Blog

  • זמנהוף על המיסיסיפי

    ישראל בלקינד מספר בזכרונותיו על הסופרים שהוא וחבריו קראו בנעוריהם:

    על כל בני הנעורים חביבים מאד הספרים של שני סופרים אמריקאים, מיין-ריד ופנימור קופר, שכתבו על חיי החלוצים באמריקה בעת אשר היתה כמעט שוממה ויושביה מעטים. השפעת הספרים האלה על הצעירים היתה כל כך גדולה, עד כי זוכר אנכי כי תלמיד הגימנסיה אשר בה למדתי ברח לאמריקה (מובן כי השיבו אותו מהעיר הקרובה!), ומקרים כאלה קרו גם בערים אחרות.  השפעת הסופרים הללו היתה נכרת גם על העסקנים הצבוריים אשר חלמו אודות ישוב היהודים באמריקה.

    מר גמזפון גמר, למשל, את מאמרו הראשון במלים האלה: "להתראות, עמי היקר, באהל על שפת מיסיסיפי!" וצעיר אחד בימים ההם, פטרוקובסקי שמו, אשר כבר עבר את האוקינוס, כתב לעתונים מכתבים שבהם תאר את מעשי גבורתו בחייו החדשים ואת מלחמותיו עם ההודים (אינדיאנים) אדומי-העור, הכל בנוסח מיין-ריד או קופר!

    אותו "גמזפון" הוא מחברו של מאמר שעודד הגירת יהודים לארה"ב; המאמר פורסם ב"ראזסוויט" — כתב-עת יהודי בשפה הרוסית.  דומני ש"גמזפון" הוא שם עט שמסווה באמצעות שיכול אותיות את זהות מחברו, הלא הוא לודוויג זמנהוף (ובתעתיק הרוסי "זמנגוף").

  • ערבים קטנים שרים "חדידו!"

    בספר זכרונותיו בנתיב הביל"ויים, מספר ישראל בלקינד:

    צריך לזכור כי המערבים הראשונים אשר באו במספר חשוב בזמן האחרון לארץ-ישראל היו אמריקאים, אשר באו בשנת ה'תרכ"ו במספר מאה וחמישים נפש וייסדו את המושבה הסמוכה ליפו (עתה היא בתוך העיר), אשר אנחנו קוראים לה "מושבה גרמנית", מפני כי יושביה גרמנים [טמפלרים]. אבל הערבים קוראים לה עד עתה מושבה אמריקאית.

    אפשר לתאר, איך היו הילדים הערבים רצים אחרי האנשים הזרים האלה, מבקשים מהם בקשיש ומסתכלים בהם. עד מהרה שמעו הם, כי שנים מהאנשים האלה הנפגשים ברחוב, אומרים איש לרעהו "האו-דו-יו-דו". תפשו הילדים את המלים אשר נהפכו בפיהם ל"חדידו", ויהי להם למנהג לקדם פני כל איש זר במלים האלה.

    כמובן, אין במלים האלה שום כונה זרה, שום גדוף, אבל בנגון ובטון אשר הם משתמשים בהם יחד עם מחיאות כפים, נשמע איזה לעג, איזה זלזול… לא היה נעים כלל לאחד מאתנו בעת אשר באחת מפנות העיר היה רואה את עצמו מוקף עשרות ערבים קטנים וכולם מוחים כף ושרים: "חדידו, חדידו!"…

    מהעיר עברה השירה הזאת גם לכפרים הסמוכים ליפו, לאמור רק לסמוכים ליפו. בגליל וגם בירושלים לא נשמעה כלל…

  • עדכון פברואר 2010

    כמדי חודש בחודשו, העשרנו החודש את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות:

    החודש נוספו למאגר שלנו שני אגפים חדשים: כתבי המחנך אליעזר שיין, וכתבי החלוץ ישראל בלקינד, מייסד ביל"ו, שאת ספר הזכרונות השלם שלו, בנתיב הביל"ויים, אנו מגישים עתה מחדש לקורא העברי.

    הסופר האמריקני הגדול הרמן מלוויל, המוכר לקורא העברי בעיקר בזכות הרומן מובי דיק (שזכה באחרונה לתרגום חדש), קנה את שמו במולדתו דווקא בסיפוריו הקצרים, ברשימותיו העיתונאיות, ובכמה נובלות, בעוד שעיקר תהילתו נכון לו רק אחרי מותו.  אחת הידועות בנובלות הללו נקראת בילי באד, ואת תרגומו של אברהם רגלסון אנו מגישים החודש להנאתכם, כמו גם את תרגומו לרשימותיו של מלוויל מסיוריו באיים אקזוטיים, איי הכשפים – האנקנטאדאס.

    תרגום נוסף של רגלסון הוא הפואמה החינוכית דרך עמי, מאת וולטר ל' פילד, סוחר יהודי אמריקני שביקש להנחיל לדורות של יהודים אמריקניים את תולדות העם היהודי ויצירתו הרוחנית בצורת פואמה.

    גם את היצירה בת המושבה: רומן ארץ-ישראלי מאת א"ש שטיין אנו מנגישים לקורא העברי מחדש החל מחודש זה, לצד מאמר של שטיין על ג'ק לונדון.

    בנוסף, הועשר המאגר במאמרים מאת לוינסקי, גליקסון, סוקולוב, לוינסון, ורגלסון, כמו גם בשירים נוספים מאת וידאל בנבנשת, בסיפור מאת פרישמן, ובנתח הראשון ממכתביו של יהודה ליב גורדון (יל"ג), משנת 1858, בהם ניתן לקרוא על ראשית צמיחתו כמשורר עברי.  החודש אנו מגישים גם את המונוגרפיה של שמואל ליב ציטרון על יל"ג, שעשויה לשמש לכל המעונין מדריך להיכרות עם יל"ג ויצירתו, לחטיבותיה וסוגותיה.

    עד כאן סקירת העדכון החודשי הזה.  בשבועות הקרובים נגיש כמה טעימות מתכני העדכון הזה, ובמיוחד מזכרונותיו המרתקים של בלקינד.

  • זלמן היה פרא

    בזכות אברהם רגלסון, שמגיש כה יפה את זלמן שניאור וטעימות משירתו, נוכחתי עד כמה רומאנטי (במובן הזרם האמנותי) סגנונו של שניאור:

    נגני נא.  ויהי ניחוֹח האתרוגים נוזל
    מקמטי-שמלותיך;
    ועסיס-רימונים ושרף תאנים-כחולות
    יקפאו על שפה זו המתוּקה.

    רגלסון מציג לנו קטעי שירה שניאורית נוטפת חושניות וגם כזו המתיזה כוחניות וזעם – זעם כלפי גברים, כלפי נשים, כלפי הזיקנה, כלפי עבר מבוזבז בגולה השוחקת:

    אך שמעו נא שחקים לי גברים ועדים ההרים הללו.
    נשבעתי!
    כי כל אשר מנעה חורגתי וגזלה מדמי ובשרי
    אמלא בעיני הבהירות וארכוש באזני הסופגות:
    את בטני הצוֹמקה מרעב אשביע בריח השדמות,
    בשחרים הכלילים ורווּיים לחיי החיוורוֹת אתלע,
    ברקמוֹת האור והצללים אכס ואמלא את קרעי,
    וארנין בצבעי-הקשת את מוֹחי החרב מדאגה …

    (ההדגשה שלי)

    – אפילו את הטבע שהוא מאניש הוא רוצה להעניש:

    רמיתם אותי, פרגים! מתחת לשלהבת
    טיפחתם בטן ברוּכה וּפרי לעתיד לבוא;
    למראית-עין בזיתם ובסתר-לב קויתם
    להציר השבע עם רקבונו ועם זהבו;
    ואני, התם, האמנתי, הוֹי שטנים קטנים, פורחים,
    ובלהבות-גביעיכים שרפתי טוּב-עלוּמי.
    ועתה כל מדיחי עמוּסים זרע-תקוות –
    ואני פה דל ובודד, וזרה שפת נאומי.
    (פרגים)

    לנוכח הרומאנטיות המשתלחת וחסרת המעצורים הזו, החלטתי מייד ששניאור הוא ה"ביירון" (Byron) של השפה העברית, שכן גם הוא אמן פרא-אדם פורע מוסכמות ונטול רסן על הדף.  ואכן רגלסון אומר ששירת שניאור שופעת תשוּקת-דוֹדים ומלאת שאיפה לכוח, והוא אף מכנה את שניאור "האפיקוֹרוֹס הראשון בשירה העברית" ומוסיף:

    "אפיקורוס במשמעות הכפוּלה: כופר בכוח מוּסרי נסתר ועליון, ורודף תענוגים".

    רגלסון אומר ששניאור,

    "בצאתו משוחרר לקראת ממלכת-ההנאות, הוא מרגיש את עברו הגלוּתי. גם בעמדו, מלא-חשק מול המנגנת האיטלקית, אין הוא נמנע מחשב אתה חשבונות היסטוריים"

    ואכן, תוך כדי חשבונות היסטוריים אלה שהוא מחשב עם הגויים, שניאור מזעזע במזיגתו תאוות בשרים עם אלימות:

    ועתה אמרי-נא: ההכרתני?
    הנה פגישת-פלאים: נכד עם-יהודה
    ונכדת-רומי תחת תקרת-בית-אחת…
    האשק לך או אשוך, יקירתי,
    ואם אחבקך עד לחנק?
    או בזה וגם בזה אקדמך, בת מחריבי?
    (תחת צלילי המנדולינה)

  • עדכון ינואר 2010, או: שירות דב שנעשה לגליקסון

    כמדי חודש בחודשו, העשרנו החודש את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות:

    אנו חונכים החודש, עם פקוע הזכויות על כתביו, את אגף משה גליקסון (1878-1939) עם כמה ממאמריו על אישים, וכן את אגף שמואל נחום כהנובסקי (1856-1926) עם נובלה בשם הממון והעבודה.

    בנוסף, הפקנו מהדורה אלקטרונית של הנובלה אהבה בצל הצלב מאת א"ש שטיין, של המחזה התנכ"י יהודית מאת פרידריך הבל בתרגום שמואל ליב גורדון, שירים מאת שלמה אבן גבירול ומתתיהו שהם, וכן מאמרים מאת שהם, שטיין, בילינסון, ברנר, ומרדכי בן הלל הכהן.

    כטעימה ראשונה מכתבי גליקסון, הנה דיווחו של זה על מעשה נבזי שעשה לו העיתון הרביזיוניסטי "חזית העם":

    אחד מקוראי "הארץ" העמידני, מתוך שאלת תמיהה, על מאמר שלי, שפרסמתי, כביכול, בגליון האחרון של "חזית העם", – מאמר על ז'בוטינסקי, מלא דברי הערכה ותהילה למנהיג הריביזיוניסטים, שיש בהם נגוד וסתירה יסודית לכל מה שאני כותב ומפרסם בימים אלה על הריביזיוניזם ומנהיגו.  תיתי לו, לאותו קורא, שהעירני על עובדא תמוהה זו, שפרסמתי מאמר ב"חזית העם" – ואני לא ידעתי, אלא שיש כאן לתקן כמה "טעויות" של אחיזת-עינים.  ראשית, לא נתתי שום מאמר ל"חזית העם" ואף לא נטלו ממני רשות – כל כמה שדבר זה הוא תמוה לפי הנמוסים הקיימים ואפילו לפי החוק הפשוט – לפרסם אותו מאמר שנית – השמיטו חלקים וחשובים מן המאמר.  שלישית – העלימו אנשי "חזית העם" מאת קוראיהם את המסבות המיוחדות, שהטביעו את חותמן על הדברים.  רביעית – אותו מאמר נכתב לא עכשיו ולא לפני שנה או שנתים, אלא בשנת תר"פ.  מערכת "חזית העם" התחכמה אמנם "לתקן" לפי דרכה טעות אחת מאלה שמניתי כאן.  המאמר נדפס כמאמר ראשי בעמוד ב', ובעמוד רביעי בפינה בא "תקון" זה: במאמרו של ד"ר גליקסון בעמ' ב' נשמטה ע"פ טעות ההערה: "נדפס ב"מעברות" תרפ"ב".  ואף "טעות" קטנה זו שבתקון (תרפ"ב במקום תר"פ) יש לה ערך, כפי שנראה להלן.

    המאמר המדובר, כמו גם הדיווח הזה במאמר מאוחר יותר והמשך הדברים, מצויים כאן.


    נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!