¹

 

נוסחה א'    🔗

אחי!

שאלה קטנה שאלת מעמי: “לכתוב לך ראשי פרקים מתולדותי” – ואני מתקשה בה הרבה. כמדומני, שאין לי “תולדות” כל עקר ומנין אקח לך ראשי פרקים מהן?² אעפי"כ אשתדל לפי האפשר לעשות בקשתך, ואתה צא ולמד – אם יש מה ללמוד.

הקדמה קטנה: אל תבקש במאורעות חיי סדר, השתלשלות וצרוף, סבה ומסובב. אין בהם כזאת ומעין זאת. אני הנני אדם “נפעל” מטבעי, בחינת “נוקבא” (מושפע, פסיווי), ולא נשתתפתי ב“מעשי בראשית” שלי. כל כחותי כלם נתפרנסו, כצמח הלז, מן המוכן ומן הנמצא בסמוך אצלם, מבלי שיטלו לעצמם כלום, וכל מאורעות חיי אינם אלא כעין שברי קולות נפרדים של כלי זמר שונים, שכל אחד היה מנגן לעצמו ונזדמנו במקרה למקום, – ואם בכל זאת עלו כלם למנגינה אחת שלמה במקצת – אין זה אלא נס מן השמים.

הגע בעצמך: נולדתי וגדלתי עד 6 שנים בכפר. הדר הטבע, עולם נאה, שדות, יערות וכל השאר. ובתוך עולם נאה זה, שאני ולבי כמעט נחנקים בו – כבר יושב ריש דוכנא, צובט גרגרתי וגוזר עלי: “ממזר, רואה אתה מוט ודליים? – אמור אלף!” ופתאום והנה אני בעיר, חדר, מלקות, אשפה, מרזח (אבי החזיק מרזח ולמד בשעת מזיגה משניות), ומקץ שנה – ואני עוד הפעם מחוץ לעיר. ועוד הפעם שדות, יערים, נהר וכל השאר… ועם זה חדרי אפל וצלמות ורביים מוקצים מחמת מיאוס או לא מוקצים מחמת מיאוס. ופתאם והנה אני יתום בן שבע ועובר לבית זקן שהוא למעלה משבעים. אני – ילדותי מרתחת בי והוא משליך עלי קרח-זקנתו. כל תנועותי, כל פרצופי, שבתי והלוכי הם לו לתועבה. אני לו – במעשי ילדות, והוא לי ב“שבט מוסר” וב“ראשית חכמה”. ועוד הפעם חדרים ורביים, רביים וחדרים; האיש מקדש (משעורי הראשונים בגמרא בהיותי כבן שבע), המביא גט ממדינת הים. רבי, מה זה גט? ומה זה מדינת הים? עם הארץ, גט – הוא גט. אשה כי תזריע (איני זוכר מה התחלתי לומד ראשונה: גמרא אם חומש), “אור החיים” (מין פירוש על התורה חביב על החסידים), הלכת טל ומטר; והנה נזדמנתי לחדר של רבי אחד בעל אגדה ועצל משונה – ואנו לומדים בין הערבים, לעת האסף העדרים אגדה ופסוק (כל היום היה ישן), ולבי נמשך אחריה, ולבי מנתר ומרקד כטלה חלב על מגרש דשא… ולזקני ארון ספרים בלים וישנים, גדולים וקטנים, מכל המינים, ואני מעיין ומעיין בהם, מבין ואיני מבין תחלה, ולבסוף אני מבין הכל. והכל הכל שם: אגדה, הלכה, מוסר, קבלה, חקירה; שם נאמר כיצד זוכין לרוח הקדש…

ושם בתוך הלב צפון איזה קדש קדשים, איזה טמיר ונעלם מיני געגועים שאיני יודע מה הם ואינם נותנים לי מנוח. אני מתפרסם לשקץ במקומי. יחיד אני בפרברי בשקצותי ובחריפותי… והנה “אבות” נמצאים לי, דודים ובני דודים, קרובים ושכנים, מתחילים ללמדני דרך ארץ, כדין יתום. בן דוד אחד, בחור גדול, מושכני בחשאי לביהכ"ס, משלשל מכנסי וחושף כתנתי, מלקני ושוחק, מלקני ושוחק – ואני מתביש לגלות קלוני ברבים, יוצא משם ככלי מלא זוהמא, מתרגז ומתנקם בגלוי באנשים זקנים נקם עלבוני שבסתר בכל מעשי תעלולים. ועתים אני מתיחד בעליה, או בזוית סתרים, יושב ומהרהר, צופה ממחבואי על העולם ומהרהר. דרך החור – העולם נאה ביותר. ופעמים אני פורש ובוכה בצנעה, שעה, שתי שעות, מין בכיה שקשה לי להטעימך טעמה.

בין רבי לרבי – שֻׁלחתי לכפר ואהי שם כשנה. ועוד הפעם ובינתים אני נכנס לחדר אחר; הרבי – אברך מרכב, מין תערובת של חסידות הורנוסטוֹפּוֹלית עם ניצוץ השכלה וויזלית; המלבי“ם – סוף החכמות ו”שירי תפארת" – מרום הפואֵיזיא, ושניהם אינם אלא סנדל לעקבה של מין חסידות מגוהצה ונקית דעת עם גון של למדנות קלה ודקה, מפולפלת כל שהיא. יש לו ידיעה קלה בדקדוק, בבוכהלטריא, בתשברת, מנגן בכנור ומשחק בשח. כחו יפה ב“אור החיים” ובאבן עזרא. ה“באור” אינו מסוכן כ"כ ומותר להשכינו בארון הספרים בדף התחתון ולעיין בו בשעת הדחק. ר' יצחק בר לוינסון יש לו זכות גדולה, שכתב “אפס דמים” וכו' וכו'. רבי זה פתח מעט את לבי בשיחות-חסידים ובשיחות תלמידי חכמים; לומד היה עמנו מאהבה. אבל לבסוף קלקלה הקנאה את השורה ועינו היתה צרה בי ובחברי האחד, מפני שעשינו בינתים חיל רב בתלמוד ותמעטנה ידיעותיו לפנינו.

 

נוסחה ב'    🔗

נולדתי בכפר ראדי (פ' ווהלין) בשנת….. בכפר זה קבלתי את הרשמים הראשונים של העולם והטבע. המקום – מקום יערות וערבות שדי. בתי-אכרים לבנים, נמוכים, שלוים עומדים שם רְוָחִים, שקועים בים של ירקרק בקיץ ובים של שלג בחֹרף. בעד אשנבי ביתנו הייתי רואה יום יום את היער הנהדר עומד ממולי בקומתו השחורה, חסון, רב פלאי ומלא תעלומות, עומד בשתיקתו ומרמז: דרשני!

בצהרי הקיץ ובערביו מפליג הייתי, על הרוב לבדי ופעמי בכנופיא של ילדים כגילי, אל חֹרש מצל זה, נכנס שמה לפני ולפנים, פורש מחברי לפנת סתרים, יושב ומתיחד שם, תוהה ואִלֵם, עם “נעלם” גדול אחד שאני מרגיש נשימתו על גבי ומה שמו איני יודע.

רחש עלים, עב קלה, רצועת שמים, “קוקו” עגום של קוקיאה נעלמה בראש אילן, צל שיח מאפיל בענפיו ע"ג עצמו, ברכת מים קטנה חבויה בעבי היער, פרחי יער פשוטים וצנועים, קרקור של צפרדעים, כתמי אור נופלים דרך רשת ענפים ומנמרים את הקרקע, – אלו הם צרופי האותיות שבראו לי את עולמי בילדותי וַיהַלכו עלי מיני הרהורים סתומים ואלמים שלא ידעתי מה הם ומה פרושם. וכשובי אל ביתי כחולם, כלי מלא וגדוש ולבי הומה ותוסס כלו, כזה שבא מעולם אחר, היה ריש הדוכנא תופסני ומושיבני פתאם על הספסל לפני השלחן, מניח לפני את האלף בית, צובת בשתי אצבעות גרגרותי עד לחניקה, ומראה לי באצבע אחרת על אות אחת, חורק שניו ואומר: רואה אתה כאן, ממזר, מוט ושתי דליים – אמור “אלף”! לא ידעתי מה ענין מוט וּדליים לאלף ומה ענין “אלף” לזה שראיתי והרגשתי עד עתה. העולם המקיף אותי ועומד עלי – לא נתבאר לי ונשאר סתום כשהיה, סתום אבל מושך את הלב, ומה שנתבאר לי בתוך “הסדור” – לא חשקתי בו ולא חפצתי לדעתו.

ושקיעות החמה? זכורני בין ערבים אחד. ערבת מישור רחבת-ידים פרושה עד אפסי ארץ. כלה עטופה דשאים דשנים ורעננים ורקומה כלה ציצי בר מכל הגונים: לבנים, צהובים, כחולים ואדמדמים. הערבה וכל פאתי הרקיע וכל חלל העולם – כלם הם באותה שעה ים זֹהר אחד, ים זֹהר אדמדם נורא הוד לכל מלא עיני. אדמו השמים, אָדמה הערבה, אדמו ציצי הבר. ואני עם שתי ילדות קטנות לבושות לבנים עומדים בין הדשאים, קוטפים נצי “חלב צפרים” ויז עסיסן הלבן מגבעוליהן על אצבעותינו. ופתאם ואשא את עיני לקצה השמים – והנה המאור הגדול נאפד להבה תלוי ברב גדלו ובגבורת זהרו בין שפת הרקיע ובין שפת הארץ וים די נור שופע ממנו בחלל העולם, “שמה! שמה!” קראתי מֻכה תמהון לשתי חברותי ואשטף במרוצתי לקראת מבוא השמש, מושך את חברותי הלבנות אחרי… לי נדמה כי רק כברת ארץ קטנה מבדלת ביני ובינה וסוף סוף אגיע למקומה.

ועוד מַרְאָה אחת ממראות הקיץ שמורה בלבי מן העת ההיא. מבין אני שאי אפשר למראה כזו להיות במציאות, אבל אני ולבי יודעים שראיתיה ראיה ממש ולבי לא הטיל בה ספק מעולם. ליל לבנה. אני עומד לבדי אצל שער חצרנו מבחוץ. מימיני יער, משמאלי ערבה, על ראשי שמים, שמים, ולפני גבעה קטנה ומשופעת, מכוסה דשאים ירוקים וטלולים, נוצצת ברבבות טפותיה בזהר ענֹג וגנוז לאור הירח. והגבעה שופעת ועולה עד שהיא כָלה אל בית לבן וקטן בראשה. הכל מנמנם ומתעלף וקופא תחת מסוה דק של אבקת אור חור וכחלחל. ופתאם והנה שתי שורות של גמדים-ילדים, זכי-פנים ושחורי-בגדים, עוברים את הגבעה, הלוך לצד היער, ומין שירה מתוקה שלא ניתנה להאמר, שירה שתוקית ופנימית, נובעת בלי קול מתוך הלב, מגעת מהם ללבי. ללבי, כי לא באזני שמעתי את שירתם, כי אם בלבי. הם עברו לתֻמם, ולא השגיחו בי, אבל אני הבטתי אחריהם עד עברם. זכורני, כי בהכנסי לביתי – נסתלק ממני הדבור. תפסתי בכנף הסינר של אמי, וחפצתי לומר: “אמא!” ולא יכלתי. המלה אמא נתקעה לי בגרוני, ועודנה שם עד היום. (עיין שירי “גמדי ליל”).

כשנעשיתי בבחרותי אפיקורס והתחלתי כופר בדברים מעין אלו – המצאתי לי באורים שונים למראה זו: ודאי חלמתי בזמן מן הזמנים מין חלום ברור מעין זה ונתקע בלבי; ודאי שמעתי מין שיחה כזו בילדותי ונקלטה בדמיוני. אפשר שכך הוא, ובודאי כך הוא, אבל עם כל זה לא תחדל אותה המראָה מהיות בעיני לעולם כדבר ממשי שראיתיה בעיני ממש לכל פרטיה. זוכר אני אפילו מראה הגדר של חצרנו באותה שעה, מראה הכלונס שאצל השער, מראה הבית הקטן וגגו שבראש הגבעה ומראה הרפת שכנגדו שם. מגג הבית לגג הרפת היה מתוח חבל ועליו היתה תלויה כתנת לבנה לשם נִגוּב.

ובכלל היה לבי וראשי בעת ההיא אוצר בלום של דמיונות וחלומות ברורים וסתומים כאחד, מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע, אבל מעולם לא הגדתי לאמי ולאבי מה שבלבי. מין שתיקה נגזרה על לבי והכל היה מתעלם ונאלם בתוכו, מפרכס לצאת ולהתבטא – ואינו יכול.

כתם כל שהוא על גבי הכתל, טפין של זבובין על גבי המנורה, הזעה שעל גבי זכוכית, צלמי הכלים שבתוך האספקלריא – כלם היה חומר ליצורי דמיוני. ביחוד הייתי צר לי צורות ובורא עולמות בימות הגשמים מכתמי-הטחב שעל גבי כתלי ביתנו מבפנים. מסתכל ומשתקע הייתי בתוך הכתמים הירוקים, הכהים והשקערורים, מצרפם זה לזה – והנה הרים וגבעות, חיות משונות וכל מיני בריות… והכל בשתיקה. זוקף הייתי את עיני על העולם, תמה – ושותק…

עוד זכרונות רבים מעין אלו שמורים עמי מפרק ילדותי זה, אבל גם עתה מרגיש אני שאחרי כל הבאורים אי אפשר לי בשום פנים להטעימך את טעם כל אותם החזיונות. דברים אלו הם מכבשונו של הלב, וגם בעל הדבר בעצמו אינו יכול לחדשם בלבו כיום נתינתם, ורק ברגעים מאושרים, רגעים ספורים, יש אשר ינצנצו בו ויחלפו כברק בעינם ובטעמם הראשון – ותוך כדי דבור יועמו ויפוגו – ואינם.

במלאות לי חמש או שש שנים – עקר אבי דירתו מן הכפר לזיטומיר³. שם בנה לו בית מחוץ לעיר, על יד דרך חול רחבה, לצלע יער אחד, ויפתח לו שם בית מרזח, למכור יין ומזון לאכרים העוברים ושבים שם בימי השוק מן הכפרים הסמוכים אל העיר. יושב היה אבי על יד שלחן המזג, מעיין בספר, הוגה במשנה ומוזג דרך אגב גם כוס לאכר. אני נכנסתי לחדר. מתחלה לדרדקי ואח“כ ל”ערבוביא“. המקום מקום הרים ועמקים, ומעינות בוקעים מן ההרים, מבעבעים ואומרים שירה ורצים ונפלים לתוך הנהר טיטרוב. טובים היו לי הימים ההם, וביחוד ימי החפש והדרור, בינות הערבים, ערבי השבתות, השבתות עצמן, המועדים, בינות הזמנים. ההרים שובבוני והעמקים החביאוני בצלם. מעבר הנהר מזה הרי חול וחמר, תלולים וזקופים, משתטחים להם חשופי צלעות כבריות ענקיות שהפשיטו עורן מעל עצמותיהן וגלוּ בשר החי בצלעותיהן [ה]מבהיקות באדמומיותן. מעבר לנהר טיטירוב הביטה עלי חורשת אגוזים ותמשכני אליה. אילן אחד גבוה מחבריו ונוף לו כדמות ראש וכתפים הציץ עלי בין הערבים כלסטים מזוין ויטע אימה מתוקה בלבבי. ידעתי כי אילן הוא ולא לסטים ואעפי”כ נעמה לי יראתו… והרחיצות בנהר, ואיי החֹל הקטנים שבתוכו, מקום מלחמה לילדים הערומים, מעין “מלחמת פראים” באיי הים… ועוד ועוד ועוד.

מלמדי הדרקדקי היה בור וגס. חרפות, קללות, מהלומות ומלקות – זאת התורה אשר שם לפני תלמידיו. אבל הרבה “יקר” יצא לי גם מן “הזולל” הזה. זוכר אני רגעים קדושים-איומים, וקדושים-מתוקים. היום חשך פתאם בצהרים ועלטה היתה. קדרות גדולה בחוץ ומשנה קדרות ב“חדר”. סער ממשמש ובא. חתת אלהים נופלת על הרבי ועלינו, תלמידיו הקטנים. הכל מניחים את ה“חומשים” וקמים בחרדה מספסליהם. הרבי עומד אף הוא ומצוה בעינים… אנו עומדים הכן… בָּרָק. וארבעים פיות כאחד קוראים פתאם בקול רם את הברכה. השמים מתרעמים ורוגנים מתוך בטנם – ופתאם – טְרַח! טררח! פוץ התפוצצו השמים ותבקע הארץ – צעקו ילדים: ברוך אתה ה'… שכחו וגבורתו מלא עולם. והרעם מתגבר, מתפורר, מתגלגל והילדים נעשים שותפים לו ולמעשי בראשית כלם, בקולם, בלבם ובחרדתם… הרבי – חייך שנָאֶה הוא באותה שעה – מגננו הוא…

ול“ג בעמר? והטיולים ביער? אבל אלו לא משל הרבי הם, כי אם משל הקב”ה! הל"ג בעמר שלו והיער שלו, ותפוחי הבר ואגוזי הבר שלו – והפרייטאג והשבת שלו – הכל שלו ואנו זוכים ונהנים מן ההפקר! אוי, כמה מתוקה שעה אחת של הפקר…

ואוֹג עָנֵף וכֶבֶד-צל היה עומד כנגד פתח בית אבי על יד הדרך, וגזע האוג נבוב. ובתוך הגזע הנבוב נחיל דבורים ודבש. ואנו רודים בערב מעט דבש במסירת נפש… ומאחורי ביתנו לִבְנֵה-תַלְתַּלִים וארך-השער היה עומד, והלִבנה נוטף שרף בימי האביב, ואנחנו מקבלים אותו לתוך קדרה שבורה ושותים, והשרף מתוק וצלול מאד מאד. הוי, קלוזנר! למה יזקין האדם…

ורבי ה“ערבובי” – אדם נאה ואציל-רוח, טהר-עינים ופואיט מטבעו. הוא ובנו היו ברוכי-ה' וידעו לצייר ציורים יפים, אשר לא ראיתי כמוהם עד העת ההיא. מזרחאות, תבנית המשכן וכליו, המנורה, חיות ובריות משונות. חותך היה בן הרבי במספרים את הציורים מתוך הנְיָר ומדביקם על גבי זכוכית החלון להנות בהם בני אדם שמבחוץ. ביתו הזערורי עם הסוכה הקטנה שבצדה היה עומד בשפוע ההר ונוטה לנפול כל רגע לתוך התהום הפתוחה תחתיו… ושם, על קרקע העמק, מעין אחד שוטף ומפזז ומפטפט ומסייע עמנו לחזור בנעימה על פרקי התהלים שלמד עמנו הרבי בקיץ תחת כפת הרקיע או תחת סכך הסוכה. בחדר זה החלותי בראשונה להבין מה שאני מוציא מפי בשעת הלמוד. והרבי שמח בי מאד ויאהבני. זכורני, שהקשיתי לפניו פעם אחת קושיא ברש"י פרשת “כי תזריע” וישמח הרבי בה “כמוצא שלל רב”, כי כונתי לדעת “שפתי חכמים” (ואני אז כבן שבע), וישבחני בפני ויציגני למופת לשאר חברי, הגדולים ממני בשנים.

רבי זה היה מפרש לנו את זמירות השבת הקלות ואנחנו למדנו אותן במצותו על פה.

לא עברו עלינו שתי שנים בפרבר הנחמד ההוא וימת עלי אבי מעֹני ומדחקות, אחרי מחלה ממֻשכה אשר אכלה את כל ביתנו כעש. אמי נשארה אלמנה ושוממה ושלשה ילדים קטנים עליה.

ימי חשך ולחץ קודר באונו. העת ההיא נתגשמה בדמיוני בדמות חזיון אחד אשר כחזיון הגמדים שלמעלה ראיתיו ראיה ממש, עין בעין. ולעולם לא ימוש מנגד עיני. חרף בין השמשות. בחוץ קדרות ועלטה וסופת שלג זועפת. ובבית קדרות כפולה ועלטה מכֻפלת ובכל הזויות שממון כבד מנשוא. שני חדרי המרזח עומדים דלים, אבלים וריקים, והריקנות כאילו הוסיפה על שעור גדלם פי שנים. חלל יותר מדי יש בהם… כל היום ההוא לא סר לשם אף אכר אחד. אמי יושבת אצל חביונות היי“ש הריקניות,ידיה על לבה והיא דוממת ומנענעת בראשה… אחותי ואחי הקטנים יושבים יחפים על ספסל אחד ושותקים גם הם. על קרקע הבית גומות מלאות רפש ושלוליות מים, אני יושב כָּרוּעַ סמוך לפי תנור, כלי רועד ומסתמר מקור ועיני בפי תנור ובגזירי העצים הלחים שהאש התחילה אך זה מסכסכת בהם ומהבהבת בלשונות רפויות וקלושות את צמרת קליפתם סביב סביב. כלנו רעבים וכלנו סמורי קֹר… לשונות האש משתדלות, מתפתלות, לוחכות, והם מכל מיני צבעונים… צהובות, לבנות, אדֻמות, כחֻלות… נחשים קטנים… גזירי העצים תוססים ומתפקעים – פַק-פַק – פולטים כל פעם במקום החתך טפה עכורה של זוהמה ירוקה, הניתזת ברתיחה לתוך האש. קר לי וחשך לי ורעב אני. אני משתדל להצטמצם אצל פי התנור, אולי יחם לי מעט… פתאם והנה אשה זערורית ודקה מאד, אצבע עביה ואצבע קומתה, נגלתה מתוך כתל התנור שאני כורע אצלו, יוצאת משם לבושת שמלות מסואבות, ומטפחת בד, שלש כנפות, מסואבת בראשה, הולכת והולכת על גבי הכתל, עד שהיא יורדת לפי התנור ויושבת על גב גזר העץ היוצא זנב משם, תופסתני פתאם בשתי קצות ה”שאליק" של צמר גפן ממורטט ובלוי הכרוך על צוארי ומתחילה מושכת, מושכת, מושכת לתוך פי התנור… כמעט שלא נחנקתי. חפצתי לצעוק “אמי!” אבל הדבור נסתלק ממני…

ולא יכלה אמי לכלכל את יתומיה ותביאני להתגדל בבית אבי-אבי בעיר ההיא בקצה השני. וכאן מתחיל פרק שני בחיי, פרק של חיי יתמות וחנוך אוילי – חנוך של רסוק גוף ונשמה.

אבי-אבי היה איש אמיד וזקן מופלג, למעלה משבעים, וזה כחמשים שנה שהסתלק מכל הבלי העוה“ז והעסקים, נסגר בביתו ולא עסק אלא בתורה ועבודה לשמה. מטבעו היה קפדן, סגפן ולא-נוח לתשחורת, וכדרך רוב הזקנים שכח את נפש הילדים וצרכיה ועינו היתה רעה בילדות ובששון הילדות. הטפול בי לעת זקנתו נחשב לו כעול כבד מנשוא, שאי אפשר להפטר ממנו, ולכל היותר כמצוה שבאה לידך שלא בזמנה ועפ”י השו“ע אנוס הוא לעשותה, אעפ”י שאינו רוצה. ויחנכני הזקן עפ“י דרכו, בטעם זקנים, וידריכני ביראת אלהים עפ”י “ראשית חכמה” ו“שבט מוסר” ו“ספר חסידים”. כל תנועותי ותהלוכותי העצמיות היו לו לתועבה; הכל צריך להיות ככתוב ועשוי בטעם זקנים. אפילו הבגדים שהלבישני – היו עשוים במתכנת בגדי הזקן.

זקני מסרני לחדרים הידועים. רבותי הראשונים שם היו בורים ועושי מלאכת ה' ברצועה ובאגרופים. אני, מהיות יתום, רתחן ו“שקץ”, ספגתי מכות ומהלומות יותר מכל חברי. אגב נטפלו אלי “לשם מצוה” דודים ובני דודים, קרובים ושכנים, וכלם הורוני דרך ארץ. רבים מדודי ודודותי צרה עינם בי בגלל עלותי בכשרוני ובתורה על בניהם הם וישתדלו להבזותני ולהבאישני בעיני הזקן. “הנה ירושת יצחק יוסי” (כך שם אבי המת), אמרו עלי אל הזקן כל פעם שראוני יוצא ונכנס לביתו. “‘הנכד שלך’ שבר היום שמשה בבית פלוני”. “‘התכשיט שלך’ חרף היום את פלוני ופלוני”, וכדומה מיני שטויות ועלילות בדויות ונאמנות. ויש אשר התאספו יחד לטכס עצה בבית זקני “מה לעשות בשקץ”, וסוף המועצה היה – מלקות. בחבורה היו מלקין אותי. זה פושט מכנסי, זה מותחני על הברכים, זה תופסני ברגלי ובזרועי וזה מלקה. ופעמים שהלבינו את פני ברבים בביהמ"ד ויכעיסוני תמרורים. שעות עלבון אלו השפילוני, הבזוני ויטילו בי זוהמא ברוחי. שנאה ונקמה היו מלהטות את נשמתי וצורבות לבבי הקטן. כשאגדל אנקם – חשבתי כל הימים.

ואמת תורת דרך ארץ זו הביאה פרי: נעשיתי רגזן, רתחן ושובב ואשפך את רוחי הלוהט במעשי תעלולים ואגדל לעשות מכל ה“שקצים” בני גילי, ויתמותי גרמה עוד למשוך על מעשי את העינים ואהי למפורסם בכל הפרבר. מפורסם לטוב ולרע גם יחד.

וזקני שנתאלמן לזקֻניו נשא סבתא חדשה, והיא רגזנית וצעקנית בעדן ריתחא וטובת לב ודברנית בשעת רצון; וכטוב לבה עליה היתה יושבת וסורגת פוזמק ומספרת לי מעשיות יפות מן הימים הראשונים הטובים וכל הנפלאות שעשה זקנה הבעש"ט – כך התיחסה – “זכותו יגן עלינו, אמן”, ואני תולה עיני אל פיה, זוקף אזני, פוער פי, שומע בכונה גדולה ובולע, שומע ובולע…

ובבית זקני ארון מלא ספרים שונים ומשונים מכל המינים: אגדה, הלכה, דרוש, מוסר, ספורי מעשיות וספורי אגדות של חסידים, קבלה וגם קצת ספרי מחקר קדמונים וכו' וכו'. כשנפניתי מלמודי החדר הייתי משתקע ומעיין בספרים אלו, הולך מן הקל אל הכבד. תאות העיון שלטה בי מילדותי וכל ספר שנזדמן לי, יהי מה שהוא, לא הנחתיו עוד מידי עד שעיינתי בו ברובו או במקצתו. עיון זה היה מעביד את לבי ומחי ודמיוני ויעשני חולם בהקיץ. שברי דעות קדמוניות ורסיסי רעיונות ודמיונות עם הרבה דברים בטלים היו מתלבטים בלבבי בערבוביא – ואני בונה לי מהם בדמיוני מיני עולמות משונים…

 

נוסחה ג'    🔗

חביבי קלוזנר!

שאלת מעמי לכתוב לך ראשי פרקים מתולדותי – ואני, חייך, שאין לי תולדות כל עקר. וכי אינך יכול לשער בעצמך תולדותיו של אדם עני ממעש כמותי? גדולם והתפתחותם של בני אדם מסוגי הם עפ"י רוב כל כך דומים זה לזה במקום ובזמן ובסביבה ובשאר התנאים וטפוסם הכללי של בני אדם דוגמתי כל כך קבוע ועומד מכבר עד שאתה יכול ללמד מזה על זה, ואפרים ומנשה – כראובן ושמעון יהיו לך. אמנם יש אישיות מיוחדת לכל הנברא בצלם, וכל פרצוף רוחני כגשמי יש בו משהויין וקורטובין משלו – אבל אלו לאו כל עין שלטת בהם ולא כל יד ממשמשת בהם. מי שיכול ורוצה למשמש – יבא וימשמש. ואני איני רוצה, מפני שאיני יכול.

אולם מכיון שלפטרך בלא כלום אי אפשר ומפני שאני חושש פן חשדני ב“ענותנות” – לפיכך אשתדל למלאות מקצת תאותך וארשם לך בקצרה מעט מתולדותי לפי סדר זמנים.

עד השנה הששית גדלתי בכפר ראדי (פלך זיטומיר), מקום יערות ושדות, ושם ספגתי את הרשמים הראשונים של העולם והטבע. אח“כ עקרנו דירתנו לעיר זיטומיר ונגר שם באחד הפרורים, סמוך אל הטבע, כשנה ויותר. בן שבע שנים נתיתמתי מאבי ואעבור אל בית אבי אבי, זקן מופלג ואתגדל שם. זקן זה, ז”ל, היה ירא שמים, סגיף, ועוסק בתורה ובעבודה לשמה – ויחנכני עפ"י דרכו. ובהיות הוא קפדן מטבעו, כדרך הזקנים שעינם רעה בששון הילדות, ואני עז-נפש מטבעי, כטבע ילד בכלל וילד יתום בפרט, לפיכך לא היינו נוחים זה לזה אלא לפרקים. בשעת “חירום” גדול, כשזקני החלוש לא יכל לי, נטפלו אלי גם דודים ובני דודים שבאו לחמול על היתום ולהלקותו לשם שמים, כדי ללמדו דרך ארץ. במדת רחמים זו נשתתפה גם מדה אחרת – קנאה. קנא קנאו הדודים בכשרונותי הטובים ובשאר רוחי לעומת בניהם הם.

בין כתלי בית זקני, במקום תורה ותפלה זה, נתפתחה בי, יחד עם התאוה להשתובבות, הנטועה בי מתחלת בריתי, גם תאוה לעיון בספרים. שתי תאוות אלו נתקעו בי כמסמרות זו בצד זו. ובארון זקני ועל שלחנו הרבה הרבה ספרים קדמונים ואחרונים מכל המינים: דרוש, מוסר, אגדה, הלכה, שיחות וספורי מעשיות של צדיקים, וקבלה ומחקר… ואני הייתי קורא ומעיין בעתות הפנאי – בין הוללות להוללות – את הכל.

רוב המלמדים, מלבד אחדים – “יוצאים”, – שלמדתי תורה מפיהם היו או בורים, והדיוטים או טפשים ושלא מן הישוב. ברם זכורים לטוב שני מלמדים: אחד בעל אגדה ואחד אברך חסיד מגוהץ ויפה-נפש עם שמינית שבשמינית השכלה דקה מן הדקה. שנים אלו פתחו לבי ראשונה.

אבל עקר התפתחותי היתה באה מאליה, מחוץ לחדר ומחוץ לרשות זקני ורבותי. בפנות סתרים הייתי מצטמצם, קורא, הוגה, הוזה, מהרהר, בונה עולמות ורוקם חזיונות בחשאי. הכל נעשה בקרבי מאליו לפני ולפנים, שלא מדעת בעלים.

והנה גם מעין ספרי השכלה נתגלגלו לידי. השד יודע מהיכן באו לי – אבל באו. וספרים אלו מושכים מעט מעט את לבי אליהם ומסירים אותו מן התורה ומן היראה. ספרים אלו נזדמנו לי בו בפרק שחסידותי ואדיקותי גברו בקרבי במדה שאין למעלה ממנה. אני כבר צפיתי בימים ההם לרוח הקדש, על סמך “שער הקדושה” לר' חיים וויטל, שמלמד שם כיצד מגיעים לידי רוה"ק. התקדשתי והטהרתי בתורה, בתפלה ובטבילה ובכונות קדושות וכו' וכו' – ופתאם והנה ספרי השכלה…

ובמלאת לי 13 שנה יצאתי מחדרים לביהמ“ד ללמוד שם לבדי. לבדי ממש – כי מלבד הדַין, שהיה שוהה בביהמ”ד עד חצי היום, לא נמצאה שם שום בריה. (דרי הפרבר היו ברובם מאותם הבעה"ב הריקנים, בני התקופה האחרונה, שמלבד עסק וממון וכדומה אין להם בעולמם כלום). אותו דַין (אדם כשר ותמים) נזדוג לי מרצון עצמו ונלמוד שנינו בתורת חברים פוסקים וגמרא כמה שעות ביום. לא עברה שנה עד שהגעתי להוראה באסור והיתר, כי גם לפני זה היה רוב למודי בפוסקים וגמרא, וכשלא נמצא הדין בביתו הייתי אני “פוסק שאלות” במקומו.

בשאר שעות היום הייתי קורא הרבה בספרים חיצוניים וכותב מליצות ושירים מעין הרהורי לבי. התשוקה לכתיבה בצבצה בי מילדותי. וזכורני שגם בקטנותי, כשעדיין לא ידעתי לרשום יפה צורת האותיות – וכבר הייתי מקלקל כמה ניר וכותב את שיחות הילדים ומעשיותיהם, ששמעתי מפי חברי הקטנים בחדר הדרדקי.

אחרי הרפתקאות רבות שקשה לי עתה לנגוע בהן – נסעתי בן חמש עשרה לוולוזין, על סמך השמועות שפשטו בעירי בין הבחורים, שבוולוזין לומדים בגלוי או בסתר יחד עם הגמרא גם שבע חכמות ושבעים לשון ובין וולוזין לבין ברלין כפשע אחד. בקצור בוולוזין לא למדתי שבע חכמות ושבעים לשון אלא קריאה רוסית בלבד. אבל תחת זה נשתקעתי בחדשים האחרונים בלמוד הגמרא ואעש בה חיל. “אין זאת כי אם מבני בניו של ליטאי אתה – אמר לי ראש-הישיבה בשעת הבחינה בחדש השלישי לבואי – זאת הפעם הראשונה שאני רואה בחור ווליני יודע תלמוד כמוך. “כמעט שנואשתי מן ההשכלה ו”עטרת הרבנות” שבה להתנוצץ לפני באויר – לולי… “כל באיה לא ישובון”.

יום ליום שקעה התלהבותי הראשונה לגמרא וה“השכלה” חזרה ונעורה. עומד הייתי אצל שלחן תורתי שעות שלמות, פי דובב “אמר אביי” ולבי בעולמות אחרים… בימי האביב הראשונים הייתי משתמט מבית הישיבה ורץ כמטורף במבואות העיר ובסימטאותיה ונפשי מתלבטת בי כצפור אסורה. אנוסה, אנוסה!

והימים ימי מאמריו הראשונים של אחד העם. המעולים וה“מושכלים” שבבחורי וולוזין היו לאגודה אחת, וידרו נדר לתת את כל חייהם וכשרונותיהם לעבודת עמם. הרעיון שהונח ביסוד האגודה היה נאדר באמת. הם דנו כך: ישיבת וולוזין הרי היא מרכז למיטב הכחות ומקלט למיטב הכשרונות, מהם רבנים, מהם דר“ים ומלומדים ומהם פרנסים וראשי קהלה ומהם סופרים בישראל, שסופם לחזור ולהתפזר בעולם היהודי. להכנס אל תוכו ולעמוד בראשו. הואיל וכן די לנו שנקבע “משתלה” תמידית של חובבי ציון מבחורי וולוזין, ואלו עתידים להפוך אח”כ את כל העולם לחו“צ וכו'. האגודה נתיסדה, משמנה וסלתה של הישיבה ומנקיי הדעת שבה. כל חבר טרם שנתקבל נבדק בשבע בדיקות מצדי צדדים. ונבחר רק זה שיש בו ברכה ותקוה להכלל בעתיד. וגם אני בתור סופר לעתיד לבוא (כך יצא עלי שֵׁם) זכיתי להתקבל בחברתם. מקץ ימים נסתמנו באגודה זו שני זרמים: אחד העמי ויעבצי. אני הייתי בין הראשונים. שמו של אחד העם בלבד הביא חיבת קודש בלבי. עד אחד העם אהבתי אבל לא כבדתי את הספרות החדשה. ורגש כבוד זה צץ בלבי לפתע פתאם תיכף ומיד אחרי מאמריו הראשונים. יום שקראתי בו מאמר של אחד העם היה לי כיום טוב. כל מלה ומלה שיצאה מתחת עטו נראית לי כאילו כונה לתוך תוכו של לבי וירדה לסוף-סופה של דעתי. לבי נבא לי, שתקופה חדשה ממשמשת ובאה עמו בעולם ספרותנו. בעצם העת ההיא כתבתי עפ”י בקשת חברי, בני האגודה, מאמר, נסיוני הראשון בספרות, “לרעיון הישוב”, שנדפס ב“המליץ” ש“ז. מאמר זה היה צריך להיות כעין מניפסט של אגודתנו ופרסו השקפותיה בעולם. ערכו של מאמר זה איני יודע ואיני זוכר, אבל זכורני שנכתב ברוח אחה”ע ויעבץ כאחד. והישיבה בעת ההיא רוח חדשה נשבה בה – וירופפו עמודיה. הכל ראו כי יומה בא וקרוב קצה – ואמר: אמלטה נא בעוד מועד למקום תורה אחר אשר כלבבי. ואלך בעצת אחדים מחברי, מתי סודי ובעזרתם, לאודיסא, על מנת שאתקין שם את עצמי לברלין. יציאה זו היתה שלא מדעת זקני ובני משפחתי.

פרא ואלם, בלא לשון ובלא “נמוס”, באתי לאודיסא ואתענה שם כששה חדשים – ואיש לא שם אלי לב. רב אודיסאי אחד, שאספני לביתו, המציא לי הוראות שעה בבית אחד בשכר 12 רו“כ לחודש ומורה לשון אשכנז (אגרונום), שתרגם לי את שילר ולסינג לרוסית. תלמידי לא הבינו מלה אחת יהודית, ואני בקושי הבינותי רוסית – ועתה שער בנפשך מה טיב התורה שנתתי ושקבלתי. כל פעם שהגיעה ה”שעה" – שאלתי את נפשי למות. עלבון, בזיון, ענויים רוחניים… לא היה לי ענויים ויסורים כיסורי תורה אלו. בכל יום כשהגיעה השעה הקבועה לילך וללמד תורה, שאלתי נפשי למות. אבל ברוך ה'. ה“שעות” פסקו מקץ ירח מחמת אונס, המורה שהורני נשא אשה ואני נשארתי בלא כלום. באודיסה החילותי לקרוא מעט מן הספרות הקלסית הרוסית “ותארנה עיני” (קראתי את גוגול, דוסטויבסקי וכו'). עולם חדש נפתח לפני. ואעפי"כ נזהרתי שלא להשתקע ברוסית יותר מדי, שהרי סוף סוף עתיד אני לקבל רוב תורתי באשכנז ולמה אאבד זמן בחנם על רוסית.

אבל בינתים כלו כל הקצים. אין מה לאכול, ישיבת וולוזין נסגרה ואני מקבל מכתב מזקני (דרך וולוזין ע"י חברי שנשארו שם), שהוא הולך למות. ומזיטומיר כתבו לי חברי “שוב לביתך; כשיודע לזקנך שאתה באודיסא תקרב מיתתו”. תעיתי כשה אובד בחוצות אודיסא – ואגמור לשוב לביתי – ותהי נא אחריתי כאחרית שאר בחורי ישראל.

שכחתי להודיעך, שבאודיסא נתגלגלה קבוצה קטנה של שירי בכ“י ליד לילינבלום ויבר אחד מהם (“אל הצפור”) בשביל הפרדס וישלחהו בידי אל א”ה, וזה שלחני אל רבניצקי. זה האחרון קבל השיר בשביל ה“פרדס” ושם קצת את לבו אלי ויקרבני מעט, אבל גם הוא לא יכול להועיל לי במה שהוא; בא הייתי לביתו לפרקים – ושנינו היינו יושבים ושותקים.

ואחריתי היתה כאחרית שאר בחורי ישראל. בן י"ח נכנסתי לחופה – ומחופה למסחר – וסוף דבר.

כל אותם הימים שאחרי אודיסא, לפני החתונה ואחריה, נשתקעתי בקריאה, קראתי הרבה, בערך, בספרות הרוסית. בעסקי אח"כ במסחר היער ישבתי שנות מספר בדד ביער. לפני שנים אחדות אבד כספי המעט – ואהי למורה. עתה מלאו לי שלשים שנה.

עד כאן ה“נגלות” שבתולדותי, ו“הנסתרות”, אלו שהן לדעתי עקר תולדותיו של כל אדם – הרי הן מכבשונו של הלב ואין מסיחין בהן.

לבסוף אומר לך דבר אחד: כל מאורעות חיי אינם אלא כעין שברי קולות נפרדים של כלי זמר שונים, שכל אחד היה מנגן לעצמו, ובמקרה נזדמנו למקום אחד, ואם בכל זאת נצטרפה מתוך כלם מין נעימה כל שהיא – אין זה כי אם נס מן השמים.

ועוד דבר אחד: כל כחותי כלם ינקו-נתפרנסו, כצמח פרא הלז, מן המוכן, מן הנמצא סמוך להם ומן היורד ושופע עליהם מן השמים, ואם בכל זאת לא הייתי לאילן סרק – אין זה כ"א חסד אלהים.

לבדי, לבדי, בקרן חשכה, גדלתי כל ימי. שבעה חלומות ילדתי וקברתי בכל יום ואיש לא ידע, הפרחים הרכים והצנועים אשר פֻּתּחוּ בלבי שׂכּוֹתִי כפי עליהם בחרדת-אֵם ואסתירם מלעג עיניהם של אנשים הדיוטים וגסים אשר סבבוני ויבזו וישחקו לכל בהן חיי רוחי.

וכשובי מאודיסא אל משפחתי נואש ומנוצח – קבלוני אותם האנשים בנקמה מסותרת ובלעג מגולה; חה-חה-חה, חיים נחמן – חבט לי אחד מדודי על כתפי – סוף סוף שבת אלינו. כלומר: מעתה תהיה אחד “משלנו”.

עפ“י האינסטינקט של “ונשמרתם” למדתי להסתיר ולהחביא את קדשי קדשי בחדרי חדרים של הלב, ואהי בגלוי כאחד משלהם, – ה”תוך" שבי, הרך והענֹג מתחלת בריתו, הוקף קלפה קשה, שכל הפוצעה שובר את שניו, ובכך נשתמר מהבל פיהם הטמא, ממבט עינם הרעה וממשמוש ידם המסואבת של הבריות שישבתי בתוכם.