מתוך "יוסל הגנן" / שלום עליכם


אוֹחרים הגנן היה חוכר בימות החמה גן-ירק (פּאַקטשי בלע"ז) מחוץ לעיר. כיצד? הוא היה חוכר לו כיברת ארץ ועושה לו שם גן ומזריעו אבטיחים, פקועות וקישואים, בולבוסין, שומים ובצלים, לפת ורובין ושאר ירקות, והיה מוצא לו מזה פרנסתו בנחת ולא בצער, בריווח ולא בצמצום, ואנוכי ידעתי את האיש הזה ואת שיחו משום שהיה לו עסק אתנו, כלומר הוא היה לווה אצלנו מעות בערבי פסחים לכל ימי הקיץ, ולפני חג האסיף היה פורע את חובו קימעה-קימעה מפדיונו: החשבונות שהיו בינינו ובין אוֹחרים הלא הם כתובים על ספר 'קרבן מנחה' של אמי בלוח השמאלי. שם נרשמו כל החובות שלנו, ובשביל הערל אוֹחרים היה מקום בפני עצמו באותיות גדולות: חשבון ערל אוֹחרים, ומתחתיו נרשם כזה: 'נתתי להערל אָחרים ארבעים וחמישה רו"כ. נתתי עוד לערל אָחרים חמישה-עשר רו"כ. קיבלתי מאָחרים י"ב רו"כ במזומנים וג' רו"כ ע"י קאַרטאָפלעס. עוד קבלתי מאָחרים י"ג רו"כ במזומנים וב' רו"כ ע"י בוראקעס וחצי רו"כ ע"י אוגערקעס ועוד א' רו"כ ע"י אבטיחים, וחזרתי לאָחרים את אוגערקעס וגרשתיו…' הכול היה כתוב שם לזיכרון.

כפי שאתם רואים לא היה הערל אוחרים מסלק לנו את חובו אלא בשווה-כסף בלבד, ומעולם לא היו בינינו שום דברי ריבות וקטטה ודין-ודברים בעלמא. בשנת שובע היה ממלא את מרתפנו בולבוסין וקישואין ושאר ירקות לכל ימות הגשמים, ובשנת בצורת היה מבקש סליחה, לאמור:

– אל-נא תתרעמי עלי דביתהו דאברהם (כך היה קורא לאמי) כי הגדולין דהאי שתא לא עלו יפה.

אמי היתה נושאת לו בפעם זו, אלא שהיתה מזהרת עליו כי לעתיד, אם ירצה השם לשנה הבאה ישתדל להפיק רצון ממנה. וכך היתה אומרת לו בניחותא:

– הזהר בך, אחרימא רחימיא, לבל תהיה 'דבר אחר'!…

וגם הוא משיב לה בידידות:

– יפה דיברת, דביתהו דאברהם!

לקריאת הסיפור השלם לחץ כאן.


נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *