ב“אחדות-עבודה” ובהסתדרות

מאת

ברל כצנלסון

---

בּועידת "אחדוּת־העבוֹדה" בּחיפה: בּויכּוּח הכּללי

מאת

ברל כצנלסון

( כ“ז בּכסליו תרפ”ג)

רגילים לדבּר בּועידוֹת על “חשבּוֹן־הנפש”. בּועידתנוּ זוֹ, המַציגה את השאלה: להיוֹת אוֹ לחדוֹל, ואם להיוֹת – מה להיוֹת, אנוּ זקוּקים לחשבּוֹן כּזה בּיוֹתר. איני מצטער על שאין בּסדר־היוֹם הסעיף “דין־וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל”, אוּלם חבל מאד שחסרה סקירה מקיפה על קיוּמה של “אחדוּת־העבוֹדה” מיוֹם היוָסדה ועד היוֹם. על יסוֹד סקירה כּזאת, החוֹשׂפת וּמעריכה את אשר פּעלנוּ ואת אשר עבר עלינוּ ואת אשר לא קיימנוּ, יש גם לבקש פּתרוֹנים לעתידנוּ. אפשר שכּל ציר היוֹשב כּאן יוֹדע את הדברים בּלבּוֹ, אוּלם עלינוּ לדבּר על זה. הנה י., למשל, דיבּר בּהחלָטיוּת רבּה על צוֹרך הקיוּם המפלגתי. אבל הוּא לא סיפּר לנוּ, מה שחשוּב לנוּ בּיוֹתר: כּיצד הגיע לכך. נדמה לי, שאי אפשר לנוּ להיפּרד מבּלי להעריך לעצמנוּ את פּעוּלתנוּ בּעבר ואת אפשרוּיוֹתינוּ לעתיד.

אילוּ נמסרה כּאן סקירה על פּעוּלוֹתינוּ, היינוּ מוֹצאים כּי גם מלבד עצם רעיוֹן איחוּד העוֹבדים וּפעוּלתם היוּ בּיסוֹד תנוּעתנוּ קוים עיקריים, המשוּתפים לכוּלנוּ, אף אם הדברים לא מצאוּ את בּיטוּים בּנוּסחאוֹת קצוּבוֹת. אין לבטל כּלל את ערך הנוּסחה המסַיימת והמסַכּמת, אוּלם אין גם להתפּלא ולדוּן אוֹתנוּ על אשר טרם קבענוּ את הנוּסחאוֹת הנכוֹנוֹת. בּתנאי חיינוּ ועבוֹדתנוּ, אשר כּל נוּסחה נכוֹנה צריכה להיחַצב מסלע המציאוּת, אין זה מן הדברים הניתנים להיעשׂוֹת בּחפּזוֹן ועל נקַלָה. אבל חוֹסר זה של ניסוּח עצמוּתנוּ אינוֹ מקטין את שיתוּף־הפּעוּלה וההערכה בּחזיוֹנוֹת העיקריים של חיינוּ בּארץ־ישׂראל.

דוּגמאוֹת חטוּפוֹת: הציבּוּר המרוּכּז בּ“אחדוּת־העבוֹדה” היה זה שחי חיים מדיניים־אינטנסיביים בּארץ. אין צוֹרך להאריך בּזה. ימי תל־חי וימי ירוּשלים ויפוֹ יעידוּ. עֵרוּת למצב המדיניוּת בּארץ, הבנה ורצוֹן לפעוּלה מדינית מתאימה בּחוּץ־לארץ – ציינוּ כּל השנים את אָפיה של “אחדוּת־העבוֹדה”. אוֹ, למשל, העבוֹדה התרבּוּתית. בּשביל אנשי “אחדוּת־העבוֹדה” היתה פּעוּלה זוֹ לא צדדית וּמקרית, כּי אם חלק אוֹרגני של תנוּעתנוּ, מתוֹך הכּרה זוֹ שהפּוֹעל העברי בּארץ לא יעצוֹר אוֹנים למלא את שליחוּתוֹ ההיסטוֹרית, אם פּעוּלתוֹ הישוּבית לא תלוּוה בּעבוֹדה חינוּכית מתמידה, עבוֹדה חינוּכית אשר אינה מן החוּץ, כּי אם נעשׂית וצוֹמחת מבִּפְנים. לא רבּים יוֹדעים כּי “אחדוּת־העבוֹדה” היא שהנחילה להסתדרוּת הכּללית את ועדת התרבּוּת ואת הספריה המרכּזית, אוֹ, למשל, בּעניני ההתישבוּת: בּעין־חרוֹד הרגשתי שיש כּעין חידוּש בּדבר, בּשעה שהזכּרתי מה פּעלה “אחדוּת־העבוֹדה” להגשמת ההתישבוּת בּעין־חרוֹד. וגם זה לא מקרה הוּא. וכמוֹ כן, היחס לפּוֹעל העירוֹני והפּעוּלה להגנת עניני העוֹבד בּתוֹך משקי הרכוּש הפּרטי. אוּלם יש דבר, כּמדוּמני, שכּוּלנוּ איננוּ מעריכים אוֹתוֹ דיוֹ. זוֹהי פּעוּלת “אחדוּת־העבוֹדה” בּהסתדרוּת לשם ההסתדרוּת, וּמה שהוּשׂג על ידי כּך.

בּועידת חיפה ויתרנוּ כּמה ויתוּרים ל“צמצוּם” וּבלבד שתיוָסד ההסתדרוּת, לא “המשוּתפת”, כּפי שחפצוּ אחרים, כי אם הכּללית. היא נוֹצרה, והיקף פּעוּלתה וכוֹחה בּחיי הפּוֹעלים עוֹלה הרבּה על כּל מה שאפשר היה לחלוֹם בּימי הועידה. את דרישתנוּ מאז, “בּיטוּל המפלגוֹת”, הסירוֹנוּ. אוּלם כּלוּם לא בּטלוּ המפלגוֹת, כּלוּם לא בּלעה ההסתדרוּת את התוֹכן החי של פּעוּלתן? מי שזוֹכר את השנים הקוֹדמוֹת ויוֹדע עד כּמה היוּ המוֹסדוֹת והמפעלים הכּלליים של ציבּוּר הפּוֹעלים נמצאים תדיר תחת האפּוֹטרוֹפּסוּת של המפלגוֹת, נטוּלים אפשרוּת של התרחבוּת והתפּתחוּת, כּמה היוּ המפלגוֹת שוֹלטוֹת בּכל ענפי־החיים של הפּוֹעלים בּארץ, יוֹדה כּי אם גם המפלגוֹת קיימוֹת כּיוֹם בּשמוֹתיהן, הרי כּוֹחן פּג. וההסתדרוּת הכּללית בּאוֹתה שעה גדלה ויצאה מתוֹך המסגרת החֵיפָנית. בּקוֹשי התירוּ שם להסתדרוּת את ה“וגם תרבּוּתיים”. ועכשיו מהי העבוֹדה התרבּוּתית הנַעשׂית בּארץ מחוּץ לוַעדת־התרבּוּת של ההסתדרוּת הכּללית? פּעוּלה מדינית וּקשרים מדיניים עם החוּץ לא נכנסוּ כּלל בּגדר פּעוּלוֹתיה, ואף על פּי כן לא נמנעה ההסתדרוּת לסדר את ענין ההתאַזרחוּת, לתמוֹך בּידי האִרגוּן הלאוּמי, לפנוֹת מדי פּעם ל“לֵיבּוֹר־פַּרטי” וכוּ', וּברוּר הדבר, כּשהדברים מגיעים בּארץ לידי פּעוּלה מדינית, אזי ההסתדרוּת היא היא אשר תעשׂה וּתנַהל את הפּעוּלה הדרוּשה. נקח, למשל, את ענין האסיפה המחוֹקקת. כּלוּם יעלה על הדעת, שבּבּחירוֹת ילך הפּוֹעל מפוֹרר למפלגוֹתיו וּלקיבּוּציו הזעירים? אם גם הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת יהא חוֹשש לקבּל עליו את הדבר, הלא תבוֹא הדרישה הנמרצה מתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוֹ, היוֹדע רק את ההסתדרוּת ורוֹאה בּה את חזוּת הכּל, כּלוֹמר: גם את המפלגה של המעמד העוֹבד. אוֹ, למשל, הבּחירוֹת לעיריוֹת. הפּעוּלה המוּניציפַּלית ערכּה בּשביל העוֹבד בּארץ הוֹלך ועוֹלה. ובעיריית תל־אביב תלוּיוֹת עכשיו הרבּה אפשרוּיוֹת של עבוֹדה וּפעוּלה כּלכּלית. מי ידאג לזה, האם המפלגוֹת אוֹ מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת?

ואחרי כּל אלה נשאלת השאלה, היש צוֹרך בּ“אחדוּת־העבוֹדה” אם אַיִן? איני שוֹאל לזכוּת של מפלגוֹת סתם. אלה אשר עינן צרה בּצמיחת ההסתדרוּת ורוֹצים בּצמצוּמה (ויש גם – בּביטוּלה) ימצאוּ לעצמם תדיר זכוּת קיוּם מפלגתי. אלה המשמשים בּארץ סוֹכנוּיוֹת־חוּץ ורוֹאים את תפקידם בּהבאָשת ריח הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי בּחוּץ־לארץ וחוֹשבים את עצמם מחוּץ לכל היצירה הישוּבית והתרבּוּתית של מעמד־הפּועלים בּארץ – אלה בּטוּחים בּקיוּמם. על המרירוּת שבּלבבוֹת, על אִי־תפיסת הענינים המצוּיה אצל עוֹלים חדשים ועל האינטריגה העיורת – פּרנסתם. אוּלם מהוּ הצוֹרך לקיוּם מאוּרגן שלנוּ, המאמינים בּהסתדרוּת, הנאמנים להסתדרוּת, הרוֹאים את מטרתם ודרכּם לא מחוּץ לכלל־הפּוֹעלים כּי אם בּתוֹכוֹ?

לי נראה, שיש צוֹרך נמרץ בּקיוּם סיעה מאוּרגנת של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך ההסתדרוּת, לתכלית ההסתדרוּת. העליה היא מגוּונת. העוֹלה בּבוֹאוֹ אינוֹ מוּכן, מכּמה בּחינוֹת, לתפקיד המוּרכּב הקשה העוֹמד לפניו. עוֹד צפוּיוֹת להסתדרוּת הרבּה סכּנוֹת, ונחוּץ להסתדרוּת כּוֹח קיבּוּצי מאוּרגן, שיִרצה בּה מבּלי תנאי, שיִראה בּה את הדרך, ויעמוֹד תדיר הכן לפעוּלה וּלמילוּי חוֹבה. פּה דיבּרוּ על דבר השלָטת־עצמנוּ בּהסתדרוּת. יוֹדע אני כּי כּוָנת המדבּרים אינה “לתפיסת השלטוֹן” בּהסתדרוּת. אבל מוּטב להתרחק מבּיטוּיים כּאלה, אשר ערכּם החינוּכי הוּא מסוּפּק. עבוֹדתנוּ בּהסתדרוּת צריכה להיוֹת תַּמה. בּיסוֹד מַהוּתנוּ הננוּ הקיבּוּץ הנוֹשׂא בּרעיוֹן הסתדרוּת־המעמד, המוֹסר את עצמוֹ לרשוּתה, המברר לעצמוֹ את הדרך וּפוֹעל וּמשפּיע להוֹביל את ההסתדרוּת בּדרך זוֹ, אשר בּה הוּא הוֹלך.

מחכּה לנוּ עבוֹדה גם מחוּץ לכתלי ההסתדרוּת. מחוּץ לנוּ אין בּחוּגי הפּוֹעלים בּארץ הכּרת הצוֹרך בּקשר חי עם העוֹבד העברי בּחוּץ־לארץ. צוֹרך זה חי בּקרבּנוּ לא מתוֹך חוֹסר בּיקוֹרת למצב הענינים שם, לא מתוֹך אמוּנה עיורת כּי השם “תנוּעת־הפּוֹעלים” יכסה על כּל משגה ופשע. אַדרבּא. אנחנוּ מתיחסים בּביקוֹרת קשה למצב הענינים בּתנוּעת־הפּוֹעלים היהוּדית כּיוֹם. אוּלם בּיקָרתנוּ וּתביעוֹתינוּ אינן מַאפילוֹת על הרגש היסוֹדי של קרבת־אחים עוֹבדים בּעם, ואפילוּ היחסים השׂוֹררים כּיוֹם בּרוֹב הגדוֹל של הפּוֹעלים היהוּדים לגוֹרל העם, לארץ־ישׂראל וליצירתנוּ התרבּוּתית, יחסים הראוּיים להערכה מרה מאד, אינם צריכים להחליש את קשרי־המעמד בּעם, כּי אם מטילים עלינוּ חוֹבה של קשרים, עבוֹדה וּמלחמה בּקרב תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. ואין נוֹשׂא אחר לרעיוֹנוֹת אֵלוּ ולפעוּלה זוֹ מבּלעדינוּ.

ועוֹד פּעוּלה מחוּץ להסתדרוּת: חינוּך חברתי־מדיני. גם להבּא נשאף שהפּעוּלה המדינית תיעשׂה על ידי ציבּוּר־הפּוֹעלים כּוּלוֹ. לא נרדוֹף אחרי המוֹנוֹפּוֹלין לפעוּלה מדינית. אַדרבּא, חשיבוּתה והצלחתה של הפּעוּלה המדינית היא בּזה שאינה מעשׂה ידי מפלגה כּי אם דבר המעמד כּוּלוֹ. אבל לשם הפּעוּלה המדינית של ההסתדרוּת כּוּלה, הכרחית העבוֹדה החינוּכית של “אחדוּת־העבוֹדה”.

סעיפים אלה, המנוּיים כּאן, הם רק ראשי־פּרקים לפעוּלתנוּ. אם מצד התפקידים הדוֹרשים את מילוּים הנאמן – יש ויש להתקיים ולפעוֹל. יש בּינינוּ חוֹששים ל“סֶרַח העוֹדף”, אשר קיוּם מפלגתי גוֹרר אחריו. אַל יבהילנוּ זה. היינוּ מראשית קיוּמנוּ תנוּעה פּתוּחה, המוֹנית, וּבכוֹח זה גם עיכּלנוּ את אשר בּא אלינוּ.

חוֹשש אני לדבר אחר, אשר איני רוֹאה לוֹ פּתרוֹנים: כּיצד תוּכל “אחדוּת־העבוֹדה” לפעוֹל? הפּוֹעל בּרוּבּוֹ מוֹצא לוֹ סיפּוּק בּהסתדרוּת הכּללית, אשר בּה בּיתוֹ, בּה כּל עניניו המעשׂיים. דרוּשה מידה מרוּבּה של עֵרוּת ציבּוּרית והכּרה, בּכדי להשתתף בּקיבּוּץ מיוּחד הנוֹשׂא בּפעוּלה מדינית, ספרוּתית וחינוּכית, בּעל רעיוֹן וּמטרה. השאלה היא, אם הצוֹרך הזה המוּרגש כּאן בּקיוּם “אחדוּת־העבוֹדה”, יהא מוּרגש גם בּציבּוּר הפּוֹעלים הרחב. אדם אחד מהעליה השלישית אמר לי: “אתם בּני העליה השניה מצאתם את דרכּכם שלכם בּמשק וּביחסים המדיניים: הקבוּצה והמפלגוֹת. אנחנוּ, הדוֹר החדש, טרם מצאנוּ את בּיטוּיֵנוּ גם בּהתישבוּת וגם בּפעוּלה מדינית”. דוֹר העליה החדש מנסה ליצוֹר את “הקיבּוּצים הגדוֹלים” (גדוּד העבוֹדה, “השוֹמר הצעיר”, חבוּרת־העמק). השאלה היא: איפה ימצא הוּא את הבּיטוּי לצרכי פּעוּלתוֹ המדינית? אם לתוֹך החֶבר הזה של “אחדוּת־העבוֹדה” לא יתמיד להיכּנס מדי פּעם זרם של כּוֹחוֹת אנשים חדשים, הרי ניהָפך גם אנוּ לכנוּפיה קפוּאה.

ועוֹד שאלה, אם כּי פּרוֹזאית לגמרי. פּעוּלה מדינית, חינוּכית וספרוּתית כּרוּכה בּקרבּנוֹת חָמריים. היוּכל הציבּוּר הקטן והמרוּכּז הזה להמציא את הדרוּש בּשביל קיוּם אַקטיבי, מביא פּירוֹת?

שתי ועידוֹת מוֹנה “אחדוּת־העבוֹדה” ושתיהן קבעוּ תקוּפוֹת בּגלגל חיינוּ, האחת זוֹ שיצרה את “אחדוּת־העבוֹדה”, השניה שקבעה את יסוֹדוֹתיה של ההסתדרוּת הכּללית. שתיהן הצמיחוּ פּירוֹת, והפּעוּלה שנעשׂתה על ידן שימשה את תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. ועידה זוֹ בּכל מהלכה ודאי תסייע להגבּרת כּוֹח ההסתדרוּת, לחינוּך הפּוֹעל, לביצוּר המשק. היא תַתְוֶה את דרכי־פּעוּלתה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּהסתדרוּת וּמחוּץ להסתדרוּת. אוּלם הפּתרוֹנוֹת לשאלוֹת המוּצגוֹת יבוֹאוּ לא בּועידה, כּי אם בּמַה שיֵעשׂה לאחריה.

“פּועלי־ציוֹן” וּ“צעירי־ ציוֹן”

ועידתנוּ כּוּלה עוֹמדת אוּלי בּלא יוֹדעים תחת הסימן של המַשבּר בּציוֹנוּת, כּלוֹמר, בּיחסוֹ של העם לבנין ארץ־ישׂראל. אין אצלנוּ סעיף מיוּחד כּזה, אבל הוּא מוּרגש בּכל מהלך־הויכּוּחים. אחרת היינוּ מתוַכּחים גם בּשאלוֹת ההתישבוּת, בּטֶמפּרַמנט אחר וּבדייקנוּת אחרת היוּ עוֹמדים אצלנוּ על פּרטי השיטוֹת הסוֹתרוֹת וּמתחָרוֹת, אילמלא היה המצב האוֹבּיֶקטיבי כּאילוּ מלגלג לנוּ וּלויכּוּחינוּ. וּמשוּם זה אַל יפָּלא הדבר אם גם סקירתי על מצב תנוּעתנוּ בּגוֹלה לא תישָמע כּנאוּם של חבר הבּא מן החוּץ, אשר תפקידוֹ להשמיע אך טוֹב ולראוֹת בּכֹּל רק נצחוֹנוֹת.

לפני ארבּע שנים היתה השעה המוּזרה בּועידת פּתח־תקוה, כּש“אַחדוּת־העבוֹדה” העיזה להרים וּלבטא את הרעיוֹן על דבר איחוּד כּל הכּוֹחוֹת המפוֹרדים של הציוֹנוּת הסוֹציאַלית. הרעיוֹן היה אז לא רק חדש, כּי אם גם מוּזר וּמתנגד לכל המקוּבּל בּגוֹלה. ואין כּאן המקוֹם לספּר על כּל התלָאוֹת אשר מצאוּנוּ, מכּל צד, על אשר הרהבנוּ לדרוֹש וּלהטיף לזאת. מצד זה נשתנה המצב בּתכלית. אנוּ נמצאים ערב איחוּד. ואין כּאן לא איחוּד הבּא בּתוֹקף החלטה של מנהיגים, כּי אם איחוּד ההוֹלך וּמתגשם בּהתמדה בּכמה וּבכמה פּגישוֹת וּמפעלים. ההתחלה המַכריעה היתה בּארץ: כּניסתם של “צעירי־ציוֹן” לתוֹך “אחדוּת־העבוֹדה”. אחר כּך בּאה הפּעוּלה המשוּתפת של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּ“צעירי־ציוֹן” בּקוֹנגרס בּקַרלסבּד. ההַגבָּרה המַתמידה של הקשרים הביאה לידי שיתוּף המַנדטים בּקוֹנפֶרֶנציה השנתית האחרוֹנה, ואחרי כן בּאה הפּעוּלה המשוּתפת בּפּוֹלין בּעוֹנת הבּחירוֹת לסֵיים. ועכשיו אנוּ עוֹמדים אחרי החלטוֹתיהן של ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּאמריקה ושל המוֹעצה בּבּרלין, שהן הן צעדים מוּחלטים וּמכריעים לקראת האיחוּד האורגַניזציוֹני השלם.

תנוּעת איחוּד זה לא הלכה רק בּקו ישר; היא גם התבּטאה בּחזיוֹנוֹת של הפלגה. הפלגת חוּגים שוֹנים, אשר היתה הכרחית וּמוֹעילה לכל הפּעוּלה הציוֹנית הסוֹציאַלית.

הפּילוּג בּ“פוֹעלי־ציוֹן” שיחרר את התנוּעה מן החוּגים, סחוּפי־הזרם, אשר לא היה להם האוֹמץ להגוֹת את מחשבתה העצמית של התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאַלית, אשר לא הספּיקוּ להם כּוֹחוֹת הנפש להיוֹת נאמנים למפעל הארץ־ישׂראלי. תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” אשר הוֹרָתה ולידתה בּביקוֹרת שנוּנה של האמיתיוֹת המקוּבּלוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים וּברצוֹן עז למפעל הארץ־ישׂראלי הגוֹאל, תנוּעה זוֹ הלכה הלוֹך והתכּווץ תחת שלטוֹנם של אלה, אשר הכניעוּ את מחשבתם ואת רצוֹנם לכל תרוּעת־נצחוֹן המשתפּכת בּרחוֹב. הקרע אשר בּא בּוינה לפני שנתים וחצי היה מַכאיב אבל הכרחי. ואת תוֹצאוֹתיו אנוּ רוֹאים עכשיו: החלק הנאמן הלך והתגבּש. חלקים חלקים שבים אלינוּ. אבל בּעיקר חשוּבה ההבראה הפּנימית.

המתבּוֹנן מקרוֹב לנעשׂה בּמרכּז התנוּעה וּבעתוֹנוּתה חייב לציין את השינוּיים החשוּבים אשר התגלוּ מעת הפּירוּד. התנוּעה נגאלה מן המצב הקוֹדם אשר גזר עליה – בּתוֹקף ההתרוֹצצוּת הפּנימית והרצוֹן להשׂבּיע את כּל “הצדדים” – פַּסיביוּת גמוּרה בּכל מפעל לאוּמי וארץ־ישׂראלי. עכשיו: בּפרַקציה של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּקוֹנגרסים וּבפעוּלת בּאי־כּוֹחה בּמוֹסדוֹת – חדירה וידיעה יסוֹדית בּעניני ארץ־ישׂראל, עמידה על המשמר והגנה אַקטיבית על צרכיו וּדרישוֹתיו של הפּוֹעל בּארץ. הפּעוּלה הפּוֹליטית – פּרסוּם קיוּמוֹ וּמלחמתוֹ של הפּוֹעל היהוּדי והסבּרת משאלוֹתיה של הציוֹנוּת הסוֹציאלית בּקרב תנוּעת הפּוֹעלים בּכלל וּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית בּפרט – מתנהלת בּאַקטיביוּת, בּחריצוּת, וּב“טוּב־טעם ודעת”. גם הפּעוּלוֹת האחרוֹנוֹת בּנידוֹן זה: זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּאנגליה בּשעת הבּחירוֹת והשתתפוּתם של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּאמריקה בּיצירת ה“ליבּוֹר־פּרטי” בּמדינתם מעידוֹת על ההתמדה בּענף־פּעוּלה זה, על החוּש הפּוֹליטי העֵר של התנוּעה, וגם על אָפיה של פּעוּלה זוֹ, הפּוֹרשׂת את הדגל בּגָלוּי וּבאוֹמץ לעיני כּל העוֹלם. כּדאי, כּמדוּמה, לציין, שמכּל ההסתדרוּיוֹת הרבּוֹת והשוֹנוֹת הפּוֹעלוֹת בּקרב הפּוֹעלים היהוּדים, תנוּעתנוּ היא היחידה הלוֹחמת את מלחמתוֹ הלאוּמית של הפּוֹעל היהוּדי, מַשמיעה על דרישוֹתיו ועל יצירתוֹ, מבּלי להאפיל, מבּלי לצמצם, מבּלי לשמש כּלי־שרת לאחרים, וכוֹבשת עמדה אחרי עמדה גם בּהכּרה וגם למעשׂה. גם כּלפּי פְּנים נַעשׂית עכשיו, על ידי הבּרית, פּעוּלה חינוּכית ארץ־ישׂראלית מיוּחדת בּמינה: הוֹצאת הירחוֹן “דאס אַרבּייטענדע ארץ־ישׂראל”, המביא את ידיעת הארץ וחיי העוֹבד ויצירתוֹ בּלב רבּים, אשר אינם מצוּיים אצל המקוֹרוֹת עצמם. ירחוֹן זה, הרוֹכש לנוּ ולפעוּלתנוּ קוֹראים חדשים וּמעריכים חדשים, מציין אִתוֹ בּעצם גם שינוּי גדוֹל בּאָפיה של התעמוּלה “הפּוֹעלי־ציוֹנית”. הרעיוֹן קוֹרם עוֹר וּבשׂר, וּמשיטת האַבּסטרַקציה העיוּנית עוֹברת התעמוּלה אל היצירה המַמשית, אל המציאוּת של העבוֹדה בּארץ. הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי וּמפעלוֹ החלוּצי וגילוּיי יצירתוֹ הסוֹציאַליסטית הם הם שמוּצגים בּמרכּז ויוֹצאים ללַמד על מגמתה ועל אפקיה של התנוּעה כּוּלה.

גם בּתנוּעת “צעירי־ציוֹן” יש לציין בּמשך השנים האלה פּעוּלוֹת חשוּבוֹת אשר תכנן: בּיצוּר הקשר עם הפּוֹעל בּארץ. ואף כּאן צריך לציין כּי התגבּשוּת הכּוֹחוֹת עברה אף כּאן דרך של הפלגה והתפּרדוּת. ואפשר שלא נטעה אם נחשוֹב, כּי גם ההתפּלגוּת הזאת בּאה בּמידה מרוּבּה בּעקב היחסים בּארץ־ישׂראל. בּתוֹך האגף הציוֹני־הסוֹציאַליסטי של “צעירי־ציוֹן” התבּלטוּ הכּוֹחוֹת אשר ראוּ בּמרכּזם את “אחדוּת־העבוֹדה”. וכאן עלינוּ לציין כּי חייבים אנוּ הערכה לתנוּעת “צעירי־ציוֹן” אשר נלחמה את מלחמתנוּ. מי שיוֹדע בּאיזוּ דיבּוֹת נפגשה בּעוֹלם יצירתה של “אחדוּת־העבוֹדה”, איזוּ מחיצוֹת הוּקמוּ בּכדי למנוֹע בּעד דברינוּ שיחדרוּ לאשר שלַחנוּם, בּאיזוּ עלילוֹת היתה מוּקפת פּעוּלתנוּ בּגוֹלה – יֵדע להעריך את עזרת־החברים מ“צעירי־ציוֹן” אשר עזרוּ לנוּ לפרוֹץ את מחיצוֹת־הטפל. הם הם שהביאוּ דברינוּ לחבריהם בּפינוֹת הנידחוֹת וגרמוּ ליצירת היחס הנפשי הנלבּב ל“אחדוּת־העבוֹדה”.

בּפעוּלת “צעירי־ציוֹן” יש לנוּ כּאן לציין בּיחוּד את הוֹפעת הירחוֹן “העוֹבד”. נסיוֹן ספרוּתי זעיר זה חשיבוּתוֹ בּעיקר בּזה שהוּא “משׂדד את המערכוֹת” המקוּבּלוֹת בּגוֹלה וּמסַייע להריסת החַיִץ הטפל המַבדיל בּין העברית והספרוּת הסוֹציאַליסטית. הוּא קוֹשר את חיפּוּשׂיהם הסוֹציאַליסטיים של הנוֹער היהוּדי עם הספרוּת העברית.

בּפּירוּרים המנוּיים כּאן אפשר היה להסתפּק אילוּ דאגנוּ לטיפּוּח הפַּטריוֹטיזם המפלגתי שלנוּ, אילוּ חפצנוּ להשלוֹת את נפשנוּ וּלהשקיט את רוּחנוּ בּ“נצחוֹנוֹת”, אוּלם אין הפּירוּרים האלה משׂבּיעים אוֹתנוּ כּלל. תביעוֹתינוּ הן גדוֹלוֹת הרבּה יוֹתר, ואין לנוּ כּל יכוֹלת פּנימית להיוֹת מרוּצים ממצב הדברים. ליקוּייה של תנוּעתנוּ בּגוֹלה תלוּיים הרבּה בּתנאים הכּלליים של מצב העם, בּמדרגת היחסים לארץ־ישׂראל וּבהלָך־רוּחה של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית – תנאים אלה שבּתוֹכם צריכה תנוּעתנוּ לפעוֹל.

היחסים בּעם לארץ־ישׂראל עדיין הם עוֹלים ויוֹרדים חליפוֹת. ועליוֹת וירידוֹת אֵלוּ מוּרגשוֹת מאד בּמצבם של כּל הזרמים הציוֹניים. אפילוּ זלזל של הציוֹנוּת כּמוֹ מפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן” ה“שׂמאלית”, המַכחישה לכאוֹרה בּמציאוּת הקשר בּינה וּבין התנוּעה הציוֹנית כּוּלה, אף היא שער מניוֹתיה עוֹלה בּימי סַן־רֶמוֹ וכוּ', ויוֹרד עם הידיעוֹת הרעוֹת על המצב בּארץ. ויחסם כּיוֹם למצב הענינים בּארץ־ישׂראל אינוֹ טוֹב. אחרי שנים של “גדוֹלוֹת” בּאוּ רק “קטנוֹת”. ואין העם מאמין גם לקטנות החשוּבוֹת והמתהווֹת. תרוּעת־הנצחוֹן הגדוֹלה ושכרוֹן־הגאוּלה הוּצאוּ לבטלה, מבּלי להביא פּדוּת. העליה הגדוֹלה לא בּאה. ואחרי הבּשׂוֹרה הגדוֹלה על “נציב יהוּדי” בּא מפּח־הנפש הגדוֹל. האדם הנאמן נשאר נאמן גם בּיגוֹנוֹ, והשאר – מַפסיד את התלהבוּתוֹ ואת אמוּנתוֹ יחד ועוֹבר מענין לענין, אשר העתוֹנוּת היוֹמית מַמציאה לוֹ למזוֹן. והידיעוֹת על הנצחוֹנוֹת הפּוֹליטיים הגדוֹלים ועל הפּוּרענוּיוֹת הגדוֹלוֹת נקלטוֹת בּלבבוֹת הרבּה יוֹתר מאשר הידיעוֹת הזעוּמוֹת על בּיצוּרי עמדוֹת קטנוֹת יוֹם יוֹם. זה דוֹרש חינוּך אחר לגמרי, חינוּך אשר העתוֹנוּת והפּוּבּליציסטיקה היהוּדית אינן מסוּגלוֹת לוֹ כּלל. אדרבּא, האינטליגנציה היהוּדית, דַבָּריה ועתוֹנאיה הם הם מסוּגם של אוֹתם המפַקדים המתלהבים בּעצמם מכּל נצחוֹן מדוּמה והמַחזירים “עַל עֲקֵב בּשְתָּם” את חילוֹתיהם בּכל שעת־סכּנה, היא היא שהתלהבה והלהיבה בּימי הדקלרציה ותבעה דוקא רפּוּבּליקה יהוּדית, והיא היא הנעה כּיוֹם על רוּסיה ועל מכּסיקוֹ ועל כּל קיקיוֹן בּן־יוֹמוֹ.

הפּעוּלה הציוֹנית בּדרך כּלל תלוּיה בּמידה גדוֹלה בּתנאים הכּלכּליים של חיי אירוֹפּה כּיוֹם, תנאים אשר אינם מסוּגלים בּיוֹתר ליצירה ישוּבית, וּבמצב היהוּדים בּארצוֹת ההן. לפי כּל הידיעוֹת, אמנם, הוֹלך המצב החמרי של האוּכלוֹסים היהוּדים בּפּוֹלין ורוֹמַניה וּמשתבֵּח, כּלוֹמר: “יש פַּנַצֵיה”, אוּלם השבּחה זוֹ של המצב אינה מביאה אִתה כּלל את בּיצוּר העבוֹדה והשכבוֹת העוֹבדוֹת שבּעם. אדרבּא, בּין בּרוּסיה בּין בּשאר הארצוֹת מציינים מסתכּלים רבּים את התמַעטוּתוֹ ודלדוּלוֹ של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי. ירידה מעמדית זוֹ הכּרוּכה גם בּירידה מוּסרית בּכל פּינוֹת החיים ודאי שהִנָה מכשוֹל גדוֹל להקמת תנוּעת־פּוֹעלים בּרוּחנוּ.

גם האַנדרלָמוּסיה שרוּסיה הכניסה לעוֹלם היתה לגוֹרם מיוּחד בּחיי ההמוֹנים היהוּדים שבּשאר ארצוֹת. מבּלי להיכּנס כּאן בּהערכת השפּעתוֹ של הבּוֹלשֶביזם על גוֹרל תנוּעת־הפּוֹעלים העוֹלמית, הרי בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הביאה אִתה אך הרס והַשחתה. אגב, חזר כּאן אוֹתוֹ החזיוֹן הישן: כּל תנוּעה חדשה גדוֹלה הבּאה לעוֹלם פּוֹגעת בּנוּ קוֹדם כּל בּצוּרה של אַסימילַציה, עד שהיא נקלטת ונעכּלת בּקרבּנוּ. כּך היה בּראשיתה של ההשׂכּלה, כּכה היוּ בּיכּוּרי־הסוֹציאַליוּת, וככה היתה עכשיו פּעוּלת הבּוֹלשביקים, שהביאה אִתה שלילה גמוּרה לכל חזיוֹן־חיים יהוּדי. תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית אשר היתה קוֹדם מבצר לחיי־המוֹן יהוּדים, לתביעוֹת־חיים לאוּמיוֹת (אם כּי מוּגבּלוֹת) נכנעה לפני הבּוֹלשביזם והקריבה את קניניה אחד אחד. כּל המסוֹרת של אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית, כּל הקנאה לאידיש, כּל המסירוּת לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית העוֹמדת בּרשוּת עצמה – לא עמדוּ בּיוֹם הדין. ויד האינטליגנציה והמנהיגים היתה הראשוֹנה בּמַעל. ואם גם בּשנים כּתיקוּנן היה החינוּך הלאוּמי של הפּוֹעל היהוּדי לקוּי, והתנוּעה המעַמדית היתה בּשבילוֹ דבר מוּפשט, קרוּע משאלוֹת קיוּמה של האוּמה היהוּדית וּמאפקיה ההיסטוֹריים, ועניני־חייו הוּא ומַכאוֹביו שלוֹ עמדוּ תמיד בּצד מֵאוֹר פּני התנוּעה הכּללית והפֶּרספֶּקטיבוֹת הגדוֹלוֹת, – מה ירד איפוֹא ערכּם של כּל אלה כּעת, בּשעה שבּתנוּפת־יד אחת נמצא הפּתרוֹן השלם לכּל וּבבת־אחת.

בּמרחק מרוּסיה, בּמקוֹם שאין ההשפּעה הישרה של המציאוּת הרוּסית, נעשׂה אצל היהוּדים הבּוֹלשביזם לדבר־אמוּנה, ל“מרכּז רוּחני”. כּשם שאתה מוֹצא יהוּדים, אשר “לבּם בּמזרח” השוֹאבים כּל תנחוּמיהם בּאמוּנה הארץ־ישׂראלית, כּך אתה מוֹצא יהוּדים המתפּללים כּל יוֹם מוּל רוּסיה, המשעשעים את נפשם, בּחייהם הדלים והיבשים, בּפּוּלחן הרוּסי. הם חסוּמים בּפני כּל בּיקוֹרת, בּפני כּל הדי־חיים אחרים. הידיעוֹת השלוּחוֹת מרוּסיה וההאָרה הבּאה משם הן מזוֹנם הרוּחני. אפשר שפּוּלחן זה חי עכשיו את ימיו האחרוֹנים, אוּלם כּיוֹם הנהוּ אחד הגוֹרמים העיקריים ליחסים ולהשקפוֹת.

אגב, לא למוֹתר כּאן אוּלי להעיר, כּי מלבד “אוֹריֶנטציה” מדינית הביא אִתוֹ הבּוֹלשביזם גם “מוּסר חדש”, אשר הסוֹציאַליזם לא יְדָעוֹ. מוּסר זה, אישי וחברתי, הנוֹח לכל המחזיקים בּוֹ הוּא גם נוֹח להיקלט. והוּא נפגש עכשיו בּחוּגים שוֹנים של הנוֹער היהוּדי, בּין אם הם סוֹחרים בּוַלוּטה בּין אם הם סוֹחרים בּפּוֹליטיקה. ואין, כּמדוּמה, צוֹרך להסבּיר, כּי אֶתיקה זוֹ אינה יכוֹלה לשמש כּוֹח מסייע לבנין חברת העבוֹדה בּארץ־ישׂראל.

אלה הם התנאים שבּהם פּוֹעלת תנוּעתנוּ, ושנגדם היא צריכה להילָחם. מה מצבה כּיוֹם? בּתוֹך ה“פּוֹעלי־ציוֹנוּת”, שבּה אנוּ מוֹצאים שכבוֹת שוֹנוֹת: שכבה דקה של אינטליגנציה, המעוֹרה בּתנוּעה, בּעלת מסוֹרת חזקה, אשר עמדה בּכמה נסיוֹנוֹת ויצאה מבוּגרת וּמבוּצרת; שכבה של פּוֹעלים אוֹ שהיוּ רוֹב ימיהם פּוֹעלים וגדלוּ עם התנוּעה, ושוֹמרים לה את חסד־נעוּריהם, – אצל אלה נכנס ענין ארץ־ישׂראל בּדמם וּבבשׂרם, והם עוֹמדים בּנאמנוּתם בּפני כּל הגלים. יכוֹלתי הרבּה לספּר על אנשים שוֹנים מסוּג זה אשר פּגשתי בּדרכּי בּארצוֹת שוֹנוֹת, אשר כּל מַעיניהם אִתנוּ, הנכוֹנים תמיד לקרבּנוֹת, השוֹמרים את אש־הקוֹדש בּכל התנאים – אנשים מתוֹך העם, עדים חיים לכּוֹח הרוּחני האָצוּר בּתנוּעתנוּ.

לעוּמת אלה ישנם אֶלֶמֶנטים בּתנוּעה, החיים בּזכוּת עבָרָם והם רק למַעמסה עליה. בּחייהם יוֹם יוֹם אין כּל קשר לא עם חיי הפּוֹעל היהוּדי בּמקוֹם מגוּריהם ולא עם פּעוּלתנוּ בּארץ. לעצמם עשׂוּ בּרירה, היוּ לעוֹרכי־דין, לרוֹפאים, וּבתנוּעה הם שוֹמרים על ה“חֲזָקָה”. מחשבתם קפאה על שמָריה, על הגירסה דיַנקוּתא המטוּשטשת, אף היא מסתפּקת בּקליטת הדעוֹת המשׂתררוֹת סביב. בּמעשׂים – לקרבּנוֹת, לפעוּלה ארץ־ישׂראלית – הם האחרוֹנים. לחַווֹת “דעה”, לבחירוֹת, ל“שׂמאליוּת” אשר אינה מטילה כּל חוֹבוֹת – הם הראשוֹנים.

הצד העיקרי החסר כּיוֹם בּ“פוֹעלי־ציוֹן” בּמידה ניכּרת הוא הנוֹער. בּעוֹלם הגדוֹל, בּמקוֹם שתנוּעוֹת פּוֹליטיוֹת נעשׂוֹת על ידי כּוֹחוֹת מבוּגרים, אפשר שחזיוֹן זה עדיין לא היה כּל כּך מדאיג, אוּלם בּתנוּעוֹת יהוּדיוֹת, וּלגבּי עבוֹדתנוּ בּארץ, הדוֹרשת דוקא כּוֹחוֹת־נעוּרים, המַתחילים מאַלפא־בּיתא, הפּתוּחים לחלוּציוּת גמוּרה, חסרוֹן זה מוּרגש מאד מאד.

בּתנוּעת “צעירי־ציוֹן” יֶשנוֹ הנוֹער הזה, אשר בּעם הוּא הוּא שבּנה את כּל התנוּעוֹת היהוּדיוֹת בּעשׂרוֹת השנים האחרוֹנוֹת. אוּלם אין לי הבּטחוֹן כּי גם צמיחתם של “צעירי־ציוֹן” לא נכנסה בּזמן האחרוֹן למצב של עמידה. את חשיבוּתם של כּוֹחוֹת הנוֹער שבּ“צעירי־ציוֹן” יוֹדעים אנחנוּ להעריך, על פּי אלה החברים המשתתפים אִתנוּ בּעבוֹדה בּארץ. אוּלם נראה לי, כּי תנוּעת “צעירי־ציוֹן” זקוּקה לחיסוּן רב, לפעוּלה אינטֶלֶקטוּאלית וחינוּכית, בּכדי שתוּכל לעמוֹד בּפני כּל הרוּחוֹת המנַשבוֹת. הנוֹער הציוֹני שימש תדיר מַעבר לכל מיני תנוּעוֹת בּרחוֹב היהוּדי, וּמנהיגיו היוּ על פּי רוֹב נכוֹנים לכל מיני קפּיטוּלציוֹת וּבלבד להציל איזה שירַיים. נגד שיטה זוֹ של קפּיטוּלציוֹת וצמצוּם־הדמוּת אשר מהם סבלה הציוֹנוּת הסוֹציאַלית די והוֹתר בּימי נעוּריה, צריך להציג את העמקת ההכּרה, חיזוּק הפּעוּלוֹת המַמשיוֹת וּביצוּר הקשרים החיים עם ארץ־ישׂראל.

הצד השלילי השוה שבּכל חלקי תנוּעתנוּ, וכמוֹה גם בּכל האגפּים הקרוֹבים להם, שכּאלה כּן אלה אינם מחוּנכים דַיָם לפעוּלה מַמשית. אין תנוּעתנוּ תנוּעה פּוֹליטית בּלבד, בּשביל כּזאת אוּלי יש בּקרבּה די אַקטיביוּת ודי כּשרוֹנוֹת. אבל פּעוּלתנוּ הארץ־ישׂראלית דוֹרשת מנוֹשׂאיה הרבּה יוֹתר: אַקטיביוּת אחרת וחריצוּת מעשׂית אחרת – והיא חסרה. וּבעיקר, בּארצוֹת המזרח. הנה, למשל, כּמה מדבּרים על דבר תנוּעת־מכשירים בּמזרח־אירוֹפּה, מה רב היה ערכּה החינוּכי והמעשׂי אילוּ היתה נעשׂית כּהוֹגן בּתנוּעה אחת. ואצלנוּ עוֹמדים בּדיבּוּרים. אוֹ, למשל, בּנק־הפּוֹעלים. בּרֶזוֹלוּציוֹת וּבמיטינגים לא היה מַחסוֹר. וחבל שאין להקים בּנק בּזה בּלבד. וּמספּר המניוֹת שנמכּרוּ בּכל ארצוֹת מזרח־אירוֹפּה מהוּ? קטנוּת הוַלוּטה היא התנַצלוּת־שוא. גם בּתנאי הוַלוּטה אפשר היה לפעוֹל גדוֹלוֹת. אבל לפעוּלה כּזוֹ, שאין עמה חריפוּת הפּוֹלֶמיקה ושכרוֹן־הבּחירוֹת וקלוּת הנצחוֹנוֹת, לא חוּנכוּ מפלגוֹתינוּ.

ודוקא מעשׂים אלה, בּעלי־משקל ועשׂוּיים בּהתמדה, הם הם היכוֹלים להקים לנוּ תנוּעה ולכבּוֹש לבבוֹת. תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּחרה לה מערכה כּבדה: לחַנך את הפּוֹעל היהוּדי בּהכּרת עניניו הריאַליים וּשליחוּתוֹ המַעמדית ההיסטוֹרית בּתוֹך המציאוּת היהוּדית, לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי בּשביל הציוֹנוּת הסוֹציאַלית. ואחרי חמש־עשׂרה שנה של תעמוּלה עיוּנית־ויכּוּחית עוֹד עוֹמדים אנוּ בּראשית. תבוֹא איפוֹא התעמוּלה המעשׂית, המרוּכּזת סביב לעליית־העוֹבדים וליצירת העוֹבד בּארץ, ותמצא את הדרך ללב המוֹני הפּוֹעלים היהוּדים, לחינוּך ציוֹני־סוֹציאַלי של הנוֹער היהוּדי.

גם לשם הפּעוּלה המעשׂית, גם לשם הגבּרת התעמוּלה וכיבּוּש כּוֹחוֹת חדשים נחוּץ להחיש בּאיחוּד. האיחוּד יִתן לנוּ לא רק את השיתוּף והצירוּף של הכּוֹחוֹת אשר יֶשנם בּעין, הוא יצמיח לנוּ כּוֹחוֹת חדשים, הוּא יאַפשר לנוּ הרמת תנוּעה חדשה בּרוּחנוּ היהוּדי. אוּלם איחוּד בּלבד אינוֹ מַספּיק. נחוּצה פּעוּלה מַתמידה מארץ־ישׂראל. המפלגוֹת השוֹנוֹת שלנוּ בּחוּץ־לארץ זקוּקוֹת להשפּעה בּלתי־פּוֹסקת מן הארץ. דרוּשה עזרה לעתוֹנוּת, דרוּשים אנשים לחינוּך, לפעוּלוֹת. בּיצוּרה של “אחדוּת־העבוֹדה” צריך להיעשׂוֹת גם בּארץ וגם בּחוּץ־לארץ.

וּלבסוֹף, דברים אחדים על “החלוּץ”. אין לסמוֹך על זה ש“החלוּץ” יבָּנה ויתקיים מאליו. איני חוֹשב כּי אפשר להיוֹת מרוּצים ממצב “החלוּץ” כּיוֹם. ואַל לשכּוֹח כּי כּל הדחיפוֹת הגדוֹלוֹת שניתנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת ליצירת התנוּעה החלוּצה – יצאוּ מתוֹך אנשי הארץ. ואנוּ כּאן הלֹא מַרגישים על כּל שעל, כּמה סוֹבלת עבוֹדתנוּ כּוּלה מחוֹסר חוֹמר אנוֹשי מחוּנך לכך. על ערכּה של ההכשרה הגוּפנית והמקצוֹעית אוּלי כּבר עמדוּ (להלכה, כּמוּבן; למעשׂה הדברים הם עוֹדם בּמצב של כֵאוֹס למַדי), אוּלם על הצוֹרך בּחינוּך סוֹציאַליסטי, בּהבנת שאלוֹתיו של הפּוֹעל בּארץ, בּהידַבּקוּת בּהסתדרוּת, בּהכּרת חשיבוּתה של היצירה המשקית הסוֹציאַליסטית וּבקליטת כּל שאר המוּשׂגים והיחסים היסוֹדיים אשר לנוּ הם גוּפי־חיים – עוֹד טרם עמדוּ. וחוֹסר כּל זה בּחינוּך העוֹלה – הוּא כּבר לנוּ כּיוֹם ל“מִפגע”. לכן, אַל נא נסתפּק בּענין זה בּרזוֹלוּציוֹת. אם גם נדע, כּי המצב בּחוּץ־לארץ הנוֹ עכשיו יוֹתר קשה מאשר היה – אַל ניכָּנע בּפניו. בּ“מציאוּת” הזאת עלינוּ להילָחם. עלינוּ למצוֹא את האנשים החיים, אשר יבקעוּ להם דרך בּכל התנאים, ואשר ימלאוּ את עבוֹדתם בּ“החלוּץ” בּאוֹתה ההתמדה וּבאוֹתה החלוּציוּת אשר עבוֹדת הארץ דוֹרשת.

---

בּועידה השניה של ההסתדרוּת: בּויכּוּח הכּללי

מאת

ברל כצנלסון

(תל־אביב, כ“א בּשבט תרפ”ג)

הבּיקוֹרת שלנוּ נשׂאה תמיד אוֹפי של שׂיחת חברים, עכשיו קיבּלה צוּרה של אסיפוֹת המוֹניוֹת, שגם מחיאוֹת כּפּים נהוּגוֹת בּהן. כּל דברי הפּוּלמוֹס שנשמעוּ כּאן הם למעשׂה מיוּתרים בּשבילנוּ, אוּלם מכּיון שנגעוּ בּהם – אדבּר גם אני עליהם.

צָדַק טַבֶּנקין, שארצנוּ היא לא רק ארץ של עליה, אלא גם של יציאה. וּכמוֹ כן יש בּקרבּנוּ לא רק מפלגוֹת של עליה, אלא גם של יציאה, שהארץ אינה קוֹלטת אוֹתן. תוֹכן דבריהם וצוּרתם של אלה משתנים. לפני שנתים שמענוּ נאוּמים קוֹמוּניסטיים נלהבים, וּמה ששמענוּ היוֹם הלא הוּא ה“נעפּיזם”. הכּל לפי רוּח הזמן הנוֹשב משם, מהעוֹלם. הערצה זוֹ של הבּוּרגָנוּת התרבּוּתית מקוֹרה בּרוּסיה. שם היא עכשיו פּוּלחן. איזה יחס של בּוּז וּביטוּל לכל הציבּוּר הנמצא פּה, לגלוּג לרגשוֹת אנשים שבּדמם יצרוּ את אשר יצרוּ פּה. בּשאלוֹת חשוּבוֹת, שאי אפשר לדוּן עליהן אלא מתוֹך התעמקוּת, מדבּרים אנשים הנמצאים בּארץ רק חוֹדש ימים וּמבּלי דעת את שׂפת הארץ. אנשים שיש להם עמדה, היוּ מרגישים חוֹבה לעצמם ללמוֹד קוֹדם את תנאי המקוֹם, את המצב הכּלכּלי, וּמה גם שהאנשים דוֹגלים בּשם המַטֶריאליזמוּס. זה שנים שמדבּרים אלינוּ על מעמד הפּוֹעלים וּבגידתנוּ בּוֹ. יש בּינינוּ “פרַקציַת הפּוֹעלים”, כּאילוּ אנוּ איננוּ פּוֹעלים. ואני שוֹאל, מה הם אוֹתם עניני הפּוֹעלים שהוּזנחוּ על ידינוּ? וּמַהי הפּרוֹגרמה שלהם שאנוּ איננוּ מקיימים אוֹתה? מה הם הדברים הטוֹבים שהם מציעים, מַהי ההבטחה המציאוּתית, שזרם שׂמאלי זה מבטיח לנוּ, לעוֹלה? איפה היא הבטחת העבוֹדה לפּוֹעל וַהגָנת עניניו? אם יוֹצאים נגד זה שנוֹצר על ידינוּ, הרי צריך לתת מציאוּת אחרת לחיינוּ: בּאנוּ לפני חמש־עשׂרה שנה לארץ, למשק הפּרטי. הוּא הקיא אוֹתנוּ. היינוּ מוּכרחים לברוֹא יכוֹלת עבוֹדה חדשה. בּראנוּ את הקבוּצה. תמיד היוּ בּנאים בּארץ־ישׂראל, תמיד היתה תנוּעת בּנין, אבל הפּוֹעל העברי לא חדר אליה. הלא אַבּסוּרד הוּא לחשוֹב, כּי המשק הפּרטי יכוֹל לפתוֹר את שאלת הפּוֹעל בּארץ.

הדבר הראשוֹן שכּל מפלגה שׂמאלית מבטיחה להמוֹני הפּוֹעלים הוּא – עבוֹדה. בּכל מעשׂי השׂמאל אצלנוּ וּמגַמוֹתיו אין דאגה לקיוּם הפּוֹעל, לחוֹסר־העבוֹדה. אם מרימים על נס את העבוֹדה בּמשק הפּרטי, הרי צריך לברר גלוּיוֹת, כּי עבוֹדה זוֹ אינה עלוּלה לתת אפשרוּת קיוּם לפּוֹעל, כּי הפּוֹעל אינוֹ חוֹדר אליו, והוּא אינוֹ נוֹתן מקוֹם לעליה.

מלבד הבּיקוֹרת התמידה על ההזנחה, שאילמלא הוַעד הפּוֹעל והמשׂרד¹ היה מצבוֹ של הפּוֹעל טוֹב יוֹתר – בּאים עלינוּ גם בּשם השקפה מדעית־סוֹציוֹלוֹגית. אוֹמרים לנוּ: הדבר שאתם עוֹשׂים הוּא “התחרוּת מַעמדית”. וכל תנוּעת הקוֹנסוּמים בּכל הארצוֹת האם זוֹ אינה התחָרוּת מעמדית? האם זוֹ אינה רוֹצה להתחרוֹת בּמשק הרכוּשני? וּמדוּע פּסוּלה הקוֹאוֹפּרציה שלנוּ? האין זוֹ שטחיוּת מַפליאה לבוֹא הנה ולמצוֹא קוֹאוֹפּרציוֹת מכילוֹת אלפי אנשים בּחַקלאוּת וכוּ' – ולחשוֹב, כּי כּל אלה הם פּרי הַטְעָיַת המַנהיגים! לא נכוֹנים המספּרים שמַראים לנוּ על מספּר העוֹבדים בּקוֹאוֹפּרציה של הפּוֹעלים, הם מוּקטנים. שכחוּ להביא בּחשבּוֹן את ענפי הקוֹאוֹפּרציה החקלאית.

רק מאוֹת אחדוֹת עוֹבדים בּמשק הפּרטי בּמוֹשבוֹת וּמצבם נוֹרא. דניאל אוֹמר, שהוּא אינוֹ מתנגד לקוֹאוֹפּרציה, אלא שהוּא מתנגד לאידיאוֹלוֹגיה של קוֹאוֹפּרציה! הכיצד? מפלגוֹת חדשוֹת הבּאוֹת וקוֹראוֹת לפּוֹעלים, צריכוֹת להראוֹת מה הן הפֶּרספֶּקטיבוֹת שהן מַבטיחוֹת לפּוֹעל. מה הן אלה? אם אוֹמרים: “לא כּך הוּא סוֹציאַליזם” – הרי צריך להוֹסיף מיד: “הנה הוּא בּכִיסנוּ”.

אַבּרמוֹביץ אמר: טוֹבה הקוֹאוֹפּרציה, אבל בּארץ־ישׂראל היא נבנית בּכוֹחוֹת הבּוּרגָנוּת, ולא על ידי כּוֹחוֹתינוּ אנוּ. אני מסכּים לוֹ. אך מי מכּם מתאמץ לשנוֹת את המצב? כּמה פּוֹעלים הבאתם לארץ, כּמה עזרה עזרתם לנוּ, כּמה מוֹסדוֹת הקימוֹתם לשם בּנין ארץ־ישׂראל בּכוֹחוֹת עצמנוּ? כּל הפּוֹעלים בּעוֹלם אינם בּוֹנים רק בּכספּם הם. כּסף העם הוּא גם כּספּנוּ.

מַפחידים את הפּוֹעלים בּקרבּנוֹת. “הנה ההסתדרוּת דוֹרשת מכּם קרבּנוֹת”. אין זוֹ מדרכּה של מפלגה שׂמאלית להפחיד את הפּוֹעלים בּקרבּנוֹת. אין שוּם תנוּעה וּמַהפּכה בּעוֹלם שלא תדרוֹש קרבּנוֹת.

אינני חוֹשב, כּי תנוּעת פּוֹעלים, ההוֹלכת וכוֹבשת לה עמדה אחרי עמדה, יוֹצרת משק אחרי משק, צריכה להתנַצל וּלהצטדק לפני קוֹמץ אנשים, שיש להם איזוּ זכוּיוֹת ידוּעוֹת. הייתי רוֹצה שהללוּ ישאלוּ את עצמם: מנַין לנוּ כּל ההמוֹן הרב הזה? מי הביאָם לארץ וּמי יצר את הפּעוּלה העצמית של הפּוֹעל העברי בּארץ? האנשים האלה לא הצליחוּ גם לאַרגן את האוֹפּוֹזיציה כּנגד השיטה השַלטת, והלא אין קל מלאַרגן אוֹפּוֹזיציה נגד “מפלגת הממשלה”, ואנוּ הלא “מפלגת־הממשלה”!

לא רק על “עבוֹדתם” בּארץ־ישׂראל, כּי אם גם על זוֹ שלהם בּחוּץ־לארץ כּדאי לעמוֹד. שמעתם את דברי י. בּרַץ וגוֹלדה מאִירסוֹן. יכוֹלנוּ להוֹסיף עליהם כּהנה וכהנה. אתמוֹל אמר דניאל: “די הסתדרוּת איז ניכטס”. כּן, בּשביל אוֹתם האנשים מסוּגוֹ של דניאל ההסתדרוּת היא רק דבר שאפשר לעשׂוֹת בּוֹ סחוֹרה בּחוּץ־לארץ. בּשבילנוּ היא הכּל. בּמשך השנתים האלה שימשה כּל תנוּעתנוּ חוֹמר לדיבּוֹת ולשקרים. האנשים, שמעל בּמתנוּ דיבּרוּ כּחוֹבבי־ציוֹן ממש, יצאוּ לחוּץ־לארץ ונלחמוּ בּנוּ בּכל מיני שקרים ודיבּוֹת. אי אפשר לבוֹא הנה בּתוֹר צירים וּלמחר לשלוֹח “תזכּירים” לחוּץ־לארץ נגדנוּ, נגד כּל עבוֹדתנוּ. האנשים אשר פּה הם אוֹמרים, שאינם מתנגדים לקוֹאוֹפּרציה והם מסכּימים לחיוֹת בּקבוּצוֹת וּלקבּל קרֶדיטים מבּנק הפּוֹעלים, אוֹתם האנשים נלחמוּ נגד כּל עבודתנוּ בּאמריקה, הפריעוּ למשלחת, בּהפיצם שמוּעוֹת־שוא ודברי־זיוּף על כּל המתהווה בּארץ. “הבּנק אינוֹ בּנק של פּוֹעלים וההסתדרוּת אינה הסתדרוּת של פּוֹעלים”.

יש בּינינוּ חוֹפש דעוֹת, יש מקוֹם בּהסתדרוּת גם ל“מזרחי”, גם לקוֹמוֹניסטים וכוּ', אין אנוּ נלחמים נגד דעוֹת, אך יש לנוּ יסוֹד אחד – משמעת הפּעוּלה בּתוֹך ההסתדרוּת. אי אפשר שבּשעה שאנוּ מדבּרים כּל כּך הרבּה על איחוּד המַעמד, שלטוֹן וּמשמעת, נסבּוֹל בּינינוּ מפירי־שביתה! ההסתדרוּת היא כּלי־זיננוּ, היא בּיתנוּ, ואין לשבת בּבּית אם מהָרסים וּמַחריבים בּוֹ. הלא האנשים האלה מניחים אבנים קשוֹת על דרכּנוּ. הם הם שהפיצוּ דיבּה, שתנוּעתנוּ היא שוֹביניסטית, הם הם שזוֹרעים בּכרוּזיהם השוֹנים זרע שׂנאה וּפירוּד בּינינוּ וּבין הפּוֹעל הערבי. למצב זה צריך לשׂים פּעם קץ!

קשרים עם חוּץ־לארץ

עם כּל היוֹתנוּ מרוּכּזים בּעבוֹדתנוּ כּלפּי פְּנים, איננוּ גוּף אטוּם, הסגוּר בּפני העוֹלם היהוּדי. אנוּ יוֹנקים משם. כּל אלה שהיוּ אִתנוּ בּארץ בּימי המלחמה יוֹדעים בּאיזה רטט קיבּלנוּ כּל ידיעה על תנוּעת “החלוּץ”. ואם המצב בּ“החלוּץ” איננוּ טוֹב, עלינוּ האחריוּת. תעוּדת “החלוּץ” איננה כּלוּלה אך בּתעמוּלה לעליה לארץ. כּל מפעל בּארץ הוּא תעמוּלה לעליה. אבל מתוֹך נסיוֹננוּ וּמתוֹך מגַמוֹת עבוֹדתנוּ חשוּבה לנוּ הפּעוּלה בּקרב הזרם הבּא להצטרף לתנוּעת העבוֹדה בּארץ. כּי ציבּוּר הפּוֹעלים עוֹמד בּתוֹך בְּנִיה של חברת פּוֹעלים. אינני יוֹדע אם יש בּעם גוּף המרגיש את האחריוּת הלאוּמית כּמוֹנוּ. על יחידים אינני מדבּר. ואי אפשר לנוּ להמשיך את עבוֹדתנוּ בּארץ אם לא נַמשיך את עלייתנוּ מחוּץ־לארץ. אין אני בּא לחַדש. כּבר לפני שנתים קבענוּ שההסתדרוּת תבוֹא בּקשר עם כּל ההסתדרוּיוֹת בּחוּץ־לארץ. אך צריך לציין כּי את ההתחייבוּת הזאת לא מילאנוּ. אמנם חברים מאִתנוּ מילאוּ אוֹתה, הלכוּ לארצוֹת שוֹנוֹת והפיחוּ רוּח בּתנוּעת “החלוּץ”. אבל אין אנוּ יכוֹלים להיוֹת מרוּצים מעבוֹדה זאת. התנוּעה שם דוּלדלה בּשנים האחרוֹנוֹת, בּמקצת מפּני שמיטב כּוֹחוֹתיה עלוּ כּבר, וּבמקצת מפּני שהעליה היתה מצוּמצמת ואי אפשר לוֹ לאדם להישָאר חלוּץ בּמשך שנים מבּלי לעלוֹת. וישנה עוֹד סיבּה – תנוּעת “החלוּץ” היא תנוּעה של נוֹער, ועליה להישָען על מישהוּ, ואין אחר מלבד ההסתדרוּת. לנוּ חשוּב הדבר שבּהעלוֹתנוּ חלוּצים לארץ – תתחדש שם תמיד התנוּעה. ההסתדרוּת צריכה להרגיש את חוֹבתה לבנוֹת את הסתדרוּת “החלוּץ” בּגוֹלה.

ואשר לקשרי האינפוֹרמַציה בּין תנוּעתנוּ לבין חוּץ־לארץ: היוּ לנוּ מתחילת תנוּעתנוּ רגעים מרים בּראוֹתנוּ, כּי בּמשך שנים לא נשמעה שם מלה על פּעוּלתנוּ כּאן. לא פּחתוּ גם כּעת מוֹציאי דיבּה על עבוֹדתנוּ. חסרה הבנה למַה שנעשׂה בּארץ. המאוֹרעוֹת החשוּבים בּיוֹתר אשר בּשבילנוּ הם גוּפי הציוֹנוּת, היוּ כּבנים חוֹרגים בּתוֹך התנוּעה. בּשנים האחרוֹנוֹת שוּנה המצב, אבל אין אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּזה. בּאיזוֹ שטחיוּת נמסרים הדברים על ארץ־ישׂראל בּחוּץ־לארץ, בּאיזוֹ האָרה הוֹדיעה האַגֶנטוּרה הרשמית על הקוֹנגרס בּקַרלסבַּד! כּל הדבר הוּצג כּענין של סכסוּכים בּין אנשים. נחוּץ לנוּ לקשוֹר קשרים יוֹתר אמיצים בּינינוּ לבין העם העברי. לא אַציע דברים שהם למעלה מכּוֹחוֹתינוּ, כרוֹניקה אמיתית מארץ־ישׂראל היתה מחַנכת דוֹר, אבל אין זה לפי כּוֹחנוּ. נעשׂה התחלה קטנה. הוַעד הפּוֹעל צריך להוֹציא בּיוּלטין שכּוּלוֹ אינפוֹרמַציוֹני, מלא מספּרים וידיעוֹת מַמשיוֹת.

הדבר השלישי העוֹמד לפנינוּ הוּא קשרי פּעוּלה בּינינוּ וּבין כּל החוּגים הקרוֹבים לנוּ. חוּץ מהמשלחת למען בּנק הפּוֹעלים לא עשׂינוּ כּלוּם. אנוּ חייבים למצוֹא את האפשרוּת ליצוֹר מוֹסד בּין־מפלגתי למטרה זוֹ. בּרוּר שיש לפנינוּ אפשרוּיוֹת שאין לאחרים. אנחנוּ צריכים להוֹפיע בּתוֹר כּוֹח הרַשאי לקבּל קרֶדיטים והיוֹדע להשתמש בּהם. תנוּעה זאת מחוֹבתה להיזוֹן מן החוּגים הקרוֹבים לנוּ. עד עכשיו היינוּ תלוּיים בּחסד מפלגוֹת בּחוּץ־לארץ. אבל האַפַּרַטים המפלגתיים אינם מוּתאָמים לעבוֹדה למען הארץ. אין אנוּ יכוֹלים להשלים עם זה. המפלגוֹת גילוּ חוֹסר בּגרוּת גמוּרה בּעבוֹדת הבּנק. אין לי הצעוֹת ממשיוֹת, אנוּ איננוּ עשירים בּכוֹחוֹת, והעבוֹדה החינוּכית בּארץ היא לא פּחוֹת חשוּבה מן העבוֹדה בּחוּץ־לארץ. אבל עלינוּ לעשׂוֹת דבר־מה. וכאן, בּפּעוּלה למען ארץ־ישׂראל העוֹבדת, יש בּסיס לאיחוּד כּל הכּוֹחוֹת, לא על יסוֹד פּרוֹגרמוֹת אלא על יסוֹד ההסתדרוּת הכּללית. כּל אוֹתם החוּגים הרוֹצים להתקשר עם ההסתדרוּת – הם יהיוּ חלקי התנוּעה. ההסתדרוּת היא אבן־הבּוֹחַן בּנידוֹן זה. הכּרתי גמוּרה, כּי לא רחוֹק היוֹם וַאלפים וּרבבוֹת שהיוּ לנוּ שׂוֹנאים יתקרבוּ אלינוּ על ידי עבוֹדתנוּ בּארץ. נפגשתי בּחוּץ־לארץ עם רָשמי מכתבים המסַפּרים על הארץ, שהשפּעתם על החוּגים האַנטיציוֹניים גדוֹלה בּיוֹתר. עבוֹדתנוּ זאת תימשך ואפשרוּיוֹת רבּוֹת נכוֹנוֹת לפניה.

אשר לקשרי תנוּעתנוּ עם התנוּעה העוֹלמית: הצעתנוּ אוֹמרת שיש צוֹרך שתנוּעתנוּ תתקשר עם האינטרנַציוֹנַל האַמשׂטרדמי. בּרית פּוֹעלים זאת היא הבּרית המקצוֹעית, וּמאוּרגנים בּה כּ־24 מליוֹנים עוֹבדים, לא על יסוֹד אידיאוֹלוֹגיה אלא על יסוֹד הגנה של עניני העוֹבד. היא בּנוּיה על יסוֹד של אוֹטוֹנוֹמיה לאוּמית בּכל ארץ וארץ. לא כּל הפּוֹעלים מאוּחדים בּה: נמצאוֹת מחוּצה לה האגוּדוֹת הנוֹצריוֹת, תנוּעת הפּוֹעלים האמריקאית, וגם התנוּעה המרוּכּזת מסביב לרוּסיה. הבּרית הרוּסית איננה בּנוּיה על יסוֹד אוֹטוֹנוֹמיה ארצית. לנוּ, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, אין יכוֹלת ואין צוֹרך נפשי להצטרף אל אוֹתה תנוּעה הרוֹצה להשליט את מרוּתה היא על ידי הרס תנוּעוֹת אחרוֹת, על ידי יצירת תאים של הריסה. הצירוּף לאינטרנַציוֹנַל האַמשׂטרדמי הוּא הקשר הנפשי עם תנוּעת הפּוֹעל בּסבלוֹתיו. עוֹד מימי הצַ’רטיסטים התחילה תנוּעה זאת. כּיוֹם הזה היא כּבר לא רק תנוּעה מקצוֹעית הנלחמת על יוֹם־עבוֹדה בּן 8 שעוֹת, היא התבּצרה ונעשׂתה לכוֹח כּלכּלי וּמדיני. בּראש ההחלטוֹת של האינטרנַציוֹנל עוֹמד האַנטימיליטַריזם – המלחמה בּעד שלוֹם העוֹלם. אחד היסוֹדוֹת שלוֹ היא המלחמה להלאָמת הקרקע. הוּא מנהל גם מלחמה להגנת זכוּיוֹת העוֹבד. בּתוֹך התזכּיר שהמציא לחבר־הלאוּמים יש גם ההגנה על הגירה חפשית וּביטוּל החוּקוֹת המַגבּילוֹת את ההגירה.

מדוּע השתתפוּתנוּ בּבּרית הזאת היא חוֹבה? אם כּי בּאנוּ מתוֹך חוּגים שוֹנים, הרי כּוּלנוּ חיים היוֹם חיי פּוֹעלים וּמרגישים את שיתוּפנוּ עם הפּוֹעל בּעוֹלם, ויש לנוּ צוֹרך לתת בּיטוּי מעשׂי למצב זה. אנוּ נמצאים בּארץ קטנה ודלה, הנקלעת בּכף־הקלע בּין מדינוֹת אימפּריאַליסטיוֹת. אנוּ עם קטן החפץ לבנוֹת לוֹ כּאן מדינה וּלשם זה צריכים אנוּ לקשוֹר קשרים עם חוּץ־לארץ. יש לנוּ צוֹרך לנהל בּתוֹכנוּ תעמוּלה לטוֹבת הבנת הדברים הנעשׂים בּעוֹלם. אי אפשר שארץ־ישׂראל תיבּנה על ידי תנוּעה שוֹביניסטית. לקשרים עם העוֹלם יש ערך חינוּכי רב, ואילוּ בּא הקשר עם אַמשׂטרדם רק לצוֹרך זה הייתי אוֹמר דיֵינוּ. אבל יש לוֹ גם ערך מעשׂי רב. אין אני רוֹצה לדבּר פּה על אפשרוּת של קרדיטים. אין אני חפץ שזה ישפּיע עלינוּ; אבל בּרצוֹני לדבּר על העזרה המוּסרית הנחוּצה לנוּ. לא נצליח בּעבוֹדתנוּ אם לא נשתדל שתיוָצר הבנה רבּה לעניננוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. רק אנשים אשר ישנוּ שנת חוֹני הַמְעַגֵל עלוּלים לחשוֹב שסַדנא דארץ־ישׂראל איננוּ חד עם כּל העוֹלם. תנוּעתנוּ היא אבר מתנוּעת הפּוֹעלים העוֹלמית. שינוּיים כּלשהם בּעוֹלם משפּיעים עלינוּ. כּל התעוֹררוּת בּחוּגי הפּוֹעלים משפּיעה עלינוּ. תנוּעת “החלוּץ” בּ־ 1905 אחרי הרבוֹלוּציה הרוּסית והעליה השלישית תוֹכחנה.

---

לאחר הועידה

מאת

ברל כצנלסון

למספּר הועידוֹת, אשר לפיהן מוֹנה הפּוֹעל בּארץ את עמדוֹתיו וכיבּוּשיו, נוֹספה עוֹד ועידה: הועידה השניה של ההסתדרוּת. ועידה בּלשוֹן יחיד, כּי גם שתי הועידוֹת המיוּחדוֹת: של ההסתדרוּת החקלאית ושל הסתדרוּת פּוֹעלי עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, נצטרפוּ אל האחת, אל הועידה הכּללית. הועידה החקלאית, רבּת־הענין, היא שפּתחה בּשאלוֹת העיקריוֹת, קבעה יתדוֹת בּשאלוֹת משק והתישבוּת וגם קבעה יסוֹדוֹת לחברת התישבוּת העוֹבדים, זוֹ ה“בּת הבּכירה” אשר התפּרצה והקדימה את אִמה (“חברת העוֹבדים”) בּיציאה לאויר־העוֹלם. הועידה לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין, שנתכּנסה מתוֹך עייפוּת, למחרת נעילת הועידה הכּללית, הספּיקה אף היא לעשׂוֹת עבוֹדה ניכּרת: עיבּדה את תקנוֹת החברה השיתוּפית לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין (ה“בּת” השניה ל“חברת העוֹבדים”) וסיימה והשלימה בּהחלטוֹתיה את עבוֹדת הועידה הכּללית. שתי אלה היוּ איפוֹא הרֵישָא והסֵיפָא של הפּרק האחד: ועידת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל.

הועידה בּאה, הועידה חלפה. וּכמוֹ בּפני חזיוֹן־חיים מוּפלא אנוּ עוֹמדים וּמשתאים לה. הכּינוּס של מאוֹת אנשים יחידים נהפּך לעינינוּ לגוּף אוֹרגַני שלם, החי את חייו, נישׂא בּהגיוֹנוֹ, מבצע את רצוֹנוֹ. ימים על שבוּעוֹת מחכּים לבוֹאה של הועידה, הרת האפשרוּיוֹת הספוּנוֹת. כּצַפּוֹת לקלַסתר פּני ילד העוֹמד לצאת לאוֹר עוֹלם, אנוּ מצפּים לה וּמנַחשים: מה יהא אָפיה, מה דמוּת תשוּוה לה, וחרדים לגוֹרלה: מה צרוּר בּכנפיה, מה הטוּרים החדשים אשר תוֹסיף בּספר חיינוּ. והנה היא כּבר מעֵבר לנוּ. עשׂתה את שלה וחלפה. כּחלוֹף תקוּפת שנה, כּחלוֹף חג וּמוֹעד. ואנוּ מלַוים את צאתה בּתהיה, מהרהרים וּמחַשבים את חשבּוֹנוֹתיה־חשבּוֹנוֹתינוּ.

מוֹרשה אחת, בּעין, הנחילה לנוּ הועידה, כּחַברוֹתיה שקָדמוּ לה. הרי היא לפנינוּ בּצוּרה של פּינקס־החלטוֹת (פּינקס ההסתדרוּת, כּרך ב‘, חוֹברת א’). משנָה בּרוּרה של תלמוּד ארץ־ישׂראלי. הלכוֹת פּסוּקוֹת, יצוּקוֹת וּטבוּעוֹת בּדפוּס חיי העבוֹדה בּארץ. מי שאינוֹ חי את חיינוּ אף לא יֵדע להעריך את הדברים כּהלכה. כּלוּם מעט החלטוֹת אִיכָּא בּועידוֹת? אוּלם המכּיר מקרוֹב את ועידוֹת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, את אָפיָן וּמשפּטן, הוּא יוֹדע, כּי גם הצעוֹת רצוּיוֹת וּברכוֹת “חסוּדוֹת” נדוֹנוֹת אצלנוּ לגניזה, אם אין שוֹברן המציאוּתי, החיוּני, בּצדן; הוּא יוֹדע, כּי אין אצלנוּ החלטוֹת לבטלה, המתקבּלוֹת בּכדי לצאת ידי חוֹבה, אוֹ למען הַעֲמֵד־פּנים, אוֹ לשם תשלוּם־מס. הוּא יֵדע ויחוּש, כּי הלכוֹת פּסוּקוֹת, קטוּעוֹת ויבשוֹת אלוּ הן קטעי חיים מגוּבּשים וּמרוּכּזים, תמצית של מחשבה, נסיוֹנוֹת, מאמצים וּפעוּלוֹת.

וכאלה היוּ גם החלטוֹתיה של ועידה זוֹ.

די לעבוֹר על ראשי־הפּרקים של סעיפי־ההחלטוֹת בּכדי להבין את היקף העבוֹדה אשר נעשׂה בּועידה: חוּקה מלאה וּמקיפה להסתדרוּת וּלמוֹסדוֹתיה, המניחה יסוֹד בּריא לזכוּיוֹת חברים וחוֹבוֹתיהם, לפעוּלוֹת המוֹסדוֹת ויחסיהם, למשטר הציבּוּרי הפּנימי בּתוֹך ההסתדרוּת;

קביעת עיקרי־המבנה של “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה: החברה להתישבוּת העוֹבדים והחברה לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין. כּלוֹמר, יצירת המכשיר (בּה"א הידיעה) לפעוּלה ישוּבית עצמית, בּת יכוֹלת ואחריוּת, של המעמד העוֹבד;

הרחבת “המשבּיר”, הגבּרתוֹ והַתקָנתוֹ לצוֹרך התוֹצרת וההספּקה של ציבּוּר הפּוֹעלים;

תקנוֹת יסוֹדיוֹת בּעניני משק והתישבוּת; יצירת קרן הבטחה מחוֹסר־עבוֹדה; יצירת בּית־דין של פּוֹעלים; הכנוֹת ליצירת עתוֹן יוֹמי; קביעת דרגת משׂכּוֹרת אחת בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת; השתתפוּתה של ההסתדרוּת בּברית הפּוֹעלים המקצוֹעית העוֹלמית.

זהוּ היקף הענינים העיקריים שבּהחלטוֹת הועידה. ובמרכּזוֹ של ההיקף הזה מגמה אחת, ורוּח אחת מבריחה אוֹתוֹ: בּיצוּרה והגבּרתה של ההסתדרוּת, הכּוֹח העליוֹן היוֹצר, מהווה וצָר את צוּרת החיים והמשק של קהילת־העוֹבדים בּארץ.

והרוּח הזאת אשר שלטה בּועידה חשוּבה לא פּחוֹת לא פּחוֹת מאשר עצם ההחלטוֹת.

בּעיר־החוֹף, בּעוֹנה של חוֹסר־עבוֹדה, בּמצב של דלדוּל־הפֶּרספֶּקטיבוֹת נקראה הועידה הפּעם. בּאויר לא חָסרה בּיקוֹרת עוֹיֶנת, זעוּמה, קנתרנית וחַתרנית, בּיקוֹרת של לוֹעג לרש ושׂמח לאֵיד. והיה בּרוּר: מבּלי הַרמוֹניה פּנימית בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים, מבּלי אַחדוּת הכּיווּן והרצוֹן לא תחזיק ההסתדרוּת מעמד. ואִתה יחד יתמוֹטטוּ מוֹסדוֹתינוּ, משקינוּ, כּל היצירה הכּלכּלית הענקית, אשר כּוּלה חוּליוֹת חוּליוֹת, נעוּצוֹת אחת בּחברתה. כּמה חששוּ ידידים, כּמה דאגוּ. והנה בּאה הועידה וגילתה את הדביקוּת העצוּמה שציבּוּר הפּוֹעלים דָבֵק בּהסתדרוּתוֹ, בּמוֹסדוֹתיה, בּדרך חייו ויצירתוֹ. בּשעוֹת־המבחן הרציניוֹת היתה מתגלה תדיר לא רק ההקשבה המוּפלאה של האוֹדיטוֹריה, הנוֹשמת את אויר הועידה, כּי אם גם נעשׂוּ מוּחשוֹת הנימים הדקוֹת והאמיצוֹת המתוּחוֹת בּין הבּמה והציבּוּר.

ונתבּרר עוֹד: העליה החדשה כּבר העמיקה שרשיה בּארץ, בּחיי הארץ וּביצירתה.

ועוֹד: ציבּוּר הפּוֹעלים, לאגפּיו הריאַליים: החקלאי והקבּלָני כּאחד, אינוֹ נכנע בּפני המצב הקשה, אינוֹ מַשלים, אינוֹ מסתפּק בּיֵש. כּי כּוֹח מחשבתוֹ, רצוֹנוֹ וּפעוּלתוֹ של הפּוֹעל אינם נתוּנים להירָדם. כּי החיים מפכּים.

הועידה קצרה את קצירה. קצרה ושוּב חָרשה. הניר נחרש עמוֹק.

ניסן תרפ"ג.

---

משׂכּוֹרוֹת

מאת

ברל כצנלסון

בּישיבת הוַעד הפּוֹעל הציוֹני בּבּרלין נבחרה וַעדה להנהיג קימוּצים בּמוֹסדות ההנהלה הציוֹנית. ועדה זוֹ נבחרה חדשים אחדים אחרי גילוּי־הדעת האוֹפיציאַלי אשר פּירסמה האֶכּסֶקוּטיבה בּלוֹנדוֹן על הקימוּצים הרבּים שהנהיגה.

בּהעלוֹת על לב את מצב־הכּספים של התנוּעה הציוֹנית כּוּלה ואת הדוֹחק האַכזרי המַכריע את כּל העבוֹדה בּארץ, המסַגף את הפּוֹעל והמוֹרה והפּקיד הנמוּך כּאחד, אנוּ מַרשים לעצמנוּ להגיש לתשׂוּמת־לב וַעדת־הקימוּצים את רשימת המשׂכּוֹרוֹת אשר קיבּלוּ פּקידי המשׂרד הראשי של ההסתדרוּת הציוֹנית בּלוֹנדוֹן בּחוֹדש האחרוֹן של שנת 1922, והיא: 5 חברי האֶכּסקוּטיבה – 655 לי“ש, 7 מזכּירים – 445,13 לי”ש, 8 סגָני־מזכּירים – 235 לי“ש, 5 פּקידי תִרְשוֹמֶת וּמשלוֹח – 73,13 לי”ש, 2 מנַהלי־חשבּוֹנוֹת – 49,17 לי“ש, 15 כּוֹתבוֹת־בּמכוֹנה – 243,4 לי”ש, 6 שַמשים – 73,13 לי“ש; סך־הכּל – 1774 לי”ש.

טבלה זוֹ אינה כּוֹללת את משׂכּוֹרת העוֹבדים בּקרן־היסוֹד, את ההוֹצאוֹת המשׂרדיוֹת, את ההוֹצאוֹת המשׂרדיוֹת, את הוֹצאוֹת הנסיעה וכוּ', את המשׂכּוֹרוֹת המיוּחדוֹת המשתלמוֹת מחוּץ למשׂרד הראשי. רשימה זוֹ מכילה רק קטע אחד מחשבּוֹנוֹתיה של מכוֹנתנוּ הלוֹנדוֹנית, אשר שנים־עשׂר הראשוֹנים מעוֹבדיה עוֹלים לה בּאלף וּמאה לי"ש לחוֹדש. האין רשימה זוֹ דַיָה?

ניסן תרפ"ג.

---

הלויתנים וּדגי־הרְקָק

מאת

ברל כצנלסון

בּועידה הלוֹנדוֹנית המפוּרסמת, הועידה הציוֹנית העוֹלמית הראשוֹנה לאחר המלחמה, הועידה אשר בּה נגלָה לעין השמש השבר הגדוֹל, המוּסרי והחָמרי, אשר הוּשבּרה התנוּעה הציוֹנית, בּישׂר לנוּ הד"ר וייצמן על “המוֹעצה הכּלכּלית” (“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד”) אשר נוֹסדה, ועל אַדירי ישׂראל וזאטוּטיו אשר הוֹאילוּ לתת ידם למפעל הארץ־ישׂראלי הזה. הדבר היה כּוּלוֹ עטוּף הוֹד מסתוֹרין. אנשי־השם לא הרשוּ לוייצמן לפרסם את שמוֹתיהם מעל הבּמה הציוֹנית לעיני הרחוֹב. תפקידוֹ של המוֹסד היהוּדי־הבּריטי הלָזה אף הוּא לא נתחוור בּועידה לפני הצירים הפּשוּטים. מוֹסד שמַכריזים על יצירתוֹ ועל חשיבוּתוֹ מעל הבּמה הציוֹנית ויחד עם זה אין להסתדרוּת הציוֹנית, הפּשוּטה, ההמוֹנית, כּל שליטה עליו, ויחד עם זה יש לוֹ, כּנראה, איזה כּוֹח של פּיקוּח והשגחה עליוֹנה, ויחד עם זה לוֹקחים בּו חלק – בּאיזוֹ צוּרה? – גם בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית.

הענין נשאר מוּקשה ותמוּה וּבלתי־מוּסבּר עד היוֹם, אוּלם בּפני אמוּנה בּאדירים מי יעמוֹד? וּמפּעם לפעם היוּ חוֹלפוֹת בּעתוֹנוּת היהוּדית ידיעוֹת טוֹבוֹת מבשׂרוֹת על הגדוֹלוֹת אשר ה“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” אוֹמר לעשׂוֹת. והנה נתפּרסם עכשיו הדין־וחשבּוֹן של ה“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” משנת 22־ 1921, וה“יוּדישה רוּנדשוֹי” מוֹסרת את תמציתוֹ:

האֶכּסקוּטיבה של ה“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” מוּרכּבת מאת האדוֹנים: סיר אַלפרֶד מוֹנד (יוֹשב־ראש), ג’ימס רוֹטשילד (סגָן) א. בּליסלא, זיגמוּנד סמוּאל, ליאוֹנַרד כּהן, ד“ר אביגדוֹר גוֹלדסמית (בּא־כּוֹח יק"א), פּרוֹפסוֹר ח. וייצמן ויוֹסף קוֹבן (בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית), ד”ר הלפּרין ויעקבּוּס כּהן ( יוֹעצים).

המכשיר הפינַנסי של ה“בּוֹרד” הוּא – “פַּלֶשׂתין קוֹרפּוֹריישן לימיטד”, אשר בּוֹ יוֹשב ראש סיר רוֹבֶּרט וֶלי כּהן, וחבר ההנהלה – המצבּיא רוֹבֶּרטסוֹן. המנהל למעשׂה – א. גוֹלדוַסר.

עד אישוּר המַנדט – מסַפּר הדין־וחשבּון – לא היתה המוֹעצה יכוֹלה להיוֹת אַקטיבית. עד הֵנה חתמוּ על מניוֹת של החברה בּסך 75.800 לי"ש. החברה השקיעה בּארץ־ישׂראל:

בּחברת המלח בּעתלית – 15,000 לי“ש; בּחברת בּנין המחסנים – 2,850 לי”ש; בּבּנק המרכּזי למוֹסדוֹת שיתוּפיים – 5,000 לי“ש. בּסך־הכּל – 22,850 לי”ש.

ה“יוּדישה רוּנדשוֹי” מציינת, כּי מכּל רכוּשה של החברה המגיע בּסך־הכּל ל־75,800 לי“ש הוּשקע רק הרבע בּארץ־ישׂראל. היוֹת שלא פּעם נזקף מפעלוֹ של רוּטנבּרג לזכוּתוֹ של ה”איקוֹנוֹמיק בּוֹרד" מנסה העתוֹן לשעֵר, כּי ודאי נשמר שאר ההוֹן בּשביל מפעל החישמוּל. אוּלם מי אשר אזנוֹ לקחה שמץ מן ה“עזרה” הרבּה אשר ה “איקוֹנוֹמיק בּוֹרד” נוֹתן לענינוֹ של רוּטנבּרג יחשוֹב כּי רק לצוֹן חמדה לה ה“רוּנדשוֹי”.

אוּלם איך שלא יהיה והחשבּוֹן עצמוֹ בּרוּר: הלויתנים הגדוֹלים אשר אליהם העינים נשׂוּאוֹת ולכבוֹדם מוּכנים להקריב את כּל התנוּעה העממית, הכניסוּ למפעלים מסחריים בּאָרץ – 22 אלף לי“מ! ו”אבן מאסוּ הבּוֹנים" – קרן־היסוֹד העממית, אשר נבראה בּאוֹתה הועידה הלוֹנדוֹנית מבּלי אֵמוּן וּבלי רצוֹן מצד המנהיגים ואשר עבוֹדתה הוּפרעה מצד כּמה כּוֹחוֹת בּעלי־השפּעה וחסידי שיטת־הבּיזנֶס וּמשטר הנוֹטבּלים, אוֹתה קרן־היסוֹד אשר על אי־הצלחתה אינם חדֵלים להתריע גם אוֹיבים וגם אוֹהבים, הכניסה בּאוֹתוֹ הזמן יוֹתר מ־722 אלף לי"ש.

היש תקוה כּי ראשי ההסתדרוּת הציוֹנית, הכּוֹרעים תחת עוּלה הכּבד של הדמוֹקרטיה וזוֹרקים מבּטי קנאה אֶל על, אל מוּסוֹליני, המדבּרים על נצח ישׂראל ועל עם ישׂראל וּמפרנסים את עצמם ואת העם בּאמוּנת־שוא בּזאטוּטי ישׂראל, היש תקוה כּי אלה יקחוּ לקח כּל־שהוּא?

ניסן תרפ"ג.

---

בּועידת «פּוֹעלי־ציוֹן» בּוינה: בּויכּוּח הכּללי

מאת

ברל כצנלסון

¹

(26 בּיוּלי 1923)

לועידה יש, כּנראה, ענין חיוּני אחד – “אחדוּת־העבוֹדה”. תוֹהה אני מה היה מעסיק את הועידה לוּלא היתה “אחדוּת־העבוֹדה”. בּמציאוּת נוֹצרת האילוּזיה, כּי הבּרית מאוּחדת ורק “אחדוּת־העבוֹדה” היא המַפריעה והמפירה. אוּלם אחדוּת זוֹ של מות וקפּאוֹן, של שׂביעת־רצוֹן וחוֹסר מעשׂה, אחדוּת זוֹ אין “אחדוּת־העבוֹדה” רוֹצה בּה. אם “אחדוּת־העבוֹדה”, בּהעירה אתכם לביקוֹרת נגדה, מַרדימה את הקריאה למעשׂים, שהיתה אוּלי מתעוֹררת לוּלא ענין זה שניתן לכם לענוֹת בּוֹ, אז צר לנוּ על השפּעה כּזוֹ שלנוּ עליכם. כּּנראה, שהבּימה לא נשתנתה מהועידה החמישית עד הששית. רק אחדים מן המשַׂחקים נתחלפוּ. אני וּבן־צבי לא נשתנינוּ, אלא שבּמקוֹם חַשין עוֹמד כּעת מלכּין. הידיעה שידע מלכּין למַפרע, כּי הנֵיאוֹפיטים גרוּעים מבּעלי המסוֹרת אינה משנה את עצם העוּבדה. מענינת היתה הסבּרת מַלכּין על החלוּציוּת, הבּוּז שלוֹ לתנוּעת בּני ה“בּעלי־בּתים”, אחרי שהוּא כּבר מרגיש את עצמוֹ כּבא־כּוֹח הפּרוֹליטריוֹן וּמבטיח לנוּ את הישוּעה משוּרוֹת ה“בּוּנד”. זוֹהי הדרך של הרוֹדפים אחרי רחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי ואשר הרחוֹב הזה בּוֹרח מהם. יש אשר אניה עוֹמדת להיטָבע בּלב ים וצריך להָקֵל את המשׂא מעליה בּכדי להצילה, ויש יהוּדים מבוּלבּלים הזוֹרקים בּאוֹתה שעה קוֹדם כּל את הטלית וּתפילין שלהם. זה לא יוֹעיל. בּזרקכם את משׂא הציוֹנוֹת לא תכבּשוּ עדיין את הרחוֹב היהוּדי. מוּטב שתתבּוֹננוּ בּנַעשׂה בּארץ־ישׂראל – המקוֹם היחיד שבּוֹ כּבשה המפלגה הסוֹציאַליסטית את רחוֹב הפּוֹעלים. אין אני מַכחיש את החטאים האוֹרגַניזַציוֹניים של “אחדוּת־העבוֹדה”, אוּלם מקוֹר החטא הוּא בּמשׂרד הבּרית עצמוֹ. אַשמתכם הראשוֹנה היתה, כּי קיבּלתם אוֹתנוּ לברית “פּוֹעלי־ציוֹן”, אחרי ש“אחדוּת־העבוֹדה” הוֹדיעה בּגָלוּי בּתכנית־היסוֹד שלה, שהיא שוֹאפת לאַחד את כּל הכוֹחוֹת הציוֹנים־סוֹציאליים. אחרי התכנית הזאת בּאוּ גם מעשׂים. בּאה הוֹדעת “צעירי־ציוֹן” הנכנסים ל“אחדוּת־העבוֹדה”, כּי אינם מפסיקים את קשריהם עם הבּרית שלהם, וחברנוּ שוַיגר² הוּא חבר משׂרד־הבּרית של “צעירי־ציוֹן” עד היוֹם. אחרי כּן בּאה קבּלת מַנדטים על ידי חברי “אחדוּת־העבוֹדה” מ“צעירי־ציוֹן”, וחבר אחר מ“אחדוּת־העבוֹדה” אשר קיבּל מנדט מ“אחדוּת־העבוֹדה” ישב בּפרקציה של “צעירי־ציוֹן”. אך לעוּמת מעשׂי הפרת המשמעת מצד “אחדוּת־העבוֹדה” אַציג את המעשׂים שנעשׂוּ מצד משׂרד־הבּרית שלא כּדין.

המשׂא־וּמתן שניהל משׂרד־הבּרית בּדבר האיחוּד עם “צעירי־ציוֹן” עבר את גבוּל הסַמכוּת שהוּתוָה לוֹ בּמוֹעצה בּבּרלין. בּמוֹעצה זוֹ הטילוּ על משׂרד־הבּרית לא לצוּד נפשוֹת לברית “פּוֹעלי־ציוֹן”, אלא לאַחד את שתי הבּריתוֹת. רוּבּשוֹב אמר אז, כּי הפּוֹעלי־ציוֹנוֹת נמצאת בּשתי אכסַניוֹת וצריך לאַחדן. כּוָנת ההחלטה שנתקבּלה היתה להביא לידי איחוּד גמוּר את שתי הבּריתוֹת. משׂרד־הבּרית לא ניהל את המשׂא־וּמתן בּרוּח זוֹ; ועוֹד רעה מזוֹ, הוּא התיר לעצמוֹ לנַסח פּרוֹגרַמה לבּרית העוֹלמית ועשׂה זאת גם בּלי דעת חברי משׂרד־הבּרית אשר בּארץ־ישׂראל. משׂרד־הבּרית צריך היה לדעת, כּי בּפרוֹגרמה שלוֹ הוּא פּוֹגע בּקדוֹש לאחת ממפלגוֹתיו העיקריוֹת וּמזיק לתנוּעת הבּרית העוֹלמית. אחרי זה בּאה הצעה של הקוֹאוֹרדינַציה עם הריבוּצקאים בּעבוֹדה הארץ־ישׂראלית והצעה זוֹ של איחוּד עם מוֹסד הסוֹחר בּקוּפסאוֹת הקפּא"י לא מסרוּ תחילה לחברים בּארץ־ישׂראל, כּי אם נכנסוּ למשׂא־וּמתן, ועשׂוּ בּזה לא רק את השגיאה, כּי אם גם את השטוּת הגדוֹלה בּיוֹתר. דוֹרשים מאתנוּ שלימוּת התנוּעה, שׂפה אחת וּדברים אחדים. יאמרוּ נא הדוֹרשים זאת, איה התכנית המאַחדת, איה שׂפתנוּ האחת. אני חוֹשב שבּריתנוּ נתפּלגה בּשאלוֹת הקוֹנגרס. בּרית זוֹ, שאחד ממַנהיגיה, קפּלַנסקי, יוֹשב בּמוֹסדוֹת הכּלכּליים של הציוֹנוֹת יחד עם הבּוּרגָנים ועם זה יש בּה מפלגוֹת הרוֹאוֹת בּזה את הנגע וּמקוֹם התוֹרפה שבּתנוּעתנוּ, היש שחר לברית כּזוֹ? וּכשאני שוֹמע את הדרישוֹת לאחדוּת וּלמשמעת – אני חוֹשב: האין יוֹשב איזה איש שלישי מן הצד ולוֹעג לנוּ?

על ההסתדרוּת ומוֹסדוֹתיה

אני מרגיש את עצמי אך כּממלא מקוֹם של מַרצה. הרצאה זוֹ צריכה היתה להיקָרא על ידי זה, הנוֹשׂא בּעוֹל וּבאחריוּת ההסתדרוּת בּכל כּוֹחוֹתיו וּבכשרוֹן רב, על ידי בּן־גוּריוֹן. אסתפּק בּהרצאתי בּסקירה קצרה על הסכֵימה שבּה התנהלה עד עתה העבוֹדה הכּספּית והישוּבית של ההסתדרוּת. לא אגע בּשאלה הכּללית – מקוֹם הקוֹאוֹפּרציה בּארץ־ישׂראל – זוֹ המציינת בּאוֹפן מיוּחד את עבוֹדתנוּ בּארץ ואשר אין דוֹמה לה בּכל תנוּעת פּוֹעלים אחרת. אדבּר רק על המַכשירים הכּספּיים והישוּביים אשר בּידי ההסתדרוּת. אלה הם בּנק הפּוֹעלים ו“המשבּיר”, אם לא להתעכּב על מוֹסדוֹת קטנים כּקוּפּת־מִלוה וקרן למחוּסרי־עבוֹדה, הממַלאים גם הם תפקידים די חשוּבים להקלת מצבנוּ.

בּנק הפּוֹעלים כּיוֹם הוּא בּן שנה וחצי. יסדנוּ אוֹתוֹ מבּלי להכניס בּוֹ פּרוּטה מצדנוּ. כּיוֹם מכר כּבר הבּנק את הסֶריה הראשוֹנה של המניוֹת –30,000 פוּנט, ו־7,000 פוּנט כּבר שוּלמוּ על חשבּוֹן הסריה השניה. מלבד זה יש בּידי הבּנק 30,000 פוּנט מכּספּי ההסתדרוּת הציוֹנית ו־10,000 פוּנט פּקדוֹנוֹת שוֹנים. הפּעוּלוֹת העיקריוֹת של הבּנק אינן הלואוֹת ליחידים, כּי אם עזרה בּהקמתם וּבהחזקתם של מפעלי העוֹבדים וּמוֹסדוֹתיהם. הנהלת בּנק הפּוֹעלים מתאַספת פּעמַיִם בּשבוּע ויש שבּישיבה אחת של ההנהלה נעשׂית עבוֹדה ישוּבית כּזוֹ, אשר לשמה היוּ מתכּנסוֹת פּעם מכּל תפוּצוֹת ישׂראל ישיבוֹת גדוֹלוֹת של הועד הפּוֹעל הציוֹני הגדוֹל. בּנק הפּוֹעלים עשׂה מחזוֹר של 750,000 פוּנט. חשיבוּת הלוָאוֹת הבּנק היתה לאין ערוֹך גדוֹלה יוֹתר עתה מאשר בּשנים כּתיקוּנן. אם לא התחוֹלל השנה מַשבּר אשר הרס את כּל עבוֹדתנוּ – הרי חייבים אנוּ בּעד זה תוֹדה למוֹסד צעיר זה. גם בּעבוֹדה הציוֹנית בּכלל היה בּחדשי השנה הראשוֹנים מצב קשה לבלתי נשׂוֹא. אילוּ צריכים היינוּ לחכּוֹת בּזריעה וּבעוֹד כּמה עבוֹדוֹת התלוּיוֹת בּעוֹנה עד שיבוֹאוּ כּספּים מן החוּץ, מי יוֹדע היכן היינוּ כּיוֹם. בּנק הפּוֹעלים הוּא שהעבירנוּ את המַשבּר. איני מוֹסר את היקף העבוֹדה. אני מציין אך את אָפיה, אין זה רק מוֹסד התוֹמך וּמחזיק בּקיים, כּי אם גם היוֹצר וּמזין כּל מפעל חדש. למרוֹת זה שהבּנק יכוֹל להלווֹת כּספּים אך בּהתאם לאמצעים שכּניסתם למוֹסדוֹת הפּוֹעלים בּטוּחה, בּרור להנהלה כּי כּספּי הבּנק לא יספּיקוּ כּדי האוֹפֶּרַציוֹת הבּטוּחוֹת העוֹמדוֹת לפניו. בּאי־כּוֹח ההסתדרוּת הציוֹנית בּהנהלת הבּנק, אשר לא נוֹסד על טהרת הפּרוֹליטריוּת, בִּלְווֹתנוּ בּשביל יסוּדוֹ כּסף מההסתדרוּת הציוֹנית, הסתגלוּ לרוּח המוֹסד, והוּא התפּתח בּדרך עצמית בּלי כּל לחץ מבּחוּץ. עתה מתחיל להתפּתח בּוֹ קרדיט לא רק על יסוֹד התקציבים מן החוּץ, אלא גם על יסוֹד ההכנסוֹת הפּנימיוֹת הבּטוּחוֹת של משקי הפּוֹעלים.

“המשבּיר” הרי הוּא לכאוֹרה אגוּדה צרכּנית פּשוּטה, אך אצלנוּ מילא קוֹנסוּמפֶריין פּשוּט זה תפקיד מיוּחד בּמינוֹ. “המשבּיר” אינוֹ שוֹמר על הפּרינציפּ של אגוּדה צרכּנית, שלא למכּוֹר בּהַקָפה. הוּא שימש דוקא כּמוֹסד לאַשראי. אי אפשר היה להוֹציא לפּוֹעל את העבוֹדוֹת הקבּלניוֹת לוּלא המציא “המשבּיר” בּהקפה צרכי אוֹכל, חמרי בּנין וּכלי־עבוֹדה. בּהתחַשבוֹ עם עָקַת הצרכים שבּארץ מילא “המשבּיר” תפקיד של מוֹסד ישוּבי ממַדרגה ראשוֹנה. המחזוֹר שלוֹ השנה היה 110,000 פוּנט. אם להביא בּחשבּוֹן את ירידת מחירי הסחוֹרוֹת בּארץ־ישׂראל, הרי זה כּמעט הכפּלת הכּמוּת מאֶשתקד. כּמוּבן, יש בּ“המשבּיר” חסרוֹנוֹת. הוּא אינוֹ עוֹשׂה את כּל העבוֹדה, אינוֹ מפַתח בּמידה מַספּקת את הקוֹאוֹפּרציה היצרנית, והרבּה כּספּים יוֹצאים על ידי כּך לחוּץ. נבנים בּארץ כּבישים וּבתים וּשׂכר העבוֹדה יוֹצא בּרוּבּוֹ החוּצה, אבל “המשבּיר” החל לאַרגן גם את מכירת התוֹצרת של הקבוּצוֹת והקוֹאוֹפּרטיבים.

משק־החָלב המתפּתח בּארץ, אשר יכוֹל כּוּלוּ להיזָקף לזכוּת התישבוּת העוֹבדים, התבסס רק הוֹדוֹת ל“המשבּיר”. אילוּ צריך היה כּל משק לבזבּז את כּוֹחוֹתיו למכירת החלב ולקשירת הקשרים בּעיר, לא היוּ יכוֹלים לעמוֹד בּפני ההתחרוּת של הגרמנים והערבים. בּנימינה, מוֹשבה של יק“א, אסרה בּגבוּלוֹתיה מסחר פּרטי וּמסרה מוֹנוֹפּוֹלין ל”המשבּיר", בּכדי שזה יקבּל עליו את מִמכּר החלב שלה. “המשבּיר” מוֹכר עתה 30,000 ליטר חלב בּחוֹדש. בּזמן האחרוֹן התחזקה הנטיה להרחיב את פּעוּלת “המשבּיר”. הקבוּצוֹת דוֹרשוֹת את עזרתוֹ בּפיתוּח משקי ירקוֹת ועוֹפוֹת, כּמוֹ שנעזרוּ על ידוֹ בּביסוּס המחלבות. יש רצוֹן לסדר על ידי “המשבּיר” את הזמנוֹת כּל המכוֹנוֹת והחמרים. “המשבּיר” מתחיל לאַרגן מטבּחים וּמַאפיוֹת וּלהשתמש בּהם בּתנוּבת הקוֹאוֹפּרטיבים. עלה בּידוֹ לאַרגן השנה שני מטבּחים מוֹפתיים, שהמאכלים בּהם הם מתוֹצרת המקוֹם והנם טוֹבים הרבּה מאלה שבּמסעדוֹת הרגילוֹת.

ל“המשבּיר” ישנו מרכּז בּיפוֹ וּסניפים בּכל הערים והמוֹשבוֹת הגדוֹלוֹת. הוּא בּנה בּית יצוּק מבּרזל־בּטוֹן – אחד הבּנינים הכי־גדוֹלים בּארץ מסוּג זה. וּבאוֹתה שעה ההוֹן היסוֹדי של “המשכיר” קטן הוּא מאד. הוֹן המניוֹת מגיע בּסך־הכּל ל־3500 לי“מ, הרוַח כּ־4000 לי”מ. בּהוֹן כּזה קשה מאד לנהל מסחר של 110,000 לי"מ לשנה, לבנות בּית וּלהמציא אַשראי. עד היוֹם לא נעשׂה דבר בּחוּץ־לארץ להפצת מניוֹת “המשבּיר”, וזהוּ הצוֹרך הכי־עיקרי שלוֹ עתה. “המשבּיר” בּא אמנם בּקשרים לשם השׂגת אַשראי עם הקוֹאוֹפּרטיבים בּמַנשֶסטר³, – הקשרים אמנם נקשרוּ, אוּלם לידי אַשראי עוֹד לא בּא הדבר.

עם כּל הערך הרב הזה שיש לבּנק וּל“המשבּיר” אל נתבּרך עוֹד, כּי ישנם כּבר בּידינוּ המוֹסדוֹת הבּוֹנים את ארץ־ישׂראל. אלה הנם אך מוֹסדוֹת־עֵזר, הם אינם יכוֹלים להקים לבדם את התישבוּת העוֹבדים. הם מסייעים אך בּידי אוֹתה התישבוּת העוֹבדים המתנהלת על ידי המרכּז החקלאי והמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת.

שני מוֹסדוֹת אלה אין להם הוֹן משלהם. הם אך מַעבירים דרכּם את הכּספּים של ההסתדרוּת הציוֹנית. בּאמצעוּתם מַטה תנוּעת העבוֹדה "את ההתישבוּת הלאוּמית לדרכּה וּמכוונת אוֹתה לפי רוּחה. גם להגבּרת כּוֹח האיניציאַטיבה וגם להרחבת האפשרוּיוֹת הכּלכּליוֹת של מוֹסדוֹת אלה הוּכרחנוּ להקימם כּגוּפים העוֹבדים בּרשוּת עצמם. בּמוּבן זה נתקבּלוּ בּועידה האחרוֹנה של ההסתדרוּת החלטוֹת חשוּבוֹת. ההסתדרוּת החקלאית וההסתדרוּת לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּבנין מתכּוֹננוֹת כּשתי חברוֹת. ניתנת להן האפשרוּת לצבּוֹר הוֹן־פּוֹעלים, לגַבּש את מרץ העוֹבדים בּדבר של קְיָמא, המעשיר את הדוֹרוֹת הבּאים. ההוֹן יצטרף משלוֹשה יסוֹדוֹת: מניוֹת חברים, מניוֹת־בּכוֹרה וּמניוֹת־יסוד. האחרוֹנוֹת, אשר בּרשוּת בּעליהן מחצית ממספּר הדעוֹת – נמסרוֹת לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. בּזה מתבּטאת הנטיה לאיחוּד כּל הפּעוּלה הישוּבית שלנוּ וּלְהַתְאָמָתָה. אין כּאן שאיפה להנהלה מרכּזית אחת כּי אם לאיחוּד כּל פּעוּלוֹתינוּ וכיוונּן לעניני ציבּוּר העוֹבדים כּוּלוֹ. אמנם, משקינוּ וקבוּצוֹתינו לא היוּ מעוֹלם בּנין יחידים ושימשוּ תמיד את צרכי הציבּוּר. בּזמן השביתה בּסֶג׳רה ניתנה עבוֹדה לשוֹבתים בּקבוּצוֹת למרוֹת האינטרסים הצרים של הקבוּצה והמשק, הקבוּצוֹת השתתפוּ בּסידוּר העבוֹדה הרָזֶרבית למחוּסרי־העבוֹדה בּזמן המלחמה. כּל עבוֹדתנוּ הציבּוּרית לא יכלה להיעשׂוֹת בּלי עזרת הקבוּצוֹת. הרעיוֹן שהקבוּצוֹת הנן בּרשוּת ציבּוּר הפּוֹעלים כּולוּ היה תמיד נחלת הכּלל והתבּטא לפעמים גם בּמעשים. עתה, עם התרחבוּת העבוֹדה ועם הִתְרַבּוּת מספּר העוֹבדים בּא הצוֹרך לקבּוֹע רעיוֹן זה למעשׂה ולתת לוֹ מסגרת משפּטית, זוֹהי “חברת העוֹבדים”. היא הִנָה הפּנים המשפּטיים של ההסתדרוּת, היא תהיה בּעלת כּל המשקים והמוֹסדוֹת של התישבוּת העוֹבדים והכּלי המשפּטי לעבוֹדתנוּ הכּספּית והישוּבית. היא תכלוֹל בּתוֹכה את כּל עבוֹדוֹת ההסתדרוּת, חוּץ מעבוֹדוֹת האיגוּד המקצוֹעי, שבּוֹ איננוּ זקוּקים לסמך משפּטי. התכנית עוֹד לא הוּתְוְתָה בּמלוֹאה. יש עוֹד ענפי עבוֹדה שההסתדרוּת עדיין לא נגעה בּהם. גם העבוֹדה התעשׂייתית וההתישבוּת העירוֹנית עתידוֹת להיכּנס בּגבוּל המסגרת של “חברת העוֹבדים”.

כּשהחליטה ההסתדרוּת על המפעלים האלה סמכה, כּמוּבן, על כּוֹחוֹת כּל אלה הרוֹצים לסייע לבנין חברת עבוֹדה בּארץ ולשם זה החליטה ההסתדרוּת לגַייס את הכּוֹחוֹת בּכּנסיה לארץ־ישׂראל העוֹבדת. זוֹהי לא בּמה פּוֹליטית לאיחוּדי מפלגוֹת, אף לא לצירוּפי כּוֹחוֹת לקוֹנגרס הציוֹני. זוֹהי התכּנסוּת לשם אִרגוּן כּוֹחוֹת העזרה לעבוֹדתנוּ המעשׂית. ולא עלה גם על דעתנוּ החשש, כּי מוֹסד כּבּרית העוֹלמית שלנוּ, העוֹמד כּל הזמן בּקשרי חברים עם ההסתדרוּת, יטיל ספיקוֹת וּפקפּוּקים בּדבר. ההחלטה של משרד הבּרית בּשאלה זוֹ הפתיעה אוֹתנוּ קשה. למוֹסד העוֹמד בּקשרים תמידיים עם ארץ־ישׂראל ועם מפלגתוֹ שבּארץ צריכה היתה להיוֹת תכלית הכּנסיה בּרוּרה וחוֹבתוֹ היתה לסייע בּזה.

כּנגד זה מדבּרים כּאן על קוֹאוֹרדינַציה עם א. ק. כשיש גוּפים שוֹנים העוֹסקים בּאוֹתה העבוֹדה מן הצוֹרך הוּא להיוָעד וּלסַדר את העבוֹדה אך בּאוֹפן משוּתף. אבל כּיצד אפשר לעשׂוֹת קוֹאוֹרדינַציה בּין שני כּוֹחוֹת סוֹתרים וצוֹררים, בּין גוּף חי וּמת? שני מתים יכוֹלים לצאת בּמחוֹל, אך על מחוֹל של מת וחי יחד עוֹד לא שמענוּ. עתה נעשׂתה פּוֹפּוּלַרית הסיסמה של פּלשׂתינאוּת אַקטיבית. הייתי בּאמריקה וראיתי את עבוֹדת “פּוֹעלי־ציוֹן” השׂמאליים. בּעבוֹדת הבּנק לא השתתפוּ. ניסוּ רק להפריע, אָסרוּ על חבריהם להשתתף בּועדוֹת. ועתה החלוּ פּתאוֹם מכריזים על חשיבוּת הבּנק. המפלגה הרוּסית יש לה אמנם שם טוֹב. בּעצם קיוּמה וּבנשׂאה בּמרץ וּבלי התכּחשוּת את שמה ואת דגל ארץ־ישׂראל – הרי היא עוֹשׂה דבר גדוֹל וּראוּיה מהצד הפּוֹליטי להכּרה, כּשם שנכּיר בּנדוֹן זה ערכּם של “פּוֹעלי־ציוֹן” השׂמאליים בּפּוֹלין. אך אם נבּיט עליהם מבּחינת המעשׂה בּעד הארץ הרי נראה אחרת. מרוּסיה ישנה עתה עליה לארץ, עליה בּלי אמצעים וּמחֵשק מסירוּת־נפש. בּאה קבוּצה – גדוּד על שם יוֹסף חיים בּרֶנר, בּחוּרים שנתחַסנוּ בּעבוֹדה קשה ושהשׂתכּרוּ להוֹצאוֹת הדרך על ידי נסירת עצים בּיער. “פּוֹעלי־ציוֹן” בּעליה זוֹ מרוּסיה לא ראיתי. מקוֹאוֹרדינַציה כּזוֹ עם מַעלילי עלילוֹת וּמוֹציאי דיבּוֹת בּחלקם הגרוּע, עם חַסרי פּעוּלה בּחלקם הטוֹב, לא ניבָּנה. הקוֹאוֹרדינַציה היחידה היכוֹלה לשׂאת פּרי היא אוֹתה הכּנסיה לארץ־ישׂראל העוֹבדת המוּצעת על ידי ההסתדרוּת.

ואשר לקפא"י.

בּמוֹעצה של השנה שעברה ניבּאתי על מצב הקפּא“י, ואין אני שׂמח שדברי נתקיימוּ. בּקפּא”י היוּ גלוּמים שני רעיוֹנוֹת: א) רעיוֹן עבוֹדה ישוּבית עצמית; ב) העמדת עבוֹדה ישוּבית עצמית זוֹ בּרשוּת הפּוֹעלים היהוּדים המתרכּזים בּדבר בּנין ארץ־ישׂראל עוֹבדת. הרעיוֹן הראשוֹן נתגשם עתה בּמוֹסדוֹת רבּים של ההסתדרוּת. השני מחכּה עדיין להתגשמוּתוֹ, עתה עלינוּ להתחשב בּעוּבדה, שעברוּ הזמנים, אשר הקפּא“י ריכּזה את עבוֹדת הפּוֹעלים בּתוֹכה. בּזמן שאפשר בּארץ־ישׂראל בּיוֹם אחד לאסוֹף 2000 פוּנט לקוּפּת חוֹסר העבוֹדה, איזה ערך יש לכּספּים שאנוּ אוֹספים בּמשך שנה לקפּא”י. עלינוּ להבין, כּי ההסתדרוּת ותפקידיה גדֵלים מיוֹם ליוֹם ועלינוּ לבחוֹר בּאחת משתים: אוֹ לרתוֹם את הקפּא“י בּעבוֹדת ההסתדרוּת אוֹ להשאירה בּמצבה הנוֹכחי. הקפּא”י בּתוֹר קוּפּת העזרה לכל מפעלינוּ שעוֹד אינם יכוֹלים להיעָזר על בּסיס מסחרי, בּתוֹר קרן האיניציאַטיבה, בּתוֹרמאַספת מכשירים וּכלי־עבוֹדה, תמצא את מקוֹמה בּהסתדרוּת ויש לפניה פּרספּקטיבה של גידוּל והתרחבוּת. אך אם הקשר בּין הבּרית והקפּא“י הוּא כּזה שאינוֹ יכוֹל לשתף בּוֹ אחרים, הרי צריכה הקפּא”י להישאר כּאשר היא, ואין מקוֹם להצעוֹת מפשרוֹת על שוּתפוּת בּין הבּרית וההסתדרוּת.

“קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל” (קפּא"י) ⁴

ישנם חברים השמחים בּחלקם ועוֹד יוֹתר שמחים הם על שאחרים עשׂוּ פּחוֹת מהם, אבל זה לא יוּכל לשמש נחמה לפּוֹעלי ארץ־ישׂראל. אם ה“התאַחדוּת” לא עשׂתה עבוֹדה עצמית הרי היא עשׂתה בּשביל קרן־היסוֹד ואין היא מפלגה המחוּיבת לפי האידיאוֹלוֹגיה שלה לעשׂוֹת דוקא עבוֹדה עצמית. את ענין הקפּא"י מוֹדד החבר רַיס מנקוּדת־מבּט של כַּשרוּת פּוֹליטית. לזה רוֹצה אני לאמוֹר לחבר ריס, כּי הוּא יוֹשב כּבר בּכל אוֹפן בּחברה רעה. אנוּ משתתפים בּקרן־היסוֹד, הוֹלכים לקוֹנגרס, מטפּחים את תנוּעת “החלוּץ”. הפּסוּל של הקוֹאוֹרדינַציה בּחברה זוֹ אין לוֹ טעם. מזה עוֹד אין ראָיה שצריך להתאַחד, אבל על השאלה צריך לדוּן מנקוּדת־מבּט התכלית המעשׂית ולא מזוֹ של הכּשרוּת הפּוֹליטית.

את עבוֹדת קרן־היסוֹד עשׂוּ רק ציוֹנים וּבכל זאת הם מצאוּ לנחוּץ להרחיב את גבוּלוֹתיה של הקרן הזאת, מפּני שהיהוּדים נוֹתנים לקרן מוּרחבה זוֹ יוֹתר מאשר היוּ נוֹתנים למוֹסד ציוֹני מפלגתי.

החברים בּאמריקה, העוֹשׂים העיקריים לטוֹבת הקפּא“י, מצאוּ לנחוּץ להוֹדיע כּבר (לעת עתה בּלי יסוֹד רשמי), כּי הקפּא”י עוֹמדת תחת השגחת כּל הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל. וכך בּכל עבוֹדה ש“פּוֹעלי־ציוֹן” בּאמריקה עוֹשׂים. למרוֹת שהמעמסה נוֹפלת בּעיקר עליהם, הרי לשם הצלחת העבוֹדה הם משתדלים לשתף אחרים וּלהרחיב את גבוּלוֹת העבוֹדה. כּך היה גם בּעבוֹדת הבּנק.

את הקפּא“י הייתי רוֹצה לראוֹת כּחלק ממערכת המוֹסדוֹת העוֹמדים להיוָצר סביב ל”חברת העוֹבדים“. כּל קנוּניה בּין הבּרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת לא תעמיד את הקפּא”י בּמקוֹם הראוּי לה בּעבוֹדה, מכּיון שמחר תוֹפַענה בּריתוֹת אחרוֹת עם קפּא“יים שלהם, אשר ההסתדרוּת תצטרך לבוֹא גם אִתם בּהסכּם. אם אפשר לעשׂוֹת כּך שכּל הקיבּוּץ הגדוֹל שבּהסתדרוּת יתחיל לחשוֹב את הקפּא”י לשלוֹ וכי כּל הכּוֹחוֹת המרוּכּזים סביב ההסתדרוּת והמתקרבים אליה שנה שנה יעבדוּ בּשבילה, אז תהיה הקפּא“י למוֹסד גדוֹל ואז יהיה זה לגמוּל בּעד כּל השנים הקשוֹת של הקפּא”י וּבעד היסוּרים שסבלוּ החברים שעמדוּ בּראשה, אבל אם בּאים הֵנה וּמתבּרכים בּשׂביעת־רצוֹן על העבוֹדה שנעשׂתה, אחרי שלא היה בּידי הקפּא“י להיעָנוֹת לצרכים הכי־דרוּשים ואחרי ששלוֹש השנים המלאוֹת סבל ועבוֹדה כּבּירה לא הביאוּ את “פּוֹעלי־ציוֹן” לידי פּעוּלה פּוֹריה וּמַתאימה למצב, אז אין אני יכוֹל לרחוֹש רגשוֹת חמים לאנשים אלה. אוּלם אם יש כּאן חוֹשבים שבּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” אינה יכוֹלה להתקיים בּלי מוֹסד כּספּי שלה – איני מבין למה בּאים בּהצעת שוּתפוּת עם ההסתדרוּת. אם אפילוּ אניח כּי חוּץ מן החברוֹת שמיַסדת ההסתדרוּת תגש עתה גם ליצירת קרן קוֹאוֹפּרטיבית, עוֹד ישָאר מקוֹם לקפּא”י, בּתוֹר נוֹשׂא עבוֹדה פּוֹליטית, תרבּוּתית וספרוּתית. ואני מתאר לעצמי, כּי לשם החזקת מפלגה סוֹציאליסטית בּארץ תוּכלנה מפלגוֹתינוּ בּחוּץ־לארץ לעשׂוֹת התאמצוּת כּשם שעוֹשׂה זאת “אחדוּת־העבוֹדה” בּארץ. את הפּשרה של רוּבּשוֹב⁵ אפשר לקבּל, אוּלם היא חסרת יסוֹד הגיוֹני. ממַה נפשך, אם כּשרים הם המשתתפים בּכּנסיה העוֹבדת הרי נעשׂה אִתם את השוּתפוּת על ידי הכּנסיה עצמה ותהיה זוֹ עם ההסתדרוּת בּעלת הקפא“י, ואם אינם כּשרים הרי לא תכשירם גם הכּנסיה העוֹבדת, אשר אִתה ניכּנס בּשוּתפוּת לפי הצעת רוּבּשוֹב. על כּל פּנים ענין הקפּא”י בּכּנסיה העוֹבדת תלוּי אך ורק בּהחלטתנוּ. הכּנסיה נקראה בּשביל ליצוֹר את המכוֹן אשר יִבנה את “חברת העוֹבדים”. תכנית כּיצד לעשׂוֹת את זה לא הבאנוּ אתנוּ. אנוּ קוֹראים בּכּנסיה למוֹעצה, אשר תחפּשׂ יחד אתנוּ את הדרכים. מצב העבוֹדה קשה, אנוּ סוֹבלים מבּדידוּת וחוֹסר עזרה ואת כּל הרוֹצים לבוֹא לעזרתנוּ הִזְמַנוּ. לא נכוֹן הוּא שרצינוּ לעשׂוֹת קוֹאוֹרדינַציה אך לצד ימין. אנוּ רוֹצים למשוֹך את כּל הכּוֹחוֹת הרוֹצים להשתתף בּעבוֹדה. הִזְמַנוּ את המפלגוֹת השׂמאליוֹת של רוּסיה וּפּוֹלין. את הא.ק.⁶ לא הזמַנוּ כּמוֹ שלא הזמַנוּ את ה“דרוֹר”⁷, ואין זאת אוֹמרת שלא נַזמין אוֹתם לאחר שניוָעץ.

ברור הוּא לכל הדעוֹת, כּי עבוֹדתנוּ בּארץ תיעשׂה על ידי ההסתדרוּת, כּי לעבוֹדה זוֹ יש אַהדה בּחוּגים שוֹנים וכי אין עדיין אוֹתוֹ המכשיר שינַצל אַהדה זוֹ. הקוֹאוֹרדינַציה צריכה ליצוֹר את המכשיר הזה. ואם תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” רוֹצה לחיוֹת לא רק על זכוּת אבוֹת, כּי אם להתקדם ולכבּוֹש כּוֹחוֹת חדשים, הרי היא צריכה להוֹשיט בּשׂמחה את ידה לאיחוּד אשר יביא את הרחבת הפּעוּלה – זהוּ הבּסיס היחידי להתרחבוּת התנוּעה.

לשאלת השׂפוֹת

בויכּוּח אמיתי על שאלת השׂפוֹת היה צריך להוֹציא את האנשים אשר בּחייהם הפרטיים אינם משתמשים בּאף אחת משתי השׂפוֹת ואת אלה שאינם יוֹדעים ואינם חיים בּאף אחת משתי השׂפוֹת.

ואשר לעצם הענין, הויכּוּח פּה, בּועידת הבּרית אינוֹ יכוֹל להיוֹת לויכּוּח תרבּוּתי טהוֹר. אנוּ מוּכרחים לבחוֹן את השאלה גם מהבּחינה הלאוּמית הפּוֹליטית. תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”, למרוֹת שהביאה אִתה מוֹמנטים חדשים, הרי שאפה להסתגל למוּשׂגי רחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי. גם רעיוֹן האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית נפסל בּחוּגים רבּים של “פּוֹעלי־ציוֹן” מפּאַת הסתגלוּת זוֹ והיא המַקשה את יחסה של תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” לארץ־ישׂראל.

האַתמוֹספירה הפּוֹליטית בּרחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי היתה אוֹיבת לכל ענין יהוּדי לאוּמי, והיה זמן שגם הגנה עצמית יהוּדית נחשבה לדבר פּסוּל. היש פּלא אם בּתנאים כּאלה שׂוֹררת איבה גלוּיה לעברית? בּמקוֹם שהערכת קניני העם נקבעת בּהתחשבוּת עם דעוֹת המעמד העוֹבד של הגוֹיים דוקא, שם אין מקוֹם לעברית בּתנוּעת הפּוֹעלים. פּשטוּת וּשלימוּת כּזוֹ אסוּרוֹת ל“פּוֹעלי־ציוֹן”. ל“פּוֹעלי־ציוֹן” היה האוֹמץ לשנוֹת ערכין רבּים מקוּבּלים בּרחוֹב הפּוֹעלים היהוּדי. ואף מהבּחינה העִיוּנית, מתוֹך הבנת ההיסטוֹריה העברית אינה אפשרית אצל “פּוֹעלי־ציוֹן” אוֹתה שלילת העברית השוֹלטת אצל מפלגוֹת היהוּדים המוּשבּעוֹת. את העמדה בּשאלת השׂפה אי אפשר לקשוּר עם “מלחמת המעמדוֹת” כּאשר ניסה לוֹקר לעשׂוֹת, אי אפשר להכניס את הכּל למסגרת של אידיאוֹלוֹגיה ידוּעה. עצם הדבר, כּי בּשאלה זוֹ סוֹערוֹת הרוּחוֹת יוֹתר מבּכל שאלה אחרת וכי לפּחוֹת אצלי היא מעוֹררת התרגשוּת פּנימית עצוּמה, מוֹכיח כּי יש לשאלה שרשים עמוּקים יוֹתר מאלה הנתוּנים למשפּט ההגיוֹן.

גם מהבּחינה הגיאוֹגרפית מוּכרחה עמדתנוּ להיוֹת אחרת מאשר זוֹ של המפלגוֹת הותיקוֹת בּרוּסיה, פּוֹלין וליטא, אשר לא הכּירוּ בּהמוֹנים יהוּדים חוּץ מאלה שחָסוּ בּצלוֹ של בּית רוֹמַנוֹב. אנוּ הבּאים בּמגע עם ארצוֹת הבַּלקן והמזרח איננוּ יכוֹלים להתיחס בּפּשטוּת כּזוֹ לשאלת השׂפוֹת. בּעינינוּ בּאוֹת בּחשבּוֹן גם ארצוֹת אחרוֹת. אם זינגר דיבּר על זה, כּי אדם שיבוֹא בּעתיד מארץ־ישׂראל יהיה תלוּש מן האוּמה מפּני שלא יבין את שׂפתה, הנה אני רוֹאה לפנַי ארצוֹת רבּוֹת שבּהן גדֵל דוֹר, ודוֹר של פּוֹעלים, אשר השׂפה היהוּדית זרה להם לגמרי. ואדם מארץ־ישׂראל – גם המדַבּר יהוּדית— אינוֹ מוֹצא מסילוֹת אליהם. אם נקשוּר את חדירתנוּ לתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית הרחבה אפילוּ בּאמריקה אך עם החוּגים הקשוּרים בּיהוּדית יֵצַר ויצוּמצם ההיקף מאד מאד.

בּבוֹאנוּ לקבּוֹע את עמדתנוּ בּשאלת השׂפוֹת – צריך כּל אחד מאתנוּ לנַסח לעצמוֹ את הפּרוֹגנוֹזה שלוֹ לעתיד העם. אני חוֹשב כּי אין פּרוֹגנוֹזה מאוּחדת וּברוּרה בּתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”. לקשוֹר את עתידוֹת העם העברי בּיהוּדית – זהוּ ענין לליגה תרבּוּתית ז’יטלוֹבסקאית ולא לתנוּעה מַקיפה כּשלָנוּ.

לכן אין תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” יכוֹלה לקבּוֹע עמדה מאוּחדת וּברוּרה בּשאלת השׂפוֹת.

אשר לארץ־ישׂראל, עוֹמדת השאלה כּך:

אין זוֹ עוּבדה בּלבד כּי ארץ־ישׂראל היא עברית (וכל החוֹברוֹת והכּרוּזים שאתם מקבּלים אינם משנים את המצב כּחוּט השַׂערה), ואין זוֹ שאלת סטַטיסטיקה בּלבד, כּי 96% מיהוּדי ארץ־ישׂראל רשמוּ את העברית כּשׂפתם – כּל כּיבּוּשי התרבּוּת, כּל גילוּיי החיים הציבּוּריים, המדיניים והאמנוּתיים הנם בּעברית. המלחמה על השׂפה נכנסה לחֶלבּם ודמם של אנשי ישׂראל, נעשׂתה לקנין קדוֹש, אשר אליו מתיחסים כּמוֹ שאין המוֹן יהוּדי מתיחס בּשוּם מקוֹם לשפה. אין אצלנוּ מקוֹם לחילוּקי־דעוֹת בּנוֹגע לשׂפה. תנוּעה חברתית ריאַלית כּתנוּעתנוּ אי אפשר לה שלא תהיה קבוּעה השׂפה שבּה היא מנהלת את מלחמתה ועבוֹדתה. אילוּ היינוּ מחוּלקים בּענין השׂפוֹת בּארץ־ישׂראל, לא היתה יכוֹלה להתקיים ההסתדרוּת המַקיפה את כּל הפּוֹעלים, לרַבּוֹת גם השׂמאליים. אילוּ היתה אפשרית למעשׂה השאלה מה טוֹב בּעינינוּ, אם ישוּב יהוּדי גדוֹל דוֹבר יהוּדית אוֹ ישוּב קטן דוֹבר עברית, הייתי בּלי ספק בּוֹחר בּראשוֹן. כּזאת אמר גם בּרנר, אבל אוֹתוֹ בּרנר שאמר זאת ושהיוּ לוֹ שרשים כּה עמוּקים בּהמוֹן היהוּדי הלך ללוֹנדוֹן וּבתוֹך בּדידוּת גמוּרה, בּלי תקוה להיקף, יסד את “המעוֹרר”, אשר היה, לדעתי, הנס לכל תנוּעת הפּוֹעלים הציוֹנית וּלמפעלם התרבּוּתי בּארץ. ואילוּ עבדנוּ בּארץ בּלי קשר עם הגוֹלה, אילוּ חשבנוּ שאנוּ הננוּ אוּמה מיוּחדת, אוֹ לוּ גם זרם מיוּחד בּחיי היהוּדים, לא היה איכפּת לנוּ מה שתחשבוּ עלינוּ; אוּלם לא כּן הוּא הדבר, ולכן חשוּב לנוּ יחסכם בּשאלה זוֹ.

כּל זמן שלא תבינוּ כּי השׂפה העברית היא מציאוּת בּארץ־ישׂראל שאי אפשר להילָחם בּה וּלנַצחה הרי תבוֹאוֹ אלינוּ כּזָרים וּבקרקע ארץ־ישׂראל לא תיקָלטוּ. וּככל אשר תקדימוּ להכּיר בּזה, תִקְדַם לבוֹא ההַעמָקה וההפראה בּעבוֹדתנוּ המשוּתפת.

ואשר לגוֹלה. עצם העוּבדה של ארץ־ישׂראל עברית מוּכרחה להשפּיע על הגוֹלה וּלפלס בּה נתיבוֹת חדשוֹת לעתיד. פּשטוּת הפּרוֹגנוֹזה האידישסטית מוּפרכת. אין אני מכּיר את בּית־הספר בּפּוֹלין וּבליטא. המעט הידוּע לי מוֹכיח כּי האידישיזם שבּהן קשוּר עם אנטי־ציוֹנוֹת, ועוּבדה היא כּי חינוּך אחר הוּא אשר הכשיר אנשים לארץ־ישׂראל. ל“פּוֹעלי־ציוֹן” אינם מַתאימים בּתי־הספר של ה“צֶנטרל שוּל־פֶריין”⁸ כּמוֹ שאינם מתאימים להם גם בּתי־הספר של “תרבּוּת”.⁹

על כּל פּנים, בּרית זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” אשר יש בּה חלקים הרוֹאים בּהשלָטת העברית בּחיי היהוּדים את עתיד האוּמה וחלקים אשר הם אידישיסטים בּהחלט, יחד עם חלקים שאינם פּוֹעלים אף בּאחד משני הכּיווּנים, בּרית זוֹ אינה יכוֹלה לקבּל עמדה חיוּבית אחת בּשאלת השׂפוֹת. אין משׂרד־הבּרית יכוֹל להטיל פּוֹליטיקה שׂפָתית אחת על כּל הארצוֹת. מי שיש לוֹ מוֹח בּקדקדוֹ יבין כּי הַעמדת שאלת לימוּד האידיש בּבתי־הספר בּארץ־ישׂראל היא מיוּתרת, כּי לא נבוֹא בּה לידי כּל הסכּמה. משׂרד־הבּרית יכוֹל אך לתמוֹך בּמלחמה הלאוּמית־תרבּוּתית שמפלגוֹתינוּ מנַהלוֹת כּל אחת לפי דרכּה והשקפתה. הבּרית צריכה להכּיר וּלהכריז על העוּבדה כּי שׂפת הפּוֹעל העברי בּארץ־ישׂראל היא עברית וּבגוֹלה פּתוּחה השאלה לכל ארץ להחליט בּה.

---

בּמוֹעצת ההסתדרוּת

מאת

ברל כצנלסון

¹

(י"ג בּטבת תרפ׳׳ד)

שכוּנת־העוֹבדים

זה כּשנה שהוּכרז אצלנוּ על שכוּנת־עוֹבדים, אוּלם מן ההכרזה ועד היוֹם התקדמוּ הדברים אך בּמעט. הענין יצא לאויר העוֹלם בּשעה קשה וגם בּמזל לא קל. הרעיוֹן גם לא זכה ללבּוֹש צורה בּהירה, אשר תהא מחוּורת לגמרי לחברים המדבּרים והרוֹצים בּזה, ואִי־הבּהירוּת הזאת עוֹמדת לשׂטן, נוֹסף על אי־היכוֹלת הכּללית, על חוֹסר־האמצעים וגם על חוֹסר הרצוֹן מצד הכּוֹחוֹת החיצוֹניים.

לקוֹנגרס הלכנוּ מבּלי שתהיה לנוּ תכנית מסוּימת, גיאוֹגרפית, משקית וכּספּית. את המקוֹם להקמת השכוּנה טרם קבענוּ, והמקוֹם הוּא הוּא הקוֹבע את האוֹפי היסוֹדי של השכוּנה, כּלכּלתה ודרכי בּנינה. לא בּיררנוּ לנוּ גם מַהוּ התקציב האפשרי, שיוּכל להיכּנס לתוֹך המסגרת ההתישבוּתית, הריאַלית והמצוּמצמת, של הזמן הקרוֹב. לא יפָּלא משוּם כּך, שהקוֹנגרס וּוַעדוֹתיו, היִשוּבית והתקציבית, אשר הבּיעוּ יחס חיוּבי בּהחלט לרעיוֹן של התישבוּת עוֹבדים עירוֹנית, הסתפּקוּ בּרזוֹלוּציה כּללית וּבתקציב סתמי של 20,000 לירוֹת לשכוּנת־העוֹבדים, ואף זוֹ בּמדרגה השניה של התקציב, מבּלי לתת למוֹסדוֹת ההתישבוּת, לקרן הקימת ולַהנהלה הציוֹנית בּארץ הוֹראוֹת מסוּימוֹת לפעוּלה מזוֹרזת. האשמה היא בּמידה מרוּבּה בּנוּ. הקסימוּ אוֹתנוּ חזיוֹנוֹת שהם למעלה מכּוֹחנוּ, למעלה מהאפשרוּיותֹ הכּספּיוֹת והישוּביוֹת שיש לצפּוֹת להן בּשנים הקרוֹבוֹת. משך את חברינוּ מקוֹם אחד מַרהיב, יפה־נוֹף, רחב־ ידים בּקרבת הים, מבטיח עתידוֹת של דַיִג ושַיִט וכוּ‘. מקוֹם זה, אחרי שישקיעוּ בּו אמצעים חשוּבים ליִבּוּש, לסילוּל, לסידוּר־מים, טרַנספּוֹרט וכוּ’, אפשר שתהא לוֹ חשיבוּת רבּה בּתוֹר מרכּז חדש, להתישבוּת עוֹמדת בּרשוּת עצמה, בּתוֹר עיר פּוֹעלים. מוּבן, שהתישבוּת זוֹ, אם חרשתית ואם חקלאית־למחצה, טעוּנה אמצעים מרוּבּים, כּכל התישבוּת שלמה. ואם האמצעים האלה גם ימָצאוּ לנוּ בּיוֹם מן הימים – לפי שעה הלא ענין כּזה הוּא עדיין פּרוֹבּלֶמַטי – הרי עדיין לא יחדל מן הארץ הפּוֹעל העירוֹני, זה הגָר בּעיר, מתפּרנס על העיר, על העבוֹדה בּבנין וּבבתי־מלאכה של אחרים אוֹ בּקוֹאוֹפּרטיבים וּבמוֹסדוֹת של ההסתדרוּת. וּשכוּנת־העוֹבדים הריאַלית, זוֹ האפשרית כּיוֹם, היא המבקשת הֲקָלה והרחבה לחיי הפּוֹעל הזה המסתפּק בּה. אם אין אנוּ יכוֹלים לתת לוֹ לברוֹא התישבוּת מלאה וּמשק מסוּדר וחרוֹשת חדשה, נתן לוֹ בּקרבת העיר את המגרש המאַפשר לוֹ להקים את סוּכּתוֹ אוֹ את צריפוֹ ואת משקוֹ הבּיתי הדל. נתן לוֹ את פּרוַר הפּוֹעלים. יהיוּ האמצעים – נַרחיב את המשק הבּיתי, ונקים בּתוֹך השכוּנה את מפעלי החרוֹשת אשר נוּכל. ועד שיהיוּ – הרי יש גם בּבּית וּבמגרש בּלבד משוּם הרחבת החיים. מתוֹך השקפה זוֹ עברה עכשיו תשׂוּמת הלב מן המקוֹם החשוּב, המַבטיח אפשרוּת גדוֹלה וּרחוֹקה, אל שטח אחר, פּחוֹת חשוּב בּכמוּתוֹ וּבערכּוֹ וקרוֹב יוֹתר אל העיר. לאחר כּך התחילה הועדה, הממוּנה מטעם הועד הפּוֹעל, בּמשׂא־וּמתן עם הלשכּה הראשית של הקרן הקימת.

כּאן נתקלנוּ שוּב בּאוֹתוֹ חזיוֹן אשר עדיין אינוֹ ידוּע בּרבּים, אבל מאִתנוּ, חברי המרכּז החקלאי, הוּא גוֹזל את המנוּחה זה כּמה: חוֹסר־אמצעים וחוֹסר־קרקע בּידי הקרן הקימת. יוֹתר מחוֹסר־העבוֹדה ויוֹתר מן המצב הכּלכּלי הקשה בּארץ מפחידה הפּרספּקטיבה הקרוֹבה: חוֹסר אפשרוּת להתישבוּת חדשה לשנה הבּאה. וּמי יוֹדע אם רק לשנה הבּאה. ואין דבר העלוּל לזרוֹע דכּאוֹן וּליָאש את הלב בּמַחננוּ, כּמוֹ מצב זה. אין לתַנוֹת את כּל עוֹמק האסוֹן הצפוּן לנוּ בּזה, ואשר תוֹצאוֹתיו תהיינה מוּרגשוֹת בּארץ וּבציוֹנוֹת. הפּוֹעל בּארץ רעֵב לקרקע. מוֹעצת ההסתדרוּת הזאת צריכה לשׂים קץ לפּזמוֹנים המַרדימים של הציוֹנוֹת השׂבעה, זוֹ שהיא גם שׂבֵעַת־קרקע.

בּקרן הקימת אמרוּ לנוּ כּי אין אמצעים ושאלוּ אוֹתנוּ את השאלה האַכזרית: עמק אוֹ שכוּנת־עוֹבדים, אדמה חקלאית זוֹלה אוֹ אדמה יקרה בּקרבת עיר, מַאי עדיף? אמרנוּ – שניהם עדיפים. לנוּ, לעוֹבדים בּארץ־ישׂראל, אין כּאן אפשרוּת של בּחירה חפשית. לנוּ נחוּצים דוקא השנַיִם. אין הארץ נבנית על פּי תכנית מוּקדמת, של מוּקדם וּמאוּחר, של זוֹל ויוֹקר, אין אנוּ יכוֹלים לפטוֹר את עצמנוּ מענף אחד של החיים בּארץ בּגלל חשיבוּתוֹ היתירה של השני, ואין אנוּ עוֹסקים רק בּקיוּם של מצוָה מוּפשטת: גאוּלת הארץ, כּי אם שוֹאפים לספּק את צרכי ההתישבוּת ההכרחית של העוֹבדים. לא רק חשבּוֹן האדמה לפנינוּ, כּי אם גם חשבּוֹן המתישב. מה טעם לחיי הפּוֹעל החקלאי מבּלי שיראה לפניו את מפעל ההתישבוּת, ואין להניח אפשרוּת של קיוּם כּל־שהוא לישוּב בּארץ מבּלי שיֵאָחז הפּוֹעל העירוֹני בּקרקע. וּבמצב הנוֹכחי של חוֹסר קרקע יש לה להתישבוּת מאוֹת משפּחוֹת עוֹבדים על שטח מצוּמצם, ואם גם יקר, ערך מיוּחד.

בּמצב הכּספּי הנוֹכחי של הקרן הקימת לא יכוֹלנוּ להסתפּק רק בּדרישה לבד. אמנם ידענוּ, כּי אין כּל אפשרוּת להטיל על הפּוֹעל המתישב את הדאגה הכּספּית לרכישת קרקע, ידענוּ עד כּמה נחוּץ הדבר שכל פּרוּטה חסוּכה תוּשקע בּמשקוֹ וּבצריפוֹ, ואף על פּי כן הרשינוּ לעצמנוּ להציע לקרן הקימת כּי נכוֹנים אנוּ לקבּל על עצמנוּ התחייבוּת גדוֹלה: 500—600 משפּחוֹת המתישבים ימסרוּ מצדם לקרן הקימת 3000 לי“מ על חשבּוֹן דמי־החכירה של השנים הבּאוֹת. בּעלי נכסי דלָא נַיידי אשר קיבּלוּ בּזמנם את אדמתם ה”פּרטית" בּהלוָאָה מן הקרן הקימת, לא רק הם קיבּלוּ תנאים יוֹתר נוֹחים מאשר אלה המוּצעים לנוּ, אלא שמסוּפּקני בּכלל אם בּכל השכוּנוֹת השוֹנוֹת והמגרשים השוֹנים של הקרן הקימת הוּטלוּ על המתישבים, האמידים פּחוֹת אוֹ יוֹתר, תנאים כּה קשים כּאלה הנדרשים מאת הפּוֹעל המתישב. הוֹדענוּ כּמוֹ כן, כּי מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ (בּעזרתה וּתמיכתה של לשכּת הקרן הקימת היפוֹאית) עוֹמדת לארגן מפעל מיוּחד לשם שכוּנת־העוֹבדים, העלוּל להכניס כּאלף לי“מ. ניסינוּ להביא לידי דיסקוֹנטוּ גם את התקווֹת הטוֹבוֹת הצפוּיוֹת לקרן הקימת ממפעלים לשם שכוּנת־העוֹבדים בּגוֹלה. אוּלם גם זה לא הספּיק. ואז לא נשאר לנוּ אלא להטיל על כּף המאזנַים את ההצעה, כּי מן הסכוּם 20,000 לי”ש שפּסק הקוֹנגרס להקמת שכוּנת־העוֹבדים, תמסוֹר קרן־היסוֹד – על חשבּוֹן חוֹבה –עשׂרת אלפים פוּנטים לקרן הקימת בּשביל רכישת קרקע לשכוּנת־העוֹבדים. בּלשכּה הראשית אמרוּ לנוּ, כּי אם יעלה בּידינוּ לפעוֹל בּקרן־היסוֹד כּי יסכּימוּ להקצבה זוֹ, כּי אז יש תקוה כּי ההנהלה הראשית של הקרן הקימת תסכּים לכך וּתאַשר את הצעתנוּ. בּאוֹתוֹ מעמד הוֹדיעוּ לנוּ כּי לא יתכן שתינתן אדמה לשכוּנת־העוֹבדים, מבּלי שתיבּנה בּאוֹתה שעה גם שכוּנה חדשה למרכּז בּעלי־מלאכה… אם תוּצגנה גם שם דרישוֹת כּאלה כּאשר הוּצגוּ לנוּ, אם ישלחוּ גם אוֹתם לקרן־היסוֹד לדרוֹש כּסף לקניית־אדמה – ללשכּה הראשית של הקרן הקימת פּתרוֹנים.

בּינתים – וּמבּלי כּל קשר עם המשׂא־וּמתן הזה שבּין הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת וּבין הלשכּה הראשית של הקרן הקימת – והדרישה לשכוּנת־העוֹבדים מצאה לה מַהלכים וסימפּטיה בּין עוֹבדי הקרן הקימת שבּארץ, והלשכּה הארצית התחילה מצדה בּמשׂא־וּמתן עם סניפיה המקוֹמיים ועם מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת וּבפרסוּם ידיעוֹת על המפעלים המיוּחדים העוֹמדים להסתדר בּיפוֹ, חיפה וּטבריה לשם גאוּלת הקרקע לשכוּנוֹת־עוֹבדים. בּיפוֹ כּבר הוּחלט מטעם הלשכּה המקוֹמית של הקרן הקימת וּמוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ על “שבוּע” של שכוּנת־עוֹבדים, ועל שוּרה של מפעלים, וּב“עדן” נתאַספה אסיפה רבּת־עם לפתוֹח בּמַגבּית. ועד היכן הגיעוּ יחסי ההכּרה של הקהל הרחב העוֹמד מחוּץ לנוּ, יש לראוֹת מן העוּבדה שהרבּנים הראשיים שבּיפוֹ נַענוּ בּרצוֹן לבקשת הלשכּה המקוֹמית והבטיחוּ להטיף בּשבּת בּבתי־הכּנסת על חשיבוּת הדבר. והנה כּרעם בּיוֹם בּהיר נתפּרסם ערב התחלת המַגבּית, “אוּקאז”² מטעם הלשכּה הראשית, כּי הכּרוּז היפוֹאי נכתב לא על אחריוּתה וכי איסוּף הכּספּים הוּא. לפני זמנוֹ.

איני יוֹדע, אם בּכל שנוֹת קיוּמה של הקרן הקימת קרה כּדבר הזה, שהלשכּה הראשית תתערב להפסיק וּלהפריע מפעל של אוֹסף כּספּים, אשר הוּכרז מטעם הלשכּה הארצית. מה פּעל כּאן – אם הרצוֹן ללַמד את מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ כּיצד צריכים לכתוֹב כּרוּזים, אשר יִיטבוּ בּעיני בּעלי־בּתים חשוּבים, אם הלחישה של מַאמרי “דוֹאר היוֹם”³, אוֹ החשש לקירבה היתירה שיש בּארץ בּין הפּוֹעלים וּבין עסקני קרן הקימת המקוֹמיים – לא נַעמיק חֵקֶר. חשוּב לנוּ לציין, מה רב הוּא המרחק כּיוֹם בּין הלשכּה הראשית של הקרן הקימת וּבין התביעוֹת הבּוֹערוֹת של הישוּב העוֹבד, ואיזוֹ שרירוּת־לב ואיזה זלזוּל בּאינטרסים של הקרן הקימת עצמה ואיזה בּיטוּל לדעת־הקהל מתגלה מצד מוֹסדוֹת אַחראים כּשהדבר נוֹגע לענין של פּוֹעלים. המוֹעצה שלנוּ אינה רשאית לעבוֹר בּשתיקה על מעשׂה מַחפּיר זה. בּסיפּוּק ידוּע יש לנוּ לציין כּי דעת הציבּוּר הגדוֹל, בּחוּגים שוֹנים וּרחבים, ידעה להעריך את המעשׂה הזה מצד הלשכּה הראשית כּערכּוֹ.

המכשוֹל המסוּפּר אינוֹ הראשוֹן ואינוֹ האחרוֹן אשר יפָּגש לנוּ על דרכּנוּ ויש לחשוֹב כּי גם הגשמת ההצעוֹת האמוּרוֹת לא תֵקַל לנוּ ותדרוֹש מאת ההסתדרוּת פּעוּלה מאוּמצת, וגם מזוֹרזת. הפּסיביוּת של המתישבים עצמם, פּעוּלה בּלתי־מספּיקה מצד ההסתדרוּת – עלוּלוֹת בּמצב הנוֹכחי לדחוֹת את ענין השכוּנה לעידן ועידנים. וּבפּרספּקטיבוֹת הדלוֹת להתישבוּת של תקוּפה קשה זוֹ אַל נא ידָחה ענין שכוּנת־העוֹבדים – האחיזה האחת, התקוה האחת לציבּוּר הפּוֹעלים שבּעיר.

תשוּבה לדברי חברים

יוֹם תמים הקדשנוּ לשאלוֹת ההתישבוּת. נתקיימה בּנוּ, כּנראה, המימרה היהוּדית: “בּאין י”ש – מסיחים בּוֹ". אוּלם כּיצד שׂוֹחחנוּ? בּמקוֹם לדוּן וּלחַור את אשר נתחדש בּתוֹך מציאוּתנוּ האחרוֹנה, – הפכנוּ את השאלוֹת המעשׂיוֹת לחוֹמר לעיוּנים מוּפשטים וליצירת חילוּקי־דעוֹת. כּלוּם נחוּצה לנוּ כּאן, בּינינוּ, תעמוּלה על חשיבוּת העליה, אוֹ כּלוּם עלוּלה תעמוּלה זוֹ הפּעם להוֹסיף לנוּ מעט אוֹר לבירוּר דרכי ההגשמה של שכוּנת־העוֹבדים?

בענין שכוּנת־העוֹבדים אין לי להוֹסיף על מה שאמרתי. בּשבילי היא דבר אקטוּאלי, ענין לפעוּלה מהירה, וּבעיקר פּתיחה להתישבוּת חדשה ואַכסַניה למפעלים משקיים חדשים. הייתם “פּוֹעלים” אצלי שאַסכּים לכל ההצעוֹת של מַשׂיגַי, אילוּ הייתי רוֹאה כּי יש אִתם גם דרך־פּעוּלה להמריץ את ההגשמה.

ושוּב על המַכּסימַליוּת. בּויכּוּחינוּ יש כּבר אבק־סכּנה של גילוּי־פּנים שלא כּהלכה. וּמשוּם כּך צריך אני אוּלי לברר, כּי בּאמרי “מַכּסימוּם של יכוֹלת” אין כּוָנתי לא להסכּמה של פּקיד פּלוֹני אוֹ לנטיה של הנהלה אלמוֹנית, כּי אם ליכוֹלת המַכּסימַלית של התנוּעה כּוּלה כּיוֹם הזה. ואפשר זקוּק אני למסירת־מוֹדעה, כּי איני מזלזל חס ושלוֹם בּדיג וּבשיט, ועל אחת כּמה וכמה שיוֹדע אני להחשיב את ההתחלוֹת שנעשׂוּ בּנידוֹן זה, אוּלם הם לדידי מן הדברים אשר אמירתם ראשוֹנה – נאה, שניה – אינה מוֹסיפה,־ שלישית – גוֹרעת, אם העשׂיה אינה מלַוָה את האמירה. וּבאין מעשׂה אִתנוּ למה נדוּש בּזה?

ואם נוֹטים אתם לבטל פּעוּלה ריאַלית, הנמצאת בּגדר האפשרוּת, מפּני התביעוֹת המַכּסימַליוֹת, כּי אז – כּלוּם לא יִצדק מי שיאמר להסתדרוּת פּוֹעלי הבּנין: מה לכם לבטל את טִפְחוֹת־ימיכם ואת כּשרוֹן־קוֹמבּינַציוֹתיכם בּבנין בּתים שאחרים יֵשבוּ בּהם? מוּטב לכם, שתתחילוּ בּוֹנים בּתים לעצמכם. האם אין צדק רב, האם אין גם הגיוֹן כּלכּלי רב בּהלָך שאלוֹת אלוּ? כּלום, בּאמת, אין צוֹרך מפּעם לפעם לשוּב וּלעיין בּפּרספּקטיבה רחוֹקה זוֹ, ואף על פּי כּן אין אנוּ פּוֹסקים – בּרצוֹננוּ – מפּעוּלתנוּ הנוֹכחית, בּת הפּרספּקטיבה הקצרה, בּאשר היא לחם חוּקנוּ.

ועכשיו על עניני ההתישבוּת החקלאית. כּמה קבּים של בּיקוֹרת נשמעוּ כּאן, ונראה לי כּי המידה היתה גדוּשה בּמקצת. איני מוֹדה בּכריכה זוֹ שכּרכוּ יחד את הנהלת הקרן הקימת, הועד לחקלאוּת⁴ וּמחלקת ההתישבוּת. בּיקרתנוּ יש לה חשיבוּת רק אם היא צוֹדקת, אם היא שקוּלה, ולא די לבוֹא ולשפּוֹך את המרירוּת שבּלב.

המצב בּקרן הקימת הוֹלך ורע. הפּעם דוּבּר אצלנוּ הרבּה על מיעוּט אמצעים, המסַכּן את ההתישבוּת. אוּלם הסכּנה צפוּיה לא רק מצד זה, כּי אם גם מצד הרוּח המנַשבת שם. האינצידֶנט עם “שכוּנת־העוֹבדים” הנהוּ רק אחד הגילוּיים, המציינים את הלָך־הרוּח הזה. מכּל עבר צצים כּל מיני פּרֶטֶנדֶנטים להתישבוּת, וּלהנהלת הקרן הקימת – העוֹמדת מחוּץ לדאגוֹת ההתישבוּת וּלחשבּוֹנוֹת ההתישבוּת – אחת היא, אם אלה שבּאים בּתביעוֹת לקבּל אדמה כּבר עבדוּ בּארץ, אם מסוּגלים הם לעבוֹד, אם רכשוּ להם בּעמלם, בּנסיוֹנם את הזכוּת להתישב. להנהלה חשוּב רק אם יש לוֹ איזה “צד” חזק –“לַנרסמַנשַפט” אוֹ “מזרחי”. מה שיש כּיוֹם – אלה הם רק פּרחים. נקל להבין לאן תוֹליך את ההתישבוּת שיטה זוֹ של הקרן הקימת. ההנהלה כּיוֹם מוֹדה בּעיקר של עבוֹדה עברית, אוּלם “עבוֹדה עצמית” בּחקלאוּת מהי – אינה יוֹדעת, ואינה תוֹבעת זאת ממתישביה. אין כּל התאָמַת הפּעוּלה בּין הנהלת הקרן הקימת וּבין מוֹסדוֹת ההתישבוּת. כּל אחד – עוֹלם בּפני עצמוֹ. היחס לפּוֹעל, וּביחוּד לפּוֹעל המסוּדר, המנהל משק בּרשוּת עצמוֹ – מתגלה מפּעם לפעם. בּמסירת עבוֹדוֹת של הקרן הקימת – טָנדֶנציה מסוּימת לדחוֹק את רגלי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת. למרוֹת יוֹקר האדמה בּירוּשלים, רוֹאה הקרן הקימת לה חוֹבה להמציא מגרשים לכל מיני מוֹסדוֹת ציבּוּריים, אוּלם מַשתלת־עצים של קבוּצת פּוֹעלוֹת, אוֹ מַחצבה, העלוּלה לרכּוֹש ענף־תעשׂיה חדש וּלפרנס עשׂרוֹת עוֹבדים, – אלה אינם זוֹכים לקבּל מגרשים מן הקרן הקימת. צרכים אלה בּשבילה – שׂפה זרה. רוּבּה של ההנהלה יוֹשב בּחוּץ־לארץ וגוֹזר משם על עניני חקלאוּת חיוּניים בּיוֹתר, וּמעשׂה טירה יוֹכיח⁵.

אוּלם עלינוּ לאמוֹר את האמת גם לעצמנוּ: האַשמה על מצב הענינים בּקרן הקימת חלה בּמידה הגוּנה גם עלינוּ בּעצמנוּ. אשמים לא רק אלה, המפחדים מפּנינוּ ודוֹחים את השתתפוּתנוּ בּהנהלת הקרן הקימת. להם יאֶה הדבר. אוּלם אשמים אנחנוּ, אשר למרוֹת ההחלטוֹת השוֹנוֹת של ההסתדרוּת, לא עמדנוּ כּהוֹגן על חשיבוּת הדבר, נכנענוּ לפני המכשוֹלים ולא נלחמנוּ כּראוּי על זכוּתוֹ של הפּוֹעל בּארץ להשתתף בּאוֹפן ישר בּאוֹתוֹ המוֹסד, אשר בּוֹ תלוּי גוֹרל ההתישבוּת, ואשר ליצירת יחס ההערצה אליו בּעם – הוֹסיף גם הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי משהוּ.

בּיקרוּ כּאן קשה את ועד החקלאוּת. בּיקרו לא רק את עבוֹדתו ואת דרכיו (כּמוֹ דחיקת רגלי הקבוּצה), כּי אם פּסלוּ בּעיקר את עצם קיוּמוֹ. אני מפריד בּין שני הדברים. יש הרבּה צדק בּדברי לבקוֹביץ⁶, כּי “אלה אשר כּל ימיהם מתַווכים להוֹציא את כּסף העם לידי ערבים” אין להם כּל רשוּת מוּסרית לחתוֹך את גזר־דינה של ההתישבוּת הלאוּמית. יש גם הגיוֹן רב בּטענה, כּי אין כּל טעם בּדבר, שעניני ההתישבוּת יֶחָתכוּ לא על ידי אלה, שהם אַחראים בּעד ההתישבוּת בּחייהם וּבפעוּלתם, כּי אם על ידי נוֹתני עצוֹת סתם, אשר נתינת־עצה זוֹ אינה מחייבת אוֹתם לשוּם דבר. משוּם כּך טבעית היא וּנחוּצה המלחמה הבּלתי־פּוֹסקת בּעד שחרוּר הפּעוּלה הישוּבית החדשה מתלוּת בּ“דעוֹת” מן החוּץ. אוּלם ועד־החקלאוּת הנהוּ רק בּיטוּי אוֹרגַניזציוֹני של מציאוּת ידוּעה, מציאוּת החוּגים והמַעמדוֹת בּארץ וּבציוֹנוֹת. השפּעתם של אֵלוּ קיימת בּדרכים שוֹנוֹת גם בּאין ועד־חקלאוּת. הלא מספּיקה גם לחישה בּ“דוֹאר־היוֹם” בּשביל פּקוּדה של הנהלת הקרן הקימת. נַניח שמחר יבוּטל וַעד זה, כּלוּם תֵקַל על ידי זה עֶמדתנוּ וּמלחמתנוּ בּהתישבוּת? לדידי, הריני מבַכּר מלחמה גלוּיה, תרבּוּתית, בּתוֹך כּתלי מוֹסד ליגַלי, הנוֹתן אפשרוּת של התנגשוּת אמיצה וישרה, על הצוֹרך להשיב אחוֹר כּל מיני השפּעוֹת שבּלחישה וּבמחתרת.

פּחוֹת מכּל היתה, לדעתי, צוֹדקת הבּיקוֹרת הזעוּמה על ה“מחלקה להתישבוּת” של ההנהלה הציוֹנית. מקרי ההתנגשוּיוֹת בּפרטים שוֹנים אינם צריכים להאפיל על עצם החזיוֹן החיוּבי ההכרחי לכל פּעוּלה התישבוּתית בּריאה: קיוּם פּעוּלה הַרמוֹנית בּין המוֹסד המיַשב – ההנהלה הציוֹנית – וּבין המוֹסד של המתישב – ההסתדרוּת החקלאית. ודאי ישנוֹ מי שמעוּנין לדוּן פּעוּלה הרמוֹנית זוֹ לגנַאי, אבל לא אנחנוּ. כּשבּאים אצלנוּ וּמַסיקים מכּאן, כּי מחלקה זוֹ היא מיוּתרת, בּאשר היא עוֹבדת על פּי רוֹב בּהתאמה עם המרכּז החקלאי – הרי דרישה זוֹ אינה מגלה לא את הכּרת כּוֹחנוּ ואף לא את הכּרת זכוּתנוּ. הפלָגה זוֹ בּיכלתנוּ והפרזה זוֹ בּחוֹסר ערכּם של אחרים אינה מוֹסיפה לנוּ לא כּוֹח ולא זכוּת. גם בּעוֹלם הגדוֹל נלחם הפּוֹעל על התאמה, בּין מחלקוֹת ידוּעוֹת בּממשלה וּבין ההסתדרוּת המקצוֹעית, אבל לא על בּיטוּלן של אוֹתן המחלקוֹת. הלהוּטים אחרי דרישוּת מַכּסימַליוֹת־נמהרוֹת צריכים בּכל זאת לדעת, שהגשמת דרישוֹת כּאֵלוּ דוֹרשת גם תנאים־ קוֹדמים ידוּעים, וּתנאי קוֹדם לכל זה: התבּגרוּתנוּ ההתישבוּתית והשפּעה מַכריעה בּמוֹסד היחידי המנהל את ההתישבוּת – בּהסתדרוּת הציוֹנית העוֹלמית. בּקפיצוֹת לא יֵעָשׂה הדבר הזה.

הבּיקוֹרת על המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת ודאי שהיא צוֹדקת, ולא רק בּמחלקה זוֹ אוֹ אחרת דוקא, כּי אם בּכל מוֹסדוֹתינוּ הלאוּמיים. הסתדרוּת הפּוֹעלים אַל תחשה בּדבר הזה. על ידי מה שאֵחַרנוּ עד כּה לקבּוֹע פּוּמבּית את דרגת המשׂכּוֹרת שלנוּ – זוֹ השׂוֹררת אמנם בּרוֹב מוֹסדוֹת ההסתדרוּת, אבל לא בּכוּלם – לא יכוֹלנוּ גם לפעוֹל בּנידוֹן זה בּתקיפוּת הדרוּשה. מפנּי הקיסם שבּעינינוּ לא יכוֹלנוּ לאמוֹר לאחרים: טוֹל קוֹרה. בּקוֹנגרס, בּוַעדה התקציבית, הכנסתי הצעה כּי תיקָבע המשׂכּוֹרת המַכּסימַלית בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית שבּארץ ל־40 לי“מ. בּועדה היוּ די אנשים מנוּמסים, אשר חששוּ להתערב בּאוֹפן כּל כּך גס בּענינים דקים, והוֹדעתוֹ של הד”ר רוּפּין, כּי ישנה בּארץ ועדה החוֹקרת את אפשרוּת הַקְטָנַת המשׂכּוֹרוֹת – עזרה לקבּוֹר את ההצעה. הוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת חשוּבה לנוּ מכּל צד, גם מצד החסכוֹן הכּספּי וגם מן הצד החברתי. אוּלם ההסתדרוּת בּקַבּלה את דרגת־המשׂכּוֹרת שלה נַעשׂית עוֹד יוֹתר מעוּנינת בּהוֹרדת המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת. המרחק בּין המשׂכּוֹרוֹת בּמוֹסדוֹתינוּ וּבין המשׂכּוֹרוֹת אצל אחרים עלוּל להציג אוֹתנוּ בּמצב של “אי בּוֹדד” אשר רק צדיקים וַתרנים יִשכּנוּ בּוֹ, וכל בּעל “תעוּדה” אוֹ בּעל־כּשרוֹנוֹת יראה את עצמוֹ כּקרבּן ולא יחדל לחוּש את הלחץ החָמרי המיוּחד שבּוֹ הוּא נתוּן בּהשוָאה עם חברוֹ אשר בּחר בּדרך אחרת. הוֹרדה כּללית של משׂכּוֹרוֹת בּעלי הפּרוֹפֶסיוֹת המיוּחדוֹת וקירוּבן למצב העוֹבדים הגוּפניים – תביא לא רק קימוּצים כּספּיים והקלה על המשקים הלאוּמיים השוֹנים, כּי אם גם עליה רבּה בּמוּבן החברתי.

על המרכּז החקלאי. טַבֶּנקין אמר, כּי המרכּז בּכל עמלוֹ פּוֹעל כּאילוּ אין מאחריו ציבּוּר, וכי כּאן הסיבּה לרפיוֹן השפּעתנוּ. ציוֹן המצב הוּא נכוֹן, אוּלם טעוּת היא לחשוֹב כּי המרכּז, אוֹ רק המרכּז, הוּא האשם בּכך. לא די לתאר את הדברים, שהנה המרכּז יקרא והציבּוּר יזָעק אחריו. אין הענין כּל כּך פּשוּט. אין המרכּז יכוֹל להרגיש את עצמוֹ תקיף בּמלחמתוֹ כּלפּי חוּץ, בּשעה שהוּא יוֹדע את מכאוֹביו בִּפנים. כּל עוֹד אתה רץ וּ“מתרוֹצץ”, מסַדר תכניוֹת, מַמציא תקציבים וכוּ‘, ואינך נוֹגע בּמי שהוּא – הרי אתה מוֹסד הכרחי, בּר־סמך ורב־ערך. אוּלם רק העזת להתערב חס ושלוֹם בּענינוֹ של פּרט, קיבּוּץ, מוֹשב או פרקציה, הרי אתה בּעל פּנִיה, מתכּוון להרע, נוֹקם ונוֹטר, חסר ידיעה ונסיוֹן. כּל אחד מאִתנוּ טעם, מי פּחוֹת וּמי יוֹתר, מן הקוּבּעת הזאת, מן הזלזוּל הזה בּמוֹסדוֹת וּבאנשים, וּמכּל הבּזבּוּז האיוֹם של הכּוֹחוֹת וקיצוּר־הימים שיחסים אלה גוֹרמים. אילוּ היה בּא המרכּז לגלוֹת אפס קצהוּ מאשר עוֹבר עליו בּמקרים אלה של סכסוּכים, יחסי־שכנים, עניני גבוּלוֹת, משפּטים וכוּ’, הייתם אוּלי מבינים מַהוּ הרקב האוֹכל את כּוֹח האנשים והמוֹסדוֹת. מפּעם לפעם נעשׂים בּקרבּנוּ דברים אשר אינם מעוֹררים כּבוֹד, ויש גם דברים המערערים את כּל אָשיוֹתיה המוּסריוֹת והחברתיוֹת של הסתדרוּתנוּ. והרע בּכל זה, הבּלתי־מוּסרי בּכל זה, והמחליש וּמרפּה את הידים בּיוֹתר – זהוּ היחס “האוֹבּיֶקטיבי” של קהל־ההסתדרוּת לכל אלה. הקהל רוֹאה וּמַחשה. ואם מוֹסדוֹת ההסתדרוּת עוֹד מוֹצאים אוֹן לעמוֹד על דרישוֹתיהם הרי הם מיד נעשׂים בּעיני הקהל ל“צד”. וּמידת הרחמים מתגלגלת על כּל “נרדף”. אין תמיכה, אין השתתפוּת חברים. בּא־כּוֹחוֹ של הציבּוּר כּוֹרע בּבדידוּתוֹ.

סבוּרני, כּי כּאן אחד המקוֹמוֹת הכּוֹאבים בּיוֹתר של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. בּעיני רבּים יכוֹלה הדרישה ל“משמעת” להיוֹת ללעג, לסימן קטנוּת, לאוֹת תאוַת־שלטוֹן. אוּלם תנוּעת הפּוֹעלים – כּוֹחה המוּסרי ואפשרוּת נצחוֹנה הם בּמשמעתה, בּהתלכּדוּתה, בּאֵמוּן וּבכּבוֹד שהיא רוֹחשת לעוֹבדיה. וּבמצבנוּ הנוֹכחי, כּל עוֹד לא השלַטנוּ את ההסתדרוּת בּפנים, בּתוֹך ההסתדרוּת, מה בּצע בּדרישוֹת תקיפוֹת מַכּסימַליוֹת כּלפי חוּץ?

ועוֹד להגבּרת השפּעתנוּ על עניני ההתישבוּת. אחת הסיבּוֹת לרפיוֹן דרישוֹתינוּ בּציוֹנוּת וּבהתישבוּת היא בּעמדה הרשמית של ההסתדרוּת. תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ חיה את חייה המיוּחדים בּפנים, מכוּנסה לתוֹכה, שקוּעה בּתוֹך צרוֹתיה וטרדוֹתיה, ואין לבּה פּנוּי בּמידה המספּיקה והדרוּשה למלחמת־העבוֹדה בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית. אין בּציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, למרוֹת היוֹת כּל מפלגה וכל חוּג קשוּרים עם חוּגים מקבּילים בּחוּץ־לארץ, הבנה מספּיקה לקשר האוֹרגני והתדירי שבּין הענינים כּאן וּבין הענינים בּגוֹלה. וּמשום כּך הזלזוּל בּכמה פּעוּלוֹת, בּהחזקת קשרים. וּמכּאן גם חוֹסר־הענין למתהווה בּתנוּעה הציוֹנית. ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ רחוֹק אמנם מכל תיאוֹריה של אנטי־קוֹנגרֶסיזם וכוּ', אדרבא כּשניגשים לאיזה מעשׂה־שהוּא מתגלה מיד עד כּמה כּל ענינינוּ החיוּניים בּארץ קשוּרים בּמצבה וּביכלתה של התנוּעה הציוֹנית. ויש גם שֶאֵלה, אשר על פּי תוֹרתם אסוּר להם להוֹדוֹת בּזה, שוֹכחים בּשעת מעשׂה את כּל התוֹרה ותוֹמכים בּהצעוֹת וּבהחלטוֹת “מסוּכּנוֹת”. ואף על פּי כּן אין ציבּוּר הפּוֹעלים ואין הסתדרוּת הפּוֹעלים אַקטיביים בּשאלוֹת אֵלוּ. ידיה של ההסתדרוּת קשוּרוֹת בּמוּשׂגים אוֹרגניזציוֹניים כּוֹזבים. אוּלם ענינינוּ החיוּניים יביאוּנוּ סוֹף סוֹף – לרצוֹננוּ אוֹ על כּרחנוּ – לידי אַקטיביוּת גם בּשׂדה זה.

ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת

במשך דברַי אגע בּעניני אשר שנים רבּוֹת היתה נגיעתם מַרגיזה את הרוּחוֹת. מאמין אני, כּי הימים ההם כּבר רחקוּ מאִתנוּ, וכי השַקלא וטַריא כּיוֹם הזה בּינינוּ בּשאלוֹת אלה תוֹכיח, כּי ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ בּגר ועָצַם מאז ועד היוֹם.

בּמוֹעצת ההסתדרוּת

ההסתדרוּת אֵחרה בּדין־וחשבּוֹן. גם לתוֹצאוֹת הועידה לא ניתן הפּרסוּם הנצרך. אפילוּ הפּרוֹטוֹכּוֹל של הועידה לא זכה להתפּרסם עד הנה. לא אספּר עכשיו על פּרטי הועידה, ואסתפּק בּסקירה קצרה על גוּפי הדברים.

ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת נקראה מבּלי כּל עֲנוֹת תרוּעה. אפשר לאמוֹר, בּחשאיוּת יתירה. אנשים, שהנם בּטוּחים למַפרע בּהצלחה המעשׂית ובחשיבוּת ההיסטוֹרית המרובּה של כּל מה שהם עוֹשׂים, בּיקרוּ אוֹתנוּ, את אנשי ההסתדרוּת, קשה על הכנה חלוּשה זוֹ. ראוּ בּזה הוֹכחה נוֹספת לחוֹסר הכּשרוֹן וּלצמצוּם האוֹפק. האמת היא, כּי קראנוּ את הועידה, אם לאמוֹר בּלשוֹן הפּסוּק, כּ“חוֹגרים” ולא כּ“מפַתחים”. קראנוּ לועידה זוֹ לא מתוֹך מצב־רוּח חוֹגג וּבטוּח. ההחלטה עצמה לקרוֹא לועידה זוֹ מוֹכיחה אמנם על מידה ידוּעה של הרגשת כּוֹח. לפנים לא היינוּ מוֹצאים בּקרבּנוּ את האוֹמץ לפנוֹת אל החוּגים השוֹנים, הנלחמים זה בּזה, בדרישת פּעוּלה משוּתפת וּמוּתאמת לצרכינוּ. עוֹד בּועידת חיפה הכרזנוּ על הצוֹרך, ואוּלם את הצעד הראשוֹן להגשמתוֹ הרהבנוּ לעשׂוֹת אך הפּעם. אוּלם צעד נוֹעז זה נעשׂה, כּאמוּר, לא מתוֹך שׂמחה אלא מתוֹך צער וּכאב. אפשר יש בּארץ חוּגים, שהנם מרוּצים בּיוֹתר מפּעוּלת בּני בּריתם בּחוּץ־לארץ, וּפיהם מלא רינה על הגדוֹלוֹת הנעשׂוֹת שם על ידיהם. אוּלם אלה מאִתנו, העוֹבדים את עבוֹדת ההסתדרוּת, לא השלימוּ ולא יכלוּ להשלים אף שעה קלה עם טיב הפּעוּלה של חברינוּ בּחוּץ־לארץ, ועם תוֹצאוֹתיה. המוּעקה שבּחַיינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת, בּת־הלוָיה של צמיחת מעמד הפּוֹעלים, המוּעקה של חוֹסר־עבוֹדה, דחקוּת ויציאה, הבליטה עוֹד יוֹתר את דלוּת המַעשׂ של חברינוּ השוֹנים, מכּל החוּגים כּוּלם. כּאב המצב היה נעכּר על ידי ההרגשה המרה: הנה זהו אגף העבוֹדה, זהוּ ערכּוֹ וכך הוא נַענה למצב. וכך הוּא יוֹדע לשׂאת בּעוֹל ענינינוּ. והיה רצוֹן לנסוֹת פּעם, לאזוֹר כּוֹחוֹת, וּמבּלי דיבּוּרים מפוֹצצים וּמבּלי “פֶּרספֶּקטיבוֹת” – לאחוֹז בּהם וּלרתמם, את כּוּלם, כּוּלם, בּעגלת ההסתדרוּת הכּבדה. ידענוּ את קשי הדבר. ידענוּ את פּיזוּר הנפשוֹת, את היחסים השׂוֹררים שם בּין חוּג וחוּג ולא בּטחנוּ בּכוֹחנוּ, כּי יעלה לנוּ גם בּחוּץ־לארץ להגבּיר את תביעוֹתיה וּצרכיה של ההסתדרוּת על יחסי המפלגוֹת המסוֹרתיים (וּבמוּבן זה נשאר, כּמוּבן, עוֹד למלא הרבּה גם אחרי הועידה). זה היה ההיסוּס, וּמשוּם כּך קראנוּ לועידה בּלי חגיגוּת וּבלי פּומבּיוּת.

מטעם זה גם לא הבאנוּ לועידה תכנית מסוּימת של פּעוּלה ואִרגוּן. גם על זאת ריננוּ אחרינוּ. אוּלם אנוּ לא הגשנוּ לועידה תכנית־למַפרע בּיוֹדעים. בּאשר ידענוּ, כּי אין לפנינוּ שטח פּנוּי אשר נוּכל להקים עליו מתוֹך יצירה חפשית בּנין כּרוּחנוּ, כּי אם עלינוּ להקים את הבּנין מתוֹך החמרים הנתוּנים. כּי בּתוֹך התנגשוּיוֹת של שבעת הגוּפים, אשר בּאו להסב אִתנוּ, עלינוּ למצוֹא את הבּסיס לפעוּלה משוּתפת. ידענוּ כּי עלינוּ שׂוּמה להעביר את סירת ההסתדרוּת דרך כּל סלעי־המגוֹר, העוֹמדים לפוֹצצה. עבוֹדת הועידה אף היא עברה לא מתוֹך חגיגיוּת ולא מתוֹך אַתמוֹספירה של קרבת חברים שוֹפעת, לא מתוֹך שלוה. קוֹדם כּל נִגבָּה המס, זה הידוּע גם לנוּ מתוֹך ועידוֹת ההסתדרוּת בּארץ: אמני־ה“דֶקלַרציוֹת”, המוּפנוֹת אל מעֵבר הבּמה, הנאמרוֹת לשם הפּרוֹטוֹכּוֹל, ההיסטוֹריה וצאן־המַרעית, מילאוּ את סִפְקָם, כּנפשם שָׂבְעָם. אנו, שבּאנוּ אחרי עבוֹדת הקוֹנגרס, אחרי ישיבוֹת מעייפוֹת בּועדוֹת התישבוּת, תקציבים וכוּ', לא הלך לבּנוּ אחרי ויכּוּחים עיוּניים, עשירי רוּח כּאלה. ויהיוּ מה שיהיוּ העתידוֹת, שחָזינוּ אנחנוּ לפגישה זוֹ, לא מלָאָנו לבּנוּ לדבּר רמוֹת. דאגנוּ ל“תכלית”, להתחלה הקטנה, לבל תוּצא לריק. ידענוּ כּמה קל על בּסיס ויכּוּח רחב והגיוֹני להרוֹס כּל אפשרוּת של פעוּלה משוּתפת בּין חוגים מתנַגחים. משוּם זה הצגנוּ בּמרכּז האיחוּד לא השקפה אידיאוֹלוֹגית פּלוֹנית או אלמוֹנית, לא נקוּדת־מוֹצא עיוּנית ולא פרספקטיבוֹת להלכה, כּי אם רצוֹן פעוּלה ארץ–ישׂראלית והוֹדאה בּתנוּעת – הפּועלים הממשית הקיימת בּארץ בּמרכּז הפּעוּלה. בּמידה שהויכּוּחים נתקרבוּ לעצם הענינים נתבּרר, כּי למרוֹת הכּל נכוֹנים שבעת הגוּפים אשר נוֹעדוּ לקַרלסבַּד – “החלוּץ”, “פּוֹעלי־ציוֹן”, ההתאחדוּת, “צעירי־ציוֹן הסוֹציאליסטים”, “דרוֹר”, הא.ק. של “פּוֹעלי־ציוֹן השׂמאליים” וה“קוֹמפַרבַּנד” – להתאַחד על פּלַטפוֹרמה זוֹ וּלהקים את הועד לעניני ארץ–ישׂראל העוֹבדת.

וזאת היא הגדרת־ההשתתפוּת בּועד, כּפי שנתקבּלה בּועידה:

“כּל ההסתדרוּיוֹת המבּיעוֹת את רצוֹנן להשתתף בּפעוּלה עצמית בּבנין ארץ־ישׂראל העוֹבדת וּמתרכּזוֹת בּפעוּלתן הארץ־ישׂראלית סביב ההסתדרוּת הכּללית של העוֹבדים העברים בּארץ־ישׂראל”.

סעיף זה הנהוּ אבן־הפּינה של היצירה החדשה. כּדאי גם לציין, לשם הערכת המצב, כּי בּין אלה שקיבּלוּ עכשיו את הסעיף הזה ישנם חוּגים אשר לפני זמן לא רב היוּ פוֹסלים בּכלל את ההסתדרוּת, ניבּאוּ לקצה הקרוֹב, נלחמו בּה. אָכף עליהם, כּנראה, משהוּ לענוֹת אמן בּפה מלא, שחוֹר על גבּי לבן, וּל“הכּיר” בּהסתדרוּת. נאמין כּי התחייבוּת זוֹ מחייבת למשהוּ.

סלעי המחלוֹקת בּויכּוּחים האלה היו שלוֹשה:

א. הסמכוּת של הועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת. נשמעה הדרישה, כי הועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת חלילה לוֹ מהסתפּק בּתפקיד של מסַייע להסתדרוּת בּעבוֹדתוֹ, כּי אם עליו להבטיח לעצמוֹ, בּכוֹח סעיפי התקנוֹת, השפּעה מפוֹרשת על ההסתדרוּת. בּתביעה זוֹ, בּדרגוֹת שוֹנוֹת, אחזוּ: הא.ק., ה“קוֹמפרבּנד” וּ“דרוֹר” (אגב, כּדאי אוּלי לציין, כּי אוֹתן המפלגוֹת והבּריתוֹת, אשר קשריהן את הארץ מתבּטאים על ידי המוֹני חבריהן והשפּעתן אינה זקוּקה לערוּבּוֹת משפּטיוֹת, לא ראוּ צוֹרך לדרוֹש סעיפים מַבטיחים). היתה גם הצעה, כּי יוָצר מין ועד משוּתף של ארץ־ישׂראל וחוּץ־לארץ והוּא ינַהל את עניני ההסתדרוּת. שליחי ההסתדרוּת לא הסכּימוּ לשוּם פּרוֹקוּרַטוּרה ממין זה אוֹ אחר. לא פּחוֹת מן ה“תוֹבעים” מכּירים אנוּ בּזה, כּי ענינינוּ, ענין פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, ענין העבוֹדה, העליה וההתישבוּת, אינם ענינים של איזה חוּג סגוּר, של הסתדרוּת בּעלת “אינטרסים שלה”, כּי אם של כּל אלה הרוֹצים בּהקמת הישוּב העברי העוֹבד בּארץ וּפוֹעלים לשמוֹ. אנוּ רוֹצים וּמאמינים בּהשפעה הדדית חוֹזרת של הארץ והגוֹלה, אוּלם איננוּ מוֹדים בּשוּם פּנים, כּי השפּעה זוֹ צריכה להתבּטא בּמתן פרירוֹגַטיבוֹת ותפקידי השגחה והנהלה לאיזה גוּפים שהם בּחוּץ־לארץ, וכי השפּעה זוֹ צריכה לנגוֹע בּאיזוֹ צוּרה שהיא בּסוּברניוּת של הסתדרוּת הפּוֹעלים בּארץ, וכי הנהלתם של מוֹסדוֹת כּלכּליים של פּוֹעלים בּארץ צריכה להיוֹת ממוּנה מחוּץ־לארץ. הדרך הראשוֹנה של השפּעה ישרה על מהלך הענינים בּארץ היא על ידי עליה ועבוֹדה והשתתפוּת אישית. ואחר כּך עוֹד פּתוּחה הדרך להשפּעת רעיוֹנוֹת ודעוֹת על ידי קשרי חברים אידיאוֹלוגיים וּפּוֹליטיים, על ידי מפלגוֹת וּבריתוֹת וּפעוּלה ספרוּתית חוֹזרת. בּמקרים מסוּימים, בּיחס למפעלים קוֹנקרֶטיים, אשר יוָצרוּ בּאיניציאַטיבה של חוּץ־לארץ, אפשר יהיה להסכּים להמציא זכוּיוֹת מיוּחדוֹת לשוּתפים בּיצירה, אוּלם בּשוּם אוֹפן וּפנים לא נַסכּים, כּי עצם הפּעוּלה המַעשׂית לטוֹבת מפעלי הפּוֹעלים בּארץ יהא כּרוּך בּמתן זכוּיוֹת פוֹרמַליוֹת והבטחת השפּעה יוּרידית על פּעוּלת המוֹסדוֹת, שהארץ מקימה וּמנהלת לפי הכּרתה והצטרכוּיוֹתיה. לא על מנת כּך שלָחוּנוּ שוֹלחינוּ.

על ענין זה עמדנוּ בּכל תוֹקף. אזי הוּכנסה הצעה מפַשרת, הדוֹחה את שאלת הסמכוּת לועידה הבּאה. לכך הסכּמנוּ.

(למרוֹת דחיית שאלה זוֹ לועידה הבּאה נעשׂה אחרי־כן בּישיבת הועד נסיוֹן חדש להכניס בּעקיפין את שאלת־הסמכוּת, על ידי ההצעה למסוֹר חלק ממניוֹת־היסוֹד של בּנק־הפּוֹעלים לועד של ארץ־ישׂראל העוֹבדת, כּתגמוּל על העבוֹדה העתידה להיעשׂוֹת. המציעים, אלה שניסוּ לזרוֹק את ההצעה הזאת מארץ־ישׂראל לאמריקה, בּזמן שמשלחתנוּ עבדה שם, טוֹענים, כּי אחרת אינם יכוֹלים לקבּל עליהם את האחריוּת על הצלחת הפּעוּלה…)

ב. חוּג הפּעוּלה. גם בּסעיף זה נתגַלָה הבדל. אנוּ לתוּמנוּ חשבנוּ, כּי פּעוּלת הועד צריכה להקיף את כּל מלוֹא היקף עניני ההסתדרוּת. אוּלם אלה שבּין המשתתפים אשר אינם יכוֹלים לסמוֹך את ידיהם על הפּעוּלה התרבּוּתית והציבּוּרית של ההסתדרוּת, אלה מצאוּ כּאן הזדמנוּת לגלוֹת את כּל עוֹמק פּרוֹליטַריוּתם ודרשוּ להוֹציא ענפי פּעוּלה אלה מתפקיד הועד. בּשל השׂפה העברית לָקוּ איפוֹא אפילו הספריוֹת! אנוּ ידענוּ, כּמה הגבּלה זוֹ מדלדלת את תכנוֹ של הועד החדש, ידענוּ כּמה יהא משוּנה הדבר, כּשההסתדרוּת בּפעוּלתה התרבּוּתית תצטרך לאַרגן לחוּד אוֹתם החלקים בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת אשר לבּם שלם את ההסתדרוּת. אוּלם הסכּמנוּ לצמצוּם הפּעוּלה משוּם דרכי שלוֹם. סעיף ג' על התפקידים נוּסח איפוֹא כּך:

“סידוּר והנהלת הפּעוּלוֹת השוֹנוֹת בּחוּץ־לארץ לטוֹבת המוֹסדוֹת הכּלכּליים של ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, העוֹמדים בּרשוּת ההסתדרוּת הכּללית (בּנק הפּוֹעלים, “המשבּיר”, “סוֹלל־בּוֹנה”, חברת־ההתישבוּת וכוּ'). השתתפוּת בּהנהלת המוֹסדוֹת המשוּתפים להסתדרוּת הכּללית ול”ועד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת“. יצירת מוֹסדוֹת חדשים והנהלתם. הערה: מוֹסדוֹת חדשים נוֹסדים רק בּהסכּמת ההסתדרוּת”.

ג. הקפּא"י. זה היה סלע המחלוֹקת החמוּר בּיוֹתר, חמוּר עד כּדי סכּנת התפּוֹצצוּת הועידה. אם בּנקוּדוֹת הקוֹדמוֹת היוּ חילוּקי דעוֹת פּרינציפּיוֹניים (תביעוֹת־ההשפּעה, השׂפה), הרי הניגוּדים בּסעיף זה היוּ בּעלי אוֹפי היסטוֹרי ואוֹרגַניזציוֹני. הצוֹרך במוֹסד כּספּי מרכּזי, העוֹמד כוּלוֹ לרשוּת עבוֹדת ההסתדרוּת, היה מוּסכּם אליבָּא דְכל. גם בּשאלה, אם מוּתר הדבר, שמוֹסד זה ימָצא בּרשוּת משוּתפת – לא התעוֹררוּ ויכּוּחים. השאלה החמוּרה היתה כּיצד צריך סעיף זה להתגשם. לפני הועידה עמדה הצאת הקפּא“י, אשר עד כּה היתה המוֹסד הכּספּי של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן”, אוּלם מילאה תפקידים לא רק מפלגתיים, כּי אם גם הסתדרוּתיים־כּלכּליים־תרבּוּתיים. ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּבּרלין החליטה, אחרי ויכּוּחים רבּים, למסוֹר את הקפּא”י לרשוּת משוּתפת של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת וּלהבטיח לשני הגוּפים השפּעה בּמידה שוה. ההצעה מבּיעה הסכּמה לשיתוּף כּוֹחוֹת אחרים, הנכוֹנים להשתתף בּפּעוּלה. הצעה זוֹ של “פּוֹעלי־ציוֹן” פּגשה בּועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת התנגדוּת רבּה מכּל הצדדים. בּתוֹכם גם אלה, אשר בּאוֹתם הימים שידם היתה תקיפה בּקפּא“י היוּ הם מן השוֹמרים על טהרת שלטוֹן המפלגה בּקפּא”י. מחלוֹקת זוֹ בּועידה הביאה את “פּוֹעלי־ציוֹן” לידי ויתוּרים רבּים, וּבנידוֹן זה הגיעוּ כּמעט לידי הבנה. נתעוֹררה השאלה על גוֹרל הקפּא“י אחרי עבוֹר השנה הראשוֹנה. הועידה בּרוּבּה תבעה, כּי אחרי שנה תעבוֹר הקפּא”י כּוּלה לרשוּת ההסתדרוּת וּועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת (בּהפקעת זכוּיוֹתיהם של “פּוֹעלי־ציוןֹ”). “פּוֹעלי־ציוֹן” מצדם רצוּ להבטיח את זכוּתם על הקפּא“י והציעוּ, כּי בּעוֹד שנה רשאי כּל צד לבחוֹן את החוֹזה מחָדש, לאַשרוֹ אוֹ לבטלוֹ. הם טענוּ, כּי אי אפשר להם למסוֹר למַפרע את הקפּא”י לרשוּת הועד החדש, מבּלי לבחוֹן את כּשרוֹן פּעוּלתוֹ, וּמבּלי יפּוּי־כּוֹח של ועידת “פּוֹעלי־ציוֹן”. צירי ההסתדרוּת דנוּ מלכתחילה על הצעת “פּוֹעלי־ציוֹן” והחליטוּ בּרוֹב של 6 (בּלוֹך, בּן־צבי, הרצפלד, וילקנסקי, כּצנלסוֹן, פרלסוֹן) נגד 2 (בּרץ, שפּרינצק). שנים נמנעוּ מהצבּעה. קיבּלנוּ את ההצעה, לא משוּם שחשבנוּ אוֹתה להצעה האידיאַלית, אלא משוּם שחשבנוּ, כּי צריך לשׂים קץ למצב המביש של קיוּם כּל מיני קוּפוֹת־סָרק מפלגתיוֹת, הדוֹגלוֹת בּשם הפּעוּלה הארץ־ישׂראלית, וּמשוּם שידענוּ את כּל הקוֹשי הכּרוּך בּיצירת פוֹנד חדש, הסתדרוּתי, העוֹמד מוּקף מכּל מיני קוּפוֹת מפלגתיוֹת. לא יכוֹלנוּ לבלי להתחשב בּזה, כּי “פּוֹעלי־ציוֹן” מַציעים לנוּ את המַכּסימוּם האפשרי להם לפי החלטת ועידתם, וכי אַל לנוּ לדחוֹת את סידוּר הענין עד לאחר ועידה שניה. ועל כּוּלם – היינוּ בּטוּחים, כּי לאחר פּעוּלה משוּתפת ונאמנה של כּל החוּגים בּמשך שנה, לא ימָצא שוּם כּוֹח אשר יהיה בּיכלתוֹ להוֹציא את הקפּא"י הריאַלית מידי ההסתדרוּת. ואם “פּוֹעלי־ציוֹן” ישתטוּ ויִרצוּ להוֹציא – יעלוּ בּידיהם אך שלט ריק. הפּעוּלה החיה והמוֹסד בּעל־היכוֹלת והאמצעים יתרכּזוּ בּידי ההסתדרוּת והנאמנים לה. אגב, אנוּ גם לא מצאנוּ לרצוּי לקשוֹר את עצמנוּ בּהחלטה מפוֹרשת על זכוּת־הקנין והשיתוּף להבּא, והיינוּ מעוּנינים להשאיר להסתדרוּת – וּממילא גם לאחרים – זכוּת הרֶביזיה.

נברא בּועידה מצב כּזה, שאנוּ, שליחי ההסתדרוּת, היינוּ הוַתרנים הניתנים לפשרוֹת, וּלעומתנוּ עמדוּ כּל מגיני ההסתדרוּת, וטענוּ: אוֹ הכּל אוֹ גזוֹרוּ. וּביניהם, כּאמוּר, גם אדירי הקפּא"י מלפנים.

הויכּוּח הזה גרם להרבּה קוֹשי. הוּא נגע מאד מאד בּיחסים וּבחשבּוֹנוֹת וּבמסוֹרת, ולא אֶכּנס כּלל בּהערכת הצדדים, התנַהגוּתם ונימוּקיהם. היוּ רגעים שנדמה היה, כּי הועידה מתפּוֹררת וכל עמלנוּ לשוא. סוֹף סוֹף, אחרי קרבּנוֹת וּויתוּרים מצדדים שוֹנים, הגענו אל “עֵמק השוה”. הסעיף ד', על מוֹסד כּספּי מרכּזי, אוֹמר:

“הועידה רוֹאה צוֹרך בּהקמת מוֹסד כּספּי מרכּזי לבנין משק הפּוֹעלים בּארץ, אשר יעמוֹד בּרשוּת ההסתדרוּת הכּללית וּברשוּת “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת”, ויבוֹא בּמקוֹם הקרנוֹת המיוּחדוֹת הקיימוֹת למטרה זוֹ על יד המפלגוֹת. הועידה מגלה את דעתה, ש”קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל" (קפּא"י) צריכה להיעשׂוֹת למוֹסד כּספי מרכּזי זה.

כּל הקרנוֹת האחרוֹת, אשר מטרתן דוֹמה למטרת הקרן הנ"ל, מתמַזגוֹת לתוֹך הקוּפּה המרכּזית.

הועידה מקבּלת בּיסוֹדה את הצעת משׂרד־הבּרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּמחליטה, כּי הקפּא“י תהיה לפי שעה מוֹסדם המשוּתף של “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” וההסתדרוּת הכּללית וּבהנהלתה משתתפוֹת בּמידה שוה שתיהן – מצד אחד, וּ”ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת" מצד שני.

הנהלת הקפּא“י מוּרכּבת לשנה הבּאה בּאוֹפן דִלקַמן: רבע הדעוֹת להסתדרוּת הכּללית, רבע הדעוֹת למשׂרד־הבּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” וחצי דעוֹת ל”ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת".

כּתוֹם השנה עוֹברת הקפּא"י לרשוּתם היחידה של “הועד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת” ושל ההסתדרוּת הכּללית אם אחד משלוֹשת המשתתפים לא יערער על כּך.

אם – בּמקרה של ערעוּר – לא יבוֹאוּ הצדדים לידי הסכּם, יעבוֹר כּל הרכוּש הנאסף בּמשך השנה (כּסף, חמרים וכלים), בּניכּוּי הוֹצאוֹת השנה, לרשוּת ההסתדרוּת, וּשלוֹשת הצדדים חפשים בּפעוּלתם להבּא.

אוֹסף חמרים וּמכשירים בּמשך השנה מסתדר על ידי ההנהלה המאוּחדת של הקפּא"י בּשם “אוֹצר כּלים וחמרים”, בּתוֹר מחלקה של “קוּפּת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל”.

חוּץ מאוֹסף חמרים וכלים נערך בּאוֹפן מַקבּיל אוֹסף כּספים וּמסים רגילים לטוֹבת הקפּא"י, המתנהל על ידי אוֹתה הנהלה מרכּזית.

אם יבוּטל ההסכּם על דבר הקפּא“י, ישָאר הרכוּש הנאסף בּרשות “האוֹצר” כּמוֹסד ההסתדרוּת והוַעד לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת.”

אחרי שעברנוּ גם את הסלע הזה, האחרוֹן, והכרזנוּ גם על הצוֹרך לכַנס קוֹנפרנציה עוֹלמית לעניני ארץ־ישׂראל העוֹבדת, נתקלנוּ בּקשי השאלה של הרכּבת הועד. קשה היה למצוֹא את קנה־המידה הנכוֹן, אשר על פּיו תקבּל כּל הסתדרוּת את בּיאת־כּוֹחה. הוּסכּם לקבּוֹע לפי שעה זכוּת שוה לכל גוּף: לועד שתי דעוֹת, ולַהסתדרוּת – שלוֹש. לועד הזכוּת לסַפּח עוֹד הסתדרוּיוֹת. סידוּר המַזכּירוּת הזמנית נמסר לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת. קראנוּ אז לשם כּך את חברינוּ ד. הוֹז וּמ. בּוֹגדַנוֹבסקי, שנמצאוּ באוֹתה שעה בּבּרלין, ואת החבר י. אֶפטר שעמד לבוֹא.

בּתוֹר ועידת־יסוֹד עסקנוּ בּעיקר בּיצירת המסגרת לפעוּלה. מחמת עייפוּת רבּה וּתנאי־העבוֹדה הקשים לא נזדרזנוּ גם אחרי הועידה לתת לה וּלתוֹצאוֹתיה את הפרסוּם הדרוּש. למרוֹת כּל זה היא כּבר פּעלה, מכּמה בּחינוֹת, פּעוּלה רבּה. עצם דבר האיחוּד של כּוֹחוֹת כּה שוֹנים וּמפוֹרדים, אוֹיבים ומתנכּרים, על בּסיס אחד סביב למרכּז אחד, וּבשעה כּה עמוּמה לציוֹנוּת ולפּוֹעל בּארץ – מה חשוּב הוּא. התאחדוּת זוֹ יצאה לאויר העוֹלם לא בּשנת גאוּת, כּשגַלי התנוּעה עוֹלים מעלה מעלה, כּשהשמש מאירה עליהם והעינים נמשכוֹת אחריהם, אלא בשעת שפל: כּשהתנוּעה כּוּלה הוֹלכת קדוֹרַנית, כּשאצלנוּ בּארץ עָצַם הכּאב, וּבחוּץ־לארץ – רפיוֹן ובַצוֹרת. וזוֹהי תעוּדה טוֹבה לועידה, לנאמנוּת הגלוּמה בּה.

חוּגים שניאצוּ אוֹתנוּ, עכשיו הם בּקרבּנוּ, ואנוּ רוֹצים להאמין בּהם. כּניסתם לועידה מחייבת אוֹתם להפיץ את ידיעת ההסתדרוּת וּמעשׂיה בּחוּגים שלהם. הפצת הכּרה וידיעוֹת קוֹדמוֹת לכל עזרה מעשׂית. שֵמַע הועידה מגיע גם לארצוֹת רחוֹקוֹת, אמריקה, ארגנטינה ועוֹשׂה את שליחוּתוֹ. ועוֹד יש לעשׂוֹת כָּהֵנה וכהנה.

בּועידת חיפה, לפני שלוֹש שנים, החלטנוּ כּי “ההסתדרוּת פּוֹנה אל כּל הסתדרוּיוֹת העוֹבדים העברים בּארצוֹת הגוֹלה המכּירוֹת בּארץ־ישׂראל עוֹבדת, בּדבר הצוֹרך המוּחלט ליצוֹר מוֹסד כּללי בּין־מפלגתי לשם עבוֹדה מעשׂית לבנין חברת העבוֹדה העברית בּארץ־ישׂראל”. מה שעשׂינוּ בּנידוֹן זה עד ועידת קַרלסבּד, עשׂינוּ עַרטילָאית. עכשיו קיימנוּ החלטה זוֹ. יש לי ההכּרה כּי הצעדנוּ בּזה את תנוּעתנוּ קדימה. יצא לאויר העוֹלם יצוּר חי, אם כּי חלש עוֹדנוּ וזקוּק לטיפּוּח ולהגנה. יש להאמין, כּי הועד החלש הזה יעזוֹר ליצירת קשרים אמיצים בּין חוּץ־לארץ וההסתדרוּת, וכי בּעבוֹדתוֹ המעשׂית נחַנך את חברינוּ בּגוֹלה לפעוּלה וּלהתמַכּרוּת.

תשוּבה

הויכּוּח בּשאלת “ארץ־ישׂראל העוֹבדת” עוֹרר, למרוֹת הנימין ההיסטוֹריוֹת, שאלוֹת עמוּקוֹת. בּעצם, יוֹשבת כּאן משלחת ההסתדרוּת על ספסל הנאשמים. תוֹבעים ממנה את עלבּוֹנה של ההסתדרוּת. מחזיוֹן זה כּשהוּא לעצמוֹ יש לי הנאה מרוּבּה.

מסַפרים על פּינחס רוּטנבּרג, שהיה אוֹמר, כּי מתאַוה הוּא להיאָסר על ידי גַ’נדַרם ארץ־ישׂראלי. תאוָה זוֹ – להיאָסר על ידי ג’נדרם ארץ־ישׂראלי – ניתנת עכשיו על נְקַלָה לחבר ההסתדרוּת, אבל להיוֹת נידוֹן על חוֹסר הגנה מַספּיקה של עניניה וּכבוֹדה של ההסתדרוּת, לזאת זכינוּ אך הפעם. ושִׂמחתי היתה בּאמת שלמה, אילוּ היתה לי גם ההכּרה כּי מגיני ההסתדרוּת ותוֹבעי זכוּיוֹתיה הפּעם מידינוּ, הנם זכּאים לכך. בּזה אני, לצערי, מַרשה לעצמי לפקפּק עדיין.

מאשימים אוֹתנוּ בּויתוּרים, בּהַרכָּנת הראש לפני חוּץ־לארץ. אַל יהיה ענין הקשרים עם חוּץ־לארץ קל בעיניכם! ואַל נא תדבּרוּ על זה מתוֹך עמדה יפה של סלסוּל עצמי, של התאוֹננוּת על “חוֹסר שכינה” וּ“מֶכַניוּת” ועל אחת כּמה וכמה מתוֹך היחס של עדה פישמַן, כּי “לא איכפּת לי, אם גם לא יהיה שלוֹם־בּית”. לי איכפּת מאד! על שלוֹם־הבּית בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים אנוּ בּוֹנים את תקווֹתינוּ.

בּהליכתנוּ, בּהליכת כּוּלנוּ לחוּץ־לארץ, יש דבר־מה חשוּב הרבּה יוֹתר מאשר הנראה לעין. יש כּאן השאיפה לשלטוֹן, לכיבּוּש בּמוּבן המעוּלה. לכבּוֹש את הנוֹער, לכבּוֹש את הפּוֹעל היהוּדי, לכבּוֹש את העם. לזה דרוּש כּוֹח עצוּם, כּוֹח כּמוּת ואיכוּת רב יתר מאשר יש אִתנו כּיוֹם. וּבמצב כּוֹחנוּ אנוּ כּיוֹם מה פּלא, כּי אין אנוּ זוֹכים לנצחוֹנוֹת שלמים, וכי רפיוֹנוֹתינוּ וכשלוֹנוֹתינוּ נראים לנוּ כּמַפּלוֹת. מלחמה לנוּ בּחוּץ־לארץ, מלחמת־קרוֹבים, מלחמת כּוֹחוֹת הנמשכים ונדחפים. אַל נבוֹש ונוֹדה, כּי כּל אחד מאִתנוּ אם לב לוֹ, יוּכל לראוֹת את חברוֹ – אם אינוֹ רוֹאה את עצמוֹ – כּשהוּא נפתל את חבריו בּני בּריתוֹ בּחוּץ־לארץ, ואַל יציין המסתכּל את הכּשלוֹנוֹת כּשׂמח לאֵיד. יש רצינוּת רבּה בּדבר. לדידי, אין בּרית קלה. אלה שעלתה בּגוֹרלם בּרית קלה – ישׂמחוּ בּמתנת חלקם. אנוּ, המבוּקרים כּאן, בּחרנוּ לנוּ עמדה לא קלה ואין אנוּ מתרעמים על גוֹרלנוּ.

שפּרינצק בּיסס כּאן את עמדתוֹ ההסתדרוּתית. ועידת חיפה החליטה, כּי “ההסתדרוּת הכּללית היא היחידה העוֹסקת בּכל הענינים הנכנסים בּחוּג פּעוּלתה”. שמַע מִינֵיה, אין זכוּת קיוּם למוֹסד מפלגתי בּתחוּמי הפּעוּלה ההסתדרוּתית. והנה נשאלת השאלה: מדוּע סבל שפּרינצק את המצב הבּלתי־נוֹרמלי הזה כּל השנים, מחיפה ועד היוֹם? הלא אלה שהיוּ הפּעם הרוֹב בּמשלחת ההסתדרוּת, הם הם שקבעוּ בּחיפה את הסעיף האמוּר, והם הם שחפצוּ להציג בּועידת חיפה את שאלת־הקפּא“י בּכל מלוֹאה. הסכּמנוּ להסיר את הסעיף הזה רק מתוֹך הדרישה ל”שלוֹם־בּית“. וככה נדחתה השאלה מועידה אחת לשניה, מהועידה למוֹעצה, מהמוֹעצה לועד הפּוֹעל, מועד הפּוֹעל למשלחת. למה בּאה ההשתמטוּת השיטתית הזאת? אילמלא היוּ בּינינוּ, בּתוֹך ההסתדרוּת, משתמטים מבּירוּר השאלה, היתה ההסתדרוּת, כּבר מזמן קוֹבעת עמדה בּרוּרה, וּ”פּוֹעלי־ציוֹן" היוּ רוֹאים לפניהם עוּבדה קיימת, עוּבדת בּרזל, רצוֹן ההסתדרות, והיוּ מוּכרחים להתחשב בּוֹ.

לשפּרינצק ישנה עמדה ליבּרלית. הוּא נכוֹן להשאיר את הקפּא“י בּידי “פּוֹעלי־ציוֹן”, אוּלם ההגיוֹן האוֹמר להשאיר בּידי “פּוֹעלי־ציוֹן” מוֹסד כּספּי־ישוּבי, מסוּפּקני, אם זהוּ הגיוֹן הסתדרוּתי. נשק כּלכּלי לבנין חברת העוֹבדים בּארץ אין אנוּ יכוֹלים להשאיר בּידי איזוֹ בּרית שהיא. זהוּ ההגיוֹן של הסעיף החיפאי: בּיטוּל הקרנוֹת המפלגתיוֹת הקיימוֹת לשם פּעוּלה ישוּבית־מעמדית. אנוּ, חברי “אחדוּת־העבוֹדה”, נלחמנוּ בּתוֹך בּרית “פּוֹעלי־ציוֹן” על העברת הקפּא”י, הבאנוּ לידי החלטה שאינה מניחה כּיוֹם את דעת “מגיני” ההסתדרוּת. ואם בּאמת גברה כּל כּך ההכּרה ההסתדרוּתית בּעוֹלם, הרי נשאלת השאלה: לחברינוּ “צעירי־ציוֹן” יש קרן־עבוֹדה. היא אינה רבּת שנים, מסוֹרת וסנטימנטים. מדוּע לא בּא מוֹסד זה הראשוֹן לאמוֹר להסתדרוּת: אנוּ מוֹסרים אוֹתוֹ לידיכם? ה“התאחדוּת” בּאמריקה יש לה איזוֹ “קרן החלוּץ”, ולא ראינוּ שתפנה מאליה ותעמיד אוֹתה בּרשוּת “החלוּץ” העוֹלמי אוֹ ברשוּת ההסתדרוּת. האוּמנם צריכה להתבּטא ההכּרה בּהֶגמוֹניה של ההסתדרוּת בּתביעה מאת אחרים? אנחנוּ בּחרנוּ לנוּ את המלחמה על ההגמוֹניה של ההסתדרוּת לא אצל אחרים, כּי אם דוקא בּקרב חברינוּ שבּגוֹלה, בּקשר עם מוֹסד בּעל עבר וּמסוֹרת מפלגתית חזקה וגרמנוּ לנצחוֹן ההסתדרוּת, לא מבּלי סבל וּויתוּרים.

המשלחת היתה אוֹפּוֹרטוּנית וּוַתרנית. כּכה אמרוּ לנוּ. מי שיִבחן את הסעיפים בּשׂים לב, יראה כּי הם מבַצרים להסתדרוּת עמדוֹת אחרי עמדוֹת. כּי הויתוּר גוּפוֹ היה בּענין דק מאד, בּזכות פוֹרמַלית. אנוּ רגילים לחוֹזים קשים. קשה היה גם החוֹזה את ההסתדרוּת הציוֹנית על בּנק הפּוֹעלים. הלכנוּ בּדרך זוֹ ויצרנוּ את המוֹסד, המוֹסיף כּוֹח למעמד־הפּוֹעלים. הסעיף המשאיר בּמשך שנה את הקפּא"י בּמצב משפטי־פּרוֹביזוֹרי הוּא הויתוּר האחרוֹן, והמאמין בּכוֹח ההסתדרוּת לא יפקפּק, כּי השאלה על ההמשך נפתרת מאליה.

בּחרנוּ בּדרך ויתוּרים. אוֹתה בּחרנוּ עוֹד, כּדברי טַבֶּנקין, בּארץ – בּיצירת ההסתדרוּת גוּפה. גם אז היוּ כּאלה שניבּאוּ להסתדרוּת אי־הצלחה מתוֹך “מיכניוּת” שלה. גם אז היוּ בּעלי עמדוֹת פּרינציפּיוֹניוֹת נַעלוֹת, אשר הבּיטוּ מעל ל“שלוֹם־בּית”. וגם אז חתמנוּ על חוֹזה קשה של “וגם” ועוֹד.

אחד הבּיטוּיים של שפּרינצק פּגע בּי מאד. הוּא אמר: “הועידה היתה חַסרת־תוֹכן”: אני זוֹכר את היחס וההערכה של רבּים מאִתנו לועידת־חיפה. “אֵילוּ שאלוֹת התישבוּת, למשל, נפתרוּ שם?” היוּ שוֹאלים. גם ועידת חיפה לא היתה “מענינת”, כּאוֹתן הועידוֹת שאפשר לסדר בּין עשׂרוֹת אחדוֹת של אנשים בּכל יוֹם. היא היתה ועידה מיַסדת. כּזוֹ היתה גם ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת, בּקרלסבּד תרפ"ג.

אפשר לבאר בּהֶאָרָה פּוֹליטית את הליכתן של כּל אחת ואחת מהמפלגוֹת מתוֹך חשבּוֹנוֹת שוֹנים. לזוֹ לא היה מה להפסיד וזוֹ בּיקשה להרויח, אך הרי מתחת לכל אלה טמון “השׂכל הגדוֹל”. בּאיחוּד גוּפוֹ של הכּוֹחוֹת האלה, שמהם רבּים עמדוּ בּדרך ההתכּחשוּת למחצה ולשליש להסתדרוּת, יש כּוֹח גדוֹל. ואַל נבטל כּוֹח זה בּשם גנאי “מיכניוּת”. כּבר הוֹרה וילקנסקי: יש זוֹרע דליל וקוֹצר צפוּף. יש שתנוּעה נוֹצרת כּאילוּ בּאוֹפן מיכני והיא הוֹלכת וּמתלכּדת וּמתגבּשת וּמגלה את נשמתה הכּבּירה. ויש גם להיפך. כּלוּם לא ראוּ “חוֹבבי־ציוֹן” את הרצל כּבעל תנוּעה מיכנית?

אַל תבוּזוּ לפעוּלוֹת הנעשוֹת מתוֹך ויתוּרים. בּתוֹכם מפרפּר הרצוֹן ליצירה, הרצוֹן להשלטת כּוֹחה של ארץ־ישׂראל. ארץ־ישׂראל הגיעה כּאן לנצחוֹן, שעדיין מוּקדם להעריכוֹ בּמלים. הרוֹאה יראה.

וּכבר יש מפעלים. הליכתוֹ של אַרלוֹזוֹרוֹב ללַטביה היא פעוּלה. הוּכרזוּ שלוֹשה חדשים – מי“ז בּדצמבּר עד י”ז בּמַרס – לפעוּלה לשם בּנק הפּוֹעלים והקפּא“י. בּתוֹך השוּרוֹת של שבע ההסתדרוּיוֹת הוּכרז יוֹם תל־חי, יוֹם עבוֹדה לארץ ישׂראל. יש בּזה חשיבוּת ממַדרגה ראשוֹנה. יש נפש בּדבר הזה, ואם גם הדברים נוֹצרים בּאבק־התנַגדוּת ויחסים לא טוֹבים. מתקבּלים חוֹזרים על בּנק הפּוֹעלים, “המשבּיר” והקפּא”י ועליהם חתוּמים דוֹב הוֹז וי. אֶפטר. לחתימת אפטר על כּרוּזים לשם הקפּא"י יש בעינַי חשיבוּת חינוּכית רבּה.

הויכּוּח הזה על הקפּא“י צריך להיוֹת האחרוֹן. מעכשיו יהיוּ לנוּ ויכּוּחים בּתוֹך הקפּא”י. זוֹהי תעוּדתה של מוֹעצה זוֹ: לחתוֹם את הויכּוּח. ואַל נַשהה את הענין, אין כּאן רק ענין של ריאוֹרגַניזציה גרידא. המוֹסד זקוּק לחידוּש כּוֹח וּלהגבּרת־פּעוּלה. החלטתה של המוֹעצה עלוּלה לתת את הדחיפה לפעוּלה מחוּדשת בּחוּץ־לארץ וּבארץ.

בּצדק העיר טבּנקין, שהרכּב ההנהלה הנוֹכחית כּפי שנקבּע בּישיבת הועד בּבּרלין, אינוֹ רצוּי משוּם צד. ואמנם הויתוּר האמיתי היה אוּלי דוקא בּדבר הזה. בּעצם זכּאית ההסתדרוּת ליוֹתר מאשר רבע הדעוֹת. כּי גם בּתוֹך 50 האחוּזים של “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת” יש להסתדרוּת חלקה. משלחת ההסתדרוּת לא הוֹדיעה מעוֹלם כּי היא מוַתרת על חלקה. אף לא “החלוּץ” ולא “דרוֹר” לא קיבּלוּ את בּיאת־כּוֹחם הצוֹדקת. יצא כּי זכוּתה של “ועידת ארץ־ישׂראל העוֹבדת” בּהנהלת הקפּא"י נפלה בּחלקן של ארבּע מפלגוֹת מדיניוֹת. עלינוּ לבחוֹר כּאן את בּאי־כּוֹחנוּ להנהלה וּלהוֹדיע שאין אנוּ מסכּימים לסידוּר זה.

להבנת הועידה. היה בּה מוֹמנט אחד, שהזכּיר לנוּ את ארץ־ישׂראל. היתה השעה הקשה, בּסוֹף ישיבת־הלילה האחרוֹנה, כּשלאחר כּל דקדוּקי־הסעיפים עמדה הועידה להתפּוֹצץ. אמרתי לעצמי: לשם מה אנוּ יוֹשבים כּאן וּמוֹציאים את כּוֹחנוּ לבטלה וּמקצרים את חיינוּ? שם בּארץ, אנוּ יוֹדעים לפחוֹת לְמָה אנוּ עמֵלים. שם עוֹמדים החיים מאחוֹרי גבּנוּ. והם הם המצַוים עלינוּ: כּה תעשוּ. וּפה, בּקַרלסבּד הזרה, כּל הענין חסר שרשים עמוּקים, ולא צוֹרך החיים של הארץ הוּא הקוֹבע את ההתנהגוּת וההחלטה. וּכשהחלטנוּ להפסיק לפי שעה את הישיבה כּדי לחזוֹר בּעוֹד חצי יוֹם לברר מהוּ המינימוּם שיש עוֹד להציל, אמרתי לעצמי: בּזאת ניבּחן! אם יש דבר־מה רציני, לא נוּכל להיפּרד בּלא כּלוּם. והנה בּאה הפּעם ה“הצלה” מחוּגי הא. ק. והקוֹמפרבּנד, ואחרי שהקימוֹנוּ שוּב, לאחר יאוּש ודכּאוֹן, את הבּנין ההרוּס וַנדע, כּי “אכן יש אלוֹהים בּקרבּנוּ”. מלה ישנה, אך נאמנה.

---

בּועידת «אחדוּת־העבוֹדה» בעין־חרוֹד

מאת

ברל כצנלסון

(ב' באייר תרפ"ד)

פּתיחה

לא זוֹ הפּעם הראשוֹנה, אשר קוֹל קריאתה של “אחדוּת־העבוֹדה” מַזעיק, מכַנס, מכּה גלים עמוּקים בּלבבוֹת. בּימי הכרעה, בּימי פּוּרענוּיוֹת וּבימי חג לפּוֹעל, בּשעת סכּנה לאוּמית וּבימי נסיוֹן להסתדרוּת, בּבחירוֹת וּבהגנה, בּכל פּעם שהיה צוֹרך לעמוֹד בּפרץ, ידעה “אחדוּת־העבוֹדה” לקרוֹא וּלרכּז סביבה את ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, לעוֹרר בּקרבּם את הכּוֹחוֹת הספוּנים, הנתבּעים למעשׂה. וגם הפּעם. אוּלם אם הכּינוּסים הקוֹדמים, לשם הארץ, לשם ההסתדרוּת, לשם המעמד, בּאוּ לא רק מתוֹך הזיקה העמוּקה שבּין “אחדוּת־העבוֹדה” וּבין ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, כּי אם גם כּתוֹצאה של עבוֹדה עֵרה, זריזה וחרוּצה, של כּוֹח מאַחד וּמאַרגן, הרי הפּעם לא זוֹהי הזכוּת אשר גרמה לכינוּס נהדר זה של הערב. אַרשה לעצמי ואוֹמַר, כּי לא הועד הפּוֹעל של “אחדוּת־העבוֹדה” הוּא שכּינס לנוּ ועידה זוֹ, כּי הועידה נתכּנסה מאליה. וזה גָדלה. הועד הפּוֹעל של “אחדוּת־העבוֹדה” היה רק שליח להוֹבלה, המוֹכּ“ז¹ אשר מסר את המכתב על פּי הכּתוֹבת, זכוּתוֹ היחידה בּנידוֹן זה היא, שאחרי כּל הדחיוֹת, מחוֹסר פּנַאי וּמעבוֹדה קשה, מצא סוֹף סוֹף את היכוֹלת להיפָּנוֹת לשבוּע מעוֹל עבוֹדת המשק והמוֹסדוֹת לקרוֹא אוֹתנוּ להתרכּז בּשאלוֹת “שאין השעה דוֹחַקתן”. הוּא רק קרא – וכוּלנוּ בּאנוּ. וְיגדל הפּלא לראוֹת את ההתעוֹררוּת מסביב לשאלוֹת אשר רגילים לראוֹתן כּ”שאלוֹת של מפלגה". איננוּ יוֹדעים עדיין את מספּר הצירים והבּוֹחרים. מענין יהיה גם לדעת, כּמה מן הצירים הנאספים כּאן היוּ אִתנוּ בּועידוֹת הקוֹדמוֹת, וכמה לנוּ “בּני־זקוּנים”. אוּלם ראינוּ כּאן פּוֹעלים, חברים מכּל קצוי הארץ, החיים את חיי העבוֹדה, בּכל צוּרוֹתיה ותנאיה. פגשתי פּה גם חברים אשר זה עתה ירדוּ מן האניה, והם בּאוּ אלינוּ לשמוֹע מה ידוּבּר כּאן. מה מביא אוֹתם אלינוּ? כּלוּם רק ימי הזוֹהר של “אחדוּת־העבוֹדה”. בעבָרה הקרוֹב?

לא. לא בּזכוּת־העָבר בּאים חלוּצי העליה החדשה אלינוּ, ולא על זכוּת־עבר נבנה את זכוּת־קיוּמנוּ.

אין לי כּל רצוֹן להפוֹך את דברַי לשירת תשבּחוֹת ל“אחדוּת־העבוֹדה”. והַזכָּרת ימי הזוֹהר עלוּלה רק לעוֹרר נימוֹת נוּגוֹת. ימי הזוֹהר של “אחדוּת־העבוֹדה” נעוּצים בּציפּיה לעליה הגדוֹלה אשר חָזינוּ לפנינוּ, אשר לִשמה דָרֵכנוּ עוֹז, ואשר בּה שאַבנוּ את הכּוֹח לאיחוּדנוּ, להתחַדשוּתנוּ. אוּלם הימים ההם חלפוּ, בּאוּ ימים אשר הגדוֹלוֹת התכּסוּ בּערפל. הכּנפים קוּצצוּ, והידים, העוֹבדוֹת בּלי ליאוּת, הוּשפּלוּ. ימי־השפל בּמדיניוּת של הארץ, בּציוֹנוֹת, בּמדיניוּת העוֹלמית, בּמצב הכּלכּלי של הישוּב עשׂוּ את שלהם. ו“אחדוּת־העבוֹדה”, אם כּי לא השלימה עם מציאוּת זוֹ, אם כּי לא חדלה ליצוֹר יוֹם יוֹם את ההסתדרוּת וּלהילָחם את מלחמת המעמד העוֹבד בּארץ, לא עצרה כּוֹח לעמוֹד בּכל שיעוּר קוֹמתה בּפני ימי השפל.

הצוֹרך בּחידוּש, בהַחֲיָאַת הפּעוּלוֹת והתכוּנוֹת של “אחדוּת־העבוֹדה” הוּא שהביאָנו היוֹם הנה.

ואם עכשיו, אחרי שנים של דכדוּך הכּוֹחוֹת, של צמצוּם העליה וחוֹסר־העבוֹדה, בּאים אלינו חברים חדשים, וּבְעֵרוּת זוֹ וּבהַקשָבה זוֹ, אם כוֹחוֹת הפּוֹעלים מתעוֹררים וּמתאַזרים כּמוֹ שמַראה לנוּ פּגישתנוּ זוֹ, סימן טוֹב הוּא לנוּ, הרי זוֹ עדוּת נאמנה על הצוֹרך החי שיֶשנוֹ בּארץ בּמפלגת פּוֹעלים סוֹציאַליסטית, בּעלת מזג רבוֹלוּציוֹני, הנאמנה למעמד, לעניניו החיוּניים ולתעוּדתו ההיסטוֹרית. צוֹרך זה בּפעוּלה חיה להבּא, אי־הסתפּקוּת בּמַה שיש היוֹם, – אלה הם שמַפנים את תשׂוּמת־הלב לועידתנוּ.

ועידתנוּ הפּעם הִנָה חמוּרה ורבּת־אַחריוּת. אוּלם השאלה הנצחית בּועידוֹת מפלגתיוֹת בּארץ, שאלת זכוּת־הקיוּם, להיוֹת אוֹ לחדוֹל, השאלה שהעסיקה עוֹד בּמידה מרוּבּה את ועידתנוּ בּחיפה, שאלה זוֹ אינה עוֹמדת לפנינוּ הפּעם. נראה לי, כּי שאלה זוֹ נפתרה מאליה; כּי בּציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ חיה עכשיו הכּרה רבּה של הצוֹרך בּתנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית מאוּרגנת בּתוֹך ההסתדרוּת; חי הצוֹרך בּפעוּלה מדינית־מעמדית, בּפעוּלה לקליטת העליה וחינוּכה, בּהַתוָית הדרכים של הקיבּוּץ, בּהתישבוּת וּבעבוֹדה, בּשיתוּף הפּוֹעל העירוֹני ליצירה הישוּבית, בּחינוּך הכּוֹחוֹת בּגוֹלה, – אלה ענפי הפּעוּלה אשר “אחדוּת־העבוֹדה” חיתה בּהם מראשית יצירתה.

שאלוֹתיה של הועידה הן לא שאלת זכוּת הקיוּם, אלא שאלוֹת הקיוּם והפּעוּלה, וראשוֹנה בּהן – שאלת חידוּש החיים המדיניים בּארץ. קוֹדם כּל יֶשנוֹ הצוֹרך לשוּב אל המקוֹר, לחַדש וּלהגבּיר את החוּשים המדיניים בּתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ. קוֹלוֹ של הפּוֹעל חדל להישָמע. החוּשים המדיניים נתרוֹפפוּ. הישוּב חדל ממלחַמתוֹ על זכוּיוֹתיו. עזוּבה ורפיוֹן בּהגנה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית; חוֹסר כּל מלחמה על זכוּיוֹתינוּ בּשלטוֹן המוּניציפּאלי; הכנעה בּפני הגבּלת העליה וצמצוּמה המוּחלט. המלחמה בּרפיוֹן זה, בּתנאים הבּלתי־נוֹחים שאנוּ נתוּנים בּהם, היא קשה, אוּלם זוֹהי חוֹבתה של “אחדוּת־העבוֹדה”. בּארצנוּ וּבאוֹתם התנאים אשר בּהם נתוּנה כּל עבוֹדתנוּ, כּשכּל כּוֹחוֹתינוּ מוּשקעים בּיצירת המשק, בּיצירת תנאי קיוּם לעוֹבד ולָעוֹלה, מבּלי ש“כּל הכּוֹחוֹת” הללוּ יספּיקוּ לנוּ, כּשלפּעוּלה הכּלכּלית יֶשנוֹ ערך מכריע גם כּגוֹרם מדיני, כּשהתעוּדה המשקית־ישוּבית הנָה למעלה מכּוֹחוֹתינוּ המאוּמצים, בּמצב זה אין קל ו“טבעי” יוֹתר מדרך הזלזוּל בּפּעוּלה המדינית וּבמחשבה המדינית, וּביחוּד בּשעה של אי־הצלחה, של נקישה בּחַלָמיש. אוּלם בּזלזוּל זה צפוּנה שגיאה עצוּמה, שגיאה מסוּכּנה, העלוּלה לטמטם וּלהרדים את חוּש הקוֹממיוּת הלאוּמית והמַעמדית. לעַם כּעַמנוּ, הנמצא עדיין בּראשית דרכּוֹ לשחרוּר לאוּמי, לתנוּעה כּתנוּעתנוּ, הצפוּיה עוֹד לחזית קשה מאד – הַרכּנת ראש זוֹ בּפני המציאוּת המדינית השלטת, אינה מסוּגלה לחַנך את הכּוֹחוֹת הדרוּשים למלחמת השחרוּר והקוֹממיוּת.

ועידתנוּ זוֹ אין בּכוֹחה להמציא פּתרוֹן שלם, מספּיק לשאלוֹת הכּוֹאבוֹת שלנוּ. אוּלם אם גם אין בּידינוּ כּיוֹם להמציא את הפּתרוֹנוֹת הנכספים לשאלוֹתינו המדיניוֹת, אסוּר לנוּ להסיח מהן את הדעת. עלינוּ להעמיק את ההבנה, לטפּח את ההרגשה, להניע את המחשבה, להגבּיר את הפּעוּלה, העתידה להוֹציאנוּ למרחב.

לפנינוּ גם שאלת ההתישבוּת. ודאי, שאין אנוּ זכּאים כּיוֹם לוֹמר לאחת הצוּרוֹת הישוּביוֹת המתיַצרוֹת בּקרבּנוּ, שהיא היא היחידה. טרם כּבשנוּ לנוּ זכוּת זוֹ. אוּלם חייבים אנוּ לשוּב וּלחפּשׂ בּדרכים, וּלהמציא את כּל סיוּענוּ וּתמיכתנוּ לאוֹתן הצוּרוֹת הישוּביוֹת אשר אנוּ רוֹאים אוֹתן כּנאמנוֹת יוֹתר לדרך היצירה הקוֹלקטיביסטית, לצוֹרך העליה וחינוּך המוֹני העוֹלים לעבוֹדה ולקליטה בּמשק. לא הוֹצאת פּסק־דין, לא גזירה על הקיים והפרפּר והמחפּשׂ את דרכּוֹ, כּי אם טיפּוּח של דרך וּמגַמה רצוּיה. עלינוּ מוּטלת גם חוֹבת המלחמה וההגנה על צוּרוֹת המשק הקיבּוּציוֹת, הנתוּנוֹת לחרם בּידי הכּוֹחוֹת השליטים בּציוֹנוֹת. חברינוּ העוֹבדים בּמוֹסדוֹת המרכּזיים ידעוּ לספּר לכם בּאיזוֹ אַתמוֹספירה של חשדים ויחסים רעים עלינוּ להעביר את הגנת ענינה של הקבוּצה, כּקטנה כּגדוֹלה, בּפני הטֶנדֶנציה המַתמידה והגוֹברת להָצֵר את צעדי הקבוּצה. על “אחדוּת־העבוֹדה”, שפּילסה נתיב להתישבוּת הקיבּוּצית בּעמק, לאזוֹר את כּוֹחה בּהסתדרוּת וּבציוֹנוּת.

בּועידתנוּ זוֹ נַקדיש תשׂוּמת־לב גם למצב הענינים בּהסתדרוּת וּלביקוֹרת עבוֹדתנוּ בּקרבּה. דוקא משוּם שאנוּ הננוּ “מפלגת הרוֹב”, משוּם שאנוּ נוֹשׂאים בּאַחריוּת ההסתדרוּת, דוקא משוּם שאנוּ רוֹצים להגשים את שאיפוֹתינוּ בּהסתדרוּת, עלינוּ לבקר את מעשׂינוּ בּגָלוּי וּבלי מוֹרך. אַל נשאיר את עבוֹדת הבּיקוֹרת לאחרים.

נמצא לנוּ גם שעה לברר את שאלוֹת פּעוּלתנוּ הספרוּתית והתרבּוּתית. היוּ ימים שפּעוּלתנוּ זוֹ תפסה מקוֹם חשוּב בּחייו של הפּוֹעל בּארץ. אף פּעוּלה זוֹ נתרוֹפפה לא מתוֹך הֲקָלַת־ראש, כּי אם מתוֹך החוֹסר האיוֹם בּאנשים. עבוֹדתנוּ היא – בּנין משק, ארץ, עם. והכּוֹחוֹת אינם מספּיקים. כּשאתה ניגש לאיזוֹ עבוֹדה נחוּצה, הרי תמיד משַסע אוֹתך דבר־מה הדוֹחק עוֹד יוֹתר. והרי אנוּ נשארים בּסעיפים חיוּניים בּעמידה דלה. העבוֹדה החינוּכית היא חלק אוֹרגַני בּתכניתנוּ. היא המסַייעת לגַשר שכבוֹת שוֹנוֹת, דוֹרוֹת שוֹנים, ארצוֹת שוֹנוֹת.

וּבקשר אמיץ עם הפּעוּלה החינוּכית עוֹמדת העבוֹדה האִרגוּנית. חזק בּנוּ הבּטחוֹן, כּי “אחדוּת־העבוֹדה” חיה את חייה של תנוּעת־הפּוֹעלים בּארץ, כּי לקוֹל קריאתה מתכּנסים, כּי היא יוֹדעת לעוֹרר רגש האחריוּת בּהמוֹנים. אוּלם אַל ישלה אוֹתנו בּטחוֹן זה, ואל יחליש הכּרת הצוֹרך בּעבוֹדה מאַרגנת. לא לעוֹלם חוֹסן. בּארץ של אֶמיגרַציה, של התוַספוּת שכבוֹת חברתיוֹת על גבּי שכבוֹת, בּארץ של “קיבּוּץ גָלוּיוֹת”, בּמקוֹם שניצבת השאלה החמוּרה: כּיצד להֵווֹת מכּל אבק־האדם הזה מעמד יוֹצר, שם שאלת אִרגוּן המחנה וגיבּוּשוֹ היא שאלת חיים, לא למפלגה כּי אם לתנוּעה כּוּלה, והמַזניח אוֹתה עתיד לתת את הדין.

אלה הן השאלוֹת העוֹמדוֹת בּועידתנוּ זוֹ בּצוּרתן הרגילה. והן וַדאי תעמוֹדנה גם בּועידוֹת הבּאוֹת. אין בּידינוּ להמציא להן הפּתרוֹן השלם, די לנוּ הפּעם אם נִלְבּוֹן את הלבֵנים לבּנין. אוּלם שאלה אחת עוֹמדת לפנינוּ הפּעם בּחריפוּת יוֹצאת מן הרגיל – תנוּעתנוּ בּגוֹלה.

איני סוֹבר ששאלה זוֹ היא המרכּזית בּועידה זוֹ. כּזאת היא יכוֹלה להיוֹת רק בּשביל אלה הרוֹאים את הועידה מתוֹך שפוֹפרת־חוּץ. עלינוּ קוֹדם כּל לרַכּז וּלגבּש את ציבּוּרנוּ וּלחזק את עמדתנוּ בּכל המוּבנים. שאלת חוּץ־לארץ היא, בּמוּבן זה, שאלה חלקית.

מתוֹך הַכּרתי את “אחדוּת־העבוֹדה”, הריני רוֹצה להאמין, כּי שאלה זוֹ, עם כּל היחסים העמוּקים והחריפים אשר היא עלוּלה מטבעה לעוֹרר, תהא נדוֹנה אצלנוּ לא מתוֹך פּטריוֹטיזם שבּמסוֹרת, לא מתוֹך יחסי עָבר, “גזע” וּ“מוֹלדת”, של כּל אחד מאִתנוּ, כּי אם לאוֹר המגמה היסוֹדית של “אחדוּת־העבוֹדה”: האחריוּת בּפני תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ וּבפני הכּוֹחוֹת העוֹמדים לבוֹא לארץ. בּשאלה זוֹ, הנוֹגעת בּיחסים מסוּבּכים וּמוּרכּבים כּל כּך, נדוּן לא מתוֹך הַרכּנת־ראש בּפני מי שהוּא, אף לא מתוֹך יהירוֹת וגוֹדל־לבב. זרה לנוּ כּאחת ההתבּדלוּת מן הגוֹלה ואף ההתבּטלוּת בּפניה.

אנוּ עוֹמדים על כּל קשי המצב של תנוּעתנוּ בּגוֹלה. אין אנוּ יכוֹלים לשקוֹט וּלהרגיע את עצמנוּ על מצב הענינים שם, אפילוּ בּ“החלוּץ”.

התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית בּגוֹלה חדלה – עם התחלתוֹ של הישוּב העוֹבד בּארץ – להיוֹת תנוּעה של פּרוֹפּגנדה אידיאוֹלוֹגית, לויכּוּחים עיוּניים בּלבד. בּמרכּזה של תנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית חיה כּיוֹם אין להעמיד את ירוּשלים של מעלה, של מחשבה מוּפשטת, כּי אם את ארץ־ישׂראל של מטה, של הפּעוּלה המַגשימה וּמקיימת. וּתנּועה כּזאת לא תיתכן מבּלי ההגמוֹניה של ארץ־ישׂראל הריאַלית בּקרבּה. נאמר בּגילוּי־לב: אדירת־שאיפתנוּ היא לרכּוֹש את ההגמוֹניה בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית לכל אגפּיה. אין אנוּ דוֹרשים לנוּ שוּם זכוּיוֹת יתירוֹת ושוּם הגמוֹניה פוֹרמַלית, אלא הגמוֹניה מוּסרית בּזכוּת המפעל והמקוֹם. אין כּאן שוּם זכוּת של מוֹנוֹפּוֹלין, בּאשר המקוֹם פּתוּח וּמחכּה לבּאים. המקוֹם מלמד, גוֹזר, מטיל חוֹבוֹת, וּגזירת המקוֹם צריכה להיוֹת לקו־הַדרכה לכל תנוּעת־העבוֹדה בּגוֹלה.

דרישה זוֹ תַקשה ודאי לגבּי חברינוּ, שאנוּ אוֹהבים אוֹתם וּקרוֹבים אליהם, ואף על פּי כן רב בּינינוּ המרחק. הם דוֹרשים את קרבתנוּ. אוּלם כּל כּמה שקרבת־חברים זוֹ רצוּיה וּדרוּשה לנוּ, הרי לא נוּכל משוּם כּך להיעצר בּדרכּנוּ. וּכשאוֹמרים לנו: אַל תרחקוּ מאִתנוּ, אנוּ משיבים, מתוֹך הליכה, מבּלי לעמוֹד: הדבּיקוּ אוֹתנוּ! הקנינים שאנוּ רוֹכשים לנוּ כּאן בּדמנוּ, בּמפעלינוּ, בּעבוֹדתנוּ וּבחיינוּ, אין אנוּ יכוֹלים לוַתר עליהם. ואנוּ רוֹצים בּכל לבּנוּ, כּי אלה יהיוּ לקניניה של התנוּעה כּוּלה בּגוֹלה. ואנוּ מאמינים, כּי היה יהיוּ. כָּאוֹיב כָּאוֹהב, המתבּוֹנן בּעין פּקוּחה למתרחש בּגוֹלה, יוֹדה כּי ארץ־ישׂראל הוֹלכת וכוֹבשת את הגוֹלה. היוּ שנים שתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל היתה עדיין מביאה את רוּבּי תוֹרוֹתיה מן הגוֹלה. ועכשיו – בּכל האגַפּים נקלטים, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, מוּשׂגי הארץ. וּבגוֹלה הוֹלך וּמתחנך דוֹר הקוֹלט לתוֹכוֹ את חיי הפּוֹעל ותרבּוּתוֹ. דרך הגמוֹניה זוֹ היא הדרך ההיסטוֹרית הריאַלית של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

לא מקרה הוּא הדבר שהפּעם מסיבּים אִתנו לשוּלחן חברינוּ הטוֹבים העוֹמדים זה שנים רבּוֹת על משמרתם בּגוֹלה. לפנים לא הוּרגש צוֹרך בּזה. עכשיו בּרוּר: אין אפשרוּת לנהל תנוּעה בּגוֹלה מבּלי יניקה מן הארץ. אין אפשרוּת לפתוֹר שאלוֹת מבּלי לבוֹא לידי הבנה מאוּחדת עם הארץ. אנוּ מקדמים את בּוֹאם בּברכה, כּי בּיקוּר זה יהא למקוֹר־לימוּד להם ולנוּ.

עצם הבּיקוּר מַראה, כּי המחיצוֹת השוֹנוֹת הקיימוֹת בּתנוּעתנוּ בּגוֹלה אין בּכוֹחן לַחצוֹץ בּפני השפּעת־הארץ. כּי כּוֹחה של ארץ־ישׂראל הוּא מעֵבר למחיצוֹת של “פּוֹעלי־ציוֹן” וּ“צעירי־ציוֹן”. ועוֹד יוֹתר: ארץ־ישׂראל היתה לגוֹרל התנוּעה כּוּלה.

הפּעוּלה בּאמריקה מראה לנוּ, כּי גם בּחוּגים אשר עמדוּ עד הנה מנגד לעבוֹדתנוּ הוֹלך וּמתהוה קשר נפשי וחיוּני עם ארץ־ישׂראל, ואנוּ תקוה כּי לא רחוֹק היוֹם שבּוֹ נראה את ההתקשרוּת הריאַלית עם כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּגוֹלה.

וּלבסוֹף דברים מוּעטים בּשבח האַכסַניה. ולא רק בּשבחה של עֵין־חרוֹד, אשר קיבּלה עליה בּאהבה את כּל הטוֹרח הגדוֹל של סידוּר הועידה, כּי אם בּשבחוֹ של ה“עמק”. מַזל מיוּחד יש לוֹ לעמק בּישוּבוֹ. עשׂרוֹת שנים חלמנוּ על גאוּלתוֹ של העמק, ועוֹד בּשנת תרנ"ב נעשׂוּ נסיוֹנוֹת והתחלוֹת אשר לא זכוּ להיוֹת בּני־קְיָמא. אוּלם תחת אשר גאוּלתוֹ אֵחרה, הרי זכה כּי גאוּלה זוֹ היתה אחרת מאשר גאוּלת האדמה בּמחוֹזוֹת אשר קָדמוּ לוֹ. מיוֹם הראשוֹן שדרכוּ רגלי עברים על אדמתוֹ קוֹדש הוּא לעבוֹדה עברית, הגוֹאלת את עצמה, וּלצוּרוֹת חיים אשר העוֹבד יוֹצר לוֹ כּרוּחוֹ. ואני תפילה, כּי רוּח־העבוֹדה השׂוֹררת בּעמק, הרוּח העשׂוּיה לבל חָת, שהרהיבה להכניס מאוֹת עוֹבדים, להרחיב את קנה־המידה של העבוֹדה וההתישבוּת וידעה להתגבּר על מכשוֹלים, שרוּח זוֹ תשלוֹט גם בּועידתנוּ, ושועידתנוּ תביא בּרכה גם לעמק.

בּויכּוּח בּשאלוֹת המדיניוֹת

הויכּוּח התפּשט לצדדין. אשמוֹר על עצמי לבלי היכּנס בּענינים צדדיים ואגע רק בּשתי השאלוֹת המרכּזיוֹת: האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּארץ והצעת החוּקה הפּרלמנטרית. בּשאלת האוֹטוֹנוֹמיה זכוּת היא לבן־גוּריוֹן שהציג את השאלוֹת על חוּדן. וּמכּיון שאני מסכּים לעיקר מַסקנוֹתיו בּדבר הגשמת האוֹטוֹנוֹמיה בּארץ, רוֹאה אני צוֹרך לתַחֵם את עצמי בּאוֹתם הדברים שאיני מסכּים לוֹ כּלל, ושאינם נוֹבעים לדידי מן ההשקפה היסוֹדית. יהא מה שיהיה ערכּה של תוֹרת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית בּעמים, הרי אצלנוּ בישׂראל אין מתחיל דבר האוֹטוֹנוֹמיה לא משפּרינגר, ולא מדוּבּנוֹב ולא מז’יטלוֹבסקי ואף לא מן ה“בּוּנד”. יש לוֹ שרשים עמוּקים הרבּה יוֹתר: מימי בּבל והלאה, דרך “ועד ארבּע ארצוֹת” וה“קהל” שהוּצג למפלצת. המבטא של בּן־גוּריוֹן על “יצירה של מוֹח חוֹלני” אינוֹ רק מַתמיה מבּחינת האמת ההיסטוֹרית, אלא גם מבּחינת יחסנוּ למלחמת הקיוּם הלאוּמית שבּמציאוּת הנוֹכחית. מי זה מאִתנוּ יקבּל עליו את האחריוּת לרַפּוֹת את הידים בּכל מקוֹם שמתנהלת מלחמה על זכוּיוֹתיה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית הפרסוֹנַלית? אמנם לא בַּכֹּל יש ללמוֹד מן האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית בּדוֹרוֹת הקדוּמים על המצב בּהוֹוה. בּדוֹרוֹתינוּ בּאוּ שינוּיים עצוּמים בּתוֹכן וּבתנאים. התוכן הדתי של האוֹטוֹנוֹמיה, שפּעוּלתוֹ היתה עצוּמה, נתרוֹקן, לאמיתוֹ של דבר, למרוֹת שׂרידי משטר רַבָּני בּתוֹכה כּיוֹם. ההתפּוֹררוּת המעמדית, המקבּלת אצלנוּ צוּרה לא רק של ניגוּדים חברתיים ריאַליים, כּי אם של התבּדלוּת כּיתתית, גוֹרמת לכך כּי עצם היחס לאוֹטוֹנוֹמיה מצד חוּגים שוֹנים ישָקל מפּעם לפעם מתוֹך השקפה אוּטיליטריסטית, מתוֹך ניצוּל חיי השעה. ונוֹסף לכל זה בּא העיקר – שאלת הכּוֹח: האוֹטוֹנוֹמיה היהוּדית תלוּיה בּכל מקוֹם בּכוֹחוֹת השלטוֹן החיצוֹניים, אשר בּעצם אין להם כּל ענין בּה, ו“הוֹדאתם” ו“אישוּרם” נתוּנים רק להנאתם, בּשעה שיש להם צוֹרך, ואוֹתה ההוֹדאה נלקחת חזרה, אם כּדין ואם שלא כּדין, בּשעה שהצוֹרך חלף. חוֹסר תוֹקף ממשלתי, בּשעה שמבּפנים אין רצוֹן שלם וּמטיל את מרוּתוֹ על הכּלל – אלה הם התנאים אשר בּהם מפרפּרת בּימינוּ האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, אחרי אשר בּמשך שתי עשׂרוֹת שנים היתה היא לסיסמה נישׂאת בּפי כּל. נדמה שכּאן מתגלה חזיוֹן טרגי בּיוֹתר של דברי־ימינוּ. ואוֹפן הדיבּוּר בּשאלה זוֹ של בּן־גוּריוֹן אינוֹ הוֹלם את השאלה עצמה ואינוֹ הוֹלם גם את מציאוּתנוּ בּארץ, בּאשר כּל אוֹתם המוֹמנטים המוֹרידים את האוֹטוֹנוֹמיה עד דַכּא, ועוֹשׂים את המלחמה בּעדה למלחמה לא בּעד ענינים חיוּניים, בּעלי מַמָשוּת, כּי אם בּעד שלט לאוּמי פוֹרמַלי, וּמְשַוִים עליה עקָרוּת חברתית – כּל אלה המוֹמנטים ישנם גם אצלנוּ, גם כּאן אין חייה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית חיים. גם כּאן אין כּוֹחוֹת השלטוֹן רוֹצים להכּיר בּתוֹקף החוּקי שלה, בּזכוּתה להטיל מסים. וגם כּאן מתחת לויכּוּחים הדתיים כּביכוֹל על האשה וכדוֹמה מתגלה ההתפּוֹררוּת המעמדית, והאינטרסים הפּוֹעלים מאחוֹרי הקלעים. הפּוֹעלים, אשר אָפקם ההיסטוֹרי־המעמדי עוֹלה בּד בּבד עם הקמת חיי עם, בּמוּבן הלאוּמי והמדיני, תוֹמכים בּאוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, למרוֹת מיעוּט ערכּה הממשי בּהווֹה. ואלה החוֹששים לצל שלטוֹנוֹ של הפּוֹעל לעתיד לבוֹא, אלה חוֹתרים תחת בּנינה הרפוּי של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית. אילוּ היתה ההסתדרוּת הציוֹנית בּשעתה מבינה שמץ־דבר בּערכּה הממשי של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּמגינה עליה בּימים ההם בּפני השלטוֹן, כּי אז היה אוּלי מצב הענינים עכשיו אחר, ומסביב לכוֹח ריאַלי היוּ נקהלים כּל הכּוֹחוֹת המתנגדים, למען הגן על עמדתם. אוּלם עכשיו טבעי הדבר, כּי הועד הלאוּמי צריך להגן על עצמוֹ ועל קיוּמוֹ. והלעג שלנוּ לרפיוֹנוֹ וּלנימוּשיוּתוֹ של הועד הלאוּמי הוּא לא “לעג לרש”, בּאשר הדלוּת היא דלוּתנוּ. זהוּ צחוֹק מר כּלענה.

כּלוּם יש משוּם כּך להפקיר את המלחמה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית וּלהיוָאש ממנה? מנַיִן לנוּ קוֹצר־רוּח כּזה? כּלוּם לא למדנוּ כּי בּמלחמה כּזאת רק ההתמדה והעמידה עד הסוֹף היא אשר תביא לידי תוֹצאוֹת? הנה בּחוּקה החדשה, אשר הוּצעה עכשיו מטעם הממשלה, יש כּמה שינוּיים עיקריים לטוֹבה, יש גם מוֹמנטים חדשים חשוּבים לנוּ, חשוּבים גם לגבּי הדרישוֹת המוּבּעוֹת על ידי בּן־גוּריוֹן. כּלוּם היתה הצעה זו יוֹרדת אלינוּ מאליה, מבּלי עבוֹדתוֹ, ואם מטוּשטשת ועלוּבה, של הועד הלאוּמי?

מוּבנה לי כּל אי־שׂביעת־הרצוֹן מן הועד הלאוּמי הקיים, אוּלם מוֹצא זה המוּצע כּאן – הסתלקוּת מהשתתפוּת בּועד הפּוֹעל שבּוֹ – אינוֹ מוּבן לי. ההצעה אוֹמרת לצאת מן הועד הפּוֹעל. אילוּ היתה כּאן כּפירה בּכל הדרך הזאת לסידוּר השלטוֹן הלאוּמי העצמי, היה צריך לדרוֹש הסתלקוֹת מן הכּל, מן הועד הלאוּמי, מאסיפת הנבחרים. אוּלם הסתלקוּת מן הועד הפּוָעל לבד – מה פּירוּשה? הכּרת מצבוֹ המדוּלדל כּיוֹם, אפילוּ ההכּרה כּי בּהשתתפוּתנוּ בּוֹ עד היוֹם לא הצלנוּהוּ מכּמה שגיאוֹת ולא הפחנוּ בּוֹ את רוּחנוּ – הכּרה זוֹ אינה פּוֹטרת אוֹתנוּ מאחריוּת וּמדאגה. הצעה זוֹ אינה בּאה משוּם שיש בּידינוּ צוּרת אִרגוּן טוֹבה הימנה, אוֹ מָנוֹף ציבּוּרי אחר להקמת האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, אלא מתוֹך קוֹצר־רוּח לראוֹת בּעלבּוֹנוֹ של הועד הלאוּמי. כּלוּם זהוּ המוֹצא?

ועכשיו ל“הצעת החוּקה”.

בּהצעה זוֹ רוֹאה אני דוּגמה בּוֹלטת לאן יכוֹלים אנוּ להגיע בּשּעה שאנוּ מתכּוונים להכניס את הפּרוֹבּלימוֹת שלנוּ לתוֹך דפוּסים מוּכנים. חברנוּ הד"ר סירקין נוֹהג לאמוֹר, כּי “מסַגלים את התיאוֹריה אל הדיסקוּסיה”, גם הצעה זוֹ נוֹבעת מתוֹך “מה שתשיב”. מבין אני את קשי העבוֹדה של חברינוּ הבּאים תדיר בּדברים עם העוֹלם החיצוֹני ועליהם להסבּיר שם את ענינינוּ, אשר אינם כּל כּך פּשוּטים, אוּלם כּלוּם יכוֹלים אנוּ משוּם כּך לשנוֹת את מציאוּתנו? מה זאת אוֹמרת להתאים את עבוֹדתנו למשטר פּרלמנטרי? הערבים מבִינים בּזאת והצדק הגמוּר אִתם, שלטוּן לאוּמי. נַפשיט את השאלה מלבוּשי נוּסחאוֹת, ונראה מה יכוֹל להיוֹת פּירוּשה הממשי. כּבר דיבּרוּ פּה על העליה. זה מספּיק. אוּלם האם רק זאת? הנַסכּים מחר כּי רוֹב התוֹשבים בּארץ יחוֹק חוּקים בּשאלוֹת המשק, המשפּט, המשפּחה, זכוּיוֹת הפּוֹעל? האם לא בּרוּר לנוּ מה יכוֹל להיוֹת כּיוֹם אָפיָם של החוּקים האלה? הנמסוֹר את גוֹרל חיינוּ, שׂפתנוּ, בּתי־ספרנוּ, קבוּצוֹתינוּ וּמשפחוֹתינוּ לידי “הרוֹב”, בּעל כּל הזכוּיוֹת של הדמוֹקרטיה הפוֹרמַלית? האם לא יהיה בּזה, בּמוּבן הכי־אנוֹשי, עיווּת־הצדק המחריד בּיוֹתר?

כּלוּם יש מקוֹם, בּמקוֹם שישנן ציביליזציוֹת כּל כּך שוֹנוֹת אשה מרעוּתה, לשלטוֹן פּרלַמנטרי סתם? כּלוּם אין פּירוּש פּרלמנטריזם כּזה: הסגָרת המיעוּט לידי הרוֹב? מאַיימים עלינוּ, כּי בּאוֹפן כּזה נצטרך להוֹדוֹת כּי אנוּ רוֹצים בּסטַטוּס־קבוֹ. אני מקבּל את הבּרירה הזאת. אַל נבוֹש בּה. סטטוּס־קבו אין פּירוּשוֹ דוקא שיטת סמוּאל ושלטוֹן סטוֹרס. אבל ההנחה היסוֹדית היא, כּי הארץ צריכה להיוֹת פּתוּחה לפנינוּ לעליה וּלהתישבוּת. היחס השלילי לחוֹזה וֶרסַיל אינו צריך לעַוֵר את עינינוּ, ולכפּוֹר בּמעט הטוֹב אשר יש בּוֹ. ואישוּר זכוּתנוּ על ארץ־ישׂראל הוּא הטוב הזה.

ההצעה הפּרלַמנטרית מכניסה קוֹרקטיב של סֵינַט, המוּרכּב שוה בּשוה. ומי יערוֹב לנוּ כּי מחר לא ימָצאוּ שלוֹשה אוֹ ארבּעה פּרֶטֶנדֶנטים ואנוּ נהיה לא החצי, אלא שליש אוֹ רבע? הצעה זוֹ צריכה להיכּנס לאַרכיוֹן. איני רוֹאה הבדל יסוֹדי בּינה וּבין ההצעה שהתהלכה בּחוּגי הציוֹנוּת הרשמית – להשלטתוֹ של עַבּדאַלה. הצוּרה הדמוֹקרטית הפוֹרמלית אינה חשוּבה. התוֹכן הוּא אחד: הסגרת גוֹרלנוּ לחסד אוֹ לשבט בּידי אחרים.

אוֹמרים לנוּ, כּי אין דרך טוֹבה יוֹתר. אנוּ מוֹדים, כּי דרך כּזאת, רחבה וּפוֹתרת, אין לנוּ כּיוֹם, אבל דרך המַתאימה לנוּ, לצרכינוּ, לעליה, לחברת־עוֹבדים סוֹציאַליסטית בּארץ, דרך זוֹ תימָצא רק מתוֹך עבוֹדתנוּ. כּיוֹם אנוּ יכוֹלים להישָען רק על אוֹתם השינוּיים הפּוֹליטיים העלוּלים להבטיח את סיוּעם לדרכּנוּ. וּפעוּלה פּוֹליטית כּזאת, המַתאימה לצרכינוּ בּכּל, המַתאימה גם למצב ההתפּתחוּת של הארץ, רוֹאה אני בּשלטוֹן העצמי המוּניציפּאלי. פּעוּלה זוֹ הזנחנוּ כּליל, אוּלם ממנה תיבָּנה הפּוֹליטיקה האַרצית שלנוּ. ישנוֹ הבדל עצוּם בּין תפיסת־החיים הציוֹנית והבּלתי־ציוֹנית. שיטת הסוֹחר היהוּדי הרוֹצה בּשיווּי־זכוּיוֹת וּמבקש פּרנסה מחוּץ לתחוּם נתגלתה גם בּארץ־ישׂראל. תזכּרוּ את דבר דיזנגוֹף בּימי המהפּכה התוּרכּית ואת הדיבּוּרים בּארץ על ה“הינטֶרלַנד” של מזרח־הירדן ואת הוכחותיו של אִיזמוֹז’יק, כּמה מעלוֹת טוֹבוֹת יש לעיריית יפוֹ מוּל יצירת עיריה שלנוּ בּתל־אביב, ותבינוּ את תפיסת עוֹלמוֹ של הסוֹחר היהוּדי. בּארץ היתה לפנים קיימת חברה “למען ציוֹן”, אשר תפקידה היה לפזר אוּמנים יהוּדים אל בּין הישוּבים הערביים. כּכה תפסוּ את ישוּב הארץ. אוּלם הישוּב החקלאי החלוּצי מימי פּתח־תקוה הבין את סוֹד הריכּוּז הקרקעי. בּישוּב קרקעי מרוּכּז מוּנח כּל כּוֹחה של הציוֹנוּת. די להעיף עין על תל־אביב וחיפה ועל התפּתחוּת הישוּב העברי בּשני המקוֹמוֹת האלה כּדי להבין את הענין. וכאן מתגלה חשיבוּתה של האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית בּשבילנוּ גם בּמוּבן הלאוּמי. האוֹטוֹנוֹמיה המוּניציפּלית הִנָה תא יסוֹדי של משק־לאוּמי, של ישוּב, של מדינה. בּצירוּף אִתּה צריכה לבוֹא גם האוֹטוֹנוֹמיה הפרסוֹנַלית. ואז יהיה דבר האוֹטוֹנוֹמיה שלם. מבּלי הזכוּיוֹת הלאוּמיוֹת יש סכּנה כּי העיריה שלנוּ תהיה לעיריה ערבית, והקהילה הלאוּמית – לרבּנוּת. בּכל מקוֹם שיש עיריה עברית צריכה גם הקהילה להיוֹת מרוּכּזת בּתוֹכה. התישבוּתנוּ חייבת ללכת כּוּלה בּדרך של התרכּזוּת טריטוֹריאַלית, ולא רחוֹק היוֹם אשר רצוּעת הים מיפוֹ ועד חיפה תהיה לשטח אחד מאוּחד, וכן גם רצוּעת הרַכּבת מחיפה לצמח. בּתנאים אלה פּוֹתח לפנינוּ השלטוֹן העצמי המוּניציפּלי פּרספּקטיבוֹת רבּוֹת־תוֹכן.

אנוּ צריכים לנַהל בּכל עוֹז את המלחמה בּעד האִרגוּן המוּניציפּלי. אנוּ מעוּנינים שסַמכוּתן של העיריוֹת תִגדל. אפילוּ חלוּקת מסי־החינוּך תיעָשׂה בּתוֹך המוּניציפּליטטים העממיים בּיתר צדק מאשר על ידי הממשלה.

עמדתנוּ בּ“ברית פּועלי־ציוֹן”

מכּל פּקעת־השאלוֹת של תנוּעתנוּ בּגוֹלה אגע הפּעם רק בּאחת, בּכּוֹאבת בּיוֹתר: מצבה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן”. שאלה זוֹ כּוֹללת ממילא גם את שאלת האיחוּד של שתי הבּריתוֹת; ולא רק שאלת האיחוּד של שתי הבּריתוֹת, אשר אינן כּיוֹם הזה אלא שברים של תנוּעתנוּ בּגוֹלה. ממצבה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּתוֹך “בּרית פּוֹעלי־ציוֹן” תלוּיה האפשרוּת של התהַווּת הבּרית האחת, אשר תשמש נקוּדת־בּעירה לכל התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאַלית המפוֹררת והמפוּזרת, בּית־קליטה לכל מחנוֹת הנוֹער, הנוֹהר אל מעמד הפּוֹעלים בארץ.

קצת חברים סוֹברים, כּי שאלת עמדתנוּ בּבּרית היא השאלה המרכּזית ל“אחדוּת־העבוֹדה”. אני כּוֹפר בּדעה זוֹ. לדידי, מגיע לשאלה זוֹ בּחיינוּ מקוֹם צנוּע בּיוֹתר לגבּי שאלוּת התישבוּתנוּ אוֹ מדיניוּתנוּ. ואילוּ היה בּכוֹחנוּ למצוֹא את התשוּבה המספּיקה לשאלוֹתינוּ אלה, כּי אז היינוּ יכוֹלים לדוּן בּהרחבה אחרת לגמרי בּשאלוֹת חוּץ־לארץ. אוּלם מצבנוּ הנוֹכחי, המאַפשר את הצגת השאלוֹת הפּנימיוֹת רק קמעה־קמעה משפּיע ממילא גם על יכלתנוּ להציג את שאלוֹת הגוֹלה בּמלוֹא־ההיקף.

הצגת השאלה בּועידה דוֹרשת מאִתנו גילוּי־לב גמוּר, מבּלי מוֹרך. הִימָצאם הפּעם כּאן אתנוּ של חברינוּ מחוּץ־לארץ מאַפשר וּמחייב עוֹד יוֹתר לגלוֹת את הפּצעים, לפרש את הדברים כּהוָיתם, מבּלי חוּס, מבּלי רכּך. ואַל יתרעמוּ עלינוּ חברינוּ האוֹרחים אם דברינוּ יֵרָאוּ להם כּאכזריים. כּזאת היא המציאוּת, ואַל להתעלם ממנה.

שאלת עמדתנוּ בּבּרית מַהי? אין זוֹ שאלה על עצם הצוֹרך של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי בּברית עם חבריו בעוֹלם. חמש שנוֹת פּעוּלתה של “אחדוּת־העבוֹדה” הטבּיעוּ את רישוּמן על הלָך־מחשבתוֹ של הפּוֹעל בּארץ. כּשם שבּמשך הזמן הזה חל שינוּי ניכּר בּיחס להכּרת־הצוֹרך בּקיוּם אוֹרגַניזַציוני מסוּים, כּך נשתנתה גם שאלת הקשרים עם הגוֹלה. שאלת הקיוּם המפלגתי, קיוּם כּוֹח מאוּרגן, מלַכּד, מדריך וּמצעיד את תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, חדלה להיוֹת בּגדר שאלה. ואוֹתוֹ דבר – בּשאלת חוּץ־לארץ. בּשעתה היה בּעמדתנוּ בּפתח־תקוה (החלטת ההשתתפוּת בּ“ברית פּוֹעלי־ציוֹן”, עם הבּעת המגַמה לאיחוּד ציוֹני־סוֹציאַלי כּללי) משוּם פּסיעה נמרצה לגבּי המוּשׂגים והצרכים שלפני המלחמה. מאת החברים הנכנסים ל“אחדוּת־העבוֹדה” (גם ה“בּלתי־מפלגתיים” וגם “פּוֹעלי־ציוֹן”) נדרש לגבוֹר על מוּשגיהם ועל יחסיהם המסוֹרתיים, כּדי לקבּל החלטה אשר כּזאת. אחרים ראוּ בּהחלטה זוֹ את המניעה העיקרית להצטרפוּת ל“אחדוּת־העבוֹדה”. אוּלם בּמשך הימים חדלה אף שאלה זוֹ, אם נחוּצים לנוּ קשרי־בּרית עם הגוֹלה, להיוֹת בּגדר שאלה. השאלה הריאַלית, אשר קמה אצלנוּ מתוֹך עבוֹדתנוּ וּקשרינוּ, היא: מה טיבם של הקשרים הדרוּשים לנוּ?

הצוֹרך שיש לנוּ, ל“אַחדוּת־העבוֹדה”, בּקשרי־בּרית עם חוּץ־לארץ הוּא חזק יוֹתר ומַקיף יוֹתר מאשר הדבר נראה לכאוֹרה, מתוֹך שיקוּל־דעת שטחי. אפשר שרעיוֹן זה יֵרָאה אפּיקוֹרסי בּעיני חברינוּ בּחוּץ־לארץ: צריכוּתנוּ אנוּ לתנוּעה עוֹלמית מַקיפה ומאוּרגנת שוֹנה היא בּמַהותה מצריכוּתן של שאר מפלגוֹת. כּלוֹמר, היא כּוֹללת גם את שיעוּר־הצוֹרך שלהן ומוֹסיפה עליו רבּוֹת ועיקריוֹת. בּעצם הדבר, זקוּקה בּימינוּ כּל מפלגת פּוֹעלים יהוּדית לברית עוֹלמית, המַקיפה את כּל חלקי־המעמד שבּעם המפוּזר. אילמלא היה ה“בּוּנד” נעדר אוֹמץ מחשבה לאוּמית היה אף הוּא מגיע בּהכּרה, גם מבּלעדי המוֹמנט הארץ־ישׂראלי, לידי הבּעת הצוֹרך החיוּני בּברית כּללית וּבביאת־כּוֹח כּללית של מעמד הפּוֹעלים היהוּדי בּעוֹלם (למעשׂה, אין הוּא נמנע מלפנוֹת, בּכל שעת כּוֹשר וצוֹרך, לא רק לחברוּת הפּוֹעלים היהוּדים בּעוֹלם, כּי אם גם לחברוּת של “כּל ישׂראל”, כּמוּבן מבּלי שהדבר יגיע עד סַף האידיאוֹלוֹגיה, וּמבּלי שהדבר יפגע חס ושלוֹם אף כּל־שהוּא בּכשרוּת ההכּרה המעמדית המצוּוה ועוֹמדת להיוֹת תלוּשה מחיי האוּמה. אגב, מחברוּת זוֹ של כּלל־ישׂראל אינה מַדירה הנאה אפילוּ היֶבסֶקציה, בּמידה שהיא רוֹאה לה הזדמנוּת להגבּיר את כּוֹח שלטוֹנה בּרחוֹב היהוּדי על ידי הכּספים הפילַנטרוֹפּיים של הבּוּרג’וּאַזיה היהוּדית, ואז אינה נמנעת משליחת צירים ליהוּדי אמריקה, מדפיקה על דלתוֹת ה“ג’וֹינט” וכוּ'). זכוּתה ההיסטוֹרית של תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” – פּרי חינוּכה בּבית־מדרשוֹ של הרצל והשתתפוּתה בּקוֹנגרסים הציוֹניים – שהיא היתה הראשוֹנה להכריז על הצוֹרך הזה ועל האפשרוּת הזאת של איחוּד מעמד־הפּוֹעלים היהוּדי בּעוֹלם, מעל לגבוּלוֹת הטריטוֹריאַליים, והעמיקה את הצוֹרך הזה בּתוֹספת המוֹמנט הארץ־ישׂראלי. אוּלם בּ“אחדוּת־העבוֹדה” חי הצוֹרך הזה, בּצירוּף תוֹכן מַהוּתי עיקרי.

אנוּ, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, איננוּ יכוֹלים בּשוּם אוֹפן להסתפּק בּאוֹתם קשרי־בּרית וחיי־בּרית, פּוֹשרים ורוֹפפים, אשר יש להם רק דמוּת־הגוּף ולא גוּף חי ממש, לא בּשׂר־ודם. אין אנוּ כּאחת המפלגוֹת החיה לה את חייה המוּבדלים ומקבּלת מפּעם לפעם מאיזה משׂרד־בּרית הוֹדעוֹת והוֹראוֹת, אשר על פּי רוֹב אינן מעלוֹת ואינן מוֹרידוֹת בּעצם חייה. אנוּ יכוֹלים להבין את אוֹתן המפלגוֹת, השׂמחוֹת לקבּל מפּעם לפעם מעט אינפוֹרמַציה על חיי בּני־בּריתן בּשאר ארצוֹת, לתת מעט עזרה אוֹ לקבּל אוֹתה, והן נהנוֹת מזיקתן הרשמית והרוּחנית לברית עוֹלמית, לביאת־כּוֹח מאוּחדת, המשמשת סמל כּל־שהוּא לסוֹלידריוּת מעמדית־לאוּמית. להן אפשר תמיד להסתפּק בּ“יֶש” הדל. להן אפשר גם לא לשלוֹח צירים לועידוֹת הבּרית, למסוֹר מַנדטים לחברים אנשי־שם מבּלי לדעת את עמדתם וּמבּלי למסוֹר להם כּל הוֹראוֹת. הלא סוֹף סוֹף כּל ענין־הבּרית הוּא בּשבילן סוּרוֹגַט של חיים מעמדיים־לאוּמיים בּמַסשטַבּ עוֹלמי. אוּלם מצבנוּ אינוֹ דוֹמה למצבן. בּתוֹך ההגשמה הארץ־ישׂראלית מקבּלת גם סוֹלידַריוּת זוֹ את מוּחשיוּתה וּמַמשיוּתה. לנוּ לא סַגי בּסוֹלדריוּת אידיאוֹלוֹגית סתם, דרוּש לנוּ השיתוּף בּמפעל. נדרשת עזרת חברים ממש בּעבוֹדה זוֹ קיבּלנוּ עלינוּ. עזרה מעשׂית: כּלכּלית, פּוֹליטית ואישית. שיתוּף בּכל יצירוֹתינוּ, בּכל חזיתוֹתינוּ, בּמוֹסדוֹת הלאוּמיים, בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּעליה, בּהתישבוּת. עדיין גדֵלה תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ לא מתוֹך ריבּוּי טבעי, כּי אם מקיבּוּץ גָלוּיוֹת, ועוֹד שנים רבּוֹת תהא זקוּקה לעליה, לעליה אשר ממנה תיבּנה. דרוּשה איפוֹא עזרה לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוד בּדרך לארץ־ישׂראל, בּין בּדרך ממש וּבין בּהשאָלה: חינוּך ההמוֹנים, גידוּל הנוֹער, הכשרת החלוּץ, הפצת מוּשׂגי הבּנין של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי, סידוּר־העליה. אם רצוֹננוּ לקיים פּה תנוּעה רבוֹלוּציוֹנית יוֹצרת, חלוּצית, לא סַגי לנוּ בּעליה סתם, בּעליה ה“סטיכית”, כּביכוֹל, החוֹדרת לאָרץ. אסַפסוּף יהוּדי, בּין אם הוּא בּעל־אמצעים בּין אם הוּא מחוּסר־אמצעים, לא יקים את משק־העבוֹדה הלאוּמי, ולא יפתוֹר את השאלוֹת החמוּרוֹת של קליטת העליה וההתישבוּת. אל יראוּ בּדברים אלה זלזוּל כּל־שהוּא בּערך העליה ה“המוֹנית” כּשהיא לעצמה (כּמה אנוּ עוֹד רחוֹקים מעליית־ההמוֹנים ממש, לזוֹ אנוּ עדיין מצפּים; כּאן מדוּבר רק על ה“המוֹניוּת” החברתית אשר לקראתה שׂשׂים בּעלי נכסי דלא נַיידי וה“שׂמאל”), כּי אם את ההכּרה שתנוּעה כּבּירה של העברת המוֹנים לארץ, לעבוֹדה, להתישבוּת וליצירת צוּרוֹת משק וחיים מַתאימוֹת, לא תיתכן מבּלי זרם חלוּצי כּוֹבש, יוָצר וּבר רצוֹן בּרוּר. תפקידנוּ אנוּ, כּפי שתוֹפסת אוֹתוֹ המחשבה הסוֹציאַליסטית בּארץ וּכפי שנתגַלָה בּכל עבוֹדתנוּ, הנהוּ יוֹתר מאשר ללכת לעבוֹדה שׂכירה בּתל־אביב אוֹ בּפתח־תקוה. ונדרשת לנוּ תנוּעה בּגוֹלה, אשר תטַפּח שם את האַתמוֹספירה הנאוֹתה וּתגָדל לנוּ את הכּוֹחוֹת ליצירה הסוֹציאליסטית בּארץ. צוֹרך זה הוּא שאימץ אוֹתנו לפני חמש שנים, בּטרם היפָּתח העליה, להצטרף ל“ברית פּוֹעלי־ציוֹן” – היחידה בּשעתה לאיחוּד הפּוֹעל היהוּדי בעוֹלם וּלציוֹנוּת סוֹציאלית – וצוֹרך זה הוּא גם הקוֹבע את דרישוֹתינוּ בּתוֹך הבּרית.

עכשיו, אחרי חמש שנים של מציאוּתנוּ בּתוֹך הבּרית, הגיעה השעה לבקר מחָדש את הדרך אשר עברנוּ. אמסוֹר את הדברים בּאוֹפן סוּבּיֶקטיבי, כּאשר ראיתים אני בּפגישוֹתי עם המציאוּת של הבּרית.

פּגישתנוּ הראשוֹנה עם “פּוֹעלי־ציוֹן” שמחוּץ־לארץ היתה עוֹד בּראשית האיחוּד, על סף הארץ, בּחנוֹתנוּ בּמצרים. הגדוּדים האמריקאיים נתנוּ לנוּ את החלוּצים הראשוָנים של העליה החדשה. אנוּ פּה יוֹדעים כּוּלנוּ להעריך את חלוּצי־אמריקה שנוֹספוּ עלינוּ, שהכּוּ פּה שרשים ושהיוּ בּבוֹניה של “אחדוּת־העבוֹדה”. מקומם לא נעדר בּכל ענפי הפּעוּלה, ועל כּל המשמרוֹת. אוּלם אוֹתה הפּגישה, בּאוֹתוֹ הלבוּש, בּאוֹתה המפלגה, הביאה לנוּ גם אחרים, אשר היוּ הראשוֹנים להוֹציא את דיבּת הארץ, לכסוֹת בּקלוֹן את שם הפּוֹעל, להרבּיץ שִׂטנה ולנעוֹץ את הקנה של מ.פּ.ס. וגלגוּליו.

חזיוֹן תמוּה בּיוֹתר היתה פּגישתנוּ הראשוֹנה עם הבּרית הרשמית – בּשטוֹקהוֹלם. מצאנוּ שם חברים. לא סתם “חברים לדעה”, כּי אם חברים לחיינוּ וּלמפעלנוּ. חברים אשר האזינוּ לכל קשב מתנוּעתנוּ, אשר הבינוּ לנוּ, גם בּרמיזה, ואשר חיוּ אִתנוּ מרחוֹק בּכּל: בּעבוֹדת־ההתישבוּת, בּמדיניוּת, בּתרבּוּת, בּציפּיה לעליה החלוּצה וליצירת צוּרוֹת חיים קיבּוּציים. מצאנוּ שם את האנשים המוּעטים, אשר אין כּמוֹתם בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה לקרבת־נפש אל הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי ואל תנוּעת “אחדוּת־העבוֹדה”. ושם אִתם, בּצדם, בּאוֹתה מסיבּה, ישבוּ אנשים אשר כּל זה זר להם. זר בּהחלט. חוֹסר כּל ידיעה בּעניננוּ, בּיטוּל לפּרוֹבינציה הנמוּשה הזאת שבּאַסיה, מנוֹד־ראש לעבוֹדה הזאת אשר לא כּכּתוּב, הכנעה לפני “המלה האחרוֹנה”, וּבקשת צידוּק־הקיוּם מלפני בּית־דינה, וּדאגה להתאים את שׂרידי הקשרים האידיאוֹלוֹגיים, הרוּדימֶנטַריים לארץ – אשר נשארוּ אֵי־מזה למוֹרשה – עם הרוּחוֹת המהַלכוֹת בּארצוֹת אשר משם באוּ. אלה היוּ המסוּבּים. צריך לאמוֹר, כּי בּמוֹשב זה חסרוּ משוּם מה חברינוּ־מנַדינוּ, אנשי ה“א.בּ.”² המפוּרסם בּוינה, אשר כּל הענין שימש להם מעבר למחנה היֶבסֶקציה והקוֹמוּניזם האַסימילַטוֹרי. הם חָסרוּ, אוּלם רוּחם היתה מוּרגשת אף בּהיעדרם; דעוֹתיהם אם לא נמנוּ, הרי נשקלוּ בּמשׂא־וּמתן.

בּמצב זה מצאנוּ את תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” ה“עוֹלמית”. התנוּעה התפּוֹררה בּהחלט לארצוֹת וּלהשפּעוֹתיהן. לא היה רעיוֹן מאַחד, לא היה מפעל מאַחד. אנוּ, אשר יצאנוּ לעוֹלם עם לַהט הארץ, עם יֵצר־המפעל, עם הבּטחוֹן בּכוֹחה של הארץ, עם האמוּנה הציוֹנית־הסוֹציאַלית, היינוּ נאלצים לעמוֹד על האַלפא־בֵּיתא. לפתוֹח בּתעמוּלה ארץ־ישׂראלית, לנהל ויכּוּחים אם החלוּץ מוּתר אוֹ אסוּר, אם הקרן הקימת אינה חתיכה דַאסוּרא, אם הקבוּצה אינה אוּטוֹפּיה. ועל העברית! היוּ שעוֹת שדמעוֹת שׂמוּ מַחנק, שחַשנוּ כּי לשוא אנוּ משחיתים את כּוֹחנוּ על אוֹזן־זרים, כּי ישיבה זוֹ בּכפיפה אחת אינה יכוֹלה להביא כּל פּרי.

הפּגישה נגמרה בּ“שלוֹם”. לא נידַח ממנה נידָח. נתקבּלוּ נוּסחאוֹת והחלטוֹת, כּשרוֹת פּחוֹת אוֹ יוֹתר – לכל הצדדים. ניתנה האפשרוּת לרוֹדפי־השלוֹם וּלמַחזיקי שלימוּת התנוּעה להמשיך את המַכשלה תחת ידם עד ועידת־וינה. מה היה הפּוֹעַל־היוֹצא של השנה ה“מוּצלה”? מה היתה הפעוּלה שנעשׂתה בּשנה זוֹ, בּעוֹד הבּרית בּשלימוּתה הראשוֹנה? שנה שלמה אבדה לחיים ולתנוּעה. ואיזוֹ שנה! הראשוֹנה לפתיחת הארץ ולעליה החדשה, שנה של התלהבוּת חלוּצית, שנה שאיפשרה פּעוּלוֹת כּבּירוֹת, שליחת שרשים עמוּקים, והַמשכת השרשרת ההיסטוֹרית של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּעליה השניה – שנה זוֹ אבדה בּשל שלימוּת השלט. המפעל היחידי של השנה ההיא בּתנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” – המשלחת לארץ־ישׂראל. אף בּה היוּ חברים משני הסוּגים. אף בּה נלחמוּ על כּל קוֹץ ותג. אוּלם הארץ גָברה, טוֹבי הכּוֹחוֹת שבּתנוּעה גברוּ, וניתן ספר, אוּלי הספר הראשוֹן החשוּב בּספרוּת “פּוֹעלי־ציוֹן”. המשלחת אשר בּאה לחקוֹר את הארץ, שבה לחוּץ־לארץ ועליה היה, לכאוֹרה, להרים שם תנוּעה. אוּלם דבר זה לא נַעשׂה. לא יכוֹל היה להיעשׂוֹת. בּין הספר הארץ־ישׂראלי וּבין המציאוּת המפלגתית לא היה שוּם גשר. אפשר שהספר נקרא ונלמד בּחוּגים של חלוּצים וּ“צעירי־ציוֹן”. בּבּרית עצמה לא מצא הד, לא עוֹרר פּעוּלה. הבּרית לא היתה כּלל בּת־פּעוּלה כּל־שהיא.

המאמצים הדיפּלוֹמַטיים, אשר בּהם השקיעוּ את כּל כּשרוֹנם ראשי משׂרד־הבּרית, להצלת הטרַדיציה האוֹרגניזציוֹנית, בּמחיר התוֹהו וָבוֹהוּ הפּנימי, לא הוֹעילוּ. בּועידת וינה נתגלתה עוֹד בּיֶתר שׂאֵת התהוֹם שבּין קרוֹבים שנעשׂוּ רחוֹקים, שבּין שני העוֹלמוֹת: עוֹלם היצירה ועוֹלם האַנדרלמוּסיה, הנקלע בּכף־הקלע ונאחז בּאשר יטלהוּ הרוּח. ההשבּעוֹת בּשם הנאמנוּת והשלימוּת של הבּרית, אשר נתרוֹקנה מתכנה – היוּ לשוא. אף ה“בּינוֹניים” התלוּיים בּאמצע, שהוֹסיפוּ להיקלע מצד אל צד, לא יכלוּ לגַשר את התהוֹם. הפּירוּד ההכרחי, המשחרר, מחוּיב־האמת – בּא. וּמאז מתחילה ההיסטוֹריה של הבּרית המחוּדשת.

הפּירוּד היה אכזרי, אבל צוֹדק. הדבֵקים אשר נפרדוּ הוֹציאו מסַד רגליהם. המחנה, אשר מחוּץ לנוּ, המשיך בּדרכּוֹ: לחלקים שלמים בּוֹ וּלכמה מ“מנהיגיו” היה הפירוּד רק תחנת־מַעבר – מי בּרכב וּמי בּרגל – מן המיצר אל המרחב, מן ה“שֶמָא” היהוּדי המקולל אל ה“בָּרי” העוֹלמי המבוֹרך. וּשאריתם – הרגיעה בּמלים את מַצפּוּנה הציוֹני והפּרוֹליטרי גם יחד, וּמוֹסיפה עד היוֹם להיקלע – לפי הקוּרס – בּין מוֹסקבה וּבין ירוּשלים, חַסרת כּל פּעוּלה של ממש, וּשׂמחה בּחלקה לעצם קיוּמה.

ואצלנוּ – הציל הפּירוּד בּשעה האחרוֹנה את השם “פּוֹעלי־ציוֹן” מדראוֹן, ואת שׂרידי התנוּעה מהרָקָב המשחית אשר אָכל בּבשׂרה. נשארנוּ בִּמְתֵי מעט. אִתנוּ יחד היוּ רק שתי ארצוֹת: אמריקה ואנגליה (שאף מהן נתפּלגוּ חלקים ניכּרים) וּקבוצת צירים בּוֹדדים מפּוֹלין. אבל היתה לנוּ האפשרוּת הגמוּרה להקמת תנוּעה מחוּדשת, כּבּירה. לא בּכוֹח המסוֹרת האוֹרגַניזציוֹנית ויחסי־חברים חנוּטים, כּי אם בּכוֹח הרעיוֹן השלם והאַמיץ וּבכוֹח המפעל הבּלתי־נכנע, היתה לנוּ האפשרוּת לכבּוֹש לבבוֹת, להיוֹת למרכּז הנוֹער היהוּדי ההוֹלך לעבוֹדה, להתקיף את כּל הרעוּע בּתוֹך המפלגוֹת הקיימוֹת שסביבנוּ.

כּל מה שהבּרית המחוּדשת היתה יוֹתר שלמה עם המפעל ועם הרעיוֹן של הפּוֹעל בּארץ, כּל מה שהיתה יוֹתר אמיצת־רוּח והוֹלכת בּדרכּה שלה – היוּ לה יוֹתר תקווֹת להקים את התנוּעה מחָרבוֹתיה, לכבּוֹש עמדוֹת בּתנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, לקלוֹט לתוֹכה את הנוֹער השוֹעֶה לציוֹנוּת הסוֹציאלית ולהיוֹת לתנוּעה רבּת־ערך בּחיי העם. הֶהָלכה הבּרית בּדרך זוֹ?

לכאוֹרה כּן. בּתוֹכן־פּעוּלתם של שליחי הבּרית חלוּ שינוּיים עצוּמים. שוּרה של ענינים חיוּניים אשר היוּ לפני הפּירוּד אסוּרים עליה, אם לא על פּי דין הרי על פּי הנימוּס, הלכוּ ונתאַזרחוּ בּתוֹכה: “החלוּץ”, אִרגוּן העליה והפּעוּלה בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית. נתגלוּ עוֹבדים חרוּצים ונאמנים, בּין משליחי הארץ בּין מחברינוּ בּגוֹלה. בּמשך השנים יש לציין כּמה פּעוּלוֹת חשוּבוֹת, שנעשׂוּ על ידי חברינוּ השוֹנים: בּאינטרנַציוֹנל, בּתנוּעת הפּוֹעלים האנגלית, בּמוֹסדוֹת ההתישבוּת, בּמשׂרדים הארץ־ישׂראליים, בּ“החלוּץ”, בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת. ואפשר בּאמת, שלפי היקף הפּעוּלה הנעשׂית בּפּמליוֹת של מעלה, בּמרכּזים הגבוֹהים, הננוּ בּאמת מפלגה חשוּבה. והמוֹסיף יוֹסיף: וַדאי איננוּ נוֹפלים מאחרים. האם אין עלינוּ לשׂמוֹח בּחלקנוּ?

ועף על פּי כן, אין כּלל לשׂמוׂח. אין “אחדוּת־העבוֹדה” יכוֹלה למצוֹא סיפּוּק בּנַעשׂה, ואין הדרך של הבּרית יכוֹלה להניח את דעתה.

צריכים אנשים להיוֹת חנוּטים לגמרי, כּדי שבּשעה זוֹ, למראה כּל המתהווה בּארץ וּבעם, יהיוּ שׂבֵעי־רצוֹן מ“יחוּסם”, מחשיבוּתם בּעוֹלם הגדוֹל, מישיבתם איתן על כּל הכּסאוֹת הנישׂאים. תנוּעה, שהוּטל עליה לעוֹרר וּלגַשם את היצירה המַעמדית בּארץ, חייבת קוֹדם כּל להתבּוֹנן וּלבקש, היכן הם כּוֹחוֹת־היצירה הללוּ, וּלהַפנוֹת את לבּה אליהם, לריכּוּזם, לגידוּלם, לחינוּכם. וכל הניגש בּעינים פּקוּחוֹת וּבאַמַת־מידה של יצירה רבוֹלוּציוֹנית, ולא בּמצוַת סוֹציאליסטים מלוּמדה של מפלגוֹתינוּ המקוּבּלוֹת, היה רוֹאה בּרוּר: תנוּעת הנוֹער החלוּצי – זהוּ המשען. יצירתנוּ הסוֹציאליסטית בּארץ, לכל עוֹמק מגַמוֹתיה החברתיוֹת, הקמת חברת העוֹבדים וּקליטת ההמוֹנים הבּאים, כּלוּם יתכן כּל זה מבּלי אַתמוֹספירה מַקיפה של תנוּעת־נוֹער חלוּצית, עם הלָך־נפש והתמכּרוּת וחינוּך סוֹציאליסטי עמוֹק, אשר יכשיר את החברים לנאמנוּת עד הקצה, ליחסי אמוּנים וכבוֹד, לשלימוּת המעשׂה? וּפירוּרי נוֹער זה התפּלשוּ בּכל עֵבר, נמצאוּ בּכל המחנוֹת וחיכּו ליד הגוֹאלת אשר תקוּם, תאַחד וּתנַער משפלוּתה את התנוּעה הציוֹנית־הסוֹציאלית. אוּלם הבּרית שלנוּ, נאמנה למסוֹרת, שמרה על “הוֹשַעְנוֹת” חבוּטוֹת.

אמנם, הפּעוּלה הארץ־ישׂראלית המעשׂית נקלטה בּבּרית, יוֹתר נכוֹן בּעליוֹתיה, חברינוּ השתתפוּ בּקוֹנגרסים ו“ישבוּ” בּקרן היסוֹד, עבדוּ בּמשׂרדי העליה, בּ“החלוּץ” וכוּ', אוּלם בִּפְנים הבּרית לא חדלה השיטה הישנה, הממשיכה את התוֹהוּ ובוֹהוּ שלפני הפּירוּד. אפשר לאמוֹר בּהחלט, כּי מלבד גידוּלה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּארץ־ישׂראל, וּבמקוֹמוֹת אחדים בּהשפּעת ארץ־ישׂראל – לא נעשׂה כּלוּם בּשביל הקמת התנוּעה.

המאמצים העיקריים של משרד־הבּרית הוּקדשוּ “להשיב נידחים”, להחזיר אל תחת כּנפיה את כּל אלה, אשר מאיזוֹ סיבּה שהיא לא מלָאָם לבּם להיכּנס לבּרית ה“שׂמאלית”. חזרוּ אלינוּ אַרגנטינה, בּוּקוֹבינה, גרמניה (אחרי פּילוּגים בּקרבּן). חזרה אלינוּ גם גליציה המזרחית. זוֹ האחרוֹנה, כּנראה, עם “זכוּיוֹת” מיוּחדוֹת. איני יוֹדע מה רב כּוֹחה בּין הפּוֹעלים בּגַליציה, אוּלם אצלנו בּבּרית אינה מפלגה פּשוּטה, יש לה יחוּס “פּרוֹליטרי”. וּבתוֹר כּזאת רוֹאה היא את עצמה ממוּנה על שמירת טהרת ה“פּוֹעלי־ציוֹנוּת” לבל תחוּלל על ידי “אחדוּת־העבוֹדה” ה“בּלתי־פּרוֹליטרית”. מפלגה זוֹ אינה משתתפת בּקוֹנגרס, ודבר אין לה לקרן הקימת. גאוּלת הקרקע וּמסירתה לרשוּת העוֹבדים אינה, כּידוּע, ענין לפּרוֹליטרים. בּנידוֹן זה הם דוֹאגים לא רק לנפשם – בּאשר זכוּת זוֹ של אי־השתתפוּת בּקוֹנגרס ניתנה להם בּשעת כּניסתם – כּי אם גם לכַשרוּתה של הבּרית כּוּלה: נמנוּ וגמרוּ להעמיד את שאלת ההשתתפוּת בּקוֹנגרס הציוֹני על סדר היוֹם של הועידה העוֹלמית לרֶביזיה. הם גם החליטוּ לנַקוֹת את “אחדוּת־העבוֹדה” מ“אֶלמנטים” בּלתי “פּוֹעלי־ציוֹנים”. קבּלנוּת לא רעה כּלל. מפלגה פּרוֹלטרית זוֹ אין מַצפּוּנה מַרשה לה להשתתף בּ“החלוּץ”, ואף לא בּמשׂרדי־העליה, ואחרוֹן אחרוֹן, אף לא בּוַעד לארץ־ישׂראל העוֹבדת, שה“שׂמאל” התיר ומזרח־גליציה אוֹסרת. וּמפלגה זוֹ – נקראת “פּוֹעלי־ציוֹן”. וּמפלגה זוֹ – איתן מוֹשבה בּבּרית.

כּניסתה של מפלגה זוֹ לבּרית, מפלגה אשר מסוּפּקני אם שלחה עד הנה חמישה חברים לארץ (ואם בּא מי שהוּא מחבריה הֵנה – מסוּפּקני אם מקוֹמוֹ יכּירוֹ בּ“אחדוּת־העבוֹדה”) לא נשארה בּלי תוֹצאוֹת. כּיוֹם היא הקוֹבעת בּמידה מרוּבּה את פּרצוּפה של הבּרית. אַמריקה וארגנטינה רחוֹקוֹת ואינן משפּיעוֹת מחוּץ לתחוּמיהן. “אחדוּת־העבוֹדה” בּבּרית היא הבּת השוֹבבה, שיש צוֹרך לרסן אוֹתה. וּמזרח־גליציה אף אין לה צוֹרך לבוֹא דוקא להשתתף בּמוֹעצוֹת הבּרית. עמדתה – שקוּלה, ותמיד יש טוֹענים לה, אם מפּני נטיה אליה, אוֹ מפּני הדאגה התמידית לשיווּי־המשקל, וּמפּחד “פּן יִרבּוּ” של “אחדוּת־העבוֹדה”. עם כּניסתה והתבּצרוּתה בּבּרית נתגלתה שוּב דוּ־פּרצוּפיוּתה של הבּרית, הדנה אוֹתה לעקָרות וּלהתפּוֹררוּת. נשתנה יחסוֹ של משׂרד־הבּרית ל“אחדוּת־העבוֹדה”. התחילה פּרשה של אוּלטימַאטוּמים. “מזרח־גליציה מוֹדיעה, כּי יֵצַר לה המקוֹם בּבּרית”, אם יצא חס ושלוֹם ענין האיחוּד עם “צעירי־ציוֹן”.

והנה ענין האיחוּד. כּאן אבן־הבּוֹחַן לבּרית: היש בּה כּוֹח צמיחה וקליטה ואם אַיִן. “אחדוּת־העבוֹדה” הכריזה על מגמת האיחוּד הציוֹני־הסוֹציאַלי מיוֹם היוָצרה. הפּירוּד שבּוינה עשׂה את האיחוּד לאפשרי וגם להכרחי. אוּלם בּבּרית היוּ הדברים האלה – דברי מינוּת. לא גזרוּ על הדיבּוּר. אבל נעשׂה הכּל לדחוֹת, לעכּב, להשהוֹת. “אחדוּת־העבוֹדה” לא רצתה, לא יכלה לעכּב. זהוּ, כּנראה, אחד החטאים האוֹרגַניים של “אחדוּת־העבוֹדה”. עצם קיוּמה הוּא נגד ההתפּוֹררוּת המפלגתית, השוֹלטת בּתנוּעוֹתינוּ בּגוֹלה ושוֹללת מהן גם את כּוֹחן הריאַלי, גם את ערכּן המוּסרי. את מלחמתנוּ זוֹ לאיחוּד הציוֹני־הסוֹציאַלי בּארץ וּבחוּץ־לארץ לא חדלנוּ לנהל, למרוֹת הכּל, על דעת עצמנוּ, וּבתוֹצאוֹת של ממש. למרוֹת קיוּמן של כּל המחיצוֹת האוֹרגניזציוֹניוֹת, למרוֹת האינפוֹרמַציה אוֹדוֹתינוּ, אשר בּה היוּ ניזוֹנים “צעירי־ציוֹן” בּמשך כּמה זמן. ואחד הנצחוֹנוֹת המוּסריים הגדוֹלים של “אחדוּת־העבוֹדה” היה בּליל הנעילה של ועידת ההסתדרוּת הראשוֹנה בּחיפה. אז נצטרפוּ אלינוּ חלוּצי “צעירי־ציוֹן”, בּפוּמבּי וּברוֹב קהל, בּהוֹדעה מפוֹרשת שאינם מנַתקים את קשריהם עם “צעירי־ציוֹן” בּגוֹלה. קיבּלנוּ את ההוֹדעה בּרצוֹן, מבּלי היסוּס כּל־שהוּא. לא עלה על דעתנוּ לשאוֹל “היתר” מן הבּרית על הכּיבוּש החדש. אוּלם בּעיני חברינוּ בּחוּץ־לארץ נפגש הדבר כּעווֹן חמוּר. לדידם, המהַדרים מן המהַדרים בּעניני דת ודין, מוּטב היה שהתנוּעה הסוֹציאליסטית בּארץ תתפּוֹרר לכמה מפלגוֹת צוֹררוֹת ומתחָרוֹת, וּבלבד שכַּשרוּתנוּ לא תיפּגם בּסירכה אוֹרגַניזציוֹנית כּזאת. ואנוּ – אין אנוּ מתחרטים על שידוּך זה שנעשׂה בּשעת־רצוֹן. וּמסוּפּקני, אם ימָצא בּינינוּ מי שהוּא, אשר היה בּוֹחר להישאר בּמסגרת הישנה, מבּלי הצטרפוּת הכּוֹחוֹת החדשים.

איני רוֹאה כּל צוֹרך ללַמד כּאן זכוּת על “חטא” נוֹשן זה. אוּלם הויכּוּח בּענין זה מאיר את המצב. ודאי יִצדק הטוֹען, כּי קשרים הסתדרוּתיים של חברי מפלגה עם בּרית שניה, הם “מעשׂים אשר לא יֵעָשו”, אַבּסוּרד אוֹרגניזציוֹני. אוּלם האם בּנו האַבּסוּרד? אַדרבּא, מדוּע זה יבוֹא אלינוּ החלוּץ העוֹלה לא מתוֹך בּריתנוּ שלנוּ? מדוּע לא דאגוּ לכך שוֹמרי הקנקן? ואם הוּטל בּתוֹקף המצב, וּבעֶטיוֹ של משׂרד־הבּרית, אשר לא הבין למצב החדש, לבחוֹר בּאחד משני האַבּסוּרדים: אם להסתלק מקליטת כּוֹחוֹת החברים ליצירה, אוֹ לבחוֹר בּצוּרה אִרגוּנית מוּזרה ונלעגת – הרינוּ בּוֹחרים בּאַבּסוּרד שבּצוּרת האִרגוּן ולא בּאַבּסוּרד שבּתוֹכן־התנוּעה.

כּמה ש“אחדוּת־העבוֹדה” עמלה להציל את ה“בּרית” מ“אַבּסוּרד אוֹרגַניזציוֹני” זה על ידי החָשת האיחוּד – לא עלה בּידה. תשוּבה אחת היתה: “אחדוּת־העבוֹדה” מסתכּלת בּכּל רק מתוֹך השפוֹפרת שלה, מתוֹך עניני הארץ. השאלה “הבּלתי־אקטוּאלית” טיילה ממוֹעצה למוֹעצה. בּכל פּעם אפשר היה אמנם לציין התקדמוּת רזוֹלוּציוֹנית, אבל למעשׂה היה הדבר נשאר תלוּי ועוֹמד. סוֹף סוֹף חדל הענין גם בּעיני מנהיגי הבּרית להיוֹת “בּלתי־אַקטוּאַלי”. מאז מַתחילה פּרשת המשׂא־וּמתן. אם לסַפּר את כּל פּרשת המשׂא־וּמתן והעמידה על המקח לא יוֹסיפוּ הדברים כּבוֹד למנהיגי שתי הבּריתוֹת גם יחד. וּכשרצוֹן האיחוּד נתגבּר יוֹתר בּשני ה“מחנוֹת”, והדברים נתקרבוּ למעשׂה, ראה משׂרד־הבּרית צוֹרך להתכּנס לישיבה ולקבּוֹע את עמדתוֹ. לחברים שאינם בּקיאים כּל כּך בּסתרי התוּרה האוֹרגַניזציוֹנית יש לבאר, כּי משׂרד־הבּרית הנהוּ בּן עשׂרה חברים, מַחציתם בּארץ (בּשם משׂרד־העבוֹדה) וּמחציתם בּחוּץ־לארץ. והנה נתאספוּ חמשת החברים היוֹשבים בּחוּץ־לארץ, אשר זכוּתם להַתווֹת את דרכי הבּרית היא, כּמוּבן, עדיפה, והם שקבעוּ את עמדת האיחוּד, מבּלי הימָלך בחברים שבּארץ־ישׂראל. בּטוּח אני, כּי ממשׂרד־הבּרית ודאי לא יבָּצר להוֹכיח, בּכל מיני ראָיוֹת פוֹרמַליוֹת, כּי הוּא מצדוֹ עשׂה הכּל לפי שוּרת הדין. האם משׂרד עוֹלמי יחטא? וּבעמדה זוֹ נקבּעה אידיש בּתוֹר שׂפת־הלימוּדים של חוֹבה לכל בּתי־הספר של ארצוֹת־הבּרית שבּגוֹלה. בּרוֹב חסדם הוֹאילוּ חברי משׂרד־הבּרית להתיר לחברים בּוֹדדים לנהל עבוֹדה תרבּוּתית עברית, בּמידה “שלא תסתוֹר” את הפּוֹליטיקה של הבּרית.

כּזה היה תנאי האיחוּד, אשר הציגה הבּרית, זוֹ שמכילה בּקרבּה את “אחדוּת־העבוֹדה”!

“אחדוּת־העבוֹדה” מיחתה בּקוֹל רם, ויצא הקצף על בּת המַרדוּת.

ובמקוֹם הפעוּלה הישרה והנאמנה לבַצע את האיחוּד השלם והמַקיף של שתי הבּריתוֹת בּא האיחוּד החלקי בּפּוֹלין, אשר חצה את מפלגת “צעירי־ציוֹן” המקוֹמית לשנים. איני בּקי בּענין, עד כּדי לדוּן וּלהוֹציא משפּט: מה גרם לאיחוּד־פּירוּד זה, אם טכסיסיהם של “פּוֹעלי־ציוֹן” אוֹ של “צעירי־ציוֹן”. אוּלם בּרוּר לי, כּי אם מבּחינה פוֹרמַלית נַעשׂה פּה ודאי הכּל על טהרת־הבּרית, אף על פּי כן לא זוֹ הדרך אם חֶפצֵנוּ הוּא בּהתלכּדוּת של שתי הבּריתוֹת.

על סדר־יוֹמה של ועידת־בּרלין עמדה שוּב שאלת האיחוּד. בּשביל גליציה המזרחית היתה השאלה גם הפּעם, כּמוּבן, בּלתי אַקטוּאַלית. נתקבּלה, כּאילוּ, החלטה חיוּבית. בּמקוֹם הסעיף הלשוֹני, שניסח משׂרד־הבּרית בּישיבתוֹ, נכנסה הפּעם לתוֹך עמדת האיחוּד החלטת הועידה בּשאלה זוֹ.

החלטת הועידה בּשאלת הלשוֹנוֹת עוֹררה בּיקוֹרת חריפה והתמרמרוּת בּין חברינוּ בּארץ. אמסוֹר בּקיצוּר את תכנה.

פּסקה א. אין מן החוֹבה לקבּוֹע פּרוֹגנוֹזה אחת בּשאלת הלשוֹנוֹת לארץ־ישׂראל וּלחוּץ־לארץ. תמכנוּ בּה, בּהכּרה מלאה. מי שרוֹצה לאַחד לא חוּגים צרים על בּסיס הלשוֹן בּלבד, כּי אם תנוּעה עממית לפעוּלה חברתית מַקיפה אינוֹ רשאי לכלוֹל לתוֹך העמדה פרוֹגנוֹזה אחת מַקיפה לשאלת הלשוֹן בּארץ וּבחוּץ־לארץ. כּמוֹ כן בּרוּר, כּי אם סעיף זה מַתיר לאחת המפלגוֹת פּרוֹגנוֹזה אידישיסטית בּיחס לארץ־ישׂראל, הריהוּ מתיר כּמוֹ כן למפלגה אחרת פּרוֹגנוֹזה עברית לגוֹלה.

פּסקה ב. מכריזה על הקשרים ההיסטוֹריים שבּין תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית בּגוֹלה וּפעוּלתה התרבּוּתית וּבין שׂפת אידיש (הנוּסחה הגוֹרסת קשר “אוֹרגַני” נדחתה אחרי מערכה כּבדה, על פּי דרישתנוּ). אישוּר הפּרַקטיקה של המפלגוֹת בּבית־הספר עם אידיש בּתוֹר שׂפת־הלימוּדים.

פסקה ג. על חשיבוּת לימוּד העברית בּגוֹלה, בּגלל ערכּה הלאוּמי וּבגלל מקוֹמה בּחיי הפּוֹעל בארץ.

פּסקה ד. על העברית בּארץ־ישׂראל. כּאן חסרה הכרזה מעֵין זוֹ שיֶשנה בּפּסקה ב' בּיחס לאידיש, אוּלם ישנה התחייבוּת הסיוּע לעבוֹדתנוּ וּלמלחַמתנוּ התרבּוּתית.

פּסקה ה. קוֹבעת מצדנוּ יחס של כּבוֹד לקניני התרבּוּת של המוֹנינוּ בּגוֹלה והתנגדוּת לזלזוּל ולרדיפת האידיש בּארץ. סעיף זה בּא לא מתוֹך לחץ חיצוֹני, כּי אם מתוֹך רצוֹננוּ אנוּ להכריז כּי עבוֹדתנוּ וּמלחמתנו התרבּוּתית מתנהלת וּצריכה להתנהל בּדרכי תרבּוּת.

אלה הם הסעיפים, אשר נתקבּלוּ אחרי מלחמוֹת כּבדוֹת. אילוּ הייתי בּא לספּר על מה שנידוֹן, הוּצע ולא נתקבּל, לא הייתי מספּיק. אוּלם בּזה טרם נגמר הענין. כּמילוּאים לפסקה ב' דרשנוּ אנוּ את חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית למיעוּטים שבּמפלגוֹת. והמשׂא־ומתן הממוּשך נגמר בּהוֹדעת היוֹשב־ראש, שאנוּ הארץ־ישׂראליים סמכנוּ עליה, כּי המסוֹרת של “פּוֹעלי־ציוֹן” בּארצוֹת שוֹנוֹת שוֹמרת למעשׂה על חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית של המיעוּטים. בּמסירת מוֹדעה זוֹ ראינוּ את הבּסיס לקליטת כּוֹחוֹת חדשים, אשר בּשאלוֹת השׂפה אינם משתוים עם הרוֹב הקיים בּמפלגת מזרח־גליציה.

בּתמימוּתנוּ חשבנוּ, כּי הועידה, הקשה מאד, נגמרה בּכל זאת בּחיוּב: הוּכּר הצוֹרך של האיחוּד. נברא בסיס המאַפשר את האיחוּד.

נבחרה וַעדה לנהל את המשׂא־וּמתן עם “צעירי־ציוֹן”. דרשנוּ, כּי הועדה תחיש את עבוֹדתה בּימי הקוֹנגרס, כּדי שנדע תשוּבה בּרוּרה, טרם נחזוֹר הבּיתה. לועדה נכנסוּ: לוֹקר, קפּלנסקי, רמז.

הועדה הספּיקה לעסוֹק רק בּשאלה אחת, בּקשר עם מפלגת “צעירי־ציוֹן” בּליטא: מפלגה שיש לה רשת בּתי־ספר עברים מוּתרת אוֹ אסוּרה בּ“ברית פּוֹעלי־ציוֹן”? רמז טען, כּי אי אפשר לתת חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית למיעוּטים שבּמפלגוֹת ולגזוֹל בּאוֹתה שעה את החוֹפש הזה מאת מפלגה שלמה. לוֹקר וקפּלנסקי הוֹדיעוּ, כּי מפלגה עם בּתי־ספר עברים אינה יכוֹלה, לפי החלטת בּרלין, לבוֹא בּקהל.

הוַעדה, שהגיעה עד מַשבּר, קראה לישיבה את חברי משׂרד־הבּרית שנמצאוּ אוֹתה שעה בּקַרלסבּד. השתתפוּ: בּלוֹך, בּן־צבי, כּצנלסוֹן, רוּבַּשוֹב, לוֹקר וקפּלנסקי. ארבּעת הראשוֹנים היוּ בּעד עמדת רמז, השנַים האחרוֹנים – נגדה. לא עשׂינוּ משאלה זוֹ רוֹב וּמיעוּט (אילוּ גם נתאספוּ כּל עשׂרת חברי משׂרד־הבּרית היתה עמדתנוּ מקבּלת את הרוֹב – שש דעוֹת). לא עמדנוּ על הרוֹב הפוֹרמַלי. ידענוּ, כּי האיחוּד לא יֵצא לפּוֹעל כּל עוֹד הלָך־רוּח זה שׂוֹרר בּחלק חשוּב של מנהיגי הבּרית. ידענוּ כּמוֹ כן, כּי פּירוּש זה הניתן להחלטת בּרלין עוֹשׂה לאַל גם את ההחלטה בּדבר הלשוֹנוֹת, גם את החלטת האיחוּד. החברים הארץ־ישׂראליים הוֹדיעוּ בּאוֹתה ישיבה, כּי הם ידרשוּ מ“צעירי־ציוֹן” לבלתי התאַחד על בּסיס זה, השוֹלל את קיוּמוֹ של בּית־הספר העברי בּגוֹלה. אנוּ נכוֹנים לדרוֹש מכּל מפלגה קרבּנוֹת גדוֹלים למען האיחוּד – הסתלקוּת מאַמבּיציוֹת מפלגתיוֹת, מזכוּיוֹת היסטוֹריוֹת וכוּ' – אבל בּשוּם אוֹפן לא ויתוּר על חוֹפש הפּעוּלה התרבּוּתית, כּשם של“אחדוּת־העבוֹדה” אין מקוֹם בּבּרית, אשר העברית אצלה בּגדר קוֹנטרַבַּנדה.

שלוֹשת חברי הועדה התפּטרוּ בּאוֹתוֹ מעמד. החברים לוֹקר וקפּלנסקי נטלוּ לעצמם רשוּת להכריז על יציאתם מן הוַעדה בּקוֹלי־קוֹלוֹת בּמאמר פּוּלמוֹסי נגד רמז ונגד “אחדוּת־העבוֹדה”, וּב“סֶנַטסקוֹיֶה רַזיַסניֶנִיֶה”³, כּי מפלגה עברית סוֹציאליסטית לא יכּירנה מקוֹמה בּ“ברית פּוֹעלי־ציוֹן”.

הכרזה זוֹ שׂמה לאַל את כל ההסכּם הבּרליני גם בּענין הלשוֹנוֹת, גם בּענין האיחוּד, גם בּענין המשמעת.

לשם מה בּא הדוֹקוּמנט הזה? ודאי היה בּוֹ צוֹרך. הוּא הוֹפיע בּדיוּק לועידת גליציה המזרחית. הוּא צריך היה לשכּך את ההתקוֹממוּת נגד ההחלטוֹת ה“עבריוֹת” של בּרלין (גליציה המזרחית פּירשה את ההחלטוֹת כּפירוּשה של “אחדוּת־העבוֹדה”). אוּלם כּאן החטיא את המטרה. גליציה נשארה בּשֶלה. ודוקא סמוּך לועידה פּיזרוּ שם בּעתוֹנוּתם פּנינים, אשר אף לשׂוֹנאי ארץ־ישׂראל לא היה להתבּייש בּהם.

––––––––––

בּמצב זה עברה על “אחדוּת־העבוֹדה” חצי שנה. בּצער, בּעלבוֹן, בּמר־נפש. סבלה העבוֹדה, רפוּ הידים. ואם כּוֹחה של “אחדוּת־העבוֹדה” גם כּיוֹם אִתּה, הרי זה לא הוֹדוֹת לבּרלין, הוֹדוֹת לסיוּע לתנוּעה מצד משׂרד־הבּרית, כּי אם למרוֹת הכּל.

קיצוּר הדברים: יש ענין שהוּא קוֹדם לשאלת האיחוּד. שאלתנוּ היא: אם זוֹהי הבּרית. וּבכדי שהבּרית תהיה בּריתנוּ דרוּש קוֹדם כּל: טיהוּר הבּרית. עם כּל רצוֹננוּ להרחבת החוּג, למציאת דרכים אל הפּוֹעל היהוּדי בּגוֹלה – ואגב, מצאנוּ סוֹף סוֹף דרכים גם מחוּץ למסוֹרת־הבּרית, וּמבּלי שנצטרך לוַתּר על לשוֹננוּ ועל עמדתנוּ – לא נסכּים למחיר זה, שהבּרית כּיוֹם משלמת בּעד “שלימוּתה”. בּזמן שאנוּ נלחמים מלחמת חיים, נמצאים בּקרבּנוּ חברים שכּל עצמוּתם מתקלסת בּנוּ. כּלוּם צריך אני לבאר לקפּלנסקי מַהי לנוּ השתתפוּתנוּ בּקוֹנגרס הציוֹני וּבמוֹסדוֹתיו? מדוּע זה איפוֹא סיעתנוּ שם הִנָה הזעירה בּיוֹתר, בּשעה שהרוֹב הגדוֹל של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל אִתנוּ? וענינינוּ נחשלים ונפסדים ונוֹפלים מחוֹסר הגָנה, מחוֹסר בּיאַת־כּוֹח בּמוֹסדוֹת. האם זהוּ ענין של “פּוֹליטיקה”, של חילוּקי־דעוֹת אידיאוֹלוֹגיים בּין חברים? הלא זוֹהי היצירה היִשוּבית, הלא זהוּ בּיצוּר המעמד, הלא זוֹהי קליטת העליה! ואנוּ צריכים את כּל המלחמה הזאת לנהל לא בּעזרת חברינוּ וּתמיכתם, כּי אם בּלחץ שלנוּ, הבּוֹדדים, בּעמל אנשינוּ, בּכוֹח הוֹכחתנוּ לאחרים? ורק בּזה בּלבד? כּלוּם מצב זה הנוֹ נוֹרמַלי לגבּי תנוּעה בּת 18 שנה, אם לא נס ליחה? אנוּ נילָחם על זכוּת־העליה, נקרא לעליית־עוֹבדים, ו“חברינוּ” שם יטריפוּ את משׂרדי־העליה, וישאירוּ דאגה זוֹ לאחרים? אנוּ נשלח את חברינוּ לגוֹלה לעבוֹד בּ“החלוּץ”, בּמשׂרדי ארץ־ישׂראל, בּועד לארץ־ישׂראל העוֹבדת, בּקרן הקימת, למען יתקלסוּ בּהם אלה הקרוּיים חברינוּ? והבּרית העוֹלמית, הדוֹרשת אחדוּת וּמשמעת, תוֹסיף לסבּוֹל את המצב המַחפּיר הזה? לא, לקלוֹן זה יבוֹא הפּעם קץ. זכוּת זוֹ כּבר כּבשנוּ לנוּ גם בּבּרית. סוֹף סוֹף אין תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן” רק ענין של מסוֹרת ושל החזקת המוֹשכוֹת בּמשך כּמה שנים. צר לי שבּחלקי אני, מחוּסר המסוֹרת, עלה לתבּוֹע זאת. חברי משׂרד־הבּרית, שוֹמרי שלשלשת־היוּחסין, הם היוּ צריכים להיוֹת הראשוֹנים לדרוֹש את הבראַת הבּרית מכּל הרָקָב הזה, הם היו צריכים לשמוֹר על כּבוֹד התנוּעה ההוֹלך וּמתחלל. הם, אשר השלטוֹן בּידיהם, הרשאים הם לעצוֹם עינים מלראוֹת את הנוֹער היהוּדי העוֹלה? לאָן ילך? לתנוּעה מחוּללת ומנוּונת, לתנוּעה של אַדבוֹקַטים וקַריֶריסטים?

זהוּ התנאי הראשוֹן. טיהוּר הבּרית. תהא בּרית קטנה, אבל שלנוּ. אין לנוּ צוֹרך בּכיבּוּשים אשר אינם מגיעים לנוּ. ריבוּצקי וגליציה המזרחית מתנים אֲהָבים זה כּמה – מדוּע תֵצַר בּהם עיננוּ? יהי להם אשר להם. ואַל יבוֹאוּ אלינוּ אנשי־שלוֹם בּפשרוֹת אִרגוּניוֹת: איחוּד פּוֹלין עם גליציה. שוּם טוֹבה לא תצא מזה, מלבד קלקוּל המפלגה הפּוֹלנית. התירוּ את ידינוּ אנוּ, וּתהא לנוּ מפלגה בּגליציה הראוּיה לתנוּעתנוּ.

ואשר לשׂפה: אנוּ דוֹרשים לנוּ אפשרוּת של פּעוּלה חפשית בּגוֹלה. אין לנוּ מקוֹם בּברית, אשר תחשוֹב את העברית בּגוֹלה לדבר ריאַקציוֹני ואַנטי־סוֹציאליסטי. אין אנוּ רוֹצים לקצץ את עצמנוּ מן הגוֹלה. בּעָבדנוּ פּה בּעברית, בּיָצרנוּ פּה את תרבּוּתנוּ, בּשקדנוּ פּה להכניס כּל עוֹלה לתוֹך חיי השׂפה – הנתן לאסוֹר בּחוּץ־לארץ עבוֹדה עברית? אין אנוּ רוֹצים להטיל על אחרים בּבּרית את שלטוֹן שׂפתנוּ. לא שעת הכרעה עכשיו. עוֹד מלחמת־תרבּוּת ארוּכּה לפנינוּ. וּמעוּנינים אנוּ בּמלחמת־תרבּוּת שתהא ראוּיה לשמה, שאמצעיה יהיוּ אמצעי־תרבּוּת. אין לנוּ כּל פּחד בּעד עתיד העברית. כּלי־זינה עליה. אבל על חוֹפש העבוֹדה לנוּ ולַסוֹברים כּמוֹתנוּ, אם הם ישנם, אוֹ אם הם יבוֹאוּ – לא נוַתר.

אלה הם שני הדברים הדרוּשים לנוּ כּיוֹם. כְּשֶאֵלה יסוּדרוּ, אז לא תִקשה שאלת האיחוּד, אז תהא “אחדוּת־העבוֹדה” בּת כּשרה בּבּרית, והבּרית תהא הבּרית, בּה“א הידיעה, היחידה המרַכּזת בּתוֹכה את כּל החי והיוֹצר בסוֹציאַליוּת הציוֹנית. אז תבוֹא ההרמוֹניה המבוּקשת בּינינוּ וּבין הבּרית. כּל כּמה שימָשך המצב האַנוֹמַלי הנוֹכחי, יֶחלש כּוֹחה של “אחדוּת־העבוֹדה”, תפחת השפּעתה בּעוֹלם, ועם הֵחָלש “אחדוּת־העבוֹדה” תשוּלל הבּרית כּל כּוֹח צמיחה וגידוּל. אַל תשכּח הבּרית, כּי כּוֹחה הוּא בּ”אחדוּת־העבוֹדה" ולא מחוּץ לה.

שתי דרכים לפנינוּ: אוֹ תנוּעה ציוֹנית־סוֹציאלית אחת מאוּחדת, רבּת־עם ורבּת־פּעלים, מַקיפה את כל הכּוֹחוֹת, בּהרמוֹניה נפשית עם הפּוֹעל בּארץ, זוֹהי דרך הצמיחה; אוֹ דרך השמירה על קנקן ריק, הפּטריוּטיזם ה“בּריתי” הצר, האוֹטם את אזניו מרחש החיים העצמיים, והמַרכּין את ראשוֹ לפני הגלים החיצוֹניים, דרך הדלדוּל.

והיוּ נא בּטוּחים: בּשעה המכריעה נדע לבחוֹר.

---

משה שֶׁבח (שחיב)

מאת

ברל כצנלסון

נפל בּידי מרצחים בּח' בּאלוּל לפנוֹת ערב בּשוּבוֹ מעבוֹדתוֹ בּתל־אביב לביתוֹ בּרמת־גן בּדרך בּין פּרדס־מוֹנטיפיוֹרי וּשכוּנת־בּרוּכוֹב.

נקצצוּ חייו אף הוּא. אף הוּא, המוּצק, המאוּשש, האַרצי, השליו בּרוּחוֹ, השׂמח בּחלקוֹ, הצוֹעד בּניחוּתא דרך תלָאוֹת־החיים, אף הוּא לא כּמות כּל האדם נאסף אל עַמיו. אם תאות־שוֹד של משַחרים לטרף היא שאָרבה לאדם זה, מחוּסר־רכוּש, אם זדוֹן־רֶשַע של איבת־עמים מחַץ את ראשוֹ של זה איש־השלוֹם ואוֹהב־כּל־אדם – אין יוֹדע. לעצם הענין גם אין נַפְקָא מִינֵיה. ולוּ גם מקרה־שוֹד, גוֹרל־הפּרט העיוור, האִם אין בּזה יד גוֹרלנוּ, גוֹרל האוּמה, אשר שׂוּמה עליה לבנוֹת את חייה בּתוֹך כּל זה?

נָהַר קהל עצוּם אחרי המיטה. מכּל העדוֹת. פּוֹעלים, תימנים, אַשכּנזים חרדים, אנשי־המזרח, עוֹלים חדשים. מתחת למנהגי עדת־תימן, מתחת לדרוּשי־ההספּד האשכּנזיים על צידוּק הדין, על הזכוּת ליהרג בּחוֹדש אלוּל, מתחת לבקשוֹת כּי היה יהיה לנוּ למליץ יוֹשר בּ“ימים הנוֹראים” הבּאים עלינוּ, מתחת לכל אלה איחד הכּאב הגדוֹל, הנאמן, המַבריח את כּולנוּ, הכּאב של – כּברה מיוּחדת זוֹ בּבית־הקברוֹת, של קבר־האחים, כּן ידָבק ויצָמד עדר כּבשׂים בּהתחַלחלוֹ מפּני השוֹאה המתחוֹללת.

ומעֵבר להַתרסה כּלפּי כּל צידוּק־דין שהוּא, מעֵבר לכל תרוּעה וקוּבלָנה, כּלפּי מרוֹם וּכלפּי חוּץ, מעֵבר לכל אלה – האוּמנם יש לִשְלוֹת, כּאשר אנו שוֹקטים כּיוֹם? האין אנו מַרבּים לסמוֹך יוֹם יוֹם על הנס, בּשַגָם הוא נמשך? המוּכנים אנוּ, בּנפשנוּ וּבאוֹננוּ, לשעת־נסיוֹן האוֹרבת לנוּ?

הוּנח לנוּ, בהפסקוֹת קטנוֹת. לפני חצי שנה, בּיוֹם הפּוּרים האחרוֹן, גזלה שׂמחת־חַגנוּ התּמה ממי שהוּא את המנוּחה. וּשנַים מאנשינוּ הוֹעלוּ עוֹלה. ועכשיו – עם ריבּוּי העליה לשעה קלה – בּאַתנוּ זאת. היש לנוּ שׂמחה, אשר לא תּיכָּתם?

לקהל הגדוֹל, אשר נהר אחרי המיטה, היה זה קרבּן־ציבּוּר, נפש אַחת מישׂראל אשר יצאה בּטהרה תחת ידי מעַניה. לנוּ, לאלה אשר ידעוּ את משה האיש, אין זה קרבּן עלוּם־שם. הלא זה משה, משה שחיב, “משה שלנוּ”. משה מבּן־שמן, משה מהקפּא"י, משה מהמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת.

אנחנוּ, בּני העליה השניה, נזדמַנוּ אתוֹ בּבן־שמן, שם נגלָה הוּא בּינינוּ. אוּלם הוּא הקדים אוֹתנוּ, הוּא היה פּוֹעל מהתקוּפה הקוֹדמת, מ“ימי הבּרוֹן”. בּעוֹדוֹ ילד עלוּ הוֹריו מתימן. עליית תימן של השנים ההן (לפני יוֹתר משלוֹשים שנה) היתה פּוֹנה אל ירוּשלים. הנער גדל, וַיבחר בּמוֹשבוֹת. עם גמר תקוּפת פּוֹעלי־הבּרוֹן נשארוּ בּעבוֹדה רק בּודדים ספוּרים. הוּא, התימני, דבק בּנוּ, בּפוֹעלי העליה השניה, ויהי לאחד מאִתנוּ. לאמוֹר, כּי היה חביב עלינוּ בּבן־שמן – זה מעט. מעוֹלם לא נזדמן לי לראוֹתוֹ בּקטטה עם מי שהוּא. פּוֹעל טוֹב, חבר טוֹב, נאמן לציבּור, להסתדרוּת, למפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן”, אשר עליה נמנה בּטרם היוֹת “אחדוּת־העבוֹדה”. את הדחקוּת והתלאוֹת ידע לשׂאת מאין כּמוֹהוּ. סבר־פּניו ונוֹעם־הליכוֹתיו לא עזבוּהוּ.

המרכּז החקלאי בּיהוּדה בּחר בּוֹ, עוֹד בּשנים שלפני המלחמה, להתישב בּעין־חַי. משוּם מה הסתלק הוּא אז מן הענין. אחרי כן נטרד עם משפּחתוֹ, רבּת־הטף, אל העיר. שימש בּמוֹסדוֹת הפּוֹעלים. בּכל אשר היה הִשְרה קוֹרת־רוּח, בּטחוֹן, חמימוּת. השׂיחוֹת החטוּפוֹת אתוֹ היוּ מפיקוֹת אמוּנים, רעוּת, אהבת־חיים ואהבת־אדם. דבריו על עניני משפּחתוֹ היוּ שוֹפעים זוֹך ועֶדנה. גם תלוּנה על המצב, כּשהיתה עוֹברת על דל שׂפתיו, היתה ניטלת ממנה מרירוּתה, פּרָטיוּתה.

הוּא דבק בּתנוּעת הפּוֹעלים, בּיחסיה, בּמוּשׂגיה, דבק בּנאמנוּת וּבטוּב־שׂכל. קלט את העיקר, התפל לא דבק בּוֹ. מתוֹך רצוֹן להרחיק את הילדים מחיי הכּרך, החליט להתישב בּרמת־גן. מכר את הנַחלה שהיתה לוֹ בּירוּשה בּירוּשלים, רכש לוֹ מגרש והקים צריף, אחד הראשוֹנים בּגבעוֹת החוֹל של רמת־גן. בּשׂמחת אדם, הבּוֹנה קו לקו, המצרף גרגר לגרגר, היה מסַפּר לי על הפּרה הערבית שעלה לוֹ לרכּוֹש בּהלוָאה, על הילדים המסתגלים לעבוֹדה, על העבוֹדה המשוּתפת של המשפּחה כּוּלה, והרוּח הטוֹבה, הבּלתי־נעכּרת, שהיתה עוֹלה מתוֹך הדיבּוּרים האלה, היתה נוֹסכת רוּח אחרת גם על השוֹמע.

“מיטב האדם”. כּכה, אוֹ בּקירוּב, נאמר פּעם אצלנוּ. אכן, מיטב האדם.

אלוּל תרפ"ד.

---

בּמוֹעצת <אחדוּת־העבוֹדה> בּנחלת־יהוּדה

מאת

ברל כצנלסון

(י' בּטבת תרפ"ה)

אַזכּרה לחברים אשר נפטרוּ בּשמוֹנת החדשים שחלפוּ מימי ועידת עין־חרוֹד.

החבר לֶויצקי – מראשוֹני הפּוֹעלים, מהמשתתפים בּיצירת הקבוּצה מראשיתה, מכּוֹבשי הגליל, מהשוֹמרים הראשוֹנים, עוֹלם מלא של עֵרוּת וּמסירוּת אשר נפסק עתה בּנפלו חלל בּאַיֶלת־השחר.

החבר יוֹאל בּרֶגמן – חבֵרהּ של קבוּצת “אַחוה”, אשר הנחיתה את היסוֹד לכּיבּוּש הקיבוצי של העבוֹדה במוֹשבוֹת, חבר נאמן לקבוּצה עד ימיו האחרוֹנים. בכיבּוּש אדמת יעזוּר¹ להתישבוּת החקלאית על ידי הקבוּצה חלה וֹּמת.

החברה שׂרה לישַנסקי, אשר לא אחד מאִתנוּ זוֹכר את רגעי הַהֲקָלָה אשר הסַבּה לוֹ. השתתפה בּפיתוּח הענף של עזרה מדיצינית בּתוֹכנוּ מתחילתוֹ, לקחה חלק בּכיבּוּש תל־עדשים והיתה חבֵרה נאמנה לכל מה שהתרחש בּתנוּעתנוּ עד ימיה האחרוֹנים.

החבר משה שבח, הוּבא לארץ על ידי הוֹריו עם עלית תימן לפני עשׂרוֹת שנים. עזב את ירוּשלים והלך לחיי עבוֹדה, עבד בּיקב וּבמוֹשבוֹת, אחרי כן עבר לשמש בּמוֹסדוֹת שוֹנים של הפּוֹעלים. היה עֵר, חי, שילב את חייו בּתנוּעתנוּ וקלט אוֹתה בּנאמנוּת וּבמסירוּת. הוּא נבחר בּתוֹר חבר למוֹשב עין־חי, אוּלם נשאר בּעבוֹדה עירוֹנית ושימש בּמשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת עד אשר נרצח בּדרך בּין יפוֹ לעיר־גנים².

ארבּעת השמוֹת האלה אוֹמרים מה רב העוֹשר הצפוּן בּתנוּעתנוּ. ואילוּ ידענוּ להעריך את החברים בּחייהם כּאשר בּהיעָדרם מאִתנוּ היוּ בּוַדאי הרבּה משתפּרים יחסינוּ. כּאשר אמר המלך הפּילוֹסוֹף מַרק אוּרליוּס: אילוּ היינוּ מתיחסים לכל פּעוּלה שלנוּ כּאל אחרוֹן מפעלנוּ היוּ כּל מעשׂינוּ מתעלים.

בּמשך הזמן הזה לוּקח מהתנוּעה הציוֹנית הסוֹציאלית גם מוֹרהּ הגדוֹל נַחמן סירקין³.

עד אשר נַעשָׂה מעט מאד כּדי להקים לוֹ יד ושֵם בּקרבּנוּ. ואם בּחוּץ־לארץ, בּתוֹך הקהוּת הגדוֹלה של המחשבה, כּבש נחמן סירקין אך מְתֵי מספּר של אוֹהבים וּמַעריצים, הנה ערכּוֹ בּתוֹר מוֹרה וצוֹפה לתנוּעתנוּ גדוֹל לאין ערוֹך. ישיבוֹת רבּוֹת צריך היה להקדיש להערכתוֹ וּלבירוּר אישיוּתוֹ. לא נוּכל לעשׂוֹת זאת כּאן בּמוֹעצה שנתכּנסה לפתוֹר את סבכי השאלוֹת המעשׂיוֹת של תנוּעתנוּ כּיוֹם, אוּלם “אחדוּת־העבוֹדה” לא תנוּח ולא תשקוֹט עד שתקים מצבת־רוּח לסירקין בּלבּנוּ, בּמחשבתנוּ וּבמוּשׂגינוּ. אין אנוּ זקוּקים לפיתוּח הקוּלטוּס האישי, להערצה אלילית, להפיכת האדם לאיקוֹנין, אוּלם את רוּחוֹ צריכים אנוּ לספּוֹג. בּה תוּכל תנוּעתנוּ למצוֹא משען רב־אוֹנים.

בּמוּבן ידוּע היה גוֹרלוֹ של סירקין בּתנוּעה כּגוֹרלה של “אחדוּת־העבוֹדה”, גוֹרל של סוֹלל דרך, אשר העיקר בּשבילוֹ לא המסגרת, כּי אם הרעיוֹן, המוּכן לקפיצוֹת־דרך, לשינוּיים וּלויתוּרים מתוֹך האינטוּאיציה של הרגָשת ה“מחר”. אישיוּתוֹ היתה הרבּה יוֹתר עשירה מאלה אשר תנוּעתנוּ הציבּוּרית רגילה לינוֹק מהם. הוּא לא יכוֹל היה להגבּיל את עצמוֹ בּתחוּם של מנהיג. אישיוּתוֹ היתה כּוּלה מקוֹריוּת, כּוּלה אגדה.

הוּא הכריז על הציוֹנוּת הסוֹציאלית, כּשהציוֹנוּת היתה כּל כּך רחוֹקה מכּל רעיוֹן של עבוֹדה וּמכּל חוּג של עוֹבדים, וּכשלַסוֹציאליזם היה כּל כּך זר כּל רעיוֹן של לאוּמיוּת. בּוֹ היתה האינטוּאיציה ההיסטוֹרית, הרוֹאה דברים בּטרם התגלוּ.

מסַפּרים, כּי בּנשף אחד חילק סירקין, כּדרך החידוּד העמוֹק הרגיל אצלוֹ, את כּל העוֹלם היהוּדי, בּינוֹ וּבין ז’יטלוֹבסקי. את כּל המציאוּת, את כּל הקיים בּעם היהוּדי, את הגוֹלה, את האידיש וכדוֹמה חילק לז’יטלוֹבסקי, ואת כּל הצפוּן בּעתיד, את כּל מה שעוֹד אינוֹ קיים בּמציאוּת – את ארץ־ישׂראל, תחיית השׂפה העברית וכוּ' – נטל לעצמוֹ. בּחידוּד זה מצאה לה בּיטוּי נכוֹן הוַיתוֹ האמיתית של סירקין. עלינוּ לעשוֹת את זכרוֹ לנחלת התנוּעה כּוּלה.

התכּוֹננוּת לועידוֹת ההסתדרוּת

הסמכתי בּכוַנה את דברי על הועידוֹת הקרוֹבוֹת בּהסתדרוּת (הכּללית והחקלאית) להרצאוֹת ולויכּוּחים על המצב בּהסתדרוּת וּבמוֹסדוֹתיה. זוֹהי כּיוֹם שאלתנוּ העיקרית. מכּל אשר נאמר כּאן נשמעה שַועת המצב. ואף את הועידוֹת הבּאוֹת אין להכין מבּלי רֶביזיה יסוֹדית של מצבנוּ.

ועידה כּללית של פּוֹעלי ארץ־ישׂראל – לָאו מִלְתָא זוּטְרָתָא היא. בּועידוֹת אלה אנוּ משקיעים כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת־הנפש, שאין להוֹציאן לריק. ואמנם אי אפשר לוֹ לכינוּס אשר כּזה מבּלי אשר יחַדש משהוּ, מבּלי אשר יצעיד את המחשבה, מבּלי אשר ימַמש את הרצוֹן ואת הפּעוּלה. כּל ועידה אצלנוּ כּרוּכה בּהתנַערוּת חברתית רבּה, בּהתעוֹררוּת מחַנכת, מַצמידה, מַגבּירה. כּזאת היתה ועידת פּתח־תקוה: יִסוּד “אחדוּת־העבוֹדה”. כּזאת היתה ועידת חיפה: יִסוּד ההסתדרוּת. כזאת היתה הועידה השניה של ההסתדרוּת, לפני שנתיים. נַזכּיר רק בּקצרה את תוֹכן החלטוֹתיה: עיבּוּד חוּקת ההסתדרוּת, רעיוֹן חברת העוֹבדים להיקפוֹ וליסוֹדוֹתיו, ההצטרפוּת לאינטרנַציוֹנל המקצוֹעי, ההכרזה על שכוּנוֹת־עוֹבדים, עתוֹן ההסתדרוּת. בּבת־אחת הצעידה הועידה את ההסתדרוּת כּמה פּסיעוֹת קדימה.

ואילוּ היוּ הענינים בּהסתדרוּת הוֹלכים כּשוּרה, לא היינוּ מתקשים כּלל כּיוֹם בּשאלה: מה יהא תכנה של הועידה השלישית? הגשמתם של המעשׂים אשר החלטנוּ עליהם בּועידה הקוֹדמת היתה מעוֹררת ממילא צרכים חדשים, גוֹרמת למאמצים וּלמפעלים, וּמפַלסת את דרכּה של תנוּעת הפּוֹעלים. אילוּ היתה התקדמוּתנוּ בּמשך השנתַים בּתוֹר תנוּעה יוֹצרת וּמגַשמת עוֹלה בּד בּבד עם הבּעת רצוֹננוּ והחלטוֹתינוּ – כּי אז היינוּ ודאי עוֹמדים כּיום בּתוֹך ההתחלה של שכוּנת־עוֹבדים, והתחלה זוֹ היתה קוֹבעת את אפקיו המשקיים והחברתיים של הפּוֹעל העירוֹני, היינוּ בּאים לועידה עם עתוֹן, בּעל־דמוּת, אשר היה נוֹתן בּיטוּי לחיים הפּנימיים של הציבּוּר וּמסַייע להתגבּשוּתוֹ וּלחינוּכוֹ ההסתדרוּתי, והתביעוֹת הנוֹבעוֹת מאלה ההתחלוֹת היוּ בּאוֹת מאליהן, ותוֹכן הועידה היה מוּתוֶה על ידי המעשׂים אשר נעשׂוּ.

אך על התנוּעה עברו שנתַים קשוֹת מאד, קשוֹת בּכלל, וקשוֹת עוֹד יוֹתר מבּחינה זוֹ של הגשָמה. שנתַים ללא יצירה יִשוּבית חשוּבה. וּמצב זה של עמידה פּנימית הוּא הקוֹבע את הלָך־הרוּח של ציבּוּרנוּ, את הרמה המוּסרית ואת התוֹקף הסידוּרי. אפשר שתנוּעוֹת אחרוֹת יכוֹלוֹת להתקיים על טויית השלשלת האידיאוֹלוֹגית בּלבד, על תעמוּלה והַסבּרה, מבּלי כּיבּוּשים בּפוֹעל מַמש. אוּלם תנוּעתנוּ שוֹנה היא בּיסוֹדה. במרכּזה עוֹמד המפעל המגַשם, ההתישבוּת, יצירת משק־העבוֹדה. ואִם עברה עלינוּ שנה ללא אדמה חדשה, לפירוּרי התישבוּת, וּלשנה זוֹ קמה שנה של חוֹסר־עבוֹדה ויציאה, הרי מן ההכרח שלכל זה תהיינה תוֹצאוֹת. כּאן יש לבקש את המַפתח לכמה וכמה חזיוֹנוֹת שליליים בּמַחננוּ כּיוֹם.

אמרתי, בּמרכּז תנוּעתנוּ עוֹמדת ההתישבוּת. אם להבין את דבר ההתישבוּת בּמוּבנה הרחב והכּוֹלל: הכנסת המוֹנים לארץ, חדירה לעבוֹדה, קליטה בּכל ענפי המשק בּעיר וּבכּפר, כּיבּוּש נקוּדוֹת, קיוּם פּרוֹדוּקטיבי – הרי התישבוּת זוֹ מתגשמת אצלנוּ יוֹם יוֹם, אפילוּ בּשעה שאנוּ משתתפים בּעבוֹדת הקבּלן הפּרטי אוֹ עוֹבדים בּטַבּק אצל האִכּר. אוּלם התישבוּת בּמוּבנה המיוּחד אצלנוּ, בּמוּבן של יצירת משק־העבוֹדה – ראשית מַאוַיינוּ ותכליתם – היא הניתנת לנוּ בּצמצוּם, גם בּזמנים שאין “חוֹסר־עבוֹדה” ושיש “טבּק” וּבנין. להתישבוּת זוֹ עוֹמד כּל אחד מאִתנוּ בּ“תוֹר” ארוֹך. והתגַשמוּתה תלוּיה לא רק בּנוּ, בּכוֹח יצירתנוּ הפּנימי, כּאן, כּי אם בּכוֹח גוֹרמים רבּים מחוּץ לנוּ: בּכוֹח תנוּעתנוּ כּוּלה, בּכוֹח ההתעוֹררוּת הלאוּמית, בּמידת ההצטבּרות של הוֹן לאוּמי וקרקע לאוּמי, בּמידת האמצעים של “ארץ־ישׂראל העוֹבדת”. ונחוּץ לתנוּעה כּוֹח גדוֹל לא רק למען קיים את המכּסימוּם של הפּעוּלה ההתישבוּתית, כּי אם גם כּדי לקיים וּללַכּד עם התנוּעה את כּל אלפי הפּוֹעלים, אשר דרכּם למשק־העבוֹדה, בּכּפר אוֹ בּעיר אוֹ בּשכוּנת־העוֹבדים, היא ארוּכּה וּממוּשכה. לעינינוּ בּאים אנשים עם אידיאוֹלוֹגיה התישבוּתית, עם מַאוַיים התישבוּתיים, מבּלי אשר יהיה בּכוֹחם וּבכוֹחנוּ להגשימם בּשבילם דוקא. חוֹסר זה של הכנה נפשית למצב הצפוּי לחלוּץ בּארץ, מיעוּט פּעוּלה עצמית ישוּבית, ציפּיה ממוּשכה להתישבוּת אשר אינה בּאה – כּל זה מחַלחל בּנשמת הציבּוּר וּמוֹליד מבוּכה. והמפעלים המוּעטים הנעשׂים בּמשך הזמן, והחוּגים המוּעטים המתגַבּשים בּמשך הזמן, הנם יוֹתר מדי בּוֹדדים לעצמם, ואין ההתלכּדוּת הדרוּשה והניכּרת בּינם ובין כּל שאר הציבּוּר. וּמשוּם כּך אינם מאירים.

איני גוֹרס את הנוּסח הנשמע אצלנוּ לפרקים: חלוּקת הציבּוּר לחוּגים “הסתדרוּתיים” ו“אַנטי־הסתדרוּתיים”. חלוּקה זוֹ, אַן גְרוֹ, בּסיטוֹנוּת, לא תצדק. גם פּוֹשעי ההסתדרוּת מלאים מצווֹת כּרימוֹן. וגם הנאמנים בּיוֹתר לא תמיד יעמדוּ בּמבחן הקשה. לא הסתדרוּתיים ואַנטי־הסתדרוּתיים, אלא ההסתדרוּת כּוּלה לקוּיה, רפוּיה.

אַל נא יגלוּ בּדברַי פּנים שלא כּכּוָנה. כּשאנוּ קוֹבלים על מצב תנוּעתנוּ, אין אנוּ מתכּוונים בּזה להפחית בּערכּה. אילוּ היינוּ מוֹדדים את כּוֹח המעשׂה של הסתדרוּתנוּ בּמידת תנוּעוֹת אחרוֹת, לא היה לנוּ להתבּייש. אחד מרַבּי המדינה בּאנגליה אמר פּעם לוייצמן, שאילוּ היתה אנגליה זקוּקה לכספּי־התנדבוּת לא היתה מגיעה למַה שהגיעה קרן־היסוֹד. אוּלם אין אנוּ מוֹדדים את עצמנוּ עם אחרים, כּי אם עם צרכינוּ. אילוּ היתה ההסתדרוּת מכילה בּקרבּה כּוֹחוֹת של יצירה וּדביקוּת פּנימית לא יוֹתר מאשר תנוּעוֹת אחרוֹת, לא היינוּ מַרחיקים לכת. הסתדרוּתנו אינה יכוֹלה לפעוֹל בּכוֹח כּפיה חיצוֹנית, ותפקידיה לא יוּכלוּ להימָלא מבּלי התלכּדוּת אַמיצה. ומשוּם כּך אנוּ חשים כּל כּך בּמַה שחָסר לנוּ.

על ליקוּיי ההסתדרוּת סיפּר לנוּ אתמוֹל רמז, היוֹם – הרצפלד. אינני יוֹדע אם יש בּינינוּ מי שיוּכל להבּיע את העָקָה כּמוֹ שהיא. עד מה חסרה הזיקה בּין היחיד וּבין הכּלל, בּין הקיבּוּץ המשקי וּבין המוֹסד ההסתדרוּתי, עד כּמה חסרה ההבנה, קבּלת החוֹב והעוֹל של התנוּעה.

זהו ליקוּי כּללי בּהכּרת הרוֹב, בּיחסיו האוּטיליטַריסטיים של הציבּוּר אל מוֹסדוֹתיו, בּאי־הרצוֹן אוֹ בּאי־היכוֹלת להשׂיג שה“מוֹסד” אינוֹ דבר־מה מן החוּץ, שפּשעי המוֹסד וליקוּייו נוֹבעים בּרוּבּם מתוֹך אי־יכלתוֹ של הציבּוּר, מתוֹך רפיוֹנוֹ, מתוֹך התנַכּרוּתוֹ. וּמשוּם כּך אפשרי אצלנוּ מפּעם לפעם, שבּשעה שנעשׂים מעשׂים החוֹתרים תחת ההסתדרוּת, תחת הציבּוּר כּוּלוֹ, אין הכּוֹח בּידי בּאי־כּוֹח הכּלל להגן על הכּלל, כּי אין הכּלל מבין את חוֹבתוֹ לעצמוֹ. וּבשעה שבּאי־כּוֹח הציבּוּר נאלצים להגן בּתוֹקף על עניני ההסתדרוּת בּפנים, על עניני הכּלל מפּני חלק ממנוּ, אין העזרה, אין ההד, אין המשען החברתי. וּמשוּם שבּמצב זה מתגלה החוּלשה המוּסרית של ההסתדרוּת, לפיכך נַעשׂית המלחמה עצמה כּל כּך קשה, ממוּשכת, חסרת תוֹקף. ואין לך דבר המַגבּיר את הדמוֹרליזציה הפּנימית בּציבּוּר כּחוּלשה זוֹ של הציבּוּר. וזהוּ המצב הנוֹתן רשוּת לאמוֹר: כאשר אמר היוֹם טבּנקין, כּי אין דין בּהסתדרוּת. לאמוֹר: אין כּוֹח בּהסתדרוּת להעמיד את הדברים על שוּרת הצדק. וכל זה מפּני שהציבּוּר הכּלוּל בּהסתדרוּת אינוּ נוּתן מכּוֹחוֹ לשליחיו.

מצב זה של חוֹסר קשרים אמיתיים בּין הציבּוּר וּבין שליחיו, של פּסיביוּת חברתית בּציבּוּרים גדוֹלים – מצב זה הוּא המביא להתמוֹטטוּת פּנימית בּהסתדרוּת. וּמצב זה הוּא המֵקֵל כּל כּך תחיבת יתדוֹת בּגלגלי ההסתדרוּת, הוּא המאַפשר למי שרוֹצה לתלוֹת את תקווֹתיו בּכל ספינה חדשה, שתביא ל“שינוּי הכּוֹחוֹת” והיחסים בּהסתדרוּת. נמצא לאפשר לפסוֹל החלטוֹת וּמעשׂים על יסוֹד מצב־רוּח של תקווֹת לשינוּיים אשר יבוֹאוּ. האם לא היה בּזה אחד הגוֹרמים העיקריים למלחמת הבּחירוֹת, הנבוּבה והנוֹאשה, למוֹעצוֹת העירוֹניוֹת בּקיץ הזה? מלחמה חסרת כּל תוֹכן מוּסרי ועיוּני, מלב ההתנגדוּת למציאוּתוֹ של “רוֹב” פּעיל בּתוֹך ההסתדרוּת.

העבוֹדה בּהסתדרוּת חדלה להיוֹת פּוֹריה. אפשר שיש מוֹסדוֹת אשר ניצלוּ עוֹד מן המצב הזה. מוֹסדוֹת המַמשיכים את פּעוּלתם מבּלי הפרעוֹת יתירוֹת. אוּלם מסוּפּקני, אם גם בּתוֹכם יש מקוֹם לפעוּלוֹת שיש בּהן מן החידוּש, מגילוּי האיניציאַטיבה. בּאשר לזה דרוּש אויר אחר. והאויר הזה חסר לגמרי בּאוֹתם המוֹסדוֹת, אשר על פּי מַהוּתם צריכים הם להיוֹת המַדריכים, המכַוונים, המחדשים. שם מוּרגשת האינֶרציה שבּאוֹנס. פּחוֹת ממי שהוּא אזלזל אני בּדאגה השׂוֹררת אצלנוּ לשמירת שלוֹם־הבּית בּתוֹך ההסתדרוּת. את השלוֹם הפּנימי חוֹשב אני לתנאי חשוּב לשלימוּתוֹ וּלעָצמתוֹ וּלכוֹח פּעוּלתוֹ של כּלל־הפּוֹעלים. אוּלם אם שלוֹם זה משמש לא לקידוּם הפּעוּלה, להגבּרה ולאינטֶנסיפיקַציה של התנוּעה, כּי אם להזנחה, לפּסיביוּת ולדחיה – הרי זה מחיר יקר, אשר אינוֹ מוֹביל כּלל למטרה.

יש אוֹמרים לנוּ: משוּם שרדפתם תמיד שלוֹם, משוּם שהלכתם בּדרך של ויתוּרים – משוּם כּך לא השׂגתם את המטרה והחלשתם את ההסתדרוּת. והנה ראינוּ השנה נסיוֹן אחר, ואף הוּא לא הביא מַרפּא בּכנפיו. אם בּמוֹסדוֹת המרכּזיים שוּרה תמיד הדאגה לשלוֹם־בּית, הרי בּמוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת נטוּשה המלחמה בּין האגפּים. מה נתנה היא? איזה אויר־עבוֹדה נוֹצר שם, וּמַהי העזרה של הציבּוּר העירוֹני, העוֹמד כּל כּך קרוֹב למוֹעצוֹת, מַהי הגנתוֹ על מוֹסד־נבחריו?

לפני ימים מוּעטים נזדמַנתי לנשף של חברי “אחדוּת־העבוֹדה” בּירוּשלים. פּרק מיוּחד הקריאוּ שם מתוֹך העיתוֹן ההיתוּלי: פּרוֹטוֹכּוֹל של ישיבת־המוֹעצה. הנה תעוּדה. עדוּת למצבנוּ, לרמת חיינוּ החברתיים. איך אפשר היה שציבּוּר חי (וציבּוּר של פּוֹעלים!) יגיע לידי התקלסוּת כּזאת בּעצמוֹ? האוּמנם אבד לפוֹעלי ירוּשלים רגש־הכּלימה? איני מַאמין. אבל חסר ודאי חוּש־ההתקוֹממוּת, רגש האחריות ההדדית על הקלוֹן הציבּוּרי. וּמשוּם כּך הוּא הוֹלך ונעשׂה ל“מנהג־העוֹלם”, לאחת מצוּרוֹת קיוּמנוּ. לפנים בּינינוּ, כּשהיה משׂתרר אויר כּזה, מַחניק וּמבַייש, היה צוֹמח מתוֹכנוּ הכּוֹח המתקוֹמם והגוֹאל. כּיוֹם אין מתקוֹמם, אין מציל מן הפּעיטוּת האַפסית הזאת, המרוֹששת את חיינוּ וּמסרסת את תכנם. וּפעיטוּת מַבאישה זוֹ עוֹלה בּלוּלה יחד עם מפעלינוּ ויצירוֹתינוּ. ואפשר שההתקוֹממוּת האישית שכּוֹחה היה גדוֹל בּעוֹד היינוּ ציבּוּר קטן, אין כּוֹחה יפה כּיוֹם. הפּסיביוּת החברתית גוֹרמת לאי־הבחנה: כּל תביעה וכל מלחמה יכוֹלה להתפּרש כּענין של “צד” כּ“פניה”, כּדבר־“מפלגה”. מי חייב להאזין לתוֹכן הדברים, כּדי לדעת על מה אתה נלחם, גם כּשאתה מדבּר מעל בּמת־מפלגה, בּשליחוּת של חברים למפלגה? קהוּת חברתית זוֹ היא בּעוֹכריה של ההסתדרוּת.

וּמצב זה בּציבּוּר הוּא שגרם לכך, שחלק גדוֹל מהחלטוֹת הועידה השניה לא הוּצאו לפּוֹעַל, לא הוּחַל להוֹציאן לפּוֹעל, עד היוֹם. לא מחוֹסר־רצוֹן מצד חברינוּ בּמוֹסדוֹת, כּי אם מפּני התנאים האכזריים של עבוֹדתנוּ. נתגשמוּ ההחלטוֹת, הדוֹרשוֹת פעוּלוֹת פוֹרמַליוֹת: ההצטרפוּת לאַמשׂטרדם, עיבּוּד התקנוֹת, אִישוּר החברוֹת וכוּ'. אוּלם המפעלים הדוֹרשים מַאמצים מרוּבּים, הענינים הפּוֹגעים בּ“ספֵירוֹת־ההשפּעה”, אלה נמצאים בּמצב של עמידה. ואסוּר גם להתאוֹנן. אם תקבּוֹל על הטֶמפּוֹ אשר בּו מתנהל אצלנוּ ענין שכוּנת־העוֹבדים, אוֹ ענין העתוֹן, טמפּוֹ אשר יש בּוֹ כּדי הַכשלת הענין כּוּלוֹ, יאמרוּ לך, כּי ל“אחדוּת־העבוֹדה” יש ענין מיוּחד להציג את האחרים כּשוֹללים וכמעכּבים.

בּתוֹך תנאי עבוֹדתנוּ כּל מי שבּא לעכּב אינוֹ נזקק לעמדה שוֹללת, גלוּיה ואמיצה. בּמכוֹנתנוּ הכּבדה, בּרצוֹננוּ התדיר לגַשם את הדברים מתוֹך הסכּמה, מבּלי פּגיעה בּ“אינטרסים”, מַספּיק קצת אי־רצוֹן, קצת זלזוּל, כּדי לעכּב. אין קל אצלנוּ מלעכּב את המעשׂה.

בּאיזה תנאים עוֹבדים אצלנוּ: שאלת משלחת לחוּץ־לארץ נדוֹנה מדי פּעם בּעשׂרוֹת ישיבוֹת, והענין אינוֹ זז. והחלטה, כּשהיא מתקבּלת, כּלוּם היא מחַייבת? יש תמיד אפשרוּת לעכּב החלטה, גם מבּלי לבטלה בּאוֹפן רשמי.

אצלנוּ אפשרי הדבר, שסניף של מפלגה הנמצא בתוֹך ההסתדרוּת יוֹדיע בּמוֹעצה, כּי הוּא טרם החליט אם שביתה נגד “סוֹלל־בּוֹנה” מוּתרת אוֹ אסוּרה. שמא חוֹשבים אתם, שכּכה סוֹברת מפלגה “אוֹפּוֹזיציוֹנית”? לא, כּכה נוֹהגים אנשים, שחבריהם נוֹשׂאים בּאחריוּת ההסתדרוּת וּבהנהלת “סוֹלל־בּוֹנה”. תעיד על זאת, תגע בּזאת, והרי אתה נוֹגע בּ“מפלגה”, אתה הוֹרס את המינימוּם הזה של שלוֹם, אשר בּלעדיו אין לך כּלל אפשרוּת של פּעוּלה בּתוֹך כּתלי המוֹסד.

היש להסבּיר, עד מה כּל זה ממוֹטט את האֵמוּן הפּנימי, עד מה זה עוֹשׂה את עבוֹדתנוּ בּכלל דלה וּזעוּמה, עד מה זה כּוֹבל את גילוּי המחשבה היוֹצרת בּהסתדרוּת?

שינוּי המצב בּהסתדרוּת לא יבוֹא אלא מתוֹך שינוּי בּהכּרת הציבּוּר, מתוֹך שינוּי נמרץ בּמידת עֵרוּתוֹ החברתית, המציאוּת הנוֹכחית, של מספּר גוּפים ציבּוריים, אשר בּאֵי־כּוֹחם נוֹשׂאים בּאַחריוּת ההסתדרוּת, מי למֶחצה, מי לִשְליש וּמי לִרְביע, וּמסביב להם ציבּור גדוֹל, המסתפּק פּעם בּשנה בּהשתתפוּת בּבּחירוֹת, מבּלי לעמוֹד בּקשרים ישרים ואַקטיביים עם שליחיו, מבּלי להבּיע מפּעם לפעם בּרמה את עמדתוֹ – מציאוּת זוֹ לא תקיים הסתדרוּת פוֹעלת ויוֹצרת. כּוֹחה של ההסתדרוּת הוּא בּמידה שהיא חיה בּהכּרת חבריה, בּמידה שהיא מרכּזת סביבה את האֵמוּן ואת האהבה ואת התקווֹת של חבריה; וּמבּלי הגבּרת יחסים אלה וחיים פּעילים בּהסתדרוּת, אין לקווֹת לשוּם תוֹצאוֹת טוֹבוֹת מהועידה הבּאה. שאלוֹת חיי ההסתדרוּת צריכוֹת להיוֹת מוּצאוֹת מתוֹך כּתלי המוֹסדוֹת אל קהל החברים, ואז תיבָּרא ממילא ההכּרה, שההסתדרוּת אינה לא קנוּניה, לא פֶדֶרציה ולא קוֹאַליציה של מפלגוֹת, אלא הסתדרוּת העוֹבדים הכּללית של ארץ־ישׂראל.

בּזה אני רוֹאה את מרכּז הענינים של הועידה הבּאה ושל ההכנוֹת לועידה: חידוּש היחסים בּין הציבּוּר והסתדרוּתוֹ, הכנסת אלפי חברים לתוֹך האחריוּת המַמשית על גוֹרל ההסתדרוּת.

על הועידה לבַצע את מבנֶהָ של “חברת העוֹבדים”. עד עתה הגענוּ לאישוּר רשמי־חוּקי, מעתה צריך לגשת לאִרגוּן משקי־חברתי. כּל שאלוֹת החוּקה של חברת העוֹבדים וּבנוֹתיה, כּל הערעוּרים והתיקוּנים, תקנוֹת תּאיה היסוֹדיים (הקבוּצה, המוֹשב) וזיקתם לחברה, החוזים עם המוֹסדוֹת המיַשבים – כּל אלה צריכים להיבּחן וּלהיבּדק בּועידה וּלקבּל ממנה את אישוּרם המוּחלט והאוֹטוֹריטֶטי. מוּבן, שאם תעוּדה זוֹ תוּטל על הועידה הרי תחייב היא את עבוֹדת־בּירוּר יסוֹדית מוּקדמת, בּחוּגים מצוּמצמים וּבציבּוּר הרחב. והבּירוּרים האלה עם גמר האישוּרים בּועידה צריכים להסתיים בּהגשמת מפעלנוּ ההתישבוּתי־ההסתדרוּתי: יצירת ההוֹן של חברת “ניר”, אשר יעשׂה אוֹתה לכוֹח ריאַלי מיַשב.

אין לי מלים להבּיע את החשיבוּת שאני מיחס לענין זה. מַרבּים אצלנוּ לדבּר על “תכנית” ולתבּוֹע “תכנית” וּמחליפים תכניוֹת פּרטיוֹת־טֶכניוֹת בּשאלוֹת התכנית הכּללית של ההתישבוּת המַעמדית. והתכנית הכּללית היא הנתוּנה בּרעיוֹן של חברת־העוֹבדים. אוּלם מה כּוֹחה של התכנית החברתית, אם לא ניצוֹר למַענה את המנוֹף, את הכּלים? את רוֹב מוֹסדוֹתינוּ שיצרנוּ בּעמלנוּ וּבעָניֵנוּ וּבתקווֹתינוּ הגדוֹלוֹת אנוּ משאירים בּמצב של דלוּת ודלדוּל. בּמצב זה תִצדק נגדם כל בּיקוֹרת. הלא אנחנוּ איננוּ מאַפשרים להם למלא את תעוּדתם. ואף איננוּ מבינים זאת.

אנוּ מלאים תביעוֹת ל“מַשבּיר”, ל“סוֹלל־בּוֹנה”, מבּלי שנתן להם אפילוּ את התוֹכן. וסימן רע יהא לנוּ אם בּדרישה להגבּרה כּספּית של מוֹסדוֹתינוּ לא יראוּ “תכנית”. אם דרישה זוֹ לא תדבּר אל לב הציבּוּר.

אנוּ נמצאים עכשיו בּציוֹנוּת, בּישוּב בּמצב של נתקפים. לא אדבּר עכשיו על עֶרכּה המוּסרי והישוּבי של התקפה זוֹ, אוּלם נגדה אין די בּמלחמת־מלים וגֶ’סטים. כּוֹחנוּ בּמלחמה זוֹ הוּא בּיצירתנוּ המשקית והחברתית. אנחנוּ, אנשים מחוּסרי־אמצעים, בּעלי שאיפוֹת “אוּטוֹפּיסטיוֹת”, אשר כּל המעלוֹת המנוּיוֹת בּאנשי ה“איניציאַטיבה” הפּרטית אינן בּנוּ, אנוּ יכוֹלים לחַייב רק בּכוֹח יצירתנוּ המשקית.

וּמשוּם כּך רוֹאה אני שזוֹהי השעה האחרוֹנה ליצירת חברת ההתישבוּת שלנוּ. אין לנוּ להשהוֹת יוֹתר.

בּגמר אִרגוּנה של “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה וּבריכּוּז ההכּרה והמאמצים לבנינן רוּאה אני את תכנה העיקרי של הועידה.

ונוֹסף לזה: הַבראַת האַפַּרט ההסתדרוּתי. יש לעשוֹת את המכוֹנה ההסתדרוּתית לבת־פּעוּלה. אנשים למוֹסדוֹת־הפּעוּלה צריכים להיבּחר לא על פּי “גזעים” ולא על פי משקל פּרוֹפּוֹרציוֹנַלי, כּי אם על פי מקוֹמם וערכּם בּעבוֹדה. ואנשים צריכים להיבּחר בּרוֹב ולא בּהסכּמים, הנוֹבעים לא מטיב העבוֹדה, כּי אם מתוֹך “יחסים”. ההסתדרוּת צריכה להתנהל על ידי רוֹב אַחראי, בּין אם הרוֹב הזה הוּא שלנוּ אוֹ של אחרים. המסוֹרת של אנגליה והרצוֹן החזק השׂוֹרר בּה לשלטוֹן יציב, בּר־פּעוּלה, נשען על רוֹב קבוּע, יכוֹל, כּמדוּמה, ללַמד גם אוֹתנוּ.

רוֹב כּזה צריך להיוָצר בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים אם בּדרך של הצטרפוּת מאוֹת חברים אַקטיביים חדשים ל“אחדוּת־העבוֹדה”, אם בּדרך של הקמת מפלגה ציוֹנית־סוֹציאלית מאוּחדת מכּל הכּוֹחוֹת הראוּיים לכך. זאת יגידוּ לנוּ הימים הבּאים והמעשׂים הבּאים. אוּלם בּרוּר, שרק רוֹב אשר כּזה יִגאל את ההסתדרוּת מחוּלשתה.

אני דן פּה על פּרטי שאלוֹת הועידה של ההסתדרוּת. עוֹד יהיה פּנַאי לכך. ודאי נַקדיש תשׂוּמת־לב מרוּבּה בּועידתנוּ לשאלוֹת הפּוֹעל בּמשק הפּרטי, לשאלת בּרית פּוֹעלים עברים־ערבים בּארץ, להַתְוָיַת הדרכים לעבוֹדתנוּ התרבּוּתית, אוּלם את נקוּדת הכּוֹבד יש לראוֹת בּהגשמת הסוּבֶרֶניוּת של ההסתדרוּת והבאת חוּגים רחבים בּציבּוּר לידי חיים הסתדרוּתיים אַקטיביים.

דברים בּויכּוּח

אי אפשר שלא לעמוֹד על חזיוֹן אחד שנתגלה אצלנוּ הפּעם בּויכּוּחים. השאלוֹת הנדוֹנוֹת בּמוֹעצת “אחדוּת־העבוֹדה” נוֹגעוֹת לא רק לצירים אוֹ לחברים. הדברים נוֹגעים לחייהם ממש של אלפים בּפוֹעלי ישׂראל. וּמשוּם כּך אין להעלים ניגוּדים, להסתירם בּקפלי־התנוּעה, ואין כּלל להצטער על שדעוֹת מתנַגדוֹת מוּבּעוֹת אצלנוּ בּגילוּי גמוּר וּבחריפוּת. יש ויש להצטער על פּליטוֹת־הפּה, שאינן מוֹסיפוֹת לא לויכּוּח ולא למַבּיעים. אוּלם יוֹתר מאשר דיבּוּרים בּלתי־נאוֹתים פּוֹגעים בּי דברים, אשר אין בּהם משוּם פּגיעה אישית, אבל הטוֹן הפּנימי שלהם מקים חַיִץ. עוֹמד אתה על הבּמה עם חברים, העוֹבדים, כּמדוּמה לך, יחד אִתך בּאוֹתה החזית ממש, והם רוֹאים משוּם מה צוֹרך לדבּר אליך כּאל אוֹיב, כּאל זר.

מאַיִן טוֹן זה בּבירוּרנוּ? מה מחייב אוֹתוֹ? האוּמנם מתחבּא מתחתיו בּאמת הבדל יסוֹדי בּתפיסת עניני החיים? אוֹ זהוּ רק מֶטוֹד, אמצעי של הסבּרה?

רוֹאה אני את הנטיה לזלזל בּהערכת קנינים יסוֹדיים לשם הדגָשת הרצוּי להדגיש. מה הן, למשל, הטענוֹת של חוֹסר־תכנית וחוֹסר־דרך? ודאי חסר לנוּ הרבּה מאד לדעת, בּמוּבן המשקי והטכני. וכל עבוֹדתנוּ הישוּבית הנָה חיפּוּש בּלתי־פּוֹסק. וּוַדאי עוֹד נעמוֹד רבּוֹת לפני כּל מיני שאלוֹת של תכניוֹת פּרטיוֹת: מהלכוֹת בּינינוּ תכניוֹת של א. יפה, של לֶבקוֹביץ, של סוֹסקין וכוּ', אוּלם היש לערבּב תכניוֹת אֵלוּ, המשתנוֹת מפּעם לפעם עם השתנוֹת תנאי העבוֹדה הישוּבית, ואשר צמיחתן ושינוּייהן תלוּיים יוֹתר מהכּל בּהתקדמוּתנוּ המשקית, – היש להחליף אוֹתן בּמוּשׂג של תכנית ישוּבית־סוֹציאלית, של דרך התנוּעה? אנחנו כּוּלנוּ מַאזינים בּהקשבה לכל המבקר את דרכּנוּ וּמגלה את ליקוּייה. אוּלם מה ערכּה של הַאשָמה זוֹ בּחוֹסר־דרך? האם צמיחה זוֹ של מוּשׂגים חברתיים בּתוֹך תנוּעת־הפּוֹעלים בּארץ, מוּשׂגי העבוֹדה וההסתדרוּת, היחסים למשק הלאוּמי ולמשק הפּרטי, לכּפר ולעיר, להוֹן הלאוּמי וּלקרקע לאוּמית, לעליה וּלהתישבוּת – אינה מהוַה דרך? האם תנוּעה אשר בּיקשה את הדרך להוֹציא את הקבוּצה מבּדידוּתה וּמיחידוּתה ולעשׂוֹת את משק־העבוֹדה הבּוֹדד לנחלתוֹ של כּלל־המעמד, התנוּעה המאַחדת את הפּוֹעל בּמשק הלאוּמי וּבמשק הפּרטי, העמֵלה להקים את חברת־העוֹבדים כּרשוּת אחת, מאוּחדת, שליטה בּרכוּשה, מתרחבת וכוֹבשת ענפי פעוּלה והשפּעה – האם תנוּעה זוֹ “מסתפּקת בּמַה שיש לה”, הנָה “מחוּסרת־דרך”? האם למבנֶהָ המַקיף, המשקי־המעמדי, של ההסתדרוּת, עם מוֹסדוֹתיה ועם כּיווּנם, עם האפקים החבוּיים בּתוֹכם, העתידים להיגָלוֹת עם כל גידוּל ועם כּל התבּצרוּת – האם לזה לא יקָרא דרך? מַהי איפוֹא הדרך? הדאגה לביצוּר המוֹסדוֹת, לפיתוּחם, להרחבתם, – הגבּרת יכלתם הכּספּית, למשל, כּל אלה הם “קטנוֹת”, והדרישה היא: מדוּע אין בּנק הפּוֹעלים נוֹתן לנוּ פֶּרספֶּקטיבה של הפּעוּלה הכּספית הגדוֹלה לתנוּעה? בּכוֹח מה תינתן הפּרספּקטיבה הזאת, האם בּשם המפוֹרש של סכֵימה הגיונית חטוּבה? מה קל מאשר להציג פּרספּקטיבוֹת לבּנק־הפּוֹעלים, ל“המשבּיר” וּל“סוֹלל־בּוֹנה”, וּמה קשה לרתוֹם את עצמנוּ ואת הציבּוּר כּוּלוֹ בּעוֹל קיוּמם. מה קשה לחַנך כּל ציבּוּר, ואפילוּ ציבּוּר של פּוֹעלים, ליחסי קרבה והתנדבוּת מַתמידה למפעלי־הכּלל, לשם הפּרספּקטיבוֹת, לשם העתיד לבוֹא – זאת יכוֹלנוּ, כּמדוּמה, ללמוֹד עד הנה. אבל יוֹתר מזאת למדנוּ: מה קשה לעוֹרר אפילוּ בּקרב החברים העֵרים, האַקטיביים בּקיבּוּציהם, את כּשרון הפּעוּלה למען המפעלים הכּלליים של הציבּוּר הקרוּיים “מוֹסדוֹת”. אילוּ היינוּ מצליחים להגבּיר את הכּרת עניני הכּלל וּמפעליו בּקרב הציבּוּר, אילוּ היינוּ מצליחים לעשׂוֹת את היחסים ההדדיים שבּין הציבּוּר למוֹסדוֹתיו יוֹתר עמוּקים, יוֹתר חמים, יוֹתר אנוֹשיים – כּי אז היוּ הפּרספּקטיבוֹת האמיתיוֹת מתגלוֹת מאליהן, וּלמעשׂה, ולא רק בּתוֹר סכֵימה של תכנית.

וּמַהי הנטיה הזאת להוֹציא יתד אחת מתוֹך כֹּל תנוּעתנוּ, ולוּ גם היתד החשוּבה בּיוֹתר – את ההתישבוּת הקיבּוּצית, ולתלוֹת עליה את כּל משׂא התנוּעה, צרכיה וחוֹבוֹתיה? כּלוּם ינָתנוּ הדברים להיתלוֹת? כּלוּם בּידינוּ כּיוֹם לעשוֹת את הקיבּוּץ הישוּבי לדרך האחת של ציבּור הפּוֹעלים כּוּלוּ?

אפשר כּי יִצדק כּל מי שיבחר לוֹ את פּינת־עבוֹדתוֹ, אם גדוֹלה ואם קטנה, ויראה בּה את חַזוּת־הכּל. הגשמת הסוֹציאַליוּת מציגה לפנינוּ שאלוֹת עמוּקוֹת, שאלוֹת מוּסריוֹת נוֹקבוֹת בּחיי האדם, המשפּחה, החברה, החינוּך, שאלוֹת טֶכניוֹת יסוֹדיוֹת בּחיי המשק, ויש מקוֹם לאינז’ניר, לאַגרוֹנוֹם, למוֹרה, לחבר־הקבוּצה להתרכּז בּעבוֹדתוֹ וּלהתעמק בּה. אוּלם אם ההתרכּזוּת וההתעמקוּת בּכל פּעוּלה חלקית – לגבּי היקף התנוּעה כּוּלה – מחייבת להוֹריד את כּל השאר למַדרגה של טפל – מה תביא לנוּ אזי הַעמָקה זוֹ, אם לא פּירוּר התנוּעה לחלקיה? להעמקה זוֹ, הרוֹדפת אחרי ה“עיקר”, המבקשת ונאחזת רק בּ“תמצית”, מבּלי להעריך את ערך האויר אשר בּוֹ נעשׂית פּעוּלתנוּ, את ערכּם של המכשירים וּכלי־העבוֹדה, אשר בּאמצעוּתם אנוּ פּוֹעלים, יש לאמוֹר מה שאמר המדינאי להוֹגה־הדעוֹת: הַרשה לי להיוֹת שטחי קצת. סידוּר החיים הציבּוּריים – הנהוּ ענין של צוּרוֹת, של מסגרוֹת־פּעוּלה, של “מוֹסדוֹת”. הרוֹצה להאציל מתכנוֹ על דפוּסי־חיים אלה, אַל יזלזל בּהם, ואל יבקש להציג את התוֹכן כּניגוּד לצוּרה.

אפשר להבין את חבר־הקבוּצה, אשר לוֹ צוֹרך נפשי לראוֹת בּקבוּצה, ולפעמים בּקבוּצתוֹ דוקא, את הכּל. לא רק לעצמוֹ וּלחייו ולפעוּלתוֹ, כּי אם לראוֹת בּזה גם את כּל התוֹכן והעיקר של תנוּעתנוּ, של מפעלנוּ הישוּבי. רשאי גם אדם משלנוּ, הנמצא בּתוֹך מוֹסדוֹת התנוּעה וההתישבוּת, לראוֹת בּקבוּצה את הגרעין המַצמיח של חברתנוּ העתידה. אך כּלוּם רשאים אנוּ, הציבּוּר כּוּלוֹ, לשכּוֹח את הסוֹבב אוֹתנוּ, להתעלם מן העליה וּמחיי הפּוֹעל, להגזים על כּוֹח הקליטה של משקנוּ הקיבּוּציים ועל מידה יצירתנוּ הישוּבית, וּלהסתלק מלשלב יוֹם יוֹם את תנוּעתנוּ הקיבּוּצית בּחיי הפּוֹעל בּאשר הוּא? כּלוּם אפשר לנוּ להביא כּיוֹם את רעיוֹן הקבוּצה לכל פּוֹעל, כּפתרוֹן תכוּף לכל שאלוֹתינוּ, כּפתרוֹן הניתן להתגשם מיד, ועל יסוֹד זה להסתלק מכּל השאר? כּשאני לעצמי הנני נוֹטה לחשוֹב שדרך החיפּוּש הקבוּצתי עלוּלה להכניס דבר־מה חשוּב גם לחייו של הפּוֹעל בּמשק הפּרטי. מבּחינה זוֹ הנני מעריך בּיוֹתר את הנסיוֹן של גדוּד־העבוֹדה לחדוֹר לתוֹך המשק הפּרטי. אוּלם אני מעריך בּאוֹפן שוֹנה לגמרי את הכּיבּוּשים המעשׂיים של המפעל הקיבּוּצי, מאשר את סערת־המלחמה של האידיאוֹלוֹגיה הקיבּוּצית. אני כּוֹפר בּהחלט, כּי הקבוּצה זקוּקה למען הצלחתה לאַתמוֹספירה אשר כּזאת.

אנוּ עוֹמדים זאת השנה השש־עשׂרה בּתנוּעה הקבוּצתית. התחילה בּששה חברים, בּיצירה כּיתתית ואינדיבידוּאַליסטית. כּיוֹם היא חוֹבקת זרוֹעוֹת הארץ. גם הרעיוֹן של איחוּד ארצי של כּל המשקים הקיבּוּציים נישׂא בּאוירנוּ וּמבקש את האפשרוּת לקרוֹם עוֹר וּבשׂר. וכל זה הוּשׂג לא בּדרך של “מלחמה” קבוּצתית ולא בּדרך של התבּדלוּת הקבוּצה מתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. בּימיה הראשוֹנים היתה אמנם הקבוּצה הוֹפעה בּלתי מוּבנת לרוֹב הציבּוּר, אוּלם היא לא פּגשה מעוֹלם התנגדוּת, ואף היא לא טיפּחה בּקרבּה יחסי־התבּדלוּת וּפוּלחן של יִחוּד. וּבמידה שבּתוֹך הקבוּצה גוּפה היוּ מתגלים חזיוֹנוֹת של התיחדוּת והתנַשׂאוּת, של סלסוּל עצמי וּשׂביעת־רצוֹן פיליסטרית היינוּ אנחנוּ, הניצבים פּה היוֹם, בּין המרגישים בּיוֹתר את הליקוּיים האלה, העוֹמדים על ההפסד המעשׂי והמוּסרי הכּרוּך בּהם לקבוּצה ולציבּוּר, מתוֹך הכּרת הזיקה העמוּקה של המפעל הקבוּצתי לתנוּעת־הפּוֹעלים כּוּלה. מה קרה איפוֹא בּהלָך־העבוֹדה אשר חִייב לשנוֹת מעכשיו את יחסנוּ זה? מַהוּ הצוֹרך בּיחוּד הקבוּצה, הצגתה לעוּמת השאר, לעוּמת ה“מוֹסדוֹת”, לעוּמת תנוּעת הפּוֹעלים בּכלָלוּתה? לא עניני התנוּעה הכּללית ואף לא עניני הקבוּצה אינם דוֹרשים זאת כּלל. אפשר שמבּחינה פּסיכוֹלוֹגית יש בּזה נוֹחוּת ידוּעה להכריז על “מפלגה קבוּצתית”. זעֵיר פּה זעֵיר שם כּבר נישׂאים הדברים בּאויר, אם כּי לא תמיד מוּבּעים הם בּפירוּש. יש חוֹשבים, כּנראה, כּי בּזה תינתן לנוּ ה“תכנית” המבוּקשה. אוּלם לי נראה, כּי דוקא עמדה זוֹ, הנוֹחה כּל כּך מבּחינה פּסיכוֹלוֹגית ואוּלי גם אידאוֹלוֹגית, היא הנושׂאת בּקרבּה סכּנה עצוּמה גם למפעל הקבוּצתי וגם לתנוּעה כּוּלה. הרעיוֹן של יצירת מפלגוֹת כּלכּליוֹת, על התבּדלוּת בּתוֹך ההסתדרוּת לפי ההבדלים בּתכניוֹת הישוּביוֹת, לפי טיפּוּסי המשק, יוֹביל בּהכרח להסתדרוּיוֹת נפרדוֹת. החוֹבה על החברים ההוֹגים בּמגַמה זוֹ לראוֹת לאָן הדברים מוֹבילים. על פּי הסדק הזה אפשר יהיה לבקוֹע את ההסתדרוּת לשנַיִם ואוּלי לשלוֹשה:הסתדרוּת של קבוּצוֹת, של מוֹשבים ושל שׂכירים. יחשבוּ נא החברים השוֹאפים ליֵחוּד הקבוּצה, מה יהיה גוֹרל מפעלנוּ הישוּבי בּתנאים אלה. אל תתחַייבוּ בּנפשנוּ. חברינוּ בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת שמעוּ כּאן בּיקוֹרת רבּה על רדיפתם שלוֹם. ואמנם הגענוּ בּהסתדרוּת לידי מַשבּר. ואפשר שויתוּרינוּ התמידיים לא הביאוּ את הפּרי הרצוּי. אפשר שצדקוּ אלה האוֹמרים כּי צריך להרים יד בּמַצב זה, הכּוֹבל את פּעוּלת ההסתדרוּת, ועם כּל זה חייב אני להגיד, כּי מחוֹבתה של תנוּעת־פּוֹעלים לשמוֹר על שלוֹם בּית. ואַל נתבּייש בּזה. השקפתוֹ של בּית־הלל היא היא היכוֹלה לקיים את התנוּעה ולשמוֹר על שלימוּתה ועל כּוֹח־יצירתה. אין קל והגיוֹני מאשר להביא את המגמוֹת והבלי הכּיווּנים לידי בּהירוּת מוּחלטת ולידי חידוּד, וּלהכּוֹת את בּית ההסתדרוּת בּקיעים בּקיעים. ואוֹדה על האמת, אם כּי אינני מאוֹהבי הטשטוּש העיוּני, הריני נכוֹן לבחוֹר גם בּזה, אם אראה בּוֹ הכרח למען שלימוּתה של תנוּעתנוּ ושל יצירתנוּ הישוּבית. ודוקא בּשעה זוֹ של התחדדוּת היחסים ושל כּשלוֹן כּוֹח הסבל ושל ההתמרמרוּת התוֹקפת את חברינוּ, רוֹאה אני צוֹרך להדגיש את יחסַי אלה.

ולשאלת האיחוּד בַּארץ. איני לוֹקח עלי לנַבּא, אם הנסיוֹן המאוּמץ הזה, אשר עליו מַכריז בּן־גוּריוֹן, יצליח. אוּלם אין חלקי גם בּין מנַבּאי־השְחוֹר. האיחוּד – זוֹהי מצוה שכּשהיא בּאה לידך אַל תחמיצנה. החבר קפּלנסקי שאל, אם יש לנוּ אינסטרוּקציוֹת על כּך מאת ועידת עין־חרוֹד. יש לנוּ אינסטרוּקציוֹת עוֹד יוֹתר מחייבוֹת. אנוּ מצוּוים על האיחוּד מאת האסיפה המיַסדת של “אחדוּת־העבוֹדה” בּפתח־תקוה. איני מַעלים מעצמי, כּי בּכל איחוּד אשר כּזה יש גם קוֹשי וגם ליקוּיים. מבין אני את נפשם של אנשי־מפלגה ותיקים, אשר אינם יכוֹלים להשלים עם התסיסה והזרימה התמידית של “אחדוּת־העבוֹדה”, זוֹ שאינה נוֹתנת מַרגוֹע לא לעצמה ולא לאחרים: הנה לפני שש שנים קמה מפלגת “פּוֹעלי־ציוֹן” בּארץ־ישׂראל וּויתרה על קיוּמה לשם יצירת “אחדוּת־העבוֹדה”, בּימי ועידת חיפה קמה “אחדוּת־העבוֹדה” ועשׂתה ניתוּח גדוֹל בּבשׂרה למען הקמת ההסתדרוּת הכּללית, בּאוֹתם הימים גם יצא לפּוֹעל האיחוּד של חלוּצי “צעירי־ציוֹן” ּבּארץ עם “אחדוּת־העבוֹדה”. והנה – שוּב תסיסת איחוּד. איני מַקטין כּלל את ערכּה של המסוֹרת האִרגוּנית של תנוּעה, את ערך הגיבּוּש הפּנימי של הציבּוּר, את הכּוֹח המדיני של גוּף מַתמיד בּצוּרת קיוּמוֹ ושוֹמר על מסרתוֹ. אוּלם – מה נעשׂה וכל אלה לא נפלוּ בּגוֹרלנוּ. לא פּעם אמרנוּ ועוֹד נצטרך לחזוֹר, כּי תנוּעתנוּ הנָה תנוּעה של קיבּוּץ גָלוּיוֹת, כּי ארצנוּ היא ארץ של עליה בּלתי פּוֹסקת. ויש לראוֹת מראש, כּי אם גם נאַרגן כּיום וּנאַחד את הציבּוּר יהיה צוֹרך לשוּב בּעוֹד שלוֹש שנים וּלאַחד אִתנוּ את אלה אשר יתוַספוּ עלינוּ, אוֹ את אלה אשר ישארוּ כּיוֹם מחוּץ לאיחוּד ורק בּמשך הימים יקָלטוּ ויכּוּ שוֹרש בּחיינוּ. וּמוּטב שהזמן יביא לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ איחוּד נוֹסף, מאשר פּירוּד חדש. אם אין אנוּ רוֹצים להיהפך לאבק־אדם, להידָרס בּרגלי הבּעל־בּיתיוּת, המתנשׂאת וּמתיַמרת להיוֹת ה“ציוֹנוּת הכּללית” – כּי אז עלינוּ לבקש את דרך האיחוּד המעמדי האמיץ, וּמה לי דיוּקים אלה אוֹ אחרים, חשוּבים כּשהם לעצמם, לעוּמת אִרגון כּלל הפּוֹעלים. וחברינוּ החדשים בּינינוּ צריכים להבין, כּי עם כּל רצוֹננוּ שלא לגרוֹם צער לחברינוּ בּחוּץ־לארץ, לעשׂוֹת את מפעלינוּ מוּבנים להם, ולא להפריע את מנוּחתם הנַפשית, הרי יש דבר־מה שהוּא למעלה מזה. אין אנוּ יכוֹלים לשם כּך להביא קרבּן את תנוּעתנוּ בּארץ. אפשר שאילוּ היתה חוּץ־לארץ יוֹתר עֵרה, יוֹתר חרוּצה ויוֹתר פּוֹעלת, ואוּלי אילוּ היינוּ גם אנחנוּ יוֹתר חרוּצים, יוֹתר מַסבּירים, יוֹתר מטַפּחים קשרים, כּי אז היה הכּל יכוֹל לבוֹא בּצוּרה יוֹתר נוֹחה, יוֹתר מוּבנה גם שם. אוּלם אם לא זכינוּ לכך, אין משוּם כּך לעכּב את עליית חיינוּ. קפּלנסקי מיָעץ לנוּ להקים מפלגה פֶדֶרַטיבית כּ“לֶיבּוֹר פַּרטי” בּאנגליה, וּכבר ניתח בּן־גוּריוֹן את המוּשׂג הזה בּתנאינוּ בּהצלחה רבּה. לנוּ נחוּצה מפלגה שלמה וּמאוּחדת, מבּלי סדקים וּמחיצוֹת, דוּגמת המפלגה האוֹסטרית. אוּלם מצבה הנוֹח של הס. ד. בּאוֹסטריה לא נפל לנוּ למנה. ואם אנוּ צריכים להגיע למצב זה על ידי שוּרת איחוּדים שלמים שלמים וחלקיים ועל ידי חזרוֹת מפּעם לפעם – נלך בּדרך זוֹ ולא נירָתע. אם האיחוּד יתגשם כּכל מלוֹאוֹ האפשרי תהיה חשיבוּתוֹ גדוֹלה מאד. הוּא יעלה את התנוּעה, את מחשבתה, את מוּסרה, כּמה מעלוֹת. לאוֹר איחוּד זה אפשר יהי לעוֹרר וּלהחיוֹת את יחס הציבּוּר למשק, להסתדרוּת, לשאלוֹתיו הגדוֹלוֹת אשר עכשיו אין דוֹרש להן. הוּא יפַנה את הלבבוֹת ואת המקוֹם למפעלים חדשים.

מוּבן שהמדוּבּר מתכּוון לאיחוּד ממש ולא לקנוּניה בּין איזה “צדדים”. משׂא־וּמתן חלקי זה כּשהוּא לעצמוֹ יכוֹל אוּלי להביא קצת תוֹעלת, להָקֵל על היחסים בּין האנשים העוֹבדים בּמוֹסדוֹת, אבל ערכּוֹ האינטלקטוּאלי והחברתי יהיה דל מאד. וּמסוּפקני אם יהיה לוֹ קיוּם. איחוּד דוֹרש תנוּעה, התעוֹררוּת, תסיסה פּנימית בּתוֹך הציבּוּר. והאיחוּד צריך למצוֹא את בּיטוּיוֹ לא בּמשׂא־וּמתן בּלבד, כּי אם בּועידת־איחוּד, אשר אליה יבוֹאוּ כּל אוֹתם ציבּוּרי הפּוֹעלים בּארץ, אשר יתעוֹררוּ לַדבר.

אמרתי בּראשית דברַי כּי איני מקבּל עלי לדוּן על אפשרוּת ההצלחה המעשׂית. אפשר שהתנאים אינם נוֹחים כּלל, לַמרוֹת הצוֹרך הגדוֹל. אוּלם אם גם התנאים כּיוֹם אינם רצוּיים, אין להיבּהל. קוֹלוּמבּוס לא מצא את הוֹדוּ, אוּלם גילה את יבּשת־אמריקה. אם תקוּם בּציבּוּר הפּוֹעלים תסיסת־איחוּד בּאמת, יהא כּוֹחה בּה לגבוֹר על חשדים ועל כּוָנוֹת זרוֹת, והיא תפלס לה את הדרך. ואנוּ יכוֹלים לבטוֹח, כּי אם בּהרבּה ואם בּמעט, אוּלם היא תקַדם את דרך הסוֹציאליזם העברי בּארץ־ישׂראל.

---

בּאין כּתוֹבת: אַל תשׂא שם האיחוּד לשוא.

מאת

ברל כצנלסון

בּדרכים, בּרחוֹבוֹת־עיר, בּמוֹשבה, פּוֹגש בּי חבר, אם “מפלגתי” ואם “בּלתי־מפלגתי”, ושוֹאל: נוּ, מה, אתם מתאַחדים בּאמת? מתי? האוּמנם קרוֹב הדבר? היקוּם בּאמת האיחוּד?

החבר שוֹאל אוֹתי בּכל תוֹם־לבּוֹ, כּאילו בּי בּאמת תלוּי הדבר.

בּפי אין מַענה, אני רוֹאה אוֹתוֹ: נבוֹך, חרד לאיחוּד, מצַפּה וחוֹשש, מפקפּק וּמאמין כּאחד. האוֹמַר לוֹ, כּי איני יוֹדע, כּי לא בּי תלוּי הדבר, על כּל פּנים בּי לא יוֹתר מאשר בּוֹ? כּלוּם יאמין לי? הן יראה בּזה התחמקוּת מתשוּבה, “השתמטוּת דיפּלוֹמַטית” כּיאוּת. האטיל עליו אחריוּת? והלא הוּא רגיל זה כּמה לראוֹת את עצמוֹ חפשי מכּל אחריוּת כּזאת. הוּא, החבר הטוֹב, יוֹדע ודאי את אחריוּתוֹ הפּרטית, המשקית אוֹ גם הקיבּוצית. אוּלם ל“שאָר” – הלא יש “מוֹסדוֹת”, יש “בּאי־כּוֹח” הכּלל, ה“עסוּקים”, ה“מטפּלים”, “המשתדלים”.

וּפוֹגש בּי חבר אחר, מצפּה לאיחוּד ודאי כּקוֹדם לוֹ, וחפשי מאַחריוּת ודאי כּמוֹהוּ, וּפטוּר ממצוַת־עשׂה – מחוּץ לקרן־זויתוֹ – ודאי כּמוֹהוּ. אוּלם חפשי הוּא זה כּמה גם מחוֹבת־טירוֹנים זוֹ של הראשוֹן. הוּא היוֹדע וָעֶד כּי יֵצר לב ה“עסקנים”, של כּל המין האנוֹשי הזה האוֹחז בּרסן, רע הוּא. אוֹתוֹ אני שוֹאל: האוּמנם חַי הדבר, יקוּם בּאמת איחוּד? והוּא משיב לי בּשמינית שבּקַלָסה: נוּ, כּמוּבן, לא. כּלוּם אתם תתנוּ?

“אתם”. אתם ולא אני.

זוֹהי המלה קשת־הגוֹרל, הטוֹבעת את דמוּת חיינוּ החברתיים וחוֹתכת את גזר־דינם. מוּבן, גם את גזר־דינוֹ של האיחוּד.

וּכדי שלא לטעוֹת: לא על הניגוּן המלַוה את ה“אַתם” אני דן הפּעם. לגבּי העיקר הרי זה הַיינוּ הַך. טוּב־לבּוֹ של החבר המאמין בּתוּמתוֹ בּיצרי הטוֹב, ורוֹע־עינוֹ של החבר המציץ בּכבשוֹנה של העסקנוּת וּמאמין בתוּמתוֹ בּיִצרי הרע – בּד בּבד ישָקלוּ. אף אני – למוּד נסיוֹן. אין הלב רָחַב וּפוֹעם עוֹד לקראת הראשוֹן, ואין השני מַכעיסוֹ עוֹד תמרוּרים. האם בּר־קיימא הוא האֵמוּן, האם נאמנה היא הקלסה? האין זוֹ שלשלת ה“יחסים”, אשר בּתוֹכה נקלע ציבּוּרנוּ? הנה אך אתמוֹל היוּ אלה ואלה לנוּ האנשים הדגוּלים, העוֹמדים בּפּרץ, המחישים יֶשע, הסוֹפגים למַעננוּ כּל תלָאָה, יִשרי־כּוָנה, אַמיצי־מחשבה, נאמני־מפעל. והיוֹם, היוֹם – כּלוּם אין אנוּ מוֹנים בּהם את כּל הפַּסלנוּת שבּעוֹלם וּכלוּם אין אנוּ בּאים אליהם לאַלְתֵּר – עוֹד בּטרם כּילינוּ לנקוֹם בּהם את נקמת כּשלוֹנוֹתינוּ ורפיוֹננוּ – להטיל עליהם חוֹבוֹת וּשליחוּיוֹת, כּדי לשוּב אחר כּך ולעשׂוֹת בּהם “משפּט־צדק”?

לא על זה אני דן. יחסי־הלוָאי ל“אַתם” אף הם ראוּיים להערכה, אף הם משמשים תעוּדה למידוֹתינוּ, לנוּ, לכוּלנוּ. אוּלם לא הבדלי הטוֹנים השוֹלטים בּנוּ חשוּבים לי כּרגע, לשאלת האיחוּד, כּי אם הצד השוה בּהם: “אתם”. בּין אם זה אמוּר להיות ליחידים, בּין אם למפלגוֹת. “אתם” זה פּירוּשוֹ, קוֹדם כּל: לא אני. שטר־שחרוּר לי. שחרוּר מן החזית. הזכוּת להימצא בּעוֹרף.

זכוּת מיוּחדת של פּריקת־עוֹל ושל הטלת אחריוּת על אחרים, על “מַנהיגים”, על מפלגוֹת, על “מוֹסדוֹת”. זכוּת של “שֵב ואַל תעשׂה”, המלוּוה בּהכּרה עצמית מוּסרית של אדם נקי־דעת, המסתכּל בּתעלוּלי־החיים מן הצד, מבּלי ללכלך את ידיו. הזכוּת למחוֹא כּף בּשעת־רצוֹן, לגַנוֹת ולשרוֹק לכשלוֹן, לראוֹת כּל כּשלוֹן כּמעשׂה ידי אחרים, ולרחוֹץ בּנקיוֹן כּפּיו.

בּאויר זה של “אתם” חוֹלפים חיינוּ החברתיים זה כּמה. משוּם זה עוֹפרת נסוּכה בּכל מעשׂינוּ, משוּם זה אין אנוּ זוֹכים לשוּם חידוּש בּר־ערך בּעבוֹדתנוּ.

משוּם זה אין הבּרכה, בּרכּת־הרוּח החיה, שוֹרה בּמעשׂי ידינוּ.

כּל ההתחלוֹת הציבּוּריוֹת שלנוּ בּזמן האחרוֹן נעשוֹת בּאויר זה והן גוֹועוֹת ללא־אוֹנים. פּסיביוּת מַחרידה של רוֹב הציבּוּר, שפלוּת־ידים, וּבדידוּת האנשים המנסים לפַלח את דממת־המבוּכה. עוֹד לא היוּ, כּמדוּמה, לציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ ימים ללא ידיעת־דרך כּימים האלה. אי־ידיעת דרך המגיעה כּמעט עד כּדי אָבדן־דרך. לא היוּ, כּמדוּמה, לציבּוּר הפּוֹעלים ימים שהיה מוּקף כּל כּך הרבּה סכּנוֹת, מכשוֹלים ואֵיבה – אֵיבת זדוֹן ואֵיבת שגגה – כּימים האלה. עוֹד לא היתה צפוּיה לנוּ כּבשעה זוֹ הסכּנה של שמיטת עמדוֹת דוקא בּשעה שהכּל: מצב העם, מצב הארץ, מצב תנוּעתנוּ, מפַקד עלינוּ: כּיבּוּש עמדוֹת חדשוֹת, והכנסת המוֹנים חדשים לתוֹך העמדוֹת אשר החילוֹנוּ ליצוֹר.

האם לא טבעי והכרחי היה הדבר, כּי בּשעה זוֹ תפרוֹץ בּקרבּנו גבוּרת־הרוּח הספוּנה בּנוּ, יתגלוּ כּוֹחוֹת מעוֹדדים, מחשבה מחוּדשה, התגַבּרוּת על הרוּח הנמוּכה השוֹכנת בּנוּ?

מַשהוּ מזה היה אצוּר בּקריאת־האיחוּד אשר פּילחה את מַחננוּ. אוּלם האויר אשר אנוּ חיים בּוֹ מאַיים לשַתּק וּלמוֹתת גם את מעט ההתעוֹררוּת הזאת.

אין אנוּ עדים לסערת־איחוּד אשר תאחז בּכל קצוֹת המחנה. אין לפנינוּ תנוּעת־איחוּד. אין קוֹל עֲנוֹת גבוּרה, אשר בּלעדיו – מבּלי התגבּרוּת והתעוֹררוּת מוּסרית וּמחשבתית – לא יתּכן איחוּד. יש רק משׂא־וּמתן צנוּם. וּמהַלכים חברים טוֹבים בּינינוּ, מפלגתיים וּבלתי־מפלגתיים, וּמחכּים למוֹצא פּי המפלגוֹת.

ואַיה אתם, אתם עצמכם, כּל אלפי הפּוֹעלים בּארץ, החיים, רוֹחשים והוֹגים? האין האיחוּד מתכּוון אליכם, אוֹ אפשר נוֹח לכם למסוֹר את גוֹרל תנוּעתכם (בּאשר זוֹהי תנוּעתכם, בּאשר גם מעשׂי המפלגות בּארץ אינם לא לשֵם ולא בּשֵם כּנוּפיוֹת קטנוֹת, כּי אם לשמוֹ וּבשמוֹ של ציבּור הפּוֹעלים) לידים, אשר תוּכלוּ מדי פּעם לכפּוֹר בּזכוּתם, אשר תוּכלוּ לאמוֹר להם: “אתם”? אוֹ אין אתם – הקוֹבלים תמיד על הפּירוּדים, המקוֹננים עליהם וּמלגלגים עליהם, המבארים על פּי רוֹב את עמידתכם מן הצד לא בּרפיוֹן־רוּח, לא בּחוֹסר־יחס, כּי אם בּפּירוּדים האלה – אין אתם רוֹאים הפּעם חשיבוּת מיוּחדת בּניסיון זה של איחוּד?

נראה לי, כּי אם בּאמת וּבתמים דוֹאגים אנוּ לאיחוּד, אם חסים אנוּ על האֶנֶרגיה המוּסרית והמתפּרצת לבל תצא לריק, אם חוֹששים אנוּ כּי דבר־האיחוּד לא יֵהָפך ללהג ריקני השגוּר על כּל לשוֹן, מבּלי שיחַייב למשהוּ – כּי אז עלינוּ להטיל את אחריוּת־האיחוּד ואת הדאגה לגוֹרל האיחוּד לא רק על הצדדים המפלגתיים המוּבאים תמיד בּחשבּוֹן, כּי אם על כּל אלפי הפּוֹעלים אשר אליהם מכוּוָן האיחוּד, אשר מבּלעדי השתתפוּתם החיה לא ישׂיג האיחוּד את מטרתוֹ.

טעוּת עיקרית היא לראוֹת את האיחוּד כּענין של הסכּם בּין שתי מפלגוֹת בּארץ, ואת שאלת האיחוּד כּנפתרת על ידי הרצוֹן הטוֹב של שתיהן. לי נראה, כּי הרצוֹן הטוֹב הזה יֶשנוֹ. על כּל פּנים אני איני מפקפּק בּוֹ, ואיני חוֹשד בּמי שהוּא, כּי הוּא טוֹמן פּחים לרגלינוּ, – אַמַת־מידה רגילה של כּל מיני אנשים פּיכּחים וּזהירים בּמקרים כּאלה. אוּלם אם אין הפּעם העיכּוּב בּמפלגוֹת הרי גם אין בּהן הכּוֹח לבַצע את האיחוּד, אשר יהיה בּר־ערך לתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה. גם תנוּעת האיחוּד הגדוֹלה לפני שש שנים, בּימי פּתח־תקוה, הקיפה לא רק את שתי המפלגוֹת, כּי אם את ציבּוּר הפּוֹעלים כּוּלוּ בּימים ההם. גם בּימי יצירת ההסתדרוּת הכּללית הוֹפיע על הבּמה, נוֹסף לכוֹחוֹת המפלגוֹת ולרצוֹנוֹתיהן, כּוֹח חָדש: העליה החדשה בּקיבּוּציה. כּלוּם יש צוֹרך להזכּיר כּי בּשני המוֹעדים הגדוֹלים הללוּ בּתנוּעת פּוֹעלי ארץ־ישׂראל נתגלה כּל שפע הכּוֹחוֹת החברתיים והעֵרים בּינינוּ, אשר עמדוּ מחוּץ למסגרוֹת המפלגוֹת הקיימוֹת. לא כּל שכּן הפּעם כּשציבּוּר הפּוֹעלים גדל פּי כּמה וכמה, לא יהיה האיחוּד לדבר־חיים ולא ימלא את שליחוּתוֹ אם יסתפּק בּיצירת הסכּם בּין שתי מפלגוֹת קיימוֹת ולא יציג לוֹ למטרה: ללַכּד וּלגבּש את כּל ציבּוּר הפּוֹעלים ההסתדרוּתי לתנוּעת־פּוֹעלים אֵיתנה, בּעלת שאיפה, הכּרה, דרך. התכלית הנכספת של האיחוּד היא לא רק הכנסת שלוֹם בּין שני הכּוֹחוֹת העיקריים הנראים כּיוֹם על פּני שטח ההסתדרוּת, כּי אם הכנסת רבּים, רבּים, אלפי פּוֹעלים לתוֹך מַעגל החיים החברתיים האַקטיביים,

הגבּרת הרוּח היוֹצרת בּהסתדרוּת. וּכלוּם אפשר להגיע למטרה זוֹ אם הדרך אל האיחוּד גוּפוֹ לא תהא דרך של עֵרוּת הציבּוּר, של אַקטיביוּת הציבּוּר, של נטילת האחריוּת על ידי רבּים, רבּים?

תנוּעת איחוּד כּזאת אינה עדיין כּיוֹם. ואם היא לא תקוּם – צפוּיה לנוּ הסכּנה של הוֹצאַת רעיוֹן האיחוּד לבטלה.

ניסן תרפ"ה.

---

מעשי להטים

מאת

ברל כצנלסון

¹

על כּנפי הטלגרף נישׂאוֹת אלינוּ הבּשׂוֹרוֹת הטוֹבוֹת מעֵבר לאוֹקינוֹס: הצלחתוֹ של חיים וייצמן! הפּעם לא די בּפּארייד של אוֹטוֹמוֹבּילים, בּתהלוּכוֹת בּסך ונפנוּפי דגלים ציוֹניים. נמצא סוֹף סוֹף המַפתח. אף לויתן – מַרשל ²– הוֹעלה בּחַכּה, והידים הענוּגוֹת, ידי הבַּנקטים, המוּרמות אל על, למוּדוֹת מחיאת-כּף, הוּרדוּ ונשתפּלוּ הפּעם, מתוֹך התעוֹררוּת עילָאָה, אל תוֹך הכּיסים. והנה רבע מיליוֹן והנה חצי מליוֹן, ולא “פּלֶדגֶ’ס” ³)(מלה זרה, אשר אין צוֹרך לתַרגמה, בּאשר היא נתאַזרחה בּלֶכּסיקוֹן הציוֹני), כּי אם מזוּמנים!

אכן, יפה נסיעת-תעמוּלה אחת של ויצמן בּעניני קרן-היסוֹד מכּל נצחוֹנוֹתיו הגדוֹלים על חבריו בּישיבוֹת הועד הפוֹעל הציוֹני וּמאחוֹרי הקלעים של הקוֹנגרסים והועידוֹת. ואם כּיבּוּש מַרשל יש בּוֹ משוּם חידוּש אוּלי רק לגבּי “דוֹאר היוֹם”, אשר שכח השנה כּי גם אֶשתקד נתפּרסמו על ידו טלגרמוֹת מאירוֹת-עינים על מַרשל, אשר נלכּד בּמצוּדתוֹ של סוֹקוֹלוֹב, וכי גם אז השתתף מַרשל בּבּנקט הציוֹני ודיבּר נגידים, הרי עיקר הדבר אינו בּזה. נוֹדה ונבוֹש – עיני כּולנוּ נשׂוּאוֹת עכשיו להצלחה הגַשמית, להצלחה זוֹ הנמדדת בּשקלים. ואימתי היה זוֹכה הדוֹלר לגדוּלה מוּסרית כּזוֹ, להצדיק את קיוּמוֹ בּעוֹלם, כּאשר בּשנים אֵלוּ, אשר בּידוֹ להביא גאוּלה לקרקע, לבנוֹת משכּנוֹת-עוֹבדים, לפתוֹח שערים לרבבוֹת דחוּפי פּוֹלין ורוֹמניה, להאיר למבקשי מפלט מרוּסיה ואוּקראינה? ואימתי היתה הצלחה מַתָכית זוֹ כּל כּך דבר בּעִתוֹ, כּאשר בּימים האלה, אִתנוּ, פּה? הוֹי, כּמה זקוּקים אנוּ עכשיו להרוָחה, כּמה נכסף הלב לקצת תנחוּמים.

הנה גם בּכוֹס זוֹ, כּוֹס התנחוּמים, המוּשטת לנוּ ממרחקים, נפלה טיפּה מַבאישה. בּעצם הבּשוֹרוֹת הטוֹבוֹת, הטלגרפיוֹת, בּא אלינוּ גם הדוֹאר, ואִתוֹ עתוֹנַי-מוֹדעַי, עתוֹני אמריקה. ואף שם מרובּה השׂמחה, – וּבטרם הבּנקטים. לשׂמחה מה זוֹ עוֹשׂה? לכאוֹרה הלא הלב מהסס וחרד, היצליח וייצמן בּמשלַחתוֹ אשר הוּא הוֹלך? אוּלם מוּבטח הוּא, כּנראה, וייצמן כּי ההצלחה לפניו תְהַלֵך. בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת מַרנינוֹת מביא אִתוֹ וייצמן “מכּנף ארץ רננים”.

הלא כּה ה“קעפּלאך” של העתוֹנים בּאוֹתיוֹת של גָלְיַת: “אנגליה מוֹסרת לציוֹנים את זכוּת הקוֹנטרוֹלה של העליה לארץ-ישׂראל. ד”ר וייצמן מוֹסר הכרזה מַפתיעה לפני המרכּז הציוֹני. הוּא “פּעל” אצל הממשלה האנגלית את הסעיפים הכי-חשוּבים בּדבר ארץ-ישׂראל והעליה. הגזירוֹת על העליה נתבּטלוּ. ההסתדרוּת הציוֹנית תהא רשאית לחלק ויזוֹת וּפּספּוֹרטים. מעבּדים תכניוֹת להעביר את כּל פּליטי אוּקראינה הנרדפים בּפּולין לארץ-ישׂראל".

מה שֵם נקרא לכל מערכת-בּשׂוֹרוֹת זוֹ? האוּמנם כּל זה בּא ונִהְיָה ואנחנו לא ידענוּ? האוּמנם מחזיק עד הנה הד"ר וייצמן בּסוֹד את כּל הנצחוֹנוֹת המַפליאים, רק בּכדי להפתיע את יהוּדי אמריקה? ואנוּ כּאן מתמוֹגגים בּצער ורוֹאים בּתלָאוֹת העליה, וּמתרוֹצצים כּל אחד מדלת לדלת להשׂיג רשיוֹן לבני-משפּחה – ואיננוּ משֹיגים.

אוֹ, אפשר, כּכה עוֹשׂים תעמוּלה לארץ-ישׂראל, ואלה הם האמצעים להכּוֹת על הלבבוֹת הערֵלים ולפתוֹח את הכּיסים הנעוּלים? האפשר כּכה להתקלס בּענוּת-עם, האפשר בּאמצעים כּאלה לטַפּח אמוּנת-עם? הלב מתכּווץ מבּושה וּכאב. עד היכן הגענוּ?

ניסן תרפ"ג

---

מן המֵיצר

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּחיינוּ ישנם מצבים וחזיוֹנוֹת, אשר אנוּ בּוֹחרים להם את השתיקה. אם משוּם “אל תפתח פּה לַשׂטן”, אם מפּני החשש שמא תקיץ הרעה הרוֹדמת עדיין, אם מדאגת הזר, אשר יִלעג למִשְבַּתֵּנוּ אוֹ מחמת מוֹראוֹ של הכּוֹח החיצוֹני השוֹלט בּנוּ ועלוּל כּל שעה להַפנוֹת אלינוּ את חוּדה של בּיקָרתנוּ הפּנימית ולנעוֹץ אוֹתוֹ בּנוּ. אוּלם יש שמגיעוֹת שעוֹת קשוֹת בּיוֹתר, כּשהחשש חוֹלף לוֹ, בּאשר הרעה כּבר קיימת וּמַקיפה אוֹתנוּ בּקוּריה. בּמצב כּזה גוֹברת ההכּרה, כּי אין בִּידֵי השתיקה ליטוֹל את עוּקצוֹ של הרַע, להמתיק את מרירוּת הענינים. נשאר רק אמצעי אחד – להכריז על הסכּנה, לגלוֹת את פּני הדברים ולקרוֹא לפעוּלה וּלמילוּי-חוֹבה את כּל אלה, אשר בּידיהם כּוֹח כּל-שהוּא להציל וּלתקן.

ושעה קשה כּזוֹ הגיעה עדינוּ עכשיו.

הפּוּרענוּת, השלטת בּנוּ כּיוֹם, האיוּמה כּשהיא לעצמה בּשביל כּל מי שחי בּה וחש אוֹתה, והאיוּמה עוֹד יוֹתר בּתוֹצאוֹתיה, העלוּלוֹת למוֹטט את כּל קיוּמנוּ, שמָהּ – חוֹסר-עבוֹדה.

והאמת צריכה להיאָמר. פּוּרענוּת זוֹ אינה חדשה אִתנוּ. זה כּמה חדשים, חדשי-החוֹרף – העוֹנה הטבעית של חוֹסר-העבוֹדה – שהעבוֹדה הוֹלכת וּמצטמצמת, שהבּניה עוֹמדת, שהתעשׂיה כּוֹשלת. וזה כּמה חדשים שבּאָהלי הפוֹעלים, המתרוֹננים וּמתקהלים, גדוֹלה המצוּקה. יוֹם עבוֹדה אחד צריך לכלכּל כּמה חברים של קיבּוץ. מנת-האוֹכל הוֹלכת וּפוֹחתת. הלוָאה של 25 גרוּש מקוּפּת-המלוה של ההסתדרוּת בּאה בּמקוֹם פּרנסת השבוּע. ואילמלא אָפיוֹ המַעמדי המגוּבּש של ציבּוּר-הפוֹעלים, אילמלא הסתדרוּתוֹ וּמוֹסדוֹתיה, עם התאַמצוּתם העִילָאית, עם ה“קוֹמבּינַציוֹת” המַאליפות חדשים לבּקרים, עם העבוֹדה הנוֹצרת יש מאַיִן – על ידי המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת, עם ה“פּתקאוֹת”² – המַקטינוֹת את מצוּקת חוֹסר הכּסף – של “המשבּיר”, עם האַשראי הפּנימי של בּנק-הפּוֹעלים, עם העזרה המִסכּנה של קוּפּת-המלוה, אילמלא כּל אוֹתה הפּעוּלה הכּלכּלית וההתאַמצוּת הסידוּרית – מי יוֹדע אנה היינוּ בּאים כּיוֹם. ורק המצב המיוּחד שבּארץ, אשר בּה ציבּוּר הפּועֹלים דוֹאג לעצמוֹ, יוֹצר מתוֹך עצמוֹ, יוֹנק את לשד-עצמוֹ, מסייע מצדוֹ לכל אפשרוּת שהיא של קיוּם משק ויצירת עבוֹדה, ואינוֹ מניח כּל הזדמנוּת שהיא, בּכל התנאים, להחזקת המעמד, מצב זה הוּא שדחה את הקַטַסטרוֹפה, הוּא שריכּז את הסבל פּנימה, עשׂהוּ לבלתי-נראה וּלבלתי-נשמע בּחוּצוֹת.

אוּלם החוֹרף עבר. והמצב לא הוּטב. וכוֹח הסבל הוֹלך וכוֹשל.

הפּוֹעל רעב. הפּוֹעל הוֹלך בּטל. המצוּקה הקיפה את הציבּוּר כּוּלוֹ, מן הפּוֹעל המוּמחה ועד העוֹלה היוֹשב בּמחנה ועיניו כָּלוֹת לצאת מיוֵן הבּטלה ולחם החסד. הפּוֹעל מתנַון. התקוה לחיים פּרוֹדוּקטיביים, לקיוּם אנוֹשי כּל-שהוּא בּעבוֹדה – ניטלת. עוֹלמוֹ הוֹלך ונחרב. וכל זה הוֹיֶה בִפְנים, בּחדרי-חדרים, בּתוֹך האוֹהלים והצריפים. מה יוֹדע על זה בּעל-הבּית, העסקן, חבר ועד המוֹשבה, מנהל המוֹסד הכּספּי? כּל הכּאב וכל המרי וכל קשי-הרוּח מוּפנה פּנימה אל הכּוֹח היחיד, אשר בּוֹ הוּא נפגש, אל ההסתדרוּת, אל מוֹסדוֹתיה, אל אוֹתם האנשים המוּעטים, הנוֹשׂאים בּדאגתוֹ, בּטָרחו וּבסבלוֹ של ציבּוּר הפּוֹעלים, היוֹצאים מן הכּוחוֹת בּכדי להציל מה שאפשר, בּכדי להחזיק מעמד כּל כּמה שאפשר. וסבל הרעב והבּטלה המבַלה ומכַלה את כּוֹחוֹ של הפּרט נעשׂה לשוֹט שוֹטף, העוֹמד לגרוֹף ולסחוֹף את אשר יצרנוּ בּכל שנוֹת עמָלֵנוּ.

וּבשעה זוֹ, הרת-הסכּנוֹת, כּשהציבּוּר העוֹבד כּוֹרע תחת משׂאוֹ, נאבק עם הרעב ועם היאוּש, אַיָם כּל אלה, אשר עליהם שׂוּמה האַחריוּת על המצב? אַים כּל המוֹסדוֹת, אשר עד כּמה שיכלתם החָמרית היא עכשיו מוּגבּלת וּמצוּמצמת, הרי היא עוֹלה פּי כּמה וכמה על יכלתם הכּספּית של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים? אַיהוּ הבּנק האיפּותיקאי, אשר עליו הטילו כּל כּך הרבּה תקווֹת? אַיָם הבּנקים הרבּים של הבּרַנדייסיסטים, אשר עליהם מסַפּרים בּאמריקה גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת? אין חוֹלה, אין מרגיש ואין מַשגיח בּשוֹאה המתחוֹללת.

דברים אלה אין כּוָנתם לתאר את המצב כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא. עדיין יש הכּרת הצוֹרך להתאפּק, להבליג. אוּלם יהיוּ הדברים האלה לאַזהרה חמוּרה. יתעוֹרר נא הפּעם חוּש האַחריוּת. יֵדע זאת הקהל, תסבּיר זאת העתוֹנוּת, ירגישו זאת וַעדי הערים והעיריוֹת, המוֹסדוֹת הכּספּיים, הכּוֹחוֹת הציבּוּריים. ישָמעוּ הדברים אפילו בּמוֹשבוֹת. יבינוּ כּי המצב מוּכרח להשתנוֹת בּעוֹד מוֹעד. בּעוֹד מוֹעד.

ניסן תרפ"ג

---

על מה נזעקו "בעלי התעשיה"

מאת

ברל כצנלסון

על מה נזעקו “בעלי התעשיה” / ברל כצנלסון

¹

על פּני קצף החיים הציבּוּריים מתנשׂא יצוּר חדש, וּשמוֹ – “התאַחדוּת בּעלי התעשׂיה”.

על כּוֹחה הכּלכּלי של התאחדוּת זוֹ ועל יצירתה המשקית טרם שמענוּ עד היוֹם. על אִרגוּן חבריה לעזרה הדדית, ליצירת אַשראי וכיבּוּש עבוֹדוֹת, לרכישת שוָקים, ליצירת תנאים יוֹתר נוחים לתעשׂיה בּארץ– לא הגיעה לציבּוּר כּל ידיעה. דברים מעין אלה מַשאירה ה“התאחדוּת”, כּנראה, ל“ציבּוּר הפּוֹעלים, ההוֹלכים בּעינים עצוּמוֹת אחרי חבּורה קטנה של מוֹרים מַתעים”, לאלה שאחזוּ בּ“שיטה של הרס”. יעסקוּ הם בּבּנקים, בּקבּלנוּיוֹת, בּכיבּוּש שוּק לתעשׂיה, בּמכירת תוֹצרת חקלאית. ההתאַחדוּת כּוֹחה בּדבר אחד – בּ “מלחמת המעמדוֹת”.

וּבכל פּעם שמַזלם הרע של פּוֹעלי יפוֹ יַשיאֵם להתגָר מלחמה ולצאת בּשביתה – ישׂישׂו בּעלי ה“התאחדוּת” אלֵי קרב, יחוּשוּ אל המערכה, ימלאוּ את חוֹבתם המַעמדית, יוֹסיפוּ עצים למדוּרה וישׂאוּ עין מפללת לשוֹטר הגוֹאל.

כּכה מוֹפיעה אלינוּ ה“התאחדוּת” לא פּעם. בּמקוֹם יכוֹלת כּלכּלית, בּמקוֹם יצירה מעמדית, היא מגלה אתה המַשׂטמה המַעמדית, העיורת, צרת-העין. כּך היה בּימי לֶוינשטיין-שוּלמן ²וכך היה גם הפּעם בימי גוֹרַלסקי-קְרִינִיצִי ³.

סכסוּך כּלכּלי רגיל. הבּעלים רצוּ להוֹריד את המַשׂכּוֹרת. הפּוֹעלים לא הסכּימוּ. פּרצה שביתה, שביתה הכי-רגילה. שביתה שאין בּה כּל סכּנה חס ושלוֹם למשטר הקפּיטליסטי. אַדרבּא, כּל בּעל-תעשׂיה סתם, בּלי מרכאוֹת, יבין, כּי בּמציאוּתנוּ הכּלכּלית כּיוֹם אין שביתה איזוֹ שהיא מן הדברים הנוֹחים בּיוֹתר לפּוֹעל, ואין כּל ערוּבּת נצחוֹן עמה. וּמאידך גיסא, בּעלים המתאוֹננים תדיר על יוֹקר-העבוֹדה, על חוֹסר-שוּק, על הפסדים, וּמקבּלים בּשעת שביתה “מוֹרטוֹריוּם” על שטרוֹתיהם, כּלוּם אין כּוֹחם של הבּעלים יפה לגמוֹר בּעצמם את הסכסוּך עם פוֹעליהם, כּלוּם אין “ההתחָרוּת הכּלכּלית החפשית”, אשר אוֹתה דוֹרשים תמיד הבּעלים, מספּיקה לגמוֹר את הענין בּכי-טוֹב?

סכסוּך כּזה ממעשׂי יוֹם יוֹם הוּא בּכל מדינה וּמדינה, וּבכל מקוֹם הוּא נפתר בּנקל בּין הצדדים המעוּנינים בּדבר, בּהתחשבוּת עם המצב המקוֹמי, מבּלי לגרוֹם הפסדים וּסקַנדַלים.

כּך נהוּג הדבר בּעוֹלם, וּמכּל שכּן שכּך צריך היה להיוֹת בּארצנוּ שכּולנוּ מחוּיבים וּמעוּנינים בּבנינה התכוּף.

אבל “חבוּרה קטנה של מסיתים לקחה את הסכסוּך הזה בּתוֹר אמצעי-תעמוּלה”.

נכוֹנים הדברים כּנכוֹן היוֹם. אוּלם היכן הם כּתוּבים? בּכרוּז “אל הקהל” של “התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה ונוֹתני-העבוֹדה וּמרכּז בּעלי-המלאכה”.

נכוֹנים הדברים. אילוּ היינו מסַדרים מחקר מדעי על השביתוֹת בּארץ, סיבּוֹתיהן, מַהלכן ותֹוצאוֹתיהן (דבר רצוּי ונחוּץ מאד!) היינו ודאי מוֹצאים, כּי כּל שביתה שאין עמה התערבוּת של “התאַחדוּת בעלי-התעשׂיה”, נגמרת בּאוֹפן הרבּה יוֹתר פּשוּט ויוֹתר מהיר. איני יוֹדע אם התערבוּת זוּ עוֹזרת לבּעלים, אוֹ חוֹסר-ההתערבוּת מיטיב לפּוֹעלים. בּזה אני מַרשה לעצמי לפקפּק, אוּלם שהתערבוֹת זו עוֹזרת להפיח קִריה, לסכסך בּענינינוּ את המשטרה, להרעיש את העוֹלם וּלמרר את דעת הקהל – זה בּרי.

כּל שביתה היא חרב-פּיפּיוֹת, ולא על נקַלה מחליט מוֹסד פּוֹעלים אַחראי לאחוֹז בּנשק זה. שביתה בּארץ-ישׂראל ודאי שאין נצחוֹנה מוּבטח בּצדה. וטוֹבי-המוֹרים של תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדים בּארצוֹת, אשר משם יצאנוּ, הזהירוּ דוקא על ריבּוּי השביתוֹת בּרחוֹב היהוּדי. גם בּרוּכוֹב בּמחקריו הסטַטיסטיים המוּפלאים ⁴, גם מֶדֶם ⁵בּהסתכּלוּתוֹ החיה עמדוּ על נטיה מוּפרזה זוֹ לשביתוֹת ועל תוֹצאוֹתיה הנפסדוֹת לכל החיים הכּלכּליים. “המוֹרים המַתעים” שבּארץ-ישׂראל פּחוֹת מכּל להוּטים הם אחרי שביתוֹת, פחוֹת מכּל נוֹטים הם לראוֹת בּשביתה את גוּלת הכּוֹתרת של תנוּעת הפּוֹעלים. ורוֹב השביתוֹת הפוֹרצוֹת בּארץ, מוּצלחוֹת אוֹ בּלתי-מוּצלחוֹת, זהירוֹת אוֹ נמהרוֹת, בּאוּ מתוֹך לַחַץ. מתוֹך לחץ התנאים וגם מתוֹך לחץ בּעלי-התעשׂיה, המביאים, אם מתוֹך אינטרסים שלהם ואם מתוֹך קַפּריזה וּשרירוּת-לב, לידי שביתה. ולא פּעם זקוּקים דוקא “המוֹרים המַתעים” להזהיר את הפוֹעלים מלהילָכד בּפח זה טוֹמנים להם בּעלי-התעשׂיה אוֹ עוֹשי-רצוֹנם.

עוֹד לפני זמן-מה, בּימי הועידה החקלאית בּפתח-תקוה ⁶, היינוּ עדים למעשׂה-פּרסוּם של שביתה. פּקיד שהביא את בּית-החרוֹשת לידי בַנקרוֹט, ידע לזַכּוֹת אח אָרחוֹ וּלהצדיק את מַפּוֹלת בּית-החרוֹשת שהוּפקד בּידוֹ בּשביתת-פּוֹעלים. מה עשׂה? הלך והוֹריד את משכּוֹרתם מ-18 גרוּש ליוֹם ל-15, והריץ טלגרמה לפּריס: שביתה. בּית החרוֹשת נסגר. פּוֹעלים עברים! הכרוֹניקר של “דוֹאר היוֹם” שירתוֹ, כּמוּבן, בּאמוּנה.

“התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה” פּירסמה כּרוֹז. בּפַּתוֹס נהדר. “אליכם, ראשי הציוֹנוּת; אליכם, הועד הלאוּמי; אליך, הישוּב כּוּלוֹ! הישוּב, פּקח עיניך והשמַע קוֹלך! כּי הסכּנה גדוֹלה מאד!”

איני יוֹדע כּמה בּעלי-תעשׂיה סוֹלידיים עוֹמדים בּאמת בּתוֹך תחוּמיה של התאחדוּת זוֹ. אוּלם סימן רע הוּא לבעלי-תעשׂיה, אם הם עוֹסקים בּכרוּזים. הסתדרוּת פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אינה עוֹסקת בּכרוּזים פּוֹלֶמיים. מלאכה זוֹ השאירה ל“פרַקציַת-הפועלים” וּל“התאחדוּת בּעלי-התעשׂיה”: יֶערב להם. וה“התאחדוּת”, כּנראה, לקחה לה את כּתיבת הכּרוּזים והשאירה לפּוֹעלים, ה“הוֹרסים” את המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוריוֹת, את בּנק-הפּוֹעלים ואת “המשבּיר”.

“יש להם קוּפוֹת, קרנוֹת, פּתקאוֹת המשבּיר” – מפעפּע בּכּרוז ארס הקנאה. טוֹב להם, לפּוֹעלים, יש לקנא בּהם. להם “פּתקאוֹת המשבּיר”, להם גם הרגשה עצמית מעוֹררת קנאה. קנאת-“יוֹרדים”. איני יוֹדע את מצבם החָמרי של “בּעלי-התעשׂיה”. יש מִדַבָּריהם שהם דוקא בּבחינת “עוֹלים”. התחילוּ בּתוֹר שוּליוֹת, בּתוֹר פּוֹעלים צַעקנים וקוֹראים לשביתוֹת, ועוֹמדים היוֹם בּ“מרוֹמי-התעשׂיה”, בּין ראשי בּוֹני הישוּב. אוּלם “יוֹרדים” הם בּבחינַה אחרת. כּל אלה " מי שהיוּ“, כּל אלה בּעלי האַמבּיציוֹת להיוֹת משהוּ, ויחד עם זה קטַני ההשׂגה החברתית וּלקוּיי החוּשים לפעוּלה ישוּבית בּת-מעוֹף, הם הם הקוֹבעים את אָפיה של המלחמה המַעמדית מרת-הנפש וּזעוּמת-העין, אשר בּעלי ה”התאחדוּת", מאֵין יכוֹלת לקלוֹע בּהסתדרוּת הכּללית וּבמוֹסדוֹתיה המרכּזיים, מנהלים בּפּוֹעל היפוֹאי.

וּמשׂטמה עיורת זוֹ, חַסרת כּוֹח מַעמדי, היא שעוֹשׂה מלחמה זוֹ לנלעגת כּל כּך. ההכרזוֹת ש“אנוּ לא בּאנוּ הנה לשם ניצוּל” בּפי בּעלי-תעשׂיה, והקוֹמדיוֹת הפּוֹליטיוֹת עם הדרישוֹת ה“מַקיפוֹת” ועזיבת האוּלם ⁷– כּמה זה עוֹשה לקלס את התעשׂיה הדלה שלנוּ.

עד כּאן בּעלי ה“התאחדוּת”. אוּלם “מרכּז בּעלי-המלאכה” מה ראה הוא להצטרף למַקהלה זוֹ? מה ראה הוּא להיגָרר בּזנבם של “בּעלי-התעשׂיה”? מה ענין לציבּור יהוּדים עמֵלים להכניס ראשם בּסכסוּך שבּין גוֹרַלסקי-קריניצי וּפוֹעליהם? מה ל“מרכּז” שגדל כּל הימים בּקרבתוֹ של ציבּור הפוֹעלים, מה לוֹ ולמפירי-שביתה, למפיחי-מדָנים וּלמַכניסי שוֹטרים ערבים בּינינוּ? האוּמנם זהוּ בּאמת רצוֹן הציבּור של בּעלי-המלאכה, אוֹ זוֹהי רק “חבוּרה קטנה” של גַבּאים המשתמשת בּחוֹתמת המרכּז ומנַבּלת את שמוֹ?

ואתם, הפּוֹעלים, אם לעצת ידידכם, “נוֹתני לחמכם” תשמעוּ – חדלוּ לכם מן ה“מוֹרים המַתעים”, השליכוּ אחרי גֵוכם את “קוּפּוֹתיכם, קרנוֹתיכם וּפתקאוֹת מַשבּירכם” וריחמוּ אתכם “בּעלי-התעשׂיה”, והוֹאילוּ אז האדוֹנים גוֹרַלסקי-קריניצי, שוֹשני וכּספי, לֶוינשטין ושוּלמן להדריככם לטוֹב לכם ולבניכם עד עוֹלם.

אייר תרפ"ג

---

על העיקר בשעה זו [אין הלב שועה]

מאת

ברל כצנלסון

¹

אין הלב שוֹעה לשוּם דבר אחר. לא האַבַנטוּרה “המַלכוּתית” המתרקמת סביבנוּ² וּמוּגשת לנוּ כּסגוּלה בּדוּקה ליצירת ההבנה הדרוּשה עם שכנינוּ, לא המַחלוֹקת הנוֹשנה שחוּדשה שוּב בּתנוּעה הציוֹנית, לא הליקוידיזציה של מוֹסדוֹת האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ, ואף לא אלפי בּקשוֹת ה“דרישוֹת”, השלוּחוֹת אלינוּ יוֹם יוֹם מאת אַחינו הנַענים, המיַחלים בּתוּמתם למצוֹא מקלט אִתנוּ – לא אלה מעסיקים אוֹתנוּ כּיוֹם. לא אליהם יכוֹל לבּנוּ היוֹם להיוֹת נתוּן. בּמרכּז הכּל עוֹמד דבר אחד: השַוְעה לעבוֹדה, ואם כּי השועה – אילמת.

לשעה קלה מַשקיע את עצמוֹ ציבּוּר הפּוֹעלים בּדבר-מה המַרחיב את הדעת ויוֹצר-כּנפים. בּשעה של מצוה, בּחגיגה בּת-תוֹכן, בּפעוּלה תרבּותית אוֹ הסתדרוּתית. אוּלם גם אלה אינם יכוֹלים להחריש את היסוּרים הקוֹדחים בּתחתיוֹת. עבר גם השבוּע החשוּב של חגיגת בּית-הפּוֹעלים בּחיפה, עם ההתאמצוּת היפה לבנין הכּרוּכה בּוֹ; עבר גם “יוֹם-העבוֹדה”³, מפעל בּעל ערך מעשׂי וחינוּכי כּאחד, – ואנוּ שוּב בּתוֹך מציאוּתנוּ, עם כּל קשייה ועל כּל המרה-השחוֹרה הנסוּכה עליה. ואם את חיי הארץ אתה חי ולא אויר משׂרדים ואבק פּנקסים אתה נוֹשם, לא תוּכל להתעלם מן המצב הזה, המַקיף כּבר את כּל קיוּמנוּ וחוֹנק את נשימתנוּ.

וּמסביב – מבוּכה ורפיוֹן, רפיוֹן-רוּח ורפיוֹן-ידים. משוּם צד אינה מתגלה אוֹתה הפּעוּלה הנמרצת, פּעוּלת ההצלה והיֶשע, מעֵין אוֹתה הפּעוּלה אשר חָזינוּ אוֹתה בּקרבּנוּ בּשנים הקשוֹת של העָבָר הקרוֹב, בּשנוֹת המַשבּר⁴. גם בּאי-כּוֹח הפּוֹעלים, גם הקבַרניטים האַחראים של הפּעוּלה היִשוּבית הביאוּ אז לידי גילוּי את יכלתם, את כּוֹחם, את היוֹתם עם הציבּור, בּסבלוֹ וּבטָרחוֹ. הדאגה ל“שמירת הקיים” היתה לכוֹח כּבּיר וּמניע. ועכשיו – רפיוֹן בּכּל, מכּל צד.

אמת הדבר, הציבּוּר בּארץ גדל. רבּוּ גם נכסיו וּמוֹסדוֹתיו, והדאגה ל“שמירת הקיים” כּיוֹם היא גם יוֹתר חמוּרה, יוֹתר מוּרכּבת (אוּלם גם יוֹתר פּרוֹדוּקטיבית, יוֹתר תוֹצרת!). אמת גם כּן, כּי המוֹסדוֹת האַחראים והקרנוֹת הלאוּמיוֹת רשאים לוֹמר, כּי הם כּל הימים, בּימים כּתיקוּנם, עוֹשׂים יוֹתר מכּפי כּוֹחם, כּי קצָרה היד. הכּרת המציאוּת הזאת אוּלי גם עוֹצרת בּעד שַוְעַת ציבּוּר הפּוֹעלים, עוֹשׂה אוֹתה לאילמת וחנוּקה, מרַפּה את כּוֹח תביעתם של אנשי- ההסתדרוּת, אוּלם יטעוּ מאד האישים והמוֹסדוֹת האַחראים, אם את ההבלגה הזאת של הציבּוּר, את הַטמָנת יסוּריו בּחוּבּוֹ, יראוּ כּאוֹת למצב רגיל, ללחץ הנוֹרמַלי אשר אפשר להסתגל אליו וּלהשלים אִתוֹ. היסוּרים קוֹדחים בּתחתיוֹת, הם נוֹקבים וּממוֹטטים את כּל אָשיוֹת קיוּמנוּ. ולא רחוֹקה השעה אשר כּל הסבּרה הגיוֹנית, כּל הכּרת-המצב של קוֹצר-היד וחוֹסר-היכוֹלת לא תעזוֹר.

שליחי הפּוֹעלים, העוֹבדים הנאמנים של הציבּור העוֹבד בּכל תלָאוֹתיו וּמרוּדיו, אּל-דָמִי לכם! עוֹד לא היתה למחננוּ שעה חמוּרה כּזוֹ, וּברפיוֹננוּ עכשיו אנוּ מתחייבים בּנפש ציבּוּרנוּ. השעה מביאה אִתה לא רק מַכאוֹבי רעב וּבטלה, לא רק סבל חוֹלף, היא גם מַשפילה וּמדַכּאה את כּל הלָך-רוּחנוּ, הלָך-רוּח זה, אשר בּו ספוּן כּוֹחוֹ של הפּוֹעל גם לסבל גם ליצירה, אשׂר בּכוֹחוֹ הוֹלך הפּוֹעל וּמטפס וּמַעפּיל וּפוֹגש את התקלוֹת וחוֹצה לוֹ דרך בּיניהן.

ואם בּשעה זוֹ אין עינם ולבּם של בּעלי-הבּתים החשוּבים, יוֹשבי הועדים, כּי אם אל הוֹרדת-השׂכר (שׂכר-העבוֹדה, כּמוּבן, ולא משׂכּוֹרוֹת-מנַהלים) ולַהטלת-אימים, כּי “הרכוּש בּסכּנה”, ואם בּשעה זוֹ יוֹשבים בּארץ,אל סיר הבּשׂר ממש, כּל מיני מוּמחים וּממוּנים על פּיתוּח הארץ ולבּם עָרֵל ויד להם בּכל עיכּוּבי-עבוֹדה והַשׂטָּנה על הארץ וּפוֹעליה, ואם בּשעה זוֹ קיימים בּארץ בּנקים, אשר אנחנו לא נֵדָעֵם, אוּלם בּחוּץ-לארץ גדוֹל שמם, והם מבטיחים גדוֹלוֹת ואינם נוֹקפים אצבּע לתקנת המצב, ואם כּל אלה הנם בּבחינת “רשוּת יחידים”, אשר אין לישוּב וּלדאגוֹתיו ולצרכיו כּל שליטה חוקית עליהם, הרי עוֹד ישנוֹ מקוֹם אחד, המקוֹם היחידי, המוֹסד האַחראי בּעד גוֹרלה של התנוּעה הציוֹנית, האַחראי בּפני כּוּלנו – ההנהלה הציוֹנית. בּקרבּה מוּכרחים הדברים להישָמע. אין היא רשאית להתעלם מן המצב.

ההנהלה הציוּנית, המנוּסה בּפוּרענוּיוֹת לאוּמיוֹת, המכילה בּקרבּה אנשים אשר היו עמֵלים עם הישוּב בשנוֹת הרעה, היא חייבת לדעת, גם מנסיוֹנה, כּי ישנם מצבים כּאלה אשר אַמת-המידה הרגילה של יכוֹלת ואי-יכוֹלת אינה הוֹלמת אוֹתם. יש מצבים כּשנחוּצה והכרחית התאַמצוּת נוֹעזה, התאמצוּת שבּגבוּרה, כּשרק בּכוֹח התאמצוּת כּזאת אפשר למַלֵט מן הפוּּרענוּת. שעה זוֹ כּבר הגיעה עָדינוּ. ואם בּשעה זוֹ לא ימָצא הלב העֵר, החוֹדר למצב לכל עוּמקוֹ, המַאזין לאֶנקת-האוֹהלים ורוֹאה למתחוֹלל עלינוּ, והיד החרוּצה, המַחליטה, המַמריצה – אם לא יקוּם לנוּ כּל זה בּשעה זוֹ, בּצוּרה של יחיד אוֹ קוֹלקטיב – יֵמַר מאד.

ואַל ישָאר כּאן מקוֹם לטעוּת, להרהוּר, כּי הארץ דוֹרשת הפּעם “עזרה”. אין בּארץ שוּם צוֹרך בּעזרה, בּסיוּע, יש צוֹרך רק בּעבוֹדה. בּעבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית זוֹ המתגלה לעינינוּ ורוֹמזת לנוּ מכּל קרן-רחוֹב וּמכּל שכוּנה חדשה, בּלתי-סלוּלה. עבוֹדה אשר כּל מדינה וכל עיריה, המנהלת את עניניה בּאוֹפן רַציונַלי, היתה רוֹאה בּה את הערוּבּה היוֹתר נאמנה להצלחה כּלכּלית כּללית.

אין כּל יכוֹלת להתמַהמה, אין כּל שהוּת למשׂא-וּמתן קַנצלַרי, לשַקלוֹת-וטַריוֹת דרך כּל האינסטַנציות, הממוּנוֹת על כּך. מצב הענינים כּמוֹ שהוּא, לכל חוּמרוֹ, מוּכרח להיוֹת מוּרגש מיד גם בּירוּשלים, גם בּלוֹנדוֹן וגם בּניוּ-יוֹרק. הדבר מוּכרח להימָסר וּלהישָמע בּלא פּחוֹת זריזוּת וּרצינוּת מאשר ידיעה על פּוּרענוּת מדינית, הדוֹרשת התאמצוּת יוֹצאת מן הכּלל, עוֹברת על הכּוֹחוֹת. ואז למרוֹת הדלוּת, ולמרוֹת המבוּכה – ישוּנה המצב. מוּכרח להשתנוֹת.

אייר תרפ"ג

---

על המשכורות בקרבנו

מאת

ברל כצנלסון

¹

שאלת המַשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת והשפּעתן על מצב הקרֶדיט, התעשׂיה והמוֹסדוֹת הציבּוּריים בּארץ לא זכתה למשוֹך אליה את תשׂוּמת-לב העסקנים והאֶקוֹנוֹמיסטים, העוֹסקים בּחקירת ה“מַשבּר” הכּלכּלי בּארץ. הטעמים מוּבנים. הלא סוֹף סוֹף רובּם של אלה רגליהם עצמן עוֹמדוֹת בּתחוּמה של שיטת-משׂכּוֹרוֹת זוֹ. אוּלם ועידת ההסתדרוּת קבעה את יחסה והבּיעה את התמַרמרוּתה על שיטת-משׂכּוֹרוֹת זוֹ “החוֹתרת תחת הקיוּם הכּלכּלי של הישוּב”. ועידתנוּ לא הסתפּקה בּהכרזה מוּפשטת גרידא. היא גם עשׂתה איזה צעד לבעֵר את הרע, לפּחוֹת, מקרבּנו. מוֹסדוֹתינוּ אמנם אינם נגוּעים, בּרוך השם, בּאותן המשׂכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת אשר בּהן מצטיינים אחרים, ואף על פּי כן אין גם הכּל אצלנו, אם בּרצוֹן ואם בּאוֹנס, כּשוּרה. יחד עם כּמה עוֹבדים נאמנים, הממלאים את העבוֹדוֹת הכי-אַחראיוֹת, מבּלי לדעת מנוּחה, מבּלי לדעת חג וּמוֹעד, וקיימים בּתנאים מינימַליים, נמצאים אצלנו גם עוֹבדים אחרים, מוּמחים אוֹ בּלתי-מוּמחים, חברי ההסתדרוּת אוֹ שאינם חברים לה, אשר אנוּ זקוּקים לקבּל את דרישוֹתיהם וגם שאיננוּ זקוּקים, ואלה עוֹבדים אצלנוּ בּתנאים אחרים, שוֹנים בּהרבּה אוֹ בּמעט, מתנאי העבוֹדה הרגילים אצלנוּ. יש אצלנוּ גם הבדל-מה בּין מוֹסד למוֹסד. יש מוֹסדוֹת אשר הנהיגוּ אצלם דרגת-משׂכּוֹרת בּכל חוֹמר הדין, וישנם כּאלה אשר אינם מדקדקים בּזה כּלל, והכּל נתוּן בּידי המקרה. הועידה החליטה לשנוֹת את המצב הזה, להכניס את התיקוּנים הדרוּשים בּהתאם להכּרה המוּסרית ולמצב החָמרי של ציבּוּר הפּוֹעלים. הועידה לא קיבּלה כּל פּוֹרמוּלה מוּפשטת של “השוָאַת-המחירים”, וגם לא חשבה לאפשרית לגזוֹר בּועידה את דרגת-המשׂכּוֹרת עצמה, מבּלי להביא בּחשבּוֹן מקרים יוֹצאים מן הכּלל, מוּכרחי המציאוּת החיה. אוּלם הועידה החליטה “להנהיג בּכל מוּסדוֹת ההסתדרוּת דרגת-משׂכוֹרת אחת” ולבחוֹר לשם קביעת הדרגה “וַעדה מיוּחדת העוֹמדת בּרשוּת עצמה”. וַעדה זוֹ גם נבחרה, כּידוּע, אחרי הועידה. ורבּים מאִתנוּ ציפוּ לתוֹצאוֹת פּעוּלוֹתיה, בּהכּרה כּי אלה צריכוֹת להשפּיע גם על מצב המוֹסדוֹת וגם על היחסים החברתיים בּקרבּנוּ. מדוּע זה איפוֹא לא שמענוּ עד היוֹם כּל דבר על עבוֹדתה של הוַעדה?

שאלה זוֹ יכוֹלה אמנם להיוֹת מוּצגת גם לועדוֹת אחרוֹת: לועדת העתוֹן, לועדת אִישוּר תקנוֹת “חברת העוֹבדים” וּבנוֹתיה. אוּלם בּיחס לאלה אפשר אוּלי להתנחם בּתקוה, כּי הן רוֹקמוֹת את עבוֹדתן המוּרכּבת בּחשאי, וכי טרם בָּשל הפּרי (ואם אנוּ טוֹעים בּדוּננוּ אוֹתן לכף-זכוּת – עתידוּת הן לתת את הדין). אוּלם וַעדת דרגת-המשׂכּוֹרת אינה דוֹרשת, כּמדוּמה, לעבוֹדתה שהוּת כּל כּך מרוּבּה.

אין השאלה נשאלת לשם קינטוּר, כּי אם לשם תיקוּן. אַל תשכּח הוַעדה, כּי נבחרה, ותגש נא לעבוֹדתה.

סיון תרפ"ג

---

"הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים"

מאת

ברל כצנלסון

לכבוֹד בּיקוּרוֹ בּארץ של נשׂיא הבּרַנדייסיסטים, השוֹפט יוּליאַן מֶק ¹, ולכבוֹד הנצחוֹן הגדוֹל אשר זכה לוֹ הבּרנדייסיזם בּרכשוֹ לוֹ את נשׂיא ההסתדרוּת הציוֹנית (אם לאוֹרך ימים?) – רחש לבּי דבר טוֹב, לפרסם בּרבּים את חשיבוּתה של יצירה בּרנדייסיסטית אחת. אל נא תתלוּ בּי כּוָנוֹת זרוֹת. איני מתכּוון בּזה לספּר על הגדוֹלוֹת הנצוּרוֹת אשר הגברת פֶלז ²עתידה לעשׂוֹת על שׂדה החַקלאוּת, כּידוּע לכל מוּזמני הבּנקטים, ואף לא על המפעלים הענקיים אשר הציוֹנוּת הבּרנדייסיסטית מתכּוונת לגַשם בּקרוֹב, כּידוע לכל קוֹראי “דוֹאר היוֹם”. אין חלקי בּין חוֹזי עתידוֹת, וּביחוּד עתידוֹת התלוּיוֹת בּ“רוּח טוֹבה” אשר יעלה בּידי מַאן דְהוּ להשרוֹת על מאן דהוּ. ומבַכּר אני להתבּוֹנן וללמוֹד מדברים, אמנם לא כּל כּך ענקיים, אבל מוּחשים וקיימים. והדבר המעניֵן אוֹתי הפּעם הלא הוּא: “הבּנק המרכּזי למוֹסדוֹת שיתוּפיים”.

– מה, לא שמעתם? חבל, חבל. והלא הוּא בּנק ממש. עם מנהל שלוּח מחוּץ-לארץ (וּבלתי זקוּק ללשוֹננוּ, כּמוּבן), ועם משכּוֹרוֹת, ועם פּקיד לתרגוּמים לַמנהל וּמאת המנהל, וגם עם קוּפּה ועם הלוָאות. והבּנק אינוֹ בּנק פּשוּט. הוּא צריך למַזג את שׂרידי השאיפוֹת הנשׂגבוֹת מימי ועידת-פיטסבּוּרג ³, עליה השלוֹם, תוֹר הזהב והחלוֹמוֹת של הציוֹנוּת הבּרנדייסיסטית על קוֹאוֹפּרציה וצדק סוֹציאַלי יחד עם החריצוּת והזריזוּת המַעשׂית (אֶפישֶנסי, בלע"ז) של תקוּפתה המאוּחרת.

בּשם הקוֹאוֹפּרציה הארץ-ישׂראלית, המשמשת שלט כּל כּך יפה בּחוּץ-לארץ, עלה בּידי מיַסדי הבּנק לרכּז סכוּם לא-קטן, מאה אלף פוּנטים. בּזה השקיעוּ המיַסדים עצמם בּרוֹב חריצוּתם רק עשׂרים אלף. מאת הקרן הקוֹנסטרוּקטיבית של ה“ג’וֹינט”, התוֹמכת עכשיו בּארצות אירוֹפּה בּקוֹאוֹפּרציה היהוּדית, קיבּלו חמישים אלף, חצי הרכוּש של הבּנק כּולוֹ, מאת יק“א – 25 אלף, ואפילוּ מאת הדוֹד המִסכּן, ה”איקוֹנוֹמיק בּוֹרד", חמשת אלפים.

וּבאפּריל שנה זוּ כּבר מלאה שנה תמימה לפעוּלתוֹ של הבּנק. שנה “מוּצלחת”, של רוָחים. האזינוּ:

בּמשך שנת קיוּמוֹ השקיע בּארץ-ישׂראל הבּנק בּן מאַת-אלף הפוּנטים, 12,676 פוּנטים! – לשאר הכּסף לא היוּ, כנראה, דוֹרשים בּארץ. ואפשר שהיוּ, אוּלם לא לחינם נשלח הֵנה מנהל, אשר אפשר לסמוֹך עליו. סיסמתוֹ היא, כּי ההלוָאוֹת צריכוֹת להיוֹת בּטוֹחות כּמוּ בּ“בּנק אוֹף אינגלַנד”. וכנראה, שמתוֹך אַמַת-מידה זוֹ יוֹתר נוֹח בּאמת להחזיק 87 אחוּזים מכּספּי הבּנק בּקוּפּוֹת לוֹנדוֹן. הפּלא הוּא בּעצם לא על ה-87 אלפים פוּנטים אשר לא הוֹציאוּ כּי אם על שנים-עשׂר האלפים שהוּצאוּ. אוּמרים כּי על כּל ההלוָאות ה“חשוּבוֹת” דנים קוֹדם בּלוֹנדוֹן. האוּמנם לא מצאוּ שם מקוֹמוֹת-השקעה יוֹתר בּטוּחים?

וּמצטיין הבּנק, כּמוּבן, לפי הסיסמה הבּאה מאמריקה גם בּהוֹצאוֹתיו הקטנוֹת. וּבאמת משׂכּוּרת של אלף פּוּנטים לשנה בּינינוּ וּבין מנהל הבּנק – מה היא? הלא הוּא איננוּ פּקיד ציוֹני, אשר עליו יש “דעה” גם ל“דוֹאר היוֹם”. וסך-הכּל של הוֹצאוֹת האַדמיניסטרַציה לשנה – רק 2059 פוּנטים. ימָצֵא ודאי מי שימְצָא, כּי הוֹצאוֹת הנהלה של אַלפּיִם פוֹנטים על אַשראי של 12 אלפים, הן קצת גדוֹלוֹת מדי, אוּלם – הלא אפשר גם לחַשב חשבּוֹן אחר: לא חשבּוֹנם של הי"ב אלפים, כּי אם חשבּוֹנם של מאַת האלפים הנוֹשׂאים ריבּית בטוחה, ואזי – ודאי ישאר רוַח נקי.

אֶשתקד שהתה בּאמריקה משלחת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר עבדה שָם לשֵם בּנק-הפּוֹעלים. היא נכנסה גם בּמשׂא-וּמתן עם הג’וֹינט בּדבר הקצבת 20 אלף פּוֹנטים מקרן-הרקוֹנסטרוּקציה שלוֹ לבּנק-הפּוֹעלים. הדבר נתמך בּוַעד ה“ג’וֹינט” על ידי בּאי-כּוח פּוֹעלים בּלתי-ציוֹניים, אוּלם ה“מוּמחים” לעניני ארץ-ישׂראל מבּני בּרַנדייס היוֹשבים בּועד ההוּא חיווּ את דעתם, כּי הדבר הוּא למוֹתר. והנימוּקים חוֹתכים:

א. בּנק-הפּוֹעלים הוּא מוֹסד של מעמד, ואין הג’וֹינט הדוֹאג לכל ישׂראל צריך להשקיע כּספים בּמוֹסד מַעמדי.

ב. בּנק-הפּוֹעלים הוּא מיוּתר, היוֹת שלתמיכת הקוֹאוֹפּרציה קיים “הבּנק המרכּזי”.

והנה עברה שנה, וּבאַקטיב של הבּנק אַל-המַעמדי, המיוּעד לתמיכת הקוֹאוֹפּרציה, יֶשנוֹ לחשבּוֹן כּל המוֹסדוֹת הקוֹאוֹפּרטיביים של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל – סכוּם אחד: 450 פוּנטים לקבוּצה מאוּשרת אחת. ואם חוֹשדים אתם בּמוֹסדות הפּוֹעלים, כּי עינם רעה חס ושלוֹם בּ“בּנק המרכּזי” – טוֹעים אתם. שאלוּ את ה“משבּיר”, ואת המרכז החקלאי, ואת המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת ואת קבוּצוֹתינוּ ואת מוֹשבי עוֹבדינוּ – ויגידוּכם. אוּלם מַזלם, כּנראה, גרם שלא יזכּוּ ליהנוֹת מן הבּנק ה“קוֹאוֹפּרטיבי”. מצד אחד, טרם נתחַוור לוֹ, למנהל הבּנק וּליוֹעציו מבּין הפינַנסיסטים שבּארץ, אם “המשבּיר”, למשל, נכנס בּגדר קוֹאוֹפּרציה, וּמצד שני – טרם חָרצוּ אוֹמר בּלוֹנדוֹן, וּמצד שלישי, יוֹדע המנהל רב-הפּעלים להציג כּל הלוָאה שנקצבה בּתנאים כּאלה, שהיא נשארת לעוֹלם בּקִצבתה.

וּבשעה זוֹ קיים גם בּנק-הפּוֹעלים ה“מַעמדי”, אשר לא זכה להשתתפוּתם של ה“ג’וֹינט” ושל יק"א, ולא לסיוּעם של הבּרנדייסיסטים, ואשר עניניו אינם מתנהלים על ידי אפּוֹטרוֹפּסוּת בּלוֹנדוֹן. ואף נוֹסד לא בּסכום של 100,000 פוּנטים כּי אם בּהוֹן יסוֹדי של 30,000. וּלצאת השנה היה מחזוֹר הלוָאוֹתיו לא 12 אלף, אלא 155,000.

האם לא תוֹדוּ סוֹף סוֹף, כּי יש ויש ללמוֹד לדרך הבּנין של אחינוּ הגדוֹלים, בּעלי המעוֹף והמַעשׂיוּת?

אב תרפ"ג.

---

ערב קונגרס

מאת

ברל כצנלסון

¹

הקוֹנגרס הציוֹני חדל זה כּמה להיוֹת רק בּמה המיוּעדת לויכּוחים מוּפשטים על הציוֹנוּת וּלהכרזוֹת שבּתעמוּלה. הקוֹנגרס הציוֹני הנהוּ כּיוֹם, עם כּל ליקוּייו, המוֹסד העליוֹן היחידי בּעם, המטַפח ויוֹצר קמעה קמעה את המַכשירים העממיים לגאוּלת הארץ, לישוּבה, לבנין ולעליה. והויכּוּחים בּתוֹך הקוֹנגרס כּיוֹם אינם רק ויכּוחים הלָכיים בּהבנת הציוֹנות וניבי זרמים מעוּרפּלים הצוֹפים למרחוֹק, כּי אם בּיטוּי הויכּוּחים החיוּניים, המתנהלים יוֹם-יוֹם בּחיי המעשׂה על אדמת ארץ-ישׂראל. ואם כּי עיקר הבּניה ועיקר ההגשמה הוּא לא בּין כּתלי הקוֹנגרס אלא בּעליה וּבעבוֹדה וּבמלחמת הכּוֹחוֹת בּחיי הישוּב, הרי משמש הקוֹנגרס כּר להתנגשוּת המאוּרגנת של הכּוּחוֹת השוֹנים הלוֹחמים על תביעוֹתיהם, השקפוֹתיהם וצרכיהם בּארץ, והחלטוֹתיו של הקוֹנגרס מַתנוֹת – בּמידה מרוּבּה – את גוֹרל העבוֹדה, היצירה הכּלכּלית, הפּעוּלה החקלאית והעליה. וגם בּשעה שאין הקוֹנגרס מביא אתוֹ פֶּרספּקטיבוֹת נהדרוֹת, גם בּימים אפוֹרים ועצוּבים, כּשזרם התנוּעה נעכּר, אין הפּוֹעל פּטוֹר ממצווֹת מלחמתוֹ הכּבדה והממוּשכת בּאוּלם הקוֹנגרס וּבלשכוֹת וַעדוֹתיו.

אין כּוֹח אחר בּציוֹנוּת הבּא אל הקוֹנגרס בּאוֹתה מידת-חִיוּת בּתוֹך הציוֹנוּת המתגַשמת, בּאוֹתה מידת הנסיוֹן האישי הריאַלי, בּאוֹתה הכּרת המציאוּת, בּאוֹתוֹ לחץ הצרכים, תחוּשת המַפריעים ותוֹקף המַאוַיים, בּאוֹתוֹ שיתוּף החיים עם המוֹני העם בּגוֹלה, כּאשר הפּוֹעל-החלוּץ, אשר כּל משגה וכל מִדחה בּפּעוּלה הישוּבית והמדינית משאירים אוֹתוֹת-דמים בּבשׂרוֹ וּבנפשוֹ, בּקיוּמוֹ וּבאפקיו. הכּוֹחוֹת הצוֹררים את הפּוֹעל, המפחדים מפּניו, אשר עינם רעה בּ“הצלחתוֹ” וּבכיבּוּשיו, אלה אוֹזרים עוֹז מפּעם לפעם, ואם כּי אין אִתם כּל יצירה ישוּבית של ממש, כּל פּרספּקטיבה של עליה עממית והתבּצרוּת ישוּבית, אם כּי כּל חכמתם וכל התאַמצוּתם וּפתרוֹנוֹתיהם יש להם רק כּוָנה אחת, לעשׂוֹת את התקוה הלאוּמית היחידה מִדרס למספּר בּעלי-רכוּש, הרי עוֹמדים לעזרתם בּתוֹך הקוֹנגרס המוּשׂגים הבּעל-בּיתיים, היחסים המקוּבּלים בּחברה, הפּחד מפּני הפּוֹעל והריחוּק הרב של המוֹני הציוֹנוּת מן המציאוּת הארץ-ישׂראלית. וּבמצב זה חייב הפּוֹעל לעמוֹד על נפש יצירתוֹ, להגן על כּל עֶמדה, להציל כּל מפעל, לזרז כּל פסיעה קדימה, בּהכּרה השלמה כּי עניני הפּוֹעל, עניני הארץ ועניני העם עוֹלים בּקנה אחד. ואל ישכּחוּ זאת חברינוּ בּארץ-ישׂראל, ואל יתעלמוּ מזאת כּל הנאמנים לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי בּחוּץ-לארץ.

כּמה שלא תהיה בּלתי-נכוֹנה, בּלתי-צוֹדקת וּבלתי-מַתאימה שיטת-הבּחירוֹת הבּנוּיה על השקל, המַקנה את הזכוּת בּמחיר תשלוּם, המאַפשרת רכישת דעוֹת לבעל-אמצעים, שיטה אשר זמנה עבר זה כּמה, ואשר מן החוֹבה להחליפה בּאחרת, טוֹבה הימנה, אין גם בּתנאים אלה לעזוֹב את המערכה.

הזנחת הבּחירוֹת, אם מתוֹך רישוּל ואם מתוֹך תנוּפת-יד של בּיטוּל, אינה מביאה אִתה שוּם הגבּרה, שוּם בּיצוּר עמדה. זהוּ רק סימן לאדישוּת וּלרפיוֹן. וּבעד חוּלשה זוֹ לפני הקוֹנגרס ישלם ציבּור הפּוֹעלים שבעתים בּימי העבוֹדה שלאחר הקוּנגרס.

בּמלחמתנוּ על ההתישבוּת החקלאית, על הרחבת השטח הקרקעי של הקרן הקימת, על צוּרת התישבוּת המוֹנית חדשה בּשכוּנוֹת-שֹדה, בּמלחמתנוּ נגד חוֹסר-העבוֹדה וּבעד שימוּש פּרוֹדוּקטיבי בּכספּי הלאוֹם לצרכי העבוֹדה והעליה, בּמלחמתנוּ זוֹ עלינוּ ללכת אל הקוֹנגרס נאזרי-כּוֹח, חזקים גם בּכמוּת. דרישוֹתינוּ מלאוֹת תוֹכן חי וקוֹנקרֶטי, נוֹבעוֹת מתוֹך המציאוּת היוֹצרת, וכל כּמה שיִגבּר כּוֹחנוּ בּקוֹנגרס – כּן יהיוּ ניכּרים הדברים והפּעוּלוֹת בּמציאוּת הישוּבית בּארץ. לרכישת שקלים נשאר עוֹד זמן לא רב. עד הששי ביוּני. תחזק איפוֹא הפּעוּלה. תגבּר נא ההכּרה ויתגלה הרצוֹן העֵר ויבוֹא ציבּור הפּוֹעלים אל הקוֹנגרס בּכל כּוֹחוֹ וּבכל כּמוּתוֹ.

סיון תרפ"ג

---

עוד שלב

מאת

ברל כצנלסון

עוד שלב / ברל כצנלסון

¹

המדרוֹן הפּוֹליטי, אשר בּוֹ מתגלגלת ארץ-ישׂראל ממחרת ההכרזה הבַּלפּוּרית, אין לוֹ, כּראה, תִּכְלָה. בּזמן האחרון נגלוּ עוד שלַבּים אחדים למַטה: ההכרזה הרשמית על קריעת עבר-הירדן מעל גוּף ארץ-ישׂראל ², והכנסת ארץ-ישראל לתוֹך הקנוּניה ההוֹלכת ונַעשית בּין “ממשלת הוֹד מלכוּתו” בּלוֹנדוֹן והדינַסטיה של בּית חוּסיין. יש לחשוֹב כּי אין אלה השלַבּים האחרוֹנים בּמוֹרד, מן הבּחינה הגיאוֹגרפית יש אמנם לחשוֹב את האוֹפֶרַציה למוּגמרת. גבוּלוֹת ארץ-ישׂראל נקבּעוּ בּצוּרה כּזאת שלהוֹסיף הָצֵר וקַצץ אוֹתם כּבר אין אפשרוּת: לַצפון יש בּעלים, בּדרוֹם חסה עין ממשלת-המַנדט על מדבּר עָרִיש ³, ממערב הוּפקדוּ שוֹמרים נאמנים, פּקידים יהוּדים בּמחלקת העליה של ממשלת “פּלשׂתינה (א"י)”, עכשיו נגזר העיקר: המזרח. ויש רגלים לַדבר, כּי בּתוֹך המקח-וּממכּר עם חוּסיין וּבניו הוּנַף הגרזן גם על עֶציון-גבר: חיגָ’ז תוֹבעת. אוּלם בִּפנים, בּתוֹך הגבוּלוֹת הללוּ, טרם נגמר המדרוֹן.

הקַפּיטוּלַציה של ממשלת הארץ בּפני שלטוֹן האֶפֶנדיוּת המאוּרגנת, הקפּיטוּלציה הבּלתי-פּוֹסקת המגיעה לידי התרפּסוּת ממש, אשר מצאה את בּיטוּיה האָפיָני בּמעשׂה האחרוֹן שבּאחרוֹנים: ההוֹדעה הרשמית על דחיית המוֹעצה המחוֹקקת, המכריזה כּי הבּחירוֹת “בּטלוֹת וּמבוּטלוֹת”, קפּיטוּלציה זוֹ אפילוּ כּשהיא לעצמה אוֹמרת הרבּה.

אַל יתנוּ הדברים מקוֹם לטעוּת. עצם דחייתה אוֹ בּיטוּלה של המוֹעצה המחוֹקקת עלוּל פּחוֹת מכּל לצעֵר. אין איש מוֹריד דמעוֹת על ה“נֵפֶל” הפרלמנטרי הזה. שוּם עם מעמי הארץ, לא היהוּדים ולא הערבים, לא חָשו כּל צוֹרך בּבריאה משוּנה זוֹ, זיוּף השלטוּן העצמי, המוּרכּבת מחברים נבחרים וּממוּנים, כּמנהגה של אנגליה עם ה“נייטיבס”. ואיש לא רצה בּה מלבד הממשלה עצמה, בּעלת ההמצאה המחוּכּמה. ואם הישוּב היהוּדי, והפּוֹעלים בּפרט, לא הסתלקוּ בּפּוּמבּי ממוֹסד זה, אשר כּל טוֹב לא היה צפּוּן בּוֹ, היה זה רק משוּם טעם אחד: מאי-רצוֹן להימָצא בְּצַוְתָּא חַדָא עם צוֹררי ישׂראל ורוֹדפי העליה. אוּלם אם אוֹתה ממשלה, המַכריזה כּי מדיניוּתה “שוֹאפת לכוֹנן בּפּלשׂתינה (א"י) מוֹסדוֹת של שלטוֹן עצמי”, ממשלה אשר התחייבה על זאת בפני חֶבר הלאוּמים (התחייבוּת זוֹ, אמנם, אינה מחייבת אוֹתה להכּיר בּמוֹסדוֹת הטבעיים והקיימים של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, הצוּרה הצוֹדקת וההוֹלמת בּיוֹתר ארץ כּארצנוּ, עם גזעיה, לשוֹנוֹתיה ותרבּוּיוֹתיה השוֹנוֹת, כּשם שהתחייבוּת זוֹ אינה מוֹנעת את הממשלה מלמסוֹר את “השלטוֹן העצמי” של העיריוֹת לידי ממוּנים) אינה מתבּיישת להוֹדוֹת קֳבָל-עם, כּי היא הסתלקה מנסיוֹנה היחידי של יצירת מוֹסד מחוֹקק, כּביכוֹל, לרגל הלחץ החזק שהוּטל על ידי אגוּדוֹת מתנגדוֹת לבּחירוֹת, מַהוּ אזי גבוּל ההכנעה והקַפּיטוּלַציה, אשר ממשלה כּזאת לא תעברנוּ? וּבפרט, אם המעילה בּהתחייבוּיוֹת תידָרש על ידי איזה חשבּוֹנוֹת, אשר אינם שייכים כּלל לעם היוֹשב בּארץ, אבל יכוֹלים להיוֹת חשוּבים, אוֹ להירָאוֹת חשוּבים בּעיני השלטוֹן תוֹפס המנדט. בּמוּבן זה עוֹד יש לחכּות, כּי הקנוּניה החוּסיינית אשר טרם נגמרה, כּנראה, בּאשר חיגָ’ז עוֹדנה עוֹמדת על המקח, עוֹד צוֹררת לנוּ חדשוֹת בּכנפיה. אחד העתוֹנים העוֹינים את בּית-חוּסיין, המבטל את כּל חשיבוּת ענין ה“בּרית” ⁴בּשביל עמי-עֲרָב ורוֹאה בֹּו רק הכנעה לאנגליה, מגלה בּה פנים, כּי אין היא מכילה כּל זכוּיוֹת של ממש, מלבד, אוּלי, צמצוּם ההגירה היהוּדית…

על עצם ה“בּרית” לא ידוּבּר כּאן. צוּרתה האמיתית וּמַהוּתה הריאַלית עוֹד תתגלה. לא “הכרזה” ראשוֹנה ולא “הכרזה” אחרוֹנה היא לאנגליה. ואף הנסיוֹן לזייף תנוּעת שחרוּר לאוּמית על ידי פּרֶטֶנדֶנטים מתחרים רוֹדפי כּסאוֹת וּמקימי “בּתים” – אינוֹ חדש. תנוּעוֹת השחרוּר האמיתיוֹת אם תפרוֹצנה בּמזרח תהרוֹסנה את הדינַסטיוֹת עם מַמליכיהן יחד. וּבארץ היחידה מארצוֹת עֲרָב, אשר טעמה טעם מלחמה על עמידה בּרשוּת עצמה, אשר למדה להביא קרבּנוֹת לשם השחרוּר, והיוֹדעת פּירוּשה של תנוּעה לאוּמית ורוֹאָה עצמה רשאית לעמוֹד בּראש בּרית ערבית מַקיפה, – בּמצרים – שם יוֹדעים גם כּיוֹם להתיחס מבּלי כּל אֵמוּן לכל הרקמה של בּית-חוסיין, העוֹשׂה את ה“תנוּעה הלאוּמית” כּלי-שרת לחשבּוֹנוֹתיה של בּריטניה. לנוּ חשוּב לציין, כּיצד נתקבּלו הדברים בּישוּב, כּיצד נתקבּל בּינינו הדבר שארץ-ישׂראל היתה לסחוֹרה העוֹברת לסוֹחר, היכוֹלה להיכּנס כּאֶתְנָן בּכל חוֹזה.

הדברים נתקבּלוּ, מוּתר לאמוֹר, בּשלוה (איני מדבּר על אוֹתוֹ החוּג הצוֹהל מעוֹדוֹ לקראת כּל תוֹפס-שלטוֹן, גֶ’מַל-פֶּחָה ⁵ אוֹ אלֶנבּי ⁶, פייצל ⁷ אוֹ גוּרוֹ ⁸, וֶניזֶלוֹס ⁹אוֹ מוּסטַפא כֶּמַאל ¹⁰, עַבּדאַלָה ¹¹אוֹ סמוּאֵל ¹², ועל אותו העתוֹן ¹³) אשר נוֹעד מתחילת בּרייתו להתמוֹגג מרוֹב הערצת כּל מי שזכה לעלוֹת לגדוּלה. אלה מיהרוּ והזדרזוּ גם הפּעם לקַדם בּתרוּעה את המצליחים וּלציין עם זה את נצחוֹן עצמם). הציבּוּר לא זע. קוֹל עֲנוֹת של בּוֹדדים לא עוֹרר אפילוּ הד. שאגת-חמס על שוֹד-עם לא נשמעה. המוּמחה הפּוֹליטי של ההנהלה הציוֹנית נתן את בּיאוּריו ועסקני הישוּב הקשיבוּ. עסקנים מַרחיקי-ראוֹת כּבר שׂשׂים לקראת ה“הינטֶרלַנד”…

הכּל נתאַבּן.

המקרה הוּא הדבר? לא. זהוּ פּרי פּעוּלתה החינוּכית של ההסתדרוּת הציוֹנית בּמשך השנים האחרוֹנוֹת. זהוּ החינוּך המַרדים, המַרגיע, המלמד תדיר זכוּת, המַצדיק כּל עוול, מַקהה כּל רגש וּמרפּא כּל פּצע בּדברי-מתיקה וּבתנחוּמוֹת-שוא. זוֹהי השיטה אשר השׂכּילה לעשׂוֹת את התנוּעה העממית המדינית לחַסרת-אוֹנים וחַסרת-ערך, לכתחילה בּעיני עצמה ואחר כּך גם בּעיני אחרים.

בּעזבוֹנוֹ של בּוקי בּן יָגלי ¹⁴המנוֹח יֶשנה אגדה אליגוֹרית מוּפלאה בּמינה. “קבוּרת נשמוֹת”. מעשׂה בּגביר עם-הארץ אשר עשׂה מעשׂה רב: שלח שליחים לכל קצוי תבל לאסוֹף את ספרי החכמה בּכל הדוֹרוֹת וּמכּל הארצוֹת. וַתֵּרֶב השׂמחה בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה, כּי קם גוֹאל וּמקבּץ לחכמת-ישׂראל, אוּלם המכנס, אשר נתפּרסם בּינתים, הֵתֵל מרה בּתקוַת-החכמים: הוּא בּחר ולקט וקיבּץ את כּל הספרים וכתבי-היד הנשכּחים והנידחים, למען בּעֵר אוֹתם מן העוֹלם וּמסוֹר לקבוּרה – “קבוּרת נשמוֹת”.

למהתלה אשר כּזאת בּחר הגוֹרל בּהסתדרוּת הציוֹנית. ניתן לה הכּוֹח לעוֹרר בּעם את ספוּני חוּשיו המדיניים, את כּוֹסף הגאוּלה והקוֹממיוּת. והיא עוֹררה וטיפחה וריכּזה והדליקה את כּל אלה, למען – –

                                                           ***

וּבימים שהקוּרים האחרוֹנים של האילוּזיוֹת נקרעים בּיד רְמִיָה ואַכזריה אשר רַחֵם לא תדע וּבוֹשת זרה לה, טוֹב היה ללמד את לבּנוּ וּלחַשל אוֹתוֹ לימים יבוֹאוּ. טוֹב היה אילוּ אמרנוּ לעצמנוּ: ימי תרוּעת הנצחוֹן של שנוֹת-ההכרזה לא השאירוּ לנוּ דבר מלבד מַפּח-נפש וכּוֹחוֹת מוּצאים לריק. הימים הקשים והאפוֹרים, אשר בּאוּ אחריהם, ימי היאוּש בּתפוּצוֹת הגוֹלה והרוּח הכּבדה בּארץ, הם מילטוּ לנוּ משהוּ: עליה של שלוֹש רבבוֹת, אדמת-העמק, נקוּדוֹת-ישוּב חדשוֹת, שכוּנוֹת עירוֹניוֹת, תנוּעת פּוֹעלים חלוּצית ויוֹצרת. זהו המִבטח היחידי.

וה“הבטחוֹת” וה“התחַייבוּיוֹת”?

עֲבָרֵנוּ קַָדם לכל ההבטחוֹת וההכרזוֹת ואף עתידנוּ ותקוָתנו אינם מעוֹלם ההכרזוֹת וההבטחוֹת. היתדוֹת אשר אנוּ תקענוּ ונתקע בּארץ – לא ימוֹטוּ. וההתחַייבוּיוֹת אשר אנוּ קיבּלנוּ על עצמנוּ – תתקיימנה.

סיון תרפ"ג

---

ה"שמאל"

מאת

ברל כצנלסון

¹

ה“שׂמאל” בּארץ-ישׂראל שייך לסוּג היצוּרים המתרבּים על ידי “התפּלגוּת”. כּידוּע, ישנם בּסוּלם-הטבע שלַבּים כּאלה, אוֹרגַניזמים חסרי חוּט-השדרה, אשר דרך הִתרבוּת זוֹ, על ידי חלוּקה ל-2, ל-4, ל-16, טבעית היא להם. אַיה זוֹכר ואַיה מוֹנה את כּל גלגוּלי השמוֹת השוֹנים וּפילוּגיהם לחצאים ולרבָעים מיוֹם היבָּרא המ. פּ. ס והמ. פּ. ס. ע., וה י. ק. פּ. והפּ. ק. פּ. וה ק. פּ. פּ. ² ועד ועדת-האִרגוּן ³, ועד “פרקצית הפוֹעלים בּתוֹך (?) ההסתדרוּת”, פרקציה זוֹ שהיא בּבחינת אחת שהן שתים, האחת – מפלגתית, והשניה “בּלתי-מפלגתית”, האחת – פרקצית הפּוֹעלים סתם, והשניה – מַכריזה על עצמה “המוֹסד העליוֹן של פרקצית הפּוֹעלים בּיפוֹ ושל הפרקציה הפּרוֹליטרית בּירוּשלים וּבשאר המקוֹמוֹת”. וּלמי מִסתם אנשים שאינם “פּוֹעלים מן הפרקציה” תימָצא חריפוּת-המוֹח הדרוּשה והבּקיאוּת המספּיקה בּכדי להבחין בּין בּנות-המין השוֹנוֹת וגוֹניהן ועמדוֹתיהן רבּוֹת התמוּרוֹת והחליפוֹת? והיוֹת שאִי-ידיעה זוֹ עלוּלה להעמיד את הציבּוּר במַדרגה של עם-הארצוּת פּוֹליטית גמוּרה, קיבּלתי עלי את הטוֹרח, לטוֹבת הציבּוּר, לחקוֹר וּלחפּשׂ, בּעתוֹנים וּבפּרוֹגרמוֹת, בּמקוֹרוֹת עצמם וּבקרוֹבים למקוֹרוֹת. אינני יוֹדע אם עבוֹדתי תמצא לה מַעריכים, אוּלם היא לא היתה מן הקלוֹת. צללתי עמוּקוֹת. וזאת אשר העליתי:

“כּל אחת – מן הפרקציוֹת – רוֹצה להישאר היחידה, המוּכּרת “שָם”, בּחוּגים הגבוֹהים, לפני הרָשוּת העליוֹנה של האינטרנַציוֹנַל. כּל ה”מלחמה" נוֹשׂאת אוֹפי מגוּחך, מעשׂה-נַערוּת. הליקוידַטוֹרים הגלוּיים, יֶבסֶקים מסוּגוֹ של מֶרֶז’ין, הקוֹראים לעצמם ק. פּ. פּ. וּקרוּיים כּאן ה“עֶמעסים”, יש להם בּכל הארץ כּ-35–40 חבר. הם הנם מחַבּרי הכּרוּז “נגד הסכּנה האימפּריאַליסטית הכי-גדוֹלה – ההסתדרוּת הציוֹנית”, בּחתימת “קבוּצת פּוֹעלים אינטרנַציוֹנַלית”, הם שהכריזוּ חרם על הבּחירות לועידת ההסתדרוּת הכּללית, בּאשר השקפתם היא שכּל הטָבה בּמצב הפּוֹעלים היהוּדים כּאן משמשת בּאוֹפן בּלתי-ישר תמיכה לציוֹנוּת. היאוּש של חלק ממחוּסרי-העבוֹדה וכל תלוּנה של שטוּת וכל נבוּאה רעה על ארץ-ישׂראל – הם לפיכך “פּעוּלתם המַרכּסיסטית” היחידה. הם הנם היחידים אשר זכוּ להיוֹת “מוּכּרים”, בּאשר הם נשמעים לפקוּדוֹת הקוֹמאִינטרן ⁴, לרדוֹף את רעיוֹן הציוֹנוּת הפּרוֹלטרית בּכל צוּרה שהיא" – –“הקבוּצה השניה של הליקוידטוֹרים, היא ה פּ. ק. פּ.; ההנהלה הרשמית של מי שהיתה מ. פּ. ס., אשר קיבּלה בּישיבה אחת רזוֹלוּציה (מטוּשטשת אמנם) בּעד הפּלשתיניוּת, ותיכף וּמיד הכריזה על “הצטרפוּתה” מבּלי כל תנאים ועל יציאתה מן ה”בּרית העוֹלמית“. היא מנהלת כּל הזמן את פּעוּלתה בּמרמה וּבדֶמורַליזַציה כּלפי שני הצדדים. לפני ההמוֹנים נשבּעים, כּי עוֹדם “פּוֹעלי ציוֹן” בּכל לבּם, אלא שהיוּ אנוּסים “להצטרף”, בּכדי להישָאר המפלגה האַרצית היחידה המוּכּרה. לפני ה”עמעסים" וּלמעלה מהם, מוֹדיעים כּי היוּ ללוֹחמים נלהבים נגד “פּוֹעלי ציוֹן” ואת ההחלטה הפּלשׂתינאית, כּביכוֹל, מכַנים בֹשם “דקלַרציה” שאינה מחייבת לשוּם דבר. ה“עמעסים” אינם מתפּשרים, ודוֹרשים דוקא הסתלקוּת גלוּיה מן הדקלרציה. ואגב שקוּעים בּחשבּוֹנוֹת פּרטיים וּבזלזוּלים. כּל קבוּצה מוֹכיחה, כּי השניה מַפריעה לאיחוּד. וכל אחת חוֹשבת את עצמה למפלגה הארצית היחידה (לא חס ושלוֹם סקציה יהוּדית; בּעיקר חוֹלמים על דבר ערבים!). ה פּ. ק. פּ., תחת לחץ של גאוֹן חדש, הלכוּ לועידת ההסתדרוּת בּתוֹר “פרקצית הפוֹעלים”. בּאמצע הועידה נבהלוּ, כּנראה, מפּני הבּיקוֹרת של ה“עמעסים” ועזבוּ, אם כּי המנהיג החדש עצמוֹ חוֹשב את העזיבה לשטוּת וָפשע".

“כּל קבוּצה מאַיימת על השניה כּי תצטרך למסוֹר דין-וחשבּוֹן לפני הרָשוּת העליוֹנה”. – – מלחמה בּדבר השם, פּניוֹת אישיוֹת, הוֹנאַת ההמוֹנים והוֹנאַת הקוֹמאִינטרן. רוּבּם מבקש את ההזדמנוּת לעזוֹב את הארץ ונמצא כּאן רק מחוֹסר דמי-כּרטיס-אניה. שוּם יחס למלחמה וליצירה כּאן אין להם".

מנַין ליקטתי פּסקה זוֹ? האין אתם חוֹשדים בּי, רבּוֹתי, כּי הבאתי לכם מַטעמים מדבריו של איזה שוֹביניסט וריאַקציוֹנר, צוֹרר הקוֹמוּניזם, וּמתנַכּל לפרוֹלטריוֹן להתעוֹתוֹ מני דרך, כּי אלה הם דבריו של אחד ממַנהיגי ההתסדרוּת החַטאים? לחינם חשדתם בּי. המקוֹר – מקוֹר. גזר-דין חריף זה נתפּרסם ביוֹם 11 בּמאי 1923 בּ“אוּנזער אַרבּייטער טריבּוּנע” הוַרשאית, עתוֹנה של מפלגת הבּרית השׂמאלית, זוֹ הבּרית המִסכּנה, השכּוּלה, אשר גידלה וטיפּחה את נטעי שעשוּעיה, מ. פּ. ס. וּ מ. פּ. ס. ע., י. ק. פּ. ו פּ. ק. פּ., והם הפכוּ אליה עוֹרף, זוֹ הבּרית השוֹלחת אלינוּ מפּעם לפעם את שליחיה הנאמנים ללַמד את פּוֹעלי ארץ-ישראל תוֹרה ודרך-ארץ, וסוֹפם של שליחיה אלה, בּרוּבּם הגדוֹל, למעוֹל בּשוֹלחיהם ולמצוֹא לעצמם את הדרך הישרה אל גן-העדן הקֶרמלָאי, והעתוֹן הנהוּ אוֹתוֹ העתוֹן – ואם בּשינוּי שם – אשר היה בּמשך השנים נוֹתן מקלט לכתבי השִׂטנה וההַלְשָנה של מאירסוֹן ושל אַדמוֹני ושל חבריהם, כּל אלה, אשר מצאוּ להם אחר כּך מנוּחה נכוֹנה תחת כּנפי השכינה היֶבסקית. ועכשיו בּאה תקוּפת-ה“תשוּבה”, כּנראה, וסוֹפרוֹ הארץ-ישׂראלי של אוֹתוֹ עתוֹן מַפליט בּשׂפה רפה: “כּי כּל פּעוּלתם בּמשך השנתים, גם בּשעה שמהם היוּ חברינוּ, היתה רק קוֹמפּרוֹמֶנטַציה אחת גדוֹלה”.

ואף על פּי כן – אַל תיוָאש, אסיר-תקוה. התנחמוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, וּמחוּ דמַע: פרקציה חדשה נוֹלדה למזל-טוֹב. כּכה מבשׂר אוֹתוֹ העתוֹן. שליח חדש בּא לבּרית. והשליח החדש מאַרגן פרקציה חדשה. והפּעם, כּמוּבן, אנוּ “ניגשים לעבוֹדה בּכל האחריוּת”.

התבּשׂרוּ!

---

וּבכן, הבּרית ה“שׂמאלית” חוֹזרת בּתשוּבה. אחרי אשר שליחיה יצאוּה וכמה ממַנהיגיה מצאוּ – אחרי כּל העקלקלוֹת והנַפתוּלים – את המוֹצא הישר ל“אוּרְחָא דִמְהֵימְנוּתָא”, ואחרי אשר מפלגוֹת שלמוֹת וחלקי מפלגוֹת נשׂרפוּ כּליל בּלַהב הקוֹמוּניזם, ואחרי אשר בִּפְנים, בּתוֹך רחוֹב הפּוֹעלים היהוּדים, “הבּלתי-מוּכּר” ונאבק על שארית-פּליטת קיוּמוֹ, השׂתררה עצבוּת, ואחרי אשר הוֹדוֹת לפעוּלתם הריאַקציוֹנית והשוֹביניסטית של אלה העקשנים, אשר לא חפצוּ לחכּוֹת עם ישוּב ארץ-ישׂראל עד בּוֹא המשיח המוֹעצתי, נתבּרר פּתאוֹם שוּב, כּי יש פּלשׂתינה (ארץ-ישׂראל הס מלהזכּיר!) בּעוֹלם, וּפוֹעלים בּתוֹכה – כּל אשר נשכּח בּימי מסע הנצחוֹן של טרוֹצקי בּפּוֹלין ⁵– אחרי כּל אלה נתעוֹררה ה“בּרית” וּפיה ממַלל שיר בּהתלהבוּת על פלשׂתינה, ממש כּמו בּימים הטוֹבים של הדקלַרציה וסן-רמוֹ. ולא זה בּלבד, אלא שגם לדעוֹתיהם המשוּבּשוֹת של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל קמוּ מגינים. התיאוֹרֶטיקן של ה“בּרית”, החבר ניר עצמוֹ, יצא בּפוּמבּי ללַמד, כּי “נכוֹן היה העיקר של ההסתדרוּת הכּללית, אשר חָפצה להחליף את הקבּלן הפּרטי, וכוֹזבת וקִצרת-ראוּת מדינית היתה עמדתם של מ. פּ. ס. ע.” הוּא גם מבאר את סיבּת מיעוּט השפּעתם בּארץ וּמלגלג על ה“הוּרָה-מַרכּסיזם ואי-הכּשרון המוּחלט לתפּוֹס וּלהכּיר את מצב הענינים בּארץ”, ועל “הרזוֹלוּציוֹת התיאוֹרטיוֹת הארוכּוֹת אשר אין להן שחר בּמוּבן המדיני, ועַם-הארציוּת, בּמוּבן הסוֹציאַלי והכּלכּלי, של קוֹמץ הגנרלים של המהפּכה בּמזרח הקרוֹב, אשר חפצוּ מיד בּרדתם מן האניה לסגל את פלשׂתינה עם תנאיה המיוּחדים בּכּלכּלה וּבמדיניוּת לאָפני-הפּוּטש המוּכנים שלהם”. “אין להתיחס אליהם בּרצינוּת”, אוֹמר החבר ניר, זה החבר ניר, אשר מי כּמוֹהוּ ל“רזוֹלוּציוֹת תיאוֹרטיוֹת ארוּכּוֹת”.

ולא רק החבר ניר.

בּרֶויזיה וּבביקוֹרת עצמית עוֹסקים עכשיו רבּים בּ“בּרית”. עוֹסק בּזה, גם ה“מוּמחה” לעניני ה“מזרח הקרוֹב” וּלעניני “התישבוּת” ז. אוֹסטרוֹבסקי. וכאדם החי בּרוּסיה וּבקי בּכל התֶזיסים של הקוֹמאינטרן, הרי מוּבן מאליו שרביזיה זוֹ נַעשׂית אצלוֹ לאוֹר המלה האחרוֹנה. ואת פּרי עבוֹדת מחשבתוֹ המאוּמצת, המוּמחית, הוּא מַרצה בּ“פּראָלעטארישע שטימע” הניוּ-יוֹרקית:

“פּסק-הדין של הקוֹמאינטרן נגד הציוֹנוּת חל עלינוּ ה י. ק. פּ. ואין לבטל ענין זה בּתנוּפת-יד. הקוֹמאינטרן אינוֹ בּקי למַדי בּ”ויתוּרים" שלנוּ, בּכדי שיאמין לנו על דיברָתנוּ, כּי אין אנוֹ שוֹביניסטים סוּבּיֶקטיביים ואימפּריאַליסטים אוֹבּיֶקטיביים. דברים כּאלה יש להוֹכיח רק על ידי מעשׂים (ההדגשוֹת כּוּלן בּגוּף המקוֹר). מחַד גיסא, רוֹאה הקוֹמאינטרן, כּי לעת עתה אין אנוּ עוֹשׂים שוּם דבר לא בּפּלשׂתינה ולא בּשביל פּלשׂתינה. אַדרבּא, הקוֹמאינטרן יוֹדע מהחלטוֹתינוּ, כּי אנוּ מכחישים כּל צוֹרך של בּניה קוֹנסטרוּקטיבית, בּטרם יוּקם שם שלטוֹן-מוֹעצוֹת. והיוֹת שהקוֹמאינטרן יוֹדע יפה מתוֹך נסיוֹן, כּי דוקא מצד שלטוֹן-מוֹעצוֹת תפגוֹש תכניתנוּ את המכשוֹלים הקשים בּיוֹתר לרגל הפּוֹליטיקה האנטי-ישוּבית ההכרחית של שלטוֹן זה, לפיכך הוּא חוֹשב את הפלשׂתיניוּת שלנוּ לאוּטוֹפּיה. מאִידך גיסא, רוֹאה הקוֹמאינטרן כּי על הפּוֹליטיקה המסוּימת של הציוֹנים, הפּוֹליטיקה האימפּריאליסטית והקוֹלוֹניזַציוֹנית בּאמת אין אנוּ משיבים כּהלכה, משוּם שכּאילוּ אין זה מתפקידנוּ לטפּל בּפֹּוליטיקה ריאַלית וּבענינים כּלכּליים. אנוּ משאירים לבּוּרג’וּאַזיה ידים חפשיוֹת בּפלשׂתינה, וּמסתפּקים בּרזוֹלוּציוֹת קלוּשוֹת. משוּם כּך חוֹרץ הקוֹמאינטרן את משפּטנוּ, לא רק בּתוֹר אוּטוֹפּיסטים, כּי אם גם בּתוֹר אימפּריאַליסטיים אוֹבּיֶקטיביים; כּלוֹמר, פּשוּט קוֹנטר-רבוֹלוּציוֹנרים… זוֹהי הטרגדיה שלנוּ, טרגדיה של ציבּוּר-פּוֹעלים יהוּדי בּלתי-מוּכּר, אבל אין לנוּ להתרעם אלא על עצמנוּ: חייבים אנוּ בּפּסיביוּת שלנוּ, בפִּילפּוּליסטיקה הקוֹמוּניסטית, בּחקירוֹתינוּ הנבוּבוֹת העוֹשוֹת אוֹתנו חסרי-אוֹנים ועֲקָרים".

איזוֹ בּיקוֹרת עצמית, איזה אוֹמץ הניתוּח. איזה “דרַנג” ל“מעשׂים”, ל“מעשׂים אשר יוֹכיחוּ”. מה הם איפוֹא המעשׂים, הצריכים להציל את “ציבוּר-הפּוֹעלים היהוּדי הבּלתי-מוּכּר” מן הטרגדיה שלוֹ? התשוּבה הגלוּיה טרם ניתנה. אוּלם רמז לתשוּבה כּשר ישנוֹ גם בּמאמר זה:

“כּיצד, למשל, ענינוּ על הטרגדיה הידוּעה, אשר הציוֹנים שׂיחקוּ בּ”מעדזשין“? הלא זהוּ פּשע ענקי, מעשׂה-אוֹנס גלוּי: לאוֹר השמש גוֹרשוּ אלפי פּלחים ממקוֹמוֹת ישוּבם. לקחוּ מהם את כּל אדמתם, חרשוּ את האדמה עד לפני חלוֹנוֹת בּתיהם, ויצרוּ שם “מוֹשב עוֹבדים”. וכל זה נעשׂה לא בּקצה העוֹלם, כּי אם בּעמק יזרעאל, ולא על ידי פֶרמֶרים פּרטיים, בּלתי-אַחראים, כּי אם על ידי הנהלת הנַציונַל-פוֹנד! וכיצד ענינוּ אנוּ על זאת? כּלוּם ערכנו חזית נגד הכּוֹבשים? כּלוּם הגינוֹנוּ על הפּלחים השדוּדים? כּלוּם הסבּרנוּ את מעשׂי-האלָמוֹת לפני העוֹלם הרחב?”

כּכה הוֹלך וניגר הפּתּוֹס הנבוּאי של ז.אוֹסטרוֹבסקי, אשר נכמרוּ רחמיו על ה“פּלחים השדוּדים”. וזהוּ, כּנראה, פּירוּשה של ה“פּלשתיניוּת האַקטיבית”, הנישׂאת עכשיו על שׂפת כּל האוּדים המוּצלים.

אכן, לא לשוא, כּנראה, התחבּט זה כּמה מוֹחוֹ המסכּן של היֶקוֹפּיסט. נמצאה סוֹף סוֹף אוֹתה ה“פּלשׂתיניוּת האַקטיבית”, אשר דרכּה אפשר גם להגיע עד כּדי לזכּות להכּרה מאת הקוֹמאינטרן. מכּאן סוֹף סוֹף תצמח אוּלי הישוּעה.

---

אם “דרך תשוּבה” זוֹ של ז. אוֹסטרוֹבסקי תכבּוֹש את לב הקוֹמאינטרן – מסוּפּקני, אחרי הכּל. הנַפתוּלים ודרכי המחשבה העקלקלוֹת, הזיגזַגים האִטיים האלה אל תוֹך זרוֹעוֹת הקוֹמאינטרן – זָרוּ שם. הלא סוֹף סוֹף ביֶבסקציה גוּפא מי שם אשר לא טעם מעוֹדוֹ טעם של “שקל” אלא שהאנשים היוֹשבים שם, לִפְנַי ולִפְנים, השׂכּילוּ לעבוֹר את כּל אוֹתן הדרגוֹת באוֹפן מהיר וחרוּץ. בּעצם הענין, הלא כּל ההבדל בּין המפלגוֹת השוֹנוֹת בּתקוּפתנוּ הוּא ההבדל בּגיל: מי שקפץ קפיצה אחת מהירה ומוּצלחת, ומי שנגרר עד היוֹם בּצעדי צב, בּאוֹתה המגַמה. ואלה הנמצאים לפנַי ולפנים, ויוֹדעים את הסוֹד של הליכה מהירה, הם דוֹרשים עכשיו דברים הרבּה יוֹתר בּרוּרים מאשר הגַנה רַגשנית על הפּלחים השדוּדים, עלייתם לארץ של ה“מגינים” גוּפא לקוֹנטררֶבולוציה תיחשב שם.

הנה מוֹדיעה ה“רוֹסטא” ⁶ל“פּרַבדה” ⁷המוֹסקבאית ישר מ“אַנגוֹרה” ⁸: “21 בּמאי. בּיפוֹ (פּלשׂתינה) נמשכוֹת השביתוֹת והמהוּמוֹת בּין הפּועלים. בּשעת ההתנַגשוּת נפצעוּ 9 גַ’נדַרמים. הפּוֹעלים דוּרשים לאסוֹר את הכּניסה של מהגרים חדשים וּפליטים ליפוֹ, מפּני שהם מוֹרידים את שׂכר העבוֹדה”.

מלב מי הוּצאוּ הדברים? וּמי היא הזַכּאית בּין כּל הפרקציוֹת, שעל ידה נתגלגלה הזכוּת להביא ה“אמת” הזאת אל ה“פּרבדה”?

---

אוּלם “הפּלשׂתיניוּת האַקטיבית” אינה מסתפּקת רק בּהגנה על ה“פּלחים השדוּדים”. אוֹתה ה“פּראָלעטאריישע שטימע”, היוֹדעת בּדברי כַּתביה מארץ-ישׂראל לציין את הקוֹאוֹפּרטיבים בּארץ בּתוֹר “חנוּיוֹת פּרטיוֹת”, יוֹדעת גם לספּר על ששים וחמישה פוּנטים שנשלחוּ מיוֹהַניסבּוּרג שבּדרוֹם אפריקה לקפּא"י (איזו קפּא"י?), “לשם יסוּד קוֹאוֹפּרטיב של תפירה”. “בקוֹאוֹפּרטיב הזה הם מבטיחים להוֹסיף לתמוֹך”.

הוֹסיפוּ, הוֹסיפוּ לתמוֹך, יהוּדים מיוֹהניסבּוּרג! קוֹאוֹפּרציה בּארץ-ישׂראל הִנָה אמנם בּחזקת ריאַקציה, וה“פּוֹליטיקה האַנטי-קוֹלניזציוֹנית של שלטוֹן המוֹעצוֹת” מתנגדת לה בּהחלט, את זאת כּבר בּירר למַדי החבר ז. אוֹסטרוֹבסקי, אוּלם מה לעשׂוֹת ליהוּדי יוֹהניסבּוּרג, אשר דוקא “קוֹאוֹפּרטיב של תפירה” פּוֹתח את כּיסוֹ? כּלוּם לא נשתמש בּוֹ לשם “מעשׂים אשר יוֹכיחוּ”, “כּי אנוּ איננוּ שוֹביניסטים סוּבּיֶקטיביים ואימפּריאַליסטים אוֹבּיֶקטיביים”?

תמוּז תרפ"ג

---

לשאלת הסוכנות היהודית

מאת

ברל כצנלסון

¹

(מתוֹך נאוּם בּקוֹנגרס הי"ג. קַרלסבַּד, אוֹגוּסט 1923)

מיוֹם פּתיחת הקוֹנגרס ועד היוֹם, ועוֹד חצי שנה לפני זה, עוֹמד ענין “הסוֹכנוּת היהוּדית” ומַטריד את העוֹלם הציוֹני. איני רוֹאה את הענין הזה כּדבר הנוֹבע מתוֹך צרכיה של התנוּעה הציוֹנית, מתוֹך חיי הרעיוֹן אוֹ מתוֹך חיי העבוֹדה בּארץ. אוּלם, אם נַניח שטעוּת היא בּידי, שענין זה הוּא בּאמת רציני וחיוּני לגבּי התנוּעה הציוֹנית, הריני שוֹאל, מדוּע זה הוּא מוּגש לנוּ לא בּצוּרת הצעה בּרוּרה וּמפוֹרשת, סעיפים סעיפים, כּי אם בּצוּרה של אֶכּספּרימנט. זה חצי שנה, שכּל נאוּם וכל ראָיוֹן מביאים לנוּ אימפּרוֹביזַציה חדשה. וּבמקוֹם דברים, אשר יאמרוּ לנוּ בּרוּר, מה נדרש מאִתנוּ ומה צפוּי לנוּ, מגישים לנו נוּסחה סתוּמה המליטה את התוֹכן. ועד כּמה יש לסמוֹך על נוּסחאוֹת כּלליוֹת, וּמה התוֹכן אשר אפשר להכניס לתוֹך נוּסחאוֹת כּלליוֹת, כּבר למדנוּ מתוֹך הנוּסחה של “הבּית הלאוּמי”. ינַחמוּנוּ בּזה, כי בּויכּוּחים של הימים האחרוֹנים ניטשטשוֹ התחוּמים בּין המחַייבים והמבקרים, כּי בּין דברי וייצמן וסוֹלוֹבייצ’יק ²אין המרחק ניכּר – אוּלם איזוֹ נחמה היא זוֹ? אם דברים שהיוּ רחוֹקים אתמוֹל נראים קרוֹבים היוֹם, כּי אז מי יאמר איזוֹ אימפּרוֹביזציה חדשה יביא לנוּ יוֹם מחר?

הויכּוּח בּשאלה זוֹ נמצא בּתנאים מיוּחדים. אפשר, שהויכּוּח רק למוֹתר, שההחלטה כּבר נגזרה. כּלוּם חפשית התנוּעה הציוֹנית להחליט כּרצוֹנה? הלא התנוּעה הציוֹנית זקוּקה תמיד לחסד אוֹתם המַנהיגים, אשר בּכוֹחם להבטיח לה נצחוֹן מדיני אוֹ כּספּי, אם מַמשי ואם מדוּמה. לא היא בּוֹחרת לה מַנהיגיה ולא היא המַבּיעה להם אֵמון, כּי אם להיפך. המנהיגים הם הבּוֹחרים בּתנוּעה, מכּירים בּערכּה אוֹ מזלזלים בּה. מעל בּמה זוֹ יכוֹל היה נשׂיא ההסתדרות להוֹדיע, כּי כּוֹחה המדיני של התנוּעה הוּא “ניכטס”, אפס. וּבויכּוח זה עוֹמד הקוֹנגרס בּפני אוּלטימַטוּם של מנהיגיו ושל הסתדרוּיוֹת ארציוֹת שוֹנוֹת, המוֹדיעוֹת, כּי בּאִם תנאים אלה ואלה לא יקוּבּלוּ הרי הם מסתלקים מאוֹסף כּסף. מתנצלים ואוֹמרים, כּי אין זה אִיוּם, לא מסתלקים, אלא אין בּכוֹחם בּתנאים אלה. אכן, האיוֹם הוּא לא בּדברים הנאמרים, כּי אם בּזה, שזוֹהי המציאוּת הציוֹנית.

ואם גם אין בּיינוּ כּיוֹם, על ידי ויכּוּחים ועל ידי הצבּעה חפשית, לשנוֹת את המציאוּת הזאת, הרי אין אנוּ פּטוּרים לעשׂוֹת את חשבּוֹנה של הרפוּאה החדשה, המוּצעת כּיוֹם, כּל עוֹד הקוֹנגרס חפשי להתוַכּח עליה. דרך חדשה – היש בּה משוּם חידוּש? לא ולא. כּבר היתה לנו “סוֹכנוּת יהוּדית”. כּזה היה וַעד הצירים הראשוֹן ³, המפוּרסם. האִם לא הכיל זה את בּאי-כּוֹח ה“אַליאַנס”, אנשי-שם מאמריקה, יהוּדי רצוּי לממשלה האיטלקית? האם לא נוֹכחנוּ כּולנוּ, על גבּוֹ של הישוּב הארץ-ישׂראלי, מה יפה כּוֹחוֹ של חֶבר-התיירים להגן על זכוּיוֹתינוּ, לבצר את האוֹטוֹנוֹמיה שלנוּ, לבנוֹת את משקינוּ, להבריא את הפינַנסים שלנוּ? הן עד היוֹם כּוֹרעים אנוּ תחת סבל הירוּשה שהנחילוּ לנוּ – ירוּשת חוֹבוֹת כּספיים, מַשׂכּוֹרוֹת גבוֹהוֹת, דֶמוֹרַליזציה. מוַעד-הצירים הזה למדנוּ היטב מַהוּ שלטוֹן-זרים וּמשק-זרים. עתה רוֹצים להעלוֹת לנוּ ארוּכה על ידי אוֹתוֹ הדבר גוּפא. אוּלם גם מאז בּטל ועד-הצירים לא חדלוּ אצלנוּ לחזוֹר מפּעם לפעם אל שלטוֹן הגדוֹלים. מה היוּ הצעוֹתיו של בּרַנדייס, אשר נתקבּלוּ בּועידת לוֹנדוֹן? ⁴ מסירת העבוֹדה הציוֹנית למוּמחים וּלאֵילי-הכּסף. בּאוֹתה ועידה הוֹדיעוּ לנוּ גם על יסוּד ה“אקוֹנוֹמיק בּוֹרד”. מוֹסד מעוּלף רזים, אשר על זכוּיוֹתיו וסַמכוּתוֹ גם לא הוֹאילוּ עד היוֹם לאמוֹר לנוּ דברים בּרוּרים. והוּא הוּא שצריך היה להביא אלינו את המַגנַטים ואת היכוֹלת הגדוֹלה. מהוּ ה“אקוֹנוֹמיק בּוֹרד” כּיוֹם? דל-כּוֹחוֹת ורב-הפּרֶטֶנזיוֹת. ואחר כּל אלה נכוֹנים אצלנוּ שוּב להיגָרר אחרי מַדוּחי-שוא.

המלחמה שנתלקחה אחרי ועידת לוֹנדוֹן לא היתה דבר שבּמקרה, כּי אם התפּרצוּת טבעית של כּוֹח התנוּעה, והאנשים אשר ניהלוּ את המלחמה עשׂוּ בּזה את רצוֹנה של התנוּעה. אילוּלא בּאה אוֹתה המלחמה הרי לא היה לנו כּיוֹם מה לעשׂוֹת פּה. כּל אשר בּא בּמשך השנתים צריך היה לכאוֹרה רק לחַזק את עמדת ההסתדרוּת הציוֹנית. התנוּעה הוֹכיחה כּי כּוֹחוֹת גדוֹלים אצוּרים בּה. למרוֹת קשי התנאים, המדיניים וההסתדרוּתיים, יצרנוּ קרן, אשר על כּוֹחה לא חלמנוּ קוֹדם. כּל הבּנקים והמוֹסדוֹת השוֹנים שנבראוּ מיסוּדם של הבּרנדייסאים וה“אקוֹנוֹמיק בורד”, הלא כּאַיִן וּכאפס הם לעוּמת מה שנעשׂה על ידי קרן-היסוֹד. ואחרי כּל העבוֹדה המסוּרה והגדוֹלוֹת שנַעשׂוּ, בּאים אלינוּ אוֹתם האנשים אשר ניהלוּ את המלחמה הציוֹנית ואשר בּנוּ את קרן-היסוֹד והם אוֹמרים לנוּ לכסוֹת בּחוֹל את הצמח, אשר ידיהם נטעוּ. זוֹהי הטרגיוּת שבּמצב. “משוּם כּך – אוֹמרים הם – חייבים אתם להאמין לנוּ”. לא. זה רק מוֹכיח כּי עייפוּ האנשים בּעצם המלחמה. אַל יראוּ בּיחסנוּ צרוּת-לב וּפחד מפּני אנשים חדשים. מי עוֹד כּמוֹנוּ מצפּה לכוֹחוֹת חדשים? אוּלם התנוּעה הציוֹנית נבנתה על מלחמה בּאוֹתם הרעיוֹנוֹת והמוּשׂגים שהנם נחלת האַליאַנס והג’וֹינט והפילַנטרוֹפּיה היהוּדית. כּל מַהוּתה של הציוֹנוּת היא שחרוּר מן ההתבּוֹללוּת – ועתה בּאים להסגיר את התנוּעה בּיד אלה, אשר זוֹהי כּל תוֹרתם. רשאים אתם לחלוֹק להם כּיבוּדים, אבל אַל תשעבּדוּ להם את התנוּעה. אין אתם יכוֹלים למסוֹר לידיהם את המלחמה הציוֹנית המדינית.

יש לי הרוֹשם המר, כּי כּיוֹם הזה כּבר אסוּרוֹת ידיה של ההסתדרוּת הציוֹנית בּמוּבן המדיני. אין לה התוֹקף המוּסרי לתבּוֹע את עלבּוֹנה, את עלבּוֹן הישוּב היהוּדי, מאת ממשלת ארץ-ישׂראל. הבּעת אֵמוּן של הועידה הציוֹנית בּאמריקה לממשלת ארץ-ישׂראל אוֹמרת בּרוּר היכן אנוּ עוֹמדים. אתם בּאים להוֹציא מידי הציוֹנוּת את הנשק היחידי שיש לה – קיוּם תנוּעה מדינית, עוֹמדת בּרשוּת עצמה.

מַבטיחים לנוּ, כּי “הכּוֹחוֹת החדשים” יביאוּ לנוּ אמצעים חדשים לעבוֹדה. אמת, נכוֹנים אנוּ לקרבּנוֹת גדוֹלים וּבלבד שינתנוּ לנוּ האמצעים לבנין הארץ. אך בּידי איש מן הנוֹאמים לא עלה לעוֹרר בּנוּ את האֵמוּן, כּי מאחוֹרי כּל זה יֶשנו איזה ממש, כּי ישנם כּוֹחוֹת המתפּרצים אל העבוֹדה ודוֹרשים בּשׂכרה את זכוּת-הכּניסה לסוֹכנוּת היהוּדית, כּי הם נכוֹנים לשׂאת בּעוֹל וּלקבּל על עצמם התחייבוּיוֹת כּל-שהן.

לנוּ, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל, לא יכוֹל להיוֹת האֵמוּן בּהצעה הסתוּמה שהוּבאה לפנינוּ. מלוּמדי-נסיוֹן אנחנוּ, יוֹדעים אנוּ, כּי כּל עוֹד התנוּעה הציוֹנית עוֹשׂה את עבוֹדתה בּארץ בּתוֹר תנוּעה יהוּדית-עממית, הרי היא מוּכרחה להביא בּחשבּוֹן את ארץ-ישׂראל הקיימת, הריאַלית, וּלנהל את עבוֹדתה הישוּבית בּאמצעוּת המַעמד העוֹבד וּבהתאם לוֹ, כּי בּוֹנה אחר לארץ אַיִן; ויהיה מי שיהיה בּיניכם תוֹפס השלטוֹן, אם בּעל-הבּית, ואפילוּ “המזרחי” – אם תרצוּ בּהגשמת הציוֹנות לא תמצאוּ את הדרך מבּלעדי הפֹּועל העברי. אך אם ההשפּעה על גוֹרל התנוּעה והפעולה הישוּבית תעבוֹר לידי אנשים, אשר את חיי העם לא חיוּ ואת שׂפת הפּוֹעל היהוּדי לא יבינוּ– לא תיעָשׂה העבוֹדה.

גם אנוּ מוֹדים בּצוֹרך לשַתף בּסוֹכנוּת היהוּדית את כּל אלה הרוֹצים לתת יד לעבוֹדתנוּ; אוּלם ההסתדרוּת הציוֹנית, הישוּב המאוּרגן, קרן-היסוֹד– שלוֹשה אלה יכוֹלים ליצוֹר את הסוֹכנוּת היהוּדית, מבּלי לערער את בּנין הציוֹנוּת העממית.

ראשית “דבר”

מאת

ברל כצנלסון

---

אל קוראינו

מאת

ברל כצנלסון

¹

העתוֹן היוֹמי, אשר גליוֹנוֹ הראשוֹן מוּגש בּזה לפניכם, הנהוּ יציר-רוּחה וּפרי מַאמַציה של תנוּעת העבוֹדה בּארץ. בּן לתנוּעה, אָח למפעל, חבר ורֵע ליצירה יהי – ״דבַרֵ״נוּ. וזה כּשהוּא לעצמוֹ פּוֹטר אוֹתנוּ מהרחיב את הדיבּוּר בּפתח השער. חדש הוּא המפעל הנוֹעז: העתוֹן היוֹמי, אוּלם לא חדש עמנוּ עוֹשׂהוּ ונוֹשאוֹ: הפּוֹעל. לא בּנתיב חדש אנוּ עוֹלים, כּי מפעלה של ההסתדרוּת בּשׂדה העתוֹנוּת, החדש לגַבּיה, הנהוּ המשך של אוֹתה העבוֹדה הגוּפנית, המשקית, התרבּוּתית, האישית והחברתית אשר הפּוֹעל בּארץ-ישׂראל עוֹשׂה יוֹם יוֹם מבּלי הרף, זה עשׂרים שנה מיוֹם היוֹתוֹ לפוֹעל בּארץ.

עליית עבוֹדה זוֹ, אשר התחילה פּוֹרצת לה דרך לארץ בּאוֹתם הימים, נשׂאה בּקרבּה התקוֹממוּת מוּחלטת, חרישית, אוּלם בּלתי-נכנעת, נגד המציאוּת היהוּדית, וגם נגד הרוּחוֹת השוֹלטוֹת והמנַשבוֹת בּעוֹלם היהוּדי. מנבכי חיי האוּמה, מתוֹך הרגשה חיה של העלבּוֹן והדוָי שבֹהוָיה היהוּדית, קָלחה עליה בּוֹדדת זוֹ, בּלתי-מוּבנה לא לישוּב, לא לציוֹנוּת ולא לחבריה למעמד בּשעה שנדמה היה כּי מַעינוֹתיהם של בּני בּיל״וּ ושל פּוֹעלי תרנ״א דללוּ וחרבוּ ללא הירָפא. קילוּח דק זה לא פּסק גם בּשעה שעִיֵי-מפּוֹלת גדרוּ דרכּוֹ, הוּא גבר בּעצם החוּרבּן היהוּדי המתמיד, בּעצם חיסוּרים ללא תִכלה. וּלאוֹר התגרות הסוֹציאליוֹת הגדוֹלוֹת של ימינוּ, לאוֹר האידיאה הרבוֹלוּציוֹנית הגדולה של תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, נתחַשלה התנוּעה הצעירה בּישׂראל וּפילסה לה את דרכּה, דרך היצירה החלוּצית, הפּוֹעלית, דרך ההתלכּדוּת ההסתדרוּתית, אשר אינה נרתעת גם בּשעת תבוּסה, ואינה חדֵלה לעשׂוֹת גם בּקטנוֹת, בּשעה שעינה ולבּה נתוּנים לגדוֹלוֹת.

רצוֹן אחד בּרוּר וּמוּחלט, פּוֹעם בּקרב תנוּעה זוֹ, המתרכּזת בּ״הסתדרוּת״: להימלט וּלמַלט את העם מחיי קלוֹן, פַּרַזיטיוּת, תלישוּת ושעבּוּד; לעבוֹר וּלהעביר את המוֹני ישׂראל לחיי עבוֹדה וחירוּת; להתערוֹת בּקרקע המוֹלדת; לקבּץ פּזוּרי ישׂראל וּלהקים בּכוֹח היצירה הקיבּוּצית-החלוּצית את העם העוֹבד בּארץ וּלגַשם על ידי כּך בּפוֹעַל ממש את התוֹכן הסוֹציאלי והמוּסרי של רעיוֹן הגאוּלה, זה שהוֹלך וּמזדייף בּפי מרַדפי אֲמָרים וּמבקשי רוָחים למיניהם.

תנוּעה זוֹ, אשר התחילה בּמאמצים ראשוֹנים לכיבּוּש העבוֹדה בּמוֹשבוֹת והביאה אוֹתנוּ, לפי שעה, עד נהלל ועין-חרוד ועד המפעלים המשקיים של ההסתדרוּת, אשר נתנה לא רק את המפעלים, כּי אם את הפּוֹעל בּעצמוֹ, ואשר נשׂאה בּקרבּה בּלבוּש קרקעי וּמשקי תוֹכן מוּסרי ותרבּוּתי מוֹרד וּמחַדש, תנוּעה זוֹ כּללה בּתוֹכה, מראשית ימיה, גם את מאמציו של הפּוֹעל להקים את ספרוּתוֹ ואת עתוֹנוּתוֹ. מן הגליוֹן הראשוֹן של ״הפּוֹעל הצעיר״, דרך שבוּעוֹנים וירחוֹנים, קבָצים וקוּנטרסים, הוֹלך הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי וּמוֹסיף לבנוֹת את ספרוּתוֹ, הספרוּת העברית הצעירה, המעוֹרה בּחייו, בּפוֹעַל ממש, המיַסרת, מחנכת, מַדרכת ויוֹצאת בּצבאותיו. ואף הספרוּת העברית מצאה בּפוֹעַל הארץ-ישׂראלי קוֹרא חדש: אדם אשר המלה העברית הנדפּסת הנָה בּשבילוֹ לא קינוּח-סעוּדה, לא יציאת ידי מצוה לאוּמית, כּי אם דבר-חיים. לפּוֹעל הארץ-ישׂראלי היה שבוּענוֹ וקוּנטרסוֹ – לחם חוּקוֹ: ניב נפשוֹ, כּלי-זינוֹ וּבית-ספרוֹ. בּהם שיקע את המית לבּוֹ, מתוֹכם קלט את רחשי חיי חבריו, בּתוֹכם פּקד אוֹתוֹ האוֹשר, אשר אינוֹ פּוֹקד אוֹתנוּ אלא פּעם בּיוֹבלוֹת, להאזין לדברי חבריו הגדוֹלים: י. ח. בּרנֶר וא. ד. גוֹרדוֹן.

עכשיו בּאה ההסתדרוּת הכּללית להקים, בּשיתוּף כּל הכּוֹחוֹת שבּמחנה, את עתוֹנוֹ היוֹמי של הפּוֹעל.

רבּים מאִתנוּ חוֹששים, וּבצדק, לַנטל החדש אשר ההסתדרוּת מעמיסה על עצמה: כּבד הוּא מדי. רבּים חוֹששים, וּבצדק, לדרך-החלקלקוֹת האוֹרבת לעתוֹן יוֹמי, בּאשר הוּא עתוֹן יוֹמי. אוּלם עם כּל משקלם של החששוֹת הללוּ אינם רשאים לפטוֹר מפּעוּלה את אלה העוֹמדים בּמערכה הכּבדה, בּמערכת חיינוּ החברתיים, ורוֹאים עין בּעין את הגידוּל ואת האחריוּת הגדֵלה בּעקבוֹתיו. כּבדה מלחמתנוּ, סגר עלינוּ האוֹיב: הקהוּת הבּעל-בּיתית, הקנאה והאיבה המעמדית, האַטַביזם של חיי-אויר וּבטלה, העוֹמד להציף אוֹתנוּ. עצמוּ צרכינוּ, רבּוּ שאֶלוֹתינוּ, גבר הצוֹרך בּהתלכּדוּת התנוּעה. לא התלכּדוּת שבּאִרגוֹן לבד, אלא פּנימית-מהוּתית. מי ילך בּשליחוּתנוּ זוֹ?

מה פּשוּטה וקלה היתה האפשרוּת של קשרים בּין חבר לחבר, בּין חבר ל״מוֹסד״ בּעוֹד היינוּ מוּעטים. מה נקל היה לשליח-הציבּוּר לעשׂוֹת דרכּוֹ בּרגל אוֹ בּחמוֹר ולעבוֹר את כּל נקוּדוֹת העבוֹדה, להביא לידי בּירוּר את השאלוֹת העוֹמדוֹת על הפּרק וּלהפעיל את הציבּוּר המשפּחתי הקטן.

וּמה נשתנוּ מאז פּני הדברים! שוּנוּ המספּרים, המרחקים, השטחים. נשתנה אֳפי הפּעוּלה הציבורית והמשקית, והפּרוֹבּלימוֹת עצמן נעשׂוּ כּל כּך מוּרכּבוֹת, ועל הישנוֹת אשר לא פּתרנוּ נוֹספוּ כּהֵנה וכהנה. ההסתדרוּת רבּת המשקים והמפעלים חוֹרגת ממסגרוֹתיה להקיף את המוֹני חבריה, בּכּפר וּבעיר, בּמשקי העבוֹדה העצמיים וּבמשקי העבוֹדה השׂכירה, ואין הכּוֹחוֹת החינוּכיים והציבּוּריים מַספּיקים. העליה גוֹברת, והצוֹרך לעשׂוֹת את אבק-האדם, המוּבא בּאניוֹת אל חוֹף-הארץ, למחנה עוֹבד, בּר-הכּרה וּבר-רצוֹן, לחטיבה חברתית מלוּכּדת ואיתנה, צוֹרך יסוֹדי זה שבּקיבּוּץ-גלוּיוֹת, מי ימלאֶנוּ? מי ידאג לאיקלוּמה של העליה השלישית, הרביעית או החמישית (כּאשר יכוּנוּ בּפי מַדבּיקי-התוים), ששמה בּעצם העליה המַתמידה? מי ישׂא בּאחריוּת חינוּך הנוֹער שבּקרבּנוּ, אַחינוּ ואַחיוֹתינוּ הצעירים הבּאים אלינוּ? והדוֹר הצעיר שיוָלד לנוּ בּארץ, אל מי נטשהוּ, לידי מי נמסוֹר את חינוּכוֹ, את השׂכּלתוֹ, את הַשְרָשתוֹ בּחיי עבוֹדה וחברה?

אלה הם הדברים המצַוים עלינוּ עכשיו להוֹסיף משׂא על משׂא וּלהקים את המכשיר לעבוֹדת המלחמה, האִרגוּן והחינוּך כּאחד: את העתוֹן היוֹמי.

זעוּמים הם כּוֹחוֹתינוּ אם נמוֹד אוֹתם בּמידת הצרכים. וּלפיכך אין לאמוֹר כּיוֹם מה בּכוֹח ״דבר״ לתת, כּי אם מה ידָרש ממנוּ. יצוּינוּ הדברים בּקוים מוּעטים: אינפוֹרמציה רחבה, מקיפה ויסוֹדית. המקוֹם אשר בּוֹ אנוּ נמצאים, הזמן אשר בּוֹ אנוּ חיים, העבוֹדה אשר אנוּ עוֹשׂים – כּל אלה מרַתקים את תשׂוּמת-לבּנוּ אל העוֹלם הגדוֹל וחייו. אין אנוּ בּמצב הנוֹח של ״עם לבדד ישכּוֹן״. ארצנוּ נתוּנה בּסבך של יחסים אינטרנַציונליים, המחייבים אוֹתנוּ לידיעת הענינים ועמידה על המשמר. עבוֹדתנוּ יוֹנקת ממקוֹרוֹת המחשבה והתרבּוּת האנוֹשית של דוֹרנוּ, רב הזעזוּעים והחיפּוּשׂים. האדם שלנוּ, בּכל פּינה שהוּא עוֹבד, צמא לדעת את חיי העוֹלם, חי את חיי תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם, על סבך שאלוֹתיה וּמאמציה. מוּרגש הצוֹרך להכּיר את העמים השכנים ואת גוֹרלם. יציאתנוּ מתוֹך הגוֹלה אינה מרוֹפפת את קשרי חיינוּ עִם פּזוּרי ישׂראל בּכל מקוֹם שהם, ויֶשנוֹ הצוֹרך החי לדעת וּלהכּיר את כּל המתרחש בּעוֹלם היהוּדי כּוּלוֹ, ועל אחת כּמה וכמה את החזיוֹנוֹת הקרוֹבים לנוּ בּיוֹתר, את התנוּעוֹת הכּרוּכוֹת בּארץ-ישׂראל בּכלל, וּבארץ-ישׂראל העוֹבדת בּפרט, את החלוּץ ואת תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית.

אוּלם צמאוֹן-הדעת של ציבּוּרנוּ עדיין אינוֹ ניתן לרווֹת בּאינפוֹרמציה בּת-יוֹמה. היא עדיין תנוּעת נוֹער, משתוֹקקת ללמוד ולדעת. אוֹצר הידיעוֹת המוּבא מבּית-אַבּא אינוֹ מספּיק כּלל בּשביל העבוֹדה המחכּה לנוּ, אנוּ עוֹמדים בּמדינתנוּ הקטנה בּפני שאלוֹת מדיניוֹת, חברתיוֹת וכלכּליוֹת מוּרכּבוֹת וחמוּרוֹת; יש לנוּ צוֹרך גם בּידיעוֹת שימוּשיוֹת, להפריח וּלשפּר את עבוֹדתנוּ; ויש הצוֹרך להכּיר את ארצנוּ ואת סביבוֹתיה. המשפּחה הגדֵלה והילד המוֹפיע מציגים לפנינוּ אף הם תביעוֹת, אשר הספרוּת מסביבנוּ אינה נַענית להן. ועד כּמה שהדבר יהא בּכוֹחוֹ של העתוֹן, עליו – כּל עוֹד אין לנוּ הספרוּת הדרוּשה והמוֹסדוֹת להשׂכּלה עממית – לרַווֹת את הצמאוֹן הזה. ידיעת-הספר, העברי והלוֹעזי, סקירת הנעשׂה בּעוֹלם המדע והאמנוּת, הקשבה לנוֹצר ולַמתחדש – אף אלה תוֹבעים את מקוֹמם בּ״דבר״.

יש צוֹרך להציג בּגַלוּי, בּשער בּת רבּים, את שאלוֹתיו של הפּוֹעל, את תביעוֹתיו לחברה, למוֹסדוֹת ולשלטוֹנוֹת. על ״דבר״ לגלוֹת, מבּלי מוֹרך, את הליקוּיים והמאֵרוֹת שבּחיי חברתנוּ, לעָרוֹת את מקוֹרוֹתיהן, להוקיע כּל עָוֶל וכל מעשׂה-דיכּוּי וקיפּוּח-זכוּיוֹת, לחשׂוֹף את נגע הספסרוּת בּתקות העם וההתעשרוּת על חשבּוֹן יצירת העם. בּנאמנוּת וּמבּלי לחוּש למַה יאמרוּ האיסטניסים, עליו לנהל יוֹם יוֹם את מלחמת הפּוֹעל והמוֹני העם על תיקוּן תנאי החיים ועל דרכּוֹ של הפּוֹעל בּהתישבוּת, בּעליה וּבמדיניוּת של הארץ. אין לוֹ ל״דבר״ להיסָגר בּתוֹך ד׳ אמוֹתיו של הפּוֹעל לבד. מתוֹך אמוּנה כּי עניניו החיוּניים של הפּוֹעל עוֹלים בּד בּבד עם עניניהם החיוּניים של המוֹני העוֹלים, עם תקוַת עתידנוּ היחידה, עליו לפנוֹת אל המוֹני העם, אל העולה, אל הנוֹער היהוּדי בּאשר הוּא. מלחמתוֹ של הפּוֹעל אין לה להצטמצם בּחוּג עניני המקצוֹע וההתישבוּת. היא צריכה להקיף גם את המלחמה על זכוּיוֹתיו בּאשר הוּא פּוֹעל, על מַתן חוּקת הגָנה לעוֹבד, לאשה, לילד, מבּלי הבדל אוּמה, לשוֹן ודת. ועוֹד יוֹתר. גם את המלחמה המדינית על זכוּתנוּ הלאוּמית, על זכוּתנוּ העיקרית לעלוֹת לארץ בּהמוֹנינוּ, לישב אוֹתה וליצוֹר בּה את חברת העוֹבדים האוֹטוֹנוֹמית בּרוּחנוּ. את הדגל של הציוֹנוּת השלמה, המדינית, האַרצית, ירים הפּוֹעל ולא יכנוֹף.

ולא פּחוֹת מאשר למלחמה כּלפּי חוּץ יש צוֹרך להקדיש כּוֹחוֹת, ואוּלי את מיטב הכּוֹחוֹת, לעבוֹדה החינוּכית הפּנימית. ספרוּת העבוֹדה בּארץ עמֵלה כּל ימיה לברוֹא ניב לפּוֹעל, לחייו, לרחשיו. לציבּוּר וליחיד שבּתוֹכוֹ. לא עתוֹן בּשביל פּוֹעלים יהא ״דבר״, כּי אם עתוֹנם של הפּוֹעלים, אשר אלפי חברים מכּל פּינוֹת העבוֹדה יפנוּ אליו, וידבּרוּ ממנוּ. כּל מכתב וכל רשימה, אשר ״פּרצוּף אדם נשקף ממנוּ״ (י. ח. בּרנר) ², צריכים למצוֹא מקוֹמם בּתוֹך טוּריו. השתתפוּת זוֹ של הכּלל כּוּלוֹ בּיצירת ״דבר״ – בּה הערוּבּה לדרכּוֹ, לעתידוֹ.

״דבר״ נוֹצר בּשליחוּתה של ההסתדרוּת. אוּלם את שליחוּתוֹ זוֹ יצליח למלא בּאמוּנה רק אם יהיה לוֹ האוֹמץ הדרוּש לדוּן בּכל שאלוֹת החיים וההסתדרוּת כּבן-חוֹרין, בּלתי תלוּי בּאחרים, מבּלי מַשׂוֹא-פּנים. זוֹהי זכוּתוֹ וזוֹהי חוֹבתוֹ. מבּמת-החברים צריכים להיבּחן עניני ההסתדרוּת וּמפעליה, בּגלוּי וברצינוּת, בּיחסי חבֵרוּת. לכך זקוּקה עכשיו ההסתדרוּת בּיוֹתר. מכּאן יש לקווֹת לטיהוּר האויר וּלתיקוּן המעשׂים.

וּזכוּת זוֹ של הערכה, הסבּרת-דעוֹת וּביקוֹרת-הענינים אינה פריבילֶגיה מיוּחדת של מערכת ״דבר״ אוֹ של איזה זרם מיוּחד בּהסתדרוּת. ״דבר״ הנהוּ עתוֹנה של ההסתדרוּת. מצב זה אינוֹ עוֹשׂה את העתוֹן חסר-פּרצוּף, חסר מגמה מסוּימת בּחיי הפּוֹעל בּארץ, אוּלם הוּא עוֹשׂה את העתוֹן פּתוּח לדעוֹת ולזרמים השוֹנים אשר ההסתדרוּת מכילה בּקרבּה. ודאי יש בּזה גם משוּם חידוּש וגם משוּם קוֹשי, וּבעיקר, משוּם שינוּי מן המקוּבּל.

אוּלם ההסתדרוּת השוֹאפת להקיף את כּל העוֹבדים וגם למַזג וּלגַבּש את התנוּעה לחטיבה שלמה, שׂוּמה עליה להקים בּמה כּזאת, אשר תתן את האפשרוּת המלאה של בּיטוּי לנתיבוֹת השוֹנוֹת הרוֹוחוֹת בּהסתדרוּת, וגם למהַלכים בּצדי דרכים, וגם לדעוֹת יחיד. מי יוֹדע, אם אין לראוֹת בּזה את אחד התפקידים החינוּכיים העיקריים של העתוֹן. החשוּבים לסוֹפריו עצמם ולהסתדרוּת כּוּלה. לא מעטים הם הדברים הדוֹרשים עדיין את בּירוּרם אצלנוּ בּתחוּם הויכּוּח החבֵרי. עוֹד יש לנוּ ללמוֹד איש מפּי איש, עוֹד יש מקוֹם לחידוּשים, ועוֹד מוֹסיף כּל גל של עליה להכניס אלינוּ גוַנים חדשים של מחשבוֹת, תוֹרוֹת ויחסים. וכל זה צריך שיתמזג בּקרבּנוּ. בּדרך של דיכּוּי המחשבה לא נַצליח. נהיה איפוֹא נאמנים לציווּיוֹ של משה הֶס, מלפני 75 שנה: ״חירוּת-הויכּוּח ואַחדוּת-הפּעוּלה״.

ט׳ בּסיון תרפ״ה, 1.6.1925.

---

מחבר לחבר

מאת

ברל כצנלסון

מחבר לחבר / ברל כצנלסון

¹

אין אתה רוֹאה תרוּפה אחרת לרפיוֹנה של ההסתדרוּת, מאשר ״חציבה בּשיש״ ², כּלוֹמר, בּיצוּרוֹ של המיעוּט המפלגתי שבּציבּוּר ואיחוּדוֹ, כּדי להטיל את מרוּתוֹ על הרוֹב הרוֹפף. אתה, האוֹיב לבּוֹלשֶביזם, מצפּה לכך, כּי המיעוּט המפלגתי האַקטיבי ישפּוֹך את שלטוֹנוֹ בּהסתדרוּת, ויחד עם זה אתה מחָרף את מערכוֹת הפְּקִידוֹקְרַטְיָה ההסתדרוּתית, ואין אתה מעלה על לבּך, כּי הָא בְּהָא תַּלְיָא. כּל עוֹד לא ידעה ההסתדרוּת ממחלה זוֹ של ״מיעוּט אַקטיבי״ ו״רוֹב פּסיבי״, כּל עוֹד חי הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי, כּמפלגתי כּבּלתי-מפלגתי, את חיי החברה כּוּלה כּחייו שלוֹ – לא היוּ בּינינוּ פּקידים, לא קראוּ לנוּ לא פּקידים ולא מַנהיגים. הפּסיביוּת הציבּוּרית (״בּלתי-המפלגתיוּת״ בּלשוֹנך) הרוֹוַחת בּציבּוּר היא היא שיוֹצרת וּמפרנסת את שלטוֹן המיעוּט עם כּל תוֹצאוֹתיו, והיא היא המהַפּכת את טובי חברינוּ, המתנדבים בּעם, ל״פקידים״; והיא היא המעוֹררת אחר כּך מספּד על הבּיוּרוֹקרטיה בּהסתדרוּת… ולי נראה כּי שאלת השאלוֹת לציבּוּרנוּ, היא לא שאלת איחוּד המיעוּט המפלגתי ו״השלָטתוֹ״, כּי אם כּיצד לעוֹרר את המַצפּוּן החברתי בּלב הציבּוּר, כּיצד לעוֹרר את רגש האחריוּת על גוֹרל הענינים? אוּלי לשם זה לא סַגי בּמפלגוֹת, ואף לא בּאיחוּד, אלא נצרכים מפעלים חדשים, אשר יַשרוּ אצלנוּ יוֹם גדוֹלוֹת?

סיון תרפ״ה.

---

מעשי תקפו של "המזרחי"

מאת

ברל כצנלסון

שוּב תגרה בּין פּוֹעלים. מַהלוּמוֹת, פּצעים, כּלימה. וּמוּבן מאליו, שגם הפּעם יד ״המזרחי״ בּאמצע.

הסתדרוּת זוֹ, הקיימת, כּידוּע, אך כּדי לשמוֹר כּי ארץ-ישׂראל ועַם ישׂראל יִּבָּנוּ על פּי ״תוֹרת ישׂראל״, לא מצאה לנגדה עד היוֹם מטרה יוֹתר נשׂגבה מאשר לשסוֹת פּוֹעל בּפוֹעל, להפיח מדָנים בּין אחים, להעטוֹת בּכל הדרכים חרפּה על הישוּב העוֹבד בּארץ. ואם לא הצליח הדבר על ידי אִרגוּן פּוֹעלים דתיים בּעלי הכּרה, בּאשר אלה, בּמידה שהיוּ מסתדרים, היוּ משתחררים מהשפּעתוֹ של ״המזרחי״ והיוּ מוֹצאים להם מקוֹם, מבּלי לוַתר על דעוֹתיהם ועל מנהגיהם בּעניני דת, בּהסתדרוּת העוֹבדים הכּללית, הרי עוֹמדים לרשוּתוֹ גם טיפּוּסים אחרים, וגם אמצעים אחרים.

לא מקרה הוּא הדבר, שמדי הַגיע עוֹנת הקוֹנגרס הציוֹני, מן ההכרח הוּא שתפרוֹץ תגרה בּין ״המזרחי״ וּ״פוֹעליו״ וּבין שאר ציבּוּר הפּוֹעלים, וּמוּבטחת לוֹ ההזדמנוּת לטַלגרף לכל תפוּצוֹת ישׂראל על זדוֹנם ורשעתם של הפּוֹעלים ה״כּלליים״, על דרך האַלָמוּת והכּפיה אשר בּחרוּ בּה פּריצי ישׂראל אלה, על רדיפתם את ״הפּוֹעל הדתי״. וכל מפיר שביתה, וכל מַשׂכּיר את עצמוֹ להכּוֹת ולפצוֹע, הרי הוּא נעשׂה בּאוֹתה שעה למגן על רוּח התוֹרה והמסוֹרה.

הרי הקוֹנגרס מתקרב. ישנה בּמה אשר מעליה חוֹבה להוֹפיע וּלהוֹכיח את זכוּת הקיוּם. הלא מלבד תקציב החינוּך המוּבטח למַפרע, ישנם עוֹד תקציבים: לבריאוּת, לעבוֹדה, לישוּב, אשר אין לוַתר עליהם כּלל וּכלל, ונדרשים מעשׂים אשר יוֹכיחוּ, אשר ישמשוּ בּסיס איסטרטגי, והמעשׂים נשמעים ל״מזרחי״ – וּבאים.

את פּרטי המאוֹרעוֹת יספּר בּגליוֹן זה סוֹפרנוּ מחיפה. ראוּיים, לדעתנוּ, הדברים כּי יבוֹאוּ לפני בּירוּר ציבּוּרי. אוּלם גם מחוּץ לפרטים אלה ואחרים רשאים אנוּ לקבּוֹע את דרכּוֹ של ״המזרחי״ בּבנין הארץ: בּאשר ניצוּל ושעבּוּד, בּאשר הֲפָרַת שביתה, בּאשר חתירת קבּלנים תחת העבוֹדה העצמאית של הפּוֹעל המאוּרגן, בּאשר שִׂטנה והסתה על הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ – שם הוּא.

סיון תרפ״ה.

---

מוֹעצת ישוּבי העמק

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּגליוֹן י״א של ״דבר״ מסוּפּר על דבר התאַרגנוּתוֹ הישוּבית של העמק: בּמרחביה נתכּנסוּ בּאי-כּוֹחם של ששה-עשׂר משקים וקיבּוּצים והחליטוּ להתאַחד לשם עזרה הדדית, הגנה משפּטית וּמדינית, יצירה כּלכּלית משוּתפת והרמת החיים התרבּוּתיים. ראוּיה היא החלטה זוֹ כּי יוּשׂם אליה לב.

היטיב אשר אמר אחד החברים האיניציאַטוֹרים: אין זה אִרגוּן הסתדרוּתי של פּוֹעלי העמק בּלבד, אין זה אִרגוּן כּלכּלי של משקי העמק בּלבד. זהוּ אִרגוּן ישוּבי הכּוֹלל את כּל אלה יחד: 2000 חברי ההסתדרוּת המאַכלסים כּיוֹם את העמק – בּין בּעבוֹדה חקלאית, בּין בּעבוֹדה ציבּוּרית וּבנין – מהוים כּיוֹם את הפּינה העברית האיתנה בּיוֹתר בּכל הארץ. וּמרכּז ישוּבי זה, אם כּי הנהוּ עדיין בּראשית גידוּלוֹ, הריהוּ השטח העברי המגוּבּש בּיוֹתר שבּארץ. וסוֹד בּנין הארץ העוֹבדת – בּריכּוּז, בּרציפוּת.

הפּעוּלוֹת הראשוֹנוֹת אשר הוּחלט עליהן בּראשוֹנה הן ״מקוֹמיוֹת״ בּיוֹתר, ״חָמריוֹת״ בּיוֹתר. לא בּרק ולא זוֹהר: סידוּר מִמְכַּר התוֹצרת של המשקים לפּוֹעלים העוֹבדים בּעמק, חלוּקת העבוֹדה ה״צדדית״ בּין המשקים השכנים, הקמת מַחסן משוּתף לשמירת התבוּאה, כּדי שלא להזדקק למכירת היבוּל בּעוֹדוֹ בּגוֹרן, פּתיחת סניף ״המשבּיר״ בּעמק המערבי. כּל ה״קטנוֹת״ הללוּ בּעיני ״זר לא יבין״, הן הן גוּפי-הלָכוֹת לביצוּר הישוּב החקלאי. ונאמנים עלינוּ חברינוּ בּעמק כּי יבַצעוּ את אשר החלוּ. ואף ימשיכוּ.

אִילוּ היה אִרגוּן זה בּא רק לשם מטרוֹת משקיוֹת, גם אז היינוּ מקַדמים אוֹתוֹ בּברכה. אוּלם בּרוּר הדבר שמפעל משקי זה נוֹשׂא בּקרבּוֹ גם הגבּרת הכּוֹח הציבּוּרי והמדיני, כּלפּי פְּנים וּכלפּי חוּץ. בּפנים הוּא מביא לנוּ את ההגבּרה ההסתדרוּתית בּעמק ואת הגבּרת העמק בּהסתדרוּת. וּשניהם דרוּשים לנוּ: רב הצוֹרך להגבּיר את כּוֹחוֹ של הכּפר בּהסתדרוּת, וּמה שלא היוּ יכוֹלים לעשׂוֹת המשקים הבּוֹדדים, המפוּזרים וּמעוּטי-האוּכלוֹסין שלנוּ – יעשׂה השטח החקלאי, המרוּכּז והמאוּרגן. יש גם צוֹרך להחליש את זיקתוֹ של הכּפר אל העיר, להגבּיר את כּוֹח עמידתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, למַעֵט בּטלטוּל החברים מדי פּעם בּפעם העירה. התאַרגנוּת זוֹ ודאי תביא לידי פּתיחת שוּרת סניפים של מוֹסדוֹתינוּ המרכּזיים בּעמק (״המשבּיר״, קוּפּת-חוֹלים, בּנק-הפּוֹעלים, ועדת-התרבּוּת), והם גם על חיי העמק יָקֵלוּ, וגם יגבּירוּ בּוֹ את כּוֹח ההסתדרוּת המאוּחדת.

המוֹעצה המעיטה לדבּר על תפקידיה כּלפּי חוּץ. אוּלם כּל אשר יִגדל כּוֹחה הישוּבי הפּנימי, כּן יצמח משקלה המדיני. והענינים המדיניים האלה מה רבּים: הגָנַת עניני החקלאוּת, הקמת התאים האוֹטוֹנוֹמיים של השלטוֹן המקוֹמי, הלחץ הבּלתי-פּוֹסק על הממשלה בּעניני העליה, זכוּת הלשוֹן, הַברָאה, חינוּך ואַדמיניסטרציה מקוֹמית. צריך להתחיל בּדרישת אישוּר חוּקי של המוֹעצוֹת המקוֹמיוֹת. ולא רחוֹק היוֹם אשר העמק, המיוּשב, המאוּכלָס והמאוּחד מבּפנים, יוֹפיע גם כּחטיבה משפּטית-אַדמיניסטרטיבית בּת-משקל כּלפּי חוּץ.

סיון תרפ״ה.

---

הכרזתו של אורמסבי-גור

מאת

ברל כצנלסון

הכרזתו של אורמסבי-גור / ברל כצנלסון

¹

אוֹרמסבּי-גוֹר ²הכחיש בּבית-הנבחרים את הידיעה כּי נוֹצרה בּרית העיריוֹת העבריוֹת: תל-אביב, ראשוֹן-לציוֹן, פּתח-תקוה, רחוֹבוֹת וַחדרה. כּזאת מטלגרף לנוּ סוֹפרנוּ המיוּחד מלוֹנדוֹן מט״ו בּיוּני.

היִתכן הדבר? והלא כּוּלנוּ היינוּ עדים החוֹרף הזה למאמצי העיריוֹת והמוֹשבוֹת להתאַחד לשם פּעוּלוֹת כּלכּליוֹת משוּתפוֹת? והלא קראנוּ בּעתוֹנים את הדין-וחשבּוֹן של האסיפה המיסדת שיצרה את ההתאַחדוּת הזאת? שמענוּ, כּמוּבן, כּי הממשלה המקוֹמית מבּיטה עליה בּעין יפה, וכי בֶּרנַרד רוֹזֶנבּלט, מחוֹלל הרעיוֹן, נסע ללוֹנדוֹן כּדי לקבּל את האישוּר הרשמי מאת משׂרד המוֹשבוֹת. והנה – להדָ״ם ³! הממשלה האנגלית מוֹדיעה, כּי כּל זה לא היה ולא נברא. לא ההתאַחדוּת ולא העיריוֹת והמוֹשבוֹת הנכנסות בּתוֹכה לא יִפּוּ את כּוֹחוֹ של אוֹרמסבּי-גוֹר למסוֹר הוֹדעה כּי הן חזרוּ בּהן, כּי הסתלקוּ משאיפתן להתאַחד וּלהגבּיר את כּוֹחן המשקי והישוּבי, וּלהרים את מצב אוּכלוֹסיהן. אין זאת כּי הממשלה הבּריטית היא היא שהחליטה לבלתי אַשר את ההתאַחדוּת הזאת, לראוֹתה כּאילוּ איננה.

הכרזה זוֹ, אשר ניתנה מפּיו של אוֹרמסבּי-גוֹר, ידיד הציוֹנוּת המפוּרסם, הנָה מכּה חדשה לכוֹחוֹת היצירה של הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל, מוֹפת חדש למאמציה של ממשלת המַנדט לסייע לבנינה של הארץ וּלהגשמת ״הבּית הלאוּמי״.

התאַחדוּת של מספּר עיריוֹת לשם תכנית פּעוּלה משקית וישוּבית בּכוֹחוֹת משוּתפים אינה דבר חדש בּעוֹלם. זהוּ אחד החזיוֹנוֹת הפּרוֹגרסיביים בּיוֹתר בּחיים המוּניציפַּליים של אירוֹפּה ואמריקה.

בּארץ-ישׂראל אין חיים מוּניציפּליים. יש רק שלט ריק, מעשׂה-תרמית. בּמקוֹם נבחרי ציבּוּרהטילה עלינוּ ממשלת-המנדט את ממוּניה שלה לראשי עיריוֹת. והישוּב העברי, זה שמתחילת בּריאתוֹ התחיל יוֹצר לעצמוֹ את מוֹסדוֹת השלטוֹן המקוֹמיים, עממיים ונבחרים, ישוּב זה המחכּה בּכליוֹן-עינים עד אשר תקיים הממשלה את הבטחתה ותוֹציא את ההלוָאה הארץ-ישׂראלית לפיתוּח הארץ, קצר כּוֹחוֹ בּתוֹחלת הממוּשכה והחליט להשתמש בּכוֹח העזרה ההדדית, בּכוֹח האִרגוּן העצמי, וּלהקים מפעל כּלכּלי רב-ערך, המבשׂר תקוּפה חדשה לארץ, כּי עלוּל הוּא לעשׂוֹת את ארץ-ישׂראל, ארץ החלוּקה והנדבוֹת, לארץ של השקעוֹת כּלכּליוֹת. ואחרי הנסיוֹן המוּצלח של עיריית תל-אביב למצוֹא שוּק לאוֹבּליגַציוֹת שלה בּאמריקה ⁴, נוֹצרה ההתאחדוּת המרחיבה את פּעוּלתה גם על המוֹשבוֹת החקלאיוֹת.

והנה בּאה לעינינוּ ממשלת המנדט, אשר תפקידה, כּידוּע, וכוּ׳ והיא גוֹזרת על המפעל הזה, הבּריא, המחַדש, המעשיר את הארץ.

על אינטרסים של מי מגינה הממשלה בּגזירה זוֹ?

אוּלם, אַל ירַתע הישוּב מפּני גזירוֹת וּמפּני הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת בּמשׂרד המוֹשבוֹת. על המוֹשבוֹת, ועל תל-אביב בּפרט, לא להרכּין את הראש בּפני הגזירה החדשה. צריך לאסוֹר מלחמה נמרצה בּגזירה זוֹ, המתנַקשת בּאוֹטוֹנוֹמיה המקוֹמית אשר רכשנוּ לנוּ בּמשך שנוֹת יצירה וקרבּנוֹת. אַל נשקוֹט ואַל ניכָּנע.

סיון תרפ״ה.

---

חמש שנות נציבות

מאת

ברל כצנלסון

¹

נציב בּריטניה בּארץ-ישׂראל, היהוּדי הֶרבֶּרט סַמוּאל, פּירסם לפני לכתוֹ דין-וחשבּוֹן על ״חמש שנוֹת הנהלה״. תעוּדה רבּת-ענין. גם מבּחינת ההרצאה הספרוּתית וגם מבּחינת המחשבה המדינית המעוּלפת בּתוֹכה יש לראוֹת את החיבּוּר הזה כּחזיוֹן בּלתי-שכיח בּספרוּת-הרַפּוֹרטים של מוֹשלים וּממשלוֹת. וּבספרוּת הרשמית על ארץ-ישׂראל, גם של הממשלה הבּריטית וגם של ההנהלה הציוֹנית (עיין התזכּיר לחֶבֶר הלאוּמים) מתנשׂא דין-וחשבּוֹן זה לאין ערוֹך על כּל מה שקָדַם לוֹ. הצירוּף של המעשׂה והמדרש: הגָנַת עניני בּריטניה הגדוֹלה בּארץ-המנדט למעשׂה וה״הבּטה בּעין יפה״ על שאיפוֹת הציוֹנוּת להלכה, מצא בּנציב היהוּדי לא רק מַגשים חרוּץ, כּי אם גם מסבּיר יפה וסַניגוֹר נאמן. נוֹסף לחוֹמר האוֹבּיֶקטיבי והרשמי השׂכּיל המחבּר לשַווֹת לחיבּוּרוֹ גם רוֹחב-השקפה הוּמַנית-ליבּרלית, גם לִויַת-חמימוּת של ידיד, ואפילוּ נימה אישית, המזכּירה בּמקצת את דברי אוֹתוֹ דין-וחשבּוֹן עתיק, אשר מסר לדוֹרוֹת נציב-יהוּדה הקדמוֹן, זה אשר היה בּוֹ התוֹקף לדאוֹג לעניני יהוּדה יוֹתר מאשר לעניני פָּרַס המַנדטוֹרית, זה שגם לא ראה צוֹרך לקחת תחת חַסוּתוֹ את ״החוֹרים והסגָנים״.

אין לקפּח את שׂכרוֹ של הדין-וחשבּוֹן. זכתה המציאוּת העברית החדשה בּארץ-ישׂראל (זוֹ שהיתה מחוּקה וּמטוּשטשת בּספרוּת הרשמית של ממשלת ארץ-ישׂראל, גם בּשעה שהנציב העליוֹן היהוּדי היה סוֹמך את ידוֹ עליה), שתהא מוּצגת לפני העוֹלם בּידי מַרצה שליט, בּן-תרבּוּת ושוֹחר טוֹב. האין זה סוֹפר אוּלטרא-ציוֹני, המספּר בּשבחם של היהוּדים התימנים ושל המהנדס ״הרוּסי״ רוּטֶנבֶּרג, של בּעלי-התעשׂיה מרוּסיה וּמפּוֹלין ושל הסתדרוּת העוֹבדים וּמפעליה, הניבָּא ליפוֹ וּלחיפה כּי ״תהיינה בִּן דוֹר אחד למרכּזי התעשׂיה העיקריים של ארצוֹת המזרח התיכוֹני״ וּמרחיב את הדיבּוּר על גידוּלה של תל-אביב, ״העיר היחידה בּעוֹלם שכּוּלה יהוּדית״? הרבּים הם בּין המוּמחים והתיירים הציוֹנים אנשים היוֹדעים להעריך את ״הטיפּוּס החדש ההוֹלך ונוֹצר בּכּפרים״ שלנוּ וּלהבין – כּי ״למרוֹת אַכזבוֹתיהם וסבלוֹתיהם, למרוֹת עבוֹדתם הקשה תמיד״ הנם ״חדוּרי אוֹשר לאין שיעוּר״, ״כּי יוֹדעים הם יפה שהם חלק שלם וּבלתי נפרד מן התנוּעה לגאוּלת פּלשׂתינה (א״י); שלַמרוֹת מספּרם המוּעט הם בּאי-כּוֹח וּבמוּבן ידוּע גם שליחים של כּל היהדוּת כּוּלה, שעבוֹדתם היוֹם-יוֹמית עוֹמדת בּקשרים ישרים עם חזיוֹנוֹת ימי קדם ועם תפילוֹתיהם של מיליוֹנים מאחיהם בּימינוּ״, ״כּי הפּעוּלה האִינטלקטוּאַלית שבּתוֹכם מקילה את העבוֹדה וּמַמתיקַתה״, וּמהוּ משקלה של התנוּעה, אשר 20,000 צעירים וצעירוֹת, המתכּשרים לחקלאוּת עוֹמדים מאחוֹריה?

אוּלם רחשי סימפַּטיה אלה ליצירה העברית בּארץ, המתגלים בּתיאוּרי הנציב – זהוּ, כּנראה, המס היחידי אשר הממשלה המַנדטוֹרית משלמת לישוּב העברי על חשבּוֹן התחַייבוּיוֹתיה. ״חיבּה״ – לחוּד, והמדיניוּת המעשׂית – לחוּד. ויש צוֹרך כּי הקוֹרא העברי לא יתן לשַחד את עצמוֹ בּדברי הניחוּמים הרכּים, כּי אם יעמוֹד על השיטה המדינית של ממשלת המנדט ושל בּא-כּוֹחה, כּדי שיכּיר את המציאוּת, אשר בּה אנוּ נתוּנים וּבתוֹכה עלינוּ לפעוֹל.

לספר כּוּלוֹ יש אוֹפי של סַניגוֹריה. סניגוֹריה כּפוּלה: הגנה על הציוֹנוּת (ה״מתוּנה״, כּמוּבן. כּאילוּ יש בּאמת איזה הבדל בּמטרה בּין ציוֹנוּת זוֹ אוֹ אחרת. את עיני מי חוֹשבים האנשים הטוֹבים לסַמא בּזה?), על המתישב היהוּדי, על העליה. הגנה זוֹ היא בּפני הערבים, בּפני משלם המסים הבּריטי, גם בּפני ״האציל״ מישׂראל, המוּרם מעמוֹ. וסַניגוֹריה שניה: על הממשלה המַנדַטוֹרית, על שיטתה, על האַפַּרַט הפּקידוּתי (כּלוֹמר, על סטוֹרס, ריטשמוֹנד, בּרַמליי וחבריהם), על המשטרה, על הרוּטינה הקוֹלוֹ­ניאַלית של השלטוֹן המקוֹמי.

התעזוֹר למפעלנוּ הסניגוֹריה הממשלתית על הציוֹנוּת? מסוּפּקני. איני בּקי בּהלָך-רוּחם של הערבים. אוּלם איני יכוֹל לתאר לי, כּי הדברים הנאמרים על מנת להרגיע עלוּלים בּאמת להרגיע. כּלוּם ערבי זה שחוֹשש למטרה הסוֹפית של הציוֹנוּת יֵרָגע, אם יתבּרר לוֹ כּי בּמקוֹם שיטת הכּיבּוּש המדיני המַתקיף אָחַזנוּ בּשיטת האינפילטרַציה המדינית, כּי החלפנוּ את שיטת הקוֹממיוּת בּשיטת המַחתרת? כּלוּם אין סיפּוּר-מעשׂה זה של הדין-וחשבּוֹן האוֹמר, כּי למרוֹת חוֹסר כּל סיוּע מצד הממשלה, ולמרוֹת הגבּלוֹת העליה, ולמרוֹת ההצהרוֹת המדַלדלוֹת את תכנה של הצהרת בּלפוּר, ולמרוֹת הכרעתה התמידית לטוֹבת זוּלתנוּ – הוּכפּל מספּרנוּ בּמשך חמש שנים, כּלוּם אין זה מעיד על ה״סכּנה הציוֹנית״ יוֹתר מאשר כּל תרגילי הדֶקלַמַציה המַכּסימַליסטית והפּוֹזה המדינית-הקיצוֹנית? בּמוּבן זה הלא עוֹד הכבּיד סמוּאל על הפּחד המיסטי של הפּטריוֹט הערבי. אילוּ עוֹד נשאר לוֹ איזה ספק, שמא קיפּחה הממשלה את זכוּתוֹ הוּא, שמא הכריעה היא את הכּף לטוֹבתנוּ, כּי אז יכוֹל היה עוֹד לצפּוֹת לנצחוֹן בּדרך של מלחמה לוֹיאַלית נגד הממשלה, אוּלם אחרי כּל הראָיוֹת החוֹתכוֹת מצד הממשלה, כּי ידיה נקיוֹת, כּי היא מצדה עשׂתה הכּל למנוֹע מאִתנוּ כּל עזרה, האין לבקש דרכים יוֹתר נמרצוֹת נגד ה״פּן יִרבּה״, דרכי אַלָמוּת והפחדה?

אוּלם אם אין לנוּ כּל תקוה, כּי הסַניגוֹריה הממשלתית על הציוֹנוּת תצליח ״לרכּך״ את לב מתנַגדינוּ מבּין שכנינוּ, הרי יש ויש יסוֹד לחשוֹש כּי הסניגוֹריה על דרכי הממשלה בּארץ-ישׂראל והמַסקנוֹת של המדיניוּת המעשׂית המוּסקוֹת בּדין-וחשבּוֹן תמצאנה להן מַהלכים גם בּתוֹך כּוֹחוֹת השלטוֹן הבּריטי, גם בּחֶבֶר-הלאוּמים, וּמה שעוֹד יוֹתר מסוּכּן, גם בּתוֹך הקהל הציוֹני. זוֹ תהא התוֹצאה המסוּכּנת בּיוֹתר של הדין-וחשבּוֹן של הנציב היהוּדי: לַמֵד אוֹתנוּ להשלים עם קיפּוּח זכוּיוֹתינוּ, עם הנמכת קוֹמתנוּ, לקבּל את עיווּת דיננוּ בּאהבה.

כּיצד מסבּיר סמוּאל את שיטתוֹ, את שיטת הממשלה בּארץ-ישׂראל?

הכרזת בּלפוּר ניתנה ונתאַשרה. אוּלם פּירוּשה לא היה מחוּוָר. אנשים נלהבים מישׂראל קיווּ לעליה המוֹנית. שכחוּ את מציאוּתם של חצי מיליוֹן ערבים. ולא הכּירוּ בּחשיבוּתה של דעת-הקהל הבּריטית. ראוּ בּחָזוֹן יצירת מדינה בִּן שָנים מוּעטוֹת וקיוּם מהיר של היעוּדים הנביאיים. ההסתדרוּת הציוֹנית לא תמכה בּהשקפוֹת דמיוֹניוֹת אלה. אוּלם הערבים נבהלוּ מפּניהן. נראה היה להם, כּאילוּ המצב החדש מאַיים על קיוּמם. התוֹצאוֹת – פּרעוֹת רציניוֹת ״בּין גזע לגזע״ (אמנם ״נמצאוּ גם כּוֹחוֹת מחוּץ-לארץ שהיוּ מעוּנינים בּסכסוּכים וּבבלבּוּלים״). כּמוֹ כן ״החלוּ יהוּדים רבּים, אזרחים נאמנים וּמסוּרים לארצוֹת שבּהן חיוּ – מבּיטים על ההכרזה ואף גם על כּל התנוּעה הציוֹנית בּמבוּכה ולפעמים אף בּאיבה גלוּיה״.

היה איפוֹא ״הכרח״ לבטל את כּל החששוֹת הללוּ. ואת התפקיד הזה: לבטל את החששוֹת הללוּ, עד כּדי שלא להשאיר סֶפֶק-סְפֵיקָא אצל הערבים ואצל היהוּדים ״הנאמנים״ לארצוֹתיהם, ואף אצל ההסתדרוּת הציוֹנית – מילא הנציב היהוּדי בּמשך שנים אלה.

״אחרי שתי שנוֹת נסיוֹן בּפלשׂתינה (א״י) – מספּר הדין-וחשבּוֹן, והפּעם בּגוּף מדבּר בּעדוֹ וּבנוּסח של ״זָכְרָה-לִי אֱלהַי לְטוֹבָה״ – שַבתי ללוֹנדוֹן בּח׳ מאי 1922 בּכדי להסבּיר לוַזָרָה את הנחיצוּת שבּהוֹדעה כּזאת. ההצעה נתקבּלה״.

״הוֹדעה״ זוֹ אשר סמוּאל רוֹאה צוֹרך מיוּחד לגלוֹת לפני ההיסטוֹריה כּי הוּא הוּא, ולא אחר, הנהוּ מחַבּרה, אינה אלא ה״ספר הלבן״ המפוּרסם, אשר הוֹריד את הציוֹנוּת המדינית עד דַכָּא והחליף את זכוּיוֹתינוּ הממשיוֹת בּפסוּקים אַחַד-הָעָמִיים. הגדרה חדשה זוֹ השאירה, לפי דברי סמוּאל, ״רוֹשם כּבּיר על דעת-הקהל הערבי״ (האוּמנם רוֹשם יוֹתר כּבּיר מאשר הפסקת העליה בּיוּני 1921?) וּמאז ״בּא שלוֹם מהיר בּארץ״.

זוֹהי התוֹרה כּוּלה. ואִידך – פּירוּשים:

עליה. סעיף ו׳ של טוֹפס הממוּנוּת מחַייב את הנהלת ארץ-ישׂראל כּי ״תָקֵל על ההגירה היהוּדית ותיצוֹר לה תנאים נאוֹתים״. למעשׂה היוּ התנאים הנאוֹתים: הגבּלוֹת יוּני אשר חוּקקוּ בּפקוּדת הועד הפּוֹעל הערבי² ואשר הפסיקוּ את התפּתחוּת הארץ לשנתים. סמוּאל אינוֹ מסתפּק בּעוּבדת-ההגבּלוֹת בּלבד. הוּא עוֹשׂה אוֹתן קֶבַע וּמַעֲלָן למדרגת פּרינציפּ. ״אילמלא סוּדר (זרם העליה) היה שוֹטף מבּחינה כּלכּלית את הארץ הקטנה״. ״מכוֹנה זוֹ – מבשׂרים לנוּ – עוֹדנה ממשיכה בּלי שינוּיים״. והעיקר: ״אין היא מטילה שוּם משׂא הוֹצאוֹת על משלם המסים בּארץ-ישׂראל, מאחר שהתשלוּמים המתקבּלים מן העוֹלים והנוֹסעים מכסים את ההוֹצאוֹת ועוֹד מעדיפים עליהן״.

ההקלוֹת על ההגירה, שבּמַנדט, פּירוּשן איפוֹא: תקנוֹת הגוֹרמוֹת לכל עוֹלה בּזבּוּז זמן, כּוֹחוֹת ואמצעים, משלוֹח מאוֹת אנשים חזרה, ויצירת עוֹדפים לממשלה הארץ-ישׂראלית מפּרוּטוֹת העוֹלים. כּדי ״להרגיע״ את מי-שהוּא יכוֹל נציב ליבּרלי להתהלל גם בּ״רוַח״ זה.

הקרקע. אוֹתוֹ סעיף ו׳ בּטוֹפס הממוּנוּת מחייב את הממשלה ״לעזוֹר יחד עם בּיאת-כּוֹח היהוּדים להתישבוּת צפוּפה על אדמת הארץ, לרַבוֹת קרקעוֹת הממשלה וקרקעוֹת הפקר״. כּיצד קיימה הממשלה את הסעיף הזה, היחיד שיש בּוֹ הבטחה ממשית? ״לא היתה אפשרוּת לעשׂוֹת הרבּה(!) לשם מילוּי הוֹראה זוֹ. בּרוֹב אדמוֹת הממשלה יוֹשבים פּלחים ערבים, ואי אפשר להעביר לאחרים את הקרקע – רוֹב האדמה הנוֹתרת היא אדמת טרשים וכל המנסה ליַשב עליה אנשים מוּבטח לוֹ כּי אסוֹן הוּא מביא על ראשם(?). שמירת הענינים של הפּלחים בּארץ הגיעה לידי כּך, שהממשלה הדוֹאגת כּל כּך להרמת החקלאוּת, ואינה מקמצת בּדברי תשבּחוֹת לתחנת-הנסיוֹן העברית, לא יכלה בּשוּם אוֹפן להמציא חלקת-אדמה קטנה למוֹסד מדעי זה, ואנוּסה היתה להתחרט על הבטחתה, כּשם שלא יכלה לעמוֹד בּדיבּוּרה גם לגבּי החיילים היהוּדים המשוּחררים. האוּמנם מאוּכלסת הארץ כּבר בּמידה כּזאת, שאי אפשר לממשלה להשתמש בּחלקת-אדמה מבּלי לגרוֹם נזק לאוּכלוֹסי-הכּפר? והלא בּמקוֹם אחר מעיד אוֹתוֹ דין-וחשבּוֹן כּי ״אין המחוֹזוֹת החקלאיים מיוּשבים מדי, וּברוּבּם מעוּבּדים בּאוֹפן גרוּע״ וכי ״אין אפשרוּת ההתישבוּת החקלאית מוּגבּלת מחמת שהארץ מיוּשבה מדי״. לשם ״הַרְגָעָה״ בּא איפוֹא לא רק קיפּוּח זכוּתנוּ המפוֹרשה בּמנדט כּהוֹראת שעה, כּשם שגם מסירת כּל אדמוֹת הג׳יפטליק בּבית-שאָן לבּדוים המוּעטים לקנין פרטי בּאה לשם הרגָעה, ולא לשם הצדק (מהם עוֹסקים עכשיו בּמכירתוֹ. אבל העיקר: ״פּתרוֹן זה – רישוּמוֹ ניכּר בּדעת-הקהל!״), וּלשם הרגָעה פּוֹליטית קוֹבעים את כּל הסעיף ו׳ בּמנדט, גם להבּא ל״הלכה ואין מוֹרין כּן״.

להתישבוּת החקלאית העברית, הקרוֹבה כּל כּך ללבּה של הממשלה, נשאר רק מקוֹר קרקעי אחד: קניה מידי בּעלים. מַהי איפוֹא העזרה הניתנת בּזה מצד הממשלה לעם הקוֹנה קרקע? בּמה שוֹמרת הממשלה על העוֹלה המתישב שלא יִכרע תחת כּוֹבד הספּקוּלציה הקרקעית, המנַצלת את ״הגאוֹן וההתלהבוּת״ של העט היהוּדי כּדי למַלאוֹת זהב את חוֹרי בּעלי הלַטיפוּנדיוֹת? היכן הן הרֶפוֹרמוֹת האַגרָריוֹת אשר תהיינה לטוֹבת הפּלָחים והפּוֹעלים היהוּדים גם יחד? מה עוֹשׂה הממשלה כּנגד העיכּוּב הגדוֹל בּיוֹתר על דרך החקלאוּת, הבּניה, התעשׂיה – הגידוּל המלָאכוּתי של מחירי הקרקע?

״אין הממשלה מתערבת בּמשהוּ מלבד בּהגָנת האינטרסים של האריסים הערבים״ – מַדגיש הדין-וחשבּוֹן. שהגָנה זוֹ על עניני האריסים נעשׂית לא על חשבּוֹן מנַצליהם מדוֹרוֹת, כּי אם על חשבּוֹן המתישב העוֹבד, שאי-התערבוּת זוֹ היא היא ההגנה הטוֹבה בּיוֹתר על האינטרסים של בּעלי הלטיפוּנדיוֹת הסוּרים, המצרים והפּלשׂתינאים – הרבּה יוֹתר מאשר כּל הגָנה על עניני האריסים הערבים – על זאת עוֹבר הדין-וחשבּוֹן בּשתיקה. ״המחיר שמשלמים בּשביל קניוֹת אלה הוּא בּדרך כּלל פּי שנַים אוֹ שלוֹשה מהמחיר שלפני המלחמה״. מה שהיה נחשב בּארץ אחרת לפוּרענוּת ציבּוּרית, שהמדינה נלחמת בּה, נחשב אצלנוּ לזכוּת לממשלה, והיא מתיַמרת בּה. כּי העיקר הלא הוּא להוֹכיח, שהציוֹנוּת היא ״עֵז חוֹלבת״ שאין צוֹרך גם לממשלה הקוֹלוֹניאַלית, גם למשלם המסים להאכיל אוֹתה, והיא כּדאית גם לחבר הועד הפּוֹעל הערבי המוֹכר את קרקעוֹתיו.

כּל ה״הלָכה״ על סיוּע לבּית הלאוּמי וכל פּרוֹגרֶסיביוּת-שהיא מתנַדפת כּעשן, בּשעה שנדרשת נגיעה כּל-שהיא בּסדרי המשטר הקיים³, אוֹ בּאינטרסים, בּדרָרוֹת וּבפנִיוֹת של אחרים. ״לא מצאתי לרצוּי להנהיג שינוּי מהיר בּשיטת השלטוֹן שהעם הִסְכּין אליה״.

ושיטה זוֹ שוֹלטת בּכּל: למרוֹת כּל השבחים המפוּזרים כּאן לפּוֹעלים החלוּצים, לא עשׂתה הממשלה התחַלה כּל-שהיא של קביעת חוּקי הגנה לעוֹבד (לכאוֹרה, היכן ניתנה לה הזדמנוּת להיטיב בּבת אחת לכל חלקי הארץ, כּאשר בּזה!) מפּני ״מציאוּתן של קבוּצוֹת עוֹבדים זוֹ בּצד זוֹ השייכים לסוּגי תרבּוּת שוֹנים״.

וּלפיכך אי אפשר היה עד הנה לקבּוֹע בּחירוֹת לעיריוֹת, מפּני שהדבר יגע בּמסוֹרת השלטוֹן של ראשי העיריוֹת המהוּללים בּארץ-ישׂראל, אשר גם להם מפזר הדין-וחשבּוֹן תשבּחוֹת בּיד נדיבה.

וּלפיכך מקבּל הנציב תחת חסוּתוֹ את פּקידיו הקוֹלוֹניאַליים, אשר חתרוּ בּגָלוּי וּבסתר תחת הישוּב היהוּדי וּמעיד עליהם ״כּי שוּם מוֹשל לא היה יכוֹל לשאוֹף לחברים יוֹתר נאמנים ויוֹתר מוּכשרים״, וכי המשטרה הנָה ״כּוֹח פּעיל וּמוּכשר״, וכי ״הרקבוֹן המסוֹרתי והקדוּם ששׂרר בּקרב הפּקידים״ אף הוּא חלף מן הארץ. וּלפיכך הוּא מספּר כּי ״רבּים היהוּדים המוּכשרים שהציעוּ עצמם לשירוּת הממשלה, אך מכּל אלה אפשר היה להעסיק אלא מספּר מוּעט מבּלי לעַוֵת דינם של האחרים״ (להעסיק פּקידים נוֹצרים בּכפלַיִם, בּשעה שמספּרם בּארץ הוּא רק שני שלישים ממספּר היהוּדים – בּזה אין, כּמוּבן, עיווּת-דין).

המוּשׂג ״עיווּת-דין" יש לוֹ, כּנראה, הוֹראה מיוּחדת בּפי הנציב. מסירת אדמה להתישבוּת עוֹבדים יהוּדים – יש בּה משוּם עיווּת-דין, קבּלת יהוּדים לפקידים בּממשלה – עיווּת-דין. אוּלם הגזירה, כּי השׂפה העברית אין משתמשים בּה בּמחוֹזוֹת שמספּר היהוּדים שם פּחוֹת מחמישית האוּכלוֹסין – בּזה אין כּל עיווּת דין. בּלשוֹן רכּה מסבּיר הדין-וחשבּוֹן, כּי אם ישתמשוּ שם בּעברית, הרי ״כּל תוֹעלת לא תצמח מזה ואף יעלה בּדמים מרוּבּים״. אף זוֹהי עזרה להתישבוּת.

בּזה שיהוּדים משלמים מסים ואינם מקבּלים את המגיע להם תמוּרת חלקם – בּזה דוקא אין הנציב מרגיש עיווּת-דין, כּנראה. הנה הוּא מספּר לשבחנוּ, כּי ״הדרישה לחינוּך אצל יהוּדים הנָה בּרוּם פּסגָתה, וכמעט כּל ילדי היהוּדים וּבנוֹתיהם מבקרים בּבית-הספר״, אלא ש״בּתי-הספר היהוּדים שייכים כּוּלם לסוּג האחרוֹן״, קרי: הבּלתי-ממשלתיים. בּמקוֹם אחר מוֹדה אמנם הנציב בּדבר שלא שמענוּ ממנוּ כּל שנוֹת נציבוּתוֹ, ״כּי כּל כּוֹבד העוֹל של חינוּך ילדי היהוּדים״ נוֹפל ״על שכם היהוּדים עצמם נוֹסף לכּספים שהם נוֹתנים בּצוּרת מסים ממשלתיים להחזקת מוֹסדוֹת החינוּך הממשלתיים – בּתי-ספר לערבים״. אבל עיווּת-הדין סָמי מכּאן.

אַדרבּא, הרי כּל קיפּוּח זכוּתנוּ עלוּל לשמש נימוּק ל״טוֹבת״ הבּית הלאוּמי.

אין סמוּאל רוֹאה לעצמוֹ ולנציבוּתוֹ זכוּת גדוֹלה יוֹתר מאשר האפשרוּת של מסירת-מוֹדעה לפני לכתוֹ, כּי ״אם יש איזוֹ אמת בּדברי הבּיקוֹרת״ על השלטוֹן, הרי תלוּנת היהוּדים ״יש בּה ממש״ ולא תלוּנת הערבים. אוּלם אם את תלוּנוֹתיהם של הערבים השתדל למסוֹר בּהרחבת-הדיבּוּר וּבהדגשת העמדוֹת והדרישוֹת, הרי לגבּי עמדת היהוּדים לא ראה צוֹרך לציין שוּם דבר מלבד הפּיקחוּת של ההסתדרוּת הציוֹנית אשר חתמה על ה״ספר הלבן״. כּי גם אנוּ לא השלַמנוּ עם המצב הקיים, כּי אנוּ התמרמרנוּ על הגזירוֹת המדכּאוֹת את העליה, כּי אנוּ דרשנוּ את זכוּיוֹתינוּ האלמנטריוֹת בּתקציב הארץ, כּי דרשנוּ שלטוֹן עירוֹני נבחר ולא פּקידוּת ממוּנה, כּי דרשנוּ את אישוּר האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, כּי דרשנוּ קביעת חוּקי הגנה על העוֹבד, כּי דרשנוּ הרחקת הפּקידים הצוֹררים לישוּב העברי וּמסַכסכים את אוּכלוֹסי הארץ – כּל זה לא נזכּר ולא נפקד בּדין-וחשבּוֹן.

מתקבּלת תמוּנה לא נכוֹנה בּהחלט, כּאילוּ קיבּל הישוּב היהוּדי את קיפּוּח-זכוּיוֹתיו ואת עיווּת-דינוֹ בּרצוֹן וּבהכנעה. לשם מה ניטשטש בּמידה כּזאת פּרצוּפוֹ המדיני של הישוּב בּארץ-ישׂראל, וּבזכוּת מה התיר לעצמוֹ הנציב לסלק אל הסל את תביעוֹת הישוּב גם בּשעת פּרידה, בּשעה שהוּא עצמוֹ מוֹדה כּי תלוּנוֹתיו של הישוּב יש בּהן ממש?

מסקנה אחת כּללית נוֹבעת מתוֹך כּל הדין-וחשבּוֹן, כּי כּל מה שהוּקם ונבנָה וצמח בּארץ בּמשך השנים הללוּ – היה למרוֹת שיטת הממשלה הממוּנה על קיוּם המנדט. מַסקנה זוֹ ודאי לטוֹבת הציוֹנוּת היא, וּמעידה כּי הכּוֹח הפּנימי המחַיה את הציוֹנוּת הוֹלך וגוֹבר על המכשוֹלים, אפילוּ על המכשוֹל הגדוֹל: שלטוֹן העוֹשׂה את חוֹבוֹתיו והתחַייבוּיוֹתיו פְּלַסְתֵּר. אוּלם סמוּאל מתחכּם להציג אף מסקנה זוֹ לזכוּתוֹ של השלטוֹן. בּחריפוּת מוֹח יהוּדית הוּא מסַכּם: ״תוֹצאוֹת המצב היוּ שהיהוּדי סמך על כּוֹחוֹת עצמוֹ״ וכי ״למצער גוֹרם יחיד זה מדבּר לזכוּתוֹ של המפעל – בּנין הבּית הלאוּמי אינוֹ מעשׂה ידיה של איזוֹ ממשלה שהיא״. אפשר להעלוֹת על הדעת כּי אילמלא הנהיגה הממשלה גזירוֹת על העליה – היינוּ זקוּקים לעזרת ממשלת המנדט כּי תמציא לנוּ חלוּצים, וכי אילמלא קיפּחוּ את זכוּתנוּ על חלקנוּ בּמסים – היינוּ מכניסים פּחוֹת לקרן-היסוֹד. איזה לעג לרש!

מוֹדים אנוּ לשלטוֹן על ההוֹדאה החשוּבה, כּי אנוּ עמדנוּ בּנסיוֹן, כּאילוּ התפקיד שנטלה על עצמה ממשלת המנדט היה לא לסייע לנוּ למעשׂה, כּי אם להעמיד אוֹתנוּ לַמבחן.

אוּלי הגיעה השעה, כּי הציבּוּר היהוּדי, בּארץ וּבעוֹלם, יעמיד למבחן את בּוֹחניו, ואפילוּ לא מבּחינת הסיוּע המיוּחד דוקא, כּי אם מבּחינת מילוּי החוֹבוֹת האלמנטריוֹת של שלטוֹן לנתיניו? האם לא יתבּרר לעיני העמים כּי שלטוֹן זה, המתלבּש בּתָגָא של מַנדט, הקרוּי לגַשם מטרוֹת מסוּימוֹת, הנהוּ בּעצם לא יוֹתר מאשר שלטוֹן קוֹלוֹניאַלי?

תמוּז תרפ״ה.

---

אל הרצל

מאת

ברל כצנלסון

אל הרצל / ברל כצנלסון

¹

בּיוֹם זה יזכּירוּ בּכל תפוּצוֹת ישׂראל את שמוֹ, בּכל מקוֹם אשר פּוֹעם לב יהוּדי חי. וטוֹב שיוֹם זה, אשר רבּים מאִתנוּ זוֹכרים את אימתוֹ, את יַתמוּתוֹ המַחרידה, היה ליוֹם עם. יש צוֹרך לבוֹא מחָדש, מפּעם לפעם, בּמגע אישי אתוֹ, להידַבּק בּוֹ. קלַסתר פּניו משַוה לנוּ כּנפים, דמוּתוֹ – טָהרה.

אוּלם יש צוֹרך לא רק בּמגע נפשי עם אישיוּתוֹ, עם קסמיו, בּפתיחת הלב לקראת הגאוֹן וההוֹד הקוֹרנים מאישיוּתוֹ. יש צוֹרך להזכּיר ולשוּב וּלהזכּיר את יעוּדיו, את היעוּדים הנמצאים מפּעם לפעם בּסכּנת ההיטַשטשוּת. יש צוֹרך להזכּיר שוּב וּלהרים על נס את הציוֹנוּת המדינית, המדינית בּתכנה – לאו דוקא דיפּלוֹמַטית בּקליפּתה, בּגילוּייה וּבתכסיסיה – את הציוֹנוּת אשר כּוֹחה בּקוֹממיוּתה, בּהתגַלוּתה בּמלוֹאה, אשר אינה מסתלקת מן הקטנוֹת אבל אינה מסתפּקת בּהן, את הציוֹנוּת, אשר אינה זוֹנחת לרגע את מטרתה: להעביר את המוֹני ישׂראל לארצם וּלחַדש עלינוּ מעשׂי יציאת מצרים.

בּניגוּד לציוֹנוּת המתיַמרת להיוֹת ״מדינית״ בּימינוּ, זוֹ המדיניוּת הדֶקוֹרַטיבית, הרוֹאה את עוֹלמה בּתנוּפת-יד מדינית, בּטוֹן, בּגֶ׳סטים וּבמַנירוֹת, וּמחוּסרת כּל חוּש ליצירה המדינית בּחיי יוֹם יוֹם, ליצירה הישוּבית העממית – יש צוֹרך להחיוֹת את הציוֹנוּת המדינית של הרצל, אשר התישבוּת המוֹנים עוֹבדים ויצירת המכשירים להתישבוּת זוֹ היתה בּלבּוֹ למן הרגע הראשוֹן אשר ניצנץ בּוֹ המוּשׂג של ״מדינת היהוּדים״ וכל מאמציו וחיפּוּשׂיו על שׂדה האִרגוּן הלאוּמי והיחסים הדיפּלוֹמַטיים היוּ רק אמצעים להתישבוּת זוֹ.

בּניגוּד לציוֹנוּת הכּשרה, ה״לאוּמית״ העל-מַעמדית, כּביכוֹל, המזייפת את כּל תְכָניה המוּסריים והישוּביים של הציוֹנוּת וּמְמִירה אֹותה בּקיוּם של בּוּרסה, בּיצירת חיי-אויר, בּ״ערים״ חסרוֹת-יסוֹד ²וּבתלישוּת ואַוריריוּת המסַכּנוֹת את כּל אשר נוֹצר עד הֵנה – יש להעמיד לנס את האיש אשר עם הבהוּב ראשוֹן של מחשבתוֹ הציוֹנית, ראה בּיציאה מן הגיטוֹ, הישן והחדש, את יצירת הבּסיס של עבוֹדה להמוֹני ישׂראל, אשר ראה את כּוֹחה ויפיה של ״מדינת היהוּדים״ בּזה שתהא מדינת-העבוֹדה.

וּבניגוּד לציוֹנוּת הענוָה והצנוּעה, המַכניסה את שאיפוֹתינוּ למיטת סדוֹם וּמכַוצת אוֹתן כּדי שיוּכלוּ להתקבּל אליבָּא של כּל הכּוֹפרים בּזכוּתנוּ לחיים ולעבוֹדה, הציוֹנוּת הנכוֹנה גם לחתוֹם על זה שאנוּ לא נהיה לעוֹלם ״רוֹב״ בּארץ, כּדי להניח בּזה את דעתם של פּקידים קוֹלוֹניאַליים ושוֹביניסטים ערביים, ציוֹנוּת זוֹ המוֹדה בּזכוּתנוּ המוּסרית רק בּמידה שהאחרים יוֹדוּ בּה; בּניגוּד לציוֹנוּת זוֹ המאַיימת להחליש את רצוֹננוּ וּלטשטש בּקרבּנוּ את הכּרת זכוּתנוּ המוּסרית על מפעלנוּ, זכוּתנוּ לקיבּוּץ גָלוּיוֹת – יש צוֹרך להגבּיר את זכר אוֹתוֹ האיש, אשר הקיף את הרעיוֹן בּמילוּאוֹ ממש, וּבכוֹח ההיקף הזה והעוֹז הזה הוֹביל אוֹתנוּ שבי אל גאוּלתנוּ, והזרים את הדם בּעוֹרקינוּ וציוה עלינוּ את היצירה החלוּצית בּכל ענפי חיינוּ.

לפני חמש שנים, בּבוֹא סמוּאל לארץ, עוֹד ראה צוֹרך לפנוֹת בּמכתב לאסיפת העם בּכ׳ בּתמוּז בּירוּשלים וּלבָרכה, כּי נזכּה לראוֹת ״בּהגשמת רעיוֹנוֹ של הרצל הנַערץ״. השנה, בּשעת פּתיחת האוּניברסיטה, לא נמצא לנחוּץ להזכּיר את שמוֹ. כּלוּם אין בּזה משוּם עֵדוּת למוּשׂגים השוֹלטים בּימינוּ?

אוּלם צריך כּי שמוֹ יזָכר, שיפַעֵם אוֹתנוּ, יתבּע ויזכּיר את הרעיוֹן אשר קיבּצָנוּ הֵנה, רעיוֹן הגאוּלה השלמה.

כ׳ תמוּז תרפ״ה.

---

כשלון

מאת

ברל כצנלסון

¹

וּבכן, לא בּכדִי היוּ אסיפוֹתיו וּמוֹעצוֹתיו והתאַרגנוּתוֹ של ה״מרכּז״ ²! לא לחינם בּיקשוּ סוֹפריו וחכמיו עצוֹת ותחבּוּלוֹת מפּחד ״שלטוֹן השׂמאל״. העצה נמצאה: אסיפת הנבחרים נדחתה.

מרכּז זה שבּא ״להציל״ את האִרגוּן הלאוּמי, הרוֹאה את עצמוֹ כּעמוּד התָּוֶך וכמשען הנאמן היחידי לארגוּן זה, הוּא ששָׂם לאַל בּהחלטתוֹ עכשיו את מאמציו הגבּוֹריים של הישוּב לסידוּר עניניו בּרשוּת עצמוֹ. מרכּז זה, הנכוֹן ״לשם השלוֹם והאחדוּת״ לוַתר גם על זכוּת האדם של האשה (אך בּחשאי!), שחבריו עמדוּ והציגוּ לשׂמאל דרישוֹת על דבר יצירת קוּריוֹת מַעמדיוֹת וחלוּקת-המקוֹמוֹת בּאסיפת הנבחרים לפי הסכּם – עמד בּוֹ רוּחוֹ להיסחף רק זמן קצר עם זרם הגבוּרה – וחזר בּוֹ. וּבשעה שידוֹ האחת היתה מכַנסת אסיפת תעמוּלה וחוֹתמת כּרוּזים לבּחירוֹת, היתה ידוֹ השניה מוּשטה לאוֹיב האִרגוּן הלאוּמי – בּהכנעה.

המַסוה החיצוֹני הוּא לאוּמי – דאגה לשלימוּת אסיפת הנבחרים, פּחד מפּני התפּוֹררוּת וכוּ׳. אוּלם הנימוּק האמיתי אינוֹ שוֹנה מנימוּקוֹ ה״דתי״ של הרב א.: פּחד מפּני השפּעתוֹ של הפּוֹעל בּישוּב. פְּנִיה מפלגתית זוֹ היא שגרמה ל״מרכּז״ הלאוּמי כּי יַנחיל לישוּב מכּה וקלוֹן.

ושוּב, אחרי כּל ההתאמצוּת היפה של מיטב כּוֹחוֹת הישוּב, נמצאנוּ עוֹמדים על יד השוֹקת השבוּרה: נציב חדש יבוֹא לשלוֹט בּארץ – וישוּב מאוּרגן לא יפגשהוּ בּדרישוֹתיו הבּרוּרוֹת, קוֹנגרס ציוֹני יתאסף, ויצטרך לדוּן, והפּעם בּרצינוּת, בּזכוּיוֹתיו של הישוּב הארץ-ישׂראלי – והישוּב עצמוֹ ישתוֹק, אסיפת הנבחרים לא תתכּנס.

יזכּוֹר זאת הישוּב הארץ-ישׂראלי ויחרוֹת את השיעוּר המר הזה על לוּח לבּוֹ. ילמַד לדעת על מי וָמי יש לוֹ לסמוֹך בּמלחמתוֹ על כּבוֹדוֹ, רצוֹנוֹ ועניני חייו.

תמוּז תרפ״ה.

---

הסתדרות הנוער העובד

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּשכבוֹת התחתוֹנוֹת של חיינוּ החברתיים מתרקמת יצירה חדשה: הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד. טרם מָלאה לה שנה. אך בּחג הסוּכּוֹת שנת תרפ"ה הוּנח לה היסוֹד (יזָכר לטוֹב ר׳ א.ז. ר.² אשר עזר בּצעדים הראשוֹנים). עוֹד דלת-כּוֹחוֹת היא. אפשר גם עוֹד לא תוֹאר ולא הדר, אוּלם – העשׂרוֹת הראשוֹנוֹת כּבר היוּ למאוֹת, ולא רחוֹק היוֹם, והמאוֹת יהיוּ לאלפים, וההסתדרוּת עצמה, יצירתוֹ העצמית של הנוֹער העוֹבד, תקוּם לפנינוּ בּמלוֹא קוֹמתה כּאחוֹת צעירה של ההסתדרוּת הכּללית, וכמוֹה רבּת-התוֹכן ורבּת-המפעל.

חידוּש גדוֹל חידשה הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד בּעוֹלמנוּ הארץ-ישׂראלי. יצירתנוּ החלוּצית בּארץ, מפעלוֹ הכּוֹבש והמחַדש של הפּוֹעל העברי היוּ נזוֹנים עד הֵנה אך מן הגוֹלה. תנוּעת הנוֹער המוּפלאה שלנוּ בּגוֹלה היא ששימשה דרך לעבוֹר עוֹלים לחיי עבוֹדה ויצירה חברתית. הדוֹר הצעיר שגָדל בּארץ, בּין אם חוּנך על בּרכּי ה״אַליאנס״ אוֹ הישוּב הישן ואפילוּ בּבית-הספר הלאוּמי – היה בּרוּבּוֹ הגדוֹל מַבהיל בּריקניוּתוֹ, בּחוֹסר קשריו עם הארץ, עם עבוֹדתה, בּתלישוּתוֹ מן המסוֹרת הגבּוֹרית של הוֹריו וּמחיי הגבוּרה של הפּוֹעל העוֹלה. החַמרנוּת, הקַריֶריזמוּס, הפּיקחוּת הבּעל-בּיתית קצוּצת-הכּנפים, הם ששפכוּ את שלטוֹנם על העוֹלם הרוּחני של הנוֹער בּארץ. כּל הנסיוֹנוֹת של המוֹרים-החלוּצים לשנוֹת את המצב לא הצליחוּ.

אוּלם מה שלא עשׂוּ מאמצי מחַנכים – עשׂתה העבוֹדה, עשׂתה העליה, עשׂתה התרכּזוּתם של ההמוֹנים בּארץ. והנוֹער העוֹבד, מבּני כּל העדוֹת, בּערים וּבכּפרים, זה היוֹדע מילדוּתוֹ את ידוֹ הכּבדה של המשטר הקיים, זה המקוּפּח מילדוּת אפשרוּת חינוּך והשׂכּלה, הנאה מעוֹלם המדע והאמנוּת, זה העזוּב ללא מוֹרים, ללא ידידים, ללא הגָנה, הוּא אשר ידוֹ הוֹשיעה לוֹ, והוּא המקים עכשיו לעינינוּ תנוּעת-נוֹער, מלאַת מסירוּת ותוֹכן.

בּרכוֹתינוּ תלַוינה את הנוֹער ליוֹם התכּנסוֹ. יהי רצוֹן שהסתדרוּת הנוֹער העוֹבד תשמש לחבריה מכשיר למלחמה הצוֹדקת על כּבוֹדם וּתנאי עבוֹדתם, תחנך אוֹתם להיוֹת אזרחים טוֹבים, עוֹבדים ויוֹצרים, בּמדינת העבוֹדה בּארץ-ישׂראל שבּעתיד וחתן להם חברה טוֹבה, חברת-עלוּמים, רעוּת ותרבּוּת בּהוֹוה.

ויִישר כּוֹחם של אלה החברים הבּוֹגרים הבּאים לעזרת הנוֹער.

אב תרפ״ה.

---

"המזרחי" וההתישבוּת החסידית

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּשעה שמוֹעצת פּוֹעלי חיפה הזמינה לדין את ״המזרחי״ והציעה לבוֹרר את הרבּי מיַבּלוֹנה ו״המזרחי״ דחה, שאל מר יש״א בּ״הארץ״ (גליוֹן 1812 ) שאלה:

״כּדאי לדעת אם ״המזרחי״ שבּפּוֹלין תמים-דעה הוּא עם ״המזרחי״ שבּארץ-ישׂראל בּבחירוֹת נשים בּלבד, אוֹ שהוּא מסכּים לדעתוֹ גם בּבחירת דיין ושוֹפט. פּרץ סכסוּך בּין ״המזרחי״ וּבין הסתדרוּת העוֹבדים, והתהפּכוּ המסיבּוֹת: ״המזרחי״ הנגזל היה לנתבּע והסתדרוּת העוֹבדים – הגזלן – היה לתוֹבע שמוּכרח ללכת אחרי הנתבּע. מוֹעצת פּוֹעלי חיפה הזמינה לדין את ״המזרחי״, הזמינה אוֹתוֹ לפני הרבּי מיַבּלוֹנה ולא נַענה, הזמינה אוֹתוֹ לפני מר וַן-וריזלַנד ונַענה. חֲזָקָה על ״המזרחי״ שלא עביד דַיינא ולא פּסיל דיינא בּלי דינא, בּכל זאת כּדאי לנוּ לדעת, אם ״המזרחי״ בּפּוֹלין תמים-דעוֹת אתוֹ גם בּבחירה זוֹ״.

והנה בּא הגליוֹן 18 של ה״דאס יוּדישע לעבּען״, עתוֹנוֹ של ״המזרחי״ בּוַרשה וּמעיד כי אכן תמימי-דעוֹת הם המזרחים של וַרשה ושל ירוֹשלים. בּמאמר הנקרא ״צדיקים – סאציאליסטען״ ושכּוֹתבוֹ חוֹתם ״אַ מזרחיסט״ מתיַשבת התמיהה:

״כּידוּע מן העתוֹנוּת היוֹמית נכנסוּ שתי הקבוּצוֹת החסידיוֹת הנ״ל (של יבּלוֹנה ושל קוּזיניץ) ל״הסתדרוּת העוֹבדים הסוֹציאליסטית הכּללית״ שבּארץ-ישׂראל, וּמלבד זאת פּקד הרבּי מיבּלוֹנה על חסידיו בּפּוֹלין, כּי יקנוּ את השקל הציוֹני הכּללי ויחַזקוּ את מספּר הצירים בּקוֹנגרס הציוֹני. בּשני הצעדים הנ״ל כּבר השתמשוּ נגד ״המזרחי״ ויש לנוּ לחשוֹב כּי בּקוֹנגרס הבּא ניפָּגש בּ״טענה״ כּי ״המזרחי״ מיוּתר, מפּני שגם רַבּיים הנם חברים בּמפלגה הציוֹנית ואפילוּ בּהסתדרוּת סוֹציאליסטית. הגיעוּ כּמוֹ כן ידיעוֹת כּי נוֹסדה בּארץ-ישׂראל מפלגה חדשה, אוֹרתוֹדוֹכּסית כּביכוֹל, הרוֹצה ללכת לאסיפת הנבחרים, וּמַכּירה בּלי תנאים בּזכוּת הנשים לבחוֹר וּלהיבּחר. כּל המעשׂים הללוּ סוֹתרים את שאיפת האוֹרתוֹדוֹכּסיה – וּכדי להעריך אוֹתם כּערכּם עלי לציין את העוּבדוֹת דִלְקַמָן: 1 ) הן הרבּי מיבּלוֹנה והן הרבּי מקוּזיניץ אינם כּלל צדיקים בּמוּבן הנכוֹן של המלה. הרבּי מיבּלוֹנה היה סוֹחר כּכל הסוֹחרים ואך לפני זמן-מה נזכּר כּי הוּא ״בּנן של קדוֹשים״ וַיהי לרבּי. והרבּי מקוּזיניץ אינוֹ רבּי כּלל עד היוֹם הזה. – – עוּבדה היא כּי שניהם היוּ ״נעבּיך״ מחוּסרי פּרנסה והנם זקוּקים עכשיו לכסף – – אין לפיכך כּל חידוּש בּדבר שהרַבֵּינוּ מיבּלוֹנה עלתה פּתאוֹם בּקרבּוֹ נשמה ציוֹנית – ויתחבּר לשׂמאליים הקיצוֹניים שבּארץ-ישׂראל – – החשבּוֹן אינוֹ רע כּלל. כּשזקוּקים לכסף מקרן-היסוֹד, כּדאי לרכּוֹש את הפּרוֹטקציה של כּל המפלגוֹת הבּלתי-חרדוֹת״.

כּכה יוֹדע ה״מזרחיסט״ הכּשר להעריך וּלהסבּיר את כּל הענין המוּפלא והנהדר של ההתישבוּת החסידית בּעמק ואת השפּעתם האישית-החלוּצית של רבּיהם-מַדריכיהם. האין זאת תעוּדה לרוֹממוּת הנפש וּלטוֹהר הראִיה?

וּ״מזרחי״ זה, העמֵל זה שנים להקים – בּאמצעים של תקציבים, של נרגָנוּת ושל חרחוּר – ״פּוֹעל מזרחי״, ״הסתדרוּת עוֹבדים מזרחי״, ״עוֹלים בּוֹנים״ ²(והכּל ללא מזל בּרכה!), ואשר לבּוֹ יוֹצא ממש למחנה עוֹבדים חרֵדִי בּארץ, אינוֹ רוֹאה דרך אחרת, אחרי הקינים והֶגֶה והִי, מאשר לאַיים על הקרנוֹת הציוֹניוֹת. ״כּי התמיכה בּ״צדיקים-הציוֹנים״ וּב״צדיקים-הסוֹציאליסטים״ תמיט מכּוֹת-מות על הקרנוֹת הציוֹניוֹת״.

וּביראת-השם אמיתית הוּא מסיים: ״מצדיקים כּאלה ישמרנוּ השם״.

אכן, שמר, כּנראה, השם את ״המזרחי״ מצדיקים עוֹבדים וּמיבּשים בּיצוֹת ונוֹפחים רוּח חיים בּעדת חסידיהם. אלא, משוּם מה לא שמר אוֹתוֹ השם ממפירי-שביתה וּממסַדרי ענין חיפה ³.

אב תרפ״ה.

---

באסיפת-מחאה בתל-אביב

מאת

ברל כצנלסון

¹

(כ״ו בּאב תרפ״ה)

יש, כּנראה, אנשים טוֹבים הדוֹאגים לנוּ, שבּרגע רפיוֹן נתנַער ונַגבּיר את אִרגוּננוּ. חָברוּ עלינו קבּלנים וּפקידי הממשלה בּמעשׂים, שסוֹפם להגבּיר את הכּרתנוּ ואת התלכּדוּתנוּ. בּחיצוֹניוּתה הנאדרה, בּמספּר העצוּם של משתתפיה, מזכּירה לי אסיפה זוֹ את האסיפוֹת החשוּבוֹת בּיוֹתר שהיוּ לנוּ בּימים הגדוֹלים של תל-חי, של ההגנה. אוּלם הסיבּוֹת שגרמוּ לקריאת אסיפה זוֹ מזכּירוֹת לי אסיפוֹת מסוּג אחר לגמרי, שקראתי ושמעתי עליהן, אסיפוֹת הפּוֹעלים היהוּדים בּאנגליה וּבאמריקה. הפּוֹעל היהוּדי הָיׂה הָיָה עוֹד גֵר וזר שם, עבד בּתנאים של עבדוּת, ״בּשיטת הזיעה״ המפוּרסמת, תחת עוֹל של מנַצלים על גבּי מנצלים, מתַווכים תחת למתווכים, שחָברוּ כּוּלם על ״הירוֹק״. גם שם לא היוּ נוֹתני-העבוֹדה מסתפּקים בּמלחמה כּלכּלית בּלבד והיוּ משתמשים בּאמצעי מַלשינוּת בּפני הממשלה על המהגר היהוּדי ״המסוּכּן״ לשלוֹם המדינה. גם אז נקראוּ אסיפוֹת פּוֹעלים המוֹניוֹת כּאלה לשם הגנה על זכוּיוֹתיהם האֶלמנטריוֹת, אסיפוֹת שבּארצוֹת-תרבּוּת אין בּהן כּבר כּל צוֹרך. ושם עמד מאחוֹרי המתווכים-­המנַצלים משק קפּיטליסטי אדיר, והפּוֹעל היהוּדי לא הביא אתוֹ שמה את מדרגת התרבּוּת והחינוּך הסוֹציאלי אשר יֶשנה לפּוֹעל שלנוּ, ואף על פּי כן לא עלה בּידם למַגרוֹ. תנוּעת הפּוֹעלים הלכה מחיל אל חיל וּמנצחוֹן לנצחוֹן, למרוֹת כּל הרדיפוֹת ולמרוֹת בּגידוֹת חברים בּוֹדדים, אשר הפנוּ עוֹרף למעמדם והשׂכּירוּ את עצמם למנַצליהם. על אחת כּמה וכמה שאין לנוּ כּאן לפחוֹד מפּני שני הכּוֹחוֹת העלוּבים של הקבּלנים ותוֹמכיהם מבּין חוּגי הממשלה, שאינם כּוֹחוֹת יצירה, כּוֹחוֹת העתיד: כּוֹחוֹת של בּין-השמשוֹת הם, הצריכים וּמוּכרחים להיכּנע, מפּני שאין להם כּל זכוּת קיוּם, כּל סיכּוּי בּמלחמה כּלכּלית ישרה.

על מה נלחמים הקבּלנים, מה הם הפּרינציפּים הכּלכּליים שבּשמם הם מוֹפיעים? גבּוֹרי הלוֹקַאוּט שלפני חמישה חדשים², שבּיטלוּ בּעצמם את ההסכּם, המאַפשר להם עבוֹדה ישרה וּשקטה, מוֹפיעים כּנגזלים, מפרסמים שוּרה של שׂטנוֹת וּכרוּזי-הסתה הנשלחים אל פּקידי הממשלה השוֹנים ואל מוֹסדוֹת הציבּוּר, קוֹראים להחרים את הקרנוֹת הלאוּמיוֹת ״התוֹמכוֹת בּמוֹעצת פּוֹעלי ירוּשלים״, מכריזים כּי כּבדה גלוּת ארץ-ישׂראלית מזוֹ של מוֹסקבה וּגרַבּסקי³. כּלוּם לא בּרוּר שכּאן יֶשנוֹ מחזה-תעמוּלה המסוּדר וּמוּצג לכבוֹד הקוֹנגרס הי״ד וּמכוּוָן לא לצרכים הכּלכּליים אפילוּ של הקבּלנים, כּי אם לצרכיהם של כּוֹחוֹת פּוֹליטיים היוֹשבים בּפּריס, בּניוּ-יוֹרק וּבוַרשה, בּמלחמתם על מקוֹמם בּאֶכּסקוּטיבה ועל מנתם בּתקציב? לא לחינם התחדדוּ פּתאוֹם היחסים בּתל-אביב, בּחיפה וּבירוּשלים בּבת-אחת. לא לחינם הראה ״המזרחי״ בּחדשים אלה את כּוֹחוֹ. והיהוּדי התמים בּתפוּצוֹת הגוֹלה מאמין בּתוּמוֹ כּי יש כּאן מלחמה בּין סוֹציאליזם וּבין משק קפּיטליסטי אמיתי, עשיר, חזק, יוֹצר. כּאן הטעוּת העיקרית: אין כּאן מלחמה בּין משק פּוֹעלים וּבין משק רכוּשני פּרוֹדוּקטיבי, אין כּאן חברוֹת קבּלניוֹת עשירוֹת העלוּלוֹת ליצוֹר וּלחַדש בּכוֹח הרכוּש והטכניקה. כּוּלנוּ כּאן מכּירים את ערכּם המקצוֹעי והרכוּשני של הקבּלנים הללוּ. בּיוֹם חמישי זה, בּמפּוֹלת האיוּמה⁴, נוֹכחנוּ עוֹד הפּעם בּטיב הטכניקה שלהם. מכּירים אנוּ את גבּוֹרי ״מרכּז״ בּעלי-מלאכה, מקימי המשׂרדים הקיקיוֹניים, הבּוֹרחים מתוֹך בּנקרוֹטים וּמוֹפיעים בּועידוֹת בּפּריס וּבניוּ-יוֹרק לעוֹרר שׂנאה והתנגדוּת לפּוֹעל. אין אלה כּוֹחוֹת משקיים קפּיטליסטיים אלא כּוֹחוֹת פַּרַזיטיים, מחוּסרי כּל ערך משקי. הקבּלן הנלחם כּאן הוּא יציר הרבּה יוֹתר נמוּך מהקבּלן בּחוּץ-לארץ והוּא נלחם נגד פּוֹעל אוּלי יוֹתר מפוּתח ויוֹתר מאוּרגן מאשר בּחוּץ-לארץ. וּמפּני שהוּא, הקבּלן, עם שיטתוֹ נדוּנים לכלָיה אין לוֹ דרך אחרת אלא ההסתה, הפּרוֹבוֹקציה, ניצוּל כּוֹח השלטוֹנוֹת והמשטרה הקוֹלוֹניאַלית שהחליפה כּבר את טעמה עם ריח הרוּחוֹת החדשוֹת המנַשבוֹת בּעוֹלם המדיני. עוֹד זה לא כּבר, בּימי ממשלתוֹ הקצרים של מַקדוֹנַלד, ממשלת הפּוֹעלים בּאנגליה⁵, היה יחס אחר אלינוּ מצד הממשלה. היה משׂא-וּמתן בּדבר חוּקת העבוֹדה, משׂא-וּמתן עם פּוֹעלי הרכּבת. עכשיו, משהלך הפּקיד הליבּרלי הֶרבֶּרט סמוּאל, וּבמקוֹמוֹ עתיד לבוֹא פּקיד צבאי, משתנה מיד יחס הפּקידים, שאינם אלא עוֹשׂים רצוֹן אחרים.

וכאן, בּישוּב, סגרה עלינוּ האיבה מכּל צד, המלחמה מתנהלת נגדנוּ דרך הקוֹנגרס, דרך העתוֹנוּת, בּאיוּמים על בּיטוּל תקציב העבוֹדה, על פּיזוּר עיריית תל-אביב, הכּוֹרעת כּביכוֹל תחת ״שלטוֹן״ הפּוֹעלים. מפיצים על הפּוֹעל עלילוֹת, מתכּוונים להוֹריד אוֹתנוּ למדרגת משרתים לעליה הבּהוּלה עם הבּנין האַבּסוּרדי, שאינוֹ מסַפּק כּל צרכי התישבוּת וכל צרכי תעשׂיה. רוֹצים להפוֹך אוֹתנוּ לתנוּעה טרייד-יוּניוֹניסטית, מחוּסרת מעוּף, לפוֹעלים מסכּנים, טעוּנים רחמים, הנלחמים על הוֹספה של גרוּש ליוֹם. זוֹהי שאיפתם הכּללית של הקבּלנים, ״המזרחי״, פּקידי פּיק״א והמרכּז התל-אביבי גם יחד.

אוּלם מצד זה אין לנוּ כּל חשש סכּנה. העוּבדה שעשׂרה מחברינוּ הלכוּ כּבוּלי-שלשלָאוֹת לעכּוֹ⁶, בּזמן שפּוֹשעים מתהלכים חפשים בּחוּצוֹת, אינה מסוּכּנת לתנוּעת הפּוֹעלים. היא אך מוֹרידה את הניבוֹ המוּסרי והתרבּוּתי של הארץ. אם שני חברינוּ, שליחי הסתדרוּת הבּנין, יוֹשבים אסוּרים בּיפוֹ, הרי זה קשה להם וּלמשפּחוֹתיהם ואנוּ משתתפים בּצערם, אבל אין זה מַפחיד את הציבּוּר שלנוּ הרגיל לתת קרבּנוֹת לשם האידיאלים שלוֹ. קרבּנוֹתיו רק מַגבּירים את כּוֹחוֹ. ציבּוּר הפּוֹעלים לא יכּנע בּפני רדיפוֹת המשטרה ושִׂטנוֹת הקבּלנים. גדוֹל כּוֹחנוּ הכַּמוּתי והאֵיכוּתי, הכּלכּלי, הפּוֹליטי והתרבּוּתי. אבל לא עשׂינוּ את כּל הנחוּץ כּדי לתת את התשוּבה המַתאימה לפּרצדנט מסוּכּן זה, המשתמש לגבּי אגוּדה מקצוֹעית בּחוֹק של מניעת פּרעוֹת, בּפקוּדה זמנית בּנוֹגע למסיתים בּין דת ודת וּבין גזע וגזע. אם חוֹק זה מכוּוָן להרבּוֹת שלוֹם, הנה השימוּש בּוֹ נגד אִרגוּן חוּקי של הפּוֹעלים עלוּל לזרוֹע מרירוּת כּזוֹ בּלב הפּוֹעל, שתסַכּן בּאמת את כּל הסדר בּארץ. הכּרוּזים האַרסיים הללוּ של הקבּלנים, האַתמוֹספירה נגד הפּוֹעל שהם משתדלים ליצוֹר, הם המסַכּנים את שלוֹם הארץ.

תנוּעתנוּ הגדוֹלה הִנָה רבוֹלוּציוֹנית בּמטרוֹתיה היסוֹדיוֹת, אינה מסתפּקת בּעבוֹדה ליד בּנינים בּתל-אביב. שאיפוֹתיה הלאוּמיוֹת והסוֹציאַליוֹת הן גאוּלה שלמה של העם והמעמד, יצירת עבוֹדה קוֹלקטיבית משוּחררת מכּל ניצוּל שהוּא – תנוּעת מַהפּכנית זוֹ שלנוּ אחזה מראשיתה ועד היוֹם בּדרכים לוֹיאליוֹת, בּאמצעים דמוֹקרטיים וּביצירה כּלכּלית, לא בּגלל השפּעה קפּריסית של מנהיג זה אוֹ אחר, אלא בּתוֹקף הפּרוֹבּלימוֹת המיוּחדוֹת שלנוּ: יצירת משק לאוּמי על ידי המעמד העוֹבד. וּלפיכך השקענוּ את מיטב כּוֹחוֹתינוּ בּיצירתנוּ הישוּבית, הקוֹאוֹפּרטיבית והתרבּוּתית. אוּלם דרכּם זוֹ של הקבּלנים, של הממשלה, פּקידיה ושוֹפטיה המפריעים ליצירתנוּ וּמגבּירים את המרירוּת בּלבבוֹת, עלוּלה להביא לישוּב כּוּלוֹ תוֹצאוֹת רעוֹת. כּך היא דרכּם של המעמדוֹת השליטים מחוּסרי כּל השקפה היסטוֹרית בּספרד (וּברוּסיה, בּעָבר), המנסים לעכּב את נצחוֹנוֹתיו הבּשֵלים של הפּוֹעל והם שיוֹצרים קַטַקליזמים, מלחמוֹת ללא-טעם ההוֹרסוֹת וּמחריבוֹת את חיי המדינה. מעשׂיהם האחרוֹנים של אוֹיבינוּ כּאן מכוּוָנים לערער את האמוּנה של הפּוֹעל בּכוֹחוֹת עצמוֹ, בּאפשרוּת של יצירה כּוֹבשת וּמתקדמת בּסדר, להפוֹך את הארץ לגי-חזיוֹן של התגוֹששוּת מיוֹאשת, לשׂמחת לבּם של האימפּריאַליסטים האנגלים, של מחנה מוּסא כּאזם ⁷ ושל אוֹיבינוּ מבּית.

למען העליה ההמוֹנית, לא זוֹ הספסרית, שהרוּח מביאה אוֹתה ורוּח מצוּיה יכוֹלה לשׂאת אוֹתה – למען מַהפּכת העבוֹדה והיצירה – אנוּ מעוּנינים שמלחמת הפּוֹעל והגנת ההסתדרוּת תיעָשׂינה בּדרכים לוֹיאליוֹת. וּפקידי הממשלה הם הראשוֹנים שהפריעוּ לנוּ בּעבוֹדתנוּ החוּקית. עלינוּ איפוֹא למחוֹת בּקוֹל שישָמע בּארץ וּבחוּץ-לארץ, שיגיע לקוֹנגרס הציוֹני ולפּרלמנט האנגלי. קוֹלנוּ לא ישוּב ריקם, הריאַקציה בּארץ לא תוּכל לעמוֹד בּפני ציבּוּר הפּוֹעלים שיתלכּד עכשיו סביב הסתדרוּתוֹ בּיתר כּוֹח. עלינוּ לחזק את ההסתדרוּת מבּפנים לבל יִדח ממנוּ נידח. רק בּהיגָלוֹת פּרצים בּאניה מתחילים העכבּרים לברוֹח. בּזמן של גיאוּת לתנוּעה מַהפּכנית אין בּגידה ואין בּריחה מהמחנה. ואת מחננוּ עלינוּ לבצר עכשיו מבּפנים, בּיתר אִרגוּן וּבהגבּרת העבוֹדה, התרבּוּת וההסבּרה. עלינוּ לשׂים אל לב כּי מחננוּ, המוֹנה עכשיו 20 אלף, הוֹלך ורב. הרבבוֹת מוֹסיפוֹת לבוֹא וכל הפּוֹנה לעבוֹדה, גם אם הוּא מן ״המעמד הבּינוֹני״, פּוֹנה אל ההסתדרוּת. ההמוֹנים הרחבים מַצריכים טיפּוּל מסוּדר מתוֹך הבנה, התמַסרוּת ואהבה. לא רחוֹק היוֹם, שכּוֹחוֹת האמוּנה בּהתישבוּת עממית בּמדינה יהוּדית עוֹבדת יתגבּרוּ על הדכּאוֹן הזמני הבּא בּסיבּת עליה חַסרת-שרשים, בּסיבּת ״בּנין״ משקי חסר-יסוֹד. עוֹד נכוֹנוּ לנוּ ימים של חלוּציוּת חדשה, של מפעלים ישוּביים כּבּירים, אשר עד היוֹם ראינוּם אך בּחזוֹן. הם הוֹלכים וּקרֵבים ולקראתם עלינוּ להיכּוֹן. וּמלחמת הקבּלנים והמשטרה בּפּוֹעל תביא לידי הגבּרת כּוֹחנוּ והכשרתנוּ למפעלים רבוֹלוּציוֹניים שבּיצירה ישוּבית-סוֹציאלית.

---

בפרוע פרעות בפועלים

מאת

ברל כצנלסון

בפרוע פרעות בפועלים / ברל כצנלסון

¹

ימי בּין-הזמנים בּשלטון הארץ, ערב בּוֹאוֹ של הנציב החדש, הפכוּ בּפקוּדה נַעלמה והיוּ לימי התנַקשוּת בּפּוֹעל הארץ-ישׂראלי. חיפה היתה לגֵי פרעוֹת. המשטרה הראתה את כּוֹחה. התנפּלוּת על המוֹן שקט, מהלוּמוֹת, מַאסרים. כּבלים. גם המשפּט המקוֹמי המהוּלל, אשר לא אחת טעם הישוּב היהוּדי את טעם צדקתוֹ, גילה את ציפּרניו: בּיפוֹ הוּצאה מבּית-גנזיה “פּקוּדה של מניעת-פּשעים”, כּביכוֹל (אשר הוּצאה בּשעתה כּנגד מסיתים לפרעוֹת בּין גזעים ודתוֹת) ועל יסוֹדה, מבּלי כּל חקירה רצינית, מבּלי גביית עדוּת הגוּנה, נדוֹנים נאמני הפּוֹעלים, עסקני האגוּדה המקצוֹעית, לכלא. בּחיפה מתגלה פּתאוֹם חוֹק של “איסוּר כּניסה לבית זר” וחוֹק זה משמש שוֹט נגד פּוֹעלים שוֹבתים, בּתוֹאנה שמַסד לבנין הרי הוּא “בּית זר”, ונשכּחת פּקוּדה מפוֹרשת של הנציב העליוֹן, המַתירה בּדברים בּרוּרים את עמידת הפּוֹעלים על המשמר (פּיקֶטבּלע"ז) בּימי שביתה וּמחייבת את המשטרה לנייטרליוּת מוּחלטת. ונמצא פּתאוֹם “חוֹק ההתקהלוּת” המשמש אוֹת למשטרה לפרוֹע פּרעוֹת בּפוֹעלים שוֹבתים ועוֹברים לתוּמם.

כּתוּמם בּאוּ אלה. ואנחנוּ, מלוּמדי-נסיוֹן, יוֹדעים כּי מעשׂים מעֵין אלה אינה נעשׂים בּעָלְמָא. אינם בּאים מאליהם. והפּרעוֹת אשר נערכוּ אתמוֹל על ידי המשטרה הערבית וּמפַקדה האנגלי לא בּכדִי בּאוּ. יש, כּנראה, יד נעלמה, המעוּנינת לקַדם את פּני הנציב החדש בּפּוֹגרוֹם, אם לא על יהוּדים סתם, הרי לפּחוֹת על פּוֹעלים יהוּדים. יש, כּנראה, יד מעוּנינת להוֹציא את הפּוֹעל העברי החוּצה וּלהציגוֹ כּאֶלֶמנט מסוּכּן לשלוֹם הארץ, ונעשׂים מעשׂים של פּרוֹבוֹקציה, אשר תכליתם להוֹציא את תנוּעת הפּוֹעלים מגִדרה.

וּמלאכתם של הפּוֹרעים מוּקֶלת על ידי “טובי” הציבּוּר. הישוּב לא נע ולא זע! אוֹהבי ה“סדר”, הבּלתי-מַעמדיים וּבלתי-מפלגתיים, למה יֶחרדוּ ולמה יִרגשוּ בּשעה שפּוֹעלים מוּכּים ונאסרים? הלא רק פּוֹעלים הם! הקוֹנצֶפּציה הלאוּמית והדמוֹקרטית שלהם אינה נפגמת על ידי כּך, חס ושלוֹם. וּמי שהוּא ודאי גם מחַכּך בּחשאי את הידים להנאתו: אַדרבּא, יוֹסיפוּ לקח! מה שאין אנוּ יכוֹלים להשׂיג בּאמצעינוּ שלנוּ, ישׂיג המַגלב של האירלַנדי-האנגלי. וגם אוֹפיצר המשטרה היהוּדי והשוֹפט היהוּדי לא ימנעוּ את עזרתם.

השׂריד של הועד הלאוּמי, כּביכול, שוֹתק. העיריה מקבּרת את השאלה בּועד הפּוֹעל. העתוֹנוּתה“לאוּמית” חציה בּמסיתים וחציה בּשוֹתקים. עברה בּשתיקה כּשוַעדת החקירה גילתה ²את תעלוּלי “המזרחי” בּחיפה לפני הקוֹנגרס, מחרישה עכשיו כּשתעלוּליו בּימי הקוֹנגרס משמשים אמתלה לפרעוֹת המשטרה. שתקה בּשעה שבּשרירוּת הפּקידוּת גוֹרשוּ הפּוֹעלים היהוּדים מכַּבָּרָה ³, שתקה בּשעה שסילוּף-משפּט הוֹשיב בּכּלא עסקני ציבּוּר ⁴, אשר חטאם הוּא שאינם ציוֹנים כּלליים אלא עסקני פּוֹעלים. זוֹהי האַתמוֹספירה הציבּוּרית בּה מנהל הפּוֹעל את מלחמתוֹ בּארץ.

לא הפּעם הראשוֹנה היא לוֹ לפּוֹעל בּארץ להיוֹת בּוֹדד בּמערכה. ולא רק בּענינים “מעמדיים”, כּי אם גם “לאוּמיים”, לפי ההגדרוֹת המקוּבּלוֹת. לא נשכּחוּ מלבּנוּ ימי תל-חי, המהוּללים עכשיו בּפי כּל. בּדידוּתוֹ זוֹ של הפּוֹעל לא תרַפּה את ידיו. הוּא לא יתן את עצמוֹ ליוֹקשים, לא יכָּשל בּפּרוֹבוֹקציוֹת הטמוּנוֹת לרגלוֹ, והקרבּנוֹת אשר תנוּעת הפּוֹעלים מביאה בּימים האלה לא יהיוּ לשוא. הם ישמשוּ נקוּדת-אחיזה למלחמה מאוּששת על זכוּת השביתה והאִרגוּן, על חוּקי הגָנה, על תנאי קיוּם אנוֹשיים לעוֹבד.

אלוּל תרפ"ה.

---

יוֹם הפּטירה של נחמן סירקין

מאת

ברל כצנלסון

¹

היוֹם, ח' בּאלוּל, שנה למוֹתוֹ של סירקין, הוּא אחד הימים שבּהם עוֹמדים חברינוּ וּממשיכים את המלחמה אשר הוּא הראשוֹן פּתח בּה מעל בּמת הקוֹנגרס, מעל בּמת הקוֹנגרסים הראשוֹנים. עכשיו, כּשצירי הפּוֹעלים בּארץ-ישראל וחַבריהם בּגוֹלה, הנפרדים למפלגוֹתיהם אבל מאוּחדים בּאגף עבוֹדה מאוּגד, בּן 65 חברים, עוֹמדים בּמערכה הכּבדה על כּבוֹד הציוֹנוּת, על כּבוֹד תנוּעת התקוּמה, שסכּנת הזדייפוּת צפוּיה לה מידי הרוֹב הציוֹני הבּעל-בּיתי – נזכּוֹר אוֹתוֹ, שהיה עוֹמד הָחֵל מן הקוֹנגרסים הראשוֹנים יחיד וּבוֹדד בּמערכה, נתוּן ללעג על חלוֹמוֹתיו ועל דרישוֹתיו, על אוֹמץ-רוּחוֹ ותוֹם-אמוּנתוֹ. עוֹד בּקוֹנגרס השני, כּשהֵגֵן על רעיוֹן של יצירת קרן לאוּמית, זכה הוּא לקריאה מפּי אחד מטוֹבי הציוֹנים: “צאוּ, הסוֹציאליסטים!”

נחמן סירקין² לא זכה לחיוֹת אִתנוּ, לעבוֹד אתנוּ בּמחיצה אחת, ואף על פּי כן שלנוּ הוּא כּוּלוֹ, כּוּלוֹ כּמוֹ שהוּא. הוּא היה אחד הזוֹרעים הראשוֹנים של הוָיתנוּ החדשה. מחוֹנן בּחוּש מיוּחד, הניתן אך ליחידי-סגוּלה, בּחוּש העתיד, נשׂא הוּא בּלבּוֹ את העוֹלם החדש העתיד לבוֹא לארץ בּידיו וּברוּחוֹ של העוֹבד העברי. בּשנים הראשוֹנוֹת של הציוֹנוּת צפה הוּא בּרוּחוֹ את ההתישבוֹת הקיבּוּצית, את ההוֹן הלאוּמי המיַשב וּבוֹנה, את העוֹבד העברי המחַדש את חיי האוּמה וּמחזיר לה את כּבוֹדה ועתידה, את תקוּמת השׂפה העברית, כּכוֹח רבוֹלוּציוֹני מַפרה. וּבבוֹאוֹ לימי זקנה לארץ, היה לוֹ האוֹשר המיוּחד בּמינוֹ לראוֹת בּראשית הגשמת רעיוֹן חייו, לראוֹת, להכּיר ולא להתנַכּר – אף זוֹ מַתת אלוֹהים. ואף אנוּ נתעשרנוּ בּבוֹאוֹ. לא רק כּאוֹהב דבק בּנוּ וּבמפעלנוּ. הוֹד מחשבתוֹ, חירוּת רוּחוֹ, אוֹמץ עמידתוֹ העשירוּ והעלוּ את עבוֹדתנוּ. הוּא עוֹד חלם לחזוֹר אלינוּ, ראה בּעיני רוּחוֹ את העתוֹן היוֹמי העברי של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אשר בּוֹ יבטא את עצמוֹ כּליל, אשר לוֹ יקדיש את כּוֹחוֹתיו השוֹפעים – וּבעצם מלחמתוֹ וחלוֹמוֹתיו נסתלק.

עוֹד נשוּב אל המוֹרה, ללמוֹד מסגוּלוֹתיו, לשתוֹת ממקוֹרוֹ.

---

אל השוֹתקים

מאת

ברל כצנלסון

¹

אוֹדה, מכתבוֹ של החבר בּר-אדוֹן² נגע בּי עד עוֹמק הלב. כּי מאוֹרע כּזה, כּיוֹם מלאוֹת חמש שנים לקיוּם גדוּד העבוֹדה³, יעבוֹר על ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ מבּלי שהדבר יצוּין, מבּלי שהדבר יגרוֹר מסירת דברים, סיפּוּרי ענינים, סיכּוּמים והערכוֹת (לָאו דוקא דברי תהילוֹת ותשבּחוֹת שבּרשמיוּת, כּי אם גם בּקוֹרת חברים) – הרי זה בּאמת חטא. ועוֹד יגדל החטא, אם נזכּוֹר כּי הימים האלה ימים קשים הם ליצירתנוּ הקיבּוּצית, והחוֹבה על אלה מאִתנוּ המדבּרים בּשער, לאַמץ את הידים היוֹצרוֹת וּלהַפנוֹת את תשׂוּמת-הלב למפעל הנרקם, גם אם ה“אָפנה” הפּוֹליטית פּוֹנה לוֹ עוֹרף.

אוּלם פּגעה בּי לא רק ההזכּרה כּי עבר עלינוּ יוֹם י"א אלוּל ואנחנוּ לא ידענוּ. פּגעה בּי קשה גַם נטייתוֹ של החבר בּר-אדוֹן לחשוֹב, כּי האַחריוּת היא על החברים “המוֹשכים בּעט”, אשר “מוֹחוֹתיהם” צריכים “להתעכּב על המאוֹרע” – ולא התעכּבוּ. כּאן טוֹעה החבר בּר-אדוֹן טעוּת קשה והרַת תוֹצאוֹת מסּכנוֹת.

בּחלוּקה זוֹ של מחננוּ לשנַים: חברים סתם, אשר זכוּתם לשתוק, ולחברים “מוֹשכים בּעט”, אשר חוֹבתם “להתעכּב על המאוֹרעוֹת” – אין אני יכוֹל להוֹדוֹת. אין לנוּ חברים “פּרוֹפֶסיוֹנַליים” לכתיבה. ועוֹד יוֹתר: אין חיינוּ המתיצרים על ידינוּ ניתנים כּלל לכתיבה של סוֹפרים פּרוֹפסיוֹנַליים. כּל כּתיבה אשר כּזאת אינה עלוּלה להניח כּלל את דעתנוּ ולדלוֹת את החִיוּת אשר בּמפעלנוּ. כּל הערך וכל המשקל שבּספרוּת העבוֹדה בּארץ הוּא בּזה שהדברים מסוּפּרים והענינים מתבּררים לא על ידי “מוֹשכים בּעט” כּי אם על ידי המשתתפים בּדברים. לא בּכוֹח הכּשרוֹן הספרוּתי גברה עתוֹנוּתנוּ עד הנה, כּי אם בּכֵנוּת הדברים הבּאים מִלִפְנַי וְלִפְנִים. בּרגע זה שמסירת עניני העבוֹדה והחיים לקוֹראים תיהפך אצלנוּ לִהיוֹת נחלת יוֹדעי-כּתוֹב, וחָדלה ספרוּת העבוֹדה להיוֹת את אשר היתה עד היוֹם. היא תהיה אוּלי לספרוּת של הַטָפָה, של הסבּרה ושל חקירה, אוּלי גם “תתרוֹמם” ותרכּוֹש חשיבוּת יתירה בּעיני “זָר לא יבין”, אוּלם היא תפסיד את חשיבוּתה לנוּ. ואוֹי לנוּ אם דברי חיינוּ וּמעשׂינוּ יסוּפּרוּ ויִדוֹנוּ אך מתוֹך אֵשנב המערכת.

וכאן אני רוֹצה להחזיר לחבר בּר-אדוֹן את טענת השתיקה: הנה עבר עלינוּ בּח' אלוּל יוֹם חג נַהלל, ונמצאוּ אנשים טוֹבים אשר הוֹדיענוּ בּטלפוֹן למערכת, כּי יוֹם זה יוּחג. והדבר נכנס ונחרת בּמוֹחוֹתיהם של אלפי קוֹראים. ונמצא חבר בּמקוֹם אשר ידע לבוֹא וּלספר לקוֹראים על פּרשת החג. הנה בּאַתנוּ היוֹם ידיעה מעֵין-חרוֹד, כּי מחר, י"ח אלוּל, חג הוּא להם: יוֹם השנה לעלייתם על הקרקע. איך זה קרה הדבר לבָשתנוּ, כּי על חג הגדוּד נוֹדע לנוּ היוֹם, לאחר המעשׂה, רק מפּי הידיעה שבּגליוֹן? הרשאי בּמקרה זה החבר בּר-אדוֹן להתרעם על עתוֹן ההסתדרוּת ועל עתוֹני המפלגוֹת ולא תשוּב תרעוּמתוֹ אל חיקוֹ?

דברים אלה לא בּאוּ למען הסיר את האַשמה מראש “דבר” וַהֲטִילָהּ על ראשי אחרים, – נחמה מוּעטה היא זוֹ – כּי אם מתוֹך רצוֹן שהדבר יתוּקן בּ“דבר” לכל הפּחוֹת להבּא. המכתבים הרבּים שנשלחוּ מצד המערכת, ההזמנוֹת הפּרטיוֹת לחברים לא עזרוּ. אוּלי תעזוֹר התוֹכחה המגוּלה. השתיקה בּין אם היא בּאה מתוֹך רשלנוּת, בּין מתוֹך אדישוּת, מקפּחת גם את המפעל הישוּבי וגם את עתוֹן ההסתדרוּת ועוֹד יוֹתר את החָבר-הפּוֹעל-הקוֹרא הרוֹצה ללמוֹד ולדעת ואינוֹ נַענה.

ואגב ישָמעוּ הדברים לא רק בּגדוּד-העבוֹדה בּלבד.עוֹד רבּים אצלנוּ המפעלים והנקוּדוֹת, אשר למרוֹת בּקשת המערכת, רשמית וּבלתי-רשמית, אין עדיין חייהם ועניניהם נפקדים מעל עמוּדי “דבר”. מכתב זה הַזמנה נוֹספת להם, להזכּירם את חוֹבתם למפעלם, לעתוֹנם, לקוֹראים.

אלוּל תרפ"ה.

---

נחלת-יהודה

מאת

ברל כצנלסון

^{1 2}

בּגליוֹן זה ניתן מקוֹם לכתב מחריד: לתשוּבת הועד של נחלת-יהוּדה. מתגלה תמוּנה מחרידה של המצב הקרקעי אשר בּוֹ מתבּוֹסס מוֹשב אוּמלל זה בּמשך כּמה שנים, מבּלי שהאנשים אשר בּידיהם נתוּן הדבר לתקּנוֹ יַפנוּ את לבּם לכך. אוּלם האמת ניתנת להיאָמר, לא פּחוֹת מחוֹסר הקרקע מחריד בּתעוּדה זוֹ, וּבמאוֹרע שקָדַם לתעוּדה, גם חוֹסר כּל תפיסה חברתית הסתדרוּתית.

אנוּ קוֹראים את החלק הראשוֹן וּמרגישים בּצערם וּבעֶלבּוֹנם של האנשים העוֹבדים, אשר הוּצגוּ כּאילוּ בּמזיד בּמצב של דלוּת מנוּולת, של עמל סיזיפי בּמשך שנים. אנוּ קוֹראים את החלק השני וּמרגישים כּאילוּ הכּוּ את לחָיינוּ בּחרפּה. הכּוֹתבים עצמם אינם מרגישים, כּנראה, מתוֹך מרירוּת-המצוּקה, את אימת הקלוֹן אשר הנחילוּ לעצמם, למוֹשבם ולַציבּוּר כּוּלוֹ אשר עליו הם נמנים.

לא לנוּ הרשוּת לדוּן על עצם הסכסוּך הקרקעי שבּנחלת-יהוּדה. המרכּז החקלאי החליט, הועד הפּוֹעל אישר. וגם אחרי החלטוֹת אֵלוּ יש, כּמוּבן, מקוֹם לערער. סכסוּכים כּבדים מזה נפתרוּ אצלנוּ על ידי משפּט-חברים, על ידי בּית-הדין העליוֹן של ההסתדרוּתּ. והרשוּת היתה בּידי נחלת-יהוּדה לאחוֹז בּכל האמצעים ההסתדרוּתיים להגן על דרישותיה. אוּלם נחלת-יהוּדה מצאה לה דרך אחרת לפתוֹר את הסכסוּך. לא החלטת המרכּז החקלאי, – אשר חבריו היוּ מכַתתים את רגליהם גם בּחצות לילה למען הוֹציא בּמַשהוּ את נחלת-יהוּדה ממצוּקת חוֹסר הקרקע, ולא לילה אחד הִדידוּ שנָת מעיניהם ליַשב בּנחלת-יהוּדה את סכסוּכיה הפּנימיים – היתה מכריעה בּשביל נחלת-יהוּדה ואף לא מכתביו, אַזהרוֹתיו וּמשלחוֹתיו של הועד הפּוֹעל. נחלת-יהוּדה החליטה, כּי כּוֹחה ועוֹצם ידה הם יכריעוּ. לא פּרט זה אוֹ אחר של המוֹשב השתמש – בּשעה שאין אדם נתפּס על צערוֹ – בּמעשה-אַלָמוּת, כּי אם המוֹשב כּוּלוֹ, בּאסיפוֹתיו הכּלליוֹת, החליט כּי בּסיכסוּך פּנימי-הסתדרוּתי אין טוֹב מאשר להכריע בּכוֹח האַלָמוּת. הטרקטוֹר אשר נשלח מטעם ההסתדרוּת לחרוֹש את האדמה החדשה, הנוֹעדה לקבוּצה – הוּבטל מעבוֹדה והוּחזר ריקם.

האין החזרה זוֹ של הטרקטוֹר, המזכּירה את הימים היוֹתר אפלים של פּוֹעלי העמים לפנים, מעידה על האוֹפל השׂוֹרר בּמוֹחם ונפשם של עוֹשׂי המעשׂה?

אוּלם מדברי “התשוּבה” ניכּר, שגם לאחר המעשׂה לא עמדוּ, כּנראה, חברי נחלת-יהוּדה על כּל הנוֹרא שבּדבר, ואינם מרגישים אפילוּ מוּסר-כּלָיוֹת על הפּרץ אשר פּרצוּ בּחוֹמת ההסתדרוּת. הם “מכחישים וּמתקנים” את דברי המרכּז החקלאי. אם המאכּז החקלאי כּוֹתב: “התנפּלוּ על שליחי ההסתדרוּת בּחרָפוֹת וּבגידוּפים והוֹדיעוּ כּי לא יכָּנעוּ לשוּם החלטה המתנגדת לדעתם”, “מתקנים” בּעלי-התשוּבה: “אנו מצהירי בּפירוּש שזה לא היה כּך. אמנם נשמעוּ צעקוֹת וּביטוּיים בּלתי מנוּמסים של חברים נרגזים. אבל חברי ועד המוֹשב הסבּירוּ בּשקט וּבנימוּס לח' ל. וּב. את עמדת המוֹשב. ואחרי זה הם נסעוּ. הטרקטוֹר נשאר עוֹמד בּמוֹשב 6 ימים רצוּפים, למרוֹת הפּצוּי של 8 לא”י ליוֹם". כּכה מתקנים חברי נחלת-יהוּדה את מעשׂי גבוּרתם, וככה הם “מתקנים” את דברי המרכּז החקלאי: לא “התנפּלוּ בּחרפוֹת וגידוּפים” אלא “נשמעוּ צעקוֹת וּביטוּיים בּלתי מנוּמסים”, לא “הוֹדיעוּ כּי לא יִכּנעוּ”, אלא “הסבּירוּ בּשקט וּבנימוּס”, “והטרקטוֹר נשאר עוֹמד”.

וחברי נחלת-יהוּדה פּוֹנים עכשיו דרך העתוֹנוּת לציבּוּר העוֹבדים וּמתארים לפניו את האַכזריוּת של ההסתדרוּת, וּמבּיעים את תקוָתם כּי ציבּוּר העוֹבדים “יבין את חבריו המתענים”. ודאי צריך ציבּוּר העוֹבדים להבין לנפש חבריו הנתוּנים בּמצוּקה, גם לנפש חברים שחטאוּ, אוּלם האִם צריכה הבנה זוֹ להגיע עד כּדי ערעוּר יסוֹד קיוּמוֹ של הציבּוּר הזה? גם חברי נחלת-יהוּדה צריכים להבין, כּי ההסתדרוּת אינה קיימת לשם כּך שיהיוּ מתקרבים אליה בּשעת הנאה וּמשתמטים ממנה בּשעה שהיא מטילה חוֹבוֹת, וּמתנקמים בּה בּאוֹפן מַחפּיר בּשעה שנתוּנים בּמצוּקה. כּל פּעוּלתה של ההסתדרוּת קיימת על יסוֹד התאַגדוּת חפשית מתוֹך הכּרה ורצוֹן. וּבהתאגדוּת אשר כּזאת אי אפשר שדברים יִפָּתרוּ בּאוֹפן אחר מאשר על ידי בּירוּרים פּנימיים וגם (הוֹי, מלה מַפחידה!) משמעת הסתדרוּתית. כּל המנסה לפתוֹר את שאלוֹת חיינוּ בּתוֹכנוּ בּדרך של אַלָמוּת גוּפנית אוֹ גם אַלמוּת ציבּוּרית, בּפנִיה לכוֹחוֹת העוֹמדים מחוּץ לציבּוּר העוֹבדים, הנהוּ נוֹעץ חרב בּבית ההסתדרוּת, ושוֹלל כּל יסוֹד מוּסרי לקיוּמה. וּבשעה שאוֹיבים מן החוּץ התחבּרוּ יחד להתנַכּל להסתדרוּת וּלהפּילה, התנקשוּ חברי נחלת-יהוּדה בּנפש-ההסתדרוּת.היבינוּ זאת סוֹף סוֹף, והיבקשוּ דרך לתקן את המעוּוַת?

אלוּל תרפ"ה.

---

---

לבואו של אֵבּ. כהן

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּא אלינוּ אוֹרח חשוּב. אֵבּ. כּהן², עוֹרך ה“פוֹרברטס” שבּניוּ-יוֹרק, העתוֹן היהוּדי הנפוֹץ בּיוֹתר. אדם העוֹמד זה 40 שנה וָמעלה בּמערכת החיים של הפּוֹעלים היהוּדים בּאמריקה, בּא להתבּוֹנן לעבוֹדתנוּ. בּא, כּפי שאנו מאמינים, בּכונוֹת כּנוֹת, להסתכּל בּחיינוּ, להכּירם לדעת וּלספר לפּוֹעלים היהוּדים ולהמוֹני העם בּאמריקה את אשר ראוּ עיניו בּארץ-ישׂראל.

ידוֹע ידענוּ כּי אבּ. כּהן אינוֹ נמנה על אוֹתן המפלגוֹת של הפּוֹעלים היהוּדים המרגישים קרבת-רוּח להסתדרוּתנוּ. לא נעלם מאִתנוּ, כּי בּינינוּ מַפרידים חילוּקי-דעוֹת עמוּקים: על עתידוֹ של העם העברי, על תפקידוֹ של הפּוֹעל היהוּדי בּאוּמה, על יעוּדה של ארץ-ישׂראל בּחיי עמנוּ. ואת חילוּקי-הדעוֹת האלה אין לנוּ כּל רצוֹן לטשטש. כּל מַהוּתנוּ שלנוּ מצַוה עלינוּ את מלחמתנוּ על דעוֹתינוּ בּתוֹך תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, עד הנצחוֹן.

וּאוּלם כּל הצדדים המפרידים הללוּ אין בּכוֹחם להעלים את הקוים המקָרבים וּמאַחדים, אין בּכוֹחם למחוֹק את רגש הכּבוֹד וההערכה לאדם, שהיה מראשית נעוּריו אחד החלוּצים הראשוֹנים של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית. חזקה על פּוֹעלי ארץ-ישׂראל אשר בּכל מקצוֹעוֹת חייהם הוּטל עליהם להיוֹת חלוּצים, – כּי יֵדעוּ להעריך את חלוּצי הסוֹציאַליזם היהוּדי כּערכּם האמיתי.

בּשנים של דכּאוֹן כּלכּלי ותרבּוּתי, בּקרב אנשים אשר הגוֹרל עֲקָרָם וקיבּצם למדינה אחת, פּליטי פּרעוֹת, תלוּשים מבּיתם – הדליק קוֹמץ קטן של אידיאליסטים את לפּיד הסוֹציאַליוּת. וּמראשוֹני הראשוֹנים היה אבּ. כּהן.

מַהי תמוּנת הפּוֹעל-המהַגר היהוּדי בּחשכת הימים ההם? 18–16 שעוֹת עבוֹדה מפרכת בּיוֹם. ניצוּל איוֹם. עבוֹדת “זיעה”. דלוּת ועזוּבה, בּדידוּת וּתלישוּת ממשפחתוֹ. דירה מזוּהמת. פּינת חדר. חיים רוּחניים יהוּדיים טרם היוּ בּארץ. היוּ רק חוּגים קטנים של אינטליגנציה הוֹזה הזיוֹת, וּמדבּרת בּאסיפוֹתיה רוּסית. מחשבתם הקוֹסמוֹפּוֹליטית על גאוּלת הפּוֹעל לא ידעה אפילוּ לדבּר לפּוֹעל היהוּדי בּלשוֹנוֹ.

אבּ. כּהן היה הראשוֹן בּין כּל אלה שהתחיל לדבּר אל הפּוֹעל היהוּדי כּלשוֹנוֹ. אוֹתוֹ הבינוּ, סביבוֹ התלקטוּ. הוּא מצא את הגשר אל ההמוֹנים, הוּא הכניסם אל תחת כּנפי ה“יוּניוֹן”. עשׂרוֹת שנים יצא בּמַערכוֹתיהם. לא לחינם שוֹמר לוֹ הדוֹר ההוּא אמוּנים והערצה.

וּכשהתנוּעה נתרחבה, והתעמוּלה בּעל-פּה לא הספּיקה, והתחילה המלחמה רבּת המסירוּת והקרבּנוֹת ליצירת עתוֹנוּת הפּוֹעלים – הוֹפיע גם כּאן אבּ. כּהן כּאחד הראשוֹנים, ואוּלי הראשוֹן.

לא נשׂים שקר בּנפשנוּ, גם בּשעת קבּלת פּני אוֹרח, לאמוֹר, כּי קלַסתר-פּניה של עתוֹנוּת זוֹ, אשר בּראשה עוֹמד אבּ. כּהן, מניח את דעתנוּ. לאי-כּבוֹד היה זה גם לנוּ גם לאוֹרח אילוּ היינוּ מסתירים תחת לשוֹננוּ, כּי תביעוֹת רבּוֹת יש לנוּ לעתוֹנוּת הפּוֹעלים בּאמריקה, וכי אין אנוּ מסתלקים כּלל מתביעוֹתינוּ. אוּלם אנוּ יוֹדעים גם את הסביבה ההיסטוֹרית אשר בּה התחילוּ את פּעוּלתם ראשוֹני הסוֹציאַליסטים היהוּדים, ויוֹדעים כּי מתחת למוּשׂגי הסוֹציאַליזם ה“קוֹסמוֹפּוֹליטי” פּעם לה עממי חם, והוּא אשר הרים את ההמוֹנים היהוּדים משפלוּתםוּמדכאוֹנם והוֹציאם למרחב החיים החברתיים.

אנוּ, פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, רוֹאים את המוֹני הפּוֹעלים היהוּדים שבּכל העוֹלם כּאוֹרגניזם אחד. הוּא אמנם מפוּזר בּכל קצוי תבל, מפוֹרר למפלגוֹתיו, חלקים רבּים בּתוֹכוֹ מתכּחשים למפעלנוּ, אוּלם אנוּ רוֹאים בּוֹ את אחינוּ, את חברנוּ. עצם מעצמנוּ וּבשׂר מבּשׂרנוּ. וּכשאנוּ פּוֹגשים הפּעם על אדמת ישׂראל את אחד החלוּצים הראשוֹנים של תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, אנוּ אוֹמרים לוֹ: בּוֹא, התבּוֹנן וּראֵה! הכּל פּתוּח לפניך. ואם לבּך עוֹדנוּ צעיר כּדי התרשם בּאמת, ואם מוֹחך חפשי הנהוּ ממשפּטים קדוּמים וּמיחסים נוֹשנים – תראה ותלמד ותכּיר כּי הדבר ההוֹלך ונעשׂה כּאן חשוּב הנהוּ לפּוֹעל היהוּדי בּאשר הוּא שם: כּי ענין זה, שהתחיל בּקוֹמץ חלוּצים, גדוֹל ערכּוֹ כּיוֹם בּשביל המוֹני העם, וערכּוֹ זה הוֹלך וגדֵל. ואם בּימים עברוּ לא הלך לבּך אחרי ה“חלוֹם” הרי חוֹבתך להוֹדוֹת בּמציאוּת החיה, בּמפעל היצירה, אשר עמל רבבות פּוֹעלים וּמַשׂא-נפש אידיאלי של עם שלם שקוּעים בּתוכה. חוֹבתך לראוֹת כּי בּעמל חלוּצים הוּכשרה קרקע זוֹ והיתה בּית-קבּוּל וּמקלט לאלפים ולרבבוֹת. וּברוּר, כּל מה שכּוֹח היצירה הציבּוּרית יִגדל – תתגַלינה האפשרוּיוֹת, וירחב כּוֹח הקליטה, וארץ קטנה זוֹ תקבּל ותשריש המוֹנים המוֹנים. עכשיו כּבר אין צוֹרך להיוֹת חוֹלם חלוֹמוֹת, כּדי לראוֹת את החזיוֹן הזה המתדפּק על דלתנוּ. אין צוֹרך להיוֹת ציוֹני דוקא כּדי לראוֹת כּי בּימינוּ ארץ זוֹ היא היא ארץ העליה והעבוֹדה, וּבתגרת המאוֹרעוֹת, שאינם תלוּיים בּנוּ, – הארץ היחידה לקליטת ההגירה היהוּדית. כּמוֹ כן אין צוֹרך שאדם יוֹדה בּכל עיקרי האמוּנה שלנוּ, כּדי שיִראה נכוֹחה, כּי בּשנים אלה של דלדוּל תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדית, של התנַונוּת כּלכּלית של המוֹני העוֹבדים היהוּדים, של חוּרבּן מקוֹרוֹת המִחְיָה של העם, הוֹלכים ונבראים כּאן, דוקא כּאן, חיים של עבוֹדה פּרוֹדוּקטיבית, חיים שיש בּהם מאוֹר האידיאה הגוֹאלת, חיים שיש בּהם חירוּת ותרבּוּת ויצירה סוֹציאליסטית, חיים המאירים מכּאן, כּעמוּד-אש, לכל הצעיר והאמיץ שבּיהדוּת, וקוֹראים אוֹתוֹ לחיי גבוּרה ויצירה.

הכּירוּ זאת טוֹבי האישים של הסוֹציאַליזם העוֹלמי: מַקדוֹנַלד³, בֶּרנשטיין⁴, בּלוּם⁵ ורבּים אִתם. עתידים להכּיר זאת סוֹף סוֹף גם הסוֹציאליסטים היהוּדים⁶, אם יחסיהם המפלגתיים לא יעַוורוּ את עיניהם. ואם אבּ. כּהן יכּיר בּזה, תתגלגל על ידוֹ הזכוּת להרים וּלהעשיר את חייו של הפּוֹעל היהוּדי בּאמריקה וּלהגבּיר את קשרי החברים בּינוֹ וּבינינוּ.

אנוּ בּטוּחים כּי חברינוּ בּארץ, בּכּפר וּבעיר, יפתחוּ לפני אבּ. כּהן את שערי אגוּדוֹתיהם וּמשקיהם. בּכל מקוֹם אשר יד יהוּדית עוֹבדת, בּמַחרשה וּבמַעדר, בּכף הסַיידים וּבאיפסר הגמל, וּליד קַטר הרכּבת, יקבּלוּהוּ החברים בּסבר הראוּי לוֹ, בּאשר יפגשוּהוּ.

תשרי תרפ"ו.

---

לאסיפת הנבחרים

מאת

ברל כצנלסון

לאסיפת הנבחרים / ברל כצנלסון

יוֹם הבּחירוֹת עוֹמד מאחרי כּתלנוּ. לא פּעם דחוּ, לא פּעם הכשילוּ – הפּעם, כּנראה, יקוּם הדבר. אין להתעלם מֵראוֹת כּי הדחיוֹת וההכשלוֹת הרבּוֹת ריפּוּ לא מעט את הידים, גרמוּ לא מעט לרוֹפף את האמוּנה בּעצם האפשרוּת להקים מבִּפְנים את אִרגוּן-הישוּב, כּל עוֹד לא הוֹדוּ בּוֹ הכּוֹחוֹת החיצוֹניים, כּל עוֹד הוּא זקוּק למלחמה קשה על זכוּת קיוּמוֹ ועל סַמכוּתוֹ. אוּלם זאת תהא ההכשלה האמיתית, אם בּני הישוּב יוָאשוּ מרעיוֹן האוֹטוֹנוֹמיה הישוּבית, אם מתוֹך רפיוֹן-רוּח ישליכוּ את יְהָבָם על ימים רחוֹקים, על כּוֹחוֹת חוּץ אשר יקימוּ לנוּ את כּל הדרוּש על תלוֹ. כּל עוֹבד בּארץ השוֹאף בּאמת לישוּב יהוּדי אוֹטוֹנוֹמי על אדמה זוֹ אַל יסתלק ממאמצים ואַל יֵרָתע מפּני המכשוֹלים. נכון הדבר, בּשנים האחרוֹנוֹת היתה בּכל פּזוּרי גלוּתנוּ המלחמה על האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית קשה וּמרה וגם דלת-תוֹצאוֹת: מחוּץ, מצד השלטוֹנות, הֵצֵרוּ את צעדיה ודחקוּ את רגליה; מבּפנים, נתקלה בּבגד וּבכחש, אם מפּני חשבּוֹנוֹת ואינטרסים מפלגתיים, אם בּשל פנִיוֹת ריאַקציוֹניוֹת, ואם בּגלל רוּחוֹת-מנשבוֹת רבוֹלוּציוניות. אוּלם גם בּגוֹלה עדיין לא נחתמה פּרשת המלחמה על אִרגוּן העם כּכוח משפּטי-ציבּוּרי-תרבּוּתי. עוֹד עתידה היא להתחַדש אף שם. על אחת כּמה וכמה אצלנוּ כּאן נוֹספוּ לנוּ כּמה כּוֹחוֹת עֵזר להקמתה וּלקיוּמה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית: הישוּב היהוּדי המרוּכּז בּהמוֹניו בּמחוֹזוֹת טריטוֹריאַליים, החי למעשׂה חיים חברתיים וכלכּליים אוֹטוֹנוֹמיים – הוּא הנהוּ הערוּבּה הכי-טוֹבה לעתידה של האוֹטוֹנוֹמיה הלאוּמית, כּי תתגבּר על אינטרסים של כּנוּפיוֹת, כּי תגיע גם לכוֹח, גם לסַמכוּת רחבה, גם לאישוּר חוּקי וּלהכּרה מדינית מצד הכּוֹחוֹת החיצוֹניים.

וציבּוּר הפּוֹעלים, אשר בּכוֹחוֹ הוּקמה אסיפת הנבחרים הראשוֹנה, הוּא יֵדע למַלא את חובתוֹ לעצמוֹ וּלמפעלוֹ גם הפּעם. הנָקל היה לנוּ לדרוֹש את דחיית הבּחירוֹת, אשר חלוּ אצלנוּ “בּין המצָרים”, בּשעה בּלתי-נוֹחה כּלל: רק זה השקענוּ כּוֹחוֹת עצוּמים בּחידוּש מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת, עתה עלינוּ להיכּוֹן וּלהכין את הועידה החקלאית, רבּת הענינים החשוּבים לגוֹרל כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, ועל כּוּלם – כּל מַעינינוּ בּשעה זוֹ נתוּנים לביצוּר עמדוֹת העבוֹדה בּפני התרוֹפפוּת המצב הכּלכּלי בּארץ. אוּלם ידוֹע ידענוּ כּי דחיה אחרי דחיה נדחוּ הבּחירוֹת בּשל המרכּז ו“המזרחי”, ולא לנוּ להיוֹת בּין הגוֹרמים לדחיה נוֹספת.

אַל יהיה בּינינוּ כּוֹשל וּמשתמט.

יזכּוֹר כּל אחד מבּינינוּ, כּי קוֹל נוֹסף בּבּחירוֹת מַגבּיר את סַמכוּתה של אסיפת הנבחרים, את הפּרֶסטיג’ה של הישוּב העברי בּארץ בּפני משַׂנאיו ורוֹדפיו, כּי קוֹל נוֹסף לאגף העבוֹדה מגבּיר את כּוֹחוֹ של האגף כּוּלוֹ.

כּל פּוֹעל וכל פּוֹעלת – כּאיש אחד לאסיפת הנבחרים, אף אחד מבּינינוּ בּל יֵעָדר.

כּסליו תרפ"ו.

---

למען הקרן הקימת

מאת

ברל כצנלסון

¹

אמש נפתחה הועידה הארצית של עוֹבדי הקרן הקימת. התאספוּ עסקנים עממיים, נאמנים, אשר בּעבוֹדתם התמה, בּטרדתם וּבחרדתם, מצטרפת פּרוּטה וּפרוּטה, קוּפסה וקוּפסה לחשבּוֹן גדוֹל, לחשבּוֹן של דוּנַמי קרקע הנגאָלים משעבּוּדם ונמסרים לרשוּתוֹ של עם ישׂראל.

הועידה מתכּנסת בּעוֹנה של שפל כּלכּלי ואוּלי גם רוּחני בּארץ. שפל זה אינוֹ צריך להשפּיל את ידי העוֹבדים. אַדרבּא, ה“גאוּת” העֲקָרה אשר עברה עלינוּ אך זה² והימים הקשים אשר הדבּקוּנוּ, צריכים לכל הפּחוֹת לשמש לנוּ לקח וּלהגבּיר בּנוּ וּלהעמיק בּנוּ את ההכּרה הקרקעית, את הכּרת ערך הקרקע, והקרקע הלאוּמי דוקא, כּיסוֹד ראשוֹן של מפעלנוּ הישוּבי. ה“עוֹנה” שחלפה היתה עשירה בּאוֹרוֹת מַתעים ובאילוּזיוֹת שוא. האוֹרוֹת כּבוּ והאילוּזיוֹת נתבּדוּ. אך זה היוּ רבּים ו“טוֹבים” בּציוֹנוּת, אשר היוּ נכוֹנים להשליך את כּל יהָבָם על ההוֹן הפּרטי, זה שהריח בּאדמת ארץ-ישׂראל ריח של עסק טוֹב, וּלהטיל עליו את התפקיד של גאוּלת הארץ. אוּלם גם אילוּזיה נפסדה זוֹ הלכה כּענן בּוֹקר. ואם הספֶּקוּלַציה המטוֹרפת והתוֹצאוֹת הכּרוּכוֹת בּה עדיין לא לימדוּ אוֹתם בּינה, בּא המַשבּר הכּספי בּאירוֹפה, מצד אחד, וּבריחת “בּעלי-ההוֹן” אשר נכזבוּ תקווֹתיהם, מצד שני, להוֹכיח עד כּמה תקוה זוֹ לגאוּלה “פּרטית” הנה, בּשביל העם, משענת קנה רצוּץ.

הנטיה ל“פרנסוֹת קלוֹת”, לזכיה בּגוֹרל אוֹ ל“רוַחים של ימי מלחמה” מצוּיה לא רק בּחיי היחיד הדוֹאג לעוֹרוֹ, כּי אם גם בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת. ורבּים ושוֹנים גילוּייה של נטיה פּסיכוֹלוֹגית זוֹ: יש שהיא מתבּטאת בּאמוּנה בּמקל-קסמים הקרוּי “מהפּכה”, המסַדרת על צד היוֹתר טוֹב את כּל העניניםוּמיַשבת את כּל הפּרכוֹת “מִמֵילא” וּ“מאליה”; יש שהיא מתבּטאת בּדיבּוּרים על דוּנַמים הניתנים בּמיליוֹנים חינם אין כּסף כּאשר ידָרש, מבּלי עמל רב, אך בּצו מלך אוֹנציב; ואנשים “מעשׂיים” יותר, אשר חלוֹמוֹת רחוֹקים זרים להם, משתעשעים בּתקוה, כּי את כּל העמל והטרדה של בּנין עם והקמת מדינה אפשר יהיה להעמיס על כּתפיו של הרכוּש הפּרטי. והוּא יסדר כּבר “ממילא” את עניני הכּלל בּרוַח לטוֹב לנוּ לכוּלנוּ.

אוּלם אמוּנוֹת-שוא אלה עוֹשוֹת שַמוֹת בּתנוּעוֹת ציבּוּריוֹת לא פּחוֹת מאשר הרדיפה אחרי רוָחים קלים עוֹשה את פּעוּלתה בּחיי הכּלכּלה של החברה. תנוּעה רצינית, הדוֹאגת לאחריתה, לא תלך אחריהן שוֹלל. היא יוֹדעת כּי לעמל יוּלדה. כּי עבוֹדה חינוּכית וּמעשׂית רצינית, קטנה, יוֹם יוֹם, היא היא הצוֹברת חֲיָלים וּמחוֹללת את ה“מהפּכה” האמיתית. ובתנוּעה כּתנוּעתנוּ יש צוֹרך, מבּלי הרף ומבּלי ליאוּת, להגבּיר וּלהגבּיר את ההכּרה של הוֹן לאוּמי וּקרקע לאוּמית כּיסוֹד היסוֹדוֹת של תקוּמת החברה העברית בּארץ. יש צוֹרך לנטוֹע וּלטפּח כּאחד את ההכּרה האידיאוֹלוֹגית הזאת ואת המפעל הזה, כּי שניהם נזונים אחד מרעהוּ. יש צוֹרך להכניס את המוּשׂגים האלה לתוֹך קוֹמפּלֶכּס המוּשׂגים החברתיים היסוֹדיים שלנוּ, להרכּיב אוֹתם לתינוֹקוֹת של בּית-רַבּן, לעשׂוֹתם כּיסוֹד חינוּכי אוֹרגַני של בּית-הספר, של אגוּדוֹת הנוֹער, של חיי הבּית והרחוֹב. הקוּפסה, הפּרוּטה, הדוּנם – מלים אלה יש להקיף חיבּה והערצה, ואזי יהיוּ למכשיר כּבּיר בּבנין העם העוֹבד בּארץ.

כּסליו תרפ"ו.

---

ביטול שכר-לימוד

מאת

ברל כצנלסון

אחרי משׂא-וּמתן של שלוֹש ישיבוֹת החליטה אמש מוֹעצת העיריה לבטל את שׂכר-הלימוּד בּבתי-הספר העממיים וגני-הילדים המוּחזקים על ידה. על ערכּה המוּסרי והתרבּוּתי של החלטה זוֹ אין צוֹרך להרבּוֹת דברים. אוּלם החלטה זוֹ אינה פּרינציפּיוֹנית בּלבד, היא מִצְוָה שהזמן גרָמָה: מיעוּט ההכנסוֹת המתקבּלוֹת מענף-הכנסה זה מעיד יפה על המצב החמרי של המוֹני האוּכלוֹסין. “מַשבּר” זה, אשר בּשמוֹ מסתייעים כּל המתנגדים למיניהם, הוּא המחייב קוֹדם כּל לבקש אמצעים פּנימיים להקלת חיי ההמוֹנים.והצוֹרך להקל מעל ההמוֹנים המחוּסרים קיוּם בּטוּח את עוֹל חינוּך ילדיהם, להבטיח את הישוּב מפּני סכּנת אַנאַלפבּיתיוּת, המתפּשטת בּכל תפוּצוֹת ישׂראל, וּלהגבּיר את כּוֹחן של השׂפה והתרבּוּת העברית בּני הכּוֹחוֹת החוֹתרים תחתיהן – כּל זה עוֹשׂה את השאלה אַקטוּאַלית בּיוֹתר. אפילוּ דרישת הציבּוּר העברי מאת ממשלת הארץ, כּי תחזיר לנוּ את הסכוּמים המגיעים לנוּ בּצדק מהכנסוֹת המסים לשם חינוּך ילדינוּ, אפילוּ דרישה זוֹ מקבּלת תוֹקף יוֹתר על ידי בּיטוּל שׂכר הלימוּד, המעיד כּי אין בּכוֹח המוֹנינוּ לשלם כּפלַים מאחרים: גם מסים וגם שׂכר-לימוּד.

ההחלטה לא נתקבּלה פּה אחד, כּי אם 19 נגד 10 (פּוֹעלים בּצירוּף אחד מן החרדים ואחד מן השכוּנוֹת). בּהתנגדוּת –בּין בּצוּרה של הצבּעה, בּין בּצוּרה של ויכּוּח – לקחוּ חלק כּאחד גם בּעלי הנכסים, גם החרדים, גם המרכּז, ואפילוּ המוֹרים הרדיקלים שבּעיריה. הם אמנם טענוּ לביטוּל שׂכר-הלימוּד בּ“פּרינציפּ”, אבל לדחוֹתוֹ למעשׂה עד אשר “יוּבטח מילוּי התקציב”.

מלחמת התקציב התרכּזה לפי שעה בּסעיף זה. כּל הנשק המוּחלד הוּצא מנַרתיקוֹ. קוֹדם כּל נימוּקים מוּסריים. בּיטוּל שׂכר-לימוּד פּירוּשוֹ: “חלוּקה” ¹, קלקוּל המסוֹרת היהוּדית היפה. כּל אלה אשר, כּמדוּמה, לא נשארה בּהם אפילוּ לחלוּחית כּל-שהיא של מסוֹרת יהוּדית – הוּארוּ פּתאוֹם בּאוֹר הרוֹמַנטיקה של שׂכר-לימוּד. אוּלם אלה אשר טעמוּ את טעמה של רוֹמַנטיקה זוֹ על עצמם ועל בּשׂרם לא ישכּחוּ את פּרוּשה הריאַלי: צער ועלבּוֹן וּדמעוֹת לילד אשר יד הוֹריו לא השׂיגה לשלם את המעט הזה, יציאה מן החדר וּמלימוּד לפני הזמן, ועם זה המצב העלוּב של המלמד העברי. ואם לגבּי המוֹרה עצמוֹ השתחררנוּ מאידיליה זוֹ של קבּלת “שׂכר-בּטלה” ועשׂינוּהוּ לפקיד עממי, ואין המוֹרים שלנוּ רוֹצים לשוּב כּלל לאוֹתם “הימים הטוֹבים” ש“מלַמד” ו“קבּצן” היוּ שמוֹת נרדפים, הרי שהגיע הזמן לשחרר גם את הילדים ואת ההוֹרים משׂכר-לימוּד זה. התוֹכן האמיתי של שׂכר-לימוּד, מחוּץ לדאגה הרַבּה לחינוּך הילד היה: עוֹד מס-עקיפין אחד על הדלוּת היהוּדית, נוֹסף על מכס הבּשׂר וּמכס הנרוֹת. ואת מס-העקיפין הזה אנוּ בּאים עכשיו לבטל. ואשר לתוֹכן החיוּבי שבּשׂכר-לימוּד – הדאגה לחינוּך הילד, אשר הפכה בּעמנוּ כּמעט לאינסטינקט – הרי דאגה זוֹ היא היא המחייבת אוֹתנוּ כּיוֹם לעשׂוֹת את חינוּך הילד לא לעוֹל חָמרי של ההוֹרים, כּי אם לחוֹבה אזרחית של הציבּוּר כּוּלוֹ, מס אזרחי. בּארץ, אשר כּל תקוָתה היא הדוֹר הבּא המוּכשר לבנין וליצירת תרבּוּת, בּארץ המפללת לריבּוּי אוּכלוּסין, בּארץ כּזאת צריך שחרוּר המשפּחה מהדאגה החמרית של החיים להיוֹת לאבן-פּינה של החיים הלאוּמיים.

היוֹשב-ראש, כּמשפּטוֹ, שמר את דבריו לרגע האחרוֹן, פּתח בּהטפה כּנגד מַעמדיוּת וּבשם הבּלתי-מַעמדיוּת הצטרף, כּמוּבן, לבעלי הבּתים והמגרשים והילך אֵימים בּנימוּקים של פּוֹליטיקה גבוֹהה, בּסכּנת מַשבּר חדש אם ההחלטה תקוּבּל. ואך נתקבּלה ההחלטה המסוּכּנת לא עצר כּוֹח לשבת בּישיבה ותפשׂ את הכּוֹבע והמקל. הכּל כּנהוּג מימים ימימה.

אוּלם גם המלחמה וגם האִיוּמים אינם משנים מעצם ההחלטה הפּשוּטה הצוֹדקת, העתידה לקַדם גם את החיים התרבּוּתיים וגם את החיים הכּלכּליים של תל-אביב. לא יארכוּ הימים ועיריית תל-אביב תתגאה על ההחלטה שנתקבּלה בּישיבתה בּאוֹר לח' טבת.

טבת תרפ"ו.

---

בּאסיפת הנבחרים

מאת

ברל כצנלסון

(כ“ו בּטבת תרפ”ו)

בּויכּוּח בּשאלת הישוּב וההסתדרוּת הציוֹנית¹

בּטרם אעבוֹר לענין הנדוֹן עלי להעיר לקהל הצירים, שאינוֹ בּקי אוּלי למַדי בּעניני תנוּעת הפּוֹעלים, לבל יִטעה לחשוֹב, שהסיעה הקוֹראת לעצמה “מעמד הפּוֹעלים”² דבר לה עם מעמד הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל. למעמד הפּוֹעלים בּלי מרכאוֹת יש כּאן בּאי-כּוֹח שלוֹ, הנאמנים על עניניו – המפלגוֹת הנמצאוֹת בּתוֹך הסתדרוּת העוֹבדים. אלה יָגֵנוּ על הפּוֹעלים בּעבוֹדתם וּבשעת חוֹסר-עבוֹדה. הנוֹאם הקוֹדם הנהוּ בּאמת, כּמוֹ שהפליט כּאן, בּא-כּוֹח של מפלגת מחוּסרת-פּוֹעלים. ועתה לעצם ההרצאה.

שאלת היחסים בּין ההנהלה הציוֹנית והישוּב הנָה מיוּחדת בּמינה. שוּם תנוּעת שחרוּר לאוּמי אינה יוֹדעת סתירה כּזוֹ. רק אצלנוּ מוֹפיעים ה“עם”וה“ישוּב” בּארץ כּחלקים נפרדים עם בּאוּת-כּוֹח מיוּחדת לכל אחד, ויש צוֹרך להגדיר את סַמכוּתם. אחת הפּרשוֹת הכי-מעציבוֹת בּתנוּעתנוּ בּשנים האחרוֹנוֹת היא אי-ההבנה המוּחלטת השׂוֹררת בּחוּגי ההנהלה הציוֹנית לענין האוֹטוֹנוֹמיה העברית בּארץ. אי-הבנה זוֹ גרמה לא רק עלבּוֹנוֹת בּלי הרף לישוּב המתאַרגן, כּי אם גם כּשלוֹנוֹת פּוֹליטיים. מצב הקהילוֹת כּיוֹם וּמצב אִרגוּננוּ הלאוּמי בּכלל, מידת השפּעתוֹ של הישוּב על הגוֹלה, על הממשלה, על חֶבֶר הלאוּמים וכוּ' הנם תוֹצאה של היחס הזה. אי-הבנה זוֹ נמשכת כּבר משנים רבּוֹת. הנסיוֹן הראשוֹן לאַרגן את ועד העיר בּירוּשלים נפגש מצד ועד הצירים בּאוֹתה אי-הבנה שגילתה עתה וַעדת המַנדטים שעל יד חבר הלאוּמים בּדבּרה על חוֹפש העדוֹת.

לפנינוּ עוֹמדת השאלה, איך לארגן את עבוֹדת התנוּעה הציוֹנית ועבוֹדת הישוּב כּך, שהן לא תהיינה לענין של שני מחנוֹת. השתתפוּת בּאי-כּוֹח הועד הלאוּמי בּהנהלה הציוֹנית אינה פּוֹתרת כּלל את השאלה. כּבר היוּ לועד הלאוּמי בּאי-כּוֹח כּאלה וּמה היה ערכּם? השתתפוּת זוֹ אך מקצצת את כּוֹחוֹ של הועד הלאוּמי. אסוּר לאִרגוּן הישוּב שיֵהָפך לסרח העוֹדף להסתדרוּת הציוֹנית. זכוּתוֹ וכוֹחוֹ הפּוֹליטי בּוֹ בּעצמוֹ, והוּא צריך לשמוֹר על עצמאוּתוֹ. שיתוּף הפּעוּלה בּינוֹ וּבין ההסתדרוּת הציוֹנית צריך להתבּטא בּזה, שאוֹתם הענינים הנוֹגעים ישר ליהוּדי ארץ-ישׂראל ימָסרוּ לרשוּתוֹ.

בּמקוֹם השתתפוּת בּהנהלה הציוֹנית אנוּ דוֹרשים שכּל עניני החינוּך והבּריאוּת יעברוּ לרשוּת הישוּב, ואם יש פּעוּלוֹת שאי אפשר להעבירן בּבת אחת – יתנהלוּ על ידי ועדים משוּתפים. אין ספק שבּאי-כּוֹח הישוּב ידעוּ לנהל ענינים אלה לא רק מתוֹך תפיסה קוֹנגרסאית, אלא לפי צרכי המציאוּת של החיים בּארץ. אסיפת הנבחרים צריכה להרים את הדרישה, שהקוֹנגרס האחרוֹן התיחס אליה בּזלזוּל, והיא הדרישה בּדבר שיתוּף היהדוּת הארץ-ישׂראלית בּסוֹכנוּת היהוּדית בּמידה המַתאימה לערכּה ולכבוֹדה של הארץ המגַשמת את הציוֹנוּת. אני מקוה שכּאן תתקבּל הדרישה פּה אחד, וּבתוֹקף הדרוּש.

מלבד הדרישוֹת הקוֹנסטיטוּציוֹניוֹת עלינוּ לדרוֹש מאת ההסתדרוּת הציוֹנית שתשַנה לכל הפּחוֹת עכשיו את יחסה לאִרגוּן הישוּב. אילוּ היתה בּאה מצדה בּשעתה העזרה המוּסרית והמדינית הדרוּשה, לא היינוּ עוֹמדים כּיוֹם לפני המצב הפּרוּע הזה הנמשך כּבר שנים. העזרה צריכה להתבּטא לא רק בּהסכּמה פּוֹליטית, אלא גם בּפּעוּלוֹת המחַזקוֹת את האִרגוּן הפּנימי שלנוּ ומרוֹממוֹת את הפּרֶסטיז’ה של הישוּב והועד הלאוּמי.

מסירת עבוֹדת החינוּך והבּריאוּת לידי הישוּב עצמוֹ לא רק תכניס דם חדש לתוֹך עצם פּעוּלוֹת אלה, כּי אם גם תוֹסיף כּוֹח ועוֹז לישוּב וּלאִרגוּנוֹ.

על המצב הכּלכּלי³

בּבוֹאי לדבּר אחרי ה' סמילַנסקי⁴ לא אוּכל שלא להזכּיר את תעוּדת חוֹסר הבּגרוּת המדינית, אשר הוּא נתן אתמוֹל מעל בּמה זוֹ לישוּב. אכן דבריו היוֹם משמשים ראַיה חוֹתכת לחוֹסר זה של בּגרוּת. האוּמנם היה צריך להוֹריד וּלנַוון ויכּוּח רציני זה המתנהל בּין המעמדוֹת השוֹנים בּעניני כּלכּלה למַדרגה של סיפּוּרי-מעשׂיוֹת על מעשׂה שנַעשָׂה אוּלי בּאיזוֹ מוֹשבה על ידי תינוֹקוֹת, שאין הציבּוּר ושוּם חלק ממנוּ יכוֹל להיוֹת אַחראי על מעשׂים כּאלה. היש בּזה אחריוּת מדינית כּלפּי הממשלה וּכלפּי שכנינוּ – לעשׂוֹת את בּמת אסיפת הנבחרים למקוֹם פּרסוּם של מעשׂיוֹת כּאלה וּלהוֹציא על יסוֹדם משפּט על ציבּוּר שלם של פּוֹעלי המוֹשבוֹת?

בּעצם הענינים שעליהם חל הויכּוּח אין המתוַכּחים אִתנוּ נוֹגעים כּלל. הם פּוֹתחים בּציוּן למַרצה על הרצאתוֹ ה“יפה”, ה“מַקיפה” וכדוֹמה. וּלאחר זה אין הם רוֹאים חוֹבה לעצמם להיכּנס לעבי המצב הקשה וּלחפּשׂ בּרצינוּת מוֹצא ממנוּ. הם מסתפּקים בּחיפּוּש האשמים, והאשֵם בּכּל הוּא, כּידוּע, שלטוֹן הפּוֹעלים. וכל השוֹאפים לשלטוֹן וּלקַריֶרה אין להם, לפי דעת מר דיזנגוֹף, אלא להיכּנס ל“אחדוּת-העבוֹדה”. אכן, הכּניסה ל“אחדוּת-העבוֹדה” קלה מן הכּניסה לבעלי נִכְסֵי-דְלָא-נַיידי. אנחנוּ מחלקים את “שלטוֹננוּ” עם כּל הנכוֹנים לקחת מַעדר וללכת לעבוֹד.

מעל בּמה זוֹ מַטיפים לנוּ מוּסר בּשם הלאוּמיוּת הצרוּפה. אנוּ, כּידוּע, אנשי מפלגה וּמעמד, והם – אנשי הלאוּמיוּת הטהוֹרה. ציוֹניוּתוֹ של שפּרינצק נפסלה בּעיני מ. סמילנסקי: הרי הוּא בּא-כּוֹח של סיעת פּוֹעלים. והנה הם מדבּרים נגדנוּ, הסוֹמכים על ה“בּמוֹת”, ולא מעריכים כּראוּי את המשקל האישי. איך נעריכוֹ אם הוּא קשוּר דוקא בּגיל, בּזקָן אוֹ בּנכסים? מר דיזנגוֹף מדבּר בּתוֹם-לב, כּי נחוּץ דוקא נשׂיא ולא נשׂיאוּת לאסיפת הנבחרים, אוּלם לא יעלה על דעתוֹ, כּי אפשר שנשׂיא זה ימָצא בּקרבּנוּ. וגם דרישתוֹ של גוּש הימין, כּי ינָתן לוֹ 51% בּוַעד הלאוּמי אף היא אינה בּאה אלא מתוֹך “אחוה ורֵעוּת” ועל-מפלגתיוּת?

דיזנגוֹף הוֹאיל להוֹדיע בּרוֹב חסדוֹ, כּי אינוֹ מציע לפזר את הסתדרוּת הפּוֹעלים. אנוּ מוֹדים לוֹ על זאת. מבין הוּא כּי קצָרה ידוֹ, אוּלם בּמקוֹם שנדמה לוֹ כּי כּוֹחוֹ יספּיק, שם הוּא מציע כּזאת: הוּא מציע בּמכתבוֹ “הגלוּי” לפזר את עיריית תל-אביב ולשלוֹל את זכוּיוֹת רוֹב התוֹשבים.

וּבכדי לבחוֹן לאוּמיוּת זוֹ די להַפנוֹת את תשׂוּמת-הלב לעוּבדה קטנה זוֹ, שאוּסישקין, בּא-כּוֹח הגוּש הזה, לא זכה למחיאת כּפּים מבּוֹחריו, כּשגמר את דבריו בּקריאה להכּיר בּערך של הזיעה העברית.

ודיזנגוֹף מגלה לנוּ את הסוֹד, למה זה אין הרצוֹן להעריך את הזיעה העברית, מדוּע גדוֹל הפּחד מפּני הפּוֹעל העברי. הפּחד הוּא פּן יהיה הפּוֹעל לרוֹב גם בּמוֹשבוֹת. דיזנגוֹף זה, שבּא מתל-אביב ואשר אינוֹ יכוֹל שלא לדעת, מה ערך הפּוֹעל והעבוֹדה העברית בּבנין תל-אביב, וּמה היה גוֹרלה של תל-אביב, אילוּ למדה את חכמת הכּלכּלה מפּי משה סמילנסקי, ידיד הפּוֹעלים, דיזנגוֹף צריך היה לבוֹא לחבריו בּמוֹשבוֹת וּלספּר להם, איך נהפּך מדבּר חוֹל זה בּכוֹחה של העבוֹדה העברית לישוּב העברי הכי-חשוּב בּארץ, איזה כּוֹח של יצירה כּלכּלית וּמשיכה ישוּבית צפוּן בּעבוֹדה עברית. וּמתל-אביב הבּנוּיה על החוֹלוֹת היוּ יכוֹלים חבריו של דיזנגוֹף בּמוֹשבוֹת ללמוֹד קל וחוֹמר, לידי מה היתה יכוֹלה לגדוֹל וּלהתפּתח פּתח-תקוה ואיזה מקוֹם היתה יכוֹלה לתפּוֹשׂ בּישוּב העברי עם משקיה וּמַטעיה, אילוּ היתה העבוֹדה העברית שוֹלטת בּתוֹכה. אוּלם דיזנגוֹף בּא בּדברים אחרים לחבריו בּמוֹשבוֹת. הוּא בּא ללמד אוֹתם פּחד מפּני רוֹב עברי בּמוֹשבה. לרוֹב בּלתי-יהוּדי בּמוֹשבוֹת אין אתם חוֹששים. רק מפּני הרוֹב היהוּדי אתם מפחדים. זוֹהי הלאוּמיוּת של מַטיפי הלאוּמיוּת הצרוּפה.

גם בהכרזה מוּגזמת זוֹ של משה סמילנסקי על המַשבּר המסוּכּן והאיוֹם אין בּה משוּם בּגרוּת פּוֹליטית וגם אינה נכוֹנה בּעצם. ואני אוֹמר זאת, אף על פּי שהעוֹל של חוֹסר-עבוֹדה רוֹבץ כּוּלוֹ עלינוּ ולא על מַכריזי המַשבּר.אַתמוֹספירה זוֹ של דכּאוֹן שיוֹצרים בּארץ מַאפילה את החיים, מרַפּה את הידים וּמדכּאה את האמוּנה שבּכוֹחה נוֹצר כּל מה שנוֹצר בּארץ.בַאַתמוֹספירה זוֹ אתם יוֹצרים משבּר.

יש, כּנראה, עתה שני מַשבּרים בּארץ. יש מַשבּר “לאוּמי” המתבּטא בּזה ששׂכר הדירוֹת חדל לעלוֹת וקָטנוּ הרוַחים של הספֶּקוּלנטים בּמגרשים, ויש משבּר שני המתבּטא בּחוֹסר-העבוֹדה. אוּלם הוּא אך “מעמדי” ועליו אפשר היה לעבוֹר לסדר הנהלת הענינים לוּלא הצעקוֹת המַפריעוֹת של מחוּסרי-העבוֹדה.

לפי חכמת-הכּלכּלה של האדוֹן דיזנגוֹף “נכנס יוֹתר מדי קפּיטל לארץ”, וזהוּ סוֹד ה“משבּר”. זה מציין כּיצד מבין עסקן חשוּב מן המעמד הבּינוֹני את ענינינוּ וּצרכנוּ בּארץ. מנקוּדת-המבּט של משׂכּיר הדירוֹת בּתל-אביב, נכנס קצת יוֹתר מדי קפּיטל לארץ, אוּלם כּלוּם אפשר לדבּר על יתרוֹן של קפּיטל בּארץ מנקוּדת-מבּט לאוּמית-התישבוּתית?

יש אוּלי לדבּר על הטרגדיה של השקעה בּלתי-רציוֹנַלית של אוֹתם הכּספים, שנכנסוּ לארץ, וּבמוּבן זה יש ניגוּד בּקרב המעמד הבּינוֹני בּין העיר והכּפר, ניגוּד אשר איננוּ אצל הפּוֹעלים. בּוֹטקוֹבסקי⁵ מבין כּמוֹ הפּוֹעלים, כּי ההצטוֹפפוּת בּעיר והרדיפה אחרי הרוַח הקל גוֹרמים לזה שהקפּיטל הנכנס לארץ אינוֹ יוֹצר את הכּוֹח הפּוֹרה שיכוֹל היה ליצוֹר, וזאת אינם מבינים סוּפּרַסקי⁶ וחבריו. ואגב גילוּ כּאן תגלית חשוּבה, כּי ארלוֹזוֹרוֹב שׂמח לקפּיטל הנכנס לארץ. בּאסיפת נבחרים זוֹ נתגלוּ תגליוֹת. גילוּ, למשל, בּדברי בּן-גוּריוֹן תכנית “חדשה” ההוֹפכת את הקערה על פּיה, אוּלם אילוּ היוּ האדוֹנים מן המרכּז וּמן הימין רוֹצים להטוֹת אוֹזן למַה שמדוּבּר בּחוּגי הפּוֹעלים, אילוּ היה לכם הרצוֹן ללמוֹד דבר-מה מאִתנוּ הייתם יוֹדעים, כּי דברים כּאלה נידוֹנוּ לא פּעם בּציבּוּר הפּוֹעלים אצלנוּ. יחס זה לקפּיטל, אשר כּה הִתמיהַ רבּים מן הנאספים, יכלתם לשמוֹע לא פּעם לא רק מפּי ארלוֹזוֹרוֹב. הפּוֹעל מתיחס בּשלילה אך לאוֹתוֹ קפּיטל המַחריב את היסוֹדוֹת הכּלכּליים בּארץ. ההוֹן המסַפסר, המַשמיט את הקרקע ואת העבוֹדה מתחתינוּ, זה אשר הביא לפי דברי אוּסישקין, אשר אינוֹ חשוּד על איבה לספסרוּת, לכך שהאדמה הנוֹעדה לשכוּנת עוֹבדים תישָמט מאִתנוּ.

וכך הוּא יחסנוּ גם לעליה. שׂמַחנוּ גם לקראת העליה המבוֹהלת, עד כּמה שהיא הִרבּתה יהוּדים בּארץ-ישראל, אוּלם שללנוּ את היסוֹדוֹת הלא-בּריאים שבּתוֹכה. שללנוּ את הפּריחה המדוּמה, את הגידוּל בּלי בּסיס, את הדרך שהביאה לכך, כּי גם יהוּדי אשר הביא אִתוֹ איזוּ אלפים פוּנטים אל ראה צוֹרך להקים איזה משק בּארץ, לנטוֹע אוֹ ליַסד איזוֹ תעשׂיה, כּי אם השקיע את הוֹנוֹ בּספּקוּלציה קרקעית.שללנוּ דרך זוֹ אשר הביאה לידי הרמת שׂכר העבוֹדה מבּלי להשבּיח את תנאי חייו של הפּוֹעל ואשר נשׂאה בּקרבּה את הפחתת הבּניה, כּי למרוֹת ששׂכר העבוֹדה הוּרם, הרי נתוּנים הפּוֹעלים בּמצב הרבה יוֹתר גרוּע מאשר לפני כּמה שנים. כּיוֹם גרים בּתל-אביב אלפי משפּחוֹת בּאוֹהלים וּצריפים. ואף זהוּ גוֹרם למַשבּר.

המצב הנוֹכחי אינוֹ מחייב כּלל חוֹסר-עבוֹדה. יש עוֹד כּר נרחב גם לעבוֹדת הבּנין בּעיר, כּי לא רק פּוֹעלים, אלא גם מאוֹת בּעלי הוֹן קטן עוֹדם יוֹשבים בּתל-אביב לא בּבתים. הסכּנה היא בּזה, שכּל הישוּב, אשר יש בּידוֹ כּוֹחוֹת רבּים להילָחם בּמשבּר, אינוֹ רוֹצה להניע יד ורגל. זאת מוֹכיחה אסיפה זוֹ כּמוֹ גם כּל משׂא-וּמתן עם העסקנים, כּשענין נוֹגע לריבּוּיה וּביצוּרה של העבוֹדה העברית.

מעל בּמה זוֹ נשמעוּ שתי השקפוֹת. השקפה אחת אוֹפּטימיסטית של דיזנגוֹף-סוּפּרסקי. לדידם דרוּש רק שהפּוֹעלים לא יתעקשוּ – והכּל יעלה יפה. צריך רק להרפּוֹת מהשאיפה לשכוּנת-עוֹבדים, ולא לבנוֹת את שכוּנוֹת הצפוֹן, לא לסדר עבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת וּתנאי החיים יוּקַלוּ. שמענוּ גם השקפה פּסימיסטית מפּי סמילנסקי. לפי חשבּוֹנוֹ עוֹד יש מקוֹם להוֹציא פּוֹעלים מן המוֹשבוֹת. הוּא מתאר את המצב הטרגי של בּעלי האחוּזוֹת (המצב הטרגי בּיחוּד כּיוֹם!) והנהוּ פּוֹסק, שארץ-ישׂראל איננה ארץ של אֶמיגרציה, בּארץ-ישׂראל אפשרית אך קוֹלוֹניזציה – זאת אוֹמרת הוֹשָבַת יהוּדים בּמספּר לא גדוֹל על הקרקע. אוּלם כּדאי היה שסמילנסקי יסבּיר לנוּ וּלעצמוֹ, מהי הציוֹנוּת שלוֹ, מהוּ הערך של קוֹלוֹניזציה זוֹ על יסוֹד ה“עבוֹדה העוֹנתית” לעם העברי. סמילנסקי פּוֹנה גם למוּסר שלנוּ, וּכדאי היה שיחשוֹב גם הוּא מה הם היסוֹדוֹת המוּסריים של הקמת משק עברי על יסוֹד ניצוּל עבוֹדה ערבית זוֹלה.

סמילנסקי מספּר לנוּ, כּי “לפנים” היוּ פּוֹעלים אידיאַליסטים. ואוֹתם הוּא זוֹכר לטוֹבה. אוּלם עכשיו – ירידה. הוּא מתאר לנוּ את האידיליה הרחוֹבוֹתית. אוּלם זוֹכרים אנוּ כּמה היינוּ לרצוֹן בּימים ההם גם בּעיר וגם בּכּפר, איך קיבּלוּ כּאן בּירוּשלים את האִרגוּן הראשוֹן של פּוֹעלי הדפוּס ואיך היוּ א. ד. גוֹרדוֹן וחבריו לצנינים בּרחוֹבוֹת וּבפתח-תקוה. ועל יסוֹד מה אוֹמרים שהפּוֹעל הקוֹדם היה יוֹתר אידיאַליסטי? גם לי, כּאחד “הישנים”, היה אוּלי נעים לחשוֹב כּי הימים הראשוֹנים היוּ טוֹבים מאלה, כּי אני שייך לדוֹר נעלה יוֹתר, אוּלם אני כּוֹפר בּדבר. עברתי לפני שבוּעוֹת בּפתח-תקוה בּין אָהלי פּוֹעלים, ראיתי את גבעת-השלוֹשה, את קיבּוּץ “הכּוֹבש”⁷, את הקבוּצוֹת השוֹנוֹת. ואוֹדה: בּמצב כּזה וּתנאי עבוֹדה כּאלה לא היינוּ אנוּ מחזיקים מעמד בּימים ההם. רק האַתמוֹספירה הציבּוּרית, כּוֹח ההסתדרוּת והאידיאל המחַיה את ציבּוּר הפּוֹעלים, עתה כּמוֹ אז, רק הם יצרוּ את האפשרוּת לחיוֹת בּתנאים כּאלה, אשר שוּם צבא בּעוֹלם אינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּהם.

הנה בּ“הארץ” כּוֹתב שלוֹם שטרייט דברים מחרידים על מצב העבוֹדה העברית בּמוֹשבה: “עשׂרוֹת פּוֹעלים עברים מַציעים עצמם לשׂכירים, ממש בּאוֹתוֹ המחיר שמקבּל הפּוֹעל הזר. וּבכל זאת שוּק הפּוֹעלים הזר כּאילוּ נלחך, ועשׂרוֹת הפּוֹעלים העברים שבים כּלעוּמת שבּאוּ. והמצב האוֹבּיֶקטיבי של אֵם המוֹשבוֹת בּרגע זה אינוֹ בּרַע. שטח הפּרדסים משׂתרע לאלפים דוּנמים, ויד המשבּר, בּכלל, בּה לא פּגעה בּיוֹתר”. כּך כּוֹתב אִכּר בּפתח-תקוה.

אוּלם המצב בּרחוֹבוֹת המַשׂכּילית, אשר גוֹרדוֹן חי בּה, הוּא גרוּע בּהרבּה. אוֹדה, בּוֹשתי לדבּר על זאת בּאסיפת הנבחרים. לזרא היה לנוּ הויכּוּח על העבוֹדה העברית שאנוּ מנהלים זה עשׂרים שנה. לא עשׂרוֹת פּוֹעלים – כּל תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ עוֹמדת וּ“מציעה את עצמה” לשירוּת המוֹשבוֹת, ונוֹתנת לבדוֹק את שריריה. ואילוּ היינוּ נוֹהגים על פּי החשבּוֹנוֹת הכּלכּליים של בּעלי ה“שׂכל הפּשוּט” היינוּ כּבר מזמן מוֹציאים מן הלב כּל שאיפה לעבוֹדה בּמוֹשבה. היינוּ גם אנוּ יכוֹלים להסתפּק בּמַה שיש לנוּ, להצטמצם בּעניני התישבוּתנוּ בּלבד ולא לעמוֹד כּעני בּפּתח, אוּלם אנוּ יוֹדעים גם את חשבּוֹן העליה.

מסוּפקני בּערך המעשׂי של הדברים. אין לנוּ אוּלי כּל דרך אחרת מאשר להטיל שוּב את כּל העבוֹדה על שכמנוּ. הלא אוֹתם הנערים הבּלתי-מבוּגרים, העוֹשׂים לעתים גם מעשׂה לא טַקטי (אשר רק אוֹתוֹ יוֹדעים אתם להרים על נס), הלא הם שיצרוּ את העבוֹדה החקלאית העברית העוֹבדת בּארץ. עתה חוֹזרים חברינוּ למוֹשבוֹת, למרוֹת שהתיאשנוּ מזה כּמה פּעמים ולמרוֹת שאין כּל תנאים לכך ואין גם העזרה המינימַלית לכך. וּמסוּפקני אם הדברים מעל בּמוֹת משוּתפוֹת ואם ההתיעצוּיוֹת יוֹעילוּ. אנחנוּ נדרוֹש עבוֹדה ואתם תצעקוּ: דיקטטוּרה, כּמוֹ שאתם צוֹעקים על הדיקטטוּרה של הפּוֹעל בקרנוֹת הלאוּמיוֹת.

גם כּיוֹם ישנן אפשרוּיוֹת גדוֹלוֹת בּידי הממשלה, הקהילות, העיריוֹת והמוֹשבוֹת למחוֹק כּל זכר של חוֹסר-עבוֹדה בּארץ, אבל כּוּלם עוֹשׂים מעשׂה-מַעל בּהתישבוּת העברית. איני יוֹדע אם הממשלה מַקשיבה למַה שמדבּרים מעל בּמה זוֹ, אוּלם יאָמר נא מכּאן: בּכל חזיוֹנוֹת חיינוּ, בּעניני מסירת העבוֹדוֹת שלה, בּענין הגנת הדיירים, בּעניני מכס, בּדוּגמה קטנה זוֹ שאוּסישקין סיפּר לנוּ (הצינוֹרוֹת לקרן הקימת)⁸, בּכל הוֹפעה וּבכל מקרה מתעלמת הממשלה מחוֹבתה ותמיד היא מאַיימת על העליה החדשה. הממשלה גוֹבה מאִתנוּ מס הגוּלגוֹלת מכּל עוֹלה ועוֹלה – המס על חיבּת-ציוֹן הריאַלית (חיבּת-ציוֹן בּלתי-ריאַלית עוֹלה בּזוֹל) – מסים מהמכוֹנוֹת, הנשלחוֹת לנוּ מאת חברינוּ בּחוּץ-לארץ, מסים מהספרוּת שאנוּ מוֹציאים, האין זה מן הדין שההכנסוֹת שאנוּ מכניסים לקוּפּת הממשלה תשמשנה קרן להעסקת פּוֹעלים יהוּדים בּעבוֹדוֹתיה?

אוּלם לא רק מצד הממשלה ישנה התנכּרוּת גמוּרה לחוֹבוֹתיה. מוֹסד כּפּיק“א⁹, אשר יוֹצרוֹ אֶדמוֹנד רוֹטשילד ודאי אין לוֹ ענינים מעמדיים בּהתישבוּת בּארץ-ישׂראל, גם מוֹסד זה מַרשה לעשוֹק את ההוֹן שנמסר לידוֹ לשם מטרה מסוּימת, וכמה כּספים משׂכר העבוֹדה בּמשקי פּיק”א מוּצאים לא בּדרך המגבּירה את ההתישבוּת העברית, ואין פּוֹצה פּה כּנגד זה ואין הציבּוּר נוֹקף אצבּע וכוֹתבים על זה רק בּעתוֹנוּת פּוֹעלים.

האין דבר זה מוֹכיח, כּמה נוֹגע ענין ההתישבוּת העברית לב הישוּב כּוּלוֹ?

והאפּ“ק, אשר משוּם מה מצאוּ לנחוּץ ללַמד כּאן זכוּת עליו, כּשאני לעצמי מסוּפּקני אם הוּא ממַלא את התפקיד של בּנק לאוּמי בּימים אלה, אוּלם הרי יש דברים שהספק אינוֹ חל עליהם. המשקים הנמצאים בּרשוּת האפּ”ק¹⁰ אינם נעבדים על ידי עבוֹדה עברית. משקים אלה, עיבּוּדם הלא יכוֹל היה להימָסר להסתדרוּת הפּוֹעלים המעַבּדת את כּל המשקים הלאוּמיים בּארץ. אוּלם גם אלה הנם, כּנראה, רק עניני מעמד. לאבוֹת הישוּב וּלאלה החוֹשבים את עצמם למשען של עבוֹדתנוּ הלאוּמית אין הדברים נוֹגעים, כּי לוּ רצוּ הם ואם תרצה אסיפת-הנבחרים, תהיה העבוֹדה בּפרדסי האפּ“ק וגם בּמשקי פּיק”א עבוֹדה עברית.

אני רוֹצה לסיים בּהצעוֹת:

קוֹדם כּל אני מציע להסיק מסקנה שהיא חשוּבה בּמוּבן הפּוֹליטי. נוֹציא נא מלב כּל חלקי הישוּב וּמלבּה של הממשלה את הדעה, כּי חוֹסר-העבוֹדה עוֹמד בּאיזה קשר עם העליה. להיפך, זרמי העליה פּוֹרצים דרך לכּלכּלה העברית. בּמשך חצי השנה האחרוֹנה נרשמוּ 5300 חברים חדשים בּלשכוֹת ההסתדרוּת והחלק הכי-גדוֹל מהם עסוּק בּעבוֹדה. נוֹספוּ לנוּ כּ-1000 איש בּחוֹדש מבּלי להגדיל את האחוּז של מחוּסרי-העבוֹדה.

ועוֹד, למרוֹת כּל הצעקוֹת על מַשבּר נעשׂוֹת עתה הרבּה עבוֹדוֹת בּארץ. כּמה כּספים חדשים מוּשקעים והוֹלכים עתה בּחקלאוּת, בּמטעים שוֹנים וּביחוּד בּפרדסים. אוּלם אם היהוּדי החדש מקבּל את הפּרדס מידי בּעליו הקוֹדמים עם משגיחוֹ ועם המסוֹרת שלוֹ ועם פּוֹעליו הערבים; ואם הנוֹטע פּרדס חדש נִפְתֶּה ללחָשים מפּה לאוֹזן בּמוֹשבה נגד עבוֹדה עברית, אז התוֹעלת הלאוּמית של השקעוֹת אֵלוּ היא מסוּפּקת בּהחלט. והציבּוּר, אם ירצה, יש בּידוֹ להבטיח לכל הפּחוֹת כּי המשקים החדשים יוּקמוּ על יסוֹד עבוֹדה עברית. הסתדרוּת הפּוֹעלים תוּכל לקבּל על עצמה את הנהלת העבוֹדה והמשק, וזה יציל את המשקים האלה מחיכּוּכים מיוּתרים, כּפי שמראה הנסיוֹן בּכל העבוֹדוֹת המתנהלוֹת על אחריוּת ההסתדרוּת. יש כּיוֹם מקוֹם בּמוֹשבוֹת לעוֹד אלפי פּוֹעלים וגם להשבּחת תנאי העבוֹדה. יש צוֹרך בּקרקע, בּדירוֹת, וגם – אוֹמר בּפירוּש – בּזכוּיוֹת-אזרח לפּוֹעלים. אני עוֹמד כּאן על זכוּיוֹת-האזרח, כּי בּרוּר לי שחוּקה דמוֹקרטית בּמוֹשבוֹת היתה מַגדילה את האיניציאַטיבה הציבּוּרית המשקית והיתה מביאה תוֹעלת לפּוֹעלים ולישוּב כּוּלוֹ. על יסוֹד ויתוּר על הזכוּיוֹת האנוֹשיוֹת היה אוּלי יוֹתר קל לפַתוֹת את האִכּרים לעבוֹדה עברית, אוּלם הסתכּלוּ נא וּראוּ בּתל-אביב מה נתן לה הפּוֹעל העברי – ותנהיגוּ את החוּקה הדמוֹקרטית בּכל הארץ. אין אני יוֹדע מה חוֹשבים בּענין זה התימנים, אוּלי סוֹמכים הם על גלוּסקא¹¹ וּסמילנסקי, אוּלם להבראת החיים הכּלכּליים בּמוֹשבה, לתיקוּן המצב בּשכוּנוֹתיהם דרוּשה החוּקה הדמוֹקרטית לתימנים לא פּחוֹת מאשר ליתר הפּוֹעלים.

אסיפת הנבחרים צריכה לקבּוֹע עמדה למצב בּמקוֹם חוֹסר-העבוֹדה הגדוֹל בּיוֹתר – בּתל-אביב. היא צריכה להשפּיע על העברת הרישוּל ורפיוֹן-הידים הגוֹרמים למשבּר המלַאכוּתי. היא צריכה לדחוֹף לבנין שכוּנת-הצפוֹן, שהיתה יכוֹלה כּבר להתחיל בּרצוֹן העיריה, אילמלא הפרעוֹת מצד חוּגים אחרים.

אסיפת הנבחרים צריכה גם להטיל על הועד הלאוּמי את הדאגה לעזרה הסוֹציאלית על יסוֹדוֹת קוֹנסטרוּקטיביים. בּהתאמצוּת וּבאיניציאטיבה הדרוּשה היה יכוֹל הועד הלאוּמי להיעשׂוֹת המוֹסד המרַכּז בּארץ-ישׂראל את כּספי ה“ג’וֹינט” ויתר החברוֹת, שיש להן מטרוֹת סיוּע וּפּרוֹדוּקטיביזציה של ההמוֹנים העברים.

איני יוֹדע, אם תגלה אסיפת הנבחרים את הרצוֹן למעשׂים אלה, אוּלם אם אינה מסוּגלת לקבּל על עצמה את דאגת חוֹסר-העבוֹדה הרי עליה לכל הפּחוֹת להציל את הישוּב מסכּנה של מלחמה איוּמה בּתוֹכוֹ, ולשׂים קץ להתנקשוּיוֹת החוֹזרוֹת בּשני עיקרים החשוּבים לכל חיי הארץ: א) דמוֹקרטיה בּמוֹסדוֹת הישוּב, ב) הכּרת ההסתדרוּת.

איני רוֹצה לעמוֹד עתה על ההגיוֹן הכּלכּלי של אלה החוֹשבים, אוֹ אוֹמרים, כּי אך נבטל את ה“לשכּה” והכּל בּארץ יבוֹא על מקוֹמוֹ בּשלוֹם. פּוֹעלים העוֹשׂים לעתים מעשׂי-נַערוּת יתמלאוּ בּינה כּישישים, הארץ תימָלא כּוּלה עבוֹדה, המשקים יִפרחוּ בּתוֹכה והמוֹשבוֹת תמלאנה פּוֹעלים עברים. איני רוֹצה גם להגן על הצוֹרך והערך של ההסתדרוּת. היא איננה זקוּקה לאישוּר; אוּלם אם בּאמת וּבתמים דוֹאגים אתם לשלוֹם ואַחוָה – אַל תתנקשוּ בּיסוֹדוֹת ארגוּננוּ.

הישוּב דוֹגל כּמעט כּוּלוֹ בּשם הדמוֹקרטיה, אוּלם יש בּקרבּנוּ דמוֹקרטים, אשר אם הרוֹב אינוֹ לרצוֹנם הם בּאים בּדרישוֹת צֶנז, סינַט וכדוֹמה. אבל אם מאמינים אתם בּאמת בּאסיפת הנבחרים, בּאִרגוּן הישוּב וּבדמוֹקרטיה, הוֹאילוּ נא להיכּנע גם בּמקוֹם שהרוֹב הוּא בּידינוּ ואַל תערערוּ שם את יסוֹדוֹת הארגוּן הציבּוּרי והלאוּמי.

בּשם הדמוֹקרטיה בּאים מחוּגים שוֹנים להתנקש בּזכוּיוֹתיה של הסתדרוּת הפּוֹעלים. אוּלם אַל תשלוּ את עצמכם, כּי יעלה בּידכם לשלוֹל מהפּוֹעל את הנשק שבּוֹ הוּא נלחם נגד רעב וּמצוּקה ועל ידוֹ הוּא עוֹשׂה את העבוֹדה הישוּבית והלאוּמית הגדוֹלה, אשר הביאה גם עד לאסיפת נבחרים זוֹ ואשר הגדילה ותגדיל את כּוֹחנוּ בּכל העוֹלם. ההסתדרוּת לא הוּבאה לפּוֹעל מן החוּץ – היא נשמתוֹ של הפּוֹעל. היא אשר תיצוֹר את העם העוֹבד. בּכוֹחה יצרנוּ משקים, בּתנאים שאין משק נוֹצר בּהם בּכל העוֹלם. בּכוֹחה חדרנוּ ונַחדוֹר גם למוֹשבה.

יש בּידי אסיפת הנבחרים לעשׂוֹת הרבּה בּשעה זוֹ, השאלה היא אם יש לה גם הרצוֹן. אוּלם לכל הפּחוֹת, אַל תקלקלוּ. ההתנקשוּת בּהסתדרוּת היא התנקשוּת בּזכוּיוֹתיהם של 20 אלף פּוֹעל. ועוֹד יוֹתר: התנקשוּת בּאידיאה המחַיה את כּל מפעלנוּ בּארץ. ואם רוֹצים העסקנים שנזכּוֹר להם חסד-נעוּריהם, וּלבל נתחשב בּהם כּבאנשים שעבר זמנם, יֵדעוּ נא הם להבין וּלהעריך את כּוֹחוֹת היצירה של הפּוֹעל בּארץ.

---

בּמַחשךְ

מאת

ברל כצנלסון

¹

בּגליוֹן זה² מתפּרסם מכתב מאת אגוּדת “החקלאי” בּחדרה³ אל “הועד המרכּזי של הסתדרוּת החקלאים בּמוֹשבוֹת יהוּדה ושוֹמרוֹן”, אשר נתגלגל והגיע לידי המערכת. פּירסמנוּ אוֹתוֹ, משוּם שאנוּ רוֹאים אוֹתוֹ כּרכוּש הציבּוּר. הציבּוּר, אשר אליו פּוֹנים מאַרגני “החקלאים” שלנוּ, אשר את תמיכתוֹ המוּסרית הם מבקשים, אשר בּפניו הם דנים וּמוֹכיחים כּי המשק היהוּדי בּמוֹשבה אינוֹ יכוֹל לשׂאת את העבוֹדה העברית, ואשר לתשׂוּמת-לבּוֹ הם זוֹרקים האשמוֹת על הפּוֹעל העברי מעל עמוּדי העתוֹנוּת, מעל בּמת אסיפת הנבחרים, מתוֹך תזכּירים למוֹשלים וּמעל ספסל-המאַשימים בּמשפּט-השלוֹם, - ציבּוּר זה רשאי לדעת מה מתרקם מאחוֹרי כּל זה.

והמתרקם הוּא פּשוּט וּברוּר:

“מהראוּי שיהיה מין הסכּם בּין הועד המרכּזי שלנוּ וּבין זה של התימנים בּנוֹגע לכל השאלוֹת שתתעוֹררנה בּאסיפת הנבחרים וּבועד הלאוּמי, מין השפּעת-גוֹמלין. אוּלי כּדאי שנַבטיח להם, שאנוּ מקבּלים עלינוּ להעסיק את התימנים הנמצאים בּארץ ואלה שיבוֹאוּ בּעתיד”;

“להיכּנס בּמשׂא-וּמתן עם “המזרחי” בּאוֹפן שיהיה בּרוּר, שהפּוֹעלים שישלח לנוּ לא יתאחדוּ עם פּוֹעלי ההסתדרוּת”;

“פּה אנוּ משלמים גם 15 ג”מ, אבל לוּ היה אפשר שפּוֹעלי “המזרחי” יקבּלוּ ½12 ג“מ – –”;

“והינוּ יכוֹלים בּמשך הזמן להחליף את כּל הפּוֹעלים של ההסתדרוּת בּאלה”;

“וגם נוּכל אז להיתמך מ”המזרחי" בּמוּבן הפּוֹליטי".

לא נַרבּה בּפירוּשים. התעוּדה מדבּרת בּעד עצמה וּבעד שוֹלחיה. היא יוֹצקת אוֹר על פּרצוּפוֹ החברתי של חוּג “נכבּד”, בּעל משקל וּבעל עבר בּישוּב, על מַאוַייו הכּמוּסים ועל הדרכים שבּהם הוּא בּוֹחר. היא פּוֹתחת אשנב לתוֹך הלַבּוֹרַטוֹריוּם בּוֹ מכינים את אֵדי-הרעל נגד הפּוֹעל והסתדרוּתוֹ. היא מַבעה בּמַשהוּ את מַצפּוּניהם של אלה “הנוֹשׂאים בּרמה את דגל הלאוּמיוּת”, ואשר כּל מה שהם עוֹשׂים אינם עושים אלא לשם הארץ, לשם החקלאוּת וּלשם האידיאל הנשׂגב של חירוּת היחיד, אידיאל זה אשר הפּוֹעל העברי המבקש עבוֹדה בּמוֹשבה מעמיד אוֹתוֹ בּסכּנה, כּביכוֹל.

בּשעה שאלפי אנשים החיים בּארץ מתבּוֹססים בּחוֹסר-עבוֹדה, המאַיים על כּל מפעלנוּ הישוּבי, בּשעה שמאמצי ההסתדרוּת נתוּנים לבקשת מפלט, להחזקת מעמד ולהקמת עמדוֹת-עבוֹדה – בּשעה זוֹ נתוּנים מַעיניהם של מצילי הישוּב לאחת: למלחמה בּכוֹח הפּוֹעל.

תבוֹא איפוֹא תעוּדה זאת ותפקח עיני עיורים, ותַראה גם לפּוֹעלים התימנים וגם לפּוֹעלים הנתוּנים בּשבי “המזרחי” – לאן מוֹבילים אוֹתם וּמה המסחר אשר עוֹשׂים בּהם.

ניסן תרפ"ו.

---

שאגה לקרקע

מאת

ברל כצנלסון

¹

החגיגוֹת העממיוֹת, היפוֹת והעליזוֹת, המסתדרוֹת היוֹם, בּל“ג בּעוֹמר (זכּרוֹן אחרוֹן למלחמת חירוּתנוּ וּגבוּרתנוּ המוּשרשת בּקרקע, לצללי בּר-כּוֹכבא, רבּי עקיבא ותלמידיהם!) בּפִנוֹת שוֹנוֹת של הארץ על ידי הקרן הקימת, צוֹפנוֹת בּקרבּן דבר-מה רציני וּכבד-משקל בּיוֹתר: שאָגה כּבדה וּמרה של עם נטוּל-קרקע. צפוּנה כּאן לא רק אֶנקתם הכּבוּשה של אלפי העוֹבדים, בּכּפר וגם בּעיר, אשר תקוַת העם ועתידוֹ היתה להם לנחלת חייהם הפּרטיים; לא רק זעקתם המרה של רבבוֹת העוֹלים הסחוּפים, אשר מַקל הנוֹדדים בּידיהם – וחוֹף אַיִן, אַיִן; כּי אם שאגת עם, הנתלש מחיי קרקע והחי חיי עלה נידף מדוֹר לדוֹר, אשר התעוֹרר בּוֹ מקץ הימים כּוֹסף לוֹהט לתקן את עַוָתַת הדוֹרוֹת וּלהידָבק מחדש בּקרקע מכוֹרתוֹ בּכל רמ”ח אבריו.

וּשאגה זוֹ – רק עמל שנים רבּוֹת יַענה אותה. וגם כּאשר נצליח להשׂיג את המִלוה הלאוּמי, אשר ירחיב בּבת אחת את שׂדה פעוּלתנוּ, הרי נתן לשם כּך בַעֲבוֹט את עמל-הנמלים שלנוּ בּמשך הדוֹרוֹת העתידים. הם ישלמוּ בּעד הקרקע, אשר עליהם נכין את מוֹשבינוּ, את משקינוּ וּשכוּנותינוּ. אַל תֵקַל בּעינינוּ איפוֹא כּל אגוֹרה וכל קוּפסה, וכל תרוּמה הבּאה להחיש את גאוּלת הארץ ולפתוֹח שער להתאַחזוּתנוּ. ואַל תִכבּד בּעינינוּ כּל התאמצוּת וכל פּעוּלה הבּאה להגבּיר את כּוֹחה של קרננוּ, הקרן הקימת לישראל, המוֹציאה אוֹתנוּ משעבּוּד לגאוּלה, מתלישוּת לקרקעיוּת, והעלוּלה לנטוֹע בּעם, בּנוֹער וּבאַנשי-הרוּח שלוֹ את חוּש הקרקע.

זכוּת היא לקרן הקימת, שאינה קוֹפאת על אמצעי התעמוּלה המקוּבּלים והשגוּרים, שאינה מסתפקת בּשכבוֹת התוֹרמים והמַתרימים שרכשה עד הנה, והיא חוֹתרת להרחיב בּלי הרף את חוּגי הנתבּעים, ולרכּוֹש מחנוֹת מתנדבים חדשים לעבוֹדתה. יש כּאן הדאגה לא רק לקציר של היוֹם, להגבּרת האמצעים כּרגע, כּי אם גם לחינוּך הדוֹרוֹת, להעמקת שרשים בּלבבוֹת.

היוֹם הזה מַזעיקה הקרן הקימת לעבוֹדתה את הנוֹער ואת האמנים והסוֹפרים. לא יחסרוּ ודאי גם איסטניסים ויפי-רוּח אשר יראוּ בּכל זה רק “בּטוּל תוֹרה” וּמיעוּט הדמוּת של איש-הרוּח, החָדֵל את מָתקוֹ וּתנוּבתוֹ הטוֹבה והוֹלך לנוּע על “הציבּוּריוּת” העלוּבה. הלא לקחה אזננוּ שמץ מן הקוּבלָנוֹת המרוֹת של אנשי-הרוּח בּישׂראל, אשר ניתכוּ בּנשף הסוֹפרים העברים בּניוּ-יוֹרק לכבוֹד בּיאליק, על כּבוֹד התרבּוּת כּי ירד פּלאים, על שׂדה-הרוּח כּי נוּטש, בּאשר יצא המשוֹרר העברי לגוֹלה², לשם “קיבּוּץ כּספים”!

אכן, החָרד לגוֹרל תרבּוּת-עם חיה וּמוֹדד אוֹתה לא רק בּאַמַת-מידה של “הוֹצאַת-ספרים”, הוּא יראה לדברים, לתוֹכם של הדברים, בּאַספַּקלַריה אחרת. כּלוּם יש לך מפלט וּמבטח-עוֹז לתרבּוּת העברית, מאשר הקרקע הנגאל על ידי העם והמוּצג לרשוּתוֹ של העם? כּלוּם יש לך בּדוֹרנוּ קניני-תרבּוּת חשוּבים יוֹתר מאשר המוּשׂגים החיוּניים: ישוּב נשַמוֹת, השתרשוּת בּקרקע, אדמה לעוֹבדים? כּלוּם יש לך חינוּך תרבּוּתי יוֹתר מאשר החינוּך להתנַדבוּת עממית, מאשר “עבוֹדת” הדוּנם, הפּרוּטה, הקוּפסה, עבוֹדת-העם? כּלוּם זוֹהי ה“תרבּוּת” אשר לה ניעָגן, זוֹ שאינה יוֹדעת בּסבלוֹ של עם ואינה מַטה שכם לא לסבל ולא לעמל-היצירה?

אייר תרפ"ו.

---

מרשמי ה. לייויק ברוסיה

מאת

ברל כצנלסון

¹

ה. לייויק², המשוֹרר היהוּדי בּניוּ-יוֹרק, בּיקר משך חדשים אחדים את ארץ מוֹלדתוֹ רוּסיה, שהה בּמרכּזיה וּבעיירוֹתיה והתבּוֹנן להוָי שלה, לחייה, ליצירה היהוּדית בּמקוֹמוֹת ההם. לפני צאתוֹ פּירסם בּקיוֹב חוֹברת של רשמים. קטעים אחדים מֵהָתָם הגיעוּ גם אלינוּ. הנה קטע אחד על דרכּה של השירה היהוּדית הצעירה שם:

“אִיזי חאריק טוֹב ויקר, משוֹרר חביב מ”בּיצוֹת מינסק". על כּתפיך התמימוֹת והצעירוֹת הוֹלכים וּמטילים מַעמסה לעיֵפה כּזאת: להיוֹת ראשית לספרוּת.

פּרץ – אין צוֹרך בּוֹ.

שלוֹם עליכם – גם כּן לא.

אַש – וַדאי וּוַדאי לא.

הוַרשאים – מחקנוּ אוֹתם.

הניוּ-יוֹרקים – זנַחנוּ אוֹתם.

הספרוּת היהוּדית בּרוּסיה צריכה להתחיל משנת 1923 בּערך.

ספרוּת משלנוּ, ספרוּת חדשה.

פּרוֹליטרית.

את כּל ה“חלַאם” ³ מִלְשֶעָבָר נַזניח. ננַער את חָצננוּ ממנוּ.

חלוּדת-מוֹרשה.

ירח לבן וקר תלוּי בּשמי השירה היהוּדית החדשה בּרוּסיה המוֹעצתית.

שמים קרים, שמי-חוֹרף.

עוֹמד איזי חאריק החביב מתחת לשמים הלבנים וּמתירא להבּיט לאחוֹריו.

הוּא – הראשוֹן.

מזדעזעוֹת כּתפיו. בּרכּיו כּוֹשלוֹת. ועיניו מתחננוֹת: רוֹצחים, מי הטיל עלי את המַעמסה הלַזוּ?

רוֹצה הוּא להסתכּל לאחוֹריו ואינוֹ מעיז. אסוּר. תהוֹם לרגליו.

שׂפתוֹתיו כּלוֹת ללחוֹש: אַחַי הגדוֹלים, המשוֹררים מוַרשה וּמניוּ-יוֹרק, הוֹשיעוּ לי.

אבל אסוּר. תהוֹם.

השירה היהוּדית בּרוּסיה החדשה צריכה להתחיל משנת 1923 בּערך. ואוּלי משנת 1925 דוקא.

עצמאית.

פּרוֹליטרית.

אין צוֹרך בּ“חלַאם” הישן.

ננַער אוֹתוֹ.

חלוּדת-מוֹרשה.

גוֹרל מַחריד של אִיזי חאריק… של איצירפעפער.

יֵרשם זאת".

היטיב המשוֹרר-המתבּוֹנן לציין את הגיחוּך האוּמלל שבּשכבה ספרוּתית זוֹ, “אחרוֹנה שבּאחרוֹנוֹת”, הפּוֹתחת בּ-1923 דוקא, התוֹלשת עצמה מכּל שוֹרש, האוֹסרת על עצמה את נכסי התרבּוּת אף של הדוֹר האחד שקָדם לה. דוֹר ספרוּתי יהוּדי אשר לא ידע את “קוֹנהוּ”, את פּרץ, את שלוֹם עליכם ואת אַש.

אוּלם האין להרחיב קצת את שׂדה-ההתבּוֹננוּת הזה, מעל פּני התחוּם של מינסק ושל קיוֹב, ולראוֹת אם אין איזוֹ פּגימה יסוֹדית בּכל אוֹתה התרבּוּת היהוּדית הצעירה, שהיא פּוֹתחת אמנם לא בּ-1923, כּי אם בּ-1905, ואינה פּוֹסלת אמנם את פּרץ ואת אַש, אוּלם עוֹקרת אוֹתם ממקוֹר מַחצבתם ורוֹאה את ה“ראשית לספרוּת” רק בּדוֹר אחד שלפניה, וּמסתלקת מכּל תרבּוּת הדוֹרוֹת ואוֹצרוֹת היצירה שקדמוּ לדוֹר זה?

לייויק היקר, ראה ראית בּעניוֹ של איזי חאריק, הֵיטַבת לראוֹת כּי השׂפתים של הדוֹר הצעיר כָּלוֹת ללחוֹש לאחים הגדוֹלים, “המשוֹררים מוַרשה וּמניוּ-יוֹרק: הוֹשיעוּנוּ נא”. אוּלם כּלוּם אין הם עצמם, האחים הגדוֹלים, משוֹררי וַרשה וּניוּ-יוֹרק, זקוּקים אף הם למקוֹר יִשעם של “האחים הגדוֹלים”, הגדוֹלים מאז ועד היוֹם, מִנִי משה וירמיהוּ ועד בּיאליק וּבּרנר? “אבל אסוּר. תהוֹם”.

אדר תרפ"ו.

---

אליעזר פקטורי

מאת

ברל כצנלסון

אליעזר פקטורי / ברל כצנלסון

¹

נכרת בּדמִי ימיו חבר נאמן טהָר-רוּח, שהתמכּר, בּעצם תחלוּאיו וּמכאוֹביו הקשים, לעבוֹדה מדעית תמה. בּעוֹדוֹ נער בּא לארץ – בּן להוֹרים יהוּדים טוֹבים שלא חשׂכוּ עמל מנפשם לגַדל את ילדיהם בּארץ-ישׂראל. מנעוּריו ידע דאגת קיוּם ועוֹל-פּרנסה, ועל הכּל – חיים בּעוֹלם האצילוּת. עוֹד מימי היוֹתוֹ תלמיד בּגימנַסיה “הרצליה” השתקע בּלימוּדי מדעים לשמם: מַתימַטיקה וּתכוּנה, שׂפוֹת, מדעי החברה וּתנוּעת הפּוֹעלים, ולַאחרוֹנה התרכּז כַּליל בּמדעי הטבע, וּבעיקר – בּחקר צמחי ארץ-ישׂראל. היה בּין ראשוֹני התלמידים שדבקוּ בּתנוּעת הפּוֹעלים ושהתנדבוּ לגדוּד העברי. גם בגדוּד נשאר נאמן לצמחוֹניוּתוֹ. שם לָקה בּריאוֹתיו וּמאז היתה מנת שנוֹתיו אך תחלוּאים. בּשנוֹת החֳלי האלה לא פּסק ממשנתוֹ. בּין תקוּפה לתקוּפה למד, טייל, סייר, נדד, לקט, חקר והגדיר. מסירוּת משפּחה ורֵעים האריכה בּמקצת את מידת ימיו הקצרים. זמן קצר לפני מוֹתוֹ עוֹד זכה לראוֹת את פּרי עמלוֹ בקוּנטרס לחקר צמחי הארץ של חברוֹ הקרוֹב א. אייג (יצא לאוֹר על ידי תחנת-הנסיוֹנוֹת).

אדר תרפ"ו.

---

לחברי ב"אוהל"

מאת

ברל כצנלסון

¹

משהוּ מַכריח אוֹתי לצאת הפּעם מגדרי וּלדבּר בּענינים שאיני רגיל לדבּר בּהם בּשער. אוֹדה: ליל הפּתיחה השכּירני. לא שתיתי לרוָיה מן הגביע אשר מסַכתם ואשר קידשתם עליו, אך ריח יינוֹ עברַני.

אין את נפשי להבּיע “מבינוּת”. איני יוֹדע לחַווֹת דעה, אם טוֹב שׂיחקתם. אף לא קיבּלתי עלי למדוֹד את מידת הכּשרוֹן של המשַׂחק הצעיר. אולם אחת ידעתי:

מן הרגע שהוּראיתי קרן-זווית בּית-מדרשית זוֹ של “המקוּבּלים” – נלפּתה נשימתי בּצבת. לא אדע חלקוֹ של מי גדוֹל כּאן יוֹתר: אם מַשק-כּנפיו של פּרץ, אם הרֶג’יסוֹר שעשׂה פּלאוֹת, אם האמנוּיוֹת השוֹנוֹת שחָברוּ כּאן יחד ועשׂוּ בּנוּ בּלַהטיהם. אוּלם אדע: כּל אלה – גם התוֹכן וגם המִשׂחק – אך ניסוּ לתפּוֹס את הבּלתי-נתפּס, אוּלם האויר שעל הבּמה הוּא שתפס, כּבש וריתק.

וּמבּין קטעי החזיוֹנוֹת אשר החיוּ בּי מחָדש את דמוּתוֹ הקַשתנית של פּרץ ואשר עוֹררוּ בּי מחָדש את המית נעוּרי ליצירי רוּחוֹ, הסתמן לעיני החזיוֹן האחד והחדש, אשר שמוֹ: “אוֹהל”.

האשכּח לכם, רֵעַי בּאוֹהל, את חסדכם עמי? ואתם הוֹספתם לי עוֹד ערב אחד של חג על הלילוֹת והימים, אשר מינוּ לי החיים כּאן, על מעט-אדמתנוּ. עוֹד חוּליה אחת לאוֹתה שרשרת-הפּלאוֹת, אשר אך משוּם שאנוּ חיים בּתוֹך-תוֹכה, בּעצם ימינוּ ודוֹרנוּ, בּ“בשׂר-ודם” שלנוּ, אין אנוּ מכּירים בּה. ואין אנוּ חשים, כּי היא היאהמיסטֶריההנאדרה מעוֹלם ועד עוֹלם ששמה ארץ-ישׂראל. וּברוּך כּל רגע המעוֹרר בּנוּ וּמַגבּיר בּנוּ את התחוּשה הזאת.

חוּליה וחוּליה. ספוּרוֹת הן. יש שהן ניתנוֹת לרשוּת-היחיד ויש שהן מתגלוֹת בּרשוּת הרבּים. איש איש מאִתנוּ ודאי זכה בּשלוֹ, אם בּרוֹב ואם בּמעט.האַקיף את אשר ניתן לי? ימי בּכּוּרי העבוֹדה וּגמיאַת אויר הארץ. מַחצלת קנים פּרוּשׂה עלי אדמה לאחר עבוֹדה. עין-גנים, כּנרת, מדבּר ², הר-המוֹריה, פּרקי-ועידה, שיחת-רֵעים יֵינית, הרת-עתידוֹת. מוֹעדים ליצירה ולתחוּשת-הבּאוֹת. ראִיית הציבּוּר בּעלייתוֹ.

ותבוֹאוּ אתם ותוֹסיפוּ חוּליה בּשרשרת היצירה שלנוּ, ותתנוּ לנוּ ערב אשר “הֵעיר, והסעיר והרנין”, והעיד, כּי שכינתנוּ לא הסתלקה מאִתנוּ.

אם ארצה למַצוֹת לעצמי וּבלשוֹני מה לי “אוֹהל” כּיוֹם, כּפי שנגלַה לי בּליל הפּתיחה, ואמרתי דבר, אשר יהיה בּעיני איסטניסיםואֶסתֶטים מוּפרך מעיקרוֹ. דבר אשר יְעָרֶה מראש את הטעם לפגַם, את החטאת הרוֹבצת לפּתח, זוֹ שטוֹבי-טעם חשים אוֹתה מרחוֹק בּחוּש-הריח הדק שלהם:

מפעל הסתדרוּתי.

וידעתי, כּי לגבּי רבּים וכן חשוּבים אין בּצירוּף זה אלא מן העִדר, מן החולין, מן הרשמיוּת, רמז לבּיוּרוֹקרטיה חדשה המתנשׂאת לשלוֹט ולרדוֹת בּרמש האדם.

ולי זה אוֹמר, כּי אח הוּא “אוֹהל” ליצירה אמיתית, בּלתי-מזוּיֶפת, גזעית ושרשית, היוֹקדת בּאש טהוֹרה של חלוּציוּת, לכל עוֹמק המוּשׂג הזה.

ועוֹד לי שֵם:

קבוּצה.

מיוֹם קיוּם הקבוּצה הראשוֹנה בּארץ הוֹלך אני וּמוֹנה את מספּרן, מוֹסיף וגוֹרע: החיוֹת והנעדרוֹת, הכּוֹשלוֹת והמתגבּרוֹת. הלילה הזה נוֹספה לי למניני עוֹד קבוּצה אחת: “אוֹהל”. לא שאלתי, אם יש להם לבני “אוֹהל” קוּפה משוּתפת, אם סוֹעדים הם בּצַותא. את ריח הקבוּצה האמיתית הרגשתי בּהם ואת כּוֹח היצירה שבּקבוּצה, את הדביקוּת בּאדם וּבחברת האדם, את אויר היצירה הקיבּוּצית, זה ששׂוֹרר רק בּקבוּצת-אמת וּבקרב אנשים אשר נשמתם נפתחה לקראת חיי קבוּצה.

וּבכן, תחת לדבּר על אמנוּת, על כּשרוֹנוֹת, על ניצוֹצוֹת, תחת להעריך את היתרוֹנוֹת וּלגלוֹת את הפּגימוֹת, בּאתי לדבּר על – הסתדרוּת וּקבוּצה. האין אני עוֹשׂה בּזה “שירוּת של דוֹב” ל“תלמידי-אמנים” הצעירים שלנוּ?

איני חוֹשש לכך. משוּם שאני רוֹאה בּ“אוֹהל” לא חבוּרה של “פּרחי-אמנוּת”, המשתעשעים להנאתם בּעניני בּימה, אלא חטיבה מיוּחדת. ראשית מפעל אמנוּתי, שהוּא עצם מעצמה ורוּח מרוּחה של תנוּעת העבוֹדה הארץ-ישׂראלית. היא מכוֹרתוֹ ונוֹף מוֹלדתוֹ. ואין לי שבח גדוֹל מזה להתחָלה, ואין לי דבר גם מַבטיח יוֹתר וגם מחַייב יוֹתר מאשר זה. כּאן הערוּבּה מפּני התלישוּת המוּסרית והבּדילוּת החברתית, מפּני הריקנוּת הנַפשית, מפּני ההתרוֹססוּת³ האינדיבידוּאַליסטית המוֹנעת כּל פּעוּלה גדוֹלה, הדוֹרשת התלכּדוּת כּוֹחוֹת, מפּני טירוּף הגַדלוּת ותאוַת “ההכּרה” – כּל המחלוֹת הללוּ הנוֹתנוֹת אוֹתוֹתיהן בּפרחי הכּהוּנה אצלנוּ בּספרוּת כּבאמנוּת.

הסתדרוּתיוּת וקיבּוּציוּת פּירוּשן: ההתלכּדוּת החברתית בִּפְנים, וההתלכּדוּת החברתית עם הציבּוּר היוֹצר. היניקה מן הסערה, ממלחמת הגאוּלה, מן ההיאָבקוּת האיתנה. ההצטַמדוּת לאוֹצרוֹת התרבּוּת, ראיית המרחב וציפּיית הבּאוֹת, הטָיַת שכם לעוֹל העם, הנאמנוּת והרצינוּת הגדוֹלה בּקלוֹת וּבחמוּרוֹת. זהוּ אויר-הנשימה אשר מבּלעדיו כּל התחלה אמנוּתית וספרוּתית תעשׂה פּרחים ריקים ונבוֹל תבּוֹל.

ידעתי, גם בּקרבּנוּ יש חוֹששים ל“אמנוּת פּוֹעלית”. ודאי, יש בּעוֹלם מי שהתיַמר בּזה ועשׂהוּ למפלצת. אוּלם, אם נחשוֹש לשוֹטים שקילקלוּ ושוַדאי עוֹד יקלקלוּ, הרי אסוּר יהיה עלינוּ לאחוֹז בּכל הגדרה שהיא, הכּל ניתן להינָבל וּלהיטָפש. אין דבר העוֹמד בּמרוּצת החיים בּפני השטוּת, בּפני הגֵרה הנבוּבה, בּפני המוֹדה. אוּלם אם נרד למַהוּתוֹ של דבר, כּלוּם אין אמנוּת-אמת יוֹנקת מתוֹך עצמוּת הדוֹר וּמרוּח הקוֹדש של הדוֹר? ודאי, כִּמְטַחֲוֵי קשת נברח מאוֹתה האמנוּת הרוֹדפת אחרי מרכּבתוֹ של מישהוּ ויהא היוֹשב בּתוֹכה אדוֹן אוֹ עבד, נבוֹן לכל אמנוּת המוֹכרת עצמה, חנפה וּמשתעבּדת, ודאי לא נֶהְדַר גם את פּני אמנוּת-חצר מִתְפַּרְלְטֶרֶת. נַבריח אוֹתה מקרבּנוּ. אוּלם כּלוּם יש בּנוּ מישהוּ כּיוֹם אשר לבּוֹ ילך אחרי אמנוּת פּארנאסית, מתפּנקת, מסתלסלת, מתגַנדרת? כּלוּם הכּמיהה לשירת-אנוֹש אמיתית לא היא שמצַוה עלינוּ את שירת האדם החי עמנוּ, את ישרתנוּ אנוּ?

וּכלוּם יוֹדעים אנוּ פּרק חשוּב שהוּא בּאמנוּת, אשר לא נשׂא בּקרבּוֹ את עני הדוֹר ואת בּשׂוֹרתוֹ? ומה היתה שירתם של פייאֶרבּרג, בּיאליק, טשרניחוֹבסקי – אם לא שירתה הפּנימית של הציוֹנוּת, וּמה היוּ כּל ההתחָלוֹת של אמנוּת יהוּדית מלפני חצי יוֹבל שנים, אם לא “אמנוּת ציוֹנית”? וּמה היוּ לנוּ בּרנר ושמעוֹנוֹביץ (בּתקוּפתם שבּחוּץ-לארץ) וגם גנסין ושוֹפמַן, האינדיבידוּאַליסטים לכאוֹרה, אם לא שירת הדוֹר אשר נתיב המַכאוֹבים שלוֹ התפּתל עדי המפעל החלוּצי? אוֹ כּלוּם כּל מה שנוֹצר בּשׂדה-ספר כּאן אצלנוּ, בּקרבּנוּ, אינוֹ כּרוּך בּעוֹלמוֹ הרוּחני, בּמערכוֹת חייו של דוֹר מסוּים, של תנוּעתוֹ ושל הוַיתוֹ? וּכלוּם אין שירת-היחיד הטהוֹרה, מעוֹלם ועד עוֹלם, בּת לדוֹרה, לעמה, ואפילוּ למַעמדה?

וּכלוּם יש להעלוֹת על הדעת, כּי כּאן בּארץ תיוָלד לנוּ אמנוּת, שלא תהא “פּוֹעלית” (לא בּשלט, כּמוּבן, כּי אם בּעצם עצמוּתה)? כּלוּם יש לה לאמנוּת כּאן בּארץ קרקע-יניקה אחר מחוּץ לקרקע העבוֹדה, הוָיתה וּתנוּבתה הנַפשית? האוּמנם יתכן שיקוּם בּינינוּ אמן-אמת, יחיד אוֹ קיבּוּץ מבּלי שיהיוּ לוֹ שרשים בּקרקע זה? הסוֹפרים המקוֹננים על הספרוּת הנרתמת בּמרכּבת הפּוֹעלים – טחוּ עיניהם מראוֹת, כּי אם היתה בּארץ יצירה רוּחנית בּשנים האלוּ – הרי על קרקע זה צמחה ורק על קרקע זה צמחה. ואשר מחוּץ לה – צחיח סלע. ואילוּ היוּ מעמיקים בּדבר היוּ אוּלי רוֹאים, כּי אי אפשר היה שתהיה אחרת.

יש בּינינוּ חוֹששים ל“שיטה” וּמערערים עליה. ועצתי אמוּנה: אַל נעשׂה מזה ויכּוּח. נַניח לה ל“שיטה”. נראה בּמחזה. נפקח את לבּנוּ לרוָחה, גם אנוּ, הקהל, גם המַציגים. נתרשם ונבּיע את התרשמוּתנוּ בּגָלוּי. וּכשנטעם לָקוּי, חַסר, יָתיר, אי-אמת, הפרזה, טעם לפגָם – לא נסתיר. אך אַל נהפוֹך את הענין עצמוֹ ואת התרשמוּתנוּ לויכּוּח של אַסכּוֹלוֹת. המחזיק בּנוֹשנוֹת אַל יסגוֹר את עצמוֹ מפּני החדש, והחדש אַל יתעקש ואַל יצדיק כּל סלף בּתירוּץ של “אחרוֹן-אחרוֹן”. מוּבטחני, כּי לא אַסכּוֹלה זוֹ אוֹ אחרת תשלוֹט בּנוּ. כּל הבּא הנה לארץ מביא הנה את צרוֹר הבַּגַז' שלוֹ. ואם כּי בּגז' זה מכיל כּמה אנכרוניזמים וְאַנַ-ארציזמים⁴, אף על פּי כן אין לזלזל בּוֹ, בּאשר הוּא הוּא המעַשיר את רוּחנוּ, והגורם למזיגה התרבּוּתית של ארץ-ישׂראל רבּתי, לעתיד לבוֹא. ארץ-ישׂראל היא לבּוֹרטוֹריה חשוּבה, והיא מלמדת ועוֹד תלַמד את כּוּלנוּ: את ההוֹגה, את העסקן הנאמן, את הרֶג’יסוֹר ואת המשַׂחק. וגם המחזיק בּנוֹשנוֹת שבּקרבּנוּ “הלוֹך ילך” ל“חדר”, ואם גם על כּרחוֹ. וּבלבד שתתגלה אמנוּת-אמת. לפניה נכרע כּוּלנוּ.

וגם רֶפֶּרטוּאַר ימָצא.

מבּחינה זוֹ נתן ליל-הפּתיחה הבטחוֹת גדוֹלוֹת. פּרץ, אשר כּל ימיו חתר אל הבּימה בּכל כּוֹחוֹתיו, ולא יכוֹל – מצא לוֹ בּארץ-ישׂראל וּבעברית את המגַלם. ואת המגַלם הנאמן, אשר חדר לרוּחוֹ של פּרץ, אשר הקרים את דמוּיוֹתיו בּשׂר והפך את חריפוּתוֹ הרעיוֹנית לנפש חיה. היה כּאן בּאמת “גלגוּלוֹ של ניגוּן”. אם לא לדבּר על תג פּלוֹני אוֹ אַלמוֹני, הרי כּכה ראה פּרץ את הדברים. ועכשיו נשקפת התקוה, כּי פּינוֹת חבוּיוֹת וחשוּבוֹת של ספרוּתנוּ תשוֹבנה לחיוֹת בּנפשוֹ של הקהל. האין זאת בּשׂוֹרה לספרוּתנוּ?

בּתוֹך קהל-רוֹאים עוֹבד ויוֹצר, בּתוֹך אויר של קיבּוּציוּת, של דביקוּת, של התלהבוּת אמת וחרוּף-נפש, של אהבת-עם, של משׂא-נפש חברתי, של כּמיהה למקוֹרוֹת תרבּוּת – האין אנוּ רשאים לקווֹת – כּי יצמח לנוּ דבר בּעל ערך, בּעל משקל, אשר יַפרה את רוּחנוּ וירנין את לבּנוּ?

חברַי בּ“אוֹהל”, אַל נא תחשבוּ זאת לשבחים. ואַל תחכּוּ לשבחים. אמרתי בּליל הפּתיחה: אתם עוֹלים לגרדוֹם. ואיני חוֹזר בּי גם לאחר הצלחתכם. הסכּנוֹת אוֹרבוֹת והמצוּדה פּרוּשׂה והענשים צפוּיים.

וּמה שנאמר כּאן זהוּ – לא יוֹתר מאשר תביעת גידוּל, חרדה ליציר הנוֹלד וציפּיה לעתידוֹ.

יהי רצוֹן שלא תכזיבוּ את ציפּייתנוּ.

סיון תרפ"ו.

“ניר”

מאת

ברל כצנלסון

---

בשולי הקטרוג הגדול

מאת

ברל כצנלסון

¹

נירו לכם ניר ואַל-תזרעוּ אל-קוֹצים (ירמיהוּ ד‘, ג’)

הגהוֹת ותיקוּני טעוּיוֹת

לעצם הרעיוֹן הגָלוּם בּ“ניר”, לעצם המגַמה המחַיה את כּל פּעוּלתה הישובית של ההסתדרוּת – אין לוֹ לאליעזר יפה כּל ענין. הוּא גם אינוֹ טוֹרח להוֹכיח את אי-צדקתה ואת אי-נחיצוּתה של מגמה זוֹ. “ניר” הוּא בשבילוֹ צירוּף של “חברת מניוֹת בּעֵרבוֹן מוּגבּל” ושל “התוֹרוֹת הסוֹציאַליסטיות הקיצוֹניוֹת”, מַכשיר לניצוּלוֹ וּלנישוּלוֹ של העוֹבד החקלאי, באחת – “דרַקון”, אשר רק המִנהלה של “חברת העוֹבדים”, “אלה האנשים הטמוּעים בּראשם ורוּבּם בּרוּח העיר וּשאיפוֹתיה להשׂתרר על הכּפר וּלנַצלוֹ בּכל המוּבנים (קרי: י. אַהרוֹנוֹביץ, ד. בּן-גוּריוֹן, י. בּן-צבי, א. הרצפלד, בּ. כּצנלסוֹן, ד. רמז, י. שפּרינצק ודוֹמיהם) יכלוּ ליצוֹר אוֹתוֹ”. את זאת הוא משתדל להוֹכיח, מחוּץ להנחוֹת האַקסיוֹמיוֹת מתוֹך סעיפי התקנוֹת של “ניר”, אשר הוּא מצַטט בּהַרחָבה.

רוֹאה אני צוֹרך, בּטרם כּל ויכּוּח על עצם ענין “ניר”, לצאת בעקבוֹת הראָיוֹת המצוּטטוֹת על ידי א. יפה, כּדי להיוָכח, אם בּאָמנה מפלצת זוֹ אשר העלה לפנינוּ א. יפה היא היא דמוּת תבניתה של “ניר”, אוֹ חזוֹן-בּלהוֹת הוּא אשר בּדה החבר א. יפה מלבּוֹ, כּדי להפּיל עלינוּ אימה ופחד וּלהבאיש את ריח ההסתדרוּת ועוֹבדיה בּעיני חבריה. אין כּל אפשרוּת לגשת לבירוּר הענין עצמוֹ בּטרם תוּסר ערימת “טעוּיוֹת הדפוּס” אשר נערמה כּאן בּכתב הקטרוּג. הנה מספּר הנחוֹת של החבר א. יפה:

הנחה א': “ניר” מַחרימה את רכוּשוֹ של המתישב.

“הכּל נשאר קנין “ניר”, “ניר” לא תסכּים לכך ש”המשק יקוּם למתישב“, “קנין עוֹלם הם העוֹבדים החקלאים וּבניהם אחריהם לחברת המניוֹת בערבוֹן מוּגבל “ניר” (תוֹעבת נפשוֹ של א. י. חברת מניוֹת!), אחרי סילוּק ההלוָאה להנהלה הציוֹנית עוֹד “יצטרכוּ להמשיך לשלם ל”ניר” דמי שימוּש ודמים אחרים לעוֹלם ועד”, והוֹלך וחוֹזר: “אַמוֹרטיזַציה” ל“ניר”, “דמי-שימוּש”. וא. יפה, הרוֹאה את המשק החקלאי “מבוּלק ומנוּצל” לעיניו על ידי “חברת העוֹבדים” “העירוֹנית”, צוֹעק מנהמת לב: “אכן גם פּרעה מלך מצרים וגם הבּוֹלשביקים בּרוּסיה לא הגיעוּ לתאוַת ניצוּל של עוֹבד האדמה כּמִנהלת “חברת העוֹבדים” שלנוּ”.

החשש שמא אוֹמרת “חברת העוֹבדים” לבטל את הקנין הפּרטי במשק הוּא הוּא שהעלה את חמתוֹ של א. יפה עד להשחית (אמנם יש אוּלי להזכּיר נשכּחוֹת, כי בּשעה שא. יפה היה מַרצה את דעוֹתיו בּעניני התישבוּת היה מדבּר רק על שירת היחיד – בּניגוּד לשירת המַקהלה – ועל יצירת היחיד. בימים ההם לא גילה לנוּ עדיין את הסוֹד, כי אין שירה ואין יצירה ליחיד אלא כּשיש עמם רכוּש-יחיד וקנין-יחיד ). אוּלם השאלה נשאלת בּכל זאת, היכן מצא זאת א. יפה בּתקנוֹת “ניר”? האוּמנם בּנוּיה “ניר” על החרמת המשק הפּרטי?

הנה לעינַי הסעיף אשר ממנו מַסיק א. יפה את מַסקנוֹתיו המחרידוֹת. בּסימן א' המדבּר על סמכוּתה של “ניר”, נאמר, כּפי שמצַטט א. יפה בּעצמוֹ, “להעמיד בּרשוּתם של הקיבּוּצים שטחי אדמה, בּנינים, אינוֶנטר חי ודוֹמם, נגד דמי שימוּש או דמי הַפחתה אוֹ בּתנאים אחרים”. כּל היודע את פּירוּש המלוֹת יבין כי לא לשם גיבּוּב מלים נוֹספוֹת בּתקנוֹת הוּבאוּ כּאן שני הטֶרמינים: דמי שימוּש אוֹ דמי הפחתה, כּי לא שמות נרדפים הם. דמי שימוּש תקבּל “ניר” בּאוֹתם המקרים שהיא תישָאר בעלת הנכסים, אשר היא תמסוֹר למתישבים, דמי הפחתה (אַמוֹרטיזַציה בּלע"ז) ישלמוּ אלה שיקבּלוּ את הנכסים מאת “ניר” לרשוּתם שלהם. בּרוּר איפוֹא מכּאן, ש“ניר” הסכּימה למַפרע לאפשרוּת של מסירת רכוּשה למתישבים בּאחת משתי הצוּרוֹת הנ“ל. כּך הוּבן הדבר בּועידה החקלאית אשר קבעה את הנוּסח הזה² אחרי ויכּוּחים רבּים, אחרי התנגדוּת חזקה מצד אלה השוֹללים בּהחלט כּל אפשרוּת של רכוּש פּרטי בּהתישבוּת עוֹבדים (הקיבּוּצים) ואחרי תמיכה תקיפה מצד דוֹרשי זכוּת הקנין הפּרטי בּהתישבוּתנוּ (נהלל). אין איפוֹא כּל יסוֹד משפּטי וּמוּסרי, כּל עוֹד קיים הסעיף על דמי הפחתה, להכריז כּי תקנוֹתיה של “ניר” מתנקשוֹת בּזכוּת המתישב על קנינוֹ וּמשקוֹ. אוּלם החבר א. יפה רוֹאה את עצמוֹ פּטוּר מלראוֹת את פּירוּש המלוֹת כמַשמען ואינוֹ חדל לחזוֹר בּכל הזדמנוּת שהיא, וּלהלך אימים כּי אחרי סילוּק ההלוָאה בּעד הרכוּש הלאוּמי המוּשקע בּמשק – כּלוֹמר, אחרי תשלוּם דמי ההפחתה – עוֹד יצטרך המתישב לשלם ל”ניר" “דמי-שימוּש ועוֹד דמים אחרים לעוֹלם ועד”. ושוּב בּבטחוֹן וּבוַדאוּת: “דרישת “ניר” היא שישלמוּ את כּל ההלואה והריבּית וּמלבד זה ישלמוּ גם דמי שימוּש”. מה שֵם לקרוֹא לקריאה אשר כּזאת בּספר תקנוֹת?

הנחה ב': “ניר” זוֹממת להדיח את העוֹבד ממשקוֹ.

לא רק רכוּשוֹ של העוֹבד יוּחרם לקוּפּת “ניר”, אלא הוּא גם צפוּי ועוֹמד לסכּנת נישוּל מנחלתוֹ, כּראוּת עיניה של מִנהלת “ניר”. והראָיה, “על פּי סימן י”ג מתקנוֹת “ניר” צריכה מנהלת “ניר” להוֹציא מתוֹכה, וכמוּבן – מעיד א. יפה – גם ממשקיה, את כּל חבר שהוּצא מאיזוֹ סיבּה שהיא מ“חברת העוֹבדים”. כּלוּם לא דרַקון זה? כּלוּם אין העוֹבד נעשׂה על ידי כּך כּדוּר-משׂחק בּידי מנהלת “חברת העוֹבדים”? וּבעווֹן מה מוּצאים אנשים, אדמיניסטרַטיבית, על ידי מנהלת “חברת העוֹבדים”? כּאן לא טרח החבר א. י. לקרוֹא את הסעיף האוֹמר: “אם חדל פּוֹעל מהיוֹת עוֹבד עבוֹדה גוּפנית ורוּחנית, אוֹ אם הוּא מתפּרנס מעסקי תיווּך, רֶנטה או ריבּית, אוֹ אם הפיר בכוָנה את תקנות החברה, אוֹ גרם בּמזיד בּהתנהגוּתוֹ הפסד ונזק לחברה אוֹ לאחד ממוֹסדוֹתיה”. זאת אין הוא מספּר, אוּלם הוּא יוֹדע להביא דוּגמאוֹת מענינוֹת: “לא תחתוֹם על “דבר” וגם בּעד זה יוֹציאוּך בּקרוֹב” (רמז לשׂיחת יוֹשבי-קרנוֹת נאלָחה), “נחלת-יהוּדה אינה מסכּימה בּאיזה דבר לסידוּרים שבּינה וּבין משק הפּוֹעלוֹת שם, והריהי מוּצאת מ”חברת העובדים" (א. י. המתעֵב כּל כּך מעשׂי-אלָמוּת, אינוֹ מרגיש, כּנראה, שוּם התמרמרוּת נגד מעשׂי-אלָמוּת, בּשעה שהם מוּפנים כּלפּי מוֹסדוֹת ההסתדרוּת. בּמקרה זה רַכּו אמָריו משמן, ואף על פּי שהוּא יוֹדע יפה שגם בּמקרה נחלת-יהוּדה, מקרה של נעיצת-חרב בּקיוּמה של ההסתדרוּת, לא הוּצא שוּם אדם מתוֹך ההסתדרוּת בּאוֹפן אַדמיניסטרטיבי – אין זה מוֹנע אוֹתוֹ מהשתמש בּדוּגמה המוּצלחת). “וּבכלל הרי המוֹסדוֹת של “חברת העוֹבדים” הוֹלכים ורבּים וילכוּ ויִרבּו” – קוֹבל מרה א. יפה – “וכל מוֹסד הוּא חוֹבה, וכל המוֹרד בּוֹ יוּצא בּאוֹפן אוֹטוֹמַטי מ”חברת העוֹבדים".

והשאלה היא, האם בּאמת השאירוּ התקנוֹת של “חברת העוֹבדים” ו“ניר” את החבר מחוּץ לכל הגנה, האם בּאמת אפשר כּי יוּשלך אדם מן המשק אשר בּוֹ הוּא עובד – אחת היא אם משק זה הוּא קנינוֹ הפּרטי כּפי דאגתוֹ וּשאיפתוֹ של א. י. אוֹ שמשק זה הוּא כּוּלוֹ קנין “ניר” – כּנצר נתעב על כּל חטא שחָטא כלפי “חברת העוֹבדים”?

ונזכּר אני כּי בּאוֹתה הועידה החקלאית אשר הטילה על עוֹבד האדמה המבוּלק והמנוּצל את העוֹל האיוֹם של “ניר” לא נשכּח הצוֹרך להבטיח יוֹתר את זכוּתוֹ של העוֹבד בּמשק בּכל התמוּרוֹת והחליפוֹת האפשריוֹת וגם נתקבּלה החלטה מפוֹרשת, כי “בּתקנוֹת יוּכנסוּ סעיפים המַגדירים וּמבטיחים את זכוּיוֹת החברים בּמשקי החברה”³, וּבאוֹתה הועידה גם המצאנוּ את המוּשׂג המיוּחד של “חבר נלוה”⁴, אשר זכוּיוֹתיו המשקיוֹת שמוּרוֹת לו גם בּמקרה שהוּא מעמיד את עצמוֹ מחוּץ לחברה. האוּמנם נשכּחה החלטה זוֹ מלב, אוֹ רק נתעלמה מעיניו החוֹדרוֹת של החבר אליעזר?

אני מפשפּש בּתקנוֹת “ניר” ומוֹצא שם סימן ד' ושם נאמר: “חבר שיצא מן החברה יכוֹל להישאר חבר נִלוה בּחברה”. “חבר שהוּצא מן החברה יכוֹל להישאר חבר נלוה”, וההגדרה של חברים נִלוים היא: “משתתפים בּיצירת הוֹן החברה ונענים על יסוֹד שיתוּפי משירוּתי החברה”. הפְּסול שיש בּמצבם של החברים הנלוים הוא רק בּזה (סימן י"ט) שבּועידה הכּללית של “ניר” יש להם זכוּת דעה מיעצת, ושאינם אַחראים על החוֹבוֹת של “ניר”. ל“העברה מנחלתם” אין שוּם זכר. אוּלם לחבר א. יפה לא איכפּת, כּנראה, מה שנאמר מפוֹרש בּתקנוֹת והרי הוּא מרשה לעצמוֹ לכתוֹב בכל תוֹם הלב הדרוּש לכך: “וכמוּבן גם להוֹציאוֹ ממשקיה”.

הנחה ג': העיר תקבּע את חיי הכּפר.

לא רק בּרכוּשוֹ של העוֹבד החקלאי מתנקשת “חברת העוֹבדים”, כּי אם גם בּנפשוֹ. “בּלהטי תקנוֹת של מוֹסדוֹת יֵעָקר ויֵהָפך משרשוֹ” ו“אנשי העיר הם יקבּעוּ את חיי הכּפר” והראָיה – מניוֹת-היסוֹד. הן נמצאוֹת בּידי “חברת העוֹבדים” ולהם הזכוּת של מחצית הקוֹלוֹת בּועידה החקלאית. ענין מניוֹת-היסוֹד, הבּאות להבטיח לדוֹרוֹת את שמירת העיקרים היסוֹדיים שעליהם הוּשתתה התנוּעה כּוּלה, אינוֹ חָדש עמנוּ. הרצל הנהיג זאת בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית (“טרוֹסט לניצוּל צמר-גפן” יקרא לזה א. יפה בּאַפּוֹ) ועל פּי הפּרוֹטוֹטיפּוס הזה נוֹצרוּ אצלנוּ: בּנק הפּוֹעלים, “סוֹלל בּוֹנה”, ועל פּי רצוֹן החברים והחלטתם בּועידת “המשבּיר” הוּנהג הדבר גם בּ“משבּיר”. בּכל המוֹסדוֹת הללוּ שייכוֹת עכשיו מניוֹת-היסוֹד להסתדרוּת הכּללית והן מסַמלוֹת את אחדוּת התנוּעה ואת עמידתם של כּל מפעלינוּ בּרשוּתוֹ של כּלל הפּוֹעלים המאוּחד. ועדיין לא קרה מקרה שיהא צוֹרך להשתמש בזכוּתן של מניוֹת-היסוֹד, כּדי להטיל שׂררה על המוֹסדוֹת ועל חבריהם. אוּלם החבר א. יפה הרוֹצה להפחיד את הקהל – “צאן קדשים” בּלשוֹנוֹ, – בּדיקטטוּרה זוֹ של בּעלי מניוֹת-היסוֹד, אינוֹ מסתפּק רק בּזכוּיוֹתיהן המגיעוֹת להן וּבתפקידן האמיתי והרי הוּא מוֹסיף להן גם זכוּיוֹת מדוּמוֹת, הוא עוֹמד וּמכריז כּי ההכרעה בּועידה הכּללית של “ניר” וּבודאי גם בּבּחירוֹת היא בּידי מנהלת “חברת העוֹבדים”. מאי איכפת לוֹ לחבר א. יפה שיש תקנה מפוֹרשת האוֹמרת:

"בּאי-כּוֹח מניוֹת-היסוֹד אינם משתתפים בּבּחירוֹת למנהלה, למוֹעצה ולועדוֹת ". כּזאת היא “וַדאוּתוֹ” של א. יפה כּי המרכּז החקלאי בּעתיד לא יהא נבחר על ידי ציבּוּר הפּוֹעלים החקלאי, כּי אם ימוּנה – מחציתו ואולי כולו – מטעם מנהלת “חברת העוֹבדים”.

והלאה. כּדי להבטיח כּי בּכל הענינים והשאלוֹת מוּבטח מראש הרוֹב הגמוּר בּועידה החקלאית למנהלת “חברת העוֹבדים” מוּגשת לנוּ גם סברה כּזאת:

בּתקנוֹת נאמר כּי לשלוֹשת חברי המנהלה יש זכוּת הצבּעה בּועידה גם אם לא נבחרוּ לצירים, ולא נתפּרש בּתקנה איזוֹ מנהלה, אם זוֹ של “ניר” או זוֹ של “חברת העוֹבדים”, וּבכן הרי אפשר כּבר להסיק מסקנה, כּי אלה הג' הנם בּאי-כּוֹח “חברת העוֹבדים” אשר התחכּמה להבטיח לה לא רק את מחצית הדעוֹת כּי אם עוֹד שלוֹש, כּלוֹמר, רוֹב מוּחלט וּמוּבטח מראש. א. יפה עצמוֹ מציין אמנם, כּי לא ברוּר הדבר לאיזוֹ מנהלה מכוּון הסעיף, אף על פּי כן אינוֹ נמנע מלמהר וּלהוֹציא את מסקנתוֹ. הרי כּדאי להסיק מסקנה כּזאת, הרי יש בּזה כּדי להפחיד. אוּלם כּל מעיין בּלתי-משוּחד יבין, כי אם בּתקנוֹתיה של איזוֹ חברה שהיא מדוּבּר על מנהלה – הכוָנה למנהלה של אוֹתה חברה, וּבכן – שלוֹש הדעוֹת המסוּכּנוֹת אשר “חברת העוֹבדים” יִחסה לעצמה בּרוֹב ערמתה וּ“להטיה” – פּרחוּ להן והרוֹצה להוֹסיף דעת, גם ישׂים אל לבּוֹ כּי כּל עיקרה של תקנה זוֹ אינוֹ אלא בּיטוּי משפּטי למצב הקיים כּל השנים בּהסתדרוּת החקלאית, שחברי המרכּז החקלאי יש להם זכוּת הצבּעה בּועידה, אלא שתקנה זוֹ צימצמה את הזכוּת והעמידה אוֹתה על שלוֹשה.

ועוֹד. כּדי שיהא אפשר להכריז כּי "בּועידה כּללית של “ניר” ההכרעה היא כּוּלה בּידי מנהלת “חברת העוֹבדים”, צריך היה גם להתעלם מתקנה מפוֹרשת האוֹמרת, כּי “שוּם סעיף מחוּקת החברה לא ישוּנה ולא יבוּטל ולא יחוּדש אלא בּהסכּם של שני שלישים של קוֹלוֹת הועידה”.

תחת זאת יש צוֹרך להבהיל את הקהל, כּי גם מחוּץ לועידה החקלאית “יכוֹלה המנהלה של “חברת העוֹבדים” (העיר! העיר, העיר!) להחליט ולקבּוֹע את כּל אשר יִדְבֶנָה לבּה, לתקן נשמת וגוּף הכּפר בּמלכוּת שדי”, והראָיה – “חברת העוֹבדים” רשאית “בּמקרה שהיא רוֹאה צורך גם להשתתף בּקביעת מחירי העבוֹדה והתוֹצרת בּמשקים וּבעבוֹדוֹת החברה ואז ההחלטה מתקבּלת בּישיבה משוּתפת של מוֹעצת “חברת העוֹבדים” ושל מוֹעצת החברה”.

תקנה זוֹ מוּבאת כּראָיה חוֹתכת עד היכן מגיעה “דמוֹקרַטיוּתם” כּביכוֹל של המחוֹקקים הרשעים אשר לא הסתפּקו בּשלטוֹנה של “חברת העוֹבדים” בשעת ועידוֹת כּי אם מסרוּ יִפּוּי-כּוֹח למנהלת “חברת העוֹבדים” גם “בּשאלוֹת שלא דנוּ ולא החליטוּ שם כּלל אוֹ דנוּ והחליטוּ אחרת”.

וּמַהי מַשמעוּתה הנכוֹנה של תקנה זוֹ? מי שלא יעצוֹם את עיניו בּמזיד מראוֹת נכוֹחה יוָכח, כּי כּאן מדוּבּר לא על איזוֹ הכרעה שהיא. כּי אם על ישיבה משוּתפת של מוֹעצת (ולא מנהלת) “חברת העוֹבדים” ושל מוֹעצת “ניר”, המתכּנסת בּשעה שיש צוֹרך מיוּחד בּכך וּמחליטה יחד, מתוֹך הסכּם הֲדָדִי, בּענינים אלה. והמכוּון הוּא למקרים שמתגלים ניגוּדי-ענינים בּין חלקים שוֹנים בּמחנה העוֹבדים (בּין משקים שוֹנים, בּין הסתדרוּיוֹת שוֹנוֹת, בּין כּפר ועיר וכוּ') בּשאלוֹת כּלכּליוֹת חיוּניוֹת ויש צוֹרך ליַשב את הענינים, להביאם לידי התאָמה. בּעיני החבר א. יפה אפשר יֵחָשב לחטא עצם הרצוֹן להביא לידי התאמה ענינים של “כּפר ועיר”, שני המעמדוֹת היחידים אשר בּקיוּמם הוּא מוֹדה וּבמלחמתם הנצחית הוּא מאמין בּאמונה שלמה, אוּלם רק מַשׂטמה עיורת יכוֹלה לגלוֹת בּתקנה זוֹ פנים נַעוים של הכרעה, של שלטוֹן שיטת הריכּוּז, של שעבּוּד הכּפר לעיר.

אלה הן התגליוֹת אשר עשׂה החבר א. יפה בּתקנוֹת “ניר”, וזאת הבּרכה אשר אָצל לועידה החקלאית הבּאה.

טבת תרפ"ו.

---

שלוש תמיהות

מאת

ברל כצנלסון

שלוש תמיהות / ברל כצנלסון

¹

והחבר אַרלוֹזוֹרוֹב – והוּא חבר את מִנהלת “חברת העוֹבדים” – מעיד על עצמוֹ כּי בּעניני תיאוֹריה חוֹלק הוּא אמנם על אליעזר יפה (זהוּ מה שקוֹרין בּלַע"ז “ריב הסלאבים בּיניהם לבין עצמם”) ², אוּלם למעשׂה, “לעיקר המסקנוֹת” של א. יפה בּענין “ניר”, הוּא “נוֹטה להסכּים”. ועיקר המסקנוֹת של א. יפה בּענין הנידוֹן הלא ידוּע: “את “ניר” תשיב ההסתדרוּת החקלאית ליוֹצריו אנשי העיר”. החבר ארלוֹזוֹרוֹב אָמנם אינוֹ רוֹאה צוֹרך לשַחֵת אמָרים לריק כּדי להוֹכיח את פּסילוּתה של “ניר”, הוּא מסתפּק לכך באַפוֹריזמים אחדים, העוֹשׂים בּה כָּלָה, וּבמסירת מוֹדעה לזכרוֹן-עוֹלם: “כּמוֹ החבר א. יפה הנני חוֹשב שתכנית “ניר” וההצעה להגשמתה, באוֹתה הצוּרה שניתנה לה על ידי מפָרשיה וּמתקניה, היא תכנית-בּוֹסר. אחת מאוֹתן תכניוֹת-בּוֹסר המרוּבּוֹת, ההוֹלכוֹת ונוֹלדוֹת בּקרב הסתדרוּתנוּ, שרוּבּה משוּלל – בּמחשבתוֹ וּבפעוּלתוֹ – מה שהרוֹפאים קוֹראים: מרכּזי-עצירה”.

וּבכן – דרַקוֹן לגבּי אליעזר יפה, תכנית-בּוֹסר לגבּי חבר ארלוֹזוֹרוֹב. ההבדל בּין החבר אליעזר יפה וּבין החבר ארלוֹזוֹרוֹב הוּא, כּנראה, בּעצם, רק הבדל שבּין מידת-הדין וּמידת-הרחמים. הראשוֹן מקטרג על פּוֹעלי ארץ-ישׂראל כּי “מגמת פּניהם היא לביצוּר המעמד עד שיֵעָשׂה לגוֹי גדוֹל (הוֹי, אנה מפּניהם נימָלט?) ויוּכל להתנַער מכּל קשריו אל שאר מעמדי העם העברי”, והשני מלמד עליהם זכוּת, כּי אין חשש וּדאגה “שהפּוֹעלים העברים בּארץ-ישׂראל (בתשעים וחמישה אחוּזים) ירגישוּ את עצמם לא כּבנים לעם העברי”. הראשוֹן מַטריף את העיר והשני מַכשירה, וגם כּאן, בּענין “ניר”, גברה אצל החבר ארלוֹזוֹרוֹב מידת-הרחמים: מה שהוא דרקוֹן לגבּי א. יפה, הוּא אך “תכנית-בּוֹסר” לגבּי החבר ארלוֹזוֹרוֹב.

והרי אני “מַרשה לעצמי”, בּלשוֹנוֹ של החבר ארלוֹזוֹרוֹב, “מבּלי להיכּנס בּויכּוּח בּשאלוֹת המַקיפוֹת” להציע שלוֹש תמיהוֹת:

תמיהה א'. החברה ארלוֹזוֹרוֹב, הוּא, כּידוּע, חבר לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת, אחד “המנהיגים שלנוּ היוֹשבים ראשוֹנה בּמנהלת “חברת העוֹבדים” בּלשוֹנוֹ של אליעזר יפה (אוֹ, אפשר, האירוֹניה כּלפּי ה“מנהיגים” והאֲשָמות השוֹנוֹת הנטפּלות עליהם – כוָנתן רק לעבר האחד?). וּבכן נוֹשׂא הוּא, כּמדוּמה, בּאחריוּת בּעד מעשׂיו והצעוֹתיו. הלא כן? הלא הועד הפּוֹעל של הסתדרוּתנוּ אינוֹ מוֹסד מוּרכּב מרוֹב אַחראי ומיעוּט בּלתי-אחראי, כי אם ועד פּוֹעל? והחבר ארלוֹזוֹרוֹב אינוֹ נמצא שם בּמצבוֹ הנוֹח של החבר א. יפה המתבּוֹנן מחביוֹן-עוּזוֹ “מתוֹך התאפּקוּת תמהוֹן אל פּעמיה של תנוּעת העבוֹדה בּארצנוּ”. החבר ארלוֹזוֹרוֹב נשׂא בּאחריוּת של הנעשׂה וּמתהווה בּמנהלת “חברת העוֹבדים” שלנוּ, זוֹ שנמסר לה עוֹד בּועידה השניה להגשים וּלהוֹציא לפּוֹעל את תכנית “ניר” וּשאר תכניוֹת הבּוֹסר. המוּתר היה לוֹ לשקוֹט במכוֹנוֹ וּלחכּוֹת עד שא. יפה יֵצא לדבּר את “ניר” משפּטים בּשער ואז יאמר הוּא: “צדקת, כּמוֹני כּמוֹך, אוּלם לא בּי האָשם, הרוֹב “משוּלל מרכּזי-עצירה”, הוּא הוּא שגזר””

תמיהה ב'. החבר ארלוֹזוֹרוֹב כּבר התמחה בּקלַסיפיקַציה של פּועלי ארץ-ישׂראל. פּעם, מיד בּבוֹאוֹ לארץ, חילק אוֹתנוּ, על יסוֹד של ניתוּח מדעי מדוּיק, ליעקוֹבינים וּלפּוּריטַנים, והחתך הסוֹציאל-פּסיכוֹלוֹגי הזה חל בּדיוּק על פּי הקו המפלגתי: הרוֹב והמיעוּט. ועכשיו חוּצֵינוּ שוּב: לרוֹב “המשוּלל – בּמחשבתוֹ וּבפעוּלתוֹ – מרכּזי-עצירה” וּלמיעוּט המחוֹנן בּמרכּזי-עצירה הנ“ל. וּמוּבן מאליו, שאין בּיאוּר אחר להתהווּת תכניתה של “ניר” מאשר הֶעְדֵר מרכּזי-עצירה אצל מפרשיה ומחוֹקקיה. וּבכן, על מַחמאה זוֹ הניתנת לרוּבּה של ההסתדרוּת אין תֵּימַה. כּי על כּן הוּא רוֹב. התמיהה היא: כּיצד זכוּ בּתוֹאר-כּבוֹד זה גם חברי המיעוּט, שישבוּ בּועדוֹת ההחלטוֹת שבּועידוֹת (החקלאית והכּללית) וּבוַעדה שעיבּדה את “תכנית-הבּוֹסר”? האוּמנם שכח החבר ארלוֹזוֹרוֹב, אגב חריפתא, שהוַעדה שעיבּדה את “תכנית-הבּוֹ­סר” הכילה לא רק את ד. בּן-גוּריוֹן ואת בּ. כּצנלסון ואת ד. רמז – שלהם ודאי מגיע תוֹאר-הכּבוֹד הנ”ל בּצדק – אלא גם י. אהרוֹנוֹביץ וּוילקנסקי, אוֹ אפשר אין התגלוּתם של “מרכּזי-העצירה” בּהסתדרוּת מתחילה אלא משעה שהחבר ארלוֹזוֹרוֹב דָרַך על סף הארץ ואין הוּא אחראי לְמַה שקָדם לוֹ, ואין הוּא עוֹשׂה פּדוּת בין חבר לחבר ו“ההערכה החבֵרית” שלוֹ חלה בּמידה שוה על כּוּלם?

תמיהה ג'. זמן קצר בּטרם נתפּרסמה הצעתוֹ של אליעזר יפה להחזיר את “ניר” ליוֹצריה והוֹדעתוֹ של החבר ארלוֹזוֹרוֹב כּי הוּא נוֹטה להסכּים לכך, נתפּרסמה עוֹד תעוּדה אחת – המַצע של מפלגת “הפּוֹעל הצעיר” לבּחירוֹת לועידה החקלאית, וגם שם יש סעיף על “ניר” וּבוֹ נאמר:

“הפּוֹעל הצעיר” מכּיר בּצוֹרך תכוּף להתחיל מיד בּפעוּלוֹת חברת “ניר”.

וּבכן: גם דרקוֹן, וגם בּוֹסר, וגם צוֹרך תכוּף. היִתכן?!

בּשלָמא אליעזר יפה, תנא הוא וּפליג, ואין, כּידוּע, מוֹרא מפלגה על ראשוֹ. אוּלם החבר ארלוֹזוֹרוֹב, המדבּר בּשם המפלגה, המוֹדיע לנוּ, כּי חברי “הפּוֹעל הצעיר” “עוֹמדים היוֹם בּתוֹך ההסתדרוּת בּתוֹר מיעוּט לוֹחם” (מבּלי לפרט על מה: אם על צוֹרך תכוּף ואם על בּוֹסר) האוּמנם גם הוּא פּטוּר מאחריוּת למַה שנאמר חגיגית בּמצע “הפּוֹעל הצעיר”?

והאחרוֹן הכבּיד.

ואשר לעצם הציוּן “בּוֹסר”, מכּיון דאָתינא להָכָא נימא בּה מילתא: אין זוֹ מלה חדשה עמנוּ. לא פּעם שמע הפּוֹעל הארץ-ישׂראלי שם-גנַאי זה. ויש שהיה לוֹ לתוֹאר-כּבוֹד. חוֹששני, שכּל יצירה חדשה של הפּוֹעל בארץ היתה, לגבּי מי שהוּא, בּוֹסר. משה ליבּ ליליֶנבּלוּם, עליו השלוֹם, אחד מרבּוֹתינו היקרים והנַערצים, ראה גם בּ“כיבּוּש העבוֹדה” בּוֹסר. רבּים הדברים, זכרוֹנם עוֹדנו חדש עמנוּ, אשר עדיין לא חדלוּ להיוֹת בּוֹסר גם לגבּי מי שהוּא מאִתנו: ההסתדרוּת הכּללית, שכוּנת עוֹבדים, גרעין חקלאי בּתוֹך שכוּנת עוֹבדים, הקיבּוּצים הגדוֹלים, החבוּרוֹת הגדוֹלוֹת וכיבּוּש עבוֹדה בּמוֹשבוֹת, חרוֹשת בּכּפר, עתוֹן ההסתדרוּת. על כּל אלה ודאי עוֹד לא פּסוּ מערערים מקרבּנוּ. אוּלם ה“זקנים” שבּינינוּ עוֹדם זוֹכרים ודאי, אם רוֹצים הם לזכּוֹר, כּי גם כּמה דברים מן המקוּבּלוֹת אצלנוּ כּיוֹם בּהחלט היוּ בּשעתם “בּוֹסר”: יש עוֹד זוֹכרים כּי המעבר בשעתוֹ מ“כּיבּוּש העבוֹדה” בּמוֹשבוֹת ליצירה ישוּבית עצמית היה בעיני ותיקים – בּוֹסר, כּי בּוֹסר וקלס היה בּעיני רבּים דבר ה“קבוּצה” הראשוֹנה, כּי “בּוֹסר” היתה העבוֹדה החקלאית לפוֹעלוֹת, כּי “בּוֹסר” היוּ ועדת-התרבּוּת והספריה החקלאית בהיוָסדן, וגם שנים אחרי היוָסדן. וּלכל “בּוֹסר” היוּ עוֹד שמוֹת-לוָאי וגם נימוּקים. ויצירת “המשבּיר” היתה לא רק “בּוֹסר”, כּי אם גם נפגשה מצד רבּים וטוֹבים בּמַשׂטמה וּבפירוּשים מלאי “דאגה”, אוֹתה המַשׂטמה ואוֹתם הפּירוּשים אשר בּהם מקבּל עכשיו אליעזר יפה את פּני “ניר”: בּאתם להכבּיד את עוּלנוּ, להעמיס חוֹבוֹת חדשים על משקינוּ, להטיל עלינוּ שעבּוּד נוֹסף וּלסכּן את קיוּמנוּ.

תנוּעת העבוֹדה בּארץ ספגה את אבני-הקלע מידי מאַהביה וחבריה, והיא עוֹד נכוֹנה לספּוֹג כּהֵנָה וכהנה, אוּלם בּדרך יצירתה לא תיעָצר. הנטיה לשיקוּל-הדעת, למתינוּת ולזהירוּת ודאי בּרכה בּה לחיים הציבּוּריים, כּשרצוֹן יצירה והתקדמוּת אִתה. אוּלם כּשמרכזי-עצירה בּאים בּמקוֹם מרכּזי-יצירה, אזי הם מביאים אִתם לא בּוֹסר אלא סרק.

טבת תרפ"ו.

---

"ניר"

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּועידה החקלאית בּחיפה, י“ט בּשבט תרפ”ו)

לפני חדשים אחדים דוּבּר אִתי, שאקבּל עלי להרצוֹת בּועידה החקלאית על “ניר”. המרכּז החקלאי נתכּוון בּזה שאַרצה על דרכי הקמת המפעל. רמזוּ לי אז, כּי עלי להיוֹת לא רק נאה דוֹרש אלא גם משתתף בּהגשמה. והנה מבּחינת המעשׂה הוּקַלה עלי העבוֹדה לעת עתה: הויכּוּח דחה את הפּעוּלה. אוּלם עלי לדבּר לא רק על גמר המפעל, כּי אם גם על ראשיתוֹ.

לוּ דַנתי מבּחינה פוֹרמַלית, הייתי יכוֹל, אמנם, לוֹמר בּהחלט, כּי השאלה נפתרה. קיימוֹת החלטוֹת של ועידוֹת וּמוֹעצוֹת. התקנוֹת אוּשרוּ, ואין לנוּ אלא לקיימן. אוּלם בּרוּר הוּא, כּי שאלוֹתינוּ אינן שאלוֹת שאפשר על יסוֹד פוֹרמַלי להסתלק מויכּוּח בּהן. וּבדיעָבַד שׂמח אני לויכּוּח זה, יען כּי בּבניָננוּ עלינו לשַקֵע אבנים שלמוֹת, וּדברינוּ צריכים להיוֹת בּרוּרים וּנקיים מכּל מה שמשתַמֵעַ לשתי פּנים וּבטוּחים מסַכּנה שיתלוּ בּהם בּוּקי סרוּקי. מקוה אני, כּי הויכּוּח הגדוֹל, שהחל בּקטרוּג הגדוֹל, יעזוֹר לקַדם את מפעלנוּ.

רגיל אני לראוֹת את מפעלנוּ בּארץ לא כּמפעל של חוּג מצוּמצם ואפילוּ לא של מעמד בּלבד. גם כּשעמדנוּ עדיין בּקרן-זוית, בּצל, היתה לנוּ, לעוֹדרים בּמערכה, ההכּרה, כּי כּאן אבן-הפּינה, יסוֹד המפעל, הדרך ליצירת עם עוֹבד. וחשיבוּת זוֹ שאני מיַחס למפעלנוּ מחייבת, כּי בּירוּר זה, הבּא לסכּם עבוֹדת חמש-עשׂרה שנים ולפתוֹח פּתח לעבוֹדתנוּ הבּאה, יהיה בּרור וּמלא.

אלה תוֹלדוֹת

אתחיל בּקצת היסטוֹריה. שאלוֹתינוּ הרי הן לא שאלוֹת הגיוֹניוֹת בּלבד, אלא שרשים עמוּקים להן בעבָרנוּ וּבכל הוָיתנוּ. יכוֹלתי לספּר לכם תוֹלדוֹת התהווּת “ניר” והיה מתבּרר לכוּלכם, כּי דעה זוֹ, כּאילוּ מישהוּ מן החוּץ כּפה על הציבּוּר החקלאי “ולא רוּחוֹ” את הרעיוֹן הזה, שהוּא פּרי רוּחה של העיר ותוֹצאה מרצוֹן השתלטוּתה על הכּפר, כּי דברים אלה יש בּהם משוּם הוֹצאת לַעז על הפּוֹעל החקלאי. הפּוֹעל החקלאי הוּא חלוּץ המפעל וחלוּץ המחשבה של התנוּעה כּוּלה, וגם הרעיוֹן של “ניר” הוּא כּוּלוֹ על טהרת החקלאוּת. הוֹרתוֹ ולידתוֹ בּמוֹעצת ההסתדרוּת החקלאית; הוּא הנהוּ תוֹצאה מהחיפּוּשׂ המַתמיד של הדרך, איך תעשׂה הסתדרוּתנוּ החקלאית את עצמה מכשיר התישבוּתי.

לפני כּחמש שנים היתה לנוּ כּאן, בּחיפה, מוֹעצת ההסתדרוּת החקלאית², שדנה בּשאלוֹת משקיוֹת חשוּבוֹת, וּבאוֹתה מוֹעצה הציע החבר אֶטינגר לפנינוּ את ההנחוֹת הראשוֹנוֹת של חברת התישבוּת העוֹבדים. אז טרם הרגשנוּ את עצמנוּ מבוּגרים לכך. אחרי זה, בּועידתנוּ החקלאית לפני שלוֹש שנים בּפתח-תקוה, נקראה הרצאה בּענין זה וּבאוּ לידי בּיטוּי כּל הדעוֹת והזרמים והגוָנים ולא נזדרזנוּ גם אז לקבּל תקנוֹת, אלא קיבּלנוּ הוֹראוֹת לעיבּוּד התקנוֹת, החלטוֹת שקוּלוֹת מאד, שדנוּ בּהן ימים אחדים גם בּועידה, גם מחוּץ לה. החלטוֹת אלוּ הוּבאוּ לפני הועידה השניה של ההסתדרוּת הכּללית, שהוֹסיפה עליהן חוּמרוֹת על חוּמרוֹת וּסייגים על סייגים – פּרי מחשבה מאוּמצת, ואחר הכּל הוּחלט שוּב למסוֹר את הדבר לוַעדה מיוּחדת של חמישה חברים: אהרוֹנוֹביץ, בּן-גוּריוֹן, וילקנסקי, כּצנלסוֹן ורמז. והחמירוּ על ועדה זוֹ והחליטוּ, שהועדה אינה רשאית לעַבֵּד תקנוֹת ולמסוֹר אוֹתן לאישוּר, אלא עליה לפרסם את הצעתה שני חדשים טרם ידוּנוּ בּה בּמוֹעצת ההסתדרוּת. וההצעה נתפּרסמה בּ“פנקס” בּזמנה ונשלחה לעיוּן למשקים והוּבאה למוֹעצת ההסתדרוּת. וזוֹ עוֹד לא רצתה להיוֹת הפּוֹסקת האחרוֹנה, היא קיבּלה את ההצעה בּיסוֹדה והחזירה אוֹתה למרכּז החקלאי לשם עיוּן נוֹסף, וּבישיבה המפוּרסמת בּטבריה³ דן המרכּז מחדש בּהצעה, הוֹסיף וגרע ותיקן וּמסר לועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת ורק אחרי כן הוּבאוּ הדברים לפני עוֹרך-הדין של ההסתדרוּת וגם הוּא השקיע הרבּה עבוֹדה בּהצעה. ורק אחרי כּל זה נמסרוּ התקנוֹת לאישוּר הממשלה.

בּמַתבּן אוּם-ג’וּני

אוּלם יִשגה מי שיחשוֹב כּי זוֹהי ההיסטוֹריה של “ניר”. זוֹהי אך ההיסטוֹריה הפוֹרמַלית – תוֹלדוֹת חוֹברת התקנוֹת. ההיסטוֹריה של “ניר” מַתחילה בּעינַי מאוֹתה אסיפה קטנה בּאוּם-ג’וּני, בּפסח תרע"א, שבּה הנחנוּ את היסוֹד להסתדרוּתנוּ כּיוֹם. בּינינוּ כּאן נמצאים אך אנשים ספוּרים, שהאסיפוֹת בּמַתבּן בּאוּם-ג’וּני אינן בּשבילם בּחינת מיתוֹס. אז היוּ תקנותינוּ מוּעטוֹת, האִרגוּן רוֹפף, אוּלם היסוֹד היה. הנחנו אז יסוֹד לא לאגוּדה מקצוֹעית, אלא לחברה שהיתה שלא מדעת חברת התישבוּת העוֹבדים.

וצריך אני לוֹמר, כּי לא הֵעַזנוּ לקרוֹא לעצמנוּ “הסתדרוּת”. יסדנוּ אז אך “וַעד פּוֹעלי הגליל” וּבאוֹתה שנה, בּשבוּעוֹת, נוֹסד גם “וַעד פּוֹעלי יהוּדה”. היינוּ אז בּחינת נשמה עַרטילָאית, מחוּסרי כּל אַפַּרַט וּמשוּללי כּל כּוֹח חיצוֹני וּמעשׂי. ואם רוֹצים אתם לדעת מי היה האיש שהוֹציא את הועד ממצבוֹ האינטימי והרוֹפף והפך את ניצני האִרגוּן המשפּחתי להסתדרוּת, עם תביעת משמעת, עם אַפּרט, עם חדר ועם מנהל פּנקסים – היה זה אליעזר יפה. “זקני הדוֹר” שהיוּ אז בּינינוּ הבּיטוּ בּפחד ל“עגלת ההסתדרוּת המרַצדת במוֹרד”.

הסתדרוּת זוֹ הטילה על המשק חוֹבוֹת לגבּי הפּוֹעלים אשר מחוּץ למשק. נזכּוֹר את השביתה בסֶגֶ’רָה, עת הפּוֹעלים השוֹבתים הוּעסקוּ בּעבוֹדה בּמשקי העוֹבדים⁴. נזכּוֹר את הקבּלנוּת של יִבּוּש בּיצת כּנרת⁵, קבּלנוּת זוֹ שהיה חבוּי בּה הגרעין של המשׂרד לעבוֹדוֹת ציבּוּריוֹת והמגמה לעשׂוֹת את הסתדרוּתנוּ למוֹסד קבּלני ומיַשב ולהפוֹך את הגוּף הרוֹפף לבעל כּוֹח יצירה, המרַבּה את כּוֹחו ואת זיקת חבריו אליו עם גידוּל הצרכים.

יש בּינינוּ חברים טוֹבים, אשר לפרקים נראֵית להם דרך ההסתדרוּת לא כּפרי התפּתחוּת פּנימית, אלא כּקפיצוֹת. חברים אלה אינם רוֹאים את הכּוֹח המניע האחד, את קוי המסוֹרת ואת שלשלת הקבּלה העוֹברת בּהסתדרוּתנוּ מראשיתה ועד היוֹם הזה ואשר לא תיפּסק כּל עוֹד נראה את כּוֹחנו בּעבוֹדה משקית וּביצירה ישוּבית.

החוֹדר לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ בּמשך עשׂרים שנוֹת קיוּמה יראה, כּי היסוֹדוֹת העיקריים, הנַפשיים והכּלכּליים, של הסתדרוּתנוּ היוּ גלוּמים בּה מן הימים הראשוֹנים ועדיין לא התגלוּ בּמלוֹא קוֹמתם ועוֹד עתידים הם להתגלוֹת עם העליה החמישית והששית והשביעית ועם כּל העליוֹת העתידוֹת – עם גידוּלה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

היחיד והכּלל

מימינוּ הראשוֹנים נתגלה בּתנוּעתנוּ ניגוּד ההוֹלך ונפתר בּתוֹכנוּ. מַהי דרך יצירתוֹ של הפּוֹעל, אם בּיחידוּת אוֹ בּחַברוּתא? מצד היחסים וּמצד האידיאוֹלוֹגיה שהבאנוּ מחוּץ-לארץ נדחפנוּ לתפישׂה של “יחיד”. צריכים היינוּ להסיר כּבלי הכּלל, אבק של דוֹרוֹת, וליותה אוֹתנוּ הרגשה של בּוֹדדים, של “אחרוֹנים על החוֹמה”, אשר עליהם הוּטלוּ המאמצים האחרוֹנים: ליפּוֹל אוֹ לשׂים קץ לסבל הגלוּת. כּל זה הגבּיר והעמיק את הכּרת היִחוּד בּתוֹכנוּ. נסיוֹנוֹתינוּ הראשוֹנים היה בּהם הרבּה מיסוֹדוֹת הגבוּרה של היחיד. כּך תפשׂוּ הראשוֹנים גם את ענין כּיבּוּש העבוֹדה: על היחיד בּקרבּנוֹתיו וסיגוּפיו הוּטל להחזיק מעמד בּסביבה הזרה. וכך הבין את דרכּוֹ העוֹבד בּגליל, שהיה לאריס אצל יק"א⁶. אַל ניַדה אבנים בּכוֹבשים אלה של הגליל וּבכוֹבשי העבוֹדה בּיהוּדה, אשר עזבוּנוּ מפּני שלא מצאוּ קרקע תחת רגליהם. אלה תוֹצאוֹת דרך היחידים וזהוּ פּרי המאמצים ההירוֹאיים הבּנוּיִים על חוֹסר חברה וחוֹסר אמוּנה בכוֹח החברה.

בּבוֹאי לארץ מצאתי אידיאוֹלוֹגיה זוֹ של “איש לעצמוֹ” שׂוֹררת בחָזקה בּין הפּוֹעלים הראשוֹנים. שׂררה הכּרה, שֶדַי לוֹ ליחיד אם יסדר את עצמוֹ, ממילא ימלא בּזה את חוֹבתוֹ לעם. ישנם עוֹד בּישוּב אנשים מאבוֹת העליה השניה, אשר יצרוּ בּזמנם דברים חיוּביים בּישוּב ונשארוּ על עמדם בּפּינות הראשוֹנוֹת, והם רוֹאים את גמר חוֹבתם הלאוּמית בּזה ש“סידרוּ את עצמם” בּארץ-ישׂראל. אוּלם התנאים שבּהם נמצא הפּוֹעל, ההכרח למצוֹא אחיזה בּתוך הצחיח הכּלכּלי, בּסביבה זרה, חִייב את כּוֹח ההתלכּדוּת החברתית של כּלל העוֹמד על נפשוֹ, נוֹשׂא בּחוּבּוֹ את היעוּד ההיסטוֹרי שלוֹ וּמרים על כּתפיו את היחיד. כּוֹח זה עמד לפּוֹעל בּכל עת צרה ומצוּקה: בּשעת מחלה, וּבתקוּפוֹת הקשוֹת של המלחמה שבּהן היינוּ נדוֹנים לגויעה. הוּא הוֹציא אוֹתנוּ ליצירה העצמית ואילמלא הוּא, היוּ כּמה מאמצים של כּל אחד בּפינתוֹ הוֹלכים לטמיוֹן גמוּר. ולא רק קוּפּת-חוֹלים – יצירת התקוּפה הקדוּמה של “הועדים המחוֹזיים”⁷ – ויתר מפעלי ההסתדרוּת, כּי אם גם כּל יצירוֹתינוּ המשקיוֹת, גם הקבוּצה וגם המוֹשב לא היו נוֹצרים בּלעדי הכּוֹח של ההתלכּדוּת החברתית. ולא לבד שתנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה בּכוֹחה הפּוֹליטי איפשרה את הקמתם, אלא גם כּל מבנה חייה הפּנימיים נוֹסד על ההתלכּדות החברתית. טוֹעים הם אלה הרוֹאים במוֹשב צוּרת התישבוּת אינדיבידוּאלית. שוּם אִכּר בּעוֹלם אינוֹ יוֹדע צוּרה של חיים חברתיים כּאלה וּמידת זיקה של היחיד אל הכּלל כּמוֹ בּמוֹשבים שלנוּ.

חוּקים וּסייגים

אנוּ מתכּוֹננים לקראת מפעלים חדשים, להרחבת העליה, להגבּרת כּוֹחנוּ בּפנים וּבחוּץ. הצלחתנוּ תלוּיה בּמידה שנצליח להקים את הכּלל, הצוֹדק בּיחסיו ליחידיו וּמלַכּד אוֹתם לשם יצירה מאוּחדת בּהתאם ליעוּדיו ההיסטוֹריים. ואם נדוּן מבּחינת צרכינוּ ההתיישבוּתיים נראה, כּי תנוּעתנוּ סוֹבלת מליקוּיים עצוּמים הדוֹרשים ריפּוּי וכי אוֹתוֹ הכּוֹח של הסביבה המשפּחתית, אשר הספּיק לתנוּעתנוּ בּראשיתה – ואוּלי לא הספּיק לה גם אז – כּוֹח זה אין בּוֹ עתה כּדי לחבוֹק את כּל העוֹבדים בּארץ ואת צרכי העליה, כּדי לחנך וּלהבטיח, כּי לא תתגלה התכּחשוּת בּתוֹכנוּ וכי כּל פּוֹעל עוֹלה יִכּנס למַסלוּל ההיסטוֹרי שלנוּ בּארץ. כּל אחד מאִתנוּ בּוֹכה ודאי בּמסתרים על ליקוּיי תנוּעתנוּ ורוֹצה בּתיקוּנם, אוּלם מסוּפּק אני אם אפשר בּועידה להביא מַרפּא לליקוּיים כּלכּליים וחברתיים. מסוּפּקני, אם ועידתנוּ שהקדישה כּל כּך הרבּה זמן לכל מכאוֹבי משקינוּ, יש בּכוֹחה להביא מַרפּא למכאוֹבים אלה. אוּלם יש בּידי הועידה להקים מכשירים שיגבּירוּ את כּוֹחנוּ בּמלחמה המַתמדת נגד הליקוּיים.

לוּ נכנסתי בּביקוֹרת המצב של תנוּעתנוּ היוּ הדברים רחבים מדי. והם הלא ידוּעים. הנה דיבּרוּ רבּים בּועידה זוֹ, בּשעת הבּיקוֹרת על הדין-וחשבּוֹן של המרכּז, על הוֹפעה אחת שציינוּ אוֹתה בּשם “שתַדלָנוּת”. אין לפרש בּיקוֹרת זוֹ דוקא לגנַאי ואין לראוֹת בּה חוֹסר הערכה לאלה שמסרוּ את ימיהם ולילוֹתיהם לעבוֹדתנוּ. פּירוּש הבּיקוֹרת הוּא, כּי בּשעה שבּכמה ענפים של עבוֹדתנוּ אנוּ הננוּ אוֹטוֹנוֹמיים, הנה בּצד זה של הפּעוּלה, שבּוֹ תלוּי הכּוֹח וּבוֹ תלוּיוֹת המידה והחשיבוּת של עבוֹדתנוּ, דוקא בּצד זה של הפּעוּלה אין לנוּ תפקיד אלא כמתַווכים בּין המוֹסדוֹת המיַשבים והמתישבים. אנוּ מוֹפיעים אך כּשלוּחים של המתישבים ולא תמיד כּשליחים חוּקיים ומוּכּרים, כּי יש מפּעם לפעם נימוּקים פוֹרמַליים שוֹנים שלא להכּיר בּהסתדרוּתנוּ ויש גם שאיזה משק אוֹ חלק ממנוּ נוֹתנים את האפשרוּת שלא להכּיר בּנוּ אפילוּ את שליחיהם של המתישבים. וּכלוּם לא בּרוּר הוּא כּי יש לתקן ליקוּי יסוֹדי זה וכי אין להעמיד לעוֹלם את היחסים בּין הכּוֹח המאַרגן את המתישבים, הרוֹאה את עצמוֹ כּמוֹסד כּוֹבש, לבין המוֹסדוֹת המיַשבים אך על ה“יחס הטוֹב” בּלבד. ואין להשאיר את כּוֹח האוֹטוֹנוֹמיה הפּנימית שלנוּ תלוּי בּסימפַּטיה אוֹ אַנטיפַּטיה זמנית של מנהלי ההתישבוּת. וּכלוּם לא ידוּע הדבר, שתלוּתנוּ בכל רוּח מנַשבת בּהנהלה הציוֹנית יש לה השפּעה חוֹזרת על הערכת כּוֹחנו העצמי בּתוֹך המשקים וכי לא פּעם גוֹרם הדבר חוּלשה גם בּתוֹכנוּ. ונמצאים כּבר משקים אשר לא די בּאוֹטוֹריטה המוּסרית של בּאי-כּוֹח ההסתדרוּת כּדי למנוֹע אוֹתם מהשתמש להנאתם בּהזדמנוּיוֹת ידוּעוֹת בּחוּלשת ההסתדרוּת, ואז זקוּק המרכּז החקלאי לפנוֹת לעזרת דעת הקהל ומוֹסדוֹת חוּץ. האין בּזה מגרעיני הריקבוֹן שהוֹרידוּ את החיים החברתיים אצל מתישבי יק"א?

בּמשך השנים האחרוֹנוֹת נעשׂוּ כּמה נסיוֹנוֹת בּציוֹנוּת להתנַקש בּעמדתנוּ האוֹטוֹנוֹמית. אין רוֹצים להכּיר, כּי אוֹטוֹנוֹמיה זוֹ הנָה תנאי ראשוֹן לבנין הארץ, כּי לא יִכּוֹן הבּנין על יסוֹד של מתישבים בּוֹדדים עם פּקידוּת, וכי הרבּה מפעלים שבּזכוּתם נתגבּרה הציוֹנוּת לא היוּ קמים בּלעדי אוֹטוֹנוֹמיה זוֹ. נעשׂוּ נסיוֹנוֹת לנהל משׂא-וּמתן עם המתישבים מעל לראשי ה“מנהיגים”, כּביכוֹל. כּרגע הוּסרה הסכּנה, אוּלם כּלוּם נסמוֹך לעוֹלם על נסים שאין בּהם קבע פּנימי ולא ניצוֹר את הסטַטוּס שיקבּע את זכוּיוֹתינוּ המוּכּרוֹת והמאוּשרוֹת בּהסתדרוּת הציוֹנית כּלפּי המתישבים והמיַשבים? כּלוּם לא נבין, כּי אין לנהל התישבוּת רחבה על יסוֹדוֹת משפּחתיים ואין ליַשב ציבּוּרים גדוֹלים על שטחים גדוֹלים כּדרך שהכנסנוּ בּשעתן קבוּצוֹת לחוּלדה וּלגן-שמוּאל?

יש כּבר כּיוֹם פּרצוֹת פּנימיוֹת גם בּמשקינוּ הצעירים, שלא יצאוּ עדיין מתקוּפת האידיאַליוּת המוּחלטת והנמצאים בּסביבה חלוּצית נוֹשׂאת אידיאלים סוֹציאליים המוּשרשים עמוֹק בּעבָרם וּבחייהם. ואין לראוֹת לתמיד את משקינוּ כּאִיים בּוֹדדים, אשר יד המציאוּת הסוֹבבת לא תגע בּהם. הרי רוֹאים אנוּ, כּי בּאחד המשקים שלנוּ על אדמת הקרן הקימת אין חבר עוֹזב את המשק אלא בּקבּלת רוַח, פּיצוּי; נניח שהפּיצוּי הוּא צוֹדק, אוּלם כּלוּם הוּא צריך להיוֹת נתוּן ליחסי חברים ולהסכּם שבּיניהם אוֹ לועד המוֹשב? הרי דבר כּזה חייב לעמוֹד תחת השגחת המעמד כּוּלוֹ. את ארץ-ישׂראל הציפוּ ויציפוּ מדי פּעם בּפעם גלי ספסרוּת, ואם אין בּכוֹחם להשאיר בּארץ אחר עָברם משקעים של בּנין, הרי חזקים הם למדי כּדי לערער את יסוֹדוֹת חיינוּ, כּדי לעוֹרר רדיפה אחרי רוָחים קלים וּבריחה מן העבוֹדה. וּנחוּצים תריסים בּפני גלים אלה. הנה אחד המוֹשבים הראשוֹנים שלנוּ⁸, אשר אינוֹ יוֹשב על אדמת הקרן הקימת, והוּא שוֹמר אמוּנים לעיקר היחיד של עבוֹדה עברית, נכנס עתה בּמשׂא-וּמתן עם הקרן הקימת למסוֹר לה את מכוֹן המים של המוֹשב. מחפּשׂ הוּא מוֹשב זה להקים לוֹ סייגים מחשש לימים יבוֹאוּ ולמתישבים החדשים שיבוֹאוּ, שמא יוּזנח עיקר זה הנשמר עדיין בּמושב. אין לוֹ למוֹשב הגבוּרה למסוֹר את הקרקע לקרן הקימת, אוּלם הוּא עוֹשׂה מאמצים פּנימיים ליצוֹר תנאים שישמרוּהוּ מבּגידה בּעיקריו. אפשר כּי יש חברים בּמשקים שיראו עלבּון לכַונוֹתיהם הטהוֹרוֹת אם יוּחשדוּ על הזנחת העיקרים היקרים שלהם, אוּלם אין כּאן שאלה של אֵמוּן אישי ועלבּוֹן אישי, אלא שאלה של הבנת המציאוּת והכּרת ערך התנאים והסביבה. אילוּ לא היינוּ תלוּיים בּתנאים וּבמציאוּת כּלכּלית וחברתית הרי היינוּ יכוֹלים ליצוֹר לנוּ את חיינוּ גם בּגוֹלה. הציוֹנוּת כּוּלה הרי היא פּרי הכּרת ההכרח לברוֹא תנאים חברתיים וחיים משפּטיים הוֹלמים. בּלעדי אלה אין הכּוֹח המוּסרי של היחיד מספּיק. וּשאלתנוּ הרי אינה שאלת הדוֹר שלנוּ, והאֵמוּן האישי אינוֹ יכוֹל על כּל פּנים להבטיח את דרך הדוֹר הבּא.

לא אַרבּה בּדוּגמאוֹת כּדי שלא להירָאוֹת כּמקטרג. אביא אך דוּגמה מן ההיסטוֹריה הכּללית של הקוֹלוֹניזציה. בּשנת 1892 נתקבּלה בּניוּ-זילַנד רפורמה אַגררית שהעמידה את ניוּ-זילַנד בּשוּרת הארצוֹת הכי-פּרוֹגרסיביוֹת. הקרקע הוּעבר לרשוּת המדינה. רפוֹרמה זוֹ נתבּעה מאת הפּוֹעלים החקלאים, אשר לא רצוּ להישאר אך פּוֹעלים שׂכירים. והנה אחרי 15 שנה בּא הפּרלמנט הניוּ-זילנדי, שישבוּ בּוֹ בּאי-כּוֹח אוֹתם המתישבים הראשוֹנים, מי שהיוּ פּוֹעלים חקלאים, בּעלי השקפוֹת רדיקליוֹת, שנתבּססוּ עתה והיו לפֶרמֶרים “חזקים” והם הם שראוּ צוֹרך לבטל את הרפוֹרמה שהוּנהגה על ידיהם. לבטל את “החכירה העוֹברת בּירוּשה” (והחכירה היתה נהוּגה שם ל-99 שנים) וּלהחזיר ליָשנוֹ את הקנין הפּרטי על הקרקע. אין לראוֹת חיי משק בּעתידוֹ וּבהתפּתחוּתוֹ מתוֹך מצב השעה בּלבד, ואם רוצים אנוּ להבטיח את עיקרינוּ, שהם היחידים המַתאימים לבנין הארץ, עלינוּ ליצוֹר תנאים חוּקיים ואִרגוּניים שימנעוּ את הצוֹרך ואת האפשרוּת להיכּנע בּפני כּל רוּח נוֹשבת.

קוֹאוֹפּרציה מַקיפה

יש עתה הצוֹרך מצד אחד להקים את המכשיר המַקיף העוֹמד לרשוּת התישבוּת העוֹבדים, אשר בּראשיתוֹ אוּלי יהיה דל, אבל בּאחריתוֹ ישׂגה גם בּכוֹחוֹתיו הפּנימיים, גם בּעזרת חלקי העם הרוֹאים בעבוֹדתנוּ את הגשמת שאיפתם. מכשיר זה יכריח את המוֹסדוֹת המיַשבים הלאוּמיים והבּלתי-לאוּמיים ואת הכּוֹחות המדיניים – את הממשלה וכוֹחוֹת חוּץ – להתחשב אִתנוּ כּעם תנוּעת פּוֹעלים מיַשבת. ויש גם צוֹרך מצד שני – מצד בּיצוּר היסוֹדוֹת הפּרינציפּיוֹניים של תנוּעתנוּ – להוֹסיף כּוֹחוֹת להסתדרוּת שהשקענוּ בּה את מיטב כּוֹחוֹתינוּ, להנחיל לה את אשר חסר לה. אוֹמרים כּי “ניר” – פּירוּשוֹ: סוֹציאַליזציה של המשק הקיים. לא מינֵיה ולא מקצתֵיה. אין אנוּ מציעים דבר שאין בּכוֹחנוּ לעשׂוֹתוֹ, ושאינוֹ נתוּן בּתוֹך מציאוּתנוּ. “ניר” אינה בּריה חדשה. זוֹהי קוֹאוֹפּרציה מַקיפה של כּל המשקים לשם התישבוּת, אַשראי ועזרה הדדית, יחד עם פּיקוּח מסוּדר של כּלל העוֹבדים על משקיו. מתוֹך שלא יצאנוּ עדיין לגמרי מן הספֵירה המשפּחתית של תנוּעתנוּ והננוּ רגילים להסתפּק בּשׂיחוֹת חברים; מתוֹך שלא הערכנוּ די את פּעוּלת התעמוּלה וההסבּרה הרחבה, מתוֹך שלא יצאה אף חוֹברת פּוֹפּוּלרית בּשאלה זוֹ, – ניתנה האפשרוּת לטעוֹת. אוּלם אין בּכל תקנוֹת “ניר” שוּם רמז לאפשרוּת הנישוּל של העוֹבד ממשקוֹ אוֹ לביטוּל האוֹטוֹנוֹמיה הפּנימית של המשק, אוֹ להעדפת צוּרת התישבוּת אחת על השניה אוֹ לביטוּל איזוֹ יחידה משקית וּלהטמָעָתָה בּמשק הכּללי, ועל אחת כמה וכמה שאין ל“ניר” כּוֹח משטרה וצבא, שהיא חשוּדה עליו עוֹד בּטרם נוֹצרה.

אדרבּא, “ניר” עלוּלה לנַקוֹת את חיינוּ מכּתם של אַלָמוּת. כּבר היוּ מקרים בּתוֹך ציבּוּרנוּ, שנתגלוּ בּקרבּנוּ ניגוּדים חזקים של אינטרסַנטים, וסכסוּכי שכנים עמדוּ להתישב בּכוֹח האַלָמוּת. לאָשרנו עלה הדבר בּידינו – לא אך בּעזרת הכּוֹח המוּסרי, אלא גם בּכוֹחה המשקי והכּלכּלי של ההסתדרוּת – לשׂים קץ לדבר אחרי סבל רב, לאחר התחלוֹת של אַלָמוּת וּלאחר שנגרמו בּזיוֹנוֹת לציבּוּרנוּ. ויש בּ“ניר” כּוֹח גדוֹל המסוּגל לשמוֹר אוֹתנוּ ממקרים כּאלה. על ידי התקנוֹת המאוּשרוֹת על ידי הממשלה הגענוּ לכך שמשפּט חברים שלנוּ מקבּל תוֹקף חוּקי.

אני חוֹשב את כּל אישוּר התקנוֹת של “חברת עוֹבדים” ו“ניר” לכיבּוּש מדיני גדוֹל. השקענוּ בּזה כּוֹחוֹת מחשבה מאוּמצים ונהנינוּ מעזרה יוּרידית חשוּבה של עוֹרכי-הדין סַקר וּזמוֹרה וקיבּלנוּ זכוּיוֹת, אשר הקוֹאוֹפּרציה בּעוֹלם נלחמת רבּוֹת בּשנים, עד שהיא זוֹכה להן. אני רוֹאה את “ניר” כצ’ארטר התישבוּתי חשוּב וכיסוֹד לביצוּר האוֹטוֹנוֹמיה ההסתדרוּתית בּישוּב על ידי משפּט החברים.

הערעוּרים למיניהם

אשר לחששוֹת שנשמעוּ, כּאילוּ חברת “ניר” בּאה להרוֹס את האוֹטוֹנוֹמיה של היחידה המשקית ולשלוֹל מן המשק את זכוּת השימוּש בּפירוֹת העבוֹדה, הרי גם עיוּן קל בּתקנוֹת “ניר” מבטל אוֹתם. הסעיף האוֹמר, כּי החברה רשאית להעביר את נכסיה לבת-החברה (והמשק אף הוּא “בּת”), מגלה כי אין “ניר” שוֹלל קיוּם נכסים מבּנוֹתיו. ויש סעיפים על הלוָאוֹת לחברים ועל חוֹזים של החברה עם חבריה, הרי שהמשק שוֹמר על יחידוּתוֹ והאוֹטוֹנוֹמיוּת שלוֹ.

יש סעיף אחד בּתקנוֹת שעוֹרר ערעוּרים והשתוֹממוּת – הסעיף על סמכוּת החברה. משתוֹממים על ההיקף הרב ועל הזכוּיוֹת הגדוֹלוֹת שהחברה נוֹטלת לעצמה. אוּלם חוּץ מן הדֶמוֹנסטרַציה המדינית שישנה בּסעיף זה יש לזכּור, כי סעיף זה קוֹבע את גבוּלוֹת פּעוּלתה של החברה בּזמן מן הזמנים וּבצוֹרך מן הצרכים. אין פּירוּש הדברים שהחברה חייבת לעסוֹק בּכל הדברים, אלא שאין הם אסוּרים עליה, כּי דברים שאינם נכנסים לסמכוּת החברה נראים כּאסוּרים, וּכשמתגלה צוֹרך להרחיב את הסמכוּת, נתקלים בקוֹשי מצד המנהג האנגלי. לכן שוֹקדוֹת החברוֹת להבטיח לעצמן סמכוּת רחבה הרבּה יוֹתר מגבוּלוֹת פּעוּלתן בּזמן התאַשרן על ידי הממשלה.

יש תפקידים הנכנסים לפי התקנוֹת לסמכוּת חברת “ניר” והם נראים בּעיני רבּים אפילוּ לא כּמזמוֹר שיר לעתיד לבוֹא אלא כּ“שירים על לב רע”, אך בּאמת יש בּהם משוּם פּעוּלה קרוֹבה. הם מאַפשרים השׂגת זכוּיוֹת וזכיוֹנוֹת שוֹנים וּמשׂא-וּמתן עם הממשלה בּעניני קרקעוֹת, זכוּת לסידוּר אשראי איפּוֹתיקאי וכדוֹמה. הממשלה אף היא התקשתה בּשאלה למה הקוֹאוֹפּרציה שלנוּ מכניסה תפקידים כּה רחבים לחוּג פּעוּלתה, והאישוּר של הממשלה שהוּשׂג סוֹף סוֹף, לאחר משׂא-וּמתן ממוּשך, נוֹתן לנוּ את האפשרוּת לעשׂוֹת הרבּה פּעוּלוֹת התיישבוּתיוֹת חשוּבוֹת ישר על ידי “ניר”.

בּתוֹך הסמכוּת של “ניר” נכנסוּ גם סעיפים על קשרים עם “החלוּץ” ועל תמיכה בּעליה מרוָחיה. ואַל יהיוּ הדברים קלים בּעינינוּ, גם אם לעת עתה נוּכל לגשם אך מעט שבּמעט מתקנוֹת “ניר”. כּוּלנו הרי אנוּ צוֹפים קדימה וּמצפּים לתוֹכן אחר, יוֹתר רחב, של תנוּעתנוּ, ועתה הכינוֹנוּ מסגרת שתכיל את תוֹכן העתיד.

“ניר” והקרן הקימת

בּין הערעוּרים על סמכוּת “ניר” בּא גם ערעוּר על זה, שהיא הכניסה לתקנוֹתיה זכוּת של רכישת קרקע ורוֹאים בּזה התחרוּת “מסוּכּנת” לקרן הקימת. אני מַרגיע את החברים. חברת “ניר” מקַוה ליַשב את חבריה על אדמת הקרן הקימת, והלוַאי שתספּיק הקרן הקימת קרקע לכל חברינוּ וקיבּוּצינו שוֹאפי ההתישבוּת וחַסרי הקרקע. הכּוָנה בּסעיף זה היא לא להוֹציא איזוֹ זכוּת שהיא מידי הקרן הקימת לידי “ניר”, אלא נתינת האפשרוּת ל“ניר” להשתמש בּזכוּיוֹת, שאין הקרן הקימת יכוֹלה משוּם מה להשתמש בּהן. הקרן הקימת, למרוֹת רצוֹננוּ, הרי אינה עוֹד הגוֹאל היחיד של הקרקע בּארץ-ישׂראל. והנה, אם יש בשכנוּתוֹ של משק שלנוּ אדמת הממשלה, יוּכל המשק על פּי סעיף זה לקבּל בּחכירה את האדמה, כך קיבּלה תל-אביב אדמת מַחלוּל, אַיֶלת השחר חָכרה את האדמה בּסביבוֹתיה, החיילים המשוּחררים עוֹמדים בּמשׂא-וּמתן עד היוֹם. חוּץ מזה יש מקרים שאנוּ רוֹאים צוֹרך ישוּבי מסוּים בּחלקת קרקע, והקרן הקימת מסיבּוֹת ידוּעוֹת אינה רוֹצה לקנוֹת אוֹתה, וקרה כּבר שנאלצנוּ לדרוֹש מקרן-היסוֹד שהיא “תתחרה” בּקרן הקימת ותקנה את הקרקע, שאנוּ רוֹאים בּה צוֹרך חיוּני והקרן הקימת לא רצתה לקנוֹתה מתוֹך “פּרינציפּ”.

מי שרוֹצה לבחוֹן את מידת ה“שלטוֹן” של “ניר” ילך ויבדוֹק לא את “הסמכוּת” אלא את המבנה הפּנימי ויתבּרר לוֹ, כּי כּוֹחה של “ניר” לא בּנישוּל וּבהתערבוּת פּנימית בּעניני המשקים, אלא בּהגבּרה משקית וּבעזרה הֲדָדית. כּל סעיף וּסעיף שנכתב בּתקנוֹת אלוּ לא בּא מתוֹך רצוֹן של מישהוּ להשתלט על החקלאוּת, אלא נתקבּל בּועידה החקלאית עצמה לפני שלוֹש שנים, מתוֹך רצוֹן להגבּיר את כּוֹחה של החקלאוּת.

חשש הנישוּל וּשאלת הבּעלוּת

חשש אחד מדאיג מספּר חברים: היוֹת ואנוּ עוֹשׂים את “ניר” אידֶנטית עם ההסתדרוּת החקלאית הרי שחבר שהוּכרח לעזוֹב את ההסתדרוּת ינוּשל מעל הקרקע. גם חשש זה הוּבא בּחשבּוֹן ונתקבּלה הוֹראה מיוּחדת לשמירת הזכוּיוֹת של חברים כּאלה וגם מוּנח מיוּחד נקבּע להם: “חברים נִלְוִים”. לחבר הנִלוה נשמרוֹת כּל זכוּיוֹתיו המשקיוֹת, אוּלם: א) אין הוּא אַחראי לחוֹבוֹת החברה, ב) בּועידוֹת יש לוֹ רק זכוּת דעה מיָעצת. הרי שעל נישוּל אין לדבּר כּאן. יש רוֹאים קיפּוּח זכוּת של החבר הנלוה בּחלק זה של התקנה האוֹמר, כּי החבר אשר עבד בּמשק ויצא מן החברה יכוֹל להישאר חבר נלוה, אם אין המוֹעצה של “ניר” מתנגדת לכך. בּצוֹרך של הסכּמת המוֹעצה יש רוֹאים הגבּלה מסוּכּנת, אוּלם זוֹהי אך הוֹספת זכוּת לחבר הנלוה, שאין ההחלטה עליו נמסרת כּרגיל לרשוּתה האַדמיניסטרטיבית של מִנהלת “ניר”, כּי אם מוּבאת לפני המוֹעצה.

בּתקנוֹת של “ניר” יש למצוֹא בּסעיפים שוֹנים הוֹכחוֹת בּרוּרוֹת לזה, שחברת “ניר” מכּירה בּזכוּיוֹת של כּל צוּרוֹת התישבוּתנוּ. בּעצם הויכּוּח, שהתנהל בּועידת פּתח-תקוה, על דמי-שימוּש אוֹ דמי-הַפחָתה התבּטא הרצוֹן להבטיח את הצוּרוֹת השוֹנוֹת של התישבוּתנוּ. גם בּמוּשׂג “בּעלוּת” אל נא יתלוּ בּוּקי סריקי. בּעצם, אין כּלל בּתקנוֹת המוּשׂג בּעלוּת, אוּלם מכּיון שנדוּן בּמוּשׂג זה בּשאלת החוֹזים, יהיה נא בּרוּר לְמַה מתכּוונים בּמוּשׂג בּעלוּת. אין מתכּוונים לשלילת זכוּיוֹת המשק. הזמנים שבּעלוּת כָּללה כּל זכוּיוֹת האדם על הקנין עברוּ. עתה מחַלקים את המוּשׂג לחלקיו, לזכוּיוֹת השוֹנוֹת שהוּא נוֹתן. יש בּעלוּת על גוּף הקנין וּבעלוּת על השימוּש בּזכוּיוֹת. יש זכוּת השליטה ויש זכוּת ההַשְלָטָה וצריך להבחין בּזה. בּאדמת מירי, למשל, הבּעלוּת על גוּף הקרקע שייכת לממשלה ואף על פּי כן הזכוּיוֹת שיֶשנן לתוֹשבים על הקרקע הן גדוֹלוֹת מאד, והבּעלים יכוֹלים רק בּמקרים של השתמשוּת לרעה מצד האוֹחזים להעמיד את הדברים על זכוּתם.

ואנחנו כּוּלנו איננוּ רוֹצים להקים משטר של קנין פּרטי, להקים אִכּר “בּעל גוּף”. מטרת כּוּלנו היא להקים עם עוֹבד וליצוֹר צוּרוֹת משפּטיוֹת, שיִתנוּ את האפשרוּת ליחיד ליהָנות מפּרי עמלוֹ, ואוּלם יבטיחוּ את זיקתוֹ לכּלל ואת היכוֹלת של הכּלל להגן על עצמוֹ ועל זכוּיוֹתיו בּשעת הצוֹרך. ואת הכּלל אין לראוֹת אך בּפּוֹעל החקלאי לבדוֹ, אלא בּכל כּלל הפּוֹעלים, בּמעמד העוֹבד, העתיד להיוֹת העם העוֹבד בּארץ. אנו עדים לזיקת הפּרט לכּלל לא רק בּקבוּצה, אלא גם בּמוֹשב. והיא הוֹלכת וּמתגבּרת. וכן יֶשנה זיקת המשק של המוֹשב או הקבוּצה לכלל הפּוֹעלים החקלאי, ושל כּלל הפּוֹעלים החקלאים לכלל ציבּוּר העוֹבדים, וזיקה זוֹ היא שמוּבטחת בּמניוֹת-היסוֹד.

מדוּע חברת מניוֹת?

אין אני מבין מנַיִן הבּיטוּל הזה לעצם הענין של מניוֹת, זה הבּיטוּי של עריבוּת הדדית. המוֹשב שלנוּ הרי אינוֹ מתנכּר ליצירה הקוֹאוֹפּרטיבית שהנָה אחוֹת לתנוּעה המתכּוֹננת לשחרר את העוֹלם מן הניצוּל, וגם בקוֹאוֹפּרציה העוֹלמית לא נמצאה צוּרה משפּטית יוֹתר טוֹבה. אמנם, צוּרה זוֹ לקוּחה מן המשטר הקפּיטליסטי ויכוֹל להיוֹת שבּמשטר העתיד תימָצאנה לנוּ צוּרוֹת יוֹתר טוֹבוֹת, אוּלם הרי המבקרים עצמם לא ניערוּ עדיין את חָצנם כּליל מן המשטר הקפּיטליסטי ולא שיחררוּ את עצמם מיחסים של חליפין וקנין. עִיינתי בּזמן האחרוֹן בחוּקת הקרן הקימת וראיתי שהיא מאוּשרת על ידי הממשלה לפי חוּקת הטרֶסטים וכל תקנוֹתיה מוּתאמוֹת לחוּקה זוֹ. וּכשמבקרים את חוּקת “ניר” ורוֹאים אוֹתה כּדבר מוּפשט מן התנוּעה האוֹרגנית וחוֹששים שהיא תחניק ותשׂים במַכבּש את התנוּעה, יזכּרו נא את הקרן הקימת שגם היא “מוֹסד” וישׂימו נא אל לב, כי אין רעיוֹן וּתנוּעה יכוֹלים לחיוֹת עַרטילָאית בּלי דמוּת הגוּף. והצוּרה שמצאנוּ לטוֹבה לתנוּעתנוּ היא חברת מניוֹת. אוּלם לא רצינוּ שחברתנוּ תיהָפך לחברה שהמניה שוֹלטת בּה. רצינוּ להבטיח את זיקתה לכּלל ועמידתה לרשוּת הכּלל וּמצאנוּ לזה צוּרה שלא אנחנו חידשנוּה וּכבר השתמש בה הֶרצל בּיסוּד הקוֹלוֹניאל-בנק והקרן הקימת, זוֹהי הצוּרה של מניוֹת-יסוֹד.

מניוֹת-היסוֹד; העיר והכּפר

מהי כּוָנַת מניוֹת-היסוֹד בּחברת “ניר”? אפשר לראוֹת בּהן סכּנה עצוּמה, כּאילוּ תבוֹא “חברת העוֹבדים” לועידוֹת לדַכּא וּלהכריע את הכּף לאשר תרצה בכוֹח חמישים אחוּז של קוֹלוֹת. צוּרה זוֹ של מניוֹת-היסוֹד הרי נהוּגה בּכל מוֹסדוֹתינוּ ועדיין לא השתמשנוּ בּתוֹקף הזה ולא התנקשנוּ בּאוֹטוֹנוֹמיה של המוֹסדוֹת וּבוַדאי לא נגיע לזה גם בּ“ניר”. התפקיד של מניוֹת-היסוֹד הוּא קוֹדם כּל סמלי, – סמל לאחדוּת התנוּעה, היכוֹלה בּשעת הצוֹרך להתערב בּכיווּן חלקיה. ואם יש חרדה, ש“חברת העוֹבדים” תשתמש בּזכוּיוֹתיה שלא בּשעת צוֹרך, הרי אפשר למצוֹא צוּרה משפּטית שתבטיח למַפרע מה הם הדברים שבּהם מוּתר ל“חברת העוֹבדים” להתערב. הרי הוֹצאנוּ את ענין הבּחירוֹת, למשל, מחוּג זכוּיוֹתיהן של מניוֹת-היסוֹד; אפשר למצוֹא עוֹד צוּרוֹת של הגבּלה, אשר תַבטחנה, כּי מניוֹת-היסוֹד תשתמשנה בּזכוֹת הוֶטוֹ אוֹ בּזכוּת האיניציאַטיבה שלהן אך בּענינים הנוֹגעים לתנוּעה כּוּלה. כּל הרעיוֹן של “חברת העוֹבדים” עם ה“בּנוֹת” וה“נכדוֹת” בּנוּי על היסוֹד של הכּרת האוֹטוֹנוֹמיה של היצירה המשקית. ויש להבטיח לכל מפעל את האוֹטוֹנוֹמיה שלוֹ בּכל עניניו, אבל הוּא חדֵל להיוֹת אוֹטוֹנוֹמי בּענינים הנוֹגעים לשכניו ובעניני הכּלל.

וּכנגד טענה זוֹ האוֹמרת: למה לנוּ מרוּת מחוּץ לחקלאוּת? אני אוֹמר: אַל תחטאוּ בּנפש העוֹבד. אַל לנוּ להתנשׂא בּזה שמרבבוֹת העוֹבדים ניתנה כּיוֹם האפשרוּת של יצירה משקית-חקלאית רק לשלוֹשת אלפים. מה שניתן זוֹהי חוֹבה ולא זכוּת. ואם יש שאלת כּפר ועיר בּעוֹלם הגדוֹל, בּמקוֹם שיש צרכים שוֹנים לפּוֹעל הכּפרי והעירוֹני, בּמקוֹם שיש צוֹרך להציל את הפּוֹעל העירוֹני מתלישוּתוֹ ואת הפּוֹעל הכּפרי מבּערוּתוֹ, הרי מבינים כּבר גם שם, כי השאלה לא תיפּתר על ידי התבּדלוּת. רק הריאַקציה והשוֹביניזם מנַצלים עדיין חלוּקה זוֹ (וּמי שרוֹצה לקבּל מוּשׂג מצוּרת האִכּר שם, יקרא נא את סיפּוּר-הסיפּוּרים “אדם בּארץ” של שוֹפמן⁹). ואם יש בּעוֹלם התאמצוּת לסדר שכוּנוֹת עוֹבדים כּדי להשיב את הפּוֹעל העירוֹני לחיים אחרים, ואם קרוֹפּוֹטקין ולַנדוֹיאֶר בּיקשו דרכים להחזיר את האדם העירוֹני לכּפר ולהכניס את התרבּוּת לכּפר, הרי אצלנוּ אין ויכּוּח זה בּמציאוּת. כּוּלנוּ בּני עיר עם שאיפה יוֹקדת לקרקע. שאיפה זוֹ תחילתה עוֹד לפני הציוֹנוּת: מימי ריב"ל¹⁰. הֶמשכה בקַלישר¹¹, הֶס¹² וּפרידלַנד¹³, אשר הוֹרישוּ לנוּ את יקוֹדם, והנחילוּ לציוֹנוּת את השאיפה לעבוֹר מתלישוּת למחוּבּר. והנבוֹא אנחנוּ לחברינוּ ההוֹלכים ונטחָנים בּעיר, שאפילוּ עיר איננה, ונברא חַיִץ בּין העיר והכּפר לבל יתערבוּ איש בּרעהוּ? גם אנוּ יוֹצאי עיר וּפעוּלתנוּ בּאה מן העיר, גם הקרן הקימת מקבלת פּרוּטוֹתיה מן העיר, כּי אין לנוּ עדיין כּפר. וּלעוּמת זה רוּבּה הגדוֹל של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ רוֹאה את עצמוֹ שבוּי בּרשוּת העיר. ואנוּ לא תמיד בּאנוּ להצילוֹ משביוֹ. הַהֵבינו טוֹבי החקלאים לפרפּוּרי העוֹבד בּעיר בּשאיפתוֹ להתחבּר אל הקרקע? הנה סוֹף סוֹף זז הדבר של שכוּנת-העוֹבדים אחרי כּל אי-האֵמוּן בּתוֹכנוּ, ואנוּ מקוים שהמפעל יקוּם ותראוּ איך אלפי אנשי עיר יִמָשכוּ לאפשרוּת היחידה של החקלאוּת, כּשתינתן להם.

המשקים – פּרי מאמצי הציבּוּר

וגם זאת אין לשכּוֹח. אַל יתבּרך איש מאתנוּ בּלבבוֹ, כּי יצירתוֹ המשקית לוֹ לבד היא ואין לאחרים חלק בּה. גם היוֹתר חרוּץ בּנוּ לא כּוֹחוֹ ועוֹצם ידוֹ עשׂוּ לוֹ זאת. בּכל משק חקלאי שקוּעים מאמצים של אלפים – מאמצי ההסתדרוּת כּוּלה. ההסתדרוּת החקלאית בּלבד לא היתה גם היא מתגבּרת על המכשוֹלים, אילוּ לא עמדה מאחוֹריה תנוּעת פּוֹעלים גדוֹלה שדבקה ורוֹצה לדבּוֹק בּה. אין סכּנה גדוֹלה לחקלאוּת מן הסכּנה של חַיִץ בּינה ובין החוּץ. לא רק שהתקציב ההתיישבוּתי מתקבּל בּעזרת תנוּעת הפּוֹעלים כּוּלה היוֹצרת לחץ וכוֹח מניע, אלא שחי וקיים קשר לא ינתק בּין חלקים שוֹנים של תנוּעת הפּוֹעלים כּמו שאפשר לראוֹת בּקיבּוּצים וּבפּלוּגוֹת. לא מקרה הוּא, כּי כּל המוֹסדוֹת אשר יצרנוּ – קוּפּת-חוֹלים, ועדת התרבּוּת, “המשבּיר”, בּנק הפּוֹעלים – אינם מוֹסדוֹת של חלק מן המעמד. שוּם מוֹסד לא היה מתפּתח בּמידה כּזוֹ ולא היה מקבּל ערך כּזה בּשביל התנוּעה אילמלא הקיף את כּל ציבּוּרנו ואילמלא היה נבנה כּמוֹסד מרכּזי לכל חלקי תנוּעתנוּ.

אין קל מלהפריד. הרי אנוּ הננוּ כּאן קיבּוּצי גָלוּיוֹת, שכבוֹת, אינטרסים, חוּגים, אבל אם תנוּעת הפּוֹעלים בּאה להיוֹת תא לעם העוֹבד שיִוָצר, עליה לגבּוֹר על כּל הפּירוּדים התרבּותיים, ההסתדרוּתיים והמשקיים.

כּוֹחה של חוּקה

וּכשם שאין לבטל את העיר, ואין לבטל את המניוֹת, שבּעזרתן הקימוֹנוּ מפעלים וּמוֹסדוֹת, ואין לבטל את המוֹסדוֹת, שעם כּל ליקוּייהם הם מחַיים את התנוּעה, מוֹסיפים לה כּוֹח ושוֹאבים את הכּוֹח מהערצתנוּ הצוֹדקת אליהם – כּך אין להתיחס בּביטוּל גם לחוּקה, למשפּט ולחברה.

תנוּעתנוּ השוֹאפת להקמת חברה חדשה כּוֹללת את הכּרת חירוּתוֹ של היחיד, אוּלם האינדיבידוּאַליזם המוּפרז, הרוֹאה את היחיד כּעיקר וּכמטרה, אינוֹ הוֹלם את תנוּעתנוּ ואינוֹ נוֹבע מתרבּוּתנוּ וּמצרכינוּ. בּאירוֹפּה, בּתקוּפוֹת של גסיסת משטרים, יש מקוֹם לבריחה מן החברה, שם היה מקוֹם לבּיירוֹניזם וּלניטשיאניוּת. כּשאין מקוֹם לגבוּרה וּלאישיוּת יש מקוֹם לגעגוּעים ולאידיאוֹלוֹגיה של האישיוּת הפּוֹרשת מן החברה, לרוֹמַנטיקה (אשר, אגב, גבּוֹרים ואנשי-פּעוּלה לא הקימה). אוּלם הציוֹנוּת היא תנוּעה חברתית. מתוֹכה צמחוּ תנוּעה כּ“החלוּץ”, גבּוֹרים כּטרוּמפּלדוֹר, ואלה אינם תוֹצאוֹת טיפּוּח אֶסתטיקה אינדיבידוּאַליסטית, אלא פּרי אידיאַל חברתי חמוּר וּמטיל חוֹבה. בּכל קיוּמוֹ של עם ישׂראל תפסה בּגוֹלה מקוֹם רב התרבּות הפּנימית הכּלוּלה בּ“תוֹרה וּמצווֹת”. אנוּ ההוֹלכים עתה ליצוֹר הוָי חדש, לא ניצוֹר אוֹתוֹ מבּלי הלכה (ו“ניר” זהוּ פּרק מהוָי העתיד), אנוּ לא נוּכל להיזוֹן מן הפּוּלחן של האינדיבידוּאַליזם המסתפּק בּעצמוֹ ויוֹצר אך בּכוֹח עצמוֹ. אנחנוּ זקוּקים לאידיאוֹלוֹגיה חברתית, אשר תגַדל לנוּ את האישיוּת היוֹצרת.

א. ד. גוֹרדוֹן היה זוֹכר תמיד יחד עם ראשית הפּסוּק “אם אין אני לי מי לי” גם את הסֵיפָא “וּכשאני לעצמי מה אני” – קו אָפיָני להבנת האישיוּת בתוֹך התנוּעה החברתית. זיקתוֹ לכּלל היא חלק הכרחי, המאַפשר לוֹ את היצירה בּתוֹך הכּלל.

הבטחת האוֹטוֹנוֹמיה – בּחוֹזים

לא נעלם ממני, שלא הבאנוּ את המפעל של “ניר” גם מבּחינה עיוּנית ומשפּטית, לידי גמר, אבל בּיקוֹרת שלמה היתה אפשרית אילוּ בּאנוּ הנה לא רק בּתקנוֹת, אלא גם בּחוֹזים. כּי כּאן, בּחוֹזים, הוּא מרכּז הכּוֹבד, וכל הרוֹצה לשמוֹר על חוֹפש המפעל והאוֹטוֹנוֹמיה של המשק אין לוֹ לעשׂוֹת זאת בּביטוּל “ניר”, אלא בּהבטחת הדברים בּפרטי החוֹזה שבּין “ניר” למשק. וחבל שעבוֹדה זוֹ לא נעשׂתה עד עתה. החוֹזה צריך לכלוֹל את התקנוֹת הפּנימיוֹת של המשק ולהיוֹת גמיש להבטיח את שמירת העיקרים החברתיים מצד אחד ואת חוֹפש ההתפּתחוּת הכּלכּלית מצד שני.

יש בּינינוּ חוֹששים מפּני הסכּנה שהסייגים שנקים כּיוֹם עלוּלים אוּלי לעכּב את ההתפּתחוּת המשקית בּעתיד. בּמוּבן זה נמצא דוֹרנוּ בּמצב אַחראי מאד, כּי כּל מפעל שלנוּ בּארץ קוֹבע מגמה של דוֹרוֹת. אילמלא הניח דוֹרנוּ את היסוֹד לדיבּוּר העברי מי יוֹדע, מה היתה תרבּוּתנו העתידה. אילמלא הנַחנו בּיסוֹד תנוּעתנוּ את העיקרים המוּסריים שלנוּ, היתה כּל צוּרת החיים שלנוּ ושל הדוֹרוֹת הבּאים אחרת. יש אך להאמין, כּי עם התפּתחוּתה של תנוּעתנוּ, יהיה בּה די אוֹמץ ותוֹקף ודי כּוֹחוֹת פּנימיים להביא את השינוּיים והתיקוּנים הדרוּשים בּמפעלינוּ בּמגמה הדרוּשה.

השעה דוֹחקת

עתה אגש למַה שצריך היה להיוֹת עיקר הרצאתי. אני רוֹאה את הקמת “ניר” למעשׂה מבחינה אִרגוּנית, כּספּית וּפּוֹליטית כּחוֹבת השעה. רבּים מאִתנוּ זוֹכרים, כּי אֶטינגר תבע זאת מאִתנוּ לפני שנים אחדוֹת. וּכשרוּפּין תבע קרן התישבוּת, דרש אֶטינגר קרן התישבוּת העוֹבדים, אוּלם בּאוֹתם הימים היינוּ שקוּעים בּהקמת מוֹסדוֹת אחרים. העיר בּלעה הרבּה כּוֹחוֹת, וההסתדרוּת החקלאית לא גילתה את האיניציאַטיבה שבּה נתבּרכה בּשנים הקוֹדמוֹת ואנוּ החמצנוּ מספּר של שנים. עתה עוֹמדים אנוּ לגרוֹם נזק לחקלאוּת אם לא נשתמש בּזמן הקרוֹב לשם בּיסוּסה של “ניר”.

מבּחינה משפּטית אין לדחוֹת את הדבר, כי עתה הוּא הזמן לקבּוֹע את הכּרת “ניר” על ידי ההסתדרוּת הציוֹנית והַכנסתה לתוֹך החוֹזים עם המתישבים. ענין החוֹזים בָּגַר כּבר ואין לדחוֹתוֹ עוֹד. ועידה זוֹ לא תוּכל להתפּזר אלא אם כּילתה מלאכתה בענין סיכּוּם החוֹזים. ואם יֵעָשׂוּ החוֹזים בּלעדי “ניר”, יהיה קשה מאד לתקן זאת. גם בּתוכנוּ ישנם יסוֹדוֹת שבהפקרוּת ניחא להם ועם גמר הבּיסוּס יכוֹלים יסוֹדוֹת אלה להתגבּר בּמשקינוּ. גם יחסינוּ עם ההסתדרוּת הציוֹנית אינם בּטוּחים לגמרי. אמנם כּל מי שמילא את תפקיד הנהלת ההתישבוּת בּציוֹנוּת עד עתה – רוּפּין, אֶטינגר¹⁴, קפּלנסקי¹⁵ – הבין, כּי ההתישבוּת לא תוּכל להתנהל בּלי הבנה הדדית עם אִרגוּן המתישבים. אוּלם אין ולא יוּכל להיוֹת לנוּ הבּטחוֹן כּי תמיד ילכוּ הדברים במַסלוּלם הנכוֹן בּהסתדרוּת הציוֹנית, הנמצאת תחת השפּעת יחסי הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים. ועתה היא השעה שאפשר לקבּוֹע את היחסים בּין ההנהלה הציוֹנית וההסתדרוּת החקלאית, וכל מי שיגרוֹם להחמצת השעה עתיד לתת את הדין לפני תנוּעת הפּוֹעלים.

גם מבּחינה כּספּית עתה היא השעה. קל, כּמובן, להסיח את הדעת מעניני ההסתדרוּת החקלאית. יש לנוּ הרבּה מוֹסדוֹת התוֹבעים פּעוּלה כּספּית ולפני שיהיה לנוּ הנוֹשׂא המיוּחד לכך, לא נעשׂה את הדרוּש ליצירת הוֹן עצמי. ואני מקוה, כי בּרגע שיוּחלט להקדיש את הכּוֹחוֹת להוֹן עצמי לשם התישבוּת העוֹבדים, ימָצאוּ העוֹבדים הנאמנים, אשר יקדישוּ למפעל זה את כּוֹחוֹתיהם. השנה מקוים אנו לשנת בּרכה וגם זהוּ נימוּק להחיש את הכנת הכּלי. ואם נצליח בּעזרת 5000 החברים העוֹבדים בּחקלאוּת והחברים האחרים החיים את גוֹרל החקלאוּת להניח יסוֹד לממכּר 10,000 מניוֹת בּארץ, נוּכל לצאת לגוֹלה בּמפעל כּספּי כּבּיר וגם נוּכל להתחיל בּרכישת אַשראי כּלשהוּ.

גם לשם התפקיד המדיני רצוּי להקדים את הקמת “ניר”. בּזמן האחרוֹן נתחדשה בּציוֹנוּת המלחמה על קרקעוֹת הממשלה, אוּלם אין להן תוֹבע ממשי. הייתי שׂמח מאד אילוּ עשׂתה זאת הקרן הקימת, אבל איני יוֹדע אם יש לה הרצוֹן והכּוֹח לזה. וּמי עוֹד כּהסתדרוּת הפּוֹעלים המתישבים תוּכל לדרוֹש קרקעוֹת לחברים; וּמי עוֹד מַתאים לזה כּהסתדרוּתנוּ, שאין עליה עוֹל הנימוּסים הפּוֹליטיים וגם ימָצאוּ לה הקשרים החיצוֹניים והכּוֹח להרים גם בּפּרלמנט וּבחוּגים רבּים בּחוּץ-לארץ דעת-הקהל לטוֹבת דרישוֹתינוּ.

מוֹסד למחקר כּלכּלי

ועוֹד רוֹאה אני פּעוּלה קטנה וחשוּבה. דוּבּר כּאן בּועידתנוּ הרבּה על הצוֹרך בּשיטה. ויוֹדע גם אני להעריך סדר ושיטה, אוּלם תנוּעת הפּוֹעלים ידעה מעוֹדה להבדיל בּין שיטה של יצירה וּבין תביעוֹת של שיטה באמתלה של עצירה. לדאבוֹננוּ הגדוֹל ראינוּ בּשנים האחרוֹנוֹת בּציוֹנוּת, כּי כּל מי שעשׂה עבוֹדה של יצירה, אם בּקניית קרקעוֹת אוֹ בּפעוּלה משקית וכלכּלית, כּל מי שגילה חוּש עמוֹק להבנת המציאוּת – רוּפּין, למשל – נאשמוּ בּחוֹסר שיטה. וּכשם שהרביזיוֹניזם הדוֹגל בּ“שיטה” מדינית פּוֹסל את כּל עבוֹדתנוּ הפּוֹליטית בּארץ בּאמתלה של חוֹסר שיטה, כּך ישנוֹ בּציוֹנוּת רביזיוֹניזם כּלכּלי, המתחיל מדֶה-לימה¹⁶ וגוֹמר בהַלפּרן¹⁷ שתכניתם מתבּטאת בּזה שהם, על יסוֹד הנחוֹת כּלכּליוֹת צוֹדקוֹת או בּלתי-צוֹדקוֹת וּמתוֹך התנכּרות גמוּרה למציאוּת הכּלכּלית, תוֹבעים שיטה בּניגוּד לפעוּלת היצירה בּארץ, שהיא לדידם “חוֹסר שיטה”. בּזה אינני מלמד זכוּת על בערוּת. בָּגַר אצלנוּ, בּלי ספק, הצוֹרך לצאת מגבוּלוֹת האֶמפּיריקה, להקיף את המציאוּת ולשלוֹט בּעתידנוּ. תנוּעתנוּ היא תנוּעה יוֹצרת ולא תוּכל להגיע לשיטה משוּכללת של עמידה. בּכוּלנוּ פּוֹעם יצר היצירה ודוקא מתוך כּך אין להשלים עם זה שנהיה לעוֹלם תלוּיים במוּמחיוּת מן החוּץ. הפּוֹעל של הסתדרוּתנוּ אינוֹ יכוֹל לראוֹת את עצמוֹ אך כּפוֹעל, אשר לוֹ עמל-הגוּף, והידיעה – לאַגרוֹנוֹם. הוּא שאף כּל ימיו לאַחד את העבוֹדה עם הידיעה, ועתה, כּשמשקנוּ הוֹלך וּמסתעף ונעשׂה קשוּר עם שוּק ועם אִרגוּן רחב, אין להניח כּי כּל אחד מאִתנוּ יצטרך כּתינוֹק בּן יוֹמוֹ ללמוֹד אך מן החוּג הצר שלוֹ ולסמוֹך בּשאלוֹת המַקיפוֹת על מוּמחים ורביזוֹרים מן החוּץ. להעמקת עבוֹדתנוּ ולמלחמה על עצמוּתנוּ דרוּש לנוּ מוֹסד מחקרי בּשביל אנשי המשק שלנוּ, שתהא האפשרוּת ללמוֹד בּוֹ את תנוּעת המשק שלנוּ ואת החוּקים והגוֹרמים של מציאוּתנוּ הכּלכּלית. חלק מכּוֹחוֹתינוּ נצטרך להקדיש לחקירת כּל שאלות הפּוֹעל וההתישבוּת בּמשקוֹ וּבמוֹשבה. ויעמדוּ נא גם המדע וידיעת הטכניקה בּהתישבוּת ושיטוֹת ישוּב לשירוּתנוּ וּלמלחַמתנוּ בּרביזיוֹניזם הכּלכּלי.

אלה הן העבוֹדוֹת שאני רוֹאה לפני “ניר”, ולא כּחזוֹן ימים רחוֹקים. החיים תמיד עוֹברים עלינוּ. כּשיצרנוּ את הקבוּצה והקיבּוּץ, כּשכּבשנוּ את הכּיבּוּש הראשוֹן, לא ידענוּ מה צפוּן בּיצירוֹתינוּ, לא ראינוּ מראש את כּל התפקידים שלהם כּיוֹם, ואין גם מי שימשש את האפשרוּיוֹת הרחוֹקוֹת הצפוּנוֹת בּחברת “ניר”.

יש לי ההכּרה שועידה זוֹ, אשר תוֹציא לפּוֹעַל את אשר הוּטל עליה מטעם הועידה הקוֹדמת, תקח את מכשירנוּ המיַשב, את הסתדרוּתנוּ, תוֹסיף לוֹ פּלדה ותיצוֹק לעוֹרקיו כּוֹח חדש, ואז יהיה ערכּוֹ רב לא רק לגבּי משקינוּ, אלא להתישבוּת כּוּלה, לעתידוֹ של מעמד הפּוֹעלים, לעתיד העם כּוּלוֹ.

---

תשובה לדברי חברים

מאת

ברל כצנלסון

¹ אוֹדה, כי לקראת fight איני מוּכן, אוּלי מפּני שאינני מוּכשר לזה, ואוּלי מפּני שנשארתי נאמן למסוֹרת המשפּחתית של תנוּעתנוּ והייתי רוֹצה, כּי נכוון את דברינוּ להסבּרת הענינים העוֹמדים לפנינוּ, הדוֹרשים בּירוּר יסוֹדי, הייתי אוֹמר – בּירוּר מדעי. וּמצטער אני שחברי להרצאה, אשר תמך בּקצת הנחוֹתי, השקיע כּל כּך הרבּה מכּשרוֹנוֹ בּדברים שריח נקמה אישית נוֹדף מהם. אני בּתוֹר מי שמוֹנה את עצמוֹ על דוֹר הזקנים בּארץ, חוֹשב כּי חוֹבה עלינוּ להקל את קליטת הכּוֹחוֹת הצעירים מן העליה החדשה וּלהעריך את הכּשרוֹנוֹת גם של חברים ממפלגוֹת אחרוֹת. ארצנוּ אינה כּה עשירה בּכוֹחוֹת עד שנוּכל לזלזל בּהם, ורוֹאה אני צוֹרך להעיד, כּי את דברי ליבינשטיין שמעתי בּענין רב מאד.

אשר למדע, הרי לטוֹבת נוֹאמינוּ וּלתוֹעלת המדע מוּטב שלא נשתמש בּקלוּת בּאיצטלה של מדע וּבכּינוּי “זוֹללי מדע”. כּהגדרתוֹ הנכוֹנה של וילקנסקי, משוּל המדע למשקפים, ואוּלם עיני האדם הן הרוֹאוֹת והמשקפים אינם אלא כּלי-עזר, ואין כּלי אחד שוה לכל איש. ואם יש בּין פּוֹעלי ארץ-ישׂראל לעג למדע, הרי אין זה “גַנדרנוּת עֶגלוֹנית” ואין זה שׂנאה למדע, כּשם שהלעג שלעגוּ לרוֹפאים, מאבן-עזרא ועד מוֹליֶר², לא היה לעג לחכמת הרפוּאה, אלא לרוֹפאי-השוא וּלהתנַשׂאוּתם. אין לעשׂות מזה ויכּוּח על ערך המדע.

גם אַרלוֹזוֹרוֹב אמר, כּי האִכּר בּמשקוֹ מבין יוֹתר מפּרופסוֹר קַליפוֹרני. זה נכוֹן לא רק בּיחס למשק, אלא גם לעוֹד דברים שבּהם משקיע האדם את נפשוֹ. שמעתם בּודאי כּוּלכם את השם של אֶליזה רקליוּ³, הוֹגה-דעוֹת אנַרכיסט, וגיאוֹגרף חשוּב בּדוֹרוֹ. כּשנתעוֹררה תנוּעת “בּיל”ו" היוּ מצעירי ישׂראל שפנו לרקליוּ שיפתוֹר להם על פּי המדע, אם יש לעלוֹת לארץ-ישׂראל אוֹ לא, ורקליוּ הסבּיר, כּמוּבן, כּי לפי התנאים הכּלכּליים, המדיניים והתרבּוּתיים של ארץ-ישׂראל אין לתלוֹת בּה תקווֹת. הסבּרתוֹ זוֹ עמדה על גוֹבה המדע, אך לא התאימה למציאוּת. ועל החברים שלמדוּ בּאירוֹפּה לדעת, כי אין אַבּסוֹלוּטיזם בּמדע, על כּל פּנים לא בּשאלוֹת המוּסר והחברה.

וּמשהכניסוּ לויכּוּח דברי תוֹרה, עלי להעיר לחבר בּרנשטיין – אשר גילה הבנה רבּה בּעניני “ניר”, בּצוֹרך הסייגים וההוֹן העצמי, אלא שהכּפיה רעה בּעיניו, כּיון שהביאה למעשׂה העגל, – כּי מבין אני את א. יפה, המתעב את כּל המַשליט רעיוֹנות בּזרוֹע והוּא מעיז גם לצאת נגד נביאי ישׂראל, אשר לא נמנעוּ מלהכניס צדק גם בּזרוֹע, אוּלם החבר בּרנשטיין הלא אינוֹ מתנגד למשה רבּנוּ⁴, ולמה מתנגד הוּא לכפיית הר כּגיגית. ויאָמר נא אגב, כּי כּל הדברים על הכּפיה אינם מיוּסדים כּלל על המציאוּת שבּתוֹך ההסתדרוּת ו“חברת העוֹבדים”.

וחבר אוּרי גם הוּא מוֹדה בּכל החוּקים, אלא שמתנגד הוּא למניוֹת, שאינן לפי המסוֹרת שלנוּ. ואמנם בּהיסטוֹריה שלנוּ אין זכר למניוֹת, אוּלם גם סרטיפיקטים לא היו בּזמן יציאת מצרים ואנוּ משתמשים בּהם כּעת כּדי לעלוֹת לארץ-ישׂראל, כּי מוּכרחים אנוּ להסתגל למציאוּת.

מזקני חברינוּ דיבּר כּאן צבי יהוּדה בּהתמרמרוּת בּלתי-מוּבנת. נתגלה בּוֹ איזה רצוֹן ללבּוֹש איצטלה של נרדף. אוּלם גם אליעזר יפה, אשר ודאי לא יוּכל להתאוֹנן על סתימת פּיו בּהסתדרוּת, מצא לנחוּץ לכתוֹב על “שִתִין פּוּלסין דְנוּרָא” וכדוֹמה. הייתי מבין התמרמרוּת זוֹ בּפי בּן- אפרים, אשר פּקדו עליו פּה את עווֹן חבריו בּחוּץ-לארץ כּשדיבּר דברים טוֹבים מאד, שאין להם זכר באידיאוֹלוֹגיה של חבריו, אוּלם מנַיִן לצבי יהוּדה הרשוּת לדבּר על “הֶרררס” בכמה רישים, כּאילוּ מי שהוּא מתנקש בּזכוּיוֹתיו? ולמה תביעה זוֹ של זכוּיוֹת היסטוֹריוֹת? לי אין חוּלשה לשכּוֹח חסד נעוּרים, אוּלם איני חוֹשב, כּי לבעלי-עבר בּתנוּעתנוּ יש זכוּת לזלזל בהוֹוה, לראוֹת את גילוּם מחשבת התנוּעה כּיוֹם אך כּ“חוֹברת אפוֹרה”, לקרוֹא לתקווֹתינוּ הכּספּיוֹת “קוֹמבּינַציוֹת של בּוּרסה”, לרמוֹז שוּב לכוֹח המשטרה גם לאחר ההסבּרוֹת, שדוקא “ניר”, שבּכוֹחה יתאַשר משפּט החברים, תגבּיר את האוֹטוֹנוֹמיה הפּנימית וּתשחרר אוֹתנוּ מן הזיקה לערכּאוֹת. ואם אסוּר כּל כּך האישוּר הממשלתי לגבּי מוֹסדוֹתינוּ, למה אין חברים אלה מתנגדים להשתדלוּתוֹ של הועד הלאוּמי להתאַשר אצל הממשלה?

דבר אחד מוּבן לי בּדברי צבי יהוּדה, כּי הוֹן עצמי שלנוּ מסוּכּן בתוֹר פּרֶצֶדֶנט ל“אגוּדת ישׂראל” ול“מזרחי”. אוּלם אם הוֹן עצמי מעמדי הנוֹ מסוּכּן, מי זה התיר את בּנק-הפּוֹעלים, “המַשבּיר” ו“סוֹלל-בּוֹנה”? ולמה דיבּרוּ חברים אלה בּשעתם על יצירת קרן עבוֹדה בּ“הפּוֹעל הצעיר”? האם מה שהיה מוּתר אז בּ“הפּוֹעל הצעיר” אסוּר עתה בּהסתדרוּת? לדעתי, ההסתדרוּת כּוּלה, בּעבוֹדתה הישוּבית, בּנוּיה על הרעיוֹן של הוֹן לאוּמי. וּבאוֹתה “ועידת הגדוּדים” המפוּרסמת נתקבּלה החלטה מפוֹרשת על ההוֹן הלאוּמי; ועל הצוֹרך בּקרן מעין “קרן היסוֹד” דיבּרתי אני בּימי המלחמה בּועידה החקלאית בּרחוֹבוֹת⁵ וכתבתי בּקוֹבץ “בּעבוֹדה”.

למעשׂה נפתרה שאלת ההוֹן העצמי בּתנוּעתנוּ זה כּבר, כּי לא יכוֹלנוּ להישען אך על הקרנוֹת הלאוּמיוֹת. כּל מעשׂינוּ אינם אמנם צרכים מעמדיים בּלבד, אלא צרכי הארץ והעם, אוּלם יש גם מציאוּת והיא אוֹמרת, כּי הקרנוֹת נמצאוֹת אך בּאוֹפן רשמי בּידי העם כּוּלוֹ ולא תמיד הן לאוּמיוֹת על פּי תכנן. אפילוּ הקרן הקימת עשׂתה בּמשך 20 שנוֹת קיוּמה הרבּה מעשׂים מעמדיים שלא כּרוּחנוּ ושלא לפי צרכי העם. אם בּזמן הרעב לקרקע בּנתה הקרן הקימת את שכוּנת נוֹרדִיָה וּמסרה אוֹתה למאתים אנשים פּרטיים, מבּלי להקים כּל סייגים נגד ספסרוּת וניצוּל הדיירים, הרי עשׂתה בּזה הקרן הקימת מעשׂה אַנטי-לאוּמי. לא פּעם אנוּ נלחמים עם הקרנוֹת הלאוּמיוֹת על תכנן הלאוּמי. מוֹסדוֹתינוּ אנוּ, להיפך, צוּרתם היא מעמדית ויש שהם נראים בּעיני זר כּמתחרים עם המוֹסדוֹת הלאוּמיים, אוּלם תכנם הוּא התוֹכן הלאוּמי והם משמשים מילוּיים חשוּבים למוֹסדוֹת הכּלליים מבּלי להתחרוֹת בּהם כּלל.

בּזמן שהיתה בּארץ משלחת “פּוֹעלי-ציוֹן”⁶, היתה דעת המיעוּט של המשלחת⁷, כּי את עבוֹדת ההתישבוּת נעשׂה על יסוֹד הוֹן של פּוֹעלים בּלבד, אוּלם אנוּ הבינוֹנוּ כי זהוּ חלוֹם שוא. אין תקוה שקרנוֹתינוּ תתחָרינה בּהיקפן עם הקרנוֹת הכּלליוֹת. קרן היסוֹד תהיה תמיד המוֹסד המיַשב והוֹננוּ יהיה אך היסוֹד התוֹסס המעוֹרר אוֹתה לפעוּלוֹת. דוּגמה לכך תשמש הקפּא"י, אשר בּכוֹח האיניציאַטיבה שלה ושל המרכּז החקלאי וּבאמצעיה הדלים עשׂתה בּזמן המלחמה מעשׂה ישוּבי וּפּוֹליטי, אשר אין ערוֹך לוֹ. הקימוֹנוּ בּגליל ארבּעה ישוּבים⁸, אמנם נַענים וסוֹבלים, אך הצלנו בּזה לישוּב העברי מחוֹז שלם והזזנוּ בּכוֹחנוּ הדל מכוֹנה כּבדה של מוֹסד, העוֹמד מחוּץ לעבוֹדת ההתישבוּת הלאוּמית⁹.

מפּחד ההתחרוּת אפשר היה לוֹמר לנוּ גם בּבוֹאנוּ ליסד את בּנק הפּוֹעלים: הנה קיימים הקוֹלוֹניאַל-בּנק והאפּ“ק ואתם בּאים להקים עוֹד בּנק קטן וּמתחרה, כּי האפּ”ק בּתוֹר בּנק לאוּמי הרי צריך בּאמת לעסוֹק בּהתישבוּת פּוֹעלים ­– אוּלם אילוּ הוֹציא בּנק הפּוֹעלים חוֹברת על מה שעשׂה, אילוּ היה מבליט את התוֹכן החברתי והישוּבי של פּעוּלוֹתיו, כּמה כּספים הוּא הזיז לפעוּלה גם מכּספי האפּ"ק, כּי אז היה בּרוּר וגלוּי לכוּלם התפקיד ההתישבוּתי הגדוֹל שמילא בּנק-הפּוֹעלים בּאמצעיו הדלים. אין אני חוֹשש להשלָיה וּלהגזמה. לא היה עוֹד מפעל עצמי שנקים, אשר לא יהיה מנוֹף לפעוּלה ישוּבית חשוּבה בּארץ.

חבר לוּפט מדגיש את דלוּת כּוֹחנו, וּמחַשב, כּי אם נשקיע את כּל הכּספים, שאנוּ מקוים לאסוֹף לקרן התישבוּת עצמית בּשנים הראשוֹנוֹת, נצליח להקים רק שני מוֹשבים. אוּלם כּיצד זה חוֹשב חבר לוּפט ש“ניר” תוציא בּדרך בּלתי מחוּכּמת כּזוֹ את כּספיה? “ניר” תראה את תפקידה לא בּבנין משקים מכּספיה, כּי אם בּזה שתרכּז ותניע כּספים להתישבוּת, תשמש התחלה ותשתתף בּמפעלים שוֹנים ורבּים, והתישבוּת מוּבדלת בּאמצעיה בּלבד לא תקים.

אם, אמנם, אין לנוּ אפשרוּת לקבּל את תנאי בּרנדייס שהפּוֹעל ישתתף בּאמצעיו הפּרטיים בּהתישבוּת, יש לשאוֹף לכך, שתנוּעת הפּוֹעלים תכניס נדוּניה מִשלה בּהתישבוּת. היחיד הנוֹ אצלנוּ מחוּסר אמצעים, אוּלם הציבּוּר יכוֹל וצריך להיוֹת עשיר.

וכאן מלים אחדוֹת לבן-אפרים. הדברים שאמר מתוֹך לבבוֹ ועבוֹדתוֹ היוּ חשוּבים, אוּלם משפּתח בּפרַזיאוֹלוֹגיה המזלזלת בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת, אמר דברים שאין להם שחר. הוּא שאל, למה זה אנוּ משתתפים בּקרנוֹת הלאוּמיוֹת בּשעה שלא תהיה לנוּ לעוֹלם הכרעה בּקרן היסוֹד וּבקרן הקימת; הלא אלה הם מוֹסדוֹת בּוּרגניים. ושוֹאל אני את בּן-אפרים, האם כּכה מתיחס סוֹציאַליסט לרכוּש המדינה? האם מַפקיר הוּא רכוּש זה לרשוּת המעמד הבּוּרגני? ואם הבאנוּ לידי כּך, שמעמדוֹת אחרים ישתתפוּ אִתנוּ בּבנין הארץ ונוֹסד מוֹסד לגאוּלת הקרקע לצמיתוּת להתישבוּת העוֹבדים, האין כּל סוֹציאַליסט צריך לראוֹת בּזה נצחוֹן הסוֹציאליזם, נצחוֹן האוּמה על מעמד, נצחוֹן מעמד הפּוֹעלים על מעמדוֹת אחרים?

ואיזוֹ רשוּת יש לזלזל בּנצחוֹן סוֹציאליסטי זה, אם בּצורה מהוּגנת כּבן-אפרים פּה אוֹ בצוּרה בּלתי מהוּגנת כּחבריו בחוּץ-לארץ? לפּוֹעלים יש כּבר כּיוֹם הכרעה בּקרן הקימת וקרן היסוֹד, לא מפּני שגם בּאי-כּוֹחם יוֹשבים בּמוֹסדות אלה – אלא בּכוֹח עבוֹדתם ויצירתם.

חלק מדברי ארלוֹזוֹרוֹב אני נכוֹן לקבּל כּמילוּיים לדברַי: דבריו על הצוֹרך בּפיקוּח חברתי, על שיווּי הזכוּת של כּל צוּרוֹת ההתישבוּת בּתוֹכנוּ, על האוֹטוֹנוֹמיה המשקית וכדוֹמה. ואם אין בּעצם קביעת המוּשׂגים דמי-שימוּש וּדמי-הפחתה כּדי לבטא את חוֹפש זכוּת הקיוּם לצוּרוֹת התישבוּת שוֹנוֹת, נכוֹן אני לקבּל סעיפים מפוֹרשים בּענין זה. אוּלם יש בּדברי ארלוֹזוֹרוֹב חששוֹת וּפחדים שאין אני גוֹרסם: איזה צוֹרך יש לארלוֹזוֹרוֹב למַעט את ערכּה הכּספּי של “ניר” וּמה ראה על כּך להעביר אלינוּ את הויכּוּח הישן נוֹשן בּהסתדרוּת הציוֹנית בּדבר שיטה כּספּית מרוּכּזת או מפוֹרדת לקרנוֹת? האם רק שני מכשירים כּספּיים ישנם להסתדרוּת הציוֹנית? והלא ישנם גם הקוֹלוֹניאל-בּנק, האפּ"ק, הבּנק-האיפּוֹתיקאי, החברה להכשרת-הישוּב ועוֹד. שאלה גדוֹלה היא, אם כּדאי לבטל את כּל אלה ולעשׂוֹת “מכּל הגוֹיים הקטנים גוֹי אחד גדוֹל”.

אוּלם אם נגיע פּעם לשיטת ריכּוּז כּספּי, תסגל את עצמה גם “ניר” לזה. היתה כּבר פּעם הצעה לרכּז את כּל מַגבּיוֹתינוּ בּמגבּית אחת לבּנק הפּוֹעלים וישבוּ אִתנוּ בּישיבה ד“ר רוּפּין ועוֹד, ולא הסכּימוּ לזה. עוֹשׂים אנוּ עוֹד נסיוֹן לרכּז כּמה פּעוּלוֹת בּקפּא”י, אוּלם אין אני מבין למה יצא הקצף על “ניר”? עד עתה הלכנוּ בּדרך הדֶצֶנטרַליזַציה ודוקא מתנגדי “ניר” הלא הם מתנגדי הצֶנטרליזם. ואני רוֹאה דוקא מבּחינת צרכי התעמוּלה הרבּה מעלוֹת לשיטה המפוֹרדת המביאה אִתה בּכל פּעם מפעל חדש למשוֹך את תשׂוּמת-לב הציבּוּר. הנה חברוֹת שוֹנוֹת לא משלנוּ, כּ“קהילית-ציוֹן” וּ“משק”¹⁰, אשר לא הכריזוּ על ריכּוּז הפּעוּלה הציוֹנית בּידיהן, מצאו להן דוקא שוּק בּחוּגים היהוּדים השוֹנים, ודוקא חברת בֶּנדֶרלי¹¹, בעלת הפּרטנסיוֹת המוֹנוֹפּוֹליוֹת, לא עשׂתה גדוֹלוֹת.

ותָמֵהַ אני על ארלוֹזוֹרוֹב שראה צוֹרך להשקיע כּל כּך הרבּה כּוֹחוֹת להוֹכיח כּי אין לנוּ תקוה להלוָאה. כּדאי להשקיע כּוֹחוֹת להגשמת התקוה, לכפירה אין כּדאי הדבר; כּי אין בּתקווֹת אלוּ כּל רע. הן אך דוֹחפוֹת לעבוֹדה. וּמי זה יתַכֵּן עד היכן מגיעה האילוּזיה ואיפה מתחילה התקוה המבוּססת? אילוּ בּאוּ אלינוּ לפני שנים אחדוֹת ואמרוּ לנוּ, כּי תהיה לנוּ מגבּית של רבע מיליוֹן דוֹלר, כּלוּם היה מי מאמין? הרי זה היה אז סכוּם עצוּם גם לגבּי הקרנוֹת הכּלליוֹת.

בּשאלת הפּיקוּח החברתי הוֹכיחוּ גם ארלוֹזוֹרוֹב וגם וילקנסקי, הראשוֹן, כּי אין צוֹרך בּקוֹנטרוֹלה, והשני – כּי היא ישנה בּמציאוּת. התנאים הקשים בּחקלאוּת שלנוּ עוֹשׂים את הקוֹנטרוֹלה למיוּתרת, לדברי ארלוֹזוֹרוֹב, אוֹ היא היא הקוֹנטרוֹלה, לדברי וילקנסקי. אין אני רוֹצה להביא ראָיוֹת מסתירוֹת הגיוֹניוֹת שוֹנוֹת אשר בּדבריהם, אוּלם המציאוּת פּסלה כּבר הוֹכחה זוֹ. החקלאוּת בּארץ בּהיוֹתה נתוּנה בּתנאים קשים כּבר התכּחשה לעבוֹדה העצמית והעברית, וּמציאוּתנוּ הכּלכּלית מראה, כּי גם בּמשקינוּ ישנם ניצנים של עבוֹדה שׂכירה, ונחלת-יהוּדה תוֹכיח. ואַל נחכּה לסכּנוֹת עד שתבוֹאנה, כּי אז – וּבזה מסכּים אני לארלוֹזוֹרוֹב – כּבר לא יעזרוּ הסייגים. בּזמן הנחת היסוֹד חשוּב לסדר את הפּיקוּח, פּיקוּח של יצירה, אשר ידריך ויעזוֹר. ואין לראוֹת את הפּיקוּח כּמַקל-חוֹבלים וּלתארוֹ כּמפלצת. בּדרך כּזוֹ הרי אפשר להציג גם את המרכּז החקלאי כּמפלצת, כּי מי כּמוֹהוּ מתערב בּעניני המשקים, וּבכל זאת אין קוֹבל על התערבוּת זוֹ, כּי היא פּרי המציאוּת ואחד מתנאי התלכּדוּתנוּ החברתית. העזרה ההדדית והפּיקוּח החברתי קשוּרים אצלנוּ כּך, שקשה להציב גבוּלוֹת בּיניהם. הנה הבּנק, למשל, אין לוֹ כּל זכוּיוֹת של פּיקוּח לפי תקנוֹתיו, ואף על פּי כן הנוֹ גוֹרם חשוּב מאד בּרֶגוּלַציה של חיינוּ המשקיים והפּנימיים.

אני דיבּרתי על קוֹאוֹפּרציה ולא על סוֹציאַליזציה, כּי בּמלה סוֹציאַליזציה מַכניס כל אחד מהרהוּרי לבּוֹ. כּוָנתי לא לקוֹאוֹפּרציה פּסיבית, אלא לקוֹאוֹפּרציה אשר תנהל את התישבוּתנוּ העצמית. וכאן תוֹקף ארלוֹזוֹרוֹב קשה את בּנינה של חברת “ניר”. סעיף כ"א גוֹרם לו בּיחוּד מתיחוּת עצבים. סעיף זה נוֹתן רשוּת לחברה “לקבּוֹע את עיקרי השיטה של מכירה וּקניה”. אוּלם את הדבר הרע הזה הרי אנוּ עוֹשׂים כּל השנים. קביעת מחירים על ידי החברה זהוּ דבר אַבּסוּרדי, אוּלם קביעת השיטה של המחירים אינה מוֹציאה את ההתחשבוּת עם השוּק.

טוֹענים עוֹד נגד סעיף זה מטעם ההתנגדוּת להוֹספת אַפַּרַטים, כּאילו “ניר” בּאה להתחרוֹת בּ“משבּיר”. אבל גם העזרה לחברים חוֹלים נכנסת, למשל, לסַמכוּתה של “ניר”, וּברוּר, כּי העזרה של “ניר” לחברים החוֹלים תוּגש לא על ידי אַפּרט מיוּחד, כּי אם על ידי קוּפּת-חוֹלים וכך יֵעָשׂה ממכּר התוֹצרת על ידי “המשבּיר”. דוקא ארלוֹזוֹרוֹב, בּהציעוֹ כי “ניר” לא תהיה אידֶנטית עם ההסתדרוּת, מוֹסיף מוֹסד ואַפּרט, אך אם “ניר” אינה אלא הלבוּש היוּרידי של ההסתדרוּת, אינה בּאה להקים אַפּרטים מַקבּילים, כמוֹ שאין אַפּרטים כּאלה להסתדרוּת וּל“חברת העוֹבדים”.

וּלעצם שאלת הזהוּת. מקבל אני בּשלימוּת את הגדרתוֹ של אליעזר הכּהן: “ניר” אידנטית עם ההסתדרוּת בּהרכּב האישי ונפרדת ממנה בּתפקידיה. זוֹ התשוּבה לארלוֹזוֹרוֹב בּדאגתוֹ, פּן נַפקיר את הענינים המקצוֹעיים והפּוֹליטיים של ההסתדרוּת לשם אישוּרה. אם רוֹצים אנוּ לדאוֹג לכך, ש“ניר” תהיה הבּיטוּי הנאמן של ההסתדרוּת, אין דרך טוֹבה מזוֹ, שכּל חבר יקבּל יחד עם פּנקס החבר גם מנָיה של החברה, ו“ניר” לא תהיה אז אלא ההסתדרוּת, ולא תוּכל לחטוֹא נגד עצמה. יש גם לקבּל הגבּלה נוֹספת, ש“ניר” תחליט אך בּענינים שהוּחלטוּ כּבר בּועידת ההסתדרוּת. כּל פּרינציפּ של חבֵרוּת בּ“ניר”, שיהא שוֹנה מן הפּרינציפּ שעליו בּנוּיה ההסתדרוּת החקלאית, עלוּל להביא לידי פּירוּד בּין “ניר” וההסתדרוּת על ידי כּך שיהיוּ בּהסתדרוּת אחת חברים וגוּפים שאינם בּהסתדרוּת השניה. לפיכך אין להבין את החבר אליעזר הכּהן, שהגדיר כּה יפה את ענין האידנטיוּת, ואף על פּי כן הוא מדבּר על חבֵרוּת קוֹלקטיבית. גם החברים אֶלקינד, ארלוֹזוֹרוֹב וּוילקנסקי הגינוּ על החברוּת הקוֹלקטיבית. מה כּוָנתם? אם התכּוונוּ להבטיח את האוֹטוֹנוֹמיה של התא המשקי, הרי אין זוֹ תלוּיה כּלל בּחברוּת. החברוּת מתבּטאת אך בּרכישת מניה ונוֹתנת זכוּת להצבּעה, והשאלה היא, – אם קיבּוּץ אוֹ מוֹשב ירכּוֹש כּקוֹלקטיב 100 מניוֹת, היצבּיעוּ כּל 100 מניוֹת כּאחד, ואם נחלקוּ הדעוֹת בּקוֹלקטיב, היכָּנע המיעוּט לרוֹב? אז, נדמה לי, צריך החברה אליעזר הכּהן, שהגֵן בפנַי על זכוּת היחיד, להילָחם גם כּאן על זכוּתוֹ של המיעוּט בּקוֹלקטיב. וּבקשר עם זה מוֹפיעוֹת שאלוֹת יוּרידיוֹת שוֹנוֹת: הקיבּוּץ קנה מספּר מסוּים של מניוֹת; מספּר ידוּע של חברים עזב אוֹתוֹ והנה חברים אלה נשארים “מחוּסרי פּספּוֹרט”, והקיבּוּץ נעשׂה בּעל מניוֹת יוֹתר ממספּר חבריו. אלא אם כּל מיעוּט בּקיבּוּץ יכוֹל להצבּיע כּרצוֹנוֹ וההצבּעה תהיה לפי מספּר החברים הנוֹטים לדעה זוֹ אוֹ אחרת, אז נשאלת השאלה – מה טיבה של המניה הקוֹלקטיבית? מבין אני את החבר אֶלקינד – בּכמה הזדמנוּיוֹת הוּא בּיטא את הרצוֹן להשלָטת הקיבּוּץ על היחיד. גם הפָרת האידנטיוּת שתבוֹא על ידי כּך תעזוֹר אך להגשמת הרעיוֹן השני, שאין אֶלקינד מגלה לנו אוֹתוֹ כּאן, אוּלם גילה אוֹתוֹ בּכמה הזדמנוּיוֹת אחרוֹת, בּדבר הפרדת הפּעוּלה המקצוֹעית והמשקית. ואם כּי יש לתמוֹה, איך זה מתאַחים רעיוֹנוֹת כּאלה עם הטָפה להכנסת תוֹכן חברתי למשק, הנה בּכל זאת יש להבין את הקשר בּיניהם וּבין התכנית של חברוּת קוֹלקטיבית, אשר אין לה תוֹכן ואין בּה כּל צוֹרך אם לא לשם השלָטת הקיבּוּץ, הפרדת הפּעוּלוֹת והפרת האידנטיוּת בּין “ניר” וההסתדרוּת החקלאית.

אֶלקינד מֵגן בתוֹך “ניר” גם על הדמוֹקרטיה כּנגד ההִיֶרַרכיה והנוֹ מציע לנוּ להעביר את כּל השאלוֹת החשוּבוֹת לועידה הכּללית. אכן אין אמצעי טוֹב מזה לעכּב בּהסתדרוּתנוּ כּל פּעוּלה חיה. אין אני מחסידי הבּיוּרוֹקרַטיה ואני אצטרף לכל מיני הצעוֹת של סייגים כנגד בּיוּרוֹקרטיזם. אסכּים בּרצוֹן להעברת הפּרירוֹגטיבים ממוֹסד פּוֹעל למוֹסד מחוֹקק, אסכּים גם להגבּלת זכוּת ההצבּעה של מניוֹת-היסוֹד אך בּשאלוֹת שניתנוּ עליהן הוֹראוֹת מן המוֹסד המחוֹקק, אוּלם בּתנאי אחד, שהמוֹעצה הנבחרת, אשר הנָה בּבוּאת הועידה – ולא הועידה עצמה, שכּה קשה לכנס אוֹתה – תהיה המוֹסד המַכריע. בּתקנוֹת המוֹעצוֹת ניטלה כּבר ממניוֹת-היסוֹד הזכוּת להשתתף בּבחירוֹת המוֹסדוֹת הפּוֹעלים והרי ידוּע, כּי תוֹצאוֹת הבּחירוֹת קוֹבעוֹת לעתים את גוֹרל העבוֹדה יוֹתר מאשר כּל מיני החלטוֹת המתקבּלוֹת בּועידוֹת. לשם הבלטה יוֹתר בּהירה של שמירת הסוּבֶרֶניוּת של הועידה אפשר עוֹד להגבּיל את הזכוּיוֹת של מניוֹת-היסוֹד וּלהעמידן על שלוֹשה סעיפים: א) זכוּת הוֶטוֹ עד להחלטת מוֹעצת “חברת העוֹבדים”, והמרכּז החקלאי רשאי לדרוש מוֹעצה תכוּפה בּמקרים כּאלה. ב) מניוֹת-היסוֹד רשאיוֹת להשתמש ביפּוּי-כּוֹחן בכל מקרה של שינוּי תקנוֹת בּ“ניר”. ג) בּשאלוֹת התישבוּת חדשה, שהרי אלוּ אינן אך שאלוֹת של המתישבים חברי “ניר”, ואין זה פּוֹגע כּלל באוֹטוֹנוֹמיה שלהם. הגבּלוֹת אלוּ מסירוֹת כל פּחד של השתלטוּת וּמבטיחוֹת עם זה את אפשרוּת האיניציאטיבה והפּעוּלה.

היתד בּדברי אֶלקינד היו חששוֹתיו, פּן נַרכּיב אַלוּפים לראשינוּ ונמכּוֹר את הבּכוֹרה שלנוּ – את עצמאוּתנוּ – בּגלל השאיפה לפעוּלוֹת רחבוֹת, ונכוֹן העיר בּן-ציוֹן, כּי האוֹטוֹנוֹמיה של המוֹסד תלוּיה לא רק בּזכוּיוֹתיו אלא גם בּאפשרוּיוֹת הכּספּיוֹת והמשקיוֹת שלוֹ. שיטת ה“נעפּ” בּרוּסיה, הפּיקוּח הכּספּי של חבר הלאוּמים על אוֹסטריה¹², והמשׂא-וּמתן עם חברוֹת שוֹנוֹת בּקשר עם הסוֹכנוּת היהוּדית בּציוֹנוּת, הרי אין לראוֹת בּהם מכירת הבּכוֹרה. ואינני יוֹדע מה יעשׂה החבר אֶלקינד, כּשתזדמן לוֹ אפשרוּת של מפעל משקי חשוּב בּשוּתפוּת עם מישהוּ? ודוקא בּתקנוֹתינוּ הוּבטח, כּי מִנהלת “ניר” לא תהיה רשאית למכּוֹר זכוּיוֹת, וכי חתימת חוֹזים עם בּעלי מניוֹת-בּכוֹרה תדרוֹש אישוּר של ועידה כּללית של “ניר”.

מישהוּ רצה להסיק מן התקנוֹת כּאילוּ המשק יצטרך לשלם ל“ניר” כּסף שלא הוּשקע בּוֹ כּלל, לאחר שיגמוֹר לסלק את חוֹבוֹתיו לקרן היסוֹד, ומי שהוּא רצה לראוֹת בּזה כּוָנה פיסְקַלית – דרך לגביית מסים. על זה יש להשיב בּהגדרה של בעלוּת “ניר” על המשקים. החבר זמוֹרה קרא לבעלוּת זוֹ “בּעלוּת ריקה” (עַרטילָאית). היא אינה נוֹתנת זכוּת של שליטה, כּי אם של השלטה, זאת אוֹמרת, השליטה על המשק היא בּידי המתישב ו“ניר” יש לה זכוּיוֹת אך בּמקרה שיש צוֹרך בּמסירת הזכוּיוֹת על המשק, בּהעברתוֹ לרשוּת אחרת. כּל זמן שהמתישב עוֹבד בּמשקוֹ, אין רשוּת ל“ניר” בּכוֹח בּעלוּתה להטיל עליו איזה תשלוּמים וּמסים, שלא בּהסכּמתוֹ, חוּץ מ-10% מרוָחיו הנקיים, אוֹ 1% מהכנסוֹת בּרוּטוֹ שנכנסוּ לתקנוֹת לפי החלטת הועידה החקלאית הקוֹדמת. רק בּמקרה ש“ניר” תיַשב בּכספיה היא, תהיינה לה עוֹד הזכוּיוֹת של קרדיטוֹר ומוֹסד מיַשב.

לוּפט טוֹען, כּי לא הבטחנוּ בּתקנוֹת את זכוּיוֹת המשקים והעוֹבדים בּמשק. המקוֹם לזה הוּא, כּידוּע, בּחוֹזה, והבּסיס להבטחת הזכוּיוֹת האֵלוּ ניתן בּתקנוֹת. כּל התקנוֹת בּדבר חבר נִלוה הרי בּאוּ ליצוֹר אפשרוּת של הבטחת זכוּיוֹת העוֹבד בּמשק, גם אם הוּא יוֹצא מן החברה. ואגב, על הוֹצאת חברים מן החברה בּאוֹפן דרַקוֹני: די רק לראוֹת בּעד מה יש רשוּת להוֹציא חבר מן החברה, כּדי להיוָכח כּמה “דרקוֹניים” הם חוּקי הוֹצאת החבר. חבר מוּצא, אם הוּא חדֵל לעבוֹד בּעצמוֹ, אוֹ אם הֵפֵר בּמזיד את תקנוֹת החברה וכדוֹמה. וגם אז יש לוֹ רשוּת בּהסכּמת מוֹעצת “חברת העוֹבדים” להישאר חבר נלוה, וּמידת זכוּיוֹתיו של החבר הנלוה גם הוּא ענין לחוֹזים.

בּויכּוּח אשר לפני הועידה בּענין “ניר” נזרקה גם השאלה, מדוּע בּאה מִנהלת “חברת העוֹבדים” להעמיס את עוּלה על הכּפר. בּשם כּל חברַי הנני מוֹדיע, שנַסכּים לסוֹציאַליזציה של נכסינוּ גם בּעיר, אוּלם טענה זוֹ אינה צוֹדקת, לא רק מפּני שאין להסתדרוּת החקלאית לטעוֹן כּנגד זה שהיא החלוץ בּתנוּעתנוּ בּכמה ענינים, אלא גם מפּני שאינה מוּצדקת על ידי המציאוּת. אין אני חסיד של יצירתנוּ בּעיר מן הצד המשקי וּמצד מידת השויוֹן החברתי שבּה, אוּלם דוקא מצד בּעלוּת-ההסתדרוּת על המשקים יצרה העיר דוּגמאוֹת של משקים שבּהם נפתרה השאלה בּהחלט: הדפוּסים, “דרוֹר”, “נַמְליט”¹³ וכוּ', ועתה כּשאנוּ הוֹלכים להקים את שכוּנת העוֹבדים אוֹ שכוּנת פּוֹעלים, הרי בּרוּר הוּא כּי לא נחזוֹר על מעשׂה הקרן הקימת בּנוֹרדיה ולא נבזבּז כּוֹחוֹת ציבּוּריים, כּדי להפוֹך חברים לבעלי-בּתים.

אני מסיים: ועידה זוֹ עשׂתה בּירוּרים חשוּבים. וטוֹבים הם הבּירוּרים; אוּלם אם הבּירוּר יבוֹא בּמקוֹם עבוֹדה וּמן הדבר לא יֵצא אלא ויכּוּח בּלבד, לא נקַדם את מפעלנוּ. נזכּוֹר כּי ההחלטוֹת בּדבר הקמת “סוֹלל בּוֹנה” ו“ניר” נתקבּלוּ בּועידה אחת, והרי “סוֹלל-בּוֹנה” הוּקם, וּבינתים עלה כּבר בּידי “סוֹלל-בּוֹנה” לפעוֹל פּעוּלוֹת, למשוֹך גם הוֹן פּרטי לעניני האבן וכוּ'. “ניר” עוֹד לא הוּקמה ואם לא נקִימנה עתה, נחמיץ את השעה.

על הועידה לעשׂוֹת את הצעד הנכוֹן, לאַשר את “ניר” וּלתקן את תקנוֹתיה, עד כּמה שניתן הדבר להיעשׂוֹת בּועידה זוֹ. והפּתח הרי פּתוּח לתיקוּנים בּעתיד. על הועידה לבחוֹר בּוַעדה לעיבּוּד החוֹזים וּלהגשמת תכנית “ניר”.

אישים

מאת

ברל כצנלסון

---

מילואים לתולדותיו של אהרן ליברמן עורך "האמת"

מאת

ברל כצנלסון

ליבּרמן האב

אליעזר-דוֹב ליבּרמַן (נוֹלד בּפּילבישוֹק תק“פ ונפטר בּבּיאליסטוֹק תרנ”ה) היה סוֹפר עברי מליץ והוֹגה. השתתף בּעתוֹנוּת של זמנוֹ, דאג לתקנת החינוּך וקנה לוֹ שם בּספרוּת ההשׂכּלה על ידי ספריו: “מגילת ספר” (תרי"ז), “צדקה וּמשפּט” (הסבּרת תוֹרתוֹ של שד“ל, תרכ”ז) ו“גיא חזיוֹן” (תרמ"ט). האב, בּן הדוֹר הראשוֹן להשׂכּלה, היה עמל, מתוֹך הערצה לבנוֹ וּלמפעלוֹ, בּהפצת “האמת” בּערי רוּסיה והיה עוֹמד בּקשרים עם הסוֹפרים הצעירים עוֹבדי “האמת”. הקטעים המענינים, שפּירסם הד“ר מ. בּרקוֹביץ (“הצפירה” 1920, גליוֹן 109), מוֹכיחים כּי עם כּל התקווֹת שתלה האב בּבנוֹ, לא נמנע מחלוֹק עליו. הוּא חוֹתך את דינוֹ של שיר יהל “ל בּ”האמת” א', כּי “אין לוֹ מקוֹם בּהספר הבּוֹרא חדשוֹת בּספרוּת העברית” וּמערער על הפּתרוֹן אשר ליבּרמן-הבּן מציע ל“שאלת-היהוּדים”, ו“יוֹדה ולא יבוֹש כּי אין פּתרוֹן לשאלת היהוּדים”…

העברית

אהבתוֹ העמוּקה והמוּפלאה של ליבּרמן-הבּן לעברית היתה בּלתי-מוּבנה לדוֹרוֹ. סמוֹלנסקין כּתב עליו: “איש אשר דבר אין לוֹ לא עם האמוּנה ולא עם אהבת הלאוֹם יבחר בּשׂפת עֵבר למליץ לוֹ למען שלוֹח על הכּל את מערכי לבּוֹ החוֹּצה. הלא הוּא נזוֹר כּבר מאחרי בּית ישׂראל, כּי אין לוֹ בּית וּלמי ידבּר עברית?” ו. יוֹכלסוֹן, מראשוֹני חבריו בּחוּג הוילנאי, כּוֹתב בּזכרוֹנוֹתיו: “את הז’רגוֹן חשבנוּ לשׂפה מלאכוּתית ועברית לשׂפה מתה, המענינת רק את החוֹקרים”. את עמדתוֹ של ליבּרמן, השוֹנה משל חבריו, הוא מנסח כּכה: “בּחוּגנוּ היה הוּא האיש, אשר הרים את השאלה של הכּרה לאוּמית וּסגוּלוֹת תרבּוּתיוֹת של העם היהוּדי ואת הצוֹרך בּהוֹצאת-ספרים סוֹציאַליסטית בּשׂפת היהוּדים. את השאלה איזוֹ לשוֹן, ז’רגוֹן אוֹ עברית, פּתר ליבּרמן לטוֹבת האחרוֹנה, בּאָמרוֹ כּי קוֹדם כּל יש להכין מחנה של פּרוֹפּגנדיסטים מן הנוֹער התלמוּדי האינטליגנטי, וכי להסבּיר את הסוֹציאַליזם בּאוֹפן מדעי אפשר רק בּלשוֹן שאף-על-פּי שאין מדבּרים בּה יש לה ספרוּת עשירה”. אלה היוּ הנימוּקים הרציוֹנַליסטיים, לסַבּר את האוֹזן, אוּלם היחס האמיתי, השרשי ללשוֹן מנַצנץ מכּל שוּרה שיצאה מתחת עֵטוֹ: חיוּת-חוּש-הלשוֹן, אהבת ה“צחוּת”, הדיוּק, הליטוּש, החידוּשים הלשוֹניים, ההקפּדה המיוּחדת על הכּתיב. ליבּרמן היה אוּלי הראשוֹן בּספרוּת החדשה – לפני יַעְבֵּץ וּבן יהוּדה – שניסה לשנוֹת מן האוֹרתוֹגרפיה ה“אשכּנזית” הצוֹרמת את עינינוּ כּיוֹם בּמלים לוֹעזיוֹת וּלהחליפה בּאוֹרתוֹגרפיה עברית. אביו טוֹען כּנגד החידוּשים הללוּ: “הגם בּדברים טפלים כּאלה יתנגד דוֹבר אמת לדעת ההמוֹן?” והוּא מוַתר לאביו רק בּדבר אחד. בּ“חליפת מכתבי הרידקציה” בּ“האמת” חוֹברת ב' הוּא מוֹדיע: “מלת ערבה, אשר היתה לרבּים כּאבן נגף, הסירוֹנוּ, ונכתוֹב אֵירפּה, אף כּי היה ראוּי לכתוֹב “ערבה”. השם הזה הוּא צידוֹני מלשוֹנוֹת שם, כּי הצידוֹנים קראוּ לחלק ארצנוּ ערב (מערב) כּמוֹ שקראוּ לעסיה בּשם עסי (מזרח)”. כּמוֹ כן הוּא מסבּיר שם בּתשוּבה “אל רבּים מן הקוֹראים” את הצוֹרך “לסמן מוּשׂגים חדשים בּמלים לוֹעזיוֹת, למען יוּכלוּ הקוֹראים לרדת עד סוֹף דעתנוּ”; “על כּן נתנה הרידקציה מקוֹם בּסגנוֹן לשוֹנה לכל המלים הלוֹעזיוֹת, אשר נתן להם משפּט האזרחים בּכל יתר הלשוֹנוֹת”. לא שמירה בּלשנית על שׂפה מתה יש כּאן, כּי אם אהבה וטיפּוּח לשוֹן-חיים.

ש. ל. ציטרוֹן מספּר כּי ליבּרמן, בּימי שבתוֹ בּפּטרבּוּרג, בּהיוֹתוֹ סטוּדנט בּבית-הספר הטכנוֹלוֹגי, חיבּר ספר על כּתיבת ארץ-ישׂראל בּשם “מחקרי ארץ כּנען וסלע ערב”.

בּשעת מאסרוֹ של ליבּרמן בּוינה נמצא אתוֹ כּתב-יד להסבּרת הסוֹציאליוּת בּשם “מַשׂאת נפשנוּ”. גוֹרלוֹ של הספר אינוֹ ידוּע.

בּין הסוֹפרים העברים אשר השתתפוּ בּאוֹתן השנים בּספרוּת אוֹ בּתנוּעה הסוֹציאליסטית יש למנוֹת את: ד“ר יהוּדה-ליבּ קַנטוֹר, ד”ר יצחק קַמינר, יהל"ל, משה קמיוֹנסקי, משה-ליבּ ליליֵנבּלוּם, צבי הכּהן שֶרשֶבסקי (יעבּץ, ישוּע שׂר עסק), מרדכי אַדלמן-מיוּחס, אליעזר צוּקרמן (עֶזרי בּן יוֹספאל), י.ל. דוידוֹביץ (בּן-דויד), אליה ווֹלף רבּינוֹביץ (אוֹ"ר, ארץ), מוֹריס וינטשֶבסקי (בּן-נץ, יָגלי איש-הרוּח; מקוֹם מוֹשבוֹ ניוּ-יוֹרק) וד"ר אהרן מַזא"ה (ירושלים).

“האגוּדה” וה“סקציה”

כּמיסדי “אגוּדת הסוֹציאַליסטים העברים” בּלוֹנדוֹן חתוּמים: א.ש. ליבּרמן (איש-חמוּדוֹת) – ליטוֹגרף, ליבּ (לוּאיס) וַינר – נַגר, א. גוֹלדשטין, י. רוֹזנטל, נ. ליוקינד, אַיזיק סטאין – חייטים “בּמכוֹנה”, הירש (ג’וֹרג') סאפר – עוֹשׂה קוּפסאוֹת, אליעזר (לאצארוּס) גוֹלדבּרג – מסַדר-אוֹתיוֹת, זלמן-עקב (דזשיקוֹבּ) – חייט וּמגַהץ, יעקב (דזשיקוֹבּ) אלכּסנדר – עוֹשׂה כּוֹבעים.

“אגוּדת הסוֹציאליסטים העברים” היא שיסדה גם את האגוּדה המקצוֹעית היהוּדית הראשוֹנה: בּפּרוֹקלַמַציה מיוּחדת בּאידיש הוּזמנוּ כּל הפּוֹעלים היהוּדים שבּלוֹנדוֹן למיטינג שנוֹעד ל“אוֹר יוֹם ז' בּאלוּל התרל”ו" (26 בּאוֹגוּסט 1876) בּמוֹצאי-שבּת בּ-8 בּערב. בּין הבּאים היה גם פּטר לַברוֹב. ליבּרמן הרצה על “מצב היהוּדים בּארצוֹת שוֹנוֹת”. תמצית הדברים היתה, כּי כּל עוֹד ישאר המשטר הקפּיטליסטי – אחת היא, אם המדינה תהא מוֹנַרכיסטית אוֹ דמוֹקרטית – לא יהיוּ היהוּדים אזרחים שוי-זכוּיוֹת. בּאוֹתוֹ מעמד נרשמוּ חמישים חבר לאגוּדה, אשר ליבּרמן קרא לה בּשם “חברים כּל בּעלי-מלאכה”. היה בּשם זה משוּם ניגוּד ל“כל ישׂראל חברים”.

את “הסקציה העברית של האינטרנַציוֹנַל” ניסה ליבּרמן ליסד גם מתוֹך הסטוּדנטים היהוּדים יוֹצאי רוּסיה שבּמערב אירוֹפּה, עוֹד לפני החילֹו בּ“אגוּדה” שבּלוֹנדוֹן. תשעה חברים מנתה ה“סקציה” בּבּרלין. בּצאתוֹ מלוֹנדוֹן בּדרך לוינה, נוֹעדוּ בּבּרלין כּשלוֹשים איש (בּיניהם: אהרון זוּנדלביץ, ולַדימיר יוֹכלסוֹן, גרשוֹן רם, אליעזר צוּקרמן, משה אהרוֹנסוֹן, גרשוֹן הוּרביץ ), וּבאוֹתם הימים הוּחלט דבר הוֹצאת “האמת” בּעריכתוֹ של ליבּרמן וּבהשתתפוּתוֹ של צוּקרמן. סקציה זוֹ היתה למוֹרת-רוּחם של רוֹב חבריו, ידידיו ותלמידיו. ד"ר מ. אהרוֹנסוֹן, חברוֹ למשפּט, המספּר בּזכרוֹנוֹתיו (“ניוּ-יוֹרק-פוֹלקס-צייטוּנג” 1908, גרמנית) על ליבּרמן בּאהבה וּבהערצה לטוֹהר נפשוֹ וּלכשרוֹנוֹתיו, אינוֹ יכוֹל לסלוֹח לוֹ, כּעבוֹר שלוֹשים שנה, את יציר דמיוֹנוֹ זה: "הוּא חלם על עתוֹן וחוֹברוֹת בּעברית… לא היוּ לוֹ לכך לא אמצעים ולא קהל קוֹראים, לא עוֹזרים, לא מקוֹם ולא שאר תנאים הוֹלמים. הוּא השתדל לברוֹא את החוּג הראשוֹן בּבּרלין. וּבהיוֹתוֹ בּלוֹנדוֹן קרא לידידיו הבּרלינאים בּשם “הסקציה העברית של האינטרנַציוֹנל”… אחד היה בּין כּל הבּרלינאים, הוּרביץ (גרשוֹן בּאדאנעס), אשר נהה אחרי חלוֹמוֹתיו של ליבּרמן וּמילא בּרצינוּת את תפקיד המזכּיר של “הסקציה”. היה מריץ לליבּרמן מכתבים ורפּוֹרטים ושוֹאל להסכּמתו וּלאישוּרוֹ. גם בּלוֹנדוֹן היה אליעזר גוֹלדנבּרג היחידי מכּל המהגרים הפּוֹליטיים היהוּדים, אשר נתן את ידוֹ למפעל ליבּרמן.

בּדידוּתוֹ בּמסיבּתוֹ

אהרן זוּנדלביץ, חברוֹ של ליבּרמן מימי החוּג הוילנאי, מעיד: “דעוֹתיו של ליבּרמן לא מצאוּ כּל הד אצל חברי חוּגנוּ”. וזוּנדלביץ היה אחד היהוּדים המעטים שבּאוֹתוֹ חוּג, ויהדוּתוֹ העממית לא פּגה ממנוּ גם אחר עשׂרוֹת שנים של קַטוֹרגה רוּסית. לא פּעם הרגיש בּיהדוּתוֹ והדגיש אוֹתה. בּגילוּי-לב וּבהכּרה בּהירה הוּא מספּר לפני בּית-הדין מימי הצאר בּשבתוֹ על ספסל הנאשמים (בּמשפּט המפוּרסם של “הששה-עשׂר”, אוֹקטוֹבּר 1880), כּי הוּא התנגד לכך שמעשׂה ההתנקשוּת בּקיסר ימָסר לידי גריגוֹרי גוֹלדנבּרג, מפּני “שבּמקרה זה היה על נקַלָה נוֹפל האשם בּראש היהוּדים כּוּלם”. כּיהוּדי בּעל תחוּשה לאוּמית תיאר אוֹתוֹ גם סטֶפּניאק בּדמוּתוֹ של “דויד” (בּ“אַנדריי קוֹז’וּחוֹב”, הרומן של ה“נַרוֹדנַיה ווֹליה”). כּשחבריו הרוּסים אוֹמרים לוֹ: “אתה הנך היחידי בּינינוּ הראוּי לשם “אזרח העוֹלם”, הוּא משיב: “זה נאה, אבל לא נעים בּיוֹתר”. הוּא מתיר לעצמוֹ לכפּוֹר בּקוּלטוּס השליט של ה”אִכּר" ושל ה“עם” הרוּסי ואוֹמר בּפשטוּת, מבּלי כּל פּתוֹס, “בּקוֹל ממוּשך וכוֹאב”: “אין אני קשוּר לעמכם, וכיצד הייתי יכוֹל להיוֹת קשוּר אליו? אנחנוּ, היהוּדים, אוֹהבים את עמנוּ. זהוּ כּל אשר נשאר לנוּ עלי אדמוֹת. על כּל פּנים, הרי אני אוֹהב אוֹתוֹ אהבה עמוּקה וחמה. בּשֶלמה אוֹהַב את אִכּריכם, הצוֹררים את עמי וּמתנהגים אתוֹ בּרבּרית? מחר ישוֹדוּ אוּלי את בּית אבי – עוֹבד ישר – כּאשר שדדוּ אלפי יהוּדים אחרים העמלים בּזיעת אפּיהם. יכוֹל אני לרחם על אִכּריכם בּגלל יסוּריהם, כּשם שהייתי מרחם על ערבים, חַבּשים אוֹ מַלָאיים, על כּל יצור נַענה. אוּלם הם אינם קרוֹבים ללבּי. אוּלם אין אני יכוֹל לחלוֹם את חלוֹמותיכם ולכרוֹע בּלי טעם לפני “העם”. ואשר למַה שקוֹרין “החברה הגבוֹהה”, למעמדוֹת העליוֹנים – מה יש לי להרגיש אליהם, השפנים הפּחדנים, מלבד בּוּז? לא, בּרוּסיה שלכם אין מה להוֹקיר, אבל מכּיר אני את הרבוֹלוּציוֹנרים ואוֹתם אני אוֹהב עוֹד יוֹתר מאשר את עמי שלי. בּהם דבקתי ואוֹתם אני אוֹהב כּאחים, וזהוּ הקשר היחידי המחבּר אוֹתי לארצכם”.

מעטים היוּ אשר הרגישוּ כּזוּנדלביץ ואשר יכלוּ לדבּר כּ“דויד” של סטפּניאק, מעטים היוּ אשר ידעוּ כּי אביהם הוּא עוֹבד ישר וכי אין להם לכרוֹע בּרך לפני האכּר הרוּסי. אוּלם גם לאלה היו זרים חלוֹמוֹתיו, שגיוֹנוֹתיו וּמַדוּחיו של ליבּרמן.

כּמה מדרגוֹת נתגלוּ בּיחסם של הסוֹציאליסטים היהוּדים לעמם, מן ההתכּחשוּת והמעל ועד שיתוּף הגוֹרל והיצירה: יוֹסף אַפּטקמַן, המשתמד מתוֹך צוֹרך נפשי “להידבק בּעם וּבאלוֹהיו”; סאבֶלי זלַטוֹפּוֹלסקי, המשתתף בּפּרוֹקלַמַציה הקוֹראת לפּוֹגרוֹמים, ו–אליעזר גוֹלדנבּרג, הפּוֹרש מחבריו, אחרי כּמה שנים של עבוֹדה רבוֹלוּציוֹנית, בּשל מכאוֹבים יהוּדיים טמירים; אהרן זוּנדלביץ, אשר היהדוּת היא בּשבילוֹ: משפּחה, כּאב, גוֹרל, מבּלי עתיד וּמבּלי אמוּנה, ואהרן שמוּאל ליבּרמן, הנבוֹך, המתחבּט, הלוֹהט בּאש היצירה הרבוֹלוּציוֹנית בּתוֹך עמוֹ וּבשלשלת-הזהב של תרבּוּת עמוֹ.

את בּדידוּתוֹ הקשה של ליבּרמן בּקרב חבריו מתאר בּמקצת ליאוֹ דוֹיטש אחד מבּני הדוֹר ההוּא, המשקיף עכשיו אוֹבּיֶקטיבית על הימים ההם:

“ליבּרמן היה בּטוּח כּי הסגוּלוֹת היהוּדיוֹת הלאוּמיוֹת יש להן ערך קוּלטוּרי רב ויש להתיחס אליהן אחרת מאשר אנוּ התיחסנוּ אליהן בּימים ההם. הרבוֹלוּציוֹנרים הרוּסים, אנשי ה”ופֶּריוֹד“, התיחסוּ לחלוֹמוֹתיו של ליבּרמן בּיתר סימפּטיה מאשר היהוּדים, לַברוֹב וחבריו היוּ מחייכים מטוּב-לב ל”משיח החדש“. אוּלם חבריו היהוּדים של ליבּרמן היוּ יוֹצקים אש וגפרית על “חלוֹמוֹתיו המוּזרים”. עכשיו לא יוּבן הדבר, כּיצד זה התנגדנוּ אנחנוּ, סוֹציאליסטים יהוּדים, לקריאת אסיפה כּזאת (של פּוֹעלים יהוּדים בּלוֹנדוֹן – בּ.כּ.), אוּלם עוּבדה היא כּי כּל זה, הָחֵל בּרעיוֹן ליסד הסתדרוּת יהוּדית עוֹמדת בּרשוּת עצמה וכַלֵה בּפּרוֹקלַמַציה יהוּדית, הכּתוּבה בּתאריך על פּי לוּח עברי – בּמלה אחת כּל מה שליבּרמן עשׂה והגה – עוֹרר בּנוּ אי-רצוֹן חזק. ועוֹד יוֹתר מזה – כּעס. התפּוֹררוּתה של האגוּדה אחרי קיוּם של חצי שנה היתה לשׂמחה ולתרוּעת-נצחוֹן למתנגדיו של ליבּרמן. כּל הרבוֹלוּציוֹנרים האַקטיביים – מלבד קוֹמץ קטן של חברים נוֹצרים – התנגדוּ בּהחלט לתכניוֹתיו של ליבּרמן. וכאן סיבּת כּשלוֹן תכניוֹתיו. החרֵם לא החרימוּ אוֹתוֹ, מן החברה לא נידוּהוּ, אלא ראוּ בּוֹ חבר סימפּטי, אשר סר מן “הדרך הישר” ושקע בּלאוּמיוּת”.

בּשעת משפּטוֹ של ליבּרמן נקרא בּבית-הדין מכתב אחד, שנשלח אליו מאת חברוֹ, יהוּדי רוּסי.

בּמכתב כּתוּב לאמוֹר:

“אני עצמי יהוּדי, אוּלם את הפּוֹעלים היהוּדים אני מכּיר אך מעט. היהוּדים הרוּסים אין לבּם כּי אם אל בּצעם, וּלמען הבּצע ימכּרו גם את כּבוֹדם. לא כּדאי להשחית למענם כּוֹחוֹת. בּגרמניה אפשר שהיהוּדים ישתתפוּ בּמלחמת-הבּחירוֹת, אבל בּרוּסיה, אשר התערבוּת בּמדיניוּת פּירוּשה: להקריב קרבּנוֹת וגם לחרוֹף נפש – שם אין תוֹעלת בּיהוּדים. לאחת יִסכּנוּ: להעביר ספרוּת חשאית, להשׂיג פּספּוֹרטים, להמציא מעוֹנוֹת-סתרים, – כּזאת יוּכלוּ לעשׂוֹת, ואף זאת רק אחרי שישלמוּ להם בּמזוּמנים”.

כּאלה וכאלה נשמעוּ בּסביבה, בּה כּאב והגה ויקד ונפל חלל הגבּוֹר הראשוֹן של הסוֹציאַליזם העברי.

אייר תרפ"ו.

---

לכבוֹד יהוֹשע חַנקין

מאת

ברל כצנלסון

דוֹרוֹת על דוֹרוֹת היה חזוֹן הקרקע, המוֹלדת והגאוּלה גנוּז ועצוּר בּדמנוּ, מקוּפּל בּפנימיוּתנוּ מבּלי שיגלה סימני חיים פּעילים. אך זה מלפני דוֹר אחד הפך היצר הגנוּז הזה והיה לכוֹח שבּנגלה, פּוֹרץ וסוֹער, מחוֹלל נסים ונפלאוֹת אשר לא יֵאָמנוּ. מה שהיה קוֹדם בּבחינת הזיה רוֹדמת היה – ועוֹדנוּ הוֹלך והוֹוה בּלי חָשׂך – למחשבה החוֹתרת עד תכלית, לרצוֹן לוֹהט, ליצר יוֹקד. כּמה חזיוֹנוֹת ציבּוריים-רוּחניים נתגלוּ בּחיי העם בּתוֹקף היקיצה הזאת: הקוֹמה התחילה מזדקפת, רגש הכּבוֹד האנוֹשי ניעוֹר, נתעמק החוּש החברתי, טוּפּחה הרגשת ה“כּלל” והחרדה לגוֹרלוֹ, גבר הצוֹרך בּהתמַכּרוּת לרעיוֹן, לצרכי הקיבּוּץ – כּל אלה סימנים בּוֹלטים של השבּחת הטיפּוּס האנוֹשי, של העלָאַת רמת החיים. והתעלוּת זוֹ היא שהעלתה מנבכי חיי העם גם יחידים בּעלי אוֹפי, בּעלי שאָר-רוּח, רבּי-עלילה, כּבּירי-מעוּף, אישים עם משקל פּנימי וּמרכּז נפשי. והיא שמילאה את תוֹכן חייהם וקבעה את גוֹרלם. ולא מעטים בּיניהם כּאלה, אשר אם כּחוֹלמי חלוֹמוֹת אוֹ כּאנשי-מעשׂה, כּחלוּצי העבוֹדה אוֹ המדע, כּיוֹצרי הלשוֹן אוֹ כּבוֹני החיים החברתיים, הנם יחידים וּמיוּחדים בּמינם, בּאין שני להם.

“בּן יחיד” לעם, אחד המוּזרים והמוּפלאים שבּדוֹר, אשר אין אנוּ יכוֹלים לתאר לנוּ כּיוֹם את התהווּת מפעלנוּ מבּלעדיהם הנהוּ יהוֹשע חנקין. דמוּתוֹ הזקוּפה והבּהירה, החוֹלמת והמרוּכּזת, נחרתת בּלבבוֹת כּאחד המראוֹת המעוֹדדים והמַרנינים של הדוֹר.

בּשֶלְמָה זכה אדם זה להערצה וּלאהבה? מדוּע אנוּ חרדים לשלוֹמוֹ ואיננוּ מַשלימים עם ששים השנה, שעליהם סוּפּר לנוּ כּיוֹם? מדוּע אנוּ רוֹצים לראוֹתוֹ דוקא כּצעיר העוֹמד בּראשית דרכּוֹ? מה מעשׂהוּ?

בּלשוֹן חוּלין השיבוּ לי כּשבּאתי לארץ: קוֹנה קרקעוֹת. האין המקח והממכּר בּקרקע-העוֹלם אחד הנגעים המחפּירים של החברה האנוֹשית, תעוּדה לעוֹמק שפלוּתה וּשחיתוּתה? האין אנוּ כּאן בּארץ וּבכל רחבי התנוּעה הציוֹנית מוּקפים אנשים, אשר “גאוּלת הארץ” היא בּשבילם שֵם נרדף לבית-בּוּרסה? האם אין משוֹטטים בּינינוּ על כּל שעל אנשים, מן “האספסוּף” ומן ה“פּנֵי”, הסוֹחרים בּגאוּלה זוֹ וּמנצלים את אסוֹננוּ, מרוֹששים את דלוּתנוּ, מַרעילים את אוירנוּ וּממיטים קלוֹן על מפעל חיינוּ? אוּלם אך כּפשׂע בּין הטוּמאה וּבין הטהרה. הנה לעינינוּ אדם אשר עבוֹדה זוֹ היתה לוֹ לעבוֹדת-הקוֹדש, והוּא עשׂה בּה בּחכמת-לב, בּידיעה, בּתבוּנה, בּמעוּף וּבכבוֹד, כּבוֹד האדם העוֹשׂה לכבוֹד העם אשר בּשליחוּתוֹ הוּא הוֹלך. בּתוֹך אויר-הבּיצה של ספסרוּת, של רדיפה אחרי הבּצע, של “עסקנים” אשר לא ישיבוּ ידם מבַּלע תקות-עם וּכבוֹד-עם, גדל אצלנוּ אדם אשר מכּל זה לא דבק בּוֹ מאוּם, ואשר כּל זה לא ריפּה את ידיו מלַחתוֹר מבּלי כּל ליאוּת אל המטרה. ובעבוֹדה זוֹ גילה תכוּנוֹת אמת של גבּוֹר עם, עד כּי אוֹרַח-חייו וּפרשת-מפעליו נראים לפרקים גם לנוּ, לבני דוֹרוֹ, כּאַגדה. אכן, רבּוֹת הדרכים אשר לגבוּרה. והגבּוֹר האמיתי יוֹצר לוֹ את התגָלוּתוֹ וכוֹבש דרכים לגבוּרתוֹ. הנער אשר בּא בּן ט“ז לארץ וספג לקרבּוֹ את להט החלוּצים הראשוֹנים, בּחר לוֹ את גוֹרלוֹ ויצר לוֹ את המערכה שלוֹ: עם ישׂראל צריך לגאוֹל מחָדש את נחלתוֹ. ולמרוֹת כּל ההבטחוֹת הקדוּמוֹת, ולמרוֹת כּל ההזיוֹת הצעירוֹת – האדמה “בּכסף תיגָאל”. ואין בּרירה, צריך לשתוֹת גם את הקוּבּעת הזאת. והעלם עז-הרוּח מטיל על עצמוֹ את העבוֹדה הזאת וּמגיע בּה למדרגה שאין למעלה הימנה. הוּא עשׂה את עצמוֹ ל”בעל מלאכה אחת“, הִזיר את עצמוֹ מכּל ענין אחד בּחיים, אינוֹ יוֹדע לא בֹּטלה, ולא שעשוּעים, ולא מנוּחה. ימיו ולילוֹתיו, מעשׂיו וּמחשבוֹתיו קוֹדש הם ל”מלאכה" האחת.

יקר האדם ליוֹדעיו, אוּלם שבעָתַים יִיקַר שמוֹ לאלה אשר דבקה נפשם בּקרקע המוֹלדת, ואשר מפעלוֹ שלוֹ פּילס את הדרך למפעלם. הוּא אחד המוּעטים והיחידים בּין ראשוֹני החלוּצים אשר יחסי המעמדוֹת בּארץ לא חלוּ עליו ואבק-היחסים האלה לא דבק בּרוּחוֹ. נפשוֹ המרוּכּזת בּמפעלוֹ ותרבּוּתוֹ הפּנימית הצילוּהוּ מכּל אלה. וקירבת-נפש מיוּחדת מוּרגשת בּינוֹ, אחד הראשוֹנים לעבוֹדה ולהגנה, וּבין הצעירים שבּצעירים.

וּבצריפים וּבאוֹהלים, בּין פּוֹעלים שנתאַחזוּ והכּוּ שרשים בּקרקע וּבין פּוֹעלים המצפּים ליוֹם, בּוֹ יביא להם חנקין את הבּשׂוֹרה כּי נגאלה אדמה חדשה לעבדה וּלשָמרָה, נישׂאת לוֹ היוֹם בּרכּת חברים צעירים:

יאריך ימים ויַשׂגיא פּעלוֹ.

כּסליו תרפ"ו.

---

רופין

מאת

ברל כצנלסון

רופין / ברל כצנלסון

כּיאוּת לאָפיוֹ ולַהלָך-רוּחוֹ של רוּפּין לא הוּחַג גם יוֹבלוֹ “בּרוֹב פּאר והדר”, כּכל הנהוּג בּימינוּ. הוּא גם אינוֹ זקוּק לכך. רוּפּין הוּא, כּמדוּמה, אחד המוּעטים בּעוֹלמוֹת העליוֹנים של ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר “מחלת-הכּבוֹד”, זוֹ העוֹשׂה בּה שַמוֹת, לא דבקה בּרוּחוֹ. כּמוֹ כן אינוֹ זקוּק עדיין לאוֹתה “זריקה”, אשר בּעלי יוֹבלוֹת תשוּשי-יצירה נזקקים לה. כּוֹחוֹ אִתוֹ, מיטב כּוֹחוֹ. וגם ירידתוֹ מעל דוּכן ההנהלה הציוֹנית לא בּאה בּעקֵב רפיוֹן ודלדוּל כּוֹחוֹת, כּי אם מתוֹך צוֹרך נפשי חזק, פּרי יכוֹלת רוּחנית שוֹפעת להתיחד עם עבוֹדתוֹ המדעית, וּלהיכּוֹן לעבוֹדה מעשׂית מחוּדשת בּעתיד.

מזלה הטוֹב של התנוּעה הציוֹנית גרם לה, שבּמשך י"ח שנים עמד בּראש העבוֹדה הקרוּיה “מעשׂית” – הנחת הנדבּכים לבנין הכּלל העברי העתיד לבוֹא – אדם מחוּנן, רב-פּעלים וּבעל תכוּנוֹת חשוּבוֹת. אדם אשר איחד בּקרבּוֹ בּמזיגה מוּפלאה את איש-המדע, המסתכּל, המנַתח והחוֹקר לתכלית, ואת הבּנַאי הציבּוּרי, היוֹדע להפיק מתוֹך החקירה וההסתכּלוּת את מסקנוֹת היצירה והחיוּב וּלגַלם אוֹתן בּמעשׂים. ספק רב הוּא, אם ידעה התנוּעה, וּבפרט אם ידעוּ מִנהלוֹתיה השוֹנוֹת, להעריך את האדם אשר עליו הוּטלה השליחוּת הגדוֹלה בּארץ ואשר הביא אתוֹ רַב מוֹהַר: כּשרוֹנוֹת, ידיעוֹת, מידוֹת נאצלוֹת וחכמה מעשׂית. אוּלם ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, זה שנפגש עם רוּפּין שנים על שנים, גם בּשעוֹת התנגשוּיוֹת וגם בּשיתוּף הפּעוּלה, גם בּימי חרדה וגם בּימי בּנִיה – הוּא שלמד להעריך את האיש ואת תפקידוֹ בּמפעל הארץ-ישׂראלי.

אין כּל צוֹרך להגזים על מידת הקירבה של רוּפּין לתנוּעת הפּוֹעלים בּארץ: רוּפּין לא היה ואיננוּ סוֹציאַליסט. אין הוּא חבר להסתדרוּת כּלל וּכלל. ספק הוּא אם בּראשית מצעדיו שלוֹ פּגש רוּפּין בּאֵמון כּל-שהוּא את הפּוֹעל בּארץ, זה שהיה אז אף הוּא בּראשית גישוּשיו, בִּמְתֵי מספּר וּבחוֹסר-כּל. החַווֹת ושיטת הפּקידוּת בּהן, החֶברוֹת הראשוֹנוֹת אשר יסד – אלה מעידוֹת מה רב היה המרחק בּין תחילתוֹ של רוּפּין וּבין הלָך-רוּחוֹ של קוֹמץ הפּוֹעלים הראשוֹן בּארץ בּימים ההם. אוּלם כּאן גילה רוּפּין את עצמוֹ, כּאדם אשר “מכּל מלַמדיו השׂכּיל”, אשר עינוֹ פּקוּחה, ולבּוֹ רחב, וּמוֹחוֹ עֵר לבחוֹן את אשר מסביבוֹ. וּכאיש-מדע אמיתי לא חַת מפּני מַסקנוֹת חדשוֹת. כּציוֹני ישר בּיקש את הצדק בּכל המגמוֹת, גישש, חיפּשׂ, ולא זילזל בּאפשרוּת כּל-שהיא, הָחֵל מ“חברת הכשרת הישוּב” ועד הבּנק להשקעוֹת, מן האינדוּסטרי-סינדיקט ועד בּנק הפּוֹעלים, מן החַוה הפּקידוּתית וה“אחוּזה” ועד הקבוּצה והמוֹשב. משוּם דבר, אשר נראָה לוֹ כּמסַייע למטרה, לא הניח את ידוֹ, בּין שהוּא היה המוֹליד וּבין שהוּא היה המיַלד, ולא בּוֹ האָשם, אם לא כּל הגרעינים היוּ בּני נביטה וּצמיחה. הוּא מצדוֹ הראה לא רק כּשרוֹן איניציאַטיבה שאינה יוֹדעת ליאוּת, כּי אם גם יוֹשר-רוּח, נאמנוּת למפעל, התבּוֹננוּת עמוּקה בּכל הגוֹרמים החיוּביים והשליליים ורצוֹן טוֹב לסייע לכל כּוֹחוֹת היצירה בּאשר הם וּלמַצוֹתם וּלהשתמש בּהם עד תוּמם לשם המפעל הארץ-ישׂראלי.

וּלפיכך היה מוּכרח האיש להבין לרוּח הפּוֹעל העברי, שאינוֹ יכוֹל להשלים עם שוּם צוּרה של עבוֹדה משוּעבּדת, וּלהסכּים לשחרוּר המפעל הישוּבי הציוֹני מן ה“פּקידוּת”, אשר נחשבה לפנים לצוּרה הכרחית שאין בִּלְתָּה. וּלפיכך היה הוּא האיש אשר הבין לצוֹרך העמוֹק של העוֹבד לעבוֹד את עבוֹדתוֹ בּרשוּת עצמוֹ וּבהנהלת עצמוֹ והאזין למפעל הקבוּצה בּעוֹדוֹ בּאִבּוֹ וסייע להתגַלמוּתוֹ בּמעשׂה. וּלפיכך היה הוּא האיש אשר – עם כּל רצוֹנוֹ הרב וחלוֹמוֹתיו הגדוֹלים על “אחוּזוֹת” ועל חברוֹת פּרטיוֹת להתישבוּת חקלאית ועם כּל המרץ הרב אשר השקיע בּמפעלים אלה – הבין את כּל ערכּה הריאַלי של ההתישבוּת העוֹבדת, החברתית. וּלפיכך היה הוּא אחד אשר סייע לנוּ למעשׂה בּהקמת בּנק הפּוֹעלים, וּבהכשרת ההסתדרוּת לקראת היוֹתה מכשיר משקי וּמיַשב.

סימן טוֹב הוּא לתנוּעה הציוֹנית, אשר נמצא לה לעבוֹדתה הישוּבית, מתוֹך מחבוֹאי האינטליגנציה הישׂראלית, אדם כּרוּפּין, אשר בּא אליה, כּאילוּ מן החוּץ וּכאילוּ בּמקרה, לרגל השתלשלוּת המסיבּוֹת (אוּלם לא מקרי הוּא בּחיי תנוּעה מקרה כּזה המביא אליה את האדם המבוּקש בּשעה הנצרכת!), וסימן טוֹב הוּא לפּוֹעל בּארץ, לתפקידוֹ של כּלל הפּוֹעלים בּבנין העם העתיד, שמלוּמד ישר וחוֹקר מעמיק וּבנאי רב-הפּעלים, היה נאלץ – מבּלי כּל נטיה מוּקדמת – לראוֹת בּתנוּעת העבוֹדה את סדן היצירה הלאוּמית בּארץ.

ערכּוֹ של רוּפּין בּמוּבן זה אינוֹ אינדיבידוּאלי בּלבד. לא ללַמד על עצמוֹ יצא, כּי אם ללַמד על הכּלל. רוּפּין הנהוּ המוֹפת השלם של הציוֹני הטוֹב, הנאמן, הרוֹצה רק בּאחת: בּהגשמת הציוֹנוּת. וּמתוֹך בּחינה וּבדיקה ושיקוּל הכּוֹחוֹת והמגַמוֹת, העלוּלוֹת לקיים את המפעל הציוֹני, הוּא בּא להערכת תפקידה ההיסטוֹרי של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ.

יחסוֹ זה של רוּפּין לתנוּעתנוּ יש לוֹ משקל מוּסרי רב. הוּא לא חָנַף לה, לא בּכּל הסכּים לה, לא תמיד הבין לה, אוּלם תמיד הקשיב, למד להכּיר וּלהעריך את הטוֹב הצפוּן בּה, גם בּשעה שהיין המפוֹאר היה נתוּן בּכלי בּלתי-מפוֹאר, ולא נמנע מהוֹדוֹת בּצדקתה בּשעה שהכּיר בּה.

בּרכתנוּ לאַרתוּר רוּפּין, כּי יוֹסיף לעבוֹד עבוֹדה תמה וּפוֹריה, מדעית וּמעשׂית כּאחת, בּבנין משקנוּ הלאוּמי, וכי יזכּה לראוֹת בּתקוּמת עם עברי עוֹבד בּארץ. תנוּעת הפּוֹעלים, הרוֹאה את עצמה כּחלוּצת העתיד הזה, תשׂמח לראוֹתוֹ רבּוֹת בּשנים כּיוֹעץ וכידיד נאמן.

אדר תרפ"ו.

דברים מתקופת המדורים הקודמים שלא נכללו בהם

מאת

ברל כצנלסון

---

להתחדשות ה"קונטרס"

מאת

ברל כצנלסון

להתחדשות ה“קונטרס” / ברל כצנלסון

¹

זה כּמשָנה חדל ה“קוּנטרס”, אחרי היאָבקוּת כּבדה, להוֹפיע תכוּפוֹת. אנוּ מנסים הפּעם וּמאַמצים את כּוֹחנוּ לחַדש את הוֹפעתוֹ כּסדרוּ, מדי שבוּע.

ידענוּ, כּי לא יֵקַל הדבר. ידענוּ מן הנסיוֹן את מרי המכשוֹלים וכוֹבד הקרבּנוֹת הכּרוּכים בּדבר. אּוּלם אנוּ סבוּרים, כּי ראוּיה ההתאמצוּת, כּי כּדאים הקרבּנוֹת. אנוּ מאמינים, כּי רבּים מחברינוּ וידידינוּ יביאוּם מתוֹך רצוֹן והשתוֹקקוּת.

שתיקה גדוֹלה וּכבדה תקפה את ציבּוּר-הפּוֹעלים. עוֹד לא היוּ לנוּ בּארץ, כּמדוּמה, שנים כּאלה להתאַלמוּת. החיים בִּפְנים אינם פּוֹסקים מהמיָתם. התהיה, ההיאבקוּת, חיפּוּשׂי המפעל וּמאמצי-הקיוּם גברוּ על אחת שבע. מספּרנוּ גדל, כּיבּוּשינוּ נתרבּוּ, ונטל-החיים לא הוּקל. וסבכי-קיוּמנוּ לא הוּתרוּ, אוּלם – הדיבּוּר כּאילוּ ניטל מאִתנוּ.

מי יִדלה את סיבּוֹתיה של השתתקוּת זוֹ? אם כּוֹבד ההיאָבקוּת וההתאמצוּת שוֹלל את הדיבּוּר, או הדכּאון שמסביב וחוֹסר התקוה לצאת בּקרוֹב למרחב, אוֹ עָיְפו הכּוֹחוֹת שמכּבר והעליה החדשה טרם מצאה את ניבה? אוֹ אפשר, אבוֹתיה-יוֹצריה של ספרוּת-העבוֹדה הצעירה, אשר בּחייהם וּביצירתם עוֹדדוּ גם אוֹתנוּ לחיוֹת וּלהתבּטא, גרמוּ בּהֶעדרם גם לסילוּק שכינה מספרוּתנוּ הדלה?

לא “בּמקוֹם ספרוּת” נוֹסד ה“קוּנטרס” בּראשיתוֹ. וגם הפּעם, בּהתחַדשוּתוֹ, אין ה“קוּנטרס” מהלך בּגדוֹלוֹת. ה“קוּנטרס”, כּמקוֹדם, מצפּה לספרוּת-פּוֹעלים עמוּקה ועשירה, מצפּה לבמת-פּוֹעלים, אמיצה ורחבת-ההיקף, לעתוֹן היוֹמי של ההסתדרוּת הכּללית. אוּלם עד שיבוֹאוּ הכּוֹחוֹת, עד שתתמַלאנה התקווֹת, רוֹצה ה“קוּנטרס” להפריע את הדוּמיה הכּבדה, אשר תוֹצאוֹתיה הקשוֹת מַתחילוֹת להיוֹת מוּרגשוֹת גם בּארץ גם בּגוֹלה.

וגם להבּא ישָען ה“קוּנטרס” בּעיקר על עזרת-חברים, על השתתפוּתם של מאוֹת הפּוֹעלים, הפּזוּרים בּכל ענפי העבוֹדה למקוֹמוֹתיהם, המסַפּרים על חייהם, מסיחים את שאלוֹתיהם, תוֹבעים את תביעוֹתיהם. אנוּ מקוים כּי מלבד עבוֹדת האינפוֹרמַציה וההסבּרה על המתהווה בּעוֹלם, בּתנוּעת הפּוֹעלים הכּללית והיהוּדית, בּחלוּץ וּבעליה, יֵעָשׂה עיקרוֹ של ה“קוּנטרס” לא בּחדר המערכת, כּי אם בּקבוּצוֹת וּבמשקים, בּסֹדנאות וּבאוֹהלים.

ניסן תרפ"ג.

---

"האדמה" חוברת י"ב

מאת

ברל כצנלסון

“האדמה” חוברת י"ב / ברל כצנלסון

בּחוֹברת “האדמה” י׳-י“א, על גבּי המַעטפה, בּאוּ דברים אחדים “מאת העורך” ¹: “על שער החוֹברת הזאת כּתוּב: תמוּז-אב תר”פ. למעשׂה הרי היא יוֹצאת בּכסליו תרפ”א. הסיבּה – חוֹסר-אמצעים. משפּחת האנשים הנוֹשׂאת את עוֹל הוֹצאת “האדמה” קטנה יוֹתר מדי, דלה יוֹתר מדי. עם התרַבּוּת מספּרנוּ והתעַצמוּת כּוֹחנוּ אוּלי יתחדש גם כּלי-מבטאנוּ זה. בּכל אוֹפן, חוֹברת י“ב (אלוּל תר"פ) – לגמר כּרך ב׳ – נערכת לדפוּס”.

הבטחה זוֹ, אחרוֹנה לקוֹראים, לא נתמַלאה על ידי העוֹרך. יוֹם-הָעֲבָרוֹת – כ“ד ניסן תרפ”א – שׂם קץ גם למצוּקוֹת הכנת החוֹברת, גם לתקות התחדשוּת “האדמה”. “משפּחת האנשים הנוֹשׂאת את עוֹל הוֹצאת “האדמה”, ה”קטנה" וה“דלה”, והיוֹדעת כּמה הציקה לי. ח. בּרנר אי-היכוֹלת לדייק בּמילוּי הבטחתוֹ, מביאה לדפוּס עכשיו, ליוֹם-השנתים, חוֹברת-סיוּם זוֹ. תכנה נשתנה מכּפי שהוּכן על ידי העוֹרך: כּוּלוֹ מעזבוֹן.

ניסן תרפ"ג.

---

למועצת "אחדות-העבודה"

מאת

ברל כצנלסון

¹

הערב נפתחת ישיבת המוֹֹעצה של “אחדּות-העבוֹדה”. הרכּב המוֹעצה: צירי המחוֹזוֹת (הגליל התחתוֹן והעליוֹן, השוֹמרוֹן, העמק, יהוּדה והנגב) והערים, והחברים העוֹבדים בּמוֹסדוֹת המרכּזיים וּממלאים תפקידים אחראיים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” וּבהסתדרוּת הכּללית. המוֹעצה הפּעם מיוּחדת לשאלוֹת “חיצוֹניוֹת”, כּלוֹמר, לא לאוֹתן השאלוֹת של העבוֹדה, המשק והמוֹסדוֹת, שאנוּ נתוּנים בּהן יוֹם יוֹם, כּי אם לשאלוֹת היוֹצאוֹת מתוֹך היקף הענינים הללוּ. לבירוּר היחסים והפּעוּלוֹת כּלפּי הכּוֹחוֹת השוֹנים, הפּוֹעלים מחוּצה לציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ.

וטוֹב הדבר, שאנוּ מתפּנים סוֹף סוֹף לשעה אחת, בּכדי לשוֹחח וּלברר בּינינוּ את השאלוֹת הללוּ. הטרדוֹת המרוּבּוֹת, טרדוֹת הפּעוּלה המעשׂית, הדוֹאגת להשיב על לחצה וּמחסוֹרה של כּל שעה, אוֹכלוֹת אוֹתנוּ, משעבּדוֹת את כּל הגיגינוּ, ואינן משאירוֹת שעת-מנוּחה כּל-שהיא הדרוּשה בּכדי להרים עין, לסקוֹר את מצבנוּ, לחשב את חשבּוֹנוֹתינוּ, ונחוּץ היה לקחת בּחזקה את השעה הזאת, להתיחד ולִשְעוֹת למצב הכּללי ולהוֹפעוֹת המקיפוֹת אוֹתנוּ.

קוֹמפּלֶכּס השאלוֹת המדיניוֹת שבּארץ, שאלוֹתיה וּמלחמת קיוּמה של האוֹטוֹנוֹמיה העברית, התמדת-החיפּוּשׂים לקשירת יחסי חברים עם המוֹני שכנינוּ העוֹבדים, כּשרוֹן-המעשׂה של התנוּעה הציוֹנית כּיום והגבּרת כּוֹחוֹ של העוֹבד בּתוֹכה, וּמצב הענינים בּתוֹך התנוּעה הציוֹנית הסוֹציאלית לאגפּיה ולזרמיה – אלה הם הענינים אשר בּהם תתרכּז המוֹעצה.

לא בּידי המוֹעצה, כּמוּבן, להמציא ארוּכה, לשאלוֹת הכי-חמוּרוֹת והכי-כּוֹאבוֹת של חיינוּ וּתנוּעתנוּ. אוּלם בּידי מוֹעצה טוֹבה וּמרוּכּזת יכוֹל להימצא הכּוֹח המנַער את הציבּוּר ממצב העמידה ורפיוֹן-הרוּח אשר הוּא נתוּן בּוֹ. הפּסיביוּת השוֹלטת כּיוֹם בּתוֹך ציבּוּרנוּ בּיחס למצבים המדיניים המתרקמים סביבנוּ, בּיחס לכּוֹחוֹת הפּוֹעלים אִתנו ונגדנוּ, פּסיביוּת זוֹ אין להשלים אִתה. היא מַכניעה אוֹתנוּ, מַרדימה את מחשבתנוּ, מחלישה את כּוֹחנוּ, עוֹשׂה אוֹתנוּ בּלתי-מוּכנים לפּעוּלה בּשעה הדרוּשה, וּמבטלת את השפּעתנוּ אפילוּ בּאוֹתם החוּגים אשר קוֹלוֹ של הפּוֹעל חייב גם כּיוֹם להיוֹת נשמע בּקרבּם.

ואם גם אין בּידי המוֹעצה להביא פּתרוֹנוֹת, הרי עצם הבּירוּרים, בּירוּרי-חברים, עצם הצגת השאלוֹת, ישנוֹת וחדשוֹת, עצם ההתרכּזוּת בּהן – יש בּזה משוּם מעשׂה, יש בּזה בּכדי להזיז.

אייר תרפ"ג.

---

ושוב משכורות

מאת

ברל כצנלסון

ושוב משכורות / ברל כצנלסון

¹

“דוֹאר-היוֹם” מביא מתוֹך “קוּנטרס” ק"כ את טבלת המשֹכּוֹרוֹת בּהנהלה הציוֹנית בּלוֹנדוֹן², וּמלַוה אוֹתה בּמאמר ראשי, מסתער, על “שערוּריית המשֹכּוֹרוֹת”.

מר בּן-אָבי³, בּעל המאמר הראשי של “דוֹאר-היוֹם”, מעיד, “כּי הצלח הצליח כּוֹתב השוּרוֹת האֵלוּ– בּ”קוּנטרס" – לתת בּמלים אחדוֹת וּבמספּרים מצוּמצמים תמוּנה מזעזעת ממַדרגת הבּזבּוּז השלטת אצלנוּ“. והוּא עוֹשׂה את החשבּוֹן של מאוֹת אלפים הלירוֹת שהפסדנוּ על ידי הבּזבּוּז בּשנים האלה, ושל המשׂכּוֹרוֹת שלנוּ העוֹלוֹת על אֵלוּ של פּוּאַנקַרֶה⁴ וּקלֶמַנסוֹ⁵ (המִסכּנים!) וּמזכּיר הפּעם לשבח את ה”קערוֹת הדשנוֹת והמלאוֹת של ימי רוּבּינוֹב⁶ והנהלתוֹ המוּזרה". הכּל, לכאוֹרה, בּרוּח ההחלטה שנתקבּלה בּועידה הכּללית של הסתדרוּת הפּוֹעלים נגד המשֹכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת: “הועידה מציינת בּהתמַרמרוּת עמוּקה את המרחק הגדוֹל בּין תנאי הקיוּם של הפּוֹעל החקלאי והעירוֹני וּבין שיטת המשֹכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת השלטת בּארץ, גם בּמשקים הציבּוּריים והלאוּמיים. הועידה מכריזה, כּי בּתנאי הלחץ והדוֹחק שהארץ נתוּנה בּהם, בּמצב שמשקי הפּוֹעלים מסתדרים על קצה גבוּל הצמצוּם, וציבּוּר הפּוֹעלים נאבק בּכל כּוֹחוֹתיו על אפשרוּת קיוּם כּל-שהוּא – אין שיטת המשֹכּוֹרוֹת הגבוֹהוֹת הוֹלמת כּלל את משקנוּ הלאוּמי הדל והיא חוֹתרת תחת הקיוּם הכּלכּלי של הישוּב”.

אוּלם כּלוּם אפשר ל“דוֹאר-היוֹם” שלא יחפּשׂ “לתפּוֹס את הגנב” בּין הפּוֹעלים? והרי הוּא מוֹסיף: “וּבקרב הנהלת הפּוֹעלים אף הם”. גם בּכם.

“כּי גם בּכם, “הפּוֹעל הצעיר” ו”האחדוּת והעבוֹדה" (“האחדוּת והעבוֹדה” דוקא. בּקיאוּת של עתוֹנאי “דוֹאר-היֹום”!), פּגעה צרעת המשׂכּוֹרוֹת השמנוֹת ואין גבוּל לבּזבּוּז ולבּלבּוּל השׂוֹרר בּקוּפּוֹתיכם".

מוֹדה אני למר בּן-אבי על אינפוֹרמַציה זוֹ, אשר המציא לנוּ, לחברים של “אחדוּת-העבוֹדה” ושל ההסתדרוּת הכּללית, המעוּנינים לדעת את הדברים כּהוָיתם. שמענוּ, אמנם, כּי יֶשנוֹ בּהסתדרוּת מספּר נוֹשׂאי-משׂרה המשתלמים לפי גוֹבה המשׂכּוֹרוֹת השמנוֹת הנהוּגוֹת בּארץ, אוּלם אוֹמרים לנוּ, כּי אנוּ מוּכרחים לעשׂוֹת זאת, ולוּ גם בּחריקת-שינים, בּאשר אנוּ זקוּקים להם, לאוֹתם האַדריכלים, המהנדסים, מנהלי-החשבּוֹנוֹת וּשאר המוּמחים, אשר בּאוּ אלינוּ לא מתוֹך חוּגי חלוּצים-יחפים, כּי אם מתוֹך “החברה ההגוּנה”, אבל כּי גם לחברינוּ, חברי “אחדוּת-העבוֹדה”, יש יד בּמשׂכּוׂרוׂת שמנוֹת אלוּ, לא שמענוּ בּלתי אם היוֹם, מפּי “דוֹאר-היוֹם”. וּכחבר ל“אחדוּת-העבוֹדה”, אשר לא זכה לקבּל משׂכּוֹרת שמנה והסוֹבר – משוּם כּך, כּנראה – כּי המשׂכּוֹרוֹת השמנוֹת הן מכּה בּצד גם לנוּ, לפּוֹעלים, וגם לארץ כּוּלה, הריני מַפציר בּמר בּן-אבי, כּי יוֹאיל לפרסם את דבר המשׂכּוֹרוֹת השמנוֹת הנהוּגוֹת בּ“הנהלת הפּוֹעלים” בּכלל, ואת אלוּ של חברי “אחדוּת-העבוֹדה” בּפרט, בּין אם הם עוֹבדים בּ“אחדוּת-העבוֹדה” עצמה, בּין אם הם משמשים בּמוֹסדוֹת ההסתדרוּת הכּללית. אהיה לוֹ אסיר-תוֹדה.

ואגב, מכּיון שנתגלגלוּ הדברים, אוּלי יוֹאיל “דוֹאר-היוֹם”, ידידם וּמגינם של בּעלי התעשׂיה והאיניציאַטיבה הפּרטית, אוּלי ינסה להרים את הצעיף גם מעל שאלה זוֹ: כּיצד משפּיע דבר המשֹכּוֹרוֹת השמנוֹת הנהוּגות בּארץ (בּארץ בּכלל, לא רק בּהנהלה הציוֹנית) על מצב התעשׂיה שלנוּ?

סבוּרני, כּי שאלה אקדמית זֹו יש בּה גם משהוּ מן האַקטוּאַליוּת. הנה אנוּ רוֹאים, כּי בּעלי ה“סיליקַט” אינם רוֹאים להם סגוּלה יוֹתר בּדוּקה לרפּא את שבריו מאשר הפחָתת המשׂכּוֹרוֹת של הפּוֹעלים המקבּלים שלוֹשים גרוּש ליוֹם, “ולוּ תהא רק בּחצי גרוּש ליוֹם” (“הארץ”, תתשכ"ב). והפּוֹעלים מוֹדים, כּי “מצב הענינים דוֹרש הפחתת ההוֹצאוֹת בּתעשֹיית הלבֵנים. לשם כּך הם מציעים הפחתוֹת שוֹנוֹת בשכר -העבוֹדה שיצטרפוּ לתשעה אחוּזים, הפחתה זוֹ צריכה להיעשׂוֹת לפי הַדְרָגָה ידוּעה, על חשבּוֹן אלה מן הפּוֹעלים המקבּלים שׂכר משלוֹשים גרוּש ומעלה ליוֹם”. אוּלם ההנהלה עוֹמדת על זה כּי "יש צוֹרך לפרוֹץ סוֹף סוֹף את גדר המינימוּם של שלוֹשים גרוּש ליוֹם, מפּני שדבר זה הוּא שאלת קיוּם כּל התעשׂיה בּארץ" (שם).

הנה בּרוּר כּשמש בּצהרים, כּי על ההפחתה של שׂכר הפּוֹעל, “ולוּ גם לחצי גרוּש” עוֹמדת שאלת קיוּם כּל התעשׂיה בּארץ. ואוּלם טֹוב טוֹב היה עוֹשׂה “דוֹאר-היוֹם”, ולוּ גם מי שהוּא אחר, אילוּ היה בּוֹדק אפילוּ בּפנקסיו של ה“סיליקט” עצמוֹ, ומוֹצא את האחוּז אשר 30 הגרוּשים של הפּוֹעל תפסוּ בּמחזוֹרוֹ, ואוּלי גם מַשוה את הסכוּם הזה עם הסכוּמים המצטרפים מן ה“משׂכּוֹרוֹת השמנוֹת” של המנהלים והמוּמחים. נדמה לי, כּי החוֹקר את הדברים לאמיתם היה עוֹשׂה חסד עם כּוּלנוּ, גם עם הפּוֹעלים וגם עם התעשׂיה, ואוּלי אפילוּ עם בּעלי-התעשׂיה.

וּכמוֹ כן היה מיטיב לעשׂוֹת “דוֹאר-היוֹם” לאוֹתם המוֹסדוֹת הכּספּיים, אשר הוּא להם לפֶה וּלמליץ, לאוֹתם המוֹסדוֹת הציוֹניים, אשר אינם נמצאים בּרשוּתה של הציוֹנוּת הבַּזבּזנית, לכל אלה הבּנקים הרבּים (שלוֹשה בּמספּר!) מיסוּדם של האמריקאים וה“איקוֹנוֹמיק בּוֹרד”, המצילים, כּידוּע, את ארץ-ישׂראל בּפעוּלתם הכּלכּלית הבּריאה, וכל שאר החברוֹת הציוֹניוֹת, הבּנוּיות על “יסוֹדוֹת מסחריים בּריאים”, מיטיב היה גם אִתם וגם עמנוּ, אילוּ היה מוֹסר לפרסוּם, כּיצד עוֹמד ענין המשׂכּוֹרוֹת במוסדות האלה. אוֹ אפשר בּמוֹסדוֹת “הבּנוּיים על יסוֹדוֹת בּריאים”, ושמאחוֹריהם עוֹמדים בּעלי-חסכוֹן מוּבהקים, בּהם אף משׂכּוֹרת שמנה מוֹסיפה “בּריאוּת”?

אייר תרפ"ג.

---

פתיחה לקובץ "הקבוצה"

מאת

ברל כצנלסון

¹

פּגישוֹת הקבוּצוֹת אשר נסתדרוּ בּתרפ“ג ותרפ”ד הביאוּ לידי הקמת ועדת הקבוּצוֹת, וגם עוֹררוּ בּקרב החברים את הרצוֹן להמשיך בּבירוּר השאלוֹת בּכתב. כּכה עלה בּמחשבה רעיוֹן הקוֹבץ, אשר ישכּן את עבוֹדת המחשבה המפַעמת בּקבוּצוֹת. עבוֹדת הליקוּט והכּינוּס של דברי-חברים וסידוּרם לדפוּס נמסרה מטעם ועדת הקבוּצוֹת ליד החתוּם מטה, אשר מילא אוֹתה בּסיוּעוּ של החבר מ. קוּשניר. פּרי עבוֹדה זוֹ שנעשׂתה קמעה קמעה לסירוּגין, בּמשך כּמה חדשים – ניתן עכשיו לידי החברים.

אוֹסף זה של בּירוּרים וּסקירוֹת בּא מתוֹך תוֹכה של חיי הקבוּצה, ואף פּניו מוּעדוֹת בּיתה. למרוֹת שעת הקטרוּג מסביב, לא בּא הקוֹבץ “לדבּר את אוֹיב בּשער”, אף לא ללַמד זכוּת בּפני מקטרגים, אוֹ לשם צידוּק הקיוּם בּעיני הקהל. תכליתוֹ – בּירוּר עניני החיים לחיים בּהם, חיפּוּש הנתיבוּת, חישׂוּף הפּגימוֹת, בּקשת התיקוּן. יתּכן ויתּכן, כּי בּגילוּי-לב זה של חברי הקבוּצה יסתייעוּ אוֹיביה ושוֹלליה, אוּלם חשש זה לא גרם לנוּ להתעלם ממַדוי-הקבוּצה אוֹ לחַפּוֹת על ליקוּייה. הצוֹרך בּבצרוֹן, בּחיזוּק הפּנימי, הוֹליד את הקוֹבץ, והוּא המחייב לִרְחַק מדברי רמוֹת, מחגיגיוּת מליצית וּמרגשנוּת רפת-אוֹנים. חישוּלה של הקבוּצה זקוּק להכּרה בּהירה בּהויתה, להבּטה נכוֹחה בּפוּרענוּיוֹתיה, מצוּקוֹתיה וכיבּוּשיה.

חתימתוֹ של הקוֹבץ חלה בּימים שבּהם מלאוּ ט“ו שנים למפעל הקבוּצתי-הישוּבי הראשוֹן: עליית אוּם-ג׳וּני (נסיוֹנוֹת עבוֹדה קיבּוצית כּבר קָדמו לה: הסַתתים בּירוּשלים², “הקוֹלקטיב” בּסֶגֶ׳רה³) ולמרוֹת התאריך ה”היסטוֹרי" עוֹדנה חיה הקבוּצה בּהרגשת-בּראשית, עוֹד אינה פּנוּיה לטיפּוּל בּ“עָבר”. והמשתתפים בּקוֹבץ, גם אלה אשר ראוּ רבּוֹת, לא מלָאָם לבּם לספּר מִקוֹרוֹת הקבוּצה, מאשר עבר עליהם. שקדוּ בּעיקר לציין לא את אשר הוּשׂג, כּי אם את אשר טרם הוּשׂג. ואף על פּי כן דוֹמה, כּי הקוֹבץ אשר אינוֹ מכיל כּמעט שוּם זכרוֹנוֹת על הימים הראשוֹנים, ואינוֹ מטפּל בּסיכּוּמים, מעיד על דרך ארוכּה, אשר עברה הקבוּצה. מן ההזָיה אל ההוָיה, מן המפעל הקבוּצתי האַרעי והבּוֹדד אל ראשית התהווֹת כּלל-­קיבּוּצי-פּוֹעלי בּארץ.

רק בּמקצת מן השאלוֹת המנַסרוֹת כּיוֹם בּחיי הקבוּצה, עלה לדוֹבב את החברים. כּמה שאלוֹת ההוָי הקבוּצתי, כּמה שאלוֹת חברתיוֹת חשוּבוֹת (הקיבּוּציוּת בּעיר; הקיבּוּציוּת בּקשר עם שכוּנוֹת-עוּבדים; מגמוֹת הקיבּוּצים הארציים) נעדר כּאן מקוֹמן מחוֹסר מבטאים. אוּלם גם בּאוֹתוֹ חלק השאלוֹת, אשר הוּצג כּאן לבירוּר: המשפּחה, החינוּך, החוּקה, המשק הגדוֹל, יחסי הקבוּצוֹת זוֹ לזוֹ, היחסים לציבּוּר ולהסתדרוּת – בּכל אלה השאלוֹת, בּאוֹפן וּבקנה-המידה אשר בּה נדוֹנוּ, יראה הרוֹאה, כּי אין כּאן דברים שבּהַפשָטה, כּי אין כּאן פּרי המצאוֹת שׂכליוֹת מחוּדדוֹת, אלא הוָיה חברתית, ישוּת של תנוּעה חברתית.

1600 נפש-אדם נקלטוּ בּקבוּצוֹת הישוּביוֹת. כּמספּר הזה – חברי הפּלוּגוֹת והקיבּוּצים המתכּוֹננים לחיי משק. עם הכּמוּת החדשה נתרחבוּ אפקים; נתחדשוּ תכנים, נתגלוּ זרמים, מגמוֹת, מרחקים, הנראים פּרקים כּתהוֹמוֹת. אוּלם דברי החברים, כּשהם מכוּנסים יחד, מעידים על אַחדוּתה הפּנימית של התנוּעה הקבוּצתית, הפּוֹעמת וחיה וּמפלסת לה נתיב מתחת להבדלי-הסגנוֹנים וחילוּקי-הדעוֹת.

להגבּרת הכּרה זוֹ של אחדוּת התנוּעה הקבוּצתית רוֹצה הקוֹבץ לסַייע.

חשון תרפ"ה.

---

על העיקר בּשעה זו­ֹ

מאת

ברל כצנלסון

(בּמועצת ההסתדרוּת, ט“ז בּשבט תרצ”ו)

אינני מכּיר בּרגע זה שוּם עיקר חשוּב יוֹתר מאשר הצלת עוֹד פּוֹעל ועוֹד פּוֹעלת מפּוּרענות חוֹסר־העבוֹדה, ואינני יוֹדע שוּם מעשׂה חשוּב יוֹתר, מבּחינה ציוֹנית ומבּחינה פּוֹעלית, מאשר מעשׂה זה שעליו אנוּ נקראים להחליט: שכּלל הפּוֹעלים, וכל פּוֹעל וכל פּוֹעלת, יקבּלוּ על עצמם נטל כּבד וּבלבד שלא נתן לחוֹסר־העבוֹדה שיעשה בּנוּ שַמוֹת ולא נתן לעגלה שלנוּ שתשקע בּבּוֹץ.

והיה זה בּעינַי טבעי והוֹלם את מצב השעה וּמבּיע את מלוֹא כּוֹח־רצוֹנה של תנוּעתנוּ אילוּ היינו מצמצמים את עבוֹדת המוֹעצה בּשעוֹת מוּעטוֹת, אילוּ שמענוּ רק את ההרצאה על מצב העבוֹדה ועל אפשרוּיוֹת תקנתה וּמבררים את תכניוֹת הפּעוּלה וּמחליטים פּה אחד את אשר עלינוּ לעשׂוֹת – וּמסיימים ויוֹצאים אל המלאכה, בּתכלית הפּשטוּת. אלא שתפיסתי אני היא, כּנראה, פּשטנית מדי. איכה ימנע אדם מעצמוֹ את ההזדמנוּת “להעמיק” וּלהוֹכיח ש“עדיין לא זה העיקר”, ואם גם נעשׂה ונצליח – שוּם אדם איננוּ מתנגד לכך, חלילה – עוֹד תישָארנה לנו שאלוֹת קשוֹת: מלחמה עוֹלמית, פּוֹעל ערבי, יחסי שכנים, מצב פּוֹליטי מסוּכסך, וּמה הוֹעלנוּ בּכל עמלנו אם לא פּתרנו אוֹתן?

וּלפיכך אין דעתוֹ של אָדם פּנוּיה עכשיו לענין פּעוּט זה של חוֹסר־עבוֹדה. סוֹף סוֹף הלא אין זה ענין פּעוּט לעוּמת כּל השאלוֹת, הגדוֹלות והעיקריוֹת, הגוֹזלוֹת את מנוּחתוֹ. והוּא יוֹדע שלא רק הוּא לבדוֹ, אלא “ציבּוּר הפּוֹעלים ציפּה למוֹעצה לא רק כּדי למצוֹא פּתרוֹן למצב היוֹם”. בּרי לוֹ שציבּוּר הפּוֹעלים משתוֹקק לא למעשה־ההצלה שתעשׂה מוֹעצת ההסתדרוּת היוֹם, אלא “לשמוֹע מה בּפיה לשאלה העיקרית, שאלת המחר”.

סתם אֶרם ולא פּירש על שוּם מה מצפּה כּל כּך הציבּוּר לשמוֹע מה בּפי נוֹאמי המוֹעצה לשאלת המחר. אלא שניתן לשער שוַדאי משוּם כּך שאין לוֹ ספק־ספיקא לציבּוּר שדוקא בּשאלת “המחר”, ולא בּשאלת היוֹם, עתיד הוּא לשמוֹע מפּי הנוֹאמים גדוֹלוֹת וּנצוּרוֹת, אשר לא שמעה אוֹזן מעוֹלם, וּוַדאי שמוּרים אתם בּשאלת המחר פּתרוֹנוֹת חדשים לא שיערנוּם. אֶרם שוֹאל שאלה ניצחת: “נניח שהצלחנוּ בּפעוּלה נגד חוֹסר־עבוֹדה, האם השאלוֹת העיקריוֹת נעשוֹת מסוּכּנוֹת פּחות משהיוּ?” טעם מיוּחד לשאלה זוֹ בּפי אָדם כאֶרם. והלא אנחנוּ עוֹד לא שכחנוּ את הימים שאֶרם היה מַקהיל קהילוֹת של מחוּסרי־עבוֹדה וּמבקש לאַרגנם בּאִרגוּנים מיוּחדים ל“מלחמה” בּהסתדרוּת שאיננה דוֹאגת להם. האם גם אָז לא היה חוֹסר־עבוֹדה בּפּי אֶרם מן השאלוֹת העיקריוֹת?

אוּלם כּשאֶרם מדבּר על “השאלוֹת העיקריוֹת” אין פּירוּש הדברים: כּיצד מכשירים את המוֹני העם היהוּדי לעליה וּלהיקָלטוּת בּארץ, כּיצד יוֹצרים את ההוֹן אשר יאַפשר את קליטתם של המוֹני עוֹלים, כּיצד יוֹצרים משק חקלאי יהוּדי בּארץ, כּיצד יוֹצרים בּסיס־קליטה בּשביל עליה בּלתי־פּוסקת. כּל “השאלוֹת העיקריוֹת” לגבּי אֶרם אינן אלא שאלה אחת: יחסי־שכנים. וּשאלה זוֹ אף היא אין פּירוּשה כּל התסבּוֹכת הפּוֹליטית והכּלכּלית והסוֹציאלית הגדוֹלה בּה אנוּ נתוּנים, אלא סימן־שאלה אחד ורצפּט אחד: "הסתדרוּת אחת ויחידה“. ועם זה הוּא אוֹמר בּעצמוֹ: “אם יאמר איש מ”פּוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל כּי מַפתח־הקסם בּידינו הוּא, אוֹמר אני שהוּא שַרלַטַן. אכן, דברים הראוּיים להישָמע וּלהיחָרת בּזכרוֹן השוֹמעים!

היה כּבר הדבר למעֵין “מסוֹרת” אצלנוּ: כּשאנוּ עוֹמדים בּפרשת עשׂיה, והדברים צריכים להיעשׂוֹת לאַלתר, מעוֹררים את דעתנוּ על שאלוֹת גדוֹלוֹת האוֹרבוֹת לנוּ. האוּמנם זהוּ האמצעי הנכוֹן לאַמץ את כּוֹחנוּ בּשביל הצעד הקרוֹב? למה הדבר דוֹמה? לאוֹתוֹ רוֹפא־חכם השוֹאל: ואם נרפּא את החוֹלה ממחלת הטיפוּס, כּלוּם אין מחלוֹת אחרוֹת וקשוֹת אוֹרבוֹת לוֹ, והרי ידענוּ שאָדם סוֹפוֹ למוּת, מוּטב שנאַמץ את כּל כּוֹחנוּ לבקש תרוּפה בּפני המות בּכלל".

אמת נכוֹן הדבר. אוֹרבוֹת לנוּ פּוֹרענוּיוֹת, קטנוֹת וּגדוֹלוֹת, וּגדוֹלוֹת קשוֹת מאד. לא מעטוֹת הן השאלוֹת המַדירוֹת שינה מעינים. אלא שלא כּל טוּבנוּ בּידינוּ. אם בוֹא תבוֹא מלחמת־עוֹלם להשמידנוּ – לא בּירוּרים בּמוֹעצה יצילוּנוּ מידיה. אין לנוּ לעשוֹת אלא מה שבּידינוּ לעשוֹת. וקוֹדם כּל, מה שבּידינוּ לעשוֹת היוֹם. בּטרם תגרוֹר הפּוֹרענוּת הקטנה את הגדוֹלה.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

ההצעוֹת שהוּצעוּ למוֹעצה – שתים הן: להכפּיל את מס קרן חוֹסר העבוֹדה בּקביעוּת וּלהטיל מס חד־פעמי מיוּחד, שׂכר שנים־עשׂר יום, על כּל חבר ההסתדרוּת העסוּק בּעבוֹדה – אינן הצעוֹת קלוֹת כּל כּך. ולא הייתי תמה אילוּ קמוּ מבּין שליחי הציבּוּר והיוּ קוֹבלים על כּוֹבד הקרבּן. אין הציבּוּר רגיל בּקרבּנוֹת מרצוֹן כּאלה, ואף תנוּעת הפּוֹעלים בּעוֹלם לא נתנסתה בּכך.

איני יוֹדע דוּגמה לכך בּשוּם תנוּעה מתנוּעוֹת הפּוֹעלים, שיקוּמוּ חברים העסוּקים בּעבוֹדה ויטילוּ על עצמם מס כּבד לעזרת חברים מוּבטלים ולמניעת אַבטלה. שוּם מפלגה, לא מן הקרוּיוֹת רפוֹרמיסטיוֹת ולא מן הקרוּיוֹת רבוֹלוּציוֹניוֹת, לא תבעה זאת מחבריה. וּבין המפלגוֹת הללוּ לא מעטוֹת “שעשוּ את הקריֶרה” שלהן על גבּוֹ של מחוּסר־העבוֹדה. הקהילוּ קהילוֹת ויסדוּ אִרגוּנים מיוּחדים וּבחרוּ ועדים וערכוּ הפגנוֹת ותהלוּכוֹת, ואפילוֹ התכּוֹננוּ לכבּוֹש את השלטוֹן בּעזרת חוֹסר־העבוֹדה. הם ידעו לתבּוֹע בּכל פּה מן הבּוֹרגנוּת וּמן המדינה. אך הם מאסוּ בּאמצעי העלוּב והפּאליאטיבי: לתבּוֹע קוֹדם כּל מן הפּוֹעל שיקיים מצוַת העזרה ההדדית והסוֹלידריוּת המעמדית.

גם אצלנוּ נשמעוֹת כּפעם בּפעם אוֹתן ההשׂגוֹת: מה דרכּה של מפּא“י (אגב, מפּא"י זוֹ אשר בּנצחוֹנוֹתינוּ אין לה חלק וּבמַפּלוֹתינוּ היא האשמה) שבּמקוֹם “ללחוֹץ” על הממשלה ועל העיריוֹת ועל הבּוּרגנוּת, היא נטפּלת אל הפּוֹעל ודוֹרשת ממנוּ קרבּנוֹת? ומַהי האוּטוֹפּיה הזאת שבּפרוּטוֹת של פּוֹעלים נמנע חוֹסר־עבוֹדה? גם בּשעת הטפה ראשוֹנה ליצירת קרן חוֹסר־עבוֹדה נשמעוּ אַזהרוֹת מפּני ה”השלָיוֹת".

ואף על פּי כן, חברים, אינני חוֹשש לוֹמר, כּי הדרך הזאת שאנוּ מתיצבים עליה עכשיו – בּאיחוּר שלוֹשה חדשים – היא הדרך היחידה להתגבּרוּת וּלנצחוֹן של ממש. אין ספק שיש בּידינוּ לערוֹך אסיפוֹת־מחאה עצוּמוֹת וּלאַרגן הפגנוֹת נאדרוֹת. אך למוּדי־נסיוֹן אנחנוּ, ממה שעבר על תנוּעוֹת הפּוֹעלים בּשנוֹת מצוּקה, ואנוּ אוֹמרים: לא בּאלה ניוָשע הפּעם.

ימים רבּים ראתה תנוּעת הפּוֹעלים בּתמימוּת יתירה את נצחוֹנוֹ של הפּוֹעל והגשמת המשטר הסוֹציאליסטי כּכניסת תהלוּכה חגיגית לתוֹך שערים פּתוּחים לרוָחה. ואם ידָרשוּ קרבּנוֹת – ידָרשוּ מאת הבּוּרגנוּת. הפּוֹעל לא חשד שגם הוּא יהיה אנוּס להביא קרבּנוֹת כּבדים. הוּא אמר להסתפּק בּקרבּנוֹת אשר גיבּוֹריו, יחידי־סגוּלה, המוּרמים על נס, הביאוּ, כּבר הביאוּ, למענוֹ. והנה בּאו ימים וּכלל־הפּוֹעלים נתבּע להביא בּעצמוֹ קרבּנוֹת כּבדים. הפּוֹעל לא היה מוּכן לכך. והוֹאיל ולא היה מוּכן להביא קרבּנוֹת מרצוֹן, נפל הוּא עצמוֹ קרבּן מאוֹנס, קרבּן למצוּקה, קרבּן לאוֹיביו. זה הכּלל: בּכל מקוֹם שאין הפּוֹעל מוּכן להביא מעצמוֹ קרבּנוֹת בּרצוֹן למען חבריו, למען מעמדוֹ, למען עמוֹ, למען שלוֹם, למען הסוֹציאליזם, שם נגזר עליו להיות קרבּן מאוֹנס, קרבּן כּפיה, למען אוֹיביו, למען דיכּוּי מעמדוֹ, למען המלחמה, למען הפאשיזם. בּארצוֹת אירוֹפּה, בּמקוֹם שיד מפלגוֹת הפּוֹעלים, הסוֹציאל־דמוֹקרטית והקוֹמוּניסטית, היתה תקיפה, לא היה הפּוֹעל המסוּדר בּעבוֹדה, המיוּחס בּמקצוֹע, היוֹשב איתן בּמשׂרה, מוּכן לפרוֹס מִפּתוֹ – פּריסה שיש בּה ממש – לאח הרעב, לא ראה חוֹבה לעצמוֹ להירָתם ולרתוֹם את הסתדרוּיוֹתיו המקצוֹעיוֹת ואת מוֹסדוֹתיו הכּספּיים בּכדי להניע את גלגלי המשק והעבוֹדה. ראוּ זאת אחרים, אוֹיבים־בּנפש, וירתמוּ את המוֹני המוּבטלים, נטוּלי עבוֹדה וּמחיה ותקוה, בּמרכּבת תאוַת־השלטוֹן. התוֹצאוֹת ידוּעוֹת: ההמוֹנים הרתוּמים לשריקת שוֹטים על בּשׂרם וּלהקשת תוּפּים בּאזניהם, עוֹדם נישׂאים בּמסע־השתוֹללוּת על פני גויתה הרמוּסה והשוֹתתת דם של תנוּעת הפּוֹעלים ושל התרבּוּת האנוֹשית.

תנוּעת הפּוֹעלים בּאירוֹפּה לא ראתה את המלחמה בּחוֹסר־עבוֹדה כּענין של עשׂיה לעצמה. היא ראתה זאת כּענין של תביעה מאת השלטוֹנוֹת בּלבד וזקפה לחשבּוֹנם של אלה את כּל יסוּרי המוּבטלים, וראתה לעצמה זכוּת יתירה אם תבעה מידיהם עוֹד נתח של “סיוּע”. “סיוּע” הכרח הוּא בּכל מקוֹם אשר קצרה היד אוֹ קצר הרצוֹן להילָחם מלחמה של ממש בּחוֹסר־העבוֹדה. בּעד הסיוּע שילם הפּוֹעל בּניווּן של מאוֹת אלפי משפּחוֹת עוֹבדים. רבבוֹת בּנים נאמנים אבדוּ למעמדם. נכרתה האמוּנה כּי הדיבּוּרים של שלוֹשה דוֹרוֹת על סוֹלידריוּת מעמדית יש בּהם ממש. מחוּסרי־העבוֹדה עוֹד הוֹסיפוּ להימָנות על האגוּדה המקצוֹעית ועל המפלגה, אוּלם בּיניהם לבין אוֹתם המאוּשרים המסוּדרים בּעבוֹדה ונוֹשׂאי המשׂרוֹת ויוֹשבים לבטח בּדירוֹתיהם, והם קרוּיים “חברים” – נחפּרה תהוֹם אשר שוּם מהנדס לא יגַשר על פּניה. בּמעמקי הלבבוֹת נתערערוּ מוֹסדוֹת התנוּעה: שקר האחדוּת!

אנוּ כאן ניסינוּ, בּמקצת, ללכת בּדרכים אחרוֹת. הסתלקנוּ מההסתמכוּת הפטאליסטית על המדינה ועל המשק הרכוּשני. לפיכך נלחמנוּ נגד סיוּע, וחתרנוּ תמיד לקראת עבוֹדה. וּזכוּת היא להסתדרוּתנוּ שאיננוּ מחכּים עד שיחמיר המצב, וּבטרם יתמוֹטט עמוּד מעמוּדי בּניננוּ אנוּ קוֹראים למעשׂים.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

בּמַשבּרים הכּלכּליים התוֹקפים לפּרקים את ארץ־ישׂראל יש צד אחד המכאיב במיוּחד: אפשר למנוֹע אוֹתם ואין מוֹנע.

אין זה מעניני להכניס את ראשי בּשאלה, אם בּמדינוֹת הגדוֹלוֹת, בּתנאים של משק קפּיטליסטי ענֵף וּמוּרכּב, יש בּידי כּוֹחוֹת מאוּרגנים למנוֹע מַשבּרים וּלפחוֹת לצמצם אוֹתם בּמידה ניכּרת אוֹ אין. אצלנוּ, מכּל מקוֹם, יש ויש. בּתנאים המיוּחדים שלנוּ: בּהיקפנו המצוּמצם, בּמציאוּתוֹ של משק הוֹלך ונבנה ונתון לאֶכּספּנסיה, בּמציאוּתה של עליה יוֹצרת וּמחַדשת, בּמציאוּתם של גוֹרמים מיוּחדים המַזרימים לארץ הוֹן ועבוֹדה וּמפתחים יחד עם היצרנוּת גם כּוֹח־קיבּוּל צרכּני, בּמציאוּתה של תנוּעה לאוּמית האחראית לשלוֹם הישוּב והשוֹקדת על תקנתוֹ והמקיימת כּלים בּעלי יכוֹלת וּבעלי תפקידים קוֹנסטרוּקטיביים – בּתנאים אלה יש עדיין בּידינוּ, גם בּשעוֹת של התרוֹפפוּת משקית, לקרוֹע גזר־דין של מַשבּר המתהפּך על ראש הישוּב. ועוּבדה פּשוּטה זו, הנראית גם לעין בּלתי־מזוּינת, שמכּל המַשבּרים שעברוּ על ראשנוּ יצאנוּ בּעזרת אמצעים מצוּמצמים, לאחר מאמצים מסוּימים של כּוֹחוֹת לאוּמיים וציבּוּריים מאוּרגנים – יש בּה כּדי להעיד על כּך, כּי בּראיית המצב מראש, וּביתר ערוּת וּזריזוּת, אפשר היה למנוֹע את המַשבּרים (אם לא היוּ מאחוֹריהם גוֹרמים פּוֹליטיים תקיפים) מלכתחילה.

מאַחר המלחמה ¹ועד עתה הננוּ נתוּנים בּמצב בּניה משקית בּלתי־פּוֹסקת. המכשוֹלים הפּוֹליטיים הרבּים יכלו להאֵט את קצב הבּניה, אך לא להפסיק אוֹתה. קו־הבּניה איננוּ יוֹרד אלא עוֹלה. וכל עוֹד המצב הזה נמשך, וכל עוֹד העליה זוֹרמת אין שוּם “שפל” יכוֹל ליהָפך אצלנוּ ל“מַשבּר”. בּמצב כּזה אפשר תמיד – בּקצת רצוֹן וּמאמצים וּבקצת אמצעים לאשראי וּלהשקעה – למנוֹע מכאוֹבים אנוֹשיים וּמַפּלוֹת מדיניוֹת כּבדוֹת, הבּאות עלינוּ עקב חוּלשתנוּ ורשלנוּתנוּ.

לפני עשׂר שנים, בּפרוץ המַשבּר, אמרנוּ כּי בּ־70 אלף לירוֹת אפשר “לשבּוֹר את המַשבּר”. לא חקרתי לאחר המעשׂה אם סכוּם זה הספּיק, אוֹ שהושקעוּ סכוּמים גדוֹלים יוֹתר. בּין כּה וכה שבירת המַשבּר בּאה לאחר שהמשבּר העמיק. אוּלם זכוּר לנוּ המעבר מסיוּע לעבוֹדה, והתחלת העבוֹדה בּנַהרים – בּכוֹח אלה זזנוּ עד שיצאנוּ מן הסכּנה האיוּמה שארבה לנוּ בשנת 1927. וגם עתה אין בּידי לנקוֹט מספּרים, ואיני יוֹדע אם התכניוֹת העלוּלוֹת להתגשם על יסוֹד מאמצינוּ, אם הן כּשלעצמן עלוּלוֹת להסיר את צרת חוֹסר־העבוֹדה בּמלוֹא היקפה. אבל בּמצבים כּמוֹ אלה העיקר הוּא לצאת ולזוּז מנקוּדוֹת המות. תנוּפה גוֹררת תנוּפה. ואם בּמאמץ ראשוֹן לא נצליח בּשלימוּת – נפנה למאמצים חדשים. אוּלם גם מאמץ ראשוֹן יביא הקלה לאלפי עוֹבדים, ויביא הצלה לעליה ותגבּוֹרת בּהיאָבקוּתנוּ המדינית.

־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־־

איני מעלים מעצמי את הקוֹשי שבּהגשמה. נקל יותר לקבּל החלטוֹת כּלפּי אחרים, וגם לאחרים לא איכפּת הרבּה. רצוֹנם – אוֹטמים אזנים, רצוֹנם – שוֹמעים ו“אוֹכלים”. אך החלטה כּזאת כּשצבּוּר מקבל אוֹתה כּלפּי עצמוֹ – מוּרגשת וּמוּרגשת. כּל אחד ואחד מאתנוּ ודאי ירגיש בּקרבּן זה, וצריך שירגיש. תקציבוֹ של כּל עוֹבד קצוּב, מחוּלק מראש, וקשה לצמצמוֹ. ואפילוּ הפּוֹעל המסוּדר, ואפילוּ זה שזכה זמן־מה ליהנוֹת מן הגיאוּת, יכוֹל לספּר על חוֹבוֹתיו. למי בּית, למי רהיטים. ויש עזרת קרוֹבים. בּארץ וּבגוֹלה. ויש ויש.

אבל גם המַקשיח את לבּוֹ מגוֹרל חבריו, אם יראה עצמוֹ שעה קלה מוּבטל וידע שהוּא זקוּק לעזרת ההסתדרוּת לקבּל עבוֹדה, ויהיה נדרש לשלם בּעד “הזכוּת” הזאת, בּעד “הפּרוֹטקציה” הזאת שׂכר 12 ימי־עבוֹדה – יחליט מיד, בּלי לפקפק הרבּה, שה“עסק” הזה כּדאי לוֹ. צריך איפוֹא שכּל פּוֹעל יכּיר כּי מקוֹם עבוֹדתוֹ איננוּ קנינוֹ הפּרטי. כּי בּזכוּת ההסתדרוּת, בּזכוּת כּלל־הפּוֹעלים הוּא יוֹשב ועוֹבד בּשלוה, וההסתדרוּת היא השוֹמרת שלא יחליפוּהוּ ולא יוֹציאוּהו ולא יוֹרידוּ את שׂכרוֹ. צריך שכּל פּוֹעל יכּיר כּי שוּם מקוֹם איננוּ מוּבטח לוֹ אם יוּתן לאַבטלה שתתפּשט. אַל יבטח שוּם פּוֹעל בּ“יחוּסוֹ” וּב“תקיפוּתוֹ” וּבּמקוֹמוֹ. אין אנחנוּ יוֹשבים על סלע איתן. עוֹד הרבּה הרבּה תלוּי בּאוירה, בּאֵמוּן, בּכוֹח ההתגוֹננוּת של הציבּוּר. גלי השפל עלוּלים לסחוֹף את האדמה גם תחת רגלים בטוּחוֹת. מס הפּדיוֹן הוּא גם מפעל בּצרוֹן.

---

על שכוּנת-העוֹבדים והקרן הקימת

מאת

ברל כצנלסון

¹

(בּמוֹעצת ההסתדרוּת, כ“ב בּטבת תרפ”ה)

בּרצוֹני היה לדבּר לא על שכוּנת-העוֹבדים, כּי אם על עניני קרקע וקרן קימת. ואשר לויכּוּח על שכוֹנת-העוֹבדים היה אפשר, כּמדוּמה, להסתפּק בּזה, שיחוּלק בּין הצירים הפּנקס, אשר בּוֹ נכנס הדין-וחשבּוֹן של מוֹעצת ההסתדרוּת אֶשתקד. איני רוֹאה, כּי בּויכּוּחים העיוּניים היוֹם נתחדש משהוּ. אוּלם “למען האמת והשלוֹם”, כּאשר אמר וילקנסקי, אוֹמַר אף אני דבר-מה.

וּשאלה אחת קוֹדמת לבּירורּ. שאלה מוּסרית, בּעצם. האם מוּתר לי עכשיו, אחרי אשר שמעתי את דברי קפּלן פּה, לאמוֹר שעמדתוֹ היא בּעד בּתי-פּוֹעלים, אוֹ בּעד שכוּנת-פּוֹעלים בּתוֹך העיר, ולא בּעד שכוּנת-עוֹבדים? המוּתר לי לאמוֹר בּיחס לזַסלַבסקי², מה ששמעתי מפּיו, כּי הוּא מסכּים לכך, שעוֹבד עירוֹני יכוֹל לקבּל בּקרבת העיר בּית וחצי דוּנם, אבל הוּא נגד שכוּנת-עוֹבדים, עם שטחים יוֹתר גדוֹלים למתישבים, עם פּרספּקטיבה של פּיתוּח משק עוֹמד בּרשוּת עצמוֹ? הייתי רוֹצה שהמוֹעצה תפתוֹר לי שאלה זוֹ, שאלת “הרשוּת המוּסרית” בּנידוֹן זה, יען כּי משוּם מה מקוּבל אצלנוּ, כּי להסבּיר קֳבָל ציבּוּר הפּוֹעלים חילוּקי-דעוֹת פּנימיים בּקרבּנוּ הרי זה דבר בּלתי-מהוּגן. כּל רצוֹני הוּא שנגיע בּשאלה זוֹ לעמדה אחת, ואני מקוה שנגיע, ואפשר שכּבר התקרבנוּ סוֹף סוֹף הרבּה לעמדה אחת בּשאלה זוֹ, אוּלם נגיע לעמדה מאַחדת לא מתוֹך כּך, שנתעלם ממציאוּתם של חילוּקי-דעוֹת, אשר תפקידם כּל כּך גדוֹל בּ“רפיוֹן” הפּעוּלה.

מסר כּאן יצחק וילקנסקי את ה“היסטוֹריה”. אוּלם עלי למלא אחריו. לשנינוּ “מקוֹרוֹת” שוֹנים להיסטוֹריוֹגרפיה. שאלת שכוּנת-העוֹבדים הוּצגה לפני שנתים, בּועידת ההסתדרוּת. גם שם היוּ ויכּוּחים. ושם הוּחלט הדבר. בּהחלטת-הועידה הלכנוּ לקוֹנגרס, ושם אוּשר תקציב של 20.000 לי“מ להקמת המפעל. חזרנוּ הבּיתה וחברינוּ לא היוּ מרוּצים ממילוּי שליחוּתנוּ. והימים – ימי חוֹסר-עבוֹדה, יציאה ודכּאוֹן. אף על פּי כן נתעוֹררוּ הלבבוֹת. בּתל-אביב התחילה תסיסה. מוֹעצת פּוֹעלי יפוֹ בּשיתוּף עם הוַעדה הארצית של הקרן הקימת הכריזה על מַגבּית מיוּחדת לשם קניית קרקע. גם מחוּגים אחרים רחשוּ חיבּה לדבר. בּאה גזירת ההנהלה הראשית והכריתה את המפעל בּאִבּוֹ. ההיסטוֹריה, איפוֹא, התחילה לא מן הישיבה האחרוֹנה של הדירקטוריוֹן, אשר הסכּימה לדבר בּ”פּרינציפּ“. בּמוֹעצת ההסתדרוּת אחר כּך חזרנוּ ודַנוּ על כּל השאלה להיקפה, ונשמעוּ שם הדעוֹת השוֹנות, אוּלם נתקבּלה – בּשנית – החלטה חיוּבית וּמחַייבת. וילקנסקי אוֹמר, שמשעה שנוֹדע לוֹ מהַרצפלד, כּי מחיר האדמה לא יעלה יוֹתר ממחיר אדמת-כּפר, שוּנה היחס. אוּלם אני זוֹכר יפה נסיעה אחת שלנוּ לפני שנה לתוּר את הקרקע, ואף אז ראינוּ אוֹתוֹ המקוֹם בּמחירים לא פּחוֹת נוֹחים. וּבכן, הטענה של 25 לי”מ הדוּנם אינה טענה. האדמה לא הוּזלה מאז בּארץ, והמקוֹם לא שוּנה. זוֹכר אני נימוּק אחר לגמרי, אשר עיכּב בּמשך חדשים רבּים. בּמשׂא-וּמתן רשמי שלנוּ עם ההנהלה הראשית של הקרן הקימת אמרוּ לנוּ: אם תשפּיעוּ בּקרן-היסוֹד כּי תמסוֹר לנוּ את מחצית הסכוּם המיוּעד לבנין השכוּנה ואם המתישבים יכניסוּ משלהם 3 אלפים לי“מ, נסכּים לרכּוֹש את הקרקע. גם בּמוֹעצת ההסתדרוּת התוַכּחנוּ על זאת. ואני הייתי בּין המסכּימים גם לתנאים אכזריים אלה, ואוּלם קרן- היסוֹד לא הסכּימה. ושוּב נדחָה הענין. מאשימים את ההסתדרוּת בּרשלנוּת. אף אני אוֹמר, כּי ההסתדרוּת לא פּעלה בּמידה שהיתה צריכה לפעוֹל, אוּלם המעט המסוּפּר כּאן מעיד כּי כּל פּעוּלה נפגשה בּמַעצוֹרים קשים. הנה העיד שפּרינצק כּי בּאחת הישיבוֹת האחרוֹנוֹת של הוער הפּוֹעל של ההסתדרוּת הגענוּ בּזה ל”איחוּד", וּמאז מתנהלת הפּעוּלה מצד שליחינוּ בּטמפּוֹ אחר. שׂמח אני לציין זאת. אוּלם היא הנוֹתנת. אילוּ היה “איחוּד” זה בּא לפני שנה היינוּ עוֹמדים כּיוֹם בּמצב אחר, והיה בּנוּ כּוֹח אחר לפגוֹש את המפריעים.

אין לי כּל “ענין” לעשׂות את חברַי למתנגדים, אדרבּא, יש לי כּל הענין לעשׂוֹת את המלחמה בּעד שכוּנת-העוֹבדים לנחלת כּוּלנוּ. אוּלם דוקא משוּם כּך צריך להשיב על הטענוֹת אשר נשמעוּ כּאן. קפּלן מדבּר על ריחוּק המקוֹם מן העיר, ועל מציאוּתם של כּמה פּוֹעלים הבּוֹחרים להם להסתדר בּתוֹך העיר. איני מפקפּק בּזה. ויבוֹרך זה, אשר ידאג לסידוּרם של אלה אשר אינם יכוֹלים אוֹ אינם רוֹצים להתרחק מתחוּמי העיר. וסיעת הפּוֹעלים בּעיריה היתה מיטיבה לעשוֹת אילוּ היתה היא פּוֹעלת בּמגַמה זו. אוּלם כּלוּם צריכה טענה זוֹ של “הירא ורך-הלבב” לדחוֹת את הגשמת מאוַייהם של מאוֹת ואוּלי של אלפים? כּלוּם צריכה היא לעכּב את גישוּם המפעל היִשוּבי, שהנהוּ הרבּה יוֹתר מאשר המצאת דירוֹת לפוֹעלים? וּמה ערכּה האמיתי של טענת-הריחוּק? עוֹד יש בּינינוּ זוֹכרים, כּי לפני שנה וּשנתים היתה אדמת “מַטרי” רחוֹקה מן הישוּב, ואנשים מיוּשבים לא נטוּ ללכת לשם. ותשאלוּ עכשיו על מחירי המגרשים והדירוֹת בּאוֹתה “מטרי”-תל-נוֹרדוֹי של היוֹם. כלוּם אין לראוֹת, כּי הריחוּק של שכוּנת-העוֹבדים הנהוּ ריחוּק מדוּמה, וכי הוּא הוֹלך וּפוֹחת מיוֹם ליוֹם, בּקפיצת-הדרך ממש? כּלוּם אין אנוּ חייבים להביא בּחשבּוֹן את המתהווה סביבנוּ, כּלוּם אין זוֹ חוֹבתה של הקרן הקימת, היכוֹלה לקנוֹת כּיוֹם בּתנאי-כּפר אדמה, אשר תהיה בּקרוֹב מאד לאדמת-עיר?

לתוֹך ויכּוּחינוּ נשתרבּבוּ כּמה שאלוֹת חשוּבוֹת בּיוֹתר, אשר אין מקוֹמן דוקא כּאן. כּל הכּבוֹד לכשרוֹנוֹתיו הסוֹציוֹלוֹגיים של וילקנסקי, אוּלם הייתי רוֹצה לדעת, אם החברים הקרוֹבים בּיוֹתר לדעוֹתיו מקבּלים גם את עמדתוֹ לענין העליה “המדוּמה”, ויסכּימוּ שכּדאי היה שלא להעלוֹת אנשים לארץ וּלהוֹציא את אמצעי העליה לגאוּלת הקרקע. שאלה זוֹ אֹו שאלת האֶכּסטנסיביוּת בּהתישבוּת וכוּ׳ ראוּיות הן כּשהן לעצמן לבירוּר יסוֹדי. אוּלם מדוּע הן צפוֹת דוקא בּקשר עם שאלת שכוּנת-העֹובדים ולא עם נַהלל א׳ אוֹ נהלל ב׳? תאמינוּ שגם לי לא זר הרצוֹן לראוֹת את גאוּלת הקרקע בּמרכּז הפּעוּלה הישוּבית, ואף על פּי כן נראה לי כּי לבוֹא על ידי כּך לביטוּל ערך העליה, הרי זה מאוֹתוֹ סוּג ההפרזוֹת, אשר אנשים מחוּננים בּינינוּ יש להם לפרקים חיבּה יתירה אליהן. סוֹפן של הפרזוֹת אֵלוּ להביא לידי שלילת הנקוּדה היסוֹדית, אשר ממנה יצאנוּ.

מעוֹדי יש לי דרך-ארץ בּפני מוּמחיוּת. אוּלם מאז היוּ לי דברים עם מוּמחים שוֹנים איני יכוֹל לקבּל את חַוַת-דעתם, בּענינים שאינם טכניים גרידא, וּבפרט בּעניני ישוּב וחיים, להלכה פּסוּקה. יש שאני שוֹמע נימוּקים חוֹתכים, נימוּקי-בּרזל, מפּי מוּמחי המדע, המשק, הקוּפּה, כּי “עניני המשק מחייבים”, כּי “עניני הקוּפּה אינם מַרשים”, וּכשאתה תוֹהה על קנקנם הנך נוֹכח, כּי מתחת לנימוּקים האלה מסתתר חוֹסר-רצוֹן, ניגוּד-ענין וכוּ'. נוֹכחתי כּמוֹ כן, כּי בּענינים ישוּביים וכלכּליים אין האמיתיוֹת בּבחינת אמיתיוֹת הנדסיוֹת, כּי יש ששני מוּמחים מתוַכּחים בּיניהם וּמבטלים זה דעתוֹ של זה כּשאר בּני-תמוּתה וּכשאנוּ רוֹאים ושוֹמעים זאת אנוּ אוֹמרים לעצמנוּ: יש עוֹד לבחוֹן את הדעוֹת הללוּ לאוֹר הצרכים החיוּניים של הציבּוּר. ואלה נתוּנים לשיקוּל-דעת ולהכרעה של הציבּוּר.

ושוּב לא מוּבנה לי טענת “חוֹסר התכנית”. אם תכנית פּירוּשה רעיוֹן וּמגמה, הרי ישנם כּאן בּבהירוּת מרוּבּה. הרעיוֹן הוּא שפּוֹעלי העיר רוֹצים לצאת מתחוּמי העיר, להתרכּז על אדמת הקרן הקימת, להקים את הסביבה שלהם וּלפַתח כּכל האפשר משק משלהם, חקלאי וחרָשתי, אם בּיחידוּת ואם בּקיבּוּצים, אם בּשטחים מצוּמצמים יוֹתר אוֹ רחבים יוֹתר, לפי התנאים וּלפי היכוֹלת. עיבּוּד התכנית המפוֹרטת, אוֹ יוֹתר נכוֹן, התכניוֹת המפוֹרטוֹת, הנהוּ ודאי ענין של מוּמחים ושל המתישבים. כּיצד אפשר לדרוֹש (וּממי?) תכניוֹת אֵלוּ כּל עוֹד לא נקנתה האדמה ולא נחקרוּ אפשרוּיוֹת המקוֹם המסוּים? אוֹמרים, התכנית לא עברה תחת שבט הבּיקוֹרת של מוּמחים. נוֹדה על האמת, כּלוּם נעשׂוּ שאר מפעלינוּ הישוּביים בּהסכּמתם של המוּמחים הרשמיים? כּלוּם סמכוּ בּשעתם המוּמחים את ידיהם על עין-גנים ועל דגניה? וּצאוּ וּראוּ מה נתקיים מתכניוֹתיהם המרוּבּות והשוֹנוֹת של המוּמחים מאוֹתם הימים, ודוקא עין-גנים וּדגניה – פּרי היצירה החברתית ה“המוֹנית” – הן שזכוּ להיוֹת גוֹרמים עצוּמים בּעבוֹדת ההתישבוּת. ואַל נא להוֹציא מזה, שאני מזלזל בּתכנית. תירָכש נא האדמה ותוּקצה לשכוּנת-העוֹבדים, ואז יבוֹאוּ וילקנסקי וּשאר מוּמחים להשתתף בּבירוּר התכניוֹת. אוּלם אַל נעשׂה כּמוֹ שאנוּ עֹושׂים היוֹם, אַל נַקדים את הויכּוּח על התכניוּת להבטחת אפשרוּת המפעל.

והטענה של כּפר ועיר. וילקנסקי אוֹמר לנוּ כּאן, כּי אי אפשר לדרוֹש בּבת אחת גם אדמה בּעמק וגם אדמה בּעיר. צריך לבחוֹר בּאחת. מדוּע? שיטה זוֹ של הפחדה על ידי אלטרנַטיבוֹת היתה לפנים מצליחה מאד בּ“דיסקוּסיוֹת”. אוּלם, מדוּע תידרש מאתנוּ הבּחירה הזאת, הנאמנוּת לאחת. ואגב לא כּפר ועיר, אלא כּפר וקרבת-עיר. הייתי מבין ניגוּד של מחירים, של זוֹל ושל יוֹקר. ניגוּד כּזה איננוּ כּאן. מַהי איפוֹא ההקבָּלה של עמק ושל קרבת-יפוֹ. איני חוֹשב כּי הקרן הקימת צריכה לוַתר על אחת מהן. הדבר תלוּי יוֹתר בּכשרוֹן המפעל, וּבנידוֹן זה אני מסכּים לגמרי לדברי אהרוֹנוֹביץ, מאשר בּהכרח הבּחירה. אוּלם אילוּ היינוּ בּאמת בּמצב של בּחירה: אם 10,000 דוּנם בּעמק אוֹ בּקרבת העיר, הייתי בּוֹחר, מבּלי לחשוֹש שיתנוּני לצוֹרר העמק, בּשניה. הייתי אוֹמר, כּי גאוּלת שטח כּזה כּיוֹם בּקרבת העיר הנהוּ מפעל יוֹתר גדוֹל, בּבחינה ישוּבית וציוּנית. משוּם שעמדה זוֹ מסוּגלת להישמט, משוּם שכּאן יש יוֹתר חסכוֹן הוֹן לאוּמי, יוֹתר תריס בּפני ספּקוּלציה, והעיקר משוּם שכּאן יש מפעל אשר יאָחז בּקרקע, ולוּ גם בּצוּרה בּלתי-שלמה, מספּר אנשים גדוֹל הרבּה יוֹתר.

זהוּ מרכּז השאלה של שכוּנת-העוֹבדים. האין אתם רוֹאים את הסכּנה של התהווּת המוֹן עם תלוּי בּאויר, תלוּש מכּל קרקע, חסר כּל סיכּוּי ליצירה משקית עצמית, לוּמפּנפּרוֹליטריאַט? האין לראוֹת כּי מציאוּת זוֹ עתידה להעביר קו חריף בּין הרוֹב הגדוֹל של הפּוֹעל העירוֹני וּבין המיעוּט הקטן של המתישבים החקלאים? כּי מציאוּת זו מסַכּנת לא רק את הנמצאים בּתוֹכה לבד, כּי אם היא עתידה לשנוֹת בּהחלט את כּל הלָך-רוּחה של תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, את כּל אָפיה של ההתישבוּת.

שכוּנת-העוֹבדים אינה רק מפעל של הקָלָה, שעליו דיבּר קפּלן. זהוּ מפעל של התישבוּת עממית, חלקית, אטית, הַדְרָגָתית. ההתישבוּת אשר תבוֹא על ידי התאַחזוּת בּצפּרנים בּקרקע, על ידי פּיתוּח תעשׂיה, קטנה וקיבּוּצית, ואשר תפתח אפקים למאוֹת ולאלפים. את זאת אין העמק כּיוֹם יכוֹל לתת לנוּ. וּשכוּנת-העוֹבדים פּוֹתחת לכך פּתחים. ואי-ההבנה והדחיוֹת התמידיוֹת מצד הקרן הקימה מוֹכיחוֹת רק עד כּמה לקוּיה שם ההבנה לתפקידה של הקרן הקימת, בּתוֹר “המכשיר של הפּוֹליטיקה הקרקעית של ההסתדרוּת הציוֹנית”, לעניני ההתישבוּת החיוּניים של הכּוֹחוֹת הפּרוֹדוּקטיביים בּתוֹך העליה.

זַסלַבסקי שוֹאל אוֹתי, האוּמנם חוֹשב אני כּי התישבוּת זוֹ עתידה לשמש מַעבר להתאַחזוֹת בּקרקע. איני דוֹגל בּשם מוּמחיוּת, אוּלם עינים יש לי. וּכשאני יוֹצא מתל-אביב בּדרך לפתח-תקוה ורוֹאה את אשר הוֹלך וצץ בּכל הסביבה הזאת ורוֹאה איזה מרץ וחִיוּת משקיעים שם יהוּדים בּאדמת חוֹל חרֵבה, ורוֹאה איזה מאמצים מגלים שם כּדי להתפּרנס מחלקוֹת של שני דוּנמים ושל חמישה דוּנמים, וכל זה בּחוֹסר כּל תנאים, בּאין הכשרה, בּאין מים, בּאין סידוּר חברתי פּנימי, וּבאין עזרה מוּסרית מן החוּץ, ולמרוֹת כּל ההבדלים החברתיים השגוּרים – רוֹאה אני כּי כּאן פּוֹעל אוֹתוֹ יצר-הקרקע שבּקרבּנוּ, וכי ילדיהם של אלה יספּגוּ לקרבּם את העבוֹדה ואת הירק מתחילתם.

ואני שוֹאל את עצמי, כּלוּם יש בּתוֹך ציבּוּר הפּוֹעלים העירוֹני פּחוֹת צוֹרך, פּחוֹת כּמיהה, פּחוֹת כּוֹחוֹת? האם רתימת הכּוֹחוֹת של ציבּוּרנוּ בּמפעל זה, של ציבּוּר מחוּנך בּעבוֹדה ושל הסתדרוּת כּבּירה, לא תביא לידי תוֹצאוֹת חשוּבוֹת עוֹד הרבּה יוֹתר?

אוּלם נַניח שהרעיוֹן המשקי שאנוּ מכניסים בּשכוּנת-העוֹבדים לא יִצלח. נניח, כּדברי השוֹללים, כּי משק חקלאי בּתנאים כּאלה לא יתפּתח. וּבכן? האוּמנם נפסל על ידי כּך ענין השכוּנה? נניח שנרכּשוּ 10,000 דוּנם ונתאַחזוּ שם פּוֹעלים מקצוֹעיים ולא מקצוֹעיים, גַננים, טבּקנים, מגַדלי עוֹפוֹת וּדבוֹרים, מוֹרים וּפקידים. נניח, שטיפּוּסי המגרשים יהיו שוֹנים: דוּנם וּשנַים, חמישה ועשׂרה. נניח שבּאוֹפן כּזה יכיל השטח כּאלפּיִם משפּחה. ואם יתבּרר אחר כּך כּי אין בּידי המתישבים התלוּיים בּעבוֹדת חוּץ לעבּד את חלקוֹתיהם – אם המתישבים יהיוּ קיבּוּצים הלא ודאי יֵקַל להם הדבר – מה איפוֹא אזי הסכּנה לישוּב? הלא האדמה היא אדמת הקרן הקימת, וההתישבוּת – בּידי ציבּוּר פּוֹעלים. כּלוּם לא נוּכל לחַלק מחָדש את המגרשים וּלהכניס עוֹד אלפי משפּחוֹת? על כּל רצוֹני להבין את החברים העוֹינים כּל כּך את הרעיוֹן של משק חקלאי בּקרבת העיר, איני יכוֹל להבין מהוּ היסוֹד לזרוֹע בּמשך שנתים אי-אֵמון ורפיוֹן לגבּי מפעל שהוּחלט עליו זה פּעמַים.

וּלמעשׂה. הענין כּוּלוֹ נמצא בּמצב מסוּכּן למַדי. לפני חדשים אחדים, כּשראינוּ כּי השטחים בּקרבת העיר הוֹלכים ונשמטים, אמרנוּ לעצמנוּ: אם מקוֹם זה לא יגָאל על ידי הקרן הקימת, כּי אז אבדה תקוָתם של אלפי פּוֹעלים בּיפוֹ להכּוֹת שוֹרש. מאז ועד היוֹם הוּרע הדבר. בּחוּגי הקרן הקימת יֶשנה נטיה לחיוּב, אוּלם מצדדים שוֹנים בּאה הַסָגת-גבוּל. הסגת-גבוּל הדוֹחקת את רגלי הקרן הקימת ואת רגלי התישבוּת העוֹבדים. ואין כּאן סכּנה רק לשכוּנת-העוֹבדים לבד. המצב החדש הפּוֹרח בּארץ, ה“בּהלה” של חברוֹת וּקניוֹת פּרטיוֹת, מביא אתוֹ גזירה על התישבוּת העוֹבדים, גזירה לא פּחוֹת נוֹראה מאשר הגזירה על העליה.

איני בּא כּלל לזלזל בהתעוֹררוּת זוֹ שבּאה בּחוּגי המעמדוֹת הבּינוֹניים להסתדר לחברוֹת-התישבוּת וּלהיאָחז בּקרקע. חשיבוּתה של הציוֹנוּת כּלוּל בּזה שהיא בּאה להפוֹך אנשים בּלתי-פּרוֹבוּקטיביים לאנשי-עבוֹדה. ועד כּמה שבּהתעוֹררוּת זוֹ מתגלים חזיוֹנוֹת חיוּביים של כּמיהה לקרקע, לשם ישיבה עָלֶיהָ, לעָבדה וּלשָמרה, אנוּ מקַדמים אוֹתם בּברכה. וּבני-בְּרַק תוֹכיח. אוּלם אין להתעלם מכּל הקצף הזה של ניצוּל אדמת ארץ-ישׂראל לשם הפקעת-מחירים, של חילוּל דבר גאוּלת הקרקע על ידי עשׂייתה מעין וַלוּטה עוֹברת למַרבּה בּמחיר, אין להתעלם מזה, כּי עניניה האמיתיים של גאוּלת הארץ, כּבשׂת-הרש של התישבוּת אנשים אשר השקיעוּ את חייהם בּעבוֹדה, נדחקים מפּני המגמוֹת והתיאָבוֹן של בּעלי “התישבוּת” זוֹ.

אם המקוֹם המיוּעד לשכוּנת-העוֹבדים לא יִגָאֵל על ידי הקרן הקימת – תקוּפּחנה תקווֹתיהם של אלפי פּוֹעלי העיר. והשטחים בּעמק העוֹברים כּיוֹם לרשוּת חברוֹת פּרטיוֹת עוֹשקים את תקוַת ההתישבוּת מאלפי פּוֹעלי הכּפר, מכּל אנשי-העבוֹדה מחוּסרי האמצעים, התוֹלים את תקווֹתיהם בּאדמת הקרן הקימת. עוֹד יוֹתר, הם גם שוֹללים למַפרע את הפּרספּקטיבה של פּעוּלוֹת גדוֹלוֹת בּעתיד הקרוֹב מצד הקרן הקימת. שטחים פּנוּיים גדוֹלים אינם מרוּבּים בּארץ. הרבּה “עמקים” אין לנוּ. ואחרי אשר יגָמר עוֹד מספּר קניוֹת הגוּנוֹת, לא יעמדוּ יוֹתר לרשוּתנוּ שטחים רחבי-ידים. והקרן הקימת, אשר מָחלה על כּבוֹדה וּויתרה על זכוּתה, לגאוֹל את הקרקעוֹת הנמצאים בּלב העמק, בּמרכּז פּעוּלתה הישוּבית, תזכּה אוּלי בּקרוֹב להשתחרר מכּל התחייבוּיוֹתיה הכּספּיוֹת, ותשאף רוּח לרוָחה. אוּלם מַהי העבוֹדה הגדוֹלה הצפוּיה לה אחר-כּך? היא תצטרך לנוּד על קניוֹת פּעוּטוֹת, מפוּזרוֹת, בּתנאי קניה מסוּבּכים, ליצוֹר ישוּבים קטנים, מבוּדדים עם כּל המעלוֹת הכּלכּליוֹת והישוּביוֹת הכּרוּכוֹת בּהם. זוֹהי הפּרספּקטיבה אשר הנהלת הקרן הקימת מוֹבילה אליה.

הכּאב אינוֹ ניתן להירָפא. היתה אפשרוּת לאַחד בּידי הקרן הקימת שטח אחד גדוֹל מחיפה ועד בּית-שאָן. שוּם דבר לא היה עלוּל לעטוֹף בּזוֹהר כּזה את שם הקרן הקימת, להבליט את מקוֹמה בּכל המפעל הארץ-ישׂראלי, כּמעשׂה רב זה. את ההזדמנוּת הזאת, הראשוֹנה והיחידה בּדברי הישוּב, הוֹציאה הקרן הקימת מידיה. והאדמת הוֹלכת ונרכּשת על ידי חברוֹת אשר כּוֹחן הריאַלי הוּא כּאַין לעוּמת הקרן הקימת. אוּלם יש להם האוֹמץ והמעוּף החסר לאלה, אשר גוֹרל גאוּלת הקרקע נמסר לידיהם. ומה אוֹמר מצב זה לנוּ, למתישבי הקרן הקימת? מה יהא מצבה של נַהלל מחר, אם היא תהא מוּקפה לא מוֹשבי עוֹבדים ולא קבוּצוֹת, כּי אם מוֹשבוֹת של עבוֹדה שׂכירה, “אחוּזוֹת” ו“אַדמיניסטרטוֹרים”? וּמי יאמר לנוּ, מי יהיוּ הפּוֹעלים בּמוֹשבוֹת אלה? וּמה יהא דבר זה לגוּש-נוּריס, אם יוּקף שכוּנוֹת כּאֵלוּ? מה תהא התפּתחוּתוֹ הכּלכּלית והחקלאית של העמק אם הוּא יקָרע רצוּעוֹת רצוּעוֹת? האפשר יהיה שיתוּף מפעלים ישוּביים וחקלאיים בּין הנקוּדוֹת הסמוּכוֹת, אם משטרים חברתיים שוֹנים בּתכלית יבדילוּ בּיניהם? אנוּ תמכנוּ בּכל לבּנוּ וּבכל כּוֹחנוּ הציבּוּרי בּשעת-העליה של הקרן הקימת, בּשעת רכישת השטחים הראשוֹנים הגדוֹלים בּעמק, ועלינוּ החוֹבה לגלוֹת את המצב הנוֹכחי בּקרן הקימת: את הזלזוּל בּרעיוֹנוֹת המוּנחים בּיסוֹדה של הקרן הקימת, את אי-מילוּי תפקידה, את חוֹסר האוֹמץ והמעוּף, אשר בּלעדיו לא תיתָכן פּעוּלתנוּ ההתישבוּתית, את אטימת האוֹזן לצרכי ההתישבוּת של העוֹבדים בּארץ; את הויתוּר על עניניה ועל זכוּיוֹתיה לטוֹבת חברוֹת פּרטיוֹת.

אני תוֹמך בּהצעת בּן-גוּריוֹן לקרוֹא למוֹעצה מיוּחדת בּשאלוֹת אלוּ. מי שהוּא ראה בּזה דחיה. כּוָנתי לא להחמיץ את הענין, כּי אם להכין פּעוּלה מסוּדרת לשם כּך, לחקוֹר את מצב הענינים בּארץ וּבמוֹסדוֹת, וּלהציגם לפני הציבּוּר כאשר הם. ישָמעוּ הדברים בּין הפּוֹעלים, בּתוֹך הישוּב, בחוּץ-לארץ. יתבּרר, כּי הקרן הקימת אינה רק נחלת הדירקטוֹריוֹן, ואף הדירקטוֹריוֹן עצמוֹ אינוֹ חוֹמה בּצוּרה, אשר דעת-הקהל לא תפרוֹץ אליה.

---

תשובות למכתבי חברים

מאת

ברל כצנלסון

¹

א

החבר ירוּחם מוֹנה שוּרה של שאלוֹת הדוֹרשוֹת בּירוּר ואינן מתבּררוֹת. לא יִקשה להאריך רשימה זוֹ. חיינוּ מלאים ענין וּשאלוֹת וּפרכוֹת הטעוּנוֹת ישוּב (יש שאלוֹת אשר אין להן כּל ישוּב – בּלתי אם בּ“ישוּב” ממש, כּלוֹמר, על הקרקע). אוּלם החבר ירוּחם אינוֹ מסתפּק בּמנין זה ורוֹאה צוֹרך להכריז, כּי אין “דבר” משמש כּמעט בּתוֹר “ניב-נפש”. והרי הוּא שוֹאל את המערכת, אם גם דעתה כּדעת אלה הסוֹברים שזמַנה של “השתפּכוּת-נפש סנטימנטלית” עבר. בּדרך כּלל, לא הייתי מיָעץ לחברים, כּי ימַנוּ את המערכת לפוֹסק עליהם. כּלוּם קיימים מכתבי-חברים לא בּשביל ליבּוּן הדברים בּציבּוּר, כּי אם בּשביל שה“מערכת” תפסוֹק הלכה, אוֹ כּדי שתוּעמד למבחן?

והיוֹת שהשאלה נשאלה, הרי צריכה לבוֹא גם התשוּבה. והתשוּבה היא, כּי ניב הנפש של תנוּעה ושל חיי-ציבּוּר וגם של חיי יחיד אינם דוקא בּ“השתפּכוּת-נפש סנטימנטלית”. אם לשאוֹל את דעת המערכת – הרי לא “השתפכוּת-נפש סנטימנטלית” היתה ספרוּת-העבוֹדה גם בּימים ההם, בּעוֹד “משפּחת העוֹבדים קטנה בּארץ”. נפשוֹ של הפּוֹעל בּארץ התבּטאה גם בּסיפּוּר דברים פּשוּטים כּהוָיתם, גם בּדברי מחשבה, גם בּבירוּר שאלוֹתיו וגם – בּמלחמה כּלפּי חוּץ. אף זוֹ האחרוֹנה אינה נַעשׂית אצל אנשים חיים מן השׂפה ולַחוּץ, כּי אם מתוֹך חיי-נפש וּביטוּיָם. ואם צָדַק החבר ירוּחם, וכל אלה חסרים בּאמת בּ“דבר”, כּי אז הרי זה מעציב מאד. אוּלם כּלוּם נעוּלה הדלת בּפני מי אשר ניב-נפש אִתוֹ?

תשרי תרפ"ו.

ב

כוֹתבי המכתב ²ניסוּ להשתמש בּזכוּיוֹת כּפוּלוֹת. כּשעתוֹנם שלהם, עתוֹן-הפּוֹעלים, מסתלק – אחרי בּירוּרים לא מעטים – מהדפּיס את מכתבם, אינם יכוֹלים בּשוּם אוֹפן לקבּל את גזר-הדין, והנם רוֹאים “חוֹבה והכרח” לעצמם לפרסמוֹ בּ“מקוֹם אחר” ³ וּלהוֹציא דיבּת “דבר” רעה על הצנזוּרה הקשה שבּוֹ, בּהוֹדעה אירוֹנית “שלא מצא לאפשר” וכוּ'. ואחרי שמילאוּ את סִפְקָם, ואחרי שזכוּ להספּיק מזוֹן ל“דוֹאר-היוֹם”, אינם נמנעים לחזוֹר אל “דבר” ולתבּוֹע בּפה מלא את זכוּתם כּ“אזרחים בּעלי זכוּיות מלאוֹת בּציבּוּר העוֹבדים” ולפנוֹת בּעתוֹנם שלהם בּדרישת בּירוּרים על ה“יחס המעליב”. מערכת “דבר” סבוּרה אמנם, כּי זכוּיוֹת-אזרחים כּוֹללוֹת גם חוֹבוֹת יסוֹדיוֹת, וכי מי שמזלזל בּכבוֹד אַכסַניה שלוׁ ואינוֹ מסתפּק בּבירוּרים בּתוֹך כּתלי התנוּעה, אלא משתמש בּ“אִיוּמים” וּבהוֹכחוֹת למעשׂה, כּי כּל השערים פּתוּחים לפניו – מוַתר בּזה ממילא על הבּמה “שלוֹ” וּמסתלק הימנה. ואף על פּי כן מפרסמת המערכת את המכתב בּמלוֹאוֹ, משוּם שיש בּענין הזה כּדי לעמוֹד קמעה על ה“הוָי החברתי” שלנוּ ועל הנימוּסים המבצבּצים אצלנוּ לפרקים, וכן כּדי לברר בּפני הקוֹראים שאלה אחת משאלוֹת המוּסר הכּרוּכוֹת בּעריכה.

כּוֹתבי המכתב ראוּ “חוֹבה והכרח” לעצמם “להוֹדיע בּרבֹּים את מחָאתם החריפה נגד מעשׂה הפּגיעה בּכבוֹד העם – לא פּחוֹת! – אשר נעשֹה על ידי קיבּוּץ “השוֹמר הצעיר” מרוּסיה”. מה ראוּ על כּכה? לחנוּכּת צריפוֹ של הקיבּוּץ נערך נשף, וּבוֹ עברוּ על הבּמה מפלגוֹת שוֹנוֹת, כּל אחת וּפזמוֹנה וּביניהן – מפלגת “הפּוֹעל הצעיר” ו“התקוה” בּפיה. לבּם של כּוֹתבי המכתב התחמץ על כּך, שאפשר הדבר כּי “התקוה” תוּשר בּשכנוּת עם קוּפּלֶטים שוֹנים, והם מיהרוּ להסיק מכּאן מסקנה, כּי “שירת התחיה הלאוּמית בּמלוֹא מַשמעוּתן של המלים הללוּ חדלה מהחיוֹת את מפעלנוּ”. הם לא הסתפּקוּ רק בּמסקנה זוֹ בּלבד, כּי אם ניסוּ לקיים את המצוה “הוֹכח תוֹכיח את עמיתך” בּאוֹבּסטרוּקציה, בּשריקוֹת וּבצעקוֹת, וּהיוֹת שמעשׂה זה פּעל על הקהל – פּעוּלה הפוּכה, הרי נתבּרר להם, שבּהכּרה נעשׂה מה שנעשׂה, וּלפיכך הם בּאים להכריז וּ“להתריע”, כּי “קם לנוּ דוֹר אשר לא ידע את יוֹסף”, וכי צפוּיה לנוּ הסכּנה להישאר “פּרוֹליטרים חסרי כּל קשר עם האוּמה ותרבּוּתה, בּני-בּלי-מסוֹרת וּבני-בּלי-תקוה”.

ואת המכתב הזה – המכריז על הסכּנה, המגלה בּקרב ציבּוּר העוֹבדים שבט של בּני-בּלי-תקוה, והמעיד כּי – בּקרב מאוֹת פּוֹעלי עפוּלה וחברי הקיבּוּצים שבּאוּ לנשף – ישנם אך שׂרידים מוּעטים, הנאמנים לתרבּוּת ול“תקוה”, מכתב זה מצא “דבר” ראוּי לגניזה. מדוע? משוּם שמערכת “דבר” הרגישה בּמכתב מַטיף-מוּסר זה דבר-מה בּלתי-מוּסרי.

ודאי, אפשר לקנא לכבוֹדוֹ של הימנוֹן לאוּמי וּלערער על זה שהוּא מוּשר מעל בּמה בּשוּרה אחת עם פּזמוֹני-חוֹל (אם כּי אין מוֹחה בּימינוּ גם כּשרוֹאים ספר-תוֹרה מוּצג מעל בּמה), אוּלם כּשמַטיפי-מוּסר אינם יוֹדעים להבחין בּין שוֹגג למזיד, בּין חוֹסר כּל כּוָנה רעה ל“התעללוּת” – מן הדין שמוּסרם לא תהא לוֹ אוֹזן קשבת. וקנאוּת אשר כּזאת מן ההכרח שתעוֹרר רוֹשם, כּי אינה נוֹבעת ממקוֹר האהבה, כּי אם ממקוֹר הקינטוּר, כּי היא הקנאוּת המתכּבּדת בּקלוֹן חברים.

והאם זאת היא החרדה להכּרה ולהרגשה הלאוּמית, לתחיה ולתרבּוּת העברית, לרוּח המחַיה את מפעלנוּ, אשר עינים לה לראוֹת את חזוּת הכּל בּ“התקוה” וטח לבּה לראוֹת את כּוֹח התחיה המפכּה, ולוּ יהא אפילוּ בּ“חנוּכּת-הצריף”; את ההרגשה הלאוּמית האיתנה, זוֹ שמעלה ילדים וילדוֹת מנבכי הגוֹלה – ואף אם שירת ה“אינטרנַציוֹנַל”, הזרה לכוֹתבי המכתב, בּפיהם – ונוֹתנת בּידיהם מַעדר וכף-סַיידים; את העֶרגה התרבּוּתית הטמירה המנַתקת נוֹער זה ממכוֹרתוֹ וּמרתקת אוֹתוֹ לשׂפת-קדוּמים אשר לא ידעה; את הרוּח המחַיה, הגוֹרמת להם לקבּל בּאהבה וּבחִיוּת את חֶבלי הארץ וחייה, את חבלי הקליטה והגישוּש וּרכישת עוֹלם חדש?

כּזאת וכזאת ניסה החבר-העוֹרך (שנזדמן אף הוּא לאוֹתוֹ מעמד של הנשף, וראה בּחדוה הטהוֹרה של חנוּכּת-הצריף, ושמע לקוּפּלטים העברים מלאי-ההוּמוֹר וּרווּיי-ההוָי, וראה את שכבוֹת התרבּוּת השוֹנוֹת המשמשוֹת שם בּערבּוּביה, וראה את ניצני האמנוּת והכּשרוֹן הנראים בּמחנה, והקשיב גם לסיפּוּרים על עשׂרוֹת החברים היוֹשבים בּמאסר וּבגוֹלה למען ארץ-ישׂראל ועל שיעוּרי עברית המסתדרים “שם” בּמסתרים וּבחרף-נפש) להסבּיר לחבר-המוֹכּ“ז, שליחם של כּוֹתבי המכתב, ללא הוֹעיל. חזקה עליו הדרישה: להדפּיס. אז יבטיח העֹורך לפנוֹת לקיבּוּץ “הנאשם” בּבירוּרים. ואחרי כן – ידפּיס. אוּלם, כּשבּאה תשוּבת הקיבּוּץ והעוֹרך שב אל הענין – נוֹכח עוֹד יוֹתר עד כּמה הענין “מנוּפּח”. והחליט להקשיח את לבּוֹ. בּא “האִיוּם”: “נמצא לנוּ מקוֹם”. וכאן למוֹדעי, פּחוֹת מכּל עלוּל נימוּק זה להָרֵך לב חבר-מערכת הרגיל בּכך, שכּל הנידוֹן לגניזה אינוֹ מַשלים עם גוֹרלוֹ. על הערת העוֹרך, כּי כּל עתוֹן של פּוֹעלים ירצה ודאי לדעת, על שוּם מה הסתלקה מערכת “דבר” מהדפּיס, השיב המוֹכּ”ז: “אין דבר, ימָצא מקוֹם אחר”. ואכן, נמצא המקוֹם.

לכאוֹרה, אפשר היה לראוֹת את הענין למוּגמר. אוּלם כּאן בּאה הטרוּניה: ואֵי חוֹפש הדיבּוּר, ואֵי הבּיקוֹרת העצמית? ואֵי ההוָי החברוּתי, וּזכוּת האזרח בּהסתדרוּת העוֹבדים מה תהא עליה?

לא, חברים יקרים. לא לכך נתכַּוַנוּ בּקריאתנוּ. לא זה חוֹפש-הדיבּוּר ולא זוֹ הבּיקוֹרת. בּימי חייו המעטים לא קימץ “דבר” בּויכּוּחי-חברים בּבירוּר שאלוֹתינוּ, בּגילוּי מכאוֹבינוּ. ועוֹד ידוֹ נטוּיה. נתפּרסמוּ בּמשך הזמן הזה בּ“דבר” לא רק דברים שאינם “לפי טעמוֹ של הכּיווּן השוֹלט בּהסתדרוּת” – כּמבטאם הצנוּע של כּוֹתבי המכתב – כּי אם גם דברים הרחוֹקים בּתכלית מן הדעוֹת המקוּבּלוֹת בּהסתדרוּת בּכלל, דברים של מוּעט שבּמוּעט, של יחידים. אוּלם חוֹפש הבּירוּר החבִרי רחוֹק הוּא כּמטַחוי קשת מחיפּוּשׂ חטאים, מהגזמה מקַטרגת, מהוֹקעת דחלילים. אכן, אם נדוּן לפי חלק מן “הספרוּת” המתקבּל בּמערכת יֶשנן נטיוֹת לראוֹת את בּמת-הציבּוּר כּאילוּ היא איצטבּה, אשר מעליה ימתחוּ, יצליפוּ, יגרדוּ. כּשם שיֶשנה נטיה לראוֹת את בּמת הספרוּת לבמת ניצוּח והתגוֹששוּת, בּעיקר. וכל זה בּשם חוֹפש-הויכּוּח וּזכוּת-חברים. לא, חברים, בּזה לא חפצנוּ. כּל חוֹפש יש לוֹ הגבּלוֹת טבעיוֹת שלוֹ. וגם חוֹפש-הדיבּוּר בּעתוֹן המוּקדש לצרכי תנוּעה והדוֹאג לכבוֹדוֹ של הציבּור אין פּירוּשוֹ “עיר פּרוּצה אין חוֹמה”. חוֹפש זה מוּגבּל בּ“צנזוּרה” של טעם, של הגיוֹן, של יחסי-חברים, של טוֹן-חברים, ואפילוּ של “שלוֹם-בּית”. ויש גם חשבּוֹן של “תוֹצאוֹת”, של חוֹבת השעה, ושל סביבת קטרוּג ואיבה שציבּוּרנו מוּקף בּה. וּמחוֹבוֹת אלה אין פּוֹטרת גם “זכוּת-אזרח” בּהסתדרוּת. חבר הרוֹצה לבוֹא בּשערי “דבר” צריך לקבּל על עצמוֹ את המרוּת של כּללי-הטעם, שמבּלעדיהם יֵהָפכוּ חיינוּ החברתיים לַהֲפָחַת מדָנים ולהטלת אשמוֹת.

ניסן תרפ"ו.

מילואים

מאת

ברל כצנלסון

---

ב. בּישיבת הפּתיחה של מוֹעצת הבּחרוּת הסוֹציאליסטית בּארץ־ישׂראל בּפתח־תקוה

מאת

ברל כצנלסון

(ג' דחוֹל־המוֹעד פּסח תרפ"ו)

ל“הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד”

בּזה ניתנת הרצאת בּרל על הבּחרוּת הסוֹציאליסטית שלא נדפּסה עד כּה.

אחריוּת גדוֹלה כּרוּכה בּיצירת הסתדרוּת נוֹער זוֹ. בּחיי היהדוּת נפל בּגוֹרלוֹ של הנוֹער העברי תפקיד יוֹצא מהכּלל בּפּוֹליטיקה, בּכּלכּלה, בּתרבּוּת וּבהגירה, בּכל שינוּי־הערכין לחיוּב אוֹ לשלילה. גם כּל יצירת תנוּעתנוּ, מראשית חיבּת־ציוֹן והציוֹנוּת, וכן גם יצירת ה“בּוּנד”, הסוֹציאליזם – בּכוּלם מילא הנוֹער תפקיד חשוּב מאד. וזה מוּבן. בּחיי היהדוּת, שבּמשך דוֹרוֹת התנהלוּ אך ורק על ידי זקני הדוֹר, הפּרנסים, הרבּנים – משבּאוּ תנוּעוֹת חדשוֹת להרוֹס את הישן, לא הזקנים יכלוּ להיוֹת נוֹשׂאי ההרס, אלא אך ורק הצעירים, הנוֹער, זה הכּוֹח התוֹסס והמַתוה דרכים חדשוֹת בּמאה האחרוֹנה. כּל התנוּעוֹת והתסיסוֹת, הָחֵל מ“בּיל”וּ" ועד האחרוֹנה – כּוּלן בּעיקרן נוֹצרוּ על ידי הנוֹער. גם תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל, אף היא היתה בּעצם, בּמשך 20 שנה, תנוּעת נוֹער, אשר הצטיינה לא רק בּתכוּנוֹתיה, בּהתלהבוּת וּבמרץ של נוֹער, אלא צירפה ויצרה נכסים משקיים, נכסי הוַי גדוֹלים ועבוֹדה פּוֹליטית חשוּבה.

וכאשר “אחדוּת־העבוֹדה”, אחרי שבע שנוֹת קיוּם, ניגשת להקים, בּאוֹטוֹנוֹמיה ידוּעה, תנוּעת נוֹער, לאַרגן שכבה זוֹ של דוֹר צעיר, אפשר אוּלי שימָצאוּ אנשי לצוֹן אשר יראוּ בּזה את חוּלשת המפלגה וזקנתה. כּל המכּיר את המציאוּת, יוֹדע שאין שחר להסבּרה זוֹ. כּל שיִראה את השכבוֹת והחוּגים החדשים, המתוַספים עם כּל אניה ואניה לתנוּעה, כּל המכּיר את הכּוֹחוֹת התוֹססים בּמעמד הפּוֹעלים, מדוֹר העליה השניה, גם אם יהא מתנגד לתנוּעת הפּוֹעלים, יהא מוּכרח להוֹדוֹת ש“אחדוּת־העבוֹדה” רחוֹקה עדיין מזקנה כּל־שהיא! ודוקא משוּם כּך הגיעה השעה לתנוּעת הפּוֹעלים לטפּל בּחינוּך הדוֹר הצעיר ואִרגוּנוֹ.

ישנן בּעצם שתי נקוּדוֹת־מוֹצא להערכת תנוּעת הנוֹער: הערכה קוֹמוּניסטית והערכה סוֹציאליסטית. שתי התנוּעוֹת עוֹסקוֹת בּתנוּעת הנוֹער, ויש הבדל חשוּב, מוּסרי־תרבּוּתי, בּגישתן לבעיה זוֹ. התנוּעה הקוֹמוּניסטית מעריכה וּמחשיבה את הנוֹער, אוּלם היא מבּיטה עליו מנקוּדת־השקפה המיוּחדת לה – הייתי אוֹמר, מנקוּדת־ההשקפה של ניצוּל הנוֹער. לכל תנוּעה של מהפּכה והריסה בּחיים, שיש בּה שינוּי־ערכין וּתסיסוֹת חזקוֹת – אין חוֹמר יוֹתר מַתאים מהנוֹער. לנוֹער אפשר להרכּיב סיסמאוֹת מפוֹצצוֹת והוּא ימַלאן כּחץ מקשת. אוּלם אם לחשוֹב שתנוּעת הנוֹער לא נוֹצרה רק לשם הנצחוֹן הארעי, אלא שיש לה ערך מַתמיד וקיים לעתיד, אם רוֹצים לטפּח בּנוֹער מחשבה והערכה עצמית של המציאוּת, אם רוֹאים בּנוֹער בּעיקר את אזרח העתיד – אי אפשר ללכת בּדרך הקוֹמוּניסטית. האִרגוּן הפּוֹליטי הרוֹאה בּנוֹער לא את אזרח העתיד, אלא את ההוֹוה שלוֹ בּלבד – שׂכרוֹ של זה יוֹצא בּהפסדוֹ.

בּמידה שנדאג לא לנצחוֹן הרגע, אלא להבטחת עתיד בּריא לנוֹער, צריכה העבוֹדה הפּוֹליטית בּנוֹער לעמוֹד בּמדרגה שניה אחרי העבוֹדה החינוּכית־תרבּוּתית. ואם נגש מבּחינה זוֹ לדוֹר הצעיר בּארץ־ישׂראל, הרי השאלה מתעמקת עוֹד יוֹתר. הכּלל היסוֹדי שאנוּ נוֹקטים בּוֹ הוּא: שוּם תנוּעה סוֹציאליסטית אמיתית אינה חיקוּי לתנוּעה זוֹ בּארץ אחרת. היא מחייבת מקוֹריוּת ולא שעבּוּד. מוּבן שצריך ללמוֹד מאחרים, אוּלם את אשר אנוּ לוֹמדים עלינוּ לעכּל בּתוֹך האוֹרגַניזם העצמי וּלהווֹת יצירה מחדש! בּמקוֹם שיש חיקוּי – שם ירידה והתנַוונוּת. וּלפיכך עלינוּ לדבּר על הפּרוֹבּלימוֹת המיוּחדוֹת הנוֹבעוֹת מתוֹך מציאוּתוֹ של העם העברי וּמצבה המיוּחד של ארץ־ישׂראל. לפני עשׂרים שנה היוּ דברים אלה של מַרחיקי־ראוֹת, של בּעלי אינטוּאיציה רבּה, גוֹרמים למנוֹד־ראש אצל רבּים (לא מעטים הם אלה שקראוּ לנחמן סירקין – “נַח’קה המשוּגע”). אוּלם עכשיו חשׂפה המציאוּת את הטרגדיה העברית. תנוּעת הפּוֹעלים העברית עוֹמדת לפני פּרוֹבּלימוֹת מיוּחדוֹת, אשר הן מכּבשוֹנה של הציוֹנוּת. על הסוֹציאליזם הארץ־ישׂראלי מוּטל לחקוֹר ולפתוֹר מעצמוֹ שאלוֹת, שעמים אחרים לא חקָרוּן ולא פּתָרוּן. זהוּ קוֹמפּלֶכּס של שאלוֹת מיוּחד במינוֹ ואין לנוּ דרך אחרת מאשר להקים כּוֹחוֹת מחשבה וחקירה עצמיים. אם בּדרך כּלל הנוֹער הסוֹציאליסטי בּעוֹלם מקבּל אוֹצר תרבּוּתי מוּכן, מסוֹרת פּוֹליטית של עשׂרוֹת בּשנים, ועליו רק ללמוֹד ולקלוֹט את הרכוּש הזה ולראוֹת את עצמוֹ כּנוֹשׂא ההתקדמוּת – הרי אצלנוּ זה יוֹתר מוּרכּב. לפני הישוּב הארץ־ישׂראלי, שהנוֹ כּעין אוּמה קטנה בּתוֹך העם העברי, עוֹמדוֹת שאלוֹת המגיעוֹת למרוֹמי האנוֹשוּת; הוּא צריך לפתוֹר לא רק את שאלוֹתיו שלוֹ, אלא את שאלוֹת העם היהוּדי כּוּלוֹ. לאוּמה קטנה זוֹ ישנם צרכים תרבּוּתיים גדוֹלים כִּלְעַם בּן מיליוֹנים. דרוּש לוֹ סגנוֹן מיוּחד גם בּתרבּוּת וספרוּת, גם בּחקלאוּת וּבאִרגוּן תנוּעת הפּוֹעלים. בּכל חיי המשק והחברה בּארץ־ישׂראל לא פּסקנוּ מליצוֹר צוּרוֹת חדשוֹת. ואי אפשר לתת לנוֹער דפוּסים קיימים, אלא צריך למסוֹר לוֹ את המסוֹרת ואת דרכי התפּתחוּתה של התנוּעה בּמשך כּל התקוּפה.

תנוּעתנוּ בּארץ גָדלה. רבּוֹת השאלוֹת הפּוֹליטיוֹת המעסיקוֹת אוֹתנוּ: השאלה הערבית, השאלה האנגלית, השאלוֹת המשקיוֹת החדשוֹת, שאלת יצירת הוֹן בּשביל בּנין הארץ. אצל כּל אוּמה ואוּמה הגידוּל של דוֹר אחרי דוֹר בּמפלגה הוּא טבעי מאד. לא כן אצלנוּ. מארצוֹת שוֹנוֹת וּמחוּגים שוֹנים בּאים לארץ אנשים חסרי השׂכּלה וּבעלי השכּלה גבוֹהה, אנשים ציוֹנים וסוֹציאליסטים ואנשים אשר לא ידעוּ כּלל על ציוֹנוּת אוֹ על סוֹציאליזם. כּשרוֹן הפּעוּלה נחלש על ידי הקוֹשי שבּמזיגה וּבאיחוּד. הפּרוֹבּלימה הזאת המיוּחדת, העוֹמדת בּפני תנוּעת הפּוֹעלים בּארץ, מוֹסיפה נוֹפך משלה לתפקידיה של תנוּעת הנוֹער שלנוּ. בּארצוֹת הגירה אחרוֹת, כּמוֹ אמריקה, נשארוֹת המפלגוֹת מוּבדלוֹת ונפרדוֹת. אצלנוּ אמנם אין פּירוּד גדוֹל, אוּלם בּכל זאת הוּא בּוֹלט למַדי ורבּים הפּרצים והסדקים. תנוּעוֹת המ.פּ.ס. וּ“פוֹעלי־ציוֹן” שׂמאל יוֹנקוֹת מן המסוֹרת והקוֹנסרבטיזם וחיוֹת בּשני עוֹלמוֹת: הן נמצאוֹת בּמציאוּת הארץ־ישׂראלית ורוֹצוֹת להרכּיב על המציאוּת הזאת אידיאוֹת־חוּץ שהן אֲמוּנוֹת עליהן. ולכן מלבד הרצוֹן להשפּיע על הגוֹלה וּמלבד החינוּך בּרוּח העבוֹדה, לפנינוּ עוֹד תפקיד חשוּב: התנוּעה הסוֹציאַליסטית צריכה למַזג ולגבּש את כּל הנוֹער הנמצא בּארץ ואת הנוֹער העוֹלה לחטיבה אחת וליצוֹר מהם משמרת חזקה.

אין בּרצוֹננוּ להקים הסתדרוּת פַּרַלֶלית וּמתחרה להסתדרוּת הנוֹער העוֹבד הקיימת. עיקר מטרתנוּ הוּא לא מלחמה נגד ניצוּל הנוֹער אלא חינוּך אידיאוֹלוֹגי. איזהוּ הגיל של הנוֹער שבּוֹ הוּא מסוּגל לקבּלת חינוּך אידיאוֹלוֹגי וּפּוֹליטי? כּל סוֹציאליסט ישר צריך להתנגד לחינוּך פּוֹליטי מפלגתי לנוֹער בּגיל הצעיר (נאמר עד 16). עד גיל זה על הנוֹער להיוֹת מאוּרגן על בּסיס מעמדי כּללי. צריכה להיוֹת אצלנוּ הכּרה בּרוּרה שאין לפרק את הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד על ידי סקציוֹת מפלגתיוֹת וכדוֹמה. אוּלם יש גיל כּזה של נוֹער המסוּגל לאוֹריֶנטציה פּוֹליטית־ציבּוּרית, להסתכּלוּת יוֹתר עמוּקה. זהוּ הנוֹער אשר עבר סטַז' ידוּע ונמצא בּגיל של בּיקוֹרת וחקירה, והוּא צריך להצטרף להסתדרוּתנוּ הנוֹצרת עתה. הכּוָנה היא לדוֹר הצעיר בּן 17 או 18 שנה. גם בּשאלת השם נחוּץ להיזהר מפּרלליזם עם הנוֹער העוֹבד. מפלגת “אחדוּת־העבוֹדה” היא כּרגע המפלגה החזקה בּיוֹתר בּארץ. אוּלם מה יהיה גוֹרלה כּעבוֹר שבע שנים? קל להיוֹת מפלגה קוֹנסרבטיבית, היא יכוֹלה להחזיק מעמד עשׂרוֹת שנים. אין כּל קוֹשי גם למפלגוֹת שׂמאליוֹת סתם המחַקוֹת את המפלגוֹת בּחוּץ־לארץ. ישנם תמיד אלמנטים מיוֹאשים, והמפלגוֹת הללוּ יכוֹלוֹת להיוֹת נזוֹנוֹת מהם. אחר לגמרי מצב המפלגה העוֹמסת על עצמה אחריוּת של בּנין, הרוֹצה להיוֹת נאמנה למַעמד הפּוֹעלים בּארץ. היא צפוּיה תמיד למַשבּרים וכשלוֹנוֹת. לנוּ נחוּץ גיבּוּש פּנימי חזק ויש הכרח גדוֹל להכין בּקרבּנוּ כּוֹח חדש שיוּכל לשׂאת בּמשׂא הזה של המפלגה. עלינוּ לרכּז בּתוֹכנוּ כּוֹח צעיר, אשר יראה את עצמוֹ ממשיך בּדרך שאנוּ הוֹלכים בּה. אם לא נעשׂה דבר זה, נהיה בּכל רע. ואם בּתוֹך המשקים הגדוֹלים שלנוּ, שהחיים הקיבּוּציים מַשרים עליהם רוּח מיוּחדת, אינוֹ מוּרגש כּל כּך הצוֹרך בּארגוּן וּבחינוּך מיוּחד של הדוֹר הצעיר – הרי בּערים צוֹרך זה בּוֹלט מאד. בּערים ישנן אצלנוּ שכבוֹת שכבוֹת של “אחדוּת־העבוֹדה” ועליהן הוֹלכוֹת וּמתוַספוֹת שכבוֹת חדשוֹת, צעירוֹת. צריך להקים חברה וּסביבה מַתאימוֹת לדוֹר הצעיר, שבּהן יתחנך ויכין את עצמוֹ לעבוֹדה העתידה. ואם הראשוֹנים בּאִרגוּן תנוּעה זוֹ יבינוּ לא לרדוֹף אחרי רעש והצלחוֹת מזוּיפוֹת, אלא יעסקוּ בעבוֹדה רצינית, יקוּם בּעוֹד שנים כּוֹח תרבּוּתי־מדיני חשוּב, שיטבּיע חוֹתמוֹ על תנוּעת המעמד.

וּכשם שצריך להבדיל בּין הסתדרוּת הנוֹער העוֹבד וזוֹ שלנוּ, כּן צריך להפריד בּין זוֹ וּבין המפלגה, הן מבּחינה הסתדרוּתית והן מבּחינה אידיאוֹלוֹגית וּפּוֹליטית. בּארץ־ישׂראל נעשׂית עבוֹדה בּלתי־פּוֹסקת של מחשבה וּמעשה בּמשך עשׂרים שנה. נצבּר רכוּש עצוּם, שעוֹד טרם נכתב אמנם בּספר, בּספר הסוֹציאליזם הארץ־ישׂראלי. אוּלי יעלה בּידנוּ לכנס את הנכסים התרבּוּתיים שלנוּ בּמרוּצת הימים. אוּלם אם בּחוּץ־לארץ היוּ מצבים, שהנוֹער החלוּצי היה מוּכרח להתחיל הכּל מא‘, הרי פּה אחרת. תנוּעת נוֹער שתלך בּדרך התחלה מבּראשית צפוּיה להתנַוונוּת בּעתיד. תנוּעת בּית־אַלפא לא מצאה את דרכּה בּמשך כּל שנוֹת קיוּמה, כּי לא התקשרה עם העבר של מעמד הפּוֹעלים. בּכל מקוֹם ששם מוּנח כּבר היסוֹד – חוֹבת הדוֹר הצעיר לקבּל את הירוּשה. בּרשוּתוֹ לתקנה וּלשכללה – אבל עליו לקבּלה. לא לבזבּז כּוֹחוֹת לשוא אנוּ צריכים, אלא ללמוֹד וּלקבּל רכוּש זה: את היצירה של בּרֶנר, את החזיוֹן של טרוּמפּלדוֹר וכו’. תנוּעת נוֹער שתרצה לוַתר על זה צפוּיה לכשלוֹנוֹת. אילוּ היינוּ עוֹשׂים משגה זה ויוֹצרים הסתדרוּת נוֹער מחוּץ ל“אחדוּת־העבוֹדה”, היה מוּכרח להתפּתח חזיוֹן חברתי נפרד ממקוֹר מוֹלדתוֹ. תנוּעה זוֹ היא פוֹרמַציה צעירה של “אחדוּת־העבוֹדה”. צריך לקבּוֹע את היחסים האִרגוּניים בּינה וּבין המפלגה, אני אהיה בּעד אוֹטוֹנוֹמיה רחבה, אוּלם הפּיקוּח וההדרכה צריכים להישאר בּידי המפלגה־האֵם.

דיבּרתי על כּמה סכּנוֹת הצפוּיוֹת לנוּ. יש סכּנוֹת של סבכים בּבנין הארץ העלוּלים להביא לפעמים אפילוּ לידי אידיאוֹלוֹגיה של אַפַּטיה. הנוֹער בּארץ־ישׂראל צריך לעבוֹר קוּרס גדוֹל למען לא יכּשל. לפני 18 שנה, כּשבּאתי אַרצה, היתה בּארץ תקוּפה של יאוּש; החלק האינטליגנטי התגאה בּיאוּש, בּזה שגמר עם כּל האילוּזיוֹת. אוּלם אז היה זה רק מצב־רוּח של יאוּש, אבל לא אידיאוֹלוֹגיה וּפּרוֹגרמה של יאוּש. עכשיו יֶשנן בּארץ מפלגוֹת אשר הפּרוֹגרמה שלהן היא יאוּש. היסוֹד הנפשי של ה“פרַקציה” לא נבע מתוֹך האמוּנה בּקוֹמוּניזם הרוּסי, אלא מתוֹך אַ־ציוֹנוּת, מתוֹך בּיטוּל הציוֹנוּת. לא מן הנמנע הוּא שיהיוּ בּתוֹכנוּ רבּים שקיפּחוּ את האידיאַל הציוֹני, אוֹ שיבוֹאוּ בּלי אידיאוֹלוֹגיה ציוֹנית מלכתחילה, ואם לנוּ אין כּעת רצוֹן להקים חַיץ בּינם וּבינינוּ, ואם אין לנוּ לחשוֹש מפּני הצטרפוּתם של כּוֹחוֹת פּחוּתי־הכּרה אלינוּ, הרי הנוֹער צריך לנַקוֹת וּלטהר את הסתדרוּתוֹ מרקבוֹן זה. אם כּי השתנוּ ערכים רבּים בּתנוּעתנוּ, בּכל זאת צריך גם להבין שתנוּעתנוּ אינה יכוֹלה להרשוֹת ספיקוֹת בּנוֹגע לדברים שהם יסוֹדוֹת עבוֹדתנוּ. דרכּנוּ, דרך המפלגה, היא מיוּחדת. אנוּ עוֹמדים תמיד על המשמר של רעיוֹננוּ העיקרי, של הקמת מוֹלדת חדשה לעם עוֹבד. וכל אלמנטים רקוּבים וּמחוּסרי הכּרה ואידיאוֹלוֹגיה לא יטוּ אוֹתנוּ מדרכּנוּ זוֹ. אוּלם הנוֹער צריך להיזהר מזה. בּתנוּעת הנוֹער יש צוֹרך גדוֹל בּדיסקוּסיוֹת, בּבירוּר כּל סוּגי שאלוֹת, אוּלם נחוּץ שהעיקרים היסוֹדיים יהיוּ בּלתי זזים ומָטים. מי שאין לוֹ אמוּנה בּמעמד הפּוֹעלים המביא גאוּלה לעם העברי כּוּלוֹ, אין לוֹ מקוֹם בּתוֹכנוּ.

אנחנוּ חיים בּתקוּפה של אִרגוּן חברתי, הפּטריוֹטיזם האִרגוּני יכוֹל לקבּל אצלנוּ בּארץ צוּרוֹת שוֹנוֹת וחוֹלָניוֹת מאד. יש פּעמים שהוּא מבכּר את הטפל על העיקר, את הדוֹגמַטיקה על החיים. אצלנוּ היהוּדים לא רק שקיימת חלוּקה מעמדית, אלא שבּכל מעמד גוּפא קיים פּילוּג וּפירוּד. וּפּרוֹבּלימה זוֹ של מזיגה וגיבּוּש דוֹרשת לא רק אִרגוּן מפלגתי, אלא אַתמוֹספירה מסוּימת. עד האיחוּד של פּוֹעלי־ציוֹן וצ.־ס. סבלנוּ הרבּה, אוּלם לבסוֹף התגבּרנוּ וּפתרנוּ את השאלה. ואם גם נשארוּ איזה פּירוּדים אצלנוּ – אין הדבר מסוּכּן בּשבילנוּ: המפלגה היא די מגוּבּשת מבּחינה תרבּוּתית. אוּלם בּתנוּעת נוֹער יכוֹל כּל סדק של פּירוּד להביא לידי פּירוּד גמוּר וּלהוֹריד את הניבוֹ התרבּוּתי של החברים.

אנוּ עוֹמדים בּפני עליה רחבה. אנוּ גדֵלים לא מן הנוֹער שבּארץ אלא מזה שבּא מחוּץ־לארץ. ואין לדעת מה יביא לנוּ נוֹער זה. הוּא מביא אתוֹ מטען לארץ ואיננוּ יוֹדעים את טיבוֹ. אוּלם מיסדי ארגוּן הנוֹער צריכים לזכּוֹר שיש רק תנוּעה סוֹציאליסטית עברית אחת בּארץ־ישׂראל – “אחדוּת־העבוֹדה”.

שלוֹשה יסוֹדוֹת לפנינוּ: א) עבוֹדה תרבּוּתית עמוּקה וּרחבה שתכשיר את הצעיר להיוֹת אזרח בּחברתנוּ; ב) אמוּנה עמוּקה בּתפקידיו של הפּוֹעל בּארץ־ישׂראל; ג) אֵמוּן הדדי והסכּמה בּין החברים. אם שלוֹשת היסוֹדוֹת הללוּ יהיוּ מוּנחים בּיסוֹד ההסתדרוּת – אין כּל פּחד צפוּי לנוּ, וכל הנסיוֹנוֹת של חתירוֹת וּפרצים עליה לא יצלחוּ.

---

א. מחיפה ועד הנה

מאת

ברל כצנלסון

פרַגמנטים מדין־וחשבּוֹן

הן ידעתם, כּי “אחדוּת־העבוֹדה” מקוֹרה בּרעיוֹן, כּי ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל מאוּחד בּמַהוּתוֹ, כּי שנוֹת העבוֹדה והחוָיוֹת המשוּתפוֹת עשׂוּ את שלהן והניגוּדים המפלגתיים נמצאוּ מיוּתרים בּשביל כּלל הפּוֹעלים, וכי צריכה להימצא צוּרת אִרגוּן אחידה, שתבטא וּתספק את כּל צרכיו החברתיים של ציבּוּר הפּוֹעלים: המקצוֹעיים, הקוֹאוֹפּרטיביים, ההתישבוּתיים, הפּוֹליטיים והתרבּוּתיים. מין אִרגוּן מעמדי מעין זה, המאַרגן את כּל מעמד הפּוֹעלים על כּל עניניו, היתה בּעינינוּ “אחדוּת־העבוֹדה”. רעיוֹן זה של האיחוּד היה מַהפּכני והוּא דבק בּכוֹח רב בּציבּוּר הפּוֹעלים. שמוֹנים אחוּזים מהפּוֹעלים היוּ מיד אִתנוּ. “הפּוֹעל הצעיר” התיצב נגדנוּ, אם כּי היוּ חלקים בּתוֹכוֹ שנטוּ לאיחוּד.

אנוּ ראינוּ בּעמדתוֹ של “הפּוֹעל הצעיר” כּוֹח עקשני ונוּקשה, וקיוינוּ כּי כּוֹחה הפּנימי של תנוּעת הפּוֹעלים יגבּר עליו. אבל הנה בּאה חוּץ־לארץ ועזרה לוֹ. אַל תהיוּ סבוּרים, כי רק השׂמאל תלוּש מארץ־ישׂראל. גם הימין. וּלעתים קרוֹבוֹת מאד נזוֹנים בּגוֹלה בּאילוּזיוֹת אשר בּארץ־ישׂראל התנדפוּ מכּבר. דוקא בּשעת האיחוּד בּארץ־ישׂראל הגיעוּ ל“הפּוֹעל הצעיר” ידיעוֹת מהגוֹלה על מחנה 60 אלף חברי “צעירי־ציוֹן”. ודבר זה חיזק את עמדתוֹ ואיפשר לוֹ לא להיכּנע. אם אמנם נמנוּ “צעירי־ציוֹן” על “הפּוֹעל הצעיר” ואם לא – זוֹהי שאלה אחרת. אוּלם אוֹתה שעה היתה להתערבוּתה של הגוֹלה השפּעה. מלבד זאת סייעה הרבּה ל“הפּוֹעל הצעיר” העוּבדה, כּי המצב בּבּרית העוֹלמית של “פּוֹעלי־ציוֹן” היה מעוּרפּל מאד.

היה ידוּע בּארץ־ישׂראל כּי ישנם בּין “פּוֹֹעלי־ציוֹן” חוּגים, אשר ארץ־ישׂראל נעשׂתה להם שֵם שנתרוֹקן מתכנוֹ. האם אִתם להתאַחד? אם לנוּ, ל“אחדוּת־העבוֹדה”, היה האוֹמץ להתקשר כּבר אז עם “הבּרית”, הרי עשׂינוּ זאת משוּם שאנוּ מאמינים בּכוֹחוֹ של הפּוֹעל הארץ־ישׂראלי וּבגרעינה ההיסטוֹרי הבּריא של תנוּעת “פּוֹעלי־ציוֹן”. אוּלם אמוּנה זוֹ ואוֹמץ־לב זה נמצאוּ חסרים לאחרים. העליה – היא שעמדה לחרוֹץ את גוֹרלה של “אחדוּת־העבוֹדה” בּעתיד. והנה כּאן נעשׂה מצבנוּ קשה. על החלוּצים החדשים עברה המהפּכה הרוּסית. הם קיבּלוּ חינוּך אחר, כּלל וכלל לא בּדוֹמה לזה של “הפּוֹעל הצעיר”. בּמוּבן אידיאוֹלוֹגי ונפשי היוּ אלה קרוֹבים הרבּה אלינוּ מאשר ל“הפּוֹעל הצעיר”. אוּלם אשר עבר עלינוּ לא עבר עליהם, ואת רעיוֹננוּ אנוּ על האיחוּד לא הבינוּ. היִתכן, בּכל העוֹלם כּוּלוֹ מתפּלגים, בּעיקר התנוּעוֹת המקצוֹעיוֹת והפּוֹליטיוֹת, והאוּמנם ארץ־ישׂראל תהיה שוֹנה מכּל העוֹלם? היוּ שהבינוּ את דברינוּ על האיחוּד, על התיאוּם, על זה כּי התפקידים הקוֹנסטרוּקטיביים בּארץ־ישׂראל כּוֹפים עלינוּ את הליכּוּד של כּל ענפי הפּעוּלה יחד – אוּלם חסרה להם האמוּנה בּכל אלה. הדבר לא יקוּם, טענוּ. “הפּוֹעל הצעיר” לא ירשה. והם חיפּשׂוּ פּשרה, דרך שלישית. רבּים מהם מנוּ אוֹתנוּ בּעקשנוּת, בּ“פניוֹת”. יש לנוּ “פּניוֹת” בּאיחוּד הזה.

הבּאים בּרוּבּם היוּ מהחלוּץ, “צעירי־ציוֹן”, “השוֹמר הצעיר”. הם עלוּ כּמעט בּמספּרם על הפּוֹעלים הותיקים. בּהם וּבעמדתם היתה תלוּיה מעתה התפּתחוּת הדברים בּעתיד. הכרח האיחוּד היה בּחינת צו. יסוּרי החיכּוּכים היוּ ללא נשׂוֹא. אנוּ דרשנוּ לכנס ועידת פּוֹעלים כּללית, בּת סַמכוּת מלאה, אשר להחלטוֹתיה ניכּנע. “הפּוֹעל הצעיר” דרש, כּי תחילה תבוֹאנה המפלגוֹת לידי הסכּם – על מה מוּתר לדוּן בּועידה ועל מה אסוּר. סוֹף סוֹף, לאחר גלגוּלים רבּים, זכינוּ לועידה הכּללית של הפּוֹעלים בּחיפה.

היתה זאת שעה חמה, מעין זוֹ שעם יסוּד “אחדוּת־העבוֹדה”. כּל פּוֹעל וּפוֹעל נדרש לתת את תשוּבתוֹ שלוֹ. אנוּ העלינוּ בּכל אסיפת פּוֹעלים את השאלה בּכל גילוּי־הלב. אבל השאלה היתה קשה בּיוֹתר לנוּ עצמנוּ. היה בּרור, כּי כּל צוּרה שתימצא מן ההכרח שתהיה מעין הפּשרה, פּשרה בּינינוּ וּבין “הפּוֹעל הצעיר”. אוּלם היה בּרוּר לנוּ גם זה, כּי כּל פּשרה, וּתהא קרוֹבה בּיוֹתר ל“אחדוּת־העבוֹדה”, פּירוּשה בּעצם ויתוּר על מטרתה העיקרית של “אחדוּת־העבוֹדה”: לכלוֹל את כּל עניני הפּוֹעלים בּהסתדרוּת פּוֹעלים אחת. הוּעמדנוּ לפני בּרירה: להישאר נאמנים לרעיוֹננוּ על איחוּד כּל הפּעוּלה בּצוּרתה השלמה בּתכלית, אוֹ לקבּל את המַכּסימוּם האפשרי של איחוּד הפּוֹעלים, מתוֹך אמוּנה כּי האידיאה סוֹפה שתנַצח מתוֹך צרכי הפּעוּלה עצמם. בּועידתנוּ, בּפרוֹס ועידת חיפה, בּחרנוּ בּדרך השניה. חברים אחדים, כּגוֹן ב. מ., ש. ל., ראוּ בּזאת פּשיטת־רגל ולא הסכּימוּ לוַתר. אוּלם בּכולנוּ גבר החוּש לאיחוּד האפשרי, לכוֹח הפּעוּלה הממשי אשר יצמח ממנוּ. ערכנוּ את מצע האיחוּד שלנוּ, אשר כּלל את המַכּסימוּם שניתן להשׂיג ברגע ההוּא.

ועידת חיפה קיבּלה את המצע שלנוּ בּצוּרתוֹ וּבתכנוֹ, אגב שינוּיים והגבּלוֹת אחדים. לא בּנקל עלה הדבר. ההתנגדוּת של “הפּוֹעל הצעיר” היתה חזקה. אוּלם הועידה עצמה נתבּרכה בּכוֹח אחר לגמרי. לא היתה זוֹ נציגוּת רגילה של צירים ועסקני מפלגוֹת הנתוּנים כּולם להרגלים שלהם וליחסים מפלגתיים. אל ועידת חיפה בּאוּ אלפי פּוֹעלים מכּל קצוי הארץ. והם, הציבּוּר כּוּלוֹ, הם הם שחרצוּ את דבר האיחוּד. הצירים וּמנהיגי המפלגוֹת הרגישוּ על גבּם את הלחץ, את הבּיקוֹרת ואת השאיפה היוֹקדת של “העם”. ואם קרה והוַעדה המַתמדת, שהיתה מוּרכּבת, כּרגיל, מ“טוֹבי” האנשים, לא יכלה לבוֹא לעמק השוה, וּכשהיה נדמה, כּי הנה הנה מתפּוֹצץ הכּל, הוּבא הענין אל הועידה כּוּלה, אל המליאה, לאזני כּל “העם”, ושם נמצא תמיד המוֹצא: ההצבּעה. ואוֹתוֹ צד עצמוֹ, אשר היה תקיף כּל כּך בּד' אַמוֹתיה של הוַעדה המַתמדת ולא נטה לשוּם ויתוּר, לא העלה כּלל על הדעת לא להיכּנע להצבּעת הועידה.

הרי שהסתדרוּת העוֹבדים הכּללית בּארץ־ישׂראל – יצירה משוּתפת היא של כּל ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ־ישׂראל.

בּפנינו, בּפני “אחדוּת־העבוֹדה”, קמה שאלה: וּמעתה מה? הנוֹסיף להתקיים? אוֹתם החברים, היחידים, שטענוּ תחילה, כּי אסוּר לנוּ לוַתר על קוֹצוֹ של יוּ“ד, היוּ גם עתה “קונסֶקוֶנטיים” ואמרוּ: הוֹאיל ונוֹצרה ההסתדרוּת הכּללית, צריכה “אחדוּת־העבוֹדה” להיבּטל. אוּלם אנוּ כּולנוּ ידענוּ והרגשנוּ, כּי יש עוֹד ל”אחדוּת־העבוֹדה" הרבּה לעשׂוֹת, יש עוֹד לפנינוּ תפקידים גדוֹלים של עבוֹדה וחינוּך סוֹציאליסטיים, של פּעוּלה פּוֹליטית, של המשך המלחמה על איחוּד בּארץ־ישׂראל וגם מסביב לארץ־ישׂראל, ואסוּר לנוּ לוַתר על כּל אלה בּשל הצליל הנאה שבּהתפּרקוּת מתוֹך מסירוּת־נפש, וגם לא בּשל הקשיים אשר ימצאוּנוּ בּדרכּנו בּעתיד. בּועידת “אַחדוּת־העבוֹדה”, מיד לאחר ועידת חיפה, היה אתנוּ בּרֶנר, והוּא הסבּיר לנוּ לפי דרכּוֹ בּמה ערכּנוּ ולמה אנוּ מצוּוים להוֹסיף וּלהתקיים וּלהמשיך.

וּבאוֹתה ועידה אף קיבּלנוּ אישוּר: “צעירי־ציוֹן” הסוֹציאליסטיים, שנתכּנסוּ אז למוֹעצתם, בּאוּ אלינוּ והוֹדיעוּ כּי הם נכנסים ל“אחדוּת־העבוֹדה”. בּהחלטתם זוֹ של “צעירי־ציוֹן”, שנתקבּלה לא מרחוֹק, אלא לאחר חדשי עבוֹדה משוּתפת, אני רוֹאה חשיבוּת עצוּמה בּשביל גוֹרלה של “אחדוּת־העבוֹדה” ולא של “אחדוּת־העבוֹדה” בּלבד.

ארץ־ישׂראל היא ארץ הגדֵלה עם העליה. התמזגוּת הכּוֹחוֹת הנמצאים בּארץ עם אלה הבּאים מחָדש – זוֹהי שאלת חיים לכל תנוּעה. העליה בּאה מארצוֹת שוֹנוֹת, מסביבוֹת סוֹציאליוֹת שוֹנוֹת, מ“בּתי־מדרשוֹת” שוֹנים, וישנה סכּנה, כּי כּל ארץ וכל חוּג ירצוּ ליצוֹר בּארץ־ישׂראל את הסביבה שלהם, על המסוֹרת שלה, על ה“רבּיים” שלה. הלא זוֹהי בּעצם קללת הכּוֹללים של הישוּב הישן. איך להתגבּר עליה בּישוּב החדש? כּניסתם של “צעירי־ציוֹן” ל“אחדוּת־העבוֹדה” היא בּמוּבן זה נצחוֹן מוּסרי וּפּוֹליטי גדוֹל. גם מצד האנוֹשי, גם בּמוּבן המעשׂי וּבמוּבן המחשבה הסוֹציאליסטית וההשפעה המַהפּכנית – הם לנוּ יסוֹד רצוּי וקרוֹב בּיוֹתר. הם מתאַקלמים וּמתמזגים בּינינוּ להפליא. וההתאַקלמוּת בּארץ חדשה וּבסביבה חדשה היא ענין גדוֹל. בּה תלוּיה פּוֹריוּתוֹ של המרץ – גם האישי וגם הציבּורי. עתה יש בארץ מפלגה סוֹציאליסטית אחת – “אחדוּת־העבוֹדה”. אין עתה לא מפלגת “צעירי־ציוֹן” ולא סיעה של “צעירי־ציוֹן” בּ“אחדוּת־העבוֹדה”.

החברים החדשים של “צעירי־ציוֹן” לוֹקחים חלק פּעיל בּכל שטחי העבוֹדה: הם יצרוּ את “גדוּד העבוֹדה”, להם חלק בּאגוּדוֹת המקצוֹעיוֹת של פּוֹעלי העיר וּפוֹעלי הרכּבת, בּקבוּצוֹת החקלאיוֹת, בּחבוּרוֹת הבּנין, בּעבוֹדת התרבּוּת, בּהגנה. וּבכל אלה מוּרגש כּוֹח סוֹציאליסטי חי וצעיר.

­­­­­­­­­__________

עם ריבּוי החברים החדשים ועם גידוּל העליה צפה לפנינוּ שאלת האִרגוּן בּכל רצינוּתה. עלי לאמוֹר את האמת המרה: אחד החסרוֹנוֹת הגדוֹלים שלנוּ הוּא, כּי לא שׂמנוּ לב דיינוּ ליסוֹד האִרגוּני. יותר משהיינוּ אִרגוּן בּנוּי איתן, היינוּ מַהוּת רוּחנית, כּוֹח מחשבה מניע, עדת יוֹזמים וחוֹשבים מאוּחדת עמוֹק בּתפיסוֹתיה הסוֹציאליסטיוֹת, בּנטיוֹתיה המַהפּכניוֹת, בּהשׂגוֹתיה התרבּוּתיוֹת וּבנטיוֹתיה הפּוֹליטיוֹת. מי בּינינוּ חשב על גביית מס חבר, על אִרגוּן הסניפים, על רגיסטרציה? איך התקיימנוּ למעשׂה, איך הוֹצאנוּ את ה“קוּנטרס” – חידה היא בּעינַי עד עתה. החברים בּמשך חדשים רבּים לא קיבּלוּ את משׂכּוּרתם. הצרוֹת הכריחוּ אוֹתנוּ לתקן את צוּרת האִרגוּן שלנוּ, ואכן עשׂינוּ זאת בּמידה ידוּעה. היינו חסרים אנשים. בּמשך חדשים ציפּוּ, בּמחנוֹת, בּכּבישים, בּנקוּדוֹת החדשוֹת ודרשוּ כִּי מישהוּ מאתנוּ יבוֹא לשׂיחת חברים או לאִרגוּן סניף, ואף על פּי כן גדלוּ הסניפים בכל מקוֹם. עתה נתמסרוּ חברים אחדים לעבוֹדת האִרגוּן, וּכפי הנראה, בּהצלחה. עתה, כּשאנוּ יוֹדעים, כּי בּשעת פּעוּלת השקל, שנעשׂתה בּתנאים פּוֹליטיים וכספּיים קשים בּיוֹתר, פּעוּלה שהיתה לה בּארץ־ישׂראל אוֹפי של מלחמת בּחירוֹת, ריכּזה “אחדוּת־העבוֹדה” את מספּר הקוֹלוֹת הגדוֹל בּיוֹתר וּמכרה 3000 שקל, – עתה אפשר להעריך את מצבוֹ של האִרגוּן. ואין לשכּוֹח כּי על כּל שקל היתה מוּדפּסת התכנית שלנוּ¹ וכי “אוֹהדים” אינם שוֹקלים את שקלנוּ, וּסתם בּעלי־בּתים – על אחת כּמה וכמה. אך ורק חברים פּוֹעלים. שוֹקלים “מחוּסרי־הכּרה” ודאי לא היוּ לנוּ.

__________

יחסיה של “אחדוּת־העבוֹדה” לשאלוֹת האינטרנַציוֹנל אינם בּנוּיים על מקריוּת, על אוֹפּוֹרטוּניזם, כּפי שהבּיע מישהו בּ“חוֹם” הדיסקוּסיה. נפלה כּאן טעוּת, לכל הפּחוֹת בּועידתנוּ בּכנרת, חצי שנה לפני יסוּד “בּרית־העבוֹדה” ("אַרְבּייטס־געמיינשאפט)² הוינאית הוּבּע בּבהירוּת, בּויכּוּחים וּבהחלטוֹת, יחסנוּ העקרוֹני השלילי לאינטרנַציוֹנל השני והשלישי. בּאסיפוֹת חברים דוּבּר על השאלוֹת האלה גם לאחר שנוֹצרה “בּרית־העבוֹדה” הוינאית (בּועידת־היסוֹד ב־22 בּפבּרואר 1921). ה“קוּנטרס” המקדיש מקוֹם רב מאד בּערך, לפי מידת יריעתוֹ הקצרה, למתרחש בּחיי הפּוֹעלים בּעוֹלם, פּירסם חוֹמר רב מהועידה והיה מוֹסיף לעשׂוֹת כּן לוּלא המאוֹרעוֹת שפּרצוּ אז וּבלעוּ את כּל כּוֹחוֹתינוּ.

__________

על המצב הפּוֹליטי אין בּדעתי לדבּר. אוּלם אין אני רוֹאה עצמי פּטוּר מהערוֹת אחדוֹת. המאוֹרעוֹת מצאוּ אוֹתנוּ בּעצם התחלת עבוֹדוֹת חדשוֹת בּארץ. העליה החלה לגדוֹל. בּרחוֹבוֹתינוּ נראוּ פּנים חדשוֹת. לצדי הדרכים אוֹהלים חדשים, ישוּבים עברים חדשים. בּערים וּבשכוּנוֹת על ידיהן נוֹשבוּ רבעים שלמים. משפּחוֹת חדשוֹת למאוֹת. ילדים בּבתי־ספריהם, פּוֹעלים חדשים וּמשקים חדשים. היה מוּרגש בּכל הדרוֹ כּוֹחה של העליה היהוּדית, ערכּה הסוֹציאלי והתרבּוּתי. בּאחד הימים ההם הלכתי עם בּרֶנר בּדרך מגדל־טבריה־כּנרת. הדרך היתה זרוּעה כּוּלה אוֹהלים, מריצוֹת, פּסי־בּרזל, קרוֹניוֹת, עפר שנחפּר, אבנים שנחצבוּ. וּבּרנר אוֹמר לי: “עוֹד עשׂרים כּבישים מעין זה והכּל כּדאי; כּאן אתה מהלך בּטח”. בּרנר, שהיה לוֹ חוּש עמוֹק, מיוּחד לגבּי חוֹסר־הבּטחוֹן בּארץ, בּרנר אשר רמז תמיד על כּך, למן סיפּוּרוֹ הארץ־ישׂראלי הראשוֹן (“בּין מים למים”) ועד הרשימה האחרוֹנה שלוֹ – ראה בּכּבישים את הבּטחוֹן.

הבּטחוֹן גדל והלך. והנה התחוֹלל האסוֹן. והאסוֹן אשר הפסיק, יחד עם החוּרבּן שהמיט, את גידוּלם של הכּוֹחוֹת המביאים אתם גם בּטחוֹן, גם ערוּבּוֹת פּוֹליטיוֹת וגם תקווֹת עבוֹדה, העמיק וּפגע בּנוּ, פּוֹעלי ארץ־ישׂראל, בּיוֹתר. כּלוּם יוֹדעים אתם מה היה בּשבילנוּ בּרנר? זכינוּ לאוֹשר המיוּחד, העוֹלה לעתים כּה רחוֹקוֹת בּגוֹרלה של תנוּעת פּוֹעלים, להרגיש כּי עמנוּ – הגאוֹן. בּכל מאוֹדוֹ עמנוּ, הוּא ידע את תוֹך תוֹכנוּ, עם כּל החסרוֹנוֹת והחוּלשוֹת שלנוּ. סבל מאִתנוּ וּבשבילנוּ. וּבסבלוֹֹ ציוה לנוּ את הכּוֹח. אתוֹ הלך הפּוֹעל היהוּדי לתפּוֹס את מקוֹמוֹ בּיצירת הערכים הרוּחניים של העם העוֹבד היהוּדי, העתיד לבוֹא. בּעזרתוֹ החלה לצמוֹח בּארץ־ישׂראל ספרוּת־פּוֹעלים אמיתית. לא ספרוּת בּעד פּוֹעלים, אלא ספרוּת של פּוֹעלים, שמקוֹרה בּחיים, בּאינסטינקטים, בּיסוּרים, בּיצר העבוֹדה. הירחוֹן שלנוּ, “האדמה”, שהוּא היה עוֹרכוֹ, ואשר זרים, האינטליגנציה, לא העריכוּ אוֹתוֹ כּראוּי, היה כּבר מעין התחלה חשוּבה. ועתה?

עוֹד בּעצם ימי האבל נאלצנוּ להתחיל בּעבוֹדה. היה עלינוּ לגלוֹת לעין כּל בּבהירוּת את מצב הענינים. להוֹקיע את האשמים וּלהזהיר על הסכּנוֹת החדשוֹת. ללא כּל אמצעים כּספיים מצאנוּ דרכי קשר אל העוֹלם, כּדי למסוֹר אינפוֹרמַציה נכוֹנה. הטלגרמה שלנוּ למפלגת־העבוֹדה (נתקבּלה בּאיחוּר רב) קרעה לראשוֹנה את רשת השקרים והעלילוֹת. שלחנוּ תזכּיר ל“ארבּייטס־געמיינשאפט” הוינאית וגם למפלגת־העבוֹדה הבּריטית. וּבארץ גוּפא נמצא לנוּ שוּב הכּוֹח להוֹציא את ה“קוּנטרס”. בּסתר, מוּרדף, גוֹלה מעיר לעיר, מחליף את שמוֹתיו, בּיטא את צערנוּ וחרוֹננוּ. המצב היה שוֹנה וקשה מאֶשתקד, מימי ירוּשלים. אז הבּיעה “אחדוּת־העבוֹדה” בּמלחמתה הגלוּיה את אשר היה בּלב כּל הישוּב, ואילוּ עתה היתה בּוֹדדה. הזוֹהר של הנציב היהוּדי עשׂה את שלוֹ. האמוּנה בכונוֹתיו הטוֹבוֹת וּבפּוֹליטיקה הנבוֹנה שלוֹ הרדימה. עסקנים, בּעלי־בּתים, אינטליגנטים ליבּרליים, סוֹפרים בּ“הפּוֹעלי הצעיר” – כּל אלה היוּ נגדנוּ. אִתנוּ היוּ רק הפּוֹעלים, סתם יהוּדים פּשוּטים, מהרחוֹב, מבּית־המדרש, מהשוּק. גדלה והלכה חוֹבתם של ה“קוּנטרס” ושל הסוֹפרים היחידים שהיוּ בּימים ההם אתנוּ לאמוֹר את דברם. ציבּוּר הפּוֹעלים הראה לנוּ את נאמנוּתוֹ: התפוּצה של ה“קוּנטרס” גדלה והגיעה ל־3500 טפסים. חברינוּ עצמם איפשרוּ לנוּ מתוֹך מאמצים גדוֹלים בּיוֹתר את קיוּמוֹ החמרי של ה“קוּנטרס”, אשר בּלעדי חבריו הפּוֹעלים אין לוֹ מֶצֶנַטים ולא כּל עזרה שהיא.

__________

ההנחה שלנוּ על ההסתדרוּת הכּללית והתפתחוּתה ההכרחית בּעתיד נמצאה נכוֹנה. אם לפני חיפה טענוּ נגדנוּ על שאנוּ רוֹצים בּ“איחוּד גמוּר”, על שאנוּ רוֹצים כּי הסתדרוּת הפּוֹעלים הכּללית תקיף יוֹתר מדי, הרי עתה טוֹענים כּנגדנוּ על שאנוּ מַשלימים עם המצב כּיוֹם, כּשאין להסתדרוּת די סמכוּת. אנוּ ראינוּ חוֹבה לעצמנוּ לפעוֹל בּמסגרת החלטוֹת חיפה, וּלחַכּוֹת עד שהועידוֹת הבּאוֹת תרחבנה ממילא את סמכוּת ההסתדרוּת. אוּלם החברים החדשים, בּהסתדרוּת כּב“אחדוּת־העבוֹדה”, דוֹרשים כּי יהיה להסתדרוּת שקל פּוֹעלים משלה, כּי היא תשלח צירים לקוֹנגרסים, לא בּשם המפלגוֹת, אלא כּשליחי כּלל ציבּוּר הפּוֹעלים בּארץ, כּי ההסתדרוּת תעסוֹק בּעניניהם הפּוֹליטים של כּלל הפּוֹעלים בּארץ וכוּ‘, וכוּ’. חברינוּ עוֹבדים בּנאמנוּת וּבמסירוּת בּכל מוֹסדוֹת ההסתדרוּת הכּללית ללא כּל כּוָנוֹת צדדיוֹת, והם מקדישים להם כּוֹח הרבּה. הם רוֹאים בּהסתדרוּת את האִרגוּן המעמדי של הפּוֹעל העברי בּארץ־ישׂראל. וההסתדרוּת הכּללית גדֵלה והוֹלכת, הלוֹך והשתחרר מכּבלי חשבּוֹנוֹת וּפניוֹת מפלגתיים. בשעה שבּמינוּיים הראשוֹנים למוֹסדוֹת ההסתדרוּת היה עוֹד צוֹרך להתחשב בּ“יחסיוּת” מפלגתית, הרי עתה הם נעשׂים ללא כּל קשר לשייכוּת המפלגתית. והחלטוֹתיהן של מוֹעצוֹת הפּוֹעלים העירוֹניוֹת בּיפוֹ וּבחיפה לעשׂוֹת את יוֹם האחד בּמַאי חג פּוֹעלים כּללי, והחלטת הועד הפּוֹעל של ההסתדרוּת הכּללית על דבר סלע הישוּב (מס אסיפת־הנבחרים) וּבדבר הפּעוּלה למען הרעבים בּרוּסיה – בּכל אלה מתבּהרת המגמה הטבעית של ההסתדרוּת: לקבּל לרשוּתה את כּל הענינים הריאַליים של ציבּוּר הפּוֹעלים, ליצוֹר את קהלית העבוֹדה של ארץ־ישׂראל.