א    🔗

מי שעתיד היה להיות גדול־הציירים של חיי־ישראל, הכנוסים ברוב־אוכלוסים במיצר־עיירות כחטיבת־חיים גדורה ושלמה לעצמה, מי שנועד להציל את דיוקן־החיים האלה מכליה־לפנים־כליה, הוא שיכחת־הדורות, ולהחיותם לחיי־מישנה, חיים שביצירה ביסוד־האמנות, שהם חיי־עד – יצא צעיר ויתום מעבייה של מצוקת־ישראל, מעיירה בעיירות, מקאפוליה הקטנה ושוטט ביישובי־עמו. הוא ניטלטל בהם עני ועזוב, רעב לפת ונכסף לקורת־גג, כרוך אחרי פושט יד חיגר, איש־תחבולות ורב־ערמה. הלך בערי־ישראל ועיירותיו בליטא ובווֹהלין, באוקראינה ובפודוליה, נדד ולבו הומה וער ועיניו רושפות ממראות ובנות־מראה, כי ראה בחוש את הליכות־עמו ומחשכי־עולמו ומסכת־המראות נגנזה בו כמשמרת־דאבה ויקר.

ב    🔗

נגנזה בו כמשמרת, כי מאוד ארכו הימים עד שזכתה לחיי־מישנה. אמנם, כמעט משחר־הילדות נראה הקולמוס ככלי־חמדה ואחיזתו תענוג – אך שימש תחילה בכמה וכמה מלאכות, כבדות ונכבדות, עד שמצא תיקונו ומילואו, גאולתו, במלאכת־המלאכות, מלאכת מחשבת. אם לא נביא במנין את הכתיבה לתומה של הנער שאימן ידו במעשה־חרוזות ובדומה לכך נראה ראשית כתיבתו כפעולת־שירות מכוּונת, כרוחו וכטעמו של דור־הסופרים, שדגלו עליו השכלה. אוכלוסי־העם שרויים באפילה ובעניות – אור־הדעת ירוממם מאשפתות, יקרבם למתוקנים שבהם כאזרחים חסונים ונהנים בגויי־הארצות. את פעולת־השירות הזו משמש הצעיר – שנעשה סופר שלא מדעתו כשעמד מיטיבו ושלח כתבו ל“המגיד” – במאמרים על עסקי־חינוך, בביקורת שנונה (“משפט שלום”), דרך־סיפור (“למדו היטב”, שגמר־גלגולו ב“האבות והבנים”) וביחוד במפעל רב־רישום, בספר שפתח לפני הקורא העברי וקרב אליו עולם גדול של ברואים (“תודות הטבע”, שמשענתו בספר לועזי וניתנה בו תוספת גדולה שנסמכה על מקורי־ישראל ועל כוח־חידוש בביאור ובקביעת מונחים). חוליה נכבדה בשלשלת המעשים־להועיל של ההשכלה – הרחבת־אפקים, שהמשכילים ראו בה בבהילות־אמונה ובקוצר־הראייה את עצם־הישועה, אך קורות־הימים פירשו אותה כאחד הגילויים ברעב־החיים של האומה הבזוזה.

ג    🔗

כי האומה הבזוזה היתה תמיד לנגד העיניים כמראה זוועה, העוכר כל צהלה שבקלות דעת ואמונה ומזרז למעשה־התיקון, לתאוות־הישע. בתוך מראה־הזוועה נבלט הפצע השותת של נגעי־בית – עדת־עושקים המתעמרים בהמוני־עם, תקיפי הקהילות שהם הרקב בבית־ישראל. הזעם והלעג שנשפכו עליהם הצריכו כלי־מבטא השגור בפי ההמונים – והרי המעבר ליידיש וראשית מעשה־החציבה הגדולה במעמקי־השכבות של העם ואוצר־לשונו שבדיבור. הנגעים־מבית, העושק־מבית – הרי ענין־החיבורים המתפרסמים והולכים (“דאָס קליינע מענטשעלע”, וביחוד “די טאקסע”) והם מעלים גל של אהדת־הרבים, הנדכאים, ואילו המעטים, המדכאים, מתנכלים לו לרדפו עד חרמה (גבאי ברדיצ’ב מבריחים אותו מעירם). מגמת־התוכחה ומוסר־ההשכל הבולטת ביותר בחיבורים אלה, נעימתה נבלעת והולכת בספרים הבאים, שעליהם ובהם עיקר גדולתו, ושבהם בקעת־החיים נתרחבה בשיעור עצום, כדי קליטת כל החיים של כנסת־ישראל, הסגורה במיצר־העיירות.

ד    🔗

כל החיים – ממוסדותיהם בקיום, בפרנסה ובתורה, בהליכותיהם ומנהגם עד קטון קמט שבמלבוש ואחרון־ניע שבהעווית־הפנים – אפופיאה, המשמרה עם שקיעת־ערבם של חיים את זכרון־יומם רב־התלאה ודל־הנחת, המפסלת מצבת־עד להוויה עלובה של המוני־עם, מתפלשים במכאובם, נדכאים עד עפר, שפלים ומושפלים, מזכרת־עוון ומזכרת־אסון לעצמם ולזולתם. מעגל־החיים האלה, האומללים עד היסוד בם, מתלבטים בו כאחת התקיפים והנדכאים מבית כצרור־יסורים אחד – סוסה עלובה ונזופה אחת, ששר־גורלה לא חשך ממנה כל מדווה ופורענות, בעקרבי־לעג ולחישות־חנינה ניתן תיאור־ההוויה הזאת וכל מה שהתמונה מתפרסה יותר למן סמל־האימים ב“סוסתי”, הגרוטסקה המחרידה של “מסעות בנימין השלישי”, עלבונם של החיים וצלם־האדם ב“ספר הקבצנים”, עד לנעימת־הפיוס המחליקה מעט את קמטי־הצער, שנצנוציה מבליחים ב“עמק הבכא” ומתפשטים ביתר־קרינה ב“בימים ההם” – כן מתבלע והולך מוסר־השכל והתוכחה, כל שכן כוונת הלימוד להועיל – ומתבלט התיאור ששורש־יניקתו וענף־כוונתו מתמצים בתוך עצמם, מתבלט מפעל־אדירים של מלאכת־מחשבת, שעיקר חתירתה השלם־אמנות.

ה    🔗

כי השלם־האמנות התנוסס כאן כשיא־כיסופים והישג מעל כל עקיפי הדרכים ופיתוליהם המרובים. וגדול־העיכובים להשלם זה היה באַמת־הביקורת המוצנעת, שראשית־קנינה בבית־ ההשכלה ולא נטרדה לעולם עד תומה, אפילו בשעה שהתיאור נראה מקולף משיורי־מגמה ובחינת־התוכחה. אכן לא פסקה ההיאבקות הגדולה שבין יצר־תיאור וגמר־מלאכה באמנות ובין חובת־התוכחה וההערכה לפי אותה אַמת־הביקורת – והיא שהעמידה כאן את המושלמה שבדמויות, את דמותו של ר' מנדלי, הנטוע בעולמו כממוזג בו וכמפליג ממנו כאחת. אולם ראש־מעצורים זה בדרך־ההעפלה לפיסגת־השלמוּת של פסל שעיצוב־דמותו היא לו ראשית ותכלית, היא הפיסגה שעליה מוצאת החוויה של מראה־העיניים והלך הנפש את המשך־עצמה והשלם־עצמה, את תחייתה ביצירת־אמנות, – ראש מעצורים זה היה גם כלי מחזיק ברכה. הוא ששמר מפני אותה הראייה המתעלמה מכל הצללים שבמסכת־חיים זו ומלקטת אורותיהם בלבד ומלכדתם כעטרת־הוד וכליל־פאר, חמדה אחרונה של תנחום ושלמוּת. הראייה הזאת שהיא אב־בנין לתיאור־החיים האלה בפי יוצרים בדור אחרון, יש בה כדי להטעימנו טעם של השלם־יצירה ומפעל־אמנות שהוא ראשית ותכלית לעצמו ואין בו לא פגם כוונות ולא רבב־מגמות, אך לא מעט מן הסכנה חבוי בו, היא סכנת־טישטושה או טירודה של תכונה, שהיא אוויר־חיים לאומה בזוזה ורדופה – התכונה הגדולה של בינת־העתים.

ו    🔗

ובינת העתים היתה גם בגמר־המלאכה של חיי־יצירה אלה, בגוּלת־כותרתם – שלושת הכרכים בעברית. רחש־החיוּת שאמר לעזוב בורות נשברים של שפת־מליצה ושברי־פסוקים ולרוות ממקור ברוך של לשון־עם מדברת – הוא שגזר לחפור באר־מים־חיים, שכיסה עליה עפר־השיכחה, לגלות את רבדי־השכבות הרבות והגנוזות שמשומר בהם כוח־חיים העתיד לפרנס את תחיית־האומה הבזוזה – רחש חיוּת זה, אבי בינת העתים, פסל את מצבת־העד להוויית־חיים בישראל בלשון־העד שלו.

[תרצ"ו]