Blog

  • מי אנחנו?

    יוסף אהרונוביץ כותב במסגרת דבריו בנושא "לתפקידה של חברת העובדים", שם הוא מתחבט בדילמת הדרך בה יעבדו את קרקע הציבור:

    להפקיד את העם לשומר על הערכים שלנו, זה אומר, איפוא – להסתלק מהם.

    אני מסופקת אם הוא ראה משפט זה כאוקסימורון. כשהוא אומר "הערכים שלנו", הוא לא מתכוון לערכים שלנו, של העם היהודי, אלא שלנו, בעלי החזון. המשפט אינו אוקסימורון מכיוון שהוא חדור אליטיסטיות. התפיסה הנובעת ממנו היא כי העם – עמך, אספסוף – אנשים חלשים שנוטים לקפיטליזם, מובל בידי בעלי חזון ציונים סוציאליסטיים אידדיאליסטיים, שרק תפיסתם נכונה, ועליהם מוטל להכריח את העם לפעול ולחיות לפי תפיסה זו, גם במחיר האינטרסים הכלכליים של הפרטים בעם. ההתלבטות היא רק באשר לשיטה – נדר או חוזה?

    אני מוצאת את גישת האוקסימורון בריאה יותר. אם לעם יש ערכים אמיתיים, שהם מערכי היסוד שלו, ואנו העם, הרי שלתת לעם לשמור על ערכיו זה כמו לתת לפרה לשמור על החלב – השמירה הטובה ביותר.

  • כיצד הכרתי את שירת הראב"ע

    יש לי וידוי – אף פעם לא התחברתי לשירת ספרד.
    אף מורה בתיכון לא השניאה עלי את השירים האלה – להפך, אני זוכרת שדווקא בתכנית הלימודים הייתה שירה מעניינת, ואהבתי לדמיין נשפים יהודיים בספרד שבהם יהודים חשובים ועשירים הקריאו שירה זה לזה. אלא כנראה שמאז קראתי את השירים הלא נכונים, ובאופן כללי, השירה הזאת הייתה די משעממת בעיני.

    לכן הצבתי אתגר בפני אסף העורך – הראה לי שיר משירת ספרד שאוהַב!  אוכל לפרסם אותו ביומן הרשת לטובת כל אותם שלא מכירים, כמוני, ונזכה להכיר ולאהוב עוד חלק מהמורשת התרבותית שלנו.

    אסף ענה לאתגר בצורה יוצאת מן הכלל ושלח לי לא שיר אחד, אלא שלושה. מיותר לציין שאהבתי את כולם.
    לכן, בלי הקדמות נוספות, הנבחר הראשון, שיר שנינה נחמד:

    אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר / ר' אברהם אבן עזרא

    אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר –    אֹמְרִים: כְּבָר רָכָב!
    אָבֹא לְעֵת עֶרֶב –        אֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב!
    אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב,           אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב –
    אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי,           נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!

    אני בהחלט גיליתי שאני אוהבת את שירת ספרד, ואם גם אתם, כדאי ללחוץ כדי לקרוא עוד מכתבי הראב"ע. תהנו!

  • עדכון חודש אוגוסט

    שלום לקוראינו!

    חודש אוגוסט התחיל ועמו עדכון חודשי.

    היהלום שבְּכתר-עדכוננו הוא ללא ספק הקלאסיקה הרוסית "יבגני אוניגין" מאת אלכסנדר פושקין, בתרגום אברהם לוינסון. התרגום הזה הוא הפחות ידוע – מוכר יותר התרגום של אברהם שלונסקי, שיצא באותה שנה, 1937 (לציון מאה שנה לפטירת פושקין); אך בניגוד לתרגום שלונסקי, שנדפס כמה פעמים מאז שיצא לאור ואף נדפס מחדש בשנה שעברה, תרגום לוינסון לא הודפס מחדש מאז הוצאתו, וכיום אין למצוא אותו כמעט בכלל.  כתבי לוינסון עודם מוגנים בזכויות יוצרים, ואנו מגישים אותם לציבור ברשות בעלי הזכויות, יורשי לוינסון.

    יצירות נוספות שהוספו החודש למאגר הפרויקט הן: "חבלי לשון", מסה מאת ח"נ ביאליק על אודות תחיית השפה העברית – האם ואיך כדאי לעשות זאת; מסה על אודות תנועת ה"בונד", מאת א"ש שטיין (אף זו מובאת ברשות בעלי הזכויות); "מלחמת העולם", מאמר מאת אלתר דרויאנוב על מלחמת העולם הראשונה, שנכתב ב-1920, ותוהה על עתיד העולם לאחר המלחמה; מכתבים ורשימות מאת צבי שץ, מראשוני העלייה השניה אשר נרצח ביחד עם הסופר י"ח ברנר ב-1921; מאמר על "ארץ ישראל תחת השלטון הצבא הבריטי" מאת מרדכי בן הלל הכהן, משנת תש"ב (1942); שירי אלתר לוין, ר' יהודה הלוי, שלום שבזי ומשוררי תימן, ועוד!

    טעימת החודש

    בין המאמרים שהעלינו החודש נמצא מאמר מעניין מאת יוסף אהרונוביץ' – "מאוגנדה עד מסופוטמיה".  המאמר נכתב בתרס"ט (1909), ומביע התנגדות ל"ציונות הטריטוריאלית", כדבריו, שעיקרה – במקום ללכת וליישב את ארץ-ישראל, הולכים הבריות ומחפשים הרפתקאות בארצות אחרות.  כאן המקום לציין שתכנית אוגנדה הוצגה לראשונה רק שש שנים קודם לכן, בקונגרס הציוני ה-6.

    כך כותב אהרונוביץ' בציניות משעשעת:

    "לצערנו, עובדה היא שהתורה הטריטוריאליסטית היא עכשיו קניין הרוב, אם לא רוב ההמון, על-כל-פנים רוב ראשי המדברים שלנו.  ואין בין חכמי המזרח לחכמי המערב אלא זה, שהראשונים רואים גם במסופוטמיה ארץ אבות, (כי "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור"…) והאחרונים, שאין להם עסק עם ארץ אבות, רואים בה, פשוט, התגשמות אידיאלם האנטי-ארצישראלי.  כל העתונים הרשמיים שלנו מלאים עכשיו מאמרים על-דבר ישוב יהודי בתורכיה בכלל ובמסופוטמיה, בפרט, וארץ-ישראל מאן דכר שמה.  וחבל רק ששכחו עוד ארץ אבות אחת – מצרים, שגם ביחס לזכרונות היסטריים, הדרושים, כנראה, לשם דיקורציה, גם ביחס לסגולות קולוניזציוניות היא בוודאי עולה אפילו על ארץ "האב"…

    אולם מענין, בכל זאת, באיזו דרך פלא החלו כולם לנבא ביום בהיר אחד בסגנון אחד?  מהי הסיבה שקרבה כל כך מהר את הלבבות, עד כי אלו שרק אתמול היו עוינים ורודפים זה את זה, נהפכו לאוהבים אשר מטרה אחת ודרך אחת להם – דרך ההרפתקנות?"

    להמשך הקריאה, לחץ כאן.

  • מי יודע מה עלה בגורל "פילופואסיה"?

    בגליון העיתון דבר מתאריך 24 בינואר 1958, מופיעה מודעה קטנטנה בזו הלשון:

    מודעה על כנס הייסוד של חברת "פילופואסיה", משנת 1958, שבו הרצה אברהם רגלסון
    מודעה על כנס הייסוד של חברת "פילופואסיה", משנת 1958, שבו הרצה אברהם רגלסון

    "פילופואסיה", ביוונית, פירושה "אהבת יצירה", ובמובן צר יותר "אהבת שירה".  מדובר ככל הנראה בחוג חובבי שירה, או חוג חובבי כתיבה שירה, ונראה שאחד היוזמים היה לא אחר מאשר אברהם רגלסון, שכתביו מופיעים במאגר פרויקט בן-יהודה.  בעת כתיבת שורות אלו, גוגל לא יודע דבר על "פילופואסיה".  האם באמת קם החוג הזה בשנת 1958?  אם כן, מה עלה בגורלו?  עד מתי התקיים?  מי השתתף בו?

    נשמח לשמוע כל פרט על "חבל פילופואסיה", אם ידוע לכם.

    נ.ב. הידעתם שארכיון "דבר" זמין לציבור, הודות למיזם משותף של בית הספרים הלאומי וספרית אוניברסיטת תל-אביב?

  • ראיון עם אסף ברטוב ב"תרבות מעריב"

    כמובטח, פורסם ראיון עמי בגליון "תרבות מעריב" מתאריך 24.7.2009, וגרסה דיגיטלית שלו אף זמינה כאן, באתר-בעל-השם-המשונה-של-מעריב.

    כמו תמיד בראיונות לעיתונות הכתובה, לא הכל מדויק לגמרי, אך טעות אחת מצערת במיוחד: הכתבה מצטטת לכאורה-מפי משפט שלפיו עברנו מהקלדת כתבי ח"נ ביאליק לכתבי לאה גולדברג.  ואולם, כתבי לאה גולדברג עודם מוגנים בזכויות יוצרים, והללו תפקענה רק בתאריך 1.1.2041 (כן, כן), וכמובן שלא זה מה שאמרתי בעת הראיון.  את מרמורי הבעתי ברשומה-אורחת בבלוג ביקורת התקשורת המצוין של דבורית שרגל.

    אבל מה שחשוב הוא שעוד אנשים שלא הכירו את הפרויקט מכירים אותו עכשיו, ויוכלו להיעזר בפרי עבודתנו.