פורסם ב“הפּוֹעל הצעיר”, גליוֹן 13–12, טבת תרע"ג, 9.12.1912; “פּרקי הפּוֹעל הצעיר”, כּרך ח', עמוּד 21.

(הרצאה בּועידת פּוֹעלי יהוּדה בּבן-שמן, כ“ז בּכסליו תרע”ג ¹

לפני זמן לא רב היוּ מוֹשבי הפּוֹעלים נזכּרים בּתוֹר אחד האמצעים הרבּים, העלוּלים, לפי דרישת פּוֹעלים ועסקנים, להקל את מצב הפּוֹעל העוֹבד אצל אחרים, להציג אוֹתוֹ בּתנאים שוים בּהתחרוּתוֹ עם הפּוֹעל המקוֹמי, הנתוּן בּתוֹך סביבתוֹ הקיימת, שצרכיו מוּעטים וסיפּוּקם נמצא בּתוֹך משק בּיתוֹ. בּעיוּן, “בּתיאוֹריה”, בּפּרוֹגרַמוֹת שוֹנוֹת עדיין נזכּרים המוֹשבים האלה בּנשימה אחת עם כּל מיני עזרה: “דירוֹת זוֹלוֹת” וכוּ' ². אבל למעשׂה התחילוּ מוֹשבי הפּוֹעלים להתבּדל מתוֹך יתר סעיפי הפּרוֹגרמוֹת ולתפּוֹס בּמחשבוֹת הפּוֹעל, למרוֹת כּל ההגדרוֹת העיוּניוֹת, מקוֹם אחר לגמרי, מקוֹם מיוּחד וּתשׂוּמת-לב מיוּחדת. בּמקוֹם פּאליאַטיב, הצריך להספּיק ידים זוֹלוֹת למשק הגדוֹל, שאליו נשׂאוּ ונוֹשׂאים עינים מכּל עברים כּאֶל גוֹאל וּמוֹשיע לארץ ולעבוֹדה, בּמקוֹם אמצעי לאַפשר את התהווּתוֹ של פּרוֹליטריוֹן חקלאי וּלשַמר את קיוּמוֹ, התחילוּ הפּוֹעלים עצמם, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, לראוֹת בּמוֹשב הפּוֹעלים ענין ישוּבי אחר לגמרי, ענין שיש לוֹ ערך קיים: יצירת עוֹבד העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ.

השאיפה של הפּוֹעלים להתנחלוּת ולעמידה על הקרקע נוֹלדה יחד עם העבוֹדה העברית, ולֹא חדלה בּין הפּוֹעלים כּל הזמן, למרוֹת זה שהיא נחשבה ונחשבת גם עכשיו, על פּי המוּשׂגים השליטים, לסימן ירידה, לכפירה בּעיקר. לא פּסקה שאיפה זוֹ גם אחרי שפּגשה מַפריעים מסוּג אחר לגמרי: נסיוֹנוֹת ההתאַכּרוּת השוֹנים עד עתה הכזיבוּ את כּל התקווֹת של נוֹשׂאיהם והביאוּם עד מַשבּר. יטעה מאד מי שיוָאֵל לחשוֹב שבּעיקרה של שאיפה זוֹ היוּ חלוֹמוֹת על בּעלי אחוּזוֹת, רצוֹן לעבוֹר למחנה אחר, למחנה האוֹכלים ואינם עוֹשים. בּקשת “התכלית” אמנם היתה ועשׂתה את פּעוּלתה, נלותה לפעמים לזה גם עייפוּת-הרוּח וּבקשת מקלט בּטוּח. אבל זה לא היה הכּל. רוּבּם ידעוּ לכתחילה שהם צפוּיים ללחם צר, שיצטרכוּ לעבוֹד כּל ימי חייהם בּזיעת אַפּיהם, ולא בּיקשוּ אחרת. היה צוֹרך אנוֹשי פּשוּט להיפּטר מאוֹתם התנאים – תנאי העבוֹדה התלוּיה בּדעת אחרים, וּמצבי הפּוֹעל השוֹנים – הממַאסים וּממררים את העבוֹדה והחיים. היה צוֹרך נפשי לעבוֹד עבוֹדה עצמית, כּוּלה בּרשוּת העוֹבד, להשקיע את כּוֹחוֹת הגוּף והנפש בּמלוֹאָם בּעבוֹדה, והחשק העז להתחבּר יוֹתר אל האדמה, לבוא אִתה בּיחסים אישיים, תמידיים, קבוּעים.

אחר שעברוּ על כּלל הפּוֹעלים בארץ איזוּ שנים, אחר השתלמוּת מספּר פּוֹעלים משוּבּחים בּענפי העבוֹדה, אחרי בּקשה בּלתי פּוֹסקת, נדוּדים ונסיוֹנוֹת – מצאה שאיפה זוֹ את בּיטוּיה דְהָאִידְנָא בּיצירת הקבוּצוֹת לפלחה ³, וּבצוּרה אחרת – בּמוֹשבי הפּוֹעלים בּיהוּדה.

אם יצירת פּלַחוּת עברית על ידי קבוּצוֹת פּוֹעלים אפשרית וּצריכה לבוֹא בּמקוֹמוֹת שבּידינוּ לרכּוֹש שטחי אדמה גדוֹלים, וּלעבּד אוֹתם בּאוֹפן רחב, שטחי, אֶכּסטֶנסיבי בּלע"ז – מה שמַתאים בּיוֹתר למצבנוּ וּתנאי ישוּבנוּ בארץ, וּמה שצריך לתפּוֹס אחד המקוֹמוֹת החשוּבים בּעבוֹדת הקרן הקימת לישׂראל, אם תהיה נאמנה לגאוּלת הארץ,– הנה מוֹשבי הפּוֹעלים צריכים לבוֹא בּאוֹתם המקוֹמוֹת שהישוּב שלנוּ כּבר עבר בּהכרח למשק אחר, למשק נטיעוֹת ועבוֹדה קפּיטליסטית, כּדי להציל עוֹד בּמקצת את האוֹפי הלאוּמי של הישוּב, כּדי לתת לוֹ, לוּ אף בּמקצת, אוֹפי של ישוּב עברי, בּשביל להכניס לתוֹך הישוּב הקיים, הרעוּע בּיסוֹדוֹתיו, אֶלמנט עברי פּרוֹדוּקטיבי.

מוֹשב הפּוֹעלים צריך לתת לעוֹבד את האפשרוּת לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, לעבוֹד בּרשוּת עצמוֹ ועל אחריוּת עצמוֹ. הוּא צריך לחנך לנוּ את הגנן העברי, את מעַבּד הירקוֹת וּמגַדל הבּהמוֹת, – בּמלה אחת, את החקלאי הזעיר, העתיד לבוֹא, – ליַחֵד אוֹתוֹ עם האדמה שהוּא חי עליה, לברוֹא הֶרגלים, מסוֹרת ודוֹרוֹת של עבוֹדת אדמה עברית.

זוֹהי תעוּדתוֹ העיקרית. אגב מטרה קיימה זוֹ יש לוֹ למוֹשב הפּוֹעלים עוֹד ערכים נוֹספים, צדדיים וּזמניים: הוּא מספּק את צרכי יוֹשבי העיר ויוֹשבי המוֹשבה העירוֹניים – גם כּאֵלוּ אינם חסרים אצלנוּ – על ידי פּרי העבוֹדה העברית (עבוֹדת ירקוֹת וּמַחלבוֹת מסוּדרת סביב לערים ולמוֹשבוֹת), הוּא עלוּל להכניס קצת עבוֹדה, רעננוּת, פּשטוּת החיים למוֹשבוֹת הקיימוֹת, להשפּיע לטוֹבה על הדוֹר הצעיר הגָדֵל בּמוֹשבוֹת, ואגב גם ירחיב את היקף העבוֹדה העברית, בּיצירתוֹ וסידוּרוֹ יעסיק ויחנך ידים עבריוֹת, ישמש מוֹפת, דוּגמת-עבוֹדה ותקוה לפּוֹעלים החדשים הבּאים לארץ. אמנם המצב הנמוּך של החקלאוּת שלנוּ מכבּיד עד מאד את יצירתוֹ ואפשרוּת קיוּמוֹ של מוֹשב פּוֹעלים כּזה, וּכמוֹ בּכל מקצוֹעוֹת הישוּב חסר גם פּה אֶלמנט ישוּבי, מוּשלם בּעבוֹדה. המקצוֹעוֹת הכי חשוּבים בּשביל המשק הזעיר: ירקוֹת וּמַחלבוֹת, הם בּשבילנוּ ארץ לא כּבוּשה. המעטים שהתחילוּ בּזה עדיין לא הצליחוּ בּיוֹתר מפּני חוֹסר ידיעה ושימוּש. בּתעשׂיה חקלאית, בּעיבּוּד ושימוּר פּירוֹת העבוֹדה, עדיין לא ניסינוּ אפילוּ להתחיל. וּבמצב של עכשיו עדיין אי-אפשר לפּוֹעל המתנחל להסתפּק בּעבוֹדתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, שפּירוֹתיה עתידים לבוֹא, ותמיד הנהוּ זקוּק לשׂכר עבוֹדה מן הצד בּשביל פּרנסת בּיתוֹ, מה שמַכבּיד את קיוּמוֹ ועוֹצר בּעד התפּתחוּת המוֹשב. אבל דוקא מוֹשבים אלוּ הם אחד האמצעים הכי בּטוּחים לצאת מן המיצר שלנוּ אל הדרך הרחבה של עבוֹדה חקלאית, לברוֹא לנוּ מחנה עוֹבדים קשוּרים בּחייהם בּשיבּוּח וקידמַת העבוֹדה, ואחת הדרכים המעטוֹת ליצירת אִכּרוּת עברית ראוּיה לשמה, הקיימת וּנזוֹנה בּזכוּת עצמה.

כּל זה הוּא עדיין בּגדר המחשבה. מוֹשב הפּוֹעלים הרצוּי עדיין לא נברא. לא חסרים אצלנוּ גם “מוֹשבי פּוֹעלים” בּשמם המיוּשבים מִלא-פּוֹעלים ועל יסוֹדוֹת של אי-עבוֹדה עצמית. כּזה הוּא גם המוֹשב הנבנה עכשיו בּכפר-סבּא על ידי החברה “עזרא”. חברה זוֹ הציגה לה מכּבר מטרה רצוּיה לסייע למוֹשבי עוֹבדים זעירים. בּרם, ריחוּק מקוֹם גוֹרר, כּנראה, גם ריחוּק ידיעה, וּמחוֹסר שיטה מבוֹררת על המקוֹם היא נכשלת לפעמים קרוֹבוֹת. בּמקוֹם ליַשב פּוֹעלים שיחיוּ על עבוֹדתם, היא נכשלת על-פּי-רוֹב בּמשגיחים וּבעלי נחלאוֹת העוֹשׂים את עבוֹדתם על ידי זרים (רק בּחדרה נפגשה חברה זוֹ בּהתנגדוּת גמוּרה מצד הפּוֹעלים לישוּב מעוֹרב זה, מחוּסר כּל שיטה. הפּוֹעלים עיבּדוּ את תקנוֹתיהם הם, והחברה הסכּימה להן). בּכוָנה לברוֹא מוֹשב פּוֹעלים יסדוּ גם “חוֹבבי-ציוֹן” את בּאר-יעקב, וגם אוֹתם קרה כּמקרה הזה. משגיחים וּבעלי נחלאוֹת, המעבּדים את אדמתם על ידי אחרים ועל-פּי-רוֹב על ידי לא-יהוּדים, אינם חסרים גם פּה. הטיפּוּס של העוֹבד בּעצמוֹ הוּא המיעוּט. מחיר האדמה עלה, וּלהשתתף בּמוֹשב זה אפשר עכשיו רק לבעל רכוּש הגוּן.

מוֹשבים כּאלה אינם נכנסים כּלל בּחשבּוֹננוּ אנוּ. מוֹשב הפּוֹעלים היחידי, שהצליח בּמידה ידוּעה, המשמש דוּגמה בּשעה שמדבּרים על מוֹשבי הפּוֹעלים בּכלל, ושרבּים מאתנוּ מתיחסים אליו בּרגש של חיבּה והכּרה הוּא – עין-גנים.

העיקר הראשוֹן שעליו בּנוּ בּני עין-גנים את מוֹשבם היה – עבוֹדה עברית גמוּרה בּלי כּל ערעוּרים וּפקפּוּקים. בּזה היה כּוֹחם. העבוֹדה העברית היא שנתנה למוֹשב את ערכּוֹ וכוֹחוֹ המוּסרי, וּממנה יוֹנק המוֹשב ויוֹשביו עד עכשיו. היא היתה להם לאמוּנה וחיזקה את ידיהם בּצר להם. והיא שעשׂתה את עין-גנים לכוֹח משפּיע חשוּב בּשביל המוֹשבה העשירה, הסמוּכה, שממנה עין-גנים מתפּרנסת: עין-גנים היתה למבצר העבוֹדה העברית, להתגשמוּת חיה של כּוֹח העבוֹדה העברית, כּוֹח מעוֹרר הרגשוֹת וּמחשבוֹת בּלבּוֹת צעירי המוֹשבה, והיא היתה גם כּן לפינת-נוֹחם לפּוֹעלים הצעירים, החדשים, פּינת-שקט וּמַרגוֹע מרוּגזם וּנדוּדיהם בּמצבי העבוֹדה ויחסי הסביבה.

עיקר ראשי זה אפשר היה לוֹ להתקיים בּחיים בּכל שלימוּתוֹ רק בּעזרת היסוֹד השני: בּחירה עצמית של החברים. יסוֹד זה נתן לראשוֹני המיסדים לבחוֹר להם חברים כּלבּם, והציל אוֹתם מהצרוֹת הרבּוֹת, המזדמנוֹת כּשמצרפים בּאוֹנס אֶלמנטים זרים וּרחוֹקים, שישיבתם בּיחד רעה להם ורעה לעוֹלם.

ונוֹסף להם גם עיקר שלישי: אחריוּת משוּתפת, הדדית בּכל עניני הקרדיט של המוֹשב. על ידי זה הוּבטחוּ התשלוּמים בּעד האדמה והבּנינים, תשלוּמים שהצטיינוּ בּדייקנוּתם, למרוֹת היוֹתם כּל כּך קשים למתישבים צעירים. ודייקנוּת בּתשלוּמים זוֹ עשׂתה בּפּעם הראשוֹנה בּארץ-ישׂראל את המתנחל מחוּסר האמצעים ללוֹוה מהימן, עזרה להוֹציא אוֹתוֹ מעוֹלם של תמיכוֹת והלואוֹת נצחיוֹת, וכל התוֹצאוֹת החמריוֹת והרוּחניוֹת הכּרוּכוֹת בּהן.

שלוֹשת אלה העיקרים הם שבּראוּ את האוֹפי הרוּחני של המוֹשב, ועשׂוּ אוֹתוֹ למלא-ערך בּחיי הפּוֹעלים בּארץ. ואף-על-פּי שעין-גנים הצליחה, יוֹתר מכּל חברוֹתיה, בּיסוֹדה, אי אפשר עדיין לדבּר על הצלחת המוֹשב הזה בּהתפּתחוּתוֹ, למרוֹת זה שיחידים רבּים מבּין חברי המוֹשב ודאי הצליחוּ. ודבר זה דוֹרש קצת בּירוּר: יש בּעין-גנים שהצליחוּ בּמשׂרוֹת ועסקים צדדיים, יש שהצליחוּ בּעבוֹדת המַשתלוֹת, הצלחה משׂמַחת וּמחנכת, אבל איננה מבטיחה הרבּה, מפּני שגם לה אוֹפי ספּקוּלַטיבי, כּמוֹ לרוֹב ההצלחוֹת שבּפתח-תקוה. הנסיוֹנוֹת בּעיבּוּד ירקוֹת – מִצער הם, ולא הצליחוּ בּיוֹתר, מה שמראה על איזוֹ מדרגה נמוּכה עוֹמדת מוּמחיוּתנוּ בּאחד הענפים העיקריים. גם בּענין גידוּל בּהמוֹת נעשׂה מעט מאד.

אבל האם כּדאי לטפל בּמקצוֹעוֹת חדשים, הדוֹרשים הרבּה עבוֹדה קשה וכיווּן וידיעה, ועדיין שׂכרם איננוּ בּטוּח בּצדם כּלל וּכלל, אם למוֹשבה הקרוֹבה יש דרישה למשגיחים יוֹתר מאשר לעבוֹדה עברית? ואם שׂכר ההשגחה הוּא הרבּה יוֹתר בּטוּח מאשר שׂכר העבוֹדה אפילוּ בּרשוּת עצמוֹ? וּפוֹנים, מי בּרצוֹן ומי בּעל כּרחוֹ, להשגחה – פּרנסה מכוֹערה זוֹ, שעדיין, כּמדוּמני, לא עמדוּ על כּל שפלוּתה והשפּעתה המַפסידה, גם לגבּי הפּוֹעל האזרח העוֹבד אִתנוּ וגם כּלפּי פְּנים בהשרישה אצלנוּ יחסים גסים, מידוֹת מגוּנוֹת, וּבחַנכה לנוּ דוֹרוֹת אנשים מקוּלקלים.

יחד עם זה הוֹלכת פּתח-תקוה ויחסיה הציבּוּריים ונכנסת לתוֹך עין-גנים. היוֹקר מַאמיר, פּשטוּת החיים חדלה, הספּקוּלציה מסביב מתגבּרת. מחירי האדמה עוֹלים, וּמי יוֹדע, אפשר שתעלה עד שכּלל לא יהיה כּדאי לעבּד אוֹתה. הדירוֹת מתיקרוֹת, מגרשים לבנין – בּהוֹן רב, עוֹד איזוּ שנים והתשלוּמים לועד האוֹדיסאי ⁴ נגמרים, וּלמי יהיה צוֹרך להשתמש בּחלקת אדמה זוֹ ולעבוֹדה? הנכנס להתישב עכשיו בּעין-גנים, אם גם על חלקה לא מעוּבּדה, צריך כּבר להכניס סכוּם הגוּן, וחלק הגוּן רוַח למוֹכר, ואין שוֹאלים אוֹתוֹ כּלל אם הוּא מכניס ידים עוֹבדוֹת. ואם הדבר ימָשך הלאה בּרוּח זוֹ, תחדל עין-גנים בּקרוֹב מהיוֹת מוֹשב עוֹבדים, אלא מוֹשב בּעלי נחלאוֹת קטנים העוֹשׂים עסקים טוֹבים בּאדמתם. ואם גם יעַבּדוּה – יעבּדוּה בּידי אחרים. אוֹתם האחרים אמנם יהיוּ יהוּדים, אם עד הזמן ההוּא לא תתגבּר השפּעת הסביבה הממוֹנית, יחסיה וחשבּוֹנוֹתיה. לעוֹבד בּעצמוֹ אין לא שאלת חשבּוֹנוֹת וּרוָחים ולא שאלת יחסים לפּוֹעל. אבל בּעל הנחלה הקטנה, החי על רכוּשוֹ, בּסביבה שכּוּלה ניצוּל וּרוָחים, זקוּק לגבוּרה מיוּחדת, כּדי לעמוֹד בּנסיוֹן העבוֹדה העברית. היקוּם בּוֹ לבּוֹ?

אפשר מאד שגם למוֹשבים כּאלוּ יש בּימינוּ וּבמצבנוּ ערך רב. בּכל אוֹפן הלא הם עוֹלים בּהרבּה על סוּגי הישוּב שקדמוּ להם. אבל לא לזה ישאף כּלל הפּוֹעלים. מוֹשבים כּאלה המהפּכים את הפּוֹעל לבעל נחלה פּרטית והמכניסים לתוֹך המוֹשב את אוֹתם יחסי האדמה שבּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, אינם מבטיחים לנוּ את קיוּמוֹ של ישוּב עוֹבד, אינם עלוּלים לברוֹא בּשביל הפּוֹעל אפשרוּת תמידית של עבוֹדה חפשית אינדיבידוּאַלית, אחראית. הספּקוּלַציה אוֹרבת למוֹשב, נכנסת לתוֹכוֹ, כּמוֹ שנכנסה לישוּב הקוֹדם, גוֹזלת ממנוּ את העוֹבדים וּמהפּכת אוֹתם למשגיחים, תגָרים וסרסוּרים, ואת אדמת העבוֹדה – לענין של “סחר-מכר”, עליה וירידה. זוֹ כּוֹחה לשׂטן. ספּקוּלציה בּאדמה וּבעבוֹדת זרים עוֹמדת לבַלע את הישוּב העוֹבד ואת היסוֹדוֹת העוֹבדים הבּוֹדדים שבּתוֹך הישוּב הישן.

                                           --------------

הרעה שבּרחנוּ ממנה רוֹדפת אחרינוּ – והדבּיקתנוּ. הישוּב סילף את דרכיו. בּיסוֹד התנוּעה הישוּבית, זוֹ שקוֹראים לה תנוּעת התחיה, היה הרצוֹן לברוֹא את העוֹבד הטבעי בּארצוֹ, על אדמתוֹ. וּבמקוֹמוֹ עלה וצמח שוּב, בּגלגוּלוֹ החדש, הבּטלן, התגרן. אַתחַלתא להתעוֹררוּת האוּמה היתה בּכּוָנה לצאת מהגיטוֹ, והנה בּאמצעי האוּמה וּבכונוֹתיה הטוֹבוֹת מצטרפים שוּב חיי גיטוֹ. הצריך להמשיך ללכת בּדרך זוֹ? הצריך להמשיך ולברוֹא בּכוֹחוֹת האוּמה וּבאמצעיה ישוּב המתנגד לעניני האוּמה ולעתידה, לתקוַת תקוּמתה? מי שמסכּים לזה, יהיה לוֹ האוֹמץ להוֹדוֹת, שהוּא מסתלק מכּל תקוה לריבּוּי הישוּב העממי, היוֹצר; זאת אוֹמרת, אף מכּל תקוה לחיים אנוֹשיים הגוּנים לקיבּוּץ העברי שבּארץ. יכּיר לפּחוֹת, שזהוּ גזר-דין חמרי ומוּסרי של הישוּב, ועוֹד יוֹתר – לא רק של הישוּב.

בּשבילנוּ, שאיננוּ חוֹשבים את סדרי החברה הקיימים לסמל השלימוּת, שאין להרהר אחריהם, וּלאיתנים בּל יִמוֹטוּ, שאי אפשר לזוּז מהם – עוֹד לא חדלה האפשרוּת לנסוֹת דרכים אחרוֹת בּישוּב, דרכים נוֹחוֹת יוֹתר ליצירתוֹ וּביצוּרוֹ של מעמד עוֹבדים בּארץ. אם אָפני הישוּב הקוֹדמים לא הביאוּ למטרה הרצוּיה ואין בּכוֹחם להביא למטרה זוֹ, אין לעמוֹד בּאמצע הדרך ואין להסתלק מנסיוֹנוֹת חדשים, וּבלבד שיבָּראוּ אוֹתם התנאים שיאַפשרוּ את קיוּם העוֹבד, ירימוּ ויבצרוּ את מצב העבוֹדה העברית בּארץ. והתנאי הראשי לזה – הגבּלה של אפשרוּת כּל ספּקוּלציה בּאדמה, בּתוֹך הישוּבים החדשים. זהוּ גם תנאי הכרחי בּכדי שנוּכל להיוֹת בּטוּחים, שכּל עבוֹדוֹת הישוּב, כּל האדמה שבּידינוּ וּמטרוֹתינוּ לא תהיינה בּיוֹם אחד למשׂחק בּידי נַחשוֹל ספּקוּלציה אחד. דברים אלוּ אמוּרים לא רק בּנוֹגע לקרן הקימת, שהציגה לה מטרה זו בּתחילת יצירתה, אלא גם בּנוֹגע ליתר המוֹסדוֹת הישוּביים, המכוּונים למטרה לאוּמית. ותיקוּן עיקרי זה צריך להתקבּל קוֹדם כּל בּנוֹגע למוֹשבי הפּוֹעלים. תהיינה מוֹשבוֹת הפּוֹעלים הנקוּדוֹת הראשוֹנוֹת של משק אינדיבידוּאַלי על אדמה לאוּמית, והנסיוֹנוֹת הראשוֹנים להגשמת הרעיוֹנוֹת המוּנחים גם בּיסוֹדה של הקרן הקימת; האדמה שייכת לאוּמה, נמצאת בּרשוּת העוֹבד על יסוֹד אריסוּת עוֹלמית, עוֹברת בּירוּשה לבניו, אם הם מעבּדים אוֹתה, אבל איננה ניתנת למכירה ולספּקוּלציה. העוֹזב את נחלתוֹ מקבּל בּחזרה את האמצעים ואת מחיר העבוֹדה (נטיעוֹת, טיוּב הקרקע) שהוּא השקיע בּה.

יחד עם זה תלוּי כּל ערכּוֹ ועתידוֹ של מוֹשב הפּוֹעלים בּזה, אם לא ישָאר בּוֹדד, מקרי, כּמוֹ שהיה עד עכשיו. בּנוֹ הגדוֹל ואחיו הצעיר של המתנחל בּמוֹשב וגם בּן האִכּר הבּוֹחר בּעבוֹדה צריך להיוֹת בּטוּח שגם לוֹ יש אוֹתה האפשרוּת לעמוֹד על הקרקע ואיננוּ צריך לשׂים פּניו למַשגיחוּת, לסרסרוּת אוֹ לארצוֹת זרוֹת.

מוֹשב העוֹבדים צריך להתקבּל בּעבוֹדה הישוּבית לשיטה. יסוֹדוֹתיו העיקריים, שבִּלְתָּם אין לוֹ שוּם זכוּת קיוּם, מפּני שהוּא חדֵל אז להיוֹת מה שהוּא, הם: עבוֹדה עצמית, בּחירת חברים, אחריוּת הדדית ואריסוּת עוֹלמית על קרקע לאוּמית. רשת של נחלוֹת קטנוֹת בּידי יהוּדים עוֹבדים וחיים על עבוֹדתם צריכה להקיף את כּל המוֹשבוֹת הקיימוֹת, המיוּסדוֹת על זכוּת הקנין הפּרטי של הקרקע ועבוֹדה זרה. אוּלי תוֹאיל היא קצת לשנוֹת את היחס הפּרוֹפּוֹרציוֹנַלי השׂוֹרר אצלנוּ בּין היסוֹדוֹת היוֹצרים והבּטלים בּישוּב. לאפשרוּת ישוּב זה צריכים לכוון בּכל מקוֹם שניגשים לבנין יִשוּב עברי חדש; הפּוֹעל העברי צריך להיכּנס שמה יחד עם הרכוּש העברי, ואל יצטרך אחרי כן לבוֹא לנַשל את מישהוּ מעבוֹדתוֹ וּמפּרנסתוֹ, ואל יהיה אחרי כן כּאוֹרח לא-קרוּא ולא-רצוּי, הצריך ליטוֹל רשוּת מבּעלי הנחלאוֹת להתישב על ידם, ואל יבּיטוּ עליו בּני המוֹשבה כּעל מהַפּך בּחררה.

                                    ------------

אלה הם הציוּנים העיקריים, הצריכים, לפי דעתי, להתווֹת את הדרך של יצירת ישוּב עוֹבד. כּאן, בּפרשה זוֹ, דוֹמה לי, אנוּ עוֹמדים עכשיו. נקוה, שאין זאת התחנה האחרוֹנה. מהלך העבוֹדה עוֹד יציג לפנינוּ דרישוֹת חדשוֹת, ציבּוּריוֹת ואישיוֹת, בּלתי צפוּיוֹת, ירחיב ויעמיק את אלוּ. לקבוּצוֹת גוּפא, המסתדרוֹת לעבוֹדה וּלישוּב, יש די עבוֹדה ודי מרחב בּסידוּר חייהם הפּנימיים: צוּרוֹת שוֹנוֹת של המשק, מהכי-אינדיבידוּאַלי עד השיתוּף בּצדדים שוֹנים של העבוֹדה והחיים, מקצוֹעוֹת שוֹנים של עבוֹדה, לפי התנאים, ועל הכּל – בּחירה אישית, חיי חברים. הקבוּצוֹת הקבּלניוֹת לעבוֹדוֹת פלחה, נטיעוֹת וירקוֹת (שועד הפועלים צריך לעסוֹק בסידוּרן) תיתנה לנוּ במשך הזמן חוֹמר פּוֹעלים רגיל וּמוּמחה בּעבוֹדה, בּעלי מסוֹרת בּעבוֹדה ויחס-בּעלים לחיי המשק, מקוֹרבים וּקשוּרים על ידי עבוֹדה משוּתפת וּשאיפוֹת קרוֹבוֹת, וּמסוּגלים לברוֹא את גרעיני המוֹשבים הבּאים. אין להקטין את המעצוֹרים הרבּים העוֹמדים לשׂטן לנוּ, מעצוֹרים נפשיים וטכניים. ועוֹד נשוּב אליהם כּפעם בּפעם, פּנים אל פּנים ניפּגש אתם. עוֹד הרבּה שגיאוֹת תיעשׂינה גם בּדרך ישוּב זוֹ – וּבלבד שיֵעָשׂה דבר. רק מֵחֲזָרַת נסיוֹנוֹת שוֹנים וּבחינה בּלתי פּוֹסקת של טיפּוּסי-ישוּב שוֹנים – ניוָשע ונמצא את דרכּנוּ. כּל מוֹשב חדש הנבנה בּכוֹחוֹת עוֹבדים משלנוּ צריך לקרב אוֹתנוּ אל הטיפּוּס המקוּוה, השלם, העתיד לבוֹא.

“וגם זאת לחכמים יבינוּ מדעתם”, שהמוּשׂג מוֹשב הפּוֹעלים איננוּ חל רק על הפּוֹעלים הצעירים הבּאים מחוּץ-לארץ. בּאוֹתה המידה שהוֹלך ונברא חוֹמר אנוֹשי מסוּגל להתישבוּת, צריך ליַשבוֹ. וגם ראוּי לקרב את הדבר עד כּמה שאפשר. אַל נתן לברוֹא בּחברתנוּ בּאוֹפן מלָאכוּתי אֶלמנטים משוּללי זכוּיוֹת וּמשוּללי אחיזה. בּתי התימנים ⁵הנבנים עכשיו רצוּיים מאד בּשביל להקל את מצב אחינוּ עוֹלי תימן בּרגעים הקשים כּל כּך, בּמוֹלדת המתנכּרת, אבל אין לראוֹת בּהם אלא בּתי מהגרים בּלבד, אין זוֹ צוּרה מספּיקה של התישבוּת. בּמידה שהפּוֹעלים התימנים מתאַזרחים בּארץ וּבעבוֹדה הם יכוֹלים וּצריכים להשתתף בּקבוּצוֹת וּבמוֹשבי הפּוֹעלים יחד עם האשכּנזים. איני יכוֹל להעלוֹת על הדעת, שבּחברתנוּ אנו יכוֹלים בּנידוֹן זה להיוֹת איזוּ ספיקוֹת.

מִבִּפְנִים / ברל כצנלסון

¹

א

החצים הוּצאו מאשפּתם. סֶפַּרַטיזם, הכנסת אנַרכיה, אתה בחרתנוּ, אינטליגנטים עליך, פּוֹעל! והלאה – אוֹתוֹ הנוּסח. וּלמען היוֹת להם בּרק מוֹרָטוּ. נמצא מי שהתחכּם וזרק מלה חדשה, מקוֹרית, פֹּולחת ממש: בּוּנדיזם ארץ-ישׂראלי. הנה, הנה, צלילי העבר הקרוֹב בּוֹקעים ועוֹלים אלינוּ בּגלגוּלם החדש. לא “איסקרה” ² קוֹראת לכבשׂת ה“בּוּנד”³ הנידחת, לא פּ. ס. ד. ⁴ דוֹאגת לנשמוֹת הספּרטיסטים שלה התוֹעוֹת – אלא בּאי-כּוֹח של “כּמעט כּל פּוֹעלי חוּץ-לארץ, השוֹאפים לישוּב עברי בּארץ-ישׂראל” קוֹבלים על “החלק הקטן מן הפּוֹעלים היהוּדים”, שאינם מכֹּירים בּהגמוֹניה של הפּרוֹלטריוֹן העברי-עוֹלמי וּמכניסים לתוֹכוֹ “אנרכיה וּזכוּת ויטוֹ של השְלְיַכטיצים הפּוֹלנים”.

צד אחד שוה, כּנראה, לכל “בּאי-כּוֹח היחידים של הפּרוֹליטריוֹן” בּכל מקוֹם שהם. אי אפשר להם להכּיר וּלהוֹדוֹת, שמתחת חטמם, בּתוֹך תחוּמי המוֹנוֹפּוֹלין שלהם, צף בּן לילה איזה חלק, איזה מיעוּט שאיננוּ רוֹאה את עצמוֹ לא מיעוּט ולא חלק, אלא חטיבה אחת עצמית ואוֹטוֹנוֹמית.

הפּוּלמוּס המפלגתי, המתלקח עכשיו בּמחננוּ, מחנה העבוֹדה בּארץ-ישׂראל, כּשהוּא לעצמוֹ איננוּ כּדאי לטפּל בּוֹ, לחדדוֹ וּלהרחיבוֹ. אין הוּא נוֹבע מתוֹך חיינוּ אנוּ פּה, מתוֹך הבדלי ענינים אוֹ השקפוֹת שבּינינוּ, איננוּ עוֹמד בּמגע ישר עם חיינוּ ועבוֹדתנוּ, וכוּלוֹ – סחוֹרת חוּץ. חבל, חבל רק על רוֹגז העצבים, שהוּא מכניס לחברתנוּ, על הַפְנָיַת הלב מעבוֹדתנוּ וענינינוּ הממשיים, שאנו נתוּנים בּהם יוֹם יוֹם. שעה אחת של עבוֹדה יפה שקוּלה בּעינַי כּנגד כּל ה“מלחמוֹת והנצחוֹנוֹת” ואיבּוּד הכּוֹח לבטלה וּבלבּוּל הרוּח הבּאים בּעקב כּל הויכּוּחים ממין זה. שוֹמר נפשוֹ ירחק מהם. אבל ישנוֹ דבר אחד בּפוּלמוֹס זה, הראוּי לתשׂוּמת-לב. זהוּ הרעיוֹן כּשהוּא לעצמוֹ על דבר אוֹתוֹ “החלק הקטן של הפּוֹעלים היהוּדים”, החי בּארץ-ישׂראל.

לא שליח-ציבּוּר אני ולא בּן-מפלגה. דברי אינם טבוּעים בּגוּשפּנקה של הסתדרוּת, וּבהסכּמת-קוֹרא הניתנת בּהקפה לא הצטיידתי. אחד הפּוֹעלים העוֹבדים בּארץ רוֹצה לדבּר כּאשר עם לבבוֹ. ואליך, קוֹרא-חבר, פּוֹעל ארץ-ישׂראלי, אני פּוֹנה בּדברי ואוֹתך אני מבקש. יוֹדע אנכי: לא מעוֹר אחד הוּא הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, שמוֹת שוֹנים הדבּיקוּ בּנוּ, מכּל עפר הארץ התקבּצנוּ, עֲבָרים שוֹנים וּמשוּנים, הֶרגלים, חינוּכים וּמסוֹרוֹת מפרידים לפעמים בּינינוּ, אבל – מכּירים אנחנוּ את אחדוּתנוּ, את עצמנוּ ואת עבוֹדתנוּ. ואם אנחנוּ יוֹדעים מי אנחנו פּה, וּמה אנחנו לנוּ לעצמנוּ ואמרנוּ: לא “חלק קטן מן הפּוֹעלים היהוּדים” אנוּ – אלא איזה דבר יחיד וּמיוּחד, חי על חשבּוֹן עצמוֹ ועוֹמד לגמרי בּרשוּת עצמוֹ, דבר שלם, שוֹאף להיוֹת שלם – פּוֹעל ארץ-ישׂראלי.

ואם יבוֹא מי שירצה לתעוֹת אוֹ להתעוֹת וילמד מתוֹך דברי, שאין לנוּ חלק ונחלה בּהמוֹן עם ישׂראל המעוּנה והכּוֹאב, שאנוּ מסתלקים מתקוַת הגאוּלה הגדוֹלה, שאנוּ קוֹרעים את חוּטי העליה וההגירה, ושמרחיקים אנוּ מעלינוּ את פּוֹעלי חוּץ-לארץ “המקשרים את עתידם” וכוּ' – לא נתוַכּח אִתוֹ. ואם גם יאשימוּ אוֹתנוּ בהערצה עצמית, בּהפרזת ערכּנוּ וּב“אתה בחרתנוּ” – אַל נשחית דברים. מי עוֹד כּמוֹנוּ יוֹדע מה דל הוּא עדיין הזרם שלנוּ, עד כּמה אין בּוֹ די הרווֹת נפשנו וּפַלֵס לנוּ את דרכּנוּ. כּמה פּעמים כּבר יבשוּ מימיו, והקוֹדמים לנוּ, עוֹלי-הגוֹלה הראשוֹנים והשניים, נשארוּ לא פּעם בּתוֹך בּיצה עוֹמדת וכוֹחוֹתיהם כָּלוּ, ונשמתם יצאה – ולא בטהרה – טרם שהספּיק להגיע עדיהם הזרם החדש, הבּוֹשש לבוֹא. וּמי עוֹד כּמוֹנוּ נוֹשׂא עיניו לבּאים אחרינוּ, שיעלוּ עלינוּ, ויעשירוּ את חיינוּ, שבּיחד אתם, בּכל כּוֹחוֹתינוּ המקוּבּצים, ננסה להוֹציא לאוֹר אחד אחד את מַאוַיי נפשנוּ הכּמוּסים.

אבל האם הרגשת אחדוּת האוּמה, קשרי השיתוּף עם ההמוֹן העברי העוֹבד (אוּלי יוֹתר נכוֹן, מחוּסר-העבוֹדה), השאיפה לגאוּלת העם והתקוה לשחרוּר העבוֹדה מחייבים אוֹתנוּ להרכּיב את מישהוּ אלוּף לראשנוּ, לקבּל עלינוּ שלטוֹן חוּץ?

לא בּתוֹר שליחי-ציבּוּר בּאנוּ לארץ-ישׂראל לעבדה וּלשמרה, ולא בּתוֹר מוּרשים בּעלי מנדטים של מישהוּ, ה“מקשר את עתידוֹ” עם ארץ-ישׂראל והמַתוה לנוּ את דרכּנוּ שבּה נלך. – את חוּרבתנוּ אנוּ בּאנוּ להקים ואת חיינוּ אנוּ לבנוֹת, למילוּי צרכינוּ אנוּ עוֹבדים ולפדוּת נפשנוּ, ואין בּת-קוֹל מחוּרבוֹת חוּץ-לארץ שלטת בּנוּ ולא צריכה לשלוֹט בּנוּ.

ואל נא נַשלה את נפשנוּ בּשוא. מה הם הקשרים הריאַליים, הצדדים השוים שבּין תנוּעת הפּוֹעל בּארץ יהוּדה וּבין תנוּעת הפּוֹעל העברי שבּחוּץ-לארץ, ולוּ גם שֵם ציוֹני נקרא עליו? **וּבמה נבוֹא לעזרה אחד לשני\?** היקראוּ הם לנוּ לפתוֹר להם את שאלת השׂפוֹת, הנשתתף אנחנוּ עמהם בּמלחמת הבּחירוֹת וכדוֹמה, אוֹ שהם יַתווּ לנוּ את דרכי הישוּב ויפתרוּ לנוּ את שאלת העבוֹדה והעוֹבד בּארץ-ישׂראל?
פּירוּדים איוּמים מתהווים עכשיו בּין חלקי האוּמה השוֹנים. הגלוּת מתפּזרת עד לאין קץ, שׂפוֹת שוֹנוֹת מסתעפוֹת ומתנכּרוֹת, מצבים, תנאים שוֹנים וּרחוֹקים, שאיפוֹת זרוֹת – לא נטשטש אוֹתם בּתירוּצים וּבתיאוֹריוֹת. ולא נבטל אוֹתם בּדברים בּכדי להקל את מכאוֹב הלב. האפשר לנַצח את התפּוֹררוּת האוּמה? לעתיד פּתרוֹנים. אנוּ איננוּ יוֹדעים אלא דרך אחת: על אדמתנוּ נעמוֹד. מיעוּט האוּמה אנחנוּ, חלק קטן בּין הפּוֹעלים. אבל – לא אחרי רבּים להטוֹת. "ישוּבוּ המה אליך ואתה לא תשוּב אליהם".

וּמהוּ פּירוּש המלים “המקשרים את עתידם”, “המעוּנינים בּישוּב הארץ-ישׂראלי” וכו'? האוּמנם המהגר, החלוּץ, המתישב, והמקשר, והמעוּנין, והשוֹאף לישוּב ארץ-ישׂראל(במפלגתוֹ וּבאגוּדתוֹ) – עוֹלים בּקנה אחד? האוּמנם מי שמשלם שקל אוֹ חוֹתם על ה“אידישער אַרבּייטער” ⁵ וּמשלם פּארטיי-שטייער לנוּ הוּא, ארץ-ישׂראלי הוּא, ויש לנוּ חוֹבוֹת חברים כּנגדוֹ, ולוֹ זכוּת דעה בּחיינוּ וּבעבוֹדתנוּ? אוֹ אפשר לקחה לה איזוֹ מפלגה גם את ההגירה לארץ-ישׂראל בּמוֹנוֹפּוֹלין? ואוּלי יש בּינינוּ סוֹברים, כּי בּעבוֹתוֹת פּרוֹגרמה כּוֹבשים מדינה ועל ידי ישוּב שאלוֹת המפלגה מיַשבים ארץ?

כּן. בּחבלי המפלגה רוֹצים אצלנוּ – ולא רק אצלנוּ – להחליף את חבלי היצירה, וּבכוֹח שלטוֹנה – את כּוֹחוֹת הנפש הנסתרים, את הכּשרוֹנוֹת והרצוֹנוֹת האישיים.

אבל התקוה לגאוּלת ארצנוּ, לישוּבה וּלשחרוּר האדם העוֹבד עליה לא תתגשם ואין לה שוּם אפשרוּת להתגשם בּלי אוֹתם האישים, אנשי הרצוֹן, מבקשי הגדוֹלוֹת, מחַפּשׂי גאוּלה וּמרחב לכוֹחוֹתיהם המתפּרצים, חוֹשקי החיים ועוֹבדים מתוֹך אהבה, בּלי אוֹתוֹ החוֹמר האנוֹשי שאיננוּ מוֹצא לוֹ מנוּחה בּדעוֹת המתהלכוֹת וּבמצוַת אנשים מלוּמדה. הוּא הוּא שיצר את הישוּב החדש בּאמריקה וּבאוֹסטרליה, הוּא הוּא שנתן לעוֹלם את נסיוֹנוֹת הישוּב החברתי המכוּוָן בּמחשבה תחילה, מימי חלוּצי האנגלוֹ-סַכּסים ועד הדוּחוֹבּוֹרים ⁶

“צעירי-ציוֹן” וּ“פוֹעלי-ציוֹן” “מסוּדרים” על צד היוֹתר טוֹב בּאוּ ויבוֹאוּ. ורק חלק מהם נשאר, חי ועוֹבד בּארץ. רבּים מהם כּבר עזבוּ. לא צריך להבּיט בּאספּקלריה שחוֹרה בּשביל לראוֹת שרבּים מהבּאים עוֹד עתידים לעזוֹב את הארץ ואת העבוֹדה. הם לא מצאוּ פּה את חייהם, והארץ לא מצאה בּהם את עוֹבדיה. החינוּך בּאגוּדה, איזוֹ שתהיה, איננוּ מספּיק עדיין בּכדי לברוֹא לאדם את התכוּנוֹת האישיוֹת הנחוּצוֹת בּשביל לחיוֹת פּה, ואינוֹ תריס לא בּפני השלוּמיאֵליוּת, לא בּפני הגעגוּעים לגלוּת בּכל צוּרוֹתיה, לא בּפני הבּריחה, ואף לא בּפני התנַונוּת כּאן. ואין כּללים קבוּעים בּדבר. לא העבר של “פּוֹעל טבעי” אפילוּ מחייב להישָאר פּוֹעל בּארץ, ולא “זכוּת-אבוֹת” מוֹציאה את האדם מעוֹלם העבוֹדה. וגם זאת לדעת, ששוּם מפלגה בּארץ איננה מבטיחה את חבריה מתגרנוּת, פּוּנדקאוּת, מַשגיחוּת וכיוֹצא בּהן. לא “יחוּס” העבר מבטיח לנוּ אוֹ מחייב אוֹתנוּ לאיזוּ יחסים, אלא האדם בּעצמוֹ, הבּא, המקוה.

לאו דוקא הפּוֹעל בּחוּץ-לארץ דרוּש לנוּ – אלא האדם הבּא לעבוֹד בּארץ-ישׂראל. אישים דרוּשים לנוּ, יהיוּ מי שיהיוּ, “אידיאַליים” אוֹ “טבעיים” – לפי הגדרוֹתיכם – ציוֹנים אוֹ לא ציוֹנים, מי שקיבּל חינוּך ציבּוּרי וּמי שלא קיבּל אוֹתוֹ – אבל אישים, שנשמתם תמצא כּאן אחיזה, ידיהם – סדן, לבּם – חִיוּת. המה יבנוּ את חייהם, והמה יבנוּ את הארץ.

ואישים, יחידים אלוּ, עליהם עוֹד לא הפּילוּ גוֹרל, ואין שוּם מפלגה יכוֹלה להכניס אוֹתם למַפרע לתוֹך הנכסי-דלא-ניידי שלה. פּזוּרים הם לנפשם בּכל תפוּצוֹת עמנוּ הרחוֹקוֹת, בּרוּבּם אוּלי רחוֹקים מדעת את עצמם, את הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּהם ואת העתידוֹת המחכּים להם פּה, בּארץ. אוּלי יש בּהם תוֹעים וּמבקשי דרך, תלוּיים בּין אבדן וּתקוּמה, וּמחכּים לבשׂוֹרת הגאוּלה? מי ילך ויבשׂר להם, כּי “עַל הַיַּרְדֵּן אוֹ בַגָּלִיל רָאָה חוֹרֵשׁ זִיו הַשְּׁכִינָה” ⁷, כּי “סוּפוֹת עַלִּיזוֹת מְרַצְּדוֹת בִּנְפָשׁוֹת שְׁכוּרוֹת-הַגְּאֻלָּה” ⁸

אפשר מאד, שאנשים בּוֹדדים כּאלה אינם חסרים גם בּתוֹך המפלגוֹת והכּיתוֹת השוֹנוֹת. אבל דא עקא, שכּל עבוֹדת המפלגוֹת – מבּלי להוֹציא את הכּיתוֹת הציוֹניוֹת מן הכּלל – מכוּונת להטוֹת אוֹתם מדרכּם המסוּכּנת לדרך הרחבה והכּבוּשה, לטמטם את הרגשוֹתיהם התוֹעוֹת, לסתוֹם את תביעוֹת נפשם בּסעיפים ואסיפוֹת וּויכּוּחי-פּרוֹגרמוֹת וכל הָנֵי מִילֵי מַעַלְיוּתָא. ואם יש מי שמציל את נפשוֹ וּבא – הרי זה למרוֹת השפּעת הציבּוּר, עתונותוֹ ועסקניו.

תנוּעה של “עבוֹדה ישרה”, של שאיפה אישית לגאוּלה והכנה לחליצוּת עדיין איננה. אבל אם בּזמן מן הזמנים יבוֹא כּלל-הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל בּקשר עם איזוֹ תנוּעה בּחוּץ-לארץ, תהיה זוֹ רק אוֹתה התנוּעה העתידה, שבּמרכּזה יהיה לא “קישוּר” ו“עִניוּן” בּארץ-ישׂראל אגב עבוֹדת האַפּרט ההסתדרוּתי, אלא – עליה, עליה ישרה, שהאידיאַל שלה יהיה לא ציוֹנוּת, אלא עליה אישית לארץ-ישׂראל, בּקשת הגאוּלה העצמית, ודרכּה – לא דרך העדר, אלא דרך העבוֹדה ושחרוּר האישיוּת והרצוֹן האישי.

ולתנוּעה זאת, תנוּעת האדם המתעוֹרר בּישׂראל וּמבקש את גאוּלתוֹ – אנחנוּ מצפּים, ואם גם תתמהמה.

ב

הרת שאיפוֹת אנוֹשיוֹת עמוּקוֹת וּרוַת מַאוַיי האוּמה הטמירים נגלתה אלינוּ הציוֹנוּת בּשחר טל ילדוּתנוּ. בּימי בּיל"וּ, חיבּת-ציוֹן התמימה וּקדוֹשה של ר' יוֹסיפיל הרב וזליג מֶכַנִיק הסנדלר – גבּוֹריו הכּתריאלים של שלוֹם-עליכם, בּרקי החזיוֹנוֹת של הרצל, גילוּיי המחשבה והשירה של בּיאליק, פייאֶרבּרג, בּרדיצ’בסקי וטשרניחוֹבסקי, יסוּד הקרן הקימת לגאוּלת הארץ, התסיסה הציוֹנית-הסוֹציאלית בּין בּחוּרי בּני ישׂראל לאהליהם – גילוּיי שכינה אלוּ מספּרים לנוּ שבּתנוּעה זוֹ נבע מקוֹר מים חיים.

“עוֹד טֶרֶם יָדַעתִּי ⁹ מַה יִּהְיוּ חֲלוֹמוֹתַי, וְנַפְשִׁי כַּצִּפּוֹר בַּהֲרִיחָהּ יוֹם דְּרוֹר”. כּכה ידע המשוֹרר לקרוֹא בּשם למצב נפש האוּמה בּאוֹתם הימים הגדוֹלים. טרם ידעתי. והידיעה, ידיעת החלוֹמוֹת והכּרתם לכל עוּמקם, לכל דרישוֹתיהם המעשׂיוֹת ההכרחיוֹת, ידיעה זוֹ לא בּאה. לא בּאה גם ה“בּחירה”, בּחירת דרך החיים. החלוֹמוֹת התעוֹפפוּ והצפּוֹר נשארה בּכּלוּב. מאֵרת הגלוּת שפכה את שלטוֹנה על שאיפת הגאוּלה. הציוֹנוּת בּאה לגאוֹל, לכבּוֹש את הגלוּת וחיי ההוֹוה, ונכנעה לפניהם. רק אמרה להיגָלוֹת ממעמקי הנפש, מעריגה סתוּמה וּמחשבה נאצלה, ולצאת לאויר העוֹלם הסוֹבב – וספגה אוֹתוֹ לתוֹכה, ספגה, סיגלה את תכוּנוֹתיו ונשארה קצוּצת כּנפים, אוֹבדת דרך וּמניעה בּראשה לכל נדנוּד רוּח – עד היוֹם הזה. התנוּעה שנוֹסדה על הרעיוֹן הישר, הקיצוֹני, השלם, שמטבעוֹֹ איננוּ יכוֹל להתפּשר וּלוַתר, לָמדה להסתגל, יחד עם כּל הרחוֹב היהוּדי, לכל מצב שעה, לָכוֹף כּאגמוֹן את מוּשׂגיה, דעוֹתיה ותקווֹתיה. ספיגת הכּל והסתגלוּת לכּל, לכל תיאוֹריה, לכל רעיוֹן רוּח, לכל זרם המתנשׂא לשלוֹט בּרגע זה, פּחד הריאַקציה והחנוּפּה לרבוֹלוּציה (בּשעת שלטוֹנה), הכנעה לעַבּד-אל חַמיד וּברכה לתוּרכּים הצעירים ¹⁰, דרשוֹת על עבוֹדה ריאלית בּארץ-ישׂראל וּמַגידוּת בּ“דוּמה” על “תאוֹמי-סיאַם” ¹¹– הנה מוֹמנטים שוֹנים של התנוּעה הציוֹנית שערכּם המוּסרי בּרוּר למדי.

זהוּ גוֹרלה של שאיפת-הגאוּלה, הממשיכה את קיוּמה בּגלוּת, אחרי “הריחה יוֹם דרוֹר”. גלוּית עין היא ונוֹפלת. הציוֹני הנשאר בּגלוּת איננוּ יכוֹל לא לחיוֹת את חייו, לא למַלא את צרכי השעה, לא לשאוֹף את האויר הסוֹבב, המפריד והמחליש והזוֹרע ספק והכנעה. וּשאיפת הגאוּלה חדלה להיוֹת מה שהיא, ונהיית גם לאַחַד הכּוֹחוֹת המשַמרים, לאחד מתַבליני החיים, המקילים את כּוֹבד העוֹל, לסוּרוֹגַט הנוֹתן מַרפּא לשבוּרי הרצוֹן ומרגוֹע לעניי הרוּח. הציוֹנוּת נשארת בּגדר של חלוֹם וכוָנה טוֹבה, שאיננה יכוֹלה להצטרף למעשׂה, והחיים הממשיים הם אלוּ שמסביב. כּאן אוּלי צריך לבקש גם את הסיבּוֹת של הבּגידה הנוֹראה, של הבּריחה המַתמידה מהציוֹנוּת, רֶנֶגַטיוּת מבהילה, שדוּגמתה לא ידעה שוּם תנוּעה. יש שאתה פּוֹגש אדם ושוֹמע מפּיו את כּל אוֹתם המוּשגים, שעל שלילתם נבנתה הציוֹנוּת. והנך מתאַדם מבּוּשה בּשמעך שהאיש הזה הוֹּא “מי שהיה” ציוֹני. הכּל נמחק, הכּל נשכּח, כּאילוּ לא היה כּלוּם.

מאַין השטחיוּת המַחפּירה הזאת? מי שהוּא ימצא תנחוּמין בּזה, שבּציבּוּריוּת העברית קיימת השפּעת גוֹמלין. הציוֹנוּת מוּשפּעת אבל גם משפּיעה, נקלטת בּאחרים. נכוֹן הדבר, אבל האם בּכמוּת כּזאת העלוּלה להביא לידי גאוּלה, לידי גילוּי רצוֹן? בּמוֹחי מצטיירת התנוּעה הציבּוּרית העברית לכל אגפּיה כּעין סוּלם מוּצב ארצה, וראשוֹ איננוּ מגיע השמימה. זה שלמטה מעפּיל לעלוֹת, והעוֹלה – סוֹפוֹ לרדת.

והתנוּעה הציוֹנית-הסוֹציאלית? זוֹ שבּהילוֹ נר אלוֹהים על ראשה, בּתחילת התרקמוּתה, שאפה למצוֹא בּיטוּי למַאוַיי-נפשוֹ וכוֹחוֹתיו המתפּרצים של האדם בּישׂראל, שאמרה להרים את המרד הציוֹני למדרגת מרד כּללי בּמשטרים וּמוּשׂגים השׂוֹררים בּעוֹלם, זוֹ שנוֹלדה מתוֹך בּיקוֹרת חיוּנית, חפשית מהדוֹגמוֹת הישנוֹת והחדשוֹת, מתוֹך רגש רבוֹלוּציוֹני-נפשי, המתפּרץ גם כּנגד הרוּטינה שבּרבוֹלוּציה – הידיעה להחזיק מעמד? האם לא הכניסה גם היא את צוארה בּעוֹל הסביבה, האם לא נפלוּ מבצריה אחד אחד תחת תגרת הרוּחוֹת המנשבוֹת, אם לא אבדוּ לה אחד אחד פּניניה העיקריים, עצמיוּתה, רעננוּתה, ה“חיוּת שבּלב” שהביאה אִתה, והיתה לסכוֹלַסטיקה מאוּבּנת, לפרַזיאוֹלוֹגיה שטחית וחנוּטה, לרַדיקליוּת מהמין הניֶקראסוֹבי ¹²:

Чтo ᴨocᴫeдняя eмy kнижka ckaжeт, тo eмy cвepxy нa дyшy дяжeт ¹³

למאַסף אחרי המחנוֹת? וּפליטיה האם לא נתפּזרוּ על פּני יַמי הגלוּת, אחרי שצללוּ וחרבוּ מַעיני לבּם, מבּלי להציל את נפשם?

ואילוּ הכּוֹחוֹת המעטים בּתנוּעה הציוֹנית שהחזיקוּ מעמד, שעל-ידי ריכּוּז הכּוֹחוֹת הנפשיים לצד אחד, על ידי חוֹסר התרשמוּת מהחיים המפכּים סביב – עמדוּ כּסלע איתן, בּאיזה כּוֹפר קנוּ הם להם את עמידתם זוֹ? מה היה לציוֹנוּת שלהם – האם לא פּרחה נשמתה, לא הצטמקה ואבדוּ לה כּוֹחה וליחה? אבן בּוֹחַן אחת יש לנוּ, שעל פּיה אנחנוּ יכוֹלים לשפּוֹט על ערכּה של תנוּעת התחיה בּאוֹתה הצוּרה שנשתמרה: יחסה לשאלת העבוֹדה. מהוֹפעתה הראשוֹנה היתה שיבת ציוֹן כּוֹללת בּתוֹר חלק בּלתי נפרד גם את השיבה לעבוֹדה ולאדמה. אצל בּני בּיל“וּ ויוֹרשיהם לא חדלה גם עריגה אי-בּרוּרה להשלטת העבוֹדה בּחברה היהוּדית העתידה. אבל הציוֹנוּת ה”ריאלית" התפּשרה גם עם הקלקוּל העיקרי של חיי העבר: האדמה היתה לעסק, לספּקוּלציה, והעבוֹדה נמסרה לידי זרים.

ואדם כּמשה ליבּ ליליֶנבּלוּם, הריאַליסט והפּשטן, זה שהבין כּל כּך שאין לעם תרוּפה מבּלעדי עבוֹדה ואדמה, שלחם בּעד זה כּל ימי חייו בּעצמוֹ וּבסביבה, לא הבין לעת זקנה לנפש אלה שבּאוּ להגשים את זה בּחייהם.
וּבעל "על פּרשת דרכים", המחזיק את אַמַת המידה של מוּסר הנביאים בּידוֹ, שידע לפנים להרעיד את לבּנוּ בּדַבּרוֹ על ה"עם כּי יחרב" ועל הכּיעוּר שבּ"עבד כּי ימלוֹך" – נוֹשׂא את עיניו בּערוֹב שמשוֹ כּלפּי "הטיפּוּס היפה" של ה"בּוֹעזים" החדשים [^ftn14], המזוּמנים לסדר תערוּכה של "תרבּוּת מקוֹרית" על גבּי עבדיהם.

מה עלוּב וּמעליב זה המַראה. האין פּה המַפתח המגלה לנוּ את כּל עמידתנוּ דלים וריקים?

רק עם היציאה הממשית מן הגיטוֹ מוֹצאת הציוֹנוּת את אפשרוּת תיקוּנה. שינוּי המרכּז הגיאוֹגרפי הוֹלך ונעשׂה ממילא, בּהכרח פּנימי, בּאוֹפן סטיכי – אם אפשר להשתמש בּטֶרמין זה בּמקוֹם שלטוֹן ההכּרה והרצוֹן – לשינוּי מרכּז מוּסרי וחיוּני. ירוּשת אבוֹת, סבל הדוֹרוֹת וקלקוּלי ההיסטוֹריה מפַנים לאט לאט את מקוֹמם – אם כּי בּהתנגדוּת הגוּנה – לכּוֹחוֹת החדשים המוֹרדים בּהם. הנה הוּא מתקרב שינוּי הערכין, הצפוּי בּרוּח הקוֹדש של השירה העברית, שינוּי הערכין בּחוֹמר ורוּח. בּמקוֹם החוֹמר העכוּר של חיי הגיטוֹ – חיי אדמה ועבוֹדה, בּמקוֹם חיי הרוּח של הגיטוֹ העתיק והמחוּדש – האדם שנברא ישר. עוֹד רב המהלך עד איש האדמה והאדם ההוֹלך קוֹממיוּת. אבל אנחנוּ – בּדרך אליו. הגאוּלה חדלה להיוֹת מליצה לאוּמית גרידא. היא קוֹרמת עוֹר ועצמוֹת וּמקבּלת נשמה חיה, אישית. אדמה ועבוֹדה. אֶפס קָצֶהָ אנחנוּ רוֹאים, וּמי יפקח לנוּ את עינינוּ לראוֹת את הנצוּרוֹת הצפוּנוֹת בּכנפיה?

אלוּל תרע"ב.

¹

(לוַעדת התימנים שעל יד המשׂרד הארץ-ישׂראלי)

עלה בּגוֹרלי להיוֹת עֵד למעשׂים שנעשׂוּ בּציבּוּר עברי בּאחת המוֹשבוֹת בּארץ-ישׂראל. מעשׂים שתפארת הם לעוֹשׂיהם, ושיש מהם ללמוֹד גם על טהרת הרוּחוֹת ועל חוּש-הצדק של אוֹתה הסביבה שבּתוֹכה נעשׂוּ. אפשר תאמינוּ לי, שלא היה בּרצוֹני להוֹסיף פּחם על אש התמיד של זרוּת והתנכּרוּת בּין חוּגים שוֹנים שבּציבּוּרנוּ, המתלקחת לפעמים קרוֹבוֹת בּיתר שׂאֵת. יוֹדע אנכי את כּל חוּלשת כּוֹחם של המתמרמרים שלנוּ, וּמה תוֹעלת בּרוּגזם? ואין לי שוּם רצוֹן להוֹסיף צער על צערם ולשלוֹל את שארית המנוּחה מאוֹתם האנשים שגם בּלאו הכי אין בּהם משלוַת הרשעים. אבל כּל דרכי השלוֹם שבּחרתי להגן על העשוּקים מידי עוֹשקיהם, מבּלי לגלוֹת קלוֹן אנשים מישׂראל בּרבּים, לא הביאוּ לשוּם תוֹצאוֹת. לעבוֹר על כּל מה שראיתי בּשתיקה אי אפשר לי, מפּני שעיני ראוּ ולא זר בּדם נפשוֹת אנשים נקיים, המוּכּים על לא חמס בּכפּם, וגם בּכל עיווּת-הדין שנעשׂה למוּכּים, דוֹרשי המשפּט, על ידי בּחירי עם סגוּלה, בּארץ סגוּלה. פּוֹנה אני אליכם, מפּני שבּמצב ציבּוּרנוּ, בּקהוּתוֹ וּקרירוּת-נפשוֹ לדברים הנוֹקבים את עוֹמק ההוָיה שלנוּ, המערערים את אפשרוּת קיוּמנוּ והמשפּילים עד שאוֹל את ערך קיוּמנוּ, אין למי לפנוֹת. אין כּתוֹבת. ואתם המטפּלים בּאוֹפן רשמי בּעניני התימנים, סוֹף סוֹף הכי קרוֹבים אל החלל. אספּרה לכם את מה שראוּ עיני, וּבעד כּל אוֹת ותג, מדברי הנני נכוֹן לתת דין-וחשבּוֹן לא רק לפני המשפּט החוּקי, כּי אם גם לפני הדיין הפּנימי שבּלב.

בּמוֹצאי-שבּת, כ“א בּתמוּז, לנתי, בּעברי בּדרך, בּתוך קבוּצת פּוֹעלי ישׂראל שבּכרכּוּר. בּאמצע הלילה העירוּני ארבּעה תימנים, יחפים וערוּמים למחצה, שדיבּרוּ מתוֹך קוֹר וּרעדה. הם עכשיו בּאים מחדרה. בּני המוֹשבה השוֹמרים התנפּלוּ עליהם כּשהם ישנים לבטח, ערוּמים בתוֹך שׂקיהם ², והכּוּם. יוֹתר לא תפסתי. רק הסימנים החיים של מקרה הלילה מילאוּ אחרי הדברים: חַבּוּרוֹת וצלקוֹת מגוָנים שוֹנים, כּחוּלים ואדוּמים על חלקי הגוּף השוֹנים, והנה מכּה ארוּכּה, קרוּשת-דם, מכּת-”קוּרבּאטש“³ על פּני קדקדוֹ של הזקן. כּוֹאבים, עגוּמים ונעלבים בּאוּ אלי לדרוֹש משפּט והגנה. העלוּבים חשבוּ בּתמימוּתם, שאיזוֹ תעוּדת-בּחירה בּעוֹלם הפּוֹעלים מַנחילה גם כּוֹח בּעוֹלם הזה. לפני שחר יצאנוּ לחדרה לבקש משפּט מוַעד המוֹשבה. את המכּוֹת והפּצעים בּדק הרוֹפא הד”ר בֶּהם, והעיד עליהם. בּבית הרוֹפא נזדמן לנוּ חבר ועד המוֹשבה שכּבר ידע לספּר על דבר תימנים-מַכּים וגם להטיף מוּסר לפּצוּעים: לא טוֹב הדבר, מלחמת אחים וכוּ'. בּבית הועד גם נוֹדע לנוּ, שמסַדרי השמירה: א. מַדוֹרסקי, ל. מדוֹרסקי, סוּלימאן מזרחי ונ. רוֹטמן כּבר פּנו בּקוּבלנה על התימנים, ועכשיו לא ידוּע מי המאשימים וּמי הנאשמים.

כּשלאחרי הרבּה השתדלוּיוֹת הסכּים ועד המוֹשבה לקרוֹא למשפּט באוֹתוֹ יוֹם, ונתאספוּ השוֹפטים החשוּבים כּמר צ. כ., ל.ש., א. ס. וישבוּ כּסאוֹת למשפּט, כּבר הוּברר מי הם המאשימים וּמי הנאשמים. אצל השוּלחן ישבוּ בהרחבה נטוּרי-קַרתא ה"ה הנכבּדים: א. מַדוֹרסקי, ל. מדוֹרסקי וסוּלימאן מזרחי, התּה התנוֹצץ בּכּוֹסוֹת המוּגשוֹת, שׂוֹחחוּ, התלוֹצצוּ ויהתלוּ. ממוּלם על הספסל, עלוּבים ונשפּטים, כּשׂיוֹת נאלמוֹת ישבוּ התימנים. פּרוֹטוֹכּוֹליסט רשמי לא היה. אחד מחברי הועד, הפּגוּם קצת בּעניני “עברי”, שפּעמים לא היה תוֹפס אפילוּ מה שאוֹמרים התימנים, רשם מה שרצה ולא רשם מה שלא רצה. והרבּה עדוּיוֹת חשוּבוֹת אפילוּ לא נרשמוּ וגם נשכּחוּ תיכף וּמיד מזכרוֹן הועד (על זה יכוֹלים להעיד כּל הנוֹכחים הצדדיים בּשעת המשפּט).

ואחרי כּל הנהלת המשפּט בּאוֹפן זה, מדברי כּל העדים והנאשמים גם יחד התבּררוּ הדברים כּל כּך, עד שבּגוּף העוּבדה אין להטיל ספק משוּם צד.

באחת-עשׂרה בּלילה בּאה החבוּרה של ראשי נטוּרי-קרתא (א. ס., ל. מ., ס.מ., נ.ר.) אל מעוֹן התימנים, שבּמגרש קלַז. דפקוּ בּדלת של התימני יהוּדה בּן זכריה, מי שהיה שוֹמר ועזב את השמירה מפּני שזה שלוֹשה חדשים לא בּא על שׂכרוֹ (יתר התימנים ישנוּ בּשעת מעשׂה בּחוּץ אצל הבּית). יהוּדה פּתח ויצא. אחז א. מדוֹרסקי בּזקנוֹ, זקן יהוּדי שמתבּקש למריטה, וסימן אחיזה זוֹ עוֹד נשאר בּקצה החוֹטם, והתחיל לחרף אוֹתוֹ בּערבית. על שאלת השוֹפטים: למה הלכתם בּלילה לבית יהוּדה בּן זכריה? היתה רק תשוּבה אחת: הלכנוּ לנזוֹף בּוֹ על שהוּא בּן-מרד, וּמסית את השוֹטרים לבל ילכוּ לשמוֹר. קם משנתוֹ שלוֹם בּן יעקב הזקן, ששכב בּשׂקוֹ מבּלי כּסוּת לעוֹרוֹ, ניגש אל א. מדוֹרסקי והתחיל מלמד זכוּת על חברוֹ, שאין הוּא חייב בּחטא זה כּלל. בּשׂכר הגנה זוֹ פּגע בּוֹ סוּלימאן מזרחי בּ“קוּרבּאטש” בּראשוֹ וּפצעוֹ. מי נתן את המכּה הראשוֹנה אמנם לא הוּברר בּשעת המשפּט. כּל אחד האשים את חברוֹ. אלא שהתימני הזקן צייר בּתנוּעוֹת כּאלה את כּל מהלך הענין, עד שחבר הועד העיד עליו בּתוֹך מהלך המשפּט: ניכּרים דברי אמת. אחר כּך התחילה החבוּרה “לעבוֹד”: סוּלימאן בּקוּרבּאטש, האשכּנזים “הקוּלטוּריים” בּפנסי החשמל שבּידיהם, להפּיל אימה וגם סַנורים על התימנים “הפּראים”. שני התימנים האחרים, שישנוּ שם, טוען סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה, קיבּלוּ מכּוֹת הגוּנוֹת. על כּל שאלוֹת השוֹפטים טוֹען סעדיה בּן זכריה (הוּא חֵרֵש): אני ישן והם מכּים (הוּא קיבּל את המכּוֹת בּאחוֹרוֹ). סוּלימאן מזרחי יצא מכּליו. לפי דברי התימנים כּוֹנן את האקדח, לפי דברי חבריו – הצטרכוּ הם בּידיהם להרגיע אוֹתוֹ. כּשהחבוּרה עזבה את בּמת-המשׂחק ורק אחריהם יהוּדה בּן זכריה פּח. הוּא עצמוֹ מוֹדה בּזה. אלה הדברים שהתבּררוּ לפני כּל הנוֹכחים בּשעת המשפּט. מי גרם לשׂריטוֹת שבּפני סוּלימאן מזרחי ולשׂרטת שבּחטמוֹ של א. מדוֹרסקי, אם פּצעי-אוֹהבים (בּעצרם זה בּזה, לפי דבריהם) אוֹ זריקת הפּח (הם אוֹמרים שגם אבנים נזרקוּ בּהם) לא נתבּרר.

שוּם סיבּוֹת אחרוֹת להתנפּלוּת זוֹ – מלבד ההאשמה בּהסתה – לא הוּבּעוּ אפילוּ מצד נטוּרי-קרתא המאשימים.

פּרסוּם פּסק-הדין נדחה. קהילת התימנים היתה סוֹערת ונרגזת. האמוּנה בּמשפּט-צדק מצד המוֹשבה כּבר דעכה בּלבּם. בּלגלוּג מר היוּ מדבּרים על דבר זה. היוּ איוּמים מצד יחידים, שהם בּעצמם יעשׂוּ משפּט בּמַכּה הראשי, היתה דרישה לעזוֹב את השמירה תיכף וּמיד, מאשר לשמוֹר תחת ידי מנהלים כּאֵלוּ. ועד הפּוֹעלים עסק בהַשקָטה.

למחרתים הוֹדיע הועד את פּסק-דינוֹ.

הרי לכם נוּסח פּסק-הדין מבּלי לגרוֹע דבר. וּראוּ והיוָכחוּ מַהוּ משפּט-צדק של ועד מוֹשבה בּישׂראל:

"לכבוֹד ה' שלוֹם בּן יעקב וּליתר התימנים היוֹשבים בּהמגרש של קלַז פּה. בּזה מתכּבּדים אנוּ להוֹדיעכם את החלטתנוּ בּדבר המריבה שהיתה בּיניכם וּבין מסדרי השמירה:

א) הועד מוֹצא, כּי מסדרי השמירה היוּ צריכים לפנוֹת להועד שהוּא ינזוֹף בּהתימני יהוּדה בּן זכריה, – אם הוּא ראוּי לנזיפה – כּמוֹ כן עשׂה מר אהרן מדוֹרסקי מעשׂה בּלתי אנוֹשי בּהעירוֹ את התימני יהוּדה משנתוֹ ויחרפהוּ, ויתר מסדרי השמירה עשׂוּ שלא כּהוֹגן שלא מיחוּ בּוֹ – לפיכך הוּא מטיל עליהם קנס עשׂרים פרנק בּאוֹפן כּזה: א. מדוֹרסקי 10 פרנק, ל. י. מדוֹרסקי ונ. רוֹטמן – 5 כּל אחד.

ב) שלוֹם בּן יעקב היה הראשוֹן שהתחיל להכּוֹת – לפיכך הוּא משלם קנס 21/2 פרנק.

ג) יהוּדה בּן זכריה שאוֹפן הכּאתוֹ היה אכזרי בּאבנים וּבפחים – משלם קנס 2 פרנק.

ד) סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה לא השתדלוּ להשלים בּין הניצים ועוֹד השתתפוּ בּמריבה – משלמים קנס כּל אחד 11/2 פרנק.

ה) סוּלימאן מזרחי על שחירף וגידף את התימנים ועל שהיה אחד הגוֹרמים למריבה – משלם קנס 4 פרנק.

את כּל הקנסוֹת האלוּ צריכים להכניס לקוּפּת המוֹשבה, אשר החצי מזה מוּקדש לבית המרחץ והחצי השני לקוּפּת חוֹלים של התימנים. בּכבוֹד רב, ראש הועד צבי בּוּטקוֹבסקי, מזכיר הועד מיכאל טיטלמן".

מפּני ריחוּקכם מהמסוּפּר כּדאי אוּלי שאַדגיש לפניכם איזה דברים. להתנפּלוּת בּלילה אין זכר, ויש רק לשוֹן נקיה – “מריבה”. הנני מבקש את המַכּים, אַיָם? הנה תשוּבה בּרוּרה. כּפי שתחזינה עיניכם מיַסרים לא את א. מ. ולא ס. מ., חס ושלוֹם על זַרעא דַאבוּהא, אלא “שלוֹם בּן יעקב (הזקן הפּצוּע בראשוֹ) היה הראשוֹן שהתחיל להכּוֹת”, וּבעד זה קוֹנסים אוֹתוֹ רק בּשני פרנק וחצי, ו“יהוּדה בּן זכריה, שאוֹפן הכּאתוֹ היה אכזרי בּאבנים וּפחים משלם קנס שני פרנק”.

וצא וּלמד, מה מידת הרחמים של רחמנים בּני רחמנים, המגיעה עד כּדי לעבוֹר על “ודַל לא תֶהְדַר בּריבוֹ”. המכּים הראשיים משלמים 21/2 פרנק בּשעה שסוּלימאן מזרחי שהיה “נעבּיך” רק “אחד הגוֹרמים למריבה” בּזה “שחירף את התימנים” נקנס לשלם ארבּעה פרנק. ולא רק רחמנוּת, אלא גם רדיפת שלוֹם! סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה (המוּכּים בּתוך שנתם) על שלא השתדלוּ לעשׂוֹת שלוֹם - משלמים קנס. וּכגוּלת הכּוֹתרת למידוֹת הרחמים והשלוֹם בּא לבסוֹף הרצוֹן הטוֹב של ועד המוֹשבה, שהקנס יהיה מוּקדש החצי למרחץ והחצי לקוּפּת-חוֹלים של התימנים.

על משפּט-צדק כּזה של ועד מוֹשבה עברית יש רק לקרוֹע. כּמה נפלנוּ פּלאים, אם אלה הם צעירי המוֹשבה וּמגיניה ואלה שוֹפטינוּ ויוֹעצינוּ. ימים מוּעטים אחרי המשפּט נזדמנתי עם אחדים מתימני חדרה, ויחד קראנוּ מנהמת-לבּנוּ: וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה. הרי לפניכם תמצית הדברים כהוָיתם, לא סיפּרתי לכם כּל מה שידוּע לי מאחוֹרי הקלעים וּמה ששמעתי מפּי אחרים, כּי אם מה שאני יוֹדע וָעֵד. הרי הדברים בּרשוּתכם ואתם עשׂוּ את המוּטל עליכם.

וּדעוּ: יש כּאן לא רק ענין הצלת עשוּק מידי עוֹשקוֹ כּי אם גם – ואוּלי בּעיקר – הסרת החרפּה של חוֹסר כּל משפּט וצדק בּציבּוּר העברי. נכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע ונוֹדה על האמת המכוֹערת וצוֹרבת: יש בּינינו כּאלה שלא די להם בּניצוּל החמרי הנוֹרא שהם מנצלים את התימנים, והרי נעשׂים נסיוֹנוֹת שוֹנים לשעבּד את גוּפם למַכּים, נפשם למַעליבים. והרע הוֹלך וּמתגבּר. נשׂים מחסוֹם בּפני האינסטינקטים הפּראיים והחטאיים של כּוֹבשי-עבדים שבּתוֹך ציבּוּרנוּ: אַל נביא את התימנים למצב של הכּרה, כּי לית דין ולית דיין בּתוֹך עדת ישׂראל בּארץ-ישׂראל, כּי רעוֹת וּמרוֹת תהיינה תוֹצאוֹת הכּרה זוֹ לכוּלנוּ.

גוֹלוּ מעלינוּ את החרפּה.

אב תרע"ג.

(קטעי דברי ממה שנאמר בּועידה הרביעית של פּוֹעלי יהוּדה בּראשוֹן-לציוֹן, כּ“ט בּכסלו תרע”ד)

א. בּמוֹשבוֹת הישנוֹת¹

שוּב אנוּ עוֹמדים בּחשבּוֹן עוֹלמנוּ. מה היא עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, מה ערכּה וּמה תוֹעלת בּתלָאוֹתיה? לא זוֹ הפּעם הראשוֹנה (וּודאי לא האחרוֹנה) בּמשך ימי תקוּפת העליה החדשה, עליית העבוֹדה, שהשאלה עוֹברת בּמחננוּ. עוֹברת, אמרתי. בּאמת הרי גם אינה עוֹברת כּלל. היא קמה וגם ניצבת. אלא שפּעמים היא פּוֹרצת בּיתר עוֹז. הפּעם בּאוּ מאוֹרעוֹת רחוֹבוֹת² עם כּל העלבּוֹן הגדוֹל וּמרי-הכּעס וּמַפּח-הנפש שאחריהם והוֹסיפוּ לשאלה חוֹזרת זוֹ את חריפוּת הרגע וּמרירוּתוֹ. בּאה עליית החוֹרף החדשה, המתגבּרת, עם בּקשת העבוֹדה וחסרוֹנה, וּתלאוֹת החוֹמר וּמצוּקוֹת הנפש וּמבליטים וּמשלימים אוֹתה. בּנוּסח השאלה, בּאוֹפן הצגתה אמנם בּא שינוּי, שינוּי חשוּב וניכּר. אם לפנים, טרם יתגלוּ לפנינוּ אָפקי עבוֹדה אחרים מחוּץ למוֹשבוֹת הקיימוֹת, היתה שאלת התכלית והערך חלה על כּל עבוֹדתנוּ, אין יוֹצא, והיתה משוּלבת בּיאוּש מסוּג ידוּע, בּרפיוֹן ידים ושפלוּת הרוּח, ותוֹצאתה – יציאה ועזיבה, יציאה ועזיבה; הנה הפּעם בּאוּ מעט המעשׂים שנעשׂוּ על ידינוּ, בּכוֹחוֹתינוּ אנוּ, בּמשך השנים האחרוֹנוֹת, ההתחלוֹת הקטנוֹת, ה“כּזית”ים של ישוּב עוֹבד ושוֹאף לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, הפּירוּרים של עבוֹדה ישוּבית לאוּמית, והם הם שנתנוּ לשאלה זוֹ את צוּרתה הנוֹכחית: היאוּש והבּיטוּל חל רק על חלק אחד של עבוֹדתנוּ, על כּיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הישנוֹת, וּשלילה זוֹ בּאה בּשם החיוּב, בּשם העבוֹדה הצריכה להיעשׂוֹת, בּשם הישוּב העוֹמד להיוָצר.

לפני זמן-מה לא היתה מצטיירת השקפת-ישוּב אחרת לפּוֹעל בּארץ-ישׂראל מאשר האמוּנה בּכיבּוּש העבוֹדה היסוֹדית, הפּרימיטיבית. וכל הפּוֹרש ממנה – ממקוֹר חיי העבוֹדה היה פּוֹרש. שאיפת העבוֹדה, שמתחת להכּרה העמיקה אָשיוֹתיה, העמיקה לחפּוֹר, לחוּש וּלכוון, ידעה בּעליית הכּרתה הראשוֹנה רק אוֹפק אחד: המוֹשבוֹת הקיימוֹת כּהוָיתן, אלא שנעשׂה בּתוֹכן חילוּף אחד, בּמקוֹם העוֹבד השׂכיר הזר, בּא העוֹבד השׂכיר שלנוּ. הכּוָנה היתה אחת: לזַכּוֹת את האִכּר, הכּוֹרם, הפּרדסן בּחיל פּרוֹליטריוֹן חקלאי עברי, אם לשם גאוּלת האוּמה אוֹ בּתוֹר מַעבר לחיים סוֹציאַליים אחרים בּעתיד, הכּל לפי המתכּוון. והכּרה זוֹ, למרוֹת כּל הטיפּוּח הרב, בּאה עד מַשבּר-משנה. חוֹמוֹת יריחוֹ של העבוֹדה הזרה וּמשטר החיים הבּנוּי עליה לא נפלוּ מפּני תרוּעוֹת מחננוּ הקטן. וּמחננוּ אף הוּא לא נשאר מַתמיד על עָמדוֹ. מי שבּרח – בּרח, מי שנשתקע בּבִיצת החיים (גם עוֹברי-אוֹרח, הנספּחים על כּל לוָיה מזדמנת, לא חסרוּ לנוּ), וּמי שמתוֹך העבוֹדה עצמה צמחוּ לוֹ כּנפים לחוּש וּלהבין, כּי שאיפת העבוֹדה היא עד לאין חקר יוֹתר רחבה ועשירה מאשר הרעיוֹן להתחרוֹת עם הפּוֹעל בּן-הארץ על ידי השפּלת הצרכים, מאשר הפּרספּקטיבה לקיוּם עלוּב של דוֹרוֹת “בּאטראקים”³, כּי בּכיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת בּתוֹר מַשׂא-נפש – אין די מַלא את הנפש. וּמתוֹך העבוֹדה והעשׂיה של המעטים נתגלוּ מרחבים. וּבשם המרחבים האלה – מרחבים שבּטרם יֵרָאוּ לעין הם קוֹראים לנוּ מרחוֹק וּמחייבים מקרוֹב, דוֹרשים מאִתנוּ עליית-נשמה בּלתי-פּוֹסקת גם בּעבוֹדה וגם בּחיי אנוֹש – אוֹמרים אצלנוּ עכשיו: חדלוּ לכם מהמוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אין תקוה לעוֹבד העברי מהן, לריק יגענוּ. האוּמנם?

ואוּלם קל ואוּלי גם נעים לבטל את הישן והמקוּלקל בּשם חיוּב יוֹתר גדוֹל וחשוּב העתיד לבוֹא. אלא שמצב-רוּח זה טעוּן בּיקוֹרת וחשבּוֹנוֹת ישרים. אַל נתן לוֹ להוֹליכנוּ שוֹלל בּחשבּוֹנוֹת מוּטעים וּמוּגזמים. סוֹף סוֹף הלא בּקשרי מלחמה תמידיים אנוּ עוֹמדים: בּמפריעים רבּים וקשים מבּית וּמחוּץ. וּמחשבּוֹנוֹת מוּטעים תסבּוֹל קוֹדם כּל העבוֹדה שלנוּ, כּי בּהם משנה-חוּלשה וּמכשוֹל על מכשוֹלינוּ.

העליה החדשה, עליית העבוֹדה, מוֹנה כּבר עשׂר שנוֹת חיים. וּמקץ עשׂר שנים, כּשאנוּ בּאים לחַשב את חשבּוֹן העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת – הרינוּ רוֹאים רק מה דל וָמךְ ערכּנוּ, ועד כּמה המטרה, כּיבּוּש העבוֹדה, ממנוּ והלאה.

כּל השקעת-רכוּש חדשה, כּל מטע חדש, כּל כּניסה של משפחה עשירה לתוֹך המוֹשבוֹת הקיימוֹת – מַרבּים את העבוֹדה הזרה וּמרחיקים אוֹתנוּ משאיפתנוּ, גוֹזלים חלק מתקוָתנוּ. עדיין לא נמדד ולא נחקר אצלנוּ מצב העבוֹדה הזרה ואין אנוּ יוֹדעים כּלל על דבר צמיחתה וגידוּלה הבלתי-פּוֹסקים. מי שאינוֹ עוֹבד אין לוֹ שוּם מוּשׂג ואינוֹ יכוֹל לצייר לעצמוֹ כּמה עבוֹדה קוֹלטת לתוֹכה אדמת תרבּוּת, אדמת נטיעוֹת והשקאה. ואיזה חלק מתוֹך כּל זה נעשׂה על ידינוּ? הלא כּל עיקר העבוֹדה הזאת נעשׂה גם עכשיו, כּמקוֹדם, בּידי זרים.

וּמַהוּ כּל הריבּוּי העלוּב של העבוֹדה העברית בּמשך עשׂר שנים מוּל חיל הרכוּש הנוֹסף והעבוֹדה הזרה שנקלטוּ בּזמן האחרוֹן בּאדמת הישוּב הישן, נקלטוּ וגם עשׂוּ פּרי?

וּמצב הפּוֹעל הבּא?

עדייין שערי המוֹשבוֹת, גניהם וּפרדסיהם סגוּרים לפניו. עדיין ישנן כּמה וכמה נחלאוֹת יהוּדיוֹת שכּף-רגל עוֹבד יהוּדי לא עלתה עליהן. כּּל אוֹתוֹ הקוֹשי של הכּניסה לתוֹך העבוֹדה, של קבּלת עבוֹדה וחוֹסר העבוֹדה לפרקים קרוֹבים, וּתנאי הקיוּם הקשים, והעלבּוֹן התמידי, הבּלתי-פּוֹסק, בּיוֹדעים וּבלא-יוֹדעים, ההרגשה שאתה פּה אוֹרח לא-קרוּא ולא-רצוּי, שגם בּלעדיך יכוֹלים פּה “בּעגעהען זיך”, שאתה פּה מיוּתר, והוּא, האזרח, הוּא כּאן נחוּץ וּבלעדיו בּאמת אין פּה היכוֹלת להתקיים; וכל הסביבה המבטלת וּמדכּאה, הנכריה אוֹ מתנַכּרת – האין בּכל זה כּדי לשַגע, להמית את אש הנעוּרים, לשבּוֹר את כּל התקווֹת והרצוֹנוֹת הטוֹבים, למרר את הנפש לעוֹלמי עד? יאוּש וּמפּח-נפש בּכל פּינה שאתה פּוֹנה.

ואת כּל הדברים האלה, אם חי אתה ועוֹבד בּתוֹך המוֹשבה הישנה, הנך חוֹשב לא פּעם ולא פּעמַים, אלא רוֹאה וחש מדי יוֹם בּיוֹמוֹ. בּבּוֹקר וּבערב אתה עוֹבר על פּני הפּרדסים הנטוּעים והניטעים – ו“לֹא רְסִיסֵי זֵעָתִי אֶת-מֶגְרְפוֹת אַדְמַתְכֶן הַשְּׁחוֹרָה הִרְטִיבוּ”. בּערב בּערב אתה פּוֹגש צעירים וּצעירוֹת, פּזוּרים ויתוֹמים בּתוֹך הסביבה הזרה, מבקשים עבוֹדה – ואיננה בּשבילם, ונכלמים הם מתפּזרים לזויוֹתיהם. וגם את הסביבה עצמה אתה רוֹאה בּכל הזדמנוּת ואת יחסה, יחסה לפּוֹעל ולעבוֹדה שהיא נוֹתנת אוֹ אינה נוֹתנת לוֹ כּרוֹב חסדה. וככה יוֹם יוֹם, ערב ערב, שנים תמימוֹת.

וּמִמרוֹמי הנפש בּוֹקעת השאלה: למה כּל העמל הזה, וּמה תוֹעלת בּכל הנשמוֹת הצעירוֹת המוֹסרוֹת את עצמן טרף לשיני הסביבה המשחיתה בּהן?

ואוּלם אנחנוּ לא נאמר לכלוֹא את רוּח המעפּילים לעלוֹת, כּמוֹ שאמרוּ לעשׂוֹת ועשׂוּ רבּים וטוֹבים לפנינוּ, שידעוּ בּבירוּר וּבבטחה שארץ-ישׂראל זקוּקה לא לעוֹבדים אלא לבעלי ה“מאוֹת”. לא נעשׂה את זה, מפּני שאין אנוּ מסתפּקים בּזה שאנוּ רוֹאים לפני עינינוּ, מפּני שעינינוּ נשׂוּאוֹת מעֵבר לישוּב הישן. אנחנוּ נכוֹנים לעבוֹר את כּל המדוֹרוֹת של הישוּב הישן, יען כּי חוּץ מגבוּליו אנוּ אוֹמרים לתקוֹע את יתדוֹתינוּ, יען כּי עבוֹדתנוּ בּתוֹכוֹ היא בּשבילנוּ רק פּרוֹזדוֹר לעוֹלם אחר, לעוֹלם העתיד להיבּנוֹת בּכוֹחוֹתיה של העבוֹדה העברית. וּמאמינים אנוּ בּכוֹחוֹתינוּ וּבכוֹחוֹת אלוּ שיבוֹאוּ אלינוּ, ויִלָווּ אלינוּ, שעוֹד נפלס לנוּ דרכים. והרגשה זוֹ, והכּרת העבוֹדוֹת האחדוֹת שעשׂינוּ – הכּיבּוּשים, הקבוּצוֹת, השמירה, מוֹשבי הפּוֹעלים, כּל אלה שעוֹד לא הצטרפוּ לשיטה, אבל בּלב כּבר היוּ לאחדים: ישוּב עוֹבד עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם – הרגשה זוֹ וּשאיפה זוֹ הן הן המאַמצוֹת את ידינוּ ואת לבּנוּ.

––––––––

ואף גם זאת. חשבּוֹנוֹת העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת טרם נגמרוּ. גם אחרי כּל הדברים שנאמרוּ לעיל, דברים שמהם אין לגרוֹע, יש עוֹד מה להוֹסיף. יש עוֹד להפוֹך ולהפוֹך גם בּערך זה שנעשׂה בּמוֹשבוֹת על ידי העבוֹדה העברית. גם בּערך כּיבּוּש העבוֹדה עצמוֹ ותוֹצאוֹתיו.

אמת החיים וּרצוֹן החיים מחייבים אוֹתנוּ לאמוֹר לעצמנוּ, כּי עם הכּרת כּל קשי-המצב וּמרוֹרוֹתיו, עדיין אין מקוֹם לביטוּל ערך עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת, כּי עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת עשׂתה פּרי.

כּן, חברים, “התקווֹת הגדוֹלוֹת של כּיבּוּש העבוֹדה לא נתקיימוּ”. גם מבּחוּץ גם מבּפנים לא התמַעטוּ בּמשך עשׂר השנים האלה העיכּוּבים. לא רב היה מחננוּ, מחנה הכּוֹבשים. וגם רבּים מאִתנוּ בּרחוּ מן המחנה בּאפס כּוֹח ורצוֹן, בּהעדר קוּרבה אמיתית לעבוֹדה, ואוּלם “נוֹע תנוּע”.

כּאלף נפש עוֹבדוֹת בּיהוּדה, וכחמש מאוֹת בּגליל – זוֹהי הנפש אשר רכשנוּ לנוּ בּעבוֹדתנוּ. וּמזה כּשמוֹנה-תשע מאוֹת נפש עוֹבדוֹת בּתוֹך המוֹשבוֹת הישנוֹת. הנה הוֹלכת ונוֹצרת המשפּחה העוֹבדת בּזקניה וּבנעריה. הנה נפתח פּתח צר ודרכּוֹ נכנסת העבריה העוֹבדת, הכּוֹבשת לה מקוֹם בּתנאים הכי-קשים ועל אף כּל המכשוֹלים. הנה עליית תימן – מי גרם לה ואת ערכּה בּעתיד מי יראה? הנה צמחוּ לנוּ שכוּנוֹת עוֹבדוֹת: נַחליאל, מחנה-יהוּדה, שכוּנת התימנים בּרחוֹבוֹת. מי יֵדע לנבּא כּמה קבוּצוֹת, כּמה מוֹשבי עוֹבדים עתידים אלה להוֹציא לנוּ? והנה מוֹשבי העוֹבדים – עין-גנים, נחלת-יהוּדה. גם אלה דרך המוֹשבוֹת הישנוֹת בּאוּ אלינוּ. ואת כּל אלה מי גידל לנוּ?

וצריך עוֹד לעמוֹד על עיקר הדבר. עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת לא זה בּלבד שפּרצה וּפוֹרצת איזה סדקים בּתוֹך המוֹשבוֹת, סדקים שאוּלי גם יתרחבוּ מאליהם, ערכּה העיקרי הוּא בּזה ששימשה פּרוֹזדוֹר וּבית-הכנה לצוּרוֹת העבוֹדה והישוּב החדשוֹת. כּּיבּוּש העבוֹדה בּתוֹך הישוּב הישן חדל להיוֹת מטרה בּפני עצמוֹ, דרכּוֹ אנוּ עוֹברים הלאה, והוּא היה לנוּ למוֹט-תנוּפה בּשביל התפּתחוּת הישוּב החדש. וכיבּוּש העבוֹדה היה “אב-מלאכה” לכל עשׂייתינוּ. ממנוּ פּינה, ממנוּ יתד.

אילמלא העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, אילמלא התנוּעה לכיבּוּש העבוֹדה, לא היוּ לנוּ כּל המעשׂים שנעשׂוּ בּשנים האחרוֹנוֹת על ידי הפּוֹעל ועל יסוֹד העבוֹדה העברית. העבוֹדה העברית היתה לעוּבדה. והעוּבדה כּוֹבשת את ההכּרה, מעוֹררת מוּסר-כּליוֹת ודוֹחפת למחשבה ולעשׂיה. מי שלימד אוֹתנוּ אמוּנת-אוֹמן בּעצמנוּ וּבעבוֹדתנוּ, את ההכּרה “כּי אם אני כּאן – הכּל כּאן”, כּיון גם אל המציאוּת “הכי-ריאַלית”. נקיפת המַעדר, שערכּה בּה בּעצמה, עוֹשׂה רוֹשם בּכל הספֵירוֹת, גם בּאלה שקוֹרין להן עליוֹנוֹת. אם למשל, תוֹשבי פּתח-תקוה שקנוּ את אדמת עין-חי, מוֹצאים לנחוּץ, לפּחוֹת, לתקן תקנה בּכתב על דבר עבוֹדה עברית בּאדמתם, בּמהלך שתי שעוֹת מפּתח-תקוה, מה זה בּא ללַמדנוּ? האין זה שבּעבוֹדתנוּ בּפתח-תקוה אנוּ כּוֹבשים את העבוֹדה בּעין-חי? ולאו דוקא בּעין-חי. כּּל כּיבּוּשי-העבוֹדה החדשים מרוּחמה עד דגניה, תחילתם נעוּצה בּתוֹך נקוּדת-הכּיבּוּש הראשוֹנה, בּתוֹך העבוֹדה והמלחמה בּעד העבוֹדה בּמוֹשבה הישנה.

כּיבּוּש-משנה היא עבוֹדתנוּ. כּּוֹבשים אנוּ קוֹדם כּל את עצמנוּ, מחנכים את עצמנוּ בּעבוֹדה וּבניסיוֹן, עוֹשׂים את עצמנוּ כּלי ראוּי לתפקידוֹ. וכוֹבשים גם את האחרים, זוֹרעים את הכּרת העבוֹדה, בּוֹראים את אפשרוּתה.

ואת מלחמתנוּ בּעד העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת אַל לנוּ לעזוֹב אף רגע, כּי בּנפשנוּ היא. תמימוּת יתירה היא לחשוֹב בּתנאינוּ היוֹם על דבר ריכּוּז העליה בּתוֹך הפּינוֹת החדשוֹת שבּראנוּ בּלבד. לא לצמצם את העבוֹדה העברית בּתנאים ידוּעים וּבחוּגים מוּגבּלים כּוָנתנוּ, אלא להרחיב בּלי הפסק את ההיקף שלה, להכּוֹת גלים בּכל מלוֹא הארץ. לכל סדק, לכל פּרצה נשתדל להיכּנס וּלהכניס.

ועוֹד איזה שינוּיים הוֹלכים וּמתרקמים בּתוֹך חיי המוֹשבה עצמה. גדוֹלוֹת אַיִן, אבל החיים פּוֹסקים מעמידתם ומתחילים לשטוֹף, זה גם כּן מוסיף תקוה. ואנוּ – מארץ-ישׂראל לא ניוָאש, על תביעוֹתינוּ לא נוַתר. ואף על שעל אדמה אחד לא נסתלק מתקותנוּ. אָפקי העבוֹדה העברית אינם מוּגבּלים. והרבּה שלוּחים להיסטוֹריה. ואם בּמשך עשׂר שנים, בּכוֹחוֹת מצוּמצמים מאד, מבּלי נסיוֹן ועבר, מבּלי אפקים בּהירים, אפשר היה להכניס לתוֹך המצב הקיים אלף נפש עוֹבדת – הרי דבר הוּא. האין לנוּ לקווֹת שבּתגבּוֹרת הכּוֹחוֹת, בּהרחבת ההכּרה של העבוֹדה העברית, והעיקר בּהבנה אמיתית של ערך הישוּב בּעוֹבד וּבעבוֹדה נמרצת ליצרתוֹ, – נבקיע גם את החוֹמוֹת הבּצוּרוֹת?

כּשאני לעצמי, בּשעה שהנני מתבּוֹנן בּמה שנעשׂה על ידי העבוֹדה העברית וּבהשפּעתה, בּחיי היחיד והציבּוּר, בּחוֹמר וּברוּח, בּקפלים וּבקמטים שוֹנים של החיים, בּזויוֹת אשר לא פּיללנוּ – הריני משתוֹמם. לא שקר נחלנוּ. זר לא יבין זאת.

––––––––

עליית העבוֹדה הוֹלכת וּמתגבּרת. עלינוּ לפַנוֹת את דרכּה וּלהרחיב כּל כּמה שנוּכל את השערים לפניה. כּוֹח הקליטה של הישוּב החדש, העוֹבד, הוּא עדיין קטן, אינוֹ מספּיק. נתאמץ נא להרחיב את הפּה הצר של בּית-הקיבּוּל הגדוֹל, של המוֹשבוֹת הישנוֹת. תשמשנה הן לנוּ בּתי-ספר, חַווֹת-חינוּך.

יש ויש ללמוֹד בּתוֹך הישוּב ה“ישן”, בּעל העבר של שלוֹשים ומעלה: ועלינוּ ללמוֹד בּוֹ וּמתוֹכוֹ. נקח כּל מה שאפשר לקחת מתוֹכוֹ. וּבצאתנוּ ממנוּ למרחב, לעוֹלם היצירה הישוּבית – נעלה מבּית-המדרש הזה את כּל החיוּב שישנוֹ בּוֹ, נלמַד בּוֹ קוֹדם כּל לעבוֹד ולדעת את העבוֹדה למקצוֹעוֹתיה, את הסַדרנוּת הבּעל-בּיתית, את מסוֹרת העבוֹדה, את כּל מה שיש ללמוֹד אצל המשוּבּחים שבּוֹ. אפס, דבר אחד לא נוּכל ללמוֹד בּוֹ – את האכּרוּת השלמה, רבּת הסעיפים, כּי איננה פּה. את כּל אוֹתם הסעיפים שהם הם גוּפי המשק של האכּר: את גן-הירקוֹת, ואת הטיפּוּל בּפרה, את גידוּל העוֹפוֹת ואת תעשׂיית החלב – לא נמצא פּה, כּי נפקד מקוֹמם בּישוּבנוּ הישן; דברים אלה אינם ניתנים להיעשׂוֹת בּידי אחרים.

אבל בּמוֹשבוֹת הישנוֹת שלנוּ יש ללמוֹד לא רק מה שאפשר לעשׂוֹת כּי אם גם מה שאסוּר לעשׂוֹת, אם חֲפֵצֵי עבוֹדה וחיי-אנשים אנחנוּ. יש דברים שכּדאי להתרחק מהם גם בּעוֹדנוּ שם, ועל אחת כּמה וכמה בּצאתנוּ משם.

וראשית כּל – העבוֹדה הזרה. לכאוֹרה אין צוֹרך לברר בּקרב חוּגינוּ אנוּ את הענין הזה. העוֹבד העברי בּארץ הרגיש מן הרגע הראשוֹן את טעמה של “האנטישמיוּת הכּלכּלית” וידע להעריך אוֹתה. בּזמננו צריך להיוֹת עיור אוֹ חרש בּכדי שלא להבין כּי בּשלטוֹן העבוֹדה הזרה אין שוּם תקוה לישוּב עברי בּארץ. ואוּלם כּוּלם מבינים מה ערכּה של תחית-עם הנעשׂית על ידי קבוּצת סרסוּרים ורוֹדי-עבדים על כּתפי עם זר. על מה, שכּמדוּמני, עדיין לא עמדוּ אצלנוּ די, זהוּ אָפיה של העבוֹדה הזרה. זוֹהי לא סתם עבוֹדת שׂכירים, בּני עם זר, מפּני שתחת הצוּרה הקפּיטליסטית החיצוֹנית מסתתר דבר הרבּה יוֹתר נוֹרא ואיוֹם – כּל הסימנים המוּבהקים של משטר העבדוּת ויחסי-האנשים השׂוֹררים בּוֹ. והרבּה, הרבּה דברים מחיינוּ הארץ-ישׂראליים יתבּררוּ לך רק כּשתכּיר לדעת שבּתוֹך סביבה של שעבּוּד, של רוֹדי-עבדים אתה נמצא. וזוֹהי גם אחת הסיבּוֹת העיקריוֹת מדוּע כּל כּך קשה לפּוֹעל עברי למצוֹא לוֹ מדרך כּף-רגל. וזוֹהי אוּלי הסיבּה, מדוּע זכתה עליית התימנים לקבּלת-פנים כּזוֹ בּמוֹשבוֹת, וּמדוּע קוֹרים אצלנוּ מקרים כּאלה שבּשוּם חברה הגוּנה אי אפשר להם שיקרוּ. וּכשאתה חי בּזה הנך קוֹלט מבּלי משׂים את אויר השעבּוּד הזה (למשטר זה יש, כּמוּבן, גם מעריצים שלוֹ, המוֹצאים בּוֹ הרבּה צדדים אידיאַליים, כּדרך כּל “הקריפּוֹסטניקים”, וּמגינים עליו בּשם קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת וּבשם פּוֹליטיוּת וּסתם מעלוֹת טוֹבוֹת. וּמוּבן, שבּפיהם אנחנוּ – השוֹביניסטים ועוֹד ועוֹד). וּדעוּ לכם, שכּל זמן ש“משטר-קוּרבּאטש” זה ויחסים ציבּוּריים אלה יָשׂוֹרוּ בּתוֹך ציבּוּרנוּ – אין לנוּ תקוּמה בּכל המוּבנים. אין חיי אנוֹש, אין חינוּך לילד, אין מעמד לאשה, למשפּחה. בּמקוֹם שערך האדם העוֹבד הוּא אפס, שתשלוּם שׂכר-הפּוֹעל נעשׂה בּעזרת המַגלב, בּמקוֹם שלית דין ולית דיין כּלפי החַוַגָ’ה⁴ – תפרח תרבּוּת מיוּחדה. אוּלי יחשוֹב מי על דבר זה: אנה עלוּל לצעוֹד הישוּב הבּנוּי על עבוֹדת עבדים? איזה מין בּעלי-מוּם עתידה לגָדל סביבת-שעבּוֹד זוֹ?

וּבגזע העבוֹדה הזרה, השקפת עוֹלמה ויחסיה האנוֹשיים פּרחה המשגיחוּת שלנוּ. יש טוֹעים וחוֹשבים שהמשגיח זהוּ מעין ה“פוֹראַרבּייטר”, כּביכוֹל, שבּארץ-ישׂראל, מעין האוּמן שבּבית-חרוֹשת, ורוֹאים בּמצב זה זכוּת יתירה, טעם לשבח. טעוּת מעיקרא היא. יש אמנם גם פּוֹעלים-משגיחים למחצה ולשליש, העוֹבדים לפי שעה עד שיזכּוּ לעלוֹת בּסוּלם המשגיחוּת. הרבּה מדרגוֹת למַשגיחוּת. אבל חזיוֹן המשגיחוּת כּשהוּא לעצמוֹ הרי הוּא מעֵבר לעבוֹדה. זהוּ פּרוֹדוּקט מיוּחד של חיינוּ הכּלכּליים והציבּוּריים, חוּליה הכרחית בּמשטר השעבּוּד שלנוּ. אפשר לשעֵר שחזיוֹן ממין זה ישנוֹ גם אצל הגרמנים המעבידים את הכּוּשים בּאפריקה.

יש אוֹמרים בּתמימוּתם – ואוּלי מבּלי כּל תמימוּת – שאילמלי היוּ הפּוֹעלים הטוֹבים הוֹלכים ונעשׂים משגיחים היוּ מביאים בּזה תוֹעלת לכּלל ולעבוֹדה העברית בּפרט. מילא, מלבד זה, שקרבּן כּזה לא יֵרָצֶה כּלל וּכלל, שבּעלי הנפש לא יסכּימוּ להיוֹת נוֹגשׂים אפילוּ לתוֹעלת הציבּוּר, הנה צריך להבין שהדבר כּשהוּא לעצמוֹ, המַשגיחוּת, יש לה הגיוֹן פּנימי וחוּקי קיוּם שלה. והגיוֹן המשגיחוּת מתנגד בּתכלית לעוֹבד העברי, מפּני שהמשגיחוּת עצמה כּל קיוּמה תלוּי בּעבוֹדה הזרה וּממנה לחמה נמצא; מפּני שהמשגיח הוּא סוֹף סוֹף מקל-חוֹבלים בּידי בּעל-הבּית, וּבמקוֹם שבּעל-הבּית איננוּ רוֹאה חשבּוֹן אוֹ צוֹרך לעבוֹד בּיהוּדים – לא יהין המשגיח לעבוֹר על דעתוֹ. להיפך, להחמיר קצת, “להצטיין” – אדרבּא ואדרבּא. יען כּי על המטבּע של משגיחוּת טבוּע: עבדוּת וחנוּפּה מצד אחד – כּלפי בּעל-הבּית, שׂררה ויהירוּת מצד שני – כּלפי הפּוֹעל. בּכלל, אין מַשתלה יוֹתר טוֹבה לטפּח הכנעה ושפלוּת מאשר מוֹסד המשגיחוּת. הטוֹבים, שמרפיוֹן-רוּח וּמהסתבּכוּת המסיבּוֹת נכנסוּ לתוֹך בּיצה זוֹ, ואוּלי גם התבּרכו בּלבּם שהוֹעֵל יוֹעילוּ, העלוּ בּידיהם רק חַרסי נשמוֹתיהם השבוּרוֹת, והרוֹב שוֹקע, שוֹקע ונעשׂה צר ואוֹיב לעבוֹדה העברית.

אוּלי כּדאי לעמוֹד גם על הערך הסוֹציאלי-פּוֹליטי של המשגיחוּת. בּיצירת יחסים בּינינוּ וּבין עם הארץ תוֹפסת דמוּתוֹ של המשגיח מקוֹם מיוּחד. העוֹבד האזרח אינוֹ מכּיר כּל כּך את החַוַגָ’ה הגדוֹל ואינוֹ סוֹבל כּל כּך ממנוּ בּמידה שהוּא סוֹבל ממַשגיחוֹ, שבט הנוֹגשׂים החי, אשר אוֹתוֹ הוּא פּוֹגש תמיד. יוֹם יוֹם הוּא שׂבע את מראה-פּניו ותהלוּכוֹתיו עִמדוֹ. הוּא הסרסוּר הכי-קרוֹב בּין הרכוּש והעוֹבד. וּבמוּבן זה הריהוּ היוֹרש של תפקיד היסטוֹרי: תפקידוֹ של המוֹזג, המַלוה, הסרסוּר בּכּפר הרחוֹק שבּארצוֹת הצפוֹן. הצריך להזכּיר גם את תוֹצאוֹת התפקיד הזה שמילאוּ אבוֹתינוּ? וּמי יוֹדע אם לא יבוֹא יוֹם שאֶת מקוֹמוֹ של “יענקל” המוֹזג בּסיפּוּרוֹ של גוֹגוֹל⁵ יקח הנוֹגשׂ העברי בּספרוּת הערבית החדשה?

הצוֹרך בּמשגיחים עברים גדוֹל הרבּה יוֹתר מאשר בּפּוֹעלים עברים. בּחסרוֹנם מרגישים תמיד וניכּרת התאמצוּת בּלתי-פּוֹסקת למשוֹך את הפּוֹעל למשגיחוּת. השתדלוּת זוֹ גם מצליחה. וּמלבד הרבּה “לא-יוּצלָח”ים שאינם יוֹדעים עבוֹדה וּפוֹנים למלאכה נקיה וקלה זוֹ, – צעקת יאללה" – הלכוּ והוֹלכים גם עכשיו מאִתנוּ כּאלה, שהיוּ מסוּגלים אוּלי להביא איזוֹ תוֹעלת בּיצירת ישוּב בּריא, להשתתף בּעבוֹדתם בּהרחבת ההיקף של עבוֹדה עברית. המשגיחוּת אכלה אוֹתם.

כּשאנוּ עוֹמדים בּזמן האחרוֹן לפני קבּלת עבוֹדוֹת שוֹנוֹת בּכוֹחוֹתינוּ אנוּ – היכן הם הפּוֹעלים המסוּגלים לכך, שנתנוּ לנוּ מוֹשבוֹת הנטיעוֹת בּיהוּדה? אינם כּמעט. אף לא נער יִספּרם.

סביבה זוֹ של עבוֹדה זרה וּמַשגיחוּת היא היא המפריעה בּעד חייה של העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת, היא היא המקצצת את הכּנפים וּמשיבה עד דכּא, מַבריחה וזוֹרה את הכּוֹחוֹת לרוּח. הפּוֹעלים שמתאַזרחים בּמוֹשבוֹת יוֹנקים מאַתמוֹספירה זוֹ וּמאוֹצר מוּשׂגיה, חייהם מתדלדלים, ואין מי שיוֹשיט יד לחָדש הבּא.

עם הכּרת כּל קשי המצב שבּמוֹשבוֹת הישנוֹת אין בּכל זאת לפנינוּ דרך אחרת מאשר להראוֹת עליהן לבּאים מחדש בּתוֹר כּוּר-המַצרף. וּמי שחוֹנַן בּדי כּוֹחוֹת הגוּף והנפש, יעמוֹד בּכל הנסיוֹנוֹת ויצא שלם. אפס, אל נסתפּק אנוּ, האזרחים בּארץ, בּמצב של מסתכּלים מן הצד לגבּי חברינוּ החדשים. נשתדל לברוֹא מקרבּנוּ בּתוֹך המוֹשבוֹת הישנוֹת סביבת-חיים נפשית, בּמקוֹם סביבת-הכּפוֹר, הבּיטוּל והדחיה שמסביב. הצעיר והצעירה הבּאים אל המוֹשבה, הניתקים רק זה מסביבת-המשפּחה, מחיי אחים ורֵעים, צריך שימצאוּ להם בּתוֹך המוֹשבה הישנה והמתנכּרת להם משפּחה חדשה, משפּחת חברים, שתעזוֹר לשׂאת את התלאוֹת מסביב. עזרת חברים, חיים קוּלטוּריים, ענינים ישוּביים כּלליים, הרגשת אזרחוּת ארץ-ישׂראלית – כּל אלה צריכים להגן וּלבצר את סביבתנוּ אנוּ. בּכל אלה צריכים החדשים למצוֹא עזר וסעד – וָלא, וחטאנוּ להם וגם לנוּ לעצמנוּ. בּיחס הבּיטוּל אל החדש הבּא, היחס המתגלה אצל רבּים מהפּוֹעלים הישנים שהספּיקוּ לספּוֹג את השפּעת הסביבה, הנם נוֹתנים לעצמם תעוּדת עניוּת, הזדקנוּת וטמטוּם-הנפש, והעיקר, מניפים גרזן על האילן שבּוֹ אנוּ כּוּלנוּ עוֹלים, מוֹנעים מנפשם את אפשרוּת הצמיחה והיניקה.

לתיקוּן המצב, הקלת החיים והרמת הרוּח בּתוֹך המוֹשבוֹת ישנן סגוּלוֹת בּדוּקוּת וּמנוּסוֹת מכּבר. העצה היעוּצה: יסוּד מוֹסדוֹת. לשכוֹת עבוֹדה, מטבּח, קלוּבּ, סידוּר שיעוּרי-ערב וּקריאוֹת. ואמנם, כּל אלה יכוֹלים להיוֹת לנוּ לברכה רבּה. ואין צוֹרך לפרש את ערכּם. אבל אל נשכּח כּי חשוּב לנוּ לא רק מה שנעשׂה, כּי אם כּיצד שיֵעשׂה. מוֹסדוֹתינוּ אנוּ הפּוֹעלים, כּוֹחם לא בּאמצעים חמריים עשירים, לא בּפקידוּת חרוּצה, לא בּאַפּרטים מסוּדרים יפה, לא בּרשמיוּת חזקה וּשלטים, לא בּנשׂיאוּת וּבהתנַשׂאוּת – לא בּאלה כּוֹחנוּ גדוֹל. כּּוֹח עבוֹדתנוּ וערך מוֹסדוֹתינוּ בּחוֹם הנפש, בּאהבה וּבמסירוּת שנשקיע בּהם. והנפש החיה צריכה לפעם בּכל עבוֹדתנוּ, ואם לאו – אין לה ערך. בּתוֹך המוֹשבוֹת הקיימוֹת עלינוּ להתכּוֹן לחיים המחכּים לנוּ אחר כּך. אין אנוּ אזרחי המוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אם אזרחי ארץ-ישׂראל. והרגשה והכּרה זוֹ של שוּתפוֹת בּכל מה שנעשׂה בּעוֹלם הישוּב החדש צריכה למלא את נפשנוּ, והיא גם תכין את צעדינוּ. המעשׂים הנעשׂים מקרוֹב וּמרחוֹק, מוֹשבי העוֹבדים הנבנים, העבוֹדה בּרשוּת עצמה של קבוּצוֹת פּוֹעלים המסדרים וּמנהלים את העבוֹדה על אַחריוּתן, גאוּלת הארץ – כּל אלה צריכים לחדוֹר לתוֹך חיי הפּוֹעלים בּכל מקוֹם שהם וּלעוֹרר מחשבוֹת וּשאיפוֹת. לא לעשׂוֹת מזה מימרוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר – כּוָנתנוּ, כּי אם להכניס את זה לפי היכוֹלת אל תוֹך החיים והעבוֹדה. יתגבּרוּ ההתענינוּת וההתמַכּרוּת לעבוֹדה, הצוֹרך להשתלם וּלהתמַחוֹת, לחדוֹר אל תוֹך חיי המשק, ללמוֹד ולדעת ולעבוֹד, יתלקטוּ יחד חברים לחיי-חברים, לעזרת חברים, לקבּלת עבוֹדוֹת, לסידוּר החיים, יתכּוֹננוּ פּה הגרעינים לחיים משוּתפים, לעבוֹדה משוּתפת, לצירוּף הכּוֹחוֹת בּאחריתם. לתוֹך חברה חיה ומרוּתקת לא יחדוֹר גם הקוֹר מן החוּץ.

עזרת חברים וחיים משוּתפים היוּ יכוֹלים לשנוֹת לטוֹב גם את מצב האשה העוֹבדת בּמוֹשבה. תנאי קיוּמה של הנערה העוֹבדת הם הרבּה יוֹתר קשים בּכל המוּבנים מתנאיו של הפּוֹעל, ויחס הסביבה עוֹד יוֹתר מַשחית. ולמרוֹת כּל זה כּבר עברוּ הימים, עברוּ לבלי שוּב, שהאשה העוֹבדת היתה חזיוֹן בּוֹדד בּקִרבּנוּ, דבר מוּזר, יוֹצא מן הגדר. היא בּאה ותפסה לה מקוֹם למרוֹת הבּיטוּל, הלגלוּג ואי-ההבנה שפּגשה גם בּחוּץ וגם בּפנים, בּקרב רבּים מן הפּוֹעלים.

וצריך לציין, כּי יוֹתר מאשר בּחַווֹת וּבקבוּצוֹת-הפּוֹעלים כּבשה לה האשה מקוֹם בּתוֹך מוֹשבוֹת הנטיעוֹת. ועבוֹדת-המוֹשבוֹת מלבד תנאי הקיוּם הקשים, שאינה נוֹתנת גם לחם לשׂוֹבע, אינה נוֹתנת לאשה את האפשרוּת להתמַחוֹת בּעבוֹדוֹת העיקריוֹת של המשק, מפּני, שכּאמוּר, בּירקוֹת, גידוֹל פּירוֹת, עוֹפוֹת ותעשׂיה בּיתית, אין עוֹסקים בּמוֹשבוֹת שלנוּ. קבוּצוֹת קטנוֹת של עלמוֹת, המתחבּרוֹת לחיוֹת יחד, היוּ יכוֹלוֹת גם להשׂיג בּחכירה חלקת אדמה קטנה לירקוֹת, לסדר משק בּיתי – כּמה כּל זה עלוּל להקל את החיים, לחַנך וּלאַמץ.

על כּל זה אין להרבּוֹת דברים. מי שיש בּלבּוֹ מקוֹם לזה – יבין.

את רוּח הישוּב החדש ותקווֹתיו אנחנוּ צריכים להכניס לתוֹך חיי חברינוּ בּמוֹשבוֹת הישנוֹת. וּבשם זה ילכוּ ויסבּלוּ ויכבּשוּ ויכינוּ מקוֹמוֹת לאחרים ויכינוּ את עצמם לחיים הבּאים.

בּ. יצירת ישוּב עוֹבד⁶

יצירת ישוּב עוֹבד. אוּלי תהיה מלה זוֹ הוֹלמת לתחנת המחשבוֹת וההגיוֹנוֹת שאליה הגענוּ. דוֹמה לי, שזוֹהי עכשיו “אם הדרך” לפּוֹעל העברי בּארץ.

לא בּבת אחת ולא בּעזרת תוֹרה קוֹדמת ורעיוֹנוֹת נתוּנים בּאנוּ לנקוּדה זוֹ. מקצוי ארץ צוֹבּר עפרוֹ של הפּוֹעל העברי וגם רוּחוֹ בּוֹ לא ממַקבת בּוֹר אחד חוּצבה. בּמסילוֹת שוֹנוֹת הלכנוּ והוֹלכים, ועוֹד יוֹתר, בּאין אָרחוֹת תעינוּ ותוֹעים. בּיחידוֹת וּבציבּוּר, בּעשׂיה וּבמחשבה בּיקשנוּ את שבילינוּ, שבילי היחיד והרבּים. גם בּעבוֹדתנוּ הכנסנוּ כּוֹחוֹת וּמַאוַיים שוֹנים, ותקווֹת וכוַנוֹת שוֹנוֹת שׂמנוּ בּתוֹצאוֹתיה. וּבזויוֹת שוֹנוֹת – כּמעט מבּלי משׂים למי שלא השתתף בּהם – הלכוּ ונוֹצרוּ אוֹתם המעשׂים הבּוֹדדים, שתכנם העיקרי אחד היה: עבוֹדת העוֹבד בּרשוּת עצמוֹ, בּהנהלת עצמוֹ, בּאחריוּת עצמוֹ. עבוֹדה מבּלי עוֹל זרים, פּוֹריה, משוּחררת וּמשחררת. קראוּ להם איך שתקראוּ: קבוּצוֹת, קוֹאוֹפּרציוֹת, מוֹשבי פּוֹעלים, מוֹשבי עוֹבדים. מה היא הרוּח החיה בּכל זה אם לא העבוֹדה המשוּחררת והמשחררת? למה מצטרפים כּל הגיוֹנוֹתינוּ, אם לא ליצירת ישוּב עוֹבד עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם?

מה שנעשָׂה, אם על ידי יחידים ואם על ידי קבוּצוֹת, נעשׂה בּמקרה, בּסירוּגין. אבל לא מקריים ולא מסוֹרגים היוּ מצב-הרוּח וּתנוּעת-הנפש שהוֹלידוּ את זאת. זה היה קבוּע בּחדרי לבבה של תנוּעת העליה והעבוֹדה מקַדמתה. זה ניזוֹן מאוֹתם המקוֹרוֹת, שמהם ניזוֹנה התנוּעה עצמה. והעבוֹדה ממש, חייה, כּשלוֹנוֹתיה ונצחוֹנוֹתיה, חשבּוֹנוֹת עוֹלמה וּמַאוַייה, הם הם שהביאוּ את זה לידי גילוּם. אכן, העבוֹדה לא הלכה ערירית ויצרה מה שיצרה מתוֹכה.

תנוּעת העבוֹדה העברית בּראה יש מאַיִן: בּראה את עוֹבד-האדמה העברי. בּראה את עוּבּרוֹ, צברה את עפרוֹ מכּל כּנפי ארץ ונפחה בּוֹ רוּח חיים. היא נתנה לוֹ גם את שאיפוֹתיו הישוּביוֹת. היא בּראה את היסוֹדוֹת האנוֹשיים הראשוֹנים ליצירת הישוּב העוֹבד, והיא גם בּראה את הצורך ואת הכּרת אפשריוּתוֹ. לעינינוּ הוֹלך ונברא העוֹבד העברי על ידי העבוֹדה העברית והוּא שוֹאף לתיקוּן, להשתרשוּת בּקרקע. המשק מתקדם וּמסתעף על ידי תנוּעת העבוֹדה העברית. היכוֹלת להתפרנס מחלקה קטנה ומעוּבּדת יפה מתקרבת, נבראת גם האפשרוּת הנפשית להשקיע כּוֹחוֹת בּכל פּינה של המשק, מבּלי לחַשב חשבּוֹנוֹת שמא זה יעלה יוֹתר בּזוֹל על ידי אחרים; מתפּשטת הנטיה לעבוֹד וּלהתמַחוֹת בּזויוֹת הנידחוֹת של החקלאוּת, שעד השנים האחרוֹנוֹת לא טיפּל בּהם איש בּישוּבינוּ; האשה מתחילה לקחת חלק בּעבוֹדה החקלאית, – כּל אלה מקרבים את אפשרוּת יצירתוֹ של הישוּב העוֹבד, מקרבים את ימי גאוּלתה של העבוֹדה העברית.

בּפְנים, בּקרב מחננוּ, זה כּבר מתחיל להצטרף, אם לא לשיטה, להשקפת-ישוּב, הרי להלָך-נפש – מה שחשוּב אוּלי עוֹד יוֹתר בּשביל הַשְרָשַת החָדש בּחיים. כּּלפי חוּץ הכּל עדיין נשאר כּמו שהיה: בּמעשׂה-מקריוּת, בּעיוּן – פּאליאטיבים וּכלי-שרת. כּּל מה שנעשׂה ועוֹמד להיעשׂוֹת, כּל זה נעשׂה דרך אגב, על פּי הזדמנוּת המקוֹם והשעה. כּּל הענינים הללוּ, הקבוּצוֹת, מוֹשבי הפּוֹעלים, עדיין נמצאים בּגדר של טפל לגבּי העיקר (והעיקר מהוּ? הלא זה בּרוּר: לזרוֹת רשת לרגלי בּעלי המאוֹת). בּעבוֹדת הישוּב עדיין לא תפס רעיוֹן הישוּב העוֹבד מקוֹם כּלל. רק סדקים צרים נפתחוּ לפניו – ויש גם שהוּא מתחפּשׂ בּכלים שאוּלים, נכנס על פּי תעוּדה זרה – וּפוֹרץ לוֹ גדר. יוֹצא מגבוּלוֹת גָבלוּ לוֹ “שליטים”.

וּלהרחיב את הגבוּלים האלה בּמחשבה וּבעשׂיה, להרים את הישוּב העוֹבד על נס, לעשׂוֹתוֹ אבן-פּינה בּישוּב וּבמעשׂה הישוּב – והעיקר, להכין את עצמנוּ לקראת הישוּב החדש, שנהיה ראוּיים להיוֹת נוֹשׂאיו – זאת צריכה להיוֹת עבוֹדתנוּ אנוּ, הפּוֹעלים.

––––––––

הנסיוֹנוֹת המעטים ליצירת ישוּב עוֹבד נעשׂוּ בּשבילים אחרים. לא על הכּל עדיין אפשר לדבּר בּקוֹל. אין חזוֹן נחתם עדיין. עוֹד נוֹסיף להתפּזר וּלבקש הלאה בּשבילים הנגלים ושיגָלוּ לפנינוּ.

צוּרת הישוּב האחת שהיא כּבר יוֹתר בּרוּרה בּקויה הכּללים, אם כּי לא מסוּימה בּפרטיה, ועליה כּבר אפשר וגם צריך לדבּר. היא – מוֹשבי העוֹבדים, הבּנוּיים על יסוֹד של התנַחלוּת זעירה, יחידה, וּבעזרה הדדית, בּזכוּיוֹת וּבחוֹבוֹת ידוּעוֹת כּלפּי הציבּוּר. בּיטוּיה המדוּיק והשלם: עבוֹדה אינדיבידוּאַלית, קרדיט משוּתף, קרקע לאוּמית.

בּמוֹשבי העוֹבדים צריך קוֹדם כּל לראוֹת את מטרתם העיקרית: יִשוּב העוֹבד. צריך שיכּירוּ, כּי ישוּב העוֹבד זהוּ הא' והת' של ישוּב הארץ. שזוֹהי שיטת הישוּב הלאוּמית היחידה. אוּלי יבינוּ סוֹף סוֹף, שאִם העם רוֹצה לגאוֹל את אדמתוֹ וּמַקדיש לזה את חלוֹמוֹתיו, אמצעיו, בּניו וּבנוֹתיו, אין כּוָנתוֹ כּלל לגַדל בּעלי לַטיפוֹנדיוֹת וחיל פּרוֹלטריוֹן חקלאי משוּעבּד לוֹ. ואם חפצים אנוּ שהעליה לארץ-ישׂראל לא תסתפּק בּטוּריסטים ואוֹרחים נכבּדים, צריך שהמוּשׂג על דבר ישוּב ארץ-ישׂראל יהיה בּאמת מלא תוֹכן-חיים. תוֹכן אנוֹשי ישוּבי. מי שעוֹלה לארץ-ישׂראל לעבוֹד יכוֹל אמנם לדרוֹש מעצמוֹ, וצריך לדרוֹש מעצמוֹ, שיוּכל לעבוֹד גם תחת יד אדוֹנים קשים. אבל לשם מה? מה היא הפּרספּקטיבה המוֹשכת את הלבבוֹת? האוּמנם לשמש הדוֹם לבעלי האחוּזוֹת, שבּטוּב לבּם יאספוּ גם פּוֹעל עברי תחת כּנפיהם בּין מחנוֹת זרים וּמשוּעבּדים? האוּמנם להיוֹת פּוֹעל קרוּע מעל האדמה, משׂחק לתעלוּלי משגיחים וקַפּריזי פּקידים, כּלי מלא התמרמרוּת, עלבּוֹן וצער, “שבר-כּלי” בּעבוֹדה, בּאוֹפן היותר טוֹב מין אוּמן בּעבוֹדת האדמה, שכּל רוּח תפזרהוּ, שבּניו גדֵלים תלוּשים, מחוּסרי בּית, פּינה וד' אַמוֹת שלהם? העוֹבדים “המסתפּקים בּמוּעט” דוֹרשים “תכלית”: מתן שׂכרם בּעוֹלם הזה, החלוּץ האידיאַלי הצוֹפה לעתיד – גם הוּא דוֹרש מתן-שׂכר, סיפּוּק-הנפש, הכּרה, שלא בּשביל משטר עבדים הוּא עוֹבד, כּי לא דוֹרוֹת של “בּאטראקים” עלוּבים הוּא מעמיד לשם גאוּלה עלוּבה, כּי חיי אדם הוּא מכין לעצמוֹ, לבניו ולעם.

הפּרספּקטיבה היחידה – עבוֹדת העוֹבד בּרשוּת עצמוֹ. “לחם לעוֹבד וחוֹפש לרוּח”. השאיפה לגאוּלת העם תהיה בּאמת לכוֹח פּוֹעל וּמשפּיע בּחיי העם, שכּל אחד יראה בּהתגשמוּתה מחזוֹן לבּוֹ – כּשההתישבוּת העממית תפלס לה דרך. ההתישבוּת העממית היא המַפתח ללב העם, הכּוֹח המַמריץ לעליה, המוֹשך אבּירים בּרשתוֹ.

וההתישבוּת העממית כּשהיא רק תתחיל להיעשׂוֹת, תפלס לה את דרכּה ותברא את החוֹמר האנוֹשי הדרוּש לה. היא תתן לנוּ את איש-האדמה. ואם יבוֹא יוֹם ויהיה לנוּ העוֹבד המוּשלם, מעבּד הירקוֹת, מגַדל הפּרוֹת, העוֹפוֹת, הדבוֹרים, החַלבּן, השַתָּל, בּעל התעשׂיה החקלאית הבּיתית – מוֹשבי העוֹבדים יתנוּם לנוּ, ולא הפּרדס הגדוֹל. הילד שיִגדל בּתוֹך מוֹשב-העוֹבדים יהיה בּן-המשק, מה שעדיין לא היה לנוּ עד הנה. אם הילד בּן המוֹשבה מתחנך עכשיו מילדוּתוֹ בּ“השגחה”, עתיד הילד בּמוֹשב-העוֹבדים להיוֹת חניך העבוֹדה.

היש לדבּר על ערך המוֹשבים בּהפצת העבוֹדה העברית וּבהרמת ערכּה וּתנאי קיוּמה? המעט שנעשׂה עד עכשיו, בּהתחלה, כּבר מספּיק בּכדי להקיש ממנוּ על מה שאפשר. העוֹבד הצעיר, זה שעוֹבד בּעצמוֹ וּבעזרת בּני משפּחתוֹ, משתמש בּעבוֹדת שׂכירים רק בּשעת ההכרח, ויש שגם הוּא בּעצמוֹ זקוּק לעבוֹדה אצל אחרים – זהוּ בּן בּריתה הכי-נאמן של הבוֹדה העברית, ושוֹמר את פּיקוּדיה. כּל מקוֹם שמוֹשב-עוֹבדים (עוֹבדים בּאמת ולא רק בּשם) נוֹצר בּוֹ – יש לנוּ מן המוּכן מבצר של עבוֹדה עברית.

על דבר ההצלחה החמרית של המעט שנעשׂה בּמקצוֹע זה מוּקדם עדיין לדבּר בּהחלט לפי שעה. בּיחס למה שנעשָׂה עד עכשיו – ההצלחה ודאי מרוּבּה. ועד עכשיו ידענוּ רק על דבר הכנסה ספֶּקוּלַטיבית, עליית השער והעלָאַת השער. רק עכשיו אנוּ מתחילים להתקרב להכנסה של עבוֹדה, להשתלמוּת שׂכרה של העבוֹדה. המשק החקלאי האמיתי לכל סעיפיו רק מתחיל להיבּרא. טירוֹנים אנוּ, את הצעדים הראשוֹנים אנוּ מתלמדים לצעוֹד. וּבעד כּל צעד משלמים שׂכר-לימוּד. ואוּלם, אלה צעדי הכּשלוֹן הם הם צעדי הגידוּל והתקוה. מי שהתבּוֹנן בּחיי הישוּב העוֹבד המעט שיש לנוּ, ועינים לוֹ לראוֹת את הזקנים, הנשים, הטף העמלים בּתוֹכוֹ, את חלקוֹת הירקוֹת היחידוֹת כּמעט בּכל ישוּבינוּ, את הטיפּוּל בּבהמוֹת הבּית, את כּל העמל והמסירוּת שמשקיעים בּחלקה הקטנה – הוּא יבין, שאֵלוּ הן “חַווֹת-חינוּך” היסטוֹריוֹת, שפה מתחנך עם. וחינוּך אמיתי, חינוּך בּעבוֹדה וּבחיים, חינוּך על חשבּוֹן העוֹבד עצמוֹ וּבכוֹחוֹתיו.

––––––––

היסוֹדוֹת העיקריים של מוֹשבי-העוֹבדים נקבּעוּ על ידינוּ בּועידתנוּ הקוֹדמת: עבוֹדה עברית, בּחירה עצמית של חברים, אחריוּת הדדית ואריסוּת עוֹלמית על אדמת האוּמה. קבענוּ גם כּן כּי סידוּר מוֹשבי-העוֹבדים צריך להיעשׂוֹת בּהסתדרוּת הפּוֹעלים, זאת אוֹמרת, שהישוּב הזה צריך להיבּרא מתוֹך עוֹלם הפּוֹעלים ולעמוֹד אתוֹ בּקשר אמיץ.

העיקרים האלה, כּמדוּמני, נתבּררוּ כּבר בּחוּגינוּ בּמידה מספּיקה, אם חסרוּ עוֹד די הוֹכחוֹת חוֹתכוֹת, הביאה אוֹתן השנה האחרוֹנה. דוּגמאוֹת אחדוֹת מַחכּימוֹת:

כּפר-סבא. על ידי חברת “עזרא”, שעמדה עוֹד מלפני כּמה זמן על הנחיצוּת של ישוּב פּוֹעלים, נבנוּ שם שנים-עשׂר בּית. בּחירת המתנחלים נעשׂתה על פּי המלצוֹת של בּעלי השפּעה ועל ידי חברי הועד של המוֹשבה. הנכנסים רוּבּם משגיחים, בּיניהם כּאלה שהספּיקוּ מקוֹדם לרכּוֹש כּרמים של חמישים וּמאה דוּנם. לעבוֹדה עברית אין מקוֹם לא בּתקנוֹת ולא בּהכּרתם של המתישבים, ולא זכר בּחיים. מוֹשב משגיחים טיפּוּסי, עוֹמד בּקלקוּלוֹ למטה מהמוֹשבוֹת הישנוֹת.

על ידי חברה זוֹ, בּעל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת, שאינה יוֹדעת לבוֹר לה דרך ישרה להגשימן, נוֹסד גם המוֹשב של “בּתי עזרא” בּחדרה. בּחירת המתנחלים נַעשׂית בּשוּתפוּת על ידי ועד המוֹשבה וּוַעד הפּוֹעלים המקוֹמי. וּרשוּת משוּתפת זוֹ משמשת מקוֹר לחיכּוּכים בּלתי-פּוֹסקים. הפּוֹעלים מכניסים אנשים משלהם, נאמנים לעבוֹדה העברית; המוֹשבה – משלה, בּעיקר משגיחים. בּין כּך וּבין כּך, לחיים אוֹטוֹנוֹמיים של המוֹשב אין מקוֹם, אחריוּת הדדית איננה ואין גם תקנה על דבר עבוֹדה עברית. איש הישר בּעיניו יעשׂה. את האדמה שמחוּץ לבּתים עדיין לא חילקה להם המוֹשבה. למתישבים ה“מוֹרדים” אין המוֹשבה נוֹתנת עבוֹדה, ורבּים היוּ מוּכרחים לעזוֹב את המקוֹם. על דבר ערך ישוּבי של המוֹשב, על דבר פּינה מרוּכּזת חיה – אין לדבּר.

עד כּמה שחוֹסר הגבּלת הספּקוּלַציה בּקרקע מזיק להתפּתחוּת המוֹשב, תוֹכיח עין-גנים. העלָאַת מחיר הקרקע בּתוֹך המוֹשב וּמסביב לוֹ אינה פּוֹסקת. גם ועד המוֹשב עצמוֹ נכשל בּזה, אם כּי התכּוון לשם מצוה. סרסוּרים עוֹשׂים מסחרים על גבוּלה. והאדמה שהיתה כּל כּך נחוּצה להרחבת המוֹשב עוֹברת לידי אחרים, שאין להם שוּם התחייבוּת בּפני המוֹשב ויכוֹלים גם להקיף אוֹתה בּעבוֹדה זרה, וּוַעד המוֹשב אין לוֹ הכּוֹח להגן על חזקתוֹ ועל עניניו וּלהפריע בּעד זה.

מלבד החזרה על העיקרים שקבענוּ יש לנוּ הפּעם להוֹסיף עוֹד הערוֹת מעשׂיוֹת אחדוֹת, מה שלמדנוּ מנסיוֹננוּ המעט:

א. שני מוֹשבי-העוֹבדים היחידים שנבנוּ עד הנה, עין-גנים ונחלת-יהוּדה, נבנוּ בּסביבוֹת המוֹשבוֹת הקיימוֹת. סביבת העבוֹדה והרכוּש המפוּתחה הֵקַלָה הרבּה את יסוּד המוֹשבים, וגם המוֹשבים עצמם הלא נבנוּ בּכוָנה תחילה להכשיר פּוֹעלים למוֹשבוֹת. זה גרם שישלמוּ בּעד אדמת המוֹשבים מחירים גבוֹהים, גבוֹהים מאד. אדמת נחלת-יהוּדה עלתה בּשמוֹנים אחוּזים יוֹתר מאשר האדמה שנקנתה בּאוֹתוֹ זמן עצמוֹ בּשביל בּני ראשוֹן-לציוֹן. יוֹצא שדוקא הפּוֹעלים המתישבים, ששטחי אדמתם כּל כּך מצוּמצמים, ושבּקרדיט שלהם משתדלים כּל כּך לצמצם, דוקא עליהם נוֹפל העוֹל של התשלוּמים הגבוֹהים בּעד האדמה המתיקרת בּאוֹפן מלָאכוּתי.

בּ. שטח האדמה של המוֹשב בּסביבת המוֹשבה הגדוֹלה מוּכרח להיוֹת מוּגבּל על פּי הקניה המזדמנת. בּמקוֹמוֹת החדשים מוּגבּל השטח על פּי האמצעים שהחברה הקוֹנה נכוֹנה להשקיע בּזה. הענין הזה – צמצוּם שטח המוֹשב, אין חסרוֹנוֹ מוּרגש כּלל בּראשיתוֹ, אבל עלוּל הוּא להיוֹת לרוֹעץ למוֹשבים בּהתפּתחוּתם העתידה. אין אפשרוּת להרחיב את גבוּלי המוֹשב, להכניס מתישבים חדשים, להגבּיר את כּוֹח היוֹצר של המוֹשב, את הבּטיחוּת החמרית, את האיניציאַטיבה הציבּוּרית. המוֹשבים שנבנוּ עד עכשיו כּמעט נידוֹנוּ להישאר לעמוֹד על עָמדם, מבּלי שוּם אפשרוּת צמיחה, מוּקפים חוֹמה של חיים אחרים, של עבוֹדה זרה. אם המוֹשבים בּהוֹוה הם חטיבה מיוּחדת בּעבוֹדתם, בּחייהם, בּיחסם לעבוֹדה הלאוּמית, הנה בּחוֹסר אפשרוּת להתרחב וּלהתחזק צפוּיים הם להבּא להיבּלע בּתוֹר רחוֹב אוֹ שכוּנה בּמוֹשבה הישנה. רבּים ודאי ילגלגוּ על דאגה משוּנה זוֹ, על “ההתבּדלוּת”. ואמנם בּשביל אֵלוּ שאצלם העיקר להוֹסיף עוֹד איזה בּתים לעניים אין נַפקא מינה בּכל הגבר המִצער הזה; אבל לגבּינוּ, שהעיקר אצלנוּ לא גמילוּת חסד עם הפּוֹעל היחיד, אלא שינוּי מצב העבוֹדה העברית, יצירת תנאי-קיוּם לה, הבראת הישוּב, לגבּינוּ, הרוֹצים לשמוֹר על האוֹפי העיקרי של הישוּב החדש, הרי חוֹסר אפשרוּת להתפּתח – אסוֹן גדוֹל. לא שכוּנוֹת חדשוֹת רוֹצים אנוּ להוֹסיף למוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אם “אֹהֶל אַחֵר נָקִים”, מוֹשבוֹת אחרוֹת על יסוֹדוֹת-חיים אחרים.

ג. הקרדיט הניתן עד עכשיו למתנחלים לא הספּיק להם לגמוֹר מה שהחלוּ, אפילו לא לגמוֹר את בּנין הבּית. וּבסוֹפוֹ של דבר היוּ המתישבים נאלצים תמיד לרדוֹף הלוָאה אחרי הלוָאה, ורבּים אשר נפלוּ ונוֹפלים בּפח נוֹשכי הנשך. את המכשוֹל הזה צריך להרים מדרך המתנחלים. הרבּה כּבר התריעוּ על זה. מעוֹררים את השאיפה לעוּף וקוֹצצים את הכּנפים.

מתהלכת בּינינוּ שיטה האוֹמרת, שלָתת קרדיט למתישב מחוּסר-אמצעים הרי זוֹ דֶמוֹרַליזציה וכוּ'. וכל עוֹבד הבּא להתישב צריך להביא אמצעים משלוֹ, ערוּבּה בּטוּחה להצלחה. אפשר שיש גם הגיוֹן וכוָנה טוֹבה בּדרישה זוֹ, אלא שחסר בּה דבר אחד: התאָמה כּל-שהיא לתנאי-חיינוּ אנוּ. כּּאן הויכּוּחים יתירים לגמרי. מי זה לא ידע את הסוֹד הגלוּי, שאצלנוּ דוקא העוֹבד הוּא בּרוּבּוֹ הגדוֹל מחוּסר-אמצעים, וּמי שיש לוֹ ה“מנה” אינוֹ בּוֹחר בּמנת חלק העוֹבד. יוֹצאים מן הכּלל אינם בּאים בּחשבּוֹן. וּמי שרוֹצה לבנוֹת יִשוּב, צריך להכּיר שיש בּעיִן.

ד. המוֹשבים הקיימים מצטיינים בּרַבגוֹנוּת של המתישבים לסוּגיהם: חקלאים, בּעלי-מלאכה, בּעלי מגרשים; וּלכל סוּג – חלקת אדמה של גוֹדל מיוּחד, וּבהתאָמה לזה גם זכוּיוֹת מיוּחדוֹת. זה עלוּל רק להכבּיד את החיים בּמוֹשב הצעיר, שלא לכל חבריו ענינים שוים, בּנוֹגע לאדמה, להשקאה וּכדוֹמה.

על יסוֹד הדברים האמוּרים אפשר להציע:

א) כּי יש צוֹרך לפַנוֹת בּשביל המוֹשבים שטחי-אדמה יוֹתר גדוֹלים. בּזמן הראשוֹן אמנם יתישב רק חלק, יתר האדמה תישָאר בּתוֹר רֶזֶרבה למתישבים חדשים בּמשך איזה שנים. בּאוֹפן כּזה תינתן האפשרוּת למוֹשב להתפּשט וּלהתפּתח.

בּ) הקרדיט למתישבים צריך להספּיק לצינוֹרוֹת מים, לבנין בּית ורפת וּלהכשרת הקרקע. אם יש למתנחל אמצעים משלוֹ ישקיע אוֹתם בּעיבּוּד נחלתוֹ וּבמשק בּיתוֹ.

ג) צריך לשמוֹר על אחדוּת הטיפּוּס של כּל מוֹשב וּמוֹשב. יכוֹלים להיוֹת מוֹשבים מסוּגים שוֹנים, אבל בּתוֹך המוֹשב צריכים כּל המתנחלים להיוֹת בּעלי זכוּיוֹת וחוֹבוֹת שווֹת.

ועוֹד דבר. יחד עם יסוּד מוֹשבי-העוֹבדים בּסביבוֹת המוֹשבוֹת הקיימוֹת צריך להתחיל גם בּיסוּד מוֹשבי-עוֹבדים בּאדמוֹת החדשוֹת. המוֹשבים האלה יבצרוּ לנוּ את העבוֹדה העברית מתחילת ישוּב המקוֹם, וגם יתנוּ לנוּ חוֹמר אנוֹשי מסוּגל לעבוֹדה שתידָרש בּסביבה. שאלת ההתבּצרוּת בּאדמוֹת החדשוֹת, עיבּוּדן וּשמירתן יכוֹלה לקבּל על ידי זה פּתרוֹנוֹת חדשים, רצוּיים. ערך מיוּחד יש מצד זה ליצירת מוֹשבי-עוֹבדים בּעמק יזרעאל וּבכרכּוּר, בּזמן הקרוֹב.

––––––––

בּיצירת הישוּב העוֹבד צריכים להשתתף היחיד והציבּוּר. היחיד ישקיע בּזה את האיניציאַטיבה הפּרטית שלוֹ, את אוֹנוֹ, מרצוֹ, עבוֹדתוֹ ותקוַת חייו הוּא, הכּלל – את האיניציאַטיבה הציבּוּרית, את הנוֹרמוֹת הלאוּמיוֹת, את האדמה והקרדיט הישוּבי. האוּמה צריכה לתת לעוֹבד את האדמה. לתת לא בּמתנה ולא בּמכירה לחלוּטין, כּי אם בּהשאָלה, – להשתמש בּה כּל ימי עבוֹדתוֹ וימי עבוֹדת בּניו אחריו. עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על ידי הקרן הקימת לישׂראל. זוֹהי תעוּדתה ההיסטוֹרית, שחוֹזי התחיה צָפוּהָ בּרוּח הקוֹדש מתחילת יסוּדה. ועד היוֹם טרם ניגשה למַלאוֹתה. תקוּפה חדשה עתידה לבוֹא גם בּעבוֹדת הקרן הקימת, כּשדרכּה תהיה בּרוּרה לפניה: לא בּזבּוּז כּסף על קטנוֹת, לא הלוָאוֹת, לא בּנין בּתים וכדוֹמה, לא קוּפסה בּשביל כּל מיני צדקוֹת ישוּביוֹת, לא סרסרוּת ישוּבית, כּמצבה היוֹם, אלא – גאוּלת הקרקע וּמסירתוֹ לרשוּת העוֹבד. וּתקוּפה זוֹ כּשתבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, תביא בּכנפיה גם תקוּפה חדשה בּיחס העם אל הקרן הקימת. ירגיש העם וידע, מה היא העבוֹדה שהקרן הלאוּמית עוֹשׂה בּארץ. לכל מעשׂינוּ יש בּת-קוֹל. ה“בּת-קוֹל” של עכשיו יוֹדעת לספּר על דבר עבוֹדה זרה, חוֹסר עבוֹדה ליהוּדים, על תקווֹת נכזבוֹת וּסביבת-“בּוֹעזים” מתנכּרת. אחרת תספּר ה“בּת-קוֹל” של עבוֹדת הישוּב הלאוּמית, הנעשׂית על ידי האוּמה, מכוּונת לצרכיה, בּת-הקוֹל של הישוּב העוֹבד. בּת-קוֹל זוֹ תפלס לה נתיבוֹת, תעבוֹר מִיָם עד ים, תרעיד מיתרים נַעלמים בּלבב האוּמה המפוּזר והקרוּע, ואוֹצרוֹת שׂפוּנים, אוֹצרוֹת אדם, כּוֹחוֹת בּוֹנים ויוֹצרים אשר לא פּיללנוּ, תגלה לנוּ, ואוּלי גם תבראם.

את הקרדיט הישוּבי הדרוּש ליצירת מוֹשבי-העוֹבדים – לסידוּר ההשקאה, בּנין בּתים וּרפתים, הכשרת הקרקע – צריכוֹת להספּיק החברוֹת הישוּביוֹת השוֹנוֹת. פּירוּרים שוֹנים של קרדיט אַגרָרי מתפּזרים על פּני ארץ-ישׂראל, אלא שכּל זה נעשׂה על פּי רוֹב מבּלי שיטה וּמבּלי פּרספּקטיבה לעתיד. הבָּטוּח האמיתי, כּמוּבן, הוּא בּעל-הבּית. אם גם הוּא בּעצמוֹ יוֹשב לוֹ בּחוּץ-לארץ, וּמלאכתוֹ נַעשׂית על ידי עושׂי רצוֹנוֹ, מבּלי כּל בּטחוֹן שמלאכה זוֹ תיעשׂה בּהצלחה, שהעבוֹדה תיעשׂה בּידים עבריוֹת, מבּלי כּל קוֹנטרוֹלה ציבּוּרית, מבּלי כּל הגנה על עניני האוּמה שלא יוּזקוּ. וּלהספּיק קרדיט ל“בָטוּח” זה דוֹאגים אצלנוּ מכּל הצדדים. והרבּה מרץ השקיעוּ אצלנוּ בּכדי להפוֹך את הקוּפּה הישוּבית היוֹתר עשירה שלנוּ, את ה“קוֹמיסיה הפּלשׂתינאית”, שהיתה יכוֹלה להעמיד על הקרקע מאוֹת ואוּלי גם אלפי עוֹבדים, כּעין בּנק ישוּבי בּשביל בּעלי-האחוּזוֹת היוֹשבים בּחוּץ-לארץ הזקוּקים לחסדי העם וּנדיביו. אוּלי עוֹד יבוֹא יוֹם שיעמדוּ על הטעוּת הגדוֹלה שנעשׂתה בּזה. וּלפי שעה צריך מבּלי חָשׂך להעיר וּלהעיר על הנחיצוּת בּקרדיט ישוּבי לעוֹבד, למשוֹך לזה את כּל הכּוֹחוֹת הישוּביים-הלאוּמיים שישנם בּעין. אבל לא להסתפּק בּיֵש בּלבד. סוֹף סוֹף צריך יהיה להיבָּרא מוֹסד ישוּבי שיהיה מוּקדש כּוּלוֹ אוֹ רוּבּוֹ לתכלית זוֹ, להספּקת קרדיט ישוּבי לעוֹבד, מוֹסד שימלא וישלים את עבוֹדת הקרן הקימת. בּמקוֹם המוּשׂג המעוּרפל על דבר אַגרר-בּנק, שאינוֹ מַתאים כּלל וּכלל לתנאי עבוֹדתנוּ וּלכונוֹתינוּ, לא מהצד המשפּטי ולא מהצד הכּלכּלי, שאמצעיו לא יספּיקוּ אף להתחלה ושעבוֹדתוֹ יכוֹלה גם להיהפך לרוֹעץ לישוּב הלאוּמי, צריך לבוֹא הרעיוֹן על דבר חברה של קרדיט ישוּבי לעוֹבד, קרדיט הניתן בּתנאים ידוּעים, מוּגבּלים וקוֹנקרטיים (בּעיקר קרדיט לא ליחיד אלא לציבּוּר), קרדיט שיהיה מכוּוָן כּוּלוֹ לצרכי הישוּב הלאוּמי.

אפשר שלדברים הנאמרים כּאן מתוֹך בּמה זוֹ, אין עוֹד שוֹמע מלבדנוּ. אפס, לא זה יכניע את רוּחנוּ. יבוֹא יוֹם והדברים האלה ישָמעוּ – אִם גם מפּי אחרים וּמבּמוֹת אחרוֹת, כּמנהגוֹ של עוֹלם. ישָמעוּ וישְמְעוּ להם, יהיוּ מוּכרחים לשמוֹע, אם רק יהיה מי שרוֹצה בּאמת וּבתמים בּישוּב עברי על אדמת ישׂראל.

ישוּב העוֹבד צריך להיוֹת לראש פּינה בּעבוֹדת הישוּב.

על דבר עבוֹדה עברית בּחַוָה הרטוּב / ברל כצנלסון

¹

(מכתב למערכת)

אַל נא להימנע מתת מקוֹם לדברים הבּאים ²

בּדין-וחשבּוֹן שמסר סוֹפרוֹ של “הזמן” מועידת פּוֹעלי יהוּדה נזכּרה החַוה “הרטוּב” בּין המוֹשבוֹת המתיחסוֹת בּאוֹפן רע אל העבוֹדה העברית. אדוֹנֵי “הרטוּב”, מר י. ל. גוֹלדבּרג, מצא לנחוּץ להוֹדיע (“הזמן”, נוּמר 26), שאם כּי “רחוֹק הנהוּ ממקוֹם המעשׂה ואינוֹ יוֹדע את מצב הדברים בּנוֹגע למסוּפּר אוֹדוֹת יתר המוֹשבוֹת, אבל הדברים הנאמרים בּנוֹגע להרטוּב אינם נכוֹנים”.

ועד פּוֹעלי יהוּדה רוֹאה את עצמוֹ חייב להעיד על האמת המַעציבה, כּי דברי הכּוֹתב בּ“הזמן” שמסר מפּי המַרצה בּועידה – כּנים ונאמנים. לא על הנסתר, על יחסוֹ שבּלב של בּעל הרטוּב לעבוֹדה עברית נִדְבַּר בּועידה, אלא על הנגלה – על מצב העבוֹדה כּהויתוֹ. והעוּבדה היא – שהעבוֹדה העברית תוֹפסת מקוֹם פּעוּט מאד בּמשק החוה, המעסיק הרבּה עשׂרוֹת ידים; שקיוּמם של הפּוֹעלים העברים הבּוֹדדים הנמצאים לפעמים בּהרטוּב, הוּא כּל כּך ארעי ואי-בּטוּח, עד שאין מקוֹם אפילוּ לסַדר מטבּח פּוֹעלים, הקיים בּכל מקוֹם שיש מספּר פּוֹעלים עברים קבוּעים; שפּחד ההנהלה מפּני השוֹמר העברי המסוּדר הוּא כּה רב, עד שהיא בּוֹחרת בּשמירה עלוּבה, העוֹשׂה את המשק העברי ללעג וּלקלס בּעיני שכני המקוֹם, המַרשים לעצמם כּאן מה שאינם מעיזים בּשוּם מקוֹם שיש שם שמירה עברית מסוּדרת.

אלוּ הן העוּבדוֹת הכּלליוֹת. אם הוֹדעה זוֹ אינה מספּיקה, נכוֹנים אנוּ לפרסם גם מספּרים מדוּיקים בּדבר מצב העבוֹדה העברית בּמשך שנוֹת קיוּם החוה.

מר י. ל. גוֹלדבּרג מאמין, כּנראה, ל“משגיח” שלוֹ יוֹתר מאשר לכל העֵדוּיוֹת של עתוֹני ארץ-ישׂראל, של פּוֹעלים, מוֹרים וסוֹפרים. אבל אפשר גם לנוּ להאמין,

שאין לנוּ שוּם ענין ושוּם רצון להוֹציא דיבּה על חַוָה עברית, וּברצוֹן רב היינוּ מצרפים גם את הרטוּב וגם את כּרמי י. ל. גוֹלדבּרג שבּראשוֹן-לציוֹן למקוֹמוֹת העבוֹדה העברית (כּרוּחמה, בּן-שמן, חוּלדה, פוֹריה, מגדל, גן-שמוּאל, דגניה, בּיתניה, עין-גנים, נחלת-יהוּדה), אילוּ היה הדבר תלוּי רק בּרצוֹננוּ.

עד כּאן על דבר “הכחשתוֹ” של מר י. ל. גוֹלדבּרג. אכן האמת ניתנת להיאַָמר, כּי לא יחיד בּמינוֹ הוא מר י. ל. גוֹלדבּרג. ולא יחידה בּמינה היא חַוַת הרטוּב. רבּים הם בּינינוּ (ולא רק בּין האִכּרים של כּל ימוֹת השנה, אלא גם בּין הציוֹנים המפוּרסמים העוֹסקים בּישוּב ארץ-ישׂראל, כּרוֹזוֹב, קרֶמֶנֶצקי, וַיס ודוֹמיהם), שאיך שהוּא, אם בּרצוֹנם הם, אם בּרצוֹן פּקידיהם וּמַשגיחיהם – ושערי אחוּזוֹתיהם נעוּלים בּפני הפּוֹעל העברי. ישנה לנוּ תחנת-נסיוֹן ³, שנוֹסדה על אדמת הקרן הקימת לישׂראל, בּכדי לקדם את עבוֹדת האדמה בּארצנוּ, והיא דוקא כּוּלה – על טהרת העבוֹדה הזרה. “יוּדענריין”. וישנוֹ אדם אחד, שהרבּה ממַעיניו נתוּנים לעוֹבד העברי בּארץ, וּבאחוּזוֹתיו הוּא – הפּוֹעל העברי בּטל בּששים. שם האיש הזה – אֶדמוֹנד רוֹטשילד. וּכשעבר עכשיו את הארץ לא חששוּ פּקידיו לרמוֹת אוֹתוֹ לעיני השמש וּלעיני כּל ישראל וּלהחליף לאוֹתוֹ יוֹם את כּל הפּוֹעלים שבּאחוּזוֹתיו בּעִברים, ונתקבּל הרוֹשם הדרוּש, של עבוֹדה עברית שלמה. והשקר הזה ליוה אוֹתוֹ על כּל דרכּוֹ.

תינתן איפוֹא לנוּ לפּחוֹת האפשרוּת להוֹדיע פּעם את האמת קֳבָל-עם.

אדר תרע"ד.

¹

החַוָה כּפר-אוּריה המסכּנה, צעירת-הימים ורבּת-התקוּפוֹת, נכנסת לפרק חדש. פּרקוֹ של התוֹרני מר קרַסנֶר, שזכה לפרסוּם רב על ידי הפרחת התוֹרה והדת, הפצת תפילין וסידוּרים, עקירת הכּפירה, שתילת יחסים פּטריאַכליים בּין ה“אב והבּנים”, והרחבת הגבוּלים של אדמת השכנים, וכל זה בּזיל-הזוֹל, רק בּשׂכר של ימי עבוֹדה אוֹ אי-עבוֹדה – פּרק זה תם ונשלם.

גם הנהלת “קרית-משה” (שם רב-הטעם הזה רוֹצה להחליף את השם ההיסטוֹרי של המקוֹם, שיוֹשבי הארץ שמרוּהוּ בּמשך אלפי שנים וּמסרוּהוּ לנוּ. וכוּלי האי – תשלוּם שׂכר בּעוֹלם הזה בּעד נדבה לבית-כּנסת וּמקוה: שֵם עוֹלם לא יכָּרת!) נוֹכחה סוֹף סוֹף, אם כּי בּאיחוּר זמן קצת, בּהצלחוֹתיו הכּלכּליוֹת והפּוֹליטיוֹת והוֹרידה אוֹתוֹ משׂאֵתוֹ, בּטרם יוֹציא את שנת-פּחזוּתוֹ. בּמקוֹם קרסנר בּאה משפּחת-משגיחים שלמה, אב על בּנים. ועל גבּם הוּעמד מנהל ראשי, אִכּר מפּתח-תקוה, המסייר את החַוה לפרקים. אכן יוֹדעת האגוּדה הדלה של “קרית-משה” לסדר את עניניה בּזוֹל. משפּחת המשגיחים שבּמקוֹם מקבּלת שׂכר 400 פרנק לחוֹדש, מלבד שׂכרוֹ של המנהל הראשי שבּפתח-תקוה. חוּץ לזה נוֹסף בּעוֹנת הקציר וההוֹבלה עוֹד משגיח זמני על הערבים הקוֹצרים וּמוֹבילים, יהוּדי עֶקרוֹני שקיבּל בּשׂכרוֹ גם הוּא 80 פרנק לחוֹדש.

היש תקוה כּי תשתנה התקוּפה החדשה לטוֹב מהקוֹדמת לה? קשה לנבּא. אוֹתוֹתיה הראשוֹנים אינם מנבּאים כּל טוּב לא בּעבוֹדה, לא בּמשק ולא בּחיי הפּוֹעלים. שבעה-עשׂר זוּגוֹת סוּסים שׂכירים – ודוקא בּמחירים שמנים – חוֹרשים את האדמה חרישה קוֹדמת לנטיעה, עבוֹדה הכי-יסוֹדית, וּבין העגלוֹנים אין אף יהוּדי אחד “לרפוּאה”. אמנם, על כּל מחרשה גדוֹלה ממוּנה יהוּדי אחד מצד בּעלי הסוּסים – להשגיח על החרישה, כּלוֹמר, על כּמוּת העבוֹדה, כּי העבוֹדה נַעשׂית בּקבּלנוּת בּשׂכר הדוּנם, והקבּלנים מעוּנינים להרבּוֹת עד כּמה שאפשר את מספּר הדוּנמים. גם ההנהלה מחזיקה קוֹנטרה-משגיח, לבל תיעשׂה העבוֹדה רמיה. על טיב החרישה יעידוּ הקרוֹבים לדבר.

עבוֹדת הבּנין נמסרה ליהוּדי ירוּשלמי, ר' חַייקל, שבּמקוֹמוֹת אחרים הוּא אמנם יוֹדע – לפי הדרישה – גם לעבוֹד בּיהוּדים, אבל בּכפר-אוּריה הבּרוּכה הנהוּ פּטוּר מחוֹבה בּלתי-נעימה זוֹ.

הקצירה וההוֹבלה נעשׂוּ בּידי השכנים וּבגמַליהם. שבעים נפש היוּ עסוּקוֹת בּזה. הדישה והגוֹרן – על פּי הנוּסח הערבי וּכמַתכּוּנתוֹ. היתה אמנם אפשרוּת לשׂכּוֹר את מכוֹנת-הדישה של בּן-שמן, העוֹבדת בּקרבת מקוֹם, על אדמת גזר החכוּרה מאִכּרי ראשוֹן, וּלהיפּטר מכּל טרדת הגוֹרן בּימים אחדים, אבל החכמה העליוֹנה של ההנהלה החדשה גזרה אחרת.

לשנה הבּאה נמסרת כּל אדמת הפלחה לעיבּוּד לשכנים, לשליש אוֹ לרביע, כּאוֹרַח האריסים. זהוּ המשק הרַציוֹנַלי שמנהיגים עכשיו בּכפר-אוּריה. ואלה הם פּניה האמיתיים של ה“עבוֹדה המעוֹרבת”, שאבוֹת הישוּב, אנשי-השם, עוֹשׂים לה כַּוָנים ותוֹפרים לה חגוֹרוֹת עלי-עתוֹנים לכסות על מערוּמיה.

שאלת העבוֹדה העברית נפתרה בּכפר-אוּריה בּפשטוּת וּבקלוּת. מכּיון שממעט הבּנינים הנבנים עכשיו בּחַוה, החצי, ואוּלי יוֹתר מהחצי, נמסר למשפּחת המשגיחים, וחלק גדוֹל מהבּנין שהיה יכוֹל לשמש מעוֹן לפּוֹעלים מיוּעד לסככה למכוֹנוֹת (לשוֹאל אמנם הרשוּת לשאוֹל: לאיזוֹ מכוֹנוֹת יצטרכוּ בּכפר-אוּריה, אם אדמת-הפלחה נמסרת לידים אחרוֹת, האוּמנם יטעוּ את השקדים והזיתים בּמכוֹנוֹת?) – הרי מוֹצא קל וּפשוּט לפתרוֹן שאלת הפּוֹעלים. בּמָטוּתא, יבוֹאוּ נא פּוֹעלים עברים וּנקבּלם בּזרוֹעוֹת פּתוּחוֹת. אבל מה נעשׂה אם הפּוֹעלים העברים לא יסכּימוּ בּחוֹרף לעבוֹד מבּלי דירה? האם בּשביל זה לא נעשׂה את עבוֹדתנוּ? וּלהתאים את בּנין-המטבּח למעוֹן, זה הלא יעלה בּאלף פרנק. ואת זה אין התקציב מַרשה. הוֹצאוֹת אחרוֹת, כּנראה, מרשה התקציב הכּל-יכוֹל! יוֹדע הוּא מה כּדאי להרשוֹת וּמה לא, ויוֹדע הוּא תמיד לעמוֹד לבעליו בּשעת-דחקם.

בּחוה אי-נקיוֹן ואי-סדר. הפּוֹעלים מתגוֹללים בּתנאים נוֹראים. שוֹתים מים נרפּשים. מרבּים לקדוֹח. עזרה מדיצינית אַיִן, ואין חוֹשבים, כּנראה, גם לסַדר אוֹתה. בּעבוֹדה וּבחיים הפּנימיים של הפּוֹעלים שוֹרר עוֹד האויר המיוּחד, הדכדוּך הספֶּציפי מימי קרַסנר שעדיין לא התנדף. הפּוֹעלים רוּבּם אוֹ חדשים שרק זה בּאוּ לארץ, אוֹ שׂרידי תקוּפת קרסנר. מוּבן, שבּתנאים כּאלה אין פּוֹעלים, היוֹדעים לעבוֹד וּמסוּגלים למצוֹא להם עבוֹדה, מוֹצאים להם ענין אוֹ צוֹרך ללכת לעבוֹד בּכפר-אוּריה.

כּכה סוֹללים אצלנוּ את הדרך לפני האינציאַטיבה הפּרטית.

פּוֹעלי כּפר-אוּריה פּנוּ לועד המרכּזי של הסתדרוּת פּוֹעלי יהוּדה לבוֹא אליהם וּלהכניסם לתוֹך ההסתדרוּת. שליחי הועד המרכּזי בּיקרוּ את הפּוֹעלים, נקראה אסיפה כּללית, והאסיפה התנהלה בּאידיש, מפּני שרוֹב הפּוֹעלים לא הבינוּ עברית. נבחר ועד פּוֹעלים, הוּחלט לסַדר סניף של קוּפּת-חוֹלים. היש מקוֹם לכל אלה בּכפר-אוּריה – הימים הקרוֹבים יגידוּ.

אב תרע"ד.