– הראית מימיך את הספר "כוכבא דשביט" של ר' חיים זליג סלונימסקי? גם בספר הקטן הזה ידובר על אודות בנין העולם והגלגלים.
– את הספר הזה לא ראיתי. גם את שמו לא שמעתי בלתי היום.
– את הספר הזה תוכל לראות בביתי. אנכי איני משאיל ספרים לאיש, אבל בביתי יוכל כל מי שירצה לבא ולקרא בהם.
בבואי אל ביתו ביום המחרת, הובילני אל אוצר ספריו. שני חדרים מרווחים שכל כתליהם היו מכוסים ארונות-עץ יפים מלאי ספרים שהתנשאו מן הרצפה עד התקרה. באמצע כל חדר עמד שלחן עגול עם כסאות מסביב לו. ורק נגד אחד החלונות עמדה ספה רכה ושלחן קטן על ידה. על ספה זו, כנראה, היה אדון הבית מעיין בספר בשעות הפנויות ממסחרו. ר' יהודה הראה לי על ארון אחד פתוח ויאמר אלי לעיני משרתו: פה תמצא את הספר אשר תבקש. ואל החדר הזה תוכל לבוא בכל שעה פנויה מלמודך ולקרוא פה ככל אַות נפשך. ואחרי צוותו להמשרת להביא לי כוס טהיי מתוק, עזבני וילך. נדמה לי כאלו נכנסתי בהיכל קודש לפני ולפנים. ספרים, ספרים וספרים. אל אלהי חיי, היספיקו חיי אני לקרוא את כל הספרים האלה?
ברוב עמל מצאתי את הספר "כוכבא דשביט" ועל ידו, לגודל תמהוני, את הספר "תעודה בישראל" ליצחק בר לוינזון. את שם המחבר הזה שמעתי. אומרים עליו, שהיה, ימח שמו, ראש אפיקורסי הדור, שבספריו היה מטיף לבני ישראל, שישתמדו חס ושלום, ושבערים רבות שרפו את הספר הזה בפומבי בחדר בית-הכנסת… תמה אני, איך איש חסיד וירא שמים כר' יהודה יחזיק בביתו ספר שכתבו מין… הלא דבר הוא… ופתאום נזכרתי את הנאמר בפרק אבות: "דע מה שתשיב לאפיקורס", אבל איך אוכל לדעת מה להשיב לו, אם לא אדע את דבריו? אם כן הלא מותר לקרוא ספרים כאלה… אבל מיד אחרי זה עלה בזכרוני מאמר אחר: "כל באיה לא ישובון – זו מינות", מפני שדברי מינות מושכים את הלב… לא, לא, את הספר הזה לא אקרא, למה לי להכניס את ראשי בסכנה? אבל אנסה נא לקרוא את ההקדמה, למען דעת את מטרת הספר, ועל מה דבריו יסובו. ההקדמה בלבד הן לא תזיק לנפשי. קראתי והשתוממתי. על דברת המחבר, מטרת הספר היא להוכיח כי למוד כתבי הקודש לא רק רשות כי אם גם מצוה, כי מותר ללמוד שפות זרות, רוסית ואשכנזית, וכי חובה היא ללמוד מלאכה ועבודה, וכל זה הוא מבטיח להוכיח על יסוד דברי התלמוד, ועל דבר השמד אין גם רמז קל בההקדמה. אמת הדבר, כי כל הצעותיו הן נגד המקובל באומה, ומנהג ישראל הלא תורה היא, אבל מלמוד לשון קודש עד השמד הלא רב הדרך מאד. אין זאת, כי אם ערום יערים האיש ויצפין את השמד ל"קנוח סעודה", עד אשר תצלח בידו למשוך את הקורא אחריו… אבל הלא אפשר גם כן, שבדבר השמד הוציאו עליו החסידים לעז, מפני שהוא לא היה מאמין בצדיקים והיה מלגלג עליהם. אבל הן לא כל הכופר בצדיקים הוא כופר בעיקר. הלא גם המתנגדים אינם מאמינים בצדיקים ובמופתיהם, ובכל זאת הם יראים וחרדים.
תשוקתי לקרוא את הספר גברה בלבי מרגע לרגע, ובכל זאת הבלגתי על תשוקתי. הן לא לזאת באתי הנה. העמדתי את "התעודה בישראל" על מקומו ואחל לקרוא את "הכוכבא דשביט". אבל, אהה, הספר הקטן הזה הטיל סערה גדולה ונוראה בלבי. הספר הקטן הזה הרס את עולמי עד היסוד, את עולמי הרוחני והגשמי גם יחד…
סלונימסקי רצה להראות בספרו כמה צעדה חכמת התכונה קדימה. התוכנים הגידו מראש את היום ואת השעה שכוכב השבט… יתגלה לעיני יושבי הארץ, וכאשר נבאו כן היה. להתוכנים הקדמונים, שידעו את מסלולי שבעת כוכבי הלכת, היו כוכבי השבט חידה סתומה. והחכם התלמודי רב שמואל, שהתפאר כי "נהירין ליה שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא", אנוס היה להודות "לבד מכוכבא דשביט". ליתר באור הציע המחבר בדברים קצרים את תולדות חכמת התכונה ודרך התפתחותה. התוכן היוני בטוֹלימיוֹס (תלמי) ששיטתו היתה לעינים לכל התוכנים שבאו אחריו וגם להרמב"ם בספרו "יד החזקה" העמיד את כדור הארץ במרכז העולם. מסביב להארץ ואויר הנשימה העוטף אותו, יסובו שבעה גלגלים כגלדי בצלים שבהם קבועים שבעת כוכבי-הלכת שהיו ידועים להקדמונים: הירח, השמש, נוגה, כוכב (מרקורי), מאדים, צדק ושבתאי. כל אחד מהם מקיף את כדור הארץ בזמן ידוע: הירח – בכ"ט ימים, השמש בשס"ה ימים וכן הלאה. ומסביב לשבעת הגלגלים האלה עוד גלגל אחד גדול מאד, שבו מהודקים כל הכוכבים הקבועים עם שנים עשר המזלות. ומסביב להגלגל הזה עוד גלגל אחד, שבו מהודקים שמונת הגלגלים הנזכרים והמקיף אתם יחד את כדור הארץ במשך יום אחד, ובו תלויה חליפת הימים והלילות. על פי שיטה זו יכול היה המין האנושי להתגאות, כי הוא נמצא במרכז העולם, וכל הגלגלים המשתרעים למרחבי אין קץ לא נבראו אלא לשמש לו… והנה בא התוכן קוֹפרניקוּס והרס את הבנין הנפלא הזה. באותות ובמופתים חזקים הוכיח, כי לא הארץ נמצאת במרכז העולם, כי אם השמש, וכוכבי הלכת לא יסובו מסביב להארץ, כי אם מסביב להשמש ואתם יחד תסוב גם הארץ מסביב להשמש אחת בשנה, חליפת הימים והלילות תלויה לא בסיבוב הגלגלים כלם מסביב לכדור הארץ, כי אם בסיבוב כדור הארץ מסביב לצירו אחת בעשרים וארבע שעות מעת לעת. גם את הגלגלים הרס קופרניקוס עד היסוד. אין גלגלים בעולם, אלא כוכבי הלכת והארץ סובבים את השמש במקום פנוי וריק, המשתרע למרחב אין קץ. מכל כוכבי הלכת, שאליהם נספחו כוכבים חדשים שלא ידעו מהם התוכנים הקדמונים, רק הירח לבדו נשאר נאמן להארץ העלובה, וכמו מלפנים יסוב אותה אחת בחודש…
אחרי קופרניקוס בא התוכן קֶפּלֶר, שמצא את שלשת החוקים של תנועת גרמי השמים, ואחריו יצחק ניוטון (בתומי האמנתי אז, כי זה האחרון היה יהודי, כי יצחק הלא שם יהודי הוא), שמצא את כח-המושך, השורר בכלל העולם; ושניהם יחד קימו וקבלו עליהם את שיטת קופרניקוס… הוי, אל משגבי, האמנם צדקו האנשים האלה?
אתם, קוראי הצעירים, אתם אשר שמעתם את הדברים האלה מפי מוריכם, בהיותכם בני עשר שנה, ולא נפעמתם ולא נרעשתם, לכם אחת היתה, אם השמש יסובב את הארץ או הארץ תסובב את השמש, – אתם לא תוכלו לשער בנפשכם את מצב רוחי, אחרי קראי את הספר הקטן של סלונימסקי. נרעש הייתי ונדהם במשך ימים אחדים כגבר עברו יין. עד הנה האמנתי כי עומד אנכי על קרקע מוצק ובטוח, ופתאום והנה אנכי יחד עם האדמה שתחת רגלי, אנשא במרחבי העולם במהירות נפלאה אלפי פרסאות ברגע אחד. אמנם ראשי לא ילך סחרחר, גם לא אפחד פן אפול מן הארץ אל תהום השמים – ברוך השם, יש כח המושך בעולם והוא יקשרני בחוטים לא נראים אל הארץ הנעה והנדה… אבל לא זאת תעורר תמהון ועצב בלבבי. אנכי חשבתי עד הנה, כי עומד אנכי במרכז העולם, כי אנכי הנני תכלית הבריאה ומטרתה, חלום יפה חלמתי לי כחלום יוסף בשעתו: "הנה השמש והירח וכל הכוכבים משתחוים לי", והנה העירוני משנתי וחלומי הנעים התעופף וינדוף כטל בוקר, והנה אומרים לי, כי זוחל אני על אחד הכוכבים הרבים הסובבים את השמש, וכי ישנם כוכבים רבים גדולים הרבה יותר מכדור הארץ, ואם כן אפוא "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"?
ולא עצב ותמהון בלבד דכאוני, כי מלחמה עזה נִצתה בלבבי. את הסתירה שבין שיטת קוֹפרניקוּס ובין המסופר בכתבי הקודש, כי אחרי הקריאה הנפלאה של יהושע בן נון: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, – ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים" – את הסתירה הזאת אמנם עלתה בידי לתרץ על נקלה. הפסוק נאמר על דרך המליצה, כדי לשבר את האוזן, שתהא יכולה לשמוע לפי ראות עיני בני אדם. הן גם לפי שיטת הרמב"ם (שיטת בטולימיוס) לא השמש והירח מתנועעים ממזרח למערב, כי אם הגלגל העליון המניע את כל הגלגלים המהודקים בתוכו יחד עם גלגלי השמש והירח, ואם כן אין לקחת את הדברים כפשוטם. אבל סתירה יותר נכבדה נגלתה לפני – סתירה, שממנה נשקפה סכנה להרוס את כל עולמי הרוחני עד היסוד…
ככל יתר בני עמי, הרגל הורגלתי מעודי לחשוב את כל דברי הקדמונים לאמת מוחלטת. הקדמונים לא טעו ולא שגו מעולם. ועל היסוד הזה נוסד הבנין הגדול של התורה שבעל פה. חכמי הגמרא מצאו סתירות בדברי המשנה, אבל חכמי המשנה לא יכלו לטעות, וחכמי הגמרא בפלפולם החד יתרצו את הסתירות של המשנה. המפרשים הקדמונים – רש"י והתוספות – מוצאים סתירות בהגמרא, אבל גם גמרא היא אמת מוחלטת ולא תסבול סתירות. וחכמי התוספות בפלפולם המחודד יתרצו את הסתירות של הגמרא. המפרשים האחרונים, מהרש"א, מהר"ם ופני-יהושע ועוד אחרים עד אין מספר, מוצאים סתירות בדברי התוספות, אבל גם חכמי התוספות לא יכלו לטעות ולשגות, וכן נולדה ספרות גדולה ורחבה של חדושים ופלפולים, שכולם יחד היו נקראים בשם "תורה", כאילו נִתנו למשה בהר סיני. ואמנם גם האמינו, כי "הקדוש-ברוך-הוא הראה למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות". והנה הראב"ד מצא סתירות רבות בספר "יד החזקה" של הרמב"ם, אבל הרמב"ם, זה האיש הגדול בענקים, זה "הנשר גדל הכנפים" הן לא יכול היה לטעות, ועל כן בא ר' יוסף קארו בפירושו "כסף משנה" והוכיח, כי אין כל סתירה בדברי הרמב"ם, כי כל דבריו הם אמת וצדק. הם אינם יכולים להיות לא-אמת ולא-צדק. והנשר גדל הכנפים הזה יספר לנו לתומו בספרו "יד החזקה" דברים נפלאים על אודות הגלגלים ותנועותיהם, כאלו ראה אותם בעיניו. וספרו זה הלא נועד לדברי אמונה ודת. והנה בא התוכנים החדשים ואומרים, כי הגלגלים האלה לא היו ולא נבראו, כי אך שקר נִחלו לנו חכמי יון הקדמונים. הם טעו והטעו את החכם העברי, והראב"ד לא השיג עליו ור' יוסף קארו לא טרח לתרץ את הסתירה הגדולה שבין דברי הרמב"ם ודברי התוכנים החדשים, אשר לא ידע אותם… האמנם יכול היה גם הרמב"ם לטעות? ואם לויתן זה הועלה בחכה, מה יעשו דגי הרקק?
חשתי בנפשי, כאילו נוע תנוע האדמה תחת רגלי ואין מעמד. מי יערב לי, כי לא שגו הקדמונים בהרבה דברים אחרים, ולמה זה הבל איגע לתרץ את כל הקשה בדבריהם. הם טעו, ואין אחריותם עלי…
