Blog

במאמרו "מצוות הלשון", שעלה למאגר הפרויקט החודש, פונה אברהם רגלסון אל חבר הקיבוץ החרוץ, רב העמל, מפריח השממה, ומבקש ממנו בכל לשון של בקשה שגם את שממת הלשון יפריח; שישבח את השפה שלו, כמו שהוא משבח את אדמת השדה שלו, כדי שתהיה זו  פוריה ומניבה; שיטפח את הלשון לא פחות משמטפח הוא כרם או מטע שיניבו פירות יפים שיזינו דורות על גבי דורות אחריו:

"זה הקניין הלאומי הכביר, שאתה ודורך אחראים להחייאתו ולשילוּח יונקותיו באדמת-המולדת …!"

ומיוֹנקות ליניקה: רגלסון אף משווה את הלשון העברית לחלב-אם, ובכך מעמיק את דימוי הלשון כמזון הבסיסי וחיוני ביותר עבורנו.  והאם המניבה את החלב המזין היא הספרות העברית על כל מקורותיה:

"מהיכן תינק את לשונך?  בראש ובראשונה, ממקורותינו הקדומים: מקרא, משנה, מדרש ופיוט.  פרקים נבחרים מן המקרא (ירמיה ל"א, נבואת-השלום של ישעיה, חזון-העצמות של יחזקאל, תיאור נפלאות-הטבע שבאיוב, שיר-השירים, תיאור-הזיקנה שבקוהלת, שירת-האזינו והשירה על הים, וכל המוצא חן בעיניך ביותר).  ומן האגדה… ומשירת-ספרד ("ציון הלא תשאלי"…) – יפה שתדע אותם בעל-פה ממש."

זו רשימה חלקית בלבד של נכסי-המסורת שרגלסון מציג לא רק כמחצבה ממנה חוצבים גדולי-הספרות, אלא אף מועיד אותה לבן-הקיבוץ לחצוב ממנה.  ובחוצבו ממנה, חבר הקיבוץ הפשוט הופך לא רק ראוי יותר "לעמוד על הגיגם וניבם של … מיכ"ל, מאפו, יל"ג, מנדלי, פרישמן, ביאליק, ברדיצ'בסקי, שלום-עליכם העברי (ברקוביץ), וחבריהם" – אלא אף משתתף עמם בתרומתם "לתהליך תחיית הלשון העברית – הליכתה מן הספר העתיק אל הספר החדש, ומשניהם אל שוק-החיים."

ואם נדמה שדי לנו בעברית הדלילה אשר בפינו כי ענייני היומיום אינם מנחיצים שפה עשירה, ולמקרה שהתיאבון לשפה רדום אצלנו, רגלסון מעורר אותו באמצעות הדוגמא היפה הבאה, שממחישה עד כמה העשרת השפה נחוצה להעשרת היכולת שלנו לראות, ועד כמה אנחנו עיוורים לעושר הצפון גם בדבר שכמעט לא רואים אותו מרוב שנראה לנו הכי זניח ויומיומי:

"עובר ילד (או בוגר) בחורש, והוא רואה עלים – סתם עלים – על עצים ושיחים ודשאים.  בא מורה אחד ומכניס את הילד (או את הבוגר) בסודם של עלים: כי עלה יש לו חלקים: כף, פטוטרת, גידים, עורקים, קרום וקרמה וריקמה; כי אפשר לו לעלה שיהיה משונן (כמו משור) מפורץ (נפרץ לאונות או בדלים), נוצי ונוצי-כפול (כעין נוצות העוף), וכיוצא בכך בעל צורות מצורות שונות: מרצעית, סרגלית, ביצית, טריזית, כלפית, לבבית…  עוד: כי צמח-צמח וסדר-עלים שלו: מסורגים, דוריים (עלים רבים בשטח אחד מסביב לניצן אחד), ניצבים, חותכים (שהם יושבים), פסיגיים, ובעלי-לוואי (שהם משתנים לקוצים).  מכאן ואילך – ילד זה (או בוגר זה), מדי עוברו בחורש ובשדה ועל פני חצרות-גינה, תהיינה עיניו פקוחות לעולם-העלים, לצורותיו וסדריו, שלא היה קיים לפניו לפני-כן.  וכן הרוכש לו שמותיהם של צורות-עננים, ושל אבנים וסלעים למיניהם, ושל ציפורים ושרצי-כנף למשפחותם וסוגיהם – עולמות חושים הוא רוכש לו."

חבר הקיבוץ עלול להשתומם:

"מה?! להפוך את כולנו למשוררים אתה אומר?

אני עונה: כן!  מי יתן והיו כל עם-העברים משוררים… "

זו דעתו של רגלסון, ואין הוא מרפה ממנה גם כשהוא מודע למיעוט שעות הפנאי של בן-קיבוץ יגע מיום עבודתו הפיסית.  לכך הוא מציע פתרון: הוא מעודד את בן-הקיבוץ להתייחס להעשרת שפתו כתהליך שנפרש על פני כל שנות חייו, ומושג בצעדים קטנים טיפין, טיפין, תוך ניצול כל אותם רגעים מזדמנים שאחרת היו מושחתים בבטלה – דקה פה, רבע שעה שם, כל הזדמנות הכי קטנה לעיין בספר:

"תירוץ אחרון בפיך: חוסר-פנאי.  וכי מי אומר שאתה צריך ללמוד הכול על רגל אחת, או בשנה אחת?  צעיר אתה, והרבה שנים לפניך.  אלא, זאת עשה לך, כמו כל אחד אחר מאתנו, כמה וכמה רגעים של עמידה בתור, של ציפייה לבן-ראיון המתאחר, של הפסקה בין שני חצאי קונצרט.  כל הרגעים האלה, שעכשיו הם כלים לבטלה, נצל אותם לשם הסתכלות בספר.  ולייד הספר, לעולם יהיה בידך פינקס פתוח לרשום בו כל דבר שיש בו כדי להוסיף לחלוחית ונוי ללשונך, אם דבר-חידוש, ואם דבר שאתה מכירו מדי פוגשך אותו, אלא שאין אתה רגיל להשתמש בו.  טיפה ועוד טיפה – ולבסוף האבן נשחקת ונחקקת."

לקריאת המאמר השלם –>.

רשומת הסקירה של העדכון החודשי התעכבה מעט הפעם, עקב שירות מילואים, ועמכם הסליחה.

החודש הועשר המאגר שלנו בסיפורים נוספים מאת ברשדסקי, במספר מאמרים מאת שמואל יוסף פין מכתב-העת "הכרמל" שערך בשעתו (ותודה לפרופ' שמואל פיינר על קיבוץ המאמרים בספר), מסה גדולה של טביוב על השפה העברית, וכן מאמרים ספרותיים נוספים מאת אברהם רגלסון, שמקובצים בפרויקט בן-יהודה לראשונה מאז פרסומם בעיתונות העברית משנות השלושים ועד שנות השבעים של המאה שעברה.

לצד פרק נוסף מן המקראה של אליעזר בן-יהודה, שתי יצירות בולטות בעדכון החודש:  הראשונה היא הרומן הסובייטי יומנו של קוֹסְטְיָה רְיַאבְּצֶב מאת נ' אוֹגְנֶב, סופר עלום ונשכח, בתרגומו של אברהם לוינסון (המוגן בזכויות יוצרים ומוגש לציבור ברשות בעלי הזכויות).  נועצתי בכמה ידידים יודעי-ספר יוצאי חבר העמים לגבי ערכו הספרותי של הרומן הזה, וכולם היו מאוחדים בדעה שזו יצירה זניחה מבחינה ספרותית, פרי האמנות המגויסת של העידן הסובייטי בשיאו.  אף על פי כן, טרחנו והקלדנו את הטקסט, ואנו מגישים אותו לציבור, אולי יותר כמסמך הסטורי מאשר כהישג ספרותי; מרפרוף בטקסט דומני שיש בו ענין כצוהר אל מערכת החינוך הסובייטית (ובמידה מסוימת, כמובן, אל ייצוג אידאלי שלה), וכן כמעיד על מימדי אחיזתה של התורה הסובייטית בהשקפותיהם של אנשי ספר ומעש (כמו אברהם לוינסון, שהיה פוליטיקאי בפולין ואיש תרבות בישראל) באותה עת.  מענין גם לקרוא את ההקדמה של לוינסון לתרגומו, שהבאנו בראש הטקסט.  כך או כך, נשמח מאוד לשמוע מה דעתכם על הרומן הקצר והקריא הזה, אם תרצו לנסותו.

וגולת הכותרת של העדכון החודש היא שני פרקים של תרגומי יהושע פרידמן מן השירה הרומית הקלאסית, האחד משירת ורגיליוס והשני משירת אובידיוס.  מדובר באחד המתרגמים המוקדמים מן השירה הרומית, והישגו האמנותי בתרגומים הללו מרשים ביותר.  אני מקווה לכתוב על כך בהרחבה ברשומה נפרדת.

מאחורי הקלעים יש הרבה פעילות בפרויקט בן-יהודה, שתיחשף לציבור בשנה הבאה, ועוד מוקדם לדון בה כאן, אך אני מבטיח שיש למה לחכות.

ובינתיים, הנה טעימה מאמנותו של אובידיוס ומאומנותו של פרידמן, התיאור המיתי של ארבעה דורות, בחינת "הולך ופוחת הדור", תיאור ששאב אובידיוס מן המיתוס היווני, כפי שמופיע אצל הסיודוס:

ארבעה דורות
הָיָה בְּרֵאשִׁית דּוֹר-זָהָב, אֲשֶׁר בְּאֵין נוֹגֵשׂ, וְטֶרֶם
מִשְׁפָּט וְחֹק יְלַמְּדוּהוּ, אֱמוּנִים וְתֹם שָׁמַר לִבּוֹ.
שְׁפָטִים בַּל נַעֲשׂוּ עוֹד, אַף טֶרֶם עַל לוּחוֹת נְחוֹשֶׁת
דִּבְרֵי הָאָלָה יֵחָרְתוּ, וְטֶרֶם יָבֹאוּ בִּרְעָדָה
דַבֵּר תַּחֲנוּנִים לַשּׁוֹפֵט, אַךְ יָשְׁבָה הָאָרֶץ בְּאֵין מַחֲרִיד.
עוֹד לֹא יִכָּרֵת הָאֹרֶן וְעָזַב אֵת תֹּעֲפוֹת הָרָיו
לַחְתּוֹר בְּנִבְכֵי הַגַּלִּים אֶל אֶרֶץ נָכְרִיָּה, וְטֶרֶם
יֵדְעוּ בְנֵי-אָדָם שְׂפַת-יַמִּים זוּלָתִי חוֹף אֶרֶץ-מוֹלֶדֶת.
שׁוּחוֹת עֲמֻקּוֹת עוֹד טֶרֶם מֵזַח לֶעָרִים תִּהְיֶנָה,
שׁוֹפַר נְחשֶׁת וַחֲצוֹצְרַת-מִקְשֶׁה לֹא הָיוּ עֲדֶנָּה,
אַף לֹא חֲרָבוֹת וְקוֹבַע; לֹא לָמְדוּ תַּכְסִיסֵי מִלְחָמָה,
יָשְׁבוּ לָבֶטַח לְאֻמִּים וַיִּרְאוּ מְנוּחָה נָעֵמָה.
עוֹד הָאֲדָמָה לֹא נָשְׂאָה בְעֹל וְלֹא קָרְעוּ סְגוֹר-לִבָּהּ
אֵת וּמַחֲרֵשָׁה, אַךְ נָתְנָה לְמַכְבִּיר תְּנוּבָתָהּ נְדָבָה.
חָמְדוּ בְּנֵי-אָדָם צְמָחֶיהָ, לֹא עָמְלוּ יָדַיִם בָּהֵמָּה,
גַּרְגְּרֵי-שָׂדֶה יִלְקֹטוּ, בּוּל-הָרִים וּפְרִי-דֻבְדְּבָנִים,
יִקְטְפוּ עִנְבֵי מַלּוּחַ, הָעוֹלִים בֵּין קוֹצֵי הַשִּׂיחִים,
אוֹ אֶת אֱגוֹזֵי הָאַלּוֹן, עֵץ-חָמַד לוֹ עֶלְיוֹן בָּאֵלִים.
פָּרַח הָאָבִיב עוֹלָמִים, וַיְרַחֲפוּ זֶפִירִים שַׁאֲנַנִּים,
רַחֵף וְסַלְסֵל בִּכְנָפָם הַחַמָּה נִצָּנֵי סָפִיחַ.
תָּחִישׁ גַּם שְׁדֵמָה לֹא עֻבְּדָה וְנָשְׂאָה פְרִי-תְּנוּבָה, וְעָטַף
זְהַב הַשִּׁבֳּלִים הַמְּלֵאוֹת נִיר, לֹא הֶאֱרִיכוּ מַעֲנִיתוֹ;
יִשְׁטְפוּ נַהֲרוֹת חָלָב אוֹ יִשְׂאוּ צוּף נֶקְטַר הַנְּהָרוֹת,
יִטְּפוּ אַלּוֹנֵי-הָאָטָד גַּם הֵם עֲסִיסֵי דְבַשׁ-זָהָב.
הוּרַד סַטוּרְנוּס מַחֲשַׁכֵּי הַטַּרְטַר וְיָשַׁב עַל כִּסְאוֹ
לִמְשֹׁל בְּתֵבֵל יֻפִּיטֵר, – מֵאָז תּוֹר-הַכֶּסֶף הִגִּיעַ,
מָךְ חִין-עֶרְכּוֹ מִזָּהָב וְיָקָר מִנְחֹשֶׁת נוֹצֵצָה.
נָטָה יֻפִּיטֵר אֶת יָדוֹ וַיַּקְצֵר עֲלוּמֵי הָאָבִיב,
חָלַק הַשָּׁנָה לִתְקוּפוֹת, שָׂם מוֹעֵד לְחוֹרֶף וָקַיִץ,
אָסִיף הַמְּשַׁנֶּה אֶת טַעֲמוֹ וְאָבִיב מְהִיר-הַכְּנָפָיִם.
חֹרֶב וָחֹם אָז רִאשׁוֹנָה הִרְתִּיחוּ הָאַוִּיר, וְרִגְבֵי
קֶרַח מִנִּשְׁמַת-הַסַּעַר הַקָּרָה לַמּוּצָק דֻבָּקוּ.
אָז גַּם בֵּית-מוֹשָׁב רִאשׁוֹנָה יִהְיֶה בָאָרֶץ, – בִּמְּעָרוֹת
צוּרִים בְּסִבְכֵי יְעָרוֹת אוֹ מְלוּנַת-נְצָרִים עֲבֻתָּה.
קֶרֶס אָז תִּזְרֶה רִאשׁוֹנָה אֶת חָפְנֵי זְרָעֶיהָ בִּתְלָמִים
רִפְּדָה הָאֵת, וּבְנֵי-בָקָר מִסֵּבֶל הָעֹל יֵאָנֵחוּ.חָלַף תּוֹר-כֶּסֶף גַּם הוּא וַיָּקָם דּוֹר חָדָש, נְחֻשְׁתָּן.
רוּחַ אַבִּירִים בְּלִבּוֹ וְיָדָיו לוֹ רַב בַּמִּלְחָמָה,
לֹא יָדַע עוֹד פֶּשַׁע. דּוֹר-בַּרְזֶל נוּקְשֶׁה אָז קָם בָּאַחֲרוֹנָה.
נִקְבְּצוּ בָאוּ גַם יַחַד כָּל חֵטְא וְכָל עָוֹן פְּלִילִיָּה:
תַּמּוּ אֱמוּנִים מֵאֶרֶץ וְיֹשֶׁר וְתֻמַּת-עֲנָוִים,
תַּחְתִָּם יָבֹאוּ וְיָרְשׁוּ מְקוֹמָם אַךְ מִרְמָה וָרֶשַׁע,
חָמָס וְנִכְלֵי-בְלִיַּעַל וְאַהֲבַת בֶּצַע –מַעֲשַׁקּוֹת .
יוֹרְדֵי-הַיָּם מִפְרְשֵׂיהֶם צָרְרוּ בְכַנְפֵי-הָרוּחַ,
טֶרֶם יְדָעוּהוּ עַד-הֵנָּה, וְאֹרֶן מִתְעָרֶה בֶּהָרִים
יָרַד מִמְּרוֹמָיו, יִלָּפֵת דַּרְכּוֹ בֵין גַּלֵּי-מֶרְחַקִּים.
שְׁדֵמָה, זוּ הָיְתָה נַחֲלַת כָּל-אָדָם, כַּשֶּׁמֶשׁ וְאַוִּיר,
נָטָה עָלֶיהָ הַמּוֹדֵד אֶת קַוּוֹ וַיַּצֵּב גְּבוּלֶיהָ.

דַּי עוֹד לֹא יֹאמַר הָאָדָם, כִּי יִדְרֹשׁ מֵחֵיק הָאֲדָמָה
תְּרוּמַת תְּנוּבָתָהּ וּפִרְיָהּ לְמַכְבִּיר, אָז יִקְרַע סְגוֹר-לִבָּהּ,
הָלֹךְ וְהַעֲמֵק שְׁאֹלָה, עַד יַרְכְּתֵי אֶרֶץ-רְפָאִים,
לַחְפֹּר מַטְמוֹנִים הָחְבָּאוּ וְאוֹצָרוֹת, מַכְאוֹבִים אַחֲרִיתָם.
יֶאֱתֶה בַּרְזֶל מְשַׁכֵּל וְזָהָב מֵהָרֵס מִמֶּנּוּ,
אִתָּם-מִלְחָמָה הָעֹשָׂה בִשְׁנֵיהֶם גַּם יָחַד מְלַאכְתָּהּ,
זְרוֹעָהּ חֲמוּצָה בְדָם וּבְצִלְצְלֵי-נֶשֶׁק רוֹעֶשֶׁת.
חָמָס הָאָרֶץ מָלֵאָה: קָם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ בָאֹהֶל,
חָתָן עַל חוֹתְנוֹ יִתְגַּבֵּר, גַּם אַהֲבַת אַחִים נֶעְדָּרָה.
אִישׁ יַחֲרֹשׁ רָעָה עַל אִשְׁתּוֹ וְאִשָּׁה עַל בָּעַל-נְעוּרֶיהָ,
תִּמְסֹךְ הָאֵם הַחוֹרֶגֶת סַף-רַעַל וְדָרְשׁוּ הַבָּנִים
אֶל הַיִּדְּעוֹנִים, עַל מִסְפַּר שְׁנוֹת אֲבוֹתֵיהֶם יִשְׁאָלוּ.
כָּרַע גַּם נָפַל הַצֶּדֶק, אָז תָּקוּם הָעַלְמָה אַסְטְרֵיאָה,
שְׂרִידַת הָאֵלִים בָּאָרֶץ, וְעָלְתָה מֵעֵמֶק הַדָּמִים.

והשאר כאן.

כרגיל, נשמח לשמוע מה קראתם ואהבתם, או לא אהבתם, במאגר היצירות שלנו.