דומה, שאותו ז’ורנל מיוחד במינו, המוכרז לממכר בקרן הנרעשה ביותר של אם-רחובות בכרך – לא נתעוררו עליו קופצים מרובים. קולו של המכריז, איש עלוב וקצר-רואי, צרוד היה, צרוד מאד ונתלותה לו נעימה עגומה, מעוררת חמלה, כמעט נואשת:
– ארבעים אלף וחמש מאות וששים דירה!
אך אותו מספר מופלג, שההכרזה עליו חזרה ונשמעה, ותחילתה זירוז וסופה אכזבה, נבלעה ואבדה ללא קשב בחלל ההומה. נראה, שהמספר לא התמיה את השומעים הבהולים לדרכם. אפשר, שנחשב להם כתפארת-מליצה הבאה לשם ריקלמה ואפשר שהיו להם ידים להטיל ספק באמיתותו. כלומר, נתנסו ונתבדו. על כן נזדרז המכריז והסמיך תוספת-קריאָה, כעין התאמצות אחרונה לאשש את עמידתו הרפופה, לעודד לקנייה, לעודד ולהפתיע:
– דירות נאות, דירות מרווחות, אור הרבה ואויר הרבה, דירות להפליא!
אם תחבולותיו הקטנות עמדו לו להרבות את מנינם של קוני הז’ורנל שלו ולהזרים שלולית קטנה של מים חיים למקורי פרנסתו הסתומים – איני יודע. כשלעצמי, לא יכולתי להפטר בלא קנייה. במסעדה רפרפו לעיני הטורים הארוכים-משעממים של האדריסות. מדי פעם נתקלו ברוזנברגים, רוזנבלטים, רוזנטאלים וכיוצא בהם. נזכרתי בבעלת הבית שלי, זו הפרוסית המקמצה בדיבור, מטילה תמיד עינים חשדניות וקודרת. הליכותיה לא נראו לי, כמעט שהיו לי לזרא. זעפה קשה היה, הרעים. הרהרתי: אילו נזדמן לי אחד הרוזנטאלים האלה ופטרני מענשה של קפדנית זו, לא הייתי אומלל כל עיקר. אדרבא. מהרהר ועושה. צלצול בטלפון.
– מר רוזנטאל? בוקר טוב, מר רוזנטאל; שמעתי, כי דירה לו להשכיר.
שפופרת-השמיעה הוליכה אלי כמעבר לכותל קול מרטט קצת. הצלילים המעטים, הספורים, שהשמיעתני השפופרת באותה שעה, נטעו בי משהו ודאות, כי הדובר הוא זקן, שהשבר בחייו שבר גדול, שעצבונו עמוק-עמוק ועמידתו כשל ערער המתנוסס איום ומחריד לב בשיירי גזעו הגדוע. הייתי נשבע, כי כבר שמעתי את הקול הזה, הממצה את התוגה עד היסוד בה וממרחקי ילדותי נטלטלה כמאליה בת קול עמומה כעין קולו של ר' אייזיק הדיין בעיירתנו, שדרים היינו עמו בכפיפה אחת. דרכו של זה, שהיה שונה עם שחרית את פּרקו בקול צלול ובקריאה מנוגנת וממושכת שהיתה נשמעת מעבר לכותל, מעין בכיה כבושה ופוצעת. סחים היו השכנים בפּּליטת אנחה:
– את הירש’ל שלו הוא מבכה, הזקן. ומה תימה יש כאן? בן יחיד, קטן שהאיר עיני גדולים בתורה ובחכמה ונתקפּד פּתילו שלא בזמנו. ניתנה האמת ליאמר: משנפטר עליך, חס ושלום, שכזה – אין תנחומים לעולם, אָין.
ואותה הנהימה הכבושה ומרטטה של כעין בכיה נשזרה בכל מוצאי-פיו של ר' אייזיק הדיין, בדבורו, בתפילתו, בתלמודו, ועתים, עם בוקר ואני עודי ילד קטן בבית-אבי, היתה מגיעתני מעבר לכותל קריאתו האוכלת את הלב בעצבותה, עצבות שכול.
דיבורו של מר רוזנטל הזקן אלי, דיירו החדש, היה מצומצם ושקול, רשמי. אך מתחת לאדיבותו המנומסה, ריטטה הנעימה העמוקה של עגמומית מסותרת, ששפכה מיגונה הממצה על כל דיבור שלו. פּעם, עם ערב, נכנס אצלי ושלא כדרכו פתח בשיחה ארוכה, מלבבת. כאילו ביקש מפלט. אָז נודע לי, כי בן היה לו, תלמיד חכם מופלג בפיסיקה וגדולות נכונו לו. כך אמרו במפורש הפרופיסורים שלו. אך המלחמה כחרב נתונה בידי סומא ושכור. קטלנית היא ונספה המסכן. ותנחומים? תאמר: תנחום של מיתת כבוד בעד הקיסר ובעד המולדת? פג טעמו, ידידי הצעיר, פג לחלוטין. הקיסר ברח ונראה – (מר רוזנטל הזקן הסב כאן את ראשו השב לכל פינות החדר והמיך את קולו) – שמלכתחילה היה במקצת פוחז ושוטה, והקרבנות ניתנו חנם-חנם, ועל עמודי המודעות מודבקים שבלונים: Juden raus! גנח הזקן. פשוט, לא כדאי לדבר על כך. היתה, כנראה, תרמית. מחר יום הפטירה. בן יחיד היה הוא לו ונהרג בפלנדריה; מדליה של כסף קיבל, אַך המדליה עשויה מתכת והלב אינו עשוי מתכת. כידוע. מחר ישכים, את חנותו לא יפתח, ילך לומר “קדיש” ואחר יקרא משהו. למשל, אילו אלגיות. יש משוררים גדולים ונוגים. יש.
למחרת, כשננערתי ועודי שרוי בנים-ולא-נים, הגיעתני מעבר לכותל נהימה ממושכה, מחרידה בעצבונה העמוק. הזקן קרא, כנראה, איזה מהמשוררים הגדולים שלו ואני עודני ילד קטן בבית-אבי ומעבר לכותל מתנגנה נהימתו של ר' אייזיק הדיין המבכה את העילוי שלו, שנתקפח יומו הנהיר – הוה אומר, שקעה שמשו הגדולה ולא הספיקה להאיר את עיני העולם באורה המיטיב.
אותה הנהימה מעבר לכותל, אותו הקול המרטט קצת, שהוליכה אלי שפופרת-הטלפון, קולו של זקן שהשבר בחייו שבר גדול, רשרוש עגום של עלים כמשים ואחרונים הנושרים מערער המתנוסס איום ומחריד לב בשיירי גזעו הגדוע.
א.
באותו הכפר הקודר והפרוטסטנטי אשר בוסטפליה מתנהלת מסכת הענינים בכבדות, המחשבה קרושה ומצומצמת, השעה אינה פנויה להגיגים, היום קצר ומחזור-השדה דוחק, הידים עמלות עד צאת-הכוכבים והחיים מסתכמים כדי חריש או דיש. דור-דור אומרים הצעירים שהגיעו לפרקם לשנות ממסלול-הקבע, הם מנסים להזעיק, להסעיר, להרתיח. עתים עוברת תזמרתם בסך ומרנינה במנגינתה העליזה את הרבים, פרקים מופיעה להקתם על בימת ארעי, פעמים נערכת לרגלי-הגבעה מאחורי-הכפר תחרות בריצה או ברכיבה או שהם יוצאים לעיירה הסמוכה ומזמנים קצת שחקנים, שיצאו להן מוניטין בישובי הגליל, ובאולם-המסבאה מצטופפים האכרים על נשיהם וטפם וצוחקים לשבעה צחוק מופקר, רב-תשואה, כדי להשכים למחרת-היום לעמל-משנה ולשקע את עצמם עד תום בתשמישי-מלאכה. יש ואילו ישישים מופלגים הסמוכים במקצת על שולחן-בניהם עומדים עם ערב ומשוחחים בצותא ורואים בתהלוכתם הנאה והצוהלת של הצעירים ועיניהם הלאות מקרינות מעט חדוה והנאה כבושה, אם כי העקמומית הקלה של השפתים יוצאת ללמד, שאין אורח-החיים יוצא מפשוטו וסופם של סייחים שהם נעשים סוסים ודרכם של סוסים שהם מושכים בעול ואין רחמים בדין. לפיכך מצטנפת בצנעה התרעומת כלפי המעטים, שזכו לשולחנם בלא יגיעה והמתפרנסים מתוך בטלה ועתותיהם בידם ומצחם אינו עשוי קמטים ודעתם זחוחה עליהם.
חודו של הקנטור ננעץ בשלט הקטון התלוי מעל בית מפואר: אלברכט מוזס, סוחר-תבואה וזרעים – שהרי יהודי זקן ומעוגל זה מהלך במשרדו אנה ואנה, כשידיו משולבות מאחוריו ומחסנו הכרסתן בולע את פרי-השדה ויגיע-הכפר ופולטו למרחוק ובינתים מתגבבים בקופת-הברזל שלו השטרות ללא שיעור. בערבי-בחירות מקניטים מפרחחי-הכפר את הזקן ורושמים על גבי ההזמנות לאסיפות-העם בדיו אדומה ובאותיות גדולות: הכניסה ליהודים ולכלבים אסורה! אחר כך יושב במסבת-צעירים במסבאה נושא-המכתבים ומספר בשפה מבודחת, כיצד מסר לו לזקן את ההזמנה וההוא פתחה, נתן בה את עיניו ומעך אותה באצבעות מזועזעות, הרכין את ראשו כשור זועם ופלט בגמגום מרוגז: “יהודים? במספר רבים דוקא? יואיל כבודו ויטריח את עצמו לבית-הקברות שלי”. והמסובים טופחים על שכמו של נושא המכתבים, משפשפים את ידיהם ומרעישים את חלל-המסבאה בצחוק גדוש ופרוע.
ב.
הזקן – גאונו ויגונו על אותו בית הקברות, הכפות כולו לרשותו והמשתרע בריבוע על כברת-אדמה שבפתח-הכפר, לכל עבריו מזדקפים אילני-מחטים, מחציתו האחת מכוסה עשרות מצבות מעוטרות-פרחים ואילו מחציתו האחרת ריקה מאבן וציצים. באמצעיתו נמשכים והולכים שני טורי-מצבות אשר למשפחת מוזס, האבנים הישנות אפורות, מרובעות, גדולות וכבדות והאותיות מחודדות והכתב כתב אשורי והשאר – צעצועי-פסילים, עמודים ובני-עמודים מחוטבים וקלים, כותרות-חמד והאותיות גוטיות, זהב טהור. בסיום-הטורים נמצאת חלקת-קרקע קטנה והיא מגודרת בארבעה כלונסים מעומדים וקצוצים ומוזס, אגב שיעול המבעיתו כדי חנק, נזכר באותה החלקה המיועדת לו למשכב-עולם והוא עוצם את עיניו הכבדות מזוקן ורואה את חייו, כשאחרית-עקבותיהם נחרתת בעפר כקו-חתימה שאין לאחריו אלא מנעול גדול ומוחלד התלוי בשער המסוגר לנצח. לנצח? ומי יערבנו כי פרחחי-הכפר לא ימגרו את המצבות עד חרמה להיות להם החלקה הטובה המשתטחת בעתרת-הארנים ככר-מצהלות ליום עצרת ומשובה? בשעות-הגיגים אלה נראה לו ביתו כאילו נעקר מיסודתו על אילניו וגדרו והוא טס על גבי הכפר ושלוחות-העצים מבקשות אחיזה ומלמטה ניצבים פרחחים צהובי-שער לאין ספורות ומצפצפים ברוב-המולה ונושא-המכתבים שוטח על הקרקע יריעת-קלף רחבה ועליה מתנוססות אותיות-עוג גוטיות הכתובות בדיו צבעונין בלוית-תגים ופטורי-ציצים, כבספריהם של החרוצים שבאחים הבנדיקטינים, והאותיות מתלכדות אשה לרעותה לאמר: הכניסה ליהודים ולכלבים אסורה…
ג.
פתע, ביום-סגריר אחד, ניגרו לאטם נטפי-ניחומים. בכרך המרוחק מסע שלש שעות נסתלקה אשה אלמנה וביקשה בצואתה להעלות את עצמותיה לכפר-מולדתה. מאז הבוקר רבתה התכונה בביתו של הזקן, מקרובי-הנפטרת נזדמנו מאותו הכרך אנשים כבדים, נושאי-משרה וכולם גררו את נרתיקי-הצילינדרים, ארשת פניהם מרוכזת, דבורם בחשאי ובחלקלקות והילוכם כעל גבי הבהונות. בבוא כל אורח – נקמצת אצבע אחת בידי הזקן הנתונות מאחוריו ופתאום הוא מוציא את שני אגרופיו הקמוצים ושפתיו מחייכות חרש והוא לוחש לעצמו, גם כי לחישתו נשמעת ברבים:
– כי יתכנס פה “מנין” – מי מילל ומי פילל כזאת?
אולם הצהלה נגדשה ופרצה את גדרה משנכנס הרבינר הישיש כשזקנו מצחיר על גבי אצטלת-משי שחורה ורחבת-שרוולים ושערו הלבן מציץ מתחת מצנפת-סאמיט הכחולה. מעל מרכבת-המתים המפוארת, שנטלטלה מן העיירה הסמוכה, קפץ יהודי קטן וזריז במגבעת-לבד רכה וזקנקן מפיסטופלי ודיבורו נשתפך בפזיזות ובהבלעה של חצאי-פסוקים. מהברתו הגליצאית המובהקת ניכר היה, כמה יפה דבורו זה לעיירת-מכורתו, כשהמלוים עומדים בקצה הרחוב וממתינים עד שיתעלם ארונו של המת מחוג-הסתכלותם והם צרים על הבאר הסמוכה בכפות-ידים פשוטות ואחד מהם מושך בקילון ויוצק מים בשפע כשדיבורו משתפך בפזיזות ובהבלעה של חצאי-פסוקים. מוזס הזקן שמח לאותו הפטפוט, שהיה מתובל מלים עבריות למכביר, ואם כי ההוראה היתה סתומה ממנו הרגיש חדוה כמוסה, כי הנה נמצאת במחיצתו בריה, המפזרת דברי-קודש ככתוב שם בתורה ובנביאים, והבריה הזו באה להסתופף בצל-קורתו. הוא עצמו יגע להעלות מאמתחת-זכרונו הבלויה אילו ניבים תלושים ומיותמים שנשתמרו לו: “מצוה”, “קדיש”, “מנין”, “פרשה” וכדומה והניבים ניתזים רצופים מפיו, בלא דבק הגיוני, כאילו היה לו כל ניב כשלעצמו, בצלילותו המילולית, מעין צעצוע משובב ויקר-המציאות והוא משעשע בו את נפשו כתינוק.
שאינם בני-ברית, הרתומים לעבודת-יומם, לא שעו לתמורת-חלוף הקלה שנפלה בכפר ולא הרגישו בה ומשזזה תהלוכת-הצילינדרים השחורים, אשר בראשה הלכו בצעדי-גאות שני הסוסים האבירים המושכים במרכבה ובפסיעות זעירות-מזורזות הרבינר הנשען על מטריתו – נעכבו עוברי-האורח בדרכם, הורידו את מגבעותיהם והרכינו את ראשם, אוטומוביל עמד מלכת ובעליו, אדם צעיר אדום-לחיים באדרת-עור, הסיר את מצנפתו, גם אכר שנסע בעגלה טעונת-בולבוסים העמיד את סוסיו ושמט את כובעו. רק התינוקות ציפו למחזה מרהיב ומוזר והסקרנים שבהם התרוצצו בשמחה חרישית בצדי-הרחובות בואכה בית-הקברות ופה התיצבו בדממה ובעוצר-נשימה מאחורי שדרת-האילנות ונעצו מבעד השיחים מבטי-כחול ובלוריות צהובות. במבואי-בית-הקברות המתין השמש, שאינו בן-ברית, במעיל אפור ומהודק ובמכנסי-סאמיט חום, המטריות נתלו על זיזי-הגדר, בעל-הזקנקן המפיסטופלי הוציא בחפזה וברוב-להג את הארון מתוך המרכבה, ארבעה בעלי-צילינדרים אחזו במוטותיו והרבינר פתח בתפלה ארוכה שנשמעה כבליל-מלים מרוסקות, שנטפלו לו עגמומית-השמים המעוננים, רחש-האילנות הדולפים ורשרוש-המנעלים הבוססים באדמה התחוחה והגשומה. בחבלים עבותים ומשזרים הורד הארון והרבינר התחיל מספיד את הנפטרת כמצות-אנשים מלומדה, תלה בה בפזרנות גדולת-נפש כמה וכמה מדות נאות, חין-ערך וסגולות יקרות לתפארה והדברים נאמרו בחד-צליליות משועממת של נקישת-מוריגים קצובה על גבי אלומות-בר. אפס משעמד לדבר בשבחי-קדומים של עדת-ישראל אשר בכפר הזה, על היותה מלפנים אכסניה של תורה ומצוינת בתלמידי-חכמים – נתרגש קולו ונתגוון בנעימה רוטטת של תלונה ללא-נחמה, בתשבורת-אנחה שלאחר התיאשות ללא תוחלת. לפני יובל-שנים, סמוך לעליתו לכסא-הרבנות, נקרא לאותו הכפר לקבור את אבי-הנפטרת, בר-דעת, עדין-נפש וחרד לתורת-אבותיו וגם עתה תצלינה אזניו מהמית-הבכי של הילדה הצעירה ויפת-המראה, שנצמדה בתאניה עצורה לאחת האבנים – והיום הוא בא להוביל את הילדה הזאת אלי קבר. מה תבך נפשו במסתרים, כי נגזר עליו לראות בקבורתה של עדה תמימה. הלא יגונו יעצם ללא גבול אלולא מצא שמץ-תנחומים בדברי-הקהלת, כי טוב יום-המות מיום-הולדו. מבשרו חזה את האמת הזו. כי יקרא לחג-ההולדת, להכניס את הנימול הרך תחת כנפי-ישראל – לשמחה מה זו עושה? מאד תארך מסילת-החיים ורבים חתחתיה וכמה נכרתים מגזעם ונוטשים בור-מחצבת ומתכחשים בלא בושת-פנים לצור-ישראל והולכים אחרי ההבל ויהבלו. ואילו מי שעבר את המסילה לארכה ולרחבה עד תומה ומצא בזה – פה הראה אצבעו על פי-הקבר – את מנוחתו וידעתי, כי נשמרה רגלו מדחי ונפשו לא נלכדה, במצודת-הכחש. ולכן טוב לו, טוב עד בלי די, יום המות מיום-הולדו.
ד
תחילה עמדו עשרת־הצילינדרים מורכנים וביראת־רוממות מעושה, אבל קמעה־קמעה הגיח שיעול קטוע, האחד התחיל נובר בקצה־נעלו בקרקע, האחר גחן על שכנו וליחש לו והלה נענה לו במנוד־ראש והרבינר הישיש, שדמעה עגולה נתלתה בריסיו, הרגיש בחובתו לחזור לסורו ולהשמיע את אחרית-משאו בנוסחה המשומשת ושוב העלה את עבר-הנפטרת, אשר מתה בלא בנים ואשר מעשיה הטובים הם בנים נאמנים לה ויהיו לה פרקליטים לפני ההשגחה העליונה.
הצילינדרים נתקרבו ושפכו מחולית-הבור לתוך הקבר ובהגיע תורו של מוזס הזקן עמד ושפך את האדמה מלוא-המעדר, בבולמוס מלוהט, וללא הפסק-נשימה, עד שבעל-הזקנקן הוציא אגב מחמאה חנפה את המעדר מידו ועל תלולית-הקבר הופיע הגוי במכנסי-הסאמיט החום, נער כתפני ונערה גבוהה הדומים לו ובקצב של תרגילי-ספורט סתמו את הגולל. מוזס גרר את הרבינר למצבה נמוכה, שמחצית-נוסחתה שקועה בקרקע ושאריתה מחוקה או מטושטשת:
– קבלה היא מסבי, כי פה נטמן הראשון לבית-מוזס, שירד להשתקע במקום הזה, אולי ישכיל כבודו לקרוא את הכתוב.
הלה הרכיב את משקפיו ובקצה-מטריתו התחקה על האותיות המבודדות וקצתן נצטרפו לו למלים מפורשות: פ“נ איש כשר ו – – – פעלים ר' מאיר ב”ר זעקיל ז“ל – – – בשיבה טו– – – בשנת תכ”ד – – – נלקח – – – יושר…
– כן, מר מוזס, מוטב לשטוף את האבן במים רותחים ולצלמה ולשלוח לי את התצלום ואולי אעמוד על נוסחתה המדויקת. דומה, שזוהי פה הראשונה שבמצבות…
– לא אדע, אדוני הרבינר. שמא היו גם במחציתה האחרת של הככר קברים. אילו פעמים אמרתי לחפור ולבדוק, אם מצויות בזה עצמות-אדם ולא ידעתי אם רשאי אני לכך לפי הדין…
– חלילה, אין איסור, אולם מפוקפקני אם היו פה קברים, שכן לא שמענו על מציאותו של ישוב יהודי במקום מלפני שלש מאות שנה. אפונה, ידידי. דומה איפוא, שזוהי הראשונה במצבות.
אלברכט מוזס כבש את ראשו, שלח הצצה גנובה כשעיניו עצומות למחצה, היסס קצת ואחר כיון אצבעו כלפי עצמו:
– כן, אדוני הרבינר, וזאת תהיה האחרונה.
בעצלתים חזרו המלוים, קצתם הקדימו וישבו ברווחה באטומוביל, קצתם נשארו והתהלכו בינות לקברים, פני היהודי הזריז ובעלי-הזקנקן קרנו ובנפנוף-כפים ניסה להוכיח לאחד-הצילינדרים:
– הוא אשר אמרתי. הרבינר שלנו אין זקנתו מביישת את בחרותו. אותה הלהבה כלפני שלשים שנה, כאשר שמעתיו ראשונה ביום כלולותיו של אבי-כבודו, מר פרנקנברג הזקן. ומה דעתו, מר דוקטור?
– דעתי? כן, דעתי, אכן, ההוא בשאתו את מדברותיו יש לו משהו משיעור-קומה של מטיף לאמתו…
– מה שקורין פיגורה? הא?
– כך, בערך.
ה.
הנערים שעמדו מאחורי-השיחים התפרצו לבית-הקברות, עברו בו לארכו ולרחבו, בעיניהם נראתה הרגשת-אכזבה, שלא זכו לראות במחזה מפתיע ומוזר והאחד אמר בשפה רפה ובתנועת-ביטול:
– בדיוק כמו אצלנו, אלא שאין תזמורת והם אינם מסירים את הצילינדרים בבית-הקברות.
הוא הפסיק כאילו אמר להוסיף דבר וסיים:
– וזה הכל. –
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.