Blog

  • ראשית סיפור / אלכסנדר סרגייביץ פושקין

    תרגם: דוד פרישמן.

    בְּסֻכַּת בֵּית-עִבְרִים אֲבֵלָה וְצָרָה
    מְנוֹרָה בוֹעֶרֶת בַּפִּנָּה הָאֶחָת;
    וּלְאוֹר הַמְּנוֹרָה יוֹשֵׁב אִישׁ זָקֵן
    וְקוֹרֵא בַתּוֹרָה. הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת
    יוֹרְדוֹת וְנוֹפְלוֹת עַל-סִפְרוֹ לְפָנָיו.
    עַל-עֶרֶשׂ קְטַנָּה וְרֵיקָה מִשְׁתַּחֲוָה
    אִשָּׁה עִבְרִיָּה צְעִירָה וּבוֹכָה;
    בַּפִּנָּה הַשֵּׁנִית אִישׁ עִבְרִי צָעִיר
    שָׁקוּעַ בִּמְזִמּוֹת עֲמֻקּוֹת וְרַבּוֹת,
    וּמוֹרִיד אֶת-רֹאשׁוֹ לָאָרֶץ בִּדְאָגָה.
    בַּחֶדֶר הַשּׁוֹמֵם תָּכִין הַזְּקֵנָה
    אֲרֻחַת-הָעֶרֶב, אֲרֻחָה מָה-רָזָה.
    הַזָּקֵן יִסְגּוֹר אֶת-סִפְרוֹ הַקָּדוֹשׁ
    וִיחַבֵּר אֶת-וָוֵי הַנְּחשֶׁת עַל-מַסְגֵּר;
    הַזְּקֵנָה תַגִּישׁ הָאֲרֻחָה הַצָּרָה
    לַשֻּׁלְחָן, וְקָרְאָה לְאַנְשֵׁי הַבָּיִת;
    אַךְ אִישׁ טֶרֶם יָבֹא; נִשְׁכַּח הָאֹכֶל…
    הַשָּׁעוֹת חוֹלְפוֹת בִּדְמָמָה, אַף-נִרְדָּם
    הַיְקוּם תַּחַת כִּפַּת רְקִיעַ-הַלַּיְלָה –
    רַק עוֹד עַל-סֻכַּת הָעִבְרִים לְבַדָּהּ
    לֹא בָאָה הַשֵּׁנָה מְשִׁיבַת כָּל-נָפֶשׁ.
    מִמִּגְדַּל הָעִיר קוֹל פַּעֲמוֹן יַשְׁמִיעַ
    דְּבַר מַחֲצִית הַלָּיְלָה. – וּפִתְאֹם יָד כְּבֵדָה
    תִּתְדַּפֵּק – וְאַנְשֵׁי הַבַּיִת נִבְהָלוּ.
    הָעִבְרִי הַצָּעִיר יָקוּם אַף-יִפְתַּח
    אֶת-דֶּלֶת הַבַּיִת בִּדְאָגָה מִבָּאוֹת –
    אָז יָבֹא הַבַּיְתָה אִישׁ זָר עוֹבֵר-אֹרַח…
    [לא נשלם]

    השיר קטוע במקור. במהדורה רוסית של כתבי פושקין, מצוין שהקטע "נועד כנראה לפתוח יצירה אפית ארוכה", והתפרסם עשרים שנה לאחר מות פושקין מתוך טיוטה פגומה. אין לו כותרת, ואת זו שלעיל נתן פרישמן לקטע. הנה המקור ברוסית.
    אני מאוד סקרנית מה התכוון פושקין לכתוב בהמשך. אפשר ממש לדמיין את החדר ואת יושביו – אך למה הם מחכים? אולי להודעה מן המלחמה? אולי מישהי עומדת ללדת? אולי מדובר בפחד מאנטישמיות? ומי הוא הזר שבדלת? רק פושקין ידע…

    [לקריאת תרגומים נוספים של שירי פושקין מאת פרישמן, לחץ כאן. תודה לרונן סוניס על העזרה בפרטים על המקור הרוסי]


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • טעימות מעדכון יוני 2008

    אתם מוזמנים להתעדכן ביצירות אשר הועלו החודש לאתר הפרויקט. בין היצירות החדשות נמצא שירים מאת אברהם סולודר – משורר, מתרגם ומחנך (בין תרגומיו קיים "שמעון ולוי" – תרגום מוקדם ל"מקס ומוריץ" מאת וויליאם בוש, שאותו נעלה לפרויקט בעתיד); "בלב ים", שירה אודות מגורשי ספרד, מאת שמואל ליב גורדון; כרך ב' של הרומן "שמעון עציוני" מאת יחיאל לבונטין, וכרך א' של רומן נוסף, "מבין הערפל", אודות אנשי האקדמיה היהודים באוקראינה והתמודדותם עם האנטישמיות הגוברת; נאום בשם "על המועצה החקלאית" מאת א. ד. גורדון; מכתבי שמריהו לוין, ממנהיגי הציונות בארצות הברית, לדר' חיים ויצמן ולוועד הפועל הציוני המצומצם ערב מלחמת העולם הראשונה; מאמר הספד מאת חיים סוקולוב לדוד פרישמן (אשר גם יצירותיו נמצאות באתר הפרויקט), ועוד!

    החודש אנו מציגים מחבר חדש בפרויקט, בשם נתן אליהשווילי [לחצו כדי להגיע לדף המחבר]. אליהשווילי היה ממנהיגי הציונות בגרוזיה (היום גיאורגיה), ומציג בפנינו, בחיבורו "היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל", את הסיפור המרתק של קהילה זו, כולל ההיסטוריה שלה ואורח חייה (החיים הכלכליים, יחס השלטון, החינוך, מעמד האשה, מאבק הציונות, ועוד).

    להלן קטע מתוך המבוא:

    כמעט לא תחשב זאת להפרזה, אם אומר, שאין צבור יהודי, אבר אומה, עזוב ונשכח בעולמנו, שידברו עליו כה מעט וידעו מחייו כה מִצְער, כהיהודים הגרוזינים בגרוזיה ובזמן האחרון בארץ ישראל. אמנם ישנן ידיעות אחדות, מפוזרות שה ושם, בנוגע להם, אבל מלבד שהידיעות האלה לא נפוצות בעם ויקרי מציאות הן בשביל העולם היהודי הגדול, עוד החסרון הראשי הוא זה, שאין בהם דבר שלם מכל אשר נכתב עליהם, אלא הכל ארעי, רשמי נוסע ותו לא. כל אלה הידיעות אינן מקנות השקפה שלמה על ההווי של צבור שלם, שגם כמותו איננה מבוטלת כל כך ומספר אוכלסיו מינה עשרות אלפים. אמנם צריך להודות, על פי רוב האשמה נופלת על יהודי גרוזיה עצמם, שבמשך מאות שנים שקעו בתרדמה, דומית מוות שררה מסביבם ולא נשמע קולם במנגינת בדורות של האומה הישראלית, הם לא הקימו איש שיספר לדור, את אשר עבר עליהם במשך ימי גלותם הארוכה ולשים זאת כתוב בספרותנו. יכול להיות, שגם השאירו אחריהם דבר מה בנוגע לזה, אבל לא הגיעו עדינו מפני רוב התלאות והצרות אשר עברו עליהם.
    בחיבורי זה לא באתי לכתוב תלדות יהודי גרוזיה, אלא רוצה אך למסור אי-אלה ידיעות בנוגע להם, להפריע, לפחות, את הדומיה הכבדה, אשר החתלו בה במשך שנים רבות.

    (שימו לב לשימוש המעניין במילה הֻחְתֵלוּ – "הדומיה אשר החתלו בה במשך שנים רבות". החתלו מלשון חיתול, מעטפת, או כיסוי.)

    והנה טעימה מתוך הפרק המעניין אודות האמונות והמנהגים של יהודי גרוזיה:

    בין הרבה מנהגים יפים ונאים היו להם גם הרבה מנהגי הבל ואמונות-שוא, אשר דבקו בהם מן הגויים שכיניהם, "מנהגי עכו"ם". האמינו בהבלי-שוא, בכישופים, בניחוש, לחישות קסמים, קמיעות ועוד דברים כאלה, אשר בדמיון המוני יסודם. גם אחדים מן ה"חכמים" היו עוסקים בדברים ממין אלה, בריפוי חולים על ידי לחישות, "הטלת גורל", כתיבת קמיעות ועוד. על כל קיר ודלת היתה תלויה "שמירה" ליולדת, לחולה ולכל פגע-רע. ביחוד היו "סוחרים" בזה המשולחים מא"י. בהיות יולדת בבית, אז במשך חודש היו סוגרים את הדלת עם שקיעת השמש, ש"המשחית לא יבוא לבית ולא יפגע בילד או היולדת על ידו". לא נתנו להוציא איש מבית המינקת בלילות ועוד דברים באלה. היו מחלות שלא הרשו לעצמם להשתמש כנגדן בשום אמצעי רפואה, שלא להקניט את המלאך הממונה לכך. ביחוד היו מתייחסים לכך ברעדה וביראת כבוד לשתי המחלות הידועות "אבעבועות" ו"אדמת". להאבעבועות קראו "אדונים" או "מלאכים" וכבוד גדול חלקו להם. לא שחטו, לא צלו ולא כיבסו כלום באותו הבית כמעט גם בבתי השכנים הקרובים הכל משך ימי המחלה. כמובן שגם לא השתמשו בשום רפואות כנגדן, שלא להקניטן ולא ילכו עם החולה בחמת קרי. שרו שירים שונים לכבודם, הוציאו כל מיני בגדי צבעונין לכסות בהם את החולה לכבוד המלאכים ולפעמים רקדו גם ההורים מסביב למיטת הילד החולה, לשכך את חמת ה"מלאך".

    היו ביניהם גם הרבה אמונות-הבל. לדוגמה אביא אחת מהן, שהיתה נפוצה בהמון והרבה האמינו בו: פעם בשנה, בליל פורים, "נרדמים" המים לשעה קלה ופוסקים מלזרום. המשכים עם קריאת הגבר אל הנהר (אשר על הרוב היה נמצא מחוץ לעיר), מבלי פצות פיו ויביא אל ביתו כדים מלאים מים, באופן שלו יפליט מפיו אף הברה כל שהיא, אזי ימלא ביתו כל טוב ואושר ועושר לא יסורו מביתו עד עולם. אבל גם הוסיפו, שאין הדבר עולה על נקלה. יען על האיש העושה מעשה זה לעמוד בניסיון קשה מאד. היות ולפי אמונת ההמון, במלאת האיש את כדיו מתעוררים כל הרוחות הממונים לשמור את האוצרות, רודפים אחריו, מחקים את כל קרוביו ומכיריו להשלותו ולהמליט הגה מפיו. ואם לא עלה הדבר בידם הדבר אז הכבידו את הכדים עד כי היה קשה עליו לסחוב. ואם התגבר על כל המכשולים ובא בשלום אל ביתו, אז אשרי לו… אולם גם זה היה, שהרבה ניסו לעשות כדבר הזה ולא עלתה בידם.

    מעניין מאוד לקרוא!

    חג שבועות שמח!

  • ראיון רדיו מקיף ברשת א'

    בשבוע הבא, ביום ששי, השלושה-עשר ביוני, קצת אחרי חדשות השעה 07:00 בבוקר, אשוחח במשך כשעה עם אלכס טלמור על פרויקט בן-יהודה בתכניתו "מבוקר עד ערב" ברשת א' של קול ישראל.

    אתם מוזמנים להאזין. אשתדל מאוד גם לקבל רשות להגיש הקלטה של הראיון בדף התקשורת של הפרויקט.

  • להתחקות אחר מחוקה

    תוך הקלדת החיבור 'מצות ישיבת ארץ ישראל' מאת יונה דב בלומברג (הררי), נתקל המתנדב הותיק מלאכי שפר במלה שלא הכיר, מלה מענינת:

    המחבר מספר כי שלח את הנוסח הראשון של החוברת ['קונטרס' בלשונו] לאחד מחכמי ['גאוני'] הדור,לקבלת חות-דעתו עליה.

    וכתוב שם: השיב לי גאון אחד שליט"א מגדולי גאוני דורנו (כשלחי אליו את קונטרסי זה בהיותו עוד במחוקה הראשונה לשום עינו עליו)".

    שפר לא התעצל, וחיפש את המלה הזו ["מחוקה"] במלון אליעזר בן-יהודה, וכן במלון אבן-שושן – ולא מצאהּ.

    מתוך ההקשר הוא שיער שבלומברג משתמש במלה 'מחוקה' לציון מה שאנו מכנים היום נוסח או גרסה.

    גם אנחנו לא התעצלנו, ושלחנו שאלה לאקדמיה ללשון העברית. קיבלנו תשובה ממר דורון רובינשטיין, מרכז המדור לספרות החדשה במפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית, בזו הלשון:

    לצערי אין בידי תשובה טובה על שאלתך, וכל דבריי שלהלן הם אפוא בגדר השערה בלבד.

    ייתכן שיש לקרוא את המילה שלפנינו כך: מְחֻקָּה, וניתוחה: שורש חק"י, בניין פֻּעַל, צורת בינוני יחידה.
    אחת מהוראותיו של השורש חק"י היא "ציור ורישום",וראה במקרא מל"א ו, לה; יחזקאל ח, י; כג, יד.
    מכל מקום, לא הצלחתי לאשש את השערתי זו.
    אפשרות אחרת היא שנפלה טעות כלשהי בנוסח המאמר,ואולם אין לי רעיון לנוסח "מתוקן" של הטקסט.

    תודה למלאכי ולאקדמיה!

    נ.ב. האם מישהו מכיר שימוש נוסף במלה "מחוקה" במובן דומה?

  • עדות אופי (משוחדת) על תיאודור הרצל

    שמואל ליב ציטרון כתב ספר בשם "הרצל, חייו ופעילותו". הנה אנקדוטה מעניינת מתוכו, שאולי יש בה מן המשל על דרכה של הציונות:

    נחום סוקולוב מספר בזכרונותיו מפי וואָלפסון, כי נמצאו בהרצל חנינה ורחמים וחמלה, "שהיו דים להריק ולשפוך אותם על פני עם רבו להפוך רבבות נבלים לחסידים-שועים".

    הרצל היה מוכשר להתעלף מיסורים של גוף ודכדוך של נפש, להתעלף פשוטו כמשמעו למראה אשה חולה, או ילד, או זקן רעֵב – כאלו לא ידע עד אז, כי יש נשים חולות וילדים וזקנים רעֵבים, כאלו ראה זאת בפעם הראשונה.

    "הפנים הנפלאות האלה, שהיו כה נשגבות ויפות, כאלו ידי חרש כמיכאל אנג'לה פסלן, התעותו, הצטמקו – למראה כל עוֶל וצרה".

    "האיש הזה החטוב יופי – היה ביסוד יסודו, כשנחפש את מטמוני מסתרי נפשו, סמל השלימות וכליל הגאוניות היותר משוכללת של הטוב".

    סוקולוב מספר במקום אחד באופן פיוטי מעשה בהרצל וּוולפסון בדרך נסיעתם לקונסטנטינופול. מעשיה זו היא אופיית מאד לתאור עדינות נפשו של המנהיג הציוני הגדול, ולפיכך הריני מוסר אותה מלה במלה:

    "בדרך לקונסטנטינופול.

    החום היה עז מאד. מרכבת-הקיטור עמדה באיזו תחנה זעירה על גבול סרביה ובולגריה. מישור שוה, חסר גוון ומיגע את העין. מרחוק מסרגלים ראשי הבלקנים את הצורות המטורפות והפרועות של כידונים וכפות. הנסיעה קשה וממעטת את הכח. מן העגלה יצאו שני אנשים, איש אחד גבה-הקומה, ורעהו אף הוא גבוה מבעל קומה בינונית, אך בעמדו אצל הראשון הוא נראה כשפל הקומה. הם מתהלכים על המדרכה היצוקה אַספלט לאורך המסלה. פתאום נעלם הראשון.

    איֶכָּה, תאודור?

    סקירה אחת דיה היתה לראות את תאודור בקצה השורה של מרכבות אצל המכונה. הוא עמד שם לצד הקלחת, שקוע באיזו שיחה עם מוכנאי, העומד בתוך מרכבת-המכונה, ופורש את זרועותיו אל רעהו זה, וקורא אליו: בוא הנה, בוא הנה, דוד!

    ודוד רץ שמה, מערער וטוען: מה מעשיך פה? למה אתה מתרחק מן העגלה, אשר אנחנו יושבים בה? ומה אתה עומד פה תחת להט השמש הקודחת בצהרים?

    אך תאודור עומד וקורא בקול נגיד ומצוה:

    – עמוד פה, במקום שאני עומד!

    אנו זוכרים כּלנו את השפעת הקול ההוא.

    דוד קרב ועמד אצל הגבוה. מן המכונה שטף אויר, במקום ההוא, זרם של להט, מהול בקיטור וריח פחמים ונפט. קשה היה לעמוד בתוך הזרם ההוא אף רגע אחד.

    אך הוא צוה לעמוד ויאמר:

    – פה תעמוד, ופה תשיבני על שאלה אחת שאשאל. הגד לי: כמה מקבל המוכנאי הזה משכרת לחדש?

    דוד לא השיב דבר, אך הוסיף להקשיב.

    הגבוה עמד, וישוחח עם המוכנאי בשפה בלולה מצרפתית אונגארית ורומינית. העובד, שפניו מכוסים פיח, ושזופים, התרפק כילד, אחרי אשר פגעו בו שתי העינים הגדולות, השחורות, הלוטות בערפלי-חלום.

    הוא ספר, כי שם, בכפר רחוק, יושבת אשתו וחמשה ילדים קטנים. הוא ספר, כי היוקר גדול מאד, וקשה לו להמציא לאשתו ולבניו די ספקם. הוא ספר, כי שכרו סך הכל מאה פראנק לחדש. הוא ספר, כי עובד הוא שש עשרה שעות במעל"ע.

    והאיש הגבוה הציב כף רגלו האחת על המפשעה של עגלת-המכונה, ויסמוך את ראשו על כפו, ויפן בכל רגע אל רעהוּ, פנה ואמר אליו בכל פעם שמע נא זאת! שמע נא זאת!

    רגעי החניה הגיעו אל קצם. והאיש הגבוה לחש באזני רעהו: תן לו עשרה פראנק!

    רעהו סרב בתחילה, ואז נשמע עוד הפעם הקול: האם לא תתן לו? ואז הניח בצנעא על צד המקום, ששם עמד המוכנאי עשרה פראנק –"לממתקים בעד ילדיו".

    המרכבה כבר נעה אז, ושני הנוסעים אֻלצו להשאר במדבר הרותח הזה, לשבת ולהִצָּלות-חֵי.

    הגבוה לא שם לב אל המאורע הקל. נטלגרף אל התחנות הסמוכות לשמור את החפצים. נסע במסע הקרוב. נלך אל הפנה ההיא לשבת שם על תל האבנים. טוב יהיה לנו משיהיה להמוכנאי הזה אשר לא אֵחר את המסע, ויסע.

    וישבו על תל האבנים בקרבת הבית הדל, בית-הנתיבות.

    האיש הגבוה היה צולל בתהום מחשבות. בעד האספקלריאות המאירות שבעיניו נראה היה, שהוא נלחם בקרב נפשו מלחמה כבדה. ברגעים ההם לא נכרו כל הערֵבות, הנעימות והחן שהיו מיוחדים לו. כל גופו ונפשו היו בהתעוררות של זעזועים.

    ואחרי כן אמר אל רעהו:

    – אצלנו היה לא יהיה כן!

    אז החל רעהו לדבר אליו בהגיון ובהשכל:

    – אבל הרגע נא! מדוע נפשך כה נסערה? מה הוא הדבר החדש אשר ראית? הוא איננו כהאומלל – זה המוכנאי!

    ויוסף לבָאר, כיד פִקחות הסוחרים הטובה עליו:

    – בטוח אני, כי כשהיתה משרה זו פנויה, וכשפרסם שלטון מסלת-הברזל, כי יש מקום למוכנאי, וכך וכך שכרו, היו מאה שהשתדלו, ושחשב חשבו את נפשם כמאושרים לוּ קבלו משרה זו. וזה היה האחד אשר קבל. וכמה מתקנאים בו, וכמה חושבים את המעמד הזה כמרום קץ האושר!

    הגבוה לא ענה אף מלה אחת.

    והפקח הוסיף לאמר:

    – ואם אומר אתה לתת לכל מוכנאי אומלל כזה עשרה פראנקים, הונו של הבארון הירש לא יספיק לך.

    הגבוה לא ענה אף מלה אחת.

    והפקח הוסיף ויבאר:

    – אצל אחרים או אצלנו לא יוכלו שלטוני מסלת-הברזל לשלם יתר. השכר הזה הוא שכר הגון, ואשר למספר שעות העבודה – הנה זה הוא תלוי בתכונת העבודה. יש מלאכות, אשר די לבעליהן לעסוק בהן שעות מועטות, ויש שהן דורשות שקידה והתמדה במשך שעות מרובות, ובדרך כלל – אין למלא רצונם של כל בני האדם, להמציא להם את כל צרכיהם כדי לספקם ולעדנם ולהשמינם ולהבריאם בכל ההנאות שבעולם.

    פתאום התעורר הגבוה ממחשבותיו ויקרא אל זה הדובר בו – בכעס:

    – אבל למה אתה דובר אלי בענינים האלה? אין אתה מוכן כלל לדון בענינים כאלה".