במאמרו בדפי הספרות של ידיעות אחרונות מתאריך 3 באפריל 2009, כותב אלי הירש כך:

מה זה משורר? מי שפיענח את סוד השירה.  ומה הסוד הזה?  קשה לומר, זה סוד, אבל הוא קשור לכך ששירה היא טכנולוגיית הזיכרון המוצלחת ביותר שהגה המין האנושי.

ואכן, כבר באיליאדה של הומרוס, שחוברה לפני למעלה מ-2,500 שנה, מראה לנו המשורר את מודעותו לקשר שבין שירה ובין העתיד: הלנה היפה, השוכנת בארמון בטרויה בעוד היוונים, ובראשם בעלה הנבגד מנלאוס ואחיו אגממנון, נלחמים על השבתהּ ליוון לאחר שנחטפה-מרצונה על-ידי הנסיך הטרויאני הפוחז פאריס, פוגשת את הנסיך הקטור השב משדה הקרב כדי להיפרד מאשתו ומבנו התינוק; בשלב זה, הלנה כבר ניחמת בה על שברחה עם פאריס (שנקרא גם אלכסנדרוס), שהתברר כפחדן וטווס ריקני, ובמרירות היא אומרת להקטור:

 אָנָּא, הוֹי גִּיסִי, הִכָּנֵס וְשֶׁב-לְךָ פֹּה עַל-הַכִּסֵּא,
יַעַן אֵין אִישׁ, אֲשֶׁר לִבּוֹ מָלֵא דְאָגָה כָמוֹךָ            
בְּעֶטְיִי שֶׁלִּי, בַּת-אִי-בֹשֶׁת, וּבַעֲוֹן אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס,
אַךְ בִּגְלָלֵנוּ, כִּי גְזֵרַת בֶּן-קְרוֹנוֹס הָרָעָה – וְנִהְיֶה
לְשִׁירָה בְּפִי הַזַּמָּרִים, הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ בֶעָתִיד".

(איליאדה, שיר ששי, שורות 355-358, הומרוס, תרגם שאול טשרניחובסקי, עם עובד, 1991)

ודק מן הדק השילוב שעושה המשורר, בין תפיסת הגורל המוכתב מלמעלה (פאטאליזם) של הלנה, לבין הצורך הפסיכולוגי הטבעי להרחיק את האשמה מעצמה.  אולם אם נקשיב רק למלותיה של הלנה ולא לרחשי לבה, הרי היא טוענת שזאוס (הוא בן-קרונוס) גזר עליה לבגוד בבעלה ולברוח עם פאריס לטרויה, כדי שתתחולל המלחמה הנוראה הזו, כדי לספק חומר לשירי-עלילה (אפוסים) למשוררי העתיד.  זו תפיסה טראגית, מצמררת.  כך או כך, הלנה אכן הונצחה בשירי עלילה, והנה אנו דנים בה היום, למעלה משלושת אלפים שנה אחרי שמתה, אם חיה אי פעם.

עשורים ספורים לאחר חיבור האפוסים היווניים, חיבר משורר יווני בשם תֵאוגניס שיר יפהפה, שממוען (כמו רבים משיריו), לנער האהוב שלו, קירנוס.  תאוגניס חנך את הנער, וניסה להדריכו לחיות חיים ראויים לאיש מעלה, אך הנער, ככל הנראה, היה עסוק בענייני פחזות, ולא נראה שהתייחס יפה לתאוגניס המבוגר.  כך לפחות מציג את הדברים תאוגניס עצמו, בשיר תלונה, שמזכיר לקירנוס כפוי-הטובה מה עשה בשבילו תיאוגניס:  (אני משמיט חלקים, כי התרגום מוגן בזכויות יוצרים)

כְּנָפַיִם נָתַתִּי לְךָ, שֶׁבָּהֶן [..]  תְּרַחֵף;
[..]
אֶת שִׁמְךָ הָרַבִּים בְּשִׂפְתֵיהֶם יֶהְגּוּ;
גַּם עֲלָמִים נִפְלָאִים [..] יְזַמְּרוּ
עַל אוֹדוֹתֶיךָ.  וְאַף כְּשֶׁתֵּרֵד אֶל נִבְכֵי הַצַּלְמָוֶת
בָּאֲדָמָה, אֶל מִשְׁכַּן הַדֵס שׁוֹקֵק הַצְּרִיחוֹת,
אַף כִּי תָּמוּת, תְּהִלָּתְךָ לֹא תֹּאבַד, אֶלָּא לָנֶצַח
בְּלִבְבוֹת בְּנֵי-אָדָם עֵקֶב שִׁמְךָ הַמַּתְמִיד –
קִירְנוֹס, בְּאֶרֶץ יָוָן תְּשׁוֹטֵט, [..]
אַךְ לֹא עַל גַּב הַסּוּסִים, כִּי בְּנָגְהוֹ יִשָּׂאֶךָ
חֶסֶד הַמּוּזוֹת שֶׁכְּלִיל סִגָּלִיּוֹת לְרֹאשָׁן.
הֵן בֵּין כָּל אֵלֶּה שֶׁגַּם בֶּעָתִיד לַשִּׁירָה יִתְּנוּ דַּעַת
עוֹד תִּתְקַיֵּם כָּל עוֹד יֵשׁ אֶרֶץ וְשֶׁמֶשׁ מֵעָל.

(תרגם מיוונית אהרן שבתאי, בתוך הנספח ל"הפרסים" של אייסכילוס בתרגומו)

הנה כי כן, תאוגניס מסביר לקירנוס כיצד בכך ששורר עליו, העניק לו כנפיים, ואלמוות, כי שמו יינשא בפי אנשים כל עוד "בעתיד לשירה יתנו דעת"; תאוגניס סמוך ובטוח שימשיכו לתת דעת לשירה "כל עוד יש ארץ ושמש מעל".  והנה תרמתי את חלקי להצדקת טענתו של תאוגניס — עכשיו גם מפי נישא שמו של קירנוס אליכם הקוראים…

הירש מזכיר גם את הניסוח השירי הישיר הידוע של המשורר הרומי בן המאה הראשונה לפני הספירה, הוראטיוס.  בשירו, מתפאר המשורר שהקים לעצמו מפעל נצחי שיעמוד על תילו גם אחרי קריסת הפירמידות; ואין הוא מכוון אלא לשירתו. וייתכן שגם הוראטיוס צודק, אם כי, כפי שמעיר הירש "קרב ההישרדות בין הפירמידות והוראטיוס עדיין לא הוכרע".

פרויקט בן-יהודה הגיש זה לא כבר לציבור את תרגומו של מאיר הלוי לטריס לשיר זה של הוראטיוס.  מדובר בתרגום-עיבוד, חופשי למדי (לכן לא תמצאו בו את השם המפורש "פירמידות", מן הסתם גם בשל ההקשר של עבודה זרה, שסביר שהפריע ללטריס, אלא רק רמיזה להן בשורה השניה; וראו הערתו-הודאתו של לטריס מתחת לכותרת).  לטריס נותן את הכותרת פעלי ייכון לעד:

פעלי יכון לעד

(השיר הזה העתקתי מלשון רומי להמשורר הנשגב ונעים זמירות Horatius המתחיל:
(Liber III. Ode 30) Exegi monumentum aere perennius
אמנם עשיתיו על פי דרכי באין מעצור למליצת שפת קדש.

עַד הָעוֹלָם יִכּוֹן פֹּעַל פָּעַלְתִּי
אַף נִשָּׂא עַל רָמִים מַעֲשִׂי הִגְדַּלְתִּי –
מַצְּבוֹת בַּרְזֶל, נָחוּשׁ, פּוֹר יִתְפּוֹרָרוּ
וּדְבָרַי עַד עוֹלָם יַחַד נִשְׁמָרוּ –
לֹא יִקַּח עֶמְדָתוֹ שׁוֹט שׁוֹטֵף, סַעַר,
עֵת לִהַט יוֹם הַבָּא מִדְבָּר וָיַעַר,
עֵת גֶּשֶׁם מִטְרוֹת עֹז שָׁטוֹף יִשְׁטֹפוּ
עֵת דֹּרוֹת עוֹלָמִים יִפְנוּ יַחְלֹפוּ;
זִכְרִי לֹא יָסוּף לֹא יָמוּת לַשּׁחַת
מָוֶת טוֹב חֶלְקִי לֹא יָעֹז לָקַחַת.

נִין, נֶכֶד, דֹּר אַחֲרוֹן, נִקְלֶה גַּם שֹׁעַ,
יָעִיר לִי אֹזֶן זִמְרָתִי לִשְׁמוֹעַ
בִּמְקוֹם יִרְעַם הַיָּם בִּשְׁמִי יַזְכִּירוּ
וּבְקִרְיַת מֶלֶךְ רָב שִׁירִי יָשִׁירוּ
עַל כָּל תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר בָּרֵךְ לָקַחְתִּי
הִגָּיוֹן סֶלָה בִּלְשׁוֹנִי נִצַּחְתִּי. –
יָהּ עֹז הִלְבִּישַׁנִי בַּשּׁיר אֹדֵהוּ
עוֹשֶׂה לִכְבוֹדוֹ נִפְלָאוֹת אַשְׁרֵיהוּ!
עוּרִי בַת שִׁירִי נָא, מָעוֹז וָעֵזֶר!
עַל תַּלְתַּלֵי רֹאשִׁי עִנְדִי לִי נֵזֶר!

כך, אפוא, כובשים המשוררים את הנצח.  ואנו בפרויקט בן-יהודה מרימים את תרומתנו הצנועה, הטכנית, שמקלה על המשוררים (ושאר היוצרים, כמובן) להמשיך ולהינשא בפי אנשים, גם במאה ה-21.