בעדכון החודשי האחרון, נוספה למאגר הפרויקט יצירה מעניינת במיוחד מאת אברהם רגלסון, משורר, סופר ומתרגם עברי, שאת כתביו התירו לנו בעלי הזכויות להגיש לציבור. מדובר בערך אנציקלופדי על חיים נחמן ביאליק.
מה כל-כך מענין בערך אנציקלופדי, תשאלו? אין הכוונה לפסקה קצרה שמסכמת את חייו ופועלו של ביאליק, אלא בסיכום בהיר ורגיש במיוחד של פועלו, בן כמה עמודים, מחולק לפי נושאים (כגון שירה נבואית, אירוטיקה, הומור), שמצטיין בהיותו מקיף מצד אחד (כלומר מתייחס למכלול יצירת ביאליק, ולא רק לשירתו, למשל), ותמציתי מצד שני (כל נושא מוגש בתכלית הקיצור, אך בעמקות).
קראתי לא מעט על ביאליק, ועדיין היה מהנה בצורה בלתי-רגילה לקרוא את הדיוקן המיוחד, המבוטא בסגנון הבהיר שמאפיין את כל כתיבתו של רגלסון, וברגישות של משורר למשורר.
אני ממליץ לכולכם לעיין בערך. לנוחותכם, הוספנו לטקסט דבר אחד שרגלסון לא הוסיף בזמנו — קישוריוֹת ליצירות עצמן (מתוך מאגר הפרויקט) בכל מקום שרגלסון מתייחס ליצירה מסוימת של ביאליק, ולהקורא ינעם.
ביאליק: ערך לאנציקלופדיה, מאת אברהם רגלסון
הנה שתי טעימות מתוך הערך:
מליצה
ביאליק הוא האחרון והגדול במליצים. בזמננו ירדה המלה "מליצה" להיותה מתפּרשת שפיכת קטעי-פּסוקים, סרת-טעם וריקנית. ואולם ההשכלה ידעה מליצה עתירת-טעם ורפודת-תוכן, מלוטשת באמנות, כגון זו של אברהם מאפו ושל יצחק ארטר. במליצה כזו, ה"אני" של המשורר מתבטא על ידי מעשה פסיפס (מוזאיקה) של צירופי-מלים תנ"כיים וכמו-תנ"כיים. קשה להפריד בין ביאליק בעל-המליצה לביאליק בעל-הסגנון, שהוא שליט בכל רבדיה ואמצעיה של הלשון העברית, וכוחו עצום לחקותם ולזווגם בזיווגים חדשים, להחיותם ברוחו של דור חדש. גם בעתים שהוא משתמש, בתוך גוף-מלאכתו, באיזה פסוק עתיק כצלמו וצורתו, הפּסוק מתעלה בידו; דומה, אותו פּסוק חיכה מששת ימי-בראשית שיבוא המשורר ויפדנו ביד-אמן שלו. המוני ביטויים תלמודיים נטמעים, באופן אורגאני, בטון התנ"כי הכללי אשר לכמה משיריו. ביאליק מסיים תקופה – תקופה של שאיפה אל שגב-לשון, והוא פותח תקופה – תקופה של שאיפה אל טבעיות ופשטות.
…אירוטיקה
נשמת-ביאליק היא אירוטית למעמקיה. האירוטיקה שלו היא צרופת פּרישות והתקדשות פּנימית. שורות-החן הטרוכאייות (עז-רך, ארבע צלעות בלתי-מחורזות) של "מכתב קטן לי כתבה", בהן הוא אומר: "זכה את מהיות לי חברת, קדושה את משבת עמי", – אינן בריחה קלת-דעת מאיזו הסתבכות עם אחת-הנערות, כי אם החלטה טראגית שהאהבה תישאר בשבילו ענין שמיימי ולא ענין של עולם הזה. ב"מגילת האש" העלם נשרף בתאוותו (אז, בראותו את צלם-הנערה משוקע בנהר השחור); ואולם, ממעל הוא רואה כדמות עב קטנה, בעלת כנפים צחורות (סמל לאמו של המשורר ולכל קדושת-אשה), והעב שולחת יד ומרמזת אל אילת-השחר (סמל לטוהר שחר-ילדותו), והעלם קורא: "אלהים! גם את האש אשר בלבבי הנני נותן קודש לשמים!"
בשיר "לנתיבך הנעלם" (נכתב בערבית-חייו של ביאליק) המשורר רואה עצמו כענן שחור וזעף, הרודף אחר צחוקה הקליל של העב-הנערה; אין הוא יכול להשיגה, אבל בכל מקום-בואו עם צלו הכבד, הוא פולח את לב העולם בברקים וקולות שלו ומחיה אותו במטר מימיו ושירתו. עב קטנה צופה עליו בשכבו דמום וכבוי-חיים ב"מי אני ומה אני". נושאי-אהבה מזומרים מתוך שובבות ומותק-חן כמו "בשל תפּוח", מתוך תחינה ויאוש כמו "הכניסיני", מתוך רגש-יתמות כמו "עם דמדומי החמה".
השיר הקצר "בת ישראל", שלפי נושאו הוא שייך אל שירי-העם (נערה יהודית סחה בנפשה פּנימה אל בחיר-לבה), הרי לפי הרצאתו הלבבית, הבלתי-מחורזת, ותוכו הרצוף קודש דתי, הוא נמנה על מיטב הליריקה הביאליקאית. ב"יהי חלקי עמכם" ביטא את הנערה האידיאלית כפי שהיא חקוקה בלבו של הישראלי.
כל זאת ועוד, בערך על ביאליק, מאת רגלסון.