Blog

  • חג קנין הציבור שמח לכולם!

    שנה טובה לכולם.

    השנה האזרחית החדשה היא החג החביב על פרויקט בן-יהודה.  מדוע?  משום שבכל אחד בינואר, פוקעות זכויות היוצרים של מי שנפטרו לפני 70 עד 71 שנה קודם לכן.  כך, למשל, מציינים בעולם את הפיכת כתבי זיגמונד פרויד לקנין הציבור, כמו גם כתבי המשורר וויליאם בטלר ייטס, ורבים אחרים.

    כאן בארץ, משום מה, עובר החג הזה בלי אזכור, ולו הקטן ביותר (נשמח לגלות שאנו טועים!), להעשרת נחלת הכלל ביצירות נוספות.  אף כלי תקשורת, למיטב ידיעתנו, לא הקדיש ולוּ טור, ולוּ פינה, לציון העובדה הזו.  כיוון שכך, אנו נוטלים על עצמנו לשנות זאת לקראת השנה הבאה (דרוש זמן כדי לעשות נפשות לענין), כדי שעם פרוס שנת 2011, לא רק אנחנו נציין את חג קנין הציבור.

    בינתיים, אנו מגישים רשימה קצרה וחלקית בהחלט של יוצרים שנפטרו בשנת 1939, ושעל-כן יצירותיהם הפכו זה עתה שייכות לנו ולכם, כלומר לציבור:

    • ישראל אדם (חצקביץ)
    • יוסף איזנשטדט
    • שמואל ידידיה
    • ישראל לוי
    • גרשון לוין
    • נחמיה שמואל ליבוביץ
    • משה ליקורמן
    • יהודה ליב מטמון-כהן
    • יצחק אלתרמן
    • משה גליקסון
    • חיים אריה זוטא

    ועוד אחרים לא מעטים.

    מבין אלה, אנו מגישים לציבור כבר עכשיו, עם פקוע הזכויות, כמה מאמרים משל משה גליקסון (עורך "הארץ" בשעתו), ועל כך ועוד, בסקירת העדכון החודשי, שתופיע מחר.

  • בר טוֹביה על גתה ומוסר הנביאים

    הסופר והמבקר שרגא פייבל פרנקל פרסם את כתביו תחת שם העט בר טוֹביה, ואנו עומדים לחנוך את אגף בר טוביה במאגר שלנו בחודש פברואר הקרוב.  בינתיים, טעימה מסגנונו על קצה המזלג כבר מצויה במאגר שלנו, בתוך רשימה של זלמן אפשטיין בשם "מילקוטי".  אפשטיין כותב כך:

    כמה גדול כחה של אמרה תוכנית וכשרונית:  יש כי הרעיון הכמוס בקרבה איננו לגמרי חדש, אבל הוא הואר באור חדש.

    הנה הרעיון על-דבר ההבדל היסודי שבין היהדות והיונות בתפיסת הצד המוסרי שבחיים.  הרעיון היה כבר לשבלוני וחלקו בתוך נכסי דניידי של רשות הרבים, אך בא בר-טוביה, אחד הסופרים הטובים והחשבנים שבתוכנו, והשמיע דרך אגב באחד ממאמריו בנידון זה אמרה קצרה, כל-כך תוכנית, כל-כך מחוכמה ונושמת רוח חיים, עד כי שהיא שופכת אור מצוחצח על עצם הרעיון ועל הרעיון כולו.

    הוא אומר: "גיטה מעיד על עצמו בתם-לבב או התגנדרות:  "אנכי מבכר בטבעי את אי-הצדק על אי-הסדר", אולם בבית מדרשה של הנבואה העברית לא היו מבינים כל עיקר ניגוד זה.  לדידהו אין לך אי סדר גדול מאי-צדק ואין לך סדר אלא בנצחון הצדק ושלטונו".

    שפתים ישק!  הרי זו חתיכה שלמה של אמת גמורה ומוחלטת, הפך בה והפך בה, הקורא!  רגיל אתה בכך, כי ילעיטוך בעמודים שלמים, בפרקים שלמים, ולעומת שבאת אליהם כן תצא מהם ריקם ונפשך יבשה אין כל, ופה לפניך שורות אחדות  –  וכמו הבריק הברק והואר מסביב.

    עד כאן דברי אפשטיין.  ואכן, זו הבחנה מחודדת ומעוררת מחשבה, ואופיינית היא לסגנונו הניצח של בר טוביה, שהיה מצוי הן בספרות התורנית והן בספרות העולם.  כאמור, בפברואר נחנוך את אגף בר טוביה עם כמה וכמה מחיבוריו.

  • "יהודה ליב גורדון היה לפלשתיני"

    במסתו על הסופר הרוסי אברהם ליב לֶבָנְדָה, כותב שמואל ליב ציטרון כך:

    באחד ממכתביו אלי הוא מבשר אותי מתוך שמחה מרובה, כי המשורר יל"ג היה לפלשתיני נלהב;

    רוצה לומר, יהודה ליב גורדון הפך תומך ברעיון של התקבצות יהודים אל פלשתינה.

    ציטרון כתב את ההספד על לבנדה בשנת 1898. שמונה שנים לפני כן, שלום עליכם דאג לבאר את המושג בסיפורו "פרוזדור וטרקלין".  אולי היה המינוח חדש אז במקומו, בשנת 1890?

    "ויעקב גם הוא היה אחד מאלה, שנשאו נפשם לארץ קדומים ושואפים אווירא דארץ-ישראל, גם הוא היה 'חובב ציון' או 'פלשתיני', אבל לא ממין ה'פלשתינים' האלה, שעושים את רעיון היישוב עטרה לראשם להתהדר בו, ה'פלשתינים' אשר אל חכם שופר: 'דעו לכם כי "חובב ציון" אנוכי!' לא כן יעקב החנווני. קטן יעקב בעירו, לא ישמיע במקום קולו, ותולעת יעקב תזחל בלאט, בלי שאון והמולה."

    כמובן, מהיות המושג פלשתיני נגזר המושג המתנגד. עדיין אצל שלום עליכם:

    "בהעלות שאלת היישוב על שולחן הספרות, מיד התלקחה מריבה גדולה בין סופרי ישראל, ויתפלספו ויתפלפלו זמן רב, עד שנתפרדה החבילה, ותהי עדת הסופרים לשתי מחנות: 'פלשתינים' ו'אנטי-פלשתינים'. "

    גם בן-אביגדור כותב בסיפורו "במליצה ובחיים":

    " אלה הם הפלשתיני וארגנטיני שלי"

    במובן של דוגל בהתקבצות בפלשתינה לעומת דוגל בחסיה תחת כנפיו של הברון הירש, ונסיעה לארגנטינה, אף כי הוא משתמש גם במושג ציוני לאותו צורך.

    בן-אביגדור כותב גם, באותו מקום:

    "ההשכלה השפנית ההיא איננה מסוגלת לתכונת עמנו ורוחנו. "

    ואין כוונתו לשפנים, כי אם להשכלה ספרדית (לטינית). עם זאת, יש הסוברים כי מקור השם הספניה הוא אכן "אי השפנים", לפי המילה העברית-כנענית או פיניקית "שפן". גם יורדי הים הקדומים התבלבלו כנראה בין הארנבונים שראו בספרד לבין השפנים. מאותו מקור נובע גם הביטוי "חלומות באספמיה", בו אספמיא היא ארץ רחוקה שנה הליכה בכל כיוון.

  • לעמיתינו, המתנדבים בעם [הספר…]

    ערן גרף ואנוכי, נאוה בת-צו"ר, הכרנו במיפגש המתנדבים. ערן הוא חייל נאמן וממושמע בצבא בן-יהודה, מקבל עליו כל משימה, ככל שתהייה משמימה (כתובות על מצבות והספדים מוזמנים) או סיזיפית (כרוכה בניקוד אי-סופי). ואם שירה איכותית נפלה בחלקה של מקלדתו – אך צ'ופר הוא. אנוכי כמעט היפוכו: ללא ניקוד, עדיפות לפרוזה, ורצוי ספר שלם עם התחלה וסוף – וזה הצ'ופר שלי. מהר מאוד מצאנו שכך או כך, זה די משעמם לכל אחד מאתנו, ומאז אנו חולקים את משימותינו: ערן מתחיל בהקלדת משימתו, היינו שירה מנוקדת (ובחריצותו מסיים תמיד לפניי!), אני מתחילה בפרוזה; ערן מעביר לי את משימתו להגהה ואני מעבירה לו את שנותר להקליד ממשימתי; אני מגיהה את ההקלדה שלו במשימתי, וערן עובר למשימתו הבאה. כך יש לשנינו חשיפה יותר רחבה ליצירות וגם יותר עניין.

    כשביקשתי את אישורו של אסף להסדר האמור, ולאחר שברטוב ראה כי טוב, אסף ביקש ממני לשתף את מתנדבי הפרוייקט בחוויות ה"קואופרטיב" (כלשונו של אסף). בחפזוני הסכמתי , ובצר לי פניתי אל ערן שותפי, ה"נוקש במקלדת סופרים" להנאתו ולהנאת הסובבים אותו. את התוצאה קיראו-נא בשורות הבאות, שגם אם בה שיתפנו פעולה, הרי חלקי היה בעיקר טכני.

    זו גם ההזדמנות שלנו להשתתף עמכם במה שכנראה גם אתם חשים: אנו מוקירים את אסף על הפרוייקט החשוב והנהדר, ועל אוזנו הקשובה למתנדביו.

    הִנֵּה מַה טוֹב וּמַה נָעִים קְלֶדֶת אַחִים גַּם יָחַד.
    נאוה בת-צו"ר, ערן גרף
    פרוייקט בן-יהודה.
    כסלו תש"ע

    אֲנַחְנוּ עָם עַתִּיק יוֹמִין
    אֲשֶׁר שְׂפָתוֹ, בְּנַפְטָלִין
    שָׁנִים רַבּוֹת הָיְתָה מֻנַּחַת,
    עַד שֶׁכִּמְעַט וּמִשְׁתַּכַּחַת.

    הַצִּיּוֹנוּת, חָפְצָה לִבְרוֹא
    לָעָם – תְּחִיָּה שֶׁל עֲבָרוֹ.
    מִלִּים נוֹצְרוּ לְכֹל שִׁמּוּשׁ:
    יֵשׁ שֵׁם לְכֹל פְּרִיט לְבוּשׁ,
    לִיְרַק-גִּנָּה וְלִפְרַקְמַטְיָא,
    לְכַלְכָּלָה וּלְדֶמוֹקְרַטְיָה.
    הוֹלְכָה עִבְרִית וּמִשְׁתַּבַּחַת,
    אַךְ צָרְכָּנֶיהָּ – פַּח אֶל פַּחַת.
    שׁוֹגְרִים נִיבֵי לְשׁוֹן נָכְרִים
    וְלִשְׂפַת עֵבֶר – מִתְנַכְּרִים,
    תַּנַ"ך, סִפְרוּת – שְׁתֵּי יְחִידוֹת,
    יוֹתֵר? – אֵין הֶחָפֵץ לִלְמוֹד.

    הַקְּלַאסִיקָה של הָעִבְרִית,
    בַּסִּפְרִיּוֹת שְׁקוּעָה כְּמוֹ טִיט.
    בְּאֵין דּוֹרֵשׁ וּמְעַיֵּן
    הוֹלֵךְ אוֹצַר וּמִתְנַוֵּן.
    דּוֹרְשֵׁי סִפְרוּת הַיְּשָׁנָה –
    אֶחָד בְּעִיר, זוּג בַּמְּדִּינָה.

    בְּעוֹד שָׁנִים, וְלֹא רַבּוֹת,
    לֹא יִמָּצְאוּ הַיְצִירוֹת,
    שֶׁכָּל הוֹדָן יְהִי קָרְבָּן
    לְעָשׁ, תּוֹלַעַת וְתִּיקָן.
    לְל"ו קְהַל הַקּוֹרְאִים –
    מִנַּיִן יִמָּצְאוּ סְפָרִים?
    מִכָּאן, שֶׁלְּנִכְסֵי תַּרְבּוּת
    צָפוּי עָתִיד – עַתִּיר יַתְמוּת.

    אָז עֶלֶם קָם, אָסָף בָּרְטוֹב,
    עֶלְבּוֹן סִפְרוּת עִבְרִית לִכְאוֹב.
    הוּא אוֹהֲדִים הִקְהִיל, מֵאוֹת
    לִגְאוּלַת הַיְּצִירוֹת
    בִּשְׂפַת עִבְרִית מִכָּל דּוֹרוֹת,
    טֶרֶם תֵּרַדְנָה נְשִׁיּוֹת,
    (בִּפְרָט אִם פָּגוּ הַזְּכוּיוֹת).
    וְלַפְּרוֹיֵקְט, הוּא שֵׁם יָעוּדָּה –
    הֻקְדַּשׁ לְזֵכֶר בֵּן-יְהוּדָה.

    וּמַה עוֹשִׂים הָאוֹהֲדִים?
    בִּמְחִי מִקְּלֶדֶת מַקְלִידִים
    פִּרְקֵי שִׁירָה, דִּבְרֵי הָגוּת,
    תַּרְגּוּם מוֹפֵת, מֵיטַב סִפְרוּת –
    חָלִילָה יֵעָלְמוּ מִשֶּׁטַח ,
    יִזְכּוּ הֵם בְּחַיִּים שֶׁל נֶצַח,
    בִּסְתַּר שֶׁל דִיסְק, מוּגָן גִּבּוּי,
    נַגִישׁ לַכֹּל, אַךְ גַּם חָסוּי:
    כִּי יִהְיוּ שְׂכִיּוֹת עָבַר
    זְמִינוֹת לַכֹּל – בִּמְחִי עַכְבָּר
    וְלָאוֹצָר כָּךְ יְזֻמַּן
    מָגֵן מִפְּנֵי שִׁנֵּי הַזְּמַן.

    וְהָעוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה,
    הַאִם רוֹאִים הֵם רַק בְּרָכָה,
    בְּהַקְּלִידָם הָאוֹתִיּוֹת
    מֵעַמּוּדִים כָּךְ בִּמְאוֹת?
    יֶשְׁנָם קְטָעִים, לְמִקְרָאָם
    מוֹצֵא עַצְמוֹ מַקְלִיד נִפְעָם:

    סִפּוּר שָׁנוּן, דִּבְרֵי חָכְמָה,
    הוּמוֹר שׁוֹבֶה, עִבְרִית קְסוּמָה.
    בְּרַם נוֹדֶה, וְלֹא נֵבוֹשׁ:
    אָמִיר תִּפְאֶרֶת יֵשׁ לַבְּרוֹשׁ,
    אֲבָל בֵּין שֹׁרֶשׁ לְאָמִיר
    נִמְצָא גַּם שַׁיִּת, גַּם שָׁמִיר –
    בְּצַד תִּפְאֶרֶת יְצִירָה
    קַיָּם גַּם שִׁמָּמוֹן נּוֹרָא,
    שֶׁמִּשְׂתָּרֵעַ לִפְעָמִים
    עַל פְּנֵי מֵאוֹת בָּעַמּוּדִים.
    רַבָּה טִרְחָה בִּמְיוּחָד
    בְּאִם הַטֶקְסְט גַּם מְנֻקָּד.

    בְּכֶנֶס מִתְנַדְבִים, יַחְדָוָה,
    יָשׁוּב הָיִיתִי לְיַד נָאוָה.
    הִתְוָּדָעְנוּ זוֹ לָזֶה,
    מֵאָז – נִהְיָה הַמַּעֲשֶׂה:
    כָּל מְשִׂימָה, קַלָּה / כְּבֵדָה,
    חוֹלְקִים אָנוּ בְּהַתְמָדָה,
    כְּשֶׁזֶּה מַקְלִיד, זוֹ מַגִיהָה –
    כָּךְ מְשֻׁתֶּפֶת יְגִיעָה,
    וְנִמְצָאִים אָנוּ חוֹלְקִים
    גַּם הַמְּרַתֵּק, גַּם הַמַּשְׁמִים.
    הִנֵּה, גַּם מְשִׂימָה סָרָה
    לֹא תִּהְיֶה הִיא לְזָרָא.
    חוֹלְקִים אֲנַחְנוּ רְשָׁמִים,
    בְּקִיאוּת-תָּכְנָהּ, הִתְלַבְּטֻיּוֹת:
    כְּשֶנוּן וְגִּימֶל כֹּה דּוֹמוֹת;
    בֵּין רֵישׁ לְדָלֶת לֹא הִבְחִין –
    בָּחוּר הַזֶעצֶער הַתָּמִים.
    סֶגּוֹל? סָפֵק קָמַץ? (דּוֹמִים!)
    סָפֵק זֶה… חֶרְיּוֹנֵי זְבוּבִים!
    כִּדְמוֹת צֵרֶה אֶל הַפָּתַח,
    אֵיךְ הַהֶבְדֵּל יְפֻעֲנָח?!
    וְכָךְ נִנְסַךְ נוֹפֶך עִנְיַן
    שֶׁלַעִסּוּק מוֹסִיף מִגְוָן.
    אִם גַּם מַּטָּרָה – לָנוּ קְדוֹשָׁה,
    שִׁגְרָּה – דַּרְכָּהּ שֶׁמַּתִּישָׁה.
    עַל כֵּן מַה טוֹב, וְיֵשׁ גַּם נַחַת –
    קְלֶדֶת שֶׁל אַחִים גַּם יַחַד!!

  • עדכון דצמבר, או: מדוע צחק הקרטי?

    כמדי חודש בחודשו, העשרנו החודש את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות: לצד מאמרים נוספים מאת משה בילינסון, אברהם רגלסון, שמואל ליב ציטרון, אחד העם, יוסף זליגר, א"ש שטייןוא"ד גורדון, ושירים נוספים משל וידאל בנבנישת, מתנדבינו מגישים לכם החודש נתח נכבד משירי מנחם מנדל דוליצקי, וכן את השליש הנותר משירי אפרים לוּצָטוֹ.

    ולצד יצירת הפרוזה "עלים טרופים ברוח" מאת א"ש שטיין, אנו חונכים החודש את אגף אברהם שלום פרידברג (1838-1902), עם שתי נובלות מתוך חיבורו הידוע ביותר של פרידברג, זכרונות לבית דוד — סדרה של נובלות וסיפורים קצרים שהתחילה כתרגומים-עיבודים לחיבור הגרמני של צבי הרמן רקנדורף "מסתרי היהודים" (Geheimnisse der Juden), זכתה להצלחה ניכרת, והמשיכה ביצירות מקוריות של פרידברג.  עלילות הסיפורים לקוחות ממסורת האגדה היהודית, מסיפורי המקרא דרך אגדות התלמוד ועד לימי הביניים.

    נפתח את דוכן הטעימות שלנו לחודש זה עם סונֶטה יפה מאת אפרים לוצאטו, ושמה "נגד צחוק הקרטי".  לפני שקראתיה, תהיתי מיהו זה המכוּנה "קרטי", מדוע הוא צוחק, ולמה מסתייג מכך המשורר.  משקראתי את השיר, גיליתי עד מהרה ש"צחוק הקרטי" אינו אלא הביטוי העברי בפי לוצאטו למשחק בקלפים (מן הזן שכרוך בהימור כספי), בדומה לביטוי המוכר מעט יותר, צחוק (או שחוק) האשקוקי, הלא הוא משחק השחמט, במונח שטבע רש"י בשעתו (וראו הקישורית לפרטים).

    ובכן מה בלבו של לוצאטו על המשחק בקלפים?  הנה הסונטה לפניכם:

    נגד צחוק הקרטי / אפרים לוצאטו

    עַד אָן צְחוֹק יַשְׁרֵשׁ וְיִפְרֶה נֶצֶר?
    עַד אָן בְּצִלּוֹ יֶחְסֶה כָל גֶּבֶר?
    בֵּית אָב בְּמִדְיָן הוּא וְיוֹרֵשׁ עֶצֶר
    אֶל מַחֲנֵה רִיבוֹת וְעַל כָּל שֶׁבֶר.

    יָמִיר הֲלֹא זָהָב בְּשִׁקְלֵי כֶסֶף
    כֶּסֶף מְזֻקָּק יַחֲלִיף בִּנְחוֹשֶׁת:
    יִתּוֹם נְחוֹשֶׁת זֶה בְּשֶׁצֶף קֶצֶף
    יִלְבַּשׁ מְצַחֵק אָז מְעִילֵי בוֹשֶׁת!

    כָּל תּוֹעֲבוֹת לִבּוֹ אֲנִי הִכַּרְתּי
    יוֹם בָּא בְצֵל בֵּיתִי כְּמוֹ אוֹרֵחַ
    וָאֶחֱזֶה כַּסְפִּי כְּצֵל בּוֹרֵחַ.

    וָאֹמְרָה: אָרוּר צְחוֹק הַקַּרְטִי
    לֵב סוּר וְלֹא תָסוּר, זְכוֹר אַל תֵּפֶן
    כִּי לֹא לְאִישׁ נָזִיר קְרוֹב אֶל גֶּפֶן.


    נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!