קטגוריה: זרקור על יצירה

שמריהו לוין (1867-1935), מספרת הויקיפדיה העברית, היה מנהיג ציוני, פובליציסט וסופר, מראשי הדוברים בקונגרסים הציוניים הראשונים ומהמתנגדים החריפים לתכנית אוגנדה.  הוא היה מיוזמי הקמת הטכניון בחיפה, ונאבק לצד אחד העם לשמירת אופיו העברי של הטכניון. בזמן מלחה"ע הראשונה היה פעיל בהפצת תעמולה ציונית בארה"ב ובקנדה, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל וכתב במספר עיתונים מרכזיים.

מכתבים נבחרים שכתב נאספו בספר המחולק לכרכים לפי תקופות.  הסגנון נעים ורהוט והתוכן מרתק; למשל, בכרך "העברית בימי מלחמת השפות בארץ ישראל" מאוגדים המכתבים הסובבים סביב נושא המאבק על שפת הלימוד בטכניון, האם תהיה גרמנית או עברית. 

במכתב שנכתב לאחד העם מחיפה, ב-4 ביולי 1913, כותב לוין:

ממכתבי לוין אפשר ללמוד הרבה על המאבק הפוליטי שהתרחש, על האינטרסים של הקבוצות השונות המעורבות בוויכוח – הנדבנים האמריקאים, הציונים וחברת "עזרה" הגרמנית (ה"הילפספעראיין") ומייסדה ד"ר פאול נתן – על המאמצים שהושקעו, וגם לא מעט "כביסה מלוכלכת".

ב-2 לספטמבר 1913 כותב לוין ליהודה לייב מאגנס, ממנהיגי הקהילה הרפורמית בניו-יורק:

"את מכתבך מן כ' אוקטובר קיבלתי אחרי ישיבת הקוראטריום […]. קשה היה לנו להשיבך בבירור איך עליכם להתנהג כעת, אחרי שנגזר דינו של המוסד הטכני לשלילה. כבר הראיתי לך במכתבי מחיפה, מן כ' סיון שנה עברה על הסכנה הצפויה להמוסד מצד האדונים הברלינים, המתעתדים להכניסו לרשותם הם ולהרחיק ממנו כל השפעה לאומית. […] המלחמה היתה לי מבית ומחוץ, מבית – עם הקיצונים שלנו שמאסו בכל פשרה, ומחוץ – עם האדונים הברלינים. […]

כל הזמן הייתי טרוד בחיפה גופא בעבודת סידור הבניה ומחיפה נסעתי כמעט ישר לווינא, ומעולם לא עלה על דעתי כי הד"ר נתן ישתמש בשעת כושר כזו […]. בכוונה נתן להמחלוקת הזו בדבר שפת הלימודים צורת מלחמה שבין אנשי מעשה, הדואגים רק בעד קיומו והתפתחותו של המוסד עצמו ובין הציונים, שאין להם בעולמם אלא מוסדות לשם תעמולה ופרסום. בדרך מקרה נודע לי, כי ביחוד השתדל במכתביו להבאיש את ריחי בעיני הקוראטרים האמריקנים ומהיות שמר שיף [יעקב, נדבן אמריקאי – נ.א], […] מפחד הוא מהציונות ומשתמש בכל הזדמנות הבאה לידו להטעים ולחזור ולהטעים, שלא יחשדוהו חלילה בציונות, לא החטיאו כפי הנראה מכתבי הד"ר נתן את מטרתם. […]

בשום אופן אי אפשר להניח, שהחברים באמריקא שנכנסו להוועד אחרי השתדלות גדולה מצדי, כידוע לך, יהיו מסייעים להעמיד פסל בהיכל התחיה. איני יכול לבוא בעצות מרחוק אבל מבקש אני אותך בכל מיני בקשות שבעולם, שאתה מצדך בל תנוח ובל תשקוט, עד שתוציא כאור את משפט המוסד ועד שתסביר לידידינו באמריקא, עד כמה הוא מן הנמנע להרוס ע"י מוסד חדש מה שנבנה ונוצר ע"י אחרים בכל כך הרבה עמל, צער ויסורים."

ולבסוף, במכתב לאחד העם מה-9 לדצמבר באותה שנה, שיפור במצב:

לקריאת המכתבים כולם לחץ כאן.

הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי עיבד מבחר אגדות יהודיות וסיפר אותן מחדש.  ביניהן, הנה אגדה אטיולוגית (ר' להלן) קצרה:

השור

שאל נבוכדנצר מלך בבל את בן-סירא בן ירמיהו לאמור:

ראית בהמות וחיות והן יש להן שׂער בחָטמן, רק השור הזה אין לו שׂער בחטמו; הגד לי סיבת הדבר, אם חכם אתה.

ענהו בן-סירא ואמר: מלך אדיר, דע כי בעת צר יהושע ועמו על יריחו היה המצביא רוכב על בהמה ופוקד על בני-החיל. בעל בשר היה יהושע ומשקל גופו רב. הוא רכב על סוס ולא יכול שאת אותו וכרע תחתיו. הביאו לו חמור ופרד ונכשלו גם הם מסבל גווֹ. הביאו לו שור לרכוב עליו; והוא נשאהו על גבו עד שנפלה חומת העיר. מיד עמד יהושע ונשקו על חטמו ויאמר: חברים אנו לגבורה. מאז לא יגדל שער על חוטם השור ונבדל הוא בזה מאחיו.

(האגדה מופיעה בתוך מימי בית ראשון: גיבורים וגואלים)

סיפור אטיולוגי, מלשון אַיְטִיָה (סיבה, ביוונית), הוא סיפור שמתיימר לחשוף את הסיבה לתופעה כלשהי. ובסוגה האטיולוגית יש מספר רב במיוחד של יצירות שמציעות סיבות לתופעות מעולם הטבע הדומם והחי, החל ממיתוסים וכלה בסיפורי ילדים מודרניים. גם בסיפורי אלף לילה ולילה ישנם סיפורים אטיולוגיים, שמסבירים, למשל, מדוע הים מלוח, ולמה לחמור זנב ארוך.  גם הסופר האנגלי בן המאה הי"ט, רדיארד קיפלינג, חיבר שורה של סיפורים אטיולוגיים בשם Just So Stories.  סיפורים אלה תורגמו לעברית כמה פעמים, בין היתר על-ידי אברהם רגלסון, שתרגומו, כן היה, יעלה בקרוב (ברשות בעלי הזכויות, כמו שאר כתבי רגלסון) למאגר הפרויקט.

בימים אלה עלה לאקרנים הסרט 'ברוריה' שנכתב בהשראת סיפור 'ברוריא בת ר' חנינא בן תרדיון' ועודד אותנו להעלות לאתר את הפואמה 'ברוריא' שנכתבה על-ידי ש"י מולדר במחצית המאה ה-19 ולהציג בפניכם את 'אותה גברת בשינוי אדרת'.

הסיפור המקורי מתאר כיצד ביקש רבי מאיר בעל הנס, במאה ה-2 לספה"נ, להוכיח לאשתו המלומדת, ברוריא, כי כל הנשים קלות דעת הן. לשם כך מגייס רבי מאיר את תלמידו לעזרתו ומורה לו לפתות את אשתו, ברוריא, בדברי חנופה. ברוריא אכן מתאהבת בתלמיד, אך משהסתבר לה שבעצם היתה זו תחבולה שנרקמה על ידי בעלה, הבלתי נמנע קורה – ברוריה מתאבדת, ולאחר מעשה, גם רבי מאיר לא יכול להראות עוד את פניו בקרב קהילתו ובבושתו כי גדולה, גולה ממקום מושבו בגליל לבבל.

בהשראת אותו סיפור כתב המשורר והסופר העברי בן תקופת ההשכלה, שמואל ישראל מולדר, (1792-1862) את הפואמה הדרמטית שלו 'ברוריא' הבנויה כמעט כמחזה בחלוקה לארבע תמונות שבסופן מביא המספר את מסקנתו שהיוהרה (היבריס) השתלטה גם על הבעל וגם על האישה ולכן סופם הטראגי צפוי מראש ומסביר כי בענייני אהבה גברים ונשים כאחד, קלי דעת הם:

השיר 'ברוריא' מעלה את השאלה הפילוסופית בדבר היחס שבין היצר לבין החובה, בין הרגש לבין הרציו. בפואמה זו מולדר מעמיד בפני הקורא מחזה שיש בו משום כְּתַב סנגוריה על ברוריא, אם כשהיא מציגה את עמדתה ואם כשהמספר מתאר את המתרחש על הבמה. ברוריא של מולדר, מלבד היותה אישה יפה, מוצגת כטוענת מלומדת ודעתנית (כפי שברוריא אכן מתוארת בסיפור המקורי, לפיו, גם תלמידים וגם יודעי ספר היו באים אליה לשמוע דעתה).

בשיחה עם פרופ' זיוה שמיר^* היא ציינה כי: "לאחר קריאת 'ברוריא' מפרי עטו של שמואל מולדר, אי-אפשר שלא לייחס לו את הטמנת הזרעים הראשונים לתופעת 'חילוּן' השפה העברית, ויצירתו זו שנכתבה כמעט לפני 200 שנה, על שפתה הקריאה והקולחת, מהווה אבן הפינה לבניינה מחדש של השפה העברית כשפת שיח בכלל ושל השימוש בה בשירה העברית בפרט," והוסיפה כי "יחד עם זאת, אי-אפשר להבין תופעה זו של התחדשות השפה העברית במנותק מהתהליכים הפוליטיים והחברתיים של תקופת ההשכלה, ולהתפעם מהשפעתן של יצירות מאותה תקופה על כתביהם של סופרים ומשוררים שהמשיכו והלכו בדרכו של מולדר ותרמו להתחדשותה של השפה העברית כ-150 שנה לפני "מלחמת השפות" בארץ-ישראל."

"ביצירה זו מולדר מחדש את השימוש בתחבולה של "המספר הכל-יודע" וממחיז את דעותיו בפואמה דרמטית. אחריו הופיעו מיכ"ל ויל"ג שביצירתו הגיעה הפואמה הדרמתית לשׂיאה." מכאן, לדעת שמיר, חשיבותו של מולדר בתולדות השירה העברית. "מולדר מתאר באופן אלגורי בסיפור 'ברוריא' את גורלה של האומה היהודית בתקופתו ומנסה באמצעות פואמה טראגית זו להעביר את המסר לפיו כדי להבטיח את המשך קיומה צריך לחתור אל האיזון וההרמוניה בין הזרמים השונים ביהדות של אותה תקופה: המתנגדים, החסידים והמשכילים.  מולדר שולל את ההסתמכות הטוטאלית על השכל, כמו את הכניעה המוחלטת ליצר, ובמובלע ממליץ על דרך-ביניים מאוזנת, על דרך-חיים הממזגת את האינטלקטואלי והאמוציונאלי."

אתם מוזמנים לקרוא את הפואמה הדרמטית "ברוריא" כאן במאגר פרויקט בן-יהודה ולהתרשם מהסגנון המלוטש והשפה העשירה של מולדר.

אשה סוטה היא אשה אשר נסתתרה מרצונה עם גבר שאינו בעלה, אך לטענתה לא נטמאה עמו. טענתה נבדקת באמצעות מבחן ייעודי: הכוהן משביע את האשה, וכותב את שבועתה על קלף. את הקלף הוא מכניס למים המאררים, שהם בלילה של מים קדושים ועפר מקרקע המשכן. מים אלה מוחקים את הדיו מן הקלף.

הכהן משקה את האשה מים אלה. אם נטמאה, תצבה בטנה ותיפול ירכה. אם לא נטמאה, לא תחלה ואף תתעבר. כך לפי ספר במדבר, פרק ה'.

דמיונו של פרישמן ניצת כתוצאה מאכזריותו של המבחן. בסיפורו "סוטה" נופח פרישמן רוח חיים ואישיות ייחודית בדמויות הגנריות המככבות בספר במדבר: האשה, הבעל, הכהן. באמצעות ספור מעשה אשר היה יכול לקרות, הוא מוחה על שרירותיות המבחן ועל כחו של הכהן: שופט ומוציא לפועל, ואף יותר מכך.

קהל גדול שבעתיים מן הקהל הראשון נאסף מסביב. מימינה עמד איעזר וראשו מורד לארץ ומשמאלה הכוהן. האשה היתה באין לבוש על בשרה ורק כותונת-בד לבנה כיסתה את מערומיה, ותיראה בעיני הקהל בכותונת הארוכה והלבנה הזאת גבוהה פי שניים בקומתה. ואולם פניה הלבינו שבעתיים מן הכותונת.

ראשיתו של המאמר של נתן אליהשווילי "היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל" נדמה כתיאור אותנטי, המבוסס על חוויות אישיות והתרשמויות כלליות, של חיים בגרוזיה של ראשית המאה. ככזה, רווחות בתיאור הכללות  גסות, כגון: "היהודי הגרוזי, היה רחוק מנקמה ומרציחה, היה יותר שקט ונוח לבריות, עד כי היה שגור בפי המון עם הארץ: 'שקט כיהודי'". הכללות אלה מסתייעות בניסיונות פילוח לשם הכללה: אוכלוסיה כפרית לעומת עירונית, יהודים שמקרוב באו לעומת גרוזים ותיקים. חלק החוויות האישיות הוא ציורי ביותר, ואמינותו בעיני גבוהה:

ועוד היה מנהג מוזר ופראי אחד, שקראו לו "המלאך". בערב סמוך למנחה, כשהתלמידים היו מתכוננים ללכת לבתיהם, אז המלמד סידר אותם בשורה וקורא לפניהם מלה במלה את הפסוק מברכת יעקב "המלאך הגואל". מובן, שזה היה טוב אבל הסוף היה רע, רע מאד. בגמר ההקראה, כל תלמיד היה צריך לפשוט את ידו ברצונו הטוב והמלמד היה מצליף על כף ידו במקלו, עד שפני אחדים היו מתעוותים מרוב כאב. וכל זה "כדי שיירשם במוחו ולא יישכח ממנו, מה שלמד במשך היום". בכלל, היה נחשב המקל לפדגוג מומחה ולעוזר מצוין ביותר בהצלחת הלימודים.

באמצע המאמר מתחיל אליהשווילי לסקור את התעוררות הציונות בגרוזיה, תהליך בו היה לו חלק. בשלב זה מסיר אליהשווילי את הכפפות, ותוך תיאור מהלך האירועים, בייחוד בשליטת הסובייטים, סוגר חשבון עם הזרמים הפוליטיים אליהם לא השתייך. הציפור, אשר ממעופה תוארה ההיסטוריה עד לאותו רגע, עטה על טרפה, וממשיכה לתאר את ההיסטוריה מתוך נקודת הראות של משתתף פעיל.

אלה הכריזו כל האמצעים לכשרים רק לרדוף, להשמיד ולהחריב את הציונות ואת הציונים עד חרמה, עד ששוחט אחד, יהודי אשכנזי, מחסידי ליבאוויץ בכותאיס, שקראו לו ר' זלמן, שלף את סכינו נגד קהל ועדה וקרא, שאף כי כתוב בתורה הקדושה "לא תרצח", מוכן הוא לשחוט עשרה ציונים בבת אחת אפילו ביום הכפורים עצמו "בלי ברכה".