בחֹרף בשנת 1821 יצא לאור בלונדון על-ידי המו"ל מורי ספר קטן בן גליונות מעטים, אשר הטיל אל מחנה האנגלים סערה מאין עוד כמוה למיום היות ספרות. על פני שער הספר היה כתוב: “שיר חזיון על-פי כתבי-הקֹדש”, והכהנים שומרי משמרת הדת והחנפים והנוכלים חרדו כלם מכל המחבואים אשר הם שם, ומרֹב הבהלה והפחד אבדו להם מצנפותיהם הקדושות אשר על ראשיהם וראשיהם אשר מתחת למצנפותיהם ההן. אז נכתבו ונדפסו על-דבר הספר ההוא אלפי דברי-ריבות ואלפי דברי-בקֹרת, אז דרשו דורשים והטיפו מטיפים אלפי דרשות ומשאות בבתי-העם ומעל הבמות, ורוח מרד וקשר וכפירה צרר את כל הארץ. ומן הארץ עבר הרוח הזה אל כל יתר מדינות אירופה, אל כל מקום ומקום אשר שם דבר ספרות מגיע, – וכל אשר נשמה בלבו ומחשבה במוחו קורא ומשתאה ומשתומם.

מני אז עברו יותר מיובל וחצי-יובל שנים, ואולם הספר הקטן הזה עוד עלהו לא נבל ועוד הוא רענן וירוק כלו כאז, וגם עתה, בקום מבקר חדש לדבר משפט על ספרות גוי וגוי ועל מעברותיה וגבולותיה, והיה מעשהו להאיר אור על ספר הזה. רק אין זאת אפוא כי הספר הזה הוא ספר-עולמים, אשר לנצח יעמוד.

ואני בשמעי את שם “קין” בפעם הראשונה בימי חיי הייתי עוד נער קטן מאד ויושב עם הנערים הקטנים. הלילה היה אחד מלילות-החֹרף הראשונים אחרי כלות חג הסכות. החֹרף הבא לקראתי היה נשקף אלי כמו סוד נסתר, אשר לא ידעתי שחרו. הנה החל הלמוד בלילות, ואני הבאתי את נרי החדרה לפי מכסת מסת ידי לשבוע, כחק לכל נער. ובכל החדר דממה, ובתוך הדממה כמו מלא חדשות ועתידות אשר לא ידעתי מה הן. הספרים פתוחים, הנר בוער על פני השלחן, המלמד יושב בראש ומקריא ומנגן מעט בקולו – ועל פני הקירות מרחפים צללים רבים.

אז והנה הפסוק: “ותלד את קין – ותאמר קניתי איש את ה'…” ואני שומע ונפשי לא תדע מה. מה אפוא פתרון הדברים "קנה איש את ה' "? איך קנתה, במה קנתה, ואיככה?… ואולם לא נִתּן לי זמן הרבה לחקור בדבר הזה, כי הנה פסוק רודף פסוק ואני כבר שומע דברים אחרים וחדשים: הבל היה רֹעה צאן וקין היה עובד-אדמה. ואחרי-כן, והנה עוד חדשה: מקץ ימים יביא קין מנחה לה' מפרי האדמה והבל יביא מבכֹרות צאנו ומחלבהן. ואחרי כן – – מה זה היה פתאום? הנר על פני השלחן רועש בלבת-אשו ואזני שומעות: “וישע ה' אל-הבל ואל-מנחתו ואל-קין ואל-מנחתו לא שעה…”

מדוע? מדוע היה כדבר הזה? מדוע לא שעה אפוא ה' אל קין ואל מנחתו? מה עשה האדם הזה רעה, כי התאנף ה' בו? – וגם בכל הנוגע אל השני, אל הבל, החל מוחי הרך לחקור הרבה. איה איפה הצדקה אשר עשה זה כי אליו ואל מנחתו שעה ה'?… האם לא היה מעט משוא-פנים בדבר?

ולבי הרך ראה אָון ועול וגזל משפט בכל המעשה הזה, כי מצאתי את קין נרדף, נרדף לכתחלה, ואני עם הנרדף חשתי והרגשתי. נחומי נכמרו עליו מאד ולבי החל לנטות אחריו, ואֹהב אותו, את האמלל, הרבה יותר מאשר אהבתי את אחיו, את הצולח, ויהי לבי עם הנרדף והעשוק. ואחרי-כן והנה – לב רועד וחרדה ותמהון ומבוכה גדולה מאד, כי הנה: “ויאמר קין אל-הבל אחיו – ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו…” ואני לא אוכל להאמין בזאת, ואולם הנה לעיני פּה היא המלה המתועבת והארורה והמפורשה הזאת: ויהרגהו.

ובכל-זאת לא יכלתי להרשיע אותו. הנער הקטן יושב שקוע במזמותיו הרבות ועיניו הפקוחות מאד חודרות אל תוך הערפל אשר בפנת החדר.

ואני אז לא ידעתיה ורק בלבי הרגשתיה – ואולם כיום הזה אני יודע מעט או הרבה את אֹפן ההרגשה אשר חלפה את חדרי לבי אז.

מי יודע את אשר נשא וסבל האיש האמלל הזה! מי יודע את כל המכאובים ואת כל המדוים אשר היו בלבו ואשר הרגיזו אותו, עד כי גם מרצח לא השיב ידו! מי יודע את הפתנים ואת הנחשים אשר הפליטו את חמתם ואת רעלם אל תוך נפשו, עד כי ידו לא רגזה וימינו לא דבקה אל בשרו, בשלחו אותה לשפוך דמי אָח! – את כל אשר לי הייתי נותן אז, לוּ הפרשה ההיא פרשה גלויה ולא פרשה סתומה, כי אז הייתי יכול לדעת מה דבר קין אל הבל אחיו ומה ענה אותו זה. ברור היה בעיני כי העִקר חסר פה מן הספר, ולולא החסרון הזה כי אז היו כל בני-האדם יודעים ורואים כמוני אשר קין הוא הטוב והבל הוא הרַע.

ולבי הרך יתכּוץ מרֹב מכאֹב בשמעי את כל הקללה הגדולה והנוראה אשר באה על האיש האמלל הזה: הנה ארור הוא מן האדמה; הנה עליו לעבוד אותה בזעת אפיו, והיא לא תתן לו כל פרי וכל צמח להיות לו לאכלה; הנה נע ונד יהיה בארץ, ובאשר ישכב בלילה האחד לא ישכב בלילה השני; הנה כל המוצא אותו והיתה לו הצדקה לשלוח בו יד; הנה אות יושם על מצחו; היש עוד רעה גדולה מן הרעה להיות לאיש אות על מצח, אשר יכיר אותו כל רואה?

כזאת וכזאת היתה תמונת קין, אשר ראיתי לי בחזון בהיותי נער קטן.

ולפעמים דמיתי, כי קרוב אני לו ממשפחתו – ואני חשתי וסבלתי עמו מאד מאד וצרותיו היו תמיד צרותי.

וימים ושנים רבים חלפו ואני גדלתי מעט מעט. אז באו ימים אחרים ועיני החלו לראות מראות אחרים: מסביב לי המלחמה הגדולה אשר פינו יקרא לה מלחמת-החיים, ואל כל אשר נשא את עינינו שם נקראה רק רע כל היום. הנה מחלה ומכאובים ומות, והון לא יועיל ביום בואם וסגולות מלכים לא תעצורנה אותם; ובעוד האדם חי ובעוד מחלות ומדוים לא באו עליו, והנה בראש כל חוּצות עמל ואון, שוד ושבר, גזל-משפט וחמס ופגעים ומצוקות אשר לא יסָפרו מרֹב, ובכל פנה ופנה והנה דמעות ודם. עד אנה תהיינה דמעות העשוּקים האלה ועד מתי יהיו דמי האמללים ההם לנהרות ולימים? עד אנה בכיה בתבל? למה כל הרע הזה? מה מקור כל הרע הזה? מה תכלית כל הרע הזה? מדוע רע סדר העולם ומדוּע רעה כל ההנהגה? על מה יהיה אי-סדרים ועולם מלא הפקרות וממשלת אדם באדם להרע לו? והאדם בעצמו למה זה יצר-לבו רק רע תמיד?

ואז בזכרי את קין לא אמרתי עוד: צרותיו היו צרותי, ורק ידעתי פתאום כי צרותי אני היו גם צרותיו הוא. בימים ההם וברחובות עיר ובכל מקום אשר אבוא, שם אני רואה ומוצא בני-אדם אשר אביט אותם רגע ונפשי יודעת מאד כי הם מן הקינים.

ופעמים רבות אמרתי אני אל לבי: הוי קין! האין אתה יודע, כי את מלאכתך עשית רק עד החצי ועמדת ולא כלית אותה? הן את אחיך הרגת – אבל אנה הלך רוחך פתאום ולמה לא עמד לבך בך לכלות את המלאכה עד תֻּמהּ ולהרוג גם את אביך וגם את אמך, ואחרי-כן גם את נפשך אתה, כי אז הן כלה כלה כל מין האדם מעל פני הארץ ולא היה עוד רֹגז ועמל וצרות ומכאובים ותלאות ופגעים – ותחתיהם היה היו שקט ומנוחה ודממה גדולה עד עולמי עולמים?!

ואני גדלתי ולמדתי וידעתי בימים ההם גם את נביאינו ואת חוזינו כלם, והנה: הצרה היא צרת-עולמים, אשר תהלה אין לה ואשר קץ אין לה. מסוף העולם ועד סופו ישָׁמע קול אנחה אחת וגדולה, למן הדור הראשון ועד האחרון תרָאה דמעה אחת וגדולה. אין לך נביא ואין לך חוזה, אין לך פיטן ואין לך חוקר אשר לא הטיף על הצרה הזאת, ומשפחת האמללים האלה היא משפחה אחת וגדולה. – אז אשמע את קול משורר האלהים, והוא קורע את לבי בקראו: “אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ; כי רוח עברה בו ואיננו”, או: “אדם להבל דמה, ימיו כצל עובר”; וכן אשמע בהתאוננו, כי “רשעים יעלֹזו, יביעו ידברו עתק, יתאמרו כל פֹּעלי-און”, וגם “אלמנה וגר יהרֹגו ויתומים ירצחו”, וגם “רשע ידלק עני”. אז אקשיב ואשמע, כי ירמיהו זה, אשר אמרו עליו: על אבדן עמו וארצו הוא בוכה, והנה הוא על הצרה הגדולה בוכה אשר למין האדם בכלל, כי אל אלהים יריב ריבו ומשפטים ידַבּר אתו לאמר: “מדוע דרך רשעים צלחה, שָׁלוּ כל בוגדי בגד?” ואיש כחבקוק הנה הוא בא ורואה את אלהיו המחריש בהביטו בוגדים ובבלע רשע צדיק ממנו, ומלבו תתפרץ האנחה, כי עשוי “אדם כדגי הים, כרמש לא-מֹשל בו”. ואיוב – כרֹב פסוקיו כן רבו תלונותיו על הרע אשר בעולם, והכל בשביל אשר “ארץ נִתּנה ביד רשע”, או בשביל אשר “אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע-רֹגז; כציץ יצא ויִמל ויברח כצל ולא יעמוד”. ואחריו הקהלת – הלא זה האיש אשר בא לידי ההחלטה, כי החיים בכלל הם “מעֻוּת לא יוכל לתקֹן וחסרון לא יוכל להמנות”, והוא שונא את החיים, כי רע עליו “המעשה שנעשה תחת השמש, כי הכל הבל ורעות רוח”, ובשובו וראה את העשוקים אשר נעשים תחת השמש “והנה דמעת העשוקים אין להם מנחם, ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם”, ועל-כן הוא בא ומשבח “את המתים שכבר מתו מן החיים אשר חיים עדנה; וטוב משניהם את אשר-עדן לא היה אשר לא-ראה את המעשה הרע אשר נעשה תחת השמש”, כי ראה “אשר שלט האדם באדם לרע לו”, או כי “יש צדיק אֹבד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו”.

היש מפלט מכל הרע הזה? אם יש מנוס מכל המצוקות האלה? – ואני גדלתי הלוך וגדול, והימים הנה באו ואני הגעתי עד הפסילים הגדולים, הנצבים לעד ולעולם בהיכל השירה הכללית ואשר רבים מהם יעמדו עד אחרון גרגר על העפר יקום, הלא הם: הַמלט, פויסט, מנפרד, אחשורוש, הומונקולוס, בּרַנד, פֶּר גינט ועוד ועוד – ועל כלם “קין” אשר כתב בירון. האֻמללים האלה משפחה אחת וגדולה הם, ואנחתם היא האנחה האחת והגדולה המלאה את חללו של העולם כלו, ודמעתם היא הדמעה האחת והגדולה, אשר מאז החלה לשטוף ועד היום הזה היתה לים-אוקינוס גדול.

ועל כולם – אמרתי – “קין” אשר כתב לנו בַּירוֹן. ובאמת אין בכל ספרות העולם ספר אשר יביע כספר הזה את דבר כל המרורות והמדוים ומצוקות-הלב למראה הרעה הגדולה אשר יקָרא לה “רעת עולמים”.

ובצאתו לאור בשנת 1821 קם שאון ורעש וסערה גדולה, אשר לא היה עוד כמוהם, ולא רק הכהנים שומרי משמרת הדת והחנפים והצבועים חרדו מחוריהם בהרגישם כי בא האיש החותר תחתיהם, כי-אם גם כל אלפי האמללים ממשפּחת הקינים, אשר לבם לנצח שבור ומיתריו קרועים לעולם, כל אלה התרגשו והתעוררו, כי ראו פתאום את נפשם עין בעין ולה תאר וצורה.

“אחרי אשר כמעט שנה תמימה – כותב גיטה בקראו את “קין” – לקחה אזני על-דבר הספר הזה את הפלאות היותר גדולות, הנה לקחתיו עתה בידי, והוא מלאני רוח תמהון והשתוממות”. ואחרי-כן יאמר: “אם חפץ לורד בירון לכתוב לנו את קין, אז עליו לעשותו רק כאשר עשהו, או לבלתי עשות אותו כלל”.

תּוֹמַס מוּר כותב אל בירון אחרי צאת הספר לאור, לאמר: “קין מלא נפלאות – נורא הוא – ולא ישָׁכח עד נצח, אם לא אשגה מראש, הנה הספר הזה הוא שיחדור לרדת מאד אל מעמקי לב החיים (deep into the world’s heart); ובעת אשר רבים תשמר שערת בשרם למשמע כל דברי החרוף והגדוף אשר בו, הנה כלם יכרעו על ברך לפני הדר גאונו”.

וַלְטֶר סְקוֹט, אשר לכבודו הגיש בירון את “קין” למנחה, אומר, כי מעולם לא התנשא עוד רוח שירתו של המשורר עד לאותו הגוֹבה אשר התנשא אליו בפעם הזאת.

שֶׁלִי, אשר אמרו עליו, כי הוא השפיע על בירון בכתבו את קין, מכחיש את הדבר הזה, שאינו נכון ואמת, ולבסוף יקרא: “מה מאושר הייתי אילו יכלתי ליחס לי אף מקצת מן המקצת, ולוּ רק חלק כלאחד יד, ממעשה הספר הזה שלא ימות לנצח!”

יֶ’פרי, שהוא המבקר הגדול ומו"ל את ספר-העתי הגדול “אֶדֵינְבּרוּ רֵיביוּ”, רואה מראש, בצאת קין לאור, את כל הרעש הנורא אשר יחולל בארץ, והוא ממהר להעיד, כי יותר משבא הספר הזה לפרוץ פרץ ולעורר מרד וכפירה הוא בא לעורר את לב האדם לכל טוב ולהגיון ולמחשבה זכה.

ובאמת לא היה עוד ספר אשר עורר רעש ומהומה וסערה גדולה בכל אירופה ובכל מקום אשר אנשי-קולטורה יושבים, כמו הספר הזה: בכל גבולות הספרות אשר לגוי וגוי אין אני יודע ספר אשר כמוהו ירעיש את הלבבות עד היסוד בם, – ובדברי כדברים האלה לא שכחתי את “פויסט”. כי הנה “פויסט” הוא מעשה איש חושב וחוקר ומתפלפל ומתפלסף, אשר הדברים יוצאים ממוחו; “פויסט” הוא מלאכת אדם כגיטה, אשר לא היה עוד סופר אוֹבּיקטיבי כמוהו, תחת אשר “קין” הוא מעשה איש אשר הדברים נובעים ובוקעים ופורצים מתוך לבּו; “קין” הוא מעשה איש כבירון, אשר לא היה עוד חוזה סוביקטיבי כמוהו. אם “טשַׁילר הֶרוֹלד” ידַבּר אלינו ואם “הנכרי”, אם “השודד על הים” ואם “דון יוֹאן”, אם “מנפרד” ואם “קין” – תמיד ובכל נפש ונפש אנחנו שומעים ומכירים את קול בירון בעצמו, והקול יוצא מקרב לבו הוא. ואם האיש הסוביקטיבי הזה עם רוב הליריות אשר בו בא להיות חקרן החודר ובוקע לעמקי שאלת ההויה, אז לא יפלא אם אין בנו עצב אשר לא יעורר אותו בלבנו. – ואת ההבדל הרב והעצום אשר בין החוזה האובּיקטיבי ובין הסוביקטיבי אנו רואים בכל אשר אנחנו פונים; כי שונה האיש הבא מן החוץ להרוס בית-כלא, והוא מרים ידו לכתוש ולנתוץ ולהרוס ולגדע את בריחי-הברזל, ושונה ממנו האיש היושב כלוא, והוא מבית ישלח ידו לנפץ את החלונות ולנסות להרוס את כלאו משם. הן ספרים למאות ומאמרים לאלפים נכתבו על “קין” מעת צאתו לאור ועד עתה, וביניהם רבים אשר נסו לערוך את ההבדל אשר בין גיטה ובין בירון (בנוגע ל“מנפרד” כותב גיטה בעצמו, כי תורה גדולה היתה יוצאת מן המשא אשר ישא איזה מבקר להורות ולדון על ההשפעה שהשפיע “פויסט” על מעשה “מנפרד” ועל ההבדל אשר ביניהם); ואולם אחת הלא ברורה היא לכל מבין: גיטה הוא הפילוסוף החוקר הקר, האיש “בבחינת שיש”, והוא מחוץ בא לחקור את חידת העולם, ובבואו והנה כבר שלם ומושלם הוא בכל: רוחו שוקטת, ידו נכונה ועינו לא תחרד ולא תתע, פתרוניו נכונים וקימים בלבו וספקות לא ידע עוד, והכל ברור אצלו מראש, וגם האמונה וגם נטיות-הלב כבר הוסרו ונעקרו בראשונה; ואולם בירון, הן אמת הוא כי גם הוא חוקר וחודר אל תוך הפנים, אבל לבו זועף כסמבטיון, עיניו בוערות, וכל עורקיו לא ישכבו, ובחקרו את חידת העולם הנה אין אצלו דבר מן המוחלט, וגם האמונה הישנה לא שורשה עוד מקרבו, והוא בעוד היותו בבית כלאו מבית מחל להרוס ולנפץ את הקירות ואת החלונות ואת הבריחים. גיטה הוא החרש והאמן, ובירון הוא הר-השרפה אשר יקיא אש וברקים ורעמים וחצצים, וכל אשר הוא עושה – בלי ישוב-הדעת ובלי סדרים קודמים למעשה יעשנה. ורק משום שבירון זה הוא איש אשר רוח אלהים בו, לכן כל אשר הוא עושה – מלאכת-מחשבת היא במדה שאין למעלה ממנה, וכמעט נוכל להחליט, כי היה “קין” למלאכת-מחשבת גם למרות רצונו של החוזה. בכל אופן “קין” הוא ספר האמונות והדעות אשר לבירון, והאמונות האלה הן ספקות, והדעות האלה הן הרגשות.

ואף גם זאת עלינו לזכור: אם קתולית היתה לבירון, אשר בעודו נער נטעה בלבו את האהבה לכתבי-הקדש, והוא בעודו נער כבר ידע את עשרם וארבעה הספרים מהחל ועד קצה. ולכן בבואו לכתוב לנו את “המילודיות העבריות” (Hebrew Melodies) ואת “שמים וארץ” (Heaven and Earth) ואת “קין” והנה שפת כתבי-הקדש בכל סגולותיה ונטיותיה שגורה על לשונו. וגם רוחו נחלה הרבה מסגולות הנביאים ורוחם, ולכן כנעים זמירות ישראל הוא לובש נקמה ועז וגבורה לערוץ ארץ בצעקותיו, כאיוב הוא מקונן על כל הרעה ומתעורר על כל החנופה אשר ידברו אליו רֵעיו, וכישעיהו ינבא ליום טוב כבוא התשועה והגאולה.

הן אין זאת, כי גדול ועצום הרוח בקרב איש אשר יכתוב לנו ספר כמו “קין”, ואולם עוד גדולות ועצומות מזה תהיינה המרורות והמצוקות בקרב לבו אשר יאלצוהו להוציא מפיו את הזעקה הגדולה והמרה הזאת! מרורות ומצוקות כאלה, נוראות וגדולות, היו בלב בירון. כי יותר משהציקו לבירון השאלות מה למטה ומה למעלה הציקו לו השאלות האחרות על-דבר רעת האדם, כאילו לא די לאדם להיות נרדף ועשוק על-פי חקות הבריאה, והוא מוכרח עוד להיות עשוק ורצוץ בידי אדם אשר כמוהו. השמים ממעל ממטירים עליו כל מיני אסון, אשר לא יוכל להשמר ולהמלט מפניהם, האדמה מתחת מצמחת לו כל מיני פורענויות, אשר לא יתנו לו להנפש רגע, נפשו בקרבו היא אינקויזיציה שלמה וערוכה בכל, אשר תרטש אותו לרגעים ומכה את כל תקותו וכל חזיונותיו לרסיסים קטנים וקוראת באזניו בלי הרף כי לנצח לא ימצא עוד רגע מנוחה – והנה עוד אדם שני כמוהו בא וגם ידו עוד תהיה בו לענותו להכאיב לו.

ביום עשרים וחמשה לחדש אפריל בשנת 1816 עזב בַּירון באניה את אנגליה לבלתי שוב עוד אליה עד עולם, כי היתה אנגליה לו פתאום לתועבה מרֹב השקרים והנבלות והעלילות, אשר שמו לו החנפים והצבועים אשר לקחו את שמירת המוסר בחכירה אל תחת ידם. אין עלילה ואין תועבה, אין פשע ואין חטאה, אין זמה ואין עון אשר לא חפאו עליו, עד כי לא נסוגו אחור מחפאות עליו גם את הרע מכל מעשי זמה אשר על פני האדמה, בהוציאם עליו דבה, כי לאחותו שאר-בשרו יטמא. – מֵיקולי (אני מביא את הדברים פה על-פי ברנדס) אומר לרגלי הדבר הזה לאמר: “אינני יודע חזיון מעורר שחוק יותר מקהל עדת הבריטים בשעה שבולמוס המוסר אוחז אותו לתקופות ידועות. כי תעזוב אשה את בית אישה והלכה אחרי אהובה, כי יגרש איש את אשתו ושִׁלחה מביתו, כי תהיינה ריבות בין איש ובין אשתו, והיו כל הדברים האלה דברים מצוים, שאינם יוצאים מן המצוי, ואיש לא ישים אליהם לב. על-אודות תקלות כאלה אנחנו קוראים איזו ידיעות מצומצמות בכתבי-העתים ואנחנו מדברים על-אודותיהן יום אחד ואחרי-כן אנחנו שוכחים אותן כליל. ואולם אחת בשש או אחת בשבע שנים והנה “המדות הטובות” שלנו לובשות פתאום כלי-מלחמה. אין אנו יכולים פתאום לסבול, כי יגע איש לרעה במנהגי-הדת ובמדות-המוסר שלנו; עלינו פתאום להקים חומה בצורה להגן עלינו מפני החטא. עלינו פתאום להראות לעיני הקלים, כי העם האנגלי יודע את הערך הרב של חיי-המשפחה. ואז אנו לוקחים לנו את אחד האמללים, שבכל אֹפן איננו נשחת יותר ממאות אנשים אחרים, אשר מחטאותיהם הקלות והחמורות העלמנו תמיד עין, והוא יהיה לנו לשעיר לעזאזל. אם בנים לו, אז נגזול אותם ממנו בחֹזק-יד; אם מעמד לו בחיי החברה, אז נשלח יד ונדיח אותו משם; ואז אנשי המפלגות העליונות לא ישאלו עוד לו לשלום, ואנשי המפלגות התחתונות ישרקו עליו ויחרקו עליו שן. האיש הזה יהיה לנו לנער המֻכּה, אשר בהכותנו אותו היתה כונתנו כאילו הכּינו את כל בני גילו הרשעים גם יחדו, אז נשים כפות ידינו על בטננו ואמרנו: שישו בני-מעינו, כי יודעים ומבינים אנחנו לרדות במדת הדין, ובגֹדל-לב נשוה את מדרגת-המדות הגבוהה של אנגליה אל קלות-הדעת של פריז. או אז תשקוט סערת חמתנו. הקרבן אשר ראינו לנו רֻטש והוא מתגולל במכאוביו ושואל את נפשו למות, ואהבת המדות הטובות שלנו שבה להיות נרדמת למועד שבע השנים החדשות”. – הנה כן עזב בירון את אנגליה ואת כל קהל החנפים אשר מררוהו וירדפוהו, ולא שב עוד לשום אליהם לב עד עולם; אז הפנה את לבו מכל תעתועיו ומכל מעשי-ההוללות, אשר הסכין בהם בארצו, ומדי שבתו באיטליה החל לתת את לבו אל השאלות הנוגעות עד השמים והנוקבות עד התהום, ואז כתב לנו את חזיונותיו הנפלאים – וביניהם את “קין”.

ובכל ספרות גוי וגוי אין אני יודע חזיון אש ירעיש וירגיז את הלבבות יותר ואשר יזעזע את הרוחות עד היסוד בם כמוהו.

* *

משפחת האדם אשר על פני האדמה עוד קטנה מאד: אדם ואשתו חוה, קין ואחיו הבל, עדה וצלה אחיותיהם, שהן גם נשיהם, ולקין ועדה אשתו עוד שני בנים קטנים. העת היא העת אשר אחרי החטא. המשפחה הקטנה יושבת בככר אשר מחוץ לעדן. ועיניהם רואות יום-יום את הכרובים עם חרב האש הלוהטת והמתהפכת מדי שמרם את מבוא פתח העדן, הלא הוא העדן, אר אל תּוכו לא יבואו עוד בני-האדם עד נצח נצחים. אדם, כפי הנראה, כבר התרגל עם מצבו החדש, וכמעט לא יעלה עוד על לבו כי הימים הראשונים היו טובים מעתה, ורק

… עָלֵז הוּא וְשָׁלֵו

וּמְקַבֵּל כֹּל בּאַהֲבָה…

וגם

… נִכְנָע מְעַט מְעַט בּרֹב הַיָּמִּים;

והוא שב והתחסד, ואת האלהים הוא עובד עתה בתפלות ובקידות ובהשתחויות, אוי יותר מיראה מאשר יעבוד מאהבה; וגם לעבודה התרגל מעט מעט, ורק לפעמים הוא אוהב להיות אוכל מיגיע ידי בניו, והוא רק יפקד אותם וינצח על העבודה. כן מוצאים אנחנו גם את חוה, הלא היא חוה אשר לפנים הערה בקרב לבה התשוקה הגדולה גם לחיים וגם לדעת יחדו ותהי בה כאש בוערת ואין מכבה, והנה גם היא איננה עוד את אשר היתה לפנים, כי

… פָנָה רוּחָהּ אֲשֶׁר עָרַג תָּמִיד לָדַעַת

עַל אַף הָאוֹמְרִים תָּמִיד כִּי קִלְלַת עוֹלם תִנְחַל.

ואולם האשה הזאת היא אשה אשר תכונת-רוחה חזקה וקשה, והיא, אם כי “אל אישה תשוקתה”, בכל זאת לא תחָשב על אלה אשר על נקלה תתנה את צוארן בעול האיש אשר “הוא ימשול בה”. בכלל איננה מאלה העוברות על מדותיהן ואוהבות את מדת הרחמים; אם יעשה דבר ולא רוחה, אז גם עתה כל נפשה תלהט גחלים, והיא יודעת לתת דברים לסערת נפשה אשר יהיו כדרבונות. בכל אֹפן שיהיה היא מן הנפשות הפועלות, אשר תחת אדם אישה הוא מן הנפעלים. ואת הבדל תבונת-הרוח הזאת אנו מוצאים גם בשני בניהם. הבל דומה יותר אל אביו, תחת אשר קין הוא שלקח את החלק היותר גדול מסבל ירושתו מאמו. הבל גם הוא יחשב אל הנפעלים; ונוסף על זה גם רך הוא וענוג ואוהב את השלוה ואת המנוחה, ואינו מרבה לחקור ולחשוב, ובפרט במופלא ובמכוּסה ממנוּ לא יחקור ולא יחשוב – כי למה זה לו להכניס ראשו בעוביה של קורה כזאת! ולכן תם הוא וחסיד עם אלהים ועובד אותו משום שהוא רואה את תקפו ואת גבורתו ואת חרון-אפו ואת נקמתוֹ – ובכן גם הוא לא מאהבה יעבוד אותו. בכלל לא יכלו עוד בני-האדם הראשונים לעבוד איזה אלהים שיהיה מאהבה, וגם הבל

… מַקְרִיב הוּא יוֹם יוֹם בּעֵינַיִם שַׁחוּ לֶעָפָר

הַמְפִיקוֹת יִרְאָה שְׁפָלָה וְעַנְוַת עֶבֶד מַקְשִׁיב,

וּבְאֶפֶס רַחֲשֵׁי נֶפֶש, לְהַחְנִיף רַק לַיּוֹצֵר;

ולוּלא העסקים המעטים אשר לו במרעה צאנו ובחובתו לביתו, כי אז עבר עליו כל היום בישיבה בבית-מדרשו ובעבודתו את אלהיו ובתפלתו ובקרבנותיו. הוא יודע רק האחת: כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, ועל-כן איננו מהרהר אחרי מדותיו כלל וכלל ומוצא את הטוב גם בכל רע והוא

……. הַמַּקְרִיב יוֹם בְּיוֹמוֹ

מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וְחֶלְבָּן לֵאלֹהים זֶה אֲשֶׁר צִוָּה

כּי רַק בְּזֵעַת אַפַּיִם תִּתֵּן הָאֲדָמָה כֹּחָהּ;

ובכלל

……. רַךְ וְעָנָב הָיָה,

וַיְהִי כְמוֹ הָעֵדֶר אֲשֶׁר נָהַג אוֹתוֹ בַּשָּׂדֶה.

ואולם שונה ממנו מן הקצה אל הקצה הוא קין, ולא אך שהוא האיש אשר עליו אמרו:

חֲזַק-לֵב הָיִיתָ מִבֶּטֶן וְקָשֶׁה וְאֹהֵב מֶרִי,

כָּאֲדָמָה הַקָּשָׁה הָיִיתָ אֲשֶׁר אֹתָהּ תַּעֲבוֹד מֵעַתָּה,

כי-אם גם זאת, שהוא האיש אשר את תשוקתו הבוערת לחיים ולדעת נחל מאמו, ורק שבקרבו לא הועמה התשוקה הזאת עד יומו האחרון. הלא זה האיש אשר ספקות לאלפים ינקרו את מוחו ואת לבו, והוא ישאל למראה כל דבר ודבר ולמשמע כל ענין וענין: “מדוע, ולמה?”. האיש הזה קדרות תלבש מצחו תמיד, והוא הוגה וחוקר ובוחן ובודק מה לפניו ומה לאחריו, מה למעלה ומה למטה ממנו, ועיניו רואות עמל ואון כל היום, וכל זאת עשתה אותו למבקר נמרץ אשר לא ישוב מפני כל. – הנה הם אומרים לו: יש אלהים בארץ העושה רק טוב – אך איה אפוא הטוב הזה? הנה הם אומרים לו, כי עליו להתפלל ולהודות לאלהים – אך למה זה התפלל והודות? מה החסדים אשר נעשו לו, כי עליהם יודה? מה העתידות הנכונים לו, אשר אליהם יתפלל? העל החיים יודה אל? אבל האם איננו הולך למות?! היש בחיים איזו נחת? הבחר לו את החיים יען כי טובים הם והוא התאוה להם? ועל מה זה ישא ויסבול?! האם באשר אדם וחוה חטאו? אבל הוא במה אשם?! מה לו ולאדם וחוה אשר חטאו?! וגם: הבאמת חטאו אדם וחוה? אבל הנחש?! האם לא שלח אלהים את הנחש להשיאם ולהביאם לידי החטא ההוא? מדוע נטע אלהים את העץ ויעשהו נחמד ותאוה לעיניים, עד שיעורר את תאות התמימים ההם? הנה הם אומרים לו: אלהים נסה אותם בנסיון – אך למה אפוא כל זה? למה זה לנו אלהים אשר מבלתי היות לו דבר לעשות הוא נוטע עצים ועושה נסיונות ושולח נחשים בכדי להכשיל יצורים תמימים וחלשים? הנה הם אומרים: אלהים הוא אשר חפץ את הדבר הזה, וכל מה שאלהים יחפץ הוא טוב – אבל אי מזה אנחנו יודעים כי כן הוא והוא טוב? איה אפוא הטוב הזה, המהֻלל ברֹב תשבחות בכל רגע ורגע? הבאמת יש אפשריות כי מן המקור היותר טוב תצאנה כל הרעות? והדבר הזה הלא כן הוא! הלא כל אשר נמצא מסביב וכל אשר נראה מסביב וכל אשר נרגיש אותו מסביב, כל זה הלא רע הוא במדה שאין למעלה ממנה!! הנה הם אומרים לו, כי אלהים הוא מקור השלוה והברכה – אך איך אפוא ישלו אלהים זה, היושב בדד במרומיו ומענה את בריותיו ומציק להן כל היום? והדבר הזה הלא כן הוא! הלא האלהים הזה יחיד הוא וגלמוד ובודד, והוא עריץ ואכזר גם למרות כל עולמותיו הרבים ולמרוֹת רבבוֹת כוכביו אשר ברא לוֹ!! הנה הם אומרים, כי הוא, העריץ הלז, הוא הכל, אשר הכל יכול ואשר יכלול את כל הבריות יחדו, ואנחנו הבריות אין אנחנו בעולמותיו ולא כלום – אבל אם ככה הוא, למה זה אהיה אפוא לחונף ואעמיד פנים שוחקים ואומר, כי נותן אנכי תודה על טובתו הגדולה שעשה לי בעשותו אולי לכלום?! ולכן אפוא לא אשוב עתה מפני כל; עתה רק מלחמה לי, מלחמה לכלנו, מלחמה לכל היקום, מלחמת הכל הנגד הכל, מלחמת כלנו נגד כלנו, מלחמת כל היקום כנגד כל היקום! – הנה הוא עושה את עצמו, כביכול, כמעניש אותנו על דבר אשר אכלנו מעץ הדעת – ואולם הדבר הלא שקר הוא, הלא מליצה ריקה הוא הלא עלילות דברים הוא, ואנו הלא אין אנו יודעים עוד ולא כלום! הנה העריץ הגדול והנורא ההוא יושב לו שם ומבקש ומוצא תנואות לנו לאמר: פלוני חטא, אלמוני חטא, טוביה חטא, זיגוד חטא וכדומה, ועל-כן הוא בורא בחסדו הגדול את המות בכדי שיוכל להיטיב עמנו ולהמיתנו – אבל, אם ככה הוא, למה זה ברא אפוא את החיים? מדוע עורר אותנו לחיים אם בתוך כדי דבור הוא בא ומנחיל אותנו את המות? מדוע עשה לעינינו את העדן אם בתוך כדי דבור הוא בא ומבקש ומוצא לו תואנה לשום לנו מקום מחוץ לפתחו? ואף גם זאת והרעות האלה הלא כלן עוד כאין וכאפס, אם נזכור ונשים אל לב, כי כל המכאובים והמדוים האלה לא יתמו עמנו פה, ורק התנחל יתנחלו לבנינו אחרינו לדורותיהם! ולא עוד כי כל המכאובים והמדוים האלה, אשר יתנחלו לבנינו אחרינו לדורותיהם, עוד יגדלו ויעצמו ברבות הדורות שבעים ושבעה מאשר הם עתה! הדמעות הראשונות האלה הן רק הראשונות, ואולם אחריהן הן עוד יבואו יַמים שלמים של דמעות, אשר תהיינה לרבוא רבבות נחלי אוקינוס! האם לא יותר טוב אעשה לוּ אקח עתה את בני הרך, הוא הילד המוטל פה לפני בערשו, ואנפץ את גלגלתו אל הסלע, לבלי יחיה עוד ולא יעֻנה לנצח עוד, ולא יוליד עוד גם הוא יצורים אמללם ונרדפים ועשוקים כמוהו בדמותו כצלמו? איך יוכל איש, אם יש לו לב ובתוך הלב הזה קורטוב אחד של רגש, להקים זרע ולהוליד בנים? ואם בעבור חיים כאלה עלי לתת תודה לאלהים הטוב והמטיב ההוא?

זה הוא קין, זה הוא המתאונן הראשון על פני האדמה, אשר מיום שנתבשל בו שכלו, הוא מתאונן על הסדרים הרעים בעולם ועל המרמה והחנופה והשקר אשר בני-האדם בעצמם בחרו בהם להיות נענים ומדֻכּאים על פיהם. קין הוא מן המתפרצים, מן המורדים, מן הכופרים, והוא אוהב את האמת ואת הישר ומתעב את השקר ואת החנופה בעצם כל כחו החדש. – ואולם גם האשה אשר על יד ימינו רק פלא עשה אותה בירון. האשה הזאת היא סמל התֹּם והאהבה, אשר האהבה היא אצלה האידיאל היותר נשגב מכל אשר יש, ולכן אוהבת היא את אישה גם בכל מריו ובכל אשר יעשה ואינה מהרהרת אחריו גם אחרי עשותו את הרעה ואינה מביאה אותו במשפט, כי המשפט לאלהים, ואם עשה הרעה אז תדע להגיד לו,

“כִּי דָבָר הוּא שֶׁבֵּינְךָ וּבֵין אֱלֹהִים הַגָּדוֹל”,

ולה רק להביט אליו תמיד באהבה ובחמלה גדולה. האשה הטהורה והנעלה הזאת יודעת בלבה רק מלה אחת, והיא “האהבה”, אם אהבה לאישה ואם אהבה לבניה, אם אהבה לאבותיה ואם אהבה לאלהיה, ועל-כן בהתפללה לא תדע ולא תשאל דבר בלתי-אם להודות לאלהים על דבר אשר הוא

הַבֹּרֵא יְצוּרִים טוֹבִים וְיָפִים וְנֶחְמָדִים אֵלֶּה,

לְאַהֲבָה אֹתָם זוּלָתְךָ מִכָּל-דָּבָר עַל הָאָרֶץ –

תְּנֵנִי וְאֹהַּב אֹתְךָ וְגַּם אֹתָם…

וכאשר יקום איזה שטן לענותה להוכיח לה את אשר יקרה את ילדיה באחרית הימים, אז זעקתה הראשונה היא:

הוֹי אֵלִי! הֲיִמָּנְעוּ אֵלֶּה מֵאַהֲבָה אִישׁ אֶת אָחִיו

וְהַחֲיֵה בְאַהֲבָתָם זֶרַע אֲשֶׁר יֶאְהַב גַּם הוּא אִישׁ אָחִיו?

וגם בהוסיפה לדעת ולהכיר יותר את דרכי החיים ובשמעה כי יש חטא שהוא אינו חטא כשהוא לעצמו ורק בהצטרפות לאיזה מקום או לאיזו נפש יהיה לחטא, אז תקרא בהשתוממות:

אַךְ מַה-זֶה אֵפוֹא חֵטְא שֶׁאֵינֶנּוּ חֵטְא לְעַצְמוֹ?

הַאֻמְנָם יֵהָפְכוּ מַעֲשֵׂינוּ לַחֲטָאִים אוֹ לִצְדָקוֹת

עַל-פִּי סִבָּה מִחוּץ פַּעַם בְּכֹה וּפַעַם בְּכֹה?

ובשעה שאומרים לקין, כי עליו לבחר, אז היא קוראה:

הוֹי קַיִן! בְּחַר אַהֲבָה…

או נותנת עצה לקין:

סְבֹל אֶת אֲשֶׁר סָבַלְנוּ וֶאֱהָבֵנִי – הֵן אֹהַבְךָ.

רק אהבה, רק אהבה, ורק היפי והטוב והנחמד אשר סביב לה הם עולמה. ואולם בכל אהבתה הרבה והגדולה אשר תאהב את אישה לא תוכל לחדור לעמקי הלב הכואב הזה, אשר על-כן יאמר עליה אישה, כי בכל חמודותיה הרבות

גַּם הִיא לֹא תָבִין רוּחִי וְאֶת אֲשֶׁר יַצִּיק אֹתוֹ.

אכן שונה ממנה מאד צלה אחותה, היא צלה אשר תקום לזמר ולרֹן לאלהים בשחר,

בְּטֶרֶם רֹן בַּבֹּקֶר הַצִּפֳּרִים בַּשָּׁמַיִם;

והאשה הזאת אוהבת את אישה, את הבל, לא משום שהאהבה כשהיא לעצמה היא הנשמה באַפּה, כי-אם משום שכך הוא מן הראוי לאשה כשרה, והאשה הכשרה הזאת, כשהיא מתפללת, היא זוכרת, כי עם כל הטוב אשר ברא אלהים, ברא גם נחש מפתה, ועל-כן היא מתפללת:

שָׁמְרֵנוּ נָא מֵעַתָּה מִכָּל רָעָה…

כי אוהבת היא את המנוחה ומבקשת נחת ונעימות בחיים ותענוגות לבשר, והיא, בשעה שאישה נלקח ממנה, אולי לא תתאבל על הלקח האיש האהוב לה, כי-אם אל הלֹקח האיש שהיה לה לבעל, אשר בחיקו תשכב.

זאת היא המשפחה בראשית החזיון.

ועל ראש המשפחה הזה תתעופף כעין חרב-דימוקלס היראה מפני המות, אשר אָמר אָמֹר אלהים כי יבוא ואשר לא בא עוד, ורק שהוא עומד כרואה ואינו נראה ואורב להם והם נצבים כלם לפני הסוד הגדול והנסתר, אשר הוד ומורא עמו, ומביטים החוצה ומחכים ואינם יודעים מה…

ואנשי המשפחה הזאת עומדים על המזבח אשר עשו מחוץ לעדן ומקריבים איש איש את קרבנו בעלות השחר ומתפללים את תפלתם איש איש לפי רוחו ואשה אשה לפי רוחה. רק קין לבדו לא יקריב ולא יתפלל. הוא עומד וקדרות לובשת את מצחו ולבו בקרבו קרוע לשנים-עשר קרעים מרוֹב ספקות ומרוֹב מרורות חדשות וישנות גם יחד. אז ישאל אותו אביו: מדוע הוא לבדו לא יקריב ולא יתפלל? האין לבו בקרבו מתעורר לתת תפלת תודה לאלהים? והוא עונה: לא! בלבו אין כל תודה, ולכן אין גם על שפתיו כל תפלה ואין גם בידו כל קרבן או מנחה, “האם אין לך לתת תודה לאלהיך על דבר אשר אתה חי?” והוא רק באחת: לא! החיים אינם שׁוים לתת בשבילם תודה, ובפרט שהוא לא לעולם חי והוא הולך למות! – ואחרי אשר כלם עוזבים אותו והולכים איש איש לעבודתו והוא נותר לבדו, אז יקרא במרירות:

וְלָזֹאת יִקָּרֵא חַיִּים! – עֲבוֹדָה! אַךְ לָמָּה אֶעֱבוֹד?

רַק עֵקֶב לֹא הִתְחַזֵּק אָבִי עַל הַמָּקוֹם

אֲשֶׁר הָיָה לוֹ בָעֵדֶן, אַךְ לִי וְלָזֹאת מָה אֵפוֹא? –

אֲנִי אָז לֹא-נוֹלַדְתִּי: לֹא שָׁאַלְתִּי כִּי אִוָּלֶד,

וְגַם עָלֹץ לֹא עָלַצְתִּי בְחֶלְקִי כִי נוֹלַדְתִּי,

מַדּוּעַ לְקוֹל הַנָּחָשׁ שָׁמַע וּלְקוֹל הָאִשָּׁה?

אוֹ לָמָּה זֶה, אִם שָׁמַע, עַל כָּכָה סָבֹל נִסְבֹּל?

וּבַמֶּה עֲוֹנוֹ גָדוֹל? הֵן שָׁתוּל הָיָה הָעֵץ –

וְלָמָּה אֵפוֹא אָמַר: לֹא הָיָה הָעֵץ גַּם לוֹ?

וְאִם לֹא גַם לוֹ, עַל מַה-זֶּה נִטַּע קָרוֹב אֵלָיו,

כֻּלּוֹ יָפֶה וְנֶחְמָד וְתַאֲוָה לָעֵינַיִם?

אַךְ הֵם רַק דָּבָר אֶחָד יַעֲנוּ עַל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת:

“הוּא חָפֵץ – וְהוּא הֵן טוֹב”. אַךְ מִי לִי זֹאת יוֹכִיחַ?

הֲבַאֲשֶׁר הוּא כָּל יָכוֹל כִּי לָכֵן טוֹב מִכֹּל הוּא?

וַאֲנִי עַל-פִּי הַפְּרִי רַק אֶשְׁפּוֹט – וְהוּא מַה מַּר –

אֲשֶׁר נָטַל עָלַי לְאָכְלָה עַל חֵטְא, וְהוּא לֹא חֶטְאִי.

הסערה אשר בלבו הזועף הולכת הלוך וגדולה, והוא שחוח וכפוף תחת עול החיים הכבד מנשוא; ובכל זה בשמעו את שמע המות ימלא לבו סערות חדשות. אז הוא חושב ומתפלסף וחוקר על-דבר המות בלי הרף והוא שואל לדעת את מסתרי הסוד הזה, הנפלא מכל הסודות; ואולם גם בכל חפצו שהוא חפץ אשר יהיה קץ לכל הצרה ולכל התלאה פעם אחת ולא תשוב עוד, הנה בכל-זאת לא ימצא חפץ במות, כי רע ומר לו להחליף את מצבו הרע במצב שאינו יודע אותו כלל ולא ידע מה הוא. והמצוקות אשר בנפשו ואלפי התנינים המוצצים בסתר לבו לא יחדלו ולא ירפו ממנו גם למראה הענוה ושפלות-הרוח אשר לאחיו ואשר לאביו ולא יסורו ולא יסחו ממנו גם למשמע כל הנעימות אשר תדבר אליו אחותו-אשתו, הנכונה תמיד לשאת ולסבול עמו ובלבד שתשַׁכֵּך מעט את המית לבו הסוערה.

אז ירָאה אליו לוציפר.

לוציפר הוא רוח – ואולם הרוח הזה איננו רוח כאותו שטן אשר בא לנסות את איוב ולהסית ולהדיח אותו, וגם איננו כאותו שטן אשר ברא מילטון לאדם, וגם איננו אותו מפיסטופל אשר עשה גיטה לפוֹיסט. ההגדה הקדמוניה בחרה בלשון סגי-נהור ותקרא לשטן, שהוא שר-האֹפל בשם לוציפר, אשר זה פתרונו הוא: המביא אור; ואולם זה לוציפר אשר עשה בירון הוא באמת רוח מביא-אור, והוא לא בא להסית ולהדיח וגם לא לנסות וגם לא להפוך לקין לב רע שבעתים מאשר יש לו. לוציפר בעצמו אומר:

מִי אֵפוֹא יַעֲשֶׂה הָרַע רַק בַּעֲבוּר הַמַּר אֲשֶׁר בּוֹ?

לֹא – אֵין אִישׁ כָזֶה! הָרָע הוּא רַק הַשְּׂאוֹר

בְּקֶרֶב כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה וּבְכָל אֲשֶׁר חַי אֵינֶנּוּ.

והוא דורש מן האדם רַק בחינה והבדלה בכל דבר ובכל ענין:

מַתָּנָה אַחַת טוֹבָה נָתַן הַתַּפּוּחַ הָרָע –

הַתְּבוּנָה בְקֶרֶב לִבְּכֶם: – אַל תִּתְּנוּ לְיָרֵא אֶתְכֶם

וְלִכְבּוֹשׁ וְלַחֲסוֹם אוֹתָהּ בְּדַבֵּר אֲלֵיכֶם עָרִיץ

לְפַתּוֹת אֶתְכֶם לְהַאֲמִּין דְּבָרִים שֶׁלֹּא-יֵאָמְנוּ,

לְמֹרַת כָּל-חוּשֵׁיכֶם וְכָל רֶגֶשׁ לִבְּכֶם פְּנִימָה:

חֲקֹר לְךָ וּסְבֹל לְךָ – וּבְנֵה נָא עוֹלָם פְּנִימִי

בְקֶרֶב לְבָבְךָ אַתָּה – אִם נֹפֵל הַחִיצוֹנִי;

כֵּן תִּקְרַב הָלֹךְ וְקָרֵב אֶל תְּכוּנַת סוֹד הַבְּרִיאָה,

עַד תִּצְלַח בַּמִּלְחָמָה גַם עִם תְּכוּנָתְךָ אַתָּה.

לוציפר הוא השכל המבקר, הנתון בקרב כל איש הוגה וחושב מחשבות; והוא אמנם נפש אליגורית, כי על-כן אחרי דַברו את דבריו אל קין יאמר קין:

דְּבָרִים אַתָּה דֹבֵר, שֶׁהֵם זֶה יָמִים רַבִּים

חָלפוּ כְמוֹ חֶזְיוֹנוֹת גַּם קֶרֶב מַשְׂכִּיּוֹת לִבִּי,

כי כל אשר ידבר יהיה לקין כהד קול לבו הוא, אשר ידַבּר בו בעצמו. לוציפר הוא השר הממונה על הדעת, הרוח הממונה על הבקרת, המלאך הממונה על החקירה ועל הבדיקה ועל הבחינה; רוח גבה-לב הוא ומלא מרי כבית המרי, ואולם רֵעַ הוא לבני-האדם וחפץ את אשרם ואת טובתם. לוציפר זה, בהיותו מלא תמיד בקרת עזה, לכן נמצא לפעמים כי גם לעג מר על שפתיו, ואולם גם בלעגו זה הוא חפץ רק עקור כל שרש הפורה רוש ולענה ולהביא תחתיהם את הטוב. והוא, רק משום שלא חפץ ולא יכול לשרוץ על הארץ ולזחול על העפר ולכזב ולהחניף, לכן הוא מן הנפילים אשר נפלו, ואולם כל כח שבעולם לא יוכל להכניע אותו ולהשפילו, משום שהוא גם הוא בן אַלמָוֶת כמו האלהים שבשמים. לוציפר הוא רוח החפש המנשב עתה אל פנינו, הלא זה הדבר – יאמר בּרַנדס – אשר העיר את פרוּדוֹן לקרוא בספרו: “הישׁר במרידה ובכנסיה” את הקריאה באזני ההגמון הגדול הבֵּזַנסוֹני לאמר: “החופש הוא השטן אשר לכם. בֹּא-נא, השטן, אשר כהנים ומלכים השליכו עליך שקוצים ויוציאו עליך שם רע, בֹּא ואחבקך בזרועותי ואאמצך אל לבי! מפעליך אתה, בְּרוּךְ לבבי, אינם תמיד יפים או טובים; ואולם אתה לבדך הוא הנותן לכל היקום איזה ערך. מה היה הישר לולא אתה? הלא רק נטיה טבעית. והשכל? רק רגילות. והאדם? רק חיה”. והשטן אשר דמות כזאת נתונה לו הוא איננו דבר זולתי הבקרת החפשית. ואף גם זאת: לב רגש בקרב לוציפר זה, הסובל ונושא עם כל האמללים, לא אך עם אלה אשר חיים עתה בארץ, כי-אם גם אם אלה אשר יהיו, ובדַבּרו אל עדה הוא אומר:

אוֹיָה, הַדְּמָעוֹת הָאֵלֶּה לוּ רָאִית וְלוּ יָדַעַתְּ

אֶת הַיָּם הַגָּדוֹל וְהָרָחָב אֲשֶׁר יִשָּׁפֵךְ עוֹד וְעוֹד,

כי על לבו עולה אז זכר הדורות אשר יבואו, הלא הם

כָּל אֶלֶף אַלְפֵי הָאֲלָפִים – כָּל רִבֹּא רִבְבוֹת הָרְבָבָה –

אֲשֶׁר יְמַלְּאוּ פְנֵי הָאֲדָמָה – וַאֲשֶׁר תֵּשַׁם מֵהֶם הָאֲדָמָה –

וַאֲשֶׁר יְמַלְּאוּ עַד אֶפֶס מָקוֹם אֶת הַשְּׁאוֹל, וַאֲשֶׁר כֻּלָּם,

כֻּלָּם מֵחֵיקֵךְ יֵצֵאוּ.

נפש כזאת הוא לוציפר, והוא הנה זה נראה אל קין בשעה שהוא מֵחֵל לבחון ולבדוק את העולם אשר מסביב לו. בראשונה יתפלסף לוציפר עמו על-דבר הרע והטוב, ובזאת הוא מעורר בקרב לבו שאון וסערה גדולה; ואחרי-כן הוא אומר לפקוח את עיניו ולתת אותו להביט את העולם עד התהום בו. אז יקח אותו עמו ומראה אותו את ממלכות המות ושם לפניו את כל העולמות שכבר היו ואת כל אשר יש ואת כל אשר יהיה. לפי ההגדרה תלמודית הראה הקב"ה לאדם הראשון את הדורות עד סוף כל הדורות, דור דור ודורשיו, דור דור ומנהגיו וכו', ובירון הנה בא פה וישם את קין לצופה כזה, להיות צופה עד סוף כל הדורות, ולא אך את הדורות שיהיו, כי-אם גם כל העולמות והברואים וכל המינים אשר היו. בקראנו את המחזות האלה אין אנו יודעים על מה נשתומם יותר, אם על כח-הדמיון הנפלא והנשגב אשר לבירון, שלא היה עוד כמוהו לשוּם משוֹרר לפניו ומי יודע אם יהיה אחריו, או אם על עצם חקירתו וידיעתו והשקפתוֹ על-דבר העולמות הקדמונים והעולמות הבאים, אשר כל זאת מתאימה עם שיטתו של קיביֶה ורומזת הרבה לתורתו של דרוין באֹפן שאנחנו מוצאים פה דַרויניות לפני דַרוין. עיני-הרוח אשר לחוזה-אלהים הזה בוערות ואוכלות וחודרות לכל מה שעבר, באֹפן שלא נמצא עוֹד כמראה הזה אצל משורר וחוזה אחר, וכן הוא מביט וחודר אל תוך כל הוה, ולכן גם אל כל מה שעתיד להיות. ועם כל אלה יגָּלה לעינינו מחזה נפלא: קין רואה את כל זאת, ולוציפר – זה השכל המבקר את כל – מראה אותו את העבר, והנה הוא גדול כל גֹדל, ואת ההוה יראה אותו, והנה הוא מעט ודל מכל מדה, ואת העתיד, והנה הוא מלא חידות ומצוקות חדשות, אר אין מהן תקוה כי תתנה לילוד אשה איזו נחמה בעיניו.

והוא עובר עם קין יחדו בנאות-צלמות, אשר לא נודע מה הן, וקין הולך לראות את המות – הלא הוא המות, אשר בו היה כל מעינו תמיד להגות בּו ולחקור אותו ולחשוב עליו ואשר תעלומותיו ונפלאותיו ונוראותיו מלאו תמיד את כל נפשו ואשר מה הוא לא ידע ואשר מה תארו ומה סודו לא יבין: האם הוא ככפיר האריות, אשר עמו נאבק בשדה בעודו נער בעשותו שעשועים לנפשו, והוא בשאגו נמלט מתחת ידו? היוכל הֵאָבק עמו? מה רבּים הדברים אשר לקחה אזנו על-אודותיו עד עתה:

אָבִי יֹאמַר עָלָיו כִּי הִנּוֹ דָבָר נוֹרָא,

וְאִמִּי תֵבְךְ אִם יַזְכִּיר אִישׁ אֶת-שְׁמוֹ אֵלֶיהָ,

וְהֶבֶל יִשָׂא עֵינָיו אֶל מְרוֹמֵי הַשָּׁמַיִם,

וְצִלָּה תוֹרִיד אַרְצָה עֵינֶיהָ וּמִתְפַּלֶּלֶת,

וְעָדָה תַבִּיט דּוּמָם אֵלַי וְלֹא תְדַבֵּר,

והוא בעצמו רק יהגה ויחקור ויחשוב תמיד על-אודותיו:

הֵן מַהּ הוּא לֹא יָדַעְתִּי, רַק אָבִין כִּי הוּא נוֹרָא.

לִפְעָמִים דָּרַשְׁתִּי אַחֲרָיו וָאַבֵּט אֵל תּוֹךְ הַלַּיְלָה

הַגָּדוֹל וְהָאָיוֹם וְהַנּוֹרָא וָאֶחְדּוֹר אֶל תּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה;

וּבְרַחֵף צִלְלֵי עַד עַל חוֹמוֹת גַּן הָעֵדֶן

לְנֹגַה בְּרַק הַחֲרָבוֹת הַלֹּהֲטוֹת בְּיַד הַכְּרוּבִים,

אָז אָז אָרַבְתִּי אֵלָיו וְחָשַׁבְתִּי: עַתָּה יָבׂא;

כִּי עִם-יִרְאָתִי הַגְּדוֹלָה נֵעוֹרָה גַם תַּאֲוָתִי

לָדַעַת מַה הַדָּבָר שֶׁכָּכָה יַפְלִיאֵנִי –

אַךְ דָּבָר טֶרֶם יָבֹא.

ואולם את המות בעצם הויתו לא יראה ולא יביט גם בעזרת לוציפר, והוא רק את מוקשי-המות יראה ויביט וגם יחוש וירגיש אותם בנפשו, ואת כל המכאובים ואת הפצעים ואת התלאות ואת המַדוים אשר לבני-האדם בעודם חיים, אותם תתנחל נפשו. אז ימלא לבו יאוש נורא, והוא מתחנן אל לוציפר:

… תְּנֵנִי לָמוּת: כִּי הוֹלִיד זֶרַע חַיִּים

הַהוֹלֵךְ לִרְאוֹת עָמָל וּתְלָאָה שָׁנִים הַרְבֵּה

וְאַחַר מוֹת יָמוּתוּ, הֵחָשֵׁב תֵּחָשֵׁב בְּעֵינַי

כִּזְרוֹעַ זֶרַע מָוֶת וְהוֹלִיד רֶצַח חָדָשׁ.

אבל למות כליל לא יוכל: רוח יש בו אשר חלק לו באלמָוֶת. ותשוקה תתלקח בּקרבו, תשוקה לדעת אשר תמלא את כל לבו, והוא צמא, ואת הצמאון הזה לא יוכל להשבּית. עלינו למות – טוב; ואולם האם בּזה יחדלו לכל-הפחות כל המכאובים וכל המצוקות? האם בזה נשיג לכל-הפחות אותה הדעת, אשר אליה אנחנו צמאים? האם בּזה תחדל לכל-הפחות העבודה ואנחנו נוכל להתענג על זיו כבוד הבּריאה? והוא קורא:

….. לֹא רִיב לִי עִם הָאֲדָמָה,

אִם גַּם עָלַי עוֹד לָשׁוּב, וְרַק שֶׁבְּלִי עֲבוֹדָה

לֹא תוּכַל נַפְשִׁי הִתְעַנֵּג עַל זִיו הֲדַר תִּפְאַרְתָּהּ,

וְרַוֵּה בְדַעַת אֶת אַלְפֵי מַחְשְׁבוֹת לִבִּי הַצְּמֵאוֹת,

וְהָסִיר אֶת אַלְפֵי מוֹרָאַי מִפְּנֵי מָוֶת וּמִפְּנֵי חַיִּים.

ובכל-זאת עוד אומרים לו כי “אָכלנו מעץ הדעת וכבר אנחנו יודעים”. האם לא עץ כזב היה העץ? האם באמת יודעים אנחנו איזה דבר שיהיה? הן לא! –

……. אֵין אָנוּ יוֹדְעִים דָּבָר.

דַּעַת הִבְטִיחַ אוֹתָנוּ, אַף כִּי בִמְחִיר הַמָּוֶת –

אַךְ הֵן הִבְטִיחַ דַּעַת: וּמָה אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים?

והנה עוד זה לוציפר עומד עליו ומוכיח לו כי כל הפגעים הנוראים אשר הוא נושא וסובל עתה כאין וכאפס הם אם נשוה אותם אל המצוקות אשר תהיינה לו בּימים הבאים לקראתו, וגם הרעות הכפולות ההן:

גַּם הֵן רַק עֵדֶן יִהְיוּ אִם נַשְׁוֵן אֶל כָּל-אֵלֶּה

אֲשֶׁר יֵעֲשׂוּ וְיִשְּׂאוּ אַחֲרֶיךָ זֶרַע זַרְעֶךָ,

אֲשֶׁר יִרְבּוּ בִרְבוֹת הַדֹּרוֹת כּחוֹל עַל-פְּנֵי הָאֲדָמָה.

וזהו העתיד המלא תנחומות נעימות כאלה לאיש אמלל ונקשה כקין. ובכן נותרה לו עוד רק האהבה, האהבה אל עדה אשתּו, אשר יראה בּה יפי והדר וחן ונעימות יותר מאשר יראה בכל כוכבי השמים ובּשלל צבעי בין-הערבים ובנֹגה-השמש ובצללי ענפי היער הירוק ובּשירת קול הצפּור – ואולם הנה זה לוציפר, זה שִׂכלו הקר, מסיר לעיניו את קליפת המליצה היפה גם מעל פני זאת, והוא רואה פתאום את הגרעין הריק והדל ויודע עתה, כי מקסם כזב גם זה וכי “רק את נפשו הוא מַשְׁלה”. אז יחפוץ לשמוח לכל-הפחות על היפי – והנה בא לוציפר זה ומעיד לו, כי יבואו ימים וגם עדה תזדקן, ויפיה בעשן ינדוף ולא יוסיף עוד להיות, ומוכיח לו, כי גם אדם וגם חוה – אם כי עוד יפים הם מאד – ואולם כבר חדלו מהיות יפים כמו עדה וכמו הכרובים, ולכן זה אות כי יבואו הימים וגם חמדת עדה תחדל. – אז יזכור קין את אחיו, את הבל, והוא חפץ לשמוח לכל-הפחות שׂמחת אָח; ואולם רוח נקאה תעבור על נפשו לקנא אותו – ולוציפר ישים לקנאה הזאת גם מלים – והוא רואה פתאום, אחרי אשר יפקח לוציפר את עיניו, כי הבל זה, אם כי צעיר הוא ממנו, בּן שעשועים הוא לאמו, וגם אביו רצה בו, וגם אלהים אהבו יותר ממנו, כי על-כן כל קרבּנותיו ירָצו, והוא קורא אל לוציפר: אולי כן הוא! אך למה אפוא תדַבּר עתה ככל הדברים האלה באזני? ולוציפר יענה אותו: על כי זה כבר חשבת כל אלה בלבבך בעצמך! – אז יאסוף קין את שארית כחו והוא מתאמץ למצוא לכל-הפּחות די שפקו בחקירותיו אשר הוא חוקר ולקבל מעט נחת מיד ההוה. ואולם השאלה על-דבר הטוב והרע שבעולם תהיה לו לסירים סבוכים אשר יתנגפו אליהם רגליו בּכל אשר יצעד. למה אפוא הרעה אם אלהים הוא באמת טוב?… והוא מסַפּר, כי אביו הורה אותו אשר הרע הוא הארח העולה אל הטוב. אבל דעתו לא תוכל להתקרר בפתרון כזה. מה זר ונפלא הטוב – יקרא ­ אשר אין לו מקור אחר זולתי זה אויבו היותר אכזרי, הוא הרע?! והוא מסַפּר:

תְּמוֹל שִׁלְשֹׁם רָאִיתִי שֶׂה, אֲשֶׁר נָשַׁךְ אֹתוֹ פֶתֶן.

טְלֵה חָלָב זֶה הָאֻמְלָל הִתְגּוֹלֵל בְּרֹב מַכְאוֹבָיו

עַל פְּנֵי יְרֵק הַשָּׂדֶה, וְאִמּוֹ נִצְּבָה עָלָיו

וְהִיא גֹעָה וְשֹׁרֶקֶת מֵחֶמְלָה וְרַחֲמִים רַבִּים.

אָבִי קָטַף עֵשֶׂב וַיָּשֶׂם עַל הַפֶּצַע;

וּלְאִטּוֹ שָׁב הַיְּצוּר הַדַּל הַהוּא לַחַיִּים,

וַיָּקָם וַיִּתְעוֹרֵר וַיִּינַק עֲטִינֵי אִמּוֹ,

וְאִמּוֹ עוֹד חֹרֶדֶת וְלוֹקֶקֶת בְּתַאֲוַת נֶפֶשׁ

אֶת עוֹרְקֵי בְשַׂר הַטָּלֶה הַשָּׁבִים לַחַיִּים שֵׁנִית,

ואז דבּר אליו אביו לאמר: ראה בני, איך מרעה יצא טוב! והוא עמד ולא ענה את אביו דבר; “הן אָבי הוא”; ואולם בלבו סוערת המחשבה:

כִּי טוֹב שִׁבְעָתַיִם הָיָה לַחַיָּה הַדַּלָּה הַזֹאת

אִם לֹא מִתְּחִלָּה נִשְּׁכָה, מֵהֱיוֹת נְשׁוּכָה תְּחִלָּה

וְשָׁבָה אַחֲרֵי-כֵן לְחַיִּים בְּמַדְוִים רַבִּים,

וְלוּ עַל-פִּי הָעֵשֶׂב אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הָרָעַל.

כאלה וכאלה יהיו הדברים אשר יקרו את קין מדי הסתופפו בּנאות-המות, וכן ישיב אותו לוציפר אל המקום אשר משם לקח אותו עמו.

נבוך ומשומם, מדֻכּא ומחולל, נגוע ובלב קרוע ומעֻנה, כן ישוב קין אל חוג משפחתו, ולבו מלא מרורות שבעתים מבתחלה. ופה הוא מוצא את הכל כשהיה. הילד הקטן חנוך ישן תחת עץ הכּופר, האשה מדבּרת אליו נעימות לאלפים, לנחמהו מיגונו ולרַפּא, ולוּ רק רגע, את לבּו ההרוס. אכן רק מעטות הן התמונות בכל ספרות העולם אשר תהיינה מלאות חן ונעימות כמו עדה. עדה – על זאת כבר רמזתי למעלה – איננה מין “קין” בתבנית אשה, ובכל-זאת היא רק היא האשה הראויה והנכונה לאיש כקין. קין, בּכל אשר ישא את עיניו, יראה כליון ואבדן והשמדה, תחת אשר עדה תראה בכל מקום ומקום רק קיום, הפרחה, גדול, הצמחה – ואהבה. קין רואה רק רע כל היום, ועדה – רק את הטוב. קין רואה את עץ הכּוֹפר אשר בּצלו ישכב בנו, וגם הוא יהיה בעיניו רק עץ בָּכוּת, הלקוח לאותות-אֵבל, ועדה רואָה בו רק את זאת: כי נותן הוא צל לישן. קין רואה את הילד ויודע כי הרעה אורבת לו, ועדה רואָה אותו והמחשבות אשר תעלינה על לבּה הלא אלה הן:

………. הוֹי קַיִן! רְאֵה נָא אׂתוֹ:

מַה יָּפִיק חַיִּים וְעָצְמָה וּגְדֻלָּה וְיֹפִי וּנְעִימוֹת,

מַה יִדְמֶה וְיִשׁוֶה אֵלַי – מַה יִדְמֶה וְיִשְׁוֶה אֵלֶיךָ

בּהְיוֹתְךָ רַךְ וְטוֹב………

והיותר נפלא הוא, כי את היצירה הזאת יתר בּירון רק על-פי קוים ושרטוטים אחדים, ותצא התמונה הנעימה הזאת. רק מעטים הם הדברים אשר ישים החושה בפיה בכל עת הרָאותה, ואלם הדברים המעטים האלה דים לתאר לפנינו את תבניתה בשלמות.

אז נראה אותה והנה היא מנסה בּחמלה רבּה לנחם את אישה האמלל מיגונו אחרי שובו אליה, והיא אומרת לו, כי רק על חטא שחטאו אבותיהם באה כל הרעה, ואולם על-פי תשובה ותפלה וצדקה ישוב הטוב לחזור אל תוך העולם, ולכן טוב הוא כי לפעמים ישא ויסבול איש תחת אחיו, אבל קין לא יבין דברים כאלה וממעמקי פצעי לבו הוא קורא:

רְאִי, אֲנַחְנוּ נְקִיִּים: מָה אֵפוֹא עָשִׂינוּ אָנוּ

כִּי לָנוּ לִהְיוֹת קָרְבָּן עַל-דָּבָר אֲשֶׁר נַעֲשֶׂה

בְּטֶרֶם עוֹד נוֹלַדְנוּ, וְכי דָרֹשׁ יִדָּרֵשׁ קָרְבָּן

לְכַפֵּר עָוֹן נֶעֱלָם אֲשֶׁר אֵין יוֹדֵעַ מַה הוּא –

הֲבֶּאֱמֶת גָּדוֹל הֶעָוֹן לִרְדוֹף לְבַקֵּשׁ דַּעַת?

הכאב אשר תקף אותו לא ירפה ממנו, והספקות והתלונות אוכלים בלבו בכל פה. לא, תנסה עדה להוכיח לו, לא זאת הדרך הנכונה והישרה! ואולם ינסה-נא לשוב אל אלהים בכל לבו ולהנחם ולהקריב לו בענוה ובשפלות-רוח. עדה איננה יודעת עוד, כי שאלה כזאת אשר היא שואלת מעם קין היא כמו אשר ישאל איש – לפי דברי בירון בעצמו במקום אחר – מעם רעהו העֵר, לאמר: ישן! ואולם על-פי האמירה לבד הן לא יישן זה, אשר השנה לא תקפה אותו. ולכן יענה נמרצים:

כִּי עָבַדְתִּי וְחָרַשְׁתִּי וְעָמַלְתּי בְּזֵעַת אַפִּי

בְּלַהָט חֹם הַשֶּׁמֶשׁ כַּקְּלָלָה אֲשֶׁר קֻלַּלְתִּי: –

וּמַה-לִּי עוֹד לַעֲשׂוֹת? עַל-מַה זֶּה תִשְׁפַּל רוּחִי?

הֲעַל הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה עִם כָּל הַיְקוּם מִסָּבִיב

שֶׁלִּי לְהִלָּחֵם תָּמִיד עַל הַלֶּחֶם אֲשֶׁר אׂכַל?

וְעַל-מַה זֶּה אוֹדֶה אֵל? הֲעַל-כִּי עָפָר אָנֹכִי

וּבְעָפָר אָנֹכִי זוֹחֵל עַד שׁוּבִי אֶל הֶעָפָר?

וְאִם אַיִן אֲנִי וָאֶפֶס – הֲאֶהְיֶה לְחוֹנֵף עַל אֶפֶס

וְאֱהִי כְאִלּוּ שָׂמַחְתִּי עַל עָנְיִי וְעַל-כָּל עֲמָלִּי?

לָמָּה אָשׁוּב וְאֶנָּחֵם? הֲעַל-חֵטְא שֶׁחָטָא אָבִי?

וַאֲנַחְנוּ אֶת-חֶטְאוֹ זֶה הֵן רָצִינוּ כְבָר כִּפְלַיִם

עַל-פִּי כָל מַה שֶׁסָּבַלְנוּ וּמַה שֶׁנָּשָׂאנוּ עַד עַתָּה

וְשִׁבְעִים וְשִׁבְעָה נִרְצֵהוּ עַל-פִּי כָל הַתְּלָאוֹת הָרַבּוֹת

הַבָּאוֹת עוֹד עַל זַרְעֵנוּ אַחֲרֵינוּ עַד קֵץ הַיָּמִים.

והכאב הולך הלוך וגדול, הספקות ירבו מרגע לרגע, והיאוש יתרחב עד בלתי קץ עוד.

ואף גם זאת: רואים אנחנו גם בזה את יד האמן הגדול, את יד בירון, אשר גם במלאכת מעשה-המחשבת בספרו זה עלה על אלפי אמנים וחרשים אחרים. בהדרגה, מדרגה אחרי מדרגה, הוא מכין לעינינו את הדרמה הנוראה של הרצח הראשון, אשר ירצח איש את עצמו ואת בשרו. עוד קין מחַקר לדעת על מה הוא סובל את כל מכאוביו ועוד עדה מנסה להוכיח לו כי בשל החטא שחטאו אבותיהם נושא וסובל האדם, והנה קריאה תתפרץ מפי קין, לאמר:

מָה אֵפוֹא לָזֹאת וְלָנוּ? אִם חָטְאוּ, יָמוּתוּ הֵמָּה!

ופה אנחנו רואים בפעם הראשונה, כי התקשה לבו מעט ויחדל מהיות לב נדיב, אשר נכון יהיה לתת נפשו תחת אחרים, ולו גם יהיו האחרים האלה אבותיו. ואולם עוד מעט וצעדנו עוד צעד אחד הלאה בדרך הזאת. קין מביט על הילד הישן, על הפרח הנחמד הקטן, והוא זוכר במרירות, כי הפרח הנחמד הזה, השוכב פה לפניו, נושא בחיקו את הזרע לכל הרעה הנוראה אשר תמצא את רבוא רבבות הדורות הבאים אחריו, ואז יקרא:

הֵן טוֹב וְיָפֶה עָשִׂיתִי לוּ עַתָּה בִשְׁנָתוֹ אֲחַזְתִּיו

וְנִפַּצְתִּיו פֹּה אֶל הַסֶּלַע, מֵאֲשֶׁר יִחְיֶה וּמְצָאוּהוּ – –

אלפי הצרות האורבות לו. פה אנחנו רואים, כי כבר סגל לו את המחשבה על-דבר רצח; וכל אלה הן ההקדמות אל הרצח אשר הוא נכון לעשותו בידיו.

במעמד-נפש אשר כזה ימצא אותו אחיו הבל. קין עומד ובעיניו בוערת אש זרה, ועל לחיו צבע וצרבת זרה, ושפתיו תצלנה מצִלה זרה; בכלל אנחנו מוצאים, כי הוא מורתח מאד וכל מלה היוצאת מפיו מלאה מרורות ורעל ועוקצים חדים בעוד הוא מדַבר עם עדה, ומה גם אחרי-כן, בדברו עם הבל. הבל התם והחסיד מזכיר אליו את שם העליון, והוא עונה בשפה מלאה ארס: העליון או זה אשר קרא תקרא לו ככה – והיה כלועג לו. אז יוָתר לבדו עם הבל, והבל שואל מעמו כי יקום להקריב עמו יחד קרבן לאלהים. הבל לא יכול היה לבחר לו רגע לא-מוכשר יותר מן הרגע הזה לשאל כזאת מעם קין. קין מתאמץ בשארית כחו להבליג על רשותיו ועל מריו ועל מרדו אשר בלבו, וגם מתאמץ הוא להבליג על גֹעל-נפשו לשמע קרבן, וגם מתאמץ הוא לשעבד לנפשו כעין שקט ומנוחה, עד כדי שיוכל לענות בשקט ובמנוחה כי הוא אין את נפשו להקריב קרבן. ואולם הבל לא יחדל ממנו וברֹב דברים יפצור בו מאד מאד, וגם אומר, כי הוא מקוה אשר על-פי עבודת-הקודש הזאת תשוב נפשו, אשר רוח עועים מסוך בה, למנוחה. אבל קין עונה:

לֹא, לֹא; אֵין דָּבָר בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יָשִׁיב אֹתִי לִמְנוּחָה.

לִמְנוּחָה, אָמַרְתִּי?! אוֹי לִי, לֹא יָדַעְתִּי עוֹד מֵעוֹדִי

מְנוּחָה אַף רֶגַע אֶחָד, אִם אָמְנָם יְסוֹדוֹת הָאָרֶץ

רָאִיתִי בְנוּחָם מִזַעְפָּם.

והבל לא יחדל ולא ירפה ממנו. אז יקרא קין: “אם דרך אין לנטות – טוב, מה אפוא עלי לעשות?”, והבל, שהוא בקי ורגיל במלאכת מעשה-הקרבנות, יורה אותו את המעשה אשר עליו לעשות בגשתם אל המזבחות השנים אשר הכין מבראשונה. הבל הוא שה תמים כאותו השה אשר הוא אומר להקריב, וקין מלא ברגע הזה זעף סערת סמבטיון. אז יקח הבל את בכורות צאנו להקריבם, וקין ילקט מעל פני האדמה את הציצים ואת הפרחים ואת כל הצמח אשר תצמיח האדמה – כי איך זה ימית אפוא נפשות תמימות וחיות לזבוח אותן לאלהים הצמא לדמים? אז יקריבו שניהם איש איש על מזבחו: הבל מקריב בכל לבו ומאדו, וקין – כאילו כפאו שד. והבל כורע ומתפלל את תפלתו, ואנחנו בשמענו את התפלה הזאת ועלה על לבבנו, כי תפלה זכה היא הנמצאה באחד ה“מחזורים” ואשר תקנו אותה בלי כל ספק אנשי כנסת הגדולה; ואחרי-כן אנחנו שומעים את קין בהתפללו, והוא עומד קוממיות בעת אשר יתפלל. אך מה זה יגיד אפוא לאלהים, המסתתר הלז אשר לא ידענו ואשר מרצפת דרכיו מלאה מֻטה ואון ועול וחמס? מה יאמר לאלהים זה, אשר יאהב מזבחות ואשר יחשק קרבנות? בראשונה יגיד לו, כי אין הוא יודע מה הוא, אם רוח ואם אֵל ואם בעל תארים אחרים ושונים ורבים, ואולם אם כה ואם כה,

אִם שֹׁחַד תְּפִלָּה אָהַבְתָּ, כִּי עַתָּה הֵא-לָךָ תְּפִלָּה!

אִם תַּחְפּוֹץ כִּי נִקְנֶה אֶת-לִבְּךָ בְּמִזְבְּחוֹת לְאַהֲבָה אֹתָנוּ

וּבְקָרְבָּנוֹת נַעֲשֶׂה לָךְ חֹנֶף, הֵא קָרְבָּן לְךָ וּמִזְבֵּחַ!

---

אִם דָּם חָמַדְתָּ וְאָהַבְתָּ – כִּי עַתָּה פֹה מִזְבַּח הָרֹעֶה

הֶעָשֵׁן עַל-יַד יְמִינִי, וְעָלָיו מִבְּכֹרוֹת הַצּאֹן,

אֲשֶׁר עֶשֶׁן רֵיחַ פִּגְרֵיהֶם עֹלֶה עַד שָׁמֶיךָ;

וְאוּלָם אִם פְּרִי הָאֲדָמָה וּפְרָחֶיהָ וְצִיצֶיהָ הַמּתֻקִּים

מׂצְאִים חֵן בְּעֵינֶיךָ – – – – –

אִם בָּמָה וְקָרְבָּן אַיִן, וּבְאֶפֶס דָּמִים מִזְבֵּחַ

יוּכְלוּ לְהַטּוֹת אֶת לִבְּךָ, אָז הַבֵּט נָא הֵנָּה וּרְאֵה!

וָזֶה הַמַּקְרִיב הַקָּרְבָּן, כְּכֹל שֶׁעֲשִׂיתוֹ – כֵּן הוּא;

וְהוּא לֹא יִשְׁאַל דָּבָר אֲשֶׁר אֹתוֹ יַשִּׂיג הָאָדָם

אַךְ רַק בְּכָרְעוֹ עַל-בֶּרֶךְ – – – – –

והנה שעה אלהים אל הבל ואל קרבנו, ואל קרבן קין ואל קין לא שעה: כי עמוּד אש הלהבה אשר על מזבח הבל עלה ישר השמימה והשמים לקקו את עשן ענן הפגרים, תחת אשר רוח חזקה וגדולה הרסה את מזבח קין, ואת כל הפרי אשר עליו זרתה ארצה. והבל עוד יפצור לאמר: חיש מהר! חיש מהר, אחי! התפלל-נא חיש מהר, כי התאנף בך אלהים, אולי יחמול, אולי ירחם עוד עליך…

וחמת רוח קין נתכה ולא ידעה עוד כל גבול. – האנכי את חמלתו אשאל? אם אני את רחמיו אבקש? למה? – מדוע? על מה? – מה עשיתי רעה מעודי ועד היום הזה? – וברגע הזה יהיה גם כמקנא את אחיו, שהוא, על-פי תכונת רוחו, מסֻגל למצוא חן ולהיות רצוי גם לאלהים וגם לאדם, ובלעג מר הוא קורא אליו: “ואולם קרבנך אתה אשר הקרבת מן הבשר ברוך ומבֹרך יוֹתר! ראה מה יינקו שמים ויאכלו את אש הלהבה העבה מעצמת דם!” – אבל הקנאה הזאת כאין וכאפס היא לעומת קנאת האמת אשר בערה בו עתה עד להשחית: לא, לא אבנה עוד מזבחות וגם לא אחריש עוד לראות בהבנותם! וכאשר יתחלחל הבל למשמע דברים כאלה והוא שואל לדעת מה הוא אומר לעשות? אז יענה אותו קין:

אֶת-זֶה אֶנְתּוֹץ אֲשֶׁר עָלְתָה חֲנֻפָּתוֹ עַד לֶעָבִים

לִהְיוֹת לְפֶה בַּעֲשָׁנוֹ לִתְפִלָּתְךָ הַנִּפְתָּלָה –

אֶת-מִזְבַּחֲךָ פֹּה אֶהֱרוֹס עִם דְּמֵי הַשֵּׂיוֹת ועִם הַכְּבָשִׂים

אֲשֶׁר יָנְקוּ חֲלֵב אִמּוֹתָם וּבְדָמָם פֹּה נֶחֱנֶקוּ.

---

שָׁעָה אֵלָיו! וּבְרָצוֹן! בַּמֶה נֶחְשַׁב הָרָצוֹן הַנַּעֲלֶה

אֲשֶׁר רָאָה הַבָּשָׂר הֶעָשֵׁן וְתִמְרוֹת עֲנַן הַדָּמִים,

אִם הַשְׁוֵה נַשְׁוֶה אֹתוֹ אֶל יִלְלַת אִמּוֹת הַצֹּאן,

לִקְרוֹעַ לֵב עֵת רֻטְּשׁוּ עֻלֵּיהֶן לְנֶגֶד עֵינֵיהֶן?

אוֹ שַׁוְעַת הַצֹּאן הָאֵלֶּה הַתְּמִימוֹת אַף אֻמְלָלוֹת

אֲשֶׁר אַתָּה חָנַקְתָּ אֹתָן בְּמַאֲכַלְתְּךָ בּרֹב קָדְשֶׁךָ?

והוא אומר לנתוש בחמתו את מזבח אחיו; ואולם אחיו יתקומם לו ולא יתנהו לבצע מחשבתו, והוא כמשתגע יתהולל ויקרא: השמר לנפשך, הן אלהיך אוהב דמים! ואם מעט לו ריח הניחוח אשר הגשת אתה לאפו, אז אוסיף אני לו דמים חדשים: והבל לא יבין היטב את שטף הזעם הזה עם הדברים הנוראים האלה, ובהוסיפו להתקומם, אז ישכח קין את נפשו ולא ידע את אשר הוא עושה, ובלפיד הבוער, אשר יגזול מעם המזבח, יכה את אחיו ארצה. – הרצח נעשה מבלי אשר ידע קין כי רצח הוא.

המעשה הדרמטי הזה כמעט אין דומה לו ברוב התנועה אשר לו וברוב הטעמים והסבות הקודמים לו. – אכן זהו גורל מלא אירוניה נוראה אשר לא היה עוד לעולמים: קין, האיש אשר ירא את המות ואשר גם לשמעו התפלצו כל עצמותיו, והוא הוא בעצם ידיו הביא את המות בפעם הראשונה אל תוך העולם!

וגם פה אנחנו מוצאים גֹדל וכח נפלא: הבל מת והוא שוכב פה! הנה זה הוא אפוא המות אשר על-אודותיו הרבו ככה לדַבר ולשאת עליו כל משל וכל משא – ובני-האדם אינם יודעים, גם אחרי בואו, מה הוא ומה משפטו ומה סודו!

וקין הנה זה מתחרט על מעשהו מקץ רגע אחרי העשותו, אם כי לא ידע כמעט את אשר עשה. – האם אך ישן הבל? או האם זה הוא המות? זה הוא המות הגדול והנורא? הזה הוא – הזה הוא – הזה הוא? או האם באמת רק יישן הבל? ומה הלחלוחית אשר על פני האדמה? האם טל הוא? אבל הן לא היה בזה טל!? האם הס מלהזכיר! – האם דם הוא?

והדרמה הולכת ומתקרב אל קצה, והיא מלאה גם מזה והלאה תֹּקף וגֹדל ועֹז. צלה, אדם, חוה ועדה באים; כל מלה וכל דבר אשר יוציא כל אחד מפיו באים איש איש על מקומו, וגם אות אחת לא תוכל להעקר מהם. ובכל עת דברם עומד קין ומחריש ולא יוציא מפיו גם הברה אחת – וגם על-פי הדבר הזה הראה בירון את כחו הנפלא, כי חזק בזה את צורתו של קין שבעתים מבראשונה. חוה היא הרשונה אשר יעלה על לבה כי נעשה בזה מעשה-רצח וכי קין הוא הרוצח, והיא תקלל אותו קללה אשר כמוה לא נשמעה עוד; ואת הקללה הזאת תקלל את בנה אשר עתה יחיד הוא לה.

וגם בזאת אנחנו רואים מעשה יד אמן, אשר יפליא אותנו. וזה הדבר אשר אמרנו למעלה, כי האשה הזאת, אשר היתה הראשונה להתאות לחיים ולדעת ואשר בהגרשה מן העדן נשבר מעט מטה עזה והיא נכנעה כמעט, האשה הזאת לא בַּכֹּל חדלה מהיות עזה וקשה, כי בהעשות מעשה ולא רוּחהּ, הנה גם עתה עוד גחלים תלהט נפשה והיא יודעת לתת דברים לסערת רוחה אשר יהיו כדרבונות וכשרטת בבשר החי. לב האדם בתעתועיו ובנפתוליו הרבים, וביותר לב האשה, עלול להיות חסר כל מדה וכל גבול גם בנוגע לכל טוב וגם בנוגע לכל רע. אם נקח לנו, למשל, את חוה אשר יצר לנו מילטון, וראינו בה אשם בעצם טהרתה וביפיה, תחת אשר בהביטנו אל חוה אשר יצר לנו בירון, וראינו אשה אשר כבר הטיל בה הנחש את זוהמתו וכבר עורר בלבה את הזועות היותר נוראות, באֹפן שהיא חדלה זה כבר מהיות מבחר כל הבריאה אשר עשה האלהים. את הבל היא אוהבת יותר מקין, עקב אשר תם הוא ושפל-רוח וטהור, ולא יהיה לה בכל רגע ורגע למזכיר-עון כמו קין, אשר הוא, גם בלי אֹמר ובלי דברים, יציק לה תמיד בכל שעה ובכל רגע, ונצב לנגד עיניה כמו מחאה חיה כנגד כל המעשה אשר עשתה. והיא, בראותה את בחיר לבה שוכב ארצה מת, אז לא תדע עוד גבול וקצב, ואז תקלל אותו את קללותיה הנמרצות והאיומות והנוראות, אם כי גם זה לה בן, והדרך הזאת היא הדרך היותר רצויה והיותר מקבילה לרוחה, שהיה רוח סוער וזועף מעודו. רק איש אשר רוח-אלהים בו כבירון יעצור כח לציֵר מחזה כזה עם כל דקדוקיו ועם כל פרטיו.

ואחרי הקללה יבוא המלאך לשום אות לקין על מצחו, וקין מקבל את המכאוב הזה באהבה וברצון:

מִצְחִי בֹעֵר בָאֵשׁ, אַךְ מֶה הָאֵשׁ הַזֹּאת

לְעֻמַּת הָאֵשׁ בְּקִרְבִּי?

ואחרי-כן יעזבוהו כלם, מלבד עדה, אשר לא תחפוץ לעזוב אותו, באמרה כי כבר כלם עזבוהו! ואחרי-כן יפרדו מן המת השוכב על הארץ ושפתיהם מלאו מרירות ותנואות רבות, ולקחו על שכמם את חנוך הקטן ואת אחותו הקטנה, וקין יבחר לו ללכת המדברה בדרך “השמם מכל הדרכים” – – –

מאחריהם המת ולפניהם המדבר הנורא!

* *

בנוגע לשֶׁקספיר רגילים סופרי דברי ימי הספרות וחוקריהם ומבקריהם להשתמש בפתגמים חרוצים וקבועים, לאמר: “רוֹמיוֹ וי’וּליֶט” הוא שיר השירים של האהבה, “אוֹתילו הכושי” הוא שיר השירים של הקנאה, “הסוחר הויניציוני” הוא שיר-השירים של תאות היֹשר, “המלט” הוא שיר-השירים של הפילוסופיה – וכדומה. ואולם באֹפן כזה לנו יותר הצדקה לקרוא את “קין” בשם שיר-השירים של חיי האדם בכלל. קין איננו איש יחיד ופרטי, כי-אם הכלל כלו; איננו חולם ובעל-דמיונות, כי-אם האדם כמו שהוא. קין הוא האדם בכל סגולותיו ובכל תעתועיו, בכל יתרונותיו ובכל חסרונותיו. מה שקרה את קין, הוא שיקרה את כל אדם חושב והוֹגה עד הדור האחרון. קין הוא צורה ריאַלית שאין דוגמתה: אדם שיש לו כליון-נפש ועליון-עינים לאיזו מטרה, ורק שהוא בעצמו אינו יודע מה היא, אדם מתחרט על מעשיו, אדם מרגיש רחמים וחמלה, אדם מתקצף ומתרגז, משחק ומהתּל ובוכה וזועק מעצמת מכאובים, והוא עובר לעינינו את גרם המדרגות של כל רגשות-הלב מהחל ועד כלה. קין הוא הטרגידיה הנוראה והאיומה של חיי-האדם, על שום שהאדם נולד וסובל ונוֹשא מכאובים וחוטא ומת. הוא אֻמלל משום שאינו רואה תכלית בבריאת העולם, ואינו מוצא בעולם אותה הדעת שעל פיה יכול אדם להשיג את כל מה שיש, ואינו בטוח ואינו בוטח בכל ההבטחות הנתונות לו, ורואה חמס בכל הנעשה תחת השמש; ועל-כן הוא רואה חמס גם בכל הגורל אשר הוטל על אבותיו ועל נפשו בעצמו ועל אחיו, שאינו מרגיש בזה, ועל ילדיו הנכונים לקראת החיים עם כל אלפי רבוא רבבות הדמעות אשר תבאנה ואשר תהיינה. קין הוא האדם, ככל אשר היה וככל אשר יהיה כל אחד מקרבנו, והוא נושא בחיקו את זרע כל משאת נפש האדם ביחד עם זרע כל פגעיו הבאים. מה יועיל לו כי יתקומם, כי יבקר ויחרף ויגדף? והוא בעצם ידו הן יהרוס ברגע אחד את מצבו ברמה אשר מצא לו לפני אלהיו, וירד ונפל אל תוך הבור העמוק, אשר מתחת, והיה לחיה טורפת! קין הוא – הגזרה הנוראה הנקראה טבע בני-האדם; הוא חולם חלומות נשגבים ועולה בחכמה למעלה, ובעוד רגע הוא עושה תועבה אשר לשמעה תצלנה אזנים; עומד הוא בקומה זקופה, ובגאוה ובגֹדל-לבב יביט אל הכחות המושלים בארץ, ובעוד רגע והיה לגוש-עפר אשר אין בו רוח, לסמרטוט, לגלגל ביד מכונה אשר לא תֵרָאה, ואחרי-כן ישַׁוֵּע ויתיפח ויקרע את לב השומע בכל זעקותיו, אשר הוא זועק לכפר על שגעונותיו אשר היו לו רגע אחד, ונתן את רוחו הנפלא הזה בכל מלאכת-מחשבת אשר הגה והרה מלבו, ואחרי-כן ישוב וגם ישא שנית בלבו את דעותיו ואת הגיונותיו, את מכאוביו ואת עצבוֹנוֹ, את כליוֹן-נפשו ואת תשוקתו הנפלאה, אשר אין להם תכלית ואין להם גבול ואין להם חֹק…

ואת הטרגידיה האיומה הזאת של גורל האדם, ואת מעגל הקסמים הזה, שהוא מטרתנו ותכלית רצוננו, אותו הרגיש בירון בלבו ואותו יצר לעינינו בספרו, כאשר לא היה עוד לפניו ולא היה עוד אחריו. קולות-יללה ושועת-חמס התפרצו מפיו, אשר מתוכן תשמע כל אֹזן בוחנת את קולות יללת כל בני-האדם מסביב ואת נאקתם ואת שועתם מגֹדל המכאוב ומעצמת הפצעים אשר בתוך הלב.

ואולם לוּ היה מנוס ומפלט מתוך המעגל הזה, כלומר, לוּ היה האדם יכול להכּנע מפני הכח המכניע אותו ולהפקיד את רוחו בידו, אם לחיים ואם למות, אז לא היה המעגל הזה מעגל-קסמים כלל וכלל! ואולם כדבר הזה לא יהיה לעולם. הבריה הנפלאה הזאת המֻכָּה והמעֻנה, הכפופה ונדכאה, הנרמסה והפצועה, לא תשליך את הדגל מידה ולא תאמר לאויבה: נצחתני, – זה הוא טבע האדם. קין יודע, כי ריבו ריב עולמים. השכל אשר בו יאמר לו, כי עד נצח לא תתם מלחמתו עם אויבו זה אשר לא יראהו,

וְעוֹלָם עַל-עוֹלָם יִתְפַּלָּץ וְכֹכָב עַל-כֹּכָב יתְפַּלָּץ

וִיקוּם עַל-יְקוּם יִתְפַּלָּץ בְּמוֹסְדוֹתֵיהֶם כֻּלָּם יַחַד,

עַד תֹּם הַמִּלְחָמָה הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת – אִם יֵשׁ שֶׁתִּתֹּם –

וְהִיא הֵן טֶרֶם תִּתֹּם עַד-יֶחְדַּל הוּא אוֹ אָנִי!

והוא עוד יחלום ועוד יהגה, עוד יבקש ועוד ישאל, עוד תכלה נפשו ועוד תתאוה רוחו לעולמות נעלמים. אם העולם החיצוני הזה לא ישפוק לכם, בנו לכם עולם פנימי בקרב לבכם – ייעץ לו שכלו. אז יתאונן, כי אפילו הדעת, אשר קוו כי עץ-הדעת יתננה לבני-האדם, גם היא לא נתנה להם. אם אדם וחוה חטאו, אז היה להם לכל-הפחות לדעת את כל הראוי ואת כל הנכון לאדם לדעת. במקום אחר אנחנו רואים אותו, והנה לבו התגעגע עד מאד, והוא שואל את נפשו לראות את אלהים בעצם תארו, למען דעת אותו, ולמות אחרי-כן כאשר ימותו אבקות העפר. כילד קטן יקיף את לוציפר בשאלות, והשאלות נפלאות, והן יוצאות מפיו תכופות וקצוצות ונמרצות ובחפזון ובסערת-נפש. – “קין” הוא המלחמה אשר לאדם עם הכחות המושלים, מלחמה לחיים או למות, מלחמה אשר בה הכָּנע יכָּנע הבשר, ואולם לא הרוח.

זה הוא הכח לבירון: הוא אסף את כל דמעותינו, אשר במשך אלפי רבבות דורות שמנו אותן בנאֹדנו שנקרא לו עולם, וישימן אל תוך גֻלות העינים אשר לאחד מבני-האדם הראשונים שהיה בראשית הדור הראשון. אנכי, הכותב את הדברים האלה, ואתה הקורא אותם, אנחנו גם שנינו, שהננו מן האחרונים על פני האדמה, אין לנו בכל נאקותינו ובכל אנחותינו להוסיף אף בכיה אחת או גם דלף אחד, אשר לא מצאנום כבר גם לקין, לאדם זה שהוא אחד מן הראשונים. וזה הוא הכח הנסתר, אשר על פיו תפוצץ הדרמה הזאת את לבבנו מאין עוד כמוה, הלא יען וביען אנחנו האחרונים רואים ומרגישים ומבינים פתאום, כי מה שקרה אותנו קרה את ראשון האדם, ובכן הצרה הזאת היא צרת עולמים, אשר אין ממנה מנוס ואשר מפלט אין ממנה. “השאלה” הזאת איננה אפוא שאלה סוציאַלית או כדומה, אשר היינו יכולים לנחם אותנו תנחומות-רגע, כי נבקש לנו תנאים חדשים ואז נמצא פתרונים לה, כי-אם שאלת-עולמים היא, אשר יסודתה בטבע, והטבע הן לא ישֻנה לעולם ולא יתֻקן לנצח, ואם גם אלפי פעמים נשים בצדו את לוח-השגיאות שבו, לא יהָפך עוד עצם הסגנון ולא יהיה לאחר. כיוצא בזה אנחנו מוצאים גם בנוגע לשאלה אחרת, שבני-דורנו קוראים לה שאלת הנשים, ואשר רבים עוד חושבים עליה כי שאלה סוציאַלית היא, והם מנסים למצוא פתרונים לה על-ידי מה שיניחוּ, כי בהשתנות התנאים ישתנה גם מצב הנשים. ועתה – אם יבוא חוקר והשמיע את דעתו אלף אלפי פעמים, כי ריק כל המשא והמתן הזה, אחרי כי מצב האשה מיֻסד בטבע הדבר, והטבע לא ישֻׁנה ולא יתֻקן לעולם, אז לא ישמעו לו! אבל לוּ קם חוזה גדול ושגיא-כח כבירון וכתב לנו דרמה “חוה”, להראותנו, כי עוד האשה הראשונה קראה חמס על כל העול אשר עשה לה הטבע (כי החברה הן לא יכלה עוד לעשות אז את העול ההוא!), וכי מקור העול הוא משום שעשה אותה דלה ושפלה וחולה, וכי קריאת החמס הזאת היא בעצם אותה הקריאה אשר תקראנה כל הנשים עד היום הזה ואשר תקראנה עד הדור האחרון, באין מרפא ובאין מקלט ובאין מנוס, אז היו כל בני-האדם רואים את החזיון הזה והיו מרגישים ומבינים אותו, עד בלתי היות עוד שואל. – הצרה היא צרת עולמים, ומכאובינו ופצעינו הלא הם מכאובים ופצעים אשר יהיו לנצח ועד הדור האחרון.

בירון אסף את כל דמעותינו אנחנו וישימן בעיני הבוכה הראשון. המשורר הרואה את עלות השחר, הרי הוא בכל פעם ופעם כאדם הראשון בשעה שראה את עלות השחר בפעם הראשונה ביום הראשון לבריאה. וגם בנוגע למכאובינו ופגעינו ואנחותינו ודמעותינו עושה החוזה כן. בשעה שהוא רואה ושומע את כל אלה, הרי הם בעיניו כחדשות שלא היו עוד לעולמים, והוא יכול ליחס אותם גם לאדם הראשון או לקין; כי על-כן הוא לוקח גם את כל ספקותינו ושאלותינו והוא שם אותם בפי השואל והמסֻפּק הראשון. ואולם הראשון הזה, משום שהוא ראשון ואין לו עוד כל הנסיונות שמצאנו אותם אנחנו האחרונים, לכן יביע את כל אלה בתמימות נפלאה מאד, והתמימות הזאת הוא הוא הכח הנסתר והנפלא אשר בו יקח “קין” את לבבנו. הזעקות הן זעקותינו, ואולם הקול עוד חדש; הדמעות הן דמעותינו, ואולם הנגה אר להן זה מקרוב רק עלֹה עלה; המכאובים הם מכאובינו, ואולם חותם אלפי הדורות ורבבות השנים עוד טרם טבוע בהם; וגם השאלות והספקות היוצאים מפי החושב והחקרן הראשון, רק שאלותינו וספקותינו הם, אשר אלפי מוחות הולידו אותם במשך אלפי דורות, ואולם נראים הם כיוצאים מתוך מוח אחד, ועוד משוך עליהם חוט של קדושת תמימות. – אכן זאת היא מלאכת-מחשבת אשר אין למעלה ממנה!

ומלאכת-המחשבת הזאת, לפי ההשקפה הראשונה, עשויה על-פי סדר ידוע ומורגש בהעשותו, תחת אשר הסכן הסכין בירון ביתר ספריו להיות כהר געש המקיא מבטנו אש, עד כי יש שנאמין כי הפעם הזאת אוחז הוא את הרסן בידו או מפלג הוא פלג לשטף רעיונותיו בסדרים ידועים ובנחת ובמדה ידועה; ואולם גם זה הוא רק למראה עינים ולפי ההשקפה הראשונה. הרוח הגדול שבו חזק ועצום שבעתים מכל סגר ומכל מדה, ולהפך הוא: הסדרים והמדה שנמצא, אותם בראה לו גאוניותו כמעט בלי דעת; הדמיון אשר בלבו בוער בלהב אש גדולה וחזקה, והוא מניע את הגלגלים ההולמים והמפצפצים אשר לרוחו; ולמרות כל הסדרים והמדות המדומים שומעת האֹזן הבוחנת קול נשמה בוכיה במעמקים, נשמת משורר שירים ליריים אשר זר לו מתג ורסן, וקין יחדל פתאום מהיות נפש דרַמטית והיה – לנפש בירון. בירון איננו גיטה; המשורר הסוביקטיבי לא יוכל בשום אֹפן להתנכר אלינו.

והחוזה הסוביקטיבי הזה נלחם לעינינו את כל מלחמותינו אשר נלחמנו גם אנחנו בתוך לבבנו פנימה – היש תקוה? אם יש עוד אחרית? אם תתם המלחמה?

לוציפר בעצמו הוא כפוסח על שתי שעִפּים, והוא אומר: אם יש שתתם!

והימים החדשים הנה באו אשר אליהם הוא נִבּא: הנה עולמות מתפלצים עולם על עולם, הנה הכוכבים מתפלצים כוכב על כוכב, הנה היקום מתפלץ יקום על יקום – ואיה התשועה? היש תקוה, כי האויב הנורא והמסתתר לא ימצא עצה בלתי-אם להפיל מידו את העולם אשר כבש לו ולתת אותו שלל למכניעו? היבוא רגע ורוח בני-האדם יֵרָגע כמעט קט מכל מכאוביו ומכל מדויו? הנה האדמה אשר אותה נעבוד – התת לנו את כחהּ? האם נשׂבע מטובהּ חלק כחלק? אם תעבור הקללה אשר קֻללנו, כי ארורים נהיה ממנה? הנה כחנו עמנו ורצוננו חזק ומטרתנו ברורה – היצלח לנו לעבוד ולברוֹא לנו עדן שני וחדש? אם יהיה לנו עץ-הדעת אם יבוא יום ואנחנו נאכל ממנו אכילה גסה ולתיאבון?

“קין” הוא הדרמה של חיי-האדם. והדרמה הזאת תחדל בחדול האדם מעל פני האדמה!

1900

לידידי ד"ר י. ל. קצנלסון.

על הגשר האלכסנדרוני עמדנו רגע אחד, בעברנו את הנֶוָּה, אז נמשכו עיני בחזקה אל מי-הנחל ואביט המימה. ברגעים האלה והיום והלילה נפגשו ואור-השמש ואור-הלבנה נשקו; אז היה אור יקרות על פני כל הככר, הוא האור אשר צבע אין לו ואשר אין לו שֵׁם ורק עֵרב ארגמן עם תכלת יהיה כנוֹגה על פני המים. ואני ראיתי את בּא השמש ואת עלות הלבנה ברגע אחד גם יחד, ואזני שמעה קול-המוֹת נפלא, אשר לא ידעתי מה הוא, ורק נפשי ידעה פתאום כּי ירד כבוד אלהים על המקום אשר לפני וזה קול אדני על המים הרבים. מי לא ידע את הרגעים הקדושים האלה? על מי לא היתה היד הגדולה הזאת? – ואתה שלחת את ידך וַתּעירני מדמיונותי ומחלומותי אשר חלמתי בהקיץ, וַתּדַבּר אלי ותאמר: הלא זה אשר יאָמר לו: לילה מן “הלילות הלבנים”!…

והלילה הזה הוא גם הלילה אשר בו הרבית מאד לדַבּר על לבּי בדבר אַנדרסן, ותאלצני בדברים לגשת אל המלאכה ולשום את ספורי הגדות אַנדרסן לפני בני-ישראל. ימים רבים דברת על לבי ולילות רבים, ירחים רבים פתיתני ושנים רבות, ואני נדרתי נדר לאמר: אם יהיה אלהים עמדי והניח לי מעמלי במעט, ועשיתי את אשר יעצתני ואת אשר יעצתי גם אני בלבי זה מאז. – ההיה אלהים עמדי כאשר שאלתי? ההונח לי מעמלי אף מעט?… ראה, הלא מביא אנכי היום את ספורי הגדות אַנדרסן בשפת עברית לך ולבני ישראל!…

לך – ואתה תבין כרגע את משפט הדבר אשר הבאתי; ואולם לבני-ישראל – היבינו הם מה זה אַנדרסן ומי הוא להם?

הנקל היה לי להגיד לקוראי לאמר: ראוּ, הנה נעתקו ספורי הגדות אנדרסן ליותר מארבעים לשונות; כל גויי-אירופה ורבים ממשפחות אסיה ואפריקה העתיקו להם ללשונותיהם את הספורים הנפלאים האלה! הקירגיזים יושבי חופי הים הכספי קוראים כיום הזה את ספור ההגדה על-דבר “בגדי המלך החדשים”, ועל גדות הגיחון, אשר שם יפרח הלוט אשר שם תעלה ההדסה, שם יקרא ההודי את דבר “האם והמוצאות אותה”, ולבו בקרבו יגדל וירחב; כי אין ספר בכל הספרים החדשים אשר יהיה נחשב בין ספרי ספרות העולם ואשר יהיה לנחלה לכל גוי ולכל מדינה כספר ספורי-ההגדות הנפלא הזה, אשר כתב לנו אנדרסן. ולכן היה לי להגיד לאמר: אם חושבים אנחנו את עמנו גם הוא כאחד העמים ואם ספרותנו ספרות גם היא כאחת הספרֻיוֹת, אז מה אות טוב מזה אם לא בהעתיקנו לנו גם אנחנו את הספר הזה. ואולם לוּ דברתי כדברים האלה, כי אז דברתי ללא אמת. בפה מלא אנכי מודה, כי בגשתי אל המלאכה לא זכרתי את הדבר הזה, וכי נכון הייתי לשום את הספר הזה לפני הקוראים העברים, לוּ גם היה ספר אשר לא נעתק לכל לשון עוד.

ואתה הוא האיש אשר הבינות את הדבר הזה.

זוכר אנכי, כי ראש כל מאויי היה תמיד, אשר יֻתּן לבני-ישראל שירים ליריים הרבה, וגם במאמרים השמעתי את הדבר הזה לא אחת ושתים, כי אמרתי, רק הדבר הזה הוא אשר יתן לבני-ישראל ולבנותיו איזה טל תחיה, איזה רֹך ועֵדן, איזו נחת ונעימות, אולי נצליח להפשיט את העקמומיות שבלבם ואולי נסיר מעליהם רוחם הקשה ונפשם היבשה ולבם הקהה, ופעלו גם אלה להרבות להם מעט נשמה יתרה. אוי לו לעם שיש לו נשמה יתרה רק אחת בשבוע ליום ידוע ובצורה ידועה! יבָּרא-נא רוח ליריות לנערי בני-ישראל, ינתן-נא ספר שירים ליריים ביד בני-הנעורים, אולי יהיה להם ספר כזה לסדור-תפלה לכל מועדי השנה, אשר יקביל לכל דבר ולמשאלות כל איש ואיש, והתפלל הנער העברי והתפללה הנערה העברית ברוח השירים האלה ברגע אשר יהיה לבם מלא, והתמססה האבן הכבדה הרובצת בלב העם האמלל הזה, אשר מצוקותיו הרבּות טמטמו ברב הימים את לבו. – ואולם ידעתי תמיד, כי לא נקל הדבר לחבּב את סגנון “השורות הקצרוֹת” על רֹב בני-עמנו.

האם לא נבוא אל המטרה, אם נרגיל אותו מעט מעט על-פי ספר כתוב שפה פרוזית, אשר דופקת בו רוח לירית בחזקה? – הנה כן לא יפָּלא עוד הדבר כי לאנדרסן היתה תשוקתי תמיד, לשום אותו לפני בני ישראל!

רוח לירית ושירה ערבה ותמימות נעימה וילדות נפלאה מלא את ספר הספורים הזה, אשר אין מָשְׁלוֹ ואשר אין כמוהו – וסופרינו הלא צועקים כל היום: בראו-נא ילדות לילדי בני-ישראל! הוסיפו-נא, ולוּ רק רגע אחד, מעט קורת-רוח ליצורים הקטנים אשר לנו! השיבו-נא את הילדות לבני-ישראל, אשר נכרתה מקרבנו זה הרבה מאות שנים! למדו-נא אותם תמימות והרגשה וְחָלֹם חֲלוֹם! בנו-נא להם עולם אשר אין בו עוד קנאה ושנאה ותחרות וחשבון-נפש וחקירות ופילוסופיה ויאוש, ואשר יש שם תחתיהם ימים טובים ולילות מנוחה וחברים טובים וצעצועים ושחוק וגיל ורנן! הקימו-נא להם עולם אשר שם כל דבר ודבר יתכן, אשר שם מלאכים יורדים למטה ובני-אדם עולים למרום, והבית מתהפך ועומד על גגו והארמונות בנוים באויר והדומם צומח והצומח מדַבּר, ואשר שם הכל חי והכל מדבר, גם סוס-המקל וגם איש-החיל העשוי בדיל וגם החתול העשוי זכוכית וגם שר-הצבא העשוי עגת-דבש וגם כפתורי-הבגדים ושרוך-הנעל והסרגול ועט-העופרת והשלחן והמנורה והמטאטא וארֻבּת-העשן, כלם כלם מדַבּרים ומתנועעים ומשיחים ומסַפרים ומהלכים ורצים, והם חיים וקימים, והנער מדַבּר אליהם והם משיבים והוא מבין את תשובותיהם! עולם חדש, תנו לנו עולם חדש אשר שם אין עוד יהודים עם תורה ומצוה ומרת-נפש וחשבונות ודאגות ותקוות וחקירות! תנו לנו טל-ילדות.

תנו להם טל-ילדות – איך נִתּן טל ילדות לעם אשר בו גם הזקן וגם הנער אין להם סימן מבדיל להבדיל ביניהם בלתי-אם הזָקָן לבד? אַל-נא נשלה את נפשנו – היכול נוכל לקוות כי יש יום והקורא העברי יקרא בתמימות כאחד הגוים את הספור על-דבר בן המלך ובת המלכה אשר בנו להם ארמונות פורחים באויר? היתכן הדבר, כי העם, אשר על אחדים מבניו יסֻפּר, שהם הביאו לבב-חכמה לברך ברכת “שהכל” גם על החלב אשר ינקו משדי מיניקותיהם, היתכן הדבר, כי העם הזה מסֻגל לקרוא באֹרך-רוח גם הגדות וגם מעשיות אשר כל כחם אינם אלא בדמיון? יהודי אשר רמ“ח אבריו אינם נבראים אלא על-מנת להתפלפל ואשר שס”ה גידיו אינם עושים דבר אלא קוראים כל היום: “מאי קא משמע לן?” היתכן, כי עם אשר כזה יפַנה את לבוֹ אף רגע אחד אל העדן היותר גדול אשר בראה הספרות? הן אוהב היהודי את גן-העדן, אוהב הוא אותו ומקוה הוא אליו מאין כמוהו, אבל לא בעודו בחיים, כי-אם אחרי מותו…

ובכל-זאת אני יודע וחש ומרגיש בנפשי, כי אין עם בארץ אשר בניו יהיו ילדים ואשר גם זקניו יהיו מלאים רוח ילדות כעם הזה! גם הגדולים אצלנו יהיו ילדים תמימים! כל ישראל אינו אלא ילד גדול!

שני מיני תמימות יש בעולם, תמימות הבאה מן הכוח ותמימות הבאה מן הלב. והנה אמת הדבר, כי בנוגע לתמימות הבאה מן המוח אין אנו מוצאים ילדות לישראל אפילו פחות מכביצה, כי ערום העם הזה מאד, פקח העם הזה מאד, שנון העם הזה מאד והחשבונות והדאגות והחקירות והחֻקים והסברות וההיקשים הם דברים המיוסדים כמעט בטבעו ובתכונת רוחו, ולכן הוא אוהב את הפלפול ואת ההיקש, ואפילו היקש על-פי הגיון מעֻקם, ולכן אוהב הוא את החקירה הדקה מן הדקה, ואפילו חקירה בדבר ביצה שלא נולדה עוד כלל, ואולם בנוגע לתמימות הבאה מן הלב אין כמעט במערב הארץ כעם הזה האוהב את הדמיון, את החלום, את הנעימות, את השירה ואת השתפכות-הלב. בנוגע למוחו יש לו דמות עם שבטי הכנענים, הם הפיניקיים הראשונים, ובנוגע אל לבו דומה הוא אל אחיו הערביים.

יש עמים אשר תמימות הילדות מובנת להם היטב, ויש אשר לא יבינוה היטב עד עולם. גיאורג ברַנדֶס יסַפר לנו את שיחתו עם איש צרפתי נבון דבר, אשר שאל אותו על-דבר הגדות אנדרסן, והצרפתי ענה: “”un peu trop enfantin החריפות הנתונה לעם הצרפתי אינה נותנת אותו למצוא נחת גם בתמימות ילדים; לא הילד הטוב יחָשב אצלו לילד, כי-אם הילד הפרא, אשר יקרא לו enfant terrible; וברַנדס מוסיף, כי לוּ יתנו את הגדות אנדרסן לילד צרפתי בן חמש שנים לקרוא אותן, ומצא בהן צד ילדות יותר מדי גם הוא. תמימות הצרפתי אינה אותה התמימות הבאה מן הלב; ובכלל אנחנו מוצאים, כי תמימות הילדות הוא דבר הנושא עליו חותם גרמני מוחלט, וביותר יבינו אותה באנגליה ובאשכנז, פחות מהם יבינו אותה הגוים הרומניים, והעם הצרפתי פחות מכלם. ואולם אצל שבטי בני-שם אנחנו מוצאים תערובות נפלאות: ערמה של מוח ותמימות של לב. עם ישראל הוא זקן מצד זה וילד מצד זה.

ואנדרסן גם הוא הן הוא אותו הסופר אשר יש לו זקנה מצד זה וילדות מצד זה! – אם נסכים רגע אחד לדעת האומרים, כי אנדרסן הוא הסופר אשר כתב לילדים, אז עלינו להוסיף ולברר את הדעה הזאת לאמר: הקטנים קוראים ומתענגים על “המעשה היפה” אשר הם קוראים, והגדולים קוראים והנה – נפלא הדבר! – רעיון גדול הם מוצאים תמיד בכל מעשה ומעשה.

ואולם רק רגע אחד נסכים לדעת האומרים האלה, ולבנו אין עמנו. ההשמיעו האנשים האלה לאזנם את אשר הם אומרים? – אנדרסן הוא אחד “המשוררים” היותר גדולים אשר היו לעולמים: רוח דמיון עז עם נעימות שפך-לב, רעיונות נעלים עם שפה נפלאה, חזיונות נמרצים עם תמימות ילדות בו נשקו, והוא קם בעודו עלם ויבקש שנים רבּות את המקצוע בשדה השירה, אשר שם יוכיח את עצמיותו המוחלטת, ויהי תועה ממקצוע למקצוע, אז חזר על כל מין ומין ממיני השירה ולא הניחו את רוחו, וינסה את כחו גם בכתיבת רומנים וגם בכתיבת שירים שקולים וגם בכתיבת חזיונות וגם בכתיבת שירי-עלילה, ולא מצא את אשר בּקש. “בהיותו משוטט שנים רבות בארץ – יאמר ברנדס, – והוא אחד מתלמידי אֶהלֶנשלֶגֶר המובהקים, ופתאום והנה הוא תועה מן הדרך אשר סלל לפניו אֶהלֶנשלֶגֶר והוא בא בנשף בערב יום אחד עד לפני דלת קטנה ומסֻתּרה, אשר אין לה תאר, היא דלת פתח ספור ההגדה. אז נגע אל הדלת, והנה היא נפתחת, ויבוא בה וימצא שם בתוך האפלה את “כלי האש”, הלא הוא ספור-ההגדה הראשון אשר העלה אנדרסן לנו”. הימים האלה ימי שנת השלֹשים, ואנדרסן החל לכתוב את ספורי ההגדות אשר לו, ויהי פתאום לאיש מהֻלל מקצה תבל ועד קצה תבל, כי הנה מצא אנדרסן את המקצוע המיוחד והמובדל לעצמיותו המיוחדה והמובדלה גם היא, והמקצוע הזה הוא – מקצוע הילדות. אבל אם יבחר איש את מקצוע הילדות, לתאר לפנינו את הילדות בכל הודה ובכל תפארתה, הבזאת היה לסופר אשר יכתוב למען הילדים? אם מצא קרילוב את המקצוע המקביל לעצמיותו בכתיבת משלים ושיחות חיות ועופות, האין לבני-אדם לקרוא את המשלים והשיחות ההן ורק החיות והעופות יקראו אותם? אם מצא אלכסנדר דיומא (הבן) את המקצוע אשר לו בכתיבת חזיונות המתארים את לב האשה עם כל סבכיו ותעתּועיו ותהומותיו, האין לגברים לקרוא את הספרים ההם ורק הנשים תקראנה אותם? – אכן כתב אנדרסן את ספורי-הילדים אשר לו, כי זה הוא המקצוע אשר לו המקביל היטב לעצמיותו ולכל מעלות רוחו, לתאר לנו את הילד בכל דרכיו ובכל מחשבותיו, בכל שיחו והגיגו, בכל תמימותו ופשטותו ובכל חזיונותיו, ולא יתאר לפנינו את הילד על-ידי מה שישים לפנינו תמונת ילד, כי אם על-ידי מה שידַבּר אלינו בלשון הילד, ואולם קוראיו הנאמנים הם הגדולים, כי רק הם יכולים להשיג את רב הערך אשר ל“שירים הפרוזים” האלה. הנה זה הוא הכח אשר לאיש גאון הרוח: הטבע הכפול שבו! אנדרסן מדבר בסגנון ילדים, והנה הילדים קוראים ומשתעשעים בו והגדולים קוראים ומבינים אותו. יש אשר הקורא הקטן יקרא ולבו הקטן יעלוז ויתענג על החזיונות היפים ועל המעשה הנחמד אשר הושם לפניו, והקורא הגדול יקרא גם הוא, והוא ימצא שם רק את החדוד ואת הסַטירה הנמרצה ואת הבקרת החדה.

וספורי ההגדות האלה שונים מאד למיניהם הרבים. יש אשר נמצא בהם ספורים שהם, בסקירה הראשונה, רק לילדים, ויש אשר נמצא ספורים הכתובים גם לקטנים וגם לגדולים, ויש אשר הם כתובים רק לגדולים לבד. רב לנו אם נזכיר פה בשם את ספור ההגדה “הצל”, וכן “הנפש”, למען הוכיח כי לא לקטנים נכתבו הספורים האלה. גם מן הגדולים לא יבינו אותם בלתי-אם הקוראים המבינים.

ומן המינים הרבים והשונים אשר אנחנו מוצאים בספורי הגדות אנדרסן בחרתי לי אחדים מכל מין ומין, באֹפן שכל המינים השונים נכללים בספר הזה, אשר אני שם לפני בני-ישראל. – מוצאים אנחנו בספורי אנדרסן ספורים המצטיינים על-פי רוח הבקרת החדה הנושבת בם, ורק שהם כתובים בהלצה יפה, כמו: “חזיר הכסף”, “זבוב האשפות”, “נכון הדבר כנכון היום” וכדומה; מוצאים אנחנו בהם כאלה המצטיינים על-פי דעת העולם ודעת בני-האדם במדה מרֻבּה, שהמסַפּר מראה בהם את כחו, כמו: “זבוב האביב”, “הרוח מעתיק ציונים”, “דבר” וכדומה, או כאלה הכתובים אך רק למען הילד, כמו “הארגז המעופף”, “מפיל חבלי שנה” וכיוצא בהם, שהם כתובים ברוח הילד ועל-פי הדמיונות המלאים את לב הילד ועל-פי ההשגה שיש לו להילד ועל-פי ציור העולם הנתון בלב הילד, ורק שהקורא הגדול, בקראו אותם, ישתומם לבו בתוכו גם על יפי מלאכת-המחשבת ועל הכשרון הנפלא שיש לו למסַפּר הזה. הנה כן אנחנו מוצאים בין הספורים האלה ספורים אשר זה כחם ברוח שירתם הנפלאה, כמו “גן העדן”, “המלאך”, “חלום האלה הזקנה” ודומיהם; או “האם והמוצאות אותה”, שהוא ספור מלא רוח שירה הנוגעת עד הנפש, והם כתובים באֹפן שהילד הקורא אותם ימצא בהם את שלו ואת העולם שהוא מבקש, והקורא הגדול ימצא בהם גם הוא את שלו ואת הקרוב ללבו יותר. ויש ספורים הנוגעים אל השאלות העומדות ברומו של עולם, שאלות בדבר תקון החברה המחכות עוד לפתרונים, כמו: “הנרות”, “אכן נבדלנו”, “החלזון ומקל השושנים”, ויש ספורים המיוסדים רק על ההלצה לבד, כמו: “בת המלך על העדשה”, “בית-הצאור” וכדומה, וגם בהם יראה דעת העולם ודעת בני-האדם אשר למספר הזה; ויש שנמצא בהם חקירות ופילוסופיות הכתובות בלצון הרבה, כמו “התנין הגדול אשר בים”, “הזמיר”, “בגדי המלך החדשים”, “נטף המים” וכיוצא בהם; וכן גם ספורים אשר כל-עיקרם אינו אלא בשביל המוסר הנמצא בהם, כמו: “מעשה”, “הנערה הקטנה עם עצי הגפרית”, “הדגן הטטרקי”, או גם ספורים אשר יזכירונו תמיד שחוק-שפתים ודמעת-עינים בבת-אחת, כמו “צרת נפש”. ואולם רבים-רבים נמצא בספר הזה הכתובים לא רק לאנשים גדולים, כי-אם לאנשים הוגים וחושבים וחוקרים דבר עד תכלית, כאשר אמרתי למעלה.

ואני בגשתי להעתיק לעברית את ספורי ההגדה האלה ידעתי, כי יבָּצר ממני להעתיק מכל הבא בידי וכי עלי לבֹר היטב ספוּרים מקרב הספורים, ובחרתי את הספורים המקבילים יותר לרוח הקוראים העברים, ביחוד נטשתי את הספורים הנשענים ביותר על האגדה הצפונית ואת הספורים הכתובים ברוח הנוצריות, ובזאת הייתי מוכרח לשַנוֹת לפעמים באיזה ספור מן המטבע הראשונה שהטביע בו המסַפּר, כמו בספור “מעשה”, או “הנערה הקטנה עם עצי הגפרית” או “חלוֹם האֵלה הזקנה”.

ככה אני נותן את הספר הזה היום לבני-ישראל ולך.

כפר בֶּאדן, אב התרנ"ו.

¹

זוֹכר אנכי: עוד עלם צעיר מאד הייתי בראותי בפעם הראשונה גוף אדם מת מוטל על שלחן המנתחים. מורה האנטומיה עמד בראש ובידו האזמל. המורה לבוש טלית לבנה וארֻכּה, ומסביב לו המון תלמידים רבים. אז יגזור המורה גזר אחרי גזר וישים לפנינו נתח אחר נתח. ובכן: זה הוא הלב, זאת היא הריאה, זה הוא הטחול, זאת היא המרה, הכבד, החזה, האצטומכה, המעים, המוח, הוֵשט, השלפוחית, הסמפוניות, זה הוא אבר פלוני וזה אבר פלוני, זה שריר פלוני וזה שריר פלוני. ואני זוכר, כי בלילה ההוא נדדה שנתי מעיני, ותמונת גוף המת, אשר לא סרה מנגד עיני אף רגע אחד, לא הניחה לי לישון. כי פתאום לפתע נבקע בלבי כזיק אור הרעיון הגדול: ובכן זה הוא האדם! ובכן גם הגוף הזה היה באיזה זמן מן הזמנים מין דבר אשר חשב ואשר הרגיש! מה זה אדם? מה שנאתו, מה אהבתו? מה מלחמותיו, מה צרותיו, מה שמחותיו ומה כל העמל אשר הוא עמל תחת השמש? – אמנם כן, בִּן רגע אחד הוברר לי המושג הנורא ואדע ואבין פּתאום את הריקנות שבחיים, את האפס והתהו, את האין והשלילה הממלאים את כל חללו של העולם המקיף אותנו.

ועוד פעם אחת קרה לי מקרה כזה: על שלחן המנתחים לא נמצא בפעם הזאת גוף אדם פרטי, כי-אם גוף הכלל כלו, גוּף האנושיות, והמורה העומד בחדר לא הורה אותנו פרק בחכמת האנטומיה, כי-אם את פרקי תולדות הקולטורה. ובכן: זה הוא עם, זה הוא גזע, זאת היא משפחה, חברה, ארץ-מולדת, אמונות, דעות, לאומים, שבטים, גבולים, חֻקים, דתות ועוד ועוד. ולפתע פתאום באה עלי הרוח הגדולה והחזקה וכמו ברק עלה הרעיון על לבי: מה זאת אנושיות? מה בני-האדם עם חקותיהם ומנהגיהם? מה אמונתם וקנאתם ושנאתם? מה קדשיהם ותועבותיהם? מה טמא ומה טהור? על מה יריבו ועל מה יאכלו איש את אחיו? – ובִן רגע אחד הבינותי עד כמה נבער כל זה ועד כמה נבערים כלנו…

מני אז ידעתי, כי אין תורה כתורת תולדות הקולטורה, אשר עז בידה לפשט את כל העקמומיות שבלב; במדה אשר ירבה איש לדרוש ולחקור את פרטי החזיונות בהתפתחות בני-האדם והשתלשלותם והשתלמותם, ובמדה אשר יעמול להבין איך נתפתחו אצלם מעט מעט כל המושגים השונים אשר היו להם לבסוף לעיקרים, במדה זו יתבררו הגיונותיו ויתלבנו רעיונותיו ויחלש יצר לבו הרע, ולבו יהיה נכון יותר לקראת כל טוב ועלול יותר לכל מחשבה טהורה. סֵפר תולדות הקולטורה הוא סֵפר-המוסר היותר נעלה!

מה זאת קולטורה? – הקולטורה, במובן שלפנינו, היא תֹּכן העלילות, הכולל ומקיף את השלמת האדם והתפתחותו והשתלשלותו בּהמשך דורות וזמנים רבים. לפי-זה מובן הוא מעצמו כי ראשיתה מצער מאד, והיא הולכת הלוך וגדול מדור לדור ומזמן לזמן; האחרונים לוקחים הירושה את כל אשר התקינו בני-הדור ההולכים לפניהם, והם הולכים ומוסיפים ומתקינים תקנות חדשות ומנחילים את כל אלה לבניהם אחריהם, ובניהם אלה באים גם הם ומרחיבים את הגבולות האלה ואת פרי עמלם יניחו לבניהם החדשים, וכן הלאה והלאה, עד כי נבוא אל הפרק אשר עליו יעמדו הדורות היותר אחרונים. בדברים מדֻיקים וקולעים אל המטרה יצַיֵּר לפנינו את החזיון הזה אחד מחכמי התלמוד, בן-זומא, בדברו על עלילות בני-האדם הראשונים ביחוסם אל הירושה אשר יירשו מהם האחרונים. “כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול: חרש וזרע וקצר ועמר ודש וזרה וברר וטחן והרקיד ולש ואפה, ואחר-כך אכל – ואני משכים ומוצא כל אלו מתֻקנין לפני; וכמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא לבוש: גזז ולבן ונפץ וטוה וארג, ואחר-כך מצא בגד ללבוש – ואני משכים ומוצא כל אלו מתֻקנין לפני” (ברכות, נ“ח, ע”א). זאת היא הקולטורה! בני-האדם הראשונים יגעו יגיעות ואנחנו מוצאים לפנינו דברים מתֻקנים, וגם אנחנו יגעים יגיעות ובנינו ימצאו את הדברים מתֻקנים עוד יותר, וכן הלאה והלאה עד כי נקרב אל ההשלמה הלוך וקרוב ככל האפשר. עתה רואים אנחנו, כי האדם לוקח לו את פת לחמו ואוכל – היזכור ברגע הזה את כל ההמצאות ואת כל התחבולות אשר היו להם לבני-האדם הראשונים להמציא ולחקור ולגלות, עד כי באנו אל המדרגה הזאת לקנות פת-לחם מוכן במחיר אגורות ידועות? עתה רואים אנחנו, כי האדם לובש את בגדו ויוצא לטַיֵּל – היזכור ברגע הזה את כל אלפי המעשים הבודדים אשר היה על האדם לעשות ולדרוש ולנסות ולהתקין ולהמציא עד כי באנו עד התקופה לקנות בגד מוכן ומתֻקן בשוק? עתה יושב האדם במרכבתו ונוסע לשוח – היזכור את כל המעשים אשר נעשו ואת כל הנסיונות והבחינות אשר עשו אלפי דורות לפניו, עד כי המציאו את האוֹפן ואת הגלגל ואת הבד ואת השקא ואת הריספק ועוד ועוד, עד כי לבסוף יכולים אנחנו לנסוע אף בכח אלקטרי? תכן המעשים והעלילות למראשית ועד אחרית הוא הוא אשר נקרא לו השלמת האדם או קולטורה!

מה זאת תולדות הקולטורה? – התולדות האלה אינן סכום המעשים והעלילות ההם לבד, אשר נעריך אותם אחד אחרי האחד, כי-אם גם חֵקר הסבות ודרישת העילות אשר הולידו אותם. באֹפן הזה יוצא לנו, כי תולדות הקולטורה הן תולדות רוח האדם והתפתחותה והשתלשלותה.

תולדות הקולטורה, בעצם וראשונה, אינן בלתי-אם חלק אחד מתולדות דברי-הימים הכוללים; ואוּלם יש אשר יגדל ערכן שבעתים ושבעה מכל דברי-הימים שבעולם. כי תחת אשר דברי-הימים הכוללים לא ישימו לפנינו בלתי-אם את הקורות והמאורעות כשהם לעצמם, ינסה סופר תולדות הקולטורה לשום לשנינו גם את הסבות אשר הולידו את קורות והמאורעות ההם. סופר תולדות הקולטורה ינסה לפעמים להראות, כי הקורות ומאורעות אינם בלתי-אם תולדות מוכרחיות של זמן ידוע ובני-האדם לא עשו את מעשיהם אלה או אלה מפני שכך עלה ברצונם לעשות, כי-אם מפני שהיו מוכרחים לעשות כך, לא על-פי הכרח חיצוני, כי-אם על-פי הכרח פנימי, באֹפן שנבוא לידי החלטה כי יש רוח בבני-אדם הכופה אותם ללכת בדרך פלוני או פלמוני דוקא, וסופר תולדות הקולטורה הזה הוא הוא אשר יעמול לפנינו לבקש את נתיבות הרוח ההוא ולהוכיח ולערוך את משפט מצעדינו אם בכה ואם בכה. הוא הדבר אשר אמרנו, כי דברי ימי הקולטורה, במובן זה, אינם בלתי-אם דברי-ימי האדם.

את הדרך הזה לכתיבת דברי-הימים, רצוני לומר, דרך החקירה, הורו לנו בראשונה חכמי המאה שעברה, כמו מוֹנְטֶסְקְיֶה Considerations, sur la grandeur et la décadence des Romains“”

ווֹלטֶר, “Sur les moeurs et l’esprit des nation”

גיבּון, “History of the decline and nations fall of the Roman Empire”

ועוד יותר מהם עשה הֶרְדֶר בספרו המהֻלל “אידעען צוּר געשיכטע דער מענשהייט”, שהוא הניח את אבן-הפנה לבנין כתיבת דברי-הימים על-פי רוח חקר, ואחריו החוקרים אשר יצאו בעקבותיו להרחיב ולהאדיר את מפעלו זה. אולם הדרך הזאת, בעצם וראשונה, אינה עוד דרך תולדות-הקולטורה לפי המובן שיש לנו עתה ממנה, כי-אם דרך הפילוסופיה של ההיסטוריה, הלא היא הדרך אשר כותב דברי-הימים מתאמץ למצוא את סבות כל הקורות והמאורעות בנוגע לערכם המדיני והפוליטי, כי דברי-הימים בכלל, לפי המושג הרגיל, הלא אינם בלתי-אם דבר-ימי המדינות והפוליטיקה והמעשים הנעשים בכל ממלכה וממלכה ביחוסה לממלכה שניה; אבל כל אלה אינם עוד דברי-ימי רוח האדם, רוח האדם כשהוא לעצמו, רוח האדם מאז צאתו מתחת יד הטבע בכל פשטותו וגסותו ושפלותו ועד עלותו ממדרגה למדרגה ומהתפתחות להתפתחות ועד שבא אל המדרגה אשר שם נראה אותו כיום הזה. כתיבת דברי-ימים כזאת דורשת ממנו לדעת את עלילות האדם עם כל תכונותיו ומשפטיו כפי שהיה בטרם הוחל עוד התקופה ההיסטורית, רצוני לומר, עלינו לדעת את האדם שלפני ההיסטוריה, עלינו לדעת את האדם הקדמוני, וכן עלינו לדעת היטב את כל סדרי-החיים אשר היו לו לאדם מקדמות-עולם ועד עתה, את חיי-החברה, את דירתו, את ארחות חייו, את מלבושיו, את כליו ואת חפציו, את אבלו ומשקהו, את מנהגיו ומשפטיו דבר יום ביומו, את ארחו ורבעו, את חֻקותיו ותורותיו, את אמונתו ודתו, את השקפותיו ואמונותיו הטפלות, את דמיונותיו והזיותיו וכו' וכו' אשר היו לו בכל זמן וזמן, והדברים האלה יהיו לנו למפתח לפתוח בו את משפטי הליכות רוח האדם. מובן הדבר מעצמו, כי עלינו לבקש בראשונה את המעוררים הראשונים, אשר עוררו את האדם להסיג את הגבולות הצרים אשר גבל הטבע מסביב לו, וכן עלינו לבקש תעודות נאמנות אשר תָּעֵדנה על כל המעשים הראשונים ההם, אחרי כי אין לנו רשימות וכתבים ספרותיים אשר ימיהם יגיעו עד הזמן הקדמון ההוא.

מה המריץ אפוא את האדם הקדמוני לפרוץ את הגדר הצרה אשר הגדיר הטבע מסביב לו? – על השאלה הזאת יענו החוקרים, כי תאות הקיום המריצה אותו ללחום את מלחמותיו עם הטבע, בכדי שתהיה לו אפשריות להתקַיֵּם, והיא היא המריצה אותו לכונן לו גם סדרי חיים של חברה, למען אשר תהיה לאֵל ידו לצאת בנצחון מן המלחמה הזאת. ומה הם האותות אשר על פיהם נדע את המעשים הנעשים בקדמות ימות-עולם? – שרידי פליטי כלים וחפצים עתיקים, אשר נמצאו על-פי מקרה או אשר חפרו אותם החוקרים ממעבה האדמה, הם הם ישימו לפנינו כעין סימנים ואותות, שעל-פיהם נוכל לצַיֵּר לנו את תנאי-החיים של בני-האדם הקודמים ההם, והדברים האלה ביחד עם הדברים שאנחנו מוצאים אצל הפּראים בדורותינו, הם יהיו למורי-דרך לכל חוקר לדעת את הדרך אשר עליו ללכת. כלי-אבן בצורתם היותר גסה והיות-שוטה וכן כלי-עצם וקרן ודומיהם יצַירו לנו את האמצעים אשר בהם השתמשו בני-אדם היותר קדמונים במלחמותיהם היותר ראשונות אשר נלחמו עם הטבע. לתקופת הזמן הזאת יקראו החוקרים תקופת זמן-האבן. אחרי תקופת הזמן הזאת נראה את שרידי פליטי הכלים העשוים מתכת, והם בשפתם הנאלמה יסַפּרו לנו את כל מעשי האדם ועלילותיו בתקופה החדשה הזאת, ועינינו תראינה מעט מעט איזו התפתחות ואיזו השתלשלות ברוח האדם. הזמן הזה הוא זמן-המתכת. ואחרי הזמן הזה נבוא אל תקופה חדשה, וכן נעלה מעלה ומעלה, וכן נעבור הלאה, עד כי נבוא אל הפרק אשר בו כבר החלה התקופה ההיסטורית, הלא היא תקופה אשר כבר יש לנו בה כתבות ומצבות ורשימות עתיקות, שהן תספרנה לנו דברים יותר מפורשים ויותר מובנים לנו. ארץ המזרח היא הארץ הראשונה אשר נבקע בה בראשונה אור הקולטורה, ביחוד היא הארץ היושבת על-פני הקצה היותר קיצוני שבמזרח, היא ארץ חינה, שהיא היתה לה קולטורה מיוחדת עוד בקדמות ימות-עולם. אחריה נראה את ארץ הֹדו ואת ארם-נהרים, שהן מן הארצות היותר קדמוניות שהיתה להן קולטורה, משם נעבור עד סוריה ונראה שם את הכנענים ואת היהודים, שהם אנשי קולטורה גדולה וכבירה, ובעברנו גם משם אז נבוא עד ארץ הנילוס, ארץ מצרים, שהיא ארץ הקולטורה אשר יש לנו משם הרשימות והכתָבות היותר עתיקות, והן יהיו לנו לאותות נאמנים ומוצקים המעידים לנו על כל משפטיה ודרכיה. אז נבוא גם אל פרקי-הקולטורה הנפלאים אשר בארץ יון ובארץ איטליה העתיקה, ומשם נבוא אל פרקי הקולטורה אשר עברו עליהם גויי אירופה למן הימים ההם ועד ימינו ודורותינו, פרק אחרי פרק, עד היום הזה.

בכלל נראה, כי נימוסי בני-האדם יתנו לנו חֹמר רב לדעת על-פיהם את תולדות רוח-האדם, הלא היא הקולטורה שלו; אבל הדרכים אשר הלכו בהם החוקרים בקומם לגלות התעלומות האלה היו שונים איש מאחיו מאד מאד. בימינו ובדורותינו, שבהם התפתחה כתיבת תולדות הקולטורה בחלקיה היותר עיקריים, נמצא, כי מכל מקצוע ומקצוע אשר בשדה החכמות היותר שונות הביא איש איש מלא קֻמצו, להיות משם לעזר לבנין תולדות הקולטורה אם ברב ואם במעט. בשורה הראשונה עמדו חכמי האנטרופּולוגיה, אשר חקרו את האדם ביחוסו וצואתו ולחלקיו המיֻחדים, להרכבתו החימית, למעשי כל אבר ואבר שלו, להתפתחות כל גזע וגזע של מין האדם, וכן חכמי האתנולוגיה, אשר חקרו את האדם ביחוסו לשבטיו ולגוייו ולמשפחותיו, ללשונותיו ומנהגיו ונימוסיו וכו' וכו'; והחכמים האלה הראו לנו את הדרך אשר על חוקר תולדות הקולטורה ללכת בה, בחפצו לחקור את דברי ימי האדם בעמדו עוד במדרגות היותר שפלות. בדרך הזאת אחזו חוקרים כמו קלֶם (“אללגעמיינע קוּלטוּר-געשיכטע”) וחבריו, ורבים כאלה עד היום הזה. כמו כן גדול ורב מאד ערך חקירת האקלים וטבע האדמה והשפעותיהם על האדם ועל יצירת העמים ותכונותיהם, ויחוסם של כל אלה לתולדות הקולטורה. במקצוע זה עשה גדולות ונפלאות החוקר הנפלא באֶקל, בהוכיחו על כל פסיעה ופסיעה את ההכרחיות שבמעשי האדם, עד שאין אדם נוקף אפילו את אצבעו הקטנה ואינו דש בעקביו אפילו גרגיר חול אלא אם-כן קדמו למעשים האלה מעשים אחרים וסבות מוכרחיות המולידות בהכרח את התולדות האלה, ואין צריך לאמר, כי העלילות הגדולות בתולדות-האדם הן תולדות מוכרחיות לשלשלת של סבות ארֻכּה, אשר על החוקר לחקור ולגלות את כל חוליה וחוליה של השלשלת ההיא – והחכמים אשר יצאו בעקבות החוקר ההוא לא יִסָּפרו מרוב. וכן נראה, כי בריאה חדשה נבראה בשדה חקירת הקולטורה למן העת אשר בא דַרוִיו בתורתו החדשה על-דבר ההתפתחות המינים ועל-דבר בני-האדם הראשונים והשתוות מיני בני-האדם של כל המדינות והזמנים, לדעת עד כמה ישוו אלה אל אלה ועד כמה יבּדלו אלה מאלה, באֹפן אשר תולדות-הקולטורה היו בעיני החוקרים ממין הזה לתולדות השתלשלות האדם והתפתחוּתו המוכרחת, מדרגה מתוך מדרגה ופרק מתוך פרק. על הדרך הזאת נמצא חכמים כמו טַילוֹר, לאֶבּוק ודומיהם, אשר עשו גדולות ורבות במקצוע הזה. כמו כן באו חוקרים אשר נסו לחקור את תולדות הקולטורה על-פי חֻקות כחות-הנפש הטבועים בטבע האדם, כמו, למשל, החכם קַספַּרי וחבריו, וכן רואים אנחנו חכמים אחרים, אשר נסו לשום לפנינו את תולדות הקולטורה מנקודת נימוסי הממלכות ומנהגיהן ומשפטיהן, ספֶּנסֶר, דרֶפֶּר, הֶלְןַלד ודומיהם, וביניהם גם כאלה אשר נסו להוכיח, שאפילו ממשלת הכהנים, אכזריות המושלים ושעבוד העבדים בזמנים הקודמים היוּ חזיונות מוכרחים בתור מדרגות עוברות בסֻלם ההתפתחות. כמו כן נמצא המון חוקרים רבים, אשר נסו איש איש מנקודת מצבו לשום את תולדות הקולטורה לפנינו, אם שכתבו תולדות הקולטורה בשלמות או תולדות הקולטורה של איזו תקופה או איזו מדינה בפרט, ואנחנו רב לנו אם נקרא בשמות וַכּסמוּט, קוֹלבּ, בּידֶרמַן, אוֹטוֹ הֶנֶּה-אַם רהִין, הוינס, רִיהל, ריקקֶרט, שֶׁרר, גרין, הוֹנגֶר, נוֹאִרֶה, גיזוֹ, לֶנוֹרמַן, לֶקי, וכן עוד רבים אשר לא יסָפרו מרֹב (עַיֵן בספרו של פוֹן איי, “אטלאס דער קולטורגעשיכטע” – ליפציג 1874 – ובספרו של יוֹדל, “דיע קולטורגעשיכטשרייבּוּנג” – הַלֶּה, 1878).

ספרי החוקרים האלה כרֻבּם כן ימצא בהם הקורא הנבון תועלת גדולה, כי ספרי תולדות-הקולטורה הם; אבל כשם שלא נוכל מצד אחד לכנות את הפילוסופיה של ההיסטוריה בשם “תולדות הקולטורה” במובנן האמתי, כך לא נוכל מצד השני לקרוא בשם הזה את דברי ימי השתלשלות הכלים והחפצים והבגדים ואת כל יתר המעשים אשר עשה האדם בהמשך כֹל הדורות מראשית ועד אחרית. אם נעביר לפני הקוראים המון כלים וחפצים עתיקים ולא נשכיל לשפוך על כל אלה גם רוח חיים, אז לא נהיה בעיניהם בלתי-אם כחנוָנים הידועים, בעלי החנויות אשר במבואות האפלים לממכר כלים עתיקים ושונים; אם נשים לפניהם המון בגדים ומלבושים שונים לפי המקומות ולפי הזמנים השונים, אז לא נהיה בלתי-אם כסוחרים בבלואי סחבות ובגרוטי סמרטוטים ומְלָחים נושנים; ואם נערוך לפניהם את המון מיני המאכלים השונים אשר במדינה פלונית או פלונית או אשר בזמן פלוני ופלוני, אז לא נהיה בלתי-אם כמשרתים בבתי-מזון, המושיטים לאורחיהם את רשימת מיני המאכלים הארֻכּה. על חוקר תולדות הקולטורה באמונה לחקור גם את הסבות אשר הביאו את בני-האדם בזמן פלוני ופלוני ובמקום פלוני ופלוני להכין להם דוקא את הכלים או הבגדים או המאכלים כאלה וכאלה ולא אחרים; על החוקר הנאמן העושה את מלאכתו באמונה מוטל הדבר להוכיח על-פי דברים קטנים כאלה גם את רוח החיה אשר היתה באופני המעשים ההם; על החוקר האמתי מוטל הדבר למצוא אחת לאחת את הנתיבות אשר עברה בהן רוח האדם.

אכן זה הוא הכח לאיש חוקר כמו ליפֶּרט! על-פי אלפי מעשים כאלה וכאלה יצליח החוקר הזה לשום לפנינו את חֻקות רוח האדם לפי התפתחותו, ועינינו רואות לפנינו את רוח האדם בעלותו ממדרגה למדרגה, מן השפל אל הגבוה, מן הגס אל הנעלה, מן הפשוט אל המעֻלה, ואנחנו מתבוננים אל השלשלת הארֻכּה הקושרת את האדם היותר קדמוני אל האדם האחרון שבאחרונים, ויש אשר נאמין, כי רואים אנחנו לפנינו מעֵין מעשה מרכבה. החֻקים אשר עליהם נוסד רוח האדם והמשפטים אשר עליהם הטבעו הליכות הרוח הזה יִגָּלוּ לפנינו מעט מעט.

זה הוא הדבר אשר המריץ את המוציאים-לאור לבחר להם את הספר הזה, באמרם לתת לקוראים עברים ספר תולדות השלמת האדם. וזה הוא הדבר אשר המריץ אותי לגשת אל תרגום הספר הזה.

אכן בגשתי אל המלאכה הזאת לא נעלם ממני עד כמה תכבד עלי העבודה לעשותה. הספר הזה גם במקורו לא נכתב להמון קוראים מן החוץ, כי-אם ליחידי סגֻלה, לאנשים מבינים, אשר כבר קראו ושנו הרבה ואשר גם ספרי תולדות-הקולטורה האחרים כבר שגורים בפיהם. המחבר בעצמו, במכתבו אלי, מעיד על הסגנון הקשה אשר נכתב בו ספרו זה ועל העמל אשר יעמיס הקורא על עצמו בעברו אחרי הלך המחשבות הבאות בספר הזה ברב ענין; אבל עם כל זה מגלה המחבר את דעתו, כי תקוה גדולה נשקפת לו מן הקוראים העבריים, אחרי שהם רגילים מעודם לחקור כל דבר ודבר עד היסוד בו ולהבין דבר מתוך דבר. ואחרי שהם לא מלאו את כרשם בתורת אנשים מלֻמדה כרֹב הקוראים בארצות המערב, אשר רבותיהם בבתי-הספר הלעיטו אותם “חכמה” כרמון והם בעצמם אינם יודעים להבחין בין תכלת לקלא אילן, ונהפוך הוא, כי הקוראים אוהבים את החריפות והמבינים לערוך דבר כזה על-פי ערכו הנכון.

אולם הרבה עמלתי להסביר ולבאר את כל דבר ודבר ככל האפשר. מובן הדבר מעצמו, כי באֹפן כזה לא יכלתי לתרגם תמיד פסוק כצורתו והייתי מוכרח להוסיף לפעמים מלים אחדות או לעקור מלה ממקומה ולשום לה מקום אחר, ובפרט שיעלה בידי לתת אל הקוראים העברים את כּונת המחבר בפסוק ההוא במֵלואה. לפעמים הייתי מוכרח להוסיף על עיקרו של הספר גם איזו הערות מסבּירות ומבארות. בנוגע ללשון התרגום ימצא כל קורא מבין, כי על-פי-רֹב בחרתי לדבּר בלשון חכמים, ואולם לפעמים הייתי מוכרח לשַׂנות גם מן הסגנון הזה ולבחר תחתיו סגנון אחר, הכל לפי הענין.

עוד דבר אחד לי להעיר עליו את אֹזן הקורא: יוכל היות, כי לפעמים ימצא בספר הזה איזה רעיון או איזו השקפה אשר בסקירה הראשונה יהיו כמו זרים לרוח העברי אשר באמונתו יחיה, אבל אז יזכור-נא, הי תורה היא וללמוד אנחנו צריכים וכי כותב הדברים ההם איש נכרי הוא אשר לא מבני ברית ובשום אֹפן לא יוכל לעשות את המתרגם ואת המוציאים-לאור לאחראים בעד כל רעיון והשקפה הנמצאים בספר הזה.

את כל הדברים האלה מצאתי לי לחובה להקדים באזני הקורא בטרם בואי למסור על ידו את החלק הראשון מן הספר הזה.

ברסלוי, 18 דצמבר 1893

“רֹב הריצנזיות על ספרים – אִמן היא הקנאה”. האומר את הדברים האלה הוא מוּלְטַטוּלִי. ברור הוא, כי המשפט הזה, אשר טפה גדולה של מרה תלויה בו, יוצא מלב איש אשר פגעו בו פגיעות הרבה, ומלא הוא, ככל משפט הבא מתוך מרירות, הגזמה גדולה. ואולם איך שיהיה, גם מיני הקנאה שונים הם. אין כלל מן הנחוץ לחשוב מיד, כי הכתוב מדַבּר פה באותה הקנאה הגסה של הסופר, אשר נטרפה ספינתו בים הספרות והוא התמלט אל צוק סלע אשר באחד העתונים ונעשה שם למבקר, והרי הוא יושב ושופך את מררתו על כל סופר וסופר עד שתתקרר עליו דעתו. יש קנאה הקרובה בתכונתה אל הצער העמוק, ויש קנאה אשר מקום בצדה עוד גם לרחשי-כבוד וגם לתהלה רבה. יש קנאה אשר המקנא עצמו מתחלחל מפניה, ולכן הוא ממלא את פיו תשבחות נפרזות בקול גדול מאד, יש קנאה דקה מן הדקה, אשר דבריה מתוּקים והם מלאים שבחים ומהללים, ואשר רק בעל הרגשה צלולה מאד מרגיש בם איזו נטיה קלה, המעמידה אותו פתאום על האמת ועל כל הזדון אשר בם, ויש קנאה אשר היא בעצמה אינה מרגישה בהויתה.

אפשר שמולטטולי כוֵן אל קנאה זו או אל קצת מכל אותם מיני הקנאה ביחד – אולם אפשר גם כן שלא כוֵן כלום, אלא כתב מה שכתב רק לשם פתגם יפה. אצל אנשי-רוח המשמיעים פתגמים יפים אין אתה יודע לעולם כלפי מה הם מכוונים. כותב אתה דפים שלמים בכֹבד-ראש, בכדי לבאר מלה אחת שלהם, ולבסוף יוצא, כי רק משטים היו בך. מולטטולי היה פיליטוניסט.

אנשים אלו מוכרים את חלקם לעולם-הבא במחיר פתגם אחד מלא רוח. ואולם הפתגמים המלאים רוח לא תמיד יצדקו.

הריצנזנט כפי שהוא מחויב להיות – איש אשר ישלים את חפצם של הקוראים ושל המחבר גם יחד – עדיין לא נברא. ואולם אין כותבי הריצנזיות רעים כל-כך. יותר משהם אנשים רשעים, הם אנשים מעֻנים. ראית איש שאומנתו בכך, המוכרח לכתוב מפקידה לפקידה את הריצנזיות על הספרים לעתון שלו – אַל תקנא בו; אי-אפשר לומר, כי כותב זה מתענוג הרבה. והלא זה בלבד דיינו, אם נשים אל לב, כי על הספרים להיות נקראים תחלה! על-פי רֹב דנים מבקרים “מומחים” כאלה בעין יפה, וברֹב מן הרֹב – בעין יפה יותר מדי. הן אי-אפשר לדרוש מאיש, שיכניס תמיד את כל נשמתו לתוך מלאכה אשר הוא עושה אותה יוֹם-יוֹם והוּא חוֹזר עליה כפעם בפעם ישׁר והפוך; גם הקורא שבע פעמים “למנצח”, אין אני יכול להיות ערב לי שלא ינמנם קצת, כשיהיה לו לקרוא אותו בפעם השמינית. מלאכה של בקֹרת כזו רחוקה על-פי רֹב מתענוג וקרובה על-פי רֹב לשעמום ולפיהוּק. תחת ההכרה הפנימית בא ההרגל ותחת התעודה הקדושה באה המלאכה. מובן מאליו, כי עם רֹב השנים תגדל אצל זה החריצות ויתרבה כח-השופט שלו; על-פי רֹב מתפתח אצלו מעין זה שאנו קוראים חוש-המשוּש. המבקר “המומחה” לדבר, כלומר האומן, יודע אחרי קריאת שורות אחדות להעריך בדיוק ספר על-פי שויו, כמו שבעלת-בית מנוסה יודעת להכיר על-פי החרטום את טיבו של האוז. ואולם השמחה הבאה לרגלי העבודה, הקנאה הטהורה לחנך את הקהל לטעם טוב וללמדו להבחין בין ערך וערך, תחלש ותתמעט, וסוף-סוף מיגעת עבודה זרה זו את הגוף כשם שיגעה את הנשמה. ההתלהבות אינה סחורה של דגים-מלוחים, אשר ממלאים בם את החביות.

יותר טוב לו להמבקר, וגם יאריך להיות רענן בעבודתו, אם הדברים שהוא כותב על הספרים יהיו חשובים בעיניו הרבה יותר מן הספרים בעצמם ואם סגנונו היפה אשר לו בעצמו ינחמהו ויגמלהו תחת כל חסרונות הסגנון אשר לאחרים. אשרי המבקר אשר בעצמו הוא אמן של פיליטונים מבטן ומלֵדה ואשר כל תֵּימָה אינה בעיניו אלא גזוזטרה, בכדי לקלוע על גבה את מקלעת הערותיו המחודדות והמחוכמות, כמו מבשל-אמן זה היודע לתת טעם יפה גם לעור של סנדל מבושל, על-ידי מה שיוסיף עליו רוטב חריף של סממנים. זהו הכלל: אם הספר מביא לידי שעמום, אז מן הנחוץ הוא, כי לכל-הפחות הריצנזיה תהא מושכת את הלב. גם יש לפעמים אשר המבקר לוקח לו לקרבן שה קטן ותמים מן הסופרים, לא לכבודו של זה כשהוא לעצמו, אלא רק בכדי להראות את רֹב חִנו והדרו הוא בשעה שהוא עומד על השחיטה והחלף הלוהט נוצץ בכל צבעיו. מיני בקֹרת אלה הם הם שמבדחים מאד את דעת הקהל. כי גם באדם זה, שקוראים לו בן-תרבות גנוזים אינסטינקטים של אכזריות, והוא מתענג בסתר על חניקה או סקילה קטנה זו, בשעה שהוא יושב בבקר אל שלחנו ושותה תה וקורא את עתונו בנעימות ובנחת.

אחד, מוּמחה לדברים אלו, אומר: “לא תמיד נצדק, כשנשחק”. לא, לא תמיד נצדק. ואולם לא תמיד נצדק גם כן, כשנביא אחרים לידי שחוק – על חשבון שלישי. ועוד אמר אותו חכם, כי לעומת מבקר חריף אחד, אנחנו מוצאים חמשים מבקרים בעלי-לצון. מובן מאליו, כי אין כלל מן הצֹרך להחליט, שהכונה היא, כי על המבקר להיות דוקא אחד משני אלה, חריף או בעל-לצון. הן יש עוד ברוך-השם דרך שלישי: המבקר יכול לצאת ידי חובתו גם על-ידי כך, שלא יאחז לא בזה ולא בזה, ורק יכתוב את הריצנזיות שלו על-פי הריצפט הידוע: “הספר המונח לפנינו כתוב בדעת ובטעם הרבה. הנפשות העושות בו בולטות וחיות, התמונה חיה כלה (מליצה שגורה וחביבה מאד!), השתלשלות הפעולות והסתבכותן מתוארות על-פי השתלשלות כחות הנפש” וכו' וכו‘; או: “המחבר הוא צַיָּר אמן, אשר במשיחה אחת של מכחולו (זהו נוסח החדשים!) יחַיה את כל אשר יגע בו. הצבעים נפלאים בתערובתם (ואתה לך ושאל את הקורא ברחמיסטרובקה מה זה צבע ומה זו תערובת של צבעים!), ההרצאה מלאת תנועה, הפרובלימה מלאה ענין (או: התנועה מלאה הרצאה והענין מלא פרובלימה או: ההרצאה מלאה פרובלימה והענין מלא תנועה, או: התנועה מלאה ענין והפרובלימה מלאה הרצאה וכו'). הסגנון מהיר ורענן, הספור מלא שלוה אֶפית” וכו’ וכו' – הכל לפי מדת המלים הידועות לו להמבקר או העולות במקרה באותו רגע על מוחו. הן הדבר ברור למדי: כל מבקר שנעשה לבעל-מלאכה, למין טשינובניק שעליו לכתוב יום-יום את תעודות-הלידה או תעודות-המיתה הספרותיות, שוב אין אתה יכול לדרוש ממנו שכחו יהיה חדש עמו בכל יום ושיחלוק גם מנשמתו לאותו ענין שהוא דש בו – האיש הזה אין לו עוד שום הנאה מעבודתו ורק יש לו עוד טובת הנאה. גם סוסים כשמזקינים אין עיניהם עוד כל-כך אל מהלכם, כי-אם אל המספוא; ובגמרא הקדושה כתוב: תלמידי-חכמים לא-כל-שכן.

אכן יש גם מיני-בקֹרת אחרים לגמרי, אשר מיד כשתסתכל בהם, והנה רוח חג ומועד ושבת עולה ופורץ אליך ואשר כבוד-אלהים חופף על כל אלה ואשר רוח-הקֹדש מנהמת מכל פסוק, ואתה חש כרגע כי גם אתה מדי קראך תתגדל ותתקדש: אלו הם מאמרי-הבקֹרת אשר נולדו מתוך שמחה גדוֹלה ומתוך השתתפות פנימית עם המחבר ומתוך הכרח פנימי, המכריח את הכותב לקום ולהעיד את עדותו בקול גדול ובפה מלא ובשמחה רבה, ואם לא יגיד – ונחנק מרֹב סערת-לב. דברי-בקֹרת כאלה אינם של מבקרים מומחים, כלומר של אומנים ושל בעלי-המלאכה, כי-אם של אינם-מומחים; על-פי רֹב הם אנשים שכותבים במקרה, אלא שהם אנשים שהרגישו הרבה ושנסו לקבוע את הרגשתם בדיו על גבי הניָר, ולכן אי-אפשר שידבק אליהם אף גרגר אבק של מלאכה ושל רגילות ושל שבלונה. הלא הם המאמרים שנולדים גם הם כמעט על-פי אותם התנאים עצמם שעל-פיהם נולדו אותם השירים או הספורים שעליהם הם מדברים. כשם שהמשורר, בהיותו מלא את החֹמר אשר יתן לו העולם המתהוה לפניו, קם וצר צורה לעולם זה, ונמצא שבשעה שהוא יושב לכתוב אין הוא עושׂה עוד דבר אלא שהוא משלים את המלאכה האחרונה, שהיא כמעט אינה אלא מיכנית לבד, כך גם “המבקר” מסוג זה, בקראו איזה דבר יפה, מתפעל מן היפי ומן הנשגב של עולם זה שנתגלם פה לעיניו, ובתוך נשמתו מתהוה פרוצס דומה לאותה הפרוצס של יצירת התמונות האוריגינליות, והוא נעשה גם-כן לבורא, ההולך ובורא אחרי המחבר את כל אשר ברא זה. המשורר מוכרח לשחרר את עצמו מן העולם המתהוה בלבו על-ידי מה שהוא קם ויוצר אותו, והמבקר מוכרח לשחרר את עצמו מן הרֹשם העמוק שעשה עליו עולם זה העומד לפניו שלם ונגמר.

זאת היא הבקרת הנכתבת על-ידי אנשים שאינם “מומחים”, ואל מין בקֹרת זוּ אני מכַוֵּן פה.

אכן ידעתי: בקֹרת כזו, יאמרו רבים, אינה בקֹרת, יען כי ההתלהבות ולא ההבנה, הרגש ולא השכל הולידו אותה. ומה איכפת לן, אומר אני, אם כן הוא? הבאמת יחסר העולם הקטן שלנו הרבה, אם ימעט מעט מספר מאמרי-“הבקרת” שאינם נכתבים אלא להרעיד ולהרגיז (עַיֵּן רֹב הפיליטונים הספרותיים שלנו!), או שאינם באים אלא לענות אמן ויהא שמיה רבה (עַיֵּן רֹב הפיליטונים הספרותיים שלנו!) ותחתיהם יגדל מעט מספר אלה היוצאים מתוך התלהבות נקיה וטהורה? הן סוֹף-סוֹף אין כמעט בנו כלל וכלל מבקרים אמנים מנתחים, ורק יש לנו מפטפטים, – ובאֹפן כזה האם יגדל האסון אם נלמד מעט להתלהב ולהתרגש לרגלי איזה דבר יפה? לכתוב דברי-הבקֹרת של אותם “המומחים” שלנו – את זה יבין עתה כל איש וכֹל נער הנכנס לבית איזו רידקציה ומקבל שם את שתי הקופיקות שלו לשורה; ואולם להתלהב ולהתפעל ולהשתפך להרגשת איזה יפי – את זה לא יבין כל איש ואיש, את זה יבין רק היחיד מיחידי-סגולה, רק איש שאלהים הצליח אותו ולא נעשה עדיין “למומחה”. הלא טוב, טוב כי ישמרנוּ אלהים איזה זמן מן “המומחים” ומן הדומים להם! האסון הוא, כי הכלל של “נוּל אַדמידרי” (אַל יהא שוּם דבר נפלא בעיניך!), שהוא תעודת העניות של כל נשמה ריקה, נחשב בעיני רבים לסימן של גדוּלה יתרה, ועל-כן יבחרו רבים בו, ולא עוד אלא שהרבה פעמים בוחרים בו משום שהוא יפה לאדם הרוצה ללכת בטח בכל אֹפן שיהיה; כל מי שאינו מופלא עוד לשום דבר, זה לא יבוא לעולם לידי כך שיקדיח את תבשילו על-ידי מה שיענה אמן במקום לא-נכון כלל. צחוק קל על השפתים ומבט מגבוה, זה הוא דבר הנקנה בזול; דבר זה נותן לפעמים לבעליו גם שם של חכם.

• אַךְ לִפעָמִים אֵין גַּם אָסוֹן,

לִשְבּוֹק חַיִּים לְאֵיזוֹ בִרְיָה…

את הדברים האלה הגיד לנו ציזר פלֵישלִין, והוא המגיד לנו עוד הרבה דברים הראוים שנשים אליהם לב.

מרכין אני את ראשי לפני אלו המעטים, המבקרים המנתחים, היודעים לתת לנו דברי-בקרת נאמנים על-פי יסודות מדעיים; מודה אני גם-כן בזכות מציאותם של “המומחים”, שמלאכתם בכך ופרנסתם בכך ושאין בעולמם יותר משורותיהם ומקופיקותיהם, שהרי יותר משהם מענים הם בעצמם מעֻנים ואמללים – תיתי להם לרעבים האלה, ומה גם כי סוף-סוף שוכח מחר הקהל את דבריהם שקרא היום; ואולם נוסף על שני המינים הללו, שכבר יש לנו, טוב שיהיה לנו גם מין שלישי, שלא נתפתח עדיין כלל אצלנו, מין נביאים, אשר יקומו ואשר ידברו באזני כל העם ואשר יספרו את כל האותות ואת כל הנפלאות אשר ראו. לא המשורר צריך להם, כי-אם העם. נחוץ לעם שיאַמצו מעט את רוחו ולא יפול עוד לבו עליו מלהכיר ערך איש ומלהתלהב. כי העם ירא; ירא הוא תמיד יראה גדולה שמא יפקיר את עצמו ויתלהב במקום שאין להתלהב והיה לשחוק.

האיש – אתם אומרים – אשר יקום לכתוב בהתלהבות על איש או על ספר, אמת היא שיכתוב את דבריו בחֹם-לב, אבל ביחד עם זה הן לא יהיה נקי מנטיה עורת, ועל-ידי זה יערבב את הקהל. ואולם איך אפשר בכלל שידע איש להעריך ערך כראוי אם לא מתוך אהבה גדולה? “אם המדַבּר את דבריו על ספרים ועל מעשים לא ידברם בהתלהבות מתוך נטיה, כלום לא דִבּר”. ואולם התלהבות מתוך נטיה אינה יכולה לעולם לדור בכפיפה אחת עם הבקֹרת לשמה, וגם אין מן הדרוש כלל שתדוּר עמה. הבקֹרת לשמה אינה רשאית לעמוד תחת הרֹשם של איזו מלאכת-מחשבת, כי-אם ממעל; אינה רשאית להיות מושפעת על-ידי רשמים טובים או רעים, כי-אם גם כזאת וכזאת כבר ראינו, כי סוף-סוף הלא גם המבקר איננו אֵל, כי-אם אדם הטמון בתוך עורו שלו. אבל לא כן הבקֹרת, אשר אליה אני מכוון כאן.

חבה שלמה והבנה שלמה אפשריות רק אז, כשיש איזה דמיון מיוחד – ולו גם דמיון כל-שהוא, ולו גם דמיון הנבדל מאד במדרגותיו – בין היוצר ובין הקורא, מין קרבת משפחה, קרבה אִין אַרטיבּוּס. מה לנו ספר עם כל דקותו ועם כל עמקו, כל זמן שלא מצא את האדם המבין אותו? האם המבין האחד הזה איננו אותו “הקהל” המקֻוֶּה אשר אליו נשׂא היוצר את נפשו, אחרי שהתעורר מן הצהלה אשר נסכה עליו עבודתו ויעביר לפני עיני רוחו את אלה אשר יקראו את ספרו? אשרי הספר אשר בשעה מוצלחת מצא את קוראו המוצלח! איה האיש אשר לא היה לו ספר, שבא לידו בשעה ידועה בחייו, ויהי לו למאורע אשר ממנו נפתחו לו חיים חדשים? וכן יש גם להפך, כי אדם יהיה מעין מאורע כזה לאיזה ספר, אשר הספר יגלה רק לו את כל מעמקיו, וזה יקום ויריע ויבשר בקהל: הנה פלא, דבר גדול קרה לי היום בחיים! – מי אשר הספר לא היה לו למאורע מיוחד בחייו ואשר לא קם הספר בלבו לתחיה שנית וחדשה, זה לא הבין את הספר באותה מדה שיש להבין אותו. ואולם אם היה הדבר הזה, אז יקרה לפעמים אותו מקרה שאני קורא לו בקֹרת של אינו-מומחה. בספרות אירופה בעתונים היומיים כבר רואים אנו מאמרי-בקֹרת כאלה שאינם-מומחים, והלואי שנזכה להם גם אנו.

הנה אתם אומרים: הספרות כבר נהפכה גם בלי זה למדי לספרות של דילטנטים – האם על-ידי כך לא נפתח את השער לרחבה לפני כל דילטנט ודילטנט, אשר בכח הזכות הנתונה לו, לסַפּר לנו את רשמיו, יבוא ויסַפּר לנו עד שלא נאמר די?

לא אדוני! באָמרי: איש שאינו מומחה, אין כונתי כלל לכל הדיוט מן החוץ ולכל פטפטן ולכל רגשן. אינם-מומחים הללו הם מן המעטים, יחידי-סגולה הם, ואלה, את זה אני מבטיח אתכם, לא בהמון גדול יבואו. רשמים כאלה, שאני אומר, אינם מתהוים אלא על-ידי ספרים חשובים מאד מאד, והמקבל אותם, הוא בעצמו אינו אלא אמן ומשורר, שרק הוא יכול להתלהב לרגלי השקפת-עולם פואיטית שמצא אצל משורר גדול או לרגלי אֹפן הסתכלות פואיטית של אותו המשורר. אין כונתי כלל לאדם מן השוק, שיכול לעלות על דעתו לקחת לו איזה ספר מן השוק ול“התלהב” עליו, כי-אם כונתי אל זה שאין מלאכתו בכך, זה שאינו מוכרח לרגלי פרנסתו להיות מנצח על מלאכה שהיתה לו בעצמו לתועבה ולכתוב ולחלק ציונים טובים או רעים לכל מחבר ומחבר, כמלמד בבית-הספר; ואיש כזה, אשר אליו כונתי, אם מלבד הרגשתו הפנימית יהיה לו גם הכשרון לכתוב, אז מה טוב, ואם מלבד זה תהיינה לו גם ידיעות הגונות והשכלה רחבה, אז אדרבא ואדרבא! – ובכדי לשים גבול בין הדיוט מן השוק ובין אותו אינו-מומחה שאמרתי, הלא יש לנו עצה. הן סוף-סוף המאמר הנכתב אינו מין מודעה, שיכול אדם להכניסה לתוך העתון באֹפן שהוא רוצה, כי-אם מאמר הוא הנשלח אל הרידקציה, ואנחנו הלא ידענו: יש אשר “לב סופר יחשב דרכו והרידקטור יכין צעדו”. בין שלחן-הכתיבה ובין מרומי הר-הפרנס עומד אותו הסל הידוע ופוער את לועו.

אכן יש אשר מבקר אינו-מומחה כזה ימלא את פיו תהלת ספר וישיר את יפיו ואת הדרו בדברים לוקחים לב, עד שימשוך אחריו את הקהל, והקהל יבוא בהמון רב אל בתי-הקריאה ואל הביבליותיקאות והתנפלו על הספר, וכמעט שיחטפוהו איש מיד אחיו, ופתאום – והנה נכזבה תוחלתם ממנו; בפנים עקומים מעט יחזירוהו; על-פי דברי-הבקֹרת חשבו כי יפה הספר שבעתים מאשר הוא; הפריזה הריצנזיה במדה גדושה מאד וכו' וכו'. במי האשם אז? בהספר – בהמבקר? איך היה הדבר הזה?

הדבר הוא פשוט: ספר עמוק ודק משפטו כמשפט אדם עמוק ודק, והוא לא יגלה את יפיפותו הפנימית שבפנימיות לכל איש ואיש אשר בסקרנות שטחית נגש אליו. אותה ההסתתרות שאנו מוצאים אצל נפשות עדינות אנו מוצאים גם-כן אצל יצירות של עדינות: שתיהן אינן מתגלות אלא למי שיש לו קרבת משפחה אליהן, ושתיהן אינן שולחות את הדרן החוצה אלא מסתפקות בזה שאיזו רמיזות דקות שלהן בולטות מבין השיטין. מי איש ממנו אשר לא קרה לו מקרה שהיה נלהב ונפעל על-ידי איזה ספר ולא יכול לקרר את דעתו עד שקרא מתוך הספר הזה גם באזני איש שני, ופתאום הרגיש כאילו עצר הספר עתה את כל יפיו בחבו ולא השמיע עוד את כל אשר השמיע לו לעצמו – ורק בנשאו את עיניו והביט את פני רעהו וראה את המבט הקר אשר לו, אז הבין פתאום את פתרון החידה. נשמת הספר מבקשת לה את נשמת האדם הקרובה אליה קרבת משפחה, ואם לא – והיתה סגורה ומסוגרת. ספר כזה, על-פי רֹב, מבקש לו את מבקרהו לא בין המבקרים המובהקים, כי-אם בין יחידי-סגולה מתוך העם.

ולנו דרושים אנשים כאלה, אשר יורו אותנו מזמן לזמן בכדי שנוכל להרגיש בלבנו כבוד והתלהבות, כי – את הדבר הזה אין אנו יכולים כלל וכלל. דרושים לנו אנשים אשר ישחררו אותנו מן הכלל הגס והמסכן: אל יהא שום דבר נפלא בעיניך!

השם מוזר קצת. אחד מסופרי גרמניה, פריטץ לִינְהַרְדְּ נשא באחר הימים האחרונים משא על זרמי הספרות החדשים, ויקרא לו שם כזה. בשם הזה הוא מתכוֵן כנגד אלה, המבקשים זה עשרים שנה במקצוע הספרות את המשיח החדש. – כמו רבים אחרים, המחכים בימי הערבוביה האלה איש איש במקצוע שלו לאיזה משיח, אשר עליו לבוא ולגאל אותם מן המבוכה, אשר הם נתונים בה, כן מחכים רבים גם במקצוע הספרות למשיח, אשר יבוא ואשר יורה סוף־סוף לנבוכים את הדרך הנכונה. – אין לך אומה ואין לך לשון, אין לך מקצוע ואין לך ענין, שאין שם צֹרך בימִים האלה לאיזה משיח. מוצא אני, כי הדברים אשר ידַבּר פריטץ לִינְהַרד ראוים מאד מאד כי גם קוראינו ישימו אליהם לב.

מה־זה יֹפי?

לתכלית ההכרה וההרגשה נחוצים שנים: הענין הנראה, והאדם הרואה. מתוך יחוסם של שני אלה ביחד – כמו מתוך יחוסם של שני צירים מגנטיים – יוצאת הפעולה.

היפי הוא אפוא בחלקו האחד מין דבר הנמצא מחוץ לנו, כלומר בתוך הענין, ועם זה הוא בחלקו היותר גדול מין דבר שעלינו לבקשו בקרבנו פנימה. – היפי, בנוגע לחלק זה שבקרבנו פנימה הוא כח נפשי.

היום אחרי הצהרים עברתי יער מחריש ולבן, יער־חֹרף. היער היה קרח, בהיר, אלם – מין יפי של שיש. הדממה היתה גדולה כל־כך, עד ששמעתי את השאון ואת הרחש בתוך ראשי ובתוך דמי. אני בעצמי נהפכתי למין יער־חֹרף נשגב. ואוּלם בבקעה אשר מתחת התהלך המון נערים מחללים ושורקים, והם בתרועת עליזותם הגסה הפריעו את ההרמוניה של היפי הזה. היער שם היה אותו היער אשר פה; ואולם מראהו הנשגב לא פעל עוד את פעולתו שם; הצירים של בני־האדם שם לא היו מכֻוָּנים לעומת הציר שכנגד היער: לא היה היחס המשֻׁתּף.

האסתיטיקה שלנו מתעסקת יותר מדי בשאלה, מה זה יפי ומה ״מהותו״ האוביקטיבית. הלא טוב יותר כי נהפוך את פנינו ונאמר: מה זה יפי ומה ״מהותו״ העצמית, דבר זה אין שום אדם ילוד־אשה יודע, כמו שאין שום אדם יודע ומסֻגל להכיר את ״הענין לכשעצמו״, את עצם ההויה. כל מיני ההכרה של האדם תלוים באותו האיש הבא להכיר: תלוים הם במעמד הנפש שלנו. במעמד ״הנפש״, ולא במעמד החושים, כי החושים אינם אלא משרתי־הנפש. בחושיהם ראו גם אותם הנערים את היער, אלא שהנפש שלהם לא היתה מכֻוָּנה לעומת היער.

ובדברים האלה אני מתכוֵן גם כנגד אלה, אשר יצאו לבקש את ״משיח הספרות״, והם מבקשים אותו בספרותנו זה עשרים שנה. ואולם ננסה־נא להפוך את השאלה מתוך ספיקולטיבית ולעשותה לשאלה פרקטיקית וקרובה, לאמר: האם מתֻקנים ומוכשרים אנחנו לקבל את הגאוניות?

הסופרים

חיי העולם־הבא – חיי היפי והחכמה והעֹז – לא נבראו בשביל תלמידי־החכמים והחריפים והמפולפלים; לא נבראו בשביל הסופרים. ולא משום שבני־אדם אלה עומדים בחזקת מינים וכופרים, או משום שאינם חכמים די צרכם; טעם הדבר הוא עמוק יותר, וכמעט שיש בו מעין טרגיקה.

הקנאים האלה מתרגשים כל ימי חייהם בחמת־רוח גדולה בקונגרסים ובבתי־ועד, בבתי־קהוה, בעתונים ובתיאטראות ומתוכחים תמיד אלו עם אלו על אותו הדבר הנקרא ״אמנות אמתית״, מתפלפלים עם מתנגדיהם וכותבים מאמרים ודברי־בקֹרת ומרעישים את הספרות לכל גבולותיה – והם כלים כמו עשן. הם יצאו לבקש אקורדים – ופעולתם היתה דיסוננציה; כי האֹפן אשר בקשו את האקורדים היה הדיסוננציה שלהם, על כל רם ועל כל נשגב דברו – ובאותה שעה חרפו, קללו, ישבו כסאות למשפט, והכל ״אַד מַיוֹרַם דֵיאי גלוֹריַם״, הכל לכבוד האלהים הגדול, אשר אותו חפצו לעבוד מתוך צורות של אמנות. הדרך הזה הוא דרך אותם ״החכמים״ העקשים תמיד ויודעים תמיד את האמת, ובכח ידיעתם זו הם מריבים על־אודות מושג האלהים; האנשים אשר בכח שכלם ובסערת־רוחם הם רוצים לפתור את חידת העולם, מפליגים הם יותר מדי בערכה של הדיאַליקטיקה; הם מבטלים על־פי ״אותות ומופתים״ את המונבּלַן – והמונבלן נשאר ועומד; הם מוכיחים, כי ריכרד וַנגר אינו כלל בעל־מוסיקה ופרידריך שילר אינו אלא בעל־ריטוריקה לבד –. ואותו וַגנר ואותו שילר פּועלים את פעוּלתם גם להבא ועד נצח נצחים. האנשים האלה הם מבני־בניהם של אותם הסופיסטים שהיו בימי סוקרטס ושל אותם תלמידי־החכמים שנצחו זה את זה בהלכה על־דבר ביצה שנולדה או שלא נולדה. האנשים האלה הם הסופרים שבימינו. רק מחלה של ספרות היא אשר דבקה בנו – להלביש את הפואיזיה קדרות.

הגע בעצמך: יושב אתה בבית־זמרה לשמוע קונצרט של בּאך, ומימינך ומשמאלך אתה רואה המון עם רב, עם שלא נתבשל די צרכו, ואתה מכיר מתוך רגשנותם ומתוך כל שיחם ושיגם, שאין להם חלק, ואפילו מקצת מן המקצת, בכל אותה התכונה הסריוזית ובכל אותה עמקות האמונה של באך זה, ואין צריך לומר, שאין בכחם להחליף אפילו אות אחת מכל זאת ולעשותה למטבע עוברת בחיים; ובכל זאת הם מלאים ״התלהבות״ למשמע הפַּסיוּן־של־מתתיה או התפלה־של־ה’־מוֹל, ובכל־זאת הם מעריצי באך ומחסידי בטהוֹוֶן, ובכל־זאת הם כותבים מאמרים ודברי בקֹרת, ובכל־זאת הם מביני־אמנות מן המדרגה הראשונה. מה הם מעריצים בבאך, בטהוון ושקספיר? את המהות? את מהות הנפש אשר בה חי ובה שאף רוח אותו באך, ואשר בלעדיה אי־אפשר כלל לצייר אותו לנו? לא. את זאת דוקא מחקו ולא גרסו. את המהות הדתית השליכו הצדה בתור דבר אשר היה לעל (ולא רק את העיקרים הדתיים), ואת הקליפה השאירו להם. את הקליפה הנפוחה הזאת הם קוראים ״אמנות״.

ככה העלו חיי הרוח שלנו פטריות של עִפּוש וככה הגיעו עד לידי מחלה. את נביאי החיים הגדולים – וגם משה בתוכם – אין הם מכירים לפי כחות חייהם העצומים, אשר על־פיהם נשתנו עולמות שלמים, ואין הם משתדלים לתת את הכחות האלה לפעל עליהם למען יתחדש בהם רוח חיים; העיקר אינו עוד המעשה, כי המעשה הלא היה לעֹל ולמשא, המעשה הלא יכול חס־ושלום לשום קץ לכל הפלפול ולכל הבקֹרת ולכל הידיעה אשר כל אחד יודע תמיד יפה מחברו. ובכן הלא יותר טוב כי יקהו להם את הגדולים להיות להם לענין לדַבר עליהם ולהתפלפל על־דבר צורותיהם החיצוניות ולהשוותם יום ולילה זה עם זה; למשל: ״בשעה שבא הומירוס–עשה שקספיר–גֵיטה בשעתו–ניטשה היה אומר– מה שאין כן טולסטוי – וזה ההבדל שבין איבסן ובין סופוקלס״ – – – ככה הם מערבבים גדולים בקטנים ומינים בשאינם מינם, ובכה הם כותבים בחריפות ספרים על ספרים ומאמרים על מאמרים וככה הם מתפלפלים יום ולילה על הצורה ועל החזיון: – וככה הם מבריחים את עצמם מן הגדולה העצמית והעיקרית של הגדולים: מן הכח אשר להם לתאר את החיים ולשנות את החיים – תחת אשר באמת הלא רק מן הנקודה הזאת והלאה מתחילים ערכם וחשיבותם של החיים בעצם.

זאת היא המחלה הראשית, אשר תקפה את הספרות. בפטריות של עפוש מרקיב, אשר רפיון הרצון המוסרי העלה אותן, כסתה את משפחת האדם וב״אינטליגנציה׳׳ טמטמה את הלבבות ואת המוחות.

כמה מן הסריוזיות של החיים וכמה מעמקותם של החיים דרושות לו לאדם, בכדי שיכיר במלחמותיו הפנימיות של איזה גיטה או איזה לוּטֶר או איזה פרנץ מאסיסי (בוחר אני בכונה שלש דוגמאות שונות מאד זו מזו), ובכדי שירגישן גם הוא בעצם חייו ובעצם לבו! ואולם נניח כי בא איזה גאון, גאון עולם, שביסודותיו העיקריים קרוב הוא אל הנזכרים ומתוך חבלי נשמה עצומים ונוראים היה צר צורת החיים של אחד מאותם השלשה. ומה, אתם חושבים, היתה נעשית אז? גדולי הסופרים, אלה אשר לקחו להם קרנים להיות עומדים בין החוזה ובין הקהל והם רובצים בתור סרסורים ומבקרים על כל פתח ועל כל מפתן ושער, גדודי־הסופרים, האלה היו מתנפלים קודם־לכל על הצורה: היו מבקשים למשל את הדמיון שבין החוזה הזה ובין שקספיר, וביחוד את הדמיון שבינו ובין הבל ואיבסן; היו מוֹכיחים, כי האקט הראשון לא עלה יפה, כי האקט השלישי עשוי בחריצות רבה וכי הסוף מלא יותר מדי הגיונות פילוסופיים; הלשון היא לירית יותר מדי או לשון של־ניָר יותר מדי, ואולם במקומות רבים היא פואיטית; החזיון כלו הוא נסיון יפה ״להחיות שנית את הדרמה ההיסטורית״… צורה, צורה, צורה! אין בכל אלה אף גרגר של יכֹלת, אשר יוכלו אלה להרגיש יחד עם החוזה את מלחמותיו הנפלאות, שהן עיקרי גדולתו של הגאון, ולחיות רגע עמו באשר הוא חי ולחזור על החיים האלה במלים אחדות של פרוזה! אף לא התחלת נסיון, לנסות לתַוֵּך בין החוזה ובין העם ולהנחיל להם את ההרגשה, כי כחות חיים חדשים יצאו פה לפעולות, כחות חיים נפלאים הבאים לשנות את פנימיותנו, וכי עליהם לפקוח את עיניהם ולחדד את אזניהם ולפתוח את הצנורות שבלבם למען יראו וישמעו ויבינו את כל הנפלאות והגדולות האלה. הלא גם המלים הדרושות למלאכה אשר כזאת אין עוד בפי הסופרים האלה, ומה גם הרוח הדרוש לה! ולוא גם יבוא גואל חדש, אשר במשלי־חזיון פשוטים וגדולים ירים את הכפֹּרת המכסה את תעלומות חיי־העולם וסתרי־הבריאה ורזי־האלהים – והיתה גם זאת לעורים האלה ולתנופות הקצרות של שכלם, שאינו משיג בלתי־אם את הקֹצר, רק צורה: – ״משל שעלה יפה״ בכלו או במקצתו.

ועוד הפעם עלי להזכיר פה את יער־החֹרף המחריש שלי. חושיהם של אותם הנערים השובבים והמשחקים אפשר שראו את היער יפה ממני, ואולם הנפש אשר להם לא היתה מוכנה ומזומנה, לקלוט את תנופותיו הדקות והיותר דקות של אותו היפי ולשמוע את הנצחי שבהן.

לשון הסימבוליקה

אגדות של עמים אינן אלא סימבולים למעשי־הטבע. ואולם מעשי־הטבע גם הם יש להם חזיונות מלוים במעשיהם הנעשים בעולם הרוחני. באֹפן זה יש שהאגדות בציוריהן הגדולים והנפלאים יכולות לבאר לנו את המעשים הנעשים בקרבנו פנימה. זהו כחן הנסתר וזוהי חשיבותן הנצחית של האגדות.

כל הסערות והזועות של האויר יש להן מקום גם בקרב נפשנו פנימה. בנפשנו פנימה מתפרצת רוח־זועה של קצף ושוכנת רוח חרישית ונעימה. בקרבנו יש עננים וקדרות וגשם שוטף ויש חֹרף וקיץ. יש בנו אותו פרומיתוס ואותו שקספיר, אותה המלכה האכזריה, המשלחת את בתה החורגת מעל פניה, או אותה היתומה העזובה, התועה ביער שבע שנים תמימות… כל מעשי העולם ומאורעותיו, ולא רק האגדות, אצורים בשרשיהם פנימה לפי טבע נפשנו: גם הכופרים וגם האינקוִיזיציה, גם המלכים וגדולתם וגם המורדים והקושרים, גם כח־הסבלנות של האשה גם כח־המעשה של הגבר – הכל אצור בקרבנו. כל מעשי העולם ומאורעותיו אינם אלא אספקלריה חיצונית לכל מה שנסתר בקרב האדם עצמו בסגולות־נפשו היפות והנוראות ובכחות רוחו. לכל־הפחות לפי מדרגת האפשריות, ובמדות שונות לפי כל יחיד ויחיד, מונח הכל ״בקצור נמרץ״ בקרב כל אחד ממנו. הפנימיות פועלת כלפי חוץ, מתוך נטיה לפעולה; ואותה החיצוניות, מכיון שנעשית לדבר הנראה או לדבר הנשמע באֹפן כזה, מעוררת מצדה את פנימיותם של אחרים לבוא גם היא לאיזו פעולה. באֹפן כזה נעשה הכל לפעולה חוזרת. הציור אמנם נראה על גבי הבד הרחב של מאורעות העולם, ואולם הצַיָּר הנסתר יושב בקרבנו פנימה – והמנצח על כל המלאכה עומד מאחרינו בתוך עולמות נסתרים.

ובכן אפוא: פרומיתוס ושקספיר הנם בשביל זה, שיודע לקרוא, לא מלים מתות, כי־אם מספרים של קסמים, אשר בכתב־הציורים שלהם הם מבארים לי את המלחמות שבנפשי פנימה. ועם זה, כפי שיוצא מתוך הדיוק, מבארות לי התמונות האלה את הנעשה בנפש בני־האדם בכלל.

על־ידי מה שאני משתתף קצת בהתעוררות פנימית בחייו של זולתי, אני מגיע בכח הדמיון שלי למדרגה הדומה לזו שעליה עומד זולתי, באֹפן זה נמצא, כי על־ידי דוגמאות של מעשי־הטבע, של האגדות ושל המשלים מבוררת לי עצמיותי אני עם כל מהותי. מאורעות־העולם וספרות־העולם נעשים למין ספר־זכרונות של עולמי הפנימי שלי.

מוצא אני בי, כי דומה אני בדיוק בהרכבתי לאותם הלוחמים והסובלים וכי על פי תנאי־חיים דומים שואף גם אני אותו האויר ששאפו הם. הרגשה גדולה של אחדות עם כל משפחת־האדם תוקפת אותי. העולם הזה נראה לי פתאום כעין נפש־מקֻבּצת אחת, שבגלגלי מחשבותיה נרקמתי גם אני.

וכך למדתי פתאום לקרא את כל מה שנעשה ואת כל מה שמתהוה ולהבין, כי כל זה אינו אלא שפת־ציורים של הנצח, אשר גם אני הנני חלק ממנו. אין עוד שום דבר בעולם, שלא תהיה לי איזו מלה להגידה לי ושלא יהיה לו הכשרון לדַבּר ולהיות לפני באיזו שעה מן השעות. העולם כלו נעשה למשל ולספור־אגדה.

באֹפן זה יצאתי ממעמד הבקֹרת ונכנסתי למעמד הפואיזיה. אין אני מתקן עוד את מעשי־האלהים ואת מעשי־הבריאה ואין אני יוצא עוד למלחמה עליהם, כי־אם נותן אני אותם לסַפר לי את ספוריהם. וראש־מאויי הוא, כי ילך כחי הלוך וגדול עד כי יגיע לתכליתו זו: לשמוע במנוחה ובטהרה ולחזור ולסַפּר את כל זאת מלה במלה.

ככה עובד האדם בתשוקה ידועה, הנותנת לו בחרות עד זקנה ושיבה, את שביל העולם העוטה שלל־צבעים – שהוא קלסתר פני האלהים בנקודות־זהרו המרובות.

פואיזיה

הפואיזיה אינה אלא סימבוליקה. הסימבוליקה המחיה הזאת, ההופכת את נשמת אפה ואת מהותה של הבריאה למלים, אינה נקנית בדרך למודי או בהיקשים של מושגים. הפואיזיה נובעת בלי־אמצעי מתוך נשמתו של הטבע או של האדם ומשתפכת לתוך המלה המילודית. הטבע והנשמה נעשו באותם הרגעים שמקור השירה נפתח, לדבר אחד: נשפכים הם זה לתוך זה – והמלה הפואיטית יוצאת כברק.

לקול שירי אוֹרפֵיאוּס המחיים מתהילות האבנים לרקד, ואוֹרדיקי חזרת לרגע אחד מארץ המות לאור באור החיים. אורפיאוס נותן להם נשמה. מִידֶס הופך לזהב את כל אשר תגע בו ידו; מידס מתלחש עם הסוּף אשר על המים, והסוּף מדַבּר: — מידס הוא הנותן נשמה באפם. צללי־השאול נדחקים אל בור־הקסמים המלא דם אשר לאוֹדִיסֵּיאוּס (אודיסיאה, XI). חפצים הם לחיות. ככה נִתּן לַחוזה כח יצירה, אשר יפח נשמה באף כֹּל – וחיה. דומה, כי מעמד הנפש של המשורר, כפי שאנחנו משיגים אותו, הוא מעמד של חיים במדרגה גבוהה יותר, המשורר אינו סובל שום דבר מת.

האמצעי, שהפואיזיה משתמשת בו, הוא המלה. ולא קליפת המלה, כשהיא לעצמה, היא היוצרת את החיים; המלים הלא אינן אלא אותות שבאו בירושה, מיני כלי־מלאכה ומכשירים התלוים על גבי הקיר, שנמסרו מאיש לאיש. העיקר הוא התנועה הפנימית, האוצר הבלום של הכח, הנשמה הרועדת בתוך המלה ומביאה גם אותנו לידי אותה התנועה. הכח המשפיע הזה, אם שהוא חֹם רך ונעים ואם שהוא אש לוהטת ואוכלת, מכריח את הציר שכנגד, שיבוא גם הוא לידי אותו המעמד שהציר המשפיע היה נתון בו. מן ההכרח הוא – כמו למעלה בנוגע ליער־החֹרף שלנו – שיהיה בין שניהם יחס משותף, אם רוצים אנו שהפואיזיה תפעל את פעולתה. יש שהגאון והאומה אינם מכֻוּנים זה לזה: הגאון מלא לפעמים את הכח הגואל זה מכבר, ואולם הכח הזה נשאר סתום וגנוז או אינו פועל פעולה נכרת: כי הציר שכנגד, אשר עליו היה לקבל, לא היה נכון או לא היה כלל וכלל במציאות.

המלה של החוזה קרובה יותר אל המוסיקה מאשר אל חכמת הציור; כי כחה הוא כח של צליל־קסמים. הפואיזיה אינה מצַיֶּרת: הפואיזיה עושה רשמים. בוחרת היא בדרך אינסטינקטיבית את צלילי־המלים, שבהתחברותם הם עושים את הרֹשם המבוקש. יש שהיא בוחרת את המלים לפי הצליל העמוק או הקל, יש שהיא מדגישה את ההשקפה, יש שהיא מוציאה מקרבנו את צבא כחות מחשבותינו והגיונותינו: הכל לפי רצונו האמנותי של ההוזה או לפי ההכרח שתקף אותו באותה שעה.

הפואיזיה אין לה חלק ונחלה עם ההכרה ועם הרצון. המוּזה היא גבירה נעלה מאד; הפואיזיה היא חסד עליון. הן יש אמנם, כי מלאכת הסופרים (הרומן והפיליטון) מכילה לפעמים גם יסודות של פואיזיה, אם בנוגע לרוחה בדרך כלל ואם בנוגע לפרטים בודדים. ואולם אותה הפואיזיה שאין לה שום מגע ומשא עם הדברים שבחכמה, כלומר – עם השכל, אלא קרובה יותר בטבעה אל רוח האמונה, העוברת את שביל העולם כעובר בתוך אנדה הנבראה בכדי להתפלא עליה, המדַבּרת עם אלהים כמו שהיא מדַבּרת עם הרוח בלילה או עם האבן הרובצת על הדרך: אותה הפואיזיה הטהורה ואמתית שוטפת כמו מתוך קרעי־עבים ויורדת עלינו. פואיזיה כזאת יש בה מעין דברים שלמעלה מן השכל; מביאה היא אלינו ידיעות מתוך עולם אחר, שבדרך ההכרה הפשוטה אי־אפשר להשיג אותו.

לכן השכל והספק הם הרוצחים והתַּלינים שלה. וספרות, שהספקנות והבקרנות דבקו אליה מן הקצה אל הקצה כמו נגע צרעת, אינה באה אלא להקדיר את הפואיזיה. כי הפואיזיה פותחת את אוצרה הטוב רק למאמינים, רצוני לומר, רק למי שהוא טבעי ותמימותו לא נתקלקלה ונשמתו זַכּה ופתוחה.

ככה תאיר הפואיזיה לפני עולם השכל שלנו כמין פאטא מוֹרגאנה: רואים אנחנו על פני השמים מראות וחזיונות אשר יעוררו בקרבנו את התשוקה לארצנו ולמולדתנו, ואליהן לא נגיע. אי־אפשר להגיד, מה זו פואיזיה ומה ״מהותה״; רב לנו כי יכולים אנחנו לבאר קצת באיזה אֹפן היא פועלת. אפשר שהיא מין רוח הבאה אלינו מעולם אחר. הציור הזה, אם ציור הוא, הוא מין באור אחרון שעליו אין אני יודע להוסיף עוד.

סגנון

מאה פעמים ואחת ועד לידי גֹעל־נפש כבר נשמע אותו הפתגם: Le style c’est l’homme – הסגנון הוא צורת הבטוי של פנימיותו של אדם. ואולם מה שאנו מתעסקים כל־כך בפרוטרוט עם חקי הסגנון כשהוא לעצמו, תחת שעלינו היה להתעסק עם האדם השלם, שהוא נושא הסגנון, זהו סימן לתקופת ירידה.

כי תקופות ובני־אדם ממולאים כל־כך בחיים פנימיים, בדמיונות, בציורים ובמחשבות, עד שאי־אפשר כלל שתהא עינם פנויה להסתכל בפרטיות יתרה באותו הבנין של הפואיזיה גם מחוץ. רואים הם את האלהים מבעד ללבושו. שמחים הם כל־כך על מראות־האלהים ומלאים הם מהם כל־כך, עד שאינם יודעים אחרי־כן להגיד מה היה הלבוש אשר בהם נגלה אליהם. רק האדם המיושב יודע להגיד את זאת.

אמנות ופואיזיה הם שני דברים, אשר לא תמיד יהיו למושג אחד. אמנות היא דעה מיושבת ופואיזיה היא מין דבר הבא מתוך ההכרח הפנימי; אמנות היא צורה קבועה, ופואיזיה היא אש נוזלת; אמנות היא הגוף החמרי, אשר הגוף הרוחני של הפואיזיה מוליד אותו.

ואם תעבור ותכלה איזו תקופה יוצרת ואם ימות ויגיע איזה גאון אשר רוחו היתה אש שוטפת, אז ישאירו לנו אחריהם את צורותיהם; ההתפתחות האנושית הולכת ועוברת על פני הקליפות (הלשון, המשקל, המשלים המיוסדים בתנאי־הזמן); חלק אחד מן הספרות מתעסק עם המוּזיאום הזה המלא צורות; ואולם החלק הקטן ממנו מבקש את הרוח, את מה שלמעלה מן הצורות.

בין אנשי החלק הקטן הזה הנני גם אני בבואי לדַבּר היום. כבר היה לי לזרא הפלפוּל על־אודות ״הסגנון החדש״, ואין אני חפץ להִלָּוות גם אני על המתפלפלים, אשר כבר רב כל־כך מספרם גם בלעדי. כי אין אני רעב כלל לפלאי הסגנון של אותם הסופרים המבקשים תמיד חליפות ואשר נחוץ להם תמיד איזה גרוי חדש, כי־אם רעב אני לאותו הקַיָם הנצחי, העומד ממעל לצורות.

חלקים של פואיזיה אנחנו מוצאים בכל הצורות המודרניות של כל סופרינו וחוזינו, אצל מטרלינק ואצל הויפטמַן, בתוך הרומנים ובתוך הדרמות החדשים שלנו. ואולם אין אנו מגיעים אצל כל אלה עד לידי מראות גדולים ונשגבים, יען כי בתקופה זו של ספרות המלאה ספקות אין לנו הכח להתנשא עד לאותו הדבר, שאני הייתי קורא לו ״רעב לאמונה״, הלא הוא הרעב לגאון אמתי. לא רעב אל ״הסגנון החדש״, כי־אם רעב ליחס חשוב בין האדם ובין האלהים.

יחס אשר כזה היה לַקלסיים שלנו, יחס אשר כזה היה לקנט ולפרידריך. והסגנון אשר להם הוא פרי היחס הזה. הסגנון הזה לא היה צמא להסתכלות, כאותו הסגנון של המטריאליות המודרניות, כי־אם סגנון של חזק־רוח. רוח בלי חֹמר אי־אפשר, דבר זה ידע גיטה היטב: ואולם הוא וחבריו ידעו תמיד את יתרון הרוח. את היחס החוזר שבין האדם והטבע, יחס בין קבוץ הרעיונות בדממה קדושה (״הגבלה מתוך חכמה״, אומר גיטה) ובין חליפות החיים עם כל המונם.

ככה קבל הסגנון שלהם נשמה ועֹמק. הם בקשו הרמוניה בהשכלתם ובקשו הרמוניה בסגנונם. מוצק, מצומצם וחזק היה הסגנון של המלך; חד ומחודד היה הסגנון של הפילוסוף המוחלט קנט; גא ולוהט היה הסגנון הדרמטי החי של שילר, רחב ודק וחם היה גיטה בדבריו, בבואו לברוא לנו חיי־עולם.

ולכן אני נוטל לי את הרשות להחליט, כי להתעסק על מהותם של אנשים גדולים ולחנך עצמנו באֹפן הנאות להרגשת סגולות־רוח וגבורת־אדם, יקר לנו עתה שבעתים מכל אותה התעסקות שאנו מתעסקים עם צורות האמנות ועם חֻקי הסגנון.

* *

השאלה אשר ישאל המחבר מן האדם היא שאלה ישנה: כי יהיה כל עם אדני נביאים, כי יהיה כל המחנה קדוש, כי תהיה רוח־הקֹדש על כל איש, כי תהיה הארץ מלאה רק ענקים וגאונים, ולא יהיו עוד קטנים ולא יהיו עוד בינונים ולא יהיו עוד סופרים אשר לבם ילך לפעמים גם אחרי קטנות ולהטים ומעשי־צעצועים וקנאה ותחרות ותאוות־אדם ומעשים לפי שעה – שיר לעתיד לבוא.

ובכל־זאת ראוים הדברים להיות נשמעים בכל מקום ומקום ובכל פנה אשר שם עדת סופרים. אם יפול הגרגר האחד על לב איש מהם בסתר ועשה את זרעו, והיה גם זה לטוב.

מה זה סגנון של ריאליסטים? מה זה סגנון של אידיאליסטים? מה זאת תכונה אֶפּית?

על השאלות החשובות האלה אני מוצא מחשבות אוריגינליות אחדות בספרו של סופר שויצי מפורסם, במהדורתו החדשה והממולאה, שנתפּרסמה זה לפני ימים אחדים¹, ואני אתאמץ למסור בזה את תכנן בקצרה.

א: הסגנון הריאלי

הסגנון הריאלי במקומו הראוי, כשמשתמשים בו בהכרה היוצאת מן הלב וברוח נאמן, איננו טעות של איזו מודה, שרשות לנו לתת אותה לשחוק, כי-אם הוא בטוי נאמן של אחת הצורות אשר לרוחו של האמן, שעלינו לבחון ולבדוק אותו היטב. כשנבחן ונבדוק אותו, יצא לנו, כי לא קלה כלל המלאכה לעשות פוטוגרפיה להטבע. עיקרו של הסגנון הריאלי, כאשר ידעתם, הוא האמת שבמציאות בלי שום משוא-פנים ובלי שום מעצור. ואולם אמת זו שבמציאות, אם כי אינה גדולה בערכה כמו האמת הפואיטית, יש לה עם כל זה ערך גדול למדי, ערך של למודים או ערך של בירור ולבון או גם ערך של תועלת. נותנת היא לנו דוקומנטים וסקיצות ודוגמאות, ובשעה שמחלה קבועה ספרותית תקפה את אחת התקופות, היא היא שמחזירה להספרות את הרוח הסריוזי. כי כל אמת שבעולם היא סריוזית. הסגנון הריאלי האמתי עם הרוח הסריוזי שלו מגרש את הרוחות הרעות של כל מיני מתיקות יתרה ושל כל מיני זחיחות ושטחיות ושל כל מיני רגילות מקֻבּלה או של אידיאלים מזויפים. כי כל אמת, ואפילו זו שאין לה בלתי-אם המציאות לבד, ראויה שתעסיק את מחשבתו של האדם, תחת אשר החלומות והדמיונות של המוחות הבינונים, כמו, למשל, כל אותה הליריקה המקֻבּלה או כל אותם הרומנים והדרמות העשוים על-פי שבּלונה, אינם ראוים שיכנסו אפילו לרגע לתוך חוג ההגיון שלנו. הסגנון הריאלי של סופר בינוני והסגנון האידיאלי של סופר בינוני — הסגנון הריאלי קודם.

כל ספר שנכתב בסגנון הריאלי האמתי, כלומר — באותו הסגנון הבא לו להסופר לא מתוך ישוב-הדעת או מתוך אהבה לסלסולים חיצונים, אלא מתוך נטיה אמתית לדברים שבמציאות, ראוי להיות נקרא. מודה אני, שאני לכשעצמי אינני יכול לקרוא שום דבר אחר במקצוע הספור הפרוזי.

מדייק אני לומר: הספור הפרוזי. כי הסגנון הריאלי, משום שהוא סגנונה של המציאות, אינו מתפשט על-פי תכונתו אלא על הפרוזה, ואין סופר יכול להשתמש בו לצרכי פואיזיה אלא דרך אגב ולשם אפיזודה.

נפן-נא אל הריאליסמוס או הנטורליסמוס.

מי שכותב בסגנון הריאלי, איננו עוד משום זה ריאליסטן, כמו שזה שאוכל מאכל של ירקות לא נעשה עדיין וֶגטריון. וֶגטריון נקרא זה, שאינו אוכל ושאינו מרשה לאכול שום מאכל אחר חוץ מירקות, וריאליסטן — זה שאינו מודה בשום סגנון אחר חוץ מהסגנון הריאלי ורוצה שרק הסגנון הזה יהיה למין תחבולה כללית לכל הספרות כלה. רק כאן מתחילה השטות הגדולה של הריאליסמוס.

לעשות את הסגנון הריאלי למין קונקורנט להפואיזיה, ומה גם לחפוץ לדחות את זו על-ידי זה ולברוא מין מושל יחידי בצורת ריאליסמוס — דבר זה הוא מין שערוריה, שרק הבערוּת או רוח-השקר או שניהם ביחד יכולים לעשותו; בערות לאומית או אישית. בערות לאומית כיצד? כגון זה של הרוסים והסקנדינביים, שיש בה הרבה מן הניהיליסמוס. ובערות אישית כיצד? כגון זו של האחים גוֹנקוּר וזוֹלא ותלמידיהם וכל חסידיהם. במקום שאנחנו מוצאים בערות, שם אנחנו מוצאים ממילא פנטיסמוס.

לא היו עוד בעולם דַיקנים יותר נבערים, הנכונים להיות נהרגים על פחות משוה קוצו של יו״ד, מן הנטורליסטים.

במלכות הריאליסמוס שבספרות הגרמנית אנו מוצאים סימנים של רוח שקר יותר משאנו מוצאים בה סימנים של בערות. אין לך בגרמניה בין הריאליסטים אפילו אחד, שהריאליסמוס שלו בא לו מתוך הכרה פנימית (וגם אי-אפשר כלל אחרי גיטה ושילר לאנשים כאלה), ודבר זה מתברר לנו תיכף מתוך זה בעצמו, שהריאליסטים הגרמנים עוזבים מאז ועד היום אחד אחד את דגלם, שהיו נושאים אותו בראשיתם בפנטסימוס שאין כמוהו. הריאליסמוס הגרמני לא היה מעולם הכרה, כי-אם מסוה, שמתחת לו היו קובצים ומסתירים כל מיני רעל שבעולם, וביחוד את הרעל כנגד שילֶר וכנגד הפואיזיה האידיאלית הנשגבה. עתה כבר מת הריאליסמוס הזה ועבר ובטל מן העולם. הריאליסמוס הזה היה לעֹל ולמשא לבעליו — ויסירוהו.

כשם שהריאליסמוס נלחם ביֹשר ובא לידי נצחון תמיד, בשעה שהוא יוצא נגד האידיאליסמוס המזויף, כך הוא נופל ונכנע תמיד בחרפה, בשעה שהוא מעיז לצאת למלחמה על האידיאליסמוס האמתי — כלומר — על הפואיזיה עצמה. עד כמה מרום האידיאליסמוס האמתי מן הריאליסמוס, מוכיחה לנו בשורה הראשונה אותה העובדה, כי הספרים הריאליסטים היותר טובים נכתבו ונכתבים תמיד ביד אידיאַליסטים.

אין לך דרמה של שום ריאליסט בעולם שתשיג את כחה ואת גדלה הריאילסטי של הדרמה ״קאבּאלע אוּנד ליעבּע״, אשר כתב האידיאליסט שילֶר.

אין לך רומן של שום ריאליסט בעולם שישיג את האמנות הריאליסטית הנפלאה של ״מאַדאַם בַּוַּארי״, אשר כתב האידיאליסט פלוֹבֶּר.

ובכן: האידיאליסט הוא שמוכרח ולהראות להריאליסט, כיצד כותבים ריאליסטית.

ולהפך, אם יעיז אחד הריאַליסטים לגשת אל המקצוע של האידיאליסמוס, אז יכולים אנו להיות בטוחים, כי יברא לנו עולם של שטויות והבלים שאין דוגמתם. אם שיטבע בבוץ של אמונה תפלה ואם שיהיה נעשה למתחסד מהביל ואם שיכניסנו לתוך עולם של שדים ורוחות או יעשה הבלים אחרים כיוצא בהם. — בצורות האמנות של האידיאליסמוס לא יעיז לנגוע כלל, ואפילו לא לשם נסיון או לשם השואה, כי יודע הוא מראש, עד כמה לא יצלח דבר כזה בידו.

בכל אֹפן יש להעיר, כי במקומות ששם נוסד הריאליסמוס על יסוד לאומי, היינו, אצל הרוסים והסקנדינביים, שם, גם אם לא נמצא מעשי-אמנות מן המדרגה הראשונה השייכים לספרות העולם, הנה לכל-הפחות נמצא שם המון חמרים של דוגמאות לקוחים מן המציאות, שיש להם ערך גדול של דוקומנטים. שם, אצל אותם הגַרשינים והגוֹרקים וההמסוּנים עלינו לבקש את הסגנון הריאלי האמתי.

לעומת זה אין לנו לקוות למצוא הרבה אצל אותם הריאליסטים הדַיקנים מבעלי התיאוריה שבעמי הספרות הנושנים אשר במערב אירופה.

היוצא לי מכל זה: מן הראוי שכל סופר ינסה את כחו לעת-מצוא גם בסגנון הריאלי, למען ידע את אשר עמו ומה משפטו. ואולם האומה, הרוצה לברר לעצמה את היחס שבין הריאליסמוס והאידיאליסמוס, טוב תעשה, שתשאל את פיהם של אלו היודעים את שתי המלאכות יחד, משתשאל את פיהם של אלו שאינם יודעים לא זו ולא זו.

ב: הסגנון האידיאלי

בעצמו של דבר הרי כל אמנות וכל פואיזיה מדברות אלינו בסגנון האידיאלי, מאחרי שהן באות לברוא לנו עולם שני, נשגב יותר ונאצל יותר. כליון-נפשם של כל העמים ושל כל בני-האדם הוא ״לצאת ולעלות״! במקום שאנחנו מוצאים את ההפך ואלינו מגיעה הקריאה ״לכנוס אל תוך החיים המלאים״, כמו, למשל, בתקופה האחרונה, שם יש לנו עסק עם חזיון ריאקציוני. קריאה זו נשמעת רק אז, כשקדמה לה רוח-תעתועים, אשר הוליכה את הסופרים שולל, כלומר — כשקדם לה אידיאליסמוס מזויף. כשם שהקריאה לשוב אל ״הטבע״ מעידה תמיד על חסר-טבעיות שקדם לה, או כשם שהדאגה לבריאות-הגוף עם אכילת מרק ושקוי נטפי-ברזל הם סימנים מובהקים לאדם שהוא חולה או שהיה חולה, כך גם קריאה זו. האדם הבריא אינו דואג לעולם לבריאות גופו; תקופה טבעית אינה מתגעגעת לעולם אל הטבע; אמנות חיה אינה שואלת לעולם חיים רעננים ומלאים.

ואולם כשאנו מדַבּרים על-דבר הסגנון האידיאלי העיקרי שבפואיזיה, אז כונתנו לאיזה סגנון מיוחד, היינו, לאותו הסגנון המתאמץ כהכרה ברורה להוציאנו מעולם ההמוניות ולהכניסנו לתוך עולם שכלו אצילות; כלומר — הסגנון שהאצילות היא מטרתו היחידה ושנותן רק אותה לחֹק לו את חֻקיו והוא מתאמץ בכל עֹז למלא את החֻקים הנאצלים האלה לכל פרטיה ופרטי-פרטיה של הצורה, היינו, של דרכי הדבור והלשון. הסגנון האידיאלי הוא האציל שבהיכל האמנות, ולכן לא יפָּלא כלל כי הנשמות ההמוניות שונאות אותו למפרע. את סגנון הסקולפּטורה היונית אנחנו קוראים בשם סגנון אידיאלי, משום שהשתדל האמן בידיעה ברורה לעשות לנו את הטִפּוס האלהי, על-ידי מה שלקח את תבנית האדם ההמונית ועל-פי שכלול של אצילות ושל הרכבה ושל אבסטרקציה ושל אנטיתיזה עשה את אשר עשה, כי הטה למשל את זוית המצח שעל גבי החֹטם כלפי חוץ, בעשותו תבנית פני אל, משום שהזוית של פנים המוניים היא כלפי פנים.

הסגנון האידיאלי, כמשפט כל סגנון וסגנון, יש לו גם יתרונותיו וגם חסרונותיו. החסרון העיקרי של הסגנון האידיאלי שבפואיזיה הוא חֹסר של אֹמץ-רוח, כן בנוגע לאֹמץ-רוח של המציאות שבחיים וכן בנוגע לאֹמץ-רוח של פנטסיה. והדבר הזה הלא מובן מאליו; כי הסגנון האידיאלי הלא אינו אלא מין בורח מן החיים. ולכן אנחנו מוצאים כי חוזים גדולים מאד אינם יכולים להשתמש בסגנון האידיאלי לאֹרך-ימים. דַנטי, עם כל האידיאליסמוס של הפנטסיה שלו, אינו משתמש בשום אֹפן בסגנון האידיאלי.

וגם עם האישיות אין הסגנון האידיאלי מתאחה היטב.

אישיות חזקה ותמימה של סופר גדול נוקבת וסותרת בכֹבד-משקלה כשהוא לעצמו את הסגנון הצנוע הזה, כאדם כבד וחזק ההורס את הכסא הרעוע שהוא יושב עליו. רק אותה האישיות הגדולה שמעוף-המחשבה והריטוריקה הם אצלה טבעים, כמו, למשל, וירגיל, קורנייל, שילר, הולכת לנכון ולבטח בסגנון האידיאלי. ואולם גם זו אינה משתמשת אלא בסגנון האידיאלי החזק.

אכן יש לסגנון הזה גם יתרונותיו.

יתרון עיקרי של הסגנון האידיאלי הוא הטהרה הנפשית, טהרת הדמיון והרוח והמחשבה והלשון והצורה. ואל יהא דבר זה אצל סגנון קל בעיניך! כי יודע אתה מראש שמן השורה הראשוֹנה ועד האחרונה תשאף אל קרבך בלי הרף אויר של מרומים. אם אין אתה בעצמך מרגיש בדבר הזה, אז הנה מרגישים בו אחרים.

ואולם היתרון היותר חשוב של הסגנון הזה הוא פעולתו על הנפש. אכן אמת, כי רגילים בני-אדם להשמיע את ההפך ולהוציא לעז על הסגנון האידיאלי, שהוא קר וחסר-רגש. יהי נא כן, אם תחפצו! כל סגנון נעלה, כשתשוו אותו אל צורות-הסגנון השפלות, יהיה קר, משום שהאמנות הנעלה לא בחרה לה את הנפש בתור מטרה לפעול עליה בדרך ישרה. האמנות הנעלה יש לה מטרות אחרות. ובכלל הלא השירים המלאים רגש ביותר הם אלה שנעשים בידי משוררים מן המדרגה השניה. אם תשאל פי בעל-בית הגון ואמר לך: מוסיקה קלסית, פוּגוֹת, סוֹנַטות וסימפוניות הן מן הדברים שאין להם עסק עם הנפש. אלא מה יש לו עסק עם הנפש?

הלא ״זמר הצאר״ של לורטצינג או ״הטירולי ובנו״:

״כּי אָבא עַד לִפני בני,

וּבעֵינוֹ אֶת אִמוֹ אַחַז״.

האמנות הנעלה ביחוסה אל הרגש היא סתמית. ואולם מאחרי שכל יפי, אם ברצון ואם שלא ברצון, מעורר על-פי טבעו רגשות, לכן פּועלת האמנות הנעלה על הנפש, אם כי לא לקחה לה כלל את הנפש למטרה.

קול-משֻׁלש מוסיקאלי הוא מסֻדר, מיכני וקר; ואולם עם כל זה הוא מנחם ומנשא את הנשמה הקודרת ביגונה. כל יפי יש לו כח להביא שלום ולגאול.

ואותו הרגש של שלום וגאולה, שכל אמנות נעלה מעוררת אותו, אותו מעורר הסגנון האידיאלי ביתר עֹז. הסגנון הזה הוא הוא המברך את כל הבא בגבולו בברכה: ״יהי השלום שלך״! — אכן חושב אני, כי גם זה הוא רגש (ולא מן הקרים ביותר), להיות נמשך מטיט ההמוניות ולהיות נגאל מן הגסות ולשכוח כמעט את היגון ואת הצער ואת הריב ולהרגיש בהמס המכאוב והאבל מפני היפי. על תָּרי אפריקה מספרים: כשחזרו אחרי שנות עמל ופורעניות ומלחמות רבות מתוך היערות האיתנים וראו שנית בפעם הראשונה איזו פנים לבנים, נתנו קולם בבכי.

הפנים הלבנים — זהו הסגנון האידיאלי.

ואפריקה מה היא?

ג: התכונה האֶפּית וסימניה

הסימנים שעל-פיהם אני מכיר את תכונתו האֶפּית של סופר אלו הם: שמחתו הגלויה והנאמנה שהוא שמח על המון המקרים המרובים, אם מקרים של מעשים או של מאורעות, תענוגו שהוא מתענג על עֹשר הצבעים שבעולם, ודוקא על העֹשר של החזיונות החיצונים, געגועיו שהוא מתגעגע אל אפקים רחוקים וצמאנוֹ שהוא צמא לאויר של מרומים, מרום מחיי יום-יום ומרום מגבולות המציאות או גם מגבולות השכל.

כל מי שאין לו כליון-נפש לכמו אלה, כל מי שאינו מתפרץ ואינו משתער על כנפי-הדמיון ברוח בקר חדש אל תוך העולם, בהיותו צמא לדעת מה יהיה משפט הצַיד אשר ישלח לו המקרה בדרכו, זה איננו אֶפּיקן אמתי מבטן אמו.

לעֻמת זה אני חושב לסימן מובהק של מי שאינו אפיקן: הנטיה למלאכת הכרקטריסטיקה, לנתוח הנשמה (הוא אומר: לפרובלימות פסיכולוגיות), למאורעות ההתפתחות וההשתלשלות של הגבור ולטכניקה של ספור המיוסד היטב על סבות הגיוניות ושכליות.

אמת כי גם האפיקן יכול לעסוק במלאכת הכרקטריסטיקה, לכשירצה, ואולם אי-אפשר שירצה כזאת איזה זמן הגון, יען כי עינו נשואה למטרות אחרות, החשובות לו הרבה יותר. אמנם ברור, כי גם הוא לא יתן לאַנְדְּרוֹמָכֵי שתהיה זועפת כמו אַיאַקס, ואולם יש שיעביר לפנינו את אחת הנפשות העיקריות שלו מעולפת כמו בצעיף ובלי שום גבולים מסוימים, והוא גם נסה לא ינסה לתת לה כרקטריסטיקה אפילו במשהו. כך עשה, למשל, הומירוס להילני שלו, שבנוגע אליה אין הוא יודע וגם אין הוא מבקש כלל לדעת מה היא לו ואיך הוא מציֵר אותה לעצמו. אכן יש שגם האֶפּיקן עושה לפעמים כרקטריסטיקה, לא בידיעה וברצון, אלא באותו הכרח, שעל פיו מוליד גם בעל ההרמוניה, המחבר קומפוזיציה של-כוֹראַל, איזו מילודיה היוצאת מאליה על-ידי סדור הקולות, אם ברצון ואם שלא ברצון; ואולם הכרקטריסטיקה לא תהיה לו לעולם לעיקר, ואפילו לא לדבר שיש לו איזו חשיבות. ביחוסו אל הפסיכולוגיקה מרגיש האפיקן יותר מרגש של השתוות — רגש של התנגדות ושל תעוב הוא מרגיש כנגדה, יען כי החֹק הראשי של האמנות האֶפּית הלא הוא, להפוך את מעמדי-הנפש לחזיונות. בכל פעם כשנמצא בשירה אֶפּית תאורים מפורטים מבפנים כלפי חוץ בנוגע לסבות נפשיות והשתלשלותן, בידוע שיש לנו עסק פה עם קלקולים של אותה שירה.

להמציא אותם החזיונות החיצונים, שעל-פיהם נבין על נקלה מבחוץ כלפי פנים ובדרך הקצרה ביותר ובצורה השוה לכל נפש את המקרים הפניניים שקדמו להם — זהו הנצחון של האמנות האֶפּית. הרי לכם שתי דוגמאות: אוֹדיסאוס, בשעה שמחרפים אותו, אינו נלחם בנפשו את מלחמותיו הפנימיות לעיני הקורא, אלא מניע את ראשו וידיו. ואת הדוגמה השניה הייתי רוצה לציין פה בתור פָּרַדוּגְמָא של כל אמנות אֶפּית בכלל: באחד האפוסים האיטלקים על-דבר רוֹלַנד, מספרים לנו, כי אחד הגבורים — לא אזכור עוד מי הוא; כמדומה לי שהוא רינאלדוֹ, — אחרי שבקש שנים רבות את אהבתה של אחת הנשים הכבודות ולא מצא, חדל לאהבה אותה, ועתה, אחרי שחדל הוא לאהבה אותה, התחילה היא לאהב אותו.

מי שאינו אֶפּיקן, אלא מי שהוא, למשל, מספר ספורי-רומנים, כשיבוא לסַפּר לנו דבר כזה, ירגיש בנפשו את הצֹרך, להקדים למאורע זה טעמים וסבות נפשיים, בכּדי לעשות אותו עד כמה שאפשר לדבר האינו יוצא מגדר המציאות, וכתיבת אותם הטעמים והסבות זוהי שתהיה לאחד העיקרים הראשיים שבספורו; ולא עוד אלא שיהיה מוכרח להועיד לכל זה מקום גדול ורחב בספורו, מאחרי שעליו יהיה לקבוע ולסמן היטב את ההתחלה הראשונה של השתנות ההרגשה בנפש הגבור, ואחרי-כן יהיה מוכרח לתאר לנו את הפקפוקים ואת המלחמות הפנימיות שלו, עד שיבוא לבסוף לקרב לנו אל השכל את התהוות השנאה מתוך האהבה. ומאחרי שיש לנו עסק פה עם חזיון כפול אצל שני בני-אדם, מפנים לאחור ומאחור לפנים, לכן מובן מאליו כי יהיה לו על המסַפּר לעשות לנו את כל המלאכה שתי פעמים. ברור, כי היה יוצא לנו פה ספור אַ לַא בּוּרְג׳ה לכל פרטיו ודקדוקיו!

ואולם נראה-נא, כיצד ממלא האֶפּיקן את תפקידו, בכדי שיוכל לצאת בשלום מתוך ענין מסֻבּך כזה: הוא הולך וממציא לו בדמיונו איזה מעין פלאות, שהשותה ממנו מתמלא מיד אהבה, וכן הוא ממציא לו מעין שני כזה, שהשותה ממנו מתחיל מיד לשנוא. ובכן: תחת הפסיכולוגיקה הוא לוקח לו את הפוכה היותר גדול, את הסבה היותר חיצונה ויותר רחוקה מן האמת ויותר מתנגדת אל השכל: מעט נטפי-מים. ואולם דבר זה דוקא — זהו נצחון האמנות של השירה האֶפּית וזהו קרן-הזהב שביפי הפואיטי. כל מי שבכחו להמציא כמו אלה, זהו אמן במקצוע האֶפּוֹס.

ועתה לכו והעריכו עם כל זה את תפקידיו ואת תעודותיו של המסַפּר ספורי-רומנים! מלאכה זו אינה מלאכה דומה, אלא שהיא עומדת על פני מדרגה אחרת, כי-אם היא ההפך ממנה מן הקצה אל הקצה. וההפך הזה מסוים כל-כך, עד שעובדה זו לכשעצמה, שסופר כותב רומנים, דיה לי בשביל שאניח, שזה אינו אֶפּיקן מטבעו. ובמה אפוא דומים זה לזה? הלא בזה שאצל שניהם נמשכים המאורעות והולכים בדרך ספורי. אבל דמיון זה שביניהם אינו גדול יותר מאותו דמיון שבין חלזון ובין קוזק הרוכב על סוסו. אמת ששניהם נמשכים ועוברים בדרך אחד, ואולם לקרוא משום זה לחלזון רוכב — דבר זה אינו נכון. לעֻמת זה נכון יהיה, אם מתוך עובדה זו, שאחד זוחל על גחונו בתאות-נפש, נבוא לידי דיוק שאין זה רוכב מלידה. ולכן אני חוזר על הדברים: המסַפּר ספורי רומנים אינו אפיקן, כי-אם הפוכו.

ישבנו למשתֵּה התֵּה. החברה היתה קטנה: המנַגן, הדוקטור, המשורר ועוד אחדים, והדברים אשר דברנו היו, כמובן, דברים על-אודות האמָנות. אמנות לשם אמנות – דבר זה מובן מאליו. ואולם השאלה היא: האם תזַכּך האמנות את מדותיהם של בני-האדם? האם תעזור להתקדמותם ולהתפתחותם? ואף גם זאת: האמנות בכלל מה היא?

הדוקטור התעורר.

– חושבים אתם, כי אָמן נקרא רק זה, העודֶה רביד גדול על צואריו עם כנפים מנשבות ומנפנפות באויר ועל קדקדו משתרע פִּילְיוֹן-של-ראש עצום ורב עם שולַים רחבים? לא, אדונַי! אם נבקש, נמצא לפעמים אֳמָנים, אמָנים אמתים מִלֵּדה ומבטן, גם בקרב מנַקי-הארֻבּוֹת המטפסים על הגגות ובִקרב הרַכּבים הנוהגים בסוסים. יש שבני-אדם אלו חשים ומרגישים את היפי שבע ושבעים פעמים יותר מאשר ירגישו כל בני הטרקלינים המגוהצים והשחוצים כלם יחד. יש שעין כזאת רואָה רגע אחד איזו תמונה או איזה פסל או איזה ציור על-גבי הכֹתל — והלב מתחיל מדַבּר פתאום. יש שאֹזן כזו קולטת מן האויר על-פי מקרה איזה קול נגינה של משורר או של פסנתר — והלב מתמלא שירה והעין דמעה. אלא שבני-אדם אלה נולדים וחיים ומתים ואינם יודעים כלל, כי הם הם האמנים האמתים. כמה אמנים כאלה, אתם חושבים, מתו מיתת-חניקה ברחוב היהודים במשך דורות שלמים ורבים, ואיש לא יֶדע את אשר חי בלבם וגם הם בעצמם לא יָדעו?

מן המעון שבחצר, אשר ממול מעוננו אָנו, נשמע קול צרוּד של איזה גרַמופון, המנגן את נגינת הרוכבים של “האַלמנה העליזה”.

– אני ידעתי פעם איש יהודי כזה, אמן אמתי, שהוא בעצמו לא יָדע מעולם כי יש לו נשמה של אמן…

– סַפּר! סַפּר! – האיצו עתה באורחנו הדוקטור מכל העבָרים.

והדוקטור סִפּר:

…האיש היה יהודי פשוט מן היהודים שברחוב נַלֶּבְקִי. לא היתה לו שום השכלה במובן הרגיל ולא יָדע אפילו, כי יש בעולם איזה דבר, שמצַינים אותו על-פי המלה אמנות. איש יהודי היה, היושב על התורה, והיה אדוק ושומר מצווֹת. אלא שהיה מבני הנגידים וחתן יושב על ספריו בביתו של חותנו הנגיד. ואולם מי שראה את האיש הצעיר הזה, הכיר בו מיד, כי יש בו איזו מדה מיוחדה. הדבר, אשר קלטה אותו העין מיד בסקירה הראשונה, היתה החיצוניוּת המצוחצחה שלו: הנעלים ברגליו הקטנות והנאות, שהיו מגוּהצות תמיד עד שהטילוּ נגוהות, המעיל הארֹך עד לארץ מעשה ארג-צמר שחור, שלא נמצא עליו רבב מעולם, הצוארון הלבן והמבהיק אשר על-גבי צואריו והמגבעת הצרה על ראשו, העשויה ארג-צמר עם התריס הקטן מלפניה, כמנהג יהודי פולין החרדים. איזה טוּב-טעם מיוחד היה נִכּר גם בתלבּשׁת היהודית הפשוטה הזאת. וטוב-טעם כזה היה נִכּר בו גם בכל פִּנה שִפָּנה. הקבּינט הקטן שהתקין לעצמו, ואשר שם ישב על ספריו העבים ולמד בהם, היה מסודר, אם אפשר לומר כן, באפן “אמנותי” על-פי דרכו הוא. מובן מעצמו: לא סגנון של רניסַנס ולא זה של בַּרוֹק ולא זה של רוֹקוֹקוֹ, ואפילו לא הסגנון האנגלי החביב עתה כל-כך על הבריות – את כל זה לא יָדע אפילו בשֵׁם – אלא שהכל היה מלא חן. שִׁפְעה גדולה של כלי-צעצועים וכלי-שעשועים שונים על-גבי הגזוזטרות ועל כרכוב התנור, מורה-שעות אוריגינלי על-גבי הכֹּתל, ציורי איגר והגר"א מוִילנה בְגִפּוּפים יפים, יריעות עם ציורים שונים על-גבי החלון, שטיחים עם קלסתרי דוגמאות של רקמה יפה על-גבי הרצפה וארונות-ספרים עם שמשיות של זכוכית מהודרים. והספרים עצמם וכריכותיהם – היית יכול להִשָּׁבע, כי חדשים עוד כלם ורק עתה יצאו מתחת יד הכורך. סלסול מיוחד היה נוהג בהם והיה שוקד בזהירות מיוחדה עליהם ועל הנוי שלהם, שלא יתקלקל. הנוי, כפי הנראה, היה שלא-מדעת לאחד מן העיקרים שבנשמתו. הכלים הנאים, זה היה ברור, הרחיבו את דעתו בכל רגע שהיה מסתכל בהם. ואולם, כמובן, כל אלה אינם אלא דברים טפלים. העיקר: אותן העינים, שהתחילו לוהטות ונוצצות וחולמות, בשעה ששמע מן החוץ את קול הַמַּרְשׁ של שוֹפּין, לרגלי איזו הלוָית-המת העוברת ברחוב או בשעה שהאזינה אזנו בערבי קיץ את קול הזמרה היפה, העולה אליו מן החלון הפתוח אשר מעֵבר החצר. מלחמה קטנה התלַקחה בלבו ברגעים כאלה. יָדע כי ההלויה היא של מת נכרי וקול נגינות זה יש בו משום “שַׁקץ תשקצנו”, ידע כי המזַמרת היא נערה צעירה, אחת מִגָּרי הבית – ואולם לא היה בו כֹח בשום-אֹפן לאטום את אזניו. היה עומד ושומע וחוזר ושומע, ועיניו לוהטות ונוצצות וחולמות. הלא ידענו, ידענו את הסימנים האלה…

ולאיש הצעיר הזה קרה מקרה קטן, אשר היה לו כמעט לטרַגדיהַ של חייו. קֶרַע רחב וארֹך בנשמתו ויפצענה עד לידי דם.

התחשבו כי אסַפּר לכם איזה מעשה נורא? מעשה נפלא ומשונה?

המעשה הוא פשוט קצת יותר מדי, מעשה בכל יום. האיש הצעיר מקרה קרה לו, כי בא לעקור את דירתו מרחוב נַלֶּבְקִי ולבחר לו דירה חדשה. מובן מאליו, כי את הדירה החדשה, מכיון שהבחירה היתה עתה בידו, בקש לו באחת הרחובות היותר יפות ובאחד הבנינים החדשים הבנוים לפי כל הטעם הטוב והמוֹדרני. מיד כשנכנס בפעם הראשונה למעונו החדש, התחילו עיניו מאירות. זיו ויפי כזה לא ראה עוד מימיו: אותן הדדלתות הכּבֵדות, הארוזות ושחורות, עם זֵרֵי הזהב מסביב להן ועם חשּׁוּקיהן ומנעליהן העשוים שֵׁן, אותם הקירות המשוּחיםּ שלל צבעים צנועים ולוקחי-לב, כל חדר וחדר לפי טעמו המיוחד ולפי תכליתו המיוחדת, אותם החלונות עם צִפּוּיי הנחשׁת הממֹרטה שלהם ועם חשוּקיהם ובריחיהם העשוים עשת וזכוכית, אותם הַסִּפּוּנִים על-גבי התקרות עם ציוריהם ועם תמונותיהם הנפלאים והנהדרים, אותם הארונות החבוים, הקבועים בתוך הקירות בצלעותיהם ואותם התנורים…

תנור אחד לקח את לבו ביחוד, התנור היה עשוי מַיוֹליקה ירוקה ומלפניו, על-פני שִׁטחו באמצע, חטוּבה תבנית פסל: קלסתר דְיַנָה הַוֶּרסַלית. השמלה מקֻפּלת עד לבּרכים, היד האחת אוחזת בקרני הצבי המרַקד והשנית ממשמשת באשפת-החִצים מאחורי כתפה, ואותם הפנים ואותו החֹטם – –

האיש הצעיר עמד ולא ידע את הנעשה בנפשו. חש כי נשמתו מתרחצת בים של תענוגים נפלאים והיא משתרעת, משתרעת. הנשמה נעשית גדולה ורחבה כמו ים. ככל אשר נטה מאחרי התנור ופנה אל יתר הזויות ואל כל המראות אשר מסביב, כן חזר כפעם בפעם אליו ועמד שוב לפניו והסתכל באותה צןרה וחזר והסתכל.

וגם בערב, אחרי אשר כבר סֻדרו כל הכלים וכל המשכן וכל החפצים איש איש על מקומו הראוי, עוד עמד לררגעים לפני הצורה היפה והסתכל בה.

ופתאום הלבינו פניו מאד. כמו יד מחניקה נגעה אליו. רעיון פתאום חלף את לבו…

הלא זאת היא צורה בולטת, צורה בולטת לכל דיניה ומשפטיה! ופתאום הוברר לו כל הענין: מכיון שהצורה היא בולטת, שוב אין לה עוד שום תקנה. הלאו של “לא תעשה לך פסל” אינו חל בעיקרו אלא על הצורה בשעה שהיא בולטת ויוצאת. אם כל התמונות כשרות, הצורה הבולטת אסורה לכל הדעות. צורה כזו אין לה תקנה, אלא אם-כן מוחקים אותה ביד ומגרדים אותה בשַׂכּין ומטשטשים את סימניה הבולטים, עד כדי שלא להכיר בה. זֵעה קרה כסתה את כל מצחו.

ואולם הלא כך היא דעתם של כל הראשונים והאחרונים…

ואת אשר נעשה עם האיש הצעיר הזה הלא אין לי לסַפּר לכם.

בשַׂכּין חד עמד לפני התנור ושפשף בו וגרד את החֹטם של אותה דיַנה ומחק את כל הסימנים הבולטים שבאותו צבי וטשטש את כל הצורה, עד שלא הכּיר בה עוד איש. ואולם הידים רעדו בעשותו…

ואת אשר הרגיש בלבו – מי יֵדע? לא הגיד לאיש דבר ולא סִפּר.

ורק אחת אני יכול להוסיף. ממחרת בבקר, כאשר קראוני אליו, בהיותו חולה קצת, מצאתיו מוטל בקדחת. אכן ראוי חלומו אשר סִפּר לי לשים אליו לב: בלילה היה שָׁט בנהר גדול בין אלפי כוכבים על-פני רקיע השמים העמוקים והוא עָמֵל ועובד בארבות ידיו בלי הרף, ופתאום והנה הוא אוחז בידו בצוארי בנו הקטן והיחיד ומנַקר את עיניו בצפרניו, וּמנַקר וּמנַקר, עד שיצאה נשמתו. נדמה לו, כי היה חַלָּף בידו ושחט בו את בנו. רק בעוּתי החלום הזה, כפי שהבטיח לי, החליאוהו מעט, וזולתם אין דבר. אפשר – אמר לי בשחוק קל – אפשר יש בידך איזו רִפְאוּת להעביר חלומות רעים…

מסֻפּקני מאד אם נמצאו בעולם מיני רפאוּת להעביר את חלומותיו של זה.

מי יודע את אשר הרגיש האמן הזה בנשמתו, מכיון שהיה מוכרח לאבּד בידים יֹפי ֹזה, אשר לו צמאה נפשו כל-כך? הלא תצחקו, אדונַי, ואולם סוף-סוף הלא זאת טרגדיה גדולה של חיים קטנים…

הדוקטור החריש. האויר מסביב נעשה כבד קצת. דממה חריששית רבצה רגע על כל אשר מסביב.

ומן המעון בחצר, אשר ממול מעוננו אָנו, עלה ברגע הזה קול הגרמופון הצרוד, בנגנו את המילודיה של “אוי עד כמה טוב לי, אוי עד כמה יפה לי להיות יהודי!”

מובן מאליו: מכונה ההולכת על שתים, לפני שנים אחדות ראיתי אותה: גב כפוף, פנים ריקים מטפת דם, עינים יגעות תמיד לשינה ומצח מקומט לכל רחבו. השערות כבר היו לבנות קצת ועורקי־הפנים לא היתה להם תנועה. נתאַבּנו. הזקן היה לכאורה מגולח, אלא שבעליו היה מגלחו אחת לשנים או אחת לשלשה שבועות, ולכן היתה לחיו מין שדה, אשר עלו בו תמיד ספיחים. כנראה, לא היה אדם זה נוגע כלל לעולם זה ולא היה עולם זה נוגע אליו.

כשראיתיו בפעם הראשונה, זה לי חמש־עשרה שנה, היה כבר כבן ארבעים. וברידקציה של עתון יומי גדול ראיתיו, בהיותו נטוי על עבודתו. יום־יום היה בא לעבודתו בבקר בשעה העשירית בדיוק, ויום־יום בשעה התשיעית בערב היה יוצא. קיץ וחֹרף, קיץ וחֹרף היה בא כן. כנראה, לא ידע אדם זה כלל, אימתי הוא קיץ ואימתי הוא חֹרף. יום־יום היה יושב על עבודתו, יום-יום היה כותב בשביל העתון שלו את המספר הידוע של שורות, אשר היה עליו ״להספיק״, ומעולם לא החסיר אחת ומעולם לא העדיף אחת. חמש מאות שורות היה עליו ״לתת״. המקצוע שהיה מסור לידו היה הכרוניקה, ואת החֹמר היה נוטל מתוך המין עתונים שונים של כל אומה ולשון. יודע היה לא פחות משתים־עשרה לשונות. בשתים־עשרה לשונות היה קורא יום־יום את העתונים. ואולם גם זה אינו מדויק; לא היה קורא כלל, אלא היה נוטל רגע את הגליון לתוך ידו, היה מרפרף עליו מן המוח ולחוץ, ותוך כדי רגע היתה ״העבודה״ נגמרת. אדם מן הצד היושב ומסתכל בו היה יכול לחשוב, כי לא בן־אדם עובד פה לעיניו, אלא מין מכונה, מין אַבטומט: מן העֵבר האחד מניחים אל תוכו לתוך החריץ איזו חתיכה של איזה עתון באיזו לשון שהוא, ומן העֵבר השני ייצא מקץ מספר ידוע של רגעים תרגום מדויק באותה לשון שהוא צריך לה בשביל עתונו. הוא בעצמו ספק הוא, אם היה יודע את הפּרוצס שנעשה בו במשך אותם הרגעים. ודאי שלא היה יודע; לא היה יודע כי ״קרא״ ולא היה יודע כי כתב. רק המכונה עבדה. ועם כל זה היה התרגום נכון ומדויק וטוב כל־צרכו. ברור, כי ההרגל עשה פה הרבה והאיש הביא את אומנתו כמעט עד לידי שלֵמות. כמדומה לי, שגם בשנתו, אילו היו נותנים בידו עט והיו מניחים לפניו את העתון בשפה הנכריה, היה הגוף עושה את המלאכה בדיוק והיה ממלא מאליו את התעודה שלו. ולא יפלא – יותר משלשים שנה כבר חי האיש על הלחם הזה.

האיש החל למשוך את לבי.

וכאשר חקרתי, ראיתי ומצאתי, כי לא היו חייו יוצאים מן המצוי. התחיל, כמובן, גא ורם וכבד־חלומות גדולים ותקווֹת מזהירות, ככל אחד מחבריו. ומה גם כי כשרונות רבים ושונים היו לו וידיעותיו יצאו מגדר הרגיל. בן עשרים שנה היה אז ושערותיו היו שחורות ונוצצות ועיניו היו נוצצות וקודחות. מאליו מובן, כי כתב גם שירים. לא רחוק היה בימים ההם, כי יוציא ספר של שירים גם בדפוס. המשורר החביב שלו, כמובן, היה הֵינְרִיך הֵינה. מה עוצר בעדו, כי לא יהיה גם הוא כאותו הֵינה? – מובן מאליו: הֵינריך הֵינה לא היה, ואולם תחת זה באו החיים הממשיים והגסים וטפחו לו על חלומותיו: צרכים גסים של יום ויום, ארוחת־צהרים, בגד, נעלים לרגלים, שכר־דירה בעלית־גג ועוד אלפי הרפתקאות ופורעניות גדולות עם קטנות. הכנפים הארוכות והגאות קוצצו מעט. אז שמח במצאו לכל־הפחות איזו עבודה – כמובן, עבודה רק במקצוע שלו: היה לפי שעה לבעל־מגיה באיזה בית־דפוס וקבל את פרוטותיו. כתב איזה ספור קטן בשביל איזה עתון וקבל את פרוטותיו. הלא את כל זה הוא עושה רק לפי שעה. מובן מאליו: השעה היתה לימים והימים היו לשנים. כח־הדמיון שלו בחלש הרבה וגדולות מאד לא בקש עוד. לוּ לכל־הפחות פת־לחם בטוחה. וכך התחילה מלאכת השורות. כך וכך דרוש לו לצרכי גופו יום־יום – ובכן חמשים שורות ליום. נשא אשה, הצרכים נתרבו עד כדי ארבעתים – ובכן מאתים שורות ליום. נולדה לו בתו הראשונה – עוד חמשים שורות, נולדה לו בתו השניה – עוד חמשים שורות חדשות. נולד לו בן – עוד חמשים שורות. כל חזיון מחזיונות החיים, כל צֹרך מצרכי היום קבל אצלו צורה של שורה; את הכל תרגם לו בדמיונו מתוך הוראתו הממשית לתוך הוראה של שורות. בית־הטהנה הגדול של העתונות, התובע בכל שנה כך וכך מספר קרבנות מן האדם וטוחן וכותת אותם עד שלא ישאר מהם אלא מעט אָבק, קלט סוף־סוף גם את הנפש הזאת. האדם הלז החל להיות מכונה. העולם נעשה לו לגל של שורות. לא ראה עוד שום דבר, אלא שורות. לא העריך עוד שום דבר, אלא על פי שָויוֹ לפי שורות. קם בבקר עם השורות, אכל בצהרים עם השורות, נתנמנם בלילה מתוך שורות וראה בחלומותיו רק תלי תלים של שורות.

באותו הזמן ראיתיו בפעם הראשונה באותה הרידקציה של העתון היומי הגדול, בהיותו רובץ על שורותיו. גבו היה כפוּף, פניו היו בלי טפת דם ועיניו יגעות, יגעות. בשעת עבודתו לא משה הפּפּיּרוסה מפיו אף רגע. שורה ומלוא הלוגם עשן. כפי הנראה, לא נגעה אליו כל הסביבה ברב או במעט, וכמעט שלא הרגיש במציאותה. איזה מפץ נשמע מאחד הרחובות הסמוכים ולוחות־הזכוכית שבכל החלונות מסביב בזדעזעו; ברור, כי התפוצצה שם בּוֹמְבָה. האיש נשא רגע אחד את עיניו היגעות ויתאפק – ואולם תוך כדי רגע חזר והוריד אותן על פני הניר אשר לפניו וחזר ו״עבד״ ולא נע ולא זע עוד; לכל־היותר יתן לו מאורע כזה שורות. מסע מסלת־הברזל נשמט מעל המוטות ועשרות בני־אדם נהרגו ויתרם נפצעו - כל זיק חמלה לא התעורר בלבו; הדבר הזה יוון כך וכך מִספר של שורות. בית־התיאטרון נשרף בלילה ובין הבאים בו באותו לילה היתה גם אחות־אשתו וגם בן־אחיו – האיש לא הניד עפעף; כך וכך שורות. האמלל לא ראה עוד את אשר ראה ולא שמע עוד את אשר שמע; את הכל הרגיש בתור שורות. נעשה למין מכונה הבולעת עתונים ומקיאה שורות. יותר לא היה לו בעולמו. לא היה שום דבר בעולם, שיקח את לבו.

ואולם היו גם רגעים יוצאים מן הכלל. ברגעים כאלה חדלה המכונה להיות מכונה ולבשה קצת גם צורה של אדם. בערב היום, בהיותו יושב ומרגיע בביתו בחוג משפחתו, היו לו רגעים כאלה.

רק פעם אחת ראיתי אותו בביתו בערב היום בחוג משפחתו.

הבת הבכירה הביאה לו את הסנדלים המרוקמים צמר ואת המצנפת המרוקמת משי, שעשתה לו ליום הולדת אותו, והוא נעל את הסנדלים הקלים ברגליו וחבש את המצנפת לראשו. הבת הצעירה נחפזה ותמלא את המקטרת שלו טבק – בביתו לא היה מעשן פּפּיתסות, אלה היה יונק את עשנו מתוך מקטרת קצרה – ותדליק אותו ותתן אל פיו. האשה באה ותצג לפניו על השלחן את כוס התּה שלו, והוא היה יושב על פני הכסא המרופד שלו אל מול פני המנורה. עורקי פניו המאובנים התחילו להיות להם תנועה מעט, וגם כעין חיוּך קל נתגלה על גבי שׂפתיו. בפעם הראשונה מצאתי, כי יש בפנים אלו גם זיק של חיים. החדר נתמלא מין שלוה של נחת.

– מה נשמע? מה יש חדשות? – שאל.

השתוממתי. האיש הזה, אבי־אבות החדשות, אשר מפתח כל המאורעות מסור בידו, והוא שואל מה נשמע.

בת הבכירה מהרה ותקח לה גליון עתון של אותו היום – כמדומה לי, שהיה זה אותו העתון עצמו, אשר אביה עובד בו – והתחילה לקרוא לפניו.

קראה, קראה – והוא שמע בתאות־נפש. כל מלה היתה לו הדשה. לפעמים לא היתה לו חדשה ממש, אלא כמו הדשה. הוא בעצמו לא ידע; כמדומה לו, שכבר שמע אותה פעם, ואולם אינו זוכר היטב איה ואימתי. פתאום מרחף שחוק קל על שפתיו; עתה הוא יודע: הלא הוא בעצמו כתב אותה. והנערה קוראת. מעשה בגנב שנמצא במחתרת, מעשה במסע מסלת־הברזל שנשמט מעל גבי המוטות, מעשה בבית־תּיאטרון שנשרף, מעשה בבּומבּה – והוא שומע בתאות נפש. כמו צללים מרקדים במוחו. רגע אחד נדמה לו, שהוא כבר יודע את כל אלה, ורגע אחד – שהוא אינו יודע. והנערה קוראת:… והעיר קַזְוֵין נכבשה בידי הריבולוציונרים, זו העיר הגדולה היחידה הנמצאת על הדרך העולה מרֶשט לְטֶהֶרַן. צבאות השַׁח, שנשלחו לפני חודש ימים להלחם עם הריבולוצונרים ונשארו עד עתה בְּקַזְוֵין התחבאו עתה״.

– ובכן ריבולוציה עתה בפרס! קורא האיש ומשפשף את ידיו כף אל כף, כאילו שמע את הדבר בפעם הראשונה.

והנערה קוראת: ״…. ביחד עם אַזֶּב מזכירים עוד מקרים חשובים מתולדות הטירוֹר בעבר. בּוֹבֶּרִישְׁצֶב־פּוּשְׁקִין, פרקליטו של האופיציר גְרִיגוֹרְיוֹב, שנאשם בהשתתפות ברציחת סיפּיאַגין, מסַפר את פרטי הדבר ואיך היה גריגוריוב לריבולוציונר ואחרי־כן לבוגד״.

כמו חלום מתעופף וחולף עתה על פניו. זוכר הוא איזה דבר, ואולם הוא בעצמו אינו יודע מה הוא זוכר. אַזֶּב! סלחו-נא – הלא אלפי־אלפי שורות כבר כתב על־אודותיו. ובכן היה זה בוגד?…

והנערה קוראת. ואולם השומע חדל פתאום לשמוע. הדברים חדלו פתאום למשוך את לבו.

על לבו עלו פתאום ״שורות״. מחר מתחיל יום חדש עם שורות חדשות.

פניו שבו ונתאבנו. כל תנועת חיים הדלה. חדל האדם…

וממחרת היום שבתי וראיתיו בבית־הרידקציה בשבתו על עבודתו. ״מכונה!״

רִיכַרד דֵיהמֶל, המצוין שבמשוררי-גרמניה בתקופה החדשה, פרסם בזמן האחרון את דעותיו בדבר היחס שבין האמנות ובין הקהל הגדול¹ אנסה-נא לשים את מסקנותיו לעיני הקורא העברי ולברר אותן לו ככל אשר אוכל.

תשעה דברים, ״המובנים מאליהם״, מטיף דיהמל ברבים: ״דברים המובנים מאליהם — ודורשים עם כל זאת באור״.

דבר אחד המובן מאליו.

א. האמנות היא סכום של מעשי-אמנות, שלא נבראו בשביל העם, אלא בשביל אלהים והעולם, בשביל האנושיות, ואולי גם ״בשביל הפרחים שעל גבי השדה״, בשביל הכל ועם זה לא בשביל שום אדם, בשביל החיים הנצחיים ובשביל כל מה שאין לו תכלית.

באור:

מעשי-אמנות רבים נבראים ונעשים בעולם, ואולם רק מעטים נכנסים לכלל אמנות. כל מעשה-אמנות, שהעושה אותו רוצה או רצה להשכיל על פיו איזה עם ידוע לאיזו שעה ידועה ולאיזו מטרה ידועה, — מעשה-אמנות כזה אינו מגדיל את אוצר-האמנות. משכילי-העם, אוֹמני-העם, מתקני העם וגם — מסכניו, כל אלה אפשר שיש להם צדקה לשעתם להלל מעשה-אמנות כזה אל בני-האדם, ואולם מכיון שהשיגו את המטרה שלהם או מכיון שנתבררה טעותם, שוב יורד מעשה-אמנות זה לים-השכחה או נכנס, לכל היותר, לתוך תולדות האמנות ונעשה מיותר וריק בלי שום תֹכן חי. אמת כי כל אמנות שבעולם מתעסקת עם רוח-העם ורוח-הזמן המקיף אותה, שהרי זהו חלק אחד מחמרי היסודות שלה; ואולם חלק זה איננו יסוד חייה. מתוך סביבה זו היא מתפתחת ויוצאת, ואולם מטרתה מרפרפת דוקא בתוך עולם שאין לו משיגים. לחיים נצחיים מגיעה רק אמנות זו, העולה ושואפת בכל זמן תמיד אל מה שאינו ידוע, כפרחים אלו העולים ושואפים אל תוך התכלת. ואמנות כזו יוצר רק אותו האמן, שנחשב בעיני העם לחידה סתומה לעולמי עד. רק תעודה אחת של היוצר הוא יודע: לקבוע חֹֹק לזה שאינו נועד. רק גבול אחד של יצירה הוא רואה: לתת צורה לזה שאינו מוגבל. רק מטרה אחת של השכלה אנושית הוא מרגיש: ליצור יצור שיש לו שלֵמות.

דבר שני המובן מאליו.

ב. בנוגע לאמנות אין לנו אלא שני מינים של עם: מין תפארת-אדם ומין חלאת-אדם.

באור:

אמנות שלמה אינה פועלת בתור שלמה על כל אדם, אלא לכל היותר על אותן הנפשות שהן בעצמן יש להן נטיה לשלמות והן יכולות להרגיש את כח הנפש של זולתן. ואולם למדרגה זו אין האדם בא לא על-ידי השכלה מיוחדת ולא על-ידי עשירות מיוחדת ולא על-ידי מעלות אחרות זולתן, שבהן מצטַינות כתות ומפלגות מיוחדות של העם לפי תקופות הזמנים, הגם שתנאים אלו מרחיבים את הרגשתו של האדם ומגדילים את חרותה ואת יכלתה. ההרגשה האמתית בשלֵמותה נקנית רק לאותן הנפשות, שההויה האנושית אינה נחשבת בעיניהן למין בית-ריס המביא את האדם לידי גדולה ולידי אצילות ולידי חכמה עליונה, אלא לכח מעורר עצום, המעורר ומגדיל בלי מעצור את כל הכחות היוצרים, אם זה בשביל זה ואם זה כנגד זה ואם זה ביחד עם זה. אלה הן הנפשות תפארת-האדם, המסֻגלות להבין גם את האמנות עד היסוד; הן הן המַפרות והמַרבּות את הרצון בשביל האנושיות, והן היוצרות בעצם את רוח-העם ואת רוח-הזמן ומלהיבות גם את אלו הרוצים למחצה; ואותן אנחנו מוצאים בקרב כל מערכה ממערכות העם, הגם שאת רובן נמצא בלי ספק באותן המערכות הנלחמות יותר מחברותיהן בשביל העתיד. ואולם יתר העם, הנשאר תמיד עומד מאחור, בין זה המתענג על רֹב טוב ובין זה שאין לו כל, בין זה הנחשב על האספסוף של ההשכלה ובין זה הנמנה עם האספסוף הגס מן השוק: כל זה יש לו מין אמנות, שאין מטרתה אלא להשלות את נפש-העם בדבר עצם ההויה של האדם, וחלק העם הזה הוא מין חלאת-האדם. ואולם גם מין העם הזה ומין האמנות הזאת דרושים לנו לתפוסת הבית הרוחנית של האנושיות, כי התנגדותם היא שמעוררת את החלק שכנגד, להגדיל ולחזק תמיד ובכל שעה את רצונו הוא.

דבר שלישי המובן מאליו.

ג. אין שום עם בעולם, היוצר אמנות; כל עם מעורר את האמנים ליצירה.

באור:

האמנות, במדה שאינה רק אומנות או מלאכת-יד, היא הסתכלות באונס לתוך החיים, הסתכלות שאין לה באור, שרק מעטים מסֻגלים לה, והיא נגלית ונמסרת לזולתם על-פי ציורים מלאים סודות מיוחדים, הברורים ומובנים עם כל זה בשלֵמותם. גם מה שקוראים על-פי רב אמנות לאומית, לא נבראה מעולם על-ידי כח כולל של איזה רצון לאומי, אלא שבתחלה הרו והגו אותה יחידים מתוך לבם עצמם, ורק לבסוף נעשתה לקנין משֻׁתּף של כל האומה. מתוך נטיה טבעית למסור דבר לזולתו, שהיא נמצאה אפילו אצל הכוכבים המפיצים אור, מוסר היחיד את הגיון לבו הבודד לאותה חברה של מקַבלים הרוצים בו יותר מאחרים או לאותה חברה של לוקחים שהגיעו לידי שררה יותר מאחרים; וחברה זו מוסרת אותו לאחרת, וזו שוב לאחרת, ועל-פי זה נפסדים לפעמים – ביחוד אם היא מסירה בעל-פה – הסימנים היותר עצמיים של הציור ונעשים לכלליים יותר. אין שום ספק, כי בקהלות-העם הקטנות שבימי קדם עסקו על-פי-רֹב כתות-הכהנים ומשפחות-האדונים בהפצה הראשונה; אחרי-כן נעשו “האנשים הנוסעים” (הבדחנים והמשחקים והמרקדים ומאחזי-העינים, שהיו נוסעים ממקום למקום בתקופת ימי-הבינים) למתַוכים בין האמנים ובין העם, או האמנים עשו את אמנותם לפרנסה ונסעו בעצמם לבקש לחם. ככה היו “הברדים” נוסעים מחצר-אציל אחת לחצר-אציל שנית עם זמרות הגבורים שלהם, ו“הטרובדורים” היו נוסעים מהיכל-אביר אחד להיכל-אביר שני עם הבלדות שלהם, וגם יתר המינים של “העם הנוסע” היו לוקחים את היצירות החשובות והיו מכשירים אותן בשביל העם הפשוט היושב תחתיו, ושיר-הגבורים נעשה מעט מעט לשיר-עם, לשיר של מנגן נוסע, הבא ומשמיע את שירו בימי-השוק והירידים במחיר של פרוטות. גם האגדות של אמות-אמותינו הזקנות, לא אמות-אמותינו הזקנות המציאו אותן, אלא היו חידות-אלילים עתיקות, משלי-טבע קדמונים וספורי רוחות ושדים מתוך תקופה שכהנים משלו בה, ובאו אחרי-כן עוברי-ארחות נבוני-דבר וכמרים שברחו מבתי-כלאם ותלמידי-חכמים שהלכו מישיבה לישיבה וסופרים שעברו את המדינות לארכן ולרחבן, והם הכשירו את היצירות הללו, בכדי שיבינו אותן כל הנשים המוזרות בלבנה, ועשו אותן מעורבות יותר עם עסקי העולם ופשוטות יותר – ויש גם שקלקלו אותן הרבה. ככה אנחנו מוצאים, כי גם אותה האמנות שקורין לה אמנות-של-אכרים, כפי שהיא בולטת לעינינו מתוך כלי-בית ובגדי-עם, לא נתפתחה בשום מקום על גבי הקרקע ששם אנחנו רואים אותה, אלא שבני-כפר מן העשירים הביאו אותה עמהם מן החצרות ומן הערים ושתלו אותה אל אדמתם, ושם קפאה ותהי למלאכת-יד גסה ותלבש צורות זרות ונפלאות, עד שתבוא אמנות חדשה ובריאה מן העיר ותדחה את זו שנתנונתה. ככה הלכה גם האמנות אצל הפראים את הדרך הזה: עברה את המשכן אשר לכהן הקוסם או את האהל אשר לנשיא-העדה או את חדרי ראשי-העדה ובאה עד כל סֻכּה וסֻכּה של אנשי-השבט. כי האמן, שאינו סנדלר העושה סנדלים, אינו רוצה שפעלו יתנונה בסתר אהלו; רוצה הוא, דוגמת החיים, לפעל בשביל החיים, בשביל החיים הגדולים והעצומים המביאים לידי חיים, והאמן שבימינו פונה לו מיד אל הקהל הגדול, מפני שהקהל הגדול יש לו בימינו כח יותר מאדוני-הארץ להיות כלי-שרת להרצון הבורא של החיים.

דבר רביעי המובן מאליו.

ד. העם אינו מבין דבר מן האמנות, ואולם זה אינו דרוש כלל בכדי להנות מן האמנות.

באור:

רק מעטים נמצאים בעולם, המוכשרים להנות הנאה גמורה מן האמנות. הכח של הנאה גמורה הוא דבר יקר-המציאות, כמו הכח של יצירה גמורה. ואולם גם המעטים האלה, כל אחד בפני עצמו, מבינים רק מעט מן הסגולות השונות והמשונות, המולידות את החיים הנעלמים והנפלאים של אותה היצירה שלקחה את לבם. אפילו מתחבולות המלאכה, שהשתמש בהן האמן לצרכי הטכניקה של מלאכתו, יש שגם איש אמן, הבא להסתכל, מסתכל ואינו מבין לפעמים את כל אחת ואחת לפי ערך פעולתה, ואין צריך לומר שאינו מבין את כלן בקישורן. יש שתלמיד-חכם בעל דעה מיושבת, היודע פרק באמנות, רואה בענינים כאלה יותר מן הרב החריף. ורק שהאנשים “המחֻכמים” מן המין הזה, אלו שאינם יכולים להנות אלא על-פי שכלם לבד, הם על-פי רֹב טפשים גמורים בנשמתם ומבינים לפעמים פחות מתינוק בן יומו מכל הנעשה בעולם ההרגשות המפליאות הללו, הגנוזות בתוך הסגולות של אותו מעשה-אמנות. אמת כי המומחים הללו, החורצים את המשפט, אם איזה מעשה-אמנות ראוי למצוא חן בעיני מביני-המלאכה לזמן מוגבל, והם המעריכים את שויו; ואולם החיים הם תקופה שאינה מוגבלת, ומעשה-אמנות גמור יכול להיות נחשב במשך הרבה מאות שנה – לפי עדותם של כל המומחים ולפי משפטם של האמנים ושל תלמידי-האמנות, לפי טעמו של עם זה או של עם זה – לדבר שאין לו שום ערך, ללא-דבר, לענין שאין בו רוח-חיים: ופתאום והנה מת זה לא היה אלא מת מדומה והוא קם לחיים חדשים ומחַיה אלפי נשמות ומעורר אותן לרגש חדש וליצירה חדשה ולהנאה חדשה. ביחוסו אל הכח הנפשי הנסתר, שהוא אבי כל מעשה-אמנות גמור, הלא גם המבין אינו “אלא עם”. על שלֵמות הכח התמידי הזה, על ערך החיים העצמי של האמנות אין שום בקֹרת של מומחה ואין שום טעם של אמנות ואין שום הרגשה של אמנות יכולים לחרוץ משפט, לא אלו של היחיד ולא אלו של עם שלם; כי אין בעולם ולא היה עוד בעולם שום מעשה-אמנות, שאי-אפשר היה להשכל למצוא בו מומים, והטעם וההרגשה גם הם אינם דברים הקימים לדורות, אם מתוך שכל ואם מתוך סכלות. על ערך החיים של האמנות חורצים תמיד משפט רק החיים עצמם, אלו החיים של בני-האדם ההולכים ומשתנים, הולכים ומשתנים מעם לעם, אם על-פי מקרה ואם על-פי הכרח ואם על-פי יהיה מה שיהיה, ובלבד שהם משתנים ויש תמיד רצון להוסיף לחיות. ואולם עם ההנאה אין לכל זה כמעט שום עסק; האדם היותר גס יכול לשמוח לפעמים על איזו מלאכה נתעבה בכל רמ“ח אבריו ושס”ה גידיו שבעתים יותר מאשר ישמח המבין היותר חד על היֹפי היותר טהור. מי שמורה בענין זה תורה אחרת, אינו אלא פטפטן, אם מתוך הזיה ואם מתוך דעה מיושבת.

דבר חמישי המובן מאליו.

ה. הנאה של אמנות אצל כל מין ממיני העם אינה אלא התלהבות לרגלי זה שאי-אפשר להיות מושג, יראת-הכבוד מפני זה שאי-אפשר להיות נחקר, תאוה ואהבה לזה שיש בו מעין זרות ונפלאות, כלומר: אמונה, חלום והפקרות.

באור:

כשם שמהות האמנות אין לה באורים, כך אינה מבוארת גם מהות ההנאה של אמנות; אפשר לבאר רק את המעמד מצד החוש. המעמד הזה, ולו גם יביאוהו לידי רוחניות במדה שאין למעלה ממנה, בעיקרו אינו אלא מעמד של אהבה נמלאה, במובנה היותר רחב והיותר צר ובערכה היותר גבוה והיותר עמוק והיותר שטוח: אהבה, געגועי-אהבה, שעשועי-אהבה. היוצא מזה, כי הוא אינו נותן לנו שום ערבון בנוגע לשויו של הדבר האהוב או בנוגע ליפי, ולאמת טבעית וכדומה. כשם שהבחור האוהב, שעוד אתמול ראה איזה פנים היו בעיניו כמין מפלצת, יכול פתאום למצוא היום, שהפנים האלה הם מבחר כל חמדת העולם, ואפשר שיהיו בעיניו כך כל ימי חייו, ואפשר שרק למשך שבועות אחדים – כך אוהב וכך חי גם חובב-האמנות, ואין צריך לומר שזהו דרכו של עם כלו עם תערובותיו הרבות! אפילו עם של היונים לא היה עם של אמנות, כמו שרוצים הרבה להאמין, כי עם של היונים לא היה מעולם, ורק היו איזו קהלות, שבהן ישבו משפחות אצילים (פטריציים) מעטות, אנשים תקיפים מאד, שהיו חובבים את האמנות, ועל-ידם ישבו המון של אזרחים, אנשים חומדי-שררה ואוהבי-תענוגות, ועל-ידם עדר גס של עבדים שפלים, אבל התשוקה והאהבה להאמנות כשהן לעצמן הן ערך גדול ועצום של חיים; הן מיחסות שלֵמות לדברים, גם בשעה שהם אינם שלמים עוד, והן מאמצות את כל כחותיה של הנשמה האוהבת, גם בשעה שהכחות האלה אינם אלא רפים מאד. הן מביאות את הרוח לידי הרהורי חלומות, המראים לו כי תשוקותיו היותר נשגבות נמלאו על-ידי הציור שהפליא אותו; ובמדה שתקטן דעתו של האדם ובמדה שתמעטנה ידיעותיו בהלכות האמנות, במדה זו יקל לו יותר להאמין לחלומותיו. ואז אין לו צֹרך בשום באור: אז מתברר לו זה שאינו מושג, כי הוא והאמן הבודד אינם אלא בריאה אחת; אז הוא מרגיש כמוהו את זה שאין לו גבול, והרגיש עמו את הפרח שעל-פני השדה והבין את הגבור שבספורי נפלאותיו וחי עמו חיי אומה שלמה ונאדרה, והריע בסתר מרֹב נחת ומרֹב הפקרות. ובהקיצו מן החלומות האלה, שעשו לו את הקטן לגדול ואת הנורא לנעים ולחביב, אז יכבד בכל לבו ומאדו את הכח הנסתר והנפלא, אשר משחק לו הגבולים הצרים שלו לעצמו; ותשוקתו לזרות ונפלאות, אשר נמלאה רגע אחד ברֹב התלהבות, תתמכר ביתר עֹז אל החיים, אלה החיים שאין לפניהם דממה ושמשתנים בלי תכלית וסוף. ואולם אוּמה שלמה, שחולמת כך – וחולמת כך בכח האמנות הגדולה שלה – דבר זה הוא… חלום יפה לעתיד לבוא.

דבר ששי המובן מאליו.

ו. האמנות היותר גבוהה אינה פועלת שלא-על-ידי אמצעי, אלא על-ידי אמצעי, בתור אגדה הנכנסת לתוך העם.

באור:

לא רק האמנות מתוך התקופה שלפני ההיסטוריה או מתוך תקופות שאין להן ערך היסטורי – כגון משלי הגבורים, האידילות ההומניות, הפרַבּולות הדתיות, כפי שנמסרו לנו “מפי ההמון” – נכנסת לתוך העם על-פי השמועה לבד, כי-אם גם כל האמנות ההיסטורית – זו שהיא סמל שלם של החיים הגופניים, וכמו כן של החיים הרוחניים במושגם היותר נעלה – חודרת לתוך העם רק על-פי השמועה לבד ונמסרת איש מפי איש ונשארת חיה רק על-פי הזכרון באֹפן חפשי; גם המצאת הדפוס לא שנתה בדבר זה כלום. מי קורא עוד כיום הזה את סֶרְוַנְטֶס ואת סוִיפט במלואם, כמו שהם נדפסים בספרים, ומה גם את דנטי ואת הומירוס? רק עדה קטנה של משכילים, אשר באצבעותינו נספרם, וגם אלה אינם קוראים אותם אלא מתוך הכרח. מי מביט עוד כיום הזה אל פסל של פִידִיַס ומי מקשיב עוד לשיריה של סַאפוֹ העדינה? מי הוֹלך כיום הזה לראות את הפירמידים, מי – את היכל-פטר, מי – את הפרדס אשר בוֶרסַיל? מי יודע באמת את לֵיאוֹנַרדוֹ בשלמות, מי – את גיטה, מי – את מוצרט וגלוק, מי – את באך? אבל ידבר-נא איש על “מסעי גוליבר”, על “דון קיכוט”, על “דון י’ואן”, הילני, פויסט יזכיר-נא איש בשם פרומיתוס ואוֹֹרפיוס, מיכל-אַנג’ילו, שֶׁקספּיר, רֶמבּרַנט, בֵּיטהובן, ומורא הוד של דמיון מלא אמונה יבוא על רוח כל איש, ואפילו על זה שהוא עני ברוח, וימלא אותו המון ציורים של חיים מלאים ומאורעות כבירים ותמונות של אנושיות בצורתה היותר שלמה. בין מאה מבינים לא תמצאו שנים שיש להם דעה שוה על דבר ביאטריצ’ה של דנטי, או שבאו לכלל דעה אחת בדבר הַמלט של שקספיר; ואולם כל אחד ואחד מרגיש ברור מה זה, כשישמע בחייו אחד אומר: נערה זו היא מין ביאטריצ’ה! איש צעיר זה הוא דוגמת המלט לגמרי! אכן זהו הסימן היותר מובהק של אמנות שלמה, שהיא אינה מושגת לשום איש בשלֵמות, שזה מוציא ממנה את הדבר האחד ואומר עליו שהוא עיקר שבה, וזה – את הדבר השני שנעשה לעיקר לו, והיא בעצמה יש לה כח שאינו-מוגבל להשפיע מחוץ לפעולתה העצמית גם על-ידי סרסרותם של אחרים, עד שמתוך כל הדעות הללו, המלאות התלהבות, יתפתח ציור כולל שנעשה לרשות-הרבים ונשאר בזכרונם, והציור הכולל הזה יש שהוא רק החלק היותר קטן של הציור המקורי, ואולם רוחו של העם מאמין, כי על-פי החלק הקטן הזה הוא משיג את כלו – ועוד יותר מזה. ככה די לו לאיש האוהב שתהיה לו רק קוֻצה אחת משערות ראש אהובתו, בשביל שיצַיֵּר לו את תמונתה כלה, את ריח שערותיה, את מבטה, את שחוק פיה ואת כל נשמתה; כן, לפעמים די לו רק השם שלה לבדו.

דבר שביעי המובן מאליו.

ז. שום אמנות לא היתה עממית מתחלתה; רק בכח אהבתה לחֵרות הנטועה בה לכתחלה, שהיא מחדשת את פני כל, היא נעשית עממית; ורק בכח אהבתה לסדרים הנטועה בה מבראשונה ושהיא מוכרחת אצלה, היא נשארת עממית.

באור:

עממיות היא התוצאה האחרונה של התרגלות ארוכה ברצון חפשי שהתרגלו כל פרטי עם כלו לדבר אחד, או, לכל-הפחות, רובם והטובים שבהם. ואולם אין אדם מתרגל לדבר, שהוא כבר רגיל אצלו; כיוצא בזה אין אדם מתרגל לדבר, שאין בו כלום, אלא שהוא דבר שאינו רגיל. רק אמנות זו נעשית ונשארת עממית, שיש לה הכח לעורר את הרצון להשתתפות רוחנית, אותו הרצון שהוא אצל האדם היותר כללי, והיא במדה שוה דוחפתו ועוצרתו, מתירתו ואוסרתו, מעוררתו וכובשתו. מצד האחד צריכה שתהיינה לה כל הסגולות שיכולות לעורר כפעם בפעם את הרגש הטבעי הבלתי-מוגבל אפילו של העקשן היותר גדול, ומצד השני – הסגולות שיכולות להשביח את השכל הקולטורי המוגבל אפילו של הותרן היותר גדול. וצריכה היא שתאחד את הסגולות הכפולות האלה בצורה פשוטה כל-כך, עד כדי שתוכל לפעול בהכרח כמו חֹק חדש, שנדחקה אליו מתוך החֻקים הקודמים; אכן זהו שתלוי בו גורלו הפנימי של האמן, אם יש לו החריצות החיצונה להסתגל עם כח יצירתו העיקרי אל תכונתו של העולם ואל הסדר ההכרחי של הכחות. אז יהיה פעלו פֹעל שלם: סמל של החיים היוצרים בלי מטרה ותכלית, קלסתר-פנים של הרצון החפשי אל ההויה, דוגמה של הסתגלות מתוך רצון אל הנצח. אמנות כזו אפשר שבראשיתה יגערו בה בזדון, יבוזו לה ויכניסו בה כונות זרות, ישימו אותה לשחוק ויתנו לה תהלת-כסילים; ואולם דוקא דבר זה יגרה את התשוקה של ההמון, דוקא דבר זה יעיר משנתם את הזקנים הישנים במצנפותיהם; ובאחרונה יכיר גם זה העומד מן הצד, כי מתחת הלהטים האלה, הנעשים למראית עין, גנוזים אוצרות שיש להם חשיבות יתֵרה. ואולם האמנות הרודפת אחרי אהבת-ההמון, על-ידי מה שתתלבש בבגדי- צבעונים של אמנותם של קדמונים שנעשתה עממית: אפשר שהמומחים היותר גדולים יסמכו את ידם עליה, אפשר שמטעם הרָשות ובתי-המדרש והעתונים תהא נעשית “פופולרית” בחֹזק יד, אפשר שאיזה זמן תהיה “חביבה מאין כמוה”, אבל סופה שיכירו בה כי אינה אלא מעשה-תעתועים, שלכל היותר כל תועלתה היא רק בזה שנתנה להעם איזו ידיעות בנוגע לאמנות.

דבר שמיני המובן מאליו.

ח. כל אמנות שאינה נשארת עממית, נעשית ללא-אמנות, לדבר ריק ולמֹץ בפני רוח.

באור:

אין לך בעולם מעשה-אמנות, ואפילו הגרוע ביותר, שלא יהיה לו בתחלתו ערך של חיים; תמיד נמצאים שוטים רבים, ולפעמים גם חכמים לא מעט, האומרים שהדבר הגרוע טוב למדי לקצר בו את אֹרך השעה כשנפשם תקצר עליהם. רק מעט מעט מתחילים להתבונן, מה זאת אי-אמנות. כל אחד יודע זאת מן הנסיון שלו; ונסיונותיהם של העמים מתפתחים עוד יותר לאט, ואולם תחת זה הם יותר קימים. אפשר להזכיר מעשי-אמנות רבים, שהיתה להם במשך הרבה מאות שנים חשיבות גדולה מאד גם בעיני העם וגם בעיני המבינים, ועתה אינם נחשבים אלא לדברים בינונים, ולא מן הנמנע הוא שערכם ירד עוד למטה מזה, או כמו כן לא מן הנמנע הוא ששוב יעלו עד למדרגה היותר גבוהה. סימן גמור למעשה-אמנות, שאין לו שום ערך כלל, הוא רק זה, שבתור חֹמר עבר ובטל מן העולם, באֹפן שחדל לפעל בתור רוח חיים באיזו צורה שתהיה – אם בצורה של אגדה או של מצבת-זכּרון או של איזה חזיון אחר. דבר זה יכולים היו המבינים לנַבּא בברור גמור על הרֹב היותר גדול של מעשי-האמנות; אלא שהמבינים אינם פוסקים את פסק הדין. רק האנושיות בעצמה היא העמק אשר ביזרעאל והיא הזורה לאטה את הבר מן התבן; והעממיות היא הכברה הגדולה, אשר בה תניע את פרי-החיים אשר לה. אז יפלו לארץ בעד הכברה דברים רבים-רבים מאד, אשר נחשבו בעיני מבינים רבים לאבנים טובות ומרגליות, וספור-המעשה הגרוע ביותר, שכתב אותו איזה פטפטן מן השוק, לא ישפיל הרבה לרדת אל האשפה מספורים רבים נחמדים וחשובים שהם עתה תפארת לעושיהם ותפארת לקוראיהם. ואולם המשורר, שאין איש יודע את שמו, אשר פתח לעמו את אוצרות הרומנטיקה, בתתו לו את תמונת אחד מגבורי השודדים האבירים אשר פשטו את עורו מעליו, הוא יקום לתחיה בפי בני-האדם וברוחם שבעתים ממשוררים הרבים אשר סמכו עליהם אנשי-הקתדראות את ידם ואשר שמם היה לתהלה בספרי ההיסטוריה של הספרות.

ועוד דבר אחד, הדבר התשיעי, המובן מאליו.

ט. האמנות הולכת על דרכה לעצמה; אשרי האמנות, שאפשר לו להעם ללכת אחריה.

הגם דבר פשוט זה צריך באור?

הדבר הזה לא היה צריך שום באור והיה מובן מאליו גם למי שמוחו רופס, אלמלא היו בעולם אמנים, שיש להם ערך גם לעתיד לבוא, והם בחרו להם מין גאוה יתרה, שלא לחדור לתוך העם כל זמן שהם חיים עוד. הכבוד הריק מלא את נפשם גֹעל, והם מאמינים, כי הרגש העצמי שלהם הוא העולם כלו ואנושיות אינה אלא מין הגדה שהמציאוה מתעי-העם. עד מתי יארך השגעון הזה? עד כי יפלו והיו לקרבנות על מזבח-העולם, והעם וכל האדם יאכלו את זבחי-המתים האלה! כי כלנו אין אנו חיים לעצמנו, ולוּ גם יש בקרבנו חכמים עליונים כאלה, היושבים גנוזים בחדרם אל המנורה אשר על שלחנם בלילות וחושבים כדבר הזה; ואולם גם הכילי צר-העין, אשר אין לנגד עיניו בלתי-אם גופו לבד יורד באחריתו לקבר, ואת אוצרותיו אסף למען יורשיו.