קטגוריה: זרקור על יצירה

בעדכון החודשי האחרון, נוספה למאגר הפרויקט יצירה מעניינת במיוחד מאת אברהם רגלסון, משורר, סופר ומתרגם עברי, שאת כתביו התירו לנו בעלי הזכויות להגיש לציבור.  מדובר בערך אנציקלופדי על חיים נחמן ביאליק.

מה כל-כך מענין בערך אנציקלופדי, תשאלו?  אין הכוונה לפסקה קצרה שמסכמת את חייו ופועלו של ביאליק, אלא בסיכום בהיר ורגיש במיוחד של פועלו, בן כמה עמודים, מחולק לפי נושאים (כגון שירה נבואית, אירוטיקה, הומור), שמצטיין בהיותו מקיף מצד אחד (כלומר מתייחס למכלול יצירת ביאליק, ולא רק לשירתו, למשל), ותמציתי מצד שני (כל נושא מוגש בתכלית הקיצור, אך בעמקות).

קראתי לא מעט על ביאליק, ועדיין היה מהנה בצורה בלתי-רגילה לקרוא את הדיוקן המיוחד, המבוטא בסגנון הבהיר שמאפיין את כל כתיבתו של רגלסון, וברגישות של משורר למשורר.

אני ממליץ לכולכם לעיין בערך.  לנוחותכם, הוספנו לטקסט דבר אחד שרגלסון לא הוסיף בזמנו — קישוריוֹת ליצירות עצמן (מתוך מאגר הפרויקט) בכל מקום שרגלסון מתייחס ליצירה מסוימת של ביאליק, ולהקורא ינעם.

ביאליק: ערך לאנציקלופדיה, מאת אברהם רגלסון

הנה שתי טעימות מתוך הערך:

מליצה

ביאליק הוא האחרון והגדול במליצים. בזמננו ירדה המלה "מליצה" להיותה מתפּרשת שפיכת קטעי-פּסוקים, סרת-טעם וריקנית. ואולם ההשכלה ידעה מליצה עתירת-טעם ורפודת-תוכן, מלוטשת באמנות, כגון זו של אברהם מאפו ושל יצחק ארטר. במליצה כזו, ה"אני" של המשורר מתבטא על ידי מעשה פסיפס (מוזאיקה) של צירופי-מלים תנ"כיים וכמו-תנ"כיים. קשה להפריד בין ביאליק בעל-המליצה לביאליק בעל-הסגנון, שהוא שליט בכל רבדיה ואמצעיה של הלשון העברית, וכוחו עצום לחקותם ולזווגם בזיווגים חדשים, להחיותם ברוחו של דור חדש. גם בעתים שהוא משתמש, בתוך גוף-מלאכתו, באיזה פסוק עתיק כצלמו וצורתו, הפּסוק מתעלה בידו; דומה, אותו פּסוק חיכה מששת ימי-בראשית שיבוא המשורר ויפדנו ביד-אמן שלו. המוני ביטויים תלמודיים נטמעים, באופן אורגאני, בטון התנ"כי הכללי אשר לכמה משיריו. ביאליק מסיים תקופה – תקופה של שאיפה אל שגב-לשון, והוא פותח תקופה – תקופה של שאיפה אל טבעיות ופשטות.
…

אירוטיקה

נשמת-ביאליק היא אירוטית למעמקיה. האירוטיקה שלו היא צרופת פּרישות והתקדשות פּנימית. שורות-החן הטרוכאייות (עז-רך, ארבע צלעות בלתי-מחורזות) של "מכתב קטן לי כתבה", בהן הוא אומר: "זכה את מהיות לי חברת, קדושה את משבת עמי", – אינן בריחה קלת-דעת מאיזו הסתבכות עם אחת-הנערות, כי אם החלטה טראגית שהאהבה תישאר בשבילו ענין שמיימי ולא ענין של עולם הזה. ב"מגילת האש" העלם נשרף בתאוותו (אז, בראותו את צלם-הנערה משוקע בנהר השחור); ואולם, ממעל הוא רואה כדמות עב קטנה, בעלת כנפים צחורות (סמל לאמו של המשורר ולכל קדושת-אשה), והעב שולחת יד ומרמזת אל אילת-השחר (סמל לטוהר שחר-ילדותו), והעלם קורא: "אלהים! גם את האש אשר בלבבי הנני נותן קודש לשמים!"

בשיר "לנתיבך הנעלם" (נכתב בערבית-חייו של ביאליק) המשורר רואה עצמו כענן שחור וזעף, הרודף אחר צחוקה הקליל של העב-הנערה; אין הוא יכול להשיגה, אבל בכל מקום-בואו עם צלו הכבד, הוא פולח את לב העולם בברקים וקולות שלו ומחיה אותו במטר מימיו ושירתו. עב קטנה צופה עליו בשכבו דמום וכבוי-חיים ב"מי אני ומה אני". נושאי-אהבה מזומרים מתוך שובבות ומותק-חן כמו "בשל תפּוח", מתוך תחינה ויאוש כמו "הכניסיני", מתוך רגש-יתמות כמו "עם דמדומי החמה".

השיר הקצר "בת ישראל", שלפי נושאו הוא שייך אל שירי-העם (נערה יהודית סחה בנפשה פּנימה אל בחיר-לבה), הרי לפי הרצאתו הלבבית, הבלתי-מחורזת, ותוכו הרצוף קודש דתי, הוא נמנה על מיטב הליריקה הביאליקאית. ב"יהי חלקי עמכם" ביטא את הנערה האידיאלית כפי שהיא חקוקה בלבו של הישראלי.

כל זאת ועוד, בערך על ביאליק, מאת רגלסון.

הקטע הבא נבחר מתוך מכתב של אליעזר בן-יהודה לעיתון "החינוך", ושמו "ההברה הנכונה בלשוננו". נסיתי לקצר את המכתב עבור הטעימה ביומן הרשת, והיה לי קשה מאוד; ראשית, הנושא מעניין מאוד. הוא עוסק בהוראת העברית לילדים, אבל מזכיר בעקיפין את עניין שפת המחנכים וקשיי ההסתגלות שלהם, כיוצאי אירופה, להגייה מזרחית-שמית. הבעיה הזאת קיימת בישראל גם היום, וצר לי לפעמים שאני לא יכולה להגות את כל העיצורים בעברית כראוי (ואפילו לא את שמי שלי, בעצם).

במאמר הוא מזכיר גם את אי-ההקפדה על ההבדל בין תנועה ארוכה לקצרה, וכתוצאה מכך "כל הלשון היא רפה, חלשה, בלי העוז המיוחד שהדגש נותן להמלה, ושוללים אנו מלשוננו את חליפות הצלצול, במה שאנו הוגים את כל התנועות במידה אחת ואין אנו מבדילים בין תנועה ארוכה ובין תנועה קצרה." נושא ההגייה הנכונה וכיצד היא משתקפת בניקוד לא נדון היום בבתי הספר כלל, למיטב ידיעתי; אני עוד הייתי בת מזל, שלמדתי ניקוד, וגם זאת ללא ההבדל בין צירה וסגול, או קמץ ופתח. את צורת ההגיה של המלים לומדים כיום בעיקר מתוך חיקוי, ולא מהבנה אמיתית. זה נראה לנו זניח, אבל בקטע להלן בן-יהודה מבהיר כמה זה חשוב לשימור העושר הלשוני.

הסיבה השניה שבעטיה היה קשה למצוא פסקה מייצגת היא, שהמכתב/מאמר הזה כתוב בשפה נעימה מאוד ובהתלהבות בלתי נלאית, ואין בו פסקה מיותרת. כולם יודעים, או משערים, שהיה צורך בבן-אדם מסור מאין כמוהו למיזם החייאת העברית משפה כמעט-מתה לרמת שימוש יומיומי. כולנו למדנו שבן-יהודה הקדיש את ימיו ולילותיו לעבודה זו, ושהיה ודאי איש בעל חזון והשראה יוצאת מן הכלל (וודאי, שלא עבד לבד); אך כשסוף סוף קוראים את כתביו, הכל עולה וחי על הדף. אין ספק שלא רק היה רתום לשפה העברית בכל רמ"ח אבריו, אלא גם ידע להשתמש בה, וכתב בצורה שתענוג לקרוא.

בכל מקרה, בחרתי בסופו של דבר טעימה תמציתית, ואני ממליצה בחום לקרוא את המאמר השלם בפרויקט בן-יהודה, שכן הוא אינו ארוך במיוחד.

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

החודש סיימנו להעלות למאגר את שלושת כרכי הרומן "מבין הערפל" מאת לבונטין.

ולאדימיר בירשטיין, מדען רוסי, חוזר לעיר הולדתו עטור-שבחים לאחר תקופת התמחות במדעי הבקטריולוגיה בצרפת, אצל לואי פסטר. בחזרו מוצעת לו משרה של מנהל מחלקה באוניברסיטה; אך האוניברסיטה אינה יכולה לממש את ההצעה, כיוון שמוטל עליה וטו מטעם שר המחוז – להפתעת עמיתיו, בירשטיין יהודי. בירשטיין, שבא ממשפחה מתבוללת, שוקל להמיר את דתו כדי להתקבל, אך הוא אינו מסוגל, בגלל מסירות שחש כלפי סבתו הזקנה וכלפי עמו. וכך הוא אומר בשיחתו עם דימיטרי, גיסו הגוי, ועם אחותו אננה שהתבוללה:

– היש לנו הצדקה לעזב את העם הזה? מדוע לא עזב הוא את טראדיציותיו זה אלפי שנים?… דימיטרי אומר: לו יש יחס-אבות, טראדיציה גדולה של האצילות… אבל האם אין לנו יחס-אבות, טראדיציה עוד גדולה ממנה? מן העם הזה יצאו גאונים, אנשי-רוח, אנשים; אשר לתורתם, ללקחם או למנגינותיהם או לעקרי-הגיונותיהם מקשיבים אלפי-אלפים מבני-האדם בכל המדינות ובכל הארצות… הלא כח חיוני גדול ועצום טמון בסתרי-דמו!… האם כצוענים אנחנו? לא!… יש לנו יחד-אבות… מדוע זה עלי להתנכר למוצאי וללכת ולהתרפס לפני בני-אומה אחרת ולהתחנף אנא, חנוני… אני שלך ונשמתי שלך!… והאם כליון חרוץ בא על כל העם הזה? לא! אם אני, או את, או עשרות ואפילו מאות אנשים כמונו, המואסים במוצאנו הגדול והחשוב יעזבוהו, – הן העם בכללו ישאר חי וקים… יוסיף להלחם… ואם אומה שלמה נלחמת בעד קיומה – הלא יש לה בודאי איזה אידיאלים רמים, היקרים לה מחיי-איש פרטי…

בירשטיין מחליט לחזור לפריז, שם לא יהיה קרבן להפליה; אך בדרך הוא פוגש מכר ותיק, אשר מאס במשרתו הישנה כרופא בעיר קטנה. בהחלטה אימפולסיבית, ומתוך רצון לגור בין יהודים ולהכיר את חייהם, מחליט בירשטיין לנסוע לאותה עיירה ולתפוס את משרת רופא היהודים.

שם הוא פוגש דמויות שונות – הצעירים הקומוניסטים הנלהבים; בעלי המלאכה קשי היום, חובבי ציון; הרב ותלמידיו השקודים על לימודי התורה, ועסקני העיר החנפנים והתככנים.

מארג הדמויות המגוון הזה קם לחיים בכשרון יוצא דופן של לבונטין. הדמויות אנושיות ומלאות תוכן – כל אחת הייתה יכולה להתקיים בעצמה, כל אחת יכלה להיות במרכזו של סיפור משלה – ולכל אחת מהן יש פתרון לבעיית היהודים באירופה.

בירשטיין משקף את הראייה שהעם היהודי צריך בסיס כלכלי-חברתי איתן, ורק כך יוכל להשתוות לשאר העמים ולהפסיק את האנטישמיות; הקומוניסטים מתנגדים להתאגדות של יהודים בלבד, מתוך טענה שהם צריכים להשתלב במהפכה העולמית של כלל הפועלים; חובבי ציון סבורים שאין דרך אחרת מלבד בניין ארץ ישראל. כל העמדות השונות משולבות בעלילה ומוצגות דרך שיחות וויכוחים של הדמויות בצורה בהירה וקולחת, שאינה קוטעת את העלילה; ברקע משתלבים אירועים היסטוריים כמו הקונגרס הציוני. בשום מקום לא הרגשתי ניסיון לחינוך או להאכלה בכפית. הסיפור עצמו הוא על חיי האנשים, שמשקפים את הלך הרוח בעולם היהודי באותה תקופה – וככזה הוא כתוב מצוין.

בנוסף להשקפה הכללית על חיי היהודים אז, זהו גם סיפורו האישי של אדם ליברלי וכמעט אנטי-ציוני – או לפחות, כזה הדוגל במאבק היהודים לשוויון בארצות מוצאם האירופיות – ותהליך התקרבותו המחודשת לעמו.

במסגרת משרתו החדשה, בירשטיין מגשים את משאלתו להשתלב בחיי היום-יום של היהודים ולהבין את רצונותיהם, שאיפותיהם ודרך חייהם. הוא רואה את מצוקתם הכלכלית, ומחליט לעזור להם להתארגן מול בעלי העסקים הגדולים; הוא לומד על תקוותיהם הרוחניות והלאומיות, ולאט לאט מתפתחת בקרבו הבנה חדשה של העם הזה, הזדהות עמו ועם שאיפתו לארץ-ישראל.

– – לא, לא! – קרא סוחולסקי, ויגון נשקף מבין עיניו, – לפנים היו כל בני-עמנו, מלבד אולי פרטים אחדים, יודעים את לשונם הלאומית… ולכן – כל סליחותינו, כל קינותינו, שירינו ותחינותינו – המה רק בשפה העברית… ויתבונן נא כבודו לדבר הזה, כי היהודים לא יצרו להם ספרות בלשון אחרת!… איה סופרינו הגדולים והקטנים באשכנז, בצרפת, באנגליה או ברוסיה? אינם!… רק ספרים אחדים במקצועות שונים – זהו כל רכושו הרוחני של פזורי-עמנו בארצות שונות… וגם ספרים ההם מונחים כאבן שאין לה הופכים, – ולהמון-העם אין מושג כל שהוא מכל עבודתם זאת… הסופרים בעלי-כשרונות גדולים עוזבים את עמם והולכים לעבוד בכרמי-נכרים, הולכים… ואובדים לעמם… זרים המה לנו כלל, זרות להם שאיפותינו, ענותנו ואנקתנו… בצרותינו לא יקחו חלק, ומאויינו מוזרים להם… ורק אלה היחידים השרידים, אשר נשארו נאמנים לשפתנו, – המה מרימים את רוח העם, המה מובילים את המוני-העם בדרך הפרוגריס, בדרך ההתפתחות התמידית…

סיפור העלילה נפרש לאורך שנים, בארצות ובערים שונות, כולן מתוארות בחיות נהדרת. הוא מורכב ובעיקר אנושי מאוד, ואני ממליצה עליו בחום.

[לקריאת הרומן "מבין הערפל", לחץ כאן. עבור מי שמעוניין לקרוא מכתבי לבונטין אך רוצה להתחיל בקריאה קצרה יותר, אני ממליצה על הפחם והחבצלת, ושאר סיפורים קצרים.]

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

שיר זה נשלח לרבקה אהרונסון במכתב, בשנת 1911.

אח, אבשלום! לוּ חַי היום, ודאי הייתי מתאהבת בו.

הוא כתב בעיקר כשהיה לו רע, ומכתביו רצופים תיאורים של תהפוכות-נפש, התלבטויות ונסיונות לגשר על המרחק, הקושי ותלאות היום-יום. הוא מיואש, ועם זאת מלא תקווה; שופך את הלב, ומיד ממהר להתנצל ולהודות שהמצב לא באמת גרוע כל כך. אני משוכנעת שהיו לו גם תקופות טובות, אלא שאלה לא באות לידי ביטוי במכתביו, שכן לרוב כתב רק כשמשא הבדידות נעשה כבד מדי. בעתות שמחה לא התגעגע, ולכן לא כתב. רק מדי פעם מתגנב למכתבו איזה תיאור מתרפק של נשיקה חטופה, ומה שקרה שם אנחנו יכולים רק לדמיין…

על אף שמכתביו לשרה אהרונסון מלאים בביטויי אהבה וחיבה אינסופית, בכל זאת אפשר להבחין בסגנון שונה לעומת מכתביו אל אהובתו, רבקה. אם קוראים את המכתבים לשרה קודם, אפשר לחשוב שהוא מאוהב בה – אך יתכן שהוא פשוט היה מאותם האנשים, שמוכנים להעניק בלי סוף (כיום מסירות כזאת בין ידידים נראית לנו מוזרה!). מכתביו לרבקה מכילים הרבה יותר מהאושר והעליצות שבידידות – הם מכילים גם את המרירות, הקשיים והעימותים של מערכת יחסים רומנטית.

הוא היה דמות מורכבת, נפש מיוחדת ובעלת מעוף. כדאי לכל רומנטיקן לקרוא את מכתביו – אל שתי הבנות – ופשוט להיאנח בהנאה.

אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

לאחרונה נזקקתי, לנושא אחר, לסיפור התלמודי הידוע (כתובות, סב':ב') על רב רחומי. כוחו בקיצורו: רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד, משכיה שמעתא; הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי, השתא אתי. לא אתא. חלש דעתה אחית דמעתא מעינא. הוה יתיב באגרא; אפחית איגרא, מתותיה ונח נפשיה. היינו, בעברית: רחומי למד תורה לפני רבא במחוזא [עיר בבבל]. היה רגיל לבוא לביתו מדי ערב יום כיפור. יום אחד (היינו, ערב יום הכיפורים אחד) משכתו הסוגיה. היתה מחכה אשתו: עכשיו בא, עכשיו בא. לא בא. חלשה דעתה, וירדה דמעה מעינה. היה [רב רחומי] יושב על הגג; קרס הגג מתחתיו, מת ויצאה נשמתו.

כמה דברים ראויים לציון בסיפור הקצר מאד הזה. ראשית, אכזריותו של רחומי. הוא היה מבקר את אשתו רק יום אחד בשנה – בערב יום הכיפורים, שהוא יום שאסור לקיים בו יחסי מין, שהוא אחת מזכויותיה של האשה; מכאן משתמע גם שהוא מנע ממנה ילדים. שנית, רחומי מוציא את נשמתו בערב יום הכיפורים, כלומר לפני שיכול היה לכפר על עוונותיו.

הסיפור מופיע שעה שכותבי התלמוד דנים בסוגיה עד כמה מותר לאדם להזניח את אשתו – לכמה זמן מותר לו להתרחק ממנה ולהתנער מחובתו החוקית לספק לה את עונתה. הספנים, אומרים שם, רשאים להתרחק מנשותיהם לחצי שנה; בעניין תלמידי חכמים, נחלקו. רב אדא בר אהבה מוסר שרבי אלעזר אמר: יוצאים תלמידי החכמים ללימודים ללא רשות – ככל הנראה, ללא רשות נשותיהם – לשלושים יום; וחכמים אומרים: אף שנתיים-שלוש.

וכאן מגיע הסיפור שלנו: רבא, דעתו לא היתה נוחה מהציטוט של רב אדא בר אהבה. תלמידים בדורנו, הוא אומר, מסתמכים יותר מדי על דבריו של בר אהבה, יוצאים ללימודיהם ללא רשות – ומסתכנים בכך בנפשם. רבא הכיר את הנושא מקרוב; רחומי היה תלמידו.

(הבקי בתלמוד ודאי יזהה את הדמיון בין אופן מותו של רחומי (נפילה מן הגג) ובין מוות בסקילה – "ובית הסקילה, גבוה שתי קומות; עולה לשם הוא ועדיו, וידיו אסורות, ואחד מן העדים דוחפו על מותניו מאחוריו, והוא נהפך ונופל על ליבו לארץ.  אם מת בה— יצא", בלשון הזהב של הרמב"ם. האם נדחף רחומי אל מותו על ידי העדה לחטאו? הסקילה, ראוי לציין, היא החמורה שבארבע מיתות בית דין, ובין העבירות שבשלן נידון אדם לסקילה מונה הרמב"ם את "הבא על הכלה" או על נערה מאורסה. האם הסימטריה שבסיפור היא שרחומי נענש ממשום שנמנע מלבוא על כלתו?)

זהו אחד מהסיפורים הקשים וחסרי הרחמים שבסיפורי התלמוד. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בגרסתו לאגדות "מימי התלמוד", הרחיב אותו משמעותית, אבל גם ריכך אותו באופן ניכר. בגרסתו, הנבל היהיר, שרבא כנראה הכיר את סוגו היטב, אוהב את אשתו, והיא – שברדיצ'בסקי נותן לה שם – אוהבת אותו. בסתירה בולטת, הוא מבקש, ומקבל, את רשותה לצאת ללימודיו – שעה שכל הסוגיה עוסקת בתלמידי חכמים הנמלטים אל לימודיהם ללא הסכמת האשה.

יתר על כן, הסיפור התלמודי אומר שרחומי היה בא לביתו "יום אחד בשנה"; ברדיצ'בסקי מרחיב את התקופה לערב יום הכיפורים, יום הכיפורים עצמו, ושאר חגי תשרי. התלמוד אומר שבאותו ערב יום כיפור קטלני "משכתו הסוגיה", ותו לא; ברדיצ'בסקי מתאר מאבק פנימי בתוכו. וחשוב מכל: ברדיצ'בסקי מתאר "רעש במרום" כשזולגת דמעת האשה.

אלא שהסיפור הקצר – 42 מילים בסך הכל – של רבא לא מערב את אלוהים ובית דינו כלל. התלמוד טוב מאד בתיאורי "רעש במרום", אבל דווקא כאן, במקרה האיום שבו, כפי שמציין ברדיצ'בסקי, "קדמו דמעות האשה לתורת האיש", אין תיאור כזה.

אולי משום שהסיפור המקורי הוא סיפור של אימה מפני כוחה הקמאי של אשה זנוחה ונעלבת. בכל בית דין תלמודי – ועל כן, על פי תפיסתם של כותבי התלמוד, בכל בית דין שמיימי – היה רחומי יוצא זכאי; תלמוד תורה הרי גובר, לשיטתם של לומדיה, על כל המצוות כולן. דמעות האשה לא יוכלו לגבור, לעולם, על תורת האיש. אבל כותבי התלמוד קיבלו שיש כוחות אחרים משלהם; התלמוד מלא שדים ורוחות, וכותביו האמינו ש"רוב נשים מצויות בכשפים". הרי זה כל עיקר סיפורו של רבא: תלמידי חכמים מסתכנים בנפשם לא משום שהם לומדים תורה – הדבר אבסורדי – אלא משום שבהעדפתם את הלימוד באופן כה בוטה על החיים, הם מעוררים מרבצם כוחות אחרים.

מדוע הריכוך הזה מצד ברדיצ'בסקי, המחמיץ את העיקר? לדעתי, משום שלאדם לא-תלמודי, כלומר אלו שברדיצ'בסקי כותב אליהם, רחומי התלמודי הוא דמות כה מאוסה, שכלל איננה ראויה לאהדה. ברדיצ'בסקי כתב טרגדיה על מחירה של טעות, אבל אם רחומי בא אל אשתו דווקא באותו יום בשנה שבו איננו יכול לתת לה את שהוא חייב לה, ונעלם מיד לאחר מכן ל-364 יום, ובסופו של דבר איננו טורח לעשות אפילו את המינימום הזה, ומשאיר את אשתו אלמנה חיה – רוב הקוראים המודרניים יאמרו שעונשו היה קל ביחס. כדי ליצור אהדה מינימלית לרחומי, היה צורך לעגל את דמותו, היה צריך לתת שם ודמות לאשתו, והיה צריך לומר שהוא יצא ללימודיו על דעתה.

אבל הסיפור המקורי איננו טרגדיה אלא סיפור אימה, וברדיצ'בסקי איבד לא מעט בתרגום.