להתחדשות ה“קונטרס” / ברל כצנלסון

¹

זה כּמשָנה חדל ה“קוּנטרס”, אחרי היאָבקוּת כּבדה, להוֹפיע תכוּפוֹת. אנוּ מנסים הפּעם וּמאַמצים את כּוֹחנוּ לחַדש את הוֹפעתוֹ כּסדרוּ, מדי שבוּע.

ידענוּ, כּי לא יֵקַל הדבר. ידענוּ מן הנסיוֹן את מרי המכשוֹלים וכוֹבד הקרבּנוֹת הכּרוּכים בּדבר. אּוּלם אנוּ סבוּרים, כּי ראוּיה ההתאמצוּת, כּי כּדאים הקרבּנוֹת. אנוּ מאמינים, כּי רבּים מחברינוּ וידידינוּ יביאוּם מתוֹך רצוֹן והשתוֹקקוּת.

שתיקה גדוֹלה וּכבדה תקפה את ציבּוּר-הפּוֹעלים. עוֹד לא היוּ לנוּ בּארץ, כּמדוּמה, שנים כּאלה להתאַלמוּת. החיים בִּפְנים אינם פּוֹסקים מהמיָתם. התהיה, ההיאבקוּת, חיפּוּשׂי המפעל וּמאמצי-הקיוּם גברוּ על אחת שבע. מספּרנוּ גדל, כּיבּוּשינוּ נתרבּוּ, ונטל-החיים לא הוּקל. וסבכי-קיוּמנוּ לא הוּתרוּ, אוּלם – הדיבּוּר כּאילוּ ניטל מאִתנוּ.

מי יִדלה את סיבּוֹתיה של השתתקוּת זוֹ? אם כּוֹבד ההיאָבקוּת וההתאמצוּת שוֹלל את הדיבּוּר, או הדכּאון שמסביב וחוֹסר התקוה לצאת בּקרוֹב למרחב, אוֹ עָיְפו הכּוֹחוֹת שמכּבר והעליה החדשה טרם מצאה את ניבה? אוֹ אפשר, אבוֹתיה-יוֹצריה של ספרוּת-העבוֹדה הצעירה, אשר בּחייהם וּביצירתם עוֹדדוּ גם אוֹתנוּ לחיוֹת וּלהתבּטא, גרמוּ בּהֶעדרם גם לסילוּק שכינה מספרוּתנוּ הדלה?

לא “בּמקוֹם ספרוּת” נוֹסד ה“קוּנטרס” בּראשיתוֹ. וגם הפּעם, בּהתחַדשוּתוֹ, אין ה“קוּנטרס” מהלך בּגדוֹלוֹת. ה“קוּנטרס”, כּמקוֹדם, מצפּה לספרוּת-פּוֹעלים עמוּקה ועשירה, מצפּה לבמת-פּוֹעלים, אמיצה ורחבת-ההיקף, לעתוֹן היוֹמי של ההסתדרוּת הכּללית. אוּלם עד שיבוֹאוּ הכּוֹחוֹת, עד שתתמַלאנה התקווֹת, רוֹצה ה“קוּנטרס” להפריע את הדוּמיה הכּבדה, אשר תוֹצאוֹתיה הקשוֹת מַתחילוֹת להיוֹת מוּרגשוֹת גם בּארץ גם בּגוֹלה.

וגם להבּא ישָען ה“קוּנטרס” בּעיקר על עזרת-חברים, על השתתפוּתם של מאוֹת הפּוֹעלים, הפּזוּרים בּכל ענפי העבוֹדה למקוֹמוֹתיהם, המסַפּרים על חייהם, מסיחים את שאלוֹתיהם, תוֹבעים את תביעוֹתיהם. אנוּ מקוים כּי מלבד עבוֹדת האינפוֹרמַציה וההסבּרה על המתהווה בּעוֹלם, בּתנוּעת הפּוֹעלים הכּללית והיהוּדית, בּחלוּץ וּבעליה, יֵעָשׂה עיקרוֹ של ה“קוּנטרס” לא בּחדר המערכת, כּי אם בּקבוּצוֹת וּבמשקים, בּסֹדנאות וּבאוֹהלים.

ניסן תרפ"ג.

“האדמה” חוברת י"ב / ברל כצנלסון

בּחוֹברת “האדמה” י׳-י“א, על גבּי המַעטפה, בּאוּ דברים אחדים “מאת העורך” ¹: “על שער החוֹברת הזאת כּתוּב: תמוּז-אב תר”פ. למעשׂה הרי היא יוֹצאת בּכסליו תרפ”א. הסיבּה – חוֹסר-אמצעים. משפּחת האנשים הנוֹשׂאת את עוֹל הוֹצאת “האדמה” קטנה יוֹתר מדי, דלה יוֹתר מדי. עם התרַבּוּת מספּרנוּ והתעַצמוּת כּוֹחנוּ אוּלי יתחדש גם כּלי-מבטאנוּ זה. בּכל אוֹפן, חוֹברת י“ב (אלוּל תר"פ) – לגמר כּרך ב׳ – נערכת לדפוּס”.

הבטחה זוֹ, אחרוֹנה לקוֹראים, לא נתמַלאה על ידי העוֹרך. יוֹם-הָעֲבָרוֹת – כ“ד ניסן תרפ”א – שׂם קץ גם למצוּקוֹת הכנת החוֹברת, גם לתקות התחדשוּת “האדמה”. “משפּחת האנשים הנוֹשׂאת את עוֹל הוֹצאת “האדמה”, ה”קטנה" וה“דלה”, והיוֹדעת כּמה הציקה לי. ח. בּרנר אי-היכוֹלת לדייק בּמילוּי הבטחתוֹ, מביאה לדפוּס עכשיו, ליוֹם-השנתים, חוֹברת-סיוּם זוֹ. תכנה נשתנה מכּפי שהוּכן על ידי העוֹרך: כּוּלוֹ מעזבוֹן.

ניסן תרפ"ג.

¹

הערב נפתחת ישיבת המוֹֹעצה של “אחדּות-העבוֹדה”. הרכּב המוֹעצה: צירי המחוֹזוֹת (הגליל התחתוֹן והעליוֹן, השוֹמרוֹן, העמק, יהוּדה והנגב) והערים, והחברים העוֹבדים בּמוֹסדוֹת המרכּזיים וּממלאים תפקידים אחראיים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” וּבהסתדרוּת הכּללית. המוֹעצה הפּעם מיוּחדת לשאלוֹת “חיצוֹניוֹת”, כּלוֹמר, לא לאוֹתן השאלוֹת של העבוֹדה, המשק והמוֹסדוֹת, שאנוּ נתוּנים בּהן יוֹם יוֹם, כּי אם לשאלוֹת היוֹצאוֹת מתוֹך היקף הענינים הללוּ. לבירוּר היחסים והפּעוּלוֹת כּלפּי הכּוֹחוֹת השוֹנים, הפּוֹעלים מחוּצה לציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ.

וטוֹב הדבר, שאנוּ מתפּנים סוֹף סוֹף לשעה אחת, בּכדי לשוֹחח וּלברר בּינינוּ את השאלוֹת הללוּ. הטרדוֹת המרוּבּוֹת, טרדוֹת הפּעוּלה המעשׂית, הדוֹאגת להשיב על לחצה וּמחסוֹרה של כּל שעה, אוֹכלוֹת אוֹתנוּ, משעבּדוֹת את כּל הגיגינוּ, ואינן משאירוֹת שעת-מנוּחה כּל-שהיא הדרוּשה בּכדי להרים עין, לסקוֹר את מצבנוּ, לחשב את חשבּוֹנוֹתינוּ, ונחוּץ היה לקחת בּחזקה את השעה הזאת, להתיחד ולִשְעוֹת למצב הכּללי ולהוֹפעוֹת המקיפוֹת אוֹתנוּ.

קוֹמפּלֶכּס השאלוֹת המדיניוֹת שבּארץ, שאלוֹתיה וּמלחמת קיוּמה של האוֹטוֹנוֹמיה העברית, התמדת-החיפּוּשׂים לקשירת יחסי חברים עם המוֹני שכנינוּ העוֹבדים, כּשרוֹן-המעשׂה של התנוּעה הציוֹנית כּיום והגבּרת כּוֹחוֹ של העוֹבד בּתוֹכה, וּמצב הענינים בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית הסוֹציאלית לאגפּיה ולזרמיה – אלה הם הענינים אשר בּהם תתרכּז המוֹעצה.

לא בּידי המוֹעצה, כּמוּבן, להמציא ארוּכה, לשאלוֹת הכי-חמוּרוֹת והכי-כּוֹאבוֹת של חיינוּ וּתנוּעתנוּ. אוּלם בּידי מוֹעצה טוֹבה וּמרוּכּזת יכוֹל להימצא הכּוֹח המנַער את הציבּוּר ממצב העמידה ורפיוֹן-הרוּח אשר הוּא נתוּן בּוֹ. הפּסיביוּת השוֹלטת כּיוֹם בּתוֹך ציבּוּרנוּ בּיחס למצבים המדיניים המתרקמים סביבנוּ, בּיחס לכּוֹחוֹת הפּוֹעלים אִתנו ונגדנוּ, פּסיביוּת זוֹ אין להשלים אִתה. היא מַכניעה אוֹתנוּ, מַרדימה את מחשבתנוּ, מחלישה את כּוֹחנוּ, עוֹשׂה אוֹתנוּ בּלתי-מוּכנים לפּעוּלה בּשעה הדרוּשה, וּמבטלת את השפּעתנוּ אפילוּ בּאוֹתם החוּגים אשר קוֹלוֹ של הפּוֹעל חייב גם כּיוֹם להיוֹת נשמע בּקרבּם.

ואם גם אין בּידי המוֹעצה להביא פּתרוֹנוֹת, הרי עצם הבּירוּרים, בּירוּרי-חברים, עצם הצגת השאלוֹת, ישנוֹת וחדשוֹת, עצם ההתרכּזוּת בּהן – יש בּזה משוּם מעשׂה, יש בּזה בּכדי להזיז.

אייר תרפ"ג.

ושוב משכורות / ברל כצנלסון

¹

“דוֹאר-היוֹם” מביא מתוֹך “קוּנטרס” ק"כ את טבלת המשֹכּוֹרוֹת בּהנהלה הציוֹנית בּלוֹנדוֹן², וּמלַוה אוֹתה בּמאמר ראשי, מסתער, על “שערוּריית המשֹכּוֹרוֹת”.

מר בּן-אָבי³, בּעל המאמר הראשי של “דוֹאר-היוֹם”, מעיד, “כּי הצלח הצליח כּוֹתב השוּרוֹת האֵלוּ– בּ”קוּנטרס" – לתת בּמלים אחדוֹת וּבמספּרים מצוּמצמים תמוּנה מזעזעת ממַדרגת הבּזבּוּז השלטת אצלנוּ“. והוּא עוֹשׂה את החשבּוֹן של מאוֹת אלפים הלירוֹת שהפסדנוּ על ידי הבּזבּוּז בּשנים האלה, ושל המשׂכּוֹרוֹת שלנוּ העוֹלוֹת על אֵלוּ של פּוּאַנקַרֶה⁴ וּקלֶמַנסוֹ⁵ (המִסכּנים!) וּמזכּיר הפּעם לשבח את ה”קערוֹת הדשנוֹת והמלאוֹת של ימי רוּבּינוֹב⁶ והנהלתוֹ המוּזרה". הכּל, לכאוֹרה, בּרוּח ההחלטה שנתקבּלה בּועידה הכּללית של הסתדרוּת הפּוֹעלים נגד המשֹכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת: “הועידה מציינת בּהתמַרמרוּת עמוּקה את המרחק הגדוֹל בּין תנאי הקיוּם של הפּוֹעל החקלאי והעירוֹני וּבין שיטת המשֹכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת השלטת בּארץ, גם בּמשקים הציבּוּריים והלאוּמיים. הועידה מכריזה, כּי בּתנאי הלחץ והדוֹחק שהארץ נתוּנה בּהם, בּמצב שמשקי הפּוֹעלים מסתדרים על קצה גבוּל הצמצוּם, וציבּוּר הפּוֹעלים נאבק בּכל כּוֹחוֹתיו על אפשרוּת קיוּם כּל-שהוּא – אין שיטת המשֹכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת הוֹלמת כּלל את משקנוּ הלאוּמי הדל והיא חוֹתרת תחת הקיוּם הכּלכּלי של הישוּב”.

אוּלם כּלוּם אפשר ל“דוֹאר-היוֹם” שלא יחפּשׂ “לתפּוֹס את הגנב” בּין הפּוֹעלים? והרי הוּא מוֹסיף: “וּבקרב הנהלת הפּוֹעלים אף הם”. גם בּכם.

“כּי גם בּכם, “הפּוֹעל הצעיר” ו”האחדוּת והעבוֹדה" (“האחדוּת והעבוֹדה” דוקא. בּקיאוּת של עתוֹנאי “דוֹאר-היֹום”!), פּגעה צרעת המשׂכּוֹרוֹת השמנוֹת ואין גבוּל לבּזבּוּז ולבּלבּוּל השׂוֹרר בּקוּפּוֹתיכם".

מוֹדה אני למר בּן-אבי על אינפוֹרמַציה זוֹ, אשר המציא לנוּ, לחברים של “אחדוּת-העבוֹדה” ושל ההסתדרוּת הכּללית, המעוּנינים לדעת את הדברים כּהוָיתם. שמענוּ, אמנם, כּי יֶשנוֹ בּהסתדרוּת מספּר נוֹשׂאי-משׂרה המשתלמים לפי גוֹבה המשׂכּוֹרוֹת השמנוֹת הנהוּגוֹת בּארץ, אוּלם אוֹמרים לנוּ, כּי אנוּ מוּכרחים לעשׂוֹת זאת, ולוּ גם בּחריקת-שינים, בּאשר אנוּ זקוּקים להם, לאוֹתם האַדריכלים, המהנדסים, מנהלי-החשבּוֹנוֹת וּשאר המוּמחים, אשר בּאוּ אלינוּ לא מתוֹך חוּגי חלוּצים-יחפים, כּי אם מתוֹך “החברה ההגוּנה”, אבל כּי גם לחברינוּ, חברי “אחדוּת-העבוֹדה”, יש יד בּמשׂכּוׂרוׂת שמנוֹת אלוּ, לא שמענוּ בּלתי אם היוֹם, מפּי “דוֹאר-היוֹם”. וּכחבר ל“אחדוּת-העבוֹדה”, אשר לא זכה לקבּל משׂכּוֹרת שמנה והסוֹבר – משוּם כּך, כּנראה – כּי המשׂכּוֹרוֹת השמנוֹת הן מכּה בּצד גם לנוּ, לפּוֹעלים, וגם לארץ כּוּלה, הריני מַפציר בּמר בּן-אבי, כּי יוֹאיל לפרסם את דבר המשׂכּוֹרוֹת השמנוֹת הנהוּגוֹת בּ“הנהלת הפּוֹעלים” בּכלל, ואת אלוּ של חברי “אחדוּת-העבוֹדה” בּפרט, בּין אם הם עוֹבדים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” עצמה, בּין אם הם משמשים בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הכּללית. אהיה לוֹ אסיר-תוֹדה.

ואגב, מכּיון שנתגלגלוּ הדברים, אוּלי יוֹאיל “דוֹאר-היוֹם”, ידידם וּמגינם של בּעלי התעשׂיה והאיניציאַטיבה הפּרטית, אוּלי ינסה להרים את הצעיף גם מעל שאלה זוֹ: כּיצד משפּיע דבר המשֹכּוֹרוֹת השמנוֹת הנהוּגות בּארץ (בּארץ בּכלל, לא רק בּהנהלה הציוֹנית) על מצב התעשׂיה שלנוּ?

סבוּרני, כּי שאלה אקדמית זֹו יש בּה גם משהוּ מן האַקטוּאַליוּת. הנה אנוּ רוֹאים, כּי בּעלי ה“סיליקַט” אינם רוֹאים להם סגוּלה יוֹתר בּדוּקה לרפּא את שבריו מאשר הפחָתת המשׂכּוֹרוֹת של הפּוֹעלים המקבּלים שלוֹשים גרוּש ליוֹם, “ולוּ תהא רק בּחצי גרוּש ליוֹם” (“הארץ”, תתשכ"ב). והפּוֹעלים מוֹדים, כּי “מצב הענינים דוֹרש הפחתת ההוֹצאוֹת בּתעשֹיית הלבֵנים. לשם כּך הם מציעים הפחתוֹת שוֹנוֹת בשכר -העבוֹדה שיצטרפוּ לתשעה אחוּזים, הפחתה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת לפי הַדְרָגָה ידוּעה, על חשבּוֹן אלה מן הפּוֹעלים המקבּלים שׂכר משלוֹשים גרוּש ומעלה ליוֹם”. אוּלם ההנהלה עוֹמדת על זה כּי "יש צוֹרך לפרוֹץ סוֹף סוֹף את גדר המינימוּם של שלוֹשים גרוּש ליוֹם, מפּני שדבר זה הוּא שאלת קיוּם כּל התעשׂיה בּארץ" (שם).

הנה בּרוּר כּשמש בּצהרים, כּי על ההפחתה של שׂכר הפּוֹעל, “ולוּ גם לחצי גרוּש” עוֹמדת שאלת קיוּם כּל התעשׂיה בּארץ. ואוּלם טֹוב טוֹב היה עוֹשׂה “דוֹאר-היוֹם”, ולוּ גם מי שהוּא אחר, אילוּ היה בּוֹדק אפילוּ בּפנקסיו של ה“סיליקט” עצמוֹ, ומוֹצא את האחוּז אשר 30 הגרוּשים של הפּוֹעל תפסוּ בּמחזוֹרוֹ, ואוּלי גם מַשוה את הסכוּם הזה עם הסכוּמים המצטרפים מן ה“משׂכּוֹרוֹת השמנוֹת” של המנהלים והמוּמחים. נדמה לי, כּי החוֹקר את הדברים לאמיתם היה עוֹשׂה חסד עם כּוּלנוּ, גם עם הפּוֹעלים וגם עם התעשׂיה, ואוּלי אפילוּ עם בּעלי-התעשׂיה.

וּכמוֹ כן היה מיטיב לעשׂוֹת “דוֹאר-היוֹם” לאוֹתם המוֹסדוֹת הכּספּיים, אשר הוּא להם לפֶה וּלמליץ, לאוֹתם המוֹסדוֹת הציוֹניים, אשר אינם נמצאים בּרשוּתה של הציוֹנוּת הבַּזבּזנית, לכל אלה הבּנקים הרבּים (שלוֹשה בּמספּר!) מיסוּדם של האמריקאים וה“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד”, המצילים, כּידוּע, את ארץ-ישׂראל בּפעוּלתם הכּלכּלית הבּריאה, וכל שאר החברוֹת הציוֹניוֹת, הבּנוּיות על “יסוֹדוֹת מסחריים בּריאים”, מיטיב היה גם אִתם וגם עמנוּ, אילוּ היה מוֹסר לפרסוּם, כּיצד עוֹמד ענין המשׂכּוֹרוֹת במוסדות האלה. אוֹ אפשר בּמוֹסדוֹת “הבּנוּיים על יסוֹדוֹת בּריאים”, ושמאחוֹריהם עוֹמדים בּעלי-חסכוֹן מוּבהקים, בּהם אף משׂכּוֹרת שמנה מוֹסיפה “בּריאוּת”?

אייר תרפ"ג.

¹

פּגישוֹת הקבוּצוֹת אשר נסתדרוּ בּתרפ“ג ותרפ”ד הביאוּ לידי הקמת ועדת הקבוּצוֹת, וגם עוֹררוּ בּקרב החברים את הרצוֹן להמשיך בּבירוּר השאלוֹת בּכתב. כּכה עלה בּמחשבה רעיוֹן הקוֹבץ, אשר ישכּן את עבוֹדת המחשבה המפַעמת בּקבוּצוֹת. עבוֹדת הליקוּט והכּינוּס של דברי-חברים וסידוּרם לדפוּס נמסרה מטעם ועדת הקבוּצוֹת ליד החתוּם מטה, אשר מילא אוֹתה בּסיוּעוּ של החבר מ. קוּשניר. פּרי עבוֹדה זוֹ שנעשׂתה קמעה קמעה לסירוּגין, בּמשך כּמה חדשים – ניתן עכשיו לידי החברים.

אוֹסף זה של בּירוּרים וּסקירוֹת בּא מתוֹך תוֹכה של חיי הקבוּצה, ואף פּניו מוּעדוֹת בּיתה. למרוֹת שעת הקטרוּג מסביב, לא בּא הקוֹבץ “לדבּר את אוֹיב בּשער”, אף לא ללַמד זכוּת בּפני מקטרגים, אוֹ לשם צידוּק הקיוּם בּעיני הקהל. תכליתוֹ – בּירוּר עניני החיים לחיים בּהם, חיפּוּש הנתיבוּת, חישׂוּף הפּגימוֹת, בּקשת התיקוּן. יתּכן ויתּכן, כּי בּגילוּי-לב זה של חברי הקבוּצה יסתייעוּ אוֹיביה ושוֹלליה, אוּלם חשש זה לא גרם לנוּ להתעלם ממַדוי-הקבוּצה אוֹ לחַפּוֹת על ליקוּייה. הצוֹרך בּבצרוֹן, בּחיזוּק הפּנימי, הוֹליד את הקוֹבץ, והוּא המחייב לִרְחַק מדברי רמוֹת, מחגיגיוּת מליצית וּמרגשנוּת רפת-אוֹנים. חישוּלה של הקבוּצה זקוּק להכּרה בּהירה בּהויתה, להבּטה נכוֹחה בּפוּרענוּיוֹתיה, מצוּקוֹתיה וכיבּוּשיה.

חתימתוֹ של הקוֹבץ חלה בּימים שבּהם מלאוּ ט“ו שנים למפעל הקבוּצתי-הישוּבי הראשוֹן: עליית אוּם-ג׳וּני (נסיוֹנוֹת עבוֹדה קיבּוצית כּבר קָדמו לה: הסַתתים בּירוּשלים², “הקוֹלקטיב” בּסֶגֶ׳רה³) ולמרוֹת התאריך ה”היסטוֹרי" עוֹדנה חיה הקבוּצה בּהרגשת-בּראשית, עוֹד אינה פּנוּיה לטיפּוּל בּ“עָבר”. והמשתתפים בּקוֹבץ, גם אלה אשר ראוּ רבּוֹת, לא מלָאָם לבּם לספּר מִקוֹרוֹת הקבוּצה, מאשר עבר עליהם. שקדוּ בּעיקר לציין לא את אשר הוּשׂג, כּי אם את אשר טרם הוּשׂג. ואף על פּי כן דוֹמה, כּי הקוֹבץ אשר אינוֹ מכיל כּמעט שוּם זכרוֹנוֹת על הימים הראשוֹנים, ואינוֹ מטפּל בּסיכּוּמים, מעיד על דרך ארוכּה, אשר עברה הקבוּצה. מן ההזָיה אל ההוָיה, מן המפעל הקבוּצתי האַרעי והבּוֹדד אל ראשית התהווֹת כּלל-­קיבּוּצי-פּוֹעלי בּארץ.

רק בּמקצת מן השאלוֹת המנַסרוֹת כּיוֹם בּחיי הקבוּצה, עלה לדוֹבב את החברים. כּמה שאלוֹת ההוָי הקבוּצתי, כּמה שאלוֹת חברתיוֹת חשוּבוֹת (הקיבּוּציוּת בּעיר; הקיבּוּציוּת בּקשר עם שכוּנוֹת-עוּבדים; מגמוֹת הקיבּוּצים הארציים) נעדר כּאן מקוֹמן מחוֹסר מבטאים. אוּלם גם בּאוֹתוֹ חלק השאלוֹת, אשר הוּצג כּאן לבירוּר: המשפּחה, החינוּך, החוּקה, המשק הגדוֹל, יחסי הקבוּצוֹת זוֹ לזוֹ, היחסים לציבּוּר ולהסתדרוּת – בּכל אלה השאלוֹת, בּאוֹפן וּבקנה-המידה אשר בּה נדוֹנוּ, יראה הרוֹאה, כּי אין כּאן דברים שבּהַפשָטה, כּי אין כּאן פּרי המצאוֹת שׂכליוֹת מחוּדדוֹת, אלא הוָיה חברתית, ישוּת של תנוּעה חברתית.

1600 נפש-אדם נקלטוּ בּקבוּצוֹת הישוּביוֹת. כּמספּר הזה – חברי הפּלוּגוֹת והקיבּוּצים המתכּוֹננים לחיי משק. עם הכּמוּת החדשה נתרחבוּ אפקים; נתחדשוּ תכנים, נתגלוּ זרמים, מגמוֹת, מרחקים, הנראים פּרקים כּתהוֹמוֹת. אוּלם דברי החברים, כּשהם מכוּנסים יחד, מעידים על אַחדוּתה הפּנימית של התנוּעה הקבוּצתית, הפּוֹעמת וחיה וּמפלסת לה נתיב מתחת להבדלי-הסגנוֹנים וחילוּקי-הדעוֹת.

להגבּרת הכּרה זוֹ של אחדוּת התנוּעה הקבוּצתית רוֹצה הקוֹבץ לסַייע.

חשון תרפ"ה.

(בּמועצת ההסתדרוּת, ט“ז בּשבט תרצ”ו)

אינני מכּיר בּרגע זה שוּם עיקר חשוּב יוֹתר מאשר הצלת עוֹד פּוֹעל ועוֹד פּוֹעלת מפּוּרענות חוֹסר־העבוֹדה, ואינני יוֹדע שוּם מעשׂה חשוּב יוֹתר, מבּחינה ציוֹנית ומבּחינה פּוֹעלית, מאשר מעשׂה זה שעליו אנוּ נקראים להחליט: שכּלל הפּוֹעלים, וכל פּוֹעל וכל פּוֹעלת, יקבּלוּ על עצמם נטל כּבד וּבלבד שלא נתן לחוֹסר־העבוֹדה שיעשה בּנוּ שַמוֹת ולא נתן לעגלה שלנוּ שתשקע בּבּוֹץ.

והיה זה בּעינַי טבעי והוֹלם את מצב השעה וּמבּיע את מלוֹא כּוֹח־רצוֹנה של תנוּעתנוּ אילוּ היינו מצמצמים את עבוֹדת המוֹעצה בּשעוֹת מוּעטוֹת, אילוּ שמענוּ רק את ההרצאה על מצב העבוֹדה ועל אפשרוּיוֹת תקנתה וּמבררים את תכניוֹת הפּעוּלה וּמחליטים פּה אחד את אשר עלינוּ לעשׂוֹת – וּמסיימים ויוֹצאים אל המלאכה, בּתכלית הפּשטוּת. אלא שתפיסתי אני היא, כּנראה, פּשטנית מדי. איכה ימנע אדם מעצמוֹ את ההזדמנוּת “להעמיק” וּלהוֹכיח ש“עדיין לא זה העיקר”, ואם גם נעשׂה ונצליח – שוּם אדם איננוּ מתנגד לכך, חלילה – עוֹד תישָארנה לנו שאלוֹת קשוֹת: מלחמה עוֹלמית, פּוֹעל ערבי, יחסי שכנים, מצב פּוֹליטי מסוּכסך, וּמה הוֹעלנוּ בּכל עמלנו אם לא פּתרנו אוֹתן?

וּלפיכך אין דעתוֹ של אָדם פּנוּיה עכשיו לענין פּעוּט זה של חוֹסר־עבוֹדה. סוֹף סוֹף הלא אין זה ענין פּעוּט לעוּמת כּל השאלוֹת, הגדוֹלות והעיקריוֹת, הגוֹזלוֹת את מנוּחתוֹ. והוּא יוֹדע שלא רק הוּא לבדוֹ, אלא “ציבּוּר הפּוֹעלים ציפּה למוֹעצה לא רק כּדי למצוֹא פּתרוֹן למצב היוֹם”. בּרי לוֹ שציבּוּר הפּוֹעלים משתוֹקק לא למעשה־ההצלה שתעשׂה מוֹעצת ההסתדרוּת היוֹם, אלא “לשמוֹע מה בּפיה לשאלה העיקרית, שאלת המחר”.

סתם אֶרם ולא פּירש על שוּם מה מצפּה כּל כּך הציבּוּר לשמוֹע מה בּפי נוֹאמי המוֹעצה לשאלת המחר. אלא שניתן לשער שוַדאי משוּם כּך שאין לוֹ ספק־ספיקא לציבּוּר שדוקא בּשאלת “המחר”, ולא בּשאלת היוֹם, עתיד הוּא לשמוֹע מפּי הנוֹאמים גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת, אשר לא שמעה אוֹזן מעוֹלם, וּוַדאי שמוּרים אתם בּשאלת המחר פּתרוֹנוֹת חדשים לא שיערנוּם. אֶרם שוֹאל שאלה ניצחת: “נניח שהצלחנוּ בּפעוּלה נגד חוֹסר־עבוֹדה, האם השאלוֹת העיקריוֹת נעשוֹת מסוּכּנוֹת פּחות משהיוּ?” טעם מיוּחד לשאלה זוֹ בּפי אָדם כאֶרם. והלא אנחנוּ עוֹד לא שכחנוּ את הימים שאֶרם היה מַקהיל קהילוֹת של מחוּסרי־עבוֹדה וּמבקש לאַרגנם בּאִרגוּנים מיוּחדים ל“מלחמה” בּהסתדרוּת שאיננה דוֹאגת להם. האם גם אָז לא היה חוֹסר־עבוֹדה בּפּי אֶרם מן השאלוֹת העיקריוֹת?

אוּלם כּשאֶרם מדבּר על “השאלוֹת העיקריוֹת” אין פּירוּש הדברים: כּיצד מכשירים את המוֹני העם היהוּדי לעליה וּלהיקָלטוּת בּארץ, כּיצד יוֹצרים את ההוֹן אשר יאַפשר את קליטתם של המוֹני עוֹלים, כּיצד יוֹצרים משק חקלאי יהוּדי בּארץ, כּיצד יוֹצרים בּסיס־קליטה בּשביל עליה בּלתי־פּוסקת. כּל “השאלוֹת העיקריוֹת” לגבּי אֶרם אינן אלא שאלה אחת: יחסי־שכנים. וּשאלה זוֹ אף היא אין פּירוּשה כּל התסבּוֹכת הפּוֹליטית והכּלכּלית והסוֹציאלית הגדוֹלה בּה אנוּ נתוּנים, אלא סימן־שאלה אחד ורצפּט אחד: "הסתדרוּת אחת ויחידה“. ועם זה הוּא אוֹמר בּעצמוֹ: “אם יאמר איש מ”פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל כּי מַפתח־הקסם בּידינו הוּא, אוֹמר אני שהוּא שַרלַטַן. אכן, דברים הראוּיים להישָמע וּלהיחָרת בּזכרוֹן השוֹמעים!

היה כּבר הדבר למעֵין “מסוֹרת” אצלנוּ: כּשאנוּ עוֹמדים בּפרשת עשׂיה, והדברים צריכים להיעשׂוֹת לאַלתר, מעוֹררים את דעתנוּ על שאלוֹת גדוֹלוֹת האוֹרבוֹת לנוּ. האוּמנם זהוּ האמצעי הנכוֹן לאַמץ את כּוֹחנוּ בּשביל הצעד הקרוֹב? למה הדבר דוֹמה? לאוֹתוֹ רוֹפא־חכם השוֹאל: ואם נרפּא את החוֹלה ממחלת הטיפוּס, כּלוּם אין מחלוֹת אחרוֹת וקשוֹת אוֹרבוֹת לוֹ, והרי ידענוּ שאָדם סוֹפוֹ למוּת, מוּטב שנאַמץ את כּל כּוֹחנוּ לבקש תרוּפה בּפני המות בּכלל".

אמת נכוֹן הדבר. אוֹרבוֹת לנוּ פּוֹרענוּיוֹת, קטנוֹת וּגדוֹלוֹת, וּגדוֹלוֹת קשוֹת מאד. לא מעטוֹת הן השאלוֹת המַדירוֹת שינה מעינים. אלא שלא כּל טוּבנוּ בּידינוּ. אם בוֹא תבוֹא מלחמת־עוֹלם להשמידנוּ – לא בּירוּרים בּמוֹעצה יצילוּנוּ מידיה. אין לנוּ לעשוֹת אלא מה שבּידינוּ לעשוֹת. וקוֹדם כּל, מה שבּידינוּ לעשוֹת היוֹם. בּטרם תגרוֹר הפּוֹרענוּת הקטנה את הגדוֹלה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ההצעוֹת שהוּצעוּ למוֹעצה – שתים הן: להכפּיל את מס קרן חוֹסר העבוֹדה בּקביעוּת וּלהטיל מס חד־פעמי מיוּחד, שׂכר שנים־עשׂר יום, על כּל חבר ההסתדרוּת העסוּק בּעבוֹדה – אינן הצעוֹת קלוֹת כּל כּך. ולא הייתי תמה אילוּ קמוּ מבּין שליחי הציבּוּר והיוּ קוֹבלים על כּוֹבד הקרבּן. אין הציבּוּר רגיל בּקרבּנוֹת מרצוֹן כּאלה, ואף תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם לא נתנסתה בּכך.

איני יוֹדע דוּגמה לכך בּשוּם תנוּעה מתנוּעוֹת הפּוֹעלים, שיקוּמוּ חברים העסוּקים בּעבוֹדה ויטילוּ על עצמם מס כּבד לעזרת חברים מוּבטלים ולמניעת אַבטלה. שוּם מפלגה, לא מן הקרוּיוֹת רפוֹרמיסטיוֹת ולא מן הקרוּיוֹת רבוֹלוּציוֹניוֹת, לא תבעה זאת מחבריה. וּבין המפלגוֹת הללוּ לא מעטוֹת “שעשוּ את הקריֶרה” שלהן על גבּוֹ של מחוּסר־העבוֹדה. הקהילוּ קהילוֹת ויסדוּ אִרגוּנים מיוּחדים וּבחרוּ ועדים וערכוּ הפגנוֹת ותהלוּכוֹת, ואפילוֹ התכּוֹננוּ לכבּוֹש את השלטוֹן בּעזרת חוֹסר־העבוֹדה. הם ידעו לתבּוֹע בּכל פּה מן הבּוֹרגנוּת וּמן המדינה. אך הם מאסוּ בּאמצעי העלוּב והפּאליאטיבי: לתבּוֹע קוֹדם כּל מן הפּוֹעל שיקיים מצוַת העזרה ההדדית והסוֹלידריוּת המעמדית.

גם אצלנוּ נשמעוֹת כּפעם בּפעם אוֹתן ההשׂגוֹת: מה דרכּה של מפּא“י (אגב, מפּא"י זוֹ אשר בּנצחוֹנוֹתינוּ אין לה חלק וּבמַפּלוֹתינוּ היא האשמה) שבּמקוֹם “ללחוֹץ” על הממשלה ועל העיריוֹת ועל הבּוּרגנוּת, היא נטפּלת אל הפּוֹעל ודוֹרשת ממנוּ קרבּנוֹת? ומַהי האוּטוֹפּיה הזאת שבּפרוּטוֹת של פּוֹעלים נמנע חוֹסר־עבוֹדה? גם בּשעת הטפה ראשוֹנה ליצירת קרן חוֹסר־עבוֹדה נשמעוּ אַזהרוֹת מפּני ה”השלָיוֹת".

ואף על פּי כן, חברים, אינני חוֹשש לוֹמר, כּי הדרך הזאת שאנוּ מתיצבים עליה עכשיו – בּאיחוּר שלוֹשה חדשים – היא הדרך היחידה להתגבּרוּת וּלנצחוֹן של ממש. אין ספק שיש בּידינוּ לערוֹך אסיפוֹת־מחאה עצוּמוֹת וּלאַרגן הפגנוֹת נאדרוֹת. אך למוּדי־נסיוֹן אנחנוּ, ממה שעבר על תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּשנוֹת מצוּקה, ואנוּ אוֹמרים: לא בּאלה ניוָשע הפּעם.

ימים רבּים ראתה תנוּעת הפּוֹעלים בּתמימוּת יתירה את נצחוֹנוֹ של הפּוֹעל והגשמת המשטר הסוֹציאליסטי כּכניסת תהלוּכה חגיגית לתוֹך שערים פּתוּחים לרוָחה. ואם ידָרשוּ קרבּנוֹת – ידָרשוּ מאת הבּוּרגנוּת. הפּוֹעל לא חשד שגם הוּא יהיה אנוּס להביא קרבּנוֹת כּבדים. הוּא אמר להסתפּק בּקרבּנוֹת אשר גיבּוֹריו, יחידי־סגוּלה, המוּרמים על נס, הביאוּ, כּבר הביאוּ, למענוֹ. והנה בּאו ימים וּכלל־הפּוֹעלים נתבּע להביא בּעצמוֹ קרבּנוֹת כּבדים. הפּוֹעל לא היה מוּכן לכך. והוֹאיל ולא היה מוּכן להביא קרבּנוֹת מרצוֹן, נפל הוּא עצמוֹ קרבּן מאוֹנס, קרבּן למצוּקה, קרבּן לאוֹיביו. זה הכּלל: בּכל מקוֹם שאין הפּוֹעל מוּכן להביא מעצמוֹ קרבּנוֹת בּרצוֹן למען חבריו, למען מעמדוֹ, למען עמוֹ, למען שלוֹם, למען הסוֹציאליזם, שם נגזר עליו להיות קרבּן מאוֹנס, קרבּן כּפיה, למען אוֹיביו, למען דיכּוּי מעמדוֹ, למען המלחמה, למען הפאשיזם. בּארצוֹת אירוֹפּה, בּמקוֹם שיד מפלגוֹת הפּוֹעלים, הסוֹציאל־דמוֹקרטית והקוֹמוּניסטית, היתה תקיפה, לא היה הפּוֹעל המסוּדר בּעבוֹדה, המיוּחס בּמקצוֹע, היוֹשב איתן בּמשׂרה, מוּכן לפרוֹס מִפּתוֹ – פּריסה שיש בּה ממש – לאח הרעב, לא ראה חוֹבה לעצמוֹ להירָתם ולרתוֹם את הסתדרוּיוֹתיו המקצוֹעיוֹת ואת מוֹסדוֹתיו הכּספּיים בּכדי להניע את גלגלי המשק והעבוֹדה. ראוּ זאת אחרים, אוֹיבים־בּנפש, וירתמוּ את המוֹני המוּבטלים, נטוּלי עבוֹדה וּמחיה ותקוה, בּמרכּבת תאוַת־השלטוֹן. התוֹצאוֹת ידוּעוֹת: ההמוֹנים הרתוּמים לשריקת שוֹטים על בּשׂרם וּלהקשת תוּפּים בּאזניהם, עוֹדם נישׂאים בּמסע־השתוֹללוּת על פני גויתה הרמוּסה והשוֹתתת דם של תנוּעת הפּוֹעלים ושל התרבּוּת האנוֹשית.

תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה לא ראתה את המלחמה בּחוֹסר־עבוֹדה כּענין של עשׂיה לעצמה. היא ראתה זאת כּענין של תביעה מאת השלטוֹנוֹת בּלבד וזקפה לחשבּוֹנם של אלה את כּל יסוּרי המוּבטלים, וראתה לעצמה זכוּת יתירה אם תבעה מידיהם עוֹד נתח של “סיוּע”. “סיוּע” הכרח הוּא בּכל מקוֹם אשר קצרה היד אוֹ קצר הרצוֹן להילָחם מלחמה של ממש בּחוֹסר־העבוֹדה. בּעד הסיוּע שילם הפּוֹעל בּניווּן של מאוֹת אלפי משפּחוֹת עוֹבדים. רבבוֹת בּנים נאמנים אבדוּ למעמדם. נכרתה האמוּנה כּי הדיבּוּרים של שלוֹשה דוֹרוֹת על סוֹלידריוּת מעמדית יש בּהם ממש. מחוּסרי־העבוֹדה עוֹד הוֹסיפוּ להימָנות על האגוּדה המקצוֹעית ועל המפלגה, אוּלם בּיניהם לבין אוֹתם המאוּשרים המסוּדרים בּעבוֹדה ונוֹשׂאי המשׂרוֹת ויוֹשבים לבטח בּדירוֹתיהם, והם קרוּיים “חברים” – נחפּרה תהוֹם אשר שוּם מהנדס לא יגַשר על פּניה. בּמעמקי הלבבוֹת נתערערוּ מוֹסדוֹת התנוּעה: שקר האחדוּת!

אנוּ כאן ניסינוּ, בּמקצת, ללכת בּדרכים אחרוֹת. הסתלקנוּ מההסתמכוּת הפטאליסטית על המדינה ועל המשק הרכוּשני. לפיכך נלחמנוּ נגד סיוּע, וחתרנוּ תמיד לקראת עבוֹדה. וּזכוּת היא להסתדרוּתנוּ שאיננוּ מחכּים עד שיחמיר המצב, וּבטרם יתמוֹטט עמוּד מעמוּדי בּניננוּ אנוּ קוֹראים למעשׂים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בּמַשבּרים הכּלכּליים התוֹקפים לפּרקים את ארץ־ישׂראל יש צד אחד המכאיב במיוּחד: אפשר למנוֹע אוֹתם ואין מוֹנע.

אין זה מעניני להכניס את ראשי בּשאלה, אם בּמדינוֹת הגדוֹלוֹת, בּתנאים של משק קפּיטליסטי ענֵף וּמוּרכּב, יש בּידי כּוֹחוֹת מאוּרגנים למנוֹע מַשבּרים וּלפחוֹת לצמצם אוֹתם בּמידה ניכּרת אוֹ אין. אצלנוּ, מכּל מקוֹם, יש ויש. בּתנאים המיוּחדים שלנוּ: בּהיקפנו המצוּמצם, בּמציאוּתוֹ של משק הוֹלך ונבנה ונתון לאֶכּספּנסיה, בּמציאוּתה של עליה יוֹצרת וּמחַדשת, בּמציאוּתם של גוֹרמים מיוּחדים המַזרימים לארץ הוֹן ועבוֹדה וּמפתחים יחד עם היצרנוּת גם כּוֹח־קיבּוּל צרכּני, בּמציאוּתה של תנוּעה לאוּמית האחראית לשלוֹם הישוּב והשוֹקדת על תקנתוֹ והמקיימת כּלים בּעלי יכוֹלת וּבעלי תפקידים קוֹנסטרוּקטיביים – בּתנאים אלה יש עדיין בּידינוּ, גם בּשעוֹת של התרוֹפפוּת משקית, לקרוֹע גזר־דין של מַשבּר המתהפּך על ראש הישוּב. ועוּבדה פּשוּטה זו, הנראית גם לעין בּלתי־מזוּינת, שמכּל המַשבּרים שעברוּ על ראשנוּ יצאנוּ בּעזרת אמצעים מצוּמצמים, לאחר מאמצים מסוּימים של כּוֹחוֹת לאוּמיים וציבּוּריים מאוּרגנים – יש בּה כּדי להעיד על כּך, כּי בּראיית המצב מראש, וּביתר ערוּת וּזריזוּת, אפשר היה למנוֹע את המַשבּרים (אם לא היוּ מאחוֹריהם גוֹרמים פּוֹליטיים תקיפים) מלכתחילה.

מאַחר המלחמה ¹ועד עתה הננוּ נתוּנים בּמצב בּניה משקית בּלתי־פּוֹסקת. המכשוֹלים הפּוֹליטיים הרבּים יכלו להאֵט את קצב הבּניה, אך לא להפסיק אוֹתה. קו־הבּניה איננוּ יוֹרד אלא עוֹלה. וכל עוֹד המצב הזה נמשך, וכל עוֹד העליה זוֹרמת אין שוּם “שפל” יכוֹל ליהָפך אצלנוּ ל“מַשבּר”. בּמצב כּזה אפשר תמיד – בּקצת רצוֹן וּמאמצים וּבקצת אמצעים לאשראי וּלהשקעה – למנוֹע מכאוֹבים אנוֹשיים וּמַפּלוֹת מדיניוֹת כּבדוֹת, הבּאות עלינוּ עקב חוּלשתנוּ ורשלנוּתנוּ.

לפני עשׂר שנים, בּפרוץ המַשבּר, אמרנוּ כּי בּ־70 אלף לירוֹת אפשר “לשבּוֹר את המַשבּר”. לא חקרתי לאחר המעשׂה אם סכוּם זה הספּיק, אוֹ שהושקעוּ סכוּמים גדוֹלים יוֹתר. בּין כּה וכה שבירת המַשבּר בּאה לאחר שהמשבּר העמיק. אוּלם זכוּר לנוּ המעבר מסיוּע לעבוֹדה, והתחלת העבוֹדה בּנַהרים – בּכוֹח אלה זזנוּ עד שיצאנוּ מן הסכּנה האיוּמה שארבה לנוּ בשנת 1927. וגם עתה אין בּידי לנקוֹט מספּרים, ואיני יוֹדע אם התכניוֹת העלוּלוֹת להתגשם על יסוֹד מאמצינוּ, אם הן כּשלעצמן עלוּלוֹת להסיר את צרת חוֹסר־העבוֹדה בּמלוֹא היקפה. אבל בּמצבים כּמוֹ אלה העיקר הוּא לצאת ולזוּז מנקוּדוֹת המות. תנוּפה גוֹררת תנוּפה. ואם בּמאמץ ראשוֹן לא נצליח בּשלימוּת – נפנה למאמצים חדשים. אוּלם גם מאמץ ראשוֹן יביא הקלה לאלפי עוֹבדים, ויביא הצלה לעליה ותגבּוֹרת בּהיאָבקוּתנוּ המדינית.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

איני מעלים מעצמי את הקוֹשי שבּהגשמה. נקל יותר לקבּל החלטוֹת כּלפּי אחרים, וגם לאחרים לא איכפּת הרבּה. רצוֹנם – אוֹטמים אזנים, רצוֹנם – שוֹמעים ו“אוֹכלים”. אך החלטה כּזאת כּשצבּוּר מקבל אוֹתה כּלפּי עצמוֹ – מוּרגשת וּמוּרגשת. כּל אחד ואחד מאתנוּ ודאי ירגיש בּקרבּן זה, וצריך שירגיש. תקציבוֹ של כּל עוֹבד קצוּב, מחוּלק מראש, וקשה לצמצמוֹ. ואפילוּ הפּוֹעל המסוּדר, ואפילוּ זה שזכה זמן־מה ליהנוֹת מן הגיאוּת, יכוֹל לספּר על חוֹבוֹתיו. למי בּית, למי רהיטים. ויש עזרת קרוֹבים. בּארץ וּבגוֹלה. ויש ויש.

אבל גם המַקשיח את לבּוֹ מגוֹרל חבריו, אם יראה עצמוֹ שעה קלה מוּבטל וידע שהוּא זקוּק לעזרת ההסתדרוּת לקבּל עבוֹדה, ויהיה נדרש לשלם בּעד “הזכוּת” הזאת, בּעד “הפּרוֹטקציה” הזאת שׂכר 12 ימי־עבוֹדה – יחליט מיד, בּלי לפקפק הרבּה, שה“עסק” הזה כּדאי לוֹ. צריך איפוֹא שכּל פּוֹעל יכּיר כּי מקוֹם עבוֹדתוֹ איננוּ קנינוֹ הפּרטי. כּי בּזכוּת ההסתדרוּת, בּזכוּת כּלל־הפּוֹעלים הוּא יוֹשב ועוֹבד בּשלוה, וההסתדרוּת היא השוֹמרת שלא יחליפוּהוּ ולא יוֹציאוּהו ולא יוֹרידוּ את שׂכרוֹ. צריך שכּל פּוֹעל יכּיר כּי שוּם מקוֹם איננוּ מוּבטח לוֹ אם יוּתן לאַבטלה שתתפּשט. אַל יבטח שוּם פּוֹעל בּ“יחוּסוֹ” וּב“תקיפוּתוֹ” וּבּמקוֹמוֹ. אין אנחנוּ יוֹשבים על סלע איתן. עוֹד הרבּה הרבּה תלוּי בּאוירה, בּאֵמוּן, בּכוֹח ההתגוֹננוּת של הציבּוּר. גלי השפל עלוּלים לסחוֹף את האדמה גם תחת רגלים בטוּחוֹת. מס הפּדיוֹן הוּא גם מפעל בּצרוֹן.

¹

(בּמוֹעצת ההסתדרוּת, כ“ב בּטבת תרפ”ה)

בּרצוֹני היה לדבּר לא על שכוּנת-העוֹבדים, כּי אם על עניני קרקע וקרן קימת. ואשר לויכּוּח על שכוֹנת-העוֹבדים היה אפשר, כּמדוּמה, להסתפּק בּזה, שיחוּלק בּין הצירים הפּנקס, אשר בּוֹ נכנס הדין-וחשבּוֹן של מוֹעצת ההסתדרוּת אֶשתקד. איני רוֹאה, כּי בּויכּוּחים העיוּניים היוֹם נתחדש משהוּ. אוּלם “למען האמת והשלוֹם”, כּאשר אמר וילקנסקי, אוֹמַר אף אני דבר-מה.

וּשאלה אחת קוֹדמת לבּירורּ. שאלה מוּסרית, בּעצם. האם מוּתר לי עכשיו, אחרי אשר שמעתי את דברי קפּלן פּה, לאמוֹר שעמדתוֹ היא בּעד בּתי-פּוֹעלים, אוֹ בּעד שכוּנת-פּוֹעלים בּתוֹך העיר, ולא בּעד שכוּנת-עוֹבדים? המוּתר לי לאמוֹר בּיחס לזַסלַבסקי², מה ששמעתי מפּיו, כּי הוּא מסכּים לכך, שעוֹבד עירוֹני יכוֹל לקבּל בּקרבת העיר בּית וחצי דוּנם, אבל הוּא נגד שכוּנת-עוֹבדים, עם שטחים יוֹתר גדוֹלים למתישבים, עם פּרספּקטיבה של פּיתוּח משק עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ? הייתי רוֹצה שהמוֹעצה תפתוֹר לי שאלה זוֹ, שאלת “הרשוּת המוּסרית” בּנידוֹן זה, יען כּי משוּם מה מקוּבל אצלנוּ, כּי להסבּיר קֳבָל ציבּוּר הפּוֹעלים חילוּקי-דעוֹת פּנימיים בּקרבּנוּ הרי זה דבר בּלתי-מהוּגן. כּל רצוֹני הוּא שנגיע בּשאלה זוֹ לעמדה אחת, ואני מקוה שנגיע, ואפשר שכּבר התקרבנוּ סוֹף סוֹף הרבּה לעמדה אחת בּשאלה זוֹ, אוּלם נגיע לעמדה מאַחדת לא מתוֹך כּך, שנתעלם ממציאוּתם של חילוּקי-דעוֹת, אשר תפקידם כּל כּך גדוֹל בּ“רפיוֹן” הפּעוּלה.

מסר כּאן יצחק וילקנסקי את ה“היסטוֹריה”. אוּלם עלי למלא אחריו. לשנינוּ “מקוֹרוֹת” שוֹנים להיסטוֹריוֹגרפיה. שאלת שכוּנת-העוֹבדים הוּצגה לפני שנתים, בּועידת ההסתדרוּת. גם שם היוּ ויכּוּחים. ושם הוּחלט הדבר. בּהחלטת-הועידה הלכנוּ לקוֹנגרס, ושם אוּשר תקציב של 20.000 לי“מ להקמת המפעל. חזרנוּ הבּיתה וחברינוּ לא היוּ מרוּצים ממילוּי שליחוּתנוּ. והימים – ימי חוֹסר-עבוֹדה, יציאה ודכּאוֹן. אף על פּי כן נתעוֹררוּ הלבבוֹת. בּתל-אביב התחילה תסיסה. מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ בּשיתוּף עם הוַעדה הארצית של הקרן הקימת הכריזה על מַגבּית מיוּחדת לשם קניית קרקע. גם מחוּגים אחרים רחשוּ חיבּה לדבר. בּאה גזירת ההנהלה הראשית והכריתה את המפעל בּאִבּוֹ. ההיסטוֹריה, איפוֹא, התחילה לא מן הישיבה האחרוֹנה של הדירקטוריוֹן, אשר הסכּימה לדבר בּ”פּרינציפּ“. בּמוֹעצת ההסתדרוּת אחר כּך חזרנוּ ודַנוּ על כּל השאלה להיקפה, ונשמעוּ שם הדעוֹת השוֹנות, אוּלם נתקבּלה – בּשנית – החלטה חיוּבית וּמחַייבת. וילקנסקי אוֹמר, שמשעה שנוֹדע לוֹ מהַרצפלד, כּי מחיר האדמה לא יעלה יוֹתר ממחיר אדמת-כּפר, שוּנה היחס. אוּלם אני זוֹכר יפה נסיעה אחת שלנוּ לפני שנה לתוּר את הקרקע, ואף אז ראינוּ אוֹתוֹ המקוֹם בּמחירים לא פּחוֹת נוֹחים. וּבכן, הטענה של 25 לי”מ הדוּנם אינה טענה. האדמה לא הוּזלה מאז בּארץ, והמקוֹם לא שוּנה. זוֹכר אני נימוּק אחר לגמרי, אשר עיכּב בּמשך חדשים רבּים. בּמשׂא-וּמתן רשמי שלנוּ עם ההנהלה הראשית של הקרן הקימת אמרוּ לנוּ: אם תשפּיעוּ בּקרן-היסוֹד כּי תמסוֹר לנוּ את מחצית הסכוּם המיוּעד לבנין השכוּנה ואם המתישבים יכניסוּ משלהם 3 אלפים לי“מ, נסכּים לרכּוֹש את הקרקע. גם בּמוֹעצת ההסתדרוּת התוַכּחנוּ על זאת. ואני הייתי בּין המסכּימים גם לתנאים אכזריים אלה, ואוּלם קרן- היסוֹד לא הסכּימה. ושוּב נדחָה הענין. מאשימים את ההסתדרוּת בּרשלנוּת. אף אני אוֹמר, כּי ההסתדרוּת לא פּעלה בּמידה שהיתה צריכה לפעוֹל, אוּלם המעט המסוּפּר כּאן מעיד כּי כּל פּעוּלה נפגשה בּמַעצוֹרים קשים. הנה העיד שפּרינצק כּי בּאחת הישיבוֹת האחרוֹנוֹת של הוער הפּוֹעל של ההסתדרוּת הגענוּ בּזה ל”איחוּד", וּמאז מתנהלת הפּעוּלה מצד שליחינוּ בּטמפּוֹ אחר. שׂמח אני לציין זאת. אוּלם היא הנוֹתנת. אילוּ היה “איחוּד” זה בּא לפני שנה היינוּ עוֹמדים כּיוֹם בּמצב אחר, והיה בּנוּ כּוֹח אחר לפגוֹש את המפריעים.

אין לי כּל “ענין” לעשׂות את חברַי למתנגדים, אדרבּא, יש לי כּל הענין לעשׂוֹת את המלחמה בּעד שכוּנת-העוֹבדים לנחלת כּוּלנוּ. אוּלם דוקא משוּם כּך צריך להשיב על הטענוֹת אשר נשמעוּ כּאן. קפּלן מדבּר על ריחוּק המקוֹם מן העיר, ועל מציאוּתם של כּמה פּוֹעלים הבּוֹחרים להם להסתדר בּתוֹך העיר. איני מפקפּק בּזה. ויבוֹרך זה, אשר ידאג לסידוּרם של אלה אשר אינם יכוֹלים אוֹ אינם רוֹצים להתרחק מתחוּמי העיר. וסיעת הפּוֹעלים בּעיריה היתה מיטיבה לעשוֹת אילוּ היתה היא פּוֹעלת בּמגַמה זו. אוּלם כּלוּם צריכה טענה זוֹ של “הירא ורך-הלבב” לדחוֹת את הגשמת מאוַייהם של מאוֹת ואוּלי של אלפים? כּלוּם צריכה היא לעכּב את גישוּם המפעל היִשוּבי, שהנהוּ הרבּה יוֹתר מאשר המצאת דירוֹת לפוֹעלים? וּמה ערכּה האמיתי של טענת-הריחוּק? עוֹד יש בּינינוּ זוֹכרים, כּי לפני שנה וּשנתים היתה אדמת “מַטרי” רחוֹקה מן הישוּב, ואנשים מיוּשבים לא נטוּ ללכת לשם. ותשאלוּ עכשיו על מחירי המגרשים והדירוֹת בּאוֹתה “מטרי”-תל-נוֹרדוֹי של היוֹם. כלוּם אין לראוֹת, כּי הריחוּק של שכוּנת-העוֹבדים הנהוּ ריחוּק מדוּמה, וכי הוּא הוֹלך וּפוֹחת מיוֹם ליוֹם, בּקפיצת-הדרך ממש? כּלוּם אין אנוּ חייבים להביא בּחשבּוֹן את המתהווה סביבנוּ, כּלוּם אין זוֹ חוֹבתה של הקרן הקימת, היכוֹלה לקנוֹת כּיוֹם בּתנאי-כּפר אדמה, אשר תהיה בּקרוֹב מאד לאדמת-עיר?

לתוֹך ויכּוּחינוּ נשתרבּבוּ כּמה שאלוֹת חשוּבוֹת בּיוֹתר, אשר אין מקוֹמן דוקא כּאן. כּל הכּבוֹד לכשרוֹנוֹתיו הסוֹציוֹלוֹגיים של וילקנסקי, אוּלם הייתי רוֹצה לדעת, אם החברים הקרוֹבים בּיוֹתר לדעוֹתיו מקבּלים גם את עמדתוֹ לענין העליה “המדוּמה”, ויסכּימוּ שכּדאי היה שלא להעלוֹת אנשים לארץ וּלהוֹציא את אמצעי העליה לגאוּלת הקרקע. שאלה זוֹ אֹו שאלת האֶכּסטנסיביוּת בּהתישבוּת וכוּ׳ ראוּיות הן כּשהן לעצמן לבירוּר יסוֹדי. אוּלם מדוּע הן צפוֹת דוקא בּקשר עם שאלת שכוּנת-העֹובדים ולא עם נַהלל א׳ אוֹ נהלל ב׳? תאמינוּ שגם לי לא זר הרצוֹן לראוֹת את גאוּלת הקרקע בּמרכּז הפּעוּלה הישוּבית, ואף על פּי כן נראה לי כּי לבוֹא על ידי כּך לביטוּל ערך העליה, הרי זה מאוֹתוֹ סוּג ההפרזוֹת, אשר אנשים מחוּננים בּינינוּ יש להם לפרקים חיבּה יתירה אליהן. סוֹפן של הפרזוֹת אֵלוּ להביא לידי שלילת הנקוּדה היסוֹדית, אשר ממנה יצאנוּ.

מעוֹדי יש לי דרך-ארץ בּפני מוּמחיוּת. אוּלם מאז היוּ לי דברים עם מוּמחים שוֹנים איני יכוֹל לקבּל את חַוַת-דעתם, בּענינים שאינם טכניים גרידא, וּבפרט בּעניני ישוּב וחיים, להלכה פּסוּקה. יש שאני שוֹמע נימוּקים חוֹתכים, נימוּקי-בּרזל, מפּי מוּמחי המדע, המשק, הקוּפּה, כּי “עניני המשק מחייבים”, כּי “עניני הקוּפּה אינם מַרשים”, וּכשאתה תוֹהה על קנקנם הנך נוֹכח, כּי מתחת לנימוּקים האלה מסתתר חוֹסר-רצוֹן, ניגוּד-ענין וכוּ'. נוֹכחתי כּמוֹ כן, כּי בּענינים ישוּביים וכלכּליים אין האמיתיוֹת בּבחינת אמיתיוֹת הנדסיוֹת, כּי יש ששני מוּמחים מתוַכּחים בּיניהם וּמבטלים זה דעתוֹ של זה כּשאר בּני-תמוּתה וּכשאנוּ רוֹאים ושוֹמעים זאת אנוּ אוֹמרים לעצמנוּ: יש עוֹד לבחוֹן את הדעוֹת הללוּ לאוֹר הצרכים החיוּניים של הציבּוּר. ואלה נתוּנים לשיקוּל-דעת ולהכרעה של הציבּוּר.

ושוּב לא מוּבנה לי טענת “חוֹסר התכנית”. אם תכנית פּירוּשה רעיוֹן וּמגמה, הרי ישנם כּאן בּבהירוּת מרוּבּה. הרעיוֹן הוּא שפּוֹעלי העיר רוֹצים לצאת מתחוּמי העיר, להתרכּז על אדמת הקרן הקימת, להקים את הסביבה שלהם וּלפַתח כּכל האפשר משק משלהם, חקלאי וחרָשתי, אם בּיחידוּת ואם בּקיבּוּצים, אם בּשטחים מצוּמצמים יוֹתר אוֹ רחבים יוֹתר, לפי התנאים וּלפי היכוֹלת. עיבּוּד התכנית המפוֹרטת, אוֹ יוֹתר נכוֹן, התכניוֹת המפוֹרטוֹת, הנהוּ ודאי ענין של מוּמחים ושל המתישבים. כּיצד אפשר לדרוֹש (וּממי?) תכניוֹת אֵלוּ כּל עוֹד לא נקנתה האדמה ולא נחקרוּ אפשרוּיוֹת המקוֹם המסוּים? אוֹמרים, התכנית לא עברה תחת שבט הבּיקוֹרת של מוּמחים. נוֹדה על האמת, כּלוּם נעשׂוּ שאר מפעלינוּ הישוּביים בּהסכּמתם של המוּמחים הרשמיים? כּלוּם סמכוּ בּשעתם המוּמחים את ידיהם על עין-גנים ועל דגניה? וּצאוּ וּראוּ מה נתקיים מתכניוֹתיהם המרוּבּות והשוֹנוֹת של המוּמחים מאוֹתם הימים, ודוקא עין-גנים וּדגניה – פּרי היצירה החברתית ה“המוֹנית” – הן שזכוּ להיוֹת גוֹרמים עצוּמים בּעבוֹדת ההתישבוּת. ואַל נא להוֹציא מזה, שאני מזלזל בּתכנית. תירָכש נא האדמה ותוּקצה לשכוּנת-העוֹבדים, ואז יבוֹאוּ וילקנסקי וּשאר מוּמחים להשתתף בּבירוּר התכניוֹת. אוּלם אַל נעשׂה כּמוֹ שאנוּ עֹושׂים היוֹם, אַל נַקדים את הויכּוּח על התכניוּת להבטחת אפשרוּת המפעל.

והטענה של כּפר ועיר. וילקנסקי אוֹמר לנוּ כּאן, כּי אי אפשר לדרוֹש בּבת אחת גם אדמה בּעמק וגם אדמה בּעיר. צריך לבחוֹר בּאחת. מדוּע? שיטה זוֹ של הפחדה על ידי אלטרנַטיבוֹת היתה לפנים מצליחה מאד בּ“דיסקוּסיוֹת”. אוּלם, מדוּע תידרש מאתנוּ הבּחירה הזאת, הנאמנוּת לאחת. ואגב לא כּפר ועיר, אלא כּפר וקרבת-עיר. הייתי מבין ניגוּד של מחירים, של זוֹל ושל יוֹקר. ניגוּד כּזה איננוּ כּאן. מַהי איפוֹא ההקבָּלה של עמק ושל קרבת-יפוֹ. איני חוֹשב כּי הקרן הקימת צריכה לוַתר על אחת מהן. הדבר תלוּי יוֹתר בּכשרוֹן המפעל, וּבנידוֹן זה אני מסכּים לגמרי לדברי אהרוֹנוֹביץ, מאשר בּהכרח הבּחירה. אוּלם אילוּ היינוּ בּאמת בּמצב של בּחירה: אם 10,000 דוּנם בּעמק אוֹ בּקרבת העיר, הייתי בּוֹחר, מבּלי לחשוֹש שיתנוּני לצוֹרר העמק, בּשניה. הייתי אוֹמר, כּי גאוּלת שטח כּזה כּיוֹם בּקרבת העיר הנהוּ מפעל יוֹתר גדוֹל, בּבחינה ישוּבית וציוּנית. משוּם שעמדה זוֹ מסוּגלת להישמט, משוּם שכּאן יש יוֹתר חסכוֹן הוֹן לאוּמי, יוֹתר תריס בּפני ספּקוּלציה, והעיקר משוּם שכּאן יש מפעל אשר יאָחז בּקרקע, ולוּ גם בּצוּרה בּלתי-שלמה, מספּר אנשים גדוֹל הרבּה יוֹתר.

זהוּ מרכּז השאלה של שכוּנת-העוֹבדים. האין אתם רוֹאים את הסכּנה של התהווּת המוֹן עם תלוּי בּאויר, תלוּש מכּל קרקע, חסר כּל סיכּוּי ליצירה משקית עצמית, לוּמפּנפּרוֹליטריאַט? האין לראוֹת כּי מציאוּת זוֹ עתידה להעביר קו חריף בּין הרוֹב הגדוֹל של הפּוֹעל העירוֹני וּבין המיעוּט הקטן של המתישבים החקלאים? כּי מציאוּת זו מסַכּנת לא רק את הנמצאים בּתוֹכה לבד, כּי אם היא עתידה לשנוֹת בּהחלט את כּל הלָך-רוּחה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, את כּל אָפיה של ההתישבוּת.

שכוּנת-העוֹבדים אינה רק מפעל של הקָלָה, שעליו דיבּר קפּלן. זהוּ מפעל של התישבוּת עממית, חלקית, אטית, הַדְרָגָתית. ההתישבוּת אשר תבוֹא על ידי התאַחזוּת בּצפּרנים בּקרקע, על ידי פּיתוּח תעשׂיה, קטנה וקיבּוּצית, ואשר תפתח אפקים למאוֹת ולאלפים. את זאת אין העמק כּיוֹם יכוֹל לתת לנוּ. וּשכוּנת-העוֹבדים פּוֹתחת לכך פּתחים. ואי-ההבנה והדחיוֹת התמידיוֹת מצד הקרן הקימה מוֹכיחוֹת רק עד כּמה לקוּיה שם ההבנה לתפקידה של הקרן הקימת, בּתוֹר “המכשיר של הפּוֹליטיקה הקרקעית של ההסתדרוּת הציוֹנית”, לעניני ההתישבוּת החיוּניים של הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים בּתוֹך העליה.

זַסלַבסקי שוֹאל אוֹתי, האוּמנם חוֹשב אני כּי התישבוּת זוֹ עתידה לשמש מַעבר להתאַחזוֹת בּקרקע. איני דוֹגל בּשם מוּמחיוּת, אוּלם עינים יש לי. וּכשאני יוֹצא מתל-אביב בּדרך לפתח-תקוה ורוֹאה את אשר הוֹלך וצץ בּכל הסביבה הזאת ורוֹאה איזה מרץ וחִיוּת משקיעים שם יהוּדים בּאדמת חוֹל חרֵבה, ורוֹאה איזה מאמצים מגלים שם כּדי להתפּרנס מחלקוֹת של שני דוּנמים ושל חמישה דוּנמים, וכל זה בּחוֹסר כּל תנאים, בּאין הכשרה, בּאין מים, בּאין סידוּר חברתי פּנימי, וּבאין עזרה מוּסרית מן החוּץ, ולמרוֹת כּל ההבדלים החברתיים השגוּרים – רוֹאה אני כּי כּאן פּוֹעל אוֹתוֹ יצר-הקרקע שבּקרבּנוּ, וכי ילדיהם של אלה יספּגוּ לקרבּם את העבוֹדה ואת הירק מתחילתם.

ואני שוֹאל את עצמי, כּלוּם יש בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים העירוֹני פּחוֹת צוֹרך, פּחוֹת כּמיהה, פּחוֹת כּוֹחוֹת? האם רתימת הכּוֹחוֹת של ציבּוּרנוּ בּמפעל זה, של ציבּוּר מחוּנך בּעבוֹדה ושל הסתדרוּת כּבּירה, לא תביא לידי תוֹצאוֹת חשוּבוֹת עוֹד הרבּה יוֹתר?

אוּלם נַניח שהרעיוֹן המשקי שאנוּ מכניסים בּשכוּנת-העוֹבדים לא יִצלח. נניח, כּדברי השוֹללים, כּי משק חקלאי בּתנאים כּאלה לא יתפּתח. וּבכן? האוּמנם נפסל על ידי כּך ענין השכוּנה? נניח שנרכּשוּ 10,000 דוּנם ונתאַחזוּ שם פּוֹעלים מקצוֹעיים ולא מקצוֹעיים, גַננים, טבּקנים, מגַדלי עוֹפוֹת וּדבוֹרים, מוֹרים וּפקידים. נניח, שטיפּוּסי המגרשים יהיו שוֹנים: דוּנם וּשנַים, חמישה ועשׂרה. נניח שבּאוֹפן כּזה יכיל השטח כּאלפּיִם משפּחה. ואם יתבּרר אחר כּך כּי אין בּידי המתישבים התלוּיים בּעבוֹדת חוּץ לעבּד את חלקוֹתיהם – אם המתישבים יהיוּ קיבּוּצים הלא ודאי יֵקַל להם הדבר – מה איפוֹא אזי הסכּנה לישוּב? הלא האדמה היא אדמת הקרן הקימת, וההתישבוּת – בּידי ציבּוּר פּוֹעלים. כּלוּם לא נוּכל לחַלק מחָדש את המגרשים וּלהכניס עוֹד אלפי משפּחוֹת? על כּל רצוֹני להבין את החברים העוֹינים כּל כּך את הרעיוֹן של משק חקלאי בּקרבת העיר, איני יכוֹל להבין מהוּ היסוֹד לזרוֹע בּמשך שנתים אי-אֵמון ורפיוֹן לגבּי מפעל שהוּחלט עליו זה פּעמַים.

וּלמעשׂה. הענין כּוּלוֹ נמצא בּמצב מסוּכּן למַדי. לפני חדשים אחדים, כּשראינוּ כּי השטחים בּקרבת העיר הוֹלכים ונשמטים, אמרנוּ לעצמנוּ: אם מקוֹם זה לא יגָאל על ידי הקרן הקימת, כּי אז אבדה תקוָתם של אלפי פּוֹעלים בּיפוֹ להכּוֹת שוֹרש. מאז ועד היוֹם הוּרע הדבר. בּחוּגי הקרן הקימת יֶשנה נטיה לחיוּב, אוּלם מצדדים שוֹנים בּאה הַסָגת-גבוּל. הסגת-גבוּל הדוֹחקת את רגלי הקרן הקימת ואת רגלי התישבוּת העוֹבדים. ואין כּאן סכּנה רק לשכוּנת-העוֹבדים לבד. המצב החדש הפּוֹרח בּארץ, ה“בּהלה” של חברוֹת וּקניוֹת פּרטיוֹת, מביא אתוֹ גזירה על התישבוּת העוֹבדים, גזירה לא פּחוֹת נוֹראה מאשר הגזירה על העליה.

איני בּא כּלל לזלזל בהתעוֹררוּת זוֹ שבּאה בּחוּגי המעמדוֹת הבּינוֹניים להסתדר לחברוֹת-התישבוּת וּלהיאָחז בּקרקע. חשיבוּתה של הציוֹנוּת כּלוּל בּזה שהיא בּאה להפוֹך אנשים בּלתי-פּרוֹבוּקטיביים לאנשי-עבוֹדה. ועד כּמה שבּהתעוֹררוּת זוֹ מתגלים חזיוֹנוֹת חיוּביים של כּמיהה לקרקע, לשם ישיבה עָלֶיהָ, לעָבדה וּלשָמרה, אנוּ מקַדמים אוֹתם בּברכה. וּבני-בְּרַק תוֹכיח. אוּלם אין להתעלם מכּל הקצף הזה של ניצוּל אדמת ארץ-ישׂראל לשם הפקעת-מחירים, של חילוּל דבר גאוּלת הקרקע על ידי עשׂייתה מעין וַלוּטה עוֹברת למַרבּה בּמחיר, אין להתעלם מזה, כּי עניניה האמיתיים של גאוּלת הארץ, כּבשׂת-הרש של התישבוּת אנשים אשר השקיעוּ את חייהם בּעבוֹדה, נדחקים מפּני המגמוֹת והתיאָבוֹן של בּעלי “התישבוּת” זוֹ.

אם המקוֹם המיוּעד לשכוּנת-העוֹבדים לא יִגָאֵל על ידי הקרן הקימת – תקוּפּחנה תקווֹתיהם של אלפי פּוֹעלי העיר. והשטחים בּעמק העוֹברים כּיוֹם לרשוּת חברוֹת פּרטיוֹת עוֹשקים את תקוַת ההתישבוּת מאלפי פּוֹעלי הכּפר, מכּל אנשי-העבוֹדה מחוּסרי האמצעים, התוֹלים את תקווֹתיהם בּאדמת הקרן הקימת. עוֹד יוֹתר, הם גם שוֹללים למַפרע את הפּרספּקטיבה של פּעוּלוֹת גדוֹלוֹת בּעתיד הקרוֹב מצד הקרן הקימת. שטחים פּנוּיים גדוֹלים אינם מרוּבּים בּארץ. הרבּה “עמקים” אין לנוּ. ואחרי אשר יגָמר עוֹד מספּר קניוֹת הגוּנוֹת, לא יעמדוּ יוֹתר לרשוּתנוּ שטחים רחבי-ידים. והקרן הקימת, אשר מָחלה על כּבוֹדה וּויתרה על זכוּתה, לגאוֹל את הקרקעוֹת הנמצאים בּלב העמק, בּמרכּז פּעוּלתה הישוּבית, תזכּה אוּלי בּקרוֹב להשתחרר מכּל התחייבוּיוֹתיה הכּספּיוֹת, ותשאף רוּח לרוָחה. אוּלם מַהי העבוֹדה הגדוֹלה הצפוּיה לה אחר-כּך? היא תצטרך לנוּד על קניוֹת פּעוּטוֹת, מפוּזרוֹת, בּתנאי קניה מסוּבּכים, ליצוֹר ישוּבים קטנים, מבוּדדים עם כּל המעלוֹת הכּלכּליוֹת והישוּביוֹת הכּרוּכוֹת בּהם. זוֹהי הפּרספּקטיבה אשר הנהלת הקרן הקימת מוֹבילה אליה.

הכּאב אינוֹ ניתן להירָפא. היתה אפשרוּת לאַחד בּידי הקרן הקימת שטח אחד גדוֹל מחיפה ועד בּית-שאָן. שוּם דבר לא היה עלוּל לעטוֹף בּזוֹהר כּזה את שם הקרן הקימת, להבליט את מקוֹמה בּכל המפעל הארץ-ישׂראלי, כּמעשׂה רב זה. את ההזדמנוּת הזאת, הראשוֹנה והיחידה בּדברי הישוּב, הוֹציאה הקרן הקימת מידיה. והאדמת הוֹלכת ונרכּשת על ידי חברוֹת אשר כּוֹחן הריאַלי הוּא כּאַין לעוּמת הקרן הקימת. אוּלם יש להם האוֹמץ והמעוּף החסר לאלה, אשר גוֹרל גאוּלת הקרקע נמסר לידיהם. ומה אוֹמר מצב זה לנוּ, למתישבי הקרן הקימת? מה יהא מצבה של נַהלל מחר, אם היא תהא מוּקפה לא מוֹשבי עוֹבדים ולא קבוּצוֹת, כּי אם מוֹשבוֹת של עבוֹדה שׂכירה, “אחוּזוֹת” ו“אַדמיניסטרטוֹרים”? וּמי יאמר לנוּ, מי יהיוּ הפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת אלה? וּמה יהא דבר זה לגוּש-נוּריס, אם יוּקף שכוּנוֹת כּאֵלוּ? מה תהא התפּתחוּתוֹ הכּלכּלית והחקלאית של העמק אם הוּא יקָרע רצוּעוֹת רצוּעוֹת? האפשר יהיה שיתוּף מפעלים ישוּביים וחקלאיים בּין הנקוּדוֹת הסמוּכוֹת, אם משטרים חברתיים שוֹנים בּתכלית יבדילוּ בּיניהם? אנוּ תמכנוּ בּכל לבּנוּ וּבכל כּוֹחנוּ הציבּוּרי בּשעת-העליה של הקרן הקימת, בּשעת רכישת השטחים הראשוֹנים הגדוֹלים בּעמק, ועלינוּ החוֹבה לגלוֹת את המצב הנוֹכחי בּקרן הקימת: את הזלזוּל בּרעיוֹנוֹת המוּנחים בּיסוֹדה של הקרן הקימת, את אי-מילוּי תפקידה, את חוֹסר האוֹמץ והמעוּף, אשר בּלעדיו לא תיתָכן פּעוּלתנוּ ההתישבוּתית, את אטימת האוֹזן לצרכי ההתישבוּת של העוֹבדים בּארץ; את הויתוּר על עניניה ועל זכוּיוֹתיה לטוֹבת חברוֹת פּרטיוֹת.

אני תוֹמך בּהצעת בּן-גוּריוֹן לקרוֹא למוֹעצה מיוּחדת בּשאלוֹת אלוּ. מי שהוּא ראה בּזה דחיה. כּוָנתי לא להחמיץ את הענין, כּי אם להכין פּעוּלה מסוּדרת לשם כּך, לחקוֹר את מצב הענינים בּארץ וּבמוֹסדוֹת, וּלהציגם לפני הציבּוּר כאשר הם. ישָמעוּ הדברים בּין הפּוֹעלים, בּתוֹך הישוּב, בחוּץ-לארץ. יתבּרר, כּי הקרן הקימת אינה רק נחלת הדירקטוֹריוֹן, ואף הדירקטוֹריוֹן עצמוֹ אינוֹ חוֹמה בּצוּרה, אשר דעת-הקהל לא תפרוֹץ אליה.

¹

א

החבר ירוּחם מוֹנה שוּרה של שאלוֹת הדוֹרשוֹת בּירוּר ואינן מתבּררוֹת. לא יִקשה להאריך רשימה זוֹ. חיינוּ מלאים ענין וּשאלוֹת וּפרכוֹת הטעוּנוֹת ישוּב (יש שאלוֹת אשר אין להן כּל ישוּב – בּלתי אם בּ“ישוּב” ממש, כּלוֹמר, על הקרקע). אוּלם החבר ירוּחם אינוֹ מסתפּק בּמנין זה ורוֹאה צוֹרך להכריז, כּי אין “דבר” משמש כּמעט בּתוֹר “ניב-נפש”. והרי הוּא שוֹאל את המערכת, אם גם דעתה כּדעת אלה הסוֹברים שזמַנה של “השתפּכוּת-נפש סנטימנטלית” עבר. בּדרך כּלל, לא הייתי מיָעץ לחברים, כּי ימַנוּ את המערכת לפוֹסק עליהם. כּלוּם קיימים מכתבי-חברים לא בּשביל ליבּוּן הדברים בּציבּוּר, כּי אם בּשביל שה“מערכת” תפסוֹק הלכה, אוֹ כּדי שתוּעמד למבחן?

והיוֹת שהשאלה נשאלה, הרי צריכה לבוֹא גם התשוּבה. והתשוּבה היא, כּי ניב הנפש של תנוּעה ושל חיי-ציבּוּר וגם של חיי יחיד אינם דוקא בּ“השתפּכוּת-נפש סנטימנטלית”. אם לשאוֹל את דעת המערכת – הרי לא “השתפכוּת-נפש סנטימנטלית” היתה ספרוּת-העבוֹדה גם בּימים ההם, בּעוֹד “משפּחת העוֹבדים קטנה בּארץ”. נפשוֹ של הפּוֹעל בּארץ התבּטאה גם בּסיפּוּר דברים פּשוּטים כּהוָיתם, גם בּדברי מחשבה, גם בּבירוּר שאלוֹתיו וגם – בּמלחמה כּלפּי חוּץ. אף זוֹ האחרוֹנה אינה נַעשׂית אצל אנשים חיים מן השׂפה ולַחוּץ, כּי אם מתוֹך חיי-נפש וּביטוּיָם. ואם צָדַק החבר ירוּחם, וכל אלה חסרים בּאמת בּ“דבר”, כּי אז הרי זה מעציב מאד. אוּלם כּלוּם נעוּלה הדלת בּפני מי אשר ניב-נפש אִתוֹ?

תשרי תרפ"ו.

ב

כוֹתבי המכתב ²ניסוּ להשתמש בּזכוּיוֹת כּפוּלוֹת. כּשעתוֹנם שלהם, עתוֹן-הפּוֹעלים, מסתלק – אחרי בּירוּרים לא מעטים – מהדפּיס את מכתבם, אינם יכוֹלים בּשוּם אוֹפן לקבּל את גזר-הדין, והנם רוֹאים “חוֹבה והכרח” לעצמם לפרסמוֹ בּ“מקוֹם אחר” ³ וּלהוֹציא דיבּת “דבר” רעה על הצנזוּרה הקשה שבּוֹ, בּהוֹדעה אירוֹנית “שלא מצא לאפשר” וכוּ'. ואחרי שמילאוּ את סִפְקָם, ואחרי שזכוּ להספּיק מזוֹן ל“דוֹאר-היוֹם”, אינם נמנעים לחזוֹר אל “דבר” ולתבּוֹע בּפה מלא את זכוּתם כּ“אזרחים בּעלי זכוּיות מלאוֹת בּציבּוּר העוֹבדים” ולפנוֹת בּעתוֹנם שלהם בּדרישת בּירוּרים על ה“יחס המעליב”. מערכת “דבר” סבוּרה אמנם, כּי זכוּיוֹת-אזרחים כּוֹללוֹת גם חוֹבוֹת יסוֹדיוֹת, וכי מי שמזלזל בּכבוֹד אַכסַניה שלוׁ ואינוֹ מסתפּק בּבירוּרים בּתוֹך כּתלי התנוּעה, אלא משתמש בּ“אִיוּמים” וּבהוֹכחוֹת למעשׂה, כּי כּל השערים פּתוּחים לפניו – מוַתר בּזה ממילא על הבּמה “שלוֹ” וּמסתלק הימנה. ואף על פּי כן מפרסמת המערכת את המכתב בּמלוֹאוֹ, משוּם שיש בּענין הזה כּדי לעמוֹד קמעה על ה“הוָי החברתי” שלנוּ ועל הנימוּסים המבצבּצים אצלנוּ לפרקים, וכן כּדי לברר בּפני הקוֹראים שאלה אחת משאלוֹת המוּסר הכּרוּכוֹת בּעריכה.

כּוֹתבי המכתב ראוּ “חוֹבה והכרח” לעצמם “להוֹדיע בּרבֹּים את מחָאתם החריפה נגד מעשׂה הפּגיעה בּכבוֹד העם – לא פּחוֹת! – אשר נעשֹה על ידי קיבּוּץ “השוֹמר הצעיר” מרוּסיה”. מה ראוּ על כּכה? לחנוּכּת צריפוֹ של הקיבּוּץ נערך נשף, וּבוֹ עברוּ על הבּמה מפלגוֹת שוֹנוֹת, כּל אחת וּפזמוֹנה וּביניהן – מפלגת “הפּוֹעל הצעיר” ו“התקוה” בּפיה. לבּם של כּוֹתבי המכתב התחמץ על כּך, שאפשר הדבר כּי “התקוה” תוּשר בּשכנוּת עם קוּפּלֶטים שוֹנים, והם מיהרוּ להסיק מכּאן מסקנה, כּי “שירת התחיה הלאוּמית בּמלוֹא מַשמעוּתן של המלים הללוּ חדלה מהחיוֹת את מפעלנוּ”. הם לא הסתפּקוּ רק בּמסקנה זוֹ בּלבד, כּי אם ניסוּ לקיים את המצוה “הוֹכח תוֹכיח את עמיתך” בּאוֹבּסטרוּקציה, בּשריקוֹת וּבצעקוֹת, וּהיוֹת שמעשׂה זה פּעל על הקהל – פּעוּלה הפוּכה, הרי נתבּרר להם, שבּהכּרה נעשׂה מה שנעשׂה, וּלפיכך הם בּאים להכריז וּ“להתריע”, כּי “קם לנוּ דוֹר אשר לא ידע את יוֹסף”, וכי צפוּיה לנוּ הסכּנה להישאר “פּרוֹליטרים חסרי כּל קשר עם האוּמה ותרבּוּתה, בּני-בּלי-מסוֹרת וּבני-בּלי-תקוה”.

ואת המכתב הזה – המכריז על הסכּנה, המגלה בּקרב ציבּוּר העוֹבדים שבט של בּני-בּלי-תקוה, והמעיד כּי – בּקרב מאוֹת פּוֹעלי עפוּלה וחברי הקיבּוּצים שבּאוּ לנשף – ישנם אך שׂרידים מוּעטים, הנאמנים לתרבּוּת ול“תקוה”, מכתב זה מצא “דבר” ראוּי לגניזה. מדוע? משוּם שמערכת “דבר” הרגישה בּמכתב מַטיף-מוּסר זה דבר-מה בּלתי-מוּסרי.

ודאי, אפשר לקנא לכבוֹדוֹ של הימנוֹן לאוּמי וּלערער על זה שהוּא מוּשר מעל בּמה בּשוּרה אחת עם פּזמוֹני-חוֹל (אם כּי אין מוֹחה בּימינוּ גם כּשרוֹאים ספר-תוֹרה מוּצג מעל בּמה), אוּלם כּשמַטיפי-מוּסר אינם יוֹדעים להבחין בּין שוֹגג למזיד, בּין חוֹסר כּל כּוָנה רעה ל“התעללוּת” – מן הדין שמוּסרם לא תהא לוֹ אוֹזן קשבת. וקנאוּת אשר כּזאת מן ההכרח שתעוֹרר רוֹשם, כּי אינה נוֹבעת ממקוֹר האהבה, כּי אם ממקוֹר הקינטוּר, כּי היא הקנאוּת המתכּבּדת בּקלוֹן חברים.

והאם זאת היא החרדה להכּרה ולהרגשה הלאוּמית, לתחיה ולתרבּוּת העברית, לרוּח המחַיה את מפעלנוּ, אשר עינים לה לראוֹת את חזוּת הכּל בּ“התקוה” וטח לבּה לראוֹת את כּוֹח התחיה המפכּה, ולוּ יהא אפילוּ בּ“חנוּכּת-הצריף”; את ההרגשה הלאוּמית האיתנה, זוֹ שמעלה ילדים וילדוֹת מנבכי הגוֹלה – ואף אם שירת ה“אינטרנַציוֹנַל”, הזרה לכוֹתבי המכתב, בּפיהם – ונוֹתנת בּידיהם מַעדר וכף-סַיידים; את העֶרגה התרבּוּתית הטמירה המנַתקת נוֹער זה ממכוֹרתוֹ וּמרתקת אוֹתוֹ לשׂפת-קדוּמים אשר לא ידעה; את הרוּח המחַיה, הגוֹרמת להם לקבּל בּאהבה וּבחִיוּת את חֶבלי הארץ וחייה, את חבלי הקליטה והגישוּש וּרכישת עוֹלם חדש?

כּזאת וכזאת ניסה החבר-העוֹרך (שנזדמן אף הוּא לאוֹתוֹ מעמד של הנשף, וראה בּחדוה הטהוֹרה של חנוּכּת-הצריף, ושמע לקוּפּלטים העברים מלאי-ההוּמוֹר וּרווּיי-ההוָי, וראה את שכבוֹת התרבּוּת השוֹנוֹת המשמשוֹת שם בּערבּוּביה, וראה את ניצני האמנוּת והכּשרוֹן הנראים בּמחנה, והקשיב גם לסיפּוּרים על עשׂרוֹת החברים היוֹשבים בּמאסר וּבגוֹלה למען ארץ-ישׂראל ועל שיעוּרי עברית המסתדרים “שם” בּמסתרים וּבחרף-נפש) להסבּיר לחבר-המוֹכּ“ז, שליחם של כּוֹתבי המכתב, ללא הוֹעיל. חזקה עליו הדרישה: להדפּיס. אז יבטיח העֹורך לפנוֹת לקיבּוּץ “הנאשם” בּבירוּרים. ואחרי כן – ידפּיס. אוּלם, כּשבּאה תשוּבת הקיבּוּץ והעוֹרך שב אל הענין – נוֹכח עוֹד יוֹתר עד כּמה הענין “מנוּפּח”. והחליט להקשיח את לבּוֹ. בּא “האִיוּם”: “נמצא לנוּ מקוֹם”. וכאן למוֹדעי, פּחוֹת מכּל עלוּל נימוּק זה להָרֵך לב חבר-מערכת הרגיל בּכך, שכּל הנידוֹן לגניזה אינוֹ מַשלים עם גוֹרלוֹ. על הערת העוֹרך, כּי כּל עתוֹן של פּוֹעלים ירצה ודאי לדעת, על שוּם מה הסתלקה מערכת “דבר” מהדפּיס, השיב המוֹכּ”ז: “אין דבר, ימָצא מקוֹם אחר”. ואכן, נמצא המקוֹם.

לכאוֹרה, אפשר היה לראוֹת את הענין למוּגמר. אוּלם כּאן בּאה הטרוּניה: ואֵי חוֹפש הדיבּוּר, ואֵי הבּיקוֹרת העצמית? ואֵי ההוָי החברוּתי, וּזכוּת האזרח בּהסתדרוּת העוֹבדים מה תהא עליה?

לא, חברים יקרים. לא לכך נתכַּוַנוּ בּקריאתנוּ. לא זה חוֹפש-הדיבּוּר ולא זוֹ הבּיקוֹרת. בּימי חייו המעטים לא קימץ “דבר” בּויכּוּחי-חברים בּבירוּר שאלוֹתינוּ, בּגילוּי מכאוֹבינוּ. ועוֹד ידוֹ נטוּיה. נתפּרסמוּ בּמשך הזמן הזה בּ“דבר” לא רק דברים שאינם “לפי טעמוֹ של הכּיווּן השוֹלט בּהסתדרוּת” – כּמבטאם הצנוּע של כּוֹתבי המכתב – כּי אם גם דברים הרחוֹקים בּתכלית מן הדעוֹת המקוּבּלוֹת בּהסתדרוּת בּכלל, דברים של מוּעט שבּמוּעט, של יחידים. אוּלם חוֹפש הבּירוּר החבִרי רחוֹק הוּא כּמטַחוי קשת מחיפּוּשׂ חטאים, מהגזמה מקַטרגת, מהוֹקעת דחלילים. אכן, אם נדוּן לפי חלק מן “הספרוּת” המתקבּל בּמערכת יֶשנן נטיוֹת לראוֹת את בּמת-הציבּוּר כּאילוּ היא איצטבּה, אשר מעליה ימתחוּ, יצליפוּ, יגרדוּ. כּשם שיֶשנה נטיה לראוֹת את בּמת הספרוּת לבמת ניצוּח והתגוֹששוּת, בּעיקר. וכל זה בּשם חוֹפש-הויכּוּח וּזכוּת-חברים. לא, חברים, בּזה לא חפצנוּ. כּל חוֹפש יש לוֹ הגבּלוֹת טבעיוֹת שלוֹ. וגם חוֹפש-הדיבּוּר בּעתוֹן המוּקדש לצרכי תנוּעה והדוֹאג לכבוֹדוֹ של הציבּור אין פּירוּשוֹ “עיר פּרוּצה אין חוֹמה”. חוֹפש זה מוּגבּל בּ“צנזוּרה” של טעם, של הגיוֹן, של יחסי-חברים, של טוֹן-חברים, ואפילוּ של “שלוֹם-בּית”. ויש גם חשבּוֹן של “תוֹצאוֹת”, של חוֹבת השעה, ושל סביבת קטרוּג ואיבה שציבּוּרנו מוּקף בּה. וּמחוֹבוֹת אלה אין פּוֹטרת גם “זכוּת-אזרח” בּהסתדרוּת. חבר הרוֹצה לבוֹא בּשערי “דבר” צריך לקבּל על עצמוֹ את המרוּת של כּללי-הטעם, שמבּלעדיהם יֵהָפכוּ חיינוּ החברתיים לַהֲפָחַת מדָנים ולהטלת אשמוֹת.

ניסן תרפ"ו.