ישיבת פּרַג ¹היתה חיוּבית: היא ניסתה לתקן את קלקוּלי-לוֹנדוֹן. היא חידשה את ימי הציוֹנוּת הפּשוּטה, המבקשת מעשׂים, ולוּ גם קטנים, אבל מַמשיים. היא הגבּירה את ערך קרן-היסוֹד. החליטה בּפּרנציפּ בּדבר קניית-הקרקע בּעמק יזרעאל וּבעניין חישמוּל הירקוֹן ²– והיא יצרה אויר מַתאים לקוֹנגרס.

ישבתי בּועידת “א. ר. ט” ³, המוּרכּבת מאֶכּס-אנטי-ציוֹנים. שם ראיתי איזה מקוֹם קטן אנחנוּ עדיין תוֹפסים בּמציאוּת היהוּדית, ונוֹכחתי כּי אין שוּם תקווה להגיע לעם, אם לא נעשׂה את ארץ-ישׂראל – על ידי פּתיחת עליה וסידוּר עבוֹדה – לחתיכה של מַמשוּת. הכּוָנה היא, שלא נצחוֹנוֹת פּוֹליטיים ולא תעמוּלה רעיוֹנית יכבּשוּ את לב העם לתנוּעת הגאוּלה, כּי אם רק מַמשוּת ארץ -ישׂראלית.

בּכל הבּיטוּל, השׂנאה והקנאה לציוֹנים – בּצדק ושלא בּצדק – יֶשנה פּינה אחת שאוֹדוֹתיה מדבּרים עם אוֹיבים בּכבוֹד: החלוץ ואפשרוּת של עליה לארץ. רק היא עלוּלה עכשיו לשנוֹת את היחס אל הציוֹנוּת. חוֹסר-פּעוּלה אֶמיגרַציוֹנית ויִשוּבית אחרי ההצלחוֹת וההפרזוֹת המדיניוֹת שׂמוּ לאַל את כּל ערך הציוֹנוּת ואת שארית התקוה הלוֹחשת בּלבבוֹת, כּי עוֹד יֶשנה ארץ-ישׂראל בּעוֹלם.

נוֹכחתי כּי ההכּרה של הצרה הכּלכּלית היהוּדית, כּי אידיאוֹלוֹגיה על דבר הגירה והתישבוּת של המוֹני-העם גוֹברת עכשיו לא רק בּין אלה שהיוּ ציוֹנים, כּי אם גם בּין אלה ששללוּ את המוּשׂגים האלה כּל ימיהם. כּמוּבן, כּל זה אצל אלה שאינם קוֹמוּניסטים. הקוֹמוּניזם פּוֹתר לחסידיו את כּל השאלוֹת.

מעניֵן לציין, כּי בּשעה שאצל “פּוֹעלי-ציוֹן” עדיין מִתוַכּחים, אם מוּתר ללכת לקוֹנגרס, יוֹשבים בּ“א. ר. ט.” יחד עם ה“בּוּרגָנים” ⁴– “בּוּנדאים”, “מאוּחדים” ואפילוּ אנשים שהיוּ בּרוּסיה חברים ל“בּוּנד הקוֹמוּניסטי” – ולא יתבּוֹשָׁשוּ. דיבּרתי עם ו. הבּוּנדאי והוּא סיפּר לי הרבּה אמיתיוֹת מרוֹת על מַהוּת תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים בּליטא. הוּא אמר, כּי הכּוֹח היוֹתר חשוּב בּפּרוֹבינציה הם “צעירי-ציוֹן”. בּ“בּוּנד” אין שׂריד מחברים “זקנים”, פּוֹעלים, שהיוּ בּוֹ לפני 10 שנים. כּוּלם יצאוּ ממעמד הפּוֹעלים.

אב תרפ"א.

¹

(בּקַרלסבּד, 1 בּספּטמבּר 1921 )

העם בּתפוּצוֹתיו מחכּה לדברינוּ, למעשׂינוּ, לדברי-אמת, למעשׂים של ממש, ועלינוּ לעשׂוֹת כּאן חשבּוֹן-הנפש.

“ארץ-ישׂראל היא אפשרוּת של מעשׂים גדוֹלים לפני העם העברי”, – אמר הרצל – אבל כּיצד הראינוּ את עצמנוּ כּשהגיעה השעה הגדוֹלה? הפּוֹליטיקה הוּעמדה בּרוּם עוֹלמנוּ, והעיקר, העבוֹדה נדחתה לקרן-זוית. עניני הישוּב, החקלאוּת, העליה הוּזנחוּ, נתכַּווצוּ. לא עבוֹדה מדינית נעשׂתה על ידינוּ, כּי אם עבוֹדה דיפּלוֹמַטית. עבוֹדה פּוֹליטית פּירוּשה: אִרגוּן העם, יצירת כּוֹח ממשי בּארץ-ישׂראל, בּסיס למדיניוּת ריאַלית. את העם לא אִרגַנוּ, את ההסתדרוּת הציוֹנית הרסנוּ, כּוֹח בּארץ לא יצרנוּ, את העליה לא קידמנוּ, קרקע לא רכשנוּ, משקים חדשים לא הקימוֹנוּ וּמעט העבוֹדה הפּוֹליטית הריאלית הנעשׂית בּארץ על ידי הישוּב עצמוֹ, לא הבינה לוֹ ההנהגה הציוֹנית. מאז נכבּשה הארץ על ידי האנגלים חתר הישוּב בּכל מאמציו לאִרגוּן, ליסוּד אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּארץ. ההנהגה היא ששׂמה מכשוֹלים על דרך הישוּב. רק אחרי מלחמה של שנתים הוּשׂג מאִתה היתר. הנה בּא די-לימה וּמתקלס בּוַעד הלאוּמי, הדוֹרש דעה בּשעה שאין לוֹ עוֹד המאה. ההנהגה הציוֹנית לא הבינה גם לצוֹרך הכי-חיוּני של הישוּב – הגנה עצמית, וגם בּחדשים הכי-חמוּרים לא מִילאה את חוֹבתה.

מיוֹם מינוּי הנציב הסתפּקה ההסתדרוּת הציוֹנית בּעשׂיית רֶקלַמה ולא עשׂתה דבר בּכדי ליצוֹר כּוֹח ממשי בּארץ. מַפּח-הנפש הקיף עכשיו לא רק את הפּוֹעלים, כּי אם את רוֹב חלקי העם בּארץ וּבגוֹלה. עבר-הירדן ניתק מארץ-ישׂראל, האַדמיניסטרציה הקוֹדמת הצוֹררת נשארה על כַּנָה. המשטרה הירוּדה, מרכּז השׂנאה, נשארה כּמקוֹדם. לנוּ היוּ משננים יוֹם-יוֹם, כּי סַמוּאל הוּא איש הצדק. לא הצדק, כּי אם הכּניעה הוּא היסוֹד לעמדת הממשלה. לאחד המסיתים לפרעוֹת בּירוּשלים ניתנה לא רק חנינה, כּי אם משׂרת מוֹשל בּאחת הערים. לאסירי עכּוֹ לא ניתנוּ משׂרוֹת כּאֵלוּ. בּמסי-הארץ וּבמכס יש לנוּ חלק רב, ואין מכּירים בּזכוּתנוּ לקבּל את החלק המגיע לנוּ בּתקציב בּתי-הספר.

הועד הלאוּמי לא זכה לקבּל עד עכשיו את זכוּת הטלת- מסים, זוֹ שישנה לנוּ בּליטא. מזכּיר המשפּטים בֶּנטביטש מיאֵן להכּיר בּזכוּת הקהילה שלנוּ. כּל זה היה עוֹד בּימים הראשוֹנים, “הטוֹבים”. אחרי כּן בּאוּ הימים הרעים: פּרעוֹת יפוֹ. וּמה בּא אחריהם? לא הגנה, לא עזרה, כּי אם פּוֹגרוֹם פּוֹליטי: לכל העוֹלם הוֹדיע הנציב היהוּדי, כּי הבּוֹלשביקים היהוּדים הם שגרמוּ למהוּמוֹת בּיפוֹ. הדבר הנוֹרא בּיוֹתר היה איסוּר העליה. פּוּרענוּת זוֹ עלתה על הכּל. לציוֹנים אמר סמוּאל: מבּלי עליה אין לי כּאן מה לעשׂוֹת. וּברַמְלָה בּעצרת המוֹן הפּוֹרעים החוֹגג הוֹדיע, כּי העליה נעצרה. זהוּ הגמוּל בּעד הפּרעוֹת. איסוּר העליה קשה לנוּ מהכרזת ג' בּיוּני ואף מבּיטוּל הצהרת בּלפוּר; בּלי עליה יש להצהרוֹת לא רק ערך אַפסי, כּי אם שלילי: הן מעוֹררוֹת נגדנוּ את משׂטינינוּ מבּלי שינָתן לנוּ פּתח תקוה לשינוּי המצב. עלינוּ להכריז פּה, כּי את זכוּתנוּ לעלוֹת לארץ לא יגזוֹל שוּם שלטוֹן מאתנוּ. לא נוֹדה בּשוּם מנדט, שנעילת שערי הארץ בּעדנוּ כּרוּכה בּוֹ.

אחרי-כן החלוּ הרדיפוֹת, מכוּוָנוֹת כּאילוּ נגד האגף השׂמאלי, אך מיוּעדוֹת בּאמת כּלפּי יהוּדים בּכלל. ההנהגה הציוֹנית שתקה וחטאה בּזה.

אחרי הפּוֹגרוֹם בּא “משפּט הצדק”. משפּט של אסירי-עכּוֹ הוּא כּאַיִן לעוּמתוֹ. חוֹבה עלי להזכּיר מבּמה זוֹ את משפּט רצח בּרֶנֶר. ארבּעה חדשים עברוּ מיוֹם שנרצחוּ בּרנר וחבריו, ודבר לא נעשׂה בּכדי לגלוֹת את עקבוֹת הרוֹצחים. איני יוֹדע אם בּאוּלם זה יוֹדעים כּוּלם, מה היה בּרנר לנוּ, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל. אחרי כּל המחאוֹת והדרישוֹת והאינטֶרפֶּלַציה בּפּרלמנט האנגלי לא נקפה הממשלה אצבּע בּענין זה, בּה בּשעהשילדים בּיפוֹ יוֹדעים את פּרטי הרצח. על דבר זה הנוֹגע בּעמקי נשמת העם אין לחשוֹת.

ההסתדרוּת הציוֹנית, תחת לעוֹרר את כּוֹחוֹת העם, דיכּאה את הבּעת המחאה והמרי. בּעתוֹנוּת הציוֹנית החלה להישָמע אמירת “על חטא”: אנוּ אשמים. וכאן הסכּנה החמוּרה בּיוֹתר ואי-הבנה גמוּרה בּעניני ארץ-ישׂראל. אוּלי אשמים אנחנוּ גם בּפּוֹגרוֹמי אוּקראינה? מוּסר חדש זה יש בּוֹ משוּם סכּנה מוּסרית והוֹצאת לעז על הציוֹנוּת ועל הישוּב. במשך 40 שנוֹת הישוּב החדש עוֹד לא התנפּלוּ יהוּדים על כּפר ערבי, עוֹד לא קרה מקרה שיהוּדי יתנפּל על ערבי, והנה מַטיפים לנוּ מוּסר, כּי עלינוּ להיטיב את יחסינוּ לערבים, קוֹראים לרֶביזיה וליחסים חדשים וכדוֹמה. שני אנשים אבדוּ לנוּ בּשנוֹת המלחמה, אשר חלמוּ את חלוֹם אַחֲוַת העמים השֵמיים – יהוֹשע בַּרְזִלַי ²וּמיכאל הַלפּרין ³. בּכל ספרוּת הפּוֹעלים בּארץ נשמעוּ דברי אַחוָה ושלוֹם עמוּקים. הפּוֹעל העברי נתן את תשוּבתוֹ: חיי העמים השוֹנים בּארץ-ישׂראל צריכים להיבּנוֹת על יסוֹד האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית הרחבה. רק אז יהיה אפשרי משׂא-וּמתן אנוֹשי בּין שני העמים. רב המרחק בּינינוּ וּבין הערבים עד שנבוֹא לכפר ערבי לדבּר אִתם לשלוֹם – תלוּיים לנוּ חַיינוּ מנגד. עלינוּ להבטיח את בּטחוֹן חיינוּ, רק אז יהיה הבּסיס למשׂא-וּמתן. אסוּר לוַתר על שאיפתנוּ להיוֹת הרוֹב בּארץ. התעמוּלה הנַעשׂית נגדנוּ בּארץ-ישׂראל מזדייפת לתנוּעה לאוּמית, בּכל הפּעוּלה האוֹיבת הזאת חָלוֹת ידים זרוֹת. התזכּירים המוּגשים לממשלה האנגלית בּשם הערבים נכתבים בּיד אירוֹפּית.

שני הדברים היחידים שזכינוּ בּהם בּשנתים האחרוֹנוֹת הם: עליית החלוּצים וּקניית-האדמה בּעמק. וּשניהם נעשׂוּ בּאיסוּר ולא בּהיתר, נגד דעת השליטים בּהסתדרוּת הציוֹנית. קניית העמק, אינה חדשה, יהוֹשע חנקין ⁴עמל בּה זה 28 שנה. עלינוּ ליצוֹר אפשרוּיוֹת מעשׂיוֹת של פּוֹליטיקה חדשה. בּזמן הראשוֹן של ועד-הצירים נתבּזבּז כּסף רב, אבל נתבּזבז דבר יקר יוֹתר מזה – אָבדוּ אנשים. מכּל עבר פּרצוּ אלינוּ חלוּצים מתנדבים לעליה, לעבוֹדת הישוּב, לקרבּנוֹת. בּרוּר לכּל, כּי הפּעוּלה הפּוֹליטית הנחוּצה בּיוֹתר היא: חידוּש העליה, חיזוּק “החלוּץ”, הגבּרת ההגנה, בּיצוּר העמדוֹת בּארץ.

אלוּל תרפ"א.

¹

כּל מי שהסתכּל קמעה לחייו של הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי בּמשך חמש-עשׂרה השנים האחרוֹנוֹת, אל חייו הפּנימיים ואל מלחמתוֹ הגלוּיה, נוֹכח כּי יש לוֹ האוֹמץ לדבּר אמת וּבלב גלוּי לא רק נוֹכח מתנגדיו כּי אם גם בּיחס אל עצמוֹ. מוֹרנוּ ורבּנוּ יוֹסף חיים בּרֶנֶר, אשר עליו נאמר “את חָליֶנוּ הוּא נשׂא”, אשר כָּאַב את מַכאוֹבינוּ, היה לוֹ הכּוֹח לפתוֹח את כּל פּצעינוּ מבּלי רחמים ועל ידוֹ חוּנכנוּ.

וּבבוֹאנוּ אליכם יש לנוּ הצוֹרך לספּר גם לכם את אמיתנוּ, את כּל האמת. לא נתאר לכם את חיינוּ כּאידיליה. אדרבּא, אנוּ נגלה את כּל הבּקעים הטרַגיים שבּקיוּמנוּ. וּבדַבּרנוּ בּגילוּי-לב עלי להגיד לכם למִצעדנוּ הראשוֹן כּי תפקיד שליחוּתנוּ פּה כּבד. בּאנוּ הנה לבַצע בּעזרת פּוֹעלי אמריקה את יסוּד בּנק הפּוֹעלים, שתעוּדתוֹ להיוֹת גוֹרם גדוֹל בּישוּב העוֹבדים וּבעליית העוֹבדים לארץ. אבל לא זה בּלבד. תפקידנוּ הקשה בּיוֹתר הוּא להביאכם לידי הבנת עניננוּ. אני רוֹצה כּי לא תטעוּ בּנוּ. ודאי בּאוּ לפניכם שלוּחים רבּים של קהילוֹת יהוּדיוֹת לשם “רֶליף”, וּמוּבטחים אנוּ כּי אילוּ לא בּאנוּ אלא לשם כּך ודאי היה תפקידנוּ הרבּה יוֹתר קל. יהוּדים רחמנים בּני רחמנים הנם. אוּלם לא בּאנוּ לעוֹרר בּכם שוּם רגשוֹת-רחמנוּת. יֶאָמרוּ הדברים גלוּיים. הפּוֹעל העברי בּארץ-ישׂראל אינוֹ זקוּק לחסדים. הוּא “עוֹשׂה את חייו”, כּמבטא השגוּר פּה בּלשוֹנכם ואוּלי לא רק למען עצמוֹ בּלבד.

לא כּמקבּלים בּאנוּ אליכם כּי אם כּנוֹתנים. בּאנוּ כּי עמנוּ ההרגשה שיש לנוּ מה לאמוֹר לכם; כּי בּעבוֹדתנוּ בּארץ אנוּ יוֹצרים לא רק את חיי הפּוֹעל שלנוּ כּי אם גם אפשרוּיוֹת-עבוֹדה בּעד עשׂרוֹת אלפים פּוֹעלים וּזקוּקי-עבוֹדה, המתדפּקים על שערי הארץ, וּמי יוֹדע, אוּלי גם למענכם.

חמש-עשׂרה שנה עבדנוּ חרש, סגוּרים, עד אשר חשנו בּנוּ, בּתוֹצאוֹת עבוֹדתנוּ, את הכּוֹח ואת הזכוּת לצאת אל ציבּוּר העוֹבדים הרחב. בּאנוּ אל הארץ בּתחילה יחידים, איש לנפשוֹ, מי שצרוּ לוֹ מסגרוֹת החוּגים השוֹנים, אלה אשר לא יכלוּ להירָגע על ידי השיטוֹת והתוֹרוֹת השוֹנוֹת. נשׂאה אוֹתנוּ המשיכה אל האדמה, ל“בית”, לפדוּת. החשבּוֹנוֹת הכי-כּבדים היוּ לנוּ עם עצמנוּ. מצאנוּ סביבה אשר התיחסה אלינוּ בּלעג; האם אלה יעבוֹדוּ? האלה יִכשרוּ לדבר-מה? “יעבדוּ נכרים”. ועלינוּ היה לרכּוֹש את הזכוּת על העבוֹדה. זה עלה לנוּ בּיסוּרי גוּף ונפש, והיסוּרים האלה הביאוּנוּ אל בּריאת משק סוֹציאליסטי, אל הקבוּצה.

בּכוָנה תחילה אני משתמש בּבּיטוּי הארץ-ישׂראלי “קבוּצה” ולא בּקוֹאוֹפּרציה אוֹ קוֹמוּניזם. המוּשׂג קוֹאוֹפּרציה אינוֹ הוֹלם את קבוּצתנוּ, משוּם שהקוֹאוֹפּרציה עוֹסקת לרוֹב בּקניה וּמכירה משוּתפת, וּקבוּצתנוּ מכילה בּה עבוֹדה משוּתפת, מטבּח, חיים תרבּוּתיים וציבּוּריים וחינוּך-ילדים.

אינני משתמש גם בּמוּשׂג קוֹמוּניזם, משוּם שמוּשׂג זה קָרַם בּזמן האחרוֹן עוֹר ספֶּציפי-פּוֹליטי צר, בּה בּשעה שתוֹכן חיי הקבוּצה הוּא הרבּה יוֹתר קרוֹב אל הקוֹמוּניזם המשקי האמיתי. טעוּת היא בּידי אלה החוֹשבים, כּי כּל ענין הקבוּצה אינוֹ אלא הַמצאה יפה של בּעלי-סברה, אידיאַליסטים, יחידים. אילוּ היה הדבר בּאָמְנָה כּן היה הענין מכּבר מוֹציא את נשמתוֹ. יוֹתר מדי עקוּבּה היא דרך החיים המשוּתפים של בּני-אדם, יוֹתר מדי סתירוֹת ותקלוֹת שנוֹכחנוּ בּהן על עצמנוּ וּבשׂרנוּ כּרוּכים בּה בּקבוּצה לפי שעה. ואף על פּי כן היה דבר-מה בּחיינוּ שחִייבָנוּ והביאָנוּ לצוּרת עבוֹדה וחיים מאוּחדים אלה. הקבוּצה היתה להוֹפעה סטיכית, היא גדלה בּכוֹח סטיכי על אף כּל המכשוֹלים. וּדמוּת חיינוּ וצלמם שימשה דמוּת לצוּרוֹת המשק והעבוֹדה של רוֹב העליה החדשה. הצרכים החדשים רק הרחיבוּ את הקבוּצה וּבראוּ את טיפּוּס “גדוּד העבוֹדה”, המכיל בּקרבּוֹ מאוֹת אנשים, החיים חיים משוּתפים בּמקוֹם העשׂרוֹת שחיוּ יחד עד עתה.

נפש קבוּצתנוּ קשוּרה בּנפש הערך הסוֹציאלי האנוֹשי של העבוֹדה, של העבוֹדה הבּלתי משוּעבּדת. פּוֹעלנוּ אינוֹ רוֹצה לעבוֹד בּעד אחרים, תחת מרוּתם של אחרים, הוּא רוֹצה לעבוֹד עבוּרוֹ, עבוּר החברה, עבוּר עם-עוֹבד, ולחוּש את כּוֹחוֹ, את כּוֹח העבוֹדה. וּמתוֹך כּך גדלה השאיפה בּקרב הפּוֹעלים להיוֹת פּוֹעל טוֹב, להשתלמוּת עצמית, לדאוֹג לפוֹריוּת העבוֹדה, לרכישת כּלי-עבוֹדה משוּבּחים, לקדם את המשק. כּי לא “מירוּק” העבוֹדה היא לנוּ כּי אם הוָיה. וּמצב האדם וערכּוֹ בּחברתנוּ תלוּי ונערך לפי יחסיו אל עבוֹדתוֹ, לפי מַדרגתוֹ אשר הגיע בּהשלמת עצמוֹ בּעבוֹדה. בּיסוּרים רכשנוּ את אשר בּידינוּ כּיוֹם הזה, וזה רחוֹק מאד, רחוֹק עוֹד מתכלית השלימוּת.

אוּלם עלי לספּר לכם, כּי זוּלת המצוּקוֹת הכּלכּליוֹת והפּוֹליטיוֹת שעברוּ עלינוּ עקב התנאים הקיימים, עקב המציאוּת, סבלנוּ, יסוּרי-חינם, מכּם. ערירים, מיוּתרים הרגשנוּ את עצמנוּ שנים בּקרב העוֹלם היהוּדי. אנוּ ריתקנוּ את עצמנוּ לעבוֹדה. חיכּינוּ לבוֹא מחנוֹת חדשים, אשר יגבּירוּ את כּוֹחנוּ, אשר ימשיכוּ את עבוֹדתנוּ. תחת זה סַבּוּנוּ לעתים קרוֹבוֹת עלילוֹת דברים, שקרים מַחפּירים וחוֹסר הבנה נוּקשה, קהה. אוּלם גם בּמוּבן זה הגַחנוּ סוֹף סוֹף למרחב. הנה בּאים אלינוּ, נחלצים אלינוּ לאלפים ממיטב בּנינוּ, מן הרעננים, הטהוֹרים וּמאמיצי הרצוֹן שבּקרב בּני עמנוּ. הם עוֹברים דרך יַמים וּמדבּריוֹת, דרך מים וּגבוּלים וּבבוֹאם אלינוּ הם בּאים כּחברים מסוּרים בּלב ונפש. אנוּ, זקני הפּוֹעלים, הוֹלכים ונבלעים בּתוֹך זרם הכּוֹחוֹת הרעננים, הנמלטים מתוֹך החוּרבּן הגדוֹל, ורק עם בּוֹאם, בּקשר עם הפֶּרספֶּקטיבוֹת הנשקפוֹת לנוּ אנוּ חשים את התוֹכן האמיתי ואת טעם עבוֹדתנוּ.

ועל דרך אפשרוּיוֹת העבוֹדה, על אוֹדוֹת העזרה שיש בּידכם להביא לנוּ למען הכשיר את אפשרוּיוֹת העבוֹדה, עלינוּ לדבּר עמכם. עד היוֹם הזה היתה קיימת לפניכם ארץ-ישׂראל כּאידיאה מוּפשטת ואוּלי כּתיאוֹריה בּלבד. אנוּ מביאים לפניכם מציאוּת. אנוּ בּאים אליכם מארץ-ישׂראל ממשית, עוֹבדת וחיה, אין אנוּ עוֹד רבּים כּי אם משמוֹנה עד עשׂרת אלפים פּוֹעלים מאוּרגנים. אוּלם הננוּ כּבר גוּף אוֹרגַני המסוּגל לצמוֹח, העוֹמד בּגידוּלוֹ. מידת גָדלוֹ תלוּיה, בּהרבּה, בּכם.

פּה, בּאוּלם הזה, נאספוּ רק חלק קטן של הפּוֹעלים היהוּדים אשר בּניוּ-יוֹרק. לרבּים ודאי אין קוֹלנוּ מגיע עדיין. אוּלם זה לא יפחידנוּ. הן זה הוּא גוֹרל כּל אידיאה רבוֹלוּציוֹנית. אנוּ רגילים להיוֹת מוּעט. מעוֹדי הנני בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית ועוֹדני זוֹכר את הימים, שלימוּד ה“גראמוֹטה” ² הרוּסית עמד בּראש העבוֹדה התרבּוּתית בּין הפּוֹעלים. וּבגוֹרלנוּ עלה להילָחם בּעד קריאת “חיים משרת” ³ בּמקוֹם קריאה הרוּסית. עוֹדני זוֹכר את הימים, בּשעה שנחמן סירקין היה “המשוּגע” היחיד בּקרב הפּוֹעלים שהגה בּרעיוֹן ארץ-ישׂראל. זה לא יפחידנוּ.
בּארץ-ישׂראל חי ועוֹבד עמנו פּוֹעל זקן, הוֹגה, אישיוּת מאירה, א. ד. גוֹרדוֹן ⁴. הוּא היה אוֹמר לנוּ: “למען יצטרף מנין צריך כּי הראשוֹנים לא יעזבוּ את מקוֹמם, שיהיה להם הכּוֹח לחכּוֹת; שהרי אם יתפּזרוּ אחד אחד ויאמרוּ לשוּב בּהתאסף הציבּוּר – המנין לא יצטרף לעולם”. ידענוּ לחכּוֹת. אנוּ בּארץ היינוּ למנין. האם נכוֹנים אתם להצטרף אלינוּ בּכל מַהוּתכם, בּאמת?

כּסליו, תרפ"ב.