הסיפורים שבספר, נתחברו בשנת תרפ"ז–תרצ’א במקומות טלטולי בארצנו (בנימינה, בית־אלפא, זכרון־יעקב, פתח־תקוה, טבריה) בגולה (בסכסוניה התחתית), וכולם נדפסו בכתבי-עת (“דבר”, “הפועל-הצעיר”, “מאזנים”, “גזית”), רובם סמוך לחיבורם, ומיעוטם לאחר זמן, בכינוסם עתה לא הוטלו בנוסחתם הראשונה שינויים, זולת תיקוני לשון. דקדוק, כתיב, פיסוק ואילו השמטות קטנות. הסיפורים לא נדפסו לפי סידור כרונולוגי של כתיבתם אלא לפי ענינם למדוריהם.

למורי וידידי אברהם פרנס

צאלי הכפר

מאת

דב סדן

---

אבל מה הוא עשה?

מאת

דב סדן

א

קמינסקי, העשיר שבאכרי הכפר, איסטניס היה. דבריו ספורים היו וגם במסבאה לא היה מתערב עם שנחשבו לו הדיוטות ופשוטי אדם. שתי שיני-הזהב שלו כפו גם על הקרובים שבשכניו משהו ריחוק. אפילו הכיבוד המיוחד, שנהג בו הירצקה המוזג, לא היה כולו מעושה. אדרבה, גם קצת כיבוד של אמת, אפשר לומר יראת כבוד, היה בכך. בימי היריד, כשהמסבאה שטופה היתה אדם רב וסואן, היה הירצקה מרמז לו לאותו גוי מכובד ומכניסו ל“טרקלינו” שלו, כדרך שנוהג היה בפריצים או סוחרים מופלגים עוברי אורח. את זוגתו הרוטנת, שדעתה לא נחה מכיבוד זה שלפנים משורת-המחויב, היה מפייס ברמזי-גמגום:

-  גוי ולא גוי… גינוני מלכות ממש… עיניך הרואות, שגינוני מלכות הם… עתים נכנס בי הרהור ואומר לי: “הירצקה, יודע אתה, שאמו של זה שפחה היתה… שפחה אצל צ’נסקי… פּי-פּּי, אצל הגרף צ’נסקי”… נו, רבקה, כלום אין אַת יודעת דרכם של גרפים, כשהם רואים ארמית נאה?… חי-חי… פשוט, יש דברים בגו…

אך השערתו של הירצקה לחוד והאיבה השמורה בלבו של קמינסקי לפריצים, לפקידים, למורים ולכמרים “שלהם”, בקיצור לכל הפולנים, לחוד. כשנתגלגלה השיחה עליהם, המעטים הרודים בבני עמו הרבים, נעשה דיבורו מרובה יותר, מפורט יותר. גם אז הממעט בדיבור מכל בני סביבתו, אך יציאתו מגדר-הנימוס שלו הודגשה בבירור גדול. אז אולי נראתה מהותו לאמתה, שחיפה עליה בשתיקה, באדישות מדומה, באטימות עשויה. אבל רק פעם אחת יצר מגדרו יציאה גמורה.

אותו היום נתפשטה ראשית השמועה, כי הנציב בלבוב, צורר הרוטינים, הגרף פוטוצקי נרצח. בידי רוטיני צעיר נרצח. הנבונים שבאכרים, שירדו לחשיבותו ושיעורו של המאורע, שתקו, אבל השמחה הציצה מקריצת עין שלא במקומה, מקריאה חטופה שלא במקומה, מקטעי זמר שלא במקומם. הירצקה נודע לו מאורע זה בראשונה מפי קמינסקי עצמו. זה נכנס בחפזה, שלא כדרכו, רמז לו למוזג וב“טרקלינו” סיפר לו את כל המעשה הנועז והחשוב בלחישה ובנשימה אחת, שדיבורו רהוט ומרובה. באחרונה לא נמנע מאמירה רמה, מפורשה, כשידו טופחת על לבו:

-  משלנו הוא… סיצ’ינסקי… משלנו…

הירצקה לא ידע, אם לשמוח או להיעצב, מתוך מבוכה נענע בראשו נענוע שיש בו הן ולאו ורפיא. למרבה המבוכה נתחב לבין שניהם הצעיר שבבניו, שביקש לשמוע את לחישתו של הגוי ולא יכול היה לקלטה, ופצר:

-  אבא, מה קרה?

מתוך גמגומו של הירצקה ניכרת היתה המבוכה המופלגה. אבל הוא לא ויתר על הנענוע שלו, שיש בו הן ולאו ורפיא. הוא נאחז בסוף הפסוק:

-  אסרו נוצרי צעיר, רוטיני צעיר, בשלשלאות כבלו אותו…

הילד לא פסק ופצר בתחנונים:

-  אבל מה הוא עשה?

הירצקה חייך מתוך מבוכה. תרגם את שאלת-הקטן לקמינסקי, כאילו ביקש להבליט את פקחותו של בנו, כאילו ביקש לומר: רואה אתה, סקרן הוא ממזר קטן זה. קמינסקי אמר בצהלה, שעם כל מאמצי החיפוי שלו היתה גלויה, גלויה מאד:

-  מה עשה? דבר גדול עשה… הוא הענין שעשה, דבר…

ב.

ר' שבתי שנקרא בכפר זאוולוקה, כלומר מי שנגרר לכאן ממרחקים, באמת זר היה למקום וזר למנהגו, שונה היה מכל יהודי הכפר. הכל היה בו קל, מהיר, דק. אומנותו לא היתה קבועה, אפשר לומר שפרנסתו היתה על החיבה, שרחשו לו יהודי הכפר. זוֹ היתה חיבה מיוחדת, שנתערבו בה כבוד וביטול כאחת ואולי גם משהו קנאה על שלא לקה באותו הכובד בתנועה, המחשבה, שירושה הוא להם למוזגים, לסוחרי תבואה וביצים. בקיצור, לכל ישראל שמושרשים הם במקום הזה מדורי דורות. ר' שבתי היה שדכנם, דיינם בעניני בוררות, יועצם בעניני פרגמטיה, אורחם הנכבד בהלולות של “תנאים” ואירוסים, סנדקם בברית מילה וכדומה לכך. משנסתלסלו ראשוני פזמוניו של החזן החדש היו כל הפנים הפוכות אליו לראות מה תנועה יעשה, של נחת או של תרעומת, שגם הם יבינו אם תפלה זו הניחה דעתם או הרעימתם. הוא היה, כמובן, גם עתונם. מסירת הידיעות שלו נעשתה בפסקנות של כזה ראה וקדש.

פרסומו וגדולתו נתבצרו בהחלט בימי המלחמה של רוסיה ויפן. דעותיו בעניני אסטרטגיה נאמרו ונשמעו כמושכלות ראשונים, שההרהור אחריהם אינו אפילו בגדר המצויר. את מימרתו של אותו צדיק כי מוטב להם לישראל שיפן תבלע את “פוניה” ותחנק עצמה תוך כדי בליעה זו, היה מביא כדעתו שלו עצמו, את הפזמונים על הדוב והצרעה שיצאו למלחמה היה מזמר כיצירותיו שלו וגם שנים הרבה לאחרי המלחמה שימשו לו מימרות ופזמונים אלה עטרה להתגדל בה.

אך אם השימוש בחומר הנושן הזה היה כסמוכות ארעי לפרסומו, שלא יהא אנוס לוותר על “כיבושיו” שלו, הרי נזדמן לו ענין גדול עם פרשת בייליס. הוא דיבר בו, בבייליס זה, כבקרובו, כבאחד מבני משפחתו. כפצצה היה משתער לתוך המסבאה ודיבורו נשתפך ככרי של גרגרים:

-  יבש גרוני, ר' הירצקה, ולגימה לא היתה מזיקתו; תהא לגימה קטנה, אבל לגימה של חמדה, קצת אוקוביט.

וכשהירצקה היה מעמיד לפניו כוס מזוגה, נלגמה רגע כמימרה ור' שבתי התחיל מדבר דרך רחבות:

– בייליס שלי פרקליטים טובים עמדו לו… גרוזנברג כפתור ופרח… מה שייך לומר עורך דין?… פה מפיק מרגלית… מה אני אומר? אחת אני אומר: בייליס שלי, אַל תצטער… אחא בייליס, אל תצטער… מה אני אומר? אחת אני אומר: בייליס שלי, אַל תירא, ראית תרנגולת שנמלק ראשה?… וזה סופו של פראנאיטיס – אני אומר לך… אחא בייליס – שבתי’ל שלך אינו אלא רמאי ולא בן רמאים…

אותו היום שנתפשטה ראשית השמועה, כי בייליס יצא חפשי, בא ר' שבתי כמדלג, כפורח, בא בסערה ממש. דיבורו היה בקולי קולות:

-  הירצקה, הירצקה הצל נפש מישראל… שלש כוסות בבת אחת…

תוך כדי דיבור נטל לו להירצקה ויצא עמו ברקידה באמצע המסבאה ונשק לו בקצה חטמו והוציא מפיו קריאות מבולבלות והגויים מסביבים את שניהם ומסתכלים בהם בתמיהה ומושכים כתפיהם כדרך שמושכים למראה שטותם של מטורפים. ור' שבתי מרקד וקורא קריאותיו, שבכיה וצחוק מעורבים בהן והרקידה נמשכת, עד שהירצקה נשמט מידיו ויושב מיוגע וכבד-נשימה על הספסל:

– ה-ה-ה-ה, עיפתי ר' שבתי… עיפתי הרבה… אלא ששמחה של מצוה היא, מצוה גדולה. באמת מזל-טוב מזל-טוב לכל ישראל…

אותה שעה נתחב ביניהם הצעיר שבבני המוזג ושאל דרך תמיהה:

-  אבא, מה קרה?

נענע ר' שבתי בקול גדול של צהלה:

– טפש’ל, אינך יודע מה קרה? בייליס שלי יצא חפשי… בייליס שלי… אתה מבין?

ראה הירצקה, שילדו הקטן בתמיהתו הוא עומד, הושיבו על ברכיו, החליק על לחיו ואמר:

– יהודי, שישב ימים הרבה בבית האסורים עתה יצא… הה-הה, הרבה ימים ישב בבית האסורים… שלשלאות כבלו אותו, מסכן שכמותו…

הילד לא הסתפק בביאור והקשה:

-  אבל מה הוא עשה?

נענה לו ר' שבתי בחדוה גלויה, גלויה מאד, שאינה מחפה על עצמה חיפוי כלשהו, מחא כפיו ואמר:

– מה עשה?… הוא הענין, שלא עשה כלום… הוא, ברוך השם, לא עשה כלום…

---

הצל הטוב

מאת

דב סדן

א

ככל שנשמעו פסיעותיו הגסות, הכבדות של פטרו קטולניצקי, נתפרפר בחללה של האכסניה זיע של חרדה. עם כניסתו הרעשנית ורבת-הרישום הוטלה האימה: לדיבורו של הפונדקי נטפל היה כמאליו חיוך ערמומי ומגונה, חיוך של התרפסות, אשתו הגוצה וחולת-העינים לא היתה יודעת להצניע את הפחד הסתום והוא נתרטט בדיבורו הבהול והמפוזר, והילדים היו נועצים את ראשיהם ומביטים בו הבטה תמוהה וממושכת ומרגישים עצמם קטנים פי כמה משהיו. את אלה הפחידו ביחוד הידים הגדולות, העשויות כצבתות קשות, שכל הנאחז בהן אין לו תקנה. דומה, שמעיניהם המתרוצצות כאילו הציצה התרעומת כל שאַבא נוהג, תוך כדי זריקת מרה, להטיל מרותו עליהם והם נשמעים לו, והנה עתה גם הוא ניצב בפני הגוי הכתפני, האַביר – כקטן שסרח. ולא תרעומת בלבד היתה זו, אלא כעס כבוש, על שאין תריס בפני הפורענות המשוטטה באויר ושלא תאַחר לבוא ויש רק אַכסניה כפופה ובדילה בשדה ושער מתמוטט וחלונות שפּציצתם קלה ושיכורים שונאי ישראל ופחד בלילות.

מתחילת-הערב מחוור היה, כי הקטטה הקלה, שנפלה בין קטולניצקי ובין סוחר החזירים השמן, שבאָזנו השמאלית תלוי עגיל-זהב, אינה יכולה להסתיים אלא כדרך שנסתיימה. בראשונה היה הלהג הממושך מתובל דיבורים, שאין להם שחר, אך סוחר החזירים, שהיה חס על כבודו, נתעקש לשמוע מתוך בליל-הדיבורים של איש שיחו גידופים לכרסו. לא הועילו רמיזותיו ופיזוליו של הפונדקי, שהעמיד עינים מתחננות על הסוחר השמן שמתרה בו, שהשתיקה יפה לו. באחרונה נפלטה, כמובן, אותה האמירה הקצרה והקולעת, שאין לאחריה אלא גירוס-הגרמים בשתי הצבתות הקשות. מריסי עיניו הנפחדות של הפונדקי ניכר היה, כי הסאה נגדשה. הוא נחפז לפצות, לטשטש משהו את הרושם, התרפס ממש ומדבריו נדף הפחד החריף מפני שפיכת דמים.

אך סוחר החזירים היה כאגוז מידרדר. נכנסה בו רוח שטות. הניף את כד-הבירה, עמד באמצע-האכסניה, הסב פניו לכל עבר וחזר על אותה האימרה, בהרחבת-לשון, בקול רם מודגש, הפעם בדרך-שאלה:

– ובכל זאת נמצאת פסול לעבודת-הצבא? אתה והירשקה נמצאתם פסולים? אתה, פטרו קטולניצקי! הו-הו, כנראה מחלה אחת לשניכם, מחלת-הז’ידים? אתה והירשקה היינו הך!

צחוקו היה מרעיש, כרסו התנדנדה. הנפגע לטש עינים לוהטות, באישוניו נצנצה הרציחה. הילדים נתכנסו לקרן-זוית, הקטן שבהם ייבב, הפונדקית פלטה צוחה היסטרית ובעל-האכסניה, שלא יכול היה להבליג על חרדתו ומבוכתו, גמגם וחזר וגמגם כמחנן קולו:

- אבל מה עלה על דעתו? מה עלה על דעתו? מפני מה יתבדח כך?

הנפגע טפח בידו הגדולה על השולחן, אחת ושתים. שתי כוסות נתגלגלו והתנפצו. קולו חנוק היה, עיניו עצומות:

– רצונך בכך? דוקא בכך? אדרבא, טוב!

הוא יצא וסוחר-החזירים צחק שנית, הפעם צחוק רחוק, מבהיל, נואש. כשנשתתק, רפרפה על שפתותיו בת צחוק, הבאה מתוך טעות שנתבהרה לאחר זמנה.

ב.

מאז טולטלו הילדים לשם גביית-עדות אל המגרש שבין הכנסיה ולבין חורשת-האגוזים ונתבעו להכיר את הגופה השותתת דם, שעגיל-זהב תלוי באזנה השמאלית ושעל שפתותיה רפרפה בת-צחוק הבאה מתוך טעות שנתבהרה לאחר זמנה, היו נוהגים בלילות להתכרבל בכסתותיהם, כדי הצנעת-הגולגולת כולה, והלבבות הקטנים שלהם הלמו. עתים, בלילות-כסה נשמעת היתה נקישה חזקה בתריסים, הפונדקי היה פותח את הדלת בעל-כרחו והלסטים, שזקנו מגודל היה, נטל בקבוק-יי"ש, שמט את חרטומו ברציצה וגמע מלוא-לוגם, בחטיפה. צחוקו היה מקפיא את הדם:

– מה נזדווגו להם שלושה ז’נדרמים נוספים? נראה, שלא מלאכה קלה היא לכפות את קטולניצקי. אמירתו של אותו הכלב המצורע כיצד? “אתה והירשקה נמצאתם פסולים”. ח, ח, ח…

ובאחרונה, אגב טפיחה על גבו של הפונדקי:

– רמיזה אחת, הירשקה, ומיד תהא שכנו של אבי-סבא שלך וביתך – זנב-פפירוסה. מובן?

על משכבם היו הילדים נתונים להרהורים מעורפלים ונאיביים על כבשונו של עולם, עמידתו הדלה של אביהם, שקומתו נתכופפה והלכה מאימת-הסוד המוצנע בלבו, עוררה בלבותיהם חמלה גדולה, מדמיעה, שנתחבר לה משהו זלזול; ואילו הפחד מפני הלסטים, שחזקה עליו שיופיע באחד הלילות וסכין חדה וממורטה בידו, יופיע וישחוט עד תום, נצטרפה לו רתיעת-כבוד. בלבבות היתה רוחשת תפילה ליד חזקה. סוככת וצפית-הישע נתרכזה באהבה רבה בדמותו הזקופה של הז’נדרם סקורופה. ובאמת, הוא שהוליך אחרי חדשים מספר בגאוה את קטולניצקי הכבול בשבילי-הכפר לרכבת.

כשחזר הפונדקי מבית-המשפט שבעיר-המחוז, שדן את הרוצח לשמונה שנות-מאסר, היה קמצוץ של רווחה. אך גם היא הופרה, ככל שהאשה הגוצה וחולת-העינים חזרה והטרידה:

– ואחרי שמונה שנים מה? נקמן הוא.

והאב היה נאנח:

– דיי, שנשבעתי, כי היה שיכור ולא ידע בין ימינו ושמאלו, שאילולא כן היה נתלה. ומה את מוצצת את דמי?

– ושמא מוטב, שהיה נתלה?

– הוי, פתיה, הקיסר, שרחמן הוא, היה מזכה אותו בחנינה.

– חנינה להכא חנינה להתם, אך עשרים שנה היה ודאי מקבל. הגע בעצמך, שמונה שנים או עשרים שנה, יש הפרש או אין? ובינתים היה פולט את חיותו ככלב.

– ומה שאנו מוזגים להם יי"ש ומרתיחים בהם את כעסו של עשו אינו נחשב כלום?

הילדים על משכבם מצאו תנחום לעצמם, הרהורם דבק באהבה בדמותו הזקופה של סקורופה. רק הקטן שבהם היה לפעמים מטריד את האם:

– ואם קטולניצקי יצא מכלאו ובליל-כסה יזנק ממארבו וידקור את הז’נדרם מה אז?

והאם היתה נוטלת לו ומלטפת שערותיו ונושקתן בחטיפה:

– אריסטוטלס שלי, בבית-עין שלי, הבלים…

אך סקורופה לא נדקר, הוא מת בבית-החולים כאחד האדם. הסרטן אכלו. נמצא שהיד החזקה הסוככה, נגדעה והילדים שוב נתכרבלו בכסתותיהם, כדי הצנעת-הגלגולת כולה, הלבבות הקטנים שלהם הלמו וצפית-הישע תעתה בחלל ריק ואפל ללא משען. ביחוד כשאותם הימים ימי-חרום היו, המדובר היה על “פוניה” על שרפת-ערים, טביחת-טף, אניסת-נשים ובאכסניה געשה ההמולה של הגיוס למלחמה הגדולה, הפורענות הורחה בנחיריים וסקרופה איננו.

פתאום נזדקרה מתוך הרעש וההמולה שבאכסניה קומתו הרמה והגאה של החייל המתנדב פטרו קטולניצקי. מבית-כלאו יצא מתנדב וכפתורי-השרד שלו נוצצו, עיניו נוצצו, כל הויתו נוצצה:

– אמירתו של אותו הכלב המצורע כיצד? ח, ח, ח…

מעיניו נוצצה ההכרה, כי שעתו הגיעה. עתה נצרכים לשתי הצבתות הקשות שלו. הכל נצרכים לו.

באין ברירה דבקה צפית-הישע של הילדים הנפחדים בקומתו האבירה, שתי הצבתות הקשות שלו הרגיעו.

---

במגרש

מאת

דב סדן

א.

בתחילה עמד על המגרש הסמוך לבית-המזיגה מעין צריף ארעי. בתוכו שולחן גדול ורחב, מכוסה מפת-צבעונין ועליה כלי-מלאכה וכלי-שימוש קטנים. ביחוד אולרים מגווני נציבים למאות, מקטרות ארוכות-קנים לעשרות, כששה או שבעה זוגות-מגפיים המבריקים מצחצוח מרובה. אך בעיקר נמשכו העינים לפינה האחת שעמדה בה על גבי דף-מאזניים גדולים מחרשה יפה וחדשה. היא כאילו רמזה בפס האדום והרחב שליד הלהב המנוצץ שלה. העינים נמשכו גם לפינה האחרת, שבה ניצב, כבעין אורווה קטנה, סוס שאבריו יפים והוא בן לגזע משובח. זליג היה משוטט אילך ואילך בחפזה, כמעט בעצבנות. בכל זאת נשמעו דברי-העידוד שלו בנחת, בשלוה ממש. היה ניגוד צורב בין תנועות-ידיו החטופות והילוכו הנמהר ובין דיבורו המתון, שנעימתו היתה מבודחת תמיד. אפשר ובעיקר הניגוד הזה עורר את צחוק השומעים המרובה, שנלוה לאמירותיו. בעצם, היה חוזר תמיד על אותה דרשה עצמה. אף על פי כן נשתמרה איזו נעימה רעננה בדברים הידועים, שנשמעו אלפי פעמים. אזני-האכרים היו תמיד כאפרכסאות. עיניהם חייכו, כלשם הבעת-תודה, על טעם-החידוש שבאותה דרשה ישנה ומפורסמת שכך לשונה:

– מיקיטה או איבן או סטפּן, טול ידך האחת בידך האחרת וסטור על לועו של המזל, שדעתו תתבלבל עליו וחייך, שהמחרשה שלך ואפילו הסוס שלך… עומדת אשת-מיקיטה ורואה, שבעלה חוזר לביתו בשמחה גדולה ומחרשה נפלאה, כשל הגרף פוטוצקי, מוטלת על העגלה שלו. מתחילה אשת-מיקיטה משפשפת עיניה וצופה ואומרת: אם מיקיטה אתה, מחרשה מנין היא לך, ואם אין אתה מיקיטה, על שום מה אתה דומה למיקיטה? פותח מיקיטה פיו בצחוק גדול ואומר: פתיה, פתיה, הריני גם מיקיטה וגם המחרשה שלי היא. אלא שניסיתי מזלי אצל זליג. עוד הם מדברים ואשת-איבן עומדת ורואה, שבעלה חוזר לביתו בשמחה גדולה והוא רכוב על סוסו של בן-המלך. מתחילה אשת-איבן משפשפת עיניה וצופה ואומרת: אם איבן אתה, סוסו של בן-המלך מנין הוא לך ואם אין אתה איבן, על שום מה אתה דומה לאיבן? פותח איבן פיו בצחוק גדול ואומר: פתיה, פתיה, הריני גם איבן וגם הסוס שלי הוא, אלא שניסיתי מזלי אצל זליג. עוד הם מדברים ואשת-סטפן עומדת ורואה, שבעלה חוזר לביתו ואיזו בריה בעלת-זקן גדול עקודה בעגלה שלו והבריה מפרכסת ומשוטטת בדמעות. מתחילה אשת-סטפן משפשפת עיניה ועושה סימן-צלב ואומרת: אם סטפן אתה, האיך הורשית להיות כאחד השוטרים ולעקוד את היהודי הזה ואם אין אתה סטפן, על שום מה אתה דומה לסטפן? פותח סטפן את פיו בצחוק גדול ואומר: פתיה, פתיה, אני גם סטפן וגם זליג שלי הוא, כי זכיתי בו בפיס. צוחקת אשתו גם היא ואומרת: ומה נעשה בזליג זה? אומר סטפן: נתקין בו צלי ליום-חג…

אותה הדרשה לא החטיאה מעולם מטרתה. כי תמיד נמצאו לאחריה קופצים על שעשועי-המזל. נדחקים היו האכרים כאילו חששו, שמא יאחרו שעת-כושר נפלאה שאינה חוזרת אלא אחת ליובל שנים, היו פורשים, בעוצר-נשימה ודרך-גמגום, במספר פלוני וזליג מחייך, מפשיל קמעה שרווליו למעלה ורושם בכתיבה תמה את המספר על גבי טבלה קטנה, ששחרוריתה דהתה מרוב-שימוש. האכרים היו נגשים, אחד אחד, בחשיבות לגלגל הגדול, לסובבו, הגלגל היה עושה דרכו במתינות ובשריקה, כמתוך רצינות של זקן המתרעם משהו על ההפסקה בשינה של צהרים. צופות היו מאות עינים וכשהגלגל נעצר ועמוד-הברזל הנעוץ בקרקע נמצא מקביל לקו-המספר הרשום בטבלה, היתה פורצת הצהלה, משונה ופרועה. אותו רגע הזה זליג מטה את ראשו משהו כלפי חזהו וידו נשלחת כמאליה ומהססת כניד-עפעף. כל העינים אורבות לתנועת היד, אורבות בבולמוס של סקרנות ומפליגות למחרשה וממנה לסוס שבאורוות־ארעי. מתוך העינים האלו היתה נובעת איזו ודאות, כי הפעם יזכה הצולח באחת המתנות היקרות ביותר. היא היתה נובעת, אף על פי שהכל יודעים יפה-יפה, כי אותו הנס לא יתרחש לעולם, אף על פי שהכל ידעו, כי איזו גזירה נגזרה, ששתי המתנות היקרות ביותר תעמודנה לנצח בקרן-הזוית. הפיקחים שבהם היו אפילו משערים בלבם, כי אין פה אלא ערמה של ההוא, של זליג,ערמה קטנה ונסתרת. אך אם לא מצינו מעולם, שאיזה מן האכרים יוליך לביתו את המחרשה או את הסוס, לא העז שום אחד להגות את החשד בפירוש, בגלוי. נראה, שהיתה בזה החלטה גמורה שלא לוותר בשום פנים על הסיכוי המרהיב, שלא לוותר על האפשרות לזכות פעם בשני הדברים החמודים האלה. רבבות-האכזבות לא עקרו את התקוה, או הודאות, שפעם תשלח ידו של זליג כמאליה ותאחז בקצה-המחרשה או ברעמת-הסוס. באותה הצהלה המשונה, הפרועה, שנשמעה עם כל זכיה בראי בן-זרת או בתריסר כפתורי-כתנות, רעמה ודאות־האמונה בזכיה הגדולה. על כל פנים לא נשמע בתרועה זו כל הד של תודה למזל טוב ומיטיב, שהאיר פניו השוחקות למיקיטה או איבן, אלא שמחה על אויב המרשיע ורע-עין, ששמט בעל-כרחו איזה חפץ יקר מידו הקמוצה. לא תודה אלא תרועת-מלחמה. אפשר שההרהורים היו כאלה, או כאלה בערך: כשאתה זורע חיטה יודע אתה, שאותה שדה לא תצמיח אלא חיטה וכאן אתה צופה להפתעה: שמא חיטה, שמא שעורה. מאה פעמים ואחת ראית, שהשדה כאן עלתה דרדר ואין אתה אומר: שמא דרדר. יש סדרים קבועים וקשים בעולם, אך היי“ש של הירצקה וגלגלו של זליג מטלטלים אותך מעבר לסדרים, הם הטיול המשובב למעבר לסדרים, הם ההקלה. חביב היי”ש של הירצקה וחביב גלגלו של זליג. חביבים מאד.

ב.

הנאַטקו הרקולס הרים לראשונה יד. האכרים תמהו, ספק פחדו ספק שמחו. פחדו, שזליג יעמוד על רגליו ויקפל את היריעה ויסתלק מכאן; שמחו, שהנאַטקו הגה בפירוש סתרי-הגיגם. צריחתו נשמעה למרחוק, נענה לו הד מלב-יער:

– מצורע ורמאי! מצורע ורמאי! אדם מעמיד מלכודת ובה נתח גדול של נקניק והעכבר נדחק. העכבר השוטה נדחק. לא, לא; מצורע ורמאי! מחרשה וסוס אתה מבטיח. מלכודת העמדת והעכברים נמשכים לה, העכברים השוטים. אבל בנתח של נקניק אינם זוכים. לעולם אינם זוכים.

השמחה חטופה היתה, כי נתאמתה החששה. שלש פעמים, בזו אחר זו, ביום שני בשבת, ביום-היריד, בעצם השעשועים, רעם קולו של הנאַטקו וידו התנופפה, יד גדולה ומטילה אימה. ומשהתנופפה היד – נעשה הצריף גל-שברים, מערבולת, וזליג התבוסס בדמו. עמד באמת על רגליו וקיפל את היריעה והסתלק, הסתלק לחלוטין. יש מקומות הרבה בעולם, שאין הנאטקו, לא קולו ומכל שכן ידו. נתרוקן המגרש שלפני בית-המזיגה מחמדתו וכאילו החשיך. שמורה גדולה, אפלה כיסתה על בבת-העין. עתה לא היה שום ספק, שאילולא הנאטקו היה מיקיטה מטלטל לביתו את המחרשה ואיבן את הסוס וסטפן את זליג העקוד בחבלים. עד כה היתה איזו פסגה, שנישאו אליה העינים בצפיה להפתעה, ועתה משתרע מישור, רק מישור. זרעת חיטה – תצמח חיטה, בשום פנים לא שעורה ולא שבולת שועל; ביום ראשון לשבת אין אתה עובד, הולך לבית-התפילה, נותן פרוטה לעני בעל-המום הרובץ לפתחו ולמחרת היום יום שני לשבת, בשום פנים לא שלישי ולא חמישי בשבת. אמת, היי"ש של הירצקה מעקם את הישר, מישר את העקום, מרקיד בתים שבילים ואפילו כוכבי הרקיע. אבל פסקה הצפיה הדרוכה לנס שיתרחש לעיניך הצלולות. פשוט, גלגל-המזל איננו, זליג איננו.

כשלשה חדשים היה העולם כמיותם וכתום שלשת החדשים האלה – נפלה חדשה. חדשה מרעישה ומרננת. במגרש צץ צריף ארעי חדש, משוח אדום ובתוכו שולחן גדול ורחב ועליו כלי-מלאכה וכלי-שימוש ושש או שבע מגבעות-ציידים עם נוצות-טוס נפלאות: בפינה האחת מכונת דיש ובפינה האחרת אוכף מהודר, מרוקם להפליא. על שני פסי-ברזל, שהתרוממו והלכו, עמדה כעין רכבת קטנה וכבדת-משקל. כל שביקש לזכות זכיה קטנה, מכל שכן זכיה גדולה, טרח בהדיפת-הרכבת. כשהגיעה לקצה-הפסים נתקלה בטבלת-נחושת עבה ונשמע צליל בהיר ועמוק, כהד של פעמון. הפרוס, בעל השעשועים, לא היה מן הקמצנים. כיבד את הזוכה מלוא-חפניים. שוב ארבו מאות העינים בבולמוס של סקרנות. שוב היה איזה ענין גדול בחיים. דברי-העידוד של הגרמני היו קצרים, מוכיחים. כמעט שלא הורגש הגיחוך שבדרכו לבטא את הדיבור הסלאוי.

– אדונים, שום רמאות, שום גלגל ושום מספרים. אם כוחך עמך – אתה מוכרח לזכות. ברור בתכלית.

לא לבד ברור. גם פשוט. כמעט הפשטות הגדולה. התגעש, אפוא, יצר ההתחרות. תחילה היתה ההתפרצות שיכורה ממש. בקולו הרציני, הצונן היה הגרמני מפיג קצת את ההתלהבות שבדוחק. מאות העינים פיזזו בצפיה, בשמחה. כאילו גם הן התרוצצו על פסי הברזל. הרכבת כאילו פרחה, חזרה ופרחה. בא אכר, הדה במלוא-כוחו את הרכבת והיא עולה בחפזה על גבי הפסים, עולה ומרשרשת. פתאום צליל בהיר ועמוק והאכר עומד קורן. מביט על סביביו, כאילו הכל עומדים לרגלי-הר והוא על פסגה. הוא מסתכל ביד-ימינו, מסתכל ואוהב אותה. כנראה, הרגשה של כובש ומנצח. צהלת-הרואים גדולה, אך לא משונה ולא פרועה. כח המאורע מובן מדי.

הנוחם לא אחר לבוא. עם כל זכיה פרצה הצהלה ובה נשמעה נעימת-געגועים. געגועים לאותה הצהלה הקודמת. הצהלה לגלגל. זו המשונה, הפרועה. ההרהורים היו כאלה או כאלה בערך: אמת, שגלגל המזל היה משפיל את הכל. עשרים פעמים זכית ובפעם העשרים ואחת – תבוסה. אך תמיד היה עירוב של היסוס ותקוה. אדרבה, הפקפוק והודאות היו כשני תאומים וספק אם אמם-יולדתם היתה יודעת להבדיל את האחד מחברו. וכאן נתעמעם אורה של אותה סגולה. ניסית כוחך אחת, שתים, מאה פעמים והרכבת עלתה לשיאה – אתה מותר בהמשך; אך אם נסית כוחך אחת, שתים, מאה פעמים ונכשלת – מחה שמך מלוח-הסיכויים. מספורת-הגלגל השפילה את כולכם, אך שוים הייתם לפני המזל. אמת, שכאן אי אתה מצווה בהכנעה שבצפיה לצירוף, שלא ינוחש כולו או קצתו מראש, כאן העולם לפניך וצא וכבוש. אך כאן אתה מצווה במידה של כוח, שלא נתברכו בו אלא המעטים.

ג.

מה תימה, שהלב נישא להנאטקו. הוא, ההרקולס, ישב באפלת-הסוהר. כי זליג לא היה קרבנו האחד. היד הגדולה, המפילה חתיתה, התנופפה הרבה, ונפלה דליקה בבתים ונעלמו סוסים מאורוות ונרצח אדם על אם-הדרך. כשנה ישב הנאטקו באפלת-סוהר. ישב וצפה לגזר-דינו. לא יכלו הדיינים לחתוך דינו, כי לא נמצאו עדים. מי פתי ויעז להעיד לחובתו של הנאטקו? דליקה בבית, אתה נמלט על נפשך ופורש ואין אתה קופץ לתוכו ונצלה. אפילו הנשר מרחיב מקורו לפיהוק, נשמר האנקור לנפשו. וטוב היה, שלא נמצאו עדים. אלה שמחו בבושת-פנים את שמותיהם מלוח-הסיכויים, הם שאמרו: טוב הדבר. הם היו לצחוק ולשנינה. הכל ידעו גבולם. הם שטמו משֹטמת-עולם את הרכבת הקטנה. והם היו הרבים. אך גאים היו מהלכים התקיפים בשבילי-הכפר. הם היו הפאר והשבח, הם המעטים. אפשר שהרכבת הקטנה נראתה להם כחמדה, כיקר שביקר, כנערה אהובה. אולם בין הרבים והמעטים היתה משוטטת כת גדולה, הכת שבאמצע. אלה – יש שאהבו ויש ששנאו. אהבה קטנה, לשעה והנאה קטנה, לשעה. אך הם נאהבו מאד. הפרוס אהב אותם. פשוט, למעטים מוכרח היה לפזר מטובו מלוא-חפניים, הרבים משכו ידם, ואילו, הם, הבינונים, היו חסנו. והללו ראו ברכבת הקטנה את גלגל-המזל. אותו עירוב של היסוס ותקוה. אך אין דומה עירוב לעירוב. בגלגל-המזל לא ידע איש מקומו וכאן ידעו הכל מקומם: המעטים למעלה, הרבים למטה וכת-הבינונים באמצע. כמעט שנפקחו העינים לראות, כי הפרוס הוליכם שולל. מרמה רבה. בעצם, אין כאן הפתעה, אין פסגה שהעינים נשואות אליה, אלא המשך המישור. כאן כאילו נתלכדו כל המישורים שבעולם בשטח קטן, בן כמה אמות. פשוט, ליכוד-הסדרים הקבועים והקשים: זרעת חיטה ושֹדך לא תעלה אלא חיטה, חיטה בלבד. במחבואי-הנפש ציפו, אפוא, הכל להנאטקו. יבוא, במהרה יבוא, תתנופף ידו. מי יתן והיה הצריף גל-שברים, מערבולת והפרוס מתבוסס בדמו.

באין עדים לחובה יצא הנאטקו. יצא גומע גמיעות גדולות את אויר-החירות ונוח לבריות. אחרי ישיבה ממושכת במחשכי-סוהר משחדת אפשרות-הנשימה במלוא-חזה. אחרי ישיבה כזאת יוצאים למרחב מפויסים. כשראה, איפוא, את הצריף החדש, המשוח אדום, ליד בית-המזיגה הסתפק ברטינה: חזרה הצפרדע הארורה. סיים: תקרקר לה. אולי גם אמר לעצמו: תקרקר לה, האזנים לא זכוכית. לא ידע, שבו נתלית תקותם של מאות. כשנתחוורה לו הטעות הנעימה וראה פרצופו של הפרוס, בירכו בבוקר טוב. מיד הדה את הרכבת הקטנה ותוך כדי כך, ממש תוך כדי כך, בקע הצליל הבהיר והעמוק. טפח על שכמו של הפרוס, אמר:

– ידידי, זה נחמד. בפרוטה קונים נר, בדינר קונים מגפיים. יש לך פרוטה, אל תקוה למגפים, יש לך דינר, אל יפטרוך בנר. ואותו גלגל – אפשר היה בפרוטה להשיג מגפים ובדינר נר והיפוכו של דבר. כאן אני רואה חשבון. העיקר חשבון-צדק.

הפרוס, שחשש מאד לפגישה זו, נשם לרוחה. הפריח את דברי נאטקו בכפר כולו. התפאר בהם ליד כוס-שכר. המעטים שמחו, והרבים נצטערו וכת-הבינונים – פנים לכאן ולכאן. כדרכם. ביום שני לשבת, יום היריד, בא הנאטקו לראות במחזה. נצטער עם כל אלה, שהדפו את הרכבת והיא חזרה במחצית דרכה או רביעיתה, ושמח עם כל אלה, שהעלו את הצליל הבהיר והעמוק. אך ביחוד צחק. הוא צחק להתאמצותם של הצולחים, המנצחים. לשם הבלטת-הצחוק היה ניגש והודה את הרכבת באצבעו הקטנה ותוך כדי כך, תוך כדי כך ממש, הרעיד הצליל הבהיר והעמוק את חלל-האויר. לו היה עתה באמת ענין גדול בחיים. אולי הענין הגדול ביותר שבחייו.

ד.

מחשבת-ערמה כבשה את הנאטקו, את כולו. נטל מטבע מכל אחד ואחד שבכת-הרבים. ביום שני לשבת, ביום היריד בא לצריף-השעשועים ושלש מאות מטבעות בידו. שלש מאות מטבעות, שלש מאות הדיפות, שלש מאות צלילים בהירים ועמוקים, שלש מאות זכיות. נדלדל הפרוס ביום אחד. הכל נטל עמו הנאטקו: את כלי-המלאכה ואת כלי-השימוש ומגבעות-הציידים עם נוצות-טווס הנפלאות, את מכונת-הדיש שבפינה האחת ואת האוכף המהודר, המרוקם להפליא, שבפינה האחרת. בערב עמד הפרוס במבוא בית-המזיגה וידו פשוטה לנדבה. תחילה שמחו הרבים, כי מטבעותיהם היו אלה. שמחו גם המעטים, כי ניצח אחד משלהם. שמחה אפילו כת-הבינונים, שהרי דרכה שהיא מתפרנסת על המעטים והרבים כאחת. אך למחרת היום הפחיד המגרש הריק. רק אבן היתה מוטלת ועליה ישב הפרוס ופניו כבושות בכפיו. סבורים היו, שבכה והוא חרש מזימה שחורה. מזימת-נקם. אותו לילה מהלך היה הנאטקו רב-אונים, גומע אויר-החירות גמיעות גדולות, מפויס עם העולם ומלואו ונוח לכל חי ומאחוריו נתקעה סכין. יום תמים נאבק עם המות ולא יכול לו. באחרונה כבתה אש גדולה. עתה לא אור ולא חום. כנפים רחבות, שחפפו על גוזלים נחרכו. אדם חולם, כי הוא גדול ורחב וכוחו עצום. נטשטש מחזה-הלילה והכל תינוקות על עברי פי פחת.

הנאטקו קבור. איש לא יטרח לצלב על הקבר. הפרוס נתלה. יש דין ויש דיין. במגרש מוטלת אבן גדולה. היא גדולה ושחורה. ביום השני לשבת, ביום היריד, ירדו האכרים לבית-המזיגה כבעל-כרחם. אך בבואם חייך לקראתם אור מרובה. מתוך צריפו קרא להם קולו הידוע של זליג, קול חוגג של אלהים היודע את נפש ברואיו. אולי חשב: שוב אפשר לכם להטיל לתוך החלל הסתום את העירוב של היסוס וודאות. שוב יעמוד גשר על עברי-פי-פחת. גשר שאין איש מכם יודע בו את מעמדו. בואו, גלגל-המזל עומד על מכונו. בואו, יש רוחה. הנני.

אפשר מאד שחשב כך. בלבו חשב כך. על כל פנים צחוקו המבין העיד על-כך. אך הפה לא הזיר עצמו מן הדרשה הישנה על מיקיטה ואיבן וסטפן. והם באו, שלשתם, וכל הדומים להם. והעיקר שהיו בטוחים, כי יזכו במחרשה ובסוס. דוקא במחרשה ובסוס.

צללי מלחמה

מאת

דב סדן

---

המדחום

מאת

דב סדן

א.

כידוע, לא שיער איש את רצינותם הכבדה, הטראגית של המאורעות העתידים להתרחש. השכן הצנום, הקנדידאט לתורת-המשפטים, שנחשב בעיני כחכם באדם, היה מבליע בנשימה אחת את אירופה, את המאה העשרים, את עמי-התרבות ואת המלחמה וסופו שאמר:

– צחוק, ידידי הטובים, הצגה, פאַרדה. שבוע של תמרונים ו – הביתה.

אחד, זקן ניסה ללגלג:

– כלומר, כבודו סבור, כי המלחמות תמו? נו, ודרך משל, מלחמת גוג ומגוג?

וכשהקנדידאט פטר אותו בשתיקה של ביטול, דחק בו:

– טוב, לא אַקשה על גוג ומגוג. אפשר כבודו אינו מן המאמינים… וכבר אמר המשורר עליו השלום: פסו אמונים… כלומר גמר חסיד פסו אמונים… משמע, לא לדבר על גוג ומגוג שלנו. יד לפה, ניחא. אבל הבלקאן, הבלקאן שלכם?

הקנדידאט סמקו לסתותיו, פלט בתרעומת:

– אין מביאים ראיה ממגדלי החזירים וכיוצא בהם… הבלקאן הוא אומר? אני באירופה אני מדבר… ואם יאמר שהבלקאן הוא במפה של אירופה אינו אלא מוכיח שהבחינה הפורמלית עדיפה לו מן הבחינה…

נסתכסכה קצת שלותו של הזקן:

– נו ודאי, לא אתערב בעסקי כבודו, אוניברסיטט, הוא אוניברסיטט… אבל בחינה לכאן ובחינה לכאן והתמיהה היא תמיהה…

– תמיהה? ועל מה, למשל, יש לתמוה?

– כלומר, היוצא מדבריו, כי באירופה שלו אין מגדלי חזירים? פשוט, אינם בנמצא? הכל בה דוקטורים? חי.. חי.. חי..

ב.

ההרגשה, שהיה בה כעין עירוב של שמחה וחרדה, נתעצמה באותו בוקר כשרכבת-הדואר חזרה סמוך לצאתה לתחנת הגבול הקרובה. הרכבת זחלה, שלושת הפקידים עמדו בה עמידת חיילים, כובעי השרד בידיהם ושרו במתינות ובקולות מרוטטים קצת את ההימנון. זיינביל שפּורן הנחי את ה“קראנענצייטונג” ופסק:

– ילדים, יש מלחמה…

אך גם לאחר שבוע, כשכל בית-משפחה פלט מתוכו בעל, אב או אח, שנתלבשו מדי צבא, נחשב עוד כל הענין כמעשה שעשועים. נחום אַלטורה חציו לודר וחציו צייר-שלטים, מתרברב וקופץ בראש, הזעיק קהל רב-ראשים, שנתכנס ליד הקסרקט והריע לכבודו של הקיסר ולגנותו של הצאר.

– תחי המלחמה!

הקנדידאט לתורת המשפטים הסביר לו לזקן, שהיסס גם עתה, ענין תכסיסי מלחמה:

– כשאומרים לו, דרך משל, שלאכטפעלד, מה הוא מבין? אינו מבין כלום? הוא שאמרתי. ובכן,שני הצדדים בוררים לעצמם שדה פלונית ונלחמים בה… ומכאן השם… בתכלית הפשטות…

– ושאינם חיילים מה? משל, זקן שכמותי? עומדים ורואים במחזה?

הקנדידאט עשה קולו כקול ודאות גמורה:

– שאינם חיילים, הוא אומר… כמובן, שאין עסק השלאכטפעלד מענינם. הם בידוע, אסורים בנגיעה. בהחלט. ודאי שמע על חוזה האג. לא שמע? באמת? בחיי, פרובינציה.

ג.

הגאוה של הילדים על מדי הצבא הכחולים של אבותיהם המגוייסים היתה לבלי חוק. נתגאו גם ילדיו של זיינביל שפּורן שנתגייס לפלוגה של שומרי הגבול. ביחוד עלתה אותה גאוה כשפלוגתו הוליכה שבי שני חיילים רוסים. הכל התרוצצו וביקשו לראות במלבושם, בפרצופיהם. השובים לא ידעו מה יעשו בהם וקשרו מטפחות לעיניהם. חיכו להוראה של קאצ’מרסקי, הפלדוובל של הז’נדרמריה. וגם קאצ’מרסקי נבוך היה.

במוצאי שבת נכנס זיינביל שפּורן לביתו. ישב שעה קלה צוהל, מבודח. את הרובה שלו העמיד בפינה. הילדים שמחו לו, שיחקו בו.

– רובה ממש, פיף-פף ופאניע אחד בעולם הבא.

סיפר זיינביל שפדורן בהרחבת הדעת:

– הלצה נחמדה. קאצ’מרסקי מדבר עתה רק גרמנית. הבוקר הוא אומר: קאמעראדן, וייר געהען נאך רוססלאנד. אנו נכנסים לעיירה שמעבר לגבול. תחילה סרנו לכנסיה, הוצאנו את הדיאקונוס הרועד ומצטלב וחוזר ומצטלב מפחד וקאצ’מרסקי אוחז אקדחו ופוקד: ידידי, טול את המכתש, שאתם מרעימים מתוכו בימי-חג. הלה גורר את המכתש וידיו רועדות. הרעמנו מתוכו אחת, שתים, שלש, שש. הבהלנו את העיירה כולה. נתרוקנו הרחובות. כנראה, הכל נתחבאו או ברחו. באנו, אומר קאצ’מרסקי: קחו להם משהו למזכרת. כהרף-עין נשדד הבית, נשדד כולו. זה – כלים, זה – בגדים, זה – דברי חפץ. וגם לי מזכרת.

הוציא מתרמילו מדחום גדול, עשוי חרסינה מבהקת, ששפופרתו עבה והכספית מרהיבה בנצנוצה. תמה השכן, הקאנדידאט למשפטים:

– אַסיאטים שכמותם, אין הם חסרים אלא מדחום. הרי כל הציביליזציה, כידוע, תקועה בכיסם ואינם חסרים אלא מדחום… צחוק ידידי.

הזקן הביט הבטה נבוכה. במוחו נתגלגלו כצרור-קטניות רסקי-כתובים – “אחלק שלל תמלאמו נפשי”… “וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות”… “הלא ימצאו יחלקו שלל”… “מהר שלל חש בז” וביקש לומר ענין כתובים אלה או לדרוש בהם, אלא שכל אימת שנפתח פיו לאמירה, הילך קולו של זייינביל שפּורן, קול חוגג, שניתן בו מן האור היוצא מכפתור כובעו הכחול. באחרונה כשזיינביל כבר עמד על הסף וידו פשוטה לפרידה, הטיל הזקן על אוזן לא-שומעת רטינה של תמיהה.

– ומה ראו לומר: “ובביזה לא שלחו את ידם”?

כתום ארבעה ימים נגלתה פתאום האימה בעריתה. צבא-האויבים, שנכנס עם שחר, העלה באש שורות ארוכות של בתים, כמנין מיושבי העיירה נרצחו בכדונים או בשלהבת, חנויות נשדדו, שברי כלים התגוללו בחוצות. בתוך פקעת האנשים המכונסים בעוצר נשימה באפלולית מחבואם, נפחדים, עלובים, מרומים, עלה כמהסס קול-לחשו של הזקן:

– נו, נו, הדוקטור, הדירקטור, הפרופיסור ומה שתרצה… מה, פארדה, פארדה נאה סידרו לנו… פארדה של מלאך המות… כיצד אמר כבודו על שאינם-חיילים? “הם אסורים בנגיעה”, כיצד אמר כבודו? “החוזה בהאג”.

ניכר היה שהקנדידאט הרגיש בעליבותו. כבש פניו ושתק. גם לי נהיר היה, ששוב איננו החכם באדם. עמד בשתיקתו ורק למחרת, כשהנחבאים יצאו ממאורתם ופסעו בתוך שברי-הכלים והרהיטים הממוגרים שבבית השדוד, שחלוניו נפרצו, שמשותיו נופצו וקירותיו נקלפו, פלט בבוז נבוך"

– אסיאטים!

ה.

הרגלים עמדו בערבוביה של שברי-כלים וגזרי-רהיטים והעינים תרו על הכתלים. אלה ערומים היו, שדודים עד תום. רק המדחום הגדול תלוי היה, יפה, שלם, כתיקונו. החרסינה הבהיקה, מתוך השפופרת העבה הרהיבה הכספית בנצנוצה. הרהיבה וצחקה.

---

דחי

מאת

דב סדן

א.

בשבת זו, יום הכרזה מטורפת למלחמת-הגוים, התאבכו גלילי-אבק מתחת לאופני העגלות הכבדות הטעונות גייסות טירונים משולהבי-לסתות שדהרו משדות-לחם בכפרים לטבור-העיר. בחצר הקסרקטין המרוצפת והעגולה נתגבבו שקים כרסתניים, סלים חבושים, כשהם מעורטלים והמתינו לתור-כניסתם אל האכסדרה הארוכה. באמצעיתה גחן הכלב הזקן על הקדקדים המורכנים והסנטרים המובלטים וחזר בשעת-מעשה על ניבול-פה של בדיחות משומשות, כשלשונו מלקקת בהנאה חריפה את שפתו המרופטת התחתונה. פלדפבל מבוסם נשתקע ברגלים מועדות בגל בגדי-צבא הנערם, שנתחלקו בחרפות שנונות ומצחיקות בין המגולחים. היהודי היחידי, שנתגלגל לכאן, ישב גם לאחר שנתפשט, מקופל בקפוטת-המשי המעוכה שלו וכשנתבע להתיצב בפני הגלב הזקן נאחז המשי באצבעותיו וסדקי-העינים הציצו בבגד הבלוי כאילו פרפרה בו נעימה עצורה של ידיד-נפש טמיר וקרוב. וכאשר נזדרזו המספרים הגדולים לכלות את מלאכתם הזריזה נקפה את הלב הרגשת-לוי חמוצה של לאו מפורש:

– ופאת-זקנכם לא תגלחו… אין השחתה אלא בתער… ופאת-זקנכם… ומחץ פאַתי-מואב… אין השחתה? איכא! הא דכתיב: רד שחת עמך… שחת לא לו בניו מומם…

ב.

ליד יער כרות-אילנות נתחממו החיילים בחפירות, מכורבלים באדרותיהם הכבדות והשעירות, והכובעים העיקו על המצחים המקומטים. פיות-התותחים האריכו לעבי-היער את לשונותיהם המלוהטות; חתיכות-המתכת, שנשתלחו מתוך קני-הרובים המקשקשים בלי לאות, הטילו במשעולים האבלים פגרי-אדם שסועים והידים המחוספסות התחילו בשעת-הגסיסה מפשפשות בפשר-המיתה הנואלת, עד שהאצבעות המטפטפות דם נקפאו ללא-מענה וללא-הסבר. בלילות הפרידו עקלקלות-הנהר בין חיילים חבושי-כובעים מארכים ובין חיילים חבושי-כובעים סגלגלים ומי שנשתייר באפו קורטוב של נשימה רגזנית, אוחז בתנוך-אזנו וצבטו, כדי לחוש אם לא פסק בו עדיין לחלחל רחש-המיחושים. כשנצנצה לפעמים שעה קלה של רחמים, הורגש כאלו צנחה אלת-הכליה על זיזי-הסלעים הבולטים מתוך המים והיא חותכת באיזמל קהה את צפרניה המגודלות והמזוהמות. אז הושלכו קלפי-משחק על הדשא והירח העמיד מחצית-לחי חייכנית וכל החושש במגעה הצונן כבש את פניו הפוהקות בשתי ידים מיובלות, והיהודי ששתי פאותיו המקורזלות נתעלמו מתחת לכובעו, עצם את עיניו ומתוך שפתותיו המהודקות נסתננה העגמומית של יום-הכיפורים בתוך ניגון ממושך ומסולסל המתנפץ רסיסים-רסיסים כשבריר-בדולח שנפל על שכבת מתכת חלולה:

– חמול על מע-שי-ך…

ג.

אחרי ליל-חרדה של עמידה אוילית על כבוד-הקיסר הישיש הוטל המחנה כולו במעגלי האויב. הרגלים המכותתות טולטלו בנתיבות-השביה בנכר. בקרונות-הרכבת הקרים הונח בנדודי-שנה הראש הסחרחר על האגרוף הקמוץ. בבתי-נתיבות מיותמים וזרים בדרומה של רוסיה הועמדו מתחת המיחמים הגועשים בקבוקי-פחים שהתפללו בתחנוני-אלם למעט-נוזלים ועתים נתעוררה איזו נקבה מסורבלת ומן הברז הפתוח התחילה קולחת שפעת-רותחים מהבילה והלב התרונן לקצב-התשפוכת. הלהג המאדיארי, הגדוש זעקות צורמות וצועניות, המם את היהודי, שהפקיר את עצמו על ספסל מרוסק למחצית-תנומה – בכמיהתו הצורבת למשכנות-ישראל גזר על דמיונו, שיזמן לו צל-קורה בבית-אבא ויכניס את גופו התשוש לתוך גל של כסתות רכות ויזליג בשפופרת-זכוכית מגוונת לגרונו הניחר לוג של קפה רותח המהול בקומץ-סכר ויושיב על שפת-העריסה את אמא הפוזמת במתיקות: אי-אי-ליו-לינ-קו. פתאם נצטעפה הילדות בטלית שכולה עלטה ומתוך שינה חטופה הבהיקה מול עיניו הסוקרות באיזה חלל מעורפל תשבורת של ספסל, הנמתח במזרחה של הקלויז וסמוך לפיו הממלמל בשגרת-יתר הלבינה האוזן החרשה של הגבאי הראשון, הקולטת בצנעה את מחזור הספורים המופלאים על מוסקבה מרובת-האוכלוסים ועל בני-ישראל הרובצים במחילת כבודם על ארבע במלכות בוכרה ועל חלב-הסוסים השופע עם בוקר לגרונותיהם השזופים של התתרים הגוצים ועל מוצטפה מבני-הערביים המגמגם בלשונו הכבושה של אונקלוס ממש – והאוזן החרשה של הגבאי הראשון מאזינה ועוקרת, אגב שמיעה מתוחה, את מדורה המצער שבין הירמולקה המעוכה ובין שערות-הזקן הסתורות ומשתרבבת בדמות קונכיה ההומה למרגלות הים הכספי, שמעל חופיו מתהלכים הכוזרים המגויירים ושונים באהבה וביראה של תורת-ישראל ושוגרים שדרי“ם לפולין המדינה וסתם יהודים בזוזים המוכרים יי”ש לערלים מתמנים טפסרים ושרי-מלוכה וקיר"ה הישיש מצחצח את נעליו של מלך המשיח וליהודים היתה אורה ושמחה ויקר, כן תהי לנו…

ד.

משנזדקפה מאחורי הגולים השלשלת הקודרה של הרי-אוראַל, שהקפיאו בקשיותם האכזרית את שמץ-ההתעוררות שבנדודים הממושכים ומשנתאכסנה בלבבות החללים ההרגשה, כאילו במסילה ההולכת למישרים חלו איזו ידים מלסטמות ונעלמות והגריסו את חלקתה השופעת בצבורי-אבנים מחודדות – צפה על פני-השטח המדמיע של הנפש הלאה והשבויה ההמתנה המתוחה לקורטוב של קבע. רק כשנשמע בראשונה ההד הצלול של תנופות-הקרדומות, הננעצים בבשר-האילנות המחוברים בגזעיהם החסונים אל הקרקע השוטמת, נקרשה מתחת לסף-ההבעה בניב-לא-ניב מלה שקופה ופרפרנית: ר-ו-ח-ה. מיכילו, המשגיח במחנה-השבויים, העושים בעצלתים בעקירת-העצים, אשר על שיבתם המרשרשת עלה עתה הכורת, הדביק עינים אדישות בשלהבת המכחילה והרוטטת מתחת הדוד המפויח והאד המתמר הזכיר במשהו את טעם-התבשיל שבערבי-חורף המבעיתים-מרנינים, כשסבתא היתה מכניסה במלקחים מלובנות בולבוסים לתוך ערימת-הגחלים הלוחשות בתנור החביב, ההוגה בהרחבת-הדעת ובאמצע-החדר עשתונות חמימים, חומלים ומתרפקים בדמות-צללים רזים על הכתלים האהובים, הקרובים ללב והמחרישים את יללת-הרוח הזועמת בארובה. מתוך שיתוף-תלאה שבגורל הקלוקל נתחבב הגרמני הצהבהב על האיש מזרע-היהודים שגלה הנה ומשהבטיחו זה לזה בלחיצת-ידים לבבית וידידותית חליפת-מכתבים בשוב השנים לתיקונן – נעים היה בשעת כריתת האילנות הנקשים לטבול בדמדומי-ההזיה הגולשים ממעינות-התקוה המשובבת: הוא, יצחק איזיק, יחזור על האכסניה שלו בתפוצות-ישראל והאגרת השלוחה בעצם-ידיו לידידו הגרמני, השוכן בין כתפי-ההרים במדינת-טירול הרחוקה. תספר, כי בעיירתו נפלה דליקה בכמה וכמה בתים ופלוני-אלמוני זכה בגורל בסכום של כך וכך ובבית-המדרש של החייטים הולקו שני הגבאים והשמש; ולמחרת-היום תתדפק יונה צנועה על אשנבו ובכנפיה בשורה על הכפר בהררי-אלף, שערל בר-מזל מצא בו בשעת-החרישה אוצר בלום של מטבעות עתיקות ופרתה של גוייה אלמנה המליטה עגל המדדה על חמש רגלים וזקן-התיישים פתח בליל סהר את פיו ויקלל את הכומר, שמעל בקדשים – והגבאי הראשון החרש סופג את דבר-המכתבים בצמא ופולט בתמיהה תוהה:

– נו, נו, אם יהיה נדחך בקצה-השמים משם יקבצך… ובאו הנדחים מארץ אשור… פלא והפלא… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה… שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח… כי בנים אתם לד' אלקיכם… פלא והפלא…

ה.

בתורכסטן נתעטפו הקדקדים המדוכדכים סמרטוטי-משי כתומים ומסואבים, השמש בקעה חריצים רחבים בחולות, הנמלים הבהולות אצו ברגליהן הזעירות והיתושים הנשכנים צרו על הערסלאות בלילות, וכך נסחבו עשרות-שבויים קודחים לבית-החולים העקום, שכל המובל בדלתו הצרה מובטח הוא, שאחרי עינויי-חלומות טרופים יפתחו לפניו שערי-השמים ותלפפו מנוחה זכה שמעבר לזעזועי-החיים. היהודי, שנשתטח מלוא ארכו, כשבהונות-רגליו סופגות את הקרירות המרגיעה, הנודפת מדפנות-הברזל של המיטה, העמיד פנים מרעימות ומעיניו ניבטה הרגשת-הביטחה המרוכזת, כי פה, במדינה נכריה ומשונה זו, תהא קבורתו והיה כמי שמסתכל באדישות מרגיזה בעדר-כבשות המתגלגלות במדרון תלול והמתיזות דם-גלגלות מנופצות על ראשי-הסלעים החדים והחלקים, ופתאם מזדקפת גלגולת רצוצה ומפי-כבשה פעור משתפכת גערה מקפיאה וחרדה; ר' יצחק איזיק בר' מנחם מנדיל הלוי תן כבוד לתורה! – והעינים הקדחתניות מביטות ניכחן בשלוה צוננת וחרישית, ומתוך צחוק שלא מעלמא הדין מאהילה יד-החולה הימנית והרוטטת על העינים העצומות, כאילו עמדה להגיח מבין השפתים המחייכות הקריאה הדביקותית הממושכת:

– אדו – שם א – – ח – – ד…

---

במעלה

מאת

דב סדן

א.

התוספת הקלה של התמרמרות חרישית וכוססת, שנצטרפה לכל מעגליו הנלוזים של לורנץ, העידה, כי בהיותו נצב עם אשמורת-הבוקר פנים אל פנים מול האספקלריה העגולה שלו רואה הוא בעליל שאין הדברים כשורה. מתוך הלהט המכחיל של עיניו המבקשות מעט-תנומה, אחרי ליל-הוללות, נצנצו הרהורי-חרטה אוריריים. ואז נתפזרו קלפי-המשחק כמו מאליהם, חבר-מרעיו נפטר בחשאי והבקבוקים המרוקנים השתברו בנפילת פתאום. באילו השעות היה מזנק משפל-המדרגה של ההרגשה נחש עקלתון והציף גל מסמיק של שנאה כבושה לאבא שלו, הבנקאי המפוטם, שכל נדנוד-גופו הבשרני להוט אחרי הבצע ושלא השכיל – למרות היותו ארבעים שנה רצופות בוינה – ללמד עצמו לשון גרמנית צחה והיה נוהג בשיח-חולין עם זאטוטי-הגויים לשרבב איזו מלה בלשון הקודש כאילו לא הרגיש בה, שאין לידתה על טהרת שפת-אשכנז היציבה והמהוקצעת.

שניט, חברו לספסל-האסכולה לא היה גורס את איבת-הסנורים הפרוצה הזאת ובתוכחת-מוסר מנומסת הובילו פעם אחת ביום א' לשבת בעקיפין אל הפרטר ההומה. אותה שעה נתקבצה בטבורו דלת-העם המתאוה, לשם הסחת-הדעת מדאגות-יומם, להתעלס בתענוגי-בוסר, שהקיסר החנון ושרי-המדינות ערכו למענם בכרך ההדור הזה: כמה גמלים שחופים, שעל דבשותיהם מתריעים בשבעים לשון בריות העטופות צבעונין; דוב הנתון בקולרין והמטייל ארוכות על שתים ומלקק ברעבתנות את כפיו, כשמצנפת משולשת שנטשטשה מרוב-שימוש ושמשקיפים בה על פלח הירח התלוי מעל הקרקס, מפלצת אדומה שלסתותיה נפוחות וכל העובר עליה מעניק לה מתנת ידו הכבודה ועלמות אין מספר המרקדות בעירום על בדי-הראינוע. המומוס המכהן על דוכנו המטיר את בדיחותיו המפולשות הגוררות אחריהן העלאת-רקיקה שלש פסיעות מן השפה ולחוץ והקהל התעגל סחור-סחור לאלמימר שלו והוא חזר ברצינות מתמידה על האפילוג המונוטוני הנזחל בעקבי-הבדיחה:

– מרנן ורבנן… שופרי דשופרי… זול שבזול… הכל במקח השוה… אשרי הנכנס והקונה את עולמו בפרוטותים…

אחר עזב את מעמדו והתחיל מהלך בקהל לזרזו לכניסה וכשהרגיש בשני הסטודנטים, המופרשים במקצת, נתקרב חרש, כאילו פסע על בהונותיו, החוה לפניהם קידת-מוקיונים אדיבה והשמיע ביוהרה מוצנעת:

– ירשני כבודו להציג את כבוד עניותי בפניו. שמי: שניט סניור. מאד ינעם לי להכיר פנים את ידידי-בני. מתפקידי, כידוע, לבדח את דעת-הקהל בשלשים כתרים לחודש. זול שבזול. צריך כל היום להטיף נופת-צופים לקפליטי-כרוב אלה, המתגבבים לפתח-הקרקס. סבורים הבריות, כי זו פרנסה שאינה מהוגנת. שטויות. בינינו לבין עצמנו: הבל-הבלים. העיקר, רבותי, שהכניסה זולה והקרקס – טוב טעם…

הלה הציץ בעינים פקחיות ועיפות ובפסיעות-חולדה זהירות נסתלק מחברתם, כדי לחזור ולהבריד בדיחות ממורטות וקלות-תעופה ושוב עמד שעות רצופות על דוכנו והטיח כלפי גוש-הנאספים מימרות רותחות ושנונות באפסות מחלידה, פתגמי-פיפיות חדים המבהיקים לברק-נביבותם הפנימית והמתפצלים לרבוי-משמעויות מגרות ומגוחכות ומלמטה נענה לו צחור רב-פנים, משתולל, צמא-התפרצות, לאחר שנכלא בירכתי-הלב ששת ימי-המעשה.

שני הסטודנטים פרשו בדומיה ממצהלות-העם ולורנץ הסתער בו למראה-העינים – כדרכם של בני-אמידים – אשד של רגשנות מכלימה ותחוחה ומשום שחשש, שמא יתמלט מפיו איזה מלמול משומש וחסר-טעם התחיל פוזם לנפשו בחצאי-מלים:

– שחקה באַיאצו פה בכי לא י –לין…

שניט המרושל וחד-הזויות שבאופי שקשה עליו כל התרגשות מופרזת, והוא חש בה תמיד מין נוזלים קרושים ומושחתים הנדבקים בקצה הלשון, שיסעו באמצע-הפזימה:

– מה אתה מילל? אני גדלתי על גל הבדיחות האלה ואין הרהורים נפוחי-טרגיות שולטים בי…

לורנץ הנבוך לא ראה טוב לפניו אלא לצאת ידי חובתו במימרה בנאַלית:

– ודאי, שאין הלב מודה בעקמומית שלו…

שניט הנעלב נשך את שפתותיו המחוירות וכלאחר-יד הפליט ערעור טבול-מרירות:

– וסבור אתה כי הגדלים על תלי-שטרות עדיפים המה?

לימים ידע לורנץ, כי, הנזיפה הדוקרת הזאת שבשאלה ננעצה בחודה הנוקב בבשר החי, שנתפס בצערו, ולא פסקה לחטטו, עד שנפלה בו, להלמות-הדם המורתח של עלם צמא-אמת – ההכרעה.

ב.

בחזקת-יד צפודה, מגוידת ומתוחת-שרירים הובעו בעמל דורות סימטאות צרות ועקומות בכליות-האדמה. שכבות-פחם אטומות ואפלות נתפוצצו ונטלטלו בקרוניות, הרתומות לסוסים גוצים וסומים ונערמו למעלה, כשכל חתיכת-פחם מברקת בשפעת-זהרורים לקראת החמה האמהית, המפזרת ללא חשבונות-כילי חומה ואורה. יום-יום הוטלו גופות-אדם במעי-המחשכים וידיהם הקשות נצטוו להכות באבן האפלה בריתמוס חדגוני של נקישת-פטישים מתמדת ובערבים, פנים אל פנים מול נתחי-החיים השסועים האלה המשתקפים לעינים הטרוטות חשופי-שטחים במלוא-עניותם המדהימה, נתקלפה מגרעיניותה המכזיבה והמדומה הישיבה הממושכה במסבאה הרועשת ליד ספלי-יין תוסס וחמום ופרשת-הנדודים באישון-לילה ובפיק-ברכים; ובתחתית-התפיסה, שעשתה את מלאכתה שלא מדעת-בעלים, התנודד ענבל בן-כסף המטרטר טרטור נועז בחזה הפעמונים הנאלמים. או אז נתגלגלה לתוך תצבורת־הלהג הפוחז והעקר שבקלובי הפועלים תרועתו המצהילה והמעודדת של אחד מצעירי-הכורים, לורנץ, שמתחת לשכבת-הפחם הדקיקה נשתמרו בפרצופו השמי קוים עדינים של ילד שעשועים, מאות האזנים, התלויות לצדי-הפנים המפוחמות, הובלטו ונעשו כאפרכסת קולטנית הסופגת את הד-החזיזים החוצבים להבות מרי והחותרים במאויי-קודש למעגלי-צדק עלי-אדמות. בנאומיו, המפרכסים ברהיטותם האימפרוביזטירית והמשולהבת, נטפלה לתביעת-המישרים בגוונה הצלול, הליבקנכטאי, איזו נערת-לוי פרועה, הבוערת עד דכדוכה של ההכרה, כאילו זעקה מגרונו טינה נצחת, קונוולסיבית, הגדושה שביבי-פתוס צורב, נבואי והמקרטע את לוז-ההסתכלות האשכנזית הצרופה והמשוקלת, ולעיני-הדובר פיזזה ארשת-פנים חלקה, גלויבנסגנוסית, וסגלגלת של מי שהיה מורה-תנ"ך בילדותו ושהיה רגיל לדקלם רמות, בהדגשה מלאה, מזעיקה ורועמת עד כדי טרוף, ובעצימת-עינים, כשהבעת-פניו הפושרת הופכת בן-רגע שלהבת גזעית סוערת ומזועזעת-הקצוות:

– והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול… וקראת באזני-ירושלים… אל תחשך קולך… מי יתן ראשי מים… מקולות מים רבים אדירים…

עתים הצליחה זעקתו הממרידה להטיל, מעל לאלפי-הקדקדים, יד מפורזלת, המרתקת את תקתוק -הלבבות להלמות-דם קצובה אחת ואלפי העינים התלויות במוצאי-פיו התלכדו במנורת-מאור רבת-קנים, היוקדת מעל הרצונות הדרוכים והמשולבים במלוא-עזוזם והנה פתאום הגיח באין רואים שמידר הכבוש והמנומס והתחיל משמיע דבוריו המתונים ועל פני הנקהלים הצליפה יפיפותו של יפת בתרכובת-ניבים קלים ומלוטשים, שניטל מהם עוקצם המרעיל וכל הנאספים כאילו הוטלו בידים רכות לתוך משקע-הנדנדה המרופדת, שהישיבה בה יפה לסוחר הצעיר ופיקח החובב את הצנועה התגרנית הצוננת ואת ערובת-ההצלחה הנתונה מראש. אותה שעה היה לורנץ פוקח את עיניו הזועמות לרוחה ומתוך חרדה מיואשת ראה לפניו את שמידר, הנוטל את מחרוזת-הלהט העוטרת את צבא-המקשיבים, ומדרדר אותה לאגוזי-פעולה פעוטים ורכים, שפציחתם נעשית בשפלות-יד, והנה גם מעיני המאזינים אורב נצנוץ של איזו הנאה מסותרת, כאילו הונח להם מגורל כבד-הלהט, שהועמס עליהם שלא ברצונם. קמעה קמעה הוברר לו, ללורנץ, שהקרקע משתמטת מתחתיו וכפות-רגליו הבוערות שוקעות לאטן באגם נרפש ודלוח, אשר על שפתו מתיצבים להקות להקות שומעי-לקחו ומאריכים לו לשון ירוקה ולועגת ועל מאות הכתפים נשא שמידר, תלמידה הותיק של סוציאלדמוקרטיה שלום-ביתית, המהלכת על גבי ההתרוצצות כאנפילאות של לבד, שלא להדריך את מנוחתו של האזרח השאנן, הגומע בירכתי-ביתו את הקפה השחור שלו ומעיין בהרחבת-הדעת בעתון בן יומו.

ג.

למטר-צלצלי-האינטרנציונלה נתחוור למי שהיו נעלבים ואינם עולבים, שצריך ליטול את הידים, שנשתחררו מטבעות-האזיקים, בכיור הזעם השותת נקמת-דורות וצריך להעמיד באמצעית-השוק חבית יי"ש מובחר לקדש בלגימת-רויה פרבוסלבית על תשעה הקבין של חדוה, שירדו כרוכים בכנפי-הדגלים האדומים, המתנופפים על גפי-הבתים, ומעל בימות ארעי רפרפה גלוית-מראה ובת-חורין מלת-המרדות, שהיתה אסורה ברהטי-השעבוד והתחילה עתה מרצדת בחפזה שכורת-גיל, עד שנכנסה באין רואים ללבות העוברים על גדותיהם:

• – תחי ה מ ה פ כ ה!

כשנתבקעה בתוך השלוה המנמנמת של פינה פרובינציאלית חבויה השמועה על תגבור-ההפכה שבכרכים, הכריזו שבויי-המלחמה ביטול-מלאכה והמחנה נתקשט שרעפי-אילנות ושיחים ומתוך שלל-הצבעים, המזליף ריחות חריפים, שנדפה מהם פריחת-בראשית עסיסית, בצבצה איזו חידת-סתרים שבהתחדשות-פתאום, ובגנזי-הלב נתגלו אפיקים כמוסים המפכים בהמית-פלאים פנימית ורבת-עלילה. לורנץ השכיל להבין, כי שעה קלה זו של חזות עילאית אינה אלא מתת חסד יקירה הפוקדת את האדם אחת לדורות, לפיכך אמר להעלות בלבם אבוקת-אור המלהטת סביביה והיה בשובם למכורתם והדליקו בעצם-ידם את נר-התמיד לחרות-האדם העמל, באשר שתי ידיו המיוגעות זרעו את מרחבי השדות, המפרנסים את כרכי-הים והעלו את בית היוצר למלאכת-החיים. בערבים התכנסו סביב לו אנשי-המחנה ובהקשבה רוטטת נקלטו דבריו העזים, עד שנקלעו כולם בעיגול נסתר המאוגד בחוטי-ארגמן דקים ונשבעו בלבם, כי בהגיעם לכלונסאות הארוכות, הגובלות בין מדינה ומדינה, יוציאו ממרתפי-אמונתם את אבוקת-האור ובתרועה יוכרז יום שכולו טוב. הבא עם סיום-המלוכה לכל אשר שלחו בשם איזו מולדת-מפלצת, הזוללת ממיטב-בניה, את צעירי העם, לפטם בבשרם הרענן את לועי התותחים הפעורים ולהטיל את גופם הגמיש והאיתן בין גללי-השדה.

בנתיבות, המתפתלים בין שדמות-השיפּון, המכרכמים את אלפי הפרסאות המרובעות של הערבה רחבת-הלב ורחבת-הידים, נגררו שבויי המלחמה בדרכי-התשובה לנאות המולדת וכל אחד מהם הרגיש את עצמו מפולג לחצאין, כי הנפש נתלתה, בחינת קן-נשרים, בפסגת-רום בודדת, כאילו אמרה להטיל את עצמה לתוך חלל-תכלת אין-סופית הזרוע אור-יקרות ברון יחד כוכבי-נשף, בעוד אשר רמ“ח האברים המגושמים וכבדי-המשקל ראו את עצמם נתונים בבית-מרזח הומה וגועש, כשריח חריף של בשר-אוזים מטוגן עולה לסדקי-הנחירים והפה הפעור המבליט טורי-שנים מלבינות מאומצת את הקורים גועה משפעת-התפעלות: אה… – לורנץ מחה אז במשיכה המשחזרים של מעגל-האגדה שעג סביבם, לבל תשמע ברבים רביעית-הגניחה, שפרצה מגרונו של מתלונן בסתרי-הגיגיו, המתגעגע בחשאי על לגימת-היי”ש הכפרי הצובטת את הושט, מדי השתפכה לבית הבליעה ועל ההרמוניה הנועצת את מנגינתה הצרודה לתוך פקעת-הקללות האוקראיניות המסתבכת בענני-ההבל של הקרטשמה:

– הך את הז’ידים מוכי-השחין ומוכרי-אלוה, הכם עד חרמה! הך, אחא, עד כלות-נשמה!

עם בוא-המחנה אל הכלונסאות הארוכות, התוחמות ללא פשר בין גבולות-עמים, נלוו אליהם משמרות-חיילים מבני-ארצם, שאצבעותיהם הגרומות נתונות על פיות-הרובים. עתה נתבעו עיניו המגנטיות של לורנץ למשנה-מתיחות, כי סחור סחור לקסרקטין, שנשתלחו לתוכו שבי-גולה, רעמו פסיעותיהם הגסות והזוממות של הסרדיוטים המזוינים וגם לפני ולפנים של מעגל-המושבעים התנער איזה חרומף, מלשני סתר, ןהתחיל מתריס כלפי הז’ידים הבזויים, אשר מכרו בארבעים שקל את אלהי-הגויים ואליו נצטרף מנין, וממילא התחילה עינו המגנטית של מעלה-האבוקה מעמעמת בצנעה וחוטי הארגמן המתוחים נתפקעו בצער, שנסתפג בתמיסת הגידופים של נבל עלוב וחרומף, נתפקעו באין הד וקשב…

חרש פעפעה בלבבות ההטפה לעליונים-למטה והזרועות הנטויות והמוכנות להפוך את סדרי-בראשית כאילו נתאמנו לתגרת-ידים. עד שנפרצו באחד הבקרים הורודים גדרי-האבן, הסוגרות על הקסרקט, ומי שהיו עתידים להניף את גרזנם הממורט על הגזע הנבוב של מונרכיה בלה ותשושה, על מנת להריע כראשוני-הכרזים על ברית חדשה אשר למשטר החיים – נמשכו הפעם בעקבות גוי חרומף ופשטו בעירה היהודית הרובצת בשיפוע-ההר והחנויות עקומות-הדלתים נעקרו במשובה הידמקית, פרצופי-יהודים מיואשים ומתחננים הציצו למחצית-רגע מפתחי הבתים הנעולים ונתעלמו תוך כדי הבטה חטופה בפגרי-ישראל הסרוחים בקצות-הסימטה ולורנץ נחפז לכבות באצבעותיו הרועדות את רשפי-התוחלת הדועכת והעמומה שנזדהרה בו באחרית-הבהובה הקלוש ומול עיניו האפלות יצאה במחולות-פחזות טעותו היסודית, האוכלת את בשרו עד דכא והסוחפת את שתי רגליו הכושלות לשפת-הנהר, המכה גלי-זעם והמבטיח ברמיזת-סתרים שלוה ניצחת לכל המפקיר את עצמו בתום-אמונים למרי-שבלתו הזועפה והסואנת…

ד.

לברק-החניתות של המשמרות המוכפלים התיצבו הפורעים למחרת היום בחצר הקסרקט ובהרכנת-ראש המתינו לבואו של פון פלקבוש ובינתים נח מבטם המטומטם על גופתו המתה של לורנץ המוטלת על הקרקע, ואף בבת-עין אחת לא נזדעזעה, כשנתקלה באותו החיוך הקופא, המרחף על שפתותיהם של המאבדים את עצמם לדעת. כאילו הבשר הזה, המוטל לפניהם, לא להט במחיצתם ולא היה להם פנס-חנם במבוכת-הלילות. רק אחד-העומדים במערכה, מי שהיה שו"ב בעירתו, נתן את עיניו הדומעות בחטמו השמי של הנטבע וטפח בקצה-השרוול של אדרתו הרחבה על פניו הצנומים וקמוטי-הצער ולבו נתאוה לישב באותה שעה על גבי הדרגש שבקלויז ובחילוץ נעלים ליבב בזמרה מרוסקת של פרקי-קינה עגומים כחפי הבורא, המסתתר בשבעת-רקיעיו הנעולים.

– על אלה אני בוכיה, עיני, עיני יורדה מים…

---

מעבר

מאת

דב סדן

א.

ירוחם הסומא, המוטל מאחורי-התנור ומתנמנם תחת הערמה הכבדה של אדרות כבשים בלויות ומעופשות, היה חוזר וניעור וזורה על פני האפסות המבעיתה של החדרים השוממים טינה נרגזת, בת תרעומת יבשושית, הנפלטת מפי זקן גונח ומחוסר שינים:

– שלמה’ניו, עורבא פרח וחסל… אחת אמרתי וחסל!…

עם הד-הצריחה החרבה, המטיילת ארוכות על פני החלל הריק, פסקו הנקישות המדודות על גבי הרצפה, ושלמה, שהתיצב לפני התנור נטוי אוזן וזקוף גרון, התחיל מסלסל בקולו הרכרוכי ככנף רננים נעלמה הטופחת על פני מים שקטים.

– מה, למשל, רצה ר' ירוחם לומר?

– מה? למשל מה? איזו פרשה קורין השבוע?

– איזו פרשה? פשיטא: כולי עלמא נוהג לקרות פרשה אחת…

– משמע?

שלמה התאפק, כי לנגד עיניו נתבהר אותו היום, בהיות שמי-אב, חצים מצטהלים וחצים מתעגמים, רועפים אור מתון ומרגיע על הסמטאות השרויות בנחת, ופתאום נזרקה הברה חשודה ומוזרת, ובני ישראל הנרעשים, שנתרבצו אצל זקן השוטרים התוקע בלסתות נפוחות בחצוצרתו הסדוקה, ראו בעיניהם ממש, בהשתלשל מלב הנחושת הבשורה הרעה, שנתגלגלה כנתח של קרח בחוט השדרה: מלחמה.

– איזו פרשה? כדאמרינן: פרשה אחת.

– משמע?

– כולם למגדול ועד קטן קורין בדחילו ורחימו שנים מקרא ואחד תרגום: מירכא טפחא אתנחתא כי תצא למלחמה על אויביך, כי תצא למלחמה על אויביך ארי תפוק לאגחא קרבא עם בעלי דבביך…

– אהא… משמע, שפיכת דמים כמו שכתוב: דם ואש ותמרות עשן… והקדוש ברוך הוא? יגע בהרים ויעשנו… ובני ישראל נוטלים את התהלימ“יל ומשועים כלפי שמים: אשא עיני אל ההרים… וההרים עשנים… ומפני מה אין הררי עד, גדולי הדור משכינים שלום בין המלכויות? והיכן הרביים הקדושים והיכן בוצינא קדישא הרבי ר' זליג שליט”א?

– איזה רבי ר' זליג? ר' זליג שלך נסתלק ויש זליג סתם, יהודי פשוט, בריה עלובה, טיפה סרוחה. אמור מעתה: זליג הקטן שבקטנים, זנב לשועלים. כלך לך עם זליג שלך, שברח מפני הקוזקין כגנב הנתפס בקלקלתו…

ירוחם הוציא את גולגלתו הגדולה מתחת לגל הסחבות ועל שפתותיו הצמוקות התחילה מפרפרת, בזעזועים קלושים, תמיהת פחדים ונשתפכה בשריקה קרה של שעול צורם, הנשמע כהד המום של הכאות הניתכות על קדקדים מורכנים בבתי סוהר אפלים, ושלמה המשיך במעט רוגזה ליצנית:

– זליג שלך ברח מפני הקוזקין ולא ידע, שאין מנוס מפני מלחמת גוג ומגוג.

הזקן, שחזרה אליו בינתים נשימתו הנחרנית, שטח את כפות-ידיו, כאילו רצה לקלוט באצבעות מרתתות כל מלה ולמשש, אחד אחד, בדברים, שנאמרו על אזנו הכבדה.

– הא? מלחמת גוג ומגוג ממש? משמע, שימות המשיח מתרגשים ובאים… אם כך, שלמה’ניו, תגיד לפלונית שלך, למרת בריינדיל תחי', שתתקין לי שרוולים חדשים לזשופיצי שלי, כי – אדרבא, תגיד במחילת כבודך – כיצד אצא להקביל את פני המשיח בקריעה-בליה?

– חוכא וטלולא. חיי ראשי, חוכא וטלולא… מה לך כי תשאל למלך המשיח? אי לך שוטה זקן שנתנמנמת ונשתטית… כל המלכים והדוכסים בטלים ומבוטלים ומעתה צריך להיות מדינה בלי קיסר ובלי זשאנדארמעריע, אלא דרך חרות וכולם כאחד, בני-ישראל ועכו"מ, מצווים לעשות אגודה אחת ולישב על היסב-בעט אחד וללעוס את המצה, זכר ליציאת מצרים…

– ויציאת מצרים לאומות העולם על שום מה?

– שוטה זקן, במעשה בראשית כתוב: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. מי כתיב נעשה אדם מישראל, אדם סתם כתיב. ומכלל אדם אתה שומע הן ישראליים והן אשכנזים והן קוזקין ואפילו עמלק.

– עמלק? אתמהה. ומאי דכתיב: מחה אמחה זכר עמלק…

– ללמדנו שלא נוסיף חס ושלום לזכור את המעשים המגונים שלו ונשכח את הרישעות שלו ונסלח לעוונותיו, כי בן אחינו הוא והא דכתיב: לא תקום ולא תטור…

בתנופה מפתיעה הושיב ירוחם את גופו המדולדל על ערמת הסחבות ורגלו הימנית הבצקה וקצוצת-הבוהן התחילה מתחככת בכתלי התנור, עד שהעקב הכתום וקשה-העור נסתייד למחצה.

– אם כן, שלמה’ניו, למה אמר דוד המלך: לעשות נקמה בגויים…

התשובה ניתזה הפעם בשטף לשון וברקיעת רגל:

– אי-אי-אי, דוד המלך שלך ישב בבית ואוּריה החתי, שלא נקף אצבע לרעה ולא פשע ולא חטא, נשלח אל הפראנט ואוריה הטיפש נהרג ונשחט ואיננו ודוד בן ישי עבדך משיחך התעלס באהבים עם בת שבע היפהפיה… כך דרכו של עולם: הקיסרים יושבים בית ועטרותיהם בראשיהם ומתחממים ליד הפריפעטשיק ואוריה הטיפש יוצא למערכות המלחמה ואוריה מוטל על גל דומן מסריח ואין איש מבכה את האבדה ולבסוף יוצאים היידעלעך שלך בהמון חוגג ומרקדים נגד קערת הלבנה המחוירה וצווחים ככרוכיות: דוד המלך חי וקיים!.. שוטים שבעולם, לשמחה מה זו עושה? ומפני מה אין אוריה החתי חי וקיים? שוטה זקן, מה תתפאר בדוד המלך שלך? הא?

ב.

משנשתתקו הלמויות התותחים ונתעלמו כדורי השטן, שהיו בעפיפה שורקת מבשרים כליה לדרי מטה וכוברים את הגג השטוח של בית הכנסת, שוב נדמה היה בערבי שבתות, כאילו מלאכי השלום חזרו לנפנף בכנפיהם הצחורות. חזר גם אותו יוני מפורסם והעמיד בשוק את מיטב סחורותיו לראוה ובפרקי זמרה תגרניים גמר את ההלל על המטפחות הברודות, המשרוקיות העשויות סוכר והאספקלריות המכושפות הגנוזות בארגזיו. צועני הקהיל מסביבו במצלתים את נשי האכרים, בהרקידו את הקוף החום, הנגרר אחריו, והמלובש מכנסי גבר, פרקים נזדמן בשעת בין הערבים מגיד ליטאי והפיק מרגליות צלולות לתוך דמדומי-הערב, הזולפים מעל כתלי הקלויז המפויחים והחסידים הותיקים חיכו לביאת הצדיק שלהם ועל פתחי עיניהם רבצה התלונה: מה אנו ומה חיינו אם זה איננו כאן?

יום-יום ישב שלמה על חלקת-האבנים, שנרצפו לפני בית הכנסת וכלאחר יד פיזר מסביבו שיירי דשא, שנתלשו מאחורי הגדרים ועזים לבנות היו מסובבות אותו ומלקטות את העשבים והוא – רועם ומפרנסם בהיסח הדעת – היה מזמר להנאת התינוקות, שנתכנסו בקרבתו, זמר חרישי המלטף את הלבבות הקטנים בגיפופי-סאמיט והפעוטות נענו לו בידיהם הרכות המשמיעות, במחיאת כפים חלושה, צליל מעודד ורענן, כאילו נטלטלה פתאום לתוך מיצר הרחוב תפארת גנוזה, הזורעת שביבי-אורה מהנה, מחממת וקובעת חעצמה מנגינת נהנין תמימה:

– צאן קדשים אבע! צאן קדשים אבע!…

ג.

באין חפץ נגרר שלמה ברחובות עקלקלים בעקבות בריינדיל זוגתו המתיפחת בקולי-קולות ומזעיקה את גרי הרחוב המתנמנמים וכשהציג את רגליו היחפות והמאובקות בשכבת-הדשא המכמיש שבחצר-הרבי, חלחה בו התמיהה, בשל מה נתקבץ קהל מאות, המזחיל בערמומית את עינו הרעה הרעבתנית לתוך הקופסה הסגורה, שכתוב עליה באותיות סת"ם מוזהבות: פ. נ. שלמה הקטן – וחסל, ובשל מה מתלחשות היהודיות הזקנות והזועפות המכונסות בקרן-זוית קודרה ומצביעות עליו באצבע נפוחה ודוקרת – והוא נמלט ממאות העינים הכבויות ומעורפלות-הגורל, בהשהותו מבט כבוש ומצונן על גבי הזגוגיות, שנצטלב בהן קו סומק ובוער של ארגמן-השקיעה. האשה המתיפחת גללה מעל לבה הדואב נתחי-צער עגולים ומתמוגגים והרבי ר' זליג, שקדקדו היה נתון בכפות-ידיו החבוקות זו בזו, נענע לה בראשו ולבסוף בלם ברמיזת-אצבע את שפך-הדמעות המתגלגלות מעיניה, עיני אשה סוערה, ונזדקף במתינות, אם כי הכתפים שלו כאילו נתעקשו שלא להשמע לרצונו והבליטו את תשישותו של זקן מופלג, שאין כוחו יפה לשאת בתסבוכת-הגורלות. פתאום סילק שלמה את עינו השלוה מעל צללי הארגמן שבזגוגיות והצליף צחוק תינוקי, שנשתזרו בו צלילי-כסף דקים שאין האוזן המורגלה בקובלנות סובלתם והרבי נעץ בו את עיניו הדועכות והמורחבות בתמיהה והשמיע בנעימה שקולה, כשפניו מכוונים כלפי הקהל:

– השם יתברך עשה את עולמו תחתיים ושניים ושלישים ובני-אדם שרויים במדור התחתון, הוא עמק הבכא, ואף שעינינו נשואות אל ההרים מה נאמר ומה נדבר אם כביכול ימנע ממנו מחמת הגשמיות שלנו את הראיה האמיתית, היא נהורא מעליא?

שאגה פרוצה ודקרנית, שאין אחריה השלמה עם חצאי-תנחומים, נדרדרה מפי בריינדל על פני הקהל. הרבי המתיק את קולו וברמיזה כלפי האשה הפליט מבין שפתותיו הרוטטות:

– אי, אשה פתיה, ואם ישתפה השוטה – מאי רבותא? דרכו של שפוי לעסוק בפרגמטיה והשוטים ניתן להם קורטוב של נבואה… נו, ואם זכריה הנביא עליו השלום ראה דברים משונים כגון ארבע מרכבות שיצאו מבין הרי נחושת, מי פתי ויאמר, חלילה, שדעתו של הנביא לא היתה מיושבת עליו? הא?

ירוחם הסומא המעוטף באדרות-כבשים בלויות זקר ממאורתו האפלה וצרח:

– הא? משמע: שומר פתאים ד'. הקדוש ברוך הוא ממונה על המשוגעים ומהלך ביניהם כאחד מהם? הא? כפתור ופרח! מדרש פליאה, שהובא מהיריד הגדול במדינת-אונגרן!… עורבא פרח וחסל…

הרבי צנח – קדקדו כבוש בכפות-ידיו החבוקות זו בזו, ואושה קלה של התיאשות התחילה מנשבת סביבו:

– אדם יסודו מעפר, כדכתיב וייצר ד' אלקים את האדם עפר מן האדמה… והנחש הקדמון נאמר בו: על גחונך תלך ועפר תאכל… וגם ישראל משולים לעפר כדכתיב: ושמתי את זרעך כעפר-הארץ. ללמדנו, הנחש הקדמון אוכל את ישראל… וי, וי, אדם יסודו מעפר…

כהבעת-ארס נקלעה עתה לתוך התוגה, המרתקת את הקהל המתאנח מימרותו של ירוחם:

– ומאי דכתיב: וצדיק יסוד עולם, הא?

– דוקא… והלא אברהם אבינו, שהיה צדיק יסוד עולם ממש אמר ואנכי עפר ואפר… והנחש הקדמון מלחך את העפר להנאתו. משמע שיש לו שליטה באברהם אבינו… ואם האבות העליונים כך, אחד מאלפי רבבות ישראל כל שכן…

ג.

עם הגעיה האיומה ירדה עלטה כבדת-אופל ומטמטמת ועטתה את הקהל, שנתאבן מחמת היסורים על שנגנז האור ואיננו ונאלם הפרקליט לזדונות ולשגגות ואין מליץ יושר בפני הפמליא של מעלה וכל איש עזוב לנפשו ולפתח-החיים חטאת רובץ והשטן מהלך כחתן בין האבלים ומרקד לפני הכלה: הנך יפה רעיתי עיניך יונים – ורק שלמה לא זע ולא נע ומעין צחוק של שלהי-קיץ נתלש ממבטו החם ותעה סחור-סחור, והוא החליק ביד צנומה ובעדנה של אם חרדה על רכרוכית-גבה של עז לבנה, שהכניסה את עצמה לבין קפולי-הקפוטה שלו ובהוציאה חליפות את ראשה המקרין, הסתכלה בקהל-הבוכים בעינים מלנכוליות, מלנכוליות מאד…

---

מוצאי שלום

מאת

דב סדן

א.

לאמתו של דבר לא היו מלחמת-העולם וזכרה עולים על לב, אילולא אותה המודעה הקטנה ככף-איש, שנמצאה באחד הימים מודבקת על הכותל של בית-הדואר. מעט החיילים מילידי הכפר שנהרגו – נשכחו, אלמנותיהם טרודות בדאגות-פרנסה ומקבלות מקצבת-המדינה, שני קצוצי-הרגל יוצאים בקב שלהם והם דומים לחבריהם-לפורענות, שרגלם נקטעה בשעת עבודה בבית חרושת, מי שחזר משדה הקטל לאכסניה שלו ומחלה אוכלת בבשרו נתרפא כליל או הלך לעולמו ועולם כמנהגו נוהג. אמנם, בערבי-בחירות יעלה הנואם את זכר-הימים ההם וידבר – איש איש והסתכלותו – על ימי-הברזל או טרגידית-האנושות או השתוללות-הקפיטליזם, אפס קומץ-השומעים ישימו את הכינויים האלה כאמרות-נוי הבאות לתפארת המליצה. אנשי הכפר, הרתומים ללא-מנוח לעבודת-יומם דים שהם יודעים למקטון עד גדול, כי לפני שנים מספר חלפה על פני הארצות מפלצת-אימים, ואם בעל-הראינוע מכריז על הצגה חדשה, רבת-ענין ורבת מתיחות: המלחמה העולמית בשמונה מערכות בתוספת-הומורסקה המצחיקה עד דמעות, נוהרים בני-הכפר בשבת שלהם לראותה, כאשר ינהרו להביט במחזה אחר, דוגמת: הגנב מבגדד או הטחנה האדומה.

מהיות מקום-הזבחים במרחקים, אי שם בערבות-רוסיה, למרגלות הקרפטים, בנקיקי-האַלפים או בשדמות פלנדריה, ככתוב אז יום-יום בבשורות-הנצחונות של השטאב הראשי, נשקפים ימי הנצורות כמחזה מוזר ובדוי במקצתו גם בעיניהם של אלה, שנלפתו בגופם בתבת-הזועה ובהיותם עתה נתונים לעמלם אינם מספיקים להקשות, בשלמה רואים עוד אנשי העתונים להרבות את להגם על דברים שנשתכחו ושהעלאתם אינה רצויה או שהיא נראית כסערת-מעט, שהשתובבה לשעה קלה והקדירה את שולי הרקיע ושלאחריה נתבהרו השמים מחדש, הצפרים שבו לקנן בעפאים וגלי-הנחל החוצה את ירק השדות פתחו שוב בפזימתם ההומה ועדר העזים הגולשות עם ערב ממעלה ההר מקשקש בזוגים והצלצול מתמשך למרחוק ועוברי-אורח שומטים את כובעיהם בהשמע רנת-הפעמונים ושפתותיהם רוחשות תפלה.

ב.

והמודעה שעל כתלי-הדואר ענינה באונטראופיצר רינגה, אבד ללא שאר וזכר במערכות צרפת ועתה מתבקשים מקורביו, הזכאים לתבוע כחוק את ירושתו – שתי חליפות בגדים לטיול, חליפת ספורט, עשרים ושלשה ספר בכריכת בד, קובץ שירים בכריכת-עור ועל ניר-קלף, קופסת כסף לסיגריות, מזודת מסע ואלבום תמונות – שיואילו להזדמן ביום פלוני בשעה אלמונית במשרד-הכפר.

ויגנר הזקן, שאינו מספיק לכלות את מלאכתו לפני חשכה אמר פתאום ל“עבדו” הפולני:

– משניטלו שניהם הריני כמי שנגדעו זרועותיו והוא מלקט בבהונות-רגליו… האם מלחמה היתה זאת… שניהם היו חסונים כאלונים וקומתם כשל אלונים… כן, כן. האחד “נשאר” בבלגיה והאחר בפולין שלך. דומן על פני שדות… ואני נצרך לשכמותך והשדות והבית והעבודה יהיו לנחלה לבכור-שטן וצאצאיו…

גברת הולצטה, לאחר שהגישה את פת ערבית לדיירה, הורידה מעל הקיר את תמונת-בעלה, ניעורה בקצה שרוולה את שכבת-האבק הדקה מעל הזכוכית לאמר:

– ואילו ראה מר הובזנק את בעלי המנוח בשעת חגיגה. וילי שלי לא ירש, לצערי, אותה העליצות… ועתה הוא מרקיב בקבר. צא וחשוב: אחת עשרה שנה. תחילה אמרו: הקיסר קורא. הלכו כולם והתזמורת ניגנה ןרינגה המנוח נשא נאום. רינגה ידע לנאום, אין להכחיש. והכל עמדו במועל-כפים ונשבעו אמונים לקיסר ולדוכס והלכו למגר את הצרפתים ואת הרוסים ואת כל האויבים. שלי אמר: “אגנס, אחרי שלשה חדשים הריני חוזר. אל דאגה!” גם הרופא אמר ככה, הכל אמרו ככה. ועתה מה? הוא איננו ורינגה איננו והקיסר איננו והדוכס איננו ואשר באו תחתיהם גם לא יתנו תמיכה לאלמנה… ריפובליקה הם אומרים…

בתנופת-יד חזקה – כנראה, מרוב התמרמרות – השיבה את התמונה למקומה ונטלה, כדרכה ערב-ערב, את לוח-השנה המצויר של העתון הנקרא על שם שני הנהרות המוליכים את מימיהם במחוז וחזרה וקראה את המודעות על שלשת האחים האצטגנינים שנזדמנו מהודו להמבורג והניבאים במחיר זול שבזול את עתידות-החיים לכל נפש חפצה, על המשחה חדלת הרעל היפה לקדקדי-קרחים, על ספר-הזכרונות של מרת אוטרו: קזנובה בשמלת אשה, על מרפאה פרטית לחולי סרטן שהצילה כך וכך נפשות ממיתה משונה וכהנה. ראשה שח לאטו ונשמעה נחרתה המדודה המתלוה לתקתוק-השעון. אוטו הובנזק, הרווק הקלאַסי, בעל-העניבה השוברטאית, המרצה לעת מצור, העוזר יומם בחנות המכולת של אגודת הצרכנים והמופיע בערב בטרקליני-המסבאות כראש-הרקדנים שבמקום, העלה בינתיים מארגזו הירוק את צרור-כתביו והתחיל קורא את חרוזיו בקול צלול ורועם, כשאגרופיו טופחים על השולחן, עד שגברת הולצטה ניעורה בבהילות ונתנה בו עינים תמהות ואַחר, כשנתחוור לה מעמדה, נתנה את קולה בצחוק:

– נו, מר הובזנק, הפחידני אדוני כהלכה. אני שרויה בנים-ולא-נים ומהרהרת בלבי, כי אם תתמיד הצינה יקפאו הבולבוסים וגם הכרובית הלבנה תתנזק ללא תקנה ווילי שלי נטפל לאותה הכנופיה של פוחזים והשבוע צריכה להיות כביסה ופתאום אני שומעת איזה רעם אדיר, כאילו מישהו נוקש בפטיש. תחילה נרעשתי ועתה ידעתי, כי אדוני מתקין את עצמו להצגה לרגל חנוכת המצבה לחללי המלחמה. באמת, כבר הגיעה השעה. הריני נזכרת בפרנצ’ל שלי: איש הלך לעולמו במרחקים ונפל חלל וכאן – לא כלום, אין זכר ואין שארית. והלא פרנצ’ל שלי אחד ובנופלים היו – אם לצרף את רינגה למנין – תשעה. ואני חוזרת ומזכירה לו, מר הובזנק, כי ראוי היה לזמן לאותו היום תזמורת הגונה, אפילו מהנובר…

הדייר נענע בראשו בחשיבות והיא הוסיפה:

– אלא שוילי לועג. והוא אומר: מצבה הם מעמידים – כנראה שצבתה בטנו של הבירגרמיסטר והוא מוכרח להשמיע איזה נאום. הו-הו, ידעתי מנין לו הדיבורים הללו. מאותה הכנופיה שלו. לפני שבוע טלטל אלי איזה בחור גבוה וצנום והוא אומר לי: גברתי אלמנה, כך וכך, ותמיכה אינה מקבלת? ואני: הממשלה אינה נותנת. והוא: ולבנות אניית מלחמה יש להם כסף, מה? ואני: מי יודע? והוא מוציא מנרתיקו גליונות ומתחיל מטיף, כי עלי ללכת ולמחות על האניות האלה… הוי, ידעתי את הכנופיה הזאת. תחילה אמרו: כשהקיסר והדוכס ינצחו תבוא הברכה ואחרי כן שילחו את הקיסר ואת הדוכס והם באו ואחד מהם בא אלי, והוא באדרת-עור כחולה, והוא אומר, שהעם צריך לקחת את נחלאותיהם של הנסיכים. והוא אומר: גברתי, בעלה מת במלחמה והיא אינה מקבלת תמיכה. ועתה, הוא אומר, העם יקבל את רכושם של הדוכסים – היא תקבל תמיכה, כדי מחית-נפש. אני אומרת בלבי: צודק בן-האדם. ומה היה? היה משאל-עם, כאשר דרש ההוא באדרת הכחולה, והתמיכה לאלמנה איננה… ידעתי את הרמאים האלה… גם עתה ידברו על תמיכה…

ג.

באותו הערב המתינו במבואי המסבאה חברי האגודה המונרכיסטית: ויקטוריה אוגוסטה, חמושי אלות, להקביל “כראוי” את פני הגינוסה, שאמר לדבר, ככתוב בכרוזים אדומי-הדפוס על “אותה המהדורה השניה של אבגוסט 1914 הנדגרת עתה בבתי-הזיין ואשר תזדקר פתאום, בשוא גלים, לגרוף כל צעיר ורב אונים ולתתו למרמס ולמשיסה לטלפי האימפריאליזם”. משנתקרב איש צעיר, שלא מאנשי המקום, ששפמו הצהוב יורד ותלוי ומקטרתו נתונה בפיו, נשמעה שריקה צורמת והאורח ראה את עצמו במעגל של אגרופים קמוצים ומונפים ומבטי-זעם, ואחד גבוה וכפתני התיז מטר-חרפות:

– לא, לא, אל ידמה בנפשו, כי הוא ישא פה את נאומו המשוקץ… יטריח את עצמו למזרחה של ברלין, לרובע-האסמים… הכתובת מוטעית במקצת… נלאינו נשוא חלאת-אדם שכמותכם…, לא, לא, לא נתיר… בשום פנים.

והאורח המבוהל ביקש לשכך את החימה השפוכה וחינן אליהם את קולו:

– אולם, אני… אני רק בדבר-הירושה באתי… בדבר שאר בשרי… בדבר האונטראופיציר רינגה…

אותה שעה דהר ברחובות הכפר בחפזה אוטומוביל משונה, כולו מכוסה ומכל עבריו כדמות לועי תותחים פעורים, אחד ממאות האוטומובילים, שהתרוצצו באותם הימים בכל המדינה ושהותקנו ככלי-תעמולה כנגד בנין האניה המשורינת. האורח ומעגל-צורריו נשתתקו ומתוך הדומיה נשמע קולו של איזה תינוק:

– הוי, אמא, הקרקס בא, הקרקס בא!…

בין רום ושקע

מאת

דב סדן

---

אלישע

מאת

דב סדן

א.

ערבי-פסחים המתרוננים חרש מצניעים לכת בסמטאות אפילות ומפותלות שבילים, שלוה צוננה ומשובבת מתמשכה מטבור-הקריה ומתפצלת לצדי-דרכים עקומות, נשים טובות-עינים מתכנשות ליד בתים פקוחי-חלונות ומופקרים לאדמומית-שקיעה.

מעגלים מעגלים משוחחים ישישים נכבדי-עיר, פאות מתולתלות עוטרות בעניוות את הפרצופים השופעים עגמומית-גורל והאוזן הזעירה והמוסיקאלית של תינוקות חמודים לוגמת בצמא דברי-זקנים ונבוני-דעת.

הישישים מסיימים את שיחות-החולין הקולחות בחשאי, ומבין השפתים הרכות, האמהיות, של נשים צדקניות מסתננת רינה שאננה והתינוקות עוצמים את עיניהם המשולהבות ומאזינים בדממה לסיפורי-אגדה נלבבים על אותו צדיק נסתר, שהיה יושב בחצרות-העכו"ם ומשמש את הדוכס הקוסם והיה מושיע את ישראל מפורעניות הרבה.

ניצבים התינוקות בעוצר-נשימה ומקרקעית-דמיונם, המפיק מרגליות, מצטחקת עטרת-מלכים וחרב-פיפיות וקרן צהלנית של מעוז ונצח נמתחת בשתי וערב: מלכות בית דוד.

ממרחקים ניטלטל חסיד כתפני, שכותנתו פרומה וחושפת שוזף-חזה רחב ושעיר, ומקלו שבע-ארחות מבקש להיות לבשר אחד עם האבן הדוממה והמחוספסה, המוטלת בשערי-עיירה מתנמנמת ליד דרך-המלך הגדולה.

עומד החסיד באמצעית-הרחוב ומטיל שתי עינים סלחניות להעיד לנבובי לב בשפת-אלם חתומת-ניב על כנפי-יונה, שהיו מתנופפות ברשרוש-פתאום בלילות-טבת, כשאברך צנום נהם בשכיבה פרקדנית על גבי התנור שבקלויז נהימה חטופה ודקה, כאילו ניעורה פתאום ההויה החלולה והעלתה לשם תנחומי-חצאין צליל בודד ובהיר של תפילה לעני.

מרשרשות דומם כנפי-יונה והצליל הבהיר והמיותם מדובב שפתי-ישנים, והבחורים, שנרדמו מורכני-ראש על הספסלים הפרוקים, פוקחים בעצלתים אשמורות ופותחים בפזימה ארוכה, שתחילתה אגלי-נגינה לטפנים וסופה אשדות רננים המסתננים והולכים עד היותם מי-מעין צוננים לשפתי-התלאה: עבודת-הבורא.

ב.

נסתתרו מאחורי-תריסים אטומים נשים וטף, תוך גוש-האפלולית המגושמת, הרובצת ברחובות מוכי-סנורים, צוללה בדמי-סתר אלומת-אור תועת-לבב ובודדת שנתלשה עקירת-ארעי משלהבת-הקיסמים הצהובים הדולקים במשכנות סגורים ומסוגרים; על האבנים הדוממות והמחוספסות רוטטים עקבי-הרגלים הכבדות של החסיד הכתפני וסמוך להם מפרפר זיע קל של עקבות מהססים וזעירים, עקבי-תינוק, שקיבל באהבה את תורת-האלם ונצטרף באין רואים למעגלי-האורח הזר. שכן ידע הילד, כי לאותו אושפיז מצפה בערבי-פסחים על שולחן-אבא כוס-הזהב הגדולה והיקרה, כוס אליהו הנביא.

למחרת-היום, עם בוקר משכים ומרנין, ניעורים דמדומי-שחר ומצניעים לכת בסמטאות ורודות ומפותלות-שבילים, בשיפועי הדרכים הפתלתלים מדרדר הד אטום אשר לבכי-אם אבלה המצעקת במר-יאושה לבנה הקטן והאובד:

– אלישע, איכה?

וראשי-העדה מרכינים את ראשיהם המלבינים ומבכים את אבדת-הנער ומנחמים אם זועקת בצר לה, תלמידי-חכמים עומדים מבוישים, כי לא השכילו להקביל את פני האורח היקר כיאות לו; התינוקות המכרכרים בחוצות כובשים ראשיהם הקטנים ומתקנאים בידיד-נפשם הצעיר והרך על שהלך בדרך הטמירה והנעלמת ובאותה שעה ממש יוצק אלישע התינוק מי-מעין צוננים על ידי-רבו הכתפני והאילם ואילת-השחר מטילה קרן צהלנית של מעוז ונצח על שפתי-המערה המקודשת.

---

הפלא

מאת

דב סדן

א.

משכבר ברור לו, כי אמונתה הנפרזת של אמו היתה בעוכריו. היא ראתה בו אור גנוז, שגילויו לא יאַחר ובצפיה מתוחה ומתוקה חיכתה ליומו הגדול של בנה זה, העתיד להאיר את עיני העולם. זעפו של האב, בעל המלאכה הישר הנרתע כמתוך יראה שבאינסטינקט מפני כל השליה, היה ללא הועיל. תחילה מיחה וריטן שאין לסמוך על נסים ואם גם הילד חונן בשמיעה נפלאה, אין הוא פטור מלימוד אומנות, העשויה לפרנס את בעליה בכבוד. בתרעומת כבושה ומדאיבה היה רואה בתעתועי אשתו, שזימנה מורה מיוחד לנגינה מן הכרך הסמוך, כינסה מחשובי העיירה לנשפי נגינה וקלטה ברעבתנות את דברי ההלל המופלגים לאצבעותיו הדקות של בנה הקטן, הפורטות בזריזות, בחפזה, בדעת. היא היתה נוהרת כולה והוא נשתתק באחרונה, כי נסתתמו טענותיו ורק לעתים רחוקות מאד המליט רטינה קלה וחטופה, שנפסקה באמצע.

באותו יום, כשהילד המפליא הופיע ראשונה באולם ההצגות של העיירה ותלתליו הזהובים תלויים ויורדים לו על סלסלות צוארונו הבוהקות וקהל השומעים סופג בהתפעלות עצומה את הצלילים המפתיעים בקסמם, המשובבים ברעננותם והמתמלטים מתחת לאצבעות הדקות, נסע אביו לקרוביו שבכפר וכל אותו הערב גמע משקאות חריפים ושיחק בקלפים. סמוך לחצות הוליכו הרבה מחשובי העיירה את הנגן הצעיר לביתו, בדרך פיזרו לכבודו שבחים הרבה, על המפתן החליק הרופא הצעיר בידו החמה את תלתלי הילד הזהובים ועיניו, עיני רופא מיטיבות ומתלהבות למוסיקה טובה, רשפו ארוכות. משננעלה הדלת, העלתה האם באצבעות זריזות, מרננות, אור במנורת-הנחושת הגדולה שבחדר ונראה היה, כאילו אור מכופל קורן בו. היא נטלה לו לגיבורה הקטן והעמידתו על כסא, ניסוטה אילו פסיעות אחורנית והסתכלה בו שעה ארוכה ועיניה גדולות, אוהבות, מאושרות.

ב.

בימי טלטוליו המרובים והמפרכים היה נזכר לפעמים אותו הערב. בשנות הנדודים הראשונות, כשהיה עוד משעשע את נפשו בתקות-מה, היה נראה לו זכר פרצופו הזועם של האב כפרצופו של אחד רע-לב וקטן-אמנה, שמתוך שפלותו הוא מבקש להשפיל את חברו, העלול לעלות עליו בכוחו ובפרסומו, והיה נמלט אל זכר-העינים הגדולות, הנהירות והמאושרות של אמו ומצא תנחום לעצמו. אולם בשנים הבאות, כשנתחוור לו בודאות אכזרית, כי כל גשרי התקוה נתרסקו ואותו הערב בימי ילדותו לא היה אלא כוכב כוזב, שנצנוצו סמוך לעילומו, ניסה לראות את פרצופו של אביו ראייה שונה, אחרת קצת. אך הפחד מפני ראייה כזאת גדול היה, שהרי עמה היתה נכרתת אחרית התקוה, זו שאין ממילא צידוק לה, התקוה האבסורדית.

שבע ימים ורוגז, מנוסה בטירודים ואכזבות חזר לעיירתו. ערב-ערב היה פורט שעות ארוכות על הפסנתר הישן והמקולקל שבבית הקפה, מקלט השעשועים לבעלי האומניות החפשיות שבעיירה. קצבתו עלובה היתה, ישיבתו בפינה אפלה, על עיניו מורכבות יומם ולילה משקפים כהים ושתיקתו העקשנית היתה למשל. אשה לא נשא וחלוני דירתו השחירו תמיד בוילאות מתוחים ובלילות היו השכנים שומעים הליכה רצוא ושוב, הליכה שקולה, פסיעה-פסיעה ומדתה הקצובה, המסוימת. אך פעמים היתה אותה הליכה נפסקת, נשמעה כעין ריצה בהולה, צעידה נחפזת ולאחריה חזרה ההליכה הקצובה, המדודה. אפשר, שלפעמים נזכר האיש, כי אסור, אסור בהחלט, להשלים והוא שינן לעצמו, כי הפלא מוכרח לחזור. שינן לעצמו, מרד רגע קט וסופו נתכזב.

ג.

בשפה רפה ובעינים מושפלות הודיע לו בעל-בית-הקפה באחד מערבי הסתיו, כי מחר יכניס מכשירי ראדיו ונמצאת נגינתו מיותרת. הדובר לא שכח, כמובן, לגמגם משהו על פיצויי פיטורים לשבועיים ימים ולהביע את צערו הפרטי על עצם הפיטורים, לגנוח קצת ולהטיל מרה בטכניקה, שאינה נותנת מנוח ובדרישת אורחיו האיסטניסים, שאין לך חידוש בעולם שלא יהיו מתאוים לו. הנגן, כאילו לא שמע, המשיך נגינתו, כלאחר יד, מונוטונית, כדרכו. באחרונה זקף ראשו הקרח והמליט הברה קטועה:

– הא?

הוא חזר לנגינתו המונוטונית, המרושלת. אפשר הרהר אותה שעה על המפלט העלוב והאחרון ההולך ומסתתם, על המשען האחרון הנשמט מתחתיו, על שיבה של פושט יד ורעב. ואפשר לא הרהר כל עיקר. פשוט, לא כדאי.

סמוך לחצות נתפזזו אצבעותיו. הפריטה היתה משובבה, הנגינה מפתיעה. מעין קרן אור קוסמת גונבה לבין כנופית הפטטים וגלילי העשן של מקטרותיהם. מתוך המנענעים נתמלט כוח רב ושופע נעורים. הזקנים שבאורחי בית הקפה נתעודדו, זקפו אזניהם ובעיניהם מצמצה תמיהה. דומה, איזה זכר רחוק הבליח, כאילו רפרפו לנגד עיניהם, כמבעד עלטה, תלתלי ילד זהובים התלויים ויורדים על סלסלות-צאורונו הבוהקות.

משנסתיימה אותה נגינה מפתיעה ונשמעו מחיאות-כפיים, עמד הנגן על רגליו, שמט את משקפיו הכהים כדי הצצה אחת ומעיניו נוצצו כהרף עין אורי-הפלא. הוא נזדרז ויצא בפסיעות גסות, רועדות. נתלוו לו כמאליהם קצת מאורחי הקפה, מישהו ניסה לשבח את הנגינה, אך דיבורו נשתסע באמצע, לא נתקשר, כאילו נחנקו ההברות. רק על המפתן החליק הרופא הזקן – כן, מזקינים בני אדם – ביד קרה על כתפו של הנגן ועיניו, עיני רופא מיטיבות ומתלהבות למוסיקה טובה, נזדהרו רגע קט וכבו. משננעלה הדלת, העלה הנגן באצבעות מרושלות, מהססות אור במנורה הקטנה שבורת הזגוגית והמפויחה שבחדר ונראה היה, כאילו האפלה נתעבתה כפליים. מבלי משים נתקלו המשקפים הכהים שלו בתמונת האם התלויה מעל מטתו ועיניה גדולות, אוהבות, מאושרות.

---

בגן הריק

מאת

דב סדן

א.

הוא, בעל השמחה עצמו, ישיבתו מאוששת היתה. לא תמה לפטפּטנותם של נואמי היובל המרובים, כי משכבר שפך עליהם את לעגו ברשימותיו הקצרות, הקולעות, העשויות קוים חטופים ובטוחים, קו-שנינה, קו-שנינה. קצת הרעימתו זו הקנאה, שבצבצה מתוך דברי החנופה השופעים, הקנאה לבן החמשים, שאינו משכך את זעפו ואינו שומט את האיזמל מידו, אלא חותך חיתוכים זריזים, ללא חמלה. אך הסתכלותו המרובה לימדה אותו להסכין גם לתכונתו הטבעית הזאת של האדם.

הצעיר שבחבורה, מפּרחי המבקרים, שבטחונו בכוחות עצמו יותר משהיא מרגיזה היא מגוחכת, דיבר בהתלהבות מרובה:

– כן, חברי, מלחמתנו לא נסתיימה עדיין. במשעולי הספרות מהלכים עדיין בעלי ההליכה המתונה, שלא עיקרם של החיים ותמציתם חשובים להם, אלא כל הקליפות. והם עומדים על כל קליפה וקליפה ולועסים אותה לעיסה מהימנה. אך קרוב אידם, כי כל השדה הולך ונכבש בידי ידידנו הגדול, שהליכתו נחפּזת ושאין עינו משגחת אלא בקו העיקרי, התמציתי, בגרעינם של החיים. לא תעיה מופקרת ולתיאבון ביערות העבותים, אלא הליכה מדודה, מקוצרת בנתיב הצר והבטוח. הסיסמא: לשם הליכה מחושבת– צמצום.

שלא כדרכו נתרתח במקצת הסופר, חתן-היובל. במתינות עמד על רגליו והפליט כמתוך אדישות, כמדבר לתוך חבית ריקה:

– הבל, ידידי, הבל.

הוא יצא ועזב את המסובים לנפשם. בשעה מאוחרת נתקל בגן הריק בנואם הנלהב. לאור הירח נראו עיניו ספק נבוכות ספק מתחננות. כשישבו על הספסל, העביר הסופר את ידו על שערותיו הסבוכות והרכות של המבקר הצעיר:

– ידידי, שלא בכוונה כיזבת. החלוקה שלך – בעלי היריעה הרחבה השוגים מזה ובעלי הצמצום הכנים מזה – אינה אלא להג. אלה ואלה מבקשים לחשוף את עיקרם של הדברים, הללו משפיעים צבעים הרבה ומעלים חרס בידם, והללו נוטלים את הבצל ומפקלים אותו פּצלה-פּצלה, ובאחרונה, כשהם חוששים שלא ישתייר דבר בידם, הריהם מצביעים על הפּצלה האחרונה, לאמור: הנה תמציתם של החיים לפניכם. מצביעים על הקליפה הזאת מתוך שחוששים להודות בפני עצמם ובפני הבריות, כי גם הם העלו חרס בידם. ערמה קטנה היא, ידידי. אַתה נוטל את הקולמוס ואומר להעלות בכתב את העצם, אַתה מפשיט מעליה את התאָרים ותאָרי התארים, אך העצם אינה נתפסת. נשאר ההפשט וההשליה, כי הערמה הקטנה הצליחה. נתיבות מצומצמים – אָמרת? אט, אחיזת עינים.

המבקר הצעיר ניסה למחות. אך הלילה קר היה, הירח חיור, הגן ריק והסופר חייך חיוך של ודאות והצליף בידו באויר הצלפה של ביטול. לא נסתייע הדיבור.

ב.

הוא, בעל השמחה עצמו, ישיבתו אנוסה היתה. הרעימתו זו ההתלהבות הפּרוגרמטית של נואמי היובל המרובים, לזרא היתה לו זו תשפוכת ההלל, שמלבד החנופה המכוסה טפח והמגולה טפחיים, בצבצה מתוכה הצדיה הערומה להזכיר לו, להזכיר ממש בכל משפט, כי זקן, בן שבעים הוא וכל המעלות והמורדות הם משכבר מאחוריו ומגילתו מוגמרת וחתומה, חתומה לעולם.

קרן-הנחמה הרפויה היחידה, שהבליחה מתוך ההבל הרב, היה נאומו המרוכז והמלבב של ידידו השב, שפּרש זה שנים הרבה מאומנות הכתיבה ושלפני כחמישים שנה כבש במאמריו הנהירים והשנונים מעמד ופרסום לחתן היובל, שהיה אז סופר צעיר ומתחיל ושכל עורכי העתונים היו משלשלים את צרורי-כתביו לתוך הסל.

– כן, חברי הצעירים, כיום קשה לכם להבין, מה גדולה היתה מלחמתנו בימים ההם. הספרות לא ידעה אז אלא את הניב השגור והמצומצם בלבד, שהיה מוכן ומזומן מראש לכל שמחה ולכל צרה שלא תבוא. מסגרות מסגרות היו מוטלות ובתוכן נתקרש דם-התמצית של החיים וחליפותיהם. והחיים נאבקו בעניבת חנק זו ויכֹלו לה, כי בא ידידנו הגדול ובתנופה אמיצה הרחיב את היריעות וקרע את הפּרגודים והזרים את חזיוני החיים במלוא שפעתם באפיקים רחבים, רחבים.

חתן היובל ישב וחייך. היה בחיוכו מאותה ההנאָה העולה עם הדי זכרונות על ימים רחוקים בהירים ורבי עלילות. אך בחיוכו זה נתערב גם משהו של מרירות. לא שהטיל, חלילה, חשד או דופי בכנותו וכונתו של ידידו המבקר, אלא שהדברים כשלעצמם נחשבו לו כהרהורי לב של דורש טובתו, ושאין להם ולהערכה ממצה, למדת-הדין, ולא כלום. סמוך לשחרית, כתום החגיגה הסואנת והמשעממה, ישבו בצלו של אילן על ספסל בגן הריק, אָמר חתן-היובל:

– וכלום אין אתה סבור, כי כל הדבורים על הגדולה שלי אינם אלא הפלגה בעלמא. ובאמת, מה גדולה יש כאן? ערמה קטנה יש כאן. אתה בא ומבקש להעמיד את העצם על ערמומיתה. תחילה כוחות הנעורים מפתים אותך ומבקשים להשלותך, כאילו המעשה הזה הוא בגדר האפשר. אתה נוטל קולמוס ואומר להעלות בכתב את העצם, וסופך אתה מעלה אבק רב של פירוט תארים ותארי תארים, אַך העצם אינה נתפּסת. נשאר האָבק הרב וההשליה, כי הערמה הקטנה הצליחה. אפיקים רחבים – אָמרת? נו, נו, עמודים רחבים של אָבק, תמרת אָבק לשם אחיזת עינים.

המבקר הזקן ניסה למחות. אַך הלילה קר היה, הירח חִיור, הגן ריק והסופר השתעל שעול רסוק ויבש. לא נסתייע הדבור.

---

בסוגר

מאת

דב סדן

א.

דומה, שאהבתו האיומה, המוזרה לכוחות-איתנים, שדרכם לכבוש, לכבוש ולכלות לתומם, להנאתם – היא לו אהבה ישנה מאד. עוד משחר-ילדותו עולה הלהבה הרחבה, האדומה, הלוקקה בלשונות פזיזות ורעבות, שהחריבה בן-לילה את הכפר כולו ושיירה אחריה בכיה ושפלות-ידים של הכל וצחוק ממושך של אחד, מתענג, שמח לאיד, צחוקו שלו. ממש אותו הצחוק, שנתגלגל אחר כך רוה, טרוף, על הגלים הגדולים הגועשים, שעלו בשטפונם עם הפשרת-הקרח וטיבעו את הכפר הסמוך; אותו הצחוק שנצטהל פרע למראה-גופתו השסועה, הממועכת, של אכר, שהרעם הטיל בו קנה שבור של אלה ענפה והרגו.

פריצת-הגדר באה, כמובן, בראשונה בבית-הספר. כשאר התלמידים, שהיו מכונסים ארבעה-ארבעה בספסל, ישב גם קנאפיק בשילוב-ידים, ישיבה מנומסה, דחוסה, כתיקנה. האזנים עשויות היו כאפרכסאות והמורה-לטבע, שאורי-שמש זעירים, שובבים שיחקו בקרחתו המבהיקה ובמסגרות-הזהב של משקפיו, מרצה כדרכו במתינות, בהבלעת-פסוקים מתוך שיעול ושפשוף-ידים. לחדר-הלימודים טולטלו קצת פוחלצי-חיות לשם הסתכלות והמורה היה נוהג להעביר על העור הממותח יפה של הדוב, הזאב ודומיו, את אצבעותיו המעודנות, הדקות ואגב משמוש היו צפרניו הממורקות היטב מבהיקות מאד. כשהיה תוחב את אצבעו לבין השינים החדות של החיה המתה, שעיניה הקפואות מסתכלות דוממות, לאות, היתה ההנאה המיוחדת מפזזה באישוניו והוא היה מכה באצבע צרדה על חטמה של החיה ומגחך גיחוך קטוע. לעת כזאת זרמו דבריו מתוך הנאה מוגברת והמדובר היה על הצפרנים העקומות והחדות, הקרן החזקה והנגחנית, הטלפיים האמיצות והמפרקות, השניים הדורסות והחותכניות – שכולם, כולם אין בהם כדי לעמוד בפני קטון-אצבעותיו של אדם שכמותו, של בעל-קרחה מבהקת ומשקפים במסגרות זהב, שאצבעותיו רזות, חלושות והשיעול הדק, המצפצף מטרדו בדיבורו. זרמו הדברים מתוך הנאה גדולה, מתוך גיחוך קטוע ומכוער.

ברור, שהכיעור שבגיחוך הוא שנטל לו, לצנוע שבתלמידים, והוציאו כבחזקת-יד מתוך הספסל. לתמיהתה של הכיתה כולה פסע לא-קרוא פסיעות מתונות, מדודות, ישר. המורה העמיד עליו עינים תוהות:

– טעות היא בידך, יוליוש קנאפיק, לא קראתיך…

קנאפיק לא השיב דבר. לחיו הסטורה של המורה נתנפחה והסמיקה, המשקפים נשמטו, העינים המעורפלות הביטו בפחידה וכולו ניסוט בבהלה אחורנית כנמלט מפני חיה רעה, אכזרית, רודפת. צחוקו של התלמיד המועז, שידו היתה עוד תלויה באויר, היה פרוע, מטיל אימה, גוזל את שארית-הביטחה.

ב.

נוטר-איבה, כזומם תמיד לשבר בריח ודלתים, מסתיר את מבטו הכחול ומאפיל עליו במצחה שחורה של כובע, השמוט פנים ואחור – כך היה קנאפיק מהלך בתוך הסוגרים והגדרות של גן-החיות הגדול, ככל שהבריות היו מצטופפות מאחורי השתי וערב של עמודי הברזל הגבוהים, מצטופפות ומציצות בחיוך של סקרנות באריות, בנמרים, בברדלסים, שהיו מוטלים מחרישים, מכונסים לתוך עצמם, גאים, בזים, כובשים את זעמם. הפרופיסור הישיש, הממונה על הגן הנפלא, היה מסביר לאורחים הכבודים, שהיו מזדמנים לראות במלאכתו של קנאפיק, המטריף את החיות בוקר-בוקר נתחי-בשר גדולים, ממויחים, שותתי-דם, מהבילים:

– הלה, אפשר להגיד יד-ימיני, אוצר בלום. לא ראיתיו עדיין מדבר עם אנשים. אפשר הוא אילם. דומה, אדם לא ראה עדיין את צבע-עיניו. החיות, כנראה, האלמנט שלו. ממש אכסמפלאר מפליא…

ידיו נשתפשפו זו בזו, אורי-שמש זעירים, שובבים שיחקו בקרחתו המבהיקה, במסגרות-הזהב של משקפיו ושיעולו היה דק, מצפצף.

הרוגזה עלתה ביחוד ביום ראשון לשבת, כשטיילים שבעים, כבדי-תנועה וכבדי-כרס היו עומדים נשענים על משענות-הטיול שלהם ומביטים בהנאה גנובה, שמנה, בזוג האריות הגבוהים, הגאים, הנפלאים, וכשמטרונות כעורות, פחדניות היו מצטלמות עם הנמרה הזקנה, ששיניה נעקרו וצפרניה ניטלו לשם כך. ובאותו יום ראשון לשבת נצטרפה לרוגזה הכוססת תמיד גם הנעימה הרשעית שבדברי הפרופיסור הישיש, שהסביר לקהל ותוך כדי הסברה התענג על שהצפרנים העקומות והחדות, הקרן החזקה והנגחנית, הטלפיים האמיצות והמפרקות, השינים הדורסות והחותכניות – שכולם, כולם אין בהם כדי לעמוד בפני קטון-אצבעותיו של אדם שכמותו. האריה הגא, הגבוה, הנפלא, כאילו הבין לדברי-ההסברה, עמד על רגליו חסון ומזוקף, הסמיך את ראשו לעמודי-הברזל העבים והמשתרגים שתי וערב ועיניו להטו כאורי-ישימון עוצרי נשימה, שוטמים ומנבאי-זעם. הנהימה החטופה הרעידה. המצטופפים נזדעזעו משהו וחזרו והביטו בהנאה גנובה, שמנה, כאומרים לנפשם:

– טוב, שיש עמודי ברזל. אפשר, לפחות, לישון במנוחה..

הנהימה השניה היתה חלושה יותר, ספק נואשת, ספק בזה. לה נענה מעבר לסוגר גיחוך קטוע ומכוער.

ברור, שהכיעור שבגיחוך נטל לו לקנאפיק והוליכו לא-קרוא בפסיעות מתונות, מדודות, ישר. הפרופיסור העמיד עליו עינים תוהות:

– טעות היא בידו, מר יוליוש קנאפיק, לא קראתיו.

הוא לא השיב דבר. כהרף עין סולקו שלשלאות ומנעולים כבדים, ברעש נפתח שער-הברזל הגדול וזוג-אריות השתולל בתוך היללה הנואשת של טיילים ניסוטים בבהלה אחורנית ונמלטים מפני החיה הרעה, האכזרית, הרודפת. צחוקו של קנאפיק, שידו החזיקה עוד בשלשלאות ובמנעולים הכבדים, היה פרוע, מטיל אימה, גוזל את שארית הביטחה.

ג.

בבית הגדול, האבל, היתה רוחה. הורגלו האזניים לצעקות הפרועות, לדיבורים שאין להם שחר, להשתוללות-פתאום. אך היום הראשון לשבת הציק. טיילים שבעים, שפויים, כבדי-תנועה וכבדי-כרס היו עומדים נשענים על משענות-הטיול שלהם ומביטים בעמודי הברזל הגבוהים, הכולאים לעד אנשים חדי-מבט, גרומי-פנים, המוטלים מחרישים, מכונסים לתוך עצמם, גאים, בזים, כובשים את זעמם. הם היו מביטים בהנאה גנובה, שמנה כאומרים לנפשם:

– טוב, שיש עמודי ברזל. אפשר, לפחות, לישון במנוחה…

פעמים הרופא המהולל, הממונה על המוסד האטום, האבל, היה יוצא להסביר לקהל כשאורי-שמש זעירים, שובבים שיחקו בקרחתו המבהיקה, במסגרות-הזהב של משקפיו ודיבורו מתובל שיעול דק, מצפצף. הדמות המכווצה שבסוגר, ראש מגולח וחד-קוים, כאילו הבינה לדברי-ההסברה, נסמכה לעמודי הברזל העבים והמשתרגים שתי וערב ועיניה להטו כאפלת-אפסות עוצרת נשימה, שאינה מנבאָה שום דבר, שום דבר. הנהימה החטופה הרעידה, המצטופפים נזדעזעו משהו ומפי הרופא המהולל נתמלט גיחוך קטוע ומכוער.

בתוך הסוגר להטו עינים כחולות, כחולות ודומעות.

---

הצלב

מאת

דב סדן

א.

הכניסה לגימנסיה רישומה רב היה. חלל-המסדרונות הגדולים, הכתלים הלבנים-אפורים, השכנים החדשים, אלה הגויים הצעירים, היפים – הכל היה חדש. אך ביחוד הפתיע הצלב, שתלוי היה בכתה, מעל הקתדרה של המורה. זה היה צלב גדול, שחור, מפחיד, שבלבנו לא יכולנו להשלים עמו. דומה, מציאותו הדליחה וחזרה והדליחה את מעט-האהבה והידידות הזכה שבינינו ולבין החברים החדשים, הצעירים והיפים. הוא, הצלוב עצמו, העשוי חומר חום, כאילו הבליט בכוונה את פצעיו השותתים דם, את צלעותיו דלות-הבשר, את ראשו המשורבב ועטור-הקוצים:

– הז’ידים הארורים הרגו את המושיע…

בקיצור, מציאותו בכיתה הרעימתנו. כי אנחנו אהבנו, ביקשנו לאהוב, לאהוב באמת, את חברינו החדשים. הם היו חזקים כל כך, שלימים כל כך, חזקים ושלימים כעמם. לא עמדו לנו רחשי-החבה והגאוה, שהיתה משפעת עלינו התמונה המאובקת קצת, התלויה בבית, זו של השר ר' משה מונטיפיורי, כי התמונות של מאטיקו, גרוטגר או קוסאַק, התלויות בבתיהם שלהם, הרהיבו יותר, קסמו יותר. הרהיב יצר-החופש, קסמה הגבורה. עד מיצויה נחשפה התפעלות-הרמיה שבחיוכו של סבא, שנהג לחזור על המימרה שלו, מתוך הנאה, התפארות:

– פּי-פי-פי… מעשה-שאלה… כלומר, מה בין בני לבן-חמי? בחיי, שאלת-תם… הרי הללו, נאמר עליהם: ועמך ישראל כולם צדיקים, ואילו ההם, ימח שמם, מקרא מפורש צווח באזניהם: ועל חרבך תחיה… נו, נו, גם אלה קרויים חיים…

אך, פעמים, שהיינו מבקשים פתרונים לאותה שאלה תמוהה שהיתה ניעורה בנו. אלהיהם של אלה היה כאוב מדי, עלוב מדי, מדולדל מדי. והתמיהה היתה עולה יום-יום, בהאמר התפילה, בעמידה בפרישת-כפיים, מיכנית. אלהיהם לא הניח את הדעת.

קאַלישצ’ק המורה להיסטוריה, היה מטלטל לשיעוריו תמונות של מקדשים קדומים, של מטבעות קדומים, של גיבורים קדומים. הסברתו היתה יבשה, סטיריאוטיפית. פעם טלטל, שלא לצורך, את תמונת-הצליבה. עתה הסביר בהתעוררות, בשפה ברורה, כלהכעיס. האספסוף שבתמונה – הפּיות הפעורים, הפעורים לרווחה והאגרופים המתנופפים – הרגיז. ביחוד הרגיזו, כמובן, החטמים שלהם. ברגע זה היתה הצצה ישרה בעיני-חברינו הצעירים והיפים בגדר הנמנעות. וקאַלישצ’אק משסיים, פּקד:

– לייב פוכס, תואיל בטובך לחזור על המסופר. ככל האפשר, בדיוק…

פוכס, הטוב שבתלמידים, ציית. חזר על דברי ההסברה, בבירור, בדיקנות. כבש מיד את הרטט, שגונב לדיבורו. התנוצצו עיניהם השמחות-לאיד של חברינו הצעירים והיפים. עינינו אנו כבושות היו. פוכס ראה את העינים שמסביב המנוצצות משנאה, מהנאה, והמשיך את דבריו. דומה, שהעינים האלו טורפות היו. דומה, כאילו הן מפשיטות מעליו את הבגדים אחד-אחד, מציגות אותו עירום. הנה-הנה הועלה מעליהם ערום, שותת דם ובשרו החום מתוח על גבי צלב גדול, שחור, מפחיד וצלעותיו הדלות וראשו המשורבב ועטור-הקוצים מוצגים לראוה. אך הוא ממשיך:

– ואז קרא מעצמת-הכאב: אלי, אלי, למה שבקתני?

בקולו הורגשה הדמעה החנוקה. עתה לא היה שיור של ספק, כי חבריו הצעירים, היפים שונאים הם לו, שונאים בנפש. הנה הפיות הפעורים שלהם, הפעורים לרווחה.

כן, אילולא הצלצול של ההפסקה, אפשר שהיו גם מתנופפים האגרופים שלהם. אגרופים גדולים, תקיפים. –

---

על מות

מאת

דב סדן

א.

לכאורה שטוחה לפני דרכו של המנוח כאותו השביל הצהוב, ההולך מישרים מביתנו הרעוע לחורשת האגוזים הקטנה. עתים אוהב להעלות את זכר-דרכו הלבנה והצנועה, כאילו הוצאתי עם חשכת-הלילות מפינה חבויה ברקת יקרה שאין כמותה מסוף העולם עד סופו. אולם כעבור זוהר-הביכורים מתעלם השביל והוא מסתלק פתאום לצדדין ואובד בדמדומים ההולכים ורחקים.

רק אחת עשיתי במכורתו. עיירה זעירה וחמודה המעוטרת גבעות חול ומימי כסף אשר לנהר קטן ושובב. כשנכנסתי בית-הוריו, נצנץ לנגד עיני ראשונה נרתיק-הכנור, התלוי על הקיר. אביו בעל מנגן היה ובמוצאי שבתות זלפו מנגינותיו ברחובות העיירה, ונשים וטף היו מצטופפים אותה שעה סמוך לחלונות ועשו אזנם אפרכסת. אבא זה, יהודי רחב-דעת, סיפר לי עם סעודת הערב, כי סוד הנגינה מתת-חסד הוא לו ולאבותיו (ומי יתן לצאצאיו!) – זה חמשה דורות. ומדי דברו, איככה באה לידם תשורת שמים יקירה זאת פתח, כמובן, במעין מעשה שהיה כך היה. סיפור האגדה נשתמר יפה בלבי וחיתוך דבורו הצלול והנגיני הומה בי גם עתה כאותה רוח הערבים החרישית המנשבת על מיתרי-כנור.

הוא, הבחור החיור, הלך לעולמו ואנו חטאנו לו. לעת ערב היה הגדול שבחבורתנו, אדום השער והקולני, מתפרקד בכורסת הקטיפה המרוטה והבלה והיה מרחיב את דיבורו על אלה הנערים, שניגפו מיד ההשגחה או המקרה (על היותו כופר בעיקר לא שכח להכריז) – בתוספת-הדגשה, שהיא בעצם מיותרת אפילו במיעוטה. הניגפים האלה – המשיך אדום השער – דרכם נדרשת ממילא לגנאי, מהיותה אוילית לאין ערוך וצריך לנעול בפניהם את רשות הרבים. כי צרכי-הציבור אינם מצריכים ליריקה כלל. מוטב להם – סיים – לנערים הקטנים והגדולים הללו ליטול את העוגב רך-המיתרים ולאור הסהר החוריני לתנות אהבים עם שוכני-עפר…

וכך סברו גם מידידיו.

ועוד שאלה אחת ניעורה עם פטירתו: אימתי נזדמן לפונדק שלנו? באמת, היו הדעות באותו הענין מפולגות במקצת. אדום השער רקע, כמובן, במגפו הכבד והוכיח, כי הבחור החוור לא נטפל אלינו אלא כעבור שנה וחצי להיות החבורה, כלומר לאחר שנתלבנו במדת-מה ההלכות ואף המצוה המעשית נתחורה בחלקה הניכר. ללמדנו: לא בא הלז להוסיף משלו והמלאכה נעשתה שלא בפניו ורק לאחר מעשה נצטרפו להטי דמיונו שלא לצורך הדברים. ואדום השער לא נתקררה דעתו עד שהוסיף:

– כך דרכם של אותם הבריות: משהוטלה אבן קשה וממשית למראשות-המדבכים, מיד הם מתקבצים כעדת-צפרדעים ועוגביהם הבכינים בידם להעלות את גמגומם כמין קרום מעובה ומחוספס על מעללי-האחרים. רוצים הם להוכיח לכל רואיהם, כי גם ידם היתה באמצע.

ב.

כך הגדול שבחבורתנו, אדום השער והקולני. ואילו אני הקטן – שאני. דומני כי מיום שנתלכד המעגל עמד בטבורו הוא ופניו החיורים הקרינו עלינו מלהט-הכיסופים, אשר בהם נעוצה ראשיתנו, ראשית כולנו. כי בראשית היו געגועי-סנורים. ימים רבים יראתי להעלות את הדבר הזה על דל-שפתי אף כי נחתם בחותם האמת. לא העיזותי. אולם עתה נוכח פני אלם המות אגידנו בפה מלא: זה הבחור לבן-הפנים היה אב לכולנו ומלבו נמתחה תקות-השני לאורח חיינו; ממנו באה לנו התמורה שעשאתנו פרחי-כהונה המשלבים את קורטוב יכלתם לתוך רשות הרבים העלובה ושסועת-היאוש, לרוממה ולהאדירה.

ומעט זכות-אבות: הסבא מלפני חמשה דורות, הראשון בשלשלת המנגנים, ר' סנדיר או ר' יוסיל – השם אינו חשוב כל עיקר – מסתמא יהודי גדול היה. כשלהבת אדומת-לשונות להט בו יסוד הזעם והתוכחה. דומה שנועד להתיצב כחומת ברזל באמצעית השוק ההומה ולהוכיח את הרבים בדברים בוטים כמדקרות חרב. ואין צריך לומר, שהימים היו ימי שחיתות ונגע הרעה פשה בכל בשר: מלוים ברבית¹ קצוצה, רמאים בני רמאים, מאזני מרמה, אנקת-דלים. הרחוב המכונס בין הקלויזין היה משוע לרחמים. ופרנסי הקהלה היו פוסעים ברגל גאוה על ראשי-עם קודש. הלבבות נתמעטו ולא ידעו בושת. הפקר. וסנדיר או יוסיל נתבעו לזעקת שבר ותוכחה. אלא שכוחו של מאריך הלשון הירוקה גדול היה, גדול לאין שיעור והוא התחפש בצלמו של עכו"ם אחד, בעל מנגן המחזר בכפרים ומשמיע מזמרותיו להנאת-הבריות. ונתפס סנדיר או יוסיל הקטן לנגינת-הכשפים והתחיל גם הוא מגלגל את קצפו לתוך הנימים המיללות וצוהלות לסירוגין. ופשיטא: הגלגול הזה הוא לרוחם ולטעמם של המלוים ברבית, מזייפי השטרות והנוכלים והם היו מקרבים את המנגן בשמחת חנף, כי טוב להם בהיות הזעם ושבט המוסר מגולגלים לתוך יללת אלם, אשר לשמעה אפשר עוד להתרגש שעה קלה, כדי לשוב במשנה-חדוה ובלבב שלם לאבני-המרמה ולאמת-הסלף. הפיקחים שבדורנו המציאו למיתת חנק זו של הזעם האלקי הבוער בנו כינוי מנומס: אמנות. לא בכדי היו הדוכסים מאז ומעולם ממקרבי-האמנים למיניהם. הם ששו וצהלו, כי תשפוכת-הזעם, שהיתה עשויה להכות באכזריות על קדקדם, ירדה עליהם ככרוב קל-כנפים המשעשע את נפשם, מעין קנוח סעודה.

ג.

אכן, ליד קברו של עמית נודה ולא נבוש: אנו התכחשנו לו בחייו וגם במותו בושנו לחרות על מצבתו את מלת האמת היאה לו: רוענו. אזכרה, כי ביום פטירתו, בהיות עוד המת הצעיר והחיור מוטל לפנינו על מרבץ הדשא, היו ידיו המבהיקות מלבנונית שאינה מצויה מונחות על הסדין הצחור ועשר האצבעות הדקות כאילו המתינו למגע חמים ורוטט של מיתרי כנור, ואז ידענו כי לא אבה האיש לגלגל את להט-מוסרו ביללת-אלם, כי אם נסך בנו את יין המרד המסעיר, המחריב עולמות ובוראם בידים ממש.

אכן, תמיד כשהסתכלנו בו רפרף על שפתותינו הפתוחות למחצה אותו החיוך המבטל, שיש בו שמינית של לגלוג הנחבא אל כליו. משנשמע חיתוך-דבורו, שהיה כהד כנור מרוכך ומפרפר, תמהנו כיצד נתגלמה בו המלה הפלדית, התובענית, וחדת-הקצוות. פרקים היינו צוחקים בלבנו לעלם חיור זה, שברר לעצמו דוקא את הניב המדורבן והדבק בכבדו בחומר נקשה ועכור. עתה כשאין לפנינו אלא זכרו בלבד ורק לעתים מזומנות נפקוד את המצבה האפורה והאלמת שעל תל עפרותיו להניח, כדרכם של מאמינים, אבנים ממללות – קורנת לעומתנו דמותו במלוא-הארשת העדינה ונשוב לראות בדרכו בחיים ונדע, כי החיוך המבטל שלנו היה בו מן הגונה ואין לו כפרה.

אבק מולדת

מאת

דב סדן

---

מסע

מאת

דב סדן

א.

למראה נחשולי-פרא המרוגזים של האוקינוס רחב-השולים, שלא שקט מזעפו מיום הפלגת הספינה המסואבת והעמוסה עדת-יהודים תשושים ומסוגפים מעל החוף המתפרקד לאורך-המים העכורים והנדחק לתוך חריצי-היבשה – התחילו העינים ממצמצות מתוך הרגשה מוצנעת של בושה ודומעות בחשאי ובהסתר-פנים, כאילו הבהבו נגדן בשפולי-האופק הדמום-ערפלי, מתוך להטי-דמיון, גגות-העירה השקטה היושבת בנחת על שפת-הנחל הפּזיז, שדרכו מדי שנה בשנתו לבלוע חיים אחד מתינוקות דבית-רבן. בלי-משים נזדקרה מתוך הפקעת הסבוכה של שברירי-הזכרונות המקוטעים והחתוכים דמות-דיוקנם המוקדרה והמטושטשת של אבא-אמא, כששניהם אחוזים ודבוקים ומעוטפים בטלית שכולה טלאים, רגליהם הכרוכות מרחפות בטיסה מופלאה מעל הגגות המשופעים, ממש כבאותם הציורים טרופי-הפרצופים ומעורבלי-הגונים היוצאים מתחת מכחולם הרוטט-עצבני המפרפר בין אצבעות-ימינם של צעירי-ישראל המטלטלים בנכר בעקלקלות-הגורל. הרחש החבוי והקל שניעור לפום-ריהטא, העלה מסימטה מהבילה ונידחת שבלב נהימה דקה וכבושה, שגררה אחריה מנגינה מפורשת למחצה ושוב הבהיקה מול העינים התמהות והמטפטפות חרש דמות-אבא המטייל בחלוקו הצחור סחור-סחור לשולחן, כשפסיעותיו הגסות מתלוות לחזרתו המשעממת על ספק-ניגון, שנקלט רק במחציתו בשעת סעודת-מצוה.

פרצופו האפל-מצהיר של הכושי, שישב בפישוט-ידים בירכתי-הספינה וגמע לסירוגין בלגימות ממושכות איזה משקה מבעבע מצלוחית-פחים משחירה ומוחלדת, החזיר את תעתועי-ההרהורים על אכסניה נשכחת, שארבע יתדותיה נתקעו בשחרית-הילדות, ושטפחה כאן באמצע-האוקינוס על הפנים המחוטטות בנשיבת-משי של מזמור-קדומים אשר לגירסת-הינקות:

– שחורה אני ונאוה… כאהלי-קדר – אזויווי די גיצעלטין פון די טאָ - - - טע - רין…

והרנן מתפשט בגופו הצונן ושופע חמימות מרגיעה, כאילו לא נשתיירה, ככמות פסולה ומבוטלת, כל השתפכות-נפשו הדלפונית והמרושלת שם בנרתיק המפולש של בית-אבא הרעוע ובעל הנדבכים המכורסמים מאחורי בית-הכנסת, מאחוריו. לא יפּלא, איפוא, שאגב הצצה מדומדמה ומפוקפקת בכרבולת-הגלים הגועשים רפרפה-פרחה איזו דודה מצומקה ורחמנית, שעיניה הזלגניות והנפוחות נתונות בבהילות מבעיתה: זה הים הגדול ורחב-ידים… דער דאזיקער גוואלדאוונער ים… שם אניות יהלכון… דארט טון די פאראכאָדין ארומגיין…

ב.

הרהורי-סתר זחלניים אלה היו בודאי הולכים ומתנערים עם כל צל קלוש ונבוך, המגיח ממחבואים סתומים ומעכן את התרגשותו הפרוצה והמוזרת, אילולא נתקל בו כחתיכת-פלדה ממורקת המבט החד והמרוכז של המפקח האיטלקי, שאָצל עליו שלא במתכון מעשירותה המופלגת של תבנית-היכל. בית התפילה הבנוי לנוי-עולמים בויניציה המפוארת והמגרש הסובא בשעת תפלת-שחרית תריסר כדים הממולאים על גדותם שפעת-חמה משכימה ואביבית – רואים שניהם בטיסה הענותנית של מאות היונים המפזזות על פסת-היד של אברך נודד, שנטפל אליו סתם-מהגר סלבי בעל הבעה מטומטמת, שריח מגפיו המזופתות הזכיר את החבית השמנה והמרוסקה הרובצת לפתח-החנות המזוהמת באמצעית-הרחוב בעירת-המולדת.

שבעה ימים תמימים נשתרבב שרב-צהרים על להקות-המתנמנמים, שנשתטחו בעצלתים על המכסה ומי שניעור לשעה קלה האהיל על העינים המיוגעות, שארבו בצמאון אלימנטרי לאמת-קרקע, שאינה נשמטת מתחת כפות-הרגלים. אור ליום השמיני נתעקש מישהו לבשר ראשונה בברכה לוהטת קרבת-קרקע והמתין עד שהוצלף קן מפותל של חדוה שקופה ואורירית על הפנים המחוטטות והמופתעות למראה שיירות-הגמלים המשרכים את דרכם המתונה והישרה ברצועת-החול הרחבה, החובקה את חופי-היבשה הקרובה, עד שההסתכלות למרחקים הזדהרה וסמוך לעינים התחיל מרצד חלל-המסדרון האפלולי שבבית-אבא והנה יושב בטבורו סופר סת“ם הישיש על חבית יי”ש סדוקה ומהופכת, מסלק מפיו את מקטורת-הענבר ותינוק פיקח, ששב אותה שעה מבית-רבו, כשפנסו השבור תלוי בכפתור-אדרתו הפרומה, עומד לפניו, מחוה קידה בישנית וחוזר על פסוקו בהבלטת-דברים עסיסית וצלולה:

– לך לך לארצך ולמולדתך ולבית אביך…

ג.

והזקן מחייך בעניוות כאילו רצה להעמיד את התינוק על המקרא שיצא מדי פשוטו וממליט בקול קטיפה רכרוכית:

– מי כתיב: לארצך? כתיב: מארצך… הא?

ברם, משניכר שהגירסה לא נשתבשה בהיסח-הדעת, נזדקף קצת שיעור-הקומה והלחישה הממוזגת וספוגת-אהבה, שאמרה להסתנן מבינות לשפתים, נתמסמסה תוך כדי פליטה ביבבות המטורפות של הספינה העוגנת…

---

שלבים

מאת

דב סדן

א.

– – – – – – – – – – – – – – ובימים ההם לא השכילו הבריות לעשות ספינות הבנויות כמו רמים, דאמפשיפן בלע“ז, אלא היו יושבין במה שקורין זעגילשיפן והרוח היתה מנשבת בליילעכיר הפרושים עליהם ויורדי הים באניות היו מטלטלים על מים רבים אדירים ירחים אין מספר והיו מתענים בענויים קשים שהיו סובלים מחמת היסורים רחמא ליצלן ומי שבא בשלום לירושלים עיר הקודש סימן שזכות-אבותיו הקדושים עמדה לימינו והיו מסייעין לו מן השמים ובודאי היה מובטח שהוא בן עולם הבא, כי הקדוש ברוך הוא מרחם ומחבב את החסידים, הישרים והתמימים בלבד, כדכתיב רצון יראיו יעשה וכו'. לכן ראינו לחרות בצפורן-שמיר למזכרת קהלתנו את המעשה הגדול והנורא, אשר כל שומעיו תצלינה אזניו ושאירע להמהור”ר ר' ירוחם ב“ר משה זי”ע שהלך לארץ הקודש והיה מבקש רחמים על ישראל לפני פליטת בית-קדשנו ונפטר בשיבה טובה בשנת – – – – – – – – ובזעגילשיף הנ“ל לא היו מצויים מבני ברית אלא הרבה כושיים, שפניהם משחירים כשולי-קדרה ושהקיסר שלח אותם להרי-חושך להביא אוצרות-כסף וזהב טמוני שפוני חול. והיה שם ר' ירוחם ושני גבאים מנכבדי-העדה וכבודתם רבה מאד, כי לקחו בידם שלש מאות פושקעס צדקה של מטבעות-נחושת עבור עניי ארץ-ישראל היושבים על התורה בתוככי ירושלים ומתפללים לשלומם של ישראל הפזורים בין העכו”ם. והכושיים האלה היו לסטים ושטופים בגזל ונתנו את עינם בג' מאות פושקעס הנ“ל מחמת שיצרם הרע נתגבר עליהם והתנכלו להטיל את היהודים אל הים ולקחת את כל העשירות המופלג הזה. והנה קמה סערה גדולה ורוח מפרקת סלעים באה ממזרח-שמש ותשבר את הזעגילשיף לרסיסים והטמאים האלה דהיינו הכושיים טבעו במצולות ים כפרעה וחילו, ור' ירוחם להבדיל ושני הגבאים וג' מאות פושקעס צדקה היו רכובים ב' ימים על כנפי רוח דרומית עד שבאו לאי אחד בים והאי ריק אין בו נפש אדם ובהמה. וישבו שלשתם באי הזה ונתעטפו בטליתים והיו משבחים ומפארים בדבקות גדול את הבורא ית' על הנסים והנפלאות שעשה עמהם. ומחמת העניוות לא רצו להתפלל לנפשם, שלא ימותו חס ושלום ברעב באי הריק הזה כי לאו כל יומא מתרחיש נסא ודי להם שנעשה למענם חסד מופלא אחד מחוץ לדרך הטבע וניצלו מן הזעגילשיף והכושיים. ור' ירוחם היה סבור שמא חס ושלום אינו כדאי והגון להתאבק בעפרה של ארץ הקודש ואין עת לחננה כי לא בא מועד והתחילו כולם אומרים וידוי ויבקשו את נפשם למות, לאמור מי יתן מותנו בזה כי מי אנו ומה חיינו שהקדוש ברוך הוא יעשה עמנו נסים חדשים לבקרים. ויהי אחרי ג' ימים יצא הקיסר למלחמה ונסע על הים עם ארבעים אניות גדולות מאד שקורין פלאָטי והרבה חיילות מזויינים עמו כדרך המלכים. ויסתכל בשפאקטיף שלו וראה איזה שלשה בריות עטופות כלי-לבן ולא ידע מי הם ואיזה הם, כי בספרי-הקוסמים שלו נמצא כתוב בידי מכשף אחד, שהאי הזה אין בו אדם ובהמה. ויאמר לאחד העבדים: ואתה תחזה מי הבריות המשונות הללו. והעבד הזה היה מזרע היהודים ועלה לשרת לפני הקיסר, כי מסתמא היה לו זכות גדול. וכשנתקרב אל האי הכיר את ר' ירוחם וישמח שמחה גדולה כי העבד הזה – היה יתום ונתגדל בביתו של ר' ירוחם שהיה מפורסם בשער בת רבים בצדקת פזרונו. ויהי בבואם אל הקיסר, ור' ירוחם מצא חן בעיני המלכות ויקחו אותם ואת שני הגבאים ואת ג' מאות הפושקעס ויתנו להם ספינה גדולה והעבד העברי היה מתקן להם מאכלות כשרות וביום ו' בצהרים היתה הספינה עומדת בלב ים ור' ירוחם שמר את השבת כדת וכראוי לו. וכשבאו ליפו על היבשה נתעלמו כל האניות הנ”ל מחמת שהקיסר לא היה קיסר והעבד לא היה עבד, אלא אליהו הנביא היה מתחפש כקיסר. והיהודים מארץ-ישראל ששמעו את הנס הגדול הזה נתקבצו בבתי-כנסיותיהם ור' ירוחם נתחדש אצלו נגון של הודיה והיה מזמרו במתיקות גדול וכשרכב ר' ירוחם ושני הגבאים וג' מאות הפושקעס מיפו לירושלים היו רוכבים על עיר בן פרא, כי לא היו בימים ההם לא דיליזשאַנסין ולא פאסטוואגין והלכו אחריהם כמה אלפים יהודים וכולם היו מזמרים ובאו על ידי הנגון הזה להתלהבות גדול. וכששמע ר' אהר"לע הקדוש את הניגון הזה אמר, שיש בו ניצוץ מדוד המלך עליו השלום ועל כן מנהג בקהלתנו שהתינוקות מזמרים בשמחת תורה ר' ירוחמ’ס ניגון. ובזכות זה נאמר שירה חדשה ואור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו אמן כן יהי רצון – – – – – –

ב.

שלש-הצלע של המגרש המכונס בין האהלים מבודרי-השולים נתברך יום-יום בשפעת-חמה פזיזת קרנים, מרעננה ומבדחת וצהל כולו לקראת סמפונית-האור המתרוננת בלי הפוגות לרבות הכלונסאות הצבורות ביד לא-מאומנת, דודי-הכביסה המהופכים, השולחן שנתקטעה, בשל תעלולי-קונדס, אחת מכרעיו הצולעות ולרבות הכלבה מרוטת-האוזן הרובצת לתומה בנחת-רוח כשרגליה שלוחות מלפניה. עם כל משב-רוח קל-דעת ובריוני התנפנפו כנפי-האהלים, נשקפה שכבה מנומרת של כלי-בד מעורבבים ונסתמן קו מרושל של ארעיות רוקית, שלא נוח לו במסכת-חיים מתונה ומושרשת. ירוחם, שהיה נוהג, עם סיום-העבודה, לעמוד שעות רצופות מתחת המים המזמזמים והשופעים על גופו המפרכס מרוב-הנאה, אהב לגעת בבהונות-הרגלים בקרקע המרוצפת והחלקלקה של המקלחת ותוך נגיעה לא-זריזה היה צונח על הטבלאות המרובעות והרטובות ונדמה לו, כי אותו הקו המרושל חוזר ומדלג חלילה לנגד עיניו ומתקפל מסביב לו בדמות-שלולית מעוגלת וצוננה והוא מנסה לחתוך באגרופיו הזעירים את לשונות-המים העושות בלהטיהן ומתחמקות תוך כדי מרוצה ליצנית מבין אצבעותיו התינוקיות. וגם לאחר סתימת-הברז היה מרנן באזניו פיכוי-השלולית המשתמטת והמשיירה במנוסתה הבהולה תלולית-עפר תחוח החוצצת בין גמגומי-בראשית שלו בתורה ובדרך ארץ ובין התפארת המחוטבת, הארדיכלית והמוצקה שבמעשי-אבות, שאינם סימן לבנים. חדות-הילדות הכמוסה וזכרה הבהיר והענוג מפעפעים חרש בצפוני הלב ולאור-הריפלכסיה הקלילה והמרפרפת הפורחה מתונה ממחתרת סמויה, ניעורים צלילים¹ נשכחים ולפעמי-הדם מצטרפת מנגינה מכרכרת הנוהרה בעליצות חשאית ועוטרה בכליל-פזמונים ממוזגים וצלולים את מנגינת אבא ז"ל:

– הדור נאה זיו העולם, נפשי חולת אהבתך…

בערבית, בהיות שמי-טוהר פרושים על שלש-הצלע של המגרש, משפסקו הנקישות המשועממות המכות ארוכות ומדודות בקרקעית-הצלחות, היתה החבורה מסיימת את סעודתה הדלה בברכת-מזון העשויה טלאי-טלאים של חצאי-זמירות, המלוקטות בשבעים ושבעה דרכים אשר לגולי ישראל. ואז הגיחה מלבו של ירוחם הכמיהה לניב הצנוע של רנה דתית הניזונית ממעין אחד, המתגבר מעולם עד עולם והחתום בטבעת-השלימות והיה נוטל על זרועותיו את התינוק היחיד אשר במחנה ונועץ בו עין פקוחה וחומלת ומצביע באצבע-צרדה כלפי המסובים, שנלאו מדברי-זמר ונתנמנמו ליד השולחן וידיהם העמלות שמוטות למטה – כאילו התכוון באותה שעה להקשות ברמיזה-לחישה חבד"ית:

– מן המפורסמות שכל בריה בעולם הזה צריכה חיות, והחיות מתמשכת, כידוע, ממוחות העליונים² של האבות. נו, וחיותך מנין?

אכן פעם נבעת התינוק ונפטר מתוך היסוס סתום מקרבתו המחרידה של ירוחם ונשתקע בתלולית-העפר התחוח וקדקדו הפעוט, ששתי עינים חצופות נטועות בו, הטיל משנה-צל המאפיל על האור הגנוז, שהיה נראה לפעמים בבחינת גילוי בזעיר אנפין – וכך נתרסק גשר-הפנינים, שירוחם היה מותחו ברחשי אהבה תהומית על גבי החלל המרוקן, שבין ניגונו המסתורי והמלבב של סבא ר' ירוחם ב“ר משה זצ”ל המתחטא לפני בוראו ובין הפעייה העכומי"ת של התינוק הגדל ללא שירת-דורות והנשבה לבין אהלי-ארעי פרומים, הפתוחים לכל הרוחות והדבקים בקרקע בחבלי-פשתה רקובים הנאחזים ביתדות חלודות.

ג.

בערבי-פסחים עם הפשרת-השלגים שבנפש, התחילה נימת-סתרים פוצחת ברינה אביבית, היצר הטוב נתאוה למועדים לשמחה, ממש. וכמה בחורים עסקו בסידור פסח כהלכתו וכמתכונתם של הראשונים, אלא שבאחרונה נכזבה התוחלת, והתכונה החגיגית נסתיימה במלאכת טלאים פגומה ומדולדלת והתינוק פעה פעיה נוגה בעריסתו העניה…

למחרת היום הוציא ירוחם את המזמרה הממורטת יפה שהתפרנס עליה, וניתק בעצם ידיו את החוט המשזר שנארג בנבכי-לבו ואשר לא ידע להיות ברית-קודש בין נחלת-אבות ובין התינוק המעורטל, ואחר התיצב בעמידה מאוששת ובמועל-כפים השטוחות כלפי הרקיע ומעיניו קרנה נהרה נבונה וברוכת אור, כי הכר הכיר האיש, שאין לו בעולמו אלא מורשת הדם הרוטט בקצב-קדומים ועשר אצבעותיו הפרושות מול פני החמה…

פרקי שלשום

מאת

דב סדן

---

בני כפרנו

מאת

דב סדן

א.

בני כפרנו חסונים הם ורחבי-גרם, קומתם זקופה והקפוטות העבות שלהם מקפלות תחתיהן הויה בשרנית ומרובת-כרס והם נפטרים מן העולם כשהשנים שבפיותיהם מנצנצות ומלבינות כחלב ואין בהם רעועה וקטועה; אינם נצרכים למשענת, כשהם מהלכים, ישישים שבישישים, בשבילי-יערות ובמשעולי-שדות, אפילו כשהזקנה המופלגת הכסיפה את פאת-זקנם כמראה הסדינים של בד שהגויות שוטחות אותם בימות-החמה על הדשא; מתאכזרים על שונאיהם וחסים ומרחמים על כל מי שנתגלגל בצל-קורתם, ביחוד על הבריות העלובות, אותם האורחים הפורחים המחזרים על כל מיני אכסניות ומיבבים בקול ענות חלושה על צרת-הבת ומצרפים פרוטה לפרוטה בשביל הכנסת-כלה. יהודים מגושמים וטובי-לבב הם, שצחוקם כשל תינוק בן-יומו ונשיכתם כשל נחש עקלתון, נהרגים על פחות משוה פרוטה ומבזבזים מעות הרבה על צרכי-צבור; שרויים במחלוקת עם זוגותיהם על פתילה של איסר ומפזרים ממונם על חזנים, שליחי-צבור מן המובחר שבמובחר, שקולותיהם ערבים ומסתלסלים ונבלעים בכל האברים; מדקדקים כחוט השערה ומקפידים על מטבע שחוק מימות-הקיסרית מריה תיריזה ומשקעים ממיטב-כספם בבדק בית-המדרש העשוי גזית ולבנים שרופות, והמתנוסס כטירת-מלכים לתפארה ומבעיר קנאה לוהטת בלבותיהם של שאינם מבני ברית ושבית-היראה שלהם חציו משוקע ונחבט בקרקע וחציו מצהיב בכתליו הקלופים ובשלש הגולות הרובצות כשלש חטוטרות על גביו. זקנה מופלגה של בני כפרנו יצאו לה מוניטין למרחוק והאבות שבכל הסביבה כולה, כשהם מגיעים בערב יום הקדוש, מיד לאחר הסעודה המפסקת, להניח את ידיהם על קדקד-בניהם ולברכם, כנהוג, הרי כשהם ממלמלים את שמותיהם של אפרים ומנשה, ודאי שאינם רואים לנגד עיניהם שני דיינים או שני מלמדי ש“ס ופוסקים, שהם חולנים ומגובנים ומהלכים כפופים ורפופים, לסתותיהם מחוירות וצרימת-שיעולם נשמעת למרחוק, אלא את דמותם המוצקה והמפורזלת של שני יהודי כפרנו. וכל הסבור שאותה אריכות-הימים נטפלים לה יסורי-גוף, תחלואים ושאר מדוי-בשר, אינו אלא טועה, כי מיום שעמד כפרנו על תלו, לא פסע על מפתנו לא רופא ולא דוקטור ומשלוקה האחד במכה טריה והאחר עיניו מתפגמות מחמת-העפר הנישא מעל הדרכים, מיד מבהילים אליהם את ר' אשר-זליג מלמד-דרדקי, וחזקה עליו, שימצא סגולה בדוקה ומנוסה המרפאה רגע כמימרא, שכן קבלה היא בידו שנמסרה דור-דור מפה לאוזן מר' שמחה-מנחם הרופא, שהיה משמש, כידוע, את סוביסקי המלך. וכך היו מתגדלים ומתעצמים דורות כאותם אילני-התרזה השתולים לשני עברי-הדרך המוליכה לטרניפול, מבורכים בנכסים ומטופלים בצאצאים בריאים וחייכנים, משכימים עם זריחה כדי להספיק בתפלת-השחית, שהיו מתקשים בה מחמת שלשונם לא היתה רהוטה בדברים שבכתב, אינם מואסים באכילה גסה ואינם בוחלים בלגימה חריפה ונהנים מחיי-שעה. וכך אמרו עליו על חד מסבי דבי כפרנו, שהיה משכים עם דמדומי-זריחה ומשהכיר בין תכלת לכרתי פתח מיד בתפלת-שחרית ביחידות וסיים אותה אחרי הרפתקאות הרבה כשלשונו מהלכת בין השיטין כבנצ’י הפסח היוצא בקב שלו ומהדס על גשר-הקרשים המרוסק הנמתח על גבי הפלג הקטן סוכובולקה, ישב לסעודתו ישיבה שיש בה הידור, בלע כמה ליטראות של בולבוסים מהבילים שנטבלו בלבנוניתה של שמנת, הריק לתוכו טני של מי-סלק צוננים, שנפרכו בהם פתותים-פתותים חלות-גריסין, גמע במתינות צנצנת-עולש, עמד על רגליו ואמר: ברוך השם, סעדנו במקצת את לבנו ויהא בנו הכח הנצרך לארוחת-הבוקר. ועוד אמרו עליו, על אותו סבא, בלשון של הפלגה, כי בליל שמחת תורה, כשהיה חוזר מבוסם לביתו ודעתו מבודחת ורוחו צוהלה ומתרוננת וקרסוליו מועדות ורגליו כושלות ומתנודדות, משום שהכבידה עליהן כרסו שנתמלאה משקאות הרבה, והוא מטרטר לתוך אחת השוחות הרפושות והמדומנות שבדרך ונשאר נתון ותקוע בתוכה, היו מניחים לו שעה קלה, שיהא מוטל בניחותא, ואחר-כך היו מזמנים גוי, שהיה מקשרו ומרתקו בחבל משולש ורותם צמד שורים, והללו טרחו ויגעו כמה וכמה יגיעות עד שמשכו והוציאו את סבא מתוך השקערורית. קיצורו של דבר, שהיו מחבבים את המנה היפה הטעונה לעיסה שקודה, ומתוך שהשירה היתה חביבה עליהם היו מקנחים את סעודתם במין זמר משונה, שנבללו בו פירורי-ניגונים של ש”צים מתיפחים ובת-קולה של שירה גויית, כפי שהיא הומה ונשמעת בשלהי-קציר, כשפרחחי-הרועים צולים בולבוסים בשדה.

ב.

תחילת כפרנו, כלומר – של קהלת-הקודש שבו, שני בתי-אב: הללו קרויים בני-זינביל והללו קרויים בני-דובריש. הראשונים היו רובם ככולם מצויים אצל אמת-הקרקע, מעורבים עם החי והצומח, בהמתם מסייעה בידם ומספקה קצת מצרכי-הפרנסה שלהם, הסוסים גוררים עצים להסקה לברוד או עפר ואבנים לדרכים החדשות, שקיר"ה בחסדו סוללן להנאתם של הבריות ולעגמת-נפשם של הלסטים; את שוריהם היו מוליכים שנה-שנה ליריד הגדול שבאולמיץ ומקצתם עוסקים היו בהסעת-אילנות לכרכי-הים או במכירת-הנוצות, הנמרטות מכנפי-האוזים שלהם המקוהלים ומגעגעים סיעות-סיעות על פני המים. משלהם היו גם הפונדקאות, שהפריצים, לפנים הפוטוצקים ואחר-כך משפחת אמידים גרמנים שנתערבו בין הפולנים, קבלו מנמוסיהם ונהגו כשלכצ’יצים מלידה, החכירום בתורת חזקה. והאכסניות הללו מפורסמות היו – גדולות ורחבות כקסרקטין ונבנו לפני דורות רבים וגויים מבני-המקום היו מתפארים ואומרים: אנחנו, ברוך השם, אין אנו מאותם הגרים והפוחזים שהכא והתם שוים להם והטלטול של עונים מחובב עליהם, לא תמול ולא שלשלום ירדנו לגור ולהשתקע כאן, סבו של סבא שלנו בנה אכסניה זו, והימים, רחימאי, ימי-שעבוד ואנגריה והסולטיסים נוהגים מרות באכרים ומצליפים על גבם כעל גבי בהמה אלמת והללו זיעה שוטפת מפניהם וכל טפה שיעורה כשל קטנית שנתבשלה! והפונדקאות היו הומים תמיד מאדם ומבהמה, וביחוד בימי היריד הגדול הנקרא לוקי, כשנזדמנו סוחרים ורוכלים ותגרים, אשפים, מומוסים ומנגנים, כל מיני מלחשים ומשביעי-נחשים, ובימי עלית-רגל לפודקמין, שנתפרסמה בכמריה הדומיניקנים השמנים והמעוגלים באותה האבן הגדולה שהשטן הטילה בגבעה הסמוכה לבית-היראה שלהם, בגוילים ובספרים הקדמונים שבבית-העקד שבה ועל כולם באותם הדודה, אמו של הניתל, שהיתה מפליאה לעשות, סומכת נופלים וזוקפת כפופים ובעלי-מומים באים להשתטח לפניה.

בתיהם של בני-זינביל היו עשויים בתכלית-הפשטות: הקורות, הדפנים והמרישים היו חשופים ומעורטלים, וכשאברך, לאחר שמלאו ימי-המזונות הקצובים לו בבית-חמיו, עמד ובנה לו בית משלו היה ריח השרף נודף מן הכתלים, וכשנקלע אליו אורח נוטה ללון מבני-הכרך היה טועם בשנתו מקצת טעמו של יער. והיה מעשה, שאחד אושפיז שנתנמנם השמיע פתאום בחצות-הלילה צעקה גדולה ומרה, כי מתוך שאפפו הריח החריף והנפלא חלם חלום משונה ומבולבל, שהוא מהלך ביערות-בראשית והשבילים המרובים שבו המתפתלים כנחשים נבלעו זה בזה וכל הדרכים תהו ופגעה בו עדת-זאבים ומרדפה ודולקה אחריו, ואמרו הליצנים, שאילולא שחק לו מזלו ואילולא התחכם וניעור ודאי שהחיות הגרגרניות היו טורפות ודורסות ומשסעות אותו ולמחרת-הבוקר לא היו מוצאים במטתו אלא שיירי-גרמים וסחוסים פרוקים וכסוסים וכל העדה היתה מצווה לומר אחריו קדיש יתום.

לא כן האחרונים, בני דובריש, הנתונים בראשם ורובם באותה הפרגמטיה הנאה, שעליה פרנסתה של ברוד כולה ובנותיה, מין מלאכת-מסתורין שאי אתה זוכה לראות בתקנתה ובקלקולה ולעמוד על כבשונה בפרהסיה, מתוך שאין הברכה חלה בה אלא בהסתר ובצנעה, כשלילות-כסה פרושים על חללו של עולם ושומרי המכס שנתפתו ליצאניות סרוחים ומוטלים בשכרונם ככלונסאות שאין הופך להן ושבעת אחי-הבוגדנים מסותרים מאחורי-העפאים ומזחילים באפלה שקים ומלתחות, צרורות וילקוטים, תבות וארגזים ושאר כלי-קבול ובתוכם סחורות מכל המינים והזנים, שקולים ופחותים, קרושים ונוזלים, כבדים וקלים, קשים ורכים, שמוצאם מרוסיה ושהיו מותרים בהכנסה לברוד הסמוכה לספר ופטורים מכל תשלומי מכס. וכמה בני כפרנו ידעו להערים על שומרי-המכס, מאחר שקנו את שתיקתם בדוראות ועשאום שותפים לרוחיהם הצפויים, והבריחו סחורות לתוך הכפר ומכאן נשתלחו לערים אחרות ונמכרו בחטיפה ממש. ובני-דובריש. המנצחים על המלאכה, מתעשרים והולכים ורודים בנכסי-כסף ובתיהם כהיכלות וכלותיהם מתקשטות כבנות-מלכים ומשוטטות לברוד בכרכרות העשויות קרקעית כפולה ומכופלת, שבה היו הרכבים המחוכמים גונזים ומצניעים סחורות-משי ומבריחים אותן, כששוטרי-המכס אינם מטילים צל של חשד והם מחוים קידה לאותה הכלה הנאה והחסודה ומחייכים בגלגול עינים כדרך הפוחזים השטופים בזמה, שקריצת עינם מכוונת למשמוש של איסור.

ג.

שני בתי האב, בני-דובריש השוכבים על דינריהם ובני-זינביל הרודים בנכסי צאן ברזל, היו מתנגחים ומתנצחים, בזלזולים ובאגרופים, בלשון הרע ובתגרות שסופן שריטות, צלקות וכל מעשה פציעה, היו מדיינים אצל בוררים מומחים מישראל ועתים מפליגים לערכאותיהם, מקפחים בשבתות ובמועדים אלה את עליותיהם של אלה, מפקיעים את דמי-שוים של חתן תורה וחתן בראשית לעילא ולעילא ובלבד שלא יזכה בהם חס ושלום הצד שכנגד, מסיגים זה את תחומו של זה ומשלחים בו את בהמתם הדקה ועופותיהם, לעשות כלה במספוא או בתבואה הנערמים ומגובבים בחצר. התינוקות משנתגדלו קצת צירפו את עצמם למלחמת-מצוה זו, היו נחבאים בשוחות ובגממות ומטילים משם אבני-קלע בשמשות-החלונים, פוגעים בעוברי-אורח ופרקים היו מתחצפים, היו נגררים מאחורי אחד זקן ושבע-ימים, מקפצים פתאום סמוך לאזנו של זה ותוקעים לתוכו דבור מפולפל ומתובל של גנאי, שהיה מרתית אותו זקן, עד שדמיו התחילו רותחים ומרתיחים את כל בני-המשפחה, שארבו מעתה לשעה היפה והכשרה לנקמה. וכששחקה להם שעה זו, נתקבצו אנשים, נשים וטף וצרו עגולים עגולים והמגרש שבין הבאר הגדולה לבין פסלו של פלורק, שקשקשי-שריונו מתבלטים על כרסו והוא שופך קיתון של צוננין בדליקה, נעשה כשדה-קטל כשגייסות חמושים ומזוינים עומדים מוכנים ומזומנים מזה ומזה ומצפים לתרועת-מלחמה. די לו לתינוק שיהא מפליט והוגה מלה, שבדוחק יכול אתה לשמוע מתוכה שמינית של גידוף, והשרוולים מתפשלים ועירום –הזרועות והקיברות מבהיק ומיד בוקע ונשמע הראשון לצלילי-המהלומות, האבק מתאבך גלילים ועמודים, הצוחה הרסוקה והשבורה מקבלת חיזוק ותגבורת ויוצאת לחללו של עולם כשופר מריע את תרועתו הגדולה, אצבעות חטפניות נאחזות בבלוריות ובתנוכי-אזנים, התקיפים תועים בסנדל מסומר והרפופים מתפלשים ונאנקים, כששפתותיהם חסומות ומהודקות והשינים סותמות עליהן, והמלחמה נטושה. מסתבר, שהנערים הם-הם היוצאים ומשחקים כך ברשות-הרבים ונחת זרועם מתנה תוקף-גבורתם והגדולים מסייעים בקריאות של זרוז והתראה ואינם מתערבים בפולמוס אלא מאחר שנשפך דם ממש. או אז הם מצעקים ומיללים בקולי-קולות ומה שהשמיעו הכהנים מעל הר-עיבל אינו אלא כטפה של חרדל כנגד אותו הור-ההר של קללות נמרצות, המהלכות וזורמות כמים שאין להם סוף, מדרדרות כאגוזים המוטלים על טבלא מלוכסנת, מכרכרות כעדת כלבים שוטים ונבחנים ומלהיבות בעינים המאדמות והזועמות את אשה של גיהנם. אותה האש הזרה ודאי שלא היתה כבה ופוסקת, אלא שלהבתה היתה עולה ומתמרת, והיא היתה מפעפעת ויוקדה ועוממת, אילולא העריב עליהם היום ונשתפכו פסי-להבה ארוכים כנהרי-ארגמן בשפולי-הרקיע ור' לייבוש השו’ב הטוב והמיטיב נכנס לתוך מערכות המתחבטים ומתאבקים כשהוא מיושב בדרינדה שלו, שהיתה כבת-בתה של כרכרה מהוגנת ורתומה לאותו הסוס הננס, שמפאת זעירותו וזריזותו קורין לו קוציק, מנפנף בשוטו אילך ואילך, מבלי לנגוע במתקוטטים נגיעה כלשהי ופותח באמרה נבונה בלשונו הרכה והממוזגת, המהולה בבת-צחוק מעודנה ומרננת את כל שומעיה:

- נו, נו, גדולה נקמה שניתנה בין שתי אותיות, אבל במה הדברים אמורים, במי שבקי באותיות הללו, ואילו אתם במחילת כבודכם, מה לכם ולאותה הגדלות אתם אין אתם פטורים מענין לא תקם ולא תטר. ותפלת-מנחה מה תהא עליה? ושמא סבורים אתם שהקב"ה יעכב את שעתה של שקיעת החמה. כדי שתוכלו לסיים את מלאכת-הידים?

בו ברגע משתתקים הקולות ובנות-הקולות, נהימה כבושה ועצורה של נטירת-איבה עודה מהלכת כבפסיעות קלות, אך הכל מזדרזים ונחפזים לבית-המדרש, כי מכובד עליהם על כל כבוד ר' לייבוש, המזדמן ערב-ערב בדרינדה שלו לצרכי-שחיטה¹, ואף תפלת-מנחה אינה פחותה ומזולזלת בעיניהם, שיהיו מתרשלים בה בשל דקדוקי-שנאה וקנאה וחשבונות שפרעונם וסילוקם אפשר שיהא נדחה לשעה אחרת.

טינה היתה שמורה בלבותיהם של אנשי-כפרנו לתלמידי-חכמים, ובפרט לאותה כת-החנפים של למדנים לשליש ולרביע הפוסעים ברגל גאוה, כתרנגולים מכורבלים, על ראשי-ההדיוטות, ומתגנדרים במעט התורה העצורה במעיהם. הללו היו נקלעים לכאן בגלגולי-פרצוף שונים, כגבאי-צדקה ומוכרי-ספרים ותחינות, כסופרי סת"ם ונכדים, דרשנים-למחצה ומגידי מישרים, מוכרי תשמישי-קדושה וכותבי שטר-מכירה וכיוצא באלה. בעיקר היו מאוסים ובזויים עליהם אותם הדרשנים, שהיו מחזרים בכפרים הסמוכים ומפרקים בהם מניה וביה בשעת בין-השמשות את התורה שבעל-פה שלהם, קובצים תוך כדי דבור כמה פרוטות על יד, מסתלקים ופוסחים בעקיפין על ברוד ובתי-כנסיותיה, מתוך שנתיראו להם מפני בני התורה שבה, שאי אתה יכול להערים עליהם בתלמוד-תורה העשוי כחבית סדוקה שכרסה רחבה ופולשת ותוכה ריק ונעור. דרשן שכזה משחזר וירד אליהם, היו משלחים אותו בכבוד גדול ומפטירין אחריו בלשון של אזהרה חמורה:

- רחימאי, תחילה תטריח את עצמך לברוד ותהא דורש נאה לפניהם ואם הללו לא יסתמו את הפה קדוש שלך, סימן, שאין אתה חלילה, רמאי ותסור לכאן. הקונה אבן יקרה או מרגלית דרכו שהוא נכנס תחילה אצל שמאי מומחה ואחר הוא משלם במזומנים טבין ותקילין, ווי לו לאותו סוחר, שהוא חכם בעיניו ובורח ומשתמט ומתעלם מפני השמאי. כסבור אתה שמתוך שעמי-ארצות אנו, ניתנה רשות לכל שועל ערום לבוא ולירוק לתוך הדייסה והרוטב שלנו ואנו נעמוד בדחילו ורחימו ונברך על אותה הרקיקה ברכת טל ומטר?

אפשר תשאלו מה עלתה לו לר' לייבוש, בר-אורין ובר-אבהן שכמותו, שיהא רחום ומחובב על הכל, שדיבורו נחשב בסלע ומימרתו משכינה שלום ושלוה והכל גומעים ושותים את דבריו בצמא, ממש כאותם מי-דבש המתוקים היפים למעים לאחר שנתלעס ונתעכל ונבלע בהם כרי של אגוזים. ראשית, הרי ר' לייבוש כמעט משלהם הוא, כלומר, שהוא עתיד במהרה בימינו להיות משלהם, כשישיא, אם ירצה השם, את בתו לבנו בכורו של ר' חיים נחש-נחושת, שידו נטויה על ז' אכסניות שבסביבה ודירתו נטועה באכסניה האדומה, האוסטריה, וטחנת-המים שלו מתקינה קמח למצה שמורה והוא שולח שנה-שנה את לחמו על פני המים, לאמור, שהוא מכרית אילנות הרבה והבוג מנשאם ומנטלם רפסודות-רפסודות עד לדנציג וברוב הימים מחזירים לו המים ההולכים לאט ממונו של קורח ושנית, הרי ר' לייבוש הוא שעמד והשיא לו לר' חיים את העצה הטובה והמחוכמת, שיקום ויבנה בית לאלהים במקום הזה. כי לפנים היו בני-כפרנו, כדרכם של כל יושבי-הכפרים מישראל, נוהגים בערבי-חגים לשמחה וימים נוראים להגרר ולגרור את התינוקות שלהם לברוד והיו מצטופפים שם בבתי-מדרשות ובתי-כנסיות כשהם מעומדים כצאן נבוכות ומבוהלות בקרן-זוית ואינם זוכים שיהיו קרואים לעלות לתורה, וכמה בתי-מדרש, כמו החכמי-קלויז או האפרתים, נעולים ממש בפניהם וכל תינוק דלא חכים מתגרה בהם. אפילו הזקן שבהם, אביו של הנחש-נחושת, שהיה מגרס גרמי-שורים באצבעותיו ומפרק חוליות-ברזל כביצה מגולגלת ושגערתו היתה מטילה אימת-מות ומרתעת תריסר גויים ממעמדם, משנכנס לפינה חבויה ואפלה שכזו מאחורי התנור או סמוך לפתח ונסתכל באותם ה“פני”, שישבו ראשונה בספסלי-המזרח כתרנגולי-הודו מנופחים, מיד חלשה עליו דעתו ונעשה הפקר לצחוקם ולעגם של זעירי דטפליא וכל תינוק שלא הוציא עדיין ז' שנים היה בן-חורין למשוך בכנף הקפוטה שלו, לתלות מאחוריו קופה של לכלוכית ולזמר באזנו פזמון של דופי, והזקן לא עמדה בו הרוח לרמוס אותו כשלשולת. אך משנבנה בית-המדרש משלהם נפטרו בבת אחת מכל העלבונות והבזיונות ומשנאת-חנם ונעשו אדונים לעצמם ושנה-שנה, משנדלק הנר הראשון בחנוכה ואורו הטהור והמשובב, בצירוף האור של השמש, נשתפך מבעד החלונים המשורגים של האכסניה על השלג המלבין ברחבי-השדות, היה ר' חיים ממתין למחרת-הבוקר, מכיון שידע, כי יוסיל טיקס יתדפק בשוטו על השער האדום לאמור:

- הי, פניה חיים, הבאתי לך דג מארץ-הדגים, את הלויתן בכבודו ובעצמו, אלא שהוא מוקרח ומוקרש מחמת הכפור ורוח-הצינה, שקנו להם עכשיו שביתה בעולם, וצריך להפיג מתוכו את החורף בפלג-בקבוק של אוקוביט…

וכשראש-המשרתים, מאיר פּוטיק, פתח את השער לרוחה, נתגלגלה לתוך האכסניה חבית כרסתנית בצורת-אדם המכורבל ומקופל בתוך פרות-כבשים, שדבורו שופע ומזמזם כשלולית-מים מפכה וקולחת וידיו מתנפנפות ומתפרפרות בבהילות משונה, עד שגופו המסורבל נתחלץ מתוך הפרוה הכבדה ועמד מעוטף בכפתן העשוי פסי-צבעונין ארוכים וצרים וחבוש מצנפת-סמיט, שגיגיתה מנומכת ושוליה רחבות וסגלגלות כאותו הכעך ומכנסיו מכנסי-בד לבנים, שככל שהם משתלשלים ויורדים הם הולכים ומצטמצמים וקצותיהם אינם מגיעים אלא למעלה מקרסוליו. דומה היה לאותו הירושלמי, שהשתהה לפני שנים רבות כשבועים ימים בביתו של סנדר המגובן – הנקרא הכ“ף הסופית, מתוך הצד השוה שבין שיעור-קומתו המכופפת לבין אותה האות, שרגלה ארוכה וגלגלתה עשויה צנפה ופקעת – ושהיה הולך ומפליג בשבחן של ארבע הארצות ופורט וכופל ומונה כרוכל את חמדתה, יפיפיותה וסגולותיה היקרות של הארץ הקדושה, עד שהדמעות נתגלגלו מעיני-שומעיו כמים רבים על שעלתה לנו כך והתשועה רחוקה וישראל עודם מתאנחים מחמת-המציק והם פזורים כאותם האברים המדולדלים בין שבעים מלכויות. ובאמת זכתה אותה החבית הכרסתנית בצורת אדם, ר' משה בעל-שם – כך כתוב היה במפורש על הקלף המצהיב שהיה מוטל על הקערה שלו – לפרסום גדול בכפרנו, כי מלבד שמלבושו שימש לו פומבי ועשאו כירושלמי ממש, הרי נתברך בקול אדיר וחזק, המהלך אימים וגועש כסערת-ים והמון גליו, ומובטחים היו כל שומעיו, שאותו הקול משבר וממגר את כל המשטינים עד דכא ועוקר את כל המקטרגים משרשי-שרשיהם וטוחנם זה בזה, זורם ומפזרם כסיבי-נסורת, מפיצם ובוחשם כאפרו של עגל-הזהב ומחזירם לתהו-ובהו. מדרכו של זה, שהיה מקדים להתקשר בדיבור על התפלה שלו בימים הנוראים, הבאים עלינו לטובה, ובחודש כסלו היה נכנס לכפרנו ובשבת חנוכה עבר לפני התיבה והקהל מתמוגג מתפילתו ובמוצאי-יום מנוחה היו מסיימים את הדיבור בלגימה ראויה של יי”ש ובגמיעת בורשט ור' משה בעל-שם היה שומט את הירמולקה שלו, הענודה שלש רצועות-כסף, והנחש-נחושת שפך לתוכה דמי-התקשרות, מטבעות-נחושת עד שנתמלאה ואחר סיפר ר' לייבוש שו"ב על דרך הקודש סיפור נאה כגון סיפור שבע חומות או קונטרס הויכוח ובעל העגלה מספר סיפור על דרך החול כגון מעשה הדיליז’נס והחזן פתח בניגון חדש, נחמד ונעים, שהיה מקהיל ומזעיק ומכנס כל אוזן שאינה ערלה, ונמצא שכפרנו כולו צובא על חלוני-האכסניה להאזין ולהקשיב ולשמוע אל הרנה, ובני-דובריש ובני-זינביל מעורבים ומעורבלים ומתבוננים זה בזה בעין טובה והכל מתפעלים ומתלהבים והשמחה רבה ועצומה.

---

סיפור שבע חומות

מאת

דב סדן

מעשה במלך גדול שבתו מוצנעת היתה היכל לפנים היכל וכשיצאה לשוטט שעה קלה בכרמו של אבא שלה נתונה היתה בשבעים ושבעה מלבושים וקיפולי מלבושים ולא נראה לשום אחד מעבדי המלך אלא האצבע הקטנה שלה וכל המסתכל באותה אצבע מיד כוח-הראייה שלו נעשה רפוי ונכהה וסופו נטרד בעצימת-עינים והכל מבכים אותו: אוי לנו שלא ראינו באורה שלה ואי לך שזכית וראית באורה שלה. ואילו היתה אותה הבת יוצאת מביתה בלא עיטוף תוך עיטוף ובלא חיפוי תוך חיפוי, לא היתה שום בריה יכולה לעמוד במחיצתה והיה העולם מסתמאים מריבוי-האור שלה, שכתקופת-שמש בתמוז היה.

הגיעה אותה בת לפרקה, בא הזקן שבשרי המלוכה ועמד לפני המלך. עמד ולא אמר כלום, אלא שמקמטי-פניו ומריסי-עיניו ניכר היה, שהוא מבקש לומר: אדוני ומלכי הגיעה השעה שתזווג את בתך למי שיאה הוא לה ויאה היא לו. אמר המלך: גלוי וידוע לפני מה שאתה מבקש לומר לי ואינך אומר מפני היראה ומפני הכבוד התקועים בלבך. אמר אותו זקן: יפטרני מלכי ואדוני בבשורה טובה. חייך המלך. ידע הזקן טיבו של חיוך זה מהו ונפטר ברננה.

התחילו מלכי-העולם משלחים בניהם, זה יאה מזה וזה גדול מזה. באו הבנים, אלה אדירים בגבורה ואלה מבהיקים בנוי ואלה שאין גבורתם פחותה מנוים ואין נוים פחות מגבורתם, שלימים מכאן ושלימים מכאן. באו הבנים לחצר המלך, אמרו: באנו לראות בזיוה של בתך. אמר ראו, ראו. נאנח הזקן שבשרי-המלוכה, אמר: אוי להם שלא יעמדו בפני המאור שבה. באו בני המלכים במנין מרובה ואחד אחד היו נכנסים לטרקלין והעבדים היו מפשילים יריעה קטנה ונסתכלו בני המלכים באצבע הקטנה של הבת.

נסתכל האחד ומיד חלשה דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? אמר לולב של אש ראיתי, אש גדול אש להוב ולא יכולתי לעמוד בו. בא האחר ונסתכל ומיד חלשה עליו דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? אמר: עלה נחשול של יין מבוסם, כחץ של זהב עלה, נמתח בקשת של קשקשי כסף ואותו היין שקייתו מגן-עדן ממש, ולא יכולתי לעמוד בו. בא השלישי וזהיר היה בפקיחת-עין ולא היה מעז לשאול חפצו. שאלה לו הבת: אם באת לראות בי ועינך עצומה, מה תקנה תיקנת? מיד חלשה עליו דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? אמר: משפתחה הבת באמריה עשיתי לי לב גדול שלא לפקוח עיני ושלא להכוות מאורה שלה ולא עמדה לי חכמתי ואור גדול ירד עלי ובאור הגדול ראיתי כינור משוטט, שמיתרו ארוך ומתנגן מאליו ומאותו הנגינה מתרעש הר גבוה אחד המשלח מעין גדול בעמקים ובקעות ונפשי נתבסמה בכל מיני עידונים ולא יכולתי לעמוד בהם. בא הרביעי וזהיר היה בפסיעת רגל ובזקיפת-קומה, עמד והביט בה הבטה קטנה, כשראשו נמוך כלפי קרקע ומיד חלשה דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו מה ראית על כן? אמר: ראיתי טורי-לפידים וגלגלי-שלהבת ולא יכולתי לעמוד בהם. בא החמישי ופתח בדיבור ודיבוריו נמשכים ונעתקים היו מענין לענין והוא עומד לפניה בהעלם-אורו והסתר פניו. אמרה לו הבת: כך אתה נוהג בי? פקח עיניו וירדה עליו זהירה גדולה ומיד חלשה דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? אמר: נצנצה השלהבת הנגלית הקשורה בגחלת הנסתרת וירד עלי נהר דינור ולא יכולתי לעמוד בו. בא הששי והוא מאנשי-חיל וסמוכי-כח, אמר להם לעבדים: מה אתם מפשילים יריעה קטנה ואינכם קורעים את כל הפרגודים? אמרו לו: המבקש בידו יותר נמצא בידו מעט. נסתכל ולא ראה כלום ומיד חלשה דעתו ונתגלגל כמה גלגולי-עילופים. שאלו לו: מה ראית על כך? לא החזיר להם לא דיבור ולא חצי דיבור. ראו שעיניו נימוחות בלחיכת-האש, נענעו בראשם ואמרו: לא כך אמרנו לך, שהמבקש בידו יותר נמצא בידו מעט. אמרה הבת: הסירו מסוה ומסך ופרוכת. פחדו העבדים וזעו ורעדו ונפלו על פניהם. חזרה הבת ואמרה: הסירו מסוה ומסך ופרוכת. עמדו ועשו כך והילוכם אחורנית ופניהם אחורנית. בא השביעי שאיש-הזריזות היה, נסתכל באותה חמה זרוחה ומיד יצאה נשמתו כמושך נימא מחלב.

הלך המלך והתקין לה לבתו שלא שבעה היכלות, היכל לפנים, היכל לפנים היכל. היתה הבת שרויה בהיכל השביעי תחת חופה שאננה. אמרה: אבא, עד כמה אתה משהה אותי בכאן? אמר: המתיני קמעה. אמר: לבי דווי. שאלה: כל כך למה? אמר: שבעה דגלים יקרים באו לפני, ששה מהם יצאו מלפני בפחי-נפש והאחד איננו. אמר: נמתחה עליהם מידת-הדין, שלא עמדו בפניך. אמרה: האם קוסמים וכשפנים הם שצוברים את האור ומסלסלים אותו, רחמים הם צריכים. אמר: אותה עין, שעשתה מידת-דין, את מבקשת לסמותה? אמרה: כלום לא מדה מהוגנת היא לך להקדים רחמים לדין? אמר: גזירה היא לפני לפייס את מידת-הדין. אמרה: נפלאתי עליך שאומרים עליך שרחמן אתה ומניח אתה להם לבני-מלכים המצוינים בהליכות, שיש בהם זכות ולא חובה ושיש בהם טובה ולא רעה, שיהו מתיסרים יסורים קשים ומרובים שמידת-הדין תהא מפויסת. אמר: מידת-הדין שלוקה היא, רחמים היא צריכה. אמרה: מוטב שאהא מצפינה עצמי מפני הבריות ולא תשיאני לשום אחד ובלבד שלא אביא יללה על האדם. אמר: גזירה היא מלפני.

יצאו עבדי-המלך לשוקם של ההדיוטות ופתחו את פיהם. כיון שפתחו את פיהם, הכל נעשו כחרשים. עמדו והכריזו: בת נאה לו למלך. אמרו הקהל: ידענו. הכריזו: מבקש המלך להשיאה למי שיהא יאה לה והיא יאה לו. אמרו הקהל: שמענו. הכריזו: נתונה היא מאחורי פרגודים הרבה, גדר לפנים גדר, סייג לפנים סייג. אמרו הקהל: ראינו. הכריזו: הרוצה בבתו של המלך, ילך ויקרע את כל הפרגודים. זירזו הקהל לבחורים נבחרים מובחרים: עד כמה אתם מניחים לה לבתו של המלך, שתהא שרויה כדרך שהיא שרויה? ענו ואמרו: מה לנו בטובה השפוכה על פה סתום? ואם נקרע כל הפרגודים, האם יכולים אנו להסתכל באורה שלה ולא נלקה? שהמסתכל בה מיד נקרע והמסתכל ביפיה מיד נשתפך כקיתון. ערכו אותה קושיה לפני עבדי-המלך, עמדו בפעירת-פה ובפלבול-עינים ולא ידעו להחזיר לא דיבור ולא חצי דבור. באו לפני המלך ואמרו לו: נשאלנו על כך וכך. הקהיל המלך את כל עמו קהילות-קהילות ואמר: גזירה היא מלפני שהקורע את כל הפרגודים יסתכל בזיוה של בתי ויזכה להשתמש לאותה אורה ולא יזוק.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה קרדומות ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה ראשונה. שאלו לו הבריות: אותו מעשה למה הוא לך? אמר: כך אני מסיר את המסכים שביני לבינה. לגלגו עליו הבריות: ואפילו אם תעמוד ותעמיק ותרחיב ותאריך באותה חומה פרצים הרבה וסדקים הרבה אי אתה מערער אותה, שכולה גזית. אמר: מה אתם שמחים בתקלת-חברכם? ולא הניח אומנותו. הכה באותם הקרדומות בנדבכה של חומה והיו כאותם הגלים, שהם מתגאים והולכים, כשמגיעים לחול הם נשברים וחוזרים. שקעה השמש במערב וזרחה הלבנה במזרח, חזרה השמש ושקעה במערב וזרחה הלבנה במזרח ואין הוא מניח אומנותו, עד שנתפצלה אבן קטנה אחת וחברתה. נתוספה בו מדת-הגבורה ונטל לאבנים והיה ממלילן כסובין ולא עברו שלשים יום ושלשים לילה ואותה חומה נטרדה ממקומה. נתרקדו רגליו ואמר: מעשי-ידי להתפאר. זקף עיניו וראה שדה אחת וצמחו בה שבעה מינים וכל מגדים ופרדסים סמוכים לה וכרמים סמוכים לה וגנים סמוכים לה וריח האילנות ריח של חמדה הוא וטעמם של הפירות טעם של עילוי הוא. ואותה שדה חורש-קנים עוטרה וקושטה ובחורש יאור גדול, שהבלו טורד ועולה כריח-ניחוח ועל הקנים צפרים מיושבות, קנה וצפור קנה וצפור והזמירות כצלצלי-כרובים. שאל אותו בחור לצפור אחת: מה יש בכאן? טסה הציפור שבע טיסות, עמדה בפריחה ואמרה: לפנים למחיצה החיצונה הקיצונה של ההיכל כאן. שאל לה: והחומה השניה היכן? אמרה שביל מתמשך והולך בשדה ואם תהא מהלך בו שבעים שנה ואינך נפטר מן העולם, אתה מגיע לאותה חומה. ישב על סלע יום וחצי יום, לילה וחצי לילה ונמלך בכליותיו שלו. עמד ואמר: אם נוחל אני שדה זו, שהיא שדה חמדה – בתו של המלך למה היא לי? שרוי היה בצלו של קנה אחד ונהנה היה מאוצר-הריחות וטועם טעם של הנייה גדולה, יורד ליאור שבחורש וטובל טבילות הרבה וכל איבריו נעשים הרי-בשמים.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה כשילים ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה שניה. ביקשו הבריות לעכב עשייתו, ואמרו: אחד יצא וטרח טירחה גדולה ולא חזר וודאי שאין בידו מאומה מיגיעו ועמלו, מה לך אותו טורח של שטות? אמר: אפילו סופי מוקש רע, אין אני מניח אהבתי. הכה באותם הכשילים שלשה ימים ושלשה לילות, עד שזזה אבן קטנה אחת וחברתה. נעשה מוחו פצוע ועיניו שמוטות ולא הניח אומנותו ולא עברו שלשים יום ושלשים לילה ואותה חומה נטרדה ממקומה. נתגאה בלבו ואמר: סבורני שראוי אני, כי יברכו עלי בשם ומלכות. זקף עיניו וראה מדבר גדול, מדבר לפנים מדבר, מדבריות שאין להם סוף. ואותו מדבר עמדה עליו החמה ביום ובלילה ומשנצנצו עשבות-שדה מיד היתה מגמרת אותם ולא נשתייר לא פרי למעלה לא שורש למטה והצאן שמקובצות היו נפלגו לכמה וכמה עדרים והיו מהלכות בפעייה ושקיקה וגעייה ומתו בלא מים. הלך אותו בחור יום ולילה ולא מצא כדי גאולתו, חזר והלך יום ולילה ולא מצא כדי גאולתו וביום השלישי נזדמנה לו אמת-מים ודקל ורוח שייפה מנשבת וצבי של תפארת מוטל בצלו של דקל. אמר לו הצבי: הרגלים מאין? היה אותו בחור מן העלובים שאין להם לא פה ולא אמירה ולא דיבור ולא נתן לבו לדיבורו של זה לא לרוחב ולא לעומק. עמד הצבי ושאל: הרגלים לאן: אמר לו: החומה השלישית היכן? אמר הצבי: לא דייך שאתה שרוי במדבר הנורא הזה, אלא אתה מבקש להגיע למקום רחוק ומורחק, פרוש ומופרש, בדול ומובדל? שאל: ריחוק כמה? אמר: אם תהא מהלך שבעים שנה ולא תפטר מן העולם ותנצל מאותה השלהבת, שממנה מתבערים תהומות וממנה מתבערים שחקים, אתה מגיע לאותה חומה. ראה שנפלו עליו הכשלות רעות וקשות, אמר: אם נוחל אני דקל זה ואמת-מים זו וצבי של תפארת – בתו של המלך למה היא לי? ישב ביום בצלו של דקל ואכל פירותיו ורחץ בשרו באמת-המים ושתה מימיה ובלילה מצפה היה באיצטגנינות שלו מה שמרומז בכוכבים ומה שמרומז במזלות ונעשה גדול בכישופים ובניחושים ויצאו לו מוניטין בעולם כולו.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה כילפות ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה שלישית. עמדו עליו הבריות ואמרו: מעשה מקולקל זה למה הוא לך? מוטב שתהא מטייב שרשך בעשייה טובה. ושני חבריך שהפליגו להיכן הפליגו? ודאי פתחה הקרקע לרעה ובלעתם עד טבורם. משתתחבר עליהם גם אתה, יהו מצרפים אותך לזימון. אמר להם: אפילו אתם טוענים אותי בחרבות, לא אזוז ממקומי. הכה באותם הכילפות שלשה ימים ושלשה לילות עד שאותה חומה, שכולה סיתום ואין בה פתיחה, נתפוררה בה אבן קטנה אחת וחברתה, שלשים יום ושלשים לילה היה מתענה ואינו מניח אומנותו, עד שהחומה נטרדה ממקומה. התחילו ידיו מנגנות ורגליו מרקדות, אמר: עכשיו שיודע אני כוחי וערכי ונסכי, ראוי אני שבת-המלך תהא ארוסתי ושאהא יושב עמה בחופה ודבק עמה. זקף עיניו וראה יער גדול, עומק לפנים עומק, אפילה תוך אפילה, הלך באותה אפילה הליכה גדולה, ראה שתועה הוא ואינו חוזר, התחיל מכה כפיו אל כפיו ונפל בלבו נפילה עצומה. בא לפניו עורב ואמר: בריה קטנה שכמותך, ביאתך כיצד? אמר: עד שאתה תמה על ביאתי כיצד, תקנני בעצה טובה מלפניך. אמר העורב: שאל בני, שאל. שאל: החומה הרביעית היכן? נפלא עליו העורב ואמר: אין בעל-הנס מכיר את נסו, לא דייך שהשלכת עליך טורח גדול ומשאוי גדול לילך לכאן ובאת לכאן ונשמתך עדיין תוססת בגופך, אתה מבקש לילך למקום, שהנחשים נוצצים בו כעשב-השדה וחורץ עליו לשונו הנחש הקדמוני ואין בו רחמים כלל ואם אתה מהלך שבעים שנה ואינך נפטר מן העולם ויוצא בשלום מכל הפורעניות המזומנות לך, אתה מגיע לאותה חומה. אמר לו לעורב: מה אעשה בכאן ולא תפרח נשמתי? אמר העורב: רצונך ואני מושיבך במערה אחת ואני מפרנס אותך בנוח ולא בצער, בהיתר ולא באיסור, בריוח ולא בצמצום, בכבוד ולא בביזוי. אמר: היאך? השיב לו העורב: אתה מלמדני חיתוך-לשון ואני קוצב לך שכר-לימוד, רצונך מאכלות של בשר, רצונך מאכלות של חלב, רצונך מאכלות של פרי-אילנות ופרי אדמה ואני מראה לך דרכה של כל חיה ובהמה, וכל שתדרוש יהא מצוי לך, רצונך שיחת-עופות ודקלים, רצונך גנזים של זהב וכסף ואבנים יקרות. אמר: אם נוחל אני רזי-עולם, בתו של המלך למה היא לי? ישב במערה שלו ושתה מבארה של החכמה החיצונה שתייה גדולה ולא חסר מעינו כלום וטרח להבין כבשונו של עולם ובוראו ומה שגזרה חכמתו באופן שהניח פניו של עולם ודרש אחוריו והניח עליונים ודרש בתחתונים ונתגדל בלבו ואמר: כל החכמות בידי כאותו החול שאדם נוטלו מכאן ונותנו לכאן.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה פטישים ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה רביעית, גערו בו הבריות: רוצה אתה ששמשך תהא שוקעת שלא בעונתה? אמר לאו. אמרו: ראית ששלשה ירדו לאותה סכנה ונתרגשה עליהם צרה ואין אתה למד כלום? אמר צרת-רבים חצי נחמה. אמרו לו: צרת-רבים נחמת שוטים. אמר אפילו אתם מלגלגים כל הלגלוגים שבעולם, אין אני נזהר על יחוס עצמי ואיני מניח אהבתי. יצאו מוכיחי-הדור וקראו תגר ולא קיבל דעתם, אמר: היתרכם אינו היתר לי ואיסורכם אינו איסור לי. ראו שסמיכת-זקנים אין הוא סומך עליה, אמרו לו: כתובים חייך על קרן-השור. הכה באותם הפטישים שלשה ימים ושלשה לילות, עד שאותה חומה נתעופפה בה אבן קטנה אחת וחברתה. שלשים יום ושלשים לילה היה טורח טרחה מופלגת עד שהחומה נטרדה ממקומה. נעשה לבו כנהר להבים ונתנגנו כל עצמותיו, אמר: בא יום-הנקמה, שעתיד היה לי ושמור היה לי. מוכיחי הדור היכן אתם? התכנסו וראו שלא ירדתי ירידה, אלא נתעליתי מעילוי לעילוי. זקף עיניו וראה אוקינוס גדול, אוקינוס אחרי אוקינוס, אוקינוס תוך אוקינוס, ראה שנפשו אבודה ונתעצב עצבות הרבה. נזדמן לו דג מחוכם ושאל: קונם שאי אתה נפטר מכאן אלא כשתאמר לי הדרך מכאן לחומה החמשית כיצד? אמר הדג: אם אתה מלמדני ספר יונה הנביא אני כורך לך י“ב סנפירים ואתה משוטט בים שבעים שנה ואם אין אתה נפטר מן העולם ואין הסערה טורדתך ואין הסופה עוקרתך ואין הלויתן בולעך, אתה מגיע לאותה חומה. ישב ולימדו ספר יונה הנביא, עמד הדג וכרך לו י”ב סנפירים וירדו בים, בא נחשול גדול וביקש לטבעו. צעק: רחמני כרחם אב על בנים! אמר הנחשול: אם אתה מבטיח אותי, שתחזור ליבשה, אין אני מטביעך. נשבע לו כך, נטל לו הנחשול והחזירו ליבשה, ישב בחול ובכה. שאל לו הנחשול: מה אתה בוכה? אמר: רואה אני, שנגזרו עלי טירודים ואין פת בסלי. אמר לו הנחשול: גזירה, שבכל יום אני מעלה לפניך שבע מרגליות יקרות ואתה מתעשר עשירות הרבה. אמר: אם זוכה אני כל יום ויום בשבע מרגליות יקרות – בתו של המלך למה היא לי? ישב בחול וזן עיניו במרגליות יקרות, שמוטלות היו לפניו הרי-הרים וכל העולם מבקשים לקנות מידו סחורה זו ומרצים אותו בריצוי-כסף.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה גרזנים ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה חמישית. אמרו לו הבריות: אין סכין מתחדדה אפילו בירך של ארבע חברותיה. עד כמה לבך קהוי? אמר: תמיד שכמותכם מתנבאים בסגנון אחד. אמרו: תמיד שכמותך מתכלים כליה אחת. אמר: אפילו אתם מעוררים עלי חרבו השלופה של נבוזרדאן, אין אני זז לפנים מכאן פסיעה אחת. השתטחו לפניו ופצרו בו: אותה תפארת שלך למה תהא בלויה ומהויה? לא נענה לעתירתם. אמרו: חכם מצוה באה לידו הוא מקיימה אפילו בהפסד ובביטול-ריוח ובסכנת-נפשות, שוטה עבירה באה לידו הוא מקיימה אפילו בהפסד ובביטול ריוח ובסכנת-נפשות. והניחו לו שיהא עושה חפצו. הכה באותם הגרזנים שלשה ימים ושלשה לילות והיתה לו עמילה גדולה, עד שאותה חומה נתפקקה בה אבן קטנה אחת וחברתה. היה מתיגע שלשים יום ושלשים לילה, עד שאותה חומה נטרדה ממקומה. אמר: רואה אני שאותה שמש, שצפיתי לה, זרחה לי ובחנם התחננו לפני אותם הזקנים בפישוט-ידים ורגלים, שלא אלך לכאן; עכשיו שבאתי לכאן רואה אני, שהקנאה היתה מדברת מתוך גרונם. יצא ברקידה מערב לערב, אמר: הלואי שאותם הזקנים תהא ישיבתם ישיבת-צער ושלא יוכלו לעמוד ויהיו רותחים ומוטב שיהו אבודים בכלל-הרשעים. זקף עיניו וראה מדינה גדולה, כרכים תוך כרכים, ערים תוך ערים, כפרים תוך כפרים. ראה ברחובו של כפר, ראה ברחובה של עיר, ראה ברחובו של כרך ועכברים מהלכים, עכברים גדולים, עכברים בינונים, עכברים קטנים. בא לפניו עכבר ישיש ואמר: מחכים לך. אמר: מדינה זו מהי ואיזוהי? השיב: מדינה של עכברים היא ומת מלכה. שאל הבחור: ומי היה מלכה? אמר: לא עכבר ולא בן עכבר אלא שועל, שסומא היה בשתי עיניו. שאל הבחור: ובשביל מה אתם מצפים לי? השיב לו העכבר: עד שאין אתה נכנס לחצר-המלכות אין אני אומר לך לא אמירה ולא חצי אמירה. אמר הבחור: שעתי דוחקת בי שנחפז אני לחומה הששית. אמר העכבר: מה אתה מלעיג עלי? רואה אני שדרך ארוכה אחוריך ורוצה אתה לילך שבעים שנה? אמר: הן. שאל: ואם תפטר מן העולם? אמר: כל כך למה? אמר העכבר: והאריות שבדרך והנמרים שבדרך והברדלסים שבדרך והדובים שבדרך והזאבים שבדרך אתה קונה לבם בהבלה של אמירה ולחישה והשבעה? ולא דיבור הם מבקשים ואפילו לא קופה של שעורה או קופה של תבן, אלא קופה של בשר. ראה הבחור, שברעה גדולה הוא, הנכנס אצל חצר-המלכות, הקבילו העכברים פניו בניגון וניצוח ואמרו לו בניגון וניצוח: הא לך כתר, הא לך עטרה, אותך נמליך, אותך נמליך. אמר: אם עתיד אני להתעטר בכתר של מלכות – בתו של המלך למה היא לי? ישב על כסא-המלכות ופמליה של עכברים לפניו, ופמליה של עכברים מאחוריו, אמר: אשרי, שזכיתי לכך.

אותה שעה נתעורר אחד ונטל כמה וכמה מרזופים ובא לאותו היכל. התחיל מקעקע חומה ששית. באו לפניו כל בני-ביתו ואמרו: ראית שחמשה חברים קדמו לך ונשתלחו עליהם כמה מלאכי-חבלה, למה עיניך סמויות? אמר: אם פשע הוא לי, הניחוני בפשעי. באו לפניו כל בני-עירו ואמרו: נתגדלת לתורה ולחכמה ולמעשים מהוגנים ועכשיו אתה מאבד עולמך בזה ובבא בשעה אחת? אמר להם: אם חטא הוא לי הניחוני בחטאי. באו לפניו כל בני-מדינתו ואמרו: רחום היית לנו, מחובב היית לנו וכסבורים היינו, שלא תגזור על עצמך הריגה, עכשיו אתה מעמיד עצמך על גחלים מנתזות ועיננו רואות וכלות? אמר להם: אם סרחון הוא לי, הניחוני בסרחוני. הכה באותם המרזופים שלשה ימים ושלשה לילות, עד שאותה חומה נתפרפרה בה אבן קטנה אחת וחברתה. עמל שלשים יום ושלשים לילה עד שהחומה נטרדה ממקומה. אורו עיניו ואמר: אשרי העין הניזונת והמסתכלת באור מופלא זה ראייה מופלאה ומשונה. זקף עינו וראה חופה של כמה וכמה גונים ותחתיה שרויה בתולה גדולה ונאה ושפחות גדולות ונאות מסביבות אותה ומרקדות לפניה רקידה של עילוסים וחמדה. באה לפניו שפחה אחת ואמרה: שמח בחור בילדותך. אמר: לא מנוחלי-העולם הזה אני. שאלה: אם כך אתה אומר, מה ראית לירד למדרגה תחתונה זו? אמר: את החומה השביעית אני מבקש. לגלגה עליו אותה שפחה וקראה לבתולה השרויה תחת החופה: יגט“ו יגט”ו. באו כל השפחות לפניו וריקדו רקידה גדולה והיתה אותה רקידה מצטיירת בשכלו כפקעת מסוכסכת זו, שאינה מוצלת מן הערבוב. אמרה לו הבתולה: שבעים שנה אתה רוצה לילך, עד שתגיע לאותה חומה? אמר: כל כך למה? אמרה: ומפני להט החרב המתהפכת אי אתה ירא? נתיעץ בתחכמונים שבנפשו ולא השיב לה דבר. אמרה: שוטה אתה ולא פיקח. שאל: מה את באה ועולבתני? אמרה: וכלום אין אתה יודע, שבתו של המלך אני ויצאתי לדור בהיכל הששי. נטל לה ונישקה וחיבקה וגיפפה ולא זז מחבבה עד שראה שמטבורה ולמטה אין לה דמות של אשה אלא כאותו הדג היא שסנפירים עוטרים אותו ואין לו רגלים.

אותה שעה נתעורר אחד ויצא בחשאי ונתן ידו על אזניו שלא לשמוע ועל עיניו שלא לראות. אמר: גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע. נתעלה לאט לאט, מעלה אחר מעלה, מדרגה אחר מדרגה ואמר: פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך והושיעה לבן-אמתך. נעשה בחינת חלש שבחלשים מלמעלה מנצח את הגיבור מלמטה ואמר: כי בך ארוץ גדוד ובאלהי אדלג שור. התחיל מכה בידו באותה חומה. היתה ידו קשה ומכתה קשה שלא דרך הבריות, אמר: כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה. באה שמחת כינור ועוגב לטרדו, עמד בנסיונו ואמר: יראת ד' מקור חיים לסור ממוקשי-מות. באה כנופיה של בתולות בתופים ומחולות ודדיהן מגולות וביקשו לטרדו, עמד בנסיונו ואמר: כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכא ואחריתה מרה כלענה חדה כחרב פיות. באה כת של כשפים וביקשה לטרדו, עמד בנסיונו ואמר: אל תתן ד' מאויי רשע זממו אל תפק. הכה בידיו באותה חומה ונתפצלה פיצולים פיצולים והוא נכנס לפני ולפנים. נתבייש ואמר: ואנכי תולעת ולא איש חרפת אדם ובזוי עם. נתנגן קולה של בת-המלך: יבוא דודי לגנו. ישב הבחור על המפתן ישיבה של צנעה ופתח בתפילה: וארשתיך לי לעולם. נתנגן קולה של בת-המלך: את שאהבה נפשי ראיתם? אמר הבחור: וארשתיך לי בצדק ובמשפט בחסד וברחמים. בכתה בת-המלך בכיה של כיסופים: פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר. אמר הבחור: וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'. יצא המלך ואמר: מה אתה יושב בחוץ ובתי ממתינה לך בפנים? אמר: וצדיק באמונתו יחיה. שאל לו המלך: ואין אתה מבקש לראותה? אמר: אם אמונה לי, ראייה למה היא לי? שאל לו המלך: ואין אתה משוקק להזדווג עמה? אמר: אם אמונה לי זווג למה הוא לי? עמד המלך ונשק לו, אמר: משביע אני אותך בכל לשון של השבעה ובתי שלי פוצרה היא בך בכל לשון של הפצרה, שאתה נכנס אצלה. נכנס אותו בחור והראו לו אותה הבת, נתקרב לחבקה ונטל לה וחיבק לה ויצא ברקידה. עמד ברקידה וראה שספר-תורה נתון בידו והוא כתוב אש לבנה על גבי אש לבנה וניצוצות של אור מעולה ניתזות הימנה ואותו בחור נפשו מתבסמת בסמי-גן-עדן והשכינה מקשקשת לפניו: אשריך, שזכית לדיוטה גדולה.

---

קונטרס הוכוח

מאת

דב סדן

א.

מעשה בחוטא ומחטיא, שיצא מתוך השורה ומישקי שמו. עמד עליו אביו ובכה: וי, מישקי, מה אתה מחמיץ יינך? עמדה עליו אמו ביבוב ואנחה: וי, מישקי, מה אתה מביא יללה עלי? עמדו עליו אחיו בנזיפה וגערה: וי, מישקי, מה אתה נותן כתפך לרשעים, ומסייעם? עמדו עליו חבריו בשלום ובמישור ובלשון רכה: וי, מישקי, יתגלגלו רחמיך עלינו, כי מה אתה מגדל קוצים בכרם? לא שמע מישקי לא לאביו ולא לאמו ולא לאחיו ולא לחבריו ויצא מכלל דת משה רבנו עליו השלום.

יצא ונטל לו לכומר גדול ורשע, שנקרא בלשונם בישקופ או סופריגאן והסית לו: הוה מתגרה בתלמידי-חכמים, שיהיו עפר תחת כפות רגליך. שאל הכומר: כיצד? אמר הפוקר: תהא אותה אומנות מסורה בידי. השיב הכומר: מסורה היא לך, מסורה היא לך. הוציא מישקי קלגסים לשוקה של העיר. עמדו וגזרו: בשם הכומר הגדול והמרומם והנורא! התחילו ישראל מתאנחים ואמרו בלחישה: ודאי קובעת-הזוהמה משתפכה עלינו. אמרו הקלגסים: הכומר הגדול והמרומם והנורא עתיד להמתין לחכם שבכם, שיצא להתפלמס עם מישקי שלו ברחובה של עיר. אמרו ישראל בלחישה: תאחז דקירה ללבו. נמשך דיבורם של הקלגסים: ואם מישקי מקפח ומנצח את החכם שבכם בהלכות, אי אתם רשאים לדור בתחומה של העיר אפילו שעה אחת.

נתאנחו הקהל ואמרו: מהרסיך ומחריביך ממך יצאו. הלכו לאחד תלמיד חכם, שהיה לביא וליש בתורה, ואמרו לו: חכמה טמונה, מי נהנה הימנה? תמה עליהם החכם: פרשו דבריכם. פירשו: אותו מעשה שהיה כך היה. סיים הגדול שבהם: הצילני נא מיד אחי, זה מישקי, מיד עשו, זה הכומר. אמר החכם: וי לנו שאותה פסולת יצאה מתוכנו. נענו לו הקהל: וי-וי. שאל להם: וכי התורה מושפלת היא כל כך לכם, שאהא יוצא במלחמתה עם גורף-כבשן שכמותו? מוטב שנהא כולנו משודכים בקרקע ונחבקים ונשלכים באשפה ולא נראה בעלבונה של תורה. ראו הקהל, שדבריו מיושרים ומצודקים, בכו בכיה גדולה ופרשו.

נסעו קצת מחשובי העדה לעיר אחרת, מצאו לאדם, שתלמיד חכם גדול היה. הרצו לפניו אותו מעשה כך וכך, אמרו: אם אין אתה מסייע בידנו, אנו מתחייבים גירוש. תמה החכם: וכלום עניים בתורה אתם ואין בכם שום אחד, שיהא משיאכם עצה טובה והוגנת, או שיברר בפני הפושעים את שיחותיו בטעם ובנעימה? סיפרו לו, מה שהשיב אותו חכם. אמר להם: תמיהני עליו, כי אם אין ישראל, כבודה של תורה למה? אלא שאין אני מבטל דיבורו, כי אפשר טעם כמוס היה עמו. התחננו אליו: ומה עצה טובה ומחוכמת אתה משיא לנו? אמר: יצאו השמשים של כל בתי מדרש וכל בתי כנסת וכל הקלויזין ויתקעו בשופרות ויכריזו בשוקה של עיר, שכל הרוצה להציל ישראל מפורענות גדולה, ילך ויושיע ושכרו הרבה מאד ותשלומו כפל. נענו לו בהודיה וחזרו למקומם ועשו כך.

תקעו התוקעים ובכדי תקעו, הכריזו הכרוזים ובחנם הכריזו. אמר אחד לחברו: צא למלחמתה של תורה. השיב לו חברו: עד שאתה עומד עלי ומזרזני, מוטב שתהא עצמך מקדים ויוצא, מקדים ולוחם, מקדים ומנצח. אמר זה: כל מושב שב, חוץ ממושב לצים – כלל גדול הוא. נתכעס חברו: לך ולא לי? נתפרדו שניהם בחימה גדולה, הם ושכמותם. פרחו שלשה ימים, התחילו הפעמונים של בתי היראה שלהם מקשקשים: קשקש וקשקש, דם ואש, אש ודם, בים-בום-בם. אמרו ישראל: פעימה של גזירה היא, נתחתם גזר דיננו. נקבצו גויים הרבה ברחובה של עיר, התגרו הזקנים שבהם: מורטה הסכין, כי בא יום הדין! וענו הפרחחים: אַל רחם ואַל חוס, כוס-כוס-כוס! התחילו אומנים משלהם קוצצים אילנות ועושים בימה גדולה וקושטים אותה זרדים ותולים בה איקונין של אותו איש ומושיבים בראשה את הכומר הגדול. אמר אחד מישראל: היו צריה לראש. אמר האחר: כל המיצר לישראל נעשה ראש. אמר השלישי: מחצת ראש מבית רשע. הושיבו הגויים לשמאלו של הכומר אותו כופר ארור, שנתלבש לבוש יקר ומהודר. אמר אחד מישראל: אוי לנו מאותה התולעת הנחפית בנרתיק המשי, שלא באה חריצת לשונו של זה אלא להכחיש אותנו מאמונתנו. אמר האחר: קבר פתוח גרונם, לשונם יחליקו. אמר השלישי: יכרת ד' כל שפתי חלקות, לשון מדברת גדולות. והבימה עשויה היתה מדרגות-מדרגות, הושיבו הגויים על המדרגות כמרים קטנים. אמר אחד מישראל: שועלים קטנים מחבלים כרמים. אמר האחר: גדול וקטן שם הוא. אמרו שניהם: מאי שם? השיב ואמר: שם נפלו פועלי און דוחו ולא יכלו קום. עוד הם מדברים וסרדיוטים מתרוצצים בכל העיר כולה וברצועה שבידם היו מזרזים לתינוקות דבית רבן שיזדמנו בסמוך לבימה: ישראל ארור מקין, ולשמצה פרוע, יראה עין בעין, בצדקת המלך ישוע. אמר אחד מישראל: מבקש אותו טמא שנראה בכבודו ובגדולתו והוא במפלתנו ובבזיוננו. אמר האחר: דרך רשעים כאפלה ולא ידעו במה יכשלו. אמר השלישי: כי זרועות רשעים תשברנה וסומך צדיקים ד'.

ב

עמדו כך כמה שעות ונתלחשו ברוחם והיו מתבזים על כבודם. נתכבדו הגויים בקלונם ואמרו: החכם שלכם היכן הוא? עמדו וציפו לאותו אדם, ככמהות הללו, שהן מצפות למים. עמדו ושפתותיהם רוחשות תפילה: שלח ביד תשלח. היתה השעה סמוכה לשקיעה ונצנצה הכוכבת ועדיין לא נמצא שום אחד, שיהא קופץ על הפרצה ומציל את ישראל וכבר עמד הלבלר ופתח פיו לקרוא את הגזירה של חיוב גירוש. פתח וקרא: בשם הכומר הגדול, המרומם והנורא! אותה שעה היו ישראל שרויים בצער ומהרהרים בטלטול, שמעותדים הם לו לצורך פרנסתם, ואותו המשומד עומד עז כעזאזל וקשה כברזל ועיניו כענני להטות מריבוי של הניה. עוד הם שרויים בצערם ומהרהרים הרהורם דרך עצבות ומלחשים זה לאזנו של זה על דרך הכתוב דאגה בלב איש ישחנה ועוד הלבלר עומד ולועו פעור לאמירה קשה ואחד אדם, פטיט ופזיז, קפץ על הבמה קפיצה של אמה ואמתיים ואמר לכומר: למה לכם איבה עם זרע אברהם, למה לכם קנאה עם זרע יצחק, למה לכם תחרות עם זרע יעקב? ראו הכל שעשה לעצמו כנפים של בטחונות, אמרו בלבם: ברך ד' חילו ופועל ידיו תרצה, מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון. עמד אותו אדם, נתן עיניו בפוקר, אמר לו: פתח פיך וקשור קטיגוריא בלעם בן בעור, פתח פיך וקשור קטיגוריא קורח בן יצהר, פתח פיך וקשור קטיגוריא ירבעם בן נבט!

נזדעזעו הקהל וזקפו עינם לראות, מיהו ואיזהו, שנתחזק כצור וקרע מתוכו לב-שפן ועשה לעצמו לב-אריה. הסתכלו בו ותמהו תמיהה גדולה, כי נולדו להם ספיקות הרבה. אמר האחד: קטן זה שהחגיר ואין עמידתו עמידה ואין ישיבתו ישיבה, יצילנו? אמר השני? לא יציבה של גבורה לו ולא יציבה של נוי לו, אלא מי שנמצא בכל מקום ומשגיח בכל הפרטים ירחם. אמר השלישי: רחמים גדולים אנו צריכים, כי ננס זה יבואו עליו הכמרים בקצת סירוסי-מקראות ובלבולי כתובים, מיד נעשית דעתו מטולטלת עליו וסופו אינו יוצא מתוך ההפכה וסופנו מתגרשים כמצורעים. אמר הרביעי: גלית הפלשתי בא בחרב ובחנית ובכידון והנער דוד בא בחמשה חלוקי אבנים מן הנחל. אמר החמישי: אם הראשונים כבני אדם אנו כחמורים ואוי לנו כי נגזרנו. ניחמו הששי ואמר: באמת מפחותי מעלה הוא היושבים אחרונה, באמת מארשאליק הוא, שמבדח בשעת הכנסת כלה דעתם של הבריות בחידודים של הבאי, אך אם לא מבני תורה הוא, משכני-תורה הוא. מיד אמר השביעי: בזכות שכוונתו רצויה, אפשר שגם מעשיו רצויים יהיו, ואם לא שנה הלכות פסוקות הרבה וידיעתו בתורה קלושה ומועטת, הקדוש ברוך הוא ירויח לו. צירף השמיני דעתו, נענע בראשו כמה וכמה נענועים, אמר: מי שהגביר את ידם של ישראל לעשות מה שלפנים מדרך הטבע, יגביר את ידו של זה. אמר התשיעי: יגביר ויגביר. סיים העשירי והכל מלוים לו ואומרים אמן ואמן.

עוד הקהל מדיינים זה עם זה, עוד הקהל מתכתשים זה עם זה, דרך לחישה ורחישה ואותו הטמא נפער לועו פעירה של קשקוש, פעירה של רעש, פעירה של פקע: שמע, פחות ומזולזל שכמותך, כלום אין אתה רואה שאתם כולכם תשושים ומחולשים בגופכם ואני האחד גבורתי מרובה, גבורתי מתוספת והולכת, ולמה אתם קוראים לעצמכם עם סגולה ובנים למקום ואלו ואני בזוי לכם, נגעל לכם, מאוס לכם? ענה המרשליק: ודאי שרואה אני, כי גבור גדול אתה, גבור הדור אתה, ראייה גדולה אני רואה בכך. וכלום לא לשם כך נתכנסנו, שנראה בגדולתך? נתבלבל לשונו של אותו טמא: הכיצד? אמר לו זה? כלום לא המשולחים שלך יצאו ברחובה של עיר והכריזו: מישקי בן-פורת, תרוד בקלחת/נין לשטן ונכד לשחת,/יעמוד בשוק וילבש כנפים/כרשף בן-רשף יעוף בשמים.

הרחיב אותו דיבור נקבי-משכיות-לבם של ישראל וזה הפוקר החוירו פניו כסיד, אמר: מה אתה דוחה את הקושיה שלי בקנה? כלום לא כך שאלתי: אתם, שצדיקים גמורים אתם בעיניכם, על שום מה מחולשים אתם בגופכם ופרנסתכם כקריעת ים סוף ואני כרסי מפוטמה פיטומים הרבה ומזונותי קבועים ומתוקנים לפני תמיד? כלום לא סימן הוא, שהקדוש ברוך הוא מחבב למופקר שכמותי? אמר לו המרשליק: ודאי שסימן הוא, סימן גדול הוא, סימן מובהק הוא, אלא במה דברים אמורים: אילו השוק והזרוע והלחיים,/וחלב-בשרים ומשמני-מיעים/גזורים היו מן השמים/ולא מבית המטבחים.

חזרו פניו של אותו פוקר והשחירו כשולי קדירה, אָמר: אם רשעים אנו בעיניכם, בשביל שהורגים אָנו בכם הריגות הרבה ורוצחים רציחות הרבה ומאַבדים אבידות הרבה, על שום מה בשעת בצורת מתפּללים אָנו על הגשמים והשמים נשמעים לנו ובשעת מלחמה מתפללים אנו על הנצחונות והמקום נענה לנו ובכל צרה שלא תבוא יוצאים הכמרים הדורים בלבושם ובכל מיני משכיות וכלי יופי ואחריהם מהלכים המוני עם דוכסים והדיוטות, בפרוציסיא גדולה וברגל ישרה ובשירה וזמרה והקטורת טורדת ועולה והזוגין מקשקשים לפניהם והכל מתפללים תפילות הרבה והמקום נענה להם? אמר לו המרשליק: דומים אתם לאותם מישראל, שבמצב הריוח הם מתרשלים וכשצרות מתרגשות עליהם מתקיים בהם הכתוב ואנשי סדום רעים וחטאים בדברים שבין אדם לחברו, אלא מאי? לד' מאד – בדברים שבין אדם לקונו מוזהרים היו מאד: שאין בן סדום אלא עיט צבוע,/עינו מגולגלת כלפי שמים/וידו נוטלת לאדם צנוע/לשקעו ולטבעו בצלוחית של מים.

עמד הכומר הגדול על רגליו ונטל בידו האחת את ספרי המינים שר' יוחנן קרי ליה עון גליון ובידו האחרת, להבדיל, את עשרים וארבעה, אָמר: אַתם, שמתפארים אתם בכך, שאברהם אביכם פירסם מציאותו וגדולתו של אדוני האדונים, שמלכותו קיימת בשמים ובארץ ובשמי השמים העליונים, על שום מה באלקים עצמו אתם מאמינים ואילו בבנו של אלקים אתם כופרים? או שקהויי-לב אתם או שענין מסותם הוא. אמר לו המרשליק: ישראל סוחרים פקחים הם או לאו? ענה הכומר: ודאי שפקחים כצוענים וערומים כנחשים הם. אמר המרשליק: סוחר פקח זו דרכו, שאם מביאין לפניו שטר או אוני, שחתם עליו בכתב-היכר-ידו סוחר גדול, סוחר מהולל, סוחר משובח, אותו שטר מקובל הוא עליו והוא קוצב מחירו טבין ותקילין, צלצלי-שמע. והוא הדין כשבנו של אותו סוחר מביא לפניו שטר, מיד הוא נוטלו ואומר: אביך גדול-אחיו ותפארת-עמו הוא ושטרו שטר ודבורו דבור ואמירתו אמירה, בזכותו שלו גם השטר שלך מקובל הוא לי. נהנה הכומר לאותם הדברים הניה גדולה, אמר: אם שטרו של הבן מקובל הוא לך, מה אתם רוגמים איקונין שלו, מה אינכם כורעים לפניו? נמשך דיבורו של המרשליק, אמר: לאט לך ופחז כמים אל תותר. ודאי שאותו סוחר נוטל לו לשטר של הבן וקוצב מחירו, אלא שהוא כורך אמירה מפורשת: אם אין אתה פורע את חובך, יהא אותו שטר מוצנע בביתי, עד שאבא שלך יגיע למאה ועשרים שנה וייפטר מן העולם בשיבה טובה ואתה יורש נחלתו, ויבוא גם השטר הזה לידי גבוי. אך ילמדני הכומר הגדול וילמדוני הכמרים הקטנים, מה הדין כשמביאין לפני אותו סוחר שטר, שעל החתום בא בנו של סוחר גדול, סוחר מופלג, סוחר מפואר, סוחר נערץ, שנכסים לו בעליונים ונכסים לו בתחתונים וגלגלו אינו נהפך עליו לעולם, ואין הוא יורד מנכסיו לעולם, אך מדה אחת לו שאין הוא כלה לעולם ואין הוא נטרד לעולם והוא חי וקיים לעולם ולנצח נצחים ואין בנו יורש נחלתו לעולם? כיצד יהא מאמין בשטר כזה. שלעולם אין הוא בא לידי גיבוי?

עמד הכומר הגדול ופניו מזעיפים, אמר: דומים אתם כאותו נחש, שאפילו אוכל פיטומין ושותה כל מתוק נעשה עפר בפיו. בשביל שכל עצמכם אינכם אלא סוחרים בזויים, נוטלים אתם לה לאלקות ועושים אותה תגר ורוכל וסוחר העוסק בפרגמטיה. ענה המרשליק: לא חלש וקטן הוא שר העולמים שיהא נצרך לך, כי תצא לריב ריבו ולדון דינו, לא הוא חייב ולא אתה פרקליטו. ואל נא באפך, טול אותו ספר קדוש שבידך ועיין בו כמה וכמה עיונים. זעף הכומר הגדול, זעפו הכמרים הקטנים בלבם מאד, אמרו: חייך, שלא הנחנו בספר זה מקום אחד, שלא קראנו בו קריאה מדוקדקת ומבטיחים אנו אותך, שקראנו את כולו בלשון רומי ורובו בלשון יון וקצתו בלשונכם שלכם, אות באות, תיבה בתיבה, בשפה ברורה ובנעימה. ענה המרשליק: הבטחה, שאין סופה להתקיים, למה היא לכם? נשתפכה צעקתם כאבנים המתכדרות בדרך משופעת ולא יכלה שום אוזן להבחין דיבורם וכשנשתתקו הקולות, אמר הפוקר: המוציא על חברו עליו הראיה.

שאַל המרשליק לפוקר: אברהם אבינו מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא, ובברית בין הבתרים הקריב עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש ולא ביתר את הצפור, שרמז גדול הוא לשילוש שהוא יחוד. שאל המרשליק לפוקר: ומשה רבנו מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא ומה שאמר אולי אכפרה על חטאתכם רמז נכבד הוא למיתה של כפרה. שאל המרשליק לפוקר: ודוד המלך מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא שאמר ד' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך ורמז גדול הוא לנו. שאל המרשליק לפוקר: ושלמה המלך מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא, שאמר בדברי אגור בן-יקה: מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ושם בנו כי תדע ורמז גדול הוא לנו. שאל המרשליק לפוקר: וישעיה הנביא מכובד הוא לך? אמר הפוקר: הן. אמר הכומר: ודאי שמכובד הוא שאמר הנה העלמה הרה ותלד בן ועוד אמר והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעוונתינו מוסר שלומנו עליו ובחבורתו נרפא לנו. שאל המרשליק לשניהם: ואם הללו סמכו ידם על אחד ומיוחד, שסוחר גדול הוא, הם מוחזקים לכם בדאים, אתם מכחישים וכופרים בהם ובאמירתם" אמרו שניהם: חס ושלום. אמר הכומר: אלא שמובטח אני שלא אמרו כך.

צחק המרשליק צחיקה קטנה, אמר: מה אתה אונסני שאהא חוזר ואומר, שלא יאה לך להבטיח הבטחה, שאין סופה להתקיים. כלום לא אברהם אבינו והא, שקרא לקדוש ברוך הוא קונה שמים וארץ? אמר לו: הן. שאל: וכלום לא משה רבנו הוא שאמר על הקדוש ברוך הוא הלא הוא אביך קנך ועוד אמר עד יעבור עם זו קנית? אמר לו: הן. שאל: וכלום לא דוד המלך הוא שאמר וזכור עדתך קנית ועוד אמר הר זה קנתה ימינו? אמר לו: הן. וכלום לא שלמה המלך אמר על התורה ד' קנני ראשית דרכו? אמר לו: הן. שאל: וכלום לא ישעיהו הנביא שאמר ביום ההוא יוסיף ד' שנית ידו לקנות את שארית עמו? אמר לו: הן. שאל וכלום לשון קניה אינה שמורה למסחר? אמר: ודאי ששמורה היא לכך. שאל: ומי שקונה סחורה של יקר, כשמים וארץ ועם ועדה והר ותורה, אתה אומר עליו, שתגר של מיני סדקית הוא, רוכל של גרוטאות הוא? אמר: חלילה. שאל: אתה אומר עליו שאין הוא סוחר מסוים, סוחר מובהק? אמר: נעשו טענותי כמבוא שנסתתם. כבשו הכמרים פניהם בקרקע ואמרו: נצחתנו. ראה הפוקר שאפלה גדולה באה עליו, הזיע טפין עבות, שאל: והרמז הגדול שבברית בין הבתרים מה אתה אומר בו? השיב המרשליק: תמיהני שנטפלת לאותה עגלה משולשת בלבד והיא לבדה רמז היא לך. תמיהני שלא נעשו לך רמז גדול ונכבד: לא חלומו של שר המשקים על הגפן האחת ובה שלשה שריגים ולא שלשה פשעי דמשק ולא שלשה פשעי עזה ולא שלשה פשעי צור ולא שלשה פשעי-אדום, תמיהני שלא נעשו לך רמז גדול שלשה שאמר עליהם החכם תחת שלשה המה נפלאו ממנו וסיים כן דרך אשה מנאפת שרמז קטן הוא. תמיהני שלא נעשו לך רמז גדול שלשה שאמר עליהם החכם תחת שלשה רגזה ארץ וסיים ושפחה כי תירש גברתה שרמז קטן הוא. תמיהני שלא נעשו לך רמז גדול שלשה שאמר עליהם החכם המה מיטיבי צעד וסיים ומיץ-אפים יוציא ריב שרמז קטן הוא. נתכרכמו פני הפוקר, שאל: והרמז שמצינו במשה רבנו על מיתה של כפרה, מה אתה אומר בו? השיב: מה אומר ולא אמר הכתוב, שאמר הכתוב ויאמר ד' אל משה מי אשר חטא לי אמחנו מספרי. חזרו פני הכופר ונתכרכמו, שאל: והרמז הגדול של דוד המלך והרמז הגדול של שלמה המלך, מה יהא עליהם? השיב: אם אתה מבקש לדרוש בכתובים פשוטו של מקרא לא זו לבד שאתה חייב בחובה של שטות לראות את הבורא יתברך בחינת גוף ודמות הגוף דכתיב יד השם ועיני השם ופי השם ופני השם ואחורי השם ואצבע אלקים ובדומה לכך ובדומה לדומה לכך, אלא שאי אתה יודע כיצד לפרנס כתובים הרבה, כדרך שישראל נקראים בנים בתורה בנביאים ובכתובים ונאמר בהם או בנים אתם לד' אלקיכם או שלח את בני ויעבדני או בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי או בנים סוררים ובנים כחשים ובנים סכלים ובנים שובבים, אי אתה יודע לפרנס אותם הכתובים, אותם והרבה שכמותם. ונמצא שאם אתה אומר לדרוש אותם הכתובים כלשונם, ודאי לך שישראל נולד בלא שכיבת הורתו עם אדם ומה תעשה לכתובים אחרים שמרובים הם והבאים עליך ומטפחים על פניך ומצווחים: וי לך, וי לך שבדאי אתה? שמע הפוקר לא אמר לא דיבור ולא חצי דיבור והמרשליק מאמרו נמשך והולך: אמשול לכם משל, אם כתוב בנביאים שובו בנים שובבים נאום ד' כי אנכי בעלתי בכם ואתם דורשים פשוטו של מקרא נמצא שחייבים אתם באמונה גדולה, כי בדרך כך נולדו לכם ששים רבוא בני אלהים, כמנין יוצאי מצרים, ולמעלה ממנינם וכל ישראל וישראל הוא לכם אלהות. ואם כתוב במלכים שהשם אמר על שלמה המלך אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן ואתם בקשיותכם אתם עומדים ודורשים פשוטו של מקרא ודאי שכופרים אתם, שדוד אביו של שלמה היה וכיצד אתם מפרנסים כתובים ומקראות אחרים שמפורשים ומרובים הם? ראה הכופר שהוא יורד ירידה אחר ירידה, אמר דרך חטיפה, כמי שכפאו שד: והרמז של ישעיה הנביא מה אתה אומר בו? חשש הכומר והפסיק הקושיה שלו הפסק של גערה: להיכן אתה מוליך אותנו, לחרפה אתה מוליך אותנו ואנה נוליך את חרפתנו? כלך לך ואכול סובין ומורסן, כי מה לך קמח ומה לך סולת, שבהמה אתה לכל דבר. אמר הפוקר: אי-אי והמרשליק צחק צחוק של הנייה דרך עילוז ופזם: מישקי בן פורת טול חוט ומחט/תפור תפר של אמה על פיך, בן-ממר,/כבוש את פניך כקישוא בצלחת/ואנן יתמי דיתמי נפתח בזמר.

אמרו ישראל: גם את זה לעומת זה עשה האלהים, זה כסף צרוף וזה כסף פסול, זה אין כריחו וטעמו ודמיונו לשבח וזה אין כריחו וטעמו ודמיונו לגנאי, זה כלי חמדה שנעשה בהפלא ופלא וזה כלי שכולו סדק וכולו פרצה וכולו פגם. עמד הפוקר מבויש ומוכלם ופניו ככרכום ואבריו מרתיתים והכומר גוער בו: למה לא הכך קוץ ולא קצך עקרב?

ד.

נטלו ישראל למרשליק והיו מנשקים אותו מחבקים אותו ומגפפים אותו שעה ארוכה ונתפזרו לביתם חבילות-חבילות ואומרים זה לזה: זה היום עשה ד' נגילה ונשמחה בו. היו מהלכים בגילה ודיצה והשמחה חקוקה במצחם בעט שלהבת והפוקר שראה שנפשו אבודה בעליונים ובתחתונים ברח לבית הרב וחבט את גלגלתו בקרקע. אמר הרב: גדולה תשובה. נתגלגל אותו פוקר כמה גלגולים של חרטה בבכיה גדולה. אמר: רואה אני שטותי וקלקולי-מעשי. אמר לו הרב: הוה גודר את הפרצות ומתקן את המקולקל. יצא הפוקר בפסיעה גסה, עבר ברחובה של עיר ואמר בקול גדול ודוי ז' פעמים וטיבע עצמו בנהר.

היה המרשליק אומר עליו קדיש שנה שלימה ונהג כמנהג אבילים ממש וביום הפטירה היה עובר לפני התיבה. תמהו עליו הבריות תמיהה לפנים תמיהה והקשו עליו קושיה לפנים קושיה, אמרו: יודע אתה שרחום אתה לנו, חביב אתה לנו, כגופנו ויותר מגופנו טרחה זו למה היא לך? אמר: ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא.

נענו לו בראשם נענוע של הודאה ולא אמרו כלום.

---

בדיליז'נס

מאת

דב סדן

- פעם אחת נסע אבא, יערב לו הלויתן, לדרכו. כסבור הייתי, כבר הגעתי לפרקי, אמרתי לו בלשון של תחנונים: אבא, שתפני עמך. נתן בי עינים מחייכות ואמר: אדרבא, פרחח שכמותך, שישתעממו כליותיך, כדאי שתכנס אצל המלאכה ותהא מהלך קצת בדרכים. ועוד אמר: הרי חזקה עליך שהזאבים לא ידרסוך – דרכו של זאב שאינו טועם מבשר-נבלה, והליסטים לא יהיו פוגעים בך, – דרכם של ליסטים, שאינם פוגעים בשכמותם. אמרתי לו: עתה ידעתי, בשלמה אבא שלי לא אכלו עדיין הזאבים מבשרו ולא פגעו בו הליסטים. תפס אבא לשוט והצליף על גבי דרך חיבה ואמר: רואה אני, שפיך מפיק דובשנים אפויים ואפרסקים מטוגנים. אמרתי לו: דובשני דובשניך ואפרסקי אפרסקיך ואני ושלי שלך. ראה אבא שלא יקפחני בדבורו, נפסק לשונו ותפס לי בתקיפות והושיבני בעגלה. רבותי, נשבע אני לכם, שאילו הייתי מספר לכם שבעה ימים ושבעה לילות לא הייתי מטעימכם קורטוב מאותה הנייה שנהניתי באותה שעה ומאותה שעה ואילך. בין שהשדות מפזזים בזהב-דגנם והרוחות מתנגנים ובין שהגשמים מנטפים והברד מתגרגר; בין שהשלגים מצחירים ובין שהשמש עומדה כנגדך ומשקרת ומרמזה לך כבתולה חצופה – העגלה שלך מהלכה ומרצדת בדרכים ובצדי-דרכים ואתה מיושב על דוכנך ומהרהר מהרהורי לבך או פוזם לעצמך מיני ניגונים, שאי אתה יודע מהיכן נתגלגלו אליך.

אותו היום אמר לי אבא: תהא עינך תופסנית כעינו של נשר ואזנך קולטנית כאזנה של חולדה, כי אחד מיוחס יהא מצוי היום בעגלה שלנו ולא מאותם המיוחסים סתם השורצים כתולעים אלא אחד שליט, שהקיסר משלחו לקצץ בזקניהם של ישראל ופאותיהם ובכנפי-הקפוטות שלהם, שיהיו מתדמים כאשכנזים גמורים. אולם כמעשה להכעיס, היו אותו הבוקר הנוסעים מרובים ולא הספיקו הסוסים ושלחני אבא לשכור קצת גויים בכפרים, שנהא כונסים את הנוסעים שלנו בעגלותיהם שלהם ומפנים את הדיליז’נס כולו בשביל אותו האורח המכובד, שאין להטילו בקרונם של אכרים בשביל שאיסטניס הוא וודאי מלבושו ודבורו יהיו מעידים עליו, שאינו מפשוטי-אדם אלא מקורב למלכות. הולך אני ופושט בכפרים וגם כאן המלאכה מרובה ולמעלה ראש וכל הסוסים טרודים בשדה ובבית ואחרי תחנונים ופצירות הרבה, כשאני מרמז להם לאכרים על המשקה הטוב שירד לגרונותיהם שחלחולו כקולית-מים ועל כיסיהם שיהיו משופעים מטבעות נחושת שצלצולם כחמדה טובה, נענו שני גויים והוליכו לאכסניה ארבעה סוסים מדולדלים וכחושים, שהשלח שלהם מפוצע ויורד, שאם אתה מבקש ליסע עמהם כמה וכמה פרסאות מוטב שתקדים ותצניע באמתחתך מצה ומרור וחרוסת ולולב עם אתרוג וקרובץ לפורים, שתוכל בדרך ליסב לסדר ולישב בסוכה ולקרוא את המגילה. אלא, בידוע, משנצרך הגנב, אפילו הוא מעומד על הגרדום או דינו ליהרג בתליה, שומטים את העניבה מעל מפרקתו וממנים אותו פוסק וחותך בדיני-ממונות. חוזר אני עם שני הגויים וארבעת סוסיהם הדלפונים והנוסעים שלנו עודם יושבים מצופפים בדיליז’נס וכמה וכמה סוחרים ונקבה צרחנית דוחקים בו באבא, שיזדרז ויפליג לדרכו. והוא משדלם בדברים כבושים ורכים ומבדח את דעתם ונכנס אל מתחת לעגלה ומפשפש בה – ממשמש בסדן וביצולים, מכה בקורנס על גבי החישוקים ובודק את החישורים ובלבו הוא מבקש לבדות אמתלה, שיהא מוריד זו הפמליא של מטה מעל דוכנה, ושיוכל להושיב אותו השר הנכבד לכשיבוא. הוא יוצא מתחת העגלה ומעמיד פנים של כרכום, ואומר: העגלה צריכה זיפות. מיד פתחה אותה הנקבה בצריחה של רוגזה: אימתי מזפתין, כשהנוסעים כבר מיושבים ומזומנים לטלטול? כובש אבא את עיניו בקרקע, ואומר: חייך, שהגלגלים זפותים היו כתיבת נוח הצדיק, אלא מחמת הלחלוחית השרויה באויר נתקלפה זיפתם. כששמעתי אותה תשובה נצטהלה עלי רוחי וחשתי שצחוק גדול מרעיד את כרסי ומפרכס לצאת מפי, נתחכמתי ותחבתי רביעית האגרוף לתוך לועי.

ואותם הנוסעים נתעקשו תחילה ולא רצו לזוז ממקומם, אלא כשאבא אמר להם, שאינו סומך ובוטח בדיליז’נס שלו, שיוליכם בשלום ובשופי, מחמת שגלגל אחד שבו נלקה בסדק ששיעורו כקומץ ומפני שהנוסעים מרובים והדרכים טובעניות אפשר לו לפגם זה שיהא מרחיב והולך והגלגל יתרסק ויביא יללה עליהם, פתחו ברטינה ונהימה ממושכה וסופם נתפייסו ונתרצו ועקרו עמם לעגלותיהם של הגויים. ואילו אותה מטרונית מסורבלת מוטלת כאבן שאין לה הופך ופוערת את כלי-הלהג שלה וירדו עלינו כגשמי-זעף ותשעים ותשעה קבין דבורים מפוצצים, שצעקה אחת היתה מתלוית לסופם: מה, ואם יבוא שלמה המלך וכל הפמליא שלו, כלום מחויבתני לירד מכאן? וממי, מורנו ורבנו, נטלת שכר-נסיעה, ממני או משלמה המלך? ואבא משיב בנחת, כשכל מלה מנויה ושקולה לו כרייניש כסף: חייך, שלא שלמה המלך אלא מלכת-שבא סילקה לי את דמי הנסיעה ווי לי שנכויתי בגחלתה. אלא שמלכת-שבא לא נאה לה ולא יאה לה שתהא מטלטלת בעגלה סדוקה ומרופטת משלי, ונוח לה שתהא רכובה על גמליה הטעונים ככרי-זהב והעטורים וקשוטים אבני כדכוד, אלמוגים ומרגליות. ראתה שהיא כאותו המשור מכיון שהוא פוגע בסיקוס הוא נתקע ועומד ואין נסירתו נסירה, שאבא אינו מאותם התינוקות הפחודים שהצעקה מרתעתם שלוש אמות ודבורה נחשב לו כקליפת-השום, פלטה קללה ארוכה, שריסוק-האברים וכריתת-הלשון מזווגים בה עם צמיקת-הלב ורטישת-המיעיים והטריחה שתי כלונסאות רגליה, והטילה עצמה כקורת בית הבד בין הסוחרים, כשפיה השקוד אינו פוסק מלאכתו. משנפטרו העגלות היינו עומדים במבואי-האכסניה וממתינים שיבוא הדילז’נס של מנדיל, שבשביל שלסתותיו היו יורדות ותלויות כקתלי-חזיר המצהירים משפעת שמנונית היו קורין לו שור-הבר, ויביא לנו את האורח המכובד. פרחה לה שעה אחת, פרחו שתי שעות והמיוחס שלנו כאותו פתק מן השמים, שככל שאתה מצפה לו בליל-הושענא רבה ומכוין את שעתו, הוא מתעקש ואינו מדדה ויורד. כשהעריב היום ואבא עודהו מרוגז וחושש, שמא שיטו בו ליצנים ולא דובים ולא יער, יוצא אני ומשתטח על הדרך ועושה כולי אפרכסת, שמא אקלוט נידה קלילה של גלגלים מרחוק. מוטל אני כשעה קלה ושמיעתי מכוונה יפה יפה לקרקע ופתאום איזו רחישה קלושה ודלילה נוגעה בתנוך-אזני הנטויה ומיד נטפל לה הד עמום וחנוק של שרשרות-ברזל ובאחרונה מבחינה שמיעתי קול עמוס ונסדק של רעש-אופנים. עומד אני על רגלי וצופה בחלל הרחוק, שהלבנה במילואה מתחה עליו קו של זהירה וקמעה-קמעה מתבלטת והולכה נקודה זעירה, לבנה-אפורה, הפורחת באויר וכל מה שהיא ממשמשה ובאה שיעורה מתעגל ומרחיב כביצה של יונה, של תרנגולת, של תרנגולת-הודו, כאתרוג, כקערה, כגיגית, כחבית, כפיטס, וסופה נראית בשיעורה גופא, כילה לבנה ורפרפנית החופפה על הדילז’נס של שור-הבר, שסוסיו רצים וטסים כאותו נשר במעופפות.

אבא, שהטרוניה שלו לשור-הבר מרובה היתה, נוח היה לו להקביל את פניו בנהימה ונזיפה, אלא שסמוך לביאתו יצאה מתוך הדילז’נס דמות מעוגלת, שאין לה טעם ואין לה נוי ודפוס-צורתה משונה ומלוגלג, מן אדם שזקנו ושפמו מגולחים כשל כומר ומעל ראשו מתלתל קפלט סרוק ואפור כשל בת-טובים והוא יורד לו מפוקס על צדעיו ולמטה וכל מנהגו מנהג-שוטה וצוארו מיופה ומהודר בסלסלות-משי משוזרות ולבנות כבתולה זו המתגנדרה ומתיפיפת. משראיתי בריה משולפחת זו, שמין כומת משונה חבושה לראשו, נפניתי לקרן-זוית שלא יכיר בפרצופי, שהליצנות מוסתרת במיעי ונשכתי בשפתי שהצחוק שלי לא יהא משוטט באויר-העולם ובלבי ברכתי אותה בריה ששפתו תהא יורדת כעתר-ברזל בתוך מיעיו ומשרטתם שריטה שיש עמה ממיחושיהם ויסוריהם של הרשעים הנידונים על מעשיהם בגיהינום. אבא שואל לו לשור-הבר בדרך רמיזה של פלבול-עינים ונדנוד-האגודל: אותו צלפחד המפורכס כמטרונית זחוחה מיהו ואיזהו? והלה גוחן ולוחש לו מלה אחת, שחידה סתומה היא ואין לה פתרונים: הקיסר! חוזר אבא וקורץ בעיניו: צנון זה גידולו וצמיחתו מנין? והלה בשלו: הקיסר! מרמז לו אבא שיהא למד את המפורש מן הסתום: מה ראה הקיסר לשתול חזרת זו בכרמלית הסמוכה לרשות-הרבים שלנו? והלה פותח בעקימת-פה ומסיים במשיכת-כתפיים: הקיסר! חוזר אבא ומרמז לו שאין החיפוי מפרש את התוך ומצביע כלפי הזקן והפאות כאומר: כלום זהו הגלב שהקיסר שוגרו לבני-ישראל? והלה כמשיב: תטריח עצמך ותשאל לה ללילית זו, שנטלה ועקרה אותו מהרי-החושך ומטלטלתו לכאן. ועד שאבא עומד על רמיזתו של חברו ויורד לסופה, נתקעת ביניהם גלגולת מצומקה, שעינה האחת סמויה ועינה האחרת הנטועה בה מציצה בפיזוז וכמוסה בה ערמומית הרבה. עומד אבא בקמיצת-שפתים ונותן עינו באותה הבריה ואומר בתימה כשואל את נפשו: צפור זו שנשרו כנפיה ונתקהה מקורה טיסתה כיצד? משיב לו אותו אורח פורח, כמי שאין הפתיחתא חביבה עליו ומנהגו לנקוט דבור של סופי-מקראות: כללו של דבר, רבותי, שאותו ממזר שנזדווגתם עמו למקום אחד, עתיד להביא פורענות על ישראל והוו זהירים בו שאוי לרשע ואוי לשכנו ומוטב שלא תהיו מתעסקים בטלטולו! אבא, שחשד בו בשליחו של הקיסר מלכתחילה, עשה עצמו שאינו יודע לשאול והעמיד פני תם ומתוך שחכם היה נקט לשונו של רשע: כך מקובלני מאבא ומאבי-אבא שאין אני חושד במי שאינו בדוק לי. נתרעם אותו ישראל והשיב: דייך שבדוק הוא למי שגדול ממך בתורה ובחכמה. אבא שנתכוון לקנטר אותו האיש הולך ואומר: אם בדוק הוא להם לגדולים שלך, אל נא יטלטלו אותו בתיקי-התפילין שלהם, אלא כפי שעה אני בעל-העגלה ולא מר בר רב אשי שלך.

נתרככה לשונו של בעל-העין הסמויה וסח בנוח, כשאצבעו זקופה למעלה: הוה נוהג כבוד בשליח דרבנן! ניסוט אבא לאחוריו, עיניו נתלטשו ופיו נפער והמליט מין גמגום: אדרבא, ילמדני רבנו. ואותו משולח פניו נתעוו ונתקמטו, כאילו בלע סמים מאכלים, הצביע כלפי העגלה, נשף קצת בנחירי-חטמו, התחיל מכעכע בגרונו ופסק: גזרת-שמד, מחוור לך או לאו? אבא הסמיק כסלק בעונתו, נרתע שלוש פסיעות גסות אחורנית ומתוך שדעתו נתבלעה לשמועה ששמע נשמט שוטו מידו והוא עצמו גמגם כתינוק שאינו ערום בדעת: מחוור, מחוור, והמשולח זרק אמרה חטופה: ודע שאין אתה רשאי להביא אותו למחוז חפצו לפני ג' ימים, עד שלא אכריז בכל הרחובות והסמטאות על הפורענות המתרגשת לבוא.

והשם שגילויו בא בהיסח-הראייה כך נתעלם בהיסח הראייה כאותו שפיפון שרשות ניתנה לקרקע להבקע לפניו. נאנח אבא וצחק: שטלצלה, עקור את רגליך ותדביק את הצפור הזו ותזרה קורטוב מלח על זנבה, אולי תרחם עלי ותחזור ותעמידני על ברורו של דבר מסוכסך זה. וכך עומד לו אבא וראשו מורכן וכוסס את זקנו המדולדל ופניו עשויים קמטים ארוכים שקימטם הצער ולבי ניבא לי שהרהוריו גלולים באותה חתיכת הפרגמטיה הפסולה, שנזדמנה לידנו. ובאמת, אבא אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו, שאם יוליכו מיד למחוז חפצו, לעיר הגליל, הוא מתחייב בנפשו בפני רבני-ישראל ודייניו ואם יעמיד פני סרבן ויאמר לו לנוסע: אי אפשי בכך, יהא מורד במלכות. פגיונו של הקיסר מכאן ורצועתו של אב בית דין מכאן ואתה, קבצן בן קבצן, מדלג ביניהם, משל לאדם שנתגלגל למדבר ונמלט מפני הליסטים ונפל לגוב-האריות. שואל לו אבא למנדיל: מה יהא עלי אם אין אני שומע בגזירתו. אומר מנדיל: מוטב לך שלא תהא נכוה בשלהבתם של רבנים, שכוחם גדול ואם אין אתה מציית להם, יורדים הם לפרנסתך ולך פשוט נבלה בשוק. אומר אבא: הדין נותן שאם באה לפני בריה ואומרת: הוליכני למקום פלוני, נוטל אני את שכרי ובודק במטבעות אם אינם מזויפים ואין אני מחויב בידיעה, אם קרקפתו מנחת או אינה מנחת תפילין דרבנו תם. אומר מנדיל: מי שנמכר לעקר – שאני. שואל אבא: מה באת להשמיעני? הרי אתה שהולכת אותו לכאן. מתנצל מנדיל: נכשלתי שלא מדעתי. שואל אבא: ואילו היית יודע? אומר הלה ועיניו נזעמות: הייתי מטבעו בנחשול, הייתי מטרדו מן העולם בשבירה ורציצה, הייתי מתקינו לאמבטי התחתונה שבשאול, הייתי… ואבא משסעו: חייך, שלא היית נוקף אצבע, שכל גבורתך אינה אלא בפה ושיעורה כטיפה של צואת-הזבוב. לו היה הלה גוער בך היית מיד נעשה כגל של גידים ועצמות!

ביקש אבא לפייג את הצער המחלחלו, מזג לתוך הקיבה שלו טיפה שאינה פחותה מלוג ונתנמנם על גבי השולחן שבאכסניה. ואבא משנתנמנם, יהיו הרעמים מתגלגלים והברקים נוצחים והגשמים מזמזמים, זרוק כידון בעינו והטל אבן-גלל בראשו אין הוא ננער. והמיוחס שבקפלט משוטט בשדה הסמוכה ומצנפתו שמוטה לו עד עיניו ופתאום הוא מתקרב אלי וטופח על גבי טפיחה רכה ואומר בלשון-אשכנז: בחור, צריך ליסע! אני שלא הייתי עדיין בקי בעקיפין, כיצד פוטרין לו לנוסע באמירה של שטות, מכה אני באצבע צרדה כלפי אבא, שחרחורו נשמע והולך בקולי-קולות וכלפי הלילה והאפלולית שלו, איני אומר כלום. והוא בשלו: בחור, צריך ליסע. רחשי-לבבי מדיינים ומנצחים זה את זה: אפסיק שנתו של אבא ראוי אני שבעולם הבא יהיו דשים את בשרי ביתוכים; לא אפסיק, והיה הלה עומד בקשיותו ומשמיעני, שהשעה דוחקת וצריכה נסיעה. מגמגם אני ופני מכסיפים: כלום פורשים לדרך בשעה שכזו? והלה אומר בלשונו: בחור צריך וצריך. ועד שאני נמלך בדעתי, האיך פוסקים לו כהלכה, שלא יהא דיבורו מתמשך והולך, עומד אבא על רגליו וגוזר: ימתין מר קמעה ואנו יוצאים לדרך.

מילא, היתה זו יציאה, שאין לך כופר ופיקח שלא יהא מאמין שנטפלו לנו מלאכי-חבלה. בודקים אנו בסוסים ואפרסם אינו אפסר, בודקים אנו בעגלה וגלגליה אינם גלגלים, בודקים אנו בשוט ורצועתו אינה רצועה. מחייך אבא ואומר: סימן טוב ומזל טוב; ואינו שוקד להעמיד את הקלקלה על תיקונה אלא מושיב את בעל-הקפלט והסוסים טסים. רואה אני שאבא אינו אוחז בדרך הכבושה אלא נכנס במשעול המצדד והולך לימינה ואותו המשעול עשוי גבשושיות וגממות. כאן נזדמנה לנו מוליא והסוסים לא יכלו לעלות וכאן מזדמנת שקערורית והסוסים אינם יכולים לירד. הסוסים בהולים לדרכם והעגלה מקפצה כאותו גדי שנעשה תיש ובעל-הקפלט מושבו מרתית ומפזז ובטוחני, שאילולא היתה הבושה מעכבתו, היה מפציר באבא, שהסוסים יהיו מהלכים פסיעה מתונה. פרסה אחת מאחורינו, שתי פרסאות, חמש פרסאות ופתאום הסוסים כאותם הבכירים המתרוצצים אילך ואילך. ידעו הסוסים מה שנשתוללו, שהיתה לפניהם מהמורה, עמוקה מכדי הליכה בה ורחבה מכדי קפיצה על גבה. אבא, שאותם השבילים נהירים לו, קופץ מתוך העגלה וצווח: זאבים טורפים עלינו וכל שחייו חביבים עליו נמלט על נפשו לחורשת-האילנות הסמוכה! וקודם שאבא הספיק לסיים את המקראות המבליעים שלו ובעל-הקפלט כרסו טוענת את רגליו והוא מקפץ ומדלג ומשננעץ באותה מהמורה מרופשה, הוא פושט את ידיו בביב ויוצא ומטובע ברקק עד טבורו, נחפז לאותה חורשת-האילנות ומבקש לטפס על קנה אחד, מטפס ונשמט, מטפס ויורד בעל כרחו.

משחזר בעל-הקפלט כמעט שנשמתו לא היתה עומדת בגופו ומחמת הפחידה לא נתחרזו דיבוריו ואבא מסייע בידו לנער את מי-הביצאות שנתדבקו במלבושו, שדומים היו לאותו הים שטיטו ורפשו על פיו, ומנחמו: יברך מר את קונו שלא נעשה תל של גרמים, שכן הדורסנים האלה, שתתפקע הטרפחת שלהם, יפה להם שעה אחת של אכילה מבשרם של בני-אדם משנה של גירוס-הסחוסים המדולדלים של שפנים וארנבות. ובעל-הקפלט נתקדר קלסתר-פניו ופנה הודם ופרכוסם והוא מפטפט בלשון מצורדה כמי שניזוק מן הצינה: ארורה גליציה בסיאובה, ארורה גליציה במיאוסה, תהא הרימה שולטת במדינה מטונפת זו! נתעוררו עליו רחמי-אבא ואמר: שמא יחזור מר לאכסניה? והלה מתמלא חימה: לאו. מדבר לו אבא: אראה בנחמה, אם אין הסכנה אורבה למר בדרכים אלו; שמא נחזור? והלה כבראשונה: לאו ולאו. מרמז לי אבא: הללו לא בקטורת-סמים משדלים אותם אלא בסממנים המרים כזית. והסוסים טסים בשדות והלבנה פניה מיטהרים ומכסיפים והיא כאילו מלעיגה לו לעלוב זה שפגע בליצנים שכמותנו. ואבא חוזר ושואל לו לבעל-הקפלט: שמא רוצה מר לחזור? עכשיו נעשו פניו כציצי-פרגים, פתח את פיו, אלא מפני הפזיזות שבדיבור לא העלינו מתוכו אלא אמרה מקוטעת: יש עוד באוסטריא ספרי-דינים ופוסק-עונשין… מהרהר אבא: בין כך ובין כך עתידה פנקסי שתתבקר בפני המלכות, שתהא נפרעת ממני על שנהגתי זלזול במשמשה, מוטב שאדע על שום מה צפוי אני לקנסות, כמאמר-הבריות: טעמת מחלבו של חזיר, תהא השמנונית מנטפה ויורדת על לסתותיך. והסוסים שניטל מתגם ורסנם, מעופפים והעגלה עצמה גונחת כחולנית שכמה תחלואים תוססים בגופה והיא הולכה בשבילים ובמשעולים, אופניה מבוססים נעצוצים ונהלולים ורואה אני שאבא הניח להם לסוסים שיהיו מהלכים ככל שיצרם חופז עליהם ובלבד שיהיו פורשים ומתרחקים מעיר הגליל. פתאום נושא אני עיני ולפנינו נהר גדול הנפתל כמה וכמה עיקולים כמלוא טביעת-עין ואין שיור של גשר, רפסודה או מעבורת, נכנסו הסוסים לתוך הנהר במקום שהמים רדופים היו והעגלה ננעצה כקנה בים, מצליפים אנו על הסוסים והללו מתיגעים והעגלה נציב-מלח. מחוה אבא קידה כלפי בעל הקפלט ואומר: יטריח עצמו מר ונרד מעל העגלה ונעבור שלולית זו ברגל. לא אני ולא אבא לא היינו בקיאים בלשון אשכנז, שבעל-הקפלט השפיע עלינו; אך מובטחני שהעיד עלינו חיוב של מיתה וברר לנו מיתה יפה, שנתחברו בה הרג וחנק ושקדמו לה קטיעת האברים ופשיטת-העור. ברך, קללותיו של זה לחוד והטבילה במי הנהר לחוד. אילו ראיתם, רבותי, כיצד הגביה זה את בגדיו והתחיל מהלך במים ופתאום שראה ששלולית זו אינה שלולית אלא נהר שמימיו עמוקים ושהוא צולל בהם וכליה מרחפה לנגדו, התחיל צווח וצורח ואנו, שכדגים אנו שחיותם במים, תחילה אנו מניחים לו שיהא צורח, אולם משנתגברה אותה צריחה ומתוך דיבורו השופע צפה ועלתה קריאה ממושכה: שמע ישראל – נתעוררנו עליו ברחמים כמי שלבו מיסרו על מידותיו המגונות ושלינו את האקונוס הזה והפכנו את הדילז’נס לאחוריו וחזרנו לאכסניה.

המיוחס שלנו היה מאלה שאינם יכולים לעמוד ברוב פורענות, נחלש בגופו והיה שרוי יום ומחצה בבי-מרעי והפונדקאית מתקינה לו תריאקה ומטילה אספלנית על גבי היבלת ששגשגה כחלת-פורים. והפונדקאי, שפיקח היה ומעורב עם האותיות הזעירות, מקיש בהנאה על גבי השולחן ואומר: צא וראה, זה ירד אלינו להביא אפלה על ישראל ותורתו ונזדרז המקום וקיפח את שוקו. משל למה הדבר דומה לאותה החבורה של שוטים שהגיפו בשעת-צהרים את תריסי-ביתם ומתחו את הוילון מבפנים ולא ראו מה נעשה מבחוץ וסבורים היו שכך הם מכהים ומחשיכים את גלגל החמה ונתגדלו בלבם, שראויים הם שיהיו מעלין עליהם את הכתוב: יוצר אור ובורא חושך. מה עשתה אותה הרוח המהלכה בעולם? נתנשבה כלפני סערה וקרע את כל הפרגודים וכל אותם השוטים נאחזו ונתבדו. ועוד אמר הפונדקי: פלוני דרך משל, מתגאה על שכוחו וגבורתו עמו ומזלו משחק לו עד שעופות מטוגנים פורחים מאליהם לתוך פיו והוא שלם בגופו ושלם בממונו ועל כן הוא מבקש להתגרות במי שאמר והיה העולם. מה עושה מלכו של עולם, משלח בו צרעה זערערת שעקיצתה כעקיצת-פרעוש ואותה פגיעה קלה מדכדכתו ומיד רוחו מתנמכת ודעתו מתבלבלת כאילו נעשו לו מעשי-כשפים וכל מעשיו רפויים ומרושלים כתינוק זה, שאינו בקי אפילו בקינוח-רירו.

מה אומר ומה אדבר ואפילו נתברכתי במתיקות-הדיבור של דרשן, אין לשוני מספקת לספר לפניכם היאך הגענו ביום השלישי לעיר הגליל. משנכנס הדיליז’נס ברחובה של עיר צץ פתאום בעל-העין הסמויה ונתלוה לו אחד אדם, שבשרו מסורבל וכתפיו רחבות וחטמו כקמונית, ואחריהם באים הרבה מישראל והיו מסביבים אותנו ובעל-העין הסמויה מצביע כלפי בעל-הקפלט וקורא: הרי לפניכם שליח של עשיו המבקש להתגרות בנו! הכנופיה שנתקבצה, אגרופיהם קמוצים ומזוקפים, אלא עד שיצר-התגרה בא לכלל מעשה ועד שידי-הכנופיה חלו בו בקפלט המחובב שלי, נתעופפה מעל ראשינו חרבו של סרדיוט אחד, שקצת פוקרים שבעיר הבהילוהו לאותו מקום וכל הכנופיה עקרה את הרגלים והסרדיוט נטפל לנו וישב על דוכנה של העגלה. וכך נסענו עד שנכנסנו לרחובם של החלפנים ובעל-הקפלט נתחבר לו איזה משרי-המלכות שבעיר וירדו שלשתם לבקש דירה נאה לאורח המכובד. נכנסו לבית אחד ובעל-הבית שואל: נחש זה ידור עמי בכפיפה אחת? נכנסים הם לבעל-בית אחר והוא מסלסל קצת בזקנו כנמלך בדעתו והופך את פניו כלפי זוגתו: ואת, פסלי, מה? ופסלי משיבה ואומרת: אני מה, אני לא כלום. חוזר בעלה ושואל: ואף על פי כן? והיא משיבה: דעתי כדעתך. מחזיר אותו אדם את פניו ומסלסל בזקנו, כנמלך בדעתו וסופו מפטיר בחוכה: זוגתי תחיה נוהגת לקנות את העופות לכפרה בערב יום הכיפורים ועכשיו אין היא צריכה פרגמטיה זו. וכך נהג בו בשליחו של הקיסר בעל-הבית השלישי, הרביעי, העשירי, המאה ואחד. ניכר שבעל-העין הסמויה לא נתבטל בשלושת הימים האלה ויצא לעורר את בית-ישראל, שיהיו נזהרים בבריה זו, שתהא בדודה ועזובה על שהיא מבקשה להחטיא את הרבים ולהעבירם על דעת-קונם. יצאנו לרחוב אחר ואותו שר-המלכות בא עליהם על בעלי-הבתים בטענות ובמענות ואילו הם כאותו הכותל שאין לו אזנים, אינם נשמעים לו ואחד מחוצף עומד ומשיב בשפה ברורה: כלב שנשתטה ופגיעתו רעה אין מכניסין אותו לפני ולפנים, אלא כובלים אותו בשלשלאות של ברזל, שיהא פורש מן הצבור וכשהוא משתפה מצהילים לו פנים ופותחים לפניו את הדלת הנעולה.

וכך היינו מטלטלים לו לבעל-הקפלט בכל הסימטאות והמבואות ובכל מקום שנכנסה בו רגל, מיד ננעלו הדלתות והפשפשים והיינו מנודנדים כל אותו הלילה עד שנצנצה איילת השחר ואורה הפציע קמעה קמעה ונפטרנו הימנו ומרוב צחוק היו ידינו נתונות על הכרס ומשגיחות בה, שלא תתפקע ומעינינו היו נושרות דמעות של ליצנות על שזכינו וראינו במפלתו של זה, שנעשה פחות ומזולזל בקהלה גדולה.

---

במסדרונו של עולם הבא

מאת

דב סדן

אותו יום נתכנסו ליד מיטתו של גרשום הסומא סירוגי-סירוגים כמעט כל בני הכפר, ישראל ושאינם ישראל, לקיים מצות ביקור חולים. ישב גם האומן הנפלא לכלי-בית פיחוצקי וגלגל במהתלות. סיפר אותו מעשה נודע בישראל אחד, שנפטר לעולמו ועלה למרומים, נתערב בפרוצסיא גדולה של נוצרים, שהיו בידם פספורטים לגן-העדן.

- קטן היה אותו ישראל ולא השגיחו בו הכמרים, שעטרו אותה אוכלוסיה וכדרכם של בני עמכם ידע להקטין עצמו הרבה מכפי שיעורו והיה כגרגיר של פרג בכרי של חטים. נפתחו שערי הממגורה והובא כרי-החטים בתוכה, הובא ממילא גם גרגיר הפרג; נפתחו שערי גן העדן, נכנסו כל אותם הנוצרים נכנס ממילא אותו ישראל. ימים ראשונים משוטט היה ולבו טוב עליו והוא מתענג בכל התענוגות שזוכים בהם המאמינים. אפשר סבורים היו הכל, כי בחייו בא בטבילה ושעל כן הוא חשוב יותר מנוצרי מלידה. אבל משיחנו הרחמן נחיריו אנינות ונתגרו מריחו של אדם שלא היו בו מימי הטבילה ולא קיבל סקראמנטים. אמר לממונים:

- ריח משונה עלה באפי, צאו ובדקו, ודאי יש בזה שאינו טבול.

התחילו ממשמשים בכרי החטים והעלו אותו גרגיר של פרג. לא ידעו מה יעשו בו: עולם הבא מי שנכנס בו שוב אינו מתגרש מתוכו. הניחו לו לאותו ישראל, אלא שריחו נתגבר והלך. נתעצב משיחנו הרחמן ואמר לפטרוס: הלא גם אתה היית ישראל ויש לך קרקפת של ישראל, תקננו בעצה טובה.

נטל פטרוס חצוצרה גדולה, פתח את שער גן העדן, שהוא כידוע בעל-המפתחות, ועמד מחוצה לו ותקע וצעק: ליציטציה! וחזר ותקע וחזר וצעק: ליציטציה! הכל לא שמעו לא את התקיעה ולא את הקריאה, לפי שלבם מטוהר היה מהבלי העולם הזה, ואילו אותו ישראל שמע ושמע, חשש שמא יקדמנו אחר ורץ כמבוהל ובקפיצה אחת היה מעבר לשער ולא זו בלבד, אלא שסגר אותו ועשה אחוריו כעיכוב-יציאה. אמר לו פטרוס:

- אתה רואה אותה עגלה שבשוק, עמוד על ידה והמתן עד שאני חוזר ונעסוק בפרגמטיה.

סיים האומן:

-פטור אני לומר לכם, שפטרוס לא חזר ואותו ישראל עומד ליד העגלה וממתין עד היום הזה. ואם תשאלו למה הוא מחכה, לליציטציה הוא מחכה. ואתה, פאניה גרשום, הזהר לך שלא תכנס לגן עדן, ואם תכנס הזהר לך שלא תהא בהול על הליציטציה.

צחק הסומא, וצחוקו נתגלגל דרך חירות, צחקו היושבים למיטתו וצחוקם נתגלגל דרך אונס. אמר הסומא:

- ניכר, שאין אתה יודע אותו מעשה כדרך שהיה כהויתו. לא מעשה בשלנו הוא, שנפטר לעולמו ועלה למרומים, אלא מעשה בשלכם הוא, בדמקו אוליניק שהיה משמר את נרות-השעוה ביום הכיפורים. ידע דמקו רוב התפילות, שיודעים הקטנים, כגון מודה אני וקריאת שמעו וברכות על הברקים והרעמים ועל הקשת. כשמת, נפטר באותו יום גם אבלה גבאי; עלתה נשמתו של אַבלה לגן עדן, נגרר אחריו נשמתו של דמקו. המלאך, שעמד בשער גן-העדן, רוחו בדיחה היתה ולא הקפיד בבדיקת הפאספורטים. שאל את אַבלה מי הוא, מה הוא, מהיכן הוא. זקף אַבלה את עצמו ואמר בקול גדול, כשדבריו רדופים:

גבא’לה בן פיגה טאבלה.

אמר המלאך:

- אהא, אתה הוא אבלה גבא’לה בן פיגה טאבלה, שקנית כך וכך עצים וכך וכך חמר וכך וכך סיד וכך וכך קני-סוף לבנות בית מדרש מהודר, אתה שהושבת ארבעה סופרים ופיטמת אותם בכל טוב וכתבו עשרים ספרי תורה, אתה שלא עבר עליך מוכר ספרים שלא תקנה ממנו אילו גמרות וספרי מוסר ויראה – אתה מוכן לך כסא של זהב, אלא שרגלו האחורית שמצד שמאל קטועה במקצת, לפי שהיית מקטע בנרות השעוה ליום הכיפורים. אמת, שהיית מקטעם ועושה בשעוה זו נרות חנוכה ולא לטובת הנאה נתכוונת, אלא לשם שמים נתכוונת, אולם אין אדם רשאי לשנות מקדושה לקדושה, לעשות קדושה אחת פיסחת, שקדושה אחרת תוכל להלך ברגל ישרה, בפרט שענין יום הכיפורים הוא מדאוריתא וענין חנוכה מדרבנן.

ראה המלאך, שהחמיצו פניו של אַבלה, החליק זקנו וניחמו:

- גזירת-הכסא הצולע היא גזירה ואינה גזירה; גזירה היא שהרגל באמת קצרה; אינה גזירה, שהישיבה נוחה ומיושרת. כיצד? לפי שהיית נוהג לכבד את קהל המתפללים בטביקי, על דרך שהיית פותח לפניהם את הקופסא שלך, שבית קיבולה היה כשל שטנדר,¹ והללו נוטלים מלוא סיט להתבשם מניה וביה ומלוא קומצם למלא קופסותיהם – אתה זוכה כאן בקופסה של טביקי כולה זהב. ולפי שכאן אין אתה צריך לא אכילה ולא שתיה ולא ווישינק² ולא טביקי, שהרי כל עסקך שאתה יושב ויושב ונהנה מזיו השכינה, יכול אתה להניח אותה קופסה מתחת רגל-הכסא שקצרה היא וישיבתך כאילו הרגל לא היתה קצרה.

שעה שהמלאך דיבר עם אבלה בהרחבת-דעת, כפפה עצמה נשמתו של דמקו ועברה מן המפתן פנימה, שהבודקים שוב אינם מחמירים כדרך בדיקה לאחר בדיקה. אלא שאחד הבודקים לא נראה לו דמקו והתחיל מקיפו בקושיות מה-מה-מה. פטרו דמקו:

- אני הייתי נועל ברגלי את השקרבלה של אבלה גבא’לה והייתי שופך את העביט של הוויבלה אשר לאבלה גבא’לה וכשהייתי גונב מה בביתה של אשת אבלה גבא’לה היתה פוצחת פיה ומקרקרת כז’אבעלע ומתאנחת וי וי דראבעלע, שום חטפת מה בלאבעלע…³

ביקש דמקו להמשיך דבריו, אולם המלאך נתבלבלה עליו דעתו ואמר:

– יש תפילות בישראל. שאין אנו מבינים בהן, אלו תפילות שבלשון ארמי, שאין אנו נזקקים לה, ואחת נאמרת בחג-השבועות וסיום כל שורה שבה הוא – שותא. אותו יום כשעולה אלינו אותה תפילה שותא-שותא-שותא-שותא-שותא דעתנו מתבלבלת עלינו. והנה מבין אני שיש להם גם תפילה שסיום כל שורה שבה אבלה.

שמע דמו מלה תפילה, עמד כחייל ואמר על הסדר מודה אני וקריאת שמע וכל הברכות על הרעמים ועל הברקים והקשת. פיהק המלאך, חבט חבטה של חיבה על כתפיו:

– ניכר, תלמיד חכם גדול אתה.

עשה דמקו כדרך הכבוד שמכבדים החיילות את הממונים עליהם ואמר:

- צום בפהל![⁵]

התחיל דמקו משוטט בטרקלינאות, רואה הכל כסאות של זהב מתחתיהם ועטרות של זהב בראשיהם והוא לא כסא לו, לא כל שכן עטרה. רגליו של דמקו לא רגלי תינוק, אף על פי כן כשעמדו שלושה ימים רצופים התחילו בצקות. נתגלגלו עליו רחמי המלאכים שהיו תמהים תמיהה גדולה ושאלו זה לזה:

- אם הוא בכאן ודאי הוא זכאי להיות בכאן, שאילולא היה זכאי להיות בכאן לא היה בכאן והרי הוא כאן, אבל אם הוא זכאי להיות בכאן סימן שאינו כאן, אולם עינינו הרואות שהוא כאן – כיצד הוא כאן?

השיב אחד מלאך, ששורה עליו ברגיל רוח של שעמום:

- פלפול למה, ניתי ספר ונחזי.

באו לפני המלאך הלבלר, שנוצתו תחובה לו בין כנפיו והוא עצמו ראשו שמוט ועיניו עצומות, נחרתו נשמעת כנעימה דקה של זמר ליום טוב, כמו: ולתודה ולעולה, וכשהפסיקו נמנומו עיקם חוטמו, שכן עברו כמה וכמה דורות ולא היה ערר על פנקסו. באנחה, ספק תלונה ספק פיהוק, שלח ידו לפנקס עבה, ניער ברישול את שכבת-האבק הגבוהה והתחיל מעלעל באות דל"ת ופוזם לעצמו פזימה מאנפפת:

– דמקו, דמקו, דמקו…

מעלעל ופוזם, מעלעל ופוזם, ומבליע בפיזומו מיני שמות, שתחילתם דל"ת וסופו מסיים בקריאה, שיש בה כחומש של צויחה קטנה:

- מיום שדימקו אבותינו לא נדמק דמק מדומק כזה.

משסיים כך, הכניס אצבעו מתחת לכנפו וגירדה, כדרך מהרהרים, שכובד הרהורם כקורת בית הבד. הרהר והרהר עד שנתהרהר: אם לא יושיענו דמקו אפשר יושיענו אויניק. התחיל מעלעל באות אל“ף וכדרך שיגע בדל”ת יגע באל“ף וכדרך שיצא בפחי נפש מלפני הדל”ת יצא בפחי נפש מלפני האל"ף. סגר את הפנקס, טפח בידו על דך-הכריכה החומה ואמר:

– תיקו!

ניסה המלאך, ראש-המשגיחים, למחות בידו:

– עצלות היא בך ואתה פוטר הכל בתיקו.

אמר הלבלר:

– דומני שהבוקר היה כאן אליהו הנביא, אפשר עודו מהלך כאן, נשאל לו ושוב לא תתרעם על התיקו שלי.

תוך כדי דיבור דחף הלבלר בכף רגל-עגל שלו בדלת הסמוכה, עשה ידו כשפופרת ושילח דרכה קריאה גדולה שנשמעה מלוא-חלל-השמים:

– ר' אליה, אתם בכאן, ר' אליה, ר' אליה…

בא בריצה מלאך, אברך אדמוני ומפוטם כסמוך על שולחן חותנו, נושם בכבדות ואמר בתרעומת:

– חיי, שאין אני מבין אתכם פאניה לבלר; ראשית עומד כאן שאינו מבני ברית ואתם צועקים: ר' אליה; לפחות, לו צעקתם: מר תשבי; ושנית כלום אין אתם יודעים, שהיום יום שני בשבת, יום היריד ור' אליה, יש לו, ברוך השם, צרורי-צרורות של עסקים למטה ואתם מבקשים אותו מלמעלה.

לא נענה לו הלבלר, שכבר היתה הנוצה נעוצה בין כנפיו וראשו מתנודד ועיניו מתעצמות ונחרתו כנעימה גסה של תפילה חטופה, כמו: איזהו מקומן של זבחים. ראו המלאכים, שלבלרם מתנמנם, פסקו:

– אם נוח לו נוח לנו.

ראו לפניהם את אבלה גבא’לה ועיניו מטייפות. קראו כולם בבת אחת ובקול גדול ובחרדה עצומה:

– מה, נסתכסכה דעתך, דמעות אתה מזיל וכאן, בשמים?

נרטטה מן הקול הגדול שפתו התחתונה של הלבלר המנמנם, אבל לא נפסקה שנתו, אלא כמתוך בטנו עלה במבום קטוע. אבלה גבא’לה, שכפף עצמו תחילה כאות פ“א שבסופה של תיבה כפף עצמו עתה כאות פ”א שבאמצעה של תיבה, אמר לשום של תחנונים:

– שמים לכאן ושמים לכאן, אבל הרגלים, הרגלים תפחו כל אחת כמעוברת שיש לה ששה בכרס אחת.

נזדעזעו כל שבעת הרקיעים מצחוקם של מלאכים, שנענו במקהלה:

– מה, רגלים דקיקות אלו, שחיפי עץ, חוטים של משי, רגלים אלו וכרס שיש בה ששה עוברים?

חזר אבלאה גבא’לה לתחנוניו:

– ומי מדבר כאן ברגלי, הרי ברגלי דמקו אני מדבר, לא אדם הוא שאתם מניחים אותו בעמידה?

שתקו המלאכים, עד שאחד סמוק-חוטם אמר:

– אם בעל טובה אתה, הושב אותו על כסאך ואם אתה חס על אחוריך גרש את זוגתך מהדום-הכסא והושב אותו.

פער אבלה פיו, ביקש לומר מה ולא אמר. פער גם המלאך בעל-השעמום את פיו, ביקש לומר מה ואמר:

– חיי, שדבר גדול הזכרת, את ההדום הזכרת ואפשר שההדום יהא לו לאותו גוי לישועה. לא הדום-כסאו של זה, אלא של אותו רווק, שלפי שפנוי היה בחייו ולא נשא אשה משום קמצנות שבו לא היה ראוי לישב כאן, אלא שעמדה לו זכות המצוה שקיים, שאינו זוכר ענינה, והוא יושב כאן וכסאו כשאר הכסאות וישיבתו כשאר היושבים אלא שהשרפרף שעל יד כסאו לא אשתו יושבת עלו ולא שום בריה אחרת, נושיב עליו את הגוי ונמצא שהוא יפטר מעמידתו ומרגליו הבצקות והקמצן תהא לו קמיטת הלב שיצא רווק זקן מן העולם.

אמרו כך ועשו כך. כמאליו נתעורר המלאך הלבלר, הוציא את הפנקס ואת הנוצה, ביקש לרשום שם הגוי וישיבתו, נתקשה:

– רבותי, אין ידי יכולה לרשום שם משונה כזה, הנוצה מורדת עלי ואינה פולטת את הדיו והקלף מורד עלי ואינו קולט את הדיו.

אמר בעל-השיעמום:

– דבר של מה בכך, תמיד אתה מנפחו כחמת גדולה ועושה אותו עסק גדול, רושמים דן או דניאל, אומרים עלינו לשבח, מנשקים את המזוזה והולכים הביתה.

היה הלבלר כמבויש, אמר:

– טוב, את דמקו פטרת, את אוליניק לא פטרת. נענה בעל-השיעמום ברוגזה:

– הרי הרים, אוקינוס מכאן ואוקינוס מכאן, שוב עסק גדול. כדרכך בקודש.

הקניטו דבריו את הלבלר, אמר:

– יהא לא הר אלא גרגיר של שומשום, יהא לא אוקינוס אלא טיפה של חרדל, הא לך את הנוצה ורשום כדרכך בחול.

נתארכו הדיבורים לבעל השיעמום, פרש בפסיעות גסות ותוך כדי הילוכו נתפוצצו מפיו הברות מבולעות:

– לרשום, חכמה גדולה,,, ואת הנוצה הוא נותן לי… שאעסוק בהבליו…

נשאר הלבלר במבוכתו, עד שעמד לו המלאך האברך האדמוני והמפוטם, שאמר בקולו הרכרך:

– אוליניק נגזר מלשון אולאי ואולאי ענינו בשפת הגויים שמן. אוליניק ענינו שמן.

רשם הלבלר ברחבה וחזר בקול פזימה על כל תיבה ותיבה:

– הערל… ר' דני אל… מנחה… בלולה בשמן… יושב… על חצי.. שרפרף.. של הקצין.. האדיר… ר' פייבושיל קמצן.

חזר וקרא את שרשם בקול גדול יותר באזני אבלה גבא’לה. היו עיניו של אבלה גבא’לה כאור-תענוגות, אבל אמר בהיסוס:

– איני עדיין בקי בהלכות עולם האמת, אבל שם, בעולם השקר, כשהיינו נותנים היינו נותנים ביד מלאה.

סייעו בידו כמה מלאכים:

– חיינו, יהודי זה מה שאמר בדין אמר.

עמד הלבלר על שלו, אמר:

– יודע אני שעתיד להכנס כאן גוי אחר, תהא שמורה לו המחצית האחרת של השרפרף.

הפסיק ר' גרשום הסומא סיפורו, החריש מעט ואמר:

– ושמא רוצים אתם לידע שמו? הריני אומר לכם: פיחוצקי שמו.

עד שלא הספיקו האורחים לומר לו לסומא יישר כוחך, או יפה דרשת או מידה גדושה מדדת לו או תבשיל שבישל יאכלנו וכדומה בדיבורים של קורת רוח, ראו בחולה ופניו אינם פנים של דעת בדוחה ושל צחוק, אלא פנים מקדירים והולכים, גם דיבורו הכביד והעמיס:

– רבותי, החייט עשה לכם כיסים גדולים, תצניעו בהם ליצנותכם, שמרחם אני על אותו בחור רעב העומד בפתח ועיניו כלות.

כיוונו הכל עיניהם כלפי הפתח, אמרו בלבם: לא בחור ולא רעב ולא עינים כלות. נמשך דיבורו של הסומא:

- תמהים אתם, שגרשום נשתטה בשעת מיתתו והוא מפטמכם בחידות ומשלים, אלא לא משל הוא ולא חידה היא, אלא הבחור בחור ורעבו רעב ולנשמתי הוא רעב. בחור זה, משהו נגלה עליך, אפילו סומא אתה, אתה רואה אותו ולועו פעור ושיניו כסכינים ועיניו עיני-רציחה. נו, תמחול רבנו ר' מלאך-המוות לסומא זקן, שכך גרגרנותך שעה קטנה עד שאצוה לביתי.

ניטל דיבורם של הכל, עד שר' שבתי, החביב על כל בני כפרנו, הטיל אימרה קצרה:

- טפו מה שחלמתי.

בצל הכליה

מאת

דב סדן

---

שכול

מאת

דב סדן

דומה, שאותו ז’ורנל מיוחד במינו, המוכרז לממכר בקרן הנרעשה ביותר של אם-רחובות בכרך – לא נתעוררו עליו קופצים מרובים. קולו של המכריז, איש עלוב וקצר-רואי, צרוד היה, צרוד מאד ונתלותה לו נעימה עגומה, מעוררת חמלה, כמעט נואשת:

– ארבעים אלף וחמש מאות וששים דירה!

אך אותו מספר מופלג, שההכרזה עליו חזרה ונשמעה, ותחילתה זירוז וסופה אכזבה, נבלעה ואבדה ללא קשב בחלל ההומה. נראה, שהמספר לא התמיה את השומעים הבהולים לדרכם. אפשר, שנחשב להם כתפארת-מליצה הבאה לשם ריקלמה ואפשר שהיו להם ידים להטיל ספק באמיתותו. כלומר, נתנסו ונתבדו. על כן נזדרז המכריז והסמיך תוספת-קריאָה, כעין התאמצות אחרונה לאשש את עמידתו הרפופה, לעודד לקנייה, לעודד ולהפתיע:

– דירות נאות, דירות מרווחות, אור הרבה ואויר הרבה, דירות להפליא!

אם תחבולותיו הקטנות עמדו לו להרבות את מנינם של קוני הז’ורנל שלו ולהזרים שלולית קטנה של מים חיים למקורי פרנסתו הסתומים – איני יודע. כשלעצמי, לא יכולתי להפטר בלא קנייה. במסעדה רפרפו לעיני הטורים הארוכים-משעממים של האדריסות. מדי פעם נתקלו ברוזנברגים, רוזנבלטים, רוזנטאלים וכיוצא בהם. נזכרתי בבעלת הבית שלי, זו הפרוסית המקמצה בדיבור, מטילה תמיד עינים חשדניות וקודרת. הליכותיה לא נראו לי, כמעט שהיו לי לזרא. זעפה קשה היה, הרעים. הרהרתי: אילו נזדמן לי אחד הרוזנטאלים האלה ופטרני מענשה של קפדנית זו, לא הייתי אומלל כל עיקר. אדרבא. מהרהר ועושה. צלצול בטלפון.

– מר רוזנטאל? בוקר טוב, מר רוזנטאל; שמעתי, כי דירה לו להשכיר.

שפופרת-השמיעה הוליכה אלי כמעבר לכותל קול מרטט קצת. הצלילים המעטים, הספורים, שהשמיעתני השפופרת באותה שעה, נטעו בי משהו ודאות, כי הדובר הוא זקן, שהשבר בחייו שבר גדול, שעצבונו עמוק-עמוק ועמידתו כשל ערער המתנוסס איום ומחריד לב בשיירי גזעו הגדוע. הייתי נשבע, כי כבר שמעתי את הקול הזה, הממצה את התוגה עד היסוד בה וממרחקי ילדותי נטלטלה כמאליה בת קול עמומה כעין קולו של ר' אייזיק הדיין בעיירתנו, שדרים היינו עמו בכפיפה אחת. דרכו של זה, שהיה שונה עם שחרית את פּרקו בקול צלול ובקריאה מנוגנת וממושכת שהיתה נשמעת מעבר לכותל, מעין בכיה כבושה ופוצעת. סחים היו השכנים בפּּליטת אנחה:

– את הירש’ל שלו הוא מבכה, הזקן. ומה תימה יש כאן? בן יחיד, קטן שהאיר עיני גדולים בתורה ובחכמה ונתקפּד פּתילו שלא בזמנו. ניתנה האמת ליאמר: משנפטר עליך, חס ושלום, שכזה – אין תנחומים לעולם, אָין.

ואותה הנהימה הכבושה ומרטטה של כעין בכיה נשזרה בכל מוצאי-פיו של ר' אייזיק הדיין, בדבורו, בתפילתו, בתלמודו, ועתים, עם בוקר ואני עודי ילד קטן בבית-אבי, היתה מגיעתני מעבר לכותל קריאתו האוכלת את הלב בעצבותה, עצבות שכול.

דיבורו של מר רוזנטל הזקן אלי, דיירו החדש, היה מצומצם ושקול, רשמי. אך מתחת לאדיבותו המנומסה, ריטטה הנעימה העמוקה של עגמומית מסותרת, ששפכה מיגונה הממצה על כל דיבור שלו. פּעם, עם ערב, נכנס אצלי ושלא כדרכו פתח בשיחה ארוכה, מלבבת. כאילו ביקש מפלט. אָז נודע לי, כי בן היה לו, תלמיד חכם מופלג בפיסיקה וגדולות נכונו לו. כך אמרו במפורש הפרופיסורים שלו. אך המלחמה כחרב נתונה בידי סומא ושכור. קטלנית היא ונספה המסכן. ותנחומים? תאמר: תנחום של מיתת כבוד בעד הקיסר ובעד המולדת? פג טעמו, ידידי הצעיר, פג לחלוטין. הקיסר ברח ונראה – (מר רוזנטל הזקן הסב כאן את ראשו השב לכל פינות החדר והמיך את קולו) – שמלכתחילה היה במקצת פוחז ושוטה, והקרבנות ניתנו חנם-חנם, ועל עמודי המודעות מודבקים שבלונים: Juden raus! גנח הזקן. פשוט, לא כדאי לדבר על כך. היתה, כנראה, תרמית. מחר יום הפטירה. בן יחיד היה הוא לו ונהרג בפלנדריה; מדליה של כסף קיבל, אַך המדליה עשויה מתכת והלב אינו עשוי מתכת. כידוע. מחר ישכים, את חנותו לא יפתח, ילך לומר “קדיש” ואחר יקרא משהו. למשל, אילו אלגיות. יש משוררים גדולים ונוגים. יש.

למחרת, כשננערתי ועודי שרוי בנים-ולא-נים, הגיעתני מעבר לכותל נהימה ממושכה, מחרידה בעצבונה העמוק. הזקן קרא, כנראה, איזה מהמשוררים הגדולים שלו ואני עודני ילד קטן בבית-אבי ומעבר לכותל מתנגנה נהימתו של ר' אייזיק הדיין המבכה את העילוי שלו, שנתקפח יומו הנהיר – הוה אומר, שקעה שמשו הגדולה ולא הספיקה להאיר את עיני העולם באורה המיטיב.

אותה הנהימה מעבר לכותל, אותו הקול המרטט קצת, שהוליכה אלי שפופרת-הטלפון, קולו של זקן שהשבר בחייו שבר גדול, רשרוש עגום של עלים כמשים ואחרונים הנושרים מערער המתנוסס איום ומחריד לב בשיירי גזעו הגדוע.

---

לויה אחרונה

מאת

דב סדן

א.

באותו הכפר הקודר והפרוטסטנטי אשר בוסטפליה מתנהלת מסכת הענינים בכבדות, המחשבה קרושה ומצומצמת, השעה אינה פנויה להגיגים, היום קצר ומחזור-השדה דוחק, הידים עמלות עד צאת-הכוכבים והחיים מסתכמים כדי חריש או דיש. דור-דור אומרים הצעירים שהגיעו לפרקם לשנות ממסלול-הקבע, הם מנסים להזעיק, להסעיר, להרתיח. עתים עוברת תזמרתם בסך ומרנינה במנגינתה העליזה את הרבים, פרקים מופיעה להקתם על בימת ארעי, פעמים נערכת לרגלי-הגבעה מאחורי-הכפר תחרות בריצה או ברכיבה או שהם יוצאים לעיירה הסמוכה ומזמנים קצת שחקנים, שיצאו להן מוניטין בישובי הגליל, ובאולם-המסבאה מצטופפים האכרים על נשיהם וטפם וצוחקים לשבעה צחוק מופקר, רב-תשואה, כדי להשכים למחרת-היום לעמל-משנה ולשקע את עצמם עד תום בתשמישי-מלאכה. יש ואילו ישישים מופלגים הסמוכים במקצת על שולחן-בניהם עומדים עם ערב ומשוחחים בצותא ורואים בתהלוכתם הנאה והצוהלת של הצעירים ועיניהם הלאות מקרינות מעט חדוה והנאה כבושה, אם כי העקמומית הקלה של השפתים יוצאת ללמד, שאין אורח-החיים יוצא מפשוטו וסופם של סייחים שהם נעשים סוסים ודרכם של סוסים שהם מושכים בעול ואין רחמים בדין. לפיכך מצטנפת בצנעה התרעומת כלפי המעטים, שזכו לשולחנם בלא יגיעה והמתפרנסים מתוך בטלה ועתותיהם בידם ומצחם אינו עשוי קמטים ודעתם זחוחה עליהם.

חודו של הקנטור ננעץ בשלט הקטון התלוי מעל בית מפואר: אלברכט מוזס, סוחר-תבואה וזרעים – שהרי יהודי זקן ומעוגל זה מהלך במשרדו אנה ואנה, כשידיו משולבות מאחוריו ומחסנו הכרסתן בולע את פרי-השדה ויגיע-הכפר ופולטו למרחוק ובינתים מתגבבים בקופת-הברזל שלו השטרות ללא שיעור. בערבי-בחירות מקניטים מפרחחי-הכפר את הזקן ורושמים על גבי ההזמנות לאסיפות-העם בדיו אדומה ובאותיות גדולות: הכניסה ליהודים ולכלבים אסורה! אחר כך יושב במסבת-צעירים במסבאה נושא-המכתבים ומספר בשפה מבודחת, כיצד מסר לו לזקן את ההזמנה וההוא פתחה, נתן בה את עיניו ומעך אותה באצבעות מזועזעות, הרכין את ראשו כשור זועם ופלט בגמגום מרוגז: “יהודים? במספר רבים דוקא? יואיל כבודו ויטריח את עצמו לבית-הקברות שלי”. והמסובים טופחים על שכמו של נושא המכתבים, משפשפים את ידיהם ומרעישים את חלל-המסבאה בצחוק גדוש ופרוע.

ב.

הזקן – גאונו ויגונו על אותו בית הקברות, הכפות כולו לרשותו והמשתרע בריבוע על כברת-אדמה שבפתח-הכפר, לכל עבריו מזדקפים אילני-מחטים, מחציתו האחת מכוסה עשרות מצבות מעוטרות-פרחים ואילו מחציתו האחרת ריקה מאבן וציצים. באמצעיתו נמשכים והולכים שני טורי-מצבות אשר למשפחת מוזס, האבנים הישנות אפורות, מרובעות, גדולות וכבדות והאותיות מחודדות והכתב כתב אשורי והשאר – צעצועי-פסילים, עמודים ובני-עמודים מחוטבים וקלים, כותרות-חמד והאותיות גוטיות, זהב טהור. בסיום-הטורים נמצאת חלקת-קרקע קטנה והיא מגודרת בארבעה כלונסים מעומדים וקצוצים ומוזס, אגב שיעול המבעיתו כדי חנק, נזכר באותה החלקה המיועדת לו למשכב-עולם והוא עוצם את עיניו הכבדות מזוקן ורואה את חייו, כשאחרית-עקבותיהם נחרתת בעפר כקו-חתימה שאין לאחריו אלא מנעול גדול ומוחלד התלוי בשער המסוגר לנצח. לנצח? ומי יערבנו כי פרחחי-הכפר לא ימגרו את המצבות עד חרמה להיות להם החלקה הטובה המשתטחת בעתרת-הארנים ככר-מצהלות ליום עצרת ומשובה? בשעות-הגיגים אלה נראה לו ביתו כאילו נעקר מיסודתו על אילניו וגדרו והוא טס על גבי הכפר ושלוחות-העצים מבקשות אחיזה ומלמטה ניצבים פרחחים צהובי-שער לאין ספורות ומצפצפים ברוב-המולה ונושא-המכתבים שוטח על הקרקע יריעת-קלף רחבה ועליה מתנוססות אותיות-עוג גוטיות הכתובות בדיו צבעונין בלוית-תגים ופטורי-ציצים, כבספריהם של החרוצים שבאחים הבנדיקטינים, והאותיות מתלכדות אשה לרעותה לאמר: הכניסה ליהודים ולכלבים אסורה…

ג.

פתע, ביום-סגריר אחד, ניגרו לאטם נטפי-ניחומים. בכרך המרוחק מסע שלש שעות נסתלקה אשה אלמנה וביקשה בצואתה להעלות את עצמותיה לכפר-מולדתה. מאז הבוקר רבתה התכונה בביתו של הזקן, מקרובי-הנפטרת נזדמנו מאותו הכרך אנשים כבדים, נושאי-משרה וכולם גררו את נרתיקי-הצילינדרים, ארשת פניהם מרוכזת, דבורם בחשאי ובחלקלקות והילוכם כעל גבי הבהונות. בבוא כל אורח – נקמצת אצבע אחת בידי הזקן הנתונות מאחוריו ופתאום הוא מוציא את שני אגרופיו הקמוצים ושפתיו מחייכות חרש והוא לוחש לעצמו, גם כי לחישתו נשמעת ברבים:

– כי יתכנס פה “מנין” – מי מילל ומי פילל כזאת?

אולם הצהלה נגדשה ופרצה את גדרה משנכנס הרבינר הישיש כשזקנו מצחיר על גבי אצטלת-משי שחורה ורחבת-שרוולים ושערו הלבן מציץ מתחת מצנפת-סאמיט הכחולה. מעל מרכבת-המתים המפוארת, שנטלטלה מן העיירה הסמוכה, קפץ יהודי קטן וזריז במגבעת-לבד רכה וזקנקן מפיסטופלי ודיבורו נשתפך בפזיזות ובהבלעה של חצאי-פסוקים. מהברתו הגליצאית המובהקת ניכר היה, כמה יפה דבורו זה לעיירת-מכורתו, כשהמלוים עומדים בקצה הרחוב וממתינים עד שיתעלם ארונו של המת מחוג-הסתכלותם והם צרים על הבאר הסמוכה בכפות-ידים פשוטות ואחד מהם מושך בקילון ויוצק מים בשפע כשדיבורו משתפך בפזיזות ובהבלעה של חצאי-פסוקים. מוזס הזקן שמח לאותו הפטפוט, שהיה מתובל מלים עבריות למכביר, ואם כי ההוראה היתה סתומה ממנו הרגיש חדוה כמוסה, כי הנה נמצאת במחיצתו בריה, המפזרת דברי-קודש ככתוב שם בתורה ובנביאים, והבריה הזו באה להסתופף בצל-קורתו. הוא עצמו יגע להעלות מאמתחת-זכרונו הבלויה אילו ניבים תלושים ומיותמים שנשתמרו לו: “מצוה”, “קדיש”, “מנין”, “פרשה” וכדומה והניבים ניתזים רצופים מפיו, בלא דבק הגיוני, כאילו היה לו כל ניב כשלעצמו, בצלילותו המילולית, מעין צעצוע משובב ויקר-המציאות והוא משעשע בו את נפשו כתינוק.

שאינם בני-ברית, הרתומים לעבודת-יומם, לא שעו לתמורת-חלוף הקלה שנפלה בכפר ולא הרגישו בה ומשזזה תהלוכת-הצילינדרים השחורים, אשר בראשה הלכו בצעדי-גאות שני הסוסים האבירים המושכים במרכבה ובפסיעות זעירות-מזורזות הרבינר הנשען על מטריתו – נעכבו עוברי-האורח בדרכם, הורידו את מגבעותיהם והרכינו את ראשם, אוטומוביל עמד מלכת ובעליו, אדם צעיר אדום-לחיים באדרת-עור, הסיר את מצנפתו, גם אכר שנסע בעגלה טעונת-בולבוסים העמיד את סוסיו ושמט את כובעו. רק התינוקות ציפו למחזה מרהיב ומוזר והסקרנים שבהם התרוצצו בשמחה חרישית בצדי-הרחובות בואכה בית-הקברות ופה התיצבו בדממה ובעוצר-נשימה מאחורי שדרת-האילנות ונעצו מבעד השיחים מבטי-כחול ובלוריות צהובות. במבואי-בית-הקברות המתין השמש, שאינו בן-ברית, במעיל אפור ומהודק ובמכנסי-סאמיט חום, המטריות נתלו על זיזי-הגדר, בעל-הזקנקן המפיסטופלי הוציא בחפזה וברוב-להג את הארון מתוך המרכבה, ארבעה בעלי-צילינדרים אחזו במוטותיו והרבינר פתח בתפלה ארוכה שנשמעה כבליל-מלים מרוסקות, שנטפלו לו עגמומית-השמים המעוננים, רחש-האילנות הדולפים ורשרוש-המנעלים הבוססים באדמה התחוחה והגשומה. בחבלים עבותים ומשזרים הורד הארון והרבינר התחיל מספיד את הנפטרת כמצות-אנשים מלומדה, תלה בה בפזרנות גדולת-נפש כמה וכמה מדות נאות, חין-ערך וסגולות יקרות לתפארה והדברים נאמרו בחד-צליליות משועממת של נקישת-מוריגים קצובה על גבי אלומות-בר. אפס משעמד לדבר בשבחי-קדומים של עדת-ישראל אשר בכפר הזה, על היותה מלפנים אכסניה של תורה ומצוינת בתלמידי-חכמים – נתרגש קולו ונתגוון בנעימה רוטטת של תלונה ללא-נחמה, בתשבורת-אנחה שלאחר התיאשות ללא תוחלת. לפני יובל-שנים, סמוך לעליתו לכסא-הרבנות, נקרא לאותו הכפר לקבור את אבי-הנפטרת, בר-דעת, עדין-נפש וחרד לתורת-אבותיו וגם עתה תצלינה אזניו מהמית-הבכי של הילדה הצעירה ויפת-המראה, שנצמדה בתאניה עצורה לאחת האבנים – והיום הוא בא להוביל את הילדה הזאת אלי קבר. מה תבך נפשו במסתרים, כי נגזר עליו לראות בקבורתה של עדה תמימה. הלא יגונו יעצם ללא גבול אלולא מצא שמץ-תנחומים בדברי-הקהלת, כי טוב יום-המות מיום-הולדו. מבשרו חזה את האמת הזו. כי יקרא לחג-ההולדת, להכניס את הנימול הרך תחת כנפי-ישראל – לשמחה מה זו עושה? מאד תארך מסילת-החיים ורבים חתחתיה וכמה נכרתים מגזעם ונוטשים בור-מחצבת ומתכחשים בלא בושת-פנים לצור-ישראל והולכים אחרי ההבל ויהבלו. ואילו מי שעבר את המסילה לארכה ולרחבה עד תומה ומצא בזה – פה הראה אצבעו על פי-הקבר – את מנוחתו וידעתי, כי נשמרה רגלו מדחי ונפשו לא נלכדה, במצודת-הכחש. ולכן טוב לו, טוב עד בלי די, יום המות מיום-הולדו.

ד

תחילה עמדו עשרת־הצילינדרים מורכנים וביראת־רוממות מעושה, אבל קמעה־קמעה הגיח שיעול קטוע, האחד התחיל נובר בקצה־נעלו בקרקע, האחר גחן על שכנו וליחש לו והלה נענה לו במנוד־ראש והרבינר הישיש, שדמעה עגולה נתלתה בריסיו, הרגיש בחובתו לחזור לסורו ולהשמיע את אחרית-משאו בנוסחה המשומשת ושוב העלה את עבר-הנפטרת, אשר מתה בלא בנים ואשר מעשיה הטובים הם בנים נאמנים לה ויהיו לה פרקליטים לפני ההשגחה העליונה.

הצילינדרים נתקרבו ושפכו מחולית-הבור לתוך הקבר ובהגיע תורו של מוזס הזקן עמד ושפך את האדמה מלוא-המעדר, בבולמוס מלוהט, וללא הפסק-נשימה, עד שבעל-הזקנקן הוציא אגב מחמאה חנפה את המעדר מידו ועל תלולית-הקבר הופיע הגוי במכנסי-הסאמיט החום, נער כתפני ונערה גבוהה הדומים לו ובקצב של תרגילי-ספורט סתמו את הגולל. מוזס גרר את הרבינר למצבה נמוכה, שמחצית-נוסחתה שקועה בקרקע ושאריתה מחוקה או מטושטשת:

– קבלה היא מסבי, כי פה נטמן הראשון לבית-מוזס, שירד להשתקע במקום הזה, אולי ישכיל כבודו לקרוא את הכתוב.

הלה הרכיב את משקפיו ובקצה-מטריתו התחקה על האותיות המבודדות וקצתן נצטרפו לו למלים מפורשות: פ“נ איש כשר ו – – – פעלים ר' מאיר ב”ר זעקיל ז“ל – – – בשיבה טו– – – בשנת תכ”ד – – – נלקח – – – יושר…

– כן, מר מוזס, מוטב לשטוף את האבן במים רותחים ולצלמה ולשלוח לי את התצלום ואולי אעמוד על נוסחתה המדויקת. דומה, שזוהי פה הראשונה שבמצבות…

– לא אדע, אדוני הרבינר. שמא היו גם במחציתה האחרת של הככר קברים. אילו פעמים אמרתי לחפור ולבדוק, אם מצויות בזה עצמות-אדם ולא ידעתי אם רשאי אני לכך לפי הדין…

– חלילה, אין איסור, אולם מפוקפקני אם היו פה קברים, שכן לא שמענו על מציאותו של ישוב יהודי במקום מלפני שלש מאות שנה. אפונה, ידידי. דומה איפוא, שזוהי הראשונה במצבות.

אלברכט מוזס כבש את ראשו, שלח הצצה גנובה כשעיניו עצומות למחצה, היסס קצת ואחר כיון אצבעו כלפי עצמו:

– כן, אדוני הרבינר, וזאת תהיה האחרונה.

בעצלתים חזרו המלוים, קצתם הקדימו וישבו ברווחה באטומוביל, קצתם נשארו והתהלכו בינות לקברים, פני היהודי הזריז ובעלי-הזקנקן קרנו ובנפנוף-כפים ניסה להוכיח לאחד-הצילינדרים:

– הוא אשר אמרתי. הרבינר שלנו אין זקנתו מביישת את בחרותו. אותה הלהבה כלפני שלשים שנה, כאשר שמעתיו ראשונה ביום כלולותיו של אבי-כבודו, מר פרנקנברג הזקן. ומה דעתו, מר דוקטור?

– דעתי? כן, דעתי, אכן, ההוא בשאתו את מדברותיו יש לו משהו משיעור-קומה של מטיף לאמתו…

– מה שקורין פיגורה? הא?

– כך, בערך.

ה.

הנערים שעמדו מאחורי-השיחים התפרצו לבית-הקברות, עברו בו לארכו ולרחבו, בעיניהם נראתה הרגשת-אכזבה, שלא זכו לראות במחזה מפתיע ומוזר והאחד אמר בשפה רפה ובתנועת-ביטול:

– בדיוק כמו אצלנו, אלא שאין תזמורת והם אינם מסירים את הצילינדרים בבית-הקברות.

הוא הפסיק כאילו אמר להוסיף דבר וסיים:

– וזה הכל. –