קטגוריה: זרקור על יצירה

  • על יעקובינה ("בת רוחמה") מאת שרה הירש

     במהלך קריאת הסיפור על יעקובינה שיניתי דעתי פעמים מספר לגבי המטרה הדידקטית של המחברת: אולי עוסק הסיפור בזכותו של אדם לבחור לו את דרך חייו, לא משנה באיזה גיל? האם עיקר הסיפור בתירוצים שממציאים אנשים לעצמם כדי להצדיק התנהגות שבה בחרו ממילא? האם מטרת הסיפור פשוט להפגין את גדולתה של הסופרת, אשר מצליחה לסחוף את הקורא להזדהות עם דמויות כה רבות, אשר מניעיהן סותרים? אולי זה סיפור על ערכי האמונה לעומת קדושת המשפחה? בבדיחות הדעת שקלתי אפילו כי מטרת הספור ללמד על הסכנות שבהתקפת "אדם באמצע" על תקשורות.

    בנוסף, שקעתי בהרהורים אשר לא חשבתי שהיו חלק מן התכנית: מה חשוב יותר – קרבת דם או יחסים הנרקמים בין אנשים? במקרה של התעללות בילדים, האם עדיף לילד לקבל סיוע בביתו, בחיק משפחתו אשר פוגעת בו, או שעדיף להוציאו מחזקת הוריו? האם החלק החשוב בדת הוא הדרך בה אדם פונה לאלוהיו, ואיך הוא מגדיר את דתו, או שמה שחשוב זה איך הוא מתייחס לבני אדם אחרים בשם אותו אל? הדרך בה אתה מתפלל, או המניעים לכך והבנתך את שמאחורי המילים?

    בסוף הספור כבר הבנתי כמה מן התשובות של המחברת, בת תקופת ההשכלה, לפחות לאותן השאלות שאכן נראה שהתכוונה שהקוראים יעסקו בהם. לא בכל העניינים אנו רואות עין בעין. בפרט, סדר העדיפויות הנחשף באופן בוטה בשלב ההתרה של הסיפור מדגיש את הפער בין ראיית עולמה של שרה הירש, בת תקופת ההשכלה, לבין ראיית עולמי החילונית המאוחרת ביותר ממאה שנה.

    כמו-כן, נראה שלדעתה של המחברת, לסיפור סוף סגור, באותו מובן שסיפור המסתיים בהצעת נישואין הוא בעל סוף סגור. אך כפי שהבעיות האמיתיות מתחילות רק לאחר שמנסים לחיות יחד, כך גם אני נותרתי לתהות על גורל הדמויות, כאילו הותירה המחברת סוף פתוח: האם אדם שהתרגל להיות אכזרי יכול לחדול מכך, או שהאכזריות הופכת לטבע שני? האם יוכלו הגיבורים לסלוח זה לזה ולהמשיך בחייהם, או שהמאורעות יותירו צלקת בל-תימחה על נפשם?

    בדרך כלל אני מחזיקה בדעה כי ליצירה ספרותית חיים משל עצמה. לקורא הזכות לראות ביצירה את שהוא רוצה לראות בה, ואין מוטל עליו לחוש ולחשוב את "הדברים אליהם התכוון המשורר בשירו". הגישה ההפוכה גורסת כמובן כי יש להכיר את הביוגרפיה של המחבר ואת המקום ממנו בא כדי להבין את הסיפור. במקרה זה, לאור הדידקטיות הברורה, חיפשתי בכל זאת אישור למשנה אשר נראה לי כי שרה הירש מנסה להטיף לה.  על שרה הירש לא מצאתי אף מילה, אך משנתו של אביה, הרב שמשון בן רפאל הירש , ידועה. לאביה, מתומכי ההשכלה, היו דעות ברורות בנוגע לחינוך ילדים וספציפית בנוגע לתפקיד האם בחינוך, נושא בו עסק במאמרו "כה תאמר לבית יעקב". איני יכולה להמנע מלחשוב שאולי שמה של הגיבורה, יעקבינה, סמלי וקשור לשמו של טקסט זה. 

    הרש"ר הירש דגל בחינוך לצייתנות כוללת מגיל רך, אך הוא מדגיש גם את החשיבות שבהשמת דגש נכון על דברים: על ההורים להדגיש לדעתו את הערכים המוסריים, ולא להעניש בחומרה דווקא על הפסדים חומריים. בדיוק מקרה כזה מציגה שרה הירש ביחסי האם והבת:

    נאנחה הביטה בה האֵם בחמלה מסתרת, ותרחץ כפיה ותוציא מארון המכלת חתיכת בשר הנשאר מיום האתמול, ותלט בגליון ותושט לבתה, בהעבירה את ידה על פני השלחן.

    – קחי לך, ובלכתך בדרך-שובך תאכליהו.

    יאקאבינא שלחה את ידה לקחת את המנה, אבל בהיותה עודנה כמתנמנמת נשמט הבשר מידה, ויפול אל קערת החלב אשר העמדה לפניה.

    "אוי!" קראה מתנודדת, ואמה הניפה עליה יד ותכנה על פניה בתתה עליה בקולה:

    – הה גולם, אין ידים לפעלך. מה תאכלי עתה? הן תלכי לכפר-חדש בנפש ריקה, בטרם סעדת את לבך, ולי אין עוד גם טפת חלב בבית!

    יאקאבינא ירדה בשיחה.

    – אמנם כן, חרוצה את לבכות כמעט תגע בך יד, אך לשום לב ולהזהר – לא תוכלי. אבל הרפי, לא עד עוד לבכות. השעה עוברת, ועליך למהר לכתך. קחי את קערת חלבי ואכלי, ואם אני לא אוכל היום פת שחרית אין רע, – ובדברה הגישה את קערתה אל בתה הבוכיה.

    – אבל חדלי לבכות עוד, עד מתי תיבבי? אכלי נא ולכי, לבל תאחרי המועד.

    יאקאבינא לא שלחה ידה לאחוז בכף. לשוא התחננה אמה, ותצו, ותרגז, ותצעק, לשוא; העלמה לא נעתרה להביא אוכיל אל פיה.

    בערטהא נחמה מאד, ראתה ותבן כי לא טוב עשתה ביסרה קשה את בתה. לוּ למצער דברה אתה רכות וידידות, אולי נעתרה יאקאבינא ותאכל, ואולם גם אחרי אשר הכה לבה אותה על המכה אשר הֻכתה בתה מידה, היתה פקודתה קצרה וחדה. היא היתה כנואשת, נשפכה מררתה וכלו כליותיה בחיקה על כי עליה לשלוח את הילדה בנפש ריקה ורעבה בקרח הנורא האוכל מבשר עד עצם, ובכל זאת לא יכלה שנות, כי נחוץ להחיש את השמלה למקומה בעתה.

    עם הדרישה לצייתנות מלאה, דגל הרש"ר גם בהפגנת חיבה, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת". בכך לוקה האם בסיפור.

    – ילדה עניה – דובבו שפתי האם העצובה – מחר בבקר תאֻלצי ללכת אל הכפר בקור וקרה, אך אני מה? לא אוכל שנות, רגלי אני לא תשאינה אותי מרחק רב כזה.
    בלי חפץ נשארה בּערטהא על עמדה ותתבונן אל בתה הישנה. מה יפה ומה נעימה היא! יפיה נסך רוח קסם על אמה, ותקרב אליה בלט ותשקה על מצחה. לוּ הקיצה יאַקאָבּינאַ ברגע הזה, ותרגיש כי נגעו שפתי אמה בה, האח! מה מאֻשרה היתה אז! אבל היא היתה שקועה בשנתה, והחלום נהג אותה אל בּעטי רעותה, ולפניה הגידה צרת לבבה, כי אמה איננה אוהבת אותה. ואף אמנם חידה היא, מדוע לא יכלה האשה הרכה והעדינה הזאת אשר אהבה מאד את בתה יחידתה, לדבר אליה נעימות? מדוע יכלה להראות את אהבתה אליה רק בהיותה בטוחה כי בתה לא תראה ולא תתבונן בה?"

    גם לאחר שאני מודעת לחלקים ממשנתו של הרב אשר חלחלו במודע או שלא במודע לסיפור, נותר לי להתפעל מאפיון הדמויות הרגיש והמקסים. אפיון דמויות זה נעשה בשיטת "יהודי נוסע ברכבת". יהודי, לא אדם. אני לא יודעת לשים אצבע בדיוק על הטכניקה בה השתמשה שרה הירש, אך דמויות היהודים בסיפור מאופיינות בחן לעומק גם אם מוקדשות להן שורות בודדות, וברובן הן דמויות עגולות. דמויות הנוצרים, לעומתן, גם כאשר הן מופיעות במשך חלק ניכר מן הסיפור, בשום שלב המספר אינו יושב מעבר לכתפן, והן מרגישות שטוחות ותפאורתיות לאורך כל הדרך.

     

  • על השירה והנצח

    במאמרו בדפי הספרות של ידיעות אחרונות מתאריך 3 באפריל 2009, כותב אלי הירש כך:

    "מה זה משורר? מי שפיענח את סוד השירה.  ומה הסוד הזה?  קשה לומר, זה סוד, אבל הוא קשור לכך ששירה היא טכנולוגיית הזיכרון המוצלחת ביותר שהגה המין האנושי."

    ואכן, כבר באיליאדה של הומרוס, שחוברה לפני למעלה מ-2,500 שנה, מראה לנו המשורר את מודעותו לקשר שבין שירה ובין העתיד: הלנה היפה, השוכנת בארמון בטרויה בעוד היוונים, ובראשם בעלה הנבגד מנלאוס ואחיו אגממנון, נלחמים על השבתהּ ליוון לאחר שנחטפה-מרצונה על-ידי הנסיך הטרויאני הפוחז פאריס, פוגשת את הנסיך הקטור השב משדה הקרב כדי להיפרד מאשתו ומבנו התינוק; בשלב זה, הלנה כבר ניחמת בה על שברחה עם פאריס (שנקרא גם אלכסנדרוס), שהתברר כפחדן וטווס ריקני, ובמרירות היא אומרת להקטור:

     אָנָּא, הוֹי גִּיסִי, הִכָּנֵס וְשֶׁב-לְךָ פֹּה עַל-הַכִּסֵּא,
    יַעַן אֵין אִישׁ, אֲשֶׁר לִבּוֹ מָלֵא דְאָגָה כָמוֹךָ
    בְּעֶטְיִי שֶׁלִּי, בַּת-אִי-בֹשֶׁת, וּבַעֲוֹן אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס,
    אַךְ בִּגְלָלֵנוּ, כִּי גְזֵרַת בֶּן-קְרוֹנוֹס הָרָעָה – וְנִהְיֶה
    לְשִׁירָה בְּפִי הַזַּמָּרִים, הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ בֶעָתִיד".

    (איליאדה, שיר ששי, שורות 355-358, הומרוס, תרגם שאול טשרניחובסקי, עם עובד, 1991)

    ודק מן הדק השילוב שעושה המשורר, בין תפיסת הגורל המוכתב מלמעלה (פאטאליזם) של הלנה, לבין הצורך הפסיכולוגי הטבעי להרחיק את האשמה מעצמה.  אולם אם נקשיב רק למלותיה של הלנה ולא לרחשי לבה, הרי היא טוענת שזאוס (הוא בן-קרונוס) גזר עליה לבגוד בבעלה ולברוח עם פאריס לטרויה, כדי שתתחולל המלחמה הנוראה הזו, כדי לספק חומר לשירי-עלילה (אפוסים) למשוררי העתיד.  זו תפיסה טראגית, מצמררת.  כך או כך, הלנה אכן הונצחה בשירי עלילה, והנה אנו דנים בה היום, למעלה משלושת אלפים שנה אחרי שמתה, אם חיה אי פעם.

    עשורים ספורים לאחר חיבור האפוסים היווניים, חיבר משורר יווני בשם תֵאוגניס שיר יפהפה, שממוען (כמו רבים משיריו), לנער האהוב שלו, קירנוס.  תאוגניס חנך את הנער, וניסה להדריכו לחיות חיים ראויים לאיש מעלה, אך הנער, ככל הנראה, היה עסוק בענייני פחזות, ולא נראה שהתייחס יפה לתאוגניס המבוגר.  כך לפחות מציג את הדברים תאוגניס עצמו, בשיר תלונה, שמזכיר לקירנוס כפוי-הטובה מה עשה בשבילו תיאוגניס:  (אני משמיט חלקים, כי התרגום מוגן בזכויות יוצרים)

    כְּנָפַיִם נָתַתִּי לְךָ, שֶׁבָּהֶן [..]  תְּרַחֵף;
    [..]
    אֶת שִׁמְךָ הָרַבִּים בְּשִׂפְתֵיהֶם יֶהְגּוּ;
    גַּם עֲלָמִים נִפְלָאִים [..] יְזַמְּרוּ
    עַל אוֹדוֹתֶיךָ.  וְאַף כְּשֶׁתֵּרֵד אֶל נִבְכֵי הַצַּלְמָוֶת
    בָּאֲדָמָה, אֶל מִשְׁכַּן הַדֵס שׁוֹקֵק הַצְּרִיחוֹת,
    אַף כִּי תָּמוּת, תְּהִלָּתְךָ לֹא תֹּאבַד, אֶלָּא לָנֶצַח
    בְּלִבְבוֹת בְּנֵי-אָדָם עֵקֶב שִׁמְךָ הַמַּתְמִיד –
    קִירְנוֹס, בְּאֶרֶץ יָוָן תְּשׁוֹטֵט, [..]
    אַךְ לֹא עַל גַּב הַסּוּסִים, כִּי בְּנָגְהוֹ יִשָּׂאֶךָ
    חֶסֶד הַמּוּזוֹת שֶׁכְּלִיל סִגָּלִיּוֹת לְרֹאשָׁן.
    הֵן בֵּין כָּל אֵלֶּה שֶׁגַּם בֶּעָתִיד לַשִּׁירָה יִתְּנוּ דַּעַת
    עוֹד תִּתְקַיֵּם כָּל עוֹד יֵשׁ אֶרֶץ וְשֶׁמֶשׁ מֵעָל.

    (תרגם מיוונית אהרן שבתאי, בתוך הנספח ל"הפרסים" של אייסכילוס בתרגומו)

    הנה כי כן, תאוגניס מסביר לקירנוס כיצד בכך ששורר עליו, העניק לו כנפיים, ואלמוות, כי שמו יינשא בפי אנשים כל עוד "בעתיד לשירה יתנו דעת"; תאוגניס סמוך ובטוח שימשיכו לתת דעת לשירה "כל עוד יש ארץ ושמש מעל".  והנה תרמתי את חלקי להצדקת טענתו של תאוגניס — עכשיו גם מפי נישא שמו של קירנוס אליכם הקוראים…

    הירש מזכיר גם את הניסוח השירי הישיר הידוע של המשורר הרומי בן המאה הראשונה לפני הספירה, הוראטיוס.  בשירו, מתפאר המשורר שהקים לעצמו מפעל נצחי שיעמוד על תילו גם אחרי קריסת הפירמידות; ואין הוא מכוון אלא לשירתו. וייתכן שגם הוראטיוס צודק, אם כי, כפי שמעיר הירש "קרב ההישרדות בין הפירמידות והוראטיוס עדיין לא הוכרע".

    פרויקט בן-יהודה הגיש זה לא כבר לציבור את תרגומו של מאיר הלוי לטריס לשיר זה של הוראטיוס.  מדובר בתרגום-עיבוד, חופשי למדי (לכן לא תמצאו בו את השם המפורש "פירמידות", מן הסתם גם בשל ההקשר של עבודה זרה, שסביר שהפריע ללטריס, אלא רק רמיזה להן בשורה השניה; וראו הערתו-הודאתו של לטריס מתחת לכותרת).  לטריס נותן את הכותרת פעלי ייכון לעד:

    פעלי יכון לעד

    (השיר הזה העתקתי מלשון רומי להמשורר הנשגב ונעים זמירות Horatius המתחיל:
    (Liber III. Ode 30) Exegi monumentum aere perennius
    אמנם עשיתיו על פי דרכי באין מעצור למליצת שפת קדש.

    עַד הָעוֹלָם יִכּוֹן פֹּעַל פָּעַלְתִּי
    אַף נִשָּׂא עַל רָמִים מַעֲשִׂי הִגְדַּלְתִּי –
    מַצְּבוֹת בַּרְזֶל, נָחוּשׁ, פּוֹר יִתְפּוֹרָרוּ
    וּדְבָרַי עַד עוֹלָם יַחַד נִשְׁמָרוּ –
    לֹא יִקַּח עֶמְדָתוֹ שׁוֹט שׁוֹטֵף, סַעַר,
    עֵת לִהַט יוֹם הַבָּא מִדְבָּר וָיַעַר,
    עֵת גֶּשֶׁם מִטְרוֹת עֹז שָׁטוֹף יִשְׁטֹפוּ
    עֵת דֹּרוֹת עוֹלָמִים יִפְנוּ יַחְלֹפוּ;
    זִכְרִי לֹא יָסוּף לֹא יָמוּת לַשּׁחַת
    מָוֶת טוֹב חֶלְקִי לֹא יָעֹז לָקַחַת.

    נִין, נֶכֶד, דֹּר אַחֲרוֹן, נִקְלֶה גַּם שֹׁעַ,
    יָעִיר לִי אֹזֶן זִמְרָתִי לִשְׁמוֹעַ
    בִּמְקוֹם יִרְעַם הַיָּם בִּשְׁמִי יַזְכִּירוּ
    וּבְקִרְיַת מֶלֶךְ רָב שִׁירִי יָשִׁירוּ
    עַל כָּל תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר בָּרֵךְ לָקַחְתִּי
    הִגָּיוֹן סֶלָה בִּלְשׁוֹנִי נִצַּחְתִּי. –
    יָהּ עֹז הִלְבִּישַׁנִי בַּשּׁיר אֹדֵהוּ
    עוֹשֶׂה לִכְבוֹדוֹ נִפְלָאוֹת אַשְׁרֵיהוּ!
    עוּרִי בַת שִׁירִי נָא, מָעוֹז וָעֵזֶר!
    עַל תַּלְתַּלֵי רֹאשִׁי עִנְדִי לִי נֵזֶר!

    כך, אפוא, כובשים המשוררים את הנצח.  ואנו בפרויקט בן-יהודה מרימים את תרומתנו הצנועה, הטכנית, שמקלה על המשוררים (ושאר היוצרים, כמובן) להמשיך ולהינשא בפי אנשים, גם במאה ה-21.

  • אחד העם מתבדח [על חשבון רבניצקי]

    למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

    ווארשא, כ"ב סיון תרנ"ו (יוני 96).

    בקבלי מכתבך האחרון וקראתי דבריך ע"ד מאמרי בשביל ה"פרדס", אמרתי אל לבי: הבה אאזור כגבר חלצי ואקיים נפש אחת מישראל (הלא כך אמרת: כי בנפשך הוא). אך כעין הקדמה, צריך אני לבאר לך סדר יומי:

    בבוקר אקום בשבע שעות, ועד שמונה אני כותב מכתבים פרטיים, פעמַיים בשבוע – לביתי ובית אבי, וביתר הימים – לשאר אוהבַי ומכירי הפונים אלי במכתביהם. אחרי כן אשתה טהע ואקרא לפעמים קריאה קלה, מכ"ע או איזה ספר. ובתשע ומחצה אלך לבית "אחיאסף" ואשב שם כל היום (מלבד שעה ומחצה לארוחת הצהרים) ואשוב למעוני בשמונה או שמונה ומחצה בערב. ועד שאגמור ארוחת הערב ושתית הטהע תעבור שעה ויותר. אז אצא לשאוף רוח מעט בגן העיר, ובאחת עשרה אשוב לביתי. זה הוא משפטי יום יום.

    ובכן, כאשר נדבה רוחי להציל נפשך משחת, החלטתי לקום כל יום בחמש שעות ולהקדיש שתי שעות לעבודת ה"פרדס" עד שאגמור המלאכה. וביום ב' שעבר החלותי. התגברתי כארי וגזלתי שתי שעות משנתי, ובחמש ומחצה כבר ישבתי אל שולחני ועטי בידי, ובשבע שעות הנחתי עטי מידי – והנייר נשאר חלק כשהיה. כי ראשי היה כבד עלי ממיעוט שֵנה, וכל השתדלותי לא עמדה לי לאסוף מחשבותי כראוי ולסדרן בדברים. ביום ההוא לא כתבתי עוד מכתבים פרטיים וגם עבודת "אחיאסף" התנהגה בכבדות, כי הייתי חש בראשי כל היום.

    אז ראיתי, כי קשה לשנות מן המנהג, אחר שעברו עלי רוב שנותי ולא הייתי ממשכימי קום, וגמרתי בלבי להקדיש לך שעות הערב. ואתמול היה הערב הראשון אשר לא יצאתי לשאוף רוח אחר עמל היום, כי אם ישבתי כלוא בחדרי וחשבתי מחשבות ע"ד ה"פרדס". מתחלה חשבתי ע"ד הנושא אשר אבחר למאמרי, וכשהעמקתי לחשוב בו, ראיתי, כי אין בי די כח במצבי עתה לבארו כראוי, וגם הספרים הדרושים לזה, שישנם באוצר ספרַי בביתי, לא ימָצאו פה. שבתי וחשבתי ע"ד נושא אחר – וראיתי, כי גם הוא דורש ספרים, ועוד יותר – רוח נכונה ודעה צלולה, ויותר שהעמקתי לנתח את הענין ולהתבונן במצב נפשי עתה, יותר הוברר לי, שאינני מסוגל עתה כלל וכלל להוציא מתחת ידי מאמר מתוקן כל צרכו: עוד לא קמו לדממה הסערות שהרעישו את לבבי בעת האחרונה, עודני "קרוע ומורתח", תלוי ועומד בין קצוות רחוקות ומתנגדות, ולא אדע מה יֵלד לי יום מחר.

    ואני אינני סופר "בחסד עליון", היושב אל השולחן בנוח עליו הרוח וכותב וכותב כמעין המתגבר. בזעת אפים ובעמל נפש אכתוב מה שאכתוב, ושמעתתא שלי בעי צלותא. בקצרה, באתי לידי הכרה ברורה, כי אם לא אחפוץ להניח מקומי שרכשתי לי בספרותנו ולאבד עולמי בשעה אחת, עלי לחדול מכתוב "עד יעבור זעם". אין ספק אמנם בעיני, כי עוד יבוא יום ואלמוד ואכתוב אולי יותר מאשר לפנים, אבל ה"פרדס" לא יוכל לחכות ליום ההוא, כי לא קרוב הוא. אתה לא תוכל לצייר בנפשך, "שיוכל לצאת ספר הפרדס בלי מאמר אחד העם", ואני עוד פחות מזה אוכל לצייר לי, שיוכל מאמר "אחד העם" להיות מן הגרועים שב"פרדס", ולא אחפוץ בשום אופן ליתן מקום לקוראים ומבקרים לאמור: תש כחו של "אחד העם". אקוה, כי לא תחשוב לי לחטאה מה שכבודי הספרותי יקר בעיני, ומה גם שיש בזה צד מוסרי יותר "דק": לא אחפוץ שיאמרו גם עלי, כי "שורש נשמתי היתה המטבע", וכשכלתה המטבע, נפגמה הנשמה ופג טעמה.

    הנה "לוח אחיאסף" עומד לצאת, והדין היה נותן, כי עלי להשתתף בו ביחוד, משני טעמים שיש בו מה שאין ב"פרדס". ראשונה, הלא הכל יודעים, שאני עתה עורכו, וכבר קבלתי מכתבים מאיזו סופרים השואלים, במה עוסק מאמרי בה"לוח", כי לא יוכלו לצייר לעצמם, שאערוך מאסף ולא אכתוב בו בעצמי. וזאת שנית, להוי ידוע לך, ידידי, אם לא תדע עוד, – כי איזה עשרות רו"כ עושים רושם עתה בחשבונותי הפרטיים, ואם הייתי כותב איזו עמודים ב"לוח", הלא הייתי משתכר סך "הגון" כזה. ובכל זאת, למרות טעמים "נכבדים" כאלה, יֵצא ה"לוח", ושמי לא יהיה בקרב סופריו.

    הנני מקוה, כי אם תתבונן בכל זה לא כעורך ה"פרדס", כי אם כאוהב ורֵע, תודה גם אתה, שהצדק אתי, ולא תוסיף עוד לצערני. כי אמנם צער גדול אתה גורם לי, בבקשך מאתי דבר שהייתי רוצה לעשות והייתי מחויב לעשות – ואיני יכול לעשותו.

    ו"נפשך" מה תהא עליה?

    התבוננתי בשתי ה"סכנות" הנשקפות לה וראיתי, שאינן "מסוכנות" כל כך. הראשונה, דבר המודעה שהודעת בה את שמי – זה בודאי מעט "שוֹקינג", ואתה זוכר בלי ספק, כי כששאלתני על זה קודם נסיעתי, אמרתי לך, שאיני יכול לקבל עלי אחריות הדבר. אך מה שעשוי – עשוי, ואין הדבר נורא כל כך. הלא כבר מלומד אתה בנסיונות כאלה. הן גם במודעתך ע"ד ה"פרדס" השני קרה לך "מקרה לא טהור" כזה ביחס אל לווינסקי, וקהל חסידיו של לווינסקי הלא גדול בהרבה משלי, ובכל זאת לא שלחוך על זה לארץ גזרה, וה"פרדס" השני נמכר לא פחות מן הראשון. נקוה איפוא, כי כן יהיה גם ביחס אל השלישי.

    והסכנה השניה, בדבר המקום הפנוי שאין לך במה למלאותו, אפשר גם כן להרחיק בנקל. עליך אמנם להחזיק במנהגך לפתוח את ה"פרדס" באיזו דברים של אחד הסופרים זולתך מן הידועים לקהל. ואני חושב, כי רבי מֶנדלי יחיה יקח עליו הפעם את הטורח הזה ויכתוב שלשה או ארבעה עמודים מעין פתיחה או הקדמה. הן הוא ת"ל שוקט על שמריו ובגולה לא הלך, כמוני, וה"פרדס" השלישי גם בלא זה פרדסו של רבי מנדלי הוא, כי חלקו גדול פה הרבה מבשנים הקודמות, ולא יאונה לו כל רע חלילה, אם יוסיף עוד איזו עמודים בראשיתו. ואקוה, כי המקום הזה, בפתח ה"פרדס", לא חולל בעיניו ע"י זה שעמדתי עליו אני בספרים הקודמים. אחר הקדמתו של רבי מֶנדלי תדפיס מאמרך. אחריו – איזו שירים, ואחרי כן עוד ישָאר מקום פנוי כשמונה עמודים, ולוּ לעצתי תשמע, תשנס את מתניך ותתן במקום הזה העתקה או תמצית מתוך מאמרו של יום (Hume) על הלאומיות, אשר, כידוע לך, חפצתי אני לתרגם בשביל ה"םפרדס" ולא הספיקה לי השעה. הנני חושב, כי במאמרך הראשי בודאי נגעת גם בשאלת הלאומיות, כנהוג, ומה נקל איפוא לקשור בזה מאמר שני, אשר יבוא להראות, כי שקר בפי האומרים, שביסמַרק וחבריו בדו את הלאומיות מלבם, שהרי עוד כמאתים שנה לפנינו עסק בשאלה זו אחד מגדולי עולם, ולא עוד אלא שהשקפותיו בריאות וצלולות הרבה יותר מכל ההשקפות החדשות שנולדו בענין זה בדורנו וכו' וכו'. וכפי מדת "הנעל" תוכל בנקל לעשות גם את "הרגל": להאריך או לקצר, לפי מספר העמודים הפנוים. בעיני ישרה עצה זו מאד…

    [האיגרת המלאה, ועוד אגרות של אחד העם משנת 1896, נמצאות כאן].


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות שאתם רוצים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם מבין היצירות במאגר הפרויקט, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • שלמה אבינרי: "הגזענות כפי שחזה הרצל"

    ערב הבחירות לכנסת השמונה עשרה פרסם עיתון "הארץ" מאמר מאת שלמה אבינרי על אודות השתקפות חזון הרצל, כפי שהוא מוצג בספרו "תל אביב" (אלטנוילנד) משנת 1902, במדינת ישראל המודרנית. אבינרי משווה בין מערכת הבחירות שתוארה בספר לבין זו שתוצאותיה יקבעו מחר. להלן ציטוטים מן הכתבה:

    "אחד ההיבטים המרתקים ביותר בספר הוא תיאור מערכת בחירות – שאמורה להיערך בארץ בשנת 1923 – המתמקד בזכויות תושביה הלא-יהודים. בניגוד למה שנטען לפעמים כנגד הציונות כאילו התעלמה מקיומם של ערבים בארץ, הרי בספר יש לא רק מודעות לקיומה של אוכלוסייה ערבית; המדינה היהודית מבוססת על כך שכל תושביה – ללא הבדל דת, גזע ומין – נהנים משוויון זכויות ומזכות בחירה. מדובר לא רק בערבים, אלא גם בנשים, שכן בזמן כתיבת הספר בשום מדינה מערבית דמוקרטית לא היתה זכות בחירה לנשים."

    […]

    "באוטופיות הקלסיות ששימשו נר לרגלי הרצל – מ"האוטופיה" של תומאס מורוס ועד לאוטופיות הסוציאליות של המאה ה-19 – מתוארת תמיד חברה אידיאלית, שאין בה פגם. הרצל, לעומת זאת, שילב ב"אלטנוילנד" חברה אידיאלית יחד עם ריאליזם פוליטי: כמי שחזה את הגזענות האירופית האנטי יהודית, הוא תיאר לעצמו, כי גם יהודים מסוגלים להיות גזענים והכניס לתיאור האוטופי שלו דמות חריגה וצורמת של גזען יהודי."

    בניגוד לאירופה, שם ניצחה הגזענות, שילב הרצל בספרו סוף טוב.

    לקריאת הרומן "תל אביב" (אלטנוילנד) מאת תיאודור הרצל, בתרגום נחום סוקולוב, לחצו כאן.

  • אלי הירש על שלמה אִבְּן גַּבִּירוֹל

    בטור השירה שלו בידיעות אחרונות מתאריך 24 באוקטובר 2008, כתב אלי הירש ביקורת על ספר שירה עכשווי כלשהו, שהתייחס לשירה העברית בספרד בימי-הביניים.  הירש התלונן על דלות הספר העכשווי לעומת המופת של שירת ימיה"ב, וכך כתב על שלמה אבן גבירול:

    בואו נדבר על אבן גבירול.  הוא ידוע בתולדות השירה העברית כמי שהשכיל להעניק ביטוי חריף לרגשות מרים במיוחד — ליגון כבד, מה שמכונה בימינו 'דיכאון', שמלווה בבוז עמוק לעולם ובגאווה שאין לה גבול.  בשיריו (כמו ב'ניחר בקוראי גרוני' שקטע ממנו מצורף לרשימה) הוא שב ומסביר שאחד המקורות ליגונו הוא הפער בין חוכמתו לטיפשותם של בני דורו.  הוא מרחף בשחקים והם, במקום להללו, בזים לו.  מדבריו אפשר ללמוד שאלה הן דווקא מעלותיו, ובכלל זה כשרונו כמשורר, שגוזרות עליו בדידות, קונות לו אויבים ונוטלות ממנו שמחה.  שיריו הם עדות נוקבת לקללה שמשוררים רבים סובלים ממנה — לדינמיקה המאנית-דיפרסיבית, הדו קוטבית, של עולמם החווייתי: כגובה נסיקתם עומק נחיתתם.

    הדינמיקה הזאת נפוצה מאוד, יש בה גם צד נלעג, וקשה לומר שהיא מייחדת את אבן גבירול.  מה שהופך אותה למרשימה כל כך דווקא אצלו זה כשרונו העצום כמשורר — האיזון בין אופיים הפראי והאלים של רגשותיו לבין המשמעת הפיוטית והיצירתיות הלשונית שלו.  ברבים משיריו הוא גם מצליח ליצור מין רושם כפול, מתעתע — מצד אחד של נאום שמושמע בפני רבים, מצד שני של הרהור פרטי שבו הוא שופך את מרי ליבו בפני עצמו או אלוהיו.  מצד אחד רטוריקה שנונה של התפארות ותוכחה, מצד שני ליריקה מעודנת של נפש שמתחבטת בכלובה.  השילוב הזה אפקטיבי מאוד, ובזכותו אבן גבירול הוא אחד המשוררים העבריים הנערצים ביותר.

    עד כאן הערותיו המחכימות של הירש, והן תירוץ מצוין להיזכר בשיר ניחר בקוראי גרוני מאת שלמה אבן גבירול בשלמותו (בטור בעיתון ניתנו רק 22 טורים, החל מהטור "עם נמאסו לי אבותם"), מתוך מאגר פרויקט בן-יהודה:

    נִחַר בְּקָרְאִי גְּרוֹנִי,
    דָּבַק לְחִכִּי לְשׁוֹנִי,
    הָיָה לְבָבִי סְחַרְחַר
    מֵרֹב כְּאֵבִי וְאוֹנִי,
    גָּדַל יְגוֹנִי וְחָדַל
    מִתֵּת תְּנוּמָה לְעֵינִי.
    כַּמָּה אֲיַחֵל וְכַמָּה
    יִבְעַר כְּמוֹ אֵשׁ חֲרוֹנִי?
    אֶל מִי אֲדַבֵּר וְאָעִיד
    וּלְמִי אֲסַפֵּר יְגוֹנִי?
    לוּ יֵשׁ מְנַחֵם מְרַחֵם
    עָלַי וְיֹאחֵז יְמִינִי,
    אֶשְׁפֹּךְ לְבָבִי לְפָנָיו,
    אַגִּיד קְצֵה עִצְּבוֹנִי:
    אוּלַי, בְּזָכְרִי יְגוֹנִי
    אֶשְׁקֹט מְעַט מִשְּׁאוֹנִי.
    שׁוֹאֵל שְֹלוֹמִי, קְרַב נָא
    וּשְׁמַע כְּמוֹ יָם הֲמוֹנִי!
    אִם יֵשׁ לְבָבְךָ כְּשָׁמִיר –
    יֵרַךְ לְרֹב דִּרְאוֹנִי.
    אַיךְ תַּחֲשֹב כִּי אֲנִי חַי
    עַל דַּעְתְּךָ דַּאֲבוֹנִי?
    הַמְעַט הֱיוֹתִי בְּתוֹךְ עָם
    יַחְשֹׁב שְׂמָאלוֹ יְמָנִי?
    נִקְבָּר – אֲבָל לֹא בְמִדְבָּר,
    נִכְאָב, בְּלִי אַם וְלֹא אָב,
    צָעִיר וְיָחִיד וְעָנִי,
    נִפְרָד בְּלִי אָח, וְאֵין לִי
    רֵעַ לְבַד רַעֲיוֹנִי.
    אֶמְסֹך בּדָמִי דְמָעַי,
    אֶמְזֹג דְּמָעַי בְּיֵינִי,
    אֶצְמָא לְרֵעַ וְאֶכְלֶה
    טֶרֶם כְּלוֹת צִמְּאוֹנִי –
    כְּאִלּוּ שְׁחָקִים וְחֵילָם
    בֵּין תַּאֲוָתִי וּבֵינִי!
    נֶחְשָב כְּמוֹ גֵר וְתוֹשָׁב
    יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת יְעֵנִי
    בֵּין כָּל פְּתַלְתֹּל וְסָכָל –
    לִבּוֹ כְּלֵב תַּחְכְּמֹנִי.
    זֶה יַשְׁקְךָ רֹאשׁ פְּתָנִים,
    זֶה יַחֲלִיק רֹאשׁ וְיָנִי,
    יָשִׂים אָרְבּוֹ בְּקִרְבּוֹ,
    יֹאמַר לְךָ: "בִּי אֲדוֹנִי".
    עַם – נִמְאֲסוּ לִי אֲבוֹתָם
    מִהְיוֹת כְּלָבִים לְצֹאנִי,
    לֹא יַאֲדִימוּ פְנֵיהֶם –
    כִּי אִם צְבָעוּם בְּשָׁנִי!
    בִּשֵׂאת מְשָׁלַי יְרִיבוּן
    עִמִּי כְּמוֹ עִם יְוָנִי:
    "דַּבֵּר שְׂפַת-עָם וְנִשְׁמַע,
    כִּי זֶה לְשׁוֹן אַשְׁקְלוֹנִי!"
    עַתָּה אֲדִקֵּם כְּמוֹ טִיט,
    כִּי קִלְּשׁוֹנִי לְשׁוֹנִי.
    אִם אָזְנְכֶם הִיא עֲרֵלָה –
    מַה יַּעֲשֶׂה פַעֲמוֹנִי?
    לֹא יוּכְלוּ צַוְּארֵיכֶם
    לָשֵׂאת זְהַב שַׂהֲרוֹנִי.
    לוּ פָעֲרוּ הַפְּתָאיִם
    פִּיהֶם  לְמַלְקוֹשׁ עֲנָנִי,
    נָטַף בְּשָׂמִי עֲלֵיהֶם –
    בֹּשֶׂם עֲנַן קִנְּמוֹנִי.
    אוֹי לַתְּבוּנָה וְאוֹי לִי,
    כּי גוֹי כְּמוֹ זֶה שְׁכֵנִי!
    דַּעַת אֱלֹהִים יְשִׂימוּן
    כָּאוֹב וְכַיִּדְּעוֹנִי.
    עַל זֹאת אֲיֵלִיל וְאֶסְפֹּד
    אָשִׁית בְּמוֹ שַׂק מְלוֹנִי,
    אָכֹף כְּאַגְמוֹן וְאָצוּם
    שֵּנִי חֲמִישִׁי וְשֵׁנִי.
    מַה זֶה אֲיַחֵל אֲנִי עוֹד
    אוֹ מַה יְּהִי בִטְּחוֹנִי?
    עֵינִי בְתֵבֵל תְּשׁוֹטֵט –
    לֹא תֶחֱזֶה בָּהּ רְצוֹנִי!
    תִּיקַר תְּמוּתָה בְעֵינִי,
    תֵּקַל אֲדָמָה בְּאָזְנִי.
    אִם יֵשְׁטְ לִבִּי לְדַרְכָּהּ
    לִטְמֹן בְּחֻבִּי עֲוֹנִי –
    יָשֹׁב עֲמָלִי בְרֹאשִׁי,
    יֵרֵד בְּחֵיקִי זְדוֹנִי.
    נַפְשִׁי כְּבוֹדָהּ תְּמָאֵן,
    כִּי עִם כְּבוֹדָהּ קְלוֹנִי!
    לֹא אֶעֱלֹז בָּהּ לְעוֹלָם,
    לֹא יַעֲלֹז בָּהּ גְּאוֹנִי –
    לוּ קָרְאוּ לִי בְּנֵי-עָשׁ
    "סוּרָה שְׁבָה-פֹּה, פְּלוֹנִי!"
    כִּי הָיְתּה הָאֲדָמָה כָּעֹל עֲלֵי צַוְּרוֹנִי.
    מַה לִי אֲנִי עוֹד בְּתֵבֵל
    לוּלֵי שְׂאֵת עִוְּרוֹנִי?
    נַפְשִׁי בְּמוֹתִי תְרַנֵּן,
    לוּ מָצְאָה צוּר מְעוֹנִי.
    אָקוּץ בְּחַיַּי וְאֶמְאַס
    לִהְיוֹת בְּשָׂרִי מְכוֹנִי,
    כִּי יוֹם שְׂשׂוֹנִי – אֲסוֹנִי
    וּבְיוֹם אֲסוֹנִי – שְׂשׂוֹנִי.
    אִיגַע לְהָבִין וְאֵדַע
    כִּכְלוֹת בְּשָׂרִי וְאוֹנִי,
    כִּי סוֹף אֲנָחָה – הֲנָחָה
    וְעֵקֶב רְזוֹנִי – מְזוֹנִי.
    אֶדְרֹשׁ בְּעוֹדִי, אֲחַפֵּשׂ
    כְּמִצְוַת שְׁלֹמֹה זְקֵנִי:
    אוּלַי מְגַלֶּה עֲמוּקוֹת
    יְגַלֶּה תְבוּנָה לְעֵינִי,
    כִּי הִיא מְנָתִי לְבַדָּהּ
    מִכָּל עֲמָלִי וְהוֹנִי.
    (נכתב בשנת 1038)

    ראו גם הערך שלמה אבן גבירול בויקיפדיה העברית.


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.