בעת הקלדת החיבור 'מצות ישיבת א"י' מאת יונה דב בלומברג, נתקלתי בקטע חמוד:
תוך ויכוחיו עם חכמי העבר [בלומברג היה בעד מצות ישוב א"י לאלתר] הוא מצטנע, וכך הוא כותב:
"נגד הרעיון הקדוש והנשגב הזה דישיבת א"י, ונגד מי שמחבר וכותב דבר בזה הענין, יהיה המחבר גם גדול שבגדולים כמו זה המחבר בעל ספר כפתור ופרח, מה ידבר עוד האזוב אשר בקיר, זבוב קצוץ כנפים כמוני, שאני איש פשוט ממש, ויודע אני כי לצלע הבקורת הזעומה אני נכון, לא אחד יהתל בי לא אחד יתלוצץ ממני, עלי ועל דברי…"
שבוע טוב,
מאגר בן-יהודה גדל עם עדכון ספטמבר. החודש נוסף למאגרנו יוצר חדש: דוד ישעיהו זילברבוש (1854–1936), עם שלושה סיפורים קצרים: "נער-זקן", "ערבה חבוטה" ו"צאן קדושים". כמו כן הועלו היצירות הבאות:
החודש עדכנּוּ את הנחיות ההקלדה עבור המתנדבים, הבהרנו הנחיות שהיו לא ברורות דיין והוספנו חדשות, לנוחות המקלידים. אפשר לעיין בדף העדכני החדשות כאן.
אנו מבקשים להזכיר למתנדבים ולכלל הקוראים כי נשמח לשמוע מכם על יצירות שאהבתם במיוחד, שעניינו או סקרנו אתכם – מבחינת תוכן, מלים מעניינות, סיפורים אישיים הקשורים ליצירות, ועוד. אתם מוזמנים לכתוב לנו על חוויותיכם הקשורות ליצירות אלה, ואנו נפרסמן כאן ביומן הרשת.
מהיצירות החדשות בחרתי לצטט מתוך "פיוט" לר' יהודה הלוי. על אף שלא גדלתי בבית דתי ולא הכרתי פיוטים בכלל, המלים האלה משדרות המון עוצמה לדעתי.
קוֹל עֹנֶה מִשְּׁמֵי מְעוֹנַי בְּקוֹל הַנִשְׁמָע בְּסִינָי
סֹלּוּ הַמְּסִילָּה לְפָנָי אֵצֵא לְהוֹשִׁיעַ בָּנָי
קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶרֶך אֲדֹנָי
קוֹל מִבֵּין שְׁנֵי כְרוּבָיו וּמִבֵּין דַּהֲרוֹת מֶרְכָּבָיו
וּמִבֵּין חֲצוּבֵי לְהָבָיו הַנֹּשְׂאִים אֶת כְּלֵי קְרָבָיו
קוֹל אֲדֹנָי מְשַׁלַּם גְמוּל לְאֹיְבָיו
קוֹל מְחַלִּים פָּנָיו בְּמִנְחָה וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה
וְאֵין צְעָקָה וְאֵין צְוָחָה כִּי אִם בְּשָׁלוֹם וְהֲנָחָה
קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה
[לקריאת היצירה כולה לחץ כאן.]
החודש סיימנו להעלות למאגר את שלושת כרכי הרומן "מבין הערפל" מאת לבונטין.
ולאדימיר בירשטיין, מדען רוסי, חוזר לעיר הולדתו עטור-שבחים לאחר תקופת התמחות במדעי הבקטריולוגיה בצרפת, אצל לואי פסטר. בחזרו מוצעת לו משרה של מנהל מחלקה באוניברסיטה; אך האוניברסיטה אינה יכולה לממש את ההצעה, כיוון שמוטל עליה וטו מטעם שר המחוז – להפתעת עמיתיו, בירשטיין יהודי. בירשטיין, שבא ממשפחה מתבוללת, שוקל להמיר את דתו כדי להתקבל, אך הוא אינו מסוגל, בגלל מסירות שחש כלפי סבתו הזקנה וכלפי עמו. וכך הוא אומר בשיחתו עם דימיטרי, גיסו הגוי, ועם אחותו אננה שהתבוללה:
– היש לנו הצדקה לעזב את העם הזה? מדוע לא עזב הוא את טראדיציותיו זה אלפי שנים?… דימיטרי אומר: לו יש יחס-אבות, טראדיציה גדולה של האצילות… אבל האם אין לנו יחס-אבות, טראדיציה עוד גדולה ממנה? מן העם הזה יצאו גאונים, אנשי-רוח, אנשים; אשר לתורתם, ללקחם או למנגינותיהם או לעקרי-הגיונותיהם מקשיבים אלפי-אלפים מבני-האדם בכל המדינות ובכל הארצות… הלא כח חיוני גדול ועצום טמון בסתרי-דמו!… האם כצוענים אנחנו? לא!… יש לנו יחד-אבות… מדוע זה עלי להתנכר למוצאי וללכת ולהתרפס לפני בני-אומה אחרת ולהתחנף אנא, חנוני… אני שלך ונשמתי שלך!… והאם כליון חרוץ בא על כל העם הזה? לא! אם אני, או את, או עשרות ואפילו מאות אנשים כמונו, המואסים במוצאנו הגדול והחשוב יעזבוהו, – הן העם בכללו ישאר חי וקים… יוסיף להלחם… ואם אומה שלמה נלחמת בעד קיומה – הלא יש לה בודאי איזה אידיאלים רמים, היקרים לה מחיי-איש פרטי…
בירשטיין מחליט לחזור לפריז, שם לא יהיה קרבן להפליה; אך בדרך הוא פוגש מכר ותיק, אשר מאס במשרתו הישנה כרופא בעיר קטנה. בהחלטה אימפולסיבית, ומתוך רצון לגור בין יהודים ולהכיר את חייהם, מחליט בירשטיין לנסוע לאותה עיירה ולתפוס את משרת רופא היהודים.
שם הוא פוגש דמויות שונות – הצעירים הקומוניסטים הנלהבים; בעלי המלאכה קשי היום, חובבי ציון; הרב ותלמידיו השקודים על לימודי התורה, ועסקני העיר החנפנים והתככנים.
מארג הדמויות המגוון הזה קם לחיים בכשרון יוצא דופן של לבונטין. הדמויות אנושיות ומלאות תוכן – כל אחת הייתה יכולה להתקיים בעצמה, כל אחת יכלה להיות במרכזו של סיפור משלה – ולכל אחת מהן יש פתרון לבעיית היהודים באירופה.
בירשטיין משקף את הראייה שהעם היהודי צריך בסיס כלכלי-חברתי איתן, ורק כך יוכל להשתוות לשאר העמים ולהפסיק את האנטישמיות; הקומוניסטים מתנגדים להתאגדות של יהודים בלבד, מתוך טענה שהם צריכים להשתלב במהפכה העולמית של כלל הפועלים; חובבי ציון סבורים שאין דרך אחרת מלבד בניין ארץ ישראל. כל העמדות השונות משולבות בעלילה ומוצגות דרך שיחות וויכוחים של הדמויות בצורה בהירה וקולחת, שאינה קוטעת את העלילה; ברקע משתלבים אירועים היסטוריים כמו הקונגרס הציוני. בשום מקום לא הרגשתי ניסיון לחינוך או להאכלה בכפית. הסיפור עצמו הוא על חיי האנשים, שמשקפים את הלך הרוח בעולם היהודי באותה תקופה – וככזה הוא כתוב מצוין.
בנוסף להשקפה הכללית על חיי היהודים אז, זהו גם סיפורו האישי של אדם ליברלי וכמעט אנטי-ציוני – או לפחות, כזה הדוגל במאבק היהודים לשוויון בארצות מוצאם האירופיות – ותהליך התקרבותו המחודשת לעמו.
במסגרת משרתו החדשה, בירשטיין מגשים את משאלתו להשתלב בחיי היום-יום של היהודים ולהבין את רצונותיהם, שאיפותיהם ודרך חייהם. הוא רואה את מצוקתם הכלכלית, ומחליט לעזור להם להתארגן מול בעלי העסקים הגדולים; הוא לומד על תקוותיהם הרוחניות והלאומיות, ולאט לאט מתפתחת בקרבו הבנה חדשה של העם הזה, הזדהות עמו ועם שאיפתו לארץ-ישראל.
– – לא, לא! – קרא סוחולסקי, ויגון נשקף מבין עיניו, – לפנים היו כל בני-עמנו, מלבד אולי פרטים אחדים, יודעים את לשונם הלאומית… ולכן – כל סליחותינו, כל קינותינו, שירינו ותחינותינו – המה רק בשפה העברית… ויתבונן נא כבודו לדבר הזה, כי היהודים לא יצרו להם ספרות בלשון אחרת!… איה סופרינו הגדולים והקטנים באשכנז, בצרפת, באנגליה או ברוסיה? אינם!… רק ספרים אחדים במקצועות שונים – זהו כל רכושו הרוחני של פזורי-עמנו בארצות שונות… וגם ספרים ההם מונחים כאבן שאין לה הופכים, – ולהמון-העם אין מושג כל שהוא מכל עבודתם זאת… הסופרים בעלי-כשרונות גדולים עוזבים את עמם והולכים לעבוד בכרמי-נכרים, הולכים… ואובדים לעמם… זרים המה לנו כלל, זרות להם שאיפותינו, ענותנו ואנקתנו… בצרותינו לא יקחו חלק, ומאויינו מוזרים להם… ורק אלה היחידים השרידים, אשר נשארו נאמנים לשפתנו, – המה מרימים את רוח העם, המה מובילים את המוני-העם בדרך הפרוגריס, בדרך ההתפתחות התמידית…
סיפור העלילה נפרש לאורך שנים, בארצות ובערים שונות, כולן מתוארות בחיות נהדרת. הוא מורכב ובעיקר אנושי מאוד, ואני ממליצה עליו בחום.
[לקריאת הרומן "מבין הערפל", לחץ כאן. עבור מי שמעוניין לקרוא מכתבי לבונטין אך רוצה להתחיל בקריאה קצרה יותר, אני ממליצה על הפחם והחבצלת, ושאר סיפורים קצרים.]
אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.
י"ל פרץ (1851-1915) היה מחשובי הסופרים היהודים בתקופת ההשכלה המאוחרת. הוא כתב סיפורים ושירים בעברית וביידיש, ותיאר את חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה, פשוטי העם והחסידים. הוא היה אהוד כל כך, שבהלווייתו נכחו על פי המסופר 100,000 איש.
נחום סוקולוב הכיר את פרץ מנערותו, ובקטעים הבאים, מתוך ההספד שכתב עליו, הוא מתאר את דמותו המיוחדת.
חזיתי כבר אז את פרץ חזות-הכל, גלוי ומפולש בכל סגולותיו וגווני אופיו, אחת מהנה לא נעדרה; שרשיהן כבר אז יחד בו נפגשו, אחד באחד נגשו, ועוד הכל היה בלול יחד, כמו בסיר נפוח, עפר לא מוצק, מחפורת שלא נדע בה הדקר, מעין חתום. רק גידי זהב נוצצו למראה עין חודרת, ונטפים כאגלי טל נראו; אבל זה כבר היה פרץ! כבר עפו רעיונותיו כשרפים, לא ייגעו, לא ייעפו, כבר זעים בעים רוחו, כבר היו ברקיו חציו, וחזיזים מבטיו, כבר דרכה נפשו עוז, שאפה, נכספה, ודמו כבזק רצוא ושוב בקרבו. מה היה אז פרץ? לא חובש בית המדרש, ולא עילוי, לפי משפט הימים ההם, ואף לא משכיל מצוין; ידיעותיו היו מלוא הכף, קרא מעט, ושנה מעט מן המעט, לא שקד על ספרים, אף לא ראה הרבה בחיים, לא חלק לו בדקדוק – ואז חק היה למשכיל להתמחות בדקדוק! – ותלמוד כמעט לא למד, גם בלה לא בלה זמנו ללמוד שפות, ולקרוא ספרים הרבה – אבל הוא כבר היה אז יקר-המתת, הוא כבר היה אז – שרף, לפיד אש מתלקחת ושלהבת-יה. הוא היה איש, אשר אלהים אהבו, ועלמות אהבוהו: בנות השיר נשקוהו, הוא היה אדם מרגיש. כן! אולי זאת היא המצויינת שבסגולות, אולי זה הוא חותם התכנית של נפש נפלאה: אדם מרגיש! כלום יש אדם שאיננו מרגיש? למה הדבר דומה? למי שאומר: פלוני פורט על פי נבל, או פלמוני מתאר בשרד – ולא אמר כלום. ראש דבר: איך פלוני פורט על פי נבל, ואיך הוא מתאר. הכל מרגישים, אבל לא הכל מרגישים באופן אחד. יש מי שמרגיש את זעזועי קיבתו, ויש מי שמרגיש גם את אנחות הפרחים ואת צער האזוב הנרמס; יש מי שמרגיש בעד עצמו, ויש מי שמרגיש בעד הדור כולו, אף בעד הדורות שעוד לא נולדו, וזה הוא המשורר!
היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סבה מחוץ; הסבה היתה מבפנים: ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות. לפני כבודו ענוה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן-רשף; ככה היה האיש! יהודי זה היה לפעמים מלא עוז, כאלף כלי תותח, שצף קצף, רעם ונהם, בלהות שאול וחתחתי תפתה ובעותי לילה, לבת חשק, יקוד אש אהבים, ולפעמים רב חן ורב קסם כזמירת ילד, אך תפל ומורגל ומשעמם לא היה אף בתקופה אחת של ימי חייו, יום-יומי וחול לא היה אף רגע אחד ברגעי הויתו הרוחנית. הוא היה פוזז ומתגלגל גלגולים בכשרונותיו ובחזיונותיו.
[…]
הדברים שהיו מעוררים ביותר את רוחו של פרץ היו דווקא הדברים מעולם היהודי הפשוט, וזאת תכונתו, כך היה מוכן, ולזאת גרמו כל מסבות חייו, שאמנם לא היו מרובי-הגוונים. פרץ היה כמעט "יושב אוהל", ואת העולם הגדול לא ראה. הישיבה במקום אחד היתה יפה לו, ואני מזכיר זאת לשבחו, ולא לגנותו. מי שרוח יתרה בו איננו מצווה ועומד לנסוע ולראות הכל בעיניו. הרי אנו כותבים גם ע"ד העבר, ואת העבר הלא בודאי לא ראינו! כי שקספיר לא ראה את וויניציה ואת ווירונה, ואף על פי כן תאר אותן ב"אותילו" וב"רומיאו ויוליה" לא רק כהויתן, אלא עוד יותר – כהויתן האידיאלית – כמעט וויניציאה של מעלה, ווירונה של מעלה – הכל יודעים. אבל אפילו שילר לא ראה שאת שוויציה, שהיתה כ"כ סמוכה, והיה מתאר אותה כמו חיה ב"וילהלם טל". כמה פעמים קנאתי בפרץ! אדם פשוט שכמותי צריך לשוטט כל ימיו ולתהות כל ימיו על מראה זה ועל מראה אחר, ופרץ היה סוקר לפעמים ברוה"ק או מעין רוה"ק: בכשרונו מסוף העולם ועד סופו. האמינו לי, הרבה פעמים אני מתפלל: רבש"ע, סגרני נא סגור לאיזה שנים בד' אמות שלי; אבל תפלה זו איננה "עושה" אפילו "מחצה", ושוב אני אומר: אין לאחוז באומנותו של בעל מגיה כלפי הקב"ה: יש לו לכל אחד גזרה קדומה שלו, תכונה שלו, קלסתר פנים שלו.
לפעמים הייתי נכשל גם אני בחקירות והשערות ממין: כיצד היה – אילו… ואילו היה כך… וכך. הרבה פעמים שאלתי את עמני: איש כפרץ, בכשרונו האדיר, אילו היה גם באותה מדה מומחה מובהק בעברית, ובקי בחדרי ספרותנו העתיקה והחדשה; אילו הגיע על ידי למוד מתמיד למדרגה הגונה של שלימות כזו; אילו קלט לתוך עצמו את ההיסטוריה העברית עד כדי הכרת כל פרקיה והרגשת כל מאורעותיה וזרמיה וזעזועיה, כמו שהיה בעניני הזמן ההווה, ובאותו תחום של יהודים שהוא הכיר והרגיש; או – איש כפרץ, אילו סגל לעצמו ידיעת שפה חיה של עם חי ומסודר ועובד בקרב ארצו עד כדי בטוי כל דעותיו, השקפותיו והרגשותיו; או – תביעה יותר קרובה ויותר מן הענין – אילו ידע את כל עם היהודים בהוה למדינותיו ולמפלגותיו, עם כל חייו הפנימיים הטמירים – איזה נפלאות היינו רואים! איזה יצירות היה יוצר! – אבל שבתי וראה, כי חקירות והיכי תמצי'ים ממין זה הם דברי רוח. אפשר, כי בתנאים כאלה לא היה יכול לתת לנו אפילו מה שנתן. פרץ צריך להתקבל כמו שהיה – וזה די.
[לקריאת כתבי י"ל פרץ העבריים, לחץ כאן].
אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.
מאת צבי שץ (1890-1921).
וּבִזְרֹחַ כְּנָפָיו לְשִׁכְמֵךְ,
וְנִשֵּׂאת, נְהִירָה, מֵאָבָק –
וְכוֹנַנְתְּ וְיִשַּׁרְתְּ צַעֲדֵךְ
לַחֲזוֹן הָרֵי-תְכֹל בַּמֶּרְחָק.
שְׁטוּף-חֶדְוָה הָעוֹלָם אָז יֵעוֹר;
שׁכוּר חֲלוֹם אָז אַשְׁכִּים לִקְרָאתֵךְ
בְּהוֹחִיל, כִּי אָקִיץ וְאֵעוֹר
עַל יָדֵךְ… בְּסֻכָּת חֲלוֹמֵךְ.
תרע"ט, רָפָה
[לקריאה נוספת מכתבי שץ, לחץ כאן.]
אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.