ייתכן שייראה מוזר במקצת, לעסוק בבדיקת ערכו וטיבו של הירחון “מאזניים”, שאיננו חדש, שמופיע זה עשרות שנים, קודם כשבועון ואחר כך כירחון וזמן מה גם כדו-שבועון, ועכשיו שוב כירחון. אולם, חייב כל דור, בכל תקופה, לבדוק את הכלים הרוחניים ואת הבמות, לצקת בהם תוכן חדש אם הישן נפגם וכן לבחון את דרכו בהם.

אך תחילה מלים אחדות על ערכם של כתבי-עת בכלל. כתבי-עת, ביחוד בספרות העברית, היה להם ערך מכריע ביצירת ספרותנו המודרנית, בין אם היו אלה מאספים, שנתונים, רבעונים, ירחונים, שבועונים, או קבצים חד-פעמיים. הם היו תחנות-הנסיונות לכל הסופרים בדורות האחרונים. להם נתנו ראשית אונם הספרותי. אינני רוצה להפליג לדור-המאספים, אבל די לנו להזכיר את “השילוח” ו“התקופה”, בלי לדבר על במות שונות שהיו ביניהם, וכן גם את העתונים וכתבי-העת הספרותיים כגון “כתובים”, “טורים”, “מאזניים”, “גליונות”, “קשת”, “מולד” ועוד. תפקיד מיוחד ממלאים אצלנו המוספים לספרות שבעתונות היומית.

הספרות העברית החדשה נתרקמה תחילה חטיבות חטיבות בכתבי-עת ולא רק בספרים. חשיבותם לא היתה רק בכך, שכתבי-העת מבשרים את הופעת הספרים וקובעים ערכם ע“י רצנזיות, דברי ביקורת, הודעות וכו', אלא גם בכך, שהם משמשים מצע ליצירות הגדולות המופיעות ולספרים המקובצים, ונותנים להם טעם ומשרים עליהם רוח הזמן והמקום. בלעדיהם היצירה בכלל עלומה. כי ההתהוות, ההתרקמות – אותה אי אפשר לראות בספר הנפרד, אלא בכתבי-העת, שהם מעין במת הדור ושופרו. כשנדפדף ב”השילוח" נראה כיצד נוצרה הספרות העברית החדשה. נראה שם את סיפורי מנדלי, שכונסו אח"כ בספרים, שהודפסו עוד בטרם היה למנדלי שמו הגדול; נמצא לא רק שירים של ביאליק, של טשרניחובסקי, של יעקב כהן וכו', אלא נרגיש גם את האווירה האופפת אותם. זוהי אספקלריה, יותר מכך: זהו כור היתוך. לכך אני מדבר בשבחם של כתבי-עת ובערכם לספרות. אך ערכם איננו רק בשביל הספרות, אלא גם בשביל הסופר. מועטים הם הסופרים, המופיעים בכל כוחם בבת-אחת עם יצירות הפאר שלהם, עם יצירות מושלמות. הסופר אינו גדל בחלל ריק של ספרות סתמית. הוא גדל בתוך כתבי-העת, ומתוכם מצטרפת דמותו. חשיבות מרובה, רוחנית, ביוגראפית, נפשית, יש לכתבי-העת, בשעה שאנו באים להכיר את הסופר, משום שבו אנו רואים את ראשיתו, ניצניו, גבורותיו וחולשותיו, נצחונותיו וכשלונותיו.

מה זה כתב-עת כללי מרכזי? בכל דור מתגבשת חבורה של סופרים ואמנים, המדברת בשם הדור. כאשר זוכה הדור, נולד בתוכו אדם כביאליק, ואז כל הדוֹר כולו היה נקרא על שמו, כגון: “דורו של ביאליק”. היו לנו “דורו של מנדלי” ו“דורו של אחד העם”. תמימות היא לחשוב, שבדורו של ביאליק היו פרצופיהם הרוחניים של כל בני הדור דומים זה לזה. דמיון כזה לא היה ולא נברא. בין ביאליק לבין פיכמן, בין שניאור לבין טשרניחובסקי, בין יעקב כהן לבין יעקב שטיינברג היו מחיצות, ואולי תהומות. נבדלים היו זה מזה מבחינת הלשון והתימאטיקה, בצביון ובצבע, בחוויות ובהיקף הלאומי והעולמי. הם היו שונים זה מזה תכלית שינוי. ואף על פי כן, אמרו: דורו של ביאליק. מעניין, שלאחר דורו של ביאליק שוב אין קוראים דור על שם סופר. אומרים: דור הפלמ“ח; דור מלחמת השחרור; דור שלאחר הפלמ”ח; אך לא דורו של סופר מסוים. אי אפשר לרמות בשטח זה, לא את הדור שהיה ולא את הודר בהווה ולא את הדור שיהיה. אולם, איננו יכולים לשבת ולהתאבל על שאין לנו ביאליק, שהדור יהיה קרוי על שמו. בכלל, אין גאונים מופיעים לפי הזמנה. לפעמים עוברים דורות, והם אינם מופיעים. לפעמים אין אף גאון אחד בדור – ואין עצה ואין תבונה כנגד העדר זה. הספרות איננה כלל ספרות של שיאים. מדי פעם חוזר בעתונות הפטפוט: מפני מה אין לנו ביאליק, מפני מה ישנו דור של בינונים? הדגשתי לא פעם, שכל ספרות בנויה בדרך כלל על בינוניות טובה ונחשבת. אם מופיע איש אחד מוּרם מעם, משורר גדול או מספר גדול – מה טוב; אולם אי אפשר להגיד, שמכיון שאין שיאים – אין ספרות. הספרות נבנית בעמל נמלים, והשיאים מופיעים לאחר שנצטברו נכסים רבים. המסַפר הגדול והמשורר הגדול, כשהם מופיעים, הם עושים עלינו רושם לפעמים, שהם שמים בכליהם כל מה שיצרו אחרים. הם עושים מזיגה נפלאה – אולי אינם עושים אותה, אבל היא מתרקמת בתוכם – מזיגה עליונה של כל היסודות שהוכנו בשבילם. שכן הקרקע הוכשרה על ידי הבינונים. לא ייתכן שיופיע משורר גדול באמת, בלי שיהיו חלוצים שבאו לפניו, חרשו בספרות וזרעו ואף עשו פרי.

כתבתי פעם, ששטות היא לחשוב, שספר “בראשית” הוא הספר הראשון שנכתב, אעפ"י שהוא העתיק ביותר במקרא. אי אפשר לכתוב פסוק אמנותי שלם כל כך, כגון “בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ, והארץ היתה תוהו ובוהו”, בלי שקדמו לכך ספרים, שגם הם היו חשובים, אולי פחות מספר “בראשית”. ספר “בראשית” הוא תמצית של ספרים אחרים, ומשורר גדול הוא תמציתם של משוררים אחרים שקדמו לו, רבים ושונים בתוך המשורר הגדול נעשית מזיגה מופלאה, שאיש אינו יודע את סודה; אבל היא מצויה בו. הופעת הגאון אינה ענין לרצון או לבחירה. אבל הבינוניות היא החזיון הקיים, ועליה מבוססת כל ספרות, וגם ספרותנו אנו.

ובכן, החבורה המתגבשת בכל דור איננה קואופרטיב. זוהי קבוצה של אנשים שונים, בעלי ייחוד. לכל אחד מהם יש חותמת ופתילים משלו. הם אינם מיטשטשים בתוך החבורה. אבל, כשהדור זוכה נוצרת בו יחידה שלמה, על אף כל הניגודים ועל אף כל ההבדלים. הבה ניקח את “מאזניים” מלפני 25–30 שנה, מההתחלה, ונראה חבורת הסופרים המופיעה שם. השוני ביניהם איננו קטן מן השוני בין הסופרים של היום, בין המשמרות של היום. ואעפי"כ, ניכרת מציאותה של חטיבה אחת, מורגש משהו עילי, על-אישי, אשר התגבש בקרב האישים הנבדלים והנפרדים זה מזה. בחינת “יחד” של יחידים. בשעה שישנה חבורה כזאת, הנותנת את הטון לספרות, נוצרת גם במה כללית. במה מרכזית, במה, שכל הסופרים פונים אליה, והיא מאכסנת את כל הטוב, בלי לטשטש את צלמו של איש.

והנה, יש לנו היסטוריה של ספרות, שכמעט התרחשה לעינינו, שנוצרה בארץ במשך 40–50 השנים האחרונות. אנו יודעים, שתמיד היו משמרות והיו אסכולות וקבוצות. הקבוצות האלה הן חיוניות מאוד. מדוע קבוצה כזאת היא חיונית, ומדוע יש ברכה בבמות נפרדות במסגרת מסוימת? בדרך כלל, מעטים הם הסופרים, אשר הוותיקים קיבלו את פניהם בסבר פנים יפות. אפילו את ביאליק קיבל רבניצקי בפנים חמוצות. לא מצא חן בעיניו השיר הראשון שלו – וביאליק כבר היה אחד המבורכים, בני-המזל. את טשרניחובסקי קיבלו בסבר פנים זעומות, ובספרו הראשון “חזיונות ומנגינות” כתב בריינין הקדמה, שבה הסביר את טשרניחובסקי והמליץ עליו והכניסו לספרות, כיוון שלא היו רגילים אז לקרוא שירים ללא מליצות, ואילו טשרניחובסקי כתב בלי שובל של מליצות, והדור לא היה מוכן ללשון פיוטית כזאת. בריינין הציגוֹ לפני הקוראים ונתן לו כרטיס-כניסה לספרות, כי בלעדיו היה זר ומוזר. “נצאה נגורה שאננים…” – מי כתב אז בלשון כזאת?

דבר זה חוזר בכל דור; בין שמדובר על טשרניחובסקי ובין על קטנים ממנו. דחף חיוני מניע סופר צעיר לקום ולשאול בפַשטות: איה מקומי? הכרח הוא לו לפעמים לבנות במה לעצמו, יחד עם חבריו. במה זו היא כמין חממה, וכמו בתוך חממה אפשר גם בה לפעמים להחנק. על כל פנים, אי אפשר להתקיים זמן רב בתוכה. אך היא בחינת דוגרת, המכניסה את כולם תחת כנפיה. בלי זה לא יתחזקו עצמותיו של הסופר הצעיר, כי אין מקבלים אותו ב“חברה” תוך הגשת בת-מלכה על המגש. שום דור לא קיבל סופרים חדשים בהבנה, פרט ליוצאים מן הכלל. הזירה הקיימת בחיים קיימת גם בספרות. זה טבעי. מכאן הבמות הצעירות, המתבודדת, אשר במשך תקופה מסוימת הן משמשות בית לסופר הצעיר. ואין לחשוש מפני במות אלו. הבוסר יפול. הראוי לחיים יבשיל, והחזק יישאר. קיימת ברירה דארוויניסטית אכזרית מאוד בספרות. כל אחד מאתנו יכול לשאול, היכן הוא פלוני אלמוני, שהקים רעש גדול עם הופעתו, ואילו עכשיו נשתכח ולא נותר אף צל צילו, ואפילו הוא עצמו, אם עודנו בחיים, שוב אינו זוכר את עצמו מאז. כך אירע לעשרות.

אבל הטובים מתבגרים ומכשירים את עצמם בבמה העצמית, ומתחזקים בה. ואז הם עומדים לפני מבחן, והמבחן הוא: האם תמיד יהיה להם טוב בכך? האם תמיד יתבודדו ויתגודדו; או שאופקם יתרחב, והם יחפשו בעוד מועד דרך אל הבמה המרכזית בלי לטשטש את דמותם וצלמם? זאת ראינו ב“כתובים”. מי הוא שטיינמן כיום? – אחד הקלאסיקנים של הספרות העברית. והלא הוא היה מתבודד ב“כתובים” ורב עם ביאליק ודורו. ושלונסקי המרדן הוא כיום שמרן בעיני רבים מן הצעירים. והוא הדין לגבי אחרים. כל אלה יצאו מן הבמות המבודדות והעצמאיות, שבהן הן נתחזקו. הוא הדבר בדור הפלמ“ח. אינני סבור, שאם יאמר מישהו היום לחיים גורי, שהוא משורר הפלמ”ח, הוא יגיש לו פרס על המחמאה. עכשיו שוב איננו רוצה להיות משורר הפלמ“ח, אבל פעם היה התואר הזה בשבילו תואר עליון. מבחינה ביוגראפית איננו מתנכר לכך, שהיה משורר הפלמ”ח, כשם שאדם אינו מתנכר לילדותו. אבל ברגע זה הוא רוצה להיות מוּכר כמשורר האומה, כסופר בארץ, בעם ישראל, ולא דווקא בתור משורר כיתתי. זה טבעי. ומה פירושו של דבר? שהוא שואף אל המרכז. הוא שואף להכרת הכל, ולא לכך שיקשיבו לו רק אלה, שישבו עמו מסביב למדורה ונהנו מחרוזיו לפני כך וכך שנים.

הבמה המרכזית היא הכרח לספרות. במות צדדיות יכולות להיות שונות, אבל הבמה המרכזית מוכרחה להיות אחת. ואפילו יש שתי במות כאלה, הרי הן שתיים שהן אחת. הבמה הזאת צריכה להיות מרכזית במלוא מובן המלה, ועורכיה צריכים להיות בעלי דעת רחבה ואופק רחב, וצריך להיות להם כוח הבחנה ויכולת לדון על הדברים לגופם, בלא משוא פנים, לא להדר פני זקנים ולא לדחות צעירים, אלא לראות את כל היוצרים לפי ערכם.

ומשהו בענין העריכה. אני חושב, שצריכים לחזור על כך באזני הדור הצעיר. מהו הפגם היסודי בבמות הקטנות, הצדדיות? הפגם הוא בכך, שאין סמכות עליונה וכל דבר המוגש – נדפס. הכל כותבים והכל כשר לפרסום. אין איש אומר לחברו, שמה שכתב אינו טוב; להיפך, מפרכסים זה את זה, מחזקים זה את זה יתר על המידה. התוצאה היא, שהסופר הצעיר לעולם איננו יודע באמת, אם כתב דבר טוב או דבר גרוע. לאחרים, הנמצאים מחוץ לתחומו, מחוץ לגדרו ולחוגו, הלא להם אינו מאמין. הוא חוּנך על אי אֵמון בהם. ואילו אלו שבפנים, הם מחוסרי כוח שיפוט, כי רק סופר בעל נסיון, אשר דבריו נערכו והוערכו בימי בחרותו ע“י סופרים, שהודה בגדולתם ובחשיבותם, רק אדם כזה יכול בעצמו להיות עורך. אינני מדבר על יוצאים מן הכלל. ייתכן יוצא מן הכלל. אך יש להדגיש, כי הצרה היא, שעורכי במות של עכשיו, דבריהם לא נערכו מעולם ע”י עורך מוסמך. כל סופר צריך שיחזירו לו פעם כתב-יד ויגידו לו מה ראוי להדפסה ומה איננו ראוי. לא כל מה שאדם מוציא מתחת ידו כשר. הסופר צריך, בבואו לכתוב, לשוות לנגדו את העורך הזועם או המסביר פנים, ולראות בעיני רוחו מה משפטו ומה יאמר על יצירתו. עליו לדעת שישנה השגחה עליונה, שישנו פיקוח חמוּר. זה מכשיר אותו, מביאו לידי מיצוי עצמו, מביאו לידי אימת-הציבור, כשם שקיימת אימת-ציבור אצל הנואם. אין זה רצוי, שהצעיר יהא כותב ביום רביעי או חמישי, וכבר ביום ששי יופיע שירו או מאמרו באחד המדורים הספרותיים של העתונים היומיים ללא שהייה, ללא שיפוט מספיק, ללא הערכה, ובלי שהמחבר יהיה נקלע בכף הקלע של הספק, שמא מה שכתב אינו טוב ולא יתקבל. קלות זו רעה גדולה כרוכה בה להתפתחותו של הסופר.

תפקידה של הבמה המרכזית הוא להביא את הסופר הצעיר לידי הכרה, שאם הוא פונה לכאן, הריהו שולח את דבריו הכתובים לידי עורך, שאינו חייב להדפיס כל דבר, העלול להציע לכותב שימחק פסוק זה או זה, ואף להחזיר לסופר הצעיר את הסיפור, המאמר או השיר תוך הערכה שלילית. ולכן צריך הואלשנס את מתניו, להקפיד עם עצמו, ולתת את הטוב ביותר שבו. ואפילו הוא רוגז על כך, הרי כעבור שנים הוא זוכר שהרוגז שלו היה רוגז יוצר, כמו כל אכזבה המביאה אדם לידי מיצוי-כוחות גדול יותר.

הייתי אומר בדרך משל, כי הבמה הכללית המרכזית מביאה את הסופרים איש איש על דגלו. לכל סופר יש דגל וצריך שיהיה לו דגל. אוי לו לסופר שאין לו דגל. דגל פירושו, סגנון מיוחד, הבנה ספרותית מיוחדת, הסתכלות מיוחדת בעולם. ידוע, שישנם סופרים החותמים בפסיבדונים, ואף על פי כן מגלים אותם, כי אדם אינו יכול להתכחש לסגנונו ולחותמו עצמו. הבמה המרכזית מכניסה לתוכה כל אדם שיש לו דגל, בין אם קטן או גדול. דגלים מרובים צריכים להיות בבמה המרכזית; אבל, כשם שביום העצמאות אנו רואים דגלי חטיבות רבות, המופיעים תחת דגל כללי אחד, דגל הלאום, כך צריכים כל הסופרים המופיעים עם דגליהם, שיהא דגל אחד מאחד את כולם. אי אפשר לחפש דגלים זהים. אבל צריך להיות מינימום ספרותי וסגנוני עצמי, שבלעדיו אין להדפיס דבר. כשאדם מביא אתו את דגלו, הריהו חוסה בצל הבמה המרכזית. אין לקפח את זכויות הבמות הצדדיות, אבל הבמה המרכזית היא האוצלת חיים גם לבמות הצדדיות, כי הבמות הצדדיות הנן כתינוקות, שאם אין להן אחר כך אפשרות לגדול ולהתכנס תחת כנפי הספרות הכללית אין להן ערך.

תשכ"ד