Posts Tagged ‘תרגום’

עדכון אוגוסט 2010, או: היות או לחדול מהיות?

יום שני, אוגוסט 9th, 2010

כמדי חודש בחודשו, אנו מעשירים את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה ביצירות נוספות במגוון סוּגוֹת: ראשית, בפרוזה, אנו מגישים החודש את הנובלה ההסטורית הכינור מאת אברהם שלום פרידברג (בעקבות צבי הרמן רקנדורף), ולצידה חונכים את אגף אהרן דוד מרקסון בפרויקט, עם עיבוד לבני הנעורים של סיפור בשם מול אוהל תימורה מאת ב"נ סילקינר.  מרקסון גם תרגם את בן המלך והעני מאת מארק טוויין, ובקרוב נגיש גם את התרגום הזה.  עוד תרגום שנוסף החודש למאגר הוא תרגומו של אלתר דרויאנוב לסיפור המנגן העיוור מאת המספר הרוסי הידוע ולדימיר קורולנקו.

בתחום המאמרים והמסות, נוספו יצירות מאת י"ח ברנר, ראובן בריינין, משה גליקסון, א"ש שטיין, אברהם רגלסון, וא"ד מרקסון.  ביניהם מסתו של גליקסון על שמריהו לוין, שגם את קובץ מכתביו הנוגעים להכנות להקמת הטכניון בחיפה אנו מגישים החודש.

ולצד שירים נוספים מאת משה אבן עזרא, אנו מגישים החודש כמה מתרגומי השירה של יהודה ליב גורדון (יל"ג), משירת פושקין, שילר, שייקספיר, לסינג, וליאופולד שפר.  כנהוג בתרגומי ההשכלה, התרגומים אינם דווקא נאמנים ללשון המקור, ולעתים אף נעשו מכלי שני; אף על פי כן, ניכרת גם בתרגומים מיומנותו הלשונית הנדירה של יל"ג.  הנה המונולוג הידוע של המלט, נסיך דנמרק, המתחבט בשאלת ערך החיים, בלשונו של יל"ג:

הֱיוֹת אוֹ לַחְדּוֹל מִהְיוֹת? זֹאת הִיא הַשְּׁאֵלָה?
הֲטוֹב טוֹב לְאָדָם לָשֵׂאת דּוּמָם וְלִסְבּוֹל
כָּל פִּגְעֵי הַזְּמָן, כָּל מַגֵּפוֹת הַמִּקְרֶה,
אוֹ הֵחָלֵץ עֲלֵיהֶם וְלָשׂוּם קֵץ אֶל כֻּלָּמוֹ
פַּעַם אֶחָת? לִישׁוֹן שְׁנַת הַמָּוֶת
וּלְדַמּוֹת כִּי בִשְׁנָת זֹאת יִתַּמּוּ כָּל נִגְעֵי לְבָבוֹ,
כָּל תַּחֲלוּאֵי הַבָּשָׂר – חֵלֶק אָדָם מֵאֵל?
קֵץ נָעִים כָּזֶה מִי לֹא יַחְמְדֵהוּ?
לִישׁוֹן הַמָּוְתָה! – לִישׁוֹן, אַךְ אוּלַי גַּם לַחֲלוֹם?
הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר יָשִׁיב אָחוֹר יְמִינֵנוּ,
הַפַּחַד פֶּן נָשׁוּב נִרְאֶה בַּחֲלוֹם הַמָּוֶת
אֶת כָּל הַחַתְחַתִּים אַחֲרֵי גֵו הִשְׁלַכְנוּ.
רַק בִּגְלָלוֹ יַאֲרִיךְ עָנְיֵנוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה;
כִּי לוּלֵא זֹאת מִי נָשָׂא כַּיּוֹם כָּל עֵת וָפֶגַע,
חֲמַת הַמֵּצִיק, הַבּוּז לִגְאֵיוֹנִים,
חֳלִי אַהֲבָה נְאָצָה, גֵּזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק,
לַחַץ עָרִיצִים, מַסַּת נְקִיִּים,
נַאֲקַת מֻכִּים וּמְעֻנִּים תַּחַת שֵׁבֶט הַנֹּגֵשׂ בָּם, –
אִם בְּמַחַץ חֶרֶב אַחַד תּוֹשִׁיעַ יָדוֹ לוֹ
וְנִקָּה מִכָּל אֵלֶּה? מִי יַעֲמֹס עָלָיו מַשָּׂא כָבֵד זֶה,
יֶאֱנֹק, יִתְעַטָּף וְיִקְרֹס תַּחַת עֲמַל הַחַיִּים
לוּלֵא נִתְעֶה בַּשַּׁוְא מִפַּחַד הַמָּוֶת,
פַּחַד אֶרֶץ הַנְּשִׁיָּה וְהָאֲבַדּוֹן,
אֶרֶץ לֹא יְדָעָהּ אִישׁ וְלֹא שָׁב מִגְּבוּלֶיהָ;
לוּלֵא הִשְׁאָהוּ פַּחַד שָׁוְא זֶה לִבְחַר בֶּעֱנוּת חֶלֶד
מֵהָחִישׁ מִפְלָט לוֹ לִמְקוֹם לֹא יְדָעוֹ.
הַפַּחַד הַזֶּה הוּא יַמְסֶה לִבֵּנוּ כַדּוֹנָג;
הִבּוֹק תִּבּוֹק עֲצַת אֱנוֹשׁ מִפְּנֵי מְגוֹרַת לִבּוֹ,
וְחָפְרָה גְבוּרָתוֹ וּבוֹשָׁה מַחְשַׁבְתּוֹ
וְלֹא תַעֲבֹר לִפְעֻלַּת אָדָם לְעוֹלָם.

זאת לעומת תרגומו הידוע של שלונסקי, שנפתח במלים:

להיות או לא להיות? הנה השאלה:
מה נעלה יותר – לשאת באורך-רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים
למרוד, וקץ לשים להם? למות, לישון,
ולא יותר; ודעת: השינה הזאת
תשבית מכאוב-הלב ואלף הפגעים (וגו')

(אין לנו רשות להביא את תרגום שלונסקי במלואו, שכן הוא עדיין מוגן בזכויות יוצרים.)

עדכון קלאסי לנובמבר

יום שני, נובמבר 9th, 2009

רשומת הסקירה של העדכון החודשי התעכבה מעט הפעם, עקב שירות מילואים, ועמכם הסליחה.

החודש הועשר המאגר שלנו בסיפורים נוספים מאת ברשדסקי, במספר מאמרים מאת שמואל יוסף פין מכתב-העת "הכרמל" שערך בשעתו (ותודה לפרופ' שמואל פיינר על קיבוץ המאמרים בספר), מסה גדולה של טביוב על השפה העברית, וכן מאמרים ספרותיים נוספים מאת אברהם רגלסון, שמקובצים בפרויקט בן-יהודה לראשונה מאז פרסומם בעיתונות העברית משנות השלושים ועד שנות השבעים של המאה שעברה.

לצד פרק נוסף מן המקראה של אליעזר בן-יהודה, שתי יצירות בולטות בעדכון החודש:  הראשונה היא הרומן הסובייטי יומנו של קוֹסְטְיָה רְיַאבְּצֶב מאת נ' אוֹגְנֶב, סופר עלום ונשכח, בתרגומו של אברהם לוינסון (המוגן בזכויות יוצרים ומוגש לציבור ברשות בעלי הזכויות).  נועצתי בכמה ידידים יודעי-ספר יוצאי חבר העמים לגבי ערכו הספרותי של הרומן הזה, וכולם היו מאוחדים בדעה שזו יצירה זניחה מבחינה ספרותית, פרי האמנות המגויסת של העידן הסובייטי בשיאו.  אף על פי כן, טרחנו והקלדנו את הטקסט, ואנו מגישים אותו לציבור, אולי יותר כמסמך הסטורי מאשר כהישג ספרותי; מרפרוף בטקסט דומני שיש בו ענין כצוהר אל מערכת החינוך הסובייטית (ובמידה מסוימת, כמובן, אל ייצוג אידאלי שלה), וכן כמעיד על מימדי אחיזתה של התורה הסובייטית בהשקפותיהם של אנשי ספר ומעש (כמו אברהם לוינסון, שהיה פוליטיקאי בפולין ואיש תרבות בישראל) באותה עת.  מענין גם לקרוא את ההקדמה של לוינסון לתרגומו, שהבאנו בראש הטקסט.  כך או כך, נשמח מאוד לשמוע מה דעתכם על הרומן הקצר והקריא הזה, אם תרצו לנסותו.

וגולת הכותרת של העדכון החודש היא שני פרקים של תרגומי יהושע פרידמן מן השירה הרומית הקלאסית, האחד משירת ורגיליוס והשני משירת אובידיוס.  מדובר באחד המתרגמים המוקדמים מן השירה הרומית, והישגו האמנותי בתרגומים הללו מרשים ביותר.  אני מקווה לכתוב על כך בהרחבה ברשומה נפרדת.

מאחורי הקלעים יש הרבה פעילות בפרויקט בן-יהודה, שתיחשף לציבור בשנה הבאה, ועוד מוקדם לדון בה כאן, אך אני מבטיח שיש למה לחכות.

ובינתיים, הנה טעימה מאמנותו של אובידיוס ומאומנותו של פרידמן, התיאור המיתי של ארבעה דורות, בחינת "הולך ופוחת הדור", תיאור ששאב אובידיוס מן המיתוס היווני, כפי שמופיע אצל הסיודוס:

ארבעה דורות
הָיָה בְּרֵאשִׁית דּוֹר-זָהָב, אֲשֶׁר בְּאֵין נוֹגֵשׂ, וְטֶרֶם
מִשְׁפָּט וְחֹק יְלַמְּדוּהוּ, אֱמוּנִים וְתֹם שָׁמַר לִבּוֹ.
שְׁפָטִים בַּל נַעֲשׂוּ עוֹד, אַף טֶרֶם עַל לוּחוֹת נְחוֹשֶׁת
דִּבְרֵי הָאָלָה יֵחָרְתוּ, וְטֶרֶם יָבֹאוּ בִּרְעָדָה
דַבֵּר תַּחֲנוּנִים לַשּׁוֹפֵט, אַךְ יָשְׁבָה הָאָרֶץ בְּאֵין מַחֲרִיד.
עוֹד לֹא יִכָּרֵת הָאֹרֶן וְעָזַב אֵת תֹּעֲפוֹת הָרָיו
לַחְתּוֹר בְּנִבְכֵי הַגַּלִּים אֶל אֶרֶץ נָכְרִיָּה, וְטֶרֶם
יֵדְעוּ בְנֵי-אָדָם שְׂפַת-יַמִּים זוּלָתִי חוֹף אֶרֶץ-מוֹלֶדֶת.
שׁוּחוֹת עֲמֻקּוֹת עוֹד טֶרֶם מֵזַח לֶעָרִים תִּהְיֶנָה,
שׁוֹפַר נְחשֶׁת וַחֲצוֹצְרַת-מִקְשֶׁה לֹא הָיוּ עֲדֶנָּה,
אַף לֹא חֲרָבוֹת וְקוֹבַע; לֹא לָמְדוּ תַּכְסִיסֵי מִלְחָמָה,
יָשְׁבוּ לָבֶטַח לְאֻמִּים וַיִּרְאוּ מְנוּחָה נָעֵמָה.
עוֹד הָאֲדָמָה לֹא נָשְׂאָה בְעֹל וְלֹא קָרְעוּ סְגוֹר-לִבָּהּ
אֵת וּמַחֲרֵשָׁה, אַךְ נָתְנָה לְמַכְבִּיר תְּנוּבָתָהּ נְדָבָה.
חָמְדוּ בְּנֵי-אָדָם צְמָחֶיהָ, לֹא עָמְלוּ יָדַיִם בָּהֵמָּה,
גַּרְגְּרֵי-שָׂדֶה יִלְקֹטוּ, בּוּל-הָרִים וּפְרִי-דֻבְדְּבָנִים,
יִקְטְפוּ עִנְבֵי מַלּוּחַ, הָעוֹלִים בֵּין קוֹצֵי הַשִּׂיחִים,
אוֹ אֶת אֱגוֹזֵי הָאַלּוֹן, עֵץ-חָמַד לוֹ עֶלְיוֹן בָּאֵלִים.
פָּרַח הָאָבִיב עוֹלָמִים, וַיְרַחֲפוּ זֶפִירִים שַׁאֲנַנִּים,
רַחֵף וְסַלְסֵל בִּכְנָפָם הַחַמָּה נִצָּנֵי סָפִיחַ.
תָּחִישׁ גַּם שְׁדֵמָה לֹא עֻבְּדָה וְנָשְׂאָה פְרִי-תְּנוּבָה, וְעָטַף
זְהַב הַשִּׁבֳּלִים הַמְּלֵאוֹת נִיר, לֹא הֶאֱרִיכוּ מַעֲנִיתוֹ;
יִשְׁטְפוּ נַהֲרוֹת חָלָב אוֹ יִשְׂאוּ צוּף נֶקְטַר הַנְּהָרוֹת,
יִטְּפוּ אַלּוֹנֵי-הָאָטָד גַּם הֵם עֲסִיסֵי דְבַשׁ-זָהָב.
הוּרַד סַטוּרְנוּס מַחֲשַׁכֵּי הַטַּרְטַר וְיָשַׁב עַל כִּסְאוֹ
לִמְשֹׁל בְּתֵבֵל יֻפִּיטֵר, – מֵאָז תּוֹר-הַכֶּסֶף הִגִּיעַ,
מָךְ חִין-עֶרְכּוֹ מִזָּהָב וְיָקָר מִנְחֹשֶׁת נוֹצֵצָה.
נָטָה יֻפִּיטֵר אֶת יָדוֹ וַיַּקְצֵר עֲלוּמֵי הָאָבִיב,
חָלַק הַשָּׁנָה לִתְקוּפוֹת, שָׂם מוֹעֵד לְחוֹרֶף וָקַיִץ,
אָסִיף הַמְּשַׁנֶּה אֶת טַעֲמוֹ וְאָבִיב מְהִיר-הַכְּנָפָיִם.
חֹרֶב וָחֹם אָז רִאשׁוֹנָה הִרְתִּיחוּ הָאַוִּיר, וְרִגְבֵי
קֶרַח מִנִּשְׁמַת-הַסַּעַר הַקָּרָה לַמּוּצָק דֻבָּקוּ.
אָז גַּם בֵּית-מוֹשָׁב רִאשׁוֹנָה יִהְיֶה בָאָרֶץ, – בִּמְּעָרוֹת
צוּרִים בְּסִבְכֵי יְעָרוֹת אוֹ מְלוּנַת-נְצָרִים עֲבֻתָּה.
קֶרֶס אָז תִּזְרֶה רִאשׁוֹנָה אֶת חָפְנֵי זְרָעֶיהָ בִּתְלָמִים
רִפְּדָה הָאֵת, וּבְנֵי-בָקָר מִסֵּבֶל הָעֹל יֵאָנֵחוּ.חָלַף תּוֹר-כֶּסֶף גַּם הוּא וַיָּקָם דּוֹר חָדָש, נְחֻשְׁתָּן.
רוּחַ אַבִּירִים בְּלִבּוֹ וְיָדָיו לוֹ רַב בַּמִּלְחָמָה,
לֹא יָדַע עוֹד פֶּשַׁע. דּוֹר-בַּרְזֶל נוּקְשֶׁה אָז קָם בָּאַחֲרוֹנָה.
נִקְבְּצוּ בָאוּ גַם יַחַד כָּל חֵטְא וְכָל עָוֹן פְּלִילִיָּה:
תַּמּוּ אֱמוּנִים מֵאֶרֶץ וְיֹשֶׁר וְתֻמַּת-עֲנָוִים,
תַּחְתִָּם יָבֹאוּ וְיָרְשׁוּ מְקוֹמָם אַךְ מִרְמָה וָרֶשַׁע,
חָמָס וְנִכְלֵי-בְלִיַּעַל וְאַהֲבַת בֶּצַע –מַעֲשַׁקּוֹת .
יוֹרְדֵי-הַיָּם מִפְרְשֵׂיהֶם צָרְרוּ בְכַנְפֵי-הָרוּחַ,
טֶרֶם יְדָעוּהוּ עַד-הֵנָּה, וְאֹרֶן מִתְעָרֶה בֶּהָרִים
יָרַד מִמְּרוֹמָיו, יִלָּפֵת דַּרְכּוֹ בֵין גַּלֵּי-מֶרְחַקִּים.
שְׁדֵמָה, זוּ הָיְתָה נַחֲלַת כָּל-אָדָם, כַּשֶּׁמֶשׁ וְאַוִּיר,
נָטָה עָלֶיהָ הַמּוֹדֵד אֶת קַוּוֹ וַיַּצֵּב גְּבוּלֶיהָ.

דַּי עוֹד לֹא יֹאמַר הָאָדָם, כִּי יִדְרֹשׁ מֵחֵיק הָאֲדָמָה
תְּרוּמַת תְּנוּבָתָהּ וּפִרְיָהּ לְמַכְבִּיר, אָז יִקְרַע סְגוֹר-לִבָּהּ,
הָלֹךְ וְהַעֲמֵק שְׁאֹלָה, עַד יַרְכְּתֵי אֶרֶץ-רְפָאִים,
לַחְפֹּר מַטְמוֹנִים הָחְבָּאוּ וְאוֹצָרוֹת, מַכְאוֹבִים אַחֲרִיתָם.
יֶאֱתֶה בַּרְזֶל מְשַׁכֵּל וְזָהָב מֵהָרֵס מִמֶּנּוּ,
אִתָּם-מִלְחָמָה הָעֹשָׂה בִשְׁנֵיהֶם גַּם יָחַד מְלַאכְתָּהּ,
זְרוֹעָהּ חֲמוּצָה בְדָם וּבְצִלְצְלֵי-נֶשֶׁק רוֹעֶשֶׁת.
חָמָס הָאָרֶץ מָלֵאָה: קָם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ בָאֹהֶל,
חָתָן עַל חוֹתְנוֹ יִתְגַּבֵּר, גַּם אַהֲבַת אַחִים נֶעְדָּרָה.
אִישׁ יַחֲרֹשׁ רָעָה עַל אִשְׁתּוֹ וְאִשָּׁה עַל בָּעַל-נְעוּרֶיהָ,
תִּמְסֹךְ הָאֵם הַחוֹרֶגֶת סַף-רַעַל וְדָרְשׁוּ הַבָּנִים
אֶל הַיִּדְּעוֹנִים, עַל מִסְפַּר שְׁנוֹת אֲבוֹתֵיהֶם יִשְׁאָלוּ.
כָּרַע גַּם נָפַל הַצֶּדֶק, אָז תָּקוּם הָעַלְמָה אַסְטְרֵיאָה,
שְׂרִידַת הָאֵלִים בָּאָרֶץ, וְעָלְתָה מֵעֵמֶק הַדָּמִים.

והשאר כאן.


כרגיל, נשמח לשמוע מה קראתם ואהבתם, או לא אהבתם, במאגר היצירות שלנו.

המגדל ברומי / ש. אנ-סקי

יום שלישי, יולי 15th, 2008

מעשה נורא ונפלא במגדל מכושף עם ארבעה שערים בעיר רומי, בנזר ברזל, בנירון קיסר ובציץ לא-נובל.
תרגם: שמואל ליב ציטרון

ברומי, בירת מלכות אדום, עמוד עמד מימים קדמונים מגדל גדול, אשר אין ערך ליפיו, ולמגדל ארבעה שערים לכל ארבע רוחות השמים, והשערים סגורים ומסוגרים ובריחי-ברזל סביב להם עם מנעולי נחושת. על כן לא יכלה כל נפש חיה לחדור את המגדל ואיש לא ידע מה נמצא בתוכו פנימה. ובארץ הזאת שרר מנהג ישן נושן, כי כל מלך, אך הושם כתר מלכות בראשו, היתה ראשית חובתו לשים מנעול חדש על כל שער ושער. איש לא ידע על מה ולמה נעשה ככה, אבל כלם מלאו את הדבר באמונה, כמקובל מקדם קדמתה, מדור דור.

ויהי היום וימת מלך אדום, ויתאספו השרים והנסיכים, האיצטגנינין ויתר רבי-המדינה לבחור להם מלך חדש. ובעת ההיא חי ברומי איש מגזע לא-נודע והאיש ההוא התנשא מסתר המדרגה אל גרם-המעלות, ויהי לשר גדול. וישמע העם לקולו וימלא את מצוותיו, כי ידע לתפוש את האנשים בלבם. ובהתאסף העם לבחור להם מלך חדש ויחליטו כלם להושיב על כסא-המלוכה את האיש בן השבט שפל-הערך.

[…]

ש. אנ-סקי הוא כינויו הספרותי של שלמה זיינביל (זינוול) רפפורט (1863-1920) משורר, סופר ומחזאי ביידיש וברוסית. רפפורט גדל במשפחה חסידית וזכה לחינוך דתי ועברי מסורתי. בנעוריו נטש את הדת, למד לימודי חול וקרא את ספרות זמנו של הסופרים הרוסים הגדולים. הצטרף לתנועה הסוציאליסטית והיה בה פעיל ומארגן, וגם חיבר את המנון ה"בונד". הוא פרסם כ-25 כרכי סיפורים, שירים ומחזות ביידיש ורוסית, מתוכם תורגמו לעברית מעטים בלבד. יצירתו המפורסמת ביותר היא המחזה "הדיבוק" ("בין שני עולמות"), שתורגם על ידי חיים נחמן ביאליק [אשר נמצא גם הוא במאגר פרויקט בן-יהודה; לקריאה, לחץ כאן].
ש. אנ-סקי היה מחלוצי המאספים והמלקטים של סיפורי העם היהודיים ברוסיה ושל מנגינות שירי העם היהודיים. במשך שנים סבב בין העיירות והקהילות היהודיות, ואסף את החומרים הללו לפני שישתכחו. רבים מסיפוריו ושיריו מבוססים על סיפורי העם שליקט, ובהם גם שירי ילדים, אגדות עממיות ומעשי נפלאות של חסידים.  [ותודה למתנדבי הויקיפדיה העברית]

והנה עוד קטע מאותו סיפור:

כל אחד מבני עם ישראל יש לו בעולם ציצו המיוחד. כל העת שהציץ צומח וירוק ונותן ריח נעים, חי ובריא היהודי, המחובר אליו. אבל הנה מתחילים שרשי הציץ הולכים ומתיבשים וגבעולו כופף קומתו ונעשה צהוב, ריחו חולף ואיננו וליחו מתרוקן. ובאותה שעה הולך וגוע גם האיש, הולך וחולף כצל וכאבק פורח. גם ידע תדע, קיסר רומי, כי ציצי בני ישראל מראה מיוחד להם, המבדיל אותם מכל יתר הציצים. אם תאמר להכחיד את בני עם ישראל עד האחרון, לך ובקש את ציצי-החיים שלהם; בקש אותם ברום ובשפל, בשדות פוריים ובמדבריות שוממים, על ראשי ההרים ובנקרות הסלעים, והיה כי תמצא אותם עקר תעקר אותם עם שרשם; אספה אותם והוציא במספר צבאם, וכאשר תאסף ששים רבוא ציצים וידעת כי המספר שלם, כי כזה הוא מספר בני ישראל. והיה כאשר יבלו כל הציצים ויֵעשו צהובים וליח שרשיהם ייבש, אז יבוא קץ לבית-יעקב וכליון לשבט ישראל.

ויהי כשמוע נירון קיסר את חזון הראש הכרות שב לארצו וישלח לכל ארבע פנות העולם את עבדיו, יודעי דבר בגדול צמחי-שדי, ויצו עליהם לבקש ולעקר משרשם את ציצי-החיים של בני עם ישראל, וימסור להם את האותות, אשר לפיהם יכירו את הציצים המבוקשים. כעבור העת אשר יעד להם, שבו העבדים ואתם אגדות, אגדות ציצים. ונירון קיסר התחיל סופר את הציצים, אבל לא יכל לספר אותם, כי אין מספר.

אבל פתאום התחילו הציצים מאליהם הולכים ומתקרבים האחד אל השני, ומוציאים מתוכם חוטים דקים, והחוטים נמתחים מעצמם תחת הציצים וכורכים אותם יחד לאגדות אגדות, עשרה, עשרה בכל אחת. וישמח נירון קיסר על הדבר מאד, כי נקל היה לו עתה לספור את הציצים. ויהי כאשר כלה לספור ששים אלף אגדות, האמין, כי עקר את שרשי-החיים של עם ישראל כולו. ויצו להביא לו מאוצר המלכות את ארגז הזהב וישם בו את הציצים וישאהו אל המגדל. אחרי כן שב את ארמונו שמח וטוב-לב בהיותו בטוח, כי אבד עם ישראל וכי עוד מעט וימלוך בכבודו על העולם כלו.

[לקריאת האגדה בשלמותה, לחץ כאן. לקריאת יצירות נוספות מאת ש. אנ-סקי בתרגום ציטרון, לחץ כאן.]


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

הדיג / מיכ"ל

יום חמישי, יוני 26th, 2008
בִּשְׂפַת יוּבַל מַיִם
יָשַׁב דַּיָּג לָנוּחַ,
עָיֵף וּרְפֵה יָדַיִם
עֵת הַיּוֹם יָפוּחַ.

הַמַּיִם אַט יָשֹׁקּוּ
סָבִיב לוֹ יָרוּצוּ,
אַף רַגְלָיו יָלֹקּוּ
גַּלִּים כִּי יָפוּצוּ.

לְבָבוֹ רָחַב וּפָחַד
נַפְשׁוֹ הִתְעַטָּפָה,
מִגִּיל וָרַעַד יַחַד
רוּחַ עֲדָנִים שָׁאָפָה.

פֶּתַע מִתְּהוֹם תַּחְתִּיָּה
עַלְמָה לִמְאֹד נָאוָה,
כַּשַּׁחַר יְפֵה-פִיָּה
לְפָנָיו הִתְיַצָּבָה.

וּמֵחֵן שִׂפְתּוֹתֶיהָ
צָלְלוּ אֲמָרֶיהָ:
"בֹּא נָא, דַיָּג בֶּן-עֹנִי,
בֹּא נָא חִישׁ לִמְעוֹנִי!"

וַיִּסֹּב רֹאשׁוֹ
כְּרֶכֶב הָרֵחַיִם…
כִּי חָרְדָה נַפְשׁוֹ –
וַיִּפֹּל אֶל הַמַּיִם!

מיכה יוסף הכהן לבנזון (1828-1852) נמנה על משוררי תנועת ההשכלה בווילנה. בשנותיו האחרונות סבל משחפת, ובשנת 1849 נסע לברלין ואחר כך לזלצבורג ולמעיינות מרפא אחרים כדי להקל על סבלו, אך ללא הועיל (כפי שמוזכר בשיריו, כדוגמת "השלום לך, אחי" שכתב עם שובו מן המעיינות). לקראת סוף שנת 1850 איבד תקווה ושב לוילנה, שם נפטר. על אף הציפיה למותו, שמשתקפת בכתיבתו, הוא כתב גם שירים משעשעים, ושירים העוסקים בטבע, באהבה ובמשלים. לקריאה נוספת מכתביו, לחצו כאן.


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

ראשית סיפור / אלכסנדר סרגייביץ פושקין

יום ראשון, יוני 15th, 2008

תרגם: דוד פרישמן.

בְּסֻכַּת בֵּית-עִבְרִים אֲבֵלָה וְצָרָה
מְנוֹרָה בוֹעֶרֶת בַּפִּנָּה הָאֶחָת;
וּלְאוֹר הַמְּנוֹרָה יוֹשֵׁב אִישׁ זָקֵן
וְקוֹרֵא בַתּוֹרָה. הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת
יוֹרְדוֹת וְנוֹפְלוֹת עַל-סִפְרוֹ לְפָנָיו.
עַל-עֶרֶשׂ קְטַנָּה וְרֵיקָה מִשְׁתַּחֲוָה
אִשָּׁה עִבְרִיָּה צְעִירָה וּבוֹכָה;
בַּפִּנָּה הַשֵּׁנִית אִישׁ עִבְרִי צָעִיר
שָׁקוּעַ בִּמְזִמּוֹת עֲמֻקּוֹת וְרַבּוֹת,
וּמוֹרִיד אֶת-רֹאשׁוֹ לָאָרֶץ בִּדְאָגָה.
בַּחֶדֶר הַשּׁוֹמֵם תָּכִין הַזְּקֵנָה
אֲרֻחַת-הָעֶרֶב, אֲרֻחָה מָה-רָזָה.
הַזָּקֵן יִסְגּוֹר אֶת-סִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ
וִיחַבֵּר אֶת-וָוֵי הַנְּחשֶׁת עַל-מַסְגֵּר;
הַזְּקֵנָה תַגִּישׁ הָאֲרֻחָה הַצָּרָה
לַשֻּׁלְחָן, וְקָרְאָה לְאַנְשֵׁי הַבָּיִת;
אַךְ אִישׁ טֶרֶם יָבֹא; נִשְׁכַּח הָאֹכֶל…
הַשָּׁעוֹת חוֹלְפוֹת בִּדְמָמָה, אַף-נִרְדָּם
הַיְקוּם תַּחַת כִּפַּת רְקִיעַ-הַלַּיְלָה –
רַק עוֹד עַל-סֻכַּת הָעִבְרִים לְבַדָּהּ
לֹא בָאָה הַשֵּׁנָה מְשִׁיבַת כָּל-נָפֶשׁ.
מִמִּגְדַּל הָעִיר קוֹל פַּעֲמוֹן יַשְׁמִיעַ
דְּבַר מַחֲצִית הַלָּיְלָה. – וּפִתְאֹם יָד כְּבֵדָה
תִּתְדַּפֵּק – וְאַנְשֵׁי הַבַּיִת נִבְהָלוּ.
הָעִבְרִי הַצָּעִיר יָקוּם אַף-יִפְתַּח
אֶת-דֶּלֶת הַבַּיִת בִּדְאָגָה מִבָּאוֹת –
אָז יָבֹא הַבַּיְתָה אִישׁ זָר עוֹבֵר-אֹרַח…
[לא נשלם]

השיר קטוע במקור. במהדורה רוסית של כתבי פושקין, מצוין שהקטע "נועד כנראה לפתוח יצירה אפית ארוכה", והתפרסם עשרים שנה לאחר מות פושקין מתוך טיוטה פגומה. אין לו כותרת, ואת זו שלעיל נתן פרישמן לקטע. הנה המקור ברוסית.
אני מאוד סקרנית מה התכוון פושקין לכתוב בהמשך. אפשר ממש לדמיין את החדר ואת יושביו – אך למה הם מחכים? אולי להודעה מן המלחמה? אולי מישהי עומדת ללדת? אולי מדובר בפחד מאנטישמיות? ומי הוא הזר שבדלת? רק פושקין ידע…

[לקריאת תרגומים נוספים של שירי פושקין מאת פרישמן, לחץ כאן. תודה לרונן סוניס על העזרה בפרטים על המקור הרוסי]


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.