“חַיָּל יְהוּדִי מִתְפָּלֵּל בְּרוֹבֶה”…

אורי צבי גרינברג

מֻכֵּי שִׁגעוֹן הַמַּלכוּת, לוֹחֲמֵי-הַחֵרוּת בַּמּוֹלֶדֶת,

ה' צְבָאוֹת, מְקַדֵּשׁ מַשׂטֵמָה, רֶכֶב-אֵשׁ –

אֵלֶיךָ בְּכוּר יִשׁמָעֵאל, בְּשַׁלֶּכֶת תִּקוָה הָאוֹבֶדֶת,

בְּרוֹבֶה נִתפַּלֵּל, בִּמכוֹנַת-יְרִיָּה, בְּמוֹקֵשׁ:

"אֱלוֹהַּ, רְחַץ בְּדָמֵנוּ צֹאַת לְשׁוֹנָם הַנּוֹאֶפֶת:

הַמּוֹרֵד-מְטֹרָף, וְגוֹאֶל דָּם עִבְרִי – עֲבַרְיָן!"

לַקְּרָב, קַנָּאִים! שׁוּב אֶל רוֹמִי זוֹנֶה אָח יוֹסֵף אִישׁ-יוֹדֶפֶת,

וְכָל גֵּו לְפִגיוֹן הָאוֹיֵב, כָּל צַוָּאר – לַתַּליָן.

שָׁמַיִם מִמַּעַל – גָּלוּת וְהָאָרֶץ מִתַּחַת –פְּלֶשֶׁת.

יָם גָּדוֹל מֵאָחוֹר. מִפָּנִים- הַמִּדבָּר. לֹא נֵחַת.

עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשׁנוּ. יֻלַּדנוּ בְּקֶשֶׁת לָרֶשֶׁת

עַד עוֹלָם: הַיַּבֶּשֶׁת, הַיָּם – מִיַּם סוּף עַד פְּרָת.

סְחִישׁ גְּבוּרַת-יִשׂרָאֵל אֶל צְחִיחַ-נֵכָר בַּמּוֹלֶדֶת,

-אֵל מוֹחֵץ רֹאשׁ-גּוֹיִים, מְרַקֵּעַ מֶשִׁיחַ בָּאֵש –

אֵלֶיךָ בְּגֹב-אֲרָיוֹת, בְּכִבשַׁן הַשִּׂנאָה הַיּוֹקֶדֶת

בְּרוֹבֶה נתפַּלֵּל, בִּמכוֹנַת יְרִיָּה, בְּמוֹקֵשׁ.

אַתָּה בְּחַרתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים,

שֶׁנְּהִי לִמשִׁסָּה לְכָל עָם.

סֵרְסוּ אֲנָשִׁים, אִנְּסוּ הַנָּשִׁים

וַיַּטבִּיעוּ טַפָּם בְּדָמָם.

אַתָּה רוֹמַמתָּנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת,

שֶֹנְּגַל קְלוֹנֵנוּ לַכֹּל.

וְקָלָה זֵד בָּאֵשׁ גְּוִיּוֹת מְעֻנּוֹת

וְהָיָה פִּרפּוּרָן לוֹ מָחוֹל.

אַלפַּיִם שָׁנָה לַשָּׁמַיִם עוֹלָה

נְאָקָה חֲנוּקָה בֶּעָשָׁן:

“שְׁמַע יִשְׂרָאֵל!” אַךְ לֹא בָּא הַגּוֹאֵל,

יַעַן קָם אֱלֹהִים לוֹ שׂטָן.

בְּדם־עוֹלָלִים נִשׁחֲטוּ כִּטלָאִים,

וּבִכבוד יְלָדוֹת כִּי נִגעַל,

וּבְרֶמֶץ־מוֹקֵד – הִנְנוּ נִשְׁבָּעִים:

בְּיָדֵינוּ עַמֵּנוּ נִגאָל!

צְמֵאֵי־גְאֻלָּה, סְבוּאֵי־מַשׂטֵמָה,

נִלָּחֵם עַד חָרמָה בְּצִיּוֹן.

וּבְדַם עֲשָׂרָה כָּל אַמַּת אֲדָמָה

נְכַפֵּר- וְנָחֹג נִצָּחוֹן.

וְהִרְבֵּיתִי אֶת־זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם.

כּכוֹכְבֵי־הַשָּׁמַיִם זָרַע…צָרַי.

וְזַרעִי כֶּעָפָר…לְרַגלָם.

כַּעֲדַת חֲזִירִים אֶת גְּוִיּוֹת בְּנוֹתַי

נִאֲרוּ בְּתַזנוּת־פִּגּוּלָם.

בְּצֹאַת־אָלָתָם נִאֲצוּ אֲרוּרִים

גְּוִילֵי תוֹרָתִי הַקְּדוֹשָׁה.

תּוֹך מְעֵי־אִמָּהוֹת בֻּתְּקוּ עֻבָּרִים,

רִטְּשׁוּם בְּחַרבָּם הַקָּשָה.

וְאַתָּה אֱלֹהִים, כַּאלֹהִים אֲחֵרִים:

לְךָ אָזנַיִם וְלֹא תַאֲזִין;

עֵינַיִם לְךָ – לֹא תִראֶה יִסּוֹרִים;

פֶּה לְךָ – לְדַבֵּר לֹא תָהִין.

מַה תִּדֹּם, אֵל נוֹרָא וְאָיֹם? הֲתִירָא

כִּי יַשׁחִית פֵּאוֹתֶיךָ עָרֵל?

וְיָאֹר אוֹתְךָ, אֵל טָהוֹר? מְצֹרָע

בִּקדוֹשׁ יִשׂרָאֵל יִתעַלֵּל?

וְאַתָּה תִתפַּלֵּשׁ בְּאַשׁפּוֹת, חֲפוּי־רֹאשׁ,

וְתָלֹק מוֹק חֶלאַת־הַגּוֹיִים?

תְּיַבֵּב: "דַּם־בָּנַי מִיֶּדכֶם לֹא אֶדרֹשׁ,

אַךְ תְּנוּ לִי אֶתנַן־הַחַיִּים?"

הִתנַעֵר מֵעָפָר, לְבַש עֹז, אֵין־אוֹנִים,

אֱלֹהֵי־הַגָּלוּת הַגַּלמוּד.

צֵא לְלחֹם עַל חֵרוּת בִּצבָאוֹת אַלמוֹנִים

לְנַצֵּחַ עִמָּם אוֹ לָמוּת.

אֹרֲרֶיךָ אָרוּר וּמְבָרֲכֶיךָ בָּרוּךְ.

בראשית כ"ז, כט

מְבָרְכֵנוּ אָרוּר, אֹרְרֵנוּ בָּרוּךְ

וְעַמֵּנוּ – גּוֹלֶה מְצֹרָע.

דַּם טַפֵּנוֹ כְּמֵי-הָרַגלַיִם שָׁפוּך.

פַּת לַחמֵנוּ – רְעִי-מְאֵרָה.

שִׁקְּצוּנוּ גוֹיִים כְּטֻמאַת הַנִּדָּה…

עַד מָתַי, אֱלֹהַי, עַד מָתַי?!

וְעָנָה אֱלֹהֵי יִשׂרָאֵל – אֵל קַנָּא:

“עַד תִּקרָא עַל חֶברוֹן שֵׁם תֵּל-חַי!”

תרצ"ג