Blog

  • ששונות זעירים

    יש ימים שהם פשוט כך, ורחל מתארת זאת כל כך יפה!

    ללא שם / רחל בלובשטיין

    שְׂשׂוֹנוֹת זְעִירִים, שְׂמָחוֹת כִּזְנַב-לְטָאָה:
    הַיָּם לְפִתְאֹם בֵּין שְׁנֵי בִּנְיָנִים בַּכְּרָךְ,
    זְכוּכִית הַחַלּוֹן נוֹצֶצֶת בְּשֶׁמֶשׁ שׁוֹקְעָה –
    הַכֹּל מְבֹרָךְ!

    הַכֹּל מְבֹרָךְ, לַכֹּל נְגִינַת נֶחָמוֹת,
    בַּכֹּל רְמָזִים טְמִירִים, וְהַכֹּל יִסְכֹּן
    לַחֲרֹז עַל חוּטָיו אַלְמֻגֵּי הַמִּלִּים הַנָּאווֹת.
    כְּיַד הַדִּמְיוֹן.

    תל-אביב, תרפ"ו

    [לחץ כאן כדי לקרוא שירים נוספים מאת רחל המשוררת בפרויקט בן-יהודה]


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • המעפילים והכושלים / נחום סוקולוב

    לכבוד יום העצמאות בחרתי לצטט מאמר נהדר של נחום סוקולוב – מנהיג ציוני, סופר, ומחלוצי העיתונות העברית.
    נזכור כי המאמר נכתב הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, ולכן ההעפלה שאליה מתייחס סוקולוב היא לא ההעפלה הבלתי לגאלית כי אם נסיקת הנוסעים ב"מגדל הפורח" (הכדור) למעלה אל השמיים – ובהשאלה, ההעפלה אל הגשמת החלום הציוני, חרף ההתנגדות של חלקים מהציבור היהודי דאז. ניכר בסוקולוב שאינו עוסק כאן בקשיים שצפויים למפעל הציוני מצד יושבי הארץ, או אף מעלה אותם על דעתו.

    המעפילים והכושלים (שיחת חולין) / נחום סוקולוב

    …ולא אוכל לשכוח זכרון סיפור קטן אשר קראתי זה ימים רבים, ועתה גם את שם מחברו לא אזכור עוד, אך את תוכו אני זוכר היום: מורה לחכמת הטבע מטיף את לקחו באזני נער קטן, והנער מקשיב ומשכיל על דבר.

    […] ואז החל המורה לספר לתלמידו גם דברים אחדים מקורות המגדל הפורח באוויר, שהיה בתחילתו אך משחק ילדים, ועתה מייחלים ומצפים לשכלולו ולסידורו בכליון עיניים. […]

    זה יותר ממאה שנה בנו האחים מונטופליר את המגדל הראשון נייר ובד, ויבעירו תחת החור קש וצמר למען החם את האויר בתוך המגדל, ויתנשא המגדל ויעף, וגם השמועה על אדותיו עפה ותעבור בכל ארץ צרפת, ויקם הפרופיסור לחכמת הטבע בפאריז ושמו שארלס וייבן גם הוא מגדל וימלאהו מימן, ומשפט המימן הוא, כי משקלו קל מאוד כאשר ידעת, וקל הוא מן האוויר, ויעלו שארלס ורעהו רוברט במגדל, והוא כבר היה מצופה שכבה עשויה מתכת, מעשה רשת, וסל קשרו תחתיו לשבת בו, ויהיו הם הראשונים אשר עלו למרום במגדל.

    []

    מדוע עלה הסיפור הזה על לבי, ודבר מה העלה אותו בזכרוני?

    רעיון תחיית הלאום העברי! תחיית הלאום העברי הנאור, בעצם תומו, כמשפטו, במאור אשר בתורתו, זה רעיון משא נפשנו, זה חותם תכניתנו, זה רוח אפינו.

    עוד הוא פורח, כמגדלים הראשונים שפרחו באויר, עוד זה מקרוב היה הרעיון הזה אך משחק ילדים, ואין יודע מתי יגיע היום, ויכולנו לשמש בו לצרכי כל הגוף וכל הנפש.

    עד היום עושים אנחנו בחינות ונסיונות… עד היום עולים מגדלים ריקים. יתנשאו למרום ויאבדו דרך… יש שאנו מעלים אחד הכבשים… גיבור בעל כרחו… וכפעם בפעם רואים אנחנו מגדל יורד, מתגלגל באשפה, נופל לתוך הבור, לתוך הנהר, לתוך מי מדמנה.

    […] ובין יושבי הכפר ישנם אנשים שונים, אוהבי ישנות ואוהבי חדשות והצד השווה שבהם, שהם צוררים לכל איש אשר ירד בגבולם ונגע באשר להם, והיה הקול היוצא מפי אוהבי הישנות קול נאצה וזדון, לאמור: אלה אשר נפלו פה או אשר יאמרו לעבור דרך פה, הם שואפי חדשות, ועל כן בואו ונסקלם, והקול היוצא מפי אוהבי החדשות הוא להיפך: אלה העוברים דרך פה הם נסוגים אל ישן נושן, בואו ונסקלם.

    ומהומה בכפר.

    ושארלס ורוברט, או קראו למו כאשר תקראו, אינם חשים כאב מרקיקת הנער אשר מאחוריהם, הרוקק בשם אלה מבני הכפר האוהבים נושנות, ולא מחטיפת הנער, בשם אוהבי החדשות, שחוטף דבר מה מן המגדל, וקורא ומבשר כי אלה הם תרפים וכשפים של בעלי הנושנות, או מאלה המדברים "מוסר", שהכפר הוא להם, ולא לזולתם.

    קשה לחוש כאב מדברים וממעשים כאלה.

    אך הם חשים בלבם הרגשה אחרת, והיא: התגברות התאווה לעלות. לא טוב היה המגדל הזה ואם כן יש לעשות בו תיקון זה ותיקון אחר.

    הרבה מגדלים יפלו – אך כולם הכנות אל המגדל השלם, אשר לא יפול.

    [לקריאת המאמר השלם לחץ כאן]


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • קטע ליום הזכרון

    ממכתביו של אבשלום פיינברג, איש מחתרת ניל"י (1889-1917), לשרה אהרנסון.
    שרה התגוררה באותה עת עם בעלה בקונסטנטינופול.

    זכרון-יעקב, ראש-השנה, תרע"ה 21.9.1914
    לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו.

    שׂרת לבי היקרה,
    זה-עתה שבנו, אחותך הקטנה ואני ילדך החולם, מבית-הקברות.
    הוצאנו מסירי הפרחים את זרי החג. בין ירקם הבהיר והמאובּן של עלי הטוֹיה הבהיקו כוכבים אדומים ומבושׂמים, יפות-הלילה, ומחרזות ענפי הצמחים המטפסים בניצניהם הצהבהבים, השׂעירים, הרועדים כנזר, שׂמו קישוט-תחרים זהובים לירוק.
    רציתי לחלק את הזר לשנים: אחד בעד שרה. אבל אוּבּי הבטיחה כי די לשתף את כולנו במחשבה.

    דומם ישבנו בין הקברים. בשמיים היבהבו וקרצו כל צבאות הכוכבים, ועל יריעת הלילה הכּהה הצטיירו רק תבניתם השחורה של עצי הארז והאקליפטוס ועקביהם הלבנים של הקברים העומדים דוּמם בשורה.

    ישבנו דומם וסביבנו השקט הגדול. והלב שר את ה"יזכור" שלו. אזכרה של כאב וגעגועים, אזכרה של חרבות ועיים, אזכרה למתים ולחסרים, לכל אלה שהלכו ולקחו חלק מהוויתנו, לכל אלה שהיו ונשארו דם מדמנו וקרע מנשמתנו, אשר הלכו ויעזבונו בלתי-שלמים, עבדים לגעגועינו, ומשועבדים לזכרונותינו החומסים יום-יום מעט לב, מעט דם ומעט חיים.

    זרם ה"אזכרה" הלך ושטף. והלב היודע את כל רזי הידעוֹנים וסודות בעלות-האוב, הקים את כולם מן הקבר וישב כולם ממרחקי-ארץ.

    רבות, רבות חשבתי גם עליך, נפש יקרה, ורוצה אני לנסות לשׂיח מעט אתך, להישקע ולצלול – רק לוּ יהי רגע – בזכרונך.

    [לקריאת מכתבים נוספים מאת אבשלום פיינברג אל שרה אהרנסון, לחץ כאן.]


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • עדכון מאי באוויר!

    עדכון מאי של הפרויקט עלה לאתר. בין היצירות שהוספו: כרך ב' (מתוך ארבעה) של הרומן "התועה בדרכי החיים" מאת פרץ סמולנסקין; מכתבים יפים ופיוטיים מאת אבשלום פיינברג לשרה אהרנסון (חברי מחתרת ניל"י); המאמר המשפיע אבטואימנסיפציא מאת י"ל פינסקר, בתרגום אחד העם, ומאמר של ש"ל ציטרון על גלגוליו של המאמר; היסטוריה של כיבוש ארץ ישראל על ידי יהושע בן-נון ושל תקופת השופטים מאת זאב יעבץ; מאמרים ספרותיים ואחרים מאת נחום סוקולוב, ועוד!

    החודש גם הוספו למאגר שירים נוספים מאת מרדכי צבי מאנה.

    השיר הבא מצא חן בעיני במיוחד בגלל החיוּת שלו – אפשר ממש לדמיין את ההלך המפלס את דרכו בין השדות כחום היום, את האשה המסבירה לו פנים, את הנווה המוצל… ועל אף שהמחבר לא הכיר כנראה לגמרי את נופי הארץ – יובל זורם? עץ תפוח? – בכל זאת יש בו אווירה מאוד ביתית ומוכרת.

    ההלך / מרדכי צבי מאנה

    ההלך: (נאֵטהע)
    בִּרְכַּת אֲדֹנָי עָלַיִ,
    אִשָּׁה עֲדִינָה, וְעַל הַיּוֹנֵק,
    יָלִין בֵּין שָׁדָיִ!
    הַנִּיחִי לִי בְּצֵל סֶלַע כָּבֵד,
    פֹּה תַּחַת הַתַּפּוּחַ,
    לָסִיר שִׁכְמִי מִסֵּבֶל
    וּבְקִרְבָתֵ לָנוּחַ.

    האשה:
    מַה מַּעֲשֶׂי, אֹרֵחַ?
    וּכְחֹם הַיּוֹם לָמָּה תָנוּעַ
    בָּאָבָק וּבְחוֹל הַדָּרֶ?
    אוּלַי מִסְּחַר הָאָרֶץ הֵבֵאתָ
    לִמְכּוֹר בַּכְּפָרִים?
    אַ לָמָּה תִצְחַק
    עַל הֲמוֹן שְׁאֵלוֹתָי?

    ההלך:
    לִמְכּוֹר מִן הָעִיר מְאוּם לֹא הֵבֵאתִי.
    הָעֶרֶב רוּחַ צַח יָפִיחַ.
    הָרְאִינִי נָא יוּבַל הַמַּיִם,
    בּוֹ תִּרְוִי צִמְאוֹנֵ,
    אִשָּׁה יְפַת עֵינָיִם!

    האשה:
    פֹּה מִשְׁעוֹל צַר בֵּין הַסְּלָעִים.
    לֵ קָדִימָה בֵּין סִבְכֵי עֵצִים,
    פֹּה בַמְּסִלָּה לִמְעוֹנִי,
    בּוֹ אֵשֵׁבָה;
    שָׁם יוּבַל הַמַּיִם,
    מֶנּוּ אֶשְׁאָבָה.

    ההלך:
    פֹּה עִקְבוֹת יָד חָרוּצִים,
    אֶחֱזֶה בֵּין סִירִים סְבוּכִים,
    אֲבָנִים אֵלֶּה לֹא אַתְּ חָצַבְתְּ,
    אַתְּ, טֶבַע בַּת הַשָּׁמָיִם!

    האשה:
    הָלְאָה עֲלֵה!

    ההלך:
    פֹּה עָלָה קִמּוֹשׁ עַל אֶבֶן גָּזִית.
    פֹּה רוּחַ נִשְׂגָּב חוֹשֵׁב מַחֲשָׁבוֹת,
    שָׁם חוֹתַם יֹפִי עַל שִׁנֵּי סָלַע!

    האשה:
    הָלְאָה, אֹרֵחַ!

    ההלך:
    עַל כְּתֹבֶת חֲרוּתָה אֶצְעָדָה,
    אַ לִקְרֹא לֹא אוּכָלָה.
    גַּם מִלִּים אֵלֶּה נִמְחָקוּ,
    אַף כִּי עָמוֹק הוּחָקּוּ,
    לְהַגִּיד פָּעֳלֵי הָאֳמָן,
    לְאַלְפֵי צֶאֱצָאָיו.

    האשה:
    מַה כֹּה תַבִּיט, אֹרֵחַ,
    עַל אֲבָנִים אֵלֶּה?
    שָׁמָּה מִמַּעַל תִּמְצָא רַבּוֹת,
    סָבִיב לִמְעוֹנִי.

    ההלך:
    מִמַּעַל?

    האשה:
    פֹּה מִשְּׂמֹאל הַמְּסִלָּה,
    מִבַּעַד לָעֵצִים
    פֹּה.

    [לחץ כאן להמשך קריאה בפרויקט בן-יהודה]


    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

  • "אל תעשו שטויות לאחר מותי"

    מכתב מאת בנימין זאב הרצל לדוד וולפסון
    פרנצנסבאד, 6 במאי 1904

    דאדה חביבי,
    זוהי השארית של מכתבי, שכתבתי לך ללונדון; את השאר, שהיה מבוסס על הנחה מוטעית, ביטלתי.
    אני נמצא כאן לשם ריפוי-הלב. אמי אינה יודעת על זה כלום וחושבת שאני נמצא כאן רק לשם מרגוע.
    אל תעשו שטויות לאחר מותי.
    אני מברך בלבביות, מי שהגיע עד דכא מרוב עבודה מפרכת
    בנימין.


    (חודשיים אחר-כך נפטר הרצל.)

    המכתב לקוח מן המדור "מכתבים בלתי נשכחים" באתר דואר ישראל, אשר מציג מכתבים רבים — חלקם קניין הציבור, וחלקם מפורסמים ברשות בעלי הזכויות. אוסף היסטורי, מרגש ומעניין.  מומלץ בחום.