מימיו הראשונים בארץ

מאת

ברל כצנלסון

בימי העליה השניה

מאת

ברל כצנלסון

---

על מושבי הפועלים

מאת

ברל כצנלסון

פורסם ב“הפּוֹעל הצעיר”, גליוֹן 13–12, טבת תרע"ג, 9.12.1912; “פּרקי הפּוֹעל הצעיר”, כּרך ח', עמוּד 21.

(הרצאה בּועידת פּוֹעלי יהוּדה בּבן-שמן, כ“ז בּכסליו תרע”ג ¹

לפני זמן לא רב היוּ מוֹשבי הפּוֹעלים נזכּרים בּתוֹר אחד האמצעים הרבּים, העלוּלים, לפי דרישת פּוֹעלים ועסקנים, להקל את מצב הפּוֹעל העוֹבד אצל אחרים, להציג אוֹתוֹ בּתנאים שוים בּהתחרוּתוֹ עם הפּוֹעל המקוֹמי, הנתוּן בּתוֹך סביבתוֹ הקיימת, שצרכיו מוּעטים וסיפּוּקם נמצא בּתוֹך משק בּיתוֹ. בּעיוּן, “בּתיאוֹריה”, בּפּרוֹגרַמוֹת שוֹנוֹת עדיין נזכּרים המוֹשבים האלה בּנשימה אחת עם כּל מיני עזרה: “דירוֹת זוֹלוֹת” וכוּ' ². אבל למעשׂה התחילוּ מוֹשבי הפּוֹעלים להתבּדל מתוֹך יתר סעיפי הפּרוֹגרמוֹת ולתפּוֹס בּמחשבוֹת הפּוֹעל, למרוֹת כּל ההגדרוֹת העיוּניוֹת, מקוֹם אחר לגמרי, מקוֹם מיוּחד וּתשׂוּמת-לב מיוּחדת. בּמקוֹם פּאליאַטיב, הצריך להספּיק ידים זוֹלוֹת למשק הגדוֹל, שאליו נשׂאוּ ונוֹשׂאים עינים מכּל עברים כּאֶל גוֹאל וּמוֹשיע לארץ ולעבוֹדה, בּמקוֹם אמצעי לאַפשר את התהווּתוֹ של פּרוֹליטריוֹן חקלאי וּלשַמר את קיוּמוֹ, התחילוּ הפּוֹעלים עצמם, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, לראוֹת בּמוֹשב הפּוֹעלים ענין ישוּבי אחר לגמרי, ענין שיש לוֹ ערך קיים: יצירת עוֹבד העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ.

השאיפה של הפּוֹעלים להתנחלוּת ולעמידה על הקרקע נוֹלדה יחד עם העבוֹדה העברית, ולֹא חדלה בּין הפּוֹעלים כּל הזמן, למרוֹת זה שהיא נחשבה ונחשבת גם עכשיו, על פּי המוּשׂגים השליטים, לסימן ירידה, לכפירה בּעיקר. לא פּסקה שאיפה זוֹ גם אחרי שפּגשה מַפריעים מסוּג אחר לגמרי: נסיוֹנוֹת ההתאַכּרוּת השוֹנים עד עתה הכזיבוּ את כּל התקווֹת של נוֹשׂאיהם והביאוּם עד מַשבּר. יטעה מאד מי שיוָאֵל לחשוֹב שבּעיקרה של שאיפה זוֹ היוּ חלוֹמוֹת על בּעלי אחוּזוֹת, רצוֹן לעבוֹר למחנה אחר, למחנה האוֹכלים ואינם עוֹשים. בּקשת “התכלית” אמנם היתה ועשׂתה את פּעוּלתה, נלותה לפעמים לזה גם עייפוּת-הרוּח וּבקשת מקלט בּטוּח. אבל זה לא היה הכּל. רוּבּם ידעוּ לכתחילה שהם צפוּיים ללחם צר, שיצטרכוּ לעבוֹד כּל ימי חייהם בּזיעת אַפּיהם, ולא בּיקשוּ אחרת. היה צוֹרך אנוֹשי פּשוּט להיפּטר מאוֹתם התנאים – תנאי העבוֹדה התלוּיה בּדעת אחרים, וּמצבי הפּוֹעל השוֹנים – הממַאסים וּממררים את העבוֹדה והחיים. היה צוֹרך נפשי לעבוֹד עבוֹדה עצמית, כּוּלה בּרשוּת העוֹבד, להשקיע את כּוֹחוֹת הגוּף והנפש בּמלוֹאָם בּעבוֹדה, והחשק העז להתחבּר יוֹתר אל האדמה, לבוא אִתה בּיחסים אישיים, תמידיים, קבוּעים.

אחר שעברוּ על כּלל הפּוֹעלים בארץ איזוּ שנים, אחר השתלמוּת מספּר פּוֹעלים משוּבּחים בּענפי העבוֹדה, אחרי בּקשה בּלתי פּוֹסקת, נדוּדים ונסיוֹנוֹת – מצאה שאיפה זוֹ את בּיטוּיה דְהָאִידְנָא בּיצירת הקבוּצוֹת לפלחה ³, וּבצוּרה אחרת – בּמוֹשבי הפּוֹעלים בּיהוּדה.

אם יצירת פּלַחוּת עברית על ידי קבוּצוֹת פּוֹעלים אפשרית וּצריכה לבוֹא בּמקוֹמוֹת שבּידינוּ לרכּוֹש שטחי אדמה גדוֹלים, וּלעבּד אוֹתם בּאוֹפן רחב, שטחי, אֶכּסטֶנסיבי בּלע"ז – מה שמַתאים בּיוֹתר למצבנוּ וּתנאי ישוּבנוּ בארץ, וּמה שצריך לתפּוֹס אחד המקוֹמוֹת החשוּבים בּעבוֹדת הקרן הקימת לישׂראל, אם תהיה נאמנה לגאוּלת הארץ,– הנה מוֹשבי הפּוֹעלים צריכים לבוֹא בּאוֹתם המקוֹמוֹת שהישוּב שלנוּ כּבר עבר בּהכרח למשק אחר, למשק נטיעוֹת ועבוֹדה קפּיטליסטית, כּדי להציל עוֹד בּמקצת את האוֹפי הלאוּמי של הישוּב, כּדי לתת לוֹ, לוּ אף בּמקצת, אוֹפי של ישוּב עברי, בּשביל להכניס לתוֹך הישוּב הקיים, הרעוּע בּיסוֹדוֹתיו, אֶלמנט עברי פּרוֹדוּקטיבי.

מוֹשב הפּוֹעלים צריך לתת לעוֹבד את האפשרוּת לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, לעבוֹד בּרשוּת עצמוֹ ועל אחריוּת עצמוֹ. הוּא צריך לחנך לנוּ את הגנן העברי, את מעַבּד הירקוֹת וּמגַדל הבּהמוֹת, – בּמלה אחת, את החקלאי הזעיר, העתיד לבוֹא, – ליַחֵד אוֹתוֹ עם האדמה שהוּא חי עליה, לברוֹא הֶרגלים, מסוֹרת ודוֹרוֹת של עבוֹדת אדמה עברית.

זוֹהי תעוּדתוֹ העיקרית. אגב מטרה קיימה זוֹ יש לוֹ למוֹשב הפּוֹעלים עוֹד ערכים נוֹספים, צדדיים וּזמניים: הוּא מספּק את צרכי יוֹשבי העיר ויוֹשבי המוֹשבה העירוֹניים – גם כּאֵלוּ אינם חסרים אצלנוּ – על ידי פּרי העבוֹדה העברית (עבוֹדת ירקוֹת וּמַחלבוֹת מסוּדרת סביב לערים ולמוֹשבוֹת), הוּא עלוּל להכניס קצת עבוֹדה, רעננוּת, פּשטוּת החיים למוֹשבוֹת הקיימוֹת, להשפּיע לטוֹבה על הדוֹר הצעיר הגָדֵל בּמוֹשבוֹת, ואגב גם ירחיב את היקף העבוֹדה העברית, בּיצירתוֹ וסידוּרוֹ יעסיק ויחנך ידים עבריוֹת, ישמש מוֹפת, דוּגמת-עבוֹדה ותקוה לפּוֹעלים החדשים הבּאים לארץ. אמנם המצב הנמוּך של החקלאוּת שלנוּ מכבּיד עד מאד את יצירתוֹ ואפשרוּת קיוּמוֹ של מוֹשב פּוֹעלים כּזה, וּכמוֹ בּכל מקצוֹעוֹת הישוּב חסר גם פּה אֶלמנט ישוּבי, מוּשלם בּעבוֹדה. המקצוֹעוֹת הכי חשוּבים בּשביל המשק הזעיר: ירקוֹת וּמַחלבוֹת, הם בּשבילנוּ ארץ לא כּבוּשה. המעטים שהתחילוּ בּזה עדיין לא הצליחוּ בּיוֹתר מפּני חוֹסר ידיעה ושימוּש. בּתעשׂיה חקלאית, בּעיבּוּד ושימוּר פּירוֹת העבוֹדה, עדיין לא ניסינוּ אפילוּ להתחיל. וּבמצב של עכשיו עדיין אי-אפשר לפּוֹעל המתנחל להסתפּק בּעבוֹדתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, שפּירוֹתיה עתידים לבוֹא, ותמיד הנהוּ זקוּק לשׂכר עבוֹדה מן הצד בּשביל פּרנסת בּיתוֹ, מה שמַכבּיד את קיוּמוֹ ועוֹצר בּעד התפּתחוּת המוֹשב. אבל דוקא מוֹשבים אלוּ הם אחד האמצעים הכי בּטוּחים לצאת מן המיצר שלנוּ אל הדרך הרחבה של עבוֹדה חקלאית, לברוֹא לנוּ מחנה עוֹבדים קשוּרים בּחייהם בּשיבּוּח וקידמַת העבוֹדה, ואחת הדרכים המעטוֹת ליצירת אִכּרוּת עברית ראוּיה לשמה, הקיימת וּנזוֹנה בּזכוּת עצמה.

כּל זה הוּא עדיין בּגדר המחשבה. מוֹשב הפּוֹעלים הרצוּי עדיין לא נברא. לא חסרים אצלנוּ גם “מוֹשבי פּוֹעלים” בּשמם המיוּשבים מִלא-פּוֹעלים ועל יסוֹדוֹת של אי-עבוֹדה עצמית. כּזה הוּא גם המוֹשב הנבנה עכשיו בּכפר-סבּא על ידי החברה “עזרא”. חברה זוֹ הציגה לה מכּבר מטרה רצוּיה לסייע למוֹשבי עוֹבדים זעירים. בּרם, ריחוּק מקוֹם גוֹרר, כּנראה, גם ריחוּק ידיעה, וּמחוֹסר שיטה מבוֹררת על המקוֹם היא נכשלת לפעמים קרוֹבוֹת. בּמקוֹם ליַשב פּוֹעלים שיחיוּ על עבוֹדתם, היא נכשלת על-פּי-רוֹב בּמשגיחים וּבעלי נחלאוֹת העוֹשׂים את עבוֹדתם על ידי זרים (רק בּחדרה נפגשה חברה זוֹ בּהתנגדוּת גמוּרה מצד הפּוֹעלים לישוּב מעוֹרב זה, מחוּסר כּל שיטה. הפּוֹעלים עיבּדוּ את תקנוֹתיהם הם, והחברה הסכּימה להן). בּכוָנה לברוֹא מוֹשב פּוֹעלים יסדוּ גם “חוֹבבי-ציוֹן” את בּאר-יעקב, וגם אוֹתם קרה כּמקרה הזה. משגיחים וּבעלי נחלאוֹת, המעבּדים את אדמתם על ידי אחרים ועל-פּי-רוֹב על ידי לא-יהוּדים, אינם חסרים גם פּה. הטיפּוּס של העוֹבד בּעצמוֹ הוּא המיעוּט. מחיר האדמה עלה, וּלהשתתף בּמוֹשב זה אפשר עכשיו רק לבעל רכוּש הגוּן.

מוֹשבים כּאלה אינם נכנסים כּלל בּחשבּוֹננוּ אנוּ. מוֹשב הפּוֹעלים היחידי, שהצליח בּמידה ידוּעה, המשמש דוּגמה בּשעה שמדבּרים על מוֹשבי הפּוֹעלים בּכלל, ושרבּים מאתנוּ מתיחסים אליו בּרגש של חיבּה והכּרה הוּא – עין-גנים.

העיקר הראשוֹן שעליו בּנוּ בּני עין-גנים את מוֹשבם היה – עבוֹדה עברית גמוּרה בּלי כּל ערעוּרים וּפקפּוּקים. בּזה היה כּוֹחם. העבוֹדה העברית היא שנתנה למוֹשב את ערכּוֹ וכוֹחוֹ המוּסרי, וּממנה יוֹנק המוֹשב ויוֹשביו עד עכשיו. היא היתה להם לאמוּנה וחיזקה את ידיהם בּצר להם. והיא שעשׂתה את עין-גנים לכוֹח משפּיע חשוּב בּשביל המוֹשבה העשירה, הסמוּכה, שממנה עין-גנים מתפּרנסת: עין-גנים היתה למבצר העבוֹדה העברית, להתגשמוּת חיה של כּוֹח העבוֹדה העברית, כּוֹח מעוֹרר הרגשוֹת וּמחשבוֹת בּלבּוֹת צעירי המוֹשבה, והיא היתה גם כּן לפינת-נוֹחם לפּוֹעלים הצעירים, החדשים, פּינת-שקט וּמַרגוֹע מרוּגזם וּנדוּדיהם בּמצבי העבוֹדה ויחסי הסביבה.

עיקר ראשי זה אפשר היה לוֹ להתקיים בּחיים בּכל שלימוּתוֹ רק בּעזרת היסוֹד השני: בּחירה עצמית של החברים. יסוֹד זה נתן לראשוֹני המיסדים לבחוֹר להם חברים כּלבּם, והציל אוֹתם מהצרוֹת הרבּוֹת, המזדמנוֹת כּשמצרפים בּאוֹנס אֶלמנטים זרים וּרחוֹקים, שישיבתם בּיחד רעה להם ורעה לעוֹלם.

ונוֹסף להם גם עיקר שלישי: אחריוּת משוּתפת, הדדית בּכל עניני הקרדיט של המוֹשב. על ידי זה הוּבטחוּ התשלוּמים בּעד האדמה והבּנינים, תשלוּמים שהצטיינוּ בּדייקנוּתם, למרוֹת היוֹתם כּל כּך קשים למתישבים צעירים. ודייקנוּת בּתשלוּמים זוֹ עשׂתה בּפּעם הראשוֹנה בּארץ-ישׂראל את המתנחל מחוּסר האמצעים ללוֹוה מהימן, עזרה להוֹציא אוֹתוֹ מעוֹלם של תמיכוֹת והלואוֹת נצחיוֹת, וכל התוֹצאוֹת החמריוֹת והרוּחניוֹת הכּרוּכוֹת בּהן.

שלוֹשת אלה העיקרים הם שבּראוּ את האוֹפי הרוּחני של המוֹשב, ועשׂוּ אוֹתוֹ למלא-ערך בּחיי הפּוֹעלים בּארץ. ואף-על-פּי שעין-גנים הצליחה, יוֹתר מכּל חברוֹתיה, בּיסוֹדה, אי אפשר עדיין לדבּר על הצלחת המוֹשב הזה בּהתפּתחוּתוֹ, למרוֹת זה שיחידים רבּים מבּין חברי המוֹשב ודאי הצליחוּ. ודבר זה דוֹרש קצת בּירוּר: יש בּעין-גנים שהצליחוּ בּמשׂרוֹת ועסקים צדדיים, יש שהצליחוּ בּעבוֹדת המַשתלוֹת, הצלחה משׂמַחת וּמחנכת, אבל איננה מבטיחה הרבּה, מפּני שגם לה אוֹפי ספּקוּלַטיבי, כּמוֹ לרוֹב ההצלחוֹת שבּפתח-תקוה. הנסיוֹנוֹת בּעיבּוּד ירקוֹת – מִצער הם, ולא הצליחוּ בּיוֹתר, מה שמראה על איזוֹ מדרגה נמוּכה עוֹמדת מוּמחיוּתנוּ בּאחד הענפים העיקריים. גם בּענין גידוּל בּהמוֹת נעשׂה מעט מאד.

אבל האם כּדאי לטפל בּמקצוֹעוֹת חדשים, הדוֹרשים הרבּה עבוֹדה קשה וכיווּן וידיעה, ועדיין שׂכרם איננוּ בּטוּח בּצדם כּלל וּכלל, אם למוֹשבה הקרוֹבה יש דרישה למשגיחים יוֹתר מאשר לעבוֹדה עברית? ואם שׂכר ההשגחה הוּא הרבּה יוֹתר בּטוּח מאשר שׂכר העבוֹדה אפילוּ בּרשוּת עצמוֹ? וּפוֹנים, מי בּרצוֹן ומי בּעל כּרחוֹ, להשגחה – פּרנסה מכוֹערה זוֹ, שעדיין, כּמדוּמני, לא עמדוּ על כּל שפלוּתה והשפּעתה המַפסידה, גם לגבּי הפּוֹעל האזרח העוֹבד אִתנוּ וגם כּלפּי פְּנים בהשרישה אצלנוּ יחסים גסים, מידוֹת מגוּנוֹת, וּבחַנכה לנוּ דוֹרוֹת אנשים מקוּלקלים.

יחד עם זה הוֹלכת פּתח-תקוה ויחסיה הציבּוּריים ונכנסת לתוֹך עין-גנים. היוֹקר מַאמיר, פּשטוּת החיים חדלה, הספּקוּלציה מסביב מתגבּרת. מחירי האדמה עוֹלים, וּמי יוֹדע, אפשר שתעלה עד שכּלל לא יהיה כּדאי לעבּד אוֹתה. הדירוֹת מתיקרוֹת, מגרשים לבנין – בּהוֹן רב, עוֹד איזוּ שנים והתשלוּמים לועד האוֹדיסאי ⁴ נגמרים, וּלמי יהיה צוֹרך להשתמש בּחלקת אדמה זוֹ ולעבוֹדה? הנכנס להתישב עכשיו בּעין-גנים, אם גם על חלקה לא מעוּבּדה, צריך כּבר להכניס סכוּם הגוּן, וחלק הגוּן רוַח למוֹכר, ואין שוֹאלים אוֹתוֹ כּלל אם הוּא מכניס ידים עוֹבדוֹת. ואם הדבר ימָשך הלאה בּרוּח זוֹ, תחדל עין-גנים בּקרוֹב מהיוֹת מוֹשב עוֹבדים, אלא מוֹשב בּעלי נחלאוֹת קטנים העוֹשׂים עסקים טוֹבים בּאדמתם. ואם גם יעַבּדוּה – יעבּדוּה בּידי אחרים. אוֹתם האחרים אמנם יהיוּ יהוּדים, אם עד הזמן ההוּא לא תתגבּר השפּעת הסביבה הממוֹנית, יחסיה וחשבּוֹנוֹתיה. לעוֹבד בּעצמוֹ אין לא שאלת חשבּוֹנוֹת וּרוָחים ולא שאלת יחסים לפּוֹעל. אבל בּעל הנחלה הקטנה, החי על רכוּשוֹ, בּסביבה שכּוּלה ניצוּל וּרוָחים, זקוּק לגבוּרה מיוּחדת, כּדי לעמוֹד בּנסיוֹן העבוֹדה העברית. היקוּם בּוֹ לבּוֹ?

אפשר מאד שגם למוֹשבים כּאלוּ יש בּימינוּ וּבמצבנוּ ערך רב. בּכל אוֹפן הלא הם עוֹלים בּהרבּה על סוּגי הישוּב שקדמוּ להם. אבל לא לזה ישאף כּלל הפּוֹעלים. מוֹשבים כּאלה המהפּכים את הפּוֹעל לבעל נחלה פּרטית והמכניסים לתוֹך המוֹשב את אוֹתם יחסי האדמה שבּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, אינם מבטיחים לנוּ את קיוּמוֹ של ישוּב עוֹבד, אינם עלוּלים לברוֹא בּשביל הפּוֹעל אפשרוּת תמידית של עבוֹדה חפשית אינדיבידוּאַלית, אחראית. הספּקוּלַציה אוֹרבת למוֹשב, נכנסת לתוֹכוֹ, כּמוֹ שנכנסה לישוּב הקוֹדם, גוֹזלת ממנוּ את העוֹבדים וּמהפּכת אוֹתם למשגיחים, תגָרים וסרסוּרים, ואת אדמת העבוֹדה – לענין של “סחר-מכר”, עליה וירידה. זוֹ כּוֹחה לשׂטן. ספּקוּלציה בּאדמה וּבעבוֹדת זרים עוֹמדת לבַלע את הישוּב העוֹבד ואת היסוֹדוֹת העוֹבדים הבּוֹדדים שבּתוֹך הישוּב הישן.

                                           --------------

הרעה שבּרחנוּ ממנה רוֹדפת אחרינוּ – והדבּיקתנוּ. הישוּב סילף את דרכיו. בּיסוֹד התנוּעה הישוּבית, זוֹ שקוֹראים לה תנוּעת התחיה, היה הרצוֹן לברוֹא את העוֹבד הטבעי בּארצוֹ, על אדמתוֹ. וּבמקוֹמוֹ עלה וצמח שוּב, בּגלגוּלוֹ החדש, הבּטלן, התגרן. אַתחַלתא להתעוֹררוּת האוּמה היתה בּכּוָנה לצאת מהגיטוֹ, והנה בּאמצעי האוּמה וּבכונוֹתיה הטוֹבוֹת מצטרפים שוּב חיי גיטוֹ. הצריך להמשיך ללכת בּדרך זוֹ? הצריך להמשיך ולברוֹא בּכוֹחוֹת האוּמה וּבאמצעיה ישוּב המתנגד לעניני האוּמה ולעתידה, לתקוַת תקוּמתה? מי שמסכּים לזה, יהיה לוֹ האוֹמץ להוֹדוֹת, שהוּא מסתלק מכּל תקוה לריבּוּי הישוּב העממי, היוֹצר; זאת אוֹמרת, אף מכּל תקוה לחיים אנוֹשיים הגוּנים לקיבּוּץ העברי שבּארץ. יכּיר לפּחוֹת, שזהוּ גזר-דין חמרי ומוּסרי של הישוּב, ועוֹד יוֹתר – לא רק של הישוּב.

בּשבילנוּ, שאיננוּ חוֹשבים את סדרי החברה הקיימים לסמל השלימוּת, שאין להרהר אחריהם, וּלאיתנים בּל יִמוֹטוּ, שאי אפשר לזוּז מהם – עוֹד לא חדלה האפשרוּת לנסוֹת דרכים אחרוֹת בּישוּב, דרכים נוֹחוֹת יוֹתר ליצירתוֹ וּביצוּרוֹ של מעמד עוֹבדים בּארץ. אם אָפני הישוּב הקוֹדמים לא הביאוּ למטרה הרצוּיה ואין בּכוֹחם להביא למטרה זוֹ, אין לעמוֹד בּאמצע הדרך ואין להסתלק מנסיוֹנוֹת חדשים, וּבלבד שיבָּראוּ אוֹתם התנאים שיאַפשרוּ את קיוּם העוֹבד, ירימוּ ויבצרוּ את מצב העבוֹדה העברית בּארץ. והתנאי הראשי לזה – הגבּלה של אפשרוּת כּל ספּקוּלציה בּאדמה, בּתוֹך הישוּבים החדשים. זהוּ גם תנאי הכרחי בּכדי שנוּכל להיוֹת בּטוּחים, שכּל עבוֹדוֹת הישוּב, כּל האדמה שבּידינוּ וּמטרוֹתינוּ לא תהיינה בּיוֹם אחד למשׂחק בּידי נַחשוֹל ספּקוּלציה אחד. דברים אלוּ אמוּרים לא רק בּנוֹגע לקרן הקימת, שהציגה לה מטרה זו בּתחילת יצירתה, אלא גם בּנוֹגע ליתר המוֹסדוֹת הישוּביים, המכוּונים למטרה לאוּמית. ותיקוּן עיקרי זה צריך להתקבּל קוֹדם כּל בּנוֹגע למוֹשבי הפּוֹעלים. תהיינה מוֹשבוֹת הפּוֹעלים הנקוּדוֹת הראשוֹנוֹת של משק אינדיבידוּאַלי על אדמה לאוּמית, והנסיוֹנוֹת הראשוֹנים להגשמת הרעיוֹנוֹת המוּנחים גם בּיסוֹדה של הקרן הקימת; האדמה שייכת לאוּמה, נמצאת בּרשוּת העוֹבד על יסוֹד אריסוּת עוֹלמית, עוֹברת בּירוּשה לבניו, אם הם מעבּדים אוֹתה, אבל איננה ניתנת למכירה ולספּקוּלציה. העוֹזב את נחלתוֹ מקבּל בּחזרה את האמצעים ואת מחיר העבוֹדה (נטיעוֹת, טיוּב הקרקע) שהוּא השקיע בּה.

יחד עם זה תלוּי כּל ערכּוֹ ועתידוֹ של מוֹשב הפּוֹעלים בּזה, אם לא ישָאר בּוֹדד, מקרי, כּמוֹ שהיה עד עכשיו. בּנוֹ הגדוֹל ואחיו הצעיר של המתנחל בּמוֹשב וגם בּן האִכּר הבּוֹחר בּעבוֹדה צריך להיוֹת בּטוּח שגם לוֹ יש אוֹתה האפשרוּת לעמוֹד על הקרקע ואיננוּ צריך לשׂים פּניו למַשגיחוּת, לסרסרוּת אוֹ לארצוֹת זרוֹת.

מוֹשב העוֹבדים צריך להתקבּל בּעבוֹדה הישוּבית לשיטה. יסוֹדוֹתיו העיקריים, שבִּלְתָּם אין לוֹ שוּם זכוּת קיוּם, מפּני שהוּא חדֵל אז להיוֹת מה שהוּא, הם: עבוֹדה עצמית, בּחירת חברים, אחריוּת הדדית ואריסוּת עוֹלמית על קרקע לאוּמית. רשת של נחלוֹת קטנוֹת בּידי יהוּדים עוֹבדים וחיים על עבוֹדתם צריכה להקיף את כּל המוֹשבוֹת הקיימוֹת, המיוּסדוֹת על זכוּת הקנין הפּרטי של הקרקע ועבוֹדה זרה. אוּלי תוֹאיל היא קצת לשנוֹת את היחס הפּרוֹפּוֹרציוֹנַלי השׂוֹרר אצלנוּ בּין היסוֹדוֹת היוֹצרים והבּטלים בּישוּב. לאפשרוּת ישוּב זה צריכים לכוון בּכל מקוֹם שניגשים לבנין יִשוּב עברי חדש; הפּוֹעל העברי צריך להיכּנס שמה יחד עם הרכוּש העברי, ואל יצטרך אחרי כן לבוֹא לנַשל את מישהוּ מעבוֹדתוֹ וּמפּרנסתוֹ, ואל יהיה אחרי כן כּאוֹרח לא-קרוּא ולא-רצוּי, הצריך ליטוֹל רשוּת מבּעלי הנחלאוֹת להתישב על ידם, ואל יבּיטוּ עליו בּני המוֹשבה כּעל מהַפּך בּחררה.

                                    ------------

אלה הם הציוּנים העיקריים, הצריכים, לפי דעתי, להתווֹת את הדרך של יצירת ישוּב עוֹבד. כּאן, בּפרשה זוֹ, דוֹמה לי, אנוּ עוֹמדים עכשיו. נקוה, שאין זאת התחנה האחרוֹנה. מהלך העבוֹדה עוֹד יציג לפנינוּ דרישוֹת חדשוֹת, ציבּוּריוֹת ואישיוֹת, בּלתי צפוּיוֹת, ירחיב ויעמיק את אלוּ. לקבוּצוֹת גוּפא, המסתדרוֹת לעבוֹדה וּלישוּב, יש די עבוֹדה ודי מרחב בּסידוּר חייהם הפּנימיים: צוּרוֹת שוֹנוֹת של המשק, מהכי-אינדיבידוּאַלי עד השיתוּף בּצדדים שוֹנים של העבוֹדה והחיים, מקצוֹעוֹת שוֹנים של עבוֹדה, לפי התנאים, ועל הכּל – בּחירה אישית, חיי חברים. הקבוּצוֹת הקבּלניוֹת לעבוֹדוֹת פלחה, נטיעוֹת וירקוֹת (שועד הפועלים צריך לעסוֹק בסידוּרן) תיתנה לנוּ במשך הזמן חוֹמר פּוֹעלים רגיל וּמוּמחה בּעבוֹדה, בּעלי מסוֹרת בּעבוֹדה ויחס-בּעלים לחיי המשק, מקוֹרבים וּקשוּרים על ידי עבוֹדה משוּתפת וּשאיפוֹת קרוֹבוֹת, וּמסוּגלים לברוֹא את גרעיני המוֹשבים הבּאים. אין להקטין את המעצוֹרים הרבּים העוֹמדים לשׂטן לנוּ, מעצוֹרים נפשיים וטכניים. ועוֹד נשוּב אליהם כּפעם בּפעם, פּנים אל פּנים ניפּגש אתם. עוֹד הרבּה שגיאוֹת תיעשׂינה גם בּדרך ישוּב זוֹ – וּבלבד שיֵעָשׂה דבר. רק מֵחֲזָרַת נסיוֹנוֹת שוֹנים וּבחינה בּלתי פּוֹסקת של טיפּוּסי-ישוּב שוֹנים – ניוָשע ונמצא את דרכּנוּ. כּל מוֹשב חדש הנבנה בּכוֹחוֹת עוֹבדים משלנוּ צריך לקרב אוֹתנוּ אל הטיפּוּס המקוּוה, השלם, העתיד לבוֹא.

“וגם זאת לחכמים יבינוּ מדעתם”, שהמוּשׂג מוֹשב הפּוֹעלים איננוּ חל רק על הפּוֹעלים הצעירים הבּאים מחוּץ-לארץ. בּאוֹתה המידה שהוֹלך ונברא חוֹמר אנוֹשי מסוּגל להתישבוּת, צריך ליַשבוֹ. וגם ראוּי לקרב את הדבר עד כּמה שאפשר. אַל נתן לברוֹא בּחברתנוּ בּאוֹפן מלָאכוּתי אֶלמנטים משוּללי זכוּיוֹת וּמשוּללי אחיזה. בּתי התימנים ⁵הנבנים עכשיו רצוּיים מאד בּשביל להקל את מצב אחינוּ עוֹלי תימן בּרגעים הקשים כּל כּך, בּמוֹלדת המתנכּרת, אבל אין לראוֹת בּהם אלא בּתי מהגרים בּלבד, אין זוֹ צוּרה מספּיקה של התישבוּת. בּמידה שהפּוֹעלים התימנים מתאַזרחים בּארץ וּבעבוֹדה הם יכוֹלים וּצריכים להשתתף בּקבוּצוֹת וּבמוֹשבי הפּוֹעלים יחד עם האשכּנזים. איני יכוֹל להעלוֹת על הדעת, שבּחברתנוּ אנו יכוֹלים בּנידוֹן זה להיוֹת איזוּ ספיקוֹת.

---

מבפנים

מאת

ברל כצנלסון

מִבִּפְנִים / ברל כצנלסון

¹

א

החצים הוּצאו מאשפּתם. סֶפַּרַטיזם, הכנסת אנַרכיה, אתה בחרתנוּ, אינטליגנטים עליך, פּוֹעל! והלאה – אוֹתוֹ הנוּסח. וּלמען היוֹת להם בּרק מוֹרָטוּ. נמצא מי שהתחכּם וזרק מלה חדשה, מקוֹרית, פֹּולחת ממש: בּוּנדיזם ארץ-ישׂראלי. הנה, הנה, צלילי העבר הקרוֹב בּוֹקעים ועוֹלים אלינוּ בּגלגוּלם החדש. לא “איסקרה” ² קוֹראת לכבשׂת ה“בּוּנד”³ הנידחת, לא פּ. ס. ד. ⁴ דוֹאגת לנשמוֹת הספּרטיסטים שלה התוֹעוֹת – אלא בּאי-כּוֹח של “כּמעט כּל פּוֹעלי חוּץ-לארץ, השוֹאפים לישוּב עברי בּארץ-ישׂראל” קוֹבלים על “החלק הקטן מן הפּוֹעלים היהוּדים”, שאינם מכֹּירים בּהגמוֹניה של הפּרוֹלטריוֹן העברי-עוֹלמי וּמכניסים לתוֹכוֹ “אנרכיה וּזכוּת ויטוֹ של השְלְיַכטיצים הפּוֹלנים”.

צד אחד שוה, כּנראה, לכל “בּאי-כּוֹח היחידים של הפּרוֹליטריוֹן” בּכל מקוֹם שהם. אי אפשר להם להכּיר וּלהוֹדוֹת, שמתחת חטמם, בּתוֹך תחוּמי המוֹנוֹפּוֹלין שלהם, צף בּן לילה איזה חלק, איזה מיעוּט שאיננוּ רוֹאה את עצמוֹ לא מיעוּט ולא חלק, אלא חטיבה אחת עצמית ואוֹטוֹנוֹמית.

הפּוּלמוּס המפלגתי, המתלקח עכשיו בּמחננוּ, מחנה העבוֹדה בּארץ-ישׂראל, כּשהוּא לעצמוֹ איננוּ כּדאי לטפּל בּוֹ, לחדדוֹ וּלהרחיבוֹ. אין הוּא נוֹבע מתוֹך חיינוּ אנוּ פּה, מתוֹך הבדלי ענינים אוֹ השקפוֹת שבּינינוּ, איננוּ עוֹמד בּמגע ישר עם חיינוּ ועבוֹדתנוּ, וכוּלוֹ – סחוֹרת חוּץ. חבל, חבל רק על רוֹגז העצבים, שהוּא מכניס לחברתנוּ, על הַפְנָיַת הלב מעבוֹדתנוּ וענינינוּ הממשיים, שאנו נתוּנים בּהם יוֹם יוֹם. שעה אחת של עבוֹדה יפה שקוּלה בּעינַי כּנגד כּל ה“מלחמוֹת והנצחוֹנוֹת” ואיבּוּד הכּוֹח לבטלה וּבלבּוּל הרוּח הבּאים בּעקב כּל הויכּוּחים ממין זה. שוֹמר נפשוֹ ירחק מהם. אבל ישנוֹ דבר אחד בּפוּלמוֹס זה, הראוּי לתשׂוּמת-לב. זהוּ הרעיוֹן כּשהוּא לעצמוֹ על דבר אוֹתוֹ “החלק הקטן של הפּוֹעלים היהוּדים”, החי בּארץ-ישׂראל.

לא שליח-ציבּוּר אני ולא בּן-מפלגה. דברי אינם טבוּעים בּגוּשפּנקה של הסתדרוּת, וּבהסכּמת-קוֹרא הניתנת בּהקפה לא הצטיידתי. אחד הפּוֹעלים העוֹבדים בּארץ רוֹצה לדבּר כּאשר עם לבבוֹ. ואליך, קוֹרא-חבר, פּוֹעל ארץ-ישׂראלי, אני פּוֹנה בּדברי ואוֹתך אני מבקש. יוֹדע אנכי: לא מעוֹר אחד הוּא הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, שמוֹת שוֹנים הדבּיקוּ בּנוּ, מכּל עפר הארץ התקבּצנוּ, עֲבָרים שוֹנים וּמשוּנים, הֶרגלים, חינוּכים וּמסוֹרוֹת מפרידים לפעמים בּינינוּ, אבל – מכּירים אנחנוּ את אחדוּתנוּ, את עצמנוּ ואת עבוֹדתנוּ. ואם אנחנוּ יוֹדעים מי אנחנו פּה, וּמה אנחנו לנוּ לעצמנוּ ואמרנוּ: לא “חלק קטן מן הפּוֹעלים היהוּדים” אנוּ – אלא איזה דבר יחיד וּמיוּחד, חי על חשבּוֹן עצמוֹ ועוֹמד לגמרי בּרשוּת עצמוֹ, דבר שלם, שוֹאף להיוֹת שלם – פּוֹעל ארץ-ישׂראלי.

ואם יבוֹא מי שירצה לתעוֹת אוֹ להתעוֹת וילמד מתוֹך דברי, שאין לנוּ חלק ונחלה בּהמוֹן עם ישׂראל המעוּנה והכּוֹאב, שאנוּ מסתלקים מתקוַת הגאוּלה הגדוֹלה, שאנוּ קוֹרעים את חוּטי העליה וההגירה, ושמרחיקים אנוּ מעלינוּ את פּוֹעלי חוּץ-לארץ “המקשרים את עתידם” וכוּ' – לא נתוַכּח אִתוֹ. ואם גם יאשימוּ אוֹתנוּ בהערצה עצמית, בּהפרזת ערכּנוּ וּב“אתה בחרתנוּ” – אַל נשחית דברים. מי עוֹד כּמוֹנוּ יוֹדע מה דל הוּא עדיין הזרם שלנוּ, עד כּמה אין בּוֹ די הרווֹת נפשנו וּפַלֵס לנוּ את דרכּנוּ. כּמה פּעמים כּבר יבשוּ מימיו, והקוֹדמים לנוּ, עוֹלי-הגוֹלה הראשוֹנים והשניים, נשארוּ לא פּעם בּתוֹך בּיצה עוֹמדת וכוֹחוֹתיהם כָּלוּ, ונשמתם יצאה – ולא בטהרה – טרם שהספּיק להגיע עדיהם הזרם החדש, הבּוֹשש לבוֹא. וּמי עוֹד כּמוֹנוּ נוֹשׂא עיניו לבּאים אחרינוּ, שיעלוּ עלינוּ, ויעשירוּ את חיינוּ, שבּיחד אתם, בּכל כּוֹחוֹתינוּ המקוּבּצים, ננסה להוֹציא לאוֹר אחד אחד את מַאוַיי נפשנוּ הכּמוּסים.

אבל האם הרגשת אחדוּת האוּמה, קשרי השיתוּף עם ההמוֹן העברי העוֹבד (אוּלי יוֹתר נכוֹן, מחוּסר-העבוֹדה), השאיפה לגאוּלת העם והתקוה לשחרוּר העבוֹדה מחייבים אוֹתנוּ להרכּיב את מישהוּ אלוּף לראשנוּ, לקבּל עלינוּ שלטוֹן חוּץ?

לא בּתוֹר שליחי-ציבּוּר בּאנוּ לארץ-ישׂראל לעבדה וּלשמרה, ולא בּתוֹר מוּרשים בּעלי מנדטים של מישהוּ, ה“מקשר את עתידוֹ” עם ארץ-ישׂראל והמַתוה לנוּ את דרכּנוּ שבּה נלך. – את חוּרבתנוּ אנוּ בּאנוּ להקים ואת חיינוּ אנוּ לבנוֹת, למילוּי צרכינוּ אנוּ עוֹבדים ולפדוּת נפשנוּ, ואין בּת-קוֹל מחוּרבוֹת חוּץ-לארץ שלטת בּנוּ ולא צריכה לשלוֹט בּנוּ.

ואל נא נַשלה את נפשנוּ בּשוא. מה הם הקשרים הריאַליים, הצדדים השוים שבּין תנוּעת הפּוֹעל בּארץ יהוּדה וּבין תנוּעת הפּוֹעל העברי שבּחוּץ-לארץ, ולוּ גם שֵם ציוֹני נקרא עליו? **וּבמה נבוֹא לעזרה אחד לשני\?** היקראוּ הם לנוּ לפתוֹר להם את שאלת השׂפוֹת, הנשתתף אנחנוּ עמהם בּמלחמת הבּחירוֹת וכדוֹמה, אוֹ שהם יַתווּ לנוּ את דרכי הישוּב ויפתרוּ לנוּ את שאלת העבוֹדה והעוֹבד בּארץ-ישׂראל?
פּירוּדים איוּמים מתהווים עכשיו בּין חלקי האוּמה השוֹנים. הגלוּת מתפּזרת עד לאין קץ, שׂפוֹת שוֹנוֹת מסתעפוֹת ומתנכּרוֹת, מצבים, תנאים שוֹנים וּרחוֹקים, שאיפוֹת זרוֹת – לא נטשטש אוֹתם בּתירוּצים וּבתיאוֹריוֹת. ולא נבטל אוֹתם בּדברים בּכדי להקל את מכאוֹב הלב. האפשר לנַצח את התפּוֹררוּת האוּמה? לעתיד פּתרוֹנים. אנוּ איננוּ יוֹדעים אלא דרך אחת: על אדמתנוּ נעמוֹד. מיעוּט האוּמה אנחנוּ, חלק קטן בּין הפּוֹעלים. אבל – לא אחרי רבּים להטוֹת. "ישוּבוּ המה אליך ואתה לא תשוּב אליהם".

וּמהוּ פּירוּש המלים “המקשרים את עתידם”, “המעוּנינים בּישוּב הארץ-ישׂראלי” וכו'? האוּמנם המהגר, החלוּץ, המתישב, והמקשר, והמעוּנין, והשוֹאף לישוּב ארץ-ישׂראל(במפלגתוֹ וּבאגוּדתוֹ) – עוֹלים בּקנה אחד? האוּמנם מי שמשלם שקל אוֹ חוֹתם על ה“אידישער אַרבּייטער” ⁵ וּמשלם פּארטיי-שטייער לנוּ הוּא, ארץ-ישׂראלי הוּא, ויש לנוּ חוֹבוֹת חברים כּנגדוֹ, ולוֹ זכוּת דעה בּחיינוּ וּבעבוֹדתנוּ? אוֹ אפשר לקחה לה איזוֹ מפלגה גם את ההגירה לארץ-ישׂראל בּמוֹנוֹפּוֹלין? ואוּלי יש בּינינוּ סוֹברים, כּי בּעבוֹתוֹת פּרוֹגרמה כּוֹבשים מדינה ועל ידי ישוּב שאלוֹת המפלגה מיַשבים ארץ?

כּן. בּחבלי המפלגה רוֹצים אצלנוּ – ולא רק אצלנוּ – להחליף את חבלי היצירה, וּבכוֹח שלטוֹנה – את כּוֹחוֹת הנפש הנסתרים, את הכּשרוֹנוֹת והרצוֹנוֹת האישיים.

אבל התקוה לגאוּלת ארצנוּ, לישוּבה וּלשחרוּר האדם העוֹבד עליה לא תתגשם ואין לה שוּם אפשרוּת להתגשם בּלי אוֹתם האישים, אנשי הרצוֹן, מבקשי הגדוֹלוֹת, מחַפּשׂי גאוּלה וּמרחב לכוֹחוֹתיהם המתפּרצים, חוֹשקי החיים ועוֹבדים מתוֹך אהבה, בּלי אוֹתוֹ החוֹמר האנוֹשי שאיננוּ מוֹצא לוֹ מנוּחה בּדעוֹת המתהלכוֹת וּבמצוַת אנשים מלוּמדה. הוּא הוּא שיצר את הישוּב החדש בּאמריקה וּבאוֹסטרליה, הוּא הוּא שנתן לעוֹלם את נסיוֹנוֹת הישוּב החברתי המכוּוָן בּמחשבה תחילה, מימי חלוּצי האנגלוֹ-סַכּסים ועד הדוּחוֹבּוֹרים ⁶

“צעירי-ציוֹן” וּ“פוֹעלי-ציוֹן” “מסוּדרים” על צד היוֹתר טוֹב בּאוּ ויבוֹאוּ. ורק חלק מהם נשאר, חי ועוֹבד בּארץ. רבּים מהם כּבר עזבוּ. לא צריך להבּיט בּאספּקלריה שחוֹרה בּשביל לראוֹת שרבּים מהבּאים עוֹד עתידים לעזוֹב את הארץ ואת העבוֹדה. הם לא מצאוּ פּה את חייהם, והארץ לא מצאה בּהם את עוֹבדיה. החינוּך בּאגוּדה, איזוֹ שתהיה, איננוּ מספּיק עדיין בּכדי לברוֹא לאדם את התכוּנוֹת האישיוֹת הנחוּצוֹת בּשביל לחיוֹת פּה, ואינוֹ תריס לא בּפני השלוּמיאֵליוּת, לא בּפני הגעגוּעים לגלוּת בּכל צוּרוֹתיה, לא בּפני הבּריחה, ואף לא בּפני התנַונוּת כּאן. ואין כּללים קבוּעים בּדבר. לא העבר של “פּוֹעל טבעי” אפילוּ מחייב להישָאר פּוֹעל בּארץ, ולא “זכוּת-אבוֹת” מוֹציאה את האדם מעוֹלם העבוֹדה. וגם זאת לדעת, ששוּם מפלגה בּארץ איננה מבטיחה את חבריה מתגרנוּת, פּוּנדקאוּת, מַשגיחוּת וכיוֹצא בּהן. לא “יחוּס” העבר מבטיח לנוּ אוֹ מחייב אוֹתנוּ לאיזוּ יחסים, אלא האדם בּעצמוֹ, הבּא, המקוה.

לאו דוקא הפּוֹעל בּחוּץ-לארץ דרוּש לנוּ – אלא האדם הבּא לעבוֹד בּארץ-ישׂראל. אישים דרוּשים לנוּ, יהיוּ מי שיהיוּ, “אידיאַליים” אוֹ “טבעיים” – לפי הגדרוֹתיכם – ציוֹנים אוֹ לא ציוֹנים, מי שקיבּל חינוּך ציבּוּרי וּמי שלא קיבּל אוֹתוֹ – אבל אישים, שנשמתם תמצא כּאן אחיזה, ידיהם – סדן, לבּם – חִיוּת. המה יבנוּ את חייהם, והמה יבנוּ את הארץ.

ואישים, יחידים אלוּ, עליהם עוֹד לא הפּילוּ גוֹרל, ואין שוּם מפלגה יכוֹלה להכניס אוֹתם למַפרע לתוֹך הנכסי-דלא-ניידי שלה. פּזוּרים הם לנפשם בּכל תפוּצוֹת עמנוּ הרחוֹקוֹת, בּרוּבּם אוּלי רחוֹקים מדעת את עצמם, את הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים בּהם ואת העתידוֹת המחכּים להם פּה, בּארץ. אוּלי יש בּהם תוֹעים וּמבקשי דרך, תלוּיים בּין אבדן וּתקוּמה, וּמחכּים לבשׂוֹרת הגאוּלה? מי ילך ויבשׂר להם, כּי “עַל הַיַּרְדֵּן אוֹ בַגָּלִיל רָאָה חוֹרֵשׁ זִיו הַשְּׁכִינָה” ⁷, כּי “סוּפוֹת עַלִּיזוֹת מְרַצְּדוֹת בִּנְפָשׁוֹת שְׁכוּרוֹת-הַגְּאֻלָּה” ⁸

אפשר מאד, שאנשים בּוֹדדים כּאלה אינם חסרים גם בּתוֹך המפלגוֹת והכּיתוֹת השוֹנוֹת. אבל דא עקא, שכּל עבוֹדת המפלגוֹת – מבּלי להוֹציא את הכּיתוֹת הציוֹניוֹת מן הכּלל – מכוּונת להטוֹת אוֹתם מדרכּם המסוּכּנת לדרך הרחבה והכּבוּשה, לטמטם את הרגשוֹתיהם התוֹעוֹת, לסתוֹם את תביעוֹת נפשם בּסעיפים ואסיפוֹת וּויכּוּחי-פּרוֹגרמוֹת וכל הָנֵי מִילֵי מַעַלְיוּתָא. ואם יש מי שמציל את נפשוֹ וּבא – הרי זה למרוֹת השפּעת הציבּוּר, עתונותוֹ ועסקניו.

תנוּעה של “עבוֹדה ישרה”, של שאיפה אישית לגאוּלה והכנה לחליצוּת עדיין איננה. אבל אם בּזמן מן הזמנים יבוֹא כּלל-הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל בּקשר עם איזוֹ תנוּעה בּחוּץ-לארץ, תהיה זוֹ רק אוֹתה התנוּעה העתידה, שבּמרכּזה יהיה לא “קישוּר” ו“עִניוּן” בּארץ-ישׂראל אגב עבוֹדת האַפּרט ההסתדרוּתי, אלא – עליה, עליה ישרה, שהאידיאַל שלה יהיה לא ציוֹנוּת, אלא עליה אישית לארץ-ישׂראל, בּקשת הגאוּלה העצמית, ודרכּה – לא דרך העדר, אלא דרך העבוֹדה ושחרוּר האישיוּת והרצוֹן האישי.

ולתנוּעה זאת, תנוּעת האדם המתעוֹרר בּישׂראל וּמבקש את גאוּלתוֹ – אנחנוּ מצפּים, ואם גם תתמהמה.

ב

הרת שאיפוֹת אנוֹשיוֹת עמוּקוֹת וּרוַת מַאוַיי האוּמה הטמירים נגלתה אלינוּ הציוֹנוּת בּשחר טל ילדוּתנוּ. בּימי בּיל"וּ, חיבּת-ציוֹן התמימה וּקדוֹשה של ר' יוֹסיפיל הרב וזליג מֶכַנִיק הסנדלר – גבּוֹריו הכּתריאלים של שלוֹם-עליכם, בּרקי החזיוֹנוֹת של הרצל, גילוּיי המחשבה והשירה של בּיאליק, פייאֶרבּרג, בּרדיצ’בסקי וטשרניחוֹבסקי, יסוּד הקרן הקימת לגאוּלת הארץ, התסיסה הציוֹנית-הסוֹציאלית בּין בּחוּרי בּני ישׂראל לאהליהם – גילוּיי שכינה אלוּ מספּרים לנוּ שבּתנוּעה זוֹ נבע מקוֹר מים חיים.

“עוֹד טֶרֶם יָדַעתִּי ⁹ מַה יִּהְיוּ חֲלוֹמוֹתַי, וְנַפְשִׁי כַּצִּפּוֹר בַּהֲרִיחָהּ יוֹם דְּרוֹר”. כּכה ידע המשוֹרר לקרוֹא בּשם למצב נפש האוּמה בּאוֹתם הימים הגדוֹלים. טרם ידעתי. והידיעה, ידיעת החלוֹמוֹת והכּרתם לכל עוּמקם, לכל דרישוֹתיהם המעשׂיוֹת ההכרחיוֹת, ידיעה זוֹ לא בּאה. לא בּאה גם ה“בּחירה”, בּחירת דרך החיים. החלוֹמוֹת התעוֹפפוּ והצפּוֹר נשארה בּכּלוּב. מאֵרת הגלוּת שפכה את שלטוֹנה על שאיפת הגאוּלה. הציוֹנוּת בּאה לגאוֹל, לכבּוֹש את הגלוּת וחיי ההוֹוה, ונכנעה לפניהם. רק אמרה להיגָלוֹת ממעמקי הנפש, מעריגה סתוּמה וּמחשבה נאצלה, ולצאת לאויר העוֹלם הסוֹבב – וספגה אוֹתוֹ לתוֹכה, ספגה, סיגלה את תכוּנוֹתיו ונשארה קצוּצת כּנפים, אוֹבדת דרך וּמניעה בּראשה לכל נדנוּד רוּח – עד היוֹם הזה. התנוּעה שנוֹסדה על הרעיוֹן הישר, הקיצוֹני, השלם, שמטבעוֹֹ איננוּ יכוֹל להתפּשר וּלוַתר, לָמדה להסתגל, יחד עם כּל הרחוֹב היהוּדי, לכל מצב שעה, לָכוֹף כּאגמוֹן את מוּשׂגיה, דעוֹתיה ותקווֹתיה. ספיגת הכּל והסתגלוּת לכּל, לכל תיאוֹריה, לכל רעיוֹן רוּח, לכל זרם המתנשׂא לשלוֹט בּרגע זה, פּחד הריאַקציה והחנוּפּה לרבוֹלוּציה (בּשעת שלטוֹנה), הכנעה לעַבּד-אל חַמיד וּברכה לתוּרכּים הצעירים ¹⁰, דרשוֹת על עבוֹדה ריאלית בּארץ-ישׂראל וּמַגידוּת בּ“דוּמה” על “תאוֹמי-סיאַם” ¹¹– הנה מוֹמנטים שוֹנים של התנוּעה הציוֹנית שערכּם המוּסרי בּרוּר למדי.

זהוּ גוֹרלה של שאיפת-הגאוּלה, הממשיכה את קיוּמה בּגלוּת, אחרי “הריחה יוֹם דרוֹר”. גלוּית עין היא ונוֹפלת. הציוֹני הנשאר בּגלוּת איננוּ יכוֹל לא לחיוֹת את חייו, לא למַלא את צרכי השעה, לא לשאוֹף את האויר הסוֹבב, המפריד והמחליש והזוֹרע ספק והכנעה. וּשאיפת הגאוּלה חדלה להיוֹת מה שהיא, ונהיית גם לאַחַד הכּוֹחוֹת המשַמרים, לאחד מתַבליני החיים, המקילים את כּוֹבד העוֹל, לסוּרוֹגַט הנוֹתן מַרפּא לשבוּרי הרצוֹן ומרגוֹע לעניי הרוּח. הציוֹנוּת נשארת בּגדר של חלוֹם וכוָנה טוֹבה, שאיננה יכוֹלה להצטרף למעשׂה, והחיים הממשיים הם אלוּ שמסביב. כּאן אוּלי צריך לבקש גם את הסיבּוֹת של הבּגידה הנוֹראה, של הבּריחה המַתמידה מהציוֹנוּת, רֶנֶגַטיוּת מבהילה, שדוּגמתה לא ידעה שוּם תנוּעה. יש שאתה פּוֹגש אדם ושוֹמע מפּיו את כּל אוֹתם המוּשגים, שעל שלילתם נבנתה הציוֹנוּת. והנך מתאַדם מבּוּשה בּשמעך שהאיש הזה הוֹּא “מי שהיה” ציוֹני. הכּל נמחק, הכּל נשכּח, כּאילוּ לא היה כּלוּם.

מאַין השטחיוּת המַחפּירה הזאת? מי שהוּא ימצא תנחוּמין בּזה, שבּציבּוּריוּת העברית קיימת השפּעת גוֹמלין. הציוֹנוּת מוּשפּעת אבל גם משפּיעה, נקלטת בּאחרים. נכוֹן הדבר, אבל האם בּכמוּת כּזאת העלוּלה להביא לידי גאוּלה, לידי גילוּי רצוֹן? בּמוֹחי מצטיירת התנוּעה הציבּוּרית העברית לכל אגפּיה כּעין סוּלם מוּצב ארצה, וראשוֹ איננוּ מגיע השמימה. זה שלמטה מעפּיל לעלוֹת, והעוֹלה – סוֹפוֹ לרדת.

והתנוּעה הציוֹנית-הסוֹציאלית? זוֹ שבּהילוֹ נר אלוֹהים על ראשה, בּתחילת התרקמוּתה, שאפה למצוֹא בּיטוּי למַאוַיי-נפשוֹ וכוֹחוֹתיו המתפּרצים של האדם בּישׂראל, שאמרה להרים את המרד הציוֹני למדרגת מרד כּללי בּמשטרים וּמוּשׂגים השׂוֹררים בּעוֹלם, זוֹ שנוֹלדה מתוֹך בּיקוֹרת חיוּנית, חפשית מהדוֹגמוֹת הישנוֹת והחדשוֹת, מתוֹך רגש רבוֹלוּציוֹני-נפשי, המתפּרץ גם כּנגד הרוּטינה שבּרבוֹלוּציה – הידיעה להחזיק מעמד? האם לא הכניסה גם היא את צוארה בּעוֹל הסביבה, האם לא נפלוּ מבצריה אחד אחד תחת תגרת הרוּחוֹת המנשבוֹת, אם לא אבדוּ לה אחד אחד פּניניה העיקריים, עצמיוּתה, רעננוּתה, ה“חיוּת שבּלב” שהביאה אִתה, והיתה לסכוֹלַסטיקה מאוּבּנת, לפרַזיאוֹלוֹגיה שטחית וחנוּטה, לרַדיקליוּת מהמין הניֶקראסוֹבי ¹²:

Чтo ᴨocᴫeдняя eмy kнижka ckaжeт, тo eмy cвepxy нa дyшy дяжeт ¹³

למאַסף אחרי המחנוֹת? וּפליטיה האם לא נתפּזרוּ על פּני יַמי הגלוּת, אחרי שצללוּ וחרבוּ מַעיני לבּם, מבּלי להציל את נפשם?

ואילוּ הכּוֹחוֹת המעטים בּתנוּעה הציוֹנית שהחזיקוּ מעמד, שעל-ידי ריכּוּז הכּוֹחוֹת הנפשיים לצד אחד, על ידי חוֹסר התרשמוּת מהחיים המפכּים סביב – עמדוּ כּסלע איתן, בּאיזה כּוֹפר קנוּ הם להם את עמידתם זוֹ? מה היה לציוֹנוּת שלהם – האם לא פּרחה נשמתה, לא הצטמקה ואבדוּ לה כּוֹחה וליחה? אבן בּוֹחַן אחת יש לנוּ, שעל פּיה אנחנוּ יכוֹלים לשפּוֹט על ערכּה של תנוּעת התחיה בּאוֹתה הצוּרה שנשתמרה: יחסה לשאלת העבוֹדה. מהוֹפעתה הראשוֹנה היתה שיבת ציוֹן כּוֹללת בּתוֹר חלק בּלתי נפרד גם את השיבה לעבוֹדה ולאדמה. אצל בּני בּיל“וּ ויוֹרשיהם לא חדלה גם עריגה אי-בּרוּרה להשלטת העבוֹדה בּחברה היהוּדית העתידה. אבל הציוֹנוּת ה”ריאלית" התפּשרה גם עם הקלקוּל העיקרי של חיי העבר: האדמה היתה לעסק, לספּקוּלציה, והעבוֹדה נמסרה לידי זרים.

ואדם כּמשה ליבּ ליליֶנבּלוּם, הריאַליסט והפּשטן, זה שהבין כּל כּך שאין לעם תרוּפה מבּלעדי עבוֹדה ואדמה, שלחם בּעד זה כּל ימי חייו בּעצמוֹ וּבסביבה, לא הבין לעת זקנה לנפש אלה שבּאוּ להגשים את זה בּחייהם.
וּבעל "על פּרשת דרכים", המחזיק את אַמַת המידה של מוּסר הנביאים בּידוֹ, שידע לפנים להרעיד את לבּנוּ בּדַבּרוֹ על ה"עם כּי יחרב" ועל הכּיעוּר שבּ"עבד כּי ימלוֹך" – נוֹשׂא את עיניו בּערוֹב שמשוֹ כּלפּי "הטיפּוּס היפה" של ה"בּוֹעזים" החדשים [^ftn14], המזוּמנים לסדר תערוּכה של "תרבּוּת מקוֹרית" על גבּי עבדיהם.

מה עלוּב וּמעליב זה המַראה. האין פּה המַפתח המגלה לנוּ את כּל עמידתנוּ דלים וריקים?

רק עם היציאה הממשית מן הגיטוֹ מוֹצאת הציוֹנוּת את אפשרוּת תיקוּנה. שינוּי המרכּז הגיאוֹגרפי הוֹלך ונעשׂה ממילא, בּהכרח פּנימי, בּאוֹפן סטיכי – אם אפשר להשתמש בּטֶרמין זה בּמקוֹם שלטוֹן ההכּרה והרצוֹן – לשינוּי מרכּז מוּסרי וחיוּני. ירוּשת אבוֹת, סבל הדוֹרוֹת וקלקוּלי ההיסטוֹריה מפַנים לאט לאט את מקוֹמם – אם כּי בּהתנגדוּת הגוּנה – לכּוֹחוֹת החדשים המוֹרדים בּהם. הנה הוּא מתקרב שינוּי הערכין, הצפוּי בּרוּח הקוֹדש של השירה העברית, שינוּי הערכין בּחוֹמר ורוּח. בּמקוֹם החוֹמר העכוּר של חיי הגיטוֹ – חיי אדמה ועבוֹדה, בּמקוֹם חיי הרוּח של הגיטוֹ העתיק והמחוּדש – האדם שנברא ישר. עוֹד רב המהלך עד איש האדמה והאדם ההוֹלך קוֹממיוּת. אבל אנחנוּ – בּדרך אליו. הגאוּלה חדלה להיוֹת מליצה לאוּמית גרידא. היא קוֹרמת עוֹר ועצמוֹת וּמקבּלת נשמה חיה, אישית. אדמה ועבוֹדה. אֶפס קָצֶהָ אנחנוּ רוֹאים, וּמי יפקח לנוּ את עינינוּ לראוֹת את הנצוּרוֹת הצפוּנוֹת בּכנפיה?

אלוּל תרע"ב.

---

"משפט צדק"

מאת

ברל כצנלסון

¹

(לוַעדת התימנים שעל יד המשׂרד הארץ-ישׂראלי)

עלה בּגוֹרלי להיוֹת עֵד למעשׂים שנעשׂוּ בּציבּוּר עברי בּאחת המוֹשבוֹת בּארץ-ישׂראל. מעשׂים שתפארת הם לעוֹשׂיהם, ושיש מהם ללמוֹד גם על טהרת הרוּחוֹת ועל חוּש-הצדק של אוֹתה הסביבה שבּתוֹכה נעשׂוּ. אפשר תאמינוּ לי, שלא היה בּרצוֹני להוֹסיף פּחם על אש התמיד של זרוּת והתנכּרוּת בּין חוּגים שוֹנים שבּציבּוּרנוּ, המתלקחת לפעמים קרוֹבוֹת בּיתר שׂאֵת. יוֹדע אנכי את כּל חוּלשת כּוֹחם של המתמרמרים שלנוּ, וּמה תוֹעלת בּרוּגזם? ואין לי שוּם רצוֹן להוֹסיף צער על צערם ולשלוֹל את שארית המנוּחה מאוֹתם האנשים שגם בּלאו הכי אין בּהם משלוַת הרשעים. אבל כּל דרכי השלוֹם שבּחרתי להגן על העשוּקים מידי עוֹשקיהם, מבּלי לגלוֹת קלוֹן אנשים מישׂראל בּרבּים, לא הביאוּ לשוּם תוֹצאוֹת. לעבוֹר על כּל מה שראיתי בּשתיקה אי אפשר לי, מפּני שעיני ראוּ ולא זר בּדם נפשוֹת אנשים נקיים, המוּכּים על לא חמס בּכפּם, וגם בּכל עיווּת-הדין שנעשׂה למוּכּים, דוֹרשי המשפּט, על ידי בּחירי עם סגוּלה, בּארץ סגוּלה. פּוֹנה אני אליכם, מפּני שבּמצב ציבּוּרנוּ, בּקהוּתוֹ וּקרירוּת-נפשוֹ לדברים הנוֹקבים את עוֹמק ההוָיה שלנוּ, המערערים את אפשרוּת קיוּמנוּ והמשפּילים עד שאוֹל את ערך קיוּמנוּ, אין למי לפנוֹת. אין כּתוֹבת. ואתם המטפּלים בּאוֹפן רשמי בּעניני התימנים, סוֹף סוֹף הכי קרוֹבים אל החלל. אספּרה לכם את מה שראוּ עיני, וּבעד כּל אוֹת ותג, מדברי הנני נכוֹן לתת דין-וחשבּוֹן לא רק לפני המשפּט החוּקי, כּי אם גם לפני הדיין הפּנימי שבּלב.

בּמוֹצאי-שבּת, כ“א בּתמוּז, לנתי, בּעברי בּדרך, בּתוך קבוּצת פּוֹעלי ישׂראל שבּכרכּוּר. בּאמצע הלילה העירוּני ארבּעה תימנים, יחפים וערוּמים למחצה, שדיבּרוּ מתוֹך קוֹר וּרעדה. הם עכשיו בּאים מחדרה. בּני המוֹשבה השוֹמרים התנפּלוּ עליהם כּשהם ישנים לבטח, ערוּמים בתוֹך שׂקיהם ², והכּוּם. יוֹתר לא תפסתי. רק הסימנים החיים של מקרה הלילה מילאוּ אחרי הדברים: חַבּוּרוֹת וצלקוֹת מגוָנים שוֹנים, כּחוּלים ואדוּמים על חלקי הגוּף השוֹנים, והנה מכּה ארוּכּה, קרוּשת-דם, מכּת-”קוּרבּאטש“³ על פּני קדקדוֹ של הזקן. כּוֹאבים, עגוּמים ונעלבים בּאוּ אלי לדרוֹש משפּט והגנה. העלוּבים חשבוּ בּתמימוּתם, שאיזוֹ תעוּדת-בּחירה בּעוֹלם הפּוֹעלים מַנחילה גם כּוֹח בּעוֹלם הזה. לפני שחר יצאנוּ לחדרה לבקש משפּט מוַעד המוֹשבה. את המכּוֹת והפּצעים בּדק הרוֹפא הד”ר בֶּהם, והעיד עליהם. בּבית הרוֹפא נזדמן לנוּ חבר ועד המוֹשבה שכּבר ידע לספּר על דבר תימנים-מַכּים וגם להטיף מוּסר לפּצוּעים: לא טוֹב הדבר, מלחמת אחים וכוּ'. בּבית הועד גם נוֹדע לנוּ, שמסַדרי השמירה: א. מַדוֹרסקי, ל. מדוֹרסקי, סוּלימאן מזרחי ונ. רוֹטמן כּבר פּנו בּקוּבלנה על התימנים, ועכשיו לא ידוּע מי המאשימים וּמי הנאשמים.

כּשלאחרי הרבּה השתדלוּיוֹת הסכּים ועד המוֹשבה לקרוֹא למשפּט באוֹתוֹ יוֹם, ונתאספוּ השוֹפטים החשוּבים כּמר צ. כ., ל.ש., א. ס. וישבוּ כּסאוֹת למשפּט, כּבר הוּברר מי הם המאשימים וּמי הנאשמים. אצל השוּלחן ישבוּ בהרחבה נטוּרי-קַרתא ה"ה הנכבּדים: א. מַדוֹרסקי, ל. מדוֹרסקי וסוּלימאן מזרחי, התּה התנוֹצץ בּכּוֹסוֹת המוּגשוֹת, שׂוֹחחוּ, התלוֹצצוּ ויהתלוּ. ממוּלם על הספסל, עלוּבים ונשפּטים, כּשׂיוֹת נאלמוֹת ישבוּ התימנים. פּרוֹטוֹכּוֹליסט רשמי לא היה. אחד מחברי הועד, הפּגוּם קצת בּעניני “עברי”, שפּעמים לא היה תוֹפס אפילוּ מה שאוֹמרים התימנים, רשם מה שרצה ולא רשם מה שלא רצה. והרבּה עדוּיוֹת חשוּבוֹת אפילוּ לא נרשמוּ וגם נשכּחוּ תיכף וּמיד מזכרוֹן הועד (על זה יכוֹלים להעיד כּל הנוֹכחים הצדדיים בּשעת המשפּט).

ואחרי כּל הנהלת המשפּט בּאוֹפן זה, מדברי כּל העדים והנאשמים גם יחד התבּררוּ הדברים כּל כּך, עד שבּגוּף העוּבדה אין להטיל ספק משוּם צד.

באחת-עשׂרה בּלילה בּאה החבוּרה של ראשי נטוּרי-קרתא (א. ס., ל. מ., ס.מ., נ.ר.) אל מעוֹן התימנים, שבּמגרש קלַז. דפקוּ בּדלת של התימני יהוּדה בּן זכריה, מי שהיה שוֹמר ועזב את השמירה מפּני שזה שלוֹשה חדשים לא בּא על שׂכרוֹ (יתר התימנים ישנוּ בּשעת מעשׂה בּחוּץ אצל הבּית). יהוּדה פּתח ויצא. אחז א. מדוֹרסקי בּזקנוֹ, זקן יהוּדי שמתבּקש למריטה, וסימן אחיזה זוֹ עוֹד נשאר בּקצה החוֹטם, והתחיל לחרף אוֹתוֹ בּערבית. על שאלת השוֹפטים: למה הלכתם בּלילה לבית יהוּדה בּן זכריה? היתה רק תשוּבה אחת: הלכנוּ לנזוֹף בּוֹ על שהוּא בּן-מרד, וּמסית את השוֹטרים לבל ילכוּ לשמוֹר. קם משנתוֹ שלוֹם בּן יעקב הזקן, ששכב בּשׂקוֹ מבּלי כּסוּת לעוֹרוֹ, ניגש אל א. מדוֹרסקי והתחיל מלמד זכוּת על חברוֹ, שאין הוּא חייב בּחטא זה כּלל. בּשׂכר הגנה זוֹ פּגע בּוֹ סוּלימאן מזרחי בּ“קוּרבּאטש” בּראשוֹ וּפצעוֹ. מי נתן את המכּה הראשוֹנה אמנם לא הוּברר בּשעת המשפּט. כּל אחד האשים את חברוֹ. אלא שהתימני הזקן צייר בּתנוּעוֹת כּאלה את כּל מהלך הענין, עד שחבר הועד העיד עליו בּתוֹך מהלך המשפּט: ניכּרים דברי אמת. אחר כּך התחילה החבוּרה “לעבוֹד”: סוּלימאן בּקוּרבּאטש, האשכּנזים “הקוּלטוּריים” בּפנסי החשמל שבּידיהם, להפּיל אימה וגם סַנורים על התימנים “הפּראים”. שני התימנים האחרים, שישנוּ שם, טוען סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה, קיבּלוּ מכּוֹת הגוּנוֹת. על כּל שאלוֹת השוֹפטים טוֹען סעדיה בּן זכריה (הוּא חֵרֵש): אני ישן והם מכּים (הוּא קיבּל את המכּוֹת בּאחוֹרוֹ). סוּלימאן מזרחי יצא מכּליו. לפי דברי התימנים כּוֹנן את האקדח, לפי דברי חבריו – הצטרכוּ הם בּידיהם להרגיע אוֹתוֹ. כּשהחבוּרה עזבה את בּמת-המשׂחק ורק אחריהם יהוּדה בּן זכריה פּח. הוּא עצמוֹ מוֹדה בּזה. אלה הדברים שהתבּררוּ לפני כּל הנוֹכחים בּשעת המשפּט. מי גרם לשׂריטוֹת שבּפני סוּלימאן מזרחי ולשׂרטת שבּחטמוֹ של א. מדוֹרסקי, אם פּצעי-אוֹהבים (בּעצרם זה בּזה, לפי דבריהם) אוֹ זריקת הפּח (הם אוֹמרים שגם אבנים נזרקוּ בּהם) לא נתבּרר.

שוּם סיבּוֹת אחרוֹת להתנפּלוּת זוֹ – מלבד ההאשמה בּהסתה – לא הוּבּעוּ אפילוּ מצד נטוּרי-קרתא המאשימים.

פּרסוּם פּסק-הדין נדחה. קהילת התימנים היתה סוֹערת ונרגזת. האמוּנה בּמשפּט-צדק מצד המוֹשבה כּבר דעכה בּלבּם. בּלגלוּג מר היוּ מדבּרים על דבר זה. היוּ איוּמים מצד יחידים, שהם בּעצמם יעשׂוּ משפּט בּמַכּה הראשי, היתה דרישה לעזוֹב את השמירה תיכף וּמיד, מאשר לשמוֹר תחת ידי מנהלים כּאֵלוּ. ועד הפּוֹעלים עסק בהַשקָטה.

למחרתים הוֹדיע הועד את פּסק-דינוֹ.

הרי לכם נוּסח פּסק-הדין מבּלי לגרוֹע דבר. וּראוּ והיוָכחוּ מַהוּ משפּט-צדק של ועד מוֹשבה בּישׂראל:

"לכבוֹד ה' שלוֹם בּן יעקב וּליתר התימנים היוֹשבים בּהמגרש של קלַז פּה. בּזה מתכּבּדים אנוּ להוֹדיעכם את החלטתנוּ בּדבר המריבה שהיתה בּיניכם וּבין מסדרי השמירה:

א) הועד מוֹצא, כּי מסדרי השמירה היוּ צריכים לפנוֹת להועד שהוּא ינזוֹף בּהתימני יהוּדה בּן זכריה, – אם הוּא ראוּי לנזיפה – כּמוֹ כן עשׂה מר אהרן מדוֹרסקי מעשׂה בּלתי אנוֹשי בּהעירוֹ את התימני יהוּדה משנתוֹ ויחרפהוּ, ויתר מסדרי השמירה עשׂוּ שלא כּהוֹגן שלא מיחוּ בּוֹ – לפיכך הוּא מטיל עליהם קנס עשׂרים פרנק בּאוֹפן כּזה: א. מדוֹרסקי 10 פרנק, ל. י. מדוֹרסקי ונ. רוֹטמן – 5 כּל אחד.

ב) שלוֹם בּן יעקב היה הראשוֹן שהתחיל להכּוֹת – לפיכך הוּא משלם קנס 21/2 פרנק.

ג) יהוּדה בּן זכריה שאוֹפן הכּאתוֹ היה אכזרי בּאבנים וּבפחים – משלם קנס 2 פרנק.

ד) סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה לא השתדלוּ להשלים בּין הניצים ועוֹד השתתפוּ בּמריבה – משלמים קנס כּל אחד 11/2 פרנק.

ה) סוּלימאן מזרחי על שחירף וגידף את התימנים ועל שהיה אחד הגוֹרמים למריבה – משלם קנס 4 פרנק.

את כּל הקנסוֹת האלוּ צריכים להכניס לקוּפּת המוֹשבה, אשר החצי מזה מוּקדש לבית המרחץ והחצי השני לקוּפּת חוֹלים של התימנים. בּכבוֹד רב, ראש הועד צבי בּוּטקוֹבסקי, מזכיר הועד מיכאל טיטלמן".

מפּני ריחוּקכם מהמסוּפּר כּדאי אוּלי שאַדגיש לפניכם איזה דברים. להתנפּלוּת בּלילה אין זכר, ויש רק לשוֹן נקיה – “מריבה”. הנני מבקש את המַכּים, אַיָם? הנה תשוּבה בּרוּרה. כּפי שתחזינה עיניכם מיַסרים לא את א. מ. ולא ס. מ., חס ושלוֹם על זַרעא דַאבוּהא, אלא “שלוֹם בּן יעקב (הזקן הפּצוּע בראשוֹ) היה הראשוֹן שהתחיל להכּוֹת”, וּבעד זה קוֹנסים אוֹתוֹ רק בּשני פרנק וחצי, ו“יהוּדה בּן זכריה, שאוֹפן הכּאתוֹ היה אכזרי בּאבנים וּפחים משלם קנס שני פרנק”.

וצא וּלמד, מה מידת הרחמים של רחמנים בּני רחמנים, המגיעה עד כּדי לעבוֹר על “ודַל לא תֶהְדַר בּריבוֹ”. המכּים הראשיים משלמים 21/2 פרנק בּשעה שסוּלימאן מזרחי שהיה “נעבּיך” רק “אחד הגוֹרמים למריבה” בּזה “שחירף את התימנים” נקנס לשלם ארבּעה פרנק. ולא רק רחמנוּת, אלא גם רדיפת שלוֹם! סעדיה בּן זכריה וּזכריה בּן סעדיה (המוּכּים בּתוך שנתם) על שלא השתדלוּ לעשׂוֹת שלוֹם - משלמים קנס. וּכגוּלת הכּוֹתרת למידוֹת הרחמים והשלוֹם בּא לבסוֹף הרצוֹן הטוֹב של ועד המוֹשבה, שהקנס יהיה מוּקדש החצי למרחץ והחצי לקוּפּת-חוֹלים של התימנים.

על משפּט-צדק כּזה של ועד מוֹשבה עברית יש רק לקרוֹע. כּמה נפלנוּ פּלאים, אם אלה הם צעירי המוֹשבה וּמגיניה ואלה שוֹפטינוּ ויוֹעצינוּ. ימים מוּעטים אחרי המשפּט נזדמנתי עם אחדים מתימני חדרה, ויחד קראנוּ מנהמת-לבּנוּ: וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח, לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה. הרי לפניכם תמצית הדברים כהוָיתם, לא סיפּרתי לכם כּל מה שידוּע לי מאחוֹרי הקלעים וּמה ששמעתי מפּי אחרים, כּי אם מה שאני יוֹדע וָעֵד. הרי הדברים בּרשוּתכם ואתם עשׂוּ את המוּטל עליכם.

וּדעוּ: יש כּאן לא רק ענין הצלת עשוּק מידי עוֹשקוֹ כּי אם גם – ואוּלי בּעיקר – הסרת החרפּה של חוֹסר כּל משפּט וצדק בּציבּוּר העברי. נכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע ונוֹדה על האמת המכוֹערת וצוֹרבת: יש בּינינו כּאלה שלא די להם בּניצוּל החמרי הנוֹרא שהם מנצלים את התימנים, והרי נעשׂים נסיוֹנוֹת שוֹנים לשעבּד את גוּפם למַכּים, נפשם למַעליבים. והרע הוֹלך וּמתגבּר. נשׂים מחסוֹם בּפני האינסטינקטים הפּראיים והחטאיים של כּוֹבשי-עבדים שבּתוֹך ציבּוּרנוּ: אַל נביא את התימנים למצב של הכּרה, כּי לית דין ולית דיין בּתוֹך עדת ישׂראל בּארץ-ישׂראל, כּי רעוֹת וּמרוֹת תהיינה תוֹצאוֹת הכּרה זוֹ לכוּלנוּ.

גוֹלוּ מעלינוּ את החרפּה.

אב תרע"ג.

---

מתוֹך העבוֹדה

מאת

ברל כצנלסון

(קטעי דברי ממה שנאמר בּועידה הרביעית של פּוֹעלי יהוּדה בּראשוֹן-לציוֹן, כּ“ט בּכסלו תרע”ד)

א. בּמוֹשבוֹת הישנוֹת¹

שוּב אנוּ עוֹמדים בּחשבּוֹן עוֹלמנוּ. מה היא עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, מה ערכּה וּמה תוֹעלת בּתלָאוֹתיה? לא זוֹ הפּעם הראשוֹנה (וּודאי לא האחרוֹנה) בּמשך ימי תקוּפת העליה החדשה, עליית העבוֹדה, שהשאלה עוֹברת בּמחננוּ. עוֹברת, אמרתי. בּאמת הרי גם אינה עוֹברת כּלל. היא קמה וגם ניצבת. אלא שפּעמים היא פּוֹרצת בּיתר עוֹז. הפּעם בּאוּ מאוֹרעוֹת רחוֹבוֹת² עם כּל העלבּוֹן הגדוֹל וּמרי-הכּעס וּמַפּח-הנפש שאחריהם והוֹסיפוּ לשאלה חוֹזרת זוֹ את חריפוּת הרגע וּמרירוּתוֹ. בּאה עליית החוֹרף החדשה, המתגבּרת, עם בּקשת העבוֹדה וחסרוֹנה, וּתלאוֹת החוֹמר וּמצוּקוֹת הנפש וּמבליטים וּמשלימים אוֹתה. בּנוּסח השאלה, בּאוֹפן הצגתה אמנם בּא שינוּי, שינוּי חשוּב וניכּר. אם לפנים, טרם יתגלוּ לפנינוּ אָפקי עבוֹדה אחרים מחוּץ למוֹשבוֹת הקיימוֹת, היתה שאלת התכלית והערך חלה על כּל עבוֹדתנוּ, אין יוֹצא, והיתה משוּלבת בּיאוּש מסוּג ידוּע, בּרפיוֹן ידים ושפלוּת הרוּח, ותוֹצאתה – יציאה ועזיבה, יציאה ועזיבה; הנה הפּעם בּאוּ מעט המעשׂים שנעשׂוּ על ידינוּ, בּכוֹחוֹתינוּ אנוּ, בּמשך השנים האחרוֹנוֹת, ההתחלוֹת הקטנוֹת, ה“כּזית”ים של ישוּב עוֹבד ושוֹאף לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, הפּירוּרים של עבוֹדה ישוּבית לאוּמית, והם הם שנתנוּ לשאלה זוֹ את צוּרתה הנוֹכחית: היאוּש והבּיטוּל חל רק על חלק אחד של עבוֹדתנוּ, על כּיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הישנוֹת, וּשלילה זוֹ בּאה בּשם החיוּב, בּשם העבוֹדה הצריכה להיעשׂוֹת, בּשם הישוּב העוֹמד להיוָצר.

לפני זמן-מה לא היתה מצטיירת השקפת-ישוּב אחרת לפּוֹעל בּארץ-ישׂראל מאשר האמוּנה בּכיבּוּש העבוֹדה היסוֹדית, הפּרימיטיבית. וכל הפּוֹרש ממנה – ממקוֹר חיי העבוֹדה היה פּוֹרש. שאיפת העבוֹדה, שמתחת להכּרה העמיקה אָשיוֹתיה, העמיקה לחפּוֹר, לחוּש וּלכוון, ידעה בּעליית הכּרתה הראשוֹנה רק אוֹפק אחד: המוֹשבוֹת הקיימוֹת כּהוָיתן, אלא שנעשׂה בּתוֹכן חילוּף אחד, בּמקוֹם העוֹבד השׂכיר הזר, בּא העוֹבד השׂכיר שלנוּ. הכּוָנה היתה אחת: לזַכּוֹת את האִכּר, הכּוֹרם, הפּרדסן בּחיל פּרוֹליטריוֹן חקלאי עברי, אם לשם גאוּלת האוּמה אוֹ בּתוֹר מַעבר לחיים סוֹציאַליים אחרים בּעתיד, הכּל לפי המתכּוון. והכּרה זוֹ, למרוֹת כּל הטיפּוּח הרב, בּאה עד מַשבּר-משנה. חוֹמוֹת יריחוֹ של העבוֹדה הזרה וּמשטר החיים הבּנוּי עליה לא נפלוּ מפּני תרוּעוֹת מחננוּ הקטן. וּמחננוּ אף הוּא לא נשאר מַתמיד על עָמדוֹ. מי שבּרח – בּרח, מי שנשתקע בּבִיצת החיים (גם עוֹברי-אוֹרח, הנספּחים על כּל לוָיה מזדמנת, לא חסרוּ לנוּ), וּמי שמתוֹך העבוֹדה עצמה צמחוּ לוֹ כּנפים לחוּש וּלהבין, כּי שאיפת העבוֹדה היא עד לאין חקר יוֹתר רחבה ועשירה מאשר הרעיוֹן להתחרוֹת עם הפּוֹעל בּן-הארץ על ידי השפּלת הצרכים, מאשר הפּרספּקטיבה לקיוּם עלוּב של דוֹרוֹת “בּאטראקים”³, כּי בּכיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת בּתוֹר מַשׂא-נפש – אין די מַלא את הנפש. וּמתוֹך העבוֹדה והעשׂיה של המעטים נתגלוּ מרחבים. וּבשם המרחבים האלה – מרחבים שבּטרם יֵרָאוּ לעין הם קוֹראים לנוּ מרחוֹק וּמחייבים מקרוֹב, דוֹרשים מאִתנוּ עליית-נשמה בּלתי-פּוֹסקת גם בּעבוֹדה וגם בּחיי אנוֹש – אוֹמרים אצלנוּ עכשיו: חדלוּ לכם מהמוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אין תקוה לעוֹבד העברי מהן, לריק יגענוּ. האוּמנם?

ואוּלם קל ואוּלי גם נעים לבטל את הישן והמקוּלקל בּשם חיוּב יוֹתר גדוֹל וחשוּב העתיד לבוֹא. אלא שמצב-רוּח זה טעוּן בּיקוֹרת וחשבּוֹנוֹת ישרים. אַל נתן לוֹ להוֹליכנוּ שוֹלל בּחשבּוֹנוֹת מוּטעים וּמוּגזמים. סוֹף סוֹף הלא בּקשרי מלחמה תמידיים אנוּ עוֹמדים: בּמפריעים רבּים וקשים מבּית וּמחוּץ. וּמחשבּוֹנוֹת מוּטעים תסבּוֹל קוֹדם כּל העבוֹדה שלנוּ, כּי בּהם משנה-חוּלשה וּמכשוֹל על מכשוֹלינוּ.

העליה החדשה, עליית העבוֹדה, מוֹנה כּבר עשׂר שנוֹת חיים. וּמקץ עשׂר שנים, כּשאנוּ בּאים לחַשב את חשבּוֹן העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת – הרינוּ רוֹאים רק מה דל וָמךְ ערכּנוּ, ועד כּמה המטרה, כּיבּוּש העבוֹדה, ממנוּ והלאה.

כּל השקעת-רכוּש חדשה, כּל מטע חדש, כּל כּניסה של משפחה עשירה לתוֹך המוֹשבוֹת הקיימוֹת – מַרבּים את העבוֹדה הזרה וּמרחיקים אוֹתנוּ משאיפתנוּ, גוֹזלים חלק מתקוָתנוּ. עדיין לא נמדד ולא נחקר אצלנוּ מצב העבוֹדה הזרה ואין אנוּ יוֹדעים כּלל על דבר צמיחתה וגידוּלה הבלתי-פּוֹסקים. מי שאינוֹ עוֹבד אין לוֹ שוּם מוּשׂג ואינוֹ יכוֹל לצייר לעצמוֹ כּמה עבוֹדה קוֹלטת לתוֹכה אדמת תרבּוּת, אדמת נטיעוֹת והשקאה. ואיזה חלק מתוֹך כּל זה נעשׂה על ידינוּ? הלא כּל עיקר העבוֹדה הזאת נעשׂה גם עכשיו, כּמקוֹדם, בּידי זרים.

וּמַהוּ כּל הריבּוּי העלוּב של העבוֹדה העברית בּמשך עשׂר שנים מוּל חיל הרכוּש הנוֹסף והעבוֹדה הזרה שנקלטוּ בּזמן האחרוֹן בּאדמת הישוּב הישן, נקלטוּ וגם עשׂוּ פּרי?

וּמצב הפּוֹעל הבּא?

עדייין שערי המוֹשבוֹת, גניהם וּפרדסיהם סגוּרים לפניו. עדיין ישנן כּמה וכמה נחלאוֹת יהוּדיוֹת שכּף-רגל עוֹבד יהוּדי לא עלתה עליהן. כּּל אוֹתוֹ הקוֹשי של הכּניסה לתוֹך העבוֹדה, של קבּלת עבוֹדה וחוֹסר העבוֹדה לפרקים קרוֹבים, וּתנאי הקיוּם הקשים, והעלבּוֹן התמידי, הבּלתי-פּוֹסק, בּיוֹדעים וּבלא-יוֹדעים, ההרגשה שאתה פּה אוֹרח לא-קרוּא ולא-רצוּי, שגם בּלעדיך יכוֹלים פּה “בּעגעהען זיך”, שאתה פּה מיוּתר, והוּא, האזרח, הוּא כּאן נחוּץ וּבלעדיו בּאמת אין פּה היכוֹלת להתקיים; וכל הסביבה המבטלת וּמדכּאה, הנכריה אוֹ מתנַכּרת – האין בּכל זה כּדי לשַגע, להמית את אש הנעוּרים, לשבּוֹר את כּל התקווֹת והרצוֹנוֹת הטוֹבים, למרר את הנפש לעוֹלמי עד? יאוּש וּמפּח-נפש בּכל פּינה שאתה פּוֹנה.

ואת כּל הדברים האלה, אם חי אתה ועוֹבד בּתוֹך המוֹשבה הישנה, הנך חוֹשב לא פּעם ולא פּעמַים, אלא רוֹאה וחש מדי יוֹם בּיוֹמוֹ. בּבּוֹקר וּבערב אתה עוֹבר על פּני הפּרדסים הנטוּעים והניטעים – ו“לֹא רְסִיסֵי זֵעָתִי אֶת-מֶגְרְפוֹת אַדְמַתְכֶן הַשְּׁחוֹרָה הִרְטִיבוּ”. בּערב בּערב אתה פּוֹגש צעירים וּצעירוֹת, פּזוּרים ויתוֹמים בּתוֹך הסביבה הזרה, מבקשים עבוֹדה – ואיננה בּשבילם, ונכלמים הם מתפּזרים לזויוֹתיהם. וגם את הסביבה עצמה אתה רוֹאה בּכל הזדמנוּת ואת יחסה, יחסה לפּוֹעל ולעבוֹדה שהיא נוֹתנת אוֹ אינה נוֹתנת לוֹ כּרוֹב חסדה. וככה יוֹם יוֹם, ערב ערב, שנים תמימוֹת.

וּמִמרוֹמי הנפש בּוֹקעת השאלה: למה כּל העמל הזה, וּמה תוֹעלת בּכל הנשמוֹת הצעירוֹת המוֹסרוֹת את עצמן טרף לשיני הסביבה המשחיתה בּהן?

ואוּלם אנחנוּ לא נאמר לכלוֹא את רוּח המעפּילים לעלוֹת, כּמוֹ שאמרוּ לעשׂוֹת ועשׂוּ רבּים וטוֹבים לפנינוּ, שידעוּ בּבירוּר וּבבטחה שארץ-ישׂראל זקוּקה לא לעוֹבדים אלא לבעלי ה“מאוֹת”. לא נעשׂה את זה, מפּני שאין אנוּ מסתפּקים בּזה שאנוּ רוֹאים לפני עינינוּ, מפּני שעינינוּ נשׂוּאוֹת מעֵבר לישוּב הישן. אנחנוּ נכוֹנים לעבוֹר את כּל המדוֹרוֹת של הישוּב הישן, יען כּי חוּץ מגבוּליו אנוּ אוֹמרים לתקוֹע את יתדוֹתינוּ, יען כּי עבוֹדתנוּ בּתוֹכוֹ היא בּשבילנוּ רק פּרוֹזדוֹר לעוֹלם אחר, לעוֹלם העתיד להיבּנוֹת בּכוֹחוֹתיה של העבוֹדה העברית. וּמאמינים אנוּ בּכוֹחוֹתינוּ וּבכוֹחוֹת אלוּ שיבוֹאוּ אלינוּ, ויִלָווּ אלינוּ, שעוֹד נפלס לנוּ דרכים. והרגשה זוֹ, והכּרת העבוֹדוֹת האחדוֹת שעשׂינוּ – הכּיבּוּשים, הקבוּצוֹת, השמירה, מוֹשבי הפּוֹעלים, כּל אלה שעוֹד לא הצטרפוּ לשיטה, אבל בּלב כּבר היוּ לאחדים: ישוּב עוֹבד עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם – הרגשה זוֹ וּשאיפה זוֹ הן הן המאַמצוֹת את ידינוּ ואת לבּנוּ.

––––––––

ואף גם זאת. חשבּוֹנוֹת העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת טרם נגמרוּ. גם אחרי כּל הדברים שנאמרוּ לעיל, דברים שמהם אין לגרוֹע, יש עוֹד מה להוֹסיף. יש עוֹד להפוֹך ולהפוֹך גם בּערך זה שנעשׂה בּמוֹשבוֹת על ידי העבוֹדה העברית. גם בּערך כּיבּוּש העבוֹדה עצמוֹ ותוֹצאוֹתיו.

אמת החיים וּרצוֹן החיים מחייבים אוֹתנוּ לאמוֹר לעצמנוּ, כּי עם הכּרת כּל קשי-המצב וּמרוֹרוֹתיו, עדיין אין מקוֹם לביטוּל ערך עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת, כּי עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת עשׂתה פּרי.

כּן, חברים, “התקווֹת הגדוֹלוֹת של כּיבּוּש העבוֹדה לא נתקיימוּ”. גם מבּחוּץ גם מבּפנים לא התמַעטוּ בּמשך עשׂר השנים האלה העיכּוּבים. לא רב היה מחננוּ, מחנה הכּוֹבשים. וגם רבּים מאִתנוּ בּרחוּ מן המחנה בּאפס כּוֹח ורצוֹן, בּהעדר קוּרבה אמיתית לעבוֹדה, ואוּלם “נוֹע תנוּע”.

כּאלף נפש עוֹבדוֹת בּיהוּדה, וכחמש מאוֹת בּגליל – זוֹהי הנפש אשר רכשנוּ לנוּ בּעבוֹדתנוּ. וּמזה כּשמוֹנה-תשע מאוֹת נפש עוֹבדוֹת בּתוֹך המוֹשבוֹת הישנוֹת. הנה הוֹלכת ונוֹצרת המשפּחה העוֹבדת בּזקניה וּבנעריה. הנה נפתח פּתח צר ודרכּוֹ נכנסת העבריה העוֹבדת, הכּוֹבשת לה מקוֹם בּתנאים הכי-קשים ועל אף כּל המכשוֹלים. הנה עליית תימן – מי גרם לה ואת ערכּה בּעתיד מי יראה? הנה צמחוּ לנוּ שכוּנוֹת עוֹבדוֹת: נַחליאל, מחנה-יהוּדה, שכוּנת התימנים בּרחוֹבוֹת. מי יֵדע לנבּא כּמה קבוּצוֹת, כּמה מוֹשבי עוֹבדים עתידים אלה להוֹציא לנוּ? והנה מוֹשבי העוֹבדים – עין-גנים, נחלת-יהוּדה. גם אלה דרך המוֹשבוֹת הישנוֹת בּאוּ אלינוּ. ואת כּל אלה מי גידל לנוּ?

וצריך עוֹד לעמוֹד על עיקר הדבר. עבוֹדתנוּ בּמוֹשבוֹת לא זה בּלבד שפּרצה וּפוֹרצת איזה סדקים בּתוֹך המוֹשבוֹת, סדקים שאוּלי גם יתרחבוּ מאליהם, ערכּה העיקרי הוּא בּזה ששימשה פּרוֹזדוֹר וּבית-הכנה לצוּרוֹת העבוֹדה והישוּב החדשוֹת. כּּיבּוּש העבוֹדה בּתוֹך הישוּב הישן חדל להיוֹת מטרה בּפני עצמוֹ, דרכּוֹ אנוּ עוֹברים הלאה, והוּא היה לנוּ למוֹט-תנוּפה בּשביל התפּתחוּת הישוּב החדש. וכיבּוּש העבוֹדה היה “אב-מלאכה” לכל עשׂייתינוּ. ממנוּ פּינה, ממנוּ יתד.

אילמלא העבוֹדה בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, אילמלא התנוּעה לכיבּוּש העבוֹדה, לא היוּ לנוּ כּל המעשׂים שנעשׂוּ בּשנים האחרוֹנוֹת על ידי הפּוֹעל ועל יסוֹד העבוֹדה העברית. העבוֹדה העברית היתה לעוּבדה. והעוּבדה כּוֹבשת את ההכּרה, מעוֹררת מוּסר-כּליוֹת ודוֹחפת למחשבה ולעשׂיה. מי שלימד אוֹתנוּ אמוּנת-אוֹמן בּעצמנוּ וּבעבוֹדתנוּ, את ההכּרה “כּי אם אני כּאן – הכּל כּאן”, כּיון גם אל המציאוּת “הכי-ריאַלית”. נקיפת המַעדר, שערכּה בּה בּעצמה, עוֹשׂה רוֹשם בּכל הספֵירוֹת, גם בּאלה שקוֹרין להן עליוֹנוֹת. אם למשל, תוֹשבי פּתח-תקוה שקנוּ את אדמת עין-חי, מוֹצאים לנחוּץ, לפּחוֹת, לתקן תקנה בּכתב על דבר עבוֹדה עברית בּאדמתם, בּמהלך שתי שעוֹת מפּתח-תקוה, מה זה בּא ללַמדנוּ? האין זה שבּעבוֹדתנוּ בּפתח-תקוה אנוּ כּוֹבשים את העבוֹדה בּעין-חי? ולאו דוקא בּעין-חי. כּּל כּיבּוּשי-העבוֹדה החדשים מרוּחמה עד דגניה, תחילתם נעוּצה בּתוֹך נקוּדת-הכּיבּוּש הראשוֹנה, בּתוֹך העבוֹדה והמלחמה בּעד העבוֹדה בּמוֹשבה הישנה.

כּיבּוּש-משנה היא עבוֹדתנוּ. כּּוֹבשים אנוּ קוֹדם כּל את עצמנוּ, מחנכים את עצמנוּ בּעבוֹדה וּבניסיוֹן, עוֹשׂים את עצמנוּ כּלי ראוּי לתפקידוֹ. וכוֹבשים גם את האחרים, זוֹרעים את הכּרת העבוֹדה, בּוֹראים את אפשרוּתה.

ואת מלחמתנוּ בּעד העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת הישנוֹת אַל לנוּ לעזוֹב אף רגע, כּי בּנפשנוּ היא. תמימוּת יתירה היא לחשוֹב בּתנאינוּ היוֹם על דבר ריכּוּז העליה בּתוֹך הפּינוֹת החדשוֹת שבּראנוּ בּלבד. לא לצמצם את העבוֹדה העברית בּתנאים ידוּעים וּבחוּגים מוּגבּלים כּוָנתנוּ, אלא להרחיב בּלי הפסק את ההיקף שלה, להכּוֹת גלים בּכל מלוֹא הארץ. לכל סדק, לכל פּרצה נשתדל להיכּנס וּלהכניס.

ועוֹד איזה שינוּיים הוֹלכים וּמתרקמים בּתוֹך חיי המוֹשבה עצמה. גדוֹלוֹת אַיִן, אבל החיים פּוֹסקים מעמידתם ומתחילים לשטוֹף, זה גם כּן מוסיף תקוה. ואנוּ – מארץ-ישׂראל לא ניוָאש, על תביעוֹתינוּ לא נוַתר. ואף על שעל אדמה אחד לא נסתלק מתקותנוּ. אָפקי העבוֹדה העברית אינם מוּגבּלים. והרבּה שלוּחים להיסטוֹריה. ואם בּמשך עשׂר שנים, בּכוֹחוֹת מצוּמצמים מאד, מבּלי נסיוֹן ועבר, מבּלי אפקים בּהירים, אפשר היה להכניס לתוֹך המצב הקיים אלף נפש עוֹבדת – הרי דבר הוּא. האין לנוּ לקווֹת שבּתגבּוֹרת הכּוֹחוֹת, בּהרחבת ההכּרה של העבוֹדה העברית, והעיקר בּהבנה אמיתית של ערך הישוּב בּעוֹבד וּבעבוֹדה נמרצת ליצרתוֹ, – נבקיע גם את החוֹמוֹת הבּצוּרוֹת?

כּשאני לעצמי, בּשעה שהנני מתבּוֹנן בּמה שנעשׂה על ידי העבוֹדה העברית וּבהשפּעתה, בּחיי היחיד והציבּוּר, בּחוֹמר וּברוּח, בּקפלים וּבקמטים שוֹנים של החיים, בּזויוֹת אשר לא פּיללנוּ – הריני משתוֹמם. לא שקר נחלנוּ. זר לא יבין זאת.

––––––––

עליית העבוֹדה הוֹלכת וּמתגבּרת. עלינוּ לפַנוֹת את דרכּה וּלהרחיב כּל כּמה שנוּכל את השערים לפניה. כּוֹח הקליטה של הישוּב החדש, העוֹבד, הוּא עדיין קטן, אינוֹ מספּיק. נתאמץ נא להרחיב את הפּה הצר של בּית-הקיבּוּל הגדוֹל, של המוֹשבוֹת הישנוֹת. תשמשנה הן לנוּ בּתי-ספר, חַווֹת-חינוּך.

יש ויש ללמוֹד בּתוֹך הישוּב ה“ישן”, בּעל העבר של שלוֹשים ומעלה: ועלינוּ ללמוֹד בּוֹ וּמתוֹכוֹ. נקח כּל מה שאפשר לקחת מתוֹכוֹ. וּבצאתנוּ ממנוּ למרחב, לעוֹלם היצירה הישוּבית – נעלה מבּית-המדרש הזה את כּל החיוּב שישנוֹ בּוֹ, נלמַד בּוֹ קוֹדם כּל לעבוֹד ולדעת את העבוֹדה למקצוֹעוֹתיה, את הסַדרנוּת הבּעל-בּיתית, את מסוֹרת העבוֹדה, את כּל מה שיש ללמוֹד אצל המשוּבּחים שבּוֹ. אפס, דבר אחד לא נוּכל ללמוֹד בּוֹ – את האכּרוּת השלמה, רבּת הסעיפים, כּי איננה פּה. את כּל אוֹתם הסעיפים שהם הם גוּפי המשק של האכּר: את גן-הירקוֹת, ואת הטיפּוּל בּפרה, את גידוּל העוֹפוֹת ואת תעשׂיית החלב – לא נמצא פּה, כּי נפקד מקוֹמם בּישוּבנוּ הישן; דברים אלה אינם ניתנים להיעשׂוֹת בּידי אחרים.

אבל בּמוֹשבוֹת הישנוֹת שלנוּ יש ללמוֹד לא רק מה שאפשר לעשׂוֹת כּי אם גם מה שאסוּר לעשׂוֹת, אם חֲפֵצֵי עבוֹדה וחיי-אנשים אנחנוּ. יש דברים שכּדאי להתרחק מהם גם בּעוֹדנוּ שם, ועל אחת כּמה וכמה בּצאתנוּ משם.

וראשית כּל – העבוֹדה הזרה. לכאוֹרה אין צוֹרך לברר בּקרב חוּגינוּ אנוּ את הענין הזה. העוֹבד העברי בּארץ הרגיש מן הרגע הראשוֹן את טעמה של “האנטישמיוּת הכּלכּלית” וידע להעריך אוֹתה. בּזמננו צריך להיוֹת עיור אוֹ חרש בּכדי שלא להבין כּי בּשלטוֹן העבוֹדה הזרה אין שוּם תקוה לישוּב עברי בּארץ. ואוּלם כּוּלם מבינים מה ערכּה של תחית-עם הנעשׂית על ידי קבוּצת סרסוּרים ורוֹדי-עבדים על כּתפי עם זר. על מה, שכּמדוּמני, עדיין לא עמדוּ אצלנוּ די, זהוּ אָפיה של העבוֹדה הזרה. זוֹהי לא סתם עבוֹדת שׂכירים, בּני עם זר, מפּני שתחת הצוּרה הקפּיטליסטית החיצוֹנית מסתתר דבר הרבּה יוֹתר נוֹרא ואיוֹם – כּל הסימנים המוּבהקים של משטר העבדוּת ויחסי-האנשים השׂוֹררים בּוֹ. והרבּה, הרבּה דברים מחיינוּ הארץ-ישׂראליים יתבּררוּ לך רק כּשתכּיר לדעת שבּתוֹך סביבה של שעבּוּד, של רוֹדי-עבדים אתה נמצא. וזוֹהי גם אחת הסיבּוֹת העיקריוֹת מדוּע כּל כּך קשה לפּוֹעל עברי למצוֹא לוֹ מדרך כּף-רגל. וזוֹהי אוּלי הסיבּה, מדוּע זכתה עליית התימנים לקבּלת-פנים כּזוֹ בּמוֹשבוֹת, וּמדוּע קוֹרים אצלנוּ מקרים כּאלה שבּשוּם חברה הגוּנה אי אפשר להם שיקרוּ. וּכשאתה חי בּזה הנך קוֹלט מבּלי משׂים את אויר השעבּוּד הזה (למשטר זה יש, כּמוּבן, גם מעריצים שלוֹ, המוֹצאים בּוֹ הרבּה צדדים אידיאַליים, כּדרך כּל “הקריפּוֹסטניקים”, וּמגינים עליו בּשם קוֹסמוֹפּוֹליטיוּת וּבשם פּוֹליטיוּת וּסתם מעלוֹת טוֹבוֹת. וּמוּבן, שבּפיהם אנחנוּ – השוֹביניסטים ועוֹד ועוֹד). וּדעוּ לכם, שכּל זמן ש“משטר-קוּרבּאטש” זה ויחסים ציבּוּריים אלה יָשׂוֹרוּ בּתוֹך ציבּוּרנוּ – אין לנוּ תקוּמה בּכל המוּבנים. אין חיי אנוֹש, אין חינוּך לילד, אין מעמד לאשה, למשפּחה. בּמקוֹם שערך האדם העוֹבד הוּא אפס, שתשלוּם שׂכר-הפּוֹעל נעשׂה בּעזרת המַגלב, בּמקוֹם שלית דין ולית דיין כּלפי החַוַגָ’ה⁴ – תפרח תרבּוּת מיוּחדה. אוּלי יחשוֹב מי על דבר זה: אנה עלוּל לצעוֹד הישוּב הבּנוּי על עבוֹדת עבדים? איזה מין בּעלי-מוּם עתידה לגָדל סביבת-שעבּוֹד זוֹ?

וּבגזע העבוֹדה הזרה, השקפת עוֹלמה ויחסיה האנוֹשיים פּרחה המשגיחוּת שלנוּ. יש טוֹעים וחוֹשבים שהמשגיח זהוּ מעין ה“פוֹראַרבּייטר”, כּביכוֹל, שבּארץ-ישׂראל, מעין האוּמן שבּבית-חרוֹשת, ורוֹאים בּמצב זה זכוּת יתירה, טעם לשבח. טעוּת מעיקרא היא. יש אמנם גם פּוֹעלים-משגיחים למחצה ולשליש, העוֹבדים לפי שעה עד שיזכּוּ לעלוֹת בּסוּלם המשגיחוּת. הרבּה מדרגוֹת למַשגיחוּת. אבל חזיוֹן המשגיחוּת כּשהוּא לעצמוֹ הרי הוּא מעֵבר לעבוֹדה. זהוּ פּרוֹדוּקט מיוּחד של חיינוּ הכּלכּליים והציבּוּריים, חוּליה הכרחית בּמשטר השעבּוּד שלנוּ. אפשר לשעֵר שחזיוֹן ממין זה ישנוֹ גם אצל הגרמנים המעבידים את הכּוּשים בּאפריקה.

יש אוֹמרים בּתמימוּתם – ואוּלי מבּלי כּל תמימוּת – שאילמלי היוּ הפּוֹעלים הטוֹבים הוֹלכים ונעשׂים משגיחים היוּ מביאים בּזה תוֹעלת לכּלל ולעבוֹדה העברית בּפרט. מילא, מלבד זה, שקרבּן כּזה לא יֵרָצֶה כּלל וּכלל, שבּעלי הנפש לא יסכּימוּ להיוֹת נוֹגשׂים אפילוּ לתוֹעלת הציבּוּר, הנה צריך להבין שהדבר כּשהוּא לעצמוֹ, המַשגיחוּת, יש לה הגיוֹן פּנימי וחוּקי קיוּם שלה. והגיוֹן המשגיחוּת מתנגד בּתכלית לעוֹבד העברי, מפּני שהמשגיחוּת עצמה כּל קיוּמה תלוּי בּעבוֹדה הזרה וּממנה לחמה נמצא; מפּני שהמשגיח הוּא סוֹף סוֹף מקל-חוֹבלים בּידי בּעל-הבּית, וּבמקוֹם שבּעל-הבּית איננוּ רוֹאה חשבּוֹן אוֹ צוֹרך לעבוֹד בּיהוּדים – לא יהין המשגיח לעבוֹר על דעתוֹ. להיפך, להחמיר קצת, “להצטיין” – אדרבּא ואדרבּא. יען כּי על המטבּע של משגיחוּת טבוּע: עבדוּת וחנוּפּה מצד אחד – כּלפי בּעל-הבּית, שׂררה ויהירוּת מצד שני – כּלפי הפּוֹעל. בּכלל, אין מַשתלה יוֹתר טוֹבה לטפּח הכנעה ושפלוּת מאשר מוֹסד המשגיחוּת. הטוֹבים, שמרפיוֹן-רוּח וּמהסתבּכוּת המסיבּוֹת נכנסוּ לתוֹך בּיצה זוֹ, ואוּלי גם התבּרכו בּלבּם שהוֹעֵל יוֹעילוּ, העלוּ בּידיהם רק חַרסי נשמוֹתיהם השבוּרוֹת, והרוֹב שוֹקע, שוֹקע ונעשׂה צר ואוֹיב לעבוֹדה העברית.

אוּלי כּדאי לעמוֹד גם על הערך הסוֹציאלי-פּוֹליטי של המשגיחוּת. בּיצירת יחסים בּינינוּ וּבין עם הארץ תוֹפסת דמוּתוֹ של המשגיח מקוֹם מיוּחד. העוֹבד האזרח אינוֹ מכּיר כּל כּך את החַוַגָ’ה הגדוֹל ואינוֹ סוֹבל כּל כּך ממנוּ בּמידה שהוּא סוֹבל ממַשגיחוֹ, שבט הנוֹגשׂים החי, אשר אוֹתוֹ הוּא פּוֹגש תמיד. יוֹם יוֹם הוּא שׂבע את מראה-פּניו ותהלוּכוֹתיו עִמדוֹ. הוּא הסרסוּר הכי-קרוֹב בּין הרכוּש והעוֹבד. וּבמוּבן זה הריהוּ היוֹרש של תפקיד היסטוֹרי: תפקידוֹ של המוֹזג, המַלוה, הסרסוּר בּכּפר הרחוֹק שבּארצוֹת הצפוֹן. הצריך להזכּיר גם את תוֹצאוֹת התפקיד הזה שמילאוּ אבוֹתינוּ? וּמי יוֹדע אם לא יבוֹא יוֹם שאֶת מקוֹמוֹ של “יענקל” המוֹזג בּסיפּוּרוֹ של גוֹגוֹל⁵ יקח הנוֹגשׂ העברי בּספרוּת הערבית החדשה?

הצוֹרך בּמשגיחים עברים גדוֹל הרבּה יוֹתר מאשר בּפּוֹעלים עברים. בּחסרוֹנם מרגישים תמיד וניכּרת התאמצוּת בּלתי-פּוֹסקת למשוֹך את הפּוֹעל למשגיחוּת. השתדלוּת זוֹ גם מצליחה. וּמלבד הרבּה “לא-יוּצלָח”ים שאינם יוֹדעים עבוֹדה וּפוֹנים למלאכה נקיה וקלה זוֹ, – צעקת יאללה" – הלכוּ והוֹלכים גם עכשיו מאִתנוּ כּאלה, שהיוּ מסוּגלים אוּלי להביא איזוֹ תוֹעלת בּיצירת ישוּב בּריא, להשתתף בּעבוֹדתם בּהרחבת ההיקף של עבוֹדה עברית. המשגיחוּת אכלה אוֹתם.

כּשאנוּ עוֹמדים בּזמן האחרוֹן לפני קבּלת עבוֹדוֹת שוֹנוֹת בּכוֹחוֹתינוּ אנוּ – היכן הם הפּוֹעלים המסוּגלים לכך, שנתנוּ לנוּ מוֹשבוֹת הנטיעוֹת בּיהוּדה? אינם כּמעט. אף לא נער יִספּרם.

סביבה זוֹ של עבוֹדה זרה וּמַשגיחוּת היא היא המפריעה בּעד חייה של העבוֹדה העברית בּמוֹשבוֹת, היא היא המקצצת את הכּנפים וּמשיבה עד דכּא, מַבריחה וזוֹרה את הכּוֹחוֹת לרוּח. הפּוֹעלים שמתאַזרחים בּמוֹשבוֹת יוֹנקים מאַתמוֹספירה זוֹ וּמאוֹצר מוּשׂגיה, חייהם מתדלדלים, ואין מי שיוֹשיט יד לחָדש הבּא.

עם הכּרת כּל קשי המצב שבּמוֹשבוֹת הישנוֹת אין בּכל זאת לפנינוּ דרך אחרת מאשר להראוֹת עליהן לבּאים מחדש בּתוֹר כּוּר-המַצרף. וּמי שחוֹנַן בּדי כּוֹחוֹת הגוּף והנפש, יעמוֹד בּכל הנסיוֹנוֹת ויצא שלם. אפס, אל נסתפּק אנוּ, האזרחים בּארץ, בּמצב של מסתכּלים מן הצד לגבּי חברינוּ החדשים. נשתדל לברוֹא מקרבּנוּ בּתוֹך המוֹשבוֹת הישנוֹת סביבת-חיים נפשית, בּמקוֹם סביבת-הכּפוֹר, הבּיטוּל והדחיה שמסביב. הצעיר והצעירה הבּאים אל המוֹשבה, הניתקים רק זה מסביבת-המשפּחה, מחיי אחים ורֵעים, צריך שימצאוּ להם בּתוֹך המוֹשבה הישנה והמתנכּרת להם משפּחה חדשה, משפּחת חברים, שתעזוֹר לשׂאת את התלאוֹת מסביב. עזרת חברים, חיים קוּלטוּריים, ענינים ישוּביים כּלליים, הרגשת אזרחוּת ארץ-ישׂראלית – כּל אלה צריכים להגן וּלבצר את סביבתנוּ אנוּ. בּכל אלה צריכים החדשים למצוֹא עזר וסעד – וָלא, וחטאנוּ להם וגם לנוּ לעצמנוּ. בּיחס הבּיטוּל אל החדש הבּא, היחס המתגלה אצל רבּים מהפּוֹעלים הישנים שהספּיקוּ לספּוֹג את השפּעת הסביבה, הנם נוֹתנים לעצמם תעוּדת עניוּת, הזדקנוּת וטמטוּם-הנפש, והעיקר, מניפים גרזן על האילן שבּוֹ אנוּ כּוּלנוּ עוֹלים, מוֹנעים מנפשם את אפשרוּת הצמיחה והיניקה.

לתיקוּן המצב, הקלת החיים והרמת הרוּח בּתוֹך המוֹשבוֹת ישנן סגוּלוֹת בּדוּקוּת וּמנוּסוֹת מכּבר. העצה היעוּצה: יסוּד מוֹסדוֹת. לשכוֹת עבוֹדה, מטבּח, קלוּבּ, סידוּר שיעוּרי-ערב וּקריאוֹת. ואמנם, כּל אלה יכוֹלים להיוֹת לנוּ לברכה רבּה. ואין צוֹרך לפרש את ערכּם. אבל אל נשכּח כּי חשוּב לנוּ לא רק מה שנעשׂה, כּי אם כּיצד שיֵעשׂה. מוֹסדוֹתינוּ אנוּ הפּוֹעלים, כּוֹחם לא בּאמצעים חמריים עשירים, לא בּפקידוּת חרוּצה, לא בּאַפּרטים מסוּדרים יפה, לא בּרשמיוּת חזקה וּשלטים, לא בּנשׂיאוּת וּבהתנַשׂאוּת – לא בּאלה כּוֹחנוּ גדוֹל. כּּוֹח עבוֹדתנוּ וערך מוֹסדוֹתינוּ בּחוֹם הנפש, בּאהבה וּבמסירוּת שנשקיע בּהם. והנפש החיה צריכה לפעם בּכל עבוֹדתנוּ, ואם לאו – אין לה ערך. בּתוֹך המוֹשבוֹת הקיימוֹת עלינוּ להתכּוֹן לחיים המחכּים לנוּ אחר כּך. אין אנוּ אזרחי המוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אם אזרחי ארץ-ישׂראל. והרגשה והכּרה זוֹ של שוּתפוֹת בּכל מה שנעשׂה בּעוֹלם הישוּב החדש צריכה למלא את נפשנוּ, והיא גם תכין את צעדינוּ. המעשׂים הנעשׂים מקרוֹב וּמרחוֹק, מוֹשבי העוֹבדים הנבנים, העבוֹדה בּרשוּת עצמה של קבוּצוֹת פּוֹעלים המסדרים וּמנהלים את העבוֹדה על אַחריוּתן, גאוּלת הארץ – כּל אלה צריכים לחדוֹר לתוֹך חיי הפּוֹעלים בּכל מקוֹם שהם וּלעוֹרר מחשבוֹת וּשאיפוֹת. לא לעשׂוֹת מזה מימרוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר – כּוָנתנוּ, כּי אם להכניס את זה לפי היכוֹלת אל תוֹך החיים והעבוֹדה. יתגבּרוּ ההתענינוּת וההתמַכּרוּת לעבוֹדה, הצוֹרך להשתלם וּלהתמַחוֹת, לחדוֹר אל תוֹך חיי המשק, ללמוֹד ולדעת ולעבוֹד, יתלקטוּ יחד חברים לחיי-חברים, לעזרת חברים, לקבּלת עבוֹדוֹת, לסידוּר החיים, יתכּוֹננוּ פּה הגרעינים לחיים משוּתפים, לעבוֹדה משוּתפת, לצירוּף הכּוֹחוֹת בּאחריתם. לתוֹך חברה חיה ומרוּתקת לא יחדוֹר גם הקוֹר מן החוּץ.

עזרת חברים וחיים משוּתפים היוּ יכוֹלים לשנוֹת לטוֹב גם את מצב האשה העוֹבדת בּמוֹשבה. תנאי קיוּמה של הנערה העוֹבדת הם הרבּה יוֹתר קשים בּכל המוּבנים מתנאיו של הפּוֹעל, ויחס הסביבה עוֹד יוֹתר מַשחית. ולמרוֹת כּל זה כּבר עברוּ הימים, עברוּ לבלי שוּב, שהאשה העוֹבדת היתה חזיוֹן בּוֹדד בּקִרבּנוּ, דבר מוּזר, יוֹצא מן הגדר. היא בּאה ותפסה לה מקוֹם למרוֹת הבּיטוּל, הלגלוּג ואי-ההבנה שפּגשה גם בּחוּץ וגם בּפנים, בּקרב רבּים מן הפּוֹעלים.

וצריך לציין, כּי יוֹתר מאשר בּחַווֹת וּבקבוּצוֹת-הפּוֹעלים כּבשה לה האשה מקוֹם בּתוֹך מוֹשבוֹת הנטיעוֹת. ועבוֹדת-המוֹשבוֹת מלבד תנאי הקיוּם הקשים, שאינה נוֹתנת גם לחם לשׂוֹבע, אינה נוֹתנת לאשה את האפשרוּת להתמַחוֹת בּעבוֹדוֹת העיקריוֹת של המשק, מפּני, שכּאמוּר, בּירקוֹת, גידוֹל פּירוֹת, עוֹפוֹת ותעשׂיה בּיתית, אין עוֹסקים בּמוֹשבוֹת שלנוּ. קבוּצוֹת קטנוֹת של עלמוֹת, המתחבּרוֹת לחיוֹת יחד, היוּ יכוֹלוֹת גם להשׂיג בּחכירה חלקת אדמה קטנה לירקוֹת, לסדר משק בּיתי – כּמה כּל זה עלוּל להקל את החיים, לחַנך וּלאַמץ.

על כּל זה אין להרבּוֹת דברים. מי שיש בּלבּוֹ מקוֹם לזה – יבין.

את רוּח הישוּב החדש ותקווֹתיו אנחנוּ צריכים להכניס לתוֹך חיי חברינוּ בּמוֹשבוֹת הישנוֹת. וּבשם זה ילכוּ ויסבּלוּ ויכבּשוּ ויכינוּ מקוֹמוֹת לאחרים ויכינוּ את עצמם לחיים הבּאים.

בּ. יצירת ישוּב עוֹבד⁶

יצירת ישוּב עוֹבד. אוּלי תהיה מלה זוֹ הוֹלמת לתחנת המחשבוֹת וההגיוֹנוֹת שאליה הגענוּ. דוֹמה לי, שזוֹהי עכשיו “אם הדרך” לפּוֹעל העברי בּארץ.

לא בּבת אחת ולא בּעזרת תוֹרה קוֹדמת ורעיוֹנוֹת נתוּנים בּאנוּ לנקוּדה זוֹ. מקצוי ארץ צוֹבּר עפרוֹ של הפּוֹעל העברי וגם רוּחוֹ בּוֹ לא ממַקבת בּוֹר אחד חוּצבה. בּמסילוֹת שוֹנוֹת הלכנוּ והוֹלכים, ועוֹד יוֹתר, בּאין אָרחוֹת תעינוּ ותוֹעים. בּיחידוֹת וּבציבּוּר, בּעשׂיה וּבמחשבה בּיקשנוּ את שבילינוּ, שבילי היחיד והרבּים. גם בּעבוֹדתנוּ הכנסנוּ כּוֹחוֹת וּמַאוַיים שוֹנים, ותקווֹת וכוַנוֹת שוֹנוֹת שׂמנוּ בּתוֹצאוֹתיה. וּבזויוֹת שוֹנוֹת – כּמעט מבּלי משׂים למי שלא השתתף בּהם – הלכוּ ונוֹצרוּ אוֹתם המעשׂים הבּוֹדדים, שתכנם העיקרי אחד היה: עבוֹדת העוֹבד בּרשוּת עצמוֹ, בּהנהלת עצמוֹ, בּאחריוּת עצמוֹ. עבוֹדה מבּלי עוֹל זרים, פּוֹריה, משוּחררת וּמשחררת. קראוּ להם איך שתקראוּ: קבוּצוֹת, קוֹאוֹפּרציוֹת, מוֹשבי פּוֹעלים, מוֹשבי עוֹבדים. מה היא הרוּח החיה בּכל זה אם לא העבוֹדה המשוּחררת והמשחררת? למה מצטרפים כּל הגיוֹנוֹתינוּ, אם לא ליצירת ישוּב עוֹבד עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם?

מה שנעשָׂה, אם על ידי יחידים ואם על ידי קבוּצוֹת, נעשׂה בּמקרה, בּסירוּגין. אבל לא מקריים ולא מסוֹרגים היוּ מצב-הרוּח וּתנוּעת-הנפש שהוֹלידוּ את זאת. זה היה קבוּע בּחדרי לבבה של תנוּעת העליה והעבוֹדה מקַדמתה. זה ניזוֹן מאוֹתם המקוֹרוֹת, שמהם ניזוֹנה התנוּעה עצמה. והעבוֹדה ממש, חייה, כּשלוֹנוֹתיה ונצחוֹנוֹתיה, חשבּוֹנוֹת עוֹלמה וּמַאוַייה, הם הם שהביאוּ את זה לידי גילוּם. אכן, העבוֹדה לא הלכה ערירית ויצרה מה שיצרה מתוֹכה.

תנוּעת העבוֹדה העברית בּראה יש מאַיִן: בּראה את עוֹבד-האדמה העברי. בּראה את עוּבּרוֹ, צברה את עפרוֹ מכּל כּנפי ארץ ונפחה בּוֹ רוּח חיים. היא נתנה לוֹ גם את שאיפוֹתיו הישוּביוֹת. היא בּראה את היסוֹדוֹת האנוֹשיים הראשוֹנים ליצירת הישוּב העוֹבד, והיא גם בּראה את הצורך ואת הכּרת אפשריוּתוֹ. לעינינוּ הוֹלך ונברא העוֹבד העברי על ידי העבוֹדה העברית והוּא שוֹאף לתיקוּן, להשתרשוּת בּקרקע. המשק מתקדם וּמסתעף על ידי תנוּעת העבוֹדה העברית. היכוֹלת להתפרנס מחלקה קטנה ומעוּבּדת יפה מתקרבת, נבראת גם האפשרוּת הנפשית להשקיע כּוֹחוֹת בּכל פּינה של המשק, מבּלי לחַשב חשבּוֹנוֹת שמא זה יעלה יוֹתר בּזוֹל על ידי אחרים; מתפּשטת הנטיה לעבוֹד וּלהתמַחוֹת בּזויוֹת הנידחוֹת של החקלאוּת, שעד השנים האחרוֹנוֹת לא טיפּל בּהם איש בּישוּבינוּ; האשה מתחילה לקחת חלק בּעבוֹדה החקלאית, – כּל אלה מקרבים את אפשרוּת יצירתוֹ של הישוּב העוֹבד, מקרבים את ימי גאוּלתה של העבוֹדה העברית.

בּפְנים, בּקרב מחננוּ, זה כּבר מתחיל להצטרף, אם לא לשיטה, להשקפת-ישוּב, הרי להלָך-נפש – מה שחשוּב אוּלי עוֹד יוֹתר בּשביל הַשְרָשַת החָדש בּחיים. כּּלפי חוּץ הכּל עדיין נשאר כּמו שהיה: בּמעשׂה-מקריוּת, בּעיוּן – פּאליאטיבים וּכלי-שרת. כּּל מה שנעשׂה ועוֹמד להיעשׂוֹת, כּל זה נעשׂה דרך אגב, על פּי הזדמנוּת המקוֹם והשעה. כּּל הענינים הללוּ, הקבוּצוֹת, מוֹשבי הפּוֹעלים, עדיין נמצאים בּגדר של טפל לגבּי העיקר (והעיקר מהוּ? הלא זה בּרוּר: לזרוֹת רשת לרגלי בּעלי המאוֹת). בּעבוֹדת הישוּב עדיין לא תפס רעיוֹן הישוּב העוֹבד מקוֹם כּלל. רק סדקים צרים נפתחוּ לפניו – ויש גם שהוּא מתחפּשׂ בּכלים שאוּלים, נכנס על פּי תעוּדה זרה – וּפוֹרץ לוֹ גדר. יוֹצא מגבוּלוֹת גָבלוּ לוֹ “שליטים”.

וּלהרחיב את הגבוּלים האלה בּמחשבה וּבעשׂיה, להרים את הישוּב העוֹבד על נס, לעשׂוֹתוֹ אבן-פּינה בּישוּב וּבמעשׂה הישוּב – והעיקר, להכין את עצמנוּ לקראת הישוּב החדש, שנהיה ראוּיים להיוֹת נוֹשׂאיו – זאת צריכה להיוֹת עבוֹדתנוּ אנוּ, הפּוֹעלים.

––––––––

הנסיוֹנוֹת המעטים ליצירת ישוּב עוֹבד נעשׂוּ בּשבילים אחרים. לא על הכּל עדיין אפשר לדבּר בּקוֹל. אין חזוֹן נחתם עדיין. עוֹד נוֹסיף להתפּזר וּלבקש הלאה בּשבילים הנגלים ושיגָלוּ לפנינוּ.

צוּרת הישוּב האחת שהיא כּבר יוֹתר בּרוּרה בּקויה הכּללים, אם כּי לא מסוּימה בּפרטיה, ועליה כּבר אפשר וגם צריך לדבּר. היא – מוֹשבי העוֹבדים, הבּנוּיים על יסוֹד של התנַחלוּת זעירה, יחידה, וּבעזרה הדדית, בּזכוּיוֹת וּבחוֹבוֹת ידוּעוֹת כּלפּי הציבּוּר. בּיטוּיה המדוּיק והשלם: עבוֹדה אינדיבידוּאַלית, קרדיט משוּתף, קרקע לאוּמית.

בּמוֹשבי העוֹבדים צריך קוֹדם כּל לראוֹת את מטרתם העיקרית: יִשוּב העוֹבד. צריך שיכּירוּ, כּי ישוּב העוֹבד זהוּ הא' והת' של ישוּב הארץ. שזוֹהי שיטת הישוּב הלאוּמית היחידה. אוּלי יבינוּ סוֹף סוֹף, שאִם העם רוֹצה לגאוֹל את אדמתוֹ וּמַקדיש לזה את חלוֹמוֹתיו, אמצעיו, בּניו וּבנוֹתיו, אין כּוָנתוֹ כּלל לגַדל בּעלי לַטיפוֹנדיוֹת וחיל פּרוֹלטריוֹן חקלאי משוּעבּד לוֹ. ואם חפצים אנוּ שהעליה לארץ-ישׂראל לא תסתפּק בּטוּריסטים ואוֹרחים נכבּדים, צריך שהמוּשׂג על דבר ישוּב ארץ-ישׂראל יהיה בּאמת מלא תוֹכן-חיים. תוֹכן אנוֹשי ישוּבי. מי שעוֹלה לארץ-ישׂראל לעבוֹד יכוֹל אמנם לדרוֹש מעצמוֹ, וצריך לדרוֹש מעצמוֹ, שיוּכל לעבוֹד גם תחת יד אדוֹנים קשים. אבל לשם מה? מה היא הפּרספּקטיבה המוֹשכת את הלבבוֹת? האוּמנם לשמש הדוֹם לבעלי האחוּזוֹת, שבּטוּב לבּם יאספוּ גם פּוֹעל עברי תחת כּנפיהם בּין מחנוֹת זרים וּמשוּעבּדים? האוּמנם להיוֹת פּוֹעל קרוּע מעל האדמה, משׂחק לתעלוּלי משגיחים וקַפּריזי פּקידים, כּלי מלא התמרמרוּת, עלבּוֹן וצער, “שבר-כּלי” בּעבוֹדה, בּאוֹפן היותר טוֹב מין אוּמן בּעבוֹדת האדמה, שכּל רוּח תפזרהוּ, שבּניו גדֵלים תלוּשים, מחוּסרי בּית, פּינה וד' אַמוֹת שלהם? העוֹבדים “המסתפּקים בּמוּעט” דוֹרשים “תכלית”: מתן שׂכרם בּעוֹלם הזה, החלוּץ האידיאַלי הצוֹפה לעתיד – גם הוּא דוֹרש מתן-שׂכר, סיפּוּק-הנפש, הכּרה, שלא בּשביל משטר עבדים הוּא עוֹבד, כּי לא דוֹרוֹת של “בּאטראקים” עלוּבים הוּא מעמיד לשם גאוּלה עלוּבה, כּי חיי אדם הוּא מכין לעצמוֹ, לבניו ולעם.

הפּרספּקטיבה היחידה – עבוֹדת העוֹבד בּרשוּת עצמוֹ. “לחם לעוֹבד וחוֹפש לרוּח”. השאיפה לגאוּלת העם תהיה בּאמת לכוֹח פּוֹעל וּמשפּיע בּחיי העם, שכּל אחד יראה בּהתגשמוּתה מחזוֹן לבּוֹ – כּשההתישבוּת העממית תפלס לה דרך. ההתישבוּת העממית היא המַפתח ללב העם, הכּוֹח המַמריץ לעליה, המוֹשך אבּירים בּרשתוֹ.

וההתישבוּת העממית כּשהיא רק תתחיל להיעשׂוֹת, תפלס לה את דרכּה ותברא את החוֹמר האנוֹשי הדרוּש לה. היא תתן לנוּ את איש-האדמה. ואם יבוֹא יוֹם ויהיה לנוּ העוֹבד המוּשלם, מעבּד הירקוֹת, מגַדל הפּרוֹת, העוֹפוֹת, הדבוֹרים, החַלבּן, השַתָּל, בּעל התעשׂיה החקלאית הבּיתית – מוֹשבי העוֹבדים יתנוּם לנוּ, ולא הפּרדס הגדוֹל. הילד שיִגדל בּתוֹך מוֹשב-העוֹבדים יהיה בּן-המשק, מה שעדיין לא היה לנוּ עד הנה. אם הילד בּן המוֹשבה מתחנך עכשיו מילדוּתוֹ בּ“השגחה”, עתיד הילד בּמוֹשב-העוֹבדים להיוֹת חניך העבוֹדה.

היש לדבּר על ערך המוֹשבים בּהפצת העבוֹדה העברית וּבהרמת ערכּה וּתנאי קיוּמה? המעט שנעשׂה עד עכשיו, בּהתחלה, כּבר מספּיק בּכדי להקיש ממנוּ על מה שאפשר. העוֹבד הצעיר, זה שעוֹבד בּעצמוֹ וּבעזרת בּני משפּחתוֹ, משתמש בּעבוֹדת שׂכירים רק בּשעת ההכרח, ויש שגם הוּא בּעצמוֹ זקוּק לעבוֹדה אצל אחרים – זהוּ בּן בּריתה הכי-נאמן של הבוֹדה העברית, ושוֹמר את פּיקוּדיה. כּל מקוֹם שמוֹשב-עוֹבדים (עוֹבדים בּאמת ולא רק בּשם) נוֹצר בּוֹ – יש לנוּ מן המוּכן מבצר של עבוֹדה עברית.

על דבר ההצלחה החמרית של המעט שנעשׂה בּמקצוֹע זה מוּקדם עדיין לדבּר בּהחלט לפי שעה. בּיחס למה שנעשָׂה עד עכשיו – ההצלחה ודאי מרוּבּה. ועד עכשיו ידענוּ רק על דבר הכנסה ספֶּקוּלַטיבית, עליית השער והעלָאַת השער. רק עכשיו אנוּ מתחילים להתקרב להכנסה של עבוֹדה, להשתלמוּת שׂכרה של העבוֹדה. המשק החקלאי האמיתי לכל סעיפיו רק מתחיל להיבּרא. טירוֹנים אנוּ, את הצעדים הראשוֹנים אנוּ מתלמדים לצעוֹד. וּבעד כּל צעד משלמים שׂכר-לימוּד. ואוּלם, אלה צעדי הכּשלוֹן הם הם צעדי הגידוּל והתקוה. מי שהתבּוֹנן בּחיי הישוּב העוֹבד המעט שיש לנוּ, ועינים לוֹ לראוֹת את הזקנים, הנשים, הטף העמלים בּתוֹכוֹ, את חלקוֹת הירקוֹת היחידוֹת כּמעט בּכל ישוּבינוּ, את הטיפּוּל בּבהמוֹת הבּית, את כּל העמל והמסירוּת שמשקיעים בּחלקה הקטנה – הוּא יבין, שאֵלוּ הן “חַווֹת-חינוּך” היסטוֹריוֹת, שפה מתחנך עם. וחינוּך אמיתי, חינוּך בּעבוֹדה וּבחיים, חינוּך על חשבּוֹן העוֹבד עצמוֹ וּבכוֹחוֹתיו.

––––––––

היסוֹדוֹת העיקריים של מוֹשבי-העוֹבדים נקבּעוּ על ידינוּ בּועידתנוּ הקוֹדמת: עבוֹדה עברית, בּחירה עצמית של חברים, אחריוּת הדדית ואריסוּת עוֹלמית על אדמת האוּמה. קבענוּ גם כּן כּי סידוּר מוֹשבי-העוֹבדים צריך להיעשׂוֹת בּהסתדרוּת הפּוֹעלים, זאת אוֹמרת, שהישוּב הזה צריך להיבּרא מתוֹך עוֹלם הפּוֹעלים ולעמוֹד אתוֹ בּקשר אמיץ.

העיקרים האלה, כּמדוּמני, נתבּררוּ כּבר בּחוּגינוּ בּמידה מספּיקה, אם חסרוּ עוֹד די הוֹכחוֹת חוֹתכוֹת, הביאה אוֹתן השנה האחרוֹנה. דוּגמאוֹת אחדוֹת מַחכּימוֹת:

כּפר-סבא. על ידי חברת “עזרא”, שעמדה עוֹד מלפני כּמה זמן על הנחיצוּת של ישוּב פּוֹעלים, נבנוּ שם שנים-עשׂר בּית. בּחירת המתנחלים נעשׂתה על פּי המלצוֹת של בּעלי השפּעה ועל ידי חברי הועד של המוֹשבה. הנכנסים רוּבּם משגיחים, בּיניהם כּאלה שהספּיקוּ מקוֹדם לרכּוֹש כּרמים של חמישים וּמאה דוּנם. לעבוֹדה עברית אין מקוֹם לא בּתקנוֹת ולא בּהכּרתם של המתישבים, ולא זכר בּחיים. מוֹשב משגיחים טיפּוּסי, עוֹמד בּקלקוּלוֹ למטה מהמוֹשבוֹת הישנוֹת.

על ידי חברה זוֹ, בּעל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת, שאינה יוֹדעת לבוֹר לה דרך ישרה להגשימן, נוֹסד גם המוֹשב של “בּתי עזרא” בּחדרה. בּחירת המתנחלים נַעשׂית בּשוּתפוּת על ידי ועד המוֹשבה וּוַעד הפּוֹעלים המקוֹמי. וּרשוּת משוּתפת זוֹ משמשת מקוֹר לחיכּוּכים בּלתי-פּוֹסקים. הפּוֹעלים מכניסים אנשים משלהם, נאמנים לעבוֹדה העברית; המוֹשבה – משלה, בּעיקר משגיחים. בּין כּך וּבין כּך, לחיים אוֹטוֹנוֹמיים של המוֹשב אין מקוֹם, אחריוּת הדדית איננה ואין גם תקנה על דבר עבוֹדה עברית. איש הישר בּעיניו יעשׂה. את האדמה שמחוּץ לבּתים עדיין לא חילקה להם המוֹשבה. למתישבים ה“מוֹרדים” אין המוֹשבה נוֹתנת עבוֹדה, ורבּים היוּ מוּכרחים לעזוֹב את המקוֹם. על דבר ערך ישוּבי של המוֹשב, על דבר פּינה מרוּכּזת חיה – אין לדבּר.

עד כּמה שחוֹסר הגבּלת הספּקוּלַציה בּקרקע מזיק להתפּתחוּת המוֹשב, תוֹכיח עין-גנים. העלָאַת מחיר הקרקע בּתוֹך המוֹשב וּמסביב לוֹ אינה פּוֹסקת. גם ועד המוֹשב עצמוֹ נכשל בּזה, אם כּי התכּוון לשם מצוה. סרסוּרים עוֹשׂים מסחרים על גבוּלה. והאדמה שהיתה כּל כּך נחוּצה להרחבת המוֹשב עוֹברת לידי אחרים, שאין להם שוּם התחייבוּת בּפני המוֹשב ויכוֹלים גם להקיף אוֹתה בּעבוֹדה זרה, וּוַעד המוֹשב אין לוֹ הכּוֹח להגן על חזקתוֹ ועל עניניו וּלהפריע בּעד זה.

מלבד החזרה על העיקרים שקבענוּ יש לנוּ הפּעם להוֹסיף עוֹד הערוֹת מעשׂיוֹת אחדוֹת, מה שלמדנוּ מנסיוֹננוּ המעט:

א. שני מוֹשבי-העוֹבדים היחידים שנבנוּ עד הנה, עין-גנים ונחלת-יהוּדה, נבנוּ בּסביבוֹת המוֹשבוֹת הקיימוֹת. סביבת העבוֹדה והרכוּש המפוּתחה הֵקַלָה הרבּה את יסוּד המוֹשבים, וגם המוֹשבים עצמם הלא נבנוּ בּכוָנה תחילה להכשיר פּוֹעלים למוֹשבוֹת. זה גרם שישלמוּ בּעד אדמת המוֹשבים מחירים גבוֹהים, גבוֹהים מאד. אדמת נחלת-יהוּדה עלתה בּשמוֹנים אחוּזים יוֹתר מאשר האדמה שנקנתה בּאוֹתוֹ זמן עצמוֹ בּשביל בּני ראשוֹן-לציוֹן. יוֹצא שדוקא הפּוֹעלים המתישבים, ששטחי אדמתם כּל כּך מצוּמצמים, ושבּקרדיט שלהם משתדלים כּל כּך לצמצם, דוקא עליהם נוֹפל העוֹל של התשלוּמים הגבוֹהים בּעד האדמה המתיקרת בּאוֹפן מלָאכוּתי.

בּ. שטח האדמה של המוֹשב בּסביבת המוֹשבה הגדוֹלה מוּכרח להיוֹת מוּגבּל על פּי הקניה המזדמנת. בּמקוֹמוֹת החדשים מוּגבּל השטח על פּי האמצעים שהחברה הקוֹנה נכוֹנה להשקיע בּזה. הענין הזה – צמצוּם שטח המוֹשב, אין חסרוֹנוֹ מוּרגש כּלל בּראשיתוֹ, אבל עלוּל הוּא להיוֹת לרוֹעץ למוֹשבים בּהתפּתחוּתם העתידה. אין אפשרוּת להרחיב את גבוּלי המוֹשב, להכניס מתישבים חדשים, להגבּיר את כּוֹח היוֹצר של המוֹשב, את הבּטיחוּת החמרית, את האיניציאַטיבה הציבּוּרית. המוֹשבים שנבנוּ עד עכשיו כּמעט נידוֹנוּ להישאר לעמוֹד על עָמדם, מבּלי שוּם אפשרוּת צמיחה, מוּקפים חוֹמה של חיים אחרים, של עבוֹדה זרה. אם המוֹשבים בּהוֹוה הם חטיבה מיוּחדת בּעבוֹדתם, בּחייהם, בּיחסם לעבוֹדה הלאוּמית, הנה בּחוֹסר אפשרוּת להתרחב וּלהתחזק צפוּיים הם להבּא להיבּלע בּתוֹר רחוֹב אוֹ שכוּנה בּמוֹשבה הישנה. רבּים ודאי ילגלגוּ על דאגה משוּנה זוֹ, על “ההתבּדלוּת”. ואמנם בּשביל אֵלוּ שאצלם העיקר להוֹסיף עוֹד איזה בּתים לעניים אין נַפקא מינה בּכל הגבר המִצער הזה; אבל לגבּינוּ, שהעיקר אצלנוּ לא גמילוּת חסד עם הפּוֹעל היחיד, אלא שינוּי מצב העבוֹדה העברית, יצירת תנאי-קיוּם לה, הבראת הישוּב, לגבּינוּ, הרוֹצים לשמוֹר על האוֹפי העיקרי של הישוּב החדש, הרי חוֹסר אפשרוּת להתפּתח – אסוֹן גדוֹל. לא שכוּנוֹת חדשוֹת רוֹצים אנוּ להוֹסיף למוֹשבוֹת הישנוֹת, כּי אם “אֹהֶל אַחֵר נָקִים”, מוֹשבוֹת אחרוֹת על יסוֹדוֹת-חיים אחרים.

ג. הקרדיט הניתן עד עכשיו למתנחלים לא הספּיק להם לגמוֹר מה שהחלוּ, אפילו לא לגמוֹר את בּנין הבּית. וּבסוֹפוֹ של דבר היוּ המתישבים נאלצים תמיד לרדוֹף הלוָאה אחרי הלוָאה, ורבּים אשר נפלוּ ונוֹפלים בּפח נוֹשכי הנשך. את המכשוֹל הזה צריך להרים מדרך המתנחלים. הרבּה כּבר התריעוּ על זה. מעוֹררים את השאיפה לעוּף וקוֹצצים את הכּנפים.

מתהלכת בּינינוּ שיטה האוֹמרת, שלָתת קרדיט למתישב מחוּסר-אמצעים הרי זוֹ דֶמוֹרַליזציה וכוּ'. וכל עוֹבד הבּא להתישב צריך להביא אמצעים משלוֹ, ערוּבּה בּטוּחה להצלחה. אפשר שיש גם הגיוֹן וכוָנה טוֹבה בּדרישה זוֹ, אלא שחסר בּה דבר אחד: התאָמה כּל-שהיא לתנאי-חיינוּ אנוּ. כּּאן הויכּוּחים יתירים לגמרי. מי זה לא ידע את הסוֹד הגלוּי, שאצלנוּ דוקא העוֹבד הוּא בּרוּבּוֹ הגדוֹל מחוּסר-אמצעים, וּמי שיש לוֹ ה“מנה” אינוֹ בּוֹחר בּמנת חלק העוֹבד. יוֹצאים מן הכּלל אינם בּאים בּחשבּוֹן. וּמי שרוֹצה לבנוֹת יִשוּב, צריך להכּיר שיש בּעיִן.

ד. המוֹשבים הקיימים מצטיינים בּרַבגוֹנוּת של המתישבים לסוּגיהם: חקלאים, בּעלי-מלאכה, בּעלי מגרשים; וּלכל סוּג – חלקת אדמה של גוֹדל מיוּחד, וּבהתאָמה לזה גם זכוּיוֹת מיוּחדוֹת. זה עלוּל רק להכבּיד את החיים בּמוֹשב הצעיר, שלא לכל חבריו ענינים שוים, בּנוֹגע לאדמה, להשקאה וּכדוֹמה.

על יסוֹד הדברים האמוּרים אפשר להציע:

א) כּי יש צוֹרך לפַנוֹת בּשביל המוֹשבים שטחי-אדמה יוֹתר גדוֹלים. בּזמן הראשוֹן אמנם יתישב רק חלק, יתר האדמה תישָאר בּתוֹר רֶזֶרבה למתישבים חדשים בּמשך איזה שנים. בּאוֹפן כּזה תינתן האפשרוּת למוֹשב להתפּשט וּלהתפּתח.

בּ) הקרדיט למתישבים צריך להספּיק לצינוֹרוֹת מים, לבנין בּית ורפת וּלהכשרת הקרקע. אם יש למתנחל אמצעים משלוֹ ישקיע אוֹתם בּעיבּוּד נחלתוֹ וּבמשק בּיתוֹ.

ג) צריך לשמוֹר על אחדוּת הטיפּוּס של כּל מוֹשב וּמוֹשב. יכוֹלים להיוֹת מוֹשבים מסוּגים שוֹנים, אבל בּתוֹך המוֹשב צריכים כּל המתנחלים להיוֹת בּעלי זכוּיוֹת וחוֹבוֹת שווֹת.

ועוֹד דבר. יחד עם יסוּד מוֹשבי-העוֹבדים בּסביבוֹת המוֹשבוֹת הקיימוֹת צריך להתחיל גם בּיסוּד מוֹשבי-עוֹבדים בּאדמוֹת החדשוֹת. המוֹשבים האלה יבצרוּ לנוּ את העבוֹדה העברית מתחילת ישוּב המקוֹם, וגם יתנוּ לנוּ חוֹמר אנוֹשי מסוּגל לעבוֹדה שתידָרש בּסביבה. שאלת ההתבּצרוּת בּאדמוֹת החדשוֹת, עיבּוּדן וּשמירתן יכוֹלה לקבּל על ידי זה פּתרוֹנוֹת חדשים, רצוּיים. ערך מיוּחד יש מצד זה ליצירת מוֹשבי-עוֹבדים בּעמק יזרעאל וּבכרכּוּר, בּזמן הקרוֹב.

––––––––

בּיצירת הישוּב העוֹבד צריכים להשתתף היחיד והציבּוּר. היחיד ישקיע בּזה את האיניציאַטיבה הפּרטית שלוֹ, את אוֹנוֹ, מרצוֹ, עבוֹדתוֹ ותקוַת חייו הוּא, הכּלל – את האיניציאַטיבה הציבּוּרית, את הנוֹרמוֹת הלאוּמיוֹת, את האדמה והקרדיט הישוּבי. האוּמה צריכה לתת לעוֹבד את האדמה. לתת לא בּמתנה ולא בּמכירה לחלוּטין, כּי אם בּהשאָלה, – להשתמש בּה כּל ימי עבוֹדתוֹ וימי עבוֹדת בּניו אחריו. עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על ידי הקרן הקימת לישׂראל. זוֹהי תעוּדתה ההיסטוֹרית, שחוֹזי התחיה צָפוּהָ בּרוּח הקוֹדש מתחילת יסוּדה. ועד היוֹם טרם ניגשה למַלאוֹתה. תקוּפה חדשה עתידה לבוֹא גם בּעבוֹדת הקרן הקימת, כּשדרכּה תהיה בּרוּרה לפניה: לא בּזבּוּז כּסף על קטנוֹת, לא הלוָאוֹת, לא בּנין בּתים וכדוֹמה, לא קוּפסה בּשביל כּל מיני צדקוֹת ישוּביוֹת, לא סרסרוּת ישוּבית, כּמצבה היוֹם, אלא – גאוּלת הקרקע וּמסירתוֹ לרשוּת העוֹבד. וּתקוּפה זוֹ כּשתבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, תביא בּכנפיה גם תקוּפה חדשה בּיחס העם אל הקרן הקימת. ירגיש העם וידע, מה היא העבוֹדה שהקרן הלאוּמית עוֹשׂה בּארץ. לכל מעשׂינוּ יש בּת-קוֹל. ה“בּת-קוֹל” של עכשיו יוֹדעת לספּר על דבר עבוֹדה זרה, חוֹסר עבוֹדה ליהוּדים, על תקווֹת נכזבוֹת וּסביבת-“בּוֹעזים” מתנכּרת. אחרת תספּר ה“בּת-קוֹל” של עבוֹדת הישוּב הלאוּמית, הנעשׂית על ידי האוּמה, מכוּונת לצרכיה, בּת-הקוֹל של הישוּב העוֹבד. בּת-קוֹל זוֹ תפלס לה נתיבוֹת, תעבוֹר מִיָם עד ים, תרעיד מיתרים נַעלמים בּלבב האוּמה המפוּזר והקרוּע, ואוֹצרוֹת שׂפוּנים, אוֹצרוֹת אדם, כּוֹחוֹת בּוֹנים ויוֹצרים אשר לא פּיללנוּ, תגלה לנוּ, ואוּלי גם תבראם.

את הקרדיט הישוּבי הדרוּש ליצירת מוֹשבי-העוֹבדים – לסידוּר ההשקאה, בּנין בּתים וּרפתים, הכשרת הקרקע – צריכוֹת להספּיק החברוֹת הישוּביוֹת השוֹנוֹת. פּירוּרים שוֹנים של קרדיט אַגרָרי מתפּזרים על פּני ארץ-ישׂראל, אלא שכּל זה נעשׂה על פּי רוֹב מבּלי שיטה וּמבּלי פּרספּקטיבה לעתיד. הבָּטוּח האמיתי, כּמוּבן, הוּא בּעל-הבּית. אם גם הוּא בּעצמוֹ יוֹשב לוֹ בּחוּץ-לארץ, וּמלאכתוֹ נַעשׂית על ידי עושׂי רצוֹנוֹ, מבּלי כּל בּטחוֹן שמלאכה זוֹ תיעשׂה בּהצלחה, שהעבוֹדה תיעשׂה בּידים עבריוֹת, מבּלי כּל קוֹנטרוֹלה ציבּוּרית, מבּלי כּל הגנה על עניני האוּמה שלא יוּזקוּ. וּלהספּיק קרדיט ל“בָטוּח” זה דוֹאגים אצלנוּ מכּל הצדדים. והרבּה מרץ השקיעוּ אצלנוּ בּכדי להפוֹך את הקוּפּה הישוּבית היוֹתר עשירה שלנוּ, את ה“קוֹמיסיה הפּלשׂתינאית”, שהיתה יכוֹלה להעמיד על הקרקע מאוֹת ואוּלי גם אלפי עוֹבדים, כּעין בּנק ישוּבי בּשביל בּעלי-האחוּזוֹת היוֹשבים בּחוּץ-לארץ הזקוּקים לחסדי העם וּנדיביו. אוּלי עוֹד יבוֹא יוֹם שיעמדוּ על הטעוּת הגדוֹלה שנעשׂתה בּזה. וּלפי שעה צריך מבּלי חָשׂך להעיר וּלהעיר על הנחיצוּת בּקרדיט ישוּבי לעוֹבד, למשוֹך לזה את כּל הכּוֹחוֹת הישוּביים-הלאוּמיים שישנם בּעין. אבל לא להסתפּק בּיֵש בּלבד. סוֹף סוֹף צריך יהיה להיבָּרא מוֹסד ישוּבי שיהיה מוּקדש כּוּלוֹ אוֹ רוּבּוֹ לתכלית זוֹ, להספּקת קרדיט ישוּבי לעוֹבד, מוֹסד שימלא וישלים את עבוֹדת הקרן הקימת. בּמקוֹם המוּשׂג המעוּרפל על דבר אַגרר-בּנק, שאינוֹ מַתאים כּלל וּכלל לתנאי עבוֹדתנוּ וּלכונוֹתינוּ, לא מהצד המשפּטי ולא מהצד הכּלכּלי, שאמצעיו לא יספּיקוּ אף להתחלה ושעבוֹדתוֹ יכוֹלה גם להיהפך לרוֹעץ לישוּב הלאוּמי, צריך לבוֹא הרעיוֹן על דבר חברה של קרדיט ישוּבי לעוֹבד, קרדיט הניתן בּתנאים ידוּעים, מוּגבּלים וקוֹנקרטיים (בּעיקר קרדיט לא ליחיד אלא לציבּוּר), קרדיט שיהיה מכוּוָן כּוּלוֹ לצרכי הישוּב הלאוּמי.

אפשר שלדברים הנאמרים כּאן מתוֹך בּמה זוֹ, אין עוֹד שוֹמע מלבדנוּ. אפס, לא זה יכניע את רוּחנוּ. יבוֹא יוֹם והדברים האלה ישָמעוּ – אִם גם מפּי אחרים וּמבּמוֹת אחרוֹת, כּמנהגוֹ של עוֹלם. ישָמעוּ וישְמְעוּ להם, יהיוּ מוּכרחים לשמוֹע, אם רק יהיה מי שרוֹצה בּאמת וּבתמים בּישוּב עברי על אדמת ישׂראל.

ישוּב העוֹבד צריך להיוֹת לראש פּינה בּעבוֹדת הישוּב.

---

על דבר עבודה עברית בחוה הרטוב

מאת

ברל כצנלסון

על דבר עבוֹדה עברית בּחַוָה הרטוּב / ברל כצנלסון

¹

(מכתב למערכת)

אַל נא להימנע מתת מקוֹם לדברים הבּאים ²

בּדין-וחשבּוֹן שמסר סוֹפרוֹ של “הזמן” מועידת פּוֹעלי יהוּדה נזכּרה החַוה “הרטוּב” בּין המוֹשבוֹת המתיחסוֹת בּאוֹפן רע אל העבוֹדה העברית. אדוֹנֵי “הרטוּב”, מר י. ל. גוֹלדבּרג, מצא לנחוּץ להוֹדיע (“הזמן”, נוּמר 26), שאם כּי “רחוֹק הנהוּ ממקוֹם המעשׂה ואינוֹ יוֹדע את מצב הדברים בּנוֹגע למסוּפּר אוֹדוֹת יתר המוֹשבוֹת, אבל הדברים הנאמרים בּנוֹגע להרטוּב אינם נכוֹנים”.

ועד פּוֹעלי יהוּדה רוֹאה את עצמוֹ חייב להעיד על האמת המַעציבה, כּי דברי הכּוֹתב בּ“הזמן” שמסר מפּי המַרצה בּועידה – כּנים ונאמנים. לא על הנסתר, על יחסוֹ שבּלב של בּעל הרטוּב לעבוֹדה עברית נִדְבַּר בּועידה, אלא על הנגלה – על מצב העבוֹדה כּהויתוֹ. והעוּבדה היא – שהעבוֹדה העברית תוֹפסת מקוֹם פּעוּט מאד בּמשק החוה, המעסיק הרבּה עשׂרוֹת ידים; שקיוּמם של הפּוֹעלים העברים הבּוֹדדים הנמצאים לפעמים בּהרטוּב, הוּא כּל כּך ארעי ואי-בּטוּח, עד שאין מקוֹם אפילוּ לסַדר מטבּח פּוֹעלים, הקיים בּכל מקוֹם שיש מספּר פּוֹעלים עברים קבוּעים; שפּחד ההנהלה מפּני השוֹמר העברי המסוּדר הוּא כּה רב, עד שהיא בּוֹחרת בּשמירה עלוּבה, העוֹשׂה את המשק העברי ללעג וּלקלס בּעיני שכני המקוֹם, המַרשים לעצמם כּאן מה שאינם מעיזים בּשוּם מקוֹם שיש שם שמירה עברית מסוּדרת.

אלוּ הן העוּבדוֹת הכּלליוֹת. אם הוֹדעה זוֹ אינה מספּיקה, נכוֹנים אנוּ לפרסם גם מספּרים מדוּיקים בּדבר מצב העבוֹדה העברית בּמשך שנוֹת קיוּם החוה.

מר י. ל. גוֹלדבּרג מאמין, כּנראה, ל“משגיח” שלוֹ יוֹתר מאשר לכל העֵדוּיוֹת של עתוֹני ארץ-ישׂראל, של פּוֹעלים, מוֹרים וסוֹפרים. אבל אפשר גם לנוּ להאמין,

שאין לנוּ שוּם ענין ושוּם רצון להוֹציא דיבּה על חַוָה עברית, וּברצוֹן רב היינוּ מצרפים גם את הרטוּב וגם את כּרמי י. ל. גוֹלדבּרג שבּראשוֹן-לציוֹן למקוֹמוֹת העבוֹדה העברית (כּרוּחמה, בּן-שמן, חוּלדה, פוֹריה, מגדל, גן-שמוּאל, דגניה, בּיתניה, עין-גנים, נחלת-יהוּדה), אילוּ היה הדבר תלוּי רק בּרצוֹננוּ.

עד כּאן על דבר “הכחשתוֹ” של מר י. ל. גוֹלדבּרג. אכן האמת ניתנת להיאַָמר, כּי לא יחיד בּמינוֹ הוא מר י. ל. גוֹלדבּרג. ולא יחידה בּמינה היא חַוַת הרטוּב. רבּים הם בּינינוּ (ולא רק בּין האִכּרים של כּל ימוֹת השנה, אלא גם בּין הציוֹנים המפוּרסמים העוֹסקים בּישוּב ארץ-ישׂראל, כּרוֹזוֹב, קרֶמֶנֶצקי, וַיס ודוֹמיהם), שאיך שהוּא, אם בּרצוֹנם הם, אם בּרצוֹן פּקידיהם וּמַשגיחיהם – ושערי אחוּזוֹתיהם נעוּלים בּפני הפּוֹעל העברי. ישנה לנוּ תחנת-נסיוֹן ³, שנוֹסדה על אדמת הקרן הקימת לישׂראל, בּכדי לקדם את עבוֹדת האדמה בּארצנוּ, והיא דוקא כּוּלה – על טהרת העבוֹדה הזרה. “יוּדענריין”. וישנוֹ אדם אחד, שהרבּה ממַעיניו נתוּנים לעוֹבד העברי בּארץ, וּבאחוּזוֹתיו הוּא – הפּוֹעל העברי בּטל בּששים. שם האיש הזה – אֶדמוֹנד רוֹטשילד. וּכשעבר עכשיו את הארץ לא חששוּ פּקידיו לרמוֹת אוֹתוֹ לעיני השמש וּלעיני כּל ישראל וּלהחליף לאוֹתוֹ יוֹם את כּל הפּוֹעלים שבּאחוּזוֹתיו בּעִברים, ונתקבּל הרוֹשם הדרוּש, של עבוֹדה עברית שלמה. והשקר הזה ליוה אוֹתוֹ על כּל דרכּוֹ.

תינתן איפוֹא לנוּ לפּחוֹת האפשרוּת להוֹדיע פּעם את האמת קֳבָל-עם.

אדר תרע"ד.

---

כּפר-אוּריה

מאת

ברל כצנלסון

¹

החַוָה כּפר-אוּריה המסכּנה, צעירת-הימים ורבּת-התקוּפוֹת, נכנסת לפרק חדש. פּרקוֹ של התוֹרני מר קרַסנֶר, שזכה לפרסוּם רב על ידי הפרחת התוֹרה והדת, הפצת תפילין וסידוּרים, עקירת הכּפירה, שתילת יחסים פּטריאַכליים בּין ה“אב והבּנים”, והרחבת הגבוּלים של אדמת השכנים, וכל זה בּזיל-הזוֹל, רק בּשׂכר של ימי עבוֹדה אוֹ אי-עבוֹדה – פּרק זה תם ונשלם.

גם הנהלת “קרית-משה” (שם רב-הטעם הזה רוֹצה להחליף את השם ההיסטוֹרי של המקוֹם, שיוֹשבי הארץ שמרוּהוּ בּמשך אלפי שנים וּמסרוּהוּ לנוּ. וכוּלי האי – תשלוּם שׂכר בּעוֹלם הזה בּעד נדבה לבית-כּנסת וּמקוה: שֵם עוֹלם לא יכָּרת!) נוֹכחה סוֹף סוֹף, אם כּי בּאיחוּר זמן קצת, בּהצלחוֹתיו הכּלכּליוֹת והפּוֹליטיוֹת והוֹרידה אוֹתוֹ משׂאֵתוֹ, בּטרם יוֹציא את שנת-פּחזוּתוֹ. בּמקוֹם קרסנר בּאה משפּחת-משגיחים שלמה, אב על בּנים. ועל גבּם הוּעמד מנהל ראשי, אִכּר מפּתח-תקוה, המסייר את החַוה לפרקים. אכן יוֹדעת האגוּדה הדלה של “קרית-משה” לסדר את עניניה בּזוֹל. משפּחת המשגיחים שבּמקוֹם מקבּלת שׂכר 400 פרנק לחוֹדש, מלבד שׂכרוֹ של המנהל הראשי שבּפתח-תקוה. חוּץ לזה נוֹסף בּעוֹנת הקציר וההוֹבלה עוֹד משגיח זמני על הערבים הקוֹצרים וּמוֹבילים, יהוּדי עֶקרוֹני שקיבּל בּשׂכרוֹ גם הוּא 80 פרנק לחוֹדש.

היש תקוה כּי תשתנה התקוּפה החדשה לטוֹב מהקוֹדמת לה? קשה לנבּא. אוֹתוֹתיה הראשוֹנים אינם מנבּאים כּל טוּב לא בּעבוֹדה, לא בּמשק ולא בּחיי הפּוֹעלים. שבעה-עשׂר זוּגוֹת סוּסים שׂכירים – ודוקא בּמחירים שמנים – חוֹרשים את האדמה חרישה קוֹדמת לנטיעה, עבוֹדה הכי-יסוֹדית, וּבין העגלוֹנים אין אף יהוּדי אחד “לרפוּאה”. אמנם, על כּל מחרשה גדוֹלה ממוּנה יהוּדי אחד מצד בּעלי הסוּסים – להשגיח על החרישה, כּלוֹמר, על כּמוּת העבוֹדה, כּי העבוֹדה נַעשׂית בּקבּלנוּת בּשׂכר הדוּנם, והקבּלנים מעוּנינים להרבּוֹת עד כּמה שאפשר את מספּר הדוּנמים. גם ההנהלה מחזיקה קוֹנטרה-משגיח, לבל תיעשׂה העבוֹדה רמיה. על טיב החרישה יעידוּ הקרוֹבים לדבר.

עבוֹדת הבּנין נמסרה ליהוּדי ירוּשלמי, ר' חַייקל, שבּמקוֹמוֹת אחרים הוּא אמנם יוֹדע – לפי הדרישה – גם לעבוֹד בּיהוּדים, אבל בּכפר-אוּריה הבּרוּכה הנהוּ פּטוּר מחוֹבה בּלתי-נעימה זוֹ.

הקצירה וההוֹבלה נעשׂוּ בּידי השכנים וּבגמַליהם. שבעים נפש היוּ עסוּקוֹת בּזה. הדישה והגוֹרן – על פּי הנוּסח הערבי וּכמַתכּוּנתוֹ. היתה אמנם אפשרוּת לשׂכּוֹר את מכוֹנת-הדישה של בּן-שמן, העוֹבדת בּקרבת מקוֹם, על אדמת גזר החכוּרה מאִכּרי ראשוֹן, וּלהיפּטר מכּל טרדת הגוֹרן בּימים אחדים, אבל החכמה העליוֹנה של ההנהלה החדשה גזרה אחרת.

לשנה הבּאה נמסרת כּל אדמת הפלחה לעיבּוּד לשכנים, לשליש אוֹ לרביע, כּאוֹרַח האריסים. זהוּ המשק הרַציוֹנַלי שמנהיגים עכשיו בּכפר-אוּריה. ואלה הם פּניה האמיתיים של ה“עבוֹדה המעוֹרבת”, שאבוֹת הישוּב, אנשי-השם, עוֹשׂים לה כַּוָנים ותוֹפרים לה חגוֹרוֹת עלי-עתוֹנים לכסות על מערוּמיה.

שאלת העבוֹדה העברית נפתרה בּכפר-אוּריה בּפשטוּת וּבקלוּת. מכּיון שממעט הבּנינים הנבנים עכשיו בּחַוה, החצי, ואוּלי יוֹתר מהחצי, נמסר למשפּחת המשגיחים, וחלק גדוֹל מהבּנין שהיה יכוֹל לשמש מעוֹן לפּוֹעלים מיוּעד לסככה למכוֹנוֹת (לשוֹאל אמנם הרשוּת לשאוֹל: לאיזוֹ מכוֹנוֹת יצטרכוּ בּכפר-אוּריה, אם אדמת-הפלחה נמסרת לידים אחרוֹת, האוּמנם יטעוּ את השקדים והזיתים בּמכוֹנוֹת?) – הרי מוֹצא קל וּפשוּט לפתרוֹן שאלת הפּוֹעלים. בּמָטוּתא, יבוֹאוּ נא פּוֹעלים עברים וּנקבּלם בּזרוֹעוֹת פּתוּחוֹת. אבל מה נעשׂה אם הפּוֹעלים העברים לא יסכּימוּ בּחוֹרף לעבוֹד מבּלי דירה? האם בּשביל זה לא נעשׂה את עבוֹדתנוּ? וּלהתאים את בּנין-המטבּח למעוֹן, זה הלא יעלה בּאלף פרנק. ואת זה אין התקציב מַרשה. הוֹצאוֹת אחרוֹת, כּנראה, מרשה התקציב הכּל-יכוֹל! יוֹדע הוּא מה כּדאי להרשוֹת וּמה לא, ויוֹדע הוּא תמיד לעמוֹד לבעליו בּשעת-דחקם.

בּחוה אי-נקיוֹן ואי-סדר. הפּוֹעלים מתגוֹללים בּתנאים נוֹראים. שוֹתים מים נרפּשים. מרבּים לקדוֹח. עזרה מדיצינית אַיִן, ואין חוֹשבים, כּנראה, גם לסַדר אוֹתה. בּעבוֹדה וּבחיים הפּנימיים של הפּוֹעלים שוֹרר עוֹד האויר המיוּחד, הדכדוּך הספֶּציפי מימי קרַסנר שעדיין לא התנדף. הפּוֹעלים רוּבּם אוֹ חדשים שרק זה בּאוּ לארץ, אוֹ שׂרידי תקוּפת קרסנר. מוּבן, שבּתנאים כּאלה אין פּוֹעלים, היוֹדעים לעבוֹד וּמסוּגלים למצוֹא להם עבוֹדה, מוֹצאים להם ענין אוֹ צוֹרך ללכת לעבוֹד בּכפר-אוּריה.

כּכה סוֹללים אצלנוּ את הדרך לפני האינציאַטיבה הפּרטית.

פּוֹעלי כּפר-אוּריה פּנוּ לועד המרכּזי של הסתדרוּת פּוֹעלי יהוּדה לבוֹא אליהם וּלהכניסם לתוֹך ההסתדרוּת. שליחי הועד המרכּזי בּיקרוּ את הפּוֹעלים, נקראה אסיפה כּללית, והאסיפה התנהלה בּאידיש, מפּני שרוֹב הפּוֹעלים לא הבינוּ עברית. נבחר ועד פּוֹעלים, הוּחלט לסַדר סניף של קוּפּת-חוֹלים. היש מקוֹם לכל אלה בּכפר-אוּריה – הימים הקרוֹבים יגידוּ.

אב תרע"ד.

במלחמה העולמית הקודמת; לאור בשורת הגאולה

מאת

ברל כצנלסון

---

לתנועת החלוץ

מאת

ברל כצנלסון

¹

מתוֹך המרחק המעוּרפּל מַבקיעוֹת אלינוּ לפעמים רחוֹקוֹת ידיעוֹת מקריוֹת וּמקוּטעוֹת על דבר קיוּם תנוּעת החלוּץ.

היֵדע מי, הישׂיג מי, מה הן לנוּ הבּשׂוֹרות המקוּטעוֹת הללוּ?

ואנוּ – הלא מיוֹם בּוֹאנוּ הננוּ מחכּים וּמצפּים לנפש חיה, למחנה רֵעים נאמן, אשר מַאוַיי נפשם, רצוֹנם וכוֹחוֹתיהם יתלכּדוּ עם שלנוּ.

וּבתשוּבה על ציפּייתנוּ בּאוּ השָנים האלה. היסוּפּר מה עשׂוּ הן לנוּ, מה עוֹשוֹת הן אִתנוּ? כּל יוֹם מוֹסיף את שלוֹ. ועוֹד רחוֹק, רחוֹק לגמר חשבּוֹנוֹת.

והחיים, אחוּזי-השבץ, קרוּעים מן העוֹלם, מן העם, מהריסוֹתיהם וּבנייתם, עוֹד לא הוּכרעוּ כּליל. קצוּצי-אבר, מעוּטי-הדמוּת, עוֹדם פּוֹעמים וּפוֹעלים ועוֹדם צפוּיים להכרעוֹת וּלסכּנוֹת חדשוֹת. והלב, אשר עדיין לא התאַבּן כּוּלוֹ בּמיצר החיים, עוֹרג וכָלֶה לקץ ההרס, לראשית הפּלאוֹת, לבשׂוֹרת נחמה, לחידוּש וְהַמְשָכָה מעשׂית של החיים והעבוֹדה.

והנה הן בּאוֹת: אחת אחת, בּאוֹרַח פּלא, הבּשׂוֹרוֹת המקוּווֹת, פּעמי הגאוּלה. אוּלם אוֹתנוּ אינן מרווֹת – הן מַפעימוֹת, הן חוֹצוֹת בּכנפיהן את הדוּמיה הכּבדה, העמוּסה, מעוֹררוֹת שאלוֹת, תמיהוֹת, מגָרוֹת. הנך מגייס את כּוֹחוֹת המחשבה, הדמיוֹן וההשערה לכוון, לקלוֹע אל מצב הדברים לאמיתם: מהוּ ערכּה האמיתי של תנוּעה זוֹ? איכוּתה וכמוּתה? העוֹלה היא הפּעם בּאמת על הנסיוֹנוֹת הרפוּיים השוֹנים שקדמוּ לה, נסיוֹנוֹת אשר היוּ מעוֹררים וּמַכזיבים את תוֹחַלתנוּ, ואשר רק יחידים בּוֹדדים עברוּ דרכּם להיכּנס לחיי הארץ והעבוֹדה, מהוּ משקלה הפּנימי, כּוֹחוֹתיּה הכּמוּסים? מה הם עתידוֹתיה הצפוּנים לה? האוּמנם כּבר בּוֹא בּאוּ הימים אשר חליצוּת העבוֹדה אינה מסתפּקת להיוֹת משאֶלת לב יחידים והיתה למשאֶלת הלב של ציבּוּר, לתנוּעה של רצוֹן וּמעשׂים? הקרוֹבים, הוֹי, קרוֹבים הימים אשר יביאוּ לנוּ אִתם את פּתרוֹני החידוֹת?

וּמֵקיץ וּמתעוֹרר הצוֹרך התמידי, הצוֹרך בּקשרים חיים תכוּפים ואמיצים, קשרים אשר יגידוּ להם שָם: מה לעשׂוֹת, כּיצד להתכּוֹנן, להתכּשר, להיאָזר עכשיו בּשביל החיים העתידים. קשרים אשר יאמרוּ לנוּ פּה: מה תקווֹתינוּ, וגם מה עלינוּ לעשׂוֹת – בּתוֹכנוּ – למען הקל את בּוֹאם, כּניסתם, קליטתם והתאַזרחוּתם של אלה אשר אליהם עינינוּ נשׂוּאוֹת.

הצוֹרך בּקשרים חָיֹה חָיָה בּלבבוֹת עוֹד בּשנים הקוֹדמוֹת. ולא היה מוֹצא את בּיטוּיוֹ, למרוֹת הנסיוֹנוֹת הבּוֹדדים. אוּלי חסרוּ אז נוֹשׂאים להם. היִבָּראוּ הקשרים האלה עתה, כּשהמסיבּוֹת החיצוֹניוֹת קשוֹת הרבּה יוֹתר, אוּלם תחת זה אוּלי בּאוּ, בּאוּ הנוֹשׂאים האמיתיים? אוּלי. ניַחל.

וּלפי שעה אנסה לרשוֹם קצת ציוּנים על עבוֹדתוֹ ואָפיוֹ של “החלוּץ”, כּאשר אני הוֹגה אוֹתוֹ. אוּלי יגיעוּ פּעם הדברים לתעוּדתם וישׂאוּ גם הם חלקם לבירוּר המחשבוֹת והמעשׂים.

---

תנוּעת “החלוּץ” הצליחה למצוֹא את נוֹשׂאיה בּארצוֹת שוֹנוֹת, בּתוֹך חוּגי ציבּוּר שוֹנים וּמגוּוָנים. השמוֹת השוֹנים המַגיעים אלינוּ מאמריקה, פּוֹלין, רוּסיה, גַליציה, הוֹלַנד, מבּין הדוֹר הצעיר בּגרמניה, מעידים על זאת, אף אוֹמרים כּי תנוּעה זוֹ יוֹנקת דרך צינוֹרוֹת השפּעה שוֹנים מתנוּעת העבוֹדה אשר בּארץ. לעצם עוּבדה זוֹ יש בּעינַי חשיבוּת יתירה, אני נוֹטה לראוֹת בּזה גילוּם עתידוֹ וּתכוּנתוֹ של “החלוּץ”.

כּל הכּוֹחוֹת השוֹנים וּרחוֹקים זה מזה, המיַחדים את עצמם לעבוֹדה – כּוּלם יקרים, נחוּצים וחשוּבים לנוּ. אַל יפרידוּ בּיניהם, ואל יבנוּ בּיניהם חַיִץ. תנוּעת החליצוּת אינה יכוֹלה לוַתר, לדחוֹת, למַעט הדמוּת של נוֹשׂאיה בּשל מוֹלדת שוֹנה, חוּגים זרים אוֹ חינוּך שוֹנה. גם הפּוֹעל העוֹבד בּארץ לא ממַקבת בּוֹר אחד חוּצב. עם צמיחת עתידנוּ ודאי יִרבּוּ בּני החוּגים והמכוֹרוֹת השוֹנים, אשר יַפנוּ את לבּם וּרצוֹנם לנקוּדה אחת, לנקוּדת הרצוֹן והמפעל – לעבוֹדה בּארץ. וּברוּכים יהיוּ כּוּלם. אחדוּת העבוֹדה, תנאי החיים הצפוּיים והשאיפוֹת העתידוֹת לצמוֹח בּתוֹך העבוֹדה – אחדוּת רבּה ועמוּקה זוֹ של העתיד המשוּתף צריכה לאַחד, לשתף, לחנך ואפילוּ למַזג את יסוֹדוֹת החליצוּת השוֹנים בּעבָרם וחינוּכם לחברה אחת עוֹבדת ויוֹצרת. קרבת הלבבוֹת, איחוּד הכּוֹחוֹת, אמוּן נפשי וּכבוֹד חברים – אויר-חיים זה צריך להיבּרא בּארץ, למען הציל את נפש הבּא מדחי, מקְשִי הסביבה, מזרוּתה והתנַכּרוּתה, מיאוּש, למען צרף את כּוֹחוֹתיו וכוֹחוֹת חבריו ליֵש יוֹצר. את הרכוּש הזה צריכה תנוּעת “החלוּץ” להנחיל לחבריה בּימי התרוֹעעם, בּימי התכּוֹננם לעליה.

הדברים לכאוֹרה פּשוּטים, פשוּטים מאד וּמוּבנים לכּל, ואין כּמדוּמה להאריך בּהם. ואף על פּי כן רוֹאה אני צוֹרך וחוֹבה לעמוֹד עליהם וּלהזהיר על קיוּמם וּשמירתם. משוּם שחשיבוּת הדבר הפּעם אינה בּחידוּש הרעיוֹן, אלא בּהגשמתוֹ ואוֹפן הגשמתוֹ. והגשמת דברים אלה הפּשוּטים כּל כּך, אשר עתידוֹ של “החלוּץ” וגם של החלוּץ בּלי מרכאוֹת תלוּי בּהם, תפגוֹש אוּלי הרבּה מכשוֹלים, בּין מצד הדעוֹת השׂוֹררוֹת והמוּשרשוֹת בּחברתנוּ, בּין מצד תכוּנוֹת שוֹנוֹת השכיחוֹת בּקרבּנוּ, אשר לא יֵקל כּל כּך להתגבּר עליהן וּלהשתחרר מהן.

החליצוּת אינה רעיוֹן ותוֹרה סתם, אלא מפעל חיים, חזיוֹן אישי בּעצם. אמוּנתנוּ – כּי חזיוֹן זה הוּא שליחה הנאמן של ההיסטוֹריה, שליחה של ההשגחה הלאוּמית. תקוָתנוּ – כּי היה יהיה לאבי-אבוֹת העתיד. הכּרתנוּ – כּי קיוּמוֹ בּלתי-אפשרי מבּלי מציאוּת חוּשים עמוּקים בּלבּוֹת נוֹשׂאיו לחיי הכּלל. ועם כּל זה אינוֹ חדל להיוֹת בּכל עצמוּתוֹ ועצמתוֹ חזיוֹן אישי. וּבזה גם ערכּה, תכנה ועצמוּתה של כּל תנוּעת העליה. מַעין הבּרכה המקוּוה. וּמפּני זה רב כּל כּך הערך של האיש, של היחיד, של כּל חבר בּתנוּעה זוֹ, שאינה יודעת – גם בּנקוּדת-מוֹצאה וגם בּנקוּדת-תכליתה – כּיבּוּש אחר ושלטוֹן אחר מאשר כּיבּוש עצמי ושלטוֹן עצמי, כּיבּוש האדם את עוֹלמוֹ ושלטוֹנוֹ בּעוֹלמוֹ הוּא.

וּבזה אוּלי שוֹנה תנוּעה זוֹ, השוֹאפת לברוֹא את העתיד הלאוּמי על ידי יצירת החיים האישיים, שינוּי עיקרי משאר התנוּעוֹת הציבּוּריוֹת בּנוֹת זמננוּ. מפּני זה אין בּתנוּעה זוֹ, על צד האמת, מנהיגים וּמנוּהלים, כּי אם יש אנשים עוֹבדים וחיים, אשר עבוֹדתם וחייהם צריכים להצטרף לסיכּוּם מַמשי. אוּלי זאת היא התנוּעה המעשׂית היחידה בּזמננוּ, אשר בּמרכּזה לא ההנהגה, לא הפּרוֹגרמה, אלא חיי האדם ועבוֹדתוֹ. החבר עצמוֹ הוּא המטרה. חייו, נסיוֹנוֹתיו, כּשלוֹנוֹתיו ונצחוֹנוֹתיו, חוּלשתוֹ וּגבוּרתוֹ – הם הם עצם התנוּעה.

אם תנוּעת “החלוּץ” תהיה נאמנה לעצמוּתה זוֹ, כּי אז תהיה השאיפה האישית הממשית לחליצוּת ולעבוֹדה, היא לבדה, מרכּז הרוּח והרצוֹן של התנוּעה. וּבגילוּיָם של הכּוֹחוֹת והיסוֹדוֹת השוֹנים, אשר שאיפה זוֹ ורצוֹן זה חיים בּקרבּם, בּחינוּך והכשרה אישית, בּריכּוּז הרצוֹן ואיחוּד כּל הכּוֹחוֹת המגוּוָנים בּמעשׂים שבּטהרה, אֵמוּן ורֵעוּת – תתגלם עבוֹדתה.

אַל נא תדע תנוּעה זוֹ, תנוּעת רצוֹן וּמעשׂים, את ההתפּלגוּת וההתגוֹדדוּת לחוּגים, לבתי-מדרשוֹת, לכיתוֹת וּכנוּפיוֹת, כּרגיל כּל כּך בּזמננוּ, שהאַסכוֹלַסטיקה החברתית היתה לראש-פּינה, כּביכוֹל, בּיצירת החיים, שההתפּוֹררוּת התוֹרִיִית והויכּוּחית שוֹלטת בּכּל. תכּיר תנוּעת “החלוּץ” את האיש, את הָרֵעַ, את קבוּצת הרֵעים. כּל הערכה של אדם, קירוּבוֹ וּדחייתוֹ בּאַמַת-מידה של נוּסחאוֹת תוֹריוֹת מתהלכוֹת, כּל חיצוּץ והפרדה של ציבּוּרים בּתוֹך “החלוּץ” על יסוֹד החינוּך שבּעָבר, אשר תוֹצאוֹתיהם גידוּל וטיפּוּח הזרוּת וההתנַכּרוּת בּין איש לאיש, בּין חבוּרה לחבוּרה, – כּל זה הרחק ירחיק תנוּעה זוֹ מעצמוּתה, יפוֹרר אוֹתה, ידַלל את מקוֹר חייה, יכזיב את מַעינה. אל תעמיס עליה תנוּעת “החלוּץ” דעוֹת, פּרוֹגרמוֹת, דיבּרוֹת למַפרע, בּהשאָלה. אם אכן אמת הדבר, כּי גרעיני חיים חדשים, מחשבוֹת וּמעשׂים שׂפוּנים בּתנוּעת העבוֹדה, כּי אז יוּתן איפוֹא להם לצמוֹח ולגדוֹל ולִרְבּוֹת עם העוֹבדים יחד, בּתוֹך לבּם, הגיגם וּמעשׂיהם. תהיה נא תנוּעת העבוֹדה ליֵש ממשי – והתוֹכן האישי, הלאוּמי, החברתי הגלוּם בּתוֹכה לא יתמהמה להתיַלד מאליו. האמינוּ לה וּבטחוּ בּה, ואַל נא יפריעוּ הפּירוּדים התוֹריים אשר מִצער הם לאיחוּד האישי הרב. בּחינת “נעשׂה ונשמע” תקוּים גם בּנוּ, בּבני בּניהם של אנשי מעמד הר סיני. נעשׂה נא את חיינוּ ונשמע מתוֹכם את קוֹל אלוֹהים המתהלך בּמחנה. אם נזכּה לכך.

התבין זאת התנוּעה הצעירה, התבין לעצמוּתה, התדע ליצוֹר את אחדוּתה, את שלימוּת היקפה, את ריכּוּז רצוֹנה? התדע לשלוֹט בּבחירת החוֹמר האישי, בּבחינתוֹ וצירוּפוֹ, התדע לתת לוֹ את חינוּכוֹ והכשרתוֹ הרצוֹנית והמַעשׂית? לי נראה, כּי בּזה צפוּנים כּוֹחה, תקוָתה ועתידה להיוֹת בּקרב הימים מה שלא יכלוּ להיוֹת המפלגוֹת הלאוּמיוֹת השוֹנוֹת – תנוּעה מרכּזית לדוֹר הבּא, מרכּז הרצוֹן, הנפש והמחשבה.

---

את העבוֹדה העיקרית של “החלוּץ” אני רוֹאה בּחינוּך והכשרה לחיוֹת, לעבוֹד וּלהתאַזרח בּארץ. לאֵלוּ אנשי-הרצוֹן, אשר העבוֹדה והחיים בּארץ היוּ להם לצוֹרך-חיים, לאלוּ המחוֹננים בּכוֹשר פּנימי, דרוּשה עוֹד הכשרה מעשׂית, וזוֹ – שני צדדים עיקריים לה:

א. ההתכּשרוּת לעבוֹדה גוּפנית וחַקלאית. היא תתן לארץ אנשים מוֹעילים, עוֹבדים פּוֹריים מראשית בּוֹאם, ולַבּאים לעבוֹד – שחרוּר מיִסוּרי הגוּף והנפש האוֹכלים את המתחיל כּל הימים הראשוֹנים עד שהוּא מסתגל ותוֹפס לוֹ מקוֹם של עוֹבד. זוֹהי פּרשה קשה וּמעציבה ולפעמים גם ארוּכּה של מַכאוֹבים נאמנים, של כּלימוֹת צוֹרבוֹת, של חיבּוּטי נפש; פּרשה המביאה לידי גילוּי את האַכזריוּת הטבעית של הסביבה (ולא תמיד דוקא של הסביבה הזרה, לעתים גם של סביבת חברים), את כּל חוּלשוֹתיו של העוֹבד החדש, השוֹאף למלא את פּגימוֹתיו. דרך מדוֹרוֹת רבּים עוֹבר הפּוֹעל, בּכשלוֹנוֹת רבּים הוּא נכשל וּבנסיוֹנוֹת רבּים הוּא מתנסה להיוֹת את אשר הוּא. זהוּ אוּלי זֵר-הקוֹצים הכי-דוֹקר, העוֹטר את הפּוֹעל החלוּץ. והמְחָצים הנקנים בּנתיב-מכאוֹבים זה לא בּמהרה יֵרָפאוּ. מקצרים את הדרך בּמעט, ולפעמים גם בּהרבּה (יחידים מאוּשרים זוֹכים גם לקפיצת-הדרך) אלה שהביאוּ אִתם הכנה קוֹדמת לעבוֹדה, “תבוּנת כּפּים”, ועוֹד יוֹתר – מי שבּא והכנתוֹ החקלאית בּידיו. תנוּעת “החלוּץ” המסוּדרת צריכה איפוֹא להקדיש כּוֹחוֹת רבּים, למען הָקֵל וקַצר תקוּפת פּרוֹזדוֹר זוֹ על ידי סידוּר הכשרה מַתאימה.

דרכים רבּוֹת להכשרה זוֹ. והן גם ראוּיוֹת (מי יוֹדע, אוּלי לתוֹעלת הרבּים אוֹ המעטים) להינקב בּפרטיוּת. מלבד הצוֹרך והאפשרוּת של עבוֹדה גוּפנית וחקלאית – בּכּפרים, בּאחוּזוֹת, בּבתי-הספר – אשר תפתח לפני המתחיל את עבוֹדת הכּפר, ישנה עוֹד אפשרוּת למתכּוֹננים לבחוֹר להם את אחד המקצוֹעוֹת שבּחקלאוּת וּלהשתלם בּוֹ כּהוֹגן, למעשׂה ואף להלכה. ענפי החקלאוּת רבּים הם ושוֹנים, מרוּבּים הרבּה יוֹתר מאשר העירוֹני המתחיל יכוֹל לשעֵר. פלָחוּת כּללית, גַננוּת לענפיה (גידוּל עצי-פּרי, ירקוֹת, מַשתלוֹת של עצי-פּרי ואילָני-נוֹי, יעוּר, גידוּל זרעים), גידוּל דבוֹרים, עוֹפוֹת, בּקר וצאן, עבוֹדת המַחלבה ותעשׂיית החלב, בּהמוֹת-עבוֹדה, תעשׂיית שימוּרים של ירקוֹת וּפירוֹת. ויֶשנן גם אוּמנוּיוֹת הדרוּשוֹת בּחקלאוּת: עַגלנוּת, רצענוּת, שימוּש בּמכוֹנוֹת חקלאיוֹת ותיקוּנן, מַסגרוּת ונַפּחוּת חקלאית (עם פּירזוּל סוּסים), בּנאוּת חקלאית (גם עם יציקת בּטוֹן) ועוֹד. לכל אחד מהמקצוֹעוֹת הללוּ יש ערך רב בּישוּב ההוֹוה וערכּם עוֹד יגדל בּעתיד. וכוּלם דוֹרשים פּוֹעלים בּעלי ידיעה, נסיוֹן וכשרוֹנוֹת. והמקצוֹעוֹת: תעשׂיית חָלב, תעשׂיית שימוּרים, גידוּל זרעים, גידוּל בּהמוֹת-עבוֹדה, גידוּל עצי-פּרי המצוּיים בּאירוֹפּה וּבאמריקה (מלבד המינים המעטים שהתאַזרחוּ מכּבר בּארץ), יעוּר הרים וחוֹלוֹת – אין להם עוֹד כּלל עוֹבדים בּארץ, אם כּי חיי הישוּב כּבר מציגים בּזה את דרישוֹתיהם.

האפשרוּת להתמַחוֹת בּאחד אוֹ בּאחדים מהמקצוֹעוֹת החקלאיים מרחיבה הרבּה את שׂדה העבוֹדה גם לכוֹחוֹת כּאלה, אשר בּזמנים הקוֹדמים לא היוּ מוּצאים את מקוֹמם בּחקלאוּת. לא רבּים עלוּלים להצליח לסַגל לעצמם את החקלאוּת השלמה בּכל היקפה. לא כּל אחד מסוּגל לכל המקצוֹעוֹת, לא כּל אחד לבּו נוֹטה, לא כּל אחד כּוֹחוֹתיו הגוּפניים מספּיקים.

היוּ זמנים שאָפקי העבוֹדה התחילוּ בּמעדר ונסתיימו בּחרישה. ואי-הצלחה ראשוֹנה בּאחד מהם היתה מביאה את המתחיל לידי יאוּש מוּחלט. שני אלה היוּ אמנם ונשארוּ גם עתה יסוֹדוֹת העבוֹדה. אבל בּהם העבוֹדה מתחילה, ולא בּהם היא מסתיימת. גם אנשים אשר כּוֹחוֹתיהם הגוּפניים אינם מספּיקים לעבוֹדוֹת הקשוֹת שבּחקלאוּת יכוֹלים להגיע לשלימוּת רבּה בּגידוּל דבוֹרים, עוֹפוֹת, בּגננוּת לסעיפיה השוֹנים, בּטכניקה וכוּ', אם אך רצוֹן וּנטיה להם.

האפשרוּיוֹת להתחיל בּעבוֹדה חקלאית פּתוּחוֹת עכשיו לפנינוּ בּכל הארצוֹת: בּאמריקה, גליציה, גרמניה, הוֹלנד, וגם בּפּוֹלין ורוּסיה. ואפשרוּיוֹת אלוּ הן מרוּבּוֹת הרבּה יוֹתר מאשר רגילים לחשוֹב. לא מעֵבר לים היא. כּל עיר מוּקפה כּפרים ואחוּזוֹת. וּבתי-ספר וחַווֹת לעם הארץ (ולפעמים גם ליהוּדים) נמצאים גם כּן בּכל סביבה. ואפילוּ בּני הכּרכּים כּשיִפקחוּ את עיניהם ויצאוּ קצת מחוּץ לתחוּמה של העיר והנה לפניהם גני-פּרי, מַשתלוֹת, גני-יָרק, מחלבוֹת, מכוָרוֹת, בּתי-ספר חקלאיים. ישנה עבוֹדה בּכל מקוֹם ויש גם ממי ללמוֹד. בּכמה מקוֹמוֹת ישנם גם שיעוּרים שימוּשיים. נחוּץ רק קצת אוֹמץ לב לגשת לדבר וּלהתחיל בּמעשׂה. קרוֹב הוּא הדבר, אלא שהצעיר העברי עוֹמד כּזר לכל זה וּמפחד לגשת.

מוּבן, שמצעירים עברים יש לקווֹת, שיחד עם העבוֹדה המעשׂית, עם חינוּך השרירים ואימוּן הידים, ילמדוּ להכּיר גם את ספרוּת המקצוֹע בּמדינתם וישתדלוּ להגיע לשלימוּת בּמקצוֹע שיבחרוּ להם. וגם אחרי זה הם עוֹד זקוּקים לעבוֹד וללמוֹד וּלהקשיב קשב רב לנסיוֹן שבּארץ. יען כּי לא אוּמנים גרוּעים דרוּשים לארץ, העוֹשׂים את מלאכתם תפל, ואף לא אנשים המקיימים מצוַת עבוֹדה וישוּב ארץ-ישראל ולבּם – מזה והלאה, אלא אנשים אשר עבוֹדתם היא חלק מחייהם, בּה הם משקיעים את כּשרוֹנוֹתיהם וחוּמם, אנשים השוֹאפים לאַחד בּחייהם את עבוֹדתם וחיי נפשם, היוֹדעים כּי קִדמת העבוֹדה היא אחד היסוֹדוֹת העיקריים של החיים החדשים, וּממנה תוֹצאוֹת לקדמת הישוּב, לקדמת העוֹבד. לא ארחיב לבאר את הדברים האלה, יען כּי קשה להאמין, שבּיאוּרים יספּיקוּ למי שחי מחוּץ לעבוֹדה, ויען כּי אקוה שהבּאים אלינוּ והנכנסים לעבוֹדה יבינוּ זאת מתוֹכם, מתוֹך חייהם, לעוֹמק ולָרוֹחב.

הדברים האמוּרים כּאן מכוּוָנים לא רק לבחוּרי “החלוּץ”, כּי אם גם לבנוֹת “החלוּץ”, בּאשר הן ישנן. רבּים מענפי העבוֹדה המנוּיים כּאן ניתנים גם לכוֹחה הגוּפני של האשה, לכשרוֹנוֹתיה ולעתידה בּחיים. על רבּים מהם אפילוּ חל השם “המשק הבּיתי”. ההתכּוֹננוּת וההשתלמוּת בּאחד ממקצוֹעוֹת העבוֹדה עלוּלה לשנוֹת לטוֹבה את מצב הפּוֹעלת אוּלי עוֹד יוֹתר מאשר את זה של הפּוֹעל. לפּוֹעל החדש, הבּלתי-מוּשלם, פּתוּחה בּכל זאת הדרך הרחבה של עבוֹדת המַעדר, הסיקוּל, האַמֶליוֹרַציוֹת השוֹנוֹת, גם החרישה וכמה עבוֹדוֹת קשוֹת הקוֹלטוֹת את הפּוֹעל הבּלתי-רגיל בּעבוֹדה, מאַמנוֹת וּמחזקוֹת את ידיו, ודרכּן הוּא עוֹבר להשתלמוּת חקלאית. העבוֹדוֹת הללוּ אינן לפי כּוחוֹתיה הגוּפניים של הפּוֹעלת, וּמשוּם זה חוּג עבוֹדתה הרבּה יוֹתר מצוּמצם. וּמספּר המשקים המסוּדרים בּירקוֹת, עוֹפוֹת וכוּ' הפּתוּחים לפּוֹעלת אינוֹ מרוּבּה בּארץ. וזה גוֹרם לקשי המצב. נגד כּל זה יש הרבּה לעשׂוֹת – וגם נעשׂה עכשיו בּמקצת – בּתוֹך הארץ על ידי הכנסת פּוֹעלוֹת לתוֹך המשקים הקיימים, על ידי יצירת המשקים המכוּוָנים לחינוּך הפּוֹעלת, כּעין אלוּ שהוֹלכים ונבראים בּשנים האחרוֹנוֹת בּצוּרת “קבוּצוֹת הפּוֹעלוֹת”. אבל אין לך דבר מוֹעיל כּהתכּשרוּת לפני העליה. הפּוֹעלת היוֹדעת את העבוֹדה תמצא את מקוֹמה, את מפעלה, ותרחיב את חוּג העבוֹדה בּפני חברוֹתיה.

אלוּ מן החלוּצוֹת, המבינוֹת את ערך כּלכּלת העוֹבדים והמרגישוֹת נטיה לעבוֹד בּזה, לעזוֹר לתיקוּן הצד הזה בּחיים, אם בּמטבּחים הכּלליים אוֹ בּמטבּחי הקבוּצוֹת אוֹ גם בּחיי המשפּחה – אין להן להסתפּק בּמעט ההכנה והידיעוֹת אשר רכשוּ להן בּבּית. כּדאי ונחוּץ להשתלם בּעבוֹדת הבּית והמִבְשָל ההיגייֶני, לרכּוֹש את ההשׂכּלה והידיעוֹת הכּרוּכוֹת בּעבוֹדוֹת אלוּ וגם את הסידוּר הטכני של הדברים. יש לדעת כּי עבוֹדת הבּית והמטבּח, בּתנאי הארץ וחיי העוֹבדים, היא עבוֹדה חמוּרה שקוֹשי רב-צדדים מלַוה אוֹתה, והיא דוֹרשת עוֹבדוֹת אמיצוֹת, בּעלוֹת כּשרוֹנוֹת וטעם והבנה רבּה, ולא תמיד שׂכרה הנפשי בּצדה. יש גם שעבוֹדה חשוּבה ורבּת-אַחריוּת זוֹ גוֹרמת לעוֹבדת רק תמרוּרים. חוֹסר יכוֹלת טכנית וסידוּרית, זרוּת וּקשי הסביבה לפעמים, געגוּעים לעבוֹדת השׂדה – כּל אלה מוֹסיפים קוֹשי לעבוֹדה זוֹ. אוּלם כּל זה מחייב לא להסתלק ממנה, אלא למצוֹא בּשבילה את האנשים המַתאימים, לתקן וּלשפּר את תנאיה. בּריאוּת העוֹבדים והעוֹבדוֹת, חיי המשפּחה, גוֹרל הילדים הנוֹלדים – כּל אלה מחייבים אוֹתנוּ לעבוֹדה רבּה בּמוּבן זה. ועדיין נעשׂה רק מעט מעט.

בּחוּץ-לארץ קשה להעריך את החשיבוּת הרבּה של ההכנה השימוּשית. וכמה שיעירוּ ויעוֹררוּ על זה – אין די. שנוֹת עמל רב תחשׂוֹך לנוּ. וכמה הקלה וסיפּוּק לעצמם וּברכה לארץ ולעבוֹדה יביאוּ אלה אשר יחד עם “הכּשרוֹן לארץ-ישׂראל” יביאוּ אִתם גם הכנה שימוּשית מספּיקה: יֵקל להם למצוֹא את מקוֹמם הם, לסגל להם את הנסיוֹן שבּארץ, יעזרוּ לבניית המשקים החדשים, לשכלוּל המקצוֹעוֹת הקיימים והעתידים להיבּרא, ויפיצוּ בּארץ את הידיעוֹת אשר רכשוּ. קבוּצוֹת חברים מסוּדרוֹת לשם זה יכוֹלוֹת להקל הרבּה את הגשמת הדבר. ואַל לעמוֹד בּזה בּפני כּל מאמץ ועמל.

ב. לימוּד השׂפה העברית. בּשביל אוֹתם החלוּצים אשר לא קיבּלוּ חינוּך עברי, צריך לימוּד השׂפה להיוֹת לא כּוָנה טוֹבה, אשר אינה מצטרפת למעשׂה, לא מזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא, כּאשר אצל רוֹב בּני תנוּעה הלאוּמית, כּי אם ציווּי מוּחלט, חוֹבה פּרטית. ויש להקדים מילוּי חוֹבה זוֹ לעליה לארץ. ולא רק לשם השׂפה והארץ, כּי אם לשם חייו של העוֹלה עצמוֹ. נחוּץ מאד כּי החלוּצים ידעוּ זאת ויכּירוּ: חוֹסר ידיעת העברית מַעמיד את הבּא בּמצב קשה. שערי חיי התרבּוּת בּארץ נעוּלים בּפניו. לחלקים שוֹנים של הישוּב – ליהוּדי המזרח, לעוֹלם הילדים – אין לוֹ פּתחוֹן-פּה. הספר, העתוֹן הדן בּחיי יוֹם-יוֹם אשר הוּא חי בּהם, ההרצאה, אסיפת החברים – כּל זה חתוּם בּפניו. כּמה וכמה חזיוֹנוֹת חיים מתעלמים ממנוּ, אוֹפק ראִייתוֹ נעשׂה מצוּמצם, כּוֹח תפיסתוֹ – עמוּם. אין זוֹ התאַזרחוּת רבּת השרשים והיניקה. ועוֹד: חוֹסר ידיעת השׂפה בּוֹנה חַיִץ בּתוֹך חוּגי העוֹבדים, מציג אוֹתם מחנוֹת מחנוֹת וגוֹרם להתנכּרוּת קשה, אי-הבנה וּפירוּדים הממררים את החיים וּמוֹרידים אוֹתם. וּמצב זה עלוּל לפעמים להימשך שנים. כּי זאת לדעת: האיש החי על עבוֹדתוֹ, עתוֹת הפּנאי שלוֹ מצוּמצמוֹת בּמאד מאד, ועניני העבוֹדה והחיים דוֹרשים את מאמץ הכּוֹחוֹת וּשְעִיַת הלב. המסתפּק בּשׂיחה קלה אוּלי יגיע בּקרוֹב למטרתוֹ, אבל מי שצרכיו התרבּוּתיים מרוּבּים יוֹתר ואינוֹ מסתפּק בּאוֹתה תפיסת החיים והכּרתם הניתנת לחוּשיו גם מבּלי ידיעת העברית, וּדרישוֹתיו לידיעת השׂפה הן לא פּחוֹת מאשר לידיעת שׂפה תרבּוּתית אחרת – ההוּא צפוּי ליִסוּרי נפש רבּים וגם ממוּשכים. סיגוּל השׂפה האִטי, הממוּשך והמקוּטע – מעייף וּמיַגע, נוֹטל את טעם השׂפה והלימוּד וּמרַפּה גם את הרצוֹן והאמוּנה בּאפשרוּת ההצלחה בּעתיד. לידיעה מספּיקה, ידיעה שיש בּה ממש וטעם, קשה להגיע בּתנאים אלה. ורק יחידים מחוֹננים בּחוּש ו“רצוֹן לשוֹני” זוֹכים לכך בּתנאים הבּלתי-נוֹחים שלנוּ.

צריך גם לדעת, כּי אוֹתם התנאים העוֹזרים בּכל ארץ להקנוֹת את השׂפה למתישבים חדשים חסרים פּה בּמידה מרוּבּה: השׂפה אינה לעת עתה שׂפת המדינה והשלטוֹן. ואף לא שׂפת המסחר, התעשׂיה והאִכּרות. ושׂוּמה היא רק בּפי תינוֹקוֹת של בּית רבּן וחוּגים ידוּעים המסוּרים לה. עזרה מסוּדרת להפצת השׂפה והקלת הלימוּד מצד הכּוֹחוֹת הרשמיים העוֹבדים את העבוֹדה התרבּוּתית בּארץ אף היא חסרה כּמעט לגמרי. האמת דוֹרשת להיאָמר: העבוֹדה התרבּוּתית המסוּדרת בּארץ עדיין לא יצאה מכּתלי בּית-הספר ודבר אין לה עם “העם” יוֹשבי הערים העתיקוֹת ואף לא עם בּני המוֹשבוֹת החדשוֹת. עזרה מסוּדרת רחבה וּרצינית למען הקנוֹת את השׂפה העברית לבּאים. ודאי תידָרש ותדרוֹש חֶבר עוֹבדים מסוּרים, מערכת מפעלים מַתאימים, אמצעים רבּים. אבל לפי שעה – איננה. וחייבים אנוּ פּה ו“החלוּץ” שם לעשׂוֹת מה שבּידינוּ. קבוּצוֹת “החלוּץ” צריכוֹת להמציא לחבריהן עזרה ממשית, מסוּדרת ונמרצת בּלימוּד השׂפה, על ידי מוֹרים מוּכשרים וּמסוּרים.

---

הכשרה חקלאית וידיעת העברית – המביאים אִתם את שתי אלה, המה יבוֹאוּ בּרכוּש גדוֹל. וּבאלה גם יִבָּחן ויתנסה החלוּץ העתידי, בּאימוּץ הרצוֹן וכוֹחוֹת הגוּף והנפש לרכּוֹש לוֹ קנינים אלה. עזרה בּמוּבן זה הניתנת על ידי ציבּוּר חברים היא העזרה הכי-אנוֹשית, הכי-חיוּבית. ואוּלי זוֹ היא העבוֹדה הכי-פּוֹריה היכוֹלה להיעשׂוֹת בּשנים אֵלוּ. אוֹתה התנוּעה אשר תעבוֹד את העבוֹדה הזאת – יהיה שׂכרה ההיסטוֹרי רב. וּבעבוֹדת הכשרה זוֹ, בּסידוּר תנוּעת העליה, בּקשרים חיים עם תנוּעת העבוֹדה בּארץ, עם ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּחד, תמצא לה תנוּעת החלוּצים את דרכּה, “הדרך העוֹלה ציוֹנה”, דרך היצירה האישית של העתיד העברי.

– שׂאוּ בּרכה, אַחים.

ירוּשלים, תשרי תרע"ח.

---

לקראת הימים הבאים

מאת

ברל כצנלסון

(ממה שנאמר בּועידה החקלאית השביעית, פּוּרים תרע“ח. נדפס ב”בּעבוֹדה“: קוּנטרס חברים, הוֹצאת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, תרע”ח, עמוּד 1; “ילקוּט אחדוּת-העבוֹדה”, כּרך בּ', עמוּד 1.)

"אין דבר אשר יְשַוֶה על מעמד שבּחברה תו של ערך וּשאָר-רוּח, כּאשר ההכּרה שהוּא נוֹעד להיוֹת מעמד העתיד, שהוּא נוֹעד לעשׂוֹת את יסוֹד-קיוּמוֹ ליסוֹד הכּללי של התקוּפה, את רעיוֹנוֹ לרעיוֹן המנהל של כּל החברה, ושהוּא עתיד להטבּיע את דמוּתוֹ על החברה העתידה.

הכּרת התעוּדה הגדוֹלה הזאת, אשר ההיסטוֹריה העוֹלמית הטילה עליכם, צריכה למלא את כּל מַעיניכם וּמאוַייכם. המידוֹת הרעוֹת של הנכנעים, הבלי הבּוֹערים, ואפילוּ קלוּת-הדעת התמה של הריקנים – כּל זה אינוֹ נאה לכם. אתם הסלע, אשר עליו יבָּנה מקדש העתיד.

הרעיוֹן הזה, בּכוֹבד מוּסרוֹ העמוֹק, תקוֹף יתקוֹף בּעצמה את מוֹחכם, בּקנאוּת לוֹהטת ימלא את רוּחכם, ויעשׂה את חייכם ראוּיים לוֹ, שוֹעים תמיד אליו. אַל יעזבכם הרעיוֹן הזה. בּעבוֹדתכם בּסַדנה, בּשעוֹת מַרגוֹעכם, בּלכתכם לשׂוּח, בּפגישוֹתיכם ואסיפוֹתיכם, ואף בּשכבכם על משכּבכם הקשה – תהגוּ בּוֹ, עד אשר תפקידוּ את נשמתכם בּידי מלאך החלוֹמוֹת.

כּכל אשר תעמיקוּ לחדוֹר לתוֹך הרצינוּת המוּסרית של הרעיוֹן הזה, כּכל אשר תוֹסיף תשוּקתכם אליו שלימוּת וחוֹזק, כּן – היוּ נא בּטוּחים – תחישוּ את השעה, אשר תקוּפתנוּ ההיסטוֹרית תמלא את תפקידה, כּן תמהרוּ אתם להגיע לתעוּדתכם".

(מדברי לַסַל¹)

בּמבוּכת-נפש פּוֹתח אני את שׂיחתנוּ בּפגישתנוּ הראשוֹנה לקראת עתידנוּ. הנה בּא הרגע אשר אליו ציפּינוּ זה כּמה. נפלוּ אזיקים. חלפוּ חיי השבץ, חיי הדראוֹן, חיי הבּלהוֹת. אימת ההרס והחוּרבּן, אשר ריחפה כּל השנים האלה על מפעל החיים של שני דוֹרוֹת לעבוֹדת הגאוּלה וּליסוּריה – חלפה אף היא. וּלאוֹר בּרק הבּשׂוֹרוֹת הגדוֹלוֹת המבקיעוֹת אלינוּ מתוֹך מַחשכּי העוֹלם אנוּ יוֹצאים מחדש לראוֹת בּאוֹר החיים. מה זה איפוֹא נפעם הלב ונבוֹך? מהוּ הכּאב הנוֹסס? האוּמנם רק מבוּכת-חדוָה היא, דמעוֹת שחרוּר והקלה? לא רק זה. עוֹד השׂמחה בּמעוֹננוּ אינה מלאה. תוֹסס הכּאב של “אֶפס קצהוּ”. עוֹד המרחב המקוּוה לא נפתח לפנינוּ, עוֹד חיי היצירה טרם התחילוּ, עוֹד לא התעשרוּ החיים בּמחנוֹת חלוּצים חדשים, ועוֹד הלב מתעטף בּיגוֹנוֹ, לא רק לזכר העָבָר. אשר יָגוֹרנוּ בּא לנוּ. אנוּ, מתֵי המעט – נתמַעטנוּ, נפרדנוּ. מספּר כּוֹחוֹתינוּ המעטים, המרוּתקים יחד בּתקווֹת וּבמכאוֹבים וּבחיי ענין זה שנים – חוּצצוּ. וּבבוֹאנוּ עכשיו, אחרי כּל מה שעבר עלינוּ, להיוָעֵד על עתידנוּ, והנה חסרים אנוּ את רוֹב כּוֹחוֹתינוּ, רוֹב מנין ורוֹב בּנין. אין אִתנוּ זקן-החבוּרה², הכּוֹאב וּמנחם, התוֹבע וּמוֹכיח, ההוֹגה וצוֹפה, אשר עצם הוָיתוֹ בּינינוּ, חייו אִתנוּ, יש בּהם מִשֶל העלָאַת נשמה; אין אתנוּ החברים החבוּשים בּבתי-הכּלא התוּרכּיים³, המוּגלים לקצוי עוֹלם; אין חֶבֶר-הכּבוֹד, חֶבֶר ההגנה והשמירה, וּמי יוֹדע אַים וּמה אִתם כּרגע; אין אתנוּ חֶבֶר הרֵעים החביב והיקר, אשר מילא את המשמרוֹת הכי-אחראיוֹת בּתנוּעתנוּ, חבר של איניציאַטיבה, הרגשה, רצוֹן וּמעשׂה: דגניה, כּנרת, תל-עדשים, מרחביה; אין אתנוּ חבר-הפּוֹעלוֹת אשר בּוֹדדוֹת עלוּ הראשוֹנוֹת בּמשעוֹלים התלוּלים וּפילסוּ את הדרך לעבוֹדת האשה. אין אתנוּ הגליל! ונלחץ הלב מכּאב לפגישה זוֹ בּמיעוּטנוּ, בּיתמוּתנוּ. ויוֹדע אתה היטב, כּי לא רק הפּעם, בּערב זה, אתה מרגיש בּחסרוֹנם, כּי אם בּכל אשר נפנה, בּכל העבוֹדה העוֹמדת להיעשׂוֹת. ועד מתי, עד אנה?

מתי זה יבוֹא כּבר היוֹם ההוּא של פּגישת האחים השלמה, כּאשר נתַנה אח אל אח את אשר עבר עלינוּ מיוֹם נקרענוּ, כּאשר נבכּה ונִשׂחק יחד, וּכשנתאַחד מחָדש לקראת חיי המרחב, לקראת הכּוֹחוֹת החדשים אשר יִוָלדוּ לתנוּעת-חיינוּ?

וּלפי שעה אין אנוּ פּטוּרים גם בּעמידתנוּ זוֹ מלרַכּז את מתי מעט כּוֹחוֹתינוּ וּלהיוַעד על העוֹמד לפנינוּ, על חוֹבוֹתינוּ לעצמנוּ, לרגע, לעתידנוּ. תהיה איפוֹא שׂיחתנוּ זוֹ פּתיחה לאוֹתה הועידה, ועידת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר תיקָרא בּיוֹם ההוּא, יוֹם ניפּגש כּוּלנוּ.

בּירוּר דרכינוּ לימים הבּאים – זוֹהי עכשיו חוֹבתנוּ, חוֹבתנוּ המיוּחדת, הגדוֹלה. הרגע ההוֹוה, המכריע אוּלי בּחיי העם בּמוּבן הציוֹני-המדיני, יהיה לוֹ ודאי גם כּוֹח-הכרעה רב בּהתוָיַת הדרכים בּפְנים, בּפנים היצירה הלאוּמית.

עם פּתיחת השערים הרחבים אל תוֹך החברה העברית העתידה מתגלה לפנינוּ פּרשת דרכים שוֹנוֹת, המתפּרדוֹת וּמתרחקוֹת. מבּחירת הדרך אין הפּעם למי שהוּא להשתמט. חוֹסר בּחירה אף זוֹהי בּחירה ידוּעה, אם בּיוֹדעים ואם בּלא יוֹדעים. והאם לרבּים אף בּתוֹך הציוֹנוּת יֶשנה אוֹתה הזכוּת המוּסרית, אוֹתה ההכנה הנפשית להשתתף בּבחירת הדרך, בּנטיית הקו, כּאשר לאוֹתוֹ חֶבֶר-אנשים, אשר בּחר לוֹ את דרך חייו, אשר שאלוֹת העתיד נשאלוֹת אצלוֹ מתוֹך עבוֹדתוֹ, מתוֹך יצירתוֹ את העתיד? זוֹהי זכוּתוֹ וזוֹהי גם חוֹבתוֹ הגדוֹלה של הפּוֹעל.

שילוּב מיוּחד שילב את עצמוֹ הפּוֹעל בּעבוֹדת הגאוּלה. תוֹרת-החיים, מַשׂא-הנפש היוּ אצלוֹ למפעל-חייו. עבוֹדתוֹ, עבָרוֹ, נסיוֹנוֹתיו ואף כּשלוֹנוֹתיו הם הם השלַבּים, אשר בּהם הוּא מטפּס ועוֹלה, וּמהם הוּא משקיף על העתיד, עתידוֹ, עתיד-העם. העבוֹדה היתה לוֹ למקוֹר צרכים, מחשבוֹת, הערכוֹת. מתוֹך אַקטיביוּת העבוֹדה היוֹם-יוֹמית צוֹמחת אַקטיביוּת המאוַיים, הדרישוֹת, אַקטיביוּת הרצוֹן החברתי. והרצוֹן החברתי מתגלה שוּב בּעבוֹדת היוֹם, מפרנסה וּמאוֹששה. הכּרת האדם אוֹ הקיבּוּץ את עצמם אינה מכילה רק בּיקוֹרת וּמוּסר-כּליוֹת, כּי אם אמוּנה וּבטחוֹן, הערכת הרצוֹנוֹת והכּוֹחוֹת. הבּיקוֹרת והניתוּח אינם עוֹזבים אוֹתנוּ בּעבוֹדתנוּ. את תביעוֹתנוּ לעצמנוּ אין כּוחוֹתינוּ מספּיקים לפרוֹע בּמלוֹאן. רגילים אָנוּ למשפּטים קשים על עצמנוּ, על חיינוּ. רחוֹק, רחוֹק לנוּ לשׂביעת-רצוֹן. אוּלם נוֹדה, האם כּל זה מַקטין את עצם הדבר הממלא את חיינוּ, המעסיק את נפשנוּ וידינוּ? מה שלא נחשוֹב על אוֹדוֹת עצמנוּ, כּמה שלא נגלה את פּצעינוּ, את רפיוֹננוּ וּמיעוּטנוּ, איננוּ שוֹכחים ואַל נא נשכּח ­­– מה הוּפקד בּידינוּ. הפּעוּלה האישית, החלוּצה, המעשׂית והאַקטיבית להגשמת הציוֹנוּת יוֹם יוֹם מתוֹך חיינוּ, ליצירת חברה עברית חפשית, החיה על עבודתה – נפלה בּגוֹרלנוּ. וגוֹרל-החיים הזה אשר אנוּ בּחרנוּ בּוֹ, הוּא הנוֹתן עָצמה אף לאין-אוֹנים, הוּא המדריך את רצוֹננוּ ואת פּעוּלתנוּ, הוּא המאַמץ את ידינוּ ואת מחשבתנוּ, הוּא המַנחיל לנוּ את נאמנוּת המפעל ואת הֶעָזַת הרעיוֹן.

מעוֹדוֹ, מראשית בּוֹאוֹ, היה הפּוֹעל בּוֹדד בּארץ. בּוֹדד בּעבוֹדתוֹ; בּחייו, בּלחצוֹ החמרי, בּמכאוֹבי נפשוֹ, בּפגעיו, בּמחלוֹתיו, בּחייו וּבמוֹתוֹ. לא רק “פּני הארץ”, אלוּ שראוּ בּוֹ סכּנה לכיסם, למנוּחתם הקפוּאה, ל“כבוֹדם”, קיבּלוּ אוֹתוֹ בּקַלָסה וּשנינה, בּחרָמוֹת וּרדיפוֹת. גם הטוֹבים והנאמנים בּדוֹר החוֹלף, הוֹגי התחיה בּארץ וּבחוּץ-לארץ, אשר היוּ צריכים לראוֹת בּוֹ אוּלי את יוֹרשם הרוּחני, לא הבינוּ לוֹ ועמדוּ כּצר לוֹ. זה היה בּן-דוֹר אחר, חניך מעמד אחר. האוּמנם כּזה יהיה חלוּץ-האוּמה, מגַשם תקווֹת הדוֹרוֹת? יחף-רגל וּקרוּע-חוּלצה? לא. לא. זה לא נתקבּל על הדעת. ואף דיבּוֹריו המוּזרים, שׂפת הדוֹר וּתרוּעת-הנוֹער, וההתמרמרוּת של המהפּך, הבּלתי-מַשלים, הרוֹצה למחוֹק הכּל וּלהתחיל מבּראשית – כּל אלה הילכוּ אימים.

הכּל, הכּל בּחברה – סדרי החיים הכּלכּליים ויחסי אנשים – הכּל סגר עליו את הדרך. אוּלם השׂטן הפּנימי אשר בּתוֹכוֹ היה הרבּה יוֹתר חמוּר וּמסוּכּן מכּל זה. צריך היה לגבוֹר על החינוּך, על ירוּשת-הדוֹרוֹת, על הרפיוֹן וחוֹסר-היכוֹלת. הוּא צריך היה להוֹליד בּקרבּוֹ תכוּנוֹת, כּוֹחוֹת וּרצוֹנוֹת, אשר לא היוּ בּוֹ, אשר לא ידעוּם אבוֹתיו ואבוֹת אבוֹתיו.

והנה, בּמשך השנים עלה בּידי הפּוֹעל בּמידה ידוּעה לכבּוֹש לוֹ את עמדתוֹ בּחיים. אין אנוּ מעלימים מאִתנוּ אף כּל שהוּא את מרי האמת. עמדתוֹ הפּרטית של הפּוֹעל עדיין רחוֹקה, רחוֹקה מהיוֹת מבוּססה, מנת חלקוֹ החמרי עדיין דוֹחַק ולַחַץ, שאלת-הקיוּם של משפּחת הפּוֹעל עדיין אינה עוֹמדת אף בּראשית פּתרוֹנה, וּבתנאי העבוֹדה הנוֹכחים קשה גם לחשוֹב שהיא עלוּלה להיפּתר. כּן, עוֹד רחוֹק החוֹף. אוּלם – העבוֹדה העברית היתה לעוּבדה, ליֵש קיים.

והנצחוֹן הזה, הראשוֹני, הוּא ההתחלה, אב-בּנין לנצחוֹנוֹת העתידים, פּנימיים וחיצוֹניים. עמדתוֹ הכּלכּלית של הפּוֹעל היתה תלוּיה לא רק בּוֹ וּבכוֹחוֹתיו הפּנימיים שהביא אתוֹ ושפּוּתחוּ בּוֹ, כּי אם גם בּכל המשטר הכּלכּלי של הארץ, בּגוֹבה החקלאוּת המקוֹמית, וּלשינוּיָם וּלתיקוּנם דרוּשים עוֹד הרבּה, הרבּה כּוֹחוֹת. אוּלם את עמדתוֹ בּעבוֹדה, את עמדתוֹ החברתית, האזרחית ידע הפּוֹעל לברוֹא. הוּא כּבר יֵשוּת, שאינה ניתנת להיבּטל בּשוּם אוֹפן. העבוֹדה העברית יצקה דם חדש בּעוֹרקי הישוּב הקיים. יצירוֹתיה הכּלכּליות הישוּביוֹת, התרבּוּתיוֹת והמדיניוֹת: העבוֹדה המשוּתפת בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת, הקבוּצוֹת, המוֹשבים, החינוּך ונסיוֹן החקלאי, עבוֹדת האשה, השמירה וההגנה, עתוֹנוּת-העבוֹדה, מוֹסדוֹתיו ההסתדרוּתיים של הפּוֹעל וכל הסביבה האזרחית החיה, התוֹססת, שנבראה על ידוֹ, – כּל אלה הם גרעינים חיים, אשר בּקרבּם צפוּנים עוּבּרי עתיד. והכּוֹח הפּנימי אשר התגבּש בּיצירוֹת אלוּ בּפעוּלוֹתיו וּבחייו, הוּא אשר הקנה לפּוֹעל גם את הכּוֹח החיצוֹני, את ערכּוֹ והשפּעתוֹ בּחיי הישוּב.

---

מה יהא ערכּוֹ של העוֹבד בּימים הקרוֹבים?

הנצחוֹן החיצוֹני של הציוֹנוּת מַנחיל לה נצחוֹנוֹת פּנימיים. “אוֹהבי עשיר רבּים”. והסכּמת אדירי עוֹלם, המשמשת שוֹפר לגאוּלה, הֶעשירה ותעשיר ודאי את הציוֹנוּת בּהרבּה “מסכּימים” חדשים גם אצלנוּ, וּבתוֹכם ודאי גם “אדירים” שלנוּ. אין לנוּ כּל צוֹרך וכל יסוֹד להקטין את ערכּם של הנצחוֹנוֹת האלה. מעוֹדנוּ, מאִבּנוּ פּיללנוּ לימים, אשר גלי התנוּעה הלאוּמית יִגאוּ. אוּלם השאלה תוֹססת: נצחוֹנוֹת אלה כּשהם נמדדים לא רק מצד ערכּם המדיני התעמוּלתי ותגבּוֹרת הכּוֹחוֹת סתם, כּי אם מצד ערכּם הפּנימי – מה הם? מה עתידים הם להביא אתם לתוֹך עבוֹדתנוּ החיה?

הציוֹנוּת הישנה, הרגילה, זוֹ שהיתה מטרה לכל החיצים, של אוֹיבים ואוֹהבים, וגם לחיצינוּ אנוּ, בּניה הסוֹררים וּמַמרים, אוֹתה ידענוּ היטב. ודאי, היא היתה רחוֹקה, רחוֹקה מהיוֹת את אשר היא צריכה להיוֹת. ואנחנוּ – דרשנוּ, תבענוּ הרבּה יוֹתר מאשר היא היתה יכוֹלה לתת, מאשר היא הבינה לעשׂוֹת. אנחנו עשׂינוּ את שלנוּ, המשכנוּ את שלנוּ בּעקשנוּת של בּוֹדדים, התמַרמרנוּ, מתחנוּ גזר-דין קשה, ועם כּל אלה ידענוּ תמיד מי לפנינוּ. קלסתר הפּנים היה מוּבהק. דוֹר העוֹבדים הראשוֹן, נאמן בּיתה, דוֹר הלֶוינסקים והצ’לֶנוֹבים⁴, גדל וצמח יחד עם התנוּעה, קשר את חייו בּחייה. לתנוּעה בּארצוֹת רוּסיה וגרמניה היוּ כּבר חניכיה, אשר מסוֹרת לאוּמית בּריאה, נאמנוּת ורדיקליוּת מעשׂית – בּמידה ידוּעה – התמזגוּ בּהם לתכוּנה. לגדוֹלוֹת אוּלי לא קיוינוּ מהם. אוּלם בּנאמנוּתם בּטחנוּ. צעדיהם היוּ מדוּדים. אבל הם לא עמדוּ. וּמתוֹך רצוֹנם הלאוּמי השלם היוּ הם צריכים סוֹף סוֹף לבוֹא, אמנם בּאִטיוּת מרוּבּה, וּלהכּיר בּערך העוֹבד, בּצוֹרך ההתאָמה של הפּעוּלה הלאוּמית אל הכּוֹחוֹת החדשים המתגלים, ליצירת העבוֹדה העברית. לאִטיוּת של כּל החיים הקוֹדמים, לאִטיוּת העבוֹדה, למיעוּט הכּוֹחוֹת התאים זה בּמוּבן ידוּע, אלה היו החשבּוֹנוֹת האחרוֹנים של הימים הקוֹדמים. אוּלם מה היוּ בּשביל התנוּעה, בּשביל חייה הפּנימיים, בּשביל העבוֹדה בּארץ, מחנות בּני-הלוָיה החדשים שנספּחוּ אל הדגל? לאן יפנוּ הם, וּלאן יאמרוּ הם להַפנוֹת את התנוּעה? היקָלטוּ הם בּתנוּעה הציוֹנית, יתמזגוּ בּה, יקבּלוּ בּנאמנוּת את יסוֹדוֹתיה ויעשירוּה, או יכריעוּה?

עוֹד מעט וה“ועדה הציוֹנית”⁵ תבוֹא לארץ. בּרוּכים יהיוּ בּבוֹאם, אלה אשר בּגוֹרלם עלה להביא את התעוּדוֹת הדרוּשוֹת, אשר הרצל לא זכה להן. מראש אנוּ בּטוּחים בּכונוֹתיהם הציוֹניוֹת הטוֹבוֹת. אוּלם הלב מהסס.

אצלנוּ, בּפרשת-הדרכים המתגלה לפנינוּ, נחוּצה הבנה עמוּקה לא רק ליֵש, לקיים, כּי אם גם למתחיל להתהווֹת. היצירוֹת העיקריוֹת, הכּוֹחוֹת העיקריים להגשמת תקווֹתינוּ עוֹד אינם בּמצב של ישוּת מוּחשית. היביאוּ אִתם הבּאים את ההבנה הדרוּשה, את חוּש-העתיד, האם לא יהיוּ הם זרים לחיים המתחילים להיוֹת, כּאשר היוּ זרים לפנים טוֹבי המנהיגים לנוּ, בּראשיתנוּ?

ועם גידוּל האפקים, הלא גדלה בּכּל גם הסכּנה, הסכּנה הכּרוּכה בּכל משגה, בּכל זרוּת, בּכל דיחוּי ועיכּוּב הכּוֹחוֹת. ואם בּימים הקוֹדמים עוֹד הספּיקוּ כּוֹחוֹתיה המצוּמצמים של העבוֹדה החלוּצה, למען השפּיע בּצמצוּם על מהלך החיים הדלים, מה תקותה לימים הבּאים, מוּל שפעת הכּוֹחוֹת השוֹנים העוֹלה? היעלה לה לשַׂגֵב את עמדתה, לגַשֵׁם את משאלוֹתיה, להרחיב את דרכּה, היִרבּה גם כּוֹחה בּה בּמידה?

אלה הם החששוֹת המלַוים את תקווֹתינוּ לימים הקרוֹבים. וּתשוּבה על החששוֹת הללוּ אין לנוּ מלבד אחת – נאמנוּתנוּ לעמדתנוּ. כּוֹח ההכרעה העיקרי בּעבוֹדה שבּארץ, נַאמינה בּזה, הוּא בּנוּ, בּכוֹחוֹת היצירה הספוּנים בּנוּ; בּעבוֹדה אשר אנוּ עוֹשׂים. נַפנה את כּוֹחוֹתינוּ פּנימה, לבירוּר המחשבה ולעבוֹדה, ונַגבּיר אוֹתם. כּל כּיבּוּש חיצוֹני הוּא פּרי הנצחוֹן הפּנימי שלנוּ בּתוֹך עבוֹדתנוּ. תוֹרת החקלאוּת המעשׂית מלמדת אוֹתנוּ את “חוֹק המינימוּם”. לא החמרים המרוּבּים הפּזוּרים למַכבּיר בּקרקע, כּי אם החוֹמר הנמצא בּמיעוּטוֹ, הוּא הקוֹבע את בּרכּת היבוּל, כּפי מתכּוּנתוֹ. כּרבוֹתוֹ הוּא – תרבּה אפשרוּת הניצוּל של החמרים המרוּבּים. ויש גם אשר בּחיי החברה הוֹלך הכּל אחרי המיעוּט, המיעוּט האַקטיבי, הנוֹשׂא בּקרבּוֹ את העתיד, וּמיעוּט אשר כּזה צריך להיוֹת הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. נעשׂה ונאמין שהיה יהיה.

בּבוֹא ימי המרחב צריך רצוֹן-החיים של הפּוֹעל להתגלוֹת בּריכּוּז כּל הכּוֹחוֹת, כּוֹחוֹת הנפש והמחשבה, בּאימוּן כּוֹחוֹת החיים ומיצוּיָם לעוּמקם, למען אשר על כּף המאזניים ההיסטוֹריים של העם תהיינה מוּרגשוֹת אבני-המשקל של הכּוֹח החדש בּעם – העוֹבד. עצמוּתוֹ החברתית של הפּוֹעל, פּעוּלתוֹ המעשׂית, צרכיו, מאוַייו וּמשאלוֹתיו צריכים להיגָלוֹת בּכל תקפּם ועזוּזם, צריכים להַתווֹת דרך לחיי העם.

---

(מאמר מוּסגר.

בימים אלה שוֹעה הלב מאליו והוֹגה בּהרצל.

בּראשית התגלוּתוֹ פּגשוּהוּ הדברים על דבר הגאוּלה, אשר תבוֹא על ידי נביאים ולא על ידי דיפּלוֹמַטים⁶. איזה הד מצאוּ הדברים האלה של אחד-העם, הקלַסיים בּפשטוּתם הצוֹדקת, בּלבבוֹת עברים צעירים. היכן היה אי-הצדק? בּליקוּי הראִיה, כּי נביא-אמת לפנינוּ. כּי דיפּלוֹמַטיה זוֹ אף היא ממַעיני הישוּעה נוֹבעת, כּי צוּרה חוֹלפת היא של חזוֹן, חזוֹן-ימינוּ.

והעם? העם לאוֹהליו, טף וזקן, שמע, רצה, רצה להאמין, ללכת כּילד אחריו, ולא היה לוֹ הכּוֹח.

יש דברים אשר קשה, קשה להשמיע אוֹתם בּרבּים. ואוּלי גם אינם ניתנים להישמע. אבל גם לא תמיד עוֹלה לך להבליג, לכלוֹא אוֹתם. ויש אשר הדברים מתפּרצים ונאמרים. וגם הפּעם.

חיה בּלבּי ההרגשה, כּי לא נסתם חזוֹן מעם, התקוה לגילוּי-שכינה עוֹד לא עזבתנוּ. בּראשית התגלוּתה של הציוֹנוּת, עוֹד טרם היוֹתה ל“יש”, ל“תנוּעה”, נתגלוּ בּה שברירי ניצוֹצוֹת של חזוֹן-עם. בּטרם עלוֹת השחר היבהבוּ נגוֹהוֹת, צפרירי הגאוּלה, צוֹפים וּמבשׂרים. – ועוֹד לבּי אמוּנה, כּי בּנביא-האמת ניוָשע.

אנא, זכרוּ נא את מעמד הקוֹנגרס הראשוֹן. האם לא בּכפיית הר כּגיגית היה מתן הפּרוֹגרמה הבַּזילאית? עלעלוּ נא בּדפּים עתיקים ותקראוּ מהם את הויכּוּחים הרבּים על דבר “פֶלקֶרליך-רֶכטליך”. כּמה זה היה מוּזר. כּמה זה לא נתקבּל על הדעת. האם תפס מוֹחנוּ אוֹתה, האם היוּ המוֹח והלב היהוּדי עלוּלים לתפּוֹס דברים כּאלה כּפשוּטם, כּהוָיתם; האם לא נכוֹנים, לא צוֹדקים, לא הגיוֹניים היוּ דברי הבּיקוֹרת והבּיטוּל שהקיפוּה מצד טוֹבי העם, מצד ההגיוֹן הלאוּמי, העממי, הסוֹציאַלי? מאיזה מַעמקים, מאיזה מרוֹמים בּא כּל זה?

גדוֹלה זכוּתה של ה“דֶקלַרַציה” לוּ גם בּזה, שהיא תגבּיר בּנוּ את האמוּנה החיה בּגאוֹניוּתוֹ של הרצל, וּבזה אף בּגאוֹניוּת העם, בּנבוּאת-אמת. כּמה נחוּצה לנוּ אמוּנה זוֹ בּכל חיי אדם, אמוּנה פּוֹעלת, זכּה וּמחייבת, כּמה עוֹז ועצמה תוֹסיף היא לחיינוּ העתידים).

---

על סף העתיד עוֹמדוֹת רגלינוּ. שעת הפּתרוֹן לחלוֹם-הקדוּמים מתקרבת. מה יהיה תכנוֹ?

העם העברי השׂיג את כּרטיס-הכּניסה לשוּב לארצוֹ ולעשׂוֹת את העבוֹדה המחכּה לוֹ. את ערכּה האמיתי תקבּל איפוֹא הדקלרציה בּמה שיבוֹא אחריה, בּעליית העם, בּשיבת-ציוֹן. מה איפוֹא יהיה תוֹכן החיים הלאוּמי-החברתי של שיבת-ציוֹן בּימינוּ, תוֹכן החיים אשר יֵעָשׂוּ פּה?

שאלה זוֹ, החיה בּלבּנוּ מעוֹדנוּ, היתה עוֹד לפני ימים מוּעטים בּשביל הרוֹב הגדוֹל אוּלי רק חוֹמר למזמוֹרי שיר לעתיד לבוֹא. איזה יהוּדי רחב-לב יקמץ בּהבטחוֹת-הנביאים, יוַתר על יעוּדי הבּחירה והגאוּלה, ומעיו לא ישׂישׂוּ על כּי מציוֹן תצא תוֹרה? מי לא ידע לחזוֹר אצלנוּ, כּי אנוּ נתַנוּ לעוֹלם את אידיאַלי הצדק והיוֹשר, כּי להיוֹת אוּמה שפלה כּאחת אוּמוֹת הבַּלקַנים זהוּ בּנקרוֹט היסטוֹרי, כּי לא על זה מסרנוּ את נפשנוּ בּמשך דוֹרוֹת, וכי עלינוּ להיוֹת אוֹר לגוֹיים? מימרוֹת אלה הלא מוּכנוֹת וּמזוּמנוֹת אצלנוּ לכל עת מצוֹא. וּמי זה לא יֵדע להשתמש בּהן, וּלהוֹכיח מהן כּל מה שיִדָרש? אכן, לא לשוא חיוּ הטרדנים הגדוֹלים ישעיהוּ, מיכה וירמיהוּ. הם הנחילוּ סוֹף סוֹף כּמוּת פּסוּקים מספּיקה לתַבֵּל בּהם את שׂיחתוֹ וּסעוּדתוֹ של אדם הגוּן בּישׂראל.

גם לא לשוא חיוּ פּעם בּעוֹלם בּני-המרי: הֶס, מַרכּס ולַסַל, אשר עצמוֹתיהם אינן מוֹצאוֹת מנוּחה בּקבר עד היוֹם; לא לשוא יוֹשבים נכדיהם על כּסאוֹת המלוּכה בּרוּסיה, בּאוּקראינה וּבשאר רפּוּבּליקוֹת; לא לשוא הוֹלכים יוֹם יוֹם רבבוֹת נשמוֹת יהוּדיוֹת, בּני העם הנבחר, לשמוֹע לקח וּמוּסר הַשְׂכֵּל בּבית-מדרשוֹ של “הפוֹרבֶרטס” הניוּ-יוֹרקי וחבריו, לוֹחמי האמת והצדק. האין כּל זה בּא להעיד על גדוּלת הגזע, על ה“אַתּה בּחַרתנוּ”, וּלהגבּיר את אמוּנתנוּ בּעתידנוּ הגדוֹל? הלא כן?

“לא תשׂא את שם ה' אלהיך לשוא” – למי יש צוֹרך עכשיו בּדיבּרה עתיקה זוֹ, אשר נאמרה בּימים אחרים, לאנשים אחרים, לאנשי מעמד הר סיני. כּשה“שֵם” עצמוֹ כּבר מזמן נתרוֹקן, מה יש לחוּש לחילוּלוֹ? יבוֹא כּל הרוֹצה וינַגב בּו את ידיו.

כּן. ה“אתה בּחרתנוּ” יחד עם כּל היעוּדים היה כּבר מזמן לצילינדר ישן, ממוֹרט, המהַדר את הראש הקֵרֵח של הנגיד ה“יוֹרד” לשעת שׂמחה של מצוה. הדם השפוּך מזכריה ועד אחרוֹן הפּוֹעלים משמש מחרוֹזת למליצוֹת לאוּמיוֹת עוֹברוֹת לסוֹחר. וּנביאי האמת והצדק קרוּאים עתה לחַפּוֹת על סדרי חיי העם, על משטר-העבדים אשר בּארץ.

ואֵי מנוֹס? לאן תברח לא מן הכּאב והרוֹגז, כּי אם מהשממוֹן הזה, משממוֹן חיי-עם?

אַיֵהוּ, איהוּ ה“אתה בּחרתנוּ” הקדמוֹן, החי, הלוֹהט, הממלא לבבוֹת, המצַוה, המזַכּה וּמחייב? איהוּ ה“אתה בּחרתנוּ” של הקטיגוֹרים הלאוּמיים הקדמוֹנים, של מכריזי “צִיוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵש”?

האוּמנם כּבר נס ליחנוּ?

---

“הנה הם בּאים האנשים הרעים”, הטרדנים, גוֹזלי המנוּחה, ואינם מסתפּקים בּכוָנוֹת טוֹבוֹת וּבמתק מליצה. הם שוֹאלים שאלוֹת חמוּרוֹת, ורוֹצים בּתשוּבוֹת של ממש: איזה הם התנאים הצריכים לשׂרוֹר בּארץ, למען שהפּתח הפּתוּח לנוּ לא יצטמצם להיוֹת כּקוֹף של מחט? איזה הם התנאים שהעם צריך לברוֹא לעצמוֹ, למען יחיה, למען לא יתנַוֵן, למען יִרבּוּ כּוֹחוֹתיו, למען לא יִשח גווֹ, למען יברא לוֹ חיי אדם ראוּיים וּרצוּיים? “הצריך להמשיך ולברוֹא בּכוֹחוֹת האוּמה וּבאמצעיה ישוּב המתנגד לעניני האוּמה ועתידה, לתקוַת תקוּמתה?”⁷

הציוֹני הטוֹב, בּעל-הבּית החשוּב, בּעל הכּוָנוֹת הרצוּיוֹת, מלמד אוֹתנוּ סבלנוּת והדרגה: למה אתם תוֹפסים מרוּבּה? למה אתם דוֹחקים את הקץ? למה אתם מערבּבים שאלה בּשאלה? תנוּ לנוּ לפתוֹר את השאלה הראשוֹנה, והכּל יבוֹא בּזמנוֹ על מקוֹמוֹ בּשלוֹם.

---

טוֹב ונאה להם לאמוֹר כּכה, לאלה, שהשאלה השניה אינה שאֵלָתם, לאלה שחוּשיהם אטוּמים בּפני האסוֹן השוֹלט בּעוֹלם. שאלוֹת החיים אפשר בּהגיוֹן להפריד וּלמַיין לכל מיני רוּבּריקוֹת, אוּלם מה לעשׂוֹת אם בּחיים עצמם, בּעשׂיית החיים אין השאלוֹת רוֹצוֹת להיפּרד, מה לעשׂוֹת לנוּ, אם בּחיינוּ אנוּ שאלה אחת נעוּצה בּחברתה, אוֹ יוֹתר נכוֹן, אין שתי השאלוֹת האלוּ ניתנוֹת להיפּרד כּלל? “אם העם רוֹצה לגאוֹל את אדמתוֹ וּמַקדיש לזה את חלוֹמוֹתיו, אמצעיו, בּניו וּבנוֹתיו, אין כּוָנתוֹ כּלל לגדל בּעלי לַטיפוּנדיוֹת וחיל פּרוֹליטריוֹן חקלאי משוּעבּד לוֹ. – – מה היא הפּרספּקטיבה המוֹשכת את הלבבוֹת? האוּמנם לשמש הדוֹם לבעלי האחוּזוֹת, שבּטוּב לבּם יאספוּ גם פּוֹעל עברי תחת כּנפיהם בּין מחנוֹת זרים וּמשוּעבּדים? האוּמנם להיוֹת פּוֹעל קרוּע מן האדמה, משׂחק לתעלוּלי משגיחים וקַפּריזי פּקידים, כּלי מלא התמרמרוּת, עלבּוֹן וצער, “שבר-כּלי” בּעבוֹדה, בּאוֹפן היוֹתר טוֹב מין אוּמן בּעבוֹדת האדמה, אשר כּל רוּח תפַזרהוּ, שבּניו גדֵלים תלוּשים, מחוּסרי בּית, פּינה וד' אַמוֹת שלהם? העוֹבדים “המסתפּקים בּמוּעט” דוֹרשים “תכלית”: מתן שׂכרם בּעוֹלם הזה; החלוּץ הצוּפה לעתיד, דוֹרש אף הוּא את מתן שׂכרוֹ: סיפּוּק הנפש, הכּרה כּי לא בּשביל משטר-עבדים הוּא עוֹבד, כּי לא דוֹרוֹת של “בּאטראקים” עלוּבים הוּא מעמיד לשם גאוּלה עלוּבה, כּי חיי אדם הוּא מכין לעצמוֹ, לבניו ולעם”⁸.

---

השאיפה הלאוּמית בּהתגלוּתה בּחיים, בּהיוֹתה ליֵש מוּחשי, אינה יכוֹלה להיוֹת נייטרלית, חסרת תוֹכן חברתי. תוֹכן-חייה הפּנימי, החברתי, מוּכרח להיגָלוֹת. ואין בּזמננוּ תנוּעה לאוּמית קוֹנקרֶטית אשר תוּכל להימָנע מלעמוֹד בּיחסים ידוּעים לשאלוֹת העבוֹדה וחיי החברה.

כּבר עברוּ הימים, אשר אפשר היה בּתמימוּת לדבּר על דבר תנוּעה לאוּמית ולא לכוון בּזה לעניני העם החי, הרחב, השלם. הלאוּמיוּת החיה אינה עוֹסקת בּקנינים מוּפשטים, מגוּבּשים, הנמצאים מחוּץ לנוֹשׂאים חיים. הציוֹנוּת בּנוּיה מלכתחילה על האַקטיביוּת של העם, על הרצוֹן לברוֹא את האַקטיביוּת של העם, והאם תנוּעה כּזוֹ יש לה להתגשם מבּלי להקיף את עניני העם בּהמוֹניו? מה יכוֹלוֹת להיוֹת הפּרספּקטיבוֹת הציוֹניוֹת מבּלי התוֹכן העממי, מבּלי עליה עממית, מבּלי התנאים האנוֹשיים והחברתיים הרחבים שיתנוּ לעליה את קסמה, את חן הגאוּלה?

האוּמנם ישקיע העם את כּוֹחוֹתיו בּבנין בּית לאוּמי, אשר לַנדלוֹרדים ישׂוֹרוּ בּוֹ, אשר מתחת ל“חירוּת הלאוּמית” תשלוֹט העבדוּת הכּלכּלית, אשר הזהב יקנה בּוֹ את הכּל, העוֹבד יעבוֹר תחת שבט הנוֹגשׂ, ובָאשת התרבּוּת הקיימת – קיפּוּח חיי העוֹבד, שעבּוּד האדם – תפרח וּתשׂגשֹג?

ארץ-ישׂראל – אחר כּל ההסכּמוֹת – לא תיבָּנה מבּלי מחנוֹת המוֹני חלוּצים עברים. ואֵלוּ היבוֹאוּ לארץ למען הכין לבניהם אחריהם בּית-עבדים? האוּמנם אין אפשרוּת ואין תקוה, כּי האלפים והרבבוֹת של הכּוֹחוֹת הרעננים, העתידים להיחָלץ לעבוֹדת העם, ואשר בּלעדיהם אין תקוה לכל בּניננוּ, לא ימצאוּ בּקרבּם את הכּוֹחוֹת הנפשיים לבנוֹת את החברה העברית על יסוֹדוֹת יוֹתר בּריאים, יוֹתר חפשיים, יוֹתר פּוֹריים? תנוּעתנוּ הלאוּמית היא בּת-דוֹרה, משקפת את דמוּתם וצלמם של נוֹשׂאיה, והאם לא התלכּדה השאיפה לגאוּלת-העם וּלשחרוּר העוֹבד בּלב החלוּץ למַשׂא-נפש אחד?

---

הציוֹנוּת עוֹמדת שוּב לפני פּרשת-דרכים. אוּלם הפּעם אין השאלה: מזרח אוֹ מערב, מדיניוּת אוֹ ישוּב. שאלת עתידה של הציוֹנוּת היא, אם תגלה וּתפַתח את התכנים העממיים, האנוֹשיים, הרחבים והעמוּקים, הגנוּזים בּה מראשית היוֹתה, ותמצא את המַפתח אל לב העם, לברוֹא את התמַכּרוּתוֹ והתעוֹדדוּתוֹ, על-ידי חזוֹן גאוּלה שלמה, חזוֹן חירוּת וקוֹממיוּת יהוּדית-אנוֹשית, מרחב לחיי אדם, אוֹ שתישָאר פּעוּטה וּמדוּלדלת, פּוֹסחת על כּל הסעיפּים וּמפרפּרת בּין רמזי העתיד ושממוֹן ההוֹוה.

נדמה לי שֶבַּת-קוֹלה של ההשגחה ההיסטוֹרית כּבר משיבה: הכּוֹחוֹת הצעירים, השוֹאפים, החלוּצים, הם בּאים, הם יבוֹאוּ, הם ימסרוּ את חייהם ויאצילוּ מרוּחם על התנוּעה. התוֹכן החברתי החי בּלב אלה, אשר הגשמת הציוֹנוּת היתה לתוֹכן חייהם האישיים, הוּא יתן לציוֹנוּת את אָפיה המשחרר. אמנם, יוֹדע אני, כּי כּחוֹלמים בּהקיץ נהיה בּעיני רבּים בּאמוּנתנוּ זוֹ. ידוּע

כּי הציוֹנוּת הרשמית רחוֹקה-רחוֹקה ממחשבוֹתינוּ ורוֹב נוֹשׂאיה זרים לגמרי להלָך-הרוּח הזה. אוּלם בּטחוֹננוּ אמיץ, כּי בּוֹני הארץ הם ימלאוּ את הציוֹנוּת בּתוֹכן-חייהם והגיגם, והם, צבא-העבוֹדה העוֹדרים בּמערכה, יָזִינוּ ויפרנסוּ את התנוּעה בּרוּח וּבחוֹמר אנוֹשי. והנהלת התנוּעה, הרחוֹקה מחלוֹמוֹתינוּ, אם רק תהיה נאמנה לעצמה, לחוֹבוֹתיה, רצה תרצה להאזין וּלהבין לרוּחם של הכּוֹחוֹת החיים הפּוֹעלים בּעם, לא תוּכל לוַתר עליהם, לא תרצה לשׂרוֹף את הגשרים בּינה וּבין מחנוֹת החלוּץ, ותראה את הצוֹרך החיוּני להתאים את עבוֹדתה לרצוֹנוֹת, לכּוֹחוֹת ולמוּשׂגים הפּוֹעלים.

דוּגמה לדבר, בּזעֵיר אַנפּין מוּבן, נתנה לנוּ עבוֹדת ההסתדרוּת הציוֹנית בּשנים האחרוֹנוֹת. אין לשגוֹת ולחשוֹב את אַרתוּר רוּפּין לחוֹלם סוֹציאלי. אוּלם לא מקרה הוא הדבר, שיצירת דגניה, הנסיוֹן הסוֹציאלי הראשוֹן בּישוּבנוּ, נקוּדת-המוֹצא ל“מהפּכה בּשלוֹם”, פּגשה מצדוֹ יחס חיוּבי ועזרה. “אדם חדש”, חפשי ממוּשׂגי הסביבה וּמפְּניוֹתיה, שוֹקל וּבוֹחן את הכּוֹחוֹת השוֹנים שבּמציאוּת, למען שַתפם למטרה הלאוּמית, אי-אפשר היה לוֹ שלא להרגיש, כּי כּאן פּוֹעלים כּוֹחוֹת היצירה הנאמנים, הפּוֹרצים וּמפלסים להם נתיבוֹת נתיבוֹת שלהם, כּי החוֹבה על הציוֹנוּת המנהלת, המְעַשָׂה, לא להגוֹת אוֹתם ממסילתם, לא לבטל, לנוּד, להילָחם וּלדכּא, כּי אם להכּיר, להעריך וּלסייע. יחס זה איננוּ מקרי, כּי אם הגיוֹן פּנימי. זה יתגלה בּמלוֹאוֹ, ויברא לציוֹנוּת את ההקשבה וההבנה לכּוֹחוֹת המתהווים, ליצירוֹתיהם וּלמַאוַייהם על אף המכשוֹלים והמַכשילים, אשר לא יחסרוּ.

---

הכּרת הקשר הפּנימי שבּין הציוֹנוּת והמהפּכה החברתית, רעיוֹן זה עדיין כּזמוֹרת-זר הוּא בּחברתנוּ. אם כּי כּל תנוּעת-העבוֹדה בּארץ היא הבּיטוּי הריאַלי המגַשם של רעיוֹן זה, אם כּי ניצניו מפוּזרים זעֵיר שם זעֵיר שם בּפינוֹת חבוּיוֹת של המחשבה העברית. לא על ההיתר להיוֹת יהוּדי כּשר וגם חוֹסה בּצל איזוֹ תוֹרה חברתית אני מדבּר, כּי אם – על אחדוּת השאיפה הציוֹנית-הסוֹציאלית, על **התֹוכן האנוֹשי המלא של השאיפה הציוֹנית בּהתגשמוּתה. ** ואמנם, הרעיוֹן הזה לא מתמוֹל הוּא. עמוּקי ההוֹגים של המחשבה הלאוּמית מראשית היוָלדה כּיוונוּ אליה. משה הֶס נשׂא בּנפשוֹ את בּשׂוֹרת התוֹכן העוֹלמי העמוֹק של תקוּמת ירוּשלים. תיאוֹדוֹר הרצל, אשר לא מצא קוֹרת-רוּח בּחברה האנוֹשית הקיימת ולא התנחם בּחיי החברה המוּבטחת, אף הוּא חש והבין כּי החברה היהוּדית צריכה להיוֹת לא רק חדשה, כּי אם “יוֹתר טוֹבה”. וזהוּ הגרעין הפּנימי אשר מתחת לכל הקליפּוֹת של האַלטנַיילנד. וּברגע ההיסטוֹרי הגדוֹל, בּרגע יסוּד הקרן הקיימת, לא בּגדה בּנוּ ההשגחה הלאוּמית, וידה ניהלה את יד המחוֹקק, אשר חרת על הלוּחוֹת את המטרה: גאוּלת האדמה לאחוּזת-עוֹלם לעם.

בּיטוּיים וחיפּוּשׂים ערירים בּדרך זוֹ נתגלוּ בּציוֹנוּת מראשית היוָצרה, נתגלוּ ודעכוּ. זכוּר לטוֹב אדם אחד אשר אִשוֹ לא כּבתה. אדם עֵר, בּעל הרגשה לאוּמית כּבּירה וחוּשים עמוּקים לעתיד, אשר נשאר נאמן לחיפּוּשׂים ולתעיוֹת הללוּ מן הימים הראשוֹנים ועד היוֹם – נחמן סירקין⁹. היה גם רגע שהציוֹנוּת הסוֹציאלית התחילה לשפּוֹך מרוּחה על עם רב, ואנוּ עמדנוּ לפני גלים מכּים של תנוּעה לאוּמית כּבּירה. אוּלם רק צער וּכאב-לב מעוֹרר זכר התנוּעה הגדוֹלה ההיא, אשר נקראה לעשׂוֹת את הציוֹנוּת לנחלת העם הרחב, ותעתה מני דרך, לא מצאה מדרך לכף-רגלה. כּוֹחוֹת רעננים ונאמנים נקלעוּ בּכף-הקלע ולא מצאו נקוּדת-אחיזה. מקסַם הארציוּת קרא להם למרחב והשאירם לאנחוֹת בּמדבּר הגלוּת. הרעיוֹן הלאוּמי שלא מצא לוֹ בּיטוּי עבוֹדה וחיים פּוֹריים התנַון, המחשבה נכנעה והסתגלה, הרכּינה ראשה בּפני הרוּחוֹת המנַשבוֹת. כּוֹחוֹת רעננים נתבּזבּזוּ לבטלה, וכוֹח היצירה נשקע ודעך.

ורק בּעליית-העבוֹדה לארץ ישׂראל מצאוּ להם המַאוַיים הסוֹציאליים של היהוּדי הלאוּמי אדמת קליטה וגידוּל. פּה הוּא נאמן לעצמוֹ, חי את חייו העצמיים, עוֹבד את עבוֹדתוֹ ויוֹצר את החברה העתידה, חברת העוֹבד העברי. קוים שוֹנים נפגשוּ בּתנוּעת העבוֹדה: יחיד ורבּים, הלאוֹם והעוֹבד, עבר ועתיד, משׂא-הנפש והיצירה המוּחשית, האקטיביוּת האישית והחברתית.

לא מתוֹך ספרים ודעוֹת מקוּבּלוֹת יאמר את דבריו הפּוֹעל העברי. מתוֹך חייו, מתוֹך עבוֹדתוֹ, מתוֹך נפשוֹ שוֹאף הוּא למלא את צרכיו וּלגַשם את מַאוַייו בּמלוֹא קוֹמתם, וטוֹוה את ארג הדוֹרוֹת, ורוֹקם את רקמת העתיד.

---

הפּוֹעל עוֹדנוּ עוֹשׂה את מצעדיו הראשוֹנים. לסיכּוּמים, לתכניוֹת שלמוֹת עוֹד רחוֹק. אוּלם רוּח אחת חיה בּוֹ וּמחַיה את מעשׂיו: ** השאיפה לעבוֹדה משוּחררת וּמשחררת. וּנקוּדת אחיזתה – הקרן הקימת.**

הקרן הלאוּמית אינה בּעיני הפּוֹעל אחד המוֹסדוֹת הישוּביים סתם, כּי אם “הקרן הקימת” לעם ישׂראל, גילוּי שכינת האוּמה, סמל רעיוֹן הגאוּלה השלמה. היצירה הגאוֹנית של העם, העתידה לבנוֹת ולצוּר את צוּרת החברה העברית העתידה, קוֹדש-הקדשים של הציוֹנוּת. בּרגשי אהבה והערצה אנוּ מַקיפים את הקרן הקימת, ועלינוּ לראוֹת, כּי זיוָה לא יוּעם. “בּיצירת הישוּב העוֹבד צריכים להשתתף היחיד והציבּוּר. היחיד ישקיע בּזה את האיניציאַטיבה הפּרטית שלוֹ, את אוֹנוֹ, מרצוֹ, עבוֹדתוֹ ותקוַת חייו הוּא, הכּלל – את האיניציאַטיבה הציבּוּרית, את הנוֹרמוֹת הלאוּמיוֹת, את האדמה והקרדיט הישוּבי. **האוּמה צריכה לתת לעוֹבד את האדמה. ** לתת לא בּמתנה ולא בּמכירה לחלוּטין, כּי אם בּהשאָלה – להשתמש בּה כּל ימי עבוֹדתוֹ וימי עבוֹדת בּניו אחריו. עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על ידי הקרן הקימת לישׂראל. זוֹהי תעוּדתה ההיסטוֹרית, שחוֹזי התחיה צָפוּהָ בּרוּח הקוֹדש מתחילת יסוּדה, ועד היוֹם טרם ניגשה למַלאוֹתה. תקוּפה חדשה עתידה לבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, כּשדרכּה תהיה בּרוּרה לפניה: לא בּזבּוּז כּסף על קטנוֹת, לא הלוָאוֹת, לא בּנין בּתים וכדוֹמה, לא קוּפסה בּשביל כּל מיני צדקוֹת ישוּביוֹת, לא סרסרוּת ישוּבית, כּמצבה היוֹם, אלא – גאוּלת הקרקע וּמסירתוֹ לרשוּת העוֹבד. וּתקוּפה זוֹ כּשתבוֹא בּעבוֹדת הקרן הקימת, תביא בּכנפיה גם תקוּפה חדשה בּיחס העם אל הקרן הקימת. ירגיש העם וידע, מה היא העבוֹדה שהקרן הלאוּמית עוֹשׂה בּארץ. לכל מעשׂינוּ יש בּת-קוֹל. ה”בּת-קוֹל" של עכשיו יוֹדעת לספּר על דבר עבוֹדה זרה, חוֹסר עבוֹדה ליהוּדים, על תקווֹת נכזבוֹת וסביבת-“בּוֹעזים” מתנכּרת. אחרת תספּר ה“בּת-קוֹל” של עבודת הישוּב הלאוּמית, הנעשׂית על ידי האוּמה, מכוּוָנה לצרכיה, בּת-הקוֹל של הישוּב העוֹבד. בּת-קוֹל זוֹ תפַלס לה נתיבוֹת, תעבוֹר מִיָם עד ים, תרעיד מיתרים נעלמים בּלבב האוּמה, המפוּזר והקרוּע, ואוֹצרוֹת שׂפוּנים, אוֹצרוֹת אדם, כּוֹחוֹת בּוֹנים ויוֹצרים אשר לא פּיללנוּ, תגלה לנוּ, ואוּלי תבראם"¹⁰.

הציוֹנוּת יצרה בּידה האחת את הקרן הקימת וּבשניה השתדלה להפוֹך אוֹתה לקוּפסת צדקה כּוֹללת, לכל צרה שלא תבוֹא. הכּוָנה הגאוֹנית של הקרן הקימת בּיסוֹדה נשארה זרה, בּלתי נקלטת בּתוֹך היקף ההבנה הציוֹנית. חיפּשׂוּ עבוֹדה לקרן הקימת ולא מצאוּ. ולא פּעם נכנסוּ הצעוֹת מצד גדוֹלי העסקנים, להסיר את התקנה “המפריעה להתפּתחוּת המוֹסד”¹¹ והשוֹללת את האפשרוּת של עבוֹדה ישוּבית “בּריאה”. ההבנה המעשׂית הבּריאה דרשה להפוֹך את הקרן הקימת ל“גאוּלה”¹² האוֹדיסאית, לחברת פַּרצֶלַציה וּמכירת קרקעוֹת. אפשר להאמין כּי הסכּנה של שינוּי התקנוֹת, של התנקשוּת בּעתיד העם, כּבר חלפה עוֹלמית. צריך גם לדרוֹש בּכל תוֹקף, כּי השימוּש בּכספּי הקרן הקימת לכל מיני מטרוֹת צדדיוֹת לה, אף הוּא יעבוֹר מן העוֹלם. אין זה נאמר מתוֹך יחס של זלזוּל בּערך הדברים השוֹנים, החשוּבים לפעמים מפּאַת עצמם, שנעשׂוּ בּעזרת כּספּי הקרן הקימת. אוּלם לא לכך נוֹצרה. למטרוֹת השוֹנוֹת צריכים להיבּרא האמצעים הדרוּשים. אבל אין לעשׂוֹתם על חשבּוֹן קיפּוּח גאוּלה האדמה. כּל התרשלוּת בּהוֹצאת כּספּי הקרן הקימת למטרתה היא, כּל השתמשוּת למטרוֹת אחרוֹת – חטא הוּא לא רק לתקנוֹת הכּתוּבוֹת, חטא הוּא לנשמת המוֹסד, למגמתוֹ, לעתיד העם, חטא אשר לא יכוּפּר.

---

השעה הגדוֹלה, שעת קבּלת הצ’ארטר, צריכה להיוֹת גם שעתה הגדוֹלה של הקרן הקימת. השבת אדמת ישׂראל לעם ישׂראל ויצירת אפשרוּת מהירה של עליה עממית גדוֹלה – זוֹהי הפּעוּלה החיה רבּת-התוֹכן, הצריכה ללווֹת את קבּלת הדֶקלרציה. וגדוֹל יהיה ערכּוֹ של הצ’ארטר רק אז, אם יחד אתוֹ תבוֹא גם תשוּקתנוּ הלוֹהטת, שכּל אדמה הפּנוּיה בּארץ תעבוֹר לרשוּת עם ישׂראל לצמיתוּת, מבּלי שמי שהוּא יוּכל פּעם להתנקש בּאחוּזת-עוֹלם של העם.

---

אוּלם לא די להכריז על ערכּה של הקרן הקימת. גאוּלת האדמה, כּשהיא לעצמה, עוֹד אינה מספּיקה ליצירת הישוּב העוֹבד. את הקרן הקימת צריכה להשלים וּלמלא מערכת מפעלי-סיוּע ישוּביים, העוֹבדים בּמגמה זוֹ. כּאן אין אנוּ פּוֹתרים שאלוֹת טכניוֹת. עבוֹדה זוֹ תיעשׂה בּמשך השנים הבּאוֹת על ידי כּוֹחוֹת העבוֹדה והמדע, המאוּחדים בּיצירת הישוּב החדש. אוּלם פּה אנוּ מסַמנים רק את הקוים הכּוֹללים, יוֹתר נכוֹן, מרמזים. בּשילוּב עם הקרן הקימת צריך להיבּרא גם הקרדיט הלאוּמי ליצירת ישוּב עוֹבד על אדמת העם. אצלנוּ רגילים להזכּיר קרוֹבוֹת על דבר נחיצוּת בּנק אַגררי. אפשר שמוֹסד כּעין זה מספּיק בּמוּבן הישוּבי לבעל פּרדס הגוּן שחוֹבוֹתיו עוֹד לא עלוּ על ערך אחוּזתוֹ. אוּלם העוֹבד ואלה שרוֹאים בּוֹ את יסוֹד הישוּב בּעתיד צריכים בּיתר זהירוּת לגשת לשאלה זוֹ. הבּנק האַגררי, הבּנוּי על יסוֹדוֹת רגילים, לא יפתוֹר את שאלת הישוּב העממי. המוּשׂגים הבּנקאיים הרגילים של הקפה וּבטחוֹן לא יִסכּנוּ ליצירת ישוּב ארץ חדשה. בּעל האחוּזה הגדוֹלה הוּא תמיד הבּטוּח, מבּלי להבּיט אם עבוֹדתוֹ מזיקה, מסוּכּנת לעם, לחברה. והמתישב החלוּץ הוּא בּשנים הראשוֹנוֹת תמיד רחוֹק משׂכר וקרוֹב להפסד. ואם נרצה לעבוֹד את העבוֹדה הישוּבית בּתוֹך התחוּמים האלה לא נרחיק ללכת. הקרדיט האַגררי שיבָּרא דוֹרש התאמה מיוּחדת לצרכי ההתאַחזוּת על אדמת הקרן הקימת. הנאמן שלוֹ צריך להיוֹת לא בּעל הרכוּש, כּי אםחברת העוֹבדים, הערֵבים זה לזה. והוּא גם צריך להינתן בּאחוּזים מוּעטים, אשר החקלאוּת הצעירה תוּכל לשׂאת אוֹתם.

---

בּין המוֹסדוֹת הישוּביים שלנוּ ישנוֹ הפוֹנד של אוֹפֶּנהיימר, שצוּרתוֹ וגם מצבוֹ עלוּבים בּיוֹתר. אוּלם לא מן הנמנע, שאף הוּא יתפּתח למוֹסד רב-ערך בּשביל ההתישבוּת הקיבּוּצית, אם לא ישָאר תלוּי בּסעיפים קבוּעים של תוֹרה נתוּנה, ויתאים את עבוֹדתוֹ לצרכים ולתנאים של הכּוֹחוֹת החיוּניים בּמחנה העבוֹדה.

---

סעיף אחד מצרכי הקרדיט האַגררי ליצירת הישוּב החדש צריך אוּלי להיפּתר על ידי חברה אַקציוֹנרית מיוּחדה לבניה עממית. חוֹסר בּניה מספּיקה מוּרגש בּכל הארץ בּמידה עצוּמה, וּביחוּד בּמקוֹמוֹת הישוּב החדשים. הכּספים הרגילים המוּשקעים בּהתישבוּת אינם מספּיקים על פּי רוֹב לצרכים הכי-הכרחיים. ואת הקימוּץ הרַדיקלי בּיוֹתר עוֹשׂים תמיד בּמעוֹנוֹת-אדם. אוֹתם דוֹחים תמיד ל“כשירחיב”. וּלפי שעה מסתדרים “איך שהוּא”. וזהוּ שגוֹרם לכל אוֹתוֹ מצב הצפיפוּת הנוֹראה בּחַווֹת הלאוּמיוֹת והפּרטיוֹת, בּמוֹשבוֹת הצעירוֹת, ואין כּבר לדבּר על דבר אדמוֹת-כּיבּוּש.

המצב הזה של חוֹסר מעוֹן מטיל את חוֹתמוֹ הקשה על כּל החיים בּארץ, בּגוּף וּברוּח, מוֹריד וּמשפּיל את התנאים הסַניטריים ועוֹשׂה לפעמים קרוֹבוֹת לאַל את כּל הכּוָנוֹת הטוֹבוֹת וההתאַמצוּיוֹת בּסידוּר החיים. על הצער והקוֹשי שמצב זה גוֹרם בּחיי הפּוֹעלים, בּכל מקוֹם, אין צוֹרך להרחיב פּה את הדיבּוּר. זה ידוּע לכוּלנוּ למדי. חוֹסר הבּניה זהוּ גם הגוֹרם של הספּקוּלַציה המַבהילה, שכּוּלנוּ היינוּ עדים לה בּשנים האחרוֹנוֹת שלפני המַשבּר, של המחירים המַבהילים בּעד מעוֹנוֹת בּמוֹשבוֹת, מחירים המתאימים רק לכרכּים גדוֹלים בּחוּץ-לארץ, ושל אוֹתה הבּניה האַנטי-סַניטרית והמכוֹערת, המפארת כּל כּך את חַצרוֹת מוֹשבוֹתינוּ. הצוֹרך הזה לא יפָּתר מאליו בּשוּם אוֹפן, אם לא יבוֹא לעזרתוֹ רכוּש לאוּמי מספּיק. הבּניה תפגר תמיד אחרי ריבּוּי האוּכלוֹסין, והרכוּש הפּרטי המוּשקע בּבּניה לא יקטין את הספּקוּלציה, כּי אם יגדילהּ. ורק חברה לאוּמית גדוֹלה ועשירה לבניה, מטיפּוּסן של החברוֹת השוֹנוֹת בּארצוֹת המערב (עבוֹדה זוֹ מילאה גם יק"א¹³ בּמרכּזי היהדוּת בּגוֹלה), תוּכל לעזוֹר בּזה עזרה ניכּרת בּמוֹשבוֹת הקיימוֹת וגם לקבּל עליה את עבוֹדת הבּניה בּישוּב החדש וּלהתאימה לעיקרים הסַניטריים והחברתיים, הצריכים לשמש יסוֹד בּישוּב בּריא.

וּמי יוֹדע, אפשר שלא רחוֹקים הימים שהחלוֹם הישן של החזרת כּספּי יק"א לרשוּת העם יהיה למציאוּת. ואם הדבר הזה לא יֵעָשׂה בּדרך שלום על ידי ההנהלה עצמה, שתכּיר סוֹף סוֹף בּחוֹבתה לעם החי, על ידי המשׂא-וּמתן עם ההסתדרוּת הציוֹנית, אזי יבוֹא גם הזמן, שהרעיוֹן על דבר הכרזת מלחמה על מבזבּזי רכוּש העם, רעיוֹן שהיה נחלת חוֹזים, יהיה לשביב אשר ידליק בּאמת את המוֹני העם העברים. ואין כּמדוּמני לפקפּק, על צד מי יהיה סוֹף סוֹף הנצחוֹן המַכריע.

---

את האפשרוּת של עליה עממית גדוּלה צריך לחפּש בּכל הדרכים. וּלשם זה צריך להוֹסיף אל התכנים הרגילים של עבוֹדה ישוּבית תגים חדשים. מבּלי להיכּנס בּפרטים יש לציין, כּי בּנידוֹן זה צריך להביא בּחשבּוֹן יצירת תעשׂיה חקלאית, הניזוֹנה מן האדמה, המעבּדת את החמרים אשר עבוֹדת האדמה נוֹתנת, וּמאַפשרת על ידי זה את התפּתחוּת החקלאוּת והישוּב; תעשׂיה שתהיה לאחת החוּליוֹת הטבעיוֹת, תוֹלדה וגם אב-בּנין לישוּב החדש.

בּקשר עם יצירת תעשׂיה חקלאית וּבהבנה נכוֹנה של כּלכּלה לאוּמית וּבהערכת הכּוֹחוֹת השוֹנים שישנם בּעם וסידוּרם למקוֹמוֹתיהם, צריכה לעלוֹת על הפּרק גם יצירת חקלאוּת עירוֹנית; פּיתוּח סעיפי החקלאוּת העלוּלים להתקיים בּעיר וּבאגַפּיה, יצירת מעמד חקלאי עירוֹני, הבראה כּלכּלית של הערים, והעיקר **יצירת ערים חדשוֹת החיוֹת על החקלאוּת וּפרי החקלאוּת. ** כּל זה צריך להיוֹת מכוּוָן להרחבת שערי הכּניסה ולפתיחת הדרך לקיוּם המוֹנים בּארץ.

---

בּחוּגנוּ רבּוּ האנשים המצפּים בּכליוֹן עינים להתחלת העבוֹדה הישוּבית החדשה: ליסוּד משקי עוֹבדים, יחידיים אוֹ שיתוּפיים. ישנוֹ כּבר החוֹמר האישי, אשר עבר את כּל המדוֹרוֹת השוֹנים של חיי עבוֹדה בּארץ, אשר אינוֹ יכוֹל להשלים עם תנאי העבוֹדה והקיוּם הקיימים – לא בּתוֹר פּוֹעל שׂכיר ולא בּתוֹר אִכּר מנַצל – והִנהוּ חוֹתר אל החוֹף. אוּלם, הנתעה גם אנוּ בּכללנוּ לחשוֹב, כּי ראשית העבוֹדה הישוּבית העוֹמדת לפנינוּ היא יצירת מוֹשבי עוֹבדים חדשים?

אם בּאמת וּבתמים מתכּוֹננים אנוּ לקראת הישוּב החדש, הישוּב העוֹבד, אזי נכינה נא לוֹ את אָשיוֹת קיוּמוֹ הבּריא, ואַל נא נשכּח כּי שינוּי השם בּלבד עוֹד אינוֹ מבטיח את שינוּי המזל. וכמה שלא תהיה מרוּבּה חשיבוּתם של כּוֹחוֹת הנפש והרצוֹן העתידים להישָקע בּישוּב הזה – וגם אלה עוֹד רחוֹקים מלהספּיק – עוֹד תקוַת ההצלחה רחוֹקה מאִתנוּ.

הקידמה הישוּבית-חברתית צריכה להתבּסס על קידמה אַגריקוּלטוּרית, טכנית, מדעית, אשר תִקְדַם לה. והעיקר הזה, מוּתר כּמדוּמני לאמוֹר, חסר עוֹד לגמרי מספר-החיים של הישוּב.

בּטרם נגש איפוֹא ליצירת ישוּב קיים על עבוֹדה, נַקדים לוֹ את עבוֹדת ההכשרה הענקית, את יצירת התנאים, אשר יאַפשרוּ את קיוּמוֹ, הצלחתוֹ והתפּתחוּתוֹ.

לכאוֹרה ישנה הלכה פּסוּקה בּציוֹנוּת, כּי “הכשרת-תנאים קוֹדמת להתישבוּת”. אוּלם האמת ניתנת להיאָמר, כּי גם הלכה זוֹ לא הוֹעילה למעשׂה להרחיב את צעדינוּ. גרם המזל, כּי בּעניני ההתישבוּת שׂררוּ אצלנוּ כּמעט תמיד המוּשׂגים הפּרוֹפַניים, הסברה הבּעל-בּיתית, ואַמַת-המידה של הכנסה והוֹצאה “אֶביוֹנית” היתה לנוּ לקו. פּסגַת ההבנה של חכמת-המדינה הציוֹנית בּיצירת תנאים לישוּב הגיעה עד הכּרת נחיצוּתוֹ של הבּנק האַגררי, אוּלם לא למעלה מזה.

יוֹדעים אצלנוּ לדרוֹש, כּי העוֹבד צריך לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, יוֹדעים לבקר את המשקים העמוּסים דֶפיציטים, וּלשם מוּסר והוֹכחה מציינים למוֹפת את אוֹתם האִכּרים אוֹ המשקים הקיבּוּציים שהצליחוּ, ואינם מבינים כּי גם ההצלחוֹת האלוּ בּנס הן תלוּיוֹת, ושהישוּב שלנוּ, כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא, עוֹד טרם הצליח בּמוּבן הישוּבי-כּלכּלי, עוֹד טרם עמד על רגליו, טרם מצא את אפשרוּת-קיוּמוֹ. עוֹד אינם מבדילים אצלנוּ בּין הכנסה מקרית ספּקוּלַטיבית וּבין ההכנסה הטבעית של המשק. למשק בּטוּח בּקיוּמוֹ וּבהכנסתוֹ הטבעית עוֹד לא הגענוּ, להוָתנוּ.

גם בּארץ אשר אדמתה מעוּבּדת מדוֹרי דוֹרוֹת ויש לה ההלכה והמעשׂה המסוֹרתיים שלה, ועוֹבדיה לא מתמוֹל בּאוּ, גם שם עדיין מצבוֹ של עוֹבד האדמה אינוֹ איתן, וכל ממשלה, אף הנחשלת בּיוֹתר, יוֹדעת את חוֹבתה לבוֹא לעזרתוֹ – מלבד עזרת הקרדיט המַמלכתי – בּחקירה מדעית בּלתי-פּוֹסקת, בּהדרכה, בּהמצאת חמרי זרע, מכשירי עבוֹדה, רפוּאוֹת, בּתחנוֹת נסיוֹן וּבהשׂכּלה חקלאית. וּבארצנוּ, בּישוּבנוּ, אשר החקלאוּת שבּוֹ מתחילה מר' ליבּ המלמד של מנדלי ה“מוּמחה לחיטים”¹⁴, אשר הכּל, ממַסד ועד הטפחוֹת, מן העבוֹדה עצמה ועד העוֹבד והמנהל, הכּל היה צריך להיבּנוֹת מחָדש, בּחינת יש מאין, איפה היתה העזרה המוּגשה לעוֹבד, למען לא ישׂא הרוּח את עמלוֹ? מי הדריך את הפּוֹעל החדש, את התימני, את הפּוֹעלת, מי דאג לסקל מעל דרכּם את אבני-הנגף היתירוֹת? איפה הם מוֹסדוֹת העזרה החקלאית, אשר העם נתן לבניו-חלוּציו? לאן יפנה האִכּר כּשהמַגפה הוֹיָה בּבקָרוֹ, לאן יִפנה הירקן כּשמזיק מתנפּל על יַרקוֹתיו, לאן יפנה הפּלח כּשהעכבּרים מכרסמים את יבוּל שׂדהוּ?

בּמדינוֹת שרוֹב העם אינוֹ יוֹדע קרוֹא וּכתוֹב משוֹטט האַגרוֹנוֹם המחוֹזי, המַדריך-הנוֹדד, ודוֹפק על פּתחוֹ של האִכּר, ומַערים תחבּוּלוֹת איך להלעיטוֹ את הידיעוֹת החסרוֹת לוֹ, איך להרכּיב לוֹ את פּרי החקירה והחידוּש החקלאי. והפּוֹעל העברי, הדוֹפק על כּל השערים, הבּוֹחן וּמחפּשׂ – היִמצא פּוֹתר לשאלוֹתיו, המדריכוֹת את מנוּחתוֹ, לא לשאלוֹתיו הנצחיוֹת, כּי אם לאלה שבּאוּ אליו מתוֹך עמל העבוֹדה והדאגה להצלת המשק?

הנה נפתח מקצוֹע חדש בּחקלאוּת שלנוּ, פּרי עבוֹדתוֹ של העוֹבד החדש – גידוּל ירקוֹת. זה שנים אחדוֹת שאנוּ מתעסקים בּוֹ, ואפילוּ בּהצלחה ידוּעה וּבתקווֹת. וכל שנה אנוּ מחפּשׂים מחָדש זרע בּאשר נמצא, בּחנוּת המכּוֹלת הערבית, אצל חנוָני שבּא מדמשׂק, על ידי משלוֹח מקרי של מַכּר בּחוּץ לארץ, אצל האִכּר ש“ניסה” לגדל בּעצמוֹ זרע; ושנים על שנים זוֹרעים אצלנוּ דוּנמים של כּרוּב וּכרוּבית, סלק וּצנוֹן בּשוּרוֹת ישרוֹת וּמסוּדרוֹת להפליא, וּבהשקעת-כּוֹחוֹת רחבה של עבוֹדה “מוֹדרנית” – ויש שהם מביאים לנוּ רק פּרחים ולא פּרי, וּמוֹצצים את הלב על אי-פּוֹריוּת עבוֹדתך, על כּספּך אתה אוֹ על כּספּי הציבּוּר אשר אכלת. ושוּב אתה ממשיך קיוּם עלוּב, חצי-רעב, מלא בּוּשה וּכלימה, בּחוֹסר אמוּנה וכבוֹד לעצמך ולעבוֹדתך. ואתה חוֹזר וּמשקיע את עצמך בּעבוֹדת-פּרך עקשנית, שאינה יוֹדעת מַרגוֹע, המלאה דאגוֹת וּטרדוֹת מבּלי קוֹרטוֹב קוֹרת-רוּח והרחבת-הדעת, והיא שצריכה ויכוֹלה כּאילוּ למלא את אשר החסירוּ התנאים האוֹבּיֶקטיביים שבּהם אתה עוֹבד. הצריך מי שהוּא לדאוֹג לזה, כּי לעוֹבד העין-גַנימי, לתימני בּמחנה-יהוּדה, לקבוּצת-הפּוֹעלוֹת יהיה זרע טוֹב, מין מַתאים? אין דבר. הישוּב הוֹלך לוֹ בּדרכּוֹ ועוֹשׂה לוֹ את שלוֹ, והעוֹבד מנַפּץ את ראשוֹ אל הסלע; מנת-חלקוֹ דפיציטים וּמפּח-נפש, ואשמת אי-פּוֹריוּת העבוֹדה על ראשוֹ תחוּל.

והאִכּר-הפּלח הגלילי שלנוּ, זה שכּל השנים כּרע תחת נטל העבוֹדה הקשה, נמק בּעָניוֹ ודלוּתוֹ, וּבקוֹשי היה מוֹצא את לחמוֹ – לא מן האדמה שנתנה דפיציטים, כּי אם על ידי כּל מיני “עבוֹדוֹת זרוֹת” – הֶעָזַר לוֹ מי לזרוֹע חיטה וּשׂעוֹרה טוֹבוֹת, בּחוּנוֹת, בּדוּקוֹת? הלימד אוֹתוֹ מי מחזוֹר זרעים נכוֹן? ההיה לוֹ מקוֹם להשׂיג כּלי-עבוֹדה מַתאימים, פּרה חוֹלבת, בּהמת-עבוֹדה טוֹבה? האם היה לוֹ עזר אחר וּמדריך אחר, מלבד פּוֹעלוֹ, הפּלח השכן?

בּכל פּינה שבּישוּב אשר תפנוּ, תמצאוּ את העוֹבד הבּוֹדד, המחַטט ומחפּשׂ דרכים איך להרים את העבוֹדה ואת פּריה. זה מנסה לאַקלם מין צמח חדש, זה בּוֹחן אוֹ מַתאים איזה כּלי חדש, זה מגַדל בּני-מין שוֹנים לבחינה וּלבירוּר, זה מנסה אוֹפן-עבוֹדה אוֹ סעיף-משק שעוֹד אין לוֹ מַהלכים. בּכל פּינה תמצאם, את העמלים האלה, כּל אחד בּשאָר-הרוּח המיוּחד, אשר חוֹנַן בּוֹ, וב“שגעוֹן” המיוּחד המפעֵם אוֹתוֹ. כּל אחד בּמקוֹמוֹ הוּא לא רק פּוֹעל הצריך למלא את יוֹם עבוֹדתוֹ ולדאוֹג – ועוֹד איך לדאוֹג – למחיָתוֹ, כּי אם גם חוֹקר וּבוֹחן, ואיניציאַטוֹר וסַדרן ותלמיד. וכל זה הוֹלך וּמגשש קיר מבּלי למצוֹא נקוּדת-משען. לְמָה היה כּל המרץ השׂכלי והנפשי הזה עלוּל להביא? ועכשיו – “מַה-צְּחִיחָה הַחֶלקָה וּמַה-מְּקֻלָּלָה, אם פְּרֻדּוֹת כָּאֵלֶּה”… האכן זהוּ גוֹרלוֹ של ה“מַתמיד החדש”?

---

“עבוֹדה זוֹלה”. לא רק המשק הפּרטי של כּוֹרמינוּ וּבעלי פּרדסינוּ אינוֹ יוֹדע בּסיס כּלכּלי אחר, כּי אם גם יצירת הישוּב עצמה בּנוּיה על יסוֹד זה – חסכוֹן ועבוֹדה זוֹלה. הישוּב החדש שלנוּ, של חוֹבבי-ציוֹן, של הציוֹנים ואפילוּ של ה“נדיב” – שוֹאף להיוֹת “מעשׂי”. וּמַעשׂיוּתוֹ היא מסוּג זה שאינה יוֹדעת מעזרה חקלאית, הדרכה מדעית, חקירה נסיוֹנית. כּל אלה הם בּשבילוֹ מוֹתרוֹת, לוּכּסוּס, הוֹצאה בּלתי-פּרוֹדוּקטיבית, הרוֹבצת לפתח הרכוּש הציבּוּרי. וּמזה צריך, מוּבן, לברוֹח כּמטַחוי-קשת. המיַשבים שלנוּ עסוּקים רק בּדבר של ממש: הַעמָדה על הקרקע. כּל השאר יבוֹא מאליו; הקנין הפּרטי – הוּא יחוֹלל נפלאוֹת, הוּא יברא את המשק הבּריא, המצליח, המַכניס רוָחים. עצם המוּשׂג “אַגרוֹנוֹם” משמש בּארץ חוֹמר למַהתלוֹת וּבדיחוֹת. היֶשנה בּארץ אפשרוּת קיוּם לאַגרוֹנוֹם שאינוֹ פּקיד וּמנהל משק? היִשוּב שאין לוֹ צוֹרך בּעוֹבדים מדעיים, הוּא ידע להציע לפני האַגרוֹנוֹם הצעיר שבּא לארץ, חסר-כּל-נסיוֹן והכנה מעשׂית (אַגרוֹנוֹמים מוּמחים לא בּאוּ ולא הוּבאוּ) רק משׂרת מנהל אוֹ משגיח, ועשׂה אוֹתוֹ לקלס ולשנינה בּעיני החברה, השׂמֵחה לאידוֹ.

כּכה הבין העם החכם והנבוֹן את בּנין הישוּב. התימָשך גם הלאה דרך זוֹ? התישָאר העבוֹדה להיוֹת מוּצגת למטרה לחיצי הטבע, לפגעים וּפוּרענוּיוֹת, בּאי-ידיעה וּבאי-תרבּוּת? היוּגש גם ליצירת הישוּב הלאוּמי – תוֹך תוֹכוֹ של העתיד – בּחשבּוֹנוֹת של חסכוֹן מסוּג זה?

הרמת החקלאוּת היא לעוֹבד החקלאי, לקיוּמוֹ, לעתידוֹ ענין-חיים לא פּחוֹת מאשר יצירת סדרי החברה. מבּלי קידמַת החקלאוּת והרמתה הרדיקלית אין תקוּמה לעוֹבד. והדרישוֹת לשיתוּף המדע בּישוּב בּמידה רחבה, ליצירת המוֹסדוֹת והמפעלים, להרמת החקלאוּת ולהפצת השׂכּלה חקלאית, צריכוֹת להיות חלק בּלתי נפרד מדרישוֹת העוֹבדים.

בּראשית העבוֹדה הישוּבית השיטתית צריכה להיוָצר מערכת מפעלים אשר תוֹסיף להתרחב וּלהסתעף, בּרוֹחב וּבעוֹמק, עם צמיחת הישוּב:

תחנוֹת-אקלים לנטיעוֹת, ירקוֹת וּפלחה, מַשתלוֹת מרכּזיוֹת, המספּיקוֹת שתילי עצים בּריאים וּבטוּחים, מרכּז להמצאת זרעים וּבחינתם, מוֹסדוֹת אֶנטוֹמוֹלוֹגיים למלחמה בּמזיקים, לַבּוֹרַטוֹריוֹת חקלאיוֹת, המצאת זבלים וּבחינתם, תחנוֹת נסיוֹן, שׂדוֹת וגנים לבחינוֹת בּמחוֹזים השוֹנים מנחל מצרים ועד הלבנוֹן, רפתים לגידוּל גזעי-חלב וּבהמוֹת-עבוֹדה, עזרה וֶטֶרינרית, מוֹסדוֹת נסיוֹן לתעשׂיית-שימוּרים של פּירוֹת וירקוֹת, לתעשׂיית-חלב, נסיוֹנוֹת של בּניה מתאימה לצרכי הישוּב, הזמנת כּלי-עבוֹדה וּבחינתם, קוּרסים חקלאיים, מדריכים נוֹדדים, ועוֹד ועוֹד.

על ידי יצירת המפעלים האלה יִכָּנס לארץ חֶבר של כּוֹחוֹת מדע מעוּלים, אשר פּעוּלתוֹ תהיה ניכּרת בּכל ענפי העבוֹדה הישוּבית, אשר יכניס זרם של דעת, מרץ ואיניציאַטיבה. בּיחס לכּוֹחוֹת האלה אין להשתמש בּמידת הקימוּץ. בּיד נדיבה צריך המדע החקלאי והכּשרוֹן האישי להיזרע בּארץ, לבל יהיה לריק עמלנוּ.

---

אוּלם, האם רק העזרה החקלאית היא לבדה חסרה לנוּ בּישוּב? האם רק להצלחת המשק חסרים אצלנוּ התנאים האֶלמנטריים, ולאדם עצמוֹ, לחייו, לבריאוּתוֹ, להגנה מפּני כּליוֹנוֹ והתנַוונוּתוֹ האם דוֹאגים אצלנוּ? האם נחשבת דאגה זוֹ לאחד החוֹבוֹת היסוֹדיים של הישוּב?

קשה לדבּר בּנידוֹן זה. זהוּ אחד הליקוּיים הכי-מעציבים בּישוּבנוּ. חֵטא חָטא הישוּב, ואף החדש בּכלל, לחלוּציו, עד היוֹם. ואף צמצוּם האמצעים אינוֹ מכפּר על דלוּת המוּשׂגים, אשר התגלתה פּה בּכל עוּמקה.

בּמידה זעוּמה של אֶקוֹנוֹמיה אֶביוֹנית וחסרת-היקף מדדוּ אצלנוּ כּל צעד לעבוֹדה סַניטרית. והתוֹצאוֹת? בּיוֹקר רב שילם הישוּב בּעד הקימוּץ הלאוּמי הזה. מי מאִתנו לא ימנה מקרי מות של אנשים קרוֹבים לוֹ, שרק חוֹסר עזרה מדיצינית מינימַלית בּארץ גרם לכך? וכמה נשארוּ בּעלי-מוּמים מחוֹסר ריפּוּי מַתאים? האם לא היה הגליל התחתוֹן, תקוּף הקדחת וּמגפוֹת וּצפוּי-התנַפּלוּיוֹת עזוּב בּמשך כּמה שנים מבּלי כּל רוֹפא? הבאנוּ לארץ את התימנים, למען החיוֹתם, הרימם, הבריאם, והפקרנוּם לגויעת-תחלוּאים. הנזכּיר את קרבּנוֹת השמירה היתירים, אשר ימים וּמעֵת-לעתים גָועוּ עד בּוֹא העזרה המאַחרת? היש צוֹרך פּה בּינינוּ לפרש מה הם תנאי ההבראה של הפּוֹעל, של התימני (גם אחרי עזרת קוּפּת-חוֹלים שלנוּ, שהראתה לנוּ אמנם בּשעת המַשׁבּר, עד כּמה כּל עבוֹדה מסוּדרת וּמסוּרה, בּתנאים הכי-דלים, מסַייעת להצלת נפשוֹת)? הלא גם בּתי-החוֹלים שלנוּ מתקיימים בּנס וּסגוּרים רוֹב ימוֹת השנה על מַסגר. ועל איכוּתם אַל נדבּר. אנוּ הלא מכּירים תוֹדה גם על המעט שיש, ויוֹדעים את תנאי קיוּמם. וזה בּארץ שתחלוּאיה מרוּבּים, שההתאַקלמוּת גוֹזלת כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת, שכּל כּיבוּש עֶמדה חדשה מלוּוה בּמחלוֹת, שפּיתוּח אדמת-בּוּר גוֹרר בּה התקפות-קדחת.

וּבערים, מרכּז הפילַנטרוֹפּיה העברית מכּל קצוי תבל? הנך עוֹבר בּחוּצוֹת ירוּשלים, צפת, טבריה ורוֹאה את הילדים, ילדי ארץ-ישׂראל העלוּבים, אשר טיפּת חלב אינם רוֹאים, עם חיורוֹן-פּניהם, רפיוֹן-בּשׂרם, רזוֹן-עצמוֹתיהם. ואין-אוֹנים לעזוֹר וּלשנוֹת, אתה תוֹהה על הכּל: מה ה“לאוּמיוּת” שלנוּ, המהוּללת, איפה הוּא החוּש העממי, היכן הם הקשרים, קשרי-אדם, בּין האינטֶליגנציה הלאוּמית, ה“דמוֹקרטית” וּבין ה“המוֹן”? האין אלה שני עמים זרים מנוּכּרים וּמתנכּרים לפניך? אַיה, לאחרוֹנה, הרחמנוּת היהוּדית?

על העזרה המדיצינית בּארץ וּמצבה, על גוֹבה הכּוֹחוֹת וּתנאי התפּתחוּתם, על דלוּת האַתמוֹספירה המדיצינית, המעכּבת בּעד עליה והשתלמוּת יש עוֹד הרבּה לספּר, אוּלם טוֹב היה אילוּ היוּ עוֹשׂים את זה אלה הקרוֹבים לדבר ממנוּ.

חייבים אנוּ, כּוּלנוּ, לדאוֹג, כּי המוּשׂגים והערכתם בּנידוֹן זה ישוּנוּ כּליל.

בּשביל עם כּעמנוּ, אשר תנאי הקיוּם האיוּמים עשׂוּ בּוֹ שַמוֹת מכּל צד בּמשך מאוֹת שנה, בּתנאי עבוֹדתנוּ אשר החליצוּת וההתאַקלמוּת דוֹרשוֹת את כּל המאמצים, ותחלוּאי הארץ וּתנאי החיים הקשים גוֹזלים את מיטב הכּוֹחוֹת – לא צריכים עניני בּריאוּת העם להיוֹת מן האחרוֹנים. אוּלי עתה, עם לקח המלחמה העוֹלמית, כּבר הגיע הזמן לכל האדם, כּי בּמקוֹם ההרס והאבדוֹן השיטתי, בּמקוֹם הבּירוּר הסיסטמַתי של הכּוֹחוֹת הכי-בּריאים למען הקריב אוֹתם למוֹלך – תבוֹא דאגת הבּריאוּת של הדוֹר ההוֹוה והדוֹרוֹת העתידים, שכּנגד הפּרוֹצס של כּליוֹן האדם וניווּנוֹ תבוֹא העבוֹדה המסוּדרת לחיזוּקוֹ וּלהבראָתוֹ, וּבמקוֹם וַזרת-המלחמה – הוַזרה לבריאוּת-העם. האם עוֹד לא בּא הזמן? בּכל אוֹפן, אצלנוּ, אם חסים אנוּ על מעט הכּוֹחוֹת שיש בּארץ, על אוֹתוֹ הקיבּוּץ הקטן, בּערים וּבמוֹשבוֹת, שעלוּ לנוּ כּל כּך בּיוֹקר, אם רוֹצים שהכּוֹחוֹת שיִכָּנסוּ לארץ לא יתבּזבּזוּ לריק, אם רוֹצים בּפוֹריוּת החיים והעבוֹדה – צריכה אזי הדאגה הסַניטרית לתפּוֹס מקום בּראש. כּוֹחוֹת מדע מהמַדרגה הראשוֹנה צריכים להיכּנס לארץ, מוֹסדוֹת-חקירה מדעיים, השגחה סַניטרית, בּתי-חוֹלים מוֹדרניים, בּתי-החלָמה, בּתי-יוֹלדוֹת, מוֹסדוֹת להזנת התינוֹקוֹת, להמצאַת חָלב מפוּסטר, מרחצאוֹת עממיים – צריכים להיפּתח. שוּּרה של מוֹסדוֹת וכוֹחוֹת מאוּחדים אשר יספּיקוּ את העזרה הדרוּשה להבראַת הארץ, ויבראוּ את האַתמוֹספירה הרצינית של עבוֹדה מדעית, שבּה יהיה מקוֹם לרוֹפא הטוֹב, לרוֹפא הגדוֹל.

הלשכּה הציוֹנית הסַניטרית צריכה ללַווֹת את הבּא לכל המקוֹמוֹת החדשים אשר ילך, ועבוֹדתה צריכה להיעשׂוֹת בּכל אוֹתה האחריוּת, שציבּוּר העוֹבדים עוֹשׂה את עבוֹדתוֹ הוּא. זוֹהי החוֹבה, אוּלי הראשוֹנה שבּחוֹבוֹת, נגד כּל אלה שלהם אנוּ קוֹראים וּלבוֹאם מחכּים.

---

ועוֹד סעיף אחד של העבוֹדה בּארץ, סעיף עזוּב לגמרי, תוֹבע את עלבּוֹנוֹ ודוֹרש את תיקוּנוֹ: זוֹהי **העבוֹדה התרבּוּתית העממית. ** עבוֹדה תרבּוּתית בּארץ פּירוּשה עד היוֹם הזה – בּתי-ספר. מחוּץ לתחוּמי המוּשׂג הזה לא יצאנוּ.

(מאמר מוּסגר. אפשר שגם בּפּינה זוֹ, בּתרבּוּת ה“רשמית”, רשוּתם של המוֹרים ועסקני החינוּך, יש לפּוֹעל מה לאמוֹר, וצריך שיֵאָמר. הפּוֹעל עכשיו כּבר אינוֹ הרוָק הנוֹדד. שאלת חינוּך ילדיו כּבר מעסיקה, מדאיגה וגם מטרידה.

וּמה הם בּתי-הספר שלנוּ בּמוֹשבוֹת, וּלמה הם מחַנכים, וּמהוּ הקשר שבּיניהם וּבין החיים של העוֹבד ועתידוֹ – זוֹהי שאלה מרה, הנשאלת כּבר חרש בּאָהלינוּ, ואשר בּהכרח עוֹד ישוּבוּ אליה לא פּעם. אוּלם זוֹהי פּרשה לְחוּד).

מה נעשָׂה בּארץ למען הָקֵל על הבּא מחדש את רכישת העברית? זה היה ענין של יחידים, של קנאים, של מתנדבים. בּחלקנוּ אנוּ, הפּוֹעלים, נפל הגוֹרל, גוֹרל הכּבוֹד אמנם, של הפצת השׂפה בּפי חוּגים עממיים, משוּללי הידיעה. וכל הכּאב הכּרוּך בּעקב אי-הידיעה: צמצוּם החיים, מרירוּת הלבבוֹת, ההתנכּרוּת והמכאוֹבים הפּנימיים – הוּרגש בּמחננוּ שכם אחד. רבּים בּנוּ היוֹדעים על עצמם ועל בּשרם אוֹ על קרוֹבי נפשם את לבּוֹ הדוָי של האדם הבּא לארץ וּלשוֹנוֹ אינה אִתוֹ, את מצב הנפש של האם הרוֹצה לדבּר עם ילדהּ עברית וּלשוֹנה מגמגמת, את המַרטירוֹלוֹג הקשה של האדם הגוֹזל בּמשך שנים מרגעי מנוּחתוֹ הדלה למען תפוֹס פּירוּרי השׂפה מבּלי מוֹרה, מבּלי ספר-לימוּד, מבּלי כּל עזרה.

וּמה יהיה להבּא, כּשיבוֹא זרם העוֹלים הצפוּי? האוּמנם יוּתן לוֹ לגווֹע בּצערוֹ, בּאי-ידיעתוֹ? האוּמנם יעוּכּב הפּרוֹצס ההיסטוֹרי של איחוּד העם וּתחייתוֹ הכּלכּלית והתרבּוּתית על ידי צרוּת האפקים והמוּשׂגים, על ידי חוֹסר החוּש העממי, על ידי חוֹסר אנשים נאמנים, מחוּננים, עוֹבדי העבוֹדה התרבּוּתית בּעם?

גם בּמדינה ששׂפתה שוֹלטת בּכל ענפי החיים, יוֹדעים להגיש לאֶמיגרנט את העזרה הדרוּשה בּלימוּד השׂפה.

ואצלנוּ?

חוֹבבי-ציוֹן ידעוּ לפני כּמה שנים להוֹציא חוֹברת ללימוּד ערבית. איפה היא החוֹברת הראשוֹנה ללימוּד הדיבּוּר העברי, אשר העוֹלה יקחנה אתוֹ בּעלוֹתוֹ על הספינה, איפה הוּא ספר-הלימוּד לגדוֹלים, איפה הם המכשירים האפשריים, העוֹזרים להקנוֹת את ידיעת השׂפה, אף מבּלי ידיעת בּעלים?

אכן, גם זהוּ לוּכּסוּס, אחד המוֹתרוֹת “היקרים”, כּעזרה אַגריקוּלטוּרית, כּעזרה מדיצינית.

והשׂכּלת העם אינה, מוּבן, שאלת הלשוֹן בּלבד. די לזכּוֹר את המצב העלוּב של הספריוֹת בּארץ (מן הספריה העממית בּמוֹשבה ועד ה“בּית נאמן”¹⁵), להתבּוֹנן אל מצב ההשׂכּלה של הדוֹר הצעיר גוֹמרי בּית-הספר, הנשארים אחרי-כן מבּלי כּל המשך לימוּד והתפּתחוּת. ואין כּבר לדבּר על דבר מצבה של ספרוּתנוּ והתאָמתה לצרכי התרבּוּת של הקוֹרא, שוֹאף הדעת.

האוּמנם צריך להשלים עם המצב, שאִכּרוּת וּבוֹרוּת הם שמוֹת נרדפים? לא ולא. על בּערוּת לא תיבָּנה האִכּרוּת העברית, לא תיבָּנה כּנסת ישׂראל, לא תיבּנה כּנסת העבוֹדה. “וכל בּנַיִך לִמוּדי ה'” – בּרכה עתיקה היא, שנתבּרכנוּ בּה. ואל נתבּייש בּה, ואל נַכזיבה. עבוֹדה תרבּוּתית עממית, רחבה ועמוּקה, צריכה ללווֹת את כּל עבוֹדתנוּ הישוּבית. אמצעים ענקיים וגם כּוֹחוֹת אנוֹשיים ענקיים, כּוֹחוֹת אהבה וּמסירוּת צריכים לבוֹא לעזרת השׂפה העברית, לעשׂוֹתה לנחלת-העם השב אל מוֹלדתוֹ, להשׂכּלת העוֹבד, לחינוּך הדוֹר הצעיר גם אחרי היפּרדוֹ מבּית-הספר. שוּם אמצעים אַל יהיוּ בּעינינוּ גדוֹ­לים מדי בּשביל הקלת הפצת השׂפה העברית בּפי הבּאים. מערכת מפעלים תרבּוּתיים צריכה להיוָצר, מיִסוּד בּית-לימוּד השׂפה לבּאים ועד יצירת ספרוּת עברית לעם, בּמה טוֹבה מחנכת, מוּזיאוּם אמנוּתי לאוּמי, ואוּניברסיטה עממית, המַתאימה לצרכי ההשכּלה בּארץ, לגוֹבה התרבּוּתי של העוֹבד הארץ-ישׂראלי.

בּחברה העברית הנבנית אין מקוֹם לשתי תרבּוּיוֹת: לתרבּוּת של המעמד העליוֹן ולתרבּוּת של שפלי-הרוּח. היצירה התרבּוּתית כּוּלה צריכה להיוֹת בּתוֹך יצירת חיי העם, להיזוֹן ממנה ולהזינה. קניני התרבּוּת, המדע, האמנוּת והמחשבה, צריכים להיוֹת נחלת העם. ואַל תאמרוּ כּי הדברים האלה רחוֹקים.

---

---

עבודה חקלאית-ישובית בירושלים וּבקרבתה

מאת

ברל כצנלסון

בּין העבוֹדוֹת השוֹנוֹת לתקנת ירוּשלים, להרמתה וּלהבראָתה צריכה ויכוֹלה גם העבוֹדה החקלאית לתפּוֹס את מקוֹמה. מוּבן מאליו כּי אין עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת על חשבּוֹן עבוֹדוֹת כּלכּליוֹת-עירוֹניוֹת אחרוֹת. כּי אינה יכוֹלה להעלוֹת ארוּכה לכל מַדְוֵי ירוּשלים ולפתוֹר את שאלת הקיוּם של המוֹניה הרעבים והדווּיים, כּי אם להוֹסיף גוָן חדש לעבוֹדה הרַבּה הצריכה להיעשׂוֹת, להכניס זרם מחַיֶה לתוֹך חיי העיר העתידים להיבּרא.

עיר זוֹ עם אקלימה הנוֹח לצמיחה, עם עמקיה הפּוֹריים, עם עציה העתיקים – ההוֹלכים אמנם ונחרבים לעינינוּ בּפראוּת הסביבה והשלטוֹן הקוֹדם, עם הכּפרים מלאי הירק וגני-השלחין המַקיפים אוֹתה, לנוּ אין בּה מכּל זה כּלוּם, רק חוֹמוֹת, חנוּיוֹת וחרבוֹת. והישוּב העברי, הנמק בּדלוּת וּבדחקוּת, בּחוֹסר לחם ואויר בּין החוֹמוֹת של עיר זוֹ רק שמוּעה שמע על דבר “קוֹלוֹניֶס”, “קוֹלוֹניסטין” וּפוֹעלים. ורוּבּוֹ הגדוֹל אף לא ראָם, וחוֹשב אוֹתם לאחדים מן הדברים המוּזרים בּעוֹלם, הרחוֹקים-רחוֹקים.

מלבד המקרה היחידי לפני ארבּעים שנה, בּראשית היוָסד פּתח-תקוה, לא נתנה עיר יהוּדית זוֹ, לב האוּמה, בּמשך כּל שנוֹת עבוֹדת הישוּב, חוֹמר אנוֹשי לגאוּלת הארץ, אפילוּ בּאוֹתה מידה שנתנה איזוֹ עיירה זעירה בּרוּסיה אוֹ בּגליציה. ולא רק שהישוּב הירוּשלמי לא נתן משלוֹ לישוּב החקלאי, הוּא גם לא קיבּל, לא ינק ממנוּ ולא ראה אוֹתוֹ מקרוֹב. נחוּצה היתה “גזירה” של גֶ’מַל-פֶּחָה בּימי האַרבּה ¹, למען אשר חלק מבּני ירוּשלים יראה בּעיניו את אחת המוֹשבוֹת. ואפילוּ בּני “הישוּב החדש”, חניכי בּתי-הספר, היוצאים אוּלי לפעמים לטיוּל למוֹשבה, אינם הרבּה יוֹתר קרוֹבים לישוּב מחניכי החדרים והישיבוֹת. אף הם, בּני הארץ, לא נתנוּ מתוֹכם שוּם עוֹבדים בּשביל גאוּלת הארץ (אָפיית למדי היא אַנקיטה אחת שנעשׂתה בּין חברי אגוּדה ציוֹנית מבּני הדוֹר הצעיר. מששים חברים ראוּ רק שמוֹנה בּעיניהם מוֹשבה עברית).

הכנסת עבוֹדה חקלאית בּירוּשלים, זאת אוֹמרת, לברוֹא קשרים חיים בּין העיר ירוּשלים וּבין ישוּבנוּ הקרקעי עוֹבד האדמה, להמציא לחלק מתוֹשביה אפשרוּיוֹת של עבוֹדה פּוֹריה, של קיוּם אנוֹשי, – מבּלי להיוֹת תלוּיים בּעזרה וּצדקה – של התאַזרחוּת קרקעית; להכניס לתוֹך ירוּשלים חוּג חדש של תוֹשבים, מאנשי הישוּב החקלאי העוֹבד, הכּוֹבש, השוֹאף ליצירה מעשׂית, לברוֹא בּקרב הימים בּירוּשלים מעמד חדש של חקלאים עירוֹניים, גננים, ירקנים, שַתָּלים, מגַדלי בּהמוֹת, עוֹפוֹת, דבוֹרים.

אוּלם לא רק ערך כּלכּלי וחינוּכי ישנוֹ לעבוֹדה זוֹ בּירוּשלים, כּי אם גם ערך מדיני-תרבּוּתי – אם אפשר לאמוֹר כּך. יצירת חַוָה לאוּמית יפה בּקרבת העיר, סידוּר גנים יפים על יד בּתי-הספר, ואף גם על יד הישיבוֹת וּשאר המוֹסדוֹת העבריים הציבּוּריים (אוּלי גם לא רחוֹק היוֹם שיגשוּ אצלנוּ לסידוּר גן בּוֹטַני לאוּמי); סידוּר מחלבה גדוֹלה המַמציאה חלב מַבריא מפוּסתר לתינוֹקוֹת, משתלה טוֹבה, הממציאה שתילי עצים, ירקוֹת וּפרחים לשכוּנוֹת החדשוֹת אשר תיבָּנינה, נטיעת חוּרשת הרצל, שתהיה ראוּיה לשמה, בּקרבת העיר, הכנסת הירק והצוֹמח לכל פּינה עברית, סידוּר חנוּיוֹת הגוּנוֹת, אשר תמכּוֹרנה ירקוֹת, בּיצים, חמאה, גבינה משלנוּ, פּרי העבוֹדה העברית. כּל השׁיפּוּר הזה שׁל העיר הָרֹאשָׁה בּארצנוּ, כּל התיקוּן הכּלכּלי והרוּחני הזה בּחיי תוֹשבי עירנוּ, כּל זה יבוֹא ויעיד על ערכּנוּ הציביליזטוֹרי, על כּוחנוּ התרבּוּתי, היוֹצר, אוּלי לא פּחוֹת מאשר הקמת בּתים לתוֹרה וּלמדע.

מקצוֹעוֹת החקלאוּת, אשר יש להם מקוֹם ועתיד בּירוּשלים וּבקרבתה הם: גידוּל-ירקוֹת, החזקת בּקר וצאן, תעשׂיית החלב, גידוּל עוֹפוֹת, גידוּל דבוֹרים, גידוּל משתלוֹת של עצים וּפרחים, תעשׂיית-שימוּרים של ירקוֹת וּפירוֹת.

גידוּל הירקוֹת מעסיק בּסביבוֹת ירוּשלים עם רב. כּפרים רבּים, בּיחוּד אלה אשר תנאים נוֹחים להם: מים, גבעוֹת זבל של דוֹרוֹת, אקלים יוֹתר חם בעמקים – חיים על עבוֹדה זוֹ. ואף על פּי כן כּמוּת הירקוֹת מצוּמצמה וּמחיריהם גבוֹהים מאד. יש עוֹד די מקוֹם לקיוּם ציבּוּר של ירקנים יהוּדים וּכמוֹ כן להרחבת המקצוֹע וּלהעלַאתוֹ על ידי עבוֹדת-חקירה נסיוֹנית, בּחינת מינים והכנסתם וכוּ'. הכנסת המקצוֹע הזה בּמידה רחבה וּבתנאים רציוֹנַליים צריכה לפעוֹל לטוֹבה גם על הספּקת המזוֹנוֹת של ירוּשלים. אפשר לקווֹת בּבטחה כּי אחרי עבוֹר שנוֹת עבוֹדה ונסיוֹן, וּברָכשנוּ לנוּ חלקוֹת-אדמה מַתאימוֹת יצליח בּידינוּ לנטוֹע את הענף החקלאי הזה ולברוֹא בּירוּשלים וּסביבוֹתיה מעמד של ירקוֹת בּטוּח בּקיוּמוֹ.

הספּקת ותעשׂיית חלב כּבר תפסוּ מקוֹם רב בּירוּשלים, אף בּישוּב היהוּדי. ועם ריבּוּי אוּכלוֹסיה וּצמיחתה בּעתידה תצמח גם תקותם של המקצוֹעוֹת האלה, אם כּי המספּוֹא וּשאר צרכי ההספּקה של בּהמוֹת-החלב, יצטרך להיוֹת מוּבא בּרוּבּוֹ מן החוּץ. המחלבה של המוֹשבה האמריקאית יכוֹלה לשמש בּנידוֹן זה דוּגמה יפה, ואף הצבּר בּלי קוֹצים והאספּסת והתירס המכּסיקאי בּאים בּחשבּוֹן. התפּתחוּת המקצוֹע הזה, מלבד פּרנסת העוֹבדים, חשוּבה עוֹד לנוּ בּיחוּד בּשביל בּריאוּת התוֹשבים, הקלת החיים, טיפּוּח התינוֹקוֹת והילדים.

גידוּל מַשתלוֹת וּפרחים ודאי לא יתפּוֹס מקוֹם רחב בּשנים הכי-קרוֹבוֹת. אוּלם אפשר לקווֹת, כּי עם בּנין שכוּנוֹת חדשוֹת, עם נטיעת גנים וחוּרשוֹת – תבוֹא גם הדרישה. ואזי תפרנס עבוֹדה זוֹ את בּעליה בּהרחבה. התחלה של עבוֹדה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת בּהקדם, בּאשר היא תעזוֹר לנוּ לתת את הצוּרה הנאה לשכוּנוֹתינוּ, לחצרוֹת מוֹסדוֹתינוּ.

על יד המשקים החקלאיים ימָצא מקוֹם גם לגידוּל עוֹפוֹת. חלק מהמזוֹנוֹת ימָצא להם משיירי הגן, והכנסה של החזקת עוֹפוֹת בּעיר תשלם את הוֹצאוֹת המזוֹנוֹת אשר יִקָנוּ.

גם לגידוּל דבוֹרים ימָצא מקוֹם בּירוּשלים. לפי דברי הבּוֹטַנַאי א. ראוּבני מרוּבּים צמחי הדבש בּסביבה זוֹ. ואף גן-הירקוֹת יוּכל להיוֹת לעזר בּענין הזה.

עם התפּתחוּת המקצוֹעוֹת האלה יִפָּתח אוּלי מקוֹם גם לתעשׂיה החקלאית, לשימוּרי ירקוֹת וּפירוֹת. בּסביבוֹת ירוּשלים מרוּבּוֹת הנטיעוֹת של זיתים, תאנים, גפנים, חַבּוּשים. יעלה אוּלי בּידינוּ להכניס לתוֹך ירוּשלים גם את ענף-העבוֹדה הזה, שערכּוֹ הכּלכּלי בּשביל העיר יוּכל להיוֹת רב מאד.

---

ההצעוֹת המעשׂיוֹת לעבוֹדה חקלאית בּסביבוֹת ירוּשלים תהיינה בּהכרח מצוּמצמוֹת מאד, כּל זמן אשר רכוּשנוּ החקלאי בּחבל הזה הוּא כּל כּך דל. בּשוּם מרכּז עירוֹני בּארץ – מלבד אוּלי חברוֹן, אין התאַחזוּתנוּ כל כּך מוּעטה עדיין כּאשר בּירוּשלים. הערים יפוֹ, חיפה, צפת, טבריה הן בּכל זאת מוּקפוֹת נקוּדוֹת של אדמה עברית. ועוֹד דבר: כּל מרכּזי החקלאוּת האינטנסיבית בּירוּשלים נמצאים בּקרבת המַעינוֹת, והמים הם הם שנוֹתנים את האפשרוּת לקַדֵם את העבוֹדה וּלהרויח ממנה. ואדמוֹת כּאלוּ, אדמוֹת שלחין, אין בּידינוּ כּלל: בּרי הדבר שרכישת חלקת אדמה עם מים בּמידה מספּיקה רק היא תתן לנוּ אפשרוּת של יצירת משק יפה בּסביבה זו. נקוה כּי לזה יוּשׂם לב. וּלפי שעה מוּכרחים אנוּ להתאים את הצעוֹתינוּ ועבוֹדוֹתינוּ המעשׂיוֹת הקרוֹבוֹת לאלה האדמוֹת שישנן בּרשוּתנוּ, וּלהשתדל לברוֹא בּהן את התנאים המינימַליים לפּחוֹת, להצלחת העבוֹדה. בּבוֹרוֹת חצוּבים גדוֹלים, אשר יכילוּ הרבּה מים, צריכים לבוֹא לעזרתנוּ. בּעזרת בּוֹרוֹת כּאלה וּמַשאבוֹת של יד אוֹ סוּסים עוֹלה בּידי הגרמנים לסַדר את גניהם (שנֶללר, בּית-החוֹלים הגרמני). בּאדמוֹת הרים שיסדרוּ אוֹתן דרגוֹת-דרגוֹת מיוּשרוֹת נפתרת שאלת המים בּיתר הצלחה. מהבּוֹרוֹת הגדוֹלים, הבּנוּיִים בּטֶרַסוֹת העליוֹנוֹת, יורדים המים על ידי צינוֹרוֹת ומשקים את הטרסוֹת התחתונות. בּאוֹפן כּזה נעבדים בּמנזרים אחדים בּהרים גנים יפים למדי.

---

ואלוּ הן העבוֹדוֹת אשר בּהן אפשר להתחיל בּימים הכי-קרוֹבים, לפי האפשרוּיוֹת הקרקעיוֹת המצוּמצמוֹת אשר בּידינוּ:

א. בּאחת החלקוֹת אשר בּרשוּתנוּ: “בּקעה”, “עמק רפאים” אוֹ “תלפּיוֹת”, יש לסדר משק של מחלבה וירקוֹת על שטח של 10–15 דוּנם. את שאר המקצוֹעוֹת יכניסוּ בּמשך הזמן. משק זה צריך להיוֹת נקוּדת-המוֹצא של העבוֹדה החקלאית בּסביבה. בּוֹ ימצאוּ עבוֹדה עשׂרוֹת אחדוֹת אנשים מבּני ירוּשלים וּבנוֹתיה, בּוֹ יקבּלוּ בּני ירוּשלים הרוֹצים בּעבוֹדת האדמה חינוּך חקלאי שימוּשי. הוּא ימציא לתינוֹקוֹת ירוּשלים חלב טרי ונקי – אוּלי גם מפוּסתר – הוּא ימציא לסביבה זרעים, שתילי עצים, שתילי ירקוֹת וּפרחים; הוּא ישמש גם מרכּז של חקירה ונסיוֹן חקלאי-שימוּשי בּחבל הארץ הזה, החדש לנוּ בּמוּבן הזה לגמרי.

בּ“בּקעה” יש תקוה כּי שאלת המים אוּלי תיפּתר בּהצלחה על ידי חפירת בּאר מים חיים. בּקרבת אדמתנוּ, וּבאוֹתוֹ הגוֹבה בּערך, בּחצר כּוֹמר יוָני כּבר נחפּרה פּעם בּאֵר, בּשנת תרס“ג, על ידי המהנדס האנגלי הוּנד בּעוֹמק של 30 מטר בּערך (בּאר זוֹ ראיתי נעוּלה בּימי שלטוֹן התוּרכּים). אפשר לחשוֹב, שגם הטמפּרטוּרה בּ”בּקעה" היא יוֹתר גבוֹהה מאשר בּתלפּיוֹת, מה שחשוּב בּיוֹתר בּסביבה זוֹ בּשביל גידוּלי ירקוֹת החוֹרף. לתלפּיוֹת יש היתרוֹן של שטח מישוֹר יפה, נקי כּמעט מאבנים.

ב. מלבד המשק הקבוּע הזה, הדוֹרש השקעת סכוּמים גדוֹלים (בּריכוֹת, בּנינים, רפתים, אינבֶנטַר חי) יש עוֹד מקוֹם בּירוּשלים לשוּרה של משקים ארעיים, אשר ערכּם הישוּבי והחינוּכי יכוֹל להיוֹת רב בּשנים הראשוֹנוֹת, עד שתיבּרא האֶפשרוּת של עבוֹדה ישוּבית יוֹתר יסוֹדית. אלה הם משקים לגידוּל ירקוֹת וּלמשק בֵּיתי קטן על ידי קבוּצוֹת פּוֹעלים מן המוֹשבוֹת על אדמת המגרשים השייכים לנוּ בּעיר, וּבאדמוֹת אשר ודאי תיקָנינה בּזמן הקרוֹב בּשביל מוֹסדוֹת ציבּוּריים שוֹנים. בּסידוּר מוּצלח, בּאפשרוּת לעבּד מגרש אחד בּמשך שנים אחדוֹת כּסדרן, בּחציבת בּוֹרוֹת הגוּנים למים, אפשר לקווֹת שקבוּצוֹת אלוּ תוּכלנה להתקיים על פּרי עבוֹדתן.

הערך החינוּכי של הכנסת פּוֹעלים וּפוֹעלוֹת לעבוֹדה בּירוּשלים, של יצירת עבוֹדת-אדמה עברית בּסביבת בּני העיר, בּתוֹך השכוּנוֹת העבריוֹת, לעיני הדוֹר הצעיר וילדי בּתי-הספר – מוּבן מאליו. מציאוּת ציבּוּר עוֹבדים חקלאים בּתוֹך העיר וּבקרבתה עלוּלה לעוֹרר כּוֹחוֹת נרדמים, להכניס את התוֹכן הציוֹני, החיוּני, תכני העבוֹדה, כּיבּוּש הארץ וההתאַחזוּת לתוֹך החוּגים העירוֹניים. בּעבוֹדת הקבוּצוֹת האלה יתחנכוּ גם עוֹבדים מוֹעילים בּשביל העבוֹדוֹת הישוּביוֹת היוֹתר רחבוֹת, אשר נגש אליהן בּימים הבּאים.

הקבוּצוֹת האלוּ, כּשהן לעצמן, תמֵלאנה גם חלק חשוּב מהעבוֹדה הנסיוֹנית החקלאית בּסביבה החדשה וְתִתֵּנָה בּמידה ידוּעה עבוֹדה גם לבני העיר וּבנוֹתיה, וּתשַתפנה אוֹתם בעבוֹדתן.

קבוּצוֹת אחדוֹת כּאלוּ יכוֹלוֹת להסתדר מבּלי קוֹשי רב בּקרדיטים בּלתי-גדוֹלים (5–8 אלפים פרנקים לקבוּצה בּמשך השנה הראשוֹנה) ויש יסוֹד לקווֹת שאחרי הנסיוֹן של השנה הראשוֹנה, הכּרוּכה תמיד בּנסיוֹנוֹת וּמכשוֹלים רבּים, תוּכל קבוּצה זוֹ לעמוֹד על רגליה ולחיוֹת על עבוֹדתה.

ג. עבוֹדה חשוּבה וּמיוּחדת בּמינה יש לפנינוּ בּהרמת החַלבּנוּת המקוֹמית. פּה אין לפנינוּ יצירת יש מאַין, כּרגיל, כּי אם חיזוּק היֵש, סיוּע וסעד לַקַיים העלוּל להתפּתח. לפני המַשבּר היוּ מוֹנים בּירוּשלים כּ-80 משפּחוֹת שהתפּרנסוּ על מקצוֹע זה. בּמשך השנים האלה נתדלדלוּ מאד וּבקרם וצאנם נתמעט בּתכלית. החלבּנים צריכים עכשיו להסתדר בּתור אגוּדה כּלכּלית, ועל המוֹסדוֹת הציוֹניים להמציא להם בּאחריוּת הדדית קרדיט מספּיק על יסוֹד מסחרי, למען אשר יוּכלוּ להגדיל את צאנם ובקרם. בּשנים כּאלוּ, שהמספּוֹא עוֹלה כּל כּך בּיוֹקר והבָּקר בּארץ הוֹלך וּמתמַעט, יש חשיבוּת רבּה להחזקת המקצוֹע הזה. עזים וּכבשׂים אפשר לגדל בּירוּשלים, המוּקפה גבעוֹת עטוּפוֹת דשא בּמשך הרבּה חדשים בּשנה והכנסתם עכשיו טוֹבה מאד.

זה יהיה מפעל כּלכּלי רב-הערך להרים משפלוּת חלק נכבּד מתוֹשבי ירוּשלים בּעלי ידיעה ונסיוֹן, אשר היוּ רגילים להתפּרנס מעבוֹדתם. אם הנסיוֹן הזה יצליח יהיה גם מקוֹם להמשך של מפעלים בּדרך זוֹ. עזרה לסידוּר תעשׂיית החלב בּירוּשלים וּמכירה משוּתפת של תעשׂיית החלב.

ד. מלבד החשיבוּת החינוּכית של סידוּר גינוֹת עבוֹדה על יד כּל בּית-ספר בּירוּשלים, אשר כּבר הצעתי פעם, ואשר כּבר הוּחל להתגשם בּמקצת, הנני מוֹצא לנחוּץ להציע שעל יד בּית-הספר לבנוֹת תסוּדר גינה בּמַסשטַבּ יוֹתר גדוֹל, אוּלי גם בּתוֹספת של משק-בּית קטן, שבּה תעבוֹדנה בּשׂכר מספר בּנוֹת מאלוּ שגמרוּ את בּית-הספר והראוּ את נטייתן לעבוֹד את עבוֹדת הגן. המעבר לעבוֹדת האדמה מתעכּב הרבּה בּשביל בּת ירוּשלים על ידי זה שהוּא קשוּר בּהכרח עם עזיבת הבּית והיציאה למוֹשבה. צריך לתת להן את האפשרוּת לעלוֹת על דרך העבוֹדה מבּלי ההכרח הזה בּהתחלה. אלוּ שיש להן נטיה רצינית לעבוֹדת-האדמה צריכוֹת להתאַמן בּעבוֹדה וללמוֹד אוֹתה קצת למעשׂה, ואחרי כן יֵקל להן למצוֹא את דרכּן בּחיים, אם בּצוּרה עירוֹנית ואם כּפרית. ואף אם לא כּל אלוּ שתעבוֹדנה בּגינה זוֹ תישארנה בּתוֹך העבוֹדה החקלאית וּמהן תעבוֹרנה אחרי כן להוֹראה וכוּ', לא תהיה העבוֹדה לשוא. הן תביאֶינה אִתן את החינוּך בּעבוֹדה וידיעת הצוֹמח אשר רכשוּ. עצם מציאת גינה זוֹ, מציאת פּינה לעבוֹדה חיה לבנוֹת המקוֹם, יהיה לה ערך חינוּכי רב.

מוֹסד כּזה יכוֹל להסתדר בּתקציב שנתי של 4–6 אלפים פרנק, לפי מידת רחבּוֹ.

האפשרוּיוֹת המנוּיוֹת כּאן אין בּהן כּדי לסמן את התמוּנה הרצוּיה והאפשרוּת של עבוֹדה חקלאית רחבה, זוֹהי רק התחלה, התחלה הכי-קטנה. והאפשרוּיוֹת הרחבוֹת תבוֹאנה רק עם רכישת אדמה חדשה, וּבעיקר אדמת-שלחין. אזי ידוּבּר לא רק על דבר **סידוּרים של חקלאוּת עירוֹנית בּירוּשלים, כּי אם על דבר “ירוּשלים מוֹשבוֹת סביב לה”. **

תרע"ח.

---

עַל הֶחֳרָבוֹת

מאת

ברל כצנלסון

(לנשמת קַרל נֶטֶר)

שמוֹ זה כּבר היה לאגדה. לאחת האגדוֹת החדשוֹת של עליית השחר לעם השׂב. בּעוֹדי בּילדוּתי קלטתי מתוֹך ספרים חביבים, המספּרים על ארץ התקוה, את ציוּר מצבת קבוּרתוֹ בּקצה שׂדירת בּרוֹשי-הבָּכוּת אשר בּמקוה. והדברים החרוּתים עליה: “יעקב נטר. מקוה ישׂראל כּוֹננוּ ידיו”, נחרתוּ גם בּלבּי, לב ילד. וּבין הרשמים החיוּניים השוֹנים, רווּיי קסמי הגאוּלה, אשר הזינוּ את הנפש והצעידוּ את רצוֹן החיים, היה גם זכרוֹ וזכר מפעל-חייו. וּמה זה היה לי, כּי שם זה, שם אחד המבשׂרים הראשוֹנים, המפעמים את הלב בּרחשי שׂמחה רכּה, שׂמחת אוֹר שחר, כּי שם זה גוֹרר רגשי צער ועצב וּכאב, כּאב מחפּיר, אשר אין עליו תנחוּמים? מדוּע זה כּל בּיקוּר על קברוֹ, מיוֹם בּוֹאי לארץ, מזכּירני יחד עם חלוֹם היצירה והבּנין, גם את החוּרבּן והשממוֹן, מעוֹררי הזוָעה, הכּרוּכים אַחריו?

כּחידת פּלאים נשארוּ לנוּ היחידים, הענקים בּני הדוֹר ההוּא, אשר חלוֹם-הגאוּלה המחוּדש היה מקוּפּל בּלבּם כּפרח בּניצתוֹ. אלה היוּ צבי קַלישר, אליהוּ גוּטמַכר, משה הֶס ¹, נתן פרידלנדר, יהוּדה אַלקלעי ² וחבריהם. את ראשית חזוֹן-לבּם ראוּ החוֹלמים בּ“כל ישׂראל חברים”, בּאנשי המפעל והמעשׂה, כּרֶמיֶה וחבריו. גם אלה היוּ מזיגת-פּלאים בּלתי-מוּבנה לנוּ, לבני הדוֹר הזה. גאוֹן עברי, מלחמת הגנה על קיוּם ישׂראל וּכבוֹדוֹ, איחוּד האוּמה, “הקצת נרדמים” בּחכמת ישׂראל ³, גילוּי האחים הנידחים בּתימן וכוּש ⁴, הפצת השׂכּלה בּכל רחבי העם, כּל אלה עלוּ בּלוּלים יחד עם תוֹרת ה“כּנסיה הדתית”, עם כּמה מיני גילוּיים של התבּוללוּת חיצוֹנית. ההרגישוּ האנשים האלה בּסתירוֹתיהם בּכּוֹחוֹת המתנגדים המתרוֹצצים בּקרבּם? מי יוֹדע. בּחיים שלטוּ מוּשׂגי הדוֹר, אוּלם הכּוֹחוֹת הפּנימיים העמוּקים, מַאוַיי-הדוֹרוֹתהכּמוּסים פרצוּ להם נתיב מפּעם לפעם.

וּמקרב הדוֹר ההוּא, הראשוֹן לשוֹאפי הגאוּלה וחוֹזיה, הראשוֹן גם ליצירת כּנסת-ישׂראל מדינית בּעוֹלם, יצא גם הוּא, המעפּיל הראשוֹן, המיַשב-החלוּץ.

לא זכה נטר, לא זכינוּ גם אנוּ לבּיאוֹגרף אוֹהב, אשר יגלה לפנינוּ את גלגוּלי-נפשוֹ, כּיצד נרקם בּלבּוֹ החלוֹם, וכיצד פּתר אוֹתוֹ שעל שעל, וּמה היה תגמוּל נפשוֹ בּחייו, אם תנחוּמוֹת-התקוה אוֹ מרי-יאוּש. מי יוֹדע אם דאג לזה מי בּתוֹך סביבתוֹ, אם הבין מי לרוּחוֹ. לנוּ נשארה רק העוּבדה עצמה, האגדה-חידה: יהוּדי חדש, גֵר ורחוֹק, שב ממרחקים לארץ אבוֹתיו לנעוֹץ בּה קנה לגאוּלת העם העתידה. לנוּ נשאר גם שם המפעל, הרוֹמז כּפוּלוֹת. מקוה-ישראל: קיווּי, כּנוּס העם ותקוַת העם.

עלה בּגוֹרלוֹ האוֹשר הבּלתי-קל להיוֹת הראשוֹן, הראשוֹן למפעל. ולא נשאר מפעל-חייו בּוֹדד. סוֹף סוֹף בּאוּ גם הממשיכים. אמנם לא מקרוֹב בּאוּ, מאשר הוּא קיוה, לא מחניכיו, מבּני הארץ. מרחוֹק בּאוּ, הוּא עוֹד זכה לראוֹת בּעיניו וּלקבּל את פּני הבּיל"וּיים, לעוֹדדם, לאַמץ את רוּחם.

אוּלם מפעלוֹ שלוֹ מה היה עליו? איזוֹ מאֵרה שלטה בּוֹ?

---

מאוֹת ואוּלי גם אלפי ילדים בּארצוֹת רחוֹקוֹת שוֹמעים בּלב פּוֹעם את השם המַרהיב וּמנַבּא: מקוה-ישׂראל, וחוֹלמים על קיבּוּץ גָלוּיוֹת, על עבוֹדה ותוֹרה, על חינוּך של אִכּרוּת עברית בּארץ העבר והעתיד.

והמעטים בּהם שחלוֹמם לא עזָבָם והם עוֹלים לארץ-ישׂראל לבקש פּתרוֹן לחלוֹמוֹתיהם, והנה: בּית-ספר ללא תוֹרה, ללא חינוּך, ללא עבוֹדה, ללא השׂכּלה. החלוֹמוֹת והמעשׂים של היוֹצר, הכּל, הכּל מכוּסה בּשכבה עבה של אבק-שנים, שממוֹן, אפס כּל רצוֹן וחיים. בּמקוֹם נקוּדת-מרכּז ליצירת חקלאוּת בּארץ – חוסר כל קשר בין המקום ובין הישוב החי. במקום השכלה – לֶבַנטיוּת ריקה, קוּלטוּרה של מצרים, בּמקוֹם דיבּוּר עברי – גמגוּם צרפתי, בּמקוֹם עבוֹדה – השגחה על הנשים והילדים הערבים העוֹבדים תחת שבט הנוֹגשׂ. בּית חינוּך-אִכּרים מחנך לכל “תכלית”, רק לא אִכּרים ועוֹבדים. הבּית הראשוֹן לקיבּוּץ גָלוּיוֹת מפיץ וּמפזר את בּני הארץ לכל קצוי עוֹלם, הבּית הראשוֹן לבניןתקות ישׂראל עוֹמד וּמכריז בּחוּרבּנוֹ על חוּרבּן ישׂראל.

בּני בּיל“וּ הראשוֹנים שבּאוּ לעבוֹד בּארץ-ישׂראל, הם עוֹד מצאוּ בּנטר מעוֹדד וסוֹמך. אבל מה מצאוּ יוֹרשיהם הרוּחניים של הבּיל”וּיים בּיוֹרשיו של יוֹצר מקוה? הוֹי, הם דוֹפקים על שערים נעוּלים. עשׂרוֹת שנים נמשכוּ שוּרוֹת של חלוּצים בּוֹדדים לחוֹנן אדמת-ישׂראל בּידיהם, בּזיעתם, בּמסירת-נפשם, הם כּאבוּ את כּאֵבם וּכאב עמם, וּביקשוּ מַרפּא בּאדמת-אבוֹת, בּאדמת-עבוֹדה. הם היווּ לסַעד מוּסרי, לחינוּך חקלאי, מקוה נשארה נעוּלה לפניהם. חסד מיוּחד היה דרוּש מצד הפּקיד למען קבּל פּעם פּוֹעל עברי. וקבּלה מקרית זמנית של קבוּצת פּוֹעלים עברים נחשבה לתקוּפה חדשה, אשר על פי רוֹב היתה קצרה מאד. לבנוֹת הכּפרים שמסביב נמצאה עבוֹדה יוֹם יוֹם. אוּלם לבנוֹת ישׂראל, הבּאוֹת ממרחקים לבנוֹת את בּית ישׂראל, להן אי אפשר היה להמציא עבוֹדה… “מפּני הצניעוּת”. זוֹ הצניעוּת והדתיוּת המפוּרסמוֹת, אשר פקידי “אַליאַנס” נוֹטעים בּמזרח.

---

זהוּ גוֹרל מפעלוֹ של נטר. המוֹסד הראשוֹן לתחיית העם ניתק את הקשרים בּינוֹ וּבין העם החי. את נשמתוֹ החַיה החניקוּ. מטרתוֹ נשכּחה מזמן. וכי תשאל את מנהליו וּמוֹריו: מה מטרתוֹ, מה יֵדעוּ הם להשיב. עצם קבּלת המשׂכּוֹרת, קבּלת פּקוּדוֹת מפּריס, נתינת פּקוּדוֹת לערבים העוֹבדים, שמירת צֶרֶמוֹניוֹת ידוּעוֹת – כּל זה ודאי תעוּדת-חיים מספּיקה להם. כּל רוּחוֹת האביב שעברוּ בּארץ לא נגעוּ עָדָיו. ההתפּתחוּת החקלאית שבארץ אינה ניכּרת בּוֹ, גם סערת-המלחמה בּעד שלטוֹן השׂפה העברית, אף היא לא השיבה את שכבת-האבק המכסה את מקוה. גם חילוּפי-גברא, שאליהם מפלל הציבּוּר העברי מפּעם לפעם, בּתקוה לתיקוּנים – גם אלה לא הביאוּ שינוּיים. הכּל כּמוֹ שהיה, זה רבּוֹת בּשנים. כּכה רוֹצה הגוֹרל ההיסטוֹרי המר להתקלס בּנטר, בּ“כל ישׂראל חברים”, בּכוּלנוּ.

האוּמנם הגיע כּל זה למעפּיל הראשוֹן על שהקדים לבוֹא לפני זמנוֹ? האוּמנם כּכה נגזר עליו, כּי מפעל חייו יהיה למְעִי מפּלה, לחוּרבה ריקה, המטילה אימים בּריקנוּתה, המעידה רק על התהוֹם שבּין רצוֹן היוֹצר וּבין מעשׂי יוֹרשיו הגמדים, לסמל-בּלהוֹת, המעוֹרר מחשבוֹת מחרידוֹת על גוֹרלוֹ, על גוֹרלנוּ? האם לא תימָצא היד החזקה, הבּרוּכה, אשר בּתנוּפה אחת תמחה את שנינת-השנים?

עשׂרוֹת שנים פּיטמוּ את מוֹחוֹת ילדי ישׂראל בּ“חכמת-מצרים”, עשׂרוֹת שנים קרעוּ את ילדי ישׂראל מעל משפּחתם, מעל עמם וארצם, עשׂרוֹת שנים בּיזבּזוּ את כּספּי ישׂראל מבּלי כּל תוֹעלת לעם, וּמַעין-בּרכה נהפך לאגָם עבֵשׁ. וכל זה בּתוֹר המשך של מפעל חיי נטר. האם לא יֵאָמר פּעם: די?

האם לא הגיעה השעה, כּי יזכּוֹר העם את נטר ויקים את זכר המת, החי על נחלתוֹ, ויגאל את נשמתוֹ החיה מאבק השממוֹן והמות?

יפוֹ, ל“ג בּעוֹמר, תרע”ח.

---

ממכתבים על ההתנדבות לגדוד העברי

מאת

ברל כצנלסון

¹

א

זוֹהי התנדבוּת של הפּוֹעל. כּכה לא התנדבוּ אחרים. כּשניסיתי בּראשית הימים להבּיע חלוֹמוֹת כּאֵלוּ לפני שני הצדדים, היוּ שניהם מנערים אֶת חָצנם. ועכשיו בּמכתבים, בּשׂיחוֹת, ראיתי ונוֹכחתי – לאָשרי – כּי התנדבוּת הפּוֹעל אחת היא בּכל מקוֹם, בּקשר הכי-חזק עם העבוֹ­דה ועם התנוּעה הלאוּמית הכּללית. והידיעוֹת החדשוֹת הבּאוֹת מחוּץ-לארץ(וּבהן על דבר גדוּדי-עבוֹדה וּגדוּדי-נשים) מוֹכיחוֹת כּי לא שגינוּ, כּי כּיוַנוּ לאמת ההיסטוֹרית. האם אין זה אוֹמר לנוּ דבר-מה גם בּנוֹגע לשאר הַרְגָשוֹת שעדיין אנוּ בּוֹדדים בּהן?

ב

הייתי רוֹצה שתבין לי בּיחסי לגדוּד, כּמוֹ שאני מבין אוֹתך. ואוּלם אין כּל בּטחוֹן, כּי גם אחרי דברי יוּקל לך. בּראשית המלחמה כּתב א. ד. גוֹרדוֹן את דבריו על המוּסר שיש ללמוֹד ממנה ועל דבר ההתעוֹררוּת הצפוּיה על ידה. לא הבלגתי על התחמצוּת לבּי ולא נמנעתי מלצעֵר אוֹתוֹ בּדברים. עצם הטלת תקווֹת בּמלחמה היא בּשבילי בּוּשה וקלוּת-דעת. אילוּ היו שוֹאלים אוֹתי אם רוֹצה אני בּמלחמה זוֹ על מנת לקבּל בּשׂכרה את ארץ-ישׂראל, לרֶשַע זה לא הייתי מסוּגל אפילוּ בּשביל תקווֹת עתידנוּ. וגם עכשיו, אחרי כּל מה שעבר, אין בּעינַי הדבר שאנוּ נקבּל את ארץ-ישׂראל בּזכוּת המלחמה –זכוּת יתירה. ואף על פּי כן לא נסתלק ממנה. נעלמים דרכי ההיסטוֹריה.

וּבכן הנהוּ “זיוּף הלב”. הצד המלחמתי שבּגדוּד אינוֹ נתפס בּי. ה“ארור מוֹנע חרבּוֹ מדם” – שהוּא בּשבילי יפה וטוֹב לא רק בּימי יהוּדה המַכּבּי, כּי אם גם בּמצבים ידוּעים של ההגנה העצמית בּרוּסיה – איננוּ עלוּל להיקלט הפּעם בּי, לא על פּי תכוּנתי ולא על פּי הגיוֹני. בּראשית המלחמה כּאב לי למה איני בּחוּץ-לארץ, ולמה איני יכוֹל לקדש את שם האדם על ידי הסתלקוּת מן המלחמה, אף בּמחיר החיים. שמוּעת-השוא, כּי ליבּקנֶכטהומת על תעמוּלתוֹ בּעד ההסתלקוּת היתה בּשבילי חג. גַלתִּי בּרעדה. הוּצל כּבוֹד האדם ואף כּבוֹד התנוּעה, תנוּעת האדם האחרוֹנה שעלה בּגוֹרלי לראוֹתה בּירידתה. ועכשיו אני מתנדב. אפשר שהגדוּד הוּא אסוֹן כּחלק מן המלחמה, אוּלם אני, הרגיל מעוֹדי לראוֹת את האנוֹשי בּבּלתי-אנוֹשי, את הנעלה בּשפל ואת הרעה גם בּטוֹב (איני חוֹשב את זה לי לצדקה. האמנים וחוֹזי הנפש חינכוּ את זה בּנוּ דוֹרוֹת, וּבי זה היה לתכוּנה, לעצם מעצמַי), רוֹאה הפּעם כּאסוֹן את גילוּי האוֹשר. חיי הנפשיים התרכּזוּ בּנקוּדה אחת. אני כָּלֶה כּוּלי להתעוֹררוּת אנושית, ואם נדבּר בּתוֹכנו הרי נאמר: להתעוֹררוּת לאוּמית-אנוֹשית וטיהוּר האויר מאוֹתה העֲקָרוּת הרועשת, שמלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה. אין בּי התמימוּת הקדושה לקווֹת, כּי עיני תחזינה בּתיקוּנוֹ השלם של האדם, אבל בּהתעוֹררוּת עילָאה, המעלה את היחיד ואת הציבּוּר, אני מאמין. ויבוֹא מִקְסַם ההתעוֹררוּת מאין שיבוֹא, אני לא אֶשׂטה ממנוּ כּמִמִקסם כּזב. אפשר, שאילוּ ראיתי אפשרוּת של התעוֹררוּת כּבּירה, לשם יצירת חברת-עבוֹדה חדשה, לשם כּנסת ישׂראל חדשה, לשם העלָאַת האדם, לא היה לי צוֹרך בּגדוּד לוֹחם. אבל בּרוּר לי, שאֵלה יכוֹלוֹת לבוֹא אוּלי כּתוֹצאה של איזוֹ התעוֹררוּת גדוֹלה, וּלפי שעה הם רק גרעינים בּוֹדדים הזקוּקים לקרקע מַפרה. ועוֹד לי תפיסת חיים כּזוֹ האוֹמרת לי, כּי יש היסטוֹריה בּעוֹלם וּגזירוֹתיה וּפקוּדוֹתיה וּדרכיה נַעלמוֹת. ואף דבר לוֹחש כּי הִנֵה הדרך שההיסטוֹריה חפצה לבחוֹר לנסוֹת בּוֹ את כּוֹח העם והתעוֹררוּתוֹ. היהיה בּי יוֹשר-הקו המחשבתי לבוּז להתעוֹררוּת כּזוֹ? לא. אין אני האיש הזה.

אין לי שוּם ערוּבּה מה תהיינה הפּעם תוֹצאוֹתיה של התאוֹששוּת זוֹ, אוּלם מניעיה בּתוֹך תוֹכם, מתוֹך מבּט-מרחק, יקרים לי, יקרים מאד. ואני רוֹצה כּי אלפי הניצוֹצוֹת הנדלקים פּה ושם יתאַחדוּ הפּעם לשלהבת. ואני רוֹצה להאמין כּי אויר הנפשוֹת שיִבָּרא על ידי המפעל הזה, שכּל מיני סכּנוֹת, עליוֹת וירידוֹת כּלוּלוֹת בּוֹ, צריך להביא לאיחוּד האדם, לקירוּב הלבבוֹת, לגילוּי הכּוֹחוֹת שעוֹד לא מצאוּלהם את עוֹלמם. וּמה שנוֹגע אלי, אילוּ גם הייתי מתיחס בּפקפּוּק גמוּר לאפשרוּת של כּל הצלחה, לא הייתי פּוֹרש מאוֹתוֹ חֶבֶר האנשים, אשר זה שנים רבּוֹת לנוּ לעבוֹדה וּליסוּרים משוּתפים. ועל אחת כּמה וכמה שעכשיו חוֹבתי הנאמנה לחיוֹת בּתוֹכם. ואוֹמַר לך יוֹתר: אני רוֹאה בּהליכתי זוֹ המשך העבוֹדה לאיחוּד. תקווֹת שוֹנוֹת לוֹחשוֹת לי בּלכתי. בּתוֹך תוֹכי אני נתוּן לרצוֹן, כּי בּגדוּד יהיוּ חיים חשוּבים, חיי סגוּלה, חיים רווּיים הרגשת העתיד. ואם הגוֹרל יתקלס בּי, לא אצטרך לעמוֹד לפני כּס המשפּט של זרים. הדיין מלַוה אוֹתי.

הייתי רוֹצה כּי לפני לכתנוּ נתאסף כּוּלנוּ יחד לועידת פּרידה, אשר תעביר את הרוּח הרעה מאִתנוּ ותרים אוֹתנוּ לגוֹבה של אויר טהוֹר, שגם ההליכה וגם ההישָארוּת תהיינה רבּוֹת-ערך. הייתי רוֹצה שהפּרידה תזַכּך אוֹתנוּ, שתתן להוֹלכים ללכת בּלב שלם. וּבכבוֹד ואֵמוּן לחבריהם שנשארוּ נאמנים לעצמם ולעבוֹדתם. והייתי גם רוֹצה שכּבוֹד אמיתי, בּלתי-עשׂוּי וּבלתי-מוּגזם, ואֵמוּן ילַווּ גם את ההוֹלכים, וּברכה וציפּיהלנצחוֹן, לנצחוֹן פּנימי בּתוֹכם, בּתוֹך עם ישׂראל.

תרע"ח.

---

פתיחה ל"בעבודה"

מאת

ברל כצנלסון

לא לשם ספרוּת נתכּנסנוּ הנה, לשם חיים. לא תביעוֹת וּצרכים שבּספרוּת, כּי אם תביעוֹת וּצרכים שבחיים הביאוּנוּ הלוֹם.

מיָמים יָמימה נוֹהגים אנוּ להתכּנס לשׂיחת רֵעים. מראשית יצירתה של ההסתדרוּת ניתנה לנוּ האפשרוּת של פּגישה כּללית לכל החיים בּעבוֹדה. מפּעם לפעם נתנוּ לנוּ הועידוֹת הכּלליוֹת ימים של גילוּי-מחשבה, של הַתְוָיַת מעשׂים, של שׂיחת-אוֹמן, של בּירוּר נתיבוֹת וכוֹחוֹת. וּבמשך הזמן בּאה המשאָלה להמשיך את חיי-הועידה, את שׂיחת-הרעים ואת בּירוּר המעשׂים גם לאחרי נעילתה. והרי אנוּ מנסים.

קוּנטרס זה הנהוּ רק נסיוֹן. נסיוֹן לפתוֹח פּתח לכוּלנו: לציבּוּר וּלמוֹסדוֹתיו וגם ליחידים, לשוֹנים, להוֹלכי-משעוֹלים. לנוּ, למנַסים בּזה, אין כּל רצוֹן לנַסח, ליַשר את הזויוֹת, להקציע, ללטוֹש, לטשטש. “כּאלה הננוּ”. אלה הם הכּוֹחוֹת והתכנים הנגלים אשר בּתוֹכנוּ, בּתוֹך עוֹלם העבוֹדה, המצוּמצם וּמעוּט-הדמוּת, כּיוֹם. והנסתרים – ציפּיתנוּ לצמיחתם, להיגָלוֹתם. היש עתיד לנסיוֹננוּ, לתקוָתנוּ, כּי לא יֵצר לנוּ המקוֹם, כּי בּרשוּת-הרבּים שלנוּ יהיה די מרחב לכוּלנוּ, וכי הרוּח החיה תפעֵם אוֹתנוּ? הכּוֹחוֹת העתידים לבוֹא, העתידים להיגָלוֹת, להם הפּתרוֹנים.

לא נַשלה את עצמנוּ לחשוֹב, כּי משאָלת הוֹצאה זוֹ, המוּבּעת ונתבּעת קרוֹבוֹת מפּי חברים שוֹנים בּמצבים שוֹנים, היא כּבר צוֹרך “הכּל”. ואף על פּי כן אנוּ מנסים למַלאוֹתה, מפּני שאנוּ חשים בּחיוּניוּתה, בּעתידה.

ניגשנוּ להתחלה בּאויר המיוּחד של הימים האלה. בּאין יוֹדע: מי ימשיך? הציפּיה גדוֹלה – והכּוֹחוֹת אינם. התוֹחלת מפַכָּה – והחיים כּלוּאים.

ויוֹצא הנסיוֹן הראשוֹן מעוּט-הדמוּת. חסר, חסר בּוֹ הרבּה. ענינים, אנשים. יוֹדעים אנוּ, אין בּוֹ כּדי לסַפּק את חזוֹן-הלב. אוּלי חטאנוּ לעצם הדבר, בּהקדימנוּ אוֹתוֹ לפני זמנוֹ. אוּלם רוּח האנשים הקרוֹבים, החסרים אִתנוּ כּיוֹם הזה, תעמוֹד לנוּ לזַכּוֹתנוּ.

יפו, כ“ב תמוּז [תרע”ח].

איחוד; “אחדות-העבודה”

מאת

ברל כצנלסון

---

אחדוּת העבוֹדה

מאת

ברל כצנלסון

(שילוּבי דברים אל הועידה הכּללית הראשוֹנה. פּתח-תקוה, כ“ד בּאדר א' תרע”ט)

עם “לכת” הגדוּד העברי הלַם הלב והמה לקראת סערת-הבּאוֹת. מי יקרא לזה בּשמוֹת עתה, עתה. בּאויר “הימים הנוֹראים” ההם (אַל יָסוּף זכרם!), בּאויר ההתנדבוּת המיוּחד, רְוֵה-כּליוֹן נפש, יגוֹן נוֹהר, ערגת-תעלוּמה ואוֹשר-עקידה, עלוּ בּחביוֹן-הנפש פּרחי חלוֹמוֹת רחוֹקים. עמוֹק עמוֹק נִכְרָה הקבר לרבּים מהם בּלבּוֹת-הנוֹער. לא רצה בּהם הגוֹרל, גוֹרלנוּ. חָפצנוּ בּרב, ורק מעט ניתן לנוּ מאשר איוינוּ. אם עוֹד לא די איוינוּ, אם עוֹד טרם גמלוּ הדברים, אם כּוֹחנוּ הפּנימי הוּא שכּיחש? וּמי יאמר לנוּ כּיוֹם, אם המעט אשר בּא, מה רב או מעט הוּא לעם כּעמנוּ. ועצם דבר-ההתנדבוּת ודבר יצירת כּוֹח הגנה עברי, מה ערכּוֹ וּמה צפוּן בּוֹ לדוֹרוֹת הקרוֹבים והרחוֹקים? עוֹד טרם נחתמה פּרשת הגדוּדים. רבּים ושוֹנים, מקיימים וסוֹתרים וּמתרוֹצצים הם חזיוֹנוֹת חייהם. ועוֹד לגוֹרל הלאוּמי חידוֹת וּפתרוֹנים.

בּין החלוֹמוֹת הרחוֹקים היה גם הרעיוֹן המוּזר, לראוֹת את הגדוּדים העברים לא רק כּאמצעי מלחמה והגנה, כּי אם גם כּהמשך חיי החלוּץ בּארץ, כּמרכּז חיים וכוֹח למחשבה וליצירה הלאוּמית, כּבית-יוֹצר לפעוּלת-חיים עתידה. מוּזרה היתה תוֹחלת זוֹ, המתנגדת כּמעט לעצם המוּשׂג על אוֹדוֹת גדוּדים וצבא בּימינוּ. וּמוּזר וּמַתמיה, כּי על אף כּל התנאים, המניעוֹת והתנוּאוֹת, לא עלתה תקוה זוֹ כּוּלה בּתוֹהוּ. אכן היה הגדוּד למרכּז הכּוֹח של רעיוֹן-האיחוּד לפוֹעלי ארץ-ישֹראל.

רצוֹן האיחוּד הכּללי של תנוּעת העבוֹדה לא בּגדוּד חוֹלַל. אף לא יצירת יש מאַיִן הוּא. מנבכי החיים הממשיים בּא אלינוּ. בּתוֹך הפּעוּלה המַתמדת צמח. מראשית היוֹת העבוֹדה והעליה החדשה חי הרצוֹן הזה בּקרב עוֹבדים נאמנים. והסתדרוּתנוּ החקלאית, בּיהוּדה, שוֹמרוֹן והגליל, מעת התאַסף האסיפה הכּללית הראשוֹנה של פּוֹעלי הגליל, בּאוֹהל-החוֹמר אשר באוּם-אל-ג’וּני על שֹפת הירדן, בּפסח תרע"א, היתה לוֹ לרצוֹן האיחוּד, לביטוּי ראשוֹן, לאב-בּנין וּלבצרוֹן. שעל שעל, מועידה לועידה, ממפעל למפעל, כּבשה לוֹ עמדה אחרי עמדה. בּעבוֹדתה יוֹם יוֹם, בּכל אשר פּנתה ועשֹתה היתה הכּרת האחדוּת הפּנימית, הטבעית, האמיתית של כּל תנוּעת-העבוֹדה, נשמת-אַפּה. על פּני מַעקשים וחַתחַתים שׂירכה את מעגלה הצר ההסתדרוּת החקלאית, ניהלה את ציבּוּר הפּוֹעלים אט אט והביאַתּוּ עד הלוֹם. ההסתדרוּת בּמלחמתה על נפשה ועל קיוּמה, על קיוּם העוֹבד בּארץ, היתה חוֹפפת על רעיוֹן-האיחוּד, נָרָה את נירוֹ, מכַלה לפניו קוֹצים, אוּלם לא ערבה את לבּה להציגוֹ בּמלוֹא קוֹמתוֹ.

את העוֹז הזה נתן לאיחוּד, בּעצם כּוֹחוֹ, הגדוּד. פּגישת האחים, בּני הארץ והעבוֹדה, בּתוֹך הגדוּד הארץ-ישֹראלי, פּגישת האחים השוֹנים וּרחוֹקים, וּמאוּחדים אחדוּת הרצוֹן והמפעל מכּל קצוי הגָלוּיוֹת, פּגישה אשר אין ערוֹך לתכנה, לרגעיה הנפלאים, הנאדרים, לדמוּתה ההיסטוֹרית – קירבוּ את שעת העצוּמה הפּנימית, שעת איחוּדנוּ.

ועכשיו, אחרי שנים של עבוֹדת הכנה קוֹדמת, אחרי חדשים של בּירוּרי-מחשבה וּמעשֹים, אנוּ מתאַספים לועידה הכּללית הראשוֹנה לכל פּוֹעלי הכּפר שבּארץ. והיא שצריכה לחתוֹך את גוֹרל האיחוּד. בּפשטוּת וּבשלימוּת נתקבּלה בּשֹוֹרת האיחוּד בּגדוּד. בשֹשֹוֹן וּבציפּיית-אוֹמן נתקבּל הדבר בּרבּים, כּבשֹוֹרת גאוּלה והתחדשוּת. אילוּ היינוּ זכּאים היה האיחוּד יוֹצא לאוֹר החיים מתוֹך הסכּמה כּללית לקרוֹא לנוּ דרוֹר ממצוּקוֹת הרפיוֹן והפּירוּדים, האוֹכלים וּמכַלים אוֹתנוּ. עכשיו שלא זכינוּ, גרם גם רעיוֹן האיחוּד לפוּלמוּס-דברים וּמחלוֹקת, והאויר מלא, מלא “ויכּוּחי-האיחוּד” עד הַחֲרֵש אזנים. אוּלם לא לשם ויכּוּחים וניצוּחים בּא אלינוּ דבר האיחוּד. יש לוֹ רק מגמה אחת: להיוֹת לדבר-חיים, לתעצוּמת-חיים. הדבר עלה על הפּרק בּתוֹקף ועוֹז לא למען שַמש סלע-מחלוֹקת חדש, כּי אם למען היוֹת למעשֹה, למעשֹה רב. ואם כּי הדברים נשנוּ ושוּלשוּ בּמסיבּוֹת שוֹנוֹת, ואם כּי אין מן הנוֹעם וקוֹרת-הרוּח לדוּן בּדברים שכּבר העלוּ סביבם שרטוֹן של אבק-יחסים ודעוֹת למַפרע, – אין אנוּ פּטוּרים הפּעם, על סף האיחוּד (נקוה, זאת הפּעם האחרוֹנה) מלשוּב אליהם, למַצוֹתם, לָעוֹז יחד על המכשוֹלים, וּלבצע את הדבר, אשר ההגיוֹן ואמת-החיים קוֹראים אוֹתנוּ אליו זה שנים, אשר בּוֹ תקוַת החַיִל והעצמה לפּוֹעל העברי בּארץ.

א. פּירוּדינוּ

הרצוֹן לאחדוּת-העבוֹדה בּסידוּר – מקוֹרוֹ בּאחדוּת-העבוֹדה שבּחיים, בּאחדוּת-העבוֹדה המוּחשה, האמיתית שבּטבע-הדברים. בּחיים, בּאמת-החיים, בּכאבם, בּיצירתם, בקָשיָם, בּנחמתם – הננוּ חטיבה אחת: הפּוֹעל העברי בּארץ. אפשר, חטיבה אחת מיוּחדה בּעוֹלם ישֹראל כּוּלוֹ. כּל אשר עבר עלינוּ בּארץ, תנאי הקיוּם, העבוֹדה, ההגנה, צוּרוֹת-החיים הקיבּוּציוֹת, החיים החברתיים, השֹפה והתרבּוּת, המחלוֹת והמכאוֹבים, הרפיוֹנוֹת והגבוּרוֹת, ידידינוּ הרחוֹקים, מנַדינוּ הקרוֹבים – הכּל, הכּל מאַחד, מיַחד, מקַשר, מַשוה, מעמיד ישר בּמערכה הכּבדה, מכוון את פּנינוּ מוּל משֹא-נפשנוּ האחד והשלם, מחייב לאוֹתן הפּעוּלוֹת, לאוֹתן הדרכים ממש ובכּל. כּל זה מהַווה אוֹתנוּ “כּלל” אחד בּארץ. ועם כּל זה אין אנוּ חדלים להיוֹת לבָרוֹת לשיני הפּירוּדים החיצוֹניים הסידוּריים, ההתנכּרוּת וּפירוּדי הלבבוֹת. בּאמוּנה וּבמסירוּת-נפש, כּשֹרידי-דת קדמוֹנים, נוֹצרים אוֹתם, מְרַבּים וּמטפּחים.

למה זה? מה הם חקרי-לב לפלַגוֹת-העבוֹדה? האם פּלוּגתוֹת חיוּניוֹת מפַלגוֹת אוֹתנוּ?

ממוֹלדתנוּ, מבּית-אבינוּ הוֹצאנוּ והבאנוּ אִתנוּ את פּירוּדינוּ, מבּתי-מדרשוֹת שוֹנים יצאוּ החלוּצים השוֹנים והביאוּ אִתם שיגרת הדיבּוּר, את שימוּשי האמרוֹת, את היחוּסים שבּקבּלה ואת ההערכוֹת שבּנוּסח. כּבני שבטים שוֹנים, “איש על מחנהוּ ואיש על דגלוֹ”, מפוּלגים, מתנכּרים וּמתנגחים, נפגשוּ החלוּצים. וּבבוֹאם הקימוּ להם בּתים בּתים, בּמוֹת בּמוֹת. האם כּל זה לא אבד עליו כּלח? אויר הארץ, אויר העבוֹדה אפפנוּ, עשֹה אוֹתנוּ למַה שהננוּ כּיוֹם. העבוֹדה חישלה אוֹתנוּ, יסוּרי החיים עברוּנוּ, רצוֹן התקוּמה השכּירנוּ, הלשוֹן העברית נפתחה לפנינוּ וַתכבּשנוּ. אחת היא האהבה ואחת הקנאה, אחד המרי ואחד הכּאב, ואנוּ, נאמנים לתעתוּעי הילדוּת, נשארנוּ שסוּעים, מתנכּרים, עוֹינים.

הארץ לא שֹמה פּדוּת בּינינו. לא תחלוּאיה, לא כּדוּר-אוֹיב, לא הרִיש וחדחק! גם רדיפוֹת משַׂנאים גם לעג שאננים לא הִפְלוּ בּינינוּ. מַפלה המילוּל, העבוֹדה הזרה למלוֹת.

יחד עמדנוּ על המשמרוֹת, יחד ידענוּ נדוּדי-עבוֹדה, יחד שוֹטטנוּ ממוֹשבה למוֹשבה, יחד כּרענוּ למעצֵבה בּבתי-החוֹלים, יחד קיבּלנוּ עלינוּ עוֹל “סוּחְרָה” ¹, יחד נצרפנוּ בּכל הכּוּרים, יחד התנדבנוּ – ואת התגוֹדדוּתנוּ לא עזבנוּ. ואם הויכּוּחים העתיקים פּג טעמם מזמן, ועוֹמדים הם להישָכח בּרבוֹת הימים, בּאה מסוֹרת בּתי-הכּנסיוֹת וּמטַפּחת וּמשננת לדוֹרי דוֹרוֹת: מי היה הראשוֹן, וּלמי משפּט הבּכוֹרה, מי חָטא בּשכּבר הימים וּמי זכה – וּמַדבּיקה תּוים.

יחד אנוּ בּוֹנים את חיי הקבוּצה בּארץ. לא בּנין כּלכּלי הוּא זה. לא עשֹיה חברתית, בּמוּבן הרגיל. את מוֹח העצמוֹת, את לשד-הנעוּרים משַקעים אנוּ בּין הלבֵנים האלה, אשר מהן אוּלי יבָּנה בּית העבוֹדה העתיד. ויחד אנוּ כּוֹשלים וכוֹרעים, קמים וּמַעפּילים בּעבוֹדה זוֹ, שלא מן החוּץ, לא על פּי איזוֹ פּקוּדה אוֹ תוֹרה קיבּלנוּ עלינוּ, כּי אם בּאשר עצם מַהוּתנוּ האחת נוֹשה בּנוּ וּמצווה עלינוּ; את כּל כּוֹח היצירה הסוֹציאַלית הטמוּן בּנוּ אנוּ מְעָרים בּעבוֹדה זוֹ, את כּל הקירבה האמיתית, היסוֹדית, האוֹרגנית לתנוּעת-העבוֹדה בּעוֹלם אנוּ מבּיעים בּזה, לא מן השֹפה ולחוּץ. כּי בּמַעבּדינוּ וּבמעשֹי-ידינוּ. והנה ישנן קבוּצוֹת אשר זכוּ להיוֹת טבוּעוֹת בּגוּשפּנקה מיוּחדה של סוֹציאַליוּת, והשאר – קבוּצוֹת סתם, בּנוֹת-בּלי-שם.

יחד אנוּ נוֹשֹאים בּבנין התרבּוּת העברית העתידה בּארץ. בּאיזוּר כּוֹחוֹתינוּ הדלים נבראוֹת התחלוֹת של ספרוּת עברית חדשה, היוֹנקת ישר ממקוֹר-חיינוּ, ממקוֹר העבוֹדה וחיי הישוּב החדש, מתאַחזת השֹפה העברית בּפי העם, מידַבּקים אנשים חדשים נעדרי הידיעה והחינוּך בּקניני התרבּוּת העברית. וכל זה נעשֹה בּתנאים מחמירים וּמעכּבים, בּאימוּץ כּוֹחוֹת בּלתי-פּוֹסק, העוֹלה לחדשים, ל“גֵרים”, בּכוֹחוֹת, אשר העוֹמדים מן החוּץ לא יֵדעוּ להעריכם, בּצער ועֶרגה, אשר המאוּשרים, “היוֹדעים”, אינם יוֹדעים את טעמם. והנה קוֹבעים לנוּ שיעוּרים, ואלה זוֹכים להיוֹת עִברים בּלי כּל פּשרוֹת והשאר – כּוּלנוּ – פּשרנים.

חוֹתכים בּבּשֹר החי, מתַחמים בּוֹ, מציבים גבוּלוֹת וּמַסיגים גבוּלוֹת, וקוֹבעים שלטים וּמוֹנוֹפּוֹליוֹת על נכסי רוּח וּשאיפוֹת חיים. כּאילוּ אפשרי הדבר, שלנוּ, בּני ההוָיה האחת, בּני היצירה האחת, יהיוּ צרכים שוֹנים וּשאיפוֹת שוֹנוֹת, וּכשאין למצוֹא “זרמים” מיוּחדים בּשאיפוֹת וּבצרכים, מחפּשֹים וּמכניסים לתוֹך המוּשֹג של זרמים ציבּוּריים כּל מיני דרגוֹת של מידוֹת וּמזגים ויחסי-נפש וקוֹבעים אוֹתם לנחלת ציבּוּרים מסוּימים, ואין לזר, חלילה, חלק בּהם. והממוּנים על התשבּוֹרת החברתית הזאת יוֹדעים בּרוּר למי מאִתנוּ ישנם געגוּעי מוֹלדת וצער האוּמה וּלמי אַיִן, למי רצוֹן יצירה וּלמי הכּרה סוֹציאַלית ורגשוֹת מרד ומרי. בּיד נדיבה מניפים את “מתנוֹת הכּהוּנה” לראוּיים להן, וּמשאירים לאחרים, לאספסוּף, לגרוֹס עצמוֹת.

עוֹשֹים את החיים כּוּלם, חיי הכּלל הסתמי, חוּלין, לשם קדוּשת החוּג, הממוּנה על דבר-מה, מיוּחד וּמקוּדש לוֹ. ולזה יקָרא: סוֹציאַליוּת אוֹ לאוּמיוּת. וּמרבּים פּלפּוּל על ויכּוּח: הֵי עדיף, מה קוֹדם למה. כּאילוּ בּמציאוּתוֹ של הפּוֹעל בּארץ – לא בּתעתוּעי המלים – ישנה לאוּמיוּת בּלתי-סוֹציאַלית, אוֹ סוֹציאַליוּת בּלתי-לאוּמית. כּאילוּ ישנם אִתנוּ פּוֹעלים, אשר ציוֹנוּתם מַשלימה עם שעבּוּד העוֹבד וניצוּלוֹ, אוֹ יש פּוֹעלים בּארץ אשר מאוֵייהם הסוֹציאליים מרחפים בּעוֹלמוֹת זרים, אינם מוּפנים אל בּנין העם והארץ.

ויהא, נניח, שבּכל זה יש משהוּ, שישנם איזה תּגים, כּבכוֹל, המיוּחדים דוקא לבני כּנסיה זוֹ אוֹ אחרת (והרוֹב הגדוֹל מאִתנוּ, אשר אין לוֹ חלק בּכל ההגדרוֹת, מה תָּגיו?). האוּמנם טיפּוּח החיוּבים דוֹרש דוקא את ההתבּדלוּת וההתגוֹדדוּת? האין היצירה החברתית בּארץ כּוּלה כּמוֹ שהיא, על כּוֹחה ורפיוֹנה, על יתֵירה וחסֵירה, נחלת כּלל העוֹבדים? היש רעיוֹן לפוֹרר את רכוּש הכּלל כּוּלוֹ, השייך לכוּלנוּ, למשקים זעירים, דַלי מחשבה ומעשֹ, הממוּנים על נחלתם-מוֹרשתם, ולא לשאוֹף לאיחוּד-חיים, לצירוּף כּוֹחוֹת, ליניקת גוֹמלים, לפעוּלה רבּה, שוֹפעת?

אכן, רב מדי המכס אשר אנוּ שילמנוּ וּמוֹסיפים לשלם למכוֹרוֹת-הרוּח הדלוֹת שלנוּ, למוֹרשת השֵמוֹת, אשר חיינוּ זה מכּבר עלוּ עליהם בּתכנם והרכּבתם. אבוֹת-אבוֹתינוּ היוּ מביאים מעפר-הארץ ושֹמים בּקברוֹתיהם. אנוּ, בּעלוֹתנוֹ אל הארץ, מילאנוּ את כּיסינוּ עפרוֹת-הגוֹלה וּמוֹסיפים לאַבּק בּה את אדמת-חיינוּ, וּבאמת-הדברים, הלא גם שם, **בּמוֹלדת המרוּחקת, ממַקבת בּוֹר אחד נוּקרנוּ, וגם שם, רק מאפס רעיוֹן מרַכּז, מאפס המפעל האמיתי פּוּררנוּ. ** והנה את המפעל והרעיוֹן נתנה לנוּ הארץ. האם עלינוּ עוֹד להמשיך את פּירוּדנוּ הַמשך והַמשך, בּתוֹך העבוֹדה היחידה, למסוֹר אוֹתוֹ כּכיתוֹת-מוֹרשה: חסידוּת וּמתנַגדוּת, לאחוּזת-עוֹלם לבנינוּ ולבני-בנינוּ?

– – – – - -

הַשְכֵּם והַעֲרֵב אנוּ קוֹראים לכם את הדברים האלה, זה שנים. למה זה אנוּ מוֹסיפים להתלבּט בּחוּג האוּמלל והמַחפּיר הזה? האם לא מוּטב, האם לא נכוֹן היה לִשְֹטוֹת מכּל הדברים ולעבוֹר עליהם, האם לא ירחק כִּמְטַחֲוֵי-קשת כּל שוֹמר נפשוֹ מעוֹלם הניצוּחים המפלגתיים, לבל יִדבּק האבק בּשֹמלוֹתיו וּברוּחוֹ? ואכן, מה טוֹב היה אילוּ אפשר היה לכל אלה בּתוֹכנוּ, אשר נקעה נפשם מזמזוּם עָקָר זה, העוֹמד לכאוֹרה בּ“רוּמוֹ של עוֹלה”, לפרוֹש לקרן-זוית, לחיוֹת את חייהם ולעשֹוֹת את עבוֹדתם. ואם רַבּוּ בּינינוּ, מפּעם לפעם, החברים, אשר אינם נוֹתנים את צוארם בּעוֹל המפלגוֹת וּבוֹחרים לה ללכת בּצדי הדרכים, הרי לא מתוֹך קהוּת, אדישוּת וחוֹסר יחס לחיי-החברה לשֹשֹוֹנה ויגוֹנה, בּחרוּ הם להם את דרכּם. אוּלם, בּארץ כּארצנוּ, בּתנאים כּתנאי עבוֹדתנוּ, אין חיי היחיד אפשריים בּתחוּם היחיד לבד, חיי כּל פּרט וּפעוּלתוֹ אחוּזים וּדבוּקים בּחיי החברה וסידוּרם. הכּל נוֹגע בּך ואליך ישר. עבוֹדה, השֹגתה והמצאָתה, סידוּרה והרחבתה, החינוּך וההשתלמוּת בּה, מזוֹנוֹת, תחלוּאים, דאגוֹת-קיוּם, הגנה מפּני כּל מיני פּוּרענוּיוֹת, שֹפה, ספר, חינוּך הילד – הכּל אחוּז ושלוּב בּחיי הכּלל. ציבּוּר הפּוֹעלים, זוֹהי משפּחה אחת המפוּזרת בּכל מלוֹא הארץ, וכל אחד מבּניה סמוּך על שוּלחן המשפּחה, נצרך לה ונסעד על ידה בּחוֹמר וּברוּח, בּכל איניציאַטיבה, בּכל מצוּקה. וּמפּני זה נוֹגעים כּל ליקוּיי הסידוּר החברתי הפּנימי ישר בּכל אחד ואחד, וּמכאיבים. וּכשקהילה זוֹ גדוּרה בּפנים כּל מיני גדרוֹת-קוֹצים וּמחוּלקת רשוּיוֹת רשוּיוֹת וכַרְמְליוֹת, נהיר הדבר, כּמה זה מרחיב את הדעת, מֵקֵל את החיים וּמאַפשר את היצירה הכּללית.

אינני יוֹדע, אם יש עוֹד איזוֹ קהילה החיה כּוּלה חיים כּה מתוּחים, חיי התאַמצוּת רצוֹן, חיפּוּשֹים, תהִיָה ועצבים דרוּכים כּעדתנוּ הקטנה, עדת הפּוֹעלים בּארץ. ויש שאנוּ מתרַשים לדבּר רמוֹת אוֹ שוֹמעים מדבּרים על אוֹדוֹת פּעוּלתנוּ. אוּלם, כּשהנך ניבּט מקרוֹב וּמַבחין לראוֹת לאן כּל זה פּוֹנה, איככה מוּצא כּל המרץ הנפשי והרצוֹני הזה, וראית, כּי רק אחוּז מוּעט מכּל זה פּוֹנה לצד בּנין חיינוּ, לצד התגבּרוּת על מכשוֹלי-חוּץ וּפעוּלה חיוּבית. רוֹב הכּוֹחוֹת פּוֹנים לעֵבר אחר, אל המַכשלה המלָאכוּתית אשר בּבּית: מי להגבּיר פּירוּד, לחַיֵץ חַיִץ ולטוּח אוֹתוֹ תּפל, וּמי – להגנה בּלתי-פּוֹסקת על פּעוּלתנוּ וּשלימוּת חיינוּ מפּני הפּירוּדים.

זה שמוֹנה שנים אשר נעשֹה נסיוֹן-האיחוּד הראשוֹן לבנוֹת את קהילתנוּ, הוּקמה הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאית, המאַחדת את כּוּלנוּ לא על יסוֹד דעוֹת וּמסוֹרת, כּי אם על יסוֹד “ענינינוּ החיוּניים ושאיפוֹתינוּ המשוּתפוֹת”. כּלנוּ יחד בּנינוּ את בּית העבוֹדה הכּללי. בּשעה שיסדנוּ את “ועד פּוֹעלי הגליל” הראשוֹן, טרם ידענוּ מה תהא פּעוּלתוֹ. לא היה בּינינוּ מי שישיב על שאלה זוֹ בּבירוּר. היה רק הצוֹרך התמים והפּשוּט בּאיגוּד כּל-שהוּא של הציבּוּר לפעוּלה. ורק מתוֹך הפּעוּלה עצמה התבּררה בּהדרגה כּל היכוֹלת הגדוֹלה של הפּעוּלה המאוּחדת. האיחוּד-המעט הזה הוּא שעשֹה אוֹתנוּ לציבּוּר מעט, שנתן לנוּ את אפשרוּת האסיפה הכּללית, ניב שֹפתים לכוּלנוּ, אשר נתן לנוּ את שליחוּת הציבּוּר הנכוֹנה והכּללית, היוֹנקת מתוֹך העבוֹדה וטרדוֹתיה, הוּא שנתן לנוּ את העזרה ההדדית, את הדאגה התמידית לחוֹסר-עבוֹדה, את ההגנה המַתמידה על ענינינוּ, את “המַשבּיר”, את מעט העבוֹדה התרבּוּתית, המתעלמת מן העין ועוֹשֹה בּכל זאת את שלה, כּפי יכלתנוּ הזעוּמה.

“תוֹכן רב וחשוּב – מספר לנוּ חבר המרכּז ל. שקוֹלניק בּועידה השביעית – היה להסתדרוּת בּמשך שנוֹת המַשבּר; המצב החמרי הקשה, שאלת הצבא, הרדיפוֹת, עבוֹדת-הממשלה, עבוֹדות רֶזֶרביוֹת, עבוֹדוֹת יצירתיוֹת בּצוּרה של קבוּצוֹת לירקוֹת, – כּל זה ריכּז את הפּוֹעלים בּנקוּדה אחת. והנקוּדה הזאת היתה ההסתדרוּת. רבּה היתה השפּעתה בּמלחמתה בּעד קיוּם פּרוֹדוּקטיבי. צריך היה להימָצא בּמרכּז העבוֹדה בּכדי לחוּש את זה. זה היה “הבּית” של הפּוֹעלים. בּרגעים קשים וּמסוּכּנים היוּ מתאספים אל תוֹך בּית-הפּוֹעלים על יד ועד-הפּוֹעלים, סביב המרכּז” ².

וּבאיחוּד-המעט צרה העין מיוֹם היוֹתוֹ.

לא בּפרטים ניכּנס פּה לדוּן מי האשם בּזה היוֹם וּמי אתמוֹל. אבל תמיד קמים לה להסתדרוּת עוֹינים וּמקַטרגים מבּית, מתוֹך המחנה, להחליש את כּוֹחה, ותמיד היא אנוּסה לבזבּז את כּוֹחוֹתיה על מלחמת הגנה בִּפְנים. ואין עבוֹדתה נעשֹית בּאויר של אחוָה והכּרה כּללית, כּי אם בּאויר המיוּחד של מְדָני-אחים, מחַלקי-ירוּשה. וכי על עניני דעוֹת? חס ושלוֹם. בּכל אסיפה כּללית מתקבּלוֹת כּל ההחלטוֹת בּשאלוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת של הישוּב, עבוֹדה, תרבּוּת ועניני-הלאוֹם, פּה אחד. ואף על פּי כן היא מלאה “צדדים” המתגלים בּכל תפארתם והדרם, כּשהדבר מגיע לבחירוֹת, למשל. רבּי-חוֹבלים ותיקים וּמנוּסים דרוּשים לה תדיר לסירת-ההסתדרוּת העלוּבה, אשר יחתרוּ בּלי הרף להעבירה מדי פּעם בּין הכּפים והצוּרים, לבל תישָבר.

“שוּתפי ההסתדרוּת – מוֹסיף הנ”ל – נמצאים תמיד בּמצב עֵר מאד, המביא אוֹתם לידי התחָרוּת הדדית בּכל העבוֹדה, וגם בּהשתתפוּתם בּתוֹך ההסתדרוּת, וּכאילוּ אין אחד קם אלא בּנפילתוֹ של השני, – – וּמתוֹך כּך אין ההסתדרוּת יכוֹלה להוֹפיע בּשוּם שאלה רצינית בּתוֹר חטיבה מיוּחדת. היא מוּכרחה להיוֹת בּמצב של עֵרנוּת חוֹלנית כּזאת, שבּמציאוּתה אינה אפשרית עבוֹדה יצירתית, ואם היא הוֹלכת למרוֹת הכּל בּדרכּה, צפוּיה לה סכּנת פּירוּד, ואין לה אוֹתוֹ החוֹזק והבּטחוֹן הדרוּש ליצירה ולעבוֹדה חפשית. בין כּה וכה ועבוֹדתנוּ סוֹבלת ונעכּבת" ³.

אילוּ לפּחוֹת היוּ בּחיינוּ בּאמת מרחב להתנגשוּת דעוֹת וּזרמים, זרמי פעוּלה וּמחשבה, והחרשנוּ. היינוּ מוּכרחים לקבּל את האַליה יחד עם קוֹציה. אוּלם כּשאין כּלל שוּם אחיזה לפירוּדים מלבד אחיזת-העינים, הרוֹאה את אשר איננוּ ואינה רוֹאה את היש, אנשים מחפּשֹים את הפּירוּד, “ויחפּרוּהוּ ממַטמוֹנים” ממש, **בּשעה שעל קרש צר אחד אנוּ עוֹמדים כּוּלנוּ יחד! ** עצם דבר מציאוּת פּירוּדים אוֹרגַניזציוֹניים בּאין להם בּיסוֹדם פּירוּדים חיוּניים, אמיתיים, זהוּ מקוֹר אסוֹנוֹת וּנגעים. ה“מפלגה”, בּאין לה תוֹכן מחשבה מיוּחד, מוּכרחה לרדת למדרגה של כּנוּפיה, של ענין “אנשי-שלוֹמנוּ”, והיחסים לדברים שבּמחשבה, שבּספרוּת, ואפילוּ שבּשירה, חדלים להיוֹת יחסים משחררים, מַעלים וּמַפרים. ה“נאמנוּת” המפלגתית משליטה אף עליהם את יחסי-הקנין “שלי” “שלך”, וכל רעיוֹן וכל מפעל חדש נתקל קוֹדם כּל בּכתליה: הלָנוּ אתה?

כּשאתה מעלה על לב את כּל מיני המשוּבוֹת אשר אכלוּנוּ, את תעלוּלי-המדָנים אשר היוּ פּתאוֹם עוֹשֹים כּמרקחה את חיינוּ והיוּ מכּים את בּיתנוּ חרם, מה היה תכנם, תמציתם, האם לא יֶחורוּ פּנינוּ? בּאפס רעיוֹן מיוּחד, בּאפס תוֹכן מבדיל, היוּ כּל שגגה וכל זדוֹן של נרגן נבוּב-לב, של מחפּשׂ חטאים מַהבּיל, מטילים סערה, ממררים חיים וּמשֹבּיעים קלוֹן את כּוּלנוּ. והכּל לשם שמים, מוּבן. וּבחירת ועד פּוֹעלים בּמוֹשבה היתה נהפּכת לסלע מחלוּקת, להתנגשוּת השקפוֹת-עוֹלם, כּביכוֹל. הטוֹבים שבּאנשי המפלגוֹת היוּ יחד אתנוּ קוֹבלים וּבוֹכים על זה. אוּלם כּל תקנה לא נמצאה. כּבר אמרוּ: אין אחת מתמַלאת אלא מחוּרבּנה של חברתה. בּחַגוי הפּירודים הקיימים מקננת ה“קליפּה” והיא שמַרקידה שֹטנים וּמסתוֹללת אף בּתמימי-הכּוָנה.

היוּבּע בּמלים קשי מצבנוּ, הצוֹרך המיוּחד בּאימוּץ כּל הכּוֹחוֹת? ואנוּ, בּמה אנוּ עוֹסקים? מי ינוּד לנוּ וּמי ילעג למִשבַּתּנוּ? לילד אשר קשר את עצמוֹ בּחבל בּמשֹחק-הסוּסים, ואינוֹ מעיז להתיר, פּן, פּן יחדל להיוֹת סוּס – נמשלנוּ.

הבּיטוּ נא והיוָכחוּ: עניני החיים, ילדי-יוֹם, הפּשוּטים, התמידיים – מאַחדים. תקוּמתנוּ הלאוּמית, שחרוּר העוֹבד, תחיית לשוֹננוּ, כּל אלה מאַחדים. כּל מה שיש בּוֹ מן הגאוּלה מאַחד. מי מפריד? שיירי הגלוּת מפרידים.

האין החלוּציוּת היסוֹד הכּללי לכוּלנוּ, לאלה המַרבּים לדגוֹל בּה וּלאלה המַמעיטים? אין ההתנדבוּת לעם והתכנים האישיים, הסוֹציאליים, הלאוּמיים של התנדבוּת החלוּץ – כּללים לכל תנוּעת-העבוֹדה? האין אוֹתן השאיפוֹת החברתיוֹת פּוֹעלוֹת בּנוּ וּמניעוֹת אוֹתנוּ? האם אינן כּלוּלוֹת מפוּרש בּעצם עבוֹדתנוּ, ויהי השם אשר נדגוֹל בּוֹ מה שיהיה? אוֹמרים לנוּ: הסגנוֹנים שוֹנים, הלָך-הרוּח שוֹנה, יש עצמוּיוֹת מיוּחדוֹת הדוֹרשוֹת טיפּוּח וחוֹששוֹת לטשטוּש. ישמרנוּ השם מהתנקש בּהן. האם לרדוֹף את העצמיוּת כּוָנתנוּ? הלא רק את הפַּסלָנוּת והתּיפלוּת רדוֹף נרדוֹף. וּבזה נפַנה את הדרך למחשבה החפשית, לעצמיוּת החיה. כּל המקוֹרי והעצמי – אם ישנוֹ בּינינוּ וּבאיזוֹ מידה, מי יוֹדע – יסוֹל לוֹ את דרכּוֹ בּקהל העוֹבדים המאוּגד, ילָחם על נפשוֹ ועל קיוּמוֹ. אבל האוּמנם דוֹרשים העצמיוּת והסגנוֹן גדרוֹת-צאן דוקא? וּמבּלעדי החַיִץ התפל אין להם תקוּמה? הנה תנוּעת הפּוֹעלת בּארץ, אשר לא זכתה לחסוֹת בּצל כּנפי שכינת מפלגה, האוּמנם פּחתה עצמיוּתה, נפסד תכנה?

אַל נא, רֵעים, תחשבוּ כּי עצמיוּת ויצירה לאוּמית וקנינים לאוּמיים, ואף סוֹציאליוּת בּכלל זה, הם נחלת מפלגה ואחוּזת-מוֹרשה. כּל הבּא וחי בּזה וּמחַיה אוֹתם, וּמשקיע בּהם את חייו – זוֹכה בּהם, גם בּאין לוֹ זכוּת אבוֹת, ואַל נא תתעסקוּ בּהכרזת זכוּת-הקנין לעדה פּלוֹנית אוֹ אלמוֹנית על תְכָנים ההוֹלכים ונעשֹים לנחלת הכּלל. בּעוֹלם הרוּח אין מגוּפוֹֹת ל“יין משוּמר”, ושוֹמריו יכוֹלים בּבוֹקר אחד למצוֹא את עצמם שוֹמרי חביוֹת ריקוֹת.

ליצירה לאוּמית חשוּבה דרוּש מרחב, רוֹב עם, אויר-נשימה וחוֹפש-תנוּעה. באוֹהל בּוֹדד אוּלי תצמח הישוּעה, אבל לא בּכַרְמְלית של “אנשי-שלוֹמנוּ”. תנוּעת-העבוֹדה העברית מפללת וּמצפּה לכוֹחוֹת גדוֹלים, כּוֹחוֹת הכּמוּת והאיכוּת, אשר יוֹציאוּ אוֹתה למרחב, אשר יעשֹוּ את חלוֹמוֹתיה לממשוּת. והם כּשיִוָלדוּ לנוּ יבוֹאוּ אל כּוּלנוּ, ויהיוּ נַחלת כּוּלנוּ. כּל הטוֹב והיוֹצר שבּנוּ הוּא כּבר נחלת כּוּלנוּ.

מלמדים אוֹתנוּ להבדיל בּין קוֹדש לחוֹל, לשֹים פּדוּת בּין “חיי יוֹם יוֹם” של הפּוֹעל, שהם חוּלין וּמשוּתפים לכּל, וּבין “חיי הנצחים”, אשר הם מנת-חלקן של המפלגוֹת, ואנחנוּ – נאמר אוּלי הפּעם את הדברים – שוֹאפים לקדוּשת הכּלל, לעליית הכּלל, לרוֹממוּת הכּלל כּוּלוֹ.

אוֹמרים לנוּ כּי האיחוּד הוּא חלוֹם, והנה זה כּבר כּמה שנים שאנוּ מתקרבים אליו, והוּא המַפרה מדי פּעם את עבוֹדתנוּ, והוּא שנתן לנוּ את מעט הטוֹב בּשנים האחרוֹנוֹת. מי מפריע לנוּ לקיימוֹ?

ב. העליה

השעה שעת בּין-השמשוֹת לנוּ, שעת סיוּמים וחשבּוֹנוֹת-נפש וערב התחלוֹת. מסוּגלת לסיכּוּמים, לליקוידַציה, בּטרם בּוֹא העליה החדשה עם סבכיה. הוָיתנוּ כּיוֹם, אחרי התמזגוּת מוּדרגה של שנים והתאַזרחוּת כּללית, מאַפשרת את האיחוּד. השאיפה ליצירת אַתמוֹספירה של פּעוּלה פּוֹריה וּשְלֵוָה מחייבת אוֹתוֹ, אוּלם רב יתר מחייבת את איחוּדנוּ העליה החדשה עצמה. כּל ימינוּ ציפּינוּ לה. והנה מתקרבת השעה. מארץ לארץ עוֹברים גלי החלוּץ. וראשוֹני הגלים כּבר הזדרזוּ והגיעוּ אלינוּ. דרך כּל מיני-נדוּדים וגלגוּלי מאוֹרעוֹת. אִתנוּ כּיוֹם המתנדבים מאמריקה וּמאַרגטינה, חלוּצים בּוֹדדים מפּוֹלין וּמרוּסיה וּמבשֹרי עליה עממית מרוֹמניה.

בּשתים תבָּחן הפּעם, אוּלי מבחן אחרוֹן וּמכריע, תנוּעת-הגאוּלה הלאוּמית של תקוּפתנוּ: בּכוֹח העליה החדשה, תכָניה ונוֹשֹאיה, וּבכוֹח הארץ והשלטוֹן הלאוּמי לקבּל את העליה.

העליה החלוּצה, עליית העבוֹדה, זהוּ הגילוּי העברי של אוֹתוֹ הכּוֹח הפּוֹרה בּחיי עם ועם אשר בּלַעַ"ז יקָרא רבוֹלוּציוֹני. ההיסטוֹריה, כּביכוֹל, בּגשתה להביא שינוּיים נמרצים והפיכוֹת בּחיי עם, בּוֹחרת לה בּבחירה נעלמה את שליחיה נאמניה, עוֹשֹי רצוֹנה, והם הם המתנדבים אשר בּעם. אלה הם אשר בּלַבַּת לבּם, בּאוּר חייהם רוֹמזים לנוּ מקרב הדוֹרוֹת, מקרוֹב וּמרחוֹק, אשר בּחייהם וּבמוֹתם ציווּ לנוּ את להט-הדרוֹר, את אהבת-העם, את קדוּשת האדם, את כּליוֹן הנפש לעתיד לבוֹא ואת החוֹבה האישית והעוֹל של חיים פּוֹריים. מה היתה התנוּעה הסוֹציאלית בּמֵאָתנוּ מבּלי רבבוֹת החלוּצים אשר נהרוּ אליה מכּל החוּגים והמעמדים, וּבה עֵרוּ את נאמנוּת-רוּחם, את אש נעוּריהם, את רעננוּת נפשם ואת עֵרוּת-שֹיבתם? מה היוּ מבּלעדיהם כּל תנוּעוֹת-השחרוּר הלאוּמיוֹת בּדוֹרנוּ, אוֹ תקוּפוֹת-היצירה של הדתוֹת בּדוֹרוֹת הקוֹדמים?

החלוּציוּת וההתנדבוּת – בּחינת התקדש חג בּחיי עם. ואין תקוּפה חדשה מתקדשת מבּלעדיהן. נשמת העם מתעלה על ידיהן, שכינתוֹ מתגלה, ההוֹד, והגבוּרה מקיצים.

וזוֹהי גם נקוּדת-המוֹצא של תקוּמתנוּ. יצירת-חיינוּ בּארץ, שינוּי המרכּז הארצי, האחוּז בּהכרח פּנימי בּעקירת מרכּזים מוּסריים, חברתיים, כּלכּליים ותרבּוּתיים, יצירתנוּ החברתית, חיי העבוֹדה וכל הנוֹבע מהם – מה תקוַת כּל אלה מבּלי רצוֹן חלוּצי גאוֹני אשר יקיץ בּעם? כּל מה שהיה לנוּ עד עתה, בּיל"וּ, הפּוֹעלים והאִכּרים הראשוֹנים, תנוּעת העבוֹדה, השמירה, הדיבּוּר העברי, ההתנדבוּת לגדוּד – כּל זה הלא רק זעֵיר-אַנפּין, יצוּרים מיקרוֹסקוֹפּיים לעוּמת המקוּוה. אנרגיה של התמכּרוּת וּמסירוּת-נפש לא חסרה בּעמנוּ, אוּלם לא בּחיק אדמתנוּ הוּצקה. על כּל מים נשלחה, על כּל סלע נזרעה. ועכשיו, הנה הכּל מנבּא וּמבשֹר: ושבוּ בנים לגבוּלם. בּת-קוֹלה של הגאוּלה דוֹפקת בּכוֹח ועוֹז על הלבבוֹת וּפוֹתחת שערים. עוֹד מעט וסערת-גאוּלה תתרוֹמם, והרצוֹן הלאוּמי, החבוּש, יתיר את אזיקיו ויקיץ לחיים חדשים.

אוּלם הארץ, הארץ – האם לא תבגוֹד היא בּנוּ, התדע היא לקבּל את עוֹליה, שָבֶיהָ? את כּל התחלוֹת-העליה הקודמוֹת היתה היא (שלטוֹנה, משקה, ישוּבה היהוּדי) דוֹחה בּזרוֹע. בּכל התחלת-התעוֹררוּת חדשה היתה בּת-קוֹל יוֹצאת מחוּרבת-חיי-עם וּמכריזה: אל תעפילוּ מבּלי ה“מזוּמנים”. מי אשר אין לוֹ די אמצעים לרכּוֹש לוֹ “נחלת שֹדה וכרם” וּלחכּוֹת כּך וכך שנים עד שהכּרם יתן פּריוֹ – יכָּבד וישב בּביתוֹ. התדע הארץ, הידע השלטוֹן המקבּל עליו את ישוּב הארץ לבלתי השיב ריקם את חלוּציו, לא למוֹתת את הכּוֹחוֹת אשר יבוֹאוּ, לא להמית, על ידי חוֹסר כּוֹח הקיבּוּל בּארץ, את התחלת-ההתעוֹררוּת שם, בּאִבּה? זוֹהי השאלה. זוֹהי אוּלי השאלה המרכּזית בּציוֹנוּת המתגשמת. התיעָשֹה העליה, עליית העבוֹדה רבּת-עם, ליסוֹד מוּסד בּמהלך הפּעוּלה הציוֹנית? התפַנה שיטת-ההנהלה הישוּבית מקוֹם בּראש עבוֹדתה ליצירת תנאים לעליה, להכשרת קיבּוּלה, התיבָּרא שיטת-סיוּע, הדרכה וּמחסה לעליה, רחבה ויסוֹדית, כּפי צוֹרך העליה עצמה?

לכאוֹרה, וכי שאלה היא זוֹ, וכי יש כּאן מקוֹם לשתי תשוּבוֹת? וכי אין התשוּבה נוֹבעת מאליה, מעצם מַהוּתה של הציוֹנוּת? וכי יש מקוֹם לציוֹנוּת מבּלעדי עליה עממית?

אוּלם פּשטוּת והגיוֹניוּת התשוּבה עוֹד אינן מַבטיחוֹת את שלטוֹנה בּחיים. פּשוּטים ויסוֹדיים היוּ אף רעיוֹנוֹת העבוֹדה מראשיתם, פּשוּטים כּל כּך, עד שאין לתאר שוּם פּוֹליטיקה לאוּמית בּריאה בּלעדיהם. וכי יעלה על הדעת לבנוֹת ישוּב-עם מבּלי עבוֹדת בּני העם, אוֹ לקיים ישוּב מבּלי כּוֹח הגנה וּשמירה פּנימי? ואף על פּי כן אצלנוּ היתה זוֹ מציאוּת. וּמציאוּת מקוּבּלת על הדעוֹת והלבבוֹת. ורק ערעוּר קל של מציאוּת זוֹ דרש אימוּץ-כּוֹחוֹת אישי בּלתי-פּוֹסק, וּמלחמה מַתמידה נגד כּל הפּוֹליטיקה הלאוּמית השֹוֹררת. וככה נִהְיָה רעיוֹן העבוֹדה והשמירה העברית לענין חיים של מעטים, אשר היוּ ונשארוּ זרים וּבלתי-מוּבנים. וגם כּשלאחר מַאמצי-חיים של שנים, לאחר בּזבּוּז כּוֹחוֹת בּלתי-פּוֹסק, נתקבּלוּ הרעיוֹנוֹת האלה כּהסכּמה כּללית, ההספּיקה הסכּמה זוֹ להביא שינוּי בּמהלך-החיים, ההביאה לידי יצירת תנאים כּלכּליים אחרים, האם לא נשארה הדאגה לקיוּם העבוֹדה וכל קשי קיוּמה שוּב ענין פּרטי, “מעמדי”, ענין העוֹבדים הבּוֹדדים?

תביעוֹת הפּוֹליטיקה הלאוּמית בּארץ הן פּשוּטוֹת וישרוֹת, שווֹת לכל העם. ואוּלם רוּח התגרנוּת – על השֹגוֹתיה החברתיוֹת ויסוֹדוֹתיה המוּסריים וחכמתה הכּלכּלית – המַבריחה את העבוֹדה הציוֹנית בּארץ, היא המַטבּיעה את דמוּתה על כּל מעשֹי ידינוּ, והיא הגוֹזרת את גזר-דינן של שאיפוֹתינוּ הלאוּמיוֹת עד היוֹם הזה. מלחמה פּנימית, חמוּרה וּמַתמידה, צפוּיה לציוֹנוּת על דרך התגשמוּתה, מלחמת העבוֹדה והתגרנוּת. וּמלחמה זוֹ היא שתקבּע את התוֹכן הפּנימי, החמרי והמוּסרי של עתיד העם בּארץ. שני יסוֹדוֹת מתנגדים בּתכלית נפגשוּ, וכל אחד מהם אוֹמר לבנוֹת את חיי העם בּדמוּתוֹ, להשליט את עניניו, להאציל מרוּחוֹ. אין כּאן שאלה עיוּנית סתם, המַקדימה את זמנה וניתנת להידחוֹת בּהסתמכוּת על כּתף הזמן הפּוֹתר. מראשית העבוֹדה המעשֹית הרחבה בּארץ הוֹיָה שאלת תכנה הסוֹציאלי של הציוֹנוּת, שאלת שיטת-עבוֹדתה הכּלכּלית והתרבּוּתית, לשאלה מרכּזית, יסוֹדית-חיוּנית. התיבָּנה הציוֹנוּת על קיפּוּח האדם אוֹ על קוֹממוּתוֹ, על שחרוּר העבוֹדה אוֹ על שעבּוּדה? היִוָצרוּ תנאים המאַפשרים עליה רבּת-עם? התהיה אדמת ישֹראל לנחלת-העם, כּר-פּעוּלה לכל עוֹבד בּעמוֹ אוֹ תהיה למשֹחק למַפקיעי-שערים? התהיה השֹפה והתרבּוּת נחלת-העם אוֹ נחלת-יחידים? התשוּבה, לכאוֹרה, כּבר נתוּנה. ההשקפה הלאוּמית העליוֹנה, המוּחלטת, אינה יוֹדעת שתי תשוּבוֹת. הנחוֹתיו של העוֹבד בּארץ מוּסמכוֹת כּיוֹם וּמקוּבּלוֹת בּפי כּל רזוֹלוּציה ציוֹנית. הלא כן? אכן, להלכה מוּסכּם הדבר. אוּלם מה רב המהלך מן ההסכּמה ועד ההגשמה. ההסכּמה המוּפשטת ליסוֹדוֹת העממיים והסוֹציאַליים בּיצירת הישוּב עוֹד לא תזיז את עבוֹדתנוּ, לא ממנה ניבָּנה.

להגשמת רעיוֹנוֹת חברתיים חדשים, רעיוֹנוֹת של מחר, ליצירת חברת עבוֹדה בּארץ, נחוּצים מניעים כּבּירים. נחוּץ להתגבּר על ענינים, על השׂגוֹת המקננוֹת בּמוֹחוֹת וּבהֶרגלים, ואת הכּוֹח הזה יוֹצרת החלוּציוּת. מתוֹך-תוֹכה ודרך פּעוּלתה היא מפַלסת אוֹרח-חיים חדש. בּלשד-חייה היא מפרנסת את תָכני החיים החדשים. **ואת הסיוּע הלאוּמי הדרוּש אינה מוֹצאת. ** הסביבה המַקיפה, רוַת-התגרנוּת, חוֹגרת את כּל כּוֹחוֹתיה. בּכוֹח המסוֹרת והקבּלה, בּכוֹח עניני-הרכוּש המתנגדים, בּכוֹח התוֹקף החברתי, בּכוֹח כּל הַשָׂבֵעַ והקֵהה, בּכוֹח כּל מחפּשׂ רוַח וּמרַדף-קַריֶרה, בּכוֹח הקיים שאינוֹ רוֹצה לפַנוֹת דרך – היא עוֹמדת לבלוֹע את כּל המוֹרד בּמלכוּת ההוֹוה. ורוּח זוֹ, המוֹדדת כּל יצירה לאוּמית בּאַמת-מידתה, בּצרכיה, בּחכמתה וּבנסיוֹנה כּי רב וּבמעוּפה היא, רוּח זוֹ היא הקוֹבעת את האוֹפי העיקרי של פּעוּלת הציוֹנוּת השלטת בּבוֹאה לגַשם בּחיים את מַשֹא נפש הלאוֹם.

– – – – - -

עצב וחרדה תוֹקפים אוֹתך למחשבה, כּי שלטוֹן-התגרנוּת יפגוֹש כּדרכּוֹ את גלי החלוּציוּת החדשה. ואכן, כּל המצב בּארץ כּיוֹם אינוֹ מבשֹר טוֹבוֹת. הארץ מלאה תשוּאוֹת, קריוֹתינוּ – תל-אביב, ראשוֹן-לציוֹן, וכוּ' – עליזוֹת. ה“עתוֹנוּת” היחידה הצבאית מלאה פּרשת חגיגוֹת. חגים ינקוֹפוּ, לכבוֹד המנַצחים-הגבּוֹרים, לכבוֹד מַנהיגים ואוֹרחים חשוּבים. הכּל מבטיח, מליץ, מתרוֹנן, ממַלל גדוֹלוֹת. רבּה התכוּנה. אסיפוֹת מכוֹננוֹת. אסיפה מיַסדת, אבני-פּינה ⁴. ספינוֹת מקצוי ארץ מביאוֹת מכּל טוּב: גשמי-זהב, מנהיגים-אַלוּפים לראשנוּ ואוֹרחים “בּוֹנים”⁵. רק למספּר חלוּצי-העבוֹדה הבּוֹדדים, אשר בּאוּ לא לחוֹג ולא לנהל, כּי אם לעבוֹד בּפשטוּת, קשה, קשה למצוֹא מקוֹם עבוֹדה, מקלט להניח הראש. רק בּרחוֹב-הפּוֹעלים בּארץ שבתה רינה, אין חוֹגג. רק לפינה נידחת זוֹ לא הגיעוּ פּעמי הגאוּלה. פּינה זוֹ, ראשוֹנה לפוּרענוּיוֹת, לרדיפוֹת-אוֹיבים, לכלא וּלגירוּשים, לרעב וּלכל עלילה, שֹעיר משתלח לכל חטאוֹת הישוּב, היא האחרוֹנה לשֹמחה, לנחמה, להקלת-חיים. הראשוֹנה לעבוֹדה, לשמירה, להתנדבוּת, לתחלוּאי הארץ – האחרוֹנה לשֹמחת העוֹלם הזה.

אכן, מי בּימינו, ימי גדוֹלוֹת, יִשעֶה לקטנוֹת כּאלה? מי זה יעלה על לב, כּי בּזמן של הישוּעוֹת והנחמוֹת לא עבר כּלל המַשבּר בּרחוֹב הפּוֹעלים, כּי המוּעקה המבישה, המדכּאה וּמַכלימה, האוֹכלת את הגוּף והנפש – חוֹסר-העבוֹדה – לא פּסקה, כּי מעט העבוֹדה בּארץ עוֹד ירד בּמשך הזמן הזה כּמה מעלוֹת אחוֹרנית, כּי עוֹבדים מנוּסים וחרוּצים, המעטים אשר לא הלכוּ בּגדוּד – אלה אשר להם לכאוֹרה תמיד מתפּללים נוֹתני-עבוֹדה ועסקנים – מתהלכים חדשים מבּלי עבוֹדה, כּי כּל הקוֹשי החמרי של החיים לא הוּקל, כּי קיוּם לעוֹבד בּעל המשפּחה אַיִן, אַיִן (ועוֹד פּחוֹת מאשר קוֹדם), כּי בּמשקים וּבעבוֹדוֹת השוֹנוֹת המסוּדרים על ידי השלטוֹן שלנוּ גזירה על בּעלי משפּחוֹת לבלי לקבּלם ⁶ (יען… כי המשֹכּוֹרת אינה מספּיקה, ולכן ודאי יאוּלצוּ לבקש אחר כּך הוֹספה), כּי יצירה מעשֹית כּלכּלית העלוּלה לשַנוֹת בּארץ את המצב איננה, כּי כּל חלוּץ בּוֹדד המגיע הֵנה גוֹרם למרכּז הפּוֹעלים דאגה וָפחד, כּיצד ואיפה להעסיקוֹ.

העוֹד יש שֹם לב, כּי מוֹדעוֹת מַחפּירוֹת, המחללוֹת שם ישֹראל, עדוּת למשטר העבדוּת שבּארץ, מפארוֹת את הכּתלים בּמוֹשבוֹתינוּ, כּי הדאגה האמיתית והמעשֹית בּמוֹשבה מכוּונת לביצוּר העבוֹדה “הזוֹלה”, לריבּוּיה, לכיבּוּשה וּלהכנעתה, כּי רכוּש-העם מוֹסיף ללכת בּדרך אשר כּל יצירה כּלכּלית בּריאה וכל בּיצוּר עבוֹדה עברית אין שָם, כּי חוֹגגת הספסרוּת הקרקעית, החנוָנוּת אשר התעשרה על ידי היַקרוּת המלָאכוּתית, מסחר השטרוֹת וּמלחמת העוֹלם, כּי הקריֶריזם והפּקידוּת המלָאכוּתית אשר פּשׂוּ חוֹגגים את חגם?

וּכשאתה מתבּוֹנן לגשם-הזהב וּפעוּלתוֹ הכּלכּלית והמוּסרית ושוֹאל מה הוֹלך ונעשֹה למען אַחז בּינינוּ את כּל אלה העוֹמדים מחר-מחרתים לצאת מן הגדוּדים ולעמוֹד על העבוֹדה בּארץ, מה נעשֹה להרחיב את עמדוֹתינוּ היסוֹדיוֹת, מה נעשֹה לקבּלת בעליה המתחילה, ליצירת עבוֹדה פּוֹריה, להקלת תנאי החיים של העוֹבדים בּארץ, – הנך נוֹכח, כּי לא דבר שבּמקרה הוּא המצב הזה. כּי כּל אשר בּעינינוּ הוּא העיקר, הוּא היסוֹד, אשר בּלעדיו אין כּל טעם לכל התוּפּים והמחוֹלוֹת, לכל מצילוֹת-השלטוֹן כּביכוֹל – כּל זה לגבּי העוֹמדים מחוּץ לעבוֹדה מן הדברים “שלאחר כּך”, שאפשר, כּנראה, גם מבּלעדיהם.

– – – – - -

כּכה הוּא מצב הדברים כּיוֹם, בּתקוּפוֹת הגדוֹלוֹת. וככה הם, בּעצם, כּל הימים והשנים מאז התחיל הפּוֹעל העברי לחצוֹב מסלעוֹ את אבני-בּנין-העם. “הוֹי בּוֹנה ביתוֹ בּלא צדק” נתקיים בּנוּ; בּלא עם, בּלא עבוֹדה בּיסוֹד החיים, בּלא חוּשים והבנה לעתיד, בּלא אחריוּת לפני שכינת ישֹראל אשר שמה נישֹא על שֹפתים. שלטוֹן האַדנוּת, הכּסף והנֶכֶר הוּא המַתוה את קוי הבּנין. העבוֹדה העברית מתבּוֹססת בּחבליה. ועוֹלם כּמנהגוֹ, מתקלס בּעוֹבד, בּצערוֹ וּבתוֹחַלתוֹ, התוֹחלת היחידה להיוֹת פּעם עם עברי חפשי בּארץ-ישֹראל. הכּל עשֹוּי ליאֵש את הדעת, לנסוֹח תקוה בלב, לסלק ידים מפּעוּלה, למוֹתת את הנשמה, הרצוֹן והאמוּנה קמעה קמעה.

אוּלם אין הפּוֹעל בּארץ ניתן להיוֹת למאכל לחרוֹן אין-אוֹנים. אין הוּא מַשלים את המציאוּת הארץ-ישֹראלית, אין הוּא מקבּל את הפּרספּקטיבה של מעמד תלוּש מלא מרי ועלבּוֹן. הוּא אף אינוֹ אוֹמר להיכּנע בּפני רוּח התגרנוּת השוֹלטת כּיוֹם בּכּל. מַעין העבוֹדה לא דלל, והוּא לא יֶחרב, כּל עוֹד רצוֹן הגאוּלה השלמה לא כּבה. ההגיוֹן הפּנימי של הציוֹנוּת, ההגיוֹן הפּנימי של כּוֹחוֹת החלוּציוּת הקמים בּעם – מִבטח לוֹ.

העבוֹדה בּציוֹנוּת טרם בּא כּוֹחה, היא עוֹד לא יצאה מתקוּפת הגישוּש הפּנימי וחבלי ראשית. בּשכבוֹת עמוּקוֹת, בּאין רוֹאה, חוֹתרת היא בּלי הרף. ואף שַועתה אינה עוֹלה. מי יעלנה? המשוֹררים, הציירים והחוֹקרים יוֹדעים, כּדרכּם, לבוֹא לאחר זמן, “לכל המוּכן”. לקשוֹר כּתרים למנצח, לגַנוֹת את הכּוֹשל. אוּלם לא רחוֹק היוֹם, וּמשֹא נפשוֹ של העוֹבד, מראשוֹן הבּיל"וּ ועד אחרוֹן הפּוֹעל, הציוֹנוּת היחידה, הנאמנה לעתיד העם, למקוֹר חייו, תהיה לנס-עם, לכוֹח פּוֹעל וּמַפעיל. רעיוֹן חברת העבוֹדה בּארץ ושיטת פּעוּלה מוּדרגה וּמַתמידה לשינוּי חיים נאמנים, ליצירת בּסיס בּריא לעבוֹדת עם וקיוּמוֹ, חיי-תרבּוּת לעוֹבד – זוֹהי דרך הפּוֹעל. וּבעליה העתידה צפוּנים עתידוֹתיה, בּעליה – אשר כּל המכשוֹלים של המציאוּת המדכּאה לא ימיתוּה, – וּבקשרי העם הרחבים יִמצא לוֹ הפּוֹעל מעוֹז וּמשֹגב.

– – – – - -

הַקְבָּלת פּני העליה החדשה תדרוֹש לא רק אמצעים כּספיים ענקיים, רכוּש לאוּמי וּמשק לאוּמי, כּי אם גם רצוֹן והבנה, יחסי-אדם ועזרת רֵעים. והעבוֹדה הזאת הנזכּרת פּה רק דרך אגב ואינה ניתּנת כּאן להתפּרש לפרטיה, לא תוּכל להיעשֹוֹת מבּלעדינוּ, בּלעדי הפּוֹעל. וּבזאת, בּהקבּלת פּני העליה, ניבָּחן גם אנוּ, אם לא רוּששנוּ, אם לא ירדנוּ מנכסינוּ, אם לא דלל מקוֹרנוּ. הנדע להוֹשיט את יד-האחים, הפּשוּטה והרחבה, הנדע לכלכּל את עזרת-החברים האמיתית, המלאה, אשר תּידָרש? ואת העליה עלינוּ לקבּל וּלשַחֵר עוֹד בּטרם הגיעה אל חוֹפי הארץ, עוֹד שם. בּידינוּ להצילה משגגוֹת ועלינוּ התפקיד לשמרוֹ על אָפיה המעשֹי, הישר, הפַּשטני, על שלימוּתה ועל אַחדוּתה בּכל הארצוֹת, לבל תתפּוֹרר. רבּה העבוֹדה המעשֹית, הסידוּרית והחינוּכית אשר עלינוּ לעבוֹד יחד עם התנוּעה החלוּצית. מבנֶהָ

וסידוּרה הטוֹב, אחדוּתה וּשלימוּתה, אָפיה המעשֹי והרצוֹני, יחזקוּ את כּל העליה בּחוֹמר וּברוּח. הכשרה שימוּשית, חברתית ורוּחנית, בּעבוֹדה מעשֹית וּבידיעת הארץ וּבשאיפוֹת העוֹבדים בּארץ, השֹכּלה מקצוֹעית, ישוּבית וחברתית, בּנין מוֹסדוֹת כּספּיים מסוּדרים, הבטחת-אחריוּת, אינפוֹרמַציה טוֹבה וסידוּר העליה – כּמה עלוּלים כּל אלה להקל את דרכּוֹ של החלוּץ בּמעבר וּבארץ. וּמתוֹך עבוֹדתנוּ המעשֹית המשוּתפת יגָלוּ אפקים, יוּסרוּ מכשוֹלים, יתקרבוּ לבבוֹת, תידָלקנה משֹוּאוֹת ויוּאר – בּאוֹר הארץ, ואהבת עם וּדרוֹר לעוֹבד – למרחוֹק.

אוּלם איך תיעָשֹה עבוֹדה זוֹ? האפשר לתאר, כּי תיעשֹה אף היא כּנוּפיוֹת כּנוּפיוֹת, כּששנַים אוֹ חמישה אוֹחזים בּטלית? הנפגוֹש את העוֹלה בּמחיצוֹת, בּהכנסה לתוֹך המחיצוֹת, בּשאלת “תעוּדה”: מי אתה, מאנשי-שלוֹמנוּ, מבּני בּריתנוּ? האם לעת אשר כּזאת נקח עלינוּ את החטא והכּלימה להַפנוֹת את מוֹחוֹ ונפשוֹ של העוֹלה מעבוֹדתוֹ הישרה, מהתקרבוּתוֹ לארץ וּלחיי חברים, ונַכניסנוּ בּשערי חכמה עליוֹנה של פּירוּדינוּ? היִתכן הדבר? האם לא נשֹכּיל לבנוֹת את ההסתדרוּת האחת, השלמה והמַקיפה, אשר בּה ימצא העוֹלה את בּיתוֹ, את רעיו, את מילוּי צרכיו ואת סביבת חייו?

את איחוּד כּוֹחוֹתינוּ דוֹרשת מאתנוּ לא רק החוֹבה הראשוֹנה הסידוּרית-המעשֹית בּקבּלת העליה, כּי אם, וּבעיקר – התפקידים החינוּכיים הפּנימיים, המַתמידים: החינוּך וההדרכה בּעבוֹדה, ההכנסה בּחברת-העבוֹדה וּבשאיפוֹתיה. והכּוָנה האחת לכל זה: להחיש וּלהקל את התאַזרחוּתוֹ והתאַקלמוּתוֹ של העוֹלה החדש, לשתפוֹ בּיצירת חברת-העבוֹדה ותרבּוּתה. וכאן, בּתוֹך הפּעוּלה החינוּכית-חברתית הלא בּאה אוֹתה העבוֹדה, שאין כּמוֹה לקוֹשי, לחשיבוּת, לאחריוּת, שאין לה רֵעַ ודמיוֹן לא בעבַר עמנוּ ולא בּחיי עמים אחרים: הֲשָבַת העם אל שֹפתוֹ. עבוֹדה זוֹ, הנחלת הלשוֹן העברית לבּאים עם כּל הפּעוּלה התרבּוּתית הכּרוּכה בּה, הצריכה לגבוֹר על מכשוֹלים טבעיים וּמניעוֹת חיצוֹניוֹת כּה רבּים, הלא תדרוֹש קוֹדם כּל אויר טהוֹר, אויר של שלוֹם ואחדוּת. ולא קנאה הבּאה מן החוּץ, אוֹיבת, קנטרנית וּמַרעימה, כּי אם רק אוֹתה הקנאה הנמרצת אשר תתגלה בּתוֹך יחסי-רֵעים, מתוֹך קרבה, אהבה והכּרת אדם וערכּוֹ תעזוֹר לנוּ בּזה. וּבכוֹחה נגבוֹר גם על ההתנגדוּת, בּת מסוֹרת תלוּשה והשפּעוֹת עוֹברוֹת – אשר תיפָּגש לנוּ בּין העוֹלים החדשים. וגם אחרי כּל אלה עוֹד תִכבַּד ותִרבּה העבוֹדה, וכי יש בּרשוּתנוּ כּוֹח אחר צוּרת חיים חברתיים אחרת, אשר תבטיח לנוּ את הצלחת העבוֹדה, את השלטתה החיוּנית של השֹפה, מאשר האיחוּד של כּוּלנוּ פּה, אזרחי העבוֹדה והחיים בּארץ?

נתאחד ואל נשאיר כּל סדק לכניסת רוּחוֹת פּשרה ורפיוֹן לאוּמי. פּירצה קוֹראת לגנב. יסוֹדוֹת שוֹנים יבוֹאוּ אלינוּ, מארצוֹת ותרבּוּיוֹת שוֹנוֹת, וּמכּמה בּתי-מדרשוֹת. יביאוּ אתם את חידוּשיהם, את חיוּביהם ועצמוּיוֹתיהם, זָרוּיוֹתיהם, הבדליהם והשפּעוֹת שוֹנוֹת בּנוֹת-קיוּם וּבנוֹת-חלוֹף. כּל זה יכּנס לתוֹך כּוּר חיי הארץ. ונחוּץ שבּמַצְרף-חיינוּ יהיה הכּל מכוּון להחיש וּלהקל את ההתמזגוּת וההתגבּשוּת החדשה. יבוֹאוּ וימצאוּ אוֹתנוּ קהילה אחת, חזקה בּרוּחה וּבסידוּרה – והכּירוּ בּפשטוּת בּעוּבדת חיינוּ, כּמוֹת שהם, בּחיוּבים המתגבּשים וּמתיצרים בּעוֹלמנוּ, ונוֹספוּ עלינוּ וְהִפְרוּ את חיינוּ. ולא – בּאין כּוֹח מרכּזי המאַחד וּממַזג את השכבוֹת השוֹנוֹת, וּמַאציל עליהן מרוּח המסוֹרת האזרחית שבּעבוֹדה, – האם לא תיהפך תנוּעת-העבוֹדה לדוֹר-הפלָגה, לעֵרב רב? האִם לא תישָֹגב אזי כּל אִמרה מפוֹצצת, כּל מסוֹרת חוֹלפת, כּל רוּטינה מַהבּילה בּתוֹך חוּגה וּמכוֹרתה, למען הוֹסיף פּירוּד ונֶכֶר, להָתֵם את סאת פּירוּדינוּ, לחפּוֹר תהוֹמוֹת חדשים וּלהעמיקם, בּין “הישנים” ו“החדשים” וּבין החדשים השוֹנים בּיניהם לבין עצמם? מה יהיו אז גוֹרלנוּ, כּוֹחנוּ, עתידוֹתיה של תנוּעת העבוֹדה?

נתאַחד ונפתח את דלתוֹתינוּ לרוָחה לעוֹלים, לכל העולים. לנוּ, לכלל-הפּוֹעלים המאוּחד, אין להיסגר מפּני הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת. נאמין ונבטח בּכוֹח הארץ והעבוֹדה, בּכוֹח החוּשים העמוּקים המתעוֹררים פּה לחיים מלאים ואַקטיביים. אין פּה שאלה וחשש סכּנה של “מוּעט” אזרחים ו“רוֹב” חדשים. שלשלת ההיסטוֹריה היא אִתנוּ. וכוֹחה פּוֹעל בּנוּ, בּהם, בּכוּלנוּ. בּאֵמוּן נפגשם, בּחיוּבים אשר רכשנוּ, וּמפּני משוּגוֹתיהם אַל נפחד. המוֹץ יסוֹער והבּר יִזָרַע. אנוּ, בּבוֹאנוּ, היינוּ מוּכרחים להתחיל הכּל כּמעט מבּראשית. חוּטי היצירה של החלוּצים הראשוֹנים ניתקוּ, ולנוּ לא היה בּמה להיאָחז. אוּלם החדשים, מקוים אנוּ, ימשיכוּ יחד אִתנוּ את הארג. הם יתאַזרחוּ אתנוּ, וּבקרוֹב יעזרוּ לנוּ לפגוֹש את אלוּ אשר יבוֹאוּ אחריהם.

ודאי, תמיד יהיוּ הבדלים וגם ניכּרים, וּפעמים גם מַכאיבים, בּין האזרח וּבין הבּא מחדש. אבל ארץ אשר עתידה בּנוּי על קיבּוּץ גלוּיוֹת מַתמיד, צריכה לדעת לקבּל את הגוֹרל, וּלהשֹכּיל לאיחוּד וּמיזוּג יסוֹדוֹת ישוּבה.

האם הפּוֹעל נוֹשא את נפשוֹ להיוֹת בּארץ חלק, רוֹב, מעמד? הלא אדיר חפצוֹ וּמגַמת-פּניו להיוֹת העם, העם העברי החי על עבוֹדה. ודרכּוֹ דרך שלשלת-הקבּלה הבּלתי-פּוֹסקת שבּעליה עם כּל צפוּנוֹתיה. תכין איפוֹא התאַחדוּתנוּ את האפשרוּת של איחוּד כּל תנוּעת החלוּץ המקיצה בּעוֹלם, ותכין את הכּלים, כּלי-קיבּוּל וכלי-עבוֹדה, לפעוּלה שלמה וּטהוֹרה של עליית-העבוֹדה המקוּוה.

– – – – - -

רצוֹן האיחוּד עוֹד מרחיק וּמוֹסיף לכוון. צפוּנה עמוֹ התקוה לרכּז סביב לפּוֹעל המאוּחד בּארץ את פּזוּרי הכּוֹחוֹת השוֹנים בּגוֹלה, הנאמנים לעבוֹדה ולשאיפוֹתיה בּארץ, וּבכוֹחם להגבּיר יחד יכוֹלת, עוֹז, השפּעה והכרעה לשאיפוֹת העוֹבד בּציוֹנוּת המתגשמת. העוֹבד בּארץ בּמלחמתוֹ בּעד הגשמת הציוֹנוּת הסוֹציאלית לא ישָאר בּוֹדד בּעמוֹ. הוּא יֶצא אל אֶחָיו, מבּלי מחיצוֹת וּמתַווכים, לא כּבן מפלגה, כּ“צד”, כּי אם כּעוּבדה חיה, כּחטיבה חברתית טבעית מיוּחדה, יִיצוֹר לוֹ את עמדתוֹ בּציוֹנוּת וּבעם, יבקש וימצא את בּני-בּריתוֹ.

מי הם בּני-בּריתוֹ?

כּל החוּגים אשר בּתוֹכם מפַכּים מעינוֹת החלוּציוּת ועליית-העבוֹדה, הם בּני-בּריתוֹ הטבעיים. לכל אלה אשר מהם תקוַת-עליה, צריכים להיוֹת ויהיוּ, שאלוֹת החיים בּארץ, סדרי החיים ויחסי-החברה, חיי העבוֹדה, הכּלכּלה והתרבּוּת, ענין-חיים שלהם. והחוּגים האלה צריכים להיוֹת נאמנים בּברית העבוֹדה בּארץ. אליהם צריך לפנוֹת הפּוֹעל המאוּחד, לפרוֹשׂ וּלגוֹלל לפניהם את שאיפוֹתיו וּמשאלוֹתיו, וּבהם מצוֹא ימצא את הסעד בּעבוֹדתוֹ, את עזרת-ההגנה בּמלחמתוֹ. מן החוּגים המסוּדרים יתחיל, “פּוֹעלי-ציוֹן” השוֹנים לארצוֹתיהם, והמאוּחדים בּברית עוֹלמית אחת לעבוֹדת ארץ-ישֹראל, “צעירי-ציוֹן” אשר בּפוֹלין ורוּסיה, ההסתדרוּיוֹת הציוֹניוֹת-הסוֹציאליוֹת אשר בּמערב אירוֹפּה. כּל החוּגים האלה, המתלבּטים זה מכּבר בּחוּג שאלוֹת העבוֹדה בּארץ, צריכים להיוֹת הראשוֹנים בּבּרית הציוֹנית-הסוֹציאלית, **הבּנוּיה על יסוֹד שאיפוֹתיו וּפעוּלתוֹ של הפּוֹעל הארץ-ישֹראלי. ** בּרית זוֹ עתידוֹת גדוֹלוֹת צפוּנוֹת לה. היא תילָחם את מלחמת העבוֹדה בּתוֹך הציוֹנוּת העוֹלמית, היא תבנה את המוֹסדוֹת והמפעלים אשר יגבּירוּ את כּוֹח הפּוֹעל בּארץ. את הבּמה החפשית אשר ממנה ידבּר; תעזוֹר לפּוֹעל להיוֹת חוּג חברתי חזק, בּלתי-תלוּי, בּלתי-כּפוּף, הוֹלך בּדרכּוֹ מבּלי להרכּין ראש. המחנה המאוּחד הזה ימצא את הדרך, דרכּוֹ שלוֹ, דרך-העבוֹדה, בּהגשמה המתמידה של הציוֹנוּת: בּירוּר הדרכים וריכּוּז האֶנרגיה לשינוּיים עיקריים בּחיים, העמדת האדם העוֹבד בּמרכּז הפּעוּלה בּארץ, גילוּי האוֹפי המשחרר והתרבּוּתי של התנוּעה הלאוּמית, מלחמה בּשלטוֹן התגרנוּת והספסרוּת, בּשֹרָרת האוֹליגַרכיה והקַריֶריזם – עד רדתם.

והבּרית הציוֹנית-הסוֹציאלית, בּהיוָצרה וּבהתבּצרה, תשמש אוּלי נקוּדת-מוֹצא לסידוּר וּלחינוּך חדש להמוֹני עמנוּ בּאשר הם. אפשר כּי בּכוֹח עבוֹדתה, בּכוֹח החלוּציוּת והעליה, יעלה לפרוֹץ את המחיצוֹת, אשר הפרידוּ וּמפרידוֹת עד היוֹם הזה, בּינינוּ וּביניהם. אוּלי לא רחוֹק היוֹם, אשר תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדית בּעוֹלם, הקרוּעה מעל הגאוּלה הלאוּמית, המחוּנכת כּסדר בּמשך עשֹרוֹת שנים להתנכּרוּת לעמה ולעתידה, לעם-הארצוּת וּלפּסיביוּת לאוּמית, להתכּחשוּת לעצמה ולצרכיה, תשתחרר סוֹף סוֹף מעוֹל המסוֹרת החלוּדה, תתנער מאבק-הזרוּת החוֹנט אוֹתה, וקוֹל החלוּציוּת העברית והעבוֹדה בּארץ יגיע אליה, ועשֹה בּה את ההפיכה. העם הוֹלך וקרֵב אל הציוֹנוּת. וחוֹבת החינוּך הנאמן, הציוֹני-הסוֹציאלי, לעם, החינוּך התרבּוּתי, אשר יכשירוֹ להשתתפוּת חיוּבית וּפעוּלה בּגוֹרל הארץ וּביצירת עתידוֹ, רבּה ואחראית. היא אינה יכוֹלה יוֹתר להיזָנח אוֹ להידָחוֹת.

בּשלוֹשה דברים יֵצא הפּוֹעל העברי אל אחיו בּני-בּריתוֹ בּגוֹלה: בּציוֹנוּת-הסוֹציאַלית, בּפּעוּלה החלוּצית, בּלשוֹן העברית.

הציוֹנוּת-הסוֹציאלית של הפּוֹעל בּארץ איננה מחרוֹזת של אמרוֹת תוֹרניוֹת, התלוּשוֹת מן החיים וּמשמשוֹת חוֹמר לפוּלמוּס וּלחַקרנוּת. השֹגוֹתיו, משאלוֹתיו החברתיוֹת הן מוּחשיוֹת. והן צמחוּ לוֹ אתוֹ יחד, בּעבוֹדתוֹ וּבחייו. ודרכי ההגשמה הוֹלכוֹת וּמתבּררוֹת עם מהלך פּעוּלתוֹ. כּל זה לא נתוּן, לא חנוּט, כּל זה חי חיים אוֹרגניים, טבעיים. וכל זה עוֹמד עדיין בּראשית גידוּלוֹ. ואת מוּשֹגיו אלה, ילדי-רוּחוֹ, מלאי חיים ורצוֹן וּקשרים בּחייו קשר אוֹרגני, יביא אל בּני-בּריתוֹ, ויבנה את המרכּז הרוּחני לפעוּלה וּלמחשבה ציוֹנית-סוֹציאלית, אשר לא תסתגל, לא תרכּין את ראשה לפני הרוּחוֹת המנשבוֹת בּגוֹלה, כּי אם תינק מאדמת-מַטעה, ותאציל מרוּחה על חוּגי העליה העתידה.

אוּלם לא רק “תוֹרה” ציוֹנית-סוֹציאלית יביא אתוֹ, הצמוּקה בּפסקי הלכוֹת וּ“דרישוֹת” חברתיוֹת, כּי את הרצוֹן החלוּצי, חוֹבת היצירה האישית של ציוֹנוּת-העבוֹדה יגלה ויעוֹרר, את תכני הנפש והמחשבה של הרבוֹלוּציה הלאוּמית, את חוּשי ההתנדבוּת לעם, את אָפקי היצירה הסוֹציאלית העברית בּכוֹח כּל אחד מאתנוּ. בּשֹפת נאמנים, בּשֹפת הרצוֹן ומַעבּדי-חיים יגלה הפּוֹעל הארץ-ישֹראלי לפני הדוֹר העברי הצעיר את מרכּז הנפש של ההיסטוֹריה העברית החדשה.

וּבלשוֹן העברית יבוֹא אליו. מבּלי פּקפּוּקים וּויכּוּחים, כּי אם כּעוּבדת חיים, רעננה וּפוֹריה, הכּוֹבשת לבבוֹת וזוֹרעת כּבוֹד ואמוּנה. הפּוֹעל העברי יביא להמוֹנים העברים את בּשֹוֹרת תחיית השֹפה העברית כּשֹפת החיים והדיבּוּר לעוֹבד בּארץ, ובעצם מהוּתוֹ, בּעצם העבוֹדה אשר הוּא משקיע בּתחייתה ויצירת תרבּוּתה, בּעצם השלימוּת הבּלתי-מתפּשרת והקנאוּת היוֹצרת יפרוֹץ גדרוֹת ויהרוֹס אמוּנוֹת תפלוֹת וישֹים קץ למטבּעוֹת-הבּערוּת העוֹברוֹת לסוֹחר. בּאוֹר חדש, בּאוֹר חייו הוּא, בּשפעת האהבה והרצוֹן וההתמכּרוּת אשר בּחייו יאיר הוּא לפני המוֹני-העם את פּלא הטבע הקם לעינינוּ: תחיית הלשוֹן העברית. בּין בּוֹני הלשוֹן והתרבּוּת העברית, גאוֹני היצירה הספרוּתית, תבוֹא גם הגאוֹניוּת החברתית המקוּבּצת של העוֹבד העברי בּארץ.

אלה הם אפקיה של אחדוּת-העבוֹדה.

ג . מהוּת האיחוּד

כּיצד יבָּנה האיחוּד הסידוּרי של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל?

על יסוֹד האחדוּת שבּחיים, וקוֹדם כּל, לא על יסוֹד של סעיפי-אמוּנוֹת והלכוֹת-דעוֹת. אַל נא נשאל ל“אני מאמין”, ל“הכּרה” מוּשבּעת וּמשבּיעה. האוּמנם אין עבוֹדה ציוֹנית טוֹבה יכוֹלה להיעשֹוֹת בּטרם נחתם שטר-שיטה של לאוּמיוּת ויהדוּת על פּי נוּסח פּלוֹני אוֹ אַלמוֹני, האוּמנם אין הפּוֹעל חי ושוֹאף ולוֹחם את מלחמתוֹ וּמהווה את מהוּתוֹ, עד שלא התחייב על הלכוֹת פּסוּקוּת בּשאלוֹת החוֹמר והרוּח, גוֹרמי ההיסטוֹריה וחוּקוֹת ההתפּתחוּת? לא הגיעה השעה לפַשט את העקמוּמיוֹת מהיצירה החברתית, לשחררה מהעמקנוּת החַקרנית, ולבנוֹתה על פּשטוּת, על אחדוּת החיים והשאיפה, הרצוֹן והפּעוּלה? עתיקים הדברים וּפשוּטים. אוּלם בּנוּ עוֹד דבקוּ המוּשֹגים המבישים על ההסתדרוּיוֹת וגוּפים ציבּוּריים, כּעל בּריוֹת חריפוֹת וּמתפּתלוֹת, מתוַכּחוֹת וּמתנַצחוֹת – נחלת חיי-התחוּם, המשך מסוֹרת הפּלפּוּל התוֹרני (השטחי והריק בּעצם), – דבקוּ כּברקנים ואינם רוֹצים לפַנוֹת את מקוֹמם. ולא כּכה הבינוּ יוֹצרי הציוֹנוּת והסוֹציאליוּת את תעוּדתם. בּמשפּטים פּשוּטים יבשים וֹּ“מיכניים” בּנוּ האַדריכלים-הגאוֹנים בּניני-עד לרצוֹן-האדם ולפעוּלתוֹ. ה“עמקנים” חיפּשֹוּ שם את הנשמה ולא מצאוּה. הפּרוֹגרמה הבּזילאית אינה אוֹצרת כּל הכרזה פַּטֶטִית וכל דעה “עמוּקה” על היהדוּת והלאוּמיוּת, וכמה דברים יוֹתר עמוּקים, יוֹתר רַגָשים היוּ יכוֹלים להיכּתב על ידי הציוֹנים הרוּחניים נוֹשֹאי התרבּוּת ההיסטוֹרית, אנשי “דרך-החיים”. ואוּלם פּרוֹגרמה פּרוֹזאית וּמיכנית זוֹ היא שהפנתה את העם אל דרך-החיים בּלי מרכאוֹת, ואף אנשי “דרך-החיים” מצאוּ להם בּה את מקוֹמם. “שוה לכל נפש” – בּזוּ לה וּביקרוּה אנשי המחשבה האצילית. גוּף עכוּר חסר-נשמה, ואוּלם בּנין זה ה“בּלתי-מקוֹרי” הוּא שהגבּיר את התנוּעה הגדוֹלה ליציקת “הנשמה העברית”. וּגאוֹן תנוּעת-הפּוֹעלים, בּבוֹאוֹ לאַגד את פּוֹעלי העוֹלם, לא דאג לשֵמוֹת ולתוֹרוֹת ולא שאף לחייב על דעוֹת, שהוּא חשב אוֹתן ליחידוֹת-אמיתיוֹת; הוּא הסתפּק בּיצירת אחדוּת פּשוּטה וּמַקיפה, כּוֹללת וחיוּנית, אחדוּת הפּעוּלה המשוּתפת, המביאה לידי חליפת רעיוֹנוֹת וּ“מתירה בּגבוּלה כּל מיני דעוֹת”⁷, וכל זה מתוֹך אמוּנה וּבטחוֹן, כּי “ההתפּתחוּת השֹכלית של מעמד העוֹבד, אשר תבוֹא כּתוֹצאה הכרחית מתוֹך פּעוּלה משוּתפת וּמשֹא-ומתן הדדי”, תביא ודאי לתכלית הנִרצָה.

הנסיוֹנוֹת השוֹנים בּדוֹרוֹתינוּ להרכּיב לתנוּעוֹת חברתיוֹת חוֹבת-אמיתוֹת, הלכוֹת-דעוֹת דתיוֹת, פּילוֹסוֹפיוֹת אוֹ מוּסריוֹת – האין סוֹף כּוּלם יצירת רוּטינה חדשה, חַקרנוּת מפוּלפּלת, שעבּוּד המוֹחוֹת ואִבּוּן ההרגשוֹת, חרֵדוֹת וגַלָחוֹת מוֹדרנית? מה רב הוּא הכּוֹח המברך, המשחרר של גילוּי חוּקוֹת חיים וטבע; מהוּ ערכּם של הדַרויניזם אוֹ המַרכּסיזם, כּקוֹמפַּסים בּמחשבת האדם, לא רק לגאוֹן המגלה אוֹתם וּמאיר בּעזרתם מַחשכּי-עוֹלם, כּי אם גם לבּינוֹני המשֹיג אוֹתם בּעזרת עבוֹדת מחשבה עצמית? אוּלם חוּקוֹת אלוּ, כּשהן מתקבּלוֹת כּסעיפי-אמוּנה, כּשהן נעשֹוֹת דיבּרוֹת שגוּרוֹת וּקבוּעוֹת שאין להרהר אחריהן, האינן מאַבּדוֹת את כּל תכנן המשחרר ונעשֹוֹת גם הן לעבוֹדת-אלילים, בּת-הזמן, למקוֹר קנאוּת מַהבּילה, עיכּוּב ושעבּוּד? ותוֹרוֹת שבּלב הנוֹבעוֹת ממקוֹר חיי-נפש דרוּכים, התחדשוּת וחתירה בּלי הרף וּמרגוֹע – האם לא היוּ לעינינוּ לדפוּסים מוּכנים לחיים מיוּשנים וּמדוּשנים, למרַדפי-אמרים? אכן קל וחָלק המוֹרד מן החוּקה אל הדיבּרה. האגדה מספּרת על בּרכּת הצדיק אשר הפכה את חוֹל-הארץ לעפרוֹת-זהב; האין המציאוּת מספּרת על מאֵרת-השיגרה ההוֹפכת את זהב היצירה הגאוֹנית לאבק פּוֹרח, מסַמא-עינים?

האין כּל תנוּעת שחרוּר דוֹרשת חירוּת מחשבה והרגשה, מרחב לרשוּת היחיד, כּמזוֹן וּפרנסה לרצוֹן הפּעוּלה המשחררת?

חוֹששים לחוֹסר רעיוֹן מרכּזי, לחוֹסר נשמה בּתנוּעה. כּמה מוּזר הדבר לחפּשֹ נשמת תנוּעה חיה בּנקוּדה הנדסית שבּהגדרה. אם יתאַספוּ כּל בּעלי הכּרה והגדרה בעוֹלם, לא יעלה בּידם ליצוֹר אף “יתוּש” אחד, אף תא אחד, אף תא אחד, שאינוֹ נתוּן בּיכוֹלת הפנימית, בּכּוֹשר הרצוֹני, בּחיוּת שבּהוָיה. למה תרחיקוּ לחפשֹ את נשמת-התנוּעה בּסעיפי פרוֹגרמה שבּכתב, והיא קרוֹבה לנוּ לכּוּלנוּ בּהתאחדוּת “שבּעל-פה”, בּהתאחדוּת כּהוָיתה, ה“משכּימה בּבּוֹקר והוֹלכת לעבוֹד”. חיינוּ יוֹנקים מרעיוֹנוֹת, נוֹשֹאים בּקרבּם רעיוֹנוֹת ודעוֹת, ואוּלם אין החיים מתחייבים על רעיוֹנוֹת, כּוֹחם הפנימי הוּא הפוֹרה, הבּוֹרא. יהיו נא החיים שוֹפעים, וּמתוֹכם, מתוֹך חיי-הפעוּלה, תצהיר הנשמה, שכינת החיים הכּמוּסה, הפּוֹעלת בנוּ.

אין האיחוּד אוֹמר לעשֹוֹתנוּ, את כּוּלנוּ, כּיתה, כּנסיה דתית אוֹ סוֹציוֹלוֹגית. אבל הוּא גם אינוֹ שואף להיוֹת מפלגה. במרכּזה של מפלגה בּזמננוּ עוֹמדת השאיפה לשלטוֹן מדיני, שינוּי החיים בּכוֹח תפיסת השלטוֹן, וּלפיכך, ריכּוּז הפעוּלה החברתית בּתעמוּלה, בּחירוֹת, ההנהלה וּ“פוֹליטיקה”. וגם כּשהמפלגה עוֹשה עבוֹדה אחרת, רוֹאה היא את עבוֹדתה כאמצעי לשלטון מדיני, וּמתוֹך אמוּנה זוֹ בּכּוֹח המריע של הפעוּלה המדינית, בּאה ההפלגה בּערך ה“נצחוֹנוֹת” המדיניים, בּצבאיוּת המיכנית-המפלגתית, המעבירה את מרכּז הפעוּלה והיצירה מרחוֹב-החיים, מגלוּי כּוֹחוֹ ואחריוּתוֹ של כּל אחד, אל ה“מרכּז”, אל המנהיג, הנוֹאם, אל הרזולוציה ובית-המחוֹקקים. בתנוּעת העבוֹדה בּארץ, בּבנין העם, אין הפעוּלה “המדינית” עם כּל חשיבוּתה הרַבּה בּימינוּ, יסוֹד התנוּעה, שאיפת התנוּעה: יצירת החיים, וּבכל היקפם, לכל צדדיהם. יצירה זוֹ בּנוּיה על העבוֹדה עצמה, פוֹריוּתה וּתנאיה, על סידוּר חיי העוֹבד יוֹם יוֹם, על חלוֹציוּת מַתמידה, על אַקטיביוּת אישית בּלתי-פוֹסקת, גילוּי כּוֹחוֹתיו של כּל אחד ויצירת תנאים רצוּיים לגילוּי כּוֹחוֹת העוֹבדים – זהוּ העיקר בּמצבנוּ. כיבּוּש החיים ועשֹיתם יוֹם יוֹם – זוֹהי הפעוּלה, אשר הסידוּר החברתי צריך לאַרגנה וּלסייע לה.

גינה זוֹ לפני בּית-הפּוֹעלים בּפתח-תקוה⁸ אשר בּאה בּמקוֹם קוֹצי-הבּר והחלאה לפנים, מספרת לנוּ על השינוּיים שבּאוּ בּחיי הפּוֹעל, בּתנוּעת-העבוֹדה, יוֹתר מאשר כּל סיפוּרי פרשת הבּחירוֹת לועד הפּוֹעלים בּמשך שנים.

אין החיים שלנוּ מוֹציאים את המדיניוּת, ואף את ליקוּייה, אין עבוֹדתנוּ יכוֹלה להיוֹת פטוּרה הימנה, אוּלם אין המדינייוּת שבּעבוֹדתנוּ רשאית למַעֵט את דמוּתה של הפעוּלה הכּלכּלית, התרבּוּתית והחברתית-הפנימית, היוֹנקוֹת כּּלן ממקוֹר אחד וחוֹזרוֹת וּמשפיעוֹת אחת על רעוּתה, וּמכּוּלן יחד מעטרפת היצירה החברתית השלמה.

לא מפלגה תיבָּנה על ידי האיחוּד, כּי אם קהילה תסוּדר, קהילת-העוֹבדים בּארץ. לפעוּלה מַקיפה לסיפוּק צרכיה, לבנין עתידה, עתיד-העם. זהוּ בּנין-הכּלל, המַקיף את כּל העוֹבדים בּאשר הם עוֹבדים וּמשאיר את רשוּת-הרבּים שלנוּ מפוּלשת לרוּחוֹת-מחשבה, פתוּחה לגשמי-בּרכה מַפרים.

שאיפתה של קהילת-העוֹבדים בּארץ, “כּכּתוּב” ⁹: “לצוּר את חיי העם העברי בּארץ-ישֹראל כּקהֶלֶת עוֹבדים בּני-חוֹרין. ושוי-זכוּיוֹת, החיה על יגיעה, שַליטה בּרכוּשה ומסדרת את עבוֹדתה, כּלכּלתה ותרבּוּתה בּרשוּתה”. יסוֹדוֹתיה: הלאָמת-הקרקע, הוֹן לאוּמי ליצירת המשק וּלמִלוֶה לעוֹבדים; עליה עממית, קבוּצוֹת-עוֹבדים חפשיוֹת המנהלוֹת את עבוֹדתן בּרשוּתן, תנוּעה חלוּצית המפלסה בּחייה דרכים לעם, תחיית השֹפה העברית והַנחָלתה לעם, תרבּוּת עממית מַקיפה.

וּכתוֹרה בּלב, אשר אינה ניתנת ואינה צריכה להיוֹת מוּגדרת בּסעיפים, בּכּלוּלה בּרעיוֹן האיחוּד האמוּנה בּכוֹח העבוֹדה וּבתכָניה הגלוּיים והגנוּזים, בּכלל-העוֹבדים וּבעליה העתידה, כּי לא יכַזבוּ; ואף התקוה לעבוֹדה חברתית פוֹריה בּתוֹך תנוּעת-העבוֹדה על יסוֹד חירוּת-המחשבה, אֵמוּן חברים וּכבוֹד-אדם.

– – – – - -

ההתאַחדוּת מצטרפת מאגוּדוֹת-עבוֹדה, המאַגדוֹת את חבריהן לחיים פעילים לפי משלח-ידם וּתנאי-עבוֹדתם, על יסוֹד הפעוּלה האישית והשיתוּף החברתי. הסתדרוּתנוּ החקלאית, הצריכה לאַחד מעתה את כּל גלילוֹת הארץ, תמשיך את קיוּמה, משוּחררת מכּל אפוֹטרוֹפסוּת מפלגתית, עוֹבדת את כּל העבוֹדה הישוּבית-החקלאית העוֹמדת לפניה בּאין מפריע, מסדרת את העזרה ההדדית ואת ההספקה

המשוּתפת של חבריה, מטפלת בהדרכה וחינוּך-עבוֹדה, בּיצירת משקי-קבוּצוֹת, מתכּוֹננת לעבוֹדת ההתאַחזוּת הצפוּיה, ממלאה את העבוֹדה התרבּוּתית הפנימית ודוֹאגת לחינוּך ילדי העוֹבדים.

בּצדה של ההסתדרוּת החקלאית צריכה להיבּנוֹת ההסתדרוּת המַקיפה את פּוֹעלי העיר. משפל המדרגה החברתית צריכים פּוֹעלי העיר לצאת לחיים של יצירה כּלכּלית, של השֹכּלה חברתית, של פעוּלה חלוּצה. לא להתנגחוּת עם בּעלי-בּתים בּשכוּנוֹת יפוֹ וירוּשלים קוראים להם החיים כּי אם להעברת מרכּז הפעוֹלה אל יצירה כּלכּלית משוּתפת בּריאה ופוֹריה. הנסיוֹנוֹת הרציניים הראשונים של תוֹצרת משוּתפת בּריאה יאירוּ את חיי הפּוֹעל העירוֹני, אם בּן הישוּב הישן ואם החדש והעוֹלה מרחוֹק, ויַתווּ דרך ליצירה חדשה, לחיי קוֹממיוּת רבּי תוֹכן ועלילה.

גם כּיבּוּש העבוֹדוֹת הממשלתיוֹת קוֹרא לנוּ. הכנסת העבוֹדה העברית לרכּבוֹת ולמסילוֹת, לחשמל וּלטלגרף, יצירת תנאים אנוֹשיים מהוּגנים לעוֹבדים האלה וּפעוּלה תרבּוּתית-סידוּרית בּתוֹך העבוֹדה הזאת תדרוֹשנה את הסתדרוּתה ועוֹבדיה, ורב יהי ערכּה.

וגם אנשי האוּמנוּיוֹת החפשיוֹת, וּבעיקר המוֹרים העממיים והגננות, ודוֹר התלמידים הצעיר, בּמידה שהוּא מתכּוֹנן לא לרַדף “תכלית” וקַריֶרה כּי אם חיי עבוֹדה והתנדבוּת עממית, כּוּלם קרוּאים לסַדר יחד אתנוּ את חייהם. שאיפת-ההשתלמוּת, קשירת קשרים עם העבוֹדה והעוֹבדים, כּניסה לעבוֹדה תיקוּן החיים, הרמתם ושיפוּרם, חיפוּשֹ דרכים והתכּוֹננוּת לעתיד – את כּל אלה הם צריכים למצוֹא בּסביבתם בּתוֹך הסתדרוּיוֹתיהם.

והסתדרוּיוֹת אלה, המאוּחדוֹת כּוּלן בּרצוֹן אחד, בּרצוֹן יצירת חברת-העבוֹדה החפשית בּארץ, יתאחדוּ ל“אחדוּת העבוֹדה”, לתנוּעת עבוֹדה אחת, כּוֹללת, שלמה ומסוּדרת. כל אגוּדה, קבוּצה והסתדרוּת, חיה את חייה, חפשית ורבּת-היקף בּחוּג פעוּלתה, וּמרכּז מאַחד אוֹתן ועוֹשֹה את העבוֹדה הכּללית, המשוּתפת לכוּלן, ממלא את שליחוּת הציבּוּר המדינית בּמוֹסדוֹת הישוּב בּארץ וּבמוֹסדוֹת העוֹלמיים של העם העברי, בתנוּעת-הפּוֹעלים העברית וּבתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית. מרַכּז סביבוֹ את כּל כּוֹחוֹת הגוֹלה הנאמנים בּבּרית הציוֹנוּת-הסוֹציאלית, מתקשר וּמסייע לתנוּת-החלוּץ, מביא לגוֹלה ידיעוֹת נכוֹנוֹת על חיי העבוֹדה בּארץ, צרכיה וּשאיפוֹתיה, עוֹבד את העבוֹדה התרבּוּתית-העממית, מוֹציא ספרוּת ועתוֹנוּת לעוֹבדים ויוֹצר את המוֹסדוֹת הכּללים – כּספיים, תרבּוּתיים וּמדיניים – לתנוּעת העבוֹדה.

– – – – - -

זוֹהי ההצעה, כּפי שעלה בּידי לנסחה וּלבארה. מוּבן מאליו, שאין כּוָנתי להטיל את בּיאוּרי על מי שהוּא, לאוֹתה ההצעה עצמה יכוֹלים להגיע גם בּדרכי-מחשבה אחרות המבין יבין, כּי אין כּכלל לראוֹת בּדרים כּעין אלה וּבראשי-פרקים אחרים דוֹמים להם את מיצוּי התוֹכן האמיתי של תנוּעה חיה מתחילה. חוֹמר התנאים אשר דרכּם צריך רעיוֹן האחדוּת לפלס את דרכּוֹ לא נעלם מאִתנוּ. הרבּה משֹטיניםוצירוּפי-חבּלה עוֹמדים לבַלע את הטהוֹרוֹת שבּכּוָנוֹת. מנַדים, מיַדי-אבנים, מעַפרי-עפר, לא יחסרוּ, ואף פצעי אוֹהבים. אוּלם לא אלה יכניעוּ רוּחנוּ. תוֹכן חייה של “אחדוּת העבוֹדה” תלוּי לא בּמַציעים, כּי אם בּעצם מהוּת החיים של כּלל העוֹבדים בּארץ. לגוֹרלוֹ נמסר מהיוֹם גוֹרל האיחוּד. הוּא אשר יבנה את בּית-העבוֹדה יוֹם-יוֹם, והוּא אשר ימלא תוֹכן חייו.

נַאמינה נא בּחיוּתוֹ, בּשליחוּתוֹ, להגבּירוֹ.

יסוּד-המעלה.

---

הצעת האיחוד

מאת

ברל כצנלסון

א

תנוּעת-העבוֹדה בּארץ-ישֹראל היא ענף תנוּעת העבוֹדה הסוֹציאלית בּעוֹלם, השוֹאפת לגוֹל את האדם גאוּלה שלמה מעָקַת המשטר הקיים, המַשליט את ההוֹן הפרטי על חיי הלאוֹם, על יצירתוֹ הכּלכּלית והתרבּוּתית, על יחסי עצים וארצוֹת. המשטר השֹוֹרר, הקוֹבע את אוֹצרוֹת הטבע, עמל הדוֹרוֹת וּפרי רוּח האדם, המדעים והאמנוּת לקנין-יחידים, הוּא שעוֹשֹה את הכּלכּלה הלאוּמית חוֹמר לספסרוּת אדוֹני הרכוּש והתחָרוּתם, רוֹדה בּעמים, חוֹמס ארצוֹת וקוֹרא למלחמוֹת, מחַייב הוָית מחנוֹת עוֹבדים “עוֹדפים” חסרי-כל וּמחנוֹת שַליטים ושַמשיהם עתירי-כּל, מקפח את שֹכר העוֹבד, בּריאוּתוֹ, מזוֹנוֹתיו, חינוּכוֹ, משפחתוֹ, כּוֹח יצירתוֹ לחַייו, עוֹשק את הילד ואת הדורות העתידים.

מגַמתה: לכוֹנן את קיוּם החברה האנוֹשית כּמשפחת אוּמוֹת בּנוֹת-חוֹרין, שווֹת-זכוּיוֹת, על אָשיוֹת:

העבוֹדה הכּללית של כּל אישיה;

העברת אוֹצרוֹת הטבע והרכוּש, אשר נצבּר מדוֹרי-דוֹרוֹת, מרשוּת הפרט לרשוּת הכּלל;

סידוֹר כּל עיניני העבוֹדה והרכוּש על ידי החברה העוֹבדת.

תנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישֹראל היא ענף התנוּעה הציוֹנית בּעם העברי השוֹאפת לגאוּלת עם ישֹראל מן הגלוּת.

מַשְֹאָתָה: תקוּמת עם ישֹראל, השָב לארצוֹ בּהמוֹניו, מתאַחז על אדמתוֹ, יוֹצר את יִשוּבה ועבוֹדתה, והוֹיֶה לעם חפשי, השליט בּארצוֹ, מדבּר בּלשוֹנוֹ העברית, מסדר את חייו בּרשוּתוֹ, ויוֹצר וּמפתח את קניניו החמריים והרוּחניים.

ב

בּציוֹנוּת המתגשמת שוֹאפת תנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישֹראל, בּכוֹח עליה עממית רחבה וּמסוּדרת:

לצוּר את חיי העם העברי בּארץ-ישֹראל כִּקְהֶלֶת עוֹבדים בּני-חוֹרין וּשווי-זכוּיוֹת, החיה על יגיעה, שליטה בּרכוּשה וּמסדרת את עבוֹדתה, כּלכּלתה ותרבּוּתה בּרשוּתה.

הגשמת המטרה מחַייבת:

העברת אדמת ארץ-ישֹראל, מימיה ואוֹצרוֹתיה הטבעיים לרשוּת עם ישֹראל לאחוּזת עוֹלם של העם כּוּלוֹ.

יצירת הוֹן לאוּמי:

להכשרת האדמה והקמת נכסי-בּרזל של הלאוֹם (מסילוֹת, נמלים, יערוֹת, אניוֹת, מכוֹני-מים, מאוֹר חשמל); לקרדיט לאוּמי המוּקדש לבנין העבוֹדה הלאוּמית, החקלאוּת והתעשֹיה, בּעזרת קהילוֹת-עוֹבדים חפשיוֹת.

עליית חלוּצים לארץ, לחיוֹת בּה חיי עבוֹדה, לפלס את הדרך ולברוא את התנאים לעליה עממית כגוֹלה, וּלהשתתף בּיצירת מַעמד עוֹבד, רב-אוֹנים, אשר יבנה את קהלת-העבוֹדה העתידה.

הנחלת הלשוֹן העברית ואוֹצרוֹת התרבּוּת לכל העם, ושיתוּף קהל העוֹבדים בּחיי התרבּוּת ויצירתה.

ג

“אחדוּת העבוֹדה” מַקיפה את כּל הפּוֹעלים והעוֹבדים בּארץ, וּכמוֹ כן בּעלי אוּמנוּיוֹת חפשיוֹת, החיים על יגיעם, מבּלי לקפח עבוֹדת זוּלתם, - וּמנהלת את עבוֹדתה כּוּלה בּרשוּת עצמה.

“האחדוּת” מוּרכּבת מהסתדרוּיוֹת מקצוֹעיוֹת אוֹטוֹנוֹמיוֹת המאַדוֹת אל החברים לפי משלח-ידם.

“אחדות העבוֹדה” מאַגדת את מעמד-העוֹבדים לפעוּלה כּלכּלית, תרבּוּתית וּמדינית; עוֹסקת בּהמצאת עבוֹדה וּבסידוּרה, בּהספקה קוֹאוֹפרטיבית, בּחינוּך העבוֹדה וּבהשֹכלה כּללית וּמקצוֹעית, גוֹננת על כּבוֹד העוֹבד ועניניו, דוֹאגת להשבּחת תנאי העבוֹדה וקִדמתה, לוֹחמת את מלחמת שחרוּרה ושוֹקדת על הגבּרת כּוֹח היצירה של מעמד העוֹבדים.

“אחדות העבוֹדה” בּאה לעזרה לתנוּעת “החלוּץ” בּחוּץ-לארץ בּהמצאת אינפוֹרמציה והדרכה, למען התאים את פעוּלתה לעניני העבוֹדה בּארץ, מסַייעת לאַחד את כּל ההסתדרוּיוֹת הארציוֹת של “החלוּץ” לאגוּדה אחת על יסוּד עזרת-חברים, משמעת-חברים וּמוֹסדוֹת עבוֹדה משוּתפים, וּלגשרה קשר מעשֹי וסידוּרי את תנוּעת העבוֹדה בּארץ-ישֹראל.

ד

“אחדוּת העבוֹדה” משתתפת, בּתוֹר גוּף ארצי אוֹטוֹנוֹמי:

בהסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית;

באינטרנציונל הסוֹציאליסטי.

“אחדוּת העבוֹדה” רוֹאה צוֹרך וחוֹבה לעזוֹר לאיחוּד כּל ההסתדרוּיוֹת והמפלגוֹת אשר בּתנוּעת הפּוֹעלים העברים וּבתנוּעה הציונית בחוץ-לארץ, השוֹאפוֹת לחברת עבוֹדה בּארץ-ישֹראל, לברית לאוּמית, ציוֹנית-סוֹציאליסטית, אשר תעבוֹד שכם אחד בּמפעלים כּלכּליים, תרבּוּתיים וּמדיניים והגשמת מטרתן המשוּתפת. בשאיפה זוֹ משתתפת ההתאחדוּת בּתוֹר הסתדרוּת ארצית אוֹטוֹנוֹמית, בבּרית הפֶדֶרַטיבית העוֹלמית של הסתדרוּיוֹת “פּוֹעלי-ציוֹן”.

ה

מרכּז “האחדוּת” נבחר בועידה כּללית של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל.

משֹרד העבוֹדה של ההסתדרוּת החקלאית, בּהשתתפוּת חבר מרכּז האחדוּת, הנהו בּא-כּוֹח “אחדוּת העבוֹדה” בּכל פעוּלתה הישוּבית-החקלאית.

המוֹסדוֹת המרכּזיים של “אחדוּת העבוֹדה”, העוֹמדים ראשוֹנה על הפרק (מיעוטם קיימים כּיוֹם בּרשוּת הסתדרוּיוֹת יחידוֹת ודוֹרשים בּיצוּר, תיקוּן, הרחבה והעברה לרשוּת מחנה הפּוֹעלים כּוּלוֹ, ורוּבּם עוֹמדים להיוָצר):

1. תחנת-העוֹלים, בּית-האוֹכל וּמָלוֹן מסוּדר, לפגישת העוֹלים וּלקבּלתם בּראשית בּוֹאם, להכנסת חפציהם ושמירתם, למרגוֹע ראשוֹן מעמל הדרך.

2. לשכּת-עבוֹדה לחיפוּשֹ עבוֹדה, לאינפוֹרמַציה וקבּלת עבוֹדה בּארץ וּלקשרי מוֹדיעין בּחוּץ-לארץ.

3. קוּפת-חוֹלים.

4. המַשבּיר.

5. אגוּדת-המטבּחים. סידוּר כּל מטבּחי הפּוֹעלים בּקוֹאוֹפרציה אחת ובהנהלה מרכּזית, הדוֹאגת להטבת המזוֹנוֹת והבּישוּל, לנקיוֹן, לשיפוּר הסדרים, לסידוּר האָקוֹנוֹמיה והנהלת-החשבּוֹנוֹת, לתקנת תנאי העבוֹדה של המטבּח, להַנְוָיַת חדרי האוֹכל, חִיצוֹניוּתם ורְהִיטיהם.

6. בנק הפוֹעלים. אשר ימָצא בּידי ציבּוּר הפּוֹעלים, ויהיה המוֹסד הכּספי הראשי של מחנה העוֹבדים, אשר יסַייע להתפתחוּת העבוֹדה בּארץ.

7. מרכּז לעבוֹדה תרבּוּתית. להפצת השֹפה, להשֹכלה אנוֹשית, חברתית וּמקצוֹעית.

8. עתוֹנוּת חפשית המשוּתפת לכל קהל העוֹבדים.

9. הוֹצאת-ספרים לחינוּכוֹ וּלהשֹכּלתוֹ של העוֹבד.

---

תשובה לדברי חברים בועידת האיחוד (הועידה החקלאית)

מאת

ברל כצנלסון

מַרצה מאוּשר אני. בדברי כּמעט שלא נגעוּ, לא השתדלוּ לערער עליהם. חדשים אחדים רגשה הארץ על ענין האיחוּד, עיבּדנוּ תכנית מפוֹרטת. חשבנוּ שצירי הועידה ישקיעוּ את כּל כּוֹחם בּבירוּר התכנית לפרטיה – והנה לזה כּלל לא היוּ הלבבוֹת פּנוּיים.

אוּלם מרגיש אני את עצמי הפּעם לא כּמַרצה הבּא להגן על הנחוֹתיו, כּי אם כּעוֹמד לפני כּס המשפּט. יוֹתר נכוֹן, כּנידוֹן וּמוּקע לעמוּד הקלוֹן. פּה דיבּר חבר אחד שלדבריו אנוּ מקשיבים כּוּלנוּ, וחיכּינוּ לשמוֹע דברים אשר יבארוּ לנוּ, אשר יעזרוּ לנו, אשר יוֹציאוּ אוֹתנוּ מטעוּתנוּ, אם טוֹעים אנחנוּ. והנה בּא אוֹתוֹ החבר בּעל העבר הגדוֹל, בּעל המידוֹת הטוֹבוֹת, היכוֹל להפיץ אוֹר על כּל הענין ואוֹמר לנוּ כּי אנוּ טוֹחנים קמח טחוּן, ואוֹמר לנוּ כּי אנוּ זוֹרעים קנאה וּמַשֹטמה. דברים אלה היו פּסק-דין. אני, לפּחוֹת, ראיתי בּזה הוֹצאת גזר עלי, ולא על חטאַי היוֹם, כּי אם על כּל עבוֹדתי בּארץ-ישֹראל. אחרי זה אין לי לקווֹת לבירוּר עיוּני. אני בּעצמי שקוּע יוֹתר בּשאלה: אם אשמים אנחנוּ וּבמה?

היוּ ימים שלא הייתי בּעיניכם איש פּסוּל. איש מלחמה אני מנעוּרי. אני וחברי התנגדנוּ תמיד לשעבּוּד למלים, לצוּרוֹת-חיים חנוּטוֹת. ואזי, כשהמגינים על המצב הקיים היוּ מתנגדיכם – לא היינוּ בּעיניכם זוֹרעי ריב וּמַשֹטמה. והנה נהפּכנוּ כּוּלנוּ, עוֹבדי ההסתדרוּת, לוֹחמי אחדוּת-הפּוֹעלים כּל השנים, לאנשי-מדָנים. מדוּע? יען כּי אין אנוּ מסכּימים לכם? השקענוּ בּתנוּעת-האיחוּד את מירב שאיפוֹתינוּ ואת כּל כּוֹחוֹתינוּ. השתתפתי והייתי נוֹכח בּשוּרה של הרצאוֹת, אסיפוֹת ושֹיחוֹת לבירוּר הענין. ובכל מקוֹם היה רעיוֹן-האיחוּד למקים אח נגד אח.

אני רוֹצה להזכּיר דבר אחד. אנחנוּ רוֹדפי השֹררה וּמפיצי המדנים הזמַנוּ קוֹדם כּל את המפלגוֹת להיוָעץ.

אוֹמרים לנוּ, כּי אנוּ רוֹצים להקדים בּאיחוּדנוּ את החיים. כּי החיים צריכים לבוֹא וּלהוֹכיח. מאימתי התחילוּ אנשי “הפּוֹעל הצעיר” להשתמש בּטֶרמינים כּאלה. פּרַזה זוֹ היתה לפנים נחלת חוּג אחר לגמרי. אנשי “הפּוֹעל הצעיר” חשבוּ תמיד את עצמם לחלוּצים, ההוֹלכים לפני החיים. אבל אם לחיים אתם שוֹאלים, הרינוּ אוֹמרים: כּבר בּאוּ החיים והוֹכיחוּ! האנשים שעבדוּ בּהסתדרוּת כּבר נלאוּ, אין הם יכוֹלים לעבוֹד כּכה יוֹתר. 28 צירים בּלתי מפלגתיים, 19 צירים של “פּוֹעלי-ציוֹן” רוֹצים בּאיחוּד. וּבמה אנוּ עוֹסקים? לא בּשאלת האיחוּד, כּי אם בּזכוּת-הוֶטוֹ. הרצוֹן לאיחוּד זהוּ רצוֹן הציבּוּר, רצוֹן הרוֹב הגדוֹל – ואוּלי גם רצוֹנכם אתם בּעוֹמק לבּכם – והרצוֹן הזה רוֹצה לגבוֹר על זכוּת הוטוֹ. ולזה אתם קוֹראים אוֹנס וּכפיה.

על יסוֹד של אוֹנס אי אפשר לחיוֹת, ואי אפשר לבנוֹת שוּם חיים חברתיים בּריאים. וְהַאֲשָמָה בּאוֹנס היא האשמה כּבדה מאד. השאלה היא מי אוֹנס את מי: ציבּוּר הפּוֹעלים את “הפּוֹעל הצעיר” אוֹ להיפך.

אין שוּם רוֹב יכוֹל להטיל דעוֹת. אבל אין פּה כּלל ענין של דעוֹת. האם אנוּ גוֹזרים על חוֹפש-המחשבה? האם נפריע בּעד קבוּצה הבּאה וּמסתדרת על יסוֹד קשר פּנימי מיוּחד, על יסוֹד יחסי חיים וָנפש מיוּחדים? אבל אין אנוּ יכוֹלים להסכּים, כּי חיי-הציבּוּר של קהילת העוֹבדים ישָארוּ בּלתי-מסוּדרים, כּל זמן שאיזה מיעוּט לא ירצה בּסידוּרם.

אנוּ שוֹאלים, איפה הוּא הבּסיס המוּסרי להתבּדלוּת? אוֹמרים לנוּ, הבּסיס המוּסרי הוּא שאנחנוּ מאמינים בּכוֹחוֹת עצמנוּ. אני נזכּר בּ“בני משה” ¹ של אחד- העם. ההחליטוּ גם הם, מתוֹך אמוּנתם בּכוֹחוֹת עצמם, בּבחירוּתם העילָאית, כּי אין להם חלק בּהסתדרוּת הציוֹנית הכּללית? ועוֹד בּימים ההם וּביניהם היה מי שטען: האם מתאַחדים בּני-אדם רק משוּם שהם אנשים טוֹבים? אתה אדם הגוּן, הבה נתאַחד! הפּעוּלה המיוּחדה, אשר אין לאחרים חלק בּה, היכן היא?

אנוּ בּוֹחרים לנוּ חזית קשה מאד, חזית שבּה ניפּגש עם הרבּה עַם-הארצוֹת, עם הרבּה זרוּת, עם הרבּה הֶרגלי-חינוּך המתנגדים לנוּ ולעבוֹדתנוּ. ואנוּ רוֹאים בּזה את חוֹבתנוּ, חוֹבת כּוּלנוּ. אתם מוֹצאים לנחוּץ לפרוֹש מאִתנוּ. אני לא השתתפתי בּאסיפת “פּוֹעלי-ציוֹן” האחרוֹנה, אוֹתה האסיפה הפּתוּחה ששפּרינצק הצטער, על שֶלְ“הפּוֹעל הצעיר”, הסוֹגר את דלתוֹתיו, לא היה בּה כַּתָּב, בּכדי להוֹקיענה. אבל לבּי היה אִתם, עם אנשי “פּוֹעלי-ציוֹן”. בּשעה זוֹ מילאוּ הם את החוֹבה ההיסטוֹרית הגדוֹלה.

לא חשוּב, שֶפּה תישָמענה התחכּמוּיוֹת אוֹ ניצוּחים, כּי אם שֶפּה יעשֹה הדבר הנכוֹן: איחוּד כּוֹחוֹת העוֹבדים. ואתם, המבקרים אוֹתנוּ, יוֹדעים לאמוֹר לנוּ רק דבר אחד: איש לאוֹהליך ישֹראל! הזוֹהי המלה הדרוּשה לנוּ כּיוֹם?

אתם חוֹזים בּנוּ מראש את נקמתכם. אתם אוֹמרים לנוּ: “טוֹב, התאחדוּ, אם רצוֹנכם בּכך, אבל האיחוּד הלא לא יצליח, ואנחנוּ נבוֹא אחרי כן ונתבּעכם לאיחוּד חדש”. לשֹים את שאיפתנוּ ואַל, להפוֹך את האיחוּד לדבר של “צד”, של קנאה, ואחרי כן לתקוֹע: איחוּד חדש – נקמה כּזאת עוֹד לא בּרא השֹטן.

אני מציין בּדאבוֹן-לב, כּי אלה החברים של “הפּוֹעל הצעיר” שלפנים עבדנוּ יחד, והיוּ יחד אתנוּ בּבוֹני אחדוּת-הפּוֹעלים – היתה רוּח אחרת אתם זה שנים אחדוֹת. הרוּח המיוּחדת השוֹלטת בּ“הפּוֹעל הצעיר”, החשש להתרחבוּת ההסתדרוּת והשפּעתה – תקפוּ אוֹתם.

ההצעה שאתם מכניסים הצעת הפֶדרציה, אינה מעלה כּי אם מוֹרידה. פּדרציה יש לה מקוֹם בּין מדינוֹת שוֹנוֹת, בּין ציבּוּרים חיים לחוּד. לפדרציה יש מקוֹם בּיחסים שבּינינוּ וּבין הסתדרוּת של חוּץ. שקוֹלניק הציע כּעין משפט בּין-לאוּמי בּין המפלגוֹת. אבל אנוּ רוֹצים בּפירוּק ההזדיינוּת.

מה עוֹשֹה אסיפתנוּ? היא עוֹמדת וּמדבּרת תחנוּנים: אל תיפּרדוּ מאִתנוּ.

אין אנוּ רוֹצים לבנוֹת מפלגה – לשם זה יש לנוּ, לרוֹצים בּאיחוּד, די כּוֹח גם מבּלעדיכם. אין אנוּ רוֹצים בּשוּם שלילה של זכוּת-המיעוּט. איננוּ יוֹדעים איזה מיעוּטים יהיוּ בּתוֹך התאַחדוּתנוּ, מי יהיה בּתוֹך המיעוּט. אנוּ רוֹצים רק אחת, כּּי בּית-העבוֹדה יבָּנה. אנוּ חוֹשבים את קיוּם המפלגוֹת בּקרבּנוּ לרַע מוּחלט. אנוּ רוֹצים בּסידוּר קהילת-העוֹבדים, וּבזה הוּא הקוֹשי. מבּלי השתתפוּת חלק קטן קשה לבנוֹת את בּנין הכּלל. אבל קל מאד לחלק קטן להפריע את בּנין הכּלל, שהכּלל רוֹצה בּוֹ. בּארץ-ישֹראל עֵדים אנוּ לחזיוֹנוֹת כּאלה. מפריעים לסדר את ועד העיר בּירוּשלים, מפריעים לסדר את התאחדוּת המוֹשבוֹת בּגליל, כּל רצוֹן של בּנין נפגש בּאוֹפּוֹזיציה. וּבשביל כּך כּל אוֹפּוֹזיציה היא חזקה למדי. הרוֹצים אתם למלא את התפקיד הזה בּינינוּ?

אוֹמרים כּי איחוּדנוּ הוּא מפלגתי, יען כּי הוּא מיוּסד על “דעוֹת”. אבל אי-מפלגתיוּת אינה אוֹמרת חוֹסר-דעה. כּל סידוּר של כּל קהילה יש לוֹ בּיסוֹדוֹ הנחוֹת עיקריוֹת, גם לסידוּר הקהילה היפוֹאית. הסידוּר הוּא כּללי, בּלתי-מפלגתי, כּשהוּא שוֹאף לאיחוּד הכּלל, וּכשהוּא מתבּסס על דעוֹת, שעל יסוֹדן יכוֹל הכּלל להתאַחד.

כּנסת-העבוֹדה אינה אפשרית בּלי רעיוֹן מרכּזי. והרעיוֹן המרכּזי של כּנסת-העבוֹדה ישנוֹ והוּא משוּתף לכוּלנוּ – יצירת חברת-העבוֹדה העברית העתידה, בּאיזוֹ מלים שלא יבוּטא.

אני, למשל, מאמין בּכּנסת-ישֹראל, אפילוּ בּ“פּוֹליטיקה של כּלל-ישֹראל”. יש עמים אשר לפי מצבם המיוּחד, נעשֹה הגוֹרם הלאוּמי למרכּז חייהם. כּך כּיוֹם מצבה של בּלגיה. אבל יש תקוּפוֹת בּהיסטוֹריה אשר התוֹכן הסוֹציאלי נעשֹה למרכּז חייו של הלאוֹם כּוּלוֹ. עם כּזה הוּא עמנוּ, תקוּפה כּזוֹ היא תקוּפתנוּ.

אנוּ התחלנוּ בּדבר קשה. קשי הדבר הוּא בּעיקר לא בּוֹ בעצמוֹ, כּי אם בּהתנגדוּתכם וּבּאויר אשר אתם מקיפים את הדבר. אנחנוּ מלאים ספיקוֹת וחששוֹת. אוּלי אין אנוּ הראוּיים לאַחד? יוֹדעים אנוּ את חוּלשוֹתינוּ ורפיוֹננוּ. אפשר שמפּנינוּ סוֹבל הדבר. כּוֹרעים אנוּ תחת המשֹא. ויוֹדעים כּי אחריוּת כּבדה קיבּלנוּ עלינוּ. שלם ישלם המַבעיר את הבּעירה. ואחרי כּל האשמוֹת אשר אנוּ שוֹמעים, יוֹדעים אנוּ, כּי בּזה אין אנוּ אשמים. פּירוּד וּמַשֹטמה לא זרענוּ. אנוּ רק מילאנוּ את החוֹבה, לא השתמטנוּ מגוֹרלנוּ.

ההתאחדוּת אינה ענין של רצוֹן רע ושל יצר-הרע של יחידים. זהוּ צמח חי. וכוֹחוֹתיו גדֵלים מיוֹם ליוֹם. הרצוֹן הזה חי בּכוּלנוּ, והוּא הפּוֹעל גם בּנוּ. בּגלל המכשוֹלים שפּגשנוּ אי אפשר להסתלק מן הרעיוֹן אשר אנוּ מאמינים כּי הוּא צוֹדק, כּי הוּא הגוֹאל. אפשר שפּעוּלתנוּ תהיה לקוּיה, כּי ידינוּ תרפּינה, כּי אנוּ לא נצליח. אבל הדבר כּבר גדל מאִתנוּ. אנוּ נמשיך לפי כּוֹחוֹתינוּ. ואם לא אנחנוּ – אחרים ימשיכוּ אחרינוּ.

אדר א' תרע"ט.

---

בועידת האיחוד (ועידת "אחדות העבודה")

מאת

ברל כצנלסון

(ועידת “אחדוּת-העבוֹדה”)

אָפיי מאד בּשביל מצב הדברים, כּי ציר הויכּוּחים הוּא לא הענינים עצמם, כּי אם השם ויחסי-השם. ואני מוֹצא לנחוּץ להתיחס לענין-השם מתוֹך יחס אחר, יהוּדי. מתוֹך כּפירה בּ“עבוֹדה זרה”. כּל העוֹלם נהנה מהשמש והירח, אבל יש עוֹבדים להם ועוֹשֹים מהם אלילים. אלה הם אנשי ה“שֵם”. בּכַנוֹתם את השם, הם רוֹאים אוֹתוֹ כּמציאוּת. בּמערכת “האוֹר” ¹ היוּ רגילים לכתוֹב על עניני משפּחת בּן-יהוּדה וּשאר יקירי ירוּשלים כּעל שוֹכני חצרוֹת-מלכים, וּבזה סיפּקוּ ודאי את הצרכים שלהם בּציוֹנוּת מדינית. אצלנוּ מתחילים כּאן להשתמש בּשמוֹת קוֹמוּנה, בּוֹלשֶביזם וכוּ', אבל כּל אלה הם ענין למחשבה וּלחיפּוּשֹ ולא ל“שמוֹת”.

ד"ר מטמן-כּהן גילה בּתכנית ההתאַחדוּת סוֹציאליוּת קתדראית. בּשביל חברינוּ התימנים, שאינם רגילים בּשימוּש מלים זרוֹת, צריך אני לבאֵר, כּי סוֹציאליוּת קתדראית יֵאָמר לשאיפוֹת השוֹנוֹת הרוֹצוֹת לפשר בּין העוֹבדים והבּלתי-עוֹבדים, בּניגוּד לשאיפוֹת הסוֹציאליוֹת של העוֹבדים עצמם והקרוּיוֹת רבוֹלוּציוֹניוֹת. אנחנוּ, אנשי “אחדוּת-העבוֹדה”, הננוּ אנשי-העבוֹדה. והסוֹציאליוּת שלנוּ היא סוֹציאליוּת של העבוֹדה, המוּבּעת בּמלים עממיוֹת וּבסגנוֹן הנוֹבע מתוֹך חיינוּ והרגשתנוּ. ואין לנוּ כּל צוֹרך להתכּנס דוקא לתוֹך דפוּסים מיכניים. אבל הסוֹציאליוּת הקתדראית מוּכרחה להכריז על הסוֹציאליוּת שלה, וָלא – תישָאר לה רק הקתדרה.

הייתי רוֹצה לספּר לכם איזוּ דוּגמאוֹת היסטוֹריוֹת מתנוּעת הפּוֹעלים. האינטרנַציוֹנל הראשוֹן לא נקרא בּשם סוֹציאַליסטי, כּי אם “אגוּדת-הפּוֹעלים העוֹלמית”. מַרכּס אמר בּפירוּש, כּי אינוֹ רוֹאה צוֹרך בּשם אחר. הקוֹמוּנה הפּריסאית – אף היא נקראה רק בּשמה היא. והסוֹביטים הרוּסיים נקראוּ לא בּשם תוֹרני, כּי אם בּשם כּזה, אשר כּל גוֹי פּשוּט יבין אוֹתוֹ. בּאנגליה תנוּעת הפּוֹעלים מסוּדרת בּצוּרה של “מפלגת פּוֹעלים” סתם. וּבבּלגיה מצאה לנחוץ המפלגה הסוֹציאלית להתרחב ולקרוֹא לעצמה מפלגת פּוֹעלים. איני אוֹמר זאת לשם הוֹראת-היתר, ולא לשם ניצוּח. כּדאי פּשוּט לדעת דברים כּאלה. התנוּעה הרוּסית, הקוֹסמוֹפּוֹליטית בּדעוֹתיה, והלאוּמית בּעצם, נקראה בּשם עממי, ושם זה (בּוֹלשביזם) היה עכשיו ליצירה עוֹלמית. ולא שאלוּ את פּי אחרים. ואצלנוּ אנשים חוֹששים להעמיד רגל בּעצמם.

אין לנוּ צוֹרך לסמן שוּם אידיוֹלוֹגיה, לא ציוֹנית ולא סוֹציאלית, כּי אם את הוָיתנוּ – עוֹבד עברי. זה אוֹמר הכּל.

אנחנוּ איננוּ מפלגה, ואיננוּ שוֹאפים להיוֹת מפלגה. אנחנוּ הננוּ בּרית ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת של העוֹבדים וּממלאים את כּל העבוֹדה של העוֹבדים. וּמגמתנוּ – סידוּר העבוֹדה, גילוּיה והנהלתה על ידי העוֹבדים.

מתנגדים פּה לסעיף, המבטא את האוֹטוֹנוֹמיה הגמוּרה של ההסתדרוּת החקלאית בּכל הענינים הישוּביים-חקלאיים. בּמשך זמן האסיפה לא מצאתי לנחוּץ לדבּר על דבר הערך המיוּחד של עבוֹדת-האדמה בּתנוּעתנוּ. על זה אין צוֹרך לדבּר. זה יש וקיים בּכל תנוּעת-העבוֹדה שבּארץ. אין אנוּ רוֹצים להטיל יחס זה על מי שאינוֹ עוֹבד בּחקלאוּת, אבל ההסתדרוּת החקלאית לא תשלים עם שוּם צמצוּם של עבוֹדתה. הנוֹגע בּזה מזיז אבן בּכל הבּנין. כּשרוֹצים לצמצם אוֹמרים: פּרוֹפֶסיה, פּרוֹפסיוֹנַלי. יחס זה של צמצוּם ה“פרוֹפסיה” אינוֹ נוֹבע מחיי העבוֹדה בּארץ. כל עוֹבד אמיתי רוֹאה בּ“פּרוֹפֶסיה” שלוֹ חזוּת הכּל: החקלאי, המוֹרה, האוּמן. וכל משלח-יד יוֹנק מתוֹך יצירת הישוּב כּוּלוֹ, ויש לוֹ מה לאמוֹר ליצירת הישוּב בּתוֹך עבוֹדתוֹ.

אדר א' תרע"ט.

---

פתיחה ל"קונטרס"

מאת

ברל כצנלסון

לא “בּמקוֹם ספרוּת” ניתנה חוֹברת זוֹ. ההכנוֹת לעבוֹדה ספרוּתית, אשר תהיה ראוּיה לתנוּעתנוּ וּלמטרוֹתיה, הוֹלכוֹת ונעשֹוֹת. אוּלם אנוּ עוֹמדים רק בּראשיתן. וּלפי שעה, עד אשר יִוָצרוּ המפעלים הספרוּתיים, אשר בּהכנתם אנוּ משקיעים עכשיו מאמצי כּוֹחוֹת, אין אנוּ רוֹאים את עצמנוּ רשאים להימָנע מן המלה הנדפּסת, לשם מילוּי העבוֹדה המעשֹית של “אחדוּת-העבוֹדה”, לשם יצירת קשרים מעשֹיים, מַתמידים עם חברינוּ. בּקוּנטרסים האלה, הבּאים בּמקוֹם חוֹזרים, תבוֹאנה ידיעוֹת קצרוֹת מחיי העבוֹדה והארץ, מעניני ההסתדרוּת, מצרכי השעה, חליפת מכתבי-חברים בּשאלוֹת ההוֹוה, ואגב גם ידיעוֹת מהמתרחש בּעוֹלם ישֹראל, בּעבוֹדת הגאוּלה הלאוּמית, בּתנוּעת החלוּץ והעליה, בּתנוּעת השחרוּר הסוֹציאלית וּבחיי הפּוֹעלים העברים בּעוֹלם.

ניסן תרע"ט.

---

מן המבוּכה

מאת

ברל כצנלסון

ההיסטוֹריה שלנוּ אינה פּוֹסקת אף יוֹם אחד מלהיעשֹוֹת. יוֹם יוֹם כּוֹתב העוֹלם את תוֹלדוֹתינו בּדמנוּ. ואנוּ – לא רק אָזלת יד, גם קוֹלנוּ נחבּא. העתוֹנים היהוּדיים מביאים את הידיעוֹת המחרידוֹת בּיוֹתר (ל“רגילוֹת” מי ישֹים כּיוֹם לב?), וּמסתפקים בּזה. אפסה, כּנראה, גם האמוּנה בּערכּוֹ של קוֹל יעקב. מי ישמע לקוֹלנוּ? אין מחָאוֹת, אין צעקוֹת “על הזבח”, אין קינוֹת “על השחיטה”. עָיפה הנפש להוֹרגים. וּכשניסה עתוֹן אחד בּאמריקה, ודוקא עתוֹן “קל” – “הקוּנדס” – להשמיע על דבר העמדת כּל החיים בּניוּ-יוֹרק, לחצי יוֹם לפּחוֹת, וּלהשמיע את קוֹל היהדוּת האמריקאית לפריס – לא נַענה. מפּינוֹת רחוֹקוֹת עדיין נשמע קוֹל ענוֹת חלוּשה. נוֹספוּ לנוּ לטענוֹתינוּ הנצחיוֹת טענוֹת חדשוֹת. כּלפּי מי הטענוֹת?

“אמוֹר אמרנוּ, כּוֹתבת ה”ניי צייט" בּארגנטינה, כּי כּאן לפּחוֹת זכּאים אנוּ לחיי חירוּת. את ערבוֹת השממה של ארגנטינה הלא הפכנוּ לישוּב פּוֹרח. בּלב המדבּר בּנינוּ נאוֹת תרבּוּת. כּה הרבּה סייענוּ למסחר ולתעשֹיה. ולא רק כּמתווכים נגלינוּ כּאן, כּי אם כּאנשי כּפר וּפוֹעלים. בּכל מקצוֹעוֹת המדע נתגלינוּ. רוֹפאים ועוֹרכי-דין, מלוּמדים, סוֹפרים ואנשי-מדינה המצאנוּ לארגנטינה. ואמריקה זוֹ הצעירה הלא כּמהה לזרם אנשים. אוּלם – לא לנוּ, לא לנוּ. כּמוֹ תמיד וּכמוֹ בּכּל – אנוּ לצנינים בּעינים, שֹעיר לעזאזל, מטרה לכל חץ. נסתם הגוֹלל על החלוֹמוֹת של “מדינוֹת חפשיוֹת”. אין כּבר יוֹתר מקוֹם, אשר בּוֹ אנוּ בּטוּחים בּחיינוּ. אם כּאוֹכלי דם תינוֹקוֹת ואם כּמוֹרדים מסוּכּנים – אחת דתנוּ: להוֹרג. לא רבוֹלוּציוֹנרים אסרוּ בּרחוֹב היהוּדים של בּירת ארגנטינה, כּי אם יהוּדים. יהוּדים ארוּכּי-זקן, לבוּשי ארבּע-כּנפוֹת, גם טליתוֹת וּתפילין שוּדדוּ. יהוּדים נסחבוּ בּזקניהם ונדחפוּ בּכידוֹנים לרָבעי הממשלה. ספריוֹת יהוּדיוֹת שוּדדוּ ונשֹרפוּ. והכּל בּאמתלה, כּי “הרוּסים” הם מַכּסימליסטים. הפּוֹגרוֹמים היוּ לנוּ לחם חוּקנוּ. פּצעינוּ אינם מספּיקים להירָפא. ואין מנוֹס. רוּחוֹת רעוֹת מטלטלוֹת אוֹתנוּ מארץ לארץ. חוֹלוֹת-מדבּר אנוּ מַשקים, שֹדוֹת-בּוּר אנוּ מַפרים, וּמקלט להניח ראשנוּ אין אנוּ מוֹצאים. בּכל העוֹלם נדדנוּ. ממזרח עד לפאתי מערב הגענוּ ושוּב אנוּ צריכים לעקוֹר את שרשינוּ".

הישוּב העברי בּארגנטינה, בּפי בּעל המאמר הזה וּבפי אחרים מטוֹבי התוֹשבים שם, עוֹשֹה את חשבּוֹן-הנפש של “שלוֹשים שנוֹת ישוּב”, בּמוּבן המדיני, הישוּבי והרוּחני – וקוֹרע קריעה. היתה התאמצוּת, התאמצוּת חזקה, מוּשֹכּלת, חסרת חוּש היסטוֹרי, חסרת שירת-נשמת-עם, אוּלם מלאה רצוֹן וכוָנוֹת בּריאוֹת לחיי אנוֹש, לקיוּם חפשי, לעבוֹדה, לאדמה. והנה, אחרי שלוֹשים שנה – זה החלוֹם וזה שֹבְרוֹ. לוינסקי המנוֹח, בּאידיליַת-העתיד התמימה “מסע לארץ-ישֹראל בּשנת ת”ת" חלם על דבר היחסים בּין המטרוֹפּוֹלין שבּארץ-ישֹראל ובין הישוּב הקוֹלוֹניאַלי “שלנוּ” בּארגנטינה, ועל דבר עלייתם של בּני ארגנטינה לארץ-ישֹּראל, והנה הם עוֹמדים לבוֹא – פּליטי חרב.

“הבּיתה, הבּיתה” – מסיים המאמר. זוֹהי הבּת-קוֹל העוֹברת עכשיו בּארגנטינה ולוֹחשת תנחוּמים.

מה אנוּ עושֹים בּשביל זה, שהתנחוּמים בּל יהיוּ תנחוּמי-שוא?

אֵין תִּקְוָה לַיּוֹנָה בְּצִפָּרְנֵי הַנֵּץ,

וְעַתָּה שְׁתֵּי עֵינַי מִזְרָחָה נְשׁוּאוֹת –

ניסח המשוֹרר, בּשנת תרנ"ד, את התקוה האחרוֹנה. ועתה, אחרי חצי יוֹבל שנים, עדיין נשארה זוֹ התקוה היחידה, הראשוֹנה והאחרוֹנה.

הרבּה התקרבנוּ אליה?

רטט, רטט עוֹבר את כּוּלך, למראה דמוּת העינים הנשׂוּאוֹת מזרחה, למראה עם שֹרידי חרב הנמלט על נפשוֹ, למראה תקוה-העם האחרוֹנה השֹוּמָה בּכּף. וּלמראה עמידתינוּ אנוּ, הישוּב הארץ-ישֹראלי, הדלה והריקה, אמידת “האח המבוֹרך”, אשר לוֹ “שְֹדוֹת בָּר, נַחֲלַת אָבוֹת וּמֶרְחָב וּדְרוֹר”, אשר לוֹ הוּבטח כּי “לֹא תִזְרַע אֶל קוֹצִים, לֹא תִיגַע לָרִיק”.

מה תקוָתנו כּי ניַחֵל, מה תקות עם, אשר אלוֹהיו שֹשֹ עליו להאבידוֹ וּלהשמידוֹ וּלנַסחוֹ מעל האדמה, אשר גוֹרלוֹ חפץ דַכּאוֹ והפגיע בּוֹ את עווֹן כּוּלם, אשר מחוּץ תשַׁכּל בּוֹ חרב עוֹלמית, וּמבּית – שגעוֹן ועיוָרוֹן, בּגד וָמַעל.

ואם עוֹד נגזר לחיוֹת וּליַחל, הרי בּכן, העינים החיוֹת הנשֹוּאוֹת מזרחה, בּכן תקותנוּ רוֹטטת.

סיון תרע"ט.

---

לנשמת א. וַיטֶר

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּימים אלה, כּשהעם כּוּלוֹ מתבּוֹסס בּדמיו, כּשכּל עינוּיינוּ וּכלימוֹת-חיינוּ ו“שאלוֹתינוּ” עלוּלים להימָחוֹת בּבת-אחת בּמבּוּל-הדם העוֹמד לכַלוֹתנוּ, כּשהמות והכּליוֹן מַקיפים אותנוּ מכּל עֵבר, חיים בּנוּ ונַעשֹים לחלק מחיינוּ, חלק טבעי ורגיל, אפשר שמוּזר, מיוּתר אוּלי, לטפּל בּציוּן לנפש, לנפש יחיד. ועם כּל זאת אין אני מַבליג על הזכּרה-מעטה זוֹ. יזָכר נא גם בּינינוּ, ה“מאוּשרים”, העוֹמדים כּיוֹם מחוּץ לתחוּם החוּרבּן, הפּטוּרים הפּעם מן הסכּנה להיסחב על המרצפת, להיוֹת מוּצגים אל הקיר, וּלהִיָרוֹת – שמוֹ של א. וַיטר, “הסוֹפר היהוּדי” הידוּע ודאי רק בּמעט בּתוֹך קְהָלֵנוּ, ואף לא בּהרבּה בּקהל קוֹראי אידיש.

את האבידה הספרוּתית שאבדה לנוּ בּוַיטר איני יוֹדע להעריך. איני יוֹדע מה הערכתוֹ בּפי מָרֵי-הבּיקוֹרת, איני יוֹדע לדוּן אם בּיצירוֹתיו יש מן השלימוּת, אם הן בּנוּת-קיוּם, וּוַדאי שאין אִתנוּ פּה יוֹדע מה היה לעבוֹדתוֹ הספרוּתית בּשנוֹת הפּוּרענוּת העוֹלמית. אוּלם לי, לקוֹרא, היתה מַצהירה מבּין שוּרוֹתיו עצמוּת אישית, מחשבה עֵרה ושירה כֵּנה גם בּניסיוֹנוֹתיו הפּיוּטיים, גם בּרשימוֹת-היוֹם. הכּניסה הראשוֹנה שלוֹ לספרוּת הַלֶגַלִית (אגב – א. וַיטר זהוּ רק כּינוּיוֹ הספרוּתי), הפּוֹאֶמה “לפנוֹת-בּוֹקר” ( “פאַר טאג”), היתה בּשבילי גילוּי של מוּסיקה טהוֹרת- צלילים, דבר-מה העוֹמד מחוּץ לספרוּת הרגילה, וּמבטיח. בּרשימתוֹ הראשוֹנה על התיאַטרוֹן היהוּדי – אשר לטיפּוּחוֹ, אגב, נשֹא את נפשוֹ – נשמעוּ אגב-אוּרחא ניבים אחדים של עוֹמק לאוּמי-היסטוֹרי, אשר דוּגמתם אינם מרוּבּים בּספרוּתנוּ הצעירה. וזה שוּב הבטיח. עד כּמה נתקיימוּ הבטחוֹת אלוּ – מי יוֹדע?

איני חוֹשב את וַיטר לאחד מאלה, אשר בּיכלתם הספרוּתית נמדדים חייהם. הוּא גוּפוֹ היה בּשבילי אחד מיַקירי-הרוּח של דוֹרנוּ. בּתוֹך מחנה אחר, זר אוֹ מתנַכּר לנוּ, היה זה אחד האנשים הקרוֹבים, היקרים. אין הפּילוּגים החברתיים בּוֹחרים להם להיעשֹוֹת דוקא על פּי חשבּוֹנוֹת נפשנוּ, ויש שמעֵבר לתחוּם חי וּפוֹעל אדם יקר לך וקרוֹב רב יתר מאשר בּני בּריתך המסוֹרתיים. מלבד דרך-המלך ישנם עוֹד שבילים ומשעוֹלים צדדיים, אשר אף בּהם חלוֹת פּגישוֹת, וּמלבד קוֹלוֹת-דברים שלמים, מאַחדים וּמפרידים בּהחלט, ישנן בּנוֹת-קוֹל, אשר לא לכל אוֹזן הן מגיעוֹת. וּמי יוֹדע, אם לא בּהן הקירבה האמיתית.

בּתוֹך האינטליגנציה הישֹראלית של דוֹרנוּ היה זה אחד המעטים, אשר חִיוּתוֹ, עֵרוּתוֹ וחוּשיו הטבעיים פּרצוּ להם דרך בּסיָגי ההנחוֹת המקוּבּלוֹת ושוֹלטוֹת, היה זה בּן-חוֹרין וּזקוּף-קוֹמה, המצא וַיטר את מקוֹמוֹ בּעבוֹדה החברתית? מסוּפקני. אפשר, כּי בּעצם הדבר היה גֵר גם בּספרוּת וגם בּציבּוּריוּת. בּין אנשי ה“בּוּנד”, אשר לוֹ עבד בּאמוּנה מנעוּריו, היה הוּא איש החוּשים הלאוּמיים-היסטוֹריים, איש האמנוּת והיניקה התרבּוּתית, “קל”, חשוּד על “מינוּת” ואף מרידה. "שָנה וּפירש. בּין פּרחי-הכּהוּנה בּעוֹלם האמנוּת הצעירה, אשר אִתם התהלך, ולהם היה לרֵעַ, היה הוּא איש המחשבה, הנאמנוּת הרַבּה לעם, להמוֹנים, איש החיפוּשֹים הרציניים, ההיפך של סטיליזַציה וצעצוּעי-מליצה.

הכּדוּר הפּוֹלני המציא לנשמתוֹ מנוּחה נכוֹנה בּין שאר קדוֹשים וּמעוּנים.

סיון תרע"ט.

---

בעתונות (סיון תרע"ט)

מאת

ברל כצנלסון

ועתוֹני יהוּדים, בּקשר עם מאוֹרעוֹת חיים ועם סכּנת ההשמדה המרחפת עלינוּ, מפשפּשים בּמעשׂים וּבאִי־מעשׂים. מנסים עוֹד להרים קוֹל, כּחזן שנצטרד, מנסים לקיים מצוַת קינוֹת, אוּלם נוֹבלוֹת השׂפתים בּקללוֹת רפוּיוֹת, והאגרוֹף המכוּוָץ מוּרד כּלעוּמת שהוּרם. אגב מנַסים עוֹד ללמוֹד דבר־מה, יוֹתר נכוֹן, ללַמד, ללמד אחרים. מאוֹפן הלימוּד הזה וקבּלת המאוֹרעוֹת יש גם כּן אוּלי מה ללמוֹד. שוֹנים המדַבּרים ושוֹנים דבריהם וכוּלם – “על חטא”.

פּתח ד“ר ז’יטלוֹבסקי. הוּא, בּחריפוּתוֹ הרַבּה, מצא, תפס את האשם. חייב בּכל הצרה אשר מצאַתנו בּפּוֹלניה – היהוּדי, כּמוּבן. אוֹתוֹ היהוּדי – המכּירים אתם אוֹתוֹ? – אשר לא רצה לדבּר אידיש, ובבוֹאוֹ לוַרשה הכניס לשם את השׂפה הרוּסית, והקים נגדוֹ את טוֹבי פּוֹלניה. את האינטליגנציה הפּוֹלנית, זוֹ אשר בּעצם היא חַפּה וזכּה, ואפילוּ לאוֹטוֹנוֹמיה שלנוּ וּלדיבּוּר־אידיש שלנוּ לא היתה היא מתנגדת, אילמלא האינטליגנציה שלנוּ (המתבּוֹללת־הפּוֹלנית? – לא), הרוּסיפיקַטוֹרית. וככה הוֹלכת ונדפּסת בּימי השמד שוּרת מאמרים בּ”טאג" הניוּ־יוֹרקי, בּשם: היהוּדי בּתוֹר רוּסיפיקטוֹר בּפּוֹלין, וּבהם כּוֹרך הד“ר הנכבּד את כּל חריפוּת המחשבה ודקוּת הרגשה זוֹ בּמסירת זכרוֹנוֹת ודברי שׂיחוֹת “היסטוֹריוֹת” שהתנהלוּ בּשנים אלוּ ואלוּ בּין הד”ר ז’יטלוֹבסקי ו“ידידוֹ” המנהיג הפּוֹלני הסוֹציאלי פּלוֹני, ואיש־עמיתוֹ אלמוֹני. החליפוֹת והתמוּרוֹת אשר חלוּ בּהשקפת־עוֹלמוֹ הסוֹציאלית־רבוֹלוּציוֹנית־מתבּוֹללת־לאוּמית־אוֹטוֹנוֹמית־טריטוֹריאַלית־ציוֹנית־אידישית של הד“ר ז’יטלוֹבסקי, הלא הן בּעצם, בּדמוּת אישית – הבּיטוּי ההיסטוֹרי של פּרוֹצס התפּתחוּת המחשבה של האינטליגנציה העברית הסוֹציאלית, כּידוּע. מוּבן, ששׂיחוֹת אלוּ וכיוֹצא בּהן, ודאי שהן מסמנוֹת תחנוֹת חשוּבוֹת על דרך התפּתחוּת זוֹ, והרי הן נמסרוֹת על עמוּדים שלמים, מבּלי שתלך חס ושלוֹם טיפּה לאיבּוּד, זכּרוֹן לדוֹר אחרוֹן. זכוּ הדברים להקים קצת רעש בּעתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, להעלוֹת סביבם שרטוֹן – ספרוּת וּמכתבי־מחאה של קוֹראים. בּימים כּתיקוּנם היוּ דברים אלה, – אחד הקוּריוֹזים הספרוּתיים־התוֹרניים המצוּיים בּעבוֹדתוֹ של ז’יטלוֹבסקי, כּ”שאלת־הצלם“¹ למשל, בּזמנה – עלוּלים רק לעוֹרר מבּטי־הערצה של הקוֹרא ה”חסיד" על מקוֹריוּת ועמקוּת המחשבה של רבּוֹ, ובוּלמוּס הסוֹפרים היה עוֹטר את הסוֹפר־ההוֹגה בּחשיבוּת נוֹספת. אוּלם בּימים אלה היתה קהוּת־נפש זוֹ, הזוֹלפת לה בּניחוּתא ועל פּי כּל כּללי ההגיוֹן הפוֹרמַלי, סיבּה לזעזע את הקוֹראים וסוֹפריהם, עד כּדי לתת את ז'. למסייע בּידי צוֹררי ישׂראל. הרעש, אמנם, היה קצת מוּגזם, והד"ר ותוֹרתוֹ החריפה נקיִים, הלא כּל הענין בּעצם אינוֹ בּא אלא מתוֹך “אמנוּת לשמה”. “ואם לא נאה דרש, הרי נאה כּיוון”, אוֹמר פּתגם יהוּדי־רוּסי לחצאים. והכּוָנה ודאי שהיתה לטוֹבה. האם בּאמת אין שוֹוה הדבר, להוֹציא מכּל “הענין” מוּסר־השׂכּל מוּעט: דעוּ לכם, רבּוֹתי, כּי אין כּל הפּוּרענוּיוֹת מתרחשוֹת וּבאוֹת על ישׂראל, אלא בּאשר לא הגעתם למדרגת ההכּרה האחרוֹנה, שאני זכיתי להגיע אליה בּשנה פּלוֹנית ושמאוֹתה שעה שהגעתי אליה נעשׂתה היא, הכּרה זוֹ, למרכּז ההיסטוֹריה. וסוֹף דבר, שגם כּאן נמצאים אנוּ למדים, כּי שאלת השאלוֹת בּחיי העם, מרכּז הכּוֹח והרוּח, בּגלותּ וּבארץ־ישׂראל – היא האידיש.

מוּסר־השׂכּל אחר לוֹמד מכּל הנעשׂה סוֹפר יהוּדי אחר, פיליפּ קראנץ² מלומד שבּ“פוֹרבֶרטס”. לוֹמד, אמרנוּ, עד כּמה שבּכלל יש לוֹ צוֹרך ללמוֹד דבר־מה, מה שמסוּפּק מאד אם לשפּוֹט לפי כּל הלך־הדיבּוּר. בּעצם הדבר אין השאלה נוֹגעת בּוֹ בּיותר, ואם הוּא נוֹגע בּה, הרי זה בּאוֹתה המידה שהוּא בּכלל נוֹגע בּענינים תוֹרניים, רציניים, הדוֹרשים הסבּרה לקוֹרא הפוֹרברטסאי, המסכּן, אוּלם נוֹגעת בּו הפּעם שאלה אחרת: בּארזים נפלה שלהבת! ג’ייקובּ שיף³ הכריז בּראש גַלי, כּי “גם הוּא מסכּים” ל“ציוֹנוּת”. וחרדה נפלה על ה“פוֹרברטס”. לכאוֹרה, תמוּה הדבר, מה ראה ה“פוֹרברטס” לחרוֹד כּל כּך על ההסכּמה של ג’ייקובּ שיף, מה לבוֹחריו של “אוֹלדרמַן וְלַדֶק”⁴ הרבוֹלוּציוֹנר, לקוֹראיו של אוֹלגין⁵ הבּוֹלשביק הניוּ־יוֹרקי וּלאֵיל־הכּסף מזאטוּטי ישׂראל. אוּלם יש, כּנראה, חוּטים נעלמים (בּימינוּ יש לאמוֹר, זרמים אַל־חוּטיים) חזקים, המַבריחים את שני האגפּים שלנוּ, את אוֹדם- הפוֹרברטס וּזהב־היאהוּדיוּת. בּעלי זכרוֹנוֹת זוֹכרים ודאי את רחשי האַהדה, אשר ריחפוּ בּאויר הימים “ההם” בּין אנשי ה“בּוּנד” וה“רַבנוֹפּרַביֶה”⁶ וּבכן חרד פ. קראנץ ויצא להוֹכיח לחבר ג’ייקוֹבּ שיף את משוּגתו על פּניו. עצם הדברים – גרה עתיקה, עתיקה, כּאילוּ כּלוּם לא קרה בּעוֹלם בּמשך עשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת – אָפיים, אָפיים. לא בּשביל הזמן הזה, כּי אם בּשביל הכּוֹתב. אדם תמים, וּכחוֹני הַמְעַגֵל בּשעתוֹ, משפשף עינוֹ ואינוֹ תוֹפס את התוֹהוּ ובוֹהוּ ואינוֹ מאבּד את בּטחוֹנוֹ. חבריו האחרים כּבר למדוּ לרוּח הזמן, וגם את הציניוּת האַנטיציוֹנית התאימוּ וסיגלוּ ל“אָפנה”. והוּא נשאר בּשלוֹ, ואגב לפי תוּמוֹ, הוּא מסיח לנוּ בּלחישה עצה טוֹבה: “אילמלא היוּ הציוֹנים והלאוּמיים שלנו מוּכּי סַנורים, והיוּ יוֹדעים, כּי יהוּדים צריכים לחיוֹת בּין אוּמוֹת־העוֹלם, לא היוּ מרגיזים את הגוֹיים בּדרישוֹת לאוּמיוֹת וכוּ' והיוּ מוֹצאים פּשרת־שלוֹם”.

אכן יש יסוֹד יהוּדי שבּנפש, השוֹלט וּמתגלה לפעמים מבּלי דעת בּעלים. נעלם הלבוּש הסוֹציאלי של התלמיד־חכם התוֹרני (זה שהשתתף, אגב, בּימי נעוּריו בּקוֹבץ של “בּיל”וּ" וכתב דברים חריפים וטו­ֹבים בּשעתוֹ על ה“אַליאנס” שאינה מבינה את השאיפוֹת של הדוֹר העברי הצעיר – זה היה אמנם לפני שלוֹשים ושש שנה – תרמ"ג!) ונתגלה לפי תוּמוֹ הפּרצוּף האמיתי של היהוּדי החי בּין הגוֹיים, בּ“גלוּת”, ודוֹאג לבלתי הרגיזם. שבו ימי הבּינַיִם. ואחרי עשׂרוֹת שנים של תחיה לאוּמית, וּדרישות וּזכוּיוֹת אוֹטוֹנוֹמיוֹת, מוֹפיע שוּב צל־הקדוּמים, עם הפּחד בּעינים, עם ההתחמקוּת וההסתגלוּת. אין דבר, שאת תחילתוֹ המחוּדשת מבשׂר פ. קראנץ, אדם בּן דוֹר עבר, אשר ראשיתוֹ נעוּצה בּהשׂכּלה של שנוֹת השבעים – הוּא הוֹלך, הצל, הוֹלך וּבא.

וז. ז’בּוֹטניסקי – נאמן לעצמוֹ. הוּא אינוֹ מפחד להרגיז את הגוֹיים. אדרבּה, בּ“פחד יהוּדי” זה רוֹאה הוּא את אשמתנוּ אנו בּאסוֹנוֹתינוּ החדשים.

בּגליוֹן א' של העתוֹן העברי החדש בּירוּשלים, “חדשוֹת־הארץ”, הוּא כּוֹתב:

“ואין צעקוֹתינוּ מוֹעילוֹת; ולא תוֹעַלנה. כּמוּבן, מלוֹנדוֹן אוֹ מוֶרסַליה תישָלחנה טלגרמות של נזיפה, וּמוַרשה יענוּ שכּבר התחילוּ לחקוֹר חקירוֹת והאשמים יֵעָנשוּ כּראוּי, אבל לא מלוֹנדוֹן אוֹ מוֶרסַליה לא יגידוּ את הדבר היחידי העלוּל לעצוֹר את יד התלין – לא יגידוּ: אם לא יחדל הטבח, ואם לא תתנוּ ערוּבּה מעשׂית שלא יִקרה עוֹד כּדבר הזה, אזי אין פּוֹלניה ראוּיה להיוֹת למדינה חפשית, את זאת לא יגידוּ; כּי הוּרגל העוֹלם – העוֹלם שאיננוּ יוֹדע – להאמין, כּי ראוּיה פּוֹלניה להיוֹת למדינה חפשית, כּי העם הפּוֹלני הוּא עם אוֹהב־חירוּת ורוֹדף צדק; ואנחנוּ, אנחנוּ שידענוּ את האמת זה מכּבר, לא עשׂינוּ מאוּמה כּדי לספּר אוֹתה בּרבּים. לפני עשׂר שנים בּקירוּב הוֹדיעוּ מנהיגי פּוֹלניה בּגלוּי וּבפוּמבּי את החלטתם להחריב את הישוּב היהוּדי בּארצם. את ההחלטה הזאת פּירסמוּ והבליטוּ בּכל האמצעים שהיוּ בּידיהם: בּעתוֹניהם, בּאסיפוֹת, בּ”דוּמה" הרוּסית – שדרשוּ ממנה להגבּיל את זכוּיוֹת היהוּדים בּפּוֹלניה, – וגם על ידי חרם כּלכּלי, ואף גם על ידי פּוֹגרוֹמים בּזעֵיר־אנפּין, למשל, כּאשר סגרוּ את דלתי בּית יהוּדי מבּחוּץ ושרפוּ אוֹתוֹ בּאש עם כּל הדרים בּוֹ. אז נשמעוּ קוֹלוֹת בּוֹדדים בּישׂראל שקראוּ בּאזני הקהל היהוּדי, כּי מימי מסעי הצלב וּמימי ספרד עוֹד לא עמדנוּ לפני סכּנה כּזוֹ הצפוּיה לנוּ מפּוֹלניה, וכי אוֹטוֹנוֹמיה של המדינה הזאת היא חוּרבּן לשתי מאוֹת ריבּוֹא של אחינוּ. אך לא האמין הקהל. למה בּחרנוּ בּמגן־דויד לאוֹת על דגלנוּ: הרבּה יוֹתר היתה מַתאימה בּת־היענה וראשה בּחוֹל, והכּתוֹבת למטה: “גם זוֹ לטוֹבה”. מה שצריך היה לעשׂוֹת, זהוּ: היה צריך להבין שבּפּעם הראשוֹנה אחרי גלוֹתנוּ ממדינתנוּ נמצאנוּ עתה לפני שׂוֹנא שיש בּידינוּ נשק להילָחם בּוֹ. בּימים ההם וּפּוֹלניה עוֹד לא היתה מדינה, וגם תקות האוֹטוֹנוֹמיה עוֹד לא היתה כּי אם תקוה. וּבשאפה להגשמת התקוה הזאת, לא יכלה פּוֹלניה להישען על כּוֹחוֹתיה היא, כּי אם הוּכרחה לבקש עזרה מוּסרית וּמעשׂית מכּל הצדדים, ודוקא מהמפלגוֹת המסוּרוֹת לרעיוֹן החוֹפש והשויוֹן לכּל. היא נשענה על המַשׂמאילים בּרוּסיה וּבגרמניה, היא נשענה על דעת הקהל המתקדם בּאנגליה וצרפת ואמריקה, אַהדת החוּגים האלה היתה החץ היוֹתר מחוּדד בּאַשפּתה – אוּלי החץ היחידי. את המצב הזה צריכים להבין, וּבמצב הזה – להשתמש. היינוּ צריכים להתחבּר עם יתר האוּמוֹת שידעוּ את טיבה האמיתי של פּוֹלניה – עם הרוּתֶני בּגליציה שהפּאן מוֹצץ את דמוֹ ויוֹרד בּפניו, אוֹתוֹ האכּר הרוּתני שתמך בּצירינו נגד הפּוֹלנים בּבּחירוֹת לפּרלמנט האוֹסטרי בּשנת 1906; עם הליטאי, שאת שׂפתוֹ גירשוּ הפּוֹלנים אף מבּית־התפילה; עם הבּיֶלוֹרוּסי בּפלכי מינסק וּמוֹהילֶב, שגם לוֹ יש מה לספּר על אהבת־החוֹפש הפּוֹלנית. כּל העמים האלה היוּ שכנינוּ, את נפשם ידענוּ, את שׂנאתם לפּוֹלנים ידענוּ!"

חייבים היינוּ “לפרסם ספרים ודוֹקוּמנטים, לשלוֹח משלחוֹת לכל מנהיגי הקהל, וצירים וסוֹפרים, – מז’וֹריס ועד האפּיפיוֹר – וּלגלוֹת לפני אוּמוֹת העוֹלם שהפּוֹלני ה”אוּמלל" וה“מדוּכּא” הוּא הוּא הלוֹחץ והמעַנה את היהוּדי, את האוּניאטי⁷ וגם את אחיו הקתוֹלי מגזע ליטא; לגלוֹת את הכּל וּלהזכּיר אוֹתם, כּי שלטוֹן־בּית הוּא כּלי־זין חשוּב וּמסוּכּן, שאסוּר למסרוֹ בּידי ילד, אוֹ שיכּוֹר, אוֹ תלין אוֹ חוֹלה־רוּח".

אבל נגד זה טענוּ, כּי “אסוּר לנוּ להתנגד לאוֹטוֹנוֹמיה של עם אחר גם אם העם הזה מוֹדיע בּגלוּי שקוֹדם כּל ישתמש בּשלטוֹנוֹ כּדי להשמיד את אחינוּ מעל פּני הארץ; אסוּר לנוּ להזיק לעתידוֹ גם אם מתכּוֹנן הוּא להחריב את הוֹונו ועתידנוּ; וכּתבוּ מאמרי מחאה בּעתוֹנוּת הז’רגוֹנית – וגם את המאמרים האלה אהבוּ לסיים בּהבטחה, שבּכל זאת, מוּבן מאליו, אין מתנגדים חלילה לשאיפוֹתיה הלאוּמיוֹת של פּוֹלניה, אבל מקוים, שהעם הפּוֹלני בּעצמוֹ בּטוּב לבּוֹ… מי אינוּ יוֹדע את השיר בּעל־פּה?”

לוּ השתמשנוּ בּכלי־נשק זה כּראוּי, “לוּ מילאנוּ את העוֹלם, כּמוֹ אחרי קישינוֹב וּבימי משפּט בּייליס, בּפרסוּם תוֹעבוֹת פּוֹלניה, ולוּ המשכנוּ והתמַדנוּ בּזה שנה אחרי שנה, – אז עוֹד לפני פּרוֹץ המלחמה הזאת היה כּל עסקן מדיני בּאירוֹפּה הנאוֹרה מבין, כּי שאלת פּוֹלניה איננה אַקסיוֹמה של המוּסר הפּוֹליטי, כּי אם פּרוֹבּלימה, מסוּבּכת וּמוּרכּבת וּמסוּכּנת”; ואז היוּ מכּירים בּקיוּמנוּ וּבשויוֹנוֹ…

אשרי אדם בּלתי מפחד. אשרי אדם המאמין בּכוֹח העתוֹנוּת והתעמוּלה המדינית, בּכוֹח היהוּדים לעבוֹדת פּרסוּם, ליצירת סֶנסַציה“, שהיא תעמוֹד לנוּ בּצרתנוּ. פּלא הדבר, שבּין חוּרבוֹתינוּ עוֹד מהַלך קוֹל אמיץ וּבטוּח, יצר־קוֹממיוּת, המַשיא אוֹתנוּ, כי יכוֹלים אנוּ להיוֹת שוים בּמלחמה זוֹ, אבל מה כּוֹחוֹ של הקוֹל הזה נגד הרגשה יהוּדית פּשוּטה, של שֵׂיה בּין זאבים, של מיעוּט קטן, תלוּי בּרוּח וּרפה־ידים, נגד המוֹנים־המוֹנים שכוּרי נצחוֹן וּשׂמחים להשמדתנוּ, מה כּוֹחה של כּל התעמוּלה, ל”דעת הקהל המתקדם“, מוּל ערכּה של פּוֹלניה בּ”שמירת הקיים", בּמלחמה נגד סכּנת־החוֹפש? מאין נקח את הכּוֹח להאמין בּכוֹחנוּ?

סיון תרע"ט.

---

אמר ה"קונטרס"

מאת

ברל כצנלסון

אמר ה“קונטרס” / ברל כצנלסון

(לשאלת השׂפוֹת)

חזקה על הועד הפּוֹעל של “אחדוּת-העבוֹדה” שעשׂה מצדוֹ את הדרוּש, למען הסבּיר בּהסתדרוּיוֹת-בּריתנוּ שבּחוּץ-לארץ את עמדתנוּ, את המצב הנכוֹן של שאלת-הלשוֹן בּארץ, את מַהוּת ההחלטה של האסיפה המכוֹננת ¹ בּשעתה, וּכמוֹ כן, את כּל ההפסד ואי-הכּבוֹד שהתגלוּ בּפּוּלמוֹס שהתעוֹרר סביב להחלטת האסיפה המכוֹננת בּעתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, פּוּלמוֹס שר היתה לוֹ רק כּוָנה אחת: תחת מַסוה “הדמוֹקרטיה” להבאיש את ריח העברית והעברים בּעיני הקוֹראים.

אוּלם ה“קוּנטרס”, בּהביאוֹ את דברי ההחלטה של ועידת-לידז ² כּצוּרתה, מוֹצא לנחוּץ ללַווֹתם בּדברים אחדים על פּי הכּתוֹבת של שוֹלחיהם. דברים מעטים – וּברוּרים:

בּעוֹלמוֹ של הפּוֹעל העברי בּארץ-ישׂראל אין שאלת-לשוֹנוֹת קיימת. ההיסטוֹריה העברית נתנה לעמנוּ פּעם אחת את ארץ-ישׂראל ואת הלשוֹן העברית. וּתקוּמת ישׂראל השלמה היא בּהתחדשוּת חיי העם בּארצוֹ וּבלשוֹנוֹ, וּבחידוּש חיים שלמים אוֹרגניים. בּשבילנוּ קיימת רק שאלה אחת, מעשׂית, בּלשוֹן: כּיצד להחיש את תחיית הלשוֹן הגמוּרה בּפי כּל העם, כּיצד לעשׂוֹת את אוֹצרוֹת התרבּוּת העברית לנחלה לא רק ליחידי-סגוּלה כּי אם לנחלת העם כּוּלוֹ, כּיצד להכניס את המוֹני העם בּתוֹר כּוֹח פּוֹעל לתוֹך טויית התרבּוּת העברית החדשה, כּיצד לעבוֹד בּנידוֹן זה את הפּעוּלה הכי-נמרצת והכי-פּוֹעלת.

החלטת האסיפה המכוֹננת, הדוֹרשת מאת הנבחר לאסיפה את ידיעת הלשוֹן העברית נתקבּלה, לא על פּי לחץ של מי שהוּא מן החוּץ, כּי אם על פּי הסכּמה כּללית, שאנוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, השתתפנוּ בּה ותמכנוּ בּה. החלטה זוֹ אינה בּאה לשם שלילת זכוּיוֹת ממי שהוּא. האסיפה, אשר קבעה את חוֹק הבּחירה, לא שללה שוּם זכוּת מאת הבּוֹחרים. אסיפה זוֹ היא שנתנה את זכוּת-הבּחירה לחברי הגדוּדים העברים מאנגליה, אמריקה, ארגנטינה וקנַדה, מבּלי לשאוֹל לידיעתם בּעברית. החלטה זוֹ שנתקבּלה מבּיעה את הכּרתנוּ המוּחלטת – ואנוּ בּטוּחים כּי זוֹהי ההכּרה של העם העברי – כּי שׂפת בּית המחוֹקקים העברי בּארץ-ישׂראל היא רק אחת: עברית. ואת ההכּרה הזאת החיה בּקרבּנוּ לא ישנוּ כּל מלכי מזרח וּמערב. למעשׂה, מַתאימה ההחלטה שנתקבּלה לדרישת צֶנז-השׂכּלה מינימַלי. אין כּאן דרישת “לַמדנוּת” וּבחינוֹת, כּי אם ידיעת שימוּש-הלשוֹן בּדיבּוּר. וקַנדידַט, הנמצא בּארץ לא פּחוֹת משנה (לפני זה אין לוֹ, על פּי החוֹק, הזכוּת להיבּחר) ואת שׂפת-העם לא למד, זאת אוֹמרת, את עניני הארץ לא יֵדע, את הכּתוּב בּספרים ובעתוֹנים לא יקרא, את המדוּבּר בּאסיפוֹת, וּבאסיפה המיַסדת עצמה, לא יבין, – לשם מה הוּא יבָּחר, וּמה יהיה תפקידוֹ? רק תפקיד אחד נשאר לוֹ – לסדר אוֹבּסטרוּקציוֹת לעברית, ולדרוֹש לשוֹן אחרת. אוּלי יש בּחוּץ-לארץ מי שרוֹצה להעסיק את האסיפה המיסדת בּענינים כּגוֹן אלוּ. פּה הם אינם.

זוֹהי איפוֹא ההחלטה הנוֹראה, “הגזירה”, אשר מתוּבּלת ומפוּלפּלת בּצירוּף עוֹד כּמה שמוּעוֹת-שוא ³, הרתיחה את העתוֹנוּת היהוּדית בּאמריקה, גרמה צער לכמה אנשים תמימים, הרימה את הצעקה: עברים עליך, ישׂראל! ונתנה בּפיוֹת יהוּדים דברי בּוּז וקַלָסה ללשוֹן, לארץ וּלעוֹבדיה, דיבּוּרים אשר הזכּירוּ את תקוּפת הטריטוֹריאַליזם, עליו השלוֹם.

ואל חברינוּ שבּחוּץ-לארץ כּה יֵאָמר: חדלוּ לכם משׂרידי האוֹפּוֹרטוּניזם הלאוּמי. התנוּעה הציוֹנית-הסוֹציאַלית היא תנוּעה רבוֹלוּציוֹנית בּמוּבנה הכי-נעלה. היא גברה על המוּשׂגים השוֹלטים בּרחוֹב-היהוּדי, מוּשׂגי ההסתגלוּת והסוֹציאַליוּת של שיווּי-זכוּיוֹת וּביטוּל התחוּם, היא עמדה בּפני מַגפת הטריטוֹריאַליוּת, השכלית וההגיוֹנית, האוּמנם תיכָּנע היא לפני האוּגָנדיזם הלשוֹני? בּרבוֹלוּציה העברית הגדוֹלה תוֹפסת תקוּמת הלשוֹן העברית את מקוֹמה. ואַל נא, אַחי, תבזבּזוּ כּוֹחוֹת, כּוֹחוֹת הדרוּשים כּל כּך לעבוֹדת הגאוּלה, בּמלחמה בּנוּ, אשר עברנוּ לפניכם. אם הדברים האלה בּגוֹלה עוֹד אינם מוּבנים לכם למדי, הרי אנוּ מבטחים לכם, כּי בּבואכם לארץ – תאזינוּ ותבינוּ. האוּמנם תזרקוּ אבנים בּאוֹתוֹ מַעין הבּרכה והגאוּלה, אשר תבוֹאוּ בּקרוֹב לשתוֹת ממימיו? המעבר של הפּוֹעל הבּא לארץ אל שׂפתנוּ הוּא טבעי, פּרי ההכרח הפּנימי, – למה תכבּידוּ עליו את המעבר הזה בּהרכּבת מוּשׂגים כּוֹזבים בּגוֹלה? טבעי הוּא הדבר, שאתם שם עוֹבדים את העבוֹדה החינוּכית בּכל לשוֹן שהעם שוֹמע. אוּלם הפּוֹעל היהוּדי צריך כּבר מעתה להתחנך על ההכּרה, כּי פּה קמה לתחיה שׂפת-העם, השפה היחידה. והכּרה זוֹ תָקֵל עליו גם את המעבר. הנה קיבּלתם החלטה על “החלוּץ” ועל הכשרת חלוּצים על ידי עבוֹדת-אדמה ושיעוּרי-עברית. זוֹהי הדרך!

סיון תרע"ט.

---

עבוֹדה!

מאת

ברל כצנלסון

לשנה המתקרבת

הלוּח מתחיל את השנה הבּאה בּעוֹד שלוֹשה חדשים. עם שנת הלוּח העברי מתחילה גם השנה החקלאית, שנת המשק והעבוֹדה. אוּלם את הדאגה לשנת-עבוֹדה, לשנה שיש עמה פּעוּלה ישוּבית, אין לדחוֹת עד בּוֹא השנה החדשה. חייבים להתחיל בּהכנוֹת נמרצוֹת מעכשיו. הוּרגלנוּ, אמנם, לזה, כּי קבוּצוֹת אשר שנת עבוֹדתן מתחילה בּתשרי, תקציביהן מתאַשרים בּחשוָן, וּבהמוֹת-עבוֹדה נקנוֹת בּשעה שכּל העוֹלם עוֹמד בּאמצע זריעה. עד כּמה זה מבטיח את עמל השנה, הראשוֹנה, המתחילה, כּמה זה מעוֹדד וּמֵקֵל על העוֹבדים – אין להרבּוֹת דברים. ואנוּ הלא גם למקרים כּאלה שׂמחים, וּבלבד שיֵעָשׂה דבר. ורק בּאוֹפן זה וּבתנאים כּעין אלה נוֹסדוּ רוֹב משקינוּ החדשים.

אוּלם הפּעם, בּתקוּפת הגדוֹלוֹת, יש לשקוֹד בּכל מאמצינוּ, כּי ההכנוֹת תיעשׂינה מעכשיו, וההתחלוֹת – בּמוֹעדן.

עוֹד לא היוּ ימים רעים לפּוֹעל, ימים רעים לכל העבוֹדה הישוּבית הפּרוֹדוּקטיבית, כּשנוֹת-גאוּלה אלוּ, זוֹ השנה השניה. אם בּשאר פּינוֹת-החיים בּאוּ עם התסיסה המדינית והתקווֹת הגדוֹלוֹת גם כּיבּוּשים מעשׂיים אחדים (בּחינוּך, בּמֶדיצינה וּבעוֹלם הפּקידוּת והמשׂרדים – הלא הרבּינוּ את ישוּבנוּ בּמידה הגוּנה) – הרי בּמקצוֹע זה נמשכים חיי המַשבּר האפלים, בּלחצם וּבדחקם, בּיַקרוּת הגוֹברת מיוֹם ליוֹם, בּתחלוּאים וּבאבדן כּוֹחוֹת גוּף וָנפש. ועוֹד יוֹתר. דוקא בּשנוֹת המשבּר, אם כּי נפסקוּ האפשרוּיוֹת של רכישת שטחים חדשים, לא נפסקה העבוֹדה הישוּבית הפּנימית. מצד ציבּוּר הפּוֹעלים לא פּסקוּ המאמצים לבצר את עמדוֹת העבוֹדה, להחליף את לחם-הקלוֹקל של קיוּם המשבּר בּעבוֹדה כּוֹבשת, מיַשבת, מחנכת. והדרישוֹת האלוּ נפגשוּ בּהבנה ידוּעה מצד הנהלת העבוֹדה הישוּבית הציוֹנית ואף מצד פּקידוּת יק"א בּגליל העליוֹן. והמאמצים האלה נתנוּ את פּריָם. על חשבּוֹנם יש לזקוֹף את התפּתחוּת מקצוֹע הירקוֹת, את השינוּי הגדוֹל לטוֹבה שבּא – רק בּימי המשבּר – בּעבוֹדת הפּוֹעלוֹת וסידוּרן בּקבוּצוֹת לעבוֹדה עצמית, התחלת עבוֹדה ישוּבית רצינית על ידי קבוּצוֹת-פּוֹעלים בּגליל העליוֹן, וּבמידה ידוּעה גם הרחבת גידוּל הדבוֹרים בּארץ. כּל זה לא צעק בּראש הוֹמיוֹת, כּל זה אוּלי בּלתי-ידוּע לא רק לקהל העירוֹני הרחב, כּי אם גם לרבּים מהעסקנים וּלאִכּרי המוֹשבוֹת; אוּלם מי שרוֹצה בּארץ-ישׂראל עוֹבדת יֵדע להעריך את המשקל האמיתי של הפּעוּלוֹת המעטוֹת האלוּ, וּבמחנה-העוֹבדים היוּ הם המשען בּצר, נקוּדוֹת התקוה וההבטחה. כּל זה, אמנם, נוֹסד בּבזבּוּז כּוֹחוֹת גוּף ונפש, שאין למעלה הימנוּ. בּתנאי חיים, אוֹכל וּמעוֹן, אשר אין כּל יכוֹלת להמשיך בּהם הרבּה. עשׂרים פּוֹעלוֹת בּחדר אחד, על יד אוּרוָה (“קבוּצת-עשׂרים” בּכנרת ¹), וישוּב של משפּחוֹת מבּלי כּל בּנינים, בּמשך שלוֹש שנים (קבוּצת כּפר-גלעדי בּגליל העליוֹן) – הן רק דוּגמאוֹת בּוֹדדוֹת מתנאי הפּעוּלה הישוּבית שלנוּ. וכל הסבל הזה נישׂא בּסבלנוּת עקשנית, ואף בּחדוַת-יצירה והתקדמוּת, בּתקוה לצאת על ידי כּך למרחב.

והנה בּאוּ שנוֹת-התקוה הגדוֹלוֹת וּמעוּפן, ונתבּשׂרנוּ כּי “בּמקוֹם הדוּנם יבוֹא המיל” – וּמַעינוֹת העבוֹדה הישוּבית נסתתמוּ. נתדלדלה הפּעוּלה, חסר כּל חידוּש, אין הרחבת השטח המעוּבּד, ואין אינטֶנסיפיקַציה של העבוֹדה בּפְנים, בּתוֹך התנאים הקיימים.

ואוֹתוֹ הציבּוּר העוֹמד בּחירוּף-נפש, בּשארית-כּוֹחוֹתיו, בּקשרי-מלחמה בּלתי-פּוֹסקים מוּל תנאי-הקיוּם הקשים, אשר ממנוּ ורק ממנוּ יש לצפּוֹת לעזרה בּהכנסת העליה החדשה, בּיצירת הישוּב העתיד, אשר בּאבדנוֹ הוּא יש לראוֹת גזר-דין מעשׂי וּמוּסרי על כּל עבוֹדתנו – מבזבּז את כּוֹחוֹתיו האחרוֹנים בּקיוּם מנַוון, בּאבדן התוֹחלת לראוֹת בּנחמה, בּמרי-יאוּש, הבּא בּזמן שכּל העוֹלם אוֹמר שירה כּביכוֹל, יאוּש, אשר אחריו קשה, קשה התקוּמה. וּמצב העבוֹדה בּארץ מחריד ואיוֹם. שַוְעת התימנים נחנקת ואין מַשמיע. פּוֹעלי המוֹשבוֹת בּיהוּדה, והחלוּצים החדשים מפּוֹלין בּיניהם, נמַקים בּרעב, פּשוּטוֹ כּמַשמעוֹ. פּוֹעלים, אשר היוּ מהטוֹבים בּקבוּצוֹת, והלכוּ לחיוֹת ולעבוֹד בּמוֹשבה, אינם מרויחים, בּשוּם אוֹפן, בּעבוֹדה תמידית, לקיוּם-נזירים מצוּמצם. תעברוּ בּמוֹשבוֹת יהוּדה, בּפתח-תקוה, בּרחוֹבוֹת, בּראשוֹן-לציוֹן, ותראוּ כּמה עסוּקים וכיצד ניזוֹנים הפּוֹעלים, האַשכּנזים, התימנים, ה“פּוֹלנים”. הדברים אפילוּ אינם נשמעים בּין הבּריוֹת. העתוֹנוּת בּארץ – מַחרישה. ורק המתנדבים הארץ-ישׂראליים – מאוֹת החקלאים שבּינינוּ, משוּללי היכוֹלת להשתתף בּעבוֹדה הישוּבית – ואנשי הגדוּדים האמריקאיים מתבּוֹננים ועיניהם כּלוֹת, והם רוֹאים לפניהם את עתידם, בּצאתם לחוֹפש, לחיי עבוֹדה – ולבּם מתחמץ.

התהיה גם השנה הבּאה שנת-מַשבּר, שנה שאין עמה עבוֹדה פּוֹריה, שאין עמה קיוּם אנוֹשי, הרחבת-האוֹפק, שנה של בּוּשה וּכלימה, של מַדְוִים וּמרי צוֹרב וּמדכּא?

תשוּבה, אם רוֹצים אתם, יֶשנה מן המוּכן: עד שלא ישתנוּ התנאים המדיניים, עד שלא יתבּרר המצב הכּללי וכוּ' וכוּ' – אין כּל אפשרוּת להתחיל.

אוּלם, שׂימוּ נא יד על לב ושאלוּ את עצמכם, מי הוּא הסוּפליוֹר השׂם בּפיכם את הדברים האלה: רצוֹן-הפּעוּלה, יצר-היצירה, חוּש-האחריוּת, הכּרת-המצב, הבנת-העבוֹדה?

ולא ולא, כּי רק הרישוּל, הרוֹחַק מן החיים, מחיי האדמה והעוֹבדים, חוֹסר היחס לעבוֹדה הממשית – הם הם המשיבים את התשוּבה הזאת.

כּי התנאים שלנוּ הם קשים, כּי שטח הפּעוּלה הוּא מצוּמצם – על זה אין צוֹרך לספּר לנוּ. אנוּ בּשאיפוֹתינוּ הישוּביוֹת שלנוּ, יוֹדעים וּמרגישים ודאי, עד כּמה הארץ אינה מתנוֹעעת, עד כּמה ידינוּ אסוּרוֹת. אבל האוּמנם בּא קשי-התנאים בּכדי לשמש כּסוּת-עינים להצדיק את חוֹסר הפּעוּלה, את הרישוּל, את אפס-ההתחלה? עוֹד בּתנאים של היוֹם יש די מקוֹם לעבוֹדה בּריאה, מחַנכת, עבוֹדה אשר תתן פּרי. עדים הם המפעלים החדשים הבּוֹדדים, שנעשׂוּ מזמן כּיבּוּש הארץ, בּהתאמצוּת ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאי וּבעזרת מוֹסדוֹת הציוֹנוּת: קבוּצת הפּוֹעלוֹת בּמקוה-ישׂראל, קבוּצת טירה, אשר על שׂפת הים, לרגלי הכּרמל. והקהל הרחב ודאי אף את שָמעם לא שמע. בּשוֹפרוֹת לא נתקע עליהם. יש לחשוֹב כּי העסקנוּת הציוֹנית הגבוֹהה והעסקנוּת הציבּוּרית האִכּרית לא יְדָעָתַם, יש לקווֹת כּי ה“ספרוּת” של זקני הישוּב וּ“בני-הבּית” ² תגע בּהם רק לשם חיפּוּשׂ-מוּמים והוֹצאת דיבּה. ואוּלם האם לא הן הנקוּדוֹת היחידוֹת שנוֹספוּ לנוּ השנה, שאפשר להבּיט עליהן בּקצת נחמה? האם לא הם המקוֹמוֹת, אשר כּל הסר אליהם יחוּש, שיש כּאן חיים אמיתיים, פּוֹעלים, שיש עוֹד מקוֹמוֹת בּארץ שהעוֹבד עוֹבד, מבּלי³ את כּוֹבד-היאוּש ואת מרי המציאוּת הארץ-ישׂראלית, שיש עוֹד מקוֹמוֹת, שהכּוֹחוֹת לא פּסוּ, וּמציאוּת ציוֹנית, מציאוּת עוֹבדת, מתרקמת? והמפעלים האלה נבראוּ רק מפּני שעוֹד היה קצת רצוֹן ואמצעים. הם לא היוּ צריכים להישָאר בּוֹדדים. בּגליל העליוֹן וּבעמק יזרעאל יש עוֹד די שטחים בּרשוּתנוּ העוֹמדים ריקים ושוֹממים, מעוּבּדים בּידי זרים, יש די אדמת הרים בּרשוּתנוּ להתחיל בּהם בּנטיעה, כּמוֹ שהתחילוּ בּמידה לַבּוֹרַטוֹרית בּכּרמל. נטיעת-ההרים יכוֹלה להמציא עבוֹדה לכמה ידים, עבוֹדה פּוֹריה וּמַרהיבה, עבוֹדה שבּקרב הימים נהיה גֵאים עליה וּבצדק. יש עוֹד די שטחי-אדמה בּידי סרסוּרים יהוּדים, אשר להעבירם לידינוּ וּלהתחיל בהם עבוֹדה ישוּבית רצינית, זהוּ רק ענין של כּסף ורצוֹן.

מרכּז ההסתדרוּת החקלאית! אַל דמי לכם! ישנה עוֹד האפשרוּת לעשׂוֹת את השנה הבּאה, גם אם התנאים הרעים הנוֹכחים טרם שוּנוּ, לשנת-עבוֹדה, לסידוּר העוֹבדים בּארץ, לקבּלת-עוֹלים, להתאַחזוּת וּלמשק. אַל תחשוּ ואַל תתנוּ מנוּחה למוֹסדוֹת הישוּב, למנהלים האחראים של העבוֹדה הציוֹנית בּארץ.

אם גם השנה הבּאה תהיה שנת אפלה, שנת רעב ודכּאוֹן, שנת-דלדוּל וּמחנק-כּוֹחוֹת – לא יכוּפּר לנוּ, לכוּלנוּ.

סיון תרע"ט.

---

בעתונות (תמוז תרע"ט)

מאת

ברל כצנלסון

“פּלשֹתינה”, האוֹרגן של הועד הבּריטי-הפּלשֹתינאי היוֹצא בּמַנצֶ’סטר, כּוֹתב בּחוֹברת מיוֹם 26 אפּריל בּדבר השלטוֹן הנוֹכחי בּארץ-ישֹראל: “השלטוֹנוֹת הצבאיים, וּביחוּד האַרעיים, יש בּהם לקוּיים. הרכּבתם האישית היא מקרית. וּכמוֹ כן גם אָפני פּעוּלתם וּמכוֹנתה. הפּקידים הבּריטיים, בּמידה שהם אנשי צבא, הנם חסרי נסיוֹן אַדמיניסטרטיבי. בּמידה שהם שייכים לשלטוֹן האזרחי, הנם פּרי הוֹדוּ וּמצרים. ולא הוֹדוּ ולא מצרים אינן יכוֹלוֹת לשמש בּית-ספר טוֹב להנהלת ארץ-ישֹראל. – – ההבדלים בּין ארצוֹת אלוּ אינם רק בּחיים הכּלכּליים, כּי אם גם בּתנאים המדיניים. לא הוֹדוּ ולא מצרים אין מתנהלוֹת על פּי שיטת-מַנדטים. והפּקידוּת של ארצוֹת אלוּ אינה רגילה לראוֹת את עצמה כּחזיוֹן עוֹבר, המכשיר את הדרכים להנהגה עצמית של העם. הם נוֹטים לחשוֹב, כּי גוֹרל העמים להיוֹת מנוּהלים עוֹלמית וּתעוּדתם הם – לנהל תדיר. השקפה כּזוֹ אינה מוֹציאה אוּלי את מסירוּת הפּעוּלה וחריצוּתה, אוּלם אינה יכוֹלה לחיוֹת בּשלוֹם עם הגשמת המנדט, אשר ועידת השלוֹם אוֹמרת למסוֹר לבּריטניה – המנדט הוּא לשם ארץ-ישֹראל עברית. לגבּי פּקיד, שחוּנך בּמצרים אוֹ הוֹדוּ, טבעית היא הנטיה, לראוֹת את הרעיוֹן הזה כּמוּזר וכבלתי-סימפַּטי”. – – המאמר מזכּיר עוֹד, כּי המכוֹנה הפּקידוּתית נשארה בּעצם וּברוּבּה אוֹתה המכוֹנה הקדוּמה התוּרכּית, וּמוֹסיף: “אין כּל טעם להכחיש כּי הישוּב הארץ-ישֹראלי יש לוֹ טענוֹתיו שלוֹ נגד ההנהלה הנוֹכחית. אם המנדט לארץ-ישֹראל יתגשם בּאמוּנה, אזי מן ההכרח להביא שינוּיים בּשיטה, בּרוּח וּבהרכּבה האישית”.

הדברים האלה כּצוּרתם אמוּרים כּלפּי חוּץ בּיחס אל האדמיניסטרציה החיצוֹנית השוֹלטת בּנוּ כּיוֹם. אוּלם לנוּ, הנמצאים בּפְנים, יש מקוֹם להרהר:

וכי אין הדברים האלה, בּיסוּדם, הוֹלמים גם את האדמיניסטרציה הפּנימית שלנוּ? וכי לא צריך להיאָמר בּרוּר, כּי הגשמת המנדט, כּלוֹמר, פּעוּלה ציוֹנית אמיתית, מכוּונת למטרה, דוֹרשת – מבּלי דיחוּי – “שינוּיים בּשיטה, בּרוּח וּבהרכּבה אישית”?

---

משה סמילַנסקי, בּמאמרוֹ “מיליוֹנים”, בּגליוֹן ה' של “חדשוֹת הארץ”, מנסה להוֹציא קצת לאוֹר העוֹלם את ענין “ההלוָאה” של פּתח-תקוה, אחד הענינים אשר מפּני מעשֹיוּתם האמיתית אינם אוֹהבים את הפּרסוּם היָתֵר, ונוֹח להם להיעשֹוֹת בּמַחשך. ענין ההלוָאה הוּא כּך: עוֹד בּטרם דרכוּ כּפּוֹת רגלי ועד-הצירים הראשוֹן על אדמת ארץ-ישֹראל, זכה שליח המוֹשבה פּתח-תקוה לקבּל את פּניו על אדמת מצרים, וּלקבּל את דמי-הקדימה להלואה הלאוּמית. מהלוָאה זוֹ נתן לפּתח-תקוה בּראש וראשוֹנה 50.000 פוּנט (כּלוֹמר – **מיליוֹן ורבע פּרנקים).** בּדבר השאר עוֹד נמשכת הפּעוּלה המעשֹית. לשם זה אמנם לא נכתבוּ “מאמרים” וּבירוּרי-שאלוֹת (אפילוּ לא בּ“האזרח”), כּי אם נדפּס “מכתב” עם ההתחלה א. נ. בּראש, וּבתוֹכוֹ תקציב בּרוּר של כּל הדרוּש למען הקים את פּתח-תקוה על תלה – בּסך-הכּל, לא פּחוֹת ולא יוֹתר, –עשֹרה מליוֹן וחצי. הסכוּם הזה דרוּש: ראשית בּכדי לסלק את כּל החוֹבוֹת הפּרטיים והציבּוּריים שישנם לפתח-תקוה, ושנית, למען השיב לפתח-תקוה את כּל ההפסדים – למעלה מששה מיליוֹן פרנק – שסבלה בּימי המלחמה. שני חדשים אחרי המכתב יצאה בּדפוּס חוֹברת מיוּחדה בּשם “מצב פּתח-תקוה אחרי המלחמה”, שגם היא נפוֹצה בּקהל הרחב ונוֹעדה, כּנראה, לאוֹתוֹ ה“א. נ.” הנעלם, ושם בּאוּ אמנם שינוּיים בּמספּרים, פּתח-תקוה הסכּימה להוֹריד קצת – אבל תחת זה נתבּרר הצוֹרך בּהלוָאה לאוּמית זוֹ וערכּה הרחב בּיתר הרחבה ורגש.

מ. סמילַנסקי אוֹמר:

“כּשבּאוּ וסיפרוּ לי על ה”מכתב" של פּתח-תקוה, אמרתי בּלבּי, רק עלילת דברים היא. וּכשבּא לידי עצם המכתב, לא ידעתי אם לצחוֹק, אם לקלל ואם לבקש רחמים. – – בּשעה זוֹ, שהקפּיטלים הלאוּמיים הם אישוֹן העין; בּשעה זוֹ שהקפּיטלים הלאוּמיים יש להם שני תפקידים כּל כּך חשוּבים: להציל את העם בּגוֹלה מכּליוֹן, כּליוֹן ממש, ולבנוֹת את הבּית הלאוּמי, בּשעה זוֹ שכּל פּרוּטה ציבּוּרית היא בּבחינת הֶקדֵש, ושכּל הנוֹגע בּה אם בּמזיד ואם בּשוֹגג, לא ינָקה – בּה בּשעה בּאים אנשים מן הישוּב, אשר בּחשבוֹן ממוּצע יש לכל אחד מהם רכוּש של מאַת אלף פרנק, וּמבקשים עוֹד חמישים אלף! האין זה עווֹן פּלילי?… האוּמנם לא חשבוּ האנשים הטוֹבים, השֹפוּנים בּין פּרדסיהם, גפניהם ושקדיהם בּפתח-תקוה, כּי בּעשֹרת מיליוֹן פּרנק יכוֹלים לגאוֹל חלק מן האדמה העוֹמדת וצוֹעקת: גאלוּני! כּי בּעשֹרת מיליוֹן פרנק יכוֹלים להעמיד על הקרקע 500 משפּחוֹת צעירוֹת של עוֹבדים (הפּיזוּר של הכּוֹתב), אשר יחַיוּ ויַפרוּ את הארץ בּזיעת-אפּיהם?"

“אם אנשי פּתח-תקוה ישתחררוּ מכּל חוֹבוֹתיהם הפּרטיים והציבּוּריים, למה להם ששת המילוֹן הללוּ? מה יעשׂוּ בּהם? האוּמנם לא תחַיינה אוֹתם נחלוֹתיהם גם כּשישתחררוּ מכּל החוֹבוֹת? אוֹ שילכוּ לעסוֹק בּנטיעוֹת חדשוֹת?… האוּמנם הגיעוּ לידי כּך, שיחשבוּ כּי כּלל ישֹראל חייב ליצוֹר להם נטיעוֹת חדשוֹת על הישנוֹת? וּלאן ילכוּ אוֹתם ששת המיליוֹנים? בּדרך הישנה והכּבוּשה, דרך פּתח-תקוה, לכל אוֹתם המקוֹמוֹת שהֵצֵרוּ וּמצֵרים את רגלי פּתח-תקוה ואת רגלי כּל הישוּב? הלא תסכּימוּ גם אתם, בּני פּתח-תקוה, שמוּטב להקים בּששת המליוֹנים הללוּ, שלוֹש מאוֹת בּתי-אב, אשר יעזרוּ בּבנין הישוּב!…”

לא יפָּלא הדבר, אם בּני פּתח-תקוה לא יסכּימוּ לרעיוֹן זה. בּני פּתח-תקוה יוֹדעים, כּידוּע, חשבּוֹן, ויוֹדעים כּי אין להם חשבּוֹן להסכּים לרעיוֹן זה. השאלה היא אם אלה, אשר אליהם פּוֹנים בּדבר “ההלואָה הלאוּמית”, אם אלה אשר כּבר נתנוּ לפתח-תקוה את כּל ההלוָאוֹת של השנים הקוֹדמוֹת ואת המיליוֹן ורבע פרנקים של ראשית הפּעוּלה החדשה, שאלָה היא, אם אלה, שלידיהם נמסר הסידוּר של כּספּי הלאוֹם, ועליהם האחריוּת בּעד השימוּש הנכוֹן והמוֹביל למטרה, שאלָה היא, אם אלה יבינוּ את הרעיוֹן הפּשוּט הזה, ויסכּימוּ לעבוֹד על פּיו?

את שאלת קיוּמה החוֹמרי של פּתח-תקוה עצמה, שאלה חמוּרה אמנם והנראית לכוֹתבי המכתב לשאלה מדינית, הדוֹרשת את כּל התאמצוּת הלאוֹם והשקעת כּספים “פּי שנַיִם מאשר אספה הקרן הקימת בּמשך חמש עשֹרה שנה”, פּוֹתר מ. ס. בּפשטוּת: “ימכּרוּ למוֹסדוֹת אוֹ ליחידים משלנוּ שליש נחלוֹתיהם וישלמוּ את חוֹבוֹתיהם והקימוּ את הריסוֹתיהם. הרי כּכה עוֹשֹים אנשים נוֹרמַליים בּכל מקוֹם וּמקוֹם”.

היוּשם לב להצעה זוֹ, היוֹצאת מפי אדם, המעיד על עצמוֹ כּי הוּא “מאמין גם היוֹם בּתוֹעלת הישוּבית של ההתחלוֹת הקפּיטליסטיוֹת”? לביקוֹרת הבּאה מצד הפּוֹעלים אין, כּידוּע, לשֹים לב. היא הלא קיצוֹנית, מפלגתית, מוּגזמת. הלא גם בּשעת ההלואה של המיליוֹן ורבע בּאוּ הפּוֹעלים בּ“דרישוֹת מוּגזמוֹת” (הכנת 200 פּוֹעלים חדשים וּקביעת משֹכּוּרתם המינימַלית – שני שילינג וחצי, שמעוּ ושוֹמוּ), דרישוֹת, שכּמוּבן, לא נתקבּלוּ וגם לא הפריעוּ חס ושלוֹם להלוָאה. אוּלם הפּעם הלא בּאה הבּיקוֹרת ממקוֹר נאמן, בּלתי-חשוּד על כּגוֹן דא? ואף על פּי כן, קשה להאמין. מן הנסיוֹן יש ללמוֹד וּלשעֵר, כּי אם ההלואה הרצוּיה לפתח-תקוה לא תינתן יהיה זה רק מפּני דלוּת עם ישֹראל וחוֹסר כּספים, ואוּלם אם כּסף להלוָאה לאוּמית ימָצא – אזי, מוּבן מאליו, שבּעל הפּרדס קוֹדם לסידוּר עבוֹדה לחדשים. הלא זוֹהי הלוָאה “מסחרית” וּ“בטוּחה”.

תמוּז תרע"ט.

---

בּירוּרים

מאת

ברל כצנלסון

לפוֹעלי ארץ-ישֹראל קרה אסוֹן: נוֹסדה “אחדוּת-העבוֹדה”. אחרי שנים של פּירוּדים, אשר נימוּקיהם נתרוֹקנוּ זה כּבר מתכנם, אחרי שנים של מדָני-מפלגוֹת, אשר נתָנוּנוּ ללעג וּלקלס בּעיני כּל עוֹבר, ועשֹוּ את קיוּמנוּ הרציני והחמוּר חוֹמר לליצני הדוֹר, הוּרם דגל האיחוּד. חֶבר אנשים מבּינינוּ, השייכים על פּי עבָרם לחוּגים שוֹנים, וּמכּל החוּגים, הכּירוּ בּכל עָצמת החוֹבה הגדוֹלה, לשֹים קץ לקיוּם קַריקַטוּרי וּמַחפּיר של המפלגתיוּת בּציבּוּר העוֹבדים בּארץ. נאמרוּ מלים פּשוּטוֹת: שאיפה אחת יחידה לנוּ – בּנין עם ישֹראל עוֹבד וחפשי בּארץ-ישֹראל, ודרך אחת דרכּנוּ – דרך העבוֹדה והיצירה הסוֹציאַלית, ותרבּוּת אחת קוֹראת לנוּ – תרבּוּת-עבוֹדה עברית. לקריאת האיחוּד נענוּ: הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים החקלאיוֹת בּיהוּדה, גליל ושוֹמרוֹן, מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן”, כל האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת של פּוֹעלי העיר, מאוֹת חברי הגדוּדים מארץ-ישֹראל ואמריקאים, המתכּוֹננים להישאר בּארץ, חבוּרוֹת חבוּרוֹת של מוֹרים, תלמידים, בּוֹגרים, פּקידים וּשאר בּעלי אוּמנוּיוֹת חפשיוֹת. לא נענוּ – חברי “מפלגת הפּוֹעלים העברים בּארץ-ישֹראל הפּוֹעל הצעיר”.

האיחוּד לא יצא איפוֹא שלם וּמלא, לצערם הגדוֹל של ה“מאַחדים”, אשר קיווּ להיחָלץ בּבת-אחת מלחץ היחסים המפלגתיים. אוּלם בּמקוֹם כּמקוֹמנוּ, אשר כּל שאיפת-אִרגוּן פּוֹגשת תמיד כּוֹח מתנגד, לא יפָּלא הדבר, ולא ידהים, כּמה שלא יהיה קשה וּמצַעֵר.

יסוּד ועד העיר בּירוּשלים נפגש בּצאתוֹ לאויר-העוֹלם בּהתנגדוּת “ועד העדה האשכּנזית”, אשר לא רצה בּשוּם אוֹפן בּוַעד נבחר מכּל העיר, כּי אם בּ“בּלוֹק” פּדֶרַטיבי של ועדי-העֵדוֹת;

יסוּד הסתדרוּת כּפרית של מוֹשבוֹת הגליל על יסוֹדוֹת דמוֹקרטיים פּגש התנגדוּת נמרצה מצד חלק מהאִכּרים החשוּבים, אשר אינם רוֹצים להכּיר בּהסתדרוּת הכּללית, ויצרוּ לעצמם בּימה מיוּחדה;

ועכשיו, לעינינוּ, התקלה ה“אסיפה המיַסדת” עצמה בּהתנגדוּתם של “מתנגדי האשה”, אשר אינם מתנגדים מתוֹך איזוּ ענינים אוֹ פּניוֹת, חס ושלוֹם, כּי אם מתוֹך פּרינציפּ “דתי” – והתנגדוּת זוֹ, ההוֹלכת וגוֹברת, יוֹנקת מרפיוֹן ה“מיַסדים” ועוֹמדת לבַלע את האסיפה המיסדת כּוּלה.

כּוֹח משפּטי חיצוֹני אשר יכריח אוֹתנוּ להסתדר – אַיִן. הכּל בּנוּי רק על הרצוֹן הטוֹב וההסכּמה הכּללית. יסוֹד לאוֹפּוֹזיציה לכל רצוֹן של סידוּר ימָצא תמיד בּשעת הצוֹרך. וּמצב זה עוֹשֹה תמיד את אֵלוּ הרוֹצים לסדר את החיים הכּלליים: את הקהילה, את המוֹשבה, את הישוּב, ל“צד”. וּכשבּא, למשל, ועד הצירים לעשֹוֹת סידוּרים בּירוּשלים, הוּא אינוֹ מכּיר בּועד-העיר בּתוֹר כּזה, וּבאוֹפּוֹזיציה בּתוֹר כּוֹח מתנגד לעצם סידוּר הקהילה, כּי אם בּשני ועדי-עיר, בּשתי “מפלגוֹת” חדשוֹת. והמוּשֹגים “ועד עיר”. “הסתדרוּת כּפרית” ודוֹמיהם הוֹלכים ונעשֹים למוּשֹגי-מפלגוֹת. נמצא, מי שרוֹצה בּאיחוּדה וסידוּרה של ירוּשלים – הוּא “צד”, מי שרוֹצה בּהסתדרוּת כּפרית בּגליל – הוּא “צד”, מי שרוֹצה בּאמת בּאסיפה מיסדת – הוּא “צד”. והשוֹפט האוֹבּיֶקטיבי, הרוֹצה לצאת ידי חוֹבת הצדק לכל ה“צדדים”, מחפּשֹ לוֹ את שביל-הזהב, את נקוּדת הפּשרה. מה פּלא, כּי היינוּ גם אנחנוּ, הלוֹחמים כּל ימינוּ נגד האַבּסוּרד החֵטָא של מפלגתיוּת בּקרב פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, ל“מפלגה”, לצד. אין מפלט ממפלגתיוּת כּל זמן שכּל אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא יכוֹל לעשֹוֹת אוֹתך למפלגה.

אפשר היה להשלים בּקוֹשי עם המצב שנברא. לאמוֹר: עוֹד לא איכשַר דָרָא. ישָאר המצב כּאשר נברא. תעבוֹדנה ההסתדרוּיוֹת בּתוֹך תחוּמיהן. ויהי רצוֹן שתהא יצירת “אחדוּת-העבוֹדה” הצעד המכריע לאיחוּד העוֹבדים, אשר יגרוֹר אחריו, עם ההתפּתחוּת הטבעית של הענינים, אוֹ עם התאַמצוּת שניה, את האיחוּד הגמוּר והשלם. אוּלם לא כּכה רצה “הפּוֹעל הצעיר”.

“אחדוּת-העבוֹדה” עוֹד לא הספיקה לגלוֹת את פּרצוּפה המעשֹי; רוֹב חבריה-עוֹבדיה נמצאים בּגדוּדים; עבוֹדתה הסידוּרית, הישוּבית והספרוּתית מתעכּבת; חייה הפּנימיים, סידוּר האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת והסניפים, תוֹבעים את שלהם, את כּל הכּוֹחוֹת שישנם. התעמוּלה בּעד האיחוּד התנהלה רק עד צאת האיחוּד לפּוֹעל, מאז פּסקה מצד “אחדוּת-העבוֹדה” אפילוּ כּל תעמוּלה. אין לבּה למלחמת חוּץ, וכל עבוֹדתה פּנימה. והנה – מָלאה הארץ תרוּעה, צעקת-חמס. “הפּוֹעל הצעיר” הקדיש מלחמה על ה“מפלגתיוּת”. “פתח אש”, בּלשוֹננוּ הצבאית.

בּקוֹל רם תוֹבעים את המאַחדים למשפּט, למשפּט ההיסטוֹריה. ולא רק תוֹבעים למשפּט כּי אם דנים, וּמתחננים “להתאחד”, וּמאיימים, ואם בּכוֹחוֹת-בּית אין יש די, מביאים מרחוֹק את “מי שהיוּ לפנים פּוֹעלי-ציוֹן ולא נסחפוּ בּזרם” (מתוֹך מה?) לָקוֹב את המתאַחדים וּליָראם, וּמגלים פּשעים ועווֹנוֹת.

להיכּנס בּפרטי פּוֹלֶמיקה כּזוֹ איני מתכּוון. מי שלא יִצדק וּמי שלא יֶאשם, אוּלם בּרוּר לי, כּי עתיד תנוּעת-העבוֹדה, ועליית-חלוּצים, והבּנין הסוֹציאלי של הארץ – אינם תלוּיים אף כּל שהוּא בּחריצת-לשוֹן וּבחריצוּת של מחפשֹי-חטאים. ואקוה, כּי יעלה בּידי להשתמר מכּל אלה. הדבר שחפצתי – זהוּ לתת בּירוּרים אחדים לקוֹרא המתענין בּעצם הדבר, לקוֹרא אשר אינוֹ בּא לראוֹת כּיצד הצדדים מתקוֹטטים וּמי יצליח בּזה יוֹתר, כּי אם רוֹצה לעמוֹד על טיב בדבר.

לא את שאלת-האיחוּד בּיסוֹדה אני רוֹצה לברר כּי אם פּרטים אחדים, פּרטי אשמוֹת וטענוֹת. השוֹמע ישמע.

                                --------------------

מקריאת נוּסחאוֹת הטלגרמוֹת לחוּץ-לארץ, מהידיעוֹת האוֹפיציוֹזיוֹת, והאוֹפיציוֹזיוֹת למחצה, וּמדברי הפּוּלמוּס השוֹנים, מתקבּל רוֹשם אחד: בּאוּ איזה “אינטליגנטים”, שעשֹוּ קנוּניה בּיניהם, כּפוּ את ההר כּגיגית על פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, בּחטיפה וּבחפּזוֹן בּטרם הספיקוּ אלה לפקוֹח עין, הטילוּ עליהם איזוֹ תוֹרה זרה, הכניסוּ בּערמה בּפח של מפלגה אחת, אשר שינתה לשם זה את שמה, וּבמקוֹם איחוּד נתנוּ להם פּירוּדים חדשים, מלאכוּתיוּת, פּניוֹת, עריצוּת, עריצוּת ממש, כּעריצוּת ה“העבּרעער”, הכּוֹפים על ההמוֹן המסכּן בּארץ-ישֹראל את העברית, כּפי שהיא מתוֹארת בּעתוֹני אמריקה.

והנה דברים כּהוַיתם:

א. ועדת האיחוּד של ההסתדרוּיוֹת החקלאיוֹת פּנתה אל שתי המפלגוֹת, “פּוֹעלי-ציוֹן” ו“הפּוֹעל הצעיר”, לעַבּד יחד את תכנית האיחוּד, מבּלי כּל תנאים מחייבים למַפרע, בּכדי שעל יד המשֹא-וּמתן המשוּתף והחפשי תוּברר אפשרוּת האיחוּד. “הפּוֹעל הצעיר” דחה את ההצעה.

ב. שאלת-האיחוּד “החטוּפה” נתבּררה בּקרב ציבּוּר הפוֹעלים והחיילים בּמשך יוֹתר משלוֹשה חדשים. הצעת-התכנית נתפּרסמה ונפוֹצה ונידוֹנה זמן הגוּן לפני הועידה. על התוֹכחה ל“הפּוֹעל הצעיר”, בּועידת פּתח-תקוה, למה אינוֹ מוֹכיח לנוּ את טעוּתנוּ, השיב הנוֹאם הרשמי של ה“פּוֹעל הצעיר”: להתוַכּח אִתכם? אנחנוּ בּינינוּ התוַכּחנוּ זה שלוֹשה חדשים.

ג. החלטת-האיחוּד, על פּי הצעת-התכנית של “אחדוּת-העבוֹדה”, נתקבּלה: בּועידת “פּוֹעלי-ציוֹן” הי"ג – פּה אחד; בּועידת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים – בּ -48 דעוֹת נגד 12 (27 צירים בּלתי-מפלגתיים, 19 “פּוֹעלי-ציוֹן”, 11 חברי “הפּוֹעל הצעיר”, 2 חברי המרכּז); בּועידה הכּללית של פּוֹעלי הכּפר והעיר ואנשי-הצבא – פּה אחד.

                                    ---------------

הפּוּלמוּסים וה“ידיעוֹת” מתארים את ענין האיחוּד כּגלגוּל אוֹ שינוּי-צוֹרה של מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן. בּלשוֹנם העברית הצרוּפה יקָרא לזה מַניֶבר, מַניפּוּלציה. ואכן, הדבר מתקבּל על הדעת: אם מפלגה הסכּימה להיבָּטל, ודאי שראתה כּאן “רוַח”, למה לה כּל ה”עסק". והראָיה, שמפלגה ב' שחששה להפסד לא ויתרה על קיוּמה, והראָיה, שחבר “פּוֹעלי-ציוֹן” פּלוֹני אמר כּכה לעתוֹן פּלוֹני כּתב כּכה.

ואמנם יש בּזה מן האמת. פּוֹעלי-ציוֹן “הרויחוּ”. כל פּוֹעל-ציוֹן, שהפּוֹעל-ציוֹּניוּת שלוֹ אינה דבר שבּשלט, אינה פְּנִיה של כּנוּפיה, אינה שֵם חַנוּט, כּי אם שאיפה חיה לחברת-עבוֹדה עברית סוֹציאלית בּארץ-ישֹראל, ימצא בּתכנית “אחדוּת-העבוֹדה” וּבפעוּלתה את הבּיטוּי הצרוּף והשלם של מַשֹא-נפשוֹ, אם כּי, “אחדוּת-העבוֹדה” אינה מוּגבּלת בּמסגרת עיוּנית אוֹ מפלגתית של “פּוֹעלי-ציוֹן” וּמשאירה בּקרבּה חירוּת מחשבה והערכה עיוּנית לכל הזרמים האפשריים בּתנוּעת-העבוֹדה. חברי “פּוֹעלי-ציוֹן” התאַחדוּ, יען כּי הם הכּירוּ ונוֹכחוּ כּי שאיפת היצירה הסוֹציאלית אינה נחלת חוּג מצוּמצם כּי אם שאיפתוֹ של כּלל-העוֹבדים בּארץ.

אוּלם יוֹדע אני כּמוֹ כן חברים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” מ“זקני” “הפּוֹעל הצעיר” וּמראשוֹניו, החוֹשבים את עצמם עד היוֹם לאנשי “הפּוֹעל הצעיר” האמיתיים, וּלנאמנים לרוּח “הפּוֹעל הצעיר” משנוֹתיו הראשוֹנוֹת, בּטרם נהפּך ל“מפלגה”. הם משתתפים בּ“אחדוּת-העבוֹדה”, ורוֹאים בּה את הכּוֹח המאַחד את כּל העוֹבדים לשם גאוּלת-ישֹראל על ידי העבוֹדה, לשם תחיית התרבּוּת העברית בּעם ועל ידי העם. הם רוֹצים בּאחדוּת-העבוֹדה, יען כּי הכּירוּ בּאחדוּת שאיפת הגאוּלה, הלאוּמית וסוֹציאלית כּאחת, יען נוֹכחוּ, כּי השאיפה החלוּצית וּתחיית העברית אינן זכוּת-יחידים, כּי אם נחלת כּלל-העוֹבדים.

ויוֹדע אני גם כּן חברים רבּים שהיוּ והוֹוים על פּי כּל חינוּכם ויחסיהם בּלתי-מפלגתיים, לא בּמוּבן של חוֹסר יחסים לחיי העם והעבוֹדה כּי אם בּיחס לשני החוּגים אשר שֹררוּ בּארץ-ישֹראל, ויסוֹד הכּרתם היה – אחדוּת השאיפה של שחרוּר העם ושחרוּר העוֹבד, אחדוּת החיים והצרכים של העוֹבדים בּארץ, אחדוּת השאיפה החלוּצית בּכל גילוּייה: בּעבוֹדה, בּשמירה, בּגדוּדים, אחדוּת הסידוּר הכּללי והמַקיף של כּלל-העוֹבדים. לפי הגדרוֹת “המעַיינים”, הרי זוֹהי השקפת-העבוֹדה הסינדיקַלית של תנוּעת-הפּוֹעלים בּימינוּ, בּצוּרה עברית, ארץ-ישֹראלית. וחברים אלה רוֹאים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” את ההסתדרוּת המאַרגנת את העוֹבד בּתוֹך עבוֹדתוֹ, יוֹם יוֹם, מחַנכתוֹ בּעבוֹדה, לוֹחמת את מלחמת עניניו, צרכי השעה וצרכי העתיד, וּמַכשירתוֹ לעבוֹדה עצמית וּלשלטוֹן בּעבוֹדה. היא אינה מַפרידה בּין הפּעוּלה הכּלכּלית, התרבּוּתית והמדינית, המַעמדית והלאוּמית – ורוֹאה אוֹתן כּפעוּלה אחת רבּת-צדדים. היא שוֹאפת לחירוּת המחשבה העיוּנית, וּלאחדוּת-הפּעוּלה המעשֹית.

וּבא החבר, החפשי מכּל החשבּוֹנוֹת והכּינוּיים וההגדרוֹת הקוֹדמוֹת, וּמכריע בּיניהם: כּוּלכם צְדַקתם בּהתאַחדכם. היסוֹדוֹת אשר היוּ שוֹנים וּמתרוֹצצים בּראשית בּוֹאָם לארץ, נצרפוּ בּתוֹך חיי העבוֹדה מִסִיגיהם והתמַזגו לשלימוּת אחת יוֹתר כּוֹללת ויוֹתר מַקיפה.

ואין דבר, שכּל אחד, כּשיגיע לידי ניסוּח, ינַסח את הדברים כּיד הֶרגלוֹ וחינוּכוֹ. לוַכּחָן וּלנַצחן יתן זה אמנם מקוֹם להריע אף להצריח, אוּלם אנוּ, אנשי “אחדוּת-העבוֹדה”, איננוּ רוֹאים בּזה כּל אסוֹן. אין זוֹ הלכה למשה מסיני, שכּל הפּוֹעלים המאוּחדים למעשֹה מתחייבים על שֹפה אחת וּדברים אחדים. העיקר – שלא מן החוּץ הוּבאה לנוּ “אחדוּת-העבוֹדה”, כּי אם מוֹלדת-בּית היא, ולא נצחוֹן של צד, כּי אם נצחוֹן של כּוּלנוּ, פּרי השאיפה לאיחוּד ולפעוּלה, המוּנחת בּיסוֹדה של כּל תנוּעת-עוֹבדים אם היא נאמנה לעצמה, ואינה נִתְעָה בּשוא.

                                   ----------------------

חטא אשר אין לוֹ כּפּרה חטאוּ המאַחדים: הם הרסוּ את הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים. זוֹהי הרינה אשר מעבירים בּמחנה, בּמאמרי-עתוֹנים, בּשֹיחוֹת יוֹשבי-קרנוֹת. ורק עכשיו הוֹלך וּמתפּרסם בּעוֹלם הדבר, כּי היתה לנוּ הסתדרוּת חקלאית, טוֹבה, מצוּינה, כּללית, מאַחדת, “אֵם רחמניה” אפילוּ. בּאוּ ה“מאַחדים כּביכוֹל” וַהרסוּה. ודמעוֹת-תנים מוּזלוֹת, והספּדים וּשבחים, וסיסמה חדשה עוֹלה וּבוֹקעת: הם, הם הרסוּ את ההסתדרוּת החקלאית. הבה וּנקִימנה אָנוּ, הבה נתאַחד!

רָני עקרה לא יָלָדָה! זכינוּ סוֹף סוֹף אנחנוּ, “אנשי ההסתדרוּת”, אשר עליה שֹבענוּ תמיד מרוֹרוֹת, לקצת נחמה: רבּים בּני שוֹממה. נשֹמח איפוֹא על נצחוֹן רעיוֹן ההסתדרוּת ועל הגוֹאלים אשר קמוּ לה, אם כּי בּאוּ אלה לפָצענוּ וּלהוֹכיח את בּגידתנוּ. היה, אפשר, כּדאי לחקוֹר קצת ולדעת, מאַיִן בּאוּ אלה, מי הם המקוֹננים והמבכּים את ההסתדרוּת. כּמה מהם אשר לפנים היוּ אמנם בּבוֹניה, אך פּרשוּ ממנה מזמן ולא השתתפוּ לא בּבנינה ולא בּצערה, וכמה מהם היוּ מרוֹדפי ההסתדרוּת כּל ימיהם, מַשבּיתי-שלוֹם, מַפריעים בּעד כּל מפעל. אוּלם לא נטפּל בּזה. מי שחי בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאי יוֹדע זאת מבּלעדַי, ולעוֹמדים מן החוּץ, הלא אין עֵדוּתי נאמנה: נוֹגע אני בּדבר. אני אדבּר לא על דברים שבּיחס, התלוּיים בּאֵמוּן, כּי אם דברים הניתנים להתפּרש וּלהתאַשר שחוֹר על גבּי לבן.

השאלה היא אם בּאמת נהרס דבר, מה נהרס ומי הרס. ההוּצא מי מתוֹך ההסתדרוּת החקלאית וּמי המוֹציא? והתשוּבה היא: איש לא הוּצא מתוֹך ההסתדרוּת החקלאית. שוּם דרישוֹת לחברי המיעוּט, אשר יכריחוּם לעזוֹב את ההסתדרוּת, לא הוּצגוּ. נכוֹן הדבר, כּי הרוֹב של ארבּע חמישיוֹת הועידה החקלאית קיבּל החלטה על דבר איחוּד כּל פּוֹעלי הארץ בּברית ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת. והמיעוּט לא היתה דעתוֹ נוֹחה מהחלטה זוֹ. ואוּלם על יסוֹד זה לא היה לוֹ שוּם הכרח לצאת מתוֹך ההסתדרוּת החקלאית. ואם המיעוּט, אשר מנהיגיו הסתלקוּ מלכתחילה מלהשתתף בּבירוּר חפשי של תכנית-איחוּד, לא בּיקש לוֹ שוּם דרך להישָאר בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית ולא דרש לוֹ אפילוּ שוּם זכוּיוֹת של מיעוּט, המבטיחוֹת לוֹ את קיוּמוֹ ואת חוֹפש פּעוּלתוֹ בּתוֹך ההתאחדוּת, וּמצא לוֹ ליוֹתר נוֹח לברוֹח מן ההסתדרוּת החקלאית ולהרעיש אחרי-כן שמים וארץ על ההסתדרוּת שנחרבה ועל ה“מאַחדים” – מחריביה, על ראש מי תפּוֹל תלוּנתם? אוֹ אפשר שתוֹרת זכוּת-המיעוּט אוֹמרת, כּי הרוֹב של ארבּע חמישיוֹת של ההסתדרוּת צריך היה להיכּנע לרצוֹן המיעוּט, להישָאר בּלתי-מאוּחד, חסר-כּוֹח פּעוּלה, מפּני שכּך רצה “הפּוֹעל הצעיר”, אשר אגב לא הציע שוּם תכנית אחרת, כּי אם של את עצם האיחוּד, והביא לועידה רק הצעה של “אינפוֹרמַציה ורֶגוּלַציה” בּין שלוֹשה גוּפים מפוּזרים, אשר אין כּל יסוֹד לפירוּדם?

אוּלם יש גם לברר גם את עצם צדקת הבּכיה אשר מבַכּים את ההסתדרוּת החקלאית. מה היתה ההסתדרוּת וּמה קרה לה מעֵת היוָסד “אחדוּת-העבוֹדה”? האוּמנם הוּרע מזלה?

ההסתדרוּת החקלאית הכּללית, בּתוֹר מוֹסד המאַחד את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאים לכל עניניו החיוּניים, וּמנהל את כּל הענינים הפרוֹפֶסיוֹנַליים החקלאיים-ישוּביים על דעת עצמוֹ, היתה קיימת רק בּהחלטוֹת-ועידוֹת, בּלבּוֹֹת ה“הסתדרוּתיים”, הקרוּיים כּיוֹם “מאַחדים”, ואשר זכוּ משוּם זה בּימים ההם לשם הגנאי “מפלגת הבּלתי-מפלגתיים”. חוּץ לזה היתה ההסתדרוּת משמשת חוֹמר לויכּוּחים וּלניצוּחים, לרדיפוֹת וּלעקיצוֹת בּעל-פּה וּבעתוֹנוּת, לאיוּמים תמידיים על עזיבה ויציאה. הועידה הכּללית של ההסתדרוּת היתה אמנם מקבּלת החלטוֹת בּרוּח ההֶגמוֹניה הגמוּרה של הציבּוּר העוֹבד החקלאי על עניניו, אוּלם מה היה כּוֹחה למחרת-היוֹם, כּשהיתה מתאַספת ועידת-המפלגה והיתה מקבּלת החלטה מהוּפּכת, והחברים אשר היוּ גם פּה וגם שם היוּ נקלעים בּכף-הקלע? מה היה ערכּה של השאיפה לברוֹא מרכּז חקלאי אוֹטוֹריטֶטי, שיוּכל לדבּר בּשם כּל הציבּוּר החקלאי, וּלהגבּיר את הציבּוּר על כּל מיני סכסוּכים פּנימיים, וּלהציג לפני המוֹסדוֹת הישוּביים כּוֹח-עבוֹדה מאוּרגן, אם בּכל דלת וּבכל משֹרד היוּ שליחי המרכּז החקלאי נפגשים עם זוּגוֹת שליחי המפלגוֹת, המוֹפיעים אף הם עם תכניוֹתיהם? ויש שחבר המרכּז עצמוֹ היה צריך להיקָרע לשנַים: פּה הוּא משתתף בּעבוֹדה חקלאית אחת, ושם – שניה, סוֹתרת, מתנגדת. וככה התנהלה עבוֹדתנוּ בּהסתדרוּת בּמשך כּל השנים, למרוֹת ההתאמצוּת הבּלתי-פּוֹסקת של רוֹדפי-השלוֹם הבּלתי-מפלגתיים וחברי המפלגוֹת המסוּרים להסתדרוּת. כּל מפעל חדש שצריך היה להיוָסד, מן הספריה החקלאית המִסכּנה ועד “המַשבּיר” ועד קרן-העבוֹדה, נתקל בּהתנגדוּת של מפלגה זוֹ אוֹ אחרת, שראתה בּזה סכּנת התחרוּת לקיוּמה היא, למוֹסדוֹתיה שלה. המפלגוֹת לא השלימוּ מעוֹלם עם האוֹטוֹנוֹמיה החקלאית-ישוּבית של ההסתדרוּת, ואין לדבּר, שלא השלימוּ עם עבוֹדתה התרבּוּתית ועם שליחוּתה שיצרה לה בּמוֹסדוֹת הארץ. אם שליחוּת זוֹ היתה מתנהגת שלא לפי טעמם של מנהיגי אחת המפלגוֹת היוּ פּוֹסלים את זכוּתה: הלא היא נבחרה גם מאת חברינוּ המפלגתיים, איככה זה היא יכוֹלה להבּיע את דעתה בּניגוּד אלינוּ? קיוּם לא היה להסתדרוּת: אוֹפּוֹזיציוֹת, גלוּיוֹת אוֹ נסתרוֹת, מצד זה אוֹ אחר לא חדלוּ. רוֹב כּוֹחה היה מוּצא על הגנה. כּל ענין ההסתדרוּת היה כּעין “מינוּת”, epecb בּלע"ז, אשר סוֹבלים אוֹתה כּל זמן שהיא אינה מרימה ראש. וּבכל מקרה שההסתדרוּת היתה מגלה את שאיפת-שחרוּרה ושלימוּת-פּעוּלתה היוּ גם בּעתוֹנים וגם בּאסיפוֹת נשמעים האיוּמים: נצא ונַעזבכם. והנה קיימוּ את הדבר: יצאוּ ועזבוּ. ואוּלם קיימוּ קצת בּאיחוּר-זמן. ההכּרה של אחדוּת-הפּוֹעלים העמיקה לחדוֹר בּמשך הזמן הזה לתוֹך חוּגים רחבים, ועבוֹדת ההסתדרוּת הכשירה את הקרקע להתאחדוּת הכּללית. עוּבדה מעניֶנת: כּל אלה שעבדוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּהסתדרוּת והתמכּרוּ לפעוּלתה, משתי המפלגוֹת גם יחד, היוּ בּמאַחדים. נראה שיש איזה קשר בּין ההסתדרוּת החקלאית והאיחוּד.

הנפלה בּאמת ההסתדרוּת החקלאית? זוֹהי טעוּת, שמפיצים בּכוָנה וּבחשבּוֹן. מספר חבריה יצאוּה, לצערה הגדוֹל, מבּלי כּל הכרח. ועל יסוֹד זה משתדלים להשיא את העוֹלם, כּי ההסתדרוּת הלכה לאנחוֹת, כּי היא היתה למפלגה, וכי מצוָה למרר את חייה.

אוּלם כּכה הוּא מצב הדברים מבּחוּץ, בּעתוֹנוּת הלוֹחמת, בּלשכוֹת המשֹרדים. מבּפנים – אחר המצב לגמרי. ההסתדרוּת חיה ועוֹשֹה את עבוֹדתה, משוּחררת מכּל הלחץ והאפּוֹטרוֹפּסוּת והקנאה והתחוּמים המלָאכוּתיים אשר הדריכוּה מנוּחה. החבר של ההסתדרוּת החקלאית חפשי עכשיו מהצוֹרך לחלק את יחסיו הנפשיים לשני מרכּזים. את אשר להסתדרוּת ה“פּרוֹפֶסיוֹנַלית” להסתדרוּת ואת אשר למפלגה – למפלגה. שם בּהסתדרוּת – החוּלין, וּפה בּמפלגה – קוֹדש-קֹדשים. הוּא אינוֹ עוֹסק יוֹתר בּחיפּוּשֹ תחוּמים, בּצמצוּמם והרחבתם.

בּחברוֹ להסתדרוּת הוּא רוֹאה חבר שלם, ולא חבר למחצה ואוֹיב למחצה הטוֹמן לוֹ פּחים ורוֹקם מזימוֹת, כּפי שזה היה מקוּבל אצל רוֹב חברי המפלגוֹת שבּהסתדרוּת. הוּא יוֹדע, כּי הסתדרוּתוֹ זה הכּל, והוּא הבּוֹחר את המרכּז של ההסתדרוּת החקלאית והוּא הוּא הבּוֹחר את המוֹעצה הכּללית של “אחדוּת-העבוֹדה” כּוּלה. הוּא יוֹדע, כּי זכוּיוֹתיו “המדיניוֹת” אינן מקוּפחוֹת, כּי עבוֹדתוֹ התרבּוּתית אינה צוֹררת לעבוֹדה אחרת, כּי הפּוֹעל העירוֹני הוּא בּן-בּריתוֹ, ואינוֹ זר לוֹ, ואינוֹ עוֹיֵן אוֹתוֹ, המחיצוֹת המלָאכוּתיוֹת נפלוּ. מיטת-הסדוֹם, אשר בּה היוּ כּל השנים משכּיבים את ההסתדרוּת החקלאית, נתפּרקה. העבוֹדה התרבּוּתית המתנהלת עכשיו בּתוֹך ההסתדרוּת החקלאית, עם סידוּר המוֹרים המיוּחדים לכך בּמוֹשבוֹת וּבקבוּצוֹת ועם פּתיחת חדרי-קריאה, היתה בּלתי-אפשרית בּימי שלטוֹן המפלגוֹת. ההתנגדוּת לעבוֹדה תרבּוּתית היתה בּאה לא מפני גריעוּת העבוֹדה אוֹ פְּסוּל-הכַּונה, כּי אם: למה עוֹשֹה זאת ההסתדרוּת “הפּרוֹפֶסיוֹנַלית”, למה היא יוֹּצאת מתוֹך תחוּמיה? עברוּ הימים שחוֹזר אוֹ מכתב של המרכּז החקלאי היוּ זקוּקים לחפּשֹ להם מחסה בּצל כּנפי אחת המפלגוֹת, וּמה שלא היה לפי רוּחה היה נידוֹן בּגניזה, כּשם שנידוֹנוּ בּמערכת “הפּוֹעל הצעיר” בּגניזה החלטוֹת הועידה השביעית של פּוֹעלי יהוּדה, כּשם שנידוֹן שם בּשתיקה, בּשתיקת-חרם, הקוֹבץ של הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים “בּעבוֹדה”.

ההסתדרוּת החקלאית קבעה איתן מקוֹמה בּתנוּעת-העבוֹדה שבּארץ ועתידה מוּבטח לה בּעבוֹדת-הבּנין של ארצנוּ. גוֹרלה קשוּר בּגוֹרל העוֹבד החקלאי, שרשיה עמוּקים וחיוּניים, ושוּם רוּחוֹת לא יעקרוּה ולא יערערוּה. לא רק הפּוֹעלים החיים אִתנוּ בּארץ, לא רק התימנים היוֹדעים אוֹתה וּמכּירים בּה, כּי אם כּל פּוֹעל חדש אפילוּ, יראה בּה את המוֹסד הטבעי של כּל הפּוֹעלים החקלאים, כּמה שלא יְעַפְּרוּ בּעפר לעוּמתה. ההשתתפוּת עם שאר הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים המקצוֹעיוֹת בּברית אחת רק מגבּירה את כּוֹחה ואת ערכּה, מַבהירה את אוֹטוֹנוֹמיוּתה.

                              ---------------------

הכּרה זוֹ של ערך ההסתדרוּת החקלאית ועתידה אינה מביאה, חלילה את חבריה לידי כּפיה והטלת דעתם על אחרים. כּל זמן שיש עוֹד איזה חוּג חקלאי עוֹבד מחוּץ להסתדרוּת, צריכה להינתן לוֹ האפשרוּת להשתתף בּהנהלת הענינים החקלאיים של פּוֹעלי הארץ. ואחת היא, אם אלה הם חברי “הפּוֹעל הצעיר” אוֹ “הצעיר הארץ-ישֹראלי”, אוֹ “האִכּר הצעיר”, וּבלבד אם על העבוֹדה מחיתם, ולא על ניצוּל. ועל יסוֹד זה בּאה הצעת הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאים, כּשהתעוֹררה שאלת סידוּר העבוֹדוֹת החקלאיוֹת לשנה הבּאה, בּדבר סידוּר מוֹעצה חקלאית, נבחרת מכּל העוֹבדים החקלאים, עם הבטחת זכוּת המיעוּט, בּתוֹר מוֹסד עליוֹן העוֹמד למעלה מכּל ההסתדרוּיוֹת ויחסיהן. לא מוֹסד, המתַווך וּמפַשר בּין שני “צדדים”, צריכה להיות מועצה זוֹ, כּי אם המוֹסד העליוֹן של העוֹבדים החקלאים, ההגיוֹן של ההסתדרוּת החקלאית אמר לה, כּי הדרך היחידה ליצירת מוֹעצה כּזוֹ, אשר תשחרר אוֹתנוּ מכּל חיכּוּכים בּין-מפלגתיים, היא דרך הבּחירה העממית, הכּללית והפּרוֹפּוֹרציוֹנַלית, הנוֹתנת את האפשרוּת לכל “זרם” וחוּג להשפּיע על מהלך הענינים בּמידה המגיעה לוֹ. אילוּ היתה הצעה זוֹ מתקבּלת, אילוּ היתה מוֹעצה זוֹ נכנסת לחיים וּמצליחה, היה אפשר לראוֹת בּזה פּתח תקוה לעוֹד מוֹסדוֹת אחרים, כּלליים לכל ציבּוּר העוֹבדים, מוֹסדוֹת בּעלי כּוֹח משפּטי, מוּכּר וּמאוּשר מכּל ציבּוּר העוֹבדים. א ם תקוָתנוּ, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” תהיה לאחדוּת כּל העוֹבדים, תקוּם בּקרוֹב אוֹ לא, אבל, לפי שעה, היוּ מוֹסדוֹת כּעין אלה מקיימים בּענינים חלקיים את אחדוּת העוֹבדים.

אוּלם – גם בּזה לא רצה הגוֹרל.

נגד הצעת מוֹעצה נבחרת הוּצג מצד “הפּוֹעל הצעיר” “פּרינציפּ” אחר: מינוּיים. שתי ה“מפלגוֹת” ממַנוֹת מקרבּן, שוה בּשוה, את חברי המוֹעצה. אחרת לא סַגי. וענין המוֹעצה נתבּטל. והאשמים, כּמוּבן, גם הפעם ה“מאַחדים”.

אוֹדה, כּי בּהיוֹתי מן הצד לכל המשֹא-והמתן הזה, ניסיתי לברר לעצמי ולמצוֹא את היסוֹדוֹת המוּסריים או ההגיוֹניים של פּרינציפּ המינוּיים, ולא עלה בּידי. האוּמנם מקבּל חלק מן הציבּוּר, המוּכתר בּשם עצם פּרטי, על ידי זה בּלבד, זכוּת של חצי הדעוֹת? האוּמנם נטוּלים זכוּת השתתפוּת זוֹ הפּוֹעלים הבּלתי-מאוּרגנים, הפּוֹעלים חברי “המזרחי”, התימנים (המכּירים אמנם בּהסתדרוּת החקלאית וּמשתתפים בּה, אבל זקוּקים יחד עם זה לביאת-כּוֹח נבחרת ישר מקרבּם), אוֹ החלוּצים החדשים, שטרם בּיררוּ את יחסם להסתדרוּיוֹת שבּארץ? האוּמנם זכּאים הכּוֹחוֹת המסוּדרים “להוֹציא” את כּל אלה בּברכה? אוֹ האוּמנם צריך חבר המוֹעצה החקלאית להיוֹת שליח המפלגה, היכוֹלה כּל יוֹם לצווֹת עליו וּלקראוֹ בּחזרה, ולא שליח נבחר מכּל הציבּוּר, האחראי בּפני כּל הציבּוּר, ואיננוּ כּפוּף לשוּם מוֹסד? האוּמנם צריכים אנוּ להכניס בּחיינוּ החברתיים שיטה זוֹ של מינוּיים על ידי המפלגוֹת ולא בּחירוֹת כּלליוֹת על ידי הציבּוּר?

כּאלה וכאלה עוֹד אפשר להקשוֹת. אוּלם מה תוֹעַלנה הקוּשיוֹת? כּה גזר היוֹשר העליוֹן של מפלגה, וּבפניו מי יעמוֹד? מי יברר, מי ידוּן, מי יכריע? יבּיע מי שהוּא את דעתוֹ – והיה אף הוּא תיכף וּמיד ל“צד”. ופּרינציפּ המינוּיים הוֹלך וּמתהווה, כּנראה, לשיטה, וההוֹכחוֹת והבּיסוּסים לא יאַחרוּ ודאי לבוֹא. אוּלם אנשים פּשוּטים מַרשים לעצמם לפי שעה לבאֵר את הדבר בּתכלית הפּשטוּת: “**הפּוֹעל הצעיר” אינוֹ רוֹצה להיוֹת מיעוּט בּמוֹעצה. ** נוֹח לוֹ שלא תהיה מוֹעצה, והוּא בּתוֹר כּוֹח מאוּרגן ישֹיג בּין כּה וכה את שלוֹ. זהוּ הנימוּק התמידי הפּשוּט של כּל בּוֹיקוֹטיזם ציבּוּרי ושל כּל אוֹבּסטרוּקציה, הָחֵל מחרֵדי ירוּשלים וכַלֵה בּשֹמאל שבּשֹמאל.

וּבכן?

– “אחדוּת-העבוֹדה” לא הצליחה. היא רק מַניֶבר.

– הסתדרוּת הפּוֹעלים החקלאית לא תהא לה תקוּמה, עד אשר לא תָפֵר את בּריתה ולא תצא מתוֹך “אחדוּת-העבוֹדה”.

–מוֹעצה חקלאית לא תיכּוֹן, עד שלא תוַתרוּ על בּחירוֹת כּלליוֹת וּפּרוֹפּוֹרציוֹנַליוֹת.

והלאה?

– חפצתם בּאיחוּד? הרי לכם. שתוּ את כּוֹס התרעֵלה עד תוּמה.
איש בשֹר רעהוּ נאכֵלה.

האם להוֹסיף, לברר, לפנוֹת בּ“דברי שלוֹם ואמת”, אוּלי עוֹד יש לתקן, להציל? כּלוּם ישָמעוּ הדברים? הלא “איש-מפלגה” אנכי, נוֹגע בּדבר.

תמוּז, תרע"ט.

---

קלות וחמורות (על מאגדי הרוח)

מאת

ברל כצנלסון

כּמים קרים על נפש עייפה הן בּאוֹת, החדשוֹת הטוֹבוֹת, היפוֹת, משמיעוֹת הישוּעה. הרוּח מתאַגד. בּגרמניה – מוֹעצת העוֹבדים האינטלקטוּאַליים, בּצרפת – “בּהירוּת” ¹ המחשבה והאמנוּת. ועוֹד יוֹתר. אוֹיבים מוֹשיטים יד אח אל אח, והנה – “אינטרנַציוֹנל של הרוּח”. וכי אין הנחמה דַיה?

הנה חלפוּ הימים, אשר רק האָטד, העָקר ונבוּב-הלב, התנשֹא למלוֹך, והזית והתאנה והגפן, עמוּסי התנוּבה הטוֹבה, התחמקוּ בּענוַת-חן גאה מ“לנוּע על העצים”. הרוּח, בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ, אוֹמר הפּעם למשוֹל בּנוּ. וּדבריו מה נמרצים. האזינוּ: אנשי-הרוּח מתנגדים “למדינה הנשענת על כּוֹח וּמשפּילה את האדם לתפקיד של כּלי-שרת לפּוֹליטיקה של אוֹנס”, “לקפּיטליזם העוֹשֹה את האדם למכשיר”, “לכל צוּרה של אַדנוּת-מעמד”. הם רוֹצים “לבטל בּאוֹפן בּין-לאוּמי את עבוֹדת-הצבא”, “להנהיג הלאָמה מתקדמת, הפחתה מתקדמת של שעוֹת-העבוֹדה בּהתאם לטבע הטכניקה וּשְוִי התנוּבה”, “להגוֹת את המעצוֹרים דרך התפּתחוּתוֹ של הכּשרוֹן העוֹבד”, ועל כּוּלם הם שוֹאפים: “לעשֹוֹת את החיים הציבּוּּריים לכלי-שרת לתכליוֹת מוּסריוֹת”.

כּכה מדבּר אלינוּ הרוּח הגרמני, אֲמוּן הבּיטוּי המַגדיר, העיוּני והכּבד. הרוּח הצרפתי מַמתיק וּמַמליץ: “הרוּח אינה צריכה להיוֹת משוּעבּדה לשוּם דבר. אנוּ עבדיה והיא גבִרתנוּ. עלינוּ להָגֵן על אוֹרה וכוּ‘, לשֹאת את עינינוּ אל הכּוֹכב הזה המאיר לנוּ ממעל וכוּ’. ואין אנוּ מרימים על נס אלא את האמת היחידה והחפשית, שאין לה גבוּלים” וגוֹמר וגוֹמר.

שֹפתים ישָקוּ. בּאמת אמרוּ: דִבְרֵי פִי-חָכָם חֵן. מה טוֹב וּמה נעים. מה טוֹב, שלעוּמת נהמת חיוֹת, פּצוּעוֹת, טרוּפוֹת ואפלוֹת, עוֹנה מַנגינת-עדן ממרוֹמים. מה טוֹב שיש גדוֹלי-רוּח בּעוֹלם, ושהם אינם מתנַכּרים לנוּ, לעם ההוֹלך בּחוֹשך, ויוֹרדים להטוֹת שכם לנוּ, וּלחַלצנוּ ממצוּקוֹתינוּ. ואנוּ, החלכּאים הכּמהים לדבר ד', מַאזינים לסוֹד שִׂיח שַֹרפי-מַעלה, ולא תימָלא האוֹזן משמוֹע. הנך נכוֹן להסיח כּליל את הדעת מן התוֹהוֹ והבּוֹהוּ והחוֹשך על פּני תהוֹם, מפּני אוֹרה של הרוּח המרחפת וּממַללת.

לפי שעה אנוּ שוֹמעים רק את קוֹל-הענוֹת, את קשירת הכּתרים לרוּח ואת נפנוּף-הדגלים. ואנוּ, יוֹשבי השפל, רוֹאים את הקוֹלוֹת, ואת בּרקי-המַניפֶסטים ולבּנוּ כָּלֶה. מתי זה יגלוּ לנוּ שליטי-הרוּח, איככה יעשֹוּ הם את הפּלא הגדוֹל הזה, את חידוּש החברה האנוֹשית, אשר כּוּלנוּ, בּצר לנוּ, משתוֹקקים אליו, כּיד השֹגָתנוּ הדלה? הירדוּ גם הם לשם זה לתוֹך מַרתפי-חיינוּ, לתוֹך הבּוֹץ והרפש שאנוּ שוֹקעים בּוֹ, לתוֹך עסקי-הקהל המנוּוָלים והמנַוולים, לתוֹך מלחמת המעמדוֹת האפלה והאכזרית, לתוֹך בּתי הדיבּוּר והחיקוּק וּשאר חמוּדוֹת חיינוּ, לתוֹך עוֹלם המרי והזעם, והעלבּוֹן והאפלה? היתבּוֹססוּ הם אִתנוּ בּדמינוּ וּבבשתנוּ, היגאלוּ הם את עצמם בּזוּהמת-חיינוּ, כּמוֹנוּ זוֹחלי-ארץ, אוֹ שהם יעשֹוּ את כּל זאת ממרוֹם שבתם, מהוֹר-ההר של “אינטרנַציוֹנל הרוּח”? האוּמנם יסתפּקוּ הם, גדוֹלי-הרוּח, בּראשי-תיבוֹת, בּפרשוֹת סתוּמוֹת ולא יגלוּ לנוּ: מהוּ הדבר הצריך להיעשֹוֹת אוֹ, אפשר, רק להיאָמר, בּכדי שתבוֹא הרוּח ותיכּנס בּגדוּדי הפַּנים, החְלוֹפּים וההיידמַקים ותאיר להם את ה“אמת היחידה והחפשית, אשר אינה יוֹדעת גבוּלין בּין גזע וסיעה”, שתיכּנס הרוּח בּהסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים ודַבָּריהם, “לבל ישפּילוּ את רוּח האדם”, וּבכדי שיאיר אוֹר האמת והצדק והחירוּת על כּל תוֹפסי-שרביט ורוֹעי עדרי-אדם?

למה זה הם מַחרישים?

היהין אדם סתם להתיצב לפני הדרת כּבוֹד אנשי-מרוֹם-הרוּח ולאמוֹר להם קצת מאשר בּלבּוֹ?

ישנה שנינה יהוּדית-המוֹנית, השוֹאלת: “והיכן הייתם בּימי הקוֹר הגדוֹל?”

– מוֹרי ורבּוֹתי, אשר לאוֹרכם אנוּ הוֹלכים, וּבזכוּתכם גם לנוּ מוּתר האדם מן הבּהמה, וּמימיכם אנוּ שוֹתים (אם כּי לא תמיד לרוָיה) וּבידכם מַפתחוֹת שערי התפארת וההוֹד והאצילוּת והדעת, והעיקר – האַלמָוֶת – היכן הייתם אתם בּימי הקוֹר הגדוֹל?

מה טוֹב ויפה לשמוֹע על בּיטוּל המלחמוֹת והצבא. למה זה איפוֹא לא הקדמתם קצת כּשאַלפי “שקצים” רוּסים, אשר לא ידעוּ ממרוֹמי-הרוּח, אשר אפשר אף קרוֹא ספר לא ידעוּ, מסרוּ את גוָם למכּים, על אי-רצוֹנם לקחת חלק בּטבח-האדם וּבממשלת הזדוֹן? למה לא הקדמתם אתם, מאוֹרי עוֹלם, לפני חמש שנים לפּחוֹת, ולא גאלתם אוֹתנוּ מכּל זה אשר בּא עלינוּ? מה נכוֹחים הדברים על “הפחתה מתקדמת של שעוֹת-העבוֹדה”, חבל רק על שהיא בּאה בּזמן ש“האבּירים השחוֹרים”, מבּלי דעת כּי אנשי-הרוּח שוֹאפים לכך, תוֹבעים 44 שעוֹת-עבוֹדה בּשבוּע והמהדרים מתקרבים לארבּעים, ואף לשלוֹשים ושש. למה זה לא הקדמתם קצת לבוֹא, אז, כּשהתוֹפרת המסכּנה עיורה את עיניה שש-עשֹרה וּשמוֹנה-עשֹרה שעוֹת על גבי המחט, כּשעוֹבד-הפחם לא היה רוֹאה את השמש לא בּעלוֹתוֹ ולא בּבוֹאוֹ, וכל פּעוּלה וּרצוֹן פּעוּלה להפחתת שעוֹת-העבוֹדה היה מביא לבעליו רעב, תפיסה, הרג? מה חשוּבים הדברים, כּי עמלם של העוֹבדים צריך לחדוֹל היוֹת מכלה-עוֹלם. איפה זה הייתם כּל הימים כּשילדי עניים נעשקוּ מילדוּתם אויר, מזוֹן, חינוּך, אוֹר-עוֹלם? למה זה בּוֹששתם לבוֹא?

רוֹכבי אתוֹנוֹת צחוֹרוֹת, יוֹשבי על מִדִין, האוּמנם בּני מֵרוֹז אתם? האוּמנם צריכים היוּ לעבוֹר שלוֹשת יוֹבלוֹת שנים, עם מַכאוֹביהם ואפלתם, עם כּל הרעידוֹת והנפָצים שבּבטן-האדמה, עם התגוֹששוּת-הדמים העיורת בּמעי החברה, בּכדי שתוֹפיע הרוּח? האוּמנם כּך דרכּה של הרוּח לפַגר, להוֹפיע מקץ הדברים, על פּסגת-החיים, אוֹ זוֹהי רוּחכם אתם שבּוֹששה לבוֹא? האוּמנם לא חָורוּ פּניכם, בּהעלוֹתכם על לב, כּי אִתכם, אִתכם, עם מַניפֶסטים שלכם וּכרוּזיכם שלכם הוֹפיעה הרוּח?

לא. עלילה היא זוֹ על הרוּח.

אף אנחנוּ, נחוּתי-דרגה, ידענוּ את הרוּח, את הרוּח אשר בּאנוֹש, אשר אדם חוֹזה מבּשֹרוֹ. את הרוּח המפַעמת בּהָגָר שפחת שָֹרַי, הבּוֹרחת מפּני גברתה, ואת רוּח האיש היוֹצא אל אֶחיו, נוֹשֹא בּסבלוֹתם וּמוֹציאם מבּית-עבדים.

ואת שֵמע אנשי-הרוּח, אשר נגלוּ לאדם, בּטרם היוֹת ה“אינטרנַציוֹנל של הרוּח” שמענוּ. ואם גם לא נרחיק נדוֹד לאיתני-עוֹלם, אבוֹת הנבוּאה והגאוּלה, אשר בּדם- לבּם היוּ קוֹרעים חלוֹנוֹת בּכלא ההוָיה האנוֹשית, נזכּוֹר את בּני הדוֹרוֹת האחרוֹנים, אבוֹת-תנוּעת-הגאוּלה של ימינוּ. ידענוּ את רוּסוֹ, מבַשֹרה של המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה אשר התחילה מאז וטרם נגמרה (וּמתי תיגָמר?), ידענוּ את רוֹבֶּרט אוֹוֶן ², זה בּעל בּית-חרוֹשת, המאמין בּרוּח האדם החפשי וּביִצרוֹ הטוֹב, אשר הפך לפני כּמאה שנה את בּית-חרשתוֹ לבית-חינוּך נעלה ואת אלפי פּוֹעליו לבני-חוֹרין, ידענוּ את בּנוֹ של בּעל בּית-חרוֹשת, את פרידריך אֶנגֶלס³, אשר הלך לפני כּשמוֹנים שנה בּעסקי אביו וַירא בּעניוֹ וּמרוּדיו של העוֹבד האוֹבד ויכתוֹב את ספרוֹ המחריד למצבוֹ של הפּוֹעל האנגלי, אשר ממנוּ תוֹצאוֹת להתחלת התיקוּנים המעשֹיים; ידענוּ את בַּיְרוֹן המשוֹרר הלוֹרד, החוֹלם על שחרוּרה של יוָן, ואת היינה המשוֹרר היהוּדי, “קל-הרוּח” וּמַפּיל מבצרים, וידענוּ את פֶרדינַנד לַסַל, הנער הגאֶה והעז, בּן הסוֹחר היהוּדי, אשר נשבּע, בּן ט"ו, שבוּעת-אמוּנים למלחמת-הרוּח, ואת הנערים בּני הפּריצים הרוּסים, את הֶרצֶן ואוֹגַריוֹב ⁴, אשר בּאוּ “בּאָלת-חניבעל” לשם “העם”, והניחוּ את היסוֹד למלה החפשית, המשחררת של רוּסיה, וידענוּ את נכדי הרבּנים, את משה הֶס⁵, החסיד, ואת קַרל מַרכּס⁶, החריף, ואת רוֹסקין⁷, ואת קרוֹפּוֹטקין⁸, ואת פּרוּדוֹן⁹, ורֶקליוּ¹⁰ ידענוּ, ואת קדוֹשי ליסֶלבּוּרג¹¹ וּמעוּני-סיבּיריה, ואת כּל הגבּוֹרים והקדוֹשים האַנוֹנימיים, בּני-בּלי שם – מי יִמנם? אכן עשֹה רוּח האדם את מעשֹהוּ, בּעלטה וּבאוֹרה, בּיחידי-הסגוּלה וּבהמוֹנים, מבּלי לחכּוֹת להכרזת המַניפֶסטים. “פַּחַז כּמים” היוּ כּל אלה. למה לא חיכּוּ עד שתימָצא המלה ההוֹלמת, האחרוֹנה, של “אנשי-הרוּח”, למה פּרצוּ להם פּרץ?

למַניפֶסטים חיכּוּ רבּים, רבּים מבּין “אנשי-הרוּח”. לא רק אלה אשר “מסרוּ את נפשם, את תוֹרתם ואמנוּתם לשירוּת הממלכוֹת”, כּאמוּר בּמַניפֶסט. חיכּוּ גם אנשי היוֹפי והעוֹמק והאינדיבידוּאַליוּת, כּל אלה אשר לא יכלוּ לבוֹא בּטרם אשר החָכמוֹת בּחוּצוֹת תרוֹנה.

“יוֹדעים אנוּ את חוּלשת נפש היחיד וכוֹח הזרמים הציבּוּריים”. אכן ידענוּ. הניחוּ איפוֹא לרוּח-הקוֹדש. אזי נשארוֹת רק רוּחוֹת מנשבוֹת ומספּרוֹת.

* * *

התאַגדוּת הרוּח. היוּמלח המלח? הרוּח (אם להשתמש בּמלה אוירית זוֹ), הלא זהוּ הכּוֹח המאַגד את החוֹמר העוֹלמי, הנוֹפח בּאפּוֹ נשמת חיים. מהוּ איפוא הרוּח המאוּגד כּשהוּא לעצמוֹ, מהוּ צרכּוֹ להיוֹת מאוּגד? מה כּל בּרית-אנוֹשית מבּלי רוּח, וּמַהי בּרית-הרוּח? מהי הרוּח, אשר צוֹררים אוֹתה בּחפנַים וּמאַגדים אוֹתה?

אפשר שהליקוּי הוּא בּי, בּשוֹאל. יש עוֹד דברים דוֹמים שאינם מתקבּלים על דעתי. וגם כּן מעניני רוּח. בּילדוּתי קראתי את מאמריו של מרדכי בּן הלל הכּהן על אגוּדת-סוֹפרים. ותמהתי. ולא הבינוֹתי כּיצד מאַגדים חוֹמר זה הקרוּי סוֹפרים, וּלמי יִקָרא סוֹפר וּבמה יוּכּר הסוֹפר, וּמה זה יעשֹוּ הסוֹפרים בּצַותא. כּשזָקַנתי נוֹדע לי, כּי “סוֹפר” זה משלח-יד, פרוֹפֶסיה בּלע"ז, וּמכּיון שאני “עוֹמד על ההשקפה” של סידוּר עוֹבדים פּרוֹפסיוֹנַלי, הריני מתחיל להבין מה זאת אגוּדת-סוֹפרים. דבר אחד עוֹד פּחוֹת נתקבּל על דעתי. שמעתי על קוֹנגרסים לחוֹפש הדתוֹת והאמוּנוֹת, ושמעתי כּי פּילוֹסוֹף יהוּדי ידוּע קידש שָם פּעם בּאחד הקוֹנגרסים הללוּ שֵם שמים: דרש לפני כּמה גַלָחים וחוֹקרים בּשבח היהדוּת. ואת עצם הדבר של חוֹפש-האמוּנה מַחשיב אני דוקא בּמאד, ויוֹדע אני כּי אפילוּ בּחוּגינוּ, בּין צעירים שבּצעירים, חפשים שבּחפשים ודַעתנים שבּדַעתנים, חסר לנוּ בּנידוֹן זה הרבּה. ואף על פּי כן לא היתה השֹגתי תוֹפסת את עצם הענין בּשוּם אוֹפן: כּיצד משחרר קוֹנגרס-החוֹקרים את האמוּנוֹת וכיצד הוּא מַשרה חוֹפש דעוֹת וסבלנוּת?

אגב, היה לו גם צער על הדבר, למה זה לא דאג להקדים קוֹנגרס דְנָא להקדים וּלהוֹציא את שפּינוֹזה מן החרם, את שלמה מוֹלכוֹ ואת ג’יוֹרדַנוֹ בּרוּנוֹ ממדוּרוֹת האינקביזיציה, ולפּחוֹת, את תינוֹקוֹתינוּ הקַנטוֹניסטים מן השמד. האוּמנם רצה כּל כּך ונחפּזת ההיסטוֹריה האנוֹשית הזחלנית, עד בּלתי רצוֹתה להמתין להם קצת? ואפשר אשם שפּינוֹזה, שנבהל וּפרץ והקדים, מבּלי לחכּוֹת לקוֹנגרסי חוֹקרי הדת והסבלנוּת?

אין לקפּח שֹכר כּל בּריה. ודאי, שמַניפֶסטים אלה ודוֹמיהם אוֹמרים דבר-מה. הם אוֹמרים, כּי גלי החיים מתרחבים, כּי האמנוּת והשירה אינן יכוֹלוֹת להישָאר ספוּנוֹת בּאַרמנוֹתיהן. כּי ענינים “אלה” חדֵלים להיוֹת ענין ל“שוֹנים” יחידים, לגאוֹנים, לאוּמללים וּמוּפקרים; וּבמוּבן זה הרי זה מאוֹתוֹת הזמן.

אוּלם אם כּן – לשוֹן זוֹ מדבּרת גדוֹלוֹת למה?

* * *

תנוּעת הגאוּלה האנוֹשית, אשר בּראשית ימיה קמוֹּ לה גאוֹני המחשבה והרגש, צדיקי-הדוֹר, קדוֹשים וגוֹאלים, קרה לה אסוֹן גדוֹל. היא כּרעה ללדת ועמדה בּמַשבּרה. התנוּעה הוֹלכת וּרחבה, יוֹמה קרֵב וגוֹאל – אַיִן. קמוּ לה תלמידים, אנשי-הבּינוֹניוּת, חסידים, נאמנים, פּקידים, הקיצוּ המוֹנים – והיא מצפּה לגאוֹנה-גוֹאלה, לגאוֹן-המפעל, לגאוֹל-הטכניקה והסידוּר, לגאוֹן השלטוֹן וחינוּך-העם, ועיניה כָּלוֹת, וקרבּנוֹתיה רבּים, והיא מתבּוֹססת בּחבליה, ועל מזבּחה אנוּ נוֹפלים יוֹם יוֹם. והוּא, המשיח האסוּר בּכבלים, מתמהמה, אך אינוֹ בּא.

המבשֹר את בּוֹאוֹ אינטרנַציוֹנל הרוּח? היש בּקרבּוֹ רמז לתשוּבה על צרכי השעה הגדוֹלה, החמוּרה והאחראית? המאיר הוּא את “דרך-הרוּח”?

עֵד הייתי מנעוּרי לדרך-הרוּח של אנשי-הרוּח של עם אחד. ידעתי את ה“הליכה לתוֹך העם”. זוֹ הדרך, אשר בּה בּחרוּ האמנים, גאוֹני העם, העוֹמדים על הוֹר ההר של היצירה האמנוּתית, דוֹסטוֹיֶבסקי וטוֹלסטוֹי, נביאי הרֶבוֹלוּציה, גם בּשעה ששֹטָמוּה וּביקרוּה, וּבה בּחרוּ ילדי העם מן “הנערה על הסף” ¹² של טוּרגֶניב ועד המוֹרה העממי והחוֹבשת הכּפרית וה“פּרוֹפּגַנדיסט”, והנער הטֶרוֹריסט. זוֹ הרוּח אשר נתנה את קרוֹפּוֹטקין ואת קוֹרוֹלֶנקוֹ¹³, את וֵירה פיגנר¹⁴ ואת סוֹפיה פֶרוֹבסקי¹⁵. זוֹ הרוּח אשר הוֹציאה להוֹרג גם את ילדינוּ, החל מהֶסיה הֶלפמַן¹⁶,
תרמ"א, ועד בּלתי כַּלֵה. זוֹהי הרוּח אשר הביאה את שלוֹשת חללינוּ בּמדינה אחת קטנה, בּבַּוַריה: את קוּרט אַייזנר¹⁷, את גוּסטַב לנדוּאֶר¹⁸ ואת לוין¹⁹

מפּינוֹת שוֹנוֹת, בּדרכים שוֹנוֹת, לעזרת העם האחת. היוֹדעת בּרית אנשי-הרוּח דרך אחרת מאשר החיים בּעם, בּקרב העם. מאשר חיי-עבוֹדה וּפעוּלה אנוֹשית?

* * *

כּרחוֹק האלילוּת, המצמצמת את שכינתה בּבית-זבוּל לאדוֹניה, משכינת-העוֹלם אשר מלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה – כּן רחוֹקה הרוּח המסתלסלת וּמתפּנקת, ורוֹאה את עצמה סגוּרה בּמחיצת אנשי-שם, בּועידוֹת, בּמדינאוּת, בּמַניפֶסטים וּבאינטרנַציוֹנל של הרוּח, מרוּח המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה, המתחוֹללת עלינוּ, רוּח המהפּכה אשר לא תשקוֹט ולא תירָגע ולא תשוּב אל תַערָה, אם גם חבליה ימָשכוּ שנים ודוֹרוֹת, עד הקימה חיים אחרים לאדם.

על עדרי אדם עיורים וגלמיים לא תוֹפיע לעוֹלם שמש צדקה (אם תוֹפיע, בּכלל, בּיוֹם מן הימים ואם לנצח הסתירה פּניה מאִתנוּ, וכל קיוּמה הוּא רק בּלבבוֹת דווּים – לא לנוּ לפתוֹר. האדם החי, כּל עת חיוֹתוֹ על פּני האדמה, לא יחדל לחתוֹר אליה). ועצם הקיוּם של “אנשי-הרוּח”, אדוֹני הרוּח, כּדבר שבּמעמד, כּחלק מהמציאוּת השלטת, כּחֶבר המתנשֹא על העם והעוֹמד מחוּצה לוֹ – זהוּ אחד היסוֹדוֹת האיתנים של אפלת חיי העם.

אין מעמד מדוּכּא שבּחברה יוֹצא לגאוּלה, אלא אם הרים את היסוֹד המוּסרי של קיוּמוֹ מעל ליסוֹדוֹת הקיוּם של החברה השלטת, וסחף בּכוֹח-החיוּניוּת של מוּסרוֹ ורוּחוֹ את הטוֹב והעֵר והמחוֹנן שבּמעמדים השוֹלטים וּבעלי הזכוּיוֹת. יחידי-סגוּלה, אנשי-הרוּח בּחסד אלוֹהים, יוֹדעים לקדם את פּני הכּוֹחוֹת החדשים, החוֹרגים ממסגרוֹתיהם. אבל כּל זה אינוֹ די לגאוּלה אנוֹשית. התערוּת הרוּח בּכל בּשֹר, בּרית אנשי-הרוּח עם העם, בּרית אמיתית עד כּדי התמַזגוּת, אחדוּת המדע והעבוֹדה – לזה קוראת המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה.

היש כּזאת את בּרית אנשי הרוּח המתנשֹא, בּאשר הם שם?

קהילת אנשי-הרוּח של ימינוּ עוֹד רחוֹקה-רחוֹקה מזה. רחוֹקה לא רק אוֹתה האינטליגנציה אשר היא עצם מעצמה של חברת השלטון, הרכוּש והזכוּיוֹת, ולא רק זוֹ המוֹכרת את רוּחה בּכל הצוּרוֹת בּשירוּת הרָשות והממוֹן, כּי אם אפילוּ זוֹ, אשר היא בּת-העם, לכאוֹרה, ודוֹגלת בּשם העממיוּת, בּשם ההפיכה.

שאלוֹת החיים, החברה והעבוֹדה, חדֵלוֹת להיוֹת ענין של הגדרוֹת ונוּסחאוֹת, אשר בּהן אפשר להתגדר. לא לחידוּשי-הגדרוֹת מצפּה העוֹלם עכשיו. וּמי שבּקי קצת בּענינים אלה, יטעם בּכל החידוּשים האלה רק טעם גֵרה ולא טעם יצירה. כּמוֹ בּנוֹגע לפתרוֹן צרת-ישֹראל – בּויכּוּחים על מַהוּת-היהדוּת ועל צדקת הגר“א ²⁰ אוֹ הבֶּעש”ט²¹. לא דבר שֹפתים, עצה וּגבוּרה למלחמה. סוֹד העוֹמק של תנוּעת הגאוּלה הוּא לא בּהגדרוֹתיה, כּי אם בּפעוּלוֹתיה. לא ראוּ חכמים ותיקים מה שראתה שפחה על הים בּשעת יציאת מצרים.

* * *

פרידריך ניטשֶה ²², גדוֹל החוֹזים בּדוֹרנוּ, ואוּמלל החוֹזים, אשר בּקהל מתקני-עוֹלם לא יֵחַד כּבוֹדוֹ, אשר ידע לקרוֹא בּמשל וּבחידוֹת לכל מַדוֶה וּמכאוֹב-לבּנוּ, אשר שֹטָמָנוּ, ואשר ידע לכאוֹב עִמנוּ ולבוֹז לנוּ וּלרחם עלינוּ, בּרחמים רחוֹקים – מָשַל לנוּ מָשָל על “שלוֹש התמוּרוֹת לרוּח”²³ התזכּרוּ? התמוּרה הראשוֹנה, כּי “יהיה הרוּח לגמל”, כּי “יעמיס עליו הכָּבד מכּל כּבד”. לתמוּרה זוֹ, הראשוֹנה בּתמוּרוֹת הרוּח, בּטרם יהיה לאריה, טרם הגעתם, מוֹרי ורבּוֹתי, אנשי-הרוּח המוּכתרים.

תשרי תר"פ.

---

להצעתו של החבר יוסף טרומפלדור

מאת

ברל כצנלסון

¹ יוֹסף טרוּמפּלדוֹר פוֹנה אל פוֹעלי ארץ-ישֹראל בּהצעה בּת-ערך. חבל מאד שהחבר טרוּמפּלדוֹר מצא עוֹד לנחוּץ להוֹסיף אל ההצעה המעשֹית והפּשוּטה הזאת גם נוֹפך, תערוֹבת של הערכוֹת ויחסים, אשר אינם מוֹסיפים לדבריו לא “ניטרליוּת” ולא “שחרוּר מהשקפוֹת פּרטיוֹת”, דברים הרצוּיים, לכאוֹרה, כּל כּך לבעל הצעה. בּיקוֹרת “נייטרלית” זוֹ, התוֹפסת מקוֹם הגוּן בּמכתב, ודנה וּפוֹסקת על רגל אחת גם בּדבר “מַהוּתה ורוּחה” של “אחדוּת-העבוֹדה”, וגם בּדבר “אי-ההסכּמה של “הפּוֹעל הצעיר” למוּת, כּל עוֹד לא הוֹכיחוּ לוֹ שאין זכוּת לקיוּמוֹ”, ודוֹאגת אפילוּ ליחס השלילי של “פּוֹעלי-ציוֹן” בּחוּץ-לארץ ל“אחדוּת-העבוֹדה”, הבּאה, רַחמָנָא ליצלָן, “להאפיל על הבּהירוּת המפלגתית” – מוּטב היה, כּמדוּמה, שבּיקוֹרת זוֹ תראה אוֹר מחוּץ לגבוּלוֹת ההצעה המעשֹית, הבּאה לאַחד כּוֹחוֹת וּלמַעֵט פּירוּדים. אוּלם לא נטַפּל בּצד זה של המכתב, כּשם שאיננוּ מטפּלים בּשאר ספרוּת-הפּוּלמוּס, היוֹרדת עלינוּ בּשפע. סחוֹרת-אֶכּספוֹרט זוֹ – פּניה מוּעדוֹת מערבה, אל מוּל פני הועידה של “צעירי-ציוֹן”, פּן יתוּר חס ושלוֹם לבּם אחרי דברי “אחדוּת-העבוֹדה”. – – אוּלם חשוּבה לנוּ, חשוּבה מאד, ההצעה גוּפה של החבר טרוּמפּלדוֹר. ואליה, אל ההצעה המעשֹית, רוֹצים אנוּ להבּיע את יחסנוּ גלוּי, מבּלי לב ולב.

אנוּ מקבּלים אוֹתה.

מקַבּלים מבּלי דחיוֹת ועיוּנים והגהוֹת, מבּלי דברי סחוֹר-סחוֹר.

טרוּמפּלדוֹר מציע:

“הפּוֹעלים (יוֹתר נכוֹן העמלים שאינם מנַצלים את עמל האחרים) בּוֹחרים צירים למוֹעצה משוּתפת. שיטת הבּחירוֹת תהיה פּרוֹפּוֹרציוֹנַלית. רשימוֹת יכוֹלים להציג גם המפלגוֹת וגם אגוּדוֹת שוֹנוֹת אחרוֹת. המוֹעצה היא בּלתי-מפלגתית ויוֹצרת מוֹסדוֹת משוּתפים”.

אנוּ מקבּלים את ההצעה, מבּלי עקיפין, מבּלי הַחְמָצָה. ועוֹד יוֹתר. אנוּ נכוֹנים ללכת הלאה, לקראת כּל הצעה, המרחיבה את חוּג-הפּעוּלה של מוֹעצת-פּוֹעלים נבחרת, המרבּה את זכוּיוֹתיה, המַגבּירה את כּוֹחה. אנוּ מקבּלים, עד כּמה שהדבר תלוּי בּקבּלתנוּ. כּי, לצערנוּ הגדוֹל, למדנוּ בּמשך הימים, כּי קבּלת-הצעה זוֹ מצדנוּ אינה מספּיקה עדיין להגשמתה.

וכאן חוֹבה עלינוּ לספּר לפני חברינוּ ולפני קוֹראינוּ, שהצעה זוֹ גוּפה, בּעצם יסוֹדה, וּבצוּרוֹת שוֹנוֹת, הוּצעה על ידינוּ כּמה פּעמים, וּללא תוֹצאוֹת. לא פּעם נאמרוּ ונכתבוּ מצדנוּ דברים מעין אלה, הנאמרים כּיוֹם על ידי החבר טרוּמפּלדוֹר, לא פּעם נכנסנוּ בּמשֹא-וּמתן בּרוּח זה, וּבמקוֹם שיתוּף-פּעוּלה הביאוּ לנוּ הדברים רק מַפּח-נפש.

בּקוּנטרס ט', עמוּד 28, אמוּר ²: "סידוּר מוֹעצה חקלאית, נבחרת מכּל העוֹבדים החקלאים, אם הבטחת זכוּת המיעוּט, בּתוֹר מוֹסד עליוֹן, העוֹמד למעלה מכּל ההסתדרוּיוֹת ויחסיהן. לא מוֹסד, המתַווך וּמפַשר בּין שני “צדדים, צריכה להיוֹת מוֹעצה זוֹ, כּי אם המוֹסד העליוֹן של העוֹבדים החקלאים. הדרך היחידה ליצירת מוֹעצה כּזוֹ, אשר תשחרר אוֹתנוּ מכּל חיכּוּכים בּין-מפלגתיים, היא דרך הבּחירה העממית, הכּללית והפּרוֹפּוֹרציוֹנַלית, הנוֹתנת את האפשרוּת לכל “זרם” וחוּג להשפּיע על מהלך הענינים בּמידה המגיעה לוֹ. אילוּ היתה הצעה זוֹ מתקבּלת, אילוּ היתה מוֹעצה זוֹ נכנסת לחיים וּמצליחה, היה אפשר לראוֹת בּזה פתח תקוה לעוֹד מוֹסדוֹת אחרים, כּלליים לכל ציבּוּר העוֹבדים, מוֹסדוֹת בּעלי כּוֹח משפּטי, מוּכּר וּמאוּשר מכּל ציבּוּר העוֹבדים. אם תקותנוּ, כּי “אחדוּת-העבוֹדה” תהיה לאחדוּת כּל העוֹבדים, תקוּם בּקרוֹב אוֹ לא, אבל, לפי שעה, היוּ מוֹסדוֹת כּעין אלה מקיימים בּענינים חלקיים את אחדוּת-העוֹבדים”.

בּקוּנטרס י', עמוּד 33–32, כּוֹתב נ. גוֹלדבּרג: “רוֹצה אני להשֹיח לכם את המעיק על לבּי, וּבמלים בּרוּרוֹת. אנוּ עוֹמדים לפני מצב קשה. כּל עבוֹדתנוּ סוֹבלת מן הפּירוּדים, ואסוּר לעשֹוֹת מזה משֹחק והתחָרוּת של מפלגוֹת. הענינים מקבּלים על ידי זה צוּרה מכוֹערה עד למאד. זה ירעיל וישחית את כּל אחד מאִתנוּ. אפילוּ את החדש שרק זה בּא אוֹ עוֹמד לבוֹא אלינוּ. תמוּנוֹת אחדוֹת מן הזמן האחרוֹן עוֹמדוֹת לפנַי, ואני רוֹאה ירידה בּתוֹכנוּ. אני מַציע איפוֹא שנתאַסף עוֹד הפּעם לשם האיחוּד. אנוּ מוּכרחים להתגבּר על כּל מיני הֶרגלים, וּלהתרוֹמם כּראוּי למצבנוּ ולתעוּדתנוּ. ועוֹד אִתי הצעה זמנית, עד סידוּר האיחוּד הגמוּר: תיבָּחר מתוֹך כּל ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאים מוֹעצה חקלאית לשם קבּלת עבוֹדה וסידוּרה, ותיבּחר כּמוֹ כן לשכּה אִינפוֹרמַציוֹנית אחת. שתי הצעוֹת אֵלוּ הן בּעינַי הכרחיוֹת מכּל הצדדים, פּן נגיע, חלילה, לידי ירידה בּחוֹמר וּברוּח”.

דברים אלה לא מצאוּ הד. יוֹתר נכוֹן, הצעה פּשוּטה זוֹ לאיחוּד-הכּוֹחוֹת נהפּכה עצמה לסלע מחלוֹקת. וּלסלע זה נתפּוֹצצוּ כּל אָפני-הפּתרוֹן שהוּצעוּ מאִתנוּ בּכמה פּגישוֹת חברים. אנחנוּ הצענוּ מוֹעצה בּלתי-מפלגתית ונבחרת על ידי בּחירוֹת כּלליוֹת וּפּרוֹפּוֹרציוֹנַליוֹת מאת כּל העוֹבדים, שאינם חיים על ניצוּל, אם הם בּ“הפּוֹעל-הצעיר”, אוֹ בּ“ארץ-ישֹראלי הצעיר”, אוֹ ב“אַחדוּת-העבוֹדה”, אוֹ עוֹמדים מחוּץ לכל הסתדרוּת. נגד הרעיוֹן של מוֹעצה בּין-מפלגתית ונבחרת דרש “הפּוֹעל הצעיר” מוֹעצה בּין-מפלגתית וּממוּנה.

נסיוֹנוֹת להגיע לידי פּעוּלה מאוּחדת-מאוּרגנת נמשכוּ מצדנוּ גם אחר-כּך. בּזמן שהוּתה של המשלחת של “אחדוּת-העבוֹדה” בּחוּץ-לארץ, נתחדש המשֹא-וּמתן בּצוּרה חדשה וּמעשֹית. בּישיבה בּפּריס, אשר נכחוּ בּה: ד“ר הוּגוֹ בּרגמן, בּ. כּצנלסוֹן, אליעזר קפּלן, י. שוֹחט, י. שפּרינצק, הוּצעה הצעה על דבר יצירת מוֹסדוֹת כּלליים, חוּקיים לפוֹעלי ארץ-ישֹראל. בּ. כּצנלסוֹן הציע תכנית, אשר על פּיה יקָבע בּדיוּק חוּג הזכוּיוֹת והחוֹבוֹת של המוֹסדוֹת הנבחרים ו”יוּבטח כּוֹחם המשפּטי כּלפּי חוּץ וּכלפּי פְּנים". הצעה זוֹ נתמכה גם מצד אנשי חוּץ-לארץ. מצד בּא-כּוֹחוֹ של “הפּוֹעל הצעיר” לא בּאוּ ערעוּרים, אלא הוֹדעה, כּי הוּא ישאל את פּי חבריו בּארץ-ישֹראל. תשוּבה לא הגיעה אלינוּ עד היוֹם. הנסיוֹן לחידוּש המשֹא-וּמתן הזה למעשֹה, בּלוֹנדוֹן, לא הביא לשוּם תשוּבה חיוּבית, אף לא להצעת סידוּר חיוּבי אחר, כּי אם להטלת חשדים בּעצם ההצעה.

המשֹא-וּמתן הזה נתחדש שוּב בּשבוּעוֹת האחרוֹנים בּארץ-ישֹראל. שתי ישיבוֹת משוּתפוֹת היוּ לנוּ עם חברי “הפּוֹעל הצעיר”, בּנוֹכחוּתוֹ וּבהשתתפוּתוֹ גם של החבר טרוּמפּלדוֹר. אנוּ חזרנוּ על הצעוֹתנוּ: מוֹסדוֹת משוּתפים נבחרים, כּלליים וחוּקיים, הצענוּ כּי תיסָגרנה לשכוֹת-העבוֹדה המיוּחדוֹת של המפלגוֹת, כּי תיבָּטלנה קוּפּוֹת-החוֹלים הנפרדוֹת, וּתסוּדרנה: לשכּת-עליה (לקבּלת הבּאים), לשכּת-עבוֹדה, לשכּה חקלאית (אשר תרַכּז וּתנהל את כּל המשֹא-וּמתן בּעבוֹדה יִשוּבית וחקלאית עם מוֹסדוֹת הישוּב), קוּפּת-חוֹלים והנהלה לעניני בּנק-הפּוֹעלים. אנוּ מצדנוּ מוּכנים לסגוֹר את כּל מוֹסדוֹתינוּ העוֹסקים בּכך, ולמסוֹר למוֹסדוֹת שיבָּחרוּ מאת ציבּוּר הפּוֹעלים את כּל הזכוּיוֹת כּלפּי ציבּוּר הפּוֹעלים וּכלפּי מוֹסדוֹת-חוּץ.

הצעה זוֹ לא נתקבּלה מצד “הפּוֹעל הצעיר”. נגד זה בּאה הצעה: לא לסגוֹר את הלשכוֹת הקיימוֹת, כּי אם לסדר לשכּה שלישית, אשר תפַשר בּין הלשכוֹת הקיימוֹת, ותדאג להקטין את שטח הניגוּדים. לשכּה שלישית זוֹ תיבָּחר לא בּבחירוֹת כּלליוֹת וּפרוֹפוֹרציוֹנַליוּת, כּי אם תמוּנה מֶחֱצָה על מחצה, על ידי המפלגוֹת. עד כּאן הגיע המשֹא-וּמתן בּדבר “שיתוּף-הפּעוּלה”.

וּלסיפּוּר-מעשֹה זה יש לנוּ להוֹסיף מלים אחדוֹת: אנחנוּ מאמינים בּאפשרוּת הגמוּרה של איחוּד העוֹבדים בּארץ-ישֹראל. אנחנוּ מוּכנים להצעוֹת של איחוּד, המרחיקוֹת לכת הרבּה יוֹתר מאשר הצעוֹת מוֹסדוֹת כּלליים משוּתפים. אוּלם לא נסכּים לשוּם צוּרה אשר תזייף את האיחוּד, אשר לא תמסוֹר את הנהלת הענינים לידי נבחרי-העוֹבדים, כּי אם תחַלק את השלטוֹן בּעוֹבדים על פי הסכּמת-מפלגוֹת. בהצעה של טרוּמפּלדוֹר, בּהצעה של יסוּד מוֹסדוֹת משוּתפים נבחרים (על ידי מוֹעצה אוֹ על ידי הציבּוּר) בּבחירוֹת כּלליוֹת וּפרוֹפוֹרציוֹנַליוֹת על ידי כּל העוֹבדים – אנוּ תוֹמכים בּכל תוֹקף ודוֹרשים את הגשמתה. אבל לא נסכּים להחליף מוֹסדוֹת פּוֹעלים בּסוּרוֹגָטים, אִרגוּן-פּוֹעלים בּלתי-מפלגתי בּסידוּר-ענינים בּין-מפלגתי, וּבחירת-העוֹבדים בּמינוּי של ועדי-מפלגוֹת.

טבת תר"פ.

---

לייסוד בנק הפועלים

מאת

ברל כצנלסון

¹

רעיוֹן הבּנק חי בּעוֹלמנוּ זה שנים אחדוֹת וּמבקש את תיקוּנוֹ, כּלוֹמר, את הגשמתוֹ. משעה שהפּוֹעל הארץ-ישֹראלי התחיל לחפּשֹ דרכים וּלנסוֹת למעשֹה לצאת מעוֹל עבוֹדה (אוֹ יוֹתר נכוֹן, אי-עבוֹדה) אצל בּעלים, וּלהיכּנס לתוֹך עבוֹדה פּוֹריה בּרשוּת עצמוֹ וּברשוּת העם, נברא גם הצוֹרך בּמוֹסד כּספּי מיוּחד, אשר יסייע לכך. הקבוּצוֹת הראשוֹנוֹת, אשר היוּ כּהוֹפעוֹת בּוֹדדוֹת, נוֹצרוּ בּעזרת הכּספים אשר נקרוּ לפנינוּ בּהזדמנוּיוֹת שוֹנוֹת. גם הקרן הקימת, גם ה“חברה להכשרת הישוּב”, גם קוּפּת-הפּוֹעלים הארץ-ישֹראלית, ואפילוּ יִק“א – השתתפוּ מדי פּעם בּפעם בּאמצעיהם בּיסוּד הקבוּצוֹת. בּימי המַשבּר² השתדלנוּ אפילוּ, עד כּמה שאפשר, להוֹציא את כּספּי הסיוּע למטרוֹת עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית. אוּלם ברוּר הדבר, כּי אין כּל תקוה להוֹציא את העבוֹדה הקבוּצתית למרחב, לפַתח אוֹתה כּצוּרה קבוּעה, שיטתית של עבוֹדה, של קבּלנוּת, של אריסוּת, כּל עוֹד לא נברא המוֹסד הכּספּי החזק, המיוּעד מתחילת בּרייתוֹ להמצאת אַשראי חוֹלף לעבוֹדה הפּרוֹדוּקטיבית המשוּתפת בּצוּרוֹתיה השוֹנוֹת. אין כּל תקוה לעשֹוֹת את הפּוֹעל לשליט בּעבוֹדתוֹ, לבעל-יכוֹלת, המסוּגל לאִיניציאַטיבה וּלמילוּי האִיניציאַטיבה, כּל זמן אשר כּל קיוּם של כּל קבוּצה תלוּי לא בּיכוֹלתה וּבערכּה הכּלכּלי כּי אם בּשתדלנוּת וּבהמוֹן הערכוֹת והשפּעוֹת ו”דעוֹת", וּבהגנה על תקציבים לפני מוֹסדוֹת שוֹנים, אשר כּל הענין הזה הוּא כּלפּיהם “בּן חוֹרג”, אם לא גרוּע מזה. מבּלי מוֹסד כּספּי אשר כּזה תישָאר הקבוּצה – ויחד אִתה גם הפּוֹעל – חזיוֹן מקרי בּוֹדד, מתנדנד לרוּח ותלוּי בּכל מיני עילוֹת וירידוֹת על כּס העסקנוּת.

עוֹד בּועידה השלישית של הסתדרוּת פּוֹעלי יהוּד החקלאים, בּבן-שמן, חנוּכּה תרע“ג, עוֹד בּראשית ימי הקבוּצוֹת נתקבּלה ההחלטה, כּי “הועידה מכּירה בּנחיצוּת מוֹסד כּספי מיוּחד, שיוּכל לערוֹב בּעת הצוֹרך בּעד הקבוּצוֹת לפני בּעלים פּרטיים וּמוֹסדוֹת ישוּביים שוֹנים”. המוּשֹג בּדבר מַהוֹת המוֹסד וחוּג פּעוּלתוֹ עוֹד היה מצוּמצם למדי. הועידה ראתה לפניה מוֹסדוֹת לאוּמיים אוֹ גם פּרטיים, המיַשבים את הקבוּצה אוֹ מוֹסרים לה אדמה בּאריסוּת, בּכליהם וּבבהמוֹתיהם, ונחוּץ רק המוֹסד אשר יערוֹב (לפני יק“א, למשל, אוֹ לפני ה”אחוּזוֹת"³) בּעד הקבוּצוֹת. אוּלם פּה היתה כּבר ראשית ההכּרה, כּי מוֹסד כּספּי, אשר יעמוֹד לימין העוֹבד וימָצא בּרשוּתוֹ, הוּא הכרחי בּשביל פּיתוּח התנוּעה הקבוּצתית. רעיוֹן זה הוּבּע בּיתר תוֹקף וּביתר בּהירוּת בּועידה הרביעית של ההסתדרוּת החקלאית בּראשוֹן-לציוֹן, תרע”ד. נִדְבַּר שם בּדבר יצירת “קרדיט על יסוֹדוֹת מסחריים”. בּמשך השנה גם נעשוּ הכנוֹת לבירוּר הענין וּלהגשמתוֹ. אבל – הדבּיקנוּ המַשבּר, והפסיק הרבּה התחלוֹת בּעוֹלם עבוֹדתנוּ וגם את זוֹ.

בּשנוֹת המַשבּר היוּ כּל הכּוֹחוֹת נתוּנים להחזקת מעמד, לחיזוּק הכּוֹשלים. “שמירת הקיים” זוֹ, אשר נעשֹתה בּחירוּף-נפש, לא יכלה בּטבעה להסתפּק בּקיים, והיתה מוּכרחה לפנוֹת לדרך היצירה. בּתוֹך המצוּקוֹת נוֹסדוּ קבוּצוֹת הפּוֹעלים, הוּשֹם לב והוּשקע כּוֹח בּפיתוּח מקצוֹע הירקוֹת ואפילוּ גידוּל דבוֹרים. נפתחה העבוֹדה בּגליל העליוֹן (כּפר-גלעדי, אַיֶלת-השחר, מַחנַיִם) ונוֹסדה גם היצירה הפינַנסית הכי-חשוּבה של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל – “המַשבּיר”, אשר קיוֹּמוֹ בּלבד דרש את ריכּוּז כּל הכּוֹחוֹת הכּספּיים שהיוּ בּרשוּתנוּ. יצירת הבּנק היתה מוּכרחה להידחוֹת לימים יוֹתר טוֹבים. אוּלם גם בּאמצע שנוֹת המַשבּר היה צף ענין הבּנק, בּהכרח, מתוֹך הפּעוּלה הישוּבית. הועידה הששית של פּוֹעלי יהוּדה, בּפתח-תקוה, סוּכּוֹת תרע"ז, מַבּיעה את ההכּרה של " הצוֹרך הרב שיש לציבּוּר הפּוֹעלים בּמוֹסד כּספּי לעניני העבוֹדה, אשר ימָצא בּרשוּת הסתדרוּת הפּוֹעלים בּארץ-ישֹראל ". הועידה, אשר לא היה בּכּוֹחה לעשֹוֹת דבר-מה ניכּר, למעשֹה, לשם זה, החליטה, בּכל זאת לחַפּשֹ דרכים, “להתאמץ וּלקדם את הוֹצאת הדבר מן הכּוֹח אל הפּוֹעל”.

בּועידה השביעית של פּוֹעלי יהוּדה (תיכף לאחר כּיבּוּש יהוּדה), בּרחוֹבוֹת, אדר תרע“ח, וּבועידה האחרוֹנה בּגליל לפני כּיבּוּשוֹֹ, הוּנח היסוֹד למוֹסד כּספּי אחר של פּוֹעלי ארץ-ישֹראל, לקרן-העבוֹדה, אשר תפקידה לא אַשראי מסחרי לקבוּצוֹת ולמשקים, כּי אם סיוּע לאוֹתם הצדדים של הפּעוּלה החברתית של תנוּעת העבוֹדה, אשר איננה יכוֹלה להימָלא בּדרך של קרדיט מסחרי. ובועידה הראשוֹנה, המיַסדת, של “אחדוּת-העבוֹדה”, בּפתח-תקוה, תרע”ט, נתקבּלה ההחלטה בּדבר יסוּד בּנק-פּוֹעלים ועיבּוּד תכניתוֹ.

רעיוֹן הבּנק נתעוֹרר גם מחוּץ לגבוּלוֹת ארץ-ישֹראל. חברינוּ, גוֹלי ארץ-ישֹראל שבּאמריקה, בּן-צבי וּבן-גוּריוֹן, עשֹוּ פּרסוּם לרעיוֹן זה, והשאלה הוּצגה על סדר היוֹם של התנוּעה הפּוֹעל-ציוֹנית.

לרעיוֹן של בּנק הפּוֹעלים הגיע גם כּן, אוּלם בּדרך אחרת, הד“ר רוּפּין. אין הוּא חוֹשב כּי יצירת ישוּב עוֹבד, עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ, הוּא תנאי הכרחי לבנין הארץ וּלהגשמת הציוֹנוּת. אדרבּא, תכניוֹתיו הישוּביוֹת מכוּוָנוֹת בּעיקר אל יצירת אחוּזוֹת-מעטים וכל מיני צוּרוֹת אחרוֹת של משק קפּיטליסטי, המשתמש אמנם בּעבוֹדה עברית. וּלסיוּע לעבוֹדה עברית, שתוּכל להחזיק מעמד בּתנאים אלה, מכוּוָן אצלוֹ רעיוֹן הבּנק. רוּפין סוֹבר, כּי אין צוּרה יוֹתר הוֹלמת לעבוֹדה העברית וּלנוֹתן העבוֹדה מאשר קבוּצוֹת פּוֹעלים, בּעלוֹת-יכוֹלת, המקבּלוֹת עליהן עבוֹדוֹת על פּי חוֹזים, ומעוּנינוֹת להוֹציא אוֹתן לפּוֹעל על צד היוֹתר טוֹב. ולשם חיזוּק הקבוּצוֹת האלה והתפּתחוּתן, וּבכדי שנוֹתן העבוֹדה ימצא לפניו גוּף עוֹבד חזק וּמסוּגל לתפקידוֹ, וּלמען הסיר מעל נוֹתן-העבוֹדה את עוֹל הדאגה הכּספּית לקיוּם הקבוּצה בּטרם גמרה את עבוֹדתה, מציע הד”ר רוּפּין לועד הפּוֹעל הציוֹני ליַסד בּנק-פּוֹעלים אשר “יָקֵל לפוֹעלי ארץ-ישֹראל לקבּל עבוֹדה על פּי חוֹזים, בּצוּרה של קבוּצוֹת קבּלניוֹת, בּמשקים חקלאיים, אוֹ אצל קבּלנים בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת”. יחד עם זאת קוֹבע הד"ר רוּפּין את ההנחה, כֹּי הבּנק יכוֹל למלא את תפקידוֹ זה וּלהצליח רק אם יהיה בּנק של הפּוֹעלים, המתנהל על ידיהם, וּברוּחם, ורוֹכש את אמוּנם המוּחלט.

הועד הפּוֹעל הציוֹני קיבּל את הצעתוֹ של רוּפּין, הדוֹרשת להקציב לבּנק הפּוֹעלים 50,000 לי"ש (מזה 20,000 לי"ש יהיוּ שייכים לועד הפּוֹעל וּ-30,000 לקוֹלוֹניאַל-בּנק) בּיסוּדה, ועל יסוֹד זה התנהל משֹא-וּמתן לבירוּר שאלוֹת הבּנק, בּין שליחינוּ בּלוֹנדוֹן וּבין הועד הפּוֹעל הציוֹני. חברינוּ, שאינם כּוֹפרים בּערך העבוֹדה הקבּלנית, העלוּלה לתפּוֹס מקוֹם רב גם בּעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וגם בּתנאים אחרים, לא יכלוּ להסכּים, כּי בּנק הרוֹצה להיוֹת בּנק של פּוֹעלים יראה את עצמוֹ רק כּלי-שרת לכל מיני אחוּזוֹת וקבּלנים, ויצמצם את פּעוּלוֹתיו רק בּסוּג אחד של קוֹאוֹפּרציוֹת קבּלניוֹת, ולא יסַייע לתנוּעה קוֹאוֹפּרטיבית בּכל דרכיה, בּשאיפתה לרכּוֹש לעוֹבד את עמידתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, בּפַתחה את הצרכּנוּת המשוּתפת, בּסייעה להתחלוֹת כּלכּליוֹת שוֹנוֹת של הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים. חברינוּ גם דרשוּ את הבּיטוּי המעשֹי, החוּקי, של השפּעת הפּוֹעלים בּהנהלת עניני הבּנק. אחרי משֹא-וּמתן בּשאלוֹת אלוּ נקראה ישיבה משוּתפת, אשר בּה בּאוּ לידי הסכּמה בּיחס ליסוֹדוֹת העיקריים.

זהוּ הפּרוֹטוֹכּוֹל של הישיבה שנתקיימה בּ-29 בּאוֹקטוֹבּר ואשר השתתפוּ בּה: יוּליוּס סימוֹן, ד"ר אביגדוֹר יעקבסוֹן, בֶּרטוֹלד פייבל, א. בּלוּמנפלד, בּ. כּצנלסוֹן, י. שוֹחט, י. שפּרינצק.

א. בּישיבה זוֹ הוּסכּם דבר מטרת הבּנק, כּי בּנק הפּוֹעלים עוֹמד לשירוּתן של כּל קבוּצוֹת הפּוֹעלים, המיוּסדוֹת על בּסיס קוֹאוֹפּרטיבי, בּכל ענפי פּעוּלתן.

ב. ואשר לָאֳפי הבּנק בּתוֹר בּנק פּוֹעלים אמיתי, הוּסכּם:

מנהל הבּנק ימָנה על ידי כּל ציבּוּר הפּוֹעלים שבּארץ-ישֹראל.

ההוֹן הנוֹמינַלי של בּנק הפּוֹעלים יגיע ל-200,000 לי“ש. מזה מכניס הבּנק הקוֹלוֹניאַלי היהוּדי 30,000 מניוֹת-הבּכוֹרה (אשר להן משפּט-הבּכוֹרה בּקבּלת הדיוידנדוֹת), השאר 170,000 הן מניוֹת רגילוֹת, וּמהן מכניס הועד הפּוֹעל הציוֹני 20,000 לי”ש.

הועד המפקח, המוּרכּב משבעה עד חמישה-עשֹר חברים, נבחר רק על ידי בּעלי המניוֹת הרגילוֹת. ל-30,000 מניוֹת-הבּכוֹרה אין זכוּת-הבּחירה. הועד המפקח הראשוֹן מוּרכּב משבעה חברים, אשר מהם ארבּעה נבחרים על ידי הועד הפּוֹעל הציוֹני וּשלוֹשה על ידי הפּוֹעלים.

ג. הסעיף האחרוֹן מחייב הנחה קוֹדמת, כּי ציבּוּר הפּוֹעלים ידאג ליצוֹר את בּיאת-הכּוֹח המשפּטית של כּל החלקים והקבוּצוֹת שבּקרבּוֹ, אשר תשמש כּביאת-כּוֹח צוֹדקת לפני הבּנק.

ד. על כּל הסעיפים הללוּ בּאה ההסכּמה פה אחד, מלבד הסעיף ב' אשר נגדוֹ הצבּיע מר שוֹחט, בּבארוֹ בּפירוּש, שאין הוּא יכוֹל לזוּז מן העיקר, המבטיח לפּוֹעלים מלכתחילה את הרוֹב המכריע אוֹ לפּחוֹת את הדעה השוה.

הוּסכּם עם זה, כּי הצעת-התכנית של הבּנק תוּצע לחַוַת-הדעת של משֹרד הבּרית של “פּוֹעלי-ציוֹן”.

בּמכתבוֹ של הוַעד הפּוֹעל הציוֹני אל משֹרד-הבּרית מיוֹם ג' בּנובמבּר נאמר, בּין יתר הדברים: “אפשר לאמוֹר בּבטחה, כּי כּל המשתתפים בּישיבה ראוּ לפניהם מטרה אחת – לברוֹא בּנק פּוֹעלים אמיתי וּלהבטיח לפּוֹעלים השפּעה מחליטה וּמכריעה בּהנהלתוֹ, בּכדי שהפּוֹעלים יראוּ את הבּנק הזה כּשלהם, ויוּכלוּ לקבּל את האחריוּת בּעד הנהלתוֹ. לפיכך נמסרה לפּוֹעלים הזכוּת לבחוֹר את המנהל, לפיכך ויתר הועד הפּוֹעל הציוֹני על זכוּת המניוֹת המיַסדוֹת, אשר לפי ההצעה הקוֹדמת היתה זכוּת בּחירת-ההנהלה נתוּנה להן. בּעלי המניוֹת הרגילוֹת בּוֹחרים את חברי המוֹעצה המפקחת. בּשעה שהפּוֹעלים מצדם ירכּשוּ להם את ה-20,000 מניה, הריהם מקבּלים את הרוֹב, וּבידיהם לבחוֹר מקרבּם את רוֹב היוֹעצים, אוֹ גם את כּוּלם. הועד הפּוֹעל, אשר הוּא כּיוֹם בּעל כּל המניוֹת, מתחייב למסוֹר לפּוֹעלים שלוֹשה מקוֹמוֹת מהשבעה שלוַעד המפקח. ולארבּעת המקוֹמוֹת הנשארים בּרשוּתוֹ ימַנה אנשים, המבינים הבנה גמוּרה את מטרת בּנק-הפּוֹעלים, ואשר זכוּ לאֵמוּן גדוֹל של ציבּוּר הפּוֹעלים. אחרי עיבּוּד תכנית-התקנוֹת, בּרוּח העיקרים המוּבּעים לעיל, נשלח לכבוֹדם את ההעתקה, ונשאל את חַוַת-דעתם”.

עד כּאן מצב הדברים, עד התחלת העיבּוּד של התכנית המשפּטית. לידיעוֹת חדשוֹת אנוּ מחכּים.

שבט, תר"פ.

---

על מות בוריס קריצ'בסקי

מאת

ברל כצנלסון

¹

על שוּלחן-הניתוּח, תחת הכּלוֹרוֹפוֹרם, גוַע בּפּריס בּוֹריס קריצ’בסקי. יהוּדי זה – נמוּך, בּלתי-מגוּהץ, זקן בּלא עת (לוֹ טרם מלאוּ חמישים ושלוֹש שנים) וּבוֹדד – היה לפנים מרַבּי-ההשפּעה על הדוֹר הצעיר, הוֹגה-דעוֹת ולוֹחם ישר-לב.

ילד-עילוּי, בּן מלמד משֹכּיל מהאדיטש שבּפּוֹלטַבה אשר מסר לפני מוֹתוֹ בּצוָאה לבנוֹ להתעסק דוקא בּ“חכמוֹת חיצוֹניוֹת”. גָלה למקוֹמוֹת התוֹרה שבּחוּץ-לארץ. שם התמכּר הנער לא רק לחָכמוֹת החיצוֹנית, אשר מהן לא חדל כּל ימיו, כּי אם גם לתנוּעת-הפּוֹעלים ושחרוּר-החברה. מאז מתחילים חיים של סוֹהר, של גניבת-גבוּלים, של נדוּדים מארץ לארץ ושל מלחמוֹת-רוּח. התחיל כּתלמיד נאמן לסוֹציאל-דמוֹקרטיה הגרמנית, השתתף בּיצירת התנוּעה הסוֹציאל-דמוֹקרטית בּרוּסיה. בּעתוֹנוּת הבּלתי-לגַלית הרוּסית (רַבּוֹצֵ’יֶה דיֶלוֹ") וּבעתוֹנוּת הס. ד. הגרמנית (“נוֹיאֶ צייט”, “פוֹרבֶרטס”, “לייפּציגר פוֹלקס-צייטוּנג”) היה מסבּיר את דעוֹתיו שלוֹ, המיוּחדוֹת, אשר נטוּ קצת מן הדרך, ויחד עם פּלֶכַנוֹב ², בּר-פלוּגתֵיה, היה הוּא צירה של הסוֹציאַליוּת הרוּסית בּקוֹנגרסים העוֹלמיים וּבלשכּת האִינטרנַציוֹנַל. מפּני הלָך-דעוֹתיו המיוּחד רחק מעל הסוֹציאל-דמוֹקרטיה והתמכּר לתנוּעת-הפּוֹעלים הסינדיקלית שבּצרפת ³, אשר היה לה קרוֹב בּרוּחוֹ. על ידוֹ של ז’וֹרֶס⁴ היה הוּא אחד העוֹזרים הנאמנים ועוֹרך המחלקה המדינית בּ“הוּמַניטה”.

שנים רבּוֹת חי קריצ’בסקי חוּץ לחיי-ישֹראל. בּשנים האחרוֹנוֹת הוּשבּר לבּוֹ על שבר עמוֹ, התמכּר לעבוֹדת-ההגנה על זכוּיוֹת חיינוּ, היה הוֹגה בּספר התנ"ך, אשר ממנוּ, לדבריו, לא נפרד כּל חייו. וארץ-ישֹראל היתה תנחוּמיו.

עד יוֹם מוֹתוֹ עבד, יחד עם מוֹצקין, בּועד המשלחוֹת היהוּדיוֹת.

על קברוֹ נאמוּ שלוּחי הסוֹציאליוּת הצרפתית והרוּסית, נאוּמים עבריים לא נשמעוּ.

טבת, תר"פ.

---

בעתונות (להקמת האינטרנציונל)

מאת

ברל כצנלסון

¹

ה“דיילי הרוֹלד” כּוֹתב: “אין בּפּרוֹגרמה של “מפלגת הפּוֹעלים” אף רמז למלחמה בּרדיפוֹת שרוֹדפים את היהוּדים בּארץ זוֹ (בּאנגליה). אוּלם בּמלחמה זוֹ יש עתה צוֹרך רב, אשר יגדל עוֹד בּעתיד. השֹנאה אל היהוּדים גדלה עם פּרוֹץ המלחמה, והעתוֹנוּת חירחרה אוֹתה כּכל יכוֹלתה: זכוּרה עדיין התפּרצוּת חמת-העתוֹנים על עזוּת-פּניהם של היהוּדים לבקש להם מחסה בּמנהרוֹת מפּני אוירוֹנים גרמניים”.

הדברים ישרים וּנכוֹחים, אוּלם דברים אלה הם הלא רק קוֹרטוֹב מן האמת. והאמת עצמה, האמת האכזריה, אשר אין להתעלם ממנה, חייבת להַפְנוֹת את הדברים אל הטוֹענים עצמם: למה זה בּאה הטענה נגד “מפלגת הפּוֹעלים” דוקא? והיכן היא פּעוּלתה והדרכתה של עתוֹנוּת-הפּוֹעלים? מה עוֹשֹה עתוֹנוּת הפּוֹעלים, בּעוֹלם בּכלל וּבאנגליה האדירה בּפרט, להציל אוֹתנוּ לא רק מאוֹתן הרדיפוֹת הצפוּיוֹת לנוּ בּאנגליה, כּי אם מן המרמס וּמן הטבח אשר המוֹני-העוֹלם וּמפַקדיהם עוֹרכים בּנוּ בּעוֹלם כּוּלוֹ, בּפּוֹלין, בּאוּקראינה, בּהוּנגריה, בּרוֹמניה? מדוּע יוֹדעת עתוֹנוּת-הפּוֹעלים להסתער יוֹם יוֹם על רוֹדפי הבּוֹלשביוּת ואינה אוֹזרת את כּוֹחוֹתיה לשֹים קץ לשמד ולכּלָיה ולהסתוֹללוּת אשר נגזרוּ על עמנוּ? מדוּע ידעה עתוֹנוּת הפּוֹעלים בּאנגליה להיחָלץ בּמלחמת-החירוּת של הוֹדוּ, ואינה יוֹדעת להרים את קוֹלה בּאוֹמץ בּמלחמת הקיוּם האנוֹשי והלאוּמי של יהוּדה? והאינטרנַציוֹנַל גוּפוֹ, אם כּי לקוּי ורפוּי, מה עשֹה בּמשך שנוֹת הטבח, אם אפילוּ את ההחלטה הפּוֹשרת בּדבר משלוֹח “ועדה לחקירה” לא קיים, לא התאמץ לקיים, אם אפילוּ את מחנהוּ הוּא לא טיהר מחברת המפלגה השליטה של הפּוֹעל הפּוֹלני ², אשר יד לה בּכל מעשֹי איבה, רדיפה ותוֹעבה? האוּמנם בּיחס אלינוּ אפשר לצאת ידי חוֹבה בּאיזוּ מלים נדיבוֹת פּוֹשרוֹת? הוֹי, כּהנה וכהנה יש עוֹד לשאוֹל. ולא לשאוֹל, כּי אם לדבּר משפּטים. אבל, האם יש לדברינוּ שוֹמע? וּבינינוּ לבין עצמנוּ הלא אין לנוּ להכבּיר מלים.

שבט תר"פ.

---

נגיעוֹת

מאת

ברל כצנלסון

¹

א. “מצבנוּ טוֹב, כּאשר היה”

נאוּם סוֹקוֹלוֹב בּועידה הציוֹנית בּצרפת, בּסוֹף נוֹבמבּר²:

"יחסינוּ עם הערבים הם ידידוּתיים בּכּל וָכל וּמיוּסדים על ענינים הדדיים. כּיוֹם, כּשהאדמה אינה נעבדת כּהוֹגן, צר המקוֹם עדיין לנוּ ולהם. אבל גם הערבים וגם אנחנוּ חוֹשבים בּדבר התפּתחוּת עצוּמה של החקלאוּת והתעשֹיה, והערבים מטיבים להבין עד מה חשוּב התפקיד אשר היהוּדים ימלאוּ בּבּנין הכּלכּלי והתרבּוּתי של הארץ. בזמן האחרוֹן נזדמנתי כּמה פּעמים עם בּאי-כּוֹח חוּקיים של העם הערבי, ולא חשתי שוּם איבה, כּי אם אדרבּא, את הידידוּת הכי-רבּה ואַהדה למַטרוֹתינוּ. איני מַכחיש, כּי ישנם ערבים גם בּארץ-ישֹראל וגם אפילוּ בּפּריס המתיחסים אלינוּ אחרת. מדבּרים גם על איזה שבטי-בּדוים, המתנגדים לעבוֹדתנוּ. כּל זה מוֹכיח רק, כּי ישנם ערבים אשר טרם הבינוֹֻּ את עניניהם הלאוּמיים, ואין להוֹציא מזה, שהם לעוֹלם לא יגיעוּ לידי הבנה, וכיצד אתם רוֹצים כּי כּל הערבים יהיוּ בּעד הציוֹנוּת, וכי אנחנוּ בּעצמנוּ, כּלוֹמר, כּל היהוּדים, הננוּ ציוֹנים?

"מצבנוּ טוֹב כּאשר היה, גם לוֹרד קֶרזוֹן בּאנגליה גם פּישוֹן וטַרדיֶה בּצרפת הבטיחוּ לנוּ בּזמן האחרוֹן, כּי הדֶקלרציה הבּלפוּרית תישָמר בּשלימוּתה.

"הממשלה הצרפתית מתיחסת לציוֹנוּת בּסימפּטיה רבּה. כּל חילוּקי הדעוֹת בּין המעצמוֹת יוּשרוּ. על סדר היוֹם של ועידת-השלוֹם עוֹמדת הוּנגַריה, ורק אחרי כן יגשוּ לשאלת השלוֹם עם תוּרכּיה. לפתרוֹן שאלת ארץ-ישֹראל יש איפוֹא לחכּוֹת רק בּעוֹד ארבּעה חדשים, בּקירוּב. וסח המנדט של אנגליה יכיל את זכוּיוֹתינוּ בּארץ-ישֹראל, את כּל אשר אנחנוּ דוֹרשים. כּמוּבן, לא ידוּבּר בּתעוּדה זוֹ בּדבר פּרטים. לטוֹבתנוּ אנוּ הוּא הדבר, כּי פּרטים בּוֹדדים לא יתבּררוּ בּצותא עם שאר הממלכוֹת. אבל על סמך הסעיפים האלה, הנכנסים בּתוֹך גוּף המנדט, וּבגבוּלוֹת סעיפים אלה, נַעבּד אנחנוּ בּהסכּם עם הממשלה האנגלית את הקוֹנסטיטוּציה היהוּדית בּעד ארץ-ישֹראל.

מדבּרים על מַכּסימַליזם. אוֹמרים, כּי אנוּ המעטנוּ לדרוֹש. אבל אנחנוּ דרשנוּ וגם הוּבטח לנוּ המכּסימוּם האפשרי. הרוֹצה להגיע למטרה חייב להתחשב עם האפשרוּיוֹת.

“ואשר בּדבר הכּניסה לארץ-ישֹראל, יש מדבּרים על “פּתיחת שערים” ועל “דלתים נעוּלוֹת”. אוּכל לאמוֹר רק אחת: מצד אנגליה לא תהיינה שוּם הגבּלוֹת חוּקיוֹת לכּניסה יהוּדית. אבל בּנוּ תלוּי הדבר, כּיצד להשתמש בּחירוּת זוֹ. אלה, החוֹשבים להעביר לארץ-ישֹראל את כּל היהוּדים הנַענים מרה בּמזרח אירוֹפּה, אַל ישכּחוּ כּי בּזה אנוּ מקבּלים עלינוּ אחריוּת גדוֹלה בּיוֹתר. כּאן מדוּבּר על אנשים חיים. האם תחיה זוֹ הצלה להמוֹנים היהודים הנענים, אם הם יגועוּ בּרעב בּארץ-ישֹראל? אין זאת אוֹמרת, כּמוּבן, כּי בּשעת סידוּר הכּניסה לא ידאגוּ קוֹדם כּל למצוֹא מקוֹם בּפלשֹתינה לנגוּעי-הפּוֹגרוֹמים. אבל בּכדי שלא נחריב את מטרתנוּ בּעצם ידינוּ, חייבים אנוּ להיוֹת זהירים, חייבים להכשיר בּשיטתיוּת את הארץ. בּפלשֹתינה נמצא עכשיו חברי, חיים וייצמן, עם ועדה, המוּרכּבת מאנשים בּני-סמך. עבוֹדתם מתנהלת בּמגָמה של הכשרת-הארץ שיטתית של הארץ בּשביל הכּניסה היהוּדית”.

מה טוֹב וּמה נעים הכּל בּעוֹלם הציוֹנוּת “היוֹדעת להתחַשב עם האפשרוּיוֹת” ואשר “הוּבטח” לה כּבר המַכּסימוּם האפשרי. ואלפי לבבוֹת יגילוּ בּרעדה לשֵמַע הבּשׂוֹרוֹת, היוֹצאוֹת מפּי המנהיג, על הערבים המיטיבים להבין את תפקידנוּ בּבנין הארץ, על הלוֹרד קרזוֹן, השוֹמר את הדקלרציה הבּלפוּרית, ועל הממשלוֹת אשר יִשרוּ בּיניהן את כּל המַעקשים, ועל אנגליה אשר לא תשׂים כּל הגבּלוֹת בּפני הכּניסה היהוּדית, והעיקר על ה“ועדה המוּרכּבת מבּני-סמך” העוֹבדת יחד עם הד"ר וייצמן “להכשרה שיטתית של הארץ בּשביל הכּניסה היהוּדית”.

אוּלם אנוּ, היוֹשבים כּאן, החשים על עצמנוּ, על נפשנוּ ועל בּשֹרנוּ את פּשר דבר הבּשֹוֹרוֹת האלה וּמשקלן האמיתי, אנחנוּ היוֹדעים ועֵדים וחשים, בּמה מתבּטאת פּעוּלה זוֹ של “בּני-הסמך” להכשרת הארץ לכניסה, אנחנוּ השוֹמעים מדי פּעם על תכנית-הישוּב רבּת-המעוּף, המתבּטאת בּהצעה הגאוֹנית להפוֹך חמש קבוּצוֹת למוֹשבים, אנחנוּ הרוֹאים גם כּיצד נעשֹית ההכשרה ה“רוּחנית” שמכשירים את הישוּב לעמידה בּרשוּת עצמוֹ, לאִרגוּן, לפּרוֹדוּקטיביוּת, אנוּ המכּירים בּמקצת גם בּמה מתבּטאים יחסי-הידידוּת בּין הנהגתנוּ וּבין עם-הארץ, ורוֹצים עם כּל זאת להשתָעוֹת קצת בּנחמה, לנוּ נשאר רק לעמוֹד וּלהרהר:

היכן ההצלחה מרוּבּה יוֹתר, אם בּפּוֹליטיקה של חוּץ אוֹ בּעבוֹדת ההכשרה שבִּפְנִים?

––––––––

הנאוּם של סוֹקוֹלוֹב נגמר כּהלכה, בּ“דרך-המלך”, כשאר נאוּמי המנהיגים: בּקריאה לסבלנוּת וּלבטחוֹן. איני יוֹדע, עד מה רב הבּטחוֹן והסבלנוּת בּקהל הציוֹני, איני יוֹדע מַהי הפּעוּלה החינוּכית של קריאה זוֹ על רבבוֹת קוֹוי-ציוֹן, ואיך פּוֹעלים בּקרב העם דברי החכמה העליוֹנה על ה“אחריוּת הגדוֹלה בּיוֹתר”, אם יכניסוּ לארץ המוֹני-גוֹלים, “אשר יגועוּ בּארץ-ישֹראל בּרעב”. אוּלם בּרוּר הדבר, ישנם חוּגים אשר שם אין הדברים עוֹברים ללא רוֹשם. אלה הם החוּגים המבטיחים נאמנה, לבלי שֹים הגבּלוֹת על דרך הכּניסה היהוּדית.

מנהיגי הציוֹנוּת בּדַבּרם דברי הטפה והרגעה וּזהירוּת “בּאזני העם” אינם שוֹכחים לכַוון בּאוֹתה שעה גם כּלפּי הצד ההוּא. ודבריהם, כּנראה, נשמעים. לא לשוא הִרבּה כּל כּך סוֹקוֹלוֹב להסבּיר בּיוֹם הדקלרציה של השנה, עד כּמה זה מוּטעה לחשוֹב, כּי בּית לאוּמי זוֹהי מדינה עברית.

המנהיג הציוֹני מאמריקה, אשר תר את הארץ בּסוֹף הקיץ³, בּישֹר לעוֹלם כּי הארץ היא ארץ אוֹכלת יוֹשביה, וחטא הוּא, כּמוּבן, וּמכשוֹל לפני עיורים לפתוח את שעריה בּטרם ש“הדסה” תַבריאהּ. המנהיגים הציוֹנים האחרים, המזרחיים שבּמערב, אלה הרוֹגנים כּל כּך בּסתר אָהלם על דברי המנהיג האמריקאי, אינם מוֹציאים חס ושלוֹם דיבּת-הארץ. הם רק מַכריזים מדי פּעם על רגש האחריוּת הגדוֹל המפעֵם בּלבּם בּפני “אנשים חיים”, ועל זהירוּתם הרבּה לבלי להחריב חס ושלוֹם על ידי כּניסה המוֹנית את מטרוֹתינוּ. והדברים נגמרים תדיר בּמליצוֹת הנצחיוֹת על ה“הכשרה” הנצחית.

והדברים, כּאמוּר, אינם עוֹברים מבּלי רוֹשם. היה מעשֹה והשלטוֹנוֹת הגבוֹהים שבּבירת הדקלרציה נשאלוּ מצד מוֹסד בּלתי-יהוּדי על ענין הכּניסה היהוּדית והטעמים לעיכּוּבה. והתשוּבה היתה קצרה וּבהירה, בּרוּח הציוֹנוּת: ראשית, בּארץ שוֹררת המַלריה ואסוּר לסכּן את חיי המהגרים, ושנית, הארץ איננה מפוּתחה כּלל בּמוּבן הכּלכּלי, ועד שלא יכשירוּה יגועוּ המהגרים בּרעב. אכן, דברינוּ נשמעים.

ב. הוֹדאת בּעל-דין

על המפלגתיוּת בּקשר עם העבוֹדה התרבּוּתית כּוֹתב ו. מדֶם⁴, אחד מדַבָּרי הבּוּנד, בּ“לעבּענס-פראגען”:

"אני מדבּר על עניני-מפלגה בּמוּבן הצר, הפּעוּט. לא על הבדלי-הדעוֹת, חילוּקי-השקפוֹת. כּאלה ישנם ואין לבטל אוֹתם בּתנוּפת-יד. אבל ההתחרוּת המפלגתית הקטנה, ההתקוֹטטוּת בּעד ההשפּעה, הדאגה כּיצד “לצבּוֹר רכוּש” ממפעל תרבּוּתי פּלוֹני אוֹ אלמוֹני, הרצוֹן ההדדי לתת מכשוֹל אחד לפני השני, כּל זה יכּה בּשבץ את כּל הפּעוּלה.

יוֹדע אני היטב, כּי יחסים כּאלה אינם ניתנים להיבּטל בּבת-אחת, על ידי צוּרוֹת סידוּריוֹת אֵלוּ או אחרוֹת. פּה בּארץ העמיקה המסוֹרת הזאת את שרשיה וקשה להיפּטר ממנה. אוּלם השאלה היא, כּיצד להתקרב ליחסים יוֹתר בּריאים. מנַיִן להתחיל? ונדמה לי כּי הצעד הראשוֹן צריך להיוֹת לנסוֹת להחליף את אוֹפן הסידוּר הבּין-מפלגתי בּסידוּר בּלתי-מפלגתי".

הדברים פּיקחיים-שֹכליים, זהירים, כּדרכּוֹ של “מנהיג” שֹבע-אחריוּת, המַרשה לעצמוֹ להסתכּל בּמה שאסוּר וּלהפליט מתוֹך דאגה אמיתית לצאן-מַרעיתוֹ גם קצת מינוּת. “לוֹ מוּתר”, גם להציג שאלוֹת מסוּכּנוֹת, חזקה עליו, שהוּא גם יֵדע לישב אוֹתן כּהלכה, והכּל יבוֹא על מקוֹמוֹ בּשלוֹם. אוּלם השוֹמע יאזין קוֹל המית-נכאים חרישית עוֹלה מתוֹך הדברים השקוּלים, כּעין הרהוּר-וידוּי מַעלה חרדה, נפתח כּאן לפנינוּ סדק צר להציץ דרכּוֹ אל המבוּכה הגדוֹלה והמרה אשר מחנוֹתינוּ השוֹנים נלכּדוּ בּה. עדיין מחכּים הדברים לאיש, אוּלי לא מנהיג, כּי אם אמן וחוֹזה, אשר יגלה לנוּ מבּלי פּחד וּזהירוּת את המאֵרה המיוּחדה אשר רבצה בּתוֹך דוֹרנוּ, את ה“תוֹכחה” אשר נשפּכה עלינוּ, הגוֹזלת את היסוֹד האנוֹשי, התרבּוּתי ממיטב-שאיפוֹתינוּ, המַאטימה אזנים משמוֹע ולהב מהבין, וּמביאה בּכל אשר אנוּ פּוֹנים לידי סַנוֵרים, איבת-אחים, הַקרָבת העיקר לשם הטפל, שֹריפת נשמה וגוּף קיים.

כּן, האמן ואיש-השנינה עוֹד יבוֹא פּעם, אבל הגוֹאל – מתי יבוֹא להצילנוּ?

ג. פּחדים

“דאס יוּדישע פאלק” בּוַרשה מביא כּרוֹז של “צעירי-ציוֹן הרדיקלים” (“הימניים”). בּין שאר הדברים נאמר שם:

“התפּלגוּת “צעירי-ציוֹן” בּפּוֹלין היתה למאוֹרע חשוּב בּתוֹלדוֹת התנוּעה העוֹלמית של “צעירי-ציוֹן” ו”הפּוֹעל הצעיר“, וּבת-קוֹלה נשמע בּכל חלקי התנוּעה. כּשחלק ידוּע זרה הלאה את המסוֹרת הישנה הצעירי-ציוֹנית, וּמבּלי לבוֹא בּהסכּמה עם שאר חלקי התנוּעה, וּבעיקר עם החברים שבּארץ-ישֹראל, מבּלי להידָבר אִתם בִּדבר היסוֹדוֹת האפשריים של פּרוֹגרמה מאוּחדת, הטיל על עצמוֹ סיסמה אשר רבּים מתוֹך חברי הפרַקציה בּכל מקוֹם, וגם בּארץ-ישֹראל, יעצוּ לבלי הזדיין בּה – לא יכוֹלנוּ אנחנוּ, אשר הרגשנוּ את עצמנוּ תמיד כּאחים בּרוּח לחברינוּ בּ”הפּוֹעל הצעיר“, לא יכוֹלנוּ לתת כּי העמדוֹת של “הפּוֹעל הצעיר” בּמלחמתוֹ הקשה עם “אחדוּת-העבוֹדה” תתרוֹפפנה על ידי כּך, ש”צעירי-ציוֹן" לא יחזיקוּ בּקו-איחוּד מַתאים אִתם. אנחנוּ הבינוֹנוּ כּי ה“מלחמה בּעד הסוֹציאַליוּת”, שנתקבּלה בּחיפּזוֹן, וההחלטה להיקרע מעל ההסתדרוּת הציוֹנית האַרצית, עלוּלוֹת רק להרים את כּוֹחה המוּסרי על “אחדוּת-העבוֹדה”, וּלבוֹדד את האידיאַליוּת של חברינוּ בּ“הפּוֹעל הצעיר”, בּהישאָרם מבּלי עזרה וּתמיכה רוּחנית."

זכתה “אחדוּת-העבוֹדה” להטיל סערה בּאַגמי-המים השוֹנים של הציבּוּריוּת היהוּדית. לא רק בּויכּוּח שבּין “צעירי-ציוֹן” ה“רדיקליים” וה“סוֹציאליים” משתמשים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” להטלת אימה: “אחדוּת-העבוֹדה” עליכם!“, “שארית האידיאליוּת בּסכּנה!” לא רק בּחוּג זה. הזעקה הקיפה גם רדיקלים אחרים, החוּג “השֹמאלי” כּביכוֹל שבּוינה ושבּניוּ-יוֹרק. גם פּה וגם שם רוֹאים בּ”אחדוּת-העבוֹדה" סכּנה, חשים בּה “אוֹיב”. האין זה אוֹת לטוֹבה ל“אחדוּת-העבוֹדה”? אמנם, לא לשם הפחדה בּאה לעוֹלם “אחדוּת-העבוֹדה”, כּי אם לשם בּנין חברת-עבוֹדה עברית-סוֹציאַלית בּארץ-ישֹראל, וּלשם איחוּד הכּוֹחוֹת הצריכים לעבוֹד שכם אחד בּבנין זה. כּן, אנוּ בּאנוּ לשלוֹם, אוּלם אין אנוּ מסתלקים מהיוֹת “סכּנה” לרבּים: סכּנה לשלטוֹנוֹ של בּעל-הבּית בּציוֹנוּת, סכּנה למשֹחק הנוֹח והיפה בּסימפַּטיוּת לעבוֹדה עברית ורדיקליוּת ציוֹנית, סכּנה לרבוֹלוּציוֹניוּת המבוּלבּלת חסרת תוֹכן-פּעוּלה יהוּדי, חסרת כּל חוּש לחיי עם ואדם, סכּנה לאוֹתה הפרַזיוֹלוֹגיה המַשלה את נוֹשֹאיה בּמליצוֹת שדוּפוֹת ותיאוֹריוֹת על ארץ-ישֹראל, מבּלי לזוּז, מבּלי לפעוֹל, מבּלי להניע את המחשבה, מבּלי לעוֹרר את רגש האחריוּת החלוּצית, סכּנה לכל מחיצוֹת-התפל וּלשלטי-השוא ולַהתגוֹדדוּת הנבערה, המַפרידה בּין אחים, המַכהה את העין, מַקהה את הנפש וּמטפּחת את היצרים הרעים. יש, כּנראה, אחרי מה לבעֵר, ויש בּשביל מי להיוֹת למסוּכּנים. הלוַאי רק ש“אחדוּת-העבוֹדה” תהיה נאמנה לעצמה, לסכּנה זוֹ שהביאה לעוֹלם, ותדע בּאוֹמץ-רוּח וּבחירוּת פּנימית לאַמת את הפּחדים שהיא מעוֹררת. התדע?

שבט תר"פ.

---

בּעתּוֹנוּת ("סיוּע")

מאת

ברל כצנלסון

¹

אמריקה עוֹשֹה את עבוֹדת-הסיוּע בּרחבוּת אמריקאית. אוּלם הרחבוּת מתגלה לא רק בּכמוּת הנתינה, כּי אם גם באוֹפן סידוּרה והוֹצאתה. “ועד הסיוּע המאוּחד”² אינוֹ יכוֹל, כּמוּבן, לסמוֹך על ה“מקבּלים” שהם יֵדעוּ לסדר את עיני העזרה כּהלכה. היש לסמוֹך על “מקבּל”? וּלפיכך שוֹלח “הועד” את אנשיו-נאמניו, בּני-אמריקה כּשרים, אשר בּהם יִבטח לב כּל בּן-ארץ-קוֹלוּמבּוּס. “המקבּלים” הנם אמנם כּפוּיי-טוֹבה, מקבּלים וקוֹבלים וּמבקרים. והעתוֹנוּת, גם הוַרשאית והניוּ-יוֹרקית, עוֹזרת על ידיהם. אוּלם “ועד הסיוּע” יוֹדע, כּמוּבן, כּי לביקוֹרת זוֹ אין לשֹים לב, וכי האמצעי היחידי לסדר את עניני הסיוּע – הרי זה לשלוֹח “משלחת” חדשה.

לפי דברי העתוֹנים האמריקאיים יצאה עכשיו לפּוֹלין “משלחת” חדשה, “יוּניט” בּת 26 איש, בּראשוּתוֹ של הד"ר בּוֹגן, שנתפּרסם בּשעתוֹ. חברי המשלחת אינם אנשים פּשוּטים. בּהם מי שהיוּ קפּיטנים בּצבא האמריקאי, סגני-רבּנים רֶפוֹרמיים, דירקטוֹרים, פּקידי מוֹסדוֹת ציבּוּריים. וכוּלם לבוּשים בּגדי-שֹרד (יוּניפוֹרם בּלע"ז) אמריקאיים, ונוֹסעים הם בּרשיוֹן וּבסיוּע הממשלה האמריקאית.

העתוֹנים מַרבּים לספּר, כּיצד מתכּוֹנן הד“ר בּוֹגן לסדר את עבוֹדת המשלחת: “את הארץ הוּא יחלק ל-17 מחוֹזוֹת. וּבכל מחוֹז יהיה “אוֹפיס”, וּבראש כּל האוֹפיסים יעמוֹד האוֹפיס הוַרשאי, אשר בּוֹ יֵשב הוּא, הד”ר בּוֹגן. הכּספים והחבילוֹת המתקבּלים מאמריקה ישָלחוּ לכל מקוֹם בּאוֹטוֹמוֹבּיל. בּכל מחוֹז יקָבע מנהל ראשי, מתוֹך אלה המלוים עתה את הד”ר בּוֹגן. על יד המנהל יהיוּ שנים אוֹ

שלוֹשה סגנים, אשר יקוּבּלוּ שם, על המקוֹם יהיו 100 אוֹטוֹמוֹבּילי-משֹא גדוֹלים, כּמוֹ אלוּ של הצלב האדוֹם, כּלוֹמר 5 אוֹטוֹמוֹבּילים לכל מחוֹז, ולמחוֹזוֹת אחרים עוֹד יוֹתר. אפשר יהיה לשלוֹח 150,000 חבילוֹת בּחוֹדש".

כּמה זה מרהיב! האוֹטוֹמוֹבּילים, וגם המחוֹזוֹת, והאוֹפיסים, וּמספּר החבילוֹת. אוּלם הד“ר בּוֹגן אינוֹ מסתפּק בּזה. הוּא מוֹצא כּי “סדר הסיוּע בּפּוֹלין אינוֹ די דמוֹקרטי. וּבעזרת המשלחת יכניס הוּא שם סדרים דמוֹקרטיים וצוֹדקים, וגם את העשירים המקוֹמיים, אשר התרגלוּ כּי כּל החוֹבוֹת מוּטלוֹת רק על אמריקה, יכניס לאט-לאט בּעוֹל האחריוּת והסיוּע. ה”יוּניט” תשהה בּוַרשה מ-4 עד 6 שבוּעוֹת, ואחר כּך ישָלח כּל אחד לעירוֹ. לפני נסיעתם סוּדרוּ בּשביל השלוּחים שיעוּרים מיוּחדים, להכשירם לתפקידם. מרצים מיוּחדים הקריאוּ לפניהם על המצבים המדיניים והגיאוֹגרפיים החדשים, על חיי היהוּדים וּפעוּלוֹתיהם בּפּוֹלין, על הנהלת משֹרדים ועל הפּעוּלוֹת של ועד הסיוּע המאוּחד".

והעתוֹנוּת היהוּדית אינה מרוּצה. ה“טאג” טוֹען, כּי נוֹסעים אנשים, אשר אף לדבּר יהוּדית אינם יוֹדעים, אנשים, אשר העזרה הדרוּשה, עזרת-אחים, אינם יוֹדעים להביא, כּי העיקר הוּא לא מה אוֹמרים לעשֹוֹת, כּי אם כּיצד יֵעשֹה הדבר, ועוֹד מיני טענוֹת, אשר רק אנשים החשוּדים על קרבת-משפּחה למקבּלים עלוּלים לטעוֹן.

ו“צביוֹן” של ה“פוֹרבֶרסט” כּוֹתב: “לאנשי “ועד-הסיוּע” יש כּבר מַסלוּל נוֹשן של פּעוּלה פילַנטרוֹפּית, ועל פּיו הם מנהלים גם את עבוֹדתם בּפּוֹלין. יש להם כּל מיני “מוּמחים” לעבוֹדוֹת פילַנטרוֹפּיוֹת, מוּמחים ליתוֹמים, מוּמחים לאלמנוֹת, מוּמחים לעגוּנוֹת, מוּמחים ל”סוֹשיל ווֹרקֶרס" ועוֹד מוּמחים ממוּמחים שוֹנים. והעיקר הוּא להעביר את כּל מיני המוּמחים האלה לפּוֹלין, – ועם ישֹראל יוָשע תשוּעת עוֹלמים. אני מפקפּק בּכל הצוֹרך של משלחת ה“יוּניט” הזאת לפּוֹלין. יש למצוֹא בּין יהוּדי פּוֹלין די אנשים מוּכשרים וּראוּיים לעבוֹדה זוֹ, תחת השגחת בּאי-כּוֹחוֹ של “ועד-הסיוּע”. ואם “ועד-הסיוּע” רוֹצה להחזיק את כּל פעוּלת הסיוּע תחת השגחתוֹ, ורוֹצה לשלוֹח דוקא אנשי-אמריקה, היה צריך, לפּחוֹת, לבחוֹר בּאנשים הראוּיים לכך. אבל רוֹב השליחים אין להם אפילוּ כּל השֹגה בּחיי יהוּדי פּוֹלין. ישנם כּאלה שאינם יוֹדעים לדבּר יהוּדית. ואת אלה שוֹלחים להיוֹת המתַקנים והמקִימים את הריסוֹת החיים בּפּוֹלין. אני מתאר לי, מה יחשבוּ יהוּדי פּוֹלין בּראוֹתם את השליחים החדשים. הם יחשבוּ, כּי טוֹב להם מאד ליהוּדי אמריקה, והנה חמדוּ להם לצוֹן, והם משַטים בּהם, בּאוּמללי פּוֹלין".

כּכה כּוֹתב עתוֹנאי יהוּדי בּאמריקה. ועתוֹן יהוּדי המוֹפיע שם, בּבּיַליסטוֹק – “דאס נייע לעבּען” – כּוֹתב: “אמריקה יוֹדעת לתת לנוּ כּסף, אבל לא איניציאַטיבה. אדרבּא, האיניציאַטיבה שלנוּ נמצאת בּפּרוֹפּוֹרציה הפוּכה לכּספים השלוּחים, שוּם. שוּם אוֹצרוֹת, אפילוּ אוֹצרוֹתיה של אמריקה, לא יספּיקוּ לכסוֹת את הגרעוֹן של האוֹצר שדָלל: אוֹצר האֶנרגיה העממית והאיניציאַטיבה העממית”.

כּכה תוֹפס את הגבר עתוֹן יהוּדי, בּארץ הזקוּקה לסיוּע. אבל כּיצד להסבּיר דברים כּאלה לא רק לפרנסיו של “ועד הסיוּע המאוּחד”, כּי אם גם למנהיגים אחראים של תנוּעה לאוּמית?

“בּדרך הנכונה”

ה“בּעפרייאוּנג”, כּלי-מבטא של “צעירי-ציוֹן השֹמאליים” בּפּוֹלין, מעריך בּגליוֹנוֹ הכ“ח את דבר המשֹא-וּמתן שניהלוּ החברים נ. סירקין, א. בלוּמנפֶלד, בּ. כּצנלסוֹן וי. שוֹחט עם בּאי-הכּוֹח של פּוֹעלי אנגליה בּשם “בּדרך הנכוֹנה”: “פּועלי ציוֹן שבּאמריקה, אשר הצטיינוּ תמיד בּהשקפה יוֹתר ריאַלית על דרכי הגשמת הציוֹנוּת, ו”אחדוּת-העבוֹדה”, המבקשת את הסינתיזה של ציוֹנוּת בּריאה, איתנה בּתוֹך הסוֹציאליוּת היהוּדית, העממית בּאמת, מצאוּ סוֹף סוֹף את הדרך הנכוֹנה – את הדרך אל הדמוֹקרטיה העוֹבדת האנגלית. מפּעם לפעם אנוּ מתחזקים בּהכּרתנוּ, כּי רק אז כּשהאימפּריאַליוּת הקפּיטליסטית תמוּגר לעד – רק אז תהיה אפשרית אוֹתה עבוּדת-הבּניה הציוֹנית בּארץ-ישֹראל, המַתאימה לענינים ולאידיאַלים של כּל תנוּעת-העבוֹדה היהוּדית. דרך אחרת אַיִן. ושוּם מליצוֹת, ושוּם קידוֹת בּפני שליטי-העוֹלם של זמננוּ לא יחַפּוּ על ה t מת המרה הזאת. ואת זאת מיטיבים לדעת ולחוּש על כּתפיהם חברינוּ שבּארץ-ישֹראל…"

נעים הדבר, כּידוּע, לקבּל ציוּן טוֹב, וּביחוּד מצד אשר אין עליו כּל חוֹבה רשמית לחלוֹק מַחמאוֹת. ואף על פּי כן, עלינוּ, למען האמת, להעביר את המַהלָלים על פּי כּתוֹבת אחרת. את המשֹא-וּמתן ניהלוּ אמנם חברי ארץ-ישֹראל ואמריקה, אבל לא על דעת עצמם בּלבד עשֹוּ הם מה שעשֹוּ, כּי אם על דעת “משֹרד הבּרית העוֹלמית של פוֹעלי-ציוֹן”, הרוֹאה בּמשֹא-וּמתן זה רק חוּליה אחת בּשלשלת עבוֹדתה. עבוֹדה מדינית זוֹ, ציוֹנית-סוֹציאלית, נהל משֹרד-הבּרית כּל ימי קיוּמוֹ, וכמדוּמה שתוֹצאוֹתיה צריכוֹת להיוֹת ידוּעוֹת לכל מי שאינוֹ מַאפיל בּכוָנה על עיניו לבלתי ראוֹת. גם המפלגה המקוֹמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” יש לה חלק חשוּב בּעבוֹדה מַתמידה לפרסוּם שאיפוֹתינוּ בּתוֹך תנוּעת-הפּוֹעלים האנגלית.

הדבר היחידי הראוּי להיזָקף על חשבּוֹנה של “אחדוּת-העבוֹדה” דוקא, הוּא, אשר זאת הפּעם הראשוֹנה התנהל המשֹא-וּמתן בּין שליחי הפּוֹעל היהוּדי וּמנהיגי הפּוֹעל האנגלי, בּלשוֹנוֹ, בּעברית. אבל את הדבר הזה, כּמדוּמה, אינם מוֹצאים לנחוּץ לציין לא המפלגוֹת השוֹנוֹת הנמצאוֹת בּתוֹך הבּרית העוֹלמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” ולא העוֹמדוֹת מחוּצה לה.

ואוּלי יש ליטוֹל רשוּת, אגב אוּרחא, ולשאוֹל את אנשי ה“בּעפרייאוּנג”: אם בּאמת וּבתמים אתם יוֹדעים להעריך כּכה את הערך של הפּגישה והתחלת-קשרים בּינינוּ ובין פּוֹעלי אנגליה, למה זה איפוֹא לא תבוֹאוּ גם אתם למלא את החוֹבה הלאוּמית הגדוֹלה וּלהגבּיר את כּוֹחוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּתוֹך תנוּעת העבוֹדה העוֹלמית, וּלהיענוֹת לתביעה הציוֹנית-הסוֹציאַלית, אשר החברים בּארץ-ישֹראל קוֹראים אליה?

ועד מתי תבחרוּ לכם בּענין זה, בּענין השתתפוּתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּאינטרנַציוֹנַל, להסתפּק רק בּהבּעת סימפּטיה גרידא?

שבט תר"פ.

בּימי מצוֹר

מאת

ברל כצנלסון

---

הַרְגָעָה

מאת

ברל כצנלסון

¹

לשכּת-עתוֹנוּת אוֹפיציוֹזית יש כּבר לוַעד-הצירים שלנו, כּראוּי לממשלה הגוּנה ממש. בּמוֹדעוֹת מיוּחדוֹת וּבעתוֹנוּת פּירסם ועד-הצירים את הידיעה “המַרגיעה” שקיבּל מאת המצבּיא גוּרוֹ: “הפּליטים היהוּדים מכּפר-גלעדי ותל-חי הקרוֹבים למתוּלה יוּכלוּ לשוּב עכשיו. הסדר הוּשב לגמרי בּאֵזוֹר ההוּא”.

אכן, תעוּדה היא זוֹ, לא למַצבּיא גוּרוֹ, כּי אם לועד-הצירים, וּראוּיה היא להישָמר לדוֹרוֹת בּבית-הגנזים הלאוּמי.

האוּמנם נעלם הדבר מאת ועד-הצירים, כּי אין פליטים יהוּדים מכּפר-גלעדי ותל-חי, כּי אנשי המקוֹמוֹת האלה לא יצָאוּם אף רגע?

אוֹ אפשר נשכּח כּליל מלב ועד-הצירים דבר בּוֹאם ה“מַטריד” מדי פּעם של שליחי אוֹתם המקוֹמוֹת, אשר היוּ מוֹסרים על המצב, דוֹרשים את דרישוֹתיהם ושבים חזרה בּמַפּח-נפש?

אוֹ אפשר בּאה ידיעה מַרגיעה זוֹ לשם תשוּבה על ציפּייתם ועמידתם של אנשי כּפר-גלעדי ותל-חי, אשר אינם רוֹצים להיוֹת בּפּליטים?

כּי בּאמת למה זה לועד-הצירים כּל הדאגוֹת והטרדוֹת היתירוֹת, אם המַצבּיא גוּרוֹ עצמוֹ מוֹדיע, כּי “הסדר הוּשב לגמרי בּאֵזוֹר ההוּא”?

שבט תר"פ.

---

עֶמְדָה

מאת

ברל כצנלסון

¹

הסוֹפר, בּעל המאמרים הראשיים בּ“הארץ”², הוּא אדם מדינאי. וּכשהוּא מדבּר, לכאוֹרה, אלינוּ, בּלשוֹננוּ, הרי זה רק דבר שבּצוּרה, מין מַניֶרה של דיבּוּר. בּעצם הדבר מוּפנים פניו מבּעד האֶשנב של “הארץ” – החוּצה, אל לחוֹמה, אל

מוּל פּני העוֹמדים מעֵבר לחוֹמה, אל שליטי-העוֹלם. ואליהם הוּא מדבּר נכבּדוֹת. וּכאדם שהנהוּ בּן-בּית אצל כּל מיני ענינים וחשבּוֹנוֹת מדיניים, ראה הפּעם להזהיר אוֹתנוּ וּלהוֹדיע לנוּ, כּי “ערכּוֹ הפּוֹליטי, השפּעתוֹ המדינית של מוֹת-קדוֹשים בּימינוּ אלה נפל עתה הרבּה מזה מה שהיה בּמלחמה”³. הוּא היוֹדע וָעֵד, כּי “אז היוּ מתחשבים בּדם והכּירוּ בּוֹ כּעין סגוּלה מזַכּה, מַקנה זכוּיוֹת. אך מאז עברוּ כּשנה ורבע” – והקוּרס ירד פּלָאים.

בּזה, כּנראה, יש לבאר את החזיוֹן, שנראה לכתחילה תמוּה בּמקצת, כּי כּל ה“ענין” של הגליל העליוֹן לא זכה לתפוֹס יוֹתר משתי שוּרוֹת וחצי בּ“ידיעוֹת האחרוֹנוֹת” של “הארץ” בּשם “הרג יהוּדי”, וכי מדברי המכתב מיפוֹ על אסיפת האַזכּרה הוּצא החצי, היינוּ תוֹכן דברי האסיפה (כּכה מסר לנוּ כּוֹתב המכתב), וכי דברי ה“מנוֹח מר” שֶר⁴ עצמוֹ בּמכתבוֹ האחרוֹן לא זכּוּ בּעיני העוֹרך וחציָם הוּשמט. אכן יוֹדעת, כּנראה, מערכת “הארץ” את מצב-הקוּרס של מוֹת-קדוֹשים.

אוּלם הסוֹפר עצמוֹ אינוֹ מסתפּק, כּנראה, בּידיעה זוֹ. והנהוֹ מזדרז וּמתעוֹרר – אחרי שני חדשים חצי של דוּמיה נמרצת – “לשׂים קץ לתרדמתוֹ של הקהל”. בּעלי זכּרוֹן, אמנם, זוֹכרים ודאי, כּי עצם השאלה המדינית של הצפוֹן כּבר נפתרה על ידי אוֹתוֹ סוֹפר לפני זמן-מה, פתרוֹן קצר, פּשוּט, בּרוּר והעיקר – מדינאי ממש, בּמלה אחת לַקוֹנית – דֶשַנֶל⁵! כּלוֹמר, צרפת החזקה, הכּבשנית, מַסיגת-הגבוּל, זוֹ שתּדע לעמוֹד בּתוֹקף על הסכּם סַיקס-פיקוֹ⁶ – היא תוֹשיענוּ. אוּלם, אם ערכּוֹ של דם-אדם יכוֹל להשתנוֹת כּל כּך בּמשך שנה ורבע, היפָּלא הדבר, כּי גם מסקנוֹת מדיניוֹת, חריפוֹת וּבטוּחוֹת תרדנה מגדוּלתן, מבּלי שבּעליהן יכּיר בּזה, בּמשך מספר שבוּעוֹת?

מה יש לעשׂוֹת כּיוֹם בּגליל העליוֹן וּלשם הגליל העליוֹן – את זאת אין הסוֹפר המדינאי טוֹרח לגלוֹת לנוּ. הטוֹב עוֹשׂים האנשים העוֹמדים שם על משמרם, אוֹ מִקסם-כּזב מַטעה אוֹתם; הצריכים ללכת אלה שהחליטוּ לעלוֹת לשם, הדרוּשה עזרת-ההגנה אוֹ לא; מה צריך הישוּב לאמוֹר לאנשים האלה, מה חוֹבת ההנהלה

הציוֹנית – זה בּעצם אינוֹ מעניָנוֹ. הלא לשם תשוּבה על שאלוֹת אלוּ נחוּץ לאמוֹר בּרוּר אם “מסכּימים אנוּ לנוּסחאוֹתיה של אסיפת-ההספּד שנקראה בּיפוֹ” אם לאו. ועל ענין כּזה לא מקוּבּל, כּנראה, בּחברה הגוּנה שבּארץ-ישׂראל לדבּר ישר ממש. הלא סוֹף סוֹף זהוּ ענין של הפּלֶבּס. אפשר אוּלי בּגֶ’סט של איש-המעלה להזכּיר בּרפרוּף אמנוּתי כּלאחר-יד, כּנוֹגע ולא נוֹגע, כּי החלטוֹת “בּין שתצאנה אוֹ שלא תצאנה לפּוֹעל” הן “טוֹבוֹת אוֹ גם גרוּעוֹת”. לנגוֹע בּזה יוֹתר – אין זה כּלל ממידה של ג’נטלמן.

חבל, חבל מאד. חבל על זה שנוּסחאוֹת האסיפה היפוֹאית⁷ לא זַכּוּ בּעיני הסוֹפר שאינוֹ יפוֹאי עד כּדי לאמוֹר, אם בּאמת נחוּץ כּי הן תצאנה אוֹ לא תצאנה לפּוֹעל, ואם הן בּאמת טוֹבוֹת אוֹ גם גרוּעוֹת. חבל יוֹתר וגם מַפליא בּמקצת על שאוֹתוֹ סוֹפר “הארץ” וחבריו בּמערכת ואִתם יחד כּל האינטליגנציה הלאוּמית, המדינית והתרבּוּתית של ירוּשלים⁸ לא מצאוּ לנחוּץ לסדר אסיפת-הספּד שלהם, כּיכלתם וּכהרגשתם וכהבנתם המדינית הם, וּלקבּל החלטוֹת שלהם, בּנוֹת “ערך מעשׂי”. אוֹ אפשר גם ענין זה של אסיפוֹת-אזכּרה כּבשוּ לרשוּתם אלה האנשים מן הסוּג של בּאי-האסיפה בּיפוֹ, אשר לפי התאוֹננוּת בּן-אִכּר אחד בּעתוֹן היוֹמי שלנוּ כּבשוּ להם גם את “המַשבּיר” והקפּא“י וּ”וַעד הצירים", ויש להוֹסיף: אף את ההתנדבוּת לגדוּד, ואת יִבּוּש-הבּיצוֹת ואפילוּ את יציאת-הנשמה הקצרה והמהירה, אם “בּשל אשכּוֹל ענבים” ואם בּשל איזוֹ בָּרָקָה⁹ נידחת בּצפוֹן – הכּל כּבשוּ להם?

אוּלם לא שאלה זוֹ, שאלת האמצעים, מַעסיקה את הסוֹפר. השאלה היא – “מַהי המטרה: הגנה אוֹ הפגנה?” וכאן אנוּ שוֹמעים, מתוֹך הבנה מדינית עילאָית, כּי “להגן על העמדוֹת אי אפשר”, כּי “אין בּידינוּ כּוֹח שיספּיק לדחוֹת וּלהבריח את התוֹקפים”. האוּמנם פּיו של הסוֹפר הוּא המדבּר אלינוּ? כּכה, כּמדוּמה, היוּ אוֹמרים לנוּ לפנים, בּימי ההגנה בּרוּסיה, דוֹדינוּ וּזקנינוּ הטוֹבים! ואנחנוּ, גם שם וגם פּה, חשבנוּ וגם ראינוּ, כּי בּמקוֹם שאין מאחוֹרי השוֹדדים שלטוֹן מאַרגן – יכוֹלים גם עשׂרוֹת מאִתנוּ להניס מאוֹת, ולעצוֹר בּעד פוּרענוּיוֹת חדשוֹת, ולצאת בּכבוֹד אם רק לא ימשיכוּ את המסוֹרת של “אשרי אדם מפַחד תמיד”. וּמנַיִן לכאוֹרה חכמת-זקנים זוֹ לאדם שהִרבּה ללַמד אוֹתנוּ עוֹד לפני שנה ורבע, על מוּסר-נשרים ועל גבוּרת-תֶּרמוֹפיליס, ועל אוֹתוֹ אנגלי אשר התעקש ולא רצה לוַתּר על פרוּטתוֹ ותבע ותבע כּל ימי-חייו עד שקיבּל את שלוֹ? האוּמנם “האויר המַחכּים” פּוֹעל כּאן, אוֹ הסיטוּאַציה העוֹלמית של “שנה ורבע”, אוֹ אפשר אין פה כּלל שינוּי, אפשר כּי מי שמסוּגל למדוֹד מוֹת-קדוֹשים בּאַמת-מידה של חשבּוֹן מדיני, לא ידע מעוֹלם דבר אחר, מאשר המלה הנַערצה – הפגנה?

יש, כּנראה, אנשים אשר אינם יוֹדעים תפארת אחרת מאשר נוֹצוֹת-כּוֹבעים, דָרבני-מגפים וּזהב-אֶפוֹלֶטים, גבוּרה אחרת מאשר התגוֹששוּת אַתלֵטים בּזירה, כּבוֹד אחר מאשר כּבוֹד מפַקדים, וּמדיניוּת אַחרת מאשר היזכר בּרפוֹרטים של תקיפי-עוֹלם. מה יאמר ללבּם של אלה דבר אסיפת יפוֹ, אשר לא תוֹאר לה ולא הדר, אוֹ קבוּצת האנשים, חַסרי כּל כּשרוֹן-ההפגנה, אשר חמדוּ להם לעמוֹד בּתל-חי, בּמקוֹם אשר שוּם סינימַטוֹגרף ושוּם רֶפּוֹרטֶר ואפילוּ שוּם כַּתָּב של “הארץ” לא יגיע. ואיזה זמן בּחרוּ להפגנה דלה זוֹ? כּשלטוֹבת הרעיוֹן מַפגינים בּאוֹפן מצוּין אחרים, “השוֹדדים המזוּינים שהרגוּ את שֶר ושׂרפוּ את חַמָרָה”, ועוֹשׂים בּעדנוּ הפגנה (כּשם שהם עוֹשׂים תמיד בּעדנוּ גם את ההיסטוֹריה). האם אין טוֹב מזה להרים קצת את הקוֹל ולאמוֹר מבּעד האֶשנב, כּמנַצח, ישר על פּי המַען הרם והנישׂא: "תמיד אמרנוּ, שאם ינסוּ לחתוֹך את הגליל בּאוֹפן מלָאכוּתי ואפילוּ לפי שעה – התוֹצאוֹת לא תשׂמַחנה את לב המנַסה. כּך אמרנוּ תמיד גם פּה וגם בּפריס וּבלוֹנדוֹן – והנה עוּבדוֹת לראָיה; אוֹ האִם לא טוֹב, טוֹב מזה, “שהקהל העברי בּארץ יבּיע בּפוּמבּי את יחסוֹ למצב” (בּאסיפת יפוֹ, כּנראה, אין לא “הבּעת-יחס” וגם לא “קהל”), – כּכה מסַיים הסוֹפר את הבּעת יחסוֹ הוּא, המכוּוָן “לעוֹרר את הקהל מתרדמתוֹ”, בּהבּיעוֹ גם את השׂמחה על אשר השאלה “תעמוֹד על הפרק בּאסיפת הועד הזמני”. כּכה, הוֹי, יוֹרדת הפּוֹליטיקה הגבוֹהה מפַּסֶיה.

המאמר, המקיץ נרדמים, אינוֹ רק פּוֹתר שאלה מדינית. הוּא גם עוֹבר על גדוֹתיו הבּעה של רגש, טַקט וכבוֹד. “מתוֹך רגש הוֹלכים. תשתוֹק כּל בּיקוֹרת. נשתחוה בּכבוֹד”. חי אלוֹהי הטקט והכּבוֹד! גם אלה “ההוֹלכים מתוֹך רגש” ידעוּ לכבּד את מכַבּדיהם. כבוֹד תחת כּבוֹד.

ולא רק כּבוֹד. יש גם דרישה. הסוֹפר המדיני אינוֹ אוֹמר למתנדב כּי ילך. איננוּ אוֹמר לוֹ גם לבל ילך. אבל הוּא יוֹדע, כּי "אחת צריך לדרוֹש מכּל מתנדב: שיֵדע את כּוָנתוֹ ", כּלוֹמר, להפגין! איני יוֹדע, אם המתנדבים יוֹדעים להשתחווֹת בּכבוֹד, אוּלם נדמה שאלה האנשים, העוֹמדים כּיוֹם בּכפר-גלעדי, תל-חי וּמתוּלה, וגם אלה אשר עלוּ לשָם אחרי אסיפת-יפוֹ, ואפילוּ אלה העוֹמדים מוּכנים לעלוֹת כּל שעה שהדבר ידָרש מהם, רשאים לענוֹת ולאמוֹר:

דרכֵּנוּ לפנינוּ. אנשים כֵּנים אנחנוּ ולא מַפגינים. לא התכַּוַנוּ להפגין, לא בּלכתנוּ לגדוּד ולא בּעבוֹדתנוּ בּכל התנאים ולא בּשמירתנוּ בּלילוֹת. לא מפַקדים שוֹלחים אוֹתנוּ, ואבידת-חבר אינה קלה בּעינינוּ, כּי לא חוֹמר לחשבּוֹנוֹת מדיניים הוּא – בּשבילנוּ, כּי אם עצמנוּ וּבשׂרנוּ. אנוּ רוֹצים בּחיים ויוֹדעים את הצפוּי לנוּ, בּלכתנוּ, בּיחוּד אחרי המַעל שאתם, אנשי-המעלה, מעלתם בּנוּ וּבדבר; והוֹלכים אנוּ, מפּני שאת שליחוּתנוּ אנוּ ממלאים. כּי בּכבוֹד הישוּב וּבנפשוֹ הוּא הדבר, כּי לא שאלה של חלקת אדמה וּקצת רכוּש יהוּדי כּאן, כּי אם שאלת ארץ-ישׂראל. כּי העזיבה והנסיגה הן המוֹפת החוֹתך על רפיוֹננוּ ואַפסוּתנוּ, וכי ההוֹכחה היחידה של זכוּתנוּ על ארצנוּ, על אחדוּת ראש-פּינה וּמתוּלה, היא בּעמידה קשת-עוֹרף ונוֹאשת, מבּלי הַבֵּט אחוֹרנית.

כּכה יכוֹלים לאמוֹר האנשים שם, כּכה אוֹמר היוֹתם שם.

אוֹ אפשר, חלוֹם שוא הוּא זה. ודרך-המלך של תוֹלדוֹתינוּ בּארץ היא דרך מגוֹרשי יפוֹ וּפליטי מתוּלה?

אדר תר"פ.

---

בועד הזמני

מאת

ברל כצנלסון

בּועד הזמני / ברל כצנלסון

¹

(בּדיוּן על המצב בּגליל העליוֹן)

אכן, בּכל סטרַטֶגיה קל להוֹכיח למַפרע מַפּלה, וקשה להבטיח נצחוֹן. כּל כּך מזכּירים הנאוּמים האלה את הטענוֹת נגד ההתנדבוּת. לגדוּד היתה מַפלה מבּפנים, ואם תהיה מפּלה להגנה אף היא תהיה מבּפנים. כּנראה שאנוּ עוֹמדים פּה בּויכּוּח ישן, ויכּוּח שהטענוֹת ההגיוֹניוֹת אינן מַכריעוֹת בּוֹ. יש “מעשׂיוּת” שעוֹשׂה את החשבּוֹן למַפרע – לעזוֹב, ויש “מעשׂיוּת” אחרת המתעקשת לעמוֹד עד הרגע האחרוֹן. ואז יש שהדבר הבּלתי-אפשרי נעשׂה לאפשרי.

---

יזכּוֹר

מאת

ברל כצנלסון

¹

יזכּוֹר עם ישׂראל את הנשמוֹת הטהוֹרוֹת של בּניו וּבנוֹתיו:

שׁניאוּר שַׁפּוֹשׁנִיק

אהרֹן שֶֹר

דבוֹרָה דרַכלֶר

בּנימין מוּנטֶר

זאב שַֹרף

שׂרה צִ’יזִ’יק

יעקב טוֹקַר

יוֹסף טרוּמפֶּלדוֹר

הנאמנים והאמיצים, אנשי העבוֹדה והשלוֹם, אשר הלכוּ מאחרי המחרשה ויחָרפוּ נפשם על כּבוֹד ישׂראל ועל אדמת ישׂראל.

יזכּוֹר ישׂראל ויתבּרך בּזרעוֹ ויֶאבל על זיו העלוּמים וחמדת-הגבוּרה וּקדוּשת-הרצוֹן וּמסירוּת-הנפש אשר נספּוּ בּמערכה הכּבדה.

אַל ישקוֹט ואַל ינָחם ואַל יפוּג האבל עד בּוֹא יוֹם בּוֹ ישוּב ישׂראל וגָאַל אדמתוֹ השדוּדה.

אדר תר"פ.

---

שאלה

מאת

ברל כצנלסון

¹

לא שעת ויכּוּחים וחשבּוֹנוֹת היוֹם. ואַל להזכּיר יחסים של אתמוֹל לכל המאוּחדים היוֹם בּאֵבל וּבהכּרת האסוֹן הגדוֹל. אבל הצריך להבליג גם על חילוּל-השם הבּא היוֹם, לאחר כּכלוֹת הכּל?

וּכשאתה קוֹרא בּידיעוֹת הרשמיוֹת של “לשכּת-העתוֹנוּת שעל יד ועד-הצירים” כּי הפּליטים עזבוּ את המקוֹם וִַיִסעוּ", אינך יכוֹל להבליג מלשאוֹל: האוּמנם יקָרא למגיני כּפר-גלעדי ותל-חי “פּליטים” בּעברית? אוֹ ששֵם זה מציין רק את ראִייתה וּלשוֹנה של לשכּת-העתוֹנוּת?

והאם אין תקוה שוַעד-הצירים יבין, כּי כּבוֹדה של לשכּת-העתוֹנוּת שלוֹ הוּא גם כּבוֹדוֹ, כּבוֹד כּוּלנוּ?

---

נגד "אחדות העבודה"

מאת

ברל כצנלסון

¹

המלחמה בּ“אחדוּת-העבוֹדה” תוֹפסת מקוֹם חשוּב בּעתוֹנוּת של בּני-בּריתנוּ. הראשוֹנה שהזדרזה בּזה היתה המפלגה הפּוֹלנית, אשר הועד המרכּזי שלה הקדים תיכף בּבוֹא הידיעה המַעציבה על היוָסד “אחדוּת-העבוֹדה”, להכריז כּי “החברים “פּוֹעלי-ציוֹן” שבּארץ-ישׂראל חטאוּ חטא כּבד לעניני הפּוֹעלים היהוּדים ולַפּרינציפּים הסוֹציאַל-דמוֹקרטיים של הפּוֹעל-ציוֹניוּת בּזה שהצטרפוּ ל”אחדוּת-העבוֹדה“, וכי משׂרד הבּרית העוֹלמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” אינוֹ רשאי להכניס על דעת עצמוֹ את “אחדוּת-העבוֹדה” לתוֹך שוּרוֹתיו, וחייב לדרוֹש מאת חברינוּ בּארץ-ישׂראל, אשר נשארוּ נאמנים לעיקרי “פּוֹעלי-ציוֹן”, לצאת מ”אחדוּת-העבוֹדה" וּלהקים את מפלגת “פּוֹעלי-ציוֹן” הסוֹציאל-דמוֹקרטים בּארץ-ישׂראל“. ואפילוּ בּשעה ששליחי המפלגה שבּפוֹלין ישבוּ בּישיבת שטוֹקהוֹלם ² ודנוּ בּשאלה והשתתפוּ בּהחלטה החיוּבית אשר נתקבּלה פה אחד בּאוֹתוֹ מעמד (אם כּי בּהוֹספת דֶקלַרציה, כּנהוּג), לא נמנעה המוֹעצה המפלגתית שנתכּנסה בּאוֹתם הימים ממש בּפוֹלין לדוּן בּדבר ולגזוֹר לכף חוֹבה. ומאז נבראה שם ספרוּת שלמה בּנידוֹן זה, ההוֹפכת והוֹפכת בּ”אחדוּת-העבוֹדה", מַכשירה וּמַטריפה. וטבעם של רוֹב המאמרים האלה, המלאים חריפוּת ושַקלא וטַריא, הוּא כּזה שעד שאתה אינך מגיע לסֵיפא דִקְרָא, אינך יוֹדע לאן פּניהם מוּעדוֹת. אוּלם בּדבר אחד נשארה מאז העתוֹנוּת של חברינוּ בּפּוֹלין נאמנה לעצמה: ידיעוֹת מתוֹך ספרוּתנוּ על המתרחש בּארץ-ישׂראל בּל יבוֹאוּ בּגבוּלה. יש לה, כּנראה, גם ענינים אחרים וגם מקוֹרוֹת אחרים יוֹתר נאמנים.

אוּלם בּשביל ה“אגף השׂמאלי של פּוֹעלי-ציוֹן”, זה שהקים לוֹ את מבצריו ההסתדרוּתיים והספרוּתיים בּוינה וּבניוּ-יוֹרק, נעשׂתה בּאמת ארץ-ישׂראל לאחד מעיקרי העיִקרים של עבוֹדתם, ואת עיקר עבוֹדתם הארץ-ישׂראלית הם רוֹאים, כּנראה, בּהקדשת תשׂוּמת-לב מרוּבּה לאחדוּת-העבוֹדה". והמלחמה נטוּשה.

כּל הוֹצאה חדשה מצד זה מביאה אִתה פנינים חדשוֹת, ידיעוֹת “מדוּיקוֹת” מחיי הארץ, כּתבוֹת מעוֹררוֹת רחמים על רדיפת-האידיש, על נואם פּלוֹני שלא ניתן לוֹ לדבּר בּאסיפה ועל עתוֹן אַלמוֹני שלא נדפּס; וכל זה עוֹד מלוּוה בּהוֹקעת-שמוֹת של “החברים הזקנים בּן-צבי וּבן-גוּריוֹן המעוֹררים מַשׂטמה וּמלחמת-לשוֹנוֹת”, וּבידיעוֹת סנסַציוֹניוֹת וּמַחרידוֹת- לב, כּי בּבוֹקר בּהיר אחד החרימוּ את כּל הספרים היהוּדיים שבּספרית תל-אביב, וכי בּן-גוּריוֹן “המַסכּים לאוֹטוֹנוֹמיה הגמוּרה של הערבים וּלשוֹנם, אינוֹ מסכּים לזכוּיוֹת האידיש, אלא בּתנאי כּי האידישיסטים יכריזוּ על עצמם כּעל לאוֹם מיוּחד”, ועוֹד, ועוֹד.

בּאחד הגליוֹנוֹת של ההוֹצאה הוינאית כּוֹתב כַּתבה מיפוֹ, הבּקי, כּנראה, בּכל מסתרי הציוֹנוּת ועניני העבוֹדה בּארץ, בּזוֹ הלשוֹן:

“הרוּח של “אחדוּת-העבוֹדה” הוּא קוֹנסרבַטיבי עד למאד. בּהיוֹתה קרוּעה מתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית, בּהיוֹתה תלוּיה בּהסתדרוּת הציוֹנית וּשקוּעה רק בּ”כלכּליוּת" טהוֹרה – נמצאת “אחדוּת-העבוֹדה” רחוֹקה מעיקרים וּדרכים פּרוֹליטריים. – – לצערנוּ הגדוֹל נמצאים כּמעט כּל הפּוֹעלים קשוּרים בּחבלים כּלכּליים וּפינַנסיים ל“אחדוּת-העבוֹדה” . כל ההלוָאוֹת לקבוּצוֹת עוֹברוֹת דרך “אחדוּת-העבוֹדה”, כּל מי שנכנס לאגוּדה מקצוֹעית נעשׂה ממילא גם חבר ל“אחדוּת-העבוֹדה”, וקשה לקבּל השפעה על הפוֹעלים".

אוּלם בּשעה שהכּתב מיפוֹ לוינה מוֹצא לנחוּץ יחד עם הקינה על הקוֹנסרבַטיביוּת של “אחדוּת-העבוֹדה” ועל רדיפת-האידיש וכוּ' לציין גם את כּוֹחה הכּמוּתי והסידוּרי, סוֹברים אחרת הכַּתבים, המריצים אִגרוֹת מירוּשלים לניוּ-יוֹרק. אלה מוֹדיעים, כּי בּ“אחדוּת-העבוֹדה” אין אף פּוֹעל אחד, ואין להם אפילוּ את מי להציג לבּחירוֹת לאסיפה המיַסדת. ובעל המאמר העיוּני, הניוּ-יוֹרקי, הכּתוּב על סמך כּל האינפוֹרמַציוֹת הללוּ יוֹדע וָעֵד “כּי “אחדוּת-העבוֹדה” הוֹלכת יד בּיד עם הכּוֹחוֹת השחוֹרים שבּארץ, הרוֹצים להיפּטר וּלהבטיח את עצמם מכּל השפּעה של המוֹני-פּוֹעלים, העתידים לבוֹא”. וּבדבּרוֹ על סעיף ד' שבּהצעת התכנית של “אחדוּת-העבוֹדה” (הנחָלת הלשוֹן העברית ואוֹצרוֹת התרבּוּת לכל העם, ושיתוּף קהל העוֹבדים בּחיי התרבּוּת ויצירתה) נכמרים רחמיו על “המוֹני הפּוֹעלים המוּצָאים לחלוּטין מכּל אפשרוּת של השתתפוּת בּחיים המדיניים, התרבּוּתיים וּממילא גם הכּלכּליים של הארץ”.

ואֶנקת-שאלה מתפּרצת מפּי בּעל המאמר: “האין זוֹ אִירוֹניה של הגוֹרל? בּשעה שגם היסוֹדוֹת המשַמרים בּיוֹתר פוֹנים שׂמאלה”. – האם לא סימן רע הוּא לנוּ שבּשעה זוֹ נוֹסדה בּארץ-ישׂראל “אחדוּת-העבוֹדה” זוֹ? וצפה ממַחבוֹאה הדאגה החנוּקה: “אוֹיבינוּ הפחידוּנוּ תמיד, כּי בּארץ-ישׂראל תהיה יד הריאַקציה על העליוֹנה. ואנחנוּ התקוֹממנוּ בּכל כּוֹחנוּ נגד נבוּאה שחוֹרה זוֹ” – והנה, הנה היא בּאה הסכּנה השחוֹרה בּדמוּתה וּבצלמה של “אחדוּת-העבוֹדה”. הריאַקציה, אוֹיה, פּרצה בּחַלוֹנוֹתינוּ!

לבּי, לבּי לסוֹפר העמקן. מי ינַחמנוּ?

אדר תר"פ.

---

לאסיפה הלאוּמית

מאת

ברל כצנלסון

¹

אסיפת הנבחרים, אשר דחיוֹתיה המרוּבּוֹת היוּ נַעשׂוֹת בּקוֹלי-קוֹלוֹת, בּסערת-ויכּוּחים, בּתקווֹת וּפחדים, נכנסת עכשיו לתוֹך חיי הישוּב, אחרי ההסכּמה מלמעלה, בּחשאי-חשאין, מבּלי לעוֹרר כּל תנוּעה, מבּלי להרים שוּם גל.

ימי הבּחירוֹת מתקרבים. וּמעלת-החוֹם מסביב – למטה מאפס. קוֹר וקפּאוֹן. סוֹפרים אחדים מנַסים כּוֹח לזעזע את הקהל – וּללא הוֹעיל. לוּ נשמעה לפּחות הברה של התנגדוּת! אוּלי היתה מעלה איזה שרטוֹן של פּוּלמוֹס וקוֹרעת את קוּרי השממוֹן שמסביב. אבל מי יעיז להתנגד, אם גזירה היא מלפני ועד הצירים להסכים לבּחירות? וּלהתעניֵן? מה יש להתענין אם ועד הצירים עצמוֹ הבטיח עזרה? עכשיו אפשר לשקוֹט ולבטוֹח, כּי תוּגש לנוּ אסיפת-הנבחרים, כּשהיא מוּכנה וערוּכה בּכּל.

אין להתפּלא על הדבר. זה שנתים אשר הישוּב הארץ-ישׂראלי, זה שבֹכל מיעוּטוֹ ודלוּתו עמד בּכל זאת בּהתאַמצוּיוֹת כּוֹחוֹתיו בּפני מַשׂטינים וּפוּרענוּיוֹת (אם כּי עמידה זוֹ דרשה עזרה חָמרית וּמדינית מן החוּץ), חדל לראוֹת את עצמוֹ כּדבר-מה העוֹמד ברשוּת עצמוֹ, אחראי בּפני עצמוֹ, בּעל דעה, רצוֹן, חוֹבוֹת וּזכוּיוֹת. זה שנתים רוֹאה הישוּב את עצמוֹ חוֹסה בּצל סינרם של המַנהיגים (מהם חשוּבים וּמחוּננים וּמהם אוֹרחים-פּוֹרחים, זרים וּמקריים) ויחד עם זה נטוּל כּל כּוֹח וכל ערך. זה שנתים שאנוּ נמצאים למֵדים יוֹם-יוֹם, כּי ערכּנוּ אנוּ המדיני הוּא אפס, וכי תחת לפעוֹל ולעשׂוֹת כּציבּוּר חי ועֵר וּלשמש בּזה משען לעבוֹדה המדינית-הלאוּמית הכּללית, חייבים אנוּ להתנהג בּנימוּס, לשקוֹט וּליַחל ולא להרים קוֹל גם כּשהכּאב גדוֹל מאד, כּשעיווּת-הדין צוֹעק חמס, כּשחוּצפּת מַשׂטינים-שליטים דוֹרכת ורוֹמסת. דרשוּ מן הישוּב מַנדט והוּא נתן בּרצוֹן, אבל הכי הכּירוּ גם בּזכוּתוֹ להבּיע דעה אגב מסירת יפּוּי-כּוֹח זה, ההוּרגש איזה צוֹרך לשמוֹע את דעתוֹ? להלכה (ורק בּתוֹרת מתנה) אוּלי כּן, אבל למעשׂה הלא נדחה הדבר בּלך ושוּב עד היוֹם הזה. זה שנתים שהרצוֹן-מעט המתגלה בּתוך חלק מן הישוּב לאַרגן את הכּלל העברי בּארץ לכוֹח לאוּמי-מדיני הוֹלך ונידף על ידי חתירוֹת מלמטה וּפקוּדוֹת של זהירוּת ואחריוּת מלמעלה, וכל צעד של פּעוּלה עצמית מצד הישוּב מתבּטל למַפרע על ידי כּל סברה של כּל יוֹעץ עליון – היִפָּלא הדבר, כִּי חדל הצוֹרך, חָלף הענין וּפס האֵמון הממוּשך הלזה של אסיפת-נבחרים?

ויחס זה חדר גם אל ציבּוּר הפועלים, ציבּוּר זה אשר אַקטיביוּתוֹ הלאוּמית והחברתית אינה ניתנת להיכּנע על אף כּל התלָאוֹת. היִפָּלא הדבר? זה שנתים ימים וכל ה“התקהלוּת” של בּאי-כּוֹחו בּ“האסיפות המכוננות” הרבּות, בּועד הזמני וּבוַעד הפּוֹעל של הועד הזמני, התעסקוּת זוֹ הגוֹזלת כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת, זמן, עצבים וּמוֹח (הדרוּשים, וחסרים כּל כּך פּנימה, בּתוֹך העבוֹדה) לא הביאה כּל פּרי, לא עזרה להמציא עבוֹדה לאף יהוּדי אחד, לא עזרה להכניס לארץ אף חלוּץ אחד חדש, לא יצרה שוּם מוֹסד של ממש בּחיי הכּלכּלה אוֹ התרבּוּת, לא שינתה לטוֹבה שוּם ליקוּי, ולא מילאה שוּם ענין חיוּני בּישוּב, לא הביאה לידי שוּם גילוּי של כּוֹח ורצוֹן כּלפּי מַשׂטינינוּ, כּלפּי השׁלטוֹן הכּוֹבש, ואפילוּ כּלפּי השלטוֹן הציוֹני, רב החליפוֹת והתמוּרוֹת. היִפּלא הדבר, כּי פּס האֵמוּן בּכוֹח היצירה המדינית של הישוּב הקיים, רפה-הרוּח ודל-הכּלכּלה?

הלא לא משוּם נחת-רוּח ולא לשם משׂחק בּפיקציוֹת מדיניוֹת מטיל עליו הפּוֹעל את כּל העוֹל הכּבד והבּלתי-נעים הזה של השתתפוּת בּעסקנוּת ציבּוּרית, ורק מטרה אחת לעיניו: ריבּוּי הישוּב העברי העוֹבד בּארץ, אשר ממנוּ תוֹצאוֹת לכּל. ואם כּל זה אינוֹ משתנה אף כּל-שהוּא – מה לנוּ כּל העמל הזה?

כּן, יחס זה הוּא מוּבן. ואף על פּי כן הוּא מוּטעה, חוֹלה, מסוּכּן. כּל ההתאמצוּת הציבּוּרית המַתמידה של מעט הכּוֹחות העֵרים לחיים מדיניים בּישוּבנוּ, בּמשך השנתים האלה, עתידה בּאמת להישָאר עקָרה בּהחלט, בּלי להביא כּל פּרי, אם לא יעלה הדבר לברוֹא את המוֹסד המדיני-העממי, אשר יעשׂה את הישוּב הקיים והעתיד להיוֹת בּארץ, ליחידת מדינית-לאוּמית. ודוקא התלָאות מכּל הסוּגים שהשׂתרגו עלינוּ בּמשך השנים האחרוֹנוֹת צריכוֹת ללמד אוֹתנוּ עד כּמה הכרחי הוּא ויסוֹדי הצוֹרך בּארגוּן חוּקי של הישוּב.

לא בּבת-אחת ולא בּשטרות-חוּץ נרכּוֹש לנוּ את זכוּתנוּ. עוֹד ארוּכּה הדרך, ועוֹד תתנַגפנה רגלינוּ על הרי-נשף. עוֹד צפוּיים אנוּ למלחמה כּבדה ולמסירת-נפש על זכוּיוֹתינוּ ועל יצירת-חיינוּ. וּדרוּשים לזה לא רק נוֹשׂאים חיים, חלוּצים, עוֹבדים, מגינים. דרוּשים גם כּלים, מכשירים למלחמת קיוּמנוּ הלאוּמי, ליצירת חיינוּ הפּנימיים, כּלי סידוּר וריכּוּז-כּוֹחוֹת. והכּלי הטבעי, החוּקי והמכניס לקרבּוֹ את כּל הכּוֹחוֹת העממיים – זוֹהי האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. וּלשם יסוּדה, קביעתה והכרזה והגנה על קיוּמה נקראת אסיפת-הנבחרים.

אין להטיל על אסיפה זוֹ תקווֹת מוּגזמוֹת. לא רב יהיה כּוֹחה בּראשונה. עם מכשוֹלים רבּים יהיה עליה להיאָבק, – ואוּלי גם ימים רבּים – עד אשר תרגיל את הכּוֹחוֹת השוֹנים מבּית וּמחוּץ להתיחס אליה בּכבוֹד וּכאֶל כּוֹח. השלטוֹן הכּוֹבש אינוֹ מכּיר ואינוֹ יוֹדע את הישוּב העברי המקוֹמי. על קיוּם האוֹטוֹנוֹמיה העברית אף לא הוּגד לוֹ בּבוֹאוֹ (מה שהיהדוּת בּגוֹלה ידעה לשמוֹר ולעשׂוֹת בּכל כּניסת כּוֹבש), גם ההנהגה הציוֹנית לא רגילה לראוֹת את הישוּב זקוּף-קוֹמה וּמַשמיע את קוֹלוֹ, גם פּעוּלת הסיוּע, אשר היתה לפני הכּיבּוּש נתוּנה בּמקצת בּידי הכּוֹחוֹת הציבּוּריים, נמצאת עכשיו מחוּץ להשפּעת הישוּב (בּכל אוֹפן מחוּץ להשפּעת הסתדרוּיוֹת העוֹבדים וגם מחוּץ לועד הזמני. אוּלי יש כּוֹחוֹת אחרים בּישוּב, אשר לידיהם נמסרוּ עניני הסיוּע?). וכוּלנוּ הלא יוֹדעים, כּי גם פּעוּלה זוֹ יכוֹלה להיוֹת לישוּב גם לרוֹעץ וגם לברכה. אוּלם לא רק כּלפּי חוּץ צריכה האוֹטוֹנוֹמיה העברית לכבּוֹש את עמדתה. תקוּפוֹת השליטה של כּל מיני פּקידוּיוֹת מימי “אליאנס”, “עזרה”, הבּרון – עוֹד לא נמחוּ עקבוֹתיהן. וכמה זקוּקים לחינוּך בּני הישוּב עצמם, עד אשר יתרגלוּ לראוֹת בּ“ישוּב” דבר-מה אשר אינוֹ הפקר, אשר אינוֹ משוּעבּד לבצעוֹ ולזדוֹנוֹ של כּל יחיד, אשר בּכוֹחוֹ לגדוֹר וּלסַייג סייגים? עם יצירת אסיפת-הנבחרים תתחיל אוּלי ראשית הקץ למצב זה.

אוּלם אם מִצערה תהיה ראשית האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ, אם את רוֹב כּוֹחה תצטרך להשקיע בּראשוֹנה בּכיבּוּש עמדתה, הרי עתידה גדול, ותכנה הרחב וכוֹחה מוּבטחים לה עם צמיחת הישוּב.

בּחוֹּץ-לארץ היוּ נוֹהגים להתוַכּח ארוּכּוֹת על היקף-הענינים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית: אם לצמצם אוֹתה בּעניני תרבּוּת וחינוּך אוֹ להרחיב בּתכנים לאוּמיים וכלכּליים. שאלה זוֹ אינה קימת בּארץ-ישראל. האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית שלנוּ, אם כּי אינה עדיין בּמַדרגה של אוֹטוֹנוֹמיה ארצית, מצוֹרפת היא מכּמה וכמה אוֹטוֹנוֹמיוֹת ארציוֹת קטנוֹת: המוֹשבוֹת והשכוּנוֹת העירוֹניוֹת שלנוּ הנן לא רק קהילוֹת לאוּמיוֹת ודתיוֹת גרידא. “היחידה הזעירה” של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית מַקיפה את כּל צדדי-החיים של אזרחיה. עניניה הישוּביים, הכּלכּליים והתרבּוּתיים רחבים למדי. ועל ידי זה ניתנת גם למוֹסדוֹת המרכּזיים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית אפשרוּת רחבה של איניציאַטיבה כּלכּלית וישוּבית.

האסיפה הראשוֹנה אוּלי לא יהיה בּכוֹחה להתחיל בּזה. אבל אחרי הראשוֹנה תבוֹא השניה והשלישית. והן תפַתַּחנה את הכּוֹח הפּנימי הטמוּן בּישוּב ותִפְתחנה אוּלי גם דרכים חדשוֹת ליצירת הישוּב. נקים עכשיו את השלד הבּנין, את כּתליו. הישוּב אשר יִגדל, אשר יתוַסף אלינוּ ויתרבּה למרוֹת כּל העיכּוּבים מבּית וּמחוּץ, הוּא אשר ימַלא את הבּנין הלאוּמי תוֹכן וכוֹח.

ניסן תר"פ.

---

הצעת-איחוּד

מאת

ברל כצנלסון

¹

המשׂא-וּמתן של שני המרכּזים בּדבר איחוּד עוֹמד עדיין בּעינוֹ. והעגלה אינה זזה. אוּלם שאיפת-האיחוּד החיה בּלבּוֹת חברים, של “אחדוּת-העבוֹדה” ושל “הפּוֹעל הצעיר”, אינה מסתפּקת בּזה. ההכּרה, כּי אי אפשר בּשוּם אוֹפן להמשיך הלאה את המצב הנוֹכחי, הביאה לידי פּגישות ושׂיחוֹת-רעים, אשר הראוּ לנוּ שוּב, כּי רצוֹן טוֹב ישנוֹ בּין כּוּלנוּ. ועל יסוֹד זה אני מַציע את הצעתי.

ואלה הם סעיפי ההצעה:

א. הפּוֹעלים והעוֹבדים שבּארץ מתאַַחדים וּמסתדרים למקצוֹעוֹתיהם. ההסתדרוּת המקצוֹעית כּוֹללת את כּל העוֹבדים בּמקצוֹע וּמסדרת את עבוֹדתה בּאוֹפן אוֹטוֹנוֹמי.

ב. להסתדרוּת החקלאית בּיאת-הכּוֹח היחיד של ציבּוּר העוֹבדים החקלאים בּארץ בּכל הענינים החקלאיים והישוּביים.

ג. כּל האגוּדות המקצוֹעיוֹת מתאַחדוֹת לברית אחת, המנהלת את הענינים הכּלליים, המשוּתפים לכל ציבּוּר העוֹבדים. לוַעד העליוֹן של בּרית האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת בּיאת-הכּוֹח היחידה בּכל הענינים הישוּביים-המעשׂיים של ציבּוּר העוֹבדים בּארץ.

ד. ועידה כּללית של כּל העוֹבדים בּארץ קוֹבעת את יסוֹדות הסידוּר המקצוֹעי ואת המוֹסדוֹת המרכּזיים והכּלליים של ציבּוֹר העוֹבדים: לשכּת-מוֹדיעין (בּשביל חוּץ-לארץ), לשכּת-עליה, לשכּת-עבוֹדה, קוּפּת-חוֹלים, בּנק פּוֹעלים, ועדת-תרבּוּת, משׂרד טכני וכוּ'.

ה. יחד עם הועידה הכּללית מתאַספוֹת גם הועידוֹת המקצוֹעיוֹת לסידוּר הסתדרוּיוֹתיהן.

ו. זכוּת ההשתתפוּת בּועידה הכּללית לכל חברי האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת הקיימוֹת, בּכּפר וּבעיר, וכל העוֹבדים בּארץ, אם הם חיים על יגיע כּפּיהם אוֹ על עבוֹדה רוּחנית, מבּלי נַצל את זולתם (זכוּת זוֹ שמוּרה להם גם אם הם נמצאים מחוּץ לכל הסתדרוּת. וּלהיפך, מי ששייך למפלגה של פּוֹעלים ואינוֹ חי על עבוֹדתוֹ – אין לוֹ זכוּת הבּחירה לועידה זוֹ).

ז. הבּחירוֹת לועידה וּלוַעדי-ההנהלה מתנהלוֹת בּזכוּת הפּרוֹפּוֹרציוֹנַליוּת, למען הגן על זכוּת המיעוּטים.

ח. בּכדי לשמוֹר על האוֹטוֹנוֹמיה הפּנימית המלאה של האגוּדה המקצוֹעית, יש לקבּוֹע כּי למפלגות המתקיימוֹת בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים אין הזכוּת לטפּל למעשׂה בּאותן העבוֹדוֹת הנכנסוֹת לחוּג הענינים של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים המשוּתפים אוֹ של האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת.

יוֹדע אני, כּי הצעה זוֹ פּוֹגעת קשה בּזכוּיוֹתיהן של “אחדוּת-העבודה” ו“הפּוֹעל הצעיר” יחד ועלוּלה משוּם זה לפגוֹש התנגדוּת חזקה מצדדים שוֹנים. ואף על פּי כן אני מעיז להציע אוֹתה, אם כּי אינני חוֹשב אוֹתה לאידיאַלית, כּי אם רק למוֹעילה בּתנאים הנוֹכחים. אידיאַלית תהיה רק אוֹתה צוּרת-הסידוּר, אשר תאַחד את כּל העוֹבדים בּכל ענפי הפּעוּלה החברתית. בּהצעה זוֹ אין איחוּד שלם כּזה. נשארים סוּגי פּעוּלה חברתית מחוּץ לרשוּת הכּלל, נשארוֹת קיימוֹת מחיצוֹת וקשרי מפלגוֹת. יש כּאן איחוּד כּל העוֹבדים, אבל אין איחוּד כּל הפּעוּלה הציבּוּרית. איחוּד-פּעוּלה שלם לא יִתכן כּל עוֹד אשר לא יבוֹא הדבר לידי איחוּד הכּוֹחוֹת הציוֹניים-הסוֹציאליים גם בּגוֹלה. לפי שעה הגוֹלה מעכּבת. חייבים אנוּ, לשם הגשמת הציוֹנוּת, לעבוֹד בּתוֹקף לשינוּי המצב בּגוֹלה, וזאת עוֹשה “אחדוּת-העבוֹדה”, אם כּי לא בּמידה מספיקה, לדעתי. אוּלם אין לנוּ לחכּות בּאיחוּד פּוֹעלי-הארץ עד אשר יִכשרוּ הלבבוֹת בּחוּץ-לארץ. אַדרבּא, איחוּד ארצי ישפּיע שוּב לטוֹבה על המצב והיחסים בּארץ-ישׂראל, כּאשר כּבר השפּיע בּמידה ידוּעה דבר יסוּדה של “אחדוּת-העבוֹדה”. הגשמת הצעד החדש, אם כּי בּלתי-שלם ולא אחרוֹן, לאיחוּדנוּ – הוּא בּידינוּ, בּידי כּוּלנוּ. והצוֹרך בּוֹ מוּחש לרבּים, גם לעוֹבדים בּשׂדה וּבסַדנה וגם לעוֹבדים בּשליחוּת הציבּוּר. לבאֵר עד כּמה עלוּל סידוּר חדש זה להגבּיר את כּוֹח העוֹבדים וּלשנוֹת לטוֹבה את מצב העבוֹדה, אין לי היכוֹלת. אנחנוּ, חברי “אחדוּת-העבוֹדה”, נוֹכחנוּ בּמשך השנה מה רב הטוּב המוּסרי והמעשׂי הצפוּן בּאיחוּד; והצעד החדש לאיחוּד הלא יכניס לתוֹך קהילת-העוֹבדים לא רק את חברי “אחדוּת-העבוֹדה”, ו“הפּוֹעל הצעיר”, כּי אם עוֹד מאוֹת רבּוֹת של עוֹבדים, הצריכים ויכוֹלים להיוֹת חברים לתנוּעת-הפּוֹעלים בּכל שאיפוֹתינוּ הלאוּמיוֹת, הסוֹציאַליוֹת והתרבּוּתיוֹת. סידוּר זה גם ישנה בּמידה גדוֹלה את מצב העוֹלה: וזה בּלבד דיוֹ לחייב את ההצעה.

ניסן תר"פ.

---

בימי ירושלים

מאת

ברל כצנלסון

¹

הרוּגי-מַלכוּת

שם עתיק זה, אחד השׂרידים המעטים ממלחמת-חירוּתנוּ האחרוֹנה, הוּכנס שוּב, בּיד רְמִיָה ואַכזריה, לתוֹך דברי ימינוּ.

מאליו צף ועלה שֵם זה בּעמדך על יד ששת החללים, אשר שכבוּ דוּמם בּתכריכיהם הלבנים, בּשוּרה אחת, תחת הסככה אשר בּחצר בּית-החוֹלים של “הדסה”.

והכּל מסביב בּא לחַזק את ההרגשה הזאת: המוֹני יהוּדי ירוּשלים, הצוֹבאים על שערי חצר בּית-החוֹלים ונאלצים להתפּזר על ידי אנשי-הצבא ההוֹדים, מכוֹנת-היריה שבּחוּץ, המשמר ההוֹדי, ועל כּוּלם – ההלוָיה.

הממשלה עצמה הוֹאילה בּרוֹב חסדה לטפּל בּהרוּגינוּ. אפילוּ אוֹטוֹמוֹבּילים של הצלב האדוֹם שלחה לנוּ וּמשמר צבאי, וּמכוֹנת-יריה. הכּל. ורק גזירה אחת גזרה עלינוּ, כּי ההלוָיה תהיה בּשעה שתִכלה רגל מן השוּק. בּשעה שלפי חוּקי מצב המצוֹר לא יעיז שוּם קרוֹב ושוּם גוֹאל להיטָפל אל ההלוָיה.

והאנשים שלנוּ, האחראים והרציניים, קיבּלוּ עליהם את הגזירה. לא נדוּן אוֹתם. הם הראוּ את כּוֹחם ואת אמיתם בּימים אלה. אבל מה קשה להשלים עם היכָּנעם בּרגע זה.

ההלוָיה היתה אילמת. כּאֵלם המַכאוֹב הגדוֹל. זוֹ היתה הלוָיה של הרוּגי-מלכוּת.

מוּקפים זרים זזה ההלוָיה. בּאוֹטוֹמוֹבּילים סגוּרים הלכוּ גם המתים וגם החיים. אפלת הרחוֹבוֹת שנָדַמוּ בּלעה אוֹתנוּ. רק משפּחה פּרַבוֹסלָבית-צוֹררת עמדה על המַעקה והסתכּלה.

ועל קברוֹתיהם החדשים של הרוּגי-מלכוּת, החצוּבים בּיד זרה, עמדתי אני, בּן למשפּחה הצעירה בּישׂראל, משפּחת דוֹחקי-הקץ של פּועלי ארץ-ישׂראל, המלוּמדה בּקברוֹת-קדוֹשים, החוֹצבת בּמוֹ ידיה את מבחר קבריה, וחשתי כּי בּרית חדשה כּרוּתה בּינינוּ, הישוּב הצעיר שבּצעירים המַשיר את ניצתוֹ בּטרם גָמלה, וּבין הישוּב הישן היוֹדע אוֹתנוּ רק מרחוֹק.

בּימים שלאחר זה שוֹטטתי בּין משכּנוֹת יעקב שבּעיר העתיקה וראיתי את בּחוּריהם המשתתפים בּהגנה, ראיתי את היהוּדים הקוֹראים ל“ציוֹניסטים” לבוֹא אליהם לעזרה, ראיתי את הישישים והישישוֹת המברכים את אחיהם הרחוֹקים, שמעתי על הזקנים המצרפים את שמוֹתיהם לרשימת הנאשמים בּעווֹן הגָנה, ואדע כּי – איזוּ פּוּרענוּיוֹת חיצוֹניוֹת וּבגידוֹת פּנימיוֹת לא יביא לנוּ יוֹם מחר – נחתמה הבּרית.

פּוֹשעי-ישׂראל

עשרוֹת בּחוּרי ישׂראל נתפּסוּ למלכוּת. הם חטאוּ חטא כּבד מנשׂוֹא. הם לא הסכּימוּ לפשוֹט צואר אל המַאכלת. הם עמדוּ מוּכנים להגן על נפשם, על אחיהם, על נשיהם ואַחיוֹתיהם.

וּבידיעוֹת הראשוֹנוֹת, אשר הרָשוּת מוֹציאה לפרסוּם, כּתוּב מפוֹרש: “היוֹם משפּט היהוּדים אשר נתפּסוּ ונשק בּידם”, על משפּט האַנסים וּלאוּמיוּתם לא מיהרוּ להוֹדיע. מי המוּכּים, מי הפּצוּעים, מי נאנס – גם על זה לא מיהרוּ לספּר. זוּלתי יהוּדים לא נתפּס, כּנראה, איש עם נשק בּיד, בּזה אפשר דוקא להאמין. הוֹי, עם כֶּבֶד עווֹן.

את המלאכה למדוּ, כּנראה, על בּוּריהּ. תיכף לאחר הפּוֹגרוֹם נסגרים השערים בּפני ההגנה היהוּדית. הכַּתָּבוּת האוֹפיציוֹזית מַמציאה לעוֹלים את הידיעוֹת הנכוֹנוֹת ואת הבּיאוּרים המַספּיקים. בּדוּתוֹת פּרוֹבוֹקַציוֹניוֹת כּבר נפוֹצוּ וּ“ממקוֹר נאמן”. הבּיוּליטין הרשמי עצמוֹ מעיד, כּי היהוּדים התנקשוּ בּנפש… המוּפתי. עוֹד בּיוּליטין ויתבּרר וַדאי, כּיצד גרמוּ היהוּדים לפּוֹגרוֹם. אחר-כּך נאסרים בּחוּרי ישׂראל, ואַשמתם הכּבדה לא תאַחר להיגָלוֹת.

ידעתי קצת אחדים מן הפּוֹשעים. ז. ז’בּוֹטינסקי הוּא וַדאי אשם. בּשעה שהזעיק תחת הדגל הבּריטי אלפי צעירים עברים, לא פּילל, כּנראה, כּי לא יִרבּוּ הימים וּבשם הדגל הזה יוּשׂם בּכּלא, וּלנוֹשאיו של הדגל הזה יהיה הוּא לצנינים. וּבשעה שנפצע בּמלחמת יריחוֹ, לא ניבּא לוֹ לבּוֹ, כּי עוֹד מעט וּפצעים הרבּה יוֹתר רציניים יגרמוּ לנוּ ידידינוּ המנַצחים.

הנה אפרים רוּבּינוֹביץ ². בּוֹטַנַאי ותלמיד-חכם זה, אשר לא יִיעף ולא יִיגע מלדלג על הגבעוֹת, מלרדוֹף אחרי האֵזוֹב אשר בּקיר והדרדר בּשׂדה, מלטפּס בּאילן וּמלהרבּיץ תוֹרה בּרבּים וּמלעבוֹד בּסתר אָהלוֹ – אף הוּא בּפּוֹשעים.

ידעתי גם אוֹתוֹ זקן, המוֹרד בּמלכוּת רַחֲמָנָא ליצלָן, ר' יעקב ליבּ הכּהן לוֹזוֹבסקי, זה שההוֹדים ירוּ בּוֹ וּבשכנוֹ הזקן והאשימוּ אוֹתם אחר כּך, כּי התנפּלוּ על הצבא ³. זה היה יהוּדי תוֹרני וחקרן, לפנים רב בּישׂראל, אשר עזב את כּסא רבּנוּתוֹ וַיתהלך וַישוֹטט בּארץ כּמה שנים בּמקלוֹ ותרמילוֹ, חוֹנן את עפרה ממש, חקר כּל אבן וכל צרוֹר, התפּרנס בּגרוֹגרת וּבכוֹס חַמין, עסק בּכתיבת איזה חיבּור על הגיאוֹלוֹגיה של ארץ-ישׂראל, וציפּה לגאוּלה בּמהרה בימינוּ.

אלה הם פּוֹשעי ישׂראל. לא, לא פּנינוּ יֶחוָרוּ. יִרבּוּ כּמוֹתם בּישׂראל.

נעילת-שערים

בּעתוֹני מצרים עברה הידיעה:

“לרגל המאוֹרעוֹת בּירוּשלים החליטוּ השלטוֹנוֹת הצבאיים לבלי תת רשיוֹנוֹת נסיעה ממצרים לארץ-ישׂראל מיוֹם 4 אַפּריל ואילך, לא בּים ולא בּיבּשה”.

את הבּאים לארץ-ישׂראל מצד דמשׂק אין מעכּבים, כּנראה. את זאת אין מחַייבים “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים”. משם אין כל סכּנה צפוּיה לשלוֹם הארץ. הסכּנה היא רק מצד בּאֵי-המערב.

אכן, שיטה היא.

ואחת היא השיטה בכּל.

שערי העיר העתיקה בּירוּשלים מוּקפים צבא, וכידוֹניהם שלוּפים, הכּניסה אסוּרה. הצבא שוֹמר… על הפּוֹרעים.

ועל דרך קַנטרָה וּבמבוֹא חוֹף יפוֹ יעמוֹד שוֹמר הסדר, וחרבּוֹ שלוּפה – להדוֹף אחוֹר את היהוּדי הבּא. הוּא ישמוֹר על… “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים”.

מה מביאה אִתה ידיעת-עתוֹנים זוֹ, אם סיוּם אחרוֹן של שיטה אוֹ התחלה של גזירת-אַדריָנוּס, שְחִיק-עצמוֹת?

האין ידיעה זוֹ מבשרת, כּי מכינים בּשעה זוֹ, בּאחת המַעבָּדוֹת המדיניוֹת את החרב המתהפּכת של דֶקלַרציה חדשה, עוֹשקת-תקוָנתוּ?

האין ידיעה זוֹ אוֹמרת, כּי לא בּאוּ כּל אלה “המאוֹרעוֹת בּירוּשלים” אלא למען הכשיר את מזימת-הזדוֹן?

יֶדעוּ איפוֹא צוֹררינוּ:

לא תפחידוּ אוֹתנוּ.

לא בּחסדכם ניתנה לנוּ הארץ ולא בּזדוֹן-רְמִיַתכם תשַכּלוּ אוֹתה מאִתנוּ.

לא תוּכלוּ לנוּ.

בּראשינוּ ננַפּץ את בּריחי הבּרזל.

המוֹקשים החדשים אשר טמנתם לרגלינוּ לא יכשילוּ אוֹתנוּ, הסכּנה החדשה תעיר בּנוּ את הכּוֹחוֹת הספוּנים, תדליק את להט הקנאוּת הקדוֹשה, תִדלה ממעמקי הנפש את ההתמַכּרוּת הגמוּרה, תַתְוֶה את המפעל הגדוֹל.

יהיוּ צוֹררינוּ אשר יהיוּ, אם פּראי השוֹד והאוֹנס, אוֹ נציבי ה“תרבּוּת” השוֹלטת, –

לא תכניעוּ אוֹתנוּ.

המירוֹתם את הצהרת בּלפוּר בּהצהרת דם ותֶבֶל,

קנית לכם שֵם עוֹלם בּדברי-הימים:

את זכר עמלק,

את מזימת אַדרינוּס,

חֲרַתֶּם את שמוֹתיכם בּדם ירוּשלים, –

בּשבילנוּ אתם אבק פּוֹרח, שוֹט עוֹבר.

על פּני גויוֹתינוּ, גויוֹת חללינוּ,

בּדם לבּנוּ,

בּאוֹר אמוּנתנוּ,

וּבתקוָתנוּ האחרוֹנה,

נפרוֹץ כּל חוֹמה.

נפרוֹץ ונַעלה.

ניסן תר"פ.

חיפּוּשׂ

החיפּוֹשׂ הראשוֹן היה בּ“ועד הצירים”, בּשעת הבּוֹקר הראשוֹנה, כּשלא היה עוֹד שוּם איש בּבּית הזה. אוֹפיצר אחד וּשנים-עשׂר חיילים חיפּשׂוּ בּכל חדרי “ועד הצירים”. שוּלחנוֹת אשר מגֵרוֹתיהם היוּ סגוּרוֹת נפתחוּ בּחזקת-היד.

חיפּוּשׂ כּזה נערך גם בּדירתוֹ הפּרטית של הד"ר חיים וייצמן (אחרי צאתוֹ)ׂ.

מה חיפּשׂוּ שם האדוֹנים המחַפּשׂים?

ועל דעת מי חיפּשׂוּ שם?

האם פּרי חכמתם וּבינתם של נציבי-ירוּשלים, המגוֹאָלים בּדם הוּא זה אוֹ – רמז מגבוֹה, תשוּבה לישוּב על אֶנקתוֹ?

האם קהוּת-נפש היא זאת של חיילים שליטים בּארץ כּבוּשה, אשר אינם יוֹדעים את אשר הם עוֹשׂים אוֹ הסתוֹללוּת בּצדִיָה בּכבוֹד העם ותקוָתוֹ?

לא את חיים וייצמן הפּרט יוֹדע העם, ואף לא את וייצמן המנהיג של מפלגה בּישׂראל כּי אם את וייצמן אשר הביא לארץ-ישׂראל בּהדרת-חג את בּשׂוֹרת הקמת הבּית הלאוּמי, אשר בּוֹ חזינוּ את הכּרת זכוּתנוּ.

לא בּדירה העזוּבה, אשר וייצמן יְצָאָהּ, לא בּמגֵרוֹת הריקוֹת של “ועד הצירים” נערכוּ החיפּוּשׂ והבּדיקה – בּתקוָתנוּ, בּאישוֹן-עיננוּ, נקלע החץ.

“הדסה”

חוֹבה גדוֹלה לציין את אשר עשׂתה “הדסה” בּימי העבָרוֹת. את כּל אשר עשׂתה “הדסה”, רוֹפאיה, אַחיוֹתיה, תלמידוֹתיה ונֶהָגיה בּימים האלה – יוֹדעים רק הקרוֹבים לדבר. אבל גם לנוּ, הרחוֹקים יוֹתר, היה ברוּר: ה“מגן-דויד האדוֹם” לא הוֹביש, לא הכזיב. המסירוּת הרבּה, הזריזוּת, הנאמנוּת והחריצוּת התגלוּ בּכּל. וּברוּר עוֹד דבר: תקוּפת-התוֹהוּ, כּאשר אנשי “הדסה” היוּ זרים לנוּ וּרחוֹקים וּמתנַכּרים – כּבר חלפה ועברה. “הדסה” היתה למוֹסד של הישוּב, למוֹסד רב-פּעלים ורב-ערך, ואנשיה העמיקוּ שוֹרש בּחיינוּ, בּכל הקוֹרה אוֹתנוּ.

פּעוּלוֹתיה של “הדסה” היוּ יכוֹלוֹת להיוֹת לכבוֹד לכל מוֹסד סַניטרי-ממשלתי. ואמנם גם הממשלה הרוֹממה, השוֹמרת על הסדרים בּארץ, ידעה להעריך את פּעוּלת “הדסה”: המוֹשל של ירוּשלים, מר סטוֹרס, כּיבּד אוֹתה, מרוֹב דאגה, אפילוּ בּלינת-לילה, בּטרם בּאוּ שליחיו אל בּית-החוֹלים לעשׂוֹת בּוֹ… חיפּוּשׂ.

בּמקוֹם המשפּט – שָם הרֶשַע

יקָרֵא לדבר בּשמוֹ הנכוֹן. ויֶאמר מבּלי מוֹרך, גָלוּי קֳבָל-עם:

הפּוֹגרוֹם על ישׂראל בּארץ-ישׂראל עוֹדנוּ נמשך!

שינוּי צוּרה, חילוּפי-פּרצוּפים. ואוּלם יד-הזדים אחת היא. והיא עוֹדנה נטוּיה על הישוּב, להכחידוֹ, להוֹרידוֹ עד דַכּא.

בּמקוֹם פּרעוֹת-הרחוֹב וּדקירוֹת-הסַכּינים של אספסוּף-בּליעל, פּרוּע וּמשוּסה, בּא הפּוֹגרוֹם המדיני, הערוּך כהלכה, לעין השמש על ידי לבוּשי-מכלול, עוֹשי דבר השלטוֹן.

הישוּב העברי, פּצוּע בּלבבוֹ, העיז לדרוֹש משפּט.

וּבמקוֹם המשפּט בּאה הנקמה, נקמת אַלים המתקלס בּנוּ.

אלה אשר מקוֹמם על ספסל הנאשמים, אלה אשר גיאלוּ את שלטוֹנם בּדם, אלה אשר אוֹתם דרשנוּ למשפּט – הם הממַנים עלינוּ דיינים ושוֹפטים.

והדיינים מילאוּ את שליחוּתם: נקמה אחת אַפּיִם. בּזַ’בּוֹטינסקי, בּהגנה, בּישוּב העברי כּוּלוּ, המעיז לעמוֹד קוֹממיוּת בּפני מרַצחיו וּמעַניו.

עשׂרים איש, מיטב אנשינוּ, אנשי תרבּוּת וּמדע, טהוֹרי-שאיפוֹת וּמסוּרי-נפש, נמסרוּ לגרדוֹם. ראש ההגנה העצמית, אחד העוֹמדים ראשוֹנה בּתנוּעת הגאוּלה העברית, הוּשוָה על ידי בּית-הדין של הצבא הכּוֹבש אל חלאת המין האנוֹשי, אל המעַנים. המשפּט לא הסתפּק בּזה: נחוּץ היה עוֹד לאיים על הישוּב בּלהט-החרב של גזירת-גלוּת, והנה גם הוֹספה זוֹ: לאחר גמר העוֹנש יוּגלה מן הארץ.

אכן, צדקוּ הפּוֹרעים. עין בּעין יִראה עתה תוֹשב הארץ, כּי “א-דוֹלָה מַענָא” (הממשלה אִתנוּ).

  __________

החוֹבה – לא להתעלם מן הסכּנה. מראִיית האמת, מהפּירוּש האמיתי של מזימוֹת-הרֶשע הנרקמוֹת סביבנוּ כּל הימים, מיוֹם הכּיבּוּש. אוּלם –

גם כּשחרב חדה מוּנפה על צוארנוּ – לא נַרכּין את ראשינוּ, לא נכבּוֹש את פּנינוּ בּקרקע.

כּוֹחנוּ גדוֹל רב יֶתר מאשר חוֹשבת הרָשוּת המקוֹמית, מאשר חוֹשבים רבּים מבּינינוּ.

אם כּוֹח אין עמנוּ כּיוֹם פּה לשבּוֹר זרוֹע רשעים, עוֹד חזקים אנוּ למדי להרעיד את הכּסאוֹת המוּקמים על דמי חללינוּ, על אֶנקת-אסירינוּ.

אַל דֳמִי ואַל פּחד.

ישָמע קוֹלנוּ בּארץ וּבגוֹלה. בּיהדוּת וּבאנוֹשוּת הישרה. זעקת-שברנוּ אשר תפרוֹץ, תזעיק את הכּוֹחוֹת. ולא רק בּשביל החוּץ, בּשביל הפּעוּלה בּחוּץ, כּי אם גם בּשבילנוּ עצמנוּ, בּשביל ילדינוּ. אַל נַטמין את שאגתנוּ בּחוּבּנוּ.

ילדינו ראוּ בּיסוּרינוּ וּבתקווֹתינוּ, וּבעבוֹדתנוּ יוֹם יוֹם. הם ראוּ בּימי ההתנדבוּת הגדוֹלים, יֵדעוּ גם את הנעשׂה לנוּ כּיוֹם וּמידי מי נעשׂה לנוּ וירווּ את זעמנוּ.

אבוֹת לבנים יספּרוּ, מוֹרים לתלמידיהם, אִמוֹת לתינוֹקוֹתיהן את אשר עוֹללוּ לנוּ בּני-עַוְלה.

נקרא יוֹם לאֵבל וּלזעם, וּביוֹם זה תירָאה על הקיר פּיסת היד הכּוֹתבת:

מְנֵה מְנֵה תְּקֵל וּפַרְסִין.

שֵם רשעים ירקב וּזרוֹע נבָלים תישָבר.

אייר תר"פ.

---

שלמה קַפּלַן

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּבית-הקברוֹת שבּיפוֹ נוֹסף לנוּ קבר חדש. נטמן אחד היקרים והאהובים. בּעצם ימי הבּלהוֹת משוּ ממימי הים את גוּפתוֹ של שלמה קפּלן. ונבלע מספּד היחיד בּאבל הכּללי.

למדתיו וידעתי, אם כּי מרחוֹק. עוֹד משעת בּוֹאוֹ לפני שבע-שמוֹנה שנים בּספינה. חזוּת פּניו של עֶלם חיור זה היתה רוֹעפת טוֹהר, תוֹם, אוֹמן, וּכשנפגשתי אִתוֹ בּעבוֹדה, בּחיי יוֹם יוֹם עִם עוּלם, טרדוֹתיהם ואַחריוּתם הגדוֹלה, הרגשתי כּי כּאן לפנַי איזוֹ אישיוּת מוּסרית מיוּחדה בּמינה, המעוֹררת גם מבּלי דעת למה, מבּלי לנקוֹב בּשם, פּליאה, כּבוֹד ואפילוּ קנאה על היוֹתך אתה נעדר היוֹפי הזך הזה. ולפני חן הנפש האצילית הזאת, היוֹדעת את חוֹבתה בּפשטוּת עילָאָה, נכבּשוּ כּל הלבבוֹת. וחיכּית: זה עדיין לא הכּל. מתחת לכל זה יש דבר-מה עוֹד יוֹתר חשוּב, חשוּב בּשביל כּוּלנוּ. יבוֹא היוֹם וזה יתגלה – ויוּרגש לכוּלם האוֹר הגנוּז. מתי?

ועכשיו נגנז האוֹר.

הוּא נלקח מאִתנוּ בּימים אלה. ואין איש אִתנוּ יוֹדע נאמנה, אם בּידי בּני-עַוְלה נפל, אוֹ שלבּוֹ – המנוּסה בּיסוּרי הפּרט והכּלל – לא יכוֹל יוֹתר נשׂוֹא את המצוּקוֹת. בּשביל כּוּלנוּ הוּא חלל הימים האלה, ואוּלם לקרוֹבים קצת הביא מוֹתוֹ של קפּלן את הסיוּם האחרוֹן של משפּחה קטנה ויקרה: יוֹסף מיכאֵלי, אשר גמר את חייו בּראשית שחרוּתוֹ, בּכנרת, אחוֹתוֹ חנה מיכאלי, אשר גָועה בּהרי הלבנוֹן, וּשלישי להם שלמה קפּלן.

מי מוֹנה לאבידוֹתינוּ?

ניסן תר"פ.

---

חנינה

מאת

ברל כצנלסון

חנינה/ ברל כצנלסון

¹

זכינוּ לחסד. לפּוֹשעים שלנוּ ניתנה חנינה. הוּפחת צבא-עווֹנם.

את העוֹנש לא בּיטלוּ. את המשפּט לא בּיקרוּ, את החוֹטאים והעַוָלים האמיתיים לא הענישוּ – “ריחמוּ” את פּוֹשעינוּ.

האין חנינה זוֹ עצמה מעידה על מצבנוּ, כּאשר העידוּ המשפּט והעוֹנש? שאיפת-הדרוֹר של עם ישׂראל שׂוּמה בּכּלא, ולפני העוֹלם מַכריזים על גאוּלה וּדרוֹר.

תחת להצדיק את הצדיק וּלהרשיע את הרָשָע, תחת לקרוֹא דרוֹר ללוחמי-הדרוֹר החַפּים מפּשע בּא מעשׂה-נכָלים חדש: למען סתוֹם פּה, שַכּך רעש וטשטש את העָוֶל הצוֹעק שמַימה.

מעיזים לָחוֹן אוֹתנוּ. וּמי מעיז? – אלה אשר העיזוּ לדוּן אוֹתנוּ, לשפּוֹט את הגָנתנוּ. הם הם הנם כּיוֹם אנשי-החסד, המַמתיקים את גזר-הדין.

מי מבקש מאִתכם רחמים? ירַצוּ הרשעים את עווֹנם כּאשר להם יאָתה, כאשר דנוּ אוֹתם דייני-הצדק!

טרם חדלוּ להתקלס בּנוּ, התקלסוּ בּנוּ בּכוֹח השלטוֹן, בּכוֹח ההגנה הצבאית, כּביכוֹל, בּכוֹח המשפּט. עכשיו בּאוּ להתקלס בּנוּ בּכוֹח החנינה. החוֹננים!

ואנוּ – לא בּרחמים ולא בּחסדים ולא בּחנינוֹת אנוּ רוּצים, כּי אם בּצדק. ואם שבעתים תוּשׂם יד לפינוּ, לא נֶחשה ולא נשקוֹט. ולא נתן לחַפּוֹת בּחנינוֹת על מעשׂי-פּשע, על קרבּנוֹת ועינוּיי-עם.

לא נחדל מקרוֹא וּמדרוֹש משפּט עד אשר קוֹלנוּ יבקיע ושַוְעתנוּ תישָמע.

אייר תר"פ.

---

צדק לאומים

מאת

ברל כצנלסון

צדק-לאוּמים / ברל כצנלסון

¹

בּשעה חמוּרה לתנוּעת גאוּלתנוּ, כּשיד זדים הוּנפה לקרוֹע את ארג עבוֹדתנוּ, בּאה לעזרתנוּ מפלגת-העבוֹדה שבּאַנגליה. “מפלגת הפּוֹעלים שלחה טלגרמה ללוֹיד ג’ורג' בּסַן-רֶמוֹ ² בּדרישה להגשים בּפוֹעל בּהקדם האפשרי את הכרזת בּלפוּר תחת חסוּת אנגליה”.

לא לשם תרוּעוֹת נצחוֹן וּקריאוֹת הידד, לא למען השתפּך בּמַחמאוֹת לחָזק, אשר הוֹאיל לפשוֹט יד-יֶשע לחלש ממנוּ, כּדאי להתעכּב על מעשה זה, כּי אם להבנת המאוֹרעוֹת, להערכת הכּוֹחוֹת הפּוֹעלים והעתידים לפעוֹל.

אין אִתנוּ כּיוֹם פּה איש היוֹדע נאמנה, עד מה פּעלה טלגרמה זוֹ של הפּוֹעלים על ההחלטה של השליטים בּסַן-רמוֹ, אין גם איש היוֹדע נכוֹנה מַהוּ תכנה האמיתי וערכּה המַמשי של החלטת סַן-רמוֹ. אוּלם עצם מעשׂה זה, עצם דרישה זוֹ שבּאה בּתוֹקף מצד פּוֹעלי אנגליה, תכנה המוּסרי וערכּה המעשׂי לעבוֹדתנוּ הקרוֹבה – אלה ראוּיים להתבּוֹננוּת, להכּרת מַהוּתם, להערכה בּשׂים לב.

בּין מנהיגי הפּוֹעלים בּאנגליה ידוּעים לנוּ לא מעטים אשר הבּיעוּ כּמה פּעמים את יחסם החיוּבי והנלבּב לשאיפוֹתינוּ ולא הסתפּקוּ בּהסכּמוֹת וּבחתימוֹת לבד. כּדאי להזכּיר את תוֹם מַן, הנוֹאם העממי וחביב המוֹני הפּוֹעלים המפוּרסם בּבוֹר-לבּוֹ וּבקיצוֹניוּת דעוֹתיו הסינדיקַליוֹת, אשר היה מַקהיל קהילוֹת וּמַטיף בּרבּים על תחיית ישׂראל בּארץ-ישׂראל. חברינוּ ששהוּ בּאנגליה נזדמן להם לא פּעם להיוָכח בּהתענינוּת החיוּבית שמַנהיגי הפּוֹעלים בּאנגליה רוֹחשים לעבוֹדתנוּ. אוּלם כּל זה עוֹד לא נתן את הבּטחוֹן השלם, כּי בּעת צרה יחוּשוּ לעזרתנוּ.

היחס החיוּבי לשאיפוֹתינוּ התגלה הפּעם בּמעשׂה נמרץ, אשר לא פּיללנוּ. ויש להבין כּי לא כּקצף על פּני מים עלה הדבר, כּי לא דבר שבּמקרה ולבקיא ענין של השפּעה אישית הוּא. כּאן יש שיטה. ולשיטה הזאת כּדאי להתבּוֹנן.

עוֹד לפני שנים אחדוֹת לא ידעה הסוֹציאַליוּת ולא הכּירה בּקיוּם אוּמה ישׂראֵלית. היא ידעה את הסוֹחר והמתַווך היהוּדי בּתוֹר ציבּוּר, ידעה גם את האִינטליגנט היהוּדי המתמַסר לתנוּעת-הפּוֹעלים – בּתוֹר פּרט. את הציוֹנוּת לא ידעה כּלל, אוֹ חשבה אוֹתה לתנוּעה ריאַקציוֹנית, המַרחיקה את היהוּדי, העלוּל להיוֹת מוֹעיל לתנוּעה של העם אשר בּתוֹכוֹ הוּא יושב, מהשתתף בּפעוּלה לטוֹבת הקידמה הכּללית. והיהוּדים המתבּוֹללים הרבּים בּכל התנוּעוֹת הסוֹציאַליוֹת של העמים האחרים הוֹעילוּ לזרוֹע וּלהצמיח את היחס השלישי הזה לכל התעוֹררוּת יהוּדית לאוּמית. ואנשים בּעלי תרבּוּת גבוֹהה, כּפֶרנסטוֹרפר האוֹסטרי ³, אשר התיחסוּ מלכתחילה לציוֹנוּת ולתנוּעה הלאוּמית בּקרב היהוּדים בּחיבּה וּבהכּרה, היוּ רק בּוֹדדים. והנה בּשנים האחרוֹנוֹת שוּנוּ היחסים האלה שינוּי ניכּר, וּבועידוֹת השוֹנוֹת של הפּוֹעלים אנוּ שוֹמעים מפּעם לפעם דברים כּאלה, אשר היינוּ שׂמחים אילוּ היוּ כּבר חוֹדרים ללבּם של כּל בּני עמנוֹ; וּמתוֹך מַנהיגי הסוֹציאַליוּת קמוּ לנוּ ידידים ורֵעים, כּטרוֹלסטרֵה ⁴, כּהוֹיזמן⁵, כּוַן-קוּל⁶, המסוּרים בּכל הכּרתם לתנוּעת תחייתנוּ.

די להביא מספּר של גילוּיי-הדעת, אשר נתקבּלוּ בּועידוֹת-הפּוֹעלים השוֹנוֹת בּמשך שנוֹת-המלחמה האחרוֹנוֹת, כּדי ללמוֹד מהם על דרך הפּוֹליטיקה הלאוּמית הנקבּעת להלכה וּלמעשׂה בּתוֹך התנוּעה הסוֹציאַלית. המפלגה הלאוּמית הרבוֹלוּציוֹנית “דַשנַקצוּטיוּן” של העם האַרמני, האח לצרה לעמנוּ, היתה הראשוֹנה, כּמדוּמה, אשר הכריזה על דרישתנוּ עוֹד בּקיץ תרע"ז, חדשים לפני הכרזת בּלפוּר: “אנוּ דוֹרשים כּמוֹ כן – – כּי סוּריה וארץ-ישׂראל (פּלשׂתינה היהוּדית) תהיינה חטיבוֹת מיוּחדוֹת. החוֹבה של החטיבוֹת הללוּ ויחסיהן ההדדיים וּבין-הלאוּמיים יקָבעוּ אחרי המלחמה”.

בּמִנשר של המשלחוֹת הסוֹציאליסטיוֹת הנייטרליוֹת אשר התאספוּ בּשטוֹקהוֹלם, בּאוֹקטוֹבּר תרע"ז, לפני הצהרת בּלפוּר, נאמר: “פּתרוֹן בּין-לאוּמי של שאלת היהוּדים, אוֹטוֹנוֹמיה אישית בּגלילוֹת רוּסיה, אשר שם חיים היהוּדים בּהמוֹנים; הגנה על ההתישבוּת היהוּדית בּארץ-ישׂראל”. וּבגוּף-התזכּיר הנוֹסף למנשר נאמר: “אנוּ מכּירים בּאוֹפי בּין-הלאוּמי של שאלת-היהוּדים וּבהכרח לפתוֹר אוֹתה על ידי חוֹזה-השלוֹם. לפיכך צריכים להימנוֹת הגלילוֹת, אשר שם חיים היהוּדים בּהמוֹניהם, ושם צריכה האוֹטוֹנוֹמיה האישית-הלאוּמית להיוֹת מוּבטחת להם. הגלילוֹת האלוּ שייכים לרוּסיה, אוֹסטריה, רוֹמַניה וּפּוֹלין. התפּתחוּת הישוּב היהוּדי בּארץ-ישׂראל צריכה להיוֹת מוּבטחת בּמשפּט-הלאוּמים”.

והועידה של “בּרית-העבוֹדה” (התאחדוּת כּל ההסתדרוּיוֹת המקצוֹעיוֹת) שבּאמריקה, אשר נתכּנסה בּנוֹבמבּר 1917 בּבּוּפַלוֹ, החליטה: “היוֹת שהעם העברי הוּא היחידי בּין העמים הקטנים, המשוּלל מוֹלדת, הננוּ דוֹרשים מאת הנשיא של כּנסיוֹת-הבּרית בּאמריקה וּמאת הקוֹנגרס בּין-הלאוּמי אשר יקבּע את תנאי-השלוֹם, כּי יכּירוּ בּדרישה הצוֹדקת של העם העברי להקמת מוֹלדתוֹ הלאוּמית בּארץ-ישראל על בּסיס אוֹטוֹנוֹמי. מר גוֹמפֶּרס ⁷, הנשיא של “בּרית-העבוֹדה”, חייב להשפּיע על הממשלה, שהיא תפרסם גילוּי-דעת בּרוּח החלטה זוֹ”.

וּבתכנית-השלוֹם אשר נתקבּלה בּועידת-הסוֹציאליסטים של ארצוֹת-ההסכּמה, בּפבּרוּאר 1918 בּלוֹנדוֹן, נאמר: “כּי פּלשׂתינה תשוּחרר משעבּוּד הממשלה התוּרכּית ותוּקם להיוֹת מדינה חפשית בּערוּבּה בּין-לאוּמית, וכי יוּכלוּ לשוּב אליה כּל היהוּדים הרוֹצים בּכך, למען עבוֹד לטוֹבת עצמם מבּלי התערבוּת גזעים ודתוֹת אחרים”.

ואחרי כּל אלה בּאוּ חמשת הסעיפים של החלטת אַמשׂטרדם בּשאלוֹת ישׂראל, וּבהם: “ד. הכּרת הזכוּת של העם היהוּדי להקמת בּית לאוּמי בּארץ-ישׂראל, ויצירת התנאים לכך תחת חסוּת וּביקוֹרת חֶבֶר-העמים, שעליו להגן גם על הענינים הצוֹדקים של שאר תוֹשבי הארץ. ה. השתתפוּת העם העברי בּחבר-העמים”.

כּכה הסתמנה השיטה המדינית של הסוציאַליוּת העוֹלמית בּיחס למַשׂא-נפשנוּ ההיסטוֹרי. ושיטה זוֹ היא שהביאה עכשיו לידי מעשׂה-רב זה, לידי אַקטיביוּת נאמנה זוֹ של המפלגה האנגלית. כּי לא מקרה ולא השפּעוֹת זמניות ואישיוֹת הצטרפוּ כּאן, כּי אם שיטה מדינית חדשה, שיטת בּין-הלאוּמיוּת, המכּה את שרשיה בּתנוּעת-הפּוֹעלים העוֹלמית והמביאה לידי זה שפּוֹעלי אנגליה מגינים על שחרוּר אירלַנדיה, צוֹעקים חמס על שעבּוּדה של הוֹדוּ. שיטה זוֹ מביאה לידי כּך ששלטוֹן הפּוֹעלים בּרוּסיה מכּיר בּזכוּת כּל לאוֹם להיקָרע מעל המדינה הָרַבָּתִי וּלסדר את חייו הלאוּמיים כּרוּחוֹ. זוֹהי בּין-לאוּמיוּת.

אלה המַציגים את הסוֹציאַליוּת כּקַריקַטוּרה וּמפלצת, רוֹאים בּכל התנוּעה הסוֹציאַלית רק ענין של מעמד שפל ונדכּא הרוֹצה לעלוֹת על כּתפיו של המעמד השוֹלט ולרדוֹת בּוֹ; ואין להם עינים לראוֹת ולב להבין כּי התנוּעה של מעמד העובדים קלטה לתוֹכה וּמזגה בּקרבּה את מיטב השאיפוֹת האנוֹשיוֹת של הדוֹרוֹת, כּי הסוֹציאַליוּת אינה רוצה בּשלטוֹן המעמד האחד על רעהוּ, כּי אם בּביטוּל המעמדוֹת ואי-השויוֹן הכּלכּלי, וכי אין הסוֹציאליוּת בּאה לבטל את הלאוּמים או- להכניעם, כּי אם להביא חירוּת לכל עם וּלהשכּין צדק בּין עם ועם.

והכּרה בּין-לאוּמית זוֹ החוֹדרת את הפּוֹליטיקה העוֹלמית של תנוּעת-הפּוֹעלים, בּמידה שתנוּעה זוֹ נאמנה לעצמה, נפגשה בּתנוּעת החירוּת הלאוּמית העברית: ההתעוֹררוּת הלאוּמית שהביאה הציוֹנוּת לעוֹלם; התנוּעה הסוציאליסטית היהוּדית אשר חדלה להיוֹת כּלי-שרת לאחרים, וַתהי למטרה בּפני עצמה, ענין חיים עצמיים של המוֹני ישׂראל, תנוּעה זוֹ, אשר בּיוֹדעים וּבלי יוֹדעים, הכריזה על החיים המיוּחדים של כּנסת-ישׂראל וקיוּמה הלאוּמי והרוּחני; ואחרוֹן אחרוֹן – תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית, זוֹ המנוֹאצה בּפי רבּים, אשר לא חדלה לעוֹרר בּתוֹך הפּוֹעל העברי את רצוֹן הגאוּלה ולא חדלה לתבּוֹע את זכוּיוֹת העוֹבד העברי בּמשפּחת העוֹבדים העוֹלמית.

פּגישה אַקטיבית זוֹ של התנוּעה הסוֹציאלית הכּללית עם תנוּעת הפּוֹעל העברי הציוֹני היא שהביאַתנוּ עד הלוֹם, היא שהביאה את פּוֹעלי העוֹלם להכּיר בּצדקת דרישתנוּ. וּלהמשכת הפּגישה הזאת, להגבּרת כּוֹח הפּוֹעל העברי בּין שאר הפּוֹעלים בּעוֹלם – צריכים לשאוֹף כּל אלה אשר עינים להם לראוֹת את המתרחש וּבא לעוֹלם.

יש בּארץ אנשים אשר ראש יניעוּ לדברים אלה. וגם מלה מוּכנה לזה בּפיהם: “חסד לאוּמים” (מלה שגוּרה זוֹ הוּכנסה אפילוּ למלחמת הבּחירוֹת, וכמדוּמה, עד אסיפוֹת תימנים הגיעה). אוּלם אם הכּוָנה של “חסד לאוּמים” זהוּ בּטחוֹן בּחסדי-אחרים, חוֹסר פּעוּלה עצמית, מקוֹרית – הרי אנוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, חברי הקבוּצוֹת, ההגנה, הגדוּד, נוּכל לפגוֹש בּבת-צחוֹק את ההאשמה הזאת. נתחלף להם המוּשׂג צדק בּחסד. לא על חסד-לאוּמים אנוּ בּוֹטחים, כּי אם לצדק-לאוּמים אנוּ שוֹאפים, לברית אמת בּין העמים העוֹבדים. והסוֹציאַליוּת כּוּלה, בּכל גילוּייה, אינה יוֹדעת קבּלת חסד. כּל תנוּעה סוֹציאלית אמיתית היא עצמית, מקוֹרית, בּנוּיה על פּעוּלה עצמית, בּוֹטחת בּכוֹחוֹתיה וּבעבוֹדתה, וּמסתייעת בּיחסי הצדק, הרֵעוּת וההבנה ההדדית עם רעוֹתיה. וכזאת היא וכזאת תהיה תנוּעת-הפּוֹעלים העברית בּארץ-ישׂראל.

אייר תר"פ.

ועידת לונדון

מאת

ברל כצנלסון

---

ועידת לונדון

מאת

ברל כצנלסון

¹

(כ“א תמוּז תר”פ)

“בּידינוּ החיים והמות, הכּבוֹד והחרפּה, קידוּש השם וחילוּלוֹ. בּידינוּ לעשׂוֹת שהבּית הלאוּמי לא יהיה בּית עכּביש, כּי אם בּנין עדי-עד”.

הדברים יצאוּ מפּי סוֹקוֹלוֹב ולא התווּ את דרך עבוֹדתה של הועידה.

דברים אלה מעטים וּפשוּטים, כּיונוּ להבּיע את התביעה אל הועידה של השעה הגדוֹלה והחמוּרה, את הציפּיה של רבבוֹת, את חרדת הלבבוֹת מכּל קצוי-ארץ. מה היה המַענה אשר ניתן על תביעה זוֹ מאת הועידה, מאת מַנהיגיה, קוֹראיה וּמסַדריה?

המַענה היה: רפיוֹן-רוּח, דלוּת-מעשׂה, חוֹסר אחריוּת מצד המנהיגים והעֵדה גם יחד, רישוּל, נַצחָנוּת, הוֹצאת כּוֹח לבטלה וחוֹסר כּל דרך.

בּרצוֹני לספּר לשוֹלחַי מאשר ראיתי, מאשר התבּוֹננתי והתרשמתי. ויוֹדע אני כּי לא יֵקַל עלי הדבר. אין חלקי בּין הצירים המאוּשרים הרוֹאים בּכל ועידה, שהם לוֹקחים בּה חלק, סיוּם של תקוּפה וּבקיעת השחר של תקוּפה היסטוֹרית חדשה; היוֹדעים לִדְלוֹת את הצפוּנוֹת ודברי הנבוּאוֹת, הבּשׂוֹרוֹת והנחמוֹת, אשר נחבּאוּ בּקמטי הדברים של המנהיגים וראשי הדוֹר. חבלי נפל לי לא בּנעימים, דברי המַנהיגים לא האירוּ לי את אפלת חיינוּ, פּעמי תקוּפה חדשה לא חַשתי בּועידה, חידוּשי-מחשבה מַרחיבי-הדעת לא האזנתי בּרוֹב הדברים וההמוּלה, והעיקר כּלוֹמר, בּסיוּמם של הדברים והמצבים השוֹנים, אשר בּכל לב היינוּ רוֹצים לראוֹת בּסיוּמם, בּחליפתם – לא ראיתי.

וּמאידך גיסא, לא מן החוּץ בּאתי אל הועידה. בִּפְנים אני עוֹמד מעוֹדי, בּכל רמ“ח אברי. המַסקנוֹת הקלוֹת והמהירוּת והנוֹחוֹת להתקבּל על דעת כּל מי שבּא למען לעוֹג לְמִשְבַּתֵּנוּ וּלהתכּבּד בּקלוֹננוּ – אינן גוֹרמוֹת לי נחת-רוּח, אינן מביאוֹת לי בּכנפיהן כּל מרגוֹע וכל פּתרוֹן. מוּמיה וליקוּייה של התנוּעה הציוֹנית כּיוֹם לא ליקוּיי גוּף זר הם בּשבילי, כּי המכאוֹב מכאוֹבי והקלוֹן קלוֹני, מַכאוֹב העם, רפיוֹן העם, קלוֹן העם. וּבעצם המסקנוֹת הקלוֹת ה”משחררוֹת" את בּעליהן מן המכאוֹבים על-ידי תנוּפת-יד של בּיטוּל, על-ידי ליקוידציה לפי רוּח הזמן, על ידי פּיסקאוֹת תוֹרניוֹת פּוֹתרוֹת הכּל – אני רוֹאה לא סימן של גבוּרה, של ראִיית הנוֹלד, של העפּלה, כּי אם סימנים נוֹספים של רפיוֹן וקלוֹן, של הכנעה והשתמטוּת.

אבל גם כּשאין אני רוֹאה לי כּל הנאה בּגילוּי מִשְבַּתֵּנוּ, רפיוֹננוּ וּקלוֹננוּ, אין אני רוֹאה את עצמי פּטוּר מלספּר את אשר אִתי, כּפי ראִייתי, גם בּאין אתי מַרפּא. נכּיר את המציאוּת הציוֹנית והיהוּדית, נכּיר את מצבנוּ האמיתי, כּי בּרַע הוּא.

ממי מוּרכּבת ועידה ציוֹנית? מ“ציוֹנים טוֹבים”, כּמוּבן. מי הם ציוֹנים טוֹבים – ידוּע. אנשים אשר בּעדתם, בּעיירתם, בּאגוּדתם הנם עוֹמדים בּראש. ואלה האנשים, הנוֹשׂאים זה כּמה בּעוֹל האוֹרגַניזציה והכּספים ודאגוֹת המקוֹם והפּרוֹבּלימות הציוֹניוֹת ועניני הפּוֹליטיקה הארצית, ונוֹסעים מימים ימימה לועידוֹת וּלקוֹנגרסים, ויוֹדעים לנאוֹם נאוּם וּלהתוַכּח לסדר היוֹם – כּל אלה נוֹעדוּ גם הפּעם, כּדי לדוּן בּכל השאלוֹת של בּנין הבּית הלאוּמי, “שלא יהיה בּנין עכּביש, כּי אם בּנין עדי-עד”.

האפשר לערער על זה? הן זוֹהי זכוּתם של אלה האנשים אשר נשׂאוּ על כּתפיהם את התנוּעה עד “יוֹם הנצחוֹן”. אכן, אינני מערער, אני רק מַרצה על מה שיש.

בּעצם העסקנוּת הציוֹנית בּא בּינתים איזה שינוּי. עניני התעמוּלה הציוֹנית, מכירת שקלים, הפצת חוֹברוֹת חדלוּ לתפּוֹס את המקוֹם הראשי בּציוֹנוּת. הפּוֹליטיקה הארצית התחילה תוֹפסת מקוֹם בּראש. והעסקנים התמַחוּ בּה. ההסתדרוּיוֹת הציוֹניוֹת נעשׂוּ בּכל ארצוֹת מזרח אירוֹפּה למפלגוֹת פּוֹליטיוֹת, בּעל-בּיתיוֹת, מקוֹמיוֹת, עם כּל הכּרוּך בּעקב הקיוּם של מפלגה מדינית מסוּג זה, עם כּל המנהגים, עם כּל היחסים וההשקפוֹת של מפלגה בּעל-בּיתית יהוּדית בּתחוּם. ובאוֹתה שעה חדלוּ שאלוֹת ארץ-ישׂראל להיוֹת מסוּג זה שהיוּ בּקוֹנגרסים הקוֹדמים, הן קשוּרוֹת עם עניני חוּגים חיים בּארץ, עם עניני ההמוֹנים המצפּים לעליה, הן דוֹרשוֹת ידיעה, ידיעת הארץ וחייה, ידיעת הכּוֹחוֹת המתרוֹצצים בּקרבּה, הבנה בּעניני חקלאוּת וּפינַנסים, הכּרת התנאים הכּלכּליים והאנוֹשיים, השׂכּלה קוֹלוֹניזַציוֹנית. וכל אלה השאלוֹת צפוּיוֹת להיפָּתר בּועידה על ידי אלה שקנוּ להם נסיוֹן רב בּעסקנוּת המפלגתית בּארצם.

אמנם גם מוּמחים לעניני ארץ-ישׂראל אינם חסרים בּציוֹנוּת שבּגוֹלה. מוּמחים אלה ניתנים, כּמדוּמה, להתמַיין לשלוֹשה סוּגים:

א. המוּמחים החוֹבבים, בּעלי האידיאוֹת-פיכּס השוֹנוֹת, והנם מוּמחים לאידיאוֹת אלוּ.

ב. מוּמחים-חוֹקרים, כּלוֹמר, אלה שהתחַקוּ בּמשך כּמה שנים ואספוּ ולקטוּ את כּל הקוֹרֶספוֹנדֶנציוֹת בּעתוֹנוּת הרשמית (עד לידי העתוֹנוּת הארץ-ישׂראלית לא הגיעוּ הדברים) וַיִזכּוּ לכתוֹב על פּיהן חיבּוּרים ודיסֶרטַציוֹת בּעניני הקוֹלוֹניזציה.

ג. מוּמחים-ארציים, כּלוֹמר, אנשים שהיוּ בּשעתם נוֹשׂאי-משׂרוֹת בּארץ-ישׂראל, ואחרי שזכוּ על ידי כּמה סיבּוֹת, טהוֹרוֹת אוֹ בּלתי-טהוֹרוֹת, לעזיבת הארץ, נתפּרסמוּ בּגוֹלה בּתוֹר מוּמחים וּבעלי-נסיוֹן.

וּכשצירי ועידה ציוֹנית נמצאים מזוּינים בּמוּמחיוּת כּזאת ונוֹסף לזה בּאה גם סקירה, קלת-כּנף, מחוּדדת, מכוּונת ונוֹחה לעיכּוּל, בּאחת – סקירה של מנהיג, הרי זה מספּיק ליַשֵב את כּל הפּרכוֹת, ליַשר את כּל ההֲדוּרים וּלהכשיר את האנשים לתפקידם האחראי. ואנשים מרגישים אזי בּחוּש, כּי הם פּוֹתרים בּאמת את שאלוֹת ארץ-ישׂראל.

וּמאוֹת אנשים אלה, אשר כּל אחד מהם ודאי חשוּב מכּמה וכמה בּחינוֹת, קנה חכמה וּמעשׂים טוֹבים, וכל אחד נֶחלה על שבר העם, והנה כּשהם מתקבּצים יחד לשם המטרה הגדוֹלה, איזוֹ מאֵרה רוֹבצת עליהם: האנשים החשוּבים והיקרים מוֹציאים לבטלה את זמנם בּאוֹתם דקדוּקי חכמה וחריפוּת הקרוּיים גֶשֶפטס-אוֹרדנוּנג, מגלים את כּל כּוֹחם בּהתנגחוּת זוֹ, לוֹעסים את הקליפּה של הרֶגלַמֶנט, של השוּלחן-ערוּך הפּרלמנטרי, ואל התוֹך, אל עצם העבוֹדה העיקרית, אינם מגיעים כּלל. ואוֹדה, יש אשר בּשִבתי בּין כּל המסוּבּין, בּעצם הלהבה של השַקלא וטַריא החריפה “לסדר היוֹם”, אני מרים את עינַי אל הדוֹבר, מסתכּל בּעצמי וּבמסוּבּין, פּוֹגש פּנים שוֹנוֹת המבּיעוֹת פּקחוּת, חריפוּת, חשיבוּת, חיי מוֹח ועצבים. ואני כּוֹבש את פּנַי בּקרקע: נראה לי אז, שחלקי עם מבַלי-עוֹלם.

רחוֹק אני מלתלוֹת את הקוֹלר דוקא בּועידה זוֹ. הלא מחלה זוֹ אוֹכלת את אסיפוֹתינוּ, את ישיבוֹתינוּ, בּכל אשר אנוּ פּוֹנים. מה אמוּלה היא פּעוּלתנוּ הציבּוּּרית, הנאחזת בּחזקה בּכל הפּסוֹלת של הפּרלַמנטריוּת החיצוֹנית, וטוֹבעת בּרוֹב להג, מבּלי למצוֹא כּל דרך ישרה ונמרצה וּמכוּונת לפעוּלה מוֹעילה, מאשר דרך זוֹ של דיבּוּר, דיבּוּר ודיבּוּר.

ואלה האנשים, אשר כּל אחד מהם הוּא ודאי “מַנהיג” בּחסד עליוֹן בּעדתוֹ ואגוּדתוֹ, וּבהזדמנם יחד והנה סר צִלָם. הם עצמם, נשׂוּאי-הפּנים, הוֹגי-הדעוֹת ויוֹצרי דעת הקהל, נעשׂים, בּמחילה, איזה “המוֹן” עם כּל המנהגים והאינסטינקטים של המוֹן, איזה עדר, כּפוּף ונכנע וּמבטל את רצוֹנוֹ בּפני משהוּ וּמַאן דְהוּ, בּפני איזה תוֹהוּ וָבוֹהוּ, חסר-מגמה, חסר-רצוֹן וכוֹח אמיתי. וּבפקוּדת- מפַקדים הם מתכּנסים וּבפקוּדה זוֹ כּשהיא ניתנת, ממהרים לחבוֹש את החפצים וּלהתפּזר, מבּלי דעת, מבּלי לשאוֹל, מבּלי עשׂוֹת חשבּוֹן-הנפש אם בּאמת עשׂוּ וגמרוּ את העבוֹדה אשר לשמה נתכּנסוּ.

ושוּב הרהוּרים רעים: למה זה איפוֹא כּל צוּרה זוֹ של דמוֹקרטיה לכל חוּקוֹתיה וּמצווֹתיה, עם תוּפּיה וּפעמוֹניה, כּל השפע הזה הניתך עלינוּ, אם אין בּיכלתוֹ להגבּיר וּלהעלוֹת את כּוֹח הפּעוּלה של הציבּוּר? האוּמנם בּא כּל זה רק למען סְפוֹת רעש על המוּלה, לגָרוֹת קצת עצבים, להוֹציא רוּח מבּטן, מבּלי כּל כּוֹח לפעוּלה של כּוֹחוֹת מקוּבּצים, להחלטה תקיפה וּמחייבת, לשינוּי-מַצבים, לתיקוּן?

כּל המכוֹנה של הועידה היתה מסוּדרה בּאוֹפן כּזה, אשר בּכל התמוּרוֹת והחליפוֹת של ה“סיטוּאַציה”, בּכל צירוּפי הקוֹמבּינַציוֹת והחשבּוֹנוֹת יֵעָשׂה רצוֹן ה“מנהיגים”.

המנהיגים! כּמה מקוּבּל השם הזה בּקרב הציוֹנוּת. בּאיזה רגשוֹת תוֹם והערצה פּלאית מוּקפת מלה זוֹ בּקצוי עיירוֹת. וכיצד מבטאים מלה זוֹ הנתינים הנאמנים שבּועידוֹת, אשר לבּם סמוּך, בּטוּח. האוּמנם יֶשנה הנהגה לתנוּעה הציוֹנית? ודאי, נשׂיאים, נשׂיאים סתם וּנשׂיאי-כּבוֹד, פּרנסי ציבּוּר, יוֹשבים לכּסא, “גדוֹלים” אכוּלי-אַמבּיציוֹת וּפרֶטֶנדֶנטים – אינם חסרים, אבל מנהיגים, אנשים עם רעיוֹן, עם דרך, עם רצון (מבּלעדי הרצוֹן להיוֹת המנהיג), היוֹדעים את אשר לפניהם, היוֹדעים לאן הם מוֹבילים, הרוֹאים לפניהם דרך – לא, יֵאָמר על מַנהיגי הציוֹנוּת אשר יֶאָמר, יוּתן להם כּל הכּבוֹד המגיע להם על כּשרוֹנוֹתיהם והצלחוֹתיהם הדיפּלוֹמַטיוֹת – כּזאת אין אִתם.

את זאת הוֹכיחה הועידה בּכּל, מפּתיחתה ועד נעילתה, מסידוּרה הטכני הנחמד ועד ההכנה הרוּחנית ועד ההרצאוֹת הפרוֹגרַמַתיוֹת אשר הרצוּ המנהיגים. בּשנה של התחלת-עליה, של שאלוֹת היסוֹד והבּנין, של מדיניוּת ארץ-ישׂראלית, נתבּרר, כּי הנהגה אין לתנוּעה הציוֹנית, אין רוֹעה, אין רוֹאה דרך, אין מכַוון למטרה. אָיִן.

---

את הנאוּם, שהיה צריך להיוֹת העיקרי, את הדין-וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל, השמיע וייצמן. אוּלם בּמקוֹם סקירה על שנעשׂה, בּמקוֹם בּירוּר של השיטה המדינית, של עיקרים התישבוּתיים, הגיש המנהיג לפני קהל שוֹמעיו – קטיגוֹריה על ארץ-ישׂראל. ארץ-ישׂראל זוֹ, אשר כָּבדוּ עווֹנוֹתיה מנשׂוֹא. היא מתיחסת אל עצמה “בּרצינוּת יתירה”, חסרת סבלנוּת, חסרת חוּש-המידה, מתרגשת, מַפריזה, אינה מַבחינה בּין הנשׂגב וּבין המגוּחך, מַרעישה עוֹלם, מחוּלקת למפלגוֹת.

מיזהוֹּ ואיזהוּ אשר משך את וייצמן בּלשוֹנוֹ, הוֹריד אוֹתוֹ מגוֹבה של מנהיג למַדרגה של בּעל-פּוּלמוּס וּבר-פּלוּגתא, למַדרגה של “צד”?

ידיעוֹת רעוֹת הגיעוּ. ארץ-ישׂראל אינה שקטה, מתקוֹממת. הועד הזמני נחמץ. הכּסא מתמוֹטט. נחוּץ היה למצוֹא איזוֹ תחבּוּלה חריפה, פּוֹעלת. נחוּץ ליַסר, להכניע, להמית בּהלצה, לבעֵר את הרע. ונתגַלָה הוַכּחן הוָתיק, הדיסקוּטַנט שבּקוֹלוֹניוֹת התלמידים שבּשוייץ, וּבמקוֹם השקפה פוֹליטית בּא פיליטוֹן אידֶלסוֹני ² ##, השקפת-עוֹלם ראזסביטית, עם הבּיטוּל לארץ-ישׂראל, עם הלעג לרש. הנוֹאם נישׂא בּזרם הויכּוּח, ההלצה, החשבּוֹנוֹת והקנאה שנצטבּרוּ בּלב, עד לבלתי התאפּק, עד לבלתי שלוֹט בּיצר. חדלה האחריוּת בּעד כּבוֹד הבּמה, בּעד הענין, בּעד אוֹתוֹ הקהל אשר אִתוֹ עבד ואִתוֹ יצטרך לעבוֹד מחר. נתגלה הנוֹאם המיטינגָאי, אשר אין מעצוֹר ללשוֹנוֹ, היוֹדע לקנוֹת את לב הקהל, לגָרוֹת אינסטינקטים, להנחיל קלוֹן למתנגד, בּקיצוּר – “לנַצח”.

ארץ-ישׂראל חדלה בּאוֹתה שעה להיוֹת ארץ-ישׂראל והיתה למתנגד, אשר צריך לנַצחוֹ ויהי מה. שכח וייצמן ולא הזכּיר את אשר היתה לוֹ ארץ-ישׂראל, שכח את זה המעט אשר תפס הוּא בּימי היוֹתוֹ ארץ-ישׂראלי. שכח את הגדוּד וחֶבלי יצירתוֹ וסֵבל קיוּמוֹ, שכח את תל-חי, שכח את ירוּשלים והגנתה, שכח את אוֹמץ הבּחירוֹת לאסיפת-הנבחרים, הבּחירוֹת שהוּכרזוּ בּעצם היאוּש והדכּאוֹן (והכריחוּ גם את המנהיגים להיכּנע מפניהן), את קרן-הגאוּלה (הדבר היחידי בּכל אלה המוּחש לכל ציוֹני) – שכח את כּל זה, אשר עשׂתה ארץ-ישׂראל הקטנה, הדלה והמגוּחכת, עשׂתה ותוּכל לעשׂוֹתוֹ אוּלי רק משוּם שהיא מתיחסת “בּרצינוּת יתירה”, מפּני שהיא “חסרת סבלנוּת” ו“חסרת חוּש המידה”, מפני שהיא “מתרגשת וּמפריזה”, אוּלי גם מפּני שיש בּקרבּה ה“מפלגוֹת”, אלוּ שעוֹכרוֹת כּל כּך את מצב-הרוּח הטוֹב של כּל ציוֹני טוֹב.

וייצמן הוֹפיע הפּעם, וּכמוֹ כן בּפוֹרקוֹנפֶרֶנציוֹת של הארצוֹת, וַיגלה את עצמוֹ בּתוֹר מחנך. הוּא קיבּל עליו את התפקיד לחנך וּלפַתּח את היחס הציוֹני לארץ-ישׂראל, ליִשוּבה, לעוֹבדיה. הוּא ידע, כּי בּשעה רצינית זוֹ נחוּץ לגשוֹר גשרים וּלהגבּיר את ההבנה בּעוֹלם הציוֹני בּשביל ארץ-ישׂראל. הוּא היוֹדע להדגיש מדי פּעם את הזרוּת ואי-ההבנה של טוֹבי הציוֹנים ואת הצוֹרך “להוֹביל אוֹתם החדרה”, “לגַייר”, מילא הפּעם את חוֹבתוֹ. והקהל, קהל הצעירים, חוֹבבי הארץ, שמע, לקק את האצבּעוֹת, מחא בּהתלהבוּת כּף. הדברים בּאוּ כּשמן בּעצמוֹת הקהל. קוּרי סימפּטיה נטווּ בּאוּלם בּין הנוֹאם המוּצלח, הקוֹלע בּחִצים, וּבין שוֹמעיו.

אגב, מי שלא זכה להיוֹת בּמסיבּוֹת ציוֹניוֹת בּגוֹלה, אינוֹ יכוֹל לתאר לעצמוֹ את אוֹתוֹ העוֹנג המיוּחד וההנאה המדוּשנת אשר בּה נפגשת בּחוּגי הציוֹנים החשוּבים כּל הלצה וכל קַלָסה על חשבּוֹן ארץ-ישׂראל. נדמה, כּי איזה ניגוּד נפשי, המתחיל להתהווֹת בּין הציוֹנוּת וּבין הארץ-ישׂראליוּת, נוֹתן את אוֹתוֹתיו בּזה, בּהלצוֹת אֵלוּ, בּהתנַקמוּת זוֹ.

העוֹלם הציוֹני, הציוֹני הרשמי, הציוֹני הגדוֹל, נכוָה מארץ-ישׂראל. הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל מתחיל לקבּל את אָפיוֹ ואת צביוֹנוֹ המיוּחד לוֹ. ואָפיוֹ זה של הישוּב אינוֹ כּלל לפי רוּחוֹ של “אדוֹניו”, של ההסתדרוּת הציוֹנית. מי שהסתכּל בּישוּב הארץ-ישׂראלי ולמד בּשׂים-לב להבין לתכוּנוֹתיו, לא רק מתוֹך אמת-מידה פיליטוֹניסטית-וַייצמַנית, יעמוֹד על הדבר, כּי ישוּב צעיר וקטן זה יש לוֹ חוּט-שדרה שלוֹֹ, כּי תכוּנוֹת מיוּחדוֹת, לאוּמיוֹת-אנוֹשיוֹת, מגיעוֹת בּישוּב זה לידי התרכּזוּת והתגָבּשוּת, וּמתרוֹממוֹת להיוֹת בּקרבּוֹ לכּוֹח פּוֹעל, לרצוֹן מניע. בּישוּב דל זה מתפּתחת הרגשה דקה למדי לכל גילוּיי השפּלה ושעבּוּד, מתגלה אוֹמץ-רוּח, “חוֹסר סבלנוּת”, דחיקת-הקץ, בּקיצוּר, תכוּנוֹת-נפש רבוֹלוּציוֹניוֹת. בּישוּב זה הוֹלך ונברא היחס אל הציוֹנוּת, הַיינוּ, אל הקוֹממיוּת השלמה, כּאל דבר אישי, כּאל צוֹרך אישי. ויחס זה הוּא שגוֹרם גם לדרישוֹת וּתביעוֹת מאת אחרים, גוֹרם גם להבנה מדינית אחרת, גם להערכה מוּסרית אחרת, ישוּב זה, העוֹרג למעשׂים, היוֹדע כּי בּאפס מעשׂה ציוֹני נדוֹן הוּא לגסיסה ארוּכּה, לוֹמד לחפּשׂ מתחת לכל הקישוּטים וההצלחוֹת את התוֹך, את המַמש, מתרגל ללמוֹד בַּכּל את ה“פְּשָט”, וּמבקש הַתאָמה בּין הדיבּוּרים וּבין המעשׂים. אבל ישוּב זה, החי את חיי הציוֹנוּת, כּוּלוֹ, כּוּלוֹ, כּגוּף אחד, יוֹתר מאשר איזה ציבּוּר יהוּדי שהוּא, אשר פּקוּדוֹת הציוֹנוּת הוּבלעוּ בּדמוֹ והיוּ לציווּי מוּסרי אישי, יוֹדע לא רק לצַפּוֹת לנחמה, להעריץ את הנַערץ, ולצאת חוֹצץ לקראת צו המדַבּר אל לבּוֹ, יוֹדע הוּא גם כּן לבוֹא בּמשפּט. לבחוֹן את התוֹך ואת הבּר, להתחמץ על עָוֶל, להתמרמר על הכנעה וּלהתקוֹמם. ציבּוּר זה פּיתח בּקרבּוֹ את חוּש השנינה הדק לכל אוֹתה הריקנוּת הציוֹנית המקשקשת וּמתהדרת, את הבּוּז והבּיטוּל לכל אוֹתוֹ הנֶכֶר הבּא, בּשם הציוֹנוּת, לשלוֹט ולִרְדוֹת בּארץ-ישׂראל, את העמידה על דעת עצמוֹ, מבּלי להישָמע לפקוּדוֹת גבוֹהים, בּשעה שההרגשה הפּנימית מצַוָה עליו זאת. וּבתכוּנוֹת אלה, המתחילוֹת רק להיוָלד וּלהתגלוֹת בּקרב הישוּב הארץ-ישׂראלי החדש, תכוּנוֹת האָפיָניוֹת בּשביל הישוּב הצעיר, אשר הכּוֹח הדוֹחף והמַפרה בּוֹ הוּא העוֹבד, תכוּנוֹת המַבטיחוֹת לעשׂוֹת את הישוּב הארץ-ישׂראלי לחלוּץ התקוּמה השלמה בּישׂראל, המנַבּאוֹת לאוֹפי אישי מיוּחד וּלקנאוּת עברית חדשה – בּתכוּנוֹת אלה נתקלת הציוֹנוּת כּבר עתה, בּהן נתקל השלטוֹן הציוֹני בּארץ, בּהן נתקל וייצמן.

ועל יסוֹד התכוּנוֹת האלה מתגַלע ועוֹד יִתגלע הריב בנפשי בּין הציוֹנוּת וּבין ארץ-ישׂראל. היחס התמים והפּשוּט אל ארץ-ישׂראל, יחס ההערצה לכל הנמצא ועוֹבד שם, זוֹ חיבּת-ציוֹן הפּרימיטיבית, הוֹי, כּמה יִקרת-מציאוּת היא כּיוֹם בּקרב הציוֹנוּת. זוֹ נשארה עכשיו לנחלה רק לתינוֹקוֹת של בּית-הספר אוֹ לאוֹתם אנשים התמימים, החוֹשבים בּאמת וּבתמים לגַשֵם שם בּעצמם את מַשׂא-נפשם. אבל אנשי-התנוּעה, עוֹשׂי החשבּוֹנוֹת, התכניוֹת וּמַתוֵי האפקים המדיניים, להם נחוּצה ארץ-ישׂראל כּזוֹ, אשר לא תפריע, אשר תחיה על פּי הצו מגבוֹה, אשר תבּיע כּבוֹד ודרך-ארץ, ואוּלי גם קצת הכנעה וחנוּפּה. אבל ארץ-ישׂראל זוֹ, עם פּוֹעליה וּגדוּדאיה, עם יהירוּתה וּמרירוּתה – הלא בּית-המרי היא. וּמה הפּלא, אם בּית-המרי הזה, אשר עדיין לא עמד על רגליו עד כּדי להיוֹת רק נשׂגב וּרציני, אשר עדיין הוּא זקוּק לעזרה, לטיפּוּח, ותלוּי בּכוֹח מן החוּץ, תלוּי בּעבוֹדת ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר לה הוּא נאמן וּבה הוּא בּוֹעט גם יחד, מה הפּלא, אם הוּא נוֹתן מקוֹם למַהתלוֹת וּלביקוֹרת עִילָאה על “ארץ שאִכּריה אינם אִכּרים וּפוֹעליה אינם פּוֹעלים”, ויוֹצר את הצוֹרך לקרר את הדעת בּחידוּדי-נקמה דקים (אוֹ בּלתי-דקים) על רפיוֹננוּ ודלוּתנוּ.

כּשאתה שוֹמע את הסבּרוֹתיו של וייצמן על דבר פעוּלת ועד-הצירים ויחסה של ארץ-ישׂראל אליו, אתה רוֹאה בּחוּש, כּי צדקה עשׂה הקדוֹש-בּרוּך-הוּא עם ועד- הצירים שהזמין לוֹ עֵזר כּנגדוֹ – אַדמיניסטרַציה בּריטית גרוּעה. כמה נחוּצה היא עכשיו למען כַּפֵּר על חטאי ועד-הצירים. עכשיו הכּל שַפּיר אָתֵי. עכשיו מתבּרר, כּי ועד-הצירים היה מוּרכּב בּאוֹפן הכי-טוֹב שאפשר היה להרכּיבוֹ, ואם מַשהוּ בּוֹ לא היה כּל כּך משוּבּח, הרי רק עם ישׂראל אָשם שלא המציא חוֹמר אנוֹשי אחר בּשביל ועד-הצירים. ועוֹד יוֹתר מתבּלט האוֹפי המגוּחך של ארץ-ישׂראל, אשר לא הבינה כּלל למצב הקשה, לתנאים החיצוֹניים, וּכילד מפוּנק דרשה: הב-הב, וחיפּשׂה בּקפּדנוּת מוּמים וּמגרעוֹת: פּלוֹני החבר של ועד-הצירים לא קם ולא זע בּשעת זמרת “התקוה”, ואַלמוֹני לא הבין לרוּח הפּוֹעלים, וּפלמוֹני לא ידע עברית. וכך מסתדר הכּל על הצד היוֹתר טוֹב, בּקלוּת רבּה וּנעימה, הענינים הבּלתי-נעימים מוּצגים כּפרטים תפלים, הבּיקוֹרת הארץ-ישׂראלית מוּצגת כּכלי ריק, מלא בּוּשה וּכלימה, מלא רגשנוּת מִסְתָּאֶנֶת, בּטלנוּת מגוּחכת, “סערה בּצלוֹחית של מים”.

כּשרוֹן מיוּחד יש לוֹ לוייצמן, נוֹסף על כּל כּשרוֹנוֹתיו הרבּים, כּשרוֹן של בּלתי-אחריוּת. יוֹדע הוּא לבלתי היוֹת אַחראי בּעד יציר-כּפּיו. הוּא יצר את ועד-הצירים, זוֹ המכוֹנה הגָלמית המגוּשמת והמטוּמטמת, כּבדת-התנוּעה ודלת-המעשׂה, יְקָרָה וַעֲקָרָה, והוּא גם ידע ללַמד את הישוּב הארץ-ישׂראלי להבדיל בּין ועד-הצירים וּבין וייצמן, בּין הגוֹלם וּבין הצדיק: הגוֹלם צריך שיהיה גרוּע, קהה, בּלתי-חביב, בּלתי-מרוּצה לקהל, והקהל מצפּה לבוֹאוֹ של הצדיק, אשר יציל, אשר יתקן. בּכל התלוּנוֹת, בּכל הבּיטוּל אל ועד-הצירים, וייצמן מה הוּא כּי יַלינוּ עליו? זה היחס של ארץ-ישׂראל. וייצמן מדי בּוֹאוֹ ידע לנענע בּראש, להצטער על הקלקוּלים, להשתתף בּביקוֹרת וּלהתענג בּעוֹמק לבּוֹ על האֵמוּן הנעים. כּי אילוּ היה הוּא כּאן היה הכּל אחרת. אבל הנה בּאה שעת הבּמה, וּוייצמן בּחוֹסר-אחריוּת מחוּדש מספר בּאוֹבּיֶקטיביוּת נפלאה, כּאדם העוֹמד מחוּץ לכל זה, על מעשׂי ועד-הצירים.

הדברים מקבּלים צוּרה של פּרטים. וּמה בּכך, בּאמת, אם פּלוֹני שגה ואלמוֹני טעה בּמַשהוּ? וייצמן עוֹשׂה את עצמוֹ כּאינוֹ יוֹדע, כּי סערת הקהל היתה לא נגד פּלוֹני שלא ידע עברית ואלמוֹני שלא הבין לרוּח הפּוֹעלים. כּי כּאן קרה מה שקרה לאוֹתוֹ חתן עלוּב אשר שׂנא שלשה דברים: מחוּתן ושוֹלֶנט וּשטריימל. כל אלה כּתוּמם בּאוּ עליו. המחוּתן חבש את השטריימל ואכל את השוֹלנט. ועד-הצירים, זה המוֹסד אשר הוּקם לנהל את הפּעוּלה הציוֹנית בּארץ, היה אוֹתוֹ המחוּתן אשר לא הבין מה זה הימנוֹן לאוּמי, אשר לא הבין מה זאת עבוֹדה בּארץ ומה הם רוֹצים, הפּוֹעלים הללוּ, אשר לא הבין מה הוּא גדוּד זה, וּמדוּע אינוֹ רוֹצה להיוֹת גדוּד כּכל הגדוּדים הבּריטיים בּעוֹלם, וּמה זאת לשוֹן עברית, וּמה היא רוֹצה ארץ-ישׂראל זוֹ.

ועל האסוֹן האָיוֹם הזה אשר קם לציוֹנוּת, בּעצם גשתה להיוֹת לכוֹח פּוֹעל בּבנין הארץ; על אשר הלכה בּדרך של כּל ההסתדרוּיוֹת היהוּדיוֹת הנוֹטַבּליוֹת-אַפּוֹטרוֹפּסיוֹת, מימי האַליאַנס ועד ה“ג’וֹינט”, ותביא לידי כּך, כּי התנוּעה הלאוּמית יצרה בּארץ מכשיר אַנטי-לאוּמי, כּי התנוּעה העממית הקימה מוֹסד זר ונכרי, כּי התנוּעה בּעלת המגמה הישוּבית-הסוֹציאלית פּעלה בּאוֹפן אַנטי-סוֹציאַלי ואַנטי-ישוּבי, כּי התנוּעה העברית המדינית לא הגבּירה על ידי בּאי-כּוֹחה כּי אם החלישה את הכּוֹח המדיני של הישוּב בּארץ-ישׂראל, וכי בּתקוּפה הרת תהפוּכוֹת וּמאוֹרעוֹת שלנוּ נוֹצר מוֹסד שליט, חסר-תבוּנה, חסר הרגשת השעה, חסר קשר עם הכּוֹחוֹת החיוּניים וּפוֹעלים בּארץ – על זה לָקתה הפּעוּלה הציוֹנית בּארץ מימי הכּיבּוּש, על זה יצאוּ האמצעים וההתאַמצוּיוֹת של התנוּעה הציוֹנית לבטלה, ועל זה כּאבה ורגזה הארץ.

מיוֹם היוָסד ועד-הצירים לא חדלוּ התאַמצוּיוֹת רפוּיוֹת גם בּארץ וגם בּחוּץ-לארץ בּועידוֹת ציוֹניוֹת וּבישיבוֹת של הועד הפּועל הגדוֹל, להשפּיע קצת על צירוּפוֹ, להרכּיב לתוֹכוֹ גם קצת מבּאי-כּוֹח הישוּב ואגַפּי הציוֹנוּת. ההכּרה הדמוֹקרטית דרשה לתת איזוֹ בּיאת-כּוֹח גם ל“נייטיבס”, לבני המקוֹם. אוּלם כּל הנסיוֹנוֹת האלה, למרוֹת החלטוֹת הועידה הציוֹנית בּלוֹנדוֹן, אֶשתקד, למרוֹת ההחלטה השנית בּישיבת הועד הפּוֹעל בּאוֹגוּסט, עלוּ בּתוֹהוּ. הפּרינציפּ של הַרְכָּבת אַלוּפים, של שלטוֹן הנוֹטַבּלים והלַבְלָרים מלוֹדוֹן וּמניוּ-יוֹרק, נשאר בּתקפוֹ, בּלתי נפגם אף כּמלוֹא נימה. נדרשה, כּמוּבן, הרבּה חריצוּת מדינית וטַקט חברתי בּכדי לעכּב מפעם לפעם את מילוּי ההחלטה, אבל כּל זה נמצא למנהיגים בּמידה הדרוּשה. עכשיו מגלה וייצמן, כּי הוּּא אשר התנגד לנישׂוּאי-תערוֹבת אלוּ. אין על זה להתרעם, חס ושלוֹם. אם הציוֹנוּת הגיעה למַדרגה של רְדִיָה בּיוֹשבי ארץ-ישׂראל, על ידי אנשים הכי-מַתאימים שהיוּ בּישׂראל, כּהפרידנוַלדים ולֶוין-אֶפּשטֵיינים ורוֹבֶּרט סוֹלדים ³ , וכל שאר אנשי-המעלה, הגבּוֹרים הסינימַטוֹגרפיים, אשר “סידרוּ” את כּל עניני ארץ-ישׂראל – מוּבן שאין אִתם יחד כּל מקוֹם ל“נייטיבס”. מוּבן אפילוּ גם זאת, כּי אף ל“הנהגה” של וייצמן ואוּּסישקין יוֹתר נוֹח מבּלעדי השתתפוּת החוֹמר “המקוֹמי” (אַל תיחָשב לי זאת לדיבּה – זה הוּכח למדי). יחס זה לישוּב הארץ-ישׂראלי, שהוּנח בּיסוֹד “השיטה” של הפעוּלה הציוֹנית בּארץ, מוֹכיח למדי כּיצד מבינים מנהיגי הציוֹנוּת את החיים הפנימיים בּישׂראל ואת התפּתחוּת היחסים בּין ארץ-ישׂראל וה“שלטוֹן” הציוֹני, ואת אָפיה העממי של התנוּעה הציוֹנית. אבל יחס זה מכיל עוֹד דבר-מה. יחס זה מוּכיח גם כּן, מַהי תפיסתם המדינית של שליטי הציוֹנוּת.

זכוּת הנצחוֹן הדיפּלוֹמַטי הגדוֹל נתגלגלה על ידי אנשים אשר דָגלוּ בּשם הציוֹנוּת המעשׂית. אוּלם הנצחוֹן המשַכּר השכּיח מלבּם את כּל תוֹרתם. עוֹד לא היוּ שנים רעוֹת לעבוֹדה המעשׂית של הישוּב כּשנים אלוּ; עוֹד לא ישבוּ בּארץ, מטעם מוֹסדוֹת לאוּמיים, ממוּנים כּה זרים לזרם הישוּב, כּאשר בּימי שפוֹט הטוּריסטים שבּוַעד- הצירים. אבל העבוֹדה הישוּבית המוּזנחת והיחסים לחיי ארץ-ישׂראל ולפעוּלתה האִרגוּנית והמדינית מוֹכיחים, כּיצד מבינים קְבַרניטי הציוֹנוּת את הציוֹנוּת המדינית.

השיבּוּש הישן, עוֹד מימי הקוֹנגרסים, קם לתחיה, ציוֹנוּת מדינית נתחלפה על נְקַלָה בּציוֹנוּת דיפלוֹמַטית. המדיניוֹת היהוּדית בּימינוּ, חסרת כּל כּוֹח ממשי למשען, – אחת היא, אם היא בּוּרגנית אוֹ שׂמאלית, אם היא מתדפּקת על וֶרסַיל אוֹ על מוֹסקבה – תלוּיה בּהכרח בּ“הצלחה” דיפּלוֹמַטית, בּהשפּעה אישית, בּפיתוּי, בּשעת-רצוֹן, בְּנוֹפת-שׂפתים, בּהוֹכחת תוֹעלתנוּ, בּאַסמַכתוֹת מדברי תוֹרה. כּך הוּא המצב. ואין להתקלס בּאוֹתם שליחי הציבּוּר ההוֹלכים בּדרך זוֹ לשם השׂגת המטרה. אוּלם הציוֹנוּת המדינית של ימינוּ, אשר זכתה להצלחה כּה גדוֹלה בּשׂדה הדיפּלוֹמַטיה, ראתה בּזה את פסגת נצחוֹנה המדיני, שׂמחה בּחלקה, הסתפקה בּוֹ ונשענה עליו וגילתה חוֹסר כּל חוּשים וכל דאגה לאֶפשרוּת של הכנַת כּוֹח מדיני, של בִּיסוּס עמדה מדינית ליוֹם מחר. ההנהגה הציוֹנית כּיוֹם הזניחה בּמוֹ ידיה, את כּל האמצעים המדיניים של הציוֹנוּת, את אִרגוּן העם בּגוֹלה, את בּיצוּר הכּוֹח המדיני של הישוּב, את טיפּוּח הכּוֹחוֹת בּארץ והבטחת המוֹסדוֹת העלוּלים להיוֹת לגוֹרמים מדיניים חיוּביים, היכוֹלים להבטיח את מַמשוּת הנצחוֹן הדיפּלוֹמַטי. הנצחוֹן הדיפּלוֹמַטי פָתח פֶתח וחִייב ליצירת כּוֹחוֹת מדיניים ממש בּתוֹך הארץ. ארץ-ישׂראל עצמה, אשר לא יד לה בּהנהגה ולא שֵם בּין אנשי מדינה, הרגישה בּדבר וּמאליהן התחילוּ להתהווֹת אוֹתן שלוֹש ההתחלוֹת הצעירוֹת, אשר סוֹפן להיוֹת לגוֹרמים מדיניים (בּהא הידיעה) של הציוֹנוּת: תנוּעת הפוֹעלים המסוּדרת, הגדוּד, אסיפת-הנבחרים. בּעצם הצמיחה של תנוּעוֹת אֵלוּ, בּיצירת הגדוּד, בּאִרגוּן הפּוֹעלים, בּתנוּעת התעמוּלה לקריאת אסיפה מיַסדת וּבבּחירוֹת, בּהגנת הגבוּלוֹת בּתל-חי, בּימי ירוּשלים וּבהנהגת אסירי-עכּוֹ, בּכל אלה נרמז למדי מה הם הכּוֹחוֹת המדיניים, הצעירים והרעננים, הצפוּנים בּחיק הישוּב הצעיר. אבל הציוֹנוּת המדינית שלנוּ היא לא קראה להם, היא לא חפצה בּהם. בּשבילה היוּ כּל אלה מסוּג הדברים המיוּתרים, המַפריעים לה, המַכבּידים על המצב.

בּמשך כּל קיוּמוֹ של ועד-הצירים בּכל גלגוּליו, עמד הוּא כּצר לארגוּן הישוּב. הכּוֹחוֹת המאוּרגנים שבּישוּב היתה להם תמיד מלחמה כּפוּלה: בּמתנגדי האִרגוּן שבּתוֹך הישוּב וּבהנהגה העליוֹנה. כּשם שדחוּ בּאוֹפן שיטתי את השתתפוּת הישוּב בּועד-הצירים, כּן דחוּ מפּעם לפעם וּמאמתלה לאמתלה את קריאת אסיפת- הנבחרים. הזרוּת והנכר לחיי הגדוּד, למאוֹרעוֹתיו וּמצוּקוֹתיו, ליווּ אוֹתוֹ כּל הימים, והם שעזרוּ לפזר אוֹתוֹ, להמעיטוֹ, להמעיט את דמוּתוֹ, לא פּחוֹת מאשר מעשׂי אוֹיבינוּ וצוֹררינוּ. וּתנוּעת הפּוֹעלים? הלא אליה לא ידעה ההנהגה יחס אחר מאשר חששוֹת, פּעוּלה אחרת מאשר השלטת חלק מן הציבּוּר על משנהוּ, מאשר ניצוּל הפּירוּד והחוּלשה. בּקוֹצר ראִייתה הלאוּמית לא יכלה ההנהגה לראוֹת, כּי דוקא בּתנוּעה זוֹ, בּצמיחתה וּבחיזוּקה, מוּנחת הערוּבּה של קיוּמנוּ הלאוּמי בּארץ, צפוּן הכּוֹח המדיני העתיד של הישוּב, וכי הנהגה לאוּמית אשר אינה משוּעבּדת למטרוֹת מַעמדיוֹת בּוּרגָניוֹת וּלמוּשׂגים של נוֹטַבּלים, חייבת להגבּיר את הכּוֹח הזה, כּי הוּא המַגבּיר את כּוֹח הלאוֹם.

אבל השיטה המדינית של הציוֹנוּת הדיפּלוֹמַטית מה לה וּלכל זה? היא העוֹסקת תמיד בּפיקציוֹת וּבדיקוֹרַציוֹת, הרוֹדפת אחרי זאטוּטי ישׂראל וזאטוּטי העוֹלם, מצאה כּי כּל זה רק מַפריע לדיקוֹרציה, לטעם הטוֹב. לא לשוא אמר וייצמן בּנאוּם הפּתיחה: “אין אנוּ אוֹמרים לעשׂוֹת את א”י לארץ-ישׂראל בּמשך החדשים הקרוֹבים ואפילוּ בּמשך השנים הקרוֹבוֹת".

זוֹהי התמצית של הציוֹנוּת הדיפּלוֹמַטית.

וּמה עמוֹק הוּא היחס וּמה רבּה ההבנה של הקבַרניטים לחיים המדיניים של ארץ-ישׂראל, לחזיוֹנוֹת העבוֹדה וההגנה, אפשר ללמוֹד מדבר קטן, מדבר שבּמילוּי-חוֹבה והבּעת-כּבוֹד: בּנאוּמים הרשמיים של סוֹקוֹלוֹב ושל וייצמן לא נמצא אפילוּ מקוֹם להזכּרת תל-חי ואנשיו.

אף זוֹהי מדיניוּת.

---

בּתאוַת הפוּלמוּס לא נוּקה גם הגדוּד. לספּר וּלהסבּיר לצירי הועידה מהוּ גדוּד זה, כּיצד נוֹלד וּמה היוּ חייו וּמַכאוֹביו ונצחוֹנוֹתיו של גדוּד עברי, הרפּתקאוֹתיו של הגדוּד, שאיפוֹתיו וסבלוֹ, קשריו עם תנוּעת העבוֹדה ועם חיי התרבּוּת שבּארץ – אין זה נכנס בּתפקידוֹ החינוּכי של וייצמן. מי זה צריך לדעת בּאיזוֹ סבלנוּת ואוֹרך-רוּח וּבאיזוּ מצוּקוֹת-נפש עוֹמד לוֹ ציבּוּר זה, עצם מעצמוֹ של הציבּוּר הארץ-ישׂראלי, “חסַר-הסבלנוּת” ו“חסר חוּש המציאוּת” על עֶמדתוֹ, לא בּשלוַת הַשְקֵט של נתינים נאמנים הבּוֹטחים בּרַבּוֹתיהם – שקט כּזה לא ידע הגדוּד העברי מעוֹדוֹ – כּי אם כּצבא-משמר, העזוּב בּמיצר, נתוּן בּין תקוה ויאוּש, עוֹמד על דעת עצמוֹ, בּציפּיה בּלתי-פּוֹסקת לבוֹא המשמר המַחליף. כּל זה אינוֹ חוֹמר בּשביל ועידה ציוֹנית ואינוֹ ענין למנהיג. הזכּרת הגדוּד היתה נחוּצה לשם התאוֹננוּת על מפלַגתיוּתוֹ, על אי היוֹתוֹ גדוּד כּכל הגדוּדים, על התערבוּתוֹ בּפּוֹליטיקה וגוֹמר ⁴. בּמקוֹם אחר, בּפוֹרקוֹנפֶרֶנציה הרוּסית, עוֹד נוֹספוּ לכך הבּדוּתוֹת הידוּעוֹת אשר נשלחוּ על ידי הסוֹכנוּת הירוּשלמית ויבעיתוּ את לוֹנדוֹן, הבּדוּתוֹת האוֹמרוֹת כּבוֹד למפיציהן – כּל זה היה צריך לברוֹא את האַתמוֹספירה הדרוּשה, להכין יחס, להבאיש ריח וּלקַדֵם את פּני ה“סכּנה”, האסוּרה בּעכּוֹ.

אבל לכַרַכּטֶריסטיקה מעוּלה מזוֹ זכוּ המתנדבים האמריקאים. ודוקא בּאוֹפן רשמי, מעל בּמת הועידה. הענין האיוֹם והמַחפּיר של הברחת אלפי צעירים מן הארץ, אשר רוּבּם הגדוֹל רצה להישָאר, שהתנדב על מנת להישאר, וּפגש רק זרוּת,

דחיה וּביטוּל, וראה רק מעשׂים המַבריחים המשָרשים כּל תקוה, ולא צמא איש בּכל השליטים אשר יבין לוֹ, אשר יבין לחשיבוּתם של אלפי אנשים בּריאים, עוֹבדים, – ענין זה, אשר אין עליו כּל כּפרה, נזכּר על ידי בּן-גוּריוֹן. ואזי בּאה התשוּבה הרשמית עם הערכת החוֹמר האנוֹשי, עם חזרת כּל היחס של זלזוּל וּביטוּל. חוֹמר אנוֹשי יוֹתר מַתאים בּשביל ועד-הצירים לא מצאה ההנהגה הציוֹנית, אבל החוֹמר האנוֹשי של מתנדבים ועוֹבדים, הוּא יֶשנוֹ, כּנראה, למַדי. ויציאת אלפי אנשים בּין הדֶקלַרַציה הבּלפוּרית וּבין סַן-רֶמוֹ מה היא?

כּכה נכתבוּ תוֹלדוֹת הגדוּדים בּועידה הלוֹנדוֹנית.

האַדמיניסטרציה הבּריטית הגרוּעה – כּמה טוֹבה היא וּנחוּצה למען כַּפֵּר על כּל החטאים של האַדמיניסטרציה הציוֹנית, המשוּבּחת. וייצמן אמנם אינוֹ מוֹצא כּלל, שהאַדמיניסטרציה הבּריטית חָטאה נגדנוּ. אדרבּא, בּניתוּח ארוֹך, דק מן הדק, על דבר טבעוֹ של הבּריטי (השקט, הקר והמתוּן וכוּ' וכוּ') ושל היהוּדי (הפזיז, הנלהב, חסר-הסבלנוּת וכוּ' וכוּ'), הכּל כּנהוּג וכידוּע, וּבּהסבּרה יפה אשר היתה מתקבּלת בּרצוֹן גם על עמוּדי עתוֹן בּריטי רשמי – תיאר לנוּ וייצמן את המצב שבּארץ אחרי הכּיבּוּש. אם כּל הסצֶנה הזאת של לימוּד זכוּת בּאה מתוֹך שיטה פּוֹליטית, להגן וּלכַשר את מעשׂי האַדמיניסטרציה הבּריטית, אם זה בּא מתוֹך אמנוּת לשמה, מתוֹך נטיה לאנַליזה יפת-רוּח, אוֹ למען הכשיר את דעת-הקהל הציוֹנית להערכה נכוֹנה של הישוּב הארץ-ישׂראלי ושל תביעוֹתיו – מי יאמר. לב מלכים ושׂרים אין חקר.

---

צניעוּת. כּדַבּר אל יוֹרש-עצר, צעיר ויהיר, הקוֹשר קשר וּמזדרז לתפּוֹס את הרסן, דיבּר וייצמן מעל בּמת הועידה על המַפּיל חיתיתוֹ מעכּוֹ ⁵. “עוֹד יבוֹא יוֹמך, לאחר מאה ועשׂרים שנה”, אמרוּ הדברים הטוֹבים, מלוּוים בּחִצי מוּסר ללב האוֹיב החדש, אשר קם מתוֹך הבּית: סַבלנוּת, אַל לרדוֹף אחרי שלטוֹן וּפרסוּם, אַל להשתעשע בּפּוֹזה וגֶ’סטים של גבּוֹר, צניעוּת! וּברגש מיוּחד דיבּר וייצמן על הגבוּרה היהוּדית אשר צנוּעה היא. לגבוּרה הצנוּעה של יוֹסף טרוּמפֶּלדוֹר ואהרוֹן שֶר לא נמצא אמנם מליץ מעל בּמה זוֹ. אבל מוֹפת חי של הַצְנֵעַ לֶכֶת נתן המנהיג עצמוֹ. הלא כּה היוּ דברי הסיוּם של נאוּם הנצחוֹן אשר לוּוָה בּמחיאוֹת כּפּים נלהבוֹת: אנחנוּ את שלנוּ עשׂינוּ, עם ישׂראל, מה עשׂית אתה? – מי מִפַּרנסי הדוֹרוֹת הגיע למדרגה זוֹ של צניעוּת?

                             ---------

ראיתי את וייצמן בּימים ההם. ראיתיו בּחינוֹ, בּקסמוֹ, לאוֹר זיו הבּשׂוֹרה, לאוֹר ההתנדבוּת העממית. העם היוֹשב בּציוֹן, זה אשר “הכניס”, כּפי שאמר וייצמן, מתוֹך הרהוּרי לבּוֹ לתוֹך הדקלַרציה הבּלפוּרית, הכניס משלוֹ גם לתוֹך וייצמן, שיוַה עליו מחדוַת שכרוֹנוֹ ואמוּנתוֹ. וּראיתיו עכשיו – בּאָבדנוֹ, בּאין דרך, בּאין מפעל, בּאין הבחָנת המצב, בּאין הכּרת האַחריוּת הכּבדה. כּל התנהגוּתוֹ, התנהגוּת של אדם אשר נישׂא על כּתפי התנוּעה העממית הגדוֹלה, עלה וכבש, סער וּפרח בּשכרוֹן הנצחוֹן – ולא ידע מה עליו לעשׂוֹת, הבּיעה אי-כּבוֹד לבּמה, אי-אמוּנה ואי-בּטחוֹן, מלבד הבּטחוֹן היחידי, כּי הוּא עוֹד ימצא בַּמֶה לקחת את לב העם הזה.

וגדוֹל הצער. העלבּוֹן בּעד אדם וּבעד התנוּעה. למה לא הבין אדם נבוֹן וּמחוּנן זה לכוון את השעה הנכוֹנה ולאמוֹר: רב לי. אני את שלי עשׂיתי. ואני הוֹלך. כמה היה זה אוֹמר לכבוֹד האדם, לכבוֹד התנוּעה, כּמה היה זה מסַייע ליצירת מסוֹרת נכוֹנה וישרה בּקרב התנוּעה. גזה שעת הקסמים ואדם לא הבין. חבל.

                                 ---------

הויכּוּחים על מעשׂי הועד הפוֹעל לא נגמרוּ, כּמוּבן. אחרי שהמַנהיגים הוֹציאוּ את רוּחם, הוּגשה הגיליוֹטינה הפּרלַמנטרית, אשר לכך נוֹצרה. נעשׂה מוּבן, כּי אין כּל טעם לבלוֹת את הזמן בּויכּוּחים, כּי צריך לגשת אל העיקר. איפה היה העיקר, מרכּזה של הועידה? מי שיחשוֹב כּי בּשאלוֹת העליה, ההתישבוּת, המצב המדיני, הגבּרת התנוּעה בּעם, בּהכשרת הדוֹר הציוֹני הצעיר לחיי עבוֹדה בּארץ – טוֹעה הוּא. מרכּז הועידה היה – מאחוֹרי הקלעים. בּיחסים שם בּ“ספֵירוֹת”, בּהסכּמה אוֹ אי-הסכּמה בּין פּלוֹני ואַלמוֹני. בּזה היה תלוּי הכּל, גוֹרל הציוֹנוּת. וּלהשלים, וּלפַשר, וּלהביא לידי הסכּמוֹת – בּזה עסקוּ טוֹבי-הכּוֹחוֹת, “זקני” הועידה. לבל תלך הועידה בּטל – ניתנה לה עבוֹדה. היא נתחלקה לועדוֹת. הועדוֹת רעוּ בּאשר רעוּ, עסקוּ בּאשר עסקוּ. אבל היה בּרוּר, כּי בּרגע אשר שם יִגָמר הדבר ויוּסכּם, תיגָמר גם עבוֹדת הועדוֹת – והקץ לועידה.

הויכּוּח היחידי העיוּני והפּרינציפּיוֹני בּועידה, אשר ממנוּ אי-אפשר היה להשתמט, היה הויכּוּח בּשאלוֹת הקרקע. הויכּוּח היה בּלתי-מוּכן, כּועידה עצמה. להמציא לועידה הרצאוֹת יסוֹדיוֹת בּשאלוֹת אֵלוּ לא מצא איש לנחוּץ, שוּם התאמצוּת לא היתה מצד מכיני הועידה להעמיד את שאלוֹת ההתישבוּת על הגוֹבה. הויכּוּח פּרץ, משוּם שבּועידה היוּ פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר גם מבּלי לקווֹת הפּעם לנצחוֹן, לא יכלוּ לבלתי העמיד את השאלה.

הועדה הארץ-ישׂראלית, אשר בּה נפתח הויכּוּח וּבה התגלה תכנוֹ בּיוֹתר, היתה גדוֹלה, גדוֹלה מאד. כּמעט ועידה שלמה. אליה צוֹרפוּ כּל המוּמחים מכּל שלוֹשת הסוּגים המנוּיים לעיל, אשר על פּי איזה צו מיוּחד נטוּ אל הועידה. כּל מי שהיתה לוֹ איזוֹ אידיאה-פיכּס הכניס אוֹתה הנה, מבּלי חוּס, מבּלי רחם. כּל מי שהיה לפנים בּארץ-ישׂראל, ויצא משם בּשן ועין, לא הניח את ההזדמנוּת לגלוֹת את רוֹב נסיוֹנוֹ וחכמתוֹ, וחתר – בּצנעה וּברמז – תחת אנשי-חרמוֹ אשר שם. כל זה היה מבּלי כּל קשר עם שאר הדברים, עם איזוֹ תכנית כּללית, עם העבוֹדה המתנהלת כּיוֹם בּארץ-ישׂראל, עם עיקרי ההתישבוּת. המוּמחים הוֹציאוּ את כּל רוּחם, והועדה נהפּכה למין אוּלם מפוּלש, של יוֹצאים ונכנסים, לישיבה שרַבּוּ בּה הנוֹאמים וּמָעטוּ המַקשיבים. רק בּיוֹם הראשוֹן והאחרוֹן של הועדה, עלה לועדה להתרכּז בּאמת בּויכּוּחים הכּלליים היסוֹדיים בּשאלת הקרקע.

הויכּוּחים נפתחוּ בּסקירה של מנהל הקרן הקימת על מצבה ועל פּעוּלתה בּעתיד. חוּט של עצבוּת נמשך בּכל הסקירה הזאת. טעוּת היא לחשוֹב, כּי הקרן הקימת כּיוֹם מנהלת פוֹליטיקה קרקעית בּארץ. בּאמצעיה המצוּמצמים וּבמקוֹם שהיא תוֹפסת בּציוֹנוּת אין היא יכוֹלה להשפּיע כּל שהוּא על המשטר הקרקעי בּארץ. אין היא יכוֹלה להמציא את האדמה הדרוּשה לישוּב העוֹבד, לישוּב העירוֹני החדש. אילוּ היתה הקרן הקימת עוֹבדת מלכתחילה לא על פּי מקרה כּי אם בּשיטה קרקעית היתה הרֶנטָה שלה כּיוֹם משמשת יסוֹד להלוָאה וּלריבּוּי נכסינוּ הלאוּמיים. הנוֹאם דוֹרש הבטחת סכוּמים גדוֹלים לקרן הקימת, וּמציג בּראש התֶּזיסים את הסעיף, כּי הקרן הקימת היא המוֹסד העיקרי של הפּוֹליטיקה הקרקעית היהוּדית בארץ-ישׂראל. אבל אינוֹ מַראה שוּם דרך, כּיצד להבטיח שהסעיף הזה לא יתנוֹסס לתפארה בּלבד, כּי אם יהיה למַמשוּת.

בּויכּוּחים נתגלוּ שלוֹשה זרמים. פוֹעלי ארץ-ישׂראל והנִלוים אליהם טענוּ, כּי הקרן הקימת אין לה תקוה להיוֹת למוֹסד העיקרי של ההתישבוּת היהוּדית, כּל זמן שהציוֹנוּת תוֹלה את תקוָתה לגאוּלת הארץ בּהוֹן פּרטי. כּי כּל הציפיה להוֹן הפּרטי, כּי יבוֹא ויגאל את הארץ, היא אילוּזְיַת-שוא. המעמד הבּינוֹני בּמזרח נתרוֹשש, וכל ההמוֹן היהוּדי המצפּה לעליה זקוּק לאדמה לאוּמית, אשר מבּלעדיה לא יִמְצָא כּל כּר לעבוֹדה וּלמחיה, כּי האפשרוּת של “גאוּלה” מצד מספּר היחידים העשירים בּמצרים אוֹ בּניוּ-יוֹרק שׂכָרָה יוֹצא בּהפסדה. כּי כּל קניה פּרטית מַעלה את השער וחוֹסמת בּעד קניוֹת חדשוֹת, כּי בּעד הרוָחים של הקוֹנה הפּרטי והסרסוּר משלמים אנחנוּ בּהוֹן-העם. כּי נחלה פּרטית בּארץ אינה מַרבּה את הישוּב היהוּדי, כּי אם גוֹזלת אפשרוּת של התנַחלוּת מאדם עוֹבד. כּי אין לנוּ כּל אפשרוּת להגבּיר ולעצוֹר בּעד הספּקוּלָציה המלאכוּתית כּל זמן שיֶשנה האפשרוּת של קניה פּרטית, כּי היַקרוּת שבּארץ בּאה לא מן ההכנסה הטבעית של הקרקעוֹת, כּי אם על חשבּוֹן ניצוּל צרכינוּ הלאוּמיים. וכי המוֹצא היחידי אשר ידחוֹף את התנוּעה הציוֹנית לעשׂוֹת את הקרן הקימת למרכּז הפּעוּלה הקרקעית וּלהמציא לה את האמצעים הדרוּשים, זהוּ להסתלק מכּל תקוה להיגַאל על ידי קנית אדמה לבעלי הוֹן וּלהחליט כּי הקרן הקימת הנה המוֹסד היחידי, אשר לידוֹ מסוּרה רכישת-קרקעוֹת, ולא לשם פַּרצֶלַציה" וּמכירה, כּי אם למען השאירה בּרשוּת העם.

בּעלי-הוֹן ונוֹשאי-כּליהם וחוֹלמי הגאוּלה ה“בּוֹעזית” אמרוּ: "האדמה היא בּסכּנה. אם לא נִבעלה אנחנוּ וּבְעָלוּהָ אחרים. עָוֶל הוּא לשלוֹל מיהוּדי את התקוה להיוֹת בּעל נכסים בּארץ-ישׂראל. לקרן הקימת יתן אדם פּרוטה, אבל לאחוּזה, לנחלה לוֹ, יתן את המנה. אין אנוּ יכוֹלים לצמצם כּיוֹם את אמצעינוּ רק בּכספים לאוּמיים. אין איש מאִתנוּ מתנגד להלאָמה לעתיד לבוֹא, כּשכּל הקרקע תהיה בּידי ישׂראל, אבל לפי שעה חייבים אנוּ לסייע בּידי ההתישבוּת הרכוּשנית.

הזרם השלישי, של “הציוֹנים הטוֹבים” והרדיקליים, ניענע בּראשוֹ לכל דברי הבּיקוֹרת והעִיוּן שאמרוּ העוֹבדים, אבל – למעשׂה – נלוַה אל מצדדי ההוֹן הפּרטי. הם לא חדלוּ להבטיח את חיבּתם להלאָמה ולישוּב העוֹבד, אבל לא יכלוּ לסכּן את הציוֹנוּת בּקבּלם נוּסחה קיצוֹנית כּזאת. “אתם בּקיצוֹניוּתכם מכריחים אוֹתנוּ להצבּיע נגד הצעת ההלאָמה”. הם עיבּדוּ רזוֹלוּציה, אשר הכילה את כּל הדברים הטוֹבים, היכוֹלים לעַנֵג וּלהרחיב כּל לב ציוֹני. חסר היה בּה רק דבר אחד – החיוּב המוּחלט. כּל הפּסוּקים הטוֹבים, המכריזים כּי קצה מטרתה של הציוֹנוּת היא הלאָמַת הקרקע, וכי מטרת הקוֹלוֹניזציה היא יצירת ישוּב עוֹבד – כּל זה, אשר היה טוֹב למדי בּשביל כּל אסיפה ציוֹנית רדיקַלית, לא חִייב לשוּם דבר, לא הבטיח שוּם ממש.

האנשים הטוֹבים לא הבינוּ למה אנחנוּ כּל כּך קַפּריזיים, כּל כּך עקשניים, מדוּע איננוּ רוֹצים לקבּל את הפּשרה היפה. אבל אנחנוּ ידענוּ, כּי מאחוֹרי המלים האלה אין כּל תוֹקף מחייב לשיטת-פּעוּלה, כּי אין בּזה רצינוּת. כּי אם אנשים מסתלקים מלרַכּז את כּל רכישת הקרקע בּידי הקרן הקימת, וּמהחלטה השוֹללת את מתן הקרֶדיטים הציוֹניים ממשקים הבּנוּיִים על יסוֹד של ניצוּל וקרקע פּרטי – אין ערך לכל הרֶזוֹלוּציוֹת של סימפַּטיה, ואין כּל צוֹרך לכסוֹת בּעלי-תאֵנים על המצב המציאוּתי. הכרחנוּ אוֹתם, בּאמת, כּי יאמרוּ בּגלוּי וּבפוּמבּי, כּי הם נגד שיטת-הלאָמה ממש וּלאַלתר וכי לשיטת-ההתישבוּת הנוֹכחית של הציוֹנוּת לא יֵאָמר שיטת-התישבוּת לאוּמית, כּי אם שיטת-התישבוּת מעמדית, בּוּרגָנית.

מהועדה עבר הויכּוּח אל הועידה. למרוֹת זה שהועידה לא שמעה בּשאלוֹת אֵלוּ שוּם הרצאוֹת חשוּבוֹת (הויכּוּחים בּתוֹך הועדה עלוּ הרבּה בּתכנם וּבהסבּרתם על מה שנאמר בּפּלֶנוּם של הועידה), היה מוּרגש לכּל, כּי זהוּ רגע רציני, שעת-מבחן. כּי בּרגע זה צריכה ההסתדרוּת הציוֹנית לאמוֹר לעם ישׂראל ולפני בּאי-עוֹלם, מה הדרך אשר בּה רוֹצה היא ללכת וּלהוֹביל, כּיצד היא רוֹאה את חזוֹן ההיסטוֹריה העתידה של ישׂראל אם “בּית-עכּביש” אוֹ “בּנין עדי-עד”.

והועידה אמרה. הרוֹב אמר את שלוֹ והמוּעט את שלוֹ. נתגלוּ יחסי-הכּוֹחוֹת בּקרב הציוֹנוּת, נתגלתה התהוֹם הרוֹבצת בּינינוּ, נתגלה האסוֹן הפּנימי של הציוֹנוּת השלטת, אי-רצוֹנה ואי-יכוֹלתה להיוֹת תנוּעת-שחרוּר עממית. עד הרגע האחרוֹן עוֹד ריחפה בּאויר האוּלם רווּי-ההתנגשוּת איזוֹ תקוה, כּי הימָצא ימָצא הכּוֹח אשר ינַתק את הציוֹנוּת מאבן-המַעמסה הבּעל-בּיתית הסוֹחבת אוֹתה שאוֹלה, העוֹשׂה אוֹתה לרפוּיה, לפוֹסחת של שתי הסעיפּים, לנגררת, שמַבטיחה וּמכַזבת; כּי הימָצא הכּוֹח אשר יפנה אל העם ויגוֹלל לפניו את התוֹכן הצרוּף של תנוּעת-השחרוּר הלאוּמית, את אפקיה האנוֹשיים, את אפשרוּיוֹתיה הממשיוֹת של התישבוּת עממית, של חברת-עבוֹדה ושל קנין לאוּמי – ויפתח שערים חדשים ללב העם; אבל בּועידה זוֹ, בּהרכּב האישי והציבּוּרי שלה, היתה תקוה זוֹ יכוֹלה להימלא רק בּדרך נס. הנס לא בּא. ואף כּי החשבּוֹן היה כּל כּך בּרוּר, וידענוּ שאנוּ המוּעטים, והיינוּ צפוּיים לתוֹצאת ההצבּעה, אף על פּי כן נקרע דבר-מה בּלב.

המיעוּט עוֹד טרם נכנע. הוּא הוֹסיף לדרוֹש כּי ההצבּעה תהיה מפוֹרשת, בּשם. לא משוּם שהאמינוּ להגיע על ידי כּך לשינוּי ההחלטה, כּי אם מפני הצוֹרך העז שהחלטה אשר כּזאת תיעשׂה בּכל הרצינוּת והאחריוּת, כּי כּל אחד יצטרך לפני רגש-הצדק שלוֹ ולפני כּל שוֹלחיו להגיד מפוֹרש בּעד אוֹ כנגד. היוֹשב-ראש לא ניאוֹת זמן רב. וההמוּלה בּאוּלם היתה גדוֹלה. יוֹדע אני, כּי היוּ גם בּקרבּנוּ – בּקרב המיעוּט – איסטניסים, אשר דעתם לא היתה נוֹחה מאי-טַקטיוּת זוֹ. אבל אוֹדה, לבּי לא הלך אחרי האיסטניסים. העקשנוּת והתקיפוּת הנמרצת אשר הראה בּזה אגף העבוֹדה (ויזָכר בּעיקר לטוֹבה על זה בּ. צוּקרמן) היתה כּל כּך אמיתית, כּל כּך נבעה מבּפנים, וגילתה כּוֹח של עמידה ורצוֹן – שאין בּזה להתבּייש כּלל. היוֹשב-ראש שמצא לנחוּץ לעזוֹב את הבּמה, שב והוֹדיע כּי על פּי מה שנמצא כּתוּב בּספר-החוּקים צָדַק המיעוּט וּדרישתוֹ ניתנת לוֹ, אם דרישה זוֹ נתמכת מחמישים ציר. חמישים הציר נמצאוּ והתחילה ההצבּעה המפוֹרשת. שֵם שֵם ואחריו – בּעד אוֹ כּנגד. וּבאוּלם, כּמוֹ לפני כּס המשפּט– הוּשלך הס.

ההצבּעה המפוֹרשת לא שינתה, כּמוּבן, את המצב, אבל בּיררה אוֹתוֹ, הראתה את היחסים עין בּעין. רק בּוֹדדים מבּין אנשי השם בּציוֹנוּת היוּ בּעד דרישת העוֹבדים. כּל ה“מנהיגים” היוּ כּנגד. אמריקה, זוֹ אמריקה שנתנה לעוֹלם בּקוֹלוֹת וּברקים את הפּרוֹגרמה הפּיטסבּוּרגית ⁶, זוֹ הפּרוֹגרמה אשר מלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה, המלאה על כּל גדוֹתיה רדיקליוּת וסוֹציאליוּת, הראתה למעשׂה כּיצד היא נכוֹנה לגַשם אוֹתה. בּעוֹנג רב וּבהדגשה רבּה היה כּל אמריקאי (מלבד יחידים) מוֹדיע, כּי עמד על הטעוּת אשר טעה בּפּיטסבּוּרג. מפּיטסבּוּרג עד לוֹנדוֹן עברוּ הרבּה מים, והאמריקאים המעשׂיים למדוּ בּינתים הרבּה.

האינטֶליגנציה הרדיקלית הצבּיעה כּנגד – בּאנחה, וּ“לצערה”, וּבהתמרמרוּת על אלה הקנאים, חסרי חוּש המציאוּת, המַציעים נוּסחאוֹת בּלתי-מוּצלחוֹת.

וה“מזרחי” עם כּל רבּניו וחכמיו – נתן כּבוֹד לתוֹרה. כּשם שצירי אמריקה ידעוּ לפרש את תוֹרת פּיטסבּוּרג, ידעוּ ודאי גדוֹלי ה“מזרחי” לפרש את פסוּקי התוֹרה. אף יד אחת של “מזרחי”, של ההסתדרוּת המגינה על היהדוּת המקוֹרית, לא ניתנה בּעד הגשמת הכּתוּב: “והארץ לא תִמָכר לצמיתוּת”. מכּל הסתדרוּת זוֹ, החוֹשבת את עצמה, זכּאית לדבּר בּשם המוֹני ישׂראל, לא נמצא איש אשר יגן על הדרישוֹת, אשר רק בּהן ישנה התקוה של אדמה להמוֹני-העוֹבדים.

למחרת סח לי רב אחד, בּיגוֹן גדוֹל, כּי אמנם היוּ בּין צירי ה“מזרחי” אנשים אחדים אשר היוּ בּכל לבּם בּעד דרישוֹת העוֹבדים, אלא שהכריחוּ אוֹתם בּכוֹח הרוֹב להצבּיע נגד. לא הוּרשה להם אפילוּ להימָנע מהצבּעה. אכן, גדוֹלה משמעת! עד כּדי לאסוֹר את התוֹרה למרכּבתוֹ של הֶשיל פַרבּשטין.

                                      ------

נגמרה ההצבּעה בּסעיף הראשוֹן: קרקע. אחרי זה היה כּבר הכּל בּרוּר, כּלאחר תגרה מַכריעה. אבל תגרוֹת עוֹד נמשכוּ. למחרת הצבּיעוּ בּשאר סעיפי ההתישבוּת. על הפרק עמד הסעיף: קרדיט למתנחלים. האינטליגנציה הרדיקלית, זוֹ שלא יכלה להסכּים לעֶמדתנוּ בּשאלת הקרקע, היתה טוֹענת כּל הזמן: למה זה לכם, האם לא יספיק, כּי הקרדיט ההתישבוּתי יִנתן רק למי שמקבּל עליו את התנאים של הקרן הקימת, ודבר זה הלא יתקבּל מאליו, הלא בּלוֹנדוֹן, בּישיבת הועד הפּוֹעל בּפבּרוּאר, כּבר הוּחלט הדבר. ואכן, הקרדיט הקרקעי, בּכּפר ובעיר, הנהוּ נשק כּבּיר בּישוּב, בּידי ההסתדרוּת השוֹלטת בּוֹ, וכל זמן שאין הקרקע נמצא בּידי הציבּוּר, הרי זה גוֹרם חשוּב, ואוּלי גם מכריע בּכל ההתישבוּת. הלא כּל ההתישבוּת הפּרטית אינה יכוֹלה להתקיים מבּלעדי קרדיט לאוּמי, ולזה, רק לזה נשׂוּאוֹת עיניה, ורק בּכוֹחוֹ תקים היא את עמוּדיה, והקרדיט הציוֹני – ושל שאר המוֹסדוֹת: יק"א, חוֹבבי-ציוֹן וכוּ' – הלא שימש עד עכשיו רק למטרה אחת: להקים את הבּוֹעז, להבטיח הכנסה הגוּנה למַשׂכּיר הדירה, לעזוֹר לבעל הפּרדס, הקרדיט הלאוּמי לא שימש לנוּ לסייע להכניס את העבוֹדה העברית, להבטיח את הרֶנטה לקרן הקימת, להבטיח את התנאים החברתיים בּחיי השכוּנה, את עניני הדייר והעוֹבד. וכך הוֹלך ונמשך הדבר עד היוֹם הזה. גם אחרי החלטוֹת הועד הפּוֹעל בּלוֹנדוֹן. והקרדיטים שניתנוּ בּזמן האחרוֹן, הקרדיטים לפתח-תקוה על ידי וייצמן וּלתל-אביב על ידי רוּפין, יוֹכיחוּ מה רבּה בּחוּגי ההנהגה הציוֹנית ההבנה לחוֹבוֹת ולדרישוֹת חברתיוֹת, לדברים אֶלֶמֶנטַריים, שכּל הנהגה עירוֹנית בּאירוֹפה כּבר מסוּגלה להבין אוֹתם.

אוּלם הבּטחוֹן הגדוֹל של האינטליגנציה הרדיקלית לא נתאַמת. עוֹד בּועידה נפלה הנוּסחה, כּי אמצעי הקרדיט של ההסתדרוּת הציוֹנית ינַתנוּ אך ורק לאלה המתנחלים המקבּלים עליהם את עיקרי הקרן הקימת. ונתקבּלה הנוּסחה: בּמקוֹם “אך ורק” – “בּשוּרה ראשוֹנה”. נוּסחה מרוּכּכת וּמבטלת בּעצם את כּל הענין. מי ישמוֹר על ה“שוּרה הראשוֹנה”? הבּנק? אבל כּל סגנוֹן זה של ניסוּח הוּא אָפיָני בּשביל המַציעים. יש בּוֹ כּל טוּב, יש בּוֹ כּל הבטחה, אלא – “בּשוּרה ראשוֹנה”. הפּתח בּשביל “השוּרה השניה” נשאר פתוּח, וּפתוּח למַדי. והמַפתח, תוּכלוּ להיוֹת בּטוּחים, ימָסר לידים המַתאימוֹת.

בּועידה נתקבּלה, כּמוּבן, הצעת הרוֹב – “בּשוּרה ראשוֹנה”. התיקוּן של המיעוּט נפל, וּכמוֹ כן מוּבן שהפלה ההצעה הבּרוּרה לגמרי של אגף-העבוֹדה: “מוֹסדוֹת ההתישבוּת הציוֹניים אינם רשאים לסייע להתישבוּת חקלאית וּלבנין בּתים בּערים על אדמה שאינה שייכת לקרן הקימת, אוֹ שאינה נמסרת לרשוּתה של הקרן הקימת”.

הוּכנסוּ אחר כּך הוֹספוֹת קטנוֹת מצד אגף-העבוֹדה לסעיפי ההתישבוּת הכּלליים – הכּל נפל (מלבד תיקוּן אחד, המחייב עבוֹדה עצמית). כּל מה שיצא מתוֹך חוּג העוֹבדים היה נוֹפל בּשׂשׂוֹן, בּהמוּלת-חדוה, בּאַקטיביוּת.

אחר-כּך עמדה על הפּרק הצעת העוֹבדים: סידוּר כּל עניני העוֹבדים בּישוּב נמסר לביאת-הכּוֹח החוּקית של ציבּוּר העוֹבדים, הנבחרת מתוֹך כּל ציבּוּר העוֹבדים על-פי האוֹפן אשר יקָבע בּועידה הכּללית של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל. בּהצעה זוֹ, הרוֹצה להבטיח את מקוֹם העבוֹדה המאוּרגנת בּחיים הכּלכּליים של הישוּב, את האפשרוּת לקבּל קבּלנוּיוֹת של עבוֹדה ישר, מבּלעדי מתווכים ואַדמיניסטרַטוֹרים, את האפשרוּת של משׂא-וּמתן חוּקי בּין ההנהגה הישוּבית וּבין ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּרגן, בּהצעה זוֹ הריחוּ ריח של בּוֹלשביזם, של סוֹביטים, והפּילוּה.

המיעוּט, אף על פּי כן, לא רצה להיכּנע והכניס את הסעיף השני של הצעתוֹ להגנת הקיוּם והאוֹטוֹנוֹמיה של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים. בּצוּרה קצת מרוּכּכת, אחרי שנעשׂוּ בּה איזוּ שינוּיים, עברה ההצעה בּנוּסח זה: “ההסתדרוּת הציוֹנית משתתפת בּעבוֹדה עם מוֹסדוֹת הפּוֹעלים לקבּלת עבוֹדה, לקוֹאוֹפּרציה, לעבוֹדה תרבּוּתית, לעזרה מדיצינית ולקרדיט הדדי”. על-ידי רזוֹלוּציה זוֹ הכּירה ההסתדרוּת הציוֹנית בּמוֹסדוֹת הפּוֹעלים הקיימים, הכּירה בּחוֹבתה לעבוֹד אִתם בּמקצוֹעוֹת פּעוּלתם, ולא לחתוֹר תחתם. בּמלחמה שלנוּ בּעד קיוּם מוֹסדוֹתינוּ, בּעד האוֹטוֹנוֹמיה של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים, אין זה עדיין נצחוֹן מכריע, אבל יש בּרזוֹלוּציה זוֹ כּדי אחיזה וסעד.

                                  --------

השאלה, אשר רבצה כּאבן-מַעמסה של הועידה והפריעה לה להתעסק בּדבר-מה של ממש, היתה שאלת ההנהגה. אבל את ההנהגה עצמה הטרידוּ שתי שאלוֹת: שאלת ההנהגה וּשאלת הכּספים. ואמנם שאלת הכּספים ניצבת כּיוֹם לפני כּל התנוּעה הציוֹנית בּאוֹפן חמוּר, חמוּר מאד, עד להעמיד בּסכּנה את כּל הנצחוֹן, עד להמשיך קיוּם עלוּב, כּמוּש. ואין פּוֹתר לשאלה. כּל הקוֹשי של הגשמת הציוֹנוּת כּאילוּ התרכּז בּרגע זה בּשאלת-הכּסף. ואוּלם שאלת הכּספים בּציוֹנוּת אינה יכוֹלה להיפּתר בּפני עצמה מבּלי קשר עם שאלוֹת אחרוֹת, עם שאלוֹת בּנין הארץ, עם שאלוֹת סידוּר-העבוֹדה וההשפּעה על עבוֹדת-הבּנין.

בּעלי ההזיה, חוֹלמי ההוֹן הלאוּמי, אוֹמרים: מַפתח לאוֹצר הכּסף אין לנוּ, אבל מַפתח כּזה טרם נמצא לציוֹנוּת בּכלל. כּל הכּוֹח והאמצעים שיֶשנם לציוֹנוּת בּאוּ בּשל הרעיוֹן הגדוֹל, המעיז, בּשל התנוּעה הרחבה. כּל אלה אינם מַספיקים עכשיו. נכוֹן. אבל מזה צריך רק ללמוֹד, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית צריכה לחַדש את נעוּריה, למצוֹא בּקרבּה את האוֹמץ לתכנית-ישוּב גדוֹלת-מעוּף ורחבת-פעוּלה, וּבהתאם לה תיוָצר השיטה הכּספית. אם בּמצב הנוֹכחי של הציוֹנוּת, כּשהעם רוֹאה לפניו חוֹסר פּעוּלה מוּחשית, כּשהוּא שוֹמע מן הארץ רק דברי-קינה וּכשהוא רוֹאה את השערים סגוּרים ואף שעל אדמה אינוֹ נוֹסף, ואף על פּי כן הוּא מחזיק בּכל המכוֹנה הגדוֹלה הזאת, הרי מה ישתנה המצב כּשהוּא יראה בּהתחלת עליה רבּת-עם, בּעבוֹדת-ישוּב ממש, בּרכישת אדמה לקרן הקימת, בּיצירת נכסים לאוּמיים וכוּ'. בּקיצוּר, הטענה הישנה: קוֹדם הרעיוֹן ואחריו יבוֹאוּ האמצעים. אבל הדברים האלה אינם מרפּאים את השבר אשר בּחוּגי ההנהגה. שם שׂוֹרר יאוּש גדוֹל. המקוֹרוֹת הישָנים היוּ לאַכזב. התקווֹת הגדוֹלוֹת “בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל”. “העם” נתבּע ואינוֹ נַענה. אמריקה התעייפה ואגב היא מכרכּרת כּרכּוּרי-רוֹגז. וחרב חדה מוּנחת על הצואר.

אמוּנה בּדברי בּעלי-החלוֹמוֹת, בּאפשרוּת של חידוּש התנוּעה והגבּרתה, בּשעיה גדוֹלה אל העם, אינה. המוּשׂגים של הציוֹנוּת ה“קוֹפמַנישה” מימי ווֹלפסוֹן התבּצרוּ דוקא יפה בּהנהגה הנוֹכחית. אלה שנלחמוּ לפנים בּווֹלפסוֹן סיגלוּ הרבּה מטכסיסיו הויכּוּחיים וּמיחסיו והשׂגוֹתיו. המוּמחים פסלוּ את דבר ההלוָאה הלאוּמית. פּסלוּ לגמרי וקברוּ אוֹתה לעידן ועידנים. וּבפני מוּמחים מי יעמוֹד? נשארה התקוה היחידה, התקוה הנוֹשנה, לרכּוֹש לציוֹנוּת את לב עשירי-ישׂראל, כּי הם ימציאוּ את צרוֹר הכּסף. אבל בּעוֹד שלפנים, בּימי נעוּריה של הציוֹנוּת, היוּ לשם כּך נשמעים דברי-תוֹכחה אמיצים כּלפּי אֵילי-הכּסף, המתנַכּרים לצרת ישׂראל, וּתביעוֹת נמרצוֹת לשליטי יק“א וּשאר מוֹסדוֹת הנמצאים בּידי היהוּדים הגדוֹלים – הנה עכשיו נָדַמוּ אוֹתם הקוֹלוֹת. בּשׂפה רכּה וּמאחוֹרי הקלעים מנהלים משׂא-וּמתן, העתיד לצוּד נפשוֹת עשירוֹת וּלהעשיר אוֹתנוּ עוֹשר רב. ההצלה נמצאה בּדמוּת ה”איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל" (המוֹעצה הכּלכּלית), אשר יקבּל את כּל הטוֹרח הכּספּי והכּלכּלי של בּנין הארץ.

הצעה זוֹ של ה“איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל” לא הוּבאה לפני הועידה. והועידה לא יכלה לדוּן עליה. רק בּישיבוֹת של ה“סֶניוֹרין-קוֹנבֶנט” עם המנהיגים נתבּררוּ בּמקצת פּרטיה. בּפרטיה עוֹד יכוֹלים לחוּל שינוּיים, אבל תמצית הרעיוֹן של ה“איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל” הוּא זה: מתיסד מוֹסד, המוּרכּב מאנשי-שם אדירים בּעוֹלם הכּספּי והמדיני. המוֹסד הזה עוֹמד מחוּץ לתנוּעה הציוֹנית, אינוֹ מתמנה על ידה ואינוֹ אחראי בּפניה, אלא שהוּא משתף בּקרבּוֹ גם חלק של ציוֹנים. המוֹסד הזה נעשׂה המוֹסד העיקרי, המוֹציא והמביא בּכל הבּנין החָמרי של הישוּב. הקוֹנגרס הציוֹני יוּכל, כּמוּבן, כּמקוֹדם לדוּן בּכל השאלוֹת, איש לא ימנע בּעדוֹ, אבל הפּתרוֹן לכל השאלוֹת האלה ימָצא בּידי מוֹסד זה.

ההצעה אינה מגלה עדיין מי הם האנשים הנעלמים אשר אוּלי יוֹאילוּ לקבּל עליהם מבּלי כּל קוֹנטרוֹלה לאוּמית את יצירת הטרֶסט הזה לבנין הארץ, מה כַּונוֹתיהם וּמה נאמנוּתם; ההצעה אינה מגלה אפילוּ מה תהא היכוֹלת החָמרית של הטרסט הזה, אשר אוֹתוֹ צריכה ההסתדרוּת הציוֹנית להשליט על כּל תקווֹתיה. כּל זה עדיין בּגדר של “אפשרוּיוֹת”.

לא מבּלי מלחמה נפגשה ההצעה. וֶטֶרַנים זקנים יצאוּ למערכה. הקוּשיוֹת היוּ חזקוֹת. ואף-על-פּי-כן – לא שוּנה המצב. ההצעה לא הוּבאה אל בּמת הועידה. החלטה בּענין זה לא נתקבּלה. הדבר, כּכל שאר הענינים הכי-חיוּניים של התנוּעה, נמסר לראוּת עיניה של ההנהגה החדשה, אוֹתה ההנהגה אשר הוֹדיעה מקרב לב, כּי בּזה היא רוֹאה את עוֹגן ההצלה היחיד. ואפשר לבטוֹח כּי אם העיכּוּב לא יבוֹא מצד אלה, אשר אחריהם רוֹדפים כּל-כּך והם עוֹמדים בּסירוּבם, אוֹ שמַגדילים את דרישוֹתיהם ואת תביעת-זכוּיוֹתיהם, יעשׂוּ המנהיגים את שלהם, על הצד היוֹתר טוֹב, להגשים את הענין.

כּכה הגיעה ההסתדרוּת הציוֹנית, אחרי 23 שנה של קיוּם, של מלחמת-קיוּם, אחרי נצחוֹנוֹת מדינייים, אחרי שנעשׂתה לגוֹרם חשוּב וּממשי בּחיי העם, אחרי שהיתה לכּוֹח היחידי בּיהדוּת אשר לוֹ הזכוּיוֹת המשפּטיוֹת של בּנין הארץ, להצעה ההוֹפכת את הגשמת הציוֹנוּת לענין פּרטי של חֶבר בּעלי הוֹן, בּלתי-ציוֹנים, תלוּשים מן העם, פּטוּרים מכּל עין מפַקחת, מכּל חוֹבה ואַחריוּת כּלפּי המוֹסדוֹת הלאוּמיים, רשאים לעשׂוֹת בּדבר כּברשוּתם, רשוּת-יחיד, ועתידים לעשׂוֹתוֹ, כּמוּבן, לפי כּל ההגיוֹן והמוּסר הטבעי של ההוֹן וּבעליו. כּכה הגיעה תנוּעה עממית, אשר התחילה מבּלי רחמי נדיבים ואֵילי-כּסף ורבּי-השפעה והיתה מה שהיתה בּכוֹחה היא, בּכוֹח הרעיוֹן העממי, ההתלהבוּת, ההתנדבוּת והפּעוּלה העממית, להצעה העוֹשׂה את הציוֹנוּת לדֶקלַרַציה ריקה, לאֵבר מדוּלדל, לכלי-שרת, לכסוּת-עינים של טרסט קפּיטליסטי, להצעה אשר פּירוּשה – איבּוּד עצמה לדעת.

                                         ------

וּבעוֹד מוֹסד אחד זיכּתה ההנהגה את ההסתדרוּת. “בּוֹרד אוֹף טרוֹסטיס” שמוֹ בּטֶרמינוֹלוֹגיה האנגלית השׂוֹררת כּיוֹם בּציוֹנוּת. כּלוֹמר, לשכּת הנאמנים. אם תפקידוֹ של “בּוֹרד” זה יהיה כּתפקיד של כּל וַעדת בּיקוֹרת כּספּית אוֹ שכּוֹחוֹ יהיה עדיף – לא פּוֹרש למדי. בּשׂמחה רבּה הוֹדיע על נצחוֹן חדש זה וייצמן בּישיבת הנעילה החגיגית, וַיפרסם את שמוֹת הנכבּדים אשר הוֹאילוּ לקבּל על עצמם וּלהיכּנס לתוֹך לשכּה זוֹ ולהיוֹת האפּוֹטרוֹפּסים ורוֹאי-החשבּוֹן של כּל הפּעוּלוֹת הכּספּיוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית. לכאוֹרה יפָּלא הדבר, הלא ועד כּזה קיים בּכל מוֹסד ציבּוּרי, וַחֲזָקָה על ההסתדרוּת הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה הכּספּיים, כּי גם לה לא חָסרוּ ועדוֹת-בּיקוֹרת. אבל ההכרזה החגיגית על היוָסד הדבר הֵעידה, כּי כּאן פּוֹנים אל מי שהוּא שצריך לקנוֹת את לבּוֹ. ושוּב ודאי בּחזוֹן – אוֹתם “בּעלי-היכוֹלת”, המפקפּקים בּיכוֹלת הציוֹנוּת לנהל עסקים, לסדר חשבּוֹנוֹת, המתיחסים בּקצת בּיטוּל לכּשרוֹנוֹת המעשׂיים של מי שהוּא ציוֹניסט. והמנהיגים, בּכדי לזַכּוֹת את ארחם ולרכּוֹש את האֵמוּן, מיהרוּ להציג את התנוּעה, כּדבר שטרם הגיע לידי בּגרוּת ושזקוּק עדייין למינוּי אפּוֹטרוֹפּסים.

לכך הגענוּ. היה זמן שהיינוּ דלים וּמעטים וידענוּ לדבּר בּאוֹמץ וּבכבוֹד לעצמנוּ, בּהכּרת ערך הענין אשר הוּפקד בּידינוּ וּבאמוּנה בּעתידנוּ. כּשהגיעה שעת התשלוּמים – והנה כָּלוּ כּל הכּוֹחוֹת, נכרתה אמוּנה מלב. רפיוֹן, התבּטלוּת. רדיפה אחרי משענת קנה רצוּץ.

נתקיים בּועידה “גם מזה וגם מזה אַל תנַח ידיך” ⁷. בּאוֹתה שעה שכּל ציפיית ההנהגה הוּפנתה אל ה“איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל”, נמצאה קבוּצה קטנה של אנשים אשר לחמה ועבדה, והגינה בּהתמדה וּבעקשנוּת על יסוּד קרן-היסוֹד – וניצחה. ואַל לזלזל בּקרן-היסוֹד. אפשר להצטער הרבּה על שהועידה לא מצאה את השעה ראוּיה, אוֹ לא מצאה אוֹן בּקרבּה להגשים את ההלואה הלאוּמית. אבל אין משוּם זה להקטין את ערך הרעיוֹן של קרן-היסוֹד ולראוֹת בּה הסגת גבוּל של ההלוָאה הלאוּמית. סוֹף-סוֹף לָאו בִּשְמָא תַלְיָא מִילְתָא. ולא העיקר הוּא דוקא הלואה על מנת להחזיר. יקָרא זאת הלואה, אוֹ תרוּמה אוֹ מַעשׂר, וּבלבד שזוֹ תהיה התחלה רצינית, ממשית של יצירת הוֹן לאוּמי. והתחלה כּזוֹ צריכה להיוֹת קרן-היסוֹד. התהיה קרן-היסוֹד לאשר היא צריכה להיוֹת? מי יאמר? האנשים האחדים, אשר התמסרוּּ לרעיוֹן הזה בּועידה, עבדוּ בּתוֹם לב וּמילאוּ את שלהם בּאמוּנה. אפשר גם להאמין, כּי אילוּ היתה קרן-היסוֹד מוּצגת בּמרכּז של הפעוּלה הציוֹנית, היתה היא נַעשׂית למפעל רב-ערך והיתה יוֹצרת את ההתחלה, את ראשית נכסי-צאן-בּרזל הלאוּמיים, אשר ישמשוּ בּסיס להלואה הלאוּמית. לְמה יכוֹלה להביא תנוּעת התנדבוּת עממית הוֹכיחה ארץ-ישׂראל. ואילמלי הבינה ההסתדרוּת הציוֹנית להעמיד כּכה את הדבר בּארצוֹת הכּסף והזהב, היתה היא ודאי רוֹאה פּרי בּעמלה, אבל יש לחשוֹש, כּי האויר השׂוֹרר בּקרב החוּגים הרשמיים, אי-האֵמוּן שלהם בּדבר, חוֹסר השיטה הישוּבית (אשר רק בּקשר אִתה יכוֹלה קרן-היסוֹד להיוֹת למפעל לאוּמי חשוּב), חוֹסר פּעוּלה נמרצה בּשביל העליה ויצירת מקוֹרוֹת מִחְיָה ועבוֹדה – לא יסַייעוּ לכך. הימָצאוּ הכּוֹחוֹת אשר יתגבּרוּ על כּל זה ויוֹציאוּ את קרן-היסוֹד למרחב ויבצרוּ לה את המקוֹם המַתאים בּבנין הארץ?

כּבת חוֹרגת היתה הקרן הקימת בּועידה זוֹ. בּסדר-היוֹם לא הוּקצב לה מקוֹם. בּקרן-זוית ניסתה ההנהלה לסדר לשמה שוּרה של אסיפוֹת לבירוּר שאלוֹתיה. ואף זה לא הצליח. יוֹתר מדי היוּ הצירים עסוּקים בּפרַקציוֹתיהם, בּלַנדסמַנשַפטיהם וּבועידוֹתיהם. לא ניכּר היה כּי יש בּהנהגה אוֹ בּועידה חֶבר אנשים המסוּר לדבר זה, המתמַכּר לוֹ וּמטַפּח אוֹתוֹ. יצירת קרן-היסוֹד מציגה את הקרן הקימת שוּב בּמצב בּלתי-נוֹח כּאשר עשׂוּ זאת כּל הזמן הרֶסטוֹרישין-וּפרֶפֶרישין-פוֹנדים בּאמריקה. חוּג העוֹבדים דאג אמנם והשפּיע כּי מקרן-היסוֹד יקָבעוּ עשׂרים אחוּזים לקרן הקימת. אבל גם הכנסוֹתיה של קרן-היסוֹד הנן לפי שעה על קרן-הצבי, וּלקרן הקימת אסוּר לסַכּן את עצמה בּקשר עם איזוֹ קרן אחרת. וּמה הן כּל תקווֹתינוּ הישוּביוֹת, אם בּזמן הכי-קרוֹב לא תמצא לה הקרן הקימת את הסכוּמים הגדוֹלים, אשר יעשׂוּ אוֹתה לא לאידאה מוּפשטת כּי אם לגוֹרם מוּחשי בּישוּב? אלה הדברים אפילוּ לא זכוּ להעסיק את הועידה. זוֹ לא עשׂתה כּלוּם להגבּיר, לטפּח את הקוּלט של הקרן הקימת, של אוֹתה העבוֹדה הקוֹלקטיבית הקטנה והמַתמידה, המחנכת ויוֹצרת מסוֹרת לדוֹרוֹת וערָכין לחיי עם, ועלוּלה להקים מגַרגר לגַרגר בּניני-עד.

דוֹמה, שבּיחס זה מצד החוּגים השליטים של הקרן הקימת, המוֹסד הכי-טהוֹר בּציוֹנוּת והכי-מקוּבּל על הלבבוֹת, מתגלה למדי, כּיצד אנחנוּ בּמוֹ ידינוּ, בּקהוּת חוּשינוּ, בּחוֹסר ההבנה ל“קטנוֹת”, לפשוּטוֹת, לרגשי-עם, לרעיוֹנוֹת ולחלוֹמוֹת, בּחוֹסר רוֹמַנטיקה לאוּמית, מַזניחים וּמדלדלים את מקוֹרוֹת-המִחיָה של הציוֹנוּת.

                                         ------

בּמשך חדשים עסקוּ בּארץ-ישׂראל בּהכנת “תקציב” לועידה הלוֹנדוֹנית. כּל הלשכוֹת עבדוּ, בּכל קבוּצה, בּכל מוֹסד הזדרזוּ: נחוּץ להכין בּהקדם את התקציב; להבטיח בּעוֹד מוֹעד את גוֹרל השנה הבּאה. הכּל, בּרוּך השם, הוּכן בּזמנוֹ. התקציבים עברוּ תחת שבט-הבּיקוֹרת של ועד-הצירים, צוֹרפוּ בּכל הכּוּרים, והוּבאוּ בּידיו של ראש ועד הצירים “עצמוֹ” ללוֹנדוֹן. אבל בּלוֹנדוֹן גמרה הועידה את עבוֹדתה מבּלי לדוּן כּלל בּתקציב של עבוֹדת ארץ-ישׂראל. יֵרָשם הדבר. לא בּמקרה קרה הדבר. עוֹד בּישיבה הכּללית של ועדוֹת ארץ-ישׂראל, אחרי הקראַת התקציב על ידי אוּסישקין, הוֹדיע סימוֹן, כּי אין הועד הפוֹעל אַחראי להרצאה, והוּא טרם קבע את יחסוֹ לתקציב. ועדה תקציבית לא נבחרה לא בּועידה ולא בּוַעדת ארץ-ישׂראל. בּאיזה אוֹפן שהוּא סוּדרה אחר-כּך איזו מין ועדה לבירוּר התקציב. בוַעדה זוֹ היה לבא-כּוֹח ההנהגה תפקיד אחד: לעכּב בּעד קבּלת כּל תקציב. ההנהגה הוֹדיעה כּי אין היא יכוֹלה להיוֹת אַחראית בּעד תקציב שתקבּל הועידה, כּי אין היא יוֹדעת מוֹצא לכּסף, כּי אמריקה אינה רוֹצה להתחייב, וכוּלֵיה עד גְמִירא. בּכל מיני כּרכּוּרים, שקיבּלוּ ממש צוּרה של סַבּוֹטַז', עלה הדבר להביא את הועדה התקציבית, כּביכוֹל, למצב של חוֹסר כּל החלטה. היוֹשב-ראש, פּרוֹפסוֹר וַרבּוּרג, לא יכוֹל היה למצוֹא דרך בּין ההנהגה ובין הארץ-ישׂראליים אשר תבעוּ בּחזקה את בּירוּר התקציב, וּממילא ניצחה ההנהגה. אילמלי היתה הועדה עוֹשׂה את עבוֹדתה, היתה הועידה צריכה להחליט, אם היא רוֹצה לוַתר על זכוּתה לטוֹבת ההנהגה, ואם לא. אבל מכּיון שהועדה נתפּזרה בּלא כּלוּם, נשארה הועידה ממילא בּלי תקציב. ואפשר שגם לא הרגישה בּזה כּל כּך. רק סעיף אחד עלה להציל: את העבוֹדה התרבּוּתית. מכּיון שהועדה לתרבּוּת לא העסיקה הרבּה את ההנהגה וזוֹ לא שלחה לשם שליחים שיעכּבוּ את עבוֹדתה – עיבּדה האחרוֹנה את תקציבה. בּועידה ניסה שוּב מר סימוֹן להוֹכיח, כּי אסוּר לועידה לקבּל תקציב, אבל הועידה, כּלוֹמר, החקלאים שלה המעוּנינים בּעבוֹדת התרבּוּת בּארץ-ישׂראל – עמדה הפעם על שלה – וניצחה.

ועידת-צירים שמתפּזרת מבּלי להשתמש בּזכוּת וחוֹבה של בּירוּר התקציב וּקביעתוֹ, הנהגה המעכּבת בּעד הדבר בּכל האמצעים, קהל נבחרים הנוֹתן לעשׂוֹת אִתוֹ אוֹפֶּרַציה כּזאת, ואוֹפּוֹזיציה שאין בּה די כּוֹח למנוֹע בּעד הדבר – כּל זה מסמן למדי את אֳפִי עבוֹדת ועידתינוּ. אבל כּיצד זה מציין את גוֹרל העבוֹדה בּארץ-ישׂראל וּתנאיה וּמה זה מבטיח לשנת העבוֹדה הבּאה?

                                           ------

אי אפשר להבין לועידה ולדוּן בּצדק עליה ועל כּשרוֹן עבוֹדתה, מבּלי לזכּוֹר את אסוֹנה, אשר כּמוֹ עוֹד הרבּה חזיוֹנוֹת המדוּבּרים כּאן, אינוֹ דוקא נחלת הציוֹנוּת, כּי אם אסוֹן היהדוּת בּכלל. ענין זה – בּלבּוּל-השׂפוֹת. איני יוֹדע אם בּקוֹנגרסים אינטרנַציוֹנַליים שׂוֹרר דוֹר-הפלגה כּזה. וּמבּלי לדבּר על הצביוֹן הלאוּמי והמוּסרי הניתן לועידה על ידי שלטוֹן השׂפוֹת הזרוֹת, וּמהפּך אוֹתה לאסיפה תלוּשה וזרה, הנה ענין השׂפוֹת נעשׂה ממש לגוֹרם המשפּיע על כּל טיב-עבוֹדתה של הועידה. כּל ענין לסדר-היוֹם, כּל הצעה וכוּ' מיתַרגמת ארבּע פּעמים. כּשנוֹאם מדבּר נמצא תדיר חלק הגוּן בּקהל, שאינוֹ מקשיב לוֹ מפּני הלשוֹן. הצירים מתחלקים לא לפי הזרמים, כּי אם לפי השׂפוֹת המקרבוֹת וּמַרחיקוֹת. ויש אשר לקבוּצוֹת שלמוֹת של צירים אין לך כּל דרך, כּל פּתחוֹן-פּה, כּל אפשרוּת של יצירת הבנה הדדית – מפּני הלשוֹן. הפרַקציוֹת הסתדרוּ אף הן הפּעם לפי הלשוֹנוֹת: דוֹברי אנגלית, דוֹברי צרפתית (אלה הם “בּני-הקדם”, כּלוֹמר: מצרים, תוּניס, צרפת, רוֹמַניה וארץ-ישׂראל הספרדית אִתם), דוֹברי גרמנית, דוֹברי רוּסית. רק בּחוּג העוֹבדים והצעירים אין שליטה לשׂפוֹת זרוֹת. שם משמשוֹת יחד עברית ואידיש.

וענין הלשוֹנוֹת מתגלה קרוֹבוֹת גם בּכל יפיוֹ המוּסרי. בּדברים השוֹנים וּבהוֹפעוֹת צדדיוֹת, הכּרוּכוֹת בּוֹ, מתגלה העבדוּת המוּשרשת עמוֹק בּקרבּנוּ. האנגלית נטלה, כּמוּבן, מקוֹם בּראש. הנשׂיאוּת והנוֹאמים החשוּבים – כּל זה ממַלל אנגלית. כשניסה מי שהוּא לערער פּעם על הדבר, נמצא רֶבֶרֶנד אמריקאי אשר ידע להזכּיר כּי זוֹהי שׂפת המַנדט. ויהוּדי הגר בּאמריקה אוֹ בּאנגליה לא יֵרד חס ושלוֹם עד כּדי יהוּדית פּשוּטה, המוּבנת לפחוֹת לרוּבּא דרוּבּא. ו“הרוּסים”, כּלוֹמר, בּני כּל הארצוֹת השוֹנוֹת אשר היוּ פּעם תחת שרביט הצַאר, נשארוּ נאמנים למסוֹרת שלהם וּמדבּרים רוּסית, אם כּי על ידי זה נשללת האפשרוּת להשתתף לבני פּוֹלין הגליצאית, ואם כּי כּל אלה האנשים עוֹד לא שכחוּ ודאי גירסה דיַנקוּתא וּשׂפת-אִמא. ויהוּדי כּר' מנחם אוּסישקין מדבּר מעל בּמת הועידה, כּמוּבן, גרמנית צחה. ועוֹד כּהנה וכהנה.

וּמצב דוֹברי העברית בּועידה אינוֹ מן המשוּבּחים. ראשי הנשׂיאים אינם זקוּקים ללשוֹן זוֹ, וּכשיש לך ענין לנשׂיאוּת, אתה צריך לעשׂוֹתוֹ על-ידי שליח, אוֹ לפנוֹת לסגן – והענין על-פּי-רוֹב מתחמץ. והרצוֹן להיוֹת מוּבן לקהל, להשפּיע בּאמת על מהלך הענינים ולא רק לשמש דֶמוֹנסטרַציה ל“דיבּוּר”, מכריח אוֹתך לוַתר על זה שנעשׂה בּשבילך טבעי, נוֹח, פּשוּט ונחוּץ. בּקיצוּר – גלוּת. מהוּמה של עשירוּת לשוֹנית, הגוֹרמת לעקָרוּת וּכלימה.

ה“שׂמאל” – יֵאָמר הדבר מבּלי משׂוֹא-פּנים – לא הצטיין. הוּא תסס, הוּא רתח, הוּא סבל והרגיש בּרוֹע המצב, אבל לא הראה את עצמוֹ כּכוֹח, אשר הגיעה שעתוֹ, הנוֹשׂא בּקרבּוֹ את ההצלה, היוֹדע היטב מה הוּא רוֹצה וּמכוון את פּעוּלתוֹ למטרה. לא, אוֹפּוֹזיציה בּוֹגרת כּזאת לא היתה לנוּ. צירוּפה היה כּרגיל: מיעוּט קטן של אנשי-מעשׂה, רוּבּה הגדוֹל – מנַהלי ההסתדרוּיוֹת, עתוֹנאים, תלמידי-חכמים צעירים, הרצוֹן היה טוֹב, אבל היכוֹלת, הידיעה, השליטה בּדברים, לא היתה מרוּבּה. השׂמאל היה אגב משוּלל כּל תפארת של הוֹפעה פַּרלַמנטרית. לא היוּ לוֹ נוֹאמים אשר ירעידוּ את הלבבוֹת, אשר יכבּשוּ את הקהל, לא היוּ כּוֹחוֹת אשר יֵדעוּ לדבּר אל העם מעל לראשי המנהיגים והועידה, אשר יטבּיעוּ את חוֹתמם על מהלך-הענינים הפּוּמבּי. אפשר שלא בּמקרה הוּא כּכה; אפשר אוּלי להתנחם בּזה שכּוֹחוֹ האמיתי של השׂמאל הוּא בּמקוֹם אחר ולא כּאן, בּאוּלם הועידה, בּין אנשי-השם, בּין העסקנים ותיקים, נוֹטַבּלים, בּמקוֹם שמדַבּרים בּכל הלשוֹנוֹת. אני גם נוֹטה לחשוֹב שהציבּוּר גוּפוֹ, אשר ממנוֹ נשלחוּ צירי השׂמאל עוֹלה על שליחיו. “החלוּץ”, למשל, נתן אוּלי איזוֹ בּיאַת-כּוֹח לועידה, אבל לא הוּרגש, לא הוּבּעוּ צרכיו וּמשאלוֹתיו, לא בּועידה הרשמית ולא בּחיי הועדה הבּלתי-רשמיים. ואף על פּי כן אין זה עדיין מַקטין את ערכּוֹ של “החלוּץ” בּתוֹר תנוּעה בּשבילנוּ, אם גם הוּא טרם בּגר בּכדי להשמיע את קוֹלוֹ לציוֹנוּת השוֹלטת. יש גם לציין לזכוּת שליחי העובדים לזכוּת שליחי העוֹבדים שבּועידה, כּי הם נתנוּ לועדוֹת השוֹנוֹת עוֹבדים לא גרוּעים, אשר בּכל מקוֹם שעבדוּ הכניסוּ משלהם, פּעלוּ דבר-מה, השפּיעוּ על מהלך הענינים. אבל דוקא מעל בּמת הועידה, בּפני הקהל והעתוֹנוּת, לא נתגלה כּוֹחם, לא עלה להם להבּיע את רוּחם ורוּח שוֹלחיהם.

ה“נצחוֹנוֹת” הקטנים השוֹנים אשר נצחוּ בּאי-כּוֹח העוֹבדים בּועידה אלה הם: נתקבּלוּ הרֶזוֹלוּציוֹת שלהם על-דבר קוֹנגרס יהוּדי כּללי, על-דבר הכּרת אסיפת-הנבחרים ועל-דבר הצוֹרך בּכניסה חפשית לארץ-ישׂראל. כּל אלה עברוּ לא מבּלי מלחמה. שתים האחרוֹנוֹת נוּצחוּ בּועדה המדינית, אבל המיעוּט עמד על שלוֹ והכניסן לועידה, והועידה עמדה לפני ויכּוּח יסוֹדי בּשאלוֹת אֵלוּ. וייצמן ראה את עצמוֹ נאלץ להגן על הצעוֹת המיעוּט, בּשׂפה רפה אמנם עד למאד, והן עברוּ בּשלוֹם. נתקבּלוּ החלטוֹת על-דבר הכּרת מוֹסדוֹת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל ועל-דבר השתתפוּת הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים בּמשׂרדי-העליה שבּגוֹלה, ויצירת מחלקוֹת עבוֹדה מיוּחדוֹת בּקרבּן. לשתי ההחלטוֹת האלוּ יֶשנה חשיבוּת מעשׂית רבּה. נתקבּלה ההוֹספה של קפלן בּדבר “עבוֹדה עצמית”. נתקבּל התקציב לשיעוּרים לגדוֹלים ולעבוֹדה תרבּוּתית עממית, כּפי שהוּעבר בּועדה לתרבּוּת על-ידי בּא-כּוֹח הפּוֹעלים. הוּבטחוּ 20 אחוּזים מכּספי קרן-היסוֹד לטוֹבת הקרן הקימת. בּין הדברים החיוּביים, אשר עברוּ הוֹדוֹת לתמיכתוֹ של השׂמאל, יש לחשוֹב את ההחלטה להעביר לארץ-ישׂראל את כּל המחלקוֹת של ההסתדרוּת בציוֹנית לישוּב וּלאֶמיגרציה (החלטה זוֹ מתחילה סוֹף-סוֹף לשחרר קצת את העבוֹדה הישוּבית בּארץ-ישׂראל מעוֹל האפּוֹטרוֹפּסוּת של לשכוֹת חוּץ-לארץ), את אישוּר התקציב לחינוּך בּארץ וּבגוֹלה, ושוּרה של החלטוֹת אוֹרגַניזַציוֹניוֹת התוֹמכוֹת בּפּרינציפּ הפֶדֶרַטיבי.

צריך גם לציין שזוֹהי הפּעם הראשוֹנה שאגף העבוֹדה הכניס את בּאי-כּוֹחוֹ לתוֹך הועד הפּוֹעל הגדוֹל המחוּדש, אשר בּעצם חדל מזמן להיוֹת ועד פּוֹעל ונַעשׂה עכשיו לכעין פּרלַמנט ציוֹני קבוּע. אם לחשוֹב זאת לנצחוֹן אוֹ למשגה, יוֹכיח האוֹפי של הועד הפּוֹעל המחוּדש והתנהגוּתם של צירי העוֹבדים בּקרבּוֹ.

אוּלם גם הנצחוֹנוֹת האלה, מבּלי להקטין את ערכּם, אינם ממַצים את כּל אשר השׂמאל היה יכוֹל לאמוֹר ולעשׂוֹת בּועידה זוֹ, ואינם מכפּרים על חוּלשתוֹ. את זוֹ אין לזקוֹף רק על חשבּוֹן של גוֹרמים חיצוֹניים. נכוֹן הדבר כּי אילוּ לא סוּדרה הפּעם ועידה זוֹ כּאשר סוּדרה, בּצירוּף כּל מיני מוּזמנים וּבעלי יחס-אבוֹת, כּי אם על-ידי בּאי-כּוֹח נבחרים בּאוֹפן צוֹדק מקרב הציוֹנוּת, היתה ודאי הרכּבתה של הועידה אחרת לגמרי. האנשים הקרוֹבים לדבר מבקרים קשה את שיטת-השקלים וּמכירתם, את אָפני ה“בּחירוֹת” לועידה, וּמוֹכיחים כּי להסתדרוּיוֹת השׂמאל הגיעה גם בּועידה וגם בּועד הפוֹעל בּיאת-כּוֹח הרבּה יוֹתר גדוֹלה. אבל המַכאיב בּיוֹתר הוּא זה, שגם בּמצב הציוֹנוּת כּיוֹם והרכּבת הועידה הזאת היוּ חוּגי העוֹבדים והנִלוִים אליהם יכוֹלים להיוֹת לכוֹח, לפעוֹל הרבּה, וּלהעביר כּמה וכמה דברים ממשיים בּעניני העבוֹדה, המוֹסדוֹת הישוּביים, התקציבים, העליה, להשפּיע הרבּה יוֹתר על סידוּר הועד הפּוֹעל החדש והרכּבתוֹ ולתפּוֹס בּוֹ מקוֹם יוֹתר ניכּר. ואם לא הגענוּ לידי זה, הרי האָשָם בּנוּ.

איני מקבּל עלי למַצוֹת את עוֹמק הענין, מדוּע לא התגבּש עדיין אגף העבוֹדה בּציוֹנוּת ולא קנה לוֹ את הזכוּת ואת הכּוֹח להשפיע בּאוֹפן ניכּר וּמַמריץ על מהלך הענינים. שאלה זוֹ כּשהיא לעצמה מעוֹררת שאלוֹת חדשוֹת וּמַרחיקה להוֹביל אוֹתנוּ לחקר תוֹלדוֹתיה של התנוּעה הציוֹנית, תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים, פּגישתן ההיסטוֹרית של זוֹ וזוֹ. אבל שתי סיבּוֹת מוּחשיוֹת, אשר פּעלוּ בּועידה זוֹ וגרמוּ להמעיט את דמוּתוֹ וּלצמצם את פּעוּלתוֹ של אגף העבוֹדה, מתבּקשוֹת להירָשם. דוֹמני, שבּשתיהן מתבּלטים ליקוּיים רציניים של הציוֹנוּת הסוֹציאַלית בּמצבה כּיוֹם. הדבר הראשוֹן – מיעוּט ההתישבוּת מצד פּוֹעלי-ציוֹן. עשׂרוֹת אלפי פּוֹעלים ציוֹנים נתחנכוּ בּשנים האחרוֹנוֹת חינוּך כּזה, אשר גרם להם להתחמק וּלהשתמט אט-אט מתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית. המחלה התמידית של תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדית, קליטת מוּשׂגים והרגשוֹת מתוֹך הסביבה היהוּדית והאידיאוֹלוֹגית הכּללית וּפליטתם, מבּלי לעכּל, לתוֹך הסביבה היהוּדית – מחלה זוֹ דרכּה שהיא הוֹלכת וגוֹברת עם גיאוּת גלי החיים הכּלליים. ועכשיו, אחרי שהפּוֹעל הרוּסי מצא לנחוּץ להרוֹס את מוֹסדוֹת השלטוֹן הבּוּרגני וּלהחליפם בּמוֹסדוֹת שלטוֹן קוֹמוּניסטי, ראה לוֹ הפּוֹעל היהוּדי חוֹבה ללמוֹד גזירה שוה בּעצמוֹ וּלקיים אף הוּא מצות דיקטטוּרה. שאלה היא, כּיצד השתמשוּ ההסתדרוּיוֹת הסוֹציאַליסטיוֹת היהוּדיוֹת בּכוֹח הדיקטטוּרה הפּרוֹליטריות בּארץ המוֹעצוֹת, אם הן יצרוּ את קהילת-העוֹבדים היהוּדית, בִּמקוֹם הקהילה העתיקה, אשר “פּשטה את הרגל”. אם הן דאגוּ לברוֹא את המוֹסדוֹת אשר יפתרוּ את שאלוֹת חיי ההמוֹנים היהוּדים בּתקוּפת המַהפּכה. שאלה היא. אבל אין כּל שאלה בּדבר, כּיצד הבינוּ הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים ענין זה של דיקטטוּרה, בּמקוֹם שעדיין לא נתגשם שלטוֹן העוֹבדים בּחיים הכּלליים, בּמקוֹם שלא היה כּל מקוֹם למעשׂה של הגשמת הדיקטטוּרה. שם היה הדבר לאידיאוֹלוֹגיה, לצווּי מוּסרי. מה פּירוּשה של דיקטטוּרה זוֹ שאין עמה כּל שלטוֹן וכוֹח? פּירוּשה – בּריחה והסתלקוּת מכּל מוֹסדוֹת הקהילה והציבּוּריוּת היהוּדית, פּירוּשה – להשאיר את כּל המציאוּת היהוּדית ואת חיי ההמוֹן היהוּדי לשלטוֹן הגַבּאים וּפרנסי הקהל. וּמצוָה זוֹ של בּריחה מיהרה התנוּעה הפּוֹעל-הציוֹנית לקיים בּנוֹגע לציוֹנוּת, בּטרם ראתה לה איזוֹ אפשרוּת שהיא לאַרגן את כּוֹחוֹת העם להגשמת הציוֹנוּת בּתנוּעה אחרת, אשר הפּוֹעל ילך בּראשה. אין כּאן המקוֹם לטפּל בּעצם שאלה זוֹ, לברר את האסוֹן הצפוּי בּבריחה זאת גם לציוֹנוּת וגם לתנוּעה הפּוֹעל-ציוֹנית. אבל יֵאמר הדבר, כּי לנוּ, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל, העוֹמדים בּקשרי מלחמה ריאַלית (ולא תיאוֹרֶטית) על עניני העבוֹדה בּארץ, על יצירת אפשרוּת של כּניסת עוֹבדים, על הכשרת התנאים ויצירת הכּוֹחוֹת לחברת-עבוֹדה סוֹציאַליסטית בּארץ-ישׂראל, לנוּ היתה התנהגוּת זוֹ של “פּוֹעלי-ציוֹן” – מעשׂה “פַראר” ⁸, בּריחה מהמערכה, סכֻּין בּעוֹרף.

וּמשׂרד הבּרית, אשר כּלל חבריו הנם קוֹנגרֶסיסטים, כּלוֹמר מחַייבים את ההשתתפוּת האַקטיבית של מעמד העוֹבדים בּתנוּעה הציוֹנית, משׂרד הבּרית החייב לפי תקנוֹתיו וּמָסָרתוֹ להשתתף – נהג הפעם לִפְנִים משוּרת הדין, והחליט על סמך מצב-הרוּח של הרוֹב להיוֹת נייטרלי, להימָנע מלהשתתף בּתוֹר בּרית עוֹלמית וּלהשאיר לכל ארץ וארץ שתעשׂה בּדבר כּרצוֹנה. וכך בּא הדבר, כּי בּשנת תר"פ, בּראשית פּתיחת השערים והתחלת העבוֹדה הישוּבית המחוּדשת, בּשעה שההשתתפוּת בּהסתדרוּת הציוֹנית נעשׂתה לדבר-מה ממשי, העלוּל להשפּיע למעשׂה על מצב הכּניסה והעבוֹדה בּארץ, בּשעה שלפני תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית יש על מה להגן וּבעד מה להילָחם בּציוֹנוּת – נפקד מקוֹמם של רוֹב פּוֹעלי-ציוֹן. תחת לברר לפני כּל ההסתדרוּיוֹת והחברים את ענין ההשתתפוּת, את הצוֹרך החיוּני בּהשתתפוּת זוֹ בּשביל כּל אלה אשר בּנין חברת עבוֹדה בּארץ אינוֹ בּשבילם דבר מן השׂפה ולחוּץ או הֲלָכָה לימי המשיח, תחת להרים תנוּעה גדוֹלה של תעמוּלה ציוֹנית-סוֹציאלית, של הפצת שקל סוֹציאַליסטי, וּלהשתמש בּבּחירוֹת בּשביל הצגת עניני הציוֹנוּת העוֹבדת על סדר היוֹם של הפּוֹעלים היהוּדים ואנשי-ההמוֹן – בּאה העמידה מן הצד. וּבמקוֹם עשׂרוֹת צירי הפּוֹעלים, אשר היוּ צריכים לנהוֹר מכּל הפּינוֹת אשר שם חי ועוֹבד והוֹגה הפּוֹעל היהוּדי, נשאר חלל ריק, אשר הוֹעיל רק להכבּיד על מצב-רוּחה של הקבוּצה הקטנה (צירי ארץ-ישׂראל, אמריקה, אנגליה ואלכּסנדריה של מצרים), זוֹ שנתלקטה הוֹדוֹת לעבוֹדתה של “אחדוּת-העבוֹדה” בּימים האחרוֹנים, שלפני הועידה. גם לקבוּצה זוֹ, מתוֹך חוֹסר סידוּר בּזמנוֹ, חסרוּ הכּוֹחוֹת האישיים, מהכי-חשוּבים שישנם לה, ואשר לא יכלוּ אוֹ לא הספּיקוּ לבוֹא לועידה, וחוֹסר זה בּועידה זוֹ וּבמיעוּט הכּוֹחוֹת של אגף-העבוֹדה היה מוּרגש למדי.

זוֹהי הסיבּה האחת: “חָסֵר” העדר רוֹב מנינה של תנוּעת הפּוֹעלים שבּציוֹנוּת. הסיבּה השניה: "יָתֵר, שפע המפלגוֹת וההסתדרוּיוֹת שבּתוֹך גוּף זה הנקרא “שׂמאל”.

גם בּמצב הנוֹכחי של הועידה היתה קבוּצת-צירים, אשר מספּרה מגיע לשלוֹשים ואוּלי יוֹתר, יכוֹלה למלא תפקיד אחר, לכבּוֹש לה עמדה אחרת, לנחוֹל נצחוֹנוֹת אחרים, אילוּ היתה קבוּצה זוֹ גוּף שלם, היוֹדע את אשר הוּא רוֹצה, מאוּחד בּתכנית-פּעוּלה וּבשיטה טכסיסית, מסַדר וּמחלק בּקרבּוֹ את חלקי העבוֹדה, וקוֹלע למטרה. אבל ה“שׂמאל” שבּועידה זוֹ לא היה גוּף כּזה. הוּא הוּרכּב מכּמה וכמה גוּפים: “פוֹעלי-ציוֹן” – “אחדוּת-העבוֹדה”, “הפּוֹעל-הצעיר” וּ“צעירי-ציוֹן”, שנשארוּ בּהתאַחדוּת הפּרַגָאית, “צעירי-ציוֹן הסוֹציאַליסטים” (“הבּרית המזרחית”), “הפּוֹעל הצעיר” הפּוֹלָני, היה גם מי שהוא מ“החלוּץ”, וגם בּלתי-מפלגתיים לא חסרוּ. כּל אלה – חוּגים חוּגים, עם חינוּך ציבּוּרי שוֹנה, הֶרגלים, מנהגים ויחסי-חברה שוֹנים. וכל חוּג יש לוֹ מלבד המטרוֹת הכּלליוֹת גם מטרוֹתיו, חשבּוֹנוֹתיו וחששוֹתיו. כּכה היתה האוֹפּוֹזיציה. מפוּצצה וּמפוּררה לכמה שברירים, שגם בּקרבּם, מסוּפּקני, אם שׂררה ההַרמוֹניה הגמוּרה. לא חסרוּ, כּמוּבן, כּל הימים נסיוֹנוֹת והתאַמצוּיוֹת לאיחוּד, להתאָמה, לסידוֹר קוֹאוֹרדינַציה, לשיתוּף פּעוּלה וכל הדברים הידוּעים. אבל עצם הצוֹרך לדאוֹג וּלטפּל תדיר בּהתאָמה וּבשיתוּף פּעוּלה, לא הגבּיר ולא העשיר את כּוֹחוֹת האוֹפּוֹזיציה. אדרבּא, המשׂא-וּמתן הזה והישיבוֹת המשוּתפוֹת בּציבּוּרים קטנים אוֹ גדוֹלים וּבירוּר הנוּסחאוֹת המשוּתפוֹת והבּלתי-משוּתפוֹת – גזלוּ זמן כּל-כּך מרוּבּה. וּבשעה שכּל רגע יקר, שהכּל צריך להיוֹת מוּפנה לפעוּלה נמרצה, למעשׂים, להחלטוֹת מהירוֹת, לפקוּדוֹת, ליציאוֹת פּוּמבּיוֹת, לכיווּן השעה, היינוּ מוּכרחים להתעסק בּדקדוּקים, בּבירוּרים פּנימיים וּבויכּוּחים. וסוֹף-סוֹף לא הביאוּ התאַמצוּיוֹת אֵלוּ לידי תוֹצאוֹת של ממש. כּל חוּג וחוּג נשאר קיים בּפני עצמוֹ, חי את חייו, יוֹשב בּישיבוֹתיו, מנהל את ויכּוּחיו בּפנים ודוֹאג לסידוּר עניניו. כּל חוּג היה חייב לשלוֹח לכל ועדה אנשים מִשֶלוֹ, כּי לא היה יכוֹל לצאת ידי חוֹבתוֹ בּאנשי החוּג האחר, וּבחוֹסר אנשים מַתאימים היוּ נמצאים אוֹתם חברי הסיעוֹת בּועדוֹת שוֹנוֹת, מה שהכבּיד על פעוּלתם, וגרם להם להזניח כּמה ענינים נחוּצים. בּעצם המשׂא-והמתן לא חסרוּ גם חיכּוּכים (בּין פּרַג ובין “צעירי ציוֹן המזרחיים” בּשאלת המַנדטים לועד הפּוֹעל הציוֹני), נתגלוּ גם בּכמה שאלוֹת ניגוּדים רציניים: בּשאלת הגדוּד (עירער “הפּוֹעל הצעיר” מאירוֹפּה), בּשאלת הקוֹנגרס היהוּדי הכּללי (עירער “הפּוֹעל הצעיר” מארץ-ישׂראל), בּשאלת שלילת הקרדיט למשק הפּרטי בּתעשׂיה (כּנ"ל), בּשאלת העברת מרכּז ההנהגה הציוֹנית לארץ-ישׂראל (עירערוּ אנשי פּרג מחוּץ-לארץ). בּקיצוּר – לא עלה הדבר להביא את קבוּצוֹת צירי האוֹפּוֹזיציה להיוֹת ציבּוּר אחד, לקיר מוּצק. וזה שלל מהם את התוֹקף, את כּוֹח הטכסיס, את אפשרוּת הפעוּלה הרחבה. אם בּמקרים ידוּעים בּאה פּעוּלה משוּתפת אוֹ התנהגוּת שוָה, היה זה בּא מאליו, הוֹדוֹת לעצם המצב, לצרה המשוּתפת, לרגע הבּא וּמחַייב ממילא לצעדים שוים.

כּכה נפגשוּ בּלוֹנדוֹן, בּשעה שעמדוּ פּנים-אל-פּנים מוּל השאלוֹת הכי-חמוּרוֹת והמצבים הכי-מסוּכּנים שבּציוֹנוּת, חוּגי העוֹבדים והנִלְוִים אליהם. האנשים נשארוּ מה שהיוּ וּמה שהנם. לא שכחוּ את חשבּוֹנוֹתיהם, את שִלטיהם ואת כּבליהם. לא נמצא להם האוֹמץ, החירוּת הפּנימית, תפיסת-הענין המַקיפה והמשחררת, הציווּי המוּסרי המחַייב. בּאויר ריחף איזה קוֹל, הקוֹרא להבנה אחרת, ליחס חברים אחר, להערכה הדדית אחרת, לריכּוּז וּלזיקוּק. אבל הקוֹל לא נשמע, לא נתפּס. הרוּח אשר תאחז את האנשים בּציצית ראשם, תוֹציא אוֹתם מיוֵן-הקַטנוּת וההֶרגלים, ותציגם פּנים-אל-פּנים מוּל האַחריוּת הגדוֹלה של בּוֹני בּנין עדי-עד, תברר וּתלָבּן בּסערה, ותהפוֹך לאנשים אלה (הרוֹצים בּאמת בּאחת וּמַקדישים את חייהם לאחת) לב אחד להבין ולעבוֹד, לאהוֹב וּלקנא כּאחד – לא בּאה. הכּל נשאר מפוֹרד, דל, רפוּי, נלעג, עלוב ומכלים. בּוֹסר.

---

סיפּרתי כּאשר יכוֹלתי. איני מַסיק מַסקנוֹת והייתי רוֹצה להזהיר גם את חברי מלחשוֹב את הועידה כּחוֹתכת את גזר-הדין של התנוּעה הציוֹנית. הועידה הראתה בּעליל, בּהבלטה הכי-רבּה, את כּל ליקוּייה של התנוּעה. וּמה איוֹם וּמחריד צריך להיוֹת גזר-הדין אם גוֹרל העם צפוּן בּאמת בּמענה וּבצירוּף הכּוֹחוֹת אשר נתגלה בּועידה. אוּלם הועידה לא דָלתה את הכּוֹחוֹת העמוּקים הצפוּנים בּתוֹך העם ואפילוּ בּתוֹך הציוֹנוּת. רק מקצת מן המקצת וּבצוּרה רפוּיה נתבּטא מזה בּועידה. ונחָמתנוּ בּעָניֵנוּ, כּי לא בּתוֹך ועידוֹת – ציוֹניוֹת או לא-ציוֹניוֹת – יוּטל גוֹרל עם, כּי עוּבּרי העתיד אינם בּוֹחרים להם מקוֹם-צמיחה בּדרך-המלך, וכי לשׂר-האוּמה עוֹד נצפּנוּ שבילים אחרים, דרך שׂדוֹת והרים.

כּפר ציילרן, אלוּל תר"פ.

---

---

---

---

בראשית ההסתדרות

מאת

ברל כצנלסון

---

בועידת יסוד ההסתדרות

מאת

ברל כצנלסון

בועידת יסוד ההסתדרות / ברל כצנלסון

(חיפה, כ“ד בּכסלו תרפ”א)

דברי פּתיחה¹

זוֹ הועידה הראשוֹנה המוֹנה מספּר צירים כּל כּך רב. לא רחוֹקים מאִתנוּ הימים שהיחידה הבּוֹחרת לועידתנוּ היתה שמוֹנה אנשים, ואף אז לא היה מספּר הצירים מגיע למספּר צירינוּ כּיוֹם. החברים הותיקים שנשׂאוּ בּסבל החיים האישיים והציבּוּריים מקדמים בּברכה את חברינוּ העוֹלים וּמצטרפים אלינוּ. ועידתנוּ זוֹ שוֹנה מן הקוֹדמוֹת לה לא רק בּכמוּתה כּי אם גם בּתכנה, בּאֵיכוּתה. ישנה הרגשה כּי בּחיי הפּוֹעל צריך להתגשם דבר-מה, והדבר הזה מחייב את הועידה להתרוֹמם. לא בּלב קל התאַספנוּ הנה. חיכּינוּ לשנים טוֹבוֹת, להתגשמוּת התקווֹת, והנה בּאה המציאוּת והכזיבה את תקווֹתינוּ. יש די כּוֹחוֹת בּעם העברי, אבל הם אינם מצטרפים יחד. על ציבּוּר הפּוֹעלים רובץ קשי העבוֹדה מצד עצמה וּקשי ההרס החמרי והרוּחני של היהדוּת כּוּלה. ציבּוּר הפּוֹעלים אמנם אינוֹ מאוּחד איחוּד הסתדרוּתי, אך הוּא מאוּחד בּמעשׂיו, בּחייו, בּתקווֹתיו, איחוּד חיוּני. הציבּוּר הזה הנהוּ חטיבה אחת בּתוֹך היהדוּת, והוּא ניתן למשיסה ולקטטוֹת פּנימיוֹת הקוֹרעוֹת אוֹתוֹ לגזרים. הציבּוּר כּוּלוֹ שוֹאף להיחָלץ מן המצב הזה, ולא עלה הדבר בּידוֹ עד היוֹם. ספק אם גם ועידה זוֹ תתן את הפּתרוֹן הגמוּר, אבל ועידה זוֹ נקראה בּכדי להתגבּר על הקוֹשי, שיש בּידינוּ לסלקוֹ. החבר בַּרַץ בּדבריו הבּיע את מגמת כּוּלנוּ: לא נצא מפּה בּלתי אם מאוּחדים. כּמוֹ כן נכוֹנה ההשןָאה בּין ועידתנוּ ואסיפת הנבחרים. ועידתנוּ היא היא אסיפת הנבחרים שלנוּ. וּכמוֹ שם כּן גם פּה, מתוֹך התאמצוּת נַגשים את רצוֹננוּ. אך יתר-כּוֹח לנוּ על אסיפת הנבחרים, בּאשר אסיפת הנבחרים היא בּיאת-כּוֹח של ציבּוּר מפוּזר וּמחוּלק בּמשלח-ידוֹ, בּחייו וּבעניניו יוֹם יוֹם. לא כן אנחנוֹּ. אם נצליח להניח פּה יסוֹד לקהילת העוֹבדים בּארץ, נעשׂה דבר גדוֹל. עיני ארבּעת אלפים עוֹבדים נשׂוּאוֹת אלינוּ וּמצַווֹת עלינוּ: התגבּרוּ! וּפקוּדה זוֹ אנוּ חשים כּוּלנוּ, ולה נישָמע.

חוֹבתי-חוֹבתנוּ להזכּיר בּשעת הפּתיחה את חברינוּ אשר נעדרוּ מקרבּנוּ בּמשך התקוּפה הקצרה, מתחילת העליה החדשה. לא בּדרך כּל הארץ ולא בּעִתם מתים חברינוּ. כּל קבר חדש הוּא פּרי מקרים מיוּחדים וּתנאי חיינוּ. כּשהיינוּ מעטים הכּרנוּ זה את זה כּוּלנוּ, ועתה על חברינוּ החדשים הנעדרים אין גם מי שיוֹדע לספּר לנוּ. אין אנוּ יוֹדעים להקים מצבוֹת-זכּרוֹן לפּרט הנוֹפל. גדלנוּ על מוּשׂג הגבוּרה האנוֹנימית. אבל כּל ההוֹלך מאִתנוּ הן עוֹלם מלא אבד עמוֹ. רציתי לפּחוֹת להזכּיר בּשם את חברנוּ משה פּרוּז’ינין, הגבּוֹר והישר, המסוּר והאַמיץ, אשר נרצח אך זה לפני ימים אחדים בּשׂדוֹת כַּרכּוּר על משמרוֹ. תהי רוּח חברינוּ אשר ציווּ לנוּ את החיים, את מסירוּת הנפש והעבוֹדה – שוֹ­רה בּקרב אסיפתנוּ.

על מהוּת ההסתדרוּת²

עד כאן דיברו על הקלקלה של הפּירוּד. החבר אֶלקינד נתן תמוּנה שלמה ונאמנה למצב הזה, אך לא דוּבּר עוֹד על עצם האיחוּד.

מַהוּת האיחוּד תלוּיה בּמַהוּת הפּוֹעל. וּבענין זה עלינוּ לבוֹא לידי הבנה הדדית. יֶשנה השקפה בּקרבּנוּ על דבר איחוּד מעשי, אוּלם הלא כּוּלנוּ בּארץ-ישׂראל מעשׂיים ואין איחוּד לא מעשׂי. מדבּרים נגדנוּ בּשם הבדל השקפות-עוֹלם, כּאילוּ אנשים מתאַחדים על יסוֹדוֹת השקפוֹת-עוֹלם: חַמריוּת, דתיוּת וכוּ'. כּשאני לעצמי איני יוֹדע מה זאת השקפת-עוֹלם. המוּשׂגים, שבּשמם אוֹמרים לחַלק את עניני הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל לענינים מעשׂיים, מעשׂי יוֹם יוֹם, חוּלין, וּלענינים עילָאיים, קוֹדש – אינם נוֹבעים מתוֹך צרכי הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל וּמתוֹך חייו, ואף לא מחיי הפּוֹעלים בּכלל בּכל מקוֹם שהוּא. תנוּעת הפּוֹעלים בּראשיתה הכילה בּקרבּה יסוֹדוֹת אנוֹשיים נעלים ונשׂגבים, ורק לאחר המַשבּר בּתנוּעה זוֹ עמדה על הפּרוֹפֶסיוֹנַליוּת הדלה והיבשה.

פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לכל גוֹניהם המרוּבּים אין בּיניהם הבדלי-מקצוֹע – בּין אלה שכּבר התישבוּ על הקרקע וּבין אלה שתמוֹל בּאוּ. ואם אתם בּאים ורוֹצים לחלק אוֹתנוּ לפשוּטים-חָמריים וּלרוּחניים-נאצלים, – בּראשוֹן, בּחוֹמר, אנוּ מאוּחדים וּבשני, בּרוּח, נפרדים – מי פּוֹעל בּארץ-ישׂראל יסכּים לחלוּקה כּזוֹ? אם תוֹציאוּ מהאיחוּד את זח הנוֹתן תוֹכן לחיי הפּוֹעל בארץ – מה איחַדתם? אין טעם לחיינוּ פּה מבּלעדי הרעיוֹן – האחד לכוּלנוּ. אם תוֹציאוּ, למשל, מתוֹך האגוּדה הפּרוֹפֶסיוֹנַלית את הלשוֹן העברית – כּי מה ענין אגוּדה מקצוֹעית אצל השׂפה – מה תהא לנוּ האגוּדה הזאת? אגוּדה מקצוֹעית שאין עמה ציוֹנוּת ואחריוּת בּפני בּנין הארץ, שאין עמה סוֹציאַליוּת (לא השם דוקא!), – זוֹ אינה יכוֹלה להיוֹת בּארץ-ישׂראל. היא תתפּוֹרר מאליה. זכרוּ את האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת ה“טהוֹרוֹת” שלנוּ, את פּוֹעלי הרכּבת, פּוֹעלי החוֹלוֹת.

בּעוֹלם בּכלל אין פּרוֹפֶסיוֹנַליוּת בּלי פֶּרספֶּקטיבה אנוֹשית. האם התנוּעה הסינדיקַליסטית של צרפת אינה מדינית? גם בּאמריקה התנוּעה הפּרוֹפֶסיוֹנַלית או שהיא נכנעת לרכוּש אוֹ שהיא כּנגד; איננה סתם פּרוֹפֶסיוֹנַלית. לא ניתַן לבנוֹת את ארץ-ישׂראל על ידי אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת – הן תהיינה מאליהן לנוֹשׂאוֹת רעיוֹן אנוֹשי; והאוֹמר לבנוֹתן על יסוֹד פּרוֹפֶסיוֹנַלי – אינוֹ מכּיר את הפּוֹעל העברי ואת רוּחוֹ. הפּרוֹפֶסיוֹנַליוּת חשוּבה לוֹ רק בּאוֹתה מידה שהיא קשוּרה בּרעיוֹנוֹ. רק אגוּדה מקצוֹעית אחת היתה חשוּבה לנוּ – זוֹ ההסתדרוּת החקלאית – אוּלם אוֹתה הלא ידעתם, כּמה מן הפּרוֹפֶסיוֹנַליוּת הטהוֹרה היה בּה. אם נבוֹא היוֹם ולא ניצור את הצוּרה השלמה, האחת, של האיחוּד הגמוּר, ניחָלק בּהכרח לשתים: המפלגה תמשוֹך אליה.

אוֹדה, אנוּ בּאים אליכם בּהכנעה. “אחדוּת-העבוֹדה” נכנעת. לא על דעוֹתינוּ התחרטנוּ. אנוּ מכּירים היוֹם כּאשר הכּרנוּ אתמוּל שאין מקוֹם למפלגוֹת בּארץ. בּוֹאוּ וּראוּ. דוקא בּינינוּ היה הריב כּל כּך מכוֹער, כּל כּך אישי – פּשוּט: מפּני שלא היה לנוּ על מה לריב. הריב עבר על אישים, על חיפּוּשׂי-הבדלי-מפלגח, על חיטוּט וכוּ'. כּשעמדנוּ לפני השאלה, אם לעמוֹד על המַכּסימוּם של דרישוֹתינוּ, וּבשביל זה לא לעשׂוֹת את האפשר לעשׂוֹת היוֹם – החלטנוּ להיכּנע בּפני הרוֹב.

ועלינוּ להוֹדוֹת, לא קל לנוּ הדבר הזה. טוֹב היה לנוּ בּ“אחדוּת-העבוֹדה”, הכּוֹללת את כּל צרכינוּ, וטוֹב היה לחברי “הפּוֹעל הצעיר”, אשר נתנוּ כּל אשר היה בּידם לרשוּת אחת, ואין אנוּ מאַשרים בּזה את זכוּת קיוֹם הכּנוּפיוֹת, כּי אם, אַדרבּא, אנוּ מוֹצאים כּי יכוֹל היה הטוֹב הזה להיוֹת מרוּכּז כּוּלוֹ בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּחד.

יקפּחוּ אוֹתנוּ בּעוּבדה של מציאוּת מ. פּ. ס. ע. – לפני חמש-עשׂרה שנה שמענוּ את הפּזמוֹן הזה מפּי אלה שנעשׂוּ חברים טוֹבים בּעבוֹדה. הצוֹרך בּאיחוּד הוּא הכי-עמוֹק. והרי על אוֹתם הדברים, היכוֹלים להפריד בּינינוּ בּאמת, כּמוֹ התכּחשוּת לשׂפה אוֹ ללאוֹם – לא יוֹתר אף הלק מההסתדרוּת של כל פועלי ארץ-ישׂראל. אנחנוּ לא נוּכל לבנוֹת את ההסתדרוּת על שוּתפוּת של שתי שׂפוֹת ולא נכלוֹל בּקרבּנוּ מנצלים ולא את אלה המתנגדים לארץ-ישׂראל עוֹבדת.

החלוּצים בּאוּ וּמצאוּ שתי לשכוֹת-עבוֹדה ונוֹכחוּ כּי רע הדבר. אוּלם אי אפשר לסדר לשכּת עבוֹדה אחת וּבה בּשעה להשאיר שלוֹש לשכוֹת- עליה. וכך גם הכשרת העליה והקשר עם החלוּצים. שתי משלחוֹת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לחוּץ-לארץ הן מַזיקוֹת לענינינוּ לא פּחוֹת מאשר שלוֹש לשכוֹת-עליה וּשתי קוּפּוֹת-חוֹלים.

ההסתדרוּת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל צריכה להיוֹת גם נוֹשׂאת הקשרים של תנוּעת העבוֹדה בּארץ עם החוּץ.

זוֹהי תכנית האיחוּד.

טבת תרפ"א.

---

בועד הלאומי

מאת

ברל כצנלסון

¹

לזכוּתוֹ של “המוֹשב השלישי של הוַעד הלאוּמי” ² יש לציין, כּי הוּא לא הרדים, לא השקיט, לא השלים עם רפיוֹנוֹ, עם רפיוֹן הישוּב. אַדרבּא, הוּא ניסה לעמוֹד על מצב הדברים לאמיתוֹ והתאַמץ להצעיד אוֹתנוּ צעד כּל-שהוּא קדימה. הוּא תבע את זכוּתוֹ, הוּא תבע את זכוּתנוּ.

חשיבוּתוֹ של המוֹשב השלישי אינה בּזה שהוּא זכה לשַמש דֶקוֹרַציה לאוֹרחים חשוּבים, ששמע אוֹ השמיע נאוּמים יפים. ערכּוֹ – בּהחלטוֹת המעשׂיוֹת המעטוֹת שהוּא קיבּל (ודוקא על דעת עצמוֹ, מבּלי לשאוֹל אם זה יהיה לרצוֹן לאחרים אוֹ לא), בּרצוֹן הבּרוּר אשר היה חדוּר: להגבּיר את כּוֹח האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית בּארץ-ישׂראל.

בּחוּץ-לארץ רוֹאים את הועד הלאוּמי כּמוֹסד העליוֹן של היהדוּת הארץ-ישׂראלית, כּעין סַנהדרין, כּביטוּי השלטוֹן היהוּדי. רוֹאים בּוֹ מהרהוּרי הלב, המבקש תנחוּמים וּמפלל לגאוּלה. מתארים אוֹתוֹ בּשלל-צבעים. ההנהגה הציוֹנית רוֹאה בּוֹ עד היוֹם כּלי-תשמיש דֶקוֹרַטיבי אשר אין לוֹ כּל זכוּיוֹת, ואשר בּיחס אליו אין כּל התחייבוּיוֹת, מוֹסד לקבּלת פּני אוֹרחים, פוֹרוּם “לדבּר על לב ירוּשלים”. לגבּי הקהל הרחב בּארץ, המתעוֹרר רק לתרוּעת שוֹפרוֹת, למַנגינת תהלוּכוֹת בּסך אוֹ לנפֶץ נפילת חוֹמוֹת, כּבר נגמרה המלחמה בּעד אִרגוּן הישוּב. נגמרה בּהצלחה. נקראה אסיפת-הנבחרים, נוֹסד הועד הלאוּמי. יש בּוֹ כּבר כּדי אחיזה, תביעוֹת, בּיקוֹרת, יחס-בּיטוּל ותקווֹת-אַכזב. אוּלם בּשביל הועד הלאוּמי, בּשביל אוֹתם הכּוֹחוֹת אשר הוֹדוֹת לעמלם וּלמַאמַציהם הגענוּ עד הלוֹם – מלחמה זוֹ בּעד הגשמת השלטוֹן העצמי של כּנסת ישׂראל בּארץ אך הֵחֵלָה.

גדוֹלוֹת לא נדרוֹש כּיוֹם מאת הועד הלאוּמי. את שאלוֹת חיינוּ הכי-חמוּרוֹת לא בּידיו לפתוֹר. לא בּידיו כּיוֹם להעלוֹת ארוּכה למַדְוֵינוּ בּארץ, לעמדתנוּ הנִקלָה והרפוּיה בּממשלת הארץ, לחקלָאוּתנוּ המפרפּרת בּחוֹסר כּל הֵרחבה, בּאין תקוה לימים יוֹתר טוֹבים, לעליה הנעכּבת ונעצרת, לחוֹסר העבוֹדה המַחפּיר, השוֹלט בּערינוּ וּבמוֹשבוֹתינוּ. לא נטיל על שכמוֹ כּיוֹם את כּל אלה. למען הילָחם בּכל זה נחוּץ כּוּח. והכּוֹח הזה, העוֹשׂה וּמצַוה בִּפְנים, המַשפּיע כּלפּי חוּץ, אין לוֹ. הכּוֹח הזה צריך להיוָצר. וּזכוּת קיוּמוֹ של הועד הלאוּמי כּיוֹם היא בּמידה שהוּא נלחם על הכּוֹח הזה, בּמידה ש הוּא יוֹצר אוֹתוֹ לעצמוֹ.

וּבמוּבן זה יש לציין לטוֹבה את המוֹשב האחרוֹן.

הועד הלאוּמי לא הסתפּק הפּעם בּכיבּוּדים וּמַחמאוֹת, בּנאוּמי נשׂיאוּת ארוּכּים (אלה לא חָסרוּ, כּמוּבן) וּבהרצאוֹת סתם על עליה וכלכּלה, שאינן גוֹררוֹת אחריהן מעשׂים. הוּא דרש לוֹ את כּוֹחוֹ, את הכּוֹח המגיע לוֹ: הוּא דרש מאת ההנהגה הציוֹנית שתתמוֹך בּוֹ בּתביעת-זכוּיוֹתיו. הוּא קיבּל החלטה לדרוֹש מאת הממשלה – בּשליחת מַלאָכוּת מוּרכּבת מאת הועד הלאוּמי וּוַעדי הקהילוֹת – את הזכוּת של קביעת חוּקת הקהילוֹת, של הטלת מסים לקהילוֹת ולוַעד הלאוּמי (הצעת א. בּלוּמנפלד). הוּא קיבּל החלטה כּי כּל עניני הקרקעוֹת של יהוּדים והעברתם נַעשׂים רק על ידי הוַעד הלאוּמי. הוּא קיבּל את ההחלטה, כּי כּל הכּספים הנמצאים בּעין בּקוּפּת “קרן הגאוּלה” ³ ואשר יִגָבוּ – יוּקדשוּ כּוּלם לגאוּלת הקרקע בּתוֹר רכוּש לאוּמי (הצעת בּ. כּצנלסוֹן).

להחלטוֹת אֵלוּ יש חשיבוּת רבּה: מלחמה זוֹ בּעד אישוּר משפּטי של הוַעד הלאוּמי, של זכוּתוֹ להטיל מסים, לקבּוֹע את חוּקת הקהילוֹת – זוֹהי מלחמתנוּ בּעד חיים מדיניים בּארץ. זהוּ הדבר אשר יעשׂה את בּיאת-הכּוֹח של הישוב בּארץ-ישׂראל לכוֹח פּוֹעל וּמַשפּיע על חיי הישוּב.

ההחלטה בּענין הקרקעוֹת, אשר נתמכה בּרצוֹן טוֹב מצד אכּרי המוֹשבוֹת, מכוּונת להשליט את הוַעד הלאוּמי על הענינים הקרקעיים המשפּטיים, מַגבּירה את כּוֹחוֹ הכּספּי, מציגה בּרשוּת החלטתוֹ את ענין הקרקעוֹת המסוּפּקים, אשר היוּ עד הנה הפקר לכל אַלים, לכל מַסיג גבוּל וּלכל מרַדף-אבַנטוּרה. בּהחלטה על דבר כּספּי קרן-הגאוּלה הבּיע הועד הלאוּמי גלוּי וברוּר, לשם מה התנדב הישוּב העברי בּארץ בּימים היפים ההם. עוֹד אז דרשנוּ אנחנוּ, חברי “אחדוּת-העבוֹדה” שבּוַעד הזמני, כּי הכּספים יוּקדשוּ למַפרע לקרן הקימת לגאוּלת הארץ. והצעה זוֹ לא נתקבּלה, אם כּי הוּבע הרצוֹן הכּללי כּי הכּספים יוּקדשוּ לשם זה, בּאשר ראוּ בּה פּגיעה בּ“משמעת”.

עכשיו נתעוֹררה השאלה מחָדש. גם כּאן היוּ נסיוֹנוֹת מצד חסידי-המשמעת להטיל ספק בּזכוּתוֹ של הועד הלאוּמי, היה גם נסיוֹן מצד הגזבּר של ועד-הצירים לאַיים, כּי החלטה שכּזאת תעמיד חס ושלוֹם בּסכּנה את קיוֹם המוֹרים, הפּקידים והקבוּצוֹת. אבל ההגָנה על זכוּת הועד הלאוּמי ועל הַקדָשת הכּספים לשם המטרה העיקרית של ההתנדבוּת – גאוּלת הקרקע – נתמכה הפּעם גם מפּי אִכּרים וחרדים (גיסין, הרב ציטרוֹן), וההחלטה נתקבּלה.

לקבּלת ההחלטוֹת האמוּרוֹת, וּלמהלך הישיבוֹת בּדרך כּלל, גרמה בּמידה מרוּבּה השתתפוּתם של שליחי הפּוֹעלים. ציבּוּר הפּוֹעלים, המרַכּז את כל מַעיָניו בּמלחמה בּעד כּיבּוּש עֶמדה בּעבוֹדה, בּעד יצירת מקוֹם לחיים אנוֹשיים פּוֹריים לעוֹבדים ולבּאים, אינוֹ יכוֹל להזניח גם את המלחמה בּעד הזכוּיוֹת הלאוּמיוֹת של הישוּב. החלטת ההסתדרוּת הכּללית של העוֹבדים העברים בּארץ-ישׂראל בּדבר הפצת סלע הישוּב ⁴, מבּיעה את ההכּרה הזאת של ציבּוּר הפּוֹעלים, את נכוֹנוּתוֹ ואת עֵרוּתוֹ להגן על האַתחַלתא של חיים אוֹטוֹנוֹמיים, אשר נוֹצרה לרגל התאַמצוּתוֹ וּפעוּלתוֹ.

שבט תרפ"א.

---

לאחד במאי

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּעצם חבלי המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה, בּעצם ההיאָבקוּת לחיים ולמות של עוֹלם הוֹלך ועוֹלם בּא, בּעצם המצוּקוֹת והעינוּיים, הירידוֹת והעליוֹת, הנצחוֹנוֹת והכּשלוֹנוֹת, חוֹגג האדם העוֹבד את חגוֹ, החג הצעיר בּמוֹעדי-האדם. טרם הגיעה שעתוֹ של העוֹבד לחוֹג את חג עבָרוֹ, חג הנצחוֹן והגאוּלה. ויוֹם זה, הצוֹפה פּני העתיד, המקוּדש מראשית בּוֹאוֹ בּהוֹד-גבוּרה, תוֹם אמוּנה וּבזוֹהר של מסירת-נפש, יוֹם זה האחד והמיוּחד לכל עמי העוֹלם, יוֹתר מאשר הוּא חג הנהוּ יוֹם בּשׂוֹרה וּקריאה, יוֹם מִפקד הכּוֹחות, יוֹם הדין וחשבּוֹן הנפש.

לא קל הוּא חשבּוֹן-הנפש של תנוּעת הפּוֹעלים בּשנים אלה, שנוֹת החוּרבּן האנוֹשי הגדוֹל. החוֹזים הגדוֹלים אשר קמוּ לתנוּעת הפּוֹעלים צפוּ מראש את ההרס והאבדוֹן אשר שלטוֹן הבּצע והניצוּל נוֹשׂא בּקרבּוֹ לכל האדם. אוּלם כּל תיאוּרי הדמיוֹן והמדע הרבוֹלוּציוֹני חָורוּ לעוּמת המציאוּת של המלחמה העוֹלמית אשר החברה הבּנוּיה על שלטוֹן מַעמדוֹת, ניצוּל לאוּמים וקיפּוּח חיי אדם הֵמיטה על העוֹלם. וּתנוּעת הפּוֹעלים, אשר לא קמה בּה הרוּח להיוֹת נאמנה עם עצמה, לְהָפֵר בּיד אמיצה את מזימת התוֹפת של זדוֹן-עריצים, המכינים מַטבּח לעוֹלם, נוֹשׂאת את ענשה עד היוֹם והִנָהּ מתבּוֹססת בּדמיה, בּמַכאוֹביה, בּסנורים, בּהתפּוֹררוּת, בּמַשׂטמַת-אחים. בּעצם המלחמה בּעד העוֹלם החדש, בּעד חברה אַל-מַעמדית, בּעד גאוּלת האדם מעוֹל הבּצע והעוֹשק, בּעד גאוּלת העמים משעבּוּדם, אוֹרב לפּוֹעל רעלוֹ של העוֹלם הישן, שעבּוּדוֹ, רקבוֹנוֹ, עריצוּתוֹ וּנכליו. וּמלחמה כּבדה לפּוֹעל בּעצמוֹ, בעוֹלם הישן אשר הוּא נוֹשׂא בּקרבּוֹ.

אַל תִרפֶּינה הידים.

והפּוֹעל העברי שבּארץ, אשר מצא בּקרבּוֹ את האוֹמץ, את כּליוֹן-הנפש ואת הרצוֹן להיוֹת את אשר הוּא, אשר קם ועלה מתוֹך החוּרבּן, מתוֹך מַעמקי שממת-העם, מתוֹך הכּלָיה, ההרס והשמד, לפַלס דרך חיים לאֶחָיו, הפּוֹעל העברי המַרגיש את עצמוֹ אחד העוֹבדים והלוֹחמים בּעד עוֹלם אנוֹשי חדש, בּעד תרבּוּת-אנשים חדשה, בּעד יחסים אחרים בּין אדם לאדם וּבין עם לעם, בּעד חיים חדשים של האדם בּעבוֹדה – חוֹגג אף הוּא היוֹם את חג העוֹבדים בּעוֹלם.

אף פּניו מוּעדים אל העתיד. הוּא חי את שבר-עמוֹ, את כּלימת- שעבּוּדוֹ, את כּאב-עלבּוֹנוֹ ויוֹדע הוּא את הבּדידוּת הגדוֹלה והקשה, את בּדידוּתוֹ בּתוֹך עמוֹ, את בּדידוּתוֹ בּין אֶחיו העוֹבדים בּעמוֹ, אשר לא יבינוּ לרוּחוֹ, לא יִטוּ שכם לפעלוֹ. הוּא הרבוֹלוּציוֹנר, המַעפּיל, דוֹחק הקץ, אשר בּחלה נפשוֹ בּחיי הקלוֹן, יוֹדע את אשר העמיס עליו, יוֹדע כּמה מעטים כּוֹחוֹתיו לעוּמת התפקיד אשר קיבּל עליו, יוֹדע הוּא את מַדְוֵי עמוֹ, את קלוֹנוֹ ורפיוֹנוֹ, יוֹדע הוּא את מַדְוָיו הוּא עצמוֹ – וידיו לא תִּרפּינה. הוּא רוֹאה מאחריו את מחנוֹת העוֹלים, המַעפּילים, דוֹחקי-הקץ כּמוֹהוּ, חברים אמיצים לחיים וליצירה, למלחמה, לרצוֹן אנוֹשי רבוֹלוּציוֹני, לחלוֹמוֹת וּלעינוּיים, הנוֹהרים דרך כּל מדוֹרי הגיהינוֹם וּפוֹרצים גדרים וּשערים נעוּלים – ויוֹדע הוּא כּי אם רבּה הדרך וּכבדה המלחמה ועצוּמים החללים, לא יִסוּג אחוֹר.

ניסן תרפ"א.

---

"הבשורה הגדולה לבני המולדת"

מאת

ברל כצנלסון

¹

טרם קמנוּ מאֶבלנוּ. טרם שָקטה ארץ מִדַם-הנקיים. עוֹד אנוּ מחַבּשים את פּצעינוּ. וּברחוֹבוֹת יפוֹ צָהלה ושִׂמחה. הכָּרוֹז – סמל זה של תוּרכּיה הישנה וּסדריה, זה שהיה מַכריז בּימי גֶ׳מַל-פֶּחה את ה“מוֹת יוּמת” – עבר בּשבּת בּרחוֹבוֹת קריה, בּאוֹתם הרחוֹבוֹת שהיוּ רק זה עֵדים למעשׂי השוֹד והרצח, וּבישׂר בּערבית “לבני המוֹלדת”, כּי ההגירה נפסקת. בּתוּפּים וּבמחוֹלוֹת ליווּהוּ, ועל כּפּים נשׂאוּהוּ. וּבחוּצוֹת חיפה מוֹדעוֹת מתנוֹססוֹת בּערבית לבַשֵׂר את “הבּשׂוֹרה הגדוֹלה לבני המוֹלדת”. בּראשינוּ, בּראשי החלוּצים העברים הנקלעים מגבוּל אל גבוּל, מִיָם אל ים, מתרַצָה הממשלה אל צוֹררינוּ ושוֹסינוּ.

נמצא עוֹגן-ההצלה, נמצא התכסיס הבּטוּח לשלוֹם וּלהַרְגָעה.

מאחוֹרי גַבּנוּ נבחר והוּחלט התכסיס הזה. בּעתוֹנוּת הערבית נתפּרסם הדבר בּשבּת, יחד עם ההוֹדעוֹת בּחיפה וההכרזה בּיפוֹ. לעתוֹנוּת היהוּדית נמסר הדבר בּיוֹם ב' עם המנהיגים היהוּדים ניהלוּ משׂא-וּמתן, הבטיחוּ “בּטחוֹן”, יצאוּ ידי חוֹבה בּהסבּרת פּנים, וּלמוּסא כּאזם פּחָה² נתנוּ את מבוּקשוֹ: לשים לקלס את תקוָתנוּ, לשׂים לאַל את מבטחנוּ.

אייר תרפ׳׳א.

---

נוכח המצב

מאת

ברל כצנלסון

נוכח המצב / ברל כצנלסון

¹

הפּוֹגרוֹם בּירוּשלים גילה את הלוֹט מעל פּני שיטת השלטוֹן של הממשלה הכּוֹבשת, הממשלה הצוֹררת של אלנבּי וּבּוּלס ². הפּוֹגרוֹם בּיפוֹ גילה את מַהוּתה של שיטת הממשלה הנוֹכחית, הממשלה הידידוּתית של הנציב היהוּדי הֶרבֶּרט סַמוּאֵל.

כּפילוּת ודוּ-פּרצוּפיוּת שלטוּ בּשלטוֹן הזה כּל הימים. נציב שנשלח בּדבר-מלך, כּדי “לקיים את העיקרים” של בּית לאוּמי ונשען על אַפַּרַט פּקידוּתי, מוֹרשת המשטר הישן, צוֹרר חוֹתר וּמשַסה, רוֹקם מזימוֹת וקוֹשר קשרים. ממשלה נאוֹרה הרוֹדפת שלוֹם, בֹמחיר של כּל מיני ויתוּרים – חוֹששת רק לבטחוֹן הארץ, וּמחזיקה בּקרבּה – למרוֹת כּל האַזהרוֹת – משטרה שוֹפכת-דם, רוֹצחת, שוֹדדת, עלוּלה לכל מעשׂי פּשע ותֶבֶל, נתוּנה לכל בּגידה והשפּעה זרה; ממשלה ידידוּתית, המקרבת וּמגַדלת כּל צוֹרר וּמסית, ודוֹחה וּמַרחיקה כּל איש מבּני הארץ שאין חלקוֹ עם משַׂנאינוּ; ממשלה ליבּרלית, המסתלקת מלהילָחם בּפּוֹגרוֹמים וּמסיתיהם, בּאשר היא רוֹאה בּהם “תנוּעה לאוּמית”, שאין מדכּאים אוֹתה בּכוֹח, וּביחס אלינוּ אינה נמנעת להשתמש בּחוּמרוֹת הצנזוּרה הפּראית בּיוֹתר וחוֹתמת פּקוּדוֹת של גירוּש, בּאוֹפן אַדמיניסטרַטיבי, לאנשים שלא הוּברר עווֹנם, עווֹן השתתפוּת בּתנוּעה, שאוֹתה, כּנראה, אפשר לדכּא בּכוֹח; ממשלה הדוֹגלת בּשם הצדק, וּמעַוולת משפּט לשם חשבּוֹנוֹת וּפחדים פּוֹליטיים; ממשלה האוֹמרת “לרמוֹת” את הערבים על ידי ויתוּרים למעשׂה, וּמרַמה אוֹתנוּ בּהסבּרת- פּנים ריקה.

ההצהרה של השלישי בּיוּני מסַיימת וּמסַכּמת את שיטת שלטוֹן זה בּבהירוּת שאין לאחריה כּלוּם.

אל מי פּוֹנה ההצהרה, על לב מי היא מדבּרת?

היא אינה רוֹאה לפניה לא ישוּב יהוּדי בּארץ ולא עם עברי בּעוֹלם. היא מתעלמת מדמוֹ השפוּך, אינה יוֹדעת את אבלוֹ, אינה רוֹאה את סכּנת החוּרבּן האוֹרבת לוֹ כּל עוֹד מצב-שלטוֹן זה ישָאר.

ההצהרה רוֹאה לפניה רק את מחנה הפּוֹרעים, את מנהיגיהם-משַסיהם, רוֹאה אוֹתם כּשליטי-מחר, לפניהם היא מתרפּסת, מהם היא מבקשת לה אַרכּה. בּחסדם רוֹצה הנציב היהוּדי, המבוֹהל והנכנע, להציל את כּסאוֹ ואת שֶלֶט-שלטוֹנוֹ.

מוֹרך-לב, הכנעה מבוֹהלת, התנַצלוּת רְמִיָה, התרפּסוּת לפני צוֹררים וּפוֹרעים – אלה הם קויה היסוֹדיים של ההצהרה החדשה.

הנציב היהוּדי העליוֹן, אשר נשלח לגַשם את ההצהרה הבַּלפוּרית, לא יֵדע בּוֹשת לאמוֹר גָלוּי לפני העוֹלם, כי יוכל היוֹת ש“תרגוּם המלים האַנגליוֹת אינוֹ מוֹסר את הפּירוּש האמיתי”, הפּירוּש האמיתי הוּא “כּי אחדים מהיהוּדים בּגדר התחוּמים אשר יקָבעוּ על ידי מספּר התוֹשבים הנוֹכחים יבוֹאוּ”.

על דם רֵעֵינוּ-חללינוּ, על דם הישוּב העברי הנתוּן לרצח ולמשיסה, עוֹמד הנציב היהוּדי לעיני הפּקידים הבּוֹגדים והמשטרה הרוֹצחת, וּמפייס את הערבים, וּמבטיח להם הגָנה מפּני הסכּנה היהוּדית, מפּני הסכּנה, “שארצם, מקוֹמוֹתיהם הקדוֹשים ונַחלוֹתיהם יוּפקעוּ מהם וינָתנוּ לזרים”. ולפני כּל העוֹלם הוּא חוֹזר על העלילה, שהמציאוּ מאַרגני הפּרעוֹת, ותמכוּ בּה ההוֹדעוֹת הרשמיוֹת, על ה“בּוֹלשֶבים האשמים בּבלבּוּלים בּיפוֹ”.

הוּא, שאמר לפני ימים אחרים לנכבּדי היהוּדים, כּי מבּלי עליה אין לוֹ מה לעשׂוֹת כּאן, גוֹזר על העליה, מבטל את העליה, מוֹציא אוֹתה מרשוּת ההסתדרוּת הציוֹנית, ואינוֹ מסתפּק בּזה: הוּא מצטרף לעיני כּל העוֹלם אל כּל שׂוֹנאי ציוֹן וּמנַדיה, וּמתרצה לאוֹיבינוּ, בּהוֹציאוֹ את דיבּת הארץ, “כּי תנאי פּלשׂתינא הנם תנאים כּאלה שאינם מַרשים הגירה בּהמוֹן”.

ואין לוֹ די בּכל אלה, אלא שהוּא גוֹזר מתוֹך מבוּכת-פּחד גם על הטוּריסטים, שאין להם לשהוֹת בּארץ “יוֹתר משלוֹשה חדשים”, לטוֹבת התפּתחוּת הארץ, כּמוּבן.

מהיוֹם והלאה נתוּנה העליה לארץ-ישׂראל – הערוּבה היחידה להגשמת הציוֹנוּת – בּידי שרירוּת-לב של פּקידים, בּידי “חוּקי-הגירה”, הגרוּעים הרבּה יוֹתר מאשר בּכמה ארצוֹת שאין בּהן “בּית לאוּמי”.

וגם לבטחוֹן הארץ דאג הנציב.

אחרי הנצחוֹנוֹת הגדוֹלים של המשטרה הערבית, הוּא מבטיח לנוּ בּטחוֹן גמוּר: “גדוּד משטרה של 500 איש מהמעוּלים, ואשר יגוּיסוּ מכּל בּני התוֹשבים”. האין לך בּטחון טוֹב מזה?

והרי, אחרי כּל אלה, סיכּוּם תכנה האמיתי של ההצהרה החדשה:

א. הכרזת ליקוידַציה של הצהרת בּלפוּר, מפּי הנציב היהוּדי.

ב. הכרזת נצחוֹנם של הקוֹנגרס החיפאי ושל פּוֹרעי יפוֹ.

ג. עיכּוּב העליה, מַתמיד וקבוּע, בּדרך החוֹק.

ד. הוֹדעה לעוֹלם, כּי אין ארץ-ישׂראל ארץ של הגירה.

והתוֹצאה: סכּנה של פּרעוֹת חדשוֹת.

זוֹהי התשוּבה של הנציבוּת היהוּדית על הדם השפוּך, על ידי פּקידיו ושוֹטריו.

כּכה סיים הנציב היהוּדי את הקַריֶרה שלוֹ בּתוֹר נציב יהוּדי.

בּארמוֹן הממשלה, שבוּי בּידי צוֹררים ונוֹכלים, ממלא את פּקוּדוֹתיהם, עוֹשׂה את רצוֹנם – “הנציב היהוּדי”.

אפשר שאת כּסאוֹ הוּא יציל, את שלטוֹנוֹ יְמַלט. אוּלם מפּני גזר-דינהּ של ההיסטוֹריה העברית, עקוּבּת-הדמים ורבּת-הבּגידוֹת, לא יִמָלט. את ההיסטוֹריה אי-אפשר להוֹנוֹת.

הנציבוּת היהוּדית היתה לדֶקוֹרַציַת-שוא. השמחה התמימה של ההמוֹן היהוּדי לנציבוּת היהוּדית היתה לשׂמחת-שוא. הציפּיה – לאַכזב. נשאר לנוּ האֵבל, אֵבל העם על מוֹת בּניו, על מוֹת בּניו העוֹלים, העוֹבדים, היוֹצרים, על בּרנר יחידוֹ. אֵבל-אמת.

סיון תרפ"א.

---

"טרייסט"

מאת

ברל כצנלסון

¹

גם הֵנָה הגיע כּבר הפּקיד “הגוֹאל” הממוּנה מטעם הממשלה הארץ-ישׂראלית על העליה. אנשי המשׂרד הארץ-ישׂראלי בּטרִיֶסט כּבר הרגישוּ שמעכשיו אין להם מה לעשׂוֹת. ענין העליה הוּצא – למעשׂה – מידי ההסתדרוּת הציוֹנית, ותפקידם עכשיו ללכת להשתדל לפני הפּקיד, כּשם שהוֹלכים לכל קוֹנסוּלַט זר, בּהבדל הניכּר, שכּאן – גזירוֹת והגבּלוֹת. בּמשך הימים המעטים ראיתי בּעינַי, מה עשׂה הנציב היהוּדי בּגזירתוֹ למאוֹת אנשים האלה. ראיתי קבוּצת אנשים שכּבר עמדה פּעמַיִם בּשערי יפוֹ. בּבוֹאם בּראשוֹנה ליפו שלחוּ אוֹתם לבֵירוּת. שם לא הוֹרידוּם. שלָחוּם לטריפּוֹלי. בּטריפּוֹלי היוּ אסוּרים איזה ימים. חיכּו לידיעוֹת. אמרוּ להם, כּי יוֹרידוּם בּיפוֹ. התגוֹללוּ על הקרקע, מבּלי משכּב, מבּלי מזוֹן – ואחר כּך הוּחזרוּ לאלכּסַנדריה וּמשם לטריֶסט. ועכשיו מצא הפּקיד הממוּנה על העליה – זה שבּארץ קיבּלוּ את נסיעתוֹ לסַדר את העליה בּשׂביעת-רצון – כּי היוֹת שאין להם סֶרטיפיקַטים הרי עליהם להישָאר כּאן, על כּל פּנים, עד אשר יתנוּ לעלוֹת לכל אלה שבּוינה וכוּ', אשר להם הסרטיפיקטים. מאת צעירה, אשר לה חתן בּארץ, נדרש כּי תַראה את מכתבוֹ. היא לא הסכּימה – נגזר עליה להישאר. למחרת חזרה בּה ונכנעה– – ² ראיתי שני סרטיפיקטים שנפסלוּ, משוּם שבּהם כּתוּב, כּי החלוּצים הנ"ל נמצאוּ בּאוֹתה ארץ שני חדשים; מַשמע, שאין ההסתדרוּת הציוֹנית המקוֹמית מַכּירה אוֹתם די ואינה רשאית להעיד עליהם – והרי הם פסולים. ראיתי בּעל-מלאכה, בּנאי-מוּמחה, שמעכּבים אוֹתוֹ ואוֹמרים לוֹ שאין עבוֹדה. ראיתי עתוֹנאי יהוּדי, תייר, שהיתה לוֹ ויזה, ושאחרי שׂיחתוֹ עם הפּקיד מצא זה לנחוּץ למחוֹק לוֹ את הויזה (אגב, עתוֹנאי זה כּתב כּמה דברי קטרוּג על הבּוֹלשביזם, אבל בּעיני הפּקיד נראָה למסוּכּן).

את מצב-הרוּח של החלוּצים האלה, אשר כּבר כָּלוּ כּוֹחוֹתיהם מנדוּדים, תלָאוֹת וּמַפּח-נפש והנקלעים עכשיו מתקוה ליאוש– אין לתאר. ועוֹמד המשׂרד הארץ-ישׂראלי ורוֹצה לעזוֹר – ואין לאֵל ידוֹ להוֹשיע. בּין מאַת החלוּצים, אשר לא זכוּ להישָלח לארץ-ישׂראל והמחכּים עדיין, עד שוּב הפּקיד מוינה, לגזר-דינם, יֶשנם אנשים אשר להם בּארץ קרוֹבים, אשר להם גם אמצעים, – אבל הפּקיד הממוּנה עמד וגזר…

תמוּז תרפ"א.

שליחות

מאת

ברל כצנלסון

---

מן הדרך

מאת

ברל כצנלסון

ישיבת פּרַג ¹היתה חיוּבית: היא ניסתה לתקן את קלקוּלי-לוֹנדוֹן. היא חידשה את ימי הציוֹנוּת הפּשוּטה, המבקשת מעשׂים, ולוּ גם קטנים, אבל מַמשיים. היא הגבּירה את ערך קרן-היסוֹד. החליטה בּפּרנציפּ בּדבר קניית-הקרקע בּעמק יזרעאל וּבעניין חישמוּל הירקוֹן ²– והיא יצרה אויר מַתאים לקוֹנגרס.

ישבתי בּועידת “א. ר. ט” ³, המוּרכּבת מאֶכּס-אנטי-ציוֹנים. שם ראיתי איזה מקוֹם קטן אנחנוּ עדיין תוֹפסים בּמציאוּת היהוּדית, ונוֹכחתי כּי אין שוּם תקווה להגיע לעם, אם לא נעשׂה את ארץ-ישׂראל – על ידי פּתיחת עליה וסידוּר עבוֹדה – לחתיכה של מַמשוּת. הכּוָנה היא, שלא נצחוֹנוֹת פּוֹליטיים ולא תעמוּלה רעיוֹנית יכבּשוּ את לב העם לתנוּעת הגאוּלה, כּי אם רק מַמשוּת ארץ -ישׂראלית.

בּכל הבּיטוּל, השׂנאה והקנאה לציוֹנים – בּצדק ושלא בּצדק – יֶשנה פּינה אחת שאוֹדוֹתיה מדבּרים עם אוֹיבים בּכבוֹד: החלוץ ואפשרוּת של עליה לארץ. רק היא עלוּלה עכשיו לשנוֹת את היחס אל הציוֹנוּת. חוֹסר-פּעוּלה אֶמיגרַציוֹנית ויִשוּבית אחרי ההצלחוֹת וההפרזוֹת המדיניוֹת שׂמוּ לאַל את כּל ערך הציוֹנוּת ואת שארית התקוה הלוֹחשת בּלבבוֹת, כּי עוֹד יֶשנה ארץ-ישׂראל בּעוֹלם.

נוֹכחתי כּי ההכּרה של הצרה הכּלכּלית היהוּדית, כּי אידיאוֹלוֹגיה על דבר הגירה והתישבוּת של המוֹני-העם גוֹברת עכשיו לא רק בּין אלה שהיוּ ציוֹנים, כּי אם גם בּין אלה ששללוּ את המוּשׂגים האלה כּל ימיהם. כּמוּבן, כּל זה אצל אלה שאינם קוֹמוּניסטים. הקוֹמוּניזם פּוֹתר לחסידיו את כּל השאלוֹת.

מעניֵן לציין, כּי בּשעה שאצל “פּוֹעלי-ציוֹן” עדיין מִתוַכּחים, אם מוּתר ללכת לקוֹנגרס, יוֹשבים בּ“א. ר. ט.” יחד עם ה“בּוּרגָנים” ⁴– “בּוּנדאים”, “מאוּחדים” ואפילוּ אנשים שהיוּ בּרוּסיה חברים ל“בּוּנד הקוֹמוּניסטי” – ולא יתבּוֹשָׁשוּ. דיבּרתי עם ו. הבּוּנדאי והוּא סיפּר לי הרבּה אמיתיוֹת מרוֹת על מַהוּת תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים בּליטא. הוּא אמר, כּי הכּוֹח היוֹתר חשוּב בּפּרוֹבינציה הם “צעירי-ציוֹן”. בּ“בּוּנד” אין שׂריד מחברים “זקנים”, פּוֹעלים, שהיוּ בּוֹ לפני 10 שנים. כּוּלם יצאוּ ממעמד הפּוֹעלים.

אב תרפ"א.

---

בקונגרס השנים-עשר

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּקַרלסבּד, 1 בּספּטמבּר 1921 )

העם בּתפוּצוֹתיו מחכּה לדברינוּ, למעשׂינוּ, לדברי-אמת, למעשׂים של ממש, ועלינוּ לעשׂוֹת כּאן חשבּוֹן-הנפש.

“ארץ-ישׂראל היא אפשרוּת של מעשׂים גדוֹלים לפני העם העברי”, – אמר הרצל – אבל כּיצד הראינוּ את עצמנוּ כּשהגיעה השעה הגדוֹלה? הפּוֹליטיקה הוּעמדה בּרוּם עוֹלמנוּ, והעיקר, העבוֹדה נדחתה לקרן-זוית. עניני הישוּב, החקלאוּת, העליה הוּזנחוּ, נתכַּווצוּ. לא עבוֹדה מדינית נעשׂתה על ידינוּ, כּי אם עבוֹדה דיפּלוֹמַטית. עבוֹדה פּוֹליטית פּירוּשה: אִרגוּן העם, יצירת כּוֹח ממשי בּארץ-ישׂראל, בּסיס למדיניוּת ריאַלית. את העם לא אִרגַנוּ, את ההסתדרוּת הציוֹנית הרסנוּ, כּוֹח בּארץ לא יצרנוּ, את העליה לא קידמנוּ, קרקע לא רכשנוּ, משקים חדשים לא הקימוֹנוּ וּמעט העבוֹדה הפּוֹליטית הריאלית הנעשׂית בּארץ על ידי הישוּב עצמוֹ, לא הבינה לוֹ ההנהגה הציוֹנית. מאז נכבּשה הארץ על ידי האנגלים חתר הישוּב בּכל מאמציו לאִרגוּן, ליסוּד אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּארץ. ההנהגה היא ששׂמה מכשוֹלים על דרך הישוּב. רק אחרי מלחמה של שנתים הוּשׂג מאִתה היתר. הנה בּא די-לימה וּמתקלס בּוַעד הלאוּמי, הדוֹרש דעה בּשעה שאין לוֹ עוֹד המאה. ההנהגה הציוֹנית לא הבינה גם לצוֹרך הכי-חיוּני של הישוּב – הגנה עצמית, וגם בּחדשים הכי-חמוּרים לא מִילאה את חוֹבתה.

מיוֹם מינוּי הנציב הסתפּקה ההסתדרוּת הציוֹנית בּעשׂיית רֶקלַמה ולא עשׂתה דבר בּכדי ליצוֹר כּוֹח ממשי בּארץ. מַפּח-הנפש הקיף עכשיו לא רק את הפּוֹעלים, כּי אם את רוֹב חלקי העם בּארץ וּבגוֹלה. עבר-הירדן ניתק מארץ-ישׂראל, האַדמיניסטרציה הקוֹדמת הצוֹררת נשארה על כַּנָה. המשטרה הירוּדה, מרכּז השׂנאה, נשארה כּמקוֹדם. לנוּ היוּ משננים יוֹם-יוֹם, כּי סַמוּאל הוּא איש הצדק. לא הצדק, כּי אם הכּניעה הוּא היסוֹד לעמדת הממשלה. לאחד המסיתים לפרעוֹת בּירוּשלים ניתנה לא רק חנינה, כּי אם משׂרת מוֹשל בּאחת הערים. לאסירי עכּוֹ לא ניתנוּ משׂרוֹת כּאֵלוּ. בּמסי-הארץ וּבמכס יש לנוּ חלק רב, ואין מכּירים בּזכוּתנוּ לקבּל את החלק המגיע לנוּ בּתקציב בּתי-הספר.

הועד הלאוּמי לא זכה לקבּל עד עכשיו את זכוּת הטלת- מסים, זוֹ שישנה לנוּ בּליטא. מזכּיר המשפּטים בֶּנטביטש מיאֵן להכּיר בּזכוּת הקהילה שלנוּ. כּל זה היה עוֹד בּימים הראשוֹנים, “הטוֹבים”. אחרי כּן בּאוּ הימים הרעים: פּרעוֹת יפוֹ. וּמה בּא אחריהם? לא הגנה, לא עזרה, כּי אם פּוֹגרוֹם פּוֹליטי: לכל העוֹלם הוֹדיע הנציב היהוּדי, כּי הבּוֹלשביקים היהוּדים הם שגרמוּ למהוּמוֹת בּיפוֹ. הדבר הנוֹרא בּיוֹתר היה איסוּר העליה. פּוּרענוּת זוֹ עלתה על הכּל. לציוֹנים אמר סמוּאל: מבּלי עליה אין לי כּאן מה לעשׂוֹת. וּברַמְלָה בּעצרת המוֹן הפּוֹרעים החוֹגג הוֹדיע, כּי העליה נעצרה. זהוּ הגמוּל בּעד הפּרעוֹת. איסוּר העליה קשה לנוּ מהכרזת ג' בּיוּני ואף מבּיטוּל הצהרת בּלפוּר; בּלי עליה יש להצהרוֹת לא רק ערך אַפסי, כּי אם שלילי: הן מעוֹררוֹת נגדנוּ את משׂטינינוּ מבּלי שינָתן לנוּ פּתח תקוה לשינוּי המצב. עלינוּ להכריז פּה, כּי את זכוּתנוּ לעלוֹת לארץ לא יגזוֹל שוּם שלטוֹן מאתנוּ. לא נוֹדה בּשוּם מנדט, שנעילת שערי הארץ בּעדנוּ כּרוּכה בּוֹ.

אחרי-כן החלוּ הרדיפוֹת, מכוּוָנוֹת כּאילוּ נגד האגף השׂמאלי, אך מיוּעדוֹת בּאמת כּלפּי יהוּדים בּכלל. ההנהגה הציוֹנית שתקה וחטאה בּזה.

אחרי הפּוֹגרוֹם בּא “משפּט הצדק”. משפּט של אסירי-עכּוֹ הוּא כּאַיִן לעוּמתוֹ. חוֹבה עלי להזכּיר מבּמה זוֹ את משפּט רצח בּרֶנֶר. ארבּעה חדשים עברוּ מיוֹם שנרצחוּ בּרנר וחבריו, ודבר לא נעשׂה בּכדי לגלוֹת את עקבוֹת הרוֹצחים. איני יוֹדע אם בּאוּלם זה יוֹדעים כּוּלם, מה היה בּרנר לנוּ, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל. אחרי כּל המחאוֹת והדרישוֹת והאינטֶרפֶּלַציה בּפּרלמנט האנגלי לא נקפה הממשלה אצבּע בּענין זה, בּה בּשעהשילדים בּיפוֹ יוֹדעים את פּרטי הרצח. על דבר זה הנוֹגע בּעמקי נשמת העם אין לחשוֹת.

ההסתדרוּת הציוֹנית, תחת לעוֹרר את כּוֹחוֹת העם, דיכּאה את הבּעת המחאה והמרי. בּעתוֹנוּת הציוֹנית החלה להישָמע אמירת “על חטא”: אנוּ אשמים. וכאן הסכּנה החמוּרה בּיוֹתר ואי-הבנה גמוּרה בּעניני ארץ-ישׂראל. אוּלי אשמים אנחנוּ גם בּפּוֹגרוֹמי אוּקראינה? מוּסר חדש זה יש בּוֹ משוּם סכּנה מוּסרית והוֹצאת לעז על הציוֹנוּת ועל הישוּב. במשך 40 שנוֹת הישוּב החדש עוֹד לא התנפּלוּ יהוּדים על כּפר ערבי, עוֹד לא קרה מקרה שיהוּדי יתנפּל על ערבי, והנה מַטיפים לנוּ מוּסר, כּי עלינוּ להיטיב את יחסינוּ לערבים, קוֹראים לרֶביזיה וליחסים חדשים וכדוֹמה. שני אנשים אבדוּ לנוּ בּשנוֹת המלחמה, אשר חלמוּ את חלוֹם אַחֲוַת העמים השֵמיים – יהוֹשע בַּרְזִלַי ²וּמיכאל הַלפּרין ³. בּכל ספרוּת הפּוֹעלים בּארץ נשמעוּ דברי אַחוָה ושלוֹם עמוּקים. הפּוֹעל העברי נתן את תשוּבתוֹ: חיי העמים השוֹנים בּארץ-ישׂראל צריכים להיבּנוֹת על יסוֹד האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית הרחבה. רק אז יהיה אפשרי משׂא-וּמתן אנוֹשי בּין שני העמים. רב המרחק בּינינוּ וּבין הערבים עד שנבוֹא לכפר ערבי לדבּר אִתם לשלוֹם – תלוּיים לנוּ חַיינוּ מנגד. עלינוּ להבטיח את בּטחוֹן חיינוּ, רק אז יהיה הבּסיס למשׂא-וּמתן. אסוּר לוַתר על שאיפתנוּ להיוֹת הרוֹב בּארץ. התעמוּלה הנַעשׂית נגדנוּ בּארץ-ישׂראל מזדייפת לתנוּעה לאוּמית, בּכל הפּעוּלה האוֹיבת הזאת חָלוֹת ידים זרוֹת. התזכּירים המוּגשים לממשלה האנגלית בּשם הערבים נכתבים בּיד אירוֹפּית.

שני הדברים היחידים שזכינוּ בּהם בּשנתים האחרוֹנוֹת הם: עליית החלוּצים וּקניית-האדמה בּעמק. וּשניהם נעשׂוּ בּאיסוּר ולא בּהיתר, נגד דעת השליטים בּהסתדרוּת הציוֹנית. קניית העמק, אינה חדשה, יהוֹשע חנקין ⁴עמל בּה זה 28 שנה. עלינוּ ליצוֹר אפשרוּיוֹת מעשׂיוֹת של פּוֹליטיקה חדשה. בּזמן הראשוֹן של ועד-הצירים נתבּזבּז כּסף רב, אבל נתבּזבז דבר יקר יוֹתר מזה – אָבדוּ אנשים. מכּל עבר פּרצוּ אלינוּ חלוּצים מתנדבים לעליה, לעבוֹדת הישוּב, לקרבּנוֹת. בּרוּר לכּל, כּי הפּעוּלה הפּוֹליטית הנחוּצה בּיוֹתר היא: חידוּש העליה, חיזוּק “החלוּץ”, הגבּרת ההגנה, בּיצוּר העמדוֹת בּארץ.

אלוּל תרפ"א.

---

אל הפֹּועלים היהוּדים בּאמריקה

מאת

ברל כצנלסון

¹

כּל מי שהסתכּל קמעה לחייו של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי בּמשך חמש-עשׂרה השנים האחרוֹנוֹת, אל חייו הפּנימיים ואל מלחמתוֹ הגלוּיה, נוֹכח כּי יש לוֹ האוֹמץ לדבּר אמת וּבלב גלוּי לא רק נוֹכח מתנגדיו כּי אם גם בּיחס אל עצמוֹ. מוֹרנוּ ורבּנוּ יוֹסף חיים בּרֶנֶר, אשר עליו נאמר “את חָליֶנוּ הוּא נשׂא”, אשר כָּאַב את מַכאוֹבינוּ, היה לוֹ הכּוֹח לפתוֹח את כּל פּצעינוּ מבּלי רחמים ועל ידוֹ חוּנכנוּ.

וּבבוֹאנוּ אליכם יש לנוּ הצוֹרך לספּר גם לכם את אמיתנוּ, את כּל האמת. לא נתאר לכם את חיינוּ כּאידיליה. אדרבּא, אנוּ נגלה את כּל הבּקעים הטרַגיים שבּקיוּמנוּ. וּבדַבּרנוּ בּגילוּי-לב עלי להגיד לכם למִצעדנוּ הראשוֹן כּי תפקיד שליחוּתנוּ פּה כּבד. בּאנוּ הנה לבַצע בּעזרת פּוֹעלי אמריקה את יסוּד בּנק הפּוֹעלים, שתעוּדתוֹ להיוֹת גוֹרם גדוֹל בּישוּב העוֹבדים וּבעליית העוֹבדים לארץ. אבל לא זה בּלבד. תפקידנוּ הקשה בּיוֹתר הוּא להביאכם לידי הבנת עניננוּ. אני רוֹצה כּי לא תטעוּ בּנוּ. ודאי בּאוּ לפניכם שלוּחים רבּים של קהילוֹת יהוּדיוֹת לשם “רֶליף”, וּמוּבטחים אנוּ כּי אילוּ לא בּאנוּ אלא לשם כּך ודאי היה תפקידנוּ הרבּה יוֹתר קל. יהוּדים רחמנים בּני רחמנים הנם. אוּלם לא בּאנוּ לעוֹרר בּכם שוּם רגשוֹת-רחמנוּת. יֶאָמרוּ הדברים גלוּיים. הפּוֹעל העברי בּארץ-ישׂראל אינוֹ זקוּק לחסדים. הוּא “עוֹשׂה את חייו”, כּמבטא השגוּר פּה בּלשוֹנכם ואוּלי לא רק למען עצמוֹ בּלבד.

לא כּמקבּלים בּאנוּ אליכם כּי אם כּנוֹתנים. בּאנוּ כּי עמנוּ ההרגשה שיש לנוּ מה לאמוֹר לכם; כּי בּעבוֹדתנוּ בּארץ אנוּ יוֹצרים לא רק את חיי הפּוֹעל שלנוּ כּי אם גם אפשרוּיוֹת-עבוֹדה בּעד עשׂרוֹת אלפים פּוֹעלים וּזקוּקי-עבוֹדה, המתדפּקים על שערי הארץ, וּמי יוֹדע, אוּלי גם למענכם.

חמש-עשׂרה שנה עבדנוּ חרש, סגוּרים, עד אשר חשנו בּנוּ, בּתוֹצאוֹת עבוֹדתנוּ, את הכּוֹח ואת הזכוּת לצאת אל ציבּוּר העוֹבדים הרחב. בּאנוּ אל הארץ בּתחילה יחידים, איש לנפשוֹ, מי שצרוּ לוֹ מסגרוֹת החוּגים השוֹנים, אלה אשר לא יכלוּ להירָגע על ידי השיטוֹת והתוֹרוֹת השוֹנוֹת. נשׂאה אוֹתנוּ המשיכה אל האדמה, ל“בית”, לפדוּת. החשבּוֹנוֹת הכי-כּבדים היוּ לנוּ עם עצמנוּ. מצאנוּ סביבה אשר התיחסה אלינוּ בּלעג; האם אלה יעבוֹדוּ? האלה יִכשרוּ לדבר-מה? “יעבדוּ נכרים”. ועלינוּ היה לרכּוֹש את הזכוּת על העבוֹדה. זה עלה לנוּ בּיסוּרי גוּף ונפש, והיסוּרים האלה הביאוּנוּ אל בּריאת משק סוֹציאליסטי, אל הקבוּצה.

בּכוָנה תחילה אני משתמש בּבּיטוּי הארץ-ישׂראלי “קבוּצה” ולא בּקוֹאוֹפּרציה אוֹ קוֹמוּניזם. המוּשׂג קוֹאוֹפּרציה אינוֹ הוֹלם את קבוּצתנוּ, משוּם שהקוֹאוֹפּרציה עוֹסקת לרוֹב בּקניה וּמכירה משוּתפת, וּקבוּצתנוּ מכילה בּה עבוֹדה משוּתפת, מטבּח, חיים תרבּוּתיים וציבּוּריים וחינוּך-ילדים.

אינני משתמש גם בּמוּשׂג קוֹמוּניזם, משוּם שמוּשׂג זה קָרַם בּזמן האחרוֹן עוֹר ספֶּציפי-פּוֹליטי צר, בּה בּשעה שתוֹכן חיי הקבוּצה הוּא הרבּה יוֹתר קרוֹב אל הקוֹמוּניזם המשקי האמיתי. טעוּת היא בּידי אלה החוֹשבים, כּי כּל ענין הקבוּצה אינוֹ אלא הַמצאה יפה של בּעלי-סברה, אידיאַליסטים, יחידים. אילוּ היה הדבר בּאָמְנָה כּן היה הענין מכּבר מוֹציא את נשמתוֹ. יוֹתר מדי עקוּבּה היא דרך החיים המשוּתפים של בּני-אדם, יוֹתר מדי סתירוֹת ותקלוֹת שנוֹכחנוּ בּהן על עצמנוּ וּבשׂרנוּ כּרוּכים בּה בּקבוּצה לפי שעה. ואף על פּי כן היה דבר-מה בּחיינוּ שחִייבָנוּ והביאָנוּ לצוּרת עבוֹדה וחיים מאוּחדים אלה. הקבוּצה היתה להוֹפעה סטיכית, היא גדלה בּכוֹח סטיכי על אף כּל המכשוֹלים. וּדמוּת חיינוּ וצלמם שימשה דמוּת לצוּרוֹת המשק והעבוֹדה של רוֹב העליה החדשה. הצרכים החדשים רק הרחיבוּ את הקבוּצה וּבראוּ את טיפּוּס “גדוּד העבוֹדה”, המכיל בּקרבּוֹ מאוֹת אנשים, החיים חיים משוּתפים בּמקוֹם העשׂרוֹת שחיוּ יחד עד עתה.

נפש קבוּצתנוּ קשוּרה בּנפש הערך הסוֹציאלי האנוֹשי של העבוֹדה, של העבוֹדה הבּלתי משוּעבּדת. פּוֹעלנוּ אינוֹ רוֹצה לעבוֹד בּעד אחרים, תחת מרוּתם של אחרים, הוּא רוֹצה לעבוֹד עבוּרוֹ, עבוּר החברה, עבוּר עם-עוֹבד, ולחוּש את כּוֹחוֹ, את כּוֹח העבוֹדה. וּמתוֹך כּך גדלה השאיפה בּקרב הפּוֹעלים להיוֹת פּוֹעל טוֹב, להשתלמוּת עצמית, לדאוֹג לפוֹריוּת העבוֹדה, לרכישת כּלי-עבוֹדה משוּבּחים, לקדם את המשק. כּי לא “מירוּק” העבוֹדה היא לנוּ כּי אם הוָיה. וּמצב האדם וערכּוֹ בּחברתנוּ תלוּי ונערך לפי יחסיו אל עבוֹדתוֹ, לפי מַדרגתוֹ אשר הגיע בּהשלמת עצמוֹ בּעבוֹדה. בּיסוּרים רכשנוּ את אשר בּידינוּ כּיוֹם הזה, וזה רחוֹק מאד, רחוֹק עוֹד מתכלית השלימוּת.

אוּלם עלי לספּר לכם, כּי זוּלת המצוּקוֹת הכּלכּליוֹת והפּוֹליטיוֹת שעברוּ עלינוּ עקב התנאים הקיימים, עקב המציאוּת, סבלנוּ, יסוּרי-חינם, מכּם. ערירים, מיוּתרים הרגשנוּ את עצמנוּ שנים בּקרב העוֹלם היהוּדי. אנוּ ריתקנוּ את עצמנוּ לעבוֹדה. חיכּינוּ לבוֹא מחנוֹת חדשים, אשר יגבּירוּ את כּוֹחנוּ, אשר ימשיכוּ את עבוֹדתנוּ. תחת זה סַבּוּנוּ לעתים קרוֹבוֹת עלילוֹת דברים, שקרים מַחפּירים וחוֹסר הבנה נוּקשה, קהה. אוּלם גם בּמוּבן זה הגַחנוּ סוֹף סוֹף למרחב. הנה בּאים אלינוּ, נחלצים אלינוּ לאלפים ממיטב בּנינוּ, מן הרעננים, הטהוֹרים וּמאמיצי הרצוֹן שבּקרב בּני עמנוּ. הם עוֹברים דרך יַמים וּמדבּריוֹת, דרך מים וּגבוּלים וּבבוֹאם אלינוּ הם בּאים כּחברים מסוּרים בּלב ונפש. אנוּ, זקני הפּוֹעלים, הוֹלכים ונבלעים בּתוֹך זרם הכּוֹחוֹת הרעננים, הנמלטים מתוֹך החוּרבּן הגדוֹל, ורק עם בּוֹאם, בּקשר עם הפֶּרספֶּקטיבוֹת הנשקפוֹת לנוּ אנוּ חשים את התוֹכן האמיתי ואת טעם עבוֹדתנוּ.

ועל דרך אפשרוּיוֹת העבוֹדה, על אוֹדוֹת העזרה שיש בּידכם להביא לנוּ למען הכשיר את אפשרוּיוֹת העבוֹדה, עלינוּ לדבּר עמכם. עד היוֹם הזה היתה קיימת לפניכם ארץ-ישׂראל כּאידיאה מוּפשטת ואוּלי כּתיאוֹריה בּלבד. אנוּ מביאים לפניכם מציאוּת. אנוּ בּאים אליכם מארץ-ישׂראל ממשית, עוֹבדת וחיה, אין אנוּ עוֹד רבּים כּי אם משמוֹנה עד עשׂרת אלפים פּוֹעלים מאוּרגנים. אוּלם הננוּ כּבר גוּף אוֹרגַני המסוּגל לצמוֹח, העוֹמד בּגידוּלוֹ. מידת גָדלוֹ תלוּיה, בּהרבּה, בּכם.

פּה, בּאוּלם הזה, נאספוּ רק חלק קטן של הפּוֹעלים היהוּדים אשר בּניוּ-יוֹרק. לרבּים ודאי אין קוֹלנוּ מגיע עדיין. אוּלם זה לא יפחידנוּ. הן זה הוּא גוֹרל כּל אידיאה רבוֹלוּציוֹנית. אנוּ רגילים להיוֹת מוּעט. מעוֹדי הנני בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית ועוֹדני זוֹכר את הימים, שלימוּד ה“גראמוֹטה” ² הרוּסית עמד בּראש העבוֹדה התרבּוּתית בּין הפּוֹעלים. וּבגוֹרלנוּ עלה להילָחם בּעד קריאת “חיים משרת” ³ בּמקוֹם קריאה הרוּסית. עוֹדני זוֹכר את הימים, בּשעה שנחמן סירקין היה “המשוּגע” היחיד בּקרב הפּוֹעלים שהגה בּרעיוֹן ארץ-ישׂראל. זה לא יפחידנוּ.
בּארץ-ישׂראל חי ועוֹבד עמנו פּוֹעל זקן, הוֹגה, אישיוּת מאירה, א. ד. גוֹרדוֹן ⁴. הוּא היה אוֹמר לנוּ: “למען יצטרף מנין צריך כּי הראשוֹנים לא יעזבוּ את מקוֹמם, שיהיה להם הכּוֹח לחכּוֹת; שהרי אם יתפּזרוּ אחד אחד ויאמרוּ לשוּב בּהתאסף הציבּוּר – המנין לא יצטרף לעולם”. ידענוּ לחכּוֹת. אנוּ בּארץ היינוּ למנין. האם נכוֹנים אתם להצטרף אלינוּ בּכל מַהוּתכם, בּאמת?

כּסליו, תרפ"ב.

דברים

מאת

ברל כצנלסון

---

מתקופת המדורים הקודמים שלא נכללו בהם

מאת

ברל כצנלסון

מתקופת המדורים הקודמים שלא נכללו בהם

מאת

ברל כצנלסון

---

רשימוֹת מגידוּל ירקוֹת בּכנרת בּשנת תרע"ו

מאת

ברל כצנלסון

¹

(דוּגמאוֹת מרישוּמי-החלקוֹת)

עגבניוֹת, שִלְהֵי קיץ תרע"ו

חלקה 1.

הזרע: ג' זנים: א. ממקוה-ישׂראל, פּשוּט וּמבוֹרר; ב. ערבי מגליל העליוֹן, מכּפר-הורא; ג. “פּלא השוּק”, מפּרי כּנרת וגָליל העליוֹן.

המַשתלוֹת הוּכנוּ ונזרעוּ מ-12 אב עד 9 אלוּל.

הנביטה – 17 אב. וכן כּל הנביטוֹת בּמשך 4–5 ימים.

שטח האדמה – כּדוּנם וחצי.

הכשרת הקרקע. האדמה – אדמת שׂדה (ולא גן) הוּצפה מים, זוּבּלה ונחרשה היטב לפני השתילה.

השתילה בּשוּרוֹת ישירוֹת, בּשתי ועֵרב, בּמרחקים של מטר על מטר.

ימי השתילה – 22, 29 אלוּל, 8, 21 תשרי (כּארבּעים יוֹם אחרי הזריעה).

הקליטה – טוֹבה. קליטה א' – 26 אלוּל. קליטה ג' – 13 תשרי. איזה מחַבּל בּלתי-נתפּשׂ קוֹטם את ראשי הגבעוֹלים, סמוּך לקליטה.

השקאות: 22, 24, 29 אלוּל, 8, 11, 20, 25, 30 תשרי, 2 חשוָן, 24 כּסליו. בּסך הכּל – 10.

פּירוּר הקרוּם בּתלם – 26 אלוּל.

עידוּר א' וקילטוּר – 16–18 תשרי.

קילטוּר ב' וכיסוּי תלמים, בּחיכּוּי לגשם, בּ-11 חשוָן. לפני הקילטוּר הפנוּ וסילקוּ את הבּדים הצדה, ואף-על-פּי-כן היה קשה לקַלְטֵר.

עידוּר ג' ותילוּל חָזק – 19–20 חשון. המַלבּן הכי-צעיר קיבּל את התילוּל ב-2–3 כּסליו.

תנאי העיבּוּד – קלים ונוֹחים. אפשרוּת הקילטוּר בּשתי ועֵרב קימצה הרבּה בּעידוּר וְהֵקַלָה את העבוֹדה. השתילה הישרה שמרה על השׂיחים מפּני הפסדים בּשעת קילטוּר.

הפּריחה – מראשית חשון, כּארבּעים יוֹם אחרי השתילה. בּ-12 חשון צוּין, כּי יש כּבר פּריחה הגוּנה, אַשכּוֹלוֹת וגם פּרי צעיר, ירוֹק.

מחלוֹת. חשש-מחלה נגלָה בּ-18 חשון. הקליפּה בּקצה הגבעוֹל, בּצמרוֹת הבּדים הצעירים, מַאפירה, מַשחירה. זה מזכּיר את ראשית המחלה שהסתערה על העגבניוֹת בּאביב תרע“ו. הכּתם האפוֹר לא העמיק לפי שעה לחדוֹר פּנימה. מלבד זה נגלָה גם מספּר שׂיחים עם עלים מגוּשמים, מכוּוָצים, מקוּפּלים, מַחוירים וכישוּתיים. למחרת היגָלוֹת המחלה ניסוּ לזמוֹר את קצוֹת הבּדים המַשחירים וחדלוּ. חסוּ על האשכּוֹלוֹת הרבּים, וגם העבוֹדה רבּה מאד. מתרבּה מספּר השׂיחים קמוּטי-העלים. מתחת בּגבעוֹלים מתרבּוֹת השׂערוֹת הלבנוֹת. דוֹמה שגם זהוּ אחד הסימנים למחלה הנ”ל.

21–22 חשון. המחלה גוֹברת. זריקת-בּוֹרדוֹ: גפרית-נחוֹשת אחוּז וחצי. סיד שָׁחוּק בּכמוּת כּפוּלה. אוּלם בּתוֹך כּמוּת זוֹ של סיד יֶשנן אבנים, שאינן נמַסוֹת. ריאַקציה של חוּמצה לא נתקבּלה – לפי הבּחינוֹת שלנוּ – גם כּשנתתי סיד פּחוֹת משיעוּר כּפוּל. הזריקה מוּצלחת והריסוּס יפה. השׂיחים מגוּדלים וּבוֹלעים הרבּה זריקה. בּסך-הכּל קלטה הזריקה גפרית נחוֹשת וכשמוֹנה פּחים מים.

25 חשון. המחלה אינה מתפּתחת. 16 כּסליו – מתרבּים העלים הצהוּבּים בּתחתית השׂיחים.

בּשעת האסיף נמצאוּ בּפּרי עגבניוֹת אחדוֹת, בּוֹדדוֹת, עם כּתמי רקבוֹן לח, שחוֹר, כּאלה שהיוּ בּאביב. גילוּיים אחרים של המחלה לא בּאוּ. הגבעוֹלים בּתחתיתם אפוֹרים מאד, וּכאילוּ מכוּסים איזה טחב כּהה.

אוֹרוֹבַּנְכָה² – הסוּג הקטן, הכּחלחל Phailipea mutely נתגלה מראשית כּסליו.

עקירת האוֹרוֹבַּנכה בּקלשוֹן-העידוּר, לפי הנסיוֹן של אֶשתקד, 17–19 כּסליו. עוֹלה להוֹציא את כּל אחד על שרשיו, לפעמים גם עם נימת-שוֹרש של עגבניה. רק אז אתה בּטוּח בּהחלט, כּי נפטרת מהאוֹרוֹבּנכה. בּזהירוּת ידוּעה וּבהסתגלוּת עוֹלה הדבר על פּי רוֹב לבלי לזעזע הרבּה את העגבניה עצמה.

בין האוֹרוֹבּנכה יש כּאֵלוּ שכּבר הִזְרִיעוּ, יש אכוּלים על ידי מַזיק, ויש גם רקוּבים. כּמוּת האוֹרוֹבּנכה גדוֹלה מאד.

עקירת אוֹרוֹבּנכה בּשנית – 30 כּסליו. וגם אחרי עקירה זוֹ נפוֹצה האוֹרוֹבּנכה שוּב, בּראשית טבת, ונמשך קיוּמה בּמשך כּל הזמן של קיוּם החלקה. עָיְפוּ לעקוֹר אוֹתה וחדלוּ.

תנאי הגידוּל. בּראשוֹנה היוּ התנאים נוֹחים בּכּל: הזיבּוּל, ההשקאוֹת התכוּפוֹת, העיבּוּד בּזמנוֹ, והחלקה היתה נהדרה בּיפיה, בּרענַנוּתה, בּפריחתה הטוֹבה. ב-7–9 חשוָן ירד גשם ראשוֹן, קטן וּבלתי-מספּיק. מאז לא קיבּלוּ העגבניוֹת מים. בּמקוֹם הגשם השני המקוּוה בּאוּ מ-26 חשון סערוֹת הקָדִים ונמשכוּ זמן מרוּבּה, בּהפסקוֹת. כּל הזמן הזה עמדה השאלה: אם יש צוֹרך בּהשקאה ואם לָאו, פּסחוּ על שתי הסעיפּים, ולא הכריעוּ. ב-15 כּסליו כּבר התכּוֹננוּ והכינוּ הכּל להשקאה, כּשראוּ שהתקוה לגשם נכזבת, אבל השמים התקדרוּ, ירד גשם של וחדל. נדחתה ההשקאה ויחד אִתה נדחָה גם הגשם. בּמשך הסערוֹת האֵלוּ וּפחד המחלוֹת נהפּך הוֹדה של החלקה לחרדה. נתרבּוּ העלים והבּדים הנוֹבלים, שׂיחים קמוּטים ונוֹבלים, וסוֹף סוֹף נאלצוּ, אחרי כּל הציפּיה לגשמים, להשקוֹת בּ-24 כּסליו, ערב חנוּכּה! – לא הספּיקוּ לכסוֹת את התלמים אחרי ההשקאה – והתחילה הרביעה האמיתית מא' טבת שנמשכה 11 יוֹם ((5.I–25.XII ונתנה 202.3 מ"מ מים. בּמשך כּל הזמן הזה והימים של אחרי הרביעה עמדוּ העגבניוֹת כּחוּלות ורוֹעדוֹת מקוֹר, בּתוֹך התלמים הפּתוּחים. הגשמים בּאוּ תכוּפים ולא נתנוּ לסגוֹר את התלמים. 21 טבת, כּשהאדמה עוֹד היתה רטוּבּה קילטרוּ וכיסוּ את התלמים. הקילטוּר התנהל בּקוֹשי רב, מפּני הרטיבוּת. בּקילטוּר זה בּרטיבוּת היה גם חשש של הפסד, ואוּלם הפּחד מפּני הגשמים הקרוֹבים והבּאים בּתכיפוּת אילץ לבלתי דחוֹת.

הפּריהּ. עגבניה אדוּמה ראשוֹנה – 6 כּסליו. יש מתקרבוֹת להאדים.

אסיף ראשוֹן – 11 כּסליו, 4 חדשים לזריעה.. 15 כּסליו – אסיף של 3 תיבוֹת-נפט. 18 כּסליו – סידוּר עגבניוֹת ירוּקוֹת בּתבן להקדים את ההסמקה. טבת: 7, 12, 13, 15, 18 – אסיפים גדוֹלים, כּ-72–86 ק"ג מדי פּעם, מַאדימוֹת. 23 טבת – אסיף של. משבט הוֹלך האסיף וּפוֹחת.

אסיף אחרוֹן – 26 שבט. פּרי לזרע הוּרד בּשני חדשי כּסליו וטבת.

הַסְמָכָה. ניסוּ להסמיך מַלבּן אחד, את הכי-צעיר (נשתל 21 תשרי) – 13–15 כּסליו. צוּרת ההסמכה: תוֹקעים מסביב לכל שׂיח 5–4–3 יתדוֹת נמוּכוֹת הסוֹעדוֹת אוֹתוֹ, לבל יזחַל על פּני הארץ. ההסמכה יחד עם הכנת היתדוֹת נמשכוּ ¾2 ימי-עבוֹדה. מראה המַלבּן המוּסמך היה יפה, אבל לא חזק. רוּחוֹת, עידוּרים, קילטוּר הפּילוּ את היתדוֹת. ושוּב לא תיקנוּ אוֹתן. בּעבוֹדה זוֹ עוֹד אפשר היה להתמַחוֹת ולעשׂוֹתה בּיֶתר הצלחה. 3 טבת, צוּין, כּי בּחלקה המוּסמכה יש עגבניוֹת המַאדימוֹת יפה מאד והאוֹדם שלהן – אַרגָמן, אביבי. ועדיין לא הוּברר, אם זוֹהי פּעוּלת ההסמכה והאוֹר המַספּיק אוֹ רק מקרה הוּא שלא הקדימוּ להסירן והִשהוּן על השׂיחים? האסיף נמשך בּחלקה זוֹ, הכי-צעירה, אחרי כּל החלקוֹת, והפּרי היה יפה, בּזמן שבּאחרוֹת כּבר הוּרד לגמרי. וגם את זה יש לתלוֹת בּגיל, בּצעירוּת החלקה וּבזַן המוּצלח. ואוּלם דבָר אחד בּרוּר, כּי הפּרי נשמר בּנקיוֹן וּביוֹבש.

קץ החלקה מיהר לבוֹא. רוֹב השׂיחים מתוּ, וּכאילוּ פּתאוֹם. רק בּוֹדדים נשארוּ ירוּקים וּמַבטיחים. לכתחילה התכּוֹננוּ לזמוֹר את החלקה כּוּלה, אוֹ חלק ממנה, וּלעבדה לאביב. אבל החוּרבּן הפּתאוֹמי של החלקה היה איוֹם וּבוֹלט מדי, שיהיה שוֹוה לטפּל בּה. החליטוּ להשאיר בּחיים וּבעיבּוּד רק את המַלבּן המוּסמך, הכי-צעיר, וכבר עישׂבוּהוּ. ואוּלם אחר כּך, מחוֹסר תקוה, הזניחוּ גם אוֹתוֹ. אמנם בּראשית שבט התחילוּ כּמה שׂיחים להוֹציא ענפים חדשים, אבל בּשביל בּוֹדדים אלה לא היה שוֹוֶה לעבּד את כּל החלקה. בּראשית אדר חרשוּ את החלקה – החרישה היתה קשה – והכינוּה לזריעת דלעת.

כּמוּת היבוּל וההכנסה:

כּסליו 123 ק"ג – 43 פרנק

טבת 763 " – 270 "

שבט 432 " – 169 "

_____________________

1318 ק"ג – 482 פרנק

העבוֹדה:

אלוּל: הכנה להשקאה ¾2. השקאה ¼2. שתילה ¼1. עידוּר ½1. = ¾7.

תשרי: תילוּם ½1. הכנה להשקאה ½3. השקאה 3. שתילה 2. עידוּר 3. = 13.

חשוָן: השקאה ¾. הכנה ¾. עידוּר ותילוּל ¼4. קילטוּר ¼1. זריקה 2. = 9.

כּסליו: אסיף ½1. הסמכה ¾2. תילוּל ¾3. עקירת אוֹרוֹבּנכה 1. הסרת בּדים כּמוּשים ¾. סידוּר בּדים להשקאה 1. השקאה 1. = ¾8.

טבת: אסיף וּמכירה ¾8. סידוּר בּדים לפני הקילטוּר ¾. קילטוּר ½. = 10.

שבט: אסיף וּמכירה ¾5. סך-הכּל ¼54³ ימי-עבוֹדה.

השוָאוֹת. אשתקד היוּ לנוּ 2 חלקוֹת עגבניוֹת. הראשוֹנה נשתלה 16 אלוּל ואחר כּך בּמילוּאים. קיבּלה 9 השקאוֹת עד 11 חשון. הפּרי הראשוֹן – 23 כּסליו, האחרוֹן – 30 שבט. החלקה היתה חוֹלָנית וּמדוּלדלת. עבוֹדה השקיעוּ בּה 17 יוֹם. היבוּל – משטח של חצי דוּנם – היה. הביאה הפסד גמוּר. חָלתה הרבּה בּקמיטת העלים.

חלקה ב' נשתלה בּ-11 חשון. פּרי ראשוֹן – 9 שבט. הספּיקה לתת עד הקוֹר – ועמדה. עיקר פּרייתה בּאביב. סבלה הרבּה ממחלוֹת (רקבוֹן חלל-הגבעוֹל. כּתמים אפוֹרים בּקליפּת העלים והגבעוֹלים המַעמיקים לחדוֹר). שתי המחלוֹת נתגלוּ אחרי עבוֹר הקוֹר בּאדר ב'. החוֹם הגדוֹל של חצי אייר קיפּד את חייה. האסיף האחרוֹן – 10 סיון. כּמוּת היבוּל כּוּלוֹ – משטח של 2 דונם – . ימי עבוֹדה ½49. זיבּוּל בּתלמים.

כּמוּת היבוּל לדוּנם בּשלוֹש החלקוֹת: א) –. ב) –. השנה –.

הערוֹת וּסברוֹת בעקב העבוֹדה

א. התילוּל המצוּין, שניתן לעגבניוֹת תיכף לאחר הגשם הראשוֹן, מי יוֹדע אם היה להן לברכה. בּעוֹנת הרוּחוֹת המיבּשוֹת הוֹעיל הוּא להרבּוֹת את שטח ההתנדפוּת. את שטח היניקה לא הגדיל מחוֹסר רטיבוּת.

ב. מציפּיה לגשם לא השקוּ את העגבניוֹת בּמשך זמן רב, והגשם הכזיב. תוֹחלת נכזבה זוֹ נמשכה דוקא בּעוֹנה קשה, בּעוֹנת הַקָדִים, שנגדה היה צריך למִצער להגן על הצמח בּמקצת בּעזרת ההשקאה.

ג. מה היתה סיבּת החוּרבּן הפּתאוֹמי של החלקה וכליוֹן רוֹב השׂיחים? האִם החלישה אוֹתם הפּריה הרַבּה בּיוֹתר? או הַדריכה הרבּה בּאסיף, בּחוֹסר עיבּוּד בּימוֹת הגשמים, הכבּידה עליהם? דבר-מה קרה פּה שלא עמדנוּ עליו.

ד. כּיצד להילָחם בּאוֹרוֹבּנכה? האם בּעקירת-קלשוֹן גמוּרה, כּמנהגוֹ, אוֹ אפשר להסתפּק בּקטימַת התִפרחוֹת, כּדעת אחרים? העלוּל הוּא להציץ שוּב אחרי קטימת ראשוֹ? ואם עלוּלים היוֹנקוֹת להמשיך את היניקה גם אחרי שרוֹב הצמח נעקר? וּמתי זרע האוֹרוֹבּנכה עלוּל לנביטה? וּלכמה הוּא שוֹמר את כּוֹח הנביטה?

ה. אֵחרנוּ בּסגירת התלמים. אפשר שזהוּ שגרם הפסד לחלקה. ואוּלם בּהחלט לא נתבּררוּ אצלנוּ התוֹצאוֹת. בּחלקה שכנה אחת היה ההבדל בּין שתילים שנשתלו בּעוֹנת הגשמים בּשטח ישר וּבין אֵלוּ שנשתלוּ בּתלמים פּתוחים – רב מאד. השטוּחים בּמישוֹר עמדוּ הרבּה יוֹתר יפה. מאִידך גיסא, חלקה אחת שכנה שעמדה כּל החוֹרף בּתלמים פּתוּחים וּבלי עידוּר היתה בּראשית אדר יפה וּבריאה. וכן גם אצל הערבים בּסביבה עוֹמדוֹת העגבניוֹת בּעשׂבים וּבלי עיבּוּד עד אדר. בּאדמה שלנוּ, בּכל אוֹפן, יש להזדרז בּסגירת התלמים.

ו. על ערך ההסמכה לא יִתכן עוד לשפּוֹט על פּי עבוֹדתנוּ. ההסמכה נעשׂתה קצת בּאיחוּר וּבלי הקפּדה יתירה. אבל אם בּרוּר כּי בּסביבת כּנרת אין שוּם צוֹרך להסמיך עגבניוֹת אביביוֹת, הנה יש צוֹרך לנסוֹת ולחזוֹר לנסוֹת את ערך ההסמכה בּעגבניוֹת-חוֹרף. ריבּוּי הפּרי ההוֹלך לאיבּוּד מרטיבוּת ורפש דוֹרש את זה.

ז. על תכוּנוֹת הַזְנִים שעיבּדנוּ אפשר היה לעמוֹד בּמקצת. האמוּנה ש“פּלא השוּק” מַבכּיר משאר המינים לא נתאַמתה. הגלילי הבכּיר אצלנו לא פּחוֹת. הפּרי הגלילי מכּפר הוֹרא הצטיין בּגוֹדל. טעם הפּרי לא היה מוּצלח, אבל גם לא גרוּע. הפּרי המִקואי, המצוּלע, לא עשׂה רוֹשם מיוּחד. פּוֹריוּתוֹ אינה רעה, אבל טיבוֹ נמוּך.

ח. ערך הגיל וּזמן הזריעה הוּבלט מאד, אם כּי לא בּמדידוֹת וּמספּרים. המַלבּנים הראשוֹנים, הכי-בּכירים, הקדימוּ לתת והרבּוּ לתת, הספּיקוּ למַדי עד היחָרבם, והם הם שנתנוּ את כּמוּת היבוּל. וּמהם ואילך – הוֹלך ויוֹרד. המַלבּן האחרוֹן, המוּסמך, נתן פּרי יפה, אבל תקוּפת פּרייתוֹ היתה קצרה מאד. ועוֹד יוֹתר היה חזיוֹן זה ניכּר בּמַלבּנים אחרים שלא בּחלקה זוֹ, בּחלקה 2, הם פּרחוּ וּפרוּ בּזמן אי-כּוֹשר וּללא הוֹעיל. כּנראה, שבּעוֹנה זוֹ של עגבניוֹת, שִלְהֵי קיץ, יש קצת להקדים, והמאַחר מסוֹף אלוּל – מַפסיד.

---

בּדיוּן על העבוֹדה התרבּוּתית

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּועידה השביעית של פּוֹעלי יהוּדה בּרחוֹבוֹת

בּדרך כּלל קל מאד להתווֹת תכניוֹת לעבוֹדה תרבּוּתית. מַרבּים לדבּר בּתוֹכנוּ על הצוֹרך באַגרוֹנוֹם נוֹדד. נתקבּלה גם פּעם החלטה, כּי דבר זה עוֹמד בּשוּרה ראשוֹנה של המעשׂים. וּלמעשׂה איננוּ ולא בּמהרה ימָצא. גדוֹל המרחק בּין תביעוֹת הפּוֹעל וההתפּתחוּת האִטית של התנאים המַכשירים את צרכיו. מוֹרה העבוֹדה יבָּרא מתוֹך נבכי החיים לאט לאט.

הוֹצאת “האדמה”² נוֹסדה בּמוֹמֶנט של אחדוּת ההשקפוֹת בּתוֹך עוֹלם העוֹבדים. זה היה בּשנת-עבוֹדה רחבה של הקרן הקימת, בּשנת בּוֹא הבּרוֹן³, אחר הועידה הרביעית, ערב עליה חדשה. אליעזר שוֹחט אמר אז כּי הוֹצאתנוּ תהיה נזיפה חיה לאלה שהיכוֹלת בּידם לעשׂוֹת ואינם עוֹשׂים. נקבּעה פּרוֹגרמה להוֹצאה: חַקלָאוּת, עבוֹדה ויִשוּב, שלא היתה עוֹד בּספרוּת העברית. וּמה היא השאלה למה לוּקחה אבן זוֹ לבנין ולא אחרת? הבּיאוּרים המעשׂיים לבּחירה היוּ: הוֹלך ונוֹלד מעמד חדש ואִתוֹ יחד נוֹלדים צרכים חדשים שאינם לא בּש“ס ולא בּפוֹסקים, גם שאלוֹת מדע בּחיי הטבע והאדם מַעסיקוֹת אוֹתוֹ. כּל הצרכים האלה הוֹלכים וּמתעוֹררים. אמוּנתם בּעתיד הפּוֹעל העברי, אמוּנתם בּמוֹסד הזה אמרוּ להם כּי יש דברים הזקוּקים בּראשיתם לטיפּוּל והם נעשׂים אחר כּך לכוֹח פּוֹעל. שוֹאלים מה להוֹצאת פּוֹעלים וּלספר בּוֹטַני⁴? הסוֹציאַל-דמוֹקרטיה הגרמנית מצאה לנחוּץ להוֹציא את דַרְוִין ושאפה להפוֹך אוֹתוֹ לנחלת-עם. כּל מה שמרחיב את דעתוֹ של הפּוֹעל הרי זה חשוּב לוֹ. אילוּ היתה קיימת הוֹצאת-ספרים חקלאית לפנינוּ, בּוַדאי לא היינוּ בּאים ליסוּד “האדמה”. אמנם לא כּל פּוֹעל מחוּיב להיוֹת בּוֹטַנַאי, אוּלם לעוֹרר את הנטיוֹת רשאים אנוּ וּמחוּיבים. עמדה לפנינוּ שאלת ספר טוֹב בּהכּרת הארץ על אוֹדוֹת חיי הערבים, וגם בּספר זה ראינוּ נגיעה ישרה בּחוּגנוּ. על הצוֹרך בּספר זה נִדְבַּר גם ב”השוֹמר" בּין החברים בּגליל.

תוֹבעים ספר על גידוּל דבוֹרים ועל גידוּל בּהמוֹת, כּאילוּ אין אנוּ מכּירים בּנחיצוּתם, כּאילוּ היה הדבר תלוּי בּידינוּ. אוּלם מה נעשׂה אם ספרים מעין אלה אינם נעשׂים בּידים, ולא על פּי הזמנה, גם אין לוֹקחים וּמריקים אוֹתם מכּלי אל כּלי. מה שהוּנח ונתאַמת בּארץ זוֹ הוּכחש בּארץ אחרת. ספרים מקצוֹעיים נבראים בּמשך דוֹרוֹת מתוֹך נסיוֹנוֹת עבוֹדה והכּרת הארץ.

אדר תרע"ח.

---

ממכתבים אל חברים

מאת

ברל כצנלסון

¹

א

מי יֵדע לפתוֹר את השאלוֹת האלה? האוּמנם מקוֹרנו הוּא שדָלל וּבגד בּנוּ, וטל הילדוּת נדף מאִתנוּ אוֹ זה הדוֹר כּוּלוֹ וּמעשׂיו, וּפעוּלוֹתיו ואִישיו גזוּלים ועלוּבים וזיו השכינה לא יִגַה על ראשינוּ? האוּמנם כּל זה הוּא רק “בּמקוֹם”, רק סוּרוֹגַט? קשה, קשה לחיוֹת בּימים כּאלה בּהרגשוֹת כּאלה. ואני מיוֹם הראשוֹן של כּניסת המנַצחים חי אני בּהרגשה זוֹ של קציצת-כּנפיים, של הכּלל כּוּלוֹ, וגם של הפּרט שלי. הייתי מתנחם אילוּ ראיתי את האחרים בּזיום, בּשִפעָם. אפשר שאזי היה גם עלינוּ נאצל מרוּחם. אוּלם בּכל אשר אֶפנה – מלאכת-כּפּים, פַבּריקַציה. ואם אנחנוּ הזקנים שבּדוֹר עמוּסי התלאוֹת מרגישים כּכה ואַשמתנוּ בּנוּ וליחנוּ הוּא שֶנָס, מדוּע זה הילדים שבּנוּ, אַחינוּ ואחיוֹתינוּ הקטנים, אשר להם עוֹלה עמוּד השחר, מדוּע זה הם כּל כּך יתוֹמים, מדוּע זה אין להם מאוֹר?

ב

בּדבריך אוֹדוֹת ההסתדרוּת לא מיצית את עוֹמק הדברים. לא בּכוֹח הרגע כּוֹחנוּ. ימים יבוֹאוּ וגם עיורים יראוּ ויִוָכחוּ, מה היה התוֹכן הפּנימי של ה“מלחמה” בּעד ההסתדרוּת. איחוּד האנשים לא על יסוֹד של דעוֹת מתהלכוֹת כּי אם על יסוֹד החיים הממשיים, העבוֹדה הכּללית, הרצוֹן הפּוֹעל, – ההבדל הגדוֹל הזה והבּרכה הצפוּנה בּזה עוֹד יתגלוּ. אַל תשאלני אוֹדוֹת אדם פּלוֹני אוֹ אלמוֹני. כּנסת ישׂראל אינה חֲדלָה להיוֹת כּנסת ישׂראל, ואינה מוַתרת על אַחדוּתה גם בּשל פּוֹשעי ישׂראל. וכן תהיה לנוּ גם כּנסת-העבוֹדה אם נזכּה לכך, אם נהיה ראוּיים. אזי יחדלוּ לחַפּשׂ את ה“פּינוֹת החמוֹת” וירגישוּ את הטעם של הנהר השוֹטף. אכן יש מקוֹם בּתוֹך המים הרחבים לזרמים עמוּקים, לזרמים בּפני עצמם, אוּלם אלה אינם חוֹששים למיעוּט דמוּתם על ידי גאוּת-הגלים. יפחדוּ אלה הדוֹאגים לקיוּם השלָטים, אוּלם אַל יֵדע פּחד מי אשר תוֹכן-חיים חי בּלבּוֹ

הייתי רוֹצה בּחליפת-מכתבים קרוֹבה עם רבּים מרֵעינוּ מבּלי כּל כּוָנה רשמית, כּי אם לשם הצוֹרך הפּנימי. בּתוֹך העבוֹדה החברתית גדוֹל הצוֹרך להיזוֹן משׂיחת רעים.

תרע"ח.

---

הספרדים באסיפת הנבחרים

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּין שאר התוֹצאוֹת של הבּחירוֹת, הראוּיוֹת לתשׂוּמת-לב, ישנה אחת, שכּבר הפנתה אליה את כּל הלבבוֹת: האַקטיביוּת הספרדית. זוֹ הפּעם הראשוֹנה מיוֹם הוּחַל הישוּב החדש, אשר המוֹני הספרדים וגם שאר העדוֹת המזרחיוֹת נכנסים לתוֹך חוּג הכּוֹחוֹת הציבּוּריים הפּוֹעלים, היוֹצרים את חיינוּ המדיניים והתרבּוּתיים. וּמה שלא תהיינה עמדוֹתיהם של נבחרי הספרדים בּשאלה זוֹ אוֹ אחרת, אם יקַדמוּ את חיינוּ ואת פּעוּלתנוּ אוֹ יעצרוּ בּעדם, תּהיה השפּעתם על אסיפת הנבחרים הנוֹכחית אשר תהיה, הרי עצם דבר ההשתתפוּת הזאת והקשרים החדשים המתהוים על ידי זה בּין חלקים שוֹנים של ישוּבנוּ – קוֹבעים בּרכה רבּה בּפני עצמם, ורב טוּב צפוּן בּהם לכל עתידנוּ. ואילוּ לא בּאוּ הבּחירות אלא לשם זה, לאוֹשש את הכּוֹחוֹת האלה וּלשַתפם בּעבוֹדת הבּנין, ולעשׂוֹתם אַחראים בּעד עבוֹדת הישוּב – דיינוּ הפּעם. אוּלם אנשים, ואנשי-מפלגה בּיחוּד, אינם מסתפּקים בּכגוֹן זה בּלבד, והרי מנַחשים מכּל צד על תפקידם של הספרדים בּאסיפת הנבחרים, כּאילוּ השם ספרדי כּבר מחַייב שיטה ועמדה מיוּחדה בּכּל, וכל הספרדים זהוּ גוּש אחד, אשר לאשר יטוּהוּ – יפנה, ואינם מסתפּקים בּניחוּשים לבד, כּי אם גם מנסים לקַלֵס וּלשַבּח – ולרכּוֹש את אשר לא הספּיקוּ לרכּוֹש בּבּחירוֹת. מְעַנְיֵן משוּם זה להקשיב, מה אוֹמרים נבחרי הספרדים עצמם.

הנה הד“ר לוי, נשׂיא הסתדרוּת הספרדים, וּמנהל האפּ”ק, יוֹצא וּבא זה כּמה שנים בּחוּגי “הציוֹנוּת” הירוּשלמית. נשמע מה בּפיו: –

“נראה לי שאסיפת הנבחרים כּפי שיצאה מהבּחירות שסוּדרו על ידי הועד הזמַני לא תהיה בּת-קיימא. על פּי מספּרי הבּחירות הרשמיים נראה בּרוּר שלמפלגוֹת השׂמאליוֹת יהיה הרוֹב בּאסיפת הנבחרים וכי תהיה להן השפּעה מכרעת. נראה לי, שבּמצב הענינים הנוֹכחי השפּעה כּזאת תהיה מַזקת. נראה לי שחוֹבת כּל המפלגוֹת המתוּנוֹת תהיה לדרוֹש את הכנסת כּל החרדים ולתת לכל ארבּעים בּוֹחרים חרדים את הזכוּת לבא-כּוֹח”.

אין אנוּ מתוַכּחים עם הד"ר לוי הנכבּד, הידוּע לאחד ממַשׂכּילי העדה הספרדית. אנוּ מקשיבים. האוּמנם זוֹהי “העדה הספרדית”? הנה עוֹד קוֹל.

מר דוד אבישר, מנהל התלמוּד-תוֹרה של הספרדים, כּוֹתב: “חשיבוּתוֹ של ה”בּלוֹק" הספרדי הוּא בּזה שבּוֹ נשתקפה כּל היהדוּת הספרדית לכל זרמיה ולא נעדרוּ בּוֹ גם מוּעמדים אשכּנזיים. מסַדרי הבּלוֹק שאפוּ לבלי תת לתימנים, בּוּכרים וגוּרג’ים להיפּרד ממנוּ. כּאן נראתה הַרמוֹניה-ציבּוּרית עם עבוֹדה משוּתפת בּתקוה שגם להבּא תשׂרוֹר הרמוֹניה זוֹ ותהיה שאיפה ליצירת חיים שלמים ומגוּוָנים. ההגיוֹן הספרדי הפּשוּט והתמים, אשר דרכּוֹ סלוּלה וּבטוּחה, המוֹצא את שביל החיים והיצירה מבּלי העוָיוֹת וּפלפּוּלים ימצא בּ“שׂמאל” תכניוֹת רבּוֹת ישרוֹת וּתמימוֹת לפעוּלה ולעבוֹדה, הרבּה יוֹתר מאשר ימצא בּימין ואפילוּ במרכּז. בּ“שׂמאל” יראה הספרדי את הקלפים גלוּיים, את המחשבה המוּבּעה בּרֵיש גַלֵי, את הרעיוֹן ההוֹלך וחוֹדר עד סתרי העתיד, ויתן להם יד. צאוּ אל ההמוֹן הספרדי והמזרחי ודבּרוּ אִתוֹ על דבר עבוֹדה וּבנין, אִרגוּן וסדרי חיים דמוֹקרטיים ותראוּ שנתוֹן יתן לכם את בּרכתוֹ האמיתית והישרה. ונבחרי ההמוֹנים הללוּ מחוּיבים לעמוֹד על שאיפוֹת בּוֹחריהם וידעוּ מיד לאָן עליהם לנטוֹת ועם מי לעבוֹד. ולעוּמת זה, סעד יוֹתר ימצאוּ הנבחרים הספרדים בּאגף השׂמאלי, בּכל דרישוֹתיהם, מאשר בּמרכּז. יוֹדע השׂמאל – שיהיה הרוֹב בּאסיפת הנבחרים – את היסוֹדוֹת הבּריאים אשר ליהדוּת הספרדית, וּבנטיה טבעית ירגיש גם הוּא, בּכוֹח הפּעוּלה והקידמה אשר ליהדוּת הזאת, ולא ישכּח את בּני הארץ מאז וּמעוֹלם. ותמוֹך יתמוֹך בּהם ויצרפם בּכל וַעדה וּבכל מעשׂה, והגן יגן על זכוּיוֹתיהם בּחרוּף נפש. בּאי-כּוֹח היהדוּת החיה על עמלה ועל יגיע כּפּיה ולא על “החלוּקה” בּצוּרוֹתיה וּבגוָניה השוֹנים, יפגשוּ מבּט אנוֹשי חפשי, מבּאי-כּוֹח אגף העבוֹדה אשר בּזיעת אפּיהם, בּחלבּם וּבדמם יוֹצרים את חייהם – חיינוּ הכּלליים והפּרטיים. נזכּוֹר נא זאת וּבעינים פּקוּחוֹת נגש לעבוֹדה. בּקשתנוּ היא רק, שהשׂמאל יתאַחד לחטיבה אחת מוּצקה ויחד עם בּאי-כּוֹח היהדוּת הספרדית יניחוּ את אבן-הפּינה – יסוֹד העבוֹדה והיוֹשר, לבנין הארץ ולתחית האוּמה".

גם אלה דברי ספרדי. לשוא איפוֹא מַקדימים רבּים לעשׂוֹת את החשבּוֹן מבּלי דעת בּעלים. סַדְנָא דְאַרְעָא, כּנראה, חַד הוּא. גם בּין הספרדים וגם בּין האַשכּנזים ישנם המפחדים מפּני אסיפת הנבחרים ו“חוֹששים” כּי לא יהיה לה קיוּם, ואין לבּם כּעת פּנוּי אלא להפחיד את הקהל: הנה ה“שׂמאל” הוֹלך! ויֶשנם גם אחרים הרוֹצים בּעבוֹדה, מקוים לעבוֹדה וּמאמינים בּכנסת ישׂראל עוֹבדת.

אַל נא תְהַלְכוּ עלינוּ אֵימים. הוֹלכים אנוּ בּארץ, כּוּלנוּ, לקראת חיים וּפעוּלה. והחיים והפּעוּלה הם יקָרבוּ והם ירחיקוּ, וּבפגישת-אנשים זוֹ הקרוּיה אסיפת-נבחרים יוֹרוּ הענינים והצרכים את כּל אחד למצוֹא את רֵעוֹ ואת בּן-בּריתוֹ. חלפה, חלפה תקוּפת הגבּאים וּפרנסי-הקהל, וצירוּפי-כּוֹחוֹת והסכּמוֹת בּין פּלוֹני ואַלמוֹני לא יוֹשיעוּ. הקהל שוֹמע, הקהל מקשיב, ועיניו נפקחוֹת: מעשׂיכם יקָרבוּכם, מעשׂיכם ירַחֲקוּכם.

אייר תר"פ.

---

מלפני היציאה

מאת

ברל כצנלסון

¹

(מועידת “פּוֹעלי-ציוֹן” בּוינה²)

וינה, 5 אוֹגוּסט [1920]

כּל המלחמה הנוֹראה מתנהלת אפילוּ לא בּשאלוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת, בּשאלוֹת הפּעוּלה הציבּוּרית, כּי אם סביב לענינים פוֹרמַליים ודקדוּקים פרַקציוֹניים. וכל התהוֹמוֹת, אשר רוֹצים לעבוֹר עליהן וּלהעלימן, מתבּלטוֹת בּכל סעיף פּעוּט של “סדר היוֹם”. הכרח הפּירוּד בּרוּר למַדי לכוּלם.

הטרגדיה היהוּדית מתגלה בּועידה זוֹ בּכל מוֹראה וּבכל גילוּייה השוֹנים. קוֹדם כּל מתגלה הפּירוּד לא רק העיוּני, התָכני, כּי אם פּירוּד אחר לגמרי, אשר אינוֹ תלוּי בּנוּ וּברצוֹננוּ. כּשם שבּשבילנוּ שאלת העבוֹדה המעשׂית בּארץ-ישׂראל וּדרכיה היא מרכּז הענינים, כּך לאנשי מזרח אירוֹפּה שאלת האִינטרנַציוֹנַל והמדיניוּת המַהפּכנית היא עילַת העילוֹת. ואין כּאן רק ויכּוּח עיוּני. הבַּלַדָה של טשרניחוֹבסקי על שני האחים, בּני סַלוֹניקי – אשר לאוֹר בּרק היריה איש את אחיו הכּירוּ, חוֹזרת גם כּאן. חזית מבדילה בּינינוּ, והחזית הזאת היא עוֹד יוֹתר איוּמה, בּאשר היא לנוּ לא רק חזית בּין עמים וּמדינוֹת, ואינה רק ענין של לוֹיאַליוּת פַּטריוֹטית, כּי אם בּאשר היא מוּאָרה אֵש-דת המהפּכה העולמית. וכל פּעוּלוֹתינוּ ונצחוֹנוֹתינוּ ואפשרוּיוֹתינוּ נערכים אצלם, החיים בּתוֹך החזית, בּמידה שלהם, שהיא מדינית וּמוּסרית כּאחת. וגם כּשהם מוּכרחים להוֹדוֹת בּחיוּב מפעלינוּ, הם מחַשבים תמיד שׂכר מצוה כּנגד הפסדה, ויוֹצאים אנוּ החייבים. וּבאוֹתה שעה שהם מביאים לנוּ את הידיעוֹת הכי-מַחרידוֹת על מצב ישׂראל שמעֵבר לחזית, על ההידַלדלוּת הגמוּרה, על חוּרבּן כּל העמדוֹת הכּלכּליוֹת, על ירידה מוּסרית, על מעמד עלוּב של בּטלים וריקנים בּתוֹך חברה המַעריכה רק את העוֹבד, על חוֹסר כּל כּניסה שהיא לתוֹך חיים פּרוֹדוּקטיביים, על עם, הניתּן כּוּלוֹ להֵיעָסק רק בּעבוֹדוֹת של אוֹנס, בּטיאטוּא הרחוֹבוֹת וניקוּי המָחראוֹת, בּאוֹתה שעה הם – שכוּרי המלחמה הכּללית, וּבנצחוֹנה של מַלכוּתם, ורק בּה, הם רוֹאים את עתידנוּ. ואתה רוֹאה לפניך יהוּדים כּוֹאבים, המכּירים בּמציאוּת היהוּדית, החוֹשבים את עצמם ליהוּדים אַקטיביים וּפלשׂתינאים גמוּרים, וידיהם ריקוֹת וכל דרך של פּעוּלה יהוּדית אין לפניהם. ואלה הם הטוֹבים. הגרוּעים – אוֹ שהם ריקנים בּיוֹתר אוֹ שהם עוֹשׂים רוֹשם של שליחי מלכוּיוֹת ותקיפים.

לכאוֹרה מוּכרח לבוֹא הפּירוּד לשנַיִם בּאוֹפן טבעי: אלה הקשוּרים בּהשׂגוֹתיהם וּבפעוּלתם לארץ-ישׂראל ואלה המשוּללים כּל אפשרוּת מעשׂית ונַפשית לפעוֹל יחד אִתנוּ, והם מחכּים לנסים שלא כּדרך הטבע. היינוּ צריכים, כּדרך ההיסטוֹריה שלנוּ, לחַלק את המחנה לשנַיִם, וּלהיפּרד כּידידים, אשר דרכיהם שוֹנוֹת, בּתקוה כּי יבוֹא יוֹם וּמתוֹך החרבוֹת השוֹנוֹת יציצוּ עוֹד אלה אשר ישָארוּ בּחיים – בּמוּבן האישי והארץ-ישׂראלי – ויוֹשיטוּ יד, אבל הזמין לנוּ הקדוֹש-בּרוּך-הוּא עוֹד בּינוֹניים. אם מצד אחד עוֹמדת ארץ-ישׂראל ואִתה אמריקה, אנגליה ואַרגנטינה וּמאידך גיסא – המזרח ואִתם הוינאים והצ’כוֹסלוֹבקים וכוּ' (רוּבּם – ריקים שבּריקים וּבהם גם שׂוֹנאי-ציון ממש, וּמיעוּטם – יקרים וּמסוּרים בּלב ונפש לישׂראל וּלארץ-ישׂראל), הנה יש לנוּ פּוֹלין וגַליציה, הנקלעוֹת בּכף הקלע, המתנַגדוֹת לדרכינוּ אנוּ הריאַקציוֹניוֹת ואינן רוֹצוֹת להיפּרד מאִתנוּ, כּי הן מרגישוֹת את עצמן קשוּרוֹת לארץ-ישׂראל. וצד בּינוֹני זה, הגדוֹל בּכמוּת וּבמספּר של דעוֹת ויש לוֹ בּאמת הסתדרוּיוֹת גדוֹלוֹת (בּרוּסיה – הֶרֶס), מסַבּך את הדברים. גם המצב המדיני הבּינוֹני וההגמוֹניה הרוּחנית השוֹלטת בּארצוֹת אלה אינם נוֹתנים להן לקבּוֹע את מקוֹמן. וכל זה גוֹזל מאִתנוּ כּוֹחוֹת-נפש וּמוֹציא לפי שעה את זמננוּ בּחיפּוּשׂ דרכי-שלוֹם וּפשרוֹת, ללא תוֹצאוֹת.

---

לזכוּיוֹת לשוֹננוּ

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּמשׂרד החשבּוֹנוֹת (Audit) של הרכּבת הוּצאה פּקוּדה זוֹ:

“השׂפה הרשמית של רכּבוֹת א”י היא אַנגלית ועל כּל העוֹבדים בּ-Audit להשתמש בּה בּמשך כּל שעוֹת העבוֹדה. נטיה הצדה כּל-שהיא מהפּקוּדה הנוֹכחית תגרוֹם לענשי המשמעת לעוֹבד אוֹ לעוֹבדים כּאלה. בּבקשה להוֹדיע פּקוּדה זוֹ לכל העוֹבדים בּמחלקתך. חתוּם: אוֹדיתוֹר של רכּבוֹת א"י ".

לזכוּת הלשוֹן האנגלית דוֹאג לא רק הפּקיד הממוּנה על הנהלת החשבּוֹנוֹת בּרכּבת, כּי אם גם… הנציב העליוֹן. הנה אנוּ קוֹראים מפוֹרש בּדין-וחשבּוֹן של “האסיפה הכּללית המשוּתפת הראשוֹנה של לשכוֹת המסחר הארץ-ישׂראליוֹת”:

“ה. מ. הנציב הציע, כּדי להרויח זמן, ומפּני שרוֹב בּאי-כּוֹח היהוּדים של הלשכוֹת השוֹנוֹת יוֹדעים אנגלית אוֹ ערבית, יתרגמוּ רק לשתי השׂפוֹת האֵלוּ, ורק אם החברים העברים יחפּצוּ לדַבּר, יוּכלוּ לדבּר עברית, בּאוֹפן כּזה יקמצוּ הרבּה זמן. ההצעה נתקבּלה”.

הנה כּיצד מבינה הממשלה הממוּנה על המַנדט את פּירוּש הסעיף המַכּיר בּשׂפה העברית כּאחת השׂפוֹת הרשמיוֹת של הארץ. והנה התשוּבה שניתנה מאת הנציב העליוֹן לחברים העברים בּלשכּת-המסחר של חיפה, התוֹבעים מַזכּירוּת עברית.

והחברים העברים הנכבּדים של אוֹתה אסיפה כּללית של לשכוֹת-המסחר מה עשׂוּ בּאוֹתה שעה?

לא אַלמן ישׂראל, בּרוּך השם. הבּעל-בּית היהוּדי, הסוֹחר המשׂכּיל, הנאמן עם כּל קדשי האוּמה, לא בִּייש, חס ושלוֹם, לא הכזיב את מבטחנוּ. מתוֹך עדת-הגבּוֹרים קם האיש אשר קידש שם ישׂראל בּרבּים. הנה מה שמוֹסיף הפּרוֹטוֹכּוֹל לסַפּר: “על פּי בּקשתוֹ של מר ט. מיפוֹ הוּחלט שהדברים שנאמרוּ על ידי הנציב יתוּרגמוּ גם לעברית”.

מר ט. “הרהיב עוֹז בּנפשוֹ” לדרוֹש – עד חצי המלכוּת! – כּי דברי הנציב הללוּ יתוּרגמוּ, כּלוֹמר, שגם אלה החברים שלא זכוּ להיוֹת שייכים אל “הרוֹב היוֹדע אנגלית אוֹ ערבית” יבינוּ אף הם הפּעם למַה כּוּונוּ דברי הנציב. ואמנם הבּקשה “עשׂתה פּרי”. הדברים תוּרגמוּ והחברים היהוּדים כּוּלם, גם אלה מן “הרוֹב היוֹדע אנגלית או ערבית” וגם המיעוּט שאינוֹ יוֹדע – הבינוּ.

הבינוּ והחרישוּ.

אכן, עם חכם ונבוֹן!

אדר א' תרפ"א.

---

מעוֹלם התוֹהוּ

מאת

ברל כצנלסון

¹

לא ינוּם ולא יִישן ה“יהוּדי המלוּמד” השוֹכן בחַצרוֹת הקרֶמל. הוּא יוֹדע כּי על בּעליו “המוֹחוֹת הגוֹיים” אין לסמוֹך. “בּעינים פּקוּחוֹת הַבּט”. מארץ רחוֹקה בּא הֵלֶך להסתוֹפף בּחַצרוֹת האינטרנַציוֹנַל השלישי, ושי יוּבל אִתוֹ, שי אשר יהיה לרצוֹן אדוֹני הקרמל – נתינוּת אֱמוּנים של המוֹני העוֹבדים שם, בּמזרח. אוּלם שוֹמר הסף הנאמן, הקוֹמיסַר היהוּדי המלוּמד מֶרֶז’ין הריח – את ריח… “פּוֹעלי ציוֹן” זעוּמי נפשוֹ, וידע כּי דבק דבר-מרמה בּשַׂלמוֹת האוֹרח, אשר בּא לקחת את הבּרכה. וַישׂא את קוֹלוֹ: “משַטים בּאינטרנַציוֹנַל השלישי, מרַמים אוֹתוֹ, קַ-רַ-אוּ-ל!” וּב“עמעס” המוֹסקבאי (זוֹהי האמת של הקוֹמיסרים היהוּדים כִּכְתבה וכלשוֹנה, להבדיל מה“אוּנזער אמת”) משׂתער המוֹרה העברי מרז’ין על חברוֹ בּא-כּוֹח המ.פּ.ס. (אפשר מ.פּ.ס.ע. – מי בּיניהם יברר?) מבּלי רַחם:

“וּכשבּאים בּשקרים וּמרַמים פּשוּט בּשַרלַטַניוּת לא את מישהוּ סתם, כּי אם את האינטרנַציוֹנַל השלישי עצמוֹ, הרי נהיה הדבר כּבד מנשׂוֹא, ונכנס לתחוּמים של מעשׂי-פּלילים. בּישיבה של הועד הפּוֹעל של האינטרנַציוֹנַל השלישי מכ”א בּספּטמבּר הוֹדיע מאִירסוֹן הלַז קטיגוֹרית, "כּי מפלגתוֹ אין לה כּל שייכוּת אל המפלגה הנַציוֹנַליסטית המפוּרסמת “פּוֹעלי-ציוֹן” (מתוֹך הפּרוֹטוֹכּוֹל הרשמי), זה נאמר גָלוּי בּפני בּאי-הכּוֹח של הפּרוֹליטריוֹן הקוֹמוּניסטי העוֹלמי, ואוֹתם הדברים נשנוּ על ידוֹ בּישיבוֹת הצ.בּ. (הלשכּה המרכּזית) של הסֶקציוֹת היהוּדיוֹת ליד הצ.ק. (הועד המרכּזי) של הר.ק.פּ. (המפלגה הרוּסית הקוֹמוּניסטית). בּאוֹתה ישיבה הסבּיר הוּא, כּי בועידה החמישית של “פּוֹעלי-ציוֹן” בּוינה “היה נוֹכח בּמטרוֹת אִינפוֹרמַציוֹניוֹת” (פּרוֹטוֹכּוֹל של הצ.בּ. מ-16 לספּטמבּר). על שאלת צֶ’מֶרינסקי מהי הפֶּריפֶריה (ההיקף) של המפלגה הפּלשׂתינאית השיב מאירסוֹן, כּי “הפֶּריפֶריה היא בּרוּבּה ערבית” (שם). – – “ועכשיו מתבּרר לנוּ, כּי הוּא פּשוּט שיקר ורימה בּגסוּת את האינטרנַציוֹנַל הקוֹמוּניסטי ואת הצ.בּ.; בּדין-וחשבּוֹן של הבּרית הימנית של “פּוֹעלי-ציוֹן” אנוּ קוֹראים, כּי מאירסוֹן הלך לועידה החמישית לא לשם אינפוֹרמַציה, כּי הפרַקציה הקוֹמוּניסטית בּועידה אָזרה את כּל כּוֹחוֹתיה בּכדי להשׂיג למ.פּ.ס. וּלי.ק.פּ. זכוּת דעה מוּחלטת, אבל שאר חלקי הועידה דחוּ את ההצעה, והועידה אישרה אוֹתן רק בּזכוּת דעה מיעצת. בּרוּר איפוֹא, כּי מאירסוֹן עם הפֶּריפֶריה הערבית שלוֹ רצה להיוֹת חבר בּזכוּיוֹת שווֹת בּבּרית הפּוֹעל-ציוֹנית עוֹד בּטרם נתפּלגה, יחד עם מפלגוֹת-הלגיוֹנים. הוּא, מִסכּן, לא זכה לכך, אוּלם לא בּאשמתוֹ. הוּא את חוֹבתוֹ לפּריפריה הערבית מילא בּאמוּנה, ואם בּישיבת האינטרנַציוֹנַל הקוֹמוּניסטי הוּא סיפּר מַשהוּ אחרת, מה בּכך? רִשמוּ עליו, על הפּוֹעל-ציוֹן, עַוְלה”.

נפלאים דרכי ההשגחה. כּלוּם לקבּלת-פּנים כּזוֹ היה ראוּי בּא-כּוֹחה של עֲרָב וּמצרים מאת מֶרֶז’ין ²וחבריו בּצ.בּ. של הסקציוֹת היהוּדיוֹת? וכי לא נזדמנה להם כּאן אבן-טוֹבה, אשר הפסידוּ בּידים? וּמי עוֹד עלוּל לגלוֹת להם את כּל מסתרי “מפלגוֹת-הלגיוֹנים” כּמוֹהוּ? והנה, – את הניצוֹץ היהוּדי אין לשעֵר – נתגלגלה לוֹ לאדם זה הזכוּת לקַדֵש שֵם “פּוֹעלי-ציוֹן” בּרבּים, להיוֹת מחוּלָל מפּשעינוּ, מדוּכּא מעווֹנוֹתינוּ. האין זאת “מַדרגה”?

והקטיגוֹר הקפּדן מוֹסיף “לגלוֹת פּני הלוֹט”: “יחד עם הציר בּעל זכוּת הדעה המיָעצת של מפלגת מ.פּ.ס. בּקוֹנגרס השני של האינטרנַציוֹנַל מחַדש עכשיו מאירסוֹן את הא.בּ. (אוֹרגַניזַציוֹנס בּיוּרוֹ) העוֹלמית של “פּוֹעלי-ציוֹן” השׂמאליים, זוֹ שנתבּטלה אחרי הועידה החמישית”.

לשוא רוֹעם כּל כּך מרז’ין. אף זוֹהי מַדרגה. מדרגה בדרך אַל–מרז’ין.

אדר א' תרפ"א.

---

מיכה יוֹסף בּרדיצ'בסקי

מאת

ברל כצנלסון

¹

והנה נלקח מאִתנוּ גם הוּא, מיכה יוֹסף בּרדיצ’בסקי.

אנוּ פּוֹסעים מקבר אל קבר. היוֹדעים אנוּ, לפּחוֹת, את מי אנוּ מוֹבילים לקברוֹת?

יש אוֹמרים: לא אביוֹן דוֹרנוּ. מי יוֹדע, אוּלי דוֹרנוּ זה הוּא אחד היוֹתר אכזריים, אבל גם אחד היוֹתר חשוּבים שבּדוֹרוֹת שקמוּ לנוּ בּזמן מן הזמנים. וּבכל זאת דוֹר יתוֹם הנהוּ: אינוֹ יוֹדע מי יש לוֹ וּמי הוֹלך מאתוֹ.

זרה לי המחשבה לכתוֹב הַערכה ספרוּתית. אין זה ממקצוֹעי. וגם אין לבּי לזה. הייתי רוֹצה רק לעשׂוֹת “הזכּרת-נשמה”, להזכּיר לרחוֹקים ולמרוּחקים על דבר ה“קרוֹב-הרחוֹק”, כּפי שהיה מכנה את עצמוֹ בּכתביו.

אין את נפשי להיוֹת בּין אלה הנכוֹנים בּכל עת “לענוֹד עטרוֹת” ולקשוֹר תארים, מאוֹתם השכיחים, הגָלמיים, המטוּלאים, המצוּיים בּשוּק, כּי מה שֵם לא כּינוּהוּ אצלנוּ: הניטשֶהאיסטן הראשוֹן, מַנהיגם של הצעירים, המוֹדֶרניסטן, האמן האירוֹפּאי, – כּל אוֹתם השמוֹת הטוֹבים, הבּאים, בּלתי-קרוּאים, מאליהם, עד שאין להיפּטר מהם.

“מנהיג”. מה טעם יש בּכינוּי זה בּיחס אליו. בּימינוּ אלה, שלא צדיק, לא רבּי ולא משוֹרר הוּא המנהיג, אלא כּל פּוֹליטיקאי בּר-בֵּי-רב, היוֹדע “להתקרב” אל איזוֹ מפלגה אוֹ לרכּוֹש לוֹ קיבּוּץ של חסידים. איזה “מנהיג”, כּביכוֹל, היה הוּא, זה “היחיד בּרשוּת הרבּים”, כּמוֹ שהיה מכנה את עצמוֹ בּילדוּתוֹ, זה הסגוּר בּעלייתוֹ, כּפי שהיה בּאחרית ימיו.

אמן אירוֹפּאי מוֹדרני – וּבלי צבעים, בּלי סיפּוּר-המעשׂה כּמעט, בּלי דמוּת הגוּף, בּלי כּל אוֹתה הטכניקה שבּציירוּת האירוֹפּאית. כּאילוּ הוּא מצייר בּסיוּעוֹ של “שֵם המפוֹרש”, בּסגוּלוֹת רוּחניוֹת גרידא.

ניטשהאיסטן – והוּא תלמיד ותיק של החסידוּת, שקוּע כּוּלוֹ בּספרים עתיקים, נפשוֹ עגוּמה למראה “שקיעת” עמוֹ, רוֹאה את עצמוֹ אוּלי אחרוֹן, אך נשמתוֹ – שרשה בּקדמוֹנים, בּדוֹרוֹת עברוּ.

האם לא יוֹתר נבוֹנה הסברה, שאת האמן האירוֹפּאי המוֹדרני הזה יש לציין דוקא בּתארים היוֹתר עתיקים שלנוּ: הצדיק החסיד, “המקוּבּל האלוֹהי”, מי ש“נכנס לפּרדס” ו“שָׂרָה עם אלוֹהים ואנשים”.

שלוֹשה המה שהכניסוּ בידם הברוּכה את החסידוּת אל תוֹך ספרוּתנוּ: בּרדיצ’בסקי, פּרץ, יהוּדה שטיינבּרג. בּאוֹפן כרוֹנוֹלוֹגי היה בּרדיצ’בסקי הראשוֹן. אבל לא זה העיקר. מה שחשוּב בּיוֹתר הוּא: בּרדיצ’בסקי לא סיגנן את חסידוּתוֹ, לא צָר לה צוּרה שירית, אף גם לא עשה לה “כַּוָנים”. הוּא גוּפוֹ היה חלק מן החסידוּת, החסידוּת עצמה, מתוֹך מקוֹרה, אחד מתלמידיו היוֹתר מוּבהקים של הבּעש“ט. רק חבר אחד דוּגמתוֹ בּמוּבן זה אנוּ מוֹצאים בּספרוּתנוּ: מרדכי זאב פייאֶרבּרג, זה שהיה, גם הוּא, ניצוֹץ מנשמת הבּעש”ט. אבל פייאֶרבּרג נסתלק בּטרם הספּיק לגלוֹת את כּל כּוֹחוֹ.

וּמתוֹך מקוֹר זה, מקוֹר אוֹתה החסידוּת האמיתית, בּלתי הבּדויה והמהוּקצעה, נבעה גם אֶפּיקוֹרסוּתוֹ, מרידתוֹ והמַחלוֹקת שלוֹ עם המסוֹרת היהוּדית כּוּלה. בּפּעם הראשוֹנה בּתקוּפה החדשה נתגלתה על ידוֹ אֵפּיקוֹרסוּת חדשה, בּלתי-רציוֹנַלית, אי-השׂכּלתית, לא מלחמה לשׂכל, אלא אחרת לגמרי, אֵפּיקוֹרסוּת נגד הוָיוֹת העוֹלם, כּפירה בּהיסטוֹריה, מרידה של החוּשים, של הלב, של האדם החי. הוּא היחיד, הבּוֹדד, שלא עמד איש לימינוֹ, נוֹעז להרים יד על אוֹתוֹ הכּוֹח ששמוֹ: יַבְנֶה. הוּא נעשׂה בּר-פּלוּגתא של קוֹרוֹת עמנוּ, של השׂגוֹתינוּ המסוֹרתיוֹת. הוּא תבע את עלבּוֹנם ההיסטוֹרי של הקנאים, של הבּריוֹנים נזוּפי המסוֹרת העתיקה, את עלבּוֹנם של אלישע בּן אבוּיה, של עָנָן, של כּל המוּחרמים והמנוּדים מן הקהל. השמוֹת: אחר, בִּן-גָריוֹן, היוּ שמוֹתיו הנרדפים.

הוּא נלחם יחידי, לא עם איש ולא לאיש, כּי אם לוֹ לעצמוֹ. ועם כּל זה בּיקש את הנצחוֹן לא בּוֹ בּעצמוֹ אלא בּכּלל כּוּלוֹ. הוּא עוֹרר את רוּח האדם, קרא לגאוּלה. והגאוּלה לא בּאה. הוּא הקשיב ל“דוֹפק”, מתוֹך רשוּת-היחיד שלוֹ הסתכּל בּעין חוֹדרת בּכל המתהווה על פּני השטח וגם אל אשר למַטה הימנוּ. חיפּשׂ תגליוֹת. ואשר בּיקש לא מצא. ויתבּוֹדד בּתוֹך ד' אַמוֹתיו ויסָגר מחוּץ לעוֹלם החיים העבריים. זה האיש, אשר קרא מלחמה על הספרים העתיקים – הלך התעמק בּהם, עמד שוּב לבקש את חשבּוֹן הפּרט וחשבּוֹן הכּלל, את חשבּוֹנוֹ של עוֹלם ושל כּנסת ישׂראל.

ואוּלם כּל האוֹמר שהוּא נעשׂה בּעל-תשוּבה, מחַשב קִצין, המבקש נחמה וּרפוּאה בּגנזי-שמוֹת – אינוֹ אלא טוֹעה. גם פּה לא חדל להיוֹת אוֹתוֹ מנסה-האלוֹהים, אוֹתוֹ המַקשן והמוֹרד בּמלכוּת, אם כּי פּסק מהטיח טענוֹתיו בּרמה.

שני גאוֹני דוֹרנוּ השקיעוּ שנים של הַתמדה והתעמקוּת בּאוֹצרוֹת האגדה: בּיאליק וּבּרדיצ’בסקי. שנהם חפרוּ להם אוֹתה הבּאר ושתוּ מאוֹתוֹ המַעין, אך קסמים בּבּאר, ועוֹלמוֹת שוֹנים זה מזה העלוּ לנוּ מתוֹכה.

בּיאליק, זה היוֹרש האמתי של המסוֹרת היהוּדית, הקלַסיקן מלידה, מצא את שלוֹ. הוּא ניפּה וצירף והעלה את כּל אשר ניתן להינצל מתוֹך החרבוֹת וּלהימסר לדוֹרוֹת יבוֹאוּ, כּדי להוֹסיף ולארוֹג את המסכת הכּשרה. את כּל הטוֹב והמקוּבּל, הממשי כּמעט, שיש בּוֹ כּדי ליצוֹר מסוֹרת חדשה וּכדי ליתן תשוּבה ניצחת – את כּל זה כּמעט שהביא לידי שיטה.

בּרדיצ’בסקי – הוּא הביא לנוּ אגדה אחרת לגמרי, בּצלמוֹ וּבדמוּתוֹ. את העוֹלם התחתוֹן של הרוּח היהוּדי: משיחי-שקר, מבשׂרי-ישוּעה, פּוֹשעים, בּעלי-תשוּבה, אֶפּיקוֹרסים, בּעלי-יסוּרים, דוֹחקי-הקץ, עוֹלם של אימה וּפחדים, עוֹלם של תאווֹת וגעגוּעים, של שׂכר ועוֹנש, של רוּחוֹת המתנגשוֹת ושוֹפכוֹת ממשלתן, זוֹ המיתוֹלוֹגיה היהוּדית, שׂנוּאת המסוֹרת שלנוּ. והוּא לא בּירר ולא הבחין, איזוֹ מהן – מי יוֹדע – נפלה בּגניבה אל תוֹך ספרינוּ הקדוֹשים. תוֹהוּ ובוֹהוּ נוֹרא, אין אלא סתירוֹת, שאלוֹת בּלי תשוּבוֹת.

אבל לא את זה בּלבד שלח לנוּ ממרחקיו. לבּי היה אוֹמר לי תמיד, כּי כּל זה בּאמת אינוֹ אלא חוֹמר, ראשי-פּרקים לאגדה שלוֹ, שהוּא בּעצמוֹ יְצָרָהּ. בּכל אוֹפן לא היה זה אלא ענף של אוֹתוֹ האילן הירוֹק שלא חדל לתת פּריוֹ. הוּא עלה ממדרגה למדרגה, מספֵירה לספֵירה. לא אבוֹא לציין את המדרגוֹת. מה חשיבוּת יש לערכין לעוּמת ספרים גדוֹלים יהוּדים-אנוֹשיים כּעין “מהעָבר הקרוֹב” וּ“מעֵמק החיים”. צריך לחיוֹת בּהם וּלהתיחד עמהם, מי בּר-הָכִי.

חמישים ושש היוּ שנוֹת חייו. לאיש מאִתנוּ הרי זה די בּזמנינוּ אלה. וּבכל זאת הלך מאִתנוּ כְּרַך וצעיר, לפני זמנוֹ, בּעֹודנוּ בּאִבּוֹ, בּעצם תתוֹ את בַּכּוּרוֹתיו.

גדוֹלי-ספרוּתנוּ הגיעוּ לעצם גַדלוּתם רק לעת זקנתם. מה היינוּ יוֹדעים את מֶנדֶלי לוּלא שׂיבתוֹ המוּפלגת? מתי התחילה התגלוּתוֹ האמיתית של פרץ? מי יוֹדע עד היכן היוּ מגיעים מיכה יוֹסף לֶבֶּנזוֹן, פייאַרבּרג, גנֶסין? היוֹדע הקהל להעריך את אשר לקח אתוֹ בּרנר? בּרדיצ’בסקי היה גם הוּא מאלה המעפּילים בּלי הרף וּבמשך כּל חמישים ושש שנוֹת-חייו עוֹד לא חדל מעלוֹת.

הוּא היה יוֹדע בּאוֹפן נפלא להקדים לסיפוּריו שוּרוֹת אחדוֹת, שבּהן היה מדבּר על פּי דרכּוֹ על דבר “מלאכת הסיפּוּר”, “אנחנוּ, מסַפּרי המעשׂיוֹת”. לא ללַמד על עצמוֹ, אלא על כּלל בּני אוּמנוּתוֹ כּוּלוֹ. כּמכשף, המספּר על מכשפים, כּמנגן – על נגינה. וּבהקדמתוֹ לרוֹמן החדש “מרים” (‘התקוּפה", י’) הוּא אוֹמר: “היוֹם כּבר עבר, צללי הליל יבוֹאוּ מרחוֹק – – אני כּוֹתב רק לאוֹר הנר והשעה דחוּקה”. היתה זאת בּשׂוֹרה. אמרנוּ, בּשׂוֹרה רחוֹקה היא, המַעמיקה את חוּשיו של המשוֹרר. ואוּלם הוּא ידע את האמת, גילה אוֹתה לנוּ ואנחנוּ לא הבינוֹנוּ.

מי יוֹדע, אוּלי גם רֶמֶז רמַז לנוּ בּאיזה מקוֹם שהוּא, היכן וּמתי יוֹרשוֹ יוּלד?

[כ“ו חשון תרפ”ב, 23.11.1921]

מאמרים ביידיש (תרגם דוד זכאי)

מאת

ברל כצנלסון