הבעיה המעסיקה אותי היא: קניני היהדות, שנתגבשו במשך הדורות והגיעו אלינו בצביונם ובקלסתרם כפי שהגיעו – מה יהא עליהם? היישארו נחלת קומץ קטן או גדול של חרדים ואדוקים במצוות, שיטיפו לקבלתם כמוֹת שהם, ללא שינוי, וסופם שיהיו מונחים בקרן זווית? היהיו טרף לשיני הזמן ודחליל בעיני רובו של הדור הצעיר? הנפסלו לשימוש כל עשרת הקבים של ערכי יהדות, או שמא מצויים כמה קבים חיוניים ויש צורך לנפותם, לצחצחם ולחדש את טעמם וריחם?

כשאני שואל שאלו אלו, הריני יוצא, כמובן, מן ההנחה, שקיומן המיוחד של האומות הוא כורח-חיים, מציאות שלא תשתנה במהרה. וכשם שהיחיד הוא תא האומה, כן האומה היא תא האנושות. ובבריאותם של התאים תלויה בריאותה של האנושות. אולם רוחה של אומה היא סיכומן של החוויות, ההתרקמויות, התורות, האמונות והדעות, שהשפיעו עליה מראשית היותה ועד היום. מצד שני האומה אינה רק הוויה, אלא גם התהווּת מתמדת. היא אינה חיה מן העבר, אלא גם מן ההווה ומן העתיד. לפיכך מן הצורך הוא למצוא שיווּי-משקל בין העבר המוגמר, הנח, ובין ההווה הדינאמי, הנע, המעביר בעל כרחו תחת שבט ביקרתו את ירושת העבר ומסננו. בהיסטוריה הישראלית היו התנגשויות חמוּרות בין העבר וההווה. אולם אין ספק, שמחמת תנאי החיים המיוחדים בגולה, התאבן העבר בעמנו יותר מאשר אצל עמים אחרים, עד שהגיע לצורת ייחוּדו זה. ויהיו הסיבות לייחוד אשר יהיו. עובדה היא, שכל אותו אוצר של קניני-רוח וערכי-חיים, המקופלים ביהדות מאז ועד היום, הם פרי ייחוּד. והם הונחלו לנו, לדור הבונה את מדינת ישראל. הנפקירם? הנבזבזם? הנראה בכולם מעמסה מיותרת?

זהו ענין הרה-גורל לנו ולעתידנו. ולכן אנו מטפלים בו לא דרך גערה ונזיפה, כפי שעושים רבני הדור, שאבד להם המגע עם החיים המתהווים, אלא דרך דיון ובירור עיוני ושיכנוע הדדי.

והנה כשאנו אומרים לבחון את מידת חיוניותם של ערכי היהדות, מיד אנו נתקלים בכת של מתנגדים. כת זו אומרת: התורה היא מן השמים. היא נצחית, ולא תהא מוחלפת ולא תשתנה לעולם; ואין רשות לשום אדם להבר ולזרוֹת או להעדיף. הכל מרועה אחד ניתנו. וגם מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני. דין ראשונים כדין אמצעיים, ודין אמצעיים כדין אחרונים.

אני מכבד את אלה הגורסים כך. אמונתם היא כבודם. אך אין חלקי עמהם. אין גם טעם להתווכח אתם. אף אין זה ענין של הגיון והבאת מופתים חותכים. ראָיות הגיוניות אינן תופסות כאן. על ויכוח כגון זה היו האדוקים אומרים: “אל תתווכח עם הבלתי-מאמין, כי ‘כל שכן דפקר טפי’”.

אולם על יסודה של אמונה זו צמחה לא רק שירה דתית עמוקה ופילוסופיה דתית נכבדה, אלא גם גוזמאות ואמונות תפלות ופרשנות תמהונית, כגון:

“אברהם קיים התורה כולה – אפילו עירובי תבשילין”.

“יצחק קיים כל מה שכתוב בתורה”.

“יעקב זקן ויושב בישיבה היה”

“יעקב כל ספר תהילים היה אומר בבית לבן”.

“שין של תפילין הלכה למשה מסיני, רצועות שחורות הלכה למשה מסיני”.

וכיוצא בהם.

חוששני שעם כל הכבוד שאנו רוחשים לבעלי-אמונה זו, חובה עלינו לומר, כי לא הם ישמרו בתקופה זו על העם ועתידו ולא מפיהם יחיה הדור. קפיאתם עלולה להמאיס את כל תורת היהדות על הדור הצעיר. תפיסה זו, הנראית בעינינו מאובנת, תצטמצם ותלך בקרב כת קטנה, שתתבצר בתוך קנאותה ותתרחק מרוב העם ריחוק שאין לגשרו.

כנגד השקפה זו, כי מה שנתגלה למשה רבנו בהר סיני או לאיזה נביא אחריו, הוא אמת נצחית לכל הדורות, שממנה אין לגרוע ועליה אין להוסיף אפילו תג אחד – רואה אדם בן-דורנו את ההשתלשלות ההיסטורית של המצוות והערכים, שהיתה כפופה לתנאים שונים, שעם השתנותם נשתנו אף הם.

לא אחדש דבר אם אומר, שיש כמה תורות: יש תורת האבות ותורת משה, תורת כוהנים ותורת הנביאים, תורת התנאים והאמוראים ותורת השולחן-ערוך, תורת החסידוּת ותורת המתנגדוּת, ושינויי הגירסה בהן אינם קלים כל עיקר, כפי שפשרנים נוטים להניח, אלא ישנם הבדלי עקרונות. ובארץ עצמה, קיבוץ הגלויות והעדות מציג לפנינו אָרחות-חיים-והנהגה שונים ואף מסורות דתיות שונות. הדברים ידועים ואיני רוצה להאריך בהם. ודאי מתגלית ביהדות איזו מהוּת-שתייה, איזה לוּז, הקיים בכל הדורות; אך הגידין והקרומין, שהתלבש בהם אותו לוּז, נתחדשו מתקופה לתקופה. גם היום קיים אותו לוּז רוחני ביהדות, אך הוא יקרום עור ובשר אחרים.

עם כל הצער, שדברים אלה יגרמו לחרדים האמיתיים, אי אפשר שלא לאמרם. כי האמת קודמת לכל. בחיי האומה כבחיי הפרט השיכחה חשובה כמו הזכרון. היא מסייעת לזכרון. לולא היא היה הזכרון קורס תחת משאוֹ. לא לחינם שמו של שר השיכחה פוּרה. שכן הוא מפרה את האדם, את זכרונו, רוחו וכוח-יצירתו. בלעדיו היה גבב במוחו של האדם. הוא הדין באומה. מסורת, שהיא כספוג הקולטת ואינה פולטת, נעשית למעמסה, לעושר השמור לרעתה. סופה שהיא מכלה את עצמה. עם בריא, אדם בריא, מתקומם. על כן בא מיזרה הזמן, שהוא מכשיר חשוב לכל מסורת ולכל תרבות, ומנקה ובורר.

אם אתה רואה דור יהודי, הנאמן לעמו ולהיסטוריה שלו, מסיח את דעתו מיסודות מסוימים מן המסורת, או אף דוחה אותם, דוק ותמצא, ששר-הקיום מדבר מגרונו. בגולה היה מקום לדאגה שמא פועל כאן הרצון להסתגל, להתבולל. אך כאן אין הסכנה הזאת קיימת. החובות החדשות של אומה בונה ונבנית, המצוות החדשות של היחיד, תפיסת החיים החדשה, מן ההכרח שידחו מצוות וחובות שנשמתן פרחה מתוכן שאין המקיים מרגיש טעם במילוּאן. אילן היהדות טעוּן זמירה וגיזוּם. הגרעיני והחיוני יישארו, אך המיובש והטפל ייבדקו ויוסרו. והלא ידוע, שהגיזום מסייע לגידולו של האילן. נמצא, שדווקא פיתוח היהדות והמשך קיומה מחייבים ניפויה ובירורה.

דווקא הזיקה למסורת צריכה להביא אותנו לידי הכרה, שכל הרוצה לכפות אותה על הרבים כמות שהיא, ישיג את ההיפך. היא לא תיסבל ותתגנה. אפשר שבגולה היה פחד מפני כל בדיקה וראו את כל היהדות כולה ככרי של אגוזים, שאין להזיז אפילו אגוז אחד שמא יתדרדר הגל כולו. אבל בארץ-ישראל לא זו בלבד שאין סכנה כזאת, אלא זהו ממש צו-חיים, כדי להציל את הבריא והחיוני ולדחות את הבלוי והמהוּה.

נביא לדוגמה את אחד מערכי השתיה של היהדות, את השבת, שהיא ראשית-תבואתה של האומה והישג אנושי נפלא, שהגויים לא הבינו זמן רב טעמו העמוק. קביעת יום-מנוחה קדוש לא היתה מובנת אפילו לפילוסוף הרומאי סנקא, וראה בכך בזבוז זמן ועצלות של יהודים. אולם מי שיתעקש ויעמוד על כך, ויהיו טעמיו ונימוקיו מה שיהיו, שהשבת תישמר בישראל על כל פרטיה ודקדוקיה, תוך הקפדה על כל אבות מלאכה ותולדותיהן, ויאסור טיולים וכדורגל ונסיעה בשבת – מובטח לו שיביא לידי ביטול גמור של השבת, שכן מה שהיה פעם לפי טעם הרוב עונג-שבת מורגש בדורנו כעינוי-שבת. רק סיגולה של השבת למושגי הדור ולצרכיו, מתוך ראייה מתמדת של העיקרון “וחי בה”, יהפוך אותה ליום-מנוחה ציבורי, אנושי ולאומי. והלא העובדה, שלאומה הישראלית יהיה יום-מנוחה משלה, מיוחד, שתחילתו נעוצה בקדמוּת התפיסה על הבריאה, היא העיקר. שכן היא מחברת את כל הדורות בחישוק-זהב אחד ועושה אותם חטיבה אחת. אין זה מונע את החרדים לשמור על השבת כהלכתה. אך המדובר בחוק-המדינה ולא בהלכות שבת.

נסמיך לכך דוגמה מספירה אחרת: כוחו המכריע של השכל האנושי כפי שתפסו אותו קדמונינו. לשם כך ראוי להביא את הסיפור מבבא מציעא עמ' נט:*

במחלוקת שפרצה בין הסנהדרין (החכמים) ובין אליעזר לא קיבלו החכמים את דעתו. והלה אמר: "אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח; נעקר החרוב ממקומו. אמרו לו אין מביאים ראָיה מן החרוב. אמר להם: אַמת המים יוכיחו. חזרו אַמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאים ראָיה מן המים. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי כתלי בית המדרש יוכיחו. נטו כתלי בית המדרש ליפול. חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי, מן השמים יוכיחו. יצאה בת-קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום? עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא! מהו “ולא בשמים היא”? אמר רבי ירמיהו: אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר ניתנה לנו על הר סיני וכתוב בה: “אחרי רבים להטות”.

והמענין בסיפור זה הוא, שאותה שעה חייך הקדוש ברוך הוא ואמר: “ניצחוני בני, ניצחוני בני”.

אין אנו צריכים לטרוח הרבה, כדי להבין מה משמעותו של סיפור זה. בדברים המסורים להגיונם של בני אדם, והגיון זה אומר, שהולכים אחרי אנשים בעלי כוח-שיפוט ובעלי כובד-ראש, אין משגיחין בבת קול ולא בשום סמכות כאריזמאטית, בלתי-רציונאלית, אלא סומכין על הרוב ששיקולו מכריע.

יודעני, שבמקומות אחרים מצויות דעות אחרות, אולם דווקא משום שישנם ביהדות כיווּנים שונים בתורת המידות ובתפיסת החיים, מן החכמה היא לנקוט אותו כיווּן, ההולם את רוח דורנו ולא את המנוגד לה. גישה זו עתידה להביא לידי פיוס-מה בין המסורת של העם ובין בני-דורנו, החוששים מפני המטען המת, העלול להכביד עליהם.

ידוע, שהעם לא הקפיד הרבה בקיום מצוות שבין אדם לחברו, כי קל היה לו יותר לקיים מצוות שבין אדם למקום. בעסקי מסחר, ריבית, משכּוֹנות ולשון הרע, למשל, לא היינו בין המצטיינים. והדברים עתיקים, ולא כאן המקום לפרטם. אולם זה היה פגם בהגשמה, בהתנהגות. אך מבחינת ערכי היהדות ומוסר-היהדות אין אנו יכולים לבוא בטרוניה כל עיקר. שפע של מימרות ואזהרות ותוכחות מעיד, שהתפיסה היתה אחרת, והתביעה לדקדק במשא ומתן עם בני אדם ולנהוג במידת החסד, היתה חמורה מאוד; ואביא דוגמאות אחדות לכך:

“עבירות שבין אדם לחברו אין יום-הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו”.

“דברים שבינך לבין המקום מוחלין לך, דברים שבינך לבין חברך אין מוחלין לך, עד שתפייס”.

“הגוזל את חברו שווה פרוטה יוליכנה אפילו למדי”.

“כל מי שהוא מלווה בריבית עובר כל העבירות שבתורה”.

“שקולה גמילוּת חסדים כנגד כל המצוות”.

“כל קנין בטעות חוזר”.

“כל מי שנושא ונותן באמונה, מעלין עליו כאילו קיים את כל התורה כולה”.

דוגמאות מעטות אלה הן טיפה מן הים ודיין להוכיח, מה חשבו על נושא זה הקדמונים וכן הרועים הרוחניים של העם בשעה שההנהגה היתה בידם. רבים מהם ליגלגו לא פעם על חסידים שוטים, המדקדקים בקליפות כאילו היו תוך, והיה בכך מעין אותו יחס-הביטול, שהיה לנביאים בשעתם אל הקרבנות והזבחים הרבים, שבאו במקום ההתנהגות במידת החסד והרחמים.

“עולם חסד ייבנה” – זאת היתה קריאת הנביא, המדהדת עד היום הזה.

בנקודה זו ראוי להפנות את הדעת אל ערך נעלה מאוד, שטוּפח על ידי היהדות, הלא הוא ערך התשובה והחרטה. הכנסיה הנוצרית קבעה כתורה רשמית את “הגזירה המוקדמת” ו“החטא הקדמון”. לפי זו ניתנה פעם לאדם בחירה חפשית, אלא שאדם הראשון סרח, ובאכלו מעץ הדעת קיפח במו ידיו חופש זה. מאותה שעה הוטל החטא הקדמוני, בעטיו של נחש, על כל האנושות, עד סוף כל הדורות. האדם הוא איפוא חוטא בעל כרחו וראוי להיות נידון לכליה, אלא שהאלוהים ברחמיו הרבים הבדיל לטובה קצת מבני האדם, אלה נידונו לחיי עולם ואלה לדראון עולם.

כנגד השקפה זו קודרת ומייאשת זו הנוטלת את טעם חייו של אדם, אמרה היהדות הנבואית, ולאחריה היהדות התלמודית והרבנית, כי גדולה תשובה, והיא אחד משבעת הדברים שנבראו קודם שנברא העולם. כלומר, עוד לפני אדם הראשון ולפני שחטא. אכן, גבוה הוא רעיון התשובה הקובע, שהחוטא אינו צריך להתייאש, ומי שנפל פעם אחת בחטא אינו צריך לשקוע ברשעו, אלא יכול ע"י תשובה להתרומם למדרגת צדיק. אמנם תשובה זו מכוּונת בעיקר לחטאים שבין אדם למקום, אולם אנו צריכים לתיתה ענין לחטאים שבין אדם לחברו. הווידוי והריצוי הם מלאכי-השלום בין אנשים, הפוגעים זה בזה.

מכאן לערך העזרה ההדדית, הבולט בכל ססגוניותו בתורת ישראל. החל מ“עזוב תעזוב עמו” וכלה במצוות הצדקה והסעד, שהיו מובנות מאליהן כמעט בכל דור. קרוֹפוֹטקין כתב, כידוע, ספר גדול על “העזרה ההדדית בעולם החי”. הוא אסף נתונים ועוּבדות מדעיים מדוקדקים מתחום בעלי-החיים השונים, שהוכיחו בשפה ברורה, שלולא העזרה ההדדית לא היה שום חי יכול להתקיים אפילו שעה אחת. בזה הפריך את ההנחה, שדגלו בה בהחלטיות גדולה כל כך, כי רק המלחמה האכזרית שולטת בעולם. השקפה זו, שלבשה ממדים נרחבים אצל קרוֹפוֹטקין, היא שמונחת ביסודה של היהדות. יש צורך ללטוש אותה ולהלביש לה לבוש ההולם את זמננו והשגתנו. שכן מעיקרון זה נובעת מסקנה, שהיא אבן-פינה בכל השקפת-עולם הומאניסטית, היינו, שהמוסר אינו יצור עליון, חכמת אלוה ממעל, אלא פרי כורח החיים. אם הזולת לא יתקיים, לא יתקיים גם האני! בלי קיום שבע מצוות של בני נוח, שהן יסוד-מוּסד לכל מוסר, אין חיים ואין חברה, ואיש את חברו חיים בלעו. אגב, עצם המושג “שבע מצוות של בני נוח” מעיד על כך, שגם קדמונינו סברו, שהמוסר קדם למעמד הר סיני. קביעתם של הלל הזקן, ושל ר' עקיבא, שהעיקר הוא אהבת הזולת, היא ערך עליון גם בזמננו.

זה הכלל, כשם שהחיים יוצרים חיים, כלומר, המשך של חיים ותריסים מפני המוות, כך החיים יוצרים מוסר. המוסר אינו איפוא ענין למטיפים דתיים, אלא הוא חיוני, הוא תנאי לקיומו של אדם. אם להשתמש בנוסחה של בובר, בשינוי-גירסה, נוכל לומר, שזיקת אני-אתה, האנושית ולא האלוהית, היא הקרקע, שממנה יצמח המוסר החדש. מובן, שהמוסר מתפתח, וחברה נמוכת דרגה יש לה מוסר נמוך, וככל שהחברה מתעלה ומתעדנת כן מתעדן מוסרה. ודאי, מצויות תקופות קצרות או ארוכות של ליקוי-מאורות, של ירידה מוסרית ונסיגה אל תוך הבארבאריות. אולם אף אלו, עם כל חומרתן, אינן מערערות את ההנחה, שבלא מוסר אין קיום ליחיד ולא לכלל.

ואל יטענו: ההומאניזם לצורותיו הכזיב, ולא הצליח לחנך את האנושות ולהדריכה כראוי. ולכן רק הדת כוחה רב להושיע. זוהי אמירה, ששוברה בצדה. הדת הכזיבה לא פחות, ואולי יותר, מן ההומאניזם. גם הנסיון של עשרות השנים האחרונות הורנו, כי דיקטאטורה דתית מסוכנת שבעתיים מדיקטאטורה חילונית. דיקטאטורה, המדברת בשם אלוהים ומכריזה שעליה להביא מלכוּת שמים עלי אדמות, יכולה להתקיים מאות שנים. ואילו דיקאטאור אכזרי הרוצה להביא, דרך כפיה, אושר לאנושות בעולם הזה בלבד, הוא בן-חלוֹף. עוד שנה ועוד שנה ותבוא התפכחות והעריץ יוּדח מכסאו. כמה שנים שלט היטלר או מוסולוני? עשרים וחמש שנים לכל היותר.

מוסר, שיסודו בהתגלות חד-פעמית, מוסר דתי, שמוצאו אלוהי, הוא ענין ליחידים בלבד. מוסר הומאני, שיסודו אנושי, שמכוּון לטובת האדם, שיש לו שרשים בהשקפות כל דור, וכל דור רשאי לבדקו ולהגיה אותו, סיכוי וסבר לו להתגשם. המדינה, הביטוי הקיבוצי של רצון הקיום אשר לאומה, היא שומרת נבונה יותר ומועילה יותר מן הכהונה או מן הרבנות הראשית. ממשלתה נבחרת ע"י רוב דימוקראטי, שיכול גם להפילה ולהחליפה. והיא חייבת לשקוד על רווחת העם ושלומו. מערכת החינוך והאקלים הרוחני והתרבותי עשויים למלא כאן תפקיד ראשון במעלה.

אולי לא מן המיותר להשמיע משהו בתחום, שאין מרבים לדבר בו. השואה הרסה את האמונה התמה במוסר-אלוה גם בלב מאמינים. שהרי לפי תפיסת-מוסר זו באה השואה על יהודי אירופה, וכן כל שואה אחרת, מחמת עוונות ופשעים. העם חטא שאוֹל ובא על ענשו. אולם הבאמת נקלטה תפיסה כזאת במוחו או בלבו של מישהו? ההשלים מישהו עם אֵל אכזרי כזה, קנא ונוקם, שבגלל חילול שבת ורשלנות בקיום מצוות תפילין וסוכה ומשא ומתן, הביא מבול של מים ואש ומיתות משונות על ששה מיליונים של יהודי אירופה, אנשים, נשים וטף? היש צידוק למעשה כזה, אפילו מיוחס לאֵל? האפשר לאהוב אֵל כזה ולהידבק במצוותיו? היכול אֵל כזה לתת תורת מוסר לבני אדם? אם אין בו מידת החסד, איך ינחיל אותה לאחרים?

יודעני מה שמשיבים הוגי הדת החרדים; הם אומרים: נסתרה דרכו של אלוהים מאתנו. אין אנו יודעים תכלית מעשיו וכוונותיו. קטונו מלבוא עמו בטרוניות. ויש מי שקורא מנהמת לבו: הן יקטלני – לו אייחל!

ברם, זוהי מיטאפיזיקה בלתי-מוסרית, המצדיקה למעשה את הזוועות ורואה בהיטלר מטה-זעם בלבד. היא אינה עשויה להתקבל על דעת אדם חושב, ויש בה בעצמה מן הזוועה. הגע בעצמך: לאחר פורענות איומה כזאת שנתרגשה על ראשה של יהדות אירופה, באים ושמים על פצע-המוות שלה איספלנית מיטאפיזית מגוחכת כזאת. לא רק מוסר-האדם ירד פלאים, אלא גם מוסר-אלוה ירד פלאים. על כל פנים, חוששני, שהתרועה הגדולה, שהדת ניצחה ורק היא תושיע את האדם, באה להחריש איזו זעקה שבלב, המתקוממת על המיטאפיזיקה הבלתי-הומאנית של הדת והוגיה. אגב, סתירה איומה מכרסמת בה, סתירה בין העיקרון, שהאלוהים הוא מקור הטוב ויש להידבק במידותיו, ובין הפירוש, העושה את שדי לאל-נקמות מזווע, המביא תופת כזה על עם שלם בגלל חטאיו. האמנם ממליצים המיטאפיזיקאים להידבר במידה זו של הקב"ה שנתגלה באלוהים בימי השואה; או שמא אירע להם מה שאירע לא פעם להוגי-דת, שבשעה שהם עוסקים בתיאודיציה, בצידוק קיומם של הרע והנורא, הריהם שוכחים לחלוטין, שבמקום אחר ובשעה אחרת פיהם מלא שבח על מידותיו של הבורא, שהוא מרחם על כל מעשיו וחייב אדם לדבוֹק בהן (“מה הוא רחום, אף אתה רחום”).

השקפה דתית כזאת, המנוקבת ככברה בסתירות ובניגודים הגיוניים, לא תצליח בימינו, ויהיו מטפחיה מי שיהיו, פילוסופים או רבנים או חכמי-דת. אנו גורסים ככתוב ב“איכה”: “מפי עליון לא תצא הרעות והטוב”¹.

סטייה קלה זו בדברי היתה הכרחית, כדי להקהות את עוקצה של היהירות הדתית, החוגגת נצחונות מדוּמים. להשקפת-העולם הדתית יאה קצת ענווה, כלכל השקפה אחרת, ואולי יותר מאשר להשקפה אחרת.

אך מצד שני רוצה אני לברר בתכלית הבירור, שאין מקום לחגיגת נצחון על הדת. אף בעלי ההשקפה ההומאנית-החילונית אינם מאושרים ואף רוחם עגומה עליהם. לא מזמור לדת היורדת ולאנושות היורדת עמה הם אומרים, אלא קינה עליהן. אולם דווקא הלך-רוח זה הוא שמכשיר אותם ואף מזכה אותם, לא להניח את גורלה של האומה בידי מקנאי הדת ולא בידי מתקניה, אלא לבדוק שתי בדיקות: בדיקה אחת של מצב רוב האומה, שאין לבם לתרי“ג מצוות ולשס”ה לאווין ואינם מודים ב“תורה מן השמים”, אבל רוצים בכל נפשם ומאודם להיות יהודים שלמים על פי דרכם. ובדיקה אחרת של ערכי העבר והמסורת, קניני הרוח ואָרחות המוסר, כדי לנחול אותם ולהנחילם לדור כשהם מותאמים לרוח הזמן ולמושגי ההווה, ומנוקים מדוֹגמות, המתפוררות כל-אימת שהן באות במגע עם כוח השופט של האדם.

מכאן צידוקו וחיובו של הנסיון הרציני להעביר את כל המורשת שלנו תחת שבט הביקורת והבחינה ולבוֹר מתוכה את החיוני. ואל יאמרו צימוקים אתה בורר, ואין תרבות מתקיימת על ברירה כזאת; לא צימוקים, אלא יין. במידה שנשתייר יין משומר בקנקנים הישנים, נמזוג אותו לתוך צינורות הוויתנו התרבותית, המוסרית והמשפטית. כן. גם המשפט הישראלי חייב לאשש את עצמו על יסודות המשפט העברי. הוא צריך לכלול בתוכו דפוסים ותוכן מסורתיים, במידה שכוחם יפה לחיינו ובמידה שהם עולם בקנה אחד עם ההרגשה המשפטית והמוסרית של דורנו.

ברוח זו ברצוני לרמוז – רק לרמוז – על כמה ענינים נוספים, שיש בהם כדי לחזק את הזיקה ההיסטורית והמוסרית על ישראל סבא.

הרי לפנינו רעיון הצדק האנושי והחברתי. ספק אם איזו תורה מודרנית שהיא, ליבראלית או סוציאליסטית, הגביהה את רעיון הצדק לגובה רב יותר ובלהט מוסרי גדול יותר מן המקרא והתלמוד ותנועת-המוסר בישראל. והרעיון הזה לא הושמע בצורה מילולית בלבד, אלא עורר מאבק גדול שהרתיח את מצוּלות העם, הרגיז את מלכיו וכוהניו, ועשה את כל החברה כמרקחה. לרעיון נתלוו תעוזת-הגשמה ומסירות נפש של נביאים ותלמידיהם, שנתנדו על ידי יריביהם השליטים ואף הושמו בצינוק. סימן שלא הפטרת-שפתים היתה כאן, אלא דיברה הבוערת כאש ואינה נותנת מנוח לבעליה. ואמנם כמעט כל ספר ראוי לשמו בתולדות הסוציאליזם נועץ את ראשיתו בנביאים. עלינו החובה הנעימה, להעלות דבר זה על נס, לפתח את גרעיני ההשקפה החברתית המקופלים ביהדות ולנסחם בסגנון זמננו. מעטים העמים בעולם, שיכולים להתברך באבות-בנין ובבניני-אב כאלה, במורשת-רוח חיונית כל כך, שהניעה את מערכות חיי העם דורות רבים. גיבוש ערכים ודעות אלה בספירת הצדק הסוציאלי בצורה הומאַניסטית מובהקת תזריח אור אנושי גדול על היהדות, תפריך עד היסוד את העלילה על ריאקציוניותה, כביכול, ואף תעמיק את הזיקה בין בני דורנו ובין מורשתנו.

הוא הדין בחזון השלום ואחרית-הימים. זוהי אוטופיה הנשגבה ביותר ששמעה האנושות מעודה ועד היום, ואין לה אחות בשום עם. חזון השלום, העתיד לבוא לא רק בין אדם לאדם ובין עם לעם, אלא גם בין אדם לחיה ובין חיה לחיה. חזון זה, שממנו נתבשם העולם כולו והדו נשמע בכל שאיפה ומדברי כל חולם ולוחם לעתיד טוב יותר, באשר הם שם – מלפף אותנו חום וטוהר כל-אימת שהוא נוגע בנו. ובצדק הוא גאוותנו, כי עד כה לא הצליח שום פייטן ולא מדינאי בעל מעוף להביעו ביתר שגב וביתר עומק ופשטות מנביאינו. שילובו בתוך מסכת השאיפות של הדור תוך הבלטת ראשיתו ומקורו הוא תעודת כל אוהב תורת ישראל.

וארמוז עוד על דעת בכלל ועל דעת היהדות בפרט. אני מדגיש דעת היהדות ולא מדע היהדות. הכוונה למה שהקדמונים כינו בשם תלמוד תורה לשמה. הצמאון לדעת והעיסוק בה אף הם ערכים מורשתיים גדולים, שדיברו בשבחם תמיד וכוחם יפה גם בימינו. דעת זו היא לא רק תנאי מוקדם לידיעת רוח האומה ויצירתה, אלא גם לידיעת הלשון העברית על בוריה. שכן רק מי שבקיא בגנזי הספרות בקיא גם בגנזי הלשון. אין סודות הלשון העברית מתגלים באמצעות ספרים חיצוניים אלא מבפנים, מתוך אוצר ספריה המקוריים. והלא יש לא רק מלים ואותיות וצירופי מלים ותחביר. אלא גם ריחות-לשון וטעמי-לשון, וזכרי-לשון ושמעי-לשון, העולים מרבדיה התחתונים המדושנים דשן פיוטי, היסטורי, פילוסופי ועממי. וערך הלשון איננו ערך בתחום ההבעה, אלא בתחום החוויה. מלה עתיקה מעניקה חוויה עתיקה, המתחדשת תוך שימוש באותה מלה. באופן כזה מתמזגות חוויות-בראשית עם חוויות-אחרית. תהום אל תהום קורא. קול עונה לקול. וכך נוצרת מקהלת הדורות. הלשון היא פרי מסורת וגם אמצעי תקשורת בין התקופות והאמונות. לא יצוייר סופר עברי אמיתי בלא שלשון הדורות תהא הומה בו כחלילים.

ולבסוף אעיז לומר משהו על ערך, שלכאורה כולו דתי, אך אני רוצה בכל מאודי לשבצו בחיי החולין. כוונתי לערך הקדוּשה. אין זה מעניני ברגע זה לעקוב אחרי השורש האֶטימולוגי של מלה זו, ואף לא על התהוות מטענו הדתי. המושג הזה חיוני הוא וצריך ויכול להיכלל בהוויה האנושית בגלגולו ההומאניסטי.

אם אני מניח כיסוד היסודות של כל דעותי, כי חיי אדם קדושים הם, ואין קודש כקדוּשתם, ממילא שתלתי את ערך הקדוּשה בחיי החולין. הוא הדין בקבעי מציאותה של קדוּשת המצפון. אין זאת קדוּשה לפי צו אלוהי; זוהי קדוּשה חילונית, שלא אוותר עליה, אפילו יקומו כל הרבנים ויטילו עלי שמתא וחרם. אם להשתמש במימרה תלמודית אומר, שאני רוצה בחיי חולין על טהרת-הקודש. קדושה, המסמלת עליונותו של ערך, המשמש קנה-מידה לעצמו ולזולתו.

אי אפשר למנות כאן את כל הערכים הקלוטים בתוך תוכה של היהדות, כגון שוויון האדם, יופי וכיעור, צער והנאה, אמת ושקר.

סופרי ישראל ומוריו צריכים לנחול ולהנחיל מחדש את קניני היהדות בכל גילוייהם. חלילה להם להיות קנינם של אורתודוכסים בלבד. עלינו למצוא שיטות קריאה והוראה חדשות, שיטות כינוס ותימצות. שכן הבנת רוחה של האומה ובירור הטוב והמסוּלת שבערכי היהדות, לא ייתכנו אלא מתוך השראה ובקיאות, הבחנה ואינטואיציה. אפשר יהיה להסתייע בחוקרים ובמלומדים. אולם יש להקים סנהדרין – כדרך שהקימונו את ה“כנסת” – שתצלול לתוך ים הספרות הישראלית לתקופותיה ולביטוייה השונים, תבדוק לאורה של השקפה חברתית ותרבותית נרחבת ובת זמננו כל גילוי רוחני, כל פרק חזון, כל ניצוץ תרבותי, כל בדולח-רגש, כל גביש מחשבה, אם בתחום ההגות, השירה, החוקים, ההלכה, האגדה, המנהגים או המידות. הם יוערכו מתוך חירות רוחנית גמורה ומתוך אהבת האמת, הטוב, היופי והמועיל. סנהדרין זו של רוחות ומוחות תתקין לה קנה-מידה, שיאחד בו יחס כבוד להוד המסורת החופף על ערך מסוים ובחינה מדוקדקת של השאֵרית החיונית המקופלת בו, תוך מתן כוח-הכרעה ליסוד החיוני. מסביבה תתחולל תנועה רוחנית גדולה, שתיעשה שותפת לעיצוב מסקנותיה של הסנהדרין לאחר בירור וליבון. קמעא קמעא ייחשפו ערכי עבר רחוק וקרוב וישתבצו בתוך הוויתנו החדשה, שתתרענן מתוכה, תתעמק ותושיט ידה לדורות הקודמים. פגישה מחודשת זו עם דורות הראשונים ויצירתם לא תהיה על יסוד של כפיית העבר, בחינת ראשונים כמלאכים, אלא על יסוד הבנת הדורות, שעם כל המתיחות תהא שרויה ביניהם שמחה על עצם הרציפוּת של חוליות הקיום הלאומי והרוחני.

אינני מתפאר בוודאות המוחלטת שבידי. הספקנות היא מנת חלקי. אולם אף הספק הוא יסוד לגיטימי ביהדות. הוא מצוי באיוב ובקוהלת ובשאר ספרי המקרא. ואין צריך לומר בתלמוד ובמדרשים, ברמב"ם ובאבן עזרא. ההיפך מן הספקנות היא הפסקנות, השנואה מאוד עלי בעניני אמונות ודעות, מידות וטעם. ואם יבוא אדם ויטיח כנגדי: אין בכוחך ולא בכוחם של גדולים ממך לצפות באיצטגנינות ולומר מהו הלבוש החדש, שהיהדות עתידה וצריכה להתלבש בו, וביחוד קצרה דעתך לפסוק על ערכים וקנינים בנוסח “דין הניין לי, יתהון לא הניין לי” – אנענע לו בראשי: ניצחתני. אך אם יבוא עלי בטענה, שברור לו, כי תורה מן השמים והיא נצחית, ולא תשתנה, ואין לי רשות להזיז בה דבר ממקומו, ויביא כנגדי חבילי חבילין של פסוקים ומימרות לחיזוק אמיתו – לא אשמע לו. טענת הנצחיות לא תנצחני.

וכשם שאני מוכן להודות בהגבלתי הפרטית ובקוצר-המשיג שלי, כך אינני מוכן להודות, שהאומר, “אני מאמין בנצחיות התורה” או באיזה עקרון אמונתי אחר, זכה בגלל זה לידיעת האמת מן השמים. גם עליו חלה ההגבלה האנושית. גם הוא לא עלה למרום. אנו כולנו בשר ודם. אם פסקה הנבואה ונחתמה, הרי היא נחסמה בפני כולנו. ולפיכך עלינו לסמוך איש איש על שכלו וכוח שיפוטו, ואיש איש על טעמו ועל הבחנתו. ובזה הכל שווים ואין יתרון לבעל-אמונה על החפשי בדעותיו.

אכן, מבחינת הראייה של עתיד העם וגורלו לא הצטיינה היהדות הדתית האדוקה כל עיקר. היא לא הבינה באותות. ברובה נגררה אחרי הציונות החילונית ובאה למדינת ישראל כמעט בעל כרחה. אין לה איפוא כל זכות להופיע כמנהיגת העם, היודעת את הדרך. היא היתה סומאת בשתי עיניה ועדיין ראייתה לקויה.

תחושת הגורל ניטלה ממנה וניתנה לחלקים אחרים בעם, הסוללים, תוך חיבוטים וגישושים ויסורים, מסילה חדשה לחיי העם ועתידו. כי הם לפופים הרגשת אחריות עמוקה לגורל האומה ולתרבותה, להמשך חייה ולעתידה. הם חשים במשבר הגדול, שהתחולל בתחום הזיקה בין המסורת ורוב העם. משבר, העלול להביא לידי קרע תרבותי, לידי התנכרות רוחנית וממילא לידי התרוקנות התוכן היהודי המקורי. השמרנות הקפואה, יהיו ביטוייה מה שיהיו, היא מסוכנת ביותר, מפני שהיא מקפיאה את מחזור-הדם של האומה. תעודתנו להתאים את תמונת-המסורת לתמונת-העולם שלנו.

אין זאת מלאכה קלה לשנה אחת, ואף לא לדור אחד, אך איננו בני-חורין מלהתחיל בדבר, איש איש כפי כוחו וכולנו כאחד כפי כוחנו. אנו בונים את מולדתנו לדורות הבאים ועלינו להשקיע במסד אבני-עבר, כשם שעלינו להעלות עליהן נדבכי-הווה חדשים ומבהיקים.

ואם נזכה, לא זו בלבד שנכתוב בספר-החיים את השבח והעליה של תרבות ישראל לדורותיה ונכניסם לתוך חיי היחיד והחברה, אלא אף נפתח אותם ונמשיך את יצירת הדורות לפני מתכוֹנת חדשה. על דרך זו ניצור הומאניזם יהודי-אנושי, היונק ממקורותינו ומיניק את עצמאותנו הרוחנית.

סופרים וחוקרים ומלומדים קרויים להגשמת משימה כבדה ונכבדה זו.

ניסן תשכ"ה

א

כל המנסה להטריד את המדינה ואת הציבור בליבון השאלה, מהי דמותם של חיי-התרבות בישראל, מיד באים וטוענים כנגדו, מי בלחש ומי בקול: לאט לך! אל תתפוס מרובה! האומה נלחמת לקיומה; אויבים שתו עלינו מכל צד; אנו שקוּדים לקבץ נידחי העם ולהגדיל את מספרנו; כורח הוא לנו ליצור אמצעי-מחיה בחקלאות ובתעשיה; אנו מצוּוים לבצר את צבא-ההגנה, לשמור על הגבול, על הנפש והרכוש; מוטל עלינו להשריש את העליה החדשה בעבודה ובחברה, לחנך את הילדים בבתי-ספר יסודיים ומקצועיים; להקנות השכלה טכנית, תיכונית וגבוהה לדור הצעיר, בהתאם לצרכי המשק וההגנה ביבשה, באוויר ובים, ולחזק את מעמדה הבינלאומי של המדינה בעולם. כל עוד כאלה הם התפקידים הדחופים והתמידיים, מן הדין שהדאגה לתרבות העילית תהיה שניה, ואולי אף שלישית, במעלה. כאמור, לא הכול אומרים דבריהם בפומבי. הרבה בוּשה עושה; לא נעים לדבר בגלוי נגד יצירת תרבות בישראל. הרבה הרגל עושה; כבר מקובל להזכיר את תרבותנו החדשה במליצות גבוהות ביום חג ומיפגן, ואין זה מן המידה לפגום בנימוס המקובל. אולם רבים אומרים מה שהם חושבים, ולא זו בלבד שהתרבות הרוחנית נראית להם כדבר-מותרות מוחלט, אלא הם אפילו מתריסים כנגד החינוך ההומאניסטי המופרז בבתי-ספרנו, והיו רוצים להחליפו בהקניית מדעי הטבע והטכנולוגיה, כיאות לעידן הטכנולוגי. היסטוריה, לשון, ספרות, ציור ופיסול, נגינה ותיאטרון הם, לדידם, מעין פרפראות הבאות לאחר הסעודה. בצד אלה מצויים אנשי-רוח ופרופסורים, שלכאורה גורסים חינוך על ברכי מדעי הרוח והחברה, אך כופרים בצורך לטפח בקרב הדור הצעיר ערכים רוחניים כהשקפת-עולם, המכונים בפיהם לגנאי “אידיאולוגיה”, ומטיפים לפראגמאטיזם, ל“גישה חפשית” מכל צמידוּת לערכים, לפולחן של עוּבדות ונתונים, לתורת היעילות הבאה במקום זיקה לערכים עילאיים מדריכים, שפקע כוחם בדורנו ואינם אלא מעכבים את הקידמה. על כן הם מציעים סילוק האידיאולוגיה.

מובן שיש אמת בפי אלה, המפרטים את תפקידינו הדחופים כאומה מתהווה וכמדינה נבנית. כדרך שאמת היא, שכוחותינו מוגבלים והצורך מרובה מן היכולת, ואנו נאנקים תחת המועקה הזאת. אולם ההודאה בדברים אלה אינה פוטרת אותנו מראיית הצד השני של המטבע. אדרבה, היא מחייבתנו להודות, כי לקינו בראייה חדצדדית ואולי גם בהסחת הדעת ממסכת הבעיות והתפקידים האחרים. ואפילו התעלמות זו באה מקוצר-רוח ומעבודה קשה, ואפילו היא נגרמת בשגגה, אין זה גורע מן החוּמרה ומן האחריות לתוצאות הכבדות, שכן שגגה בספירת התרבות והרוח עולה זדון. קל-וחומר שיש בכך מידה רבה של שימוש בטעמי נוחוּת, שנתלבשו באמתלאות שונות. לפיכך חובה היא לשרטט, לפחות, את הבעיה בלא כל יומרה למצותה.

ב

בבית-מדרשם של הוגי-הדעות, הגרמניים בעיקר, הודגשה ההגדרה המבחינה בין קולטורה וציוויליזאציה. האנגלוסאכסים והצרפתים לא גרסו בדרך כלל הבדל זה במונחים ולא טיפחוהו. ובוודאי היו להם טעמים לכך. הם מבדילים בין תרבות חמרית, או טכנית, ובין תרבות שאינה חמרית, או רוחנית. ואף אנחנו רגילים היינו ללכת בעקבותיהם. ואם אני רוצה עכשיו להיאחז בהבחנה זו בין קוּלטורה וציוויליזאציה, הרי אין זה מתוך כוונה להכריע במחלוקת-הפוסקים, אלא שלהבחנה זו, אף שיש בה קצת מן המעושה, נודעת, לדעתי, חשיבות חיונית ועיונית לליבונה של הסוגיה “ההוויה התרבותית בישראל”. ואל נא תטעה אותנו החזוּת החיצונית של המציאות, או של מפרשי המציאות, שבתוכה נראים התחומים בין שתי אלו מטושטשים. לאמיתו של דבר, תגלה בהן עין רואה ספירות נפרדות בחיי המעשה ואחת נבנית מצמצומה של חברתה.

לפי ההגדרה הנ"ל, כוללת הציוויליזאציה כיבוש הטבע, גילוי ארצות, התפשטות, פיתוח הטכניקה ומערכת הייצור, חכמת הכלכלה והשלטון המדיני, ריבוי נכסי-הנאה, ציוד האדם באביזרי נוחוּת, כלומר, שלטונם של כוחות חיצוניים, טיפוח מנגנון החיים והראציונאליזאציה בכל תחומי הוויתו של היחיד והחברה. ואילו הקוּלטורה ענינה לשון וספר, שירה ומוזיקה, מישחק ומחול, ציור ופיסול, מידות ומנהגים, אָרחות-חיים ומוּסר, דת ופילוסופיה, כלומר: כל אותם הערכים, שיניקתם ממקורות פנימיים, רוחניים נפשיים. ובעוד שנכסי ציוויליזאציה ניתנים להעברה ממקום למקום ולהקניה מעם לעם על ידי לימוד ואימון ותירגול, צומחים ערכי הקולטורה מקרקעה של אומה, צמודים בטבורם למקום, ועליהם נטוי אופק מסוים של מולדת. הם יונקים מן העבר הלאומי ומן המורשת ההיסטורית, ואפילו השפעותיהן של קוּלטורות אחרות, המצויות בכל התקופות, מתעכלות תחילה בדמה של התרבות הלאומית ומקבלות את צביונה. שכן הקוּלטורה מעוצבת על פי אידיאל פנימי, על פי השקפת-עולם דתית, מוסרית או חברתית, ועל כל גילוייה רבי-הפנים, חופפים רוח אחת וסגנון אחד. תרבות רוחנית פירושה, הגשמה עצמית של כוחות-היצירה באדם. ואילו תרבות טכנית היא פרי התפתחות מיכנית ואין עליה זיקת מקום ועם. על כן אפשר להרכיב אותה במידה רבה על שבט או על עם, שהקולטורה שלהם אינה מפותחת. ראָיה לכך משמשות עכשיו המדינות החדשות באפריקה ובאסיה, המסגלות לעצמן את הטכניקה המערבית בלא הכשרה מיוחדת לקלוט את ערכי הדמוקראטיה המערבית, שהם מגילוייה העיקריים של הקולטורה.

ודאי, הממציאים והמגלים הגדולים הם אנשי רוח וחוזי חזיונות, החיים חיים עמוקים, אינטואיטיביים. אמצאותיהם באות עליהם לא פעם כהארה עליונה, כהתגלות. אולם הללו בודדים הם ומעטים. ההמונים נהנים מפרי עבודתם דרך שיגרה, מתוך בחירה תועלתית. ואף זהו ההבדל העמוק בין משוררים ואמנים, ש“הצרכן” שלהם, הטועם את פרי עבודתם, זוכה למישנה-יצירה. שכן הקורא שירה חי את השירה כאילו הוא חיבר אותה. והרואה הצגה, מגלגל את עצמו בתוך ההתרחשות על הבמה כאילו הוא ברא אותם גיבורים. מה שאין כן הטכניקה. היא אָזוֹטרית, יוצריה הם כת קטנה, ולפעמים אף נסתרת. ההמונים המשתמשים בטכניקה אינם יוצרי-מישנה, אלא נהנתנים פאסיוויים, שעד מהרה סולדת נפשם בחידוש ותובעים חידוש אחר, מרעיש יותר, מגרה יותר. לעתים רחוקות מעניק הישג טכני גם משהו לנפש האדם הרגיל, להמונים, ובמידה שרבים משתתפים בחברה טכנוקראטית בייצור טכני, הריהם ממלאים תפקידים של ברגים קטנים, של שירותים זעירים, שרק בזכות הצטרפותם למנין גדול יש להם איזו חשיבות שהיא.

אין אנו גורסים פירוד בין חומר לרוח, בין ציוויליזאציה לתרבות. בכל חומר יש רוח ובכל רוח יש חומר, ואין קיום לזה בלא זה. המחלוקת של בית-שמאי ובית-הלל, שהללו, אמרו שמים נבראו תחילה והללו אמרו הארץ נבראה תחילה, אינה מקובלת עלינו. אנו נוטים לפסוֹק כדעת החכמים שאמרו, ששניהם נבראו כאחד. גם בחיינו אין להפריד שמים וארץ. הם שני יסודות של הוויה אחת, שני צדדים של מטבע היקום.

ברם, על כרחנו נקבע בצער, שהשאיפה למזיגה של תרבות חמרית ורוחנית, כלומר, למצב-חיים, שבו ההתקדמות המדעית והטכניקה תהא הולכת רגל ברגל עם ההתקדמות הרוחנית והמוסרית – נהפכת לחזון רחוק. דווקא התקופה האחרונה מעידה על הפער הגדול בין שתי אלה. המראת הקוסמוֹנאוּטים בחלליות, המעוררת התפעלוּת בכוח-ההמצאה האנושי והמנבאות עתידות נוראות-הוד לתחבורה בין גרמי השמים – לא נתלוותה לה המראָה רוחנית או מוסרית כיוצא בה. המעפיל לרקיע חוזר לקרקע מוכתר בנצחון טכני ואנושי עצום, אך בספירת האָתיקה והמידות לא נכבש אפילו טפח אחד. השפל המוסרי בעינו עומד, הרשעוּת והשנאה לא פחתו כהוא-זה. נשתנה, אולי, היחס בין אדם למקום (לחלל), אך לא בין אדם לחברו או בין עם לעם. אם טייס-החלל הסובייטי ליאונוב, שהיה ראשון המרחפים בחלל, עדיין התייחס ביראת-כבוד למשימתו המופלאה ולא רצה לזרוק את מיכסה-המצלמה, “כי אמר לעצמו, שאסור ללכלך את הקוסמוס”, הרי לצערנו, יש רגליים להשערה, כי כשתגדל התחרות ילוכלך גם הקוסמוס. מובן, ששטוּת היא להגיע לידי מסקנה, שצריך לשלול את פיתוח הטיסה בחלל. אין דרך חזרה מהתפתחות זו, כי אין מעצור לרוח האדם. אולם אין גם להימנע מחרדה נוכח הנצחון החדצדדי הזה של הרוח האנושית, שאינו נושא ברכה לאדם על אדמות, והלא הוא העיקר.

ג

כמדומה, שלא אטעה אם אציין, כי הנטייה להדגיש את יסוד ה“ציוויליזאציה” על חשבון “הקולטורה”, בולטת מראשית ימיה של תנועת התחיה שלנו. והטעמים מובנים וברורים. ראשיה יצאו מן ההנחה, שהעם היהודי מסורבל ברוחניות, מוּפלג במוֹחיוּת ומטוּפל בשמימיוּת. גודש זה הוא לרעתו. סוּלמוֹ הפוּך: הוא מוצב בשמים וראשו מגיע ארצה. אין הוא יוצר נכסים של ממש. אינו מוציא לחם מן הארץ ולא בגד מבית-החרושת; אינו שותף בפיתוח הטכניקה ולא בהתקנת מכשירי-ייצור; אינו יונק מן הקרקע אלא מן האוויר. הוא מתווך ולא מייצר. הוא עוסק בעניני רוח, בפלפול תלמודי או בחכמת ישראל. כתוצאה מזה חולני הוא כל מיבנה-חייו וכל רוח מצויה ממוטטוֹ. היו שהחריפו את ההגדרה ואמרו, שהעם היהודי הוא פאראזיטי, שאוכל ואינו עושה, שמתפרנס מיגיע-כפיהם של אחרים.

מכל מקום, המסקנה היתה, שנקודת-התורפה בחיי עמנו איננה בתרבות, אלא בציוויליזאציה, לא בתחום הרוח והיצירה, אלא בתחום החומר והייצור. ואמנם בהתלהבות גדולה שיקעו עצמם כמה דורות בתיקון הפגם הזה. ייבוש ביצות, כיבוש העבודה, התיישבות, סלילת כבישים, הגנה, חינוך צבאי, הכשרה ימית ואווירית, הקמת תעשיה אזרחית וצבאית וטיפוח הממלכתיות העצמאית – אלה הם רק ראשי-תיבות של מסכת ההגשמה הציוויליזאציונית הלאומית, לשם “נורמאליזאציה” של חיי העם במולדתו.

השקפה זו היתה מבוססת על מציאות מסויימת, שהצדיקה אותה. מפני שאי-אפשר לחולל מהפכה שרשית אלא אם כן היא חותרת לשינוי מא' ועד ת'. הקנאוּת היא כאן מחוייבת המציאות, והפשרה מקלקלת את השורה. אי אתה יכול לעקור דור צעיר מביתו ומארצו, להעבירו לארץ ישראל ולהמיר את כל אורח-חייו ומחשבתו ועיסוקו, אם אינך מגלה לפניו את כל הכיעור והבלתי מוסרי במצבו הקודם או בחברה, שבה הוא שרוי.

על דרך זו נשתלשלה ההדגשה בדבר יתרונה של התרבות החמרית לעתידנו עד ימינו אלה. ודאי, כמה וכמה ערכים רוחניים נחשבו אף הם ליסודות התחיה. החייאת הלשון העברית, החינוך העברי, ובחלק נכבד של ציבור העובדים – אף צורת-החיים החדשה, הקבוצה. אולם דווקא אלה מוכיחים, שכל מה שהיה לנו בחינת “אני מאמין”, שנותנים עליו את הנפש, נתקיים בידנו, וכל מה שהיה בחינת “אפשר כך ואפשר כך” – אפה הוא בידנו, רפה מאוד.

הרצון הזה, להיות ככל הגויים ולמשוך חיוּתנו מכלכלה עצמית ועצמאית בריאה תוך יצירת ציוויליזאציה מקומית, המשלבת אותנו בזו העולמית – הביא ברכה רבה, אף-על-פי שנתלווה לו, כנרמז לעיל, חזיון-לוואי, שקיפח את זיקתו האמיתית ליצירה הרוחנית, לתרבות. אולם אל הרצון הזה, שהיה מובן בשעתו, נצטרף בתקופה האחרונה גורם חדש, המשבש את עולמנו. הפראגמאטיזם המנסר בעולם וכובש את לב הדור הצעיר, המאוכזב מן המורשת המוסרית, שהנחילו לו אבותיו: פראגמאטיזם זה, המביא עמו בהכרח קאַרייריזם ואף כפירה בכל “אידיאולוגיה”, כלומר, אדיקות בעקרון היעילות וגישה צינית לבחינת בעיות וענינים מנקודת-ראות של ערכים, ערכי-רעיון וערכי-חיים. בעלי השקפה זו גורסים “ציוויליזאציה” כערך עליון, המבטלת ערכים אחרים. נעלמו הטעמים הלאומיים והציוניים, שבהם הצדיקו עמדה זלזלנית כלפי תרבות הרוח, ובמקומם בא הנימוק התועלתי, המדביר כל שיקול-דעת וכל בחינה אחרת. דומה, שגישה זו אינה מניחה לה לאידיאולוגיה להיות אפילו בנין-על למסד הכלכלי, כגירסת המארכסיזם, אלא עושה אותה למעשה-מרכבה מדומה, ואולי אף לאחיזת-עיניים.

סילוק האידיאולוגיה הוא מן הנמנעות בכל חברה אנושית בעל שיעור-קומה מוסרי, מפני שלא יצוירו שום חיי-חברה תקינים בלא הערכה מוסרית או אֶסתטית. הדוגלים בשלילת האידיאולוגיה הוזים בהקיץ, אף-על-פי שהם מדברים בשם המדע הצרוף ובשם הוד-רוממותה של המציאות. השתחררות גמורה מאידיאולוגיה היא פיקציה תמימה, והללו, המשלים את עצמם שיעלה בידם להחלץ ממנה, נופלים ברשת המיסטיפיקאציה, שאף לה אופי אידיאולוגי. שכן כדי לסלק אידיאולוגיה אחת, צריך להעריך אותה תחילה, והלא אף זהו אקט אידיאולוגי. אין היחיד והחברה יכולים להתקיים בעולם העוּבדות הערטילאיות; יש להם צורך בעולם האמיתות והערכים, הנותנים טעם לעוּבדות. הכשרת הדור הצעיר למלחמת-קיום גרידא, כדי שישיג באמצעותה מנת-שפע גדולה בתוך חברת-השפע, עתידה להביאו לידי אכזבה ולידי ליאוּת גדולה. החינוך למחשבה יבשה, קונקרטית, שאין עמה לחלוחית של הנפש המעריכה, ההרגל לייחס ממשות רק לנכסי-חומר ולראות אידיאל עליון בנצחונה של ההתחרות על רמת-חיים גבוהה – עלולים להסתיים בשני אופנים: בנהייה אחרי אוֹקוּלטיזם וספיריטיזם, או בהסתאבות החיים המביאה עמה התאבדות.

לפיכך ניתנה רשות לומר, כי בשלילת האידיאולוגיה מקופלת תפיסה עויינת-תרבות, שיש בה משום סכנה לעצם הקיום הרוחני של הפרט והכלל, וכל אותם מורים ופרופסורים, המכוונים מעל קתדראותיהם את מחשבת תלמידיהם במגמה זו, נוטלים על עצמם אחריות כבדה, שאולי לא ירדו לעומקה. כוונתם בוודאי טובה והם עושים זאת לפי מצפונם המדעי, אך התוצאה החינוכית והמוסרית צריכה להדאיג אותם כבר עכשיו. גם מדעי הרוח והחברה אינם בלא מצפן ובלא פנס. אין הם מדעים אפלים, אלא חלונות להם, הנשקפים אל רחובות המציאות המוסרית. אף להם אי-אפשר שלא יהיו כפופים במידה רבה להשקפה בדבר תכלית החיים והחברה האנושית, כלומר, לערכים.

וצר מאוד, שתפיסה עויינת-תרבות זו אינה נחלת בעלי עסקים ואנשי מעשה בלבד, שאפשר לפטור אותם באמירה: נסלח להם, אינם יודעים ואינם רואים דבר מלבד עסקיהם! לגודל הצער, מטפחים אותה גם מבית, ושותפים לה אנשי תרבות ואנשי אמנות, כביכול. הללו, העושים את תרבותנו פלסתר ומזייפים את חותמנו, הופכים את הרוח לאי-רוח, ואת האמנות לאי-אמנות. עקרון התועלת והיעילות הוא שמדריכם. כמה וכמה שמות לעקרון זה: “הצלחה קופתית”, “תרבות להמונים”, “הקץ לאמנות ירחמיאלית”, “תקופת-הבידוּר הגיעה”, וכיוצא באלה הכינויים, שכולם לא באו אלא להכהות את האור ולסמא את שארית הראייה הנכונה. במות-הבידור, הצצות ככמהין ופטריות בתוכנו, ואמנים המוותרים על שמם ויעודם ומצטרפים לבמות אלו, והקהל הנוהר לחזות בפטריות-שעשועים אלו ול“התפקע” מצחוק – כולם חָברו יחד להוריד את אמנות-הבימה, שהתחילה מבצרת לה מקום-כבוד בתוכנו. ולא עוד אלא אף הבמות, שעליהן גאוותנו, מסירות מעל ראשן מזמן לזמן את כתר-המלכוּת ולובשות מסכות של חצרנים וליצנים. מחזות של פשע וזימה מוצגים על ידן בשפע, מחזות, שאולי הם משקפים איזו מציאות במקומותיהם של המחברים הלועזיים, אך אין להם קשר עם הוויתנו, אלא שהם עלולים לשמש “מופת” ליצירת הווי כזה, שלאשרנו אינו רוֹוח עדיין אצלנו. באווירה זו, מסתגלים מחזאים עברים ואף הם כותבים מחזות קלוקלים, פרי חיקוי, הבולשים אחרי מראות-נגעים, מציאותיים או מדומים, ומקפלים אותם בתוכם, כדי “להשתוות” אל עמיתיהם בחו"ל. בתנאים אלה לא תצמח דראמה עברית מקורית, שהיא אחד מיסודותיה של תרבות-אדם-ועם אמיתית. מחזות כאלה לא ישמשו בבוּאה למציאות הרבגונית שלנו ולא יגלמו שום רעיונות אמנותיים או אנושיים. הם גם לא יזכו, כפי שכבר לימדנו הנסיון, לחיי עולם הבא. קיקיוניים הם, ולא ייצררו בצרור הדראמאטורגיה הרצינית, הם יטביעו את חותמם השלילי על הדור הצעיר ועל חיינו בכלל, אך שום עקבות אחרים לא יניחו אחריהם. מן הדין שהאחראים לאמנות הבמה, אם במישרין ואם בעקיפין, השוחרים טובתה ודואגים לעתידה ולחלקה בדמותנו הרוחנית, ישווּ לנגד עיניהם חריפותה של בעיה זו וחומר תוצאותיה. שאם לא כן, מעותדת לנו אמנות-במה זעירה, גמדית, לוואנטינית ופורנוגראפית כאחת. בצלה לא יתפתח שום מחזאי צעיר, וכל מי שייגש לכתוב בכובד-ראש, ייחשב לירחמיאלי ויצירתו תיחבא במגירת שולחנו כמה שמיטות. האוּמה בישראל ראויה לתיאטרון משובח ומזוכך, לתיאטרון של חזון. אם אין להזמין עידית באורח מלאכותי, הרי אין גם להביא אלינו את הזיבורית של הגויים ולומר: זוהי אמנותך, ישראל!

ד

אחד החזיונות הקשים הוא התרגומיוּת בחיינו התרבותיים במובנה הרחב של מלה זו: חיקוי לאורח-חיים מערבי, אמריקני או בריטי; הבאת סרטי-קולנוע טובים וגרועים מכל קצווי תבל, ופולחן דמויות-מופת שבהם; מסיבות משפחתיות וחגיגות בנוסח לועזי (מסיבות קוקטייל, סילווסטר וכו'); סגנון התנהגות וסמלי שאפתנות ויחוס זרים, דיבור מופקר מן החוץ, ואפילו הציניזם עשוי במתכוּנתם של אחרים; תצוגת אָפנות שונות; הצפת השוק בספרים לועזיים; תרגומים של ספרים זולים ומגרים; הצגת מחזות מן החוץ, קלוקלים ופורנוגראפיים, על במותינו; בליל לשונות ברחובותינו; עתונוּת בשבעים לשון המקיימת את המחיצות בין עדות ועולים שונים; העתקת זיוֹפת אמנותית מן העולם הרחב; נטיה אצל מקצת מן המשוררים הצעירים לתת לנו מגמות ודימויים בתרגום-לשון תוך הצהרת-זלזול במסורת הפיוטית שלנו. כל אותו סילון של תרגוּמניות וחקיינות והעתקיוּת, המציף את הוויתנו הצעירה, מסרס את נשמתה ומקצץ את כנפי המקור הטעון טיפוח אבהי רב-חסד. מובן, שקל להעביר נתחים גדולים של ספרות ואמנות משל אחרים ולהגישם להנאתנו, וקשה ליצור על האָבניים משהו משלנו, מתוך תמצית דמנו. אולם מה שמושג בקלות נעלם בקלות ואינו מניח רושם רב. על דרך זו אנו יכולים להביא את כל צרכי המחיה והכלכלה שלנו מכל מקום ולהיפטר מדאגת השוק המקומי ו“השוק המשותף”. אף-על-פי-כן אין אנו עושים כך. משום שבתחום זה עמוקה ההכרה, שאין עם עצמאי, אלא מי שיוצר כלכלה ונשק ברשות עצמו ואינו תלוי באחרים אלא במידה שאינו יכול לייצרם בעצמו. לכן אמרנו, במו-ידינו נוציא לחמנו ונעשה בגדינו. יהיו מזונותינו מרורים כזית וקשים כקריעת ים-סוף, בעצמנו נכין אותם. מכאן הקסם הגדול שהיה בשעתו ל“עבודה עצמית” ול“תוצרת הארץ”. שכן טעמנו בהן את הטעם המתוק של תבונת-כפיים. רצינו להיות שותפים במעשה-בראשית. צא וחשוב, מה היתה דמותנו הכלכלית והמדינית אילו היינו נוהגים לפי אותו כלל שמה שאפשר להביא מן החוץ אין צורך לייצרו בבית. והלא מוּצרי חקלאות ותעשיה דומים בכל מקום זה לזה ואין חותמה של עצמיוּת האומה עליהם; מה שאין כן תנובת-רוחו של עם, ספרותו ואמנותו, שכל עם יוצרן בצלמו ובדמותו. ואפילו בימינו, ימי התחבורה הסילונית, המקצרת מרחקים בקפיצת-הדרך, לא בטלה הגושפנקה הלאומית הטבועה בכל תרבות רוחנית, הן בכוח הלשון והן מבחינת אופיה של היצירה.

עלבון הוא לשכל הישר ולנסיון-החיים אם יש עדיין צורך לחזור על הנחות מקובלות ומוסכמות כאלו. אולם יש צורך! שכן מתחדשות אצלנו כל פעם ההצהרות של “אזרחי-העולם” בקרבנו המטיפים לנו, הקרתנים, מוּסר על רדיפתנו אחרי המחזה המקורי והדימוי המקורי והמוזיקה המקורית. והסיסמה היא: “עלינו ליהנות מכל מה שהוא טוב ולהביאו אלינו מכל מקום שהוא ישנו”. ודאי, אנו צריכים ללמוד מאחרים ולא להיסגר בפני השפעות טובות ורעננות, להזמין אלינו מפקידה לפקידה להקות ואמנים ומנצחים, למען נשמע ונראה מה נתחדש בבתי-היוצר השונים. איזהו עם חכם? הלומד מכל עם. ברם, לשם כך דרושים חכמת-השיעורים וחוש-מידה. אסור שההשפעות מן החוץ ידבירו את הגרעינים של כוח-היצירה העצמאי. הן צריכות לסייע לו בגידולם. ונימוק ההנאה והנוֹחוּת כוחו יפה אולי לפרט, המבקש “לחם ושעשועים” בלבד, אך לא לכלל, הדואג לעתידה של היצירה העברית, שמן הדין שתהא רווית חזון וייעוד לאומי ואנושי.

ורואה אני גם בחזיון-החיקוי הזה אצלנו התגברות הציוויליזאציה על התרבות, שכן אם זו נעשית עיקר ואידיאל-חיים, ממילא נהפך סולם-הערכים. והנוחות והיעילות וההווי הבעלביתי נקבעים כקנה-מידה לשאיפת האדם, ליוקרתו ולמעמדו בחיים. ציוויליזאציה, כאמור, אפשר להעביר על כרעיה ועל קרבה, ואין לטרוח בייצורה. דיה מלאכת-סיגול-והתאמה קלה, שהמציאות הישראלית מחייבתה, והכל בא על מכונו. ואפילו אותה מנת-רזון של תרבות רוחנית אינה אלא כמין קרום של לאַכּה מבריקה על גבי התרבות החמרית הקיימת או הנכספת. על כן אל תתמה אם היא מתקלפת על-נקלה ונושרת.

ה

הכול מודים, שתנאי מוקדם לכל תרבות הוא ביעור האנלפביתיות והקניית ראשית-דעת לכל ילד וילדה בעם, כפי שזה נעשה על ידי בתי הספר היסודיים. התפשטות ההשכלה והדעת בקרב המוני העם, לפחות במידה ממוצעת, מכשירה את העם להיות נושא תרבות. אין נכנסים לפרדס החכמה בלא הכנה. ויפה עושה הממשלה, הרואה במערכת הלימודים בבתי-הספר העממיים חזוּת גדולה. יום גדול היה לישראל, שבו החליטה הכנסת להנהיג חינוך-חובה-חינם. במדינה, המקבצת יהודים מכל קצווי-עולם, וביניהם כאלה, שבארצות מוצאם היו שרויים בחשיכה תרבותית ונשללה מהם היכולת לקנות השכלה ואף עזבו אותן בידיים ריקות מכל רכוש – פירושה של אותה החלטה, יצירת רובד עממי ראשון של נושאי תרבות עברית, כלומר, בנין האומה כחטיבה אחת. מחזורי המסיימים בגנים ובבתי-הספר העממיים והתיכוניים הם הם גדוד מגיני הלשון והתרבות. עליהם תישען האומה ובזכותם תיכון המדינה. על קיום מצווה יסודית בדבקוּת יבורכו כל אלה, העוסקים בכך.

אולם החינוך היסודי הוא פרוזדור לטרקלין. הכנת המונים לפרוזדור היא עיקר גדול, אך אינה מספיקה. הרחבת האפקים ושיפור הטעם הם פרי השכלה מוגברת וכוללת. הכשרת הקרקע לתרבות-עם, לתרבות-המונים, נעשית בהמשכת החינוך בדרגים גבוהים יותר. וגם תרבות-המונים זו אינה סוף פסוק. בכל אומה ישנו מיעוט, הנקראת עילית. הוא תנאי וכורח חיוני לכל תרבות. מיעוט זה מלשד את חיי האומה ומפרה את יצירתה. מתוכו קמים יחידי-סגולה בכל תחומי התרבות והמדע, המצעידים קדימה את הדעת האנושית ומוציאים מוניטין לעמם. כדי לסבר את האוזן הייתי אומר, שעלינו ליצור לא רק המוני צרכנים הנהנים מערכי ספרות ואמנות, אלא לטפח גם שיכבת יצרנים המביאים לעולם נכסי-תרבות חדשים, או מפתחים ברשות עצמם נכסים קיימים ומסורתיים ומוסיפים עליהם נופך משלהם. אין להעלות שיכבה כזאת על פי פקודה או הזמנה; שכן המדוּבר באנשים, שהטבע העניק להם כוח-יצירה וייחד להם סגולות וכשרונות, שאינם מצויים אצל רבים. אין להמציא אנשים כאלה, אך כשהם נמצאים – והם נמצאים – חייבת כל אומה וכל חברה לתת בהם עין טובה, להקיפם ענני-כבוד, ולסייע להם בחומר ובתנאי-עבודה. יחסה של כל אומה למיעוט היוצר הזה, שהוא צמרתה וכתרה, משמש קנה-מידה לשיעור תרבותה והבנתה.

אי-אפשר לומר, שהבנה זו היא מנת-חלקה של חברתנו. ודאי, חל שינוי לטובה ביחסה לאנשי-הרוח, ושוב אין הם סובלים חרפת-רעב. אך לא לכך הכוונה. אם כשרון היצירה עצמו הוא מתת-הטבע ואין להשיגו במחיר, הרי טיפוחו והדאגה לבעל-הכשרון והשקידה על הפצת פרי היצירה, הם ענין לאומה כולה ולארגונה הממלכתי. מה דל הוא האחוז המופרש מן התקציב הממלכתי לעניני תרבות ויצירה, לספרות ולמוזיקה, לתיאטרון ולציור, לפיסול ולמחול. לטיפוח היצירה הרוחנית הזאת, שהיא נחלת בני-עליה מועטים, דרושים אמצעים כבירים ולא הפרשת אחוז מסויים. מה כוחו של מאמץ בעידוד היצירה, דבר זה ראינו בתרגומיו הקלאסיים של שלמה דיקמן ז"ל. מובן, שלולא מציאותו של אמן ברוך-אלוהים כדיקמן, לא היו שום אמצעים חמריים מועילים, אך בלי קרן מיוחדת, שנתייחדה לתכלית זו, לא היה דיקמן עוצר כוח להעניק לנו את העושר הרב הזה בשנות עבודתו המועטות ולא היו רואים אור עולם. ואין זאת אלא דוגמה בלבד. לצערנו, אין הכרה זו חיה בקרב כל ראשי המדינה והחברה, אלא רואים את התביעה הזאת כטרדנית ואת תובעיה כחולמים בהקיץ.

ו

אמצעי אחד יש בידי ראשי המדינה ושמו: טענת מוקדם ומאוחר. בעזרתה דוחים כל הצעה וכל עצה לגילום כוח-היצירה הגנוז באומה. קודם כול, אומרים הם, צריך להעלות יהודים לישראל, לספק להם צרכיהם הראשוניים, להקים בתי-ספר, לצייד את הצבא בכלים משוכללים, לרכוש אניות-סוחר ומטוסים וכיוצא בזה, ואחר-כך אפשר יהיה להיפנות לצרכים הרוחניים העליונים, ולפי שהיכולת קטנה מן הצורך והאמצעים מעטים, והתחומים החיוניים האמורים אינם באים על סיפוקם, קל-וחומר שאין לקפחם בגלל הקדשת אמצעים לענינים שביצירה רוחנית.

מובן, שכל הנימוקים האלה עם שהם נכונים הם בכל זאת מופרכים. ראשית, לעולם לא יהיו האמצעים מספיקים. העליה עתידה להימשך עוד שנים רבות עד שיבוא לכאן אחרון-היהודים. גם שאר הצרכים יתרבו ויתבעו סיפוקם. תמיד אפשר יהיה לומר, שיש דברים קודמים בחשיבותם הדוחים את האחרים. אומה שאינה נפנית מיד לעניני יצירה רוחנית, לא תיפנה לעולם. טענת המוקדם והמאוחר היא איפוא עלה-תאנה לכסוֹת בו את חוסר-ההבנה ואת האמת הערומה, והיא, שאין מחשיבים, פשוטו כמשמעו, את צרכי הרוח ודחפי היצירה, אלא שמחמת הבושה משתמשים באותה טענה.

האמת היא, שהכול צריך ליעשות בכרך אחד ובעת ובעונה אחת. בד בבד עם פיתוח היצירה הכלכלית והתרבות החמרית, יש לפתח גם את היצירה הספרותית והאמנותית. דווקא משום שכוחות-היצירה הם חד-פעמיים ועצם מציאותם הוא בחינת נס ופלא, אסור שבתקופה מסויימת יידחו או ייחלשו מפני טעמים של מוקדם ומאוחר. שמא מה שקיים בדור הזה, או בעשור זה, לא יהיה קיים בעשור הבא. הדמיון היוצר והכוח היוצר אינם הולכים אחרי חישוביהם של מחשבי חשבונות ואינם מזמנים עצמם כל שעה שרוצים בהם, אלא הם מצויים או אינם מצויים, והכרח הוא לעודדם ולמצות את יכולתם כל-אימת שהם קיימים. מה שמאחר דור אחד, לא ישלים דור אחר. נסיון זה, על כל פנים, נקנה לנו, והוא צריך לאַלפנו דעת. אסור לנו לנהוג משק-של-ביזה באוצר הכשרונות וכוחות היצירה, שניחנו בהם יחידים בתחומים השונים. חובה היא לחפור אותם מטמונים ולטפל בהם כדרך שמטפלים במטמונים.

כדי לנהוג כך, אין צורך להוציא את הפסוק הגדול, המתנוסס במקרא: נהיה אור לגויים! ניתנה לנו רשות לחלום חלום גדול כזה, אך אין אנו רשאים לעשותו חולין ולנופף בו תמיד, שמא יתחלל מרוב שימוש. אבל דיינו שנהיה אור לעצמנו. עלינו קודם כל להגשים את עצמנו, להוציא לאור את גנזי כשרונותינו וברכותינו, ולהעמיק את ערכי חיינו. נר לאחד, נר למאה. אם יאיר נרנו לעצמנו, יאיר ממילא גם לאחרים. וראָיה לכך מן העזרה שאנו נותנים לארצות נחשלות באסיה ובאפריקה. לפני שעלינו ארצה לא קבענו לנו יעוד או תנאי להושיט סיוע לאחרים, אלא הלכנו לכבוש את העבודה ולפתח את החקלאות ואת התעשיה לעצמנו. ואילו ה“אור לגויים” הוא תוצאה מחוייבת המציאות מן ההישגים וההצלחות שנחלנו לתומנו בכל תחומי העשיה והבניה. לפי שעה יהיה כבודה של ישראל פנימה.

ז

אין הכוונה להגיש כתב-קטרוג גדול לשמו או להגדיש את צבעי השחור. אך הכרח הוא לראות את הדברים כהוויתם, וביחוד כמגמתם. בשבע-עשרה שנות קיומה של המדינה מתגבשת והולכת חברה, הנוטה לראות עצמה שווה לכל חברה בכל מדינה. אולם בעוד שמדינת-ישראל אינה חדלה להטעים שהיא שונה מכל המדינות בעולם, שאינה תכלית לעצמה, והיא מוקפת אויבים, ועליה לקלוט עליה ולהרבות את אוכלוסיתה, להגן על הגבולות, לשמור על הנפש ועל הרכוש, להשיג אמצעים מן החוץ ולצייד את העם בשירותים ובצרכי-אוכל-נפש, כלומר, היא מודה שאינה עדיין מדינה נורמאלית – נוהגת החברה כאילו היא נורמאלית. במידה מסויימת החברה שלנו היא פאראזיטית וחיה על חשבון המדינה. כל תפקיד כללי שצריך למלאו ושבמילואו תלוי גם קיומה של החברה, מושלך על כתפי המדינה. ומורגל בפי רבים: אין דבר, המדינה תעשה! זוהי המגמה הנבלטת לכל עין, וגדולה הסכנה הצפויה לנו ממנה.

כנגד זה מצויים גרעינים אמיתיים של תרבות, ספרות ואמנות וכנסת חשובה של סופרים ואמנים ויוצרים בכל תחומי היצירה. הללו לא ישלימו עם מצב זה של תרגומיוּת, לועזיות, ציוויליזאציה זוללנית, של לא-איכפתיות רוחנית ובעלביתיות קטנת-השגה. הם חשים, כי מדינתנו וחברתנו נוצרו לגדולות ואף יכולתן רבה. הם בטוחים, שאפשרויות רבות גנוזות בעם היושב כאן והמתקבץ לכאן, ויש צורך לעוררם ולהכשיר את התנאים ליצירה. ולא עוד אלא שנכסי-היצירה הקיימים והמתהווים מרמזים על גנזי-כוחות אלה ועל עתידם. ספרותנו החדשה הגיעה לכלל הישגים ניכרים בצורה ובתוכן. גם שאר סוגי האמנות כגון התיאטרון, הציור והמוזיקה כבשו לעצמם מקום נכבד בחיינו ובהכרת העולם כולו. לא לשווא עברו עלינו חמישים שנות תחיה ובנין הארץ. מהררי המציאות הזאת חצבנו חיים רוחניים ויצירה תרבותית. התרעתנו על המגמות השליליות, האורבות להן והמאיימות עליהן מחמת הנטיה ה“ציוויליזאציונית” היתרה, אינה ממעטת את דמותן של האמנויות ולא את כיבושיהן ומאמציהן. אולם אסור לנו להסתפק במועט המצוי, אלא עלינו לראות את המרובה הרצוי. אין מקום, חלילה, לקינה על מצבה של היצירה המקורית, אך אין גם מקום ל“שישוּ בני מעי”. אין השכינה שורה אלא מתוך עצבות על החסר, ולא מתוך שמחה מדושנת על היש הקטן. אך בעיקר חובה היא להתריע על העובדה המרה, שאפילו אותו יש תרבותי חשוב, יהי שיעורו מה שיהיה, נדחה לקרן-זווית מחמת הסתלפות מוּשגיה של החברה, וביחוד מחמת השתבשות סדרי ההערכות ואורח-החיים. ואם אין חברה, המתחממת לאורה של יצירה מקורית ואינה משפיעה על מחולליה חום, אהבה ורחשי הוקרה, הריהי עלולה להתכווץ בתוך עצמה ולקמול. על כל פנים, העדר ברכת-הנהנין של ציבור אורגאני, איננו “סגולה” לעידוד הצמיחה והיצירה.

על כך עלינו לקרוא תיגר; על קוצר-הראות וקוצר-ההשגה המתראים אצלנו כשיא החכמה וההבנה. אי-אפשר לדרוש מכל מנהיג מדיני, ומכל-שכן מעסקן רגיל, בינה בדרכי הרוח והיצירה. אך חובה היא לתבוע מהם ומכל החברה כולה אזניים קשובות לקריאת אותם חלקים באומה, שהגורל הועיד אותם ליצירה רוחנית. וביתר ייחוד כורח-חיים הוא להדריך את מנוחתה של העידית בדור הוותיק והצעיר, לבל ינהו אחרי חיים קלים העתידים להסתיים עד מהרה בחיים קשים וכבדים, במיאוס החיים וסיאובם. זה הכלל: חיים של קלות נעשים לזרא; ואילו חיים של כובד-ראש ומשא-נפש דורכים את האדם למאמצים ונותנים לו תוכן.

ה“ציוויליזאציה” בישראל היא הכרחית וחיונית, ואין לדחותה או להפחיתה; אך היא חלק מן החיים ולא תמציתם. היא זקוקה תמיד להשגחה עליונה, להכוונה, להגהה הבאה מספירת התרבות והרוח. אפילו במיטב ביטוייה טמונה בה סכנת גולם הקם על יוצרו. על כן יש לשמור תמיד על כך, ש“השם המפורש” יהיה משגיח עליה.

אמור מעתה, הגורס מוקדם ומאוחר, ודוחה את השקידה על היצירה הרוחנית למועד אחר, לאחר זמן, לכשירחיב, כשהשעה תהא פנויה לכך, והאמצעים יהיו מרובים, והדעה תהיה נינוחה – הריהו משלה את עצמו, טועה ומטעה. אין מוקדם ומאוחר ביצירת חיי עם ומולדת. אנו מניחים עכשיו יסודות לחיי הגוף של האומה ולחיי רוחה. אלה באלה אחוזים. כל פגימה, כל חסר, כל הזנחה וכל השמטה יהיו בכיה לדורות.

ההוויה התרבותית שלנו אורות רבים בה וכיבושים גדולים. והמופלאים ביניהם הם הלשון העברית החיה, המשתכללת והמתגוונת, הנענית לכל צרכי השעה והנצח, ומערכת החינוך העברי המוציאה מתוכה מחזורי תלמידים רבים, גידולי-בית מרהיבים, שהם נושאי המדינה ועתיד האומה. אולם היא מלאה גם פחים ומוקשים, גלויים וסמויים, העלולים לערערה ולפלגה מבפנים. חובה עלינו להסתכל באספקלריה של הוויה זו, אך לא כדי להתאהב בבבוּאַת עצמנו, אלא כדי לראות את העיווּתים והעקמומיות והקמטים וּלפשט אותם. בייחוד גדולה הסכנה, מפני שעקמומיות וקמטים אלה נראים לרבים כעצם הפנים לזוהר. ניזהר מפני זוהר-שווא זה.

אייר תשכ"ה

א

אפשר שחסד מיוחד עושה עמנו הגורל, שהוא מחדש בלבנו מזמן לזמן את תחושת הפלא בהקמת המדינה ואת חשיבותה המכרעת לקיומנו ולקיום האומה כולה. דרכו של כל חידוש, ואפילו הוא רם ונישא ומשובב נפש, ליהפך להרגליוּת ולשיגרה; ההתלהבות הראשונה, שעמה הוא בא לעולם, מתפוגגת; חריפותה של חוויה ראשונה מתקהה, המופלא נעשה נוסח מובן מאליו, האגדה החמימה – ענין צונן של יום יום.

כך אירע גם לנו. מלחמת הקוממיות, שהרעישה את כל כנסת ישראל ואת העולם כולו, ונתנה לנו את המדינה, שככה. חזון-הדורות הגדול קרם בשר וגידים. קיבוץ-גלויות משיחי, שהיינו רגילים לקרוא עליו רק במדרשי-הגאולה שלנו, זינק, כביכול, מתוך הספרים והתחיל מתגשם לעינינו. מכל קצות תבל, דרך היבשה, הים, המדבריות והאוויר, הגיעו אלינו המונים המונים, ניצולי הכבשנים ומשוחררי המחנות, מדוכאי תימן ומשועבדי שאר ארצות המזרח, שכוכבה של ציון האיר את מחשכי חייהם. העליה הגדולה חייבה בנייה גדולה. נוצרו ישובים חדשים בכל פינות הארץ. הונחו יסודות למפעלים כלכליים עצומים. בהדרגה, אם כי בכבדות רבה, נקלטו ההמונים האלה בהוויתה המשקית והחברתית של הארץ. שכלול הצבא, החיים הפארלאמנטאריים בכנסת, רשת החינוך הענפה, גידול מקורות התעסוקה וקישוטי האביזרים של חיי עם ריבון התחילו לשוות למדינה צורת-קיום נורמאלית, וראשיתה המרעישה של המדינה התחילה להתעמעם, ביחוד בעיני הדור הצעיר.

ברם, אויבינו שקדו על שלילתה של מראית-העין הנורמאלית. הם איימו, התקיפו, השחיתו, רצחו וסיכנו את קיומנו. או-אז בא עלינו “מיבצע-קדש”, שהזכיר לכל מי שהסיח את דעתו מכך, מה יקרה לנו המדינה ועד כמה עדיין היא טעונה שמירה מעולה תוך חירוף נפש. מערכה זו נסתיימה כפי שנסתיימה, על הישגיה ונסיגותיה, ושוב עברו עשר שנים של התעצמות צבאית וגידול כמותי ואיכותי בכל תחומי הכלכלה והחברה. מנוחה שלמה ונחלה בלתי מבוהלת לא היו מנת חלקנו גם בעשור זה. לא חסרו מאורעות קלים וחמורים, תקריות-דמים וסערות בבית ובחוץ, אך סבר-הפנים ה“נורמאלי” של המדינה לא נפגם.

בינתיים קם דור חדש, שנולד במדינה או גדל בתוכה באורח טבעי. מלחמת השיחרור והאפופיאה של הקמת המדינה נעשו בשבילו חומר אגדי או תמליל לזמר. לאחר שמילא את חובת התגייסותו לצבא, היה שוקע בבנין חייו הפרטיים. חיי הציבור היו זרים לרבים ולא שימשו להם אלא נושא לליצנות. גם גידולי-פרא התחילו לבצבץ בחברה, בכלכלה ובספרות. סופרים ואמנים התחילו מנכּרים את עצמם לדעת. השתמטו מזיקה לאומית בהופעתם או ביצירתם והתכחשו למניעים ולמטרות, שאינם אישיים. לא נעדרו גם נימות של זלזול במדינה והתגנדרות בפולחן הלעז, הזר והרחוק. שכן המדינה כבר נראתה להם כמנגנון קר ונזעם, כמימסד, “אֶסטבלישמנט” בלעז, כמציאות אפורה מלאה סירכות ופירכות, שאינה ראויה להוקרה, ומצווה לבעוט בה.

הלך-רוח מלאנכולי זה לא נתקבל בשוויון-נפש. רבים חשו בסכנתו, ומה שחשוב יותר, באבסורד שבו. היתואר – שאלו – שהנוער שלנו יהיה ככל העמים, שביטניקים ו“היפיס” יתחילו לצאת ממנו ולמלא את קרנות-הרחוב? הנעלם ממנו מעמדה המיוחד של המדינה, הטעונה עדיין הגנה על גופה ונפשה? הנשתתק בהמוני העם חוש הקיום, בהרשותו לעצמו להיות להוט אחרי הבצע והמותרות ולבזבז נכסי ציבור? האין הם רואים את האופק הקודר והאין הם מרגישים את הצורך שכל יחיד בישראל ישים את המצב אל לבו ויתן את חלקו לתקומת הכלל? אכן, “פרשיות” שונות, שהרתיחו את מצולות חיינו, הוסיפו לא-מעט להגברת הנטייה לפריקת-עול ולהסתגרות בתחום הצר של הענינים האנוכיים. מצב זה חולל פולמוס על אָפיו של הנוער, על ירידת המוסר ועל ניגודי הדורות, ואף נשמעה קטיגוריה קשה על מערכת החינוך לפני קום המדינה ובכל שנות קיומה, שלא השכילה ליצור טיפוס של נוער, הצמא לאידיאלים ולמשימות.

ובעוד אנו מביטים כה וכה ועוסקים בקטנות ובגדולות שבחיינו, והנה זינקה עלינו מלחמת-ששת-הימים. היא לא היתה צפויה במועד זה. כל מחשבי הקיצין דחוה לתאריך מאוחר יותר. לפי ההגיון, צריך היה כוח-ההרתעה שלנו למנוע את מצרים מלהתגרות בנו בצורה דורסנית כזאת; אך הגיוננו איננו הגיונם של שליטיה. הם השתכרו מכוחם הצבאי ונלכדו ברשת עצמם. אפשר שנאצר חשב תחילה להביא את המצב עד סף המלחמה ולקטוף את הפרי המיוּחל בקלות יתרה, אך רוח תזזית נכנסה בו ועד מהרה עבר את הסף – וניגף לפני צבאות ישראל.

הימים שקדמו למלחמה זו והמלחמה עצמה היו ימים גדולים, רוויי יסורים עמוקים, מלאי תעלומה וציפיה, שהעמידו בשעות ספורות עם במערכה, שנתנו לו לב חדש ורוח חדשה, שהכשירוהו למסירות-נפש ולקידוש שם ישראל, ושהביאו לו נצחון רב פירות ותהילה. האויבים הוכו ונבוסו, ירושלים עם כל מחמדיה חזרו לבעליה, נכבשו שטחים רחבי-ידים המשתרעים עד תעלת סואץ, הורחקו עמדות קדמיות של האויב בצפון ובדרום ועל ידי כך בטלו או נתמעטו הסכנות להתקפת ישובים. אולם מאורעות אלה עוררו את שונאי ישראל, גלויים וסמויים, שפיתחו התקפה מדינית עלינו בשיעור ובעוצמה, שלא היו כמוהם, כדי לעשות לאַל את פירות נצחוננו. ועדיין אנו נתונים בלחצם של כוחות אלה, הפועלים נגדנו בזעם-שטנים ומכריחים אותנו פעם בפעם לעמוד על נפשנו בחזית הצבאית ולהתייצב במלוא אזננוּ ובהתמדה בשער החזית המדינית.

לא זה המקום לעסוק בסיכומי המערכות; הללו נעשים וייעשו לרוב. מעניננו כאן לציין מה עמוקה ורבת רושם היתה זו המַזכּרת, שהושיטה לנו מלחמת-ששת-הימים וכל מה שמקופל בה. היא החזירה אותנו לשורש קיומנו והטעימתנו מחדש טעם עצמאותנו, מתיקותה וחרדתה, כדרך שגילתה לנו שוב סוד עמידתנו. היא מירקה את המדינה עד שחזרה לזיווה הראשון, והיא מירקה את עוונותינו וקלוּת דעתנו כלפי המדינה והכשירתנו לאהוב אותה כבראשונה. מדינת ישראל חזרה ונוסדה, כביכול, בלבנו. מתנת-חסד זו, שהעניקה לנו מלחמת-ששת-הימים בעקיפין, אין ערוֹך לה.

ב

מדינת ישראל טרודה הרבה בעסקי הגנה ובטחון. לצערנו, אין אויביה מניחים לה להיפנות מהן והיא נאלצת להקדיש רוב זמן ומרץ וממון לשמירת הגבול, הנפש והרכוש. מזמן לזמן היא אנוסה להזעיק את העם למלחמת-מצווה ולהפסיק את מהלך-החיים הרגיל. אולם תכלית המדינה – בנין חיי האומה ויחידיה על אשיות צדק ומישרים. בתחומי המדינה שרויה החברה, שהיא נשמת המדינה וטעם קיומה. באין ריבונות מדינית ולא במסגרת ממלכתית, אין חברה נורמאלית. אך החברה טעונה טיפוח שקוד ואבהי ואיננה פרי הנושר מאליו מאילן המדינה. היא זקוקה לפעולה מכוונת תמיד, בעת צרה ובעת רווחה. לעולם אין להסיח דעת הימנה. החברה היא הוויה המתהווה תמיד, המשתנית תמיד. נושאיה מתחלפים מתקופה לתקופה. ביחוד יפה כוחה של הנחה זו לגבי החברה הישראלית, השרויה כולה במזל של התהוות, שהעראי מרובה בה על הקבע. היסודות נוצקים לעינינו. אבני הפינה רותחות. כל מה שאנו עושים, כל חוק שאנו מחוקקים, כל מסורת שאנו מנהיגים, כל טביעת-הווי שאנו טובעים, ישמש ראשית להתפתחות ומופת לעתיד. כל קלקלה עלולה להיות בכייה לדורות. לפיכך אנו צריכים להשחיז את הרגשתנו כלפי אירועי החברה, צרכיה התרבותיים וסטיותיה. אין לומר בשום פנים: יש בעיות דוחקות יותר. שכן הבעיות הדוחקות יותר אף פתרונן מחובר ומלופף בבעיות החברה. ביחוד צורך הוא לנו להיות ערים לליקויי החברה ולפתח השגחה כללית ופרטית על מעשיה ומחדליה.

בחינת ההוויה החברתית והתרבותית בישראל צריכה להתרחק מהטפה. התוכחה היא ירושה לנו מן הנביאים. אבל אין נביאים בדורנו, ומשפסקה הנבואה פסקה התוכחה. וכבר עמדו על כך קדמונינו. במסכתא ערכין ט"ז אנו מוצאים: “אמר ר' טרפון: תמיהני אם יש בדור הזה שמקבל תוכחה. אם אמר לו טוֹל קיסם מבין עיניך, אמר לו טוֹל קורה מבין עיניך. אמר ר' אלעזר בן עזריה: תמיהני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח”.

התוכחה המופנית כלפי אחרים מרגיזה ואינה מעוררת אֵמון, ופעולתה עלולה להיות הפוכה. על כן נרחיק עצמנו מן התוכחה, אך נחייב עצמנו בבחינת מצב הדברים. הבוחן חושף את שלשלת הסיבות והמסובבים של הרע, מגלה את הטעות בחשבון ובסופו של דבר הוא עשוי לעורר לחרטה ולשינוי. ואילו בעל-התוכחה נוזף וגוער תוך עילוי עצמו ותוך פגיעה בסופג התוכחה.

עלינו להתרגל למחשבה, שהכל אשמים במצבה הרע של חברתנו. כולנו תורמים לו, אחד המרבה ואחד הממעיט. אחד בפועל ואחד בהשתקה. אחד הנהנה מן הרע ואחד המשלים עמו; אחד הגורם לפשיטת רגל של באנקים ואחד הגורם לפשיטת-רגל רוחנית. להפקרות מקורות רבים ושושבינים רבים. אף ההפקרות מצטברת קמעא קמעא. היא איננה מעיזה להופיע בבת-אחת. ולכל אומה תנאים משלה. ההפקרות היא לאומית. אלה מלגלגים על החלוציות, ואלה חותמים את בעל הכוונות הטובות בשם-גנאי “ירחמיאליות”; אלה שוללים את ערך האידיאולוגיה בחיינו ומלמדים את הגישה הפראגמאטית, ואלה מכריזים על אידיאלים חיוניים כנושים ודורסים אגב כך כל שאיפה חיה בנפש הנוער; אלה פורקים עול תורה, ואלה – עול דרך ארץ. מן התרבּוּכה הזאת צומחת ההפקרות, שהיא סם-המוות לכל עם, קל וחומר לעם המתקבץ משבעים גלויות, שבלי סדר-ערכים וסדר-חיים לא תהיה לו תקומה.

ג

להלן ייוחד הדיבור על קצת מפרקי הוויתנו החברתית והרוחנית, מנקודת ראות של אדם אחד מישראל שלא בא להטיף, אלא לתאר מה שפגום בעיניו וצריך תקנה.

אחת התופעות המכאיבות בתקופה זו היא – מיעוט דמותם של כוחות הנהגה רוחניים. והתוצאה היא, שהתורה צולעת אחרי המעשה, החזון מפגר אחרי המדע, השאלות גדולות מן התשובות, התהייה מרובה על הראייה, והנתון במבוכה אין לו הדרכה. ודאי יש התפתחות טכנית ורוחנית בישראל. גם צינורות המחשבה לא נסתתמו. אולם, לשם הבהרה, מן הראוי להבחין בין יֶדע ודעת. ידע פירושו השגת ידיעה טכנית רבה, צבאית, חרשתית, מדעית. ואילו דעת פירושה כאן השגת הנפש הפרטית והקיבוצית, הבנת נפש היקום, דעת עצמנו ודעת הזולת, דעת ההווה ודעת העתיד, דעת המורשה וזיווּגה לחדש המתייצר. הידע חותר אל ה“איך” (באמריקנית: KNOW HOW), ואילו הדעת חותרת אל ה“מה”. לעולם לא ישיב הידע על השאלה: למה אני יהודי ולשם מה עלי לקיים את הייחוד היהודי? ואין רוב ידע עשוי לומר לך איזו דמות ראוי לעצב לעמנו כאן ולאן פני חברתנו מועדות. כדרך שהידע לא יעניק לך חוש להבחין בין העיקר והטפל שבמורשה ולא ילחש לך מה להבר ומה לזרוֹת. ואם אמנם נכון הדבר, שהידע שלנו מתרחב עד כדי כך, שאנו יכולים להשאיל ממנו גם לעמים אחרים, לא כן הדעת. ממנה אין לנו די הצורך לעצמנו. ודאי, לא אלמן ישראל. יש מוחות הוגים וחוקרים בקרבנו, ויש פרי להגותם ולמחקרם. אך הרגשה היא בנו, שחסר אותו נופך חיוני, אותו קורטוב מקורי, אותו קב ונקי משלנו, שיש בו כדי לפרנס את הדור ולהיות מורה לנבוכים.

מבחינה זו מורגש מיעוט מחשבה, והוא בשני תחומים. ישנו מיעוט-מחשבה דתי ויש מיעוט-מחשבה חילוני. והאחרון מסוכן מן הראשון. שכן אם אמרכלי הדת ורבני דורנו, סותמים את הבעיות הרותחות של התקופה בפסוקים ובמימרות ואף בגערות, ואינם רואים עצמם חייבים, או אינם מרגישים עצמם מוכשרים, להציץ אל התהום ולהרהר הרהורים נועזים על פתחי פיה – מילא; אנשי דת יכולים לקיים את עצמם זמן-מה, ואולי אף זמן רב, גם בכוח השיגרה המחשבתית והמסורת הווגטאַטיווית. מחצית דבקוּת במורשת-אבות עושה, ומחצית – סרך-היחד ואמונה קפואה עושה. אמנם, באחד הימים יתעוררו האחראים והמרגישים בעדת הדתיים וימצאו עצמם מיותמים וגלמודים, הם לא יבינו את שפת הסובבים אותם, והסובבים אותם יתעלמו מהם כאילו מציאותם מדומה. אולם עד שתבוא שואה זו – יוכלו הדתיים להמשיך קיומם ולהשלות את עצמם בשווא.

מה שאין כן החברה שאינה דתית, הקרויה חילונית. זו כל עיקרה מחשבה וביקורת וחקירת כבשונו של עולם. היא שואפת לדעת את עצמה ואת עברה, נוטה קו לעתיד ושואלת לנתיבות עולם. היא חותרת לגיבוש ערכי חיים ומוסר אנושיים, ללאומיות נאורה וליחסי עם-אדם מתוקנים. כל עמידה וקפיאה מוות הן לה. היא אינה יכולה להתקיים במיעוט-מחשבה ולהיות ניזונה מנכסי אבות בלבד. הבחינה המתמדת, השאלה והספקנות – צורך נפש הם לה. היא מחוייבת לבדוק תמיד אף את הישגיה שלה, לקטרג על עצמה ולעשות עם עצמה פלילות. היא צריכה להשגיח על מנגנון פעולותיה, לאַזן בין תרבות של יצירה והתקדמות טכנולוגית, בין מדיניות ומוסר חיוני, בין שמרנות וחידוש. שוב אינה יכולה להסתפק בפסוק הנפלא “נצח ישראל לא ישקר”. נוכח השוֹאה שהתרגשה על עמנו, חייבת היא לדאוג לגורל הנצח הזה ולהשעינו על עמודים חזקים. בחינת כבד את הפסוק וחשדהו.

הוגי הדעות והיוצרים בישראל צריכים לראות את עצמם בכל הענווה והצניעות כאחראים למשקה הרוחני של האומה. אחריות זו, קבלת-עול זו, תגדיל שאר-רוחם ותיתן להם הרגשת יעוד. תנאי לכל אלה: ראייה ישרה, ללא כחל ושרק, ראיית התהומי והטראגי. לא בריחה מן המציאות ולא פיאוּרה, אלא התמודדות עמה. עצירת תהליך ההתרוקנות הרוחנית וריכוז המוח והלב לשם יצירת מלאוּת חדשה. מלאוּת זו מאליה תבוא. מבארות ומצינורות רבים תמשוך: מאוצר המחשבה היהודית בת הדורות, מזרמי התמורה בתקופות שונות, מביקורת ההשכלה וממחשבת תנועת התחיה, ממקורות העמים ותרבותם. והעיקר: המחשבה העצמית הנועזת. ניתוח המהות היהודית והאנושית, היתוך יסודות הוויתנו וצריפתם, בירור מחודש של האוּטוֹפיה הציונית, שדמותה נתדלדלה, נעכרה ואף עוּקמה, טיהור חיינו מסיגי שררה לשמה. קיצורו של דבר, נסיון אינטלקטואלי חדש ואמיץ לקבוע ולייחד מקומנו בעולם, להעמיק את תכלית קיומנו, לצמצם במידת מה את המרחק בין החזון והמציאות, ולשלב את הנכסף בתוך הקיים.

לא יצוייר, שהיסטוריה חרוּשת יסורים ומכאובים ושליחות בת אלפי שנה, והיסטוריה שותתת דם, סעוּרת עלילה הירואית ומלאה קפיצות-נחשון ותמורות-פתע כבת מאה שנה, יידחקו לקרן-זווית ויסתגרו במרכאות או בכנעניות, או יתגמדו בחזיונות-שווא ויסתפקו בפולחנאות קטנים ומשתנים לבקרים. כל עצמותינו מפללות, שהקמת המדינה ורוב משימותינו ועומס דאגתנו לביצורה, לא יסתמו אלא יפתחו את צינורות השפע הרוחני. חס לנו להצדיק כל קפיאה וכל סטייה בתירוץ של שעת-חירום. כי מי יודע אימתי תסתיים שעה זו? שמא נגזר עלינו לבנות וליצור מתוך מצוקה תקופה ממושכת. לא נירתע גם מזה. כי מעיין השאיפות לא הוביש. הסנה הבוער לא אוכּל. המראה הגדול אשר הוראֵינו לא הוּעם ולא יוּעם על ידי נחשולי הזמן.

ואל יאמר האומר: מליצות של חג הוא משמיע לנו. לא. אנו הוגים ברוחנו הקשה מול פני חזיונות וגילויים מסולפים. זהו נסיון לצפות לקראת ראשית חדשה ולהיחלץ מן המיצר. אל נתבייש לראות את גנזי החיים שבנו, את רצוננו בחלום חדש ואת סלידתנו במבוכת-התועים.

ד

צורך השעה לרמוז גם על סוגיה אחת, הטעונה בירור, אף על פי שקל להיכווֹת בה. כוונתי לגישה האֶסתטיציסטית בספרות ובאמנות. היופי הוא נשמת האמנות. שיר יפה, סיפור יפה, תמונה יפה, נגינה יפה, פסל יפה, הצגה יפה או אפילו פסוק יפה – מרחיבים דעתו של אדם ומשרים עליו הלך-נפש והארמוניה ומגלים לו זיווֹ של עולם. הספרות היא אשכול של סוגי יופי שונים: יפי השמע, יפי הראות, יפי ההרגשה, יפי הבנין ויפי הצירופין. בלי קסמי צורה אין שירה ואין סיפור ואין אמנות – וכל החיים תפלים.

אולם כשם שהזלזול ביסוד הצורני והאֶסתטי שבספרות תוך ראיית העיקר בצד המוסרי עלול להביא את היצירה הספרותית לכלל אי-ספרות, כך עלולים פולחן הצורניות, היפיפנוּת, ועבודת-אלילים אֶסתטיציסטית להציג את הספרות ככלי ריק מערכים, או להפכה לחומר שעשועים ועילוסים. הספרות, ככל בריה חיה, יש לה בשר ודם, לב ומוח. בה מקופלים אופי ויופי, אמת וגורל, מוסר ודעת, רגש ומחשבה. אלה הם אבות-המזון שלה. וכל המעמיד אותה על יסוד אחד בלבד, נוטל את חיותה ועומק משמעותה.

המבקש רק לקח ומוסר-השכל, ילך אצל ספרי-יראים ומגידי-מישרים ואל יעמוד במחיצתה של ספרות אמנותית. מטיפים ומוכיחים ומוסרנים יתנו לו מיד, באמירה ראשונה, מה שהוא רוצה. הם עשויים אף להביאו לידי בכי ולידי חזרה בתשובה. לא זאת היא תמציתה של ספרות ולא תכליתה. אולם גם המבטל את יסוד האמת והמוסר בספרות, מדלדלה ומכה אותה בשחפת מהירה. הטוב, האמיתי והצודק הם ערכים-אחים ליפה, להארמוני ולצורני. הם מתבשמים זה מזה ומשלימים זה את זה. פולחן היופי הערטילאי בין בחברה ובין בספרות, עלול להיות תקלה לאדם. אין אנו יכולים לוותר לא על אב-המוסר ולא על אֵם-היופי. אנו בני טיפוחיהם של שני ההורים.

מן הראוי לחזור ולהביא דוּגמה מימי מלחמת איטליה בחבש. ברוּנוֹ מוסוֹליני, בנו של הדיקטאטור, היה טייס ונשלח להפציץ את חבש. הוא עשה זאת בחמדה גדולה, ולהלן סיפורו על ההתקפה מן האוויר:

היתה שומה עלינו להעלות באש את ההרים המיוערים, את השדות והכפרים הקטנים. כל זה היה מעשה-שעשועים רב. הפצצות נתפוצצו עד שנגעו בקרקע ונהפכו לעשן לבן וללהבה אדירה, והעשב היבש התחיל בוער. חשבתי על הבהמות: אֵל אלוהים, כמה דלקו-דהרו! לאחר שנתרוקנה חגורת הפצצות, התחלתי משליך פצצות בידיים. היה זה מעמד מבדח ביותר: מחנה גדול מוקף עצים גבוהים וקשה לפגיעה. הייתי צריך לקלוע בזהירות ובדייקנות אל גגי-התבן ולא הצלחתי להשיג את המטרה אלא בקליעה השלישית. העלובים הללו שהיו בפנים, בראותם כי גגם בוער, קפצו החוצה וברחו כאחוזי טירוף. כחמשת אלפים חבשים כלו בעשן לאחר שהוקפו על-ידי גלגל של אש, מחזה של גיהינום נהדר!

זוהי דוּגמה קלאסית לסכנתו של יופי טבעי, פראי, שאין עמו הכשרה להבחנה מוסרית. בלא אהבה וחמלה הוא מתגלגל בכיעור אנושי. התקפה גרעינית על מדינה מן המדינות עשויה להגיש לנו “יופי” כפול-מיליון מזה שראה בן הדיקטאטור. ואמן התיאור, משורר או מספר, שכשרונו קודם למוסרו, יראה בשריפת העולם תפארת שבגבורה, ובלבד שהוא עצמו ירחף, כמובן, אותה שעה בחלל ויהא צופה במחזה “הנהדר” ממרחק אלפי קילומטרים…

פורעים בעלי נטיה פיוטית אפלה היו יכולים לתאר, ואפשר שאף תיארו, את הפרעות באנשים, נשים וטף יהודיים, באותה מידת התפעלות מן הנוצות שנתפרחו באוויר ומן הדם השפוך ומן העינויים הסאדיסטיים.

מכאן הסכנה הצפויה לספרות ולחברה מאלה, שהם בעלי הכשרון בלבד, מן הווירטוּאוֹזים הגדולים, המצויים הרבה בימינו בתחום הלשון וההבעה בקסמי הרצאה מושכת, ברקימת עלילה סיפורית, בעיצוב דמויות, ביצירת מתח, בטכניקה דקה. שכן הכשרון כשלעצמו הוא סומא. הוא אינו “הולך”, הוא מוּלך. בעל הכשרון הוא בעל מישחקים. רצונו – מושך את כשרונו לכאן, רצונו – מושכו לכאן. ורק כשמתלווים לכשרון המוטבע גם צביון מוסרי, מצפון אנושי, לב בשר ונפש חיה ומגמה – יש לשמוח לקראתו ולחבקו. הווירטואוזים הם בחינת כשרון-להשכיר, אחת היא אם הם מקבלים פרס ממש או כבוד. לפיכך הם מרבים קלקול בעולם ומסייעים לא-אחת לסיטרא אחרא. מתוך שניחנו ביכולת-פלאים, שענפיה מרובים ושרשיה הנפשיים מועטים, הם מגיעים בנקל לנפילת-פלאים.

על כן צורך הוא לסופר לבוא במגע ממשי עם החברה, צרכיה וחובותיה, ערכיה ומטרותיה, אפילו היא מטילה עליו מרות מסויימת, שכן זוהי מרות מתוך חירות, מין ויתור-מרצון על חופש ולוּא גם כזית. החברה יורה לו חץ מדריך, ואפילו הוא מהפכן ובעצמו יורה חיצים בחברה, כדי לזעזעה ולשנותה. בעל-כשרון סתם, שלא איכפת לו אם החברה בנויה על צדק או על עוול, אם היא משעבדת או משחררת, אם טובה היא או מושחתת – אחת היא לו למי ימכור את כשרונו. הוא יירתם למרכבתו של כל משטר וייענה – לכל מי שירבה במחיר.

ודאי, חופש-הבחירה-והיצירה של סופר היא יסוד-מוּסד בחברה מתוקנת. כל רצון לשעבדו או לכוונו בכוח חוקים גלויים או סמויים, קובע את נפשו. בספירת היצירה מותרים לסופרים דברים שאינם מותרים לשאר כל אדם. יתר על כן: היתר זה הוא תנאי ליכולת היצירה. בנידון זה דומים הם לסנהדרין, שאמרו עליהם: “אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה ובעלי כשפים”. והלא המכשפים היו חייבים מיתה. אולם לסנהדרין לא רק התירו ללמוד כשפים, אלא אף חייבו אותם, כי בלי ידיעה זו לא היו יכולים למלא את תפקידם. אף הסופר והאמן בימינו חייבים להיות בני-בית בחברה ולהכיר את כל רבדיה העליונים והתחתונים. הם מצוּוים לתאר מכלי ראשון כל מיני הווי וכל מיני טיפוסים הרוחשים בעולם ואף הווי של מטה, של גנבים ואַנסים מופקרים ורוצחים, בוגדים ובעלי סטייה מינית. ואם הסופר הוא אמן אמיתי, אפילו תיאור דברים שבינו לבינה אינו פוגם. כל בעל טעם ירגיש את ההבדל בין התיאורים האינטימיים ב“ליידי צ’טרלי” ובין אלה של פאני היל. כאן אמת-חיים לשמה וכאן פּוֹרנוֹגראפיה, המעוותת את האמת לשם מטרה חיצונית, לשם גירוי ועשיית פרקמטיה.

הוא שאמרנו: ישנם גדרים, גדרי תרבות, חינוך וטעם טוב, שאין לפרצם. ביחוד קיימים סייגים לגבי סופר של אומה בהתהוותה וחברה בהתרקמותה. עצמותיה של אומה זו רכות הן ומחלות ילדות תוקפות אותה, ואימת אויבים מלפפתה, והיא זקוקה לבריאות הגוף והנפש. סופריה ואמניה של אומה כזו שליחות נוספת להם מעבר ליעודם האמנותי והאֶסתטי, אם כי במחובר להם. מן הדין שספירות הנוי והאמת, החינוכי והמוסרי יהיו נושקות זו את זו ביצירה העברית בת זמננו, ואפילו קמו על זה עוררין בעולם – אין משגיחין בכך! לא כמעמדם מעמדנו.

ה

רבים הביעו דעתם על תעודת הסופר בחברה, ולא ניכנס כאן למחלוקת הפוסקים. כותב הטורים האלה סבור, כי שטות היא לומר, שהכל חייבים ורשאים להשפיע על החיים ועל החברה חוץ מן היוצרים. ואף על פי שסופרים גדולים חיוו דעה זו, אין חולקים כבוד לטועים. השפעתו של הסופר נבדלת משל אחרים רק בטיבה, בדרכיה, בצינורות-ההולכה. אולם לשם כך הוא חייב להיות בקי בהוויות החברה ולרדת לעומק בעיותיה. יכולת ההשפעה וסמכותה לא יושגו על ידי פרישות מן החברה ולא על ידי אֶסתטיציזם קיצוני. ודאי כוחו של הסופר ביחידות, בשפריר אהלו. מחלפות ראשו גדלות בחשאי ובאין-רואים. במסתרים מתרקמת יצירתו ובאה לידי גמר בישולה. אולם מבּאֵר החברה ידלה תמיד, גם בהתבודדו. אין לסופר “משק רוחני אוטארקי”. אין הוא די-לו-לעצמו. מן החבר יינק ואליה יערה את השפעתו. פעולת-גומלים כאן. ברכת-גומלים.

לענין זה עוד בחינה אחת. החברה מסרבת לקבל השפעה. ואולי נכון יותר לומר, ששליטי החברה חוששים, לאמיתו של דבר, מפני “התערבותם” של סופרים והוגים בעסקי מדיניות וכלכלה. די להם במסגרות הדמוקראטיות הפורמאליות, שבתוכם נערכים מישחקי כוח פארלאמנטאריים. עצמאותם של יוצרים ברשות הרוח, הקיימת בפועל או בכוח, אינה נוחה להם. היא עשויה “לקלקל” את השורה. סירוב זה פעמים שהוא נרדם ופעמים שהוא קולני, אך לעולם הוא מורגש. הוא איננו חדש. הוא קיים מאז היו כוהנים ונביאים, כלשון המסורת. הוא ביצבץ ועלה בפתאום לפני זמן-מה, בהיווסד “התנועה למען א”י השלמה“. כותב הטורים האלה מהרהר אחרי תנועה זו, ודרכי התבטאותה ופעולתה אינן נראות לו כל עיקר. אולם העובדה, שמשוררים ומסַפרים עומדים בראשה של תנועה ציבורית, ראויה לברכה. אף על פי כן, היא עוררה זעם מיוחד אצל נשיא ההסתדרות הציונית, ולא נתקררה דעתו עד שקרא מנהמת לבו: “מוטב שהאינטלקטואלים יעסקו בכתיבת שירים”. בזה אמר מדעת או שלא מדעת שני דברים: ראשית, שהספרות אין לתתה ענין לחיי הציבור, ושנית, שהסופרים צריכים לעסוק בעיסוקם הבטלני ולא להתערב במערכות החברה והמדינה. שניהם, כמובן, מופרכים. עצם יציאתם של אינטלקטואלים מעוגתם ועלייתם על הבמה הציבורית היא חזיון פורה ומפרה. היא אף בקו המסורת של הספרות העברית. עדיין צריך עיון מי תרם יותר להגשמת חזון המדינה – הספרות העברית או העסקנות הציונית? הספרות העברית היתה תמיד ציונית ומהפכנית והכשירה את העליה השניה, את דור ההגנה והפלמ”ח.

אם “התנועה למען א”י השלמה" נראית למישהו משובשת או מזיקה, הרשות והחובה בידו להתדיין עמה ולגלות את נקודת תורפתה. אך פסילתה מפני שמשוררים מדברים בשמה, אינה מעידה על הבנה עמוקה ולא על חוש אחריות, אלא – על זחיחות דעת יתרה. הלא בכך פסל גם מסַפרים ומשוררים ואינטלקטואלים אחרים, המתערבים ומתדיינים במערכות ציבוריות אחרות! חייץ זה, שמציב ד“ר גולדמן, הוא לא רק משונה, אלא אף בחזקת סכנה וטעון ניפוץ. ודאי חייב הסופר, הנוטש לשעה את חדר יצירתו ועולה על הדוכן הציבורי, להיות ראוי לכך. הוא חייב לדעת את הנושאים הנדונים ולגלות אחריות לאומית כוללת; מידות אלו נתבעות ממנו לא פחות מאשר מן העסקן המקצועי או מן המנהיג הנבחר. אולם היותו סופר מרבה יכלתו ואחריותו ואינה מפחיתה. והקריאה: “משורר, כלך לך אצל שיריך” – היא קריאה תפלה ואינה נובעת ממציאותה של נשמה יתרה. ואילו היתה זו קריאת יחיד, אפשר היה להתעלם ממנה, דא עקא: חוששני, שלא מעטים הסכימו עם ד”ר גולדמן בלבם. וזהו חזיון שראוי לתהות עליו, שכן מקורו נעוץ במה שכינינו לעיל “הסירוב לקבל השפעה”. ביטויים וצידוקים הרבה לסירוב זה. אלא שצידוקים אלה הם מן השפה ולחוץ. לעומקו של דבר, יש כאן ראציונאליזאציה של פחדים סמויים מפני השפעה. שכן אין דור יתום. אין דור עני מכוחות רוחניים. אבל יש דור סרבן. יש דור עייף, כשם שיש דור רעב וצמא. העייף מתקשה להקשיב, או מקשיב במצב של נים-ולא-נים. הוא רוצה רק מנוחה ומרגוע. וכל מי שמדריך את מנוחתו, הריהו טורדו ומרחיק עצמו ממנו. יתר על כן: יש אנשים וחטיבות ציבוריות בתוכנו, שעצם מציאותם של כוחות רוחניים, כגון סופרים ואינטלקטואלים ובעלי מצפון, או קיבוצים ומושבים, המגשימים מנת-צדק גדולה יותר בהוויתנו הכלכלית והחברתית – הם לצנינים בצדיהם וכקוץ בעיניהם. והסיבה לשנאה זו אל הטוב והנבחר בקרבנו יונקת מכמה מקורות. יחידים וחוגים מסוג זה אינם מונופולין למעמד אחד; הם מצויים בכל המעמדות. הם נמנים עם מעמד מבקשי הנוחות. הם רבים. שכן בעלי המצפון והבלתי שקטים, אלה שחשבון גדול להם, חשבון-עולם, אלה מטילים מזמן לזמן, “אני מאמין” או “אני מאשים” – משביתים את ההארמוניה הנפשית, כביכול, של השקועים בתאוות בצע, או בתאוות שלטון או בתאוות אחרות. מפני שבעלי עבירה אלה לא זו בלבד שהם מבקשים הנאה ושכר בעולם הזה, אלא אף שואפים לשלוות-נפש, למצפון שקט. וכל מה שהוא להם “כמזכרת עוון” – לא ייסבל. לחוטאים ולפיליסתרים מכל המינים נוח במצב, המתואר בתהילים: “כי גמר חסיד, כי פסוּ אמונים מבני אדם”. “הכל סר, יחדיו נאלחו, אין עושה טוב”. זהו מצב אידיאלי בשבילם. לפיכך נכווית עינם מכל אי ירוק של טוב ויפה, וכל קול צלול של המצפון צורם את אזנם. צורך הוא להם, “להוכיח”, שגם איש-רוח פלוני וחוג אלמוני אין תוכם כברם. והרבה שלוחים להם: העתון, הנאום הדמאגוגי, הלחישות והלעז הקולני והמצויר. והציניקנים-מטעם נוברים ומוקיעים בצהלה כל שגיאה וכל כשלון – ומי נקי מטעות או מכשלון? בדרך זו משחיתים הם כל ציץ וכל פרץ של אמת ונוי. אויבם הגדול ביותר הוא אדם, שנראה להם כמי שעשוי להשמיע דבר ביקורת או להטיל ספק באיזו מוסכמה.

הוא שאמרנו: חברה, שאינה מוקירה הוקרת-אמת את הטובים שבה, לא את הסופרים ולא את האמנים ולא את ההוגים, אינה עשויה לקבל השפעה. שכן דרושים תנאי נפש מסוימים לקבלת השפעה, התכשרות והצטיידות ברצון טוב. הסתלקות ההקשבה והתרופפות הסמכות, יהיו סיבותיהן מה שיהיו, הן אסון לאומה. משתלט חזיון, שאפשר לקרוא לו בשם ביטול הסמיכה, התשת הזיקה לבני-עליה, הסתפקות בנבחרים מטעם הדמוקראטיה והתעלמות מבחירי-עם, שסגולת השפעתם אינה באה לידי גילוי אלא באווירה של אצילות. ואילו חברה שמתנהגת עמהם בהיסח-דעת ובהסתר-פנים, אף הם מצטנפים ומתקפלים ומדירים אותה מהשפעתם. ושמא יפה כאן כוחו של הכלל הכלכלי: העדר ביקוש מדלדל את ההיצע.

ומצויים הסברים, שלפיהם גורמת לכך ההשתקעות ההכרחית בבנין המדינה, הצבא והמשק. וכן טוענים, שצרכי מלחמה והגנה מרובים ותקיפים; שהערצת הנוער המחרף נפשו מאפילה על הערצת אנשי מעלה; שעניני קיום פיזי, עבודה וחינוך יסודי קודמים לכל ענין אחר; ולפיכך טבעי הוא שבני-עשייה דוחקים בני-עליה. אולם שום תקנה לא תצמח מהסברים אלה וכיוצא בהם. יש צורך בשינוי ערכים, בשינוי הערכה ובשינוי זיקה. שאם לא כן, ישולחו רזון ושדפון בחיינו. אין זאת תמורה קלה, אך היא אינה מן הנמנעות.

ו

ושמא ראוי לטפל בסוגריים גם בחזיון אחד קטן, שהשפעתו רבה. הכוונה למידת דרך-ארץ שכלתה מן הרחוב ומחיי הציבור. כמה פולמסאות, שניסרו בחיינו בשנים האחרונות, ערערו נימוסים ויראת כבוד, שאין שום חברה ולא משפחה יכולה להתקיים בלעדיהם. שילפי רוחות וריחות אלה עדיין דבקים בנו. כשמתחולל משבר כלכלי או חברתי, קמים מתקנים ומטכסים עצה איך להעבירו מן העולם. אך יש גם משבר בתרבות היחסים, בדרך-ארץ, והוא איננו פחות חמור מכל משבר אחר. ואם לאבטלה יש אמצעי-עזר לאלתר כגון עבודת-דחק או תעסוקת-חירום; מה תקנה יש לחוסר נימוסים, לגסות-דיבור, לרמיסת יחסי-אנוש, לזלזול הדדי? אם אין דרך-ארץ – אין סמכות, ואם אין סמכות – אין אנשי-מופת ואין רצון להידבק במידותיהם; ואם אין מופת – אין חסד אנושי, אין מעשים גדולים, והאנוכיות הקטנונית מהלכת בראש חוצות ומצפצפת על כל הקדוש והטהור.

ניתנה האמת להיאמר: מעטים הם המוכתרים בנימוסים יפים ואילו הרבים, הקטנים והגדולים, המורים והתלמידים, פקידים ואנשי ציבור, אינם מצטיינים בדיבור מנומס, לא בסבר-פנים ולא ביחסי גומלים נאים. הבמות הציבוריות, אלו שבכתב ואלו שבעל-פה, לא תמיד משמשות דוגמה טובה למידות ולגינונים נאים ולצחות-לשון.

מנדלי היה אומר, שכוחו של סופר בלשון. וכשם שחולה, הבא לפני רופא, אומר לו הרופא: הראני את לשונך, ואם לשונו נקיה סימן שגופו בריא ונפשו בריאה, כך סופר, אם לשונו נקיה, סימן שהוא סופר ראוי לשמו.

בסופר אמרו, אך הכוונה גם לאישי ציבור, לחברי הכנסת. אפשר שרצוי הוא, שכל מועמד להיות חבר כנסת, צריך בין שאר הדברים להראות לפני קהל הבוחרים את לשונו, כדי להוכיח שהיא שלמה, נקיה וצחה. מה יפה היה אילו היתה הכנסת לא רק מחוקקת חוקים, אלא נותנת דוגמה בדיבורה, בנקיון לשונה, בחריפות רוחה; אילו היתה כל ישיבה של הכנסת מצטיינת בזיקוקין-די-נור לשוניים, מחשבתיים, פולמוסיים, והיתה משמשת כעין בית-יוצר לצחצחות לשון ולעושר הבעה! זה לא היה גורע מערכה המעשי, אלא היה מוסיף לה לווית-חן. אולם עברית מרושלת זו שבפי רבים מחברי הכנסת, ונימוסים משובשים אלה שבפולמוס והתנהגות – כלום אינם תורמים חלקם למשבר בתרבות המידות ודרך-ארץ?

היו לנו בעבר אנשי כנסת הגדולה, שעל שמה נקראת גם הכנסת שלנו. אין אנו יודעים עליה הרבה. אולם נשתיירו לנו ממנה תקנות, הלכות, מימרות, תפילות וברכות. ומה יפות הן! איזה לשון פשוטה ומסולתת, לשון של זהורית, הם הורישו לנו. וגם אנשי כנסת הגדולה היו שרויים לאחר עליה גדולה ושיבת-ציון. שמא תיכנס בנו רוח של קנאות ונשתדל ליטול ממנה לא רק את שמה, אלא גם ללמוד את לשונה ולהתדמות אליה? הייבצר מאתנו הדבר?

*

עסקנו כאן בפכים קטנים וגדולים תוך הרגשת שמחה בקיום המדינה, שעשרים שנותיה לא המעיטו כהוא-זה את זכר התהוותה המאירה, ולא את גנזי התקווה לעתיד; מאידך גיסא, מעיקים הרגשת הצללים ומראות הנגעים, שנתגלו בקירות ביתנו, וצורך הוא להסירם. לא הכל נאמר, והשיור מרובה על המבוטא. אך מפעל-אדירים, שנעשה במשך עשרים שנה, נותן מקום ורשות להאמין, שאפשר יהיה לנקוט מידת-עשייה כפולה: להוסיף חדש ולתקן את הישן; לשקוד על יצירת נכסים וערכים, תרבות של חומר ורוח, ועל טיפוח אנשי מעשה והערכת אנשי-עליה. רק בכוח הרוח העֵרנית, התוהה על עצמה תמיד, והרגישה לפגימות גם בספירות העשייה, נגיע לכף התקווה הטובה, למדינת-ישראל מתוקנת.

ראשית אדר תשכ"ח

הכרת-שתייה

כשאנו חוזרים ושואלים את עצמנו: “ספרוּת עברית זו מה תהא עליה?” אין אנוּ מתכוונים לתהות על עתידה של הספרוּת העברית, ולא על מהלך יצירתה ומגמותיה ואף לא לבדוק את שיאיה ושיפוּליה, אלא אנו מקבלים את מציאותה של הספרות כמושכל ראשון. אנו מודים בערכה הגדול ומבקשים להנחילה לדור וממילא גם לדורות הבאים הן כנכסי-הנאה והן כמסכת יצירה, שאינה פוסקת להתרקם. בית-הספר היסודי, ובעיקר בית-הספר התיכון והסמינריון למורים, הם בית-היוצר להבנת הספרות, לטעם האמנוּתי, להשגות רוחניות והם שפותחים פתח ראשון למי שעתיד להיות אזרח משכיל ואולי אף סופר ויוצר. בבתי האולפנה אצורים וגנוזים כל השבח והעליה של הדור הבא, תקוות האומה ותפארתה. וכל מורה לספרות – ומובן מאליו שלא רק מורה לספרות – מפתח-זהב בידו לנפשן של יחידות חיות וממללות ואין גבול לאחריותו. לפעמים נדמה לי, שאילו היה כל מורה מרגיש באחריותו הגדולה והנוראה כל ימי שימושו כמורה, אפשר שלא היה יכול בכלל לכהן בכהוּנה גדולה ונוראה זו והיה מסתלק ממנה. ונמצא העולם חסר מורים. על דרך זו אפשר לומר, שאילו היו הורים יודעים את גודל אחריותם לצאצאים, לא היו מביאים ילדים לעולם, ונמצא העולם חוזר לתוהו ובוהו. צדקה עושה איפוא עמנו הגורל, המקהה במקצת את תחושתנו ונוטע בנו אשליה, שאמנם ראויים אנחנו להיות הורים ומורים. הקהיה זו היא מעין “ערמת הטבע”, כדי שלא תכלה רגל מורה ולא רגל הוראה. על ידי כך נעשים המורים בחינת שוגגים ולא מזידין.

הכרת-שתייה אחת, גדולה ורבת משמעות, צריכה לכוון אותנו בהנחלת הספרות לדור הצעיר בבתי האולפנה והיא:

הספרות העברית, שלא כאמנויות אחרות, כגון ציוּר ופיסוּל, תיאטרון ונגינה, היא בעלת מסורת שׂגיאָה. לידתה של האומה היתה בעריסת הספרות. הספר “בראשית” היה שיר-הערשׂ הראשון שבו נתערסלה האומה. “בראשית” ברא איפוא את האומה. ואפילו נניח שקדמו לו לספר זה ספרים אחרים, הם אבדו ואינם או נבלעו בתוכו. על כל פנים, זכרוננו הלאומי והאנושי הראשון נעוץ בו. הוא אבן-השתייה לספרותנו מאז ועד היום הזה. הקריאה “יהי אור” הבוקעת מתוכו, מהדהדת באזנינו תמיד: כשם שהתוהו ובוהו שקדם לבריאה, ונשתייר ממנו ביקום ובאדם וחווה לאחר הבריאה, מלווה אותנו בצמוד לאור כל הימים. מכאן ואילך נעשינו עם-הספר, עם-הספרות. וכל מה שסופר ותיק חידש וכל מה שסופר צעיר עומד לחדש שרוי במזל ספר בראשית. הלוּז הראשון חי וקיים, וכל זמן שאותו לוּז של שידרה לא נמחה, תבוא תחיית המתים. שר-האומה או שר-הספרות מוליך אותנו מאברהם אבינו עד אברהם ברוידס, ממשה רבנו עד משה שמיר ומנתן הנביא עד נתן אלתרמן ונתן זך. ואינני מתעלם מהפרשי מהוּת או מהבדלי מדרגות ביניהם, אף לא מכל שלבי הביניים המרובים. והדוגמאות, הנראות כמחודדות, מתכוונות להבליט את אמונתי ברציפותה של היצירה הספרותית שקמו עליה עוררין מבית, שהחשוב ביניהם, המכובד עלי מאוד, הוא ברוך קורצווייל. ואפילו כמה מגילוייה של הספרות הצעירה נראים לנו פגומים או מנותקים ממקורם, אין זה יכול להזיז הנחתנו ממקומה. אלה הם חטאי ספרות, העתידים להתמרק על ידי חזרה בתשובה או בדרך אחרת. סופר ישראלי אף על פי שחטא, ישראלי הוא, ולא פקעה מעליו זיקת הספרות הישראלית. ולא עוד אלא שגם משגגות או מזדונות אלו אנו לומדים. לא פעם אני מצטער, שלא נשתיירוּ בידינו פרקיהם של נביאי השקר. אין ספק שהרבה היינו יכולים ללמוד מהם, ואפשר שכל ההיסטוריה היתה נראית לנו בפנים אחרות. ושמא מותר להרהר שהיתה אמת בנביאי שקר אלה, שהדור ההוא לא הבין אותם כראוי. הלא גם הרמב“ם היה נביא שקר ואף הבעש”ט היה מתעתע בעיני רבים ויקרים מבני דורם. וכיום אין צורך לתאר איזו אבידה גדולה היתה אובדת לנו אילו חס ושלום היו מצליחים להשמיד את יצירות הרמב"ם ותורת החסידוּת. ובכמה להיטוּת אנו קוראים את כל שרידי דבריהם של משיחי השקר שבתי צבי ונתן העזתי. אורח-חיים לא נלמד מהם גם בימינו, אך דעת עצמנו והבנת חזיונות בקורות העתים – נלמד ונלמד. ודאי חייב כל דור להילחם לאמונתו ולטעמו. ואם מגמות וגילויים מסוימים בספרות החדישה מעוררים את התנגדותנו, עלינו להיאבק בעוז ובגלוי עמהם. אך ההשקפה הכוללת והשלמה מחייבתנו לראות גם את הגילויים האלה בפרופורציה נכונה. המפטיר ואומר: אין לאלה חלק ונחלה בספרות ישראל, מפני שאינם נמשכים לפי הקו הנראה לי – טועה ומטעה. והטעות איננה רק פדגוגית, אלא גם ספרותית ואמנותית.

אולם שורת-האמת נותנת, שעם אשר לו ספרות כבירה כזאת, חייב בשמירתה ובאחריותה. גם מי שמתנגד לה ורוצה לפתוח שבילי יצירה חדשים, חייב תחילה לדעת אותה, לעכלה ולהיחלץ ממנה, ושמא דווקא המתנגד לה חייב לקנות לעצמו ידיעות עמוקות בה. הצייר והפסל העברי וכן השחקן העברי, אין לפניו מסורת רצופה. ואפילו נכנס את כל שרידי הציור הישראלי מימי קדם ונצרף אליהם את ציורי הקיר של דוּרא אברופוס ואת הגדת סאראייבו ואת כל עיטורי הספרים ואת כל התמונות המודרניות של ציירים יהודים בדורות האחרונים – עדיין אין בהם משום אותה מסורת מדריכה וכובשת. הם משמשים חומר מעניין ללימוד, אך לא תורת-מופת, דוּגמה, או מנורה של אש לציירים, כשם שפרקי תהלים הם דוּגמה לליריקה עברית לכל משורר אמיתי עד היום הזה. אין הפסל המודרני אחוז בחבלי הפיסול הקדמון ומכל שכן שהשחקן העברי הוא עני ממסורת, ומעשי אבותיו אינם יכולים להדריך אותו במעגלותיה של אמנות זו. וזה גורלו של המלחין-העברי.

המסקנה הראשונה היא, שאין ספרות עברית של היום ושל מחר בלא ספרות של אתמול ושלשום. ויהיו קשיי הדידאקטיקה מה שיהיו, אין משגיחין בהם; צורך הוא להתגבר עליהם.

יש לראות בעיה כזאת כבעיה של טבע הארץ והאדמה, שאין שום אומה משתמטת מלהתמודד עמו, כדי לבצר את קיומה. אף הטבע הרוחני או הספרותי של אומה כך. מורי הדור וסופריו חייבים להתראות עמה פנים, ולהיאבק עמה עד שתיפתר. ואפילו אין נוהגים כך בבתי אולפנה של אומות אחרות, לא איכפת לנו. בשבילנו כורח-חיים הוא לצייד את התלמיד, שיהיה אזרח משכיל סתם או סופר, בדעת האוצר הספרותי שלנו. אמנם זהו אוצר גדול בכמות ובאיכות, ואין לקנותו כולו או רובו. לשם כך יתכנסו הפסיכולוגים והפדגוגים וישערו את כוח-העומס של התלמיד, ויבואו חכמי הספרות וכוהני היופי ויבחרו בטוב ובמיטב ויכינו מיבחר מעולה לתלמיד. אך עלינו למסור לאלה גם עצה טובה, הנובעת מנסיון יהודי רב. אל יחוּסוּ יתר על המידה על הנער והנערה היהודיים. הם בני-בניהם של לומדים. מצחם מצח של עוסקים בתורה. ילד יהודי למד תמיד יותר מעמיתיו הנוצריים. ולא בדורות שעברו בלבד היה כך, דבר זה הוא מן המפורסמות, שאינן צריכות ראָיה, אלא גם בדורנו. לימודי היהדות היו תמיד נוספים על הלימודים הכלליים. שום נער נוצרי לא טעם טעמה של תוספת כזאת. אך “עומס” זה לא מנע מן הדור הצעיר, הציוני והסוציאליסטי, ליצור תנועות נוער משלו, ולחיות את חייו המלאים בקו השומרי או הגורדונאי ולהכשיר את עצמו לעלות לא"י. תלמודו של שום דור לא הלך לאיבוד, אלא ליווה אותו ביום קיץ כביום סגריר. הרחמים הרבים של פדגוגים שונים מביאים, שלא בידיעתם, התאכזרות בדמותם הרוחנית העתידה.

ודאי, לא כל החניכים יהיו בקיאים וחריפים בספרות. זאת היא מטרה שאין להשיגה. ולאמיתו של דבר, כל הסובר, שבדורות הקודמים היו כל תלמידי החדרים וחובשי בתי המדרש למדנים וגאונים – מאמין בדברי אגדה. תמיד נתגבשה עילית רוחנית מתוך אוכלוסיה גדולה. אולם אנו רוצים, שגם הממוצע, החניך הבינוני, לא יהיה זר לספרות עמו, ויעשה אחר כך ברכושו הרוחני מה שיעשה. עם, שרובו בוּרים וריקים ויש לו חבורה קטנה של תלמידי חכמים, איננו ולא יהיה עם תרבותי, שכן כל עם נדון לא רק לפי בני-העליה המועטים שבתוכו, אלא לפי הטיפוס הרגיל, הפועל, החייל, הפקיד וכו'. והחינוך נבחן בהצלחתו להתקין לאומה טופס-אדם ממוצע. אנו רוצים ליצור עם אוהב ספר. גדולי הכשרון בולטים ומבהיקים בכל מצב ומתגברים על כל תכנית-לימודים מסולפת.

הבה ניכנס קצת בעוביה של קורה זו, של לימודי הספרות, שאין לנו קורת-רוח מרובה מתוצאות הוראתה.

אולם ראוי להעיר תחילה על תפיסה משובשת אחת, שקלקלתה מרובה. מנהג מקובל הוא, שכל תלמיד הבוחר בלימודי פיזיקה, מאתמאטיקה או ביולוגיה, יגדירוהו כמי שבחר במגמה ריאלית, ומי שנושא לימודיו היסטוריה, מקרא או ספרות מוגדר כבעל מגמה הומאנית. אני מסכים לתואר “הומאני”, אך חולק על שלילת התואר “ריאלי” מן המגמה ההומאנית. האמת היא שאין לך מגמה ריאלית כמגמה ספרותית ואמנותית. רק היא מכניסה את האדם המתהווה, את התלמיד, לתוך ההוויה הממשית. אדם, שאינו מבין שיר או רומאן או מסה אֶסתטית, או פרק נבואה, עתיד להיות אדם בלתי ריאלי. יכול שיהיה פיזיקאי או ביולוג, או מומחה לפצצה אטומית, אך אדם ריאלי, המכיר את העולם והחברה – לא יהיה על ידי לימודיו אלה. רק מי שנתחנך על ערכי רגש וערכי נוי ואמנוּת מבין את העולם. רק הספרות במיטב גילוייה בוראת לאדם לא רק ניב-שפתיים, אלא מעתיקה אותו בסוד הגלגול לתוך נפש הזולת ולתוך הוויית הזולת ומעניקה לו חכמת-אנוש ונסיון-חיים. לפיכך צריך לומר במפורש, המגמה הספרותית היא לא רק הומאנית, אלא גם ריאלית, שכן היא מחנכת את האדם השלם, ששום דבר אנושי איננו זר לו. בעוד שהמגמה הריאלית עלולה לקפח לא רק את היסוד ההומאני שבתלמיד אלא גם את היסוד הריאלי שבו. ודווקא בימינו, ימי ההתמחות וההתמקצעות, ההתפרטוּת וההתפצלות, צורך חיוני הוא להדגיש את החינוך הספרותי והאמנותי, הכולל בתוכו גם ערכי מחשבה, מוסר ומידות אנוש, יסודות, שאינם מקופלים בשום פנים בהשכלה הטכנית ובהשתלמות המדעית. וכל אלה מהדור הצעיר, העתידים להיות אנשי מדע ו“ספצים” למיניהם, מן ההכרח הוא שבימי נעוריהם, לפחות, יספגו קצת מערכי רוח וספרות, שיהיו להם כעין תריס בפני אורח-מחשבתם החד-צדדי, הבלתי פרסונאלי. ואל יטעו אותנו דוגמאות בודדות של אישים מדעיים, שדעתם רחבה ומידותיהם תרומיות. אלו הם יוצאים-מן-הכלל, המקיימים, כידוע, את הכלל. אוי לו לעולם שיהיה מסור בידי טכנוקראטים. שלטונם עלול להיות דיקטאטורה מן הסוג המסוכן ביותר. השם המפורש השומר את העולם מפני חורבנו ע"י הגולם הטכני גנוז בחינוך ההומאני, במקרא, בספרות ובאמנות.

הספרות כערך חינוכי

ורק הספרות העברית יכולה לבצר את היסוד היהודי והאנושי בנפש הילד והתלמיד והאדם הישראלי, הצריך לבנות את עצמו ואת החברה המתוקנת בישראל. הספרות הכללית היא מעין מדור עליון על גבי המסד של הספרות העברית. רק היא אורגת את חוטי התשתית במסכת ההומאנית והריאלית של תכונות הפרט והכלל. פרקי הסיפור בתנ"ך יניחו יסוד בנפש החניך ליפי התיאור ולאמת האנושית; פרקי הנבואה יטעימו אותו טעם שירה לירית וחזון-אדם נעלה; שיר-השירים יקדש בו את האֶרוֹס ויעדן את רגשותיו בימי התבגרותו; קוהלת ואיוב יטילו בלבו את הספקות הראשונים במנהגו של עולם וירגילוהו שלא לקבל את דין הגורל בקלות וללא התקוממות; בן-סירא ושאר הספרים החיצוניים יראו לו את גלגולי היצירה המקראית גם לאחר חתימת המקרא. פרקי התלמוד יכניסוהו אל המחשבה הרותחת של המשא ומתן בהלכות שבין אדם לקונו ושבין אדם לחברו, שהעסיקה דורות ויצרה מלט-פלאים לליכוד האומה ולשימורה; פרקי המדרש והאגדה יוליכוהו אל הדמיון היוצר ויפתחו לפניו את הרהורי הלב החמים והמסתוריים של האומה בימי שכול וציפייה לביאת המשיח; שירת ימי הביניים תשביע את נפשו השוקקה במנעמי רגש דתי וחילוני, שנתלבשו לא רק בלבוש לשוני חדש ומרהיב, אלא גם נכתבו ברוח מעפילה הנובעת מתפיסת חיים שלמה, שקודש וחול נושקים אהדדי. החסידוּת תזרזף לתוכו רגש ומחשבה חמים ותמימות ואָרחות הנהגה טובה. ספרות ההשכלה במיטב גילוייה תמחיש לו את מהוּת היצירה הספרותית, שמיעוטה אֶסתטי ואמנותי, ורובה רתומה למרכבתה של מלחמת החיים והדת, שהדור היה זקוק לה אותה שעה; היא תעביר לפניו גאלריה של אישים גדולים, בעלי חלומות, שחזו על פי דרכם את התחדשות היחיד והכלל ויצקו את שאיפותיהם בפיוט עברי מקורי ויפה-ניב. והספרות העברית החדשה, שהתחלותיה נעוצות לפני מנדלי תפתח לפניו לרווחה את שערי החיים היהודיים והאנושיים, תאלף אותו בינה בנפש האדם, בעבר הקרוב ובהווה; תעמיד אותו על נפתולי הגורל האישי והלאומי, על שאיפות הדור, על כשלונותיו ונצחונותיו, על הטראגיקה ועל השׂגב של האדם היהודי בגולה ובמדינת ישראל. הוא ייהנה מערכי יופי ואמנות בגילויים המקורי. הוא יראה את היחוד ואת זיקת-הגומלין בין היצירה העברית והכללית.

רק מתן הספרות העברית ברציפות כזאת, כחטיבה שלמה, עם כל צליליה וגוניה, חוסן חינוכי בה ואמת בה.

ודוק: הכוונה היא ללמוד וללמד את הספרות העברית כמסכת ערכים אמנותיים ואֶסתטיים ולא כהיסטוריה או כחכמת-הלשון. אולם באמצעות הספרות משיגים כמה מטרות בעקיפין. היודע ספרות על בוריה, יודע את הלשון על בוריה ואף קורות עמו ותרבותו נעשות לו נהירות יותר, חיות יותר. בכל ספרות טובה משתקפת תודעת האומה והדור. אין לזלזל גם בהישגים אלה, אך אין גם לעשותם עיקר בלימוד הספרות. שכן העושה אותם עיקר, מקפח את נשמת הספרות, וסופה שמתגנה על לומדיה. אולם מכאן אין להסיק, שיופי ומוסר, אמת ואמונה תלושים זה מזה, וספרות מנוגדת למוסר ולאמת ראויה שיורו אותה בבתי הספר. שירים המטיפים לרצח עמים או המפארים ניצול אדם, או בערות או קלקול מידות, אפילו ייכתבו בידי משוררים בעלי כשרון, מן הדין שיידחו כחומר לימודי. יעשה הפרט לאחר שיתבגר מה שיעשה: ויש להניח שאדם תרבותי יקרא אותם מתוך סקרנות, אך בשיפוט עצמי נכון. אולם בתקופת ההתחנכות אין להביאם במנין.

ספרות ההווה

ובשעה שאנו עוסקים בספרות ההווה, המתרקמת, צפה ועולה השאלה: אילו סופרים חיים ראויים וצריכים להכלל בתכנית הלימודים ומהו קנה-המידה להכללתם או להשמטתם. זוהי שאלה שאין לדחותה בשה“י פה”י, והיא עיונית ומעשית כאחת.

לדעתי יש שני קני-מידה; ערך היצירה וגיל-יוצרה. על ערך היצירה לא יהיו חילוקי דעות, אם כי ייתכנו חילוקי טעם והערכה. רק שירים או ספרים, שגנוזה בהם איכות אמנותית, לשונית ואֶסתטית, ראויים להכלל. אולם יש משקל גם לגיל היוצר, למידת בגרותו. סופר עוּל-ימים, אפילו כתב שיר טוב או סיפור טוב, עדיין אינו צריך לשמש חומר-לימוד; הכרח הוא להגיש את הסופר הוודאי, שכבר נצטלל ועמד במבחנו של זמן מסוים. אין לדחוק את הקץ. מכשולים הרבה לפני סופר צעיר, והוא צריך תחילה להוכיח כוח-התבגרות ולהעיד על עצמו, שפרי-ביכוריו איננו ענין של מקרה מוצלח, אלא בא ממעין גדול שבנפשו, המקר יצירה אמיתית ובת התמדה. ואם יתמזל מזלנו ויעלה על רקיע ספרותנו משורר או מספר צעיר, המחייב שינוי יחס לגילו, לא נקפא על העקרון ונמצא דרך להכניסו לתכנית הלימודים. תמיד יש מקום ליוצא מן הכלל שיהיה נדון לפי הערכה סגולית. אולם לא בגאונים חד-פעמיים מדובר כאן, אלא בקביעת התנהגות כלפי סופרים רגילים, המתפתחים במרוצת השנים, ושהשנים הן גם אבן-בוחן ליציבות ערכם. כלפי אלה לא יצוייר, שהסיפור או השיר, או אפילו קובץ סיפורים ושירים, שזה עתה ראו אור ועדיין ריח הדיו נודף מהם – ילכו הישר מידי המחבר לידי המורה והתלמיד. זוהי קלות דעת, שלפעמים היא עלולה להביא לידי מצבים מגוחכים, שאינם לכבוד הספרות ויוקרתה. אין לראות בכך שמרנות, אלא חכמת הזהירות, שתורת החינוך מצווה עליה.

אם יש התעניינות בספרות חדישה, שדמויות מחבריה לא נתגבשו עדיין, יכולה התעניינות זו לבוא על סיפוקה בחומר הקריאה בבית, ובחוגים ספרותיים אשר בבית הספר. בבירורים אלה, הנערכים בשעות שלאחר הלימודים, אפשר וצריך לעסוק גם בדברים שבאופנה ושבמודרניזם קיצוני, המגרים צעירים. אך גם לאלה יפה עין משגחת, לבל יחדרו תחליפים וזיופים בדלת האחורית ויקלקלו את טעמם של החניכים, שכוח-הבחנתם שרוי במזל התהווּת.

תכנית לימודים

לא נתכוונתי בזה להכין תכנית מעשית על כל פרטיה ודקדוקיה ללימוד הספרות בבתי-הספר. זאת תעשה ועדה או ועדות המוסמכות לכך, וראוי שיהיו בהן גם סופרים. אולם שומה עלינו לקבוע מחדש את המסד, שעליו תושתת תכנית כזאת, כלומר, לגבש תפיסה ספרותית ולהצמיד לה גם תכלית חינוכית ואֶסתטית. מי שרואה את הספרות העברית כחטיבה אחת בכל הדורות, יציע תכנית לימודים אחרת ממי שמוכן לפסוח על תקופה או תקופות של יצירה, ומי שרואה סופרים בני-תשחורת כמועמדים לעתיד בלבד, שאינם צריכים להיכלל מיד, ירכיב את תכנית-הלימודים בצורה אחרת לגמרי ממי שרואה את גוּלת-הכותרת בספרות הנוצרת והנוצצת היום ומחר ובזה הרגע. מנקודת השקפה זו יש חשיבות מכרעת לבירור שנדרשתי לו.

לדעתי, צורך הוא ללמד את הספרות לדורותיה. אולם הואיל והזמן בכל זאת מוגבל, מן ההכרח הוא לבחור מכל תקופה ומכל סוג את היצירות הברורות והמסולתות. לא לקיקה מכאן וטעימה מכאן, כדי להקנות בקיאות, אלא מוטב ללמד מעט בכובד-ראש ולא הרבה ברפרוף. הנלמד והנקרא ייעשו בדרך זו קנין מקניני הרגש והיופי שבנפש החניך ויצטרפו לנכסי-היסוד של תרבותם. לא אדבר על התנ“ך, שהוא שורש ספרותנו וטעון עיון מיוחד. אך צריך להקדיש דעתו ושעתו של התלמיד לפרקי אגדה ומדרש שיש בהם דמיון יוצר ונוי בונה; יש לברור מספר מסויים של משוררים מימי הביניים, כמה סופרים מן הדורות שלאחריהם וקצת יותר מתקופה ההשכלה; וכשאנו מגיעים לתקופה של מנדלי וביאליק ועד ימינו, הרינו חייבים למצוא שיטה מתאימה בהקניית ערכי השירה והפרוזה שביצירה זו בת שני הדורות, שהיא לגבינו ה”יכין והבועז"¹. שכן לא זו בלבד שעם כל שינויי הגירסה שבה היא מקפלת את תמצית הספרות הישראלית מאז ועד היום, אלא היא גם משמשת בבואה ללבטי הדור ודוגמה לערכי אמנות מודרניים בכלל. בה באו לידי מזיגה היחוד הלאומי והיחוד האנושי, ולפיכך היא קרובה ללב הדור. אך גם בתחום זה יש להעדיף את הלימוד האינטנסיבי, שיש בו משום מיצוי הערכין והגדרת האישי והסגולי שבכל סופר, אפילו יהיה הדבר על חשבון כמות החומר ומספר הסופרים הנלמדים. מובן, שדעתי זו מבוססת על ההנחה, שהספרות היא כלי-הבעה מיוחד של הרוח הלאומית והאנושית לעומקה, ושבאמצעותה נבנית הדמות המוסרית והאֶסתטית של האישיות. ולימודה איננו בא להעניק ידיעות לא בהיסטוריה, לא בפילולוגיה, לא בארכיאולוגיה ולא בגיאוגרפיה ולא במדעי הטבע, אף על פי שכל אלה יכולים להיות כלולים בה מדעת ושלא מדעת. כוונתנו להנחיל יצירות של המוּזה העברית ולא של המוזיאון העברי, תהי חשיבותו כשלעצמו ככל שתהיה. זה הכלל: יצירה ספרותית עברית, שיש בה ידיעות מסוג כזה וערכה האמנותי והמחשבתי מועט, צריכה להידחות מפני אחרת, שנוֹי בה ומחשבה בה ואמנות בה. האמת האמנותית נעלה במובן זה מן העובדה ההיסטורית או הארכיאולוגית. מבחינה זו אפשר לא-פעם ללמד יצירה מסויימת בספרות העולם במחובר לספרות העברית. וכשם שאפשר וצריך להראות את השפעתו של איוב על “פאוסט”, כך צריך לגלות את רישומיהם של סופרי העמים ביצירה העברית המודרנית.

וכאן ראוי להעיר, ואולי אף להזהיר, לבל יהיו מורי הספרות נמשכים יתר על המידה לשיטה הניתוחית, הטקסטואלית וההשוואתית, שיטה המוציאה את נשמת השירה והסיפור ועושה אותם פגרים מתים על שולחן הניתוח. על שיטה זו אומרים הבריות: הניתוח הצליח, אך המנותח מת. הגברת ההנאה האמנותית, המרצת החוויה האֶסתטית ועירוי דם רוחני לתוך הנפש – זאת היא “תכלית” הספרות ולימודה. ואלה לא יוּשגוּ, ולא הושגו מעולם, על ידי פירוק אברים וסריקת מוטיבים ודקדוקי טקסט ולעיסת חומר, אלא ע“י התמזגות עם הרוח הכוללת של היצירה וע”י השתקעות בסוד היוצר. לימוד טכני של מרכיבי השירה עלול להעמיד את השירה במעלה אחת עם חרזנות, שגם בה יש משקל וחרוז וקצב. האנאטומיה של החרזנות דומה להפליא לאנאטומיה של שירה אמיתית, ואולי אפילו מדוקדקת יותר. אולם רק הטיפוח האבהי של טעם פיוטי והבנה דקה ברחשי היצירה עשוי לגבש בלב החניך הבחנה בין חרזן לפייטן, בין שירה מדומה לבין שירת-אמת, בין “אץ קוצץ” לבין “ברכי נפשי”.

ובדברנו על תלמיד או על חניך, עלינו לראותו כמוֹת שהוא, כאחד מגידולי דורנו המאוכזב, שתמונת העולם הרוחנית נתפוררה מסביבו ובו. וכל מה שמתהווה גם בנפשו ומעצב את דמותו. הוא נושם את אימי העבר, השואה, המלחמות, וביחוד אימי העתיד האטומי והחברה האטומה. הנטיה לפסימיות, המצויה בכל אדם מתבגר, שעדיין לא מצא את מקומו בחיים, מקבלת חיזוק על-ידי הממשות המחרידה, המוגשת לו ולנו יום יום וערב ערב בכל פינה שאנו פונים. הספקנות, הגובלת בציניזם, החושדת בכל ערך רוחני ובכל נאצל והמביאה לידי פולחן ההווה ולידי סגידה להצלחת-השעה, מערערת גם את מעמדו של המורה והמחנך, הרוצים ללמד את חניכיהם לשחות בים החיים הסוערים ללא חוף.

אולם מצב רוחני זה יש בו גם מעלה יתרה. הוא מעורר בצעירים הטובים כמיהה למשהו נאצל, לאיזו אחיזה רוחנית חדשה, לביקורת העולם לקליטת ערכי רוח ונוי, אמת ואמנות. בהם הוא אומר לפשט במקצת את העקמומיות שבלב הדור. הספרות בגילוייה המעולים עשויה להיות לו מעין משקל-שכנגד לכוחות המיאשים ומשען בעולם-הבלימה.

על כן כל כך מכרעת הוראת הספרות, שהרי רק בה גלומה תקווה לעיצוב צורת הדור כנושא אחריות אנושית ולאומית. ריבוי הידיעות וההשכלה, שאנו מצווים עליו בתקופתנו, אין לו חלק רב בחינוך האישיות. כבר למדנו, שכיבוש הטבע החיצוני ואף כיבוש החלל הקוסמי לא ישנו כמלוֹא נימה את נפש האדם לטובה. תושב הכדור שלנו, אפילו יועבר לירח או למאדים, יביא עמו את כל עצמו ללא שינוי. רגשות נעלים, אהבת הבריות, דמיון יוצר, שאיפה למידות טובות ולעולם מתוקן – לא יושגו ע“י המאתמאטיקה ולא ע”י הפיזיקה או הגיאוגרפיה. כך הדבר בכל אומה. ואצלנו – רק החוויה האמנותית והאֶסתטית, המזדככת בקרני השמש של הנוף העברי, הלשון העברית והרעיון העברי, מסוגלת להיות שותף ביצירת אור ואוויר, וקרקע-צמיחה לאנושי שבאדם.

אין זאת מלאכה קלה. החינוך הוא בכלל מלאכת-מחשבת, אמנות, ולכן מבצבצת ועולה מאליה שאלת המורה לספרות.

מורים ומורים

שני סוגים של מורים לא יצליחו בהוראת הספרות העברית, ולכן היא אסורה עליהם: א) מי שרואה את יוצרי הספרות הקדמונים והמאוחרים כאנשי-מעלה ואילו סופרי הדורות האחרונים נראים לו כנחותי דרגה. שהרי אם אין בספרות רציפות של זמן ושל תוכן ושל איכות, אלא היא כולה קרע – לשם מה ללמדה? ב) מי שמגלגל תמיד עיניו כלפי מעלה כשהוא קורא או מלמד איזו יצירה מספרות העולם, מתבטל בפניה ומבטל בלבו את היצירה המקומית. בין שגישה זו מקורה בסנוביזם, ובין שמקורה בהבנה מוטעית – אחת היא: שכזה לא יחבב את הספרות העברית על הלומדים אותה מפיו. רק מורים, המעניקים שיווי-זכויות ליוצרים בעבר ובהווה, רשאים לעלות על קאתדרת ההוראה; ורק מורים, המוקירים את הקב המקורי והנקי של היצירה העברית ומודים בערכו החיוני – ישכילו לחנך דור של אוהבי ספרות וממשיכיה.

שלא כמורים במקצועות אחרים אין המורה לספרות יכול להסתפק בידיעת החומר הנלמד, לא בבקיאות ואף לא בחריפות, אלא הוא עצמו חייב להיות מחנך, אוהב ספרות, שוחר אמנות, מבחין בין זיבורית, בינונית ועידית. מורה לספרות חייב להיות בחינת מישנה-ליוצר, על משקל מישנה-למלך. רק שכזה ילהיב תלמידים, יעמיק הבנתם, יסייע לבנין רוחם ונפשם ויבטיח קהל קוראים-ונהנים לספרות העברית. גם על כך, ולא על התכנית בלבד, אנו צריכים ליתן את הדעת. תכנית משובחת ללא מורה משובח, היא עבודה בטלה, בעוד שתכנית בלתי-מושלמת עשויה ליהפך למושלמת בידי מורה מושלם.

סיכומו של דבר: התכנית ללימוד הספרות העברית צריכה להתבסס:

א) על רציפותה של הספרות, על הצורך להנחילה במיטב גילוייה לדור הבא;

ב) על לימוד אינטנסיבי של יוצרים ויצירות נבחרים מסוימים, אפילו ימעיט הדבר את מספרם. כי אהבת הספרות והבנתה לא יושגו אלא על ידי העמקת הידיעה, ואילו שאר הסופרים ודבריהם יילמדו במסגרת תולדות הספרות;

ג) הרחבת היקף הלימוד של הספרות החדשה;

ד) הגבלת גיל הסופרים, שדבריהם צריכים להיכלל בלימוד חובה בבתי הספר;

ה) ברירה קפדנית של מורים לספרות ושקידה מתמדת על הכשרתם ליעוד זה.

ניסן תשכ"ג

הנושא שלנו הערב הוא, כידוע, היצירה המתהווה באספקלריה של המאספים.

הספרות היא תמיד במצב של התהווּת. ספרות במצב של הוויה – היא ספרות חנוּטה וקפוּאה. ספרות אמיתית מתרקמת בלי הרף ואינה יודעת הפסק. קאַנוניזאציה עושים לספרות דתית, מקודשת, שאסור להוסיף עליה או לגרוע ממנה. אותה היו חותמים. אבל בדרך כלל, ספרות נמצאת תמיד על האָבניים, עושה פירות ופירי-פירות ולעולם אינה מגיעה לכלל חתימה. רק חוקרי ספרות באים וקובעים תקופות ומדביקים לה תארים שונים ומגדירים אותה בהגדרות שונות. אבל היא עצמה, הספרות, אינה יודעת מנוחה ושבתון.

גם נושא הספרות, כלומר, הקורא והנהנה והמתחנך על ברכיה, הוא במצב של התהווּת. אי-אפשר להגדיר בדיוק מי הוא נושא הספרות. שכן אף הוא משתנה ומחליף דמותו. פעמים אף הטעם חוזר. אך לעולם אין הנושא קופא על שמריו. ההתהווּת בספרות היא איפוא עצם ולא מקרה. שכן עלינו לדעת, שספרות אינה גל של ספרים. מה שאנחנו קוראים בשם ספרות לאומית, או ספרות אנושית – אין הכוונה לכך וכך ספרים שישנם באוצר הלאומי, או באוצר האנושי. ערימה של ספרים עתיקים וחדשים – אינה חדלה להיות ערימה, תוהו ובוהו, אלא אם כן רוח-אלוהים מרחפת על פניה.

הספרות והמלה ספר, אותיותיה כאותיותיה “שרף”, רק בצירוף אחר. שהרי ידוע, כי “סמך” ו“שין” מתחלפות. הספר הוא פרי של שׂריפה. המחבר האמיתי של ספר אמיתי נשרף תוך כדי חיבור; וספר טוב – גם הקורא נשרף בו. ספרות היא מעין מוקד בוער. ספרות אינה אֵפר. גל של ספרים זה אֵפר. ספרות חיה היא אש תוקד תמיד.

ספר דומה למדורה, לאבוּקה. כשם שאבוקה מדליקה את חברתה, כך ספר מדליק את חברו. כשאנו מתבוננים בתולדות התרבות דרך שפופרת הספרות, נראה, שספר אחד הדליק ספר אחר וכך עד הדור שלנו. ביחוד יכולים אנחנו, היהודים, לומר זאת בפה מלא. שכן בראשית הופעתנו על הבמה עומד ספר-הספרים שלנו והוא שהדליק לא רק אותנו, אלא כל התרבות המערבית, עד הספר האחרון.

אין אנחנו יודעים איך היה הדבר בימים הקדמונים. על אף החקירות המרובות לא ידוע לנו איך נכתבה הנבואה, איך דיבר הנביא, לפני מי הוא נאם, אם קרא מן הכתב, או אמר ולימד בעל-פה; שהרי לא ייתכן ששירה קצובה ונשגבה כזאת תצא בצורה משוכללת כל כך בלי הכנה. אין לנו מושג על זה, ואַל יתהלל המתהלל שהוא יודע. אבל כיצד נוצרה ספרות בתקופה האחרונה – זאת אנו יודעים. ואנחנו יודעים, שהספרות נוצרה בסוד היחוד, בציבור, בכתבי עת, במאספים, ובעתונים. ביחוד נכון הדבר בעברית. העתונות היא בית היוצר לספרות, מקור חיותה ופרסומה. כתבי-העת היו האָבניים של הספרות העברית. ואינני רוצה לתת פה סקירה על כך, מפני שכולנו כאן חכמים ויודעים את התורה הזאת.

ולא רק תקופת המאספים; כל כתבי-העת היו בחינת מיילדת לספרות העברית.

לפני זמן מה הופיע קובץ גרמני בשם “דער גאלדענע שניט”, ובו מסות שונות, הלקוחות מן הירחון הגרמני הספרותי הידוע “נויע רונדשאו”, שהתחיל להופיע במאה הקודמת. קובץ זה, שהופיע לפני חדשים אחדים מכיל מסות במשך 70 שנה. פרי מיטב הסופרים שהשתתפו באותן השנים. חשבתי: אילו אף אנחנו היינו מוציאים קובץ מימי “השילוח”, “הצפירה”, “הדור”, “האסיף”, “מאזניים”, “גליונות” וכתבי עת אחרים שהיו ושישנם אצלנו – היינו יכולים לראות איזה עושר טמון בהם. אלה הם מופתי הספרות. שם למדו הסופרים לכתוב, שם שמעו בפעם הראשונה מה חושב הקהל עליהם, משם הם נכנסו אחר כך אל הספרים. התנועה היתה הפוכה לגמרי, באופן שהנושא הזה, היצירה המתהווה באספקלריה של כתבי-עת – איננו נושא בדוי. זהו נושא אמיתי, מפני שהספרות שלנו נתרקמה על ידי כתבי העת ובתוכם.

כתבי-עת הם איפוא צורך חיוני גמור בכל תקופה.

אך הנה באים ושואלים: האומנם ישנן יצירות גדולות המונחות במגירות, או בקרן זווית, שיש צורך לעשות בשבילן מאספים ספרותיים גדולים?

ישנן שיגרות, מטבעות לשון, המשפיעות על המחשבה ואין אדם קם לבדוק אותן אפילו בינו לבין עצמו, כל כך נשתרשו. והשאלה השגורה הזאת שרבים שואלים: כלום ישנן יצירות, שאין להן גואל ויש צורך להקים בשבילן במות מיוחדות – היא עצמה מוטעית בתוכנה ובאופן הצגתה. והטעות נעוצה בתפיסת הענין של יצירה גדולה. מן הראוי לעמוד על כך, מפני שאני רואה בזה עיקר גדול.

מה זאת יצירה גדולה? מי יודע אימתי תופיע? מי יאמר לנו בידי מי נמצאת? מי הוא קבלן ליצירה גדולה? מי הוא האיש או הסופר שניתנה לו רשות לומר, כאשר תהיינה יצירות גדולות מונחות במגירה, אז נוציא מאספים. מי יספר לו על כך? ברור, שכל האומר כך אינו חושב עד הסוף, שכן אילו חשב היה יודע, שאין אפשרות לקבוע את המהלך הזה.

יצירה גדולה היא ענין של נס. משורר גדול, שגדולתו נראית כבר בזמן הופעתו, נדיר הוא מאד. גדלותו מתגלה על פי רוב לאחר זמן. ואף אז זה חזיון חד-פעמי. אין שום ספרות יכולה להמתין עד שיופיע הגאון. הספרות קיימת על הבינוניות הטובה, כשם שהאומה קיימת על הבינוניות האנושית הטובה. אישים גדולים, בני-עליה, מעטים הם. לפי האגדה, העולם קיים בזכות ל“ו צדיקים. אולם אגדה זו אין כוחה יפה לגבי ספרות. מפני שאין ל”ו גאונים בכל דור, שעליהם קיימת הספרות. וּלוואי ויהיו שניים או שלושה גאונים. היצירה הגדולה, הגדולה באמת, היא מעשה-פלא, ואין לקרוא לה בגרון, ואין להזמין אותה. יתר על כן: אין לסמוך עליה. אין דרכה של אומה לאמור: אמתין עד שיבוא הגאון ועד אז אשב בחיבוק ידים או אקונן על העדרו.

כאמור, הכוונה לבינוניות טובה, שכן יש איכות-מינימום, שבלעדיה אין ספרות ואין אמנות. אם כך, יוצא ממילא, שכתבי העת באים לאכסן בתוכם יצירות שישנם בכל דור, את מיטב היצירות, את מיטב הסיפורים, את מיטב השירה ואת מיטב המסה, כלומר, זו שישנה ושמפרנסת את האומה. וכאשר יצירה זו מסתכמת אחר כך, מתברר שזאת היא הספרות וזאת היא היצירה הרוחנית, שעליה האומה קיימת וממנה ניזונים בניה.

תשכ"א

ייתכן שייראה מוזר במקצת, לעסוק בבדיקת ערכו וטיבו של הירחון “מאזניים”, שאיננו חדש, שמופיע זה עשרות שנים, קודם כשבועון ואחר כך כירחון וזמן מה גם כדו-שבועון, ועכשיו שוב כירחון. אולם, חייב כל דור, בכל תקופה, לבדוק את הכלים הרוחניים ואת הבמות, לצקת בהם תוכן חדש אם הישן נפגם וכן לבחון את דרכו בהם.

אך תחילה מלים אחדות על ערכם של כתבי-עת בכלל. כתבי-עת, ביחוד בספרות העברית, היה להם ערך מכריע ביצירת ספרותנו המודרנית, בין אם היו אלה מאספים, שנתונים, רבעונים, ירחונים, שבועונים, או קבצים חד-פעמיים. הם היו תחנות-הנסיונות לכל הסופרים בדורות האחרונים. להם נתנו ראשית אונם הספרותי. אינני רוצה להפליג לדור-המאספים, אבל די לנו להזכיר את “השילוח” ו“התקופה”, בלי לדבר על במות שונות שהיו ביניהם, וכן גם את העתונים וכתבי-העת הספרותיים כגון “כתובים”, “טורים”, “מאזניים”, “גליונות”, “קשת”, “מולד” ועוד. תפקיד מיוחד ממלאים אצלנו המוספים לספרות שבעתונות היומית.

הספרות העברית החדשה נתרקמה תחילה חטיבות חטיבות בכתבי-עת ולא רק בספרים. חשיבותם לא היתה רק בכך, שכתבי-העת מבשרים את הופעת הספרים וקובעים ערכם ע“י רצנזיות, דברי ביקורת, הודעות וכו', אלא גם בכך, שהם משמשים מצע ליצירות הגדולות המופיעות ולספרים המקובצים, ונותנים להם טעם ומשרים עליהם רוח הזמן והמקום. בלעדיהם היצירה בכלל עלומה. כי ההתהוות, ההתרקמות – אותה אי אפשר לראות בספר הנפרד, אלא בכתבי-העת, שהם מעין במת הדור ושופרו. כשנדפדף ב”השילוח" נראה כיצד נוצרה הספרות העברית החדשה. נראה שם את סיפורי מנדלי, שכונסו אח"כ בספרים, שהודפסו עוד בטרם היה למנדלי שמו הגדול; נמצא לא רק שירים של ביאליק, של טשרניחובסקי, של יעקב כהן וכו', אלא נרגיש גם את האווירה האופפת אותם. זוהי אספקלריה, יותר מכך: זהו כור היתוך. לכך אני מדבר בשבחם של כתבי-עת ובערכם לספרות. אך ערכם איננו רק בשביל הספרות, אלא גם בשביל הסופר. מועטים הם הסופרים, המופיעים בכל כוחם בבת-אחת עם יצירות הפאר שלהם, עם יצירות מושלמות. הסופר אינו גדל בחלל ריק של ספרות סתמית. הוא גדל בתוך כתבי-העת, ומתוכם מצטרפת דמותו. חשיבות מרובה, רוחנית, ביוגראפית, נפשית, יש לכתבי-העת, בשעה שאנו באים להכיר את הסופר, משום שבו אנו רואים את ראשיתו, ניצניו, גבורותיו וחולשותיו, נצחונותיו וכשלונותיו.

מה זה כתב-עת כללי מרכזי? בכל דור מתגבשת חבורה של סופרים ואמנים, המדברת בשם הדור. כאשר זוכה הדור, נולד בתוכו אדם כביאליק, ואז כל הדוֹר כולו היה נקרא על שמו, כגון: “דורו של ביאליק”. היו לנו “דורו של מנדלי” ו“דורו של אחד העם”. תמימות היא לחשוב, שבדורו של ביאליק היו פרצופיהם הרוחניים של כל בני הדור דומים זה לזה. דמיון כזה לא היה ולא נברא. בין ביאליק לבין פיכמן, בין שניאור לבין טשרניחובסקי, בין יעקב כהן לבין יעקב שטיינברג היו מחיצות, ואולי תהומות. נבדלים היו זה מזה מבחינת הלשון והתימאטיקה, בצביון ובצבע, בחוויות ובהיקף הלאומי והעולמי. הם היו שונים זה מזה תכלית שינוי. ואף על פי כן, אמרו: דורו של ביאליק. מעניין, שלאחר דורו של ביאליק שוב אין קוראים דור על שם סופר. אומרים: דור הפלמ“ח; דור מלחמת השחרור; דור שלאחר הפלמ”ח; אך לא דורו של סופר מסוים. אי אפשר לרמות בשטח זה, לא את הדור שהיה ולא את הודר בהווה ולא את הדור שיהיה. אולם, איננו יכולים לשבת ולהתאבל על שאין לנו ביאליק, שהדור יהיה קרוי על שמו. בכלל, אין גאונים מופיעים לפי הזמנה. לפעמים עוברים דורות, והם אינם מופיעים. לפעמים אין אף גאון אחד בדור – ואין עצה ואין תבונה כנגד העדר זה. הספרות איננה כלל ספרות של שיאים. מדי פעם חוזר בעתונות הפטפוט: מפני מה אין לנו ביאליק, מפני מה ישנו דור של בינונים? הדגשתי לא פעם, שכל ספרות בנויה בדרך כלל על בינוניות טובה ונחשבת. אם מופיע איש אחד מוּרם מעם, משורר גדול או מספר גדול – מה טוב; אולם אי אפשר להגיד, שמכיון שאין שיאים – אין ספרות. הספרות נבנית בעמל נמלים, והשיאים מופיעים לאחר שנצטברו נכסים רבים. המסַפר הגדול והמשורר הגדול, כשהם מופיעים, הם עושים עלינו רושם לפעמים, שהם שמים בכליהם כל מה שיצרו אחרים. הם עושים מזיגה נפלאה – אולי אינם עושים אותה, אבל היא מתרקמת בתוכם – מזיגה עליונה של כל היסודות שהוכנו בשבילם. שכן הקרקע הוכשרה על ידי הבינונים. לא ייתכן שיופיע משורר גדול באמת, בלי שיהיו חלוצים שבאו לפניו, חרשו בספרות וזרעו ואף עשו פרי.

כתבתי פעם, ששטות היא לחשוב, שספר “בראשית” הוא הספר הראשון שנכתב, אעפ"י שהוא העתיק ביותר במקרא. אי אפשר לכתוב פסוק אמנותי שלם כל כך, כגון “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו”, בלי שקדמו לכך ספרים, שגם הם היו חשובים, אולי פחות מספר “בראשית”. ספר “בראשית” הוא תמצית של ספרים אחרים, ומשורר גדול הוא תמציתם של משוררים אחרים שקדמו לו, רבים ושונים בתוך המשורר הגדול נעשית מזיגה מופלאה, שאיש אינו יודע את סודה; אבל היא מצויה בו. הופעת הגאון אינה ענין לרצון או לבחירה. אבל הבינוניות היא החזיון הקיים, ועליה מבוססת כל ספרות, וגם ספרותנו אנו.

ובכן, החבורה המתגבשת בכל דור איננה קואופרטיב. זוהי קבוצה של אנשים שונים, בעלי ייחוד. לכל אחד מהם יש חותמת ופתילים משלו. הם אינם מיטשטשים בתוך החבורה. אבל, כשהדור זוכה נוצרת בו יחידה שלמה, על אף כל הניגודים ועל אף כל ההבדלים. הבה ניקח את “מאזניים” מלפני 25–30 שנה, מההתחלה, ונראה חבורת הסופרים המופיעה שם. השוני ביניהם איננו קטן מן השוני בין הסופרים של היום, בין המשמרות של היום. ואעפי"כ, ניכרת מציאותה של חטיבה אחת, מורגש משהו עילי, על-אישי, אשר התגבש בקרב האישים הנבדלים והנפרדים זה מזה. בחינת “יחד” של יחידים. בשעה שישנה חבורה כזאת, הנותנת את הטון לספרות, נוצרת גם במה כללית. במה מרכזית, במה, שכל הסופרים פונים אליה, והיא מאכסנת את כל הטוב, בלי לטשטש את צלמו של איש.

והנה, יש לנו היסטוריה של ספרות, שכמעט התרחשה לעינינו, שנוצרה בארץ במשך 40–50 השנים האחרונות. אנו יודעים, שתמיד היו משמרות והיו אסכולות וקבוצות. הקבוצות האלה הן חיוניות מאוד. מדוע קבוצה כזאת היא חיונית, ומדוע יש ברכה בבמות נפרדות במסגרת מסוימת? בדרך כלל, מעטים הם הסופרים, אשר הוותיקים קיבלו את פניהם בסבר פנים יפות. אפילו את ביאליק קיבל רבניצקי בפנים חמוצות. לא מצא חן בעיניו השיר הראשון שלו – וביאליק כבר היה אחד המבורכים, בני-המזל. את טשרניחובסקי קיבלו בסבר פנים זעומות, ובספרו הראשון “חזיונות ומנגינות” כתב בריינין הקדמה, שבה הסביר את טשרניחובסקי והמליץ עליו והכניסו לספרות, כיוון שלא היו רגילים אז לקרוא שירים ללא מליצות, ואילו טשרניחובסקי כתב בלי שובל של מליצות, והדור לא היה מוכן ללשון פיוטית כזאת. בריינין הציגוֹ לפני הקוראים ונתן לו כרטיס-כניסה לספרות, כי בלעדיו היה זר ומוזר. “נצאה נגורה שאננים…” – מי כתב אז בלשון כזאת?

דבר זה חוזר בכל דור; בין שמדובר על טשרניחובסקי ובין על קטנים ממנו. דחף חיוני מניע סופר צעיר לקום ולשאול בפַשטות: איה מקומי? הכרח הוא לו לפעמים לבנות במה לעצמו, יחד עם חבריו. במה זו היא כמין חממה, וכמו בתוך חממה אפשר גם בה לפעמים להחנק. על כל פנים, אי אפשר להתקיים זמן רב בתוכה. אך היא בחינת דוגרת, המכניסה את כולם תחת כנפיה. בלי זה לא יתחזקו עצמותיו של הסופר הצעיר, כי אין מקבלים אותו ב“חברה” תוך הגשת בת-מלכה על המגש. שום דור לא קיבל סופרים חדשים בהבנה, פרט ליוצאים מן הכלל. הזירה הקיימת בחיים קיימת גם בספרות. זה טבעי. מכאן הבמות הצעירות, המתבודדת, אשר במשך תקופה מסוימת הן משמשות בית לסופר הצעיר. ואין לחשוש מפני במות אלו. הבוסר יפול. הראוי לחיים יבשיל, והחזק יישאר. קיימת ברירה דארוויניסטית אכזרית מאוד בספרות. כל אחד מאתנו יכול לשאול, היכן הוא פלוני אלמוני, שהקים רעש גדול עם הופעתו, ואילו עכשיו נשתכח ולא נותר אף צל צילו, ואפילו הוא עצמו, אם עודנו בחיים, שוב אינו זוכר את עצמו מאז. כך אירע לעשרות.

אבל הטובים מתבגרים ומכשירים את עצמם בבמה העצמית, ומתחזקים בה. ואז הם עומדים לפני מבחן, והמבחן הוא: האם תמיד יהיה להם טוב בכך? האם תמיד יתבודדו ויתגודדו; או שאופקם יתרחב, והם יחפשו בעוד מועד דרך אל הבמה המרכזית בלי לטשטש את דמותם וצלמם? זאת ראינו ב“כתובים”. מי הוא שטיינמן כיום? – אחד הקלאסיקנים של הספרות העברית. והלא הוא היה מתבודד ב“כתובים” ורב עם ביאליק ודורו. ושלונסקי המרדן הוא כיום שמרן בעיני רבים מן הצעירים. והוא הדין לגבי אחרים. כל אלה יצאו מן הבמות המבודדות והעצמאיות, שבהן הן נתחזקו. הוא הדבר בדור הפלמ“ח. אינני סבור, שאם יאמר מישהו היום לחיים גורי, שהוא משורר הפלמ”ח, הוא יגיש לו פרס על המחמאה. עכשיו שוב איננו רוצה להיות משורר הפלמ“ח, אבל פעם היה התואר הזה בשבילו תואר עליון. מבחינה ביוגראפית איננו מתנכר לכך, שהיה משורר הפלמ”ח, כשם שאדם אינו מתנכר לילדותו. אבל ברגע זה הוא רוצה להיות מוּכר כמשורר האומה, כסופר בארץ, בעם ישראל, ולא דווקא בתור משורר כיתתי. זה טבעי. ומה פירושו של דבר? שהוא שואף אל המרכז. הוא שואף להכרת הכל, ולא לכך שיקשיבו לו רק אלה, שישבו עמו מסביב למדורה ונהנו מחרוזיו לפני כך וכך שנים.

הבמה המרכזית היא הכרח לספרות. במות צדדיות יכולות להיות שונות, אבל הבמה המרכזית מוכרחה להיות אחת. ואפילו יש שתי במות כאלה, הרי הן שתיים שהן אחת. הבמה הזאת צריכה להיות מרכזית במלוא מובן המלה, ועורכיה צריכים להיות בעלי דעת רחבה ואופק רחב, וצריך להיות להם כוח הבחנה ויכולת לדון על הדברים לגופם, בלא משוא פנים, לא להדר פני זקנים ולא לדחות צעירים, אלא לראות את כל היוצרים לפי ערכם.

ומשהו בענין העריכה. אני חושב, שצריכים לחזור על כך באזני הדור הצעיר. מהו הפגם היסודי בבמות הקטנות, הצדדיות? הפגם הוא בכך, שאין סמכות עליונה וכל דבר המוגש – נדפס. הכל כותבים והכל כשר לפרסום. אין איש אומר לחברו, שמה שכתב אינו טוב; להיפך, מפרכסים זה את זה, מחזקים זה את זה יתר על המידה. התוצאה היא, שהסופר הצעיר לעולם איננו יודע באמת, אם כתב דבר טוב או דבר גרוע. לאחרים, הנמצאים מחוץ לתחומו, מחוץ לגדרו ולחוגו, הלא להם אינו מאמין. הוא חוּנך על אי אֵמון בהם. ואילו אלו שבפנים, הם מחוסרי כוח שיפוט, כי רק סופר בעל נסיון, אשר דבריו נערכו והוערכו בימי בחרותו ע“י סופרים, שהודה בגדולתם ובחשיבותם, רק אדם כזה יכול בעצמו להיות עורך. אינני מדבר על יוצאים מן הכלל. ייתכן יוצא מן הכלל. אך יש להדגיש, כי הצרה היא, שעורכי במות של עכשיו, דבריהם לא נערכו מעולם ע”י עורך מוסמך. כל סופר צריך שיחזירו לו פעם כתב-יד ויגידו לו מה ראוי להדפסה ומה איננו ראוי. לא כל מה שאדם מוציא מתחת ידו כשר. הסופר צריך, בבואו לכתוב, לשוות לנגדו את העורך הזועם או המסביר פנים, ולראות בעיני רוחו מה משפטו ומה יאמר על יצירתו. עליו לדעת שישנה השגחה עליונה, שישנו פיקוח חמוּר. זה מכשיר אותו, מביאו לידי מיצוי עצמו, מביאו לידי אימת-הציבור, כשם שקיימת אימת-ציבור אצל הנואם. אין זה רצוי, שהצעיר יהא כותב ביום רביעי או חמישי, וכבר ביום ששי יופיע שירו או מאמרו באחד המדורים הספרותיים של העתונים היומיים ללא שהייה, ללא שיפוט מספיק, ללא הערכה, ובלי שהמחבר יהיה נקלע בכף הקלע של הספק, שמא מה שכתב אינו טוב ולא יתקבל. קלות זו רעה גדולה כרוכה בה להתפתחותו של הסופר.

תפקידה של הבמה המרכזית הוא להביא את הסופר הצעיר לידי הכרה, שאם הוא פונה לכאן, הריהו שולח את דבריו הכתובים לידי עורך, שאינו חייב להדפיס כל דבר, העלול להציע לכותב שימחק פסוק זה או זה, ואף להחזיר לסופר הצעיר את הסיפור, המאמר או השיר תוך הערכה שלילית. ולכן צריך הואלשנס את מתניו, להקפיד עם עצמו, ולתת את הטוב ביותר שבו. ואפילו הוא רוגז על כך, הרי כעבור שנים הוא זוכר שהרוגז שלו היה רוגז יוצר, כמו כל אכזבה המביאה אדם לידי מיצוי-כוחות גדול יותר.

הייתי אומר בדרך משל, כי הבמה הכללית המרכזית מביאה את הסופרים איש איש על דגלו. לכל סופר יש דגל וצריך שיהיה לו דגל. אוי לו לסופר שאין לו דגל. דגל פירושו, סגנון מיוחד, הבנה ספרותית מיוחדת, הסתכלות מיוחדת בעולם. ידוע, שישנם סופרים החותמים בפסיבדונים, ואף על פי כן מגלים אותם, כי אדם אינו יכול להתכחש לסגנונו ולחותמו עצמו. הבמה המרכזית מכניסה לתוכה כל אדם שיש לו דגל, בין אם קטן או גדול. דגלים מרובים צריכים להיות בבמה המרכזית; אבל, כשם שביום העצמאות אנו רואים דגלי חטיבות רבות, המופיעים תחת דגל כללי אחד, דגל הלאום, כך צריכים כל הסופרים המופיעים עם דגליהם, שיהא דגל אחד מאחד את כולם. אי אפשר לחפש דגלים זהים. אבל צריך להיות מינימום ספרותי וסגנוני עצמי, שבלעדיו אין להדפיס דבר. כשאדם מביא אתו את דגלו, הריהו חוסה בצל הבמה המרכזית. אין לקפח את זכויות הבמות הצדדיות, אבל הבמה המרכזית היא האוצלת חיים גם לבמות הצדדיות, כי הבמות הצדדיות הנן כתינוקות, שאם אין להן אחר כך אפשרות לגדול ולהתכנס תחת כנפי הספרות הכללית אין להן ערך.

תשכ"ד