אַחֲרֵי שֶׁחָרַב בֵּית-הַמִּקְדָּש הָרִאשׁוֹן

וּבְנֵי יְהוּדָה הָגְלוּ לְבָבֶל,

הָיָה מַעֲשֶׂה בְּאִישׁ אֶחָד, שֶׁעָלָה לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מִבָּבֶל.

הָלַךְ בְּרַגְלָיו דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְיָשַׁב לָנוּחַ מֵחֹם הַיּוֹם.

רָאָה בְּקִרְבָתוֹ שְׁנֵי פָּשׁוֹשִׁים רָבִים וּמִתְקוֹטְטִים זֶה עִם זֶה.

קָטַל פָּשׁוֹשׁ אֶחָד אֶת מִשְׁנֵהוּ וְעָמַד עַל-יָדוֹ מִצְטַעֵר.

הָלַךְ אוֹתוֹ הַפָּשׁוֹשׁ וְהֵבִיא מִין עֵשֶׂב,

הֵטִיל אוֹתוֹ עַל הַפָּשׁוֹשׁ הַמֵּת וָחַי!

אָמַר הָאִישׁ בְּלִבּוֹ:

"אֲגָרֵש אֶת הַפָּשׁוֹשִׁים, אֶקַּח עִמִּי אֶת הָעֵשֶׂב

לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וַאֲחַיֶּה בּוֹ אֶת מֵתֵי הַחֻרְבָּן…"

בְּדַרְכּוֹ פָּגַשׁ שׁוּעָל מֵת.

אָמַר בְּלִבּוֹ:

"הָבָה וַאֲנַסֶּה אֶת הָעֵשֶׂב עַל הַשׁוּעָל הַמֵת

וְאֶרְאֶה אִם יִחְיֶה."

הֵטִיל אֶת הָעֵשֶׂב עַל הַשׁוּעָל וָחַי וְקָם עַל רַגְלָיו.

הִמְשִׁיךְ הָאִישׁ בְּדַרְכּוֹ, עַד שֶׁהִגִּיעַ לַסֻּלָּם שֶׁל צוֹר

(כָּךְ קוֹרְאִים לִרְצוּעַת הַחוֹף הַצָּרָה שֶׁעָלֶיהָ נִמְצֵאת צוֹר,

לְרַגְלֵי הָרֵי הַלְּבָנוֹן הַמַּגִּיעִים כִּמְעַט עַד מֵי הַיָּם הַתִּיכוֹן).

כְּשֶׁהִגִּיעַ לַסֻּלָּם שֶׁל צוֹר, רָאָה אַרְיֵה מֵת.

אָמַר בְּלִבּוֹ:

"כְּדַאי שֶׁאֲנַסֶּה שֵׁנִית אֶת הָעֵשֶׂב,

הַאִם יְחַיֶּה גַּם אֶת הָאַרְיֵה."

הֵטִיל אֶת עֵשֶׂב הַקְּסָמִים עַל הָאַרְיֵה

וָחַי וְקָם עַל רַגְלָיו וְטָרַף אֶת הָאִישׁ.

עַל כָּךְ אָמְרוּ הַקַּדְמוֹנִים:

“עָשִׂיתָ טוֹבָה לְרַע – רָעָה עָשִׂיתָ…”

[וַיִּקְרָא רַבָּה כב; בַּמִּדְבָּר רַבָּה יח]

בְּאַחַד הַיָּמִים, יָצָא רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי עִם אוֹרֵחַ לְגַנּוֹ,

הִתְבּוֹנֵן סְבִיבוֹ וְאָמַר לוֹ:

– בּוֹא וּרְאֵה פִּלְאֵי תֵּבֵל!

אָמַר לוֹ מְאָרְחוֹ:

– לְמַה יְּכַוְּנוּ דְּבָרֶיךָ?

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי:

– אָחוּד לְךָ חִידָה וְיָדוֹעַ תֵּדַע!

מָהוּ הַנִּטְמָן בֶּעָפָר,

שֶׁעָרֹם יִקְבְּרוּהוֹ,

וְיִחְיֶה תּוֹךְ קִבְרוֹ, וְיוֹלֵד יְלָדִים

וְכֻלָּם יֵצְאוּ לְבוּשִׁים?

אָמַר לוֹ הַמְאָרֵחַ!

– זַרְעוֹ שֶׁל צֶמַח!

עָרֹם הוּא הַזֶּרַע, לְלֹא כְּסוּת עָלִים וּפְרָחִים,

וְהִנֵּה רַק יִזְרָעוּהוּ בָּאֲדָמָה,

יַנְבִּיט גִּבְעוֹלִים וְעָלִים, פְּרָחִים וּפֵרוֹת,

לְבוּשִׁים כֻּלָּם מַחֲלָצוֹת מְפֹאָרוֹת!

בְּאַחַד הַיָּמִים, יָצָא רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה.

נִתְקַל כְּנַף בִּגְדוֹ בְּעָנָף וְנִקְרַע.

דָּפַק עַל דַּלְתּוֹ שֶׁל בַּיִת אֶחָד וְיָצְאָה אִשָׁה לִקְרָאתוֹ.

שָׁאֲלָה אוֹתוֹ:

– מִי אַתָּה, אֲדוֹנִי, וּמַה בַּקָּשָׁתְךָ?

אָמַר לָהּ:

מְשׁוֹרֵר אֲנִי וְעַל בַּקָּשָׁתִי אָחוּד לָךְ חִידָה:

מַהוּ עִוֵּר, עֵינוֹ בְּרֹאשׁוֹ,

וּבוֹ צֹרֶךְ לְכָל אָדָם;

כִּי יַעֲמֹל כָּל חַיָּיו לְהַלְבִּישׁ,

בִּמְלֹא תֵּבֵל, כָּל אִישׁ וָאִישׁ?

צָחֲקָה הָאִשָּׁה וְאָמְרָה:

–הֲלֹא הִיא מַחַט!

שֶׁאֶחָד וְיָחִיד קוֹפָהּ (הַחוֹר) שֶׁל מַחַט

בְּרֹאשָׁהּ, רָאֹה תִּרְאֶה בָּהּ וּמְשַׁמֶּשֶׁת הִיא מֵאָז וּמֵעוֹלָם

לִתְפִירַת לְבוּשׁ לָאָדָם בִּמְלֹא תֵּבֵל.

יוֹם אֶחָד, הִגִּיעַ הַמְשׁוֹרֵר הַיְּהוּדִי סְפָרַדִּי, רַבִּי אַבְרָהָם אִבְּן-עֶזְרָא,

לְעִיר אַחַת וּשְׁמָהּ ‘מוֹרָה’.

רָאָה אוֹתָהּ וְאֶת אֲנָשֶׁיהָ וְלֹא נָשְׂאוּ חֵן בְּעֵינָיו.

לִפְנֵי שֶׁיָּצָא מִמֶּנָּה, יָשַׁב וְכָתַב לְיוֹשְׁבֶיהָ חֲרוּזִים אֵלֶּה:

"הַקַּנְקַן רֵיקָן בְּלִי יַיִן

וְהַגְּבִינָה גְּנוּבָה, בְּלִי זַיִן

וְהַגְּבֶרֶת עִוֶּרֶת בְּלִי עַיִן

חִגֶּרֶת וְנִשְׁבֶּרֶת צָעֲדָה עֲלֵי עָיִן.

וְאַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אֲחֵי-קַיִן,

וּמוֹתַר הָאָדָם (עַל הַבְּהֵמָה) אֲשֶׁר בּוֹ – אָיִן

אִם אֵין אֲנִי דָּר שָׁם – אָשִׂים בְּרֹאשָׁה הָעָיִן".

מֶה הָיְתָה כַּוָּנַת הַמְשׁוֹרֵר?

אַנְשֵׁי הָעִיר ‘מוֹרָה’ הָיוּ ‘אַנְשֵׁי הֶבֶל’ (אֲחִי קַיִן) רָעִים וּפוֹחֲזִים,

מַאַכְלֵיהֶם וּמַשְׁקְאוֹתֵיהֶם חַסְרֵי טַעַם

וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ ‘צוֹלֵעַ’ וּפָגוּם

וְעַל-כֵּן הֶחְלִיט הַמְשׁוֹרֵר, שֶׁבִּקֵּר בְּעִיר ‘מוֹרָה’,

לְהוֹסִיף בְּרֹאש שְׁמָהּ אֶת הָאוֹת ‘ע’,

וְכָךְ הָיָה שְׁמָהּ לַ’עֲמוֹרָה', כַּאֲחוֹתָהּ ‘סְדוֹם’

הֲלֹא הֵן הֶעָרִים הַתְּאוֹמוֹת, הַיְדוּעוֹת לְשִׁמְצָה: ‘סְדוֹם וַעֲמוֹרָה’.

אִם יִרְאֶה אוֹתָם אָדָם בַּחֲלוֹמוֹתָיו,

טוֹבָה תִּשְׁרֶה עָלָיו:

שֶׁמֶן-זַיִת – סִמָּן לְאוֹר הַתּוֹרָה שֶׁיִּשְׁרֶה עַל בֵּיתוֹ;

אֶתְרוֹג – סִמָּן לְהִדּוּר, שֶׁיִּהְיֶה כְּבוֹדוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת;

תַּרְנְגוֹל – סִמָּן לְבֶן-זָכָר שֶׁיִוָּלֵד לוֹ…

פַּעַם שָׁאֲלוּ אֶת רֶבִּי אַבְרָהָם מָה דִין עַכְבָּר שֶׁנָּפָל לַדְּבַשׁ

וְהוּא הֵשִׁיב לָהֶם בְּחִידָה זוֹ:

פֵּרַשְׁנוּ:

רַעַבְתָן (עכבר)

שֶׁבַּדְּבַשׁ,

נִתְבָּעֵר

וְנִשְׂרַף"

וְהוֹסִיף וְאָמַר: – רְאוּ תְּשׁוּבָתִי מִכָּל הַצְדָדִים!

וְאַתָּה נַסֵּה וּקְרָא הַתְּשוּבָה וְתִרְאֶה שֶׁכָּל חֲמֵש הַמִּלִּים

נִקְרָאוֹת מִלְמַעְלָה-לְמַטָּה וּמִלְּמַטָּה לְמַעְלָה,

מִיָּמִין לִשְׂמֹאל וְאַף מִשְּׂמֹאל לְיָמִין!

פַּעַם אַחֶרֶת, שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אַבְרָהָם אִבְּן-עֶזְרָא,

מָתַי יָבוֹא הַמָּשִׁיחַ.

עַל כָּךְ הֵשִׁיב לָהֶם בִּשְׁאֵלָה וּבִתְשׁוּבָה מְחֻכָּמוֹת.

הֲרֵי הַשְּׁאֵלָה:

"אָבִי, אֵל חַי שְׁמֶךָ, לָמָה הַמֶּלֶך מָשִׁיחַ לֹא יָבֹא?

וַהֲרֵי הַתְּשׁוּבָה:

"דְעוּ מֵאֲבִיכֶם, כִּי לֹא בּוֹשׁ אֵבוֹשׁ (אֶתְמַהְמֵהַּ)

שׁוֹב אָשׁוּב אֲלֵיכֶם, כִּי (כַּאֲשֶׁר) בָא מוֹעֵד.

גַּם הַשְׁאֵלָה וְגַם הַתְּשׁוּבָה נִקְרָאוֹת

מִיָּמִין לִשְׂמֹאל וּמִשְּׂמֹאל לְיָמִין.

בּוֹא וְאָחוּד לְךָ חִידָה:

מַהוּ כֶּרֶם אֶחָד וּבוֹ שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה גְּפָנִים

וּלְכָל גֶּפֶן שְׁלֹשִׁים עֲנָפִים

וּבְכָל עָנָף שְׁנֵי שָׂרִיגִים,

הָאֶחָד נוֹתֵן עֲנָבִים לְבָנִים

וְהַשֵּׂנִי עֲנָבִים שְׁחוֹרִים?

הַכֶּרֶם – הֲלֹא הִיא הַשָּׁנָה

וּשְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה הַגְּפָנִים – הֲלֹא הֵם שְׁנֵים-עָשָׂר הֶחֳדָשִׁים

וּשְׁלשִׁים הָעֲנָפִים שֶׁבְּכָל גֶּפֶן – הֲלֹא הֵם שְׁלֹשִׁים הַיָּמִים שֶׁבְּכָל חֹדֶשׁ

וּשְׁנֵי הַשָּׂרִיגִים – הֲלֹא הֵם הָיוֹם וְהַלַּיְלָה.

הַשָּׂרִיג בַּעַל הָעֲנָבִים הַלְּבָנִים – הֲלֹא הוּא הַיּוֹם

וְהַשָּׂרִיג הָאַחֵר, בַּעַל הָעֲנָבִים הַשְּׁחוֹרִים – הֲלֹא הוּא הַלַּיְלָה.

– מירב, את יודעת בכלל מהם גמדים ואיפה בית־הגמדים?

–כך שאל נועם, הגדול בגן, את מירב הקטנה,

שרק אתמול באה לגן מהפעוטון, יחד עם עוד כמה קטנים.

– אופה זה? – שאלה מירב, שעוד לא ידעה אפילו

שאומרים "איפה " ולא “אופה”.

– שם על הגבעות, רחוק נורא! –

אמר נועם והראה בידו את הכיוון.

– לא נכון, לא נכון! לא על הגבעות!

בית הגמדים הוא דווקא בוואדי שבין הגבעות –

אמרה נוגה הגדולה, שכל דבר יודעת ואף פעם לא שוכחת

להגיד כל מה שהיא יודעת.

– מה, יש שם בית ממשי וגמדים ממשיים? –

שאלה נרי מן הקטנים, שרק באו לגן ופתחה עיניים גדולות ומתפלאות –

והגמדים גרים ממש בבית?

– בטח כשאבא שלי היה בגן, הוא והחברים שלו

אפילו בנו את הבית הזה. באמת! בחיי! – אמר עידו.

– נכון! ואבא שלי גם לקח שמיכה מהחדר וסבתא שלי

שהייתה אמא שלו, נתנה לו עונש –

אמרה אורלי, מהגדולות.

– נכון! והדודה שלי תלתה שם פנס על מסמר והוא נשבר,

ולכמה ילדים היה דם –

כך סיפרו הגדולים לקטנים החדשים על בית־הגמדים.

מירב מצצה כל הזמן אצבע, שמעה, שמעה, ולא אמרה דבר.

היא הייתה עוד חדשה והתבישה.

אבל כעבור כמה שבועות, אמרה מירב לרבקה, הגננת בלחש:

– אוף, רבקה, מתי כבר נלך פעם לבית־הגמדים?

– אחרי הגשם, מירבי, עכשיו עוד יש בדרך קוצים

ואולי גם נחשים ועקרבים.

בית־הגמדים רחוק מאד וקשה לקטנים להגיע לשם.

– אבל אנחנו כבר גדולים, רבקה! אנחנו כבר בגן! –

התעקשה מירב.

– נכון, אתם כבר גדולים, אבל עוד לא הכול יכולים.

אחרי הגשם, הגבעות יהיו ירוקות ויפות

ויגדלו בהן עשבים ופרחים, אז נלך לבית־הגמדים.

טוב, מירבי?

עבר־הלך לו ראש־השנה וגם חג הסוכות,

הפלחים גמרו לזרוע את השדות,

כבר ירד היורה, זה הגשם הראשון, והעשב בגבעות התחיל לצמוח.

ומירב ונרי בכלל לא שכחו את הגמדים!

בגן התחילו כבר להכין את הבית לקראת חג החנוכה.

הילדים עשו סלסילות ושרשרות מנייר,

ציירו וגזרו חנוכיות, סביבונים וכדי־שמן

והדביקו אותם על החלונות,

דפקו כל הימים בפטישים כי הכינו חנוכיות מקרשים.

– רבקה! מה איתך?

שכחת בכלל, שצריך להזמין את הגמדים לחג החנוכה? –

אמר ארז הגדול.

– מה? ארז, הגמדים יבואו לגן שלנו, באמת?

שאל עמית מהקטנים.

– לא, זה לא כל כך בטוח שיבואו,

אבל אנחנו מזמינים אותם לכל חג, ורק בפורים הם באמת באים.

– אז מתי פורים? שאלה אורית הקטנה.

– תלכי לשאול את ההורים והם יגידו לך:

– אדר־אדר־אדר ־ אמרה נוגה הגדולה,

שהכול יודעת וכלום לא שוכחת.

– טוב ילדים, בעצם אתם צודקים.

אם יהיה מחר יום יפה, אנחנו הולכים.

בערב, אספו קרשים ופחים, כי אולי בית־הגמדים נהרס קצת,

מאז שהיינו בו וצריך לתקן אותו? –

כך אמרה רבקה, סוף־סוף,

בערב, הסתכלו הילדים כל הזמן לעבר גבעת־המורה,

שמאחוריה באים אלינו העננים, והתפללו בליבם

שיסתלקו להם הפעם, ושלא ירד גשם בדיוק מחר.

הגדולים אספו ערימה ענקית של קרשים, דיקטים,

מסמרים, פחים, ועוד כל מיני חומרים,

ובבוקר – יצאו לדרך.

הראשונים הלכו הגדולים שסחבו את הקרשים,

כי הם הכירו יפה את הדרך וגם היה להם המון כוח.

יחד עם רבקה הלכו הקטנים,

כי הם לא הכירו את הדרך.

קצת התעייפו מן ההליכה, וגם טיפ־טיפה פחדו מהגמדים.

– רבקה – שאל עמית – הגמדים הם אנשים קטנים, כמונו?

– חכה, עמית, אולי תראה אותם בעצמך…

והינה היגיעו!

פה הוא בית־הגמדים! חבוי לו בוואדי, קטנטן,

אי־אפשר להרגיש בו ממרחק,

עד שלא ניגשים אליו מקרוב.

גגו – מפח־גלים צבוע אדום, קירותיו –

קירות סלעי הוואדי, גם קרשים וקורות:

שולחן בו וספסלים, וכל־כך שקט היה בתוכו, דממה.

הילדים שמעו רק את קול העשבים ברוח

ואת צרצור הצרצרים.

קודם עמדו. אחר־כך, נגשו אחד־אחד,

הציצו היטב בכל הפינות, התכופפו, התרוממו:

– לא, אין כאן אף לא גמד!

– אבל זה בטוח שהיו כאן רק עכשיו! אמר אלון.

– הינה אפילו כרכומים טריים ומים נקיים בצנצנת

על השולחן – אמרה אילה.

הקטנים התאספו על־יד רבקה. רק מיכל ומירב

התרחקו קצת וישבו על סלע, שקטות.

מירב אמרה: –

אולי נשמע את הגמדים מדברים מרחוק?

ומיכל שאלה: – אבל איפה הם, איפה הם הגמדים?

הגדולים התפזרו בסביבה, חיפשו מאחורי כל סלע,

בתוך כל סבך־שיח.

ואז, שאל אותם דורון: – ילדים, אתם מחפשים את הגמדים?

מה פתאום? – השיב לו נועם.

– אנחנו רק מחפשים כל מיני מזכרות,

בשביל לשים לגמדים בתוך הבית שלהם.

– רבקה – אמר ארז – אולי נעשה כמו בשנה שעברה,

ונשאיר לגמדים הזמנה למסיבה על השולחן?

– כן, כן רבקה, זו יופי של הצעה, גם בחדר שלי

עושים כך, כשלא מוצאים את ההורים בחדר –

קפצה זוהר ואמרה.

הילדים אכלו קלמנטינות ועוגיות, ונזהרו מאוד

להטמין את כל הקליפות מתחת לאבנים.

על השולחן נשארה צלחת מלאה פירות ועוגיות

ועל ידה מכתב לבן,

מכתב הזמנה לגמדים למסיבת החנוכה.

– מה, ארז – שאלה אהובה – הגמדים יודעים כבר לקרוא?

מסיבת החנוכה הייתה מוצלחת מאוד.

הבית היה מלא אורות,

כי הדליקו בו הרבה נרות, שרו, רקדו,

זללו לביבות מלוחות, גם מתוקות,

אבל בין כל הסבתות והסבים, הדודות והדודים,

לא נראו שום גמדים!

עבר החורף, והאביב כמעט בא,

ושוב יצאו הילדים אל הוואדי שבין הגבעות

אבל הפעם הלכו להזמין את הגמדים לחג המסכות,

הוא חג הפורים!

גם עכשיו מצאו את בית־הגמדים שקט, מקושט ומסודר.

גם ילדים מגנים אחרים ביקרו כאן והביאו לגמדים צעצועים ובגדים,

אבל הם בעצמם, הגמדים, שוב לא היו בבית…

גם הפעם נשאר על השולחן מכתב לבן, הזמנה לחג.

ואז בא חג הפורים, וכשהשמחה הייתה גדולה,

כשכל הילדים שרו וצהלו, והם והוריהם היו חיילים

מלחים וטייסים, מלכות, נסיכות וצועניות,

נפתחה לפתע פתאום הדלת

ולגן נכנסו בשרשרת: – מי? מה?

– מה זאת אומרת?

– הגמדים! הגמדים

אדומים ומחודדים הכובעים וצ’ופצ’יק כביר מקפץ בראשם

הדורים הבגדים, ארוכים וצחים הזקנים,

מבריקים המגפיים, נוצצות העיניים.

ופתאום, כבו האורות, ולאור הפנסים שבידיהם

נראו הגמדים צועדים בתהלוכה ושרים להם שירים…

ביקור הגמדים היה קצר וחלף מהר.

הגמדים הטובים רקדו, שרו, חייכו,

נפנפו בציציות כובעיהם, החליקו על זקניהם, נצנצו בעיניהם

ופתאום, כולם בבת אחת, זרקו סביבם, לכל הצדדים

ים של אגוזים, וכשהילדים התאמצו

לתפוס אותם באוויר או על הרצפה, נדלקו האורות,

וכל הגמדים נעלמו ואינם:

היו ילדים שאמרו שהגמדים היו כל־כך חמודים,

והיו שאמרו אפילו, שהיו להם פנים קצת דומות למטפלות ולגננות…

איך זה יכול להיות?

בשנה הבאה באו ילדים חדשים לגן, מירב שכבר גדלה,

שאלה את נועה הקטנה:

– נועה, את יודעת בכלל מה הם גמדים

ואיפה הוא בית־הגמדים?

– אופה זה בית־הגמדים?

– אופה הם הגמדים?

וכל הסיפור התחיל מהתחלה.

כך קורה בכל שנה, כך יקרה בכל השנים…

פַּעַם אַחַת, חָדוּ יַלְדֵי יְרוּשָׁלַיִם חִידָה

לְאוֹרֵחַ נָכְרִי שֶׁבָּא בִּשְׁעָרֶיהָ:

• מָה הֵם תִּשְׁעָה יוֹצְאִים

וּשְׁמוֹנָה נִכְנָסִים,

שְׁנַיִם מוֹזְגִים

וְאֶחָד שׁוֹתֶה?

לֹא יָדַע הָאוֹרֵחַ לִפְתֹּר חִידָתָם

וְשָׁמַע פִּתְרוֹנָהּ מִפִּיהֶם:

תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה יוֹצְאִים לָהֶם וְחוֹלְפִים;

נוֹלַד תִּינוֹק אֶחָד, נִמּוֹל בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי

וְיוֹנֵק לְשָׂבְעָה מִשְּׁנֵי שְׁדֵי אִמּוֹ…

יוֹם אֶחָד, הִתְאַכְסֵן רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי

(הַמְשׁוֹרֵר הַיְּהוּדִי הַסְפָרַדִּי הַנּוֹדָע) בְּבֵית חֲבֵרוֹ,

בְּעִיר רְחוֹקָה,

וְנֶאֱלַץ לָלוּן שָׁם.

הָיוּ לוֹ, לַמְאָרֵחַ בַּחֲצֵרוֹ בַּעֲלֵי חַיִּים שׁוֹנִים וּמְשֻׁנִּים,

בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, הֵעִיר אֶת הַמְשׁוֹרֵר אֶחָד מֵהֶם.

יָצָא הַמְשׁוֹרֵר לֶחָצֵר וּפָגַשׁ בָּה אֶת יַלְדּוֹ שֶׁל מְאָרְחוֹ.

בֵּרֵךְ הַיֶּלֶד אֶת הָאוֹרֵחַ בְּבִרְכַּת ‘בֹּקֶר טוֹב’ וּשְׁאֵלוֹ:

– הֶעָרְבָה עָלֶיךָ שְׁנָתְךָ, רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי?

אָמַר הַמְשׁוֹרֵר לַיֶּלֶד:

– עָרְבָה גַּם עָרְבָה, בְּנִי, עַד שֶׁנִּקְטְעָה…

אָמַר הַיֶּלֶד לַמְשׁוֹרֵר:

– וּמִיהוּ וּמַהוּ שֶׁעוֹרֵר אוֹתְךָ מִשְּׁנָתְךָ?

אָמַר הַמְשׁוֹרֵר לַיֶּלֶד:

– אָחוּד לְךָ חִידָה וּמִיָּד תֵּדַע:

מִיהוּ מֶלֶךְ בְּמִגְבַּעַת אֲדֻמָּה,

(שֶׁ)מַּלְבּוּשׁוֹ תְּכֵלֶת וְרִקְמָה,

(שֶׁ)בְּהִלוּכוֹ יִגְבַּהּ לִבּוֹ, וְקוֹלוֹ יְעוֹרֵר יְשֵׁנִים מִתְּנוּמָה?

צָחַק הַיֶּלֶד בְּקוֹל וְאָמַר:

– הֲלֹא הוּא הַתַּרְנְגוֹל!

יוֹם אֶחָד, בָּא אוֹרֵחַ לְבֵיתוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי.

קִבֵּל אוֹתוֹ מְאָרְחוֹ, רַבִּי יְהוּדָה הַלֵּוִי, בְּמַאֲכָל וּבְמִשְׁתֶּה, כַּדָּת וְכַדִּין.

בְּתֹם הַסְּעֻדָּה, חָד הַמְאָרֵחַ לְאוֹרְחוֹ חִידָה

בְּזוּ הַלָּשׁוֹן:

מַה דְּמוּת בָּתִּים לְבָנִים

בְּתוֹךְ קִרְיָה (עִיר) לְבַנְבַּנָּה סְתוּמִים

וְיוֹשְׁבֶיהָ מִיַּיִן אֲדַמְדַּמִּים?"

הֵשִׁיב לוֹ הָאוֹרֵחַ:

הֲלֹא הוּא הָרִמּוֹן!

הַמְשׁוֹרֵר הַיְּהוּדִי-סְפָרַדִּי אַבְרָהָם אִבְּן-עֶזְרָא עָנִי מָרוּד הָיָה

וּמָצָא אֶת פַּרְנָסָתוֹ בְּבָתֵּי עֲשִׁירִים

שֶׁהָיָה מְחַבֵּר בִּשְׁבִילָם שִׁירִים לִמְסִבּוֹתֵיהֶם.

וְכָךְ שׁוֹרֵר עַל מַזָּלוֹ הָרָע:

"אַשְׁכִּים לְבֵית הַשַּׂר, אוֹמְרִים: ‘כְּבָר רָכַב’,

אָבוֹא לְעֵת עֶרֶב, אוֹמְרִים: ‘כְּבָר שָׁכַב’.

אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב, אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב!

אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי, נוֹלַד בְּלִי כּוֹכָב."

מִי שֶׁרוֹאֶה אוֹתָן בַּחֲלוֹמוֹתָיו,

יָבוֹאוּ שָׁלוֹם וּבְרָכָה עַל בֵּיתוֹ.

הַבְּאֵר – סִמָּן שֶׁיִּהְיוּ מַיִם לוֹ וְלַאֲשֶׁר לוֹ;

קְדֵרָה – סִמָּן שֶׁלֹּא יֶחְסַר לוֹ מָזוֹן;

צִפּוֹר – שֶׁתִּתְעוֹפֵפְנָה צָרוֹתָיו מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה…

זהו סיפור שסיפר לי עמית

כל ילד מיכם יודע, שלפעמים יש בגן מלחמות.

פעם עושים מלחמה בילדי גן אחר; פעם בחבר,

ולפעמים עושים הילדים גם מלחמות ביניהם,

בתוך הגן. נכון?

בוקר אחד, בוקר קיץ בהיר וחם, הרגיש פתאום אמנון,

שאין אף לא מטפלת בבית וגם ילדים, יש רק מעטים

– זה הזמן – החליט אמנון – לעשות משהו, שכבר מזמן

הוא רוצה לעשות: שיטפון!

– כל הבית יתמלא מים – חשב אמנון – ואף לא אחד

ידע מי עשה את זה!

איזה כיף!

מין שדון דחף את אמנון לעשות שיטפון.

חשב, חשב עד שעשה: ניגש ופתח שלושה ברזים, עד הסוף:

הראשון – במקלחת, השני בכיור שבפינת־הבישול

והשלישי – בבית־השימוש…

כשהמים כבר זרמו וניתזו על כל הרצפה, יצא החוצה,

כאילו כלום, וניסה

לשחק עם הילדים אבל במהרה הסתלק,

מבלי שמישהו מהם הרגיש בו.

הם השתכשכו להם בבריכת השכשוך, טסו על האווירון

והתנדנדו בנדנדת הסירה החדשה.

פתאום, נשמעו צעקות אימים מהבית:

– ילדים, מי זה פתח פה את כל הברזים? יש כאן שיטפון!

כולם רצו ונכנסו הביתה וראו את המבול בתוך הבית

ואת המטפלות המושכות בכל כוחן את המים במגבים,

לכיוון הדלת, למשטח.

הילדים רצו מאוד לעזור, אך מכיוון שהיה יום קיץ חם,

התחשק להם מאוד גם להתחלק, וקצת בכוונה השתטחו

ושחו על הרצפה שהייתה כאגם מים,

וכולם שאלו זה את זה:

– מי פתח את הברזים?

לבסוף, הצליחו להוציא את כל המים החוצה, ניגבו

את הרצפה, והילדים שיחקו להם בנחת בבית הרחוץ, הצונן,

יותר מבכל הימים.

רק ילד אחד מכל הגן לא ראה את השיטפון – זה אמנון…

סמוך לארוחת־הצהרים, חזר הביתה. כולם

סבבו אותו ושאלו: – אמנון, איפה היית כל הזמן?

אתה יודע בכלל, שהיה לנו שיטפון בבית? הפסדת!

ועידו השובב אפילו אמר:

– זה היה יופי! כיף!

ואמנון, כולו נפוח כתפוח ממצב רוח, משך בכתפיו,

הסתכל בעקשנות רק על הרצפה ולא דיבר אף מלה.

אף אחד לא יודע, מי אמר הראשון, שזה בוודאי

אמנון עשה את השיטפון. מאה אחוז!

ופתאום התחילו כל הילדים לעשות עליו מלחמה. הם

הצטופפו, כולם ביחד, מסביבו, וצעקו עליו במקהלה,

פעם אחר פעם:

– אמנון השמן,

בבטן יש לו בן,

איך קוראים לבן?

–אמנון השמן!

וכשנמאס להם הדקלום הזה התחילו באחר:

לאמנון יש קרחת

קרחת משובחת

איפה הקרחת?

לאמנון שם בתחת!

וכשנגמרו להם כל החרוזים האלה, צעקו לאמנון

דברים כל כך לא יפים, שאנחנו מתביישים לספר לכם.

ואמנון? לא ברח.

הוא עמד לבדו, לבדו, שותק. עיניו תקועות ברצפה

כמסמרים ולחייו נפוחות כבלון. ומעגל הילדים

הלך וסגר על אמנון יותר ויותר וצריחותיהם החרישו

אוזניים. המטפלות לא הצליחו בשום אופן לקרר את המלחמה,

אבל כשהילדים כמעט כמעט כבר נגעו באמנון,

נתנה זיוה שאגה אחת:

– די!

שלושה דברים קרו ממש באותו רגע:

־ אמנון פרץ בבכי, בקולי קולות, הפיל את עצמו

על הרצפה ורקע ברגליים.

– בחוץ נשמעה קריאה מבוהלת של ילד – ילדים!

איש לבן בא!

– כולם, מלבד אמנון, רצו החוצה.

בחצר עמד סוס לבן. על גבו היה רכוב איש זר,

לבוש בגדים לבנים, נעול נעליים לבנות.

על ראשו היה כובע רחב ולבן. פניו לבנים

ועיניו כמו חורים שחורים, ריקים.

לאיש הייתה מצלמה שחורה בידיו.

כשכל הילדים התפרצו למשטח, והביטו באיש הזר נדהמים,

השמיע האיש “קליק” במצלמה, פרץ בצחוק חורק,

סובב במהירות את סוסו והסתלק.

המלחמות בגן נפסקו לזמן רב. בכל פעם, שכמעט־כמעט

פרצה מלחמה, היה מישהו מזכיר ואומר:

– ילדים, אם נעשה מלחמה, יבוא האיש הלבן!

ואז היה כל החשק למלחמה מתנדף וחולף.

והשדון, זה שדחף את אמנון לעשות שיטפון, מה קרה לו?

אולי הלך לחפש לו ילד אחר?

ומי היה האיש הלבן אולי היה הוא השדון שדחף את

אמנון לעשות שיטפון?