א
מי שעתיד היה להיות גדול־הציירים של חיי־ישראל, הכנוסים ברוב־אוכלוסים במיצר־עיירות כחטיבת־חיים גדורה ושלמה לעצמה, מי שנועד להציל את דיוקן־החיים האלה מכליה־לפנים־כליה, הוא שיכחת־הדורות, ולהחיותם לחיי־מישנה, חיים שביצירה ביסוד־האמנות, שהם חיי־עד – יצא צעיר ויתום מעבייה של מצוקת־ישראל, מעיירה בעיירות, מקאפוליה הקטנה ושוטט ביישובי־עמו. הוא ניטלטל בהם עני ועזוב, רעב לפת ונכסף לקורת־גג, כרוך אחרי פושט יד חיגר, איש־תחבולות ורב־ערמה. הלך בערי־ישראל ועיירותיו בליטא ובווֹהלין, באוקראינה ובפודוליה, נדד ולבו הומה וער ועיניו רושפות ממראות ובנות־מראה, כי ראה בחוש את הליכות־עמו ומחשכי־עולמו ומסכת־המראות נגנזה בו כמשמרת־דאבה ויקר.
ב
נגנזה בו כמשמרת, כי מאוד ארכו הימים עד שזכתה לחיי־מישנה. אמנם, כמעט משחר־הילדות נראה הקולמוס ככלי־חמדה ואחיזתו תענוג – אך שימש תחילה בכמה וכמה מלאכות, כבדות ונכבדות, עד שמצא תיקונו ומילואו, גאולתו, במלאכת־המלאכות, מלאכת מחשבת. אם לא נביא במנין את הכתיבה לתומה של הנער שאימן ידו במעשה־חרוזות ובדומה לכך נראה ראשית כתיבתו כפעולת־שירות מכוּונת, כרוחו וכטעמו של דור־הסופרים, שדגלו עליו השכלה. אוכלוסי־העם שרויים באפילה ובעניות – אור־הדעת ירוממם מאשפתות, יקרבם למתוקנים שבהם כאזרחים חסונים ונהנים בגויי־הארצות. את פעולת־השירות הזו משמש הצעיר – שנעשה סופר שלא מדעתו כשעמד מיטיבו ושלח כתבו ל“המגיד” – במאמרים על עסקי־חינוך, בביקורת שנונה (“משפט שלום”), דרך־סיפור (“למדו היטב”, שגמר־גלגולו ב“האבות והבנים”) וביחוד במפעל רב־רישום, בספר שפתח לפני הקורא העברי וקרב אליו עולם גדול של ברואים (“תודות הטבע”, שמשענתו בספר לועזי וניתנה בו תוספת גדולה שנסמכה על מקורי־ישראל ועל כוח־חידוש בביאור ובקביעת מונחים). חוליה נכבדה בשלשלת המעשים־להועיל של ההשכלה – הרחבת־אפקים, שהמשכילים ראו בה בבהילות־אמונה ובקוצר־הראייה את עצם־הישועה, אך קורות־הימים פירשו אותה כאחד הגילויים ברעב־החיים של האומה הבזוזה.
ג
כי האומה הבזוזה היתה תמיד לנגד העיניים כמראה זוועה, העוכר כל צהלה שבקלות דעת ואמונה ומזרז למעשה־התיקון, לתאוות־הישע. בתוך מראה־הזוועה נבלט הפצע השותת של נגעי־בית – עדת־עושקים המתעמרים בהמוני־עם, תקיפי הקהילות שהם הרקב בבית־ישראל. הזעם והלעג שנשפכו עליהם הצריכו כלי־מבטא השגור בפי ההמונים – והרי המעבר ליידיש וראשית מעשה־החציבה הגדולה במעמקי־השכבות של העם ואוצר־לשונו שבדיבור. הנגעים־מבית, העושק־מבית – הרי ענין־החיבורים המתפרסמים והולכים (“דאָס קליינע מענטשעלע”, וביחוד “די טאקסע”) והם מעלים גל של אהדת־הרבים, הנדכאים, ואילו המעטים, המדכאים, מתנכלים לו לרדפו עד חרמה (גבאי ברדיצ’ב מבריחים אותו מעירם). מגמת־התוכחה ומוסר־ההשכל הבולטת ביותר בחיבורים אלה, נעימתה נבלעת והולכת בספרים הבאים, שעליהם ובהם עיקר גדולתו, ושבהם בקעת־החיים נתרחבה בשיעור עצום, כדי קליטת כל החיים של כנסת־ישראל, הסגורה במיצר־העיירות.
ד
כל החיים – ממוסדותיהם בקיום, בפרנסה ובתורה, בהליכותיהם ומנהגם עד קטון קמט שבמלבוש ואחרון־ניע שבהעווית־הפנים – אפופיאה, המשמרה עם שקיעת־ערבם של חיים את זכרון־יומם רב־התלאה ודל־הנחת, המפסלת מצבת־עד להוויה עלובה של המוני־עם, מתפלשים במכאובם, נדכאים עד עפר, שפלים ומושפלים, מזכרת־עוון ומזכרת־אסון לעצמם ולזולתם. מעגל־החיים האלה, האומללים עד היסוד בם, מתלבטים בו כאחת התקיפים והנדכאים מבית כצרור־יסורים אחד – סוסה עלובה ונזופה אחת, ששר־גורלה לא חשך ממנה כל מדווה ופורענות, בעקרבי־לעג ולחישות־חנינה ניתן תיאור־ההוויה הזאת וכל מה שהתמונה מתפרסה יותר למן סמל־האימים ב“סוסתי”, הגרוטסקה המחרידה של “מסעות בנימין השלישי”, עלבונם של החיים וצלם־האדם ב“ספר הקבצנים”, עד לנעימת־הפיוס המחליקה מעט את קמטי־הצער, שנצנוציה מבליחים ב“עמק הבכא” ומתפשטים ביתר־קרינה ב“בימים ההם” – כן מתבלע והולך מוסר־השכל והתוכחה, כל שכן כוונת הלימוד להועיל – ומתבלט התיאור ששורש־יניקתו וענף־כוונתו מתמצים בתוך עצמם, מתבלט מפעל־אדירים של מלאכת־מחשבת, שעיקר חתירתה השלם־אמנות.
ה
כי השלם־האמנות התנוסס כאן כשיא־כיסופים והישג מעל כל עקיפי הדרכים ופיתוליהם המרובים. וגדול־העיכובים להשלם זה היה באַמת־הביקורת המוצנעת, שראשית־קנינה בבית־ ההשכלה ולא נטרדה לעולם עד תומה, אפילו בשעה שהתיאור נראה מקולף משיורי־מגמה ובחינת־התוכחה. אכן לא פסקה ההיאבקות הגדולה שבין יצר־תיאור וגמר־מלאכה באמנות ובין חובת־התוכחה וההערכה לפי אותה אַמת־הביקורת – והיא שהעמידה כאן את המושלמה שבדמויות, את דמותו של ר' מנדלי, הנטוע בעולמו כממוזג בו וכמפליג ממנו כאחת. אולם ראש־מעצורים זה בדרך־ההעפלה לפיסגת־השלמוּת של פסל שעיצוב־דמותו היא לו ראשית ותכלית, היא הפיסגה שעליה מוצאת החוויה של מראה־העיניים והלך הנפש את המשך־עצמה והשלם־עצמה, את תחייתה ביצירת־אמנות, – ראש מעצורים זה היה גם כלי מחזיק ברכה. הוא ששמר מפני אותה הראייה המתעלמה מכל הצללים שבמסכת־חיים זו ומלקטת אורותיהם בלבד ומלכדתם כעטרת־הוד וכליל־פאר, חמדה אחרונה של תנחום ושלמוּת. הראייה הזאת שהיא אב־בנין לתיאור־החיים האלה בפי יוצרים בדור אחרון, יש בה כדי להטעימנו טעם של השלם־יצירה ומפעל־אמנות שהוא ראשית ותכלית לעצמו ואין בו לא פגם כוונות ולא רבב־מגמות, אך לא מעט מן הסכנה חבוי בו, היא סכנת־טישטושה או טירודה של תכונה, שהיא אוויר־חיים לאומה בזוזה ורדופה – התכונה הגדולה של בינת־העתים.
ו
ובינת העתים היתה גם בגמר־המלאכה של חיי־יצירה אלה, בגוּלת־כותרתם – שלושת הכרכים בעברית. רחש־החיוּת שאמר לעזוב בורות נשברים של שפת־מליצה ושברי־פסוקים ולרוות ממקור ברוך של לשון־עם מדברת – הוא שגזר לחפור באר־מים־חיים, שכיסה עליה עפר־השיכחה, לגלות את רבדי־השכבות הרבות והגנוזות שמשומר בהם כוח־חיים העתיד לפרנס את תחיית־האומה הבזוזה – רחש חיוּת זה, אבי בינת העתים, פסל את מצבת־העד להוויית־חיים בישראל בלשון־העד שלו.
[תרצ"ו]
בפתח הביבליוגראפיה של כתבי מנדלי ואיגרותיו
א
ספרותנו, ספרות הדורות האחרונים, שענינה הוא מגופי ההתעניינות של הקוראים לשכבותיהם ולימודה הוא מגופי ההשכלה של התלמידים לדרגותיהם, עמדו ועומדים לה משמשים הרבה, שעשו ועושים אותה ענין לענות בו – החוקר במחקרו, המבקר בביקרתו, המורה בהוראתו. שלושה אלה, בין מפרנסים זה את זה בין מתפרנסים זה מזה, יגיעתם המשולבת עשויה להקנות ואף מקנה לו לעם את ספרותו באופן שיטעם בה מלוֹא־טעמה של יצירה מתוך מיזוגה של ידיעה שלמה, הבנה נכונה והנאה משופרת. אבל מה נעשה והכוונה הטובה, המונחת ביסודה של היגיעה הזאת, שוברה בצדה – אין לך באישי הספרות הזאת, ואפילו בראשיהם מי שכתביו זכו למהדורה מלאה ובדוקה מצדי־צדדיה; ואם הסופרים, שישיבתם בדיוטה העליונה כך, הסופרים שישיבתם בשארי הדיוטות, לא כל שכן; ונמצא עצם קנינה של שלמוּת הידיעה בפעלו של סופר ודרכו בספר, על מסלול־נוסחו ושבילי־גירסותיו, כשדה המשובשה קוצים הרבה, שכיסוחם קשה לו לחוקר ומנוּע ממבקר ומורה. שכן החוקר חייב לחזר אחרי עלים בלים הפזורים אילך ואילך, כדרך שהיה חייב קודמו וכדרך שיהא חייב הבא אחריו; וכל עוד לא ניתן מצע דיון ועיון מלא ובדוק, או בקיצור: טקסט בחון, חובת החיזורים כגלגל החוזר שסיבובו נעצר לרוב באמצע תנופתו, ונמצא כל חוקר וחוקר כמחויב בפרשת־בראשית הקובעת עצמה כפרשת־תמיד. ואם החוקר לא שנה את המישנה לכל דקדוקיה, – המבקר והמורה, ביחוד של כיתות בינונים, קל וחומר הקורא המצוי, מניין? נמצאת החובה להתקין הוצאה שלמה, בחונה ובדוקה של כתבי הסופרים, וראש להם ראשיהם, כזכות ראשונה וכחובה ראשונה כאחת. וכצירופה של זכות זו וחובה זו אתה מוצא במה שהמכון למדעי היהדות שבאוניברסיטה העברית בירושלים נטל עליו, ביזמתו של ישראל היילפרין, לדרוש ענין נחשב זה הלכה למעשה ולקיימו במפעל־מופת – התקנת הוצאה אקדימית של כל כתבי מנדלי מוכר ספרים, אמנם, ההכרעה, מה ראוי להיות בכור במסכת עשייה זו, אפשר שתהא שנויה, ואף היתה שנויה, במחלוקת־הפוסקים, אבל עצם הבחירה של מפעל, הפתוח לשני שערי הלשון של ספרותנו, לשון עברית ולשון יידיש, ודאי שהיא טעונה ברכה; ואפילו מי שהיה רוצה להקדים את המוקדם, והיה שמח לראות תחילה מהדורה כזאת במפעלים צנועים יותר, כגון שבחי הבעש"ט מכאן וכתבי ר' מנדל לפין מכאן, אינו יכול שלא לענות, ואפילו לרצונו, אמן.
ב
ויתרונותיה של ההכרעה הזאת נהירים וסבירים כמאליהם: מפעלו של מנדלי נמשך על פני יריעת זמנים ארוכה, כשבעליו אין ערנותו האינטנסיבית היצירית מתרופפת או מתפוגגת אלא מתגברה ומחריפה, ואפילו כשהוא מקיים בעיקר את המה הישן, הרי מתוך שהוא מעלה ומוסיף ומעלה את האיך החדש, הוא מעלה ממילא את המה עילוי אחר עילוי; וביותר שדרכו לשבב ולמרק ראשונות, מתלווית לה הרחבה לאחר הרחבה, עד שהאחרונות מעמידות מה שהיה תחילה קונטרס קטן והנה סופו מגילת ספר גדולה. הגידול, על פליאתו וקסמו, הוא כדמיונה של צמיחת זרע שסופה שגשוג־אילן: איך גדל המפעל הזה בתקופת ימים ארוכה, שהיתה מתקופות ההכרעה בגורל העם; מה פתחונו של הסופר וספרו בפני גלי התמורות ומיפצל־הזרמים ומה סגרונם בפניהם – הרי חידת חיים ויצירה, שפתרונה אינו באפשר אלא מתוך בינה בתהליכה של היצירה ומהלכה פסיעה פסיעה. הלכך הוצאה שלימה ובחונה של כל כתביו של מי שהוא כשם־דבר לאוּניה הפרסונאלית בכפל הלשונות, הנענית לו לאותו מצע־יצירה, אחת אחת לפי חוקתה וחוקיה, מניחה פתח־בינה במפעל־אדירים, תעודת דור ועדוּת לדורות, כשם שהיא מניחה פתח הבנה שלמה ומוסמכת, שלא האיש ושיחו, אשר סביביו גם עתה, מקץ שני דור ודור, נשערה מאד; שכן גם עתה מעריכיו, בין קטיגורים בין סניגורים, המצומצמים לרוב במה שנקרא קאנון של מנדלי, נוהגים שלא לראותו חטיבה היסטורית אלא חטיבה אקטואלית, ובין הדין עמהם ובין אין הדין עמהם, צמצומם אינו שבח לא להם ולא לנושאם.
ג
ובבוא המכון למדעי היהדות לקיים את החלטתו, ותהי ראשית המעשה של חבורת העוסקים במפעל הזה, ובראשם שמואל ורסס באגפה של יצירת מנדלי בעברית, חנא שמרוק באגפה של יצירת מנדלי ביידיש, לפטור את הידיעה על מנדלי ממידת צמצומה ולהעמידה על שלמוּתה, על דרך האגירה של כל שיצא מתחת קולמוסו של מנדלי, בין נועד לרשות הרבים בין נועד לרשות היחיד, בין נתקיים בדפוס בין נשתמר בכתב־יד, שיהא מוכן ומזומן לשירותה של המהדורה האקדימית, שתכניתה סדורה לפי סוגי הספרות (סיפור, מחזה, שירה, פובליציסטיקה, ביקורת, איגרות, תרגומים ובדומה להם) וכלולה בי"ב כרכים גדולים, כשכל חיבור ניתן במהדורתו האחרונה שיצאה מלפני המחבר בתוספת כל שינויי הנוסחאות והגירסאות, בין נמצאו בכתב בין נקבעו בדפוס, אם בעתונות ואם בספר; ובעוד החיבורים כפולי הלשון יינתנו בהקבלה של זה־לעומת־זה, הרי כמה חיבורים בני חשיבות מיוחדת יינתנו בשלמוּת נוסחותיהם, וביותר אלה שהמרחק בין מהדורתם ראשונה ואחרונה הוא לא בלבד מרחק מופלג של ימים אלא ביחוד מרחק מופלג של שיעור ויכולת. וכלוואי יינתנו נספחי־עזר; מחקרי־סיכום של מהדורות שונות, מילונים בשתי הלשונות, ביבליוגראפיה של מנדלי ועליו, ואין צריך לומר מנגנון נאות של ציונים והערות.
ד
וכחלוץ הנשלח ראשונה לרשות הרבים היא הביבליוגראפיה של כתבי מנדלי, שטרחו עליה המפעל לביבליוגראפיה העברית, י. א. קלאוזנר, נ. בן־מנחם, צבת ראשונה לעשייה, אסופת איגרותיו ברשימה שהתקין י. שיינטוך והצעת העקרונות והמבנה של המהדורה האקדימית.
[סיון תשכ"ה]
פתיחה לסימפוזיון בקונגרס הרביעי למדעי היהדות
א
מהדורה שלמה של כתבי מנדלי, כדרך שעלתה, ביזמתו של ישראֵל היילפרין, מלפני המכון למדעי היהדות ונדרשת עתה הלכה למעשה, עשויה להעמיד, לעיני הקורא והחוקר, כתביו של סבא כמלוֹא התפתחותם על תחנותיה ובנות־תחנותיה המיוחדות, לרבות מעשי ההרכבה והצמצום, הביקורת והחילופים, הגדישה והמחיקה, כפי שמסוגלת לשקפם מערכה מלאה של שינויי־נוסחאות ושינויי־גירסאות. מהדורה כזאת תהא ממילא משענת מוסמכה ומהימנה ביותר להערכתו של אותו חזיון־ספרות מקרנות־חזות שונות וכמובן אף, ואולי בייחוד, מקרן־החזות הנחשבת: עשייתו היצירתית של מנדלי בשתי הלשונות, מהלכו בתוכן ונפתוליו ביניהן. כידוע, מניחים כתביו, בקווים גדולים וגמישים, חלוקה משולשת: ראשית, ההתחלה העברית, שהיא בעיקרה פובליצסטית, דידאקטית ובחלקה בלטריסטית, שבחינתה הלשונית היא על דרך ההשכלה ותגבורת־יסוד המקרא שלה, שניסתה ליטול תכנים מורכבים של יום אקטואלי קרוב ולדחוס ואתם לתוך דפוסי־מליצה מוכנים של שלשום היסטורי רחוק; שנית, ההתחלה היידית והמשכה, שהיא רובה ככולה בלטריסטית, והבשילה אותה פרוזה סיפורית, שהיא שיעור קומתו לאמיתה, והיא מרכזה של יצירתו, הדוחה ממילא את כל השאר לשולי ההיקף; שלישית, ההמשך העברי, תרגום יצירתו שלו עצמו. ביתר בירור: התכה של יידיש אמינה, אם לא אמינה ביותר, בעברית מקבילה, שבה לשון התנ"ך נחלפת בלשון שלאחריה, שבחינתה הסגנונית עשויה כלשון חכמים, בחינתה הלכסיקאלית מבונה כלשון מדרשים וכלשון מקורים מאוחרים, ואפילו מאוחרים ביותר, ותשלובה במסכת הסיפור היא מופלאה כל־כך, שבשעת המעבר מיידיש מדוברת לעברית נכתבת, היסוד המלאכותי נבלע ביסוד האמנותי, והיסוד האמנותי נבלע ביסוד הטבעי. אולם אף מרכז־יצירתו של מנדלי מניח חלוקה משולשת: תחילה בא בנין המקור, הוא הנוסח שביידיש; לאחריו בא בנין תרגומו, הוא הנוסח שבעברית; ולסוף באה מסת בינוי הנוסח שביידיש לפי הנוסח שבעברית; שילוש שעצם־אפשרותו מסתברת מתוך שילוש שבמחבר גופו, הלא הוא עקשנותו המשולשת: העקשנות של האישיות החלוטה שבו; העקשנות של הליטאי המחמיר שבו; העקשנות של האמן־העשוי־ללא־פשרה שבו. ובהפליאנו את רצונו המופלא ואת יכולתו המופלאה ממנו, להשיג, מתוך התכת עצמו, את מירב־השיווּי והתקבולת ומשקלם, אין אנו רשאים להתעלם מחובת ההבחנה, מה כאן מסורה ומה כאן חידוש.
ב
לענין מסורה – במעשה תרגום אין ישראל תינוק־דחד־יומא, הרי אנו, בתולדת האדם, מראשוני המתרגמים ומראשוני המתורגמים, והחל בתרגום השבעים והארמי הראינו, מה פירושה של חובת זהירות, דייקנות ואחריות במלאכה כזאת; והמידות האלו נתקיימו, אם במלוֹאן ואם בעיקרן, בשלל לשונות־התרגום שלנו; והוא ענין, שסופו יתחוור, על מלוֹא כוונתו ומכוּונוּתו, כשנחדל מעיסוק־עראי ונתחיל בעיון־קבע, העשוי דרך שיטה, – חקר מסורת־התרגום שלנו, ומסורת הטייטש בכללה. ולעניין חידוש – הריהו, בעצם, השימוש במידות אלו, כפי שמחייב נוסח של קודש לגבי נוסח של חול, הווה אומר: השימוש ביחס ללשון קודש לגבי לשון יידיש. היידיש של מנדלי, כמותה כעברית המאוחרת שלו, אינן חידוש – שתיהן פסיעה הגונה, אך טבעית, בעקבי קודמו ומופתו, מנדל לפין, שעלה על דרך של יידיש אידיומאטית, ועל דרך, אם מותר לומר כן, של אידיומאטיזציה של עברית; חידושו של מנדלי הוא לא בלבד בעימותם של שני הדרכים האלה, אלא בהתמודדותם על גבי אותו מצע עצמו, אותו הנושא עצמו, ובפרטי־פרטים, עד שההקבלה של היסודות שיצאה מלפני נוסח לפין, נעשתה, בחינת זהות, בנוסח מנדלי. יתר על כן, ההצלחה המקסימה של ההתמודדות הזאת לא נרתעה מפני נסיון אחרון לשלש את ההרפתקה הזאת: הנוסח של יידיש מדוברת שהוליד נוסח של עברית כמו־מדוברת – שהיא בימינו מדוברת ממש – ביקש להוליד נוסח יידיש חדש.
ג
מה היתה דרכה של עשייה זו, פסיעה פסיעה, כיצד התלכדו יגיעות־החיפוש שלא ידעו ליאוּת, עד שהפרטים הקטנים הצטרפו למפעל גדול, תורה היא ולימוד היא צריכה. ומשתתבאר לנו התורה הזאת, על סמך מהדורה ביקורתית מדוייקת, תהא בידנו דוּגמה־למופת, לבאר או, לפחות, לנסות ולבאר שורה של חזיונות, גם ישנים גם חדשים, בספרותנו, שהצד השווה שבהם היא האחדות האישית והכפילות הלשונית. היא, דרך משל, תסייענו לעיין בשיר ווינץ־האַנס ולברר, מה כתב המחבר תחילה, האם נוסח שבלשון־הקודש או נוסח שבאשכנזית־יהודית, ומה משמעה של הנפקא־מינה, והוא הדין במגילת איבה או בקונטרסו של ר' אברהם אפטייקר וכדומה; ואם נקפוץ קפיצה גדולה במסילת הדורות, נוכל להתבונן בענין שבחי הבעש“ט ובעיקר בסיפורי המעשיות של ר' נחמן; והוא הדין בספרות ההשכלה, החל בקומדיה של אהרון וולפזוהן וכלה במקל נועם לוולוול זבאראז’ר או פריידעלע לבירך שאפּיר, שכפל־הלשון בא בהם עמוד כנגד עמוד; וכן דוגמאות מסובכות יותר למן מגלה טמירין לפרל עד פורים־שפיגל לדיק, שאנו יודעים בפירוש, כי הנוסח העברי היא פארודיה, טראווסטאציה או פאראפראזה של נוסח יידיש ואנו מקשים לדעת, מה הזיקה והשייכות שבין נוסח יידיש הגלוי, הבנוי על נוסח עברית הגלוי, ובין נוסח יידיש הסמוי, שמתוכו נולדה הפארודיה, הטראווסטאציה או הפאראפראזה. ואולי נמצא אף מפתח לשחזר, ויהא בשרטוטים כוללים ביותר, דרשה של המגיד מדובנא מתוך תרגומו של ר' בריש פלאם, בסיועם של קצת המשלים שנתפרסמו, בעברית או ביידיש, קודם בידי אחרים. ונותן להמשיך את הטיול עד עצם ימינו – אני עצמי, נמשכתי במחזור שיעורים, לא בלבד ל”בעיר ההריגה" ו“לשחיטה־שטאָט” לביאליק, אלא אף ל“מגילת יהודית” שביידיש ו“למעשה נזירה” שבעברית לשמחה בן־ציון, ל“דער טויט” שביידיש ול“מות הזקנה” שבעברית וכן ל“אין א פארוואָרפן ווינקל” ו“על גבול אוקריינה” ליעקב שטיינברג, ל“טויטנטאַנץ” שביידיש ול“אגדת הסופר” לש"י עגנון, משולשת־הנוסח שבעברית וכדומה.
ד
וברשותכם אסיים בדבר בשם אומרו: לפני שנים הרבה גילגלתי בשיחה ארוכה עם יעקב פיכמן, בענין אמנותו כפולת־הלשון של מנדלי, ותוך־דיבור נזכרה הערכת פרישמן על מנדלי, והעירותי, כי הוא חידד־במופלג את האמנותי־אמנותי־ביותר במשל, הידוע עד־דוֹש הוא משל המבול, כשם שחידד־במופלג את האנושי־אנושי־ביותר בסיפור מעשה־הכיבוד בביתו של מנדלי – העוגה הקשה, שאי אפשר היה לנגוס בה ושסימן השן בה גילה, כי היא־היא העוגה מן הכיבוד הקודם, וכוס התה המר, שנלוותה לה אמירתו הלוצצת של מנדלי: בחש, בחש, למטה מצוי סוּכר, כשהכוונה למחסן־סוכר בקומה התחתונה. יעקב פיכמן חייך, אך פתאום אמר: ואני אומר לך, כי אם פרישמן הניח, אמנם, מידו את העוגה הקשה, הטיל בו סבא הצצה חדה, נטל בעצמו את העוגה וּטבלה בכוס־התה ובחש יפה־יפה, ומשעלה הסוכר ונמס, היה הזקן טועם וגומע ברוב תיאבון, לאמור: מחיה נפשות. פיכמן הטיל הפסקת־מה, וסיים: זוהי מלאכת־מחשבת, ליטול עוגה קשה ולרככה, וליטול תה מר ולמתקו. משל הוא; ואילו הנמשל, שעל פיו כוונת העוגה הקשה היא לעברית וכוונת התה המר היא ליידיש, הוא כעניין הלמד מאליו.
[טבת תשכ"ו]