מכתב שני    🔗

ידידתי, מעשה מצוין מאד ספר לי פעם אחת מנדלי מוכר ספרים: – שני יהודים היו בעיר מגוריו בנערותו, שלא היתה להם פרנסה. יום אחד, כשקמו אנשי העיר בבוקר, ראו אותם, והנה הם נצבים בראש הרחוב העולה אל השוק וחבל בידם, זה מעבר מזה ואוחז בקצה האחד של החבל וזה מעבר מזה ואוחז בקצהו השני, וכל מי שבא להכנס אל השוק, היה מוכרח לתת להם תחילה קופיקה אחת מס של גבול, כדי שיתנו לו לעבור. והפלא היותר גדול הוא: בני העיר נתנו. נתנו שנים על שנים בסדר. לא עלה על לב איש אפילו פעם אחת לשאול: מי הם? מה הם? בשביל מה מגיע להם כך ולמה בני-אדם שומעים להם? בודאי יש איזו גזירה מגבוה, ושני היהודים הללו הם הממונים עליה. נתבעים – ונותנים. וצריכה היית, ידידתי, לראות רק את עיניו של מנדלי ואת העוית חטמו ואת תנועות-הלואי שלו, בשעה שדבר וספר את המעשה הנחמד הזה.

במעשה הזה אני נזכר תמיד, כשאני מסתכל במין החדש של הסופרים, שקם לנו בזמן האחרון: מין הריצנזנטים-האסתיטיקיים, המנצחים על המלאכה בכל חוברת וחוברת של הירחונים והקבצים הרבים והחדשים שלנו. מיד כשבא איזה מחבר, ואפילו הישן שבישנים עם צורתו הקבועה שלו ועם שבושיו ומעלותיו הקבועים והידועים גם יחד, ואין צריך לומר כשבא איזה חדש, מיד סובבים אותו הזאנדארמים הספרותיים האלה, מזה ומזה ומקדם ומאחור, ומתחילה פרשת הגבול. בודקים את הפאספורטים הספרותיים, משמיעים “מבינות”, מגידים "דעות, מחליטים באיזה טון מוחלט ושקול: “זה טוב וזה רע, זה מוצא חן בעיני וזה אינו מוצא חן בעיני”, ולבסוף חולקים לכל סופר וסופר ציונים, כאותם שנוהגים המורים לתת לתלמידיהם, לאחד א' ולשני ב' ולשלישי ב' עם פלוס או עם מינוס וכו', ואין בנו איש אשר ישאל: מי היא העדה הזאת בעצם? בכחו של מי ומה הם באים? איזו נפקא-מינה יש לנו סוף-כל-סוף, אם בעיני פלוני מוצא דבר זה חן או אינו מוצא? ופלוני זה הן אין לו עדיין לפי שעה שום קוואליפיקאציה, להיות דן על איזה דבר בשקול דעה נכונה? אי לי הבטיחות, שממחרת היום, כשיקלוט זה מן האויר איזו מלה חדשה או איזה דבור מפוצץ אחר מן המתהלכים בשוק, לא ישמיעני שוב את ההפך?

ברור לי: הגדיים האלה הם בני-בניהם של אותם התישים עושי המאמרים, שהיו לנו לפני שנות דור אחד בימי ההשכלה, זכרונה לברכה. ואולם שלשלת היחוס שלהם הולכת ונמשכת עד לימים קדומים עוד הרבה יותר. אבות-אבות-אבותיהם, בשעה שהכתבנות דחקה את בשרם והם חפצו בכל אופן שהוא להיות סופרים דוקא, ורק שהיתה להם תמיד אותה הדאגה הארורה והגדולה, דאגת “מה לכתוב”, נס נעשה להם, שהיה איזה ספר בעולם, ששמו תנ“ך, ואז קמו וכתבו יום ולילה באירוים על כתבי-הקודש וחברו בפעם האלף ואחת פירושים על איוב וחבקוק ושיר-השירים ומלאו בהם את ה”מאספים" שבימיהם. זקניהם, שהדאגה על-דבר התימה הציקה להם תמיד, מצאו סוף-סוף גם הם כר נחב להם וכתבו יום ולילה את השירים שלהם על מוצאי בוקר ועל מוצאי ערב ועל האביב וחברו בפעם האלה ואחת את המאמרים שלהם על החנוך ועל ההשכלה ועל הבימה באמצע ההיכל ומלאו בהם את “בכורי העתים” ואת ה“מגידים”. אבותיהם היתה להם תמיד תימה מן המוכן, שדשו בה תמיד: כתבו על החבה ועל הרעיון הקדוש מלאו בזה את ה“מליצים”. והם, אלו שבימינו, דאגת “מה לכתוב” אין להם כלל, כי מצאו להם מלאכה קלה מאד, הנותנת להם תמיד את האפשרות לכתוב את המאמר שלהם: הם כתובים ריצנזיות. אחרים מתפללים, והם עונים “ברוך-הוא וברוך שמו”. אחרים אומרים “עלינו” והם יורקים. אחרים עובדים וכתובים ועמלים ונותנים, והם אומרים “מבינות”. חיים הם על חשבונם של הסופרים ונעשים לאנשי ספרות בחסד עליון של הסופרים. באופן זה קם ענף חדש בספרות. באים אנשים אל המוכן, והם מנענעים בראשם אחרי כל מלה ומלה היוצאת מפי הסופר, פעם הם מנענעים לארכו של גופן ופעם לרחבו, פעם פירושו של נענוע זה הוא “הן” ופעם “לא”, פעם “אני מסכים” ופעם “איני רוצה” – ואין לך נער, שלבש את מכנסיו הראשונים, שלא יהיה בכחו לנצח על נענוע כזה. מעט המלים הדרושות למלאכה זו – “פרובלימה”, “פלאסטיות”, “קו”, “צבע”, “פרספקטיבה” – משוטטות באויר ונמצאות לכל אחד מאליהן. בכלל הן הנטיה להשמעת “מבינות” היא הצרעת הנושנה, שדבקה בנו – ולא רק בנוגע לספרות לבד. מי שהוא יהודי אמתי, מוכרח להשמיע את ה“מבינות” שלו בכל פנה שהוא פונה. עובר הוא במקרה בפעם הראשונה בימי חייו על אוסם של תבואה – מספר לנו מנדלי – אבל מדי עברו הוא חופן בידו דרך-אגב גם מן החטים ומסתכל ומעיין בהן, שיהא לו פתחון פה לאחר זמן לאמר: בחטים בקי אני, ברוך-השם! הרבה חטים ראיתי בעולמי וכו‘. אלא שעד עכשיו היה משמיע אותה, ה“מבינות” בינו לולבין חברו ודי, ועתה הוא הולך ומדפיס אותה גם כן. מחלה נושנה היא. אכן נפלא הוא: בשעה שיושבת חבורה של אנשים ונושא דבריהם הוא איזה ענין שבמתימטיקה או שבכימיה, אז יושב לו אותו היהודי כאלם ולא יפתח את פיו. בכדי להתערב בשיחה זו צריך הוא לדעת לכל-הפחות את הפורמולה, ואותה, על-פי רוב, אינו יודע. אין לו, פשוט, המפתח להכנס אפילו לתוך פרוזדורם של אותם הדברים, והוא יושב ומפהק ומחריש. אבל מיד כשמתחילים בענין שאין בו משום מדע אקסקטי, ת יכף קופץ הוא בראש ונוטל את הענין לתוך ידו ולתוך פיו. מושל הוא בכיפה במקצוע הפוליטיקה והסטראטיגיקה. אומר הוא, והכל בדרך ההחלטה הגמורה, כי על הינדנבורג היה לעשות כך ולא כך, וברוסילוב היה צריך לעשות לא כך דוקא, אלא כך. נעשה הוא בקלות נפלאה לבר-סמכא במקצוע המדעים הסוציאלים-האיקונומיים ובתורת הסוציאליסמוס ובעניני הריבולוציות. שם אינה דרושה לו שום פורמולה קודמת, יודע הוא את כל זאת על-פי השכל כשהוא לעצמו ועל-פי קצת חריפות. פוליטיקה, סטראטיגיקה, סוציאליסמוס, ריבולוציוניסמוס – מהיכא-תיתי: אל המלאכות האלה יכול אדם לגשת, כמו שהוא נגש אל מלאכת המלמדות או הסרסרות או השדכנות. כל הרוצה ליטול אותן לתוך רשותו, בא ונוטל. ועוד אחת יש, שכרטיס הכניסה לתוכה אין מחירו כלום: הספרות. גם המדע הספרותי אינו בנוי על פורמולות מוחלטות ומדויקות, ולפיכך כל אחד נעשה קרוב לספרות מאליו, כל אחד מולך שם מעצמו. במטותא מכם: סברה אסתיטית – מי אינו יכולה להגידה? ולא הטמפראמנט ולא הכשרון ולא מי שיש לו שמוש במקצוע זה מגידה, אלא דוקא זה שרגיל יותר אצל מלמדות וכו’.

ולא על החוצפה אני קובל. אדרבה, את החוצפה הייתי מעריץ מעודי. סוף-סוף לא הענוה עשתה למשפחת האדם אלים ובני-אדם ועזי-נפש שהיו לעומדים בראשה, וגבורים שהיו למחוללי תנועות גדולות, ומנהיגים שהיו ליוצרי מהפכות עולם וריבולוציות של רוח, אלא מעט החוצפה – אותה החמדה הגנוזה, שנתן לנו האל הטוב בטובו. הן אפילו אלהי הענוה בכבודו ובעצמו לא בא לידי אלהותו הענותנית הזאת, אלא על-ידי חוצפה. אבל המחוצפים הגדולים הן היו סוף-סוף, דרך אגב, גם אנשים גדולים. ואולם אנשינו הקטנים הם קטנים מאד, קטנים באמת. החוצפה שלהם אינה כלל חוצפה, אלא חצפנות. אין היא באה מתוך אותו הסגנון הגדול, הלוקח כל-כך את לבנו, אין לה אותה היד הרחבה והגדולה, התוקפת בנו תמיד באותו כח של איתנים, אין לה אותו הטמפראמנט השוטף, המתלהב ומלהיב אחרים עמו, אלא שורצת ורומשת וזוחלת, במסתרים היא פולטקת את ארסה ובגלוי היא מדברת במתיקות, ובאה היא תמיד מתוך קוטן-נשמה נמאס, ולפעמים מתוך נטיה למלמדות, ועל פי רוב מתוך טפשות ועם-הארצות. תנו לי עשה מחופצים אמתים עם נשמות אמתיות, ואני אברא לכם את כל מה שתחפצו: אברא לכם ספרות, אברא לכם מדינות, אברא לכם עולם שלם. לא, לא על החוצפה אני קובל. באמת לא. אבל קובל אני, ולא רק קובל, אלא צועק ומרעיש ומצטער ודואג, על הבטלנות החדשה והמאוסה, על הבטלנות בצורה החדשה, שמכניסים לתוך עולמנו אותם הסופרים, שהמציאו להם את הפרנסה החדשה במקצוע הכתבנות. נער בן חמש-עשרה שנה הייתי, ואותה הבטלנות שמסביב לי אכלה את שארי מעלי יומם והרגיזה את מנוחתי לילה, ועתה, כשעברתי כבר את רוב שנותי, עוד תעב אתעבנה בכל נשמתי בי, תהיה באיזו צורה שתהיה. לא כול לכלכל אותה אורגנית. למה אכחד? – כשאני עובר על “בקורת” כזו וכשאני קורא נוסח כזה וכשאני שומע דברי “מבינות” כאלה, מיד רואה אני לפני את היהודי, הנגש אל חברו הלבוש קפוטה חדשה, והוא ממשמש תיכף בארג ובכפתורים ומשמיע תיכף בנשימה אחת את ה“מבינות” שלו על דבר צבעו וטיבו ושויו של הבגד ויודע תיכף לכוון בדיוק נפלא ולהגיד כמה שלם זה בעד הארשין של סחורה זו.

כי מה אני שואל מעם המבקר או מעם הריצנזנטן? – שואל אני מעמו רק איזה טון אמתי, אותו הטון הבא לו לאדם רק מתוך השתתפות נשמה בעסקי הנמשה של חברו – וזה לא יזויף לעולם, ואותו לא יחקה שום איש לשוא, וסגולה לו שנכיר את אמתיותו כרגע. יכול אתה לזלזל בי, יכול אתה לקלס אותי – אבל אאמין לך. אאמין לך כי התענגת, אאמין לך כי הצטערת. אין אני שואל כלל מעמך, כי תהיה צדיק במשפטך, אלא שתהיה נאמן במשפטך, נאמן לך וממילא גם לי. אין אני שואל כלל מעמך שתראה לי את רוב ידיעותיך וחכמותיך ותלמדני, אלא שתספר לי חלק קטן מחייך ומן הנעשה בקרב לבך ברגע אחד ידוע. שואל אני מעם המבקר רק את הדבר הקטן האחד: שירגיש בנימי נשמתו חדוה אמתית, בשעה שהוא קורא איזה דבר טוב, וכן ירגיש בנימי נשמתו גועל אמתי, בשעה שהוא קורא איזה דבר רע, ואת זה יגיד לי – אם נתן אלהים את הכח בלבו להגיד. ורק באותם הניבים, אותם הניבים הקבועים, העומדים מוכנים ונגמרים מששת ימי בראשית, לא ישתמש, כי אדם, שיש לו איזה חוש שמיעה אמתי, יכול להשתגע בשמעו אותם. ובאמת: האם נפקא-מינה גדולה היא, אם המשכיל הי שן כשהיה כותב, היה משתמש בפסוקים מן התנ“ך ובאותם המלים הבודדות התנ”כיות מעין “זרזיף”, “פרשז”, “מחוספס” ו“פענח”, ואם הסופר המודרני, כשהוא כותב, משתמש בפסוקים מן הספרות העולמית ובאותן המלים הערפליות העולמיות מעין “פרספקטיבה”, “קו”, “פלאסטיות” ו“צבע”? – בטלנות שם ובטלנות פה! נותן אני לכם את הכל, את הפסוקים העומדים ואת ה“מלים הפורחות”, את הבנים היחידים של התנ"ך ואת הבנים היחידים של הספרות העולמית, בעל מלה אחת חיה…

לפני שבועות אחדים היה הדבר. קבלתי ספר חדש, את “הרמן ודורותיאה” של גיטה בתרגום עברי. לפני חמשים שנה נסה אותו לתרגם תרגום חפשי אחד מן המשכילים הראשונים, מרדכי בן מרדכי רוטנברג, ויקראהו בשם “נוה הצדק”, ועתה תרגם אותו תרגום שלם ונאמן ש. בן -ציון. למה אכחד את הדבר תחת לשוני? – היום ההוא היה לי יום חג. סוף-סוף זכיתי, שארא בעיני בתרגום עברי מודרני ומצוין את אחד מן הספרים היותר מצוינים שבספרות הקלאסית. הדבר הזה אינו דבר קטן כלל. הלא אל זה התפללתי ימים רבים כל-כך. ולא עוד, אלא שהמתרגם אינו איזה מתחיל מן השוק, אלא אחד מן המעולים שבבעלי הסגנון שלנו. ברור היה לי: באותו יום התקדמה ספרותנו מהלך תת"ק פרסה. בלי כונה עלתה בזכרוני פתאום אותה הקריאה המצוינה, שהתמלטה מפי סמולנסקין באותה שעה, שזכה לראות בעיניו את התרגום העברי הראשון, שנעשה מתוך שקספיר, את “איתיאל הכושי”, והוא כמו שכור משמחה קרא: “נצחון, נצחון! נקמה נעשה היום בבריטים! הם לקחו את כתבי-הקודש שלנו ויפיצום לרבבות בגויים, ואנחנו נקח את שקספיר שלהם!” והדבר פשוט: סמולנסקין היה אותו האיש, שהיה ביכלתו להרגיש חדוה אמתית בגלל איזה ספר טוב – לא שיתעסק באיזו דקדוקי בקרנות, אלא שירגיש חדוה, כמו שהיה ביכלתו להרגיש גם צער אמתי בכלל איזה ספר רע – לא שימנה אחד לאחד שבושים של שלום או שבושים אחרים, אלא שירגיש צער. בלי כונה עלתה בזכרוני גם אותה הקריאה השניה שלו, בשעה שבא לפניו תרגומו העברי של “השודדים” לשילר, שנעשה על-ידי שולבוים, והוא לא בקר ולא חפש מומים ולא דקדק דקדוקים, אלא קרא, פשוט, מתוך צער: “הנה שודדים באו על לשוננו היפה להשחית לי את כל יפיה!” – מה לי לחפש מומים ולבוא עם כללי מלאכת החרוזים מתוך איזו פואיטיקה יבשה ביום שבא איש והביא לי את “הרמן ודורותיאה”? בודאי ובודאי: אם ארכיב על עיני זכוכית מגדלת ואחפש באותו תרגום בכל חור וסדק ביחוד, בודאי שאמצע שם על מה להעיר. אבל אם ארכיב על עיני זכוכית מגדלת ואחפש היטב בתרגום המהולל של שקספיר הנעשה על-ידי שלגל, הן אמצע גם שם על מה להעיר! ואם משקפים חזקים אשים על עיני ואחפש בתרגומיו של סטיפן צווייג הנעשים מתוך ווירהארן, הן אמצע גם שם על מה להעיר! ואם אחפש היטב בזכוכית מגדלת בתרגומו האנגלי המפורסם של באיארד טילור הנעשה על-פי “פויסט”, הן אמצע סוף-סוף גם שם על מה להעיר! אבל מי יוָאֶל לעשות כזאת? רב לי אם בדרך כלל אני יודע – וכזאת עלי להכיר ולהשמיע בחדוה ובתודה – כי לפני הפעם אחד המתרגמים היותר מצוינים ואחד התרגומים היותר מצוינים. יתן-נא לנו ש. בן-ציון זה עשרה תרגומים כאלה, ויתנו לנו גם שנים-שלשה אחרים, אנשים ומתרגמים כערכו, איש-איש עשרה תרגומים כאלה, ואני מובטח כי תהיה לנו ספרות חדשה. אבל לא כן ידמה האדון ש. ש. – בא הוא בירחון “מעברות”, כרך ראשון, חוברת א', ויש לו טענות…

הוי אלי! יש להם לאנשים האלה תמיד גל של מלים מוכן באוצרם, שעליהם להקיא אותן בכל עת מצוא. יש להם תמיד הלכות פסוקות וחדושי תורות וידיעות רבות בלי עין-הרע, שעלהם להורות אותם לנו דוקא. ישמרני אלהים רק מן היודעים האלה, מאלה שאינם יודעים אשמור עלי בעצמי. הריצנזנטן ש. ש. יודע הרבה, בלי עין-הרע. יודע הוא לדבר על “משקל החרוזים הכבול והמשועבד” (משקל כבוד!?), יודע הוא כי “חסר בתרגום היחס הבלתי כפות והבלתי משתעבד רק אל עצמו, יחס המשורר בן החורין השולט בצורה ואין הצורה שולטת בו”. “הסופר ש. בן-ציון הריהו טפוס מהופך מזה” (טפוס מהופך?!). “יש בתרגום חרוזים בודדים המכניסים אותנו לתוך אטמוספירה של ברנדשטטר ושל צווייפל” (ברנדשטטר וצווייפל? בקש ומצא דוקא!). “איה האטמוספירה הגרמנית?”. התרגום העברי “נתיהד יותר משנתעכל” (התרגום נתעכל?!). “יותר משנבלע בנו” (נבלע בנו?!). ואחר-כך באה, כמובן, חקירה בדבר גיתה עצמו: “גושפנקא שלו היתה כבר בולטת אף בנסיונותיו הראשונים”. “זה היה שליחה הכי חפשי, שקם לה לקלסיות מעולם”. “אולם האין שום כובד ביצירתו של גיתה? יש ויש”. “האם אין יש בסגנונו של גתה חגיגיות, עוז ורוממות הלשון? כן” (תהלה לאל ולמבקר תודה!). “מבפנים נובטת לנגדנו רוח האיתנים החוגגה והעליזה” (אבן כבדה הוסרה מעל לבי!) “פרידריך שילר היה” וכו'. “מתוך ההמולה הפטטית (הזו) היה בולט הצירוף הלשוני המהותך מחדש של גתה” (הצירוף הלשוני המהותך מחדש?!). “הוא היה בכלל בן המלכים הראשון הבלתי כבול”. “לשון הגרמני גלוי הלב מצטינת פה בתומתה, ועם זה אינה מאבדת אף טפה של קלסיות” (גלוי לב? עם זה? טפה? קלסיות?). “ובתרגום שלפנינו אם אמנם לשון החכמים והעלגים הכבדה והמליצית (חכמים ועלגים?) אינה מאבדת אף היא הרבה מקלסיותו של המקור, אולם היכן הן תומתו ופשטותו?” –

הוי, כמה מלים! – כבול, משועבד, כפות, טפוס מהופך, אטמוספירה, נתיהד, נתעכל, נבלע, שליח חפשי, כובד, חגיגיות. מבפנים, רוח איתנים, המולה פטיטית, צירוף לשוני מהותך – ובפתפותי ביצים כאלה באים אלינו עוד עתה, אחרי דור שלם לתקופת “המליץ”? ובבטלנות חדשה כזאת של אותה התאוה הישנה, להראות ידיעות, באים אלינו עוד עתה? ואיש עם לשון עברית כזאת ועם סגנון כזה ועם טעם סופרים כזה ועם צרור מלים נפוחות כאלה מוצא אומץ בלבו לדבר על-דבר הסגנון דוקא ולכוון את הרוח השולט בין השורות? והאם בכלל רשאי אדם לבוא בפטפוטים כאלה, ביום שהוכנס לתוך ספרותנו תרגום משל גיתה והתרגום נעשה על-ידי אחד מן המעולים שבסופרים? – לכו, לכו בשכלכם זה ובטעמכם הטוב הזה ובהגיונכם הבריא הזה, אדוני! בודאי יודעים אתם את ה“כחות” הגדולים שלנו, שיש לנו במקצוע הכתיבה וביחוד במקצוע התרגום. בודאי יודעים אתם, כי יש לנו ששים רבוא מתרגמים בתוך הריזרווה שלנו, ואם רק תשרקו להם, ועלו ובאו ונתנו לנו תרגומים אחרים וטובים מאלה שנותנים לנו עתה, ולכן תוכלו להרשות לעצמכם את הלוקסוס לבעוט בתרגום שעשה לנו סופר מטפוסו של ש. בן-ציון. לכל היותר, אם תהיה עת צרה ולא יבואו קאנדידאטים מרובים ביותר לעלות לדוכן זה, אז הן נשאר לנו עוד סופר כותב עברית טובה וצחה מאד כמו ש. ש., והוא כבר יעשה לנו את תרגומינו, ויעשם לפי טעמו ולפי חוקי הקלאסיות ולפי צירוף הלשוני המהותך ולפי החגיגיות ולפי הסגנון שאינו כבול ולפי רוח האיתנים מבפנים, וביחוד – לפי המלון של בן-יהודה וגראזובסקי!

הרעה היא, כי האדונים האלה, בעלי המלים הרבות, אין להם בעצם שום מושג מן המלאכה לכשעצמה במקצוע התרגום, ואינם יודעים כלל את הגעשה בשדה זה בעולם הגדול מסביב – ולא רק אצלנו. אני יודע קצת את הענינים האלה. עוסק אני במקצוע ההוא זה עשיריות שנים, ולרגל המלאכה אשר לפני, היתה לי הזדמנות להתעמק קצת בחזיון זה ולבחון את טיבם של התרגומים השונים בלשונות שונות, בשעה שהיה לי לתרגם גם אני איזה ספר, שתרגמו אחרים ללשונותיהם. כל מי שיודע כיצד נעשו רובם של התרגומים במקצוע הספרות היפה אצל הגרמנים – ולא רק בנוגע לספרות הספורית, ולא רק בנוגע לספרים הנעשים בחפזון לצרכי הסיזון, אלא אפילו בנוגע לספרות הקלאסית –; כל מי שיודע כיצד נעשו רובם של התרגומים אצל הבריטנים או רובם של התרגומים בספרות הצרפתית, ואפילו בין אלו המפורסמים לשבח, ואין צריך לומר התרגומים בספרות הרוסית והפולנית, – זה ישפיל אצת את קולו ואת תביעותיו בבואו לדבר על התרגומים הנעשים אצלנו אנו בספרותנו הדלה. ואולם ראו-נא: צמחו דוקא אצלנו פתאום מן הארץ מפונקים גדולים כל-כך עם חושים דקים ועם טעם מזוקק ומלוטש מאד, שאינם יכולים בשום אופן להסתפק בטוב, והם מבקשים את המובחר: התחילו לבקש אצלנו רוחות ואטמוספירות אפילו בין השורות. כל מי שיודע את הזיופים הרבים, ששנעשים ברוב התרגומים בלשונות אחרות, ואת קלות הראש, שנוהגים רוב המתרגמים במלאכתם, ואת עם-הארצות הגדולה, שאנו מוצאים אצלם לפעמים בהבנת המלים והוראתן וגם בהבנת פסוקים שלמים, ימצא מעט נחמה לנפשו בשימו אל לב, כי התרגומים שלנו נעשו לכל-הפחות באמונה ובלב תמים, אם כי לא תמיד באותה היכולת הדרושה. זוכר אני ערב אחד בליפסיה בחבורתו של ד“ר מנדלקרן לפני הרבה שנים, בשעה שישב עמנו במסבה זו גם ד”ר פילף ריקלאם הצעיר, בנו של המוציא הידוע, וזה ספר לנו ארוכות וקצרות בבדיחות-דעת הרבה על-דבר הפאבריקאציה של התרגומים, הנעשים על-ידי חברה של בחורים צעירים, שאינם יודעים היטב לא את הלשון שממנה הם מתרגמים ולא את הלשון שאליה הם מתרגמים, אלא שקבלו על עצמם מין קבלנות לספק בשביל המוציא את צרכיו במקצוע זה של עסקיו, ועל-גבם עומד רק איזה סטיליזאטור (“מְסַגְנֵן”), כדי לתקן להם את סגנונם.

ואפילו התרגומים הקלאסיים ברוב הלשונות הלועזיות כמה רחוקים עוד מן השלמות. שלמות? – לא, עוד קצת פחות מזה! בפה מלא ובלי שום פקפוק אני אומר את הדבר: כל מי שקרא את ביירון באיזה תרגום רוסי, ואינו יודע אותו ממקורו או לכל-הפחות מתוך איזה תרגום יותר משובח – זה לא קרא כלל את ביירון עוד. כל מי שקרא את טאגורי באיזה תרגום, למשל, בתרגום הפולני או הרוסי, ואפילו בתרגום האשכנזי המשובח מכולם, ואת הספר האנגלי לא קרא – זה לא קרא כלל את טאגורי עוד. כל מי שיודע את “סרתוסטרא” רק מתוך איזה תרגום לועז, ואת ניצשה במקורו לא קרא – זה לא קרא כלל את “סרתוסטרא” עוד. הן הזיופים וההשמטות ועם-הארצות בפסוקים, שלא הובנו היטב, מרובים בכל התרגומים האלה על המקומות המעטים, שתורגמו כהוגן. הן מרשים להם המתרגמים הסלאווים לפעמים דברים, ששום יום-כפורים אינו מכפר עליהם: באותם המקומות, שאינם מבינים היטב את הפסוק או שקשה עליהם לתרגמו, הם כותבים את שלהם – ואצלנו באים המפונקים שלנו ושואלים דוקא רוחות בין השורות! ראו-נא, הנה יש לה לספרות הגרמנית כמה תרגומים של ה“אודיסיה” ושל ה“איליאדה”, יש לה אותו התרגום המהולל של פוס ויש לה כמה וכמה תרגומים יפים אחרים, אשר אם אין בהם אותן המעלות של תרגומו של פוס, אין בהם גם חסרונותיו של זה, ויש בהם תחת זאת מעלות אחרות. ובאמת, מה שהניח את דעתם של הפילולוגים לא הניח את דעתם של המליצים, ומי שמלא ביחוד את משאלות לבם של בעלי הצחות לא מלא את משאלות לבם של החוקרים והמלומדים – אבל אין איש, שלא הכיר, כי כל תרגום ותרגום ביחוד, אם רק נעשה ביד אדם בעל צורה, הביא את הקולטורה הגרמנית כברת-ארץ גדולה הלאה מן המקום ששם עמדה לפנים. כמו-כן הנה יש לה לספרות הגרמנית עשרות-עשרות תרגומים משל חזיונות שקספיר. תרגם אותם בפרוזה לפני יותר ממאה שנים עשנבורג, תרגם אותם משורר מפורסם כווילאנד, תרגמו אותם אחריו שלגל ביחד עם טיעק ועם בתו של טיעק, וגם אחריהם, מאז ועד עתה, כבר קמו להם עשרה מתרגמים חדשים, ועוד רק זה לפני ירחים אחדים נגמר גם התרגום החדש של גונדולף. וגם הנה ספרות שלמה כבר נכתבה על-אדות התרגומים האלה, וביחוד על-אדות תרגומו של שלגל, והיו גם מערערים שחפצו להוכיח, כי אנס שלגל את שקספיר לרצונו ונתן בו את רוחו והטביע בו את החותם הגרמני, ולא השגיח כלל בסגנונו של שקספיר ובסגולות לשונו המיוחדות, שסגל לו לפי טעמם של בני דורו ותקופתו – אבל אין איש, שלא ברר לעצמו את כל גדלו של המפעל הקולטורי, שעשה שלגל לעמו, וכי השפיע בתרגומו זה על כל הספרות ועל כל החיים שמסביב לו, עד שפסוקים רבים מפסוקי חרוזיו נעשו ל“מלים פורחות” בפי העם עד היום הזה. מי שיודע את כל זה, סוף-סוף לא ימצא אומץ בלבו לגשת אל אחד המתרגמים שלנו בקלות-דעת יתירה ולהגיש לו את החשבון שלו בדבר התביעות הנפלאות קצת, שחִקר לו מלבו. מי שיודע, למשל, כי גם איש כהיינה, שתרגם לגרמנית אקט אחד מתוך “מנפרד” של ביירון, לא נמלט משגיאות גסות בהבנת הפסוק כהוראתו (הוא תרגם, למשל, את החרוז: "Ask of us subjects, sovereignty, the power ": “פערלאנגע געגענשטענדע, הערשאפט, וועלטמאכט”, ולא התבונן, כי במקום הזה אין הוראתה של המלה “סובייקטס” – דברים, אלא – עבדים: “שאל-נא עבדים לך או ממשל או שלטון בארץ”); או מי שיודע, כי משורר כפרידריך בודנשטט, בשעה שתרגם את פושקין לגרמנית, אירע לו אסון קטן, שהחליף את מלת הקריאה " чай " במלת "чай " השניה, שפירושה “טה”, ולרגל הטעות הקטנה הזאת היה מוכרח להוסיף על פושקין משלו ומדמיונו בית שלם בדבר איזו סעודה של טה – כל מי שיודע את כל זה, זה יגש אל תרגום עברי בבינה ישרה מעט יותר ובמעט אהבה אל עצם הדבר…

אבל לא! אצלנו באים מיד עם הצרוות הכבדים של “החכמות”, וכל מלה עומדת ומזיעה לפנינו. באים מיד ומתפלפלים, באים מיד ומורים, באים מיד עם “אני יודע יותר טוב ממך” ומשמיעים חדושי-תורה. מיד יש לו להמבקר להתחיל עמנו מבראשית וללמדנו, כי זהו סגנון כבול וזה טפוס מהופך וזה כובד וזו חגיגיות וזו קלסיות וזו המולה פטטית וכו' וכו' – הכל כמו שהיו משכילינו נשמתם-עדן כותבים לפני שני דורות. רבונו של עולם, עד כמה רקוב כל זה בהכרח, אם עוד עתה, בשנת תר“ף, באים בסגנון כזה ובחכמות כאלה! – הנטיה לפלפול ולהפלפלות תמידית נסוכה, כפי הנראה, בקרבנו בכל רמ”ח אברינו ומזוגה עם דמנו. תודה לאלהים, כי לכל-הפחות לא הגיע המבקר בחדושי תורותיו עד המקום שהגיע אליו הרמ“א ז”ל, ביום מצאו את ט“ז טרפות הריאה החדשות שלו, והכל על הסמך “שמא הבריא ונתרפא”. ואותו ש. ש. אינו יחיד ואינו חס-ושלום הגרוע מעולם. בירחון “האדמה”, שנה א' חוברת א', אני קורא ריצנזיה מאת אחד החותם י. קופליביץ. הריצנזיה הזאת היא טיפוסית כל-כך בשביל עניני, שהייתי משתמש בה פה בלי שום מעצור. ואולם צר לי רק על הדבר האחד, שאותו המאמר מתעסק במקרה גם בי ובמה שכתבתי, ובאופן זה יצא לי, שאהיה מוכרח קצת לדבר גם אני בי ובמה שכתבתי, וזה, כמדומני, אינו נאה ביותר. כך, לכל-הפחות, אומרים הבריות. אבל אין דבר. איש כמוני אינו בתולה בת י”ז שנים, שעליה להתאדם ולהוריד את עיניה, בשעה שמדברים בה. אם המאמר ההוא דרוש לי אל הענין שאני עוסק בו, אין אני משגיח בקטנות כאלה. וכי בשביל שאני הנושא, יפסיד מכתבי זה אילוסטראציה מצוינה כל-כך? לכל-היותר עלי לעשות את עצמי עניו. בקצת התאמצות אפשר שיעלה גם זה בידי.

קודם-כל עלי להביא פה פסוקים אחדים מדברי הכותב, כדי לתת דוגמה קטנה של לשונו וסגנונו. כותב הוא, מלה במלה ונקודה בנקודה, כך: “הרומן הנהו, למשל, תיאור מקיף, באמצעות פעולה, או, לפחות, בצרוף פעולה, של המציאות (או צד אחד של המציאות), כפי שהיא נתפסת על ידי האינטואיציה המרכיבה את נגודי-חלקיה של המציאות לאחדות סינתטית, והחפשית ממציאות זו עצמה למפרע. והדברים האלה אמורים גם ביחד לכשרון, שצורת בטויו היא הנתוח, לאפון כתיבה אנליטי, המבקש לגלות, להיפך, את הנגודים שבגוף השלם והמוסכם. כי הלא אין האידיאה של הנתוח כֵנָה, אלא אם קדמה לה אידיאה של “תבנית היכל”, שיש בה שלמות, כדי להשוות עמה את המציאות ולנתחה מתוך הכרה שלא כך, כי אם אחרת צריך להיות. ואולם בלי הכרה זו של האחד והרצוי אין גם אנליז של הנמצא והפגום!”

האם לשון זה וסגנון זה ויכולת-בטוי זו לא יזכירו לנו את העת הישנה והטובה של תקופת “תוהו ובוהו”, בשעה שהיה לנו עסק עם מאמרי “המליץ” עליו-השלום וקראנו את המאמרים הארוכים על-דבר ה“דצנטרליזציה הדימגוגית” עם אותם המשפטים המטושטשים ועם אותן המלים הנפוחות ועם אותם המושגים הדקים הנראים כעיוניים, ואנחנו קמטנו את מצחנו, עד שלבסוף נוכחנו, כי באמת אין שם כלום? – וראו-נא: דוקא איש הכותב בסגנון כזה, אין לו מלאכה אחרת לעשותה אלא לבוא וללמדנו כיצד עלינו לכתוב!

ואולם הסופר הזה כותב גם שירים. הנה דוגמה קטנה:

" – אהובי! – לחשה – באת לאחרונה!

נא סלח למותי, כי יאפיל בך ודוה…

נדוד ומלוך על תבל ועל ששונה, –

היא לא כמוני טובה לך וענוה…"

הסער נח, ניחוח האתרוגים

הדמיע אישון-לילה לח ועצוב."

באת לאחרונה? נא סלח? יאפיל בך ודוה? הניחוח הדמיע אישון-לילה לח? – האם לא יזכירו לנו החרוזים האלה את מבחר הימים הראשונים, בשעה שמשוררי גליציה, ואלכסנדר הלוי לאנגבאנק ופביוס מיזס בראשם, מלאו בשיריהם את גליונות “הנשר” ו“הכוכבים”? – וראו-נא: דוקא איש כזה, הכותב שירים כאלה ויש לו חוש שירה כזה ויש לו יכולת של שירה כזו, רואה את עצמו מחויב לבוא וללמדנו כיצד עלינו לכתוב שירים!

ובכלל אין המבקר הזה עושה דבר, אלא מלמד, מלמד, מלמד. אוי, כמה כבר קצה נפשי במלמדים! תכונה אחת טבועה בנשים ובמלמדי תינוקות. האשה, מכיון שיש לה עסק תמיד עם ילדיה והיא מרגילה את עצמה להיות מצוה ולדעת, כי הקטנים מחויבים תמיד לשמוע לה, כשהיא יוצאת אחר-כך מן החוג הזה ובאה לבין אנשים בוגרים, לא תוכל שוב למנוע עצמה מנטיתה זו גם אז והיא משמיעה תמיד הלכות פסוקות. וכך הוא הדין גם עם מלמדי תינוקות ועם – מורים שנעשו לסופרים. מאמינים הם, כי גם הבוגרים מחויבים לשמוע להם. האדון י. קופליביץ עובר על ספור קטן, ששמו “נחש הנחושת” (במקרה אני הוא המחבר שלו – אבל זה לא יפריעני), והוא מלמד: זהו “טון פטטי-סקפטי” וזהו “קצב המרכב מ”עולה" של משחק ומ“יורד” של רצינות" (שומע אנכי, אדוני המורה!). מלמד: “אם מותר לקחת נושאים מן התורה בלי חשש של כלי שני, משום האלמנטריות שבהם (“מחולות”) – אסור, לכאורה, לקחת מהיינה, כמו שעשה וכו' בשבצו בתוך “נחש הנחושת” את האגדה של היינה על-דבר בני שבט עזרא” (סלושאיוס!). מלמד: “מזיגה כזו של נחש הנחושת עם שבט עזרא יש בה דמיון ממציא, אך דמיון יוצר – כמו ב”מחולות" – אין בה" (יסלח לי, אדוני המורה, רק הפעם, לא אשוב עוד!). ולבסוף: “ובכל זאת יפה היא המעשיה” (ובכן: ג' עם מינוס!).

תהלה לאל, כי יצאתי, איך שיהיה, בשלום מן המבחן, ועתה אוכל שוב להשתובב קצת בחוץ. טוב כי נס נעשה לי והאדון המורה מצא רק את הקיסם ולא מצא גם את הקורה: מצא את המוטיב של עזרא ולא מצא גם את המוטיב השני של היינה, את “דיע וואַללפאַהרט נאך קעוולאַאַר”, שהוא הן העיקר כאן. ראו-נא, עד כמה לא הייתי זהיר: גנבתי את השעון העירוני שעל-גבי מגדל בית-המועצה והחבאתיו במקום נסתר ונחבא מאד, דהיינו על-גבי חודו של החטם שלי, ונואלתי להאמין, כי במקום נעלם ובטוח כזה לא יראהו ולא ימצאהו שום שוטר ושום מבקר – ולבסוף נתפשתי. אבל יסלח לי האדון י. קופליביץ אם אומר, כי לפי עניות דעתי לא השתמש כאן בחריפות שכלו עד היסוד בו. האדון י. קופליביץ היה עסוק כל-כך בחפוש המלים הגבוהות שלו, בטון הפטטי-סקפטי ובקצב המרכב ובעולה ויורד ובאלמנטריות ובמזיגה ובדמיון וביתר החקירות העמוקות הדרושות כל-כך, עד שלא התבונן אל דבר קטן אחד. אנחנו הקטנים כבר יודעים את זאת? אם משתמש סופר במוטיבים ידועים ומפורסמים כל-כך, מוטיבים מתוך שירי היינה ודוקא מן היותר גלויים, שוב אין עוד החשד גדול כל-כך. אדם עושה כזאת בבטיחות גלויה, בודאי שהוא עושה כזאת בכוונה. מי יודע? אפשר שדבר כזה נכנס דוקא לתוך עיקרה של התכנית שלו לכתחלה. אפשר שבכונה קודם למעשה אמר להשתמש למטרה ידועה במוטיבים מפורסמים קצת יותר מדי, שנעשו ממש למוטיבים עממיים, אלא שרצה להראותם דוקא על-גבי יריעה אחרת ובסביבה אחרת ולתכלית אמנותית אחרת. הן סוף-סוף גם זאת היא קצת אמנות. אפשר גם כן, שאם רק לא היה מן הנמנע לכתוב הערות לספורים, היה הכותב בעצמו מעיר על תכנית זו, שבחר לו בכונה – אבל האדון י. קופליביץ עסוק קצת יותר מדי, הן מחויב הוא לכתוב בקורת מתוך הפרספקטיבה של העולמות העליונים שלו, ואיך נוכל לדרוש ממנו, שיהיה לו פנאי להבין גם כן את כונתו של המחבר?– ואולם גם בנוגע לעצם הדבר, לאותה ההשתמשות במוטיב עזרא של היינה, עוד יש לי מלים אחדות. אפשר שהאדון י. קופליביץ אינו יודע את זה, אבל אחרים יודעים: הן המוטיב הזה מעיקרו אינו כלל של היינה. גם הוא השתמש רק במוטיב זר. עוד סטנדהאל בספרו “על האהבה” מזכיר את האגדה ומביא את המקור הערבי. קרפלס במאמרו “המקור של עזרא אצל היינה” מזכיר נוסחאות שונים. ולא עוד, אלא שיש דעה אחת, כי צונץ מצא את האגדה היפה הזאת באיזה מדרש נעלם ומסר אותה לידיד נעוריו זה, להיינה. אכן נפלא הוא: היינה לא ירא כלל את הקופליביצים שבימיו, שמא יאמרו: אם מותר לקחת נושאים מן התורה, אסור, לכאורה, לקחת מסטנדהאל!

אך האדון י. קופליביץ כותב גם על-דבר ספור שני, על “עיר המקלט” (במקרה אני הוא גם מחברו של זה – אבל אין דבר). “גם לספור זה – הוא אומר – נלוה רושם של דבר זר ושאול”. “התפתחות הדברים אינה נובעת ממהות הנושא, כי אם מותאמת היא אליו מבחוץ”. “הפסיכיקה של אותה נערה, בת הטבע והמדבר מפתיעתנו קצת בנטיותיה “המודרניות”. טפוס כזה יכול אמנם להיות מצוי בסביבה מעין ה”בור" של קופרין, אבל אינו עולה עם המושג של מדבר הקדומים“. תודה לאדום המורה על הלקח הטוב! אבל קופרין? – “הבור” של קופרין? – לא, אדוני, עד למדרגה כזו לא ירדתי עוד. לא קראתי עוד מימי את קופרין ואיני יודע את ה”בורות" שלו. פעם אחת נתנו על ידי את “שולמית” של אותו סופר והחלותי לקרוא והשלכתיה באמצע, כי לפי טבעי יעשה לי לגועל אופן-כתיבה עשוי ומעושה כזה והעדר כשרון כזה וכתיבה גסה כזו ולא אוכל לכלכלם. ובנוגע לעיקרו של הדבר, לאותה הפסיכיקה של נערה טבעית ביחוסה למדבר קדומים, הן ימחול לי האדון י. קופליביץ, אם ארשה לעצמי, שתהיה לי קצת דעה אחרת בדבר. מי שהרשה לאיזו אלפי מאות סופרים שקדמוני (וביניהם גם איזה ביירון ואיזה גיתה), לראות מתוך שפופרת זו דוקא על האדם, ולוא גם יהיה במדבריות ולוא גם לפני אלפי שנים, זה ירשה איזה דבר דומה גם לאחד מצעירי תלמידיהם. האם לא אפשר כלל, כי רצה הכותב להדגיש בזה ביחוד את השקפתו שלו, שאותם כחות הנפש ואותם החזיונות הנפשיים, שאנו חוקרים ודורשים עתה בזממנו, הם הם אותם הכחות ואותם החזיונות, שהיו מצויים כבר אצל אבות אבותינו במדבר, ואין כל מודרניות כלל בנוגע לנשמת האדם? – אבל האדון י. קופליביץ אין לו פנאי כלל לשים את לבו לדברים קטנים כאלה. האדון י. קופליביץ מוסיף וכותב בקורת דוקא. האדון י. קופליביץ משתמש בהזדמנות זו להוציא לעז קצת ולהשמיע רכילות כלאחר-יד. אלא שהוא עושה את זאת על-פי הנוסח של “ברנשי כבוד”. כותב הוא כי יש מתלוננים על הסופר הלז, שהוא “מתיר לעצמו השפעות בלתי אמצעיות של מקורות זרים, ומרכיבן בפרטי-הנושא הפיוטיים שלו”. השפעות בלתי אמצעיות? כמה רך וכמה נוח לבריותיו הוא האדון המבקר! אני, כידוע, גנבתי מעוד ועד היום תימות ש למות, וזה מדבר אלי רכות בלשון רכה כל-כך, כדי שלא לביישני, ואומר כי מושפע אני. ואת היהודים הלא אנכי יודע: צריך אדם רק להקיא מפיו מלה כזאת ולחזור עליה פעם ושתים – ולבסוף, יחזרו עליה כל היהודים מדן ועד באר שבע. התנאי הראשון הוא: שערה אחת – ואולם מכיון שידים מגואלות של עדה שלמה של יהודים, בלי עין-הרע, תהיינה ממשמשות בשערה זו איזה זמן כסדר, לא יפלא כלל, אם תהפך לבסוף להיות למין קליקי של צמה עבה ומסובכה, שקורין קולטו"ן בלעז. אבל מובן מאליו, כי לא אגע פה בעצם הדבר; דבר זה, סוף-סוף, היה לי לגועל. ואולם בנוגע לאותו ענין, אם יש לסופר להשתמש באיזה חומר, שכבר השתמש בו אחר לפניו, הלא מותר לי, שתהיה לי דעה בפני עצמי בדבר זה. לפי חוקות האסתיטיקה שלי יוצא לי, כי דבר כזה לא רק מותר, כי-אם גם נחוץ ומועיל. מוצא אני: אם כתב גיתה את “פויסט” שלו, עדיין מותר לדראבה וללינוי לכתוב גם את פויסט שלהם; אם כתב איוב את המבוא שלו על-אדות האלהים והשטן, עדיין מותר לגיתה להשתמש בחומר זה, ולפעמים גם מלה במלה; אם כתב אבריפידס את “איפיגיניה בטוריס” שלו, עדיין מותר לגיתה גם הוא לכתוב את החזיון שלו בשם זה ולהשתמש באותו החומר עצמו, שנתן לו היוני; ואם כתב גיתה את “פויסט”, אין זה מחייב את ביירון, שיהא אסור עליו לכתוב את “מנפרד”; ואם יש שיר לירי קטן אצל גיתה, שהחזור החוזר שלו הוא “מיין ליעבכען, וואַס וויללסט דו מעהר?”, אין זה אוסר כלל על היינה לכתוב גם הוא שיר כזה, אף כי “ההשפעות הבלתי אמצעיות” נכרות בו מאד; ואם יש בספורו של ט. א. הופמאן “דער גאלדענע טאפף” מעשה בסטודנט, שרואה חזיונות בהקיץ על-פני קרקע הים, והוא אומר לקפוץ אל המים, והמלח אוחז בו בכנף מעילו וקורא אליו “איזט דער הערר דעס טייפלס” – אין זה חטא כלל, אם לוקח אותו היינה גם הוא את החומר הזה בשביל שירו הנפלא “זעעגעשפענסט”, ולא עוד, אלא שמסיים גם הוא באותן המלים: "דאָקטאָר, זינד זיע דעס טייפעלס?; ואם יש באלאדה שוטלנדית ידועה, שבה נמצא את החרוזים? “מה יעשו איפוא אשתך וילדיך, אדוארד?” ואדוארד? עונה: “יחזרו נא על הפתחים!” – אין זו מניעה כלל למנוע את היינה זה מכתיבת הבאלאדה המצוינה שלו “הגרנאדירים”. מוצא אני, כי כל זה נכון מאד ונעשה במשפט. ולא עוד, אלא שיוצא לי כך: רואה סופר איזה מאורע בחיים, הרי אין הוא משגיח כלל באותה הפילוסופיה העמוקה ובאותם הפלפולים הדקים, אם הוא ממציא ואם הוא יוצר, אלא נוטל מן החיים מה שהחיים נותנים לו ועושה מזה את המפעל האמנותי שלו, ממש גונב הוא מן החיים את התימה, בשעה שהיא דרושה לתכליתו; ואם רואה הוא מאורע, שלא החיים הדפיסוהו, אל הדפיס אותו איזה אדם בספר, והוא מוצא כח בנפשו לעשות בחומר הזה מפעל אמנותי – מובן מעצמו: על-פי דרכו הוא ועל-פי מתכונתו הוא – האם לא יהיה סופר כזה נבל ובן-בליעל, אם לא ישתמש בחומר הזה, ואם לרגלי חששות ריקים ונבערים כאלה ימנע את עצמו מלבורא את מפעלו האמנותי? וגם זה: יש לפעמים, שאני מביט על איזו תימה, כמו שאני מביט על איזה מוטיב עממי או על אגדות עממיות, שבעיקרן ועצמיותן הן שוות אצל כל אחד ואחד החוזר לספרן לי, אלא שאצל כל אחד ואחד ביחוד הן יוצאות אוריגינאליות. זוהי האיסתיטיקה שלי. אבל לא זוהי האסתיטיקה של האדונים הכותבים פלפולים וחקירות ספרותיות עמוקות. הם יש להם מלים. יש להם איזו מלה “יוצר” ואיזו מלה “ממציא” – אלא שחושד אני בהם, שהם בעצמם אינם יודעים מה זאת. אתם רוצים דוגמה? הנה היא:

יש שיר ששמו “מפיסתופל” (במקרה אני הוא גם מחברו של זה). מובן מאליו, כי האדון י. קופליביץ כותב עליו. מובן מאליו, כי האדון י. קופליביץ מחויב לכתוב עליו: “השיר הארוך “מפיסתופל”, אשר הכנוי שיר בפרוזה נראה לי כהולמו, זהו פיליטון”. “גם אלי בא מפיסתופל – “גם” זה הוא המוריד את השיר היפה למדרגת פיליטון” (דרך אגב: גם אצל איזה אדם, ששמו שילר, נמצא איזה שיר – פארדון: איזה פיליטון – המתחיל: אויך כיך בין אין אַרקאַדיען געבאָרען", והוא זכה לאיזה שם טוב. שמו הוא “ריזיגנציה”!). והאדון י. קופליביץ הולך וכותב, הולך ומלמד: היצירה, כמו כל פונקציות הנפש, אוהבת את הדברים הראשוניים, שעל צבעי כנפיהם, כנפי המעוף, אין עקבות אצבעות של מי שקנה אותם קודם בקנין של יוצר"… מה? עוד הפעם נתפשתי בגנבה? כן. לא פחות ולא יותר. "התמונות – אומר האדון י. קופליביץ – שבמסגרת זו מזכירות יותר מדי את ביאליק (את ביאליק?! ) בקונצפציה, אם כי נכר, שנזהר המשורר מלהעלות את האַסוציאַציה הזאת גם בבטוי. ואף על פי כן מה לעשות! יש, יש בטויים שקנו להם שיירות וקמו לצמיתות לאחד מהמשתמשים בהם, אף כי, לראורה, הפקר הוא הרכוש הלשוני לכל דכפין! ושייכותם היא לאותו אחד שהשתמש בהם יותר טוב מכל האחרים. וכמה שנגרס לקולא לא נוכל לקרא על דבר “תנו רבנן” אחד, ועוד קרן-אור אחת קטנה על הגמרא גנבתי מאת ביאליק, וזהו איפוא כל הקונצפציה והאַסוציאַציה, והבטוי, וכל דכפין, והרכוש הלשוני, והשייכות, והיותר-טוב, והצמיתות וכל יתר גל המלים הרבות שצבורות כאן. ברוך המקום! אבל בתור איש ישר ונאמן – הן סוף-סוף הנני גנב רק “הונוריס קויזא” – עלי להגיד להאדון י. קופליביץ, שלא חפש היטב, וכי לוא בדק עוד אחת מעט, כי אז מצא אצלי כמה וכמה פעמים גם את המלה “אשר” והמלה “כי” והמלה “עם”, וביחוד את המלה “את”, ואפילו את המלה “שלחן”, ועוד כמה וכמה קונצפציות ואַסוציאַציות ובטויים וכל דכפינים ורכושים ושייכותים וצמיתותים כאלה, שהשתמש בהם גם ביאליק. ביחוד עלי להתודות על המלה “את”. אבל גם זו לטובה! – רבונו של עולם, רק את מוחם, רק את מוחם של האנשים האלה ייתי רוצה לבדוק ולדעת את הנעשה שם, בשעה שהם קוראים ובשעה שהם מבקרים ובשעה שהם כותבים! לא את טוהר לבם ואת כונתם הטהורה אני מבקש, אלא את מוחם, את הכל, את הכל רואים אנשים כאלה, רואים “תנו רבנן” גנוב, רואים כי השיר “מפיסטופל” אינו אלא “בבואת הישן-מודע, חברו של פויסט, אך במדרגת ירוד”, רואים כי “מפיסטופל” אינו “מחודש התוכן”, ורק דבר קטן אחד אין הם רואים – את עצם הענין שלפניהם. האדון י. קופליביץ, כמדומה לי, לא הבין כלל את שירי – פארדון, את “פיליטוני”, חפצתי לאמר. ועוד דוגמה אחת קטנה. הן גם איזו תרגומים כתבתי בימי חיי, ומובן מאליו, כי האדון י. קופליביץ מתעכב קצת עליהם ומלמדני איך עלי לעשות את המלאכה. אחרי שהוא מגלה את סודי, שסגנוני הוא “הרמוני-מעוגל” (מעוגל? – כן, כך כתוב בפירוש!), הוא בא עד לידי תרגומי האחרונים ואומר; “אבל לא הצליח בכך בתרגום “איליאס”, הדורש פלסטיות מדויקת של שפה, כפלסטיות היונית של התוכן”. אבין, אבין! מאחרי שנזכרה פה המלה “יונית”, ומאחרי שהיונים, כידוע, הם עם הפלסטיקים אשר מעולם, הדין נותן, כי שום מבקר לא ישקוט ולא ינוח עד אם יזכיר כאן את המלה פלסטיות, אם דרושה היא אל הענין ואם לא דרושה. ואולם בדרך כלל הוא אומר: “סגנונו וכו‘, חסר הבליטה והקשיות, הבליע בהרבה את העיקר וכו’ את האופי היוני, הבהיר ונקשה, המוסיקליות של יצירה גדולה וכו' מוסיקליות זו חסרה בתרגום וכו‘, לא די חזק הוא גם תרגום “ים הצפון” של היינה. שירים אלה וכו’ יש בהם במקורם חריפות שהיא היא השירה שבהם, בעוד שהתרגום מוסר את היינה חסר-צבעים (חריפות?! חריפות וחוסר צבעים?!) וכו' תרגום השיר של גתה “פרומתוס” מתקרב לשיר בפרוזה וכו' אך בלי החריפות, הדרושה גם פה”.

רבונו של עולם! לוא רק ידעתי ולוא רק הבינותי, מה הוא שואל מעם המתרגם! אדם חלש אני וראשי מתחיל עלי מיד ללכת סחור-סחור, ביום שמעי מלים רבות כאלה. ולבסוף אני עומד כמטושטש ואיני יודע מה רוצים מעמי. הרמוניה-מעוגלת, פלסטיות, בליטה, קשיות, בהירות, נקשיות, מוסיקליות, חריפות. אלהים הטוב יודע מה הן כל אלה ואיך עושים את כל זאת. אני בתומי חשבתי תמיד, כי אדם היודע ידיעה הגונה את הלשון שממנה הוא מתרגם ויודע כהוגן גם את הלשון שאליה הוא מתרגם, ויש לו חוץ מזה חוש וטעם, ויש לו חוץ מזה איזו שייכות ברוחו אל הדבר שהוא בא לתרגם – שהרי אלמלא זה לא היה לבו מושך אותו לעבודה זו – זה יכוון ממילא אל הסגנון שהוא צריך לו, ו מתוך כך יצא, באיזה אופן שהוא איזה תרגום שלא יהיה רע ביותר. אני בתומי חשבתי תמיד, כי כשפותח המתרגם את הומירוס שלו ומתחיל:

ect. Αχιλήος Πηληάδοω ' υεά,,άειδε Μήυιυ

והוא מתרגם:

“שִׁירִי, בַת אֵלִים, חֲרוֹן אַף אֲכִילֵס בְּנוֹ שֶׁל-פֶּלֵיאוֹס” וכו' – אז יצא ידי חובתו, שהרי כמעט אי-אפשר לו כלל לבחור כאן מלים אחרות, ומה גם כי עלתה בידו לתת לצורתו העברית גם איזה צלצול של שירה, ומה גם כי הצליח לחקות פה, איך שיהי, גם איזה אופן של הקסאמטר (שבעצם אינו כלל במציאות אצל העברים לפי סגולות הלשון שלהם וטבעה). אבל לא. באים אנשים ושואלים פתאם איזו פלסטיות ואיזו בליטיות ואיזו נקשיות ואיזו חריפות ועוד ועוד. והאחד בא פתאם מבוהל ודחוף וצועק; חקיקיות, חגיגיות תן לו, למען-השם חגיגיות, בלי חגיגיות חייו אינם חיים. אילו רק ידעתי מה היא זאת. אני לא הייתי מעוד חגיגי ולא הייתי פלסטי ולא הייתי נקשי ולא הייתי בהירי, אין צורך לומר שלא הייתי מוסיקליי וחריפי. בלי ספק האדון י. קופליביץ הוא הוא אותו הבליטי והבהירי והפלסטי וכו‘. ארבה-נא מהיום והלאה לקרוא את מאמריו, כדי לסגל לי לשון יפה וסגנון בהיר ובליטי ונקשי, ואחר-כך ארבה לקרוא את שיריו, כדי לסגל לי אותה הפלאסטיות הארורה. איך הוא מזמר לנו? – "אהובי! באת לאחרונה, נא סלח למותי, כי יאפיל בך ודוה וכו’ ניחוח האתרוגים הדמיע אישון לילה לח ועצוב". האם – רק את זאת האחת, למען-השם, הגידו לי, אתם דייני-מומחי, – האם בשעה שאתרגם את הומירוס ואת גיתה ואת היינה בלשון כזו ובמלים כאלה ובסגנון כזה, יהיה אז תרגומי פלאסטי למדי ובליטי למדי ונקשי למדי, ואצא ידי חובתי?

אבל כל זה נעשה לי לגועל סוף-סוף! האם זה אשר לפנינו פה הוא חוצפה? האם עם-הארצות? טפשות? להטים וקומידיות של שרלטניות? נסיון של כתבן להרבות במלים מופלאות ולהראות מין קוואזי-חקירה וקוואזי-ידיעה וקוואזי-למודיות וקוואזי-פסיכולוגיה? או האם צביעות היא, צביעות פשוטה?

אולם יהיה איך שיהיה: חזרה אלינו הבטלנות הישנה בכל מוראה המגואָל. בטלנות, בטלנות, בטלנות. ולא עוד, אלא שהיא עתה בצורה יותר נאותה – ולכן מסוכנה יותר. באו אנשים ועשו להם מתוך בטלנות איזו עבודה-זרה חדשה, מין אסתיטיסמוס ריק, מין אמנות נפוחה, וכשם שבימי ההשכלה הטובה היו יושבים ודורשים יום ולילה על-אדות הפסוק “או נשיש” והיו מרבים להעלות חקירות יבשות על-דבר שוא-נע ושוא-נח ועל-דבר מלעיל ומלרע, והיו מחפשים תמיד חטאים אצל אחרים, כך ידיהם מלוכלכות עתה בדיו חדשה והם דורשים וכותבים יום ולילה על-אדות איזו פלאסטיות ואיזו בליטה ואיזו חגיגיות ואיזו מוסיקליות ואיזו חריפות, בשעה שאין כלל מקום למושגים הדקים והמופשטים האלה במקום שאין הלים האלה אומרות לנו כלום, והם מחפשים תמיד חטאים אצל אחרים. בלטיות, נקשיות, חגיגיות, אַטמוספירה, פלאסטיות – הן הן השוא-הנע והשוא-הנח והמלעיל והמלרע החדשים. אני יודע איך להטים נעשים. אנשים שאינם יודעים מה זה שיר ואיך דבר כזה נוצר בלבו של אדם ואיך דבר כזה נכתב – והם מורים לאחרים, איך עליהם לעשות: עקרים מטבעם – והם דוקא פותחים קורסים ללמד על-פי הדקדוק המודרני איך ולדות נוצרים ומובאים לאויר העולם. אין הם יודעים לכתוב אפילו שורה אחת כהוגן – והם דוקא מלמדים לאחרים איך לכתוב שורה הגונה. אין הם יודעים לבטא כהוגן אפילו את הרעיון היותר פשוט, מבלי שיבואו לידי פסוק כמו: “צירוף פעולה של המציאות או צד אחר של המציאות כפי שהיא נתפסת על ידי האינטואיציה המרכיבה את נגודי חלקיה של המציאות לאחדות סינתטית והחפשית ממציאות זו עצמה למפרע” – והם דוקא אומרים “מבינות” על סגנון. אין הם יודעים מה זה ספור, ואם קוראים הם אותו, ואם מבקרים הם אותו, אין הם יודעים את אשר לפניהם ואין הם מבינים בו אפילו את הכונה היותר גלויה – והם באים ומפטפטים על-דבר פסיכולוגיה ועל-דבר פסיכולוגיה מורכבת ועל המון מושגים מופשטים, הזרים בעצם לרוחם. בטלנות, בטלנות בצורה חדשה, בטלנות מאוסה וריקה באָה שוב לעולמנו. במטאטא השמד עלינו לקום ולבער אחריה. כבער אחרי הגלל המאוס עלינו לבער אחריה. יום ולילה עלינו לדבר עוד הפעם. מחול-המכשפות החדש הזה והשעשוע במלים ריקות מן המוכרח הוא שיחדל. לשון-גנבים זו, לשון ה“חכמות” המזויפה וזיוף המושגים המופשטים שלא לצורך, אלא כדי להראות כי “ברוך-השם יודע אני”, מן המוכרח הוא שיחדלו. בזיעת אַפים עובדת עדת עמלים קטנה, אפשר שיעלה בידה ליצור איזה דבר, יום ולילה הם עובדים בכח לא-אדם, אפשר שיצליחו להניח לכל-הפחות את אבן-הפנה – ומרדפי בטלה אלה יתלבטו בכל רגע ורגע בין רגלי העובדים המעטים, ואנחנו נתן להם להפריע בלהגם הרב את אלה מעבודתם?

“אין הוא מבין עוד את בני הנעורים” – ידעתי גם את הלהטים האלה. כשהייתי נער וכתבתי את “תוהו ובוהו”, היו אומרים: “נער הוא”, ועתה, כשאָקום לכתוב “תוהו ובוהו” חדש, יקדימו תירוץ למכה ויאמרו: הזקין האיש, אין הוא מבין עוד את רוחו של הדור החדש. הוי, איך ידעתים ואיך אני יודע את כל הלהטים האלה! ואולם בחרות וזקנה – הן גם אלה אינן אלא מלים, שהבטלנות זכתה בהן ושהיא אוהבת כל-כך להקיא אותן על ימין ועל שמאל בכל עת שיבוא איש לדבר את דברו על הספרות. מעודי ועד כה ובכל הזדמנות שבאה לידי נלחמתי גם אל אלה. הנה הדרך נכונה לפני: עיני תהיינה פקוחות עתה על כל תנועה ותנועה, שתעשה הבטלנות החדשה שלנו בצורתה החדשה.