© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.
א
משה הס הוא, אמנם, בקהלנו שם ידוע ביותר – כל תינוק של בית-רב יודע ציוּני-זכרונו: כפר-הס, רחוב הס, בוּל-הס, וכל תלמיד ששנה מעט יודע ציוּני-תפקידו: מפלס נתיבות הסוציאליזם, מבשר הציונות המודרנית; אבל אין משה הס בקהלנו איש ידוע ביותר – מה שניתן לנו בלשוננו ממנו ועליו אין בו כדי להעמיד לפני הקורא והמעיין את דמותו, דרכו ומפעלו של הס כמידת-השלימות הראוייה והנדרשת. ממנו לא בא בלשוננו אלא ספרו האחד “רומא וירושלים” וגם הוא בא או שלא כדיוקו או שלא כמילואו של נוסח-המקור. אמנם, הספר הזה הוא גולת-כותרת בכלל-כתביו, אך הקורא העברי האנוס להסתפק בו או בקיצורו בלבד, דומה כמי שהורשה לראות צמרת מלמעלה מבלי שיוכל לעמוד על דרך גידולה וסוד-צמיחתה, שכן אין בידו להתבונן אל הענפים אשר מתחת לצמרת ואל הגזע הנושאם ואל השרשים המפרנסים הכל מלמטה. ועליו לא בא בלשוננו אלא צרור מועט של דברי-מאמר שמחבריהם לא ידעו לרוב אלא מקצתה של המסכת, וקונטרסי-מונוגרפיה שהאחד הוא כלי שני והאחר כלי ראשון בצימצומו. כללו של דבר, עדיין לא זכה האיש ולא זכינו אנו, כי נוכל להכיר כהלכה בלשוננו אותו ופעלו, בין מתוך כתביו שלו ובין מתוך חקירה ממצה של זולתו. אפשרות ראויה להכרה זו ניתנה עתה, בבוא חסרון גדול, המורגש מכבר, על ראשית מילואו – כינוס אגרותיו, הנועד לפתוח כינוס מבחר כתביו בלשוננו.
והיא הכרה חשובה ביותר – הס על גיגלגולי חייו, דרכי מעשיו ומהלכי מחשבתו הוא אחת ההתגלמויות הדינמיות ביותר של נפתולי-דור, דור התמורה שהערכתו שנוייה במחלוקת, אשר גמר-סיומה והכרעתה הם בגדר האפשר אך עתה, ממרחק-הימים, המניח לראות איך התקופה הזאת שבולטים בה בראשונה מגמתה ומעשיה שהביאו לעירבובו של עולם היהודים, מתגלית באחרונה כתקופת-ביניים המביאה ליישובו, כמעבר ברציפות ההיסטורית של האומה. היה זה מעבר רב-זרמים – השכלה, אמנציפציה, ריפורמה – ורב-משברים ובו נסחפו קצת קיבוצי ישראל ויחידיו לרוב השליות ותעייות וסטיות ובו נפלו רוב חללים, חללי שמד וטמיעה והתנכרות, אך בו גם נתחסנה המהוּת היהודית, המחשבה היהודית, הממשוּת היהודית, שכן בו נבחנו החיוּת היהודית וכוחה לקיים עצמם בתקופת-הביניים הזאת, שבה כבר נראתה אחרית ההווייה הלאומית הישנה ועוד לא נסתמנה ראשית ההווייה הלאומית החדשה שלנו. אך המלים: נראתה, נסתמנה, המציינות תהליך מחייבות את המלים: רואה, מסמן, המציינות את מי שגילה את התהליך, הגיב עליו, נלחם בתוכו ועיצב אותו בעצם גילויו, הגבתו ומלחמתו. וכראש וראשון של רואים ומסמנים אלה הוא הס, שהמעבר רב המשברים היה מנתו בחיים, במחשבה ובמעשה, ולא עוד אלא הוא, שחי אותו בתמציתו, ידע לגבור עליו ולצאת אל מעֵבר לו.
ב
לאור הבחינה של דרכו ודרכם של אישי-ישראל הבולטים במחיצת-דורו ומוצאו, נגלית גבורתו להגיע לאשר הגיעו הם ומעבר להם, ולא עוד אלא הבחינה הזאת מתקיימת לגבי כל ארבעת הסוגים השונים של האישים האלה. באשר היה לסאַל היה גם הוא, אך הוא ידע להיות שלם ממנו – כמותו עמד במעלה הבימה הפובליציסטית והעשייה המהפכנית, אבל דוקא בעמדו שם לא פרש מעמו או התנכר לו, אלא טרח למצוא ומצא את החוט המחברו אליו, וכן נחלץ מן הסתירה שבין יהודי לפי מוצאו, גרמני (או צרפתי וכו') לפי עמידתו ואדם לפי תכליתו, בהחזירו לעצמו את השלימות של אדם-יהודי ויהודי-אדם. באשר היה ריסר היה גם הוא, אך הוא ידע להיות שלם ממנו – כמוהו התגאה במוצאו והיה חרד לכבוד בני עמו, אולם לא היתה זו גאוה וחרדה להופעת-בינתיים של חטיבת-אדם, שהיתה אתמול חלק של עם-ישראל ומחר תהיה חלק של עם-אשכנז, כי אם לאומה אשר כתמולה מחרה וכראשיתה אחריתה, וכן נחלץ מן הסתירה שבין ההגנה על כבודו של האדם-היהודי ובין הכפירה בעתידו. באשר היה צונץ היה גם הוא, אך הוא ידע להיות שלם ממנו – כמותו אהב את יצירת הרוח הישראלית והיה שוקד להכירה, אך לו נתגלו גם המניעים העמוקים והאמיתיים של האהבה הזאת ושאבות חכמת ישראל באשכנז לא רצו או לא יכלו לגלותם וחיפו עליהם בנימוקים שטחיים ומדומים, שאין בהם כדי לבאר עוצם-אהבה כזאת, וכן נחלץ מן הסתירה שבין הדביקות הנלהבת לעתרת-חיים ויצירה ובין ההכרה הצוננת, כי זו דביקות בקברים. באשר היה גרץ היה גם הוא – כמותו ובעזרתו צלל בנבכי ההיסטוריה הישראלית לראות קסמה וקסמיה, להעלות סודה וסודותיה, כמותו ראה את החקר בה לא בלבד כמס-כבוד לעבר כי אם כמשענת-ההוֹוה וכסמוכת-העתיד, אך הוא פסע פסיעה, אחת בלבד אולם מכרעת, לפניו. נמצא כאילו הס גם חי את בני דורו על גילוייהם ודרכם השונים, בחינת וכוללם יחד, וגם ידע להפליג מעבר להם, למעלה מהם.
אסופּת אגרוֹתיו מראה בעליל את חידת החיים האלה – בה ניתנת מסכת תעודות, אלה אגרות הס לבני דורו ואגרותיהם אליו ואנו רואים את קשת חייו, הגותו ומעשיו כשהיא דרוכה לעינינו מקצה אל קצה. הרי העלם הנלבט בפיתולי-בעיות, והרי האברך הכובש את פתרונם, והרי הגבר הדורש פתרונו הלכה למעשה, והרי איש העמידה החוזר ובודק ומגיע לכלל סיכום ומסקנה. מה גדולה מערכת העניינים – פילוסופיה ומדעי הטבע, סוציולוגיה והיסטוריה, סוציאליזם ומהפכה, הטפה ועשייה, הסברה והפעלה; מה גדולה מערכת האישים – אוירבך, מרכס, לסאַל, מולישוט, רנן, גרץ, נאַטונק ואחרים. אכן, אין כספר הזה להעמידנו על הס, חייו ודרכו, כי בו אנו רואים אותו כביכול שעה שעה בעצם רתיחתה ובעצם רתיחתו. ספר-האגרות הוא כמין אבטוביוגרפיה שלו, שמעלתה היא שאינה כתובה מתוך רטרוספקציה שאינה ממלטת עצמה ממדידת המוקדם בקנה מידה מאוחר, אלא פרק פרק סמוך לחוייתו ובתוכה. ושעל כן יאה לו לספר זה להיות הפתיחה לכתביו.
ג
ובדברנו על כתבי הס ראוי שנעלה ברגש של הכרת-טובה את שמות האנשים, שהצילו, בקרב היהודים, את זכרו, ובייחוד את שם האיש אשר עשה חקר נחלתו ופירסומה כתעודת חייו. זכותו של בודנהיימר היא שהתעורר, לפי רמזו של קאַרפלס, על הספר הנשכח “רומא וירושלים” והוציאו לאור בפרוס ההתנערות הציונית הגדולה, אך זכותו הגדולה של תיאודור זלוציסטי היא, אשר רוב ימי חייו שקד על חקר הס להשיב לנו אבדה גדולה ויקרה – דיוקנו השלם של האיש, ההוגה, הסופר, החוקר, הפובליציסטן, המהפכן, מאבות הסוציאליזם, מבשר התנועה הלאומית המודרנית ושיבת ציון. סימן נאה לתנועה הציונית בגרמניה, כי אחד מחלוציה, לפני תקופת הרצל, איש “ישראל הצעיר”, מאבות איגוד הסטודנטים היהודים באשכנז שנזער לקריאת הרצל והיה עם באי הקונגרס בבאזל, הבין כי זכות וחובה היא להכיר אחד מאבות התנועה הנשכחים ועשה את הדבר הגדול הזה כעניין הגדול של חייו. האיש הזה, רופא לפי אומנותו, סופר לפי נפשו, משורר לפי מזגו – פירסם אילו קבצי-שירים, מהם ברוח התחייה היהודית, תירגם בשני כרכים אנתולוגיה של סופרי יידיש והקדים מבוא מצויין, צייר קלסתר פניהם של כמה נשכחים, כמו וויהל ואחרים, פירסם רוב מאמרים בייחוד ב“אוסט אונד וואֶסט”, ומכל אלה ניכרת נטייתו לשירה, לספרות היפה – הטיל עליו עבודה המחייבת קטיגוריה וגישה של חקירה. ואכן, אהבתו הגדולה עמדה לו שפעלו הצליח בידו, כאשר יעידו הספרים שהוציא לאור: הביוגרפיה המקפת של הס וכרכי כתביו, הכוללים חלק מכתביו הציוניים והסוציאליסטיים. הוא לא חשך עמל ותלאה – חפר במטמוני ארכיונות, חיפש עלים בלים, צירף שיור לשיור, התחקה על עקבות האיש ודרכו. גם בשבתו בארצנו, שבא אליה עם העליה השלישית, לא הירפה ממלאכתו הגדולה ונשא לבו להוצאה כוללת של כתבי הס. אף כרך האיגרות הוא פרי יגיעתו – הוא ליקט את המכתבים אחד לאחד, עד היות הכרך הגדול שלפנינו. כמה שמח בראותו את הכרך בידיים נאמנות ידי ב. כצנלסון, שנכסף מאז להביא כתבי הס בלשוננו וכלל הוצאתם בתכנית “עם עובד” ומה צר ששניהם לא זכו לראות חפצם זה בחייהם.
ד
כרך האגרות – ניתן עתה מתן ראשון ברשות הרבים. כי זאת לדעת: הרוב המכריע של האגרות מתפרסם פה בראשונה ורק מיעוטן נתפרסם, אם באכסניות סוציאליסטיות ואם בבימות ציוניות. העובדה הזאת היא זכות גדולה אך גם חובה גדולה – לפי שהרוב המכריע של האגרות לא נתפרסם במקור, הרי הספר הזה כמותו כמקור. מערכת “עם עובד” השתדלה כמיטב-היכולת לקיים את מידת-האחריות הנובעת מתוך כך וב. כצנלסון נתן עינו במי שעשוי לקיימה – ג. קרסל, שטרח לעשות מלאכת תרגומו בקפדנות ובדייקנות, בדק את כל המקורות שהם בהישג-יד, העיר ההערות הנחוצות בשולי המכתבים והקדים מבוא מקיף להסברת התקופה והדמויות, באופן שהקורא יוכל לקרוא את האגרות מתוך הבנה מספקת של הרקע וידיעה נכונה של המאורעות ושילוביהם, ותוספת עזר לו המפתח המפורט הנספח לסופו של הספר.
[תש"ז]
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.
א
היום יובאו לקברות בירושלים שרידי-גופו של האיש הדגול, שעמד בשנת פורענות שירדה על ישראל ושהבליטה הבלטת-אימים את עומק-אסוננו כעם גולה ונרדף, והשמיע את בשורת הפדות והגאולה. כאנונימוס שלח בישראל את מחברתו, שפירסמה בספטמבר 1882 בשם “אַבטואמסיפּציה – קול-קורא לבני עמנו – מאת יהודי רוסי”. מגדולת-האיש במחברתו היא במה שהשכיל לכלול את מלוא-תכנו ותמציתו של דבר-הישע בדיבור ממצה קצר ואחד – אַבטואמנסיפּציה. לא תקוות-שווא של טמיעה, לא ציפית-שווא לחסדי-האמנסיפציה של אחרים, אלא שיחרור העם בידי עצמו, להיותו עומד ונתון ברשות עצמו, מחשל בעצמו את גורלו בתחומו שלו, תחום-מולדתו הישנה.
לא היה אולי כמותו, שידע במשפטים קצרים, מסעירים ובוטים להגדיר את כל אימת-מעמדנו בגויים, כי מי כינס כמוהו את כל הטרגדיה של העם האומלל הזה בשרשרת-ניבים חטופים, המרעישים בתהום-אמיתם את הנפש ומדהימים באור אמיתם את המחשבה: “היהודי הוא לחיים – מת, לילידים – זר, לבני המדינה – אורח פורח, לבעלי נכסים – פושט יד, לעניים – מנצל ומיליונר, לפטריוטים – חסר-מולדת, לכל המעמדות – מתחרה שנוא”.
ב
הוא לא היה היחיד, שנתבע באותה שנת-פורענות לתשובה, הוא לא היה היחיד שנתן תשובה. נחשול השנאה לישראל היה גדול מידה ועלה לטבע ארצות הרבה, שלא יכפה על טובי-העם את החובה למתן-תשובה. ולא זו בלבד אלא שאתה שומע קולות המתנבאים כמעט בסגנונו. פיסקה אחת במחברת של האַנונימוס מסיימת בפתגם, שהוא תמצית-תורתו: “תושע ידכם לכם ויושיעכם אלהים”. והנה שלושה חדשים לאחר פירסום-המחברת עמד אחד מקברניטי-ישראל בימים ההם, גדול בכהונה וגדול בחכמה, ד“ר אהרן ילינק וכתב ב”נייצייט" כדברים האלה: "מתי יתעודדו סוף-סוף היהודים ויזכרו את הפתגם המאומת על ידי הנסיון “תושע ידכם לכם ויושיעכם אלהים!” לאמור, שניהם מבליטים את הצורך והכורח בישע העצמי, ובכל זאת לא נתן הרב והחכם, החולש על קהילה גדולה בלב אירופה, תשובה, ואילו האנונימוס שעמד במחברתו כיהודי רוסי סתם נתן את התשובה. כי מה היה בידי ילינק – הנתפס כאן כדוגמת-התגובה המצוייה של הדור – מלבד הטירחה שלו שטרח באותה שנה עצמה לאגור ביבליוגראפיה של כל כתבי-אפולוגיה, של כל מעשי-הסניגוריה-שבכתב הבאים לגלגל בזכוּתם של היהוּדים ושנתחברוּ מאָז השעה ההיא, ואילוּ האַנונימוס הראָה את קלישוּת-ערכם של קונטרסי-סניגוריה ודרש לכוון את הכוחות לדרך אחר, ליצירת מולדת. והוא למד ולימד, כי שעשוע-תרמית היא האמונה שהארת-עיניהם של הגויים לאהבת-האדם בכלל ומתן-זכויות שוות ליהודים יטרדו את שאלת היהודים הטראגית מן העולם. "התרופה הנכונה והיחידה היא – יצירתה של אומה יהודית, של עם חי על אדמתו, השתחררותם העצמית של היהודים, שיווּי מעמדם כאומה בין האומות על ידי רכישת ארץ מיוחדת להם – – – כדי שלא נהיה אנוסים לנוד מגולה אל גולה, צריך שתהיה לנו ארץ מקלט רחבה ופוריה, מקום כינוס מיוחד לנו ".
ג
וזו ההגדרה אשר מנדלי מוכר ספרים, שהיה גם מתרגם “האבטואמנסיפציה”, שם בסיפור “בימי הרעש” בפי אחת הנפשות, שבה צייר את דמותו של פינסקר: “מתבונן הייתי לעמידתם של ישראל שבגולה וראיתי שאין הצרות מתרגשות ובאות עליהם אלא בשביל שהם לזעוה לכל ממלכות הארץ, כאותם הנשמות דאזלין ערטילאין ותועות בעולם, הלאומיות שלהם אך רוח ולא בשר, כאומה חיה שגופה ממלא מקום מיוחד בחלל העולם ואבריה מגינים עליה ועומדים לה בפני הפגעים והפורעניות, ואויה לה לבריה מדולדלת, שאין עזרתה בה בעצמה אלא בידי אחרים ולפיכך אין תקנה לאחינו שיהיו מתקיימים בתור עם בעולם, אלא אם כן שתהא הלאומיות הרוחנית מתעצמת אצלם בפועל, בדמות דיוקנה הראוייה ותהא לה תפיסה במקום, ככל דבר שיש בו ממש”.
ד
י. ל. פינסקר העמיד לעיני ישראל את כל זעות-הגולה ואת כל הכרח-המולדת בדברים ספורים הכתובים בפשטות קלאסית ובבהירות קלאסית, בדברים פשוטים וצלולים, שמרטטה בהם עצמת כאב של אדם הנכסף מקללת-גלותו לברכת-גאולתו וקורא את כל אחיו בני עמו למעשה הגאולה, מבלי להלות סביבו את קטורת האופטימיזם. כי כן כתב לאחר כשנה: "ולפי שאנו רואים כאן את התרופה היחידה, אם גם לא את התרופה הבטוחה לחלוטין, לעם ההולך, בלי ספק, לאבדון – עלינו להאחז בה כבעוגן הצלה ולא להירתע מפני אפשרות כשלון – מן ההכרח הוא לנו לגמור בלבנו לעשות נסיון, שיש בו אמנם ריזיקו, אבל נסיון מפואר – לתחיה לאומית. הרי אין לנו מה לאבד ".
ומאז קרא את קריאָתו אוֹרש למחשבת התחייה וּמפעלה ועמל בה, בנפש פּועלת בתנועת “חובבי ציון” והרבה ידע מכאובים וצער ואַכזבה וייאוּש ונשא בעול – אַך תולדות ישראל שיספּרוּ ויחבבוּ כל זכר וזכר של פּעוּלתו ינשאוּ אותו על נס כקורא לדורות, כמבשר, ככרוֹז.
היו גם קוראים לפניו, גדולי תורה בישראל הדבקים בעפר אַדמת הקודש ומשתוקקים לחוננה וּמזרזים למצוות ישוּב האָרץ, היוּ שבאוּ מדרכי עולם רחבים לבית הצר של האוּמה הדווּייה וקראוּ למולדת כמשה הס, אַך הוּא, פינסקר, היה הקורא, כי בקריאָתו נרגשת כל העצמה האלמנטרית של צרת-היהוּדים החשוּפה ושל הכרח גאוּלתם במולדת.
ה
בשנת 1882, שנתפּרסמה בה מחברת פּינסקר, היא המחברת, ישב איש צעיר בן עשרים וּשתיים שנה וקרא בספרי צורר ישראל, דיוהרינג, והתרגש למקרא מסכת המשטמה ורשם ביומנו: “אַך אני תקוה כי גם הבדיות על היהוּדים צפוּי להן עתיד נאור יותר, שהלבבות המלאים הוּמניוּת, המוחות המתוּנים וחדלי-הקנאָתנוּת יביטוּ בתנועות של שׂנאַת-ישראל, כדרך שמביט כיום כל משכיל, אפילוּ משכיל אַנטישמי, על ימי הביניים”. לאמור, שאותו צעיר שיעשע את נפשו בתקוה, כי אם הלבבות והמוחות ישכילו ּ, תיפסק צרת-ישראל. לא ידע הצעיר, כי באותה שנה עצמה נתפּרסמה מחברת של אַנונימוס וּבה כתוּב לאמור: “אַל נא נשיא את נפשנוּ, כי אהבת הבריות וההשכלה יביאו בזמן מן הזמנים רפוּאָה שלימה למחלת עמנוּ. חסרון רגש כבוד לאומי ובטחון בכוח עצמו, חסרון איניציאַטיבה מדינית וחסרון אַחדוּת – אלוּ הם אויבי תחייתנוּ הלאוּמית”. לא ידע הצעיר הזה, כי עתידים לו חיבוּטים וּלבטים של כשלוש עשרה שנה עד שיזכה בקצה נתיב היסוּרים להגיע לתשוּבה ולכתוב אותה בספר וּלשלחה בשם “מדינת היהוּדים” לישראל וּלגויים, היא התשובה שניתנה כבר לפני שלוש עשרה שנה מפּי אַנונימוס, מפּי י. ל. פּינסקר, הקורא, הכרוז, המבשר.
לפני חמישים וּשתיים שנה יצאָה כאַנונימוס מגלות רוּסיה שארית-רוּחו לשוטט בתפוּצות ישראל וּלעודדם, לבקש מנוּחה לעם נרדף ויגע, ועתה יצאה כאנונימוס מגולת רוּסיה, שארית גופו לבקש מנוחה בין עמו השב לתחייה. ואַתה, עם היהוּדים אשר בארץ, תן כבוד לשרידים אלה אשר היו משכן לנפש הגדולה של תובע-גאוּלתך ומבשרה.
[י“א תמוז תרצ”ד]
בעל “חבצלת”: על ישראל דב פרומקין / דב סדן
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.
מאמר א': ספר הטעון הגהה
א
אכן, ספר חשוב ונכבד, הטעון הגהה, הוא ספר-תולדתה של קדמת-הציונות, מקוריה ודרכה. ואין הכוונה לגילויים של חיבת-הלב וקישור-הנפש של העם המפוזר והמפורד לארצו, שכן תולדת-הגילויים האלה כתולדת-הגולה; וכן אין הכוונה לניסויי-ההפעלה של החיבה הזאת ושל הקישור הזה על דרך חידושו או חיזוקו של הישוב בארצנו, שכן גם תולדת-הניסויים האלה, אם כי לא היו יכולים להיות רצופים כרציפותם של החיבה והקישור, כתולדת-הגולה; אלה כן אלה אין עדיין מושגה של קדמת-הציונות ומונחה חופפים אותם וחלים עליהם. כי גם קדמת-הציונות כציונות גופה יסודה בתפיסה, תחילתה עמומה וסופה ברורה, שביטויה תחילתו להלכה וסופו למעשה, הלא היא התפיסה של חידוש-בנינה של ארצנו כמיפנה מוּדע ומכוון בגורל-עמנו ושינוי הווייתו ובסיסה מן הקצה אל הקצה; שינוי כמעשה-העם עצמו לטובת-עצמו ובכוחות-עצמו בהנהגת-עולם טבעית, ובמתאים למסיבות המציאות ואמצעי-זמנה. חמש התיבות האחרונות באות להגדיר את השוֹני שבינה ובין התנועה המשיחית הגדולה האחרונה על מעפלה ומפלתה שמשברה רב-המעברים סיומו בהתגברות תלת-זרמית, אלו שלוש התנועות השונות, שצמחו ועלו באזורו הער ביותר של עמנו בדורות ההם, במרכזה ומזרחה של אירופה ושכל אחת ואחת מהן ביקשה, על פי דרכה, את חידוש-כוחו ומקורו של ישראל. לשם הארה חטופה של השוני שבין שלוש התנועות האלו, יורשה-נא להיעזר בדרוש שנדרש לענין המאמר: יש עין רואה ואוזן שומעת וכל דבריך בספר נכתבים: התנועה האחת, היא החסידות, ביקשה את בחינת העין וכינוייה – רואה מראה, חוזה, חזון; התנועה האחרת, היא המתנגדוּת, היתה צנועה מקודמתה, וביקשה את בחינת האוזן וכינוייה – בת-קול יוצאת ומכרזת, אך היתה גם גאה מקודמתה, שהרי מתוך שכיוונה לשמועה ולשמעתתא היתה בוטחת, כי היא עצמה כביכול בחינת בת-קול המכריזה באזני עצמה: הלכה כמותך; התנועה האחרונה, היא ההשכלה, היתה צנועה משתיהן, שלא נשאה נפשה לחידוש-הנבואה ולחידוש הבת-קול והסתפקה בספר, בדעת, עך היתה גם גאה משתיהן, שכן דעתה שלה נתפרשה לה כדעת עליונה שאינה צריכה, בעצם, לא עין של מעלה ולא אוזן של מעלה.
וסופה של כל תנועה ותנועה, שהגיעה על פי דרכה, למסילה, ששורת-הגיונה מוליכה אל הציונות. ומלאכת-ההגהה הנדרשת בספר-התולדה שלפנינו היא: איך ומתי הגיעה כל תנועה ותנועה למסילה ההיא. שאלת איך עיקרה שאלת-ההלכה; שאלת מתי עיקרה שאלת-המעשה. לכאורה שאלה אחרונה התשובה לה קלה וכניתנת מאליה – טוֹל את לוח-הכרונולוגיה ואת הרואה את גלי-העליות הראשונים לארצנו וסדרם: ראשונים תלמידי-הבעל-שם-טוב המאמינים בו; בריווח-ימים לא-גדול אחריהם תלמידי הגאון מוילנא הנאמנים לו; בריווח-ימים גדול ביותר אחריהם תלמידי תלמידיו של מנדלסון הסוטים ממנו. ולא היא, כי השאלה אינה לכרונולוגיה של העליה אלא למשמעותה, עד מה היא כרוכה בהפיכתו של סולם-הגאולה, רצונך: עד מה היא כרוכה בשיבה לסולם-גאולה קדום וזנוח. שכן סולם הגאולה המקובל היה: ביאת-המשיח, קיבוץ-גלויות, בנין-בית-המקדש. הפובּיה מפני חזרת הגאולה שנתכזבה היא שקבעה סימני-היכר חמורים ביותר לתחנת הגאולה הראשונה, בשורת ביאת-המשיח, (למשל, התקבצות שבעת כוכבי-הלכת מסביב לשמש לעין-כל), שפירושם למעשה דחייתה הגמורה של הגאולה אל מעבר לממשות ההיסטורית. והנה נאמר, כי ההתגברות על סולם-הגאולה המקובל והפיכתו, לא היתה באפשר לא בחסידות הנמשכת מבחינה גיניטית מתנועת-השבתאות ולא בהשכלה הנמשכת מבחינה דיאַלקטית ממנה, אך היתה באפשר ואפילו במוכרח במתנגדוּת, שכן שתים ראשונות היתה זו להן פובּיה פנימית, ואילו האחרונה היתה זו לה פובּיה חיצונית בלבד. ואף זאת, גם החסידות שהלכה מחיל אל חיל ונכבשו לה מחוזות במסע-נצחונה ממיז’יבוז' עד ליאדי; גם ההשכלה שהלכה מחיל אל חיל ונכבשו לה ארצות במסע-נצחונה מקניגסברג עד אודיסה, הרגשת-תגבורת היתה בהן והאופטימיות-שבהשקפה ניזונה מכיבושים-מעשה, מה שאין כן המתנגדות, שנמצאה בחפירת-ההגנה ומתוך שחלל-מחייתה באופק-זמנה הצטצמצם והלך, נתחדד בה חוש-הראייה מעבר לאופק-זמנה. חוקרינו עודם חייבים לנו חוב נכבד וכבד – בירור קווי-האידיאולוגיה, שנרקמה עם הפיכת סולם-הגאולה: קיבוץ-גלויות, בנין-בית-המקדש, ביאת-המשיח, ובירור הפראקטיקה שנכרכה לה, הזזת המשיחיות מנקודת-קפאונה הניכרת יפה-יפה בעלייתם של שני גלי-המתנגדים, גל מוקדם של תלמידי הגאון מוילנא וגל מאוחר של תלמידי החת"ם סופר, כשם היא ניכרת בראשוני-הוגי-חיבת-ציון, שמחצבתם מחצבת-מתנגדים מובהקת.
ב
אולם עד שהחוקרים יטרחו וישיבו לנו על שאלה גדולה זו, נוסיף שאלה אחרת: אם וכיצד הגיעה החסידות או, לפחות, חבורות-חסידים להפיכת-סולם-הגאולה, ואף נציע להם לעיין במיוחד בפרשה חשובה, פרשת “חבצלת” וסביביה. כי היא, כמדומה, נקודת-הקפיצה או, לפחות, נסיונה הברור לשם שילובה של החסידות במערכה, המחוייבת על פי הפיכת-הסולם. ההתבוננות ב“חבצלת” ועורכה מגלה לפנינו חזיון מיוחד במינו – כתב-העת ההוא על מתכונתו ותכנו, הרכבו וצירופו, לא היה שונה משאר עתוני-ההשכלה בכלל, וההשכלה המאוחרת בפרט. כאן וכאן פובליציסטיקה לוחמת; כאן וכאן בלטריסטיקה מגמתית; כאן וכאן ציצים ופרחים של מדע או כמו-מדע, ביאורי לשון ודקדוק, מקרא וחז“ל. יתר-על-כן, למחיצתה של אכסניה זו נמשכו עוזריהם של שארי-העתונים, – “המגיד”, “המליץ”, “הצפירה”. ואף-על-פי-כן היה כתב-עת זה שונה, ושונה-במכריע, משארי העתונים, שכן הבסיס שלו לא היו משכילים, אלא חסידים, כולליהם בישוב, באופן שהאוניה הפרסונאלית של העורך, ר' ישראל דב פרומקין, כבנו של ראש חסידי-חב”ד עולי-ליטא ורייסין וכחתנו של ראש חסידי-רוז’ין עולי-ווהלין ופודוליה, היתה כקו-חיבור של שני סוגי-חסידים נחשבים ובולטים ביותר. משמם דיבר בעל “חבצלת” ולשמם עשה מלחמתו. היתה זו קואליציה מיוחדת במינה, ואף בת יחידה בימים ההם, קואליציה בין השכלה ובין חסידות; ביתר דיוק: קואליציה בין דרך הראייה והשיטה של השכלה ומשכילים ובין ההווי והמצע של חסידות וחסידים. מבחינה דיאלקטית היתה “חבצלת”, ביחוד בימי-זהרה, כמסה נכבדה לדינאמיזאציה של החסידות ברוח פראקסיס חדשה, כדי להניח פתח להמשך-החסידות ואפשרותו בתחומה של המציאות החדשה ותנאיה.
איך תבואר הקואליציה הזאת, שלא מצינו כמותה בימים ההם לא במתנגדוּת ולא בחסידות באשר הן, – היא שאלה גדולה. דומה, כי קצה-ביאור לה הוא מעמדם של החסידים בישוב, מעמד של מיעוט מקופח; והרחב-ביאור לה הוא איחורה של החסידות בהבנת משמעותה של עליות הראשונים, בהבנת הפיכת-סולם-הגאולה. ההווייה של מיעוט, מעמד של קיפוח, סיטואציה של איחור, אין גורמים עזים מהם לחידודה של הרגשת-הזמן.
ג
אבל הבסיס הזה היה לו לבעל “חבצלת” לא בלבד כוח-מרוץ, אלא גם כוח-מעצור. אנו רואים אותו כמי שנאמן כל ימיו לדרך-המסורה, למשטר-התורה והמצוות, והוא רתום ורותם במרכבת רעיונות ומעשים, היונקים מסיסמאות משכיליות בעיקרן, ביחוד פרודוקטיביזציה ולאבוריזציה, נלחם לשימוש בשיטות מודרניות בחינוך ובהוראה; נלחם תחילה בסדרי-החלוקה ואחר-כך בעצם-החלוקה, ועושה שותפו אפילו חפשי בדעות כאליעזר בן יהודה ונעשה אח למאמציו להחיות את העברית כלשון-דיבור, אך אינו שומט את בסיסו, את המצע שלו, כוללי-החסידים. אבל כאן גם המחיצה, כאן גם הגבול. ושעל-כן לא כתחילתו והמשכו הוא סופו – בתקופת-חייו האחרונה חזר בו, אם מותר לומר כן, מעצמו; חזר למציאות ולהווייה, שנלחם בה כל ימיו. התמורה הזאת, שהיתה חידה בעיני עצמו וזולתו, חידת-הנסיגה, יש לה צד של הקבלה לנסיגה אחרת, נסיגתם של תלמידי החת“ם סופר ואחרים, שהקימו בת-יחידה, היא אם המושבות, ועמדו מלדת. מה שאירע לר' הילל ל”ש, לר' עקיבא יוסף שלזינגר, אירע בעצם גם לר' ישראל דב פרומקין. הפגישה עם העליה החדשה ואפיה הרתיעתם. קשה ענין ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף; קשה ממנו ויקם אפרים או מנשה אשר לא ידעו את יוסף. האופי החילוני-בעיקר של העליה החדשה, למן ימי ביל"ו ואילך, ובכלל החזיון של אהבת-ציון לא-דתית, וכמעט אנטי-דתית, התנועה לתחית-לשון-התורה בלא התורה עצמה, וביחוד החינוך העברי החדש ברוחו של אחד-העם, שניסה ואף הצליח לחַלן את היהדות, שבה ירד אלהים לתפקיד לא-נחשב, ואפילו מיותר, הוא תפקיד של אחד האטריבוטים לקיום האומה, ולא נשתייר בו מקום למצוות מעשיות – כל אלה הציבו את הגבול. אפשר וזו היתה חולשתו – הוא לא ציפה, לא יכול היה לצפות, למקום שהדת והמסורת עשויות לתפוס בהתפתחותה של התנועה הציונית, אם כי אין ודאות, שאילו ציפה ואפילו חזה חזיונות כטירת-צבי או כפר-עציון, לא היה, בהגיונו החד הדוחה השליות, פוסק: מעט מדי ומאוחר מדי. והרבה גם תכונתו עשתה, תכונה של תגובה אקטיביסטית, שאין בה מכוח ההמתנה הפרוגנוסטית. משראה, עם תגבורת החילוניות המיליטאנטית, את עולמו מצטמצם והולך, הסיק את המסקנות ההגיוניות, אם כי טראגיות: באין מעמד במציאותו של היום ובאין ביטחה במציאותו של מחר-מחרתיים חזר למציאותו של תמול-שלשום, ובדימדומי-מסקנותיו אלה, שהשיבו אותו להווייה, שבה נלחם כל ימיו לערערה ולשנותה, נפטר, נוגה וקודר, לעולמו.
אולם מה שעשה לפני נסיגתו, כלומר מה שעשה רוב ימיו, הן במלחמתו נגד החלוקה ובעד פרודוקטיביזציה, ביחוד חקלאית, הן במלחמתו כנגד מלכודת המיסיון ופיתוייה ובעד חינוך דתי-לאומי-חילוני רחב יותר; ובעיקר מה שעשה לחיזוקה של דעת-הקהל כגורם ציבורי, מה שעשה להגברת הביקורתיות על האבטוריטה; להגברת השכל הישר על גזירות, להגברת הוויכוח הגלוי על נכלי-גבאים ומשטר-סודות, כל אלה נצטרפו לחשבון, שהוא גדול לא בלבד מנסיגתו בסופו, אלא אפילו מכוונותיו בתחילתו ואמצעו. ועל כל אלה מספרים כתביו, שמבחרם יצא על ידי מוסד הרב קוק בירושלים, במלאות ארבעים שנה לפטירתו, בסידורו ועריכתו של ג. קרסל שכבר נתמחה בתחום חקר הישוב והעשיר את ידיעתנו בו, והקדמתו המחכימה היא כספר לעצמו. לכבוד הכתבים האלה נערכה זה מקרוב חגיגה מפוארה ונטל בה את רשות-הדיבור נשיא ישראל, יצחק-בן-צבי – הוא הדגיש את גודל החשיבות של ר' ישראל דב פרומקין, החלוץ הבונה של ירושלים, העושה למען ירושלים, הקורא אל ירושלים, ודבריו החמים היו כקידה סמלית של מדינתנו, של ישראל, בפני אחד מכרוזיה האמיצים ביותר.
[ג' סיון תשי"ד]
מאמר ב': זכרון לראשון
א
הוודאות, בין כהכרה בין כמציאות, במרכזיותה של תקומת עמנו בארצו נותנת, כי התעניינותנו בתולדות בניינו של היישוב בדורות אחרונים תתגבר ותלך, שכן מעשי-בניינו, בין היו מכוונים בין לא היו מכוונים לכך, שימשו מסד של ממש לעצם התקומה ודרכה. שעל-כן נחזיק טובה לכל המסייעים בהרחבת-ידיעותינו ובהשלמת-דעתנו בתחום הנחשב הזה. בכללם בולטת, בשנים האחרונות, יגיעתו של ג. קרסל, המאיר את עינינו בפרשה זו לפרקיה, בכמה וכמה דרכים – אם בחידוש מהדורות (ספרו של ר' מנחם מנדל מקאַמיניץ), אם במונוגרפיות קטנות על בוני-הישוב מחוצה לו (חיים לוריא) או בו גופו (ר' יהוסף שווארץ), אם באנתולוגיות של אבות-חיבת-ציון, המלוות מבואות נאותים וביבליוגרפיה ראוייה (ר' צבי הירש קאַלישר, ר' יהודה אלקלעי, ר' דוד גורדון, ר' יחיאל מיכל פינס); אם בתרגום תעודות לתולדותם ומעשיהם של ראשוני הוגים ועושים (אגרות משה הס, בייחוד אל ר' יוסף נאטונק); אם בספרים מקיפים על ראשי בונים (הנדיב הידוע, אם המושבות). ואלה משיצטרפו להם חיבורים שהם תחת מכבש הדפוס, (ספר כולל על תולדות הפרודוּקטיביזציה ביישוב, מהדורה חדשה של כתב העת “יהודה וירושלים”, אסופת אוטופיות ציוניות) וניתנה משענת הגונה לאוריינטאציה מספקת.
ובינתיים טרח והביא לפנינו ספר חשוב, – מבחר כתבי ר' ישראל דב פרומקין (הוצאת מוסד הרב קוק), והקדים לו מבוא, שהוא כספר בעצמו, והוסיף הערות נחוצות. הספר יצא למלאות ארבעים שנה לפטירת מחברו, ואך נקרא בעמוד-השער ושמענו, כי היה האיש מחלוצי-העתונות העברית בארצנו, מאבות-הפובליציסטיקה ביישוב, שידע, במשך עשרות שנים, בחומרת תנאים וכמעט בבדידות, להילחם לדעותיו. ומתוך המבוא אנו שומעים תולדות האיש ודרכו – מחצבת משפחתו היא הקהילה הנודעת ברוסיה הלבנה, שקלוב, שזיקה מיוחדת לה לראשית העליה המחודשת לארצנו, בין כדמות חבורה גדולה יותר, חבורת מתנגדים, בין כדמות חבורה קטנה יותר, חבורת חסידים. עם האחרונים נמנה ר' אלכסנדר סנדר פרומקין, ממיוחסי חב“ד, סוחר זריז ובעל נסיון, שעמד על רגליו, בשנת 1860, ועלה, ועמו משפחתו, לירושלים. צעיר-בניו, ישראל דב, היה אז בן תשע שנים, גדל בירושלים, למד לא בלבד לימודי-קודש אלא גם לימודי-חול, ונתפרסם בשקידתו ובקיאותו. מה תימה ובעודו צעיר נלקח חתן לבית אחד מיקירי העיר – חותנו היה איש רב-פעלים, ר' ישראל ב”ק, בן ברדיטשוב, מחשובי חסידי רוּז’ין, שהיה חלוץ בכפל-המשמעות: הוא שחידש, לאחר הפסקה של דורות, בית-דפוס בצפת, כשם שיסד ראשון-בתי-הדפוס בירושלים; הוא שניסה במעשה התישבות חקלאית בסביבי-צפת, דור קודם שראשוני-חובבי-ציון חלמו חלומותיהם. בדרך-כך נעשה ביתו של ר' ישראל דב פרומקין כתחנת-זימון של שני סוגי חסידים עולים, מצפונה ומדרומה של גולת-רוסיה, והיא היתה גם בסיס-פעולתו.
ב
ועיקר פעולתו – שבועונו “חבצלת”. הוא אינו אבי העתונות בירושלים, כי ה“חבצלת” קדם לה “הלבנון”, אך עורך ה“חבצלת” הוא שידע לקיים את עתונו, לטפחו ולהרחיבו, ולעשות בו, במשך ארבעים שנה, מלחמה עקיבה ונמרצת לרעיונותיו. כנגד מה נלחם ועל מה נלחם? קודם כל כנגד החלוקה, שהיתה יסוד-קיומו של הישוב, והיא עשוייה מוסדות גדולים וקטנים, הכל לפי מידת עשירותו או עניו של כולל וכולל, והצד השוה שהנהגתם היתה נתונה בידי גבאים, שנהגו מדיניות-צדקה אוטוקראטית, ולא ראו עצמם מחוייבים בכללי סולידיות חברתית והגינות ציבורית, וממילא לא ראו עצמם מחוייבים לגלות ברבים, כמה ממון נכנס לקופתם וכיצד – אם לפי עקרונות אם לפי פנייות – נתחלק או לא נתחלק לזקוקים לו. פרומקין הוא שלא נלאה לדרוש ולחזור ולדרוש דין-וחשבון גלוי ומלא, לתבוע ביקורת ציבורית תקיפה ומתמדת, באופן שהממונות הנצברים לשם הרבים ישמשו באמת את הרבים וצרכם. כדבר המובן מאליו הוא, כי הדרישה הזאת והתביעה הזאת נעשו לו מקור סבל ויסורים, בהתגולל עליו שנאת הגבאים, שהיו רודפים אותו ולא היו בררנים באמצעי-הרדיפה, אם איומים אם הלשנות, ועד פתח בית-האסורים ומעבר לו הגיעוהו. אולם כל אלה לא היה בהם כדי לכפות או לכופף את אָפיו הנועז והלוחם, ואדרבה מלחמתו החריפה והלכה – כי אם תחילתה היתה מכוונת כנגד הסדר, ביתר דיוק: כנגד אי-הסדר, של החלוקה, הרי סופה היתה מכוונת כנגד החלוקה גופה.
המלחמה הזאת נצמחה מתוך הכרה בריאה, כי אין זה מן הדין ואין זה מן האפשר לקיים ישוב, הרוצה בגידול עצמו, על מעשי-נדבות ששימושם על דרך עקרה, ומן המוכרח לקיים פרודוקטיביזאציה מחושבת ומכוונת על דרך המעבר לקיום בריא יותר, מתוקן יותר, שיסודותיו צמד-התעסקויות מכריעות – חקלאות ומלאכה. כך הביאה שורת הגיונה של המלחמה את לוחמה לעשייתו החיובית, ונמצאנו רואים לא בלבד כנגד מה נלחם אלא גם, ובייחוד, על מה נלחם. כי לא הסתפק האיש בביקורת, ואפילו לא בהצעת תקנות ותיקונים, אלא הוא עצמו ניסה לקיים כוונותיו ותכניותיו. יפה סייועו למעשיהם של אחרים – אהדתו לתכניותיו של ר' שמעון ברמן, מראשוני גלויי העיניים שהתריעו על הפורענות העתידה לנו באירופה ועל דרך ההצלה ביישובה של ארצנו; התפעלותו לבכור-בתי-הספר החקלאיים שלנו במקווה ישראל; התלהבותו לקולוניה הראשונה פתח-תקווה; עידודו לקניין שטחי קרקעות, בייחוד בסביבי ירושלים, והסבת הדעת על הנסיונות של התישבות מודרנית בארצות אחרות; אבל יפה מכל אלה היא דרכו לדרוש בעצמו הלכה למעשה, לפעול פעולות של ממש: הרי ייסוד החברה “תפארת ישראל” לחיזוקו של כלל-היישוב; הרי ייסוד החברה “עזרת ישראל”, לשם אירגונה המחודש של החלוקה מעל ראשי הגבאות השלטת; הרי ייסוד בית ספרים, שנעשה כראשית שלב לרעיון הספריה הלאומית; הרי עזרה פעילה ומסורה לגל עולי תימן הראשונים, שישתקעו בירושלים ויתישבו בקירבתה. ואחרון אחרון, מלחמתו לתמורת החינוך ודרכו, באופן שיהא מסוגל לשמש את הרעיונות והתכניות של שינוי פני היישוב, כלכלתו ומשטרו.
ג
כי לא הכיר, לא יכול היה להכיר, בבאים אחריו את המשכו שלו – תוגה היא שכבר היתה לעולמים. כמעט שאין לך יסוד מיסודות בניינה של תקומתנו, שהוא לא הגיע אליה ולא טרח להגיע אליה את קוראיו. ומשנתלכדו היסודות האלה במוצאי-תנועת-חיבת-ציון ובמובאי-תנועת-הציונות ונעשו מסד של מחנה שדרכו מודע ומגובש, לא יכול האיש להימנות עם המחנה, וחזר בו בעצמו. אבל תקופת חייו האחרונה על תסוגתה אין בה כדי להאפיל על מה שעשה, פעל והפעיל כשני דור, וכל אלה צרורים בצרור חיי ארצנו, בניינה ותקומתה.
[א' תמוז תשי"ד]
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.
נועץ שרטון: על פרץ סמולנסקין / דב סדן
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.
א
עורך “השחר” – דומה, עצם-הצליל מעלה אלינו זכר ומראה של דמוּת בולטה ומובלטת, שתכונת היסוד של אָפיה, תכונת הדינמיות הסוערת ומסעירה, הכשירתו להיות נקודת-מיפנה פועלת ומפעילה בדורה. הדיוּק מחייב להדגיש: בדורה, שלא להיגרר אחר הנוסח המקובל: של דורה. כי המיפנה היה צרכה וכרחה של גיזרה, אמנם חשובה, אך גיזרה, בדור, ולא של מערכת הדוֹר כולה. שהרי העם, רובו ככולו, עמד בנאמנותו לעצמו ולא נמשך לתעייה המחייבת מיפנה, והתעייה חלה אך על חלקו, אמנם חלק פעיל וער, שהמיפנה שלו השפיע על כלל-העם לטובת מגמתו האימננטית, אך הוא חלק ולא כלל-העם. והנה בגיזרה הזאת, בחלק הזה, היה בעל “השחר” כמי שנזדמנו, באישיותו ופעלו, זימון חי ומפרפר, אחרון אבירי-ההשכלה וראשון חלוצי יריבתה, שבאה לדחקה ולרשתה כאחת. כיצד נתחלקו בו שני התפקידים, שהם, אמנם, מתחלפים מבחינה היסטורית, אך היו סינכרוניים מבחינה אישית – הוא עניין, שראוּי לענות בו. בקווים כוללים ניתן לומר, כי היתה זו בעיקרה כמין חלוקה פונקציונלית: הבלטריסטן שבו, שטרח בריקונסטרוֹקציה מבחינת המצוּי לאורו של הרצוּי, התקשה לצאת מתחומה של הראייה המשכילית; הפובליציסטן שבו, שיגע בקונסטרוקציה מבחינת הרצוי לצלו של המצוּי, הפליג הרחק מתחומה של ראייה זו ומאחריה. שני היסודות האלה תובעים, אחד-אחד, את המקום בראש-הערכתו, אך דומה כי האחרון יכריע. תולדת-ספרותנו לא תשכח לו למספר את העזתו לרקום מסכת-חווייה והווייה על פני יריעה רחבה, כדרכו ב“התועה בדרכי החיים”; היא תראה בו ניסוּי לתפוס מציאות, שלא ידעה את לשוננו כלשון-חיים, ולתפסה כאילו היתה לשוננו לשון-חיים, שבה מתרחש עולם נרחב של גילגולי הווייה עתירים וסבוכים. ההעזה הזאת אין גודל תנופתה פוחת גם אם ידענו נאמנה, כי מכשירי הלשון, שצימצמו עצמם על המקרא בלבד ולא ניזונו מרבדי-הלשון המאוחרים, לא היו עשויים לפטור את מערכת הסיפור ודרכה ממלאכותיות, שכן רוח-החיים, שהמספר השכיל לפחת ביציר-עטו, היתה גדולה מכל מעקשי-לשון. אך גדולה מאות העזה היתה חברתה – הלא היא העזתו של המורה והמוכיח לרקום מסכת מחשבה אידיאולוגית לגיזרת-דורו, שבה היה הוא ושכמותו נתוּנים ועומדים, במחזור-מאמריו ולפלס להם נתיבה בהיסטוריה של העם לפי רוחה ומגמתה.
כדי לעמוד על גודל-ההעזה, עלינו להחזיר את עצמנו אחורנית ולראות אברך, שבע טלטולים בערי רוסיה, בא לטבורה של אירופה, לווינה, ופה, בתוך תוכה של עדת יהודים, שרובם יציאי קהילות מהרין ובורגנלאנד וגליציה, מתחממים, אם במעט ואם בהרבה, לאורה של תקווה טובה הכרוכה בשקיעה בתרבות-נכר כרוח הטמיעה ותכניתה, והוא כנועץ שרטון בים – בונה בה אכסניה עברית, שדרכה ונעימתה שונות משל חברותיה. כי פה אין אתה שומע את אנחת-התחנונים לשמירת הגחלת של השפה היפה השרידה היחידה, אלא את קול הדרישה לקביעתה כערך עליון בהווייתה ותודעתה של האומה. תחת השידולים באה התוכחה; תחת הבקשה באה התביעה; והמוכיח והתובע נראה בפירוש כפועל ומפעיל מכוחה של ההיסטוריה, כביכול תודעתו ציווּי ותפקיד הם לו מפי שר האומה. והיא עצמה, הלשון, אינה כלי, אמצעי בלבד; היא דבוקה בתכנה, בקנייני-התרבות, שנולדו בה, כשם שהיא נולדה בתוכם ומתוכם. אך קנייני-תרבות אלו אינם נפרדים פה ממחצבתם, מארץ-מולדתם, והחיבור אל הלשון הוא גם חיבור אל מולדתה, ערובת-השיבה של העם אל מולדתו. בעצם, פה החידוש הגדול, פה המיפנה המכריע.
ב
ודאי, הביקורת מגלה, מה במערכת המחשבה הזאת משלו ומה בה שאילה מקודמיו, והיא מפליגה כדי טענה קיצונה, כי השאילה מקודמיו עיקר ותוספתו טפלה לו. לכאורה לא באה הביקורת אלא לקיים חובתה ובאמת קיימה מחציתה. שכן עיקר ערכה של המחשבה הוא במטבע שטבע לו בעל “השחר” – אפילו יצק אותה בחמרי-קודמיו, הרי עצם-היציקה, שנעשתה בלהט-מזגו של כובש לבבות, היא שהבטיחה לו למטבע המבריק והממורט את כושר גילגולו מפינת-יחידים והגותם לרשות-הרבים ועלילתם. והוא הדין במגרעת אחרת, שהביקורת נאחזת בה – השיבה של העם אל מולדתו נתפסה פה תחילה כתקוה של שיבה ולא כממשות של שיבה, ולא עוד אלא היתה הכרזה מפורשת, כי השיבה הזאת אינה בחינה קרובה ביותר, ורק לימים הניחה התקוה את מרומי העיקרון וירדה לשפלת-הממשות, ונולד הזיווּג היפה של חיבת-ציון הנדרשת הלכה למעשה. אולם הביקורת דין שתשקול, כי אפשר ועיקר זכוּתו של בעל “השחר” היתה דווקא בשמירה על העיקרון, גם אם נחשב יסוד מופשט, שכן בימי השמירה ההיא ובעצם השמירה ההיא נתגלתה לא בלבד העקשנות המופלאה לקיים יסוד קיומה של האומה, שחלקיה היו לברות לתנועת הריפורמה הרתומה לעגלת-הטמיעה, אלא נתגלתה גם התחושה המצוּיינה של פרוגנוסטיקן ופרספקטיביסטן המבין, כי אפשר ומימושה של הפרוגנוזה רחוק, כשם שגישומה של הפרספקטיבה רחוק, אך חובה היא לכלכל את החיים וההכרה באופן שלא יכחישו, לפחות, את הפרוגנוזה והפרספקטיבה.
הלא זה המעגל של כאילו, שהיה חלל נשימתה של ההשכלה העברית שלא-מדעת ונעשה, ביחוד מכוחו של “השחר” ועורכו, חלל-נשימתה מדעת. שהרי לכאורה פליאה היא – משכילים ראשונים ואחרונים טיפחו את לשוננו באופן שהכשירוה להיות כלי-מיבטא לכל צרכי-החיים, לכל גוני ההגוּת והרחש, מבלי שהיתה לשון-חיים ממש; ואדרבה, הם עצמם זירזו את קוראיהם שיעשו אחת לשונות-נכר, ביתר דיוק: לשון סביביהם, אם שכניהם אם שליטיהם, כלשון חיים; ואי אפשר לומר, כי אילו נלחצו משכילים אלה ואלה אל הקיר ונשאלו לפשר יגיעתם וסתירתה ממנה ובה, היתה תשובה נכונה בפיהם. מה שאין כן עושה “השחר” – הוא ידע את התשובה, ואם כי לא הגיעה בפי-עטו לבהירות אחרונה, הרי מותר לציין את עיקר-תפיסתו על דרך כך: הלשון העברית, אף כי איננה עתה לשון-חיים, חייבת לנהוג כלשון-חיים, לפי שהיא וחייה אדוקים בתקווה של שיבת העם למחצבתו-מחצבתה. שעל כן לא יפליאנו, למשל, דבר-תוכחה הנאמר על אזני מחבר מחזה, שלא יסתתר מאחורי הטענה, כי אין, ומי יודע אם ומתי יהיה, תיאטרון עברי, אלא יכתוב את מחזהו, כאילו היה תיאטרון עברי לכל דבר. וכן מותר אולי להגיד, כי המצווה שמצווה בה כל ישראל, כלשון ההגדה, שהוא חייב לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, היא מצווה לא בלבד על לשעבר אלא גם על העתיד לבוא: כאילו הוא ייצא ממצרים, ואם הוא לא ייצא, ודאי צאצאיו ייצאו ומשום כך הוא חייב להכשיר את עצמו לכך. לאמור, הדיאלקטיקה הזאת שהיתה כסם-חיים לתקופת-מעבר ליהודי המודרני, היא תקופת מעבר בין תקוות-ציון כעיקרון ובין שיבת-ציון כמעשה, מצאה בו, בבעל “השחר” את העז והנועז שבלוחמים. ומישנה הזכות היא לו, כי הוא עצמו עבר בגשר-המעבר לציון ממש, ורוחה צרורה בתנועת-ההתנערות, שחזה אותה בימיו – הלא הם, לפני הסופות, בוני פתח-תקווה, ואחרי הסופות, בוני ראשון-לציון וגדרה.
ג
הצופה בדרכו של בעל “השחר” אינו יכול להדיר עצמו מתהייה ותמיהה: איך ידע איש צעיר זה בכוח עצמו לבנות, בתוך נחשול של נכר ולעז, בימת עברים לוחמת ולהיות בה בחינת הכל-מכל-כל – הוא העורך, הוא המספּר, הוא הפוּבליציסטן, הוא המעורר כוחות מקרוב ומרחוק, לקיים למעשה את משאת נפשו – להיות העברית ספרות רבת-פנים ושלימת-דמות, אשר בה ספרות יפה וחכמה, שיר וסיפור, מסה וחקר, מלוא צרכי נפש ורוח. אכן, וינה כבר היתה אכסניה לאכסניות עברים, אך צאו וראו מה רב השוני – אכסניה אחת, “בכוּרי העתים” שמה סמלה – נבלעה לרוח התקופה ופסעה פסיעותיה התמות לתוך אירופה, מבלי שעורכיה וסופריה ידעו, איך ישראל יקיים עצמו בעמים, ועד מהרה אף יבשו מעינות סביביה; אכסניה אחרת, “כוכבי יצחק” שמה סמלה – בתוך שיכחה והתכחשות נתלקטה פליטת-אפיגונים, שבלי-ספיח, כאור קלוש של כוכבים בלילה; אכסניה שהיא מענייננו עתה, “השחר” אף שמה סמלה – בוקר חדש ורענן, בוקר שיבתם המוחלטת של התועים, ושעל-כן בוקרה של האומה כולה.
[שבט תשי"ד]
© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.