פרופ' ניסים קלדרון כותב ב-ynet על מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, לרגל צאת ספר חדש עם כמה מסיפוריו, בעריכת פרופ' אבנר הולצמן. מנסיוני עם ספריו האחרים של הולצמן, אני ממליץ לקרוא את הסיפורים בעריכתו ועם הערותיו, אך הסיפורים עצמם מצויים כמובן באגף ברדיצ'בסקי במאגר פרויקט בן-יהודה.
קלדרון מצטט את סוף הסיפור קלונימוס ונעמי, ומסביר מצוין (לטעמי) מדוע כדאי ומענין לקרוא את ברדיצ'בסקי.
על ניצול אמונות עממיות, במאה ה-17, ע"י נוכלים, מספר דוד כהנא (1838-1915), בספרו – תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים, בשער שנקרא "אבן אפל", עמ' 17-19. הספר כולו יעלה בחודשים הקרובים למאגר פרויקט בן-יהודה.
"היהודים באשכנז, ביהם, מעהרין ופולין היו שקועים בימים ההם בבערות ובאמונות טפלות. ביחוד גדלה האמונה בנסתרות ובקבלת האר"י המזויפה, וביותר גברה הבערות והסכלות בפולין. כמעט לא היתה מדינה בעולם, אשר יושביה עסקו כל כך הרבה בשדים ורוחות וקמיעות והשבעות ושמות וחלומות, כיושבי הארץ הזאת. מי שהיה מתפאר ומכריז על עצמו, כי יש בידו לפעול גדולות ונפלאות בכח השמות הקדושים – היה נקרא "בעל שם", ובמהרה היו נמצא לו קהל מאמינים, שהיו באים אליו לשאול אותו כאשר ישאל איש בדבר אלהים, גם לקבל ממנו רפואות, סגולות, קמיעות ולחשים, או לגרש רוחות ושדים ומזיקים בכח השמות…
…בשנת תנ"ו (1696) קרה דבר נפלא בניקולסבורג: בא לשם נער עברי אברהם בר' חיים מעיר שעפיס בפולין, שנכנס בו רוח זה שש שנים וענה אותו בענוים קשים. הנער היה נופל לארץ לעיני כל בשוקים וברחובות, היה צועק ובוכה ומתודה על כל החטאים שעשה מנעוריו, ומכה על לבו באבן גדולה מכות גדולות וקשות. כל הרואים היו נרעשים ונבהלים למראה עיניהם. כראות הרב ואב"ד ר' דוד אופנהיים את מעשי הנער, עמד מרעיד ומשמים ובלבו התעוררו רחמים על הנער האומלל וחפץ עז למצוא לו רפואה. ובניקולסבורג ישב אז המקובל הגדול ר' משה בר' מנחם פראגער, תלמידו של הרב ר' דוד אופנהיים, שנודע למומחה בענינים כאלה, אך באותה שעה נמצא בברודי, כי נסע לשם למסור את תורתו ליחידי סגולה ולהכין את עצמו להדפסת ספרו "ויקהל משה" בקבלת האר"י. בסוף שנת תש"ו שב ר' משה לביתו, ומיד בקש מאתו הרב ר' דוד אופנהיים שיעלה ארוכה להנער האומלל על-ידי השמות הקדושים, שהוא בקי בהם, ומתוך כך יקדש שם שמים ברבים. ר' משה נעתר במהרה לבקשת הרב, אבל ר' דוד אופנהיים היה צריך לנסוע אז לווינא לשם עסקיו, וצוה על הדיינים שהם יעזרו לר' משה להוציא את הדבר אל הפועל. כמה רבנים וחסידים ואנשי מעשה, ובראשם ר' משה, נועדו והלכו את בית מלון הנער אברהם בר' חיים והתרו בהרוח בשם בית-דין הגדול ובשם חבורת החסידים הזאת, כי יצא מהר מגוף הנער מבלי לגרום לו שום נזק וצער, ור' משה הבטיח להרוח לתקנו בתפלתו, לצום בעדו שנה תמימה מדי יום ביומו ולהמציא לו מנוחה, ואם לא ישמע בקולו – יצא לקראתו בשמות ונדויים ואסורים. ואולם הרוח לעג בתחלה והתל בהם ובדבריהם, ואחר-כך התחיל לצעוק צעקה גדולה ומרה: היו, אנה אני בא! כי זה משה האיש אשר נַסְתִּי וברחתי מפניו מכל מדינות הגר באשר יראתי מפניו, גם פה אינו נותן לי מנוחה – את אשר יגורתי יבא לי!
אחר שלש ההתראות אשר התרו ר' משה והבית-דין ברוח, החליטו להוָעֵד ביום חמשה בשבט לעשות אז את ההשבעה הראשונה בשבעה ספרי תורה ובשבעה שופרות. קצת מיחידי סגולה לא הסכימו לנסיון זה, מדאגה בדבר, פן לא יצלח ויצא, חס-ושלום, חלול-השם במקום קדוש השם; אולם ר' משה אמר, כי בטוח הוא בחסד ה' שיגמור את הדבר. ובחמשה בשבט הוליכו את הנער ברוב עם לבית-הכנסת החדש, ור' משה התחיל לדבר קשות אל הרוח ולהפיל עליו פחד, אבל הרוח לעג והתל בו וצעק בקול: לא אצא! אז החליטו לעשות ביום ב', כ"ו שבט, את ההשבעה השניה. ובפעם הזאת הוליכו את הנער אברהם אל בית-הכנסת הישן, ושם התאספו עם רב, יהודים ונכרים, ואת הנער אסרו בחבלים והניחוהו מול ארון-הקודש, ור' משה עמד והתרה ברוח התראה אחרונה בחרמות והשבעות ובתקיעות שבעה שופרות בלי הפסק, עד אשר התחיל הרוח לצעוק בקול מר: משה, הרף ממני, אני אצא, ובלבד שתאמר קדיש בעדי בבית-הכנסת החדש, והדיין הראשון מוה"ר הירש סג"ל יאמר קדיש בעדי בבית-הכנסת הישן, וזמן תן לי י"ב ימים לצאת. ר' משה והב"ד הבטיחוהו למלאות את בקשתו, ובלבד שימהר לצאת, כי לא ילכו משם עד שיצא, ואם לא יצא ברצון – יצא באונס. אבל הרוח עמד במרדו והפציר בהם שיתנו לו זמן י"ב שעות.
בין כה וכה פנה היום ונטו צללי ערב, וכל הקהל התפלל תפלת ערב. והנער אברהם שב למקומו אל ה"הקדש", ובבוקר והנה פרח הרוח ממנו דרך החלון, והנער נהפך פתאום לאיש אחר, והניח תפלין וקרא קריאת-שמע בכונה גדולה, שלא היה יכול מרוב צער ויסורים לעשות כזאת עד היום ההוא, וכל הרואים זלגו עיניהם דמעות מרוב שמחה. ובו ביום אחרי יציאת הרוח התאספו ראשי הקהל עם הבית-דין וצוו להכריז בכל בתי-כנסיות בשם הב"ד, כי כל החרמות והנדויים שהטילו ביום אתמול על הרוח ועל הממונים עליו בטלים ומבוטלים, מפני שקיים הרוח את דבריו באמת.
ואולם, בקרוב נוכחו ראשי הקהל והב"ד כי היו נמהרים מאד במעשיהם. ביום ד' הוכרחו להתאסף עוד הפעם בדבר "הרוח". כי אורח ירושלמי, ר' נפתלי בר' משה, בא והעיד לפניהם בשבועה ובחרם הגדול, כי ראה בהקיץ בחצות הלילה את הרוח בדמות חתול שחור מלא עינים, והרוח צעק צעקה גדולה לאמר: הנה קבלתי על עצמי לצאת מגוף הנער וקיימתי את דברי ועדיין לא מצאתי מנוחה מן החרמות והנדויים. והוא, ר' נפתלי בר' משה, השיב לו: הלא קדם הב"ד והתיר בכל בתי-כנסיות את החרמות; אבל הרוח ענה לו, כי זו אינה עוד התרה, מפני שרק הפה שאסר – הוא הפה שיכול להתיר, ור' משה שהטיל עליו את החרם הוא עצמו צריך להתיר אותו.
וראשי הקהל והב"ד האמינו לדברי השקרן הירושלמי נפתלי בר' משה, שהיה בעצה אחת עם הנער אברהם ועם המקובל משה פראגער להתעות רבים בערמתם. ובפקודת ראשי הקהל יצא ר' משה והכריז בעצמו בכל בתי-כנסיות בניקולסבורג, כי כל החרמות וההשבעות שהטילו על הרוח בטלים ומבוטלים. הדברים הנפלאים האלה שעשה משה פראגער קיימו שנים-עשר איש מקציני ניקולסבורג ודייניה, ובראשם הרב ר' דוד אופנהיים, בחתימת ידם, ולא עברו ימים מועטים, ואותו המעשה הנורא נדפס ונתפרסם בכל תפוצות ישראל".
נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!
אם אתם מתעניינים בחומרים המפורסמים בפרויקט – הספרים, הסיפורים, השירים, המחזות, המאמרים והמסות – אנחנו מעוניינים בדעתכם, עבור יומן הרשת. כאן אנחנו מבקשים להעלות לאינטרנט חיבורים שונים על אודות תוכני האתר. מטרתנו היא להפנות את ציבור הקוראים אל היצירות, להעלות נושאים לדיון על אודותיהן וכמובן – לגרות את המחשבה ואת הסקרנות של קוראי היומן.
אנחנו מחפשים אתכם, קוראי הפרויקט (עכשיו או בעתיד), שתגיבו על היצירות, תמליצו עליהן, תגַנו אותן, תציגו ציטוטים מלבבים או מקוממים, תפרסמו את הניתוחים שלכם לחומרים המועלים באתר, ובאופן כללי, ניתן אולי לומר: תשיבו רוח בקהל הקוראים וביצירות הנקראות.
זהו קול קורא אליכם — כתבו אלינו ושלחו חיבורים עבור יומן הרשת.
כל החיבורים שיפורסמו ביומן הרשת יעברו לשם כך עריכה מינימלית, וכמובן: יפורסמו בסופו של דבר רק באישורם הסופי של הכותבים, ובציון שמם המלא.
היקף החיבורים הרצוי: 200 מילים עד 500 מילים ועד בכלל.
נושאי החיבורים: יצירות ו/או יוצרים המופיעים באתר.
מטרת החיבורים: להכיר לקהל הקוראים יוצרים אנונימיים, להאיר אור חדש על יצירות מוכרות, לעורר בקהל הקוראים מחשבות חדשות.
בתודה מראש,
פרויקט בן יהודה
שלום לכולם.
בעדכון ספטמבר שנוסף זה לא כבר למאגר הפרויקט אנו מגישים שירים נוספים משל שלום שבזי, ש"ל גורדון, מ"צ מאנה, ומשה אבן-עזרא, וכן סיפורים ומאמרים מאת א"ש שטיין, אברהם רגלסון, א"ד גורדון, נחום סוקולוב, אלתר דרויאנוב, ש"ל ציטרון, ושמואל צ'רנוביץ.
לצד אלו, אנו מתברכים בהעלאת חיבורו של מנחם מנדל בוים, הידוע יותר בכינוי מנחם מנדל מקאמיניץ, קורות העיתים לישורון בארץ ישראל, שמתאר את חוויותיו של בוים בעת רעידת האדמה החזקה בצפת ובטבריה, וכן את מעשי האלימות מצד ערבים כלפי היישוב היהודי בגליל בראשית המאה הי"ט.
ובנוסף, גולת הכותרת של העדכון היא התחלת העלאת שירי המשורר העברי הספרדי וידאל בנבנשת, איש המאה החמש-עשרה, שההדירה מתוך כתבי היד ד"ר תרצה ורדי, ושאותם הואילה ורדי להגיש לנו לשם צירופם למאגר. פרט לפרסום האקדמי של השירים, בעבודת הדוקטורט של ורדי, לא ראו רוב השירים הללו אור, וקשה מאוד למוצאם, אפילו בספריות אקדמיות. אנו גאים להעניק חיים חדשים לשירה הזו, באמצעות המהדורה האלקטרונית, הנגישה לכל בחינם, ורואים בכך הגשמה של אחת ממטרות הפרויקט.
והנה פסקה אחת מתיאורו של בוים את הפרעות:
ויהי כאשר חזרנו ליתר עמנו אשר החורבה על ההר פגע בנו א' מהשוללים וחרבו שלופה בידו. ויתן החרב על צוואר ר' שלום חייט שהלך אתי ורצה להסיר את ראשו מעליו. ואף שהלך א' מאנשי הקאדי אתנו וצעק עליו אבל לא שמע לו בזה ויתחנן לו ר' שלום לאמר זכר נא שכמה פעמים הייתי תופר לך בגדים והיית אוהב אותי ואיך נהפכת לי לשונא על מה כי מעות אין לי. גם ראה כי זקנתי ואמות על מטתי – ולמה תמיתני. אז רפתה רוחו ממנו. ונלך מאתו. ויהי כאשר באנו לרחוב פוליש. שמענו קול מר צורח "אחינו ב"י הוציאוני מזה". ונלך עד מקום תחנותו. והנה איש שוכב תוך האשפה עד צווארו. ורצינו ליקח אותו משם ראינו שהוא מוכה ברגליו ואינו יכול לילך ואז הלכנו מאתו בחיש ומהר כדי להגיד להרב החסיד איש אלקי רבי אברהם בער שהיה אתנו וישלח כמה אנשים ויביאוהו על החמור. אך בעוד ג' ימים מת בהר עוד כמה וכמה אנשים שהיו אצלינו מתו מפני הפחד והמורא שנפל עליהם ועלינו. וישאלו לנו מה נעשה בס"ת ונספר להם מה שראינו ס"ת קרועים מונחים בראש כל חוצות ושנעשו מהם מנעלים וסינורי הנפחים. והתפלין קרעו והרצועות לקחו מהם לקשור השקים. ומהטליתים עשו אבנטים לגופם וספרי התלמוד קרעום היטב ובכל רחוב ראינו שבאו שם אנשי כפרים עם חמורים ולוקחים הביזה והבגדים וכל כלי היהודים הכל שלחו לבני הכפרים. והשוללים היו עומדים בבתים ושוברים הבתים אולי ימצאו מחבואות של היהודים שהחביאו איש בביתו כסף או זהב. וכאשר מצאו תיבה עם חפצים היו מריבים זה עם זה כי לא יכלו לחלק בזה ע"כ חרבו בתי היהודים עד היסוד בה.
יהודה נֹפך מוזכר בביוגרפיה שכתב שמואל ליב ציטרון על לב לבנדה, סופר רוסי אשר משלו תרגם ציטרון את הנובלה אברהם בן יוסף. בביוגרפיה של לבנדה מצטייר נפך כבדחן. לבנדה כותב אודותיו לציטרון:
"הואילה נא לאמר בשמי למר נפך, כי נכון אני להחזיק לו טובה מרובה אם יטריח את עצמו לרשום לי בכתב בלשון היהודית את הביאור המופלא, שנתן המורה המנוח שאפיר לתלמידיו בדיני "שוא נע ושוא נח". ביאור זה הוא כל כך עשיר בהומור שלו, עד שבכל פעם שהריני נזכר בו, קרוב אני להֵחָנֵק, ממש, משחוק. לפיכך רוצה אני מאד, שיהא ההומור המופתי הזה נמצא אצלי על גבי הנייר, כדי שאוכל להנאות בו אנשים אחרים אוהבי הומור בריא כמותי".
מתיאור זה מתקבל הרושם כי נפך התנהג כחקיין בכיתה י"ב, אשר מחקה את מוריו במסיבת הסיום. בביוגרפיה של ציטרון על נפך עצמו מצטיר נפך בדגשים שונים לגמרי. אידיאליסט מיסיונר, העוסק בעבודת תעמולה יחידנית, כמו גם מעל דפי העתון. אדם מתוחכם, אשר מעניק שעורי חינם (בחצות הליל) בלימודי חול לתלמידי תלמוד תורה. האם גם בימינו לומדים דתיים אורתודוקסים לימודי חול בהסתר?
את בית הספר המקצועי שהקים הפך ל "בית-גִדול בעלי-מלאכה עברים שומּרי תורת מאַרקס". בעיני דוקא מצא חן סגנון החשיבה העצמית שלימד לתלמידיו. הלוואי שכל בתי הספר היום היו עובדים בשיטה זו.
"עברו שנה ושנתים ונופך עצמו רכש לו ידיעה גדולה בכל מקצעות-המלאכה הנלמדים בבית-הספר. את מלאכת המסגר ידע על בוריה ולעומקה כאחד האומנים המצוינים. ולא עוד אלא שגם עמד לו כשרונו להמציא תכניות לענפי-עבודה חדשים בברזל ובעשת. ביתרון הכשר דעת הבין להכניס רוח של אמנות בהכלים והחפצים השונים, תוצרת בית-הספר, המוּצאים לשוק. מרוחו זה אצל על התלמידים והשפיע עליהם, שלא תהא מלאכתם נעשית עשיה קופית, מוגבלת ומצומצמת במצרי הכללים, ההוראות והצוויים של המורה האומן, כי אם יתעמקו בכל פרט ופרט, יפשפשּו בכל גלגל קטן ובכל קפיץ דק, אפשר שפה ושם ימצאו מקום לתקון זה או אחר, לחדוש זה או אחר, להמצאה זו או אחרת, ואפשר שהתקונים והחדושים וההמצאות יפתחו לעתיד לבוא אופקים בלתי משוערים עד כה. לאומנות ולחרשת-המעשה, ונמצא התרבות מתעשרת ובני-האדם מרויחים. כך ובדרך זו עורר נופך בין תלמידיו כמה כשרונות נרדמים, אשר לא אֵחרו מהתגלות בשרטוטיהם ובקויהם האינדיבידואַליים בהכלים והחפצים מעשה-ידם, שהרהיבו את העין ויהיו לנס. מכאן ואילך היה נופך פותח מעת לעת במינסק תערוכה מצגת לראוה את החפצים השונים פרי עמל ידי תלמידי בית-הספר. התערוכות האלה היו מושכות אליהן בכל פעם המון מבקרים מכל שדרות הצבור המינסקאי וגם את גדולי שרי שלטון הצבא והאזרחים. החפצים היו מוצאים עליהם תמיד קופצים הרבה ונמכרים במחירים גדולים. שמע המוסד הגיע עד למרחוק, וכל שר או טפסר גדול בממלכה, אשר סר למינסק, כמו ראה חובה לעצמו לבקר בלוית שר-הפלך את בית-הספר לאומנות לילדי העברים, להתבונן בשום לב אל מלאכת התלמידים ולשמוע מפי נופך את באוריו המעניינים לכל חפץ וחפץ. זה הביא לידי כך, שבכל פעם שערכה הממשלה תערוכה לתוצרות התעשיה והחרשת של המדינה, היתה מזמנת אליה בתוך יתר האספונאַטים גם את נופך להשתתף בה עם יצירותיהם המשובחות של תלמידי בית-הספר למלאכה הנמצא תחת הנהלתו. ומעולם לא אירע, שיהא נופך שב מן התערוכות בלי מטבעות זהב וכסף, אותות כבוד ויקר לתלמידים היוצרים ולמוסד שגדל את הגדוּלים הללו."
ציטרון הכיר את נפך מגיל 30 ועד גיל 70. בתחילת הכרותם מתואר נופך כמיסיונר להשקפותיו, אידיאליסט שאינו מסוגל להכיל את התרגשותו ונחישותו לרעיון, עד כי הוא חייב לשתף בו את כל מכריו ושאינם מכריו. את אלה הוא הופך למכריו על מנת לחלוק עמם את רעיונותיו. דמותו של נפך כמעט שאינה מקבלת תפנית כאשר הוא מחליף את דגל ההשכלה שהוא נושא בדגל חיבת ציון. כאשר מתאר ציטרון את עשוריו האחרונים של נפך, אנו רואים עסקן שידו בכל, אפילו בשכנוע גבירים לרכוש ספרים. "עסקן" אינו תיאור רגשני במיוחד, ואינו מקרב בהכרח את לב הקוראים אל הדמות שמצייר ציטרון. תמונת "עסקנותו" האחרונה, בהיותו כרות רגל מפאת מחלה, חורגת מכלל זה, והיא מעלה דמעות בעיני מי שקראו את תולדות חייו של האדם העליז והנמרץ עד לאותו רגע.
"ונפך שוכב למעצבה במטתו, ומרגע לרגע באות אליו שמועות-איוב על הנעשה ברחובות העיר, והוא שומע ומתמרמר, שומע ולבו מתכוץ מצער ומקצף אין-אונים: בקרבתו טובעים יהודים אחים בים צרה, והוא איננו אתם במחיצתם, והוא – אינו מחבש לעצבותם והוא – אינו ממתיק את מרי גורלם. מה נורא הרעיון!
ויהי ערב ויהי בקר, ולאזני נפך הגיעה השמועה, כי נתן מאת השלטון רשיון לקהלת-ישראל ליסד על ידה ועדה משפטית לברר עד כמה יש מן האמת בההאשמות שמאשימים את המוני צעירי היהודים, שנאסרו בעוון בולשביות.
והוא קורא בכאב נעכר:
– ועדה כזו נוסדה ובי לא בחרו, ולי לא נתנו בה מקום להתגדר בו, כבר נשכחתי כמת מלב. מה גדול העלבון!
ועוד רגע והוא צועק בשארית כח אל בני-ביתו:
– הבה שאוני כרגע במרכבה אל חדר-הקהלה!
נפך נצטרף אל הועדה, ובו ביום כבר ישב בתוך יתר החברים בלשכת בית-האסורים, ששם התנהלו החקירות והדרישּות.
שבוע תמים היו מובילים את נפך יום, יום במרכבה אל בית-האסורים וחזרה אל ביתו. שם התמכר אל העבודה באותה האנרגיה העצומה ובאותה החריצות ובאותה הפקחות היתרה, אשר היו כל פעולותיו הצבוריות מצטיינות בהן תמיד, ורק סגולותיו אלה הן הן שעמדו להציל את כל הצעירים שנאשמו בבולשביות, שהיו צפויים לעונשּים קשים מאד."