על יעקובינה ("בת רוחמה") מאת שרה הירש

 במהלך קריאת הסיפור על יעקובינה שיניתי דעתי פעמים מספר לגבי המטרה הדידקטית של המחברת: אולי עוסק הסיפור בזכותו של אדם לבחור לו את דרך חייו, לא משנה באיזה גיל? האם עיקר הסיפור בתירוצים שממציאים אנשים לעצמם כדי להצדיק התנהגות שבה בחרו ממילא? האם מטרת הסיפור פשוט להפגין את גדולתה של הסופרת, אשר מצליחה לסחוף את הקורא להזדהות עם דמויות כה רבות, אשר מניעיהן סותרים? אולי זה סיפור על ערכי האמונה לעומת קדושת המשפחה? בבדיחות הדעת שקלתי אפילו כי מטרת הספור ללמד על הסכנות שבהתקפת "אדם באמצע" על תקשורות.

בנוסף, שקעתי בהרהורים אשר לא חשבתי שהיו חלק מן התכנית: מה חשוב יותר – קרבת דם או יחסים הנרקמים בין אנשים? במקרה של התעללות בילדים, האם עדיף לילד לקבל סיוע בביתו, בחיק משפחתו אשר פוגעת בו, או שעדיף להוציאו מחזקת הוריו? האם החלק החשוב בדת הוא הדרך בה אדם פונה לאלוהיו, ואיך הוא מגדיר את דתו, או שמה שחשוב זה איך הוא מתייחס לבני אדם אחרים בשם אותו אל? הדרך בה אתה מתפלל, או המניעים לכך והבנתך את שמאחורי המילים?

בסוף הספור כבר הבנתי כמה מן התשובות של המחברת, בת תקופת ההשכלה, לפחות לאותן השאלות שאכן נראה שהתכוונה שהקוראים יעסקו בהם. לא בכל העניינים אנו רואות עין בעין. בפרט, סדר העדיפויות הנחשף באופן בוטה בשלב ההתרה של הסיפור מדגיש את הפער בין ראיית עולמה של שרה הירש, בת תקופת ההשכלה, לבין ראיית עולמי החילונית המאוחרת ביותר ממאה שנה.

כמו-כן, נראה שלדעתה של המחברת, לסיפור סוף סגור, באותו מובן שסיפור המסתיים בהצעת נישואין הוא בעל סוף סגור. אך כפי שהבעיות האמיתיות מתחילות רק לאחר שמנסים לחיות יחד, כך גם אני נותרתי לתהות על גורל הדמויות, כאילו הותירה המחברת סוף פתוח: האם אדם שהתרגל להיות אכזרי יכול לחדול מכך, או שהאכזריות הופכת לטבע שני? האם יוכלו הגיבורים לסלוח זה לזה ולהמשיך בחייהם, או שהמאורעות יותירו צלקת בל-תימחה על נפשם?

בדרך כלל אני מחזיקה בדעה כי ליצירה ספרותית חיים משל עצמה. לקורא הזכות לראות ביצירה את שהוא רוצה לראות בה, ואין מוטל עליו לחוש ולחשוב את "הדברים אליהם התכוון המשורר בשירו". הגישה ההפוכה גורסת כמובן כי יש להכיר את הביוגרפיה של המחבר ואת המקום ממנו בא כדי להבין את הסיפור. במקרה זה, לאור הדידקטיות הברורה, חיפשתי בכל זאת אישור למשנה אשר נראה לי כי שרה הירש מנסה להטיף לה.  על שרה הירש לא מצאתי אף מילה, אך משנתו של אביה, הרב שמשון בן רפאל הירש , ידועה. לאביה, מתומכי ההשכלה, היו דעות ברורות בנוגע לחינוך ילדים וספציפית בנוגע לתפקיד האם בחינוך, נושא בו עסק במאמרו "כה תאמר לבית יעקב". איני יכולה להמנע מלחשוב שאולי שמה של הגיבורה, יעקבינה, סמלי וקשור לשמו של טקסט זה. 

הרש"ר הירש דגל בחינוך לצייתנות כוללת מגיל רך, אך הוא מדגיש גם את החשיבות שבהשמת דגש נכון על דברים: על ההורים להדגיש לדעתו את הערכים המוסריים, ולא להעניש בחומרה דווקא על הפסדים חומריים. בדיוק מקרה כזה מציגה שרה הירש ביחסי האם והבת:

נאנחה הביטה בה האֵם בחמלה מסתרת, ותרחץ כפיה ותוציא מארון המכלת חתיכת בשר הנשאר מיום האתמול, ותלט בגליון ותושט לבתה, בהעבירה את ידה על פני השלחן.

– קחי לך, ובלכתך בדרך-שובך תאכליהו.

יאקאבינא שלחה את ידה לקחת את המנה, אבל בהיותה עודנה כמתנמנמת נשמט הבשר מידה, ויפול אל קערת החלב אשר העמדה לפניה.

"אוי!" קראה מתנודדת, ואמה הניפה עליה יד ותכנה על פניה בתתה עליה בקולה:

– הה גולם, אין ידים לפעלך. מה תאכלי עתה? הן תלכי לכפר-חדש בנפש ריקה, בטרם סעדת את לבך, ולי אין עוד גם טפת חלב בבית!

יאקאבינא ירדה בשיחה.

– אמנם כן, חרוצה את לבכות כמעט תגע בך יד, אך לשום לב ולהזהר – לא תוכלי. אבל הרפי, לא עד עוד לבכות. השעה עוברת, ועליך למהר לכתך. קחי את קערת חלבי ואכלי, ואם אני לא אוכל היום פת שחרית אין רע, – ובדברה הגישה את קערתה אל בתה הבוכיה.

– אבל חדלי לבכות עוד, עד מתי תיבבי? אכלי נא ולכי, לבל תאחרי המועד.

יאקאבינא לא שלחה ידה לאחוז בכף. לשוא התחננה אמה, ותצו, ותרגז, ותצעק, לשוא; העלמה לא נעתרה להביא אוכיל אל פיה.

בערטהא נחמה מאד, ראתה ותבן כי לא טוב עשתה ביסרה קשה את בתה. לוּ למצער דברה אתה רכות וידידות, אולי נעתרה יאקאבינא ותאכל, ואולם גם אחרי אשר הכה לבה אותה על המכה אשר הֻכתה בתה מידה, היתה פקודתה קצרה וחדה. היא היתה כנואשת, נשפכה מררתה וכלו כליותיה בחיקה על כי עליה לשלוח את הילדה בנפש ריקה ורעבה בקרח הנורא האוכל מבשר עד עצם, ובכל זאת לא יכלה שנות, כי נחוץ להחיש את השמלה למקומה בעתה.

עם הדרישה לצייתנות מלאה, דגל הרש"ר גם בהפגנת חיבה, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת". בכך לוקה האם בסיפור.

– ילדה עניה – דובבו שפתי האם העצובה – מחר בבקר תאֻלצי ללכת אל הכפר בקור וקרה, אך אני מה? לא אוכל שנות, רגלי אני לא תשאינה אותי מרחק רב כזה.
בלי חפץ נשארה בּערטהא על עמדה ותתבונן אל בתה הישנה. מה יפה ומה נעימה היא! יפיה נסך רוח קסם על אמה, ותקרב אליה בלט ותשקה על מצחה. לוּ הקיצה יאַקאָבּינאַ ברגע הזה, ותרגיש כי נגעו שפתי אמה בה, האח! מה מאֻשרה היתה אז! אבל היא היתה שקועה בשנתה, והחלום נהג אותה אל בּעטי רעותה, ולפניה הגידה צרת לבבה, כי אמה איננה אוהבת אותה. ואף אמנם חידה היא, מדוע לא יכלה האשה הרכה והעדינה הזאת אשר אהבה מאד את בתה יחידתה, לדבר אליה נעימות? מדוע יכלה להראות את אהבתה אליה רק בהיותה בטוחה כי בתה לא תראה ולא תתבונן בה?"

גם לאחר שאני מודעת לחלקים ממשנתו של הרב אשר חלחלו במודע או שלא במודע לסיפור, נותר לי להתפעל מאפיון הדמויות הרגיש והמקסים. אפיון דמויות זה נעשה בשיטת "יהודי נוסע ברכבת". יהודי, לא אדם. אני לא יודעת לשים אצבע בדיוק על הטכניקה בה השתמשה שרה הירש, אך דמויות היהודים בסיפור מאופיינות בחן לעומק גם אם מוקדשות להן שורות בודדות, וברובן הן דמויות עגולות. דמויות הנוצרים, לעומתן, גם כאשר הן מופיעות במשך חלק ניכר מן הסיפור, בשום שלב המספר אינו יושב מעבר לכתפן, והן מרגישות שטוחות ותפאורתיות לאורך כל הדרך.

 

Tags: , , , ,

4 Responses to “על יעקובינה ("בת רוחמה") מאת שרה הירש”

  1. רפאל הגיב:

    כל הכבוד

  2. דוד הגיב:

    אודה אם ניתן לקבל מידע אודות יצירות שרה הירש> וכיצד ניתן לאתר יצירות אלה- אלזה, מוצל מאש, תמורות החיים, כבלים ודרור, ואחרים

  3. אורנה אגמון בן-יהודה הגיב:

    אני לא בטוחה שפרויקט בן יהודה מודע בכלל ליצירות אלה – הן לא רשומות בדף היוצר של שרה הירש.

  4. אין לנו דף יוצר לשרה הירש, שכן למיטב ידיעתי, לא חיברה את כתביה בעברית. הסיבה שהנובלה של הירש "יאקובינה" נמצאת בפרויקט (בשם "בת רוחמה") היא שישנו התרגום הזה של ביינאשוויץ.

    לגבי היצירות שעליהן שאלת, דוד (אני מקווה שאתה קורא את זה, כי לא השארת פרטי התקשרות…), אני מציע לחפש בקטלוג הספריה הלאומית, או בקטלוג המאוחד של ספריות ישראל, כדי לאתר עותק.

    הנה קישורית לקטלוג הספריה הלאומית, שם תוכל לחפש לפי "שם מחבר" (זכור להקדים שם משפחה לשם פרטי).

    http://aleph500.huji.ac.il/F/?func=find-b-0&local_base=nnlall&con_lng=heb

Leave a Reply