בועידת יסוד ההסתדרות / ברל כצנלסון

(חיפה, כ“ד בּכסלו תרפ”א)

דברי פּתיחה¹

זוֹ הועידה הראשוֹנה המוֹנה מספּר צירים כּל כּך רב. לא רחוֹקים מאִתנוּ הימים שהיחידה הבּוֹחרת לועידתנוּ היתה שמוֹנה אנשים, ואף אז לא היה מספּר הצירים מגיע למספּר צירינוּ כּיוֹם. החברים הותיקים שנשׂאוּ בּסבל החיים האישיים והציבּוּריים מקדמים בּברכה את חברינוּ העוֹלים וּמצטרפים אלינוּ. ועידתנוּ זוֹ שוֹנה מן הקוֹדמוֹת לה לא רק בּכמוּתה כּי אם גם בּתכנה, בּאֵיכוּתה. ישנה הרגשה כּי בּחיי הפּוֹעל צריך להתגשם דבר-מה, והדבר הזה מחייב את הועידה להתרוֹמם. לא בּלב קל התאַספנוּ הנה. חיכּינוּ לשנים טוֹבוֹת, להתגשמוּת התקווֹת, והנה בּאה המציאוּת והכזיבה את תקווֹתינוּ. יש די כּוֹחוֹת בּעם העברי, אבל הם אינם מצטרפים יחד. על ציבּוּר הפּוֹעלים רובץ קשי העבוֹדה מצד עצמה וּקשי ההרס החמרי והרוּחני של היהדוּת כּוּלה. ציבּוּר הפּוֹעלים אמנם אינוֹ מאוּחד איחוּד הסתדרוּתי, אך הוּא מאוּחד בּמעשׂיו, בּחייו, בּתקווֹתיו, איחוּד חיוּני. הציבּוּר הזה הנהוּ חטיבה אחת בּתוֹך היהדוּת, והוּא ניתן למשיסה ולקטטוֹת פּנימיוֹת הקוֹרעוֹת אוֹתוֹ לגזרים. הציבּוּר כּוּלוֹ שוֹאף להיחָלץ מן המצב הזה, ולא עלה הדבר בּידוֹ עד היוֹם. ספק אם גם ועידה זוֹ תתן את הפּתרוֹן הגמוּר, אבל ועידה זוֹ נקראה בּכדי להתגבּר על הקוֹשי, שיש בּידינוּ לסלקוֹ. החבר בַּרַץ בּדבריו הבּיע את מגמת כּוּלנוּ: לא נצא מפּה בּלתי אם מאוּחדים. כּמוֹ כן נכוֹנה ההשןָאה בּין ועידתנוּ ואסיפת הנבחרים. ועידתנוּ היא היא אסיפת הנבחרים שלנוּ. וּכמוֹ שם כּן גם פּה, מתוֹך התאמצוּת נַגשים את רצוֹננוּ. אך יתר-כּוֹח לנוּ על אסיפת הנבחרים, בּאשר אסיפת הנבחרים היא בּיאת-כּוֹח של ציבּוּר מפוּזר וּמחוּלק בּמשלח-ידוֹ, בּחייו וּבעניניו יוֹם יוֹם. לא כן אנחנוֹּ. אם נצליח להניח פּה יסוֹד לקהילת העוֹבדים בּארץ, נעשׂה דבר גדוֹל. עיני ארבּעת אלפים עוֹבדים נשׂוּאוֹת אלינוּ וּמצַווֹת עלינוּ: התגבּרוּ! וּפקוּדה זוֹ אנוּ חשים כּוּלנוּ, ולה נישָמע.

חוֹבתי-חוֹבתנוּ להזכּיר בּשעת הפּתיחה את חברינוּ אשר נעדרוּ מקרבּנוּ בּמשך התקוּפה הקצרה, מתחילת העליה החדשה. לא בּדרך כּל הארץ ולא בּעִתם מתים חברינוּ. כּל קבר חדש הוּא פּרי מקרים מיוּחדים וּתנאי חיינוּ. כּשהיינוּ מעטים הכּרנוּ זה את זה כּוּלנוּ, ועתה על חברינוּ החדשים הנעדרים אין גם מי שיוֹדע לספּר לנוּ. אין אנוּ יוֹדעים להקים מצבוֹת-זכּרוֹן לפּרט הנוֹפל. גדלנוּ על מוּשׂג הגבוּרה האנוֹנימית. אבל כּל ההוֹלך מאִתנוּ הן עוֹלם מלא אבד עמוֹ. רציתי לפּחוֹת להזכּיר בּשם את חברנוּ משה פּרוּז’ינין, הגבּוֹר והישר, המסוּר והאַמיץ, אשר נרצח אך זה לפני ימים אחדים בּשׂדוֹת כַּרכּוּר על משמרוֹ. תהי רוּח חברינוּ אשר ציווּ לנוּ את החיים, את מסירוּת הנפש והעבוֹדה – שוֹ­רה בּקרב אסיפתנוּ.

על מהוּת ההסתדרוּת²

עד כאן דיברו על הקלקלה של הפּירוּד. החבר אֶלקינד נתן תמוּנה שלמה ונאמנה למצב הזה, אך לא דוּבּר עוֹד על עצם האיחוּד.

מַהוּת האיחוּד תלוּיה בּמַהוּת הפּוֹעל. וּבענין זה עלינוּ לבוֹא לידי הבנה הדדית. יֶשנה השקפה בּקרבּנוּ על דבר איחוּד מעשי, אוּלם הלא כּוּלנוּ בּארץ-ישׂראל מעשׂיים ואין איחוּד לא מעשׂי. מדבּרים נגדנוּ בּשם הבדל השקפות-עוֹלם, כּאילוּ אנשים מתאַחדים על יסוֹדוֹת השקפוֹת-עוֹלם: חַמריוּת, דתיוּת וכוּ'. כּשאני לעצמי איני יוֹדע מה זאת השקפת-עוֹלם. המוּשׂגים, שבּשמם אוֹמרים לחַלק את עניני הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל לענינים מעשׂיים, מעשׂי יוֹם יוֹם, חוּלין, וּלענינים עילָאיים, קוֹדש – אינם נוֹבעים מתוֹך צרכי הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל וּמתוֹך חייו, ואף לא מחיי הפּוֹעלים בּכלל בּכל מקוֹם שהוּא. תנוּעת הפּוֹעלים בּראשיתה הכילה בּקרבּה יסוֹדוֹת אנוֹשיים נעלים ונשׂגבים, ורק לאחר המַשבּר בּתנוּעה זוֹ עמדה על הפּרוֹפֶסיוֹנַליוּת הדלה והיבשה.

פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לכל גוֹניהם המרוּבּים אין בּיניהם הבדלי-מקצוֹע – בּין אלה שכּבר התישבוּ על הקרקע וּבין אלה שתמוֹל בּאוּ. ואם אתם בּאים ורוֹצים לחלק אוֹתנוּ לפשוּטים-חָמריים וּלרוּחניים-נאצלים, – בּראשוֹן, בּחוֹמר, אנוּ מאוּחדים וּבשני, בּרוּח, נפרדים – מי פּוֹעל בּארץ-ישׂראל יסכּים לחלוּקה כּזוֹ? אם תוֹציאוּ מהאיחוּד את זח הנוֹתן תוֹכן לחיי הפּוֹעל בארץ – מה איחַדתם? אין טעם לחיינוּ פּה מבּלעדי הרעיוֹן – האחד לכוּלנוּ. אם תוֹציאוּ, למשל, מתוֹך האגוּדה הפּרוֹפֶסיוֹנַלית את הלשוֹן העברית – כּי מה ענין אגוּדה מקצוֹעית אצל השׂפה – מה תהא לנוּ האגוּדה הזאת? אגוּדה מקצוֹעית שאין עמה ציוֹנוּת ואחריוּת בּפני בּנין הארץ, שאין עמה סוֹציאַליוּת (לא השם דוקא!), – זוֹ אינה יכוֹלה להיוֹת בּארץ-ישׂראל. היא תתפּוֹרר מאליה. זכרוּ את האגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת ה“טהוֹרוֹת” שלנוּ, את פּוֹעלי הרכּבת, פּוֹעלי החוֹלוֹת.

בּעוֹלם בּכלל אין פּרוֹפֶסיוֹנַליוּת בּלי פֶּרספֶּקטיבה אנוֹשית. האם התנוּעה הסינדיקַליסטית של צרפת אינה מדינית? גם בּאמריקה התנוּעה הפּרוֹפֶסיוֹנַלית או שהיא נכנעת לרכוּש אוֹ שהיא כּנגד; איננה סתם פּרוֹפֶסיוֹנַלית. לא ניתַן לבנוֹת את ארץ-ישׂראל על ידי אגוּדוֹת מקצוֹעיוֹת – הן תהיינה מאליהן לנוֹשׂאוֹת רעיוֹן אנוֹשי; והאוֹמר לבנוֹתן על יסוֹד פּרוֹפֶסיוֹנַלי – אינוֹ מכּיר את הפּוֹעל העברי ואת רוּחוֹ. הפּרוֹפֶסיוֹנַליוּת חשוּבה לוֹ רק בּאוֹתה מידה שהיא קשוּרה בּרעיוֹנוֹ. רק אגוּדה מקצוֹעית אחת היתה חשוּבה לנוּ – זוֹ ההסתדרוּת החקלאית – אוּלם אוֹתה הלא ידעתם, כּמה מן הפּרוֹפֶסיוֹנַליוּת הטהוֹרה היה בּה. אם נבוֹא היוֹם ולא ניצור את הצוּרה השלמה, האחת, של האיחוּד הגמוּר, ניחָלק בּהכרח לשתים: המפלגה תמשוֹך אליה.

אוֹדה, אנוּ בּאים אליכם בּהכנעה. “אחדוּת-העבוֹדה” נכנעת. לא על דעוֹתינוּ התחרטנוּ. אנוּ מכּירים היוֹם כּאשר הכּרנוּ אתמוּל שאין מקוֹם למפלגוֹת בּארץ. בּוֹאוּ וּראוּ. דוקא בּינינוּ היה הריב כּל כּך מכוֹער, כּל כּך אישי – פּשוּט: מפּני שלא היה לנוּ על מה לריב. הריב עבר על אישים, על חיפּוּשׂי-הבדלי-מפלגח, על חיטוּט וכוּ'. כּשעמדנוּ לפני השאלה, אם לעמוֹד על המַכּסימוּם של דרישוֹתינוּ, וּבשביל זה לא לעשׂוֹת את האפשר לעשׂוֹת היוֹם – החלטנוּ להיכּנע בּפני הרוֹב.

ועלינוּ להוֹדוֹת, לא קל לנוּ הדבר הזה. טוֹב היה לנוּ בּ“אחדוּת-העבוֹדה”, הכּוֹללת את כּל צרכינוּ, וטוֹב היה לחברי “הפּוֹעל הצעיר”, אשר נתנוּ כּל אשר היה בּידם לרשוּת אחת, ואין אנוּ מאַשרים בּזה את זכוּת קיוֹם הכּנוּפיוֹת, כּי אם, אַדרבּא, אנוּ מוֹצאים כּי יכוֹל היה הטוֹב הזה להיוֹת מרוּכּז כּוּלוֹ בּקרב ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּחד.

יקפּחוּ אוֹתנוּ בּעוּבדה של מציאוּת מ. פּ. ס. ע. – לפני חמש-עשׂרה שנה שמענוּ את הפּזמוֹן הזה מפּי אלה שנעשׂוּ חברים טוֹבים בּעבוֹדה. הצוֹרך בּאיחוּד הוּא הכי-עמוֹק. והרי על אוֹתם הדברים, היכוֹלים להפריד בּינינוּ בּאמת, כּמוֹ התכּחשוּת לשׂפה אוֹ ללאוֹם – לא יוֹתר אף הלק מההסתדרוּת של כל פועלי ארץ-ישׂראל. אנחנוּ לא נוּכל לבנוֹת את ההסתדרוּת על שוּתפוּת של שתי שׂפוֹת ולא נכלוֹל בּקרבּנוּ מנצלים ולא את אלה המתנגדים לארץ-ישׂראל עוֹבדת.

החלוּצים בּאוּ וּמצאוּ שתי לשכוֹת-עבוֹדה ונוֹכחוּ כּי רע הדבר. אוּלם אי אפשר לסדר לשכּת עבוֹדה אחת וּבה בּשעה להשאיר שלוֹש לשכוֹת- עליה. וכך גם הכשרת העליה והקשר עם החלוּצים. שתי משלחוֹת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לחוּץ-לארץ הן מַזיקוֹת לענינינוּ לא פּחוֹת מאשר שלוֹש לשכוֹת-עליה וּשתי קוּפּוֹת-חוֹלים.

ההסתדרוּת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל צריכה להיוֹת גם נוֹשׂאת הקשרים של תנוּעת העבוֹדה בּארץ עם החוּץ.

זוֹהי תכנית האיחוּד.

טבת תרפ"א.

¹

לזכוּתוֹ של “המוֹשב השלישי של הוַעד הלאוּמי” ² יש לציין, כּי הוּא לא הרדים, לא השקיט, לא השלים עם רפיוֹנוֹ, עם רפיוֹן הישוּב. אַדרבּא, הוּא ניסה לעמוֹד על מצב הדברים לאמיתוֹ והתאַמץ להצעיד אוֹתנוּ צעד כּל-שהוּא קדימה. הוּא תבע את זכוּתוֹ, הוּא תבע את זכוּתנוּ.

חשיבוּתוֹ של המוֹשב השלישי אינה בּזה שהוּא זכה לשַמש דֶקוֹרַציה לאוֹרחים חשוּבים, ששמע אוֹ השמיע נאוּמים יפים. ערכּוֹ – בּהחלטוֹת המעשׂיוֹת המעטוֹת שהוּא קיבּל (ודוקא על דעת עצמוֹ, מבּלי לשאוֹל אם זה יהיה לרצוֹן לאחרים אוֹ לא), בּרצוֹן הבּרוּר אשר היה חדוּר: להגבּיר את כּוֹח האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית בּארץ-ישׂראל.

בּחוּץ-לארץ רוֹאים את הועד הלאוּמי כּמוֹסד העליוֹן של היהדוּת הארץ-ישׂראלית, כּעין סַנהדרין, כּביטוּי השלטוֹן היהוּדי. רוֹאים בּוֹ מהרהוּרי הלב, המבקש תנחוּמים וּמפלל לגאוּלה. מתארים אוֹתוֹ בּשלל-צבעים. ההנהגה הציוֹנית רוֹאה בּוֹ עד היוֹם כּלי-תשמיש דֶקוֹרַטיבי אשר אין לוֹ כּל זכוּיוֹת, ואשר בּיחס אליו אין כּל התחייבוּיוֹת, מוֹסד לקבּלת פּני אוֹרחים, פוֹרוּם “לדבּר על לב ירוּשלים”. לגבּי הקהל הרחב בּארץ, המתעוֹרר רק לתרוּעת שוֹפרוֹת, למַנגינת תהלוּכוֹת בּסך אוֹ לנפֶץ נפילת חוֹמוֹת, כּבר נגמרה המלחמה בּעד אִרגוּן הישוּב. נגמרה בּהצלחה. נקראה אסיפת-הנבחרים, נוֹסד הועד הלאוּמי. יש בּוֹ כּבר כּדי אחיזה, תביעוֹת, בּיקוֹרת, יחס-בּיטוּל ותקווֹת-אַכזב. אוּלם בּשביל הועד הלאוּמי, בּשביל אוֹתם הכּוֹחוֹת אשר הוֹדוֹת לעמלם וּלמַאמַציהם הגענוּ עד הלוֹם – מלחמה זוֹ בּעד הגשמת השלטוֹן העצמי של כּנסת ישׂראל בּארץ אך הֵחֵלָה.

גדוֹלוֹת לא נדרוֹש כּיוֹם מאת הועד הלאוּמי. את שאלוֹת חיינוּ הכי-חמוּרוֹת לא בּידיו לפתוֹר. לא בּידיו כּיוֹם להעלוֹת ארוּכה למַדְוֵינוּ בּארץ, לעמדתנוּ הנִקלָה והרפוּיה בּממשלת הארץ, לחקלָאוּתנוּ המפרפּרת בּחוֹסר כּל הֵרחבה, בּאין תקוה לימים יוֹתר טוֹבים, לעליה הנעכּבת ונעצרת, לחוֹסר העבוֹדה המַחפּיר, השוֹלט בּערינוּ וּבמוֹשבוֹתינוּ. לא נטיל על שכמוֹ כּיוֹם את כּל אלה. למען הילָחם בּכל זה נחוּץ כּוּח. והכּוֹח הזה, העוֹשׂה וּמצַוה בִּפְנים, המַשפּיע כּלפּי חוּץ, אין לוֹ. הכּוֹח הזה צריך להיוָצר. וּזכוּת קיוּמוֹ של הועד הלאוּמי כּיוֹם היא בּמידה שהוּא נלחם על הכּוֹח הזה, בּמידה ש הוּא יוֹצר אוֹתוֹ לעצמוֹ.

וּבמוּבן זה יש לציין לטוֹבה את המוֹשב האחרוֹן.

הועד הלאוּמי לא הסתפּק הפּעם בּכיבּוּדים וּמַחמאוֹת, בּנאוּמי נשׂיאוּת ארוּכּים (אלה לא חָסרוּ, כּמוּבן) וּבהרצאוֹת סתם על עליה וכלכּלה, שאינן גוֹררוֹת אחריהן מעשׂים. הוּא דרש לוֹ את כּוֹחוֹ, את הכּוֹח המגיע לוֹ: הוּא דרש מאת ההנהגה הציוֹנית שתתמוֹך בּוֹ בּתביעת-זכוּיוֹתיו. הוּא קיבּל החלטה לדרוֹש מאת הממשלה – בּשליחת מַלאָכוּת מוּרכּבת מאת הועד הלאוּמי וּוַעדי הקהילוֹת – את הזכוּת של קביעת חוּקת הקהילוֹת, של הטלת מסים לקהילוֹת ולוַעד הלאוּמי (הצעת א. בּלוּמנפלד). הוּא קיבּל החלטה כּי כּל עניני הקרקעוֹת של יהוּדים והעברתם נַעשׂים רק על ידי הוַעד הלאוּמי. הוּא קיבּל את ההחלטה, כּי כּל הכּספים הנמצאים בּעין בּקוּפּת “קרן הגאוּלה” ³ ואשר יִגָבוּ – יוּקדשוּ כּוּלם לגאוּלת הקרקע בּתוֹר רכוּש לאוּמי (הצעת בּ. כּצנלסוֹן).

להחלטוֹת אֵלוּ יש חשיבוּת רבּה: מלחמה זוֹ בּעד אישוּר משפּטי של הוַעד הלאוּמי, של זכוּתוֹ להטיל מסים, לקבּוֹע את חוּקת הקהילוֹת – זוֹהי מלחמתנוּ בּעד חיים מדיניים בּארץ. זהוּ הדבר אשר יעשׂה את בּיאת-הכּוֹח של הישוב בּארץ-ישׂראל לכוֹח פּוֹעל וּמַשפּיע על חיי הישוּב.

ההחלטה בּענין הקרקעוֹת, אשר נתמכה בּרצוֹן טוֹב מצד אכּרי המוֹשבוֹת, מכוּונת להשליט את הוַעד הלאוּמי על הענינים הקרקעיים המשפּטיים, מַגבּירה את כּוֹחוֹ הכּספּי, מציגה בּרשוּת החלטתוֹ את ענין הקרקעוֹת המסוּפּקים, אשר היוּ עד הנה הפקר לכל אַלים, לכל מַסיג גבוּל וּלכל מרַדף-אבַנטוּרה. בּהחלטה על דבר כּספּי קרן-הגאוּלה הבּיע הועד הלאוּמי גלוּי וברוּר, לשם מה התנדב הישוּב העברי בּארץ בּימים היפים ההם. עוֹד אז דרשנוּ אנחנוּ, חברי “אחדוּת-העבוֹדה” שבּוַעד הזמני, כּי הכּספים יוּקדשוּ למַפרע לקרן הקימת לגאוּלת הארץ. והצעה זוֹ לא נתקבּלה, אם כּי הוּבע הרצוֹן הכּללי כּי הכּספים יוּקדשוּ לשם זה, בּאשר ראוּ בּה פּגיעה בּ“משמעת”.

עכשיו נתעוֹררה השאלה מחָדש. גם כּאן היוּ נסיוֹנוֹת מצד חסידי-המשמעת להטיל ספק בּזכוּתוֹ של הועד הלאוּמי, היה גם נסיוֹן מצד הגזבּר של ועד-הצירים לאַיים, כּי החלטה שכּזאת תעמיד חס ושלוֹם בּסכּנה את קיוֹם המוֹרים, הפּקידים והקבוּצוֹת. אבל ההגָנה על זכוּת הועד הלאוּמי ועל הַקדָשת הכּספים לשם המטרה העיקרית של ההתנדבוּת – גאוּלת הקרקע – נתמכה הפּעם גם מפּי אִכּרים וחרדים (גיסין, הרב ציטרוֹן), וההחלטה נתקבּלה.

לקבּלת ההחלטוֹת האמוּרוֹת, וּלמהלך הישיבוֹת בּדרך כּלל, גרמה בּמידה מרוּבּה השתתפוּתם של שליחי הפּוֹעלים. ציבּוּר הפּוֹעלים, המרַכּז את כל מַעיָניו בּמלחמה בּעד כּיבּוּש עֶמדה בּעבוֹדה, בּעד יצירת מקוֹם לחיים אנוֹשיים פּוֹריים לעוֹבדים ולבּאים, אינוֹ יכוֹל להזניח גם את המלחמה בּעד הזכוּיוֹת הלאוּמיוֹת של הישוּב. החלטת ההסתדרוּת הכּללית של העוֹבדים העברים בּארץ-ישׂראל בּדבר הפצת סלע הישוּב ⁴, מבּיעה את ההכּרה הזאת של ציבּוּר הפּוֹעלים, את נכוֹנוּתוֹ ואת עֵרוּתוֹ להגן על האַתחַלתא של חיים אוֹטוֹנוֹמיים, אשר נוֹצרה לרגל התאַמצוּתוֹ וּפעוּלתוֹ.

שבט תרפ"א.

¹

בּעצם חבלי המהפּכה האנוֹשית הגדוֹלה, בּעצם ההיאָבקוּת לחיים ולמות של עוֹלם הוֹלך ועוֹלם בּא, בּעצם המצוּקוֹת והעינוּיים, הירידוֹת והעליוֹת, הנצחוֹנוֹת והכּשלוֹנוֹת, חוֹגג האדם העוֹבד את חגוֹ, החג הצעיר בּמוֹעדי-האדם. טרם הגיעה שעתוֹ של העוֹבד לחוֹג את חג עבָרוֹ, חג הנצחוֹן והגאוּלה. ויוֹם זה, הצוֹפה פּני העתיד, המקוּדש מראשית בּוֹאוֹ בּהוֹד-גבוּרה, תוֹם אמוּנה וּבזוֹהר של מסירת-נפש, יוֹם זה האחד והמיוּחד לכל עמי העוֹלם, יוֹתר מאשר הוּא חג הנהוּ יוֹם בּשׂוֹרה וּקריאה, יוֹם מִפקד הכּוֹחות, יוֹם הדין וחשבּוֹן הנפש.

לא קל הוּא חשבּוֹן-הנפש של תנוּעת הפּוֹעלים בּשנים אלה, שנוֹת החוּרבּן האנוֹשי הגדוֹל. החוֹזים הגדוֹלים אשר קמוּ לתנוּעת הפּוֹעלים צפוּ מראש את ההרס והאבדוֹן אשר שלטוֹן הבּצע והניצוּל נוֹשׂא בּקרבּוֹ לכל האדם. אוּלם כּל תיאוּרי הדמיוֹן והמדע הרבוֹלוּציוֹני חָורוּ לעוּמת המציאוּת של המלחמה העוֹלמית אשר החברה הבּנוּיה על שלטוֹן מַעמדוֹת, ניצוּל לאוּמים וקיפּוּח חיי אדם הֵמיטה על העוֹלם. וּתנוּעת הפּוֹעלים, אשר לא קמה בּה הרוּח להיוֹת נאמנה עם עצמה, לְהָפֵר בּיד אמיצה את מזימת התוֹפת של זדוֹן-עריצים, המכינים מַטבּח לעוֹלם, נוֹשׂאת את ענשה עד היוֹם והִנָהּ מתבּוֹססת בּדמיה, בּמַכאוֹביה, בּסנורים, בּהתפּוֹררוּת, בּמַשׂטמַת-אחים. בּעצם המלחמה בּעד העוֹלם החדש, בּעד חברה אַל-מַעמדית, בּעד גאוּלת האדם מעוֹל הבּצע והעוֹשק, בּעד גאוּלת העמים משעבּוּדם, אוֹרב לפּוֹעל רעלוֹ של העוֹלם הישן, שעבּוּדוֹ, רקבוֹנוֹ, עריצוּתוֹ וּנכליו. וּמלחמה כּבדה לפּוֹעל בּעצמוֹ, בעוֹלם הישן אשר הוּא נוֹשׂא בּקרבּוֹ.

אַל תִרפֶּינה הידים.

והפּוֹעל העברי שבּארץ, אשר מצא בּקרבּוֹ את האוֹמץ, את כּליוֹן-הנפש ואת הרצוֹן להיוֹת את אשר הוּא, אשר קם ועלה מתוֹך החוּרבּן, מתוֹך מַעמקי שממת-העם, מתוֹך הכּלָיה, ההרס והשמד, לפַלס דרך חיים לאֶחָיו, הפּוֹעל העברי המַרגיש את עצמוֹ אחד העוֹבדים והלוֹחמים בּעד עוֹלם אנוֹשי חדש, בּעד תרבּוּת-אנשים חדשה, בּעד יחסים אחרים בּין אדם לאדם וּבין עם לעם, בּעד חיים חדשים של האדם בּעבוֹדה – חוֹגג אף הוּא היוֹם את חג העוֹבדים בּעוֹלם.

אף פּניו מוּעדים אל העתיד. הוּא חי את שבר-עמוֹ, את כּלימת- שעבּוּדוֹ, את כּאב-עלבּוֹנוֹ ויוֹדע הוּא את הבּדידוּת הגדוֹלה והקשה, את בּדידוּתוֹ בּתוֹך עמוֹ, את בּדידוּתוֹ בּין אֶחיו העוֹבדים בּעמוֹ, אשר לא יבינוּ לרוּחוֹ, לא יִטוּ שכם לפעלוֹ. הוּא הרבוֹלוּציוֹנר, המַעפּיל, דוֹחק הקץ, אשר בּחלה נפשוֹ בּחיי הקלוֹן, יוֹדע את אשר העמיס עליו, יוֹדע כּמה מעטים כּוֹחוֹתיו לעוּמת התפקיד אשר קיבּל עליו, יוֹדע הוּא את מַדְוֵי עמוֹ, את קלוֹנוֹ ורפיוֹנוֹ, יוֹדע הוּא את מַדְוָיו הוּא עצמוֹ – וידיו לא תִּרפּינה. הוּא רוֹאה מאחריו את מחנוֹת העוֹלים, המַעפּילים, דוֹחקי-הקץ כּמוֹהוּ, חברים אמיצים לחיים וליצירה, למלחמה, לרצוֹן אנוֹשי רבוֹלוּציוֹני, לחלוֹמוֹת וּלעינוּיים, הנוֹהרים דרך כּל מדוֹרי הגיהינוֹם וּפוֹרצים גדרים וּשערים נעוּלים – ויוֹדע הוּא כּי אם רבּה הדרך וּכבדה המלחמה ועצוּמים החללים, לא יִסוּג אחוֹר.

ניסן תרפ"א.

¹

טרם קמנוּ מאֶבלנוּ. טרם שָקטה ארץ מִדַם-הנקיים. עוֹד אנוּ מחַבּשים את פּצעינוּ. וּברחוֹבוֹת יפוֹ צָהלה ושִׂמחה. הכָּרוֹז – סמל זה של תוּרכּיה הישנה וּסדריה, זה שהיה מַכריז בּימי גֶ׳מַל-פֶּחה את ה“מוֹת יוּמת” – עבר בּשבּת בּרחוֹבוֹת קריה, בּאוֹתם הרחוֹבוֹת שהיוּ רק זה עֵדים למעשׂי השוֹד והרצח, וּבישׂר בּערבית “לבני המוֹלדת”, כּי ההגירה נפסקת. בּתוּפּים וּבמחוֹלוֹת ליווּהוּ, ועל כּפּים נשׂאוּהוּ. וּבחוּצוֹת חיפה מוֹדעוֹת מתנוֹססוֹת בּערבית לבַשֵׂר את “הבּשׂוֹרה הגדוֹלה לבני המוֹלדת”. בּראשינוּ, בּראשי החלוּצים העברים הנקלעים מגבוּל אל גבוּל, מִיָם אל ים, מתרַצָה הממשלה אל צוֹררינוּ ושוֹסינוּ.

נמצא עוֹגן-ההצלה, נמצא התכסיס הבּטוּח לשלוֹם וּלהַרְגָעה.

מאחוֹרי גַבּנוּ נבחר והוּחלט התכסיס הזה. בּעתוֹנוּת הערבית נתפּרסם הדבר בּשבּת, יחד עם ההוֹדעוֹת בּחיפה וההכרזה בּיפוֹ. לעתוֹנוּת היהוּדית נמסר הדבר בּיוֹם ב' עם המנהיגים היהוּדים ניהלוּ משׂא-וּמתן, הבטיחוּ “בּטחוֹן”, יצאוּ ידי חוֹבה בּהסבּרת פּנים, וּלמוּסא כּאזם פּחָה² נתנוּ את מבוּקשוֹ: לשים לקלס את תקוָתנוּ, לשׂים לאַל את מבטחנוּ.

אייר תרפ׳׳א.

נוכח המצב / ברל כצנלסון

¹

הפּוֹגרוֹם בּירוּשלים גילה את הלוֹט מעל פּני שיטת השלטוֹן של הממשלה הכּוֹבשת, הממשלה הצוֹררת של אלנבּי וּבּוּלס ². הפּוֹגרוֹם בּיפוֹ גילה את מַהוּתה של שיטת הממשלה הנוֹכחית, הממשלה הידידוּתית של הנציב היהוּדי הֶרבֶּרט סַמוּאֵל.

כּפילוּת ודוּ-פּרצוּפיוּת שלטוּ בּשלטוֹן הזה כּל הימים. נציב שנשלח בּדבר-מלך, כּדי “לקיים את העיקרים” של בּית לאוּמי ונשען על אַפַּרַט פּקידוּתי, מוֹרשת המשטר הישן, צוֹרר חוֹתר וּמשַסה, רוֹקם מזימוֹת וקוֹשר קשרים. ממשלה נאוֹרה הרוֹדפת שלוֹם, בֹמחיר של כּל מיני ויתוּרים – חוֹששת רק לבטחוֹן הארץ, וּמחזיקה בּקרבּה – למרוֹת כּל האַזהרוֹת – משטרה שוֹפכת-דם, רוֹצחת, שוֹדדת, עלוּלה לכל מעשׂי פּשע ותֶבֶל, נתוּנה לכל בּגידה והשפּעה זרה; ממשלה ידידוּתית, המקרבת וּמגַדלת כּל צוֹרר וּמסית, ודוֹחה וּמַרחיקה כּל איש מבּני הארץ שאין חלקוֹ עם משַׂנאינוּ; ממשלה ליבּרלית, המסתלקת מלהילָחם בּפּוֹגרוֹמים וּמסיתיהם, בּאשר היא רוֹאה בּהם “תנוּעה לאוּמית”, שאין מדכּאים אוֹתה בּכוֹח, וּביחס אלינוּ אינה נמנעת להשתמש בּחוּמרוֹת הצנזוּרה הפּראית בּיוֹתר וחוֹתמת פּקוּדוֹת של גירוּש, בּאוֹפן אַדמיניסטרַטיבי, לאנשים שלא הוּברר עווֹנם, עווֹן השתתפוּת בּתנוּעה, שאוֹתה, כּנראה, אפשר לדכּא בּכוֹח; ממשלה הדוֹגלת בּשם הצדק, וּמעַוולת משפּט לשם חשבּוֹנוֹת וּפחדים פּוֹליטיים; ממשלה האוֹמרת “לרמוֹת” את הערבים על ידי ויתוּרים למעשׂה, וּמרַמה אוֹתנוּ בּהסבּרת- פּנים ריקה.

ההצהרה של השלישי בּיוּני מסַיימת וּמסַכּמת את שיטת שלטוֹן זה בּבהירוּת שאין לאחריה כּלוּם.

אל מי פּוֹנה ההצהרה, על לב מי היא מדבּרת?

היא אינה רוֹאה לפניה לא ישוּב יהוּדי בּארץ ולא עם עברי בּעוֹלם. היא מתעלמת מדמוֹ השפוּך, אינה יוֹדעת את אבלוֹ, אינה רוֹאה את סכּנת החוּרבּן האוֹרבת לוֹ כּל עוֹד מצב-שלטוֹן זה ישָאר.

ההצהרה רוֹאה לפניה רק את מחנה הפּוֹרעים, את מנהיגיהם-משַסיהם, רוֹאה אוֹתם כּשליטי-מחר, לפניהם היא מתרפּסת, מהם היא מבקשת לה אַרכּה. בּחסדם רוֹצה הנציב היהוּדי, המבוֹהל והנכנע, להציל את כּסאוֹ ואת שֶלֶט-שלטוֹנוֹ.

מוֹרך-לב, הכנעה מבוֹהלת, התנַצלוּת רְמִיָה, התרפּסוּת לפני צוֹררים וּפוֹרעים – אלה הם קויה היסוֹדיים של ההצהרה החדשה.

הנציב היהוּדי העליוֹן, אשר נשלח לגַשם את ההצהרה הבַּלפוּרית, לא יֵדע בּוֹשת לאמוֹר גָלוּי לפני העוֹלם, כי יוכל היוֹת ש“תרגוּם המלים האַנגליוֹת אינוֹ מוֹסר את הפּירוּש האמיתי”, הפּירוּש האמיתי הוּא “כּי אחדים מהיהוּדים בּגדר התחוּמים אשר יקָבעוּ על ידי מספּר התוֹשבים הנוֹכחים יבוֹאוּ”.

על דם רֵעֵינוּ-חללינוּ, על דם הישוּב העברי הנתוּן לרצח ולמשיסה, עוֹמד הנציב היהוּדי לעיני הפּקידים הבּוֹגדים והמשטרה הרוֹצחת, וּמפייס את הערבים, וּמבטיח להם הגָנה מפּני הסכּנה היהוּדית, מפּני הסכּנה, “שארצם, מקוֹמוֹתיהם הקדוֹשים ונַחלוֹתיהם יוּפקעוּ מהם וינָתנוּ לזרים”. ולפני כּל העוֹלם הוּא חוֹזר על העלילה, שהמציאוּ מאַרגני הפּרעוֹת, ותמכוּ בּה ההוֹדעוֹת הרשמיוֹת, על ה“בּוֹלשֶבים האשמים בּבלבּוּלים בּיפוֹ”.

הוּא, שאמר לפני ימים אחרים לנכבּדי היהוּדים, כּי מבּלי עליה אין לוֹ מה לעשׂוֹת כּאן, גוֹזר על העליה, מבטל את העליה, מוֹציא אוֹתה מרשוּת ההסתדרוּת הציוֹנית, ואינוֹ מסתפּק בּזה: הוּא מצטרף לעיני כּל העוֹלם אל כּל שׂוֹנאי ציוֹן וּמנַדיה, וּמתרצה לאוֹיבינוּ, בּהוֹציאוֹ את דיבּת הארץ, “כּי תנאי פּלשׂתינא הנם תנאים כּאלה שאינם מַרשים הגירה בּהמוֹן”.

ואין לוֹ די בּכל אלה, אלא שהוּא גוֹזר מתוֹך מבוּכת-פּחד גם על הטוּריסטים, שאין להם לשהוֹת בּארץ “יוֹתר משלוֹשה חדשים”, לטוֹבת התפּתחוּת הארץ, כּמוּבן.

מהיוֹם והלאה נתוּנה העליה לארץ-ישׂראל – הערוּבה היחידה להגשמת הציוֹנוּת – בּידי שרירוּת-לב של פּקידים, בּידי “חוּקי-הגירה”, הגרוּעים הרבּה יוֹתר מאשר בּכמה ארצוֹת שאין בּהן “בּית לאוּמי”.

וגם לבטחוֹן הארץ דאג הנציב.

אחרי הנצחוֹנוֹת הגדוֹלים של המשטרה הערבית, הוּא מבטיח לנוּ בּטחוֹן גמוּר: “גדוּד משטרה של 500 איש מהמעוּלים, ואשר יגוּיסוּ מכּל בּני התוֹשבים”. האין לך בּטחון טוֹב מזה?

והרי, אחרי כּל אלה, סיכּוּם תכנה האמיתי של ההצהרה החדשה:

א. הכרזת ליקוידַציה של הצהרת בּלפוּר, מפּי הנציב היהוּדי.

ב. הכרזת נצחוֹנם של הקוֹנגרס החיפאי ושל פּוֹרעי יפוֹ.

ג. עיכּוּב העליה, מַתמיד וקבוּע, בּדרך החוֹק.

ד. הוֹדעה לעוֹלם, כּי אין ארץ-ישׂראל ארץ של הגירה.

והתוֹצאה: סכּנה של פּרעוֹת חדשוֹת.

זוֹהי התשוּבה של הנציבוּת היהוּדית על הדם השפוּך, על ידי פּקידיו ושוֹטריו.

כּכה סיים הנציב היהוּדי את הקַריֶרה שלוֹ בּתוֹר נציב יהוּדי.

בּארמוֹן הממשלה, שבוּי בּידי צוֹררים ונוֹכלים, ממלא את פּקוּדוֹתיהם, עוֹשׂה את רצוֹנם – “הנציב היהוּדי”.

אפשר שאת כּסאוֹ הוּא יציל, את שלטוֹנוֹ יְמַלט. אוּלם מפּני גזר-דינהּ של ההיסטוֹריה העברית, עקוּבּת-הדמים ורבּת-הבּגידוֹת, לא יִמָלט. את ההיסטוֹריה אי-אפשר להוֹנוֹת.

הנציבוּת היהוּדית היתה לדֶקוֹרַציַת-שוא. השמחה התמימה של ההמוֹן היהוּדי לנציבוּת היהוּדית היתה לשׂמחת-שוא. הציפּיה – לאַכזב. נשאר לנוּ האֵבל, אֵבל העם על מוֹת בּניו, על מוֹת בּניו העוֹלים, העוֹבדים, היוֹצרים, על בּרנר יחידוֹ. אֵבל-אמת.

סיון תרפ"א.

¹

גם הֵנָה הגיע כּבר הפּקיד “הגוֹאל” הממוּנה מטעם הממשלה הארץ-ישׂראלית על העליה. אנשי המשׂרד הארץ-ישׂראלי בּטרִיֶסט כּבר הרגישוּ שמעכשיו אין להם מה לעשׂוֹת. ענין העליה הוּצא – למעשׂה – מידי ההסתדרוּת הציוֹנית, ותפקידם עכשיו ללכת להשתדל לפני הפּקיד, כּשם שהוֹלכים לכל קוֹנסוּלַט זר, בּהבדל הניכּר, שכּאן – גזירוֹת והגבּלוֹת. בּמשך הימים המעטים ראיתי בּעינַי, מה עשׂה הנציב היהוּדי בּגזירתוֹ למאוֹת אנשים האלה. ראיתי קבוּצת אנשים שכּבר עמדה פּעמַיִם בּשערי יפוֹ. בּבוֹאם בּראשוֹנה ליפו שלחוּ אוֹתם לבֵירוּת. שם לא הוֹרידוּם. שלָחוּם לטריפּוֹלי. בּטריפּוֹלי היוּ אסוּרים איזה ימים. חיכּו לידיעוֹת. אמרוּ להם, כּי יוֹרידוּם בּיפוֹ. התגוֹללוּ על הקרקע, מבּלי משכּב, מבּלי מזוֹן – ואחר כּך הוּחזרוּ לאלכּסַנדריה וּמשם לטריֶסט. ועכשיו מצא הפּקיד הממוּנה על העליה – זה שבּארץ קיבּלוּ את נסיעתוֹ לסַדר את העליה בּשׂביעת-רצון – כּי היוֹת שאין להם סֶרטיפיקַטים הרי עליהם להישָאר כּאן, על כּל פּנים, עד אשר יתנוּ לעלוֹת לכל אלה שבּוינה וכוּ', אשר להם הסרטיפיקטים. מאת צעירה, אשר לה חתן בּארץ, נדרש כּי תַראה את מכתבוֹ. היא לא הסכּימה – נגזר עליה להישאר. למחרת חזרה בּה ונכנעה– – ² ראיתי שני סרטיפיקטים שנפסלוּ, משוּם שבּהם כּתוּב, כּי החלוּצים הנ"ל נמצאוּ בּאוֹתה ארץ שני חדשים; מַשמע, שאין ההסתדרוּת הציוֹנית המקוֹמית מַכּירה אוֹתם די ואינה רשאית להעיד עליהם – והרי הם פסולים. ראיתי בּעל-מלאכה, בּנאי-מוּמחה, שמעכּבים אוֹתוֹ ואוֹמרים לוֹ שאין עבוֹדה. ראיתי עתוֹנאי יהוּדי, תייר, שהיתה לוֹ ויזה, ושאחרי שׂיחתוֹ עם הפּקיד מצא זה לנחוּץ למחוֹק לוֹ את הויזה (אגב, עתוֹנאי זה כּתב כּמה דברי קטרוּג על הבּוֹלשביזם, אבל בּעיני הפּקיד נראָה למסוּכּן).

את מצב-הרוּח של החלוּצים האלה, אשר כּבר כָּלוּ כּוֹחוֹתיהם מנדוּדים, תלָאוֹת וּמַפּח-נפש והנקלעים עכשיו מתקוה ליאוש– אין לתאר. ועוֹמד המשׂרד הארץ-ישׂראלי ורוֹצה לעזוֹר – ואין לאֵל ידוֹ להוֹשיע. בּין מאַת החלוּצים, אשר לא זכוּ להישָלח לארץ-ישׂראל והמחכּים עדיין, עד שוּב הפּקיד מוינה, לגזר-דינם, יֶשנם אנשים אשר להם בּארץ קרוֹבים, אשר להם גם אמצעים, – אבל הפּקיד הממוּנה עמד וגזר…

תמוּז תרפ"א.