Blog

  • שיר ללא שם / אבשלום פיינברג

    שיר זה נשלח לרבקה אהרונסון במכתב, בשנת 1911.

    כי אשבע לך: אוהבך נצח!
    אל תאמיני, ילדה, לשבועתי
    בכל-זאת הושיטי פּיך, עיניך והמצח
    ללטיפתי ולנשיקתי.

    ימים עוברים, גלים שוטפים
    והשמש כל יום זורח
    וקרני השמש תמיד מלטפים
    ושיר הים תמיד שמח.

    והבּחרוּת נצח צעירה
    למרות הייאושים והלילות
    והאהבה תמיד בהירה
    ותמיד יפים החלומות.

    ולתמונה זו או אחרת
    תמיד אנו נאמנים
    והאם השמש בוחרת
    מקום לקרניה הלטפנים?!

    [לקריאת מכתבים נוספים מאת אבשלום פיינברג לרבקה אהרונסון, לחץ כאן]

    אח, אבשלום! לוּ חַי היום, ודאי הייתי מתאהבת בו.

    הוא כתב בעיקר כשהיה לו רע, ומכתביו רצופים תיאורים של תהפוכות-נפש, התלבטויות ונסיונות לגשר על המרחק, הקושי ותלאות היום-יום. הוא מיואש, ועם זאת מלא תקווה; שופך את הלב, ומיד ממהר להתנצל ולהודות שהמצב לא באמת גרוע כל כך. אני משוכנעת שהיו לו גם תקופות טובות, אלא שאלה לא באות לידי ביטוי במכתביו, שכן לרוב כתב רק כשמשא הבדידות נעשה כבד מדי. בעתות שמחה לא התגעגע, ולכן לא כתב. רק מדי פעם מתגנב למכתבו איזה תיאור מתרפק של נשיקה חטופה, ומה שקרה שם אנחנו יכולים רק לדמיין…

    על אף שמכתביו לשרה אהרונסון מלאים בביטויי אהבה וחיבה אינסופית, בכל זאת אפשר להבחין בסגנון שונה לעומת מכתביו אל אהובתו, רבקה. אם קוראים את המכתבים לשרה קודם, אפשר לחשוב שהוא מאוהב בה – אך יתכן שהוא פשוט היה מאותם האנשים, שמוכנים להעניק בלי סוף (כיום מסירות כזאת בין ידידים נראית לנו מוזרה!). מכתביו לרבקה מכילים הרבה יותר מהאושר והעליצות שבידידות – הם מכילים גם את המרירות, הקשיים והעימותים של מערכת יחסים רומנטית.

    הוא היה דמות מורכבת, נפש מיוחדת ובעלת מעוף. כדאי לכל רומנטיקן לקרוא את מכתביו – אל שתי הבנות – ופשוט להיאנח בהנאה.


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • עדכון חודש אוגוסט

    שבוע טוב!

    החודש התווספו למאגרנו יצירות מאת שלושה יוצרים חדשים בפרויקט: המחזה גבורת שמשון, מאת שמשון צוקרמנדל, אודות הגיבור התנ"כי; מאמרים מאת המחנך ד"ר יוסף הלוי זליגר, וכן מאמרים ונאומים מאת יוסף אהרונוביץ' – עיתונאי, עסקן ומנהיג תנועת "הפועל הצעיר" בפלשתינה-א"י.  בנוסף פורסמו החודש:

    • "ארץ הצבי" – ספר עיון המגולל את מסעותיו של מנחם מנדל איילבום לארץ ישראל, שנכתב בשנת תרמ"ג (1882), וכולל תיאורים של האחראים על קבלת והקצאת כספי החלוקה.
    • "מבין הערפל", רומן מאת יחיאל לבונטין, אודות מדענים יהודים מתבוללים במזרח אירופה והתמודדותם עם האנטישמיות הגוברת.  אני ממליצה בחום!
    • שירים מעניינים מאת אברהם רגלסון (מחבר "מסע הבובות לארץ ישראל"), עם הערה ביוגרפית.
    • הפואמה "קהל רפאים" מאת משה ליב ליליינבלום, בליווי הערות המחבר.
    • הפרק השני מתוך ספר הכוזרי, מאת ר' יהודה הלוי בתרגום יהודה אבן תיבון.
    • מאמרים מאת נחום סוקולוב, פרץ סמולנסקין ומתתיהו שהם.

    ועוד!

    והנה טעימה מהיצירות החדשות החודש: קטע מעזבונו של יוסף אהרונוביץ', אשר נכתב בעת מחלתו, בשנת 1937. קטע זה מעניין מאוד – האם אתם מכירים מאמרים נוספים התומכים בעבודה בשבת למטרת עידוד התעשיה המקומית?

    עלינו לעשות את שבתנו חול ובלבד שלא נצטרך לבריות.

    ככה למדונו – ואנחנו הננו עם של שבת. נדדנו בין עמים תרבותיים, הורגלנו להנות מההתקדמות התרבותית של העמים שביניהם התגוררנו, ועכשיו, כשבאנו לכונן לעצמנו בית ולחיות על חשבון עצמנו, נמצאנו נתונים במצב משונה: צרכינו גבוהים ויכלתנו ליצור עדיין קטנה.

    לפנינו הברירה: או לנחות דרגה, או להמשיך להתפרנס מתוצרת של אחרים. כי צבת בצבת עשויה: כדי להגיע לתוצרת משובחה, צריך קודם כל להשתמש בתוצרת זו, צריך לתת לה מהלכים בקהל הרחב, וככל שהתצרוכת תגדל – תשובח גם איכותה. אבל אם לא נשתמש בה, לא תהיה לה אפשרות של קיום וממילא – לא תוכל להתפתח.

    וכבחומר כך בעניני רוח: אם נתיחס לערכין התרבותיים שלנו בזלזול למפרע ונרצה להשוות אותם לערכין של עמים אחרים, שקנו את התפתחותם במסיבות נאותות ובמשך מאות בשנים – לא תהיה לנו אפשרות לפתח אותם, ואנחנו לא נגיע לעולם למשהו עצמי, כי אם נצטרך תמיד להתפרנס משולחנות זרים.

    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא.  כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • פוקוס רך: על עיבוד של ברדיצ'בסקי לאגדה תלמודית

    לאחרונה נזקקתי, לנושא אחר, לסיפור התלמודי הידוע (כתובות, סב':ב') על רב רחומי. כוחו בקיצורו: רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד, משכיה שמעתא; הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי, השתא אתי. לא אתא. חלש דעתה אחית דמעתא מעינא. הוה יתיב באגרא; אפחית איגרא, מתותיה ונח נפשיה. היינו, בעברית: רחומי למד תורה לפני רבא במחוזא [עיר בבבל]. היה רגיל לבוא לביתו מדי ערב יום כיפור. יום אחד (היינו, ערב יום הכיפורים אחד) משכתו הסוגיה. היתה מחכה אשתו: עכשיו בא, עכשיו בא. לא בא. חלשה דעתה, וירדה דמעה מעינה. היה [רב רחומי] יושב על הגג; קרס הגג מתחתיו, מת ויצאה נשמתו.

    כמה דברים ראויים לציון בסיפור הקצר מאד הזה. ראשית, אכזריותו של רחומי. הוא היה מבקר את אשתו רק יום אחד בשנה – בערב יום הכיפורים, שהוא יום שאסור לקיים בו יחסי מין, שהוא אחת מזכויותיה של האשה; מכאן משתמע גם שהוא מנע ממנה ילדים. שנית, רחומי מוציא את נשמתו בערב יום הכיפורים, כלומר לפני שיכול היה לכפר על עוונותיו.

    הסיפור מופיע שעה שכותבי התלמוד דנים בסוגיה עד כמה מותר לאדם להזניח את אשתו – לכמה זמן מותר לו להתרחק ממנה ולהתנער מחובתו החוקית לספק לה את עונתה. הספנים, אומרים שם, רשאים להתרחק מנשותיהם לחצי שנה; בעניין תלמידי חכמים, נחלקו. רב אדא בר אהבה מוסר שרבי אלעזר אמר: יוצאים תלמידי החכמים ללימודים ללא רשות – ככל הנראה, ללא רשות נשותיהם – לשלושים יום; וחכמים אומרים: אף שנתיים-שלוש.

    וכאן מגיע הסיפור שלנו: רבא, דעתו לא היתה נוחה מהציטוט של רב אדא בר אהבה. תלמידים בדורנו, הוא אומר, מסתמכים יותר מדי על דבריו של בר אהבה, יוצאים ללימודיהם ללא רשות – ומסתכנים בכך בנפשם. רבא הכיר את הנושא מקרוב; רחומי היה תלמידו.

    (הבקי בתלמוד ודאי יזהה את הדמיון בין אופן מותו של רחומי (נפילה מן הגג) ובין מוות בסקילה – "ובית הסקילה, גבוה שתי קומות; עולה לשם הוא ועדיו, וידיו אסורות, ואחד מן העדים דוחפו על מותניו מאחוריו, והוא נהפך ונופל על ליבו לארץ.  אם מת בה— יצא", בלשון הזהב של הרמב"ם. האם נדחף רחומי אל מותו על ידי העדה לחטאו? הסקילה, ראוי לציין, היא החמורה שבארבע מיתות בית דין, ובין העבירות שבשלן נידון אדם לסקילה מונה הרמב"ם את "הבא על הכלה" או על נערה מאורסה. האם הסימטריה שבסיפור היא שרחומי נענש ממשום שנמנע מלבוא על כלתו?)

    זהו אחד מהסיפורים הקשים וחסרי הרחמים שבסיפורי התלמוד. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בגרסתו לאגדות "מימי התלמוד", הרחיב אותו משמעותית, אבל גם ריכך אותו באופן ניכר. בגרסתו, הנבל היהיר, שרבא כנראה הכיר את סוגו היטב, אוהב את אשתו, והיא – שברדיצ'בסקי נותן לה שם – אוהבת אותו. בסתירה בולטת, הוא מבקש, ומקבל, את רשותה לצאת ללימודיו – שעה שכל הסוגיה עוסקת בתלמידי חכמים הנמלטים אל לימודיהם ללא הסכמת האשה.

    יתר על כן, הסיפור התלמודי אומר שרחומי היה בא לביתו "יום אחד בשנה"; ברדיצ'בסקי מרחיב את התקופה לערב יום הכיפורים, יום הכיפורים עצמו, ושאר חגי תשרי. התלמוד אומר שבאותו ערב יום כיפור קטלני "משכתו הסוגיה", ותו לא; ברדיצ'בסקי מתאר מאבק פנימי בתוכו. וחשוב מכל: ברדיצ'בסקי מתאר "רעש במרום" כשזולגת דמעת האשה.

    אלא שהסיפור הקצר – 42 מילים בסך הכל – של רבא לא מערב את אלוהים ובית דינו כלל. התלמוד טוב מאד בתיאורי "רעש במרום", אבל דווקא כאן, במקרה האיום שבו, כפי שמציין ברדיצ'בסקי, "קדמו דמעות האשה לתורת האיש", אין תיאור כזה.

    אולי משום שהסיפור המקורי הוא סיפור של אימה מפני כוחה הקמאי של אשה זנוחה ונעלבת. בכל בית דין תלמודי – ועל כן, על פי תפיסתם של כותבי התלמוד, בכל בית דין שמיימי – היה רחומי יוצא זכאי; תלמוד תורה הרי גובר, לשיטתם של לומדיה, על כל המצוות כולן. דמעות האשה לא יוכלו לגבור, לעולם, על תורת האיש. אבל כותבי התלמוד קיבלו שיש כוחות אחרים משלהם; התלמוד מלא שדים ורוחות, וכותביו האמינו ש"רוב נשים מצויות בכשפים". הרי זה כל עיקר סיפורו של רבא: תלמידי חכמים מסתכנים בנפשם לא משום שהם לומדים תורה – הדבר אבסורדי – אלא משום שבהעדפתם את הלימוד באופן כה בוטה על החיים, הם מעוררים מרבצם כוחות אחרים.

    מדוע הריכוך הזה מצד ברדיצ'בסקי, המחמיץ את העיקר? לדעתי, משום שלאדם לא-תלמודי, כלומר אלו שברדיצ'בסקי כותב אליהם, רחומי התלמודי הוא דמות כה מאוסה, שכלל איננה ראויה לאהדה. ברדיצ'בסקי כתב טרגדיה על מחירה של טעות, אבל אם רחומי בא אל אשתו דווקא באותו יום בשנה שבו איננו יכול לתת לה את שהוא חייב לה, ונעלם מיד לאחר מכן ל-364 יום, ובסופו של דבר איננו טורח לעשות אפילו את המינימום הזה, ומשאיר את אשתו אלמנה חיה – רוב הקוראים המודרניים יאמרו שעונשו היה קל ביחס. כדי ליצור אהדה מינימלית לרחומי, היה צורך לעגל את דמותו, היה צריך לתת שם ודמות לאשתו, והיה צריך לומר שהוא יצא ללימודיו על דעתה.

    אבל הסיפור המקורי איננו טרגדיה אלא סיפור אימה, וברדיצ'בסקי איבד לא מעט בתרגום.

  • הגיון אב – שירת אב לבנו

    לא מזמן פרסמתי כאן שיר של מיכ"ל (מיכה יוסף הכהן לבנזון), ממשוררי ההשכלה בווילנה (1828-1852). מיכ"ל חלה בשחפת בגיל צעיר, ולקראת סוף חייו ביקר רבות במעיינות-מרפא בברלין ובזלצבורג, לשווא; הוא נפטר ממחלתו בגיל 24 בלבד. הוא היה משורר נלהב, אשר חייו, אהבותיו וגם אכזבותיו משתקפים בכתיבתו הלירית. הוא גם תרגם שירים וחיבורים אחרים לעברית, בין השאר את "הריסות טרויה" – תרגום (יתכן ראשון) של הספר השלישי והספר הרביעי של האיניאדה של וירגיליוס, על-פי תרגומו של שילר לגרמנית. לקריאה, לחץ כאן.

    עד פה יפה, אבל לא די; בהקדמה לכרך "הריסות טרויה" מאת מיכ"ל מחכה לנו הפתעה שנעמה לי אף יותר משיריו עצמם, והיא ההקדשה אותה כתב לו אביו, המשורר אד"ם הכהן (כתביו שלו יועלו למאגר הפרויקט בקרוב).

    והרי היא לפניכם – איזה אב מפרגן!

    הֲרִיסוֹת טְרוֹיָה – הֶגְיוֹן אָב

    מַה זֶּה לָךְ, בֵּן יַקִּיר! הֲלוֹא חָלִיתָ
    מֵעוֹדְךָ עַד כֹּה – בֶּן עֶשְׂרִים וָאַחַת!
    וּמַה זֶּה פָּרַצְתָּ, מַה זֶּה עָשִׂיתָ
    גַּם לַעֲמוֹל לִכְתּוֹב… וּמַחֲלָה נִצַּחַת
    הֵן גַּם מִקְּרֹא הֶרֶב צִוּוּ עָלֶיךָ
    אַף כִּי מִכְּתוֹב עוֹד אֵלֶה עָלֶיךָ?

    אַךְ מִי לֹא יִרְאֶה כִּי הִיא תַּחֲזִיקֶךָ
    יַד אֵל עוֹשָׂה חָיִל וַאֲרוּכָה תַעַל
    לִהְיוֹת לִבְנֵי גִילְךָ יַלְדֵי עַמֶּךָ
    מוּסָר תּוֹכֵחָה בַּל יִמְעֲלוּ מַעַל
    בִּשְׂפָתוֹ קֹדֶשׁ – (הוּא עוֹלָם יִצְּרֶנָּה)
    בִּרְאוֹת נַעַר רָפֶה וּבַל יַרְפֶּנָּה.

    לֹא אֶרֶף, בֵּן חָכָם! לָכֵן גַּם אָנִי
    מִכּוֹנֵן בִּדְפוּס מִכֹּל הֱכִינוֹתָ
    אֶת זֶה הַקָּטָן – בּוֹ הִרְאִיתָנִי
    מֵחֹל אֶל קֹדֶשׁ אֵיךְ הַעְתֵּק בִּינוֹתָ,
    אֵיךְ סוּס הָעֵץ לוֹ גִבּוֹרִים בַּכָּרֶשׂ
    וּטְרוֹיָה אֵיךְ הָיְתָה בּוֹ עִיר הַהֶרֶס.

    אֶשְׁמַע מַה יֹּאמְרוּ אוֹחֲזֵי בִּשְׂפַת עֵבֶר
    בְּעֵינֵיהֶם הֲיִיטַב זֶה פָעֳלֶךָ,
    אָז לָמוֹ אַקְרִיב עוֹד שֵׁנִי לָךְ חֶבֶר
    אַחֲרִית שָׁאוּל – בּוֹ צוּף מִלֶּיךָ.
    אָז יֶחֱזַק לִבְּךָ לֵב רַךְ וּרְפֵה כֹחַ –
    אָז תֶּחֱזַק שָׂפָה בַּנְּעָרִים לִפְרוֹחַ.

    יוֹאֵל אֵל קָדוֹשׁ דּוֹבֵר בִּשְׂפַת קֹדֶשׁ
    לַאֲרִיךְ יָמֶיךָ גַּם עַל אֹדוֹתַיהָ
    וִיחַדֵּשׁ כֹּחֲךָ כַּלְּבָנָה בַּחֹדֶשׁ
    וִיבוֹנֶנְךָ, בֵּן! לִבְנוֹת חָרְבוֹתֶיהָ
    וּשְׂפָתוֹ בִּשְׂפַתְךָ תִּהְיֶה צוֹלֵלָה
    וּתְהִי אָז מוֹפֵת גַּם לַאֲנָשִׁים סֶלָה.

    אביך אוהבך
    אד"ם כהן לעבנזאהן

    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • יוצר חדש בפרויקט: אברהם לוינסון

    חדשות משמחות!

    השבוע קיבלנו רשות פרסום אלקטרונית לכתביו של אברהם לוינסון – פעיל ציוני, סופר ומתרגם – מאת בתו, הגב' רות לוינסון-קרין.

    בשבועות הקרובים, אפוא, נסרוק את כתביו ותרגומיו של לוינסון, ונקצה משימות הקלדה למתנדבים, ובחודשים הקרובים נתחיל להעלות יצירות ראשונות משלו.

    אברהם לוינסון (1891-1955) היה עורך דין, אשר כיהן בבית הנבחרים הפולני; הוא היה פעיל בתנועה הציונית מנעוריו, ובשנת 1936 התמנה למנהל קרן היסוד (הקרן הממונה על איסוף מגביות לבניין ארץ ישראל) בפולין כולה.  בשנת 1936 עלה לארץ ישראל, והשתקע בירושלים.

    בין ספריו אפשר למצוא את "הלאומיות היהודית" ו"תולדות יהודי ורשה", ובתרגומיו, בין השאר: יבגני אונייגין מאת פושקין, האפילוג למלחמה ושלום מאת טולסטוי, הרומן המבול של סנקביץ', סיפורים של צ'כוב, שירים שונים, ועוד. מבין שיריו המתורגמים מוכר במיוחד השיר "העיירה בוערת" (שריפה, אחים, שריפה – נכתב על ידי מרדכי גבירטיג). [ותודה למתנדבי הויקיפדיה העברית].