Blog

  • גלגולו של ספר מבעד למשקפי-יומנה של מתנדבת – חלק שני

    "הימים חולפים, השנה עוברת

    והיצירה לעולם נשארת"…

    החלק הקודם הסתיים לאחר שיצאתי את הספרייה הלאומית כשאני נושאת ערימת ספרים חשופים לעין כל, כמו גְאלתים מתהום הנשייה של מרתפי הספרייה, בדרכם להנצחתם הדיגיטלית.

    בבֵיתי המתינו לי סורק משוכלל, אחד משני הפריטים היחידים ברשימת הרכוש של פרויקט בן-יהודה, והילה לוי – מורתי המקצועית והסבלנית, שבזכותה מלאכת הסריקה נעשית כיום בקלי קלות. ידעתי כי כל עמוד שנסרק, יוקלד, לאחר מכן ייערך בצורה אחידה, ולבסוף יונגש לכולם באתר בן-יהודה. וכל העבודה הזו נעשית על ידי המתנדבים.

    בחיל ורעדה לקחתי ספר אחר ספר וסרקתי את דפיו, ועקב סקרנותי גם עיינתי בהם. לחלקם עיטורי שער יפיפיים, עדיין מרשימים, גם אם הודפסו במאה ה-19 ומצבם אינו הכי-הכי. חלקם נכרכו מחדש ביד אוהבת ומוקירה את ערכם. לעומתם יש שנכרכו כמו כלאחר-יד: נייר דבק מְאַחֵד את דפיהם המתפוררים אבל גם מסתיר חלק מהכתוב; כריכה הדוקה שאינה מאפשרת לראות את סופי השורות בצד אחד ואת תחילת השורות בצד שכנגד. אני לוחצת בעדינות את הדפים למשטח זכוכיתו של הסורק, על מנת לקלוט גם את הצד הפנימי של הדפים. עושה זאת מתוך כבוד לספר שלא יתפורר תחת ידיי, וגם מחמת שלא לסדוק את הזכוכית העדינה.

    כך ליוויתי בסקרנות את מונטיפיורי במסעותיו (הודפס בורשה 1898) על גבי דפים מצהיבים, משובצים פה ושם בהערות בעיפרון – לא ברור אם של חוקר דגול או של תלמיד קשקשן ומשועמם; התפעלתי מהלוחות, הסְדורים והשימושיים עד היום, שב"קונטרס הפעלים" בחיבורו של יהודה ליב אדל משנת 1793 (דפוס זופניק-קנאללער בדראהאביטש, 50 זלוטי מחיר הספר). שוליים שנאכלו, משאירים על הסורק נשורת דקיקה של נייר עתיק. עמודיו הראשונים של הספר חסרים, כמו גם עמוד פה ושם. הדיו זה מכבר מרוח על הנייר, מַקשה לזהות בין כ' לב', בין ד' לז', שלא לדבר על בין סגול לקמץ. ביאורי המחבר נרשמו בכתב רש"י. לבסוף נמצאה מהדורה חדישה משנת 2001, דפוס עברי עכשווי על גבי נייר לבן בוהק. לאחר קבלת רשות פרסום מהמו"ל, הרב יהושע קופמן – זו המהדורה שנסרקה.

    ערכתי יחד עם אברהם מור (מאהר) מיפקד אוכלוסין ליהודי כל ארצות אירופה למשפחותיהם, מיפקד שלא היה מבייש את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על אמצעיה המשוכללים של היום. נוכחת לדעת שלא רק מור טייל ב"שבילי עולם" בשנת 1864, אלא בעקבותיו גם ה…תולעי-הספרים, במעגלים, כמו השתכרו מסימני היין הרבים שהכתימו את הדפים. מאוחר יותר גיליתי שישנה מהדורה משנת 1880, נקייה כמעט מתולעים ומיין. חשבתי על עיניהם של המקלידים, החלטתי שלא "להתעלל" בהם, וסרקתי מחדש את המהדורה המאוחרת יותר.

    כמוצאת שלל רב עטתי על שפע יצירותיו של אביגדור המאירי – הידוע כמחברו של השיר "מעל פסגת הר הצופים" –פרוזה, שירה, תרגומים, גם למבוגרים וגם לילדים. את הטקסט של ספרי הילדים "חוכמת הבהמות" או "המהפכה ביער עד" אולי בימינו לא יאהב כל אחד, אבל אי אפשר להתעלם מהציורים ומהאיורים הססגוניים הנלווים. נזכרתי כיצד הייתי חובקת את בנותיי הקטנות, גבן אל בטני ולפנינו ספר הילדים ממנו אני מקריאה והן קשובות תוך התבוננות בציורים. התיתכן חוויה כזו כאשר הטקסט צריך להישלף מהמחשב?

    כבר כתב ערן גרף, רעי לפרויקט, על הבעייתיות שבהקלדת טקסט עתיק, בו לא ברור האם זו נקודה שנמרחה או אולי פסיק, או אולי לא זו אף לא זה, אלא פשוט חריוני זבובים. "עמק הבכא" ליוסף בן-יהושע (לייפציג 1858) ממחיש לא רק את הקורות והתלאות שעברו על עם ישראל, אלא גם את אלה שעברו על החרקים שכנפיהם השבורות ורגליהם הקטועות נושרים מבין דפי הספר. בפרט לאחר ששהו ב"קרנטינת המקפיא" (אצלי בבית, להבטיח שכולם כבר עברו מן העולם ומן הספר) או שהושמדו בידיהם האמונות של הספרנים. כיצד יודעים? – לפי הריח החריף העולה מהדפים ואינו ריחו של ספר עתיק…

    מִסֵּפֶר [ילדים] אחר עלה ריח חריכה. דיפדוף בו הראה כתמי מים שעיטרו כמעט כל עמוד. אוד מוצל מאש? – דימיינתי ילד קטן החוטף את סיפרו-אוצרו האהוב ומצילו מהשריפה שפרצה בביתו.

    ריחות שונים עולים מהספרים. אין דומה ריחו של ספר חדש לניחוחו של ספר עתיק, ולכל אחד יש קסם וסיפור משלו. עוד חוש, שהשתתפותו בחווית הקריאה אינה מובנת מאליה. האין פרויקט בן-יהודה מְחַסֵר משהו מחוויה זו כאשר אנו מעלים את היצירות לפורמט דיגיטלי?! פורמט בו התולעת היחידה היא זו שהושתלה כוירוס, ודומה לה – הבאג נטול החריונים.

    ועל כך בהמשך שיבוא.

  • ספר קטן על העולם הגדול

    כמתנדב נאמן בפרויקט הקלדתי, לפני מספר חדשים, קטעים מ"ספר שבילי עולם", שכתב אברהם מנחם מנדל מור (1815-1868) – בשנת 1863.

    הספר מביא את הגיאוגרפיה של ארצות-השפלה באירופה, כפי שהיה מקובל לכתוב ג"ג בשנים ההן: תאור ממצה של כל כפר ועיר, מספר תושביו, מונומנטים בהם, ותעסוקות התושבים. ענין מייגע, וכמעט משעמם, כמו התיאור של כמה כפרים ב"פלאנדערן מזרחית":

    "דענזע, על שפת נהר לים, ארבע אלף איש, מעשה שכר ויי"ש, עבוד עורות. שמן שומשמין, גלומי צמר, מטוה פשתן, ומסחר בקמח, עץ, בגדי שש ונרות דונג. עלטרע, כפר גדול, שש אלף איש, מעשה בתי שכר ויי"ש, שמן, צבע תכלת ובורסקי. עווערגעס, עיר קטנה, תשע אלף איש, מעשה שכר, שמן, גלומי צמר, נעלי עץ, מסחר בגדי שש ועצי בנין. מאריאקערקע, כפר, אלף ושש מאות איש, בתי מעשה שכר ויי"ש, דבק, חומץ, נעלי עץ לבון כלי פשתן. מערבעקע, מקום, ארבע אלף איש, לבון כלי בד, מעשה שכר ויי"ש, שמן ונרות דונג, וגלומי צמר. זאמרגעס, שמונה אלף איש, עושי מסחר רב בפשתן, שמן ונעלי עץ". וכו', וכו'.

    הקלדתי, וחשבתי לעצמי: ספר כזה מונוטוני – מי קרא בו? את מי הוא ענין בכלל, גם בימים ההם?

    סיימתי להקליד, הגהתי, שלחתי לעריכה, ועברתי הלאה..

    לאחר מספר חדשים, ואני קורא, להנאתי, את "סיפור פשוט" של עגנון; והנה, בפרק הששי שבספר [עמ' פ"ה בתוך "על כפות המנעול", במהדורת תשכ"ב] מסופר כדלקמן:

    "יונה טויבר מבחורי חמד שבעיר היה שבית המדרש הישן היה משתבח בו שיורה הוראה בישראל. אבל כשהלך ללמברג ליטול התרת הוראה ראה שם באכסניא אדם יושב וקורא בספר קטן שבילי עולם שמו, הציץ בו ונתפעל. כמה ערים יש בעולם, כמה ארצות יש בעולם, והוא אפילו שמותיהם לא שמע, ישב וקרא בו עד שכלו לו מעותיו וחזר לעירו, ולא הלך להקביל פני הרב שם ולא ראה את למברג".

    כלומר: עגנון, המתאר את עיירת-הולדתו בעשור הראשון של המאה, מעיד על הרושם שעשה אז הספר הגיאוגרפי – שנכתב כחמישים שנה קודם-לכן.

    ואני לתומי חשבתי, שאני מקליד ספרון – זוטר ונידח, שאיש לא הכירו!!

  • קוראת תרגום בעברית ומרגישה את המקור באידית…

    כדברי המתרגם, אביגדור המאירי:

    זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שלא ספר אני מתרגם, אלא בן-אדם.

    כשמו של הספר "חזיונות ואבני חן", כך כתיבתו של המחבר – מלאת חן, הומור, צבעוניות, בוהק ושקיפות, תיאורים הגורמים לקורא לראות חזיון של נוף וצבעים, רחובות ודמויות, לצחוק ולבכות אתן, לרוץ ולנוח… ולהמשיך ללוות אותן בפרקים הבאים…

    כשהיוצר משה עובד משקף מציאות, הוא יוצר בפני הקורא תמונה שיש בה תנועה, קולות, ריחות, אור וצל, עד שניתן להרגיש כמעט כמי שחי באותה מציאות.  כך לפחות אני הרגשתי, וכבר בפתיחה של הספר:

    …וביחוד כשפלוני-אני הוא בן-אדם המטפס כל חייו על שלבים וסולמות ונדנדות ומשוור בדביקות על חבלים, וביניהם חבלי-לידה וחבלי-יצירה וחבלו-של-המשיח, ועל כל מדרגות הטומאה והטהרה – אולי כדאי לרשום, מי הסתכל בו בחרדה לחייו ובצפיה למפלתו, מי לחץ את ידו בהצלחתו ומי את לבו מקנאה.  ואם נוסף על אלה בילה את חייו בשעשועים באבני-חן ובאנשי אי-חן ובמראות מלוטשות, בהן התבונן בעצמו בהליכותיו הטפשיות והחכימות, בחלומות-האמת-והשוא שלו והיה בוחן את כליותיו ולבו, את קרבו וכרעיו העשויים גם הם מתכת ואלומיניום ושן-פיל וכל אבני-החושן ואבני-בדיל ואבני-כופר ואבני-הטועים ואבני-נגף ואבני-כף-הקלע, ובכלל עצים ואבנים – הרי למה זה יעלים את האוסף המוזיאלי הזה מעיני אחרים, שהתרגל בחנות-התכשיטים שלו, שיבואו ויביטו ויתבוננו ויבדקו ויבחרו להם מן הסחורה ויקנו – חינם אין-כסף? –
    בבקשה "החנות פתוחה והחנווני מקיף".

    או למשל תאור קבלת פנים בהגיעו עם משפחתו לאושנטין:

    כל הולך-בטל וכל פוחח ריקא יצאו לקראתנו לקצה העיר;  להקת שרים ונוגנים, תופשי-מערך-בצק, המכים ומתופפים על מגשי-פח ובמזלגות וסכינים עלי סירים וצלחות-מתכת וכל דבר הסחוב מן המטבח וממערכת הכלים, הראוי למנצח בנגינות

    או תיאורו של ספינקס הגטו הלונדוני:

    ספינקס נורא-הוד מבהיל ומלא חידות:

    "גארדנר קורנר" היה ראשו של הספינקס, ששירבב את לשונו על "אולדגייט", עיקם אותה ימינה, לקלק את "סטוק אכסצ'נז" ואת "באנק אוף אינגלאנד".  גופו וחוט-השדרה שלו הגיע עד "בואו" ו"פופולאר" ומשם התחיל זנבו הטריף.  ויצ'פל היתה הימנית ו"קומרשל ראוד" השמאלית של רגליו האחוריות המסורבלות, המכופלות תחתן.  את השמאלי שבטלפיו הקדמיים הניח על "ליהמַן סטריט" ואת צפרניו הטביע כצפרדע אל תוך החוף הסמיך של התמזה, את הטלף הימני "בקומרשל סטריט" ואת צפרני הטלף נעץ עמוק-עמוק בלב הסיטי האדום.

    כל פינת-רחוב וכל סמטה היו נדמים כגידים, שרירים אברים ועצבים של ספינקס-הגטו האיום, המטורזן, המקודר והנותן בך את עיניו הרעות, המתיזות ברקים.

    ולבסוף – תיאור המנורה בחנותו של היוצר, בפרק ל"ח:

    אחורי גבי, הכפוף קצת מלידה וגלות, מתורה ושענות, תלויה מנורה עשויה פליז.  בה משתקפת בבואת הימים והלילות, בבואתם של לקוחותי המזלניים הנכנסים ויוצאים, של מזלות החדשים, והירח ההולך ומתמלא על קדקדי השחור – בבואת הכל;  גם של אנשי ספרות – ריאליסטים – משקפת היא מסתורית.  שלושת קני-המנורה כפופים, משתרגים כלפי-מעלה מתוך ראי, להחזיק את האור.  אלא שאצלי משמשים הענפים זה המון-שנים לתלות עליהם מאות מחרוזות-תכשיטים.  על כל ענף תלוי תל-תכשיטים מכל המינים המעורבים זה בזה, כל מיני אבני-יקר שלא מצאו להן תיקון-נשמה, מאחר שלא נשאר להן מקום בחושן ואפוד, תלויים כאן זה שנים על שנים.  מכל פינות עולם שתחת השמים ומחיק כל ים התאספו הנה ומזמרים נפש-אחת שיר-מזמור בין-עולמי.  הקורניליה ההודית אדומת-היין, הפירוזה הטורקית תכולת-השמים, השוהם הגרמני שחור-הפחם והאלגום האיטלקי אדום-הדם שרים יחד עם הלשם ההונגרי החליב, והלשם היוקד ממכסיקו עם המַלשת ירות-הדשא מסיביר ועם השבוֹ, ההירוגליפי-מטבעו, של שוטלנד.  וכולם יחד מעודדים את הענבר הקשה והמיובש מארץ-ישראל-וערב בזמר רך.  כולם נחים יחד על ענפי מנורתי בשלום ומרננים לכל אחד ואחד מהם שירת-היחוד.

    ויכולתי להביא דוגמאות רבות נוספות להנאתי הצרופה בקריאת הפרקים שהקלדתי, אבל אז כמעט אעתיק לכאן את הספר כולו, כפי שהקלדתיו

    אודי יוליס

  • ההדר הז'בוטינסקאי בין מנוף לנדנדה

    לפני שהיתה האוניה הידועה והפרשה הכרוכה בה, פרסם ז'בוטינסקי מאמרים ברוסית תחת שם העט "אלטלנה", והוא מתוודה בזכרונותיו על הטעות המשעשעת:

    פעמים בשבוע נדפסו מכתבי ב"נוֹבוֹסטי", בחתימת "אַלטאַלינאַ" (עלי להודות כי שם זה בחרתי מתוך טעות מצחיקה: אז עוד לא ידעתי איטלקית כראוי, וחשבתי כי תרגומו "מנוף" – אחרי-כן נודע לי שתרגומו באמת "נדנדה")

  • "קנאת סופרים תרבה חוכמה"

    בס"ד, י' מנחם-אב, תשע"א; 10 באוגוסט 2011

    זאת הרגשתי בקוראי, תוך כדי הקלדה,
    עבור ה"פרוייקט" – הוא פרוייקט בן יהודה,
    את יצירתו של דוד זמושץ' – "החרוץ והעצל",
    הכתובה כ"נופת צוּפים" – לשוֹנה מי ימלל.
    אהבתי המסרים, שלכאורה פשוטים, מוכרים וידועים,
    המועברים ע"י הדוברים במחזה בבהירות ובחרוזים נאים.
    מדבריו של אחד הדוברים – החרוץ:

    ראה נא דרכי הנמלה היות לה יתרון?
    אגרה בקציר אוכל ולך חסרון?
    אבותיך מאנו לעשות עצלים המה,
    לולא זאת העוזר אדם ובהמה,
    לא מנע מהם פרי תנובת הארץ,
    מאז הוא המשביע אף כל שרץ.
    מעת מבטן הורתי יצאתי,
    בבית אבותי תמיד די ספקי מצאתי,
    הן אמי אשת חיל עטרת בעלה,
    אם שניהם צמודים יעלו מעלה מעלה,
    עודנו נער ובער מאיש עוד,
    ראשיתי מצער אחריתי ישגה מאוד,
    כאור הבקר קמתי בדד ישבתי,
    מבאר החכמה והמדע שאבתי,
    לשון העבר לי סגולה אֵם הלשונות,
    ברצון יוצרנו אלמוד לשונות שונות,
    זאת תורת האדם בעודנו נער,
    הן זה יפרידנו מחיתו יער.

    –אודי יוליס