מכתב ראשון

ידידתי, רעיון משונה קצת מעסיק את מוחי זה כמה: יש שאנו רואים באיזו ספרות מעשה הדומה ממש למעשה לסטים מזוין. בא לפעמים איש אמיץ כח, אדיר וחזק וכביר רוח, יורד לתוך הספרות, ובגבורה גדולה ובזרוע נטויה הוא נוטל לעצמו את כל מה שהוא יכל ליטול, ואינו מניח אחריו לאחרים כלום. לסטים כזה היה, למשל, גיטה. לסטים כזה היה גם איש כדוסטוייבסקי. אל תשחקי לי, ידידתי. המלה היא מלה גסה קצת. ידעתי, אבל אין דבר. אפשר שסוף־סוף יעלה בידי לברר את כונתי יותר.

הלא ידעת את החזיון? – עשיריות שנים שלמות או גם מאות תמימות עומדת איזו ספרות, כאותה בצה העומדת, וקופאת על שמריה הנבאָשים. אין חיים ואין תנועה, אין יוצא ואין בא, אין קם ואין מתעודד. התקופה היא תקופה של התנוונות. הכל נשתתק, מין ריקניות נוראה מולכת בכיפה, ואומרים, במקרה כזה: נסתלקה השכינה. כך חולפים עליה לפעמים דורות. ופתאום – אין איש יודע מהיכן ואין איש יודע על־ידי מה – פתאום כאילו נעשה נס מן השמים. אותה הספרות מתעוררת בן־לילה אחד לתחיה. ענקים אחדים באים פתאום, גדולים, שהם נעשים לבסוף למופת לעולם כולו ולמשך אלפי שנים שלמים, אנשים, שהם מטביעים את הסיגנאטורה שלהם על מהלכה של כל הקולטורה האנושית כולה, ולא עוד, אלא שעל־פי רוב אין הם באים אחד־אחד, אלא בהמון. מחנה שלם בא. אותה הספרות מתחילה פתאום לפרוח לעינינו ותקופה חדשה ומזהירה הולכת ומתבססת. אבל לא זה הוא, בעצם, החזיון המתמיה אותי, אלא חזיון שני הכרוך מיד אחרי זה: – מיד אחרי אותו הדור של התקופה הגדולה, דור הענקים, בא על־פי רוב איזה עיקול הפונה אל הצד. אמת שיש לך עוד עסק עם גדולים, אבל חש אתה, כי אלו הם רק כשרונות חזקים, אבל בכל אופן אין עוד בהם מאותה הקלאסיות שראית אצל האחרים זה רק לפני שנים אחדות. והרע מכל זה, כי גם הדור הזה, דור הכשרונות החזקים, הסמוכים עוד אל הקלאסיים, הולך וכלה, ומתחילה ירידה גדולה. מעט־מעט והנה בא דור של אפיגונים, של מחקים, של “הולכים בעקבות”, של ננסים. באה התסיסה. אין אתה רואה שוב אלא אנשים תוססים, שואפים, עורגים לאיזה דבר ומחפשים, שמתוך איזה הכרח נפשי לא־ברור הם מבקשים דבר, שהם קוראים לו "מלה חדשה,, או מבקשים איזו צורה חדשה של בטוי או איזה תוכן חדש, והם עושים יום־יום נסיונות, בונים היום ומחריבים מחר, מוצים היום ומבטלים מחר, ממליכים היום איזה “גדול” ומורדים בו מחר. וסימנם הוא: יש להם תמיד שפעה גדולה של מלים, של שיטות, של שמות, של בתי־מדרשות חדשים ושל זרמים חדשים – אבל עצם הענין אין. “הדבר כשהוא לעצמו” אינו נראה…

ראיות? – עיין הספרות האשכנזית, עיין הספרות הרוסית וכן עוד ועוד. הספרות האשכנזית קפאה דורות שלמים תחתיה. ופתאום – כמעט בעת ובעונה אחת – באו לה ענקים, שכמעט לא היו כדוגמתם, בא לסינג, ואחריו, כמעט בלי שום הפסק, בא שילר, בא הרדר, בא ווילאנד, ובא אותו הענק שבענקים, אותו גיטה, ובאו כל אותם גבורי הרוח של התקופה אשר יקרא לה תקופת הזהב שבספרות האשכנזית המודרנית. אבל מיד אחרי זה, רק כימי דור אחד, והנה כבר מתחילה קצת שטחיות. עוד יש כשרונות גדולים ומפליאים, עוד יש קלייסט ולינוי והיינה, אבל חש אתה, כי הקלסיציסמוס כבר התמוטט. איזו תקופה של מעבר באה. נולדים רק עוד כשרונות סתם. ומיד אחר כך והנה הירידה השלמה. רק מחקים, רק תלמידים, רק אפיגונים, רק עובדים על־פי שאבלונה, רק אנשים היודעים היטב איך המלאכה נעשית, רק תוססים ודומיהם.

וגם בספרות הרוסית הולך החזיון הזה ונשנה לעינינו. הספרות היתה ספרות של מתחילים והיתה מונחת בחתוליה ובסמרטוטיה הצואים ואיזה הדיוט שאינו מעלה ואינו מוריד היה המנצח על המקהלה. פתאום – לא ידענו מהיכן ועל־ידי מה ולא ידענו מי ומה ילד לה את אלה – פתאום והנה דור של ענקים: פושקין, גוגול, לירמונטוב, טולסטוי, ואותו הפלא שבפלאות, אותו דוסטוייבסקי, איש שהכריח לבסופו את כל הספרויות להשתעבד אל רוחו הנפלא ולעשות כל אחת בחוצותיה מהפכות שלמות. אבל מיד אחר זה והנה דור של מעבר. ולא עוד, אלא שמיד אחרי דור המעבר והנה ננסים. אפשר שרק עוד טשיחוב הוא משיירי אנשי התקופה הגדולה, אבל מיד אחר זה והנה רק מבקשים, שואפים, תוססים, עורגים ודומיהם. מבקשים הם איזה דבר ששם אין לו. יש רגע שאתה מדמה, כי יש לך עסק עם כשרונות מקוריים מאד, וברגע השני כבר אתה בא לידי ידיעה ברורה, כי טעות היא בידך ואין כאן כלום. יש רגע שאתה מאמין, כי אנשים בעלי עצמיות, המיוחדה ומופלאה מאד במינה, עושים לפניך, ומי מתברר לך, כי אין כל זה אלא מעשה להטים גרידה. כך הוא טבעו של דור שכזה: אלפי מלים רמות – ולבסוף אין כל זה אלא פתפותי ביצים ריקות. חי אתה בדור של אינדוסטריה ספרותית, שהביאה את עצם המלאכה עד לידי מעלה גבוהה. המכונה עושה לפנינו.

אי מזה בא חזיון של ירידה נצחת כזאת אחרי תקופה גדולה? – הנה זה הוא שאמרתי, כי רעיון משונה קצת מעסיק את מוחי וכי רואה אני בזה מעשה לסטים מזוין. אל תשחקי לי, ידידתי. מצייר אני לי את הדבר כך: – באיזו פנה בשמים, באוצר העולם הגנוז, יש מין קופה של ברזל אשר מונח בה סכום ידוע של גיניאליות, והאוצר הזה שמור שם למשמרת בשביל עדה שלמה של אנשי־רוח, שיבואו איש־איש מקצהו ויטלו איש־איש את חלקו המגיע לו. אבל יש שנולד לפעמים בין אנשי־הרוח אדם עם כח ידים ועם כח נפש גדול ורב מאד, מין בולשוויק רוחני, ואדם כזה, מכיון שבא אצל הקופה, שוב לא יסתפק באיזה מועט, אלא בא וקורא אל המלאך הממונה על הקופה: “הרס ידך!” והוא נוטל בין כך וכך מן הקופה את כל הנמצא שם במזומנים, ולא ישאיר אחריו אלא פכים קטנים. או יש גם שיבוא אצל הקופה לא רק אחד כזה לבדו, אלא חברה שלמה של בולשוויקים רוחניים כאלה, ממש שודדים בצהרים, והם יריקו את האוצר כולו ולא ישאירו אחריהם אלא עוללות, מין מעות קטנות, קשיטות ופרוטות, שלא ישימו אליהן לב עוד. בא גיטה כזה עם החבריא שלו ונטלו בפעם אחת את אשר נאגר ונאצר בשביל סופרים לדור שלם. לסטים מזוין היה, שהפיל את חתיתו על המלאך הממונה על קופת הרוח, ולסטם את כל מה שהיה ללסטם, את כל הזהב הנוצץ, ולא השאיר אחריו אלא פרוטות של נחושת. בא דוסטוייבסקי כזה ועשה גם הוא כמעשה הזה. לסטם את האוצר הגנוז לעתיד לבוא ונטל לו את הכל, ולא השאיר אחריו אלא מעות קטנות. ומה פלא, כי אחרי תקופה של גיטה וחבריו או אחרי דור של דוסטוייבסקי וחבריו בא דור של שפלי ידים, שאין להם אלא קטנות ואין להם אלא מלים ואין להם אלא תאוות ושאיפות? – חלקת אדמה, שעובדה כהוגן והוציאו ממנה את כל כחה, לא תוכל לעשות פרי חדש, אלא אם כן נתן לה תחילה מנוחה ושמיטה למשך זמן ידוע.

אבל יהיה איך שיהיה. חזיונות כאלה, כשאנו רואים אותם בספרות הכללית, עוד מובנים לנו במקצת. אם יש שהיה לאיזו ספרות דור זהב, דור של ענקים, מהיכא תיתי, יבא־נא אחריו גם דור של מעבר או אפילו דור של ננסים ואפיגונים ומחקים ודורכים ביקבי קדמוניהם. אבל כשנובא לספרות קטנה ודלה ומדולדלה, למשל, לספרות כספרותנו, ספרות שגיטים ודוסטוייבסקים לא היו לה, אלא כשבאה והתחילה התחילה מיד במחקים, זהב לא ראתה מימיה, אלא כשבאה והתחילה מיד במחקים, זהב לא ראתה מימיה, אלא כשבאה למנות, התחילה מיד בפרוטות של נחושת, גדולות לא עשתה, אלא כשבאה לעלות לדוכן, התחילה מדי באינדוסטריה ספרותית העושה את המלאכה מעשה מכונה – אז נופלת עלינו איזו מרה־שחורה גדולה ואיומה וידינו יורדות למטה, וכל רוח לא תקום בנו.

לפני הרבה שנים כשטללי הילדות היו מרטיבים עוד את מצחי הבוער, והאויר אשר מסביב היה מחנק לי כל־כך והכל היה צר ודחוק וצפוף כל־כך, והסביבה היתה יבשה ומיובשה, ומשאות הנפש היו גדולות ונפלאות, והתמימות היתה רבה וגדולה, והאמונה בעתידות הבאים היתה חזקה ועצומה, – אז היתה שגורה על פי תפלה אחת קטנה, שנתתי לה בטוי גם באחד ממכתבי אליך, ידידתי. התזכרנה עוד? – הלא כך הייתי מתפלל: אלי, אלהי אורי ושירי! חמל־נא על עמך הכבד הזה והסר ממנו במעט את הרוח היבשה הזאת. תן־נא בלבו מעט רוח של ליריות, של רוך ועדנה, של הגות וחלומות. יהיו־נא גם לו מעט משוררים בעלי שירי דמיון והשתפכות נפש, יהיו־נא גם לו מעט שירים ליריים, שירי אהבה, שירי נוער, שירי חיים, שהם יהיו כעין סדור־תפלה מודרני או כעין מחזור לכל השנה בשביל בני־הנעורים, אשר מתוכם יתפללו את תפלותיהם ויבכו את דמעותיהם בשעה שלבם יכבד עליהם, ואשר על־פיהם ישפכו את שיחם כל נערינו ונערותינו וכל בחורינו ובתולותינו בכל עת אשר יצר להם בנשמתם ובכל רגע אשר המון לבם יגבר עליהם ונפשם עליהם תתעטף מרוב תשוקה לדמעות אחדות… התזכרי? – ועוד תפלה אחת קצרה היתה לי בימים ההם: אלי, אלהי אורי ושמשי! וגם מעט בקורת אל־נא תשכח לתת להם בלבם. יהיה־נא להם מעט רוח בוחנת, מעט שכל זך ומעט טעם טוב, למען אשר יבררו ויצרפו ויבקרו את כל דבר אשר יושם לפניהם. יקומו־נא גם להם מבקרים־סופרים אחדים, אשר יורו אותם מעט ואשר יחנכו אותם מעט, ואשר יהיו להם לעמודי־אשר ללכת לפניהם ולהנחותם במדבר הגדול והנורא הזה אשר יקרא לו ספרות וכו' וכו'. הוי לאותה הטעות שטעיתי אָז! תפלתי, כפי הנראה, היתה חטופה קצת יותר מדי, ולפיכך שכחתי בה את העיקר. שכחתי, למשל, להוסיף את הדבר הקטן הזה: כי אותם המשוררים הליריים ואותם המבקרים־הסופרים, שאליהם אני מתפלל בלב קרוע ומורחת כל־כך, יהיו דרך אגב גם אנשים בעלי כשרון, ולא יהיו רק מפטפטים ומהגים ומרבים להג. את הדבר הקטן הזה שכחתי. ולפיכך, כשכבר נעשו לנו כל אותם הנסים הרבים והגדולים, שאליהם התפללתי כל־כך, וכבר יש לנו, ברוך־השם, משוררים ומבקרים קצת יותר משערבתי את לבי לקוות אליהם אפילו בחלום, אל־נא תשתאי, יקירתי, אם תשמעיני מתפלל עתה תפלה להפך: רבונו של עולם, אפשר שיהיה רצון מלפניך לשמוע אל תחנתי החדשה: עשה־נא עמי ועם עמך האומלל ועם ספרותו האומללה נסים רק עוד הפעם האחת הזאת. הסר ממנו רק את הנגע הזה – את המון המשוררים והמבקרים האלה. רק אל־נא יהיו לנו משוררים ומבקרים רבים כל־כך! כי הנה שגיתי מאד, אדוני ורבוני, שגיתי בהיותי נחפז. שכחתי, כי כל אותם הפטפטנים, הנמצאים תמיד בקרב אומה הגונה במספר הגון וידוע ואשר היו לי לזרא ולגועל נורא כל־כך מעודי, הם הם בעצמם יהיו אלה אשר יקחו להם לתוך רשותם ואל תחת שלטונם את המלאכה החדשה הזאת, את עסקי הלב ואת עסקי המוח, והם הם ישירו לנו את מספר השירים ויכתבו לנו את מספר מאמרי הבקורת, הדרושים כל־כך לצרכי אומה הגונה. בני אותה המשפחה עצמה, שאבותיהם כתבו לנו פעם את שיריהם “על האָביב” ועל “היונה ההומיה” ועל “הצפור בכלוב” ועל “בת רומיניה השדודה”, וכן אלה שכתבו לנו פעם את פלפוליהם על הפסוק “או נשיש” ואשר במשך מאות שנים למדו את עצמם להתפלפל על־דבר “עובר ירך אמו” ועל כל קוץ וקוץ, הם הם בעצמם או בניהם ויוצאי חלציהם יהיו לנו למספיקים, אשר יספיקו לנו את סכום השירים ואת סכום המאמרים ואת כל יתר הסחורה הדרושה לנו במקצוע זה במשך שנה, מראש השנה הזה ועד ראש השנה השני הבא עלינו לטובה.

לכאורה, לא היו ימים טובים לשירה העברית כימינו אלה. עשרות־עשרות משוררים חדשים קמו לנו. יום־יום ומשורר חדש, יום־יום וכוכב חדש. השירה נוזלת לעינינו בקלות נמרצה ממש כפלג מים. אבל ראה זה פלא: מוצא אתה, כי כמעט כולם יודעים קצת יותר מדי את סוד המלה וצירופה. כולם עושים הם כוני חן באופן ידוע, כולם חולמים הם בנוסח ידוע, כולם באים הם בהשתפכות נפש בסגנון ידוע, אצל כולם מוצא אתה אותם הדמדומים הידועים ואותם חצאי הרגשות ואותם הגעגועים ואותם הזעזועים ואותם מצבי הנפש של תוגה ידועה, ואפילו אותה החבה הידועה, שחייב כל משורר הגון להרגיש ולהודיע על הטבע החי או המת, אתה מוצא אצלם מן המוכן, אלא שהאחד אוהב פתאום את “החולות הצהובים” והשני את “הסוס האָדום בערבות ערב”, כאילו לא היה לזה מעולם עסק אלא עם חולות ולזה לא היה מעולם משא־ומתן אחר אלא עם סוסים; ויש שחרוזיהם יפים באמת, ויש גם שמביאים אותך רגע אחד לידי אמונה, כי דבר לך פח עם משוררים אמתים – אבל דבר אחד קטן חסר לך אצלם: הנפש לא תמלא. תניח אותם רגע אחד מתוך ידך – והכל נשכח כרגע. והן זוכר אתה היטב, כי כשנתגלה אלינו, למשל, ביאליק, או אפילו משורר אחר קטן ממנו, ואתה קראת את חרוזיו הראשונים, מיד תפש אותך בלבך, ולשכוח לא יכולת עוד בשום אופן לא אותו ולא את שירו. היה שם איזה דבר, שלחש לך באָזנך, כי עסק לך פה עם ענין אמתי, שאינו מזויף. ואפילו אם השיר לא היה מן המשובחים ביותר, ואפילו אם היו לך עליו אלפי טענות, – אבל באמתיותו לא יכולת בשום אופן להטיל ספק. מדוע אין הדבר כך אצל החדשים שלנו ואצל החדשים שבחדשים? – אפשר משום שאתה מרגיש בשעת הקריאה, כי עסק לך פה עם “נוסח”. הן כולם, לצערנו, למדו את הנוסח בעל־פה, והם יודעים כיצד המלאכה נעשית, ובאים הם אליך עם המוגמר. ולא עוד, אלא שכולם ביחד יש להם סגנון אחד: תוכן אחד ושפה אחת ומלים דומות. ואם תקח את המשוררים הרבים, שקמו לנו בעת האחרונה בשני חצאי כדור העולם, תעמוד משתאה: אם קראת שירים אחדים מאתם בבת־אחת, את שירו של האחד ואת שירו של השני, או יותר טוב, אם יקרא אותם איש לפניך מעל הספר, ואתה לא תעיין בואתו ספר גם אתה, אלא תשמע באזניך, ואתה לא ידעת כי פרי משוררים שונים הושם פה לפניך, אז תאמין, כי רק משורר אחד כתב את כולם יחדיו – עד למדה זו חסרים הם כל עצמיות. לרגעים תבוא לידי אמונה, כי כולם יחדיו כותבים הם מתוך קסת־דיו אחת ובעט אחד ועל־גבי גליון נייר אחד. אין כמעט שום הבדל ביניהם, ויש שתדמה, כי גם אותה הנערה, שעליה ישירו, היא רק נערה אחת משותפת לכולם. ויש שתדמה, כי אפילו אותה הדמעה, שהם שופכים, יוצאת ובאה מתוך מרזב אחד, והיא משותפת לכולם – עד למדה זו דומים הם איש לאחיו בנוסחה שלהם ובסגנון שלהם. פתאום תאמר לנפשך: רק אין זה כי־אם חברים הם כולם יחדיו לאיזה טרייד־יוניון. הן היתה השירה גם היא רק לסניף מסניפי האינדוסטריה הרבים. כך וכך געגועים, כך וכך מכאוב, כך וכך דמדומים, כך וכך תאוה ואהבה לנערה – והנוסח יש. זוכר אני, שבנעורתי, כשהיה בא אצלי מורה ללמדני את החכמה של כתיבת אותיות עבריות, היה מספר לי, כי סופרי ווילנה וחכמיה יש להם לכולם כתב־יד ואין האסון גדול כל־כך. גדול קצת יותר נעשה האסון, אם משוררים הם, והם כותבים כולם בנוסח אחד…

כי מה אני שואל מעם איש הבא אלינו בתור משורר? – אין אני שואל מעמו, כי יהיה דוקא גדול –: הגורל אינו יורד מן השמים, כמו גשם על ראש כל, ומי אשר אין לו מחסה־ממטר, על קדקדו ירד. אין אני שואל מעמו, שיהיה דוקא ומיד לאדם הבא אלינו עם מחשבות חדשות –: המחשבות החדשות אינן צומחות מן הארץ, כמו הכרפס על־פני השדה, ומי שיש לו יד, זה בא וקוטפן. אבל דבר אחד קטן אני שואל מעמו: שיהיו לו מאורעות חיים פנימיים, שכל רגע ורגע יהיה לו למאורע בחייו, אשר ירגיש אותו בנפשו בכל נימיה עד היסוד, שנפשו תהיה לו למועקה גדולה תמיד לרגלי כל תנודה ותנודה הבא עליו, והוא לא יוכל למלט את המשא הנורא הזה מעל לבו, אלא אם כן ישחרר את עצמו ממנו על־ידי איזו מלה אמורה, באופן שהמלה האמורה הזאת תהיה לו לגאולה, לכל הפחות, לרגע אחד. זהו המשורר לפי הבנתי. כי למה זה נשלה את נפשנו? הן לא מעט הכתיבה, שאדם בא וכותב, הוא העיקר, ולוא גם תהא כתיבה זו יפה עד להפליא, ולוא גם יהיו הדברים אמורים באופן שאין כלל למעלה ממנו. הן כל זה סוף־סוף אינו אלא איזה חזיון־לואי, שאנו מוצאים אצל אותו אדם, שאנו קוראים לו סופר או חוזה או משורר. הן העיקר סוף־סוף הוא האדם בעצמו, והשאר, אותו מעט הכתיבה, אינו אלא הטפל, מן “פירוש הקונטרס” לאותה העצמיות המיוחדה של אותו בן־אדם.

עוד נער צעיר מאד הייתי, כשקראתי את “קין” של בירון בפעם הראשונה. עד כמה הבינותי או עד כמה לא הבינותי אז את הספר הזה – דבר זה אינו עתה מן הענין. אבל אחת אני יכול להבטיח: את היום ההוא ואת הלילה הבא אחריו לא אשכח עד עולם. וראה זה פלא: לא הספר “קין” העסיק, אחרי שכליתי את הקריאה, את הרהורי, ולא השירה הנשגבה הזאת כשהיא לעצמה, אלא דבר אחר לגמרי: רק אותו בירון בעצמו. אדם זה לכשעצמו בלבל את מוחי ואת לבי ואל כל רגשותי ואת כל הרהורי, ולא יכולתי להסיח ממנו את דעתי אפילו לרגע. רבונו של עולם, מה מוכרח היה אדם לשאת ולסבול בקרבו, איזה תפתה היה מוכרח להיות ערוך בלבו, איזו מצוקות ואיזו נדנודי נפש ואיזו שביבי תקוה ואיזו יאושים היו מוכרחים לחלוף אותו, אם בא אדם וכתב מה שכתוב בזה! הרגשתי פתאום, כי אותם מאורעות החיים הפנימיים, שאירעו ונתהוו ועברו בתוך הנשמה של אותו בירון, הם מאלה שבאים רק על אחד מרבבות אדם. כן, אדם כזה הוא משורר. את זה אני מבין.

ועוד פעם אחת קרה לי מקרה כזה. גם אז הייתי רק נער עוד, ולרגלי איזה מקרה משונה נזדמן לי לתוך ידי איזה ספר קטן, ששמו היה – “פויסט”. ואת אשר נעשה עמי אז – איך זה אוכל לציירו? מובן מאליו: מעצם דברי הספר הבינותי אז רק את המועט מן המועט, אבל לא ההבנה היא פה העיקר. העיקר הוא, כי הרגיש לבו של הנער באיזו הרגשה עמומה ולא ברורה את כל הנוראות והנשגבות שבמעט העלים האלה – ודבר זה לא הניח עוד לו לישון. ועוד הפעם: – לא “פויסט” העסיק אז את הרהורי, לא אותו פויסט בתור ספר גדול כשהוא לעצמו, אלא אותו האדם, שיכול היה לכתוב ספר שכזה. הוי, אלי, פחד אבי ואמי, אלהי אורי ולילותי, מה מוכרח היה לעבור על בן־אדם ילוד־אשה, אם בא זה וכתב את אשר כזה! וגם זה פלא: מחשבה קטנה בא אז בלבו של הנער, כי בעצם אין “פויסט” זה אלא מין ספר זכרון, פנקס יומן, שכתב לו אותו גיטה, כגון, למשל, אותו פנקס היומן, שכתוב לי גם אני יום־יום, אלא באותו ההבדל, שהוא יש לו תמיד איזה דבר מיוחד ונפלא לרשום אותו בתוך אותו הפנקס, ואני הנני עני ממעש ומהרהור וממאורע גדול פנימי. גיטה זה חי הרבה, כלומר, הרבה־הרבה עבר בכל רגע ורגע עליו ועל מורשי לבו ועל נימי נפשו, והרשמים האלה נשארו אחריו פה בספר הזה לדורות לאלפי בני־אדם. ככה, כשאנו רואים צוקי סלעים איומים וחגוי הרים פראים ואשדות מים נוראים וצורות גיאולוגיות משונות, אין אלה אלא מעידים לפנינו על המהפכות העצומות, שנתהוו פעם במקומות האלה בתהומות האדמה העמוקות, וגם כשאנו רואים לפנינו “פויסט” כזה או “מנפרד” כזה, אין אלה אלא מספרים לדור את אשר נעשה פעם בתוך אותן התהומות העמוקות והחשכות הקרואות גיטה או בירון. הספרים לכשעצמם אינם אלא פורמאציות נפלאות. אבל נשוב לעיננו: אותו הרעיון, ש“פויסט” אינו אלא פנקס היומן של גיטה, מוחזק בעיני למין אמת עד היום הזה, כי רק על־ידי זה אני מבאר לי עד עתה הרבה־הרבה פרשיות סתומות בחייו ובספרו ההוא של אותו האדם הנפלא. פנקס יומן הוא לי, כמו שנחשבו לי לפנקס יומן גם “ווילהעלם מייסטער” ו“דיכטונג אונד וואהרהייט” ויתר ספריו ממין זה. הנה כן הבינותי היטב אחר־כך גם את מלתו הידועה של גיטה, כי אין הוא כותב אלא “געלעגענהייטס־געדיכטע”, מאחרי שבאמת כל מה שכתב לא נחשב לו אלא למין שיר לרגלי איזו הזדמנות – לרגלי איזה מאורעי מן החוץ, שנעשה לו, כמובן, למאורע פנימי בקרב לבו. כן, אדם כזה הוא משורר. את זה אני מבין. אדם כזה רשאי לעשות לו את הלוקסוס הזר והנפלא להיות למשורר. אם עשה אלהים ואת האדם לאומלל עד למדה זו, שיהא רואה וסוקר וחש ומרגיש את כל זעזוע וזעזוע של חֵי העולם, כמו שהיה סוקר וחש אותם איש כגיטה או כבירון, זה ילך וישיר לנו. אבל כשבאים אנשים מן השוק, עם רגשות לב מן השוק ועם מאורעות פנימיים ששוים בשוק פרוטה, והם הומים באזנינו את המון שיריהם, ואפילו אם יפים הם עד שיפליאו אותי רגע אחד, הלא סוף־סוף יעשה לי הדבר למשא, אם יהיה זה נעשה לאורך ימים. אותם האנשים עם הצעצועים והשעשועים, הזעזועים והגעגועים, הגעגועים והבעבועים הקטנים שבלבם הקטן אינם יכולים להעסיק אותי ואת חיי הפנימיים הרבה. נעשה לי הכל לנוסח יבש, לפורמה ריקה, ולפיכך הוא נעשה לי לזרא. הן כולם מבשלים הם על־גבי אש אחת, ויש להם כולם קדרה אחת דבי שותפי: טון אחד וזעזוע נשמה אחד ומין אחד של ליריסמוס ומין אחד של דמעה או של אנחה. ולא עוד, אלא שאצל רבים, אם לא אצל הרוב שבהם, יש לחשוד גם משום זיוף פשוט…

סובב־סובב הולך הרוח – אבל מן המקום, שעליו עמדנו, לא באנו הלאה אפילו פסיעה אחת. היתה לנו פעם ספרות של ספרי יראים וספרי מוסר וספרי התעוררות, שעסקו בהם זקנינו ואבות אבותינו ומלאו בהם את חייהם הרוחניים. באו אנשים חדשים, עדה של נלבבים, שהכירו בריקניותם של הראשונים, מרדו, קשרו קשר, עשו מהפכה, הביאו לעולם את הספרות החדשה, ואחינו ואחיותינו ובנינו וזרענו עוסקים בספרות החדשה הזאת כל היום, כמו שעסקו זקנינו בספרי המוסר שלהם. אבל האם באנו על־ידי כך בעצם הדבר אפילו פסיעה אחת הלאה? ואם לא באה ריקניות חדשה לעולם תחת הריקניות הישנה? ואם לא יבוא אחרינו דור, שיכיר פתאום בריקניות החדשה הזאת וילעג לנו, כמו שלעגנו אנחנו לזקנינו, וינסה את כחו במרידה חדשה ובמהפכה חדשה, כדי להעביר את זו מן העולם, וימליך על זרעו איזה מלך חדש, שיהיה בימים ההם, וירים על הכסא שוב איזה מלכות חדשה? – מה נותן לנו בעין אותו הליריסמוס, שאליו התפללנו כל־כך, ושהוא ממלא עתה אצלנו את מקומם של ספרי היראים, שהשפיקו בהם אבותינו? מה נותנים לנו במזומנים אותם הצעצועים היפים עם אותם הזיופים הנפשיים והכזבים האסתיטיים והעמדת הפנים כאלו מקיימים הם עולם מלא? האין בזה בלוי זמן לריק? האין בזה הליכה לבטלה וחיים של אנשים בעולם שאינו שלהם? האם לא בטלנות חדשה היא או גם צביעות חדשה? ואם לא יתברר לנו סוף־סוף, ברור ומפורש, כי בעצם מי שאינו אומלל באמת עד כדי שהוא מוכרח למלט לפנינו את משא לבו, זה אינו אלא עוסק באחיזת עינים, אם עוסק הוא בשירה, ואינו אלא משחית עתו לחנם מתוך רפיון רוח ושפלות ידים ומתוך נטיה לאיזו מלאכה הבאה לו בקלות ומתוך רוחה ידועה? – ואם כך הוא במקצוע הליריסמוס המודרני שלנו, במקצוע הבקורת המודרנית שבספרותנו הדברים יגעים ואבלים שבעים ושבע פעמים יותר. ירושה זו, להיות מפטפטים באזנינו יום ולילה, ירושה ישנה היא אצלנו, ובאו עתה אנשים מן השוק וזכו בה מן ההפקר. ואולם בעצם אין אלה על־פי רוב אלא יוצאי ירכם של אותם הזקנים, שלפני איזו עשיריות שנים היה עסקם כל היום באותו המין, שהיו קוראים לו “מאמר”. אבל גם אותם בעלי־המלאכה של המאמר הן לא היו מקוריים וראשונים עוד במקצוע זה. גם הם כבר היו נינים ונכדים לאותם מזקניהם, שהיו עוסקים פעם בפלפול. כל אחד מרמ“ח אבריהם ושס”ה גידיהם היה מין פלפול לכשעצמו. כל מחשבה וכל רגש היה – פלפול. לא יכלו לעמוד, לא יכלו לישב, לא יכלו לישון בלי איזו עקמומיות ובלי איזו הבאת ראיה, שהיו מחזקים אותה על־ידי תנועה של בוהן־היד העב, ובלי – פלפול. מכיון שבאה שעתו של אותו הפלפול לפטור מן העולם, בא ה“מאמר” במקומו. הרוח השולט באותו המאמר היה הפלפול או הנטיה העזה להתעקש ולהיות מדיינים זה עם זה ולהיות מוכיחים זה לזה איזה הבל שבהבלים ולחזק את כל זה על־ידי ראיה הבאה מתוך תנועה של בוהן־היד העב, אלא שהצורה היתה עתה צורה נוחה קצת יותר. אבל גם המאמר באה שעתו ונפטר מן העולם. כמובן, לא נפטר לגמרי, אלא פשט את צורתו זו ולבש מיד צורה חדשה. בא ונגלה לעולם בתור דרשות כתובות על־דבר הרעיון הקדוש, על־דבר הציוניות, על־דבר האומה ועתידותיה וכו‘. ואולם גם מודה זו עברה מעט־מעט ובטלה מן העולם. אז באה תקופה חדשה, אותה התקופה, שאנו חיים בה, הגדיים נעשו תיישים, אלה שכתבו את המאמר הישן כותבים עתה מין חדש, והנה לפנינו המאמר בצורתו היותר חדשה: בצורת בקורת. אפשר שהוא הזיוף היותר גדול שראיתי מימי באיזו ספרות. כותבים עתה אותו המאמר בצורה נוחה, שהולכת ונבלעת ממש בתוך האברים, הכל נעשה באופן מודרני מאד, אם שהמאמר לובש צורה של אסי או צורה של פטפוט קל או צורה של מדעיות, כביכול, אבל כשתעיין קצת יותר בדבר, יזדעזעו כל אבריך בך, פניך ילהטו מכלימה ולבך ידלוף בך מתוגה גדולה על השערוריה הנוראה הנעשה פה לעיניך בעצם היום לנוכח השמש. על־פי רוב יוצא כך: אדם צעיר, שאין לו מה להגיד ואין לו רגש בלב ורעיון במוח וטעם בחיך ואין שום אלהים בכל מזמותיו, ואשר עם כל זה הביא אותו איזה מקרה לידי כך להיות נעשה סופר דוקא, זה בא ופונה לו אל המלאכה הכבדה ביותר, שלו היא הקלה מן הקלות – אל בקורת הספרים. אתמול עוד הורית אותו, איך עליו לכתוב את “נח” שלו בלי ז’ השגיאות הידועות, והיום כבר נתבגר וכבר הוא מחוה לך את דעתו ברחבות וכבר הוא מורה לעולם כולו. והכל בבטיחות עצמית גדולה כל־כך, והכל כדן דין מתוך איזה שלחן־ערוך ועל־פי סעיפים איתנים וקבועים, שאין כלל להרהר אחריהם. אין לו לאיש כזה אותה יראת הרוממות, שיש לו לכל אדם מתואר מפני מחשבות באמת ומפני דעות באמת ומפני הדבר היפה באמת. אין איש כזה מוכשר כלל להיות מעריץ באמת, ולוא רק בחדרי־חדרים שלבו, איזה דבר גדול או יפה. אין לו לעולם אותה הנאה, שיש לאדם מתואר באמת, לרגלי הדבר הטוב והגדול והיפה, וכן להפך, אין הוא סובל וכואב לעולם ואין לו שום צער על־ידי המגונה והקטן והמכוער. ואיך יכול אדם למצוא מגרעות, אם אינו יכול להתענג על היפה, ואיך יכול הוא לראות טוב, אם אין ביכלתו להתמרמר עד היסוד בו על המכוער? – ואולם בן־אדם זה בא ועושה את מלאכתו, מלאכה ממש, כאדם המשמש במוח מת או בלב מת, גונב פסוק מזה ופסוק מזה, מגבב ציורי דבורים של אחרים וקובע אותם שלא במקומם ולא בשעתם, ותמיד הוא מוצא המון מלים בלי קץ לרעיונות נפוחים או ריקים לגמרי, וכן הוא מזייף מחשבות ומזייף רגשות ומזייף דעות ומזייף פסוקים, והוקרא מן השוק קורא ומאמין בתומו, שיש לפניו איזה דבר – ובאמת אין לפניו כלום. זקניו, בדור של הלומדים, היו כותבים ספרי שו“ת והיו מציינים על כל פסיעה ופסיעה איזה “עיין”: עיין מהר”ם שיף, עיין מוהר“ם מרוטנבורג, עיין מהר”ם מלובלין; אבותיו, בדור של ההשכלה והמליצה, היו מביאים בכתביהם איזה פסוק מן התנ"ך והיו משתמשים במליצות ובפסוקים ובשברי פסוקים; והוא, בדור של הבקורת, משתמש במין פסוקים אחרים ומודרנים, בפסוקים ובשברי פסוקים מתוך הספרות העולמית ובציורי דבור קבועים ושגורים – אבל בעצם אין כל המשפחה הזאת אלא אחת. מכיר אתה בר־נש כזה על נקלה, שחסר לו אותו הטמפראמנט הלוהט, הבא תמיד לרגל איזה רעיון חם ורגש חם הממלאים באמת את הלב. אצלו, להפך, הכל מסודר, הכל יפה, הכל בנעימה מיוחדה, ורק – שהכל עשוי על־פי דוגמה ועל־פי נוסח. דומה, שהכל אצלו מעשה מכונה, המפטפטת מאליה על־ידי לחיצה על־גבי איזה כפתור ספרותי אלקטרי.

יודע אתה, למשל, איזה סופר, שמדי קראך את ספריו יאחז אותך כמין עוית – אבל אין דבר, יכול אתה להיות בטוח, כי כבר יבוא איזה מבקר, שימצא באותו ספר דוקא פלאי־פלאות ונסי־נסים מיוחדים, והוא כבר יורך, כי את חרוזיו של זה עליך לקרוא לאור הלבנה דוקא, או בין־השמשות דוקא, ודוקא בין כתלים המשוחים בצבע ירוק־תכלת, ובשעה שהפסנתר ינגן לפניך את נגינות גריג וכו' וכו'. הקורא התמים, שאינו בקי עדיין במעשי־להטים אלה ולאיזו תכלית הם באים, מאמין, כי מדבר אליו פה איש בעל איזה טעם עליון או בעל איזו חכמה עליונה, ולא יבין לעולם, כי רק פטפטן, ולפעמים גם רמאי, עושה פה לעיניו “מלאכה”. או: בא לידך איזה ספר, שאתה בולע אוו בכל פה ומתענג עליו. חכית לאותו ספר ויחלת אליו בכל לב זה שנים, ולבסוף בא. חכית, למשל, לאיזה תרגום של שקספיר, ולבסוף הנה הוא לפניך, והוא עשוי מעשה ידי אמן – אך אז תוכל להיות מובטח, כי כבר ימצא זה את המבקר שלו, וכבר יבוא אותו המבקר ויפלפל לפניך כיד אלפי המלות הידועות לו באותה שעה, וכבר יורה אותך על־פי החכמה העליונה שלו, כי, לכאורה, הסגנון הוא סגנון טוב, אבל בעצם אינו טוב כלל וכלל, אדרבה, רע הוא. שקספיר הוא כך וכך וסגנונו הוא כך וכך, ולעומת זה סגנונו של דנטי הוא כך וכך; סגנונו של זה הוא סגנון “בן־חורין” ושל זה הוא סגנון “כפות”, של זה הוא סגנון “מסורבל” ושל זה הוא סגנון “טרוז”; רוחו של הבריטי הוא כך וכך ורוחו של העברי הוא כך וכך; כך וכך היא אטמוספירה אנגלית וכך וכך הוא הרחוב היהודי – ואת אלה אינו אומר לך איזה פרופיסור אנגלי, היודע כל־כך את תורת הסגנון, ולא איזה שומר של בית־סוהר, היודע כל־כך מה זה בן־חורין ומה זה כפות, ולא איזה מיטיאורולוג, היודע כל־כך בטיב האטמוספירות, אלא אומר לך כך איזה סופר עברי מתחיל, שבעצם אין לו מה לאמר לך, ולפיכך הוא בא בלהטים, אפשר שיאחז בזה את עיני האחד או השני. או: קורא אתה את המאמר העשירי או את מאמר העשרים, שמבקר כזה כותב לך על־דבר איזה משורר גדול, שיש לנו, ואין אתה יודע על מה עליך להתרגז יותר, אם על אותם המים הרבהים, שבהם הוא מטביע איזה חלק של איזה דבר, הנראה כמעט כמו איזה רעיון, ואם על אותה הבערות, שהוא מורה לך באצבע על היותר רע ויותר מגונה וצועק באזניך, כי זהו דוקא הטוב והנאה ביותר. אם מבקר כזה יביא לך, למשל, ציונים מתוך אחד מן השירים, בכדי להראותך את יפיו של הסגנון ושל המשורר, אז יכול אתה להיות מובטח, כי יציין לך דוקא את זה, שהמשורר בעצמו, אילו היו מעירים את אזנו בעוד מועד, היה מוחקו מתוך ספרו, או יבוא ויראה לך על ציורי טבע נהדרים במקום שאינם כלל, או ימצא השקפות־עולם עמוקות באותם המקומות, ששם דוקא אינן. בקצור: זיוף! זיוף! זיוף! הכל אינו אלא מלאכה מבחוץ, הכל רק נוסח, הכל רק על־פי דוגמה. הרמאים האלה מזייפים סגנונים, מזייפים נוסחאות, מזייפים מלים, מזייפים ועושים כמין רעיונות עמוקים, ועל־ידי כך באה לעולם צביעות חדשה. ממיתים הם את השארית האחרונה של איזה רוח קדוש המתעורר עוד לפעמים באיזו נשמה.

סובב־סובב הולך הרוח – אבל מן המקום, שעמדנו עליו לפני דורות, לא זזנו אפילו כמלוא הפסיעה. הכל עוד כמו שהיה. היתה לנו פעם ספרות של שו“ת ושל פלפול ושל פוסקים, ובאנו והעברנו אותם מגבולינו – אבל האם לא נתנו תחתיהם לבנינו שו”ת חדש ופלפול חדש ופוסקים חדשים? ואם יש מאלה מזון בשביל הנשמה הרעבה יותר משהיה מזון בשבילה מן הקודמים? – הצורה נשתנתה, אמת היא, אבל עצם הדבר הן לא נשתנה. טבע האדם לא נשתנה. הכל עוד כמו שהיה. ואם לא יבוא אחרינו דור אשר יבער אחרי “החדשות” שלנו גם הוא כאשר יבער את הגלל? – ולפיכך, אל־נא תשתאי לי, ידידתי, אם את, ששמעת את תפלתי הראשונה, תשמעיני עתה גם בעמדי בתפלה חדשה, בשעה שאני מתפלל לאמר: אם אהבתני מעט אלהי ורבוני, אז עשה־נא עמי נס. הן אודך מאד על החסד שעשית עמי ועם ספרותי, את חסדך זה, כמובן, לא אשכח לעולם, אבל עתה, אם מצאתי מעט חן בעיניך, עשה־נא לי הפעם גם את זאת? בער־נא מתוך ספרותנו, לפחות לאיזה זמן מצער, את המון שיריה המרובים, ומחה נא מספרותנו את הבקורת. אדם רפה וחלש אנכי, ולא אוכל שאת. אפשר שתתפתח ספרותנו ותלך מחיל אל חיל וייטב לה גם מבלעדי שני הדברים האלה…

או אפשר תאמר לעשות נס ולברוא לנו אנשים גדולים גם במקצוע הליריקה וגם במקצוע הבקורת?

מכתב שני

ידידתי, מעשה מצוין מאד ספר לי פעם אחת מנדלי מוכר ספרים: – שני יהודים היו בעיר מגוריו בנערותו, שלא היתה להם פרנסה. יום אחד, כשקמו אנשי העיר בבוקר, ראו אותם, והנה הם נצבים בראש הרחוב העולה אל השוק וחבל בידם, זה מעבר מזה ואוחז בקצה האחד של החבל וזה מעבר מזה ואוחז בקצהו השני, וכל מי שבא להכנס אל השוק, היה מוכרח לתת להם תחילה קופיקה אחת מס של גבול, כדי שיתנו לו לעבור. והפלא היותר גדול הוא: בני העיר נתנו. נתנו שנים על שנים בסדר. לא עלה על לב איש אפילו פעם אחת לשאול: מי הם? מה הם? בשביל מה מגיע להם כך ולמה בני-אדם שומעים להם? בודאי יש איזו גזירה מגבוה, ושני היהודים הללו הם הממונים עליה. נתבעים – ונותנים. וצריכה היית, ידידתי, לראות רק את עיניו של מנדלי ואת העוית חטמו ואת תנועות-הלואי שלו, בשעה שדבר וספר את המעשה הנחמד הזה.

במעשה הזה אני נזכר תמיד, כשאני מסתכל במין החדש של הסופרים, שקם לנו בזמן האחרון: מין הריצנזנטים-האסתיטיקיים, המנצחים על המלאכה בכל חוברת וחוברת של הירחונים והקבצים הרבים והחדשים שלנו. מיד כשבא איזה מחבר, ואפילו הישן שבישנים עם צורתו הקבועה שלו ועם שבושיו ומעלותיו הקבועים והידועים גם יחד, ואין צריך לומר כשבא איזה חדש, מיד סובבים אותו הזאנדארמים הספרותיים האלה, מזה ומזה ומקדם ומאחור, ומתחילה פרשת הגבול. בודקים את הפאספורטים הספרותיים, משמיעים “מבינות”, מגידים "דעות, מחליטים באיזה טון מוחלט ושקול: “זה טוב וזה רע, זה מוצא חן בעיני וזה אינו מוצא חן בעיני”, ולבסוף חולקים לכל סופר וסופר ציונים, כאותם שנוהגים המורים לתת לתלמידיהם, לאחד א' ולשני ב' ולשלישי ב' עם פלוס או עם מינוס וכו', ואין בנו איש אשר ישאל: מי היא העדה הזאת בעצם? בכחו של מי ומה הם באים? איזו נפקא-מינה יש לנו סוף-כל-סוף, אם בעיני פלוני מוצא דבר זה חן או אינו מוצא? ופלוני זה הן אין לו עדיין לפי שעה שום קוואליפיקאציה, להיות דן על איזה דבר בשקול דעה נכונה? אי לי הבטיחות, שממחרת היום, כשיקלוט זה מן האויר איזו מלה חדשה או איזה דבור מפוצץ אחר מן המתהלכים בשוק, לא ישמיעני שוב את ההפך?

ברור לי: הגדיים האלה הם בני-בניהם של אותם התישים עושי המאמרים, שהיו לנו לפני שנות דור אחד בימי ההשכלה, זכרונה לברכה. ואולם שלשלת היחוס שלהם הולכת ונמשכת עד לימים קדומים עוד הרבה יותר. אבות-אבות-אבותיהם, בשעה שהכתבנות דחקה את בשרם והם חפצו בכל אופן שהוא להיות סופרים דוקא, ורק שהיתה להם תמיד אותה הדאגה הארורה והגדולה, דאגת “מה לכתוב”, נס נעשה להם, שהיה איזה ספר בעולם, ששמו תנ“ך, ואז קמו וכתבו יום ולילה באירוים על כתבי-הקודש וחברו בפעם האלף ואחת פירושים על איוב וחבקוק ושיר-השירים ומלאו בהם את ה”מאספים" שבימיהם. זקניהם, שהדאגה על-דבר התימה הציקה להם תמיד, מצאו סוף-סוף גם הם כר נחב להם וכתבו יום ולילה את השירים שלהם על מוצאי בוקר ועל מוצאי ערב ועל האביב וחברו בפעם האלה ואחת את המאמרים שלהם על החנוך ועל ההשכלה ועל הבימה באמצע ההיכל ומלאו בהם את “בכורי העתים” ואת ה“מגידים”. אבותיהם היתה להם תמיד תימה מן המוכן, שדשו בה תמיד: כתבו על החבה ועל הרעיון הקדוש מלאו בזה את ה“מליצים”. והם, אלו שבימינו, דאגת “מה לכתוב” אין להם כלל, כי מצאו להם מלאכה קלה מאד, הנותנת להם תמיד את האפשרות לכתוב את המאמר שלהם: הם כתובים ריצנזיות. אחרים מתפללים, והם עונים “ברוך-הוא וברוך שמו”. אחרים אומרים “עלינו” והם יורקים. אחרים עובדים וכתובים ועמלים ונותנים, והם אומרים “מבינות”. חיים הם על חשבונם של הסופרים ונעשים לאנשי ספרות בחסד עליון של הסופרים. באופן זה קם ענף חדש בספרות. באים אנשים אל המוכן, והם מנענעים בראשם אחרי כל מלה ומלה היוצאת מפי הסופר, פעם הם מנענעים לארכו של גופן ופעם לרחבו, פעם פירושו של נענוע זה הוא “הן” ופעם “לא”, פעם “אני מסכים” ופעם “איני רוצה” – ואין לך נער, שלבש את מכנסיו הראשונים, שלא יהיה בכחו לנצח על נענוע כזה. מעט המלים הדרושות למלאכה זו – “פרובלימה”, “פלאסטיות”, “קו”, “צבע”, “פרספקטיבה” – משוטטות באויר ונמצאות לכל אחד מאליהן. בכלל הן הנטיה להשמעת “מבינות” היא הצרעת הנושנה, שדבקה בנו – ולא רק בנוגע לספרות לבד. מי שהוא יהודי אמתי, מוכרח להשמיע את ה“מבינות” שלו בכל פנה שהוא פונה. עובר הוא במקרה בפעם הראשונה בימי חייו על אוסם של תבואה – מספר לנו מנדלי – אבל מדי עברו הוא חופן בידו דרך-אגב גם מן החטים ומסתכל ומעיין בהן, שיהא לו פתחון פה לאחר זמן לאמר: בחטים בקי אני, ברוך-השם! הרבה חטים ראיתי בעולמי וכו‘. אלא שעד עכשיו היה משמיע אותה, ה“מבינות” בינו לולבין חברו ודי, ועתה הוא הולך ומדפיס אותה גם כן. מחלה נושנה היא. אכן נפלא הוא: בשעה שיושבת חבורה של אנשים ונושא דבריהם הוא איזה ענין שבמתימטיקה או שבכימיה, אז יושב לו אותו היהודי כאלם ולא יפתח את פיו. בכדי להתערב בשיחה זו צריך הוא לדעת לכל-הפחות את הפורמולה, ואותה, על-פי רוב, אינו יודע. אין לו, פשוט, המפתח להכנס אפילו לתוך פרוזדורם של אותם הדברים, והוא יושב ומפהק ומחריש. אבל מיד כשמתחילים בענין שאין בו משום מדע אקסקטי, ת יכף קופץ הוא בראש ונוטל את הענין לתוך ידו ולתוך פיו. מושל הוא בכיפה במקצוע הפוליטיקה והסטראטיגיקה. אומר הוא, והכל בדרך ההחלטה הגמורה, כי על הינדנבורג היה לעשות כך ולא כך, וברוסילוב היה צריך לעשות לא כך דוקא, אלא כך. נעשה הוא בקלות נפלאה לבר-סמכא במקצוע המדעים הסוציאלים-האיקונומיים ובתורת הסוציאליסמוס ובעניני הריבולוציות. שם אינה דרושה לו שום פורמולה קודמת, יודע הוא את כל זאת על-פי השכל כשהוא לעצמו ועל-פי קצת חריפות. פוליטיקה, סטראטיגיקה, סוציאליסמוס, ריבולוציוניסמוס – מהיכא-תיתי: אל המלאכות האלה יכול אדם לגשת, כמו שהוא נגש אל מלאכת המלמדות או הסרסרות או השדכנות. כל הרוצה ליטול אותן לתוך רשותו, בא ונוטל. ועוד אחת יש, שכרטיס הכניסה לתוכה אין מחירו כלום: הספרות. גם המדע הספרותי אינו בנוי על פורמולות מוחלטות ומדויקות, ולפיכך כל אחד נעשה קרוב לספרות מאליו, כל אחד מולך שם מעצמו. במטותא מכם: סברה אסתיטית – מי אינו יכולה להגידה? ולא הטמפראמנט ולא הכשרון ולא מי שיש לו שמוש במקצוע זה מגידה, אלא דוקא זה שרגיל יותר אצל מלמדות וכו’.

ולא על החוצפה אני קובל. אדרבה, את החוצפה הייתי מעריץ מעודי. סוף-סוף לא הענוה עשתה למשפחת האדם אלים ובני-אדם ועזי-נפש שהיו לעומדים בראשה, וגבורים שהיו למחוללי תנועות גדולות, ומנהיגים שהיו ליוצרי מהפכות עולם וריבולוציות של רוח, אלא מעט החוצפה – אותה החמדה הגנוזה, שנתן לנו האל הטוב בטובו. הן אפילו אלהי הענוה בכבודו ובעצמו לא בא לידי אלהותו הענותנית הזאת, אלא על-ידי חוצפה. אבל המחוצפים הגדולים הן היו סוף-סוף, דרך אגב, גם אנשים גדולים. ואולם אנשינו הקטנים הם קטנים מאד, קטנים באמת. החוצפה שלהם אינה כלל חוצפה, אלא חצפנות. אין היא באה מתוך אותו הסגנון הגדול, הלוקח כל-כך את לבנו, אין לה אותה היד הרחבה והגדולה, התוקפת בנו תמיד באותו כח של איתנים, אין לה אותו הטמפראמנט השוטף, המתלהב ומלהיב אחרים עמו, אלא שורצת ורומשת וזוחלת, במסתרים היא פולטקת את ארסה ובגלוי היא מדברת במתיקות, ובאה היא תמיד מתוך קוטן-נשמה נמאס, ולפעמים מתוך נטיה למלמדות, ועל פי רוב מתוך טפשות ועם-הארצות. תנו לי עשה מחופצים אמתים עם נשמות אמתיות, ואני אברא לכם את כל מה שתחפצו: אברא לכם ספרות, אברא לכם מדינות, אברא לכם עולם שלם. לא, לא על החוצפה אני קובל. באמת לא. אבל קובל אני, ולא רק קובל, אלא צועק ומרעיש ומצטער ודואג, על הבטלנות החדשה והמאוסה, על הבטלנות בצורה החדשה, שמכניסים לתוך עולמנו אותם הסופרים, שהמציאו להם את הפרנסה החדשה במקצוע הכתבנות. נער בן חמש-עשרה שנה הייתי, ואותה הבטלנות שמסביב לי אכלה את שארי מעלי יומם והרגיזה את מנוחתי לילה, ועתה, כשעברתי כבר את רוב שנותי, עוד תעב אתעבנה בכל נשמתי בי, תהיה באיזו צורה שתהיה. לא כול לכלכל אותה אורגנית. למה אכחד? – כשאני עובר על “בקורת” כזו וכשאני קורא נוסח כזה וכשאני שומע דברי “מבינות” כאלה, מיד רואה אני לפני את היהודי, הנגש אל חברו הלבוש קפוטה חדשה, והוא ממשמש תיכף בארג ובכפתורים ומשמיע תיכף בנשימה אחת את ה“מבינות” שלו על דבר צבעו וטיבו ושויו של הבגד ויודע תיכף לכוון בדיוק נפלא ולהגיד כמה שלם זה בעד הארשין של סחורה זו.

כי מה אני שואל מעם המבקר או מעם הריצנזנטן? – שואל אני מעמו רק איזה טון אמתי, אותו הטון הבא לו לאדם רק מתוך השתתפות נשמה בעסקי הנמשה של חברו – וזה לא יזויף לעולם, ואותו לא יחקה שום איש לשוא, וסגולה לו שנכיר את אמתיותו כרגע. יכול אתה לזלזל בי, יכול אתה לקלס אותי – אבל אאמין לך. אאמין לך כי התענגת, אאמין לך כי הצטערת. אין אני שואל כלל מעמך, כי תהיה צדיק במשפטך, אלא שתהיה נאמן במשפטך, נאמן לך וממילא גם לי. אין אני שואל כלל מעמך שתראה לי את רוב ידיעותיך וחכמותיך ותלמדני, אלא שתספר לי חלק קטן מחייך ומן הנעשה בקרב לבך ברגע אחד ידוע. שואל אני מעם המבקר רק את הדבר הקטן האחד: שירגיש בנימי נשמתו חדוה אמתית, בשעה שהוא קורא איזה דבר טוב, וכן ירגיש בנימי נשמתו גועל אמתי, בשעה שהוא קורא איזה דבר רע, ואת זה יגיד לי – אם נתן אלהים את הכח בלבו להגיד. ורק באותם הניבים, אותם הניבים הקבועים, העומדים מוכנים ונגמרים מששת ימי בראשית, לא ישתמש, כי אדם, שיש לו איזה חוש שמיעה אמתי, יכול להשתגע בשמעו אותם. ובאמת: האם נפקא-מינה גדולה היא, אם המשכיל הי שן כשהיה כותב, היה משתמש בפסוקים מן התנ“ך ובאותם המלים הבודדות התנ”כיות מעין “זרזיף”, “פרשז”, “מחוספס” ו“פענח”, ואם הסופר המודרני, כשהוא כותב, משתמש בפסוקים מן הספרות העולמית ובאותן המלים הערפליות העולמיות מעין “פרספקטיבה”, “קו”, “פלאסטיות” ו“צבע”? – בטלנות שם ובטלנות פה! נותן אני לכם את הכל, את הפסוקים העומדים ואת ה“מלים הפורחות”, את הבנים היחידים של התנ"ך ואת הבנים היחידים של הספרות העולמית, בעל מלה אחת חיה…

לפני שבועות אחדים היה הדבר. קבלתי ספר חדש, את “הרמן ודורותיאה” של גיטה בתרגום עברי. לפני חמשים שנה נסה אותו לתרגם תרגום חפשי אחד מן המשכילים הראשונים, מרדכי בן מרדכי רוטנברג, ויקראהו בשם “נוה הצדק”, ועתה תרגם אותו תרגום שלם ונאמן ש. בן -ציון. למה אכחד את הדבר תחת לשוני? – היום ההוא היה לי יום חג. סוף-סוף זכיתי, שארא בעיני בתרגום עברי מודרני ומצוין את אחד מן הספרים היותר מצוינים שבספרות הקלאסית. הדבר הזה אינו דבר קטן כלל. הלא אל זה התפללתי ימים רבים כל-כך. ולא עוד, אלא שהמתרגם אינו איזה מתחיל מן השוק, אלא אחד מן המעולים שבבעלי הסגנון שלנו. ברור היה לי: באותו יום התקדמה ספרותנו מהלך תת"ק פרסה. בלי כונה עלתה בזכרוני פתאום אותה הקריאה המצוינה, שהתמלטה מפי סמולנסקין באותה שעה, שזכה לראות בעיניו את התרגום העברי הראשון, שנעשה מתוך שקספיר, את “איתיאל הכושי”, והוא כמו שכור משמחה קרא: “נצחון, נצחון! נקמה נעשה היום בבריטים! הם לקחו את כתבי-הקודש שלנו ויפיצום לרבבות בגויים, ואנחנו נקח את שקספיר שלהם!” והדבר פשוט: סמולנסקין היה אותו האיש, שהיה ביכלתו להרגיש חדוה אמתית בגלל איזה ספר טוב – לא שיתעסק באיזו דקדוקי בקרנות, אלא שירגיש חדוה, כמו שהיה ביכלתו להרגיש גם צער אמתי בכלל איזה ספר רע – לא שימנה אחד לאחד שבושים של שלום או שבושים אחרים, אלא שירגיש צער. בלי כונה עלתה בזכרוני גם אותה הקריאה השניה שלו, בשעה שבא לפניו תרגומו העברי של “השודדים” לשילר, שנעשה על-ידי שולבוים, והוא לא בקר ולא חפש מומים ולא דקדק דקדוקים, אלא קרא, פשוט, מתוך צער: “הנה שודדים באו על לשוננו היפה להשחית לי את כל יפיה!” – מה לי לחפש מומים ולבוא עם כללי מלאכת החרוזים מתוך איזו פואיטיקה יבשה ביום שבא איש והביא לי את “הרמן ודורותיאה”? בודאי ובודאי: אם ארכיב על עיני זכוכית מגדלת ואחפש באותו תרגום בכל חור וסדק ביחוד, בודאי שאמצע שם על מה להעיר. אבל אם ארכיב על עיני זכוכית מגדלת ואחפש היטב בתרגום המהולל של שקספיר הנעשה על-ידי שלגל, הן אמצע גם שם על מה להעיר! ואם משקפים חזקים אשים על עיני ואחפש בתרגומיו של סטיפן צווייג הנעשים מתוך ווירהארן, הן אמצע גם שם על מה להעיר! ואם אחפש היטב בזכוכית מגדלת בתרגומו האנגלי המפורסם של באיארד טילור הנעשה על-פי “פויסט”, הן אמצע סוף-סוף גם שם על מה להעיר! אבל מי יוָאֶל לעשות כזאת? רב לי אם בדרך כלל אני יודע – וכזאת עלי להכיר ולהשמיע בחדוה ובתודה – כי לפני הפעם אחד המתרגמים היותר מצוינים ואחד התרגומים היותר מצוינים. יתן-נא לנו ש. בן-ציון זה עשרה תרגומים כאלה, ויתנו לנו גם שנים-שלשה אחרים, אנשים ומתרגמים כערכו, איש-איש עשרה תרגומים כאלה, ואני מובטח כי תהיה לנו ספרות חדשה. אבל לא כן ידמה האדון ש. ש. – בא הוא בירחון “מעברות”, כרך ראשון, חוברת א', ויש לו טענות…

הוי אלי! יש להם לאנשים האלה תמיד גל של מלים מוכן באוצרם, שעליהם להקיא אותן בכל עת מצוא. יש להם תמיד הלכות פסוקות וחדושי תורות וידיעות רבות בלי עין-הרע, שעלהם להורות אותם לנו דוקא. ישמרני אלהים רק מן היודעים האלה, מאלה שאינם יודעים אשמור עלי בעצמי. הריצנזנטן ש. ש. יודע הרבה, בלי עין-הרע. יודע הוא לדבר על “משקל החרוזים הכבול והמשועבד” (משקל כבוד!?), יודע הוא כי “חסר בתרגום היחס הבלתי כפות והבלתי משתעבד רק אל עצמו, יחס המשורר בן החורין השולט בצורה ואין הצורה שולטת בו”. “הסופר ש. בן-ציון הריהו טפוס מהופך מזה” (טפוס מהופך?!). “יש בתרגום חרוזים בודדים המכניסים אותנו לתוך אטמוספירה של ברנדשטטר ושל צווייפל” (ברנדשטטר וצווייפל? בקש ומצא דוקא!). “איה האטמוספירה הגרמנית?”. התרגום העברי “נתיהד יותר משנתעכל” (התרגום נתעכל?!). “יותר משנבלע בנו” (נבלע בנו?!). ואחר-כך באה, כמובן, חקירה בדבר גיתה עצמו: “גושפנקא שלו היתה כבר בולטת אף בנסיונותיו הראשונים”. “זה היה שליחה הכי חפשי, שקם לה לקלסיות מעולם”. “אולם האין שום כובד ביצירתו של גיתה? יש ויש”. “האם אין יש בסגנונו של גתה חגיגיות, עוז ורוממות הלשון? כן” (תהלה לאל ולמבקר תודה!). “מבפנים נובטת לנגדנו רוח האיתנים החוגגה והעליזה” (אבן כבדה הוסרה מעל לבי!) “פרידריך שילר היה” וכו'. “מתוך ההמולה הפטטית (הזו) היה בולט הצירוף הלשוני המהותך מחדש של גתה” (הצירוף הלשוני המהותך מחדש?!). “הוא היה בכלל בן המלכים הראשון הבלתי כבול”. “לשון הגרמני גלוי הלב מצטינת פה בתומתה, ועם זה אינה מאבדת אף טפה של קלסיות” (גלוי לב? עם זה? טפה? קלסיות?). “ובתרגום שלפנינו אם אמנם לשון החכמים והעלגים הכבדה והמליצית (חכמים ועלגים?) אינה מאבדת אף היא הרבה מקלסיותו של המקור, אולם היכן הן תומתו ופשטותו?” –

הוי, כמה מלים! – כבול, משועבד, כפות, טפוס מהופך, אטמוספירה, נתיהד, נתעכל, נבלע, שליח חפשי, כובד, חגיגיות. מבפנים, רוח איתנים, המולה פטיטית, צירוף לשוני מהותך – ובפתפותי ביצים כאלה באים אלינו עוד עתה, אחרי דור שלם לתקופת “המליץ”? ובבטלנות חדשה כזאת של אותה התאוה הישנה, להראות ידיעות, באים אלינו עוד עתה? ואיש עם לשון עברית כזאת ועם סגנון כזה ועם טעם סופרים כזה ועם צרור מלים נפוחות כאלה מוצא אומץ בלבו לדבר על-דבר הסגנון דוקא ולכוון את הרוח השולט בין השורות? והאם בכלל רשאי אדם לבוא בפטפוטים כאלה, ביום שהוכנס לתוך ספרותנו תרגום משל גיתה והתרגום נעשה על-ידי אחד מן המעולים שבסופרים? – לכו, לכו בשכלכם זה ובטעמכם הטוב הזה ובהגיונכם הבריא הזה, אדוני! בודאי יודעים אתם את ה“כחות” הגדולים שלנו, שיש לנו במקצוע הכתיבה וביחוד במקצוע התרגום. בודאי יודעים אתם, כי יש לנו ששים רבוא מתרגמים בתוך הריזרווה שלנו, ואם רק תשרקו להם, ועלו ובאו ונתנו לנו תרגומים אחרים וטובים מאלה שנותנים לנו עתה, ולכן תוכלו להרשות לעצמכם את הלוקסוס לבעוט בתרגום שעשה לנו סופר מטפוסו של ש. בן-ציון. לכל היותר, אם תהיה עת צרה ולא יבואו קאנדידאטים מרובים ביותר לעלות לדוכן זה, אז הן נשאר לנו עוד סופר כותב עברית טובה וצחה מאד כמו ש. ש., והוא כבר יעשה לנו את תרגומינו, ויעשם לפי טעמו ולפי חוקי הקלאסיות ולפי צירוף הלשוני המהותך ולפי החגיגיות ולפי הסגנון שאינו כבול ולפי רוח האיתנים מבפנים, וביחוד – לפי המלון של בן-יהודה וגראזובסקי!

הרעה היא, כי האדונים האלה, בעלי המלים הרבות, אין להם בעצם שום מושג מן המלאכה לכשעצמה במקצוע התרגום, ואינם יודעים כלל את הגעשה בשדה זה בעולם הגדול מסביב – ולא רק אצלנו. אני יודע קצת את הענינים האלה. עוסק אני במקצוע ההוא זה עשיריות שנים, ולרגל המלאכה אשר לפני, היתה לי הזדמנות להתעמק קצת בחזיון זה ולבחון את טיבם של התרגומים השונים בלשונות שונות, בשעה שהיה לי לתרגם גם אני איזה ספר, שתרגמו אחרים ללשונותיהם. כל מי שיודע כיצד נעשו רובם של התרגומים במקצוע הספרות היפה אצל הגרמנים – ולא רק בנוגע לספרות הספורית, ולא רק בנוגע לספרים הנעשים בחפזון לצרכי הסיזון, אלא אפילו בנוגע לספרות הקלאסית –; כל מי שיודע כיצד נעשו רובם של התרגומים אצל הבריטנים או רובם של התרגומים בספרות הצרפתית, ואפילו בין אלו המפורסמים לשבח, ואין צריך לומר התרגומים בספרות הרוסית והפולנית, – זה ישפיל אצת את קולו ואת תביעותיו בבואו לדבר על התרגומים הנעשים אצלנו אנו בספרותנו הדלה. ואולם ראו-נא: צמחו דוקא אצלנו פתאום מן הארץ מפונקים גדולים כל-כך עם חושים דקים ועם טעם מזוקק ומלוטש מאד, שאינם יכולים בשום אופן להסתפק בטוב, והם מבקשים את המובחר: התחילו לבקש אצלנו רוחות ואטמוספירות אפילו בין השורות. כל מי שיודע את הזיופים הרבים, ששנעשים ברוב התרגומים בלשונות אחרות, ואת קלות הראש, שנוהגים רוב המתרגמים במלאכתם, ואת עם-הארצות הגדולה, שאנו מוצאים אצלם לפעמים בהבנת המלים והוראתן וגם בהבנת פסוקים שלמים, ימצא מעט נחמה לנפשו בשימו אל לב, כי התרגומים שלנו נעשו לכל-הפחות באמונה ובלב תמים, אם כי לא תמיד באותה היכולת הדרושה. זוכר אני ערב אחד בליפסיה בחבורתו של ד“ר מנדלקרן לפני הרבה שנים, בשעה שישב עמנו במסבה זו גם ד”ר פילף ריקלאם הצעיר, בנו של המוציא הידוע, וזה ספר לנו ארוכות וקצרות בבדיחות-דעת הרבה על-דבר הפאבריקאציה של התרגומים, הנעשים על-ידי חברה של בחורים צעירים, שאינם יודעים היטב לא את הלשון שממנה הם מתרגמים ולא את הלשון שאליה הם מתרגמים, אלא שקבלו על עצמם מין קבלנות לספק בשביל המוציא את צרכיו במקצוע זה של עסקיו, ועל-גבם עומד רק איזה סטיליזאטור (“מְסַגְנֵן”), כדי לתקן להם את סגנונם.

ואפילו התרגומים הקלאסיים ברוב הלשונות הלועזיות כמה רחוקים עוד מן השלמות. שלמות? – לא, עוד קצת פחות מזה! בפה מלא ובלי שום פקפוק אני אומר את הדבר: כל מי שקרא את ביירון באיזה תרגום רוסי, ואינו יודע אותו ממקורו או לכל-הפחות מתוך איזה תרגום יותר משובח – זה לא קרא כלל את ביירון עוד. כל מי שקרא את טאגורי באיזה תרגום, למשל, בתרגום הפולני או הרוסי, ואפילו בתרגום האשכנזי המשובח מכולם, ואת הספר האנגלי לא קרא – זה לא קרא כלל את טאגורי עוד. כל מי שיודע את “סרתוסטרא” רק מתוך איזה תרגום לועז, ואת ניצשה במקורו לא קרא – זה לא קרא כלל את “סרתוסטרא” עוד. הן הזיופים וההשמטות ועם-הארצות בפסוקים, שלא הובנו היטב, מרובים בכל התרגומים האלה על המקומות המעטים, שתורגמו כהוגן. הן מרשים להם המתרגמים הסלאווים לפעמים דברים, ששום יום-כפורים אינו מכפר עליהם: באותם המקומות, שאינם מבינים היטב את הפסוק או שקשה עליהם לתרגמו, הם כותבים את שלהם – ואצלנו באים המפונקים שלנו ושואלים דוקא רוחות בין השורות! ראו-נא, הנה יש לה לספרות הגרמנית כמה תרגומים של ה“אודיסיה” ושל ה“איליאדה”, יש לה אותו התרגום המהולל של פוס ויש לה כמה וכמה תרגומים יפים אחרים, אשר אם אין בהם אותן המעלות של תרגומו של פוס, אין בהם גם חסרונותיו של זה, ויש בהם תחת זאת מעלות אחרות. ובאמת, מה שהניח את דעתם של הפילולוגים לא הניח את דעתם של המליצים, ומי שמלא ביחוד את משאלות לבם של בעלי הצחות לא מלא את משאלות לבם של החוקרים והמלומדים – אבל אין איש, שלא הכיר, כי כל תרגום ותרגום ביחוד, אם רק נעשה ביד אדם בעל צורה, הביא את הקולטורה הגרמנית כברת-ארץ גדולה הלאה מן המקום ששם עמדה לפנים. כמו-כן הנה יש לה לספרות הגרמנית עשרות-עשרות תרגומים משל חזיונות שקספיר. תרגם אותם בפרוזה לפני יותר ממאה שנים עשנבורג, תרגם אותם משורר מפורסם כווילאנד, תרגמו אותם אחריו שלגל ביחד עם טיעק ועם בתו של טיעק, וגם אחריהם, מאז ועד עתה, כבר קמו להם עשרה מתרגמים חדשים, ועוד רק זה לפני ירחים אחדים נגמר גם התרגום החדש של גונדולף. וגם הנה ספרות שלמה כבר נכתבה על-אדות התרגומים האלה, וביחוד על-אדות תרגומו של שלגל, והיו גם מערערים שחפצו להוכיח, כי אנס שלגל את שקספיר לרצונו ונתן בו את רוחו והטביע בו את החותם הגרמני, ולא השגיח כלל בסגנונו של שקספיר ובסגולות לשונו המיוחדות, שסגל לו לפי טעמם של בני דורו ותקופתו – אבל אין איש, שלא ברר לעצמו את כל גדלו של המפעל הקולטורי, שעשה שלגל לעמו, וכי השפיע בתרגומו זה על כל הספרות ועל כל החיים שמסביב לו, עד שפסוקים רבים מפסוקי חרוזיו נעשו ל“מלים פורחות” בפי העם עד היום הזה. מי שיודע את כל זה, סוף-סוף לא ימצא אומץ בלבו לגשת אל אחד המתרגמים שלנו בקלות-דעת יתירה ולהגיש לו את החשבון שלו בדבר התביעות הנפלאות קצת, שחִקר לו מלבו. מי שיודע, למשל, כי גם איש כהיינה, שתרגם לגרמנית אקט אחד מתוך “מנפרד” של ביירון, לא נמלט משגיאות גסות בהבנת הפסוק כהוראתו (הוא תרגם, למשל, את החרוז: "Ask of us subjects, sovereignty, the power ": “פערלאנגע געגענשטענדע, הערשאפט, וועלטמאכט”, ולא התבונן, כי במקום הזה אין הוראתה של המלה “סובייקטס” – דברים, אלא – עבדים: “שאל-נא עבדים לך או ממשל או שלטון בארץ”); או מי שיודע, כי משורר כפרידריך בודנשטט, בשעה שתרגם את פושקין לגרמנית, אירע לו אסון קטן, שהחליף את מלת הקריאה " чай " במלת "чай " השניה, שפירושה “טה”, ולרגל הטעות הקטנה הזאת היה מוכרח להוסיף על פושקין משלו ומדמיונו בית שלם בדבר איזו סעודה של טה – כל מי שיודע את כל זה, זה יגש אל תרגום עברי בבינה ישרה מעט יותר ובמעט אהבה אל עצם הדבר…

אבל לא! אצלנו באים מיד עם הצרוות הכבדים של “החכמות”, וכל מלה עומדת ומזיעה לפנינו. באים מיד ומתפלפלים, באים מיד ומורים, באים מיד עם “אני יודע יותר טוב ממך” ומשמיעים חדושי-תורה. מיד יש לו להמבקר להתחיל עמנו מבראשית וללמדנו, כי זהו סגנון כבול וזה טפוס מהופך וזה כובד וזו חגיגיות וזו קלסיות וזו המולה פטטית וכו' וכו' – הכל כמו שהיו משכילינו נשמתם-עדן כותבים לפני שני דורות. רבונו של עולם, עד כמה רקוב כל זה בהכרח, אם עוד עתה, בשנת תר“ף, באים בסגנון כזה ובחכמות כאלה! – הנטיה לפלפול ולהפלפלות תמידית נסוכה, כפי הנראה, בקרבנו בכל רמ”ח אברינו ומזוגה עם דמנו. תודה לאלהים, כי לכל-הפחות לא הגיע המבקר בחדושי תורותיו עד המקום שהגיע אליו הרמ“א ז”ל, ביום מצאו את ט“ז טרפות הריאה החדשות שלו, והכל על הסמך “שמא הבריא ונתרפא”. ואותו ש. ש. אינו יחיד ואינו חס-ושלום הגרוע מעולם. בירחון “האדמה”, שנה א' חוברת א', אני קורא ריצנזיה מאת אחד החותם י. קופליביץ. הריצנזיה הזאת היא טיפוסית כל-כך בשביל עניני, שהייתי משתמש בה פה בלי שום מעצור. ואולם צר לי רק על הדבר האחד, שאותו המאמר מתעסק במקרה גם בי ובמה שכתבתי, ובאופן זה יצא לי, שאהיה מוכרח קצת לדבר גם אני בי ובמה שכתבתי, וזה, כמדומני, אינו נאה ביותר. כך, לכל-הפחות, אומרים הבריות. אבל אין דבר. איש כמוני אינו בתולה בת י”ז שנים, שעליה להתאדם ולהוריד את עיניה, בשעה שמדברים בה. אם המאמר ההוא דרוש לי אל הענין שאני עוסק בו, אין אני משגיח בקטנות כאלה. וכי בשביל שאני הנושא, יפסיד מכתבי זה אילוסטראציה מצוינה כל-כך? לכל-היותר עלי לעשות את עצמי עניו. בקצת התאמצות אפשר שיעלה גם זה בידי.

קודם-כל עלי להביא פה פסוקים אחדים מדברי הכותב, כדי לתת דוגמה קטנה של לשונו וסגנונו. כותב הוא, מלה במלה ונקודה בנקודה, כך: “הרומן הנהו, למשל, תיאור מקיף, באמצעות פעולה, או, לפחות, בצרוף פעולה, של המציאות (או צד אחד של המציאות), כפי שהיא נתפסת על ידי האינטואיציה המרכיבה את נגודי-חלקיה של המציאות לאחדות סינתטית, והחפשית ממציאות זו עצמה למפרע. והדברים האלה אמורים גם ביחד לכשרון, שצורת בטויו היא הנתוח, לאפון כתיבה אנליטי, המבקש לגלות, להיפך, את הנגודים שבגוף השלם והמוסכם. כי הלא אין האידיאה של הנתוח כֵנָה, אלא אם קדמה לה אידיאה של “תבנית היכל”, שיש בה שלמות, כדי להשוות עמה את המציאות ולנתחה מתוך הכרה שלא כך, כי אם אחרת צריך להיות. ואולם בלי הכרה זו של האחד והרצוי אין גם אנליז של הנמצא והפגום!”

האם לשון זה וסגנון זה ויכולת-בטוי זו לא יזכירו לנו את העת הישנה והטובה של תקופת “תוהו ובוהו”, בשעה שהיה לנו עסק עם מאמרי “המליץ” עליו-השלום וקראנו את המאמרים הארוכים על-דבר ה“דצנטרליזציה הדימגוגית” עם אותם המשפטים המטושטשים ועם אותן המלים הנפוחות ועם אותם המושגים הדקים הנראים כעיוניים, ואנחנו קמטנו את מצחנו, עד שלבסוף נוכחנו, כי באמת אין שם כלום? – וראו-נא: דוקא איש הכותב בסגנון כזה, אין לו מלאכה אחרת לעשותה אלא לבוא וללמדנו כיצד עלינו לכתוב!

ואולם הסופר הזה כותב גם שירים. הנה דוגמה קטנה:

" – אהובי! – לחשה – באת לאחרונה!

נא סלח למותי, כי יאפיל בך ודוה…

נדוד ומלוך על תבל ועל ששונה, –

היא לא כמוני טובה לך וענוה…"

הסער נח, ניחוח האתרוגים

הדמיע אישון-לילה לח ועצוב."

באת לאחרונה? נא סלח? יאפיל בך ודוה? הניחוח הדמיע אישון-לילה לח? – האם לא יזכירו לנו החרוזים האלה את מבחר הימים הראשונים, בשעה שמשוררי גליציה, ואלכסנדר הלוי לאנגבאנק ופביוס מיזס בראשם, מלאו בשיריהם את גליונות “הנשר” ו“הכוכבים”? – וראו-נא: דוקא איש כזה, הכותב שירים כאלה ויש לו חוש שירה כזה ויש לו יכולת של שירה כזו, רואה את עצמו מחויב לבוא וללמדנו כיצד עלינו לכתוב שירים!

ובכלל אין המבקר הזה עושה דבר, אלא מלמד, מלמד, מלמד. אוי, כמה כבר קצה נפשי במלמדים! תכונה אחת טבועה בנשים ובמלמדי תינוקות. האשה, מכיון שיש לה עסק תמיד עם ילדיה והיא מרגילה את עצמה להיות מצוה ולדעת, כי הקטנים מחויבים תמיד לשמוע לה, כשהיא יוצאת אחר-כך מן החוג הזה ובאה לבין אנשים בוגרים, לא תוכל שוב למנוע עצמה מנטיתה זו גם אז והיא משמיעה תמיד הלכות פסוקות. וכך הוא הדין גם עם מלמדי תינוקות ועם – מורים שנעשו לסופרים. מאמינים הם, כי גם הבוגרים מחויבים לשמוע להם. האדון י. קופליביץ עובר על ספור קטן, ששמו “נחש הנחושת” (במקרה אני הוא המחבר שלו – אבל זה לא יפריעני), והוא מלמד: זהו “טון פטטי-סקפטי” וזהו “קצב המרכב מ”עולה" של משחק ומ“יורד” של רצינות" (שומע אנכי, אדוני המורה!). מלמד: “אם מותר לקחת נושאים מן התורה בלי חשש של כלי שני, משום האלמנטריות שבהם (“מחולות”) – אסור, לכאורה, לקחת מהיינה, כמו שעשה וכו' בשבצו בתוך “נחש הנחושת” את האגדה של היינה על-דבר בני שבט עזרא” (סלושאיוס!). מלמד: “מזיגה כזו של נחש הנחושת עם שבט עזרא יש בה דמיון ממציא, אך דמיון יוצר – כמו ב”מחולות" – אין בה" (יסלח לי, אדוני המורה, רק הפעם, לא אשוב עוד!). ולבסוף: “ובכל זאת יפה היא המעשיה” (ובכן: ג' עם מינוס!).

תהלה לאל, כי יצאתי, איך שיהיה, בשלום מן המבחן, ועתה אוכל שוב להשתובב קצת בחוץ. טוב כי נס נעשה לי והאדון המורה מצא רק את הקיסם ולא מצא גם את הקורה: מצא את המוטיב של עזרא ולא מצא גם את המוטיב השני של היינה, את “דיע וואַללפאַהרט נאך קעוולאַאַר”, שהוא הן העיקר כאן. ראו-נא, עד כמה לא הייתי זהיר: גנבתי את השעון העירוני שעל-גבי מגדל בית-המועצה והחבאתיו במקום נסתר ונחבא מאד, דהיינו על-גבי חודו של החטם שלי, ונואלתי להאמין, כי במקום נעלם ובטוח כזה לא יראהו ולא ימצאהו שום שוטר ושום מבקר – ולבסוף נתפשתי. אבל יסלח לי האדון י. קופליביץ אם אומר, כי לפי עניות דעתי לא השתמש כאן בחריפות שכלו עד היסוד בו. האדון י. קופליביץ היה עסוק כל-כך בחפוש המלים הגבוהות שלו, בטון הפטטי-סקפטי ובקצב המרכב ובעולה ויורד ובאלמנטריות ובמזיגה ובדמיון וביתר החקירות העמוקות הדרושות כל-כך, עד שלא התבונן אל דבר קטן אחד. אנחנו הקטנים כבר יודעים את זאת? אם משתמש סופר במוטיבים ידועים ומפורסמים כל-כך, מוטיבים מתוך שירי היינה ודוקא מן היותר גלויים, שוב אין עוד החשד גדול כל-כך. אדם עושה כזאת בבטיחות גלויה, בודאי שהוא עושה כזאת בכוונה. מי יודע? אפשר שדבר כזה נכנס דוקא לתוך עיקרה של התכנית שלו לכתחלה. אפשר שבכונה קודם למעשה אמר להשתמש למטרה ידועה במוטיבים מפורסמים קצת יותר מדי, שנעשו ממש למוטיבים עממיים, אלא שרצה להראותם דוקא על-גבי יריעה אחרת ובסביבה אחרת ולתכלית אמנותית אחרת. הן סוף-סוף גם זאת היא קצת אמנות. אפשר גם כן, שאם רק לא היה מן הנמנע לכתוב הערות לספורים, היה הכותב בעצמו מעיר על תכנית זו, שבחר לו בכונה – אבל האדון י. קופליביץ עסוק קצת יותר מדי, הן מחויב הוא לכתוב בקורת מתוך הפרספקטיבה של העולמות העליונים שלו, ואיך נוכל לדרוש ממנו, שיהיה לו פנאי להבין גם כן את כונתו של המחבר?– ואולם גם בנוגע לעצם הדבר, לאותה ההשתמשות במוטיב עזרא של היינה, עוד יש לי מלים אחדות. אפשר שהאדון י. קופליביץ אינו יודע את זה, אבל אחרים יודעים: הן המוטיב הזה מעיקרו אינו כלל של היינה. גם הוא השתמש רק במוטיב זר. עוד סטנדהאל בספרו “על האהבה” מזכיר את האגדה ומביא את המקור הערבי. קרפלס במאמרו “המקור של עזרא אצל היינה” מזכיר נוסחאות שונים. ולא עוד, אלא שיש דעה אחת, כי צונץ מצא את האגדה היפה הזאת באיזה מדרש נעלם ומסר אותה לידיד נעוריו זה, להיינה. אכן נפלא הוא: היינה לא ירא כלל את הקופליביצים שבימיו, שמא יאמרו: אם מותר לקחת נושאים מן התורה, אסור, לכאורה, לקחת מסטנדהאל!

אך האדון י. קופליביץ כותב גם על-דבר ספור שני, על “עיר המקלט” (במקרה אני הוא גם מחברו של זה – אבל אין דבר). “גם לספור זה – הוא אומר – נלוה רושם של דבר זר ושאול”. “התפתחות הדברים אינה נובעת ממהות הנושא, כי אם מותאמת היא אליו מבחוץ”. “הפסיכיקה של אותה נערה, בת הטבע והמדבר מפתיעתנו קצת בנטיותיה “המודרניות”. טפוס כזה יכול אמנם להיות מצוי בסביבה מעין ה”בור" של קופרין, אבל אינו עולה עם המושג של מדבר הקדומים“. תודה לאדום המורה על הלקח הטוב! אבל קופרין? – “הבור” של קופרין? – לא, אדוני, עד למדרגה כזו לא ירדתי עוד. לא קראתי עוד מימי את קופרין ואיני יודע את ה”בורות" שלו. פעם אחת נתנו על ידי את “שולמית” של אותו סופר והחלותי לקרוא והשלכתיה באמצע, כי לפי טבעי יעשה לי לגועל אופן-כתיבה עשוי ומעושה כזה והעדר כשרון כזה וכתיבה גסה כזו ולא אוכל לכלכלם. ובנוגע לעיקרו של הדבר, לאותה הפסיכיקה של נערה טבעית ביחוסה למדבר קדומים, הן ימחול לי האדון י. קופליביץ, אם ארשה לעצמי, שתהיה לי קצת דעה אחרת בדבר. מי שהרשה לאיזו אלפי מאות סופרים שקדמוני (וביניהם גם איזה ביירון ואיזה גיתה), לראות מתוך שפופרת זו דוקא על האדם, ולוא גם יהיה במדבריות ולוא גם לפני אלפי שנים, זה ירשה איזה דבר דומה גם לאחד מצעירי תלמידיהם. האם לא אפשר כלל, כי רצה הכותב להדגיש בזה ביחוד את השקפתו שלו, שאותם כחות הנפש ואותם החזיונות הנפשיים, שאנו חוקרים ודורשים עתה בזממנו, הם הם אותם הכחות ואותם החזיונות, שהיו מצויים כבר אצל אבות אבותינו במדבר, ואין כל מודרניות כלל בנוגע לנשמת האדם? – אבל האדון י. קופליביץ אין לו פנאי כלל לשים את לבו לדברים קטנים כאלה. האדון י. קופליביץ מוסיף וכותב בקורת דוקא. האדון י. קופליביץ משתמש בהזדמנות זו להוציא לעז קצת ולהשמיע רכילות כלאחר-יד. אלא שהוא עושה את זאת על-פי הנוסח של “ברנשי כבוד”. כותב הוא כי יש מתלוננים על הסופר הלז, שהוא “מתיר לעצמו השפעות בלתי אמצעיות של מקורות זרים, ומרכיבן בפרטי-הנושא הפיוטיים שלו”. השפעות בלתי אמצעיות? כמה רך וכמה נוח לבריותיו הוא האדון המבקר! אני, כידוע, גנבתי מעוד ועד היום תימות ש למות, וזה מדבר אלי רכות בלשון רכה כל-כך, כדי שלא לביישני, ואומר כי מושפע אני. ואת היהודים הלא אנכי יודע: צריך אדם רק להקיא מפיו מלה כזאת ולחזור עליה פעם ושתים – ולבסוף, יחזרו עליה כל היהודים מדן ועד באר שבע. התנאי הראשון הוא: שערה אחת – ואולם מכיון שידים מגואלות של עדה שלמה של יהודים, בלי עין-הרע, תהיינה ממשמשות בשערה זו איזה זמן כסדר, לא יפלא כלל, אם תהפך לבסוף להיות למין קליקי של צמה עבה ומסובכה, שקורין קולטו"ן בלעז. אבל מובן מאליו, כי לא אגע פה בעצם הדבר; דבר זה, סוף-סוף, היה לי לגועל. ואולם בנוגע לאותו ענין, אם יש לסופר להשתמש באיזה חומר, שכבר השתמש בו אחר לפניו, הלא מותר לי, שתהיה לי דעה בפני עצמי בדבר זה. לפי חוקות האסתיטיקה שלי יוצא לי, כי דבר כזה לא רק מותר, כי-אם גם נחוץ ומועיל. מוצא אני: אם כתב גיתה את “פויסט” שלו, עדיין מותר לדראבה וללינוי לכתוב גם את פויסט שלהם; אם כתב איוב את המבוא שלו על-אדות האלהים והשטן, עדיין מותר לגיתה להשתמש בחומר זה, ולפעמים גם מלה במלה; אם כתב אבריפידס את “איפיגיניה בטוריס” שלו, עדיין מותר לגיתה גם הוא לכתוב את החזיון שלו בשם זה ולהשתמש באותו החומר עצמו, שנתן לו היוני; ואם כתב גיתה את “פויסט”, אין זה מחייב את ביירון, שיהא אסור עליו לכתוב את “מנפרד”; ואם יש שיר לירי קטן אצל גיתה, שהחזור החוזר שלו הוא “מיין ליעבכען, וואַס וויללסט דו מעהר?”, אין זה אוסר כלל על היינה לכתוב גם הוא שיר כזה, אף כי “ההשפעות הבלתי אמצעיות” נכרות בו מאד; ואם יש בספורו של ט. א. הופמאן “דער גאלדענע טאפף” מעשה בסטודנט, שרואה חזיונות בהקיץ על-פני קרקע הים, והוא אומר לקפוץ אל המים, והמלח אוחז בו בכנף מעילו וקורא אליו “איזט דער הערר דעס טייפלס” – אין זה חטא כלל, אם לוקח אותו היינה גם הוא את החומר הזה בשביל שירו הנפלא “זעעגעשפענסט”, ולא עוד, אלא שמסיים גם הוא באותן המלים: "דאָקטאָר, זינד זיע דעס טייפעלס?; ואם יש באלאדה שוטלנדית ידועה, שבה נמצא את החרוזים? “מה יעשו איפוא אשתך וילדיך, אדוארד?” ואדוארד? עונה: “יחזרו נא על הפתחים!” – אין זו מניעה כלל למנוע את היינה זה מכתיבת הבאלאדה המצוינה שלו “הגרנאדירים”. מוצא אני, כי כל זה נכון מאד ונעשה במשפט. ולא עוד, אלא שיוצא לי כך: רואה סופר איזה מאורע בחיים, הרי אין הוא משגיח כלל באותה הפילוסופיה העמוקה ובאותם הפלפולים הדקים, אם הוא ממציא ואם הוא יוצר, אלא נוטל מן החיים מה שהחיים נותנים לו ועושה מזה את המפעל האמנותי שלו, ממש גונב הוא מן החיים את התימה, בשעה שהיא דרושה לתכליתו; ואם רואה הוא מאורע, שלא החיים הדפיסוהו, אל הדפיס אותו איזה אדם בספר, והוא מוצא כח בנפשו לעשות בחומר הזה מפעל אמנותי – מובן מעצמו: על-פי דרכו הוא ועל-פי מתכונתו הוא – האם לא יהיה סופר כזה נבל ובן-בליעל, אם לא ישתמש בחומר הזה, ואם לרגלי חששות ריקים ונבערים כאלה ימנע את עצמו מלבורא את מפעלו האמנותי? וגם זה: יש לפעמים, שאני מביט על איזו תימה, כמו שאני מביט על איזה מוטיב עממי או על אגדות עממיות, שבעיקרן ועצמיותן הן שוות אצל כל אחד ואחד החוזר לספרן לי, אלא שאצל כל אחד ואחד ביחוד הן יוצאות אוריגינאליות. זוהי האיסתיטיקה שלי. אבל לא זוהי האסתיטיקה של האדונים הכותבים פלפולים וחקירות ספרותיות עמוקות. הם יש להם מלים. יש להם איזו מלה “יוצר” ואיזו מלה “ממציא” – אלא שחושד אני בהם, שהם בעצמם אינם יודעים מה זאת. אתם רוצים דוגמה? הנה היא:

יש שיר ששמו “מפיסתופל” (במקרה אני הוא גם מחברו של זה). מובן מאליו, כי האדון י. קופליביץ כותב עליו. מובן מאליו, כי האדון י. קופליביץ מחויב לכתוב עליו: “השיר הארוך “מפיסתופל”, אשר הכנוי שיר בפרוזה נראה לי כהולמו, זהו פיליטון”. “גם אלי בא מפיסתופל – “גם” זה הוא המוריד את השיר היפה למדרגת פיליטון” (דרך אגב: גם אצל איזה אדם, ששמו שילר, נמצא איזה שיר – פארדון: איזה פיליטון – המתחיל: אויך כיך בין אין אַרקאַדיען געבאָרען", והוא זכה לאיזה שם טוב. שמו הוא “ריזיגנציה”!). והאדון י. קופליביץ הולך וכותב, הולך ומלמד: היצירה, כמו כל פונקציות הנפש, אוהבת את הדברים הראשוניים, שעל צבעי כנפיהם, כנפי המעוף, אין עקבות אצבעות של מי שקנה אותם קודם בקנין של יוצר"… מה? עוד הפעם נתפשתי בגנבה? כן. לא פחות ולא יותר. "התמונות – אומר האדון י. קופליביץ – שבמסגרת זו מזכירות יותר מדי את ביאליק (את ביאליק?! ) בקונצפציה, אם כי נכר, שנזהר המשורר מלהעלות את האַסוציאַציה הזאת גם בבטוי. ואף על פי כן מה לעשות! יש, יש בטויים שקנו להם שיירות וקמו לצמיתות לאחד מהמשתמשים בהם, אף כי, לראורה, הפקר הוא הרכוש הלשוני לכל דכפין! ושייכותם היא לאותו אחד שהשתמש בהם יותר טוב מכל האחרים. וכמה שנגרס לקולא לא נוכל לקרא על דבר “תנו רבנן” אחד, ועוד קרן-אור אחת קטנה על הגמרא גנבתי מאת ביאליק, וזהו איפוא כל הקונצפציה והאַסוציאַציה, והבטוי, וכל דכפין, והרכוש הלשוני, והשייכות, והיותר-טוב, והצמיתות וכל יתר גל המלים הרבות שצבורות כאן. ברוך המקום! אבל בתור איש ישר ונאמן – הן סוף-סוף הנני גנב רק “הונוריס קויזא” – עלי להגיד להאדון י. קופליביץ, שלא חפש היטב, וכי לוא בדק עוד אחת מעט, כי אז מצא אצלי כמה וכמה פעמים גם את המלה “אשר” והמלה “כי” והמלה “עם”, וביחוד את המלה “את”, ואפילו את המלה “שלחן”, ועוד כמה וכמה קונצפציות ואַסוציאַציות ובטויים וכל דכפינים ורכושים ושייכותים וצמיתותים כאלה, שהשתמש בהם גם ביאליק. ביחוד עלי להתודות על המלה “את”. אבל גם זו לטובה! – רבונו של עולם, רק את מוחם, רק את מוחם של האנשים האלה ייתי רוצה לבדוק ולדעת את הנעשה שם, בשעה שהם קוראים ובשעה שהם מבקרים ובשעה שהם כותבים! לא את טוהר לבם ואת כונתם הטהורה אני מבקש, אלא את מוחם, את הכל, את הכל רואים אנשים כאלה, רואים “תנו רבנן” גנוב, רואים כי השיר “מפיסטופל” אינו אלא “בבואת הישן-מודע, חברו של פויסט, אך במדרגת ירוד”, רואים כי “מפיסטופל” אינו “מחודש התוכן”, ורק דבר קטן אחד אין הם רואים – את עצם הענין שלפניהם. האדון י. קופליביץ, כמדומה לי, לא הבין כלל את שירי – פארדון, את “פיליטוני”, חפצתי לאמר. ועוד דוגמה אחת קטנה. הן גם איזו תרגומים כתבתי בימי חיי, ומובן מאליו, כי האדון י. קופליביץ מתעכב קצת עליהם ומלמדני איך עלי לעשות את המלאכה. אחרי שהוא מגלה את סודי, שסגנוני הוא “הרמוני-מעוגל” (מעוגל? – כן, כך כתוב בפירוש!), הוא בא עד לידי תרגומי האחרונים ואומר; “אבל לא הצליח בכך בתרגום “איליאס”, הדורש פלסטיות מדויקת של שפה, כפלסטיות היונית של התוכן”. אבין, אבין! מאחרי שנזכרה פה המלה “יונית”, ומאחרי שהיונים, כידוע, הם עם הפלסטיקים אשר מעולם, הדין נותן, כי שום מבקר לא ישקוט ולא ינוח עד אם יזכיר כאן את המלה פלסטיות, אם דרושה היא אל הענין ואם לא דרושה. ואולם בדרך כלל הוא אומר: “סגנונו וכו‘, חסר הבליטה והקשיות, הבליע בהרבה את העיקר וכו’ את האופי היוני, הבהיר ונקשה, המוסיקליות של יצירה גדולה וכו' מוסיקליות זו חסרה בתרגום וכו‘, לא די חזק הוא גם תרגום “ים הצפון” של היינה. שירים אלה וכו’ יש בהם במקורם חריפות שהיא היא השירה שבהם, בעוד שהתרגום מוסר את היינה חסר-צבעים (חריפות?! חריפות וחוסר צבעים?!) וכו' תרגום השיר של גתה “פרומתוס” מתקרב לשיר בפרוזה וכו' אך בלי החריפות, הדרושה גם פה”.

רבונו של עולם! לוא רק ידעתי ולוא רק הבינותי, מה הוא שואל מעם המתרגם! אדם חלש אני וראשי מתחיל עלי מיד ללכת סחור-סחור, ביום שמעי מלים רבות כאלה. ולבסוף אני עומד כמטושטש ואיני יודע מה רוצים מעמי. הרמוניה-מעוגלת, פלסטיות, בליטה, קשיות, בהירות, נקשיות, מוסיקליות, חריפות. אלהים הטוב יודע מה הן כל אלה ואיך עושים את כל זאת. אני בתומי חשבתי תמיד, כי אדם היודע ידיעה הגונה את הלשון שממנה הוא מתרגם ויודע כהוגן גם את הלשון שאליה הוא מתרגם, ויש לו חוץ מזה חוש וטעם, ויש לו חוץ מזה איזו שייכות ברוחו אל הדבר שהוא בא לתרגם – שהרי אלמלא זה לא היה לבו מושך אותו לעבודה זו – זה יכוון ממילא אל הסגנון שהוא צריך לו, ו מתוך כך יצא, באיזה אופן שהוא איזה תרגום שלא יהיה רע ביותר. אני בתומי חשבתי תמיד, כי כשפותח המתרגם את הומירוס שלו ומתחיל:

ect. Αχιλήος Πηληάδοω ' υεά,,άειδε Μήυιυ

והוא מתרגם:

“שִׁירִי, בַת אֵלִים, חֲרוֹן אַף אֲכִילֵס בְּנוֹ שֶׁל-פֶּלֵיאוֹס” וכו' – אז יצא ידי חובתו, שהרי כמעט אי-אפשר לו כלל לבחור כאן מלים אחרות, ומה גם כי עלתה בידו לתת לצורתו העברית גם איזה צלצול של שירה, ומה גם כי הצליח לחקות פה, איך שיהי, גם איזה אופן של הקסאמטר (שבעצם אינו כלל במציאות אצל העברים לפי סגולות הלשון שלהם וטבעה). אבל לא. באים אנשים ושואלים פתאם איזו פלסטיות ואיזו בליטיות ואיזו נקשיות ואיזו חריפות ועוד ועוד. והאחד בא פתאם מבוהל ודחוף וצועק; חקיקיות, חגיגיות תן לו, למען-השם חגיגיות, בלי חגיגיות חייו אינם חיים. אילו רק ידעתי מה היא זאת. אני לא הייתי מעוד חגיגי ולא הייתי פלסטי ולא הייתי נקשי ולא הייתי בהירי, אין צורך לומר שלא הייתי מוסיקליי וחריפי. בלי ספק האדון י. קופליביץ הוא הוא אותו הבליטי והבהירי והפלסטי וכו‘. ארבה-נא מהיום והלאה לקרוא את מאמריו, כדי לסגל לי לשון יפה וסגנון בהיר ובליטי ונקשי, ואחר-כך ארבה לקרוא את שיריו, כדי לסגל לי אותה הפלאסטיות הארורה. איך הוא מזמר לנו? – "אהובי! באת לאחרונה, נא סלח למותי, כי יאפיל בך ודוה וכו’ ניחוח האתרוגים הדמיע אישון לילה לח ועצוב". האם – רק את זאת האחת, למען-השם, הגידו לי, אתם דייני-מומחי, – האם בשעה שאתרגם את הומירוס ואת גיתה ואת היינה בלשון כזו ובמלים כאלה ובסגנון כזה, יהיה אז תרגומי פלאסטי למדי ובליטי למדי ונקשי למדי, ואצא ידי חובתי?

אבל כל זה נעשה לי לגועל סוף-סוף! האם זה אשר לפנינו פה הוא חוצפה? האם עם-הארצות? טפשות? להטים וקומידיות של שרלטניות? נסיון של כתבן להרבות במלים מופלאות ולהראות מין קוואזי-חקירה וקוואזי-ידיעה וקוואזי-למודיות וקוואזי-פסיכולוגיה? או האם צביעות היא, צביעות פשוטה?

אולם יהיה איך שיהיה: חזרה אלינו הבטלנות הישנה בכל מוראה המגואָל. בטלנות, בטלנות, בטלנות. ולא עוד, אלא שהיא עתה בצורה יותר נאותה – ולכן מסוכנה יותר. באו אנשים ועשו להם מתוך בטלנות איזו עבודה-זרה חדשה, מין אסתיטיסמוס ריק, מין אמנות נפוחה, וכשם שבימי ההשכלה הטובה היו יושבים ודורשים יום ולילה על-אדות הפסוק “או נשיש” והיו מרבים להעלות חקירות יבשות על-דבר שוא-נע ושוא-נח ועל-דבר מלעיל ומלרע, והיו מחפשים תמיד חטאים אצל אחרים, כך ידיהם מלוכלכות עתה בדיו חדשה והם דורשים וכותבים יום ולילה על-אדות איזו פלאסטיות ואיזו בליטה ואיזו חגיגיות ואיזו מוסיקליות ואיזו חריפות, בשעה שאין כלל מקום למושגים הדקים והמופשטים האלה במקום שאין הלים האלה אומרות לנו כלום, והם מחפשים תמיד חטאים אצל אחרים. בלטיות, נקשיות, חגיגיות, אַטמוספירה, פלאסטיות – הן הן השוא-הנע והשוא-הנח והמלעיל והמלרע החדשים. אני יודע איך להטים נעשים. אנשים שאינם יודעים מה זה שיר ואיך דבר כזה נוצר בלבו של אדם ואיך דבר כזה נכתב – והם מורים לאחרים, איך עליהם לעשות: עקרים מטבעם – והם דוקא פותחים קורסים ללמד על-פי הדקדוק המודרני איך ולדות נוצרים ומובאים לאויר העולם. אין הם יודעים לכתוב אפילו שורה אחת כהוגן – והם דוקא מלמדים לאחרים איך לכתוב שורה הגונה. אין הם יודעים לבטא כהוגן אפילו את הרעיון היותר פשוט, מבלי שיבואו לידי פסוק כמו: “צירוף פעולה של המציאות או צד אחר של המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי האינטואיציה המרכיבה את נגודי חלקיה של המציאות לאחדות סינתטית והחפשית ממציאות זו עצמה למפרע” – והם דוקא אומרים “מבינות” על סגנון. אין הם יודעים מה זה ספור, ואם קוראים הם אותו, ואם מבקרים הם אותו, אין הם יודעים את אשר לפניהם ואין הם מבינים בו אפילו את הכונה היותר גלויה – והם באים ומפטפטים על-דבר פסיכולוגיה ועל-דבר פסיכולוגיה מורכבת ועל המון מושגים מופשטים, הזרים בעצם לרוחם. בטלנות, בטלנות בצורה חדשה, בטלנות מאוסה וריקה באָה שוב לעולמנו. במטאטא השמד עלינו לקום ולבער אחריה. כבער אחרי הגלל המאוס עלינו לבער אחריה. יום ולילה עלינו לדבר עוד הפעם. מחול-המכשפות החדש הזה והשעשוע במלים ריקות מן המוכרח הוא שיחדל. לשון-גנבים זו, לשון ה“חכמות” המזויפה וזיוף המושגים המופשטים שלא לצורך, אלא כדי להראות כי “ברוך-השם יודע אני”, מן המוכרח הוא שיחדלו. בזיעת אַפים עובדת עדת עמלים קטנה, אפשר שיעלה בידה ליצור איזה דבר, יום ולילה הם עובדים בכח לא-אדם, אפשר שיצליחו להניח לכל-הפחות את אבן-הפנה – ומרדפי בטלה אלה יתלבטו בכל רגע ורגע בין רגלי העובדים המעטים, ואנחנו נתן להם להפריע בלהגם הרב את אלה מעבודתם?

“אין הוא מבין עוד את בני הנעורים” – ידעתי גם את הלהטים האלה. כשהייתי נער וכתבתי את “תוהו ובוהו”, היו אומרים: “נער הוא”, ועתה, כשאָקום לכתוב “תוהו ובוהו” חדש, יקדימו תירוץ למכה ויאמרו: הזקין האיש, אין הוא מבין עוד את רוחו של הדור החדש. הוי, איך ידעתים ואיך אני יודע את כל הלהטים האלה! ואולם בחרות וזקנה – הן גם אלה אינן אלא מלים, שהבטלנות זכתה בהן ושהיא אוהבת כל-כך להקיא אותן על ימין ועל שמאל בכל עת שיבוא איש לדבר את דברו על הספרות. מעודי ועד כה ובכל הזדמנות שבאה לידי נלחמתי גם אל אלה. הנה הדרך נכונה לפני: עיני תהיינה פקוחות עתה על כל תנועה ותנועה, שתעשה הבטלנות החדשה שלנו בצורתה החדשה.

I

על היהדות לי לדַבּר. חש אני ברגע כזה, כאילו היה לי לדַבּר על מהות אלהים. אלפי שנים כבר מנסה רוח-האדם את כחו אל החקירה הזאת, אלפי שנים הוא מגשש וּממשש את הקיר הזה ומנפץ אליו את כל יכלתו, וּבכל פעם ופעם הוא בא לידי איזו מסקנה. לא – על היהודים ועל היהדות אין לי מסקנות. לכל-היותר יכול אני לשום לפניכם רק את אשר אני מרגיש. ולא עוד, אלא שאין אני ערב אפילו בזה, כי מחר או לאחר ימים לא תהיה הרגשתי אחרת לגמרי. הלא זאת היא כל עצמיותה של היהדות, הלא זאת היא תפארתה ונצחיותה, שהיא – חידת עולמים.

היהדות, אומרים, באה עתה סוף-סוף לידי קריסיס. פלא-עולמים זה, שבמשך אלפי שנים, בימים טובים ובימים רעים, עמד בלב כל הַיַּמים הזועפים כמו צוק סלע כבד ולא נע ולא זע, פלא זה החל סוף-סוף להתמוטט ולהתנודד גם הוא. אין עוד עתה בלב אותה האמונה, שהיהדות היא נצחית. ורבים הנה באים ומתיפחים בלחש או בקול: אוי לנו, אפשר שבאמת הגיעה גם ליהדות אותה השעה, המרה והאחרונה, שמגיעה סוף-סוף לכל דבר ולכל ענין של חלוף, אשר המלאך הרע עם אלף העינים בא ומטפטף לו טפה זו, שמביאה אותו לידי כליה. אם חי אדם מאה ועשרים שנה, אין זו ראיה שיחיה גם מאה ועשרים ואחת, אפשר שאנחנו, בני הדור הזה, נחתך עלינו אותו גזר-הדין הקשה, להיות עדי-הראיה של החזיון הנורא הזה. ואף גם אין שום פלא, אם התחילו רבים להיות מסֻפּקים עתה באותוֹ „המשך יבוא ”של היהדות. לִמוד התורה, שאותו התרגלו במשך הרבה הרבה דורות לראות בתור גורם להארכת ימי היהדות, חדל בדורנו כמעט לגמרי. הגורם הראשי השני, שמירת החֻקים והזהירות במצווֹת המעשיות, הולך גם הוא בימינו הלוך ורפה מיום ליום. לכן אין שום פלא, אם רבים יראים, כי הימים הרעים באים סוף-סוף. הקטסטרופה הולכת וקרֵבה. הנה קול המעדר החופר באדמה כבר עולה, רגבי-הקבר הקרים נופלים נופלים ומפילים אימות. נשברה סוף-סוף הכד על המבוע, נרוץ הגלגל אל הבור, נרתק החבל, הסופדים כבר סובבים בשוק – והכל תם ונשלם.

אם יודע אני את כל הזועות המתרגשות האלה? אוי אוי, עד כמה אני יודע אותן! הן אני בעצמי הנני אב לבנים. אם מקיץ אני בלילה מתוך שנתי ועל לבי עולה המחשבה, כי יש לי בן – אז לא אוכל עוד לישון יותר. ילדינו הולכים מיום אל יום הלוך וזרים לנו. מיום אל יום הלוכים הלוך ורחוקים. מי יודע? אולי סוף-סוף כבר באה אותה השעה, שהיסטוריה גדולה של אֻמה גדולה ואֻמללה מגיעה אל קצה…

ובשעות הרעות האלה הנה הם באים, הגואלים והמצילים, ונותנים לנו עצותיהם. האחד: לכו ועשו מרכז רוחני בארץ-ישראל. הדבר הזה הוא הישועה האחת. המרכז הזה הוא שיהיה לנו תחת אותו למוד התורה שחדל. השני: עליכם להביא קרבן. כל יהודי, הרוצה בקיום עמו, מחֻיב להביא את הקרבן: עליו להתחַיב לדבּר בביתו ז’רגונית, לשמור שבתות וימים טובים, להתפלל בכל יום, להיות נזהר במאכלי אסורות, להתנהג ביהדות וכו' וכו', ואם איש איש ממנו יעשה את כל זה ועוד כיוצא בזה, אז בודאי ובודאי שנעשה את ילדינו אחרינו ליהודים גמורים והיהדות תנצל.

מילא בנוגע לאותו המרכז הרוחני. כן, אלמלי היתה יצירת מרכז כזה דבר קל כל-כך לעשותו ואלמלי ידעתי כי מרכז כזה של יחידים יש לו, באיזה אֹפן שיהיה, האפשרות להחזיק את הרבים באשר הם שם, אז בודאי ובודאי שאני בעצמי הייתי עומד למן הבקר ועד מחצית הלילה והייתי עושה בעצם שתי זרועותי את המרכז הזה. אבל כיצד זה עושים מרכז? איך זה יכול מרכז של המועט להיות מורגש ומוחש למיליונים של יהודים, הנפוצים וזרועים על-פני כדור כל האדמה, באֹפן שעל-ידי זה תנצל היהדות כֻּלה? כן, אלמלי היה דבר זה תלוי רק ברצוננו הטוב, כלומר, שיהיה לרצוננו זה כח חזק כל-כך, שעל-ידי זה בלבד שאנחנו רוצים, יהיו עולמות הולכים ונהפכים ויהיו מוחות היהודים ומאוַייהם והלך-מחשבותיהם ונטיותיהם נעשים משֻׁעבדים לנו ומקשיבים לקולנו, – אלמלי היה כל זה כך, כי אז הלא היתה לנו עצה יותר פשוטה: היינו רק אומרים, כי רוצים אנחנו, שכל היהודים ישובו לעסוק בלמוד התורה – וכל יהודי ויהודי היה קם ממחרת בבֹקר והיה יושב לו אל השלחן ומתחיל ללמוד ש"ס ופוסקים, ואז בודאי ובודאי שהיהדות היתה מֻצלת.

ואולם הלא כל הצרה היא, כי מיליונות היהודים אינם שומעים ואפשר שאינם יכולים כלל לשמוע לקול העצות של קֹמץ הסופרים היועצים. הלא הצרה היא, כי אחד-העם יש לנו אחד ויהודים יש לנו עשרת מיליונים, ואין עשרת מיליונים האלה יודעים כלל את אחד-העם האחד הזה ואת שמו ואת תורתו ואת עצתו ויודעים את כל אלה רק איזה מנינים של סופרים וקרוביהם וקרובי-קרוביהם – ועשרת מיליונים האלה הולכים בין כך וכך וכָלים. הלא האסון הוא, כי החיים הביאו את היהודי המודרני עד לאותה המדרגה, שנעשה מדֻלדל כֻּלו, עד שחדל לגמרי להיות בעל-רצון ובעל-יכֹלת ובעל-מעשה. הלא האסון הוא, כי הבנים אין להם עוד אותו הכח, שהיה פעם לאבותיהם ולאבות-אבותיהם!

ואם בנוגע לרוחניות כך הוא, בנוגע למצווֹת מעשיות הנעשות בידים על אחת כמה וכמה. כן, אִלו היו היהודים עושים את כל אלה, אִלו היו מדבּרים ז’רגונית בביתם ערב ובקר וצהרים ואִלו היו שומרים שבתות וימים טובים ואִלו היו מתפללים בכל יום ואִלו היו נזהרים במאכלי אסורות וכו' וכו', אז הנני יודע ומבין ומודה גם אני, כי ילדינו היו נעשים יהודים. אבל אם לא? – הן אין זה בלתי-אם מין לעג לרש. בא הרש וטוען: רעב אני, והלה אומר לו: דבר זה אנו יכולים להעביר מן העולם על-נקלה; עליך רק לאכול נתח של ביפשטקס, נתח בשר של מרק, נתח צלי של קדרה ועוד כיוצא בזה, ובזכות זה, כמעט שתאכל את המעט הזה, מובטחני אני בך שלא תוסיף עוד, אם ירצה השם, להתאונן על שום רעב. או: שואל התם, מה יש לו לעשות, שיהיה נעשה לקצת גביר? ובעל העצות משיב: הלא זה דבר קטן! נחוץ לזה רק שיניח לו למשמרת איזו מאות ואיזה אלפים ואיזה עשרת אלפים, ובעזרת השם, אם רק יעשה כך, יכול הוא להיות מובטח, שיהיה נעשה קצת גביר ממילא!

היהודי מחֻיב להביא קרבנות – אבל האם לא ירגישו כלל, כי דבר זה גופא הוא הנקודה העיקרית, שעליה סובב כל הענין המדֻבּר? הלא האסון הגדול הוא, שהיהודי בן דורנו אבדה ממנו אותה חריצות-היד שהיתה לו מאז ומעולם במקצוע הבאת הקרבנות! אין הוא יכול עוד להביא קרבן, אין לו עוד כלל אותו הטלנט היפה של הגשת קרבנות יום-יוֹם, שהצטַיֵּן בּו כל-כך לפָנים! החיים, אלפי תנאי-חיים, אלפי מיני רגילות, הסביבה, הזמן החדש, תקופת ההמצאות והַגִּלוים, הכל הכל התחבר כיום הזה וקשר עליו קשר והביא אותו לידי כך, שהוא אינו יכול עוד להיות כשהיה. אילו היה היהודי בזמננו מוכשר עוד, איך שיהיה, להביא איזה קרבן לתכלית היהדות שלו, אז הן לא היתה שום שאלת יהודים בעולם והסופר לא היה מוכרח כלל לכתוב לנו עצוֹת, כיצד עלינו לעשות את בנינו ליהודים, ואני לא הייתי מוֹצא שום הכרח כלל לדַבּר על היהדות.

אלמלי היה יהודי מוֹדרני מוכשר עוד להתנהג כמו שהתנהג אביו, אז מובן מאליו, שהיה יכול להיות בטוח, אשר גם בנו אחריו יתנהג כמוהו, וכן עד סוף כל הדורות, ואנחנו היינו יכולים לישון את שנתנו במנוחה בלילות. אבל הלא זאת גופא היא השאלה, שהיהודי חדל מדבר יהודית בביתו וחדל להיות נזהר במאכלי אסורות וחדל לשמוֹר שבתות וימים טובים וחדל מתפלל וכו'. הלא עצם השאלה הוא כך: היש איזו עצה במעמד כמו זה, באותו המעמד שאנו נתונים בו עתה ובשעה שהכל חדל, – היש עצה, שאנחנו נוכל להיות שוקטים עם-כל-זה ולדעת כי בנינו אחרינו יהיו יהודים כמונו? השאלה הלא היא כך: החבית נשברה – היש תחבּולה למרות כל זאת לשמור את היין? אבי לא היה עוד כמו אבי-זקני, אני אינני עוד כמו אבי, בני לא יהיה עוד כמוני היום – התוכל היהדות בכל-זאת ולמרות כל זאת להתקַים, באֹפן שלא תחדל מבנינו?

עלינו להתפלל, לדַבּר יהודית בביתנו וברחובותינו, להיות יראים וחרדים וזהירים במצווֹת – אבל כשם שאנחנו כותבים היום שורת מאמרים ארֻכּים בשם „כיצד עלינו לעשות את בנינו ליהודים ”, הלא כך יהיה עלינו מחר לכתוב שורת-מאמרים חדשה בשם „כיצד עלינו לעשות, שיהודים יחפצו להתפלל ”, ומיד אחר זה: „כיצד עלינו לעשות, שיחפצו לדבּר ז’רגונית ”, ותיכף אחר זה: „כיצד עלינו לעשות, שלא יחללו שבתות וימים טובים ”– וכן להלן עד-בלי-סוף. וגם זאת: חושבים, כפי הנראה, בעלי-העצות, כי תלוי כל הדבר רק בנו, כותבי המאמרים, ובמאמרינו הכתובים וכי כל העולם כלו אשר מסביב רק עומד ומחכה עד שנשיא לו עצות טובות אלו, בכדי שיעמוד מיד על רגליו וישמע לנו. האם לא עלה כלל על דעתם, כי אילו היה עוד בכחו של היהודי לשמוע בכלל בקול איש, כי עתה היה שומע מעיקרא בקולם של הראשונים והאחרונים שלנו ולא היה צריך כלל לאותה האבטוריטה הגדולה והחדשה של איזה סופר מוֹדרני? ומה שראשונינו ואחרונינו לא יכלו להשיג ממנו, מפני שהחיים אינם מניחים, את זה ישיג איזה מאמר באיזה עתון? – „עלינו לדבּר ז’רגונית ”! אבל כמעט שנניח, כי הדבר תלוי בנו, הלא יותר טוב אעשה, אם אתן פקודה, כי כל העם ידע עברית. בדרך הליכה זו ובהוצאות אלו גופא הלא טוב זה שִׁבעתים. אם כל זה אינו אלא שיר לעתיד לבוא, שאינו מציאות ואין לו דמות המציאות, הלא טוב כי נבחר לנו לכל-הפחות איזה שיר-השירים.

לפני איזה זמן היתה לי הזדמנות לשמוע נאום מפי ד“ר מקס נוֹרדוֹי. חכות – אמר – זהו דאבון לב, אבל לא חרפה. ובכן – הורה – עלינו לחכות, לחכות עד שנזכה לארץ. זוכר אני, כי ברגע ששמעתי את הדברים האלה, היה הדבר תמוה לי קצת. בעצם הלא תורה זו היא מה שמוֹרה אותנו גם „אני מאמין ”הישן שלנו! בעצם הלא כבר נאמרו כל הדברים האלה באותו העיקר הישן: „ואם יתמהמה – חכה לו בכל יום שיבוא ”! ואם בהרמב”ם והַסִּדור חדלו להאמין, יאמינו דוקא בד“ר מקס נוֹרדוֹי זה מפַּריז? הלא כל הצרה היא, כי מתו כל האנשים האלה, כל אותם „המחכים ”הגדולים עם הקטנים, שהיו לנו פעם, ואין איש יודע עוד את אומנות החכּוי! הלא כל האסון הוא, כי בא דור אשר אבד ממנו בבֹקר יום אחד אותו הכשרון הנפלא של היכלת לחכות! הן נולדה כל הציוניות רק על-ידי זה, שהיהודים שכחו את הלהטים הישנים של מלאכת החכּוּי וקמו ביום אחד בבֹקר ונעשו קצרי-רוח וחסרי-סבלנות והתחילו פתאום לרקוע ברגל ולהקים שאון והתחילו לבקש איזה דברים ממשיים ואיזו ישועה ממשית – ובאֹפן זה, האם יש מועיל בזה, אם יקום איש ויבוא שנית עם אותו הרצפּט הישן וידרוש שנית שיחכו? אם רק מן האפשר שיחכו, הלא כבר יותר טוב לחכות על-פי הנוסח של הרמב”ם והַסִּדור, ולא נבוא לאותו החכּוי החדש של אדם מודרני מפַּריז. ודבר דומה לזה היא אותה העצה האומרת לנו, כי עלינו להיות חרדים ויראים ושומרי-מצווֹת!

אבל רבונו של עולם, והלא הכשרון להתפלל כבר אין. ואין כבר אותו הכשרון של הנחת התפלין ואין כבר אותו הכשרון של שמירת השבת! אִלּו היו עוד כל אלה כשורה, הן לא היינו צריכים כלל לדַבּר!

II

האם בכלל עומדת היהדות בסכנה גדולה כל-כך, עד שאין לנו עוד שום עצה, בלתי-אם לרוץ מרוצת משֻׁגעים על אבנים ועל עצים, כחצי-פראים מרֹב פחד, כדי להציל אותה כמציל מן הדליקה? האם באמת היהדות כֻּלה אינה אלא בריאה קטנה וריקה וקלה כזו, אשר רוח בהיותה נושבת יכולה להזיזה מן העולם ואשר מציאותה או העדרה תלוים בזה שאנחנו נדַבּר ז’רגונית או לא נדַבּר, בזה שאנחנו נלבש קפּוֹטה ארֻכּה או לא נלבש, בזה שאנחנו נהיה יראים וחרדים ושומרי כל מצוה או לא נהיה? אם כך הוא, אדוני, אז אין לנו על מה להתגאות! ואולם אני מצדי גא הנני על היהדות, משום שבעיני היא נצחית – דבר אשר אין לו סוף עד עולמי עולמים. לא ברוח נושבת בחוץ, לא באיזה מקרה הבא מפה או משם תלויה בעינַי מציאותה, לא ארטיקל של-מודה היא, אשר היום יש לו מהלכים ומחר אין. מרגיש אני את עצמי יהודי יותר מכל אלה הרצים ונחפזים פה בכדי להציל, יען כי מאמין אני יותר בנצחיותו, בלי שם ויחס וקִשור אל החזיונות מן החוץ. לא הבינותי מעולם את פחדו של אחד-העם, שהוא מפחד, כי עוד אחת מעט ובאה לנו אחרית, משום שֶׁלִּמוד התורה חדל; לא השגתי מעולם את יראתו של הלל צייטלין, שהוא יָרא, כי עוד אחת מעט וראינו את היהודי האחרון, משום שחדלו הרבים מהיות יראים וחרדים ומשום שאפשר מאד כי בדורות הסמוכים לא ידַבּרו עוד ז’רגונית.

„אם מקיץ איש בלילה מתוך שנתו ונזכר כי יש לו בן – לא יוכל עוד לישון ”. אמת, את הדאגה הזאת השחתי אני בעצמי, כי עמי היתה וחייתי בה – ואולם ראו נא, אם ישכב איש כזה כל הלילה ללא-שנה והמחשבות סוערות במוחו והוא חושב וחוזר וחושב בלי-הרף, אז יש כי יחלפו לפעמים רעיונות נפלאים בלבו. ויש אשר לפנות בֹקר, כאשר ינץ השחר, אז יאור לו כמעט בלבו, הלוך ואור, הלוך והבהיר, ומעט מעט תבוא עליו מנוחה מתוקה ושלוה. אמת, הדאגה הגדולה היא הבּן, כלומר – הדור הקרוב, ואפשר גם ששנים או שלשה הדורות הקרובים; במה שנוגע אליהם אין אני יודע באמת מה יהיה יחוסם אל היהודים ואל היהדות – אבל בנוגע אל היהדות בכלל לא היתה לי מעולם שום דאגה. היהדות כבר תחלץ את עצמה, איך שיהיה, מן הקריסיס הנבער הזה. יודע אני יותר מדי את העבר שלה, עד שלא אדע גם את העתיד שלה. יש לי אמוּנה יותר מדי בכחה הפנימי.

היהדות היא אידיאה – ומשום שהיא אידיאה, לכן היא נצחית. הלא כל אידיאה היא נצחית! כל אידיאה, שהיא במציאות, אי-אפשר עוד להעבירה מן העולם – זהו ה „אני מאמין ” שלי. רבונו של עולם, כמה תמוהים בעינַי כל אותם האנשים, המהירים והבהולים עם הקמטים על-גבי המצח ועם הדאגה בתוך העינים, בשעה שהם באים טבולי-זעה עם מכשירי-ההצלה שבידיהם ועם האספלניות בשלש פרוטות מתוך בית-המרקחת שלהם, בכדי למהר לעזרת אידיאה! כמה תמוהים הם, בשעה שאני שומע אותם קוראים: אם לא מרכז רוחני, אז סוף לכל, ואם לא קצת דבּור ז’רגוני, אז מתה אידיאה!

אם שוכב אדם כל הלילה ושֵׁנה אין הוא רואה בעיניו, אז יש שרעיונות נפלאים יחלפו בלבו. האם, למשל, האידיאה של אלהים תלויה במוֹדה? האם יש לה בעצמותה איזה יחס עם זה, שדורות שלמים נעשים לפעמים פילוסופיים-ריבולוציוניים ומורדים בה ואינם מוסיפים עוֹד לגרוס אותה? ואנחנו הלא רואים: פתאום באה איזו תמורה ואין אנו יודעים בעצמנו איך זה ומאָן. על עמים שלמים היא באה ובלבם היא תופשת אותם. חוזרים בּני-אדם פתאום גם פה וגם שם כמעט בזמן אחד ומתחילים פתאום להאמין. הרגשה נפלאה תוקפת דורות שלמים. מין „בקשת אלהים ”מתעוררת. איה כל האפיקורסות אשר חגגה את האוֹרגיות שלה שנים ותקופות? איה כל הרציונליסמוס? לאן פנתה פתאום כל הרוח המתפלספת והשוֹללת? נשמת האדם מתגעגעת פתאום למין ילדות והאדם חוזר ונעשה תמים כילד ותמים גם – עם אלהים. אחרי תקופה של פריצות והוללות ואורות גדולים ועזים יותר מדי, כמו התקופה של הרומיים, באה תקופה של תמימות ושעשועי-ילדים וגעגועים ודמדומים, כמו זוּ של ימי-הביניים. אחרי תקופה של דור האנציקלופּידיסטים והתקופה הווֹלטיריאנית ותקופת הריבולוציה הגדולה שבפרנציה, אשר עקרה ושרשה והרסה את כל מה שהיה, באה אותה התקופה שהקתּוליציסמוס נשא פתאום ראש בכל הארץ ועשה שוב את בני-אדם לכורעים על ברכיהם ולמתפללים. אִלו נגש איש אל אחד מאלה, ששדדו והחריבו בשנת 1792 את בתי-הכנסיה שבפַּריז וקראו להיכל נוטר-דם את השם „היכל השכל” ואת עבודת-האלהים הפכו לעבודות מחולות ורקודים מסביב לנערה ערומה, – אילו נגש איש אל אחד מאלה והגיד לו: אדוני, דע, כי בן-בנו של נכדך יבוא שוב בכל יום הראשון בבֹקר אל אחד מתי-הכנסיה כדי להשתחווֹת שם לפני אלהים – היה זה מביט עליו כמו על איש משֻׁגע. לא אוכל להיות ערב כלל, כי גם בנינו אנחנו, שאינם יודעים עתה לא שבת ולא יום טוב, לא יקום פתאום דור מחלציהם אשר יהיו מן המתפללים בהשכמה וממניחי תפלין של רש“י ושל ר”ת גם יחד. מי יודע את המהלך הנפלא של רוחות בני-אדם? ולא רק אצל הכלל, לא – הרבה פעמים רואים אנו את זאת גם אצל היחיד. שנים ויובלות יש לו לאדם „דעות קבועות ”, ורק לרגעים הנה מתעורר איזה יתוש בלבו ודוקר שם ונוקר שם ואין עצה לנגדו, ופתאום והנה רוח באה באיזה כח אלמנטרי והאדם הלז נעשה פתאום ל „מבקש אלהים ”. אין הוא יודע בעצמו, מה נעשה בתוך נשמתו. עומדים אנו לפני איזו חידה. הֵינֶה, האפיקורוס הגדול במשך עשרות שנים, בא וכותב לבסוף את ה „ודוּים ”שלו. ואפילו ווֹלטיר, מכיון שהגיע לידי בִשולו, אינו עוד בטוח כל-כך בכפירה שלו והוא מתחיל פתאום „לבקש ”. חושבים גדולים וחוזים גדולים לעשרות נעשו פתאום לבעלי מיסטיקה.

האם המיסטיציסמוס בכלל הוא תכונה מתכונות טבע האדם? האם רוח האדם בכלל אין לו דרך אחרת בלתי-אם לעבור, אם במוקדם מעט ואם במאֻחר מעט, את השער הזה המלא סוד וערפל? האם החיים, מאחרי שסוף-סוף אינם אלא חידה, מוכרחים הם להמלט באחריתם סוף-סוף אל החידה ואל המיסטיות?

בכלל הלא נפלאה כל-כך ההיסטוריה של האמונות והדתות! נפלאה היא כמו רוחו של האדם בעצמו, נפלאה כמו ההיסטוריה של עממיות ושל רוח-עם ושל מֻשּׂג הלאֻמיות. יש שהאדם נעשה פשוט לפתי, כשהוא מתחיל כאן לעשות חֻקים וכשהוא בא לעזור ולהציל.

כמו שאני ואתה, שנינו פה, יושבים ומתפלפלים ודואגים היום, כי עת צרה עתה ליהודים וליהדות, כך ישבו פעם שנַים כמונו גם לפני מאתים שנה וגם לפני אלפים שנה והיו מתפלפלים והיו מתיָראים והיו מבקשים עצות. בכל דור ודור האמינו, כי „עתה בא הקץ”, וגם היתה תמיד איזו סבה לאותה האמונה הרעה. פִּתחו את שערי ספרי ה „תשובות ”שלנו וקראו: תמיד מתאוננים ודואגים ונאנחים, ש „הדור פרוץ כל-כך”, עד שיש להתיָרא, כי עוד מעט, עוד רק אחת מעט, ובאה השעה האחרונה. אמת, לִמוד התורה היה אז חזק שִׁבעתים משהוא עתה. ואולם יודעים אנו גם זמנים אחרים, שגם לִמוד התורה לא היה. ההיסטוריה היהודית יודעת אפילו תקופות, שתפלין נשתכחו לגמרי. יודעת היא זמנים, שגם מצות מילה היתה נשכחה. ובכל-זאת גברה תמיד האידיאה. האידיאה היא נצחית.

דורות באים ועוברים. לילה בא ויום. הגלגל הנפלא והעצום, הגדול בבלי קץ, מתגלגל. ובשעה שבמקום ידוע הולכת היהדות והולכים היהודים הלוך ורפה, הלוך והתנַוְנה, עד שנאמין כי רק עוד אחת מעט והיתה יציאת הנשמה, והנה באותה שעה גופא מהבהב ועולה פתאום איזה להב קטן במקום אחר, והלהב נעשה מעט מעט לאש בוערת והאש נעשית מעט מעט ללהבת שלהבת, ופתאום והנה נולד מרכז חדש בשביל היהודים והיהדות, ואפילו בשביל הלמוד והדת, והכל מתחיל מחָדש. ואין אדם יודע בעצמו, איך זה ובאיזה כח כל זה נעשה. אפשׁר שהיא הנטיה של רוח האדם אל המיסטיות החוזרת הלוך וחזור סוף-סוף. פתאום נעשה לנו למעמסה כל אותו הרציונליסמוס, אשר כלכלנו אותו מאַת שנה או מאתים, והאדם מתחיל פתאום להתגעגע אל הסוד הגדול… מאה פעמים ואחת כבר חזר כל זה במשך ההיסטוריה האנושית.

אם דואג אני, אז אני דואג רק לבני, כלומר – לדור הקרוב. הדאגה הזאת, כמובן, אינה אלא איגואיסטית, לרוח היהדות וליהדות בכלל לא דאגתי מעולם. אידיאה היא נצחית.

אפשר שנעשיתי מיסטי? אפשר פואיטי? יהי כן, אם תחפּצו! בכל אֹפן הלא טוב לי היות כך משאבוא בעצות בשלש פרוטות. בכל-אפן הלא טוב לי היות כך משאבוא ואעשה את היהדות תלוּיה באיזה מרכז רוחני או בדבור ז’רגוני. לא, אדוני, זָלָה עד למדרגה זו לא היתה לי עוד יהדותי עם-כל-זאת!

III

כל אידיאה היא נצחית, והיהדות – אמרתי – היא אידיאה. אבל מה היא האידיאה הזאת? – יש רגעים שאני מרגיש, כי כל קרבי בי יודעים את מהותה, ויש שהכל חוזר פתאום ונעשה לי תהו ובהו ותוסס ורופס ועולה ויורד לעיני. אוי היהדות הזאת, אוי חידת-עולמים זו!

… מה היא, אתם שואלים? אפשר שהיינו יכולים לכלול את כל מהותה במלה האחת, שעצם היהדות הוא הרגשת היֹשר או, יותר טוב, העדר היכֹלת לעשות עָול לזולתו. זהו הכל. אילו היה היֹשר מין מוסיקה, הייתי אומר: היהודים הם שיש להם חוש השמיעה היותר טוב בשביל זו, בשעה שהעמים האחרים אינם מוסיקליים כל-כך. באה אותה היהדות לתוך העולם וחנכה לה משפחה אחת ממשפחות בני-האדם, באֹפן שאותה המשפחה תהיה מלאה את הרגשת היֹשר בכל פנה שהיא פונה, ערב ובקר וצהרים, ולא תוכל, גם אלמלי חפצה, לעשות שום עולה. לא אדע, אם זהו אותו הצדק העולמי של הישעיה“ים והירמיה”ים, שאנחנו מרבים עתה כל כך להזכירו; לא אדע, אם אבי ואבי-זקני ואבי-אבי-זקני כבר ידעו את כל זה בידיעה ברורה וקִיְּמו בהכרה שלמה וברורה את היהדות הזאת, אבל יודע אני כי על-ידי חנוך ארֹך של אלפי שנים נעשתה אֻמה שלמה לחטיבה מיֻחדה זו, שמתוך יתר החטיבות המיֻחדות היא מצטַינת בזה, שאין כלל בכחה לעשות רעות ועולות לאחרים, ונמצא שעל-ידי-כך נתפתחה בקרבה איזו רגילות של יֹשר מוחלט. אין אני אומר, כי צריכים בני-אדם להיות כך או לא, אין אני אומר, כי טובות עושה אֻמה זו על-ידי-כך לעצמה או לזולתה ואם לא יותר היה נאה להם ונאה לעולם אילו התרגלו גם הם להיות עריצים מעט יותר ואכזרים מעט יותר וחפצי-רשעה מעט יותר. אין אני אלא קובע בזה את העובדה. היהודי, גם אלמלי היה חפץ, לא היה יכול להיות אחר משהוא, לא היה יכול לעשות עָוֶל, וכך נעשה מעט-מעט לנושאו של אותו הרעיון של המוסריות המוחלטה. אפשר, שבכל העולם כלו הוא עתה רק בא-הכח היחידי של אותו הרעיון. אפשר, שבזה נעשה לאבן נגף על דרכן של יתר האֻמות, שכבר נתפתחו בין כך וכך יותר ויותר ויצאו זה כבר מתוך אותה המסגרת הצרה של איזו מוסריות בלה ונושנה ובאו כבר לידי השקפות יותר מודרניות, שהאדם, למשל, צריך להיות חיה רעה וטורפת. אפשר שהיהדות קשת-העֹרף עם מוסריותה הישנה עוצרת הרבה בעד התפתחות העולם המודרני, והיא נשארה בין האֻמות רק עוד כמחאה חיה כנגד כל מעשיהן ומֻשּׂגיהן והרגשותיהן. ועוד יותר מזו: אפשר שזהו סוד כל השנאה, שהעמים מרגישים בדרך אינסטינקטיבי לאֻמה זו, משום שרק היא עוד להם האחת המזכירה תמיד באין אֹמר ובאין דברים איזו השקפה בלה ונושנה של איזו מוסריות אלמת ואיזה צדק ויֹשר ואיזו זהירות מפני העָול והזדון והרשע, בשעה שהם כבר נתפתחו, ברוך-השם, הרבה יותר ואינם משגיחים עוד בסנטימנטים כאלה, מאחרי שהחיים דורשים את התפתחות שרירות-הלב עם התאווֹת הסוערות דוקא – ואולם זוהי עובדה. היהודים הם הרפּריזנטנטים של אותה האידיאה המשֻׁנה והבודדה, והאידיאה הזאת היא – היהדות.

בשום אֹפן אין אני יכול, למשל, לצַיֵּר לי בדמיוני ציור כזה: היהודים – נניח – נעשוּ בִן-לילה לעם של מאה וחמשים מיליון נפש אדם היושב על ארץ גדולה ורחבה מאד, ובקרבו נמצא איזה קבוץ זר של איזה מיליונים נפש אדם, והנה קמים אותם היהודים, אדוני הארץ, בבקר יום אחד על אותו הקבוץ הזר ומתנפלים עליו רק לשם בלוי-זמן לבד ומחריבים את בתיו וגונבים את רכושו וגוזלים את יגיעו והורגים את בניו ומטמאים את נשיו ומענים את בנותיו ושוחטים באכזריות משֻׁנה את תינוקותיו – והכל לכבוד איזו פוליטיקה של יום. חוש היֹשר, שהיהדות שלהם חנכה אותם בו במשך אלפי שנים, לא היה נותן אוֹתם, לא רק בפֹעל, אלא אפילו במחשבה, להתעסק גם רגע אחד במעשים מתועבים כאלה, אשר כל רוחם שבקרבם היא מחאה חיה אחת כנגדם. אין אני יכול לצַיֵּר לי גם-כן, שאנשים יהודים היו יכולים, באיזה אֹפן שהוא, לקום פעם אחת בבֹקר ולהרוג את אחד מילדיהם עצמם, והכל כדי שיוכלו על-ידי-זה לעולל איזו עלילת-דם על אֻמה אחרת היושבת בקרבם. הדבר הזה היה לגמרי כנגד רוחו של היהודי. כמו כן אין אני יכול לצַיֵּר לי, שאנשים יהודים, אִלו היו הם התקיפים הנוהגים בממשלה – היו יכולים להתאסף יום-יום באיזו עלית בן-גוריון אך ורק כדי לבדות מלבם יום-יום גזרות חדשות והגבלות חדשות ועִנוים קשים ואכזריים חדשים וגֵרושים חדשים, לענות בהם יום-יום באֹפן חדש בני-אדם אחרים היושבים בתוכם מתוך הכרח. הדבר הזה בודאי שהיה כנגד יכלתם הרוחנית, ואפילו אם היו רוצים לעשות כך, לא היו יכולים. ואף גם זאת אין אני יכול לצַיֵּר לי: שאנשים יהודים, בתור אֻמה של מאה וחמשים מיליון, היו יכולים להתקין להם מין עתונוּת אשר לא תעשה כמעט דבר אלא תשסה יום-יום את האספסוף הגדול בקבוץ קטן של שלשה או ארבעה מיליונים, שאינו עולה כמעט במנין הגדול של האֻמה ואינו בולט מתוכה, אלא הולך ובטל בּרֻבּה, הדבר הזה בודאי שלא היו יכולים לעשותו, משום שהוא כנגד כל עצמותם המוסרית. זהו פרי הרוח היהודי.

או נעבור מזה אל שדה אחר. מניח אני רגע אחד, כי היהודים הם הם שקמו פעם אחת בבֹקר והביאו לעולם את המתנה הטובה, את „הדת החדשה ”, ומאחרי שהם התקיפים והשליטים בכל פנה ופנה, לפיכך, כמובן, הם רוצים לזַכּות את כל העולם כלו בחמדה טובה זו, ולתכלית זו, כדי שיגיעו עד לאותה מטרה, אין הם מוצאים שום עצה אחרת, אלא להפיץ את התורה שלהם בדם ובאש ובחֹזק-יד. מעבירים הם חרב בארץ ומבעירים הם אש על כל מדרך כף-רגל, ומי אשר לא יקבל את הדת החדשה ברצון, יקבל אותה באונס. הגידו מה שתגידו, לא אוכל לצַיֵּר לי בדמיוני בשום אֹפן שהוא את היהודים בתור יוצרי מסעות כעין מסעות-הצלב או בתור יוצרי מדוּרות האש „לכבוד האל הגדול” ובתור יוצרי מוסד כעין מוסד האינקוִיזיציה. לא אוכל לצַיֵּר לי איש-יהודי בתור טורקווֹמַדה. לא אוכל לצַיֵּר לי אנשים יהודים טובחים ושורפים והורגים באֻמה אחרת יותר ממיליון נפש אדם ביחד עם נשים ועם זקנים ועם תינוקות, והכל רק לשם הדת. ולא אוכל לצַיֵּר לי אנשים יהודים בתור מביאי גזרת ת"ח לעולם. איזו רוח, שאין אני יודע מה היא, אלא שהיא תמצית אותו הדבר שאנו קוראים יהדות, היא כעין מחאה חיה כנגד מעשים כאלה וכיוצא בהם. מוחם של היהודים כבר חדל להתפלסף על כל זה, ורק לבם לבד עושה בם את שלו. בלי דעת ובלי כונה קודם למעשה אוחז כל אחד את מעשי אבותיו בידו.

או עוד שדה אחר. אין אני יכול לצַיֵּר לי בדמיוני בשום אֹפן ציור כזה: היהודים, בתור תקיפים ומושלי ארץ, שבים בבקר יום אחד ממלחמה בנצחון גדול, וכדי לחוג את חג הנצחון הזה, הם עושים להם שעשֻׁעים: עורכים איזו ארֵינה עם חיות טורפות ועם המון אדם וכל זה רק בכדי לעשות נחת-רוח להמון גדול של רואים, והם לוקחים בני-אדם ומשליכים אותם אל תוך הזירה של החיות, כדי שיטרפו אותם וההמון יוּכל לשמוח למראה הזה ולהריע תרוּעוֹת צחוק מגיל וחדוה. כל רגש היֹשר שלו, כלומר – רגש היהדות, היה מתנגד ומתקומם בלבו כנגד הזדון הזה. אין אני יכול לצַיֵּר לי אנשים יהודים עורכים אפילו מלחמת שוָרים, והכל רק לשם הנאה לבד.

כל אלה ועוד אלפי דברים כיוצא באלה הם בעיני – רוח היהדות או רוח היהוּדי או היהדות או האידיאה של היהדות או האידיאה המופשטה, בלי הכרה ובלי דעת, שכבר נעשה אצל היהודי לחלק מדמו ומנשמתו.

במכתב פרטי אל יוסף לֵיהמַן כותב הֵינריך הֵינה ביום 5 אוקטובר 1854: „ציוִיליזציה גדולה של לב דבקה אל היהודים בתור טרדיציה לא-פוסקת של שני אלפים שנה. חושב אני, כי רק על-כן צרו כח לקחת חלק במהירות גדולה כל-כך בקוּלטורה האירופית, משום שבנוגע לרגש לא היה להם ללמוד שום דבר עוד ולא היו צריכים אלא לרכוש להם את מעט הדעת ”. ציוִיליזציה של לב! אין אני יודע בכל היהודים הנאמנים והגדולים שלנו איש שהבין את רוח היהדות לכל עמקה כאותו ה „משומד ”הנפלא. נפלא הפתגם הקצר הזה, כמו שנפלא כל מה שיצא מפיו בשבח היהדות והיהודים.

ועם-כּל-זה אין אני אומר, כי היהדות היא תורת האהבה. מוחל, מוחל אני את ה „אהבה ”הזאת לאחרים. באים אחרים ואומרים, כי תורת ה „אהבה ”היא שלהם וכי העיקר של „ואהבת לרעך כמוך ”הוא הוא עיקרה של תורתם הם ולא שלנו – טוב, מוחל אני להם „אהבה ”זו בכל לב, אחרי כי באמת היא שלהם ולא לנו. היהודי אין כלל בכחו לקחת לו את ה „אהבה ”ולעשותה לו לפסל-שעשֻׁעים, להיות לו במה להשתעשע ולהראות בו את הלהטים היותר שונים ומשֻׁנים. הדבר הזה הוא קצת הגשמה יותר מדי בשביל הבנתו ובשביל הרגשתו של היהודי. ובזה אני בא לעצם ההבדל שבין היהודי ובין האינו-יהודי.

הרבה באה הדת שכנגד ונטלה ממנו. נטלה ממנו כמעט את כל השקפותינו ועיקרינו ומֻשּׂגינו – אלא שבדרך-הליכה קרה אותה תמיד אסון קטן: לא ירדה מעולם לסוף דעתם ולסוף מהותם של כל אלה, וכלם נעשו אצלה מעט חולין יותר מדי ומעט ממשיים מיותר מדי, שיהא אדם יכול למשמש בם באצבעות, וּמעט מעורבים יותר מדי עם ההשגה של בעל-בית פשוט, ועל-ידי-כך נעקרו לבסוף לגמרי מן העולם. באה ונטלה את כל מה שהיה אצלנו בתור אידיאל ועשתה אותו לדבר שבהגשמה, ועל-ידי-כך גרמה לו להעבירו מן העולם. באה ונטלה את אשר היה אצלנו בתור מופשט ותרגמה לה את כל זה אל תוך ההשגה הפשוטה והמוגשמה של בני-אדם מן השוק, שאינם יודעים דבר אלא מה שהם רואים ושומעים ואוחזים ביד. ואולם בעצם אין אנו רואים גם בזה אלא את תולדות אותו הצווי הנפלא של „לא תעשה לך פסל וכל תמונה ”, שפעל את פעולתו הנפלאה מצד האחד על היהודי בכל פנה שהוא פונה, ומצד השני אנו רואים שוב את תולדות אותה הנטיה להגשמה, לגשם ולממש כל דבר ודבר, שהדת שכנגד מצֻינה בה כל-כך בכל מקצוע ומקצוע.

חפצים אתם דוגמאות? – באה היהדות ויצרה את הרעיון של אל אחד ומיֻחד, ראשון לראשונים ואחרון לאחרונים, מֻשּׂג כל המֻשּׂגים ועיקר כל העיקרים, שהכל בו והוא הכל, ובכן הוֵה אומר: אידיאל, רעיון מופשט, שאינו מֻשּׂג לעולם ואינו נגלה לעולם, אלא שהכל שואפים ומתגעגעים אליו תמיד והוא נעשה על-ידי-כך לנחמה גדולה לאלפי אמללים ודווים – ומיד באה הדת שכנגד וחשקה בנתח טוב שכזה ונטלה אותו לעצמה, ורק שהוסיפה עליו דבר אחד קטן: נתנה לו דמות וצורה. הוציאה אותו מידי הפשטתו ונתנה לו הגשמה. חדל אלהים מהיות אידיאל והיה לדבר שבממש. מובן מאליו, כי על-ידי ההוספה הקטנה הזאת השחיתה את הכל. מֻשּׂג האלהים נעשה לה מעט מעט לדבר, שאתה יכול להורות עליו באצבע, שהוא מתגורר כאן וכאן ומעשהו כך וכך ותעודתו זו וזו, ומאחרי שסוף-סוף לא חֻבּשו על-ידי-זה הפצעים ולא זֹרו המדוים ומשפחת האֻמללים נשארה כשהיתה, נעשה מֻשּׂג האלהים רק למצות אנשים מלֻמדה, ואותו כח-המושך של אידיאל מופשט ונותן-תנחומות חדל. כמו כן באה היהדות ויצרה את רעיון המשיח: שעלינו לחכות לו בכל יום שיבוא ואשר זה כל כחו, שעליו להיות בא באיזה עתיד. משיח זה הוא מין דבר שלא חל עליו כלל הציור: כבר בא, אלא שהוא מושך אחריו תמיד את ההגדרה: יבוא. משיח שבּא אינו ולא-כלום, אלא משיח שיבוא. העבר או הנֹכח אינם פה ולא כלום, אלא העתיד. ובכן הוֵה אומר גם בזה: אידיאל, רעיון מופשט, סמל התקוה וסמל משאת-הנפש העולמית, שאינה פוסקת כלל. אבל מיד באה הדת שכנגד וחטפה לעצמה חלקה טובה זו, הדרושה כל-כך לבני-אדם, אלא שעשתה בו שנוי קטן: נתנה לו דמות ותמונה. לִמדה, כי משיח זה כבר בא וכך וכך היה מראהו וכך וכך חי וכך וכך מת וכו'. אבל רבונו של עולם! מה יש לו לעולם ולמשיח שכבר עשה את שלו והלך ומה מידו עוד יקח? מה יוכל עוד להועיל לאנושיות מין משיח מוגשם כזה ואיזו נחמה יוכל עוד לתת לעדת דווים וכואבים? מובן מאליו, כי על-ידי ההוספה הקטנה הזאת יצאה המשיחיות של היהדות מצורתה הטהורה וקבלה את צורתה ההמונית, והתכלית לא הֻשּׂגה עוד. לא ירדה אותה הדת כלל לסוף דעתו של אותו המֻשּׂג הנצחי, שאין לו מקום כלל ואין לו זמן כלל ואינו כלל במציאות, אלא שהוא אידיאל לעתיד תמידי שאינו פוסק לעולם. והאחרון הכביד: באה היהדות ויצרה את הרעיון של „ואהבת לרעך כמוך ”. מובן מאליו, כי לפי רוחה הכללית של היהדות אין זה גם אלא אידיאל. כשהנשמה עורגת ושואפת ומבקשת וחורגת ממסגרותיה ומתנשאת ושואלת לה אותו הדבר, שאינו כלל במציאות, – יהי נא לה אידיאל כזה. לא האהבה כשהיא לעצמה הוא העיקר, אלא השאיפה לאותה האהבה. ולא עוד, אלא שהאהבה הזאת אינה מוציאה כלל את התאווֹת הפראיות, שהאדם שקוע בהן באשר הוא אדם, ואינה מונעת כלל ממנו להיות לפעמים פרא-אדם ואינה שוכחת כלל לחוק לו גם את החֹק האכזרי, אלא שהוא אנושי, „עין תחת עין ”או „זכור את אשר עשה לך עמלק ”וכדומה. היהדות יודעת לכתחלה, כי לא נתּנה תורה למלאכי-השרת וכי יצר לב האדם רע מנעוריו וכי האדם בכלל הוא קצת חיה רעה מטבעו, ואינה חפצה כלל לעשותו לאחד המלאכים ואינה חפצה כלל לברוא לו איזו מפלצת של „אהבה ”, שאין רֹב הצבור יכול לעמוד בה. חפצה היא לתת לו רק אידיאל של אהבה, רעיון מופשט, שיהיה לו בשעות רעות ומרות לאמצעי להתנשאות הנפש ולהתרוממות הנשמה. ואולם מיד הנה זה באה הדת שכנגד ונטלה לה בחֹזק-יד את האהבה הזאת לתוך רשותה, אלא שהוסיפה עליה נופך קטן משלה: עשתה לה שוב סמל ותבנית. חשבה כי לא תצא ידי חובתה, אלא אם-כן תקרב קצת את האידיאל של השכל ותגשים את הרעיון המופשט הזה: אם יתן לך אדם כך וכך מכות על הלחי האחת, תן לו את לחיך השנית. אכן נפלא הוא! בשעה שהיהודי האמתי מרגיש, כי כאשר יתן לו אדם זר מן השוק נשיקה על לחיו האחת, עליו למהר ולהחזיר לאדם זה שתי מכות על שתי לחייו, משום שבודאי אין זה בא אלא להחניף לו ולהונות מידו איזה דבר, בשעה זו באה אותה הדת ומורה לעולם מין וִתּוּר למעלה מדרך הטבע, מין מוסריות של מלאכי-שרת, מין חיים שאין מָשלם על-פּני האדמה כלל. בקִצור, באה דת זו והוציאה את האהבה מתוך ההפשטה שלה והגשימה אוֹתה מאד מאד ונתנה לה אחר-כך מהלכים בין ההמון. מובן מעצמו, כי בני-האדם, מאחרי שבאמת אינם מלאכים כלל, מוכרחים היו להיות נעשים על-ידי אהבה מזֻיפה כזו, שאין בה כלל וכלל מן הממשיות והמציאות, לבני-אדם מזֻיפים העושים שקר בנפשם תמיד, שסוף-סוף תקפוץ באיזה זמן מן הזמנים החיה הרעה שבהם מתוך המארב ותשים שַׁמות בכל סביביה. וכן גם היה. תורת ה „אהבה ”הזאת הבשילה סוף-סוף את פריה: אין אֻמה בעולם כאֻמה זו של ה „אהבה ”, שעשתה כמוה מקץ זמן קצר תועבות נוראות ואכזריות, שאין כלל דוגמתן, ואשר מלאה כמוה את פני כל האדמה בדם וברצח ובכל אָון ובכל עָול ובכל מעשה רע אשר יעשה האדם לאדם – והכל לכבוד ה „אהבה ”.

אכן זה הוא גורלה של אותה הדת: להיות מחַקָה תמיד את היהדות ולהפריז תמיד על המדה הנכונה על-ידי הוספה קטנה משלה, שעל-ידי-כך היא ממיתה בידים את האידיאה העיקרית. לא הבינה דת זו את המֻשּׂג של היהדות וכי היהדות אינה אלא אידיאל – משום שעיקר שאיפתה היתה הנצחיות.

ועל זה עלי לחזור ואותו עלי להטעים עוד הפעם: היהדות הנצחית שלי עם תורת היֹשר המופשטה שלה ועם אותו העדר-היכֹלת לעשות עול או און, שהמחזיקים בה מתחנכים זו, היא היא לפי-שעה עוד האחת הנשארת בדורנו זה כמחאה חיה נגד אכזריותם של כל בני-האדם והיא מזכירה להם בכל רגע ורגע עונות ראשונים ועונות אחרונים ותובעת חרש ובאין דברים בכל רגע ורגע את עלבונו של היֹשר הנרמס ברגלים, באותה שעה שעמים אחרים כבר התפתחו והלכו מזה והלאה דרך רחוקה מאד ואינם משגיחים עוד בדמיונות ריקים כאלה ובאו כבר עד המדרגה, שהעבירו לגמרי את היֹשר מן העולם בתור איזה מֻשּׂג שנתישן. רגש היֹשר, שעוד רק היהודים מחזיקים בו בימֵינו, הוא כעין נר בוער בחדר-השֵּׁנה, שלפעמים אין הוא נעים כלל לעינים, משום שאינו נותן לישון. ואף גם על זה עלי לחזור פה: מי יודע אם לא הדבר הזה הוא הסוד העיקרי של השנאה הכבושה לעם היהודים, המפריע בתורת ישרו את כל מהלכה של ההיסטוריה החדשה. השליכו את המפריע הזה החוּצה!

IV

הכל הוא רק בכח ולא בפֹעל, רק מֻשּׂג מופשט, רק אידיאל, אלא שאֶל האידיאל הזה עלינו לשאף תמיד; העיקר הוא השאיפה – קו זה עובר את השקפת היהדות כֻּלה. שמים, מכין שהֻשּׂגו בידים, יחדלו מהיות שמים ויהיו לגוף עכור; תחית המתים, מכיון שנתקַימה בפֹעל, תחדל מהיות תפלה שבלב יפה וענֻגה, אשר כל הנשמה תחרד אליה, ותהיה למלחמת-קיום חדשה ונמאסה ולהתחרוּת חדשה ובזויה בין מיליוני מיליונות אדם אשר לא יספרו מרֹב ולשנאת-אחים חדשה ונוראה אשר איש את אחיו יאכל חי. העיקר הוא רק השאיפה אל האידיאל ולא האידיאל שהֻשּׂג – קו זה עובר את השקפת היהדות כֻּלה. וסימנים להשקפה זו אני מוצא גם במקצוע אחר: במקצוע המדיניות או הארציות. אלמלי הייתי תקיף ובטוח בדעתי, הייתי אומר, שאפילו אותו המֻשּׂג של „מדינה ”רואה ההשקפה היהודית רק בתור אידיאל. מדינה שכבר יֶשנה, איננה עוד בעיניה ולא כלום. אפשר, שהשקפה זו היא שהחזיקה אֻמה שלמה במשך שני אלפים שנה.

האין זה פרדוכס קצת? אפשר. אבל הניחו לי, אדוני! הפרדוכסים הם אפשר האמת האחת והמוצקה, שעוד יכול אדם לפעמים להשען עליה. הפרדוכס שלי בפעם הזאת הוא, שאני גורס בכל לבי את המֻשּׂג עָם, אלא שאין אני גורס את המֻשּׂג מדינה. עָם הוא בעיני מין דבר הנעשה בידי שמים, אם אפשר לומר כך, תחת אשר מדינה אינה אלא דבר הנעשה בידי אדם.

ואני זוכר: עוד נער קטן הייתי, כשהחלותי ללמוד את פרקי למודי בּתי-הספר הראשונים, וכבר אז, בעודי נער, הייתי עוֹין את הגיאוגרפיה, תחת אשר את ההיסטוֹריה הייתי אוהב ביחוד. ההיסטוריה היתה לי מין דבר הנעשה בידי שמים: מה שנעשה, זה לא יוכל עוד לחזור ולהיות ללא-נעשה, זה הוא כבר שלי, את זה לא יוכל עוד שום כח להעביר שוב מן העולם. ואולם כנגד זו לא היתה לי הגיאוגרפיה אלא דבר הנעשה בידי אדם, מין דמיון שאינו עצם במציאות, היום הוא כך ומחר כך. שואל אני, למשל, את אבי: איה חֶלם? והוא עונה לי: בפולין, שואל בני אותי: איה חֶלם? ואני עונה: ברוסיה, ואם ישאל פעם נכדי את בני לחֶלם זו, מי יודע את אשר יהיה עליו לענות אז. את הגיאוגרפיה לא כבדתי מעולם, אלא את ההיסטוריה, או מה שמסתעף מזה: למֻּשּׂג ארץ אוֹ מדינה לא הייתי נותן שום ערך מיֻחד, כי-אם למֻשּׂג עָם. עָם בלי ארץ לא רק שהיה אפשר ואפשר בעיני, אלא שהיה לי התכלית האחת, שאליה שואף רוח ההיסטוריה. עָם נצחי הוא עָם בלי מדינה.

אפשר מאד, שהרגשתי כך רק משום שאני יהודי. הרוח היהודי, רוח מֻשּׂג הנצחיות, שלט בי ובהרהורַי ובהרגשותי ובהשקפותי. – אימתי התחיל מֻשּׂג המדיניות? את ההיסטוריה אני מחלק לי לשלשה פרקים כוללים: לתקופת הנומאדים, לתקופת עבודת-האדמה ולתקופת האינדוסטריה או תקופת המגע-ומשא של העמים היותר שונים זה עם זה.

מַתחילה ההיסטוריה עם שבטי הנומאדים. מין תהו ובהו גדול שפוך על-פני כל האדמה. אין עָם עוד ואין מדינה. הכל משמש בערבוביה. בני-אדם עוברים כעדת דבורים הומות ממקום למקום בלי הרף ובלי גבול. והם שוקקים והומים ונראים פעם פה ופעם שם, פעם נוטעים אהלים במקום האחד ועד מהרה במקום השני. להשתקע במקום אחד – דבר זה אינו עולה עוד על מוחו של שום אדם. כל הארץ היא מין כַּוֶּרֶת גדולה, ובני-אדם-דבורים חוזרים ויוצאים, חוזרים ונכנסים. מי יודע כמה אלפי שנים אָרך המצב הזה? סימנה של תקופה זו והסמל השולט בה הוא – התנועה.

ואולם הנה זה באה התקופה השנית והיא מתחילה עם הרגע כשנעץ האדם בפעם הראשונה את המעדר בתוך האדמה לחפור בה – כלומר, עם תקופת עבודת-האדמה. מכיון שהניח גרעין זה לתוך האדמה והיה מוכרח לחכות במקום האחד ההוא עד שיצמח ממנו אותו הלחם, נעשה על-ידי-כך קשור לאותה פנת האדמה והיא נעשתה מאז מיֻחדה ומובדלה לו. התנועה החפשית עם אותו תהו ובהו של הנדודים התמידיים חדלה והתחילה הישיבה הקבועה – כלומר, התחיל מֻשּׂג הארציות ועם זה גם מֻשּׂג אהבת ארץ-המולדת. ברגע הזה נולד ובא לעולם מֻשּׂג המדינה, ואנו נכנסים באותה שעה לתוך הפרק השני של ההיסטוריה. חיי הנומאדים הולכים מיום ליום הלוך ורפה, הלוך וּמָעֹט, וחיי עבודת-האדמה – ביחד עם מֻשּׂג המדינה – הולכים במדה זו הלוך והתפתח, הלוך והתרחב, הלוך והשתלשל מיום ליום. וכך התפתחו והתרחבו והשתּלשלו, עד שברבות הימים, ואפשר שרק מקץ אלפי שנים, נשתכחו חיי-הנדודים לגמרי ולא נשארו בלתי-אם חיי עבודת-האדמה בּיחד עם אותה הנטיה למולדת ולמדינה. סימנה של תקופה זו והסמל השולט בה הוא – המדיניות.

אבל אם המדיניות אינה אלא התולדה היוצאת מעבודת-האדמה, האם לא אפשר כלל כי יבוא יום ומֻשּׂג זה יחדל ויעבור מן העולם? האם לא אפשר כלל, כי בשעה שתקופת עבודת-האדמה תבוא אל קִצה ותעבור ותחלוף תחדל על-ידי-כך גם המדיניות? הן יודעים אנו: בטלה הסבּה, בטל גם המסובָב!

כי הנה שוב אנו נכנסים לתוך פרק חדש של ההיסטוריה. מתחילה התקופה השלישית: תקופת האינדוסטריה. וכשם שדחתה תקופת עבודת-האדמה את תקופת הנומאדים עם כל המֻשּׂגים והאטרִבּוּטים הַשַּׁיכים לה, כך מן המוכרח הוא, שעבודת-האדמה – וגם-כן עם כל המֻשּׂגים והאַטרִבּוּטים התלוים בה – תהיה מֻדחה באיזה זמן מן הזמנים מפני תקופת האינדוסטריה. סימנה של תקופת האינדוסטריה והסמל השולט בה הוא – המכונה וכן המגע-ומשא של העמים היותר שונים זה עם זה. באה המכונה וגורשת מעט-מעט את עבודת-האדמה מנחלתה. לא שעבודת האדמה תעבור חלילה מן העולם, אלא שתבוא המכונה ותמלא את המקום של האדם. מה שחמש מאות בני-אדם עושים במשך עשרה ימים, אותה תעשה המכונה האחת עם המפַקד האחד שלה העומד על-גבה במשך שעה אחת; כח הקיטור וכח האלקטרי ימלאו את המקום של עבודת-הידים במהירות יותר נפלאה ובדיוק יותר נמרץ. ואם תעבור אותה הסבּה המכריחה את האדם להיות דבק אל הקרקע, יעבור ממילא גם המסובָב. האינדוסטריה תלך הלוך וגאה, המגע-ומשא החפשי בין העמים היותר שונים ילך הלוך וגבר, הפוליטיקה הקולוניאלית תלך הלוך והתפשט משנה לשנה, וממילא ילך באותה מדה מֻשּׂג המולדת ומֻשּׂג המדינה הלוך וירֹד, הלוך ורפה, עד אשר תבוא העת – ואנחנו נקום בבקר יום עבות אחד וראינו והנה האנושיות החדשה לא תדע עוד מה זו מדינה. עמים יהיו על-פני האדמה, אבל לא מדינות.

האין זה פרדוכס קצת? אפשר. אבל הניחו לי, אדוני! הפרדוכסים הם אפשר האמת האחת והמוחלטה שיש לנו בעולמנו. ולא עוד, אלא שאני כבר יודע עָם כזה, שהוא עם למופת, מין עם בלי מדינה, דוגמת עם לעתיד לבוא. והוא – עַם היהודים. העם הזה מורה לעולם כלו, איך אפשר להיות עם בלי מדינה.

אכן פלא הוא! עַם זה הוא מין עם אשר לו חוש-ריח מיֻחד להריח תמיד מרחוֹק את אשר יהיה לעולמים באחרית הימים. וִירחוב קרא פעם לגֵיטה את השם: „דער אַהנער דעס וויססענס ”(האיש המרגיש את המדעים), משום שבאמת לא חקר האדם הנפלא הזה את המדעים, אלא הרגיש אותם מרחוק. על-פי כח-ההרגשה המיֻחד שלו גִלה בעצם את הדַּרוִיניסמוס עוד קודם לדַרוִין, וכן גִּלה בהרגשתו דברים הרבה גם במקצוע האנַטומיה, עוד הרבה קודם שקבעה המדיצינה את מציאותם על-ידי החקירה והבדיקה. ואם בפרטים כך, מי יודע אם לא יהיה כדבר הזה גם בעמים שלמים. את עם היהודים הייתי רוצה לכַנות עַם המרגישים שבין העמים. העם הזה מריח תמיד ובכל עת את הדבר אשר יבוא. היהודי הרגיש במציאותו של המונותיאיסמוס עוד אלפי שנים קודם שבא זה לעולם והיה לנחלת העולם כלו. היהודי מצא בהרגשה את הרעיון הסוציאלי עם השמיטות ועם היובלות שלו ועם השדות המכורים השבים לידי בעליהם עוד הרבה אלפי שנים קודם שהעולם הנאור החל להעמיק עליו מחשבות. היהודי החל לנבא את השלום הנצחי עוד הרבה אלפי שנים קודם שהתאספו בני-אדם בהַאג להתוַכּח ולהתפלפל על-אודותיו. וגם בנוגע לדבר זה, שאנו דנים עליו עתה, מי יודע אם אין אנו עומדים שוב לפני חזיון נפלא כזה, שעַם היהודים עבר את כל העמים האחרים דרך אלפי-שנים אחדים והקדים ללמד את כל העולם כלו שוב איזו תורה חדשה, שהעמים האחרים יעמדו עליה רק מקץ אלפי שנים. אותו הרעיון, שיכול להיות עָם גם בלי מדינה, ולא עוד, אלא שזהו עיקר כל העיקרים לקיומו של עם, – מי יודע אם בנוגע אל הרעיון הזה אין אנו עומדים שוב לפני החזיון הנפלא, שהיהודי הרגיש את כל זה כבר לפני שני אלפים שנה, בעוד שהעמים האחרים יגיעו אליו רק מקץ אלפי דורות. מי יודע כמה אלפי שנים עוד יעברו עד שיהיה זה לנחלת העולם כלו.

ואני מצַיֵּר לי בדמיוני ציור כזה: ארץ-ישראל. הנה הימים האחרונים של העם היהודי בתור עם מדיני. באה מלחמת-הרומיים הנוראה, המלחמה האחרונה, אשר תכריע אם ימָחה עם מעל-פני האדמה ואם לא. טיטוס עומד לפני החומה, והעם הנואש חוגר את שארית כחו להלחם כמו לביא. אז יבוא ר' יוחנן בן-זכאי, ורעיון נפלא הוא מביא עמו: את יַבנה שלו. בקול רועד הוא נצב לפני העם ואומר: „עַמי, עם היהודים, מה לכם תִּוָּאשו? הן אם גם תצאו מן המלחמה הזאת בנצחון, לא יתן לכם הנצחון הזה הרבה, וגם אם תכּנעו, לא יאבד מכם רב. הן סוף-סוף כל זה אינו אלא בשביל איזו חלקה של אדמה. ואולם אדמה אינה עוד הכל, אדמה אינה רוח. הבו ואעשה לכם ארץ-מולדת אחרת. מין ארץ-מולדת פורטטיבִית, נשואה ביד, אשר תוכלו לשאת אותה עִמכם בכיס בגדכם ואשר איש לא יוכל עוד לעולם לקחתה מכם; הבו ואעשה לכם מין ארץ-מולדת רוחנית, את יַבנה אעשה לכם, ואותה לא יגזול עוד איש מכם עד-עולם, כי היא אינה תלויה כלל בקרקע, רוח היא כלה ורוח היא נצחית ”.

שואלים על-פי-רֹב: למה חדלו היוָנים ובטלו מהיות עם, למה חדלו הרומיים ונמחו מעל-פני האדמה, תחת אשר היהודים חיים עוד עד היום הזה? והלא פתרון החִידה הזאת פשוט מאד: היונים מוכרחים היו לחדול, וכן הרומיים, משום שהעמידו הכל על קלף אחד, על הקרקע, ובשעה שנלקח מהם הקרקע – זה הקלף האחד שלהם – מן המוכרח היה שיעברו ויחלפו מעל-פני האדמה. ואולם היהודים – מה יכולים לקחת מהם? את רוחם? את ספר-תורתם הקטן? את יבנה? ארץ המולדת שלהם אינה כלל קרקע ואינה תלויה כלל בקרקע, אלא היא כלה רוח, כלה אידיאל, ואידיאל הוא דבר נצחי. ועתה הנה זה באים אלינו ואומרים: הבו ונעשה ליהודים שוב ארץ ומדינה והיו עם ככל העמים. הוי שננים וחריפים! והלא ארץ חמרית כזאת כבר היתה לנו פעם, היתה לנו כנגד כל תכונותינו ועצמיותנו, ודבר זה לא היה טוב לנו כלל, ועתה אתם באים וחפצים כי נחזיר את הדבר ליָשנו? והלא אדרבּא, הלא עומדים אנו ומקַוים ליום, אשר כל העמים יהיו כמונו, עמים בלי מדינות, עד שיבואו לאמת גדולה זו, שאנחנו הרגשנוה עוד לפני שני אלפים שנה!

ובכן: אפשר מאד כי לפי רוחה של היהדות, כפי שנתפתחה ונשתלשלה באחרונה, גם מֻשּׂג המדינה אינו אלא מֻשּׂג רוחני, כמו יתר המֻשּׂגים והקנינים שלה, מאחרי שעיקר תכליתה היא הנצחיות. כל מה שהוא חמרי הוא דבר חולף ועובר ואינו נצחי – והיהדות שואפת לנצחיות.

היהדות היא אידיאה. כל אידיאה היא נצחית. אני אינני ירא את הקריסיס הנבער, שבא על היהדות, ואינני נחפז כלל „להצילה ”. בטוח אני, כי בעוד דור או שנים תעבור הסכנה הקטנה הזאת. בסכנות כאלה כבר היינו שבע ושבעים פעמים. היהדות שלי היא נצחית, כלומר – דבר שברוח, אשר יעמוד לעולם ואינו כלל בגדר ההעדר.

תרע"ב.