מחבר: נעה אורן

  • דברים בשבח "ענייני דיומא"

    ובאמת קשה לו לאדם להרגיש את מרוצת זמנו. נוח לו לאדם להאמין, שעמד גלגל חמה, שהימים אינם חולפים והשנים אינן עוברות והוא בעצמו חי וקיים בלא כל חליפות ותמורות.

    וכך חייתי גם אני.

    […]

    וכיון שהסתכלתי בדבר, הרי באתי לידי מסקנה, שהשנים האלו לא נִכְּרוּ כל-כך בכל סופר וסופר כמו שנכרו בנו הסופרים, המטפלים תמיד בשאלות-היום וכותבים "מענינא דיומא".

    כי אלה העוסקים בחכמה, באמנות, בשירה, במחקר ובפילוסופיה אינם מבליטים את התקופה ודרישותיה במדה כל-כך מרובה כמונו. במדה ידועה הם למעלה מן המקום והזמן. ורק אנו לבדנו, הסופרים העוסקים בעניני-היום, מסמנים אנו את הליכות העת. […] אין אנו כותבים לדורות; כותבים אנחנו לשעה, ליום, לכל היותר לחודש. הדברים כשהם לעצמם אולי אין להם ערך עתה, "המחשבות נשתנו ועמהן גם המעשים". אבל הם הם הד החיים שעברו, הם האמה למוד, כמה התרחקנו ללכת קדימה או נסוגונו אחור.

    הפילוסוף, המשורר, החוקר, האמן, הבלשן, התורני, בצר לו מסתתר באיזו פינה ספרותית, בורא לו שם את עולמו הרוחני, חולם את חלומותיו ושוכח לגמרי את העולם השפל, העכור, הגס, הפשוט. לא כן אנחנו. בעל-כרחנו אנו חיים את החיים "כמו שהם", ואין לנו מנוס ומפלט מהם, ואין אנו יכולים, אף אם אנו רוצים, להסתר ולהמלט. על-כרחנו אנו עומדים על המשמר ומרגישים את דפיקת העת…

    מתוך "מחשבות ומעשים XXXIV", אלחנן ליב לוינסקי, עתון השילוח, תרס"ח.

    בקטע זה מתאר לוינסקי את אחד התענוגות שלי בקריאה ועריכה בפרויקט בן-יהודה. לצד ההנאה מהשירה והספרות המצויינת, ולעתים הלא מוכרת, שנמאת במאגרנו, יש לי פינה חמה בלב למאמרים, לטורים בעיתון, ולסיפורי מעשי היום-יום של פעם. לוינסקי כתב טורים מהסוג שמופיעים היום במוספי סוף השבוע – כתיבה קטנה, קהילתית, משעשעת. יש יאמרו שהיום כבר אין ערך לטורים בעיתון שנכתבו לפני מאה שנה; אבל הכתיבה עצמה פשוט נהדרת, ומאוד משעשע לקרוא אותה. הרבה מהטורים האלה מזכירים מופע סטנד-אפ, עם הדמויות והאווירה של פעם. ועל מה צחקו אז? על דמויות מהתנ"ך, על משוררי התקופה, על הקונגרס הציוני… זו קריאה שבאמת מכניסה את הקורא לתקופה, ופותחת לנו צוהר להבנת קוראי העיתונים העבריים אז – מה הצחיק אותם, מה העסיק אותם, ומה נמצא אז במאגר האסוציאציות הקולקטיבי שממנו דלו בדיחות. עבור מי שמחפש את הפרטים הקטנים, זה שווה זהב.


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • עדכון אוקטובר – הרהורים על סף שינה

    שנה טובה!

    החודש הצטרפו למאגרנו שני יוצרים חדשים: ישראל חיים טביוב (עיתונאי, מחנך ומתרגם, 1858-1920) ויוסף ריבלין, מראשי הקהילה היהודית בירושלים וממנהיגי יוזמת היציאה מהחומות (1837 לערך – 1896).
    טביוב כתב דרמה וכן תרגם מחזות מאנגלית לעברית. מניפהּּ של לידי וינדרמיר מאת אוסקר ויילד בתרגום טביוב הצטרף החודש למאגר, ומומלץ מאוד לקרוא. שימו לב שהמילה שבחר טביוב בתרגום היא מניף, ולא מניפה כפי שאומרים היום!

    כמו כן נוספו החודש כרך רביעי ואחרון של הרומן "התועה בדרכי החיים" מאת פרץ סמולנסקין; שירים נוספים מאת עמנואל הרומי ויוסף זליגר; מסה אודות מיכה יוסף ברדיצ'בסקי מאת י"ח ברנר; המסה "לבירור רעיוננו מיסודו" מאת א"ד גורדון, הבוחן את רעיון הציונות ותחיית עם ישראל בארץ ישראל; "אוכלי לחם העצבים", מאמרים קצרים מאת מרדכי בן הלל הכהן אודות מצב היהודים ברוסיה בשנות ה-70 של המאה ה-19; מאמרים אודות ענייני השעה באקטואליה מאת משה בילינסון, ועוד!

    כמו כן התפרסמו מספר חיבורים מאת י"ל פרץ.
    מתוכם בחרתי הפעם לצטט אחד, שבאופן מעניין נתקלתי בו לילה אחד כשלא הצלחתי להרדם. שמו "הרהורי שכיב מרע", וכולו מורכב מהמחשבות המתרוצצות על סף שינה.

    הוי הספקות והספק-ספקות…
    מחשבות של אדם פורחות, וסגולה לזה: להניח עליהן איזה משׂא… איזה משׂא של ספר קדמון; הספרים שבזמן הזה אין בהם כדי משׂא, והעיקר – של איזה קדמון גדול, קדמון בטוח, טורא שבטורא, שיש בו שעוּר משׂא להכביד על המחשבות הפורחות… להכריען…
    וספרים אָיִן…
    גם הם אצל הרצען!
    ובלי ספרים הנני כספינה מטורפת בים…
    אין עוגן להחזיק מעמד, ואין נס, ואין משוֹט, ואין מלחים אנשי חַיִל להוליך את הספינה, אלא מחשבות מטורפות…

    [לקריאת הקטע המלא, לחץ כאן.]

  • ההברה הנכונה בלשוננו / אליעזר בן יהודה

    הקטע הבא נבחר מתוך מכתב של אליעזר בן-יהודה לעיתון "החינוך", ושמו "ההברה הנכונה בלשוננו". נסיתי לקצר את המכתב עבור הטעימה ביומן הרשת, והיה לי קשה מאוד; ראשית, הנושא מעניין מאוד. הוא עוסק בהוראת העברית לילדים, אבל מזכיר בעקיפין את עניין שפת המחנכים וקשיי ההסתגלות שלהם, כיוצאי אירופה, להגייה מזרחית-שמית. הבעיה הזאת קיימת בישראל גם היום, וצר לי לפעמים שאני לא יכולה להגות את כל העיצורים בעברית כראוי (ואפילו לא את שמי שלי, בעצם).

    במאמר הוא מזכיר גם את אי-ההקפדה על ההבדל בין תנועה ארוכה לקצרה, וכתוצאה מכך "כל הלשון היא רפה, חלשה, בלי העוז המיוחד שהדגש נותן להמלה, ושוללים אנו מלשוננו את חליפות הצלצול, במה שאנו הוגים את כל התנועות במידה אחת ואין אנו מבדילים בין תנועה ארוכה ובין תנועה קצרה." נושא ההגייה הנכונה וכיצד היא משתקפת בניקוד לא נדון היום בבתי הספר כלל, למיטב ידיעתי; אני עוד הייתי בת מזל, שלמדתי ניקוד, וגם זאת ללא ההבדל בין צירה וסגול, או קמץ ופתח. את צורת ההגיה של המלים לומדים כיום בעיקר מתוך חיקוי, ולא מהבנה אמיתית. זה נראה לנו זניח, אבל בקטע להלן בן-יהודה מבהיר כמה זה חשוב לשימור העושר הלשוני.

    הסיבה השניה שבעטיה היה קשה למצוא פסקה מייצגת היא, שהמכתב/מאמר הזה כתוב בשפה נעימה מאוד ובהתלהבות בלתי נלאית, ואין בו פסקה מיותרת. כולם יודעים, או משערים, שהיה צורך בבן-אדם מסור מאין כמוהו למיזם החייאת העברית משפה כמעט-מתה לרמת שימוש יומיומי. כולנו למדנו שבן-יהודה הקדיש את ימיו ולילותיו לעבודה זו, ושהיה ודאי איש בעל חזון והשראה יוצאת מן הכלל (וודאי, שלא עבד לבד); אך כשסוף סוף קוראים את כתביו, הכל עולה וחי על הדף. אין ספק שלא רק היה רתום לשפה העברית בכל רמ"ח אבריו, אלא גם ידע להשתמש בה, וכתב בצורה שתענוג לקרוא.

    בכל מקרה, בחרתי בסופו של דבר טעימה תמציתית, ואני ממליצה בחום לקרוא את המאמר השלם בפרויקט בן-יהודה, שכן הוא אינו ארוך במיוחד.

    אין אני יודע אם מעולם, בקרב אומה מאומות העולם, היתה מוטלת על חבורה קטנה של אנשים אחריות כל-כך גדולה באחד האוצרות היותר יקרים לכל אומה, באשר היא אומה, כאחריות המוטלת על יחידי הסגולה, המורים והמורות בבתי-הספר וגני-הילדים שלנו.

    כמו בכל דברי-הימים שלנו, כן גם במקצוע הלשון הלאומית, משונים אנו מכל אומות העולם. בכל אומה מבוע חיי הלשון הוא בתוך העם בעצמו. העם הוא יוצר הלשון, העם החי הוא גם נותן חיים טבעיים ללשוננו, הוא מרחיבה ומאדירה ברוח החיים שבקרבנו. ואם אמנם אין שום לשון נשמרת בהווייתה הראשונה, ואם אמנם כל לשון הולכת ומשתנה, לובשת גם צורות חדשות, נוטה לפעמים גם מדרכה הראשונה ומחליפה גם את ההברה, מוחקת ומחלשת קצת קולות ומגוונת אותם בגוונים חדשים – הרי כל זה עושה העם החי, בכוח רוח החיים שבו, ואין על בתי-הספר, על המורים והמורות אלא לשמור על טהרת הלשון לפי מה שהיא בכל זמן מהזמנים בפי העם.

    אך מעולם לא היה כדבר הזה בשום אומה, שמבוע החיים של הלשון יהיה בידי חבורה אחת קטנה, כמונו היום, שהיא תהיה לא בלבד השומרת על הלשון כי אם גם הנותנת לה את צורתה, את צלצולה, את גונה המיוחד, את נפשה, את נשמתה!

    המעשה הזה, היחיד והמיוחד בדברי-ימי עולם, הוא המטיל על החבורה הקטנה הזאת אחריות גדולה, כבדה, שמחייבת את נושאי האחריות הזאת לשים אליה לבם בייחוד, להכיר הכרה שלמה את חשיבותה וערכה ולעשות כל פה שאפשר כדי לשלוח יד בפרט במה שהוא רוח החיים של הלשון.

    ואחד מעורקי החיים של הלשון הוא – ההברה, רצוני לאמור: ההברה בכלל, הגוון הכללי של הברת האותיות, וההברה הנכונה והמלאה של כל האותיות, שהניחה הלשון להגות בהן את כל קולותיה בגונם המיוחד והטבעי שלהם.

    הלשון העברית הניחה שתיים ועשרים אותיות להברת הקולות המיוחדים שלה, אבל בדיבור שלנו, וגת בבתי-הספר, בפרט בבתי-הספר שרוב המורים הם בני חוץ-לארץ, שעוד לא הספיקה להם השעה לסגל להם את ההברה המזרחית, אנו מוחקים כמעט כליל את הקול המיוחד של שלוש אותיות לפחות ט. ע. ק, ובזה אנו ממעיטים שלושה קולות, שהם אחת מהסגולות המיוחדות של הלשונות השמיות והם הנותנים ללשונות האלה את גונם וצלצולם המזרחי.

    […]

    מדבר אני למורים, וחושב אני שאוכל לפטור את עצמי מהחובה לבאר חשיבות הדברים האלה לכל לשון. ועל אחת כמה וכמה גדולה חשיבות זאת ללשוננו, שהיא צריכה עתה לכבוש לה זכות הקיום, וצריכה להקפיד ביותר על דקדוקי תכונות סגולותיה הטבעיות. רק בקצרה אעיר גם על הצד המעשי שיש בעניין זה, להקל לימוד הלשון על התלמידים. מי כמו המורים והמורות יודע כמה זמן עמל וטורח צריך להתלמיד עד שהוא מגיע לדעת את הכתיב הנכון של המילים, במקום שצריך א או ע, ת או ט, כ או ק, במקום שצריך להדגיש, לקמוץ או לפתוח.

    […]

    ובשם קדושת הדבר המסור בידינו בשם האחריות הגדולה המוטלת עלינו, אני קורא להמורים והמורות בבתי-הספר מכל המדרגות ובגני-הילדים: אל נא תזלזלו בעניין זה! זכרו נא, כי הלשון תהיה בעתיד מה שתעשוה אתם אותה כעת! כבר אולי איחרנו קצת את השעה הראויה. כבר יש אלפי ילדים, שמחר יהיו הדור העברי החי שלנו, והם מדברים לשון עברית אמנם אך לשון כל-כך לא מזרחית, כל-כך חסרה הצלצול והעוז של לשון מזרחית שמית! אל-נא תשכחו כי בכל לשון מה שנותן לה את צורתה, את נשמתה, אינו כל-כך המלים, או לפחות מקורן של המלים, כמו ההברה והגוון של הקולות! בוודאי, עלינו מחיי הלשון, עלינו להיזהר גם בעניין המלים זהירות גדולה מאוד, או לפחות ממקור שמי טהור, ושתהיינה המלים בנויות לפי דקדוק הלשון, ברוחה, וגם – וזה עיקר גדול מאוד, שתהיינה יפות. אבל, אם אנו לפעמים נכשלים במלה מן המלים אין הסכנה גדולה כל-כך. המלים, כמו כל יצור חי, נלחמות בעד קיומן, וכל החזקה מחברתה באחת המעלות שמנו חכמים במלים בכל לשון ולשון, היא המנצחת, והמלה בעלת מום, שנוצרה אולי בשעה לא טובה, תמות ותפנה מקום לאחרת יותר יפה, יותר אמיתית. אך ההברה, הגוון של הקולות, אם כבר נכנעו כלי הדיבור והסתגלו להברה אחת, להוציא את הקולות באופן אחד, והם התפשט הדבר בקרב רוב העם, כמעט אין יותר שום אפשרות לתקן המעוות!

    זהו, אדוני העורך, מה שרציתי להגיד הפעם לקוראי 'החינוך', שהם מחיי לשוננו, הם יוצריה, ובידיהם לעשותה לכלי מפואר או חלילה לכלי מכוער!

    א. בן-יהודה

    [לקריאת המאמר השלם, לחץ כאן.]


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • עדכון ספטמבר באויר

    שבוע טוב,
    מאגר בן-יהודה גדל עם עדכון ספטמבר. החודש נוסף למאגרנו יוצר חדש: דוד ישעיהו זילברבוש (1854–1936), עם שלושה סיפורים קצרים: "נער-זקן", "ערבה חבוטה" ו"צאן קדושים". כמו כן הועלו היצירות הבאות:

    • "עד אימתי דיברו עברית?" עיון במחקר שפה בעשרה פרקים, לפי תקופות, מאת אליעזר בן-יהודה,
    • כרך ג' מתוך ד' של הרומן "התועה בדרכי החיים" מאת פרץ סמולנסקין,
    • "בין תקוה ליאוש" – סיפור קצר מאת יחיאל לבונטין,
    • "פיוט" – כ' שירים מאת ר' יהודה הלוי,
    • מכתבי שמריהו לוין בעניין הוצאת הספרים "דביר", שחיים נחמן ביאליק היה ממייסדיה,
    • מאמרים שונים: "הקו הישר – מן השאלות והספיקות עד ביכור רעיון הלאום" מאת נחום סוקולוב , שנכתב בשנת 1902 ומתאר כיצד התנגד סוקולוב בעבר לציונות ע"פ הרצל ופינסקר, וכיצד הפך כעבור 20 שנה, בעקבות הקונגרס הציוני, לתומך; "חרפת בריטניה" מאת אפרים דיינארד, כתב אישום חריף על יחס האימפריה הבריטית אל הציונים לפני המנדט הבריטי בפלשתינה ובמהלכו; מאמרים בענייני היום מאת משה בילינסון ("לנין", "דברי הפרידה של גאנדי") ועוד!

    החודש עדכנּוּ את הנחיות ההקלדה עבור המתנדבים, הבהרנו הנחיות שהיו לא ברורות דיין והוספנו חדשות, לנוחות המקלידים. אפשר לעיין בדף העדכני החדשות כאן.

    אנו מבקשים להזכיר למתנדבים ולכלל הקוראים כי נשמח לשמוע מכם על יצירות שאהבתם במיוחד, שעניינו או סקרנו אתכם – מבחינת תוכן, מלים מעניינות, סיפורים אישיים הקשורים ליצירות, ועוד. אתם מוזמנים לכתוב לנו על חוויותיכם הקשורות ליצירות אלה, ואנו נפרסמן כאן ביומן הרשת.

    מהיצירות החדשות בחרתי לצטט מתוך "פיוט" לר' יהודה הלוי. על אף שלא גדלתי בבית דתי ולא הכרתי פיוטים בכלל, המלים האלה משדרות המון עוצמה לדעתי.

    יב.
    קוֹל קֹרֵא מִמַעֲמַקִּים נָגַע עַד לֵב שְׁחָקִים
    וְנִטְפֵי דִמְעָה מוּצָקִים בָּרְחֹבוֹת וּבַשּׁוָקִים
    קוֹל שָׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים

    קוֹל עֹנֶה מִשְּׁמֵי מְעוֹנַי בְּקוֹל הַנִשְׁמָע בְּסִינָי
    סֹלּוּ הַמְּסִילָּה לְפָנָי אֵצֵא לְהוֹשִׁיעַ בָּנָי
    קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶרֶך אֲדֹנָי

    קוֹל מִבֵּין שְׁנֵי כְרוּבָיו וּמִבֵּין דַּהֲרוֹת מֶרְכָּבָיו
    וּמִבֵּין חֲצוּבֵי לְהָבָיו הַנֹּשְׂאִים אֶת כְּלֵי קְרָבָיו
    קוֹל אֲדֹנָי מְשַׁלַּם גְמוּל לְאֹיְבָיו

    קוֹל מְחַלִּים פָּנָיו בְּמִנְחָה וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה
    וְאֵין צְעָקָה וְאֵין צְוָחָה כִּי אִם בְּשָׁלוֹם וְהֲנָחָה
    קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה

    [לקריאת היצירה כולה לחץ כאן.]

  • מבין הערפל – יחיאל יוסף לבונטין

    החודש סיימנו להעלות למאגר את שלושת כרכי הרומן "מבין הערפל" מאת לבונטין.

    ולאדימיר בירשטיין, מדען רוסי, חוזר לעיר הולדתו עטור-שבחים לאחר תקופת התמחות במדעי הבקטריולוגיה בצרפת, אצל לואי פסטר. בחזרו מוצעת לו משרה של מנהל מחלקה באוניברסיטה; אך האוניברסיטה אינה יכולה לממש את ההצעה, כיוון שמוטל עליה וטו מטעם שר המחוז – להפתעת עמיתיו, בירשטיין יהודי. בירשטיין, שבא ממשפחה מתבוללת, שוקל להמיר את דתו כדי להתקבל, אך הוא אינו מסוגל, בגלל מסירות שחש כלפי סבתו הזקנה וכלפי עמו. וכך הוא אומר בשיחתו עם דימיטרי, גיסו הגוי, ועם אחותו אננה שהתבוללה:

    – היש לנו הצדקה לעזב את העם הזה? מדוע לא עזב הוא את טראדיציותיו זה אלפי שנים?… דימיטרי אומר: לו יש יחס-אבות, טראדיציה גדולה של האצילות… אבל האם אין לנו יחס-אבות, טראדיציה עוד גדולה ממנה? מן העם הזה יצאו גאונים, אנשי-רוח, אנשים; אשר לתורתם, ללקחם או למנגינותיהם או לעקרי-הגיונותיהם מקשיבים אלפי-אלפים מבני-האדם בכל המדינות ובכל הארצות… הלא כח חיוני גדול ועצום טמון בסתרי-דמו!… האם כצוענים אנחנו? לא!… יש לנו יחד-אבות… מדוע זה עלי להתנכר למוצאי וללכת ולהתרפס לפני בני-אומה אחרת ולהתחנף אנא, חנוני… אני שלך ונשמתי שלך!… והאם כליון חרוץ בא על כל העם הזה? לא! אם אני, או את, או עשרות ואפילו מאות אנשים כמונו, המואסים במוצאנו הגדול והחשוב יעזבוהו, – הן העם בכללו ישאר חי וקים… יוסיף להלחם… ואם אומה שלמה נלחמת בעד קיומה – הלא יש לה בודאי איזה אידיאלים רמים, היקרים לה מחיי-איש פרטי…

    בירשטיין מחליט לחזור לפריז, שם לא יהיה קרבן להפליה; אך בדרך הוא פוגש מכר ותיק, אשר מאס במשרתו הישנה כרופא בעיר קטנה. בהחלטה אימפולסיבית, ומתוך רצון לגור בין יהודים ולהכיר את חייהם, מחליט בירשטיין לנסוע לאותה עיירה ולתפוס את משרת רופא היהודים.

    שם הוא פוגש דמויות שונות – הצעירים הקומוניסטים הנלהבים; בעלי המלאכה קשי היום, חובבי ציון; הרב ותלמידיו השקודים על לימודי התורה, ועסקני העיר החנפנים והתככנים.

    מארג הדמויות המגוון הזה קם לחיים בכשרון יוצא דופן של לבונטין. הדמויות אנושיות ומלאות תוכן – כל אחת הייתה יכולה להתקיים בעצמה, כל אחת יכלה להיות במרכזו של סיפור משלה – ולכל אחת מהן יש פתרון לבעיית היהודים באירופה.

    בירשטיין משקף את הראייה שהעם היהודי צריך בסיס כלכלי-חברתי איתן, ורק כך יוכל להשתוות לשאר העמים ולהפסיק את האנטישמיות; הקומוניסטים מתנגדים להתאגדות של יהודים בלבד, מתוך טענה שהם צריכים להשתלב במהפכה העולמית של כלל הפועלים; חובבי ציון סבורים שאין דרך אחרת מלבד בניין ארץ ישראל. כל העמדות השונות משולבות בעלילה ומוצגות דרך שיחות וויכוחים של הדמויות בצורה בהירה וקולחת, שאינה קוטעת את העלילה; ברקע משתלבים אירועים היסטוריים כמו הקונגרס הציוני. בשום מקום לא הרגשתי ניסיון לחינוך או להאכלה בכפית. הסיפור עצמו הוא על חיי האנשים, שמשקפים את הלך הרוח בעולם היהודי באותה תקופה – וככזה הוא כתוב מצוין.

    בנוסף להשקפה הכללית על חיי היהודים אז, זהו גם סיפורו האישי של אדם ליברלי וכמעט אנטי-ציוני – או לפחות, כזה הדוגל במאבק היהודים לשוויון בארצות מוצאם האירופיות – ותהליך התקרבותו המחודשת לעמו.

    במסגרת משרתו החדשה, בירשטיין מגשים את משאלתו להשתלב בחיי היום-יום של היהודים ולהבין את רצונותיהם, שאיפותיהם ודרך חייהם. הוא רואה את מצוקתם הכלכלית, ומחליט לעזור להם להתארגן מול בעלי העסקים הגדולים; הוא לומד על תקוותיהם הרוחניות והלאומיות, ולאט לאט מתפתחת בקרבו הבנה חדשה של העם הזה, הזדהות עמו ועם שאיפתו לארץ-ישראל.

    – – לא, לא! – קרא סוחולסקי, ויגון נשקף מבין עיניו, – לפנים היו כל בני-עמנו, מלבד אולי פרטים אחדים, יודעים את לשונם הלאומית… ולכן – כל סליחותינו, כל קינותינו, שירינו ותחינותינו – המה רק בשפה העברית… ויתבונן נא כבודו לדבר הזה, כי היהודים לא יצרו להם ספרות בלשון אחרת!… איה סופרינו הגדולים והקטנים באשכנז, בצרפת, באנגליה או ברוסיה? אינם!… רק ספרים אחדים במקצועות שונים – זהו כל רכושו הרוחני של פזורי-עמנו בארצות שונות… וגם ספרים ההם מונחים כאבן שאין לה הופכים, – ולהמון-העם אין מושג כל שהוא מכל עבודתם זאת… הסופרים בעלי-כשרונות גדולים עוזבים את עמם והולכים לעבוד בכרמי-נכרים, הולכים… ואובדים לעמם… זרים המה לנו כלל, זרות להם שאיפותינו, ענותנו ואנקתנו… בצרותינו לא יקחו חלק, ומאויינו מוזרים להם… ורק אלה היחידים השרידים, אשר נשארו נאמנים לשפתנו, – המה מרימים את רוח העם, המה מובילים את המוני-העם בדרך הפרוגריס, בדרך ההתפתחות התמידית…

    סיפור העלילה נפרש לאורך שנים, בארצות ובערים שונות, כולן מתוארות בחיות נהדרת. הוא מורכב ובעיקר אנושי מאוד, ואני ממליצה עליו בחום.

    [לקריאת הרומן "מבין הערפל", לחץ כאן. עבור מי שמעוניין לקרוא מכתבי לבונטין אך רוצה להתחיל בקריאה קצרה יותר, אני ממליצה על הפחם והחבצלת, ושאר סיפורים קצרים.]


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.