כאילו רבצה עליה קללת ר' יוסף קארו (ש“ע או”ח ס' ש“ז, סט”ז “ודברי חשק כגון ספר עמנואל… אסור לקרות בהם בשבת ואפילו בחול אסור”) אין דורש למחברתו של עמנואל בן שלמה הרומי1 ואין שם על לב להסיר את הטעיות אשר כסו את פניה כמעט בכל שירה ושירה. וראויA הוא עמנואל לכבוד ספרותי במדה מרובה אולי מבעל התחכמוני2 כי בתור חרזן – אומן3 וכמושל במכמני השפה כמעט אין דומה לו בין סופרינו בימי־הבינים4. והחובה מוטלת אם כן על החברות הלמודיות העבריות להוציא בעזרת כת“י5 וההוצאות הראשונות6 מהדורא יפה ומדויקת עם פירוש קצר למקומות הצריכים באור. – רוצה אני לתת לפני קוראי ה”קדם" דוגמאות אחדות כדי להראות כמה נחוצה היא עבודה כזו לשחרר את שירי עמנואל ממאסר השגיאות.
א) מחברת א' שירה א'7 🔗
מְיודעי שאלוני עלי מה גבירתך ממושך את ממורט
השיבותים יצאוני כְסָפי, והה! דרכי לנגדי קם וירט
וְיסר הזמן ככלל המוניו לחנפי לב ולי בכלל ובפרט
העת לשחוק ומי יקרע וימחוק אשר עלי כבר נחתם ונחרט
הֲישובו ימי חרפי לעולם והמה נמלטו ארץ אררט.
המשקל הוא هزج הרגיל הרבה בשירי קדמונינו (ע' אדותיו ה' ברודי Studien zu den Dichtungen Jehuda ha־levis I p. 31f.) וצורתו: יתד ושתי תנועות יתד ושתי תנועות יתד ותנועה ואם נשים זאת על לב, נכיר כי המלה גבירתך בחרוז א' קשה להולמה. שאם ננקד: גְבִרְתָּךְ8 מלבד שאין לו מובן, עוד תחסר תנועה אחת. ובהוצאת קושטנטינא גורס: עלי מה גביר! תהיה ממושך אף ממורט. ואמת שיצא ע“י זה מובן ברור ויהיה פירושו: רעי שאלוני אתה שהייתָ גביר מפני מה תהיה עכשיו ממושך וכו' אלא שעל הוצאה זו אין לסמוך כל כך, מפני שהמוציאים כנראה שנו מעצמם ומדעתם את הנוסחא כדי להשוותה אל חוקי המשקל והטעם9. ועל כן נראה שיש לנקד: גְבִירָתָךְ ויהיה משמעו: שרָרָתך (שכן פירש הוא אולי במ“א ט”ו, י"ג מגבירה ע' בתרגום: ממלכותה) ויהיה מובנו: בנוגע לגבירתך או מצד גבִירתך הנך ממושך וכו' (כ' ברד“ק לישעי' י', י”ד וע' Gesenius־Kautzsch 118 II) וכפי שהודיעני הרב בפארמא ה' יונתן קאמיריני בכת”י די־רוסי 647 יש: גְבִירָתוֹ ממושך אַתְּ ומורט10 (מנוקד באופן זה) ואיני יודע לפרשו. – וכבר עלה על דעתי לומר כי גבירתך! (vocativus) כאן תהיה העתקה מכנוי הכבוד באיטלקי: Signoria, ויִאמֵר Vosta Signoria במובן: כבודך; ויתבאר אם כן: מפני מה אדון נכבד! הנך ממושך וכו, [כאילו אמר: יאמר לנו כבודך: מפני מה הנך וכו‘] וצריך שתדע כי באמת עוד לפני זמנו של עמנואל מצאנו בהספרות האיטלקית V. S. במשמע זה [ע’ במלון ה Crusca המזכיר אגרת גְויִטוֹנֵי הוצ' רומא 1745 צד 69] ונעתק מהרומי Dominatio Vestra. – אעיר עוד כי ממושך ומורט אפשר שיתפרש כאן מעין מה שתרגם התרגום בישיעה י"ח, ב' “אניסא ובזיזה”11.
השורה השלישית צריך שתתבאר: אם הזמן12 יִסר את הרשעים רק דרך כלל, אותי יסר דרך כלל ופרט וישימני מטרה לחציו. ויהיה מעין מה שאומר להלן בסוף השיר המתחיל “הברכת הזמן אחת” (הוצ' לימבירג, צד 8 שורה ה') “וייסר בוגדי בגד בשוטים ולי יסר ובעקרב וחרלה”… (וע' לעיל מיניה בשיר זה עצמו צד 6 שורה ב' מלמטה: אסירי הזמן הטבעו תוך בוץ ורגלי הטבעו תוך מצולה) וע' עוד בשיר המתחיל: אראה זמני… (צד 4 שורה י"א): “Hעד הזמן לשפוך עלֵי בניו חרון אפו ואִמְרוֹ13) בי לבד בוצע”.
בשורה הרביעית, יש לנקד ולחלק: הַעֵת לשחוק? כלומר איך תאמר אלי היֵה שמח ומצחק אם הזמן הכביד עלי אכפו. – ואל תשיבני: הלא בהיותו ראש חרוז צריך שיהיה בו יתד, תשובתך בצדך: הַ' השאלה הוא במקום הֲ ואם כן משפט הפתח כאן הוא משפט שוא ואפשר שכתב עמנואל להדיא: הֲעת. בדפוס לימבירג נשתבשו בנקדם הָעֵת שהוא נגד המשקל ואין לו מובן הגון. אבל בעל קושטנטינא מפני הקושי שהזכרנו שנה את הנוסחא ויגרוס: ואיך אשחוק… נחרט נבנה עפ“י חרט אנוש (בישעיו ח. א') ומובנה נחרת וכבר מצאנו את הפועל בבנין הפעיל כמה פעמים בפרקי דר' אליעזר פ”ג.
ב) מחברת א' (הוצ' לימבירג צד 10 בסופו) 🔗
לקול זעקי בקנין התבונות חצות ליל יריבון בי שכני
השיבותים ימותַי הם14 לאכלה ולסחורה והַלֵּל לאדוני.
בכל הנוסחאות יש והלֵל שאין לו מובן נכון, ואין ספק כלל שיש לנסח והַלֵיל כלומר: שכני גוערים בי מפני שאני לומד בלילה ומפריע שנתם וע“ז אני משיב: ימותי נתונות לעבודתי החומרית והליל צריך שאתנהו לקנין החכמה15; ונתהוה הטעות ע”י שליל הוא מוכרת והיה צריך להנקד והלַיִל מה שלא הרשה המשקל (שהוא הזג גם כן) אבל לא התבוננו כי גם בישעיה כ“א, י”א מצאנו “שמר מה מלֵיל” וע' עוד בהשורות שלפני השיר “ואמרתי אל נפשי תני היום אל הסחורות וקומי רוני בלילה לראש אשמורות”.
ג) מחברת א' (הוצ' הנ"ל צד 11) 🔗
דודי שאלוני כמה יספתי16־חכמה וכבוד על עשירי גאוה
ואומרה בזכות איומה נאוה – כל רז וכל סתום אני חשפתי
גם כי בעד שכלי אני נשקפתי־כי לא בבת נעוה אסירת תאוה
אשתי ראויה על גביר בן עלוה־על כן לכל חכמה אני אספתי
פן יאמרו רואַי ראוּ יברוּח
המשקל הוא כנראה سَرِيع (ונחסר השוא שבסופו ע' ברודי Studien צד 36 ולהלן) ובנינו שתי תנועות יתד ושתי תנודות יתד ושלש תנועות; ושירנו הוא שיר זהב (סונֵיטו) ע' במחברתו של קאסוטו הנ“ל צד 4. מובנו ברור הרבה: הוא אומר כי בזכות אשתו אסף חכמה מלא חפנים. אבל דבורים אחדים צריכים באור: בשורה ג' מה טעם: כי לא בבת נעוה? ויותר נכון נראה: כּבת (דפוס בריש"א הוא מטושטש קצת ואפשר שהיה שם באמת כבת) ויתבאר: התבוננתי כי אשתי איננה כאשה מן השוק אסית תאוותיה (עפ“י זכריה ט, י”ב אסירי התקוה) אלא שהיא ראויה לאדם מעולה ועל כן השתדלתי להשתלם בלמודים ובמוסר. שורה ד' בן עלוה בהושע י, ט' פירש מעין בן עליה (ע' בסוכה דף מ“ה ע”ב) וע' בתרגום וברש”י – שורה ה' יברוח נמצא בדפוס בריש“א וקושט' ומובנו כאן: עשב קטן דבר כל שהוא וידוע כי בתרגום בראשית ל' י”ד הוא עומד במקום: דודאים. – ובדפוס לימבירג: ראו אפרוח והיה עולה יפה משמעו (ע' להלן מחברת ב', צד 23 בתחלתו: על מאסִי חשק בני פרחה17) יאמרו אשר חשקי מאד כילי… אלא שאינו עולה עם החרוז הבא אח"כ “אך יאמרו רואי וכל איש רוּחַ”…
ד) שם 🔗
אני אשיש ואקרא גיל והידד. בעת עם יַעֲלָה18 אשכון לבדד
והעת חיל תלאות הוא יְחַרֵף19 –ושמש יעלה יזרח ונודד
ולו במחנה אלדד ומידד – הכי יתנבאו אלדד ומידד
גם בהשורה השניה צריך שננקד: יַעֲלָה ולא יַעֲלֶה20 כבקושט' ולימבירג; ומובנו: גם כי ישלח הזמן נגדי צבא תלאות כשיזרח שמש אהובתי ונודד ע' השורות שלפני השיר: ועת יהמיון היגונים עלי כהמות ים – שמשה תזרח ולא נודע מקומם אים (עפ“י נחום ג' י”ז ושמש זרחה ונודד…) השורה השלישית אפשר שתתבאר: ואם היו אִתָּהּ במחיצה אחת אלדד ומידד ופיהם אֶל דד כדי לינד מֵי דד האם היו מתנבאים? ע' להלן מחברת י"ז, צד 122 “ופי אל דד אינק”…
ה) מחברת ג' (צד 23 ולהלן) 🔗
צבִיה תדמה בלבה כאלו עֲלֵי כל שמי אל מעונה מעונה
ולה לב נכונים ובו חֵן ובוחן21 ולב חושקים טחנה בטְחָנָה
ותמריא בחשק ותשחק לבכיי ותרחק וביני לבֵינָהּ לבֵנָה22
אני מכבודה אבקש לנפשי תחנה תהי נא אמונָהּ אמונה
ולי לב כלבה ונפש חשוכה תבלע תפלג לשונהּ לשונהּ
ואם היא לפירור תאַוֶּה אשַוֶּה נדודַי תמורת23 עונה עונה
ואם תט לחשק תהי לה תהלה ונפשה תהי על נכונה נכונה.
המשקל הוא متقارب (ע' ברודי Studien צד 43) ובנינו: יתד ותנועה ח' פעמים. – בשורה א' מעונה הראשון הוא ממעון והֵא לנקבה נסתר [מעונָהּ וכן לנכון בדפ' לימבירג] והשֵני ה“א מן הבנין כמו דברים ל”ג, כ“ז מעונה אלהי קדם: היא תדמה כי ביתה היא בַיִת גבוה מעל כל; בשורה השניה הטיב לנקד בעל קושט' בטְחָנה (ולא בטַחֲנָה) שאל”כ אין המשקל עולה יפה. השורה השלישית בתחלתה אינה מלוכנת כי משוררנו כון ודאי לאיוב ל“ט, י”ח “כעת במקום תמריא, תשחק”… אלא ששם בארו כמעט כל הקדמונים בעקבות התרגום לשון הגבהה, וכן עמנואל בעצמו להלן מחברת ד' (צד 31 שורה י"ב), “או כעת במרום תמריא משם ידי תורידנה” ודחק כמעט לומר שבארה כאן מעין מרה ומרד: היא תמרוד בחשקי; ובדפוס בריש“א וכן לימבירג יש: ותמריא בחֹשֶׁךְ ויתפרש אולי: תשכון בחשך תסתתר כדי שלא יראוה החושקים. – בשורה הרביעית יש לפרש אמונה הראשון מאֵמון עם ה' לנקבה והשני מעין ידיו אמונה (בשמות י“ז, י”ב) ויתבאר: אני מבקש שלא תשחק בי אלא שתאמר לי דברים ברורים ולא תשנה את גזרתה (ע' להלן מחברת ו', צד 53: או בו תחפץ או יד תקפץ ותצו לו לין דוד או לנדוד ושם צד 55: בחושק תהתל והיא בת אשר לא אמון בה). – שורה חמישית: לשונה של נפשי תפלג את לשונה היא. – שורה ו': יש לנקד: עֲוֹנָהּ עַוֹנָה ויהיה הראשון מעון עם ה”א לנסתר, והשני ה"א מן הבנין מעין יחיד של עינוֹת, כלומר: אם אלך מֵאִתָּה אעשה דבר רע ואחטא לנפשי, אבל אם גזרה בכך והיא לא תרצה באהבתי מפני שתראה בזה חטא ועון, אשוה אני את נדודַי עון תחת עונה, כלומר אחטא אני כדי שלא תחטא היא. – ואפשר אמנם ננקד (ע' דפוס קושט') גם השני עֲוֹנָהּ ותתיחס ההא אל נפשי בשורה הקודמת24. – בשורה ז‘: נכונָהּ הראשון מנָכון עם ה’ לנסתר נקבה שבארו משוררנו אולי מעין שֵם = מקום, מכון (ע' משלי ד. י"ח נְכון היום): תהי נפשה נכונה על מקומה25.
ו) מחברת ד' (בשיר המתחיל: הה לזמני כתב שטנה… צד 32 שורה י"ד) 🔗
ותּשָבַע: חי החשק וּבחי26 חֶשקָךְ לבי עִנָּה27
כפי צורתו ז אין לו פירוש מתקבל על הלב; ענין החרוז הזה והסמוכים לו הוא, כי האשה בשמעה את דבריו המלאים חֵן גמרה אמר לתֵת לו את אהבתה; כנראה היה תארו העקרו: כֹּחַ חשקך לבי־עִנה, כח אהבתך גבר עלי; ובאמת קר בקושטנטינא יש ובחי ובאחרות: כחי בלא וי"ו; וגם הפעם הוסיף בעל קושט' אות אחת כדי לחלֵק את פני החרוז, שכולו במשקל תנועי או קל; כלומר רק תנועות באין יתד (ע' על המשקל הזה ברודי Studien צד 44 ולהלן). – מעתיק אחד כתב בטעות בח במקום כח ומזה נעשה בחי, גם באמצעות המליצה הקודמת.
ז) שם (בשיר המתחיל: צר לי זוקן צד 33 ולהלן) 🔗
[שורה ה] היה טובי רב אך לבי מיום שָׁב28 לא נוֹק־פִי נָקְפִי
כן הוא מחולק בהוצ' קושט' ואחריה בדפוס לבוב; ואין לשורה זו מובן כלל ואין ספק שיש לחלק: לֶאנוֹק פִי, ויתפרש: מיום ששב פי להתאנח ולדבר בכבדות לבי נוקפי (לפי המליצה הנהוגה ע' לדוגמא ברכות דף ז' ע"ב). ובאמת בהוצאת בריש"א אין סימן הסמיכות בין נוק ופי29.
הוספות תקונים.I לסימן ג' שורה ג' ולהלן. אחרי העיון נראה לי כי כונת עמנואל היתה לומר: ראיתי בשכלי כי אשתי איננה ראויה לאיש בן עַוְלה כבת נעוה, ועל כן השתדלתי להשתלם30 במעלות, (כמעט כל המפרשים כאן מבארים בן עלוה כמו בן עולה). II. לסימן ד' שורה ג‘. יש לתקן כי הכי אין לו מובן שאלה אלא שהוא (וכן הרבה בעמנואל) לשון חִיּוּב “ולו היו אִתּה אלדד ומידד, באמת היו מתנבאים בראותם את יפיה” ע’ לדוגמא מחברת ב' צד 14: “ולא היתה במחנה אלדד ומידד היו ברוחה מתנבאים” (כן בהוצ' קושטנטינא).
-
צריך שאבאר את דברי. יודע אני שנכתבו כמה וכמה מאמרים וספרים על מחברותיו ועל חייו, אלא שכונתי לומר כי אין גואל לשירתו לנקותה ולהלבישה מחלצות. – ראֵה גם ראֵה כי החכמים ברודי ואַלבּרֵיכט שהוציאו לפני שנה ס‘ שער השיר (Leipzig, Hinrichs 1905) סיימו דבריהם עם החריזי ולא נתנו אף דוגמא קלה מחרוזי עמנואל. הספרים האיטלקים שנדפסו בשנים האחרונות על מחברנו ואשר אולי בלתי נודעים המה בחו“ל, המה L. Modona: Vita ed opere di Immanuele Romano (Firenze, Bemporad 1904) והבא למלאות את דבריו תלמידנו הנבון ד”ר ד. מ. קאסוטו L’elemento Italiano nelle Mechabberoth di Immanuele Romano (תוצאה מיוחדת מהעתון Rivista Israelitica II. III). ↩
-
ידוע כי התחכמוני השפיע הרבה על מחברתו של עמנואל ושזה בעצמו, ישים בהקדמתו בפי ידידו השר: לך ואספת כל מחנה שיריך, וחברם על ספר… כאשר ראית ל“ר יהודה חריזי ספר חברו במליצות ובשירות נמרצות… (ע‘ עוד בראש מחברת ט’; במחברת התפת והעדן הוצ' ווילהיימער צד 230 בראשו רואה בגן עדן מן משוררים רק ר"י הלוי והחריזי). אבל איני יודע אם כבר העירו כי גם שם שירת משוררנו ”מחברות עמנואל" השפע מספרו הראשון של־אלחריזי מחברות איתיאל (העתקה ממחברות חרירי והוציאה בשנת 1872 החכם האנגלי צֵינֵירִי). והֵא לך רשמים אחדים מיחס עמנואל לאלחריזי. במחברת ג‘ (הוצ' ווילהיימער צד 21 בראשו) יש שיר קטן: לבי סחרחר בי… ושבלת חשקך שטפתהו. חוסי על נפשי, בי יעלת חן פן יאמרו עלי אשה הרגתהו: והשוה לזה תחכמוני שער עשרים (הוצ' אחיאסף צד 199): יעלה אשר לבי בחוט משכתהו… נא רחמי עליו… פן יאמרו עליו אשה הרגתהו. – מחברת י"ד (צד 110): במה אלהים יפרך מיד שאול מטה ובור שאון וטיט היון, אם לא בהסיר שכלך מתוכך מוטה, שלח אצבע ודבר און… וע’ לזה חריזי שער תשיעי (צד 92) שובה אנוש אל אֵל בטרם מותך כי טבעה רגלך בטיט היון – תצלח בעת תסיר לך מתוכך מוטה שלח אצבע ודבר און. וע‘ מחברת שם השיר לפני זה: “יום יורישו אבות הון רב לבניהם.. תן אתה לבנים ערמה…” וע’ חריזי שם (צד 94), ובעת בני איש ינחלו נחלת יקר, נחל אדני את יהודה חלקו; מחברת א' צד 8 “ולו אבכה לקורותי יבישון דמעי כל יאור מצור וצולה”. השפע כנראה מהפתגם הנודע (המיוחס לאלחריזי ע‘ תחכמוני צד 450 ומאחרים לר"א בן עזרא ע’ קבץ שיריו הוצ' אחיאסף ח"א צד 34) “אלו כפי אידי דמעי יזולו־לא דרכה רגל אנוש יבשת…” ↩
-
ע‘ מחברת ט’ (הוצ' ווילהימער צד 75) “אני חרזן” וע‘ סוף מחברת א’ (צד 14) “ושמי עמנואל תלמיד החרזנים”. ↩
-
ע‘ אדותיו בתולדות גדולי ישראל לר"ק שולמאן III צד 112 ולהלן וע’ בדברי ימי ישראל לגריץ – שפ“ר ח”ה 258 הערה. ↩
-
כמה כת"י נמצאים באוצרות הספרים ולדוגמא בפארמא, מאוצר ספרי דֵי – רוֹסִי ס‘ 647 (שעליו אמר בעלו בס' צד 86 ע"א Annales hebr. typogr. sec. XV) qui et in aliis non paucis ab edito discrepat וכבר כתבתי אל ראשי הביבליותיקה שישלחוהו לי הֵנה אבל עד עכשיו לא קבלתי תשובתם. דוגמא קטנה ממנו אתן להלן בסימן א’. ↩
-
ראשונה נדפס בבריש“א (Brescia) ע”י גרשם שונצינו “ותהי השלמתו… יום שני בשבת כ”ו לחדש מרחשון שנת ה‘ אלפים ורנ“ב”. ההוצאה הזאת בלתי מנוקדת, יקרה היא במציאות. בפירינצי יש שני אכסמפלרים; אחד שלֵם בבית אוצר הספרים הלאומי (ס' A. 6. 10) והשני חסר בתלמוד תורה (ס' 669). ההוצאה השניה היא מקושטנטינא הו“ל אליעזר ב”ר גרשום שונצינו "והיתה התחלתו היום יום ג’ י“ז לחדש אדר שנת הרצ”ה“ והיא בעלת נקודות ועליה נדבר עוד להלן בפנים. ההוצאה האחרונה (כפי ידיעתי) היא מלבוב 1870 ”נלוה עליו חיי המחבר והערות שונות מאת החכם יונה וויללהיימער“. והמוציא חטא והחטיא את הרבים בשבושים חדשים. – והרבה פעמים נראה שלא הבין כלל כונת המחבר, אלא שנעשית הוצאה זו עפ”י מהדורת ר' יצחק סאטנאב (ברלין תקנ"ו) שאינה ת“י ואיני יודע מי משניהם האשֵם. וראוי להתבונן כי למרות מעוט ההוצאות נראה כי התפשטו המחברות באיטליה. הלא תראה לדוגמא כי ר”י אריה מטורינא (בכתביו שהו"ל מחדש הח' יהודה בלוי) השתמש בחרוזיו גם מבלי להזכיר שמו כבדברי קדמון מפורסם וקוראיו בודאי ידעו אל מי נתכון (ע‘ לדוגמא ס’ מ“ז בראשו ”אני ישן ולבי ער בתחבולות הזמן סוער“ שהוא ממחברת ט‘ הוצ’ לימבירג צד 75 בתחלתו וס' קב”ה “הלא זה אמר החכם: החולי זוקן מקרי אך הזוקן חולי טבעי” שהוא ממחברת ד' צד 29). ↩
-
אני נותן את הדבורים המסופקים עפ"י ההוצאה הראשונה (ד' בר"ישא). ↩
-
בהוצ‘ לימבירג: גְבִרְתֵּך ולא התבוננו כי התישו כחו של עמנואל בנקבה והטעם אַתְ ולא ראו שלא לבד במקרא מצאנו כמה פעמים אתּ לזכר (דוגמא במדבר י“א, ט”ו) אלא שעמנואל עצמו השתמש בצורה זו כמה פעמים מפני דחק המשקל. וטעות כזו באה לידי המוציא גם להלן צד 17 בשיר המתחיל: שכל מציר שורה ב’ “ואַתְּ פתרתְ” במקום פתרתָ ואעיר דרך אגב כי המו"ל לא הבין מהשיר הזה אף מלה אחת והנקוד הראוי תמצא בהוצ' קושטנטינא. ↩
-
כזאת נראה עוד להלן בפנים בדבר השורה הרביעית של שירנו. וכנראה מההקדמה לא הגיה עפ“י כת”י חדש אלא מסברא, ששם נאמר: “ולהגיהו כפי הכח והיכלת פעם ופעמים”. ↩
-
כן גם בהוצ‘ לימבירג ונראה נכון עפ"י לשון הכתוב בישע’ י"ח, ב. ↩
-
אפשר שבאר מחברנו ממשך = שנפשט עורו מעליו כי כידוע בארמית: משכא = עור ויהיה מעין מורט שפי' נמרטו שעריו וכל זה משל לעניות ובזיון (ע‘ מיכה ג’ ג' “ואשר אכלו שאר עמי ועורם מעליהם הפשיטו”). ↩
-
אֵינִי צריך להעיר כי זמן אצל משוררינו הקדמונים מובנו Fatum (כמו עת במקרא ע‘ איוב כ"ד, א’ ובדבר דניאל י"א, ו‘ ע’ הערתי בעתון Giorn. Società Asiat. Ital. XIX. p. 183) ↩
-
כן יש לנקד עפ“י איכה ב, י”ז בצע אמרהו… ובדפוס קושטנטינא: ואָמִרוּ מה שאין לו מובן (וגן כהוצ' לימבורי). ↩
-
כן הוא לנכון בדפוס קושט', לימבירג בטעות: ימותֵיהֶם. ↩
-
עפ“י דעת אחר מחז”ל בערובין דף ס“ה ע”א לא איברא סיהרא אלא לגירסא. ↩
-
כן הוא לנכון בדפוס קושט': ולא: יספתָ כבאחרות מפני שהחרוז דורש־תִּי (חשפתי. נשקפתי, אספתי). ↩
-
גם בני פרחה נראה משמעו אפרוחים, כלומר נערים קטנים שלא נתבשלו כל צרכם וכמו פרחי כהונה במשנה מדות א‘ ח’ ועוד. ↩
-
כלומר עם רעותי, אהובתי מעין יעלת חן במשלי ה. י“ט והשוה השֵם יעֵל ובתלמודית ילתא. [השם ילתא הוא בַבלי: Ilta, עיין למטה בבקרת על ספרו של טאַלקוויסט. א. זאַרזאָווסקי] גם עמנואל כשאר קדמונינו נִקד יַעֲלָה ולא יעֵלָה ע' רד”ק במכלול הוצ‘ ליק דף קנ“ח, ע”א, וע’ Ehrlich בספרו על תהלים (1905 צד 402 הערה 37) ↩
-
בדפוס קושטנ‘ לנכון: חֵיל יחרף אולי משמעו מעין חריפות בתלמודית כלומר יחדד נגדי? ואפשר אמנם פירושו: העת ישאיר את חייליו אתִי כל החרֶף־ויעלָה היא כמו שמש האביב שיבריח את החרף ויהיה עפ"י ישעי’ י"ח, ו‘ עליו החרף… וכאן בפִעֵל כמשפט וע’ נחום שהזכרתי בפנים: החונים בגדרות ביום קרה… ↩
-
אמנם להלן מחברת י“ז צד 121 מצאנו שעשוע מלים עם יעלֶה ויעלָה ”יש יעלָה תלעג על ירח… עת יעלֶה השמש“… גם בשירי ר‘ יהודה הלוי הוצ’ אחיאסף ח”א צד 130 יש טעות “יעלֶה כשמש עלתה” וצריך להיות יעלָה (ע‘ דיואן הוצ’ ברודי II ס' י"ד ושער השיר צד 93 לנכון); שם ח“ב צד 57 כ”ח) “אשכח ימיני משמאלי יעלֶה” צ"ל יעלָה (כמו שתקן המוציא הר"א הרכבי בתקונים צד 188). ↩
-
קושט‘: ובוחֵן לימבירג: ובוחַן אולי עפ"י יחזק’ כ“א, י”ח. ↩
-
כלומר שלא תתנני להתקרב אליה ע‘ סנהדרין דף י“ט ע”ב “חרב בינו לבינה” וע’ בשבת דף י“ג ע”ב סינר בינו לבינה… ↩
-
משמעו כאן: תחת וכן להלן מחברת ז‘ צד 55: תמורת יְקָרָה וכן בבן סירא העברי ג’ י"ד ע' גינצבירג במאסף Orient Studien לכבוד יובלו של גֵילדיקי 1906 צד 610 בהערה. ↩
-
לימבירג מנקד: עוֹנָה עוֹנָה ואם כי יש לו פירוש: נפשי עונה (משיבה): אשים את נדודי תמורת אהבתה (עונה במשמע תשמיש המטה שמות כ"א, י') המשקל לא ירשה לנקד כן. ↩
-
אעיר עוד כי בשורה האחרונה של השיר: בצֵל אהבתי חסי נא חסינה חמלה האחרונה נראה שבאורה: יָפָה. יפתי וכן כידוע حسِين בערבית. ↩
-
בְחֵי כמו בלימבירג אי אפשר, שלא ירשה המשקל להיות שוא בראש המלה. ↩
-
לימבירג: עָנָה ואנכי העתקתי לפי קושט'. ↩
-
לימבירג: שָׂב כלומר מיום שנתהוה זקן אלא שלפי באורנו בפנים אין מקום לנקדו כלל. ↩
-
אעיר עוד כי בשורה כ“ה ”חַיָה רעה ומשכלת זוקן כי יָחִיט פי חִטְפִי“. יתפרש: שיעיר את החיות הרעות לחטוף ולטרוף את הזוֹקן מפני שיתפור ויסגור את פיו. ושרש חוט (חיט) ימצא בארמית וע' עזרא ד. י”ב ואשיא יחיטו… בהוצ‘ לימבירג: כי יחטיא פי, החטיאו את המטרה מכמה טעמים. ועיין אמנם גם בדפוס ברישא שיש שם אחד יחיט כדוגמת י’ ועפי“ז נקד בעל קושט' יָחיִטִ שאין לו מובן; התבונן ג”כ כי בכל חרוז צריך שיהיו ט"ז תנועות ולא יותר: ארבעה חלקים בעלי ארבע תנועות. ↩
-
אמת שאֶל פירושי הראשון מתיחסת היטה המִלָּה גביר (Signor =) אבל אינו נראה שהיה תופס עמנואל בבאור רש“י על בן עלוה; – וגם בנין החרוזים יתלבן יותר ע”י הפירוש השני. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.