מבחר מן הנאומים של יושב ראש הכנסת מר ישראל ישעיהו, בישיבות הכנסת, במשכן הכנסת ובאירועים ממלכתיים וציבוריים אחרים.
מוגש בהוקרה למר ישראל ישעיהו מטעם מזכירות הכנסת עם סיום כהונתו.

בכנסת, כ"ה באייר תשל"ב, 9.5.72

ביראת הכבוד, בענווה ובלב רוגש וחרד, הנני מקבל בברכה את החלטת הכנסת לשום עלי את המשימה לכהן כיושב־ראש הכנסת.

הנני מוכן ומזומן לשרת את הכנסת באמונה ובמסירות ולקיים את רצונה ומצוותיה, כשכל חבריה שווים לפני, בכל עת של מילוי תפקידי כיושב=ראש הבית, ובכל עת של מילוי תפקידיהם כנבחרי העם וכחוקקי ישראל.

תודתי העמוקה והכנה נתונה לכנסת, לסיעותיה ולחבריה על הכבוד והאימון שעלו בחלקי.

אין אני רואה תפקידו של יושב־ראש הכנסת כעמדת שלטון ושררה אלא עמדת שמירה על קיום הריבונות, הסמכות, כושר הפעולה וגינוני הכבוד של הכנסת; עמדת שמירה על כבוד חברי הכנסת וסיעותיה, סמכותם וזכויותיהם במילוי תפקידם.

זכיתי ללוות את הכנסת, תהליכי עבודתה, מעשים ודברים שהתרחשו בה, מיום היווסדה ועד היום הזה. הכרתי היטב את כל הנפשות שפעלו בבית הזה, שמקצתם הלכו לעולמם ומקצתם יצאו מן הזירה הפרלמנטרית.

במיוחד הכרתי את היושבי ראש הקודמים של הכנסת יוסף שפרינצק ונחום ניר זכרונם לברכה וייבדל לחיים ארוכים בבריאות טובה קדיש לוז, שבמחיצתם עבדתי כחבר־כנסת וכסגן יו"ר ולמדתי מהם הרבה.

למגינת לבי הגעתי היום לכהונה זו עקב האסון שקרה בפטירתו הפתאומית של רעי כאח לי יושב=ראש הכנסת ראובן ברקת זכרונו לברכה, שנבחר לכהונה זו בראשית כהונתה של הכנסת השביעית. במשך שנתיים וחצי של כהונתו הצליח להטביע חותמו על חיי הכנסת, יזם ותיכנן חידושים ושיפורים בעבודתה, והחל בביצועם, אך לא הספיק להשלים את המלאכה.

הילכך רואה אני את עצמי כמי שהוטל עליו להמשיך מן המקום שבו הפסיק ראובן ברקת וגם לשקוד על השלמת הדברים שהחל בהם. כן אשתדל לפעול בעצה ובשיתוף פעולה אתכם להרמת קרנה של הכנסת ולייעול עבודתה.

כנסת נכבדה, יורשה לי להצביע במעמד זה על נימה מיוחדת שמטבע הדברים מתלווית לבחירתי. פרק חיי בארץ משתרע על פני 43 שנים. לאורך כל התקופה הזאת הייתי פעיל בחיי הציבור והחברה במישורים שונים. הקו המנחה של פעילותי ואמונתי, כפי שבא לידי ביטוי בהרצאות ונאומים, במסות ובמאמרים ובפעולות קונסטרוקטיביות שונות, היה, לשקוד בדבקות על חיזוקה וביצורה של אחדות שבטי העולים, ממזרח וממערב, כבנים לעם־אחד, ולדחות בתוקף כל מחשבה, או נסיון, להשתמש בסימן של ארצות המוצא כאלו היה בקע או מחיצה מבדילה לעולם ועד.

בחירתי היום למישרה רמה זו כמוה כחותם־אמת על הקו הזה ועל צדקתו. יכירו וידעו כל באי עולם, בני ברית ושאינם בני ברית, שנקבצי הגלויות מכל ארצות התבל היו, הינם ויהיו תמיד, עם־אחד מאוחד, כפי שניבא יחזקאל לאמר:

  "הנה אני לוקח את עץ יוסף, אשר ביד אפרים

  ושבטי ישראל חבריו, ונתתי אותם עליו את

  עץ יהודה, ועשיתים לעץ אחד והיו אחד בידי"

חברי הכנסת, אעפ"י שאני בחזקת בקי ורגיל בעבודת הכנסת לא אתיימר לומר שבקיאותי בלבד תעמוד לי, אלא אני מבקש מכם להעניק לי אהדה, רצון טוב ועזרה מעשית נדיבה בכל עת שאצטרך לה במילוי תפקידי.

בייחוד שטוחה בקשתי זו לפני חברי, סגני היו"ר, שבחלקם נופלת מנה לא קטנה של אחריות ושל עשייה. כיוצא בהם יושבי ראש הוועדות. כיוצא בהם עובדי הכנסת איש איש במשמרתו.

רבי נחוניה בן הקנה, שהיה ראש ישיבה, היה מתפלל בכניסתו לבית המדרש תפלה זו: יהי רצון שלא יארע דבר תקלה על־ידי ולא אכשל בדבר־הלכה – וישמחו בי חברי, ולא ייכשלו חברי בדבר הלכה – ואשמח בהם.

ואני תפלתי עת רצון, בשמכם ובשמי, שאתם ואני נצליח במילוי תפקידנו כנבחרי העם, ללא כל תקלה ומכשול, ושכל דברינו, החלטותינו ומעשי ידינו יהיו מכוונים לרווחתם, להצלחתם, לעילוי מידותיהם ולשלומם של עמנו ושל מדינתנו ואז הם ישמחו בנו ואנו נשמח בהם.

בכנסת, כ"ז בטבת תשל"ד, 21.1.74

רבותי חברי הכנסת הנכבדים, חובת כבוד נעימה היא לי להביע לכם מלוא תודתי והוקרתי על האימון והכבוד שהענקתם לי עם שבחרתם בי לכהונת יושב־ראש הכנסת השמינית.

יודע אני שלא שררה נתתם לי, אלא תפקיד כבד הטלתם עלי, על מנת שאמלא אותו כראוי. וכיוון שכבר נתנסיתי בו, למדתי לדעת כובד האחריות הכרוכה במילויו, ושהוא שזור מחוטים עדינים ורגישים ביותר.

הריני מקבל על עצמי משימה נכבדה זו ואעשה כל מאמץ אפשרי, כפי שאתם מצפים ממני, כדי לשרת את הכנסת, את חבריה ואת סיעותיהם בשקידה, בנאמנות וללא פניות.

מובן מאליו שסיכויי הצלחתה של עבודת הכנסת, תלויים לא בלבד ביושב־הראש, שאינו אלא ראשון בין שווים לאחריות, ולא בלבד בסגנים שייבחרו לצידו, אלא בכל חבר וחבר מחברי הכנסת ובכל סיעה מסיעותיה.

מובטחני בכם, שכל אחד ואחד מכם מוכן ומזומן לעשות כמיטב יכולתו, כדי שעבודת הכנסת תהיה כולה אומרת כבוד, יעילה ותכליתית, מביאה סיפוק לעושיה וגורמת קורת רוח לאזרחי המדינה, הצופים הליכות הכנסת שבחרו בה לא מכבר ונתנו יהבם בידיה.

בהזדמנות הקרובה ביותר נשוב ונתייעץ בינינו, במסגרת נאותה, מה הם התיקונים והשיפורים שיהא עלינו לעשותם כדי להשביח ולייעל את עבודת הכנסת ואת עבודת חבריה וסיעותיה לצורך מילוי תפקידיהם.

אני מקווה ומאמין שהכנסת השמינית תהיה טובה וחשובה ופוריה לא פחות מן הכנסות שקדמו לה. יצויין שגם בכנסת הזאת ישנם חברים ותיקים ומנוסים בחיים הפרלמנטריים, ויש חברים שנבחרו לכנסת בפעם הראשונה, וביניהם צעירים רבים. זוהי מזיגה נאה העשוייה לתת פירות נאים.

מובטחני, שהוותיקים והמנוסים יסייעו בידי החדשים והצעירים, להשתלב מהר ככל האפשר בעבודת הכנסת, וחזקה עליהם שהם יתרמו לכנסת, לדיוניה וכן לתדמיתה ולמעמד הכבוד שלה, בעיני חבריה ובעיני הציבור, מכוח הרעננות וההתחדשות שהביאו עמם.

חברי הכנסת, הכנסת השמינית באה לעולם תוך סערת מלחמה ונצנוצי תקווה לשלום; אזרחי המדינה, שבחרו בכנסת הזו, תולים בה תקוות וציפיות גדולות; בפיהם ובליבם רוחשת אותה תחינה, הנאמרת בלחש לפני תפלת המוסף ביום הכיפורים: “היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל העומדים לפניך היום, הורם מה שיאמרו, הבינֵם מה שידברו, הודיעם מה שישאלו; שלא יכשלו בלשונם ולא יבושו במענם”.

הבה נישא גם אנחנו תפילה, שתשרה עלינו רוח התבונה לדבר ולעשות את הדברים הנכונים, בזמן הנכון ובצורה הנכונה, הן כדי להרחיק איבה, להשבית מלחמה ולסול נתיבות לחיים של שלום ויחסי שכנות טובים בינינו לבין מדינות ערב ועמיהן, והן כדי לעשות לבדק ביתנו ולתיקון חיי החברה הישראלית, כמיטב שאיפותינו לחיים המושתתים על מידות של צדק, יושר, הגינות, נימוסים טובים ואהבת הבריות.

א' באייר תשל"ז, 19.4.77

עם סיום כהונתה של הכנסת השמינית מסתיימת גם חברותי בכנסת וכהונתי כיו"ר הכנסת. הרשו לי איפוא בטובכם להשתמש בהזדמנות זו כדי להשמיע מן הדוכן הרם והנישא הזה מקצת ממה שרוחש לבי בשעת מפנה זו בחיי.

זכיתי לכהן יותר מעשרים ושש שנים ברציפות כחבר הכנסת, משלהי הכנסת הראשונה עד סוף הכנסת השמינית, ומהן 12 שנים כסגן יו"ר הכנסת, שלש שנים שר הדואר וחמש שנים יו"ר הכנסת.

אהבתי, ואני אוהב, את הכנסת ואת עבודתה אהבה ללא גבול. אני רואה בכנסת את הביטוי הנשגב והמרומם למאוויי הלב ולשאיפות הנאצלות של עמנו בכל הדורות. נהניתי מיחס של אהדה, ידידות, הערכה, ושיתוף פעולה, מצד כל חברי הכנסות הקודמות ובייחוד מצדכם, חברי הכנסת השמינית, עם שמלאתי תפקידי בכנסת כיו"ר שלה.

הודות לכם, ולקודמיכם, יכול אני לרשום לעצמי מאזן חיובי בכל אשר פעלתי, בתפקידים שהוטלו עלי, כחבר הכנסת, ולפני שאהיה חבר בה, מאז כוננה הכנסת הראשונה ועד היום הזה, ואף קודם לכן – במועצת המדינה הזמנית.

הנני מביט אחורנית ורואה בלב נרגש ונפעם את כל מה שעבר עלי וכל מה שזכיתי לו, והריני רואה עצמי כדוגמה ומופת וכתוצר מובהק של מהפכת הגאולה והישועה שעלו בחלקו של בית ישראל בדור הזה.

נער הייתי כשעליתי לארץ, בשנת תרפ"ט, לאחר שנחלצתי מכור העוני, היסורין וההשפלה במחשכי גלות תימן, התפרצתי בדרך־לא־דרך אל מחוז תפילותי ותקוותי, הוא מחוז תפילותיו ותקוותיו של בית ישראל בכל הדורות, כשמטעני לא היה אלא תורה שלמדתי מרבותי, אהבת הורי ותשוקתי העזה למצוא גאולה מהשפלתי כיהודי, וישועה ממצוקתי כאדם, בבחינת “ממעמקים קראתיך”.

במשך כשמונה עשר שנה הייתי עד למאורעות המסעירים, בארץ ישראל ובתפוצות הגולה, והייתי שותף, על פי דרכי, לתהליכים, שקדמו והקדימו ובישרו הקמתה של מדינת־ישראל. ומשקמה מדינת ישראל מצאתי עצמי במשמרות האחריות הלאומית וגינוני הכבוד הממלכתיים כמיטב משאת נפשי ולמעלה מכל שחלמו ונכספו והזילו דמעותיהם אבותי בכל הדורות.

הנני מתברך ומברך ומודה לצור ישראל וגואלו על כל מה שזכיתי ונמצאתי ראוי לו.

מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי.

יחד עם זאת הנני נפרד בצער, בכאב ובגעגועים עמוקים, מן הבית הרם הזה, מכם ידידי חברי הכנסת הנכבדים, מעובדי הכנסת לדרגותיהם ולמשמרותיהם, מהכתבים הפרלמנטריים, ומכל אלה שעזרו לי וסייעו בידי והעניקו לי מיטב נאמנותם ומסירותם כדי שאוכל למלא תפקידי כראוי.

לכולכם מיטב תודתי וברכותי הלבביות.

אחת אבקש מכם ידידי ומן הנבחרים החדשים, שיגיעו ויבואו אל הכנסת התשיעית: אנא, שמרו על כבוד הבית הזה, על ריבונותו השלמה, על מעמדו וסמכותו, לבל ייגרע מהם דבר, כי מהם ובהם הסוד והיסוד של עצמאותנו ושל תבנית משטרנו הדימוקרטי.

ואני תפלה, שצור ישראל יברך את עם ישראל, יברך את נבחריו ושליחיו, ויצליח מעשי כולם לבסס ולקדם ולהעמיק את ההישגים שהשיג עמנו בתהליך המהפכני והמופלא של תחייתנו ועצמאותנו.

חזקו ונתחזק בעד עמנו וארצנו.

במלאת כ"ד שנים לכינון הכנסת

כ"ג בשבט תשל"ג, 23.1.73

רבותי חברי הכנסת,

ביום חמישי שעבר חל ט"ו בשבט, שהוא יום כינונה של הכנסת, “ראש השנה לאילן הנאה הזה, שנטענו בפקודת הדורות שחלפו ולמען הדורות שיבואו” – כהגדרתו של היושב־ראש הראשון של הכנסת, המנוח יוסף שפרינצק ז"ל. וכבר קבעוהו יושבי ראש הכנסת הקודמים כיום חג הכנסת. השנה משתלב חג הכנסת בחג הכ"ה של מדינת ישראל, שהרי קוממות המדינה וכינון הכנסת הם שני צדדים של מטבע אחת: עצמאות המדינה מכאן וריבונות העם מכאן.

אין לבנו נתון עתה לחגיגות. מלאכה מרובה ודאגות מרובות מוטלות עלינו בבית ובחוץ. דיינו אפוא בשעת חג קצרה, ולעת חג נתרומם ונתעלה כדי להביט ולראות “מה פעל קטון גויים” וכדי ליתן תודה לצור ישראל “על הגאולה ועל התמורה” שהתחוללה בדורנו. אין ספק, שגם בלי למנות ולשקול כל הישג מהישגינו – יתגלה לנו חזיון מרהיב ומרַגש של הצלחה, שאין דוגמתה. הלא כל היש והממשות זרועים לפנינו על פני כל הארץ לארכה ולרחבה; ומה שעלה בידינו הוא התגשמות חלומותיהם של החוזים, שאיפותיהם של המעוררים ומשאת נפשם של בני היכלא דכסיפין, בכל הדורות.

אנחנו בקורתיים מאד כלפי עצמנו וכלפי מעשינו, וטוב שכך. בקורת עצמית כנה, ככל שהיא פוצעת ונוקבת ועוכרת שלווה – היא מטהרת ומתריעה על הסכנה של תקלות או משגים, הכרוכה בכל עשייה. אך כלום אין בידינו אלא מה שיש עליו בקורת? והמעשים הגדולים, וההישגים המפוארים, וההצלחות היפות – היכן הם? מי כופה עלינו להתעלם מהם ומדוע יהיה לבנו גס בהם? דומה, שדוקא לעת חג זכאים אנו לשמוח במעשינו ובהצלחותינו, להרימם על נס, לשאוב מהם עידוד ואמונה ויחד עם זאת לא להסתפק בהם ולחתור בתדירות לתקנתם ולשיכלולם.

אחד מן ההישגים, שעליהם תפארתנו, הוא ישותה של הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל.

אין זו השעה המתאימה לברר בה את ענייני הכנסת עצמה, את המעשים והתכניות, או את דברי הבקורת שיש לכל אחד מאתנו, איש איש ובקורתו, על הליכותיה ומעשיה. כאשר יובא תקציב הכנסת לקריאה שניה ושלישית, תקיים הכנסת דיון מלא על עצמה.

אולם, ברור מעל לכל ספק, שהכנסת היא לא רק עמוד השידרה של הריבונות הישראלית אלא גם מקיימת תפקידיה בכבוד ובנאמנות. היא מחוקקת חוקים, סומכת ממשלה, קובעת עיקרים וכללים ופוסקת הלכות בכל תחומי החיים של המדינה והעם. אזרחי ישראל ויהודי העולם עוקבים בענין רב, ובגאווה לא מסותרת, אחרי הדיונים בכנסת שלנו, ורבים נוהרים אליה כדי לראותה במילוי שליחותה. הכנסת מקיימת גם בקורת – לעתים נוחה ולעתים קפדנית – על המעשים, השיטות והמגמות. גם הציבור והעתונות מבקרים. אך בעוד שבקורתם היא רשות הרי בכנסת היא חובה. ומעלה יתירה לבקורת בכנסת שהיא נערכת פנים אל פנים, כשהמבקר והמבוקר עומדים זה מול זה, זה טוען וזה משיב ומסביר. הדברים מתבררים ומתלבנים ומתוך האספקלריה המאירה של הבירור והליבון – נראים יחד, כחצובים מסלע אחד, שלשת הלוחות: לוח החזון והציפיות, לוח המעשים ולוח הבקורת.

ממקום מושבו של יו"ר הכנסת נשקפת הכנסת בדיוניה ובוויכוחיה, השלווים והסוערים, כמהות שלמה. מן המִצפה הזה ניתן לראות את מיגוון הדעות, את ההבדלים והניגודים בין סיעות הבית, מהם מדומים ומהם אמיתיים. יחד עם זאת ניתן להבחין ולראות בבהירות יתירה, את הבסיס המשותף, את המאחד, את היקר לכולנו, את כל הנוגע להוקרת זכויות אדם, לשמירה על חרותו וכבודו. לכיבוד החוק; את הדאגה לענייניו ולצרכיו של הפרט, למניעת קיפוחים, לסתימת פערים והכל תוך דאגה לעניני הכלל; את החרדה לחיי אדם, לשלום הציבור ולבטחון המדינה; את הנכונות לגונן על המדינה ועל אזרחיה בפני כל תוקף ומתנכל ואת השאיפה העזה לשלום אמת.

* * *

דורנו זכה במה שזכה לא בזכות עצמו בלבד. קדמו לו דורות רבים של שוחרי גאולה ודוחקי הקץ, ובייחוד שלשת הדורות האחרונים; על המסד, שיסדו הראשונים, נבנו הנדבכים של מדינת היהודים בדור הזה, והחלה להתגשם תקוות הדורות.

מדינת ישראל קמה אמנם בכוח המאבקים המדיניים ואש המלחמות שכפו עלינו בשנים שקדמו לשנת תש"ח ומאז ועד היום; אך ראוי לנו לזכור ולהזכיר כי ראשית צמיחתה ועומק שרשיה נעוצים במאמצים העקשניים והמעשים החלוציים, שנעשו בסבל ובסבלנות ובעמל אין קץ, במשך יותר ממאה שנה.

אפשר לומר שמדינת ישראל היא בת למעלה ממאה שנים, אלא שעשרים וחמש השנים האחרונות הן שלב גבוה ומכריע בצמיחתה, ובעצמת גידולה. אותם מאמצים ומעשים נמשכים עד היום הזה, והמלאכה עוד לא תמה. הם זרמו וזורמים בשבעה אפיקים:

א) בעליית יהודים לארץ – שלא פסקה מעולם – עד שנעשתה לקיבוץ־גלויות כחזון הנביאים. קהילות גולים שלמות עלו לארץ ממזרח וממערב, ויחד עם קודמיהם, ועם צאצאיהם, מתקרב מספרינו כיום לשלשה מיליון נפש; כעת נשואות עינינו לקבל פניהם של המוני עולים שיעלו ויבואו מברית המועצות, מארצות המערב ומארצות ערב.

ב) בהתיישבות על אדמת הארץ, שפשטה במישור ובהר, בערבה ובישימון, בעמקים ובגלילות, ומילאה אותם מושבות, קיבוצים ומושבים – ממרום הגולן בצפון ועד ירכתי דרום. היא גם כבשה חולות ובנתה ערים פורחות ועיירות משגשגות; ועדיין יש שטחים נרחבים של שממה המצפים להפרייתם.

ג) בארגון החיים המדיניים והקהילתיים על בסיס דימוקרטי, שהחל עם הקונגרס הציוני הראשון, שיסד ד"ר הרצל, כשהוא רואה בעיני רוחו לא רק את “היכל בורבון” אלא גם את הפרלמנט הישראלי – הכנסת שלנו – וכן עם ייסודה של כנסת ישראל בארץ ישראל בטרם מדינה – ולאחר מכן במדינת ישראל.

ד) בהגנה על הנפש והרכוש ועל זכותנו לעלות לארץ, לחיות בה ולהקים את עצמאותנו המדינית. זו היתה תמורה גדולה בחייהם של היהודים, שבמשך דורות רבים לא הורשו ללמד ידיהם קשת. התמורה הזאת החלה במסתרים ובמתי מעט ועכשיו יש לנו צבא הגנה לישראל – חיל לתפארת! מעולה, מאומן, מצוייד וערוך לגונן על קיומנו ועצמאותנו.

ה) בעבודת כפיים ורוח, כשמחדש סיגלו עצמם היהודים לעשות בזיעת אפם ובתבונת כפיהם כל עבודה, ככל הנדרש לבנין הארץ ולביסוס מישקה וכלכלתה; אנו עומדים עכשיו בעיצומה של תנופת התיעוש והמידוע של הארץ, ולפנינו אתגרים רבי משמעות של ייצור ושיווק ושל הדבקת ההתפתחות המדעית והטכנולוגית בארצות המפותחות.

ו) בהחיאת הלשון והתרבות העברית; זהו מבצע מופלא, שאין מָשלו בשום אומה ולשון, אשר איחד וליכד את העולים, מקרב כל הלשונות והתרבויות, לעם אחד, המדבר בשפה אחת, ושואב מקרן השפע של תרבות ישראל בכל הדורות, יחד עם מיטב הרוח הנאורה והכלל אנושית.

ז) בחינוך, בהשכלה ובמחקר. בחינוך הניתן לילדי ישראל, לזרמיו ולדרגותיו, מגן הילדים ובתי האולפנא ועד מרומי האוניברסיטאות, בישיבות התורניות ובמוסדות המדע והמחקר.

* * *

אמנם מרובות בעיותינו ודאגותינו בבית ובחוץ: בחוץ – עדיין אנו רחוקים מהשכנת שלום בינינו לבין שכנינו. גם השנאה ליהודים פשטה צורתה הישנה ולבשה צורה חדשה של טינה עלינו, שאנו בעצמנו מנצחים את אויבינו הקמים עלינו וחדלנו להיות זקוקים לחסות ולרחמים. עיקשותם של הערבים כלפינו נובעת לא במעט מאי־השלמתם עם העובדה, שהיהודים, שהיו בני חסות, נעשו מלכות לעצמם.

ובבית – חיי החברה שלנו נתעוותו במקצת בשנים האחרונות עקב התעשרותם הקלה של מעטים, ובגלל התופעה של רמת־חיים ראוותנית, בזבזנית ותבענית, אצל חלק מן הציבור, וכן משום שעדיין לא עלה בידינו לסגור את הפער הרובץ בין רבדי חברתנו. גם בתחומי הרוח והתרבות ישנן תופעות מדאיגות של נסיגה מערכי מורשת והתפרקות מנכסי ייחוד יהודיים וישראליים.

אף על פי כן, סך הכל של ההישגים שהגענו אליהם הוא מופלא ומפליא, וכל העולם, ידידים ואויבים, משתאים למראה עיניהם. וגם אנחנו.

ומעל פסגת הישגינו מתנוססים שני הישגים שהם תפארת שבתפארת:

האחד – נזקפה קומתו של העם היהודי ורמה קרנו. הדברים אמורים לא רק בישראל וביהודי התפוצות החפשיות, אלא גם ביהודים השרויים עדיין בסד הענות והמצוקה, בגלל זדון לבם של שליטי הארצות שהם נחתים שם. גם יהודים אלה מדברים עם מעניהם בגאון ונושאים סבלם בראש מורם, הודות לתקומתה והישגיה של מדינת־ישראל על מפת העולם.

וההישג השני – שיחרורה המלא של ירושלים, בירת ישראל, התפתחותה ובניינה בקצב ובהיקף שכמוהו לא ראתה אולי מימי המלך עוזיהו.

מורי ורבותי, הדרך אשר עברנו, כל צעד וצעד בה נתקדש בדמם ובחייהם של אלפי מגינים, לוחמים ומשחררים, בארץ, ומיליוני מעונים ונרדפים בתפוצות הגולה.

בעת התקדש חג נעלה זכרם על ראש כל שמחה, כי בזכות גבורתם וקרבנם בא לנו כל היש וכל הממשות שעליהם גאוותנו ותפארתנו.

ובעברנו את המפתן אל שנת הכ"ה נוסיף לכוין לבנו אל השלום עם שכנינו, נמשיך לאותת אל בני עמנו בתפוצות ולקרוא להם לעלות. נמשיך לעשות בכל עוז כל הנדרש למילוי משימות דורנו. ויהי רצון שיעמדו לנו היכולת והרצון, והאמונה והנאמנות, להמשיך בקיבוץ הגלויות, בקליטתן ובמיזוגן לעם־אחד; בהפרחת השממה והמדבר; בביסוס עצמאותנו הכלכלית; בגיבוש חברתנו כחברה משכילה ותרבותית המושתתת על צדק ושוויון אפשרויות לכל אדם.

הבה נשלח ברכת חזק ואמץ לנשיא המדינה, לראש הממשלה, שזה עתה חזרה בשלום ממסע שליחות רב־חשיבות; לכל השרים; למפקדי צה"ל וחייליו, באשר הם שם, ולכל המופקדים על עניני הבטחון הפנימי והחיצוני; לשבויינו הנתונים בידי האויב במצרים ובסוריה; למתנחלים בהר ובבקעה ובפיתחה; לכל המתיישבים, העובדים והיוצרים, לכל תושבי ישראל ובכללם העולים החדשים; ולעובדי הכנסת על מסירותם ונאמנותם.

ואחרון אחרון, זאת ברכתי לכם, וכה נברך איש את רעהו: שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.

במלאת כ"ו שנים לכינון הכנסת

ט"ו בשבט תשל"ה, 27.1.75

חברי הכנסת, היום חמשה עשר בשבט, שלפי מסורת ישראל הוא ראש השנה לאילן – הינו גם ראש השנה העשרים וששה לכינון הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל הריבונית והדימוקרטית.

בכל אחת מן השנים שעברו – נהגה הכנסת לציין יום זה כיום התקדש חג, פרט לשנה שעברה, שהיתה שנת אבל על קרבנותינו היקרים במלחמת יום הכיפורים.

והנה, השנה, סברנו וקיבלנו, שעלינו להחזיר את ציון היום הזה של כינון הכנסת אל המסלול של קביעות ורציפות, שכן מן הראוי לשמור ולקיים – אפילו בנסיבות שאינן נוחות כל כך – את רציפותם של המועדים וימי הזכרון שקבענו, או הנהגנו, מאז קום המדינה.

אך כיוון שגם עכשיו אין לבנו נתון לחגיגות, ולא עוד אלא שאנחנו מצווים, על פי נסיבות הזמן, לנהוג צנע בכל הליכות חיינו; וכיון שעדיין לא נתגבשו אצלנו דפוסים של קבע לציון המועדים וימי הזכרון – מצאנו לנכון לציין הפעם את קיומו ואת ייחודו של יום כינון הכנסת בשני דברים:

אחד – הזמנו את תלמידי בתי הספר מצפת, קרית שמונה, מעלות, בית שאן וקיבוץ שמיר, לטכס נטיעת עצים בחורשת הכנסת, בעיבורה של ירושלים, זכר לנפשות הטהורות שנגדעו בידי מרצחים וסמל חי להמשכיות של השתרשותנו באדמת המולדת על אף כל ההתנכלויות.

שנים – אירחנו כמה עשרות חיילים מן הקווים הקידמיים בצפון, בדרום ובמרכז, אנשי משמר הגבול, נציגי המשפחות השכולות וחבורה של עולים חדשים מארצות שונות. וכולם יושבים עכשיו ביציע האורחים של הכנסת; בשמכם ובשמי הנני נושא להם את ברכתנו הנאמנה לחיים ולשלום. חזקו ואמצו.

חברי הכנסת, המבחנים הקשים, שעברו עלינו בעת האחרונה, פקחו את עינינו לראות, מה רבים עדיין הכוחות הצוררים אותנו, שאינם משלימים עם קיומה ונחלתה של מדינת־ישראל, מהם השואפים להכחידה, מהם המבקשים לקצץ בה ומהם המנבאים לה רעות.

אולם, עמידתנו במבחנים הללו, – כמו בכל המבחנים שעברו עלינו מאז מלחמת השיחרור, והרבה עשרות שנים לפני כן, הוכיחו לידידנו ולצוררינו כאחד, שמדינת ישראל היא עובדה איתנה ובת־קיימא, שכוחה עמה להדוף כל התנכלות לקיומה ולהפר כל מזימה נגדה, ויכולה היא לומר לצורריה ולכל מבקשי רעתה: עוצו עצה ותופר, דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל.

מיליוני היהודים, במדינת ישראל ובתפוצות הגולה, הם וכל אשר להם, באנשים, בממון, בקשרים ובחכמת חכמים – עומדים ויעמדו באיתן על קיומה ועל שלומה ובטחונה של מדינת ישראל כי בשלומה ובטחונה יהיו שלום ובטחון לכל אחד ואחד מהם.

אנו שואבים את כוחנו ועוצמתינו מן האמונה העמוקה בצידקת זכותנו להתקיים כאומה בת־חורין, כמדינה עצמאית, מושרשת ויושבת לבטח – לאחר הפורעניות הנוראות שעברו עלינו, בכל הדורות ובכל ארצות הגולה, ובמיוחד באירופה ובארצות ערב.

מי שטוען, שעל ידי כך אנו עושים עוול לזולתנו – הוא עושה לנו עוול שאין לו כפרה ומעיד על עצמו שאינו מבין את הטראומה ההיסטורית של העם היהודי ואת רצונו הנחרץ להיגאל, ואינו מעריך את ברכת מעשינו בארץ הזאת בשביל כל תושביה.

אחד הדברים הנפלאים שעשינו בארץ הוא הקמתו וקיומו של משטר דימוקרטי, כמתכונת המשטרים הדימוקרטיים המתוקנים בעולם, ועדיין הוא המשטר הדימוקרטי היחיד והאמיתי בחבל עולם זה.

אכן, יסוד הַמַעֲלָה של משטר דימוקרטי־פרלמנטרי בישראל, בעיצומה של מלחמת השיחרור, וקיומו הרצוף והאיתן – על אף המלחמות שלא פסקו ועל אף הזעזועים והמשברים שפקדו ופוקדים אותנו – זוהי תעודת כבוד לעם ישראל ולמדינת ישראל.

הדימוקרטיה הישראלית אינה רק בחירות כלליות, המתקיימות אחת למספר שנים, אלא היא קיימת יום יום, ופועלת בכל המעגלים של חיי הציבור והחברה, והכל נאמנים לה, ללא הבדל זרם והשקפת עולם.

ואולם, הכנסת היא מרכזה ונשמת אפה של הדימוקרטיה הישראלית; עיני כל נשואות אליה באהבה וביראת הרוממות, צופים הליכותיה ולומדים ממנה הלכות והליכות, נוהלים והתנהגות. וכשם שהכנסת היא בבואה נאמנה של העם כך גם הנעשה בעם הוא בבואה של הנעשה בכנסת. משום כך גדולה האחריות המוטלת על הכנסת ועל חבריה, לא בלבד לגבי הנושאים שהיא דנה בהם, והחוקים שהיא מחוקקת, אלא גם לגבי הנוהלים שלה ולגבי הנוהגים של חבריה בכנסת ומחוצה לה.

באחרונה נשמעים שוב דברי בקורת חריפים על חברי הכנסת בגלל מיעוט הנוכחות באולם המליאה בשעת הדיונים. מעיד אני על חברי הכנסת, רובם ככולם, שהם עושים שליחותם בשקידה ובמסירות, כל אחד בתחומו ועל פי דרכו; והימצאותם באולם המליאה אינה כל עבודתם אלא רק חלק ממנה.

אולם עבודתם של חברי הכנסת צריכה לא רק להיעשות אלא גם להיראות. העם רוצה לראות את נבחריו על משמרתם. תביעה זו גברה במיוחד משעה שהופיעה הטלוויזיה, המביאה לכל בית את הנעשה ואת החסר בבית הזה יותר מכל פרוטוקול סטנוגרפי.

שאלת הנוכחות במליאת הכנסת חייבת, אפוא, למצוא את תיקונה, וכל תרופה – תירצה.

לכן, אם ברצוננו לשמור על כבודה ועל מעמדה של הכנסת – ואין ספק שאמנם זהו רצוננו, הרי שעלינו להעביר תחת שבט הבקורת את הנוהלים, סדרי הדיונים במליאת הכנסת וזמני הישיבות, ולתקן את הטעון תיקון – ויפה שעה אחת קודם.

מסתבר, שגם ההתנהגות והנימוסים בתוך אולם המליאה הנראים לעיני הצופים מן היציע ומעל מסך הטלוויזיה – משמשים דוגמה להתנהגות ולנימוסים בחיי החברה והציבור וכן גם לתלמידי בתי הספר. גם על התחום הזה ראוי שניתן את דעתנו.

מאליו מובן, שכל האמור בחברי הכנסת – אמור גם בחברי הממשלה; כולנו יודעים שעל כתפי השרים מוטל עומס רב של עבודה ואחריות; אף על פי כן מן הראוי שכל אחד מהם יקדיש לכנסת מזמנו, כמה שאפשר יותר; נוכחותם של השרים בישיבות הכנסת, והשתתפותם הפעילה והיוזמנית בדיוניה, הם מכבשונו של פרלמנטריזם כתיקנו.

הייתי ממליץ, שלא לומר תובע, שהשרים יעדיפו למסור הודעותיהם לציבור באמצעות הכנסת תחילה, ובכך יעשירו את דיוניה ויגדילו את כבודה ואת כבודם.

לתדמיתה של הכנסת בעיני הציבור, לנוכחות חברי הכנסת והשרים בדיוניה, לצורתם ולטעמם של הדיונים והנוהלים – יש חשיבות שלא תסולא בפז, בייחוד בעתות מצוקה ומבוכה.

הבית הזה, מיועד ומסוגל להקרין על אזרחי ישראל אמונה ובטחון, שיקול דעת ויישוב דעת, קבלת אחריות ונכונות להתמודד עם קשיים כלכליים וחברתיים – כמו עם בעיות מדיניות ובטחוניות.

זוהי חובתנו ונעשנה.

ולסיום הרשו נא לי לברך אתכם, כולכם, חברי הכנסת והשרים, בברכת נעשה ונצליח. ובשמכם אברך את כל בית ישראל בברכת שלום על ישראל ויתקיים בנו דבר הנביא עמוס: ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם.

במלאת כ"ז שנים לכינון הכנסת

י"ז בשבט תשל"ו, 19.1.76

חברי הכנסת, חמשה עשר בשבט, שלפי מסורת ישראל הוא ראש השנה לאילן, ובמסורת החדשה שלנו הוא גם ראש השנה לפרלמנטריזם הישראלי – חל השתא בשבת שעברה, שבת שירה.

בשנים הקודמות נהגנו לציין את ט"ו בשבט, יום הולדת הכנסת, בחגיגיות גדולה. אך בשנים האחרונות אנו מקיימים ארועים צנועים יותר; לכבוד ראש השנה הכ"ח של הכנסת קיימנו היום מצוות נטיעות על ידי תלמידי בתי האולפנא בירושלים, ואירחנו לסעודת צהריים מצטיינים מקרב חיילי צה"ל על כל זרועותיו, ומקרב משטרת ישראל על כל שלוחותיה, ומצטיינים מבין פועלי הייצור בעיקר מאיזורי הפיתוח, וכן נציגי משפחותיהם של אסירי ציון ברוסיה ובסוריה.

הם יושבים עכשיו ביציע האורחים; והריני נושא להם ברכה מכל הלב בשמכם ובשמי.

אורחינו היקרים, הבית הזה, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל, מתברך בכם ובמעשיכם, אתם וכל ההולכים בדרכיכם, ומאחל לבית ישראל שירבו כמותכם.

במאבק הרצוף שלנו על בטחוננו מפני אויב ומתנכל מבחוץ, על בטחון חיינו בבית מפני פושעי ישראל, על קיום משקנו וחיזוק כלכלתנו וטוהר המידות שלנו – זקוקים אנו לכך שיותר ויותר אזרחים ישאלו מה עלינו לעשות למען המדינה ופחות ופחות אזרחים יוסיפו לשאול מה עושה המדינה למעננו.

חברי הכנסת, הצנע שהטלנו על עצמנו אינו צריך להפחית כמלוא הנימה מערכו ומטעמו של החג. כינון הכנסת וקיומה הינם ברכה לישראל, חג לישראל. המשטר הדימוקרטי־הפרלמנטרי, הקיים בישראל, מעמיד אותה בשורה הראשונה של המדינות המתוקנות בעולם. מבין 144 מדינות, החברות בארגון האומות המאוחדות, רק בכ־40 מהן ישנם פרלמנטים; ומבין ה־40 רק כ־26 הם פרלמנטים חפשיים וראויים לשמם; מבין 96 מדינות שהגיעו לעצמאות, אחרי מלחמת העולם השניה, רק ב־21 מהן קמו פרלמנטים, ומהם שנשארו קיימים ומחזיקים מעמד רק 9 במספר.

זהו אפוא חג לדימוקרטיה הישראלית, וכבוד ויקר למדינת ישראל ולעמה, שאנחנו מקיימים חיים דימוקרטיים־פרלמנטריים מלאים, בתנאים מורכבים ומסובכים, ששום אומה ולשון לא נתנסו בשכמותם; והם נעשו לנו כעיקר ויסוד, בתרבותנו ובאופיינו, כאילו כך היו הדברים מעולם.

אורחים ממדינות רבות, הבאים לבקר אצלנו, אינם מפסיקים מלהתפעל מן העובדה, שעל אף היותנו מדינה השרויה במצור ובמצבי מלחמה, ועל אף היותנו מדינה של נקבצי גלויות, שרבים מהם באים מארצות שאין בהן מסורות דימוקרטית – אנו מקיימים חיים דימוקרטיים מלאים וחפשיים מכל הגבלה.

ואמנם אנחנו יוצאים נשכרים מן הקיום הדימוקרטי הפרלמנטרי, שכן פתיחות הדיונים וקבלת דין ההכרעות הדימוקרטיות הם סגולה, בדוקה ומנוסה, לפירוק מטעני מתיחות, בין שהיא פנימית ובין שהיא חיצונית, בין שהיא אישית ובין שהיא ציבורית.

נזדמן לי להשתתף במשלחות של הכנסת אל פרלמנטרים בעולם הדימוקרטי, והרגשתי היטב מה גדולה ההערכה לקיומו של מיגוון הדעות במשלחותינו, עם שהמארחים יודעים מהו המכנה הלאומי המשותף שלנו. זוהי עוצמה מוסרית, תרבותית ומדינית – שאין ערוך לה.

היושב־ראש הראשון של הכנסת, יוסף שפרינצק ז"ל, אמר על הכנסת, ביום כינונה לפני 27 שנה: עץ נטענו.

הבא אפוא נשמור על האילן היקר הזה, כדי שאנו ובנינו אחרינו נאכל מפירותיו ונברך ברכת הנהנין.

במלאת כ"ח שנים לכינון הכנסת

י"ד בשבט תשל"ז, 2.2.77

הנני מתכבד לפתוח את ישיבת הכנסת. מחר, ט"ו בשבט תשל"ז, יימלאו כ"ח שנים לכינון הכנסת. לכבוד היום נטענו עצים ברחבת הכנסת כמנהגנו מדי שנה בשנה.

המועד הזה, יום הולדת הפרלמנטריזם הישראלי במדינת ישראל, סמוך לתקומתה, הינו אחד מציוני הדרך הבולטים במהלך תחייתנו. מראשית דרכה של מדינתנו נקבעו מהותה וצביונה בהסכמה כללית כמדינה דימוקרטית פרלמנטרית מובהקת. שוחרי הדימוקרטיה והפרלמנטריזם בעולם רואים בהתפעלות ובהערצה את ישראל כאי יציב של דימוקרטיה פרלמנטרית בתוך מרחב גדול, שהדימוקרטיה והפרלמנטריזם עדיין אינם יציבים או שאינם קיימים בו, וזאת כשישראל עצמה שרוייה במלחמות ממושכות עם שכנותיה ובקשיים רבים אחרים. ואילו לנו עצמנו יראה משטרנו הדימוקרטי הפרלמנטרי, לאחר 28 שנות קיומו, כדבר המובן מאליו, כדבר של שיגרה ואף כסתם יום של חול. אף על פי כן לא למותר להזכיר לעצמנו ולהסביר לצעירינו, בבחינת “את פתח לו”, שהדימוקרטיה והפרלמנטריזם הם מסוג הדברים הטעונים טיפוח מתמיד, פיקוח עירני ושמירה מעולה. מובן מאליו, שאין לחסוך מהם ביקורת, שכן הביקורת היא ממרכיבי המערכת של הדימוקרטיה והפרלמנטריזם.

הנה אנחנו עומדים בשלהי תקופת כהונתה של הכנסת השמינית ועושים הכנות לבחירת הכנסת התשיעית. זוהי תקופה שמטבע הדברים מתעוררת בה תשומת לב הציבור במלוא שיעורה. ולא זו בלבד שהציבור רוצה להבין אל נכון מהותם ומשמעותם של הדברים שהוא נדרש להם, אלא שזו גם הזדמנות בשבילו להשמיע הערותיו ובקורתו, הן כלפי הכנסת והן כלפי חבריה, נוסף לבירור עמדותיו בעניינים השנויים במחלוקת בין המפלגות. יהיו שיבקרו את הכנסת על חוקים שחוקקה, החלטות שהחליטה וכן על מה שלא הספיקה לחוקק, או להחליט; ויהיו שיבקרו דוקא את חברי הכנסת על דבריהם או על מחדליהם. צריך לקבל את האתגר ולתת תשובות אמיצות והוגנות. לא טיח ולא הצטרפות לקיטרוגים בלתי־מוצדקים; כל שכן שלא יהיה זה מן היושר, שסיעה או חבר כנסת ינערו עצמם מן הביקורת ויַפנו אותה כלפי זולתם. כולנו יחד, חברי הכנסת היום ומחר, הקהיליה הפוליטית ואמצעי התקשורת, חייבים בכבודה של הכנסת, בחיזוק האימון בה כנציגות העם הפועלת בשמו ובביצור סמכותה כבית המחוקקים הבלעדי שאין עליו מרות של שום רשות אחרת זולת מרותו של העם הבוחר בה ושכבודה וסמכותה הם המקור שממנו שואבות סמכותן ויכולת פעולתן הרשות המבצעת והרשות השופטת והיא המשענת האיתנה לקיום כוחם, משמעותם ותכנם של כל חיינו הדימוקרטיים.

יום הולדת הכנסת הוא יום טוב לישראל בין שאנו מקיימים מסכת חגיגות ואירועים ובין שאנו ממעטים בהן בנסיבות הכלכליות והחברתיות שהמדינה שרויה בהן. אשתקד קיימנו במועד הזה מספר אירועים חשובים ובכללם פגישה בין הכנסת, העתונות ואמצעי התקשורת, וכן דיון במליאת הכנסת על הליכות הכנסת. היינו עושים כן גם השנה, אבל הדבר נראה לנו כבלתי אפשרי, בגלל קוצר הזמן שנותר לרשותנו ולרגל המלאכה המרובה שעלינו להספיק לגמור חקיקתם של חוקים ולסיים את הדיון בנושאים רבים שעל שולחן הכנסת.

במקשור זה הנני מביע שאלתי ובקשתי מן השרים, יושבי ראש הוועדות וחבריהן וכן מן המליאה עצמה שבזמן המועט שנותר לכהונתה של הכנסת השמינית נזדרז ונזרז כדי לסיים מלאכת החקיקה והדיונים שהוחל בהם; לרבות הצעות לסדר היום ותשובות לשאילתות.

הכנסת היא אבן־חן בכתרה של מדינת ישראל ואבן־בוחן לכל מעשיה וארחות חייה. הבה נברך את הכנסת ונתברך בה. הבה נברך את עובדי הכנסת לסוגיהם ולדרגותיהם על מסירותם במתן שירותים לכנסת, לחבריה ולסיעותיה כדי שיוכלו למלא תפקידם במירב הנוחיות. וברוכים תהיו כולכם.

הר הרצל, אור ליום העצמאות תשל"ג

יום הזכרון לחללי מלחמותינו, גבורי ישועתנו, הולך ומסתיים, ועוד מעט יתקדש חג הכ"ה של קוממותנו ועצמאותנו. יום הזכרון וחג העצמאות, צמודים זה לזה, ללא הפרד, שאלמלא גבורתם, עוז רוחם וקרבנם של יקירנו הלוחמים הבלתי־נשכחים – לא היה לנו על מה לחוג.

אנו לא עוררנו ולא יזמנו מלחמות; רצינו לשים קץ לקללת גלותנו ופזורנו בארצות נכר; רצינו לבנות לעצמנו, כאן, בארץ נחלת אבותננו, בית משלנו, שנחיה בו חיים

אולם כנגד מפעל תחייתנו, קמו אויבים; שבעים וחמש השנים, שקדמו להקמת המדינה,היו רצופות מאמצי בנייה ושלום, אר גם התנכלויות, התנפלויות על ישובינו, ושפיכות דמים של יהודים בכל פינות הארץ; וכאשר החליטו האומות המאוחדות, לפני עשרים וחמש שנים, על זכותנו למדינה יהודית בארץ־ישראל, קמו עליה מדינות ערב, כדי להכחידה; במלחמת שיחדור עקובה מדם ועטורת־תהילת־גבורה – ניגפו צבאות הפלישה, ומדינת ישראל קמה; גם במשך שנות קיום המדינה לא חדלה התוקפנות ונכפו עלינו מלחמות; מערכת קדש ומלחמת ששת הימים; בכל המלחמות האלה גברה יד צבא הגנה לישראל, ולדאבון לבנו נפלו בהן רבים מלוחמינו; ועדיין מוסיפים אויבינו להיערך נגדנו למלחמה ולהכריז על רצונם להעביר מן העולם את מדינת ישראל ואת יושביה.

באחרונה העתיקו את התנכלויותיהם ורצחנותם למרחוק, אל נתיבי התחבורה האווירית והימית, ואל תוך מדינות אחרות בעולם, והביאו עלינו זוועות הדמים בלוד ובמינכן ובמקומות אחרים; בזכות תושייתם, וזרוע גבורתם של לוחמינו, באו ויבואו הטרוריסטים על עונשם בכל מקום בו תשיגם ידינו;

בהתקדש החג, נוכח סכנות מתחדשות ומשימות נעלות, – נתברך בהישגינו במשך כ"ה שנות המדינה; אל המדינה הגיעו ובאו שרידי מחנות ההשמדה באירופה; נקבצו אליה יהודי ארצות־ערב – ונותרו מעטים, שעדיין מדוכאים וכלואים בסוריה ובעיראק; בשלוש השנים האחרונות נפרץ קימעה מסך הברזל, שהפריד בינינו לבין הקיבוץ היהודי הגדול ברוסיה, אשר אמרנו נגזר לנו; העליה הבאה משם שילהבה מחדש את אור אמונתנו בשיבת ציון;

והארץ, שהיתה שממה וזנוחה, ואוכלוסייתה דלילה, מתפתחת בקצב המלהיב את הדמיון; ערים חדשות נבנו; וערים ותיקות גדלו ונתחדשו; ירושלים הולכת ונבנית – קרית מלך עיר מלוכה; שדותינו ופרדסינו נותנים יבולי ברכה למחייתנו וליצואנו אל שוקי העולם; הולכת ומתפתחת תעשיה ענפה וחדישה, ובכלל זה תעשיה עתירת מדע; נסללו דרכים לארכה ולרחבה של הארץ; התפתחו והסתעפו מוסדות חינוך השכלה גבוהה, תרבות וחברה; משבטי עולים ועדות הולכת ומתגבשת חברה ישראלית נאמנה בהווייתה ואיתנה בתודעתה כמצוות עבָרוֹ ועתידו של עמנו; והעם היהודי בתפוצות עומד לימין ישראל ועוזר לה בכל נפשו ובכל מאודו;

עדיין לא נשלמה המלאכה; כל המעשים עדיין בעיצומם ובתהליך התהוותם; תוך כדי עשייה מתגלות ומתעוררות מצוקות שצרכי העם והמדינה מצווים עלינו לשקוד על פתרונן; כגון הצורך בסתימת הפער ביו שכבות אוכלוסין מתעשרות, או מתקיימות ברווחה יתירה, לבין שכבות המתקיימות בדוחק; קבלת אחים עולים בלב פתוח ובמתן יד נאמנה להיקלטותם; הקפדה על טוהר המידות והיעילות בשרותים הציבוריים וכיוצא באלה; אפס כי עז רצוננו כולנו, העם והממשלה, שיהיו חיינו מתוקנים ובריאים, מושתתים על אדני הצדק ועשיית הטוב והישר; וכשם שהצלחנו עד כה להתגבר על מכשולים ולפתור בעיות שעמדו בדרכנו – אין ספק שנצליח גם בעתיד.

ובהתקדש החג, חג הכ"ה להולדת מדינתנו, הבה נברך כולנו את ברכה שהחיינו כהלכתה, וכן נחזור על דברי המשורר, שנכתבו בשנת תש"ט, לאמר:

  ''שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה, משאת נפש כל נביא, וכמיהת לב כל חוזה, שחלום איני חולם ודמיון איני הוזה, שאמת המחזה".

בזה הנני מתכבד לפתות את חגיגות יום העצמאות הכ"ה למדינת ישראל:

      זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

הר הרצל, אור ליום העצמאות תשל"ד

בכל שנה, נהגנו לציין, בטקס זה, את סיום יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ואת פתיחת חגיגות יום העצמאות – בצמידות, ללא הפרדה ביו זה לזה. הפעם – בלי לקבוע לגבי העתיד – הוכר הצורך בשינוי כלשהו; לפיכך בערב זה, וגם למחרת, לא יתקיימו חגיגות ממלכתיות ברוב־עם; אני משוכנע כי לא יהיה בכך כדי לגרוע מגדולתו ויקָרֹ של יום העצמאות.

כי בשנה זו, פקדה אותנו כהלם מלחמת יום הכיפורים; צבא הגנה לישראל עמד במלחמה הקשה והאכזרית בגבורה עילאית, ונחל בה נצחונות מזהירים. במלחמה זו היתה ישועה גדולה לישראל. כולנו מודעים לנצחון, אך עודנו שרויים בעצב על הבנים־הלוחמים, שניספו במערכה. אל המחנה הגדול של המשפחות ששכלו את יקיריהן במערכות ישראל – לפני קום המדינה ומאז קומה – נוספו עוד אלפיים ארבע מאות שלשים ושש משפחות. הורים, רעיות, בנים אחים, קרובים וידידים שרויים ביגון כבד, ואיתם כל בית ישראל.

ואף גם זאת:

הזעזוע הנפשי, שהביאה עלינו מלחמת יום הכיפורים העמיד לפנינו בחריפות ובדחיפות את הצורך בבקורת עצמית על מעשינו ואורחות חיינו. נחשפה החובה להתאזר לתיקונים ולשינויים. מובן מאליו, שאם כל אחד יתבע מאת זולתו ויפטור את עצמו, לא נזכה להתחדשות. אך אם כל אחד ואחד מאתנו יבוא ויתקן את מידותיו הוא – נבטיח בכך לכולנו, הפרט והכלל, אורחות חיים, כיאות לאומה במצור ובמאבק, וכמיטב השאיפות הנעלות שלנו.

* * *

אזרחיות ואזרחים יקרים,

ביום העצמאות הכ"ו של מדינתנו, – תהיינה עינינו פקוחות לראות: כי תהליך גאולת העם היהודי משפל גלותו – עדיין לא נשלם; המזימות וההתנכלויות לקיומה ועצמאותה של מדינת ישראל – עדיין לא עברו מן העולם; אחינו בגלות רוסיה, ובגלות ארצות־ערב – עדיין נאבקים תחת עול שיעבודם ועיניהם כלות לציון; שליטי ערב מוסיפים להפיח איבה ולנפנף בחרב המלחמה.

ובעוד שליטי ברית המועצות מעודדים את אויבינו במדינות ערב – התאכזבנו מאד מהתעלמותן, אזלת־ידן ואנוכיותן של מדינות, הנחשבות נאורות, שעמדו מנגד נוכח ההסתערות הרצחנית עלינו במלחמת יום הכיפורים; שונים לטובה וראויים לתודה – העם והממשלה של ארצות הברית.

גבירותי ורבותי,

יום העצמאות הוא יום גדול לישראל, עדות לדורי דורות על הגאולה ועל התמורה, שחלה במהלך חייו וקיומו של העם היהודי. אנו גאים בגבורתם ובתושייתם של לוחמינו, שכל אחד ואחד מהם הוא אוהב שלום, בכל מאודו, ומוכן לתת נפשו על קיום ישראל נגד אויביה; אנו מתברכים בהזדהותם הנפלאה, ובעזרתם הברוכה, של בני עמנו בתפוצות הגולה.

הבה נשמח יחד בישועתנו ובהישגי מדינתנו; נעשה כולנו לחיזוקה ולתיקונה, לביצור מישקה ולעילוי חברתה, להיותה ערוכה לכל מבחן ואתגר.

השתא, בחג העצמאות, עדיין חונים אלפי אנשים מישראל באהלי צבא הגנה לישראל בכל החזיתות והגזרות; נשלח להם מכאן ברכת חזק ואמץ; נאחל רפואה שלמה והחלמה מהירה לפצועי המלחמה; נישא מכאן ברכת אחים נאמנה לשבויינו שבסוריה, בתפלה ובציפיה שיום שחרורם לא יאחר לבא.

ובהתקדש חג עצמאותנו, הבה נחזק את הקירבה וההזדהות שבין העם כולו לבין נשברי־לב שבתוכנו, בני המשפחות השכולות, ננחמם מיגונם ונעודד רוחם, על דרך הכתוב, שזה עתה שמענו קריאתו:

      “לשום לאבלי־ציון פאר תחת אפר, מעטה תהילה תחת רוח כהה”.

ויהי רצון, שיקום בנו הכוח לכבוש צערנו; להרחיק רוח הנכאים; לחזק אחדות הלבבות; להקפיד על קיום המשמעת העצמית והציבורית; להפיח בלב עם ישראל, בארץ ובתפוצות הגולה, אמונה בל תימוט, כעתיד קיומנו כעם־גדול ובן־חורין, וכמדינה של שלום ושיגשוג; בצידקת שאיפותינו וביכלתנו להשיגן חרף כל המכשולים.

אנו עם, שהשלום הוא נשמת אפו מיום היותנו לעם. נעשה כל אשר לאל ידינו כדי להזמין ולקרב את צעדי השלום, ונבטח בצור ישראל כי בוא יבוא העתיד המיוחל ולא יאחר, ואז נשיש ונשמח כדבר הנביא:

      “ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה”.

הר הרצל, אור ליום העצמאות תשל"ה

פנה היום, יום הזיכרון לחללי המלחמות על קוממיותנו ועל קיומנו. וגם בעברנו מיגון לשמחת חג, – לא ימושו מלבנו אלפי הלוחמים, שקברותיהם זרועים “על מרומי שדה”, ברחבי המולדת אשר על הגנתה נפלו חלל.

אין למלים כוח לבטא את המיית לבנו ואת תנחומינו למשפחות השכולות. היטיב למלא זאת הנביא ישעיה לאמור:

“לשום לאבלי ציון, לתת להם פאר תחת אפר, שמן ששון תחת אבל, מעטה תהלה תחת רוח כהה”.

אחיותי ואחי,

גלגל ההיסטוריה העמיד את דורנו בפרשת דרכים מכרעת לגבי גורל קיומו של עם־ישראל, לשבט או לחסד, לחיים של קיימא או חלילה לחידלון.

בדור הזה נתרחשה שואת ההשמדה באירופה, שבה ניספו ששה מיליוני יהודים. המסע להשמדת העם היהודי – לא בא לפתע. קדמה לו דינמיקה שטנית של שנאה והסתה גזענית, הפקרה, הסחת־לב, ניסיונות “להבין” לרוחם של משמידי־עם, פייסנות, ובעקבותיה מסע ההשתלטות של הנאציזם והפאשיזם, כיבוש חבש, הקרבת צ’כיה ופולין. וכך הלכו וגברו התיאבון והשחצנות של מפעילי מכונת הדיכוי והרצח והוחשה המלחמה העולמית הנוראה.

המלחמה ההיא נסתיימה לפני שלשים שנה, וכולנו האמנו, שיזרח אור חדש על העולם, אור של שלום אמיתי וחרות אדם וגאולת עמים ובכללם עמנו.

בדור הזה קמה מדינת היהודים, אליה ערגו אבות אבותינו במשך שמונים דורות. אבל שליטי מדינות־ערב נלחמים בנו למיום קום המדינה ועד היום. הם לא נואשו עדיין משאיפתם להכחיד את מדינת ישראל, על אף הדיבורים המתונים והחלקלקות שהם משמיעים מן השפה ולחוץ. תרועות השמחה ההמוניות נוכח הטבח הנתעב במלון “סבוי” בתל־אביב הן הוכחה מזעזעת למושגיהם ולהלך־רוחם.

אנו לא נירתע מפני אימתנותם כשם שלא נרתעו מפניהם אנשי העליות הראשונות, שהעפילו לארץ והתיישבו בה במשך עשרות שנים עד שקמה המדינה, וכשם שלא נרתענו מלבנות את מדינתנו במשך עשרים ושבע השנים, להכפיל פי חמישה את אוכלוסייתה, לעשות בכל תחומי העשייה והיצירה, לצבור כוח ועוצמה. ועל אף המלחמות, והטירור והאיבה – נוסיף לגדול ולהתחזק גם להבא.

בשנה זו שוב נוכחנו לדעת כי הדרך לשלום עדיין אינה סלולה לפנינו. שוב נשקפים לנו עימותים מדיניים וסיכונים צבאיים. עמוד נעמוד בהם איתנים.

ידנו האחת מושטת, בלב שלם, לשלום אמיתי ולשיתוף פעולה קונסטרוקטיבי עם שכנינו, וידנו השניה מחזקת השלח להגן על חיינו, על חירותנו וקוממיותנו.

פנינו לשלום וכחנו איתנו להדוף כל תוקף.

גלגל ההיסטוריה של עם ישראל נע קדימה ושוב לא ייסוב אחורנית. נצח ישראל לא ישקר.

אזרחים ואזרחיות יקרים,

בנסיבות הכלכליות והמדיניות בעולם יהיה עלינו לסמוך יותר ויותר על עצמנו, ולא רק בתחומי הבטחון, שכן אין לנו ברירה אלא לחיות ברמת־חיים שוות ערך עם פרי עמלנו.

כן מוטל עלינו להקפיד על כך, שחיינו ומעשינו יהיו מתוקנים. כי לא רק הסכנות אשר בשער, אלא גם שאיפות התמורה והתחייה הלאומית, המפעמים בקרבנו, מחייבים אותנו להבריא עיוותים שנתגלו במחננו, לשקוד שלא ייפגעו סגולות של ניקיון כפיים וטוהר מידות, ולהחיש פתרון לפערים המסכנים אחדות העם.

נקרא את העם היהודי, בתפוצות הגולה, להגביר את העליה לארץ, לחזק את מערכות החינוך העברי ולעמוד לימין מדינת ישראל.

הנני פותח את חגיגות יום העצמאות הכ"ז ונושא מכאן ברכה חמה לחיילי צבא הגנה לישראל ולכל כוחות הבטחון העומדים על משמר חיינו וגבולות ארצנו; לכל אזרחי ישראל – יהודים, מוסלמים, דרוזים, נוצרים וצ’רקסים; לכל אחינו המדוכאים ברוסיה ובארצות ערב ולכל קהילות ישראל בתפוצות הגולה – חזקו ונתחזק, וכדבר הנביא: “שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה”. “זה היום עשה השם נגילה ונשמחה בו”.

הר הרצל, אור ליום העצמאות תשל"ו

לפני שעה קלה נסתיים יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אלפי הלוחמים, אשר הערו נפשם למען ייעור השחר של עצמאותנו, הגבורים שבזכותם הגענו עד הלום והובטח עתידנו כבני־חורין לדור ודור.

הגיעה שעת התקדש חג העצמאות הכ"ח, שבא עלינו לטובה.

תקוותנו ותפלתנו, שבשנת הכוח של עצמאותנו, המתחילה הערב, נזכה לרגיעה בחזית הבטחון ונתקדם לקראת שלום של קיימא בינינו לבין שכנינו.

הסיכסוך שגרם לנו ולהם אבדות כבדות, בנפש וברכוש, אינו חשׂוּך פתרון. והשכנת השלום הנכספת אינה תלויה אלא ברצונם ובנכונותם של הערבים לוותר על המחשבה הנואלת, שיעלה בידם להעביר את קיומנו מן העולם; ובמקום זה יכירו בעובדת קיומנו כאומה ריבונית ובת־קיימא בחבל עולם זה, ויהיו נכונים בלב שלם לחיי שכנות טובה בינינו וביניהם.

אנו מצפים שיקומו מתוכם אנשים אמיצים, נבונים וכנים, שירחיקו מקרבם את הקיצוניות המשתוללת ואת הקנאות החשוכה; שישימו את פניהם לפיתוח ארצותיהם, ולאושר עמיהם, בעזרת העושר העצום שהטבע זימן להם; שיביאו קץ גם לסיכסוך חסר התכלית שביניהם לבינינו, לרווחת האזור כולו.

הנה אנו עדים למאורעות העקובים מדם בלבנון, הגורמים לנו צער ודאגה.

הם חשפו לעיני כל את האכזריות וחוסר הסובלנות של המנהיגים הערבים בימינו, – כלפי מיעוטים ועמים קטנים, השוכנים ביניהם ובקרבם מדורי דורות. כך נהגו בכורדים. כך נהגו ביהודים וכך נוהגים היום בנוצרים שבלבנון, והעולם עומד מנגד.

נחשפה גם הרמייה של רעיון המדינה החילונית והרב־לאומית, שאויבי ישראל מנפנפים בו בעולם כאילו לשם פתרון בעיית הפלשתינאים.

מדינת לבנון, שנהנתה מרווחה ושלווה, הגדילה לעשות יותר מכל מדינות ערב, שהקימו וטיפחו את ארגוני הטירור; היא פתחה שעריה לפני המחבלים ומפקדותיהם והעניקה להם חופש פעולה נגד ישראל. עכשיו לבנון מתבוססת בדמיה, בגללם ומידם.

אנחנו ערים לסכנות שהמאורעות בלבנון צופנים בחובם לנו ולאיזור כולו, וכן גם ללקחים שיש ללמוד מהם. והלוואי שגם אחרים ילמדו את הלקחים הללו.

אחיותי ואחי, השנה היינו עדים לתועבה שנעשתה בארגון האומות המאוחדות, כאשר 72 מבין המדינות החברות בו הצביעו בעד החלטת־רשע המטילה על הציונות, תנועת השיחרור של העם היהודי, את השיקוץ של גזענות.

העם היהודי כולו, ואתו אנשים הגונים ונאורים רבים בכל קצווי עולם, דחו בשאט נפש את ההחלטה המבישה הזאת, המעוררת שנאת חנם כלפי הציונות והעם היהודי ומעודדת מחדש את האנטישמיות, שבעבר הלא־רחוק הביאה על עם ישראל את השואה הנוראה בתולדותיו.

תשובתנו הניצחת להחלטה הזאת היא לשאת ברמה את דגל הציונות, דגל הגשמתה המלאה והנחרצת; לקרוא ליהודים בכל הארצות לעלות לישראל בהמוניהם, להגביר מעשינו בהתיישבות, בפיתוח החקלאות, התעשיה והמסחר, החינוך והמדע; בהעשרת מפעלי התרבות העברית, בגיבוש החברה הישראלית ובסילוק הפערים והפגמים המעכירים את חיינו.

בשנה הזאת שבו והכבידו שליטי ברית המועצות את ידם, והגבירו את לחצם על רבבות על היהודים המבקשים לצאת משם ולעלות לישראל; גם אחינו שארית יהודי סוריה, עדיין נתונים במצור ובמצוק.

לא ננוח ולא נשקוט, עד שייפתחו לרווחה שערי היציאה מרוסיה לפני המוני היהודים הנחתים שם, ועד שייקרא דרור לאחינו הכלואים בגיטאות סוריה.

אזרחים ואזרחיות יקרים,

בחזית המשק קשתה עלינו השנה היוצאת. נעשו פעולות של קימוצים וצימצומים לשם עצירת ההידרדרות ולקראת השתלבותנו בשוק האירופי המשותף. גם בשנה הבאה נצטרך כולנו לשאת בהבנה בעול של צימצומים נוספים; לעשות לשיפור מוסר העבודה ותקנת עיוותים בשדה השכר והרווחים, כדי שנוכל להתקדם לקראת ייצוב והבראה של כלכלתנו, שזהו תנאי בל־יעבור לשמירת עצמאותנו והגשמת יעדינו.

נוסף לעזרה הברוכה של אחינו היהודים בעולם, זכינו בעזרה נדיבה של ארצות הברית, שהיא ידידה גדולה ונאמנה לישראל, ואנו מחזיקים לה טובה ותודה. אך חובה עליונה היא להגביר המאמץ העצמי במטרה להפחית, מוקדם ככל האפשר, את תלותנו בסיוע מבחוץ.

אזרחים ואזרחיות יקרים,

אחרי מלחמת יום הכיפורים מצאנו את עצמנו עטופי יגון על אבידותינו היקרות במלחמה. כן עברה עלינו רוח של מבוכה ותיסכול, עקב ההפתעה שהופתענו במלחמה, אף על פי שניצחנו בה. זכינו לתהליך של התאוששות, אולם, לאחרונה עובר עלינו גל של הלקאה עצמית, הבלטת כל דבר שלילי בחיינו, אפילו הוא בשוליים, ומדה מדאיגה של התעלמות מכל הטוב והחיוב הרב שיש בחיינו במדינתנו ובעמנו.

העם בישראל רובם ככולם אנשים ישרי דרך, עובדים ויוצרים חרוצים בכל תחומי העבודה והיצירה, אוהבי מולדת ודבקים בהגשמת יעדיה של הציונות.

הבה נחזור אל עצמנו. נתברך בעצמאותנו ובהישגינו. נשלב ונאזן בקורת עצמית עם שמחה במעשי ידינו ועילוי ארחות חיינו. על ידי כך יצליחו מעשינו ונתגבר על כל מכשול וצר.

נעבור מיגון לשמחה ומאפלת הספקות לאור גדול של אמונה, תקווה והצלחה.

הר הרצל, אור ליום העצמאות תשל"ז

בשעת בין ערביים זו, מסתיים יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, אשר הערו למות נפשם למען עצמאות ישראל ולמען נוכל לחיות, אנו ובנינו ובני בנינו, חיים של כבוד, של יצירה ושלום.

ההיסטוריונים, צופי הדורות, לא יצטרכו לתהות ולשאול: מהו המקור ממנו שאבו גכורי ישראל וקדושיו אומץ רוח להעלות קרבן שאין יקר ממנו ואין נורא־הוד ממנו.

כי המקור אחד הוא: הפורענויות, שפקדו את היהודים בכל הדורות, למן חורבן ירושלים ועד שואת יהודי אירופה, וסגולת חירוף הנפש של בני דורנו נוכח אותן פורענויות ונוכח ההתנכלות לעצם קיומה של מדינת היהודים.

אותו מקור עצמו הזין את הכמיהה לגאולת ישראל ושיבת ציון והוא מפכה גם בקרב היהודים הנדכאים והבלואים עדיין ברוסיה ובסוריה.

אחיותי ואחי, אני עומדים על סף שנת השלושים, מאז אותו יום גדול ונשגב, שבו נולדה מדינת ישראל.

מזה עשרים ותשע שנים הננו שרויים בתהליך של בנין עולם חדש של חיים משלנו, וחברה חדשה שכולה שלנו; צברנו הישגים מרשימים בכל תחומי החיים, עיצבנו משטר דימוקרטי יחיד בכל המזרח התיכון, ובישראל נולד וגדל לנו דור חדש אשר לא ידע תלאות הגלות וכולו אומר עצמאות, זקיפות קומה ואהבת מולדת. אכן, זהו גמול ליגיעה ולמלחמות ומקור עידוד ואמונה לקראת הבאות.

עודנו מוטרדים על ידי איבה ומצור של שכנינו, הממשיכים להתנכל לקיומנו, עושים הכנות למלחמה בנו, מארגנים חרם כלכלי וחברתי נגדנו, ומוציאים דיבתנו רעה כדי להתיר את דמינו.

אולם העוצמה אשר צברנו עד היום ונכונותנו הנחרצת לעמוד על נפשנו ועל צידקת מפעלינו, הם ערובה נאמנה שמזימת אויב נגדנו לא תצלח.

אין אנו שוחרי מלחמות. אנו רוצים את השלום בכל נפשנו ומאודנו. בזמן האחרון החלו להגיע גם מקרב מדינות ערב צלילי שלום למשמע אוזן. היינו שמחים ונשמח אם זו אמת, אם אין אלה דברים שכוונתם להטעות ולהטות לב תמימים בעולם. אזננו תמיד קשובה לכל צליל של שלום, אך אנו נדון את שכנינו ואת נכונותם לעשות שלום – לא על פי דבריהם אלא על פי מעשיהם.

רצוננו ומדיניותנו הם: להבטיח למדינת ישראל גבולות בני הגנה, אשר גם שכנינו יכירו בהם ויכבדו אותם. שיִכּוֹן ביננו שלום אמיתי ובר־קיימא, שיש עמו השלמה ונכונות מלאה ליחסי שכנות נורמליים אתנו. אם וכאשר שכנינו יהיו נכונים לדברים אלמנטריים אלה – יקום השלום בפועל ממש. אך בטרם קם השלום לא נסיח דעתנו מן הסכנות שעדייו אורבות לפתחנו.

אזרחים ואזרחיות, האווירה של תפוס כפי יכולתך על חשבון מחר, – תמיט עלינו רעה ותתיש את כוחנו. אם חפצי חיים אנחנו – עלינו להתגבר על אוירה זו ולהחזיר לעצמנו את רגש האחריות, את העדפת האינטרס של הכלל ואת החשבת העתיד על ההווה. עלינו לעשות כל אשר לאל ידינו כדי להתגבר על גורמי הירידה מן הארץ וכדי לחדש את המשיכה לעליית יהודים מכל הארצות.

* * *

ומלים מספר על ירושלים: לפני עשר שנים, במלחמת ששת הימים, שנכפתה עלינו, אירע לנו נס גדול: זכינו לשיחרורה ולאיחודה של ירושלים “כעיר שחוברה לה יחדיו” במשך עשר השנים התפתחה ירושלים, פשטה בגדי אלמנותה ודלותה, וכבר היא כיום “כלילת יופי משוש כל הארץ”, ועוד נכונו לה צמיחה והתפתחות כהנה וכהנה.

נטלנו על עצמנו, לשמור שמירה מעולה ונאמנה את המקומות הקדושים בה, לדתות אחרות, ואת חופש הגישה אליהם והפולחן בהם. זכויות שכנינו מקויימות כהלכתן בירושלים. ואף על פי כן, עדיין יש כוחות חשוכים השואפים להחזיר את בירת הנצח שלנו אל המצב שלפני שיחרורה, איחודה ושגשוגה.

ידעו נא אוייבים וידידים: ירושלים היא נשמתו של עם ישראל; על חורבן העיר הזאת בכינו והתאבלנו מאז גלינו ממנה, ואל תחייתה התפללנו ימים ולילות. חורבנה של ירושלים סימל חורבננו ותקומתה מסמלת תקומתנו. ומשזכינו לשחרורה, לאיחודה ולבנינה – נגן על כל שעל ועל כל אבן בה, במיטב כוחנו ודמינו, וכדבר הנביא “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט”.

הבה נברך את ירושלים ביום חגה–חגנו, שתפרח ותשגשג כשהיא מאוחדת ושלמה כגוף אחד, ותהיה לנס־עמים, לתפארת לכל יושביה והבאים אליה, ומעוז לכל בית ישראל באשר הם שם.

הנני מכריז בזה על פתיחת חגיגות יום העצמאות תשל"ז, ולכבוד מלאת עשור שנים לשחרורה ולאיחודה של ירושלים. שמחו את ירושלים וגילו בה.

זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו.

משכן הכנסת, ז' באב תשל"ד, 18.7.72

שמא ישאל מישהו: מה הזימון הזה לכם ומה ענין הכנסת אצל האר"י הקדוש – הריני מקדים ואומר, שהיזמה לקיום המעמד הזה יצאה מאישים חשובים ומכובדים עלינו ואני קבלתיה.

תחילה היתה המחשבה לקיים את המעמד הזה במליאת הכנסת, כדרך שקיימנו לפני מספר שנים מעמד לזכרו של הרמב"ם.

אולם נמלכתי בחברי ויחד סברנו וקיבלנו שמליאה הכנסת היא חלקת מחוקקים ואין לערוך לפניה שולחן של נושאים שאינם מעניינה.

לפיכך נתכנסנו בזימון פתוח זה, חברי כנסת ועובדיה, ואתנו הפרופ' גרשום שלום, שידיו רב לו בעסקי הקבלה בכלל ובאר"י ובקבלתו בפרט.

אמרנו נקדיש שעה של השכמה כדי להציץ אל אחת התקופות בתולדותינו, שערש הולדתה היתה העיר צפת. ואותה תקופה הקסימה והפליאה והסעירה והקרינה השפעתה על קהילות ישראל בארצות שונות ועל פני דורות ומאורעות מאז ועד היום, עד שאפשר לומר שגם מה שקרה וקורה בימינו הוא נאצל מאותם קסמים ומאותה השפעה. ומבחינה זו ראוי לנו לאמר כדברי ישעיהו הנביא: “הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם”.

הבה ננסה, אפוא, בעזרתו האדיבה של פרופ' שלום לשמוע ולתהות על אותה התקופה, ועל האישים שעמדו בה, אשר מעצמת מצוקתם החמרית, הרוחנית והלאומית, יצרו לעצמם, בתנופת אדירים, עולמות עליונים ששם חיו חיי רוממות וגאון. האומה היתה בשפל והם רוממוה אל ספירות עליונות. הם הפיחו רוח חיים אדירה בלב האומה יש מאין, ובכך הבטיחו לה את קיומה עד יעבר זעם ועד שיתקיים תקע בשופר גדול לחרותנו.

כשנשאל האר"י למה בחר לשבת בצפת ענהו צפת היא בגימטריה תקע.

ימיה של אותה תקופה היו ימי המחרת של גירוש ספרד והאינקוויזיציה. באותה התקופה עדייו היו דון יוסף נשיא ודונה גרציה עמלים בהקמת מדינה יהודית בטבריה, על שפת ים כנרת. ובאותה תקופה התלקטו ובאו אל צפת, או שגדלו באווירתה הייחודית מאורות גדולים, ביניהם ר' יוסף קארו, מחבר השולחן ערוך, שנתקבל על־ידי כל בית ישראל כאורים ותומים של ההלכה והמשפט. וכן המשורר ר' שלמה הלוי אלקבץ, מחבר השיר הנודע “לכה דודי”, שבמילותיו ובניגוגו הרנין מיליוני לבבות:

מקדש מלך – עיר מלוכה – קומי צאי מתוך ההפיכה –

רב לך שבת בעמק הבכא…

התנערי מעפר קומי – לבשי בגדי תפארתך עמי –

והיו למשיסה שוסיך –

ימין ושמאל תפרוצי.

וכן ר' ישראל נגארה משורר מופלא שאחד משיריו הנודעים הוא “יה ריבון עלם ועלמיא” ותכנו תחינה לאלוהים שיקום ויגאל את עמו, הסובל והנדכה.

וכן אישים אחרים שאין כאן המקום למנות אותם, שהרי זימון זה מיועד להתייחדות עם יחיד ומיוחד באותה תקופה, הלא הוא האר"י – רבי יצחק לוריא אשכנזי, שבא בסודה של תורת הקבלה ומשזכה להתגלות – ניסה לעצור בה כדי שלא תתגלגל למקום שאינה צריכה להגיע אליו, אך ככל שעצר בה כן פרצה וכבשה בסערה את העולם היהודי, וגדול כוח כיבושה אחרי מותו יותר מבחייו.

המדובר הוא במחצית השניה של המאה ה־16. האר"י נולד בירושלים בגיל שמונה נתיתם מאביו והורד למצרים אל דודו. שם למד בין השאר אצל אחד מגדולי הפוסקים – הרדב"ז, (ר' דוד בר זמרה). בגיל שלשים וחמש עלה לצפת ועשה בה כשלש שנים. בחמשה באב שנת של"ב נפטר והשאיר אחריו מורשת עצומה, שכולה רזי דרזים, והיא הלכה ונתעשרה מתוכה ועוד יותר ממה שהוסיפו עליה ושינו בה תלמידיו ומעריציו, עד שנעשתה תורת חיים בשביל המוני בית ישראל.

על מורשתו ומשנתו של האר"י נשמע מפיו של הפרופ' שלום אך ברשותכם וברשותו אציין כאן שלשה דברים, שלדעתי הם לקח טוב מבחינה אקטואלית ובהם אסיים;

אחד – ההרמוניה הנפלאה ששררה בין יוצאי גלויות שונות, אשכנזים וספרדים, וביניהם לבין ילידי הארץ. אם אינני טועה האר"י עצמו היה ממשפחה מעורבת ספרדית־אשכנזית.

שני – אהבת המולדת של האר"י, שהיה נוהג לטייל בהרי צפת ובסביבותיה והיה מתרפק וממשש כל צעד ושעל וכמי שמאזין להד פעמיהם של הדורות הקודמים, אישי התנ"ך וחכמי המשנה והתלמוד, שכאן צעדו וכאן חיו וכאן נמצאים קברותיהם. זה היה אחד הביטויים העזים לכיסופיו אל חידוש ימינו כקדם, תוך התקשרות והתחברות אל השרשים העמוקים של האבות הקדמונים באדמת המולדת

ודבר שלישי – ההנהגות שהנהיג האר"י בחבורת תלמידיו, שמהן נזכיר אחת שהיא הנהגה של מנהיג היודע את סוד האחדות שהיא סוד הקיום של כל חברה, ועל חברה אחדותית מושתת הסיכוי לקיום האומה; ולכן צריך (וכאן אני מצטט): “להיזהר עד הקצה האחרון מן הכעם וההקפדה… והגאוה, והרכילות, והליצנות, ולשון הרע, והלבנת פנים” וכו' וכו'.

לא במקרה כינו אותו האר"י הקדוש. קדם לו בכאלף שנה רבינו הקדוש, הלא הוא ר' יהודה הנשיא חותם המשנה. והנה מסופר עליו בתלמוד הסיפור הבא:

“רבי עשה סעודה לתלמידיו. הביא לפניהם לשונות רכים ולשונות קשים. התחילו בוררים ברכים ומניחים הקשים. אמר להם: דעו מה אתם עושים. כשם שאתם בוררים את הרכים ומניחים את הקשים כך יהיה לשונכם רך אלו לאלו”.

מי יתן ולמען קיום יחסים מתוקנים ביו שליחי הציבור לבין עצמם וביניהם לבין הציבור נתקדש בקדושת ההנהגות שהנהיגו אדירי הרוח, רבינו הקדוש והאר"י הקדוש.

בכנסת, י"ד בטבת תשל"ג, 19.12.72

חברי הכנסת, ביום י' בטבת השתא, מלאו מאה שנה להולדתו של גדול משוררי ישראל בדורותינו – חיים נחמן ביאליק.

האוניברסיטה העברית בירושלים נטלה יזמה להכריז על שנת ביאליק, הכינה תערוכה, והזמינה את חברי הכנסת לכבד בנוכחותם את המעמד שזימנה אשר יתקיים הערב כתום ישיבה זו.

יהיה זה לכבוד ולתפארת לתולדותינו ולתרבותנו אם גם בכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל הריבונית, יצויין תאריך זה.

אין הכנסת, ואין מעט הזמן העומד לרשותנו, ואין הדובר אליכם מתאימים להעריך הערכה מלאה את אישיותו של ביאליק ואת יצירותיו. משוררים, סופרים ומבקרים כבד העמיקו בנושא זה וכתבו עליו ספרים, מאמרים ומחקרים רבים ועור היד נטויה.

אך אנו באים לחלוק כבוד לתופעה הנסית, רבת החסד והמשמעות, שהעניק לנו שר האומה לפני מאה שנה, כאשר באותה תקופה נולדו האישים המופלאים, שפתחו את צעדיה הראשונים של המהפכה היהודית הציונית והחלו המעשים הנועזים, שהיו לאבני פנה של הבית השלישי, ומאז ואילו הונחו והוגבהו בו נדרך על גבי נדבך עד שהגענו לשנתה הכ"ה של קוממיותנו.

בין אותם אישים בלט משכמו ומעלה בייחודו, בגדלות רוחו ובשגב שליחותו – חיים נחמן ביאליק.

בני דורו של ביאליק, הכירו בגדולתו והכתירו אותו בכתר משורר האומה. דמות דיוקנו של ביאליק נשקפת באותו תיאור נפלא שהוא תיאר ב"מגילת האש" את העלם הרך, בהיר העיניים, המביט השמימה, אשר “לפיד הישועה בידו יבער” – “ויצת לבבות ברוח פיו ובתוך עיניים כבות הדליק נרות – ואל אחיו הגולים יצא ויראם בשפלותם ובענותם ויכאב את מכאובי כולם, וישאג את שאגתם” – “ויש אשר יחריש העלם במכאוביו ותהי שאגתו דומיה – ולא היה יגון כיגונו האלם וצער כצערו החרישי”.

"ובאו רבים וכפפו בדממה את ראשם תחת קללתו וברכתו, וביקשו מפיו תוכחה ותפילה, ומעיניו רחמים ותקוה, והמה ים חמלה בלב העלם, ונזלו ניחומיו כטל בוקר על לבבות נכאים, והביט אליהם ברחמים ועפעפיו עפעפי שחר – ".

ימי ילדותו של ביאליק היו ימי עוני ומרודים. ובטרם ראו עפעפיו “עפעפי שחר” הוא ראה “רזי לילה” – הלילה הארוך והאפל של הגלות: “מחשכים, שחור דומיה וצל”. ביאליק ראה את פרעות קישינוב, אימיהן ותוצאותיהן, ובאספקלריה של אותם פַרעות־אויב ראה את כל גלי הפרָעות והגירושים וההשפלות שנתרגשו ובאו, מאז ומתמיד, על היהודים בארצות גלותם. המראות שראה ביאליק “בעיר ההריגה”, שקדמו למעשה השטן באושוויץ, טרבליגקה ובאבי־יאר, הסעירו את נפשו, ו"רתחו בקרבו כים של להבות". שירתו־קינתו “על השחיטה” היתה לחרון, לזעם רב־אונים ולתוכחה אדירה, מוחצת ומרפאה.

בדומה לנעים זמירות ישראל, ר' יהודה הלוי, היה גם ח"נ. ביאליק תנים וכנור. תנים לבכות ענות הגלות וכינור לשאיפות הגאולה, לצפרירי הבוקר ולקרני האור המנצנצים".

ביאליק הלם ומחץ כפטיש־הרים כביר־כוח ודבריו בערו כאש להבה, שליחכה על ימין ועל שמאל והציתה לבבות והדליקה נרות בתוך עיניים כבות.

ידועה האגדה, שכל צמח יש לו מלאך המכה על ראשו ואומר לו: גדל. ביאליק היה המלאך שהיכה על ראש העם כפוף הגוו, שפל הברך, רפה האונים, ואמר לו: קום, הרם ראשך וזקוף גווך.

ביאליק ראה “עפעפי שחר” מפציעים, את “פעמי האביב”, ואת “משומרים לבוקר”, את “מקראי ציון” ואת “המתנדבים בעם”. והוא זירז והאיץ ודירבן ונטע בלב כולם אמונה ביכלתם ובעתידם; בשיר “למתנדבים בעם” הוא שר: “אם הררי נשף עלינו נערמו לא דעכו כל הניצוצות, לא תמו. מהררי הנשף עוד נחצוב להבה, מנקיקי הסלעים – ספירים לרבבה, על קרקע העם ובתחתיות נשמתו עוד תגה ותנוצץ שכינתו”.

ביאליק היה גדול לא רק כמשורר, אלא גם כמורה דרך לאומה. הוא הקיף במבט עיניו את תולדות ישראל ואת נכסי תרבותו, העבר הרחוק והעתיד הקרוב; הוא היה הצופה לבית ישראל. כל פינה בחיי האומה היתה בחוג ראייתו ותשומת־לבו. הוא חיפש פתרונים למדווי העם בדורו וכל מעייניו היו נתונים למפעלי התחיה וההתחדשות. הוא ליווה כל ניצוץ של חיים חדשים, בירך פתיחת האוניברסיטה העברית, שמח לכל חלוץ, לכל עולה ולכל נקודת יישוב חדשה והיה נוטל מקלו ויוצא לבשר ליהודי הגולה את בשורת קיבוץ הגלויות ובנין הארץ.

מורי ורבותי, אם זכינו להגיע לשנת הכ"ה של קוממיותנו, אם יש לנו צבא הגנה המשיב מלחמה שערה, אם עולים מגיעים ובאים אלינו גם מארץ גזירה, אם נזקפה קומתם של היהודים בתפוצות גלותם – חלק גדול באלה לח.נ. ביאליק ולבני דורו.

שירת ביאליק פשוטה, צחה ובהירה, עזת־ביטוי ורגש, כולה אור וכולה אש; היא שואבת מבאר מים חיים של מורשת ישראל ומקורותיה העתיקים, ודולה ממנה המיית־נפש, פניני־חכמה וחמדת־לשון; כל שורה וכל מלה בשיריו נחרתת בזכרונך, מעוררת בך הלכי־רוח וזכרונות ומשמשת לו מקור והשראה.

ראוי להזכיר את “שירי העם” של ביאליק, את הזמר לשבת המלכה ואת “תחזקנה”, את שיר העבודה והמלאכה ואת השירים והסיפורים שעליהם מתחנכים ילדי ישראל; את הפרוזה ואת “ספיח”, את תרגומי המופת ואת הנאומים והמסות, המפליאים אותנו בעמקותם ובחין־ערכם; על נושאים נכבדים, כגון: חבלי הלשון, כינוסה של האגדה, הלכה ואגדה, כינוסה של שירת ספרד, חכמת ישראל, הספרות והשירה החדשה ועוד. בייחוד יש לציין את מפעל האדירים של ביאליק לדובב שפתי ישנים, לכנס הנידחים של תרבותנו ולקדשם מחדש כערכים חיים וכנכסים שווים לכל נפש.

“המשנה לעם” – שעליה אומר ביאליק כי בצדו של המקרא, היא לא רק “מכרה הזהב הטהור של השפה העברית הקדמונית”, אלא גם “אבן פנה ואבן שתיה של חינוך העם בכל הזמנים ומחייבת את ההשתדלות התמידית לקרב אליה את דעת העם ולבו ולהרבות בתוכו את לומדיה ושוניה”.

כינוסה של האגדה – אוסף דברי החכמה, הטעם והקישור, “הפנים השוחקות” של יצירת אבותינו, שנלקטו מתוך התלמודים והמדרשים – על־ידי ביאליק וחברו רבניצקי – היו לבני דורנו, עמוסי הטירדה וקצרי־הרוח, מה שהיתה טבילת קצה המטה ביערת הדבש על־ידי יונתן בן־שאול, שמטעימתה אורו העיניים.

במיוחד ברכנו פעלו של ביאליק בכינוס שירת ספרד ובהחייאתה כשירה־חיה לעם־חי. ביאליק פרץ את הדרך שהיתה חסומה במחסומי לשון, דרכי מחשבה ואופני ביטוי ומרחקי זמן ומקום, אל השירה האדירה של משוררי ספרד, ואל ספרי הגותם ופרשנותם, הקים אותם על נחלתם ולא זז מלחבבם.

בהקדמה לשירי ר' שלמה בן־גבירול כתב ביאליק בין השאר: “אחרי כתבי הקודש ואגדת התלמודים והמדרשים, איו ספק כי אין לך מקצוע גדול ביצירת הדורות כולם – מן השירה הספרדית, זו שעמלו בשכלולה ידי יוצריה הגדולים, אדירי־רוח ואנשי־מעלה כולם, דור אחר דור, עד היותה כארמון פלאים שגיא ונהדר, עומד בתפארתו לנס ולמופת לדור אחרון”.

ביאליק גם ניסה לעורר את חלק העם המתייחס על יהדות ספרד, ובנאומו בהסתדרות “חלוצי המזרח” המריץ אותם ליטול יזמה ולחדש נעורים כדי להמשיך את שלשלת הזהב של החכמה והיצירה הספרדית המפוארת.

הנה שתי מובאות קצרות וקולעות מאותו נאום של ביאליק:

“רואה אני את הגובה, שעמדה עליו היהדות הספרדית בראשיתה, והנני משער בזה את הגובה שהיא יכולה להגיע אליו בעתיד אם רק תזרום באותו דרך הישר שמינתה לה ההסטוריה”.

“מאמין אני באמונה שלמה – אומר ביאליק – כי תחייתכם צריכה להתחיל מחידוש הקשר של הספרדים עם עברם המפואר, עליכם להרים את הדגל של תחיית הספרדים בישראל במובן היצירה הרוחנית, במובן יקיצת הישנים בכל אוצרות הספרדים”.

אחד מידידי נפשו של ביאליק היה הסופר יהודה בורלא, לעתים קרובות אפשר היה לראותם יושבים יחד וממתיקים סודות יצירה, באחת מאגדותיו כתב ביאליק לבורלא: “אני מוקיר את כשרונך הסיפורי, שאיני יודע חבר לו במחנה מספרינו”; והיתה לי אני הזכות להכיר את ביאליק אישית, בימי נעורי, ולהיות מבאי־ביתו, ועל פי בקשתו ליוויתי אותו לבתי כנסת ולחגיגות משפחה של ספרדים, תימנים ועדות מזרח, כדי לראות את העם ולהיות עמו בהווייתו ובמנהגיו, זה היה אפייני לביאליק העממי ואוהב העם, אשר כגודל זעמו על חוסר אונים ורפיון רוח של העם כן גדולה אהבתו וחמלתו לעם ישראל כמות שהוא, על הוויותיו, שבטיו, גווני מנהגיו והליכותיו, שראה בהם כעין יפיו של פסיפס, או כתזמורת, שכל כלי וכלי ממלא בה תפקיד משלו וכולם יחד מהווים הרמוניה מוסיקלית אחת.

כזה היה ביאליק בשביל דורנו ועוד יאירו דבריו ואישיותו באור יקרות גם לדורות הבאים.

משכן הכנסת, י"ח בחשוון תשל"ה, 3.11.74

כבוד רב ועונג רב הוא לי להמנות בין המברכים במעמד הנכבד הזה, לציון מלאות 100 שנה להולדו של ד"ר חיים וייצמן ז"ל.

בשם הכנסת ובשמי אני הנני מקדם בתודה ובברכה נאמנה את כל קהל הקרואים מן הארץ ומחוץ לארץ, את אלה שיזמו וארגנו מעמד זה ואת כל חברי ועד היובל, ובראשם הגב' הדגולה והנערצת גולדה מאיר, והאדם הנמרץ ורב־הפעלים, איש הרוח והמעשה, מאיר וייסגל.

המעמד הזה, מעמד חיים וייצמן, בא להזכיר לנו את אשר לשכוח לא נוכל, את האיש החכם והמורם מעם, איש המשא והמעש שיצא אל אחיו, הנהיג את עמו ממדבר הגלות אל נחלת־האבות, ומתהום השקיעה והחדלון אל סף התחיה וההתחדשות ועשה דרך ארוכה ומופלאה, מן העיירה מוטלה עד הכסא הרם והנישא של נשיא ראשון למדינת ישראל המשוחררת.

המעמד הזה בא להזכיר לנו את חסדו וטובו של שר האומה, שבאותה תקופה, לפני כמאה שנה, נפח רוח חיים בעצמות היבשות של היהודים, וטילטל אותם לקום ולעשות מעשים שידחקו ויקרבו את קץ גלותם. ולשם כך העמיד להם שורה של אישים דגולים, חכמי־לב וחלוצים נועזים, ששינו את פני ההיסטוריה היהודית מן הקצה אל הקצה; עד אז היו חייו של העם היהודי משולים לפירמידה הפוכה, העומדת על קדקדה. היו אלה חיים של עם חפץ־חיים, אך מפוזר ומפורד על פני תבל, ללא ארץ וללא עצמאות, נכרי בארצות נכר.

אותם אישים הנהיגו המוני יהודים לקום ולהסתער על הפירמידה ההפוכה הזאת – כדי להפוך אותה ולהעמידה שוב על בסיסה, היינו, להשיב את העם אל ארצו כדי שיחיה בה חיים של כבוד ושל חרות, ככל עם בן־חורין.

המשימה הזאת, המהפכנית והכבדה מנשוא, – עלתה בידם, על אף כל המכשולים והחתחתים שעמדו בדרכם, ובזכותם הגענו אל השעה הזאת, שאנו מסובים כאן, במשכן הכנסת של מדינת ישראל, העצמאית והאמיצה, בתוככי ירושלים, קרית מלך עיר מלוכה.

ובתוך שורת האישים הללו, שכל אחד ואחד מהם זכותו עומדת לעד, – בולטים שלושה אישים שהם עמודי התווך של המהפכה היהודית הגדולה: הרצל, וייצמן ובן־גוריון.

הרצל העלה והדליק את הנרות של מנורת התחיה הציונית על ידי חזון המדינה היהודית; הוא גם יצק את בסיסה וחישל את זרועותיה על ידי פרוגרמת בזל ויצירת המסגרת המדינית והפרלמנטרית של התנועה הציונית;

וייצמן בנה את הבית היהודי הלאומי בארץ ישראל כמסד למדינת ישראל; ובן־גוריון הקים את מדינת ישראל על רגליה והרחיב צעדי הילוכה קדימה.

כל דרשנות או פרשנות של דברי הימים, לא תוכל שלא להיות כפופה לפרספקטיבה בהירה ומהירה זו של שלוש תקופות ושלשה אישים, – כשלשה רבדים של בנין אחד, על אף חילוקי הדעות וההערכות שהיו ושישנם, בדבר דרכי התפתחותה של תנועת התחיה, וכן על אף נטיות־הלב של חסידים ונאמנים של אישיות זו או זו…

בתלמוד, מסכת חגיגה, יש ויכוח מעניין בין בית שמאי ובית הלל, שבדרך כלל היו חלוקים בעניני הלכה, וזאת הפעם התווכחו ביניהם מה קדם למה בבריאת העולם: בית שמאי אומרים: ארץ נבראה תחילה ואחר כך שמים – – – אמרו להם בית הלל לבית שמאי: “לדבריכם אדם בונה עליה ואחר־כך בונה בית. אמרו להם בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, אדם עושה שרפרף ואחר־כך עושה כסא”.

בוויכוח הזה לא נפסקה הלכה לא כבית הלל, כרגיל, ולא כבית שמאי. עד שבאו החכמים ופסקו: זה וזה כאחד נבראו.

* * *

לא זכיתי להתוודע אל וייצמן מקרוב, אם כי עקבתי אחרי דבריו ומעשיו. אבל הייתי נוכח ב־3 הזדמנויות של הופעות נרגשות שלו, ובכל אחת מהן עשו עלי הופעתו ודבריו רושם בל־יימחה.

אחת – כאשר בקונגרס הכ"א בג’נבה, עם פרוץ מלחמת העולם, השמיע דברי נעילה, ספוג חרדה עמוקה מפני מה שצפוי, ומעוגנים באמונה שלמה בנצח קיומם של עם ישראל וארץ־ ישראל, יהיה אשר יהיה.

שניה – כאשר נאם נאום פתיחה בקונגרס הכ"ב בבזל, בו נשא קינה מרה, רבת יגון ודאבה, על האסון הנורא שפקד את קהילות ישראל באירופה.

השלישית – כאשר פתח בנאום מרגש את ישיבותיה של הכנסת הראשונה בירושלים, ובו נתן ביטוי מלבב להשקפת עולמו היהודית וההומאנית.

חיים וייצמן היה אישיות מקסימה; בהופעותיו, בהליכותיו ובאורח דיבורו – היה הדר מלכות. אפשר לומר עליו: “ויהי בישורון מלך”. ולא מלך סתם אלא מלך חכם; שרים ושליטי עולם נהגו בו כבוד והיטו אוזן לדבריו, מהם שהושפעו ממנו ונענו לו, ומהם שלא נענו לו, אך כולם ראו בו מלך היהודים, נושא כתר סבלם ודובר אמיץ של כיסופי נפשם.

שמו הלך לפניו גם בקרב בני־עמו. מהם שהושפעו ממנו, ונענו לו בהגשמת הציונות על־פי הדוקטרינה הסינטטית והאורגנית שלו, ומהם שחלקו על משנתו ועל מעשיו ואף ביקשו להורידו מגדולתו. אבל קשה מכולם, שהיהודים התמהמהו בניצול ההצלחה והתנופה מיד אחרי הצהרת בלפור.

עדייו מהדהדת בחלל ההיסטוריה קריאתו הנרגשת של וייצמן: “עם ישראל, איכה?”

ייתכן שאילו הזדרזו יהודי התפוצות להיענות לקריאתו באותה שעת רצון, שהבהיקה כקרן שמש מבין מפלשי עננים – היה אולי נמנע אסון השואה; ייתכן שמדינת היהודים היתה קמה מוקדם יותר, או שהיתה מוצאת לפניה בעת קומה, אוכלוסייה יהודית בת מיליונים. ואולי גם התנגדות ערבית חלושה יותר.

אף על פי כן זכה וייצמן לראות בתקומת מדינת ישראל, לתרום להקמתה תרומה גדולה וחשובה, ולעמוד בראשה כנשיאה הראשון.

ההיסטוריה היהודית תזכור את חיים וייצמן כאחד מהמאורות הגדולים וכאחד המיילדים החשובים של תחיית עם ישראל וחידוש קוממיותו.

י"ט בחשוון תשל"ה, 4.11.74

התכנסנו לישיבה מיוחדת זו, כדי לציין מלאת מאה שנים להולדתו של ד"ר חיים וייצמן ז"ל, הנשיא הראשון של מדינת־ישראל; גדולתו של חיים וייצמן נודעת לא רק מן הכבוד והזכות, שעלו בחלקו, להיות נשיאה הראשון של מדינת ישראל; הוא הגיע אל הכס הרם הזה, בימי זקנתו, לאחר עשרות שנות מסה ומעש, כמנהיג גדול ודגול בתנועת התחייה היהודית – התנועה הציונית שהביאה לידי הקמת המדינה;

שמו של חיים וייצמן חרות על לוח ההיסטוריה כמי שהשיג את הצהרת בלפור, בשנת 1917, שעל־פיה התחייבה בריטניה לראות בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל, והבטיחה להשתמש במיטב מאמציה כדי להקל על השגת מטרה זו; והוא עמד על ערש הולדתו של המנדט על ארץ־ישראל, שנמסר לידי בריטניה בוועידת השלום בסן־רימו בשנת 1919 ולאחר מכן אושר על־ידי חבר הלאומים.

חיים וייצמן היה אדריכל של הבית הלאומי היהודי, כשלב־ראשון וכמסד־איתן להקמת מדינת היהודים בארץ־ישראל; הוא עמד בראש המאמצים הגדולים של הגשמת הציונות, על־ידי עליית יהודים לארץ־ישראל, קליטתם בה, גאולת אדמות המולדת והקמת שרשרת רחבה ומקיפה של ישובים חקלאיים ועירוניים בכל שטח שנגאל; ואמנם מה שהושג באותה תקופה, – ובבוא העת שימש בסים להקמת המדינה, – היה פרי מנהיגותו ועמלו, על אף המכשולים והחתחתים שעמדו בדרכו, בייחוד מצד ממשלת בריטניה, שתחילה נהגה כלפי התחייבויותיה בלב ולב, ולבסוף התנכרה להם ואף התנכלה לשאיפות הציונות ולתקוותיו של העם היהודי.

חיים וייצמן היה מדען מהולל, שהשיג בתחום המדע הישגים רבי־ערך שתרמו לנצחונן של בנות הברית במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העולם השניה, וכן הישגים נוספים אחרים.

אשר על כן הוא פתח את דרכו במנהיגות הציונית ואל המדינה היהודית על־ידי התמסרות והתמכרות לייסודה ולהקמתה של האוניברסיטה העברית בירושלים; במרוצת השנים הניח תשתית רחבה, רבת ערך והשראה, למכון וייצמן ברחובות; שני מוסדות השכלה ומדע אלה, שעליהם ועל כיוצא בהם גאוותנו, הם תפארת לזכרו ולדמותו של וייצמן.

וייצמן ראה בעיני רוחו את השואה הממשמשת ובאה. ומשבאה בכל מוראותיה, המשיך לחפש דרכים להצלה על אף שכל הדרכים נחסמו ואָבלוּ; הוא נאבק עם השלטונות הבריטיים על זכותם של היהודים בכלל, ויהודי ארץ־ישראל בפרט, להתגייס למלחמה בצורר הנאצי ולעזור למפלתו. מאבקו הוכתר בהצלחה כאשר סוף סוף הוקמה הבריגדה היהודית, שלא זו בלבד שהביאה בשורת שיחרור לשרידי השואה, אלא גם זרעה גרעינים להקמתו של צבא ההגנה לישראל.

וייצמן היה אוהב שלום ורודף שלום; ובכל לבו רצה שהבית הלאומי והמדינה היהודית יקומו בשלום ויחיו בשלום; אבל מעולם לא הסיח דעתו מך הצורך בהקמה, גיבוש, וחיזוק של כוח יהודי לוחם, כדי שהיהודים בכלל, והמפעל הציוני בפרט, יזקפו קומתם ויוכלו לעמוד על נפשם ולהשיב מלחמה שערה.

על מעורבותו הפעילה של וייצמן בתחום הזה כותב משה שרת:

“… וייצמן היה ער לגידולו של הכח העברי. ודאי רבצו עליו מגבלות קשות. הוא לא יכול להתייצב בראש ההגנה, אבל הוא יחיד בחבורתו אשר תמך בלב ונפש בקריאתו ובמאבקו של זאב ז’בוטינסקי להקמת גדודים עבריים במלחמת העולם הראשונה; ותמיד היה ער לצרכי הנשק של היישוב, ואנשי ההגנה ידעו תמיד, כי אם יש הזדמנות של רכישה, וכסף אין, – יש לקום ולנסוע אל וייצמן…”

בין מנהיגי הציונות – וייצמן היה הראשון שטרח טירחה מרובה והשתדל למצוא נתיבות אל לב העם הערבי, ובין השאר קיים פגישות היסטוריות עם חלק ממנהיגיהם החשובים, הן כדי למתן את התנגדותם לישראל, – בטרם תגבר ותשתלהב מתוכה או בסיוע מסיתים מבחוץ, – והן כדי להגיע איתם ליחסים של שכנות טובה ולשיתוף פעולה בפיתוח המזרח התיכון להיותו אזור של שפע, רווחה, קידמה ושלום לערבים בארצותיהם וליהודים בארצם.

משאת נפשו זו של וייצמן לא נתגשמה עד כה אך היא מוסיפה להיות משאת הנפש של דורנו ושל העם היהודי כולו.

חיים וייצמן צמח מתוך הקרקע הפוריה של עם ישראל, מורשתו ותרבותו, כנאמן ביתו ועושה דברו;

עם חכמה יהודית עסיסית ביד אחת ומדע צרוף ביד שניה – יצא אל זירת המדינאות. ומבחינה זו מעטים כמותו; שליטי אומות העולם נהגו בו כבוד כמלך היהודים, מלך בלתי־ מוכתר, שגלימתו, – ענות עמו, וכתרו – כיסופי הדורות לצאת מאפלה לאורה; ובכל זאת מלך, שהוד מלכות אמיתי חופף עליו. הוא דיבר אליהם ממרומי גדולה והכרת ערך עצמית ותבע מהם עשיית צדק ומשפט צדק, פעמים בדרך של שיכנוע ופעמים בדרך של הטחה וקיטרוג.

ואלו בקרב בני עמו הוא היה ראש וראשון, בין כשנשא כתר כהונה כנשיא ההסתדרות הציונית וביו כשכתר זה ניטל ממנו פעם ראשונה ב־1931, ופעם שניה ב־1946, בשל חילוקי דעות בינו לבין חבריו בהנהגת הציונות על משנתו ועל דרכי עשייתו.

חיים וייצמן היה לא רק בעל קסם אישי כביר אלא גם היתה לו עצמה של נוכחות, שאי־אפשר להתעלם ממנה ואי־אפשר שלא להתפעל ממנה, היו לו יריבים רבים והיו לו ידידים רבים ונאמנים, אך לא נמצא מי שהיה אדיש כלפיו; תרבותו היהודית, הדשנה, חוש ההומור שבו היה מחונן, אורח דיבורו האבהי והסמכותי – משכו אליו חיבתם והערצתם של הרבים.

הרבה נכתב על וייצמן, ועוד הרבה ייכתב עליו, על מנהיגותו, השקפות עולמו ופעליו המרובים;

אבל יורשה לי להביא מובאה מתוך דברים שכתב דוד בן־גוריון, על גדולתו ועל השקפותיו של וייצמן, על פעלו ועל זכויותיו בהקמת מדינת־ישראל, וזה לשונו:

"וייצמן היה השליח היהודי הגדול ביותר אל הגויים. הוא היה גדול לא רק בשטח המדיני, אבל בשטח זה היתה גדולתו ההיסטורית, בהיותו השליח לגויים, השליח המחונן והמקסים ביותר שהוציא מתוכו העם היהודי בכל הדורות.., בשנים שזכיתי להיות עוזרו של וייצמן בהנהלה הציונית נזדמנתי בכמה פגישות שבהן הופיע וייצמן. וראיתי באיזה יראת כבוד ודרך־ארץ אנשים מכל החוגים, אנשי פרלמנט, סופרים וחברי ממשלה, התייחסו אליו, להופעתו, לדבריו, הם הרגישו כי מדבר אליהם העם היהודי לדורותיו בגילויו האציל ביותר.

וייצמן היה ידוע כאיש מתון, כיועץ פשרני כביכול, ומשום כך רבים התנגדו לו בתנועה הציונית. אבל איני יודע אם ידוע להם, שמתינותו של וייצמן נתגלתה רק בדברו אלינו, אל אחיו, אל הציונים; בקונגרס שלנו, כי ידע גבול יכלתנו.

אבל וייצמן לא היה מתון ושפל רוח בדברו אל הגויים. פעמים רבות נוכחתי בדַבר וייצמן אל שרי הממשלה ואל שליטי העולם, והשתוממתי לתקיפות הפנימית, לפעמים גם לחריפות שבה דיבר; כל הכאב היהודי, כל העלבון ההיסטורי של עמנו, כל הגאון היהודי, כל האמת של סבלנו ותקוותנו דיברו מתוך גרונו…"

להלן ממשיך בן־גוריון ואומר:

“… גדולתו של וייצמן כציוני היתה שהוא הגשים ובנה והניח יסודות… וייצמן היה מגשים, ולכן נדרשה ממנו סבלנות ועקשות והבנה רבה לקשיים”,

ועוד:

“… וייצמן שוב מצא עצמו עם הקמת המדינה, רק לעתים רחוקות בהיסטוריה מקבל יוצר גמולו הראוי לו.., ההשגחה ההיסטורית של העם היהודי גמלה לוייצמן, הוא זכה לראות את פרי עמל חייו: המדינה שהניח יסודותיה ועסק כל ימיו בבניינה. והיה זה כבוד למדינת ישראל שזכתה לראות את וייצמן כנשיאה הראשון. נשיאותו של וייצמן היתה פאר למדינתנו ולעמנו, כשם שהמדינה היתה גולת הכותרת של מפעל חייו של וייצמן”.

והוא מסיים:

“… מקומו של ד”ר וייצמן בהיסטוריה העברית שמור עם גדולי המנהיגים והמלכים מימי קדם ובראש מבצעי תקומתנו הממלכתית בימינו אלה".

על המובאה הנ"ל ראוי להוסיף כי ביום הכרזת המדינה, ב־15 במאי 1948, נשלח אל וייצמן מברק בזו הלשון:

“במעמד הקמת המדינה היהודית אנו שולחים לך את ברכותינו לך, אשר עשית, יותר מכל אדם אחר החי עמנו, לשם יצירתה. עמידתך ועזרתך חיזקו את כולנו. אנו מצפים ליום בו נראה אותך עומד בראש המדינה אשר הוקמה בשלום. על החתום: דוד בן־גוריון, אליעזר קפלן, גולדה מאירסון, דוד רמז ומשה שרת”.

ואמנם, בישיבה הראשונה של מועצת המדינה הזמנית נבחר וייצמן כנשיא המועצה, על פי הצעתם של פנחס רוזן ודוד בן־גוריון, וכשנבחרה הכנסת הראשונה הוא נבחר כנשיא המדינה.

ואסיים בקריאת קטע מדבריו של וייצמן עצמו בנאום הפתיחה של הכנסת הראשונה שיש בו משום תמצית משנתו והשקפת עולמו:

"לאחר שהשתתפנו במלחמות הרוח הגדולות של המין האנושי כולו, לאחר שמסרנו נפשנו ושפכנו דמנו על שיחרור עמים רבים, – כבשנו לנו את הזכות לעמול וליצור לביטוי עצמיותנו הלאומית ולתרום תרומתנו לאוצר הרוח של העולם כולו. הבה נשקוד להגביר את כוח יצירתנו במדע ובמחקר, שהם הם יסודות ההישגים של האנושות כולה;… אך עם כל החשיבות המכרעת של המדע – לא בו בלבד ניוושע. עלינו לבנות גשר חדש בין המדע ובין רוח האדם. באין חזון – ייפרע עם….

כל ימי עמלתי לעשות את המדע והמחקר יסוד למפעלנו הלאומי, אבל, תמיד ידעתי, כי מעל למדע יש ערכים נשגבים, שרק בהם מרפא לנגעי האנושות – ערכי הצדק והיושר, השלום והאחווה".

ד' בשבט תשל"ג, 7.1.73

מלכתחילה לא הייתי נוטל על עצמי לדבר במעמד זה, לפי שבענייני ספר וסיפרות אינני אלא כמלקט אחרי הקוצרים, הן כקורא והן כסובר ומבין בהכנת ספרים ובהפצתם.

ולא עוד אלא שאני טרוד בעיסקי ציבור, וכולי עלמא יודעים שמי שטרוד בעסקי ציבור על כרחו שיהא נטרד מעל שולחנה של תורה לשמה, ושל קריאת ספר לשמה, שכן עתותיו אינן בידו ובקושי חוטף לעצמו חטיפים, בשעה שאינה לא יום ולא לילה.

מאידך מוטל עלי לקרוא הרבה כתבים של מידע ותקשורת והרבה כתבים של הערכה ופרשנות, שלחלוחיותם מועטת וממהרת להתייבש, כמו קיקיון דיונה, וכמוהם כן הקורא בהם.

אבל חזקה עלי מצוותו של ידידי אליעזר פרי לשאת ברכה למעמד זה ולעם־עובד ביובלה. וכביטוי להערכה שאני מעריך אותו ואת פעלו, וכן כביטוי לתודה שכולנו חייבים לו ולחבריו על התרומה שתרמו להצלחתה של עם־עובד – אני בא לומר דברי ברכה אך אקדים להם משאלה:

ברל כצנלסון, רבן של הוגי הדעות בבוקרה של תנועת העבודה הישראלית, ניבא וידע מה שניבא – שעתידה עם־עובד להיות הוצאת ספרים גדולה, בעלת ממדים כלל ישראליים הן במעשיה – היקף מו"לותה ומכירותיה, – והן בחתירתה אל השרשים ואל המקורות של כל הטוב והיפה, המועיל והבשל, כדי להגישו אל שולחן קוראיה במקורו העברי או בתרגומו לעברית.

כאשר עמד ברל ליילד את הוצאת עם־עובד, לא נעלם ממנו שישנן הוצאות ספרים עבריות, שכבר הספיקו לצבור ותק וזכויות לרוב בתחום המו"לות העברית.

אף על פי כן הבין בחושו החריף, שדרושה הוצאת ספרים מיוחדת של הסתדרות העובדים, שחותמו ומילוי צרכיו של הפועל העברי טבוע עליה, וכוחה יפה להגביר את זיקתו של הסופר והספר אל העם העובד. ברל שאף לכך שהוצאת ספרים זו תהיה לא רק מו"לות כפשוטה אלא גם מעבדה ובית היוצר.

בני דורו הראשונים של ברל היו בני עליה מועטים, משכילים, שמילאו כרסם בקריאת ספרים, ולא היה חסר להם אלא הספר העברי, הן מקור והן תרגום.

אבל ברל חזה, בעיני רוחו, הסתדרות עובדים גדולה, שעליה יימנו מאות אלפי חברים העובדים בכל עבודה. בתוך כך חשש מן הסכנה של התהוות פרוליטריון בור ועם־ארצי, שאופקו צר ואין לו בעולמו אלא ארבע אמות של שכרו ותנאי עבודתו. אך כל מה ששייך להגות, לעיון, למזון רוחני – יהיה כגן נעול לפניו ואין דורש ואין מבקש לפתחו.

אכן, יזמתו ומפעליו של ברל, בתחום הדאגה לנפשו, להשכלתו ולתודעתו של העובד – יזמה ומפעלים שההסתדרות היא הסדנא לעשייתם ולחישולם, ובכלל זה הוצאת עם־עובד – כוחם עמד להם, עד הנה, לשים מחסום בפני הסכנה הזאת.

יתר על כן, הודות למפעלים הכבירים שעושה מדינת־ישראל בתחום החינוך וההשכלה, מגני הפעוטות ועד לאוניברסיטאות, והודות למה שעושה ההסתדרות מצדה בתחום התרבות וההשכלה לעם, הולכים ונדחקים שטחי הבור והבערות, ואנו יכולים לציין בסיפוק כי בין מאות אלפי פועלי ישראל, מעטים ביותר האנלפבתיים.

אולם, התהליכים המהירים של התפתחותנו וגידולנו, בנפש ובנכסים, תמורות העתים וחליפות הזמנים, יצרו נסיבות חדשות ומצבים אשר לא שערנום.

בד בבד עם התרבותם של בעלי השכלה פורמלית ובעלי השכלה גבוהה – הולך ומתמעט מספרם של מה שהיינו רגילים לכנות “בעלי הכרה”, בקרב ציבור העובדים – כמו בקרב הציבור כולו. נתמעטו בעלי ההכרה בערכה של העבודה ובחשיבות ערכו של האדם העובד; מי שעובד עבודת כפיים עושה זאת כמי שכפו אותו לכך וכשמזדמנת לו דרך אחרת לפרנסתו הוא ממהר לרוץ אורח בה. היוקרה, שנרכשה בשנות השלשים והארבעים לאדם מישראל, העובד עבודת כפיים, הולכת ומתמעטת ויש חשש מצטבר, שבמרוצת הזמן תהיה אותה יוקרה – היפוכה.

אמנם עדיין יש לציבור העובדים עצמה־ארגונית, אך היא הולכת ומתפצלת יותר ויותר לתאים מקצועיים־ספציאליים ועם כך הולכת ומצטמצמת השפעתו האידיאית, החברתית והמוסרית של ציבור העובדים המאורגן.

נתמעטו ההכרה, הידע והבקיאות במושגי היסוד של הסוציאליזם בכלל ושל הסוציאליזם הציוני והישראלי בפרט. הערכים ההומאניים והחלוציים של הציונות הסוציאליסטית, שנחרתו על לוח מעשיו של הפועל בישראל, – נדחקים מן המרכז אל הצדדים.

נתמעטה גם ההכרה בערכיו ובמהותו של הרעיון הציוני, וכאילו תש כוחו בביסוס צדקתו המוסרית וההיסטורית, עד כדי כך שהחלו להיראות בקצווי המחנה ניצנים של תהייה ושל כפירה.

חוששני לומר, שגם ההכרה במהות היהודית שלנו, במהותה של יהדותנו, כל שכן ערכיה ומצוותיה – מתמעטת והולכת, ומה שיש בה יישאר נחלת מעטים.

גלוי וידוע, שכיום אנחנו עם לוחם ונוצח, קהל יוצרים חרוצים המפליאים לעשות בתחומי הכלכלה והארגון הציבורי, ובתחומי ההשכלה, המדע והמחקר.

אך דומה כאלו נושרים מעלינו, ומובאים אל בית הגניזה, הלבושים היהודיים, הציוניים והסוציאליסטיים, שעליהם היתה תפארתנו, ועוד מעט ונהיה ממש ככל הגויים.

אילו ברל היה חי אתנו היה מרים זעקה ומעכב את הקריאה ויוזם מעשים גדולים כגודל הבעיות הניצבות לפנינו כסלעי מגור.

הרינו מסובים הערב לשולחנה של הוצאת עם־עובד. ארשה לעצמי, אפוא, בכל הענווה לעורר מחשבה ולשאול שאלה: מה היה ברל רואה בזמננו זה האתגר בשביל הוצאת עם־עובד.

אחד העם בזמנו נחרד ושאל: “מאין יבוא החפץ בלב בנינו להקדיש חייהם לעבודת עמם, אם לא ידעו את רוחו ולא יבינו את ערכו”. משום כך חלם על הוצאת ספר מקיף ושימושי, שייקרא “אוצר היהדות”, אשר כדבריו – “יהיה כתוב בלשון עברית קלה ויכלול ידיעות היהדות לכל מקצועותיה” באופן ש"אדם קורא בו ויודע ממנו כל היהדות כולה".

על דרך ההשאלה מרעיונו של אחד העם הייתי אומר שנחוצים לנו עכשיו שלשה אוצרות כאלה: אוצר היהדות, אוצר הציונות והמדינה, ואוצר הסוציאליזם הציוני ותנועת העבודה הישראלית. כל אחד מן האוצרות הללו צריך להיות מועט המחזיק את המרובה, בסגנון ובצורה השווים לכל נפש, ויהיה זה כעין “סידור” קטן, שיחזיק בו כל אזרח ישראלי, קשיש או צעיר, משכיל או חסר השכלה, וכן כל פועל ישראלי בין שהוא פועל חקלאי, פועל בנין, פועל תעשיה, פקיד ומנהל או עובד אקדמי. – ברצותו יוכל לרענן את זכרונו ותודעתו וברצותו יוכל ללמוד, על רגל אחת, את מהותו של כל אחד משלשת הנושאים הנ"ל, שהינם המרכיבים העיקריים של יישותו, מהותו ותוכן חייו ומעשיו, ועל פיהם מושתתת, או צריכה להיות מושתתת ונתמכת צדקת מעשינו והשקפת עולמנו.

אנחנו יכולים לערוך על שולחנו של הקורא הישראלי, בן זמננו, מכל טוב של היצירה הכתובה. אך אם לא ניתן בידו שלשה אוצרות אלו, שיהיו לו לעיניים – נצטרך לומר לעצמנו: אם זה חסרנו – מה קנינו.

אני מעריך מאד את פרי מעשיה של הוצאת עם־עובד, כפי שהם ידועים לי. הם מרובים וטובים, עשירים ומבורכים בכל, והם מופעלים בכוח היזמה והשקידה וכשרון המעשה של ראשי עם־עובד ועובדיה.

הוצאת עם־עובד היא גוף חי, הנושא את עצמו ומקיים משימתו בכבוד ובהצלחה, ואין לי אלא לברך אותה שמספר קוראיה יגדל כהנה וכהנה ושיתקיימו בה, במלוא תוכנן והיקפן, השאיפות והמגמות והרצונות שהגה ברל בחזונו, שכן בכלל שאיפותיו ורצונותיו – שאיפותינו ורצונותינו אנו.

בכנסת, י"ז בשבט תשל"ה, 29.1.75

בשנה זו יימלאו כ"ה שנים – מחצית שנות יובל – למפעל מלווה העצמאות והפיתוח, הבונדס, המפעל הגדול והמפואר של עם ישראל למען פיתוח מישקה וקידום כלכלתה של מדינת־ישראל.

היסודות למפעל החשוב הזה הונחו בוועידת ירושלים, שכינס ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון ז"ל, בחודש ספטמבר 1950; ובחודש פברואר 1951 – שר האוצר הראשון של מדינת ישראל, אליעזר קפלן ז"ל, הגיש לכנסת הצעת חוק מילווה העצמאות תשי"א–1951, שנתקבל בברכה ובאיחולי הצלחה על־ידי כל סיעות הבית.

בנאום הפתיחה להצעת החוק אמר אז שר האוצר: “החוק, שיש לי הכבוד להציע לכנסת, הוא רב־אחריות ועשוי להיות רב־תוצאות, ויש בו משום צעד נועז מאד; במידת מה, בא חוק זה להגשים רעיון, שחלמו עליו בתנועה הציונית במשך שנים רבות – מילווה לאומי עולמי. הוא פותח תקופה חדשה ביחסים בין הגולה ובין הארץ, בבניינה ובקיבוץ הגלויות”.

ועם אישור החוק פה אחד, על־ידי הכנסת, אמר היו"ר הראשון של הכנסת יוסף שפרינצק ז"ל:

“קיבלנו חוק זה מתוך אמונה רבה בעם־ישראל, שנענה עד כה בעזרה רבה לקרנות הבנין שלנו, ומתוך הכרה ובטחון, שמדינת ישראל תחזיר את חובה לעם”.

נעים ומעודד לציין, שהתקוות והציפיות שהיו לנו, בימים ההם, נתמלאו בשיעור מרשים, המעורר בנו גאווה והתפעלות. דובר אז על חצי מיליארד דולר והאופטימיסטים דיברו על מיליארד וחצי. אבל ה"בונדס" כבר הגיע לשלשה מיליארד ועוד היד נטויה.

והנה בימים אלה מתכנסת בישראל ועידה בינלאומית של מנהיגי מלווה העצמאות והפיתוח, על פי הזמנתם של ראש הממשלה ושר האוצר, ויש לנו הכבוד והעונג לארח היום מאות ממשתתפי הוועידה במשכן הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל. הם יושבים עכשיו ביציע האורחים והמכובדים של הכנסת לא בלבד כאורחים חשובים, אלא גם כאחים מסורים וכשותפים נאמנים בהגשמת המשימה ההיסטורית של פיתוח ארצנו ותחיית עמנו, כמונו כמוהם שמחים בהישגים הגדולים שהושגו עד כה ובלבם, כמו בלבנו, מפעמות הציפיות והתקוות להמשך המפעל, לביסוסו ולחיזוקו, בהיקף גדול יותר ובקצב מזורז יותר.

חברים יקרים, בוועידת הבונדס, על דעת הכנסת ובשמה, הנני מתכבד לקדם את פניכם בברכה ולהביע את הערכתנו והוקרתנו לכם, ובאמצעותכם – לכל אלפי הנשים והגברים מארצות רבות, שאותם אתם מיצגים.

מפעלכם למען מדינת־ישראל הוא מפעל קונסטרוקטיבי שמעטים דוגמתו, אפילו בתולדות העם היהודי למוד הסולידריות והאחווה.

קשה לתאר מה היתה דמותה של ישראל אלמלא היו לה המשאבים, שהועמדו לרשותה בחצי יובל השנים האחרונות על־ידי מלווה העצמאות והפיתוח ועל־ידי תרומותיו של העם היהודי בצורות שונות. המאמצים הבלתי נלאים שלכם בגיוס המשאבים הכספיים יש להם חלק נכבד בהפרחת שממות ארצנו ומפעלי הפיתוח שלנו; יש לכם חלק מבורך בהישגינו הכלכליים, ביצירת הבסיס המשקי לחקלאות, לתעשייה ולניצולם של אוצרות הטבע במדינת־ישראל; הדולרים שהועמדו לרשותנו על־ידי ה־"ישראל בונדס" מילאו וממלאים תפקיד חיובי בכל קילומטר כביש בדרכי הארץ, בכל מטר של צינור מים, או נפט, בכל משק חקלאי, בית חרושת או מיכרה, בתחנות הכוח ובנמלי הים והאוויר.

ההשקעות הללו איפשרו לנו לקלוט ולמזג לעם עובד, יוצר ולוחם, מאות אלפי אחים ואחיות שעלו לארץ מעשרות מדינות ברחבי העולם, מהם פליטי חרב השואה, מהם פליטי רדיפות ונגישׂות בארצות ערב, ומהם פליטי מצוקה ורדיפות בשל יהדותם ובשל שאיפתם לעלות לישראל ולהשתתף בבניינה, וכולם יחד מתוך האידיאל הנשגב של שיבה לארץ האבות, כדי לחיות בה כיהודים בני־חורין.

ויכול אני להבטיחכם, שכל מה שנעשה במדינת־ישראל, במשך עשרים ושבע שנות קיומה, במאמצים גדולים שלנו ובעזרתכם הנאמנה, הינו תשתית חזקה ואיתנה ביותר, שכל מזימה נגדנו לא תצלח, וכל התנכלות למפעלנו תיכשל, וכל נסיון להחריבנו – ייהדף אחור.

כי הנה על אף ההתנפלות האפלה והאכזרית, שהתנפלו עלינו אויבינו ביום הכיפורים, ועל אף המאמץ העצום שהתאמצו כדי להטיל עלינו מצור, מלוא העולם – בעזרת הון עתק המצטבר בידם והנפט שברשותם – לא יכלו ולא יוכלו לנו.

יתר על כן, נכונותכם לעבוד ולעזור, האימון שאתם נותנים בנו והאמונה בעתידה ובהצלחתה של מדינת ישראל – הם מקור השראה לאזרחינו, שהיום, יותר מתמיד, נדרשים הם לעבוד יותר ולהקריב יותר כדי להתגבר על מצוקות ומבחנים ולמען עתיד טוב יותר.

מאמציכם חשובים אפוא לא רק למען עוצמתנו ויכולתנו לעמוד איתנים בפני אויבינו, אלא גם לחיזוק רוחו של העם בישראל, ולעידוד תקוותיהם ואמונתם של אחינו באותן ארצות שבהן נרדפים יהודים הנושאים נפשם להצטרף אלינו ולקחת חלק במפעלינו.

אחים יקרים, עתה, יותר מתמיד, אנו מקווים ומצפים, שהשותפות בינינו וביניכם תצמח בעוצמתה ובהיקפה יותר מכל מה שנעשה עד כה; מובטחני שגם אתם חשים בחשיבות ועידתכם זאת בירושלים, בשנת הכ"ה לייסוד המפעל, לא רק במונחים של הישגי העבר, אלא גם במונחים של מה שעוד צריך לעשות, בשנה הקרובה ובעשרים וחמש השנים הבאות, מול אתגרים כבדים.

ברוח דברי הנביא “איש את רעהו יעזֹרו ולאחיו יֹאמר חזק” אנו מביטים אל עשרים וחמש השנים הבאות של פעילות ופעולה של “ישראל בונדס”.

אני תפלה, שכאשר מנהיגי מלווה העצמאות והפיתוח יתכנסו בבית הזה לחוג את יובל ה־50 של המלווה, – ימצאו את ישראל פורחת ומשגשגת פי שלושה וארבעה מכפי שהיא היום, והיא תהיה אז שרוייה בשלום עם שכנותיה, ואזרחיה יעבדו, ייצרו וגם יתרמו – בייחוד בתחום הרוחני, האידיאי והמוסרי – לקידום האנושות כולה ברוח חזונם של נביאי ישראל.

חזק, חזק ונתחזק.

בכנסת, י"ט בחשוון תשל"ד, 14.11.73

עם קבלת חוק איגרות מדינת ישראל (מילווה הפיתוח והשיקום), על ידי הכנסת בישיבה זו, רואה אני כחובת כבוד לשאת בהזדמנות זו ברכה חמה ולהביע מלוא התודה, בשם הכנסת, למתנדבים בעם ישראל שבתפוצות הגולה, מי בממונו, מי ברוחו ומי בגופו. בעולם שאנחנו חיים בו, שמרובים בו הסילוף, החמקנות והרדיפה אחרי הנוחות והשלווה, שחסר בו אומץ הלב להתייצב לימין הנתקף, מעודד לדעת ולראות, כי בצד העזרה רבת הערך והחשיבות של ארצות־הברית, ממשלתה ועמה, עומדת לנו הסולידריות הנפלאה והנאמנה, ללא תנאי וללא היסוס, של העם היהודי בתפוצות הגולה. עוד יושר ועוד יסופר על תפארת התיצבותו של העם היהודי לימין מדינת ישראל והעם היושב בה, בעת צרה ומצוקה כבעת הצלחה ושמחה, כשהוא נותן להם כתף ותמיכה בשיעור שאין לו אח ודוגמה בשום עם ומדינה.

מצווה עלינו לומר: אשרי העם שככה לו.

ועוד נאמר למפעילים ולמארגנים, ראשי המגבית והבונדס: אתם רושמים דף מזהיר בתולדות עם ישראל ומדינת־ישראל ובדף הזה שמור לכם איש איש בשמו מקום של כבוד והערכה וברכה.

שמענו היום מפי שר האוצר תיאור מרטיט את הלב לא רק על גילויי הסולידריות וההתנדבות, אלא גם על המאמצים הגדולים שעשו עמו חבריו: היו"ר בפועל של הסוכנות היהודית מר אריה דולצ’ין והרמטכ"ל לשעבר מר חיים לסקוב, תודתנו וברכתנו להם: תחזקנה ידיכם.

ואחרון אחרון, שהוא גם ראש וראשון, שר האוצר פנחס ספיר עצמו, העושה לילות כימים ומפליא לעשות במרץ עצום וללא ליאות, כדי לגייס בשביל מדינת ישראל את הכספים הדרושים לה בעתם.

יישר כוחך, אדוני שר האוצר.

ביה"ס הלאומי, יום א', י"ב באב תשל"ה, 20.7.75

ביראת כבוד ובלב נפעם הנני בא לפתוח את התערוכה לציון מלאת שלש מאות שנה לחנוכת בית הכנסת הספרדי באמסטרדאם.

בניין בית הכנסת הנזכר הושלם ביום העשירי של חודש מנחם אב, שנת התל"ה, 2 באוגוסט 1675 למנינם, ומאז מתקיימת בו כל שנה, בשבת “נחמו”, חגיגה גדולה לזכר המאורע. אתמול היה שבת “נחמו”.

לפני יותר מעשרים שנה נסעתי לאמסטרדאם והתפללתי בימי ראש השנה באותו בית הכנסת וכשם שהתרשמתי מיופיו הארכיטקטוני כ"מקדש מעט", כן עגמה עלי נפשי בראותי המספר המועט של מתפללים, והעדר כמעט מוחלט של ילדים. היה זה שנים מספר לאחר השואה.

אולם עניין בית הכנסת הוא רק פרט אחד מתוך נושאים רבים ומגוונים, שהתערוכה הזאת באה להציג ולייצג. זאת היא תערוכה, הפורשת לעינינו תקופה גדולה של היסטוריה יהודית־הולנדית מעניינת ומאלפת, שיש בה פרקים נוראי־הוד של מאבקים ומלחמות, הן של ההולנדים והן של היהודים, נגד שלטון העריצות ולמען חרות רוחנית, דתית ותרבותית; ויש בה גילויים של יחסי אנוש מתוקנים בין יהודים לשאינם יהודים, כשמסביב השתוללה העריצות ורתחה השנאה ליהודים; ויש בה פרקים של עושר־מעשים בתחום הכלכלי והמדיני ותפארת יצירה בתחום הרוחני והאידיאי.

במשך כל התקופה של שלש מאות השנים נשתלבו ונשתזרו תולדותיהם, מעשיהם ויצירותיהם של היהודים ושל העם ההולנדי, שילוב מופלא ומרנין: 

מימי וילהלם מאורניה ועד המימשל המלכותי הדימוקרטי הנאור של ימינו.

מתקופת מלחמת שמונים השנים והמרד של ברית אוטרכט נגד משטר האימים, הקנאות הדתית והאינקוויזיציה בספרד ובפורטוגל (בשנים 1579–1648), שבהן שימשה הולנד לוחמת החירות, מקום מפלט והצלה ליהודים אנוסים ונרדפים, ועד מלחמת העולם השניה והכיבוש האכזרי של הולנד על־ידי משטר האימים והעריצות הנאצי, שגזר, וגם ביצע, כלייה על יהודי אירופה, ובכללם למעלה ממאה אלף יהודי הולנד;

מימי מתן המקלט ליהודים פליטי פרעות חמלניצקי, בשנות ת"ח ות"ט, ועד להסתרת אנה פרנק, ועוד רבים כמותה, על ידי הולנדים חסידי אומות העולם;

מימי הרב מאיר הלוי, המתנדב ומסתכן כדי להחזיר יהודים אנוסים למקור מחצבתם, והחכם, המנהיג והמדפיס המהולל מנשה בן ישראל, הם ורבים כמותם, ששמותיהם מפארים תערוכה זו, עד המנהיג הציוני נחמיה דה־לימה, ועד יואכים סימון (היהודי) וחברו וסטרויל (הולנדי שאינו יהודי), שהומתו בידי הנאצים בגלל פעילותם בהברחת יהודים מהולנד דרך בלגיה וצרפת לספרד ומשם לארץ־ישראל;

הולנד בכלל, ואמסטרדאם בפרט, היו ליהודים לא רק מקום מקלט ומפלט בעתות מצוקה, אלא גם קרקע פוריה ואקלים נוח לפריחה תרבותית, לתסיסה רוחנית וליצירה ספרותית עשירה.

העיר אמסטרדאם, שמלאו כמעט שבע מאות שנה למיום שהוכרזה כעיר, היתה ליהודים עיר ואם בישראל במלוא משמעותו של תואר זה. ואמנם היא נקראה בפי היהודים “ירושלים החדשה והגדולה”.

והנה אנחנו זוכרים ומזכירים, כמעט בנשימה אחת, את הפילוסוף היהודי הנודע ברוך שפינוזה ואת האמן הגדול רמברנדאט, שמקום מגוריו היה בשכונת היהודים, שאב השראה מחייהם ומתרבותם והעניק לעולם, ובכלל זה ליהודי הולנד, את תפארת יצירתו.

העם ההולנדי נשאר נאמן לעצמו וכאז כן עתה הוא שומר אמונים לעם היהודי ולמדינת ישראל ואינו נרתע מן העמידה לימין צידקתם וזכויותיהם של עם־ישראל ומדינת־ישראל, גם כאשר הדבר גורם לו, או עלול לגרום לו, הפסד ממון וסכנת בדידות.

לא מכבר היינו עדים לעמידת הכבוד של הולנד נגד הסחטנות הערבית, שברוב שחצנותה היא מנסה לכפות על עמי אירופה, – נקיטת עמדה נגד זכות קיומה של מדינת ישראל".

התערוכה הזאת היא כחותם על מגילת הברית והחסד שבין הולנד ועם ישראל, שנשמרה ונתקיימה מאות בשנים, ומובטח לה להוסיף ולהתקיים גם בעתיד.

מי שיתבונן בתערוכה הזאת אי־אפשר לו להימלט מהשתוממות ומתהייה על גורלו של העם היהודי, שנגזרו עליו גלות ונדודים, כפייה ואונס, עושק והשפלה, קנאה ומשטמה, גירושים ורציחות, שכמוהם לא ידע שום עם בעולם.

מי שיתבונן בתערוכה הזאת אי־אפשר שלא יתפעם לבו ויתלהב דמיונו מן העם היהודי, שסירב להיטמע ומאן להיכנע, וככל שעינו אותו כן גברו עקשנותו ודבקותו ביהדותו ובמוצאו ונתחזק בו יצר החיים והקיום; גם פעילותו הרוחנית והיצירתית לא שבתה מעולם, על אף התנאים הקשים והנסיבות הנוראות שהיה שרוי בהן, בכל המקומות ובכל הזמנים.

התערוכה הזאת היא, לכאורה, תצוגה של עולם שהיה ואיננו עוד. עולם, שהתכנים של חייו ודרכי החשיבה והעשייה שלו, הם כבר מיושנים.

אבל לאמיתו של דבר זהו עולם העשוי לתת לנו מלוא חפניים מוסר השכל וחכמת ניסיון ופשר חידות בחיי עמים ומדינות בכלל ובחיי העם היהודי בפרט.

משל למה הדבר דומה? לגזע של אילן עתיק יומין, שמשרשיו נובטים חוטרים ונצרים, חדשים ורעננים, וסופם שצומחים ומקיפים אותו, כשהוא בטבורם והם כרוכים מסביבו, וצמיחתם כמוה כחידוש חייו וקיומו.

בדרך ציורית שכזאת מדמה הנביא את ביאת הגואל: ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה.

אפשר שזהו מה שקורה לעם היהודי בימינו. לא בכדי אומרים על מדינת־ישראל, שהיא ראשית צמיחת גאולתנו ואנו מקווים שיתקיים בנו: “והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד”.

בכנסת, י"ד בתמוז תשל"ו, 12.7.76

על דעת ראשי הסיעות בכנסת ועל דעת הממשלה החליטו היושב־ראש והסגנים לערוך ישיבה מיוחדת של הכנסת על־פי סעיף 56א' של התקנון, שתהא מוקדשת לציון מלאת 200 שנה לעצמאות ארצות־הברית, ובכך נשתף עצמנו בשמחת החג.

גילוי אמריקה; יישובה על־ידי חלוצים עזי־נפש, שהגיעו ובאו אליה ממרחקים; מלחמות הגבורה וההקרבה על עצמאותה; המאבק על אחדות חלקיה ועל זכותם של יושביה להיות בני־חורין; גידול אוכלוסייתה תוך תקופה של שני יובלות שנים; התפתחותה התרבותית והטכנולוגית, שהרימה אותה אל פסגת העולם והציגה כפות רגלי בניה על פני הירח, והיא כיום “רבתי בגויים שרתי במדינות”. זהו פרק היסטורי ואנושי כביר, שאין דומה לו בהיסטוריה של האנושות מימות עולם.

אפשר אמנם להשוות מאורע זה – השוואה שהרמוז בה יותר מן המפורש – ליציאת בני ישראל משיעבוד מצרים וכיבוש ארץ כנען בידי בני ישראל; גם שרשרת האירועים ההיסטוריים של ארצות הברית ניתנת לדימוי לתקופת השופטים, מלחמות השבטים וייסוד המלוכה בארץ ישראל.

אולם, מכאן ואילך הכל חדש בסגולות ייחודו, בלתי רגיל בעצמתו, ובעל מימד היסטורי דרמתי הקובע מקום לעצמו וברכה לעצמו מכל אשר היה לפניו.

יש הרבה הילה ואגדה באירועי צעדיהם הראשונים של החלוצים – המתיישבים, באותה יבשת ברוכת־אל, ובייחוד במאבקיהם עם איתני הטבע וביניהם לבין עצמם.

אך תהילתה ותפארתה של ארצות הברית גדולות שבעתיים במה שחוללו לוחמי העצמאות ומחוקקיה, משעה שנטלו את עצמאותם בידיהם, ובמה שעשו ועושים ממשיכי דרכם עד היום הזה.

הם בחרו לעצמם אורח־חיים והשקפת־עולם, גזורים על פי מדתם, בהשראת חזונם של נביאי ישראל, ואף ניסו ללמוד ולאמץ לעצמם את הלשון העברית של התנ"ך וחרתו על הפעמון שבישר חרותם את הפסוק “וקראתם דרור בארץ לכל יושביה” ככתבו וכלשונו וכרוחו.

מכאן דביקותם באהבת החירות ובתודעת השוויון בין בני האדם ומכאן נכונותם המופלאה לתת מקלט למיליוני מהגרים שבאו אליהם מקצות תבל, מהם חלכאים ונדכאים, מהם פליטי נגישׂות דתיות ורדיפות פוליטיות וקיפוחים אישיים, ומהם שוחרי חיים חדשים; מדינות אחרות פלטו וארצות הברית קלטה. היא פתחה שעריה לפניהם, העמידה לרשותם אפשרויות שוות לגור בה ולהעמיק בה שרשיהם, והעניקה להם ולזרעם אחריהם בית־חם ומולדת אהובה.

על לוח ברונזה שנקבע בשנת 1883 על כנה של מצבת החרות בניו־יורק נחרת קטע מן הסונטה של המשוררת היהודיה אמה לזרוס (“הקולוסוס החדש”), לאמור:

על עמי אמריקה עברו תהליכים מופלאים ומאלפים של מיזוג יוצאי ארצות שונות, יצירי תרבויות שונות ודוברי שפות שונות, שעשו אותם לאומה אחת של אזרחים פטריוטים ובני חורין, בונים ולוחמים, ובנו מהם חברה מלוכדת הדוברת שפה אחת, יוצרת ערכים חמריים בתבונת כפיה, מעודדת מחקר ומדע והמצאות טכנולוגיות גאוניות ומטפחת תרבות חיים דמוקרטית למופת, שעל אף היותה ססגונית ומורכבת, אינה נעדרת מכנה משותף ושאיפות משותפות. כיום ארצות הברית היא הדימוקרטיה הגדולה בתבל, שעל כתפיה נשען כל העולם החופשי והדימוקרטי.

אנו הישראלים צועדים ועולים באותו נתיב עצמו שבו צעדה ועלתה ארצות הברית של אמריקה; שיבת העם היהודי לציון, ארץ אבותיו, כיבושיו החלוציים ומפעליו, לפני קום המדינה ומאז קומה, מלחמותיו על עצמאות מדינתו ומאבקיו על אחדות שבטי ישראל, וכן הגידול והצמיחה המזורזים שעלו בידו ב־28 שנות קיום המדינה, – ניתנים להשוואה יחסית עם הולדתה וצמיחתה של ארצות הברית.

בדומה לארצות הברית אנו נושאים ברמה את דגלם של אותם אידיאלים נשגבים של חירות ושוויון ומקיימים תרבות חיים דמוקרטית מובהקת; ואף על פי שישראל היא דימוקרטיה צעירה ובודדה בחבל עולם זה, הרי לא פסה אמונתנו, שעתידה לצמוח בקרב שכנינו, הקרובים והרחוקים, תרבות חיים דימוקרטית, שיש עמה יישוב דעת וחופש ביטוי, ובטוחים אנו שאז ייפתחו שערי הרצון וההבנה בינינו וביניהם ובכך ירווח וייטב לנו ולהם.

חברי הכנסת, מדינת ישראל רואה בארצות הברית של אמריקה לא רק ידידה גדולה ומשענת נאמנה אלא גם דוגמה ומופת לעצמה.

מאידך, ארה"ב פורשת כנפי ידידותה על מדינת־ישראל ומושיטה לה עזרה נדיבה: בכסף – לביסוס מישקה וכלכלתה ולקליטת העולים אליה; בנשק – לצרכי הגנתה; ובסעד מוסרי ומדיני בזירה הבינלאומית; היא עושה כן כשהיא מודעת לדמיון ולהשוואה בינה לבין מדינת ישראל, שהקמתה ואתגריה מזכירים לארה"ב את ימי נעוריה ויוצרים בלבה תחושת זהות ואחווה, נוסף על האהדה למדינה צעירה ודימוקרטית, היושבת בין המשפתיים של מצוקות.

יתר על כן, בארה"ב נמצאת קהילת היהודים הגדולה בעולם, יוצרת ובונה ונהנית משלווה ואושר ויחס של כבוד אנושי ושוויון אפשרויות, כפי שרק קהילות מעטות של יהודים בתפוצות הגולה זכו בהם מעולם. רבים מהם הגיעו ובאו אליה בין ראשוני החלוצים והמתיישבים ומהם שנטלו חלק במאבקיה על עצמאותה ועל אחדותה ועל עיצוב אורח החיים שלה, וכאשר גברה חמת מצוקותיהם של יהודי אירופה, – המזרחית והדרום מזרחית, – מצאו המוני היהודים ההם מקלט בטוח בארה"ב של אמריקה, יחד עם מיליוני מהגרים אחרים יוצאי ארצות שונות ובני דתות שונות.

כיום מונה הקהילה היהודית בארה"ב יותר מששה מיליון נפש ויחד עם אוכלוסי מדינת־ישראל – המונים בינתיים כשלושה מיליון נפש – זהו רוב מניינו ורוב בנינו של העם היהודי בזמננו, לאחר השואה באירופה.

הסולידריות של יהודי ארצות־הברית עם מדינת־ישראל והעזרה הנדיבה והמופלאה שהם מושיטים לצורכי בניינה ופיתוחה של המדינה, קליטת העולים אליה והגנת עצמאותה – היא תפארת לעם־ישראל כולו ואות כבוד ויקר לארצות הברית עצמה, הרואה בעין יפה את העוזרים ואת העזרה ומוסיפה עליה, משלה, כהנה וכהנה.

הנה נישא ברכה מציון לעם האמריקני בחגו:

כנסת, ח' בחשון תשל"ז, 1.11.76

חברי הכנסת, בחג הסוכות השתא הגיע לגיל גבורות המשורר הדגול, אורי צבי גרינברג.

על פי החלטת מוסד היושב־ראש והסגנים, מציינת הכנסת את המועד הזה בישיבה חגיגית זו.

אורי צבי גרינברג היה חבר הכנסת הראשונה, והריהו משיירי הכנסת הגדולה ההיא, כנסת המייסדים, המחוננים והמכוננים, שזכה לכהן בה כחבר, מכוח גדולתו כמשורר וחוזה וכאחד מבני היכלא דכסיפין.

בימים ההם, עדיין היו שוקדים מצרפי הצירופים בישראל לכלול בין נבחרי האומה, ומעצבי דרכה ודמותה, משוררים, סופרים, תלמידי חכמים, ורופאי חולים.

אולם לא בלבד את חברותו של אורי צבי בכנסת הראשונה באנו לציין במעמד הזה, אלא קודם כל את אורי צבי גרינברג משורר האומה, הצופה הליכותיה, אחור וקדם, וזועק מנהמת לבו על מכאוביה שבאו לה, בדורותיה ובדורותיו, מידי אחרים ומידי עצמה.

את שמו של אחד מספריו הראשונים קרא בשם “אימה גדולה ו…ירח” כהגדרה ממצה להיסטוריה ולמציאות היהודית.

הוא התבונן בתולדות ישראל והם נראו לו רצופים התנכלויות ופורענויות, בדם ואש, כשלפניהן ולאחריהן המון תקוות וציפיות לישועות שנתקיימו ושלא נתקיימו; מיום שיצא אברהם, אבי האומה, מאור כשדים, עד חורבן בית־ראשון ובית־שני, פרט לימי מלכות דוד; וממוראות הגלות הארוכה בקרב עמים ודתות עוינים ליהודים וליהדותם, דרך מאורעות תרפ"ט ותרצ"ו בארץ ישראל עצמה, שהיא ראשית ואחרית כל התקוות, ועד כבשני השואה באירופה; והוא סיכם תביעתו על דרך המיצוי לאמור: “לא קידוש השם כי אם מלחמת השם, קודש ישראל בירושלים – לגבורות, אמן”.

אורי צבי גרינברג תקע בשופר גדול לחירות ישראל ולא הניח מקום לטעות בו, שמשאת נפשו היא שהמשיח יבוא לא כעני ורוכב על חמור ולא כגולש מבין ענני שמיא אלא כגבור וחרבו שלופה בידו.

שנות גבורותיו של המשורר עברו על האומה, ועליו, כשהוא מקדים אותה והולך לפניה הלוך וזעוק, תוך הליכה במנהרה האפלה, שנקלעה האומה לתוכה בדורותינו, עד שהחלו להיראות ניצנוצי האור הראשונים בקום מדינת־ישראל. הלא כה דבריו בשירו:

דורנו זכה, שאורי צבי יקום מקרבו לעת כזאת ויפיח בו את להט־רוחו, זעם־קטרוגו ועצמת־אמונתו ותקוותו.

ואורי צבי, ששירתו רצופה התרסה והתרעה מפני החידלון והדם והאש, או כלשונו:

אורי צבי, שחרד מפני הייאוש והכליון, שראה עני ועברה, שנשא קינות והטיח תוכחות וקיטרוגים בפני הכשל והכסל וטימטום הלב, הוא זכה לראות בימיו ובחייו ראשית התגשמות כיסופיו לחירות, אדנות ומלכות, והיה לעצם מעצמם ובשר מבשרם.

חברי הכנסת, לקראת הישיבה המיוחדת הזאת הלכתי אצל כתביו של אורי צבי גרינברג, כדי לחדש את רשמי הקודמים מקריאה בשירתו ולשאוב השראה לדברים המעטים שביקשתי לומר ביום מועד זה. לאחר יגיעה מרובה מצאתי כמה מספריו, שכן אזלו מן השוק ורק אחדים מהם מצויים בספריות הציבוריות, ומן הראוי ששר החינוך ומשרד החינוך ישקדו על הוצאה עממית של כל כתבי אורי צבי גרינברג.

שבתי וקראתי את “אנקראון על קוטב העצבון”, שיצא לאור בשנת תרפ"ח בהוצאת “דבר”, שבפתחו ניתן המוטו:

ממנו עברתי לספר “כלב בית”, שיצא בשנת תרפ"ט בהוצאת “הדים”. בהקדמתו לספרו זה, המסמן מעבר מן היגון והעצב על הקיטרוג והתוכחה, על המצב בארץ ישראל של הימים ההם, אומר המשורר שהספר הוא:

ומכאן עברתי ל"ספר הקיטרוג והאמונה", שיצא לאור בשנת תשצ"ז בהוצאת “סדן”, שכותרות פרקיו מביעות את עיקרי תוכנו כגון: “רקב לבית ישראל”, “בין דמים לדמים”, “עם לבדד”, “מולדתי באש”, “קרע הברית”, “בברחי מהם” וכו' וכו'.

ומכאן הפלגתי ל"רחובות הנהר, ספר האליות והכוח", שיצא לאור בהוצאת “שוקן” בשנת תשי"ד, נוכח חשכת השואה ואימתה ולאור קוממותה של מדינת ישראל.

התבשמתי מניחוח ייחודו הפיוטי והצורני, המעלה בך דימויים מקראיים־נבואיים; וכל שכן מלשונו העברית המקורית והעשירה, שהיא שופעת ומשפעת ונשמעת לו ומתנגנת לו וכופה עלינו לרוץ אחריה בלי שאנו מספיקים להדביקה.

אך מבחינת גנזי־חזונו – מצאתי עצמי כמי שעומד לפני הר־געש אדיר, הפולט לבות־אש לכל עבר, או אולי סנה בוער באש.

ב"ספר הקיטרוג והאמונה" מזהה אורי צבי גרינברג את שירתו עם בת־קול נבואית וכך כתב:

נסיתי ללכת אל מפרשיו ומבקריו, ראשונים ואחרונים, שכתבו עליו ועל שירתו הרבה דברי פרשנות ובקורת ומצאתי שיש המשבחים ומקלסים לו ויש המבקרים אותו ואת שירתו; יש המכנים אותו נביא זעם ויש המכנים אותו נביא חזון.

יש המשווים אותו לירמיהו שנתנבא על ישראל נבואות קשות, ויש המשווים אותו ליונה הנביא שנדרש על־ידי אלקים להתנבא נבואה קשה על נינוה, אך משחזרו אנשי נינוה בתשובה, שב חרון אף השם מעליהם, והדבר גרם אכזבה ליונה הנביא.

חזרתי אפוא אל אורי צבי גרינברג, המיטיב מאין כמוהו לבטא את עצמו, והוא בבחינת תורה שצריכה לימוד. ברור שהוא נביא הגבורה והכוח, המלכות והרוממות, והוא קנא לנבואתו־אמונתו, ובעט השנון שבידו יש כוח עצום לצרף חרוזים של זעם ותוכחה כלפי כל מי שאינו מאמין במה שהוא עצמו מאמין.

אך לפני הכל ואחרי הכל רבה אמונתו בעתיד טוב יותר לישראל, ויש עמו דברי עידוד ותקווה, ואהבה גדולה לישראל ולירושלים, ולכל המקומות המזכירים קדושה, גבורה והדר מלכות.

יורשה לי להזכיר, שמחמשה נאומים שנשא בכנסת הראשונה הקדיש את הנאום הראשון לענין ירושלים שבין החומות, שאז עדיין לא נכללה במדינת ישראל כהיום הזה. ובפרוזה הוא אמר בנושא זה דברי זעם ותוכחה וביקורת בדומה למוטיבים של שירתו. בסיום הנאום הוא אמר:

“אינני נביא, אך את האמת אמרתי לירושלים ולאנשיה. וכאותו נביא (הכוונה לירמיהו) שראה יגונות ואמר להם: “לא כך הזהרתי ואמרתי לכם”, גם אני אומר: כמחצית חיי אני עובד לאמת ירושלים זו. ורובה נאמר בעתונות החלוצית בארץ ישראל. אין זה חדש. זכרו שירושלים היא בעית הבעיות ובה כל הפתרונות. בלעדיה אין גאולה, והבנין אינו בנין. אם אני מדבר כך בירושלים ואומר שהיא בעית הבעיות, הרי אינני מביע בזה את דעתי אני. זוהי הבעת דעת ההיסטוריה והמסורת. אצל שר האומה ירושלים היא הכל. כל ארץ ישראל יחד”.

אחרי אורי צבי גרינברג עלה לדוכן אברהם הרצפלד ז"ל והוא פתח דבריו לאמור: “קשה שבעתיים לדבר אחרי אורי צבי גרינברג” ואני מוסיף על דברי הרצפלד, שאם קשה שבעתיים לדבר אחרי אורי צבי גרינברג הרי שקשה שבעתיים לדבר על אורי צבי גרינברג ולהעריך אותו ואת שירתו, שכן שירתו היא אשכול של נושאים, לאומיים ואנושיים, אקטואליים וליריים, מלאי השראה ועתירי ניב. כאמור יש לאורי צבי קצב מיוחד, לשון מיוחדת וחיתוך־דיבור מיוחד. ייחוד זה מחייב לימוד ועיון מרובים.

אסיים אפוא בברכה, ברכת־הכנסת וברכת העם כולו לאורח הכבוד שלנו בגבורותיו: יהי רצון שכשם שראה ראשית הניבוט של הנחמה והגאולה, ובשיחרור ירושלים כולה, כך יזכה לראות בנחמה השלמה ובגאולה הכוללת והמלאה.

בכנסת, כ"ז בניסן תשל"ג, 29.4.73

עברו כשלשים שנה מאז המרד בגטו ורשה ואנו מתוועדים היום כדי להתייחד עם זכרון השואה והגבורה, עם זכרון הזוועה הגדולה והנוראה, שפקדה את עמנו בדור הזה, כאשר ששה מיליון נפש, כשליש מכלל העם היהודי – בהם למעלה ממיליון ילדים תמימים וטהורים ויתרם נשים וגברים לא חמושים ולא לוחמים, שחיו את חייהם במשך דורות רבים ביבשת אירופה, בקרב עמים ומדינות שונות – נתפשו והומתו בכל מיני מיתות משונות ביד החיה הנאצית שהסתערה עליהם לכלותם לעיני השמש, ואין מציל מידה; היתה זו זוועה מחרידה ומדהימה, שכמוה לא ידעה האנושות מעודה וגם עמנו, למוד הזוועות והפורענויות, לא ידע כמותה, ואילו לא הובסו קלגסי הנאצים הגרמנים במלחמה הם היו מספיקים להגיע, ואף חישבו להגיע, אל כל מקום בעולם שהיהודים מצויים שם, כדי לבצע את זממם, שהוגדר על־ידם בשם “הפתרון הסופי של בעיית היהודים”.

*

עם ישראל, משחר נעוריו, מצווה ועומד על הזכירה. הננו עם שעל תולדותיו, תורתו, מוסרו וצווי־עשה ולא־תעשה של קיומו, טבוע כחותם הצו: זכור! אחד הצווים האלה הוא “זכור את אשר עשה לך עמלק”;

*

ואולם, אנו מתוועדים ומתייחדים היום לא רק כדי לזכור את מה שאי־אפשר לשכוח. הממדים המבעיתים של השואה; הזדון והשטניות בביצועה; צאן קדשים, זיו העלומים ותפארת האדם שניספו בה, אינם בני שכחה ולא יישכחו מפינו ומפי זרענו עד עולם.

כן חזקה עלינו שלא נשכח שאמנם נמצאו מעטים, חסידי אומות העולם, שחרפו את נפשם כדי להציל ולמלט יהודים מן הטרף. כל שכן שנזכור, בהערצה וברטט, את הניצוצות שהבהיקו באפלה. אותם פרטיזנים יהודים שפשטו ביערות, שימשו מחסה לנימלטים, הטרידו משם את האויב בערפו ושיבשו גייסותיו; ועל הכל אותו קומץ מגינים־מורדים, אמיצי־לב, בגטו ורשה ובגטאות אחרים, שהשיבו מלחמה שערה והפילו באויב חללים, במעט האפשרויות שעמדו לרשותם ובלי שהיה להם סיכוי כלשהו לנצח; הם הניפו את נס המרד נגד מעשה הרשע והזדון של המרצחים; הם שיחררו את נס החרות מקלונו ואת כבוד האדם מעלבונו, הם הדהימו את המרצחים ונטלו מהם את ההנאה הטמאה שבהתפארות שזוהי מלאכה קלה להשמיד יהודים, שהשחיטה קלה וחלקה, ושהיהודים הלכו כצאן לטבח; החזיון של גבורת נואשים ואומץ הלב של מעטים, נצורים, עייפים ורדופים, דלי נשק וחסרי מזון – מול צבא אדיר, הצועה ברב כוחו – היה חיזיון נורא־הוד, שעוד יושר ועוד יסופר בדור הזה ובדורות הבאים.

המשורר יצחק קצנלסון ז"ל, שגם הוא ומשפחתו ניספו בשואה, כתב על המגינים־המורדים ההם בקינתו “השיר על העם היהודי שנהרג”, לאמור: "… הם (הגרמנים) לא ידעו, לא שיערו – “היהודים יורים”… "… תמהון לבב משמים ומשונה, אך תדהמה רבה: “היהודים יורים”… " והוא הוסיף ואמר בזעם אין אונים: “לא, לא, לעולם אין מאוחר! יהודי אחרון בהמיתו רוצח את עמו גאל!”; אף על פי כן, גם בשעה שסכנת מוות ודאית ומיידית ריחפה עליו, לא שכח את המוסר היהודי, מוסר אבותיו, ומנהמת לבו זעק:

עד כאן דברים שאינם ניתנים לשיכחה.

*

אך דוקא ביום זכרון מקודש זה חובה עלינו להצביע גם על דברים הנמצאים בין זכירה לשיכחה ולהתריע על דברים העלולים להישכח.

יש מקום לחשש מפני הנטיה לשכוח את הלקח העיקרי של כל הפורענויות, שבאו עלינו כיהודים, לפני השואה, עד השואה ועד בכלל, והוא - שמאז גלינו מארצנו ונתפזרנו בין אומות העולם, רבצה עלינו המארה של היותנו נכרים בארצות נכר; השנאה ליהודים, שמשום מה קראו לה אנטישמיות, ימיה כימי היות היהודים עם מפוזר בגויים;

היתה זו שנאה ליהודים בשל יהדותם, בשל דתם, בשל ייחודם, בשל כשרונותיהם ועליונותם הרוחנית, ובמיוחד בשל נכריותם והיותם שונים – על אף כל נסיון ומאמץ מצדם להסתגל לסביבתם; גם אותם יהודים שערקו ממחנה עמם והתבוללו בגויים – עריקתם והתבוללותם לא עמדו להם ביום עברה;

דפי ההיסטוריה שלנו מעידים שלא היה מקום בעולם, שבו ישבו יהודים, ולא היתה תקופה, שבה לא עברו עליהם פורענויות, השפלות, גזירות, גירושים ופרעות־דמים, פעם בקיבוץ יהודי אחד ופעם בקיבוץ יהודי אחר; ואלו השואה היתה שיא השיאים של הפורענויות שבאו על עמנו, קוּבַּעַת, משמע התמצית המרוכזת והקטלנית ביותר, של כוס התרעלה, שעם ישראל שתה ממנה במשך כל הדורות, מאז גלה מעל אדמתו.

משום כך, מוטלת עלינו חובה, שהיא צו־חיים לעמנו, לזכור ולהזכיר לעצמנו, לבנינו ולכל היהודים באשר הם שם את הלקח הבסיסי הזה, בבחינת “אם אשכחך גולה”, לא כדי להלך אימים על יהודים החיים בשלווה וברווחה אלא כדי שהוא יהיה נקודת מוצא וקו־מנחה לכל מחשבה ולכל מעשה שלנו ושל כל יהודי באשר הוא שם;

וישנם מספר לקחים מן השואה, שאורבת להם סכנה ממשית של שיכחה, בין מתוך היסח הדעת שלנו ובין משום שיש אחרים, שאינם בני ברית, הרוצים לשכוח, ואולי אף להשכיח אותם, ומחובתנו להתריע על כך.

אזכיר שלשה מהם:

א) שבהתחולל השואה, היו רבים, עמים וממשלות, שעמדו מנגד, וביניהם כאלה שבסתר לבם היו מרוצים.

ב) שזרע הפורענות של השואה נזרע לעיני העולם הגדול, במשך זמן רב, על־ידי השנאה ליהודים, השנאתם, הקנאה בהם והדעות הקדומות עליהם. וגם אז העולם הגדול לא נע ולא זע. היטיב להגדיר זאת חבר־הכנסת גדעון האוזנר בנאום התביעה שנשא במשפט אייכמן לאמר:

“הנאצים הפכו את האנטישמיות לשנאה, שראשיתה איבה וסופה רצח. זו היתה התפתחות סטיכית. מי שהתיר שנאת יהודים עלה לנתיב המידרדר ל”יום החרם" נגד היהודים ב־1 באפריל 1933, אל “ליל הבדולח” ב־10 בנובמבר 1938, ואל החלטת “ההשמדה הפיזית” ב־20 בינואר 1942. זו היתה דיאלקטיקה של מאורעות, שכל אחד מהם השתלשל מקודמו וכל אחד גרר את הבא אחריו. דרך האנטישמיות הובילה אל פתחה של אושביץ" (סוף ציטוט)

ג) השנאה שהמנהיגים הערבים מפיחים נגדנו, בקרב עמיהם, ברחבי העולם ובזירת האומות המאוחדות, אינה רק חיקוי לנאציזם אלא היא שואבת את השראתה במישרין ממנו וממה שעשה ליהודים; הנאציזם הגרמני הובס על־ידי בנות הברית, אך הוא הניח אחריו יורשים וממשיכים מקרב המנהיגים הערביאים. אין לשכוח ולהשכיח שהמופתי לשעבר, חאג' אמין אלחוסיני, היה ראשון משנאינו ברחבי אסיה ואבי־אבות המלחמה ושפיכות הדמים בין ערבים ויהודים; הוא אביהם הרוחני של ה"פתח" ו"ספטמבר השחור"; היה ידידם האישי של היטלר ואייכמן ושותף פעיל, ממריץ ומדרבן, במסע הנאצי להשמדת יהודי אירופה, והוא ציפה ופעל שלא רק יהודי אירופה אלא גם יהודי ארץ־ישראל יובלו לטבח בהמוניהם.

וכאשר אנו מתריעים עכשיו נגד מבול דברי השיטנה, – המכוונים להשניא את הציונות, את ישראל ואת היהודים, והמופצים על־ידי הערבים – ובשנים האחרונות גם על־ידי ברית־המועצות, באמצעות מערכת אדירה של כלי התקשורת – אין משגיחים בנו ומתעלמים מן הסכנה, אדרבה, מדינות אירופה, שלא זו בלבד שראו בעיניהן את אשר עולל הנאציזם ליהודים, אלא גם חשו על בשרן את נחת זרועו, כתוצאה ישירה מאדישותן וסלחנותן כלפיו בעודו באבו, והנה הן פותחות עכשיו את שערי הבנתן, כביכול, וכמובן את השערים של כלי התקשורת והדיפלומטיה, לפני תעמולת הארס של מנהיגי הערבים וידידיהם הסובייטים; ולא עוד אלא שהן נכנעות בפני איומיהם והשתוללותם של הטירוריסטים והערבים – כפי שקרה במינכן, בזאגרב, בלונדון ובמקומות אחרים – ואף משתדלות, פה ושם, למצוא צידוקים למעשיהם הנפשעים.

*

חלק ממנהיגיה המדיניים והתרבותיים של אירופה, שרק לפני שלשים שנה היתה גיא הריגה לבני עמנו, נמצאים בתהליך מתקדם של שיכחה ושל נסיגה מן החרטה ומנקיפות המצפון. קשישים שבהם רודפי שלווה, רווחה ונהנתנות ולכן הם מחניפים לעתירי הממון והדלק שבמזרח התיכון. ואלו הצעירים שבהם, הנראים כמחפשים אתגרים חדשים של קידמה חברתית, אהדתם נוטה דווקא לצד המשטרים הרודניים, המלחמתיים, של מדינות ערב, ולצד שליחיהם לפעולות טירור. הדברים אמורים במנהיגים צעירים באירופה, ובכללם, לא בשורה האחרונה, אי־אלה מנהיגים צעירים של גרמניה אשר קווינו שהבנים יהיו שונים מאבותיהם, והנה גם הם חוזרים אל מעיין התהומיות שממנו שאבו הוריהם, אלא שהם מתקרבים אליו מצדו השמאלי, שלא כהוריהם שהגיעו אליו מצדו הימני.

*

אומרים כי ניכר בנו תסביך מצדה. ולא היא! מלחמתם הנואשת של מורדי הגיטאות לא היתה “מצדה”. היא לא היתה סוף המערכה אלא פתיחתה; לא הורדת מסך אלא הרמת מסך; לא נר שהבהב וכבה אלא לפיד שנדלק והצית להבות ולבבות; אכן, רובצת עלינו טראומה כבדה של השואה, שלא במהרה ולא בדור אחד ינוסו צלליה. ודווקא עצמתה של הטראומה הזאת ועוז הגבורה וההקרבה של מורדי הגיטאות, האירו ופילסו את הדרך להקמת מדינת־ישראל; בתולדותיו ידועות הסבל, הרדיפות והפורענויות, הגיע עמנו לנקודת הכרעה שלא היה מנוס ממנה; או שתקום מדינת היהודים או שהשואה הנוראה באירופה לא תהיה סוף פסוק במגילת הפורענויות של העם היהודי.

*

כך התחוללה מהפכה עצומה ברוחו ובמושגיו של הדור היהודי שלאחר השואה; היפלא שקם לישראל דור של לוחמים עזי־נפש היוצאים לקרב, כשפניהם של ששה מיליון קרבנות השואה הולכים אתם? היפלא, שאמהות יהודיות, שבעבר היו משתדלות להרחיק ילדיהן מכל דבר שנודף ממנו ריח של מלחמה ואלימות, שהחביאו את הגברים מפני פורעים שהתנפלו עליהם – עכשיו הן נושקות גם את הבן וגם את הבת ומלוות אותם בברכה ובתפלה בצאתם אלי קרב?

*

השואה היתה איומה ומחרידה; אך מחריד גם לחשוב, כיצד היה נראה העם היהודי אחרי השואה אלו לא התמרדו קרבנותיה ועמדו על נפשם כיכלתם?

מה היה קורה אילו אחרי השואה האיומה לא היתה קמה מדינת־ישראל? כיצד היו מרגישים את עצמם היהודים בכל אחת מארצות פזוריהם? כיצד היו יכולים להראות את פניהם? כיצד היו מתייחסים אליהם העמים שהם יושבים בקרבם?

ברור, שבמקרה הטוב היו מרחמים עליהם ומתייחסים אליהם כאל מסכנים; ובמקרה הרע היו בזים להם בלבם, ואולי גם בפיהם, ורואים אותם כיצורים שנמלטו מבית השחיטה, שמותר לשחוט אותם בכל מקום ובכל זמן; נמצא שהודות לאומץ לבם של המגינים והמורדים בגיטאות, והודות להקמת מדינת־ישראל כתשובה ניצחת לשואה, ולכל הפורענויות שקדמו לה, יכול העם היהודי כיום לחיות את חייו בכל אתר ואתר כמוהו ככל שאר בני־אדם;

כל שכן שמדינת־ישראל נתנה בית ומקלט לניצולי השואה, שאחדים מהם זכו וזכינו שהם יושבים בינינו כחברי כנסת, ובכללם אחת מראשי המגינים־המורדים; מדינת ישראל נתנה בית ומקלט למאות אלפי היהודים, שהיו מדוכאים בארצות ערב, וגם מהם יושבים אחדים בכנסת; והיא נותנת ותתן בית ומקלט לכל יהודי, בין שהוא חסר מולדת ובין שנפשו צמאה להשתתף בתחיית מדינת־ישראל; היא בסיס איתן לחיי־עולם בשביל עם־עולם, בזכות ולא בחסד, מתוך חירות, זקיפות קומה ושאיפה כנה לחיים של שלום, ומתוך בטחון שלא עוד תאונה אלינו רעה;

נתקיים בנו בכל אכזריותו, אימתו ותוחלתו, הפסוק שבנבואת יחזקאל:

בסיום דברי הנני קורא מן הדוכן הרם הזה של כנסת מדינת־ישראל אל כל יהודי, באשר הוא שם: זכור!

בכנסת, יום רביעי, כ"ו באייר תשל"ה, 7.5.75

לפני שלשים שנה, באה לקיצה מלחמת העולם השניה.

הפאשיסטים והנאצים שהציתו את אש המלחמה הובסו ונוצחו בה.

היתה זו הנוראה במלחמות האדם, שבה הופעלו כלי נשק קטלניים והרסניים, שכמותם לא ידעה האנושות מעולם.

באותה מלחמה הפעילו הנאצים, בשיטות חדישות ובאמצעים ברוטאליים ללא תקדים, מכונה אדירה של תעמולת כזב והטעייה, הטלת ארס והפחת שנאה, איומים וחירחור מדנים, בין עם לעם ובין אדם לאדם, ושילחו כל רסן מעל היצרים החייתיים ביותר של עושי דברם.

בייחוד יצא הקצף על העם היהודי – אך ורק באשר הוא יהודי – שהנאצים שָׂמו אותו מטרה לחיצי מלחמתם, העירו עליו את כל חמתם וזדון לבם והשמידו ממנו ששה מיליון גברים, נשים וטף, חסרי מגן וישע.

באותה מלחמה, שנלחמה כשש שנים, נחרבו עולמות, וניספו מיליוני בני אדם, ונגרמו סבל וחרדות לעמים רבים ולארצותיהם.

המלחמה נסתיימה בניצחונן של בנות הברית שבראשן עמדו אמריקה, ברית המועצות ובריטניה, והעולם נשם לרווחה, פרט ליהודי אירופה שלא נותרה בהם נשמה אלא כמה מאות אלפי פליטים רצוצי גוף ונפש, שארץ־ישראל היתה מפלטם.

רבים מאד קיוו והאמינו אז, שאותה מלחמה תהיה סוף וקץ למלחמות, ושמכאן ואילך יזרח על העולם אור חדש של חירות אדם וגאולת עמים חלשים ונדכאים, ובכללם עמנו, ושל יחסי שלום בין עמים ומדינות ופתרון סיכסוכים ביניהם בדרכי משא ומתן ופשרה; לשם הגשמת התקוות והציפיות הללו הוקם אז ארגון האומות המאוחדות, שחרת על דגלו מטרות נאצלות ובראשן:

מאז ועד היום עברו, כאמור, שלשים שנה.

אין כל ספק שזהו תאריך היסטורי חשוב ביותר בתולדות האנושות ובתולדות עם־ישראל, והרינו באים לציין אותו במעמד המיוחד הזה:

א) כדי להביע כבוד והערכה לבנות הברית, ובראשן בריטניה, ברית המועצות וארצות־הברית של אמריקה, שצבאותיהן ועמיהן לחמו מלחמת חרמה באוייב הנאצי והפאשיסטי עד מיגורו.

ב) כדי לציין לשבח ולתהילה את גבורתם של הלוחמים היהודים, בגיטאות וביערות, אנשי המחתרת והפרטיזנים, שלחמו בחיה הנאצית בחירוף נפש ובתנאים שקשה לתארם; את לוחמי המחתרות והמרי בארצות אירופה וכן את התנדבותם של בני הישוב היהודי לצבא הבריטי, לבריגדה היהודית, ולשליחויות עלומות ורבות סכנה אחרות, ובכך תרמו תרומה חשובה ביותר, פיזית ומוסרית, להכרעה במלחמה.

ג) כדי לזכור ולהזכיר שוב ושוב את השואה הנוראה שהביאו הנאצים וגרוריהם על עמנו ולנער מעלינו ומעל זולתנו את אבק השיכחה והיסח הדעת, ההולך ומצטבר מאז ועד היום, שכן השיכחה והיסח הדעת הם המסוכן שבאוייבי האדם, וסכנתם גדולה במיוחד לנו, בני העם היהודי, שהמלחמה ההיא עלתה לנו במחיר שאין יקר ואין כבד ואין מחריד ממנו, ושלא בכדי נצטוינו מימות עולם: זכור!

זכרון השואה אינו רק לשם אזכרת נשמות של המומתים וזעקת דמם השפוך, אלא גם לשם אזהרה וקריאת תגר נגד הגזענות והפאשיזם והשנאה ליהודים – על כל צורותיה ונוסחאותיה – עד שזו תיעקר מן העולם כליל.

במשך שלשים השנים צמח דור חדש, הן בעולם והן בעמנו, שלא חזה מבשרו מוראותיה של אותה מלחמה; אך עדיין חיים רבים מבני הדור ההוא, שחזו את המוראות והזוועות בגופם ובמו עיניהם; וכשהללו באים להזכיר, לא זו בלבד שהם נתקלים באזניים עייפות מלשמוע סיפורי הזוועה, תופעה אנושית מוכרת, אלא שכנגדם הולכים ונעשים, מדעת, מאמצים של הַשְׁכָּחָה וטישטוש והמעטת התוצאות הטרגיות של מה שקרה; וכך הולכת ומתערערת האמונה באמיתות אותם המעשים, שהם למעלה מכל דמיון, ומתעוררים ניצני ספקנות לאמור. האמנם? היתכן שאירעו דברים שכאלה? הכצעקתה עשו?

ד) כדי לזכור ולהזכיר לעמים ולמדינות, ולעם היהודי באשר הוא שם, כיצד הגיעה ובאה אותה מלחמה לעולם, מה היו הדברים והמעשים שקדמו ושגרמו לה, ולהפיק מהם לקחים לגבי דברים ומעשים המתרחשים בימינו, באזורי עולם שונים ובאזורנו, הנושאים בחובם גרעינים מאותם זנים שהצמיחו את פרי הלענה הנאצי־פאשיסטי.

ה) גם כדי לבוא חשבון אם אמנם נתקיימו, ובאיזו מידה נתקיימו, או שנתבדו, אותן תקוות וציפיות שהיו בסיום המלחמה ולעת הקמתו של ארגון האומות המאוחדות.

אין בדעתי להעסיק את הכנסת בהערכות וסיכומים של מה שהתרחש עד כה ומה שמתרחש כיום באזורים שונים בעולם. אחרים ייטיבו ממני לעשות זאת.

אולם, כיהודים וכישראלים, חובה עלינו שלא להתעלם ושלא להעלים את מה שנוגע לנו, ואת המתרחש נגדנו וסביבנו, במשך שלשים השנים עד היום הזה.

צדק וצדקה עשתה עמנו ההשגחה העליונה שקמה מדינת־ישראל, בתמיכתן הפעילה של שתי מעצמות העל, המנצחות במלחמה, ארצות הברית וברית המועצות, ובייחוד הודות למאבק, לגבורת הלוחמים ולקרבנותינו היקרים, שניספו במערכות על עצמאותנו. בכך ניתן גורל חיינו וקיומנו בידינו ומעתה הוא תלוי באומץ רוחנו, בתבונת מעשינו שאנו עושים, ושנעשה, ובצידקת התנהגותנו וטוהר מדותינו.

אולם עדיין אנחנו שרויים בתוך מלחמה קשה ומרה המתנהלת נגדנו בהפסקות מיום קיום המדינה – וגם מלפני שקמה.

מנהיגי ערב, הנלחמים בנו אינם מסתפקים באמצעי לחימה פיזיים ובשימוש בכלי קטל מן החדישים והמשוכללים ביותר, שכבר גרמו לנו, וגם לעמיהם, המון אבדות בנפש ומעשים רבים של הרס וחורבן. הקיצוניים שביניהם – והם תמיד ראשי המדברים, הכופים את דעתם על חבריהם ועל עמיהם – משתמשים נגד מדינת־ישראל, ולאחרונה גם נגד העם היהודי, באותם אמצעי תעמולה של הפצת כזבים ושיטנה, נידוי וחרם, איומים והסתה, שבהם השתמשו הנאצים, כגון הפצת ספרי התועבה הידועים לשימצה: “הפרוטוקולים של זקני ציון” ו"מלחמתי" של היטלר.

ולא עוד אלא שדבר זה נעשה לא רק מאז הקמת מדינת־ישראל, ולא רק מאז מלחמת ששת הימים, אלא גם זמן רב מלפני כן.

אין להשכיח, שהמופתי הידוע, אביהם הרוחני של ארגוני הטירור, עשה יד אחת עם הצוררים היטלר, הימלר ואייכמן, ושימש להם יועץ ומאיץ בהשמדת היהודים; וכשהתקרבו צבאות רומל למצרים רצו פארוק מלך מצרים וקצינים מצריים רבים לפתוח לפניהם שערי ארצם וכך היו עלולים הנאצים להגיע בקפיצת הדרך לארץ־ישראל ולעשות לישוב היהודי מה שעוללו לישובים היהודים בכל מקום שנפל לידם; והיה מרד ראשיד עאלי בעיראק, שבעקבותיו נפרעו פרעות ביהודי עיראק; והיו פרעות ביהודי עדן, וביהודי סוריה ולוב.

למרבה הדאבה והדאגה, חוזרת גם בימינו אותה תופעה של פייסנות וחנופה והעמדת פנים של הבנה כביכול לרוחם של הקיצוניים שבמנהיגי הערבים. את זאת ראינו בקבלת הפנים שערכו בעצרת האו"ם לרב המרצחים יאסר ערפאת, כשהוא הופיע שם חגור בנשקו; את ההחלטות האנטי־ישראליות המבוססות על עקרון האפליה, שנתקבלו בעצרת ובאונסקו ובארגונים בינלאומיים שונים, לרבות ארגוני ספורט; את החרם הכלכלי שמארגנים נגדנו, ועכשיו מנסים להפעילו גם נגד היהודים כיהודים, וכן את הדיכוי של שארית היהודים הלכודים וכלואים ב"גן העדן" שבסוריה ללא אפשרות להיחלץ משם.

ואף גם זאת: לעינינו ולעיני העולם מתרחשים הטבח והדיכוי, שעורכים העיראקים בעם הכורדי והניסיון הברוטאלי להשליט מרוחם של ארגוני המחבלים על הנוצרים בלבנון ולשלול מהם עצמאותם וחירותם, חרף נכונותם לקיים את מדינתם כמדינה חילונית רב־לאומית, שכמותה מציע גם לנו ראש ארגוני הטירור.

לפיכך, עלינו לפנות אל המתונים והנבונים שבקרב המנהיגים והעם הערבי ולהזהיר מפני השוואות חסרות שחר, מפני הטעות שעלולה לצמוח מן העידוד שמעודדים את עצמם הקיצוניים שבין הערבים, נוכח הנצחון על הכורדים וההתקדמות במאבק על הכנעת הנוצרים בלבנון, ואולי גם מתוצאות המלחמה בקמבודיה ובווייטנאם.

לפניכם, מנהיגי ערב, כמו לפנינו אנו, קיימת רק ברירה אחת בין שתי הדרכים:

או שתשלימו עם קיומנו הריבוני ותתנו ידכם לפשרה ולהתפייסות אמיתית אתנו ולטיפוח יחסי שכנות טובים ושיתוף פעולה קונסטרוקטיבי בינינו לטובת כל עמי האיזור, – או שתביאו יסורים ותגרמו לחורבן ולשפיכות דמים שלכם ושלנו, שגם אתם עתידים להצטער עליהם בדיוק כמונו, בלי שתושג שאיפתם של הקיצוניים וחמומי המוח להכחיד את מדינת־ישראל.

מדינת ישראל שקמה לאחר דורות של סבל ויסורים אין קץ של העם היהודי, היא עובדה איתנה ברוחה וחזקה ביכולתה, ומנוי וגמור עימה לחיות ולהתקיים בין בדרכי שלום – אם יותן לה – ובין תוך הגנה על עצמה אם גורל של מאבק יהיה כפוי עליה.

לאחרונה נשמעו המלים שלום עם מדינת־ישראל מפיו של מנהיג ערבי חשוב. ואעפ"י שהדברים אינם נאמרים במישרין, לנו ולעמי ערב, אלא נלחשים לאזניהם של מדינאים זרים או לעתונות שבארצות רחוקות; ואעפ"י שהמלה שלום מסווגת בכוונות שונות ובפירושים אפשריים שונים, לא נסתיר שאנחנו רואים שביבי תקווה בעצם ההזדקקות לאותו מושג ולאותה מלה.

אולם מנסיוננו רב התלאות והאכזבות, וכבני דור שראה את אימי המלחמה והחורבן, אנחנו למדים, שאין די בדיבורים כלפי חוץ בדבר הצורך בשלום. דרושים מעשים של ממש; ולשם כך להשבית חרב המלחמה, לחדול מאיומים ושיטנה וללכת בדרך של הידברות ישירה – פנים אל פנים, ללא תנאים מוקדמים ומתוך נכונות לפתור את כל הבעיות בדרכי שלום; ישראל מוכנה לכך. זו הדרך שאין בלתה, המוליכה אל חיים של כבוד, של שלום ובטחון ושל רווחה חמרית ונפשית, בכל מקום בעולם, ובמיוחד באזורנו.

א. לכבוד נציגי פרלמנטים ידידי ישראל מאירופה

הכנסת, ג' באב תשל"ד, 22 ביולי 1974

ביציע האורחים החשובים יושבים היום ידידי ישראל, חברי פרלמנט משתים־עשרה ארצות באירופה. שבאו כדי להביע אהדתם, הזדהותם ותמיכתם במאבקה של ישראל על זכותה להתקיים בכבוד ובשלום.

הם קיימו כאן, במשכן הכנסת, כינוס רב־רושם ורב־חשיבות, שבו דנו על הדרכים שבהן יממשו אהדתם ותמיכתם. הכינוס המכובד הזה, הדברים שנאמרו בו, הסיכומים המתקבלים בסיומו והמיפגש הנלבב בינינו לבין למעלה מ־130 חברי פרלמנטים מכל ארצות אירופה המערבית, וחברי מפלגות שונות – מהן הנמצאות בממשלה ומהן הנמצאות באופוזיציה – הינו הפגנה אמיצה ונלבבת, בעלת ערך מוסרי וחשיבות מדינית ממדרגה ראשונה. זוהי הוכחה מובהקת כי “לא פסו אמונים מבני אדם”, כי יש מצפון בעולם והוא גם ער וקשוב והוא מפלס ויפלס דרכו בין הסלעים והדרכים העקלקלות של מדיניות קצרת רואי ואגואיסטית, המעדיפה אינטרסים בני חלוף על מידות של הגינות, צדק ותיקון העולם. תקוות אדם ותקוות עמים לא ינחלו אכזבה כל עוד נמצאים בעולם אישים, מנהיגים ושליחי ציבור כאלה היושבים במחיצתנו היום, אשר באו לעמוד לימיננו.

חברי הכנסת, אורחינו־ידידינו באו כולם מן הפרלמנטים של אירופה המערבית והדמוקרטית. וראוי איפוא להזכיר במעמד זה שההיסטוריה של אירופה וההיסטוריה של העם היהודי שלובות ומעורבות זו בזו, שאין להפריד ביניהן. באותה היסטוריה ישנם דפים שחורים של דם ודמעות, ויש דפים מזהירים של תפארת יצירה והישגי מדע ותרבות דשנה ומשובחת, שהם תולדה של הזיווג ההיסטורי הזה בין אירופה והיהודים מאז הוגלו על ידי הכובשים הרומאים מן הארץ הזאת לאירופה. לא תתואר תרבות אירופה ללא העם היהודי ולא יתואר העם היהודי ללא תרבות אירופית, אף על פי שמוצאו הוא שמי ומזרחי. עם שיבת היהודים לארץ הזאת והקמת מדינת ישראל הולך ונוצר שוב מוקד של תרבות־אדם ותרבות־עם על פי מיטב הערכים והמורשת של תרבות יהודית־אירופית, ויש מקום לצפות שיופק ממנה חום ואור גם על סביבתנו.

ידידי המכובדים, העובדה שאתם ואנחנו יושבים היום יחד באולם המליאה, בישיבה רגילה של הכנסת – לעת נעילת כינוסכם – עובדה זו מסמלת ומבטאה את המשותף בינינו וביניכם לא רק בתחום הבעיות והמאבקים של ישראל אלא גם מבחינת הערכים הנצחיים והאידיאלים האנושיים של החיים הדמוקרטיים. אנחנו קיימנו ומקיימים בישראל, כדבר טבעי ומובן מאליו שאינו מאולץ ואינו לראווה, משטר דמוקרטי, חופשי ואמיתי, וזאת על אף שאנחנו שרויים במלחמות כל השנים ומטופלים בבעיות כלכליות, משקיות וחברתיות כבדות, הנובעות מן המלחמות, וכן, כמובן, גם כתוצאה ממפעלי הפיתוח וקליטת העליה, שאנחנו שוקדים עליהם.

ידידים יקרים, אנחנו אסירי־תודה לכם על העוז והמרץ שגיליתם, והנכם מגלים, בדבריכם ובמעשיכם למעננו. עם שומר זכרון אנחנו. היו בטוחים כי נזכור לכם את אשר היטבתם עמנו. אנחנו שואבים עידוד רב ואמונה גדולה מביקורכם זה, מדבריכם, ממעשיכם ומאישיותו של כל אחד ואחד מכם. מי יתן ולא ירחק היום שבו נזכה לכינוס נוסף שלכם, כאן בירושלים, שבו ישתתפו גם ידידים לישראל, חברי פרלמנטים דמוקרטיים שיקומו בארצות ערב שכנותינו. קחו נא עמכם מיטב תודתנו וברכותינו ושובו לשלום אל ארצותיכם ואל פעלכם.

ב. באזני כנס הפרלמנטרים ידידי ישראל מאירופה

משכן הכנסת, ב' באב תשל"ד, 21 ביולי 1974

ידידים יקרים,

כבוד גדול ועונג רב הוא לי להקביל את פניכם, לעת בואכם בשערי ירושלים בירת־ישראל, העיר שהיא ערש הולדתן של הדתות והתורות המקודשות, שבה נתנבאו הנביאים וחזו החוזים את חזון הצדק, המוסר האנושי, האמונה הטהורה והשלום הנצחי.

והריני נושא ברכתי הלבבית, ברכת שלום נאמנה, לכם ולכינוסכם החשוב והנעלה הזה, המתקיים במשכן הכנסת, בית הפרלמנט של מדינת ישראל, המסמל והמבטא את ריבונותה ואת משטרה הדימוקרטי.

אל הכינוס הזה נקבצתם ובאתם משנים־עשר פרלמנטים של מדינות חפשיות ודימוקרטיות באירופה, כדי להפגין הזדהותכם עם מדינת ישראל וכדי לדון על הדרכים בהם תמומש הידידות שאתם, וחבריכם התומכים בכם, רוחשים למדינה הזאת ולעם היושב בה.

אנו מעריכים הערכה עמוקה את המעשה הזה שלכם, ורואים בו צעד אמיץ ומיבצע חלוצי, שיילך ויתרחב, ביטוי מחודש לטובים שבאידיאלים ולנפלאים שבמעשים, שאותם הגו טובי ההוגים ועליהם לחמו טובי הלוחמים, כשהם שואבים ממקורות תרבותה רבת הנסיון ועמוקת השרשים של אירופה.

באתם אלינו כידידים אל ידידים. כל אדם וכל עם זקוקים לידידות כאוויר לנשימה. הידידות נותנת טעם לחיי אדם ולחיי עם, והיא גם כעין חגורת בטחון שכל אדם זקוק לה, מפני הפחדים המקננים בחדרי נפשו, בין שהם ממשיים ובין שהם מדומים. המשורר האמריקני אמרסון, בן המאה ה־19, קבע ש"הידידות היא יצירת מופת של הטבע".

כל שכן שבואכם אלינו אינו לעת חג ושמחה אלא דוקא לעת עצב, תהיות ומצוקה. וזהו המבחן הנעלה ביותר של כל ידידות. הפתגם העממי השגור בלשונותיהם של עמים רבים אומר: בעברית – “ניכר ידיד ביום פיד”. באנגלית – “אי פרנד אין ניד – איז א פרנד אינדיד”. ובערבית – “מה צטיק אלא סאעת אלמצ’יק”.

ידידינו היקרים, מראש הנני מבקש סליחתכם שביחד עם דברי ברכתי, לא אשמיע באזניכם דברים חגיגיים כפי שראוי למעמד זה אלא דוקא אשיח לפניכם את אשר עם לבי, כפי שהישראלי הממוצע היה רוצה לספר באזני ידידיו.

אנחנו עצובים על קרבנותינו, מיטב בנינו שנפלו בסידרת המלחמות שניכפו עלינו החל מנובמבר 1947, כשעצרת האומות המאוחדות החליטה על הקמת מדינת ישראל, ומאז ועד הקשה והאכזרית שבכולן, – מלחמת יום הכיפורים.

אנחנו עצובים על הדם הנקי של נשים וילדים, ואזרחים החיים לתומם, שנרצחו על־ידי טירוריסטים, לא רק מזמן שקמה מדינת ישראל אלא גם במשך עשרות שנים לפני קומה.

יתר על כן, עדין אורבות לנו סכנות גלויות ונסתרות, הן של מלחמה והן של טירור, ואנחנו לא יכולים להניח ראשינו על הכר לשינה בלילה בלי חרדה. מה ילד יום, מה ילד לילה.

אנחנו תוהים על התנהגותן של חלק מממשלות אירופה, באותה שעה שהותקפנו התקפת פתע אכזרית, בדומה להתקפה של היטלר על רוסיה ב־1941, אך בעצמה צבאית גדולה יותר, ובנשק מתוחכם הרבה יותר ממה שהיה בימי היטלר, חלק מממשלות אירופה התנהגו כמי שמזדרז לנעול את תריסי חלונו, שעה שבריונים מתנפלים על שכנו, כדי שהבריונים לא יכעסו עליו.

אפילו ממשלה, שעל־פי היושר, והחובה המוסרית הכבדה הרובצת עליה, היתה צריכה לחשוש מפני הסכנה של השמדת פליטי השואה, התנהגה כאותו אדם המשאיל לידידו מטריה בימי הקיץ ונוטלה ממנו בימי הגשם. כיוצא בזה היחס אל הטירור ואל הטירוריסטים. הם מתקיפים מטוסים, חוטפים והורגים, בתוך לבה של אירופה, נתפשים עם נשקם ומובאים למשפט, ותוך זמן קצר הם נהנים משיחרור וחוזרים לארצות ערב שם הם מתקבלים על־ידי ההמונים כגבורים. וכשהמרצחים מתגנבים לתוך ישובים שלנו, באישון לילה, ורוצחים נשים וילדים החיים לתומם, ואנחנו נאלצים להילחם בהם – מתייצבים נגדנו ומגנים אותנו מוסדות האומות המאוחדות, שהיו צריכים להיות מצפון העולם ושוחרי שלומם וטובתם של כל העמים ללא כל אפלייה ומשוא פנים ונמצא שעלינו לספוג את הרציחות הנתעבות ביותר ולהמתין בהכנעה לרציחות הבאות.

אנחנו כאן, בני העם היהודי, שבע התלאות והרדיפות, רצינו להקים לעצמנו בית משלנו, שקט ועומד ברשות עצמו, כדי שנחדל להיות מטרה לחיצים של צרות־עין ושל סתם שנאת־חנם. שלא עוד נהיה נושא לרחמים ולמנוד ראש; כדי שנוכל לחיות בשלום ובשלווה, לפתח את יכולתנו ואת כשרוננו, למען נחיה את חיינו בכבוד, ולהנחיל לבנינו אחרינו סיכוי של חיים שקטים יותר מאשר אלה שחיו אבותינו ושחיינו אנחנו.

אף שאפנו, והננו שואפים בכל הענווה, להיות אור לגויים, עם שנטפח דוגמה של סדרי חברה מתוקנים ומתקדמים.

מן הראוי לציין, שהמאמץ הזה שלנו, בהקמת ביתנו, לא החל לפני 26 שנים עם ייסוד מדינת ישראל. הוא נמשך דורות על גבי דורות. אולם, זה למעלה ממאה שנה, שהעם היהודי עמל בדבקות, במסירות וברציפות בבנין הבית הזה; ומאז ועד היום הושקעו בו הרבה עמל וזיעה, והרבה דם, יסורים וכסף, כדי להפוך ארץ שממה וחרבה לארץ נושבת ופוריה. וכיום, כל שטח בנוי או מעובד בארץ הזאת, לרבות מפעלי התעשיה, מפעלי הפיתוח, השירותים הציבוריים ומפעלי החינוך והתרבות – הינם פרי עמלם המצטבר של היהודים.

לא כזרים אל ארץ זרה באנו, כדי להקים בה את ביתנו, אלא אל ארץ עתיקת יומין, שהקשר הנפשי והפיזי, האידיאי והמעשי, בינינו לבינה לא פסק מעולם; בכל סנטימטר של אדמת הארץ הזאת, שתנסו לתפור, תמצאו בכל רובד מרבדיה עקבות לאין־סוף של חיים יהודיים, ותרבות יהודית, ועצמאות יהודית, ויתגלו לעיניכם תולדות הקשר החי והמופלא, שבין הארץ הזאת לבין העם היהודי.

ואם לא ישב העם היהודי כולו, או רובו, על אדמה זו, הרי זה משום שהדבר לא ניתן לו. לא זו ההזדמנות לפרט את כל המאבקים של היהודים על זכותם לשוב אל ארץ אבותיהם כדי לחיות בה. רק אחת יש להדגיש: מאז הובסה מלכות היהודים על־ידי הרומאים, לפני 1906 שנים, הארץ הזאת לא נעשתה יחידה מדינית ברשות עצמה ויושביה לא היו אומה בפני עצמה. היא היתה תמיד פלך של טריטוריה מדינית גדולה יותר, ויושביה התייחסו אל האומה השלטת, בין שהאומה השלטת היו הרומאים, הערבים, הממלוכים או התורכים, רק היהודים ראו בה תמיד יחידה אחת ששמה ארץ־ישראל. היא נעשתה יחידה מדינית אחרי מלחמת העולם הראשונה כשהאנגלים קיבלו מנדט עליה. וגם אז היתה מסונפת לאימפריה הבריטית כאחת ממושבותיה. היא כללה אז את השטח שמשני עברי הירדן. לאחר מכן האנגלים חילקו את השטח לשתי יחידות, שאחת נקראה ממלכת ירדן והשניה נקראה פלשתינה ארץ־ישראל.

למרבה הצער קם נגדנו בכל עצמתו העם הערבי העם הזה, שהשטח שברשותו הוא 8% מכלל כדור הארץ, היינו כחמשה מיליון מיל מרובע של אדמה, שחלקים גדולים ממנה הם דלי אוכלוסין או שאינם מיושבים כלל; עם המונה 134 מיליון נפש, שיש לו 19 מדינות, שכולן קמו בעשרות השנים האחרונות; שעכשיו זורם אל כיסו ממון העולם, כתשלום בעד הנפט שברשותו, העם הזה עינו צרה בחלקה הקטנה הזאת שלנו, אשר בשנת 1967 היה שיטחה 8 אלפים מיל מרובע, והוא מבקש לעקור אותנו ממנה עקירה גמורה, על־ידי גירוש, או על־ידי השמדה פיסית, או בשתי הדרכים כאחת.

אנחנו מונים בסך הכל כשלשה מיליון נפש; מהם כמיליון נפש – ילידי הארץ, מיליון שני – הם יהודים פליטי מחנות ההשמדה באירופה, ומיליון שלישי – יהודים שנמלטו מן הגיטאות בארצות ערב, אותו גיהנום המתואר בפי כמה מן הדוברים הערבים כגן־עדן של חיים טובים, שוויון, סובלנות ודימוקרטיה, ש"התענגו" בו במשך דורות, יהודי תימן, עיראק, לוב, סוריה, מצרים וארצות צפון אפריקה, ושדוגמתו היו רוצים, ברוב טובם, להעניק לנו במדינת ישראל. לצערנו, נשארו עוד כמה אלפי יהודים בסוריה ובעיראק, הממשיכים ‘להתענג’ באותו גן־עדן עצמו וכנראה, משום כך, אין נותנים להם לצאת משם.

בזמן האחרון אנחנו שוקדים על קליטתם של עשרות אלפי היהודים המגיעים אלינו מגן עדן אחר – שונה במהותו – הלא הוא גן העדן הסובייטי.

כנגד שלשת המיליונים הללו, והשטח הקטן הזה, מפעילות 19 מדינות ערב את כל המאסה האדירה העומדת לרשותן, בממון, בנשק, באנשים, בתעמולה המשתפכת מעשרות תחנות רדיו וטלוויזיה, ועתונים ושגרירויות, ונאומים הצבעות בזירה הבינלאומית, הכל כדי ליצור ולחזק את הרושם שהם העשוקים ואנחנו העושקים, אנחנו התוקפנים והם הנתקפים, אנחנו עשינו את העוול והם מבקשים רק את הצדק.

לכן, הם, אדירי העושר והנכסים, שעשרות מיליונים מבני עמם סובלים מעוני, תת־תזונה, מחלות, ניצול ודיכוי על־ידי השכבות השליטות – הולכים יד ביד עם הקומוניזם, המספק להם נשק בכמויות עצומות ובאיכות החדישה ביותר, וגם מדינות מערביות תורמות חלקן לארסנל הערבי. בזמן האחרון בולטת חתירתם גם לאופציה גרעינית! כל כך לא מפני שהם זקוקים להגנה עצמית מפנינו, או מפני מישהו, אלא למען חיסולה של מדינת־ישראל, אם אפשר בבת־אחת, ואם לאו – בהדרגה.

הטענה הרווחת היא, שכל זה הם עושים למען שטחים, למען הפלשתינאים, או למען פליטים. ואולם יכול אני לומר לכם, ידידי, בכל גילוי הלב, שאלו היו מראים נכונות להכיר בקיומה של מדינת־ישראל, ולחיות בשלום אמיתי עמה, – אין לי כל צל של ספק, שלא היתה נוצרת בעיית שטחים ולא בעיית פלשתינאים; ובמידה שנוצרה בעיה של שטחים היתה מוצאת את פתרונה תוך זמן קצר במגע בין הצדדים, ללא צורך בשום תיווך ולשביעות רצונם של כל הצדדים.

וכן הדבר ביחס לפליטים, שנטשו מקומות מגוריהם כדי להינצל ממוראות המלחמה שהכריזו עלינו מדינות ערב, בשנת 1948; אילו היו דואגים להם דאגת אמת – היו מקדישים, לצורך יישובם ושיקומם, קימצוץ קטן מן העושר האגדי שיש ברשותם, שכבר היום מסתכם בעשרת מיליארדים דולרים. מה גם שלא יחסרו להם לא אדמה ולא מים. אין ספק שגם אנחנו, וגם הציבוריות הבינלאומית, היינו מסייעים במיבצע הומאני זה.

הרי אנחנו, בכוחות עצמנו, הצנועים והמוגבלים, עשינו גדולות ליישובם ושיקומם של מיליון היהודים שנמלטו מארצות ערב, השאירו אחריהם את כל רכושם והגיעו לכאן בחוסר־כל. במקום זה הם דוחקים את הפליטים ממקום למקום, מציגים אותם לעיני העולם כדי לעורר רחמיו, לוחצים עליהם להילחם או למות, ונוסף לכך הם מארגנים בשמם ולמענם אירגוני טירור המורכבים לא רק מהם ומבני ארצות ערביות אחרות, אלא גם מבני ארצות ועמים שונים, כולל יפנים ואירופים. התיאבון של הטירור גדל אצלם עד כדי כך שהם גם תומכים ומעודדים ארגוני טירור בארצות אחרות, וכמעט שהולך ונוצר אינטרנציונל של טרוריסטים, שמדינות ערב מפרנסות ומעודדות אותו בסתר ובגלוי. אמנם, לאחר מלחמת יום הכיפורים, ולאחר מאמצי תיווך חשובים של ממשלת ארצות הברית, הגענו להפרדת כוחות בינינו לבין מצרים וסוריה. אבל זהו צעד מוגבל במהותו ובטווח הזמן לקיומו. האם יש בו משום פתיחת קצה דרך, שאפשר להתקדם בה לקראת שלום? זאת לא נדע אלא לאחר זמן. אנחנו בוודאי רוצים שזו תהיה ראשית דרך לשלום. ואילו מנהיגי הערבים מדברים בענין זה בשתי שפות: כלפי העולם הגדול מדבר נשיא מצרים בלשון מתונה וקונסטרוקטיבית. ואלו אל בני עמו הוא ואנשיו מדברים ברוח תוקפנית ומלחמתית. הסורים והעיראקים והנשיא קדאפי והמלך פייצל, מדברים רק בשפה זו. אל נא ייפלא בעיניכם אם אומר, שככל שאנו בטוחים ברצוננו הנחוץ להגיע לחיים של שלום, ובנכונותנו לעשות כמיטב יכלתנו להשגת מטרה זו – הרי יש לנו פיקפוקים רציניים לא רק כלפי כוונות הערבים אלא גם כלפי הסיכוי להגיע לשלום של קיימא בטווח הזמן הנראה לעין.

יש לנו ענין עם מציאות, ועם עולם־מושגים מיוחדים במינם.

במציאות – זהו עולם גועש ורוגש; אין בו שום דבר יציב. המחר אינו יכול להיות דומה להיום ומנהיג שעומד היום עשוי להיעלם מחר. ומה שקורה בקפריסין, שאינה ארץ ערבית, יכול לקרות גם בכל אחת ממדינות ערב.

גם עולם המושגים בסביבתנו הוא כזה שחוזה אינו חוזה והסכם אינו הסכם, וכל מיקוח בדבר השווה עשרה מתחיל במאה, ומה שגמרת לעולם אינו גמור.

לא לחנם אמר משורר התהלים, שכפי הנראה התגורר בסביבה ערבית, לפני כ־2500 שנה: “אויה לי כי גרתי משך, שכנתי עם אהלי קדר… אני שלום וכי אדבר המה למלחמה” (תהלים ק"כ, 5).

גבירותי ורבותי, ידידים יקרים,

על אף העצב, התהיות והמצוקה, שאנחנו שרויים בהם, ברצוני להבטיח לכם שלשה דברים:

א) העם בישראל הוא נפלא, רוחו איתנה וכוחו עמו. העצב, התהיות והמצוקה, נהפכים אצלו למאיץ רב־עצמה בכיוון להשגת מטרותיו בבנין הארץ ופיתוחה, בחתירה לקלוט בתוכו את כל היהודים השרויים במצוקה חמרית, מדינית או תרבותית, ובעיצוב חברה מתקדמת כמיטב המסורת היהודית והתרבות המערבית.

זהו אחד המקרים ההיסטוריים המופלאים, שעם קטן ואמיץ מתייצב במערכה הכבדה אשר עם עצום ורב כופה עליו, ואינו נרתע ואינו מתייאש, ובאמונתו יחיה.

ב) אנחנו עושים ונעשה, כל מה שתלוי בנו, לשם מיצוי מכסימום יכלתנו ותובנתנו, כדי לסלול דרכם לשלום בינינו לבין שכנינו.

ג) יחד עם זאת נעשה כל אשר לאל ידינו כדי שהמזימות להשמידנו או לפגוע בנו או בעצמאותנו – ייהדפו אחור. אין לפנינו שום ברירה אחרת.

אסיים ואומר לכם, ידידים יקרים: בואכם לשלום, ברכונו לשלום, ואלו־הי השלום יפרוש סוכת שלומו עלינו ועליכם ועל כל העולם.

אסרו חג סוכות תשל"ה, 9.10.74, במשכן הכנסת

מורי ורבותי,

שמח אני שמחה מרובה על ההזדמנות הנדירה שבאה לידי, לארח בבית הזה, משכן הכנסת, חבורה נכבדה של מלומדים צרפתיים, שבאו לירושלים כדי לקיים, יחד עם עמיתיהם המלומדים מישראל – סוד־שיח, סימפוזיון, על כמה וכמה אספקטים של המשפט העברי.

לבנו מלא תודה על ההתעניינות ועל המקום המכובד שהאוניברסיטאות בצרפת מקדישות למשפט העברי. כן אי־אפשר שלא להתפעל מן הסמליות שבקיום הסימפוזיון הזה דוקא בירושלים, בירת ישראל, שהיא ערש הולדתו וצמיחתו של המשפט העברי, כשם שהיא ערש הולדתו וקדושתן של הדתות החשובות.

בדרך מיוחדת ומקורית זו מתקיים הפסוק “כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים”.

מורי ורבותי, הבית הזה הוא מיוחד במינו בעולם. אמנם הוא פרלמנט כדוגמת הפרלמנטים האמיתיים והחופשיים בעולם, שכמוהו ישנם בכל אחת מארצות התרבות והדימוקרטיה המערביות, והוא הצעיר שבכולם, ולא מעט למד מהם.

אבל זהו פרלמנט של מדינת היהודים, של בני אותו העם שהצליח להתקיים כעם, במשך כאלפיים שנה, כשהוא מפוזר ומפורד בין עמים שונים, דתות שונות, תרבויות שונות ושפות שונות, דבר שאין לו אח ודוגמה בתולדות עמי עולם; תופעה מופלאה זו היא תוצאה לא רק של הדבקות הדתית אלא גם של הדבקות במשפט העברי, שכן הלכות הדת והלכות המשפט התקיימו בצמידות, כשני צדדים של מטבע אחת.

זהו אפוא פרלמנט יהודי במהותו אעפ"י שיש בו, כמובן מאליו, חברים שאינם יהודים – 5 מתוך 120 – והם שווים בזכויותיהם ובמעמדם לחברים היהודים ויש להניח שגם מספרם יגדל יותר; זהו פרלמנט, שדיוניו מתנהלים בלשון העברית, והחוקים היוצאים מתחת יחיו כתובים עברית, ובדיונים שלו, וכן בחוקים שהוא מחוקק – מרובות האסוציאציות עם המשפט העברי והפסיקה העברית, הן מבחינת ההגדרות המשפטיות והן מבחינת התוכן.

ובתור פרלמנט יהודי, אעפ"י שהוא גוף חילוני צעיר לימים, שצמח על רקע ההתפתחות של תרבות החיים ותרבות החוק והמשפט בזמן החדש, – יש לו לא רק מעמד של קירבה משפחתית אל המשפט העברי אלא גם זכויות וחובות של יורש חוקי.

אנחנו שמחים בירושה נכבדה ועתיקת יומין זו אבל עדיין אנו מתלבטים כיצד להשתמש בה ולהפיק ממנה את מלוא התועלת הצפונה בה ובכך גם לכבד אותה כנחלת אבות וכפי שאומר ספר משלי: “שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך” כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו".

הפרלמנט שלנו, הוא מקור החוק במדינה כפי שהוא מקור השלטון. אעפ"י כן, בחוק יסוד: “הכנסת”, הוגדרה הכנסת כ"בית הנבחרים של מדינת־ישראל", אם משום שהמושג בית הנבחרים הוא רחב יותר, וכולל גם סמכויות חקיקה, ואם משום שאותו מושג עצמו הוא מצומצם יותר דוקא בתחום החקיקה, כאילו רוצה לומר שהבית הזה אינו הסמכות הבלעדית, או הראשונית, לענייני חקיקה, לפי שיש סמכות גבוה יותר: והיא המורשה התחיקתית הענפה והמסועפת.

לא ייפלא, שבדיונים שלנו על הצעות חוק חדשות, בייחוד בדיני ממונות, מתעורר כפעם בפעם הוויכוח בדבר אימוץ המשפט העברי.

יש אומרים שעלינו לאמץ את המשפט העברי כמהות שלמה ומושלמת. בין אלה יש לא רק רבנים, ואנשים דתיים, שזהו להם ענין שבאמונה ובמסירות לדת, אלא גם חוקרים ואנשי משפט, שעמדתם אינה מושפעת כלל מן הזיקה לדת. הם טוענים שהמשפט העברי, בייחוד בדיני ממונות, עבר תהליכי התפתחות עשירים ביותר, והגיע לשיאים של בהירות ורעננות.

מאידך, יש החולקים על דעה זו, וטוענים.

א) אנחנו גוף מחוקק חילוני, המחוקק בשביל מדינה שיש לה אזרחים יהודים ושאינם יהודים, דתייים וחילוניים, ואין לנו אפוא להניח גושפנקא שלנו על משפט שעקרונותיו והתפתחותו ניתנו וצמחו על רקע של הווי דתי ואמונה דתית – מהם בתקופה שהיהודים ישבו בארצם והיו עצמאים ובני־חורין, ומהם בתקופת גלותם ופיזורם בקרב ארצות ועמים רבים.

ב) דווקא עשרו הרב של המשפט העברי ורב־גווניותו, הם בעוכריו, שכן נתחברו בו ומסביבו מאות ואלפי ספרים של פסיקה, פרשנות ושאלות ותשובות. זהו אפוא ים גדול, עמוק וסוער, שאין אפשרות לשחות בו אלא בחופים שלו בלבד.

ג) לפיכך, אומרים הללו, מוטב לנו להסתפק בשאיבת כל המתאים לזמננו מן המשפט העברי, כשידינו חפשיות לעשות את הסלקציה הזו בלי כל התחייבות כוללנית.

ואמנם נהגנו כך לגבי דיני נישואין וגירושין שהחילונו עליהם את המשפט והשיפוט העבריים.

בחוקים אחרים יש בחירה והתאמות עם המשפט העברי במדה שמושגת הסכמה דימוקרטית עליהן.

גם הלשון של החוקים, וכן של הפסיקה של בתי המשפט היא מתאימה לכל היפה והברור בלשון המשנה והפוסקים תוך שקידה שהסגנון יהיה שווה ומובן לכל נפש.

גם באופן הקמתה של הכנסת נלקחה בחשבון זיקה אל המקורות של המשפט העברי.

כידוע היתה כנסת הגדולה בראשית ימי הבית השני, שהיתה מוסד מחוקק ומתקין תקנות, שממנה ואילך הלך והתגבש המשפט העברי או שכפי שנהוג לומר התורה שבעל־פה, שהגיע לשיאו בחתימת המשנה, שהיא הקודכס הראשי של המשפט העברי וממנה באו הסתעפויות עצומות של התלמודים ושל הפסיקה וחוזר חלילה.

אנחנו קראנו לפרלמנט שלנו “כנסת” ומטעמי צניעות לא קראנו לה “כנסת הגדולה” אלא כנסת בלבד כאות להמשכיות ולזיקה אל העבר הקדום.

וכיוון שמספר חבריו היה 120 קבענו גם אנו מספר חברי הכנסת ל־120 ואני מקווה שצרכים זמניים לא יצליחו ללחוץ עלינו לשנות מספר זה.

מובן מאליו שאנחנו נאמנים לעיקרון הדימוקרטי של הכרעת רוב שהוא תפארתה של תורת משה –"אחרי רבים להטות", עיקרון שנעשה טבע־קבע באופיו ובהתנהגותו ובהליכותיו של העם היהודי בכל הדורות.

גם עצמאותנו המדינית מושתתת כמובן על עקרונות הדימוקרטיה, החוק והמשפט, ובכך מתקיים דבר הנביא “ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה”, רוצה לומר בעשיית צדק.

שאו נא אפוא מיטב ברכותי, וברכת הכנסת והעם בישראל להצלחת הסימפוזיון שלכם, שהמטרה העיקרית שלו היא מה שאומר בעל התהלים: למען תצדק בדברך תזכה בשפטך.

א' באדר תשל"ב¹, 12.2.75, בכנסת

חברי הכנסת, נתגלגלה זכות על ידי מועצת ארגוני הנשים בישראל, בעקבות היוזמה וההכרזה של עצרת האומות המאוחדות, שהכנסת תקיים ישיבה מיוחדת לציון שנת האשה בעולם.

נענינו לפנייתה של מועצת ארגוני הנשים הישראליות לקיים אירוע זה בכנסת, בזכות המעשים החלוציים והמפעלים הסוציאליים והחינוכיים של הנשים בישראל, מימי העליה הראשונה והעליה השניה עד ימינו אלה ועד בכלל. המעשים והמפעלים הללו הם לנו מקור גאווה והתפעלות, ויכולים לשמש דוגמה ומופת לפעילותן ולפעולתן של נשים בקרב עמים קרובים ורחוקים. ואני שמח לקדם בברכה, מכל הנשמה, את מאות הנציגות של ארגוני הנשים, על מוסדותיהן ושטחי פעילותן, ובכלל זה חברות הכנסת דהיום וחברות הכנסת לשעבר, עם התכנסותן היום במשכן הכנסת ונוכחותן בישיבה החגיגית הזאת.

חברי הכנסת, יכול שתישאל השאלה: מה תכליתו של אירוע זה, שהוא נחמד ונעים כשלעצמו, ומה הן הציפיות ממנו? האם אירוע זה בא כדי לזמן לנו הזדמנות לספר בשבח האשה, להלל בשערים מעשיה ושלל סגולותיה, לרומם את ייעודיה בחיי האדם כ"אם כל חיי", ולהעריך את ערכה? כלום נבוא לתאר את הבינה שהבורא נתן באשה יותר מבאיש – כפי שהבחינו חז"ל וכפי שאנו יודעים היטב מנסיוננו ושמא נקום להעלות על נס את זכויותיה ואת מסירותה ונאמנותה של האשה העבריה בתולדות עמנו מימי קדם ועד ימינו אלה?

דומני שדברים אלה וכיוצא בהם, כל שעה היא שעתם וכל מקום הוא מקומם; אלא, שקיומו של אירוע זה אצלנו הוא הזדמנות שאין להחמיצה, לעשיית חשבון צדק של זכויות האשה ושל שיעור השוויון המקויים בין הנשים והגברים, הן מבחינת ההלכה והן מבחינת המעשה.

אכן, המלצת האו"ם, שאומצה על־ידי ארגוני הנשים בישראל, מציינת שלוש מטרות לשנת האשה:

א) לקדם את השוויון בין הגברים לנשים.

ב) להגביר השתתפות הנשים במאמצי הפיתוח.

ג) לחזק את ההכרה בחשיבות תרומתן של הנשים לטיפוח הידידות בין האומות ולקידום השלום בעולם.

אלו הן שלוש מטרות חשובות מאד לתיקון העולם והלוואי שהאו"ם היה מסוגל להפנות פעילותו זו אל עבר עמים וארצות ששם עדיין נחשבת האשה כיצור נחות לעומת הגבר.

אין חולק, שבמדינת ישראל קיימת הכרה עקרונית בזכותה של האשה לכבוד ולשוויון מלא; הכרה זו מעוגנת במורשתנו הדתית והתרבותית, כפי שבאה לידי ביטוי בתנ"ך, במשנה ובתלמוד, בהלכה ובמדרש, באגדה ובפיוט; היא מושרשת בתודעת הרוב הגדול של אזרחי ישראל כדבר המובן מאליו, והיא גם חקוקה בחקיקה הישראלית החדישה והמתקדמת שלנו, החל ב"חוק שיווי זכויות האשה", שהכנסת הראשונה חוקקת בשנת תשי"א־1951, והמשך בשורה ארוכה של חוקים ושל תקנות, שחוקקו והותקנו לשם שמירת זכויותיה המיוחדות וקביעת מעמדה של האשה במערכות העבודה, ובתחומים הרגישים והמורכבים של דיני המשפחה, דיני מזונות ויחסי ממון בין בני הזוג, וכיוצא באלה.

אך גם כאן נשאלות שתי שאלות, שמן הראוי לנסות ולהשיב אליהן תשובה בצדן: ראשונה – האם כבר השלימה החקיקה הישראלית את כל הנדרש ממנה, בענין זכויותיה ומעמדה של האשה, ואם לאו – אימתי תעשה זאת. אכן, עדיין לא שָלמָה מלאכת החקיקה, בכל הנוגע לזכויות האשה ולשוויונה, וההזדמנות להשלים את החסר היא דווקא השנה הזאת – שנת האשה. השאלה השניה היא, האם העיקרון המוּכָּר, התודעה המושרשת והחוקים שחוקקו על־פיהם בענין זכויות האשה ושוויון מעמדה, מתקיימים במציאות כרוחם וככתבם אם לאו? ודווקא על שאלה זו קשה להשיב, במצפון נקי, תשובה חד־משמעית.

ישנם לפחות שלושה תחומים שבהם עדיין לא הגענו לשוויון אמיתי ושלם. האחד – בתחום שכר שווה בעד עבודה שווה הזכות לשוויון מוכרת, המציאות – אחרת. הנושא מורכב ומסובך ומוטל עלינו לחתור בעקביות להגשמת השוויון הזה ולהפוך אותו מציאות. השני הוא, הבעיות הכאובות המתעוררות בתחום דיני האישות, שלפתרונן דרושים הרבה רצון טוב והרבה הבנה הדדית מצד הרבנים, הכנסת, בתי המשפט ודעת הקהל. והשלישי הוא בתחום הייצוג.

העובדה שבכנסת ישנן עכשיו רק 9 חברות מתוך 120 חברי הכנסת, ושבין 18 חברי הממשלה אין אף אחת, ושבין 10–11 חברי בית המשפט העליון אין חברה אחת – ועוד מוסדות מרכזיים ומקומיים וכיוצא באלה – זוהי עובדה שאינה הולמת את עקרונותינו ותודעתנו.

כלום אין נשים מוכשרות למילוי תפקידים מסוג זה? מובטחני שלא יימצא מי שיעלה על דעתו לטעון כך. כל נסיונות חיינו מלמדים שהאשה מסוגלת למלא, וממלאה, תפקידים שנטלה על עצמה, בכשרון וביסודיות למופת, והצלחתה היא חד משמעית. לא מכבר עמדה בראש ממשלתנו גולדה מאיר, האשה הדגולה שהטביעה חותם של גדולה וכבוד־מלכות על כהונתה; ובתקופה הטרם מדינתית נתבלטה במפעליה ובעושר רוחה הנרייטה סולד ז"ל זה עתה הוענק בטרקלין הכנסת אות השנה ל־11 נשים מצטיינות על מפעל חייהן בחיי החברה והמדינה, והן אינן בודדות. רבות נשים עשו חייל: כמתנחלות ואוחזות בשלח, שופטות, רופאות, מורות, אחיות, סופרות ומשוררות, עורכות עתונים יומיים ושבועונים ועוסקות בתחומים שונים של חיי הציבור והחברה. עדות קרובה וניצחת הן חברותינו בכנסת, הממלאות את תפקידן בכשרון רב ובהצלחה מלאה, הן כחברות הכנס והן כחברות וכיושבות ראש בוועדות.

לבסוף רואה אני חובה וזכות לעצמי לפנות אליכן גברות וחברות נכבדות, ובאמצעותכן אל כל הנשים בישראל, רעיות, אמהות, אחיות ובנות, – בשני דברים: האחד – לחזק בלב הנשים והאנשים, הבנים והבנות, את האמונה בנצח ישראל ובכוח זכותנו לחיות בארץ הזאת חיים של עצמאות ולקבץ גלויותינו לתוכה. השני – להשפיע ולפעול למען רמת חיים והרגלי־חיים צנועים ומאופקים יותר, בבית ובחוץ; למען תרבות נקיון וסדר טוב בשכונות המגורים ובעיקר למען תרבות יחסים נאים, הגונים וסובלניים, בין אדם לשכנו ובין אדם לחברו.

משכן נשיאי ישראל, א' בניסן תשל"ה, 13.3.75

למדינת־ישראל יש לא מעט בעיות וצרות, חיצוניות ופנימיות; אולם על אף הכל נעשו ונעשים במדינה הזאת דברים רבים המעוררים התפעלות ותילוי ראש. במסכת המעשים הללו בולטת ההתפתחות וההתרחבות המרשימה של מוסדות ההשכלה הגבוהה והמחקר; הקמתן של ארבע אוניברסיטאות, ההתרחבות של האוניברסיטה העברית ומכון וייצמן, וכמובן הגידול המקביל במספר הסטודנטים והבוגרים, כל זה במשך מספר שנים מועט, מאז קום מדינת־ישראל, ותוך מלחמות ומצוקות הרודפות זו את זו, זהו דבר שאי־אפשר שלא להתפעל ממנו ושלא לראות בו אספקלריה מאירה של עם־ישראל.

האוניברסיטה, שמקומה באר שבע, עירו של אברהם אבי האומה; ששמו של אבי מדינת־ישראל דוד בן גוריון, נישא עליה, שמדבר הנגב הוא המרחב והאתגר שלה; שאדריכלות משכנותיה – תלפיות, שחכמיה, מוריה ומייסדיה – חלוצים למופת; שאלפי תלמידיה בוגריה הם מיקבץ ססגוני של מיזוג שבי גלויות ותרבויות ממזרח וממערב – זוהי תפארת לעם־ישראל, ועדות נאמנה לרציפות הקשר בין שאיפותיו ומעשיו של עמנו בעבר הקדום לבין שאיפותיו ומעשיו בהווה ובעתיד.

בלי להיות פייטן וגם בלי להיות “בעל מליצה”, נופל על לשוני, מתוך הריגשה וההתפעלות, הפסוק הידוע מ"שיר השירים". “מי זאת עולה מן המדבר מקוטרת מור ולבונה”.

אין אנו יכולים, אפילו היינו רוצים, להינתק מן העבר שלנו ומתולדותינו; פסוקי התנ"ך, בני אלפי השנים קמים לעינינו במלוא חיותם, כאלו נכתבו בדור הזה, ואנחנו שואבים מלוא חפניים חיות וחזון מאותו מקור נשגב.

הקמת האוניברסיטה בבאר־שבע כמוה כאשל שנטע אברהם במקום ההוא; מן הכתוב בתורה משתמע, שלא לצל נטע אברהם את האשל, ולא לצרכי אירוח וקבלות פנים, אלא זו היתה, עפ"י מושגי הימים ההם, מעין אוניברסיטה של לומדים שוחרי דעת אלוקים וסודות הבריאה הלא כך כתוב. “ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה' א־ל עולם”. א־ל עליון לא נאמר אלא "א־ל עולם. גם המושג שם ידוע לנו מפסוק אחר כמקום של תורה ודעת, וקיום מצוות. “שם שָם לו חוק ומשפט ושם צוהו”.

ויש זהות מושגים בין “שם” ובין “מדבר”; התורה ניתנה לישראל לא במקדשי־אלים אלא דוקא “שם”, במדבר, מול איתני הטבע, במדבר שהוא קשוח, עוטה־סודות, רב־צפונות ועתיר אתגרים לא ייפלא, אפוא, שלא רק המדבר אלא גם הבאר והמים הם סמל של הגות ודעת וקיום מצוות במסורת שלנו, שמהם ובהם נובעים חכמתו, ייחודו וייעודו של עם־ישראל.

המקרא מפרט שמות של מקומות במדבר, שבהם חנו שבטי ישראל, שיצאו ממצרים; יש מהם הניתנים לזיהוי גם בימינו ויש שזהותם כבר נמחתה או נשתכחה.

והנה באחד הפירוטים האלה, משלב המקרא, פתאום, דברי שירה מופלאים: “אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלי באר ענו לה” זו הפעם השניה מ"אז ישיר משה ובני ישראל" את שירת הים – אנו שומעים את שירת הבאר. “באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם, במחוקק במשענותם ו… ממדבר מתנה”.

הרי זה תיאור פיוטי מתאים להקמת האוניברסיטה שלנו, לאישים ולמוסדות שיזמו והקימו אותה: שרים, נדיבי העם והמחוקק במשענותם, כדי שהיא תהיה באר מים חיים של לימוד והגות ומחקר על גבול המדבר.

רמב"ן, שעלה לירושלים והתישב בה לפני כ־700 שנה, כותב על הפסוק הזה “וממדבר מתנה – לשון קצר, יבוא בשירות, יאמר כי מן המדבר, אשר הוא ארץ ציה וצמאון – המתנה הזאת לנו, ומן המתנה לנחלים ומן הנחלים לבמות עד הפיסגה הנשקפה על פני הארץ”.

האוניברסיטה הזאת היא בבחינת ממדבר־מתנה והיא מתנה למדבר, תוחלת לאתגריו, לגילוי צפונותיו, ולמימוש החזון של “ישם מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים”, כדי שיהיה לברכה לאדם ולעם.

דוד בן גוריון ז"ל, הקדיש מיטב חזונו, ובמיוחד מאז קום המדינה ועד יומו האחרון, לנגב, שבו הוא ראה את עתיד מדינת־ישראל הגדולה ארץ המרחבים ואוכלוסיית המיליונים, הלא כה דבריו:

“כל אדמות הדרום וכל הנגב, מבאר שבע ועד אילת, נגאלו כקנין המדינה הצעירה, הוסרו כל המכשולים החוקיים והמדיניים ליישובה של מרבית אדמת המדינה, ורוב שטחיה של ישראל המחודשת הם בדרום ובנגב, המכשול היחיד, שעדיין עומד כצר להתפשטותנו ולהתיישבותנו בדרום – הוא פרי הטבע הזועם השממה ומיעוט הגשמים. ועל כושרו החלוצי, עוז רוחו ויזמתו הכובשת והיוצרת של הנוער היהודי, ועל יכלתם המדעית־הטכנולוגית של אנשי המדע והמחקר בישראל – להתגבר על קשיי טבע אלה, ולפתח את הדרום והנגב להתיישבות רבת־עם בנויה על מרעה, חקלאות, מלאכה, מכרות וחרושת דייג וספנות – מתוך ניצול האפשרויות של גילויי המדע ושיכלול הטכניקה בימינו…”

“איכלוס הנגב ופיתוחו – זוהי המשימה הגדולה של מדינת־ישראל, ונוכל לה אם נשתמש בשתי התכונות שנתברכנו בהן. חלוציות ומדע”.

האוניברסיטה הנושאת את שמו של בן־גוריון היא המכשיר והתקווה להגשמת חזונו.

בן־גוריון האמין, ואמונה זו מתחזקת מיום ליום, שעתידה ותקוותה של מדינת־ישראל תלויים באיכותה המדעית והמוסרית.

ולא זו בלבד:

בן־גוריון ביקש שמדינת־ישראל תהיה אור לגויים. אבל בינתיים בא לעולמנו ליקוי מאורות, שוחרי השלום והצדק וטובת האדם – נדחקים הצדה; ואלו העריצות, הגזענות, והרברבנות צועדות בראש מורם.

שליטי ערב, השולטים על בארות הנפט, וממלאים שקיהם בכספו ובזהבו של העולם – מנסים, ובמקרים רבים אף מצליחים, לקנות את מצפונם ואת כבודם ואמיתותיהם של עמים ומדינות, הנצרכים להם, וכופים עליהם שנאה ליהודים ואיבה למדינת ישראל. וגדולה המצוקה המולידה מבוכה.

בנסיבות אלה נדרש מכל אנשי התורה והמדע בישראל להיות גם מורים לנבוכי הדור, לחזק את האמונה ולאמץ ידים רפות.

בכנסת, ט"ז באדר א' תשל"ו, 17.2.76

חברי הכנסת, היום נפתחת בבריסל הוועידה השניה למען יהודי ברית המועצות.

העם היהודי ברחבי העולם ובישראל שוב זועק ומזעיק למען זכותם של מיליוני היהודים בברית המועצות לחיות חיים יהודיים מלאים, לחופש יציאה ועליה לארץ־ישראל; לשיחרור אסירי ציון הנמקים בבתי הכלא רק משום שרצו לעלות לארץ ישראל; לקשרים חפשיים ולאיחוד משפחות ביניהם לבין אחיהם וקרוביהם בכל מקום שהם נמצאים; לחרות מפחד ומדיכוי; לחיסול שרידי הנגע של האנטישמיות הארורה, בעטיפותיה השונות, שאכלה את העם היהודי בכל פה והגיעה לשיאה הטרגי בשואה האיומה שעברה על עמנו לפני כ־35 שנה.

אנו רוצים להאמין שהשלטונות הסובייטים יטו הפעם אוזן קשבת לזעקה הזאת, היוצאת מלבם של מיליוני יהודים בעולם ומבטאה גם את המיית לבם הכבושה של מיליוני היהודים בברית המועצות.

לא ייתכן, שבימינו אלה, לאחר כל מה שעבר על העולם בכלל ועל העם היהודי בפרט, יוסיפו השלטונות הסובייטים להתעלם מן הזעקה ומן התביעה האנושית, היהודית, ההגיונית והצודקת, תביעה הנעדרת כל כוונה או התייחסות למשטר הסובייטי או לאינטרסים חיוניים של ברית המועצות: שלח את עמי.

העם בישראל ובית הנבחרים שלו – מזדהים הזדהות מלאה עם דרישות הוועידה ומטרותיה ושולחים ברכת יישר כוח ליוזמיה, למארגניה וכן לאוהדים הנלווים אליה והמזדהים עם דרישותיה מקרב חסידי אומות העולם, וברכת הצלחה מלאה לוועידה כולה.

גם לאסירי ציון ולאחינו היהודים בברית המועצות נאמר: דעו להם, שהעם היהודי כולו, ואנחנו בישראל, לא ננוח ולא נשקוט עד שתשיגו מלוא זכויותיכם, ותזכו להיות בני חורין ויתקיים בכם חזון הנביאים: לאמר לאסורים צאו ולאשר בחושך הגָלו…

* * *

ט"ו באב תשל"ב, 26.7.72, בכנסת

חברי הכנסת, כנס הקיץ של הכנסת נסתיים, ובו נסתיים המושב השלישי של הכנסת השביעית.

במושב הזה נלקחו מאתנו שלשה חברי כנסת, יקרים לכולנו, אישים מעולים כל אחד בתחומו, הלא הם יוסף ספיר, משה סנה ויו"ר הכנסת ראובן ברקת זכרונם לברכה. המושב הצטיין בדיונים ערים, ובסך הכל היה זה מושב מעשי ותכליתי ויכול הוא להימנות בין המושבים הטובים של הכנסת.

מטבע הדברים, שעבודת הכנסת אינה ניתנת לספירה ולסיכום. נתיבותיה הם נתיבות מעש ורוח כאחד. היא עושה שליחותה לא רק על ידי חוקים והחלטות אלא גם על ידי השפעה והשראה, ולאלה אין שיעור ומדה.

אף על פי כן מעניין לראות את עבודת מושב הכנסת גם באספקלריה של מאזן פעולות.

א) נתקבלו 71 חוקים (מהם 47 בכנס החורף ו־24 בכנסת הקיץ; ונוסף על כך יש עוד חוקים שהוועדות עדיין לא סיימו את הדיון בהם.

ב) עמדו לדיון 49 הצעות חוק של חברי הכנסת (24 בכנס החורף ו־25 בכנס הקיץ) ומהן הועברו לדיון בוועדות הכנסת 21; זהו סימן טוב לכנסת, שהיא דנה לגופן של הצעות, ואות מעודד לחברי הכנסת שיש שכר ליזמתם ולעמלם.

ג) הוגשו 174 הצעות לסדר־היום (95 החורף ו־79 בכנס הקיץ) ומהן הועברו 128 לדיון בוועדות, וגם זה סימן טוב לכנסת ולעידוד יזמת חבריה.

הוועדות הספיקו עד כה להניח על שולחן הכנסת מסקנות על 37 מכלל ההצעות.

יצוין כי מתוך 174 הצעות לסדר היום היו 70 הצעות רגילות ו־104 הצעות דחופות.

ד) הוגשו 1676 שאילתות וניתנו 1353 תשובות. נותרו 323 שאילתות שלא הספיקו להשיב עליהן אך קרוב למחציתן הוגשו בימים האחרונים. ודווקא היבול הזה מעורר בעיות, ייעודה של השאילתא הוא להיות גורם מאיץ ומעורר תשומת לבו של השר ועובדי משרדו מזה ושל הכנסת והציבור מזה.

אולם, הן חברי הכנסת והן השרים שואלים לאחרונה בלבם ובפיהם: למי אנו עמלים? שכן משנה לשנה הלכו ונתמעטו רישומן ותהודתן של השאילתות ושל התשובות כאחת, ורק אחוז קטן מהן זוכה לתשומת לב. אפשר שהגורם לכך הוא האופן והצורה של הנחת השאילתא על שולחן הכנסת ושל מתן התשובות עליהן, ואפשר שגורמים לכך האיחור במתן התשובות, וכן גם ריבויין של השאילתות, הנוטל מהן את כוחן המאיץ והמעורר, ועושה אותן לשיגרה ולענין של מה בכך. הגיזרה החשובה הזאת של עבודת הכנסת טעונה בדק בית ותיקון. הוכן כבר מחקר השוואתי בנושא הזה, שיונח בקרוב על שולחן הדיונים של ועדת הכנסת, ואני רוצה לקוות שיעלה בידה להציע במושב הבא של הכנסת ריפורמה שתעלה מחדש את ערכה ומשקלה של השאילתא הפרלמנטרית.

במושב הזה הוגש תקציב המדינה במאוחר והדיון בו השתרע על חלק מכנס החורף וחלק ניכר מכנס הקיץ.

כן הספיקה הכנסת לקיים דיון על פעולותיהם ומדיניותם של כל המשרדים תוך שילוב עם הדיונים בתקציב ובנפרד מהם.

ועדת הכנסת תצטרך לעיין עיון נוסף בסדרי הדיון בתקציב ובפעולות המשרדים ולהוסיף להם תיקונים, לשם ייעולם ועילויים כגולת הכותרת של סמכותו ותפקידו של הפרלמנט, כמאשר תקציב המדינה ומבקר פעולות הממשלה.

במושב הזה, נתעוררה, במדה מסויימת של חריפות, הבעיה של מימוש מסקנות הוועדות ונצטרך למצוא תקנה לדבר תוך שיתוף פעולה ורצון עם הממשלה ועושי דברה.

ועוד מספרים מעניינים:

במשך שנה זו ביקרו במשכן הכנת 711.100 איש (מלבד באי הבית הקבועים). המבקרים היו מבני כל העדות והדתות, מהם תלמידים ובני נוער, ומהם תיירים ואורחים מכל קצוות עולם ובכללם כ־25 אלף איש מתושבי השטחים וסטודנטים מן הארצות השכנות.

במושב הזה החלו צעדים ראשונים של שיתוף פעולה בין הכנסת לבין הקהיליה האקדמאית לשם ייעוץ ולשם השראה הדדית, היזמה לצעדים אלה והתחלתם נעשו על־ידי היושב־ראש המנוח ראובן ברקת ז"ל. הנסיון בראשיתו מרמז על אפשרויות וציפיות שאם יצליחו – ואני מקווה שיצליחו – תצמח מהם תועלת מרובה לדיוניה והחלטותיה של הכנסת לעילוי יוקרתה בעיני העם בהזדמנות זו אני מבקש להעיר ולעורר על תופעה מסוכנת שנראתה באחרונה, והיא זילזול בכנסת כולה. הבקורת על חבר כנסת זה או זה, על סיעה זו או זו, וכן גם על הכנסת ככלל – היא מכבשונו של חופש הבקורת וחופש הביטוי ואין מי שיערער על כך. אולם, הזילזול בכנסת עצמה הוא סימן של סכנה האורבת למשטר הפרלמנטרי ולתודעה הדימוקרטית ויש לעמוד עליה ולהזהיר מפניה, כשעדיין היא באבָּהּ.

חברי הכנסת, ככל שהתקרב המושב לסיומו כן הלך וגבר המתח באווירת הכנסת ובדיוניה, מתח המרמז שאנו מתקרבים לפיתחה של השנה הרביעית לכהונת הכנסת, אשר בשוליה נמצא מועד הבחירות לכנסת השמינית. אני מזכיר תופעה זו כדי להקדים משאלה, שנעשה כמיטב יכלתנו, ככל שהדבר תלוי בנו, למתן את עליית המתח הזו עד לזמן קרוב ביותר לעריכת הבחירות. המיתון בתחום הזה הוא חיוני למדינה כולה, ליציבות הנפש והמשק של אזרחיה, לחוסן עמידתנו המדינית והבטחונית בזירת העולם, לדיוני הכנסת ולטיב הכרעותיה, וכן ליחסים האישיים והסיעתיים בכנסת.

חיינו אינם חסרי מתח שנבוא להוסיף עליו. רובץ עלינו מתח מדיני ובטחוני כבד מאד. אנו אסירי תקווה לשלום בין עמי העולם, ובינינו לבין העמים והמדינות שנגזר עלינו ועליהם לגור בשכנות לעולם ועד. והשלום עדיין אינו נראה באופק. פעם בפעם נראים נצנוצים אך הם נעלמים כלעומת שבאו; ורובץ עלינו מתח וחברתי קשה מנשוא. הפעילות המשקית והפריחה הכלכלית, שתפארתנו עליהם, השאירו מאחריהם שולים רחבים של עוני וקנאה ותיסכול שמחובתנו להתמודד אתם ולמצוא להם פתרונים, המניחים את הדעת, כי בנפשנו הדבר.

חברי הכנסת, בהתאם למסורת שקבעו קודמַי הנני נושא ברכת הכנסת וברכתי האישית לנשיא המדינה הנערץ ר' זלמן שז"ר ולרעיתו, לראש הממשלה הגב' גולדה מאיר, שב־14 לחודש זה (יולי) מלאו 51 שנה לעלייתה ארצה, ושבשנה זו ייצגה את מדינתנו ועמנו לפני נשיאים וראשי ממשלות, בגאון, בחכמה ובאצילות־רוח, שנתנו כבוד רב לישראל; לשרי הממשלה איש איש בשמו ובתפקידו. לחיילי צבא הגנה לישראל, ולכל כוחות הבטחון, העומדים יומם ולילה, בגבורה ובמסירות נפש, על משמרת חיינו קיומנו וכבודנו.

נשלח ברכה מיוחדת לשבויינו בארצות האויב ונישא תפלה לפדותם ולשובם בקרוב לבתיהם ולמשפחותיהם.

נעים זמירות ישראל בגלות ספרד ר' יהודה הלוי זעק מנהמת לבו:

ציון הלא תשאלי לשלום אסירייך. ואנו שואלים ונשאל לשלום אסירי ציון ברוסיה ובארצות ערב שכל חטאם וכל יסורי שאול שבאו עליהם אינם אלא בגלל רצונם לשוב לציון ארץ אבותיהם ולהתאחד עם אחיהם וקרוביהם כאן. נברך ונתברך בהמוני העולים שבאו אלינו השנה באלפיהם, מירכתי ארץ, ובמיוחד מארצות המצוקה, לאחר שבמשך עשרות שנים נשאו נפשם להצטרף אלינו ואנו ייחלנו לבואם.

נברך את כל אזרחי ישראל ועם־ישראל בארץ ובתפוצות.

ולבסוף, אשא ברכה לבבית בשמכם ובשמי לכל עובדי הכנסת, בכל ענפי העבודה ובכל הדרגות, השומרים משמרת הקודש במשכן הכנסת, בית הנבחרים והמחוקקים של מדינת ישראל, שהוא תלפיות לכל אזרחי המדינה, לעם־ישראל בכל מקום שהם, ולכל הבאים לראות את ישראל בבניינה ובעבודתה, וכעובדי הכנסת כן כתבי העתונות וכלי התקשורת הממלכתיים – הרדיו והטליויזיה – העושים מלאכתם באמונה ובמסירות, כל אחד על־פי דרכו, ותבוא עליהם ברכה.

ואחרון אחרון, הנני מברך אתכם חברי הכנסת, איש איש בשמו, ומאחל לכם מנוחה ונופש בכל ימי הפגרה; שנה טובה ומועדים לשמחה לכם ולמשפחותיכם ולהתראות בפתיחת מושב תשל"ג בריאים ורעננים.

בכנסת, ט"ז¹ בניסן תשל"ג, 11.4.73

חברי הכנסת, כנס החורף של השנה הרביעית לכהונתה של הכנסת השביעית נסתיים, ואנו יוצאים לפגרת־חגים.

בתוך תקופת הפגרה יתקיימו, לבד מן החגים המסורתיים – חג הפסח וחג העצמאות, שהשנה הוא מציין מלאת כ"ה שנים למדינת ישראל – עוד שלושה אירועים מיוחדים, שחברי הכנסת מתבקשים ליטול חלק בהם.

א. ביום כ"ה בניסן, אסרו חג פסח, 24.4.73, יחול יום השנה הראשון לפטירתו של יושב־ראש הכנסת המנוח, ראובן ברקת. באותו יום נקיים אזכרה בבית הקברות, ולאחר מכן תתקיים במשכן הכנסת האסיפה הכללית המייסדת של האגודה לבעיות הפרלמנטריזם, פרי יוזמתו של המנוח, לשם בחירת מוסדות האגודה ואישור תכניות פעולתה.

ב. ביום ראשון, כ"ז בניסן, 29.4.73, תתקיים ישיבת הכנסת, על דעת כל חברי הבית, מוקדשת ליום זכרון השואה והגבורה, במלאת להם שלושים שנה. נקדים לישיבה טקס זכרון ב"יד ושם".

ג. ביום רביעי, ל' בניסן, 2.5.73 בשעות הערב, ייפתח במשכן הכנסת, ויימשך כל יום המחרת, הסימפוזיון לבעיות הפרלמנטריזם הדמוקרטי בזמן החדש, בהשתתפות חברי הכנסת, שרים, פרופסורים מן האוניברסיטאות שלנו ואורחים חשובים מחוץ לארץ.

היה זה כנס חשוב ופורה, סוער ונסער, יותר מכל הכנסים של הכנסת השביעית. דבר רגיל הוא, שבהתקרב עונת הבחירות עולה מתח הדיונים בכנסת, בעתונות ובציבור, אולם הסערות הקשות שידע כנס זה, שהיו מלוות במה שכונה “מרי פרלמנטרי”, בפניות חוזרות ונשנות לבג"ץ לשם עצירת תהליכי חקיקה, ובהתבטאויות קשות שכמותן לא ידעה הכנסת מעודה – התחוללו מסביב לחוקי בחירות.

בדק הבית של שיטת הבחירות וסידרי המימשל הוא לגיטימי וחיוני, אך נתברר מעל לכל ספק, שסמיכות הפרשיות בין קירבת עונת הבחירות לבין הדיונים בחוקים שיש להם נגיעה כלשהי במסכת הבחירות, מזמינה סופות וסערות. ומאליה נשאלת השאלה: האמנם גזירה היא שחוקי בחירות יבואו דווקא בסמוך למועד הבחירות, כשהאווירה כבר מתחממת והולכת.

ואף על פי כן היה זה כנס חשוב, קודם כל מבחינת המעמדים היפים שהיו בו, כגון: החגיגות למלאת כ"ד שנים לכינון הכנסת, ובייחוד הישיבה של אתמול לבחירת הנשיא, שתירשם בתולדות הכנסת לכבוד ולתפארת.

הוא היה כנס חשוב, שנתקיימו בו הרבה דיונים חשובים והיו לו פריון ופירות. נתקבלו בו כ־50 חוקים אשר מהם ראוי לציין אחדים, שיש להם משמעות וחשיבות ממדרגה ראשונה, כגון: חוק תקציב 20 המיליארדים, שאילו ניבא מישהו לפני 25 או לפני 20 שנה ממדים כאלה של תקציב, היו רואים אותו כמי שזחה עליו דעתו; ביחוד שזה היה התקציב הראשון בתולדות המדינה שבו עלה שיעור ההקצבות לשירותי הרווחה על תקציב הבטחון.

אגב, חובה להדגיש שאין מי שמרוצה מסדרי הדיון בתקציב, בייחוד מן העומס הרב והמצטבר של דיונם בפעולות המשרדים בתוך תקופת הדיונים בתקציב, ושני הדברים – הדיון בתקציב והדיון בפעולות המשרדים – מפסידים עומק ותהודה ציבורית.

ב.² חוק מימון המפלגות – מעשה שהוא חידוש מהפכני ביותר בחיינו הציבוריים והדמוקרטיים, לפי שהוא מבטיח קיום בכבוד על חשבון תקציב המדינה, לכל סיעה ומפלגה משחרר אותה מן התלות בנדיבים ובתורמים, ומכניס אותה תחת עינם הפקוחה של הציבור ושל החוק.

ג. חוק הפטור ממס הכנסה על דמי שכירות דירות מגורים, כדי לשכור אותן לצרכי קליטת העליה.

ד. חוק נכסי נפקדים (פיצויים) שהגיש שר המשפטים לקריאה ראשונה, במטרה להסדיר את זכויותיהם של תושבי מזרח ירושלים.

ונוסף לכך, אותם החוקים של תיקונים בחוק הביטוח הלאומי, שחלק מהם נתקבל היום בכנסת.

אציין עוד שני הישגים של הכנס הזה, והם:

א. הוגשו 1078 שאילתות וניתנו 1,125 תשובות. שימו לב להפרש בין מספר השאילתות שהוגשו לבין התשובות שניתנו. זוהי תוצאה של פעולת זירוז שנעשתה על ידי מזכירות הכנסת ומזכירות הממשלה, שהביאה לידי חיסול מלאי של שאילתות שהצטבר גם מן המושב הקודם וקיצרה את הזמן שבין הגשת השאילתא לבין מתן התשובה. ועדיין רחוקים אנו משביעות רצון.

ענין השאילתות מצריך תיקון. אני מקווה שעוד בפגרה הזאת, תדון ועדת הכנסת בהצעות שיוגשו לה, ויתכן שנצליח להכניס שינויים כלשהם עוד בתחילת כנס הקיץ.

ב. מתוך כ־50 חוקים אשר אושרו בכנסת זו, בקריאה שניה ושלישית, שבעה מהם הינם הצעות חוק פרטיות של חברי כנסת, מתוך 31 הצעות חוק פרטיות שהוגשו; דבר זה, מן הדין שיעלה את שיעור ההערכה ברחבי הציבור, הן בשל עצמותה של הכנסת והן בשל היוזמה הפעילה והמצליחה של חברי הכנסת.

עלי להדגיש כי בכנס זה ניבעו יותר ויותר החורים והסדקים שבסעיפים שונים של התקנון, וגרמו לנו לא מעט מבוכות ורוגזות. אינני מתעלם מכך שהחדשים האחרונים של כהונת הכנסת אינם דווקא הזמן הנכון לעריכת תיקונים בתקנון. אולם אין אנו פטורים מלהביא לידיעת הכנסת השמינית, מה הן התקלות שנתקלנו בהן, ואולי גם להציע הצעות לתקנתן, כדי שהכנסת השמינית תוכל להחליט ולפעול לאור הנסיון של הכנסת שקדמה לה, ולא תצטרך להתנסות מחדש בכל הנסיונות שנתנסינו בהם.

יש בדעתי איפוא להציע לועדת הכנסת, שתקיים סידרת ישיבות בפגרת הקיץ – כדי לדון בהצעות של תיקונים בתקנון שיוצעו לפניה; במידה שתוכל לסכם בהן – תניח סיכומיה לפני ועדת הכנסת, שתיבחר בכנסת השמינית, כחומר מוכן לדיון קצר ולהחלטות.

אני מקדים ומודיע זאת מעכשיו כדי להזמין יזמה של הצעות תיקונים מצד כל חבר כנסת שירצה בכך. נרכז את ההצעות ונניח אותן, כאמור, לפני ועדת הכנסת.

חברי הכנסת, בהתקדש חג החרות ובהסבנו אל שולחן הסדר – נעלה על ראש שמחתנו את אחינו אסירי התקווה, הכלואים בבתי־כלא והמנועים בזדון מלצאת מארץ גלותם, כדי להצטרף אלינו – בני עמם, אחיהם וקרובי משפחותיהם; נאחל להם שלשנה הבאה יהיו בני חורין, כמונו כמוהם

נשלח ברכת חזק ואמץ לחיילי צה"ל, מגן עזרנו וגאוותנו, למפקדיהם הנפלאים ולכל הכוחות המופקדים על בטחון עם ישראל ומדינתו, בבית, בגבולות וברחבי עולם. התעוזה והתושיה של בחורינו, שבו ונראו, בימים אלה, בלבנון ובקפריסין, לעינינו ולעיני כל העולם.

במלאת 91 שנה לעליה הראשונה של עולי ביל"ו ועולי תימן ו־90 שנה לייסוד המושבות הראשונות, ראש פנה, זכרון־יעקב, ראשון־לציון ומזכרת־בתיה – נתברך בהם ונברך את ממשיכיהם בימינו – העולים הבאים אלינו מברית־המועצות, מארצות המערב ומארצות אסיה, והמתיישבים החדשים ברחבי ארצנו, מהבאניאס ועד ים אופיר.

ברכת־עם וברכת נבחרי העם לנשיא המדינה המכהן מר זלמן שזר, לנשיא הנבחר מר אפרים קציר, לראש הממשלה הגב' גולדה מאיר, לשרי ישראל, איש איש בשמו, ולכל עם ישראל בארץ־ישראל והעם היהודי בתפוצות הגולה.

בשם כולכם ובשמי הנני מברך את עובדי הכנסת, כולל המזכירים, הקצרנים, הכתבניות, המשכפלים, הסדרנים ומשמר הכנסת.

ואחרון אחרון – חביב: הרשו לי, ידידי חברי הכנסת, לברך אתכם ואת בני משפחותיכם, מעומק לבי, בברכת חגים וזמנים לששון.

כ"ה בתמוז תשל"ג, 25.7.73, בכנסת

חברי הכנסת, סיימנו היום את המושב הרביעי בסדרת המושבים השנתיים של הכנסת, שהוא גם האחרון לתקופת כהונתה של הכנסת השביעית, והרינו יוצאים לפגרה הנמשכת כשלושה חודשים. ייתכן שנצטרך להתכנס עוד לישיבה, או למספר ישיבות, שלא מן המנין; אך הבחירות לכנסת ממששות ובאות, ועד שתסתיים הפגרה הזאת – יגיע תור כהונתה של הכנסת השמינית, שתיבחר.

חברי הכנסת, אם נסכם עבודת הכנסת הזאת, השביעית, במספרים ובכמויות נמצא, שהיא חוקקה 320 חוקים, מהם 282 שהוצעו על ידי הממשלה ו־38 שהוצעו על־ידי חברי כנסת;

הכנסת דנה ב־146 הצעות חוק של חברי כנסת שמהן 76 הועברו לוועדות ו־70 נדחו;

עמדו לדיון 339 הצעות לסדר היום (ובכלל זה הצעות דחופות) מהן הועברו לוועדות 220, 90 נדחו, ועל 29 הוחלט לקיים דיון במליאה, מהן מה־29 –17 דיונים כבר נתקיימו. (לגבי 155 מתוך 220 ההצעות שהועברו לוועדות – כבר הונחו מסקנות על שולחן הכנסת, ונותרו 65 שהדיון בהן בוועדות עדיין לא נסתיים). כן עמדו לדיון 28 – ואם אני מוסיף את היום – 29 הצעות אי־אמון בממשלה.

הוגשו 6180 שאילתות, מהן נענו 6000, ועדיין לא נענו 180, שחלק ניכר מהן הוגשו בימים האחרונים ממש. תוסיפו לזה את העבודה המרובה והחשובה של ועדות הכנסת, את הפעולות שנעשו, בשיתוף עם האוניברסיטאות, כדי לסייע בידי ועדות הכנסת וחברי הכנסת בהשגת מידע ובניתוחו; את הפעילות של הכנסת בזירה הבינלאומית הפרלמנטרית, ואת המקום שהכנסת תופסת כמוקד להתעניינות ולביקורים של מדינאים ושל ציבור רחב; את העובדה שחברי הכנסת ומוסדותיה משמשים כתובת לפניות הציבור ונענים לה. לא התכוונתי לפרט כל פעולות הכנסת חבריה ומוסדותיה. אנו מכינים דין וחשבון בכתב שיוגש לכם בנפרד.

הצבעתי על הכמות של יבול עבודת הכנסת השביעית, ומאליו יובן שהכמות היא גם איכות, גם בלא להזדקק לניתוח ולהערכות: מה היה חשוב ממה במעשי החקיקה של הכנסת ובדיוניה; חלק מן החוקים חוקקו לראשונה, וחלק מהם בגדר תיקונים לחוקים שונים; גם מיגוון נושאי החקיקה הוא רחב ונוגע בחיי הפרט ובחיי הכלל – צרכיהם ורווחתם וכן במערכות המשפט; כלום אפשר לקבוע אבחנה ערכית בין חוק חדש לבין תיקון חוק, בין חוק קטן לחוק גדול? והוא הדין בשאר דיוני הכנסת, בין שהם מוצעים מטעם הממשלה ובין שהם יזומים על־ידי חברי הכנסת. דבר הראוי לציון הוא, שהכנסת השביעית עמדה בתחילתה בסימן הדיונים המדיניים ובהמשכה עבר הדגש אל נושאי־פנים – ענייני חברה ומשק, עליה וקליטה, הגינות ומוסר, בלא שהניחה ידה מענייני מדיניות החוץ והבטחון; היא הקדישה לא מעט מזמנה לאנקת המשחרים לעליה, ולאסירי ציון “בחבל אדום ובכל ערב”, וזכתה לראות גלי עליה מרנינים של יהדות ברית־המועצות. היא נתנה לבה למצבן ולצרכיהן של השכבות החלשות בישראל, למשפחות ברוכות ילדים, לזוגות צעירים, ולנוער השרוי במצוקה.

מן התקציב האחרון שהגיש שר האוצר לכנסת ואושר על ידה, התברר לנו שההוצאות למימון שירותי הרווחה נמצאות בשנים האחרונות בקו של גידול מתמיד והגיעו, זו הפעם הראשונה מאז קום המדינה, לשיעור העולה על תקציב הבטחון.

הסקירה החשובה שנתנה ראש הממשלה היום בכנסת, והדיון בה, הם לא רק חתימה טובה למסכת דיוניה של הכנסת אלא גם עדות נאמנה למצפון הער והרגיש של הכנסת והממשלה – כשל האומה כולה; המעשים שנעשו, והנכונות להוסיף ולעשות, הם בשורת עידוד ותקוה, שסדרי חיינו ומעשינו ייכונו על אדני הצדק ושוויון הזכויות בין כל אזרחי המדינה.

מצד שני, מחובתי לציין שעל אף המאמצים שעשינו, ועל אף השעות המרובות שהוספנו בזמן האחרון לישיבות הכנסת, משאירה הכנסת השביעית מאחוריה שולחן מלא של עבודה, שבחלקה או ברובה כבר נעשתה אך לא נסתיימה, וחבל.

35 הצעות חוק שהונחו בזמן האחרון על שולחן הכנסת, מטעם הממשלה, לקריאה ראשונה, לא הגיעו לכך. אותו דבר אמור ב־27 הצעות חוק של חברי כנסת, וכן גם שתי הצעות חוק שהונחו על שולחן הכנסת מטעם ועדת החוקה, חוק ומשפט: האחת, הצעת תיקון לחוק יסוד: הכנסת, שהוצעה על ידי חבר הכנסת שלום לוין, והשניה, הצעת חוק יסוד: זכויות האדם, שוועדת משנה של ועדת החוקה, בראשות חבר הכנסת בנימין הלוי, עמלה בהכנתה במשך כשלוש שנים, עד שהושלמה לפני ימים אחדים.

גם 39 הצעות חוק, שנדונו בכנסת בקריאה ראשונה והועברו לוועדות – לא נשלמה מלאכתן. וכן הדבר לגבי 65 הצעות לסדר־היום, שהוועדות לא סיימו את הדיון בהן, ומספר רב של נושאים שהוועדות עצמן יזמו את הדיון בהם.

הדבר הוא בלתי נמנע; ואפילו לא היינו יוצאים לפגרה, לא היינו מספיקים להשלים את כל המלאכה. גם הכנסות הקודמות השאירו אחריהן עזבונות ניכרים בבוא שעת סיום עבודתן. אחד הגורמים לכך הוא שבחדשי עבודתה האחרונים של הכנסת קופצים לראש התור נושאים שהזמן גרמם, והם דוחקים אחורנית נושאים העומדים בסדר היום הרגיל. אפשר להתנחם בכך שהחוקים שנדונו בקריאה ראשונה יחול עליהם חוק הרציפות, והעבודה שהושקעה בהם לא תלך לבטלה. לא כן חוקים שלא הגיעו לקריאה ראשונה, ונושאים שאינם חוק, שהכנסת השמינית תצטרך לדון בהם מחדש, אם תרצה בכך.

לא אצא ידי חובתי אם לא אפריך שתי מימרות שהופרחו בזמן האחרון כלפי הכנסת האחת – שהיא “חותמת גומי”, והשניה – שהיא סוערת יותר על המידה זו אף זו אין להן על מה שיסמוכו, והן גם סותרות זו את זו מניה וביה. מי שמכיר את עבודת הכנסת יודע היטב שכל חוק וכל נושא, שהובא לדיון בכנסת, אינו יוצא מתחת ידה אלא לאחר שנעשו בו שיפוצים ושינויים, לפעמים עד לבלי הכר.

אשר לסערות בכנסת, מעיד אני עלי שהסערות בכנסת השביעית כבר היו כמותן. ואולי אף יותר מהן, בכנסות הקודמות. הסערה בכנסת היא נשק אופוזיציוני לגיטימי. קיומה, מעמדה ופעולתה של האופוזיציה בפרלמנט הם נשמת אפה של דימוקרטיה פרלמנטרית, תוך כיבוד כללים ונוהגים, בין שהם כתובים בתקנון ובין שהם בחזקת מסורת.

רבותי, חברי הכנסת, דומני שהכל מסכימים, שבשנים האחרונות – ולא רק בכנסת השביעית – ניבעו אי־אלה פרצות בתקנון, בנוהלים ובנוהגים. התפתחות זו אינה לרוחו של אף אחד מאתנו; כולנו רוצים בשמירת התקנון כמסגרת יציבה של כללי הפעילות הפרלמנטרית אף על פי כן מן הדין לבדוק בדיקה יסודית את התקנון, הן כדי לחזק מחדש את החוליות שנחלשו, והן כדי להכניס בו שינויים שיביאו בחשבון את הנסיון שנרכש בכל הכנסות הקודמות.

אולם התקנון והשינויים שחלו, או שיחולו בו, אינם הבעיה המרכזית של הכנסת. הבעיה המרכזית היא שעל אף היותנו פרלמנט צעיר, כבר עומד מאחורי כתלינו אותו מצב שבארצות הדימוקרטיה הפרלמנטרית מכנים אותו “משבר הפרלמנטריזם בימינו” מהותו של המשבר הזה היא כושר ההספק של הפרלמנט בעידן הטכנולוגיה, התקשורת האלקטרונית, ומדינת הסעד הנדרשת ליותר ויותר שטחי חיים של האזרחים.

לעומת הממשלה, שלרשותה עומד כוח אדם מרובה, הן לייעוץ והן לביצוע; מידע עשיר ומגוון; כושר ביצוע מהיר, והיא גם פועלת על פי תכנון לשנים רבות; ולא עוד אלא שהציבור עוקב אחרי מעשיה ומחדליה של הממשלה יותר משהוא עוקב אחר דיוני הפרלמנט – כלום מסוגל הפרלמנט למלא ייעודו, להקיף את כל שטחי הדיון, ולהחליט בכל דבר שהוא מסומך להחליט, בתחומי הזמן והאפשרויות העומדות לרשותו ובשיטות הדיונים המקובלות עליו?

קיימנו באביב של השנה סימפוסיון בנושא רב־חשיבות זה, שבו השתתפו הוגי־דעות ופרלמנטרים מנוסים מישראל ומארצות אחרות. בין התרופות שהוצעו באותו סימפוסיון יש לציין שתיים:

תרופה אחת – שיש להעמיד לרשות הפרלמנט שירותי מידע וייעוץ משלו, נוסף על אלה הניתנים מטעם הממשלה, וכן להעמיד לרשות חברי הפרלמנט שירותי עזר טכניים ראויים לשמם. ואמנם בתקופת כהונתה של הכנסת השביעית הופנתה תשומת הלב אל הצורך בהשגתם והגשתם של שירותי מידע ברורים ותמציתיים, לוועדות הכנסת, לסיעותיה ולחבריה, כהשלמה למידע הרב והאמין שהממשלה מגישה. כל זאת כדי שיוכלו למלא תפקידם ביעילות מירבית ובפחות התלבטויות, חיפושים ובזבוז זמן. עשינו בתחום זה, בשיתוף עם אנשי הקהיליה האקדמית, שורה של פעולות וחידושים, וראינו כי טוב. הכנסת השמינית תצטרך להקדיש לתחום פעולה זה תשומת לב יותר, תוספת אנשים מתאימים, וכן תקציבים הולמים. לצערי, אין אני יכול לומר שהתקדמנו במתן שירותי עזר טכניים לחברי הכנסת. המעט אנו עושים אינו מניח את הדעת, ובתחום זה חברי הכנסת שלנו מקופחים לעומת חברי פרלמנטים אחרים, לרבות הצנועים שבהם. הייתי ממליץ שסיעות הכנסת, המקבלות תקציבי מימון שוטף על פי חוק מימון מפלגות, יפרישו חלק מסויים וברור מאותם תקציבים לשם מתן שירותים טכניים וייעוץ לחברי סיעותיהם בכנסת, נוסף לשירותי העזר שהכנסת עצמה תתן להם.

תרופה שניה היא שיפור וייעול שיטות הדיונים של הפרלמנט, בכך שהוא יניח את ידו בנקודות המפתח; יימנע מלטבוע בתוך אוקיינוס של פרטים; ושסדרי הדיון לא יהיה מסורבלים.

הנה רבותי, הדבר שבלט בכנסת התבלטות שלילית, לעיני חבריה ולעיני הציבור הצופה הליכותיה, הוא מיעוט הנוכחות של חברי הכנסת בישיבות המליאה. ואל נא ייחשב לי הדבר לחטא, אם – לאור נסיוני כחבר כנסת ותיק וכיושב־ראש הכנסת – אלמד זכות על חברי הכנסת, בלי להצדיק את המעשה. הפגם הוא פגם, ואין להעלימו או להתעלם ממנו. אלא שתקנתו אינה בהטפת מוסר, כל שכן לא בנקיטת סנקציות או בהערות זלזול. למיטב הכרתי חברי הכנסת אינם בטלנים ואינם רשלנים, ואינם משתמטים ממילוי תפקידם וחובתם. אך צורת הדיון אצלנו, המתנהלת בסדרת נאומים מן הכתב, ערוכים ומרובים, הנשמעים מעל דוכן גבוה, כמו באסיפת־עם, גורמת לכך שהדיונים לוקים בחוסר סיכוי של התבטאות ספונטנית וקצרה, בחוסר מתח וענייניות, ואפשר לומר שהם מתישים את כושר ההקשבה של חברי הכנסת ומבריחים אותם אל מחוץ לאולם המליאה, לעיסוקים אחרים הנראים להם מעניינים ומועילים יותר. אין ספק שצריכים להתקיים בכנסת דיונים גדולים; הללו צריך לייחד אותם לנושאים גדולים, כגון דיון על התקציב, קווי יסוד של הממשלה, נושאים מרכזיים של מדיניות החוץ ומדיניות הפנים. אך שאר הדיונים צריכים להתנהל, לדעתי, על ידי חילופי דעות והערות ענייניות, בקיצור סביר, כדוגמת הדיונים בוועדות, שבהן עשויים ליטול חלק חברי כנסת רבים ככל האפשר. ושמא אפשר שבדיון כזה ידברו חברי הכנסת ממקומותיהם. העולה מזה הוא שצריכה להיות אווירת דיון מושכת ומרתקת, ואז מובטחני שחבר הכנסת יהיה נכון ומסוגל לשבת במקומו כל זמן הדיון, כשהוא דרוך לשמוע ולהשמיע.

לענין זה של התשת כושר ההקשבה שייך ללא ספק סעיף השאילתות, שהיו צריכות להיות מוקד ההתעניינות בדיוני הכנסת. אבל אצלנו הן מנוסחות באריכות; משום כך אין מספיקים לקרוא אותן תוך כדי שמיעת התשובות. גם התשובות עליהן לא תמיד מגיעות כשיש עוד טעם ומשמעות בשאילתה ובתשובה. משום כך תשומת הלב אליהן בכנסת היא נמוכה ביותר, וכך הוא היחס אליהן גם מצד העתונות והציבור.

בימים אלה הגשתי לוועדת הכנסת טיוטה של הצעה להחלפת הפרק של השאילתות בתקנון. ההצעה מבוססת בעיקרה על הדוגמה האנגלית, ששם תופסות השאילתה והתשובה את המקום החשוב והמרתק שבדיוני הפרלמנט.

ועוד זאת: הכנסת השמינית תצטרך לבדוק מחדש את מערך הוועדות: מספרן, סדר גודל של הרכבן, חלוקה ברורה יותר של הסמכויות ביניהן וסדרי עבודתן. בסימפוסיון של בעיות הפרלמנטריזם העליתי הצעה, שאני מקווה כי תינתן לה תשומת לב של חברי הכנסת השמינית ושל הממשלה, והיא שסקירות השרים על פעולות משרדיהם והדיון בפעולות אלו – למעט הדיון בתקציביהם – יתקיימו בוועדות המתאימות, בישיבות פתוחות של הוועדות, לענין זה. הסקירה והדיון ייהנו מתשומת לב מרובה, פרסום נאות ודיון ענייני. מליאת הכנסת תחסוך לעצמה את הזמן של הדיונים הללו, שכרגיל מתקיימים בנוכחות מועטת של חברי כנסת, וגם השר ומשרדו ייצאו נשכרים.

האם שמורים כבודה, מעמדה וייעודה והכרת חשיבותה של הכנסת בעיני העם ובתודעתו כבית המחוקקים וכבית הנבחרים של העם? סבורני שהתשובה לשאלה זו היא חד־משמעית: העם נושא עיניו אל הכנסת בהערצה מרובה. יעידו על כך קרוב לשני מיליון האנשים, מהארץ ומחוץ־לארץ, לרבות ערבים מהשטחים ומהארצות השכנות, שבאו בשערי הכנסת כמבקרים והתבשמו לא רק מיפיו של משכן הכנסת, אלא גם מעצם מהותו ותוכנו ובשל סמכותו ומעשיו.

אולם אינני יכול שלא להביע צערי על אי־אלה ביטויי זלזול כלפי הכנסת עצמה, או בדרך הכללה כלפי חבריה, שהתפרסמו בזמן האחרון במאמרים ובפליטונים. אחד מיסודות הדמוקרטיה הוא חופש ההתבטאות והביקורת. הדברים אמורים כשההתבטאות והביקורת הם במסגרתה של הדמוקרטיה ולמען קיומה וביצורה. מותר ואף חובה לבקר את חברי הכנסת ואת סיעות הכנסת, את המעשים ואת המחדלים, אולם מי שמזלזל בכלי הראשי של הדמוקרטיה, במוסד הפרלמנט עצמו, הרי הוא כופר בעיקר.

האם ביטויי זלזול אלה הם נחלת הציבור או חלק ממנו? לא ולא.

רבותי, אנחנו עומדים לפיתחן של בחירות לכנסת, ואני משתמש בהזדמנות זו כדי לפנות אל כל הסיעות, שישתתפו בבחירות, לעשות את מערכת הבחירות למבצע מקיף של הסברה עניינית, לשמור על רמה של יחסים הוגנים ועל כבוד הדדי. כן אני פונה אל כל ציבור האזרחים בקריאה שיקחו חלק פעיל בהצבעה לכנסת, איש על דגלו, ויפגינו בכך את רצונם הנחוש בקיומה הבלתי מעורער והמכובד של דמוקרטיה פרלמנטרית בעלת סמכות מלאה בישראל, ובשמירת חוסנו של משטרנו הדמוקרטי, מעל ומעבר לכל חילוקי דעות בין מפלגות, סיעות, עדות ואישים.

הבה נחתום את עבודתנו בכנסת השביעית בהרגשת סיפוק שעשינו כמיטב יכולתנו, כולנו יחד וכל אחד לחוד, כדי לשרת באמונה את העם שבחר בנו, תוך דאגה ליחיד ולציבור, ותוך שקידה על קידומה וביצורה הבטחוני, המדיני, הכלכלי, החברתי והמוסרי של מדינת ישראל.

חברי הכנסת, אינני יכול לסיים דברי בלי להעלות זכרם היקר של חברי הכנסת השביעית שהלכו לעולמם: סגן יושב־ראש הכנסת אריה בן־אליעזר, השר ישראל ברזילי, השר חיים משה שפירא, חברי הכנסת יצחק מאיר לוין, ישראל שלמה בן־מאיר, מרדכי עופר, משה סנה, יוסף ספיר, ויושב־ראש הכנסת ראובן ברקת. כן עלי להזכיר את היושב־ראש הקודם של הכנסת, קדיש לוז, שהלך לעולמו תוך שנה זו. זכר כולם לא ימוש מקרבנו ודמויותיהם המאירות ישמשו דוגמה ומופת של שליחי ציבור מסורים בכל לבם ונאמנים בכל מאודם.

ועכשיו יורשה להביע תודה וברכה, בשמכם ובשמי, לכל עובדי הבית הזה: מזכיר הכנסת וסגניו, היועצים המשפטים, מזכירי הוועדות ויועציהן, ראשי המחלקות ועובדיהן, קצין הכנסת, הסדרנים ומשמר הכנסת, הקצרניות, הכתבניות והמשכפלים – כולם יחד וכל אחד לחוד עשו ועושים מלאכתם באמונה ובמסירות הראויים לשבח ולהערכה.

שני עובדים ותיקים ובכירים של הכנסת, מר חיים ליאור שכיהן כמזכיר הכנסת, והגב' קלארה אדן שכיהנה כסגן מזכיר הכנסת, פרשו לגימלאות. ילוו אותם ברכותינו הלבביות.

ברכה חמה ולבבית נשלח מבמה זו לנשיא המדינה ולביתו, לנשיא לשעבר, לראש הממשלה והשרים, לצבא הגנה לישראל, לכל שלוחות הבטחון, לשבויינו במצרים, לאסירי ציון ברוסיה, בעיראק ובסוריה, ולכל אזרחי המדינה ובכללם העולים החדשים.

ולבסוף, הבה נאחל חיים של שלום ושלוה ובטחון לנו, לעמי האזור ולעולם כולו; גאולה קרובה לאחינו הסובלים בארצות גלותם, ומדינת ישראל תפרח ותשגשג כבית נאמן לאזרחיה ולעם היהודי כולו.

המושב האחרון של הכנסת השביעית נעול.

שלום ולהתראות.

בכנסת, כ"א בטבת תשל"ז, 11.1.77

חברי הכנסת, נמצאים אתנו היום חברי ועדת החוץ של הסטורטינג הנורבגי, המבקרים בארץ לאחר שביקרו במספר מדינות באזורנו. הם עורכים את הביקור הזה, על פי יזמה עצמית שלהם, ומטרתם לשמוע, לראות ולהתרשם, במישרין, מן המעשים המתרחשים, הדברים הנאמרים והאישים הפועלים בחבל עולם זה, וכמובן בישראל.

נורבגיה שומרת אהדה עמוקה לישראל, והעם בישראל, על כל שכבותיו, רוחש ידידות וחיבה לעם הנורבגי ולמדינתו. אין ספק שבבואם לבחון את המציאות באזורנו, ולשקול את סיכויי השלום וההבנה, – יעשו זאת אורחינו מתוך אותה אהדה עצמה.

מספר האוכלוסיה של נורבגיה אינו עולה בהרבה על אוכלוסיית מדינת־ישראל, אבל נורבגיה היא מדינה שיש משקל סגולי ומוסרי לדעותיה ולעמדותיה באירופה ובזירה הבינלאומית, עם שהיא משתדלת לנהוג עצמה על דרך הצניעות האופיינית לעם הנורבגי.

נורבגיה לחמה נגד הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השניה, וגם אחרי שנכבשה פיזית לא נשברה רוחה ולא שחה קומתה רבים מאורחינו הנכבדים נושאים בלבם את זכר הימים הנוראים ההם, את זכר הסבל והוד הגבורה שבהתנגדות לכובש. לא ייפלא אפוא שנורבגיה היתה בין המדינות הראשונות אשר התייצבו אחרי השואה לימין שארית הפליטה והכירו בזכותו של העם היהודי לשוב ולהקים מדינתו במולדתו ההיסטורית.

זכור לטוב המזכ"ל הראשון של האו"ם, המנוח טריגווה לי, אשר הוכיח אהדה עמוקה לישראל.

לפני מספר חדשים ביקרתי בנורבגיה יחד עם מזכיר הכנסת כאורחו של נשיא הסטורטינג מר הנסן; התרשמתי מאד מתרבותו הייחודית של העם הנורבגי ומאורח החיים הדימוקרטי שלו. אך במיוחד לא אשכח את ההנאה המרובה מן היחס החם והלבבי שזכינו בו מצד כל האישים שנפגשנו אתם.

אני מקוה שבביקורם של אורחינו יהיו נשכרים מן המועיל ומן המהנה כאחד.

בשם הכנסת ובשם כל העם בישראל הנני נושא ברכה לאורחינו היקרים. היו ברוכים ותבורך הידידות בין נורבגיה לבין ישראל.

משכן הכנסת, ז' בשבט תשל"ז, 26.1.77

צאתו ובואו של השייך מוחמד ג’עברי לירדן, וקבלות הפנים שנערכו לו שם וכאן, הינם עדות ברורה וגילוי מעודד הן להשפעתו הגדולה בקרב בני עמו, משני צדי הירדן, והן לשאיפתם ורצונם של המוני העם הערבי להשתחרר מן הסיוט של המלחמות עם היהודים, וממעשי הטירור הנפשעים כלפי יהודים וערבים; וכן לשאיפתם למצוא עצות טובות לפתרון הסיכסוכים בדרכי שלום לקראת חיים של שלום ושכנות טובה.

הגילויים המעודדים האלה מחזקים בלבנו את האמונה, שקרוב היום בו נוכל לבנות בחבל עולם זה, יחד עם שכנינו, עתיד יותר טוב לשני העמים השכנים, היהודים והערבים, בדור הזה ובמיוחד לקראת הדורות הבאים.

אנחנו מצפים לכך, שהעיניים תפקחנה, והלבבות יתעוררו, לראות ולהבין, שהקיצוניות מובילה אל תהום עמוקה של דם ויסורים, ואלו המתינות וההליכה בדרכי שלום מוציאות אל מרחב של אושר והצלחה לכלל ולפרט.

מנהיגי הערבים חטאו חטא אנושי כבד, הנמשך כבר כ־30 שנה, בזה שהכריחו את הפליטים הערבים, בייחוד נשים וילדים, להישאר במחנות עלובים ונחשלים, ומנעו מהם אפשרות של שיקום והתישבות במרחבים העצומים של ארצות ערב; כל זה רק כדי להראות לתיירים האירופיים את חטאה כביכול של ישראל.

באותו זמן עצמו, עלו לישראל קרוב למיליון יהודים מארצות ערב, שהשאירו מאחריהם רכוש עצום, הכולל גם שכונות שלמות של בתים ומוסדות ציבור היסטוריים. מדינת־ישראל שיקמה את יהודי ארצות ערב, בנתה בשבילם עיירות ומושבים ומוסדות ציבור והם חיים באושר וכבוד.

למה לא נהגו כך מדינות ערב כלפי הפליטים הערבים? האם חסר להם כסף לכך? הלא הם שילמו ומשלמים לרוסים ולאירופים מיליארדים של דולארים בעד נשק, שבלי ספק סופו להיות גרוטאות.

האם הרוויחו משהו ממשי מרגשי הרחמים שהביעו התיירים האירופיים בעת ביקוריהם במחנות הפליטים? בסופו של דבר נהפכים רגשי הרחמים הללו לבקורת כלפי מדינות ערב העשירות, שהן יכולות לפתור בעייתם של המסכנים הללו בקלות רבה; אני מזכיר את הנושא הזה משום שאני בטוח שכב' אורחנו, וכן המלך חוסיין עצמו, ערים מאד לנושא האומלל הזה.

אני סבור שהסימן המובהק להתפכחות ולפריצת דרכים חדשות לשלום – תלוי בראש וראשונה בחיסול מחנות הפליטים, בשיקומם וביישובם של תושביהם כדי שיוכלו לחיות חיים נורמליים.

מי שרוצה בשלום, מי שמבקש ליישב את הסיכסוכים בין ישראל והערבים, עליו לפעול למען יושם קץ לתופעה המבישה הזאת של כליאת אנשים מסכנים במחנות עלובים אך ורך לצורך תעמולה פוליטית נגד ישראל.

אני מקדם בברכה את אורחנו החכם והנכבד ומאחל לו אריכות ימים, בריאות טובה והצלחה מלאה במעשיו למען השלום וההבנה באזורנו.

בכנסת, י"ז באדר תשל"ז, 7.3.1977

חברי הכנסת, בפתח ישיבה זו יורשה לי לקדם בברכת שלום וברוכים הבאים את אורחינו המכובדים, חברי הוועדה לענייני מדע וטכנולוגיה שליד האסיפה הפרלמנטרית של מועצת אירופה, שבאו לקיים את ישיבתם ודיוניהם הפעם אצלנו, במשכן הכנסת. בישיבת הוועדה משתתפים 16 חברי פרלמנטים שונים באירופה. בדיוני הוועדה משתתפים כמשקיפים נציגי הכנסת, וכן ישתתפו בדיונים אנשי מדע ומומחים ישראליים.

נושאי הדיונים הם:

1. שיתוף הפעולה הבינממשלתי בתחום המדעי והטכנולוגי בשנים 80–1977

2. סוכנות החלל האירופית ושיתוף פעולה מדעי ברפואת החלל.

3. מיחשוב מידע

4. פיתוחם וניצולם של משאבי מים

אנחנו שמחים על ההזדמנות המכובדת והמכבדת הזאת, שאחת הוועדות החשובות של מועצת אירופה נענתה להזמנתנו לקיים דיוניה הפעם בירושלים. לפני כחצי שנה אירחנו את הוועדה החקלאית של מועצת אירופה לא מכבר אירחנו את חברי הוועדה למדע וטכנולוגיה של האיחוד המערב אירופי בשבוע שעבר אירחנו את נשיא מועצת אירופה, ידידנו ד"ר קרל צ’רניץ.

כך הולכים ומתרקמים ומתהדקים יחסי הגומלין בין מועצת אירופה לבין ישראל אנחנו רואים התחלה טובה ועתיד חשוב ביותר לאירופה, לעולם כולו וכמובן גם לנו, בקיומם ובפעולותיהם של מועצת אירופה ושל כל המוסדות והתהליכים שמטרתם להגביר ולחזק שיתוף הפעולה בין מדינות אירופה בתחומים שונים.

תולדות העם היהודי שלובים ודבוקים בתולדותיה של אירופה, על הטוב ועל הרע שהתרחש בהם, מאז כבשה רומא את ירושלים לפני כאלפיים שנה ועד היום הזה היהודים מילאו תפקידים חשובים בהתפתחויות הכלכליות, החברתיות והמדעיות של אירופה. תרבותה של אירופה שואבת ממקורות הנבואה והיצירה שערש הולדתן הוא ירושלים. באירופה התרחשה הטרגדיה הנוראה של השמדת 6 מיליון יהודים במלחמת העולם האחרונה.

גם מדינת ישראל, שקלטה לתוכה מאות אלפי יהודים ילידי אירופה, ובכללם שרידי המחנות – אופייה, רמת התפתחותה והציפיות ממנה הן של ההתפתחות והציפיות של מדינות אירופה. שיתוף הפעולה בין מדינת ישראל לבין התהליכים וההתפתחויות באירופה הוא איפוא דבר טבעי ומובן מאליו, על אף המרחק הגיאוגרפי בין ישראל ליבשת אירופה.

שמתי לב שנושאים הקשורים בחקר החלל נועד להם מקום מרכזי בדיוני הוועדה ואכן, אירופה, עם מורשתה המדעית והטכנולוגית המפוארת, מן הדין שתתפוס את המקום הראוי לה בין חוקרי החלל, ושגם העולם ידע על כך.

בנושא זה ובנושאי מדע ומחקר אחרים אנו רואים עצמנו כשותף בכוח, ולו שותף זוטר, של המדינות המייצגות במועצת אירופה.

משכן הכנסת, י"ב בניסן תשל"ז, 31.3.77

שמחה וסיפוק בלתי רגילים נפלו בחלקי היום להקביל את פניך אתה אדוני השר והמלווים שלך, בברכת שלום ברוך הבא וברוכים הבאים.

אישית אני שמח להיפגש אתך זו הפעם השניה, לאחר פגישה שהיתה בינינו בארמון האו"מ בניו־יורק.

ביקורך אצלנו בימים אלה מעודד אותנו ואנו רוצים לקוות שהוא פותח פרק חדש של יחסים משופרים יותר בין צרפת וישראל.

הדרך הבדוקה למניעת אי הבנות וליחסים טובים היא הדרך של פגישות וביקורים הדדיים והחלפת דעות לעתים קרובות ככל האפשר.

אומר לך אדוני השר מספר דברים בגילוי לב גמור וללא גינוני לשון דיפלומטיים.

א) אנחנו אוהבים את צרפת, ולכן כשהתאכזבנו ממנה במקרה כלשהו, אכזבתינו היתה קשה ומרירה יותר מאשר אנחנו מתאכזבים מכל מדינה אחרת.

אנו זוכרים לצרפת את שעותיה ההיסטוריות היפות בחייה היא בכלל, וביחסה לעם היהודי ולמדינת ישראל בפרט.

ב) ידוע לי שצרפת תומכת בזכות קיומה של מדינת ישראל בשלום עם שכנותיה ואנו מעריכים זאת מאד.

אבל היינו רוצים שצרפת, וכל העמים והמדינות המכריזים על תמיכתם בקיום ישראל, יתנו דו"ח לעצמם, ויאמרו לנו ולעולם, באיזו צורת קיום של מדינת ישראל הם תומכים – קיום בכבוד, בגבולות בטוחים ומוכרים ובשלום של ממש, או חלילה קיום שיש עמו רפיון ותלות באחרים וסכנות קרובות ורחוקות להתנפלות עליה, להכנעתה ואולי אף להכחדתה.

נוסף לכך לא מרפה ממנו השאלה: מדוע דוקא מדינת ישראל זקוקה להכרזות בדבר התמיכה בזכות קיומה בכלל ובשלום בפרט? הרבה מדינות קמו בעולם אחרי שקמה מדינת־ישראל, וביניהן יש גם כאלה שהן מלאכותיות ללא ספק, אבל אף אחת מהן אינה זקוקה שיכירו בזכות קיומה, אלא כולן קיימות כדבר מובן מאליו.

ג) באותה מדה שאנחנו רואים כזכות בלעדית שלנו, להחליט בעצמנו מה הם האינטרסים החיוניים שלנו ומה הן אמות המדה המוסריות הדרושות לנו במדיניותנו ובהתנהגותנו, כך אין אנו רואים כל רשות לערער על זכותה של צרפת או כל מדינה אחרת להחליט מה הם האינטרסים החיוניים שלה ומה הן אמות המדה המוסריות הדרושות לה.

אעפ"י כן, נראה לי שצרפת או כל מדינה אחרת [תצא נשכרת מכל הבחינות]¹, אם תקיים יחס טוב לישראל – לא מתחת לשולחן אלא לעיני כל. ארה"ב, נוהגת כך וההצלחה מאירה לה פנים, גרמניה המערבית נוהגת כך ולא הפסידה.

ד) ביקורך אצלנו אם כי הוא קצר מאד נותן לך הזדמנות לראות, לשמוע ולהתרשם. […]² אתה תראה את הארץ כיצד מתוך השממה והעזובה והפיגור והעדר אוצרות טבע – צמח וצומח עולם חדש של בניין ערים וכפרים, חקלאות ותעשיה, בתי ספר ומוסדות תרבות ואמנות, אוניברסיטאות ומכוני מחקר ברמה בינלאומית; עולם חדש של חברה חדשה יצרנית, מתקדמת ודמוקרטית, שעדיין היא יחידה במינה בחבל עולם זה.

אתה תשמע מן המנהיגים ומהמוני העם בישראל מה גדולה כמיהתנו לשלום ושאין אנו מבקשים לעצמנו, ולשכנינו, ולעולם כולו, אלא שלום מכל הלב, שלום שכולו אמת וכוונות טובות.

אתה תתרשם, שישראל היא נכס רב חשיבות לעולם כולו, אפילו לאויביה, שהיא משמשת להם מאיץ רב כוח להתפתחותם; שהיא נכס רב־תועלת לטווח קצר ולטווח ארוך, לאירופה כולה, ובאופן מיוחד לעמי אירופה, השוכנים לחוף הים התיכון; והיא ודאי נכס לעם היהודי, שסבל רבות ונוראות בהיסטוריה שלו, מיום שהוגלה מארצו ע"י המנצח הרומאי ועד הטרגדיה של השואה שהביאו עליו הנאצים; מדינת ישראל הביאה גאולה ופדות לשארית הפליטה ממחנות ההשמדה באירופה וליהודים מארצות ערב שהיו מדוכאים ומושפלים ועשוקים במשך כל הדורות, והיא משענתו של כל יהודי בעולם השרוי במצוקה כלכלית, לאומית או דתית.

אני בטוח שכל מה שתספיק לראות, לשמוע ולהתרשם יתן לך ולממשלתך השראה להיטיב ולשפר את היחסים עם ישראל וללכת לקראתה, למען כבודה וגדולתה והצלחתה של צרפת, ולמען קיומה, שלומה והצלחתה של ישראל.

אני מרים כוסי לכבוד נשיא צרפת, לכבוד עמה וממשלתה, לכבודך אורחנו היקר, ולכבוד הפרק החדש שביקורך פותח בין צרפת וישראל.

משכן הכנסת, י"א באייר תשל"ג, 13.5.73

מורי ורבותי, זכות היא לכם, שנקבצתם מארצות שונות ובאתם להיוועד בשערי הכנסת – במלאת לה כ"ה שנים, – שהן שני־דור, דור אחרון לשיעבוד וראשון לגאולה. וזכות כפולה ומכופלת לכם, שתכלית התוועדותכם – בשעריך ירושלים – היא לימוד התנ"ך, ספר המצווה, הקדושה, התפארת והחזון אשר לעם־ישראל, לקיים מה שנאמר “ודברת בם, ושננתם לבניך…”

וזכות היא לי כיושב־ראש הכנסת לומר לפניכם, – לכבוד המאורע, – דברים מעטים מעניין הכנסת, כפי שהיא נראית לי באספקלריה של תולדות עם־ישראל;

הכנסת שלנו, במתכונתה ובתבניתה, היא מה שאומות העולם המתוקנות קורין פרלמנט, שעל־ידו מתקיימת הדימוקרטיה, אשר תכנה וממשותה הם כפי שניסח זאת לינקולן: שלטון העם בידי העם למען העם;

* * *

הפרלמנט שלנו הוא אמנם צעיר לימים לעומת הפרלמנט האנגלי הקיים יותר מ־700 שנה או הפרלמנט האיסלנדי הקיים יותר מ־900 שנה אולם מי שיאמר, שכאשר זכינו לקומם משטרנו הריבוני והדימוקרטי לא היה לנו ממי וממה ללמוד ולפיכך עשינו לנו פרלמנט ככל הגויים, על־פי נסיונם וחכמתם בלבד, – אף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: דוקא מנהג אבותינו הקדמונים בידינו, ומעשה אבות סימן לבנים, ומה שעשינו הוא בבחינת חידוש ימינו כקדם לא שאסור לנו ללמוד דברי חכמה מן הגויים; חז"ל כבר קבעו: חכמתם – האמן תורתם אל תאמן, ואמנם למדנו מנסיונם ומחכמתם של אומות העולם נוהגים ונוהלים והוספנו הרבה משלנו ככל שמתאים לאופיינו, למאויינו ולצרכינו.

אולם קיומה של דימוקרטיה בעמנו, וקיומו של מוסד עליון המייצג את העם, המדבר בשמו והמכוון הליכותיו והלכותיו, היה מקובל על אבותינו הקדמונים – מימות משה ועד חורבן בית שני וגם זמן מה לאחר מכן; אותו מוסד עליון היו לו שמות שונים בתקופות שונות, גם במעמדו סמכותו ותפקידיו חלו שינויים, תהפוכות והסתעפויות; הוא פשט צורה ולבש צורות בהשפעת תמורות העתים וחילופי הזמנים; דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו, דור דור ושופטיו;

אנו פוגשים מוסד כזה או מעין זה, בתולדות ישראל, שהוא ממלא תפקידיו, פעם כמנהיגות לעם – משענת למנהיג הדור, ופעם כמוסד מדיני, שעל־פיו ישק השלטון בישראל; פעם כמחוקק חוקים ומתקין תקנות ופעם כבית־דין עושה משפט; פעם כמפרש מצוות התורה ויסודותיה ופעם כנציג האומה כלפי חוץ; פעמים שהוא היה כל אלה ביחד, ופעמים שנתקיימו גם רשויות נפרדות, משהו המקביל, או דומה, לעקרון מונטסקייה בסבר הפרדה בין שלש הרשויות המחוקקת, השופטת והמבצעת;

* * *

יושם לב לכן, שבימי משה רבינו היו קיימות כמה וכמה רשויות שלטון, הוא עצמו היה נביא ומחוקק וגם מנהיג ומושל: “ויהי בישורון מלך”; והיו נשיאי ישראל ראשי בית אבותם והם שנים־עשר במספר, והיו שרי אלפים ושרי מאות ושרי עשרות לצרכי מינהל, ולצרכי משפט בדרגה קמא שנתמנו עפ"י עצת יתרו; והיו אהרן ובניו הכהנים שומרי משמרת הקודש ואיתם כל בני שבט לוי;

נוסף על כל אלה אנחנו מוצאים שמשה נצטווה מפי הגבורה – נוכח סכנת התמרדות של העם: –

מי שמעיין בפירוש רש"י על הפסוק הזה ימצא דברים מאלפים מאד שתמציתן היא כדלקמן:

(א) גם קודם לכן היה קיים מוסד של “זקני ישראל” אלא שהם נספו באש תבערה משום שבמעמד הר־סיני נהגו קלות ראש “ויאכלו וישתו” כ"נושך פתו ומדבר בפני המלך".

(ב) האנשים שנבחרו לאספת הזקנים היו צריכים להיות בעלי זכויות מרובות בשירות הציבור, שטרחו וסבלו למען צאן מרעיתם, שנאמר “אשר ידעת כי הם”; ורש"י מוסיף: “עתה יתמנו בגדולתן כדרך שנצטערו בצרתן”.

(ג) שלא היו הרבה קופצים לתפקיד זה והיה צריך לשדל אותם, לאמר: “ולקחת אותם” קחם בדברים אשריכם שנתמניתם פרנסים על בניו של מקום;

(ד) “והתיצבו שם עמך” – כדי שיראו ישראל וינהגו בהם גדולה וכבוד ויאמרו חביבין אלו שנכנסו עם משה לשמוע מפי הקב"ה;

(ה) משה היה דומה באותה שעה לנר שמונח ע"ג מנורה והכל מדליקין ממנו ואין אורו חסר כלום;

(ו) “ונשאו אתך” – התנה עמהם ע"מ שיקבלו עליהם טורח בני, שהם טרחנים וסרבנים; (ע"כ תמצית רש"י).

אם לתרגם את הדברים למונחי זמננו הרי שהיתה זו אספת נציגים, שתפקידה לייצג את העם ולהשפיע עליו וגם לחלוק עם משה במנהיגות בלי שהדבר גורע מכבודו או מסמכותו;

* * *

אותו מוסד, שניתן לכנותו גם אספת הזקנים, או מושב הזקנים, (או בלשון לעז סנט') ליוה את העם בימי יהושוע; וכאשר אחרי מות יהושוע הלך ונידלדל – באה תקופת השופטים, שאי־אפשר לראותה כתקופת זוהר בתולדות ישראל על אדמתו – אולי דוקא משום שחדל להתקיים המוסד המרכזי והחשוב הזה: אספת הזקנים.

אך כנראה שחזרו וחידשוהו בימי מלכות בית דוד; היינו, גם כשכבר היתה מלוכה לא חדל הצורך בקיומה של אספת הזקנים; בתלמוד מסופר, שבימי דוד היו “נמלכין בסנהדרין” – כלומר באספת הזקנים, שכן המונח “סנהדרין” נקלט מיונית לתוך הלשון העברית רק במחצית השניה של ימי בית־שני; ויש אף תרעומת על דוד “שגמר דינו של אוריה החתי שלא בפני הסנהדרין”, מכאן, שהכל היו כפופים למרותו של מוסד נכבד זה, לרבות מלך וכהן ואפילו נביא, באחד המדרשים נאמר ש"עובדיה וישעיה לא נתנבאו אלא מפי הסנהדרין" “ואלו היתה סנהדרין זזה מהם לא היתה להם רשות להתנבאות”.

* * *

מתקופת בית שני ידועה כנסת הגדולה, שאת שמה ואת מספר אנשיה אימצנו לנו כאשר קראנו לפרלמנט הישראלי: כנסת, וקבענו מספר חבריה 120, כמספר אנשי כנסת הגדולה; כפי הנראה היה להם צורך להרחיב את הייצוג ולכן עברו על המספר שבעים,¹ שכפי הנראה התקדש במסורת קיומו של מוסד הזקנים שהרי גם בימי יחזקאל (ח' 11) נאמר “ושבעים איש מזקני ישראל” ולאחר מכן היה זה מספר בסיסי של הסנהדרין, שהוגדל לשבעים ואחד כדי שלא יהיה המספר זוגי;

לאחר כנסת הגדולה באה תקופת הסנהדרין; נראה שהמלה סנהדרין באה במקום “כנסת הגדולה” וכפי שאנו למדים לא היו חברי הסנהדרין בית־דין בלבד אלא בסוף ימי בית־שני ולאחריו; אך בתקופה שהיתה ידה רמה – מילאו אנשי הסנהדרין תפקידים שונים; הם היו מחוקקים ומתקינים תקנות לצרכי הציבור, הן בתחום קיום מצוות הדת והן בענינים של חול, פרשנים של חוקי התורה ויסודותיה; דיינים ועושי משפט; וכן היו בעלי סמכות לדון ולקבל החלטות מדיניות כלפי פנים וכלפי חוץ לרבות בעניני מלחמה ושלום;

נראה לי, שאספת הזקנים, כנסת והסנהדרין – הינם שמות לאותו מוסד עצמו של אספת נציגי האומה, ושנתקיים במסורת הדורות ובצורות שונות, כדי לדון בכל נושא העומד על הפרק ולהנהיג את העם לא רק בעניני דת ומצוות, ולא רק בעניני משפט אלא גם בעניני ציבור ומדינה; אלו סברנו שהסנהדרין היתה רק בית־דין היינו מפקפקים אם יש צורך בשבעים ואחד איש ש"ישבו כסאות למשפט" בלשכת הגזית, שעה שהיו קיימים בתי־דין של כ"ג ובתי־דין שלשה, ויתכן שהיו קיימים גם בתי־דין של מלכות, נוסף לבית הדין שישב בלשכת הגזית, שהרי בימי דוד ושלמה היו קיימים בתי דין ממלכתיים נפרדים שעסקו בין השאר – כדברי הרמב"ם – בגיור – תפקיד שהוא דתי מעיקרו;

* * *

ויש עוד להוסיף שהזקנים היו יושבים בשער כידוע יש למונח שער, בפסוקים רבים במקרא משמעות של מוקד השלטון החוק והמשפט; על דוד מסופר, אחרי מות אבשלום “הנה המלך יושב בשער” השם מצווה על ירמיהו: “הלוך ועמדת בשער בני העם – אשר יבואו בו מלכי יהודה ובכל שערי ירושלים” המקרא מבחין בין שער בני העם, שלשם באים המלכים לבין השערים הרגילים של העיר מרדכי “יושב בשער המלך”, ויש להניח שלא היה שוער, שהרי אין דרכו של שוער לשבת תחתיו אלא לעמוד הכן על משמרת השער; ואלו סתם ישיבה בשער משמעותה ישיבה בתפקיד ייצוגי, עמוס עומד ותובע: “הציגו בשער משפט”; ובשני מקומות במשלי נזכר השער באותה משמעות – “ישר והפוך”: אחת –בפסוק “ראמות לאויל חכמות – בשער לא יפתח פיו”; שניה – “נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ”;

ומי יושב בשער העליון הזה? – הזקנים ומי הם הזקנים? בפרקי אבות למדנו כי בן 60 לזיקנה; היתכן שהיתה קבועה קואליפיקציה גילית, שרק בני ששים ומעלה יכולים לשבת בשער. ואם כן – האם היתה זו זכות מוחלטת של כל מי שהגיע לגיל ששים – בלי שיוכרו בו סגולות נוספות? אכן, מקובלנו מפי חז"ל ש"אין זקן אלא זה שקנה חכמה", ולא חשוב גילו אם צעיר הוא או ישיש, אין אנו יודעים מהי אמת־המדה, שנקטו בה, כדי לקבוע אם פלוני חכם הוא ויכול לשבת במושב הזקנים מעלה אני על דעתי שהיה זה ייצוג של שבטים, כיתות ישובים וכיוצא בזה; נמצא שאסיפת הזקנים היא מעין פרלמנט שחבריו הינם נציגות העם הריבוני כלפי פנים וכלפי חוץ, מדברים בשמו ומביעים דעתו ובשעה שהדבר נחוץ הם גם מחליטים ופוסקים;

לא באתי לומר שהכנסת יורשת הסנהדרין; אבל – אני משוכנע, שהיא יורשת את אספת הזקנים; יתירה מזו: הסנהדרין היתה גם בית משפט; ואלו אנחנו מקובלת עלינו הנוסחה של הפרדת רשויות. לפיכך הכנסת אינה מתערבת בעניני הרשות השופטת; עד כדי כך מגעת ההתקדמות, שהיא פרי נסיונם וחכמתם של אומות העולם; אך גם בימי קדם היתה כבר רגישות לענין זה של הפרדת רשויות; במדרש מסופר, שכאשר הגיע מרדכי היהודי למדרגת “משנה למלך אחשורוש” נעשה “רצוי לרוב אחיו” ולא לכל אחיו, שכן חלק מן הסנהדרין פרשו ממנו; סבורני שסיבתה של אותה פרישה היא כדי שלא לערבב שלטון עם חקיקה ושיפוט, שהם מסמכותה של הסנהדרין בלבד;

ולבסוף מן הראוי לציין שהתחייה, בת דורותינו, התחילה להתממש ע"י הקמת אספת “זקני העם”, הלא הוא הקונגרס הציוני, שהוקם לפני 75 שנה ע"י חוזה מדינת היהודים ד"ר הרצל; ומאז, צעדה והתקדמה התארגנות המנהיגות והנציגות של העם היהודי, באותה דרך עצמה, עד שהגענו לכינון הכנסת, שגם היא נכנסה כבר לשנתה הכ"ה;

ה' בניסן תשל"ה, 17.3.75

נתבקשתי, כיו"ר הכנסת, להביא ברכה, לבאי הכנס הכ"ג לתנ"ך; שעה שהכנוס הזה לתנ"ך נפתח כאן – נפתחת הישיבה השבועית של הכנסת, במרחק לא גדול מכאן. אלו בי היה תלוי הדבר לא זו בלבד שהייתי מתאם את זמני הפתיחה וההתכנסות של הכנסת ושל הכנוס הזה, ובכך להרים מכשול מדרכם של חברי כנסת, שוחרי תנ"ך, שאולי רוצים לשתף עצמם עם הלומדים; אלא שהייתי מזמן פתיחת כנוס זה עם פתיחת ישיבת הכנסת שלא תהא זו בפני עצמה וזה בפני עצמו.

מורי ורבותי, משעה שקמה מדינת־ישראל – קם לתחיה, גדולה ומופלאה, גם ספר התנ"ך, תחייתו ותחייתנו ירדו כרוכים ודבוקים יחד; ואם עד כאן היה התנ"ך ספר בריתנו ותורת אבותינו, שבפרקיו, פסוקיו ואותיותיו, מפורשים או רמוזים דברים שבמצווה ובקדושה, וסביבם לוית־חן של סיפורי מעשים, שהיו בימים מקדם, ודברי חזון לאחרית הימים, – הרי מכאן ואילך כאילו פצחו פיהם כל פרקיו, פסוקיו ואותיותיו, והריהם מדברים אלינו ברעננות ובאקטואליות, כאילו זה עתה ניתנו, ומהם זורח ומשתפך אור עצום על מעשינו ועל כל הקורות אותנו, מעשים וקורות שנראים ונעשים כאלו הם חוליות המשך, באותה שרשרת קדומים, מופלאה.

הנה מה טוב שכולנו חזרנו ונמשכנו אל ספר הספרים, בחבלי קסם ואהבה, ובהתענינות מרובה הן כתורה לשמה והן משום שאנו מבקשים למצוא בו משען ומשענה בצוק העתים ולעת שמחה. זוהי, כמדומני, מטרתם של הכינוסים הללו, ושאר זימונים כיוצא בהם, המיועדים לעיון בתנ"ך, על דרך המסופר בנחמיה: “ויקראו בספר, בתורת האלקים, מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא.”

והפעם ערבה לנו תכנית הכנוס הזה, העשרים ושלשה במספר, לפי שהוא מוקדש ללימוד ספרי הנבואה וההיסטוריה של תקופת שיבת־ציון, – חגי, זכריה ומלאכי, עזרא ונחמיה תקופה שמרובה בה הדומה, – על אף השונה, – עם תקופתנו; וכל מה שאירע באותה תקופה דברים שנאמרו, מעשים שהיו ונסיונות שנעשו, ההצלחות והכשלונות, – ראו להם להיות “נר לרגלינו ואור לנתיבתנו”.

לאחר כמאה שנות שיבת־ציון של ימינו, ועשרים ושבע שנות עצמאותנו המדינית, – תקופות זמן המקבילות, פחות או יותר, לתקופת שיבת ציון מבבל, – יש צורך ויש טעם שניעצר רגע כדי לצפות ולהתבונן במהלכינו ובמעשינו, אחור וקדם, בייחוד לעת כזאת, שניכרים בשולי מחנינו סימנים של תהייה, מבוכה וספקנות, הן בדבר זכותנו על הארץ הזאת והן בדבר עתיד קיומנו כמדינה וכעם.

לפיכך, ככל שניעזר בהקבלות ובהשוואות, עם תקופת שיבת־ציון מבבל, אין ספק שנמצא בהן עידוד לתקותינו, וחיזוק לאמונתנו, ויתקיים בנו דבר הנביא זכריה: “וגִבַּרתִּי את בית יהודה, ואת בית יוסף אושיע, והושבותים כי רחמתים, והיו כאשר לא זנחתים, כי אני השם אלקיהם ואענם. והיו כגבור אפרים, ושמח לבם כמו יין, ובניהם יראו ושָׂמֵחוּ, יגל לבם בהשם”, (זכריה י' ו–ז').

הילכך, תרשו לי לציין אי־אלה הקבלות בתחומים שאני עוסק בהם או קרוב אליהם, בבחינת “איש איש ממלאכתו אשר המה עושים”.

ולפי שאני בא מן הכנסת, כאלו נדרשת מאליה ההקבלה בין “כנסת הגדולה” לבין הכנסת של ימינו; אמנם, כנסת הגדולה אינה נזכרת במקרא אלא היא נלמדת מן האמנה, שנכתבה ונחתמה (נחמיה, ט' ו–י"ב) ע"י “שרינו, לויינו, כהנינו”, וכן ע"י 84 ראשי־עם “אנשי מופת”, כלשונו של זכריה (ג' ח'), ובראשם נחמיה התרשתא. כל שכן שתפקידיה וסמכויותיה לא פורשו, כפי שפורש, בקיצור נמרץ, תוכן האמנה שנחתמה.

אבל, מן הפתיחה של מסכת אבות, המונה את סדר הדורות של קבלת התורה, ממשה עד אנשי כנסת הגדולה, וכן מן הנאמר, זעיר פה זעיר שם, בתלמוד ובמדרשים ובמקורות קדומים אחרים, – אנחנו למדים, שהכנסת הגדולה היתה מוסד רב חשיבות, אעפ"י שכנראה לא קיימה ישיבותיה בתדירות כמו בימינו.

היה זה מוסד בעל חשיבות מדינית וייצוגית כלפי פנים וכלפי חוץ. אומר הירושלמי: “למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה, שהחזירו את הגדולה לישנה”. אך עיקר חשיבותו וגדולתו שהיה מוסד מחוקק; סביר להניח, שלא זו בלבד שאנשי כנסת הגדולה כתבו חלקים חשובים של התנ"ך: יחזקאל ושנים־עשר, דניאל ומגילת אסתר (בבא בתרא, ט"ו, ע"ח), וכן גם הפשירו והכשירו, או כפי שנאמר: פירשו, – את משלי ושיר השירים וקהלת (אדר"נ, פ"א), ולא רק ששינו את הכתב ותיקנו את התפילות והברכות, אלא גם התורה שבע"פ כולה, כלומר מכלול ההלכות, שלאחר זמן נתגבשו בששה סדרי משנה ע"י רבינו הקודש, – היתה פרי המסורת שהנחילו לדורות שבאו אחריהם במכלול של חוקים ומשפטים.

כנסת הגדולה היתה מיוסדת על הדת, כפי שהמניעים של העליה מבבל היו דתיים, וזו היתה גם המוטיבציה של מלכי פרס, שהרשו וסייעו לאותה עליה. כל שכן שמנהיגי שיבת ציון: זרובבל וישוע, עזרא ונחמיה, ראו תפקידם בהחזרת עטרת הדת לישנה כעיקר ויסוד לביסוס הלאומיות ולחידוש העצמאות המדינית. אותה שעה קיימו הקהילות שבגולה חיים יהודיים דתיים מובהקים: “לא עלה עזרא מבבל עד שעשאה כסולת נקיה” (בבא בתרא, ט"ו).

גם עצם הקמת כנסת הגדולה היתה בבחינת חידוש מסורת עתיקה ומקורית, שהחל בה משה רבינו כאשר נצטווה מפי הגבורה: “אספה לי שבעים איש מזקני ישראל”. מסורת זו נתקיימה לסירוגין, ובלבושים שונים, בכל הדורות, לפני ואחרי “כנסת הגדולה”. לא ייפלא אפוא, שהכנסת הגדולה נתקבלה כסמכות עליונה על כל קהילות ישראל, בארץ ובתפוצות הגולה, ובכך הובטחה אחדות הקיום היהודי, ועוצבה מרכזיותה של ארץ־ישראל למשך דורות רבים.

ההקבלה בין כנסת הגדולה והכנסת שלנו היא אמנם במעמד ובסמכות ולא זו אף זו בבואנו לכונן את בית הנבחרים והמחוקקים שלנו קראנו לו כנסת, ואת מספר חבריו קבענו למאה ועשרים, שיש גורסים שכך היה מספרם של אנשי כנסת הגדולה.

אולם, הכנסת שלנו היא חילונית־לאומית־מדינית, בנויה כמתכונת הפרלמנטים בארצות הדימוקרטיות המערביות, ועניני הדת אינם תופסים בה אלא מקום מועט בלבד.

ונשאלת השאלה: האם יכולה הכנסת שלנו למלא תפקיד של סמכות עליונה לא רק בא"י אלא גם בתפוצות הגולה, כשאין לה סמכות רוחנית? וכלום יש עתיד לקיומה של אחדות העם היהודי בהעדר הבסיס הדתי? וכיצד תובטח מרכזיותה של ארץ־ישראל בעם היהודי גם בדורות הבאים? וכיצד יתחבר העתיד של עם ישראל עם העבר הקדום והקרוב שלו חיבור מהותי, רעיוני ורצוני?

שמא הגיעה השעה לעיין ברצינות בהקמת סנהדרין לצד הכנסת, או במקביל לה, שתהיה מורכבת מאנשי רוח ומופת, תעסוק בבעיות הרוחניות והדתיות של עם ישראל, ותתקין תקנות, שיהא בהן כדי לשמור על הקיום היהודי, בזה ובבא, תקנות שהציבור יכול לעמוד בהן נוכח הנסיבות של זמננו והתמורות המתחוללות בהלכי־רוחם ובארחות־חייהם של היהודים בתוך עולם משתנה?

הלא אנחנו שטופים ונשטפים בנחשולי תרבויות חילוניות חמרניות ומתירניות שלצדן התפתחויות מדעיות מרקיעות שחקים, וכל אלה דוחקות את המהות היהודית לקרן זוית, ומרחיקות את בניו של העם היהודי משרשיו ומעברו; עינינו רואות וכלות כיצד מתרחקים מקהילותיהם צעירים יהודים בתפוצות הגולה, בייחוד משכילים שבהם, וכיצד יורדים יהודים מן הארץ – לארצות אחרות, בכללן גרמניה; וביניהם, לא בלבד עולים שלא נקלטו בארץ אלא גם צעירים שנולדו וגדלו באוירה של מדינת־ישראל.

אין זאת אלא שאני זקוקים לא רק להבטחה של הנביא חגי (ב', ט') לאמר: “גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון, אמר ה' צבאות, ובמקום הזה אתן שלום”, וכן לדברים טובים, “דברים ניחומים” של הנביא זכריה (א' ו­־ג'), שגם קרא: “שובו לביצרון אסירי התקוה” (ט', י"ב), ועודד אותנו בהבטחתו מפי ה' לאמר: “כן אושיע אתכם, והייתם ברכה, אל תיראו – תחזקנה ידיכם” (ח' י"ג), אלא אנחנו זקוקים גם לנבואתו של מלאכי (ג', כ"ד): “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא… והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.

* * *

ועוד מספר הקבלות בקצירת האומר:

(א) על הצורך לאכלס את ירושלים זועק הנביא זכריה פעם אחר פעם: “קִנֵאתי לירושלים ולציון קנאה גדולה” (א', י"ד); שבתי אל ירושלים ברחמים, ביתי יבנה בה" (שם, ט"ו), “עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים… ורחובות העיר ימלא ילדים וילדות” (ח', ד–ה).

ובנחמיה (י"א, א') מודגשת החובה שהשרים, (כמובן גם משרדיהם), ישבו בירושלים: “וישבו שרי העם בירושלים ושאר העם הפילו גורלות… לשבת בירושלים עיר הקדש ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלים”.

(ב) הנביא זכריה מתריע נגד השחתת המידות והגניבות מכספי הציבור ומדגיש את הנזק והקללה הנגרמים בשל כך הן לגנבים והן לציבור: “ויאמר אלי: זאת האלה, היוצאת על פני כל הארץ, כי כל הגונב מזה כמוה נִקָה הוצאתיה, נאום השם, ובאה אל בית הגנב… ולנה בתוך ביתו, וכִלַתּו ואת עציו ואת אבניו” (ה', ד').

הוא גם תובע אורח חיים של הגינות, ציבורית ואישית, כערובה להצלחת מעשי הגאולה; וכך הוא אומר: "כן שבתי, זממתי, בימים האלה, להיטיב את ירושלים ואת בית יהודה – אל תיראו! והוא מוסיף: “אלה הדברים אשר תעשו – דברו אמת איש את רעהו, אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם, ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם”. (ח' ט"ו –י"ז).

(ג) על הצורך בעריכת מגביות בחו"ל אומר הנביא זכריה: לקוח מאת הגולה… ולקחת כסף וזהב ועשית עטרות (לתורמים) – לזכרון בהיכל ה', ורחוקים יבואו ובנו בהיכל השם (ו', ט­–ט"ו) ולא עוד אלא שהוא דוקא מקדים לכך קריאה נמרצת לעלייתם המיידית של יהודי הגולה גם אם הם נהנים מחיים של שלווה ורווחה: “הוי הוי ונוסו מארץ מארץ צפון… הוי ציון המלטי יושבת בת בבל” (ב' י"א).

(ד) הנביא מלאכי (ג' י') תובע לשלם מס אמת ובכך תובטח כלכלת המדינה: “הביאו את כל המעשר אל בית האוצר, ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די”. והנביא חגי (ב' ד') תובע לתמוך במנהיגות הלאומית: “חזק זרובבל וחזק יהושוע בן יהוצדק וחזק כל עם הארץ, ועשו, כי אני אתכם”.

(ה) גם אז היו שכנים עשירים ויהירים, שכנראה השתמשו בעושרם כדי להציק לישראל, והנביא זכריה (ט', ג­–ד) מנבא להם התרוששות: “ותבן צור מצור לה ותצבר כסף כעפר וחרוץ כטיט חוצות – הנה ה' יורישנה, והכה בים חילה והיא באש תאכל”.

ואז, תשב ישראל בגבולות בטוחים ומוכרים: “ונכרתה קשת מלחמה, ודבר שלום לגוים, ומשלו מים­–עד­–ים ומנהר עד אפסי ארץ” (שם, ט' י').

כן יהי רצון.

ה' בניסן תשל"ו, 5.4.76

מורי ורבותי,

מודה אני לכם על הכבוד שחלקתם לי, גם בפעם הזאת, להימנות בין הפותחים והמברכים את כנס הכ"ד לתנ"ך; והנני מברך ומשבח אתכם, על השקידה ועל ההתמדה בלימוד התנ"ך, ובהפצת מעיינותיו פנימה וחוצה; זאת התורה – שממקורותיה אנו שואבים מים חיים של חכמה ודעת, חזון ואמונה, ועליה תפארתנו כעם נבחר וכבעלים חוקיים ונצחיים של הארץ הזאת וכפי שנאמר במסכת אבות: “הפוך בה והפוך בה דכולה בה, ובה תחזי, וסיב ובלי בה, ומינה לא תזוע, שאין לך מדה טובה הימנה”. לפי דעת רב הונא, הזקן המופלא, בשם ריש לקיש, – אי אפשר לאדם מישראל להיות תלמיד חכמים בלי שיהא בקי בתנ"ך, וכן דרש: ויתן אל משה ככלותו מה הכלה הזאת מתקשטת בכ"ד תכשיטין כך ת"ח צריך להיות זריז בכ"ד ספרים, (תנחומא, תשא, י"א). מובטחני אפוא שבזכות פעלכם והתמדתכם ירבו הזריזים בכ"ד ספרים, ועל כך ראויים אתם למיטב הברכות.

(אגב: כאשר למדתי בילדותי מקרא, בתימן, היה הספר נקרא בפינו ארבעה ועשרים, ולא תנ"ך שהוא שם מקוצר).

מורי ורבותי, אם מקרה הוא, או כוונת מכוון, הנה הכנס הזה הוא הכ"ד של הכ"ד ועוד היטיבו לעשות מכווני הכנס, שהסמיכו את הלימוד בספר האחרון – דברי–הימים – ללימוד בספר הראשון – בראשית; סמיכות פרשיות זו מתאימה למנהג הידוע בישראל לגבי הקריאה בתורה, ביום שמחת תורה, שמסיימים בפרשת “וזאת הברכה” “לעיני כל ישראל”, ומיד עוברים לקריאה בספר בראשית; טעמו של המנהג הזה ניתן במקורות לאמר: שלא יהיה פתחון פה לשטן לקטרג על ישראל, שכבר סיימו את התורה, ואין להם עוד חפץ בה. וכאשר הקב"ה שומע שהתחילו מבראשית, מיד גוער בשטן ואומר לו: הלא ראית כי מיד שגמרו התחילו מרוב אהבתם ולכן נהגו “לנעוץ סופו בתחילתו”.

הנה כי כן, הכנס הזה נועץ סופו של לימוד התנ"ך בתחילתו, ללמדנו שאין לימוד תנ"ך מתקיים אלא במי שמסתובב בתוכו כבתוך מעגל, מתחילתו לסופו ומסופו לראשיתו וחוזר חלילה.

וכיון שאי אפשר להם לדברי ברכה בלא מדרש תרשו לי לומר, כדבר הניתן להידרש, שגם סופו של התנ"ך עצמו נעוץ בתחילתו; ואעפ"י שאין ראייה לדבר – רמז יש בו. הן מבחינה הסטורית והן מבחינה אקטואלית.

מבחינה הסטורית כיצד?

ספר דברי הימים, שחובר על־ידי עזרא הסופר, – ובענין זה יש הסכמה בין ראשונים ואחרונים, – מסתיים בפסוק “מי בכם מכל עמו ה' אלוקיו עמו ויעל”. בכך נסמך ענין העליה, כלומר שיבת ציון, אל מעשי בראשית ועל עיקר תוכנו של ספר בראשית. כאן התחלה של חיי עולם וכאן התחלה של חיי עם. כאן יציאה מן התוהו ובוהו אל אור הבריאה, וכאן יציאה מן הגלות אל אור החיים בארץ האבות, ספר בראשית כולל לא רק סיפור ראשית הבריאה, ותולדותיהם של אבות האומה, אלא גם ההבטחה והשבועה, שנשבע הקב"ה לאברהם ליצחק וליעקב לתת להם את הארץ הזאת – הבטחה ושבועה שהן אולי הציר שעליו יסוב הסיפור של מעשי בראשית.

ואלו בהכרזת כורש, שהנביא מכנה אותו משיח השם, יש משום הכרה שהשיבה אל הארץ המובטחת היא רצון האלוקים.

גם התשובה למקטרגים עלינו, – שאנחנו כאלו גוזלים את הארץ הזאת מידי אחרים, רמוזה בספר בראשית:

רש"י מביא את דבריהם של בעלי המדרש לאמר: “אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצווה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית – משום כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. “שאם יאמרו אומות העולם לישראל; לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גויים – הם אומרים להם כל הארץ של הקב”ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו”.

אותו הקיטרוג, בלבושים שונים ובתירוצים שונים, מסופר בפרוטרוט בספרי עזרא ונחמיה, והדברים עתיקים.

ולא זו אף זו: בצדה של ההבטחה כלולות בספר בראשית גם גזירת הגלות הראשונה ותקות השיבה הראשונה – יציאת מצרים: “ויאמר לאברם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה… ואחרי כן יצאו ברכוש גדול”. גם הסיום של ספר בראשית הוא “פקוד יפקוד אלקים אתכם והעליתם”… וסמוך לו ספר “שמות”, שתמציתו בפסוק: " והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם ליצחק וליעקב ונתתי אותה לכם מורשה"…

שיבת ציון בימינו, – כמוה כיציאת מצרים וכשיבת ציון מבבל, – היא שיבה אל הארץ המובטחת, תוך כדי חידוש מעשי בראשית של בנין ארץ שממה ועיצוב עם אחד מקרעים ושיירים של שבי גלויות, שהיו פזורים בארבע כנפות התבל. וגם כלפינו נשמע הקיטרוג של אומות העולם, שישראל כאילו כובשים ארץ לא להם. אף אנו נקהה את שיניהם ונאמר להם, “כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים”. הארץ הזאת נתקדשה לנו משכבר, בימי אברהם אבינו, כשנאמר לו “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך”; היא נתקדשה מחדש ע"י יוצאי מצרים, שעלו אליה וכבשוה לעצמם ולבניהם אחריהם. והיהודים ישבו בה בימי בית ראשון ובימי בית שני. ולא פסקו מלשבת בה, ומלעלות אליה, לא בימי בית ראשון ולא בימי בית שני, ולא בתקופת הגלות הארוכה של שנות האלפיים; ויש אומרים גם בימי גלות מצרים ישבו בארץ הזאת עברים רבים, שבאו עם אברהם מעבר הנהר.

כל שכן, שאדמת הארץ הזאת חזרה ונתקדשה לנו, בימינו, בעמל, בזיעה, ובדמים רבים. תרתי משמע, בכסף ובדם בנינו היקרים שלחמו על שיחרורה. לפיכך, אנו זכאים, זכות בלתי מעורערת, להפקיע אדמות מאדמתה, לשם בנין ואיכלוס, ולהתיישב בכל שטח משטחי ארץ־ישראל. את הגזירה האוסרת על יהודים לרכוש קרקעות, וכן הגזירה המגבילה זכותם של יהודים לעלות לארץ־ישראל – קרענו לגזרים ביום הכרזת עצמאותנו לפני כ"ח שנים.

מי שהסית את ערביי ישראל להכריז על שביתה, ולהפגין הפגנות פרועות, תחת הסיסמה של “יום האדמה” – אינו מתכוין להגן על בעלותו הפרטית של פלוני או אלמוני שאדמתו חביבה עליו, אלא הוא מתכוין לכפור בריבונות הכוללת של עם־ישראל על אדמת ארץ־ישראל, ומכאן כפסע אל הכפירה גם בזכותם של יהודים לעלות לארץ, ולחדש עלינו, בעקיפין, אותן הגבלות עצמן שלמען עקירתן שפכו מיטב בנינו את דמם הקדוש.

אם רצונם של ערביי ישראל בדו־קיום אתנו – ואנחנו רוצים בכך בכל לבנו – עליהם לסגל לעצמם את המחשבה שהגלגל לא יחזור אחורנית, ושלא נסבול שום הגבלה לא בענין ריבונותנו המלאה על אדמת ארץ־ישראל ולא בענין חופש השבות של יהודים לארץ – כל זמן שהנשמה באפינו; נתנגד בכל כוחנו לכל נסיון, גלוי או מוסווה, להפריע לנו בשני התחומים האלה. נעשה באדמת ארצנו ככל הדרוש לנו, לפיתוחה וליישובה, ומי שמגיע לו פיצוי יפוצה בין בכסף ובין באדמת חליפין.

ועל כולן ירושלים, העיר הזאת שנשבענו לה שבועה חמורה: אם אשכחך. היא היתה חרבה ואנו בנינו ובונים אותה היא היתה תחת שלטון זרים ואנו שחררנו אותה. היא היתה חצויה על־ידי חומה, בתוך לבה, ואנו ניפצנו את החומה וחיברנו אותה כעיר שחוברה לה יחדיו. מי שמטיל ספק בריבונותנו המלאה על העיר הזאת כולה, – בין שהוא ידיד ובין שהוא אויב – כל שכן מי שחולם על חלוקתה מחדש – בין מבחינה טריטוריאלית ובין מבחינה מינהלית – אינו מעריך את שיעור ההתנגדות, העקשנות וההקרבה שאנו עשויים להפעיל נגד כל נסיון לפגוע במעמדה הנוכחי של ירושלים.

העיר הזאת היתה, מאז ומעולם, הלב הפועם של עם ישראל, והינה בירת ארצנו ומדינתנו כשהיא שלמה ומאוחדת באחדות מלאה.

אנו שבנו אל בית אבא; אל האדמה הזאת ואל העיר הזאת, שנעקרנו מעליה בכוח הזרוע ומעולם לא השלמנו עם כך. הננו מחדשים כאן את ימינו כקדם ובהתאם לחזון נביאנו, שניבאו בארץ הזאת, ובעיר הזאת; ואנו עושים מעשי בראשית בדרך של הרחקת התוהו ובוהו ויצירת יש מיש ויש מאין; ותקוותנו עמנו שזהו הסיבוב האחרון של גלות וגאולה. ויתקיים בנו דבר הנביא יואל “ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור”.

דברים לזכרם של חברי כנסת ואישים

שהלכו לעולמם בשנים האחרונות,

סדורים לפי א"ב שמותם

א.

בכנסת, י"א בטבת תשל"ו, 15.12.75

בפתח ישיבתנו נעלה זכרה, ונשרטט קווים לדמותה, של הגב' בבה אידלסון עליה השלום, כתום שבעת ימי האבל על מותה.

בבה קראנו לה. ללא תוספת של תואר אישי או כינוי משפחתי. בבה – שם שיש בו משמעות של עשייה, של פעילות יוצרת, של חברות נאמנה, של זקיפות קומה ועמידה של כבוד, של מאבקים על עקרונות ודבקות באידיאלים כפי שנשקפו לה, והאירו דרכה ומעשיה, מתוך מציאות חיי הדור וחייה היא כאשה יהודיה, כציונית וכפועלת.

אחד אחד נעקרו משורות חיינו, והלכו לעולמם, אנשי בראשית, אמהות ואבות מייסדים, חלוצים מופלאים שהתחילו מלא־כלום ויצרו עולם חדש וחיים חדשים;

גם בבה הצטרפה אל הגלריה של מי שהיו ואינם עוד, אותה גלריה של בני הדור ששר האומה הטיל עליהם, בלי לשאול את פיהם, והם קיבלו על עצמם בלב שלם, להניח יסודות, ולבנות נדבכים ראשונים בבנין אומה שנחרבה וארץ שהיתה שממה; בני הדור שזכו להחיש את פעמי העצמאות והקוממיות ולהיות חלק בלתי נפרד מהם; הדור שהקים על רגליו את הפועל הישראלי ואת הנוער הישראלי ועשה מהם כמין חומר ולבנים לבניין המדינה והחברה הישראלית.

בבה נמנית על אותו הדור שבשבילו המשמעות של “צו התנועה” היתה – לא רק נשיאת כתר של שררה, או עטרה של ייצוג, אלא בעיקר עשיית מעשים, גדולים וקטנים, מרובים ככל האפשר, וטובים יותר ממה שאפשר, והכל למען העם, המדינה והתנועה.

בבה קיימה את הצו הזה במסירות ובנאמנות כל ימי חייה.

הכרתי את בבה במשך כארבע עשרות שנים בהיותה מזכירת מועצת הפועלות, לוחמת לזכויות הנשים בכלל והאשה העובדת בפרט, מייסדת ובונה רשת של מוסדות ומפעלים ברוכים למען האשה והאם העובדת ולמען ילדיהן; חברת המוסדות העליונים של תנועת העבודה הישראלית ונושאת דברה ושליחותה:

כחברה בועד הלאומי וצירה בקונגרסים ציוניים; חברה ממלאת מקום במועצת המדינה הזמנית ויושבת ראש ועדת הסמל והדגל מטעם המועצה, חברת הכנסת במשך קרוב לעשרים שנה וסגן יו"ר הכנסת קרוב לעשר שנים, כהונה שבה כיהננו שנינו יחד מתוך ידידות, שיתוף פעולה וכבוד הדדי; היא היתה דמות פרלמנטרית ייחודית, בעלת נוכחות בולטת ומשפיעה ולפעמים אף מסעירה.

אך בייחוד הכרנו אותה כולנו כלוחמת עקשנית על עקרונות וכשומרת אמונים הן לחבריה והן להכרעות דימוקרטיות.

בשנות השלושים היתה גאות המושבות העבריות על המוטור של המשאבה בבאר המים, שהיה מנסר בחלל המושבה במיקצב בלתי פוסק ומבשר שאיבה של מים חיים ממעמקי האדמה להשקיית הפרדסים.

לאותו קול מנסר ומבשר, שדָּמַם ונדם, דימיתך חברתנו היקרה בבה.

עוד יסופרו פרקי חייה ותפארת מעשיה לדור הזה ולבני הדורות הבאים כדי שישמשו להם דוגמה ומופת שממנה ילמדו וכן יעשו.

תהיה נפשה צרורה בצרור החיים והזכרון של האומה ושל תנועת העבודה בישראל.

ב.

באזכרה ט' בשבט תשל"ו, 11.1.76

כאשר נודע לי על פטירתה של בבה תקף אותי זרם של הרהורים עצובים. נעצבתי על בבה, שבמשך עשרות שנים מצאתי עצמי במחיצה אחת של שליחות וחברות וידידות איתה בועד הפועל של ההסתדרות, במפלגת פועלי א"י, במפלגת העבודה ובכנסת.

ידעתי, שבבה הגיעה לגיל גבורות; וכבר קבע מחבר ספר התהלים כי “ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה”; וגם ידעתי שספדנים רגילים לומר על אדם, שהלך לעולמו בגיל גבורות: “הוא היה זקן ושבע ימים”. אך ידעתי גם ידעתי, שבבה לא ידעה זִקנה מהי, ומעולם לא השלימה עם שום דבר שנחשב זיקנה. כל שכן שאי־אפשר לומר עליה שבֵעַת־ימים. נכון לומר שהיתה רוצה לחיות ולחיות, עוד ועוד, לאו דווקא למען הנאת חיים רגילה ואנושית אלא למען תוכל להמשיך בתפקידיה ובפועלה.

אבל המוות הוא סוד החיים, שאין מנוס מפניו; וכשם שהוא אמת שבטבע כך גם העצבות על מות אדם – היא אמת שבטבע, בייחוד אם אותו אדם היה קרוב לך, מכל סוג של קירבה, ובייחוד שבייחוד אם אותו אדם היה יקר ונערץ בעיניך, בשל סגולות אישיותו או ברכת מעשיו, או שני הדברים כאחד.

אכן, עצוב לי שבבה נמנית כבר בין שוכני עפר, בין אלה שאנו נוהגים להוסיף אחרי שמם, דרך שיגרה, את המלה ז"ל.

אלא שזרם ההרהורים העצובים, שתקף אותי, העלה לנגד עיני רוחי את בבה על רקע המקומות והמעשים והדברים שהיו, מהם שעָצמוּ והרקיעו שחקים ומהם שדָּהו ונשתנו עד לבלי הכר.

זכרתי את הועד הפועל של ההסתדרות, אותו בנין בין שתי הקומות וחצי הקומה, החצר הגדולה ברחוב אלנבי 115, בתקופת היותו כמעיין מפכה, שממנו שאבו, ואליו זרמו זרמים עזים ותוססים של חזון ומעש; מוקד, שכל ניצוץ שפרח ממנו היה כגפרור המצית להבות; שם עסקו בהבאת עולים ומעפילים ובקליטתם בארץ; בתוך הבית ומסביבו שָכנו – עכשיו כבר מותר לגלות! – מפקדות ההגנה והפלמ"ח והמוסד לעליה ב'; משם, ומן הבית שממול, – בית המרכז החקלאי – זינקו המזנקים להקמת ישובים חדשים, ישובי חומה ומגדל; לשם באו דורשי עבודה ומשם יצאו היוזמות להקמתם ולהרחבת יכלתם של מפעלים כלכליים חלוציים – שבמרוצת הזמן נעשו עמוד התווך של המשק והכלכלה הישראליים.

שם צעדו צעדיהם וקיימו דיוניהם הנוקבים, והתיעצויותיהם המעמיקות ורבות ההשראה, כל האישים שבנו את ההסתדרות ואת כל אגפיה ומוסדותיה, נדבך על גבי נדבך, הפיחו בה רוח של אמונה, וכוח של עשיית מעשים רבים, ששום הסתדרות פועלים בעולם לא ידעה כמותם. חדרי הבית, מסדרונותיו ומדרגותיו הָמו מאנשים נושאי שליחות, שכבר אז היו ראשי המדברים והיוזמים והמכוונים של הישוב העברי, ולימים – כשקמה המדינה – עמדו בראשה; שם היה מרכז הדאגה והטיפול בבעיות של מיזוג העדות ושילוב העליות ומשם הבקיע שחר התחיה והצמיחה של תנועת הפועלות בישראל.

בבה ע"ה היתה אחת הנפשות הפועלות באותו בית, אחת מבני אותה חבורה של עושים ושל מדרבנים לעשייה, שרבים מהם כבר הלכו לעולמם וחסרונם מורגש בכל תחומי חיינו. זוכר אני פגישתי הראשונה עם בבה. עבדתי במחיצתו של יוסף שפרינצק ז"ל כמטפל בעניני התימנים ועדות המזרח. דפקתי בדלת חדרה של בבה ונכנסתי אליה, במטרה לדבר איתה על עריכת שבת־עיון לנשים תימניות. היא זינקה לעומתי כמו לביאה, וכמעט נבהלתי. אמרה: קודם כל עליכם להסיר את החרפה של נערות המנוצלות כעוזרות במשק בית במקום ללמוד בבתי־ספר. מיד מצאנו לשון משותפת ופעלנו אז מה שפעלנו בעזרתה ובהשפעת ההמרצה שהמריצה אותנו. אך לעולם לא אשכח את בבה באניה “קהירו סיטי”. חזרנו מן הקונגרס הציוני בג’נבה, בשנת 1939, לאחר שיצאנו ממנה, ואפשר לומר נמלטנו ממנה בחיפזון, עקב פרוץ מלחמת העולם. לא נמצאו עוד כלי תחבורה שיחזירו אותנו, צירי הקונגרס, הביתה. כך נקלענו לאניה שחשבנו אותה לאנית הצלה ומיד עם ההפלגה, נתברר לנו שנקלענו לאנית פירטים, מלאת רפש וזוהמה; הצטופפנו על סיפון האניה בחוסר אוכל ומים וכסא לשבת עליו או שמיכה להתכסות בה. 13 ימים היינו כמו כלואים באותה אניה נתונים לסחטנות שפלה של בעליה. במשך המסע תקפו אותנו סערות וגשמים נוסף לפחדים מפני צוללות ומטוסים של האויב, ורבים מאתנו התגוללו על אותו סיפון רעבים וצמאים וחולים במחלת־ים קשה. בבה, אזרה כוח כאשת חיל. השיגה באשר השיגה מים ושָׁפתָה לנו תה חם שהחיה את נפשותינו. מעודדת מהצלחתה השיגה גם לחם וחילקה לחברים. היא עודדה את החולים וחיזקה את רוחם של הבריאים והיתה היא אֵם ואחות לכל אחד ואחד מן הנוסעים עד שהגענו בשלום לחוף מבטחים.

משהגענו לחוף אלכסנדריה, שם עגנה אניתנו מספר שעות – הקיפו אותנו רוכלים־מוכרים מצריים, שהציעו כל מיני סנדלים וסלים קלועים וכיוצא באלה, ונמצאו נוסעים מבינינו שנִפתוּ לקנות מהם; בבה פרצה בסערת מחאה על שמוציאים כסף בארץ זרה במקום לקנות תוצרת הארץ. המחאה הועילה והמסחר ההוא שָׁבַת ונפסק מיד. כזאת היתה בבה.

עם קום המדינה מצאתי את עצמי עם בבה במועצת המדינה הזמנית – היא כממלאת מקום של חבר במועצה ואני כמזכיר. ומאז עברנו יחד כברת דרך ארוכה וברוכה בכנסת, שנינו כסגנים ליושבי ראש הכנסת, – יוסף שפרינצק, נחום ניר וקדיש לוז זכרונם לברכה, – והיא היתה הבכיר שבסגנים, וממלאת מקום היו"ר בהעדרו.

היו אלה ימי בראשית, ימים של הילה וזוהר לבית המחוקקים והנבחרים של מדינת־ישראל, כאשר שורת חובשי הספסלים בכנסת כללה את האריות שבחבורה, את המי ומי של דור המייסדים, את הרעמות והקרחות, שהאירו באור יקרות של ראשוניות. ורובם ככולם אינם עוד בין החיים. בבה ישבה ביניהם כאחד מהם. הוקירו אותה והיא אותם.

* * *

חשיבות לעצמה קובעת חברותה־חברותנו במוסדות מפלגת פועלי ארץ־ישראל, על כל שלביהם ודרגותיהם ולאחר מכן במוסדות מפלגת העבודה הישראלית. אפייני לבבה שהיתה מתנגדת שיקראו למפלגת פועלי א"י מפא"י, על דרך הקיצור, כיון שחשה במלֵאוּת השם את מלוא התוכן והמשמעות התנועתית של המפלגה, בעוד שהקיצור בשמה כמוהו כצימצום מהותה ומשמעותה.

למפלגת פועלי א"י היו ימים של שגב ורוממות, וערגה לאחדות כוללת, ושאיפה לגדולות ומעשים רבי־ערך; והיו ימים ולילות של חרדות, של משברים, סערות־רוח, פילוגים ועגמת נפש. בכל אלה, לקחה בבה חלק פעיל ולפעמים בולט.

אחד המקרים הקשים קרה לבבה כאשר עמדה בראש ועדת ה־13, שנבחרה ע"י מרכז המפלגה כדי לדון ולהביא למרכז, שישב והמתין, המלצה: מה לעשות בענין הסיכסוך שנפל בין בן־גוריון ומשה שרת; הועדה סיכמה ברוב קולות, ובבה הביאה למרכז את הסיכום, שעל משה שרת לפרוש מכהונתו כשר החוץ; פניה של בבה היו חיורים כסיד וכולה רעדה מהתרגשות.

בבה היתה איש תנועה נאמן ומסור וקיבלה על עצמה את דין התנועה במלוא המשמעות המוסרית והאידיאית של המושג הזה, שעכשיו מתקלסים בו ליצני הדור. היא לא היתה אוראטור, ולא נמנתה על הנואמים הגדולים והמבריקים שישבה ביניהם ופעלה במחיצתם היא לא כיוונה דבריה אל הכותרות ולא רדפה אחרי סנסציות; אבל היא ידעה לומר דברה ולהשמיע דעתה ואמיתה באזני חבריה במלים פשוטות וקולעות, בעוז ובאמונה, ללא גימגום וללא רתיעה. היא ביטאה בדיוק מה שחשבה, ומה שחשבה היה פרקטי ומעשי כמוהו כאישיותה. דבריה כדעותיה היו ישרים ומוצקים ונוקבים. היא השמיעה אותם כמי שיורה זיקים. בבה, הקפידה להשתתף ולבוא בזמן הקבוע, ולפעמים היתה הראשונה, בכל פגישה, ישיבה או התיעצות.

פעמים שייחסו לבבה תקיפות וקפדנות יתרה. כך בכנסת וכך בכינוסי המפלגה ובישיבותיה. אך לא היתה זו אלא עדות לרגשי הצדק והאמת שפעמו בה. היא התקוממה נגד סילוף ודחתה בשאט נפש גילויים של צביעות ושל קרייריזם. משום כך לא הקפידו איתה אלא דווקה כיבדו והוקירו אותה, את האמת שלה, את החושים העירניים והבריאים שלה. גם כשלא הסכימו לדעותיה העריכו אותה וראו בה אישיות שטוב להאזין לה. לכן נשמעו תמיד דבריה הלוהטים תוך דריכות והקשבה. איש לא התעלם, ואי־אפשר היה להתעלם, לא מדבריה ולא מאישיותה.

את בבה ע"ה אין להספיד. חייה ומעשיה הם שירה. ובמקום שיש שירה אין מספד. […]¹ הוא על התקופה שחלפה מעל ראשינו כמלאך גדל כנפיים והשאירה אותנו פעורי פה; תקופה שהרגשנו בה פעמי משיח, ועכשיו כאילו נעלמ […] אנו מביטים אחורנית וצופים קדימה והרינו תוהים ושואלים: האמנם חלפה אותה תקופה לבלי שוב? ואם חלפה, מדוע חלפה כל כך מהר, כשאנו עדיין זקוקים לה מאד מאד?

המספד הוא גם על כל הגלריה המפוארת של אישים דגולים שהלכו לעולמם, דור שלם של אנשי חזון ואנשי מעשה, שבבה נמנתה עליהם. הם חסרים ויחסרו לנו, ולא נותר לנו אלא להתרפק על זכרם, לנסות ללכת בדרכם ולהמשיך במורשת מעשיהם, תוך כדי הארת דמויותיהם ומופת חייהם.

לאחותנו היקרה בבה ע"ה היו וישנם מוקירים ומעריכים רבים; אך יותר מהם יש לה מאמינות ונאמנות רבות לאין ספור בתנועת האשה העובדת. חזקה על כולם שינצרו זכרה ויחנכו לאורה. תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה.

א.

בכנסת, ט"ו בכסלו תשל"ד, 10 בדצמבר 1973

ישיבה זו מוקדשת להתייחדות עם זכרו, דמותו ופעלו של דוד בן־גוריון ז"ל.

(חברי הכנסת מכבדים את זכרו של דוד בן־גוריון ז"ל בקימה).

(באולם נשמע קולו של דוד בן־גוריון ז"ל הקורא את מגילת העצמאות).

על־פי דיני ישראל – שָׁלמו שבעת ימי האבל, לדוד בן־גוריון ז"ל, מחולל הקמת מדינת ישראל. אך עדיין גדול הכאב ולא במהרה ינוסו הצללים של הצער והדאבה על מות הזקן, האהוב והנערץ, שדמותו היתה למדינת ישראל ולעם ישראל בדורנו, כדמות האב, ראש המשפחה ותפארתה.

ואנחנו, נציגי האומה האבלה והדואבת, כשאיתנו ובינינו רבים שהיו תלמידיו וחבריו הקרובים, התכנסנו היום לישיבה מיוחדת של הכנסת לא כדי להספידו, שהרי הוא דחה הספדים, אלא כדי להתייחד עם זכרו, להסיט במקצת את פרוכת האבל מעל דמותו, כדי לשוב ולראות את קסמה המיוחד, את גדולתה ואת שפעת האור הזורח ממנה, וכן גם כדי להעריך – במידה שאפשר להעריך – מה היה הוא לנו, מה אבד לנו במותו ומה חשובה הירושה שהוריש לנו ולבנינו.

* דוד בן־גוריון – שם כגולת הכותרת; גדול הדור ומנהיגו, שעל־ידו ניתנה עצמאות מדינת־ישראל ומקומו יכירנו בין אנשי השם הנודעים בתולדותינו, שכבשו או שחידשו את העצמאות והממלכתיות של עם ישראל בארצו: מצביא מלחמת השיחרור ומקים צבא הגנה לישראל; איש חזון ומעש שהניח יסודות ובנה נדבכים של חיינו, – ששינו את מהלך ההיסטוריה היהודית; ענק־רוח ואיש הגות, ששאב השראתו הרוחנית, החזונית והמוסרית, מן המקורות והערכים של מורשת היהדות; בעל עצה ותושיה, לוחם אמיץ ושוחר שלום; דמות שהאירה נתיבות הדור ועתידה להאיר דרכם של הדורות הבאים.

חייו של בן־גוריון היו עשירים, ומעשיו מרובים, וכמוהם עשירים ומרובים דברי הגותו, שמהם כבר נתפרסמו בספריו הרבים, ומהם שעדיין בכתובים. וכל מי שבא להעריך אותו, לספר סיפור חייו, או לתאר מעשיו, כל שכן לגולל יריעת משנתו, שהיא כאמור רחבה, מגוונת, רבת אנפין ומקיפה עולם ומלואו – חזקה עליו שיתלבט במה להתחיל, כיצד להמשיך ובמה לסיים; ולא עוד אלא שמי שמבקש ליצוק מדמותו, ממעשיו וממשנתו, מטבעות של נוסחת לשון קצרה ותמציתית – אורבת לו הסכנה של הפרזה או המעטה.

לפיכך כל שייאמר עליו במסגרת של דברי הערכה, בהזדמנות זו או אחרת, על כורחו שיהיה חלקי או מדולג ורחוק מאד מלהיות תמונה שלמה.

* דוד בן־גוריון זכה לשמוע שבחים רבים בחייו על המעשים הגדולים שעשה בכוח מנהיגותו או שנעשו על־פי מצוותו או חזונו, וששינו גורל העם והארץ: המוני בית־ישראל, סופרים, עתונאים ומדינאים העתירו עליו דברי הערכה והערצה, שדוגמתם לא עלו בחלקו של שום מנהיג ממנהיגי הציונות. אך הוא “לא גבה לבו ולא רמו עיניו”. הוא דחה מעליו את השבחים וההערכה ובענוות צדק החזיר אותם אל כתובתו של העם כולו. הוא אמר:

אף־על־פי־כן לא פסקנו מלספר תהילתו. ואם בחייו כך, אחרי מותו – לא כל שכן. כי לנו, ולא לבן־גוריון, יש צורך לספר בו, כמקור להשראה ולהתעוררות, כדוגמה ומופת לבני דורנו והדורות הבאים, כדי שילכו בדרכיו ויעשו כמעשיו, ואולי גם תצלח עליהם מרוחו, בבחינת “ויהי נא פי שניים ברוחך אלי.”

* כל נסיון לעשות הקבלות ולהמשיל את בן־גוריון לאישיות זו או אחרת בהיסטוריה הקדומה או הקרובה אלינו – לא יצלח, שכן פרקי חייו ועלילות מעשיו, דמותו, אופיו, תכונותיו האישיות, אורח מחשבתו וסגנון התבטאויותיו, בין שהיו מקובלות על זולתו ובין שלא היו מקובלות – הכל היה טבוע בחותם של ייחוד ועצמיות, שכולה שלו; כיוצא בזה היו נסיבות הזמן ותנאי הסביבה, שבהם חי ופעל, טבועים בחותם של חד־פעמיות.

* לבן־גוריון היו ידידים והיו יריבים; ידידים שהידידות בינו לבינם היתה הדדית, ויריבים שהיריבות בינו לבינם היתה הדדית. והיו לו גם ידידים וגם יריבים חד־סטריים. אך הכל העריצו והעריכו וכיבדו אותו.

נקל להבין כי אדם כשיעור קומתו וכגודל מעשיו ורוב הגותו של בן־גוריון אינו יכול אלא להיאבק על דעותיו, להילחם על אמיתו ועל צידקת מעשיו, ולהתפלמס – והוא היה פולמוסן חריף ביותר – עם החולקים עליו, השוללים דרכו או מכחישים את האמת שלו.

בן־גוריון תנא ופליג. הוא היה נוהג להשמיע דעותיו ומשנתו ברמה, בתוקף ובבהירות. יחד עם זאת היתה דעתו נתונה גם על משנתם של אחרים, בני דורו ובני דורות קודמים. והוא שקד לחלוק בגלוי על כל מה שאינו מסכים לו.

משום כך היו לו יריבים ופליגים לא פחות משהיו לו ידידם ומסכימים. אך הנה, בשנותיו האחרונות, כאשר פרש מן הפעילות שבהווה והקדיש עצמו לכתיבת הדברים שלדעתו נחוצים בשביל הדורות הבאים, ראינו כיצד נפלו ונעלמו כליל כל מחיצות היריבות שמסביבו. הוא נעשה ידיד של כולם, וכולם, ללא יוצא מן הכלל, נשאו אליו רק ידידות, חיבה והערצה.

בכך העיד סופו על תחילתו, שכל יריבות שלו לא היתה אלא לשם שמים, לשם האמת ולשם המעשה הנכון כפי שחשב והאמין. ואמנם ימי זקנתו הגדילו עוד יותר את כבודו בעיני כולנו.

זאת ועוד: באורח חייו האנושיים היה בן־גוריון נוח לבריות, נעים־הליכות, תמים ושלם במעשיו ובהתנהגותו עם קרוביו ועם בני־אדם שמסביבו. על כך קראנו לאחרונה קטעי רשמים וזכרונות שנתפרסמו מפי עוזרו ואחד מתלמידיו חבר־הכנסת יצחק נבון, והדברים האירו דמותו של בן־גוריון באור יקרות.

דוד בן־גוריון היה אישיות מאותו סוג של אישים שההיסטוריה מיטיבה להעמיד לחברה האנושית פעם בפעם כדי לעשות שליחותה של ההיסטוריה עצמה, וכדי לנתב דרכה של האנושות.

ההתגלות של אישים שבאו בסוד השליחות ידועה היטב בתולדות היהדות. יוסף אמר לאחיו: “כי למחיה שלחני השם לפניכם”. ישעיה הנביא אמר: “הנני שלחני”.

כיוצא בזה עלה בדרכה של התחיה הציונית, שעמדו לה אישים אשר הופעלו מכוח השראה רוחנית עילאית ובתוקף צו פנימי, שכאילו זימן אותם והטיל עליהם עול שליחות היסטורית, יהיו דרכיה וסיכויי עתידה מסובכים ומסוכנים ככל שיהיו.

אחד ומיוחד בין נושאי השליחות שזימנה התחיה הציונית היה דוד בן־גוריון. משחר נעוריו פעמה בו תודעת השליחות, שתחילתה תום נעורים, המשכה חלוציות של מניח יסודות וזורע בדמעה, ופסגתה – מנהיגות רבת השראה המפליאה לעשות.

כאשר נפטר הרצל היה בן־גוריון צעיר בן שמונה עשרה. האסון עשה אליו רושם מחריד. בזכרונותיו הוא כותב: “אני הייתי מדוכא עד היסוד, כאילו חשך עולמי וניטל אור חיי”. במכתב נמלץ שכתב אז לאחד מחבריו הוא כותב: “ניצני התחיה שזרע הרצל בלבותינו לא יבלו לנצח… התשוקה הכבירה לעבודת התחִיָה שהאציל עלינו תִחיֵה בקרבנו עד כלותנו את העבודה הגדולה שלה הקריב המנהיג הגדול את חייו… לפני זה לא ידענו כל כך מה שיש לנו, כמו שהננו יודעים עתה את החסר… רק פעם במשך אלפי שנים ייוולד איש פלאים כזה… כה גדולה אבידתנו… ובכל זאת הנני כיום יותר מתמיד מאמין ובטוח בנצחוננו”.

תודעת השליחות ליוותה את בן־גוריון מנעוריו ועד ימי זקנתו. בספרו “נצח ישראל” הוא כותב לאמור: “קול אלו־הי מדבר לאדם בימינו כאשר דיבר לפני שלושת אלפים שנה. יש סבורים כי הקול בא מן השמים, ויש אומרים שהוא בא מן הלב. חשוב הקול, ולא הויכוח על מקום בואו. וכל אדם מסוגל לשמוע קול זה, לעתים תכופות או רחוקות, בצלילים בהירים או מעומעמים, אם אזנו נטויה לדבר אמת…”

שנתיים לאחר פטירת הרצל עלה בן־גוריון לארץ־ישראל כשהוא בן עשרים שנה, והיה לפועל חקלאי בפתח־תקוה, ותקופת־מה גם ביקב של ראשון־לציון. לאחר מכן עבד בסג’רה ושם נטל על עצמו את עול השמירה. ומשעשה כן התוודע אל הבעיות הבטחוניות של הישוב היהודי בארץ, ושם הנצו בו הניצנים הראשונים של התודעה הבטחונית, ואולי גם של האסטרטגיה לעתיד לבוא.

הפרק הראשון באותה אסטרטגיה היה התנדבותו לגדודים העבריים ופעילותו בגיוס מתנדבים, יחד עם חברו יצחק בן־צבי ז"ל.

דברי ימי הישוב ותנועת הפועלים מלמדים שכבר בימים הראשונים לעלייתו של בן־גוריון לארץ הלך ונתגלה בו כושר מנהיגות בלתי רגיל. חבריו החלוצים הכירו בסגולותיו, הבחינו בזיקי האור שבחזונו וקיבלו עליהם מנהיגותו.

בספר “השומר” מצאנו כתוב בזכרונותיו של ישראל שוחט את הדברים הבאים: באלול תרס"ו בא ארצה דוד גרין, צעיר מלא מרץ, מסירות ואמונה עמוקה בתקומת העם, מוכן היה לכל עבודה חלוצית, דיבר עברית, קרא הרבה על הארץ והציונות עוד לפני בואו לארץ. “כניסתו למפלגת פועלי ציון חיזקה את היסודות הציוניים. החברים הארץ־ישראליים, ואני בתוכם, ראינו בו כוח נוסף למלחמתנו. פגשנוהו באמונה ותמכנו בו בצעדיו הראשוניים…”

לימים מצאנו אותו עומד בראש ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים סמוך לאחר ייסודה, שכן לא נמצא אז לתפקיד זה איש מתאים יותר ממנו. פועלי ישראל שימשו סדן לפטישו. כחמש עשרה שנים עסק בחישולו ובגיבושו של מחנה העובדים כמחנה של חלוצים, נושאי שליחות של הגשמת הציונות, ואת המחנה הזה הוא הגדיר אז “ארגון של מייסדי ממלכה”.

לאורך כל דרכו וימי חייו ראה בן־גוריון בעבודה, באדם היה ודי העובד, בחלוציות, בהתיישבות, ביוזמה היוצרת של יהודים, בשימוש במדע ובטכנולוגיה, את המרכיבים החיוניים להגשמת המשימות של בנין הארץ והיעדים של התחיה הלאומית, כפי שהוא עצמו הגדיר אותם עוד בשנת 1929, והם “קיבוץ־גלויות, ריכוז העם היהודי בארצו, קוממיות ממלכתית…”.

תוך כדי מנהיגותו בקרב פועלי ישראל פילס בן־גוריון את דרכם בתנועה הציונית, מאחר שראה בהם כדבריו “הרכוש הנוצר והמגובש של התנועה הציונית, בית היוצר, הכוח המניע של הציונות המתגשמת…”. הוא מילא שליחותם במוסדות התנועה הציונית והסוכנות היהודית, עד שעלה לתפקיד ראש ההנהלה ונעשה דברה המדיני ומנהיגה של התנועה הציונית תחת נשיאותו של חיים וייצמן ז"ל.

בסוף שנות הארבעים, בשעה הקשה והאיומה בתולדות העם היהודי, נוכח השואה באירופה, נוכח שרידי המחנות המשוועים להצלה ולגאולה, נוכח חרדתם של יהודי ארצות ערב מחמת הרוחות הרעות שהחלו מנשבות סביבם, נוכח המעל וההתפוררות של שלטון המנדט הבריטי על ארץ־ישראל, נוכח התמורות הכבירות שהתחוללו עקב מלחמת העולם השניה, כאשר עצם קיומו של העם היהודי, וכן גם סיכויי הגשמת הציונות ותקוותה הגיעו לפרשת דרכים מחרידה – עמד לעם ישראל דוד בן־גוריון, שנתגלה כמנהיג אמיץ־לב ובהיר־עין, האיש הנכון ובמקום הנכון. והוא, תוך מאבק כבד עם היסוסים ומהססים, התייצב בראש מלחמת השחרור ונתן את אות הזינוק להטיית זרם ההיסטוריה היהודית אל האפיק המהפכני של חידוש קוממיותנו.

הקמת מדינת ישראל איננה מפעל־יחיד כשם שאינה פרי מאמץ חד־פעמי; מיצבור עצום של כיסופי דורות ושל עמל חלוצים ולוחמים ודוחקי הקץ – יחד עם ליקוי המאורות שהיה בעולם ובמשכנות ישראל – הם שקירבו את שעת ההכרעה. אולם משקרבה שעת ההכרעה, היה דרוש איש רב־תושיה וכביר־כוח שיחלצנה חילוץ זריז ומהיר, והוא נמצא באישיותו של בן־גוריון, שאלמלא עוז־רוחו, זריזות תמרונו וכושר מנהיגותו – מי יודע אם הקמת המדינה היתה עולה על מסלולה בימים ההם.

משנולדה המדינה היתה לבן־גוריון כבן יקיר. הוא שקד על טיפוחה וגידולה באהבת אין קץ ובמרץ איתנים, ראיית מלוא אופקיה, אחורה וקדימה. הוא השקיע בבניין נדבכיה ובעיצוב דמותה את מיטב חזונו, שאיפותיו והשקפת עולמו היהודית אנושית; הקמת צבא הגנה לישראל והבטחת אחדותו ואי־תלותו בגורמים פוליטיים פנימיים; ביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל שבה ישכנו הכנסת הממשלה ובית־המשפט העליון – יחד עם מוסדות המדע והתרבות – תוך התייצבות יהודית גאה מול גורמים בינלאומיים, החורשים מזימות להפקיע את ירושלים, כולה או מקצתה, מתחום הריבונות הישראלית; וכן המהפכה שביקש לחולל במערכת החינוך על ידי ביטול הזרמים – כל אלה הם אבני נזר בכתר חייו ומפעלותיו.

היו שתיארו את בן־גוריון כ"נביא חוגר חרב". כלומר איש מלחמה. אך האמת היא, שהוא ראה במלחמה הכרח שאין מנוס ממנו. אדרבה, הוא רדף אחרי השלום בין היהודים והערבים ולשם כך עשה נסיונות רבים, מהם שנודעו ומהם שטרם נודעו, לפני קום המדינה וכן כמובן אחרי קומה. לצערנו, לא זכה ולא זכינו עדיין לבואו של השלום הנכסף.

בן־גוריון היה דמוקראט מובהק ופרלמנטאר מעולה. הוא הקפיד על המהות הדמוקרטית כערך וכנכס. אבל העובדה שעל פי רוב נתקבלו דיעותיו והצעותיו, גרמה לרינונים בלתי מוצדקים בענין יחסו לדמוקרטיה. ואולם כשאנו מביטים אחורנית על פרקי חייו, מעשיו ודבריו, וכן גם על פרישתו המוחלטת מן השררה, מתגלה לנו בן־גוריון בכל אמונתו הדמוקרטית.

כאמור הוא היה גם פרלמנטאר מעולה. היו אלה ימיה הזוהרים של הכנסת, כאשר היה בן־גוריון נכנס לאולם המליאה ועם כניסתו כאילו מתחשמל הבית מקיר אל קיר. הוא תרם לדיוני הכנסת לא רק פולמוס כחרב מרוטה, אלא גם הגות עמוקה, פילוסופית, חובקת זרועות עולם. כיוצא בזה כאשר הכביד בתיאור גודל הקשיים, המצוקות והפורענויות, שהעם והמדינה עומדים בפניהם – ידע גם לעודד ולנחם ולחזק ידים רפות, מתוך להט חזון ואמונה בל־תימוט, שסוף סוף תנצח צדקתנו ועוד נזכה לחיים טובים ולשלום.

בן־גוריון היה פילוסוף. מבחינה זו הוא התאים להשקפתו של אפלטון, שתיקון העולם יבוא רק כש"הפילוסופים יהיו שולטים במדינה או השליטים יהיו פילוסופים. ושתיהן, השררה המדינית והפילוסופיה תהיינה לדבר אחד".

אך לבן גוריון עצמו, היתה פילוסופיה אחרת, שונה מזו של אפלטון, שלדעתו היא עולה בקנה אחד עם חזון הנביאים; על כך הוא כתב: "לא בשלטון איש המעלה יתגשם אידיאל הטוב, הצדק והחסד, אלא בהיות העם, העם כולו, לעם סגולה. לא יחידי סגולה יביאו את הגאולה אלא העם. “פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים”.

* * * *

ב.

בכנסת, י"א בכסלו תשל"ה, 25 בנובמבר 1974

נקפה שנה מיום שהלך לעולמו דוד בן־גוריון ז"ל. ואם נבוא לדבר עליו, ואם ננסה, למספר דקות, לתאר דמותו וכח מעשיו, לספר תהילתו ולהזכיר מה שהיה הוא למדינת ישראל ולעם ישראל – תהיה זו משימה לא קלה, שהרי מעשיו מרובים ואישיותו חד־דורית, ומשנת הגותו רחבה ועמוקה – הלא היא כתובה בכרכים המרובים של ספריו – וכל מה שנעמול לספר עליו, בין בקיצור ובין בהרחבה, לא נוכל להגיע לכלל מיצוי ושלימות, ולא נצא ידי חובתנו, כי יותר מכל מה שאפשר לומר עליו – היה בו. לפיכך שבתי וראיתי, שבמקום לדבר עליו מוטב להביא לקט של מובאות קצרות מדבריו הוא, בכנסת ובהזדמנויות אחרות, דברים המתאימים לנסיבות שאנו שרויים בהן, וכאילו נאמרו בשעה זו ולקראת הבאות. אלה הן נסיבות שהוא הקדים לראות אותן בעיני רוחו, שנים רבות לפני התרחשותן, והוא אמר בהן דברים שהיו יפים לשעתם ויפים לנסיבות שהגענו אליהן.

להלן המובאות:

* על מלחמות ישראל, דברים שנאמרו בתש"ח: “אנו עומדים לא רק בפני צבאות ערב אלא, במידה ידועה, בפני העולם כולו. זוהי מערכה היסטורית שבין העם היהודי ובין שוטניו, נוגשיו ומנדיו, בכל העמים ובכל הארצות, מאז ומעולם. אין זו מערכה מקומית, ושורשיה בזמן אינם נעוצים בהווה בלבד. ישראל תובע עכשיו עלבון כל הדורות, מתדיין עם כל האומות…”.

* על האו"מ, דברים שנאמרו בשנים 1954–1957: “או”מ, כפי שהוא עכשיו, אין לו לא הסמכות, לא היכולת, לא המכשירים ולא האמצעים להטיל רצונו על מדינות ריבוניות, ואין הוא נשען על מערכת חוקים בינלאומיים… או"מ אינו פועל עכשיו לפי העקרונות שנוסחו במגילה שלו. ישנם בתוכו גושים, גושים, הפועלים לפי האינטרסים שלהם, אמיתיים או מדומים…".

* ישראל לא תהיה צ’כוסלובקיה, דברים שנאמרו בשנת 1956: “המערב והמזרח מתחרים, כנראה, זה בזה בקניית ידידות הערבים, ואין יודע מי ירבה אתננו בהתחרות זו; אבל לא נהיה כצ’כוסלובקיה – כי אנו יודעים להילחם, אם אין לנו מוצא אחר. ומעכשיו עלינו לגייס מלוא כוחנו למבחן הצפוי לנו, ולא רק כוחנו המשקי והצבאי – לכוח חומרי זה אין ערך רב אם אינו נשען על כוח מוסרי ואינו יונק ממנו. לא אנסה לנטוע בלב מי – אשליות בלתי מבוססות, ולא אווריד התמונה יותר מדי, גם לא אשחיר אותה למעלה מן המידה הנכונה. אולם אני בטוח ומאמין כי ננצח בסופו של דבר. אם כי לא בלי אבידות יקרות והפסדים מרובים בנפש וברכוש…”.

* על הסכנות הצבאיות והמדיניות, דברים שנאמרו בשנת 1956: “עלינו לראות בעינים פקוחות ובלי מורך גם הסכנות המדיניות האורבות לנו… ואם גם נאמין כי אין שום מעצמה גדולה רוצה בהתלקחות מלחמה במזרח התיכון, כי זו עלולה להיהפך למלחמת עולם שלישית, יש הגיון מדיני בהזרמת הנשק הסובייטי המרובה למצרים ולסוריה, ונשק מערבי לסעודיה… נצטרך לעמוד איתנים, ועל כל נסיון להשיג גבולותינו – וכמעט אין ספק שנסיונות אלה ייעשו בעצרת או”מ הקרובה… והם ייעשו על ידי כוחות אדירים בעולם – נצטרך לענות בלאו תקיף, גא ובלתי נרתע. ריב מדיני שלנו עם תקיפי עולם עלול להביא לידי התקפה צבאית מצד שכנינו… ואם כי אין להניח, כי המעצמות תנסינה להטיל עלינו בכוח סידור רצוי לשכנינו – הרי התמרדותנו נגד הצעות מחבלות ומחניקות, עלולה לדחוף שכנינו להתקיף אותנו…"

* על התנכלות הסורים, דברים שנאמרו בשנת 1962: “אין אנו להוטים אחרי סכסוכים… אנו נעשה כל המאמצים לשמור על השקט, וגם במידה ידועה נבליג, ונדרוש, עד כמה שאפשר, לסמוך על כוחות האו”מ, שנמצאים בשטח, שהם ידאגו לכך שהסורים לא יהפכו את השטח המפורז לשטח שיכולים לעשות בו כחפצם. אולם, אם תקצר יד כוחות האו"מ, אסור שהסורים ישגו בדמיונות שוא, כי כיוון שהם במקרה שוכנים ברמה וגבוהים מהישובים שלנו, יכולים הם, בלי להיענש קשה, לתקוף ולהעמיד בסכנה אנשים וילדים עובדים שלנו במשקים השוכנים על הגבולות. אם יוסיפו להעז פנים, ביחוד אם יעזו לתקוף את המשקים שלנו על הגבולות, בין בדרום ובין בצפון, תשיגם ידו של צה"ל בכל מקום, גם באדמות שלהם, גם במוצבים שלהם, גם במקומות שהם אולי לא מניחים שאנו יכולים לפגוע בהם…"

* לא יוכלו לנו, דברים שנאמרו בשנת 1956: "אני יודע ובטוח שלא קל יהיה להכניע העם הקטן שלנו. התקפה תגרום לנו, בלי ספק, הרס עצום בעיר ובכפר ותעלה לנו בדמים יקרים. אבל אני בטוח שלא יוכלו לנו בסופו של דבר, וההרס של שונאינו ואבדותיהם יעלו בהרבה על אלה שלנו.

ראיתי בשנת 1940 איך לחם העם האנגלי לבדו, כמעט בלי צבא ובלי נשק, נגד אוייב אכזר ואדיר, ולא נפחד מהפצצות בלתי פוסקות, ומהריסת רבעים שלמים בלונדון ובערים אחרות. עם ישראל בארצו לא יעמוד בפחות אומץ והתמדה ועקשנות וגבורה על נפשו מאשר עמד העם האנגלי. אני בטוח כי אותנו לא יכניעו – ויהי מה. אולם נוכל לעמוד – אם מעכשיו ניכון לבאות ונגייס כל עוצמתנו, עוצמתנו ה[…]¹, המישקית, הכספית והצבאית. לקדם פני הרעה…"

* החזית הכלכלית והחזית הצבאית דברים שנאמרו בשנת 1952: “הממשלה רואה חובה לעצמה להגיד לכל הציבור בלי יוצא מן הכלל: עליכם לעבוד יותר טוב, לנהל משק יותר טוב; עליכם לייעל גם המינהל, גם העבודה וגם השירותים… בשעה זו עלינו להגיד בנשימה אחת: צמצום התצרוכת והגברת הייצור… והתביעה להגברת הייצור מופנית לכל חוגי העם העובד – העובד בעיר ובכפר, בעמל כפיים ובעבודת רוח, לפועל השכיר ולעובד העצמאי; ואל יפחיד מישהו את הפועלים השכירים שהכוונה היא להעשיר בעלי ההון והתעשיה הפרטיים. הפועל השכיר במדינת ישראל אינו מסכן, נחות דרגה וחסר ישע, יש לו הסתדרות רבת־אונים העומדת לימינו, ויש מדינת ישראל הנשענת על העם העובד אשר לא תשלים עם קיפוחו. הגברת הייצור והתפוקה והגדלת פריון העבודה תביא ברכתה למדינה כולה ולכל איש בישראל…”

“בתקופה זו אסור לנו להעלות רמת־החיים של כל השכירים והעצמאיים שהגיעו למינימום שאפשר להתקיים בו. יותר מבכל זמן אחר עלינו לשקוד על הבראת משקנו ואיתנותו הכספית. עלינו להקפיא, ואם אפשר להוריד, מחירי המצרכים, בלי התקנת משטר פיקוח, ועלינו למנוע בכל האמצעים הוצאות יתרות של תיווך לא הכרחי; ועל הכל – עלינו להעלות תפוקת העבודה ולייעל הנהלת המשק… למען נעמוד ביום פקודה; עלינו להגביר כאחת גם עצמתנו הצבאית, גם עצמתנו המוסרית וגם עצמתנו המשקית. זהו חוט משולש אשר לא יינתק”.

ובהקשר לזה “הצו המוסרי של כל גדולי המוסר ביהדות: מעלות – בַּקש אצל הזולת; פגימות – אצל עצמך”.

* ולבסוף דברים על יעודה וייחודה של מדינת ישראל, שהם כעין צוואה לדור ולדורות, דברים שנאמרו בשנת 1956: "…תקומת ישראל ראינו בכל הדורות, ואנו רואים גם עכשיו כמפעל גאולה, יצירה ושלום, כינון הריסות המולדת, כינוס פזורי העם וליכודם כאומה אחידה ומושרשת בקרקע ארץ האבות, במורשה הרוחנית של האומה בכל הדורות, בערכי הנבואה הישראלית ובחידושי הרוח והמדע של ימינו ושל הימים הבאים; אומה העומדת ברשות עצמה ומשתתפת על בסיס של שויון ושותפות אוניברסלית במאמצי המין האנושי להתעלות חומרית ורוחנית, לחרות ולשויון, כבני אדם שנבראו כולם ללא הבדל לאום, צבע, דת ומין בצלם אלוהים. זהו החזון המשיחי הפועם אלפי שנים בלב העם היהודי… הדאגות החמורות של הבטחון, אשר לא ייפסקו בנקל ובמהרה, והן עכשיו בעלות עדיפות ראשונה בצרכינו, אסור שיסיחו דעתנו אף לרגע מהמשימות והיעודים החיוביים שהם נפש חזוננו המשיחי… פיתוח הארץ והפרחת השממה, קליטת העליה ומיזוגה, טיפוח המדע, החכמה והתורה, חינוך הדור הצעיר והכשרתו החלוצית, העלאת כושר העבודה, פריונה וטיבה, חתירה נאמנה לעצמאות כלכלית, כלומר להתפרנס אך ורק מיגיע כפינו ולהשתחרר מזיקה לעזרה חיצונית; הסרת המחיצות העדתיות ואיחוי קרעי השבטים, הגדלת הילודה ושקידה על בריאות העם; עקירת שכונות העוני והנחלת הלשון העברית ומינימום תרבותי וכלכלי לכל העם; הקמת משטר של צדק חברתי וחרות אנושית – כל אלה הם לחם חוקנו יום יום, הם דרושים לגופם והם גם מחזקים בטחוננו ומקיימים מדינת ישראל.

"ושומה עלינו לא רק לקיים אותה, אלא להפוך אותה לאבן שואבת לכל בית ישראל. דבר זה לא ייבצר מאתנו אם נזדיין כולנו ברצון טוב ונישא עול המדינה באהבה… נטה שכם לאחים השבים אלינו מגלויות מרובות; נדע לעבוד בשקידה ובחריצות ולנהל משק ביעילות וחסכון; נמלא חובתנו באמונה, כל אחד מאתנו לפי יכולתו, לפי כושרו ולפי אמצעיו; נעדיף צרכי הכלל על הצורך הפרטי של יחידים […] נתייחס איש לאחיו בכבוד ובאמון הדדי; נעז לראות בעין פקוחה הקשיים והסכנות העומדים לפנינו ונאדיר רצוננו הנחוש להתגבר עליהם מתוך שותפות אמת; ועל הכל – אם תפעם בתוכנו אהבת ישראל; זה המנוע המופלא המפעיל את בנינו ובנותינו היקרים, המחרפים נפשם על הגנת חיינו, גבולותינו ועצמאותנו בלילות חרדה וגבורה ומסירות נפש.

"אנו רוצים וזכאים לפעול, לעבוד וליצור במולדתנו, בשלוה ובביטחה, כי פנינו לשלום. אבל אסור לנו לעצום עינינו מההתפתחויות המדאיגות באזור, ממזימות ומתככים עלינו לעמוד על המשמר בעיניים פקוחות, ברצון טוב, בראיית הנולד בעוז החלטה ובכושר צבאי מוגבר. נדרש מאתנו מאמץ בטחוני עליון; הוא כפוי עלינו על־ידי גורמים חיצוניים וכוחות עוינים. אנו עומדים אולי לפני הכרעות ומאורעות גורליים נעמוד הכן מלוכדים – וצור ישראל לא יכזיב.

כ"ט בניסן תשל"ז, 17.4.77

יצחק בן־צבי, הנשיא השני של מדינת־ישראל, גדול בדורו ויחיד בדורו היה. גדולתו באה לו לא בלבד מכוח מנהיגותו ונשיאותו אלא גם מכוח ייחודו ומעשיו.

ליצחק בן־צבי היו תכונות ייחודיות ומעלות תרומיות, שרק אנשי גדולה מועטים נתברכו ונתייחדו בהן.

בזכות תכונות ומעלות אלה, הוא הגיע למה שאני חושב כנקודת המפתח של ייחודו; זיקתו העמוקה לשבטי ישראל שעלו ובאו מארצות שונות; בייחוד אלו שבאו מארצות האיסלם, שהיו בעיני הציונים דאז, ובכללם יצחק בן־צבי עצמו, בבחינת “שבטים נידחים”.

יצחק בן־צבי גילה תחלה לעצמו, ולאחר מכן לבני דורו, לא בלבד שאין אלו שבטים נידחים אלא שהם מן העִדִּית שישנה בעם ישראל, לפי שנשתמרה בידם ובמהותם מסורת יהודית עתיקת יומין, כשעדיין אינה מחוקה ואינה שחוקה ע"י הגלים של תהפוכות מודרניסטיות, שעברו על עמי אירופה בכלל ועל יהודי אירופה בפרט.

הוא ראה בקהילות ישראל המכוּנות מזרחיות, מקור לא אכזב, שיש לשאוב ממנו ידע היסטורי, עושר רוחני, שפעת יצירה ופולקלור מלא חן.

ולפי שהיה אוהב ישראל ואוהב הבריות, והיה סקרן ותאב לדעת ובד בבד עם אלה היה עניו, נעים הליכות ואיש שיחה נלבב, – התוודע אל אחיו יוצאי ארצות המזרח, והם התוודעו אליו, כאן בישראל, ובייחוד בירושלים, שנודעה כעיר השבטים, וכן גם בקהילות גלותם.

הוא הירבה שיחות עמם, ביקר במשכנותיהם ובבתיהם ובבתי כנסיותיהם, וקירבם אל ביתו ואל מעשיו, ו[…]¹ והם כאגודה אחת, כבני משפחה אחת. ולפי שבעת ההיא היו האשכנזים מזה והספרדים ועדות המזרח מזה, ולא קרב זה אל זה, היו אישיותו ומעשיו של יצחק בן־צבי בתחום הזה כמין מאיץ לסילוק מחיצות ומסַכים שביניהם, בין שהיו אמתיים ובין שהיו מדומים. יצחק בן צבי הבין והאמין שאין אומתנו אומה, ושיבת ציון של ימינו לא תהיה שלמה, אלא לכשיתמזגו שבטי העולים אלו באלו ויהיו לבשר אחד; מכאן ואילך חסל סדר הרתיעה וההסתייגות של אלו מאלו. מכאן ואילך החלו להתעניין אלו באלו וללמוד את מה שצריך ללמוד עליהם. מכאן ואילך היו מתקרבים אלו עם אלו וכמו חזרו והותרו השבטים לבוא זה בזה; מכאן ואילך החל התהליך הקשה והנפתל של מיזוג השבטים, אשר לשמחתנו, כבר כבש לעצמו מאז כיבושים של ממש, מפליאים ומופלאים, סמוכים ונראים, עד שכל מערכות חיינו ורבדי חברתנו מלאים ממנו וחיים על־פיו.

ולא זו אף זו: עד שלא ניגלה הוא ליהודי המזרח, והם ניגלו לו, – נודעו בארץ היהודים המכונים ספרדים, שהיו בעלי חזקה ובעלי מעמד, אך ביניהם לבין האשכנזים לא שררו יחסי קירבה בלתי אמצעיים. כך האשכנזים מן הישוב הישן, וכך האשכנזים החדשים, אנשי העליה השניה, שהיו מזומנים להיות עובדים עבודות כפיים ולימים גם חקלאים בעוד שהאצולה הספרדית דאז לא נטתה לקבל על עצמה מהפך זה, אף על פי שרבים מבניה היו עניים וזקוקים לפרנסה.

בן־צבי לא התרחק מאותם ספרדים כפי שנטו אחרים להתרחק. תרבותם הייחודית, דברי ימיהם בגלות ספרד ובארץ־ישראל, הליכות חייהם והתאצלותם – יקרו בעיניו ונכבדו.

בד בבד עם זאת, הוא קירב והעלה ורומם, – בלבביות ובחמימות יתרה, – את התימנים מזה, ואת הנקראים עדות המזרח מזה, משך אליהם חסד וחיבה הן מצד האשכנזים והן מצד הספרדים, שגם ביניהם לבין עדות המזרח וביניהם לבין עצמם, היו מסָכים, הוא החיש וזירז את קירובם של עדות המזרח ואת ההתקרבות אליהם, שכן הללו היו אנשי עבודה, יגיעי כפיים, ובהם נשתמרה מקוריות יהודית מופלאה, שהאומה, בעת יקיצתה, זקוקה היתה לאותן ידים עובדות, ולאותה מקוריות יהודית, כשם שהיא זקוקה לאותם יהודים גופם, לתמימות שבהם, לאמונה שבלבם, ולעבודה הקשה והיצרנית שהם מוכנים לעשותה, ללא חיבוטים אידיאולוגיים אלא כדבר המובן מאליו.

המדובר הוא בזמנים, שהרוח, האמונה ויגיע הכפיים, עדיין היו ערכים מבוקשים.

לימים הקים את מכון בן־צבי, אסף על־יד על־יד, ומפרט לפרט ריכז בו חומר רב, – ספרים ומחקרים, מודפסים וכתבי־יד, עתונים ומחברות, וידיעות רבות מפי חכמים וזקנים, ונעשה מכון בן־צבי תלפיות לחוקרים ולמתעניינים, שגם אותם קירב ועודד יצחק בן־צבי. המכון הגיע לרמה אוניברסיטאית מעולה, והיה לכבוד ולתפארת למייסדו ולמוסדות המחקר האוניברסיטאים כאחד.

כן פתח ביתו־צריפו, – ארמון התפארת של נשיא המדינה כפי שעוצב על־ידו ועל־ידי רעיתו רחל תיבדל לחיים ארוכים, לעריכת מסיבות החודש, עם כל אחד ואחד משבטי ישראל, והיו אותן מסיבות הזדמנות נלבבת לקירוב לבבות, ולפתיחת לבבות ופיות, שכל שבט יספר את סיפורו.

יצחק בן־צבי אסף הרבה מנדחי ההיסטוריה של היהדות המזרחית והכניסם אל אוצרה של ההיסטוריה היהודית הכללית כשהיא ממורקת ומפורשת ומוצבת על אדני האמת והצדק והאיזון הנכון.

וכאשר בא מועד קיבוץ הגלויות הנשגב, סמוך להקמת מדינת־ישראל ולאחר ליל החשכה של השואה, – עמד יצחק בן־צבי ופירש מניעי עליה רבתי זו פירוש נכון וקצר, בבחינת מועט המחזיק את המרובה, ובכך נתן תשובה קולעת לתהיות ותמיהות, והפריך דעות קדומות שאמנם קיננו בלבבות אך ליבא לפומא לא גלי. (ר' מאמרו “גולת ישראל ותקומת מדינת ישראל” בספרו “נדחי ישראל”).

אין תימה, שיהודי ארצות המזרח אהבו אותו והעריצו אותו, כאָב־להם, יותר משאהבו והעריצו כל מנהיג אחר. עדות מובהקת לאהבה זו – הרבבות אשר נקהלו ופרצו בהלוויתו. עדות חזקה מזו – זיקתם לכתביו, לפעולות המחקר שפתח בהן, והיענותם לבוא לכל כינוס ומעמד הנעשים לשמו ולהמשך פעלו.

אכן, ייחודו זה הוא מרכיב חשוב בין מרכיבי גדולתו הנודעת והוא יהיה זכור לטוב לדורי דורים.

* * * *

בכנסת, ט"ו בחשון תשל"ז, 8.11.76

חברנו, חבר־הכנסת צבי גרשוני ז"ל, הלך לעולמו בזמן פגרת הכנסת, ובגלל הפגרה והחגים לא ניתן לנו עד כה להתייחד כראוי עם זכרו.

צבי גרשוני נלקח בינינו בפתאומיות מחרידה; הוא נפטר תוך כדי עבודתו, תוך כדי התכוננתו לשאת דברו בועדת הכספים של הכנסת, שבה היה חבר מתמיד ומסור.

עליו יש לומר בלשונו של ביאליק:

  היה איש וראו: איננו עוד;

  קודם זמנו מת האיש הזה

  ושירת חייו באמצע נפסקה;

  וצר! עוד מזמור אחד היה לו –

  והנה אבד המזמור לעד,

  אבד לעד.

צבי גרשוני היה מאנשי הסגולה של תנועת העבודה החלוצית בישראל ואחד הבנים הבונים של ההתישבות הקיבוצית.

במשך שבע שנות חברותו בכנסת התחבב – גם על אלה שלא הכירו אותו מלפני היותו חבר הכנסת – בשל שקידתו במילוי תפקידו ומסירותו לשליחותו הציבורית; בשל נאמנותו לערכים החלוציים והציוניים, שדבק בהם מנעוריו ועד יומו האחרון; בשל הרעיונות המקוריים שהגה וביטא, הן בועדת הכספים והן במליאת הכנסת; ובייחוד בשל נועם הליכותיו, סבר פניו ורוח הידידות והחברות שבה נהג עם חבריו ועם כל אדם שניקרה בדרכו.

צבי גרשוני ידע להילחם על דעותיו, בעקביות ובהתמדה, בלי לזלזל בדעותיהם של אחרים ובלי להכאיב לזולתו.

וכאשר נקלעה תנועת העבודה לתוך המחלוקת הטרגית, הידועה כפרשת לבון נטל בה חלק פעיל ביותר; אך בפעילותו זו לא נגרמה פגיעה בכבודו או ברגשותיו של מישהו ולא נותרה שום טינה בינו לבין מישהו מאלה שחלק על דעתם והתווכח איתם.

צבי גרשוני ייצג באישיותו ובאורח חייו את העיקרי, הנצחי והבלתי משתנה שבאידיאה ובמעשה הציוני הסוציאליסטי: עלית יהודים וקליטתם בארץ, בנין הארץ וטיפוח חברה חלוצית המושתתת על שוויון, דימוקרטיה והעדפת צרכי הכלל. ייצוגיות זו נראתה בעליל גם בתפקידו כחבר בכנסת ובועדותיה.

את פרקי חייו, עשירי המעש, פתח צבי גרשוני בארגון החלוץ בבסרביה וסיים אותם בתביעה מן הכנסת לדון על הדרכים להגברת העליה מארצות המערב; את הנושא הספיק להציג בכנסת; אך למרבה הצער הוא נפטר בטרם שהספיקה הכנסת לקיים בו דיון מקיף כפי שהוא רצה.

המנוח קיבל על עצמו שליחויות שונות, שחברותו בכנסת היא אחת מהן, ונחשבה כשליחותו האחרונה. אך גולת הכותרת של שליחותו ופועל־חייו היא מסירותו לקיבוץ “ניר־עם” ולתנועתו.

חבריו בקיבוץ ובתנועה כולה, ידידיו בכנסת, מכריו ומוקיריו הרבים, הצטערו מאד, יחד עם בני משפחתו, על הסתלקותו ללא עת.

זכרו יהא שמור לנצח בתולדות תנועת העבודה וההתישבות הקיבוצית ובתולדות בית־הנבחרים של מדינת־ישראל.

בשם כל חברי הכנסת ובשמי אני הנני מגיש כוס תנחומים לרעיתו, לצאצאיו ולחברי קיבוצו הנמצאים אתנו במעמד זה של התייחדות עם זכרו.

בכנסת, ט"ז בתמוז תשל"ג, 16.7.73

שָׁלמו שבעת ימי האבל על פטירתו של פרופ' בן־ציון דינור ואנו מתייחדים היום עם זכרו.

בכל יראת הכבוד לפני דמותו רבת הפנים ועתירת הפעלים של המנוח – כגדול בתורה ובחכמה, כמחנך שהעמיד תלמידים הרבה, כהיסטוריון של ישראל בגולה וישראל בארצו, וכמנהיג בדורו – יורשה לי, במעמד זכרון זה, להצביע על קווים אחדים של דמותו, אשר בהם ובשכמותם הצטיין כאחד מחכמי ישראל הגדולים.

אחת – הוא היה צמא לימודים ודעת עד בלי רווייה; מה שלמד מרבותיו – והוא למד מהם הרבה – הגדיל צמאונו ותשוקתו לדעת וללמוד עוד ועוד, ושימש לו נקודת זינוק ללימודים עצמיים מוגברים ולמחקר, בתחומים רבי־היקף ועמוקי־חקר, עד שנעשה אחד המלומדים הגדולים ועתירי הידע שבדור, שהכל צריכים לו ותורה יבקשו מפיהו.

שניה – הוא לא הצפין עצמו במגדל השן של עיון ומחקר אלא שינס מתניו ויצא להרביץ תורה לרבים, גדולים וקטנים; וכיוון שלימד לאחרים ולמד לעצמו, בעת ובעונה אחת – נמצאת תורה שהיקנה לתלמידיו מתקיימת בו כשהיא מועשרת כהנה וכהנה ומלוטשת בכוּר הלמידה, על דרך מה שאמר רבי חנינה (תענית ז'): “הרבה למדתי מרבותי ומחבריו יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן”.

שלישית – הוא העמיד בחייו תלמידים הרבה, מהם שהיה מורם ומחנכם, מתחילתם ועד בשֵלותם, מהם ששמעו לִקחו כמרצה באוניברסיטה, בסמינרים ובימי עיון, ומהם שלמדו דעת – ורבים עוד ילמדו – מפי ספריו המרובים.

רביעית – הוא הניח אחריו ירושה גדולה של ספרי מחקר והגות, ששקד עליהם כל ימיו, מקצתם כבר ראו אור ומקצתם עדיין בכתובים; אנו אחוזי פליאה והתפעלות מול עושר ידיעותיו, עצמת זכרונו וצדקת פזרונו, כפי שהם משתקפים בכתביו, המבוססים ובנויים על מקורות ותעודות אשר חיפש והוציא ממטמונים.

חיבוריו הגדולים משמשים וישמשו לא רק מאגר חשוב, אלא גם מורה דרך, ללומדים, למעיינים ולחוקרים, הנושאים ושעתידים לשאת שמו, על שפתותיהם ובחיבוריהם, כמורה ורב, שהכין לתלמידיו די מחסורם.

חמישית – הוא הקדיש מיטב תלמודו ועמלו להתמודדות עם חקר ההיסטוריה של עם ישראל – “ישראל בגולה” ו"ישראל בארצו" – כשהקו המנחה שלו: שלשלת הזהב והקשר, אשר לא יינתק, של אחדות הקיום היהודי, שחוליותיה העיקריות וההדוקות ודבוקות זו בזו הן: תורת ישראל וחכמתו, הכמיהה לציון והשיבה אליה, הקמת מדינת ישראל ובנין חברה המושתתת על צדק ושוויון.

ששית – הוא קיים בידו תלמוד ומעשה, שכן תלמוד מביא לידי מעשה ותחילת מעשה וסופו – במחשבה תחילה, וכל מעשה שאין עמו תלמוד ומחשבה, סופו שמשמעותו ותכליתו נבלעים בו וכאלו לא היו.

מכאן דבקותו בתנועת העבודה הציונית, ושימת חלקו עם ראשוניה, חלוציה, הוגי דרכה והיוצאים בשליחותה.

לא אפרט את כל מעשיו בתחומי החינוך, המחקר וצרכי הציבור, שכאמור מרובים הם מספור. רק אזכיר, שכאשר כיהן כחבר הכנסת הראשונה ובייחוד כאשר כיהן כשר החינוך והתרבות בממשלת ישראל בכנסת השניה, היו לנו הזדמנויות שונות לשמוע אותו נושא דברו מבימה זו, כשהוא אץ להטעין לנו הרבה תוכן, והרבה ידע ומקורות, במעט הזמן שעמד לרשותו ולרשותנו, וכולנו התברכנו בכך שאיש יוקד, ובעל שיעור קומה רוחני כמותו, נמצא בתוכנו באותה תקופה של צעדים ראשונים, של הנחת אבני יסוד ושל עיצוב דמותנו כמדינה עצמאית ועם בן־חורין.

אחת ההזדמנויות הבלתי נשכחות, שחוקרי הפרלמנטריזם עתידים לתלות בה תלי־תלים של פירושים ומשמעויות, היתה זו כאשר שר החינוך והתרבות, פרופ' דינור, נשא בכנסת, הפרלמנט הצעיר של מדינת ישראל, משא לזכר הרמב"ם, במלאת שבע מאות וחמישים שנה לפטירתו.

כל שכן, שהכנסת והעם בישראל, לרבות תינוקות של בית־רבן, יזכרו לפרופ' דינור, בהכרת תודה, את שורת החוקים שיזם, הכין והביא לאישור הכנסת, שכל אחד מהם קובע ברכה לעצמו וייחוד לעצמו, ומכל אחד מהם נשקפים קווי דמותו האישית, השקפת עולמו הרוחנית וגישתו ההיסטורית, ואלו הם: חוק חינוך ממלכתי, תשי"ג–1953; חוק זכרון השואה והגבורה ­"יד ושם", תשי"ג–1953; חוק מועצה להשכלה גבוהה ולמחקר, תשי"ג–1953; חוק המוסד העליון ללשון העברית, תשי"ג–1953; חוק הארכיונים (מהדורה קמא), שנתקבל בתשט"ו–1955.

חברי הכנסת, אמרתי מעט ושיירתי הרבה.

* * * *

א.

בכנסת, כ"ב באדר ב' תשל"ג, 26 במרץ 1973

חברי־הכנסת, אתמול לווינו למנוחת עולמים את הסופר חיים הזז נשיא אגודת הסופרים.

חיים הזז – סופר גדול, יוצר גדול ואמן גדול, אחד הגדולים בסופרי ישראל בדורותינו.

חיים הזז – סופר האומה כולה, סופר כל העדות והשבטים, סופר לדור ולדורות, שיצירתו המפוארת חובקת זרועות עולמם הווייתם, מאורעותיהם ועלילות חייהם של שלושה דורות, דורנו זה ושני דורות שקדמו לו, ובאספקלריה של יצירתו נשקפים, באדיר, ההיסטורה רבת התלאות והפגעים של עמנו; כיסופי הגאולה האפופים ערפל, מסתורין ומרידות; תקופת המעבר שבין גלות וגאולה על ציפּיותיה, אכזבותיה וקרבנותיה; ועל כולן משאת הנפש לעתיד שכולו טוב לישראל ולעולם.

חיים הזז – סופר עברי כביר־כוח ומושל ברוח; עשיר־אדיר בעוז הביטוי, בכושר הדימוי ובאמנות התיאור. לשונו של הזז, עברית רהוטה ומלוטשה, שופעת חן וחכמה ואורות צבעונין של אסוציאציות, מבושמת בכל מיני בשמים ונובעת ממקורות היצירה של ספרותינו הקדומה, ולא עוד אלא שתחת קולמוסו החד והחריף של חיים הזז חידשה הלשון העברית את נעוריה והיתה לה עדנה.

בימים של תסיסת המהפכה ברוסיה, בעיצומה של מלחמת האזרחים באוקראינה, עקר הזז ממחוז הולדתו קייב, נדד לקושטא, שם החלו להתרקם סיפורי המהפכה שלו. ומקושטא לברלין, ומברלין לפריס וממנה לירושלים, בית הציפיות והתקוות, ומרכז קיבוצם והתקבצותם של שבטי ישראל, ממזרח וממערב, עם שבעים לשונות בפיהם ושבעים תרבויות בידיהם, שכאילו מבדילות ביניהם, פעמים דוחות ופעמים מקרבות. ירושלים זו של מטה וזו של מעלה, של ההווה והעבר והעתיד, היתה לו להזז כמצפה גבוה, שממנו אפשר לראות בעליל את העם כולו, את תולדותיו ותרבויותיו, לוחות ושברי לוחות, משבּריו וגליו, מאבקיו ותהפוכותיו. וכאן התוודע הזז אל אחיו: כל שבטי ישראל. לא רק האשכנזים הוותיקים והחדשים, ציונים ושאינם ציונים, לא רק אנשי העליה השניה מרוסיה, אלא גם כורדים היוצאים מכורדיסטאן, ובוכרים העולים מבוכרה, ופרסים הבאים מפרס, וספרדים אצילים ומיוחסים, ותימנים צנועים וצנומים, שכולם משמשים חומר ולבנים לבניינו מחדש של העם, שנחרב בגלות, וכולם עמלים ללחמם ושומרים אמונים לכל שקיבלו בירושה מאבותיהם, בין שהוא הלכה למשה מסיני ובין שהוא ממנהגי העולם, שבקרבו חיו חייהם מדורי דורות.

סופרים הרבה יש לאומה זו ולדור הזה. מהם שמקור השראתם נובע ממחוז ילדותם – העיירה היהודית בגולה מהם שהחיים והמאורעות בארץ־ישראל, לפני קום המדינה ואחרי קומה, משמשים סדן ליצירתם, ומהם המתבסמים בציצים ובפרחים של ספרות העולם.

אך לא נודע ביניהם סופר כחיים הזז, שהעז לחדור לתוך הווי רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב, וכאילו זר לו, והצליח לעשותו כמיכרה זהב של ספרות עברית דשנה ורעננה. הוא פרץ מעגלים והרחיק מחיצות, על הספרות העברית, והרחיב תחומיה ואופקיה על ארבע כנפות העם היהודי וההווייה היהודית כשבמרכזה יהדות רוסיה, אוקראינה ופולין – מזה, ויהודי אסיה ואפריקה מזה עד שנעשתה לו הווייתה של כל הגולה היהודית כמדורה אחת וכל שבטי ישראל בארץ־ישראל כעיסה אחת.

הוא מדד והביא את שבטי ישראל ועדותיו אל עולמה של ספרות ובכך הביא את ברכת תבואתה של הספרות העברית אל כל שבטי ישראל ועדותיו, ולא עוד אלא שמכאן ואילך החלו להיראות ניצנים יפים של סופרים מקרב אותם השבטים והעדות, שעד כה לא היו מצויים בה.

הייתי מדמה את יצירתו של הזז למתים שהחייה יחזקאל. הוא נראה כמי שעמד בתוך הבקעה של הוויית עם־ישראל בדורות הללו, וראה והנה היא מלאה עצמות, יבשות מאד. הוא עבר עליהן סביב־סביב, קירב עצם אל עצם והקרים עליהן עור וגידים, ומארבע רוחות של ספרות ואמנות הביא רוח והפיח בעצמות הללו, עד שחיו וקמו על רגליהם והנה הם חיל גדול מאד, לתפארת לו ולהנאת הכלל כולו.

כך פתחו סיפורי המהפכה וסיפורי העיירה של הזז עולמות רחוקים וזרים גם לפני קוראים צעירים שהם עצמם, או הוריהם, באו מארצות אסיה ואפריקה. וכך טילטלה את כולנו סערת הנפש “בקץ הימים”, ורטט אחז בנו למקרא תיאורי הגבורה הנוראה־הוד של לוחמי המחתרת שעלו “בקולר אחד” ואתו יחד התבשמנו “בחגורת מזלות” – תיאור קליטתם והתיישבותם של עולים מגלויות שונות בחבל לכיש; אך בולטים בהיקפם ובכמותם סיפוריו התימניים של הזז: “יעיש” על שלושת כרכיו, וה"יושבת בגנים", ועוד סיפורים בודדים אחרים, הינם גולת הכותרת של יצירתו הבין־שבטית והבין־עדתית, שעליה תפארתו ותפארת העם כולו.

ביכורי סיפורו “יעיש” נתפרסמו ב"מאזנים" לפני כשלושים־וחמש שנה, תחת שם מושאל “זכרי אוזלי”. תהיתי על השם הזה, הנראה כשמו של יהודי מתימן, אך אינו מוכר לי. לימים ניגלה לי הסוד. התוודעתי אל הזז ונתיידדנו. באחת השיחות שאלתי אותו: אם אינך מן התימנים ובתימן לא היית מעולם – מניין לך כל הידיעות והפרטים, הרשמים וההתרשמויות, שכך עלה בידך לתאר ולצייר אותן ולהאירן באור גדול כזה. אמר לי: עד שאני משיב לך, ענה לי תחילה על שאלתי: האם אמת סיפרתי ותיארתי. אמרתי לו: יעיש, גיבור סיפורך, בעיני ראיתיו ומבשרי חזיתיו. ואז השיב ואמר לי: מולדת יש לנו ושמה יהדות. הווייה משותפת יש לנו – היא ההווייה היהודית. מורשת אחת לנו, שאף על פי שנתפזרה לבין האומות, ואף על פי שעברו עליה גלי־גלים של רדיפות ותלי־תלים של תהפוכות – נשארה כמות שהיא, זכה וברורה, כמטבע של זהב, שאפילו מעפרים אותה בעפר ומבוססים אותה בבוץ נשארת זהב כמות שהוא. היא שעמדה לנו, והיא שעמדה לי לבוא בשערי חייה של גלות תימן ולהתהלך במשכנות שבטי ישראל ממזרח, כאילו אני בביתי ובמשפחתי; אותה הווייה ואותם רחשי־לב ורגשי־נפש וארחות־חיים, הכל דומה ודומה לדומה.

אותה שעה ניגלתה לי, אני, דמותו של הזז בכל גדולתה היהודית ובכל העוצמה האמנותית והחווייתית שלה.

בהסתלקותו של חיים הזז נחתמה תקופה, שהייתי מכנה אותה “תקופת המלכים והמלוכה” של הספרות העברית בדור התחיה. מי יתן שיצירתו של הזז תאציל מהודה הרוחני ומהדרה הפנימי לא רק על המשך היצירה הספרותית והאמנותית, אלא גם על כל מעשינו, דברינו וארחות חיינו.

* * * *

ב. בטקס קריאת שמו של הזז על שדרה בירושלים

י"א בחשון תשל"ו, 16.10.75

שבח ותודה לעירית ירושלים, חברי מועצתה, ועדת השמות שלה, ראש העיר המכובד וסגניו, שהחליטו לקרוא על אחת משדרות ירושלים את שמו של הסופר הגדול והדגול, חיים הזז ז"ל, שבה חי ויצר מיטב יצירותיו, ואותה אהב מכל אהבה שבעולם.

מנהג נפוץ הוא לקרוא שמות של אנשי־שם, סופרים ומנהיגים ונדבנים, על רחובות ערים ועיירות בישראל ובעולם, ושמא אנו מפריזים בכך.

אך אין כירושלים, עיר הנצח, שכל מי שזוכה ששמו יהא חקוק על כתלי בתיה ורחובה, ונשמע לעתים קרובות מפי עוללים וזקנים, רחוקים וקרובים, הריהו כמי ששמה של ירושלים נקרא עליו, ונותנת מהודה ומנצחיותה על זכרו, והריהו בכלל אותם שנאמר עליהם ונתתי להם יד ושם בביתי ובחומותי וכו'.

חיים הזז, ענק הספרות העברית בדור האחרון, שירושלים ויושביה התכבדו בו, ורבים בישראל ראו בו אחד המאורות הגדולים בעולמן של ספרות ורוח, כל שכן שהוא ראוי להנצחה הזו, שכולה אומרת כבוד.

שמו של חיים הזז ז"ל אינו רק שם שיתנוסס מעל קירות האבן ושלטי הניאון בלבד, שכן שמו מתנוסס מעל יצירתו הספרותית העשירה, רבת ההשראה והחן, ובעלת ייחוד, שאין כייחודה, הן מצד רוח; ותכניה והן מצד לשונה המקורית והעסיסית.

חיים הזז החל דרכו בשדה הספרות כסופר המהפכה ברוסיה, על גילגוליה ותהפוכותיה; הוא עלה והגיע לירושלים, בירת כיסופיו ותקותיו של עם ישראל, ונעשה סופרה ושופרה של הציונות, תנועת התחיה והשחרור, של העם היהודי, הטהורה במעשיה והצודקת במטרותיה מכל תנועת שיחרור אחרת בעולם.

למרבה האירוניה אנו עדים לכך שבעצם הימים האלה נשפכים עליה, בזירה הבינלאומית קיתונות של שיטנה ונאצה, על היותה כביכול תנועה גזענית וזאת מפי גזענים ומדכאים וסוחרי עבדים כסעודיה, אוגנדה ולוב, והם נתמכים על ידי צבועים מזה ומתרפסים מזה.

וכשאני אומר שהזז היה סופרה ושופרה של הציונות אני מבקש שלא תהיה טעות בידי מישהו לראות את הזז כמי שעוסק בשליחות ארגונית, הסברתית או תעמולתית של המוסדות הציוניים. אמנם כשנדרש לכך נענה, אבל זאת רק לעתים רחוקות ביותר, כיון שהוא הקפיד מאד שכל זמנו וכל חייו ופרי רוחו יהיו קודש ליצירתו הספרותית האמנותית.

הזז לא הסתפק בתיאורי העיירה היהודית בפולין וברוסיה, הם ובניהם שהגיעו ובאו לא"י, אלא הלך אל התימנים, והכורדים, והפרסים והבוכרים, וצייר את הווייתם, מרחוק ומקרוב, על אורותיה וצלליה, חשף את המשותף והדומה, ואת השונה והמשונה, ומסיפור לסיפור ומספר לספר העמיד אלו לצד אלו וקירבם אלו לאלו כמי ששוזר פרחים בידיו ונעשו הסברים שמחים ונלבבים.

כך נעשתה יצירתו המונומנטלית של הזז כפסיפס ססגוני, מרהיב עין ולב, שאין כיפיו וכעצמת קיסמו בכל הספרות העברית.

וחבל שלא די הבענו להזז בחייו את התפעלותנו והוקרתנו, ולא די הללנו אותו בפניו, כדי לגרום לו מעט נחת רוח בעולם הזה.

מי יתן, שדוקא עכשיו, תשוב ותאיר יצירתו הספרותית במלוא אורה, ויתבשמו בקריאת ספריו זקנים ועוללים, קרובים ורחוקים; ואז יכירו וידעו כולם, מי היה הסופר המופלא ששמו יתנוסס, מעתה ועד עולם, על השדרה היפה הזאת.

* * * *

כנרת, ד' בתשרי תשל"ד, 30.9.73

אברהם הרצפלד, הלך לעולמו בשיבה טובה, בגיל הקרוב לתשעים שנה, גיל שלפי כל מושג אנושי נחשב בעליו זקן.

אעפ"י כן, אי־אפשר לומר על הרצפלד שהיה זקן, כל שכן שאין לומר עליו שבע ימים, וודאי שלא היה שבע מעשים.

בנוהג שבעולם, מרבית בני אדם המגיעים לגיל שיבה – זיקנה קופצת עליהם, קומתם נכפפת לפניה, והם משתעבדים לתנאים ולמיגבלות שלה, בטובתם ושלא בטובתם.

מכאן ואילך הולכת ורווחת מחשבה לא טובה, של אחרים עליהם, וגרוע מכך של עצמם על עצמם, שהנה הם כבר שבעי ימים. לאמיתו של דבר המושג “שבע ימים” הוא חסר שחר ואין לו על מה שיסמוך.

יכול שיגיע אדם ל"ימים אין חפץ בהם", בין מחמת זיקנה קשה ובין מחמת יסורים ופגעים, שבאו עליו, גם כשהוא רחוק עדיין מרחק רב מן הזיקנה. אך אדם שבע ימים – לא היה ולא נברא!

*

כיוצא בזה נוהגים הבריות לומר על אדם, בייחוד אם הוא רב־פעלים, שהלך לעולמו שבע מעשים. גם מושג זה מופרך מעיקרו. מקובלנו שאין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו. יכול שאדם מגיע לכלל רפיון ידים, או רפיון רוח, או רפיון רצון, בין מחמת זיקנה מתשת ובין מחמת יסורים ופגעים, שבאו עליו, גם כשהוא רחוק עדיין מרחק רב מן הזיקנה. אך אדם שבע מעשים – לא היה ולא נברא.

אברהם הרצפלד נימנה עם יחידי הסגולה, בני עלייה מועטים, שהזיקנה לא קפצה עליו; שלא כפף קומתו לפניה ואל נשתעבד לתנאים ולמיגבלות שלה; שהבריות לא חשבו עליו וגם הוא לא חשב על עצמו, שכבר הוא שבע ימים, והכל מסכימים שיצא מן העולם כשהוא רחוק מלהיות שבע מעשים.

ואעפ"י שאנו עומדים במעמד של מספד ואזכרה. ואולי דוקא משום כך, מן הראוי שנתהה על הגילוי המופלא הזה ששמו הרצפלד, שימי זקנתו לא ביישו את ימי צעירותו והם הוסיפו להיות ימים שיצרי היזמה, העשייה, המעורבות והדאגה לכלל ולפרט לא פסקו בו ולא נצטמצם שיעורם והיקפם, וגם פירותיהם לא נתמעטו.

האם גילוי זה הוא תכונת־אופי שהאדם מתברך בה מתחילת ברייתו, או שזהו פרי חינוך עצמי, שהאדם מטפח לעצמו בעצמו? ושמא נסיבות שהזמן גרמן, או סביבה חברתית שהאדם נקלע לתוכה – הן הן שמשפיעות עליו?

דומני, שלגבי הרצפלד אפשר לומר, שכל הדברים הללו חברו יחד כדי לעשות את הרצפלד למה שהוא היה, מתחילת דרכו, אי־שם בעיירה יהודית באוקראינה ועד סוף דרכו בחלקת־מכורה, כאן בכנרת.

ומשום כך, משום שאישיותו המופלאה והיוצאת מן הכלל של הרצפלד, קובצה ועוצבה, ביודעין ושלא ביודעין, על־ידי מרכיבי השפעה שונים, – היה הוא שונה, שוני בולט, לא רק מבני אדם רגילים אלא גם מאישים אחרים, רבי מעש והשראה, בני דורו ושאינם בני דורו.

הרצפלד היה שונה, לא בלבד בשלא אבה להיכנע לתלאות הזיקנה, ונאבק עמה עד רגעי חייו האחרונים; הוא היה שונה בדברים רבים: ברוח חייו, בתכונות אופיו, ביעדים ובמטרות של פעילותו הציבורית, במנהגו עם אישים ועם מוסדות, וביחסיו עם בני־אדם שנזקקו לו, או שארחו עמו לחברה.

*

אורח חייו, – לחם לאכול ובגד ללבוש. מעט שינות ומעט תנומות. ימיו ולילותיו, שבתותיו וחגיו, הגיגיו ומעשיו, – הכל קודש למילוי שליחותו. חייו היו חיים שאין בהם לא מתאוות הקנין הפרטי ולא מחמדת האינטימיות של אדם בביתו; ביתו שלו לא היה אלא אחת התחנות שאליהן נטה ללון, וכשמואל הרואה, כן היה גם הרצפלד, שכל מקום שבא שם ביתו; גם משפחה פרטית לא היתה לו – אבל כל משפחות ישראל היו כמשפחתו.

בהליכותיו ובכתנהגותו לא ניכרה התשוקה להתנשא, להימנות בין נבחרים ובעלי חשיבות ומעמד וגם לא שאיפה לשלוט באחרים; אפילו אנשים, שעבדו במחיצתו, שהעביד אותם עבודה מרובה וקשה –לא התנשא עליהם ולא עשה עצמו מושל בהם.

דרכי עבודתו, – דלת פתוחה, פנקס פתוח ויד רושמת; וסמוך לכך, ובתוך כך, פעילות ועשייה, שאינה יודעת גבולות ומיגבלות, לא של זמן ולא של סמכות ולא של כללים מקובלים.

יתירה מזו: הרצפלד לא המתין עד שמישהו יטיל עליו תפקיד או יבחר בו כאחד הנבחרים. “בלי הרצפלד”? קרא ברל כצנלסון מנהמת לבו – כמדומני בשנת 1940, כאשר לועידת מפא"י הביאה ועדת המינויים הצעה להרכב המרכז החדש, והרצפלד לא נכלל בו.

אעפ"י כן, הרצפלד היה תמיד הרצפלד, בין שמוסד כלשהו בחר בו, ובין ששום מוסד לא בחר בו.

תכונות אופיו, – קשיחות ותקיפות, הנובעות ממקור לא אכזב של אהבת הבריות, ואהבת חסד, ורצון עז למנוע עוול ולתקן מעוות, וגם לנהוג לפנים משורת הדין.

*

היעדים והמטרות של פעילותו הציבורית היו, כל דבר, וכל נושא, וכל אדם. קדימות ראשונה הוא נתן, כידוע, לכל הכרוך באדמה, גאולתה, עיבודה וההתישבות עליה.

הקרקע, תקציבי העליה על הקרקע, תקציבי הביסוס, המים, בניני מגורים ומיבני הציבור, ההלוואות והקונסולידציות – פעמים היו לו כתאניה ואניה ופעמים כשירים ומזמורים; הוא הגה בהן ביומו ובלילו, בעת ישיבה ובעת נסיעה, פעמים בקול בוכים ופעמים בשאגת אריה מרעידה ומחרידה. ליעד הזה הקדיש את עצמו, והתקדשה בו משפחת האדמה, במשך כארבע או חמש עשרות שנים.

היו ימים, ימים של התישבות האלף וימים שקדמו להם, ועל כולם ימי התישבות “חומה ומגדל”, שהרצפלד היה הדחפור שעקר מכשולים, מבית ומחוץ, מלפני המתישבים, לזרמיהם ולתנועותיהם; שבסופה ובסערה דחף וסילק מחסומים מלפני ההתיישבות – בכל מקום, וביפה שעה אחת קודם.

(ויורשה לי לגלות הרהורי דמיון אישיים שלי, מן הימים ההם, כאשר הרצפלד היה מסעיר את ארץ־ישראל, יום יום, בכיבושיו ובעליותיו על הקרקע. בהקים כבחלום דמיתי שעתידה ארץ־ישראל זו, של הרצפלד ושלנו, להיראות כגן־עדן גדול, מלא אילנות ודשאים, ובמרכזו מתנוסס עמוד רם ונישא שאינו אלא דמותו המאירה והשמחה של אברהם הרצפלד.)

תהא זו אמת יציבה, נכונה וקיימת, אם נאמר, שאלמלא עמד לה להתישבותנו הרצפלד של הימים ההם – ספק אם היתה ההתישבות מגיעה למקום שהגיעה, וספק אם כוחה וכיבושיה של מדינת־ישראל, לעת קומה, היו מספיקים להגיע למקום שההתישבות ההיא לא הגיעה אליו.

לימים זכינו לכך, שאדמת ארץ־ישראל כולה, היתה לנו שוב לנחלה. והיא פושטת זרועותיה לפני המתיישבים היהודים בין שהם עולים חדשים ובין שהם ילידי הארץ וגידוליה ואומרת להם: בואו אלי והתיישבו במרחבים שלי.

גם תקציבי ההתישבות יצאו מכלל הדחק והקימצוץ של התקופה הטרום־מדינתית, ועלו על דרך המלך של תקציבי המדינה. תקציבים של עין־טובה ויד־רחבה לכאורה אפשר היה לומר – מכאן ואילך נתמעט הצורך בהרצפלד. ולא היא. הרצפלד הוסיף לתת להתישבות המדינתית – החל מן ההתישבות ההמונית של העולים החדשים מארצות אסיה ואפריקה ועד להיאחזויות ולהתנחלויות שלאחר מלחמת ששת הימים, לכולם נתן ממיטב אהבת־לבו, דאגתו, נסיונו ולהט התלהבותו.

*

הרצפלד מעולם לא הסתפק בתפקיד של אב למשפחת האדמה, רשת פעולותיו ופעילותו היתה פרושה על פני נושאים שונים, שהצד השווה שבהם, או המכנה המשותף שלהם הוא שלא נמצא להם אב ודואג אחר; נושאים יתומים – אם אפשר לומר כך – הרצפלד היה להם לאב מסור ונאמן. קשה לפרט את מכלול הנושאים הללו במעמד זה, מחמת הסכנה של שיכחה או פסיחה, ושמא על יד כך נחטא חלילה בהמעטת דמותו ודמות מפעליו רבי הצורות והגוונים של הרצפלד.

אולם, אם נכוין מחשבתנו אל נקודת המוצא של אותם הנושאים, נמצא, שהיא: האדם, האדם שמֶטָה ידו וצריך להושיט לו יד מסייעת כדי לחלצו ממצוקתו; האדם שקופח, בשוגג או במזיד, וצריך למנוע עוולה ממנו; האדם שאינו יכול להסביר את עצמו וצריך להיות לו לפה, ולזעוק במקומו ובשמו; האדם הזקוק שינהגו עמו לפנים משורת הדין וצריך ללמד עליו סניגוריה; האדם שהגיע לגיל זיקנה וצריך לדאוג שלא יהיה עזוב ומוזנח; האדם החולה או התשוש – שלא יסבול ושלא יתבזה; וכן שליח הציבור שהלך לעולמו – שלא יישכחו זכרו וזכר מעשיו.

*

תנועתנו נתברכה באישים רבי־פעלים, שכל מי שלבו לבניין הארץ ולתקומת עם־ישראל, יכול לומר בענווה: יהי חלקי עמהם. אך היסוד השולט במעשי רבים מהם הוא השאיפה וההתמכרות לפרוייקטים, למיבצעים ולמפעלים גדולים, ודומה כאילו ההסטוריה לא תברך אותם אלא אך ורק על מעשים בעלי “סדר גודל” מרשים. אנו אומרים להם בלב שלם: תחזקנה ידיכם במעשיכם אך מאליה מזדקרת השאלה: יום קטנות מה תהא עליו? מי נטל עליו, או מי יטול עליו להאזין, ולהושיט יד־עזר, לאדם הפרט בדאגותיו הפרטיות; מי יקשיב לאנחותיו מחמת קיפוחו או עלבונו, האמיתיים או המדומים. מי האיש אשר נוכל לומר עליו: אשרי משכיל אל דל?

ביאליק אמר: “מי בז ליום קטנות – הבוז למתלוצצים”. בזכרוני ובתודעתי נחרתה מימרא מפיו של חיים ארלוזורוב בנאום שנשא באסיפת הנבחרים השלישית, בחורף של שנת תרצ"א. הוא אמר אז בערך כך: מוטל עלינו לעסוק בקטנות, שבסיכומן נגיע לידי הגדולות, שאנו נושאים נפשנו אליהן; בתנאי שלא נמצא עצמנו שוקעים בים של פרטים קטנים.

הרצפלד התהלך בגדולות ועסק בהן, אך יחד עם זה לא בז ליום קטנות וגם לא שקע בים של פרטים קטנים.

בכך, ניכר השוני והייחוד האישי של הרצפלד.

*

ועוד צד נוסף של שוני וייחוד היה בהרצפלד והוא במנהגו עם אישים ועם מוסדות, וביחסיו עם בני אדם. את האישים שהוא התהלך והכיר – העריך והוקיר. זוכרני את דבקותו בברל כצנלסון. כל אימת שבאתי להתדפק אצל ברל, בייחוד בימי שבתות, מצאתי שם את הרצפלד. וכך היתה דבקותו בשמואל יבנאלי, ובאישים אחרים, מהם החיים אתנו ומהם שכבר הלכו לעולמם.

ראייה ניצחת להערצה שנודעה ממנו לאישים ששירתו את התנועה הציונית, ואת תנועת העבודה, בין במעשיהם ובין בהגותם, משמש אותו מפעל נלבב של יום הזכרון, שבו מוענקות מילגות על שמם, וכן יזמתו הברוכה לקביעת המעמד השנתי לזכר אבות התנועה ומשנתם.

*

הרצפלד היה בעצמו מוסד לכל דבר. יחד עם זאת לא חסך שבט בקורתו וזעמו, מן המימסד ומן האנשים הממוסדים. זעקותיו שבקעו מחדרי המשרדים של הסוכנות היהודית לא"י, שאגותיו וטפיחותיו על השולחן, שבקעו מדוכן המליאה של הכנסת, מחדר הישיבות של ועדת הכספים ומאולם האסיפות של סיעת העבודה בכנסת היו בבחינת “אריה שאג מי לא יירא”.

ואלו ביחסיו עם בני אדם, שביקשו קירבתו, או אָרחו לחברתו, היה הרצפלד איש רעים להתרועע. הוא שר לא רק כדי להלהיב המונים, או כדי לגרש מבוכה ותיסכול בקונגרסים ובועידות. הוא שר גם במסיבת רעים מצומצמת, בין ידידים וידידות, ואותה שעה של השתפכות היתה משעותיו האינטימיות הנפלאות ביותר.

מקרוב נראה הרצפלד כאדם שהעשייה היא התוכן היחיד של חייו ומשאת נפשו. ולא היא. הרצפלד היה איש הגות, בעל חושים עירניים וצופה למרחוק; מחשבותיו, וכן דבריו, גם אם היו לפעמים מחוספסים, היו שאובים מן המקורות העסיסיים של תלמודו, שלמד בישיבה בצעירותו, וניכרה בהם אותה פיקחות יהודית נודעת.

על כך יעידו זכרונותיו המאלפים והמרתקים, והמפליאים בבהירותם ובצלילותם, כפי שהם רשומים בספרו: “הרצפלד מספר”, וכן המון מאמריו ונאומיו; אלא שהיתה להרצפלד יראת כבוד בפני תלמידי חכמים ובפני בעלי מחשבה והגות ומתוך כך הקטין והנמיך עצמו לנגדם והעדיף להביע הגותו בלשון ובאורח ביטוי פשוט ועממי, שהיקנה לו מנה יפה של חן וייחוד.

*

בספרות המדרשית מצאתי כתוב.

באזכרה זו מייסרת אותי השאלה: האם יש, או אין, בדורנו כאברהם הרצפלד.

* * * *