על הספרות: I

מאת

דוד פרישמן

---

מְשׁוֹרֵר לְדוֹרוֹת

מאת

דוד פרישמן

(ליום 9 מאי)

״חֲלוֹמוֹ הָיָה חֹפֶשׁ, מִן הַסֵּבֶל

שֶׁל מַעֲשֵׂי יוֹם וָיוֹם עִם צָרְכֵי־אָדָם גַסִּים,

חֹפֶשׁ מִן הַתַּאֲוֹת עַל־פִּי הַחֹק הַמְזֻקָּק

וְחֹפֶשׁ מִן הַחֹק עַל־פִּי רוּחֵנוּ בָּנוּ״.

I

רצוני היה לאמר: פרידריך שילר – ואולם לא אבוש כלל להודות, כי לא היה בי די אֹמץ־רוח לכתוב את השם הזה מפֹרש על גבי מאמרי, ועל־כן עשיתי קפנדריה קטנה זו ועקמתי כמה וכמה אותיות וכתבתי: משורר לדורות. סלחו לי: עוד אולת קשורה בלבי, לחפוץ שקוראים אחדים יקראו את מעט הדברים שאני כותב, וירא הייתי, שידלגו על מאמרי זה, כמו שמדלגים על היוצרות, אשר בעצם אין הם נדפסים אלא בכדי שיוכל מתפלל הגון לדלג עליהם. פרידריך שילר – השם הזה כבר נעשה לבני־דורנו המושלמים חל יותר מדי. חקירה או סטודיה או אסיי על־דבר הנַער האחרון שׁבאחרונים, שכתב זה עתה את הסקיצה הראשונה שלו בעתון היומי האחרון – מהיכי תיתי, את המאמר הזה נקרא בתענוג מיוחד. מילתא זוטרתא: כוכב חדש, אמנות חדשה, אידיאלים חדשים. התֹּאַר היותר קטן שנחלק לבן־אדם כזה הוא ״ענק הרוח״. פחות מזה אין אנו יכולים כלל. בכלל היו ״הענקים״ בזמננו למין דבר שאנחנו מנערים אותו בכל שעה ושעה מתוך בתי־הזרוע שלנו. אבל שילר – בבקשה מכם, הלא פשוט הרפה היא. אותו הן יודעת אפילו אשתו של בעל־בית הגון ברחוב היהודים, הלבושה עוד פאה־נכרית. אותו הן יודעת אפילו הנערה הקטנה ההולכת עוד לבית־הספר, ובלבד שיש לה ״אַלבום״ ורעותה כתבה לה לתוכו איזה חרוז מחרוזי המשורר הזה. אותו הן יודעת גם האם־הזקנה שלנו עוד מן הימים שהיתה גם היא עלמה צעירה ובעלה, עליו־חשלום, היה עוד חתן, חצי תורני וחצי אשכנזי הבא ממחוזות פולין־הגדולה, והוא נגן פעם אחת בין הערבים בקול ערב את השיר ״דער יינגלינג אַם באַכע״ או ״דעס מאֶדכענס קלאַגע״ או הקריא בקול את השיר ״דער טויכער״ או ״דער האַנדשוה״; כשם שחציו התורני של חתן כזה היה מוכרח לדעת להרצות לפני חותנו איזה רמב״ם חמור, כך היה חציו האשכנזי מוכרח לדעת להתחבב על כלתו על־ידי מה שיקרא לפניה בעל־פה איזה שיר משירי שילֶר. סופר מתחיל כשיבוא עתה ויכתוב את שורותיו הראשונות ויסַפּר מעשה ברצען שישב בעליה תחת הגג או מעשה בחיט שישב על מחטו במרתף מתחת, אז מובטחני כי למחר ימצא את המבקר שלו, שיבוא ויכתוב את חקירתו העמוקה על־דבר ״משורר העליה״ או ״נביא המרתף״ החדש. אבל שילר – מה לנו עתה שילר? מי יקרא עתה על־דבר שילר? האיש הזה כבר מהולל יותר מדי. האיש הזה כבר מהולל כל־כך, עד שגם אין קוראים אותו עוד. לכל היותר יכולים אנו לעשות חסד עם המת ״הגדול״ ולחוג יחד כיום הזה עם החוגגים, ולעצור את פינו רגע אחד משחוק. לכל היותר יכולים אנו – מאחרי שסוף־סוף מרעישים עתה עליו כל־כך את השמים ואת הארץ מסוף עולם ועד סופו – להעמיד גם אנו פנים תמימים ולקרוא לו עם החוגגים בכל השמות המקובלים והשגורים, כמו ״משורר האידיאליוּת״ או ״משורר החֹפש״ וכדומה. ואולם בעצם הדבר, בבקשה מכם, הניחו לנו עם כל פזמוניכם והשקפותיכם שנתישנו. אין לנו אֹרך־רוח ואין לנו פנאי לכל אלה. בעצם הדבר יש לנו כיום הזה עסקים אחרים: ריאליסטים, נטורליסטים, סימבוליסטים, אוֹקוּלטיסטים, פרימיטיביסטים, מודרניים, רומנטיקים־חדשים, צעירים, צעירי־צעירים.

יכול לב־אדם להמוג בו מרֹב כאב ביום שמעו את כל אלה ואת אשר היה לנו ועד כמה קהה ההרגשה עתה, עד שאין עוד היכֹלת כלל להכיר מה זה דבר של קלַסיות ומה זה כשרון נצחי ומה זה אדם גדול, שלא היה גדול רק לשעה או לדור אחד, אלא לדורי־דורות. נכרתה מבני־דורנו ההרגשה. אין לני כלל להצטער על החוצפה הגסה של אותם בני־האדם, אלא על העדר־ההבנה והעדר־ההרגשה וכי אבד לבני־דורנו כל קנה־מדה למֹד בו את הדבר הגדול באמת. שילר זה בעצמו כבר נִסה לסַמן את הדילטנט על־פּי הדברים: ״ווייל איין פערז דיר נעלינגט אין איינער געבּילדעטען שפּראכע, דיע פיר דיך דיכטעט אוּנד דענקט, גלויבסט דוּ שאָן דיכטער צוּ זיין?״ או בדבריו על הצעירים: ״וואַר עס איממער וויע יעצט? איך קאַן דאַס געשלעכט ניכט בעגרייפען. נוּר דאַס אַלטער איזט יוּנג, אך, אוּנד דיע יוּגענד איסט אַלט״. – עתה הנה כבר נשמעים קולות בודדים פה ושם המתחילים לבעוט בחשאי גם בגיטה וגם בשֶׁקְספּיר וגם בכתבי־הקֹדש, אלא שאין עוד לבני־אדם הללו די אֹמץ־לב להשמיע את הדברים גלוים וברורים.

אבל ראו! הנה גם הגדולים, אשר בני־דורנו, ואפילו הצעירים שבצעירים, מעריצים אותם כל־כך, לא הרשו לעצמם גם הם לנהג קלות־ראש יתרה בשילר זה. מוריס מטרלינק, למשל, כותב עתה לרגלי חג־הזכרון כדברים האלה: ״עד־עולם לא אשכח את השכרון אשר נסך עלי שילר בימי נעורי. השירה שלו – הליריקה וביחוד הדרמות – היתה לי לגשר נפלא, לעבור בו מן הפּואיזיה הקלסית, אשר כפו אותה בחֹזק־יד על העלם הצעיר ואשר לא הבין עוד אותה כראוי, ולבוא פתאום אל הרומנטיקה, שנראתה לי כמו ים מלא סתרים, הנותן חיים ואין לו גבול וחֹק. אסרו עלינו את הקריאה בספרי ויקטור הוּגוֹ ובספרי מוּסֶה ואפילו בספרי שקספּיר, ואולם את ספרי שילר התירו לנו, בכדי שנלמוד מהם את הלשון הגרמנית. ובכן, לו אני חיָב את הרגשות־האשר הראשונות, הלוהטות ובלתי־נשכחות, אשר התעוררות כח־הדמיון מולידה בנו. ולכן לא בדם קר יכול אני לדַבּר ולשפוט עליו, כמו שהייתי יכול לדַבּר ולשפוט על כל משורר אחר. תמיד ובכל שעה רואה אני אותו בברק האור המבהיק של תקופת־המעבר, של ימי־הנעורים. ועד עולם יהיה זה האלהים אשר פתח לעיני ראשונה את יפי היער וההרים, את יפי אור הלבנה ורוח־הסערה ורוח־הגבורים. בידים מלאות ונדיבות הֵריק עלי את שפעת הציצים המלאים סוד ואת הריח הכבד של הנשמה הגרמנית, ולבי, אשר היה אסור בכבלי החנוך הלטיני יותר מדי, חרד לקראתם בגיל ורעדה ובתקוה אשר לא ידעתי מה היא ואקח את כל אלה לנפשי ונפשי מלאה תודה. את כל זאת אני חיָב לשילר.״

ואוֹגוסט סטרינדבֶּרג, מי שהנו גם הוא חביב מיוחד של בני־דורנו, כותב לרגלי חג־הזכרון: ״עוד בהיותי בבית־הספר נכנס שילר לתוך חיי, ואולם לא ידעתי ממנו בלתי־אם את ״מלחמת שלשים השנה״ ואת ״וַלֶנְשְׁטיין״. ובכן ידעתי אפוא דק את הפרופיסור ואת יועץ־החצר, ומובן מאליו כי היה לי למשא. ואולם מקץ הימים ואני הייתי לסטוּדנט ועליתי פעם אחת לעליתו של אחד מחברי הכבירים ממני. אצלו מצאתי את כל ספרי שילר, ואני הפכתי בגליונותיהם ובאתי עד ״השודדים״. הדבר הזה היה לי מין התגלות, מין תורה מן השמים! מהפכה שלמה נעשתה בחיי, והיא היתה חזקה כל־כך, עד שעזבתי את האוניברסיטה וחפצתי להיות לאקטור על במת התיאטרון״ והוא מוסיף ומסַפּר את דבר בואו לפני הדירקציה ואת שאלתו לתת אותו להתראות בתור קרל מוֹר ואיך השיבו את פניו על־דבר אשר קולו היה רפה עוד יותר מדי. ״אז עשיתי גם אני את אשר עשה דֵימוֹסְתֵּינֶס בשעתו. הייתי הולך יום־יום במשך כל ימי הקיץ על פני השדה, אשר שם היו אנשי־צבא מתחנכים, ועם רעש שעטת־הסוסים ועם קולות כלי־התותח קראתי את קרל מור. מראש המקום הנִשא, אשר שם עמדתי, נשקפתי על עיר־הבירה הגאיונה עם ארמנותיה והיכליה ופסגותיה ומגדליה, ואני קפצתי את ידי בזעם אפי ואשפוך את חמתי על כל חברת האדם הזאת ואבך עליה, כי נבערו בני־האדם לתת את גֵּוָם לרתום אותו כאשר ירתמו את הסוסים, למען אשר יגלגלו את האופן, חזר וגלגל חזר וגלגל… וימי הסתו באו ואני ותרתי על שאלתי להיות לאַקטור, ואהיה לסופר. פעמים הרבה נסיתי לעשות שלום ביני ובין חברת־האדם ולהכניס את ראשי גם אני בחבלי הסוסים, ואולם כפעם בפעם שבתי וברחתי על נפשי. ועוד היום, מקץ שלשים ושבע שנה, לא נבצרה ממני לצאת אל השדה, למקום שם אנשי־הצבא מתחנכים, ולירוק על פני העיר, אשר לא לאֹרך ימים אוכל להתרצות אליה. ואת כל זאת אני חיָב לשילר, ואולי עוד יותר מזאת, כי יקר בעיני ״דון קרלוס״ וחשובה לי ״מרים סטוּאַרט״ ואוהב אני את ה״עלמה מאוֹרליאן".

אכן רק חסד הוא לבני־אדם, כי באים אנו לחֹג לפעמים את חגי־הזכרון לאנשים הגדולים, במלאת מאה או מאה וחמשים שנה להולדתם או למותם, כי הנה יש עוד שיבואו סופרים אשר קולם נשמע והם כותבים ומעוררים ומבררים ומלבנים, ויש עוד שיפול איזה גרגר זרע נאמן על לב האחד או השני מן הקוראים והביא אותנו לידי הרהורים ולידי עיונים שונים וסוף־סוף מי יודע אם לא תנצל הנפש האחת או השנית מרוח־העועים הנסוך עתה בקרב כל הארץ. יש אשר יבואו דברים כבושים אחדים בלב אחד הקוראים, באחד מחמשים, ועוררו את הרגש אשר בלבו ונפקחו עיניו פתאום וידע את אשר חפצו לעשות לו.

מה לנו עתה שילר? – אכן יכול הייתי לאחוז דרך קצרה ולקרוא גם אני עם הקוראים, כי הוא היה לנו משורר החֹפש, משורר האידיאליות, שנשא תמיד את דגל האידיאלים של האנוּשיות בידו הרמה וכדומה, אבל ירא אני, כי הדברים הרמים האלה אינם מגידים כלום. ואולם שילר היה משורר אשר כל העולם היה בלבו עם כל מכאוביו ועם כל תקווֹתיו, ואחרי כי מכאובי העולם הם הם המכאובים שהיו לפני מאד וחמשים שנה ואשר הם גם עתה ואשר יהיו עוד גם אחרי מאה דורות, ואחרי כי תקוות האדם הן הן שהיו לפני מאה וחמשים שנה ואשר הן גם עתה ואשר תהיינה עוד גם אחרי מאה דורות, לכן משורר נצחי הוא ולכן שיריו וספריו הם שירים וספרים לדורות, אשר אי־אפשר לבן־אדם יהיר למחות אותם כאות נפשו. ספריו ושיריו אינם מעשי־שעשועים לשעה, אשר בכלות המודה יכלו גם הם, כי־אם שירים וספרים לדורות, לדורי־דורות. אותו קרל מור התפרץ מפני החברה ומפני כל העזובה אשר בה, מתפרץ עוד לעינינו עד היום וכמעט לא שֻׁנה גם במראהו; אותו המַרקיז פּיזא, המתחנן אל מלכו על משפטים ועל חקים טובים ועל מעט חֹפש ועל מעט אויר ועל מעט אור, – את קולו אנחנו שומעים בהתחננו עד היום הזה; ואותם השירים, אשר בהם יתאונן המשורר על כל הנעשה מסביב לו, כמו השיר למאה החדשה, אשר שם יקרא: ״דאַס יאַהרהוּנדערט איזט אים שטוּרם געשיעדען, אוּנד דאַס נייע אֶפפנעט זיך מיט מאָרד; אוּנד דאַס בּאַנד דער לאֶנדער איזט געהאָבּען, אוּנד די אַלטע פאָרמען שטירצען איין״ – אותם השירים חדשים הם עד היום הזה. וגם אותן התקוות לעתיד יותר טוב וגם אותה האמונה הכבירה ברוחו של האדם ובנצחון הצדק והיושר, הן הן התקוות והן הן האמונות אשר אנחנו מקוים ואשר אנחנו מאמינים עד היום הזה ואשר היה הוא אחד מן הראשונים אשר לִמד אותנו כל זאת ואשר מלא בה את רוחנו.

ואולם עוד ערך מיוחד לו לגמרי בנוֹגע לנו בני־ישראל – ועל הדבר הזה עלי עוד לדַבּר דברים אחדים, מיוחדים.

II

מונחת לפני עתה על השלחן חוברת ישנה של גליונות כתובים בדיו, אשר עליה נעשו כבר צהובים מרֹב ימים ואשר הדיו של אותיותיה כבר נסתפג ונעשה כעין החלודה. מהפך אני בגליונות החוברת הישנה הזאת ואני מוצא:

״גליקליכער זייגלינג! דיר איזט איין אוּנענדליכער רוים נאָך דיע וויעגע;

ווערדע מאַנן, אוּנד דיר ווירד ענג דיע אוּנענדליכע וועלט״.

החרוז הוא חרוזו של שילר והחוברת היא מין ספר־זכרון לפתגמים שונים, אשר חברי ובני־גילי השונים היו כותבים לי לזכרון בהיותי נער קטן. בלי ספק היו ספרי-זכרונות כאלה לחברי גם הם בהיותם נערים קטנים, וגם אני בלי ספק הייתי נוהג לכתוב להם לזכרון חרוזים כאלה מכל אשר ידעתי. מתחת לחרוז האמור אני מוצא חתום את השם: אליהו גוּטמַן. רבונו של עולם, מי היה אליהו גוּטמַן? – ואני צולל בתהום זכרונות נשכחים.

ופתאום אני זוכר: ״מורה״ היה לי (לא מלמד, כי־אם מורה) בהיותי כבן שש או שבע שנים, אשר היה סר אלינו שעה אחת ליום והיה מלמד אותי את סתרי האומנות הנפלאה של מלאכת הכתיבה ביחד עם ראשית הידיעה של השפה הגרמנית. רק שבועות אחדים היה לי זה למורה, והוא הוא אשר בהפרדו מעלי כתב לי לזכרון את חרוזו זה של שילר. זייגלינג! המלה הזאת, כמובן, אינה ענין לכאן; בהיותי בן שש או בן שבע לא יספתי על כל פנים להיות יונק עוד. וגם מלה זו של ״וויעגע״ אי־אפשר לומר שקלעה היטב אל המטרה. דברים אלה איך שיהיה, הם שטות קטנה של האדון ״המורה״. ואולם האדון הלז בעצמו חיה חזיון נפלא: איש יהודי במלבוש ארוך ובפאות מתוקנות עד החצי, שהיה יושב מחצית השעה האחת ומחדד היטב את ראשו של עט־העופרת ומדבר במחציתה השניה ז׳רגון בנוסח אשכנז, וביחד עם זה הוא מחנך אותי לצייר בדיו על גבי קוים ותוים, הדומים כמעט לאותיות. ומפי האיש הזה שמעתי אני בפעם הראשונה את השם פרידריך שילר. האיש הזה ידע את שילר; האיש היהודי הזה. האם לא נפלא הדבר?

ורק ימים רבים אתרי זה החילותי לדעת, כי לא נפלא הדבר כלל וכלל. אין לך משורר ממשוררי אומות־העולם שנתפרסם כל־כך בין אחינו בכל מושבותיהם השונים ושנתקבל כל־כך אצלם ושנתחבב כל־כך עליהם כמו פרידריך שילר. אותו ידעו גם אמותינו וזקנותינו הצנועות, אם רק לא נחשבו על משפחות החשוכים ביותר; אותו ידעו פעמים הרבה גם אנשים חרדים מאחינו ואת ספריו היינו יכולים למצוא לפעמים גם בבתי חסידים־סוחרים שהיו עוסקים בהויות העולם. ספרי־שילר לא היו נחשבים מעולם אצלנו בין הספרים הפסולים. בתו של בעל־הבית ההגון, כשם שהיה לה פסנתר לנגן עליו, כך היה לה י״ב הספרים של שילד הוצאת קוֹטָה, לפאר בהם את ארון־הספרים שלה. הבחור המושלם, אם רק לא התבייש אביו להודות עליו כי הוא ״גם בעל־תנ״ך״, היה יודע גם בַּלַּדּוֹת אחדות של שילר, ואם היה גם מתפלסף קצת, היה יודע גם ״דיע זענדוּנג מאָזעס״. ומה גם בבתי המשכילים. במעט שני דורות שלמים נתחנכו על ברכי שילר. שילר היה שנות עשיריות רבות קנה־המדה של ההשכלה היהודית – בטרם בוא בערי ליטא ההשפעה של הספרות הרוסית. שילר והיהודים הוא פרק בפני עצמו, שיכול להעסיק את מוחו של חוקר־הספרות או חוקר־דברי־הימים.

האם יש פה איזו ״וואהלפערוואַנדשאַפט"? איזו קֻרבה של נפש? האם מצא שילר פה איזה קרקע העלול לקבל את השפעתו ביחוד? האם השקפת־העולם שלו, הדומה בעיקרה אל השקפת־העולם היהודית, היא שצודדה פה את הנפשות? האם שאיפתו אל הצדק הנצחי ואמונתו בנצחון הטוב, שהן בעיקרן גם עיקרי התורה הישראלית והאמונה הישראלית, הן הן שעשו אותו קרוב כל־כך ללב־היהודי?

״וואהלפערוואַנדשאַפט״ – כן. דבר זה הן נראה בחוש. אלמלא היתה קֻרבה גדולה כל־כך בין הנפשות, הן אי אפשר היה כלל שתהא ההשפעה מקובלת כל־כך. אבל השקפת־עולם דומה, תורת־מוסר דומה, אידיאלים דומים – בבקשה מכם, מה ידע אותו ״המורה״, שהיה לי בילדותי, מן העולם וכי יש השקפה עליו? מה ידעו אמותינו וזקנותינו ובעלי־הבתים ההגונים שלנו מתורת־המוסר, שהיהדות מיוסדה עליה? מה ידעו אותה הנערה ואותו הבחור מן האידיאלים ומצדק העולמים, שהוא היה גם הגות רוחם של כל נביאינו וחוזינו? לכל־היותר יכלו אלה לפעול בלי הכרה ובלי ידיעה.

קֻרבה של נשמות – כן. היהודי קבל את שירי שילד כמו שהוא מקבל את נגוניו של איזה חזן נפלא, המשתפכים אל תוך נשמתו באיזו מתיקות ובאיזו רכות ובאיזו עדינות, שהוא בעצמו אינו יודע מה הן. החרוזים השקולים והמהוקצעים עד להפליא, אשר גם את שפתם לא הבין היטב ואשר רק את יָפיָם הנשגב הרגיש, פעלו עליו והוא לא ידע. ככה הוא יושב בין־השמשות בשעת שלש־סעודות גם בתוך הקלוז שלו, והוא שומע ושומע בנגן המנגן, והעלטה הולכה הלוך וגדולה, ונפשו יוצאת בנגן המנגן, ונפשו משתפכת ומשתפכת. הנשמה היהודית, שהיא לירית מטבעה, מצאה פה יניקה אשר כמוה לא היתה לה עוד, ואולם לא רק בזה, כי־אם בכלל היה שילר קרוב מאד ללב היהודי ולתכונתו. אותה הקריאה לחֹפש, ששילר היה לו לנביא, אשר לפניו לא היה עוד כמוהו, מצאה לה פה אזנים פקוחות וקשובות, אשר ינקו אותה עד היסוד בה. התכונה היהודית שהיא ליברלית מטבעה, עשתה פה את שלה. אותו קרל מור, הקם לריב את ריב העשוק מיד עוֹשקו ומתפרץ מפני חברת האדם כֻּלה ומורד בה – האם הפנים האלה אינם ידועים לו? אותו ״דון קרלוס״ עם הדרישות לזכיות אדם ולחֹפש־מחשבה ולחיים של אחים, לאזרח ולגר יחדו, האם לא ברוחו נתכנו כל אלה? ואותה ״העלמה האורליאנית״, הנלחמת לחירות, האם לא נכון הוא בכל רגע למחא לה כף? ואותו ״וילהלם טל״ המתקשר, על־דבר אשר היה לו הפקיד לרועץ, ״ואשר אין עוד מקום ששם ימצא העם את משפטו באמת״, ״ואשר המועקה כבר היתה לבלתי שאת עוד אותה״, האם לא קרובים כל הדברים לרוחו ולמשפטו? ואותו ״הקשר של פיסקו בגינואַ״, האם לא יגעו הדברים בנפשו ובנשמתו? – לא היה עוד חוזה כשילר, אשר נפשותיו ואשר חמרי־חזיונותיו היו קרובים כל־כך לנפש־היהודי באותם הימים אשר עבר את המפתן בפעם הראשונה ללכת ולטעום מן הספרות החיצונית.

ונוסף על כל זה גם רוח כתבי־הקדש ומליצותיהם אשר מצא היהודי בספרי שילד בכל פִּנה אשר פָּנה, גם זה הוא ענין לחוקר, להוכיח עד כמה עסק שילר בכתבי־הקדש ועד כמה התעמק בהם ועד כמה סגל לו את רוחם, עד כי נעמוד לפעמים משתאים למקרא המחשבות והמליצות המשותפות שבהם. ולא עוד אלא שהיו חוקרים, אשר חפצו להוכיח, כי בהרבה שירים השתמש שילר גם במקורים עברים. שטיינשניידר, למשל, נסה להוכיח, כי האגדה אשר עליה נוסד השיר ״דיע בּירגשאַפט״ לקוחה מן הספר ״שתי ידות״ למנחם די לונזאנו. וגם אותה השקפת־העולם, הדומה כל־כך להשקפת־העולם של הנביאים, הן פעלה סוף־סוף את פעולתה גם היא, ולו גם בלי הכרה ובלי ידיעה, שיהיה המשורר קרוב ללב היהודי.

ולכן לא היה עוד משורר נכרי אשר ספריו נתפשטו כל־כך אצל היהודים כספרי שילר; ולכן לא היה עוד כמוהו, אשר הרבו כל־כך לקרוא אותו ולהשתעשע בו, ולכן לא היה עוד משורר מן הנכרים אשר הרבו כל כך לתרגם את שיריו עברית כאשר הרבו לתרגם אותו. בכל ימי התקופה, אשר נקרא לה תקופת־ההשכלה, לא חדלו מתרגם אותו כפעם בפעם. אין לך משכיל, המתחיל לכתוב, שלא תרגם לכל־הפחות אחד או שנים משיריו. אין לך חוברת אחת של ״כוכבי יצחק״ שלא היו נכנסים בה אחד או שנים משיריו בתרגום עברי. ויש שנבוא כמעט לידי גיחוך: גם איש כשלמה ליבּ רפּופּורט חשב שלא יצא ידי חובתו אם לא יתרגם עברית לכל־הפחות פרק אחד משיר ״הפּעמון״.

ואולם כל זה היה לפני שנים רבות, רבות מאד. עתה, תהלה לאל, אין לנו צורך עוד בשילר. עתה כבר נתבגרנו ונתבשלנו די צרכנו וכבר מבינים אנחנו, כי אין זה אלא משורר ״נכבד״ שכבר נתישן וכבר עברה שעתו. מה לנוּ עתה שילר?

אכן על שלשה דברים הייתי קובל תמיד. על המנהג המקובל אצלנו, שנערים מבני חמש ומעלה יושבים ולומדים בחדרינו את התורה או את הנביאים והכתובים – והימים האלה הלא הם ימים אשר בהם אין הלומדים הקטנים האלה מסוגלים עדיין כלל להבין ולהרגיש את אשר לפניהם. הספרים הנפלאים האלה היו לספרי־למוד גרידא, והנערים האלה כשיזקינו, ואפילו אם יהיה לבם פנוי לדברי ספרות, לא יוסיפו עוד לקחת לתוך ידם את החבור הנפלא והקטן בן כ״ד הספרים, ואם גם יקחוהו, לא יעשה עוד עליהם את הרֹשם של הדבר החדש וסוף סוף לא יהיו עלולים לראות בו את כל הנפלאות והגדולות באמת האצורות בו. ואולם עד כמה היה משתנה הרבה אצלנו, אילו החלונו לקרוא בתורה ובנביאים ובכתובים רק בהגיענו לשנת העשרים! יכול אני להבטיח, כי אילו נתחברו כתבי־הקדש עתה בימינו בשדה יַסְנַיָה פּוֹלְיַאנָה והיו נשלחים אלינו משם, היו בני־הנעורים שלנו מתענגים עליהם מאד. – כיוצא בזה הייתי מצטער תמיד על כי את שירי הומירוס מלמדים לתלמידים בבתי־הגימנזיום, אך ורק בכדי ללמדם את המלים היוניות, והתלמידים האלה כשיתבגרו לא יעלה עוד על דעתם לקחת להם את השירים הנפלאים ההם ולקרוא בם ולהבין ולהרגיש בם את כל יפים. ואולם יכול אני להבטיחם, כי אילו הדפיס מוריס מטרלינק את השירים אלה עתה וקרא את שמו עליהם, והם היו קוראים אותם, לא היו מתחרטים כלל על הקריאה הזאת. – וכן גם בנוגע לשירי שילר הייתי מצטער תמיד על כי היו לענין לנערים ונערות היושבים על ספסלי בתי־הספר, וכשמזקינים אין הם קוראים אותם עוד; או כי בכלל עסוקים היינו בקריאת שירי שילר ובחזיונותיו בשעה שלא נתבגרנו עוד ולא ידענו עוד מה טיבם באמת. ואולם יכול אני להבטיח להרבה מקוראינו הצעירים, כי לוּ הואיל סטרינדבּרג לחתום את שמו על השירים ועל החזיונות האלה, והם היו קוראים אותם, לא היו מוצאים אותם גרועים כל עיקר.

אכן צר לי, כי ביום הזכרון הזה אשר בו יזכרו רבבות אנשים את נשמת המשורר הגדוֹל, עלי לזכור ולהזכיר, כי כבר חדלו זה ימים ושנים לקרוא את ספריו!

1905.

---

היינריך היינה

מאת

דוד פרישמן

(ליום 17 פעברואר 1906)

תחלתו: –

אב-זקן היה לו: “יהודי קטן בעל זקן גדול”. דוד-זקן היה לו: איש אשר התעסק בקבלה מעשית ובצרופי שמות ועלה לארץ-ישראל וכתב קמיע לקדחת (“אברקלדוס, אברקלדו, אברקל” וכו') ועשה לו גלובוס עם אותיות עבריות ועם שם ההויה בראשו ועם חתימה כתובה אשורי (“אני השפל ונבזה הכותב שם משמעון בלא”א מורי קצין פו“מ כהרר אליעזר יצ”ו מדוסילדאָרף המכונה סימון דע געלדרין"). אם היתה לו: אשה שנקראה פשוט פייארכה (“בתיה” נקרא אחרי-כן). אשר היתה כותבת את מכתביה לרעותיה בכתב יהודי ובלשון גרמנית כביכול, אלא שהלשון היתה משובשת קצת, והיתה מברכת את רעותיה לראש-השנה בברכת “כתיבה וחתימה טובה”, ככל אשה יהודית כשרה (“ביטטע מאַכען דיזע מיינע קאָמפּלימענט אַן איהרען עלטרען אונד ברודער מיט ווינשונג צום נייאען יאָהר איין כתיבה וחתימה טובה”) והיה לאנשי-ביתה מגע ומשא עם הרב האב"ד שייער, ששימש אז ברבנות בקהלת דיסלדורף, והשגיחה בהשגחה רבה על בנה, שיהיה נאמן לדתו ולכל מנהגי עמו. בנה זה בעצמו, הארי, בהיותו נער קטן ביקר באיזה בית-ספר עברי (כלומר “חדר”) של איזה מורה עברי (כלומר “מלמד”), רינטלזון מהמבורג, ולמד שם “פקד, פקדת, פקדתי” ומזמורי-תהלים שונים וידע בעל-פה מקראות ופסוקים רבים (הוא בעצמו מזכיר בכתב גרמני ובלשון עברית את המלים, אלי, אלי למה עזבתני"). בהתחילו לכתוב, כתב גרמנית בכבדות ועם שגיאות בלשון, “משום שהדבור העברי (כלומר, הזרגוני) בבית אבותיו השפיע עליו במדה מרובה”, והיה עליו ללחום זמן הרבה את מלחמותיו בנוגע לנטיה השלישית בחילופה עם הנטיה הרביעית בשימוש השמות. כמעט שהצליח להעמיד את כף רגלו על אדמת הספרות, היתה ראשית מלאכתו לצאת וללחום את מלחמת עמו האומלל, ויכתוב את הטרגדיה “אלמנזור” ואת “הרבי מבכרך”. – ככה היתה תחילתו

וסופו: –

בהיותו חולה מעונה ומדוכא, שוכב על המטה ורואה בעותי מות יום-יום, כתב לנו את “המילודיות העבריות” ואת ה“ודויים”, אשר קידש בהם ברבים את שם ישראל לעולמי עד. לא היה עוד סופר אשר פיזר כמוהו כבוד לעם ישראל ולתורתו ולרוחו אשר נתן אותם למעלה מכל עם, כאשר עשה הוא במאמריו ובשיריו ההם ובכל אשר כתב באחרית ימיו. ה“ודויים” שלו אשר נתפרסמו בראשונה בלשון פרנצית בעתון “רעווי די דיי מונד”, עוררו רעש ושאון גדול. עורך העתון החשוב ההוא הודה, כי בין כל המאמרים שנדפסו בעתון ההוא מראשיתו ועד כה לא היה עוד מאמר שמשך אחריו את לב הקהל כמאמר הזה. נוגה אש גדול, אשר לא יכבה לעולם, ענד לראש היהדות, ואל הנוצריות התמרמר כאשר לא היה עוד לפניו. – ככה היה בסופו.

ורק באמצע, בין תחילתו ובין סופו, אירע מאורע קטן:

ביום 28 יוני של שנת 1825, באחד מימי תמוז החמים, שהשגעון שכיח בהם, בא איש בסתר מעיר גטינגן לעיר הפרוסית הקטנה הייליגנשטאַט, והאיש הזה נכנס לביתו של הכהן הפרוטסטנטי גוטליוב כריסטיאַן נרים, ובמעמד הכומר קרל פרידריך בוניטץ, ששימש בתור עד, הובא על-ידי הטבילה הקדושה במסורת הברית הנוצרית ונקרא בשם כריסטיאן יוהאַן הינריך. – האיש הזה היה הארי הינה.

האיש הזה היה קרבן על מזבח תקופת העת ההיא ורוחה. לו רק עוד עשר שנים נכבש הינה ביהדותו, כי אז לא בא עוד עד כה, לתת את החרפה הגדולה על נפשו, אשר עליה התחרט כל ימיו – דבר זה ברור עתה. וגם לא אחד היה אז בימים הרעים ההם; עשרות-עשרות קרבנות כאלה העבירה היהדות האומללה אז למולך!

בכדי שיוכל הקורא העברי להסתכל לתוך נשמתו של המשורר ולדעת את הנעשה אז בקירבו פנימה, אין אני יודע תחבולה יותר טובה בלתי-אם לשום פה לפניו שורת מכתבים הן המכתבים אשר כתב הינה לרעיו הקרובים בימים ההם. מובן מאליו, כי אין אני יכול להביא פה בלתי-אם את קיצורם.

לעמנואל ווהלויל

ברלין, 1 אַפּריל 1823.

לוולף המכונה ווהלויל!

רק אַל-נא תאמין, חביבי, כי התקררות ידידותי אליך היא הסיבה להתעכבות תשובתי אליך עד כה; לא. אף-על-פי שבמשך ימי החורף העז הזה קפאו מיני ידידות רבים, ואולם לא כן תמונתך החביבה והעבה, כי היא לא יכלה להחלץ מתוך השערים הצרים אשר ללבי, והשם וולף, או יותר טוב ווהלויל, מרחף בחומו ובעוזו בזכרוני. עוד אתמול דברנו בך שעה אחת ומחצית – – באמרי אנחנו, עליך להבין תמיד כי כונתי היא: אני ומוזר. אכן באמת נפלא הדבר, עד כמה דומה צורתך החיצונה לצורת האדון הנג-הוי, שהוא אחד משני המלומדים החיניים אשר יכול כל אדם לראותם ברחוב ביהרן במחיר ששה גדולים. גאנז מוצא, כי יש להם לשני אלה חשיבות רבה, ובספרו החדש, כשתגיע אל המקום ששם ידובר על משפט הירושה אצל החינים, תמצא את הציטט הזה: "עיי, החיניים ברחוב-ביהרן נור 65, ועיי, גם מכנסי-הננקינג שלי, וכן גם אצל טוי-צינג לוי-לי, קפיטל 8, פסוק x ". – אמנם יש פה גם אנשים, המחליטים כי שני החיניים האלה אינם אלא שני אוסטריים מתחפשים, אשר שלח אותם מטרניך הנה, לעזור לנו להקים את בנין הקונסטיטוציה שלנו. צונץ לא ראה עוד את החיניים… אוהב אני אותו מאד, וגם יכאב לי במאד מאד, בראותי עד כמה ינכרו את איש החמודות הזה, והכל משום חיצוניותו החדה והדוחה. תקוות גדולות לי אל הדרשות שלו, אשר יפרסם בקרוב בדפוס; מאליו מובן, כי לא יראת אלהים אני מקוה מהן ולא רטיות רכות לחבש את הנשמות; גדולה מזו אני מחכה מהן: התעוררות הכח. דבר זה הוא הדבר אשר יחסר עתה “בישראל”. "חובשים אחדים לנגועי קמטי עור (פירדלנדר ושותפיו) בקשו לרפא את גוף היהדות מן הנגע הרע אשר נראה בעורו, ותכלית זו הקיזו את דמו ואולם לרגלי חוסר-חריצותם ולרגלי קורי העכביש של מיני תחבושת על-פי שכל, אשר השתמשו בהם, הולך “ישראל” הלוך ודל מיום ליום. מי יתן וחדלו הסנורים האלה, ולמרות החולשה ולמרות אבדן הכח ולמרות השלילה שאינה אלא בת צד אחד ולמרות האידיאליות של אוירבך וחבריו תקום החמדה ותפרח. אין לנו הכח עוד לגדל זקן, לישב בתענית, לשנוא ולסבול מתוך שנאה: זהו הגורם האחד לכל הריפורמציה שלנו. אחדים אשר מידי קומידיאנטים יקבלו את כל ידיעתם והשכלתם, חפצים לתת ליהדות דיקורציות וקוליסות חדשות, ותחת זקן יהיה להסופליר רביד לבן; חפצים הם לשפוך את האוקינוס לתוך ברכה קטנה של ניר, ואת הרקולס, העומד על פני גבעת-וילהלם אשר בקסל הם חפצים להלביש את המעיל הצר של מרקוס הקטן שלנו. אחדים רוצים לעשות לנו נוצריות איונגלית קטנה, אשר הפירמה שלה תהיה יהודית, ולתכלית זו הם עושים להם “טלית” של צמר מן הצמר אשר לשה-אלהים ואפוד מן הנוצות אשר ליונת הרוח הקדושה ומכנסים תחתונים מן האהבה הנוצרית, והם פושטים את הרגל, והבאים אחריהם כותבים על גבי הפירמה שלהם: “אלהים, נוצרי ושותפם”. ואולם לאשרנו לא יקום הבית הזה לאורך ימים, שטרי-החוב שלו על הפילוסופיה חוזרים אלינו עם פּרוטסטים, והוא בא בכל אירופּה לידי בנקרוט, אם כי בתי-הקומיסיות, אשר הקימו לו המיסיונרים שלו באפריקה ובאסיה, יאריכו עוד איזו מאות שנים. סוף סוף תבוא הנ‘… לידי נפילה. דבר זה מתברר לי מיום ליום יותר. כבר האריכה האהבה הזאת יותר מדי. קורא להנב… אידיאה, ואולם אוי לה לאידיאה כזאת! יש בעולם משפחות של אידיאות מזוהמות, אשר קבעו להן מקום בין הסדקים של העולם הישן הזה, שהיא המטה הנעזבה של רוח האלהים, כאשר תקבענה להן מקום משפחות של פשפשים במטתו של יהודי פולני. אם תרמוס ברגלך את האחד מפשפשי-האידיאות האלה, אז תעלה ממנו צחנה אשר תבאיש את האויר אלפי שנים. ככה היא גם הנ’… אשר זה אלף ושמונה מאות שנה נרמסה ברגל, וצחנתה מבאישה לנו היהודים האומללים את האויר מאז ועד עתה.

סלח-נא לי את דבר התמרמרותי; אותך לא מצאה הרעה הגדולה של ביטול החוק¹. גם אין לך לקבל את הדברים כהויתם מלה במלה, ואפילו לא את הדברים הנאמרים למעלה. גם אני אין לי הכח לגדל זקן ולתת לקרוא אחרי בחוצות “יהודי בן יהודי” ולישב בתענית וכו'. אין לי אפילו הכח, לאכול “מצות” כהוגן. כי הנה מתגורר אני עתה פה בביתו של יהודי (ממול דירתם של מוזר וגנז), ונותנים לי עתה “מצות” תחת לחם, ואני מוכרח להגריס בהן את שני. ואולם מנחם אני את נפשי, באמרי: הלא ב“גלות” אנחנו! גם את חדודי בנוגע לפרידלנדר אין לך לקבל כהויתם. עוד לא ארכו כלל הימים, ואני אכלתי בביתו פשטידה יפה, והוא מתגורר ממולי, ועומד הוא עתה אל פני החלון וכורת לעצמו עט חדש, ועוד מעט וכתב מכתב לאליזה פון דר רקה והתחיל: "אשה חשובה ואצילה, באמת אינני כבד כל-כך מנשוא, כאשר יאמר עלי הפרפיסור פויגט, כי – – "²

הינה.

למשה מוזר

לינבורג, מאי 1833.

מוזר אהובי!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – בשעה שכתבתי את הדברים הנאמרים למעלה, קבלתי את הארגז הקטן ואת מגלתך החביבה מיום 20 מאי. אכן אתה האיש ב“ישראל” המרגיש יפה מאין עוד כמוהו! אני לכל היותר יודע רק להביע את אשר ירגישו אחרים יפה. רגשותיך הם מוטות זהב כבדים, ורגשותי אני אינם בלתי-אם ממון של ניר קל. ממון של ניר מקבל את ערכו רק לפי הבטחון אשר ישימו בו בני-אדם; ואולם ניר הוא ניר ולו גם נותנים הבנקירים את חליפתו, וזהב הוא זהב, ולו גם לא יהיה בלתי-אם רגבים אשר ישכבו באיזו פינה ואיש לא ישים אליהם לב.

האם לא הכרת על-פי הציור הזה, כי משורר יהודי אני? ואולם למה זה אבוש להודות על האמת, הלא אין זר עתה עמנו, ואני אוהב מאד לכתוב בציורים הלאומיים שלנו. כאשר יבוא היום הגדול ותכונן עיר-גנז, ודור מאושרים, אשר יברך יותר ממנו, ישב על נהרות המיסיסיפּי ויברך על ה“לולב” ויגרס בשיניו את “המצות”, וספרות יהודית חדשה תקום ותפרח, אז יהפכו כל מבטאי-המסחר שלנו, הנהוגים עתה בבתי-הבירזה ונחשבו גם הם ללשון פואיטית, ואחד מבני-בניו של מרקוס הקטן, אשר יהיה לו כשרון פואיטי, ילבוש “טלית ותפלין”, ולפני כל “הקהלה” הקדושה של עיר-גנז ישיר לאמר: “על נהרות שפּרי ישבו, גם ספרו את שטרי-המדינות, בבוא אליהם תולליהם, ואמרו: תנו לנו שטרי לונדון – הקורס עלה מאד”.

ואולם רב לנו להתלוצץ במו פינו בעצמנו. – – דרוש בשלום גנז, צונץ ואשתו, וגם ליהמן, רובו, מרקוס, שיינברג³

רעך, ה. הינה.

למשה מוזר

לינבורג, 19 יוני 1823.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – חי אני פה ביחידות, ואין לי דבר עם שום אדם שיש בו משום אדם, יען כי אבותי מנעו את עצמם מכל מגע ומשא פה. היהודים אשר פה, כמשפטם בכל מקום, הם רוכלים מזוהמים, המפלגה התיכונה של הנוצרים הם בני-אדם אשר יהיו לי לזרא, והם מצוינים ב“רשעות” הגדולה שלהם, וכן היא גם המפלגה העליונה, ורק ש“רשעותם” גם היא עליונה. כשיצא הכלב הקטן שלנו לרחוב העיר, מיד באים הכלבים האחרים ומריחים בו באופן מיוחד וצוררים לו באופן מיוחד, כי כלבי-הנוצרים יש להם כפי הנראה “רשעות” כנגד כלב-היהודים. ובכן לא נותרו לי פה בלתי-אם העצים להתרועע אליהם. –––––––– בכל לבי אני חפץ לכתוב מאמר בשביל ה“עתון” ולהביע בו את מכאוב היהודים הגדול (כאשר יקרא לו ברנה), וגם עשה אעשה את הדבר הזה, כאשר רק יסור ממני מעט כאב-ראשי. לא יפה הדבר אשר אדון-העולם עושה עתה לי, בענותו אותי במדוים האלה; וגם לא מחכמה פוליטית עושה האדון הזקן כל זאת, אחרי כי יודע הוא, כי נכון אנכי עתה לעשות מעשים רבים כל כך למענו. או האם נהפך קצין סיני הזקן, המושל היחידי ביהודה, ונעשה לעת זקנתו למשכיל גם הוא ויבעט בלאומיותו, ויעזוב את זכויותיו ואת הדבקים בו בשביל אידיאות וקוסמופּוליטיות מטורפות אחדות? ירא אני כי הזקן אינו יודע עוד מה שהוא עושה, ובצדק יכול אפוא le petit juif d’Amsterdam (היהודי הקטן מאמשטרדם – שפינוזה) ללחוש לו באזנו: “ entre nous, monsieur, veus n’existez pas ” (מפה לאזן, אדוני, אין אתה במציאות כלל). ואנחנו? האם הננו במציאות? בשם אלהים, אל-נא תשוב להגיד לי, כי אין אני בלתי-אם אידיאה! הנני כועס על הדבר הזה עד כדי להשתגע. אתם כלכם יכולים להיות נהפכים ליאידיאות, ורק אותי הניחו. יען כי אתה ופרידלנדר הזקן וגנז נהפכתם לאידיאות, ולכם חפצים אתם להדיח גם אותי ולעשותני לאידיאה. את רובו אני מהלל, כי אותו לא הצלחתם למשוך ברשתכם. ליהמן חפץ להיות לאידיאה, ואינו יכול. מה לי ולמרקוס הקטן ולכל מופתיו ההגיוניים, כי הנני אידיאה, – שפחתו יודעת זאת יותר ממני. אשת הדוקטור צונץ התאוננה באזני בעינים מלאות דמעות (יהדות) כי את בעלה רוצים גם-כן לעשות לאידיאה, וכי לרגלי הדבר הזה יאבד ממנו כל כחו ולחו; יוסט סר לרגלי הדבר הזה מאחרי הועד, וגם אויארבך חלה פעם אחת משום זאת. אוסר אני עליך את כל מיני העקיצות שלך, באמרך, כי אין אתה יודע עדיין, איזו אידיאה אנכי, – ופירוש הדברים האלה הן הוא, כי אידיאה זרה אני, והמלה “זר” היא פגיעה בכבוד. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – פוקה (ברון פרידריך די לא מוט פוקה) כתב לי לפני זמן-מה מכתב מלא אהבה וגם הקדיש לי שיר יפה מאד, אשר אמסרהו לך בזמן מן הזמנים. גם האיש הזה יתחרט פעם על השיר הזה, אחרי אשר יבקר בקצת דיוק את שלשלת היוחסין שלי. שים-נא לבך אל הדבר, שבסכלות נושא-המכתבים לא יאבד לי שום מכתב, וגם כתוב לי כרגע, כאשר רק תמצא באחד העתונים איזה רמז לאותה שלשלת-היוחסין שלי. – – – – –

ה. הינה.

לד"ר ליאופּולד צונץ

לינבורג, 27 יוני 1823.

גם אבקש, לדרוש בשלום האשה החשובה, אשת הדוקטור צונץ, באהבה רבה. היה שלום, ובטח בי, כי נאמנה ידידותי אליך. אם יכול אני להביא איזו תועלת – כמובן, מבלי שיעשה לי הדבר יגיעה יתרה – אז עליך רק להגידה לי. בסוף השבוע הבא אני נוסע לזמן-מה להמבורג, ואם יש לך או להועד חפץ בי להועיל לכם שם על ידי אי-פעולתי, אז כתב-נא לי על-פי האדריסה של ווהלויל, או אל הקנדידטוס יוריס הארי הינה בככר-שוק בלינבורג, ומשם ישלחו אלי את המכתב, יש בדעתי לשהות בהמבורג רק שמונה ימים. מאת מוזר קבלתי ממנו את “העתון” וכבר פתחתי את גליונותיו בשכוני ודפדפתי בו וקראתי מעט ממנו בצער. אין אני חפץ לכחד, כי הדברים אשר שם יפים וטובים, ואולם עלי להודות בפה מלא – ולו גם ישמע הרידקטור⁴ – כי החלק היותר גדול, כן, שלשת רבעי החלקים של החוברת השלישית אינם עלולים להתעכל, והכל משום הצורה העזובה והשוממה. לא לשונו של גיטה אני שואל מעמכם, כי-אם לשון שתהיה מובנת, ויודע אני נאמנה: מה שאני אינני מבין, לא יבין גם דוד לוי, ישראל משה, נתן איציק, ואולי גם לא אויארבך. כל מיני גרמנית שבעולם למדתי, גרמנית סכסונית, גרמנית סובית, גרמנית פרנקיס – ואולם הגרמנית של העתון שלנו עושה לי את העמל היותר גדול. אלמלא ידעתי במקרה את אשר לודויג מרקוס ודוקטור גנז חפצים, לא הייתי מבין מדבריהם דבר. ואולם האיש שהגיע בטירוף הסגנון למדרגה היותר גבוהה, זהו לי ברנהרדט. בן-דוד כותב בבהירות, ואולם מה שהוא כותב אינו לפי רוח הזמן ולא לפי העתון. מאמרים כאלה הם מן המאמרים שהיו טובים בשנת 1786 בשביל העתון התיאולוגי. ורק מדף 523 – 539 והלאה היה לי העתון לעונג. יודע אני היטב, כי אין לי שום זכות לבוא לפניך בתלונות אלה, כל זמן שלא אוכל להגיד לך את המקום אשר משם תביא לך מאמרים יותר טובים; יודע אני היטב, כי אני, אשר לא כתבתי עוד שום דבר בשבילכם ואשר אין לי עוד שום דבר נכון לכם, היטבתי לעשות לו החרשתי. מלבד זה ידעתי, כי אתה תקרא את כל זאת במנוחת-נפש שלמה, ואולם עליך לקרוא את כל זאת. השתדל-נא אצל עוזריך, שיביאו תחילה קולטורה לסגנונם. בלעדיה אין גם הקולטורה השנית יכולה לצאת לפעולה. ואולם רוצה אני להשתמש פה, לפי ערך, במשפטך, אשר הוצאת על חלקי ההיסטוריה הראשונים של יוסט, באמרך, כי לפי שעה מונע עתה את עצמך מהחליט דבר, משום שאפשר מאד כי החלקים הראשונים נכתבו בכונה באופן רע כזה, בכדי שהחלקים הבאים יזהירו שבעתים כמוהם; בדומה לזה רוצה אני לשער, כי מאמרי העתון מסודרים על ידך באופן זה, שמקץ שנים אחדות, כשיהיו ספרים שלמים מונחים לפני המבקר יוכל זה להוכית איך נשתלשל ונתפתח הסגנון הגרמני אצלנו היהודים בעלי המדעים ואיך הלך מחיל אל חיל. על ערכו זה של העתון הייתי רוצה לכתוב מאמר מיוחד, בשם “הצד הטבעי של העתון”.

אל-נא תקצוף עלי, צונץ חביבי, בשביל הדברים הנאמרים למעלה; ראשית הלא חתום אני על העתון, ושנית הלא אהבתיך. היה בטוח, כי המילה האחרונה הזאת אינה רק פרזה. אנכי יודע את זאת.

ידידך

ה. הינה.

למשה מוזר

ריטצביטל, 28 אויגוסט 1823.

מוזר אהובי!

היה שמח, כי לא כתבתי אליך זמן רב. לא היה לי שום דבר טוב, להודיע אותך. המכאובים אשר לי עושים אותי לקוץ מונד לרבים.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – אילו הייתי גרמני – ואני אינני גרמני, עיי' ריהס, פריעס ואחרים – הייתי כותב אליך על-אודות הדבר הזה מכתבים ארוכים עם חקירות ארוכות בדבר מעמדות הנפש. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – בהמבורג אומרים על גנז כי הוא פתי, ואני לא השתוממתי על הדבר. רק בכבדות עלתה לי להוכיח לבני-אדם אלה, כי אין אתה פתי. לא היה לבני-אדם אלה שום מושג נכון בנוגע אליך; וגם את אשר הם חושבים עלי איננו מן המובחר. ואולם הדבר הזה יש לו חשיבות בעיני. כבר פקחתי את עיניהם לדעת, כי אין אני לוחם נלהב בשביל האמונה היהודית. בשביל זכויותיהם של היהודים ובשביל שווי-מצבם בתור אזרחים נכון אני ללחום בהתלהבות, את הדבר הזה אין אני מכחד תחת לשוני, ובבוא הימים הרעים, והימים האלה בוא יבואו אל נכון, אז ישמע האספסוף הגרמני את קולי, עד כי תרעשנה אמות-הספּים אשר לבתי-שכר ולארמונות גרמנים. ואולם אני, בתור שונא מרחם לכל אמונה פּוזיטיבית, אינני יכול בשום אופן להתנשא להיות למגין על אותה האמונה אשר היתה הראשונה להביא לעולם אותה צרעת האדם, המכאיבה לנו עתה כל-כך; ואם יש אשר אעשה באיזה אופן גם את הדבר הזה, אז תהיינה לו סיבות מיוחדות: רוך-נפש, קשי-לב וזהירות הבאה בכדי להכין ארס מתנגד. ואולם לעולם לא אצא לרחוב היהודים לבשר להם, כי כזאת וכזאת אני חפץ לעשות בשבילם, לעולם לא תהיה להם הצדקה לקוות אלי ולעולם לא יאמרו כי אני הובשתי אותם מתקותם. זה היה דרכי מאז, וצר לי מאד, כי סכלותו של גנז ופטפוטיו הרבים באזני אוהבים ואויבים הוגו אותי רגע אחד מן המסילה. אכן רק כגמול ידיו ישולם לגנז, אם היהודים מגדפים ומחרפים אותו עתה ועושים אותו לאחראי לכל רעה המוצאת אותם. מדוע זה ירבה כל-כך לפטפט על כל אשר בלבו לעשות, ומדוע זה יבטיח ויפצה פה ויעורר תקוות-שוא? אכן חושב גם אנכי לעשות דבר, ואולי כבר החילותי לעשות על-ידי מה שאנכי במציאות, ואולם מהיום והלאה אבקש לי אמצעים להגן עלי מפני אותו הפירסום שנתפרסם בו גנז, כי הדרך אשר בחרתי לי במעשי אינו סובל פרסום כזה. הנה השמעתי פה את דעתי בדברים קשים; ואולם לו יכולתי להשמיענה אותך פה אל פה, כי אז ידעתי כי היית מסכים לי ועתה יכול אני רק להוסיף, כי דעתי זו יוצאת מתוך אהבה, אהבה למפעלנו הטוב – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ה הינה.

למשה מוזר

לינבורג, 27 ספּטמבר 1823.

מוזר אהובי!

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – באפנים שונים מרעימים ומקציפים אותי, ואני מתמרמר הרבה אל עדת האנשים הריקים, המוצאים להם פרנסה בריוח במקצוע זה, אשר על מזבחו העליתי אני את הקרבנות היותר גדולים ולבי יזוב עליו זוב דמו לנצח⁵. ואותי, אותי הם מרעימים! ודוקא באותו זמן, אשר נצבתי הכן במנוחת-נפש לקראת כל גל וגל של שנאת-היהודים הבא לבלעני. חי אני, כי לא הקליי’אים והאויארבכ’ים הם האנשים אשר ישנאו אותם בגרמניה. מכל צד וצד ארגיש אני את פעולות השנאה ההיא, והיא הן רק זה החלה. רעים, אשר עמהם בליתי את רוב ימי, פונים מאחרי, אנשים אשר התפלאו בי, היו למבזים; את אשר אהבתי ביותר, שונאים אותי ביותר, וכלם מבקשים להרע לי. שואל אתה אותי במכתבך מפקידה לפקידה, אם רוסו כותב אלי; ומוצא אני את השאלה הזאת למיותרת לגמרי. רעים, אשר אין הוא מגיע לקרסוליהם, פנו מאחרי ויעזבוני. ועל אחת כמה וכמה העדה הגדולה והחביבה מסביב, אשר איננה יודעת אותי כלל. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – כפי שאתה יכול לשער, מרבים, פה, לדבר בשאלת הטבילה שלי. אין איש בבני משפחתי מתנגד לה, מלבדי אני. ואני זה הוא קשה-עורף גדול. אתה, היודע את השקפותי, הלא תדע ותבין, כי הטבילה כשלעצמה היא בעיני מין דבר אשר אינו מעלה ואינו מוריד, וכי אפילו בתור סימבול אין הוא חשוב בעיני, וכי לפי יחוסי-הדברים והאופן אשר על פיהם היו מוציאים אותו לפעולה אצלי, לא היה נחשב גם בעיני אחרים. בנוגע אלי יכולה היתה כל חשיבותו להיות רק בזאת, שהייתי יכול להקדיש את עצמי יותר למלחמה ללחום בשביל זכויותיהם של בני-עמי האומללים. ובכל-זאת רואה אני את הדבר לי לפחיתות ערכי ולכתם על גבי כבודי, אם הייתי טובל את עצמי, בכדי שאוכל לקבל איזו פקודה בפרוסיה – בפרוסיה האהובה!!! אמנם אין אני יודע איך אחלץ את נפשי מן הצרה אשר אני נתון בה עתה. יראתי, כי מרוב כעסי אלך ואהיה לקתולי ואחרי כן אתלה את עצמי על העץ. ואולם גם את שיחי זה אעזוב עתה, ויען כי מקץ ירחים אחדים אדבר עמך פה אל פה, לכן נדבר גם על הענין הזה. הימים אשר אנחנו חיים בהם עתה ימים רעים הם, נבלים היו לטובים וטובים יהיו לנבלים. אכן הבינותי עתה היטב את דברי החכם: “הטריפני לחם חוקי, פן אשבע וכחשתי ואמרתי מי אדני ופן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי!” – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ה. הינה.

למשה מוזר

עוד לינבורג, 9 יאַנואַר 1824

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – על-דבר ה“עוד” אתה כותב לי רק מעט. האם חושב אתה, כי דבר אחינו איננו נוגע עוד בלבי כמו אז? אם ככה אתה חושב, אתה טועה מאד. אם כי כואב אני עתה מאד בראשי, בכל זה לא חדלתי מלפעל. “תשכח ימיני, אם אשכחך “ירושלים” (את המילה הזאת כותב הינה במבטא העברי)!” – ככה היו דברי המשורר, וככה יהיו גם דברי. – לו רק יכולתי לדבר עמך פה אל פה שעה אחת ולהגיד לך את כל אשר חשבתי בימים האחרונים על ישראל – כי על-פי רוב הביאני מצבי לידי כך לחשוב הרבה על ישראל, – כי אז ראית, כי – החמורים ברחוב היהודים בהמבורג הולכים מחיל אל חיל והינה נשאר הינה ולעולם כן יהיה. כלתה נפשי אל מאמרך בחוברת הרביעית⁶; שלח-נא אותה אלי לגטינגן, מיד כשתצא. תכף כשאבוא שמה, אכתוב אליך ואודיעך את האדריסה שלי. אם רק יהיה מן האפשר, אכתוב מאמר טוב בשביל העתון. לפחות אביא ציונים מתוך הלקסיקון הריאלי של הביבליותיקה בגטינגן על-דבר הספרות הנוגעת ביהודים, אם רק שוה המאמר הזה להעתיקו. –

ה. הינה.

למשה מוזר

גטינגן, 25 יוני 1824.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – מלבד זה אני עוסק עתה הרבה בקריאת ספרי זכרונות, וביחוד במקצוע היסטוריה יודאיקה. היסטוריה זו מעסיקה אותי עתה בשביל “הרבי” ואולי גם בשביל שזהו עתה לי צורך רוחני. רגשות נפלאים ממלאים אותי, בשעה שאני מדפדף באותם ספרי-הזכרונות הקודרים; תורה גדולה ומכאוב גדול אני מוצא בהם. רוחה של ההיסטוריה היהודית מתבררת לי מיום ליום יותר, ואין שום ספק, כי כלי-זין רוחני זה יהיה לי לתועלת רבה בימים אשר יבואו. מן “הרבי” שלי לא כתבתי בלתי-אם את שלישיתו; המכאובים אשר לי הפריעוני מן המלאכה באופן רע מאד. ואלהים יודע מתי ובאיזה אופן אשלימנה. לרגל המלאכה הזאת, אני מתחיל להבין גם-כן כי אין לי שום כשרון של מספרים; ואולי עושה אני לי עול במשפּטי זה, ורק קשי-החומר אשם בדבר: ציור סדר-הפּסח עלה בידי, ואני אומר לך תודה בשביל ה“הגדה” אשר הודעת אותה לי, ומבקש אני ממך, כי חוץ ממנה תואיל לשלוח לי העתקה נאמנה מילה במילה של “כהא לחמא עניא” ושל הלגנדה הקטנה “מעשה ברבי אליעזר”, וגם את העתקת הפסוק בקריאת-שמע על המטה: “הנה מטתו של שלמה ששים גבורים סביב לה”. אולי אוסיף על “הרבי” גם איזה גליונות של אילוסטרציות, כמעשה אשר יעשו האנגלים, ובהן תבוא תמצית של מחשבותי על-דבר היהודים וקורותהים. “בנימין מטודילה”, הנוסע עתה את מסעותיו על גבי שולחני, מברך אותך בשלום. שאלתו האחת היא, כי יבוא צונץ פעם אחת ויגיה ויתקן אותו ויוציאהו עם העתקה טובה. העתקתו של הדוקטור הפרנצי ויט, המונחת עתה לפני, היא למטה מכל בקורת, ואין בה אלא חכמות של תלמיד מתחיל. בנוגע להיהודים בפרנקפורט היה לי שודט⁷ לתועלת גדולה; את שני חלקיו הגדולים קראתי עד תומם, ואיני יודע אם קצפתי יותר על הרשעות השפוכה על כל דף ודף ואם התענגתי יותר על הסכלות, סכלות מעשי-בהמה שבה כל אותה הרשעות אמורה. הוי, עד כמה נתפתחנו ונשתלמנו אנחנו הגרמנים! אין עתה חסר לי עוד דבר בלתי-אם רשימות בדבר היהודים ההישפּניים במאה הט"ו, וביחוד בדבר האקדמיות שלהם בהישפּניה באותו זמן; אי אמצא לי מראי-מקומות לדברים האלה? או, יותר טוב, בנוגע לתקופת חמשים השנה קודם הגירוש. מקרה נפלא הוא, כי באותה שנה שגרשו היהודים מהישפניה, נגלתה הארץ החדשה לחירות האמונה, היא אמריקה, – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ה. הינה.

למשה מוזר

גאַינגן, 20 יולי 1824.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – גם בלילה הזה ראיתיך בחלום. לבוש היית תלבושת הישפנפית עתיקה ורכבת על סוס אנדלוזי בתוך מחנה אנשים יהודים העולים ירושלימה. מרקוס הקטן עם מפות הארץ הגדולות ועם ספרי-המסע שלו דבר לפניכם בתור מורה-דרך. צונץ הלך בסנדליו הקלים ובידו “העתון” הכרוך בעור עזים אדום; אשת הדוקטור צונץ נחפזה עם המחנה בתור מוכרת-מזון לאנשי-הצבא, ועל שכמה חבית קטנה של יי“ש ל”יום-טוב“. הצבא היה צבא יהודי גדול מאד, וגנז רץ מן האחד אל השני, בכדי להחזיק את הסדר על מכונו. ליהמן וכן ווהלויל נשאו את הדגלים, ועליהם התנוססו ציורי מגן דוד ותורתו של בן-דוד. צוקר-כהן הנהיג את אנשי ההיכל. נערים אחדים, אשר היו לפנים חברים של הועד נשאו את עצמות שאול-אשר. וכל היהודים שהמירו את דתם שמשו בתור קבלנים ויסעו אחרי המחנה, והמון כרכרות הולכות אחרי המחנה בכרכרה האחת יושב ד”ר אופּרט בתור רופא של הצבא ביחד עם יוסט, העתיד לכתוב את “קורות היהודים” אשר תקרינה במסע הזה, ובכרכרה השנית יושב פרידלנדר ביחד עם האשה החשובה פון דר רקה. – – – אין זאת כי-אם אתמול בערב הרביתי להתעמק בקריאת ספרו של בנז' (בדבר היהודים) ונרדמתי. – –

ה. הינה.

למשה מוזר

גטינגון, 25 אוקטובר 1824.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – מן “הרבי” כתבתי רק מעט, וכמעט אין עוד שלישיתו. ואולם כפי הנראה יגדל הספר מאד, ואני נושא אותו בלבי באהבה גדולה מאד, כי הן רק מתוך האהבה יצא הספר הזה, ולא מתוך איזו תאוה לכבוד. אדרבא, לו חפצתי לשמוע לקול השכל מחוץ, לא הייתי כותב אתה ספר הזה כלל. רואה אנכי מראש, עד כמה אני הורס במו ידי את בניני ועד כמה אני מעורר רוח איבה; ואולם יען אשר יוצא הספר הזה מתוך האהבה, לכן יהיה לספר עולם, והיה למנורת תמיד בהיכל אדני, ולא עששית של בית-תיאטרון אשר תכבה. הרבה מאשר כתבתי בספר הזה חזרתי ומחקתי, ורק זה עתה עלה בידי לכלכל בלבי את החומר כלו. ואני רק מתפלל לאלהים, כי יתן לי שעות של בריאות-הגוף, למען אוכל לכתוב את כל הדברים על הספר.

– – – לצערי רואה אני כי במכתבך אין שום ידיעה על-אודות ה“עוד”. הלא יכול אתה במעט מילים לתאר לי את דבר מצבו. או האם יתעורר עוד וקם? האם יחזק אלהים בעדת החלשים אשר לו, כמו אויארבך וחבריו? האם יבחר איש להיות למשיח? – אחרי כי גנז חפץ לבוא בברית הטבילה, לכן לא הוא אפוא האיש אשר יוכל להיות המשיח, והבחירה תכבד מאד. בחירת החמור קלה יותר ממנה. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ה. הינה.

למשה מוזר⁸

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – מדי דברי בספרים, הנני מהלל אליך את ספרו של גולובין “מסע ליפוניה”. מתוך הספר הזה תראה, כי היפונים הם העם היותר נאור ויותר משכיל אשר על פני כל האדמה. ולא זה בלבד כי-אם הייתי יכול להחליט גם-כן, כי הוא העם היותר נוצרי, לולא קראתי לגודל תמהוני, כי דוקא בעיני העם הזה אין דבר מתועב ומשוקץ יותר מן הנוצריות. חפץ אנכי להיות יפוני. אין דבר השנוא להם יותר מן הצלב. חפץ אנוכי להיות יפוני.

אולי אשלח אליך עוד היום שיר לקוח מתוך ה“רבי”, אשר לצערי נמנע אני עוד הפעם מלעבוד בו. אבקשך מאד, לבלתי הגיד לאיש דבר מן השיר הזה ומכל אשר אומר אליך בנוגע ליחוסי חיי הפרטיים יהודי הישפני צעיר בא מרוב הוללות ומאהבת לוקסוס בברית הטבילה, והוא עומד בחליפת-מכתבים עם יהודה אברבנאל הצעיר ושולח אליו את השיר ההוא, הנעתק מלשון המורים. אולי אין הוא מוצא און בנפשו לכתוב אליו בפירוש את דבר המעשה, אשר איננו יפה ביחוד, והוא שולח אליו את השיר ההוא. – אל-נא תהרהר בדבר הזה – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ה. הינה.

למשה מוזר

המבורג הארורה, 14 דצמבר 1825.

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – לא אדע, מה אדבר; כהן מבטיח אותי, כי גנז מטיף לנוצריות והוא משתדל להדיח את בני-ישראל. אם עושה הוא את הדבר הזה בתומת לבו, אז פתי הוא, ואם בצביעות, אז נבל הוא. הן אמנם לא אחדל מאהוב את גנז, ואולם מודה אני לך, כי יותר טוב היה לי, לו שמעתי תחת זאת, כי גנב גנז כפות של כסף.

אבל קשה לי להאמין, מוזר חביבי, כי גם מחשבותיך כמחשבות גנז, אם כי כהן מבטיח אותי גם זאת, ואומר, כי מפיך שמע את הדבר. – הייתי מצטער מאד, לו ידעתי כי התנצרותי אני היתה לך לרצון. היה בטוח, לו היו החקים מתירים לגנוב כפות של כסף, לא הייתי מתנצר. פה אל פה אגיד לך יותר.

ביום השבת האחרון נכנסתי לתוך ה“היכל” והתענגתי מאד לשמוע במו אזני את הדרשה אשר דרש ד"ר סלומון כנגד המשומדים ואשר רדף אותם בחדודיו, על כי “בהיות להם רק התקוה לבדה, לקבל מקום (לשונו ממש), הם נותנים להדיח את עצמם מאחרי אמונת אבותיהם”.

אומר אני לך, כי הדרשה היתה טובה, ויש עם לבי לסור אל האיש הזה ולבקר בביתו. – כהן נוטה אלי חסד. בביתו אני אוכל בימי השבתות, והוא חותה על ראשי גחלי “קוגל” (פשטידה), ואני אוכל בלב נדכא את המאכל הלאומי הקדוש הזה, אשר פעל לקיום היהדות יותר מאשר פעלו שלש חוברות ה“עתון” גם יחד. ואולם אל-נא נשכח, כי היו עליו גם קופצים יותר מאשר על העתון. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

למשה מוזר

המבורג, 9 יאנואר 1826.

– – – – עתה שנוא אני בעיני היהודים וגם בעיני הנוצרים. מתחרט מאד, כי התנצרתי; אין אני רואה כלל, כי על-ידי התנצרותי הוטב מצבי ברב או במעט. אדרבא, מאז ועד עתה לא מצאתי בלתי-אם פגעים רבים. ואולם טוב לי כי אחשה מזה, כי הלא אדם משכיל אתה, ואתה תלעג לכל אלה. – – – האם לא עולם הפוך הוא? כמעט שהתנצרתי, והנה מכל עבר קוראים אחרי מלא: יהודי! – – –

ה. הינה.

למשה מוזר

המבורג, 23 לחודש גנז 1826.

– – – – זוכר אני, כי המזמור “על נהרות בבל” היה אז בחיר המזמורים אשר לך, ואתה היית מזמר אותו לפנינו יפה כל-כך, נהדר כל-כך ולוקח כל-כך את הלב, עד כי גם עתה עוד תבוא דמעתי, ולא רק לזכר המזמור.

אז היו לך גם רעינות טובים אחרים על היהדות ועל תועבות נוצריות ועל הנטיה לעשות נפשות לאמונה חדשה ועל תועבות היהודים, אשר בהתנצרותם אין הם חפצים להטות ממסלתם רק את המכשולים אשר שם, כי-אם חפצים הם גם להשיג איזה דבר, לקנות איזה דבר בערמתם, ועוד רעיונות כאלה וכאלה היו לך, אשר עליך לכתוב אותם בספר לעת מצוא. הן איש אתה העומד ברשות עצמו, ואין לך לשאת פנים לגנז; ומה שנוגע אלי, אין לך צורך כלל לכלוא את נבואתך בלבך למעני.

כשם שאמר סולון, כי אין איש יכול להיות נקרא מאושר עד שימות, כך אפשר לומר כי אין איש יכול להיות נקרא אדם ישר עד שימות.

טוב מאד, כי פרידלנדר הזקן ובן-דוד כבר הזקינו, ועוד מעט ומתו, והם כבר היו לנו לצמיתות, ולא יבוא עוד אדם להוציא לעז על זמננו, כי לא היה בנו אף אחד בלי דפי.

סלח-נא לי את מרי שיחי, כי הלא אלי בעצמי מכוונים רוב הדברים. פעמים הרבה אני קם בלילה מעל המטה ואני מתיצב לפני המראה אשר על הקיר ומחרף את עצמי. אפשר, כי רואה אני עתה את נשמת רעי בתור מראה אשר כזה. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –

ה. הינה.

–––

כאלה וכאלה היו הדברים אשר כתב הינה במכתביו הפרטיים אז, באותם הימים הרעים אשר לפני הקטסטרופה ואשר אחריה, ועל פיהם אנחנו יכולים לראות את מראה נפשו הפנימי בעת ההיא. אכן צר לי, כי לא יכולתי להביא פה את המכתבים בשלמותם, גם עם הדברים אשר אינם נוגעים הפעם אל הענין וגם עם כל מעברותיהם, אשר הם עוברים פתאום מן האחד אל השני, שעל-ידי כך בולטת הטבעיות מכל שורה ושורה והרושם יגדל שבעתים – ואולם הדברים היו מאריכים יותר מדי. על הציונים האלה מתוך המכתבים אין לי להוסיף פה בלתי-אם רק עוד שיחה קטנה, אשר היתה בין הינריך הינה ובין הסופר אלכסנדר ווייל, כפי שמביא אותה הסופר הזה בספר זכרונותיו אשר נתן לנו על-דבר הינה⁹

“פעם אחת, כאשר שאלתי את הינה, מדוע זה התנצר, ענני לאמר: “הלא תדע, כי בשובי ממסעותי באיטליה ואנגליה, ששם לא ידעתי כל רע בשל אמונתי ועמי, אמרתי להוציא עתון גרמני – ואני הן לא יכולתי כלל בתור יהודי להיות עורכו. גם ברנה נדחף בחזק-יד באופן הזה אל הטבילה, למען אשר תהיה היכולת בידו להוציא את ה”בלנס”, אף-על-פי שלא היה מעולם נוצרי יותר מן המלך הפרוסי וממני. זמן-מה התחברתי אל רעי, אל הדוקטור גנז, למען היטיב את המצב הרוחני והצבורי של היהודים. כמעט שנגשתי אל המלאכה, ואני שאלתי את נפשי לאמר: מה מטרתך ומה חפצך? ברור הוא, כי אתה חפץ, שהיהודים כלם יהיו משכילים ונאורים כמוך וכמו רעך גנז. ואולם מה היא ההשכלה ומה היא הנאוריות הזאת? הלא רק בזאת, כי לא יאמינו בספורי-הנסים אשר בתורת משה ויבוזו לכל אותם הפלפולים הנפתלים של בעלי התלמוד ובעלי הספרות הרבנית. ואם יהיה ככל הדבר הגדול הזה, אם כל בני עמך למקטנם ועד גדולם ישליכו מלפניהם את הירושה אשר הניח להם משה ואת הסבל אשר הכביד עליהם רבי יהודה הנשיא, מה יהיה אז? חלק אחד מהם יתחיל להאמין בתורתו של הגל, חלק אחד מהם – בתורתו של שלינג, חלק אחד מהם – בזו של שפינוזה, ויתרם לא יאמינו בשום דבר. ומה התועלת אשר תצא תחת אשר האמינו במשה? לא מנה ולא מקצתה! עליהם להאמין דוקא בישוע! ואולם בשעה שהם נשבעים לאמונתם החדשה הזאת, הם נשבעים לשקר ולבם אין עמם, כי עד עולם לא יאמין יהודי באלהותו של יהודי, ואפילו לא אנשים כמו ניאנדר או שטאַהל¹⁰, הגם שהם לא יודו בדבר. רק על-ידי השקר הזה יתענגו הם ובניהם אחריהם על כל זכויותיהם הטבעיות, אשר הנוצרים מונעים מן היהודים. מדוע? את הדבר הזה לא אדע! אולי למען הנקם מהם על דבר אשר נתנו להם את הנוצריות, שהיא האמונה היותר כוזבת ויותר נבערה ויותר תפלה שעל פני כל האדמה: אמונה של אהבה, שאינה יודעת בלתי-אם את השנאה, אמונה של חירות, שאינה יודעת בלתי-אם את העריצות, אמונה של אהבת-אדם, שתמיד התנהגה רק בברבריות אכזריה, אשר כמוה לא ידע האדם כלל. הנוצרים התחילו להיות בני-אדם במקצת רק אז כשחדלו להאמין באמונתם, כלומר, למן הרנסנס והריפורמציה והלאה. הפרוטסטנט זהו אדם קתולי שעזב את אמונת השלוש התפלה והכין את עצמו לקראת המונותיאיסמוס היהודי. וגם על היהודי מוטלת החובה ללכת את מחצית הדרך השניה. ראה, הנה הייתי אני לפרוטסטנט. נכנסתי לתוך המבצר, למען אשר תהיה היכלת בידי להרוס אותו ביתר עז. ואולם באותה שעה אני הורס גם את מצודות היהודים, למען אשר יתאחדו שני אלה והיו לכח אחד בשדה החירות".

ואף גם את זאת עלי להוסיף פה: כאשר כתב הינה את “הודויים” שלו, ומכל עבר ומכל פנה נשמע הרעש: שב האיש לאמונת אבותיו ויהי ליהודי כשר – אז קרא הינה רק את הקריאה הזאת: “מעולם לא העלמתי את יהדותי. לא שבתי אליה, אחרי כי מעולם לא עזבתיה!”

ובשכבו על ערש דותו, והוא סובל מדוים ומכאובים, אשר כמוהם לא יסבול איש וישאם, והיו דבריו גם אז יום-יום על היהודים ועל דתם ועל אמונתם ועל רוחם. אין זאת כי-אם היה לו הדבר לצורך נפש לדבר בו מיום אל יום ומשעה אל שעה.

“עם נפלא”, הוא קורא פעם אחת לאלפרד מייסנר, בשעה שיושב זה לפני מטתו ושומע לו (מובא בספרו של מייסנר: ה' הינה, זכרונות) – “עם נפלא, אשר זה מאות שנים הוא מוכה יום יום, בוכה יום יום, סובל יום יום, ונשכח תמיד מאלהיו, ובכל-זאת הוא דבק אחריו בחזקה ובכל מאדו מאין עוד עם כמוהו תחת השמש. אם מסירה על קדושת-השם נותנת אצילות, ואם נותנת אצילות הסבלנות והאמונה החזקה וההתחזקות למרות כל הצרות, אז אציל העם הזה מכל העמים אשר על הארץ. אם נקרא את ספרי דברי-הימים לקורות הדורות התיכונים, הימים המצוינים שהתחברו יחדו הכהנים והאבירים, הלא נמצא כי אין אף שנה אחת אשר לא הביאה על היהודים ענויים, מדורות-אש, חניקות, ענשי ממון והריגות בלי קץ! ולא עוד, כי סובלים היהודים מיד המעריצים את הנוצרי, אשר רק אמונתם הולידה אותו, יותר מאשר הם סובלים מיד כל העמים היותר פראים ויותר גסים אשר על פני האדמה…”

ועוד בימיו האחרונים העסיק את לבו ואת מוחו רק אותו הרעיון המר, אשר הביע אותו גם באחד משיריו האחרונים לאמר: “קיינען קדיש ווירט מאַן זאגען”… הרגיש האיש הזה בדאבונו הגדול, כי הקשר מכיון שנתק נתק, וכי היתום הגדול אשר הוא עוזב אחריו לא יוכל להתפלל אחריו את ה“קדיש”, אם כי יתומו הוא.

ואולם גם “קיינע מעססע ווירד מאַן זינגען”. הקשר אשר התקשר בו אל הכנסיה הלא כמוהו כאין.

וכאשר נבא כן היה: גם במחנה אשר מזה וגם במחנה אשר מזה מנכרים אותו ומתנכלים אליו.

ועד היום הזה לא חדלו עוד.

–––

ביום 17 פברואר בשנת 1856 נגאל האיש הנפלא והאמלל מכל צרותיו.

הסוכנת אשר היתה לו מספרת כדברים האלה:

ובשעה הששית לפנות בוקר מת.

La nuit derniére il répétait et répétait comme le vendredi: “je suis perdu”. Par trios il me dit d’écrire – – je lui dis peu aprees: Quaná vous, vouissements cosseront, vous écrirez vouz-memé, il reprit: “je vais mourir”.

ובשעה הששית לפנות הבוקר מת.

ההלויה היתה ביום העשרים לחודש. גשם דק ירד ארצה ועדת המלוים היתה קטנה ומעטה: אלכסנדר דיומא, גוטיה, מיניה, אלכסנדר ווייל, הנרי ויוליא ועוד. – שום צרמוניה של דת לא היתה בקבורתו.

1906.

---

ברתולד אויארבך היהודי

מאת

דוד פרישמן

“… בעצם תומו כלו שלאנן ושלו—וזה ימות בנפש מרה!” (איוב, כ"א)

ידעתי כי יהודי הוא, ידעתי כי ראשית אונו ומעשהו בשדה הספרות הניף תנופה קודש לישראל, וספריו הראשונים היו “היהדות והספרות החדשה”. “שפינוזה”, “משורר וסוחר”—אך הנה מאז ועד היום עברו כארבעים שנה, ועת כזאת הלא ארוכה היא מאוד; ברתולד אויארבך היה בקרב הימים הרבים האלה לסופר אשכנזי העומד בשורה הראשונה, ויעש ספרים הרבה אין קץ, ספריו נעתקו לכל הלשונות המתהלכות בארצות אירופה ואשר מחוצה לה, עמו עם אשכנז העריצו אותו ויכבדוהו וינשאהו ויתנו לו כבוד מלכים, ויהי להם סגולה ולבן-שעשועים, מן השפחה אשר בכפרי שורצולד ועד הבכור היושב על הכסא אשר בברלין; שרים וסגנים בקשו קרבתו, ונשיאים ומלכים חכו לדבריו, ובכל מקום ומקום מקטר מוגש לשמו—מה תתן ומה תוסיף היהדות לאיש אשר כזה? מי פתי עוד יקום לשלוח ידו ולנגוע במכה טריה אשר כזאת? אך זעיר שם זעיר שם, נגע עוד אויארבך בדרך הליכה בקצה העט אשר בידו גם בדבר היהודים, לכתוב בספר ולהשמיע ברבים.

ואשכנז עשתה המפלצת, זמה היא לכל יושבי הארץ. מאשכנז יצאה, אל רוסיה באה, ותעבר כוס משכרת על כל אירופה, להשכיר אנוש מרוש ולהרעיל את כל היושב בה, ותדבק הרעה באונגריה, ותמליט ביציה בצפת, ויהי ישראל לחרם ולשוד ולבזה. – –

אז מת ברתולד אויארבך, זקן ושבע ימים, זקן ושבע רוגז! – –

הנה שם יהמו ישקו עדת פריצים ובתוך רחובות ירצחו, ופה יגוע ימות אחד מליץ מן השרידים אשר בארץ – –

מה ענין האחד אל הענין השני? מי יתן יד להביא שנים אלה בחוברת? ויותר מזה הן היה האיש זקן בא בשנים.

אשר אולי פקודת כל אדם באה עליו למות בעתו – – היאומן כי יסופר, כי נגעה הרעה עד רוחו, ותגזל את מנוחתו ביום ואת שנתו בלילה, ותהי לו חץ מות? היאמין איש לשמועה, כי ככה יהיה משפט האיש אשר שמר לפיו מחסום בכל הימים הרבים ההם?

אך הנה אמת נכון הדבר הזה, נעשתה כזאת; מת האיש מעוצר רעה ויגון ומשבר-רוח וממחלת –לב – – הלא בספרתו!

בקרב הימים האחרונים יצא לאור ספר בשני חלקים ושמו: בערטהאלד אויערבאך: " בריעפע אן זייגע פריינד יעקב אוירבאך, איין ביאגראפישעס דענקמאל, פראנקפור 1884. הספר הזה יכיל איותר משבע מאות מכתבים אשר כתב ברתולד אויארבך אל דודו ורעו יעקב אויארבך, בקרב חמשים שנה ומעלה, משנת 1830 ועד 1882 – – וכל יקר ראתה עיני בספר הזה.

תולדות חיי האיש פרושות לפנינו כשמלה, ומחשבותיו ועלילותיו כספר נגולו – – והוא פלאי! הלא חכמת שפינוזה האירה עיניו מעודו ותהי נר לנתיבתו כל הימים, והוא תומת-ילדים שמר בלבו ולא ידע מה רעה; הארץ היתה לפניו עדן-גנים, ובני-אדם מלאכים בעיניו, ובעצם תומו זה הלך מחיל אל חיל, ויגדל ויצליח ויהי משכיל בכל דרכיו, ובעצם תומו זה כתב גם את ספריו אשר היו לשעשועים לכל נפש טהורה ולכל טהר-עינים, כי אך תומת-ישרים תצהיר מבין שורותיהם ותורת חסד על לשונו, ועל שפתיו ילין עוז שלום ושלוה.

האיש הזה נולד אך לשמחה וליום-טוב, ולחיים של שלום, חיים של טובה.

הנה כי כן לא יפלא עוד בעינינו בראותנו, כי איש כמוהו, אשר כל ימיו היה חלקו עם הנאורים ללחום גם הוא את מלחמותיהם, והוא לא יכול כלכל את עדת הסוציאליסטים ויהיו לו למורת רוח. אויארבך לא יכול כלכל את האשים האלה, אם כי דעותיהם דעותיו, כי מעשיהם לא היו רצויים בעיניו, עקב אשר כלי-חמס כליהם ושוד ורצח לפניהם ילכו; אויארבך לא יכול כלכל גם את הינה, אם כי יודע, הוא אשר רוח ממרום בקרבו, כי רוחו ודרכו זרים מאד לרוחו ולא יבין להם, עקב אשר אין אמון (ערנסט) לנוכח עיניו “ובעבור נעלים ימכור את כל כבוד האדם בבוא לפניו עת לצון”; ואך אנשים כמו שולצה-דליטש, יעקובי, לסקר ודומיהם, יהיו לו למשוש נפש, וגם אחריהם לא תדבק נפשו, בגלל רוחם הכביר אשר ימשוך אותו אחריו, כי-אם בגלל בור לבבם וטוהר נפשם. כי על-כן נראה את כל הסופרים אשר ידברו בו מזכירים ומנשאים תמיד את תומתו ואת נפשו, ועל-כן אחריו כל אדם ימשך בקסם אשר על שפתיו. כי בכל אשר הוא כותב ועושה נאמן הוא מחשבתו, להורות ברבים את תורת-המידות ואת למודי-המוסר, וכתבי הקודש גם הם יהיו לו תמיד נס להתנוסס, על כי לא אחת ושתים חזו החוזים וישאו משא ליום אחרון, אשר ישבת כל רע מן הארץ ועולתה כליל תחלף, וזאב וטלה ירעו כאחד. אכן גם המקרה האיר פניו אליו, ויהיו לו כל הימים שיח ושיג אך עם אנשים אשר לא זהמתם רוחם ונפשם מטהרה, ולכן כל הימים הוא בעצם תומו כלו שלאנן ושלו, ואת הרע ישכח ולא יזכרנו ולא יעלנו על לב, ותהי לו אמונה גדולה, אמונה בבני-האדם.

“את זאת חזיתי לי ואותה אגיד לך– – יכתב באחד ממכתביו אל רעו, אל יעקב אויארבך, אחרי ראותו על פני הבמה את חזון “נתן החכם” – – המחזה איננו תורת הסבלנות, כאשר חשבנו למשפט מאז, כי הסבלנות איננה דבר בחיוב ואך זאת היא התורה היוצאת לנו מן המחזה הזה, וכן גם מן המחזה, “מיננאַ פאָן באַרנהעלם”, לדעת ולהאמין באמונה שלמה בבני –האדם ובטובם ובטהרת רוחם ובור לבבם וכו'. כי לסינג בכל פינה שהוא פונה מורה הוא את התורה הנעלה הזאת”.

הנה כי כן לקח את רעיון הסבלנות גם מנתן החכם, ויתן לו תחתיו רעיון אמונה להאמין בטהרת רוח-האדם – – ברתולד אויארבך לא יכול אחרת.

ההתיצב איש כזה לפני המקרים בבוא יום החשך והגוי המר והנמהר?

כי הנה בעוד הוא עושה כה וכה ורוחו במרום ימריא, כלו שלאנן ושלו, ופתאום קראו נוצרים להרגה ולשוד ולביזה בקרב הארץ, ויהי האדם רע מחיתו השדה, ויהי פרא למוד מדבר.

מה זאת?…

רוחו נבקה בקרבו וזמותיו נתקו, כי לא האמין למשמע אזניו, לא האמין למראה עיניו; ברתולד אויארבך לא יכול האמין כי זה הוא האדם וזאת תורת האדם – – למי אפוא הוא עמל כל השנים הרבות האלה? בתוך מי הוא יושב כל הימים אשר הוא חי? ואנחנו מדי נקרא את המכתבים אשר כתב בקרב הימים ההם, תעגם נפשנו לאיש אשר משמים השלך פתאום ארצה, ודבריו ידכאו חיינו בקראו ממעמקים “למה הייתי? – – מי יתן ומתי בטרם ראו עיני את השערוריה!” – – באחרית ימיו נראה, כי עוד מתאמץ הוא בכל עוז-רוח לרפא את שבר לבו ההרוס, ומיום ליום עוד יתאזר כגבור משכיל לשוב לעבודתו כמקדם, ועל לשונו משפטי פי שפינוזה: קח את הדרים כמו שהם! ראש דבר הוא לאדם להבין את אשר לפניו! או

PRINCIPIUM OMNIUM RERUM ET ESE CONSERVARE”

וכן יחרוג ממסגרותיו ומן התלאה הנוראה, ויחפוץ לשובב את נפשו ולהנער כפעם בפעם; אפס כאשר נפל לא יוסיף עוד קום. קשת נחושה זאת חלפה מחצה את לבו, והוא לא יהיה עוד אחרי נפלו. המכתבים האחרונים יפצעו פצעים נאמנים בלב הקורא, כי עינינו רואות, איש חי בעצם תמו, והוא מת בנפש מרה.

פה יגוע ימות אחד מליץ מן השרידים אשר בארץ, ושם עדת מרעים עוד יהמו ישקו לבוז בז ולשלול שלל ולהגיע דמים בדמים – – מי ישים לב אל כל אלה? ארץ אשכנז קראה לבכי ולמספד ביום מות בחירה זה, ואחריה ענתה כל אירופּה בקול, מטיפים השמיעו במרום קולם, וסופרים ומשוררים קראה בניהם קינות, מכתבי-העתים השמיעו את כל תקפו ופרשת גדולתו, ומלכים באו וינחמו את אבליו; ואולם את היהודי שכחו ולא זכרו, ולא שמו לב לראות כי מפני הרעה נאסף הצדיק.

ואנחנו?…

נלקטה אבנים אחת אל אחת ונציב מצבה, אות זכרון לברתולד אויארבך היהודי – – כי אמנם היה האיש הזה יהודי בכל רוחו ולבו, בכל מאדו ונפשו, ותומת-רוחו וטהרת-נפשו גם הן הלא פרחים הן אשר מזרם היהדות ירטבו וממקור ישראל יהלכו ומעפרו יצמחו, וגם הוא הלא יספר לנו לא אחת ושתים, כי כתבי-הקדש פקחו את עיניו ויעוררו את רוחו לראות ולהבין במראות-הטבע; ויותר מהמה הלא היה האיש הזה קרבן על מזבח האהבה, אשר אהב אותנו, את אחיו בני עמו – – אכן נפלאה מאז אהבתו להם, הלא היא כתובה על ספרו, מפוזרה ומפורדה בין אלפי שורותיו על כל דף ודף!

נלקטה אבנים – – אבל אנכי פה לא תולדות-חייו אספר, ואך דברים בודדים אשים לפני הקורא, ציונים אחדים אשר לא נפלאים הם ברב או במעט, ואותם יקרא ועל פיהם ישפוט. כשרש מארץ ציה עלה לפנינו, ויהי לעינינו לצמרת ארזים, וכבוד כל הארץ הוא יאספהו: בשנת 1812 ביום 28 פברואר בכפר נורדשטטן אשר בשורצולד בוירטמברג נולד אויארבך, ויהי שמו משה ברוך, בהיותו בן שלש-עשרה שנה שלחוהו אבותיו אל “בית-המדרש” בעיר הכינגן, יהי שם כשנתים ימים ומשם בא עירה קרלסרוה ויוסף שם למודים על למודיו; אך משם בא אל בית הגימנזיום אש בעיר שטוטגרט ויכל שם את למודיו, ואחרי-כן בא אל בתי האוניורסיטט אשר בעיר טיבינגן ובעיר מינכן ובעיר היידלברג, וילמד בראשונה דין ומשפט, ואחרי-כן למד את תורת הפילוסופיה אצל שטרויס ואצל שלינג ואצל דיוב. אז החל לכתוב ויעש ספרים הרבה אין קץ, ויהי לו שם גדול בין ראשי זקני הסופרים באירופה, וכל מעשהו ועבודתו בחוץ היה בעד עמו, עם אשכנז, כי אהב אויארבך את אשנז ואת יושביה בכל מאדו ונפשו. אז החלו השערוריות בארץ, ואלה באו עד נפשו וישברו אל לבו, וביום 8 פברואר 1882 מת, וביום החמשה-עשר בו קברוהו בכבוד גדול בקברות אבותיו בכפר נורדשטטן ככל אשר צוה. אלה הן כל הדברים וכן התמו.

זה הוא האיש ואלה הן תולדותיו – – הבזאת יהיה לנו למופת? לא – – אפס אנחנו את היהודי נבקש.

יעקב אויארבך בהקדמתו לספר המכתבים אומר: “משגה הוא, אשר ישגו רבים להאמין, כי מבארות התלמוד עלה ברתולד אויארבך, לאור באור החיים, ואך בעמל רב חרג ממסגרותיו; דרך הפלפול היה זר לרוח איש כמוהו כל הימים, ואל תוכו לא בא מעודו ולא ידע אותו, אכן אמת הדבר, כי פסוקים בודדים מכתבי-הקודש הכו שרש בקרב לבו עמוק, ואך רוח התורה ומשלי-המוסר אשר בכתבי-הקדש, והאגדות המלאות רוח-השיר, אלה היו לנגד עיניו תמיד”. – – וגם מדי נקרא את המכתבים, נמצא דברים בוטים, בהוכיחו את רעו, אהוב לבו, על כי “במבחר הקברים יקבור את נפשו חי בתוך הקורן העברי… או כי יוכיח אותו אל פניו על כי “יבלה את כחו הנעלה בלמודי הראב”ע, אשר כבר נס ליחו, אם כי איש מצוין היה”. – – ואולם בתוכנו ישתומם לבנו על כל הכבוד אשר ירחש לבו לכתבי-הקודש, ובפה מלא הוא אומר, כי הם עוררו את רוחו ולהורות נתנו בלבו לדעת ולהבין את יפי מראות-הטבע, כי על –כן יביא כפעם בפעם ציונים מכתבי-הקודש בכתבם כלשונים באהבו אותם; וטורגניב, אשר כתב הקדמה בשפת רוסיה להעתקה הרוסית מספורו “דאַס לאַנדהויז אַם רהיין”, יוכיח בטוב טעם ודעת, כי רגיל על לשונו תמיד לשאת משל ומליצה ולהביע חידות מני קדם, וזאת לו אך יען כי ממקור ישראל יצא ומנחל עדנו שתה. וכן רגיל על לשונו גם מליצות כתבי-הקודש לטעת אותן שרק בשפת אשכנז, והיה כקרוא העברי דברים כאלה, והיה לו לאות כי פי מכיר ומוכר הוא המדבר אליו.

הנה כי כן יכתוב באחד ממכתביו אל רעו:

“עוד מעט ואמצא את העץ ואשליך אותו אל המים וימתקו המים המרים, אשר בדרך מסעי במדבר הזה, ואת מטה משה אקח בידי ואך בו את חדרי לבי ויצאו מהם מים חיים, וגם חיים חדשים יזלו מתוכם, ומנחלי עדנים זה ירויון אבות ובנים ונשים ובתולות בישראל, אנשים ונשים וטף, וגם את הגמלים אשקה ואת כל הבקר והצאן? והיה אם ישאלני “מי יאכילני בשר?” ואט את ידי בשכין אשר אין בו פנימה, למען יבשלו את אשר יבשלו ואעל את השלו מיערות דמיוני, ואשחט ממנו הרבה מאד – –או האם אעשה שקר בנפשי להעביר את בעלי-הכנף משירתם וזמרתם, ואלמדם את הנגינות החדשות, אשר ינגנו עתה בבתי-כנסיותינו, ומצא להם, ואכחש לנפשי ואמר: זה הוא שיר ציון?” – – מליצות כאלה וכאלה תהיינה בפיו כדבש למתוק, ושפתן על לשונו תמיד, והן עוררו לפעמים את רוחו לחשוב מחשבות ולכתוב בספר, ובמכתבו ביום 20 אוקטובר 1871 יכתוב: “כחתן יוצא מחופתו – – המליצה הנעלה הזאת, אשר תביע ותבטא את רגש השמחה, מלאתני תמיד שמחות וגיל, ועוד בימי ילדותי שובבה את נפשי; עוד זכר אזכור, כי ביום הלקח אחותי אסתר לאיש ואני נער קטן, הבטתי בפני “החתן”, ושפתי נעו-נדו חרש ואמרו “כחתן יוצא מחופתו”, אם כי בפניו לא ראיתי כל חדשה; וגם היום הנה קמתי ממשכבי שמח וטוב-לב, כי על-כן עלתה המליצה הזאת על לבי”… ופעמים הרבה יקרא במכתביו, “הלא דבר הוא! מליצות כתבי-הקודש עולות בימים האלה על לבי ואני לא קראתי להן – – הלא אות לטובה הוא!”

אכן מליצות כתבי-הקודש עוררו אותו גם להבין במתנות הטבע וביפי היקום. הלא איש הוא אשר רוח השירה תפעמהו מעודו, ונפשו תדבר אחרי יפי-הטבע, ועל-כן יהיו לו לזרא חיי-העיר והוא יקום כפעם בפעם לצאת השדה את משכנות הרועים וללון בכפרים ולהשכים לכרמים בבקר בבקר, ועל מרומי הרים יעלה, אשר שיאם לעבים יגיע, לשבת שמה ימים רבים, וברדתו מהן ההרים והנה רוח אחרת תצלח עליו, והוא נהפך לאיש אחר.

“עתה אבין את הגות לב משה אחרי רדתו מן ההר מקץ שבתו עליו ארבעים יום וארבעים לילה, לשוב להתהלך בין העם” – – אלה הם הדברים אשר יכתוב לרעו ברדתו גם הוא מן ההרים לשוב להתהלך בין יתר העם. – – ובהזכירו את חלום יוסף, אשר קמה וגם נצבה אלומתו, יקרא:

“מה יפים ומה נהדרים חיי-השדה אשר נמצא בכתבי-הקדש, והספור הזה הוא היפה בכל כתבי-הקודש”! גם הפסוק “ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה”, עורר את לבו מאד ולא אחת ושתים יזכר בו, ויאמר, כי עוד בימי ילדותו נתן הפסוק הזה בלבו להבין במראות הטבע הנהדר ולדעת ולהרגיש את הדר השדה והתנובה וגם בימים הבאים עוד ישוב ידבר בו, ואומר, כי נעלים דברי תורה במראות-הטבע גם על דברי הומירוס; ואך מקרה הוא, כי גם גייגר (ע' גייגער’ס נאַכגעל. שריפטען, חלק 5 צד 219) בכתבו תו-זכרון בתוך הספר-הזכרון אשר לאויארבך, כתב לו את הפסוק הזה, אחרי כי גם בעיניו היה אויארבך כאיש-שדה המביא עמו כפעם בפעם ריח שדה אשר ברכו ה', אל משכנות יושבי הערים, ואויארבך יאמר באחד ממכתביו, כי נגלו לו הפעם כל תעלומות-החיים, והדר-הטבע פרוש לפניו כספר לקרוא בו, וכל רז לא אניס ליה: “עוד זכור אזכור את האגדה המספרת, כי אבן טובה היתה לנח, אשר האירה לו בתוך התבה כאור שבעת הימים; חכמי הגיאולוגיה לא ידעו ולא יכירו את האבן הזאת, ואך אני מצאתיה”…

אכן זה הוא הכח לאיש יהודי לברוא לו לב טהור ולחדש קרבו רוח נכון, כי על-כן רוח-אמונה או רוח-קדושה התנוססה בקרב האיש הטהור הזה מעודו ועד יום מותו, והזכרונות מימי נעוריו יהמו בקרבו ולא יסופו ממנו כל הימים אשר הוא חי. פעם ישמע את החזן בבית-הכנסת, המתפלל את “תפלת הגשם”, ובשמעו כן יחרד לבו בקרבו, כי את נגינת אביו שמעו אזניו ועיניו תרדנה מים; פעם ישוח ברחובות בלילה, ויזכור כי ליל יום-הכיפורים הוא, ומה נעלים ומה נשגבים הרעיונות אשר יעיר בקרבו הזכרון הזה, פעם ישמע את תפלת הקדושה בקרב העם שלש פעמים “קדוש קדוש, קדוש”, ונפשו תשתפך בקרבו, ובללו ימלא רגש קודש אשר לא ידע יכנה; – – “מה ארכה העת אשר לא שמעתי כאלה – – יכתב במכתבו – – ומה נפלאו כל החיים בעיני עתה! לבדד הלכתי זמן כביר אנה ואנה, ולא אדע להגיד את כל אשר רחש לבי בעת ההיא, כי הייתי נפעם, ואהי כמו לוקחה רוחי מקרב גויתי, ואני מרחף בתוך הטהורה המרחפת והחודרת במלוא רהב התבל, וכל אלה יגוזו חוש ויעופו”… ופעם יחוג את חג “הסדר” במושב אחוזת-מרעים, הנרות אשר במנורות-הכסף בוערים באש, המסובים יושבים אל השלחן וכוסות זהב מלאות יין בידיהם, והוא יושב בתוום לבו ושואל כנער תם את השאלה “מה נשתנה?” כדין וכדת, ואף ישיר להם משירי אביו אשר נעמו מאד – – הזה הוא האיש אשר ידו תכתוב את הספורים “דאָרפ-געשיכטען?” הזה הסופר אשר מלכים חפצו ביקרו ועם-הארץ התפאר בו כל היום?… יש שעות – – יכתוב אל רעו – – אשר ממעמקים אשא עיני לא אלהים לבקש אותו, אשר לא ידעתיו ואשר לא הבינותי לו, ואך עיני לבדן נשואות אליו ונפשי בקרבי יודעת מאד ברגעים כאלה, כי עוד איטיב לעשות בקרב הארץ, ועוד נכונים לי מעשים טובים. כן אחי! רגע אחד הסירותי עתה מן העט כפי ואחדל לכתוב, כי גברה עלי המית נפשי; הן לפנים לא עצרתי כה לדבר כדברים האלה, ואף כי לכתוב אותם בדיו, ואולם עתה אחת אחוש בקרבי, כי הוסר המסוה מלפני עיני, ואני אעצר כח לדבר את כל הדברים האלה, אם כי כבד-שפה עודני, כי הנה בושתי לפתוח שפתי עמך בזה, ובכל אלה לא אדע מעצור עוד ולא אשמורה עוד מחסום לפי, ועל-כן ראה הנה קראתי עתה בשם אלהים ולא אירא; הנה לפעמים אדע כי חסיד אני ונפשי דבקה אחרי אלהי, ולך, ידידי, אגיד את הדברים האלה, כי אחרת לא אוכל"…

זה הוא אויארבך – – זה הוא היהודי.

ברתולד אויארבך הוא יהודי. היהודי יזכור תמיד את גלותו ואת ביתו הנשרף, ועל ראש שמחתו יעלה את זכרם, וביום שמחה יזכור את יום המות, החתן היוצא מחופּתו שמח וטוב-לב ינפּץ כלי-חרש “זכר לחורבן”, היושב על “הסדר”, כלו שלאנן ושלו יעטוף מעיל לבן לזכור את יום המות, וגם בביתו, בחדרו אשר שד אותו בשיד, ישאיר חלקה אחת שחורה “זכר לחורבן”; ואולם המעשים האלה לא מעשים הם אשר ביד יעשו, כי-אם ממקור רוחו יהלכו – – וגם ברתולד, אויארבך איש יהודי רוח בן ישראל. באחד ממכתביו יספר לרעו כי קרוא היה אל הדוכס מגותה, להסתופף בחצרות ביתו ולשבת בהיכלו ימים אחדים. “בלילה הראשון לשבתי בחצרות ריינהרדסבררונן בחדרי בתוך ההיכל, ישבתי שעות אחדות על יד החלון לבדד, וזכרונות רבים עברו לפני, והנה עלה על לבי זכרון הימים אשר ישבתי “בבית המדרש” בהכינגן, ולא סר ממני, ואני אז בחור עני ונכה-רוח, ועתה באתי עד הלום – – הלא חידת החיים היא!” – –

אבל לא אך ברוחו התנכר כי יהודי הוא, גי גם במעללים. באחד ממכתביו, יספּר, כי הביא את שלשת בניו אל בית-הכנסת החדש, לשמוע אל הרינה התפילה למען יקרבו גם הם אל בני-אמונתם עד מידה ידועה, והתפילה וסדרי-התפילה עשו בנפשם רושם חזק; ואולם בעיניו לא מצאו חן כל סדרי-התפילה החדשים האלה, אם כי הנגינות יפות היו, כי הוא אחד מבני הדור הישן הוא, אשר אך קולות מימי הנעורים יולידו בו זכרונות קודש; – – וגם את חג “בר-מצוה” חגג אויארבך במלאת לבנו מספר השנים, ובמכתבו הוא אומר: “החג הזה הוא לנגד דעתי, ואך רק לעשות את בני חברים לבני בריתם אעשה את המעשה הזה”? – – וכן יהיה תמיד שם “היהודי” לכבוד ולתפארת: אל רעו וידידו מוריץ הרטמן יתמרמר מאד, על כי יכסה את יהדותו במשאון, ותהי לו לחרפה; ובנשאו את מדברותיו בקהל רב ביום חג הזכרון לכבוד פיכטה, ומכתבי-עת אחדים ההולכים חושך ולא אור יצאו לקראתו להתל בו כהתל, באנוש, באמרם כי פיכטה היה שונא לישראל כל הימים, אז יסר יסרהו מאד מוסר כליותיו, על כי לא הזכיר במדברותיו גם את הדבר הזה, לגול את החרפה מעל עמו בקהל רב, ויצדיק עליו את הדין כי ככה יעשה לו; וכן גם לא ישא את פני שפּינוזה ממום, על כי “טינא” בלבו נגד היהודים, אם כי שפּינוזה הוא אלהיו, והוא יהיה לו לנושא-כלים, וגם את גיטה משא-נפשו לא ינקה בדבר שנאתו ליהודים, ועליו הוא אומר, כי היהודים היו הראשונים לשאת את דגל ההשכלה, רחל, הרץ, גנז ואחרים, היו הראשונים להכיר את ערך גיטה הגדול, להפיצו ברבים ולעשות לו שם עולם, ובכל-זאת טינא הביא בלבו נגד היהודים עוד מחוצות פרנקפורט, עד כי בהזכירו שם שפּינוזה אדוניו לא הזכיר אף פעם אחת כי ממקור ישראל הוא, תחת אשר בדברו על-אודות קרטיזיוס או אחרים יזכור תמיד את מולדתם; – – ואנחנו מדי נעבור את פני ספר המכתבים הזה, הלא דברים לאלפים נמצא, פעם בכה ופעם בכה, אשר בם יגיד יביע את כל אשר רחש לבו בדבר היהודים והיהדות, וכל הדברים נפוצים הם על כל הספר ומבין שורותיו יצהירו: מה ישמח לבו אלי גיל ביום שמעו או ביום קראו מעל כתבי-העת, כי עלה יהודי לגדולה, כי דברו טובות על היהודים ביום הקהל, כי כתבי-העת שפטו את משפט ישראל לטוב; ומה תהמה נפשו ומה תשוח רוחו ביום קראו דבר-מר; את חליפות המכתבים בין צלטר וגיטה יקרא ולבו לא יוכל השקט, כי צררו בם את ישראל; את דברי וגנר יקרא על-אודות היהודים והמוזיקה, ורוחו לא ירגיע עוד, כי תואנה הוא מבקש; את השמועה שמע, כי היהודי וינטרשטיין נבחר לשר-העסק בארץ, ולבבו ירון; “אכן האמת אגיד לך – – יאמר במכתבו – – כי לא לנחת לי הדבר, בראותי כי היהודים עולים לדוכן גבוה כזה; הלא עליהם לשאת בראשונה משרות קטנות לבלתי העיר קול קנאה ותחרות”… אכן לא אחת ושתים צררוהו אויביו מנעוריו, ויקללוהו באלהיו וביהדותו, ותהי גם יהדותו לקיר מבדיל בינו ובין סופרים אחרים, אבל הוא לא שת לבו לכל אלה; פעם ענה כסיל כאולתו, ופעם החריש ממנו ובאחד ממכתביו יאמר: “אך צחוק מכאיב לב הוא! אני אני אלחם לפרוסיה בכל נפשי ומאדי, ואלמד את בניה לדעת להכיר את רוחם ואת תכונתם, ואף להתאחדות הצפון עם הדרום אלחם למען היות לנו ארץ שלמה – – והיה זה שכרי! (כי שר-צבא אחד קרא אחריו “יהודי”). אשמח מאד על דברי X אשר אמר אלי: אתם היהודים אנשים גדולים הנכם, ונפש מלאה אהבת-אדם בכם, כי לא יבאו דברים כאלה בכם להוליד בקרבכם שרש פורה ראש ולענה – – אכן בי לא תגענה עקיצות כאלה לרעה, כי חי אנכי בעולם אחר”. ובמכתב אחר יזכיר את דברי החוקר בונזן, אשר אמר, כי נפלאים בעיניו יהודים לא אך במעשיהם הטובים וברוחם הנעלה, כי נהפוך הדבר, וגם בהשוותו אותם אל הצוענים יפלאו בעיניו על אחת שבע; גם הצוענים מפוזרים ומפורדים הם על כל פני הארץ, וידם בכל ויד כל אדם בם, והם הלא היו לאויבים לבני-אדם לדרוש להם אך רעה, ויהיו עוינים את כל אשר בשם השכלה תכונה, ויהיו לצוררים ולנוכלים, אשר אך יד הממשלה תעצור בהם לשים להם מתג ורסן; והיהודים, כאשר אך נפתחו לפניהם שערי החיים, הנה באו ויביאו אתם אהבה רבה למין האדם, ויטו שכמם לעבוד תמיד בעבודת ההשכלה, להיטיב ולהועיל. – – ויעקב אויארבך יספר לנו גם את זאת, כי ברתולד בעודו תלמיד בבית האוניורסיטט שמע לקח מפי הפרופיסור דויב, ופעם אחת הטיף דויב על-אודות החיובים לחברה ולאמונה, ובין יתר הדרברים אמר, כי היהודים ישאלו לנפשם שוו-זכיות, בעוד אשר הם לא ימלאו את חובתם לארץ מולדתם לצאת לעזרתה בגבורים; אז הלך ברתולד אויארבך אל דויב הביתה ואחוזת מרעיו העברים עמו, לבקש מלפניו על עמם לתקן את דבריו, כי משגה אתו, אחרי כי היהודים ישאו גם הם בעבודת-הצבא בכל ארצות אשכנז זה שנים אחדות, והמקרה הזה העציב את רוחו עד מאד, וישק אותו כוס-תמרורים; וגם באחד ממכתביו בשנים הבאות עוד יזכר אויארבך את המקרה הזה. – –

בימים ההם עמל הרבה עם היהדות וספרותה, וכפעם בפעם יעץ עצות לידידו לגיגר כדת מה לעשות; בימים ההם כתב גם את קונטרסו “היהדות והספרות החדשה” ובימים ההם קרא את כתבי ראהעל (רחל ורנהגן פון אנזה) ובתוכו השותמם לבו על האשה הנפלאה הזאת, אשר כמוה לא ראה עוד, ויקרא: “רחל היא יהודיה”! “רב אמת ורוח נכון נמצא בקרב האשה העבריה הזאת”! ואף חפץ לכתוב מאמר “רחל העבריה”.

ובימים הבאים בבואו לברלין היה גם לאיש-מעשה, ויהי גם הוא בין המיסדים את החברה למשען התלמידים העניים מילדי העברים. "אתמול – – כתב באחד ממכתביו – – נקראתי אל חג העצרת, אשר חגגו המיסדים, ויבקשוני לשאת את מדברותי בקהל למען אשר אשר יקומו רבים על נדיבות; ומדי דברי עלה על לבו הרעיון, כי אני הגבר העומד עתה להעיד את לב האדם להיות לעזר לתלמידים עניים, הלא הייתי גם אני תלמיד עני בשכבר הימים וגם אני נשאתי עיני אל האחרים וכו' ואוסיף ואומר: כי כאשר כבדו ידי משה נגשו אליו שנים מתלמידיו לתמכו, להרים את ידיו למען אשר יוכל לכלות את המלאכה אשר החל, וגם התלמידים פה יחפצו לכלות את אשר החלו, ואך ידיהם כבדות, לכן אמרתי גשו הלום ותמכו בם והרימו את ידיהם וגבר ישראל! – – ובהיות עת צרה ליהודים ברומניה התעורר אויארבך, ויתנדב ללכת עם מונטיפיורי אל הארץ הזאת לראות במה יושע ישראל שם, ובימים הרעים ההם כתב מכתב נמרץ אל הנשיא מהוהנצולרן, לבקש מלפניו על עמו, והנשיא ענה אותו במכתב דברים כבושים יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב, ואת המכתב הזה קבע בדפוס במכתב עתי “נייע פרייע פרעסע”, ולא הביט אל לעג השאננים, אשר צררוהו על כי שם חלקו עם הפחות והנשיאים, ויקראו לו “דער האָפ-יודע אויארבך”…

ובשנת 1869, בהיות הרעב במערב-רוסיה, עמל ברתולד אויארבך הרבה מאד לעשות דבר למען היהודים האמללים, ובמכתביו בימי החדש אוקטובר ישפוך אל כל לבו על-אודות הרעה. “אתמול ראיתי את פני הוד מלכותה הנסיכה הילנה, ואם אקרא אליה שנית אדבר באזניה את דברי על-אודות הרעב אשר היהודים יפלו חללים לרגליו במערבה-רוסיה וכו' גם נקרא נקראתי לבא אל חמשתה הנעשה לכבוד האורחים הגדולים קרמיה ואלברט כהן, וכו' האספה היתה, ואלברט כהן נשא מדברותיו בקול חוצב להבות-אש, ואחרי הדרשה הזאת עשב את האספה ויסע ירושלימה, והד”ר לילף ועוד אחרים הביאו ציורים ומחזות-החיים מחיי-היהודים, במערב-רוסיה, ועתה אין עצה אחרת בלתי-אם לצאת לאמריקה; גם הנסיך פון ברורן היה בביתי, ויאמר אלי, כי כאשר תהיה לממשלת רוסיה ערובה נאמנה נתן תתן את היהודים לצאת לאמריקה" וכו' וממחרת היום יכתוב: כשלש שעות דברתיעם הנסיכה הילנה ואדבר עמה גם על-אודות היהודים במערב-רוסיה, והיא אמרה אלי, כי איטיב לעשות אם אני אלך עם הצירים לפטרבורג, וגם קראה בשם האנשים האצילים והנדיבים אשר לבם טוב על היהודים, וגם אמרה, כי נכונה היא לדבר פה אל פה עם קרמיה, בהציגי אותו לפניה, ולעשות את כל אשר בכחה לעשות. בדברי אחרי-כן עם קרמיה, השמיעני, כי הוא לא ילך פטרבורגה, עד אם בראשונה ידע נאמנה, כי קבל יקבל הקיסר את פניו וכו' וגם זאת אמרה הנסיכה, כי אני אוכל לפעול הרבה לטובת היהודים על פי הספרות הרוסית, היודעת את שמי, ועל פי מכתב-העתי היותר נכבד ברוסיה, ששם יוצא עתה לאור ספור ממני, והיא תאמין באמונה שלמה, כי הרוסים נכונים הם לעשות טוב, אם אך נעורר אותם בדברים כבושים.

הה, לו יכלתי ובאתי אל הארץ הזאת, אל מערב-רוסיה, לראות בעינים את כל הדברים, ולעשות שם את כל אשר בכחי לעשות! נפשי כלתה לעשות ולפעול דבר למען הכלל, ואתה הנח לי, כי אמנם ידעתי אשר לא אחת ושתים אמרתי לנפשי אנח את ידי מכל המעשים היוצאים לחוץ מגבול פעולתי, ואולם עתה לא אוכל לעשות אחרת וכו' וכו‘. קרמיה השמיע את מדברותיו יותר משעה אחת, וידבר על –אודות פעולת החברה כי"ח וכו’.

מה נהדרו הדברים ומה יפה טעם המלים, אם בשפת צרפת נדבר מעל הבמה וכו‘, הלא אך הצרפתי יוכל לקרוא בהשתפך נפשו " MEN COLUR, MEN COLUR, ISRAELIE " והדברים לא יהיו בפיו למליצות ריקות, שדופות קדים וכו. אחרי-כן בהיות המשתה, בקשני לצרוס כי אטיף גם אני לקהל השומעים, ואני דברתי בפה מלא. בין יתר הדברים אמרתי, כי העשירים שבישראל לא ישתתפו במעשה-הצדקה באותה מדה שנשתתף בו אנחנו המלומדים וכו’.

וגם על דרכי ישראל דברתי, אשר ביד חזקה לצרפתים בצרפת, ובאשכנז לאשכנזים וכו‘. וגם אמרתי כי תעודת ישראל היא לחבר את חיי המדינה והלאומיות בחוברת אחת, לא לפי תולדות הדם, כי-אם לפי-רוחם וכו’. וגם זאת אמרתי, כי היהודים עצמם דומים אל כתבי-הקודש אשר להם, כי גם כתבי-הקודש נעתקו לכל שפות העמים, ובכל-זאת מקורם ברוך ולא יחדל לעולם, והדבר הזה מצא חן מאד בעיני כל השומעים…"

אך הנה בין כה וכה היתה המלחמה בין אשכנז וצרפת, ואויארבך כאהבו את ארצו, כן ירנין את לבו הנצחון אשר נצחה אשכנז את אויבתה. וכל הארץ שמחה בנצחונה האם עוד ישר ונכון הוא לענות עתה דבר על השנאה אשר שונאים את ישראל? ויהי גם עתה כלו שלאנן, ושלו, וישמח מאד בלבו בשמעו את איש-יהודי מיושבי-אלזס אומר: “עד היום היינו צרפתים ועתה נהיה אשכנזים!” וישמח מאד בראותו בערים הקטנות אשר עבר בהן, והנה היהודים מתעסקים צרכי-צבור יחד עם האשכנזים, והם צובאים את צבאות מכבי-האש ומתערבים בגוים. וישמח מאד על כל אלה, וישכח את אשר כתב באחד ממכתביו בשנים שעברו, לאמר: "גם בספרד היו ימים טובים לישראל אשר נהנו מזיו ההשכלה כנפשם שבעם, ואחרי-כן נדחו פתאום לאחור – – הדברים האלה ירדו עמוק אל תוך לבי: היתכן אפוא, כי יהיה שנית עוד כדבר הזה בקרב דברי-הימים?…

אך עוד מעט ועיניו ראו, כי לא לאולם חוסן, ובאחד ממכתביו יריד בשיחו ההם לאמר: “היום קראתי את המשא הנפלא, אשר נשא לסקר בבית המחוקקים על-דבר ספר-החקים לעובדי בצבא, והיום קבלתי מכתב אשר כתוב בו, כי באיסמאיל ברומניה נענשו חמשה יהודים, וגם הרב בתוכם, על כי גנבו כלים מבית-תפלת-הנוצרים – – הנה כן נראה אשר שם ירדפו את היהודים על לא דבר על-אודות דבת-שוא, אשר הוציאו עליהם, ועלילות-דברים הנושאות את תו השקר והכזב על מצח, ופה הנה ילחום יהודי גבור משכיל לחוק חוקים נאמנים לכל העם, חוקים אשר רוח טהורה ילדתם!” ובמקום אחר יכתוב: “פה ישאו מדברותיהם על רוח החסד ותורת-האהבה, אשר לבני-אדם לעשותה, פה נשב אל שלחן הכתיבה לבקש את מסתרי הליכות כחות הנפש, להבין תעלומותיהם, ושם במרחקי ארץ שם אבדן ורצח והרג רב, ונוצרים בעלי תורת-האהבה, יקראו לבזה ולהרג, לבוז ולהרוג שבעים או שמונים משפחות מן היהודים, ומכנף הארץ שמועות שמענו מערי רומניה וכו'”.

ובעוד הוא עושה כה וכה עלתה הזעקה הגדולה מרומניה ותבוא עד נפשו, והדברים אשר דבר הלא יהיו לנו לעינים גם עתה, בזמן הרע הזה, כי דברים רבים נשמע אשר גם היום יהיו לנו ענין לענות בו, ואשר נשמע אותם עתה יום-יום מעל מכתבי-העת לבני ישראל.

"אתמול בערב – – יכתוב אויארבך במכתבו ביום 6 אוקטובר 1872 – – הייתי באספה של העוד הרומני, אחד עשר איש מבוקרשט באו ומליצה הביאו בידם מאת פייקסטו, והם חפצים לצאת לאמריקה, להאחז שם וכו‘. דברים המסמרים שערות בשר איש קראו מעל ספר הגלוי, דברי השמועות וזעקתם; שמנה-עשר אלף איש, ורובם פועלים אוחזים אומנות בידיהם, אומרים לצאת לאמריקה, ופייקסטו, יכתוב, אשר יעלה המספר עד מאת אלף נפש, ומספר כל היהודים ברומניה עולה עד מאתים אלף איש וכו’. אל האספה בבריסל יבואו צירים מלונדון ומאמסטרדם ומפּריז ומיון ומברלין וגם מניו-יורק יבואו, והממשלה הרומנית נתן תתן את היוצאים לצאת. – – אחרי אשר רבים נשאו את מדברותיהם, נשאתי גם אני את דברי, ואוכיח, כי נבהל היה פייקסטו ברוחו, לתת ידים ליציאה כללית וגדולה כזאת; הן לא באנו עוד לגמר-דעת במה שנוגע ליציאה כזאת, ואני אאמין, כי סכנה גדולה בזה, כי נראה הדבר כעין גרוש, ואחרית דבר כזה מר מאד. מי יודע אם לא בשנה הבאה תקום רדיפה לרדוף את היהודים בגליציה או במקום אחר? האם יקום גם אז ועד שני ויתן ידים ליציאה חדשה? האם לא יבאו כהני-און ובני בליעל בכח הדבר הזה להוליד מעשי-רצח חדשים? אמנם אין כל צדקה להאדון פייקסטו להטיל סערה כזאת אל תוך העולם האירופּי, להרתיה בו מצולה! אם אמת נכון הדבר, כי רוח היהודי נוטה אחרי קוסמופּוליטיסמוס, הלא אמת נכון גם הדבר הזה, אשר נוטה הוא גם אחרי אהבת ארץ-מולדת; ועל-ידי היציאה הלא יטביע ישראל בנפשו את חותם תכנית הצוענים. והדבר הזה מביא בכנפיו סכנה גדלה מאד. אני אזכור, כי פעם אחת יעצו עצות לאחד משבטי ההודיים, ויאמרו לו, כי אך טוב יעשה אם יצא ויעלה מן הארץ, וראשי-המטות, אשר לשבט הזה, ענו על הדבר הזה לאמר: “כן הננו לצאת! אך תנו-נא לנו גם קברות אבותינו, אשר לנו בארץ הזאת, ונצא!” – –

כן הוא; הלא גם אנחנו הכינו שרשינו באדמת הארץ אשר אנחנו יושבים בה, בארץ אשר שם ינוחו עצמות אבותינו ואבות-אבותינו בקבריהם, ולכן הלא רואות עינינו כי על השאלה הזאת בדבר יציאה כללית, לא נוכל לענות ולתת פתרונים כלאחר-יד, כי דרוש לה רוח נכון ומחקר הרבה. – – כדברים האלה דברתי ועוד דברים אחרים הרבה מאד, עד כי גם עתה עוד תרעדנה בי עצמותי ולבי ירעד בקרבי וכו'". וביום 24 אוקטובר יכתוב:

“בהאספה האחרונה השמעתי דעתי, כי עלינו להסיר מן האספה בבריסל את חותם התכנית היהודית לבלתי תראה כאספה יהודית; והיו לה פנים חדשות, אשר ישתתפו בה כל בני האמונות אשר לב טוב להם, לעזור את כל איש מצוק וללחום נגד כל מציק ומעיק – – אך לא מצאתי אזנים קשובות לדברי, לכן אין לנו עתה כל תקוה לדבר הזה, ועזרת היהודים לא תבוא עתה בלתי-אם מן היהודים בעצמם”…

כדברים האלה דבר אויארבך אז – – ואנחנו מה? מה נדבר אנחנו כיום הזה?

הימים אשר חיים בם אנחנו עתה ימים רעים מאד לישראל הם, לא אך בגלל הרעה אשר מצאתנו, כי-אם בגלל רפיון הרח אשר קם בקרבנו. לב הסופרים נגדש מאד, ולא בא עוד אל המנוחה למיום אשר ראו בעיניהם את האומה בחרבנה, ולפעמים הן נשמע עוד גם היום קול זעקה וקול שבר מרחוק ומקרוב, ועל-כן יהגו דעות וישמיעו עצות, אשר אולי יצחקו להן גם הם אם יחכו ימים עד אשר תקום סערת לבם לדממה, על-כן הולידו גם עתה עצה בדבר יציאה כללית – – אבל האם לא יראה הדבר הזה כעין גרוש? ואחריתו האם לא מר הוא? האם לא יתן חרב ביד כהני-און ובני בלעיל להרגנו? האם לא יטביע ישראל בנפשו את חותם תכנית הצוענים? והדבר הזה האם לא יביא בכנפיו סכנה גדולה? האם לנו אין קברים בארץ אשר אנחנו יושבים עליהם? האם נוכל אנחנו להעלות אתנו מן הארץ את הקברים האלה ואת עצמות אבותינו הטמונות בהם? באם נוכל אנחנו לתת פתרונים על השאלה הגדולה, שאלת היציאה כלאחר יד? האם בשה הבאה תקום רדיפה בגליציה או במקום אחר?…

אכן ברתולד אויארבך היה תלמיד נאמן לשפינוזה, ומורו זה אצל מרוחו עליו, ועל-כן התנחם גם בימי הרעה וישב לעבודתו כבראשונה. נפשו הטהורה, אשר עוד התעוררה למשמע ברכת הגשם בנגינת אביו, לא נתנה אותו להאמין כי יצר לב האדם רע מאד, וגם בעיניו לא ראה את הרעה, כי-אם למשמע אוזן שמע את שמעה, ועל-כן שב למנוחתו ויהי גם עתה “כלו שלאנן ושלו”, ועבודתו אשר היתה לפניו, הלא היתה לו תמיד לאם רחמניה, אשר בחיקה שפך דמעותיו ורוח לו. האיש הזה מסר את נפשו מסירה מוחלטת לעבודה – – יאמר עליו שפילהגן. כי על-כן לא יפלא עוד בעינינו, אם עתה בבואו אל מקדש העבודה פנימה, שכח את הארץ ואת מעט העמל אשר שמע את שמעו, ובצאתו מן העיר הלא עלה גם הפעם למרומי הרים, וישאף אל קרבו את יפי-הטבע, ויראה מראות-אלוהים ומחזה-שדי הזה; אך בכל מקום אשר ילך תלך עמו גם יהדותו – – עי על-כן נקרא באחד המכתבים, בכתבו אל רעו לאמר: "אם לבדד אלך ואין איש אתי, אזכור תמיד את הפסוק: “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”; דברים כאלה ישלחו אותי על דרכי כמו שיר מארץ-מולדת, כי כל היום יודע אני בלבי, אשר רחוק אני מעירי וממולדתי ומבית אבי, וברגעים כאלה אעמיק חקר בפסוקים אשר בכתבי-הקודש ". ובימים האלה יכתוב לרעו, כי אדיר כל חפצו הוא לקנות לו עתה אחוזת נחלה בשדה, לשבת שם במנוחה אשר שפרה עליו, ואולם לזאת נכספה נפשו, כי תהיה נחלתו קרובה אל עיר קטנה ויפה, אשר שם גם עדה יהודית, ועל-ידי העדה הזאת הלא יתאמץ בקרב נפשו, כל אשר נשאר לו לפליטה מזכרונות ימי נעוריו.

– – אך הנה באחד ממכתביו יאמר אל רעו: "…ובלכתי לשוח ישלחני רעיון חדש לכתוב ספור חדש! חודה-נא את החידה, הידעת מה יהיה משפט הספור? שמו יהיה “אנחנו היהודים”. לא אדע עוד מנוחה בנפשי, עד אם עשיתי את אשר זממתי זה מאז, כי אך בידי הדבר הזה לעשותו וגם חובתי היא כי אמלאנה וכו‘. אתמול היה טורגניב בביתי וידבר באזני על-אודות היהודים וכו’, אחרי הוצג לפני הציר האיטלקי והוא איש-יהודי וכו‘, היהודים הם לולאות לחבר את לב כל העמים יחדו וכו’, ואם אתבונן לכל הדברים האלה, אמצא כי הם עוררו בקרבי מחדש את הרעיון על-דבר ספור עברי… "ובכן אפוא היו היהודים גם בעיניו כמו לולאות לחבר את לב כל העמים יחדו, ואת הרעיון הזה חפץ להעביר לפני הקוראים בספור. “דבר גדול הוא – – יכתוב במקום אחר, – – כי היהודים בכל ארצות פזוריהם בכל מקום, שהם, יחשבו את נפשם לבני-הארץ אשר שם המה, ואני מאד חשקתי לכתוב ספור גדול בדבר היהודים, והדבר הזה יהיה לי לאחד מן העיקרים”. וגם בהיותו בעיר מולדתו, ובבקרו בבית-הכנסת, יכתוב: “הייתי בבית-הכנסת גם היום, כי קדושים לי הזכרונות מימי הילדות ואני לא אחפוץ להוציא את עצמי מן הכלל; רעיונות הרבה בדבר היהודים והיהדות עברו משכיות לבי וחוב קדוש מוטל עלי לכתוב את כל אלה על ספר”. ובימים הבאים יכתוב: “שם ספורי העברי יהיה “שליח מצוה” וכו. תוכן הספור כבר נכון בקרבי, וחוב מוטל עלי לעשותו; אולי יקומו ממנו שני ספורים, כי החומר רב מאד, ואני אשלחם אליך בטרם אקבע אותם בדפוס, ואתה כתב-נא אלי אם לא ידעת את מקור המנהג אשר ינהגו היהודים, בהלבישם נער בעודו בילדותו מעיל לבן, למען היות לו לסגולה, ולנער כזה יקראו “בן-ציון”; גם הגבור בספורי הוא “בן-ציון” רזה, אשר מתו עליו אחיו ואחיותיו בעודו בילדותו, ועל-כן תלביש אותו אמו לבנים מכף רגלו ועד קדקדו, עד היותו בן שתים-עשרה או בן שלוש-עשרה שנה וכו”.

ובמכתב אחר יכתוב: “עוד הפעם תתיצב לנגד עיני תמונת ספורי “בן-ציון”; הא תעודה נפלאה ליהודים בדברי –הימים וכו'. עוד בימי בחרותי חפצתי לכתוב שיר ספורי גדול בדבר עלם עברי העולה ירושלימה ומשלם ימות על מפלי חרבות בית מקדשו…”

אך בעוד נפשו תחזה לו שלום ושלוה והוא עודנו חולם חלומות נעימים בדבר היהודים ותעודתם לחבר את כל העמים בחוברת, ואת הדברים האלה יחפוץ לתת לפני הקוראים בספור – – וכבר החל הנגף בארץ, זעיר שם זעיר, שם, ויקיאו רעל מות ומשכלת, ויזרע זרע רוש ולענה וידבק בבני-האדם ויהי לנחש אשר אין לו לחש. – – ובכן אפוא, רכב הפוך ידך! אל תקראנה לי נעמי קראון לי מרה! גם ברתולד אויארבך יהפוך ידו ויחדל להצהיל קולו ולתת לספורו פנים שוחקות, כי רוח אחרת עברה על הארץ ורוח אחרת עברה גם עליו, ובאחד ממכתביו יכתוב: "ספורי העברי ייטיב מאד ללבי; הפרק הראשון יעביר לעין הקורא את “שבת נחמו”, וגם בקרב לבי פנימה עוד יושר השיר הנעים “נחמו, נחמו עמי”!

– – כי הנה העת הזאת עת לעשות היא; שנאה חדשה מתעוררת עתה לשנוא את היהודים, ובימינו אלה נקרא דברים בספרים, אשר עליהם אמרנו כי כבר עבר הזמן ולא יזכרו ולא יפּקדו כאלה עוד. אם גוים פראי-אדם הרשיעו כביר, הלא אחת ידענו, כי פראים הם, אשר עשה אותם הטבע כן. ואולם עתה הנה אנכי מאמין באמונה שלמה, כי אין עוד אמונה כאמונת האהבה הזאת, שהרבתה רדיפות כמוה. לנוכח עיני עתה קונטרס השופך וכו', הסופרים יודעים כי שקר הם דוברים, והם מתכונים למרוד ולשקר! כן באה העת, הגיע היום, לשוב איש איש אל רבצו ואל עדתו ואל משפחתו…"

אך ספורו זה, אשר החל, לא השלים עוד, כי לא ידע עתה את דבר עמו, אשר הציגו בשער משפטו, ויתיצב עתה לדעת מה יעשה בו.

“בימי הריאקציה – – יכתוב באחד ממכתביו – – לא הבינו רבים איך תוכל עוד להתקיים שנאה נמבזה כהשנאה ליהודים, ועתה אחרי בואם אל המטרה החלה השנאה מחדש; גם טריטשקה החל. אהה אחי, מה אחרית אלה ומה נעשה? וכו', גם בילרוט כתב נגד היהודים ואני יצאתי נגדו במכתב גלוי”. – – “חידה היא לי איך עתה התעוררה פתאום סערת הטייטונים, חמה יצאה נגד היהודים! מי יתן ואמצא את מקור הזרע הזה; האם בשאר התעורר עתה בלב בני אשכנז, רגש העצמאות על-אודות חילם ועצם-ידם, אשר ידם עשתה להם אחרי המלחמה?…” "לא אדע מנוחה, לא אדע עוד שלו בנפש – – יכתוב בפעם אחרת – – העוד הפעם נעביר בסך את המון כל המקרים, אשר כבר אמרנו כי ירדו לתהום הנשיה הנה נטל עלי לכתוב ספר ולא ספור, ושמו יהיה: "אנחנו היהודים! – – ובמכתב אחר יקרא: “ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף! כי הנה רבים עמלו לטובת אשכנז בימי עניה, אשר עתה לא יחפצו עוד לדעת ולהכיר אותם”.

אך בימים האלה, ימי עניו ומרודו, נתנו הזכיות ליהודים בארץ רומניה לרגלי הקונגרס בברלין, והדבר הזה היה לו למשיב נפש כמעט. ובבואו עתה אל ארץ הולנד, בלכתו למסעותיו, ותהי רוח אחרת אתו, ובמכתביו מאמסטרדם ישפוך את לבו בחיק רעה, לרגלי הזכרונות אשר התעוררו בלבו למראה דברים הרבה בבית-הכנסת אשר שם. כל מצוקות היהודים בימי האינקביזיציה עמדו לנוכח עיניו, ופני היהודים הספרדים לא סרו מנגד עיניו, אשר נאה וגאון והדרת-כבוד גם בבדי עורם וכו' “מה גדולה הרעה – – יקרא – – אשר עברה על ראשי האנשים הגדולים ההם, והם בנעריהם ובזקניהם אין עיף ואין כושל בם! הלא קטנה היא אהבת ארץ-מולדת אשר לעמים הקדמונים, עם היונים והרומים, לעומת אהבת האמונה ורב הקרבנות אשר הובאו על מזבחה! אכן גבורי האהבה הזאת הלא במשאון שמם יכוסה ואין איש יודע אותם; הגבור הנלחם, אשר לו העוז והגבורה, לא מצא אות כבוד בדרכו או זר-פרחים, וגם שער-נצחון לא בנו לו, וגם שלל לא לקח, וגם כבוד לא נחל מאחיו – – דומם באין פאר וכבוד עשה את אשר עשה, כי אך אחרי אלהיו הלך האיש ואחרי חפץ לבו הטוב!”

ובשובו עתה לביתו הביא עמו גם שלום ושלוה בלבו, כי האיש הזה היה מעודו מלך שהשלום שלו, איש אשר השלום דרוש הוא לנפשו כמאכל לבשר החי; אך הנה בשובו לבעבודתו כפעם בפעם – – ומכנף הארץ זמירות חדות נשמעו, אשר טמטמו את רוחו וימנעוהו מבוא בעבודה, ובמכתבו ביום 26 מרץ 1879 יכתוב: "היום חפצתי לעבוד עבודתי בפעם בפעם, והנה “חדשה” מצאתי במכתבי-העת – – הלא דבר קטן הוא ובמקומו בין “החדשות” – – כי בימים האלה יבואו למשפט שבעה אנשים יהודים, אשר המיתו ילד נוצרי, בהדרש להם דמו לחוג בו את חג הפסח – – דברים כאלה כתובים פה, ואני אשב עוד בביתי שקט ושלאנן ואכתוב דברי-מליצה בספר, או חזיונות חדשים אשר יחזה רוחי? רוחי בקרבי הומה ולא אדע את נפשי. הנה כתבתי מאמר קטן, ואקבע אותו בדפוס בכל כתבי-העת וכו', ובאפס מנוחה אתהלך בחדרי ולא אתן דמי לי, ולבי מלא כעס ומכאובים והתמרמרות, ונוסף לי גם זה על יגוני ומר שיחי, כי ידעתי אשר מאות ואלפים מן הקוראים יניחו את ההודעת הקטנה הזאת מידם ולא ישימו אליה לב, כי מי יפריע ומי ישבית כמעט רגע את עסקיו ואת תענוגותיו, לשים לב לדבר אשר בחוץ-לארץ? הלא עוד אזכרה, כי בהיות העלילה בדמשק לא ראיתי שנה בעיני לילות רבים, ועתה הלא אשכב ואישן. ואולם עתה ידעתי, כי קצתי בחיים ובכל החי, ואטיל שפק בכל ערך העבודה אשר עשה רוח-האדם הכביר מאז ועד היום, ורוחי נתכת על חסרון ההשתתפות, אשר לא יקום איש להשתתף בצרת רעהו. – – " ומקץ ימים אחדים יכתוב: “ראה אנכי שולח לך את העלה האחרון ממכתב-העתי “געגענוואַרט”, וקראת את מאמרי הקטן. כי הנה עוד ירוח לי בראותי, כי עוד שפתנו אתנו, לבהיע דבר מלבי משא פנים. – – כאשר קרא ההמון, הפ! הפ! ישב לו הגל בשלוה ובמנוחה בביתו חיי כבוד, ויהי אך צחוק לו לכתוב מאמר בדבר אחת המחוללות בבית-התיאטרון, ולכל מעשי האכזריות אשר נעשו בראש-חוצות לא מצא שם ולא זכר אותם ולא דבר בם! – – מה רבו התלאות אשר מצאונו ואשר קרונו בדרך, בעוד אנחנו בנערינו איש איש בית אביהו, ומה, רב העול אשר עשו לנו אלה, שאבותיהם העלו כופרים ומכשפות על המוקד! אך הנה בא היום, ואתה הנה היתה המלחמה לנגד עיני השמש ולא יתבוששו!” מלחמה היא לנגד ניני השמש – – כי ימי האנטיסמיטיזמוס החל בכל תקפם וגבורתם, ותגעש ותרעש הארץ, ותהי מהפכה גדולה בעיר ובמדינה, ועיני אויארבך רואות.

המקרים המבהילים אשר קרו ויאתיו עד כה, הלא שמועות היו, אשר למשמע אזן שמע אותם אויארבך ועיניו לא ראו, ועתה הנה החל הנגף בפניו, ובעיניו יראה יביט אותו: שטקר החל אז את דרשותיו; לסקר לא נבחר עוד: “ברעסלויער צייטונג” גולה את אזן ההמון, כי היהודים לא ישבו בבתים אשר ידיהם עשו אותם; טריטשקה, אשר בצלו ובצל חכמתו היו רבים, החל לענות ביהודים; על העמודים אשר כתובים באותיות גדולות, כי לא יבחרו עוד איש יהודי ביום הבחירה; מגלות כתובות פנים ואחור עפות בצד ובכתף, להניא את לב העם מאחרי הד"ר שטרסמן. – – ואת כל אלה ראה אויארבך בביתו ובחומותיו ובשערי עירו ובתוך עמו, עם אשכנז, אשר לו הקדיש את כל כחו ועוצם-ידו; אז הלך לבו, פג רוחו, ואמונתו, אשר האמין באדם, רפתה כמעט, וכמוט. ומן הימים האלה והלאה נראה והנה רוח תוגה חרישית נסוכה על פני מכתביו, כי רוח תוגה חרישית שמה משטרה גם בקרבו פנימה. אכן מחזה נורא הוא לראות גבר בעודו בגבורתו, ובמקרה הבא מן החוץ יעשה אותו לנער אין איל! איש אשר מעודו היתה השמחה במעונו, איש אשר כל בתי-נפשו מלאו שלוה ושלום ואמונה כל הימים, איש אשר שפינוזה היה נר לרגליו ואשר אמר, כי על אדני השלום והמנוחה הארץ עומדת, איש אשר כל הימים היה הרעיון HOMO LIBER מבחר שעשועיו, ויחפּץ לטעת אותו כמו נטע בלב כל האדם, וילמד אותם מוסר ומידות יום-יום, איש אשר האמין, כי כבר באה העת אשר חזו החוזים בכתבי-הקודש, – – איש כזה יקולע פתאום אחור בתוך כף-הקלע, למען אשר בעיניו יראה, כי כל אלה לא היו ולא נבראו, כי-אם משלים הם! מי יודע, אולי גם החיים לא היו ולא נבראו, כי-אם משל הם?…

אכן לא כמות כל האדם ימות ברתולד אויארבך! אם נקרא את המכתבים האחרונים, נאמין לראות איש גבור-חיל, אשר אונו בשרירי בטנו וכחו במתניו, והוא ישוקה סף רעל, ובעוד כחו אתו איבק עם מר המות, עד נפלו שדוד לרגליו. “הלא באה עת האינקביזיציה!” יקרא פעם במר נפשו, “הלא בידים יוליכו את העם וילמדוהו לשלול שלל ולרצוח! למה לא מתנו בטרם ראו עינינו את כל זאת! " הלא כלימה תכסה פנינו ביום הזה, להשמיע כי אנשים אשכנזים אנחנו!”, יקרא בפעם אחרת; “אנכי לא אוכל עוד לבקר בבית האספה אשר לנו, כי לא אוכל עוד לראות שם את פני טריטשקה ולברכו בשלום”, יספּר לנו במכתב אחר;ויותר מהמה יביע את רחשי לבו בקריאה אחת אשר יקרא באחד ממכתביו (2 אפּריל 1880) ואשר כחה בניב שפתה ובמליצתה, לאמר: “הלא זה הוא קשר על הוד מלכות של תורת החסד!” – – “איין אטטענטאט אויף די מאיסטאט דער הומאַניטאט!” – – האם לא הביע בדברים המעטים האלה את כל אשר ירחש לב האדם הטהור, בראותו את כל מעשי התועבה?

ענן כבד ירד על הרוח הטהורה הזאת להעיב אותה ולכסותה, ורוח תוגה עזה נסוכה עתה בכל מכתביו, ובכל אשר הוא דובר. אכן לא אוכל הפעם להביא דברים מדבריו, וגם ציונים לא אצליח להביא, כי מלוא כל המכתבים הם, וגם לא באומר ודברים המה, כי-אם ברוח, ומבין שורות הספר יצהירו. אך הנה המכתב הכתוב ביום 11 נובמבר 1880, ואותו אשים לפני הקוראים וממנו ישפטו: – – בלילה הזה לא ישנתי אף שעה אחת. אתמול בערב קראתי במכתבי-העתי “נאַציאָנאַל-צייטונג” את דברי הבקשה הערוכה לביסמרק בדבר היהודים. הוי, כי עוד נחיה ולא מתנו בטרם באונו כל אלה! אני הגבר ראיתי את הרעה העולה אלינו ואני הזהרתי, ודברתים בחודש יאַנואַר בשובי הנה, חפצתי לקרוא עצרה, אשר אליה יבואו כל אנשי בעלי-המדעים, ואנשים מיושבי-הארץ ואנשים מבעלי-הפקודות, להסיר את השואה אשר באה, ואשר קראו לה מנדינו “שאלת היהודים” בטרם תלך ותלחך את כל אשר מסביב, ובטרם תחדור אל מערכות-העם התחתונות, לבוא בתוך ההמון, ובטרם הטיפו מנדינו את נטפי-הרוש בבתי-המרזח ששם מצאו חברים מקשיבים לקולם, ואשר משם לא על נקלה נצליח להסיר ולהעביר את המגפה. אכן רבים שחקו על מחשבתי, ורבים קראו לי “הוזה ובעל-דמיון”; אלה אמרו, כי עוד מעט ותחדל הרעה, אלה אמרו, כי הנה מזכוותינו הלא לא יוכלו לקחת ולגרוע, ואלה בטוב לבם אמרו: אך צחוק הוא, ואך בצחוק ומהתלות ולצון נשמיד את הנגע אשר דבק בעור – – ואני שמעתי ואדום וידי רפו ולא עשיתי עוד דבר. אך גם בעבדי את עבודתי, הלכה אחרי המפלצת הארורה לשלחני, ואשמע קול קורא בקרבי: ראה הנה אתה מבקש להביא את מחשבות תורת המידות אל תוך לב ההמון, ובעוד אתה עמל לנטוע נטע אחד, הנה יקום שם רוח סועה ותהי סערה גדולה, לעקור יער כלו משרשו! – – וגם אם כיום הזה ישיב ביסמרק את פני השואלים ריקם, הלא אחת ידענו, כי גם גבור לא יכול להושיע עתה; המדון וחרחור-הריב, להרבות פרץ בעם, והעינים המפיקות שנאה לכל איש יהודי, את כל אלה הן לא יעביר עוד מן הארץ; ואני ידעתי את דרך הארץ ואדע, כי בכל בתי-המרזח פה ובכל בתי-הועד ובכל אספה ומקהלה יריעו לקראת כל הדברים האלה. ומה אפוא נעשה? – – ואני אביט ועיני רואות את כל אלה. אכן יש תקוה, כי אנשים נוצרים גדולים וטובים, אשר עוד יודעים מה משפט האדם דורש מהם, הם יקומו נגד הבקשה המבישה ונגד כל הרעה לענות בה – – אך הנה עבר המועד! הלא זה הוא דרך האדם: את דברי האשמה אשר ישא איש על רעהו יזכור היטב לאורך ימים, ואת דברי הסניגוריה והסתירה וטהרת האשמה לא יקרא ולא ידע ועד מהרה ישכחם, ואחרי כי דברי האשמה חזקים ומצוינים הם מדברי הסניגוריה, לכן יזכרם וידעם תמיד". – – וממחרת היום ההוא יכתוב: “מה נעשה ליום פקודה אשר כזה ברפות בנו הרוח? אני אראה אנשים אחרים השבים על נקלה אל מעשיהם ואל עבודתם אשר הם עובדים או אשר הם מעבידים, אנשים הקוראים תמיד “הלא נורא הוא!” ואשר בכל-זאת יעבהרו מזה והלאה ולא יעשו דבר להיטיב ולתקן, ולא ישימו לב כי תורת-היושר ותורת-האדם תרמסנה עתה ברגל. אבל אני לא אוכל לקבץ את מחשבותי הנפוצות מעלי והגות ולחשוב בדבר אחר חוץ מזה; אתמול לא יכלתי עוד להחזיק בקרבי רעיון אחר ולחשוב אחרת חוץ מזה, והיום הנה מצאתי און לי לדעת ולזכור, כי ההמון עצל, וגם הגבוהים אשר עליו עצלים, והם אוכלים לשובע והולכים לנוח, ואת אלה לא נוכל להעיר ולעורר לנצח, למען אשר יעשו עוד דבר ביד חזקה ובמורא גדול. – – מתי אזקן גם אני ואמצא מנוחה? הן גם לזאת אקרא מנוחה, כי היום ינוח בי לבי, ואולם המנוחה הזאת באתני אך לרגלי השפק אשר הממני. אתמול הלכתי הנה והלום ואשמע דברים שונים, כי עם שונים התעורבתי, ויש אשר אמרו, כי רע עליהם המעשה אשר כתבי-העת יפיצו את כל אלה ברבים וכו' – – האם יחשבו אפוא, כי הם בשימם יד על פה להיות שקטים ולחשות, תשקוט גם הארץ? הלא זה הדבר אשר דברתי במשל: “אבי, הסוס חולה את חליו”. – – “הוי נער! אל תשמיע במרום קולך, פן ישמע גם הסוס וידע!” – – אלכה-נא ולבקש מנוחה לנפשי הנלאה וכו'”.

הנה כי כן נראה, אשר האיש העליז כל היום יתהלך עתה בנפש מרה ויאנק כאשה מצרה. אכן רוח אחרת עברה עליו ותחי רוחו כמעט קט, ומקץ שני ימים יכתוב מטוב-לב: אכן סר מר המות ואני אשאף רוח! במושב נבחרי-העיר ירק ירקו בפנפי עלילת האנטיסמיטים ויבזוה, ומומזן ופורקנבק עמדו על יד ימיננו לצדקנו. מה טובה השמועה הזאת לנפש נענה, כי רואים אנחנו אשר דבר היהודים איננו אך לנפשם לבד, כי-אם דבר ההשכלה הוא בכלל, והנוגע בהם נוגע גם בנפש החופש והאנושיות; אכן שמועה כזאת תדשן עצם ואת אשר קוינו כל היום הנה פה בא לנו, כי לא היהודים עמדו על נפשם, כי-אם נוצרים קמו לדבר עליהם דברי-אמת מלאים יושר. עתה, אך עתה, אוכל לנוח ולשוב לעבודתי, כי הנה ידעתי אשר בתוך עמי אני יושב, ואני אעבוד למענו, והוא יחזיק בי ללחום לי בבוא צר וכו'. מומזן אמר גלוי ומפורש, כי הפרץ אשר הם פורצים ביהודים פרץ הוא גם בכל אמון ובכל כבוד! אך אלה הם דברים נכוחים, דברים מעטים המחזיקים את המרובה! איך ירון ויגיל בי לבי. ובצאתי לשוח ואראה את כל אשר פגשוני בדרך, והנה נוצרים ויהודים עומדים איש איש עם רעוה, ואיש את רעהו יברך בברכה היוצאת מן הלב ליום-טוב הזה. יוכל היות, כי המקרה הזה מקרה בלעם הוא, אשר לקוב נקרא והוא ברך לקח; כי מי יודע אם לא יהיה הדבר הזה גם לברכה ליהודים, על כי הים הנגדש יקיא עתה את כל הטיט והרפש, והיה כל הנשאר אך שלום וברכה. נפשי בקרבי תרון, ואני מאמין, כי כל איש ואיש ישמח כמוני על המתנה הטובה הנתונה לנו".

הנה גם בזה נראה את רוחו ואת תכונתו ואת עצם תומו: אתמול קרא לבכי ולמספד, כי לא האמין עוד בחיים, והיום ירן וישמח ויצהיל פנים, כאשר אך שבת קול נוגש כמעט והמועקה חדלה רגע אחד; האיש הזה לא האמין ברעה ולא הבין אותה ולא ידע מה זאת – – ועל-כן היתה השמחה מנת חבלו.

אך גם אחרית שמחה זאת תוגה – – הנה ימים אחדים כמעט עברו, והנה שד ונכר ונה, ובמכתבו ביום 23 נובמבר 1880 יקרא מכאב-לב: "לחנם הייתי ולחנם עבדתי עבודתי! זה הוא הרשם המר אשר ישים בנפשי דבר המחלוקת בבית-המחוקקים – – וגם אם שבע ביום ישיבוני שרעפי בי, כי לא רע עוד הדבר כאשר תאמין

נפשו, אך הנה זאת האחת לא תעזבני עוד, אשר אותה אדע ואשר לא תמחה עוד מעל לוח לבי: כל האכזריות והרעה ודברי השקר והכזב האלה, הלא היו מן האפשר ולא היו מן הנמנע, ואני לא ידעתי ולא האמנתי זאת מעודי. האוכל עתה לשוב עוד אל רבצי ולעבוד עבודתי במתינות ובהשקט, ליצור יצור של טהרה ושל יופי, ולבי מלא שקוץ וגועל? איך אשמיד ואיך אבער את אלה מקרבי? הלא חרפת ארצם תנוח גם עלי ואני אשאנה גם אני! אמת נכון הדבר, כי יש בקרבנו גם אנשים טהורים וגדולים ורוחות טהורות יש בתוכנו להפיץ את העננים, אך האם לא ירדה כבר השנאה אל תוך השטח התחתון, אשר בקרב ההמון, להכות שם שרשיה? וכו'; מה רבה היתה שמחתי בהשלימי את מלאכתי, מלאכת הספרים בעד העם, לעורר על ידיהם רעיון טוב בלב האחד או בלב השני גם פה ושם, אך מה יועילו ומה יביאו כל אלה עתה לעומת השואה הרבה, אשר הובאה אל תוך נפש ההמון, לסכסך את מידותיו? הן גם אני אמציא לי תקוה ונחמה כי בעוד ימים וחדשים תכלה הרעה, ואולם אחת ידעתי והיא תמרר את נפשי לנצח: רעיונות נתעבים ונשחתים כאלה אפשריים היו בנפש העם האשכנזי, והם נמצאו בקרבו ויארבו לקראת היום אשר יתפרצו החוצה – – והדבר הזה לא ימחה מעל לבי לנצח". וממחרת היום יכתוב: “חפצתי לכתבו מאמר בדבר המחלקת בבית-המחוקקים ולדבר שם כאשר עם לבבי; אך הנה קצרה ידי ולא אוכל עוד! הלא נהפך נהפכתי לאיש אחר, ואינני עוד את אשר הייתי או את אשר האמנתי להיות…”

אמנם כי כן! נתפך אויארבך ויהי לאחר ולא היה עוד את אשר היה בשכבר הימים – – וזאת האחת לנגד עיניו תמיד, להציק לו כל הימים, לדעת כי נפל המסך מלפני עיניו, וכי גם כאשר תחדל הרעה לא ישוב הוא להיות עוד תם כבראשונה, להאמין כי בני-האדם מלאכים הם! – – וכאשר נוסיף לקרוא את המכתבים כן נראה, כי צועה הוא ברב כחו וכי מתאמץ הוא עוד להנער כפעם בפעם לצאת לעבודתו כמקדם, ולא יוכל, כי סר כחו; אז נראה, כי קצה נפשו בחיים המרים האלה, אשר מעודו לא ידע כי מרים הם, וכל הדברים היוצאים מפיו עתה הם שלשלת אחת של פגעים ומכאובים ויסורים, ואנחה שוברת גופו תצא כפעם מפתחי פיו: “בנינו אשר אמרנו הם לא ידעו כל רע עוד, והנה באתנו כל זאת!”

ובמכתבו ביום 26 מרץ 1881 יספר לנו את כל אשר דבר באזני בת המלך מפּרוסיה, היא הנשיאה הגדולה מבדן, וגם המלכה היתה עמם בבית. – – הדברים האלה הקיפו את כל כתבי-העת בצאת ספר-המכתבים לאור, וכל הסופרים הגבירו ללשונם בדברם על-אודותיהם. בקרב הדברים יכתוב: "… אז אמרתי אליה, כי הרדיפות אשר היהודים נרדפים המרו את רוחי ויכוהו חרם, ולא אוכל עוד צאת ובוא לכהן בעבודתי כבראשונה; כי הנה לא דבר ריק הוא לשמוע כל היום חרפת צר, האומר עלי, כי אני אינני אשכנזי ואין ארץ-מולדת; למה זה הייתי ולא מתי בטרם אשמע חרפות כאלה, ואני זה לי ארבעים ושש שנה אשר אעבוד עבודתי לעם אשכנז, ואין איש בארץ אשר יתפאר עלי באהבתו לארצי ואשר נופל אני ממנו באהבתי! המלכה והנשיאה העידו לי, כי אך אמת יהגה חכי, והנשיאה אמרה אלי בפה מלא: “האמינה לי, כי דב הנגע הזה אך בברלין לבדה ויתר הארץ נקיה!”

והקיסרית גם היא הוסיפה ותאמר: “אכן גם פה בברלין אך רעה עוברת היא, ועוד לה אך ימים מספר והיא תחדל; הן ברלין תצמיח קיקיון בן-לילה אחד ולא נדע שרשו, ובהיות הבקר והנה הוא גז חיש ויחדל ואיננו עוד; הלא גם עיניך הראות, כי עברה הרעה, או כי החלה לעבור”. אני התנגדתי לדברים האלה, ואומר: כי בלי ספק אינם יודעים בארמון המלך את כל פרשת השנאה הגדולה, אשר נטעו נוטעים בלב כל איש ואיש מן ההמון, ואת השואה אשר הביאו בהפכם משפּט למשפח, עד בלתי הבין ההמון עוד מה זה יושר; והקיסרית אמרה אלי: אבל אנחנו הלא החזקנו בכל עת בידי מאהבינו ורעינו (לא ארזום אליך, כי אתה לא אך כרע התהלכת לפנינו, כי משורר ומליץ אתה!) ולא נשיב מהם ידינו כד עולם. הקיסרית שבה עוד הפעם על דבריה, כי היהודים בני רחמנים הם ועושי-חסד מעודם, ותספר לי, כי זה מקרוב בקרה בבית-מחסה לזקנים, אשר עשו היהודים, ובקרב הימים תבקר גם בבית-החולים אשר לעברים, ועל-כן אמר אלי, כי אשקוט ואנוח במכוני, כי הכל על מקומו יבא בשלום ושב ורפא לי – – ועוד דברים הרבה וכו' וכו' ".

אך הנה לא בא הכל על מקומו בשלום, ולא שב ולא רפא לו – – השמועות מארץ הצפון נוספו עתה על מצוקותיו לענות ולהציק לו.

“מאשכנז יצאה הרעה ובארץ הצפון הרחיבה את מוטות כנפיה – – כן יכתוב באחד ממכתביו בימים ההם – – ובהעלותי את המחשבה על לבי, כי מאות אנשים יהודים יאנחו עתה מן האסון הנורא אשר בא עליהם, אז יזוב בי לבי זוב דם, ולא אבין איך היינו כלנו פה לאכזרים ולשבת במנוחה על עבודתנו ועל תענוגותינו, ושם שד ודבר; ובכל כפר וכפר אשר שם נמצא כומר, העובד את עבודתו, עבודת-הקודש, והוא לא יתיצב בפני הרעה ולא יתן את נפשו כופר המעשים הנוראים – – אפן-נא מזה, כי לבי מר”. ובמכתב שני יכתוב: “לא אוכל להגיד לך עד כמה יפצפצו את לבי אלה הרדיפות אשר קמו שם. חידה היא, חידת ראש פתנים אכזר, אשר שולח בי, כי כוס משכרת עברה על כל הארץ להרעיל ולהשקות רוש את כל היושב בה ולהביא מגפה על כל היקום. איך נוכל אפוא לכתוב ולהביע עוד דברים ברבים! בינת אדם תעמוד בו ולא ידע מה, ואך לבו לא יעמוד ולא יחרש ממנו. הן מנחמי-עמל רבים יאמרו, כי יעבור רוח על הארץ וישכו כל הדברים האלה, אך הנה אבדה פסה האמונה מקרבי לעולם, כי הזרע הרע הזה, זרע רעל רוש ולענה, לא יכחד עוד מן הארץ במהרה, – – הנה שפלים ודכאי-רוח ישנם עתה לאלפים, אשר יעברו דוממים בחוצות עיר ומברכים בלבם את כל האנשים הנפגשים להם בדרך, אשר לא ישליכו עליהם נעל וטיט חוצות ולא יכום לחי על כי יהודים המה…”

אז יעזוב אויארבך את העיר ואת כל שאונה והמונה, וילך עוד הפעם לשוח על ההרים ולראות את משכנות הרועים, אשר עופּלה ועוד ישרה נפשם בם, כי לא דבקה בהם עוד הצרעת הממארת – – הדבר הזה ייטיב מאד לבו הנענה, וישכיחהו כמעט את רישו; אך הנה רדיפות היהודים שומרות את עקביו לנטות אחריו כצל אשר מאחריו, ותלכנה עמו גם בזה לשלחו, ודרשות שטקר מצאוהו גם פה, למחוץ את לבו ולגזול ממנו את שארית מנוחתו. אז יתעורר, יתעודד, ומאמר יכתוב נגד שטקר, להשיב חרפתו אל חיקו, אך לבו בל עמו עוד, כי פג רוחו, ובמכתביו במסעותיו בדרך ישמיע כפעם בפעם, כי נכה-רוח הוא ולבו עליו רע, ולא יאמין עוד בחיים, ולא יאמין כי ישוב עוד ויתעודד.

ובימים האלה חלה, כי נפשו ירעה לו מאד.

אכן גם המחלה הזאת לא מחלת-הגוף היא. – – אך עוד מאמר אחד יכתוב על-דבר היהודים ובו ישפוך את כל רוחו, ובמכתבו, אשר בו יזכיר את מאמרו ההוא, יאמר כי מעשהו זה ישיב את רוחו כמעט ויתן רפואה לנפשו: השמחה היא לי הרפואה הכי טובה"; ואף גם יתעורר עוד לכתוב בספר את זכרונותיו מימי-ענוריו, להראות את רוח-היהדות. ואת מלאכתו זאת החל ואך השלם לא ישלימנה. – –

כי הנה בא היום המר והנמהר, יום השמיני לחדש פברואר בשנת 1882, וביום הזה, בשעה הששית לפנות ערב, מת ברתולד אויארבך.

מי אפוא המיט עליו מוקשי מות? מה היה בעוכריו? הן מחזה הוא ככל המחזות אשר נראה על במת גיא החזיון, אשר ראשיתו שמחה ואחריתו תוגה; כי הנה חי האיש הזה בעצם תומו, כלו שלאנן ושלו – – וזה מת בנפש מרה!

ויותר מאלה נראה, כי לא במרומי חוצות, בראש הומיות, השמיע האיש קולו להראות מה היתה לו יהדותו ומה הוא לה, כי בשפל קולו, במכתבים אשר כתב אל אנוש כערכו, שם שפך את לבו, שם שם לעמו אות זכרון לנצח.

לא אדע, אם מצליח אני בדרכי להנחיל לקוראים אחרי את הרושם אשר עשו בי המכתבים האלה ואת הרעיונות אשר עוררו בקרבי, ואך אחת אשנן להם ואותה ישימו גם הם לנגד עינם: ידעו-נא, כי שר וגדול נפל היום בישראל, ידעו-נא, כי היה גם האיש הזה קרבן אחד מן הקרבנות הרבים, אשר אך בני-ישראל למדו את אצבעותיהם להביא כאלה, ידעו-נא, כי גם זה מראה הוא ממראות חיי-הנפש; האיש הזה נולד אך לשמחה יום טוב, ועל-כן לא יכול לראות בהמיט ארץ את משפט יושביה להביא רעה ויגון, ויען כי לא יכול לראות אל אלה, לא יכול לראות עוד חיים אשר זדים באו ויטמאו אותם – – כי גם זה מראה הוא ממראות חיי-הנפש.

ואך גם זאת לא תסור מנגד עיני, אשר אמרתי למעלה ואשר אשוב ואומר שנית; האיש הזה לא התהלל ביהדותו במרומי-קרת ולא התפאר באהבתו אותה, ואת מכאוב לבו לא עשה למכאוב אשר לו שם-עולם, כי-אם בסתר לבו נשא אותו ואיש לא ידע, וגם עליו נכונו הדברים, אשר אמר על היהודים הספרדים, לאמר: “הגבור הנלחם, אשר לו העוז והגבורה, לא מצא אות-כבוד בדרכו או זר-פרחים וגם כבוד לא נחל מאחיו – – דומם באין פאר וכבוד עשה את אשר עשה, כי אך אחרי אלהיו הלך האיש ואחרי חפץ לבו הטוב”. – – את כל אשר עשה, ואת אשר היתה לו יהדותו לא ידע איש עד היום הזה – – הלא אך בספרתו!

לודז, תמוז תרמ"ד.

---

מֶנְדֶלִי מוֹכֵר-סְפָרִים

מאת

דוד פרישמן

זוכר אני: במרכבת מסלת-הברזל במחלקה השלישית נוסע עלם צעיר לימים, ובידו ספר, והעלם מעמיק מאד בקריאתו. בחוץ רבץ להט-השָׁרָב על שדה וגבעה, על עץ ואבן ועל מוטות חוטי-הטלגרף העוברים, ופרגיות ושפויי-כובע מצפצפים מתוך פנות חבויות עד כדי צביטת הנשמה – ואולם העלם לא ראה ולא שמע. העולם אשר הצהיר אליו מתוך דַפי הספר לקח את כל לבו: איזה ליב מלמד, יהודי מעוך וכתות ורצוץ, הולך לו לבקש פרנסה, כי שמע, שיש, ברוך-השם, בעולם פרנסות גם חוץ מן המלמדות. מובן מאליו, כי מצדו אין שום מניעה להיות נספח אל אחת הכהֻנות, איזו שתהיה, אם בתור דירקטור של איזה בנק ואם בתור מבין של אתרוגים או של טבּק או של סוסים. לו אין שום נפקא-מינה. מוכשר היהודי, ברוך-השם, לכל דבר, ובלבד שיהיה לו קצת מזל וכו‘. הולך הוא ועובר ברחובה של עיר על-פני אסם של תבואה, ופתאום הוא עומד וחופן מלוא ידו חטים ומסתכל בהן יפה-יפה, כאדם שנוטל לדוגמה, כדי לשער עד כמה שויה, קופץ ובא איזה סרסור ושואלהו, אם חטים הוא מבקש, ור’ ליב מנענע בראשו וחטמו מתעקם אותה עקימה, שבה אתה שומע לאו; לא עלה כלל על דעתו לקנות חטים, ולמה חפן? סתם כך, משום שיהא לו פתחון-פה לאחר זמן לומר: בחטים בקי אני, ברוך-השם, הרבה חטים ראיתי בעולמי ואיני צריך בזה לתורתם של אחרים וכו' וכו‘. בחדר באכסניה שוכב ר’ ליב על מטתו פרקדן. שקוע הוא בתרדמה, משיב רוח ותוקע בחטמו הארוך ומעוקם כשופר, וחברו מסתכל בו לאור הנר הדולק ומודד את כל אבריו בעיניו. גופו, כביכול, משול כחרשׂ הנשבר, כעץ יבש, ואין בו כזית בשר. הידים – קנים דקים וצנומים וצומת גידיהן כעין התכלת, מתנפחין ובולטין. הפנים אינם אלא חורבה: לסתות נופלות, עינים משֻקעות וחוטם ארוך בעל חטוטרת מתרומם ועולה מביניהן ונראה כארֻבּת-עשן העומדת על הבית שנפלה בו דלקה ונשרף גגו וסמוך לו מטאטא מעוך ומדֻלדל, – הוא הזקן הקצר, שהלבינו שערותיו. חברו עם הנר הדולק שבידו מסתכל בו, ופתאום הוא מבין, והוא מביט בו ברגש של בוז ומהרהר בלבו: כמה נאה הבריה המשונה ההיא וכמה גדול כחו של ה“פועל” הזה! מה ראה זה שנתרחק ממקומו ורוצה להתעסק בדבר, שאינו ראוי לו? – אבל מיד והנה גם המסתכל עצמו רואה חובה זו גם לעצמו: “ואתה מה ראית לשטות זו?” וכו' וכו' וכו'.

העלם נשא בלי-משים את עיניו מתוך הספר ובלי-משים הביט על סביביו: איזה איש יהודי, מעוך וכתות ורצוץ, יושב על אחד הספסלים שבמרכבת מסלת-הברזל ומדבּר עם חברו וממתיק לו איזה עסק על-דבר דוכן של דירקטור במסלה האלקטרית החדשה, שרק תושיט ידך אליו והנה הוא בידך. יהודי שני על-גבי ספסל שני נושא-ונותן עם חברו, ותוך כדי דבּור הוא בודק בכנף הקַפּוטה שלו ומגיד לו מבינות על הארג וכמה שויו וכמה יאריך בקיומו. על הספסל השלישי שוכב איזה יהודי פרקדן והוא ישן ונוחר נחרת סוס, וכלו משול כחרש הנשבר, כעץ יבש, ואין בו אפילו כזית בשר…

העלם הוריד בלי-משים את עיניו שנית לתוך ספרו והוסיף לקרוא. אכן פלא הוא! לא הרגיש העלם כלל, כי זה עתה הפסיק רגע אחד בקריאתו. כל אשר ראה פה בתוך המרכבה על סביביו היה לו, כאילו היה כל זה גם הוא רק שורה אחת מתוך הספר, שהמחבר כתב אותו גם הוא. לא זכר ולא ידע כלל, כי הפסיק.

והוא מוסיף להעמיק בספרו ומוסיף לקרוא: – חום השמש בגבורתו. הכלב משתטח על גחונו ומנשם בקושי מרוב החום, ופעמים הוא מרים ראשו, מושיט לשונו וצודה – ופתאום זבוב בּפיו. מצדו רובצת תרנגולת פרושת-כנפים, ומתחתיה עולה צפצוף אפרוחיה. עת מנוחה היא למשפחה זו לאחר מרוצתה ונקורה באשפתות עד עתה. כלתה רגל מן השוק, אין עובר ושב. הפרות רועות בשדה והתינוקות כלואים בבית-רבן והגדולים גוהקים ופוהקים, זה בביתו וזה בחנותו, וצמאים למים, למים קרים. על אחד הכתלים חתול מטפס ועולה, ובאמצע הכֹתל הוא נח, הופך פניו לאחוריו ומביט ונמלך בדעתו אם לטפס ולעלות ואם לחזור ולירד… מרחוק נראה קו ירוק של אילנות בשִׁפּולי כפת הרקיע…

המסע בא ברגע הזה לאחת התחנות על-פני השדה. העלם מניח את הספר מידו ומביט בעד האשנב החוּצה. איזה כלב מוטל בחַמה וצודה זבוב. איזו תרנגולת רובצת על אפרוחים. בשדה רוֹעָה פרה ושולחת פתאום לשונה ומבקשת מים קרים. חתול מטפל על-גבי איזה כֹתל. מרחוק מצהירה רצועה ירוקה של אילנות בשפל כּפּת הרקיע…

ופלא הוא! כשחזר העלם לקריאתו בתוך הספר, לא ידע כלל שהפסיק. כל המחזה הקטן, שראה פה בעד אשנב המרכבה, לא היה לו אלא כעין כפל-הענין במלים שונות או באותן המלים עצמן. רגע אחד חשב, כי מחַבּר הספר כתב גם אותו, ורק מאין מקום לו בתוך הספר פנימה, הניח אותו בחוץ…

והעלם מעמיק בספרו ומוסיף לקרוא: – כל המרירות שבחיי היהודים כל חיי הגלות של מיליונים יהודים אֻמללים ומגֹאָלים באים לו פתאום לידי הכרה, והם מפעפעים ומבצבצים מתוך כל שורה שבספר זה. והצרה היא צרה אשר אין מנוס ממנה ואין מפלט. הם בעצמם אשמים – ולכן יתַּמו נא אפוא פה בחלאתם. העניות האיומה נִולתה אותם, עד כדי גֹעל-נפש. תרמיל גדול של קבצנים, זהו השלט התלוי להם ממעל לכל חלומותיהם ועסקיהם ומושגם ופרנסתם ותֹכן חייהם. כל ישראל הוא קבצן אחד. וחייהם – הלא אינם חיים כלל. גם תינוק בן-יומו אצל אֻמות-העולם יש לו חיים אפילו באצבע הקטנה שלו יותר ממה שנמצא בכל רמ“ח האברים ושס”ה הגידים של כנסת-ישראל כֻּלה. אצל כנסת-ישראל הילדות דבר יקר הוא. ילדי רחוב היהודים ילדים וזקנים הם לכל דבר: במלבושם, בעצבונם ודאגתם פוחדם וזהירותם, הרשומים על פניהם, אלא שהם קטנים ומחוסרי-זקן ואינם פרים ורבים, והילָדות – יהודיות זקנות הן בסגנון לשונן והליכותיהן והכנעתן והכרת מקומן וסבלנותן, ואפילו בחכמתן, אלא שהן קטנות ופנוּיות. ילדים בלי יַלדוּת הם מחזה-עצב ונורא מאד, שובר לבבות ומדאיב רוח, מעורר גֹעל-נפש ורגשי רחמים כאחד! – ופתאום ועם כל הלעג המר והנורא, האוכל עד הנפש ונוקב עד התהום וסורק את כל האֻמה במסרקות של ברזל מתפרץ ומשתפך פתאום מן הלב נהר של רחמנוּת וחמלה גדולה ורֹך עד לבכות בקול…

והעלם מעמיק פתאום במחשבותיו, והספר נשמט ונופל מתוך ידו, והרי הוא יושב וחולם והוגה ועיניו סגורות: אותו הגֹעל לכל החיים האלה, חיי כלבים בלי תכלית וסוף ואחרית, תקף גם אותו. יתּמו נא אפוא פה בחלאתם. והלעג תוסס ועולה ומתפרץ מלבו. יאה עניותא זו להם. לגורל אחר אינם כדאים כלל. עַם שמֻבחר חלומו הוא התרמיל, יאה לו התרמיל. ופתאום והנה ים של חמלה חַמה משתפך בכל קרביו על אֻמה דוויה וסחופה זו, שמרבה לסבול כל-כך ושאין עצה ואין תחבּולה להצילה – ולבו בו יחם פתאום מרוב געגועים ומרוב המון ואהבה…

וגם זה פלא! העלם לא הרגיש כלל, כי הפסיק. גם לעגו וגם חמלתו היו רק מין “המשך יבוא” של גוף הספר. לא חש שום הבדל בינו ובין כותב הספר ובין הספר ובין העולם אשר מסביב לו. הכל התמזג והשתפך והיה לדבר אחד…

מחַבר אותו הספר היה מנדלי מוכר-ספרים (שלום-יעקב אברַמוביץ), והעלם הקורא – הייתי אני.

אז הבינותי פתאום, כי אמן גדול, אשר לא היה עוד לנו כמוהו, מדבר אלי מתוך הספר ההוא שקראתי ומתוך יתר הספרים שכתב. אם יש שבשעת קריאת ספר אין אנו מרגישים את ההפסק שבין תֵּאור העולם החיצוני ותאור העולם הפנימי ובין העולם הממשי מסביב עם בריותיו ועם החיה והעוף ועם אור-השמש וחשכת-הלילה ועם מה שכל אדם מן הישוב חושב ומדַמה והוגה – הרי זה סימן, כי יש לנו עסק עם אמן מן הראשונים. אמן כזה לא היה עוד לבני ישראל וגם עתה אין לנוּ עוד כמוהוּ.

מני אז לא פסקו ספרי מנדלי מוכר-ספרים מעל שלחני, ואני קורא אותם תמיד, קורא וחוזר וקורא. ואולם גם זה פלא: במדה שאני מוסיף לקרוא בספרים האלה, אני מוסיף מיום ליום לגלות בהם חדשות.

I

הדבר הראשון, הבולט ביחוד לעינינו אצל מנדלי, מיד כשנפתח איזה ספר מספריו ונקרא בו שורות אחדות, הוא שהאמנות שלו היא מין אמנות מקורית, שלא נמצא דוגמתה אצל שום אֻמה ולשון. רגילים אנו בנוגע למנדלי לשמוע את המשפט, כי אין הוא שומר את החֻקים המקֻבּלים בבית-מדרשם של חוזי-החזיונות ואין הוא “מספֵּר” כלל, כלומר, אין הוא מספר באותו מובן שיבין כל מי שמלא כרסו בקריאת ספורים בלשונות אחרות – ואולם בעצם זהו העיקר. אין לו שום יניקה משל אחרים, אין לפניו שום דוגמה של אחרים, אין הוא עושה על-פי שום תבנית של אמן שקדם לו, אלא כל מה שהוא עושה, הוא עושה משלו. יש לו אֹפן מיוחד של הסתכלות, אֹפן מיוחד של הבנה ותפיסה, אֹפן מיוחד של טכניקה, אֹפן מיוחד של צַיָּרות ואֹפן מיוחד של הרצאה והסבּרה, ואפילו אֹפן מיוחד של השתמשות בלשון – עד שכמעט הוא נראה כעין אמן טבעי. אם נקח, למשל, איזה ספור מצוין מן הסופרים היותר מצוינים שלנו וּנתרגם אותו לאיזו לשון שהיא, אז אפשר שימצא חן בעיני הקוראים הזרים במאד מאד, ומה גם אם החומר יהיה חדש בעיניהם, ואולם אם יבוא המבקר, אז ימצא, שסוף-סוף לא נָתַנו לקהל החדש הזה אלא משלו, שהרי בבית-מדרשו למדנו ומאשר להם לקחנו ואת מעשיהם חִקִּינו, האחד חִקה באֹפן יותר טוב והשני באֹפן פחות ממנו, ואולם סוף-סוף אין כל זה אלא חקוי ולכל-היותר נָתַנו רק חומר חדש; אבל אם נתרגם את מנדלי, אז יהיה הקורא הזר רגע אחד כמו נבוך. כל העולם אשר יראה יהיה בעיניו עולם חדש וכל ההרצאה תהיה בעיניו חדשה וכל הצורות חדשות וכל אֹפן המעשה חדש – ובכל-זאת ירגיש כי יש פה אמנות גדולה. ויש שלבסוף יבוא לידי החלטה ויאמר: אפשר שזוהי אמנות יהודית, כשם שלפעמים יאמר על מיני-אמנות אחרים זוהי אמנות יפּונית וזו אמנות איסלאמית וכיוצא בהן. ולא רק הזרים והנכרים יאמרו כך, אלא גם בקרבנו, אם יהיה איש אשר טעמו נתפתח בבית-מדרשם הם, יבוא גם הוא לידי החלטה זו; הכל יהיה בעיניו זר כל-כך ונפלא כל-כך וחדש כל-כך. לא ימצא שם שום דבר לפי ההרגל שלו, ובכל-זה ירגיש בכל מלה ומלה, כי יש כאן לפניו אמנות גדולה, אשר כמוה לא היתה עוד בספרותנו. סוף-סוף באנו עד לידי אמנות של יהודי שביהודים. לכל-היותר, אם נבדוק היטב, נמצא אצל מנדלי איזו השפעה קטנה, שבאה לו מאצל צרוַנטס, והשפעה זו אינה לא רק בנוגע להשויון שיש בינו ובין הספרדי הגדול בבחינת הסַטירה החדה ובבחינת רוח הזמרה הרַבּה שאינה פוסקת, אלא קצת גם בנוגע לאֹפן ההרצאה. אפשר עוד, אם נדקדק הרבה, שנמצא אצל מנדלי סימנים, המעידים לנו, כי קרא בספרי גוגול, שהרי הוא אינו מספר כלל, אלא כעין מספר. גם טולסטוי אפשר שהשפיע כאן קצת; אין הוא עוסק בפסיכולוגיה לשמה, לחטט בתוך הנשמה אחרי כל קוץ וקוץ, אלא הוא מצַיֵּר ומתאר, והפסיכולוגיה באה ממילא. לכל-היותר – יוסיף עוד המבין והיודע – נמצא אצל מנדלי, כי בשעה שהוא מצַיֵּר לנו ציורי-ג’נרי עם כל הפרטים והדקדוקים, הוא עושה את המלאכה באותו אֹפן, שהיו עושים אותה תלמידי בית-המדרש של ארצות השפלה במאה הי"ז – ואולם ברור הוא, כי עושה הוא את כל זאת בלי ידיעה ובלי הכרה, אלא מתוך איזה כשרון טבעי או נטיה טבעית. בדרך כלל הוא מצַיֵּר על-פי טבעו עצמו. כך אין מצַירים באירופה, כך אין מצַירים באסיה; לכל-היותר מצַיֵּר כך האמן של הגלות, שהיא הרכבה של אירופה ואסיה. כך מצַיֵּר מנדלי, שהוא האמן היהודי שביהודים, שנולד לנו בין החומות בגלותנו.

הקוים הבולטים שאנו מוצאים בספורי מנדלי, הלא הם: ציור חיי הגלות לכל חזיונותיהם ועם כל פרטיהם ופרטי-פרטיהם ועם כל הטפּוסים היהודים, עד שאין לך כמעט טִפּוס שלא נכנס לתוך ספריו: ציורי-טבע, קיץ וחֹרף ושדה ונִיר וזמרת-צפרים והמית-רוחות ושיחות חיות ועופות וכו', במדה שלא נמצא כלל כדוגמתה אצל שום חוזה עברי אחר; לעג מר של סַטיריקן חד, הלוקח אֻמה שלֵמה והופך לה את שליתה על פניה, ותיכף ומיד אחרי זה אנחה – אותה האנחה הגדולה והמרה, השוברת את כל הגוּף כלו. אין לנו עוד כמוהו צַיר עברי, שתהא נשקפת אצלו מכל דִבּור ודבּור ומכל מלה ומלה אותה ההכרה האכזריה, כי אין כל תקוה ואין כל מנוס ואין כל אחרית. כשפגע בנו איזה פוגרום נורא, למשל, כאותו בקישינוב, אפשר שלא ידענו עדַין עד כמה אֻמללים אנחנו ועד כמה אין לנו תקוה, ואולם כשנגמור איזה ספור מסִפּורי מנדלי, למשל את הספור “בעמק הבכא”, אז יש כי פתאום יבוא לנו כל אסונו הגדול לידי הכרה בהירה עד לידי שגעון, באֹפן שנחרוק שן מרוב קצף אין-אונים – והספור הזה הלא נתן לנו תענוגות ברוב בדיחותיו וברוב לעגו.

ועד כמה צִיֵּר לנו מנדלי את חיינו בגלות! נטל את כל חיי היהודים ברחוב העיר הקטנה ברוסיה במשך המחצה הראשונה של המאה שעברה, וגם מקצת מן המחצה השנית של אותה המאה, ויתן לנו מהם ציור גדול עם כל הפרטים ועם כל פרטי-הפרטים, עם כל הדקדוקים ועם כל דקדוקי-הדקדוקים, עד שגם אם נתרחקנו מעט מהם, הכריח אותנו לחזור ולחיות שנית בדמיון את כל החיים הנוראים האלה. נניח-נא, למשל, כי בא איזה מבול לעולם ומחה מעל פני האדמה את כל היקום אשר ברחוב היהודים עם כל החיים אשר שם ומחה גם כל זֵכר וכל פליט וכל שריד להם, עד בלי השאיר לנו שום סימן מכל מה שהיה, ונשארו לנו על-פּי איזה מקרה רק ארבעת ספורי מנדלי הגדולים, “ספר הקבצנים”, “בעמק הבכא”, “מסעות ר' בנימין השלישי” ו“בימים ההם”, וכן עוד גם הספורים והציורים הקטנים שלו, אז אין שום ספק, כי על-פי השיורים האלה היה יכול החוקר הבא לחזור ולהרכיב שנית את כל הציור של חיי היהודים ברחוב העיר הקטנה ברוסיה במשך המחצה הראשונה של המאה הי“ט, בּאֹפן שלא היה חסר לנו אפילו קוץ אחד של יו”ד אחת.

שמא יבקש אותו החוקר הבא לדעת את צורת הפנים והגוף של היהודי? אצל מנדלי ימצא אותה. מנדלי מצַיר לו את צורת הפנים שלו, את החוטם שלו, את העינים, את המצח המקומט ושאינו מקומט, את הידים והרגלים שלו, כיצד הוא מעקם את חטמו ומה פֵרושה של כל עקימה ועקימה, כיצד הוא ממולל ברגליו ובאצבעותיו ומה פֵרושה של כל מלילה ומלילה, כיצד הוא מסתכל בעיניו, עין אחת לכאן ועין אחת לכאן, ומה פרושה של כל הסתכלות והסתכלות, כיצד הוא הולך וכיצד הוא עומד וכיצד הוא יושב; כיצד עומד הילד וכיצד הוא הולך ויושב; כיצד עומדת היהודית וכיצד היא הולכת ויושבת; כיצד עומד הגביר וכיצד העני; כיצד יושב הפּרנס וכיצד מדבר החוטף וכיצד שותק המלוה ברבית; ולא עוד, אלא אפילו כיצד ישן היהודי. אין לך תנועה מתנועות הגוף של היהודי שלא צִיֵּר אותה הצַיָּר הדַיקן הזה במצבועו הדק.

שמא יבקש לו אותו החוקר בעתיד לדעת את מלבושיו ואת בגדיו של היהודי? ילך לו אצל מנדלי. אצל מנדלי ימצא את הקפּוט“ה, את הקרטו”ז, את הסורטו“ק, את השטריימי”ל, את מספר התפירות והקטע במקום האבנט, את העור המוקרח ברובו ואת הבד הצהוב המציץ מן הקרעים ואת הצוארון החלק ואת אניצי-הפּשתן שבסרח-העודף; וכן את הכובע של היהודית עם אשכלות-הענבים, ואת הצפור שם, ואת שולי-המטפחות שבראש נשים צנועות, המחוברים במחט או קשורים בעניבה מתחת לסנטרן, והשולים פורחים באויר לאחוריהן; ואת הפאה הנכרית העבֻתּה, המגיעה עד גבות העינים, ואת האזנים והצואר עם העגילים והרבידים והמרגליות והאבנים הטובות או המזויפות ואת מעיל המשי ואת הצבעונים, זה למעלה מזה, ואת הצעיף המלֻבּן והמגוהץ, ואת מטפחת-המשי הישמעאלית, מטפחת-התפוחים, זו המטפחת הטורקית, שהמחותנים מצד החתן היו שולחים סבלונות להכלה; וכן היהודים עם הרגלים היחפות והארכובות והזרועות החשופות והחזה המגולה, עד שדי להם גם בשיורי-בגדים, בסימן של פוֹזמקאות ושל מכנסים ושל קפּוטה בלואה, אחרי שברחוב היהודים רשאי היהודי להלך גם בטלית-קטן לבד, חשוף-חזה וקרוע-פוזמקאות ומכנסים פתוחים מלפניו, וכן הקפוט“ה של-שבת, שהיא על-פי-רוב קרועה ומדֻלדלה ושוליה מזוהמים בטיט, ובלבד שהיא בגד משי ומבהקת, אף-על-פּי שבכמה מקומות היא נעשית ככברה קרעים קרעים; וכן בכלל הבגד שלו המלא שומן של קוגי”ל ודייסה ועפרורית, חלמון של ביצה, ליחה ומיץ חוטם, ועטרה של רפש מקיפה את השולים, עד שהיא מתיבשת ונופלת מאליה. ואולם בכלל לובש היהודי הלז טלאים על גבי טלאים, ולצורך זה יש ברחוב היהודים חַיטים מומחים ביחוד להטלאה, שהם תופרים ומטליאים תחתונים, קפוטו“ת וכובעים, כלי-גבר ושמלות-אשה, ירמולקו”ת, צניפים ורדידים, ולפעמים גם סנדלים ונעלים.

שמא יבקש לו אותו החוקר לדעת את כלי-הבית ואת הגרוטים שבחדר איש יהודי? אצל מנדלי ימצא אותם, ימצא את מטתו של היהודי עם נהימתה המשׁונה: “חיריק, חיריק, חיריק”, ימצא את הספה שלו, שהיא מרוסקת ומתמרטטת ומוכין ואניצי-פשתן כרוכין כבני-מעים בוקעין ועולין מתוך חִפּוּיָהּ הקרוע וסמרטוטיה המלוכלכים, איך שהיא מנִַוֵּלת ומדלדלת וסוף-סוף בעלת-כרס היא, זכר לכבודה והדרה בימים הראשונים, וכשעוֹלה עליה היהודי לישון, היא גוערת בו בנזיפה ובנהימה משונה, והוא מעכב לשעה קלה את נשימתו וקופץ פיו ואינו זע לא לכאן ולא לכאן, שלא להרעיש אותה הקנטרנית ולעורר ישנים. וכן ימצא אצל מנדלי את כל כלי-תשמישו של היהודי בביתו: מנורות נחשת ארבעה זוגות, מנורת-המאור אחת בעלת ששת קנים משֻׁקדים, אשר כפתור על ראשה, שתי קדרות נחשת וחמש מחבות נחשת, קערות בדיל מבהיקות, מסודרות שורות שורות על גבי מַדָּף בירכתי הבית, ובלי גוזמא כתריסר כפות טמבּיק, שני גביעי כסף, הדס-כסף אחד, מנורה לחנֻכּה אחת, ואורלוגין עתיק כמין בצל בתוך שני נרתיקין כסף תלוי בפתיל תכלת, משזר בזגוגיות דקיקות של גונים משונים. וכן ימצא אצלו את כל מיני הטבלאות והיעות והמטאטאים והמגרפות והאלפסים והמרדאות והעריבות והכברות שבביתו של כל איש יהודי.

שמא יבקש לו אותו החוקר הבא לדעת את צורתו של רחוב היהודים בעצמו? ילך לו אצל מנדלי. הבתים שברחוב היהודים צורתם משונה מאד. מתוך צורתם ועמידתם נראה כאילו הם מחולקים ואין אחדות ביניהם; אתה נכנס לפנים משורה – ואני יוצא לי ועומד, על אפך ועל חמתך, מחוץ לשורה! אתה עומד כך – ואני, להפך, הריני עומד לי כך! אתה דרגה לך מבפנים – ואני דוקא, סֻלם לי מבחוץ, מי שצריך, אל יתרשל ויהא מטפס ועולה! ואם אתה מגביה את גגך הרצוף, המשונה, למרום – הרי אני משפיל את גגי לעפר דוקא, והבוז לגאיונים! מי אסטניס ואין דעתו נוחה ממני, יעצם לו את עיניו! – הבצות והאגמים מתמלאים על כל גדותם, ביחוד לפני הפסח, ומעלים על הרחובות והשוקים עבטיט ורפש הרבה כל-כך, עד שאף אצל בני-אדם רמי-הקומה הכובעים מתלכלכים בטיט-חוצות. פנס אחד מאיר לעיר זו בלילות חֹשך ואפלה. ובשני נטורי-קרתא היא נשמרת. הביבים ומי-השופכין, שנשפכו בחוץ בערב, נותנים ריח. לפני פתחי הבתים, שחלונותיהם סתומים מבחוץ, תלי-תלים של זבלים ועצמות ופרורים ממיני מזונות מעֻפּשים ופסולים. החזירים אוכלים מן המוכן לפניהם ומכרסמים בנהימה גרונית משונה מרב עֹנג. כלבים נודדים, חגרים וסומים, דווים וסחופים, שרועים וקלוטים, עוברים אצל כל פנה ומבקשים טרף. הבצה הגדולה ביותר, כל צנורות ומי-שופכין של בעלי-הבתים מקלחים לתוכה ומביאים עמם מכל טוב בכל יום תמיד, יום-יום ומיני סחורתו וחפציו מכמה גונים וריחות משונים, הכל מעניני דיומא, ומהם אתה מכיר כל יום ויום מימות השבוע. כשמקלחים לתוכה שופכין מכורכמים מפני החול, ששפין בו את הרצפה, ומוליכים ומביאים עמם קשקשות של דגים, בני-מעים וכרעי-תרנגולים, מעט שערות וחתיכות טלפים חרוכין – הוו יודעים, רבותי, שהיום יום ששי בשבת; משכו וקחו לכם ספל וחבילה של זרדין, ורוצו, במחילת כבודתכם לבית-המרחץ! כשהולכים ובאים לשם קלפות של ביצים, של בצלים ושל צנון, גידים של חצר-הכבד וסנפירי דג-מלוח ועצמות גדולות חלולות – שבתא טבא לכם יהודים, יערב לכם הקוגי"ל בבני-מעיכם! וכשאתם רואים קלוח הזוחלין רפה ושם נגררים ומתלבטים שיורי דייסה נוקשה וחתיכות עיסה יבשה, סמרטוט בלה ומטאטא חבוט – סימן הוא לכם, שהיום יום ראשון בשבת, השואב עדין לא הביא מים ובקושי הוציאו מי-התמצית מן החבית עד כדי הדחת הקדרות, שטמנו בהן חמין לשבת. וכך הוא בשאר ימות השבוע; כל יום, קלוח של שופכין שבו, יש לו צביונו וגונו וריחו המיוחד.

הנה כל זה בנוגע לחיצוניותו של המראה, אשר מנדלי מצַיֵּר. ואולם אמנות מיוחדה לסופר זה, שמתוך החיצוניות, שהוא מציר, אנו מבינים כרגע גם את הפנימיות, הסביבה, צורת-הפנים, התנועות ואֹפן-הדבּור – ואין לו שום צורך כלל להרבות בחקירות פסיכולוגיות דקות, בכדי שנבין את הנעשה בקרב הנפש פנימה. לוקח לו איזה יהודי או איזו יהודית, איזה זקן או איזה ילד, מראה לנו את תנועותיהם והעויותיהם, נותן אותם לדבר קצת – ואנחנו רואים את הנפשות האלה, החיות לעינינו, ויודעים אנחנו גם את הֲלָך כל רוחן. ואת טִפּוסי היהודים שברחוב-היהודים בעיר קטנה ברוסיה, כפי שהיו לנו במחצה הראשונה של המאה שעברה, הוא נותן לנו במלואם והוא מציר לנו את כל עסקיהם ואת ארחם ורבעם ואת כל מעשיהם במשך כל עשרים וארבע השעות של היום והלילה ובמשך כל השנה, מראש-השנה האחד ועד ראש-השנה השני: את הסוחרים ואת הקבצנים, את הסרסורים ואת החנונים ואת בעלי בתי-המלון ואת בעלי-הטובות ואת התקיפים ואת הפרנסים ואת השתדלנים ואת החוכרים ואת החטפנים ואת בחורי בתי-המדרש ואת החתנים ואת הסוחרים בנפש-אדם ואת הסוחרות ואת המשכילים ואת בעלי-הטקסא ואת הלמדנים ואת המלוים ואת התגרנים הקטנים ועוד ועוד. אין אני יודע כמעט טפוס אחד מטפוסי היהודים, שלא צִיֵּר אותו מנדלי. כמדומה לי, שמספרם עולה לעשרות-עשרות. ולא רק טפוסים, כי גם אישים צִיֵּר לנו עם כל העולמות השונים שבלב כל אחד ואחד; הטפּוסים נעשים גם-כן לתכונות שונות.

II

דבר אחד מוצאים אנו אצל מנדלי מוכר-ספרים, שהוא תמוה קצת בסקירה הראשונה: התפתחותו היא התפתחות ארוכה מאד, שלא ראינו כמוה אצל סופר אחר מסופרינו. לא בבת-אחת נעשה למה שנעשה, כי-אם ימים רבים מאד דרש לו כשרונו עד שנתפתח. אם נזכור, למשל, כי הסופר הזה החל באיזה ספור, ששמו “למדו היטב” או “האבות והבנים”, לא נאמין כמעט, כי מאיש, אשר כתב את אלה, יצא זה, שכתב לנו באחרונה את “חיי שלמה” (“בימים ההם”). קשה להאמין, כי אפילו זה שכתב את “קליין מענשעלע” (האדם הקטן), אשר חציו ספור וחציו פובליציסטיקה ומוסר וריב עם מנהיגי העדה, יהיה באחרונה לאותו האמן, שכתב את “ספר הקבצנים” ואת “בעמק הבכא”. האם לא נחשוב רגע אחד, כי היה מוטל עליו להזקין תחלה, בכדי שיוכל להיות לאשר הוא? “כשם שיש צעירים, – אומר תומַס מַן בדברו על פונְטַן – שהם משתלמים במהירות נמרצה ורק שאינם מתבשלים לעולם, ואין צריך לומר, שאינם מזקינים עד נצח-נצחים, אלא אם כן נעשים לעוברים ובטלים בחייהם, כך, כפי הנראה, יש גם-כן מיני אדם, שרק תקופת הזקנה היא המקבילה להם ולטבעם, והם המה מיני זקנים קְלַסִּיִּים, אם אפשר לומר כך, שתעודתם היא להראות לעיני כל העולם את כל היתרונות והמעלות הטובות שהזקנה מבורכת בהם: את ההבנה העמוקה, את הישֶׁר הנאצל, את הלצון הנחמד, המרפרף ממעל לכל הבלי העולם-הזה, ואת החכמה העליונה, השופטת תבל בצדק”. אל הזקנים האלה נחשב מנדלי. ימים רבים היה עליו לחיות תחלה, עד שנתפתח כלו לפי טבעו. אכן פלא הוא: היפה שבספריו הוא גם-כן האחרון שבספריו, שכתב אותו אחרי מלאת לו שבעים שנה.

ילדותו, שנות למודיו, התחלתו, התפתחותו והשתלשלותו של איש כזה הן תורה שלמה, אשר בחפץ רב נשים אליה את כל לבבנו.

ילדותו – ילדות נער יהודי בעיר הקטנה, אשר לבו מלא שירה. איזה ציץ על-פני השדה מעורר בלבו חלומות, איזה עוף פורח בשמים מביא אותו לידי תשוקות סתומות ונפלאות, איזה כוכב מנצנץ בדממת הלילה מוסך בלבו חזיונות – והנער בעצמו אינו יודע את אשר עמו, והאחרים בודאי ובודאי שלא ידעו. ילד יהודי בעל דמיונות בעיר קַפּוּלֵי בפלך מינסק לפני שבעים וחמש שנה – הלא יכולים אנו לשער עד היכן דבר כזה מגיע! אַברמוביץ בעצמו יודע להגיד לנו בדבר עיר מולדתו הקטנה, כי “כבוד הטבע נתּן לה, הדר יערים והוד החיים, עמקים ושדי חמדה סביבה”. כמובן, את יום הֻלדת אותו אין איש יודע בבירור; דבר כזה לא היו כותבים בימים ההם בספר, כי “לדבר כזה לא השגיחו לפנים בני עמנו, ובפרט יושבי הערים הקטנות”, ורק קבלה היא במשפחתו של אברמוביץ, כי נולד בשנת 1836 (תקצ"ו) בעשרים לחדש דצמבר. חנוכו? – אביו ר' חיים-משה היה איש נכבד מאד ומפורסם בכל הסביבה גם ברוב תורתו וגם בידיעותיו הרבות בהויות-העולם, והיה כותב צחות גם בלשון-הקודש, ומכתביו נמצאים אצל השרידים מהמון מכבדיו ומעריציו עד היום הזה. מכל בניו היה לו שלום-יעקב הקטן ילד-השעשֻׁעים שלו, ובו חפץ להראות את נפלאותיו בחנוכו. בהיותו בן שש כבר ידע הנער לקרוא, ואביו שכר לו את אחד המלמדים היותר מצוינים, את יוסף הראובני, ללמדו את כתבי-הקדש. שתים-עשרה שעות למד הנער יום-יום, ומקץ שלש שנים ידע את כל עשרים וארבעה הספרים בעל-פה. ואולם הנה בא והגיע גם עד לאותו הענק, אותו “עוג מלך הבשן” של הספרות העולמית – התלמוד. “בבואי שמה – מספר אבּרמוביץ בעצמו – הייתי כאיש הבא בפעם הראשונה ליום השוק הגדול, משתאה למראה עיניו מיני סחורה ופרקמטיא ודברי-חפץ הרבים והמשונים, ומשתומם למשמע אזניו קול שאון והמולה וצוחה מכל עבר ופנה. קונים ומוכרים, סרסורים וסוחרים ברעש גדול יחפזון… בכח ההגשמה הנטוע בי נתתי דמות לכל הדברים וצורה לכל הבאים בשערי התלמוד. התנא-קמא והאי-מאן-דאמר נדמו לי כאנשים גאיונים, קפדנים ופני-להבים פניהם; הרישא, סיפא ומציעתא – כנשים צרות זו לזו, כל אחת מכחשת את חברתה, זאת אומרת כך וזאת אומרת לא-כי, ורגזו ונוכחו ואין נחת. וזו הבוגרת, האילונית והנערה שנתפתתה, וזה חרש, שוטה וקטן, והזב והזבה, גם השנים האוחזין בטלית, ושור שנגח את הפרה, שור המועד ושור תם, כלם נצבו כמו חיים בדמיוני, איש איש בצורתו המיוחדת ובצביונו המשונה”. – ההלכה והפלפול הפילו עליו בלהות, כי “נוראות נפליתי על המגדלים הפורחים באויר ועל ההרים התלוים בשערה, ועוד נפלאות גדולות מאלה בשדה פלפלא חריפתא”. ואולם “אהבתי לטַיל בפרדס-הגדה הנפלא. זה הפרדס לא כגן-עדנים הוא, אשר לו גדר עם בריח ודלתים ומטעיו מגֻדלים, שתולים למיניהם על ערוגותיו, שֶׁכֻּלן מתאימות הולכות למישרים והטבע אסור שם בחבלי חרושת מעשה-ידי אמן, כי הוא כשדה יער וכר נרחב לבלי חק, אין גדר ואין סדרים וערוב כבד מאד בצמחיו. שם פרחים ואין מספר, נטיעים שונים ומשונים גדלים בערבוביה ופשוטים כצמח השדה, – החבצלת היא חבצלת השרון והשושנה שושנת העמקים סוגה בירק עשב, חציר ודשא מאליפים מרֻבּבים ולפניך שלל צבעים רקמה נחמדה למראה. הדמיון מתהלך בגן זה חפשי לרוח המדרש מפליא לעשות. פעם יט שמים ויוריד ארצה רכב אלהים רִבותים אלפי שנאן, ופעם יגביה את הארץ השמימה ובני-אדם ומלאכי-צבאות נשקו”.

ואולם בשעה שהדר-המקום ולמודי האגדה והמדרשים וספורי-המעשיות בספרים שונים עוררו את רוח דמיוֹנו של הנער, בשעה זו חדדו הלמוד המפשט, הסברה וההגיון של ההלכה את שכלו. התלמוד “מצד אחד חדד את שכלי בדברי עיון וסברות דקות ועשַׂני לשיננא, הבוחן ובודק כל דבר להעמידו על האמת כפשוטו, ומצד השני העיר רגשי נפשי אף דמיוני בחזיונות נשגבים מאד נעלים והכשירני להשפעת המליצה ורוח קדשה”. ואולם ביותר העסיק הלמוד הזה את דמיונו. אביו היה מעיר אותו יום-יום בבקר בטרם עלות-השחר ושניהם הלכו ברגש לבית-המדרש – ואבּרמוביץ מספר לנו את הרושם שעשתה עליו קימה זו בבקר. “דומית-יה בכל רחובות העיר, השקועה בתרדמה. גם הירח והכוכבים במשמרותיהם ברקיע העירו את דמיוני והקשבתי קשב רב קשב. אז ראיתי בחזיון את האיש גבריאל, הקורא כגבר ומבשר שעות הלילה בשמי-השמים. מלאכי-צבאות ידודון ידודון ופותחים את פיהם בשירה נעימה. עוד מעט ושערי גן-עדן ברגש נפתחים ואֵל הכבוד יבוא בו. ראו בני-אלים הליכות אלי מלכי בקדש נדמו ויעמדו מרעידים איש על מחנהו ואיש על דגלו, אין נודד כנף ואין פוצה פה ומצפצף. ופתאום ירעם בכח ה‘, ועליון יתן קולו בבכי. בכה יבכה בלילה על בית-מקדשו השמם, על ירושלים עיר תפארתו העזובה, על עמו, בני-ציון היקרים, הנודדים בגוים, ועל השכינה העלובה, הנודדת עמהם בגולה, ובצרתם לו צר. עיני עיני יורדה מים – והיא שכבת-הטל על-פני הארץ ורסיסי-לילה על קוצותי… ולקול ה’ חרדו צדיקי עולם ויחדו עם מלאכי-שלום מר יבכיון. ואני ברוב שרעפי בקרבי מתעורר ללמוד בכל לב. אנעים למודי ואהימה, שולח אצבע ומנגן בגרון. נפשי חשקה בתורת ה' לדעת כל רזי התלמוד, גידי מצחי ישורגו וכל מעיני בו”. ואף אין זאת כי חזק מאד היה הרֹשם הזה, כי על-כן אנו רואים את אברמוביץ שב אל המחזה הנהדר הזה לצַיֵּר אותו שנית ביתר דיוק עוד בימי זקנתו בכתבו את “חיי שלמה”, כאשר נראה עוד.

אכן רואים אנו ומכירים את הסימנים הנפלאים האלה: נפש המשורר מתפתחת מעט מעט.

ואחרי-כן:…“את שאהבה נפשי בקשתי בסבכי היער ובחרש מֵצל, בנאות דשא ועל מי מנוחות, והיא העבירה כל טוּבה על פּנַי, משחקת לפני בכל מקום. הייתי מקפץ אחריה על ההרים, מתרפק על העצים, אף ישבתי בין המשפתים לשמוע שריקות עדרים, הזמיר השמיעני את נגינותיו וקול התור נשמע במקהלות כנף-רננים, כלם היטיבו נגן בתרועה וישירו לי שירת דודים ליפתי בת אלהים יוצר הכל. והאהבה, אשר בלבי אז כאש בוערת, אהבת רוח היא ולא בשר, אהבת קדש, שאין לה דמות הגוף, אהבה מסותרת אל הטוב, אל היופי והנשגב, המשמחת את האדם ומלבשתו ענוה ומכשרתו להיות ישר ונאמן, אוהב את הבריות ומרוממתו על כל המעשים”…

יודעים, יודעים ומבינים אנחנו את הסימנים האלה!

ואולם העיר, אשר בה ישב הנער עם אבותיו, היתה מין עיר נדחת. “קן בודד היא באחת הפנות הנשכחות מני רגל, ובתם לבבי אמרתי, כאפרוח בתוך ביצתו, כי מעֵבר לכִפת שמי קַפולי שם מדבר-ציה, מקום “הרי-חשך” והסמבטיון, עם בריות זרות ומשונות. בתי-חומר בעירי כהיכלי-חמד היו בעיני ובית-הכנסת והקלויז אין על עפר משלם; אף פה חכמות בנתה ביתה ובני-העיר בחירי-היצורים המה, חכמים מחֻכָּמים, ומה גם אלה אשר זקנם מגודל ופרקם נאה, כי אני לשיטתי אז: אם זקנה כאן, גם חכמה יתֵרה כּאן, ומי אשר ברכו ה' בפרה או בעֵז, עשיר הוּא כקרח בשעתו… השופר גם הקאטירינק”ה, שנתגלגלה אלינו במקרה כדבר פלאי, וכלי-זמר הפשוטים ביום חתונת אנשי מקומי אלה הם כל זְנֵי-זְמָרָא היפים, אין עוד מלבדם, ואשרי בעל-התוקע יודע תרועה ולוקח נפשות בקול קשר“קותיו…”

בעת ההיא והחיים ומלחמות החיים החלו לעשות גם את שלהם. בהיות הנער בן שלש-עשרה או ארבע-עשרה שנה מת עליו אביו והניח אחריו אלמנה ויתומים אחדים. אז החלה תקופת הצרות והדחק. האלמנה נשארה בלי משען, והקרובים מבני-משפחתו הקרובים ביותר אל הבית החליטו, כי ראשית לַכל עליהם לקחת את הבכור, את שלום-יעקב, ולשלחו מן הבית אל אחת הישיבות, בכדי שלא יהיה להולך-בטל. וכן שלחו אותו לישיבת סלוצק. בישיבת סלוצק למד אצל הרב ר' אברהם-ברוך המפורסם במחלקה הראשונה. ומשם עלה למחלקה העליונה והיה מתלמידיו של החריף ר' מיכל מ“ס, אחר-כך קבע מקום ללמודיו בבית-מדרשו של ר' יונה ובקש תורה מפי הרב הגדול ר' אברהם’לי. באותו זמן קִיַּם בנפשו דרכה של תורה וחיי-צער ושינה על העפר ואכילת פת במלח, וגם “אכילת ימים” לכל פרטיה ודקדוקיה. וכך התגלגל מישיבה לישיבה, עד שבא לוִילנה ולמד אצל הרב המהולל ר' סנדר’יל בישיבת ר' מעל”ה וגם בבית-מדרשו של הגאון ר' אליהו. מובן מאליו, כי החיים האלה עשו את כל אשר בכחם, כדי להמית מיתת חניקה את כל חלומותיו ודמיונותיו וחזיונותיו – ורק שֶׁמִיתה זו לא היתה מיתה מוחלטת, כמו שהיא אצל רבים אחרים. כשֶׁנִשאה אמו שנית לאיש, חוכר בית-הרחים בכפר מלניקי כעשר כברות-ארץ מקַפולי, שב שלום-יעקב אל בית-אמו ויהי מלמד שם את בניו של אביו-חורגו, בכדי שלא יאכל לחם חנם. ואולם “בית מושב אבי-חורגי – מסַפר אבּרמוביץ – יערים סביב לו, יערים גדולים עתיקי-ימים, בם תרמוש כל חיתו-יער, הזאבים שואגים שם בלילה לטרף וגם הדֹב ירבץ שם לפעמים, אשר שם צפרים יקננו ומבין עפאים יתנו קול, אוז-הבר וכל עוף השמים שם המה ומתוך הגֹמא בבִצה יצוְחו. ויאור גדול ילפות ארחות דרכו וחלף בין עצי-היער שטוף יעבור, עד בית-הרחים יגיע, שם ישתפך במורד ויניע את האופנים ברעם וברעש, ומקול הטחנה ושאון מים כבירים תצלינה האזנים”.

ועת הפלאות הראשונות שבה. “בנוה בדד ונעזב זה הופיעה לי בת-שירתי… ותפתני בעצמת חן שפתיה ללכת אחריה היערה אל תחת עץ-רענן ומנוחות שאננות, ותכרות לי ברית עם עצי-היער ועם עוף-השמים ורמש האדמה, ותלמדני לדעת את לשונם”. בימים ההם עשה הנער את נסיונותיו הספרותיים הראשונים: שיר מזמור מלא התפעלות רבה על הוד הטבע, איך “הנהר מחא לי כף והד יערים יענני בקול”. ואולם גם רוח-התוּלים כבר זִעזע אותו בימים ההם, והוא יָשב וכתב כעין דרַמה שנונה בחרוזים על דרך ספרו של רמ"ח לוצאטו “לישרים תהלה”, “אף אמנם לא ידעתי מה היא דרַמה ולא קראתי מִיָּמַי ספרים מעין זה”. מובן מאליו, כי הנסיונות האלה רק ילדות היתה בהם, אבל גם בהם כבר נִכּרו שני סימניו העיקריים: נטיתו להשתפכות-הנפש ונטיתו לסַטירה.

ואולם לא יכול הנער להאריך לשבת בכפר, וישב לקַפּולי. אז תתחיל תקופת הטלטולים והנדודים והנסיעות מעיר לעיר וממחוז למחוז, אותה התקופה אשר חֶציה רֵיש וקבצנות וחֶציה דמדומי חלומות ודמיונות מעין מעשי-נסים ורומַנטיקה רבה. אותה התקופה היא שעשתה את הרֹשם היותר חזק על בעל-הדמיון הצעיר והטביעה בו את חותמותיה לנצח, עד שנתנה לו גם את החומר היותר גדול לספוריו בימים הבאים. בבואו לקפולי מצא שם איש יהודי קבצן, ששמו אברהם’לי החגר (זכר לפישקא החגר ב“ספר הקבצנים”); האיש הזה הלהיב את דמיונו של הנער הצעיר בספוריו הדמיוניים על-דבר ערים רחוקות ומדינות נפלאות במרחקים ובפרט על-דבר מדינת ווֹליניה, שהיא זבת חלב ודבש, ויפתה את הנער לצאת עמו ל“מרחקים” (זכר ל“מסעות בנימין השלישי”) ביחד עם דודתו ה“עגונה” – שהלכה לבקש את בעלה. אז עברו יחדו ערים ועירות בליטא ובקרן הדרומית-מערבית של רוסיה, בבתי-המדרשות יָשבו ובבתי-ה“הקדש” לנו (זכר ל“פישקא”, ל“אדם קטן” ועוד), ופה מצא החוזה הצעיר מקום להתחקות אחרי בני-אדם בתכונותיהם השונות ולהכיר אותם ולבוא עד תכליתם. פה הֻנחה אבן-היסוד לאותה העגלה עם הסוס של מנדלי מוכר-ספרים, שהוא עובר בה את הארץ לארכה ולרחבה. ה“עגונה” היתה ל“עסק טוב” ביד הקבצן החִגר, לעשות בה סחורה ולקבץ נדבות; ולא עוד, אלא שבא לידי מחשבה לעשות בו, בנער, גם את העסק היותר הגון, במכרו אותו בתור חתן לאחד מבעלי-הבתים החשובים שבאחת הערים (זכר לאפיזודים שונים בספור “בעמק הבכא” ובמקומות אחרים). הנה חזיון: בשעה מאוחרת באחד הלילות מגיע אברהם’לי עם הנער שלו לאיזו אכסניה הרוסה ומהורסת מאחרי העיר, על-פני השדה, מקום אין שם נפש חיה – מין חורבה נופלת. הגשם מהַלך ארצה בקולי-קולות ויהי סער וחצצים וברקים, האכסניה כֻלה כאילו צפה על-פני המים, הסער סוער ואומר לקבור את החורבה תחתיה – ובאותה שעה עומד הקבצן ומאַיֵּם על הנער הקטן, כי יאמר כן לאשר יאמר הוא כן ויהיה לחתן לאחד מחשובי העיר, ואם לא, יעזבהו פה לאנחות ולגורלו. הנער נמלט סוף-סוף ובא לעיר קמניץ-פודלסק, בעיר הזאת היה יושב בבית-המדרש והיה לומד גמרא, וכל הלמדנים ובני-התורה מסביב היו אוהבים אותו ואת כל הדבר הקשה היו מביאים אליו. בבית-המדרש התוַדע לאיש זקן, אשר כל העדה אהבתהו בגלל יראתו ובגלל מדותיו התרומיות (דמות-דיוקנו של רבי אברהם בספור “בעמק הבכא”), והאיש הזה אהב את היתום גם-הוא. לאחר ימים, אחרי שיָדע כי הנער יודע היטב בלשון-הקודש, השיא אותו עצה ללכת, בשעה ששום אדם לא יראהו, לביתו של אחד מן הסופרים העברים המתגורר במקום הזה מחוץ לעיר (זכר ל“אדם קטן”). אברמוביץ שמע בקולו וילך לביתו של אותו הסופר. הסופר הזה היה המשורר העברי אברהם גוֹטלוֹבּר.

המקרה הזה, שבא הפיטן הצעיר, האחד והמיוחד בספרותנו, במגע-ומשא עם אחד מחלוצי ההשכלה היותר טפוסיים, שהיה לנו באותו זמן, אפשר שהיה מספיק לְאַבֵּד נפש זו מישראל עד לעולמי-עולמים, כשם שאִבּדה אותה ההשכלה נפשות רבות ואחרות מקרבנו, עד שלא היינו יודעים כלל, כי היה לנו בעל כשרון מסוים כזה. עוד אחת מעט –ותקופת ההשכלה היתה בולעת גם את זה והיתה מטביעה אותו במצולות מימיה והיתה עושה אותו גם-הוא למשכיל כותב ספרי השכלה, אשר לא יהיה נִפלה ברב או במעט מיתר המשכילים הסופרים. ההשפעה שהשפיעה אותה הסביבה על אברמוֹביץ היתה חזקה כל-כך, שלא יכול להשתחרר ממנה במשך הרבה עשרות שנים. כל השירה שבו חֻנקה, והוא היה לפי-שעה למשכיל, ל“מחבר” עברי טפוסי, כאחד המחברים שהיו לנו בימים ההם.

והדרך, שהלך בה, היתה אותה הדרך, שהיתה כבושה אז לרבים. בכניסתו לביתו של גוֹטלוֹבּר, התחיל פרק חדש בחייו. בביתו של גוֹטלוֹבּר מצא ספרים רבים וחדשים, אשר קרא אותם לתאבון, והוא לא יָדע עוד בעת ההיא גם את האלפא-ביתא של איזו שפה אחרת. בתו של גוטלובּר היתה לו למוֹרָה בלמוד השפה הרוסית והאשכנזית ובכללי האריתמיטיקה הראשונים. מקץ איזה זמן עמד על הבחינה בתור מורה, ובשנת תרט“ז (1856) היה למורה מטעם הממשלה בבית-הספר העירוני. מובן מאליו, כי הדפיס גם איזה מאמר ב”המגיד“, וזה היה מאמרו הראשון, על-דבר החנוך – הכל כנהוג. אז עבר לברדיטשוב, ושם החל את דרכו הספרותית. כתב את קונטרסיו של בקרת, את הקונטרס “משפט שלום” כנגד צווייפל ואת הקונטרס “עין משפט”. לפי רוח הזמן ההוא, שדרש רק חכמות וידיעות מדויקות, חבר, על-פי ספרו של לֶנץ, זואולוגיה בעברית בשלשה חלקים בשם “תולדות הטבע”. בשנת תרכ”ג כתב גם ספור קטן “למדו היטב”, מין ספור דידקטי, שהרחיב אותו אחרי-כן ויעשהו לספור יותר גדול בשם “האבות והבנים” (תרכ"ח). בקצור: נעשה למשכיל – והניצוצות הנפלאים שבו, ניצוצות האמן, לא רק שלא נִתְלַבּוּ, אלא הועמו ביד חזקה עד שכמעט כבו.

ואולם התקופה הזאת, התקופה הספרותית הראשונה של אברמוביץ, לא האריכה יותר מדי.

איזה מלאך נסתר דוחה בו, והסופר הצעיר חורג בכל כחו ממסגרותיו הצרות, אשר נתנה תקופת ההשכלה לנפשו, והולך בדרך חדשה: מתחיל לכתוב ז’רגונית בשביל ההמון הגדול. הפסיבדונים הספרותי, אשר בחר לו, הוא “מנדלי מוכר-ספרים”. התקופה הספרותית השנית שלו מַתחילה, ובתקופה זו משמשים אצלו האמן והפובּליציסטן בערבוביה. אז כתב את “האדם הקטן” (“דאָס קליין מענשעלי”) שלו – כתב-אשמה נגד בני-האדם הקטנים, אלו התקיפים ומנהיגי הקהלות ופרנסי הצבור, אלא שרוח השירה האמתית מבצבצת גם שם מאחורי הגדרות הדחויות ומאחורי הפרגודים. מיד בתחלתו אנו מתפלאים לאותו הדמיון היפה, דמיון של משורר אמתי: האדם הקטן, שהנער רואה בתוך עינו של כל אדם, זה האישון, מתחיל להעסיק אותו, שומע הוא את האגדות הנפלאות על-דבר האישון, איך מתהוה ואיך נולד, והוא משתוקק לראותו פנים אל פנים, ולבסוף הוא מוצא את – האדם הקטן, אותה הבריה השפלה והמאוסה, העומדת בראש הקהל ורודה בו. ואולם הספור הזה בעיקרו נעשה סוף-סוף למאמר פובליציסטי. בימים ההם כתב גם את התחלתו של הספור “פישקא החִגר” בצורתו הראשונה. אחרי-כן כתב מין דרמה בשם “הטקסא” (“די טאַקסע”), ועוד הפעם יצאה מתחת ידו רק בקורת חריפה ושנונה כנגד הפרנסים ומנהיגי הקהלות. לרגלי ספרו זה היה מוכרח לעקור את דירתו מברדיטשוב, משום שפגע בכבוד מנהיגיה ופרנסיה. אז בא להשתקע בז’יטומיר, ושם עמד על הבחינה בתור מורה בבית-מדרש הרבנים. באותה עת הוציא את ספרו המפורסם “די קליאטשע” (“סוסתי”) – אותו הספר, שבו הֶראה סופר עברי בפעם הראשונה את כחו הנפלא בציורי שדה וניר ובמחזות הדר-הטבע. ועם-כל-זה אין הספר הזה בעיקרו אלא בקורת עזה ומצוינת במינה בנוגע לחיי כנסת-ישראל בערי רוסיה, סַטירה חדה מלאה מרירות ולעג נוקב עד התהום, אשר לא היתה עוד כדוגמתה. בציורי הטבע ובַהֲלָך האַליגוריה אנוּ רואים את האֳמָן, ובטענות החריפות אנו מוצאים את הפובליציסטן; רגע אחד יד השירה הטהורה על העליונה, ורגע אחד, כאשר רק יניח המשורר את ידו, וגָבַר בעל-המלחמה, ערבוביה כזו כמעט שהיא יחידה במינה. ואולם עוד הפעם אחזה אותו רוח העת, תקופת ההשכלה, בציצית ראשו ותשיבהו לאחור, ואז כתב דברים קלים אחדים בחרוזים (“יודעל” (היהודי), “זמירות ישראל”, “פרק שירה”), שהם כלם בטעמו של אותו הזמן, ומיד הוא חוזר וכותב את נסיונו הראשון לספורו השנון “מסעות בנימין השלישי”, ואחר-כך הוא חוזר שוב וכותב מין דרמה בשם “דער פריזיוו”. בשנת 1881 בא אבּרמוביץ להשתקע באודיסה ויהי שם למנהל ה“תלמוד-תורה”.

התקופה הספרותית השנית של אותו סופר, תקופת ערבוביה של אֳמָנוּת ושל פובליציסטיקה, כף-הקלע המקלעת אותו פעם לכאן ופעם לכאן, באה בזה עד קִצָּהּ.

וסוף-סוף נִצח האמן! התחילה התקופה הספרותית השלישית אצל מנדלי מוכר-ספרים, אותה התקופה שנתנה לנו את האמן המוחלט בלי שמץ תערובות אחרות. אז כתב לנו מנדלי את ספוריו העברים הקטנים (“בסתר רעם”, “שם ויפת בעגלה”, “לא נחת ביעקב”, “בימי הרעש”, “בישיבה של מעלה” וכו'). אז כתב לנו גם את ספוריו הגדולים: “ספר הקבצנים”, “מסעות בנימין השלישי”, “בעמק הבכא”, ו“חיי שלמה” “בימים ההם”). בפעם הראשונה ראו פתאום כּל היהודים הקוראים אור גנוז ונפלא, אשר לא ראו מעולם כמוהו בספרותם היפה: כשרון אמן נפלא, אשר כמוהו לא היה להם עוד. מנדלי מוכר-ספרים מצַיֵּר את חיי היהודים בקבציאל, בכסלון, בבטלון – והנה: כל ישראל הוא קבצן אחד, הצרה היא צרה שאין מנוס ואין מפלט ממנה. חיי גלות נוראים ואכזריים נגולים לעינינו והחיים האלה הם חיי-כלבים – על שפתנו יוצא הלעג המר, האוכל עד הנפש, ואחריו באה הדמעה…

ולכן נפלאים בעינינו חיי הסופר הזה, שגם הם אינם אלא פרי אותו הרחוב הנפלא והזר, שנקרא לו רחוב-היהודים: אדם מישראל נולד באיזו פנה נדחה, כמו שנולדים אלפי אֶחיו, אין איש יודע מה הוא ואין הוא בעצמו יודע את סביביו – ונשמתו הבוערת בו היא נשמת חוזה. אדם זה יוצא מתוך חוגו הצר ונכנס לתוך אויר העולם היותר גדול ובוחר לו את דרכו בחיים ונעשה כשאר אחיו, שהתחילו להיות סופרים, נעשה למגיד מוסר, ללוחם מלחמת החכמה, למליץ מישרים, נעשה קצת גוֹטלוֹבּר וקצת צווייפל וקצת ריב“ל וכדומה – ורק שאותו הקולר התלוי לו בצואריו, אותה הפואיזיה הטמונה שבלבו, עומדת לו לשטן בבחינה ידועה, והוא כובש ומחנק וקובר אותה. בתקופתו הראשונה הוא נעשה משכיל ככל המשכילים; כל כשרונו הטבעי עם כח דמיונו הגדול ועם נטיתו לצַיֵּר ועם תאותו לשפוך קיתון של לעג על כל העולם הסובב אותו, כל אלה טובעים בים של השכלה ואינם עוצרים כח להִבָּקע ולחדור מבעד מכסה הקרח הנורא, אשר יכסם. כותב הוא את מליצותיו, רָב הוא את ריבו עם מורדי האור הידועים, עם החסידים והחסידוּת, דורש הוא אל הדעת ואל הידיעות ואל הלמודים, ותולה את כל הקלקלה, שמצאה את היהודים בארצו, רק בזה, שלא למדו למודים כלליים; ילמדו-נא – וארוכתם תצמח מקץ שעה קלה. ובעת ההיא הוא כותב לנו את “האבות והבנים” ומלַקט לנו את “תולדות הטבע”. אז תעבור אותה התקופה, ובאה תקופתו השנית. האיש נעשה לבעל-מלחמה למציקינו מחוץ ולמגיד יָשרנו. ספר “סוסתי” – אם נסיר מתוכו את החזיונות הליריים הרבים, שהם לפעמים מרגליות אמתיות של פואיזיה טהורה, ואת ציורי-הטבע השונים, שהם לפעמים אוצרות שלמים של אמנות – אז ישָׁאר לנו ספר של אַפּולוגיה, אשר כתב אותו איש בעל כשרון לא-מצוי. את ריבנו הוא רָב עם עושקינו בחמת אש אוכלה: כיצד אפשר, שיגזלו מאדם חי את זכות ההויה שלו, את הזכות לשאף אויר ברוָחה, ורק משום זה, שלא אכל דַּיוֹ מפרי עץ הדעת! לשאף אויר לרוָחה, להשתמש בכל דבר הנחוץ לנפש חיה – את כל זה אין לכם שום צדקה לגזול ממנו! – ובמקום אחר הוא קורא: אַל-נא תשאלו זכויות-אדם בשם הרחמים, אַל-נא תאמרו גם-כן, כי יש בזה איזו תכלית רצויה, אַל-נא תבקשו זכויות בשבילנו רק ואך מטעם זה, שדבר זה מביא תועלת להממשלה! – הקול הזה מזכיר לנו קצת את גבריאל ריסר, את לוּדוִיג בֶּרְנֶה ודומיהם. במקום אחר נעשים דבריו עוד חריפים יותר: אם מי-שיהיה מרַחם עלי, אז נראה דבר זה כאילו אני חי רק בחסדו, מאחרי שרק לו יש הזכות לחיות, ואם אשאף אויר גם-אני מחויב אני תודה לו, ורק לו. אם נותן זה לי לחיות רק בשביל שאני דרוש או בשביל שאני מועיל לו, נראה דבר זה, כאילו הוא תכלית ואני רק אמצעי, וזכות יש לי לחיות רק במדה שאני מביא לו תועלת. ואולם אני הלא לחיות חפצתי ככל יתר החיים, בתור תכלית בפני עצמה, בתור דומה בין דומים לו וכו'. ובספר ה”טקסא" שלו הוא קורא: הַכניסו בני-אדם חיים כמו צאן לתוך מקום אחד, נתקו אותם מכל העולם כּלו ולא יתנו אותם לשאף אויר לרוָחה – ואולם הלא אלה הם בני-אדם חיים, וכל אחד חפץ לחיות, וכל אחד חפץ לאכול, וּמַתְחֶלֶת אותה המלחמה הנוראה על-דבר החיים ומי חָזָק בולע את החלש. – כל מה שמדַבר אבּרמוביץ בתקופה זו, הוא מדַבּר באַלגוריות ובמשלים. “אִילו נתנו לכם את החֵרות – טוען אשמדאי בשמחתו לאיד האמללים בספר “סוסתי” – ואִילו נתנו לכם את האפשריות לחיות כבני-אדם, לא הייתם צריכים לחיות איש על חשבּונו של השני ולאכול ולטרוף כל אחד את חברו. ואוּלם אני, אשמדאי, לא אתן לדבר כזה להיות, ולכן אין לפניכם דרך אחרת ואין לכם אמצעים אחרים בכדי לחיות! אִכלוּ אפוא איש את אחיו. בלעו איש את רעהו, עד יקח אתכם כלכם השטן!” ומתוך תנאי-חיים כאלה, כמובן, יִוָּלדו בבית-ישראל נחשים ועקרבים וצפעונים, כל אותם התקיפים והפרנסים וראשי-הקהל ובעלי-הטובות והשתדלנים ובעלי-הטקסא והחוכרים והחוטפים, ואוּלם “לא הם האשמים; אשֵׁמים התנאים שהביאוּם לידי כך, עד שיש לכם מוסדות וסדרים כאלה, אשר גזלו מכם את כחכם וסמאו את עיניכם ועשו אתכם דלים וריקים”. המכה היותר גדולה, שראה הסופר אז בבית-ישראל, היתה מכת החוכרים והחוטפים. – אבל גם תקופה זו עברה על אבּרמוביץ, והוא בא סוף-סוף לתקופתו השלישית והאחרונה: תקופת האֳמָנות הטהורה. חדל מהיות מטיף מוסר, חדל מללחום מלחמות-מצוה עם מציקינו וגוזלי משפטנוּ, חדל לכתוב אליגוריות ומשלים, כי-אם רקם על היריעה את התמונה הגדולה של חיי בני-ישראל ברחוב היהודים, כפי שראו אותם עיניו, ואין דבר נסתר ממנו ואין נקודה נעלמת מנגד עיניו ואין תנועה מסתתרת מלפניו; את הכל הוּא רואה ויודע ואת הכל הוא מצַיֵּר, והיריעה המונחת לו ליסוד היא תהום הדלות הגדולה והנוראה, אשר טובעת בה אֻמה שלמה שבורה ורצוצה, ואז תצא אותה הטרגדיה הגדולה והנוראה, אשר תחדור אל הלב ותקוב עד עֹמק-הנשמה. דַּיָּם לנו גם שמותיהן של הערים, אשר הוא קורא בשמותן, למען דעת אֵי מזה תפָּתח הרעה: קבציאל, כסלון וּבטלון – שמות אלו הם רמזים. כל ישראל הוא קבצן אחד. אותו התרמיל הישן והגדול, תרמיל אחד, בית ישראל הוא. כבר באנו עד לידי כך, שהיהודי מחויב, קודם לכל, ללמד עצמו את האומנות הנפלאה להיות יכול לוַתר לגמרי על הבלי העולם הזה, כגון אכילה ושתיה, שהם מיני מותרות שהאצטוּמכא נדרשת להם לפעמים. מי “שכבש את היצר-הרע של אכילה ואת התאוה המגונה הזו”, הרי הוא יהודי אמתי, ועוד לו רק שלא יֵדע לעולם לא את שמחת הילדות ולא את יפי השדה ויהא חי תמיד בעולם של דמיון, הדון-קיכוטים יתרבו, אותם ה“בנימינים” היוצאים למסעות סביב כדור העולם, ועולם הקבלה ו“הזהר” יהיה לעולם ממשי. הסטירה של החוזה הולכת הלוך וחזקה, הלוך וּגדולה, ושחוק הלעג יהיה לשחוק חריקת-שִׁנים.

כמה גדול היה בלב אבּרמוביץ כחה של אותה הנטיה לאמנות, ששום השכלה ושום סביבה זרה לא יָכלו לו, עד שסוף-סוף קרע את המסך ויתפרץ החוצה! האיש היה כבר יותר מבן-ארבעים, כשהתחיל בתור אמן, ולא עוד, אלא שלא הספיק אפילו לצאת במקצוע זה בעקבי אחרים והיה מוכרח לברוא לעצמו טכניקה חדשה ואֹפן-יצירה חדש והרצאה חדשה. והפלא היותר גדול הוא, כי את המובחר מכל מה שכתב, כתב בהיותו כבר כבן-שבעים. אין איש שלא ירגיש, כי אמן גדול לפניו, כשיקרא את “ספר הקבצנים”, את “מסעות בנימין השלישי”, את “בעמק הבכא” ואת “חיי שלמה” (“בימים ההם”) – מלבד הספורים הקטנים, שהם מרגליות טובות מיוחדות כל אחד לעצמו.

III

“ספר הקבצנים” (“פישקא החגר”). ספור המעשה כשהוא לעצמו, הוא ספור פשוט יותר מדי, אחרי שבכלל אין מנדלי מוכר-ספרים מצטַין ביותר בתור כותב ספורי מאורעות ומעשיות מסובכים ומשולבים ומרוקמים יפה-יפה, כי על-פי-רוב אין במעשיותיו שום משא-ומתן והם פשוטים כל-כך, עד שאם יבוא איש שאין לו אותם הכשרונות המיוחדים שלו, לא יעשה בחומר זה ולא-כלום. לכאורה אין בספור זה אותו דבר שאנו קוראים לו קומפּוזיציה, אלא חבּוּר פשוט של מאורעות, אפּיזודים, השקפות ומעשים בודדים. עצם המעשה של פישקא החִגר הוא פשוט יותר מדי: אחד חִגר, ששמו פישקא, משַׁמש בבית-המרחץ בכסלון מנעוריו ושם מקום דירתו. הקהל השיא לו את היתומה הסוּמית, שהיא יושבת מכמה ימים אצל בית-הכנסת, סמוך לבית-הקברות הישן, ופושטת יד לנדבות. אחר-כך פשטו שניהם עם שַירה גדולה של קבצנים לחזור על הפתחים והיו נוסעים מעיר לעיר ומ“הקדש” ל“הקדש” – ואנו רואים שורה שלמה של חזיונות נפלאים מתוך חיי הקבצנים בישראל. ואחר-כך: פישקא החגר אין לו שלום-בית יותר מדי עם זוגתו שתחיה, שהיא מתרועעת קצת יותר מדי עם קבצן שני, עם “הממזר האדמוני”, והוא בעצמו, פישקא, מוצא בתוך החבורה איזו ריבה בעלת חטוטרת, ושניהם מתחילים לאהבה זה את זה מין אהבה רכה ונפלאה, שהיא כמעט למעלה מדרך הטבע, ותמיד, בכל פעם ופעם, כשפישקא עושה את ההכנות בכדי לגרש את אשתו, בא ונכנס איזה שטן באמצע, עד שבאחרונה נתעלמה פתאום בעלת-החטוטרת, בעטיוֹ של “הממזר האדמוני”, ופישקא נוסע לבקשה בכל תפוצות הגולה… ובעוד שהוא יושב בתוך העגלה הנוסעת לכסלון, בכדי לבקשה – ופתאום והנה נגמר כל הספור.

זהו כל המעשה כלו. ובכן אפוא מעשה, שבשום אֹפן לא נוכל להגיד עליו, כי מסובך הוא כל-כך וכי הוא בדוי עד להפליא, וגם אותה האהבה אינה אהבה יהודית ביחוד כל-כך, ובפרט אצל קבצנים בבית-ההקדש, ויש שיחשוב איש, כי את האהבה הכניס המחבר לתוך מסגרת זו, רק בכדי לקַיֵּם מצות-עשה של אהבה גם-כן – ואולם צריך אדם להיות אמן כמנדלי, בכדי שכל זאת תהיה בעיניו לדבר שבהכרח. צריך אדם לדעת את סוד הכתיבה כמוחו ולסַפר כמוהו ולהרצות כמוהו, בכדי שיתקבל כל זה על הלב. ואולם גם אותו ספור-המעשה הקטן בדבר פישקא החגר אין כלל, כנראה, מן העיקר אצל מנדלי מוכר-ספרים, והוא רוצה להראות לנו רק ציור מתוך חיי הקבצנים בישראל – ציור הנוגע עד הנפש. הקבצנות תחדל להיות בעינינו מן חֲזָרָה על הפתחים כשהיא לעצמה – אלא תהיה למין עסק באלפי עסקים אחרים, למשל, כזה שאדם סוחר בתבואה או באתרוגים או בארג-בד של מוסקבה, ובני-האדם העוסקים בעסק זה, בקבצנות, הם בני-אדם כאלפי אחרים, למשל, כאותם שהם סוחרי-יערות או מבטיחי-באחריות או אדבוקטים פרטיים או מלמדים, וביניהם יש טובים ויש רעים ואינם כלל טפּוס מיוחד בפני עצמו, ועזותם וערמומיותם ולשונם המלאה אלפי גנבות-של-דעת הם מן הדברים השכיחים אצל כל סוחר. בני-אדם עם נשמות רכות של נשים, כאותה של פישקא ושל הריבה בעלת החטוטרת, אינם נמצאים, כמדומני, כלל וכלל בשַׁירה כזו, ואין אנו יכולים כמעט לבאר לעצמנוּ, כיצד באו אלו, בנוהג שבעולם, לתוך חבורה זו וכיצד נשארו בטהרתם. וכל יתר הקבצנים שם – הוי עד כמה תזהם נפשנו מהסתכל בחייהם! הן עוד מבית-אבא רגילים אנו, כביכול, לרַחם קצת על בני-אדם אֻמללים ודלים, וכאן אנו רואים אמללים ודלים שאפילו לרחם עליהם אסור לנו. עסק לנוּ פה עם עזי-פנים, חצופים, גנבים, רמאים ורודפי-זמה, וכל הקדוּשה, שהיתה רובצת לפנים על עניות ודלות, חולפת וכלה ממנו כעשן קל. חלומותינו וכל הפואיזיה שלנו על-דבר השאלה הסוציאלית מתים עלינו וקברים נפתחים לעינינו – רק קברים, רק קברים!

מובן מאליו: אין אנו באים כלל לבקש אצל מנדלי ספור של מעשה לפי כל החֻקים והדינים המקֻבּלים עם רמ“ח הסכסוכים ושס”ה הטירופים התלוים בו ועם מיני אהבה צרופה ועם טפּוסים בולטים, כי הלא עסק לנו עם איש כמנדלי, עם אותו היהודי בעל הזקן הצהוב והחד, שכבר נזרקה בו קצת שֵׂיבה. אדם כזה, כשאבוא לדַבּר עמו על-דבר חֻקים ודינים מקֻבּלים, ישמע לי ולא ישים אלי לב כלל. “אין זה מעניני”, אומר מנדלי לפרקים קרובים מאד, וכן יאמר גם לי. בעצם אין כלל אותו פישקא החגר הגבור של הספור “פישקא החגר”; אותו ואת הריבה בעלת החטוטרת שלו ואת השַׁירה שלו פוטרים בפסוקים אחדים על-פני דפים אחדים ודַי. אותו נוטלין על-גבי עגלה, הנוסעת לכסלון, ומושיבין אותו בין שני יהודים, בין מנדלי מוכר-ספרים ובין אלטר יקנה"ז, ונותנין לו לסַפּר את ספור המעשה הקטן שלו – ותם ונשלם. העיקר הוא רוב הציורים והחזיונות והתמונות השונים והנפלאים, אשר הספר הזה מלא אותם מראשו ועד סופו. לא השלשלת היא העיקר פה, אלא הטבעות המיוחדות. מיד, כשמתחיל הדף הראשון, רואים אנו כי המסַפּר הוא אֳמָן.

הנה עגלה נמשכת לה ונוסעת על הדרך העולה לכסלון. הסוס הוא סוס יהודי כלו מראשו ועד זנבו: רעב ונקשה וכחוש עם סבך שערות מטורפות ועם ארכובות שרועות ומרוטות. ואולם אותו היהודי היושב על-גבי הקרון אינו כלל מעין סוס – זהו מנדלי מוכר-ספרים עם השוט שבידו ועם הטלית והתפלין. וראש לו, ליהודי זה, המתגלגל פשוט על-גבי גלגלים; מקום יש בראשו להניח ארבע מאות תפלין. מובן מאליו, כי בין כך וכך מתנמנם יהודי כזה ושֵׁנה חוטפתו והעגלה נאחזת וטובעת בין כך וכך בבצה של מים ומתלכדת באחד מאופניה האחרונים באיזו עגלה שניה בסדנא שלה. ושם על הדוכן של העגלה השניה יושב לו גם-כן יהודי ולבוש גם-כן טלית ותפלין ואוחז גם-כן שוט בידו. שניהם מתחילים מתקצפים ואחד אומר להתנפל על השני בכדי לדרסו – אוי, צריך אדם לראות במו עיניו את הגבורים הללו, גבורי ישראל, עם קצפם ועם התנפלותם ועם מלחמת האגרופים שלהם! מובן מאליו, כי מנדלי מכיר מיד את השני, שהוא אלתר יקנה“ז, מוכר-ספרים כמוהו, ור' אלתר מכיר את ר' מנדלי גם-הוא, ואני מבין היטב, כי שניהם בוַדאי היו נופלים איש על צוארי חברו והיו מגפפים ומנשקים זה לזה, אלמלא אלו של-ראשי”ן שהיו מפריעים קצת. וכאן מתחילה השאלה בדבר העגלות: כיצד מושכין אותן מתוך בצת-המים? מילא, יבין כל משכיל מדעתו, כי לא כחם של אנשים יהודים הוא לעבודה כזו. בין כך וכך באים איזו גוים-אכרים בעגלותיהם גם-הם. הידים, ידי עֵשו, מתקינות את הכל ומחזירות את העגלות על מקומן בשלום. אמת, שגוים אלו מלעיגים קצת לאותם היהודים הארורים עם התפלין שלהם ועושים להם בכנף בגדיהם “אזני חזיר”. אבל בעצם “מה בריות כאלו, שנתבַּיש מפניהם?” – והעגלות נוסעות לדרכן.

ואחרי החזיון היפה הזה חזיון שני: הנה שני יהודים, מנדלי ואלתר, שהם מדברים בלשונם הם ועל-פי דרכם הם ועל-פי ישרם הם ועל-פי ערמומיותם הם, וכל אחד מנַסה “למשש בעגלתו” של חברו, בכדי לדעת מה טיבם של העסקים שלו ואיך העסקים שלו הולכים למישרים – אוי, עד כמה טבעי כל דבּור וכל מלה ועד כמה טבעית כל תנועה ותנועה! דומה אני, כי רק זה אתמול ראיתי את מנדלי זה נוסע בעגלתו ברחוב פלוני, ויכול אני להשבע בנקיטת-חפץ שהיום לפנות-ערב אראה גם את אלתר, שם בקרן רחוב אלמוני, בשעה שילך לקנות לו זפת לזַפֵּף בה את האופנים ויהא נחפּז בלכתו, בכדי שלא יעבור זמן מנחה וישפשף את כפי ידיו בכֹתל ויתיצב אצל העגלה ויתפלל.

ואחרי זה חזיונות אחרים: ר' מנדלי יושב בעגלתו, וכדי להסיח דעתו מרעבונו, הוא נותן עיניו לראות הדר אלהינו בעולמו הנאה. “הרקיע כלו תכלת בלא עב קל. החמה לוהטת. רוח לא נושבת, אויר לא מרפרף. תבואות ואילנות אינם מזדעזעים, עומדים ומחרישים. הפרות, אלו רובצות בשדה נטויות גרון ומנענעות אזנים ואלו כובשות קרניהן בקרקע, חוטטות ומעפּרות בטלפיהן וגועות מפני החֹם. הפר פּושט זנבו ורץ, מנענע ראשו לצדדים, פתאום יעמוד, מרכין מצחו עד לעפר, שואף ומנשם בנחיריו, נוהם ובועט ברגליו – והבל מפיו יֵצא. אצל ערבה זקנה, עקומה וסדוקת רעם, עומדים סוסים צפופים, מאהילים זה על-גבי-זה בצוארותיהם, כדי לעשות צל כל-שהוא, ומצליפים בזנבותיהם, להבריח את היתושין והצרעין מעל גבם. בראש האלון עורב אחד מתנענע על ענף רך באויר העולם, ונראה מרחוק כאילו הוא מתפלל עטוף טלית-קטן של לבן ותכלת יחד, משתחוה ונופל אפים בכפיפת-ראש, רוקד תחתיו רקידה קלה, מקרקר אחת ושתים בשפה רפה ומשתתק, פושט גרונו, מעמיד פניו ומתנמנם ועיניו פקוחות… שקט ודממה בכל הדרך. עלה לא מזדעזע, עוף לא פורח, אלא יתושים וזבובים, עמא פזיזא זה, הלולי וחנגי להם בחללו של עולם, טסים כה וכה, מעופפים ועוברים אצל האֹזן, מזמזמים לה, לוחשים לה – ופורחים ואינם. גם הצרצר והצלצל מנתרים בין חציר וקמה, נודדים כנף, פושטים רגל ובצלצול מצלצלים… – הנה חֹם היום, הנה שקט דממה – הס! ישֵׁנים מעשי אלהינו…” פרקים רבים כמו זה אין אנכי יודע במלוא ספרות העולם, ואותה המתינות הָאֶפִּית, שאינה שוכחת שום פרט ופרט, כמעט שאיני יודע דוגמתה אלא אצל המשוררים הקדמונים. ובתוך כל היופי הזה, שהעולם מלא אותו, שוכב לו מנדלי. “ואני – אומר מנדלי – מוטל מפני החמה בעגלתי ואיני לבוש אלא חלוקי וטלית-קטני בלבד; כובעי החם בראשי שמוט לי לאחורי, והאנפלאות של צמר, שאינן פּוסקות מעל רגלי אפילו בימות החמה, משולשלות לי עד עקבי – ומזיע יפה-יפה. ואלמלא החמה מכהה את עיני, הייתי נהנה מזעה זו, מפני שאוהב אני להזיע… באמת אמרוּ: לא נִתּנה זעה אלא לישראל”.

ואחר-כך אותם המחזות הנפלאים בתוך היער. שכרותו הקלה של מנדלי היא שכרותו ממש של איש יהודי. ואחר-כך זו כניסתו אצל סופר-היער. הפונדק ושירת-הלבנה, המלמד ובעל-הבית, בעל-הבית, שהוא מין שלומיאל, ובחינת הלמודים של הנער – כל אלה הם מחזות כתובים ביד אמן. וכך הולכים המחזות ונמשכים עד לסוף הספר, עד שנוטלים על-גבי העגלה גם את פישקא החגר, שמוצאים אותו ביער, וּמושיבים אותו פעם לתוך עגלתו של אלתר ופעם לתוך עגלתו של מנדלי ונותנים אותו לסַפר את מאורעותיו, וכן הולכים הדברים למישרים עד שהם באים כלם לכסלון – וכן ישלם הספר.

תאמרוּ: לא ספור-מעשה אנו מוצאים בזה, אלא מעשיות רבות, אפּיזודים רבים, מאורעות רבים, חזיונות ומחזות רבים. כן. מנדלי אינו מסַפר של ספורי-מעשיות במוּבן הרגיל, אלא צַיָּר הוא שאין לנו כדוגמתו, והוא מצַיֵּר לנו כל מה שעינו של אדם יכולה לראות וכל מה שאזנו של אדם יכולה לשמוע. ואולם מה שמצַיֵּר זהו מין היסטוריה של קוּלטוּרה של אֻמה שלמה במקום ידוע ובזמן ידוע ביחד עם ציורי טפּוּסים רבים ושונים עם כל פרטיהם ופרטי-פרטיהם ועם כל דקדוקיהם ודקדוקי-דקדוקיהם. ואולם גם אֹפן של הרצאה יש לו, שהוּא נפלא במינו, כי יודע הוא להרציא בניעמות ויחד עם זו במרירות, שאין למעלה ממנה. אבל מתוך כל אותה הכתיבה, יהיה-נא הלעג כמה שיהיה ותהיה-נא הסַטירה כמה שתהיה, מנגן ועולה אותו הנגון המר והמכאיב, אשר ינגן לו לבו על כל האסון ועל כל הטרגדיה הנוראה של עַמו. מנדלי אומר על עצמו בהקדמתו לספורו זה: “חולם אנכי ורואה רק קבצנים וכו‘. יכול אני לפנות לכל אשר אפנה ויכול אני להביט לכל אשר אביט, תמיד ובכל עת ובכל שעה רואה אני את התרמיל וכו’. הוי רק התרמיל, אותו התרמיל היהודי!”

בספּור זה הראה מנדלי מוכר-ספרים בפעם הראשונה עד היכן מגיע כחו בתור צַיּר ציורים וּמתאר חזיונות ומשורר שירי-נפש, כשהוא בא לתנות את צרת עמו. הדלות הנוראה של אֻמה שלמה שורקא ועולה אלינו מכל זוית ומכל פִּנה. אֻמה שלמה שוקעת וטובעת בים של צרה – צרת קבצנים, והמשורר סורק את בשרם במסרקות של ברזל ובלעג מר, ובוכה עליהם את דמעתו הצורבת עד להרעיל את כל נפשנו. ציורי-הטבע אשר בספור הזה אין דוגמתם ליופי, ואולם עוד יש בו הרבה מן הרמיזה והאליגוֹריה על-פי ההרגל הישן שלו, והוא עוד משתמש הרבה במימרא שלו “אין זה מעניני”, שהוא סימן אצלו לאיזה רמז. גם טפוסי בני-האדם שבספור הזה אינם עוד בולטים למדי, והם עוד מרפרפים קצת באויר העולם וטסים ומעופפים תמיד; את הטפוסים הבולטים והמוצקים חשַׂך לו מנדלי לספוריו הבאים.

טפוסים יותר ממשיים אנו מוצאים בספורו “מסעות בנימין השלישי”, ורק שפּה נצחה מדת-הדין את מדת-הרחמים: כח הסטירה של המשורר אינו יודע שום גבול ושום חמלה. הרוך והעדן כמעט שנסתלקו לגמרי והשוט מכּה על ימין ועל שמאל…

מקום המעשה הוא עיר בטלון, שוב עיר קטנה באחד המקומות הנשכחים מרגל אדם, אשר אין לה כמעט דבר עם הישוב. עתים כשיזדמן לשם אחד מעוברי-דרך, משגיחים לו מן החלונות ומציצים מן החרכים. בני-העיר רובּם ככלם אביונים גדולים וקבצנים נוראים, אלא שהם בעלי-בטחון משונים. כשאתה שואל את הבטלוני: רבי יהודי, פרנסתך מה טיבה ובמה אתה נזון? הוּא עומד מבולבל ואינו יודע מה להשיב. ולאחר שנתישבה דעתו הוא משיב לך בגמגום כהאי לישנא:

– נזון, במה אני נזון, למשל? הבל הבלים! יש אלהים, אומר אני לך, למשל, היושב וזן את כל בריותיו, בטובו הגדול מזון לא חסר ואל יחסר לנו, אומר אני לך, למשל.

– אף-על-פי-כן עסקך במה? איזו אומנות או פרנסה מן הפרנסות בידך?

– יהי שם ה' מבוֹרך. כשם שאני לפניך בקומתי וצביוני, למשל, מתנה טובה יש לי מאת השם יתברך: פרקי נאה וקולי נעים, והנני עובר לפני התבה ומתפלל מוספים בימים הנוראים באחת העיָרות בסביבה זו. מוהל אומן אני ונוקד-מצות, שאין דוגמתי בעולם, ולפעמים מזַוג זווגים מזַוג אני, גם לי אחֻזת-עולם – כמו שאתה רואה אותי, למשל – מקום לשבתי בבית-הכנסת. אגב יש עמי בביתי – יהא-נא הדבר כמוּס עמנוּ – מעט משקה, למשל, יי"ש למכירה, שממשיך לי שפע פורתא, גם עז חולבת לי, אל תשלט בה עינא בישא. גם יש איזה קרוב, אמיד וחשוב, המסַיעני בשעת הדחק, באונס או ברצון, וחוץ לזה אני אומר לך, למשל, הבורא יתברך שמו הוא אב הרחמים וישראל רחמנים בני-רחמנים, אומר אני לך, למשל, ומה יתאונן אדם חי?…

בקצור: איש יהודי של העיר הקטנה לכל דקדוקיו. היהודי האוכל שם, אוכל לכל-היותר פת קיבר ותבשיל של גריסין, וזוהי לו סעודה מספקת וטובה, ואין צריך לומר “חלה” של סֹלת נקיה עם רוסילפליי“ש בערב-שבת, למי שזוכה לכך; זהו ודאי מאכל-מלכים, שאין בעולם יפה ממנו. וכשאתה מסַפר להם, למשל, על-דבר מטעמים ומיני מזונות שיש בעולם מלבד דגים ורוטב וצלי-קדרה ולפת, נראים להם הדברים תמוהים ומשונים, וכל אחד מלגלג ואומר בדברי חִדוּדין, כאילוּ אתה שוטה ומשַׁטה בהם בדברי הבאי, מעין עורבא פרח, כוּי פרח באויר והטיל ביצה!… “ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר למקטנם ועד גדולם רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! אטו מלתא זוטרתא היא, זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל!… הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה? הנה קבר רחל אמנו! הנה כתל מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד-בלי-די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חפנים מעפר הארץ! אוי אוי, היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה”… ובאותה שעה תקפה את כל בני-העיר איזו תאוה משונה לארץ-ישראל והיו מרבים לספּר בביאת הגואל והיו רואים בכל יום סימנים לגאוּלה, ותאוה זו תקפה, כמין בולמוס, ביחוד את בנימין, יהודי צעיר מיהודי אותה ק”ק בטלון, שהלהיב את דמיונו בקריאת ספרים מעין “צל עולם”, “אלדד הדני”, “שבחי ירושלים”, “מסעות בנימין מטודילה” ועוד. והוא החליט לצאת למסעיו מסביב לכדור העולם עד הסמבטיון והיהודים האדומים ועד ארץ-ישראל ועד המקום ששם בני-משה ועשרת-השבטים, להבדיל כאלכסנדר מוקדון בשעתו… את לשון התרגום הן כבר יודע הוא לדבּר, ומזון לדרך גם-כן יהיה לו, שהרי יחזור על הפתחים, ולפיכך אין הוא חסר עוד שום דבר…

היהודי בבטלון מאמין, כמובן, כי בטלון היא העולם כלו ומחוץ לתחומה זהו סוף העולם. שם כבר מתחילים המדבריות והסמבטיונים והשפיפונים והשרפים והעקרבים והבריות הנוראות והמשונות עם כל החדושים והנפלאות האמורים באותם הספרים. בנימין השלישי שלנו לקח לו את כל הצדה-לדרך הנחוצה לו לנסיעה כזו, “לא כלי-זין ולא מכונות וכלי-אומנות, אלא טליתו ותפליו ותרמילו”, עם סדור “דרך החיים” ו“חק לישראל” וספר “תהלים”, ופתה גם יהודי שני, את חברו סנדר’יל, דמתקריא סנדר’יל האשה, להִלוות אליו, וכך יצאו שניהם בהחבא, לנסוע את נסיעתם סביב לכדור העולם… אמת, כי “בטבעו היה בנימין, בעל המסעות שלנו, פחדן משונה. היה מתירא לצאת יחידי ברחובה של עיר, ולישון יחידי בלילה לא היה רוצה בעד כל הון. יציאה כל-שהיא מחוץ לעיר היתה אצלו בחזקת סכנה, מי יודע מה יארע שם, חלילה. כלב קטן, הקל שבכלבים היה מטיל עליו אימת מות”. מובן מעצמו, כי בריה כזו היא הבריה הנבראה מששת ימי-בראשית למסעות סביב כדור-העולם…

ואת הבאות הלא יבין כל קורא: כשהגיעו שני הגבורים לכפר הראשון, כבר היו מאמינים כי הם בחצי כדור העולם השני; כשראו את העיָרה הראשונה, חשבו שזוהי סטמבּול הידועה ובכאן כבר מתחילים לדבר בלשון התרגום; כשהביטו את הנהר סרחון, חשבו שזהו הסמבטיון או האוקינוס הידוע באותם הספרים עם כל נפלאותיו המשונות; הדוגית הצפה על-פני המים היתה בעיניהם למין ספינה, ובעל-הדוגית הצפה על-פני המים היתה בעיניהם למין ספינה, ובעל-הדוגית זהו רב החובל, והם יושבים יום-יום בדוגית זו ונוסעים על-פני הים הגדול, שהוא דבר קל כל-כך כמשחל ביניתא מחלבא. כך נוסעים נוסעינו מסביב לכדור העולם, בהיותם מאמינים כי כבר הגיעו ימות המשיח…

הסטירה גדולה ונוקבת מאד, ואפשר שהיא נוקבת מעט יותר מדי. ואולם גם בזה אנו מוצאים ציורי-טבע וחזיונות וציורי תכונות ישראליות ורוחות ישראליות למן הדף הראשון ועד האחרון.

ואולם באים אנו אל היריעה היותר גדולה שרקם לנו מנדלי: אל “בעמק הבּכא”, שהוא הספור היותר שלם שלו. הספר הזה הוא היחיד בספרותנו, שנסה לתת לנו ציור שלם ומקיף של כל חיינו בארץ הגלות עם כל אנשינו הגדולים והקטנים, הצעירים והזקנים, הגדולים והילדים, הסוחרים והתגרנים והחנונים והלמדנים וכל כלי-הקדש וכל אנשי הרחוב שלנו. בספר הזה נותן לנו מנדלי טפּוסים ממשיים, יהודים ממש, ואין לך טפוּס שנמצא שם, שלא ראינו דוגמתו ברחובנו אתמול או שלשום. בשעה ש“ספר הקבצנים” הוא רק ההתחלה: ציור היהודי המבקש את לחמו ואין לו בעולמו דבר חוץ מלחמו, בשעה זו העביר לפנינו “בעמק הבכא” את היהודי גם עם כל הרוחניות שלו וכל מהותו הנפשית. ספר זה הוא הספר הכולל, שנתן לנו מנדלי. אל הספר הזה רמזתי באמרי למעלה, כי כשיהיה מקרה וימחה מעל פני האדמה כל היקום ולא ישאר לנו בלתי-אם “בעמק הבכא”, אז נוכל באֹפן היותר טוב לחזור ולעשות לנו על-פי דוגמאות מתוך הספר הזה את ציורי היהדות והיהודים ברוסיה בעיר הקטנה במחצית הראשונה של המאה שעברה. הדרך, שבחר אבּרַמוביץ בספורו זה הוא היותר פשוט: ספור תולדותיו של איש-יהודי, של הירשלי, מיום הולדו – ובמקצת גם קודם שנולד עוד – ועד היותו לאיש. ובכל-זה אין זה מין “התועה בדרכי החיים”, ואפילו לא מין “דוד קופּרפילד”. מדי שיצַיֵּר לנו מנדלי את תולדותיו של הירשלי, הוא מצַיֵּר לנו דרך-אגב גם את כל הסביבה ואת מראה העיר ואת מראה הרחוב ואת מראה האנשים השונים לעסקיהם ולעניניהם ואת מראה כל המעשים שהיו נעשים בישראל בימים ההם: אין איש ואין דבר, שלא צִיֵּר אותו כאן. ולא עוד, אלא שכח השירה של האמן הראה פה את נפלאותיו עוד ביתר-עז מאשר בספריו הקודמים.

מקום המעשה הוא קבציאל. יאמרו מה שיאמרו על היהודים הקבציאלים, אבל במה שנוגע לענין קיום-המין, אין פוצה פה ומקטרג עליהם: זהירים הם בדבר זה ככל אחיהם היהודים. אפילו שונאיהם הרעים ביותר בעל-כרחם מודים בזה, שכל יהודי קבציאלי מטופל הוא בבנים ובבני-בנים. בשעת לידתו של הילד אין הוריו מבקשים חשבונות רבים ואין שואלים את עצמם: בריה זו מה תהא עליה? או: מה ראו קבצנים שכמותם להביא לעולם עוד נפש אדם אחת? אלא האֵם עושה את שלה ומתעברת, כי לכך היא אשה, שתהא יולדת בנים, שהרי אפילו תרנגולת, להבדיל, עושה רצון קונה, מטלת ביצים ורובצת עליהן ואינה באה בטעות לפני הקדוש ברוך-הוא; וגם האב אינו מקפּיד. מה איכפת לו, אם עוד נפש אחת באה לעולם? אלא מאי, שנשמה יתרה זו צריכה מזונות? אין בכך כלום, לדבר זה ידאג הצבור והזן את העולם כלו בחסד. אמת היא, הקבציאלים קבצנים גמורים הם והפרוטה אינה מצויה בכיסם. בקבציאל גופא אין שום פרנסה לפניהם אלא זו, שמחזרים על הפתחים זה לזה ומתפרנסים זה מזה ומסיגים זה גבולו של זה. וגם זה, שקבציאל שולחת לכסלון מיני מלמדים, סרסורים, מקבלים ובטלנים, אברכים וחתנים, שכלו להם מזונות בבית חותנם, ועוד יהודים מכל המינים והדוגמאות שהפה יכול לדבּר – יהודים בעלי כתבים ותעודות שהם נאמנים על העניות, יהודים בעלי-צורה וחולנים: חולי-מעים-ותחתוניות, יהודים כשרים, בעלי-תקיעות ובעלי-תפלות וכיוצא בהם; גם יהודיות מכל המינים: צדקניות, מקריאות תחנות ומענה-לשון לפני ההדיוטות, יודעות ללחוש על המכה ועל הספחת ותחלואי-ילדים – והן זקנות שכבר עמדו מלדת; ועוד אלה: יהודיות תגרניות עם ביצים ועם שומן של אַוזים לפסח, יהודיות מורטות נוצה ואורגות פוזמקאות – והן עוד ב“פרו ורבו”. וגם ערב-רב של בחורים ובתולות, משרתים ושפחות ומיניקות ממינים שונים, וכאלה וכאלה. סחורה חיה זו יש לה מקום בכסלון ועוברת שם לסוחר. וקבציאל, שהיא טורחת לטובת-הכלל ומביאה לעולם סחורה זו, מתפארת בה ומתגאה בה מאד, ולפיכך הקבציאלי דל-גא הוא. כשאתה רואה לפניך יהודי בעל-גאוה משונה תדע שהוא קבציאלי.

בעיר זו נולד הירשלי ואביו הוא המלמד לייזיר-יענקיל ואמו היא מלכה-טויבּא. בימי ילדותו היה סבור, כתולעת זו שבתוך החזרת שאין כקבציאל עיר-חמדה טובה בכל העולם; היא טבור הארץ ומחוצה לה מדבר שממה, מקום תנים וחיות רעות. בני-אדם בעלי-צורה ועַם-סגולה אינם אלא כאן. אמת, עוד עיר אחת היתה נודעת לו, “שהיה מדַמה אותה כמרחפת באויר העולם” ושם שער השמים – הלא היא ירושלים עיר הקֹדש. אבל אוי ואבוי, ירושלים הלא היא חרבה ושוממה, ובני ציון היקרים הם עתה בגולה – בקבּציאל. בקבציאל הוא יודע רק יהודים, ואם הוא מזכיר את המלה “גלות”, הוא מכַון כלפי גברילא, גוי שהיה מכַבה את הנרות בלילי שבתות, וטיקלי, הערלית שהיתה כובסת כתנות וחִתּולי תינוקות של בני-ישראל, וקונדראט, נכרי שהיו מוכרים לו בעד כוס יי"ש את כל חמירא וחמיעא של קבציאל בפסח, ואת מיטקא, גוי קטן עם כלבו זשוקיל, שלא ילדים קטנים בלבד היו מתיָראים מפניו, אלא גם יהודים בעלי זקן וּבעלי נשים ובנים, אף יהודים תקיפים ופני העיר חרדו מפניו ונסו מפחדו למרחוק. ורק כשהשליכו לכלב זה איזו עצם והוא היה מגרם אותה, נעשו בטוחים קצת ושלחו אצבע לנגוע בו מרחוק ולמשמש בראשו – ובשעת-רצון זו, מכיון שנעשו חשובים ומקורבים להכלב, היו משסים אותו באחרים: קום, זשוקיל, ופגע בם! כדרך יהודים תקיפים.

ומחזות נגולים ועוברים על פנינו, וכל אחד יפה מחברו הקודם לו: על יחוסו של לייזיר-יענקיל להירשלי, על חיי-המשפחה בחוגי האנשים האלה שברחוב היהודים, על היהודי לייזיר-יענקיל בעצמו, שבשעה שהיהודים הם תרנגולים המצוים אצל נשותיהם ובני-ביתם תמיד, היה הוא, לענין זה, יהודי שביהודים, תרנגול שבתרנגולים, על לייזיר-יענקיל ואשתו בלילות הסדרים בפסח, כשהוא מלך והיא מלכה – וכל אלה הם מרגליות אמתיות. ילדותו של הירשלי היא ילדות נפלאה – כמעט כילדותו של מנדלי בעצמו, ילדות ארֻכּה עם שורה ארֻכּה של חלומות משורר-נער ודמיונות גדולים והוללות רבה ומשובה נפלאה. בכלל מחזות כאלה מחיי הילדים והילדות הם חדשים בספרותנו והם מפליאים ביפים ובתֻמת קדשם. הירשלי עובר את סף הילדות והוא נעשה יהודי-קטן. עולם של דמיונות וחלומות קם לעינינו: הרֹשם שעושים על הירשלי אותם הספורים בדבר אותו הזקן ר' שמלקלי, שחי לפני כמה דורות, ואותה הקבלה שנתקבלה על-דבר אותה טבעת-המופת שהיתה לו באצבעו, שבהעבירו אותה מעל אצבעו, היה יכול לנַחש בה: היה יכול לשאול את כל מה ששאלו עיניו, והכל נעשה. מחזה מצוין הוא אותו המחזה, כשיהודים יושבים בבית-המדרש מאחורי התנור ומספרים מעשיות, שכבר הגיעו ימות המשיח. אלף ששי זה הוא יום הששי להקדוש-ברוך-הוא, ולפי החשבון ערב-שבת עתה אחר חצות. כל הסימנים כבר יש, כי הגיעה שעת הגאולה: עניוּת, חוצפה, גזרות רעות וכדומה. מאריכים לספר בענין גוג ומגוג. אחד נוטל את הספר “אבקת רוכל”, פותחו ונותן אצבעו בו וקורא בסירוגין באזני חבריו על-דבר האותות שלפני בוא המשיח. משיח בן יוסף עושה מלחמה עם ארמילו"ס הרשע. מיכאל תוקע בשופר. תקיעה גדולה נשמעת מסוף העולם ועד סופו, וכל השבטים אשר בנהר גוזן ולחלח וחבור ובערי מדי מתקבצים. יהודים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה… כל השירה הגדולה, שירת התקוה והנחמה, של אֻמה שלמה, דוויה ומעונה, נשמעת מתוך הדפים האלה. ומן הכלל אל הפרט; אותו הציור בדבר יחוסו של הנער הירשלי אל הנערה הקטנה ביילא, שהיתה מתגוררת בשכונתו – מין אהבה חרישית, מלאה רֹך, והיא כאילו מרחפת באויר-העולם. ואולם נפלא מכל אלה הוא ציור אחר: ציור הרחוב בליל קיץ אחרי סעודת הערב, כשיהודים, איש ושכנו, אשה ושכנתה, מתאספים יחדו לפטפט מעט אחרי עמל היום. אידיליה מצוינת, אשר לא אדע רבּות כמוה ואשר תַּראה לנו עד היכן מגיע כחו של אמן בבואו לצַיֵּר. את הציור הזה עלי להביא פה כֻלו:

“הבתים פתוחים. אין אור נר. אוכלים סעודת-ערבית לאור הלבנה. מברכים ברכת-המזון, והמונים המונים מגיחים ויוצאים כנמלים מחוריהן: גברים בלא בגדים עליונים, אלא בתחתונים ובטלית-קטן, נשים שמלותיהן התחתונות בלבד לעורן, וכתנותיהן אינן פרופות. הילדים חשופי-שת וערומים. חבורות חבורות של שכנים משתטחים ושוכבים בחוץ, בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים יחדו. קוי-פז מנֹגה הירח בוקעים בין גגות בתי חומר, יורדים ונמשכים על בני החבורה, והולכים ומתרפקים ועולים על כתלים ומפזזים על הגדרות – ותופע נהרה על חתול מטפּס שם ומשחר לטרף, ועל פּרות רבוצות באמצע הרחוב ומעלות גרה, מכשכשות בזנבן וחובטות את עצמן על הירך ועל השוקים ומתאנחות וגונחות מקרב כרסן. – הקבציאלים שוכבים שעה קלה, עוסקים כל אחד בשלו, מפהקים ומתעטשים, מבריחים את הפרעושים ומתחככים, מחרישים ושותקים. נשים, שדברניות הן, פותחות את פיהן ראשונה, ומפטפטות על סעודתן בערב זה, זו אומרת: הדייסה אצלי נצטמקה היום יפה-יפה עד שהיתה ראויה לעלות על שלחן מלכים, וזו אומרת: והקטניות אצלי נתבשלו כל צרכן עד שהיו נימוחות בתוך הפה; ואחת בשורה בפיה ומספרת את רֹב אשרה, את המציאה שנזדמנה לה בשוק: צנון גדול כגֻלגֹּלת זִמן לה השם-יתברך לקנותו בפרוטה, ממנו אכלו בני ביתה היום בבֹקר, גם בערב, ועוד נשתַּירה חתיכה גדולה למחר. הדבּור הולך ומתגבר בקולי-קולות דקים ודקים מן הדקים ומשונים. הגברים כובשים לעת-עתה דבריהם ואין עונים לנשיהם ברצון, אלא בשפה רפה ובגמגום, כדי לצאת ידי חובתם בלבד. הם מתהפכים על גבם ומתפרקדים, נושאים מרום עיניהם וצופים בזהר הרקיע ומתחילים בשיחה ארֻכּה על כל מה שנעשה שם בשמי השמים. הירח עולה ועומד בגבהי מרומים מעל ראשיהם, והם מסתכלים ורואים בו צורתו של יהושע, וכל אחד מתלהב וקורא: הנה החוטם, הנה העינים!… איציק ובריל, שניהם אסטרולוגין וחקרנים, כביכול, מראים באצבעותיהם על האלפא-ביתא של הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, וחולקים בשתי האותיות “תיו-חית”, ומכחישים זה את זה, ושאר בני-החבורה נושאים פּנים לשני החקרנים, מנענעים ראשם להם, וכל אחד ואחד מראה באצבע ואומר: כדבריך כן הוא, רואה אני, רואה! אראה בנחמה, שאני רואה!… עוד הם מדבּרים ורוח לבשה את יהודי אחד, והוא תוהא וקורא בכח: “אוי מה רבו הכוכבים שם במסלותם הצחות מחלב! יהי רצון מלפני אבינו שבשמים, שיתן לי כל-כך אדומים כמספר הכוכבים!”… “אי שוטה שבעולם! אני מוריד לו השער בזול, כל כוכב בסלע”… ומיד קופצים אחרים ומורידים השער עוד יותר – שנים, חמשה, עשרה כוכבים בפרוטה. ובשעה שהיהודים נושאים ונותנים, מחשבים חשבונות ומונים, מפקיעים את השערים ומורידים עד הדיוטא התחתונה שויָם של הכוכבים במקח-וממכר, יושב לו מרחוק אצל הנשים שם לץ אחד ואומר לפניהן מילי דבּדיחותא. הנשים מעקמות פּניהן ואוטמות אזניהן כמתרעמות על דבריו שאינם מהוגנים, ובתוך-כך הן שומעות ונותנות קולן בשחוק גדול. אף הילדים אינם יושבים בטלים, מועכים זה תפוח-עקבו של זה וזה תחת בית-השחי של זה, ומתגנבים וסוטרים אחד על ראש חטמו של חברו, בחשאי, כלאחר-יד. בעל-החוטם הסטור שואג בקול, והסוטר – פניו פני תם, כאילו אינו יודע קול צעקתו של זה מהו, והוא גוער בו ואומר: הס, הס! האִמות מקללות את ילדיהן: הלואי שיסתתם פיכם! ואגב ידן נטויה וצורמות אותם באזניהם, והאבות מתרגשים ועוזבים את משאם-ומתנם בצבא השמים ומביטים לארץ. אחד – ילק פורח בא ונסתבך לו בזקנו, ואחד – יתוש נשכוֹ ונחבא בפאת ראשו, והשלישי מפרכס בידיו וברגליו מפחד וצועק: וַי, וַי, מין שרץ זוחל מתחת לחלוקי על-גבי, על-גבי!… פרה אדומה כרסתנית ורעבתנית, שנדדה שנתה, הולכת יחידית בצדי הרחוב ולוחכת ירק עשב שם, וכשמגעת למרבץ היהודים כאן היא מחזרת אחוריה כלפי כבודם ועושה בפניהם דבר שלא כמנהג דרך-ארץ. כלם מתעוררים עליה בתרעומות, מבזים אותה ואומרים: גשי הלאה, היידא, בהמה! והיא ממהרת להנצל מידי יהודים ובורחת לה למקום מנוחתה. אותה הפרה גרמה לשיחה רחבה, ושאלות הרבה נשאלו עליה: פרה זו של מי היא? כמה חלב הפרה נותנת? ושָׁויה של הפרה כמה? – ופתאום בת-קול יוצאת מבין החבורה ומכרזת ואומרת: שמעו-נא רבותי! כל בהמות קבציאל, בהמות גסות ובהמות דקות יחד, בכמה אתם שמין? זה אומר כך וזה כך וכך, ובא אחד ואומר בתמיה: כיצד מעריכין! יהי רצון שיהא לי העודף על סכום המעות מכפי שאתם מעריכין ואהיה רוטשילד הקבציאלי במקומנו! וכיון שזה פתח ואמר “יהי רצון”, התחיל כלם אומרים “יהי רצון” – והשעה שעת רחמים ורצון ובקשת טובה וברכה לכל הקבציאלים, היודעים איש נגע לבבו, עניו ולחצו, והכל מבקשים ושואלים עד שנלאית לשונם. אחד מהם נתנמנם מתוך רוב הנאה וקול תרועת נחיריו נשמע למרחוק. אנשים דוחקים בנשיהם ואומרים: נלכה למנוחתנו! והנשים מסרבות, כביכול, ואומרות: מה טוב ומה נעים ערב זה ואנו נכונות אנו ללין פה כל הלילה תחת כפת הרקיע. זוג חדש אחד עומד והולך לו מיד, ואחרים שוהים ומאריכים בטענות-ומענות, עד שפתאום קפצה עז אחת, שנערים פרועים הרעישוה על משכבה בפתח בית בעליה והריצוה מרבצה. הם רודפים אחריה והיא רצה בהולה ומבוהלה וקופצת לתוך חבורה נכבדה זו – והנה מהומה והמולה, כלם, מנער ועד זקן, טף ונשים, נחפזים ביראה ובכעס ורעש גדול ובורחים ונפטרים זה מזה בלא ברכה”.

כך מצַיֵּר מנדלי.

ואולם בספורו זה לא יסתפק מנדלי בזה שהוא מצַיֵּר את הצורות החיצוניות בלבד, אלא מתעמל לתפוש גם את הנשמה היהודית, את הנקודה התיכונה שבחיים הנפשיים של האֻמה. אם בספוריו הקודמים ראה רק את הדלות ועד כמה עקמה זו את גופו של היהודי, נסתכל פה למעמקי-נשמתו של היהודי וראה את המאור שבזוֹ. היהודי ותורתו, היהודי ותפלתו, היהודי וגעגועיו, היהודי וזמירותיו, בשעה שהוא מזמר לעצמו ומפרש לעצמו את פֵּרוש המלים של “הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשֻׁעים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד”, היהודי בימי הסליחות ובימים הנוראים, לפניהם ואחריהם – כל אלה הוציאו מלבו של האמן קולות, אַשר יתכוץ בנו לִבֵּנו לשמעם.

וציורים רודפים ציורים וכל אחד יפה מן הקודם לו.

הירשלי נוסע עם אביו לכסלון, כי אביו עובר שם בימים הנוראים לפני התבה. הירשלי נשאר לומד שם בבית-המדרש ואביו שב לקבציאל. הירשלי נעשה יתום, והוא לומד ולומד ונעשה חביב על כל הקהל. “רבונו של עולם! ספסל קשה זה בבית-מדרשך במה כחו גדול, שֶׁכָּל הישן עליו לילה אחד וכף ידו מראשותיו, ועמד למחר ונהפך לאיש אחר כבריה חדשה? עוד יעקב אבינו בשעתו, שֶׁלָּן במקום ההוא בדרך ואבן מראשותיו, ומיד כשעמד בבקר הרגיש בו, שאין זה כי-אם בית-אלהים! אבינו זה על משכבו הקשה בבית-המדרש הראשון נפקחו עיניו וראה שער השמים ומראות אלהים: שרפים ואופנים וחשמלים עולים ויורדים בסֻלם גבוה, ועולמות עליונים ותחתונים מעופפים לפניו בערבוביא”… כך אברמוביץ אומר שירה לבית-המדרש הישן.

ועוד מחזה אחר: ביתו של עני, סוחר בבלואי-סחבות, ובבית הזה האֵם ובנותיה, כשאין האיש בבית, והנערות עוזרות על-יד האֵם בעבודתה ומקילות מעט את עֹל-הדלות הנורא. רצועת אור גדולה פרושה על בית-עֹני זה, עד לסַמא כמעט את העין: אידיליה של דלות.

וספור המעשה? – כמעט שכמוהו כאין; בשנים שלשה דברים נוכל לסַפּרו: הירשלי הולך מחיל אל חיל, מתפתח ונעשה לבסוף לאדם גדול, יוצא לחוץ-לארץ ונעשה מלֻמד. בשובו לארצו, הוא שב גם לעיר מולדתו, לקבציאל. מובן מאליו, כי הוא בא אל העיר אחרי היות שם פוגרום – פוגרום בקבציאל, על שהיהודים יונקים את חלב הארץ!

הספור הזה הוא העשיר במעשיות ובתמונות בני-אדם מכל ספורי אבּרמוֹביץ. הקיף בו את כל חיי בית-ישראל מן הקצה אל הקצה עם כל הנעשה בחומותיו במשך כ“ד שעות, ביום ובלילה, בקיץ ובחֹרף, בימי חול ובימי שבת ומועד; ולא עוד, אלא שהכניס לתוכו תמונות אנשים וצורות נבדלות, שונות ומשונות מאד, עם כל הלך-רוחן ותכונתן ומזגן. נפשות כמו רייזא הפונדקית, טריינה-סוסי המשרתת, הזקן רבי אברהם בעל ה”זהר" עם הנשמה הלירית, הנער משה’לי, שמואל’יק הסמרטוטר, וביחוד בשעה שהוא מבַלה את שבת-קדשו בביתו בשמחה ובטהרה, שניאור-וואָלף החטפן, רפאל לובלינסקי הסוחר-המשכיל, מין “למד-ו”ו" מן המשכילים הנסתרים, ר' אשר הסרסור עם אֹפן דבּורו והליכותיו ועסקיו, ליבצי האדמוני המלוה-בריבית, הוא ואשתו וחתנו ובתו היפה שנעשית למשכלת, האשה האדיל הסרסורית לדבר-עבֵרה, מענדי, שהוא מין “אלפונס”, לוי בחור בעל הקובה של זונות, אשתו שינצה “האם”, ה“תוגרית” וה“דוכסית” ומלבינקה ויתר הריבות שבביתה, רחלין החוכר ורבקין הסטודנט ומיכאל ספּיר ראש החכרנים – כל אלה הם טפּוּסים בולטים, עד כדי שהם עומדים כמו חיים לנגד עינינו, כל אחד עם גזרת-פניו ועם תכונות רוחו המיֻחדות.

אבל את מיטב כחו חָשַׂךְ לנו אבּרמוביץ לספורו האחרון ל“חיי שלמה” (“בימים ההם”). את כל מה שאנו מוצאים ביחידות בשלשת הספורים הקודמים, מוצאים אנו יחדו בספור האחד הזה.

אותה הסטירה השנונה על כל הריקנות הנוראה שבחיי אנשים החיים בין השמים ובין הארץ, אותם הרחמים הרבים המחממים את כל הלב על האסון הגדול אשר לאֻמה שלֵמה, אותו הרוח הלירי הטהור המשתפך כקול זמרת כנור ומרעיד את כל נימי הלב, אותו הרֹך ואותו הנֹעם אשר ישַׁכרו ביפים, אותם ציורי מחזות-הטבע אשר כלם אומרים הוד והדר ויֹפי, אותם הטפוּסים הרבים, השונים ומשונים, עם שיחתם ועם הגיגם ועם ארחם ורבעם – אלא שציור הדלות אשר ב“ספר הקבצנים” נעשה פה בולט יותר, והלעג הגוזר בלי רחמים אשר ב“מסעות בנימין השלישי” נעשה בו מחודד שבעתים, והרחמים הרבים עם הנשמה העברית וחייהם הפנימיים של הלבבות העברים ועם העלבון הגדול ועם האסון הגדול אשר לאֻמה כלה מצאו פה את מבטאם שבעים ושבע פעמים יותר מאשר “בעמק הבכא”. הספר הזה הוא ספר-הספרים אשר כתב לנו אבּרמוֹביץ.

הספור הזה הוא מין אבטוֹבּיאוגרפיה. בני-האדם המצוירים בו, נִכּר מיד, כי מצוירים הם על-פי דוגמאות חיות: ר' חיים אביו של הנער שלמה ושרה אמו וליפּא המלמד, האשה הספרנית יחנה-סאסי, שנקראת “ליבציכי”, היודעת ללחוש על המכה ולספּר ספּורים משונים ומלאים דמיונות מימות עולם, ר' נחום איש רוזיבי העולה לארץ-ישראל ופרידתו שלום שהוא לוקח ימים וירחים מעל כל אנשי העדה, פראדיל הריבה הקטנה (שקלסתר פניה דומה מאד לקלסתר פניה של ביילא אשר “בעמק הבכא”), אייזיק נפחא החקרן וריבו תמיד עם החקרן השני לייזקי, הרציל הנגר אשר “רוח אמן מקשקש בו ומבקש לצאת מחדרי לבו”, איציק החיָט ועוד ועוד – כל אלה הם אנשים חיים הנראים לעין.

והציורים? רוצה אני להעביר לעין הקורא רק את האחד: – “כיון שהגיע חצות הלילה, רוח צפונית מנשבת ומלאכים במשמרותיהם מתחלפים ברקיע – משמר יוצא ומשמר נכנס. רוח צפונית זו נוגעת במלאך גבריאל והוא נותן ששה קולות, ואחר קריאה זו מכריז כל מעשי בני-אדם שעשו ביום מתוך פנקס פתוח לפניו, ממנו באה הרוח ונוגעת בכנף התרנגול, הנקרא גבר על שם גבריאל, המשמש לפני הגבורה, ובשעה שגבריאל, “הגבר העליון”, קורא במרום, הגבר התחתון קורא בארץ. אותה שעה הקדוש-ברוך-הוא יורד משלש מאות ותשעים שמי השמים לטַיֵּל בגן-עדן ולהשתעשע שם בנשמותיהם של צדיקים. כתות של שרפים וגדודי הכרובים על פתחו של גן-עדן, כיון שרואים הליכות מלכם בקֹדש, מקלסים ואומרים: “שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם וְיָבוֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד – הס! הנה זה בא מלך-הכבוד, אלהי-צבאות נראה בכבודו! אילני גן-עדן מרננים וזולפים בשמים, ובכל מקום מֻקטר לשמו. מלאכים עומדים לפניו שורות שורות ברתת וזיע, שותקים ומחרישים. והאל הגדול ברחמיו העצומים משגיח ממקומו לנשמות קדושיו התמימים והישרים, עומד ומסתכל בהן ומנענע בראשו. ופתאום הוא נותן קולו ושואג כארי. הוא שואג ובוכה על ביתו שחרב, ציון מדבר היתה, ירושלים שממה ובניו בגולה – ושתי טפות של דמעות רותחות נושרות מעיניו לתוך ים אוקינוס הגדול. כך בוכה הקדוש-ברוך-הוא במרומיו שלש פעמים בלילה, בוכה ואומר: בני, היכן אתם? אהובי, היכן אתם? בכי זה שלומי אמוני ישראל מרגישים בו ואינו מניח להם לישון. עומדים מעל מטתם ל”תִקון חצות”, שופכים את נפשם לפני אביהם שבשמים, אב הרחמים, ולבם, לב עברי, טועם אותה שעה מעין מרירות ומתיקות וחִמוּץ מעורבים ומתֻבּלים ביחד. – שלמה’לי הולך באשמורת הלילה. העיר שקועה בשֵׁנה, ירח וכוכבים עומדים במשמרותיהם ברקיע. דומה לו, שהעבודה רבה אותה שעה במרום. רוח קל כשיחלוף על פניו, הוא אומר בלבו, רוח צפונית נושבת ממרום, אותה הרוח, שהיתה נושבת לשעבר בכנור של דוד, התלוי למעלה ממטתו, והיה מנגן מאליו. קעקעו תרנגולים באחד הבתים – רוח צפונית באה מתחת כנפי הגבר של מעלה ונוגעת בכנפי הגברים של מטה. זעזעו עצים בגנים – אילני גן-עדן מרננים. צפּור מצַיצת שם – זו בת-קול מנהמת כיונה. ראשו נמלא טל ושערותיו רסיסי-לילה – אלו דמעות נושרות מעיניו כביכול. בדממת הלילה נשמע לו קול דממה של שכינה, מתאבלת על בניה, וצערה זה ועצבונה נראה לו בצורת הלבנה העצובה. דומה, סוד-אלוה באופל מתהלך, ונשמת שדי מנשבת בחשכת הלילה. רוחו של שלמה’לי הולך ומתרגש, לבו מלא שירה וגעגועיו קודש, והוא מתעורר ולומד תורה לשמה בנחת-רוח ובנעימה".

זה כחו של הצַּיָּר.

אם נקרא אחרי-כן את הציורים אשר בספורים הקטנים ונסתכל בצורת בני-האדם שם, לא יִפָּלא, כי את עיקרם כבר מצאנו בספורים הגדולים האלה. בכלל המאתים האלה גם המנה – ורק נתפלא על חריצות-היד אשר לאמן זה, לכלכל את כל זאת במעט גליונות כאלה.

וכל הטפּוסים וכל הציורים האלה פשוטים, עד כמעט שלא יאָמן. מנדלי בעצמו נותן לנו את טעמו של הדבר: "לא אני ולא בית אבא לא היינו מפליאים את העולם במעשינו. דוכסין, איפרכסין ואסטרטיגין ובעלי מלחמות לא היינו; על יעלות חן ועלמות יפה-פיות לא עגבנו; להתנגח כעתודים איש עם חברו או לעמוד כעדי-ראיה על דם אחרים במלחמת-שנים לא נסינו; וכיצד מרקדין עם כלות ובתולות במשתה היין לא ידענו; ולצוד ציד נפש חיה בשדות וביערים לא יצאנו; לקצוי ארץ ויַמים רחוקים לא נסענו ואיים חדשים לא גלינו; בסוד משחקים ומשחקות לא באנו, ועל שרים ושרות ותענוגות בני-אדם ממוננו לא בזבזנו. קצוּר הדברים, כל הפרפראות לספור-המעשה, שהוא ערב וממשיך לב הקוראים – כל אלה אינם אצלנו, ובמקומם יש לנו: חדר ומלמד וריש-דוכנא, שדכנים וחתנים וכלות, רברביא עם זעיריא, טפלא ונשיא, יבמות ועגונות, אלמנות ויתומים, נשרפים ויורדים מנכסים, חוזרים על הפתחים לערבי שבתות ולמועדים ולראשי-חדשים ולימים, בטלנים וגבאים, מקבלים וקופּות של צדקה, כל מיני פורעניות וכל מיני דלות ועניות ואביונות ומיני פרנסות משונות. זו חיינו, אוי ואבוי, חיים עכורים, שאין בהם נחת וקורת-רוח, לא הוד ולא זיו ולא נוגה להם, חיים שטעמם כתבשיל תפל מבלי מלח ותבלין ומעדנים לנפש – – – אבל כנגד זה יש בהם בנותן טעם מיוּחד, שאין כדוגמתו. מין גבינה יש, שהיא כרום זלות לבני-אדם, וחכמי האכילה מהדרין עליה ואוכלין אותה לתאבון. מרירות זו שבחיינו היא כל שבחם – ". הוי מרירות שבחיינו!

ועוד אומר לנו מנדלי: “אין אחד מאנשי מקומנו, שלא יתיחס, אם מעט אם הרבה, לכסלון, ולא תהא לכל-הפחות שמינית שבשמינית מסגולותיה העצמיות נרשמת בו”…

* * *

לפני עשרים וחמש שנה, בערך, כשהתחילו לתרגם ספרי מנדלי מוכר-ספרים ללשונות אחרות ואחד הסופרים הפולנים למד את השפה היהודית המדֻבּרת רק לאותה תכלית לבד, בכדי שיוכל לתרגם פולנית את “סוסתי” ואת “מסעות בנימין השלישי”, אז קראו הסופרים הפּולנים את אברמוביץ לבוא אליהם למען כַּבְּדו, ובבואו עשו לו משתה נהדר וידרשו לו דרשות וינטלוהו וינשאוהו והעתונים הפולנים הרבו לטַפּל בו ולסַפר בשבחו – ואולם איש מן היהודים לא התערב בשמחתו ההיא, כי לא היה עוד איש אשר הבין אז, עד כמה גדוֹל האמן הזה. מני אז עברו עשרים וחמש שנה ואבּרמוביץ בא שנית עד המקום הזה – ומה נשתנו הזמנים!

החל העם פתאום להבין, מה מנדלי זה לו ומה הוא חַיָב לו.

נסיעתו היתה, במלוא מובן המלה, נסיעת-נצחון של גבור הבא מן המערכה – וקשת שער-הנצחון הזה היתה נטויה מוִילנה ועד ביאליסטוק, מבּיאליסטוק ועד וַרשה ומוַרשה ועד לוֹדז. לנסיעה כזאת לא זכה עוד שום סופר, ולא רק מן העברים, נסיעת שליט היא ונשיא למדינה. אלפי אלפי אנשים היו מחכים בכל תחנה ותחנה, אלפי אלפי אנשים היו נדחקים ונלחצים עליו ויהיו מאושרים, לוּ רק הצליחו לחבק את ידו רגע אחד או גם לראות את פניו.

וזוכר אני: בלוֹדז היה הדבר. עשרות אלפי אנשים עמדו בחוץ ויהיו מחכים לפני הבית, אשר בו התגורר מנדלי. נערות לבושות לבָנים, ופרחים בידיהן, עמדו ותחכּינה, ילדים וילדות עמדו ויחכו. אנשים על נשים עמדו ויחכו, וכלם חכּוּ שעות שלמות ולא נלאו. לרגעים עלה קול הקריאה: יחי מנדלי! יחי הסבא! יחי מנדלי הסבא לנצח! עד כי רגזו לוחות-הזכוכיות בחלונות לקול הקריאה – וגם מנדלי וגם הנלוים אליו לא יכלו לצאת החוצה מרוב עם. אז נעשו תחבוּלות שונות, למען התגנב לצאת. ואולם פתאום הכירו אותו – ואת אשר ראיתי אז, לא אראה עוד. עמו יחד ישבתי אז במרכבה. אנשים לאלפים היו מסביב והמרכבה לא יכלה למוש ממקומה. ופתאום והנה ידים שלוחות והעם מנַשא את המרכבה יחד עם הזקן; ממעל לראשי כל העם נִשאו אותו. והמה קוראים בלי-חָשָׂךְ: “יחי מנדלי! יחי הסבא! יחי מנדלי הסבא לנצח!” ובנשאם אותו – אז הרגשתי כי נִשֵׂאתִי עִמּוֹ גַם-אָנִי.

ורשה, סוף נובמבר, 1910.

---

ECCE HOMO

מאת

דוד פרישמן

¹ (״אותו האיש״)

בליפסיה, בבית הוצאת־הספרים של האִי, יצא בשנה הזאת ספר קטן חדש, הוא ספרו האחרון של פרידריך ניטשה, בשם ״אֶקְצֵי הוֹמוֹ״, אשר נשאר אחריו בכתב־יד ואשר מעריציו חכּו ליציאתו זה יותר מעשרים שנה. הספר הוא זר ומשֻׁנה ונפלא, אשר אין דוגמתו בספרות כל העולם. יורשי ניטשה, אלו הממונים על הוצאת ספריו, לא ערבו את לבם לגשת אל הדפסת הספר הזה עד עתה, קודם שנתבסס היטב כבודו של ניטשה בעולם ועדָתוֹ היתה לעדה גדולה, כי יָראו פן יפנו מאחריו למראה הספר הזר והמשֻׁנה הזה גם אוהביו ומעריציו היותר גדולים, וגם עתה, אחרי שכבר היה ניטשה לאליל היום והיתד אשר תקע בקרב הדור החדש לא תמוש עוד, גם עתה לא מצאו עוד את לבם לעשות את הספר לספר־עָם, אשר יד כל אדם תוכל למשמש בו, וילכו וידפיסו ממנו רק 1250 אֶכּסמפּלרים וישימו עליו מחיר גדול מאד. הספר הוא מין ספר־ודוּי, מין אוטוֹבּיוֹגרפיה, מין השקפה לאחור על חייו ועל ספריו. אולי הוא הַוִּדּוּי היותר משֻּׁנה שהביעו שפתי אדם עד כה.

האם גאוניות היא שגעון? – מאז ומעולם ידענו, כי הנשגב עם הנאלח, החכמה היותר עליונה עם השטוּת היותר מרגיזה, הגאוניות עם השגעון יש להם איזה מגע ומשא זה עם זה, ויש שנכנס האדם ישר מן האחר אל השני; ואולם שיהיו דרים בכפיפה אחת, תחת צל קורתו של קונטרס אחד, במרחק איזו פסיעות זה מזה, עד למִדה זו לא פללנו כל זאת. ויש שנתערבבו התחומים כל־כך, עד שאין אנו יכולים להבדיל עוד ביניהם. הנה אנחנו קוראים איזה פסוק. האם דוברת אלינו פה החכמה היותר עליונה? האם השגעון מטיף באזנינו? האם שומעים אנו את האמת היותר נשגבה? האם שטותו של אותו אדם, שאין עוד לפניה שום מעצור ושום עכּוּב ואינה רתומה עוד לשום מניעה, מתפרצת ושוטפת וסוערת פה על פנינו? ואמנם גם זאת עלינו לזכור: בחֹדש נובמבר 1888 כתב ניטשה את וִדּוּיוֹ זה, ובראשית ינוּאר 1889 הן כבר חלה את מחלת שגעונו. ובאמת, כאשר נקח את הספר הזה לתוך ידנו, יש רגע שנאמין, כי הגבה היותר עליון, שאליו יכול רוח האדם להגיע, אליו הנה הגיע פה אדם בפעם הראשונה, ואולם מיד ברגע השני והנה ערפל עב וכבד מקיף אותנו ואנחנו נמש אותו בעצם אצבעותינו. ומדי אשר נקרא, עלינו לדעת בכל רגע ורגע היכן אנחנו: פה הנה דובר אלינו רוח האדם העליון, ופה הנה דובר האיש מן השגעון. ואיֻמה ונוראה המלחמה אשר בין שניהם, ורוחנו תתפעם בנו למראיה ונשמת רוחנו תחדל רגע אחד מדי הביטנו בהֵאָבקם יחדו. בלי־משים נזכור את החזון הנורא אשר חזה לנו ניטשה בספר ״כה אמר סרתוסטרא״, בעלות סרתוּסטרא אל ראש ההר הגבוה: ״ישב עלי זה אשר חציו גמד… והוא מַזִּיל עופרת על אזני ונטפי מחשבות עוֹפרת אל תוך לבי״, וסרתוסטרא חוגר את כל כחו להשמט מתחת סבל העופרת הנוראה הרובצת על ראשו והוא צועק: ״הבה נא, גמד, אני או אתה! ואני הנני החזק משנינו!״ והם נאבקים… ופה בספר הזה אנחנו רואים את המלחמה הנוראה הזאת ואיך הם נאבקים. ופה אנחנו רואים מי הוא הגמד. רגע אחד הולך הגמד הלוך וגדול, לרגע אחד יגבר סרתוסטרא, רגע אחד יהיה הגמד לעֲנָק וצִלּוֹ כבר פורש את מלֹא רֹחב כנפיו על מקור מחשבות כבירות וגדולות להעיבן ולהקדירן, ורגע אחר עוד ישוב וינצח האדם העליון, ידו בעֹרף אויבו ושפתיו נוטפות דברים נשגבים, אשר כמוהם לא נשמע עוד מפי שפתי אדם, ואנחנו שומעים את תרועת גיל המנצח: ״ואני הנני החזק משנינו!״…

ואנחנו עוצרים בעד נשמת אפֵּנו וּמָטים את אזננו ומקשיבים. האם נשמע פה את הסוד האחרון של כחות רוח האדם? האם נגיע עד הגבול האחרון של יכֹלת הרוח? מה זה אדם? מה זה עולם? למה זה אדם? למה זה עולם? למה כל אותו הכח הפועל בלי־הרף בחללו של העולם? לאיזו תכלית מתגלגלים כל אותם גלגלי אין־סוף של הויה והפסד אשר לגרמי השמים? לאיזו תכלית מתעוררים חיים וידיעה בתוך סדר העולם? מה רעיון כל הבריאה? – ופתאום ישפל רוחנו בנו מאד מאד והיינו קטנים בעינינו, עד בלתי יכֹלת עוד לחפוץ ולשאול דבר; על כל פסוק ופסוק כתוב ממעל: עזבו את כל־תקוה, כל הבאים הֵנה…

מיד בקראנו את השורות הראשונות של הספר, נחרד לאחור: – ״בראותי מראש, כי עוד מעט ואהיה מוכרח לגשת אל האנושיות עם התביעה היוֹתר גדולה, שהֻגשה אליה מעולם, רואה אני את עצמי אנוס, להגיד מי אני״. ואחרי זה באים הפרקים עם השמות הזרים והמשֻׁנים. על הפרק האחד כתוב ממעל: ״מדוע הנני חכם כל־כך״. על הפרק השני: ״מדוע הנני נבון כל־כך״. ועל השלישי: ״מדוע אני כותב ספרים טובים כל־כך״. – לא רבים יהיו, אשר יוכלו לקרוא את שמות הפרקים המשֻּׁנים האלה בלי מנוד ראש. ואולם מדי נוסיף לקרֹא כן נבין, מדוּע פקפק כל־כך ניטשה בעצמו ימים וחדשים בהוצאתו (כפי הנראה מתוך מכתביו, שכתב בימים ההם) ומדוע פקפקו כל־כך גם יורשיו מלהוציאו במשך עשרים שנה חדשות. דינַמיט יותר מדי טמון בקונטרס זה - ורק להלל אנחנו יכולים את המוציאים, על־דבר אֹמץ לבם הגדול, אשר עמד בם רוחם לפרסמו בלי שום השמטות וקִצּוּרים. עצמיותו, גורל חייו ואֹפן יצירתו של ניטשה בתור חטיבה שלֵמה נחשבו בעיניהם, לאָשרֵנו, יותר מכל הפקִפוקים. ובאמת אין עלינו לשכוח רגע אחד, כי דבר לנו עם איש כניטשה וכי ההיסטוריה הקולטורית יש לה זכות על הספר השלם עם כל צלליו ודמדומיו. אמת: העב השחורה של השגעון כבר רובצת על הגליונות האלה; אין אדם יכול לצַיֵר לו, עד לאיזו מדרגה הגיעה בספר הזה תהלת־עצמו של ניטשה. חושב הוא את עצמו לא רק לעליון מכל אדם, אלא גם למין אלהים. אין בעולם שום גֹבה, אשר עליו עומד בן־אדם, וניטשה לא יחשבהו שפל הרבה מתחתּיו. ואוּלם לא הגיון בריא, ואפילוּ לא הגיון בדרך כלל עלינו לבקש בספר הזה. ההגיון שלו הוא – הסגנון, זה הסגנון הסוער וזועף ומפָרק הרים ועוקר עולמות. הנבקש הגיון אצל רוּח סוער? הנבקש הגיון אצל אש שוטפת? סערת זעפם ועזוז שטפם הם המה מבחר מופתיהם ואותותיהם. הרִתּמוּס של ההתפעלות הנלהבת הבוערת בכל פסוק ופסוק שבספר הזה – זה הוא הכל.

״מדוּע חכמתּי כל־כך, מדוּע נבונותי כל־כך. מדוע אני כותב ספרים טובים כל־כך״. רבים ינידו ראש למקרא הזרות האלה – ואוּלם באמת לא טוב נעשה, לכתוב את כל זאת על חשבון תהלת עצמו וגאותו היתֵרה של ניטשה. באמת אין כל זאת אלא מין פַּרוֹדיה, מין לֵצנות (גם ממכתבו של ניטשה לגיאוֹרג בּרַנרֶס על־דבר ״אקצי הוֹמוֹ״, שנמצא בספרו של ברַנדס ״מענשען אוּנד ווערקע״, נראה ברור, כי לא תמיד עלינו לקרוא את הדברים כהויתם) – והלצנות היא אחת ממדותיו של ניטשה, שלא עמדו עוד עליה מבאריו כהוגן. כל מי שידע אותו פנים אל פנים, כל מי שקרא את מכתביו, כל מי שעִיֵּן היטב בהקדמותיו לספריו, כל מי שפשפש היטב בסרתוסטרא שלו, זה יודע עד כמה היה אדם זה לץ. מפעל טוב היה עושה מי שהיה קם וכותב לנו דיסרטַציה: ״ניטשה בתור לץ״. היסודות של הספר שלפנינו הם: גאוה של אחד הגאונים היותר גדולים, שגעון וקלות־ראש של לצנות.

אחרי אשר בספריו הקודמים מִגר לארץ את האמונה, את המוסריות, את הפילוסופיה, את תורת הנוצריות בנוגע לאהבת האדם לרעיו, את האידיאל של העבודה בשביל האנושיות, שהיא לו רק המון או אספסוף, והשאיר לנו רק את האמָנוּת, הנה הוּא בא עתה ומראה לנו, כי גם בנוגע לזו נתבררו ונצרפו בין כך וכך מחשבותיו וכי אין הוא חושב עוד לאמנות אלא את היכֹלת לתאר את עצמו גופו, הלא היא האמנות של הבודד – אשר דוגמאות ממנה הוא נותן לנו בספרו ״אקצי הומו״. אין הוא – כך הוא מבאר לנו – ״מפלצת של מוסר״, ואין הוא בא להיות לנביא לאלילים חדשים. את האידיאלים של האדם אין הוא סותר, אלא שהוא ״נועל רק את נעלי־ידיו בשעה שהוא בא לשמש בהם״. התחפצוּ לדעת, איך היה למה שהיה? הלא הדבר פשוט: על־ידי אבותיו נעשה למה שנעשה, והוא מוצא, כי בעצם אין הוא אלא ״אדם שעלה יפה״. כמדֻמה לי, שבדיוק יותר גדול לא סִמן עוד איש גאון את טבעו ואת תכונתו, מאשר עשה זאת ניטשה פה בבאורו, שהוא אדם שעלה יפה. ״אדם שעלה יפה נוח לחושינו. אדם כזה רצוי לו רק מה שיהיה לו למועיל. לבו יגיד לו תחבּולות רפואה כנגד מומים, במקרים רעים הוא משתמש לתועלת לנפשו; מה שאין לו לסם־מות זה מחַזקו. מכל אשר הוא שומע, הוא בורר באֹרח אינסטינקטיבי את הסך שלו: כח בורר הוא, והרבה הרבה הוא מניח להתפזר מבין אצבעותיו ולנפול לארץ. תמיד הוא נמצא בחברתו שלו, בין שיש לו מגע ומשא עם ספרים ובין עם בני־אדם ובין עם מדינות: כבוד הוא מחַלק מדי בחרו ומדי נתנו לאחרים ומדי בטחו בהם. אין הוא מאמין לא באסון ולא באשם, גובר הוא על עצמו ועל אחרים, יודע הוא לשכוח – חזק הוא למַדַּי, עד שהכל יהָפך לטוב לו״. ואחרי־כן הוא בא אל הענין החביב שלו, שכבר הִרבה כל־כך לדבר עליו גם בספריו הראשונים: אל החמלה. החמלה נחשבת לצדקה רק אצל דיקדנטים. ״ידים חומלות נועצות לפעמים את אצבעותיהן ועושות הרס בגורל גדול, בבדידה מתוך פצעים, בזכות שיש לו לאדם על אשמה כבדה… אַל־נא תקלו בכבוד אדם גס; הגסות היא הצורה היותר הומַנית, ואוּלי היא אחת מן הצדקות הראשונות שלנו״. ״היות שונא – דבר זה שואל מעמנו קודם־כל טבע חזק. הטבע החזק שואל כחות מתנגדים, ולכן הוא מבקש לו כחות מתנגדים. הפַּתּוֹס של התנפלות שַׁיך בהכרח לכל גבורה, כמו שרגש הנקמה שַׁיך לכל חולשה. כל מין של גדלות נותנת את אותותיה בזה, שהיא מבקשת לה מתנגד גדול עם פּרובּלימה גדולה״. ״גֹעל נפשי מפני האדם ומפני האספסוף היה לי תמיד סכנתי היותר גדולה״. ואוּלם את זאת אנחנו יודעים כבר מתוך סרתוסטרא שלו.

מדוּע הוא חכם כל־כך, מבאר לנו אותו הָאַנַטוֹם של עצמו, שאינו שב מפני כל, בזה, שמעולם לא נתן את לבו לחקור ולחשוב על־דבר שאלות שאינן כלל שאלות, כמו: אלהים, השארת הנפש, נשמה, פדיון נפש ומה שמעֵבר לקבר – דברים אלו לא העסיקו כמעט את מוחו מעולם. ״אלהים היא תשובה גסה מאד, מין חֹסר־אסטניסיות כנגדנו החוקרים״. חשובה יותר משאלת־אלהים נחשבה לו השאלה של ״שמירת־עצמו״, אשר העיקר שלה מתגלה בבחירת המזון (פה נותן לנו ניטשה תורה שלֵמה בדבר המאכלים היפים והטובים, מין רצפּט בשביל בתי־המבשלות), בבחירת המקום לישיבה, בבחירת האקלימה ובחזוק הכחות. אשר האדם לא יראה דברים הרבה, לא ישמע דברים הרבה, לא יתן לדברים הרבה לגשת עד לעצמו ועד לבשרו – זוהי החכמה הראשונה. מתעב הוא את חיי העיר הקטנה בגרמניה עם ״העולם השטוח והתפל שלה״, וגם את חיי העיר הגדולה הוא מתעב, ״זאת החַטָּאת הבנויה, אשר לא יצמח שם דבר ואשר הכל שם נסחב מן החוץ״. בקצוּר: איך ״נעשה האדם למה שהוא״ (זהו הטיטל השני של ״אקצי הומו״, כפי שהוא רשום צל שער הספר תחת הטיטל הראשי) מבאר ניטשה בזה, שהוא קורא לו ״שמירת עצמו״ וכן הוא קורא לזה גם תרבות־עצמו או אהבת־עצמו. ואוּלם בעוד הוא דובר אלינו דברים כאלה, הברורים לפי־ערך, וּפתאום והנה עולים עליו הצללים הכבדים של אותו השד הרודף אחריו, השגעון, והוא מדבּר פתאום על־דבר האחריות הגדולה, שהוא נוטל על עצמו לנֹכח כל אלפי הדורות של העתיד, והוא מתגאה ומתהלל עד לבלי־קץ באישיותו הגדולה והנפלאה וגומר: ״בעת מוקדמה עד לאין שַׁחַר, בעוד לא מלאוּ לי שבע שנים, כבר ידעתי, בי דבר אדם לא ישיג את אזני עד לנצח״…

תחת הצללים של הענן הזה, המבשרים את השואה הקרובה, עומד כמעט כֻּלּו הפרק אשר כתוב עליו: ״מדוע אנכי כותב ספרים טובים כל־כך״. ברוח עִועים גדולה וחזקה הוא מספר לנו, כי סרתוסטרא הוא ״המתנה היותר גדולה, שנתּנה לבני־אדם מאז ומעולם״. בסרתוסטרא ״התנשאתי עד לגֹבה של אלפי מילים למעלה מכל זאת שנקרא פואיזיה ער היום הזה״, והוא מאמין: כי בעוד עת מועטה והוקמו קתדרות מיֻחדות בכל ערי האוניברסיטה הגדולות, ללַמד משם לכל העולם את סרתוסטרא ולעשות לו פֵרושים ובֵאוּרים. וכן הוא סוער ושוטף בשגעון נורא משם והלאה ושופך קיתונות שלֵמים של לעג על הקוראים ועל המבקרים ועל הגרמנים – הגרמנים היו לו תמיד השעירים לעזאזל – עד שהוא מגיע לידי כרקטריסטיקה נפלאה ומצֻינה, לסַמן בה את הסגנון שלו, לאמר: ״האמנות של הרִתּמוּס הגדול, הסגנון הגדול של בנין הפסוקים, בכדי לבטא על־ידי־זה את המעלות ואת המורדות החזקים של ההתפעלות למעלה מכח אדם – את זה גליתי אנכי ראשונה״. ובין כך וכך והוא מפליט ומשמיע משפטים שונים וזרים על־דבר ספרים וסופרים, ויש בהם שהם נעלים מאד ויש שהם תפלים מאין כמוהם: בצדק הוא מהלל את הינה על־דבר שהוא יודע להשתמש בלשון, ואת שקספּיר על־דבר יוּליוס קיסר שלו (כונתו לברוטוס, עַיֵּן ״אנושי, יותר אנושי״) ואוּלם לעֻמת זה הוא אומד, כי ״מנפרֶד״ של בַּירון עולה הרבה על ״פויסט״ של גֵיטה, ובדַבּרוֹ על איבּסן הוא אומר פשוט, כי הוא ״טפּוס של בתולה זקנה״.

אבל מי קורא בא לבקש משפטים נכוחים ונאמנים דוקא ב״דוֹקוּמנט האנושי״ הזה? יש רגעים שנאמין, כי לא נברא כל הספר אלא בכדי שיוכל מחבּרוֹ לגמור על נפשו מין הַלל גדול, שכמותו לא נשמע עוד, ואנחנו רואים את האיש בהיותו סוער ושוטף ונחפז לעינינו לשׂים בראשו כתר מלכות, אשר יתּנֵהוּ עליון על כל, ואזנינו שומעות בּזַמרוֹ ברוח עועים ובשכּרוֹן של הוללות שיר־מזמור לספָריו, אשר כלִמה תכסה את פנינו לשמעוֹ. ובכל־זאת אולי זה הוא היסוד היותר חשוב שבספר הזה, כי סוף־סוף הוא נותן בֵּאוּרים דקים לנפש הנפלאה הזאת ופורש אוֹרים גדולים על תכונתה ופותח חלונות רחָבים, אשר מהם אנחנו יכולים להבּיט על הנעשה בה. כמו בּבּוּאה גדולה ועצומה מאד נתגלית פתאום לעינינו תמונת החוקר והאמן ניטשה, אלא שהתמונה נעקשה ונתעקלה עד לאין מדה, והיתה כמו עב־ענן גדולה, איֻמה, התלויה על־פני השמים וזורעת פחדים. לא נתפלא כלל, אם נבוא עד לידי פסוקים כאלה: ״מזלי הוא שחפץ, כי אנכי אהיה האדם הטהור הראשון וכי אדע בנפשי שאני ההפך מן הכזב אשר שרר בעולם זה אלפי שנים… אני הוא, שגליתי ראשונה את האמת… יודע אני מטרות, שגם ההבנה בשבילן חסרה עד כה… רק ממני, מתחילות מחדש התקווֹת״…

ספר כזה אין ״מבקרין״. בכלל אין ניטשה נחשב בין האנשים, שבאים ״לסתור״ אותם. אוהב הוא את האמת רק בגלל כחה השולל, וכל הפילוסופיה שלו אינה באה אלא בכדי לסתור את עצמו הלוך וסתור, הלוך וסתור; חייו כֻלם אינם אלא מלחמה כנגד עצמו, כנגד מהוּתוֹ, כנגד נטיותיו ומחשבותיו. בן זה של כהן אֶוַנְגֶלִי נעשה לאויב היותר גדול של הנוצריות, מעריץ זה, שהעריץ את שופֶּנהוֹיאר ואת וַגנר מאין כמוהו, געשה למתנגד היותר גדול של שני הגאונים האלה, רוֹמַנטיקן גדול זה נעשה לאנטי־רוֹמנטיקן בעקשנות שאין דוגמתה, אומר ״לא״ זה, שאינו יודע אלא לכלות ולהרוס ולשולל, נשתלשל ונעשה לאומר ״הן״ היותר גדול של האנושיות. וגם את מחשבותיו היותר אחרונות היה ודאי ובודאי סותר, אילו רק נשארה בִינָתוֹ נאמנת עמו זמן מועט עוד…

ובאמת: מי איש, שבשבילו כתב ניטשה את ספריו, עומד על אדמת הדת והחֻקים? מי זה מקרבּנו דואג עוד לאותן ה״שאלות״ שניטשה לועג להן בספרו ״אותו האיש״, כמו השארת הנפש, אלהים, מעֵבר לקבר וכדומה? בכלל אין לנו לבקש אצל ניטשה רעיונות יסודיים; אפשר רק בספריו האחרונים נמצא כמותם (רעיון דיוניסיס שלו לקוח מאת יעקב בורקהַרט, רעיון יתרון האצילות מן ההמוניות אנו מוצאים אצל רנַן, את האדם העליון שלו מצא בראשונה אֶמְפֶּדוֹקְלֶס ובספרות הגרמנית ידועה המלה הזאת עוד לפני ״פויסט״ של גיטה, את המלחמה וההזיה של כל הנמצאים באר לנו הֶרַקְלֵיטוֹס, את הטענות כנגד המוסריות טענו עוד הסופיסטים, וכן עוד ועוד). אמת, אדם כגיטה לא היה בא מעולם למַלא את מקום השאלות בדבר אלהים והשארת הנפש בשאלות על־דבר המזונות והעִכּוּל והאקלימה וחזוק הכּחות הגופניים, כמו שעשה ניטשה ב״אקצי הומו״ שלו, כי היה גיטה בריא יותר מדי. ואולם מי שהוא חולה־מעים, עליו לא יזעף לבּנוּ אם נראה אותו מתעסק לעתים בדברים שלא יעלו לעולם על מוחם של אנשים בריאים, ורק טוב הלה עושה אלמלא היה נותן בשביל אנשים בריאים פרוּבּלימוֹת של בתי־המבשלות בתור השקפת־עולם חדשה. את מקורן של רֻבֵּי תורותיו של ניטשה היינו יכולים למצוא במעמדי רוחו הפרטיים, במאורעותיו הפרטיים, בצרותיו ובנטיותיו הפרטיות. כבר רמזנו למעלה, באיזה אֹפן נולד אַנטיכריסטוּס שלו או גם אַנטי־וַגנריסמוּס ואנטי־שוֹפּנהויאריסמוּס ואנטי־רומנטיוּת שלו, ואפילו אנטילֹא שלו. ואולם גם רעיונותיו היסודיים, כמו אלה המתגלים לנו בספרו ״רצון אל הכח״ בתור השקפת־עולם יסודית, יוצאים מתוך תכונה יסודית שבניטשה, אשר כל הספר ״אקצי הומו״ מראשיתו ועד אחריתו יהיה לה לסימן בולט ומובהק אחד, ואשר אחד ממביניו היותר ראשונים, גיאוֹרג בּרַנדס, צִיֵן אותה היטב בזה, באמרו על ניטשה, כי הוא אדם ״צמא לכבוד עד לידי מחלה״. נראה לי, כי ה״רצון אל הכח״, שאין שום ספק כי נמצא בו שֵׂכל עמֹק וחד מאד, יכול היה לקבל את צורתו המשֻׁנה רק לרגלי מה שמחברוֹ הוא איש ״צמא״ כזה, כמו שאותו החזיון, לתת את שאלת־המזון תחת שאלת־האלהים, יכול היה לצאת רק מתחת ידו של איש חולה־מעים.

והטרגדיה העמֻּקה של החיים האלה הלא היא זו, שאותו הצמא לא נשתתק אפילו במעט מן המעט, ואף לא כמלוא טפה אחה, כל־זמן שהאיש היה בריא עוד ברוחו. הצמא לכבוד הוא שמלא את כל נשמתו. ורוחו לא נפל עליו ולבו לא נתמלא ספקות אפילו רגע אחד למראה העולם העצל, שעמד מרחוק ולא נפל על בִּרכּיו ולא השתחוה לו, אלא הַכָּרַת ערכו על־ידי עצמו הלכה מרגע לרגע הלוך וגדֵלה, הלוך וחזקה, עד שבאחרונה ראה את עצמו כראות אלהים ובא לידי כך – לכתוב לנו את הספר הזה. כי רק בזה ראה את נחמתו ואת תשועתו. דברים אחדים, שכתב אל בּרנדס, אחרי כתבו את ״אותו האיש״, מראים לנו ברור, כי ככה היה מצב נפשו. רק באֹפן כזה נבאר לנו את התמרמרוּתוֹ על חֹסר־הכבוד לעצמו ואת התנפּלוּתוֹ על גרמניה ואת קִצפּו אשר הוא מַזֶּה על כל גדול וטוב.

ואולם גם טענותיו וגם זעקותיו בספר הזה עולות תת״ק אלפי מיל על כל מה שנקרא ״ספרות״ במובנו של בעל־בית עד היום הזה, עד כי לא נשמע כלל את תנואותיו ועקמומיותיו וסתירותיו ותהפוכותיו, ורק בנשימה עצורה נשמע את הרִתּמוּס של הסגנון ואת הרִתּמוּס של המחשבות הלוהטות המתפרצות, הלא הוא הרִתּמוּס העולה על כל מה שנתנה לנו ספרות, איזו שתהיה, עד כה. הרִתּמוּס הזה מראה לנו את ניטשה עצמו בתור מין ניטשה־עליון. וסוף־סוף יסוד הספר טרַגי מאין כמוהו. את הודוי הזה חשב ניטשה לעשות למין התחלה אל מה שיבוא אחריו – והוא היה אחריתו. ויש שנדמה כי הוא בעצמו ידע את כל זאת היטב וכי זאת אחריתו, כי על־כן הרים את ראשו למעלה מכל נמוס ומכל זמן ומכל מקום, אל נֹכח הברק הרים את ראשו, ואת כל גאונו ואת כל מכאובו שפך בתור מזמור־שיר של משֻׁגע לגדלות. מתוך הסערה והזוָעה, השופכות את זעמן על הציור הנפלא והנורא הזה, אנחנו שומעים מין קול, כמו זעקת ענק הנוטה למות. הנה ענק נופל… ואנחנו כורעים לארץ ביראה ובכבוד ולואטים את פנינו ועונים ואומרים: ״אותו האיש״!

1909.

על הספרות: II

מאת

דוד פרישמן

---

קַיִּן

מאת

דוד פרישמן

בחֹרף בשנת 1821 יצא לאור בלונדון על-ידי המו"ל מורי ספר קטן בן גליונות מעטים, אשר הטיל אל מחנה האנגלים סערה מאין עוד כמוה למיום היות ספרות. על פני שער הספר היה כתוב: “שיר חזיון על-פי כתבי-הקֹדש”, והכהנים שומרי משמרת הדת והחנפים והנוכלים חרדו כלם מכל המחבואים אשר הם שם, ומרֹב הבהלה והפחד אבדו להם מצנפותיהם הקדושות אשר על ראשיהם וראשיהם אשר מתחת למצנפותיהם ההן. אז נכתבו ונדפסו על-דבר הספר ההוא אלפי דברי-ריבות ואלפי דברי-בקֹרת, אז דרשו דורשים והטיפו מטיפים אלפי דרשות ומשאות בבתי-העם ומעל הבמות, ורוח מרד וקשר וכפירה צרר את כל הארץ. ומן הארץ עבר הרוח הזה אל כל יתר מדינות אירופה, אל כל מקום ומקום אשר שם דבר ספרות מגיע, – וכל אשר נשמה בלבו ומחשבה במוחו קורא ומשתאה ומשתומם.

מני אז עברו יותר מיובל וחצי-יובל שנים, ואולם הספר הקטן הזה עוד עלהו לא נבל ועוד הוא רענן וירוק כלו כאז, וגם עתה, בקום מבקר חדש לדבר משפט על ספרות גוי וגוי ועל מעברותיה וגבולותיה, והיה מעשהו להאיר אור על ספר הזה. רק אין זאת אפוא כי הספר הזה הוא ספר-עולמים, אשר לנצח יעמוד.

ואני בשמעי את שם “קין” בפעם הראשונה בימי חיי הייתי עוד נער קטן מאד ויושב עם הנערים הקטנים. הלילה היה אחד מלילות-החֹרף הראשונים אחרי כלות חג הסכות. החֹרף הבא לקראתי היה נשקף אלי כמו סוד נסתר, אשר לא ידעתי שחרו. הנה החל הלמוד בלילות, ואני הבאתי את נרי החדרה לפי מכסת מסת ידי לשבוע, כחק לכל נער. ובכל החדר דממה, ובתוך הדממה כמו מלא חדשות ועתידות אשר לא ידעתי מה הן. הספרים פתוחים, הנר בוער על פני השלחן, המלמד יושב בראש ומקריא ומנגן מעט בקולו – ועל פני הקירות מרחפים צללים רבים.

אז והנה הפסוק: “ותלד את קין – ותאמר קניתי איש את ה'…” ואני שומע ונפשי לא תדע מה. מה אפוא פתרון הדברים "קנה איש את ה' "? איך קנתה, במה קנתה, ואיככה?… ואולם לא נִתּן לי זמן הרבה לחקור בדבר הזה, כי הנה פסוק רודף פסוק ואני כבר שומע דברים אחרים וחדשים: הבל היה רֹעה צאן וקין היה עובד-אדמה. ואחרי-כן, והנה עוד חדשה: מקץ ימים יביא קין מנחה לה' מפרי האדמה והבל יביא מבכֹרות צאנו ומחלבהן. ואחרי כן – – מה זה היה פתאום? הנר על פני השלחן רועש בלבת-אשו ואזני שומעות: “וישע ה' אל-הבל ואל-מנחתו ואל-קין ואל-מנחתו לא שעה…”

מדוע? מדוע היה כדבר הזה? מדוע לא שעה אפוא ה' אל קין ואל מנחתו? מה עשה האדם הזה רעה, כי התאנף ה' בו? – וגם בכל הנוגע אל השני, אל הבל, החל מוחי הרך לחקור הרבה. איה איפה הצדקה אשר עשה זה כי אליו ואל מנחתו שעה ה'?… האם לא היה מעט משוא-פנים בדבר?

ולבי הרך ראה אָון ועול וגזל משפט בכל המעשה הזה, כי מצאתי את קין נרדף, נרדף לכתחלה, ואני עם הנרדף חשתי והרגשתי. נחומי נכמרו עליו מאד ולבי החל לנטות אחריו, ואֹהב אותו, את האמלל, הרבה יותר מאשר אהבתי את אחיו, את הצולח, ויהי לבי עם הנרדף והעשוק. ואחרי-כן והנה – לב רועד וחרדה ותמהון ומבוכה גדולה מאד, כי הנה: “ויאמר קין אל-הבל אחיו – ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו…” ואני לא אוכל להאמין בזאת, ואולם הנה לעיני פּה היא המלה המתועבת והארורה והמפורשה הזאת: ויהרגהו.

ובכל-זאת לא יכלתי להרשיע אותו. הנער הקטן יושב שקוע במזמותיו הרבות ועיניו הפקוחות מאד חודרות אל תוך הערפל אשר בפנת החדר.

ואני אז לא ידעתיה ורק בלבי הרגשתיה – ואולם כיום הזה אני יודע מעט או הרבה את אֹפן ההרגשה אשר חלפה את חדרי לבי אז.

מי יודע את אשר נשא וסבל האיש האמלל הזה! מי יודע את כל המכאובים ואת כל המדוים אשר היו בלבו ואשר הרגיזו אותו, עד כי גם מרצח לא השיב ידו! מי יודע את הפתנים ואת הנחשים אשר הפליטו את חמתם ואת רעלם אל תוך נפשו, עד כי ידו לא רגזה וימינו לא דבקה אל בשרו, בשלחו אותה לשפוך דמי אָח! – את כל אשר לי הייתי נותן אז, לוּ הפרשה ההיא פרשה גלויה ולא פרשה סתומה, כי אז הייתי יכול לדעת מה דבר קין אל הבל אחיו ומה ענה אותו זה. ברור היה בעיני כי העִקר חסר פה מן הספר, ולולא החסרון הזה כי אז היו כל בני-האדם יודעים ורואים כמוני אשר קין הוא הטוב והבל הוא הרַע.

ולבי הרך יתכּוץ מרֹב מכאֹב בשמעי את כל הקללה הגדולה והנוראה אשר באה על האיש האמלל הזה: הנה ארור הוא מן האדמה; הנה עליו לעבוד אותה בזעת אפיו, והיא לא תתן לו כל פרי וכל צמח להיות לו לאכלה; הנה נע ונד יהיה בארץ, ובאשר ישכב בלילה האחד לא ישכב בלילה השני; הנה כל המוצא אותו והיתה לו הצדקה לשלוח בו יד; הנה אות יושם על מצחו; היש עוד רעה גדולה מן הרעה להיות לאיש אות על מצח, אשר יכיר אותו כל רואה?

כזאת וכזאת היתה תמונת קין, אשר ראיתי לי בחזון בהיותי נער קטן.

ולפעמים דמיתי, כי קרוב אני לו ממשפחתו – ואני חשתי וסבלתי עמו מאד מאד וצרותיו היו תמיד צרותי.

וימים ושנים רבים חלפו ואני גדלתי מעט מעט. אז באו ימים אחרים ועיני החלו לראות מראות אחרים: מסביב לי המלחמה הגדולה אשר פינו יקרא לה מלחמת-החיים, ואל כל אשר נשא את עינינו שם נקראה רק רע כל היום. הנה מחלה ומכאובים ומות, והון לא יועיל ביום בואם וסגולות מלכים לא תעצורנה אותם; ובעוד האדם חי ובעוד מחלות ומדוים לא באו עליו, והנה בראש כל חוּצות עמל ואון, שוד ושבר, גזל-משפט וחמס ופגעים ומצוקות אשר לא יסָפרו מרֹב, ובכל פנה ופנה והנה דמעות ודם. עד אנה תהיינה דמעות העשוּקים האלה ועד מתי יהיו דמי האמללים ההם לנהרות ולימים? עד אנה בכיה בתבל? למה כל הרע הזה? מה מקור כל הרע הזה? מה תכלית כל הרע הזה? מדוע רע סדר העולם ומדוּע רעה כל ההנהגה? על מה יהיה אי-סדרים ועולם מלא הפקרות וממשלת אדם באדם להרע לו? והאדם בעצמו למה זה יצר-לבו רק רע תמיד?

ואז בזכרי את קין לא אמרתי עוד: צרותיו היו צרותי, ורק ידעתי פתאום כי צרותי אני היו גם צרותיו הוא. בימים ההם וברחובות עיר ובכל מקום אשר אבוא, שם אני רואה ומוצא בני-אדם אשר אביט אותם רגע ונפשי יודעת מאד כי הם מן הקינים.

ופעמים רבות אמרתי אני אל לבי: הוי קין! האין אתה יודע, כי את מלאכתך עשית רק עד החצי ועמדת ולא כלית אותה? הן את אחיך הרגת – אבל אנה הלך רוחך פתאום ולמה לא עמד לבך בך לכלות את המלאכה עד תֻּמהּ ולהרוג גם את אביך וגם את אמך, ואחרי-כן גם את נפשך אתה, כי אז הן כלה כלה כל מין האדם מעל פני הארץ ולא היה עוד רֹגז ועמל וצרות ומכאובים ותלאות ופגעים – ותחתיהם היה היו שקט ומנוחה ודממה גדולה עד עולמי עולמים?!

ואני גדלתי ולמדתי וידעתי בימים ההם גם את נביאינו ואת חוזינו כלם, והנה: הצרה היא צרת-עולמים, אשר תהלה אין לה ואשר קץ אין לה. מסוף העולם ועד סופו ישָׁמע קול אנחה אחת וגדולה, למן הדור הראשון ועד האחרון תרָאה דמעה אחת וגדולה. אין לך נביא ואין לך חוזה, אין לך פיטן ואין לך חוקר אשר לא הטיף על הצרה הזאת, ומשפחת האמללים האלה היא משפחה אחת וגדולה. – אז אשמע את קול משורר האלהים, והוא קורע את לבי בקראו: “אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ; כי רוח עברה בו ואיננו”, או: “אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר”; וכן אשמע בהתאוננו, כי “רשעים יעלֹזו, יביעו ידברו עתק, יתאמרו כל פֹּעלי-און”, וגם “אלמנה וגר יהרֹגו ויתומים ירצחו”, וגם “רשע ידלק עני”. אז אקשיב ואשמע, כי ירמיהו זה, אשר אמרו עליו: על אבדן עמו וארצו הוא בוכה, והנה הוא על הצרה הגדולה בוכה אשר למין האדם בכלל, כי אל אלהים יריב ריבו ומשפטים ידַבּר אתו לאמר: “מדוע דרך רשעים צלחה, שָׁלוּ כל בוגדי בגד?” ואיש כחבקוק הנה הוא בא ורואה את אלהיו המחריש בהביטו בוגדים ובבלע רשע צדיק ממנו, ומלבו תתפרץ האנחה, כי עשוי “אדם כדגי הים, כרמש לא-מֹשל בו”. ואיוב – כרֹב פסוקיו כן רבו תלונותיו על הרע אשר בעולם, והכל בשביל אשר “ארץ נִתּנה ביד רשע”, או בשביל אשר “אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע-רֹגז; כציץ יצא ויִמל ויברח כצל ולא יעמוד”. ואחריו הקהלת – הלא זה האיש אשר בא לידי ההחלטה, כי החיים בכלל הם “מעֻוּת לא יוכל לתקֹן וחסרון לא יוכל להמנות”, והוא שונא את החיים, כי רע עליו “המעשה שנעשה תחת השמש, כי הכל הבל ורעות רוח”, ובשובו וראה את העשוקים אשר נעשים תחת השמש “והנה דמעת העשוקים אין להם מנחם, ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם”, ועל-כן הוא בא ומשבח “את המתים שכבר מתו מן החיים אשר חיים עדנה; וטוב משניהם את אשר-עדן לא היה אשר לא-ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש”, כי ראה “אשר שלט האדם באדם לרע לו”, או כי “יש צדיק אֹבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו”.

היש מפלט מכל הרע הזה? אם יש מנוס מכל המצוקות האלה? – ואני גדלתי הלוך וגדול, והימים הנה באו ואני הגעתי עד הפסילים הגדולים, הנצבים לעד ולעולם בהיכל השירה הכללית ואשר רבים מהם יעמדו עד אחרון גרגר על העפר יקום, הלא הם: הַמלט, פויסט, מנפרד, אחשורוש, הומונקולוס, בּרַנד, פֶּר גינט ועוד ועוד – ועל כלם “קין” אשר כתב בירון. האֻמללים האלה משפחה אחת וגדולה הם, ואנחתם היא האנחה האחת והגדולה המלאה את חללו של העולם כלו, ודמעתם היא הדמעה האחת והגדולה, אשר מאז החלה לשטוף ועד היום הזה היתה לים-אוקינוס גדול.

ועל כולם – אמרתי – “קין” אשר כתב לנו בַּירוֹן. ובאמת אין בכל ספרות העולם ספר אשר יביע כספר הזה את דבר כל המרורות והמדוים ומצוקות-הלב למראה הרעה הגדולה אשר יקָרא לה “רעת עולמים”.

ובצאתו לאור בשנת 1821 קם שאון ורעש וסערה גדולה, אשר לא היה עוד כמוהם, ולא רק הכהנים שומרי משמרת הדת והחנפים והצבועים חרדו מחוריהם בהרגישם כי בא האיש החותר תחתיהם, כי-אם גם כל אלפי האמללים ממשפּחת הקינים, אשר לבם לנצח שבור ומיתריו קרועים לעולם, כל אלה התרגשו והתעוררו, כי ראו פתאום את נפשם עין בעין ולה תאר וצורה.

“אחרי אשר כמעט שנה תמימה – כותב גיטה בקראו את “קין” – לקחה אזני על-דבר הספר הזה את הפלאות היותר גדולות, הנה לקחתיו עתה בידי, והוא מלאני רוח תמהון והשתוממות”. ואחרי-כן יאמר: “אם חפץ לורד בירון לכתוב לנו את קין, אז עליו לעשותו רק כאשר עשהו, או לבלתי עשות אותו כלל”.

תּוֹמַס מוּר כותב אל בירון אחרי צאת הספר לאור, לאמר: “קין מלא נפלאות – נורא הוא – ולא ישָׁכח עד נצח, אם לא אשגה מראש, הנה הספר הזה הוא שיחדור לרדת מאד אל מעמקי לב החיים (deep into the world’s heart); ובעת אשר רבים תשמר שערת בשרם למשמע כל דברי החרוף והגדוף אשר בו, הנה כלם יכרעו על ברך לפני הדר גאונו”.

וַלְטֶר סְקוֹט, אשר לכבודו הגיש בירון את “קין” למנחה, אומר, כי מעולם לא התנשא עוד רוח שירתו של המשורר עד לאותו הגוֹבה אשר התנשא אליו בפעם הזאת.

שֶׁלִי, אשר אמרו עליו, כי הוא השפיע על בירון בכתבו את קין, מכחיש את הדבר הזה, שאינו נכון ואמת, ולבסוף יקרא: “מה מאושר הייתי אילו יכלתי ליחס לי אף מקצת מן המקצת, ולוּ רק חלק כלאחד יד, ממעשה הספר הזה שלא ימות לנצח!”

יֶ’פרי, שהוא המבקר הגדול ומו"ל את ספר-העתי הגדול “אֶדֵינְבּרוּ רֵיביוּ”, רואה מראש, בצאת קין לאור, את כל הרעש הנורא אשר יחולל בארץ, והוא ממהר להעיד, כי יותר משבא הספר הזה לפרוץ פרץ ולעורר מרד וכפירה הוא בא לעורר את לב האדם לכל טוב ולהגיון ולמחשבה זכה.

ובאמת לא היה עוד ספר אשר עורר רעש ומהומה וסערה גדולה בכל אירופה ובכל מקום אשר אנשי-קולטורה יושבים, כמו הספר הזה: בכל גבולות הספרות אשר לגוי וגוי אין אני יודע ספר אשר כמוהו ירעיש את הלבבות עד היסוד בם, – ובדברי כדברים האלה לא שכחתי את “פויסט”. כי הנה “פויסט” הוא מעשה איש חושב וחוקר ומתפלפל ומתפלסף, אשר הדברים יוצאים ממוחו; “פויסט” הוא מלאכת אדם כגיטה, אשר לא היה עוד סופר אוֹבּיקטיבי כמוהו, תחת אשר “קין” הוא מעשה איש אשר הדברים נובעים ובוקעים ופורצים מתוך לבּו; “קין” הוא מעשה איש כבירון, אשר לא היה עוד חוזה סוביקטיבי כמוהו. אם “טשַׁילר הֶרוֹלד” ידַבּר אלינו ואם “הנכרי”, אם “השודד על הים” ואם “דון יוֹאן”, אם “מנפרד” ואם “קין” – תמיד ובכל נפש ונפש אנחנו שומעים ומכירים את קול בירון בעצמו, והקול יוצא מקרב לבו הוא. ואם האיש הסוביקטיבי הזה עם רוב הליריות אשר בו בא להיות חקרן החודר ובוקע לעמקי שאלת ההויה, אז לא יפלא אם אין בנו עצב אשר לא יעורר אותו בלבנו. – ואת ההבדל הרב והעצום אשר בין החוזה האובּיקטיבי ובין הסוביקטיבי אנו רואים בכל אשר אנחנו פונים; כי שונה האיש הבא מן החוץ להרוס בית-כלא, והוא מרים ידו לכתוש ולנתוץ ולהרוס ולגדע את בריחי-הברזל, ושונה ממנו האיש היושב כלוא, והוא מבית ישלח ידו לנפץ את החלונות ולנסות להרוס את כלאו משם. הן ספרים למאות ומאמרים לאלפים נכתבו על “קין” מעת צאתו לאור ועד עתה, וביניהם רבים אשר נסו לערוך את ההבדל אשר בין גיטה ובין בירון (בנוגע ל“מנפרד” כותב גיטה בעצמו, כי תורה גדולה היתה יוצאת מן המשא אשר ישא איזה מבקר להורות ולדון על ההשפעה שהשפיע “פויסט” על מעשה “מנפרד” ועל ההבדל אשר ביניהם); ואולם אחת הלא ברורה היא לכל מבין: גיטה הוא הפילוסוף החוקר הקר, האיש “בבחינת שיש”, והוא מחוץ בא לחקור את חידת העולם, ובבואו והנה כבר שלם ומושלם הוא בכל: רוחו שוקטת, ידו נכונה ועינו לא תחרד ולא תתע, פתרוניו נכונים וקימים בלבו וספקות לא ידע עוד, והכל ברור אצלו מראש, וגם האמונה וגם נטיות-הלב כבר הוסרו ונעקרו בראשונה; ואולם בירון, הן אמת הוא כי גם הוא חוקר וחודר אל תוך הפנים, אבל לבו זועף כסמבטיון, עיניו בוערות, וכל עורקיו לא ישכבו, ובחקרו את חידת העולם הנה אין אצלו דבר מן המוחלט, וגם האמונה הישנה לא שורשה עוד מקרבו, והוא בעוד היותו בבית כלאו מבית מחל להרוס ולנפץ את הקירות ואת החלונות ואת הבריחים. גיטה הוא החרש והאמן, ובירון הוא הר-השרפה אשר יקיא אש וברקים ורעמים וחצצים, וכל אשר הוא עושה – בלי ישוב-הדעת ובלי סדרים קודמים למעשה יעשנה. ורק משום שבירון זה הוא איש אשר רוח אלהים בו, לכן כל אשר הוא עושה – מלאכת-מחשבת היא במדה שאין למעלה ממנה, וכמעט נוכל להחליט, כי היה “קין” למלאכת-מחשבת גם למרות רצונו של החוזה. בכל אופן “קין” הוא ספר האמונות והדעות אשר לבירון, והאמונות האלה הן ספקות, והדעות האלה הן הרגשות.

ואף גם זאת עלינו לזכור: אם קתולית היתה לבירון, אשר בעודו נער נטעה בלבו את האהבה לכתבי-הקדש, והוא בעודו נער כבר ידע את עשרם וארבעה הספרים מהחל ועד קצה. ולכן בבואו לכתוב לנו את “המילודיות העבריות” (Hebrew Melodies) ואת “שמים וארץ” (Heaven and Earth) ואת “קין” והנה שפת כתבי-הקדש בכל סגולותיה ונטיותיה שגורה על לשונו. וגם רוחו נחלה הרבה מסגולות הנביאים ורוחם, ולכן כנעים זמירות ישראל הוא לובש נקמה ועז וגבורה לערוץ ארץ בצעקותיו, כאיוב הוא מקונן על כל הרעה ומתעורר על כל החנופה אשר ידברו אליו רֵעיו, וכישעיהו ינבא ליום טוב כבוא התשועה והגאולה.

הן אין זאת, כי גדול ועצום הרוח בקרב איש אשר יכתוב לנו ספר כמו “קין”, ואולם עוד גדולות ועצומות מזה תהיינה המרורות והמצוקות בקרב לבו אשר יאלצוהו להוציא מפיו את הזעקה הגדולה והמרה הזאת! מרורות ומצוקות כאלה, נוראות וגדולות, היו בלב בירון. כי יותר משהציקו לבירון השאלות מה למטה ומה למעלה הציקו לו השאלות האחרות על-דבר רעת האדם, כאילו לא די לאדם להיות נרדף ועשוק על-פי חקות הבריאה, והוא מוכרח עוד להיות עשוק ורצוץ בידי אדם אשר כמוהו. השמים ממעל ממטירים עליו כל מיני אסון, אשר לא יוכל להשמר ולהמלט מפניהם, האדמה מתחת מצמחת לו כל מיני פורענויות, אשר לא יתנו לו להנפש רגע, נפשו בקרבו היא אינקויזיציה שלמה וערוכה בכל, אשר תרטש אותו לרגעים ומכה את כל תקותו וכל חזיונותיו לרסיסים קטנים וקוראת באזניו בלי הרף כי לנצח לא ימצא עוד רגע מנוחה – והנה עוד אדם שני כמוהו בא וגם ידו עוד תהיה בו לענותו להכאיב לו.

ביום עשרים וחמשה לחדש אפריל בשנת 1816 עזב בַּירון באניה את אנגליה לבלתי שוב עוד אליה עד עולם, כי היתה אנגליה לו פתאום לתועבה מרֹב השקרים והנבלות והעלילות, אשר שמו לו החנפים והצבועים אשר לקחו את שמירת המוסר בחכירה אל תחת ידם. אין עלילה ואין תועבה, אין פשע ואין חטאה, אין זמה ואין עון אשר לא חפאו עליו, עד כי לא נסוגו אחור מחפאות עליו גם את הרע מכל מעשי זמה אשר על פני האדמה, בהוציאם עליו דבה, כי לאחותו שאר-בשרו יטמא. – מֵיקולי (אני מביא את הדברים פה על-פי ברנדס) אומר לרגלי הדבר הזה לאמר: “אינני יודע חזיון מעורר שחוק יותר מקהל עדת הבריטים בשעה שבולמוס המוסר אוחז אותו לתקופות ידועות. כי תעזוב אשה את בית אישה והלכה אחרי אהובה, כי יגרש איש את אשתו ושִׁלחה מביתו, כי תהיינה ריבות בין איש ובין אשתו, והיו כל הדברים האלה דברים מצוים, שאינם יוצאים מן המצוי, ואיש לא ישים אליהם לב. על-אודות תקלות כאלה אנחנו קוראים איזו ידיעות מצומצמות בכתבי-העתים ואנחנו מדברים על-אודותיהן יום אחד ואחרי-כן אנחנו שוכחים אותן כליל. ואולם אחת בשש או אחת בשבע שנים והנה “המדות הטובות” שלנו לובשות פתאום כלי-מלחמה. אין אנו יכולים פתאום לסבול, כי יגע איש לרעה במנהגי-הדת ובמדות-המוסר שלנו; עלינו פתאום להקים חומה בצורה להגן עלינו מפני החטא. עלינו פתאום להראות לעיני הקלים, כי העם האנגלי יודע את הערך הרב של חיי-המשפחה. ואז אנו לוקחים לנו את אחד האמללים, שבכל אֹפן איננו נשחת יותר ממאות אנשים אחרים, אשר מחטאותיהם הקלות והחמורות העלמנו תמיד עין, והוא יהיה לנו לשעיר לעזאזל. אם בנים לו, אז נגזול אותם ממנו בחֹזק-יד; אם מעמד לו בחיי החברה, אז נשלח יד ונדיח אותו משם; ואז אנשי המפלגות העליונות לא ישאלו עוד לו לשלום, ואנשי המפלגות התחתונות ישרקו עליו ויחרקו עליו שן. האיש הזה יהיה לנו לנער המֻכּה, אשר בהכותנו אותו היתה כונתנו כאילו הכּינו את כל בני גילו הרשעים גם יחדו, אז נשים כפות ידינו על בטננו ואמרנו: שישו בני-מעינו, כי יודעים ומבינים אנחנו לרדות במדת הדין, ובגֹדל-לב נשוה את מדרגת-המדות הגבוהה של אנגליה אל קלות-הדעת של פריז. או אז תשקוט סערת חמתנו. הקרבן אשר ראינו לנו רֻטש והוא מתגולל במכאוביו ושואל את נפשו למות, ואהבת המדות הטובות שלנו שבה להיות נרדמת למועד שבע השנים החדשות”. – הנה כן עזב בירון את אנגליה ואת כל קהל החנפים אשר מררוהו וירדפוהו, ולא שב עוד לשום אליהם לב עד עולם; אז הפנה את לבו מכל תעתועיו ומכל מעשי-ההוללות, אשר הסכין בהם בארצו, ומדי שבתו באיטליה החל לתת את לבו אל השאלות הנוגעות עד השמים והנוקבות עד התהום, ואז כתב לנו את חזיונותיו הנפלאים – וביניהם את “קין”.

ובכל ספרות גוי וגוי אין אני יודע חזיון אש ירעיש וירגיז את הלבבות יותר ואשר יזעזע את הרוחות עד היסוד בם כמוהו.

* *

משפחת האדם אשר על פני האדמה עוד קטנה מאד: אדם ואשתו חוה, קין ואחיו הבל, עדה וצלה אחיותיהם, שהן גם נשיהם, ולקין ועדה אשתו עוד שני בנים קטנים. העת היא העת אשר אחרי החטא. המשפחה הקטנה יושבת בככר אשר מחוץ לעדן. ועיניהם רואות יום-יום את הכרובים עם חרב האש הלוהטת והמתהפכת מדי שמרם את מבוא פתח העדן, הלא הוא העדן, אר אל תּוכו לא יבואו עוד בני-האדם עד נצח נצחים. אדם, כפי הנראה, כבר התרגל עם מצבו החדש, וכמעט לא יעלה עוד על לבו כי הימים הראשונים היו טובים מעתה, ורק

… עָלֵז הוּא וְשָׁלֵו

וּמְקַבֵּל כֹּל בּאַהֲבָה…

וגם

… נִכְנָע מְעַט מְעַט בּרֹב הַיָּמִּים;

והוא שב והתחסד, ואת האלהים הוא עובד עתה בתפלות ובקידות ובהשתחויות, אוי יותר מיראה מאשר יעבוד מאהבה; וגם לעבודה התרגל מעט מעט, ורק לפעמים הוא אוהב להיות אוכל מיגיע ידי בניו, והוא רק יפקד אותם וינצח על העבודה. כן מוצאים אנחנו גם את חוה, הלא היא חוה אשר לפנים הערה בקרב לבה התשוקה הגדולה גם לחיים וגם לדעת יחדו ותהי בה כאש בוערת ואין מכבה, והנה גם היא איננה עוד את אשר היתה לפנים, כי

… פָנָה רוּחָהּ אֲשֶׁר עָרַג תָּמִיד לָדַעַת

עַל אַף הָאוֹמְרִים תָּמִיד כִּי קִלְלַת עוֹלם תִנְחַל.

ואולם האשה הזאת היא אשה אשר תכונת-רוחה חזקה וקשה, והיא, אם כי “אל אישה תשוקתה”, בכל זאת לא תחָשב על אלה אשר על נקלה תתנה את צוארן בעול האיש אשר “הוא ימשול בה”. בכלל איננה מאלה העוברות על מדותיהן ואוהבות את מדת הרחמים; אם יעשה דבר ולא רוחה, אז גם עתה כל נפשה תלהט גחלים, והיא יודעת לתת דברים לסערת נפשה אשר יהיו כדרבונות. בכל אֹפן שיהיה היא מן הנפשות הפועלות, אשר תחת אדם אישה הוא מן הנפעלים. ואת הבדל תבונת-הרוח הזאת אנו מוצאים גם בשני בניהם. הבל דומה יותר אל אביו, תחת אשר קין הוא שלקח את החלק היותר גדול מסבל ירושתו מאמו. הבל גם הוא יחשב אל הנפעלים; ונוסף על זה גם רך הוא וענוג ואוהב את השלוה ואת המנוחה, ואינו מרבה לחקור ולחשוב, ובפרט במופלא ובמכוּסה ממנוּ לא יחקור ולא יחשוב – כי למה זה לו להכניס ראשו בעוביה של קורה כזאת! ולכן תם הוא וחסיד עם אלהים ועובד אותו משום שהוא רואה את תקפו ואת גבורתו ואת חרון-אפו ואת נקמתוֹ – ובכן גם הוא לא מאהבה יעבוד אותו. בכלל לא יכלו עוד בני-האדם הראשונים לעבוד איזה אלהים שיהיה מאהבה, וגם הבל

… מַקְרִיב הוּא יוֹם יוֹם בּעֵינַיִם שַׁחוּ לֶעָפָר

הַמְפִיקוֹת יִרְאָה שְׁפָלָה וְעַנְוַת עֶבֶד מַקְשִׁיב,

וּבְאֶפֶס רַחֲשֵׁי נֶפֶש, לְהַחְנִיף רַק לַיּוֹצֵר;

ולוּלא העסקים המעטים אשר לו במרעה צאנו ובחובתו לביתו, כי אז עבר עליו כל היום בישיבה בבית-מדרשו ובעבודתו את אלהיו ובתפלתו ובקרבנותיו. הוא יודע רק האחת: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ועל-כן איננו מהרהר אחרי מדותיו כלל וכלל ומוצא את הטוב גם בכל רע והוא

……. הַמַּקְרִיב יוֹם בְּיוֹמוֹ

מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וְחֶלְבָּן לֵאלֹהים זֶה אֲשֶׁר צִוָּה

כּי רַק בְּזֵעַת אַפַּיִם תִּתֵּן הָאֲדָמָה כֹּחָהּ;

ובכלל

……. רַךְ וְעָנָב הָיָה,

וַיְהִי כְמוֹ הָעֵדֶר אֲשֶׁר נָהַג אוֹתוֹ בַּשָּׂדֶה.

ואולם שונה ממנו מן הקצה אל הקצה הוא קין, ולא אך שהוא האיש אשר עליו אמרו:

חֲזַק-לֵב הָיִיתָ מִבֶּטֶן וְקָשֶׁה וְאֹהֵב מֶרִי,

כָּאֲדָמָה הַקָּשָׁה הָיִיתָ אֲשֶׁר אֹתָהּ תַּעֲבוֹד מֵעַתָּה,

כי-אם גם זאת, שהוא האיש אשר את תשוקתו הבוערת לחיים ולדעת נחל מאמו, ורק שבקרבו לא הועמה התשוקה הזאת עד יומו האחרון. הלא זה האיש אשר ספקות לאלפים ינקרו את מוחו ואת לבו, והוא ישאל למראה כל דבר ודבר ולמשמע כל ענין וענין: “מדוע, ולמה?”. האיש הזה קדרות תלבש מצחו תמיד, והוא הוגה וחוקר ובוחן ובודק מה לפניו ומה לאחריו, מה למעלה ומה למטה ממנו, ועיניו רואות עמל ואון כל היום, וכל זאת עשתה אותו למבקר נמרץ אשר לא ישוב מפני כל. – הנה הם אומרים לו: יש אלהים בארץ העושה רק טוב – אך איה אפוא הטוב הזה? הנה הם אומרים לו, כי עליו להתפלל ולהודות לאלהים – אך למה זה התפלל והודות? מה החסדים אשר נעשו לו, כי עליהם יודה? מה העתידות הנכונים לו, אשר אליהם יתפלל? העל החיים יודה אל? אבל האם איננו הולך למות?! היש בחיים איזו נחת? הבחר לו את החיים יען כי טובים הם והוא התאוה להם? ועל מה זה ישא ויסבול?! האם באשר אדם וחוה חטאו? אבל הוא במה אשם?! מה לו ולאדם וחוה אשר חטאו?! וגם: הבאמת חטאו אדם וחוה? אבל הנחש?! האם לא שלח אלהים את הנחש להשיאם ולהביאם לידי החטא ההוא? מדוע נטע אלהים את העץ ויעשהו נחמד ותאוה לעיניים, עד שיעורר את תאות התמימים ההם? הנה הם אומרים לו: אלהים נסה אותם בנסיון – אך למה אפוא כל זה? למה זה לנו אלהים אשר מבלתי היות לו דבר לעשות הוא נוטע עצים ועושה נסיונות ושולח נחשים בכדי להכשיל יצורים תמימים וחלשים? הנה הם אומרים: אלהים הוא אשר חפץ את הדבר הזה, וכל מה שאלהים יחפץ הוא טוב – אבל אי מזה אנחנו יודעים כי כן הוא והוא טוב? איה אפוא הטוב הזה, המהֻלל ברֹב תשבחות בכל רגע ורגע? הבאמת יש אפשריות כי מן המקור היותר טוב תצאנה כל הרעות? והדבר הזה הלא כן הוא! הלא כל אשר נמצא מסביב וכל אשר נראה מסביב וכל אשר נרגיש אותו מסביב, כל זה הלא רע הוא במדה שאין למעלה ממנה!! הנה הם אומרים לו, כי אלהים הוא מקור השלוה והברכה – אך איך אפוא ישלו אלהים זה, היושב בדד במרומיו ומענה את בריותיו ומציק להן כל היום? והדבר הזה הלא כן הוא! הלא האלהים הזה יחיד הוא וגלמוד ובודד, והוא עריץ ואכזר גם למרות כל עולמותיו הרבים ולמרוֹת רבבוֹת כוכביו אשר ברא לוֹ!! הנה הם אומרים, כי הוא, העריץ הלז, הוא הכל, אשר הכל יכול ואשר יכלול את כל הבריות יחדו, ואנחנו הבריות אין אנחנו בעולמותיו ולא כלום – אבל אם ככה הוא, למה זה אהיה אפוא לחונף ואעמיד פנים שוחקים ואומר, כי נותן אנכי תודה על טובתו הגדולה שעשה לי בעשותו אולי לכלום?! ולכן אפוא לא אשוב עתה מפני כל; עתה רק מלחמה לי, מלחמה לכלנו, מלחמה לכל היקום, מלחמת הכל הנגד הכל, מלחמת כלנו נגד כלנו, מלחמת כל היקום כנגד כל היקום! – הנה הוא עושה את עצמו, כביכול, כמעניש אותנו על דבר אשר אכלנו מעץ הדעת – ואולם הדבר הלא שקר הוא, הלא מליצה ריקה הוא הלא עלילות דברים הוא, ואנו הלא אין אנו יודעים עוד ולא כלום! הנה העריץ הגדול והנורא ההוא יושב לו שם ומבקש ומוצא תנואות לנו לאמר: פלוני חטא, אלמוני חטא, טוביה חטא, זיגוד חטא וכדומה, ועל-כן הוא בורא בחסדו הגדול את המות בכדי שיוכל להיטיב עמנו ולהמיתנו – אבל, אם ככה הוא, למה זה ברא אפוא את החיים? מדוע עורר אותנו לחיים אם בתוך כדי דבור הוא בא ומנחיל אותנו את המות? מדוע עשה לעינינו את העדן אם בתוך כדי דבור הוא בא ומבקש ומוצא לו תואנה לשום לנו מקום מחוץ לפתחו? ואף גם זאת והרעות האלה הלא כלן עוד כאין וכאפס, אם נזכור ונשים אל לב, כי כל המכאובים והמדוים האלה לא יתמו עמנו פה, ורק התנחל יתנחלו לבנינו אחרינו לדורותיהם! ולא עוד כי כל המכאובים והמדוים האלה, אשר יתנחלו לבנינו אחרינו לדורותיהם, עוד יגדלו ויעצמו ברבות הדורות שבעים ושבעה מאשר הם עתה! הדמעות הראשונות האלה הן רק הראשונות, ואולם אחריהן הן עוד יבואו יַמים שלמים של דמעות, אשר תהיינה לרבוא רבבות נחלי אוקינוס! האם לא יותר טוב אעשה לוּ אקח עתה את בני הרך, הוא הילד המוטל פה לפני בערשו, ואנפץ את גלגלתו אל הסלע, לבלי יחיה עוד ולא יעֻנה לנצח עוד, ולא יוליד עוד גם הוא יצורים אמללם ונרדפים ועשוקים כמוהו בדמותו כצלמו? איך יוכל איש, אם יש לו לב ובתוך הלב הזה קורטוב אחד של רגש, להקים זרע ולהוליד בנים? ואם בעבור חיים כאלה עלי לתת תודה לאלהים הטוב והמטיב ההוא?

זה הוא קין, זה הוא המתאונן הראשון על פני האדמה, אשר מיום שנתבשל בו שכלו, הוא מתאונן על הסדרים הרעים בעולם ועל המרמה והחנופה והשקר אשר בני-האדם בעצמם בחרו בהם להיות נענים ומדֻכּאים על פיהם. קין הוא מן המתפרצים, מן המורדים, מן הכופרים, והוא אוהב את האמת ואת הישר ומתעב את השקר ואת החנופה בעצם כל כחו החדש. – ואולם גם האשה אשר על יד ימינו רק פלא עשה אותה בירון. האשה הזאת היא סמל התֹּם והאהבה, אשר האהבה היא אצלה האידיאל היותר נשגב מכל אשר יש, ולכן אוהבת היא את אישה גם בכל מריו ובכל אשר יעשה ואינה מהרהרת אחריו גם אחרי עשותו את הרעה ואינה מביאה אותו במשפט, כי המשפט לאלהים, ואם עשה הרעה אז תדע להגיד לו,

“כִּי דָבָר הוּא שֶׁבֵּינְךָ וּבֵין אֱלֹהִים הַגָּדוֹל”,

ולה רק להביט אליו תמיד באהבה ובחמלה גדולה. האשה הטהורה והנעלה הזאת יודעת בלבה רק מלה אחת, והיא “האהבה”, אם אהבה לאישה ואם אהבה לבניה, אם אהבה לאבותיה ואם אהבה לאלהיה, ועל-כן בהתפללה לא תדע ולא תשאל דבר בלתי-אם להודות לאלהים על דבר אשר הוא

הַבֹּרֵא יְצוּרִים טוֹבִים וְיָפִים וְנֶחְמָדִים אֵלֶּה,

לְאַהֲבָה אֹתָם זוּלָתְךָ מִכָּל-דָּבָר עַל הָאָרֶץ –

תְּנֵנִי וְאֹהַּב אֹתְךָ וְגַּם אֹתָם…

וכאשר יקום איזה שטן לענותה להוכיח לה את אשר יקרה את ילדיה באחרית הימים, אז זעקתה הראשונה היא:

הוֹי אֵלִי! הֲיִמָּנְעוּ אֵלֶּה מֵאַהֲבָה אִישׁ אֶת אָחִיו

וְהַחֲיֵה בְאַהֲבָתָם זֶרַע אֲשֶׁר יֶאְהַב גַּם הוּא אִישׁ אָחִיו?

וגם בהוסיפה לדעת ולהכיר יותר את דרכי החיים ובשמעה כי יש חטא שהוא אינו חטא כשהוא לעצמו ורק בהצטרפות לאיזה מקום או לאיזו נפש יהיה לחטא, אז תקרא בהשתוממות:

אַךְ מַה-זֶה אֵפוֹא חֵטְא שֶׁאֵינֶנּוּ חֵטְא לְעַצְמוֹ?

הַאֻמְנָם יֵהָפְכוּ מַעֲשֵׂינוּ לַחֲטָאִים אוֹ לִצְדָקוֹת

עַל-פִּי סִבָּה מִחוּץ פַּעַם בְּכֹה וּפַעַם בְּכֹה?

ובשעה שאומרים לקין, כי עליו לבחר, אז היא קוראה:

הוֹי קַיִן! בְּחַר אַהֲבָה…

או נותנת עצה לקין:

סְבֹל אֶת אֲשֶׁר סָבַלְנוּ וֶאֱהָבֵנִי – הֵן אֹהַבְךָ.

רק אהבה, רק אהבה, ורק היפי והטוב והנחמד אשר סביב לה הם עולמה. ואולם בכל אהבתה הרבה והגדולה אשר תאהב את אישה לא תוכל לחדור לעמקי הלב הכואב הזה, אשר על-כן יאמר עליה אישה, כי בכל חמודותיה הרבות

גַּם הִיא לֹא תָבִין רוּחִי וְאֶת אֲשֶׁר יַצִּיק אֹתוֹ.

אכן שונה ממנה מאד צלה אחותה, היא צלה אשר תקום לזמר ולרֹן לאלהים בשחר,

בְּטֶרֶם רֹן בַּבֹּקֶר הַצִּפֳּרִים בַּשָּׁמַיִם;

והאשה הזאת אוהבת את אישה, את הבל, לא משום שהאהבה כשהיא לעצמה היא הנשמה באַפּה, כי-אם משום שכך הוא מן הראוי לאשה כשרה, והאשה הכשרה הזאת, כשהיא מתפללת, היא זוכרת, כי עם כל הטוב אשר ברא אלהים, ברא גם נחש מפתה, ועל-כן היא מתפללת:

שָׁמְרֵנוּ נָא מֵעַתָּה מִכָּל רָעָה…

כי אוהבת היא את המנוחה ומבקשת נחת ונעימות בחיים ותענוגות לבשר, והיא, בשעה שאישה נלקח ממנה, אולי לא תתאבל על הלקח האיש האהוב לה, כי-אם אל הלֹקח האיש שהיה לה לבעל, אשר בחיקו תשכב.

זאת היא המשפחה בראשית החזיון.

ועל ראש המשפחה הזה תתעופף כעין חרב-דימוקלס היראה מפני המות, אשר אָמר אָמֹר אלהים כי יבוא ואשר לא בא עוד, ורק שהוא עומד כרואה ואינו נראה ואורב להם והם נצבים כלם לפני הסוד הגדול והנסתר, אשר הוד ומורא עמו, ומביטים החוצה ומחכים ואינם יודעים מה…

ואנשי המשפחה הזאת עומדים על המזבח אשר עשו מחוץ לעדן ומקריבים איש איש את קרבנו בעלות השחר ומתפללים את תפלתם איש איש לפי רוחו ואשה אשה לפי רוחה. רק קין לבדו לא יקריב ולא יתפלל. הוא עומד וקדרות לובשת את מצחו ולבו בקרבו קרוע לשנים-עשר קרעים מרוֹב ספקות ומרוֹב מרורות חדשות וישנות גם יחד. אז ישאל אותו אביו: מדוע הוא לבדו לא יקריב ולא יתפלל? האין לבו בקרבו מתעורר לתת תפלת תודה לאלהים? והוא עונה: לא! בלבו אין כל תודה, ולכן אין גם על שפתיו כל תפלה ואין גם בידו כל קרבן או מנחה, “האם אין לך לתת תודה לאלהיך על דבר אשר אתה חי?” והוא רק באחת: לא! החיים אינם שׁוים לתת בשבילם תודה, ובפרט שהוא לא לעולם חי והוא הולך למות! – ואחרי אשר כלם עוזבים אותו והולכים איש איש לעבודתו והוא נותר לבדו, אז יקרא במרירות:

וְלָזֹאת יִקָּרֵא חַיִּים! – עֲבוֹדָה! אַךְ לָמָּה אֶעֱבוֹד?

רַק עֵקֶב לֹא הִתְחַזֵּק אָבִי עַל הַמָּקוֹם

אֲשֶׁר הָיָה לוֹ בָעֵדֶן, אַךְ לִי וְלָזֹאת מָה אֵפוֹא? –

אֲנִי אָז לֹא-נוֹלַדְתִּי: לֹא שָׁאַלְתִּי כִּי אִוָּלֶד,

וְגַם עָלֹץ לֹא עָלַצְתִּי בְחֶלְקִי כִי נוֹלַדְתִּי,

מַדּוּעַ לְקוֹל הַנָּחָשׁ שָׁמַע וּלְקוֹל הָאִשָּׁה?

אוֹ לָמָּה זֶה, אִם שָׁמַע, עַל כָּכָה סָבֹל נִסְבֹּל?

וּבַמֶּה עֲוֹנוֹ גָדוֹל? הֵן שָׁתוּל הָיָה הָעֵץ –

וְלָמָּה אֵפוֹא אָמַר: לֹא הָיָה הָעֵץ גַּם לוֹ?

וְאִם לֹא גַם לוֹ, עַל מַה-זֶּה נִטַּע קָרוֹב אֵלָיו,

כֻּלּוֹ יָפֶה וְנֶחְמָד וְתַאֲוָה לָעֵינַיִם?

אַךְ הֵם רַק דָּבָר אֶחָד יַעֲנוּ עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת:

“הוּא חָפֵץ – וְהוּא הֵן טוֹב”. אַךְ מִי לִי זֹאת יוֹכִיחַ?

הֲבַאֲשֶׁר הוּא כָּל יָכוֹל כִּי לָכֵן טוֹב מִכֹּל הוּא?

וַאֲנִי עַל-פִּי הַפְּרִי רַק אֶשְׁפּוֹט – וְהוּא מַה מַּר –

אֲשֶׁר נָטַל עָלַי לְאָכְלָה עַל חֵטְא, וְהוּא לֹא חֶטְאִי.

הסערה אשר בלבו הזועף הולכת הלוך וגדולה, והוא שחוח וכפוף תחת עול החיים הכבד מנשוא; ובכל זה בשמעו את שמע המות ימלא לבו סערות חדשות. אז הוא חושב ומתפלסף וחוקר על-דבר המות בלי הרף והוא שואל לדעת את מסתרי הסוד הזה, הנפלא מכל הסודות; ואולם גם בכל חפצו שהוא חפץ אשר יהיה קץ לכל הצרה ולכל התלאה פעם אחת ולא תשוב עוד, הנה בכל-זאת לא ימצא חפץ במות, כי רע ומר לו להחליף את מצבו הרע במצב שאינו יודע אותו כלל ולא ידע מה הוא. והמצוקות אשר בנפשו ואלפי התנינים המוצצים בסתר לבו לא יחדלו ולא ירפו ממנו גם למראה הענוה ושפלות-הרוח אשר לאחיו ואשר לאביו ולא יסורו ולא יסחו ממנו גם למשמע כל הנעימות אשר תדבר אליו אחותו-אשתו, הנכונה תמיד לשאת ולסבול עמו ובלבד שתשַׁכֵּך מעט את המית לבו הסוערה.

אז ירָאה אליו לוציפר.

לוציפר הוא רוח – ואולם הרוח הזה איננו רוח כאותו שטן אשר בא לנסות את איוב ולהסית ולהדיח אותו, וגם איננו כאותו שטן אשר ברא מילטון לאדם, וגם איננו אותו מפיסטופל אשר עשה גיטה לפוֹיסט. ההגדה הקדמוניה בחרה בלשון סגי-נהור ותקרא לשטן, שהוא שר-האֹפל בשם לוציפר, אשר זה פתרונו הוא: המביא אור; ואולם זה לוציפר אשר עשה בירון הוא באמת רוח מביא-אור, והוא לא בא להסית ולהדיח וגם לא לנסות וגם לא להפוך לקין לב רע שבעתים מאשר יש לו. לוציפר בעצמו אומר:

מִי אֵפוֹא יַעֲשֶׂה הָרַע רַק בַּעֲבוּר הַמַּר אֲשֶׁר בּוֹ?

לֹא – אֵין אִישׁ כָזֶה! הָרָע הוּא רַק הַשְּׂאוֹר

בְּקֶרֶב כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה וּבְכָל אֲשֶׁר חַי אֵינֶנּוּ.

והוא דורש מן האדם רַק בחינה והבדלה בכל דבר ובכל ענין:

מַתָּנָה אַחַת טוֹבָה נָתַן הַתַּפּוּחַ הָרָע –

הַתְּבוּנָה בְקֶרֶב לִבְּכֶם: – אַל תִּתְּנוּ לְיָרֵא אֶתְכֶם

וְלִכְבּוֹשׁ וְלַחֲסוֹם אוֹתָהּ בְּדַבֵּר אֲלֵיכֶם עָרִיץ

לְפַתּוֹת אֶתְכֶם לְהַאֲמִּין דְּבָרִים שֶׁלֹּא-יֵאָמְנוּ,

לְמֹרַת כָּל-חוּשֵׁיכֶם וְכָל רֶגֶשׁ לִבְּכֶם פְּנִימָה:

חֲקֹר לְךָ וּסְבֹל לְךָ – וּבְנֵה נָא עוֹלָם פְּנִימִי

בְקֶרֶב לְבָבְךָ אַתָּה – אִם נֹפֵל הַחִיצוֹנִי;

כֵּן תִּקְרַב הָלֹךְ וְקָרֵב אֶל תְּכוּנַת סוֹד הַבְּרִיאָה,

עַד תִּצְלַח בַּמִּלְחָמָה גַם עִם תְּכוּנָתְךָ אַתָּה.

לוציפר הוא השכל המבקר, הנתון בקרב כל איש הוגה וחושב מחשבות; והוא אמנם נפש אליגורית, כי על-כן אחרי דַברו את דבריו אל קין יאמר קין:

דְּבָרִים אַתָּה דֹבֵר, שֶׁהֵם זֶה יָמִים רַבִּים

חָלפוּ כְמוֹ חֶזְיוֹנוֹת גַּם קֶרֶב מַשְׂכִּיּוֹת לִבִּי,

כי כל אשר ידבר יהיה לקין כהד קול לבו הוא, אשר ידַבּר בו בעצמו. לוציפר הוא השר הממונה על הדעת, הרוח הממונה על הבקרת, המלאך הממונה על החקירה ועל הבדיקה ועל הבחינה; רוח גבה-לב הוא ומלא מרי כבית המרי, ואולם רֵעַ הוא לבני-האדם וחפץ את אשרם ואת טובתם. לוציפר זה, בהיותו מלא תמיד בקרת עזה, לכן נמצא לפעמים כי גם לעג מר על שפתיו, ואולם גם בלעגו זה הוא חפץ רק עקור כל שרש הפורה רוש ולענה ולהביא תחתיהם את הטוב. והוא, רק משום שלא חפץ ולא יכול לשרוץ על הארץ ולזחול על העפר ולכזב ולהחניף, לכן הוא מן הנפילים אשר נפלו, ואולם כל כח שבעולם לא יוכל להכניע אותו ולהשפילו, משום שהוא גם הוא בן אַלמָוֶת כמו האלהים שבשמים. לוציפר הוא רוח החפש המנשב עתה אל פנינו, הלא זה הדבר – יאמר בּרַנדס – אשר העיר את פרוּדוֹן לקרוא בספרו: “הישׁר במרידה ובכנסיה” את הקריאה באזני ההגמון הגדול הבֵּזַנסוֹני לאמר: “החופש הוא השטן אשר לכם. בֹּא-נא, השטן, אשר כהנים ומלכים השליכו עליך שקוצים ויוציאו עליך שם רע, בֹּא ואחבקך בזרועותי ואאמצך אל לבי! מפעליך אתה, בְּרוּךְ לבבי, אינם תמיד יפים או טובים; ואולם אתה לבדך הוא הנותן לכל היקום איזה ערך. מה היה הישר לולא אתה? הלא רק נטיה טבעית. והשכל? רק רגילות. והאדם? רק חיה”. והשטן אשר דמות כזאת נתונה לו הוא איננו דבר זולתי הבקרת החפשית. ואף גם זאת: לב רגש בקרב לוציפר זה, הסובל ונושא עם כל האמללים, לא אך עם אלה אשר חיים עתה בארץ, כי-אם גם אם אלה אשר יהיו, ובדַבּרו אל עדה הוא אומר:

אוֹיָה, הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה לוּ רָאִית וְלוּ יָדַעַתְּ

אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל וְהָרָחָב אֲשֶׁר יִשָּׁפֵךְ עוֹד וְעוֹד,

כי על לבו עולה אז זכר הדורות אשר יבואו, הלא הם

כָּל אֶלֶף אַלְפֵי הָאֲלָפִים – כָּל רִבֹּא רִבְבוֹת הָרְבָבָה –

אֲשֶׁר יְמַלְּאוּ פְנֵי הָאֲדָמָה – וַאֲשֶׁר תֵּשַׁם מֵהֶם הָאֲדָמָה –

וַאֲשֶׁר יְמַלְּאוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם אֶת הַשְּׁאוֹל, וַאֲשֶׁר כֻּלָּם,

כֻּלָּם מֵחֵיקֵךְ יֵצֵאוּ.

נפש כזאת הוא לוציפר, והוא הנה זה נראה אל קין בשעה שהוא מֵחֵל לבחון ולבדוק את העולם אשר מסביב לו. בראשונה יתפלסף לוציפר עמו על-דבר הרע והטוב, ובזאת הוא מעורר בקרב לבו שאון וסערה גדולה; ואחרי-כן הוא אומר לפקוח את עיניו ולתת אותו להביט את העולם עד התהום בו. אז יקח אותו עמו ומראה אותו את ממלכות המות ושם לפניו את כל העולמות שכבר היו ואת כל אשר יש ואת כל אשר יהיה. לפי ההגדרה תלמודית הראה הקב"ה לאדם הראשון את הדורות עד סוף כל הדורות, דור דור ודורשיו, דור דור ומנהגיו וכו', ובירון הנה בא פה וישם את קין לצופה כזה, להיות צופה עד סוף כל הדורות, ולא אך את הדורות שיהיו, כי-אם גם כל העולמות והברואים וכל המינים אשר היו. בקראנו את המחזות האלה אין אנו יודעים על מה נשתומם יותר, אם על כח-הדמיון הנפלא והנשגב אשר לבירון, שלא היה עוד כמוהו לשוּם משוֹרר לפניו ומי יודע אם יהיה אחריו, או אם על עצם חקירתו וידיעתו והשקפתוֹ על-דבר העולמות הקדמונים והעולמות הבאים, אשר כל זאת מתאימה עם שיטתו של קיביֶה ורומזת הרבה לתורתו של דרוין באֹפן שאנחנו מוצאים פה דַרויניות לפני דַרוין. עיני-הרוח אשר לחוזה-אלהים הזה בוערות ואוכלות וחודרות לכל מה שעבר, באֹפן שלא נמצא עוֹד כמראה הזה אצל משורר וחוזה אחר, וכן הוא מביט וחודר אל תוך כל הוה, ולכן גם אל כל מה שעתיד להיות. ועם כל אלה יגָּלה לעינינו מחזה נפלא: קין רואה את כל זאת, ולוציפר – זה השכל המבקר את כל – מראה אותו את העבר, והנה הוא גדול כל גֹדל, ואת ההוה יראה אותו, והנה הוא מעט ודל מכל מדה, ואת העתיד, והנה הוא מלא חידות ומצוקות חדשות, אר אין מהן תקוה כי תתנה לילוד אשה איזו נחמה בעיניו.

והוא עובר עם קין יחדו בנאות-צלמות, אשר לא נודע מה הן, וקין הולך לראות את המות – הלא הוא המות, אשר בו היה כל מעינו תמיד להגות בּו ולחקור אותו ולחשוב עליו ואשר תעלומותיו ונפלאותיו ונוראותיו מלאו תמיד את כל נפשו ואשר מה הוא לא ידע ואשר מה תארו ומה סודו לא יבין: האם הוא ככפיר האריות, אשר עמו נאבק בשדה בעודו נער בעשותו שעשועים לנפשו, והוא בשאגו נמלט מתחת ידו? היוכל הֵאָבק עמו? מה רבּים הדברים אשר לקחה אזנו על-אודותיו עד עתה:

אָבִי יֹאמַר עָלָיו כִּי הִנּוֹ דָבָר נוֹרָא,

וְאִמִּי תֵבְךְ אִם יַזְכִּיר אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ אֵלֶיהָ,

וְהֶבֶל יִשָׂא עֵינָיו אֶל מְרוֹמֵי הַשָּׁמַיִם,

וְצִלָּה תוֹרִיד אַרְצָה עֵינֶיהָ וּמִתְפַּלֶּלֶת,

וְעָדָה תַבִּיט דּוּמָם אֵלַי וְלֹא תְדַבֵּר,

והוא בעצמו רק יהגה ויחקור ויחשוב תמיד על-אודותיו:

הֵן מַהּ הוּא לֹא יָדַעְתִּי, רַק אָבִין כִּי הוּא נוֹרָא.

לִפְעָמִים דָּרַשְׁתִּי אַחֲרָיו וָאַבֵּט אֵל תּוֹךְ הַלַּיְלָה

הַגָּדוֹל וְהָאָיוֹם וְהַנּוֹרָא וָאֶחְדּוֹר אֶל תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה;

וּבְרַחֵף צִלְלֵי עַד עַל חוֹמוֹת גַּן הָעֵדֶן

לְנֹגַה בְּרַק הַחֲרָבוֹת הַלֹּהֲטוֹת בְּיַד הַכְּרוּבִים,

אָז אָז אָרַבְתִּי אֵלָיו וְחָשַׁבְתִּי: עַתָּה יָבׂא;

כִּי עִם-יִרְאָתִי הַגְּדוֹלָה נֵעוֹרָה גַם תַּאֲוָתִי

לָדַעַת מַה הַדָּבָר שֶׁכָּכָה יַפְלִיאֵנִי –

אַךְ דָּבָר טֶרֶם יָבֹא.

ואולם את המות בעצם הויתו לא יראה ולא יביט גם בעזרת לוציפר, והוא רק את מוקשי-המות יראה ויביט וגם יחוש וירגיש אותם בנפשו, ואת כל המכאובים ואת הפצעים ואת התלאות ואת המַדוים אשר לבני-האדם בעודם חיים, אותם תתנחל נפשו. אז ימלא לבו יאוש נורא, והוא מתחנן אל לוציפר:

… תְּנֵנִי לָמוּת: כִּי הוֹלִיד זֶרַע חַיִּים

הַהוֹלֵךְ לִרְאוֹת עָמָל וּתְלָאָה שָׁנִים הַרְבֵּה

וְאַחַר מוֹת יָמוּתוּ, הֵחָשֵׁב תֵּחָשֵׁב בְּעֵינַי

כִּזְרוֹעַ זֶרַע מָוֶת וְהוֹלִיד רֶצַח חָדָשׁ.

אבל למות כליל לא יוכל: רוח יש בו אשר חלק לו באלמָוֶת. ותשוקה תתלקח בּקרבו, תשוקה לדעת אשר תמלא את כל לבו, והוא צמא, ואת הצמאון הזה לא יוכל להשבּית. עלינו למות – טוב; ואולם האם בּזה יחדלו לכל-הפחות כל המכאובים וכל המצוקות? האם בזה נשיג לכל-הפחות אותה הדעת, אשר אליה אנחנו צמאים? האם בּזה תחדל לכל-הפחות העבודה ואנחנו נוכל להתענג על זיו כבוד הבּריאה? והוא קורא:

….. לֹא רִיב לִי עִם הָאֲדָמָה,

אִם גַּם עָלַי עוֹד לָשׁוּב, וְרַק שֶׁבְּלִי עֲבוֹדָה

לֹא תוּכַל נַפְשִׁי הִתְעַנֵּג עַל זִיו הֲדַר תִּפְאַרְתָּהּ,

וְרַוֵּה בְדַעַת אֶת אַלְפֵי מַחְשְׁבוֹת לִבִּי הַצְּמֵאוֹת,

וְהָסִיר אֶת אַלְפֵי מוֹרָאַי מִפְּנֵי מָוֶת וּמִפְּנֵי חַיִּים.

ובכל-זאת עוד אומרים לו כי “אָכלנו מעץ הדעת וכבר אנחנו יודעים”. האם לא עץ כזב היה העץ? האם באמת יודעים אנחנו איזה דבר שיהיה? הן לא! –

……. אֵין אָנוּ יוֹדְעִים דָּבָר.

דַּעַת הִבְטִיחַ אוֹתָנוּ, אַף כִּי בִמְחִיר הַמָּוֶת –

אַךְ הֵן הִבְטִיחַ דַּעַת: וּמָה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים?

והנה עוד זה לוציפר עומד עליו ומוכיח לו כי כל הפגעים הנוראים אשר הוא נושא וסובל עתה כאין וכאפס הם אם נשוה אותם אל המצוקות אשר תהיינה לו בּימים הבאים לקראתו, וגם הרעות הכפולות ההן:

גַּם הֵן רַק עֵדֶן יִהְיוּ אִם נַשְׁוֵן אֶל כָּל-אֵלֶּה

אֲשֶׁר יֵעֲשׂוּ וְיִשְּׂאוּ אַחֲרֶיךָ זֶרַע זַרְעֶךָ,

אֲשֶׁר יִרְבּוּ בִרְבוֹת הַדֹּרוֹת כּחוֹל עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וזהו העתיד המלא תנחומות נעימות כאלה לאיש אמלל ונקשה כקין. ובכן נותרה לו עוד רק האהבה, האהבה אל עדה אשתּו, אשר יראה בּה יפי והדר וחן ונעימות יותר מאשר יראה בכל כוכבי השמים ובּשלל צבעי בין-הערבים ובנֹגה-השמש ובצללי ענפי היער הירוק ובּשירת קול הצפּור – ואולם הנה זה לוציפר, זה שִׂכלו הקר, מסיר לעיניו את קליפת המליצה היפה גם מעל פני זאת, והוא רואה פתאום את הגרעין הריק והדל ויודע עתה, כי מקסם כזב גם זה וכי “רק את נפשו הוא מַשְׁלה”. אז יחפוץ לשמוח לכל-הפחות על היפי – והנה בא לוציפר זה ומעיד לו, כי יבואו ימים וגם עדה תזדקן, ויפיה בעשן ינדוף ולא יוסיף עוד להיות, ומוכיח לו, כי גם אדם וגם חוה – אם כי עוד יפים הם מאד – ואולם כבר חדלו מהיות יפים כמו עדה וכמו הכרובים, ולכן זה אות כי יבואו הימים וגם חמדת עדה תחדל. – אז יזכור קין את אחיו, את הבל, והוא חפץ לשמוח לכל-הפחות שׂמחת אָח; ואולם רוח נקאה תעבור על נפשו לקנא אותו – ולוציפר ישים לקנאה הזאת גם מלים – והוא רואה פתאום, אחרי אשר יפקח לוציפר את עיניו, כי הבל זה, אם כי צעיר הוא ממנו, בּן שעשועים הוא לאמו, וגם אביו רצה בו, וגם אלהים אהבו יותר ממנו, כי על-כן כל קרבּנותיו ירָצו, והוא קורא אל לוציפר: אולי כן הוא! אך למה אפוא תדַבּר עתה ככל הדברים האלה באזני? ולוציפר יענה אותו: על כי זה כבר חשבת כל אלה בלבבך בעצמך! – אז יאסוף קין את שארית כחו והוא מתאמץ למצוא לכל-הפּחות די שפקו בחקירותיו אשר הוא חוקר ולקבל מעט נחת מיד ההוה. ואולם השאלה על-דבר הטוב והרע שבעולם תהיה לו לסירים סבוכים אשר יתנגפו אליהם רגליו בּכל אשר יצעד. למה אפוא הרעה אם אלהים הוא באמת טוב?… והוא מסַפּר, כי אביו הורה אותו אשר הרע הוא הארח העולה אל הטוב. אבל דעתו לא תוכל להתקרר בפתרון כזה. מה זר ונפלא הטוב – יקרא ­ אשר אין לו מקור אחר זולתי זה אויבו היותר אכזרי, הוא הרע?! והוא מסַפּר:

תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם רָאִיתִי שֶׂה, אֲשֶׁר נָשַׁךְ אֹתוֹ פֶתֶן.

טְלֵה חָלָב זֶה הָאֻמְלָל הִתְגּוֹלֵל בְּרֹב מַכְאוֹבָיו

עַל פְּנֵי יְרֵק הַשָּׂדֶה, וְאִמּוֹ נִצְּבָה עָלָיו

וְהִיא גֹעָה וְשֹׁרֶקֶת מֵחֶמְלָה וְרַחֲמִים רַבִּים.

אָבִי קָטַף עֵשֶׂב וַיָּשֶׂם עַל הַפֶּצַע;

וּלְאִטּוֹ שָׁב הַיְּצוּר הַדַּל הַהוּא לַחַיִּים,

וַיָּקָם וַיִּתְעוֹרֵר וַיִּינַק עֲטִינֵי אִמּוֹ,

וְאִמּוֹ עוֹד חֹרֶדֶת וְלוֹקֶקֶת בְּתַאֲוַת נֶפֶשׁ

אֶת עוֹרְקֵי בְשַׂר הַטָּלֶה הַשָּׁבִים לַחַיִּים שֵׁנִית,

ואז דבּר אליו אביו לאמר: ראה בני, איך מרעה יצא טוב! והוא עמד ולא ענה את אביו דבר; “הן אָבי הוא”; ואולם בלבו סוערת המחשבה:

כִּי טוֹב שִׁבְעָתַיִם הָיָה לַחַיָּה הַדַּלָּה הַזֹאת

אִם לֹא מִתְּחִלָּה נִשְּׁכָה, מֵהֱיוֹת נְשׁוּכָה תְּחִלָּה

וְשָׁבָה אַחֲרֵי-כֵן לְחַיִּים בְּמַדְוִים רַבִּים,

וְלוּ עַל-פִּי הָעֵשֶׂב אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הָרָעַל.

כאלה וכאלה יהיו הדברים אשר יקרו את קין מדי הסתופפו בּנאות-המות, וכן ישיב אותו לוציפר אל המקום אשר משם לקח אותו עמו.

נבוך ומשומם, מדֻכּא ומחולל, נגוע ובלב קרוע ומעֻנה, כן ישוב קין אל חוג משפחתו, ולבו מלא מרורות שבעתים מבתחלה. ופה הוא מוצא את הכל כשהיה. הילד הקטן חנוך ישן תחת עץ הכּופר, האשה מדבּרת אליו נעימות לאלפים, לנחמהו מיגונו ולרַפּא, ולוּ רק רגע, את לבּו ההרוס. אכן רק מעטות הן התמונות בכל ספרות העולם אשר תהיינה מלאות חן ונעימות כמו עדה. עדה – על זאת כבר רמזתי למעלה – איננה מין “קין” בתבנית אשה, ובכל-זאת היא רק היא האשה הראויה והנכונה לאיש כקין. קין, בּכל אשר ישא את עיניו, יראה כליון ואבדן והשמדה, תחת אשר עדה תראה בכל מקום ומקום רק קיום, הפרחה, גדול, הצמחה – ואהבה. קין רואה רק רע כל היום, ועדה – רק את הטוב. קין רואה את עץ הכּוֹפר אשר בּצלו ישכב בנו, וגם הוא יהיה בעיניו רק עץ בָּכוּת, הלקוח לאותות-אֵבל, ועדה רואָה בו רק את זאת: כי נותן הוא צל לישן. קין רואה את הילד ויודע כי הרעה אורבת לו, ועדה רואָה אותו והמחשבות אשר תעלינה על לבּה הלא אלה הן:

………. הוֹי קַיִן! רְאֵה נָא אׂתוֹ:

מַה יָּפִיק חַיִּים וְעָצְמָה וּגְדֻלָּה וְיֹפִי וּנְעִימוֹת,

מַה יִדְמֶה וְיִשׁוֶה אֵלַי – מַה יִדְמֶה וְיִשְׁוֶה אֵלֶיךָ

בּהְיוֹתְךָ רַךְ וְטוֹב………

והיותר נפלא הוא, כי את היצירה הזאת יתר בּירון רק על-פי קוים ושרטוטים אחדים, ותצא התמונה הנעימה הזאת. רק מעטים הם הדברים אשר ישים החושה בפיה בכל עת הרָאותה, ואלם הדברים המעטים האלה דים לתאר לפנינו את תבניתה בשלמות.

אז נראה אותה והנה היא מנסה בּחמלה רבּה לנחם את אישה האמלל מיגונו אחרי שובו אליה, והיא אומרת לו, כי רק על חטא שחטאו אבותיהם באה כל הרעה, ואולם על-פי תשובה ותפלה וצדקה ישוב הטוב לחזור אל תוך העולם, ולכן טוב הוא כי לפעמים ישא ויסבול איש תחת אחיו, אבל קין לא יבין דברים כאלה וממעמקי פצעי לבו הוא קורא:

רְאִי, אֲנַחְנוּ נְקִיִּים: מָה אֵפוֹא עָשִׂינוּ אָנוּ

כִּי לָנוּ לִהְיוֹת קָרְבָּן עַל-דָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה

בְּטֶרֶם עוֹד נוֹלַדְנוּ, וְכי דָרֹשׁ יִדָּרֵשׁ קָרְבָּן

לְכַפֵּר עָוֹן נֶעֱלָם אֲשֶׁר אֵין יוֹדֵעַ מַה הוּא –

הֲבֶּאֱמֶת גָּדוֹל הֶעָוֹן לִרְדוֹף לְבַקֵּשׁ דַּעַת?

הכאב אשר תקף אותו לא ירפה ממנו, והספקות והתלונות אוכלים בלבו בכל פה. לא, תנסה עדה להוכיח לו, לא זאת הדרך הנכונה והישרה! ואולם ינסה-נא לשוב אל אלהים בכל לבו ולהנחם ולהקריב לו בענוה ובשפלות-רוח. עדה איננה יודעת עוד, כי שאלה כזאת אשר היא שואלת מעם קין היא כמו אשר ישאל איש – לפי דברי בירון בעצמו במקום אחר – מעם רעהו העֵר, לאמר: ישן! ואולם על-פי האמירה לבד הן לא יישן זה, אשר השנה לא תקפה אותו. ולכן יענה נמרצים:

כִּי עָבַדְתִּי וְחָרַשְׁתִּי וְעָמַלְתּי בְּזֵעַת אַפִּי

בְּלַהָט חֹם הַשֶּׁמֶשׁ כַּקְּלָלָה אֲשֶׁר קֻלַּלְתִּי: –

וּמַה-לִּי עוֹד לַעֲשׂוֹת? עַל-מַה זֶּה תִשְׁפַּל רוּחִי?

הֲעַל הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה עִם כָּל הַיְקוּם מִסָּבִיב

שֶׁלִּי לְהִלָּחֵם תָּמִיד עַל הַלֶּחֶם אֲשֶׁר אׂכַל?

וְעַל-מַה זֶּה אוֹדֶה אֵל? הֲעַל-כִּי עָפָר אָנֹכִי

וּבְעָפָר אָנֹכִי זוֹחֵל עַד שׁוּבִי אֶל הֶעָפָר?

וְאִם אַיִן אֲנִי וָאֶפֶס – הֲאֶהְיֶה לְחוֹנֵף עַל אֶפֶס

וְאֱהִי כְאִלּוּ שָׂמַחְתִּי עַל עָנְיִי וְעַל-כָּל עֲמָלִּי?

לָמָּה אָשׁוּב וְאֶנָּחֵם? הֲעַל-חֵטְא שֶׁחָטָא אָבִי?

וַאֲנַחְנוּ אֶת-חֶטְאוֹ זֶה הֵן רָצִינוּ כְבָר כִּפְלַיִם

עַל-פִּי כָל מַה שֶׁסָּבַלְנוּ וּמַה שֶׁנָּשָׂאנוּ עַד עַתָּה

וְשִׁבְעִים וְשִׁבְעָה נִרְצֵהוּ עַל-פִּי כָל הַתְּלָאוֹת הָרַבּוֹת

הַבָּאוֹת עוֹד עַל זַרְעֵנוּ אַחֲרֵינוּ עַד קֵץ הַיָּמִים.

והכאב הולך הלוך וגדול, הספקות ירבו מרגע לרגע, והיאוש יתרחב עד בלתי קץ עוד.

ואף גם זאת: רואים אנחנו גם בזה את יד האמן הגדול, את יד בירון, אשר גם במלאכת מעשה-המחשבת בספרו זה עלה על אלפי אמנים וחרשים אחרים. בהדרגה, מדרגה אחרי מדרגה, הוא מכין לעינינו את הדרמה הנוראה של הרצח הראשון, אשר ירצח איש את עצמו ואת בשרו. עוד קין מחַקר לדעת על מה הוא סובל את כל מכאוביו ועוד עדה מנסה להוכיח לו כי בשל החטא שחטאו אבותיהם נושא וסובל האדם, והנה קריאה תתפרץ מפי קין, לאמר:

מָה אֵפוֹא לָזֹאת וְלָנוּ? אִם חָטְאוּ, יָמוּתוּ הֵמָּה!

ופה אנחנו רואים בפעם הראשונה, כי התקשה לבו מעט ויחדל מהיות לב נדיב, אשר נכון יהיה לתת נפשו תחת אחרים, ולו גם יהיו האחרים האלה אבותיו. ואולם עוד מעט וצעדנו עוד צעד אחד הלאה בדרך הזאת. קין מביט על הילד הישן, על הפרח הנחמד הקטן, והוא זוכר במרירות, כי הפרח הנחמד הזה, השוכב פה לפניו, נושא בחיקו את הזרע לכל הרעה הנוראה אשר תמצא את רבוא רבבות הדורות הבאים אחריו, ואז יקרא:

הֵן טוֹב וְיָפֶה עָשִׂיתִי לוּ עַתָּה בִשְׁנָתוֹ אֲחַזְתִּיו

וְנִפַּצְתִּיו פֹּה אֶל הַסֶּלַע, מֵאֲשֶׁר יִחְיֶה וּמְצָאוּהוּ – –

אלפי הצרות האורבות לו. פה אנחנו רואים, כי כבר סגל לו את המחשבה על-דבר רצח; וכל אלה הן ההקדמות אל הרצח אשר הוא נכון לעשותו בידיו.

במעמד-נפש אשר כזה ימצא אותו אחיו הבל. קין עומד ובעיניו בוערת אש זרה, ועל לחיו צבע וצרבת זרה, ושפתיו תצלנה מצִלה זרה; בכלל אנחנו מוצאים, כי הוא מורתח מאד וכל מלה היוצאת מפיו מלאה מרורות ורעל ועוקצים חדים בעוד הוא מדַבר עם עדה, ומה גם אחרי-כן, בדברו עם הבל. הבל התם והחסיד מזכיר אליו את שם העליון, והוא עונה בשפה מלאה ארס: העליון או זה אשר קרא תקרא לו ככה – והיה כלועג לו. אז יוָתר לבדו עם הבל, והבל שואל מעמו כי יקום להקריב עמו יחד קרבן לאלהים. הבל לא יכול היה לבחר לו רגע לא-מוכשר יותר מן הרגע הזה לשאל כזאת מעם קין. קין מתאמץ בשארית כחו להבליג על רשותיו ועל מריו ועל מרדו אשר בלבו, וגם מתאמץ הוא להבליג על גֹעל-נפשו לשמע קרבן, וגם מתאמץ הוא לשעבד לנפשו כעין שקט ומנוחה, עד כדי שיוכל לענות בשקט ובמנוחה כי הוא אין את נפשו להקריב קרבן. ואולם הבל לא יחדל ממנו וברֹב דברים יפצור בו מאד מאד, וגם אומר, כי הוא מקוה אשר על-פי עבודת-הקודש הזאת תשוב נפשו, אשר רוח עועים מסוך בה, למנוחה. אבל קין עונה:

לֹא, לֹא; אֵין דָּבָר בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יָשִׁיב אֹתִי לִמְנוּחָה.

לִמְנוּחָה, אָמַרְתִּי?! אוֹי לִי, לֹא יָדַעְתִּי עוֹד מֵעוֹדִי

מְנוּחָה אַף רֶגַע אֶחָד, אִם אָמְנָם יְסוֹדוֹת הָאָרֶץ

רָאִיתִי בְנוּחָם מִזַעְפָּם.

והבל לא יחדל ולא ירפה ממנו. אז יקרא קין: “אם דרך אין לנטות – טוב, מה אפוא עלי לעשות?”, והבל, שהוא בקי ורגיל במלאכת מעשה-הקרבנות, יורה אותו את המעשה אשר עליו לעשות בגשתם אל המזבחות השנים אשר הכין מבראשונה. הבל הוא שה תמים כאותו השה אשר הוא אומר להקריב, וקין מלא ברגע הזה זעף סערת סמבטיון. אז יקח הבל את בכורות צאנו להקריבם, וקין ילקט מעל פני האדמה את הציצים ואת הפרחים ואת כל הצמח אשר תצמיח האדמה – כי איך זה ימית אפוא נפשות תמימות וחיות לזבוח אותן לאלהים הצמא לדמים? אז יקריבו שניהם איש איש על מזבחו: הבל מקריב בכל לבו ומאדו, וקין – כאילו כפאו שד. והבל כורע ומתפלל את תפלתו, ואנחנו בשמענו את התפלה הזאת ועלה על לבבנו, כי תפלה זכה היא הנמצאה באחד ה“מחזורים” ואשר תקנו אותה בלי כל ספק אנשי כנסת הגדולה; ואחרי-כן אנחנו שומעים את קין בהתפללו, והוא עומד קוממיות בעת אשר יתפלל. אך מה זה יגיד אפוא לאלהים, המסתתר הלז אשר לא ידענו ואשר מרצפת דרכיו מלאה מֻטה ואון ועול וחמס? מה יאמר לאלהים זה, אשר יאהב מזבחות ואשר יחשק קרבנות? בראשונה יגיד לו, כי אין הוא יודע מה הוא, אם רוח ואם אֵל ואם בעל תארים אחרים ושונים ורבים, ואולם אם כה ואם כה,

אִם שֹׁחַד תְּפִלָּה אָהַבְתָּ, כִּי עַתָּה הֵא-לָךָ תְּפִלָּה!

אִם תַּחְפּוֹץ כִּי נִקְנֶה אֶת-לִבְּךָ בְּמִזְבְּחוֹת לְאַהֲבָה אֹתָנוּ

וּבְקָרְבָּנוֹת נַעֲשֶׂה לָךְ חֹנֶף, הֵא קָרְבָּן לְךָ וּמִזְבֵּחַ!

---

אִם דָּם חָמַדְתָּ וְאָהַבְתָּ – כִּי עַתָּה פֹה מִזְבַּח הָרֹעֶה

הֶעָשֵׁן עַל-יַד יְמִינִי, וְעָלָיו מִבְּכֹרוֹת הַצּאֹן,

אֲשֶׁר עֶשֶׁן רֵיחַ פִּגְרֵיהֶם עֹלֶה עַד שָׁמֶיךָ;

וְאוּלָם אִם פְּרִי הָאֲדָמָה וּפְרָחֶיהָ וְצִיצֶיהָ הַמּתֻקִּים

מׂצְאִים חֵן בְּעֵינֶיךָ – – – – –

אִם בָּמָה וְקָרְבָּן אַיִן, וּבְאֶפֶס דָּמִים מִזְבֵּחַ

יוּכְלוּ לְהַטּוֹת אֶת לִבְּךָ, אָז הַבֵּט נָא הֵנָּה וּרְאֵה!

וָזֶה הַמַּקְרִיב הַקָּרְבָּן, כְּכֹל שֶׁעֲשִׂיתוֹ – כֵּן הוּא;

וְהוּא לֹא יִשְׁאַל דָּבָר אֲשֶׁר אֹתוֹ יַשִּׂיג הָאָדָם

אַךְ רַק בְּכָרְעוֹ עַל-בֶּרֶךְ – – – – –

והנה שעה אלהים אל הבל ואל קרבנו, ואל קרבן קין ואל קין לא שעה: כי עמוּד אש הלהבה אשר על מזבח הבל עלה ישר השמימה והשמים לקקו את עשן ענן הפגרים, תחת אשר רוח חזקה וגדולה הרסה את מזבח קין, ואת כל הפרי אשר עליו זרתה ארצה. והבל עוד יפצור לאמר: חיש מהר! חיש מהר, אחי! התפלל-נא חיש מהר, כי התאנף בך אלהים, אולי יחמול, אולי ירחם עוד עליך…

וחמת רוח קין נתכה ולא ידעה עוד כל גבול. – האנכי את חמלתו אשאל? אם אני את רחמיו אבקש? למה? – מדוע? על מה? – מה עשיתי רעה מעודי ועד היום הזה? – וברגע הזה יהיה גם כמקנא את אחיו, שהוא, על-פי תכונת רוחו, מסֻגל למצוא חן ולהיות רצוי גם לאלהים וגם לאדם, ובלעג מר הוא קורא אליו: “ואולם קרבנך אתה אשר הקרבת מן הבשר ברוך ומבֹרך יוֹתר! ראה מה יינקו שמים ויאכלו את אש הלהבה העבה מעצמת דם!” – אבל הקנאה הזאת כאין וכאפס היא לעומת קנאת האמת אשר בערה בו עתה עד להשחית: לא, לא אבנה עוד מזבחות וגם לא אחריש עוד לראות בהבנותם! וכאשר יתחלחל הבל למשמע דברים כאלה והוא שואל לדעת מה הוא אומר לעשות? אז יענה אותו קין:

אֶת-זֶה אֶנְתּוֹץ אֲשֶׁר עָלְתָה חֲנֻפָּתוֹ עַד לֶעָבִים

לִהְיוֹת לְפֶה בַּעֲשָׁנוֹ לִתְפִלָּתְךָ הַנִּפְתָּלָה –

אֶת-מִזְבַּחֲךָ פֹּה אֶהֱרוֹס עִם דְּמֵי הַשֵּׂיוֹת ועִם הַכְּבָשִׂים

אֲשֶׁר יָנְקוּ חֲלֵב אִמּוֹתָם וּבְדָמָם פֹּה נֶחֱנֶקוּ.

---

שָׁעָה אֵלָיו! וּבְרָצוֹן! בַּמֶה נֶחְשַׁב הָרָצוֹן הַנַּעֲלֶה

אֲשֶׁר רָאָה הַבָּשָׂר הֶעָשֵׁן וְתִמְרוֹת עֲנַן הַדָּמִים,

אִם הַשְׁוֵה נַשְׁוֶה אֹתוֹ אֶל יִלְלַת אִמּוֹת הַצֹּאן,

לִקְרוֹעַ לֵב עֵת רֻטְּשׁוּ עֻלֵּיהֶן לְנֶגֶד עֵינֵיהֶן?

אוֹ שַׁוְעַת הַצֹּאן הָאֵלֶּה הַתְּמִימוֹת אַף אֻמְלָלוֹת

אֲשֶׁר אַתָּה חָנַקְתָּ אֹתָן בְּמַאֲכַלְתְּךָ בּרֹב קָדְשֶׁךָ?

והוא אומר לנתוש בחמתו את מזבח אחיו; ואולם אחיו יתקומם לו ולא יתנהו לבצע מחשבתו, והוא כמשתגע יתהולל ויקרא: השמר לנפשך, הן אלהיך אוהב דמים! ואם מעט לו ריח הניחוח אשר הגשת אתה לאפו, אז אוסיף אני לו דמים חדשים: והבל לא יבין היטב את שטף הזעם הזה עם הדברים הנוראים האלה, ובהוסיפו להתקומם, אז ישכח קין את נפשו ולא ידע את אשר הוא עושה, ובלפיד הבוער, אשר יגזול מעם המזבח, יכה את אחיו ארצה. – הרצח נעשה מבלי אשר ידע קין כי רצח הוא.

המעשה הדרמטי הזה כמעט אין דומה לו ברוב התנועה אשר לו וברוב הטעמים והסבות הקודמים לו. – אכן זהו גורל מלא אירוניה נוראה אשר לא היה עוד לעולמים: קין, האיש אשר ירא את המות ואשר גם לשמעו התפלצו כל עצמותיו, והוא הוא בעצם ידיו הביא את המות בפעם הראשונה אל תוך העולם!

וגם פה אנחנו מוצאים גֹדל וכח נפלא: הבל מת והוא שוכב פה! הנה זה הוא אפוא המות אשר על-אודותיו הרבו ככה לדַבר ולשאת עליו כל משל וכל משא – ובני-האדם אינם יודעים, גם אחרי בואו, מה הוא ומה משפטו ומה סודו!

וקין הנה זה מתחרט על מעשהו מקץ רגע אחרי העשותו, אם כי לא ידע כמעט את אשר עשה. – האם אך ישן הבל? או האם זה הוא המות? זה הוא המות הגדול והנורא? הזה הוא – הזה הוא – הזה הוא? או האם באמת רק יישן הבל? ומה הלחלוחית אשר על פני האדמה? האם טל הוא? אבל הן לא היה בזה טל!? האם הס מלהזכיר! – האם דם הוא?

והדרמה הולכת ומתקרב אל קצה, והיא מלאה גם מזה והלאה תֹּקף וגֹדל ועֹז. צלה, אדם, חוה ועדה באים; כל מלה וכל דבר אשר יוציא כל אחד מפיו באים איש איש על מקומו, וגם אות אחת לא תוכל להעקר מהם. ובכל עת דברם עומד קין ומחריש ולא יוציא מפיו גם הברה אחת – וגם על-פי הדבר הזה הראה בירון את כחו הנפלא, כי חזק בזה את צורתו של קין שבעתים מבראשונה. חוה היא הרשונה אשר יעלה על לבה כי נעשה בזה מעשה-רצח וכי קין הוא הרוצח, והיא תקלל אותו קללה אשר כמוה לא נשמעה עוד; ואת הקללה הזאת תקלל את בנה אשר עתה יחיד הוא לה.

וגם בזאת אנחנו רואים מעשה יד אמן, אשר יפליא אותנו. וזה הדבר אשר אמרנו למעלה, כי האשה הזאת, אשר היתה הראשונה להתאות לחיים ולדעת ואשר בהגרשה מן העדן נשבר מעט מטה עזה והיא נכנעה כמעט, האשה הזאת לא בַּכֹּל חדלה מהיות עזה וקשה, כי בהעשות מעשה ולא רוּחהּ, הנה גם עתה עוד גחלים תלהט נפשה והיא יודעת לתת דברים לסערת רוחה אשר יהיו כדרבונות וכשרטת בבשר החי. לב האדם בתעתועיו ובנפתוליו הרבים, וביותר לב האשה, עלול להיות חסר כל מדה וכל גבול גם בנוגע לכל טוב וגם בנוגע לכל רע. אם נקח לנו, למשל, את חוה אשר יצר לנו מילטון, וראינו בה אשם בעצם טהרתה וביפיה, תחת אשר בהביטנו אל חוה אשר יצר לנו בירון, וראינו אשה אשר כבר הטיל בה הנחש את זוהמתו וכבר עורר בלבה את הזועות היותר נוראות, באֹפן שהיא חדלה זה כבר מהיות מבחר כל הבריאה אשר עשה האלהים. את הבל היא אוהבת יותר מקין, עקב אשר תם הוא ושפל-רוח וטהור, ולא יהיה לה בכל רגע ורגע למזכיר-עון כמו קין, אשר הוא, גם בלי אֹמר ובלי דברים, יציק לה תמיד בכל שעה ובכל רגע, ונצב לנגד עיניה כמו מחאה חיה כנגד כל המעשה אשר עשתה. והיא, בראותה את בחיר לבה שוכב ארצה מת, אז לא תדע עוד גבול וקצב, ואז תקלל אותו את קללותיה הנמרצות והאיומות והנוראות, אם כי גם זה לה בן, והדרך הזאת היא הדרך היותר רצויה והיותר מקבילה לרוחה, שהיה רוח סוער וזועף מעודו. רק איש אשר רוח-אלהים בו כבירון יעצור כח לציֵר מחזה כזה עם כל דקדוקיו ועם כל פרטיו.

ואחרי הקללה יבוא המלאך לשום אות לקין על מצחו, וקין מקבל את המכאוב הזה באהבה וברצון:

מִצְחִי בֹעֵר בָאֵשׁ, אַךְ מֶה הָאֵשׁ הַזֹּאת

לְעֻמַּת הָאֵשׁ בְּקִרְבִּי?

ואחרי-כן יעזבוהו כלם, מלבד עדה, אשר לא תחפוץ לעזוב אותו, באמרה כי כבר כלם עזבוהו! ואחרי-כן יפרדו מן המת השוכב על הארץ ושפתיהם מלאו מרירות ותנואות רבות, ולקחו על שכמם את חנוך הקטן ואת אחותו הקטנה, וקין יבחר לו ללכת המדברה בדרך “השמם מכל הדרכים” – – –

מאחריהם המת ולפניהם המדבר הנורא!

* *

בנוגע לשֶׁקספיר רגילים סופרי דברי ימי הספרות וחוקריהם ומבקריהם להשתמש בפתגמים חרוצים וקבועים, לאמר: “רוֹמיוֹ וי’וּליֶט” הוא שיר השירים של האהבה, “אוֹתילו הכושי” הוא שיר השירים של הקנאה, “הסוחר הויניציוני” הוא שיר-השירים של תאות היֹשר, “המלט” הוא שיר-השירים של הפילוסופיה – וכדומה. ואולם באֹפן כזה לנו יותר הצדקה לקרוא את “קין” בשם שיר-השירים של חיי האדם בכלל. קין איננו איש יחיד ופרטי, כי-אם הכלל כלו; איננו חולם ובעל-דמיונות, כי-אם האדם כמו שהוא. קין הוא האדם בכל סגולותיו ובכל תעתועיו, בכל יתרונותיו ובכל חסרונותיו. מה שקרה את קין, הוא שיקרה את כל אדם חושב והוֹגה עד הדור האחרון. קין הוא צורה ריאַלית שאין דוגמתה: אדם שיש לו כליון-נפש ועליון-עינים לאיזו מטרה, ורק שהוא בעצמו אינו יודע מה היא, אדם מתחרט על מעשיו, אדם מרגיש רחמים וחמלה, אדם מתקצף ומתרגז, משחק ומהתּל ובוכה וזועק מעצמת מכאובים, והוא עובר לעינינו את גרם המדרגות של כל רגשות-הלב מהחל ועד כלה. קין הוא הטרגידיה הנוראה והאיומה של חיי-האדם, על שום שהאדם נולד וסובל ונוֹשא מכאובים וחוטא ומת. הוא אֻמלל משום שאינו רואה תכלית בבריאת העולם, ואינו מוצא בעולם אותה הדעת שעל פיה יכול אדם להשיג את כל מה שיש, ואינו בטוח ואינו בוטח בכל ההבטחות הנתונות לו, ורואה חמס בכל הנעשה תחת השמש; ועל-כן הוא רואה חמס גם בכל הגורל אשר הוטל על אבותיו ועל נפשו בעצמו ועל אחיו, שאינו מרגיש בזה, ועל ילדיו הנכונים לקראת החיים עם כל אלפי רבוא רבבות הדמעות אשר תבאנה ואשר תהיינה. קין הוא האדם, ככל אשר היה וככל אשר יהיה כל אחד מקרבנו, והוא נושא בחיקו את זרע כל משאת נפש האדם ביחד עם זרע כל פגעיו הבאים. מה יועיל לו כי יתקומם, כי יבקר ויחרף ויגדף? והוא בעצם ידו הן יהרוס ברגע אחד את מצבו ברמה אשר מצא לו לפני אלהיו, וירד ונפל אל תוך הבור העמוק, אשר מתחת, והיה לחיה טורפת! קין הוא – הגזרה הנוראה הנקראה טבע בני-האדם; הוא חולם חלומות נשגבים ועולה בחכמה למעלה, ובעוד רגע הוא עושה תועבה אשר לשמעה תצלנה אזנים; עומד הוא בקומה זקופה, ובגאוה ובגֹדל-לבב יביט אל הכחות המושלים בארץ, ובעוד רגע והיה לגוש-עפר אשר אין בו רוח, לסמרטוט, לגלגל ביד מכונה אשר לא תֵרָאה, ואחרי-כן ישַׁוֵּע ויתיפח ויקרע את לב השומע בכל זעקותיו, אשר הוא זועק לכפר על שגעונותיו אשר היו לו רגע אחד, ונתן את רוחו הנפלא הזה בכל מלאכת-מחשבת אשר הגה והרה מלבו, ואחרי-כן ישוב וגם ישא שנית בלבו את דעותיו ואת הגיונותיו, את מכאוביו ואת עצבוֹנוֹ, את כליוֹן-נפשו ואת תשוקתו הנפלאה, אשר אין להם תכלית ואין להם גבול ואין להם חֹק…

ואת הטרגידיה האיומה הזאת של גורל האדם, ואת מעגל הקסמים הזה, שהוא מטרתנו ותכלית רצוננו, אותו הרגיש בירון בלבו ואותו יצר לעינינו בספרו, כאשר לא היה עוד לפניו ולא היה עוד אחריו. קולות-יללה ושועת-חמס התפרצו מפיו, אשר מתוכן תשמע כל אֹזן בוחנת את קולות יללת כל בני-האדם מסביב ואת נאקתם ואת שועתם מגֹדל המכאוב ומעצמת הפצעים אשר בתוך הלב.

ואולם לוּ היה מנוס ומפלט מתוך המעגל הזה, כלומר, לוּ היה האדם יכול להכּנע מפני הכח המכניע אותו ולהפקיד את רוחו בידו, אם לחיים ואם למות, אז לא היה המעגל הזה מעגל-קסמים כלל וכלל! ואולם כדבר הזה לא יהיה לעולם. הבריה הנפלאה הזאת המֻכָּה והמעֻנה, הכפופה ונדכאה, הנרמסה והפצועה, לא תשליך את הדגל מידה ולא תאמר לאויבה: נצחתני, – זה הוא טבע האדם. קין יודע, כי ריבו ריב עולמים. השכל אשר בו יאמר לו, כי עד נצח לא תתם מלחמתו עם אויבו זה אשר לא יראהו,

וְעוֹלָם עַל-עוֹלָם יִתְפַּלָּץ וְכֹכָב עַל-כֹּכָב יתְפַּלָּץ

וִיקוּם עַל-יְקוּם יִתְפַּלָּץ בְּמוֹסְדוֹתֵיהֶם כֻּלָּם יַחַד,

עַד תֹּם הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת – אִם יֵשׁ שֶׁתִּתֹּם –

וְהִיא הֵן טֶרֶם תִּתֹּם עַד-יֶחְדַּל הוּא אוֹ אָנִי!

והוא עוד יחלום ועוד יהגה, עוד יבקש ועוד ישאל, עוד תכלה נפשו ועוד תתאוה רוחו לעולמות נעלמים. אם העולם החיצוני הזה לא ישפוק לכם, בנו לכם עולם פנימי בקרב לבכם – ייעץ לו שכלו. אז יתאונן, כי אפילו הדעת, אשר קוו כי עץ-הדעת יתננה לבני-האדם, גם היא לא נתנה להם. אם אדם וחוה חטאו, אז היה להם לכל-הפחות לדעת את כל הראוי ואת כל הנכון לאדם לדעת. במקום אחר אנחנו רואים אותו, והנה לבו התגעגע עד מאד, והוא שואל את נפשו לראות את אלהים בעצם תארו, למען דעת אותו, ולמות אחרי-כן כאשר ימותו אבקות העפר. כילד קטן יקיף את לוציפר בשאלות, והשאלות נפלאות, והן יוצאות מפיו תכופות וקצוצות ונמרצות ובחפזון ובסערת-נפש. – “קין” הוא המלחמה אשר לאדם עם הכחות המושלים, מלחמה לחיים או למות, מלחמה אשר בה הכָּנע יכָּנע הבשר, ואולם לא הרוח.

זה הוא הכח לבירון: הוא אסף את כל דמעותינו, אשר במשך אלפי רבבות דורות שמנו אותן בנאֹדנו שנקרא לו עולם, וישימן אל תוך גֻלות העינים אשר לאחד מבני-האדם הראשונים שהיה בראשית הדור הראשון. אנכי, הכותב את הדברים האלה, ואתה הקורא אותם, אנחנו גם שנינו, שהננו מן האחרונים על פני האדמה, אין לנו בכל נאקותינו ובכל אנחותינו להוסיף אף בכיה אחת או גם דלף אחד, אשר לא מצאנום כבר גם לקין, לאדם זה שהוא אחד מן הראשונים. וזה הוא הכח הנסתר, אשר על פיו תפוצץ הדרמה הזאת את לבבנו מאין עוד כמוה, הלא יען וביען אנחנו האחרונים רואים ומרגישים ומבינים פתאום, כי מה שקרה אותנו קרה את ראשון האדם, ובכן הצרה הזאת היא צרת עולמים, אשר אין ממנה מנוס ואשר מפלט אין ממנה. “השאלה” הזאת איננה אפוא שאלה סוציאַלית או כדומה, אשר היינו יכולים לנחם אותנו תנחומות-רגע, כי נבקש לנו תנאים חדשים ואז נמצא פתרונים לה, כי-אם שאלת-עולמים היא, אשר יסודתה בטבע, והטבע הן לא ישֻנה לעולם ולא יתֻקן לנצח, ואם גם אלפי פעמים נשים בצדו את לוח-השגיאות שבו, לא יהָפך עוד עצם הסגנון ולא יהיה לאחר. כיוצא בזה אנחנו מוצאים גם בנוגע לשאלה אחרת, שבני-דורנו קוראים לה שאלת הנשים, ואשר רבים עוד חושבים עליה כי שאלה סוציאַלית היא, והם מנסים למצוא פתרונים לה על-ידי מה שיניחוּ, כי בהשתנות התנאים ישתנה גם מצב הנשים. ועתה – אם יבוא חוקר והשמיע את דעתו אלף אלפי פעמים, כי ריק כל המשא והמתן הזה, אחרי כי מצב האשה מיֻסד בטבע הדבר, והטבע לא ישֻׁנה ולא יתֻקן לעולם, אז לא ישמעו לו! אבל לוּ קם חוזה גדול ושגיא-כח כבירון וכתב לנו דרמה “חוה”, להראותנו, כי עוד האשה הראשונה קראה חמס על כל העול אשר עשה לה הטבע (כי החברה הן לא יכלה עוד לעשות אז את העול ההוא!), וכי מקור העול הוא משום שעשה אותה דלה ושפלה וחולה, וכי קריאת החמס הזאת היא בעצם אותה הקריאה אשר תקראנה כל הנשים עד היום הזה ואשר תקראנה עד הדור האחרון, באין מרפא ובאין מקלט ובאין מנוס, אז היו כל בני-האדם רואים את החזיון הזה והיו מרגישים ומבינים אותו, עד בלתי היות עוד שואל. – הצרה היא צרת עולמים, ומכאובינו ופצעינו הלא הם מכאובים ופצעים אשר יהיו לנצח ועד הדור האחרון.

בירון אסף את כל דמעותינו אנחנו וישימן בעיני הבוכה הראשון. המשורר הרואה את עלות השחר, הרי הוא בכל פעם ופעם כאדם הראשון בשעה שראה את עלות השחר בפעם הראשונה ביום הראשון לבריאה. וגם בנוגע למכאובינו ופגעינו ואנחותינו ודמעותינו עושה החוזה כן. בשעה שהוא רואה ושומע את כל אלה, הרי הם בעיניו כחדשות שלא היו עוד לעולמים, והוא יכול ליחס אותם גם לאדם הראשון או לקין; כי על-כן הוא לוקח גם את כל ספקותינו ושאלותינו והוא שם אותם בפי השואל והמסֻפּק הראשון. ואולם הראשון הזה, משום שהוא ראשון ואין לו עוד כל הנסיונות שמצאנו אותם אנחנו האחרונים, לכן יביע את כל אלה בתמימות נפלאה מאד, והתמימות הזאת הוא הוא הכח הנסתר והנפלא אשר בו יקח “קין” את לבבנו. הזעקות הן זעקותינו, ואולם הקול עוד חדש; הדמעות הן דמעותינו, ואולם הנגה אר להן זה מקרוב רק עלֹה עלה; המכאובים הם מכאובינו, ואולם חותם אלפי הדורות ורבבות השנים עוד טרם טבוע בהם; וגם השאלות והספקות היוצאים מפי החושב והחקרן הראשון, רק שאלותינו וספקותינו הם, אשר אלפי מוחות הולידו אותם במשך אלפי דורות, ואולם נראים הם כיוצאים מתוך מוח אחד, ועוד משוך עליהם חוט של קדושת תמימות. – אכן זאת היא מלאכת-מחשבת אשר אין למעלה ממנה!

ומלאכת-המחשבת הזאת, לפי ההשקפה הראשונה, עשויה על-פי סדר ידוע ומורגש בהעשותו, תחת אשר הסכן הסכין בירון ביתר ספריו להיות כהר געש המקיא מבטנו אש, עד כי יש שנאמין כי הפעם הזאת אוחז הוא את הרסן בידו או מפלג הוא פלג לשטף רעיונותיו בסדרים ידועים ובנחת ובמדה ידועה; ואולם גם זה הוא רק למראה עינים ולפי ההשקפה הראשונה. הרוח הגדול שבו חזק ועצום שבעתים מכל סגר ומכל מדה, ולהפך הוא: הסדרים והמדה שנמצא, אותם בראה לו גאוניותו כמעט בלי דעת; הדמיון אשר בלבו בוער בלהב אש גדולה וחזקה, והוא מניע את הגלגלים ההולמים והמפצפצים אשר לרוחו; ולמרות כל הסדרים והמדות המדומים שומעת האֹזן הבוחנת קול נשמה בוכיה במעמקים, נשמת משורר שירים ליריים אשר זר לו מתג ורסן, וקין יחדל פתאום מהיות נפש דרַמטית והיה – לנפש בירון. בירון איננו גיטה; המשורר הסוביקטיבי לא יוכל בשום אֹפן להתנכר אלינו.

והחוזה הסוביקטיבי הזה נלחם לעינינו את כל מלחמותינו אשר נלחמנו גם אנחנו בתוך לבבנו פנימה – היש תקוה? אם יש עוד אחרית? אם תתם המלחמה?

לוציפר בעצמו הוא כפוסח על שתי שעִפּים, והוא אומר: אם יש שתתם!

והימים החדשים הנה באו אשר אליהם הוא נִבּא: הנה עולמות מתפלצים עולם על עולם, הנה הכוכבים מתפלצים כוכב על כוכב, הנה היקום מתפלץ יקום על יקום – ואיה התשועה? היש תקוה, כי האויב הנורא והמסתתר לא ימצא עצה בלתי-אם להפיל מידו את העולם אשר כבש לו ולתת אותו שלל למכניעו? היבוא רגע ורוח בני-האדם יֵרָגע כמעט קט מכל מכאוביו ומכל מדויו? הנה האדמה אשר אותה נעבוד – התת לנו את כחהּ? האם נשׂבע מטובהּ חלק כחלק? אם תעבור הקללה אשר קֻללנו, כי ארורים נהיה ממנה? הנה כחנו עמנו ורצוננו חזק ומטרתנו ברורה – היצלח לנו לעבוד ולברוֹא לנו עדן שני וחדש? אם יהיה לנו עץ-הדעת אם יבוא יום ואנחנו נאכל ממנו אכילה גסה ולתיאבון?

“קין” הוא הדרמה של חיי-האדם. והדרמה הזאת תחדל בחדול האדם מעל פני האדמה!

1900

---

הַגָּדוֹת אַנְדֶּרְסֶן

מאת

דוד פרישמן

לידידי ד"ר י. ל. קצנלסון.

על הגשר האלכסנדרוני עמדנו רגע אחד, בעברנו את הנֶוָּה, אז נמשכו עיני בחזקה אל מי-הנחל ואביט המימה. ברגעים האלה והיום והלילה נפגשו ואור-השמש ואור-הלבנה נשקו; אז היה אור יקרות על פני כל הככר, הוא האור אשר צבע אין לו ואשר אין לו שֵׁם ורק עֵרב ארגמן עם תכלת יהיה כנוֹגה על פני המים. ואני ראיתי את בּא השמש ואת עלות הלבנה ברגע אחד גם יחד, ואזני שמעה קול-המוֹת נפלא, אשר לא ידעתי מה הוא, ורק נפשי ידעה פתאום כּי ירד כבוד אלהים על המקום אשר לפני וזה קול אדני על המים הרבים. מי לא ידע את הרגעים הקדושים האלה? על מי לא היתה היד הגדולה הזאת? – ואתה שלחת את ידך וַתּעירני מדמיונותי ומחלומותי אשר חלמתי בהקיץ, וַתּדַבּר אלי ותאמר: הלא זה אשר יאָמר לו: לילה מן “הלילות הלבנים”!…

והלילה הזה הוא גם הלילה אשר בו הרבית מאד לדַבּר על לבּי בדבר אַנדרסן, ותאלצני בדברים לגשת אל המלאכה ולשום את ספורי הגדות אַנדרסן לפני בני-ישראל. ימים רבים דברת על לבי ולילות רבים, ירחים רבים פתיתני ושנים רבות, ואני נדרתי נדר לאמר: אם יהיה אלהים עמדי והניח לי מעמלי במעט, ועשיתי את אשר יעצתני ואת אשר יעצתי גם אני בלבי זה מאז. – ההיה אלהים עמדי כאשר שאלתי? ההונח לי מעמלי אף מעט?… ראה, הלא מביא אנכי היום את ספורי הגדות אַנדרסן בשפת עברית לך ולבני ישראל!…

לך – ואתה תבין כרגע את משפט הדבר אשר הבאתי; ואולם לבני-ישראל – היבינו הם מה זה אַנדרסן ומי הוא להם?

הנקל היה לי להגיד לקוראי לאמר: ראוּ, הנה נעתקו ספורי הגדות אנדרסן ליותר מארבעים לשונות; כל גויי-אירופה ורבים ממשפחות אסיה ואפריקה העתיקו להם ללשונותיהם את הספורים הנפלאים האלה! הקירגיזים יושבי חופי הים הכספי קוראים כיום הזה את ספור ההגדה על-דבר “בגדי המלך החדשים”, ועל גדות הגיחון, אשר שם יפרח הלוט אשר שם תעלה ההדסה, שם יקרא ההודי את דבר “האם והמוצאות אותה”, ולבו בקרבו יגדל וירחב; כי אין ספר בכל הספרים החדשים אשר יהיה נחשב בין ספרי ספרות העולם ואשר יהיה לנחלה לכל גוי ולכל מדינה כספר ספורי-ההגדות הנפלא הזה, אשר כתב לנו אנדרסן. ולכן היה לי להגיד לאמר: אם חושבים אנחנו את עמנו גם הוא כאחד העמים ואם ספרותנו ספרות גם היא כאחת הספרֻיוֹת, אז מה אות טוב מזה אם לא בהעתיקנו לנו גם אנחנו את הספר הזה. ואולם לוּ דברתי כדברים האלה, כי אז דברתי ללא אמת. בפה מלא אנכי מודה, כי בגשתי אל המלאכה לא זכרתי את הדבר הזה, וכי נכון הייתי לשום את הספר הזה לפני הקוראים העברים, לוּ גם היה ספר אשר לא נעתק לכל לשון עוד.

ואתה הוא האיש אשר הבינות את הדבר הזה.

זוכר אנכי, כי ראש כל מאויי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני-ישראל שירים ליריים הרבה, וגם במאמרים השמעתי את הדבר הזה לא אחת ושתים, כי אמרתי, רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני-ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועֵדן, איזו נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה! יבָּרא-נא רוח ליריות לנערי בני-ישראל, ינתן-נא ספר שירים ליריים ביד בני-הנעורים, אולי יהיה להם ספר כזה לסדור-תפלה לכל מועדי השנה, אשר יקביל לכל דבר ולמשאלות כל איש ואיש, והתפלל הנער העברי והתפללה הנערה העברית ברוח השירים האלה ברגע אשר יהיה לבם מלא, והתמססה האבן הכבדה הרובצת בלב העם האמלל הזה, אשר מצוקותיו הרבּות טמטמו ברב הימים את לבו. – ואולם ידעתי תמיד, כי לא נקל הדבר לחבּב את סגנון “השורות הקצרוֹת” על רֹב בני-עמנו.

האם לא נבוא אל המטרה, אם נרגיל אותו מעט מעט על-פי ספר כתוב שפה פרוזית, אשר דופקת בו רוח לירית בחזקה? – הנה כן לא יפָּלא עוד הדבר כי לאנדרסן היתה תשוקתי תמיד, לשום אותו לפני בני ישראל!

רוח לירית ושירה ערבה ותמימות נעימה וילדות נפלאה מלא את ספר הספורים הזה, אשר אין מָשְׁלוֹ ואשר אין כמוהו – וסופרינו הלא צועקים כל היום: בראו-נא ילדות לילדי בני-ישראל! הוסיפו-נא, ולוּ רק רגע אחד, מעט קורת-רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו-נא את הילדות לבני-ישראל, אשר נכרתה מקרבנו זה הרבה מאות שנים! למדו-נא אותם תמימות והרגשה וְחָלֹם חֲלוֹם! בנו-נא להם עולם אשר אין בו עוד קנאה ושנאה ותחרות וחשבון-נפש וחקירות ופילוסופיה ויאוש, ואשר יש שם תחתיהם ימים טובים ולילות מנוחה וחברים טובים וצעצועים ושחוק וגיל ורנן! הקימו-נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני-אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדַבּר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס-המקל וגם איש-החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר-הצבא העשוי עגת-דבש וגם כפתורי-הבגדים ושרוך-הנעל והסרגול ועט-העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארֻבּת-העשן, כלם כלם מדַבּרים ומתנועעים ומשיחים ומסַפרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדַבּר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצוה ומרת-נפש וחשבונות ודאגות ותקוות וחקירות! תנו לנו טל-ילדות.

תנו להם טל-ילדות – איך נִתּן טל ילדות לעם אשר בו גם הזקן וגם הנער אין להם סימן מבדיל להבדיל ביניהם בלתי-אם הזָקָן לבד? אַל-נא נשלה את נפשנו – היכול נוכל לקוות כי יש יום והקורא העברי יקרא בתמימות כאחד הגוים את הספור על-דבר בן המלך ובת המלכה אשר בנו להם ארמונות פורחים באויר? היתכן הדבר, כי העם, אשר על אחדים מבניו יסֻפּר, שהם הביאו לבב-חכמה לברך ברכת “שהכל” גם על החלב אשר ינקו משדי מיניקותיהם, היתכן הדבר, כי העם הזה מסֻגל לקרוא באֹרך-רוח גם הגדות וגם מעשיות אשר כל כחם אינם אלא בדמיון? יהודי אשר רמ“ח אבריו אינם נבראים אלא על-מנת להתפלפל ואשר שס”ה גידיו אינם עושים דבר אלא קוראים כל היום: “מאי קא משמע לן?” היתכן, כי עם אשר כזה יפַנה את לבוֹ אף רגע אחד אל העדן היותר גדול אשר בראה הספרות? הן אוהב היהודי את גן-העדן, אוהב הוא אותו ומקוה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים, כי-אם אחרי מותו…

ובכל-זאת אני יודע וחש ומרגיש בנפשי, כי אין עם בארץ אשר בניו יהיו ילדים ואשר גם זקניו יהיו מלאים רוח ילדות כעם הזה! גם הגדולים אצלנו יהיו ילדים תמימים! כל ישראל אינו אלא ילד גדול!

שני מיני תמימות יש בעולם, תמימות הבאה מן הכוח ותמימות הבאה מן הלב. והנה אמת הדבר, כי בנוגע לתמימות הבאה מן המוח אין אנו מוצאים ילדות לישראל אפילו פחות מכביצה, כי ערום העם הזה מאד, פקח העם הזה מאד, שנון העם הזה מאד והחשבונות והדאגות והחקירות והחֻקים והסברות וההיקשים הם דברים המיוסדים כמעט בטבעו ובתכונת רוחו, ולכן הוא אוהב את הפלפול ואת ההיקש, ואפילו היקש על-פי הגיון מעֻקם, ולכן אוהב הוא את החקירה הדקה מן הדקה, ואפילו חקירה בדבר ביצה שלא נולדה עוד כלל, ואולם בנוגע לתמימות הבאה מן הלב אין כמעט במערב הארץ כעם הזה האוהב את הדמיון, את החלום, את הנעימות, את השירה ואת השתפכות-הלב. בנוגע למוחו יש לו דמות עם שבטי הכנענים, הם הפיניקיים הראשונים, ובנוגע אל לבו דומה הוא אל אחיו הערביים.

יש עמים אשר תמימות הילדות מובנת להם היטב, ויש אשר לא יבינוה היטב עד עולם. גיאורג ברַנדֶס יסַפר לנו את שיחתו עם איש צרפתי נבון דבר, אשר שאל אותו על-דבר הגדות אנדרסן, והצרפתי ענה: “”un peu trop enfantin החריפות הנתונה לעם הצרפתי אינה נותנת אותו למצוא נחת גם בתמימות ילדים; לא הילד הטוב יחָשב אצלו לילד, כי-אם הילד הפרא, אשר יקרא לו enfant terrible; וברַנדס מוסיף, כי לוּ יתנו את הגדות אנדרסן לילד צרפתי בן חמש שנים לקרוא אותן, ומצא בהן צד ילדות יותר מדי גם הוא. תמימות הצרפתי אינה אותה התמימות הבאה מן הלב; ובכלל אנחנו מוצאים, כי תמימות הילדות הוא דבר הנושא עליו חותם גרמני מוחלט, וביותר יבינו אותה באנגליה ובאשכנז, פחות מהם יבינו אותה הגוים הרומניים, והעם הצרפתי פחות מכלם. ואולם אצל שבטי בני-שם אנחנו מוצאים תערובות נפלאות: ערמה של מוח ותמימות של לב. עם ישראל הוא זקן מצד זה וילד מצד זה.

ואנדרסן גם הוא הן הוא אותו הסופר אשר יש לו זקנה מצד זה וילדות מצד זה! – אם נסכים רגע אחד לדעת האומרים, כי אנדרסן הוא הסופר אשר כתב לילדים, אז עלינו להוסיף ולברר את הדעה הזאת לאמר: הקטנים קוראים ומתענגים על “המעשה היפה” אשר הם קוראים, והגדולים קוראים והנה – נפלא הדבר! – רעיון גדול הם מוצאים תמיד בכל מעשה ומעשה.

ואולם רק רגע אחד נסכים לדעת האומרים האלה, ולבנו אין עמנו. ההשמיעו האנשים האלה לאזנם את אשר הם אומרים? – אנדרסן הוא אחד “המשוררים” היותר גדולים אשר היו לעולמים: רוח דמיון עז עם נעימות שפך-לב, רעיונות נעלים עם שפה נפלאה, חזיונות נמרצים עם תמימות ילדות בו נשקו, והוא קם בעודו עלם ויבקש שנים רבּות את המקצוע בשדה השירה, אשר שם יוכיח את עצמיותו המוחלטת, ויהי תועה ממקצוע למקצוע, אז חזר על כל מין ומין ממיני השירה ולא הניחו את רוחו, וינסה את כחו גם בכתיבת רומנים וגם בכתיבת שירים שקולים וגם בכתיבת חזיונות וגם בכתיבת שירי-עלילה, ולא מצא את אשר בּקש. “בהיותו משוטט שנים רבות בארץ – יאמר ברנדס, – והוא אחד מתלמידי אֶהלֶנשלֶגֶר המובהקים, ופתאום והנה הוא תועה מן הדרך אשר סלל לפניו אֶהלֶנשלֶגֶר והוא בא בנשף בערב יום אחד עד לפני דלת קטנה ומסֻתּרה, אשר אין לה תאר, היא דלת פתח ספור ההגדה. אז נגע אל הדלת, והנה היא נפתחת, ויבוא בה וימצא שם בתוך האפלה את “כלי האש”, הלא הוא ספור-ההגדה הראשון אשר העלה אנדרסן לנו”. הימים האלה ימי שנת השלֹשים, ואנדרסן החל לכתוב את ספורי ההגדות אשר לו, ויהי פתאום לאיש מהֻלל מקצה תבל ועד קצה תבל, כי הנה מצא אנדרסן את המקצוע המיוחד והמובדל לעצמיותו המיוחדה והמובדלה גם היא, והמקצוע הזה הוא – מקצוע הילדות. אבל אם יבחר איש את מקצוע הילדות, לתאר לפנינו את הילדות בכל הודה ובכל תפארתה, הבזאת היה לסופר אשר יכתוב למען הילדים? אם מצא קרילוב את המקצוע המקביל לעצמיותו בכתיבת משלים ושיחות חיות ועופות, האין לבני-אדם לקרוא את המשלים והשיחות ההן ורק החיות והעופות יקראו אותם? אם מצא אלכסנדר דיומא (הבן) את המקצוע אשר לו בכתיבת חזיונות המתארים את לב האשה עם כל סבכיו ותעתּועיו ותהומותיו, האין לגברים לקרוא את הספרים ההם ורק הנשים תקראנה אותם? – אכן כתב אנדרסן את ספורי-הילדים אשר לו, כי זה הוא המקצוע אשר לו המקביל היטב לעצמיותו ולכל מעלות רוחו, לתאר לנו את הילד בכל דרכיו ובכל מחשבותיו, בכל שיחו והגיגו, בכל תמימותו ופשטותו ובכל חזיונותיו, ולא יתאר לפנינו את הילד על-ידי מה שישים לפנינו תמונת ילד, כי אם על-ידי מה שידַבּר אלינו בלשון הילד, ואולם קוראיו הנאמנים הם הגדולים, כי רק הם יכולים להשיג את רב הערך אשר ל“שירים הפרוזים” האלה. הנה זה הוא הכח אשר לאיש גאון הרוח: הטבע הכפול שבו! אנדרסן מדבר בסגנון ילדים, והנה הילדים קוראים ומשתעשעים בו והגדולים קוראים ומבינים אותו. יש אשר הקורא הקטן יקרא ולבו הקטן יעלוז ויתענג על החזיונות היפים ועל המעשה הנחמד אשר הושם לפניו, והקורא הגדול יקרא גם הוא, והוא ימצא שם רק את החדוד ואת הסַטירה הנמרצה ואת הבקרת החדה.

וספורי ההגדות האלה שונים מאד למיניהם הרבים. יש אשר נמצא בהם ספורים שהם, בסקירה הראשונה, רק לילדים, ויש אשר נמצא ספורים הכתובים גם לקטנים וגם לגדולים, ויש אשר הם כתובים רק לגדולים לבד. רב לנו אם נזכיר פה בשם את ספור ההגדה “הצל”, וכן “הנפש”, למען הוכיח כי לא לקטנים נכתבו הספורים האלה. גם מן הגדולים לא יבינו אותם בלתי-אם הקוראים המבינים.

ומן המינים הרבים והשונים אשר אנחנו מוצאים בספורי הגדות אנדרסן בחרתי לי אחדים מכל מין ומין, באֹפן שכל המינים השונים נכללים בספר הזה, אשר אני שם לפני בני-ישראל. – מוצאים אנחנו בספורי אנדרסן ספורים המצטיינים על-פי רוח הבקרת החדה הנושבת בם, ורק שהם כתובים בהלצה יפה, כמו: “חזיר הכסף”, “זבוב האשפות”, “נכון הדבר כנכון היום” וכדומה; מוצאים אנחנו בהם כאלה המצטיינים על-פי דעת העולם ודעת בני-האדם במדה מרֻבּה, שהמסַפּר מראה בהם את כחו, כמו: “זבוב האביב”, “הרוח מעתיק ציונים”, “דבר” וכדומה, או כאלה הכתובים אך רק למען הילד, כמו “הארגז המעופף”, “מפיל חבלי שנה” וכיוצא בהם, שהם כתובים ברוח הילד ועל-פי הדמיונות המלאים את לב הילד ועל-פי ההשגה שיש לו להילד ועל-פי ציור העולם הנתון בלב הילד, ורק שהקורא הגדול, בקראו אותם, ישתומם לבו בתוכו גם על יפי מלאכת-המחשבת ועל הכשרון הנפלא שיש לו למסַפּר הזה. הנה כן אנחנו מוצאים בין הספורים האלה ספורים אשר זה כחם ברוח שירתם הנפלאה, כמו “גן העדן”, “המלאך”, “חלום האלה הזקנה” ודומיהם; או “האם והמוצאות אותה”, שהוא ספור מלא רוח שירה הנוגעת עד הנפש, והם כתובים באֹפן שהילד הקורא אותם ימצא בהם את שלו ואת העולם שהוא מבקש, והקורא הגדול ימצא בהם גם הוא את שלו ואת הקרוב ללבו יותר. ויש ספורים הנוגעים אל השאלות העומדות ברומו של עולם, שאלות בדבר תקון החברה המחכות עוד לפתרונים, כמו: “הנרות”, “אכן נבדלנו”, “החלזון ומקל השושנים”, ויש ספורים המיוסדים רק על ההלצה לבד, כמו: “בת המלך על העדשה”, “בית-הצאור” וכדומה, וגם בהם יראה דעת העולם ודעת בני-האדם אשר למספר הזה; ויש שנמצא בהם חקירות ופילוסופיות הכתובות בלצון הרבה, כמו “התנין הגדול אשר בים”, “הזמיר”, “בגדי המלך החדשים”, “נטף המים” וכיוצא בהם; וכן גם ספורים אשר כל-עיקרם אינו אלא בשביל המוסר הנמצא בהם, כמו: “מעשה”, “הנערה הקטנה עם עצי הגפרית”, “הדגן הטטרקי”, או גם ספורים אשר יזכירונו תמיד שחוק-שפתים ודמעת-עינים בבת-אחת, כמו “צרת נפש”. ואולם רבים-רבים נמצא בספר הזה הכתובים לא רק לאנשים גדולים, כי-אם לאנשים הוגים וחושבים וחוקרים דבר עד תכלית, כאשר אמרתי למעלה.

ואני בגשתי להעתיק לעברית את ספורי ההגדה האלה ידעתי, כי יבָּצר ממני להעתיק מכל הבא בידי וכי עלי לבֹר היטב ספוּרים מקרב הספורים, ובחרתי את הספורים המקבילים יותר לרוח הקוראים העברים, ביחוד נטשתי את הספורים הנשענים ביותר על האגדה הצפונית ואת הספורים הכתובים ברוח הנוצריות, ובזאת הייתי מוכרח לשַנוֹת לפעמים באיזה ספור מן המטבע הראשונה שהטביע בו המסַפּר, כמו בספור “מעשה”, או “הנערה הקטנה עם עצי הגפרית” או “חלוֹם האֵלה הזקנה”.

ככה אני נותן את הספר הזה היום לבני-ישראל ולך.

כפר בֶּאדן, אב התרנ"ו.

---

תּוֹלְדּוֹת הַקּוּלְטוּרָה

מאת

דוד פרישמן

¹

זוֹכר אנכי: עוד עלם צעיר מאד הייתי בראותי בפעם הראשונה גוף אדם מת מוטל על שלחן המנתחים. מורה האנטומיה עמד בראש ובידו האזמל. המורה לבוש טלית לבנה וארֻכּה, ומסביב לו המון תלמידים רבים. אז יגזור המורה גזר אחרי גזר וישים לפנינו נתח אחר נתח. ובכן: זה הוא הלב, זאת היא הריאה, זה הוא הטחול, זאת היא המרה, הכבד, החזה, האצטומכה, המעים, המוח, הוֵשט, השלפוחית, הסמפוניות, זה הוא אבר פלוני וזה אבר פלוני, זה שריר פלוני וזה שריר פלוני. ואני זוכר, כי בלילה ההוא נדדה שנתי מעיני, ותמונת גוף המת, אשר לא סרה מנגד עיני אף רגע אחד, לא הניחה לי לישון. כי פתאום לפתע נבקע בלבי כזיק אור הרעיון הגדול: ובכן זה הוא האדם! ובכן גם הגוף הזה היה באיזה זמן מן הזמנים מין דבר אשר חשב ואשר הרגיש! מה זה אדם? מה שנאתו, מה אהבתו? מה מלחמותיו, מה צרותיו, מה שמחותיו ומה כל העמל אשר הוא עמל תחת השמש? – אמנם כן, בִּן רגע אחד הוברר לי המושג הנורא ואדע ואבין פּתאום את הריקנות שבחיים, את האפס והתהו, את האין והשלילה הממלאים את כל חללו של העולם המקיף אותנו.

ועוד פעם אחת קרה לי מקרה כזה: על שלחן המנתחים לא נמצא בפעם הזאת גוף אדם פרטי, כי-אם גוף הכלל כלו, גוּף האנושיות, והמורה העומד בחדר לא הורה אותנו פרק בחכמת האנטומיה, כי-אם את פרקי תולדות הקולטורה. ובכן: זה הוא עם, זה הוא גזע, זאת היא משפחה, חברה, ארץ-מולדת, אמונות, דעות, לאומים, שבטים, גבולים, חֻקים, דתות ועוד ועוד. ולפתע פתאום באה עלי הרוח הגדולה והחזקה וכמו ברק עלה הרעיון על לבי: מה זאת אנושיות? מה בני-האדם עם חקותיהם ומנהגיהם? מה אמונתם וקנאתם ושנאתם? מה קדשיהם ותועבותיהם? מה טמא ומה טהור? על מה יריבו ועל מה יאכלו איש את אחיו? – ובִן רגע אחד הבינותי עד כמה נבער כל זה ועד כמה נבערים כלנו…

מני אז ידעתי, כי אין תורה כתורת תולדות הקולטורה, אשר עז בידה לפשט את כל העקמומיות שבלב; במדה אשר ירבה איש לדרוש ולחקור את פרטי החזיונות בהתפתחות בני-האדם והשתלשלותם והשתלמותם, ובמדה אשר יעמול להבין איך נתפתחו אצלם מעט מעט כל המושגים השונים אשר היו להם לבסוף לעיקרים, במדה זו יתבררו הגיונותיו ויתלבנו רעיונותיו ויחלש יצר לבו הרע, ולבו יהיה נכון יותר לקראת כל טוב ועלול יותר לכל מחשבה טהורה. סֵפר תולדות הקולטורה הוא סֵפר-המוסר היותר נעלה!

מה זאת קולטורה? – הקולטורה, במובן שלפנינו, היא תֹּכן העלילות, הכולל ומקיף את השלמת האדם והתפתחותו והשתלשלותו בּהמשך דורות וזמנים רבים. לפי-זה מובן הוא מעצמו כי ראשיתה מצער מאד, והיא הולכת הלוך וגדול מדור לדור ומזמן לזמן; האחרונים לוקחים הירושה את כל אשר התקינו בני-הדור ההולכים לפניהם, והם הולכים ומוסיפים ומתקינים תקנות חדשות ומנחילים את כל אלה לבניהם אחריהם, ובניהם אלה באים גם הם ומרחיבים את הגבולות האלה ואת פרי עמלם יניחו לבניהם החדשים, וכן הלאה והלאה, עד כי נבוא אל הפרק אשר עליו יעמדו הדורות היותר אחרונים. בדברים מדֻיקים וקולעים אל המטרה יצַיֵּר לפנינו את החזיון הזה אחד מחכמי התלמוד, בן-זומא, בדברו על עלילות בני-האדם הראשונים ביחוסם אל הירושה אשר יירשו מהם האחרונים. “כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר-כך אכל – ואני משכים ומוצא כל אלו מתֻקנין לפני; וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא לבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר-כך מצא בגד ללבוש – ואני משכים ומוצא כל אלו מתֻקנין לפני” (ברכות, נ“ח, ע”א). זאת היא הקולטורה! בני-האדם הראשונים יגעו יגיעות ואנחנו מוצאים לפנינו דברים מתֻקנים, וגם אנחנו יגעים יגיעות ובנינו ימצאו את הדברים מתֻקנים עוד יותר, וכן הלאה והלאה עד כי נקרב אל ההשלמה הלוך וקרוב ככל האפשר. עתה רואים אנחנו, כי האדם לוקח לו את פת לחמו ואוכל – היזכור ברגע הזה את כל ההמצאות ואת כל התחבולות אשר היו להם לבני-האדם הראשונים להמציא ולחקור ולגלות, עד כי באנו אל המדרגה הזאת לקנות פת-לחם מוכן במחיר אגורות ידועות? עתה רואים אנחנו, כי האדם לובש את בגדו ויוצא לטַיֵּל – היזכור ברגע הזה את כל אלפי המעשים הבודדים אשר היה על האדם לעשות ולדרוש ולנסות ולהתקין ולהמציא עד כי באנו עד התקופה לקנות בגד מוכן ומתֻקן בשוק? עתה יושב האדם במרכבתו ונוסע לשוח – היזכור את כל המעשים אשר נעשו ואת כל הנסיונות והבחינות אשר עשו אלפי דורות לפניו, עד כי המציאו את האוֹפן ואת הגלגל ואת הבד ואת השקא ואת הריספק ועוד ועוד, עד כי לבסוף יכולים אנחנו לנסוע אף בכח אלקטרי? תכן המעשים והעלילות למראשית ועד אחרית הוא הוא אשר נקרא לו השלמת האדם או קולטורה!

מה זאת תולדות הקולטורה? – התולדות האלה אינן סכום המעשים והעלילות ההם לבד, אשר נעריך אותם אחד אחרי האחד, כי-אם גם חֵקר הסבות ודרישת העילות אשר הולידו אותם. באֹפן הזה יוצא לנו, כי תולדות הקולטורה הן תולדות רוח האדם והתפתחותה והשתלשלותה.

תולדות הקולטורה, בעצם וראשונה, אינן בלתי-אם חלק אחד מתולדות דברי-הימים הכוללים; ואוּלם יש אשר יגדל ערכן שבעתים ושבעה מכל דברי-הימים שבעולם. כי תחת אשר דברי-הימים הכוללים לא ישימו לפנינו בלתי-אם את הקורות והמאורעות כשהם לעצמם, ינסה סופר תולדות הקולטורה לשום לשנינו גם את הסבות אשר הולידו את קורות והמאורעות ההם. סופר תולדות הקולטורה ינסה לפעמים להראות, כי הקורות ומאורעות אינם בלתי-אם תולדות מוכרחיות של זמן ידוע ובני-האדם לא עשו את מעשיהם אלה או אלה מפני שכך עלה ברצונם לעשות, כי-אם מפני שהיו מוכרחים לעשות כך, לא על-פי הכרח חיצוני, כי-אם על-פי הכרח פנימי, באֹפן שנבוא לידי החלטה כי יש רוח בבני-אדם הכופה אותם ללכת בדרך פלוני או פלמוני דוקא, וסופר תולדות הקולטורה הזה הוא הוא אשר יעמול לפנינו לבקש את נתיבות הרוח ההוא ולהוכיח ולערוך את משפט מצעדינו אם בכה ואם בכה. הוא הדבר אשר אמרנו, כי דברי ימי הקולטורה, במובן זה, אינם בלתי-אם דברי-ימי האדם.

את הדרך הזה לכתיבת דברי-הימים, רצוני לומר, דרך החקירה, הורו לנו בראשונה חכמי המאה שעברה, כמו מוֹנְטֶסְקְיֶה Considerations, sur la grandeur et la décadence des Romains“”

ווֹלטֶר, “Sur les moeurs et l’esprit des nation”

גיבּון, “History of the decline and nations fall of the Roman Empire”

ועוד יותר מהם עשה הֶרְדֶר בספרו המהֻלל “אידעען צוּר געשיכטע דער מענשהייט”, שהוא הניח את אבן-הפנה לבנין כתיבת דברי-הימים על-פי רוח חקר, ואחריו החוקרים אשר יצאו בעקבותיו להרחיב ולהאדיר את מפעלו זה. אולם הדרך הזאת, בעצם וראשונה, אינה עוד דרך תולדות-הקולטורה לפי המובן שיש לנו עתה ממנה, כי-אם דרך הפילוסופיה של ההיסטוריה, הלא היא הדרך אשר כותב דברי-הימים מתאמץ למצוא את סבות כל הקורות והמאורעות בנוגע לערכם המדיני והפוליטי, כי דברי-הימים בכלל, לפי המושג הרגיל, הלא אינם בלתי-אם דבר-ימי המדינות והפוליטיקה והמעשים הנעשים בכל ממלכה וממלכה ביחוסה לממלכה שניה; אבל כל אלה אינם עוד דברי-ימי רוח האדם, רוח האדם כשהוא לעצמו, רוח האדם מאז צאתו מתחת יד הטבע בכל פשטותו וגסותו ושפלותו ועד עלותו ממדרגה למדרגה ומהתפתחות להתפתחות ועד שבא אל המדרגה אשר שם נראה אותו כיום הזה. כתיבת דברי-ימים כזאת דורשת ממנו לדעת את עלילות האדם עם כל תכונותיו ומשפטיו כפי שהיה בטרם הוחל עוד התקופה ההיסטורית, רצוני לומר, עלינו לדעת את האדם שלפני ההיסטוריה, עלינו לדעת את האדם הקדמוני, וכן עלינו לדעת היטב את כל סדרי-החיים אשר היו לו לאדם מקדמות-עולם ועד עתה, את חיי-החברה, את דירתו, את ארחות חייו, את מלבושיו, את כליו ואת חפציו, את אבלו ומשקהו, את מנהגיו ומשפטיו דבר יום ביומו, את ארחו ורבעו, את חֻקותיו ותורותיו, את אמונתו ודתו, את השקפותיו ואמונותיו הטפלות, את דמיונותיו והזיותיו וכו' וכו' אשר היו לו בכל זמן וזמן, והדברים האלה יהיו לנו למפתח לפתוח בו את משפטי הליכות רוח האדם. מובן הדבר מעצמו, כי עלינו לבקש בראשונה את המעוררים הראשונים, אשר עוררו את האדם להסיג את הגבולות הצרים אשר גבל הטבע מסביב לו, וכן עלינו לבקש תעודות נאמנות אשר תָּעֵדנה על כל המעשים הראשונים ההם, אחרי כי אין לנו רשימות וכתבים ספרותיים אשר ימיהם יגיעו עד הזמן הקדמון ההוא.

מה המריץ אפוא את האדם הקדמוני לפרוץ את הגדר הצרה אשר הגדיר הטבע מסביב לו? – על השאלה הזאת יענו החוקרים, כי תאות הקיום המריצה אותו ללחום את מלחמותיו עם הטבע, בכדי שתהיה לו אפשריות להתקַיֵּם, והיא היא המריצה אותו לכונן לו גם סדרי חיים של חברה, למען אשר תהיה לאֵל ידו לצאת בנצחון מן המלחמה הזאת. ומה הם האותות אשר על פיהם נדע את המעשים הנעשים בקדמות ימות-עולם? – שרידי פליטי כלים וחפצים עתיקים, אשר נמצאו על-פי מקרה או אשר חפרו אותם החוקרים ממעבה האדמה, הם הם ישימו לפנינו כעין סימנים ואותות, שעל-פיהם נוכל לצַיֵּר לנו את תנאי-החיים של בני-האדם הקודמים ההם, והדברים האלה ביחד עם הדברים שאנחנו מוצאים אצל הפּראים בדורותינו, הם יהיו למורי-דרך לכל חוקר לדעת את הדרך אשר עליו ללכת. כלי-אבן בצורתם היותר גסה והיות-שוטה וכן כלי-עצם וקרן ודומיהם יצַירו לנו את האמצעים אשר בהם השתמשו בני-אדם היותר קדמונים במלחמותיהם היותר ראשונות אשר נלחמו עם הטבע. לתקופת הזמן הזאת יקראו החוקרים תקופת זמן-האבן. אחרי תקופת הזמן הזאת נראה את שרידי פליטי הכלים העשוים מתכת, והם בשפתם הנאלמה יסַפּרו לנו את כל מעשי האדם ועלילותיו בתקופה החדשה הזאת, ועינינו תראינה מעט מעט איזו התפתחות ואיזו השתלשלות ברוח האדם. הזמן הזה הוא זמן-המתכת. ואחרי הזמן הזה נבוא אל תקופה חדשה, וכן נעלה מעלה ומעלה, וכן נעבור הלאה, עד כי נבוא אל הפרק אשר בו כבר החלה התקופה ההיסטורית, הלא היא תקופה אשר כבר יש לנו בה כתבות ומצבות ורשימות עתיקות, שהן תספרנה לנו דברים יותר מפורשים ויותר מובנים לנו. ארץ המזרח היא הארץ הראשונה אשר נבקע בה בראשונה אור הקולטורה, ביחוד היא הארץ היושבת על-פני הקצה היותר קיצוני שבמזרח, היא ארץ חינה, שהיא היתה לה קולטורה מיוחדת עוד בקדמות ימות-עולם. אחריה נראה את ארץ הֹדו ואת ארם-נהרים, שהן מן הארצות היותר קדמוניות שהיתה להן קולטורה, משם נעבור עד סוריה ונראה שם את הכנענים ואת היהודים, שהם אנשי קולטורה גדולה וכבירה, ובעברנו גם משם אז נבוא עד ארץ הנילוס, ארץ מצרים, שהיא ארץ הקולטורה אשר יש לנו משם הרשימות והכתָבות היותר עתיקות, והן יהיו לנו לאותות נאמנים ומוצקים המעידים לנו על כל משפטיה ודרכיה. אז נבוא גם אל פרקי-הקולטורה הנפלאים אשר בארץ יון ובארץ איטליה העתיקה, ומשם נבוא אל פרקי הקולטורה אשר עברו עליהם גויי אירופה למן הימים ההם ועד ימינו ודורותינו, פרק אחרי פרק, עד היום הזה.

בכלל נראה, כי נימוסי בני-האדם יתנו לנו חֹמר רב לדעת על-פיהם את תולדות רוח-האדם, הלא היא הקולטורה שלו; אבל הדרכים אשר הלכו בהם החוקרים בקומם לגלות התעלומות האלה היו שונים איש מאחיו מאד מאד. בימינו ובדורותינו, שבהם התפתחה כתיבת תולדות הקולטורה בחלקיה היותר עיקריים, נמצא, כי מכל מקצוע ומקצוע אשר בשדה החכמות היותר שונות הביא איש איש מלא קֻמצו, להיות משם לעזר לבנין תולדות הקולטורה אם ברב ואם במעט. בשורה הראשונה עמדו חכמי האנטרופּולוגיה, אשר חקרו את האדם ביחוסו וצואתו ולחלקיו המיֻחדים, להרכבתו החימית, למעשי כל אבר ואבר שלו, להתפתחות כל גזע וגזע של מין האדם, וכן חכמי האתנולוגיה, אשר חקרו את האדם ביחוסו לשבטיו ולגוייו ולמשפחותיו, ללשונותיו ומנהגיו ונימוסיו וכו' וכו'; והחכמים האלה הראו לנו את הדרך אשר על חוקר תולדות הקולטורה ללכת בה, בחפצו לחקור את דברי ימי האדם בעמדו עוד במדרגות היותר שפלות. בדרך הזאת אחזו חוקרים כמו קלֶם (“אללגעמיינע קוּלטוּר-געשיכטע”) וחבריו, ורבים כאלה עד היום הזה. כמו כן גדול ורב מאד ערך חקירת האקלים וטבע האדמה והשפעותיהם על האדם ועל יצירת העמים ותכונותיהם, ויחוסם של כל אלה לתולדות הקולטורה. במקצוע זה עשה גדולות ונפלאות החוקר הנפלא באֶקל, בהוכיחו על כל פסיעה ופסיעה את ההכרחיות שבמעשי האדם, עד שאין אדם נוקף אפילו את אצבעו הקטנה ואינו דש בעקביו אפילו גרגיר חול אלא אם-כן קדמו למעשים האלה מעשים אחרים וסבות מוכרחיות המולידות בהכרח את התולדות האלה, ואין צריך לאמר, כי העלילות הגדולות בתולדות-האדם הן תולדות מוכרחיות לשלשלת של סבות ארֻכּה, אשר על החוקר לחקור ולגלות את כל חוליה וחוליה של השלשלת ההיא – והחכמים אשר יצאו בעקבות החוקר ההוא לא יִסָּפרו מרוב. וכן נראה, כי בריאה חדשה נבראה בשדה חקירת הקולטורה למן העת אשר בא דַרוִיו בתורתו החדשה על-דבר ההתפתחות המינים ועל-דבר בני-האדם הראשונים והשתוות מיני בני-האדם של כל המדינות והזמנים, לדעת עד כמה ישוו אלה אל אלה ועד כמה יבּדלו אלה מאלה, באֹפן אשר תולדות-הקולטורה היו בעיני החוקרים ממין הזה לתולדות השתלשלות האדם והתפתחוּתו המוכרחת, מדרגה מתוך מדרגה ופרק מתוך פרק. על הדרך הזאת נמצא חכמים כמו טַילוֹר, לאֶבּוק ודומיהם, אשר עשו גדולות ורבות במקצוע הזה. כמו כן באו חוקרים אשר נסו לחקור את תולדות הקולטורה על-פי חֻקות כחות-הנפש הטבועים בטבע האדם, כמו, למשל, החכם קַספַּרי וחבריו, וכן רואים אנחנו חכמים אחרים, אשר נסו לשום לפנינו את תולדות הקולטורה מנקודת נימוסי הממלכות ומנהגיהן ומשפטיהן, ספֶּנסֶר, דרֶפֶּר, הֶלְןַלד ודומיהם, וביניהם גם כאלה אשר נסו להוכיח, שאפילו ממשלת הכהנים, אכזריות המושלים ושעבוד העבדים בזמנים הקודמים היוּ חזיונות מוכרחים בתור מדרגות עוברות בסֻלם ההתפתחות. כמו כן נמצא המון חוקרים רבים, אשר נסו איש איש מנקודת מצבו לשום את תולדות הקולטורה לפנינו, אם שכתבו תולדות הקולטורה בשלמות או תולדות הקולטורה של איזו תקופה או איזו מדינה בפרט, ואנחנו רב לנו אם נקרא בשמות וַכּסמוּט, קוֹלבּ, בּידֶרמַן, אוֹטוֹ הֶנֶּה-אַם רהִין, הוינס, רִיהל, ריקקֶרט, שֶׁרר, גרין, הוֹנגֶר, נוֹאִרֶה, גיזוֹ, לֶנוֹרמַן, לֶקי, וכן עוד רבים אשר לא יסָפרו מרֹב (עַיֵן בספרו של פוֹן איי, “אטלאס דער קולטורגעשיכטע” – ליפציג 1874 – ובספרו של יוֹדל, “דיע קולטורגעשיכטשרייבּוּנג” – הַלֶּה, 1878).

ספרי החוקרים האלה כרֻבּם כן ימצא בהם הקורא הנבון תועלת גדולה, כי ספרי תולדות-הקולטורה הם; אבל כשם שלא נוכל מצד אחד לכנות את הפילוסופיה של ההיסטוריה בשם “תולדות הקולטורה” במובנן האמתי, כך לא נוכל מצד השני לקרוא בשם הזה את דברי ימי השתלשלות הכלים והחפצים והבגדים ואת כל יתר המעשים אשר עשה האדם בהמשך כֹל הדורות מראשית ועד אחרית. אם נעביר לפני הקוראים המון כלים וחפצים עתיקים ולא נשכיל לשפוך על כל אלה גם רוח חיים, אז לא נהיה בעיניהם בלתי-אם כחנוָנים הידועים, בעלי החנויות אשר במבואות האפלים לממכר כלים עתיקים ושונים; אם נשים לפניהם המון בגדים ומלבושים שונים לפי המקומות ולפי הזמנים השונים, אז לא נהיה בלתי-אם כסוחרים בבלואי סחבות ובגרוטי סמרטוטים ומְלָחים נושנים; ואם נערוך לפניהם את המון מיני המאכלים השונים אשר במדינה פלונית או פלונית או אשר בזמן פלוני ופלוני, אז לא נהיה בלתי-אם כמשרתים בבתי-מזון, המושיטים לאורחיהם את רשימת מיני המאכלים הארֻכּה. על חוקר תולדות הקולטורה באמונה לחקור גם את הסבות אשר הביאו את בני-האדם בזמן פלוני ופלוני ובמקום פלוני ופלוני להכין להם דוקא את הכלים או הבגדים או המאכלים כאלה וכאלה ולא אחרים; על החוקר הנאמן העושה את מלאכתו באמונה מוטל הדבר להוכיח על-פי דברים קטנים כאלה גם את רוח החיה אשר היתה באופני המעשים ההם; על החוקר האמתי מוטל הדבר למצוא אחת לאחת את הנתיבות אשר עברה בהן רוח האדם.

אכן זה הוא הכח לאיש חוקר כמו ליפֶּרט! על-פי אלפי מעשים כאלה וכאלה יצליח החוקר הזה לשום לפנינו את חֻקות רוח האדם לפי התפתחותו, ועינינו רואות לפנינו את רוח האדם בעלותו ממדרגה למדרגה, מן השפל אל הגבוה, מן הגס אל הנעלה, מן הפשוט אל המעֻלה, ואנחנו מתבוננים אל השלשלת הארֻכּה הקושרת את האדם היותר קדמוני אל האדם האחרון שבאחרונים, ויש אשר נאמין, כי רואים אנחנו לפנינו מעֵין מעשה מרכבה. החֻקים אשר עליהם נוסד רוח האדם והמשפטים אשר עליהם הטבעו הליכות הרוח הזה יִגָּלוּ לפנינו מעט מעט.

זה הוא הדבר אשר המריץ את המוציאים-לאור לבחר להם את הספר הזה, באמרם לתת לקוראים עברים ספר תולדות השלמת האדם. וזה הוא הדבר אשר המריץ אותי לגשת אל תרגום הספר הזה.

אכן בגשתי אל המלאכה הזאת לא נעלם ממני עד כמה תכבד עלי העבודה לעשותה. הספר הזה גם במקורו לא נכתב להמון קוראים מן החוץ, כי-אם ליחידי סגֻלה, לאנשים מבינים, אשר כבר קראו ושנו הרבה ואשר גם ספרי תולדות-הקולטורה האחרים כבר שגורים בפיהם. המחבר בעצמו, במכתבו אלי, מעיד על הסגנון הקשה אשר נכתב בו ספרו זה ועל העמל אשר יעמיס הקורא על עצמו בעברו אחרי הלך המחשבות הבאות בספר הזה ברב ענין; אבל עם כל זה מגלה המחבר את דעתו, כי תקוה גדולה נשקפת לו מן הקוראים העבריים, אחרי שהם רגילים מעודם לחקור כל דבר ודבר עד היסוד בו ולהבין דבר מתוך דבר. ואחרי שהם לא מלאו את כרשם בתורת אנשים מלֻמדה כרֹב הקוראים בארצות המערב, אשר רבותיהם בבתי-הספר הלעיטו אותם “חכמה” כרמון והם בעצמם אינם יודעים להבחין בין תכלת לקלא אילן, ונהפוך הוא, כי הקוראים אוהבים את החריפות והמבינים לערוך דבר כזה על-פי ערכו הנכון.

אולם הרבה עמלתי להסביר ולבאר את כל דבר ודבר ככל האפשר. מובן הדבר מעצמו, כי באֹפן כזה לא יכלתי לתרגם תמיד פסוק כצורתו והייתי מוכרח להוסיף לפעמים מלים אחדות או לעקור מלה ממקומה ולשום לה מקום אחר, ובפרט שיעלה בידי לתת אל הקוראים העברים את כּונת המחבר בפסוק ההוא במֵלואה. לפעמים הייתי מוכרח להוסיף על עיקרו של הספר גם איזו הערות מסבּירות ומבארות. בנוגע ללשון התרגום ימצא כל קורא מבין, כי על-פי-רֹב בחרתי לדבּר בלשון חכמים, ואולם לפעמים הייתי מוכרח לשַׂנות גם מן הסגנון הזה ולבחר תחתיו סגנון אחר, הכל לפי הענין.

עוד דבר אחד לי להעיר עליו את אֹזן הקורא: יוכל היות, כי לפעמים ימצא בספר הזה איזה רעיון או איזו השקפה אשר בסקירה הראשונה יהיו כמו זרים לרוח העברי אשר באמונתו יחיה, אבל אז יזכור-נא, הי תורה היא וללמוד אנחנו צריכים וכי כותב הדברים ההם איש נכרי הוא אשר לא מבני ברית ובשום אֹפן לא יוכל לעשות את המתרגם ואת המוציאים-לאור לאחראים בעד כל רעיון והשקפה הנמצאים בספר הזה.

את כל הדברים האלה מצאתי לי לחובה להקדים באזני הקורא בטרם בואי למסור על ידו את החלק הראשון מן הספר הזה.

ברסלוי, 18 דצמבר 1893

---

מְבַקְּרִים מֻמְחִים וְשֶׁאֵינָם מֻמְחים

מאת

דוד פרישמן

“רֹב הריצנזיות על ספרים – אִמן היא הקנאה”. האומר את הדברים האלה הוא מוּלְטַטוּלִי. ברור הוא, כי המשפט הזה, אשר טפה גדולה של מרה תלויה בו, יוצא מלב איש אשר פגעו בו פגיעות הרבה, ומלא הוא, ככל משפט הבא מתוך מרירות, הגזמה גדולה. ואולם איך שיהיה, גם מיני הקנאה שונים הם. אין כלל מן הנחוץ לחשוב מיד, כי הכתוב מדַבּר פה באותה הקנאה הגסה של הסופר, אשר נטרפה ספינתו בים הספרות והוא התמלט אל צוק סלע אשר באחד העתונים ונעשה שם למבקר, והרי הוא יושב ושופך את מררתו על כל סופר וסופר עד שתתקרר עליו דעתו. יש קנאה הקרובה בתכונתה אל הצער העמוק, ויש קנאה אשר מקום בצדה עוד גם לרחשי-כבוד וגם לתהלה רבה. יש קנאה אשר המקנא עצמו מתחלחל מפניה, ולכן הוא ממלא את פיו תשבחות נפרזות בקול גדול מאד, יש קנאה דקה מן הדקה, אשר דבריה מתוּקים והם מלאים שבחים ומהללים, ואשר רק בעל הרגשה צלולה מאד מרגיש בם איזו נטיה קלה, המעמידה אותו פתאום על האמת ועל כל הזדון אשר בם, ויש קנאה אשר היא בעצמה אינה מרגישה בהויתה.

אפשר שמולטטולי כוֵן אל קנאה זו או אל קצת מכל אותם מיני הקנאה ביחד – אולם אפשר גם כן שלא כוֵן כלום, אלא כתב מה שכתב רק לשם פתגם יפה. אצל אנשי-רוח המשמיעים פתגמים יפים אין אתה יודע לעולם כלפי מה הם מכוונים. כותב אתה דפים שלמים בכֹבד-ראש, בכדי לבאר מלה אחת שלהם, ולבסוף יוצא, כי רק משטים היו בך. מולטטולי היה פיליטוניסט.

אנשים אלו מוכרים את חלקם לעולם-הבא במחיר פתגם אחד מלא רוח. ואולם הפתגמים המלאים רוח לא תמיד יצדקו.

הריצנזנט כפי שהוא מחויב להיות – איש אשר ישלים את חפצם של הקוראים ושל המחבר גם יחד – עדיין לא נברא. ואולם אין כותבי הריצנזיות רעים כל-כך. יותר משהם אנשים רשעים, הם אנשים מעֻנים. ראית איש שאומנתו בכך, המוכרח לכתוב מפקידה לפקידה את הריצנזיות על הספרים לעתון שלו – אַל תקנא בו; אי-אפשר לומר, כי כותב זה מתענוג הרבה. והלא זה בלבד דיינו, אם נשים אל לב, כי על הספרים להיות נקראים תחלה! על-פי רֹב דנים מבקרים “מומחים” כאלה בעין יפה, וברֹב מן הרֹב – בעין יפה יותר מדי. הן אי-אפשר לדרוש מאיש, שיכניס תמיד את כל נשמתו לתוך מלאכה אשר הוא עושה אותה יוֹם-יוֹם והוּא חוֹזר עליה כפעם בפעם ישׁר והפוך; גם הקורא שבע פעמים “למנצח”, אין אני יכול להיות ערב לי שלא ינמנם קצת, כשיהיה לו לקרוא אותו בפעם השמינית. מלאכה של בקֹרת כזו רחוקה על-פי רֹב מתענוג וקרובה על-פי רֹב לשעמום ולפיהוּק. תחת ההכרה הפנימית בא ההרגל ותחת התעודה הקדושה באה המלאכה. מובן מאליו, כי עם רֹב השנים תגדל אצל זה החריצות ויתרבה כח-השופט שלו; על-פי רֹב מתפתח אצלו מעין זה שאנו קוראים חוש-המשוּש. המבקר “המומחה” לדבר, כלומר האומן, יודע אחרי קריאת שורות אחדות להעריך בדיוק ספר על-פי שויו, כמו שבעלת-בית מנוסה יודעת להכיר על-פי החרטום את טיבו של האוז. ואולם השמחה הבאה לרגלי העבודה, הקנאה הטהורה לחנך את הקהל לטעם טוב וללמדו להבחין בין ערך וערך, תחלש ותתמעט, וסוף-סוף מיגעת עבודה זרה זו את הגוף כשם שיגעה את הנשמה. ההתלהבות אינה סחורה של דגים-מלוחים, אשר ממלאים בם את החביות.

יותר טוב לו להמבקר, וגם יאריך להיות רענן בעבודתו, אם הדברים שהוא כותב על הספרים יהיו חשובים בעיניו הרבה יותר מן הספרים בעצמם ואם סגנונו היפה אשר לו בעצמו ינחמהו ויגמלהו תחת כל חסרונות הסגנון אשר לאחרים. אשרי המבקר אשר בעצמו הוא אמן של פיליטונים מבטן ומלֵדה ואשר כל תֵּימָה אינה בעיניו אלא גזוזטרה, בכדי לקלוע על גבה את מקלעת הערותיו המחודדות והמחוכמות, כמו מבשל-אמן זה היודע לתת טעם יפה גם לעור של סנדל מבושל, על-ידי מה שיוסיף עליו רוטב חריף של סממנים. זהו הכלל: אם הספר מביא לידי שעמום, אז מן הנחוץ הוא, כי לכל-הפחות הריצנזיה תהא מושכת את הלב. גם יש לפעמים אשר המבקר לוקח לו לקרבן שה קטן ותמים מן הסופרים, לא לכבודו של זה כשהוא לעצמו, אלא רק בכדי להראות את רֹב חִנו והדרו הוא בשעה שהוא עומד על השחיטה והחלף הלוהט נוצץ בכל צבעיו. מיני בקֹרת אלה הם הם שמבדחים מאד את דעת הקהל. כי גם באדם זה, שקוראים לו בן-תרבות גנוזים אינסטינקטים של אכזריות, והוא מתענג בסתר על חניקה או סקילה קטנה זו, בשעה שהוא יושב בבקר אל שלחנו ושותה תה וקורא את עתונו בנעימות ובנחת.

אחד, מוּמחה לדברים אלו, אומר: “לא תמיד נצדק, כשנשחק”. לא, לא תמיד נצדק. ואולם לא תמיד נצדק גם כן, כשנביא אחרים לידי שחוק – על חשבון שלישי. ועוד אמר אותו חכם, כי לעומת מבקר חריף אחד, אנחנו מוצאים חמשים מבקרים בעלי-לצון. מובן מאליו, כי אין כלל מן הצֹרך להחליט, שהכונה היא, כי על המבקר להיות דוקא אחד משני אלה, חריף או בעל-לצון. הן יש עוד ברוך-השם דרך שלישי: המבקר יכול לצאת ידי חובתו גם על-ידי כך, שלא יאחז לא בזה ולא בזה, ורק יכתוב את הריצנזיות שלו על-פי הריצפט הידוע: “הספר המונח לפנינו כתוב בדעת ובטעם הרבה. הנפשות העושות בו בולטות וחיות, התמונה חיה כלה (מליצה שגורה וחביבה מאד!), השתלשלות הפעולות והסתבכותן מתוארות על-פי השתלשלות כחות הנפש” וכו' וכו‘; או: “המחבר הוא צַיָּר אמן, אשר במשיחה אחת של מכחולו (זהו נוסח החדשים!) יחַיה את כל אשר יגע בו. הצבעים נפלאים בתערובתם (ואתה לך ושאל את הקורא ברחמיסטרובקה מה זה צבע ומה זו תערובת של צבעים!), ההרצאה מלאת תנועה, הפרובלימה מלאה ענין (או: התנועה מלאה הרצאה והענין מלא פרובלימה או: ההרצאה מלאה פרובלימה והענין מלא תנועה, או: התנועה מלאה ענין והפרובלימה מלאה הרצאה וכו'). הסגנון מהיר ורענן, הספור מלא שלוה אֶפית” וכו’ וכו' – הכל לפי מדת המלים הידועות לו להמבקר או העולות במקרה באותו רגע על מוחו. הן הדבר ברור למדי: כל מבקר שנעשה לבעל-מלאכה, למין טשינובניק שעליו לכתוב יום-יום את תעודות-הלידה או תעודות-המיתה הספרותיות, שוב אין אתה יכול לדרוש ממנו שכחו יהיה חדש עמו בכל יום ושיחלוק גם מנשמתו לאותו ענין שהוא דש בו – האיש הזה אין לו עוד שום הנאה מעבודתו ורק יש לו עוד טובת הנאה. גם סוסים כשמזקינים אין עיניהם עוד כל-כך אל מהלכם, כי-אם אל המספוא; ובגמרא הקדושה כתוב: תלמידי-חכמים לא-כל-שכן.

אכן יש גם מיני-בקֹרת אחרים לגמרי, אשר מיד כשתסתכל בהם, והנה רוח חג ומועד ושבת עולה ופורץ אליך ואשר כבוד-אלהים חופף על כל אלה ואשר רוח-הקֹדש מנהמת מכל פסוק, ואתה חש כרגע כי גם אתה מדי קראך תתגדל ותתקדש: אלו הם מאמרי-הבקֹרת אשר נולדו מתוך שמחה גדוֹלה ומתוך השתתפות פנימית עם המחבר ומתוך הכרח פנימי, המכריח את הכותב לקום ולהעיד את עדותו בקול גדול ובפה מלא ובשמחה רבה, ואם לא יגיד – ונחנק מרֹב סערת-לב. דברי-בקֹרת כאלה אינם של מבקרים מומחים, כלומר של אומנים ושל בעלי-המלאכה, כי-אם של אינם-מומחים; על-פי רֹב הם אנשים שכותבים במקרה, אלא שהם אנשים שהרגישו הרבה ושנסו לקבוע את הרגשתם בדיו על גבי הניָר, ולכן אי-אפשר שידבק אליהם אף גרגר אבק של מלאכה ושל רגילות ושל שבלונה. הלא הם המאמרים שנולדים גם הם כמעט על-פי אותם התנאים עצמם שעל-פיהם נולדו אותם השירים או הספורים שעליהם הם מדברים. כשם שהמשורר, בהיותו מלא את החֹמר אשר יתן לו העולם המתהוה לפניו, קם וצר צורה לעולם זה, ונמצא שבשעה שהוא יושב לכתוב אין הוא עושׂה עוד דבר אלא שהוא משלים את המלאכה האחרונה, שהיא כמעט אינה אלא מיכנית לבד, כך גם “המבקר” מסוג זה, בקראו איזה דבר יפה, מתפעל מן היפי ומן הנשגב של עולם זה שנתגלם פה לעיניו, ובתוך נשמתו מתהוה פרוצס דומה לאותה הפרוצס של יצירת התמונות האוריגינליות, והוא נעשה גם-כן לבורא, ההולך ובורא אחרי המחבר את כל אשר ברא זה. המשורר מוכרח לשחרר את עצמו מן העולם המתהוה בלבו על-ידי מה שהוא קם ויוצר אותו, והמבקר מוכרח לשחרר את עצמו מן הרֹשם העמוק שעשה עליו עולם זה העומד לפניו שלם ונגמר.

זאת היא הבקרת הנכתבת על-ידי אנשים שאינם “מומחים”, ואל מין בקֹרת זוּ אני מכַוֵּן פה.

אכן ידעתי: בקֹרת כזו, יאמרו רבים, אינה בקֹרת, יען כי ההתלהבות ולא ההבנה, הרגש ולא השכל הולידו אותה. ומה איכפת לן, אומר אני, אם כן הוא? הבאמת יחסר העולם הקטן שלנו הרבה, אם ימעט מעט מספר מאמרי-“הבקרת” שאינם נכתבים אלא להרעיד ולהרגיז (עַיֵּן רֹב הפיליטונים הספרותיים שלנו!), או שאינם באים אלא לענות אמן ויהא שמיה רבה (עַיֵּן רֹב הפיליטונים הספרותיים שלנו!) ותחתיהם יגדל מעט מספר אלה היוצאים מתוך התלהבות נקיה וטהורה? הן סוֹף-סוֹף אין כמעט בנו כלל וכלל מבקרים אמנים מנתחים, ורק יש לנו מפטפטים, – ובאֹפן כזה האם יגדל האסון אם נלמד מעט להתלהב ולהתרגש לרגלי איזה דבר יפה? לכתוב דברי-הבקֹרת של אותם “המומחים” שלנו – את זה יבין עתה כל איש וכֹל נער הנכנס לבית איזו רידקציה ומקבל שם את שתי הקופיקות שלו לשורה; ואולם להתלהב ולהתפעל ולהשתפך להרגשת איזה יפי – את זה לא יבין כל איש ואיש, את זה יבין רק היחיד מיחידי-סגולה, רק איש שאלהים הצליח אותו ולא נעשה עדיין “למומחה”. הלא טוב, טוב כי ישמרנוּ אלהים איזה זמן מן “המומחים” ומן הדומים להם! האסון הוא, כי הכלל של “נוּל אַדמידרי” (אַל יהא שוּם דבר נפלא בעיניך!), שהוא תעודת העניות של כל נשמה ריקה, נחשב בעיני רבים לסימן של גדוּלה יתרה, ועל-כן יבחרו רבים בו, ולא עוד אלא שהרבה פעמים בוחרים בו משום שהוא יפה לאדם הרוצה ללכת בטח בכל אֹפן שיהיה; כל מי שאינו מופלא עוד לשום דבר, זה לא יבוא לעולם לידי כך שיקדיח את תבשילו על-ידי מה שיענה אמן במקום לא-נכון כלל. צחוק קל על השפתים ומבט מגבוה, זה הוא דבר הנקנה בזול; דבר זה נותן לפעמים לבעליו גם שם של חכם.

• אַךְ לִפעָמִים אֵין גַּם אָסוֹן,

לִשְבּוֹק חַיִּים לְאֵיזוֹ בִרְיָה…

את הדברים האלה הגיד לנו ציזר פלֵישלִין, והוא המגיד לנו עוד הרבה דברים הראוים שנשים אליהם לב.

מרכין אני את ראשי לפני אלו המעטים, המבקרים המנתחים, היודעים לתת לנו דברי-בקרת נאמנים על-פי יסודות מדעיים; מודה אני גם-כן בזכות מציאותם של “המומחים”, שמלאכתם בכך ופרנסתם בכך ושאין בעולמם יותר משורותיהם ומקופיקותיהם, שהרי יותר משהם מענים הם בעצמם מעֻנים ואמללים – תיתי להם לרעבים האלה, ומה גם כי סוף-סוף שוכח מחר הקהל את דבריהם שקרא היום; ואולם נוסף על שני המינים הללו, שכבר יש לנו, טוב שיהיה לנו גם מין שלישי, שלא נתפתח עדיין כלל אצלנו, מין נביאים, אשר יקומו ואשר ידברו באזני כל העם ואשר יספרו את כל האותות ואת כל הנפלאות אשר ראו. לא המשורר צריך להם, כי-אם העם. נחוץ לעם שיאַמצו מעט את רוחו ולא יפול עוד לבו עליו מלהכיר ערך איש ומלהתלהב. כי העם ירא; ירא הוא תמיד יראה גדולה שמא יפקיר את עצמו ויתלהב במקום שאין להתלהב והיה לשחוק.

האיש – אתם אומרים – אשר יקום לכתוב בהתלהבות על איש או על ספר, אמת היא שיכתוב את דבריו בחֹם-לב, אבל ביחד עם זה הן לא יהיה נקי מנטיה עורת, ועל-ידי זה יערבב את הקהל. ואולם איך אפשר בכלל שידע איש להעריך ערך כראוי אם לא מתוך אהבה גדולה? “אם המדַבּר את דבריו על ספרים ועל מעשים לא ידברם בהתלהבות מתוך נטיה, כלום לא דִבּר”. ואולם התלהבות מתוך נטיה אינה יכולה לעולם לדור בכפיפה אחת עם הבקֹרת לשמה, וגם אין מן הדרוש כלל שתדוּר עמה. הבקֹרת לשמה אינה רשאית לעמוד תחת הרֹשם של איזו מלאכת-מחשבת, כי-אם ממעל; אינה רשאית להיות מושפעת על-ידי רשמים טובים או רעים, כי-אם גם כזאת וכזאת כבר ראינו, כי סוף-סוף הלא גם המבקר איננו אֵל, כי-אם אדם הטמון בתוך עורו שלו. אבל לא כן הבקֹרת, אשר אליה אני מכוון כאן.

חבה שלמה והבנה שלמה אפשריות רק אז, כשיש איזה דמיון מיוחד – ולו גם דמיון כל-שהוא, ולו גם דמיון הנבדל מאד במדרגותיו – בין היוצר ובין הקורא, מין קרבת משפחה, קרבה אִין אַרטיבּוּס. מה לנו ספר עם כל דקותו ועם כל עמקו, כל זמן שלא מצא את האדם המבין אותו? האם המבין האחד הזה איננו אותו “הקהל” המקֻוֶּה אשר אליו נשׂא היוצר את נפשו, אחרי שהתעורר מן הצהלה אשר נסכה עליו עבודתו ויעביר לפני עיני רוחו את אלה אשר יקראו את ספרו? אשרי הספר אשר בשעה מוצלחת מצא את קוראו המוצלח! איה האיש אשר לא היה לו ספר, שבא לידו בשעה ידועה בחייו, ויהי לו למאורע אשר ממנו נפתחו לו חיים חדשים? וכן יש גם להפך, כי אדם יהיה מעין מאורע כזה לאיזה ספר, אשר הספר יגלה רק לו את כל מעמקיו, וזה יקום ויריע ויבשר בקהל: הנה פלא, דבר גדול קרה לי היום בחיים! – מי אשר הספר לא היה לו למאורע מיוחד בחייו ואשר לא קם הספר בלבו לתחיה שנית וחדשה, זה לא הבין את הספר באותה מדה שיש להבין אותו. ואולם אם היה הדבר הזה, אז יקרה לפעמים אותו מקרה שאני קורא לו בקֹרת של אינו-מומחה. בספרות אירופה בעתונים היומיים כבר רואים אנו מאמרי-בקֹרת כאלה שאינם-מומחים, והלואי שנזכה להם גם אנו.

הנה אתם אומרים: הספרות כבר נהפכה גם בלי זה למדי לספרות של דילטנטים – האם על-ידי כך לא נפתח את השער לרחבה לפני כל דילטנט ודילטנט, אשר בכח הזכות הנתונה לו, לסַפּר לנו את רשמיו, יבוא ויסַפּר לנו עד שלא נאמר די?

לא אדוני! באָמרי: איש שאינו מומחה, אין כונתי כלל לכל הדיוט מן החוץ ולכל פטפטן ולכל רגשן. אינם-מומחים הללו הם מן המעטים, יחידי-סגולה הם, ואלה, את זה אני מבטיח אתכם, לא בהמון גדול יבואו. רשמים כאלה, שאני אומר, אינם מתהוים אלא על-ידי ספרים חשובים מאד מאד, והמקבל אותם, הוא בעצמו אינו אלא אמן ומשורר, שרק הוא יכול להתלהב לרגלי השקפת-עולם פואיטית שמצא אצל משורר גדול או לרגלי אֹפן הסתכלות פואיטית של אותו המשורר. אין כונתי כלל לאדם מן השוק, שיכול לעלות על דעתו לקחת לו איזה ספר מן השוק ול“התלהב” עליו, כי-אם כונתי אל זה שאין מלאכתו בכך, זה שאינו מוכרח לרגלי פרנסתו להיות מנצח על מלאכה שהיתה לו בעצמו לתועבה ולכתוב ולחלק ציונים טובים או רעים לכל מחבר ומחבר, כמלמד בבית-הספר; ואיש כזה, אשר אליו כונתי, אם מלבד הרגשתו הפנימית יהיה לו גם הכשרון לכתוב, אז מה טוב, ואם מלבד זה תהיינה לו גם ידיעות הגונות והשכלה רחבה, אז אדרבא ואדרבא! – ובכדי לשים גבול בין הדיוט מן השוק ובין אותו אינו-מומחה שאמרתי, הלא יש לנו עצה. הן סוף-סוף המאמר הנכתב אינו מין מודעה, שיכול אדם להכניסה לתוך העתון באֹפן שהוא רוצה, כי-אם מאמר הוא הנשלח אל הרידקציה, ואנחנו הלא ידענו: יש אשר “לב סופר יחשב דרכו והרידקטור יכין צעדו”. בין שלחן-הכתיבה ובין מרומי הר-הפרנס עומד אותו הסל הידוע ופוער את לועו.

אכן יש אשר מבקר אינו-מומחה כזה ימלא את פיו תהלת ספר וישיר את יפיו ואת הדרו בדברים לוקחים לב, עד שימשוך אחריו את הקהל, והקהל יבוא בהמון רב אל בתי-הקריאה ואל הביבליותיקאות והתנפלו על הספר, וכמעט שיחטפוהו איש מיד אחיו, ופתאום – והנה נכזבה תוחלתם ממנו; בפנים עקומים מעט יחזירוהו; על-פי דברי-הבקֹרת חשבו כי יפה הספר שבעתים מאשר הוא; הפריזה הריצנזיה במדה גדושה מאד וכו' וכו'. במי האשם אז? בהספר – בהמבקר? איך היה הדבר הזה?

הדבר הוא פשוט: ספר עמוק ודק משפטו כמשפט אדם עמוק ודק, והוא לא יגלה את יפיפותו הפנימית שבפנימיות לכל איש ואיש אשר בסקרנות שטחית נגש אליו. אותה ההסתתרות שאנו מוצאים אצל נפשות עדינות אנו מוצאים גם-כן אצל יצירות של עדינות: שתיהן אינן מתגלות אלא למי שיש לו קרבת משפחה אליהן, ושתיהן אינן שולחות את הדרן החוצה אלא מסתפקות בזה שאיזו רמיזות דקות שלהן בולטות מבין השיטין. מי איש ממנו אשר לא קרה לו מקרה שהיה נלהב ונפעל על-ידי איזה ספר ולא יכול לקרר את דעתו עד שקרא מתוך הספר הזה גם באזני איש שני, ופתאום הרגיש כאילו עצר הספר עתה את כל יפיו בחבו ולא השמיע עוד את כל אשר השמיע לו לעצמו – ורק בנשאו את עיניו והביט את פני רעהו וראה את המבט הקר אשר לו, אז הבין פתאום את פתרון החידה. נשמת הספר מבקשת לה את נשמת האדם הקרובה אליה קרבת משפחה, ואם לא – והיתה סגורה ומסוגרת. ספר כזה, על-פי רֹב, מבקש לו את מבקרהו לא בין המבקרים המובהקים, כי-אם בין יחידי-סגולה מתוך העם.

ולנו דרושים אנשים כאלה, אשר יורו אותנו מזמן לזמן בכדי שנוכל להרגיש בלבנו כבוד והתלהבות, כי – את הדבר הזה אין אנו יכולים כלל וכלל. דרושים לנו אנשים אשר ישחררו אותנו מן הכלל הגס והמסכן: אל יהא שום דבר נפלא בעיניך!

---

מְשִׁיחַ הַסִּפְרוּת

מאת

דוד פרישמן

השם מוזר קצת. אחד מסופרי גרמניה, פריטץ לִינְהַרְדְּ נשא באחר הימים האחרונים משא על זרמי הספרות החדשים, ויקרא לו שם כזה. בשם הזה הוא מתכוֵן כנגד אלה, המבקשים זה עשרים שנה במקצוע הספרות את המשיח החדש. – כמו רבים אחרים, המחכים בימי הערבוביה האלה איש איש במקצוע שלו לאיזה משיח, אשר עליו לבוא ולגאל אותם מן המבוכה, אשר הם נתונים בה, כן מחכים רבים גם במקצוע הספרות למשיח, אשר יבוא ואשר יורה סוף־סוף לנבוכים את הדרך הנכונה. – אין לך אומה ואין לך לשון, אין לך מקצוע ואין לך ענין, שאין שם צֹרך בימִים האלה לאיזה משיח. מוצא אני, כי הדברים אשר ידַבּר פריטץ לִינְהַרד ראוים מאד מאד כי גם קוראינו ישימו אליהם לב.

מה־זה יֹפי?

לתכלית ההכרה וההרגשה נחוצים שנים: הענין הנראה, והאדם הרואה. מתוך יחוסם של שני אלה ביחד – כמו מתוך יחוסם של שני צירים מגנטיים – יוצאת הפעולה.

היפי הוא אפוא בחלקו האחד מין דבר הנמצא מחוץ לנו, כלומר בתוך הענין, ועם זה הוא בחלקו היותר גדול מין דבר שעלינו לבקשו בקרבנו פנימה. – היפי, בנוגע לחלק זה שבקרבנו פנימה הוא כח נפשי.

היום אחרי הצהרים עברתי יער מחריש ולבן, יער־חֹרף. היער היה קרח, בהיר, אלם – מין יפי של שיש. הדממה היתה גדולה כל־כך, עד ששמעתי את השאון ואת הרחש בתוך ראשי ובתוך דמי. אני בעצמי נהפכתי למין יער־חֹרף נשגב. ואוּלם בבקעה אשר מתחת התהלך המון נערים מחללים ושורקים, והם בתרועת עליזותם הגסה הפריעו את ההרמוניה של היפי הזה. היער שם היה אותו היער אשר פה; ואולם מראהו הנשגב לא פעל עוד את פעולתו שם; הצירים של בני־האדם שם לא היו מכֻוָּנים לעומת הציר שכנגד היער: לא היה היחס המשֻׁתּף.

האסתיטיקה שלנו מתעסקת יותר מדי בשאלה, מה זה יפי ומה ״מהותו״ האוביקטיבית. הלא טוב יותר כי נהפוך את פנינו ונאמר: מה זה יפי ומה ״מהותו״ העצמית, דבר זה אין שום אדם ילוד־אשה יודע, כמו שאין שום אדם יודע ומסֻגל להכיר את ״הענין לכשעצמו״, את עצם ההויה. כל מיני ההכרה של האדם תלוים באותו האיש הבא להכיר: תלוים הם במעמד הנפש שלנו. במעמד ״הנפש״, ולא במעמד החושים, כי החושים אינם אלא משרתי־הנפש. בחושיהם ראו גם אותם הנערים את היער, אלא שהנפש שלהם לא היתה מכֻוָּנה לעומת היער.

ובדברים האלה אני מתכוֵן גם כנגד אלה, אשר יצאו לבקש את ״משיח הספרות״, והם מבקשים אותו בספרותנו זה עשרים שנה. ואולם ננסה־נא להפוך את השאלה מתוך ספיקולטיבית ולעשותה לשאלה פרקטיקית וקרובה, לאמר: האם מתֻקנים ומוכשרים אנחנו לקבל את הגאוניות?

הסופרים

חיי העולם־הבא – חיי היפי והחכמה והעֹז – לא נבראו בשביל תלמידי־החכמים והחריפים והמפולפלים; לא נבראו בשביל הסופרים. ולא משום שבני־אדם אלה עומדים בחזקת מינים וכופרים, או משום שאינם חכמים די צרכם; טעם הדבר הוא עמוק יותר, וכמעט שיש בו מעין טרגיקה.

הקנאים האלה מתרגשים כל ימי חייהם בחמת־רוח גדולה בקונגרסים ובבתי־ועד, בבתי־קהוה, בעתונים ובתיאטראות ומתוכחים תמיד אלו עם אלו על אותו הדבר הנקרא ״אמנות אמתית״, מתפלפלים עם מתנגדיהם וכותבים מאמרים ודברי־בקֹרת ומרעישים את הספרות לכל גבולותיה – והם כלים כמו עשן. הם יצאו לבקש אקורדים – ופעולתם היתה דיסוננציה; כי האֹפן אשר בקשו את האקורדים היה הדיסוננציה שלהם, על כל רם ועל כל נשגב דברו – ובאותה שעה חרפו, קללו, ישבו כסאות למשפט, והכל ״אַד מַיוֹרַם דֵיאי גלוֹריַם״, הכל לכבוד האלהים הגדול, אשר אותו חפצו לעבוד מתוך צורות של אמנות. הדרך הזה הוא דרך אותם ״החכמים״ העקשים תמיד ויודעים תמיד את האמת, ובכח ידיעתם זו הם מריבים על־אודות מושג האלהים; האנשים אשר בכח שכלם ובסערת־רוחם הם רוצים לפתור את חידת העולם, מפליגים הם יותר מדי בערכה של הדיאַליקטיקה; הם מבטלים על־פי ״אותות ומופתים״ את המונבּלַן – והמונבלן נשאר ועומד; הם מוכיחים, כי ריכרד וַנגר אינו כלל בעל־מוסיקה ופרידריך שילר אינו אלא בעל־ריטוריקה לבד –. ואותו וַגנר ואותו שילר פּועלים את פעוּלתם גם להבא ועד נצח נצחים. האנשים האלה הם מבני־בניהם של אותם הסופיסטים שהיו בימי סוקרטס ושל אותם תלמידי־החכמים שנצחו זה את זה בהלכה על־דבר ביצה שנולדה או שלא נולדה. האנשים האלה הם הסופרים שבימינו. רק מחלה של ספרות היא אשר דבקה בנו – להלביש את הפואיזיה קדרות.

הגע בעצמך: יושב אתה בבית־זמרה לשמוע קונצרט של בּאך, ומימינך ומשמאלך אתה רואה המון עם רב, עם שלא נתבשל די צרכו, ואתה מכיר מתוך רגשנותם ומתוך כל שיחם ושיגם, שאין להם חלק, ואפילו מקצת מן המקצת, בכל אותה התכונה הסריוזית ובכל אותה עמקות האמונה של באך זה, ואין צריך לומר, שאין בכחם להחליף אפילו אות אחת מכל זאת ולעשותה למטבע עוברת בחיים; ובכל זאת הם מלאים ״התלהבות״ למשמע הפַּסיוּן־של־מתתיה או התפלה־של־ה’־מוֹל, ובכל־זאת הם מעריצי באך ומחסידי בטהוֹוֶן, ובכל־זאת הם כותבים מאמרים ודברי בקֹרת, ובכל־זאת הם מביני־אמנות מן המדרגה הראשונה. מה הם מעריצים בבאך, בטהוון ושקספיר? את המהות? את מהות הנפש אשר בה חי ובה שאף רוח אותו באך, ואשר בלעדיה אי־אפשר כלל לצייר אותו לנו? לא. את זאת דוקא מחקו ולא גרסו. את המהות הדתית השליכו הצדה בתור דבר אשר היה לעל (ולא רק את העיקרים הדתיים), ואת הקליפה השאירו להם. את הקליפה הנפוחה הזאת הם קוראים ״אמנות״.

ככה העלו חיי הרוח שלנו פטריות של עִפּוש וככה הגיעו עד לידי מחלה. את נביאי החיים הגדולים – וגם משה בתוכם – אין הם מכירים לפי כחות חייהם העצומים, אשר על־פיהם נשתנו עולמות שלמים, ואין הם משתדלים לתת את הכחות האלה לפעל עליהם למען יתחדש בהם רוח חיים; העיקר אינו עוד המעשה, כי המעשה הלא היה לעֹל ולמשא, המעשה הלא יכול חס־ושלום לשום קץ לכל הפלפול ולכל הבקֹרת ולכל הידיעה אשר כל אחד יודע תמיד יפה מחברו. ובכן הלא יותר טוב כי יקהו להם את הגדולים להיות להם לענין לדַבר עליהם ולהתפלפל על־דבר צורותיהם החיצוניות ולהשוותם יום ולילה זה עם זה; למשל: ״בשעה שבא הומירוס–עשה שקספיר–גֵיטה בשעתו–ניטשה היה אומר– מה שאין כן טולסטוי – וזה ההבדל שבין איבסן ובין סופוקלס״ – – – ככה הם מערבבים גדולים בקטנים ומינים בשאינם מינם, ובכה הם כותבים בחריפות ספרים על ספרים ומאמרים על מאמרים וככה הם מתפלפלים יום ולילה על הצורה ועל החזיון: – וככה הם מבריחים את עצמם מן הגדולה העצמית והעיקרית של הגדולים: מן הכח אשר להם לתאר את החיים ולשנות את החיים – תחת אשר באמת הלא רק מן הנקודה הזאת והלאה מתחילים ערכם וחשיבותם של החיים בעצם.

זאת היא המחלה הראשית, אשר תקפה את הספרות. בפטריות של עפוש מרקיב, אשר רפיון הרצון המוסרי העלה אותן, כסתה את משפחת האדם וב״אינטליגנציה׳׳ טמטמה את הלבבות ואת המוחות.

כמה מן הסריוזיות של החיים וכמה מעמקותם של החיים דרושות לו לאדם, בכדי שיכיר במלחמותיו הפנימיות של איזה גיטה או איזה לוּטֶר או איזה פרנץ מאסיסי (בוחר אני בכונה שלש דוגמאות שונות מאד זו מזו), ובכדי שירגישן גם הוא בעצם חייו ובעצם לבו! ואולם נניח כי בא איזה גאון, גאון עולם, שביסודותיו העיקריים קרוב הוא אל הנזכרים ומתוך חבלי נשמה עצומים ונוראים היה צר צורת החיים של אחד מאותם השלשה. ומה, אתם חושבים, היתה נעשית אז? גדולי הסופרים, אלה אשר לקחו להם קרנים להיות עומדים בין החוזה ובין הקהל והם רובצים בתור סרסורים ומבקרים על כל פתח ועל כל מפתן ושער, גדודי־הסופרים, האלה היו מתנפלים קודם־לכל על הצורה: היו מבקשים למשל את הדמיון שבין החוזה הזה ובין שקספיר, וביחוד את הדמיון שבינו ובין הבל ואיבסן; היו מוֹכיחים, כי האקט הראשון לא עלה יפה, כי האקט השלישי עשוי בחריצות רבה וכי הסוף מלא יותר מדי הגיונות פילוסופיים; הלשון היא לירית יותר מדי או לשון של־ניָר יותר מדי, ואולם במקומות רבים היא פואיטית; החזיון כלו הוא נסיון יפה ״להחיות שנית את הדרמה ההיסטורית״… צורה, צורה, צורה! אין בכל אלה אף גרגר של יכֹלת, אשר יוכלו אלה להרגיש יחד עם החוזה את מלחמותיו הנפלאות, שהן עיקרי גדולתו של הגאון, ולחיות רגע עמו באשר הוא חי ולחזור על החיים האלה במלים אחדות של פרוזה! אף לא התחלת נסיון, לנסות לתַוֵּך בין החוזה ובין העם ולהנחיל להם את ההרגשה, כי כחות חיים חדשים יצאו פה לפעולות, כחות חיים נפלאים הבאים לשנות את פנימיותנו, וכי עליהם לפקוח את עיניהם ולחדד את אזניהם ולפתוח את הצנורות שבלבם למען יראו וישמעו ויבינו את כל הנפלאות והגדולות האלה. הלא גם המלים הדרושות למלאכה אשר כזאת אין עוד בפי הסופרים האלה, ומה גם הרוח הדרוש לה! ולוא גם יבוא גואל חדש, אשר במשלי־חזיון פשוטים וגדולים ירים את הכפֹּרת המכסה את תעלומות חיי־העולם וסתרי־הבריאה ורזי־האלהים – והיתה גם זאת לעורים האלה ולתנופות הקצרות של שכלם, שאינו משיג בלתי־אם את הקֹצר, רק צורה: – ״משל שעלה יפה״ בכלו או במקצתו.

ועוד הפעם עלי להזכיר פה את יער־החֹרף המחריש שלי. חושיהם של אותם הנערים השובבים והמשחקים אפשר שראו את היער יפה ממני, ואולם הנפש אשר להם לא היתה מוכנה ומזומנה, לקלוט את תנופותיו הדקות והיותר דקות של אותו היפי ולשמוע את הנצחי שבהן.

לשון הסימבוליקה

אגדות של עמים אינן אלא סימבולים למעשי־הטבע. ואולם מעשי־הטבע גם הם יש להם חזיונות מלוים במעשיהם הנעשים בעולם הרוחני. באֹפן זה יש שהאגדות בציוריהן הגדולים והנפלאים יכולות לבאר לנו את המעשים הנעשים בקרבנו פנימה. זהו כחן הנסתר וזוהי חשיבותן הנצחית של האגדות.

כל הסערות והזועות של האויר יש להן מקום גם בקרב נפשנו פנימה. בנפשנו פנימה מתפרצת רוח־זועה של קצף ושוכנת רוח חרישית ונעימה. בקרבנו יש עננים וקדרות וגשם שוטף ויש חֹרף וקיץ. יש בנו אותו פרומיתוס ואותו שקספיר, אותה המלכה האכזריה, המשלחת את בתה החורגת מעל פניה, או אותה היתומה העזובה, התועה ביער שבע שנים תמימות… כל מעשי העולם ומאורעותיו, ולא רק האגדות, אצורים בשרשיהם פנימה לפי טבע נפשנו: גם הכופרים וגם האינקוִיזיציה, גם המלכים וגדולתם וגם המורדים והקושרים, גם כח־הסבלנות של האשה גם כח־המעשה של הגבר – הכל אצור בקרבנו. כל מעשי העולם ומאורעותיו אינם אלא אספקלריה חיצונית לכל מה שנסתר בקרב האדם עצמו בסגולות־נפשו היפות והנוראות ובכחות רוחו. לכל־הפחות לפי מדרגת האפשריות, ובמדות שונות לפי כל יחיד ויחיד, מונח הכל ״בקצור נמרץ״ בקרב כל אחד ממנו. הפנימיות פועלת כלפי חוץ, מתוך נטיה לפעולה; ואותה החיצוניות, מכיון שנעשית לדבר הנראה או לדבר הנשמע באֹפן כזה, מעוררת מצדה את פנימיותם של אחרים לבוא גם היא לאיזו פעולה. באֹפן כזה נעשה הכל לפעולה חוזרת. הציור אמנם נראה על גבי הבד הרחב של מאורעות העולם, ואולם הצַיָּר הנסתר יושב בקרבנו פנימה – והמנצח על כל המלאכה עומד מאחרינו בתוך עולמות נסתרים.

ובכן אפוא: פרומיתוס ושקספיר הנם בשביל זה, שיודע לקרוא, לא מלים מתות, כי־אם מספרים של קסמים, אשר בכתב־הציורים שלהם הם מבארים לי את המלחמות שבנפשי פנימה. ועם זה, כפי שיוצא מתוך הדיוק, מבארות לי התמונות האלה את הנעשה בנפש בני־האדם בכלל.

על־ידי מה שאני משתתף קצת בהתעוררות פנימית בחייו של זולתי, אני מגיע בכח הדמיון שלי למדרגה הדומה לזו שעליה עומד זולתי, באֹפן זה נמצא, כי על־ידי דוגמאות של מעשי־הטבע, של האגדות ושל המשלים מבוררת לי עצמיותי אני עם כל מהותי. מאורעות־העולם וספרות־העולם נעשים למין ספר־זכרונות של עולמי הפנימי שלי.

מוצא אני בי, כי דומה אני בדיוק בהרכבתי לאותם הלוחמים והסובלים וכי על פי תנאי־חיים דומים שואף גם אני אותו האויר ששאפו הם. הרגשה גדולה של אחדות עם כל משפחת־האדם תוקפת אותי. העולם הזה נראה לי פתאום כעין נפש־מקֻבּצת אחת, שבגלגלי מחשבותיה נרקמתי גם אני.

וכך למדתי פתאום לקרא את כל מה שנעשה ואת כל מה שמתהוה ולהבין, כי כל זה אינו אלא שפת־ציורים של הנצח, אשר גם אני הנני חלק ממנו. אין עוד שום דבר בעולם, שלא תהיה לי איזו מלה להגידה לי ושלא יהיה לו הכשרון לדַבּר ולהיות לפני באיזו שעה מן השעות. העולם כלו נעשה למשל ולספור־אגדה.

באֹפן זה יצאתי ממעמד הבקֹרת ונכנסתי למעמד הפואיזיה. אין אני מתקן עוד את מעשי־האלהים ואת מעשי־הבריאה ואין אני יוצא עוד למלחמה עליהם, כי־אם נותן אני אותם לסַפר לי את ספוריהם. וראש־מאויי הוא, כי ילך כחי הלוך וגדול עד כי יגיע לתכליתו זו: לשמוע במנוחה ובטהרה ולחזור ולסַפּר את כל זאת מלה במלה.

ככה עובד האדם בתשוקה ידועה, הנותנת לו בחרות עד זקנה ושיבה, את שביל העולם העוטה שלל־צבעים – שהוא קלסתר פני האלהים בנקודות־זהרו המרובות.

פואיזיה

הפואיזיה אינה אלא סימבוליקה. הסימבוליקה המחיה הזאת, ההופכת את נשמת אפה ואת מהותה של הבריאה למלים, אינה נקנית בדרך למודי או בהיקשים של מושגים. הפואיזיה נובעת בלי־אמצעי מתוך נשמתו של הטבע או של האדם ומשתפכת לתוך המלה המילודית. הטבע והנשמה נעשו באותם הרגעים שמקור השירה נפתח, לדבר אחד: נשפכים הם זה לתוך זה – והמלה הפואיטית יוצאת כברק.

לקול שירי אוֹרפֵיאוּס המחיים מתהילות האבנים לרקד, ואוֹרדיקי חזרת לרגע אחד מארץ המות לאור באור החיים. אורפיאוס נותן להם נשמה. מִידֶס הופך לזהב את כל אשר תגע בו ידו; מידס מתלחש עם הסוּף אשר על המים, והסוּף מדַבּר: — מידס הוא הנותן נשמה באפם. צללי־השאול נדחקים אל בור־הקסמים המלא דם אשר לאוֹדִיסֵּיאוּס (אודיסיאה, XI). חפצים הם לחיות. ככה נִתּן לַחוזה כח יצירה, אשר יפח נשמה באף כֹּל – וחיה. דומה, כי מעמד הנפש של המשורר, כפי שאנחנו משיגים אותו, הוא מעמד של חיים במדרגה גבוהה יותר, המשורר אינו סובל שום דבר מת.

האמצעי, שהפואיזיה משתמשת בו, הוא המלה. ולא קליפת המלה, כשהיא לעצמה, היא היוצרת את החיים; המלים הלא אינן אלא אותות שבאו בירושה, מיני כלי־מלאכה ומכשירים התלוים על גבי הקיר, שנמסרו מאיש לאיש. העיקר הוא התנועה הפנימית, האוצר הבלום של הכח, הנשמה הרועדת בתוך המלה ומביאה גם אותנו לידי אותה התנועה. הכח המשפיע הזה, אם שהוא חֹם רך ונעים ואם שהוא אש לוהטת ואוכלת, מכריח את הציר שכנגד, שיבוא גם הוא לידי אותו המעמד שהציר המשפיע היה נתון בו. מן ההכרח הוא – כמו למעלה בנוגע ליער־החֹרף שלנו – שיהיה בין שניהם יחס משותף, אם רוצים אנו שהפואיזיה תפעל את פעולתה. יש שהגאון והאומה אינם מכֻוּנים זה לזה: הגאון מלא לפעמים את הכח הגואל זה מכבר, ואולם הכח הזה נשאר סתום וגנוז או אינו פועל פעולה נכרת: כי הציר שכנגד, אשר עליו היה לקבל, לא היה נכון או לא היה כלל וכלל במציאות.

המלה של החוזה קרובה יותר אל המוסיקה מאשר אל חכמת הציור; כי כחה הוא כח של צליל־קסמים. הפואיזיה אינה מצַיֶּרת: הפואיזיה עושה רשמים. בוחרת היא בדרך אינסטינקטיבית את צלילי־המלים, שבהתחברותם הם עושים את הרֹשם המבוקש. יש שהיא בוחרת את המלים לפי הצליל העמוק או הקל, יש שהיא מדגישה את ההשקפה, יש שהיא מוציאה מקרבנו את צבא כחות מחשבותינו והגיונותינו: הכל לפי רצונו האמנותי של ההוזה או לפי ההכרח שתקף אותו באותה שעה.

הפואיזיה אין לה חלק ונחלה עם ההכרה ועם הרצון. המוּזה היא גבירה נעלה מאד; הפואיזיה היא חסד עליון. הן יש אמנם, כי מלאכת הסופרים (הרומן והפיליטון) מכילה לפעמים גם יסודות של פואיזיה, אם בנוגע לרוחה בדרך כלל ואם בנוגע לפרטים בודדים. ואולם אותה הפואיזיה שאין לה שום מגע ומשא עם הדברים שבחכמה, כלומר – עם השכל, אלא קרובה יותר בטבעה אל רוח האמונה, העוברת את שביל העולם כעובר בתוך אנדה הנבראה בכדי להתפלא עליה, המדַבּרת עם אלהים כמו שהיא מדַבּרת עם הרוח בלילה או עם האבן הרובצת על הדרך: אותה הפואיזיה הטהורה ואמתית שוטפת כמו מתוך קרעי־עבים ויורדת עלינו. פואיזיה כזאת יש בה מעין דברים שלמעלה מן השכל; מביאה היא אלינו ידיעות מתוך עולם אחר, שבדרך ההכרה הפשוטה אי־אפשר להשיג אותו.

לכן השכל והספק הם הרוצחים והתַּלינים שלה. וספרות, שהספקנות והבקרנות דבקו אליה מן הקצה אל הקצה כמו נגע צרעת, אינה באה אלא להקדיר את הפואיזיה. כי הפואיזיה פותחת את אוצרה הטוב רק למאמינים, רצוני לומר, רק למי שהוא טבעי ותמימותו לא נתקלקלה ונשמתו זַכּה ופתוחה.

ככה תאיר הפואיזיה לפני עולם השכל שלנו כמין פאטא מוֹרגאנה: רואים אנחנו על פני השמים מראות וחזיונות אשר יעוררו בקרבנו את התשוקה לארצנו ולמולדתנו, ואליהן לא נגיע. אי־אפשר להגיד, מה זו פואיזיה ומה ״מהותה״; רב לנו כי יכולים אנחנו לבאר קצת באיזה אֹפן היא פועלת. אפשר שהיא מין רוח הבאה אלינו מעולם אחר. הציור הזה, אם ציור הוא, הוא מין באור אחרון שעליו אין אני יודע להוסיף עוד.

סגנון

מאה פעמים ואחת ועד לידי גֹעל־נפש כבר נשמע אותו הפתגם: Le style c’est l’homme – הסגנון הוא צורת הבטוי של פנימיותו של אדם. ואולם מה שאנו מתעסקים כל־כך בפרוטרוט עם חקי הסגנון כשהוא לעצמו, תחת שעלינו היה להתעסק עם האדם השלם, שהוא נושא הסגנון, זהו סימן לתקופת ירידה.

כי תקופות ובני־אדם ממולאים כל־כך בחיים פנימיים, בדמיונות, בציורים ובמחשבות, עד שאי־אפשר כלל שתהא עינם פנויה להסתכל בפרטיות יתרה באותו הבנין של הפואיזיה גם מחוץ. רואים הם את האלהים מבעד ללבושו. שמחים הם כל־כך על מראות־האלהים ומלאים הם מהם כל־כך, עד שאינם יודעים אחרי־כן להגיד מה היה הלבוש אשר בהם נגלה אליהם. רק האדם המיושב יודע להגיד את זאת.

אמנות ופואיזיה הם שני דברים, אשר לא תמיד יהיו למושג אחד. אמנות היא דעה מיושבת ופואיזיה היא מין דבר הבא מתוך ההכרח הפנימי; אמנות היא צורה קבועה, ופואיזיה היא אש נוזלת; אמנות היא הגוף החמרי, אשר הגוף הרוחני של הפואיזיה מוליד אותו.

ואם תעבור ותכלה איזו תקופה יוצרת ואם ימות ויגיע איזה גאון אשר רוחו היתה אש שוטפת, אז ישאירו לנו אחריהם את צורותיהם; ההתפתחות האנושית הולכת ועוברת על פני הקליפות (הלשון, המשקל, המשלים המיוסדים בתנאי־הזמן); חלק אחד מן הספרות מתעסק עם המוּזיאום הזה המלא צורות; ואולם החלק הקטן ממנו מבקש את הרוח, את מה שלמעלה מן הצורות.

בין אנשי החלק הקטן הזה הנני גם אני בבואי לדַבּר היום. כבר היה לי לזרא הפלפוּל על־אודות ״הסגנון החדש״, ואין אני חפץ להִלָּוות גם אני על המתפלפלים, אשר כבר רב כל־כך מספרם גם בלעדי. כי אין אני רעב כלל לפלאי הסגנון של אותם הסופרים המבקשים תמיד חליפות ואשר נחוץ להם תמיד איזה גרוי חדש, כי־אם רעב אני לאותו הקַיָם הנצחי, העומד ממעל לצורות.

חלקים של פואיזיה אנחנו מוצאים בכל הצורות המודרניות של כל סופרינו וחוזינו, אצל מטרלינק ואצל הויפטמַן, בתוך הרומנים ובתוך הדרמות החדשים שלנו. ואולם אין אנו מגיעים אצל כל אלה עד לידי מראות גדולים ונשגבים, יען כי בתקופה זו של ספרות המלאה ספקות אין לנו הכח להתנשא עד לאותו הדבר, שאני הייתי קורא לו ״רעב לאמונה״, הלא הוא הרעב לגאון אמתי. לא רעב אל ״הסגנון החדש״, כי־אם רעב ליחס חשוב בין האדם ובין האלהים.

יחס אשר כזה היה לַקלסיים שלנו, יחס אשר כזה היה לקנט ולפרידריך. והסגנון אשר להם הוא פרי היחס הזה. הסגנון הזה לא היה צמא להסתכלות, כאותו הסגנון של המטריאליות המודרניות, כי־אם סגנון של חזק־רוח. רוח בלי חֹמר אי־אפשר, דבר זה ידע גיטה היטב: ואולם הוא וחבריו ידעו תמיד את יתרון הרוח. את היחס החוזר שבין האדם והטבע, יחס בין קבוץ הרעיונות בדממה קדושה (״הגבלה מתוך חכמה״, אומר גיטה) ובין חליפות החיים עם כל המונם.

ככה קבל הסגנון שלהם נשמה ועֹמק. הם בקשו הרמוניה בהשכלתם ובקשו הרמוניה בסגנונם. מוצק, מצומצם וחזק היה הסגנון של המלך; חד ומחודד היה הסגנון של הפילוסוף המוחלט קנט; גא ולוהט היה הסגנון הדרמטי החי של שילר, רחב ודק וחם היה גיטה בדבריו, בבואו לברוא לנו חיי־עולם.

ולכן אני נוטל לי את הרשות להחליט, כי להתעסק על מהותם של אנשים גדולים ולחנך עצמנו באֹפן הנאות להרגשת סגולות־רוח וגבורת־אדם, יקר לנו עתה שבעתים מכל אותה התעסקות שאנו מתעסקים עם צורות האמנות ועם חֻקי הסגנון.

* *

השאלה אשר ישאל המחבר מן האדם היא שאלה ישנה: כי יהיה כל עם אדני נביאים, כי יהיה כל המחנה קדוש, כי תהיה רוח־הקֹדש על כל איש, כי תהיה הארץ מלאה רק ענקים וגאונים, ולא יהיו עוד קטנים ולא יהיו עוד בינונים ולא יהיו עוד סופרים אשר לבם ילך לפעמים גם אחרי קטנות ולהטים ומעשי־צעצועים וקנאה ותחרות ותאוות־אדם ומעשים לפי שעה – שיר לעתיד לבוא.

ובכל־זאת ראוים הדברים להיות נשמעים בכל מקום ומקום ובכל פנה אשר שם עדת סופרים. אם יפול הגרגר האחד על לב איש מהם בסתר ועשה את זרעו, והיה גם זה לטוב.

---

אֲמִתִּיּוֹת שׂוֹחֲקוֹת

מאת

דוד פרישמן

מה זה סגנון של ריאליסטים? מה זה סגנון של אידיאליסטים? מה זאת תכונה אֶפּית?

על השאלות החשובות האלה אני מוצא מחשבות אוריגינליות אחדות בספרו של סופר שויצי מפורסם, במהדורתו החדשה והממולאה, שנתפּרסמה זה לפני ימים אחדים¹, ואני אתאמץ למסור בזה את תכנן בקצרה.

א: הסגנון הריאלי

הסגנון הריאלי במקומו הראוי, כשמשתמשים בו בהכרה היוצאת מן הלב וברוח נאמן, איננו טעות של איזו מודה, שרשות לנו לתת אותה לשחוק, כי-אם הוא בטוי נאמן של אחת הצורות אשר לרוחו של האמן, שעלינו לבחון ולבדוק אותו היטב. כשנבחן ונבדוק אותו, יצא לנו, כי לא קלה כלל המלאכה לעשות פוטוגרפיה להטבע. עיקרו של הסגנון הריאלי, כאשר ידעתם, הוא האמת שבמציאות בלי שום משוא-פנים ובלי שום מעצור. ואולם אמת זו שבמציאות, אם כי אינה גדולה בערכה כמו האמת הפואיטית, יש לה עם כל זה ערך גדול למדי, ערך של למודים או ערך של בירור ולבון או גם ערך של תועלת. נותנת היא לנו דוקומנטים וסקיצות ודוגמאות, ובשעה שמחלה קבועה ספרותית תקפה את אחת התקופות, היא היא שמחזירה להספרות את הרוח הסריוזי. כי כל אמת שבעולם היא סריוזית. הסגנון הריאלי האמתי עם הרוח הסריוזי שלו מגרש את הרוחות הרעות של כל מיני מתיקות יתרה ושל כל מיני זחיחות ושטחיות ושל כל מיני רגילות מקֻבּלה או של אידיאלים מזויפים. כי כל אמת, ואפילו זו שאין לה בלתי-אם המציאות לבד, ראויה שתעסיק את מחשבתו של האדם, תחת אשר החלומות והדמיונות של המוחות הבינונים, כמו, למשל, כל אותה הליריקה המקֻבּלה או כל אותם הרומנים והדרמות העשוים על-פי שבּלונה, אינם ראוים שיכנסו אפילו לרגע לתוך חוג ההגיון שלנו. הסגנון הריאלי של סופר בינוני והסגנון האידיאלי של סופר בינוני — הסגנון הריאלי קודם.

כל ספר שנכתב בסגנון הריאלי האמתי, כלומר — באותו הסגנון הבא לו להסופר לא מתוך ישוב-הדעת או מתוך אהבה לסלסולים חיצונים, אלא מתוך נטיה אמתית לדברים שבמציאות, ראוי להיות נקרא. מודה אני, שאני לכשעצמי אינני יכול לקרוא שום דבר אחר במקצוע הספור הפרוזי.

מדייק אני לומר: הספור הפרוזי. כי הסגנון הריאלי, משום שהוא סגנונה של המציאות, אינו מתפשט על-פי תכונתו אלא על הפרוזה, ואין סופר יכול להשתמש בו לצרכי פואיזיה אלא דרך אגב ולשם אפיזודה.

נפן-נא אל הריאליסמוס או הנטורליסמוס.

מי שכותב בסגנון הריאלי, איננו עוד משום זה ריאליסטן, כמו שזה שאוכל מאכל של ירקות לא נעשה עדיין וֶגטריון. וֶגטריון נקרא זה, שאינו אוכל ושאינו מרשה לאכול שום מאכל אחר חוץ מירקות, וריאליסטן — זה שאינו מודה בשום סגנון אחר חוץ מהסגנון הריאלי ורוצה שרק הסגנון הזה יהיה למין תחבולה כללית לכל הספרות כלה. רק כאן מתחילה השטות הגדולה של הריאליסמוס.

לעשות את הסגנון הריאלי למין קונקורנט להפואיזיה, ומה גם לחפוץ לדחות את זו על-ידי זה ולברוא מין מושל יחידי בצורת ריאליסמוס — דבר זה הוא מין שערוריה, שרק הבערוּת או רוח-השקר או שניהם ביחד יכולים לעשותו; בערות לאומית או אישית. בערות לאומית כיצד? כגון זה של הרוסים והסקנדינביים, שיש בה הרבה מן הניהיליסמוס. ובערות אישית כיצד? כגון זו של האחים גוֹנקוּר וזוֹלא ותלמידיהם וכל חסידיהם. במקום שאנחנו מוצאים בערות, שם אנחנו מוצאים ממילא פנטיסמוס.

לא היו עוד בעולם דַיקנים יותר נבערים, הנכונים להיות נהרגים על פחות משוה קוצו של יו״ד, מן הנטורליסטים.

במלכות הריאליסמוס שבספרות הגרמנית אנו מוצאים סימנים של רוח שקר יותר משאנו מוצאים בה סימנים של בערות. אין לך בגרמניה בין הריאליסטים אפילו אחד, שהריאליסמוס שלו בא לו מתוך הכרה פנימית (וגם אי-אפשר כלל אחרי גיטה ושילר לאנשים כאלה), ודבר זה מתברר לנו תיכף מתוך זה בעצמו, שהריאליסטים הגרמנים עוזבים מאז ועד היום אחד אחד את דגלם, שהיו נושאים אותו בראשיתם בפנטסימוס שאין כמוהו. הריאליסמוס הגרמני לא היה מעולם הכרה, כי-אם מסוה, שמתחת לו היו קובצים ומסתירים כל מיני רעל שבעולם, וביחוד את הרעל כנגד שילֶר וכנגד הפואיזיה האידיאלית הנשגבה. עתה כבר מת הריאליסמוס הזה ועבר ובטל מן העולם. הריאליסמוס הזה היה לעֹל ולמשא לבעליו — ויסירוהו.

כשם שהריאליסמוס נלחם ביֹשר ובא לידי נצחון תמיד, בשעה שהוא יוצא נגד האידיאליסמוס המזויף, כך הוא נופל ונכנע תמיד בחרפה, בשעה שהוא מעיז לצאת למלחמה על האידיאליסמוס האמתי — כלומר — על הפואיזיה עצמה. עד כמה מרום האידיאליסמוס האמתי מן הריאליסמוס, מוכיחה לנו בשורה הראשונה אותה העובדה, כי הספרים הריאליסטים היותר טובים נכתבו ונכתבים תמיד ביד אידיאַליסטים.

אין לך דרמה של שום ריאליסט בעולם שתשיג את כחה ואת גדלה הריאילסטי של הדרמה ״קאבּאלע אוּנד ליעבּע״, אשר כתב האידיאליסט שילֶר.

אין לך רומן של שום ריאליסט בעולם שישיג את האמנות הריאליסטית הנפלאה של ״מאַדאַם בַּוַּארי״, אשר כתב האידיאליסט פלוֹבֶּר.

ובכן: האידיאליסט הוא שמוכרח ולהראות להריאליסט, כיצד כותבים ריאליסטית.

ולהפך, אם יעיז אחד הריאַליסטים לגשת אל המקצוע של האידיאליסמוס, אז יכולים אנו להיות בטוחים, כי יברא לנו עולם של שטויות והבלים שאין דוגמתם. אם שיטבע בבוץ של אמונה תפלה ואם שיהיה נעשה למתחסד מהביל ואם שיכניסנו לתוך עולם של שדים ורוחות או יעשה הבלים אחרים כיוצא בהם. — בצורות האמנות של האידיאליסמוס לא יעיז לנגוע כלל, ואפילו לא לשם נסיון או לשם השואה, כי יודע הוא מראש, עד כמה לא יצלח דבר כזה בידו.

בכל אֹפן יש להעיר, כי במקומות ששם נוסד הריאליסמוס על יסוד לאומי, היינו, אצל הרוסים והסקנדינביים, שם, גם אם לא נמצא מעשי-אמנות מן המדרגה הראשונה השייכים לספרות העולם, הנה לכל-הפחות נמצא שם המון חמרים של דוגמאות לקוחים מן המציאות, שיש להם ערך גדול של דוקומנטים. שם, אצל אותם הגַרשינים והגוֹרקים וההמסוּנים עלינו לבקש את הסגנון הריאלי האמתי.

לעומת זה אין לנו לקוות למצוא הרבה אצל אותם הריאליסטים הדַיקנים מבעלי התיאוריה שבעמי הספרות הנושנים אשר במערב אירופה.

היוצא לי מכל זה: מן הראוי שכל סופר ינסה את כחו לעת-מצוא גם בסגנון הריאלי, למען ידע את אשר עמו ומה משפטו. ואולם האומה, הרוצה לברר לעצמה את היחס שבין הריאליסמוס והאידיאליסמוס, טוב תעשה, שתשאל את פיהם של אלו היודעים את שתי המלאכות יחד, משתשאל את פיהם של אלו שאינם יודעים לא זו ולא זו.

ב: הסגנון האידיאלי

בעצמו של דבר הרי כל אמנות וכל פואיזיה מדברות אלינו בסגנון האידיאלי, מאחרי שהן באות לברוא לנו עולם שני, נשגב יותר ונאצל יותר. כליון-נפשם של כל העמים ושל כל בני-האדם הוא ״לצאת ולעלות״! במקום שאנחנו מוצאים את ההפך ואלינו מגיעה הקריאה ״לכנוס אל תוך החיים המלאים״, כמו, למשל, בתקופה האחרונה, שם יש לנו עסק עם חזיון ריאקציוני. קריאה זו נשמעת רק אז, כשקדמה לה רוח-תעתועים, אשר הוליכה את הסופרים שולל, כלומר — כשקדם לה אידיאליסמוס מזויף. כשם שהקריאה לשוב אל ״הטבע״ מעידה תמיד על חסר-טבעיות שקדם לה, או כשם שהדאגה לבריאות-הגוף עם אכילת מרק ושקוי נטפי-ברזל הם סימנים מובהקים לאדם שהוא חולה או שהיה חולה, כך גם קריאה זו. האדם הבריא אינו דואג לעולם לבריאות גופו; תקופה טבעית אינה מתגעגעת לעולם אל הטבע; אמנות חיה אינה שואלת לעולם חיים רעננים ומלאים.

ואולם כשאנו מדַבּרים על-דבר הסגנון האידיאלי העיקרי שבפואיזיה, אז כונתנו לאיזה סגנון מיוחד, היינו, לאותו הסגנון המתאמץ כהכרה ברורה להוציאנו מעולם ההמוניות ולהכניסנו לתוך עולם שכלו אצילות; כלומר — הסגנון שהאצילות היא מטרתו היחידה ושנותן רק אותה לחֹק לו את חֻקיו והוא מתאמץ בכל עֹז למלא את החֻקים הנאצלים האלה לכל פרטיה ופרטי-פרטיה של הצורה, היינו, של דרכי הדבור והלשון. הסגנון האידיאלי הוא האציל שבהיכל האמנות, ולכן לא יפָּלא כלל כי הנשמות ההמוניות שונאות אותו למפרע. את סגנון הסקולפּטורה היונית אנחנו קוראים בשם סגנון אידיאלי, משום שהשתדל האמן בידיעה ברורה לעשות לנו את הטִפּוס האלהי, על-ידי מה שלקח את תבנית האדם ההמונית ועל-פי שכלול של אצילות ושל הרכבה ושל אבסטרקציה ושל אנטיתיזה עשה את אשר עשה, כי הטה למשל את זוית המצח שעל גבי החֹטם כלפי חוץ, בעשותו תבנית פני אל, משום שהזוית של פנים המוניים היא כלפי פנים.

הסגנון האידיאלי, כמשפט כל סגנון וסגנון, יש לו גם יתרונותיו וגם חסרונותיו. החסרון העיקרי של הסגנון האידיאלי שבפואיזיה הוא חֹסר של אֹמץ-רוח, כן בנוגע לאֹמץ-רוח של המציאות שבחיים וכן בנוגע לאֹמץ-רוח של פנטסיה. והדבר הזה הלא מובן מאליו; כי הסגנון האידיאלי הלא אינו אלא מין בורח מן החיים. ולכן אנחנו מוצאים כי חוזים גדולים מאד אינם יכולים להשתמש בסגנון האידיאלי לאֹרך-ימים. דַנטי, עם כל האידיאליסמוס של הפנטסיה שלו, אינו משתמש בשום אֹפן בסגנון האידיאלי.

וגם עם האישיות אין הסגנון האידיאלי מתאחה היטב.

אישיות חזקה ותמימה של סופר גדול נוקבת וסותרת בכֹבד-משקלה כשהוא לעצמו את הסגנון הצנוע הזה, כאדם כבד וחזק ההורס את הכסא הרעוע שהוא יושב עליו. רק אותה האישיות הגדולה שמעוף-המחשבה והריטוריקה הם אצלה טבעים, כמו, למשל, וירגיל, קורנייל, שילר, הולכת לנכון ולבטח בסגנון האידיאלי. ואולם גם זו אינה משתמשת אלא בסגנון האידיאלי החזק.

אכן יש לסגנון הזה גם יתרונותיו.

יתרון עיקרי של הסגנון האידיאלי הוא הטהרה הנפשית, טהרת הדמיון והרוח והמחשבה והלשון והצורה. ואל יהא דבר זה אצל סגנון קל בעיניך! כי יודע אתה מראש שמן השורה הראשוֹנה ועד האחרונה תשאף אל קרבך בלי הרף אויר של מרומים. אם אין אתה בעצמך מרגיש בדבר הזה, אז הנה מרגישים בו אחרים.

ואולם היתרון היותר חשוב של הסגנון הזה הוא פעולתו על הנפש. אכן אמת, כי רגילים בני-אדם להשמיע את ההפך ולהוציא לעז על הסגנון האידיאלי, שהוא קר וחסר-רגש. יהי נא כן, אם תחפצו! כל סגנון נעלה, כשתשוו אותו אל צורות-הסגנון השפלות, יהיה קר, משום שהאמנות הנעלה לא בחרה לה את הנפש בתור מטרה לפעול עליה בדרך ישרה. האמנות הנעלה יש לה מטרות אחרות. ובכלל הלא השירים המלאים רגש ביותר הם אלה שנעשים בידי משוררים מן המדרגה השניה. אם תשאל פי בעל-בית הגון ואמר לך: מוסיקה קלסית, פוּגוֹת, סוֹנַטות וסימפוניות הן מן הדברים שאין להם עסק עם הנפש. אלא מה יש לו עסק עם הנפש?

הלא ״זמר הצאר״ של לורטצינג או ״הטירולי ובנו״:

״כּי אָבא עַד לִפני בני,

וּבעֵינוֹ אֶת אִמוֹ אַחַז״.

האמנות הנעלה ביחוסה אל הרגש היא סתמית. ואולם מאחרי שכל יפי, אם ברצון ואם שלא ברצון, מעורר על-פי טבעו רגשות, לכן פּועלת האמנות הנעלה על הנפש, אם כי לא לקחה לה כלל את הנפש למטרה.

קול-משֻׁלש מוסיקאלי הוא מסֻדר, מיכני וקר; ואולם עם כל זה הוא מנחם ומנשא את הנשמה הקודרת ביגונה. כל יפי יש לו כח להביא שלום ולגאול.

ואותו הרגש של שלום וגאולה, שכל אמנות נעלה מעוררת אותו, אותו מעורר הסגנון האידיאלי ביתר עֹז. הסגנון הזה הוא הוא המברך את כל הבא בגבולו בברכה: ״יהי השלום שלך״! — אכן חושב אני, כי גם זה הוא רגש (ולא מן הקרים ביותר), להיות נמשך מטיט ההמוניות ולהיות נגאל מן הגסות ולשכוח כמעט את היגון ואת הצער ואת הריב ולהרגיש בהמס המכאוב והאבל מפני היפי. על תָּרי אפריקה מספרים: כשחזרו אחרי שנות עמל ופורעניות ומלחמות רבות מתוך היערות האיתנים וראו שנית בפעם הראשונה איזו פנים לבנים, נתנו קולם בבכי.

הפנים הלבנים — זהו הסגנון האידיאלי.

ואפריקה מה היא?

ג: התכונה האֶפּית וסימניה

הסימנים שעל-פיהם אני מכיר את תכונתו האֶפּית של סופר אלו הם: שמחתו הגלויה והנאמנה שהוא שמח על המון המקרים המרובים, אם מקרים של מעשים או של מאורעות, תענוגו שהוא מתענג על עֹשר הצבעים שבעולם, ודוקא על העֹשר של החזיונות החיצונים, געגועיו שהוא מתגעגע אל אפקים רחוקים וצמאנוֹ שהוא צמא לאויר של מרומים, מרום מחיי יום-יום ומרום מגבולות המציאות או גם מגבולות השכל.

כל מי שאין לו כליון-נפש לכמו אלה, כל מי שאינו מתפרץ ואינו משתער על כנפי-הדמיון ברוח בקר חדש אל תוך העולם, בהיותו צמא לדעת מה יהיה משפט הצַיד אשר ישלח לו המקרה בדרכו, זה איננו אֶפּיקן אמתי מבטן אמו.

לעֻמת זה אני חושב לסימן מובהק של מי שאינו אפיקן: הנטיה למלאכת הכרקטריסטיקה, לנתוח הנשמה (הוא אומר: לפרובלימות פסיכולוגיות), למאורעות ההתפתחות וההשתלשלות של הגבור ולטכניקה של ספור המיוסד היטב על סבות הגיוניות ושכליות.

אמת כי גם האפיקן יכול לעסוק במלאכת הכרקטריסטיקה, לכשירצה, ואולם אי-אפשר שירצה כזאת איזה זמן הגון, יען כי עינו נשואה למטרות אחרות, החשובות לו הרבה יותר. אמנם ברור, כי גם הוא לא יתן לאַנְדְּרוֹמָכֵי שתהיה זועפת כמו אַיאַקס, ואולם יש שיעביר לפנינו את אחת הנפשות העיקריות שלו מעולפת כמו בצעיף ובלי שום גבולים מסוימים, והוא גם נסה לא ינסה לתת לה כרקטריסטיקה אפילו במשהו. כך עשה, למשל, הומירוס להילני שלו, שבנוגע אליה אין הוא יודע וגם אין הוא מבקש כלל לדעת מה היא לו ואיך הוא מציֵר אותה לעצמו. אכן יש שגם האֶפּיקן עושה לפעמים כרקטריסטיקה, לא בידיעה וברצון, אלא באותו הכרח, שעל פיו מוליד גם בעל ההרמוניה, המחבר קומפוזיציה של-כוֹראַל, איזו מילודיה היוצאת מאליה על-ידי סדור הקולות, אם ברצון ואם שלא ברצון; ואולם הכרקטריסטיקה לא תהיה לו לעולם לעיקר, ואפילו לא לדבר שיש לו איזו חשיבות. ביחוסו אל הפסיכולוגיקה מרגיש האפיקן יותר מרגש של השתוות — רגש של התנגדות ושל תעוב הוא מרגיש כנגדה, יען כי החֹק הראשי של האמנות האֶפּית הלא הוא, להפוך את מעמדי-הנפש לחזיונות. בכל פעם כשנמצא בשירה אֶפּית תאורים מפורטים מבפנים כלפי חוץ בנוגע לסבות נפשיות והשתלשלותן, בידוע שיש לנו עסק פה עם קלקולים של אותה שירה.

להמציא אותם החזיונות החיצונים, שעל-פיהם נבין על נקלה מבחוץ כלפי פנים ובדרך הקצרה ביותר ובצורה השוה לכל נפש את המקרים הפניניים שקדמו להם — זהו הנצחון של האמנות האֶפּית. הרי לכם שתי דוגמאות: אוֹדיסאוס, בשעה שמחרפים אותו, אינו נלחם בנפשו את מלחמותיו הפנימיות לעיני הקורא, אלא מניע את ראשו וידיו. ואת הדוגמה השניה הייתי רוצה לציין פה בתור פָּרַדוּגְמָא של כל אמנות אֶפּית בכלל: באחד האפוסים האיטלקים על-דבר רוֹלַנד, מספרים לנו, כי אחד הגבורים — לא אזכור עוד מי הוא; כמדומה לי שהוא רינאלדוֹ, — אחרי שבקש שנים רבות את אהבתה של אחת הנשים הכבודות ולא מצא, חדל לאהבה אותה, ועתה, אחרי שחדל הוא לאהבה אותה, התחילה היא לאהב אותו.

מי שאינו אֶפּיקן, אלא מי שהוא, למשל, מספר ספורי-רומנים, כשיבוא לסַפּר לנו דבר כזה, ירגיש בנפשו את הצֹרך, להקדים למאורע זה טעמים וסבות נפשיים, בכּדי לעשות אותו עד כמה שאפשר לדבר האינו יוצא מגדר המציאות, וכתיבת אותם הטעמים והסבות זוהי שתהיה לאחד העיקרים הראשיים שבספורו; ולא עוד אלא שיהיה מוכרח להועיד לכל זה מקום גדול ורחב בספורו, מאחרי שעליו יהיה לקבוע ולסמן היטב את ההתחלה הראשונה של השתנות ההרגשה בנפש הגבור, ואחרי-כן יהיה מוכרח לתאר לנו את הפקפוקים ואת המלחמות הפנימיות שלו, עד שיבוא לבסוף לקרב לנו אל השכל את התהוות השנאה מתוך האהבה. ומאחרי שיש לנו עסק פה עם חזיון כפול אצל שני בני-אדם, מפנים לאחור ומאחור לפנים, לכן מובן מאליו כי יהיה לו על המסַפּר לעשות לנו את כל המלאכה שתי פעמים. ברור, כי היה יוצא לנו פה ספור אַ לַא בּוּרְג׳ה לכל פרטיו ודקדוקיו!

ואולם נראה-נא, כיצד ממלא האֶפּיקן את תפקידו, בכדי שיוכל לצאת בשלום מתוך ענין מסֻבּך כזה: הוא הולך וממציא לו בדמיונו איזה מעין פלאות, שהשותה ממנו מתמלא מיד אהבה, וכן הוא ממציא לו מעין שני כזה, שהשותה ממנו מתחיל מיד לשנוא. ובכן: תחת הפסיכולוגיקה הוא לוקח לו את הפוכה היותר גדול, את הסבה היותר חיצונה ויותר רחוקה מן האמת ויותר מתנגדת אל השכל: מעט נטפי-מים. ואולם דבר זה דוקא — זהו נצחון האמנות של השירה האֶפּית וזהו קרן-הזהב שביפי הפואיטי. כל מי שבכחו להמציא כמו אלה, זהו אמן במקצוע האֶפּוֹס.

ועתה לכו והעריכו עם כל זה את תפקידיו ואת תעודותיו של המסַפּר ספורי-רומנים! מלאכה זו אינה מלאכה דומה, אלא שהיא עומדת על פני מדרגה אחרת, כי-אם היא ההפך ממנה מן הקצה אל הקצה. וההפך הזה מסוים כל-כך, עד שעובדה זו לכשעצמה, שסופר כותב רומנים, דיה לי בשביל שאניח, שזה אינו אֶפּיקן מטבעו. ובמה אפוא דומים זה לזה? הלא בזה שאצל שניהם נמשכים המאורעות והולכים בדרך ספורי. אבל דמיון זה שביניהם אינו גדול יותר מאותו דמיון שבין חלזון ובין קוזק הרוכב על סוסו. אמת ששניהם נמשכים ועוברים בדרך אחד, ואולם לקרוא משום זה לחלזון רוכב — דבר זה אינו נכון. לעֻמת זה נכון יהיה, אם מתוך עובדה זו, שאחד זוחל על גחונו בתאות-נפש, נבוא לידי דיוק שאין זה רוכב מלידה. ולכן אני חוזר על הדברים: המסַפּר ספורי רומנים אינו אפיקן, כי-אם הפוכו.

---

הָאֳמָנוּת בְּיִחוּסָהּ אֶל הָעָם

מאת

דוד פרישמן

רִיכַרד דֵיהמֶל, המצוין שבמשוררי-גרמניה בתקופה החדשה, פרסם בזמן האחרון את דעותיו בדבר היחס שבין האמנות ובין הקהל הגדול¹ אנסה-נא לשים את מסקנותיו לעיני הקורא העברי ולברר אותן לו ככל אשר אוכל.

תשעה דברים, ״המובנים מאליהם״, מטיף דיהמל ברבים: ״דברים המובנים מאליהם — ודורשים עם כל זאת באור״.

דבר אחד המובן מאליו.

א. האמנות היא סכום של מעשי-אמנות, שלא נבראו בשביל העם, אלא בשביל אלהים והעולם, בשביל האנושיות, ואולי גם ״בשביל הפרחים שעל גבי השדה״, בשביל הכל ועם זה לא בשביל שום אדם, בשביל החיים הנצחיים ובשביל כל מה שאין לו תכלית.

באור:

מעשי-אמנות רבים נבראים ונעשים בעולם, ואולם רק מעטים נכנסים לכלל אמנות. כל מעשה-אמנות, שהעושה אותו רוצה או רצה להשכיל על פיו איזה עם ידוע לאיזו שעה ידועה ולאיזו מטרה ידועה, — מעשה-אמנות כזה אינו מגדיל את אוצר-האמנות. משכילי-העם, אוֹמני-העם, מתקני העם וגם — מסכניו, כל אלה אפשר שיש להם צדקה לשעתם להלל מעשה-אמנות כזה אל בני-האדם, ואולם מכיון שהשיגו את המטרה שלהם או מכיון שנתבררה טעותם, שוב יורד מעשה-אמנות זה לים-השכחה או נכנס, לכל היותר, לתוך תולדות האמנות ונעשה מיותר וריק בלי שום תֹכן חי. אמת כי כל אמנות שבעולם מתעסקת עם רוח-העם ורוח-הזמן המקיף אותה, שהרי זהו חלק אחד מחמרי היסודות שלה; ואולם חלק זה איננו יסוד חייה. מתוך סביבה זו היא מתפתחת ויוצאת, ואולם מטרתה מרפרפת דוקא בתוך עולם שאין לו משיגים. לחיים נצחיים מגיעה רק אמנות זו, העולה ושואפת בכל זמן תמיד אל מה שאינו ידוע, כפרחים אלו העולים ושואפים אל תוך התכלת. ואמנות כזו יוצר רק אותו האמן, שנחשב בעיני העם לחידה סתומה לעולמי עד. רק תעודה אחת של היוצר הוא יודע: לקבוע חֹֹק לזה שאינו נועד. רק גבול אחד של יצירה הוא רואה: לתת צורה לזה שאינו מוגבל. רק מטרה אחת של השכלה אנושית הוא מרגיש: ליצור יצור שיש לו שלֵמות.

דבר שני המובן מאליו.

ב. בנוגע לאמנות אין לנו אלא שני מינים של עם: מין תפארת-אדם ומין חלאת-אדם.

באור:

אמנות שלמה אינה פועלת בתור שלמה על כל אדם, אלא לכל היותר על אותן הנפשות שהן בעצמן יש להן נטיה לשלמות והן יכולות להרגיש את כח הנפש של זולתן. ואולם למדרגה זו אין האדם בא לא על-ידי השכלה מיוחדת ולא על-ידי עשירות מיוחדת ולא על-ידי מעלות אחרות זולתן, שבהן מצטַינות כתות ומפלגות מיוחדות של העם לפי תקופות הזמנים, הגם שתנאים אלו מרחיבים את הרגשתו של האדם ומגדילים את חרותה ואת יכלתה. ההרגשה האמתית בשלֵמותה נקנית רק לאותן הנפשות, שההויה האנושית אינה נחשבת בעיניהן למין בית-ריס המביא את האדם לידי גדולה ולידי אצילות ולידי חכמה עליונה, אלא לכח מעורר עצום, המעורר ומגדיל בלי מעצור את כל הכחות היוצרים, אם זה בשביל זה ואם זה כנגד זה ואם זה ביחד עם זה. אלה הן הנפשות תפארת-האדם, המסֻגלות להבין גם את האמנות עד היסוד; הן הן המַפרות והמַרבּות את הרצון בשביל האנושיות, והן היוצרות בעצם את רוח-העם ואת רוח-הזמן ומלהיבות גם את אלו הרוצים למחצה; ואותן אנחנו מוצאים בקרב כל מערכה ממערכות העם, הגם שאת רובן נמצא בלי ספק באותן המערכות הנלחמות יותר מחברותיהן בשביל העתיד. ואולם יתר העם, הנשאר תמיד עומד מאחור, בין זה המתענג על רֹב טוב ובין זה שאין לו כל, בין זה הנחשב על האספסוף של ההשכלה ובין זה הנמנה עם האספסוף הגס מן השוק: כל זה יש לו מין אמנות, שאין מטרתה אלא להשלות את נפש-העם בדבר עצם ההויה של האדם, וחלק העם הזה הוא מין חלאת-האדם. ואולם גם מין העם הזה ומין האמנות הזאת דרושים לנו לתפוסת הבית הרוחנית של האנושיות, כי התנגדותם היא שמעוררת את החלק שכנגד, להגדיל ולחזק תמיד ובכל שעה את רצונו הוא.

דבר שלישי המובן מאליו.

ג. אין שום עם בעולם, היוצר אמנות; כל עם מעורר את האמנים ליצירה.

באור:

האמנות, במדה שאינה רק אומנות או מלאכת-יד, היא הסתכלות באונס לתוך החיים, הסתכלות שאין לה באור, שרק מעטים מסֻגלים לה, והיא נגלית ונמסרת לזולתם על-פי ציורים מלאים סודות מיוחדים, הברורים ומובנים עם כל זה בשלֵמותם. גם מה שקוראים על-פי רב אמנות לאומית, לא נבראה מעולם על-ידי כח כולל של איזה רצון לאומי, אלא שבתחלה הרו והגו אותה יחידים מתוך לבם עצמם, ורק לבסוף נעשתה לקנין משֻׁתּף של כל האומה. מתוך נטיה טבעית למסור דבר לזולתו, שהיא נמצאה אפילו אצל הכוכבים המפיצים אור, מוסר היחיד את הגיון לבו הבודד לאותה חברה של מקַבלים הרוצים בו יותר מאחרים או לאותה חברה של לוקחים שהגיעו לידי שררה יותר מאחרים; וחברה זו מוסרת אותו לאחרת, וזו שוב לאחרת, ועל-פי זה נפסדים לפעמים – ביחוד אם היא מסירה בעל-פה – הסימנים היותר עצמיים של הציור ונעשים לכלליים יותר. אין שום ספק, כי בקהלות-העם הקטנות שבימי קדם עסקו על-פי-רֹב כתות-הכהנים ומשפחות-האדונים בהפצה הראשונה; אחרי-כן נעשו “האנשים הנוסעים” (הבדחנים והמשחקים והמרקדים ומאחזי-העינים, שהיו נוסעים ממקום למקום בתקופת ימי-הבינים) למתַוכים בין האמנים ובין העם, או האמנים עשו את אמנותם לפרנסה ונסעו בעצמם לבקש לחם. ככה היו “הברדים” נוסעים מחצר-אציל אחת לחצר-אציל שנית עם זמרות הגבורים שלהם, ו“הטרובדורים” היו נוסעים מהיכל-אביר אחד להיכל-אביר שני עם הבלדות שלהם, וגם יתר המינים של “העם הנוסע” היו לוקחים את היצירות החשובות והיו מכשירים אותן בשביל העם הפשוט היושב תחתיו, ושיר-הגבורים נעשה מעט מעט לשיר-עם, לשיר של מנגן נוסע, הבא ומשמיע את שירו בימי-השוק והירידים במחיר של פרוטות. גם האגדות של אמות-אמותינו הזקנות, לא אמות-אמותינו הזקנות המציאו אותן, אלא היו חידות-אלילים עתיקות, משלי-טבע קדמונים וספורי רוחות ושדים מתוך תקופה שכהנים משלו בה, ובאו אחרי-כן עוברי-ארחות נבוני-דבר וכמרים שברחו מבתי-כלאם ותלמידי-חכמים שהלכו מישיבה לישיבה וסופרים שעברו את המדינות לארכן ולרחבן, והם הכשירו את היצירות הללו, בכדי שיבינו אותן כל הנשים המוזרות בלבנה, ועשו אותן מעורבות יותר עם עסקי העולם ופשוטות יותר – ויש גם שקלקלו אותן הרבה. ככה אנחנו מוצאים, כי גם אותה האמנות שקורין לה אמנות-של-אכרים, כפי שהיא בולטת לעינינו מתוך כלי-בית ובגדי-עם, לא נתפתחה בשום מקום על גבי הקרקע ששם אנחנו רואים אותה, אלא שבני-כפר מן העשירים הביאו אותה עמהם מן החצרות ומן הערים ושתלו אותה אל אדמתם, ושם קפאה ותהי למלאכת-יד גסה ותלבש צורות זרות ונפלאות, עד שתבוא אמנות חדשה ובריאה מן העיר ותדחה את זו שנתנונתה. ככה הלכה גם האמנות אצל הפראים את הדרך הזה: עברה את המשכן אשר לכהן הקוסם או את האהל אשר לנשיא-העדה או את חדרי ראשי-העדה ובאה עד כל סֻכּה וסֻכּה של אנשי-השבט. כי האמן, שאינו סנדלר העושה סנדלים, אינו רוצה שפעלו יתנונה בסתר אהלו; רוצה הוא, דוגמת החיים, לפעל בשביל החיים, בשביל החיים הגדולים והעצומים המביאים לידי חיים, והאמן שבימינו פונה לו מיד אל הקהל הגדול, מפני שהקהל הגדול יש לו בימינו כח יותר מאדוני-הארץ להיות כלי-שרת להרצון הבורא של החיים.

דבר רביעי המובן מאליו.

ד. העם אינו מבין דבר מן האמנות, ואולם זה אינו דרוש כלל בכדי להנות מן האמנות.

באור:

רק מעטים נמצאים בעולם, המוכשרים להנות הנאה גמורה מן האמנות. הכח של הנאה גמורה הוא דבר יקר-המציאות, כמו הכח של יצירה גמורה. ואולם גם המעטים האלה, כל אחד בפני עצמו, מבינים רק מעט מן הסגולות השונות והמשונות, המולידות את החיים הנעלמים והנפלאים של אותה היצירה שלקחה את לבם. אפילו מתחבולות המלאכה, שהשתמש בהן האמן לצרכי הטכניקה של מלאכתו, יש שגם איש אמן, הבא להסתכל, מסתכל ואינו מבין לפעמים את כל אחת ואחת לפי ערך פעולתה, ואין צריך לומר שאינו מבין את כלן בקישורן. יש שתלמיד-חכם בעל דעה מיושבת, היודע פרק באמנות, רואה בענינים כאלה יותר מן הרב החריף. ורק שהאנשים “המחֻכמים” מן המין הזה, אלו שאינם יכולים להנות אלא על-פי שכלם לבד, הם על-פי רֹב טפשים גמורים בנשמתם ומבינים לפעמים פחות מתינוק בן יומו מכל הנעשה בעולם ההרגשות המפליאות הללו, הגנוזות בתוך הסגולות של אותו מעשה-אמנות. אמת כי המומחים הללו, החורצים את המשפט, אם איזה מעשה-אמנות ראוי למצוא חן בעיני מביני-המלאכה לזמן מוגבל, והם המעריכים את שויו; ואולם החיים הם תקופה שאינה מוגבלת, ומעשה-אמנות גמור יכול להיות נחשב במשך הרבה מאות שנה – לפי עדותם של כל המומחים ולפי משפטם של האמנים ושל תלמידי-האמנות, לפי טעמו של עם זה או של עם זה – לדבר שאין לו שום ערך, ללא-דבר, לענין שאין בו רוח-חיים: ופתאום והנה מת זה לא היה אלא מת מדומה והוא קם לחיים חדשים ומחַיה אלפי נשמות ומעורר אותן לרגש חדש וליצירה חדשה ולהנאה חדשה. ביחוסו אל הכח הנפשי הנסתר, שהוא אבי כל מעשה-אמנות גמור, הלא גם המבין אינו “אלא עם”. על שלֵמות הכח התמידי הזה, על ערך החיים העצמי של האמנות אין שום בקֹרת של מומחה ואין שום טעם של אמנות ואין שום הרגשה של אמנות יכולים לחרוץ משפט, לא אלו של היחיד ולא אלו של עם שלם; כי אין בעולם ולא היה עוד בעולם שום מעשה-אמנות, שאי-אפשר היה להשכל למצוא בו מומים, והטעם וההרגשה גם הם אינם דברים הקימים לדורות, אם מתוך שכל ואם מתוך סכלות. על ערך החיים של האמנות חורצים תמיד משפט רק החיים עצמם, אלו החיים של בני-האדם ההולכים ומשתנים, הולכים ומשתנים מעם לעם, אם על-פי מקרה ואם על-פי הכרח ואם על-פי יהיה מה שיהיה, ובלבד שהם משתנים ויש תמיד רצון להוסיף לחיות. ואולם עם ההנאה אין לכל זה כמעט שום עסק; האדם היותר גס יכול לשמוח לפעמים על איזו מלאכה נתעבה בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו שבעתים יותר מאשר ישמח המבין היותר חד על היֹפי היותר טהור. מי שמורה בענין זה תורה אחרת, אינו אלא פטפטן, אם מתוך הזיה ואם מתוך דעה מיושבת.

דבר חמישי המובן מאליו.

ה. הנאה של אמנות אצל כל מין ממיני העם אינה אלא התלהבות לרגלי זה שאי-אפשר להיות מושג, יראת-הכבוד מפני זה שאי-אפשר להיות נחקר, תאוה ואהבה לזה שיש בו מעין זרות ונפלאות, כלומר: אמונה, חלום והפקרות.

באור:

כשם שמהות האמנות אין לה באורים, כך אינה מבוארת גם מהות ההנאה של אמנות; אפשר לבאר רק את המעמד מצד החוש. המעמד הזה, ולו גם יביאוהו לידי רוחניות במדה שאין למעלה ממנה, בעיקרו אינו אלא מעמד של אהבה נמלאה, במובנה היותר רחב והיותר צר ובערכה היותר גבוה והיותר עמוק והיותר שטוח: אהבה, געגועי-אהבה, שעשועי-אהבה. היוצא מזה, כי הוא אינו נותן לנו שום ערבון בנוגע לשויו של הדבר האהוב או בנוגע ליפי, ולאמת טבעית וכדומה. כשם שהבחור האוהב, שעוד אתמול ראה איזה פנים היו בעיניו כמין מפלצת, יכול פתאום למצוא היום, שהפנים האלה הם מבחר כל חמדת העולם, ואפשר שיהיו בעיניו כך כל ימי חייו, ואפשר שרק למשך שבועות אחדים – כך אוהב וכך חי גם חובב-האמנות, ואין צריך לומר שזהו דרכו של עם כלו עם תערובותיו הרבות! אפילו עם של היונים לא היה עם של אמנות, כמו שרוצים הרבה להאמין, כי עם של היונים לא היה מעולם, ורק היו איזו קהלות, שבהן ישבו משפחות אצילים (פטריציים) מעטות, אנשים תקיפים מאד, שהיו חובבים את האמנות, ועל-ידם ישבו המון של אזרחים, אנשים חומדי-שררה ואוהבי-תענוגות, ועל-ידם עדר גס של עבדים שפלים, אבל התשוקה והאהבה להאמנות כשהן לעצמן הן ערך גדול ועצום של חיים; הן מיחסות שלֵמות לדברים, גם בשעה שהם אינם שלמים עוד, והן מאמצות את כל כחותיה של הנשמה האוהבת, גם בשעה שהכחות האלה אינם אלא רפים מאד. הן מביאות את הרוח לידי הרהורי חלומות, המראים לו כי תשוקותיו היותר נשגבות נמלאו על-ידי הציור שהפליא אותו; ובמדה שתקטן דעתו של האדם ובמדה שתמעטנה ידיעותיו בהלכות האמנות, במדה זו יקל לו יותר להאמין לחלומותיו. ואז אין לו צֹרך בשום באור: אז מתברר לו זה שאינו מושג, כי הוא והאמן הבודד אינם אלא בריאה אחת; אז הוא מרגיש כמוהו את זה שאין לו גבול, והרגיש עמו את הפרח שעל-פני השדה והבין את הגבור שבספורי נפלאותיו וחי עמו חיי אומה שלמה ונאדרה, והריע בסתר מרֹב נחת ומרֹב הפקרות. ובהקיצו מן החלומות האלה, שעשו לו את הקטן לגדול ואת הנורא לנעים ולחביב, אז יכבד בכל לבו ומאדו את הכח הנסתר והנפלא, אשר משחק לו הגבולים הצרים שלו לעצמו; ותשוקתו לזרות ונפלאות, אשר נמלאה רגע אחד ברֹב התלהבות, תתמכר ביתר עֹז אל החיים, אלה החיים שאין לפניהם דממה ושמשתנים בלי תכלית וסוף. ואולם אוּמה שלמה, שחולמת כך – וחולמת כך בכח האמנות הגדולה שלה – דבר זה הוא… חלום יפה לעתיד לבוא.

דבר ששי המובן מאליו.

ו. האמנות היותר גבוהה אינה פועלת שלא-על-ידי אמצעי, אלא על-ידי אמצעי, בתור אגדה הנכנסת לתוך העם.

באור:

לא רק האמנות מתוך התקופה שלפני ההיסטוריה או מתוך תקופות שאין להן ערך היסטורי – כגון משלי הגבורים, האידילות ההומניות, הפרַבּולות הדתיות, כפי שנמסרו לנו “מפי ההמון” – נכנסת לתוך העם על-פי השמועה לבד, כי-אם גם כל האמנות ההיסטורית – זו שהיא סמל שלם של החיים הגופניים, וכמו כן של החיים הרוחניים במושגם היותר נעלה – חודרת לתוך העם רק על-פי השמועה לבד ונמסרת איש מפי איש ונשארת חיה רק על-פי הזכרון באֹפן חפשי; גם המצאת הדפוס לא שנתה בדבר זה כלום. מי קורא עוד כיום הזה את סֶרְוַנְטֶס ואת סוִיפט במלואם, כמו שהם נדפסים בספרים, ומה גם את דנטי ואת הומירוס? רק עדה קטנה של משכילים, אשר באצבעותינו נספרם, וגם אלה אינם קוראים אותם אלא מתוך הכרח. מי מביט עוד כיום הזה אל פסל של פִידִיַס ומי מקשיב עוד לשיריה של סַאפוֹ העדינה? מי הוֹלך כיום הזה לראות את הפירמידים, מי – את היכל-פטר, מי – את הפרדס אשר בוֶרסַיל? מי יודע באמת את לֵיאוֹנַרדוֹ בשלמות, מי – את גיטה, מי – את מוצרט וגלוק, מי – את באך? אבל ידבר-נא איש על “מסעי גוליבר”, על “דון קיכוט”, על “דון י’ואן”, הילני, פויסט יזכיר-נא איש בשם פרומיתוס ואוֹֹרפיוס, מיכל-אַנג’ילו, שֶׁקספּיר, רֶמבּרַנט, בֵּיטהובן, ומורא הוד של דמיון מלא אמונה יבוא על רוח כל איש, ואפילו על זה שהוא עני ברוח, וימלא אותו המון ציורים של חיים מלאים ומאורעות כבירים ותמונות של אנושיות בצורתה היותר שלמה. בין מאה מבינים לא תמצאו שנים שיש להם דעה שוה על דבר ביאטריצ’ה של דנטי, או שבאו לכלל דעה אחת בדבר הַמלט של שקספיר; ואולם כל אחד ואחד מרגיש ברור מה זה, כשישמע בחייו אחד אומר: נערה זו היא מין ביאטריצ’ה! איש צעיר זה הוא דוגמת המלט לגמרי! אכן זהו הסימן היותר מובהק של אמנות שלמה, שהיא אינה מושגת לשום איש בשלֵמות, שזה מוציא ממנה את הדבר האחד ואומר עליו שהוא עיקר שבה, וזה – את הדבר השני שנעשה לעיקר לו, והיא בעצמה יש לה כח שאינו-מוגבל להשפיע מחוץ לפעולתה העצמית גם על-ידי סרסרותם של אחרים, עד שמתוך כל הדעות הללו, המלאות התלהבות, יתפתח ציור כולל שנעשה לרשות-הרבים ונשאר בזכרונם, והציור הכולל הזה יש שהוא רק החלק היותר קטן של הציור המקורי, ואולם רוחו של העם מאמין, כי על-פי החלק הקטן הזה הוא משיג את כלו – ועוד יותר מזה. ככה די לו לאיש האוהב שתהיה לו רק קוֻצה אחת משערות ראש אהובתו, בשביל שיצַיֵּר לו את תמונתה כלה, את ריח שערותיה, את מבטה, את שחוק פיה ואת כל נשמתה; כן, לפעמים די לו רק השם שלה לבדו.

דבר שביעי המובן מאליו.

ז. שום אמנות לא היתה עממית מתחלתה; רק בכח אהבתה לחֵרות הנטועה בה לכתחלה, שהיא מחדשת את פני כל, היא נעשית עממית; ורק בכח אהבתה לסדרים הנטועה בה מבראשונה ושהיא מוכרחת אצלה, היא נשארת עממית.

באור:

עממיות היא התוצאה האחרונה של התרגלות ארוכה ברצון חפשי שהתרגלו כל פרטי עם כלו לדבר אחד, או, לכל-הפחות, רובם והטובים שבהם. ואולם אין אדם מתרגל לדבר, שהוא כבר רגיל אצלו; כיוצא בזה אין אדם מתרגל לדבר, שאין בו כלום, אלא שהוא דבר שאינו רגיל. רק אמנות זו נעשית ונשארת עממית, שיש לה הכח לעורר את הרצון להשתתפות רוחנית, אותו הרצון שהוא אצל האדם היותר כללי, והיא במדה שוה דוחפתו ועוצרתו, מתירתו ואוסרתו, מעוררתו וכובשתו. מצד האחד צריכה שתהיינה לה כל הסגולות שיכולות לעורר כפעם בפעם את הרגש הטבעי הבלתי-מוגבל אפילו של העקשן היותר גדול, ומצד השני – הסגולות שיכולות להשביח את השכל הקולטורי המוגבל אפילו של הותרן היותר גדול. וצריכה היא שתאחד את הסגולות הכפולות האלה בצורה פשוטה כל-כך, עד כדי שתוכל לפעול בהכרח כמו חֹק חדש, שנדחקה אליו מתוך החֻקים הקודמים; אכן זהו שתלוי בו גורלו הפנימי של האמן, אם יש לו החריצות החיצונה להסתגל עם כח יצירתו העיקרי אל תכונתו של העולם ואל הסדר ההכרחי של הכחות. אז יהיה פעלו פֹעל שלם: סמל של החיים היוצרים בלי מטרה ותכלית, קלסתר-פנים של הרצון החפשי אל ההויה, דוגמה של הסתגלות מתוך רצון אל הנצח. אמנות כזו אפשר שבראשיתה יגערו בה בזדון, יבוזו לה ויכניסו בה כונות זרות, ישימו אותה לשחוק ויתנו לה תהלת-כסילים; ואולם דוקא דבר זה יגרה את התשוקה של ההמון, דוקא דבר זה יעיר משנתם את הזקנים הישנים במצנפותיהם; ובאחרונה יכיר גם זה העומד מן הצד, כי מתחת הלהטים האלה, הנעשים למראית עין, גנוזים אוצרות שיש להם חשיבות יתֵרה. ואולם האמנות הרודפת אחרי אהבת-ההמון, על-ידי מה שתתלבש בבגדי- צבעונים של אמנותם של קדמונים שנעשתה עממית: אפשר שהמומחים היותר גדולים יסמכו את ידם עליה, אפשר שמטעם הרָשות ובתי-המדרש והעתונים תהא נעשית “פופולרית” בחֹזק יד, אפשר שאיזה זמן תהיה “חביבה מאין כמוה”, אבל סופה שיכירו בה כי אינה אלא מעשה-תעתועים, שלכל היותר כל תועלתה היא רק בזה שנתנה להעם איזו ידיעות בנוגע לאמנות.

דבר שמיני המובן מאליו.

ח. כל אמנות שאינה נשארת עממית, נעשית ללא-אמנות, לדבר ריק ולמֹץ בפני רוח.

באור:

אין לך בעולם מעשה-אמנות, ואפילו הגרוע ביותר, שלא יהיה לו בתחלתו ערך של חיים; תמיד נמצאים שוטים רבים, ולפעמים גם חכמים לא מעט, האומרים שהדבר הגרוע טוב למדי לקצר בו את אֹרך השעה כשנפשם תקצר עליהם. רק מעט מעט מתחילים להתבונן, מה זאת אי-אמנות. כל אחד יודע זאת מן הנסיון שלו; ונסיונותיהם של העמים מתפתחים עוד יותר לאט, ואולם תחת זה הם יותר קימים. אפשר להזכיר מעשי-אמנות רבים, שהיתה להם במשך הרבה מאות שנים חשיבות גדולה מאד גם בעיני העם וגם בעיני המבינים, ועתה אינם נחשבים אלא לדברים בינונים, ולא מן הנמנע הוא שערכם ירד עוד למטה מזה, או כמו כן לא מן הנמנע הוא ששוב יעלו עד למדרגה היותר גבוהה. סימן גמור למעשה-אמנות, שאין לו שום ערך כלל, הוא רק זה, שבתור חֹמר עבר ובטל מן העולם, באֹפן שחדל לפעל בתור רוח חיים באיזו צורה שתהיה – אם בצורה של אגדה או של מצבת-זכּרון או של איזה חזיון אחר. דבר זה יכולים היו המבינים לנַבּא בברור גמור על הרֹב היותר גדול של מעשי-האמנות; אלא שהמבינים אינם פוסקים את פסק הדין. רק האנושיות בעצמה היא העמק אשר ביזרעאל והיא הזורה לאטה את הבר מן התבן; והעממיות היא הכברה הגדולה, אשר בה תניע את פרי-החיים אשר לה. אז יפלו לארץ בעד הכברה דברים רבים-רבים מאד, אשר נחשבו בעיני מבינים רבים לאבנים טובות ומרגליות, וספור-המעשה הגרוע ביותר, שכתב אותו איזה פטפטן מן השוק, לא ישפיל הרבה לרדת אל האשפה מספורים רבים נחמדים וחשובים שהם עתה תפארת לעושיהם ותפארת לקוראיהם. ואולם המשורר, שאין איש יודע את שמו, אשר פתח לעמו את אוצרות הרומנטיקה, בתתו לו את תמונת אחד מגבורי השודדים האבירים אשר פשטו את עורו מעליו, הוא יקום לתחיה בפי בני-האדם וברוחם שבעתים ממשוררים הרבים אשר סמכו עליהם אנשי-הקתדראות את ידם ואשר שמם היה לתהלה בספרי ההיסטוריה של הספרות.

ועוד דבר אחד, הדבר התשיעי, המובן מאליו.

ט. האמנות הולכת על דרכה לעצמה; אשרי האמנות, שאפשר לו להעם ללכת אחריה.

הגם דבר פשוט זה צריך באור?

הדבר הזה לא היה צריך שום באור והיה מובן מאליו גם למי שמוחו רופס, אלמלא היו בעולם אמנים, שיש להם ערך גם לעתיד לבוא, והם בחרו להם מין גאוה יתרה, שלא לחדור לתוך העם כל זמן שהם חיים עוד. הכבוד הריק מלא את נפשם גֹעל, והם מאמינים, כי הרגש העצמי שלהם הוא העולם כלו ואנושיות אינה אלא מין הגדה שהמציאוה מתעי-העם. עד מתי יארך השגעון הזה? עד כי יפלו והיו לקרבנות על מזבח-העולם, והעם וכל האדם יאכלו את זבחי-המתים האלה! כי כלנו אין אנו חיים לעצמנו, ולוּ גם יש בקרבנו חכמים עליונים כאלה, היושבים גנוזים בחדרם אל המנורה אשר על שלחנם בלילות וחושבים כדבר הזה; ואולם גם הכילי צר-העין, אשר אין לנגד עיניו בלתי-אם גופו לבד יורד באחריתו לקבר, ואת אוצרותיו אסף למען יורשיו.