הקדמה

המהדורה הראשונה של ספר זה, הראשוֹן לסדרת הספרים היסטוֹריה כּללית“ מאת פּרוֹפ. א. צ’ריקובר ז"ל, הופיעה בשנת 1935 בהוצאת „אמנות“.

במהדורה השנייה – שיצאה בשנת 1965 אף עודכן תוכן הספר מבחינה מדעית והותאם לתוכנית הלימודים החדשה על־ידי ד"ר ח. תדמור מן האוניברסיטה העברית ומר מ. ליפשיץ מביה"ס התיכון על־יד האוניברסיטה העברית.

בשים לב לדעתוֹ של פּרוֹפ. א. צ’ריקוֹבר ז"ל כי אין לימוד היסטוריה ראוי לשמו בלי ידיעת מקורות היסטוריים, שולבו במהדורה זו קטעי מקורות, אשר הוצאו לאור במהדורות קודמות בספר נפרד, לגוף הספר, ושובצו בין הפרקים המתאימים. למספר המקורות הקודמים נוספו כמה תעודות חדשות, אשר נימנו לפרטיהם בהקדמת העורכים הניתנת להלן.

אמצעי חינוכי זה יקל על התלמיד את הבנת התקופות ההיסטוריות ויאפשר לו לקבל מושג רחב יותר מחיי הציבור בימים ההם. מתוך שיקולים חינוכיים ניתנו בסוף כל פרק ופרק נושאים ושאלות ורשימת ספרים לעיון נוסף.

השמות הלועזיים של מקומות גיאוגרפיים, עמים, אישים, אלים, גיבורים, מושגים ומונחים, אשר מטעמים טכניים קשה היה לנקדם יותר מפעם אחת בתוך טקסט הספר, ניתנו בסוף הספר.

שש מפות, מהן אחת ב־4 צבעים, כולן מצוירות מחדש, ושישים וארבע תמונות, שנדפסו במהדורה זו על ניר אמנותי משובח, מהוים חלק בלתי נפרד של הספר וההפניות אליהן בגוף הספר מקילות על השימוש בחומר הנלמד.

ההוצאה הקדישה תשומת לב מרובה להתאמת הסגנון להישגים החדשים של התפתחות הלשון ולהאחדת הכּתיב העברי.

הבעת תודה:

לד"ר ח. תדמוֹר ולמר מ. ליפשיץ על סיועם החשוב בהוצאת מהודרה זו; להוצאות הספרים, מחברים ומתרגמים על רשותם האדיבה להשתמש במספר קטעי תרגום חדשים מתוך ספריהם ופרסומיהם:

למוסד ביאליק – על הקטעים מתוך האלה ענת, שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות, בתרגומו של פרופ' מ. ד. קאסוּטוֹ ז"ל.

לחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה ולפרופ' ש. נ. קרמר – על קטע מתוך מאמרו בספר ארץ־ישראל ב' „ההיסטוֹריוֹגרפיה השוּמרית“.

לחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה ולד"ר פ. ארצי – על הקטע מתוך מאמרו בידיעות החברה שנת ט"ז, א–ב תשי"א, „שני אספים משפטיים מלפני תקופת חמוּרבּי“.

לחברה לחקר המקרא בישראל ולד"ר פ. ארצי – על קטע מתוך מאמרו ב„בית המקרא“ א': „אוסף החוקים והמשפטים של אוּרנמוּ“.

לפרופ. י. מנדלסוֹן – על קטע מתוך מאמרו ב„חורב“ כרך י"א, ניוּ־יוֹרק: „חוּקי אשנוּנה“.

לד"ר ח. תדמוֹר – על שלוש תעודות אכדיוֹת, מתוך אוסף מקורות שטרם ראה אור.

קטעי המקורות ושמות המתרגמים הוזכרו ברשימת המקורות בסוף הספר.

כולם יעמדו על הברכה.

ההוצאה

הקדמה למהדורה השנייה

זכות גדולה נתגלגלה לידינו לסייע לחברת „אמנוּת“ בהוצאת הספר „המזרח העתיק“, ראשון לספרי „ההיסטוריה הכללית“ של מורנו פרופסור א. צ’ריקוֹבר ז"ל, במהדורה חדשה, המותאמת למסקנות החדשות של המחקר ההיסטורי בתחום תולדות המזרח העתיק ולתוכנית הלימודים החדשה, בהיסטוריה כללית.

מאז נכתב „המזרח העתיק“ נתגלו תגליות רבות ערך ששפכו אור חדש על ההיסטוריה והתרבות בארצות המזרח הקדמון. עיקרי תגליות אלה כגון: מקורה של התרבות במסוֹפּוֹטמיה, שאלת מוצאם של השוּמרים, תגליות מארי, החורים ותרבותם, תגליות אוּגרית, התרבות הפּרוֹטוֹ־הוֹדית – שולבו בספר זה תוך שמירה קפדנית על רוחו של הספר ועל מתכונתו המקורית. בצד שילובן של התגליות החדשות בגוף הספר נערך גם שאר החומר ועודכן לאור המחקר ההיסטוֹרי, הארכיאוֹלוֹגי והפילוֹלוֹגי.

המקורות אשר הופיעו בעבר כספר קריאה נפרד, שולבו לגוף ספר זה כצורתם, ורק ההערות למקורות אלה נערכו ועודכנו לאור האמור לעיל. ההערות למקורות המצריים נערכו על־ידי ש. ייבין, אשר עבר גם על תרגומיו מחדש והכניס בהם שינויים מספר. למקורות אלה ניתוֹספו תעודות חדשות: לפרק ב' – מבחר קטעים ממגילת שׂאנהת (בתרגומו של ש. ייבין). לפרק ג' – חומר משפטי והיסטורי לתולדות מסוֹפּוֹטמיה (בתרגומיהם של פ. ארצי; י. מנדלסון; ש. נ. קרמר וח. תדמוֹר). לפרק ד' – קטעים משירי העלילה האוּגריתיים (בתרגומו של מ. ד. קאסוּטוֹ ז"ל) וּמבחר קטעים ממגילת־ון־אמוֹן בתרגומו של ש. ייבין). לפרק ה' – מסעות נבוּכדראצר לסוּריה וארץ־ישראל (בתרגומו של ח. תדמוֹר). לפרק ו' – קטעים מגליל כּוֹרש (בתרגומו של ח. תדמור).

תעתיק השמות השוּמריים, האכדיים, הבבליים והאשוריים הותאם במהדורה זו לתעתיק המקובל בעברית. לדוגמא: אשתר, חמוּרבּי, במקום עשתר, עמוּרבּי. בתעתיק שמות אלה נקטנו בדרך כלל בכתיב מלא. לדוגמא: אוּרוּכּגינה, אַנוּ, תוּכּוּלְתִי־נינוּרתה במקום אֻרֻכַּגִנַ, אַנֻ, תֻכֻּלְתִ־נִנֻרְתַ, שהוא התעתיק המדעי המדויק.

מלים בבליות כגון: תַמכּרוּם הובאו בהגייתן האשוּרית: תַמכּרוּ.

אשר לשמות המצריים שבדבר הגייתם קיימים ספקות, ניקדנו עד כמה שאפשר את השמות הבאים בגוף ההרצאה ההיסטורית – ואילו במקורות השארנו את רוב השמות בתעתיק העצוּרי כשהגייתם המקובלת מובאת בהערות.

אשר לכרוֹנוֹלוֹגיה, בה קיימים הבדלים מכריעים בין שיטות שונות בקביעת הזמנים באלף השלישי והשני לפסה"נ, בחרנו לנקוט שיטה אחת עקיבה, זו המוּצעת ע"י היוּס וראוּטוֹן במהדורה המחודשת והמתוקנת של:

The Cambridge Ancient History, Revised Edition of Volumes I–II, Fascicle No. 4, 1962.

לבסוף, חובה נעימה היא לנו להודות למר מ. בּרוֹשי, אשר עזר לנו בעבודתנו.

ד"ר ח. תדמוֹר, האוניברסיטה העברית

משה ליפשיץ, ביה"ס התיכון ע"י האוניברסיטה העברית

מבוא

§ 1. המדע ההיסטוֹרי ודרכי לימוּדוֹ.

אנו קוראים בשם היסטוריה לתולדות האדם על הארץ מן הזמן שהאדם החל להשתמש בכתב ולהשאיר אחריו תעודות כּתוּבוֹת. המדע ההיסטורי מבקש להכיר את מאורעות העבר, להבין את אופים המיוחד ואת סיבותיהם ולבאר את חשיבותם לחיי התקופה, העם או האנושות כולה.

ההיסטוריון לומד את חיי העבר מתוך המקורות. מותר לקרוא בשם „מקור היסטורי“ לכל דבר שממנו אפשר ללמוד על חיי העבר, בין שהוא מכתב או תעודה, ובין שהוא בניין עתיק, ציור, פסל או מטבע. המדע ההיסטורי עוסק בעיקר במקורות מן הסוג הראשון, כלומר בדברים שבכתב, כי רק הם מסוגלים לתת ידיעות היסטוריות מפורטות. המקורות מן הסוג השני, הם המקורות האילמים, החשובים להכרת החיים החוֹמריים והתרבותיים של העבר, הנחקרים באמצעות מדע הארכיאוֹלוֹגיה, העוסק בחקירת שרידי התרבות הקדוּמה הנחשפים בשעת החפירות כגון: שרידי בנייה (ארכיטקטוּרה), כלי־בית, כלי־נשק ועבודה, מטבעות, חפצי־אמנות ופולחן. המקורות שבכתב מתחלקים לשני סוגים: התעודות וכתבי ההיסטוריונים. התעודות הן המקור הטוב ביותר, כי הן מספרות לנו על חיי העבר בלי סירוס וזיוף, בעוד שכתבי ההיסטוריונים חשודים לפעמים על משוֹא־פנים. מטבע הדברים, שההיסטוריון המתאר, למשל, את תולדות המלחמה בין עמו ובין עם אחר משתדל לפאר את פעולות עמו ולהשפיל את ערך האויב. ההיסטוריון עלול לטעות מחוסר ידיעה או גם לסרס את העובדות בכונה. על־כן אין לקבל את סיפורו של ההיסטוריון ללא ביקורת, שכּונתה לקבוע את ערך הנאמנות של הסיפור. עלינו לדעת אם ההיסטוריון היה עד־ראייה למאורעות שתיאר או שהשתמש גם הוא במקורות. במקרה הראשון יש לחקור אם הוא עצמו השתתף במאורעות, אם היה בעל עמדה פּוֹליטית קבועה, אם אהב או שנא את האנשים המתוארים על־ידו; במקרה השני יש לקבוע את טיב המקורות שבהם השתמש, הראויים הם שניתן אמוּן בהם אם לאו. לגבי התעודות (כגון מכתבים, כתבי־בקשה, חשבונות, רשימות), ביקורת המקור פשוטה יותר, אין לנו אלא לברר מאיזה מקום ומאיזו תקופה באה התעודה ולשם איזה צורך חוּבּרה.

ההיסטוריוֹגרפיה – כתיבת ההיסטוריה – התפתחה אצל עמים שונים עוד בזמנים קדומים של חייהם ההיסטוריים. בראשונה היו רושמים מדי שנה בשנה את המאורעות החשובים ביותר (מלחמות, ייסוד ערים, בנית בתי־מקדש); כונת רשימות קצרות אלה, שהיו רוֹוחות בבבל ובאשור, הייתה לקבוע את סדר השנים. ברבות הימים התפתחו רשימות אלה והיו לכרוֹניקוֹת ולספרי־זכרונות מפורטים, הבאים לשמור לדורות הבאים את זכר המלכים הגדולים ואת מפעליהם. ספרי־זכרונות כאלה היו נהוגים, למשל, אצל מלכי פרס¹ ואצל מלכי ישראל ויהודה: אלה הם „ספרי דברי הימים למלכי ישראל ויהודה“ המוזכרים בספר מלכים². ברשימות הקצרות האלה בכרוֹניקוֹת ובספרי־הזכרונות המלכותיים, ששירתו על־הרוב את המלוכה ואת הכהונה – אפשר לראות את השלב הראשון בהיסטוֹריוֹגרפיה העתיקה, אולם כבר מראשית צעדיה ניסו כותבי הקורות הקדומים לקשר את המאורעות השונים ביניהם על יסוד השקפה מסוימת ולעמוד על סיבותיהם. כך, למשל, השתמש בעל ספר מלכים בתנ"ך בדברי ימי המלכים כדי לתאר את ההיסטוריה של מלכי ישראל ויהודה מנקודת־ראות דתית המעריכה את המלכים ומסבירה את מידת הצלחתם וכשלונם לפי מידת נאמנותם לפולחן ה', שהיה נהוג בבית־המקדש בירושלים. להיסטוֹריוֹגרפיה מסוג זה אנו קוראים בשם „היסטוריה פְּרַגְמַטִית“, כלומר מעשית, שכן עיקר כונתה היה להטיף מוסר לבני־אדם וללמדם מן העבר על ההוֹוה. בעקבות ההיסטוֹריוֹגרפיה הפּרגמטית באה ההיסטוֹריוֹגרפיה המדעית, שעיקר תכליתה לחשוף את האמת ההיסטורית ולהסביר את התופעות בדרך הגיונית וטבעית בלי לערב בהסבר כוחות שמחוץ לטבע – האלים. ההיסטוֹריוֹגרפיה המדעית מסוג זה נולדה לראשונה ביון ולא הייתה ידועה במזרח העתיק. עם זאת ראוי לזכור שכל היסטוֹריוֹגרפיה כאשר היא נכתבת על־ידי בני־אדם – מושפעת בהכרח, במעט או בהרבה, על־ידי השקפת־העולם של כותביה.

את תולדות העבר אפשר לחקור מבחינה פוליטית ומבחינה תרבותית. ההיסטוריה הפוליטית מתארת את התפתחות חיי החברה בצורותיה השונות, כגון עם, שבט, מדינה, עיר, מפלגה. ההיסטוריונים, העוסקים בהיסטוריה פוליטית מרבים לחקור את סיבות המלחמות, המהפכות המדיניות, היחסים בין מדינות שונות, וכדומה. ההיסטוריון החוקר את ההיסטוריה התרבותית עוסק בהתפתחות הקניינים התרבותיים של האדם, כגון דת, משפט, אמנוּת וספרוּת.

§ 2. חלוקת ההיסטוריה לתקופות.

חקירת העבר יש לה ערך לגבי ההווה, כי כל תקופה חדשה נבנית על יסוד התקופה הקודמת. גורלו של האדם קשור קשר אמיץ בגורל עמו; על־כן מבקש האדם לדעת קודם־כל את תולדות עמו בימים שעברו. מלבד תולדות עמו מוצא האדם התרבותי עניין גם בתולדות עמים אחרים שיצרו לפנים קניינים תרבותיים רבים ושהשפעתם הרוחנית מורגשת בארצות שונות ובקרב עמים שונים. כך, למשל, עוסקים ההיסטוריונים בימינו בחקירת תולדות עמי המזרח העתיק ותולדות היונים, הרומיים והיהודים, כי העמים האלה יצרו את היסודות שעליהם מושתתת התרבות המערבית כיום. מלבד הקשר המקשר את האדם לעמו ולארצו מרגיש האדם גם בקשר שבינו לבין האנושות כולה. מכאן באה השאיפה להכיר את ההיסטוריה הכללית של האדם, כלומר: את ההתפתחות הפוליטית והתרבותית של האנושות מראשית החיים ההיסטוריים ועד ימינו וכבר ביון העתיקה לא הסתפקו ההיסטוריונים בתיאור תולדות היונים בלבד, אלא הכניסו לתוך ספריהם גם את תולדות הרומיים, המצרים, הבבלים, ועוד, כדי לחבר היסטוריה אוּניברסלית, כלומר: כללית. בייחוד מוצדקת השאיפה הזאת בימינו אנו, שכּל העמים התקרבו זה לזה עקב התפתחות הטכניקה ואמצעי התקשורת והתחבורה, ומצבה הפוליטי והכלכלי של כל ארץ תלוי במצבו של העולם כולו.

אנו רגילים לחלק את ההיסטוריה הכללית לשלוש תקופות: הזמן העתיק, ימי־הביניים, והזמן החדש. הזמן העתיק מקיף את תולדות עמי המזרח הגדולים: מצרים, שוּמרים, אכדים, בבלים, אשורים, חתים, פּרסים ובני־ישראל, ואת תולדות היונים והרוֹמיים עד המאה הרביעית או החמישית לספירת הנוצרים; ימי־הביניים כוללים את תולדות עמי אירופה והערבים עד המאה הט"ו, והזמן החדש – את תולדות העמים עד ימינו. החלוקה הזאת אינה חוק קבוע לדורות ואפשר לתאר גם חלוקות אחרות. לאמיתו של דבר, אין החיים ההיסטוריים סובלים כל חלוקה, כי אין הפסקות במהלך ההיסטוריה, וכל תקופה מתחלפת בתקופה אחרת לא כתוצאה ממאורע מסוים אלא בעקבות התפתחות ארוכה של תנאים חברתיים וכלכליים, של אמונות ודעות, ועוד. אנו מחלקים את ההיסטוריה לתקופות, כדי לעשות לנו את לימודה נוח יותר, ולא כדי להכניס את חיי העמים לתוך מסגרת מלאכותית, שפעמים אין לה יסוד בחיים עצמם.

החלוקה המקובלת לשלוש תקופות נעשתה על־ידי היסטוריונים אירופיים, שנתנו לבם בעיקר לתולדות אירופה והעמים הקרובים לאירופה. על־כן נשארו ארצות גדולות, כמו סין, יפן והודו, מחוץ לחלוקה המקובלת; על אף חסרון זה ראויה החלוקה האמורה לשמש יסוד לחקירת ההיסטוריה הכללית גם להבא, כי עמי אסיה המזרחית – למרות תרבותם העשירה – היו רחוקים עד עתה מחיי שאר העמים וגם אין להם חלק ביצירת התרבות המודרנית, שהיא בעיקר פרי רוחם של עמי אירופה ושכניהם. רק בזמן האחרון התחילו עמי אסיה המזרחית למלא תפקיד חשוב בחיים הפוליטיים והכלכליים של העולם, ולפיכך יש להזכיר גם אותם בתיאור ההיסטוריה של הזמן החדש.

§ 3. התקופות הפריהיסטוריות.

התקופה ההיסטורית של האדם נמשכת כחמשת אלפים שנה. אולם האדם הופיע על פני כדור הארץ זמן רב קודם לכן, וחייו ההיסטוריים אינם אלא חלק קטן מחייו בכלל. גם כיום לא כל בני־האדם הגיעו לחיי תרבות; עמים רבים נחשלים בהתפתחותם. כאלה הם העמים הפראים באוסטרליה ועל איי האוקינוס השקט ושבטים אחרים של כושים באפריקה ושל אסקימואים בצפון. גם האדם הקדמון שחי בתקופה פריהיסטורית לא היה שונה בהרבה מהם באורח־חייו. אנשי המדע מחלקים את התקופה הפריהיסטורית (הקדם־היסטורית, כלומר שקדמה להיסטוריה) של האדם לתקופות שונות, כל תקופה לפי החומר שממנו עשה האדם את כליו ומכשיריו. התקופה העתיקה ביותר היא תקופת־האבן, הנמשכת מאות אלפי שנה, החל מ„תקופת־הקרח“, בימים שהקרחונים הגדולים עוד כיסו את פני אירופה. בתקופת־האבן לא ידע האדם להשתמש אלא באבן בלבד ועדיין לא הכיר את השימוש במתכת. בתוך התקופה הזאת הבחינו החוקרים בהתקדמות רבה וחילקוה לתקופת האבן הקדומה (הפַּאלֵיאוֹליתית), תקופת האבן התיכונה (המיסוֹלִיתִית) ותקופת האבן החדשה (הנֵיאוֹלִיתִית). בתקופות האבן הקדומה והתיכונה ידע האדם לעשות כלי נשק וכלי עבודה מאבן, בעיקר מצור, וגם להשתמש בעצמות בעלי־החיים ובקרניהם לעשיית כלי־נשק ומכשירי עבודה.

הוא ידע את השימוש באש ויכול לצלות עליה את בשר בעלי־החיים, אבל לא יכול לבשל את האוכל במים, כי לא היו לו כלי־קיבול. האדם הקדמון דר במערות והתעטף בעורות הפרוות של בעלי־החיים; הוא לא ידע את עבודת האדמה והתפרנס מליקוט פרות ושרשים, מן הציד ומן הדיג. מגידי הצבי היה מכין לו חוטים ובהם תפר את הפרוות. חייו עברו במלחמה קשה בחיות־הטרף, כגון הממוּתה, הקרנף והדוב, שבימים ההם היו גדולים וחזקים הרבה מצאצאיהם בימינו. חרף תנאי החיים הקשים היו לאדם הקדמון גם שעות מרגוע: בשעות אלה, יש שהיה מצייר בצבעים שונים על כותלי המערות ציורי בעלי־חיים משטח־ראייתו, כגון הממוּתה, הצבי, השועל, סוס־הבר, דגים ועוד; ציורים אלה מעידים על כשרון ועל חוש אמנותי די מפותח. בתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה) ניכרת התקדמות רבה בתרבות האדם; הוא למד לגלות אמצעי־קיום וליצור מקורות פרנסה במקום לחפשם בלבד; וכך הפך ממלקט מזונות ליוצר מזונות. הוא למד לעבד את האדמה ולזרוע בה זרעי־חיטה, שעורה, קטניות ופשתן; לאפות לחם מן התבואה ולטוות ולארוג את הפשתן; הוא אף הצליח לביית בעלי־חיים והפך את הכלב, השור, הסוס, הכבש ועוד חיות רבות אחרות, לבהמות־בית ולמד להשתמש בהן לצרכיו. כן למד באותם הימים את מלאכת הקדרות והחל בעשיית כלי־חרס שונים, קערות וכדים מטין, מצוירים בציורים וקישוטים מגוונים. בסוף התקופה הניאוליתית ובעיקר בתקופה הכַאלקוֹליתית (תקופת אבן־נחושת) הוסיפה עוד האבן לשמש חומר חשוב לעשיית כלי עבודה ונשק. אולם לצורכי הבית ולבישול התפתח השימוש בכלי־החרס. רבים מהם ובעיקר אלה ממצרים, סוריה ואיראן הצטיינו ביופיים. מן האלף הרביעי לפנס"ה נמצאו כלי־חרס המקושטים בשרטוטים גיאומטריים ובדמויות בני־אדם וחיות.

יש לציין כי בתקופה הכאלקוֹליתית התקדם האדם התקדמות חברתית מכריעה: בתקופה זו הוקמו במזרח העתיק ישובי־קבע גדולים שהתפתחו ברבות הימים לערים מרכזיות. התושבים בערים אלה עסקו בחקלאות ובמלאכה. בעיקר הצטיינה מלאכת המתכת. בתקופה זו למד האדם את מלאכות היציקה, ההתכה והחישול. המתכת הראשונה שהאדם למד לעבדה הייתה הנחושת; אחר־כך מצאו שתערובת הנחושת והבדיל (היא הבּרוֹנזה) עושה את הכלים חזקים יותר. השימוש בבּרונזה התפשט בארם־נהריים (מסוֹפּוֹטמיה), במצרים ובארצות הים התיכון במשך האלף השלישי לפני ספה"נ, כלומר: בתקופה ההיסטורית. בסוף האלף השני החל האדם להשתמש בברזל, שהיה חזק מן הבּרונזה ולכן תפס את מקומה בעשיית הכלים. תנאי החיים החומריים והתפתחות התרבות בתקופת הבּרונזה היו שונים ורבגוניים בארצות שונות, ואשר לתקופת הברזל הרי זו לא נפסקה עד היום, כי גם עתה משמש הברזל חומר עיקרי לתעשיית הכלים ומכשירי העבודה.

§ 4. ראשית חיי החברה והתרבות.

האדם אינו חי חיי בדידות עלי אדמות. גם האדם הקדמון שכן בחבורה, שאם לא כן לא היה עוצר כוח לעמוד בפני הטבע הקשה ולהגן על עצמו מפני חיות־טרף. האיגוד החברתי הקטן ביותר הוא המשפחה, אלא שבזמן העתיק כללה המשפחה לא רק את כל בני אבי־המשפחה על משפחותיהם, כי אם גם את העבדים, המשרתים ואת כל אלה שביקשו מחסה ומגן מאת אבי־המשפחה. על־כן הייתה המשפחה העתיקה גדולה הרבה יותר מאשר היום בארצות־המפותחות, ואף היא לא חייתה את חייה בנפרד, אלא היותה חלק מקיבוץ גדול יותר, הוא השבט. כל זמן שהאדם הקדמון התקיים על הציד או על גידול בהמות היו השבטים נעים ונדים, ורק מן הזמן שלמד האדם את עבודת האדמה נאחזו השבטים במקומות שונים שבחרו לשבתם. איחוד שבטים שונים שישבו קרובים לזה לזה או ריבּוּים הטבעי היה מלכד את השבטים לעם, או לאוּמה.

החברה אינה יכולה להתקיים בלי חלוקת העבודה בין חבריה, ללא דאגה להגנת החברה ובלי השגחה על חיי הפרט, על־כן אין חברה בלי שלטון מסודר, בין שהוא שלטון של באי־כוח החברה עצמה ובין שהוא שלטון של אנשים זרים שכבשו את החברה בכוח. במשפחה נתון השלטון בידי האב. אצל עמים אחדים היה שלטונו של אב המשפחה גדול כל כך שהייתה לו הרשות אפילו להמית את בני משפחתו או למכרם לעבדות. כל הסכסוכים בין בני המשפחה הובאו לפני האב וכל רכושה של המשפחה היה שייך לו. בשבט נתון השלטון בידי המנהיג שתפקידו העיקרי הוא לעמוד בראש הצבא, להגן על בני השבט ולהילחם בשבטים אחרים. בביתו או באוהלו של המנהיג מתאספים „הזקנים“, כלומר: ראשי המשפחות של השבט; עמם מתייעץ המנהיג בענייני השלטון ומהם הוא בוחר לו את עוזריו במלחמה.

האדם הקדמון שכן במערות, השבטים הנודדים התגוררו באוהלים, וכשעברו ממקום למקום לקחו עמם את כל רכושם. הצורה הראשונה של ישיבת־קבע, שבאה לעולם עם ראשית החקלאות, – בתקופת האבן החדשה – הייתה הישיבה בכפרים. בימי קדם הייתה האדמה עיקר רכושו של האדם ועובדי האדמה היו רוב בניינו ורוב מניינו של העם. הקשר בין שבטים ועמים שונים גרם לכך, שכפרים אחדים, שמצבם הגיאוגרפי היה נוח להתפתחות המסחר (למשל, אלה שעמדו על פרשת־דרכים, לאורך הנהרות או על שפת־הים) עלו בחשיבותם על אחרים ויישובם גדל; כפרים אלה נהפכו לערים שתושביהן חיו בעיקר על המסחר, המלאכה והחקלאות. בזמן העתיק הייתה כל עיר מוקפת חומה, כי בלעדיה אי־אפשר היה להגן על העיר מפני האויב. לעתים הייתה העיר עומדת ברשות עצמה מבחינה פוליטית כמדינה קטנה. ערים־מדינות כאלה היו, למשל, בשוּמר, בארץ־ישראל וביון העתיקה. לעתים היו חיי העיר מתרכזים מסביב לבית־המקדש, והשלטון היה נתון בידי כוהני המקדש. גם חיי התרבות התפתחו בעיקר בערים; ולמעשה נוצרה התרבות במזרח העתיק בעיקר על־ידי היישוב העירוני.

התפתחות הערים הביאה לידי התהוות מעמדות שונים בקרב העם, והיישוב העירוני נתפלג לפי סוג המקצוע וגודל הרכוש של חבריו. בעיר גדולה שבה התרכזו סוחרים, פועלים, בעלי־מלאכה, פקידים ואנשי־צבא, בלט אי־שויון ברווחיהם וברכושם, ולא פעם גרם אי־שויון זה למתיחות חברתית ומעמדית.

§ 5. יסודות חיי התרבות.

החיים התרבותיים מתפתחים לפי התכונות המיוחדות של כל עם ועם. אבל כבר במזרח העתיק אנו מבחינים בערכי תרבות מסוימים המשותפים למרבית העמים באיזור; והיו תקופות בעת העתיקה שבהן נוצרה והתפתחה תרבות בין־לאומית, אף כי זו האחרונה לא ביטלה את ערכן המיוחד של התרבויות הלאומיות.

אשר למושגים „עם“ או „אומה“ יש לציין שהם בעיקר מושגים חברתיים ותרבותיים ולא גזעיים, כלומר: הם מיוסדים על הקירבה החברתית והרוחנית שבין בני העם, ולא על קרבתם הפיסית, הגזעית בלבד. כל ניסיון לבאר את התכונות המיוחדות של העמים בסיבת השתייכותם לגזע זה או אחר אין לו ערך מדעי.

חלוקה של בני־האדם לפי תכונותיהם הפיסיות (כגון אורכה של הגולגולת ורוחבה, גובה הקומה, צבע השיער והעיניים) ראויה אמנם לשמש חומר לגבי האנתרופולוגיה (מדע העוסק במבנה הפיסי של האדם), אבל אין לה כל משמעות לגבי אופיו של העם, כי כל עם התערב במשך זמן קיומו בעמים אחרים ולא הקפיד על „טהרת הדם“. אשר לדבר על ה„טיפוס“ השולט בעם (כלומר: המצוי ביותר), אבל לא על טהרת הגזע לגבי העם בשלמותו.

כל תרבות לאומית מבוססת וניכרת בלשון שבה מדבר העם. כל לשון נחלקת על־הרוב לניבי־לשון, דיאַלֶקטים, וכל ניב עלול במרוצת הזמן להתפתח ללשון בפני עצמה, אם חלק העם המדבר בו יימנע זמן רב ממגע עם שאר חלקי העם. לשונות רבות בימינו אינן אלא ניבי לשון עתיקה שנתפלגה לענפים רבים. כך, למשל, הלשונות איטלקית, צרפתית, ספרדית, פורטוגלית ורוּמנית אינן אלא ענפים שונים של הלשון הרוֹמית (הלטינית) העתיקה. הקירבה בין הלשונות מאפשרת לחוקרי הלשון לחלקן למשפחות שונות. ערך רב בתולדות התרבות מתייחד בעיקר לשתי משפחות: הלשונות השמיות והלשונות „ההודו־אירופיות“. על המשפחה הראשונה נחשבות הלשונות: אכדית (היא שפת בבל ואשור), כנענית, עברית, ארמית, ערבית וחבשית. המשפחה השנייה גדולה יותר ומקיפה כמעט את כל הלשונות של אירופה וחלק מלשונות עמי אסיה. משפחת הלשונות ההודו־אירופיות מתחלקת למשפחות קטנות יותר, כגון: לשונות רוֹמניות (רוֹמית ובנותיה), גרמניות (גרמנית, אנגלית, הולנדית, דנית), סלאביות (רוסית, פולנית, צ’כית ובולגרית), יונית, ליטאית, ארמנית, פרסית והלשונות ההודיות (סנסקריט ובנותיה). הקירבה בין הלשונות אינה מעידה תמיד על קירבה גזעית בין העמים: הלשון, כמו כל קניין תרבותי, יכולה להימסר מעם לעם, ולא מקרה אחד הוא בתולדות האנושות שעם פלוני, לאחר שכבש את ארצו של עם אחר, הקנה לעם המשועבד את לשונו הוא, או להפך, סיגל לעצמו את לשון הדיבור של עם־הארץ.

התקדמות רבה בתרבות עמי המזרח העתיק החלה לאחר שהאדם למד להביע את רעיונותיו בכתב. הכתב הומצא על־ידי עמים שונים – השוּמרים, המצרים והסינים. הכתב הסיני לא הייתה לו השפעה על התפתחות התרבות האירופית, והוא נשאר עד היום קניינם התרבותי של עמי אסיה הרחוקה בלבד. לעומת זאת הביאו הכתבים המצרי והשוּמרי להמצאת האלף־בית, במחציתו השנייה של האלף השני לפני ספה"נ, ומן האלף־בית אשר הומצא על־ידי הכנענים, התפתחו כתביהן של כל הלשונות השמיות וההודו־אירופיות. המצאת הכתב נתנה לעמים את האפשרות ליצור את הספרות לכל ענפיה וצורותיה השונות. אמנם שירים עממיים ואף יצירות פיוטיות גדולות יכולות להימסר גם בעל־פה מדור לדור מבלי שיהיו קבועים בכתב; אבל כל זמן שהיצירה הפיוטית זקוקה לזיכרון האדם, מוגבל כוח השפעתה על אחרים, גם אין להימלט מהשמטות או הוספות מן החוץ, ורק לאחר שהיא נקבעת בכתב מתגלה ערכה התרבותי והשפעתה על העם ועל עמים אחרים הולכת וגדלה.

אחד הקניינים התרבותיים העתיקים והחשובים ביותר הוא הדת. מושגים דתיים כבר היו לאדם הקדמון ואין עם שלא יצר לעצמו דת מיוחדת או לא סיגל לו את דת השכנים. הדת מיוסדת על ההכרה, כי בעולם מושלים כוחות נעלמים שאין לאדם שליטה עליהם, הם האלים וכוחם גדול לעזור לאדם בחייו או להזיק לו, להביא ברכה או קללה במעשה ידיו. האדם הקדמון ראה את הכוחות הנעלמים האלה בכל מקום; בתקופות הקדומות ביותר חשב האדם את האבנים ואת העצים למקום משכן האלים והיה משתחוה להם (במדע קוראים לעצמים האלה בשם פֶטִישִים). בנוסף על הרוחות הטובות האמין האדם ברוחות רעות, בשדים ובמזיקים, וראה בבעלי־חיים מסוימים את מקום משכנם של האלים והרוחות, ולעתים היה שבט שלם מייחד כוח אלוהי לבעל־חיים פלוני ובוחר אותו לטוֹטֶם שלו, כלומר: לסימן מיוחד של השבט; לאנשי השבט היה אסור להרוג בעל־חיים זה וליהנות מבשרו. בדתות מפותחות יותר תיאר האדם את האלים בצורת אדם וייחס להם את כל תכונותיו של האדם, כגון: דיבור, אכילה, שתייה וכו'.

על תולדות האלים סיפרו אגדות: אגדה כזאת נקראת מיתּוֹס, וצירוף האגדות, סיפורן וחקירתן, נקרא מיתוֹלוֹגיה. הצורך לפייס את האלים או להודות להם על הטובה שעשו גרם ליצירת פולחנות דתיים שונים; האדם הביא לאל קרבנות וזבחים, בנה מזבחות ובתי־מקדש לכבודו, פנה אליו בתפילות ובשירי תהילה. לפעמים ניסה האדם להשפיע על האלים ועל הרוחות הרעות בהשבעות ולחשים, או לגרש בעזרתן „דיבּוּק“ מן החולה; אמצעים אלה נקראים במדע בשם מַגִיָה. עם התקדמות התרבות התחיל האדם מייחס לאלים תכונות מוסריות ורואה בהם את האפּיטרופּסים על חיי החברה והמשפחה. בימים הקדמונים היו כל העמים פּוֹליתֵיאיסטים, כלומר: האמינו במספר רב של אלים; המוֹנוֹתֵיאיזם (האמונה באל אחד) התפתח אצל בני־ישראל ועבר מן היהדות לשתי הדתות הרוֹוחות ביותר בימינו בעולם – לנצרות ולאיסלם.

נושאים ושאלות

1. הגדר את התחומים בהם עוסק מדע ההיסטוריה.

2. סַוֵג את סוגי המקורות שמהם שואב ההיסטוריון את ידיעותיו.

3. מהן הן הבעיות העומדות לפני חוקר ההיסטוריה בשאיפתו להגיע אל חקר האמת?

4. אובייקטיביות וסובייקטיביות בחקר ההיסטוריה.

5. תאר יום בחייו של האדם בתקופת־האבן הקדומה.

6. תאר את השינויים הכלכליים בתקופת־האבן החדשה והשפעתם על התפתחות החברה האנושית.

7. האמנות והדת בתקופה הפריהיסטורית - כביטוי למחשבותיו ורגשותיו של האדם.

8. אילו המצאות הביאו, לדעתך, למפנה בהתפתחות התרבות ומדוע?

ספרים לעיון נוסף

1. א. אבן־שושן, לשון וכתב – הוצאת ש. ז’ק ושות'.

2. ו. פ. אולברייט, מתקופת האבן ועד הנצרות – הוצאת אחיאסף, פרק ראשון; פרק שלישי א', 1–2; ב', 1.

3. מ. נאדל, התנ"ך ותרבויות העולם העתיק – ספריית פועלים.

4. ו. ג. צ’יילד, האדם – צבת ראשונה – הוצאת הקיבוץ המאוחד, פרקים א’–ו'.

5. ו. ג. צ’יילד, מה נתרחש בהיסטוריה – ספריית פועלים, פרקים א’–ד'.

פרק א': הערות כלליות לתולדות המזרח העתיק

§ 6. גילוי המזרח הקדום במאה הי"ט והכ'.

תולדות המזרח הקדום מהוות עתה פרק חשוב בלימוד ההיסטוריה העתיקה. אולם עוד לפני מאה שנה ידעו ההיסטוריונים רק דברים מעטים על תולדות המזרח ושאבו את ידיעותיהם ממקורות מאוחרים, כגון ספרי התנ"ך וכתבי היונים. עוד בתחילת המאה הי"ט היו סבורים שההיסטוריה העתיקה פירושה תולדות היונים והרוֹמניים במערב ותולדות בני־ישראל במזרח. ואם אמנם שמעו גם על המצרים הבבלים, האשורים והפרסים, הנה לא שיערו שגם לעמים אלה יש חלק רב ביצירת התרבות האנושית. החורבות הגדולות של הערים העתיקות במזרח לא היו ברובן ידועות לבני אירופה, כי הנסיעות למזרח היו בחזקת סכנה. תורכיה, שהייתה השלטת על קידמת אסיה, חשדה בתיירים שמא מרגלים הם וגם היישוב המוסלמי לא הסביר פנים לאנשים שבאו מאירופה הנוצרית. התיירים המעטים שהתגברו על הקשיים וחדרו לארצות המזרח הביאו לאירופה ידיעות מקוטעות על שרידי מקדשים גדולים העומדים בתוך חולות המדבר ועל אותיות משונות החרותות על גבי מצבות, אבל לא יכלו לספר את פרטי הדברים, כי לא ניתנה להם היכולת לחקור את השרידים חקירה מדעית. רק במאה הי"ט גברה השפעתן הפוליטית של מדינות אירופה על תורכיה ואז הוכשרו התנאים לעבודה מדעית במזרח.

בשנת 1798 חזר צבאו של נפוליאון ממסעו במצרים והביא עמו אבן אחת ועליה כתובת: ביונית, בכתב החרטוּמים (ההיירוֹגליפים) וב„דמוֹטית“ (כתב מצרים מן האלף הראשון לפסה"נ). האבן הזאת שנקראה על שם המקום שבו נמצאה „אבן רוֹזֵטָה“פתחה פתח לגילוי כתב החרטוּמים.

בין ההיירוֹגליפים נמצאה מלה שהייתה מכוּונת לשם המלך „פּטולמיוֹס“ (תלמי) בכתובת היונית. עד מהרה נתגלתה עוד כתובת אחת, אף היא במצרית וביונית, שהכילה את השמות „פְּטוֹלֵמַיוֹס“ ו„קְלֵאוֹפַּטְרָה“. בעזרת המלים המקבילות האלה בנוסח היוני ובנוסח המצרי עלה ביד המלומד הצרפתי שאמפּוֹליוֹן לפענח 11 סימנים מכתב החרטוּמים, ואחרי התגלית הזאת קל היה לגלות גם את שאר הסימנים. החוקרים הכירו, כי הלשון המצרית העתיקה קרובה ללשון הקוֹפּטית, שנשתמרה עד היום כלשון תפילה בקרב הקוֹפּטים במצרים, ובעזרתה עלה בידם ללמוד גם את הלשון המצרית העתיקה. המדע העוסק בחקירת הלשון והספרות המצרית העתיקה נקרא בשם אֶגיפּטוֹלוֹגיה.

קשה יותר היה לפענח את כתב היתדות, שבו השתמשו הבבלים והאשורים, ובמרוצת הזמן גם עמים אחרים, כגון: הפּרסים והעילמים. כתובת אחת בכתב היתדות הייתה ידועה באירופה כבר במאה הי"ח, שכן הועתקה על־ידי תייר אחד מעל בניין מלכי פרס בפֶּרְסֶפּוֹלִיס. גם הכתובת הזאת, כאבן רוֹסטה, הייתה כתובה בשלוש לשונות (פרסית, עילמית ובבלית), אבל הלשונות האלה לא היו ידועות באירופה ועל־כן אי־אפשר היה לקרוא את הכתובת. הראשון שמצא בתוך הנוסח הפרסי (שהיה הפשוט בכולם) את שמות המלכים הפרסים הקדמונים, ופירש את הסימנים, היה הגרמני גְרוֹטֶפֶנְד בתחילת המאה הי"ט. הפענוח המדעי של כתב היתדות נעשה על ידי האנגלי רוֹלִינסוֹן באמצע המאה הי"ט. הוא העתיק את הכתובת הגדולה של דריוש הראשון שהייתה חקוקה על הסלע בבֶּהִיסטוּן בפרס ושהייתה אף היא כתובה בשלוש לשונות.

אחרי שעלה בידו לקרוא את הנוסח הפרסי עבר לנוסח הבבלי וגילה כי הלשון הבבלית נמנית עם הלשונות השמיות וקרובה לעברית. מאז התקדמה חקירת כתבי היתדות בצעדים מהירים, אף כי עדיין הייתה קריאת הסימנים קשה מאוד. חילוקי־הדיעות בין החוקרים וטעויותיהם בקריאת הסימנים עוררו חשד רב בקרב הקהל. אבל המדע הצעיר עמד במבחן בשנת 1857: שלושה מבין חוקרי הכתב תרגמו כל אחד בנפרד כתובת חדשה מאשורית ונמצא כי תרגומיהם אינם שונים זה מזה. הואיל ורוב הכתובות שהחוקים עסקו בהן בראשונה מקורן היה מאשור, קיבל המדע את השם אשורוֹלוֹגיה, אף כי נכון יתר לקרוא לו על שם בבל, כי התרבות הבבלית קדמה לתרבות האשורית והייתה חשובה ממנה במקוריותה.

בעקבות העבודה הפילוֹלוֹגית (חקירת הלשון) באה הפעילות הארכיאוֹלוֹגית. בארצות שונות באירופה (בראשונה באנגליה וצרפת, אחר־כך גם בגרמניה ואיטליה) נוסדו חברות מדעיות שתפקידן היה לשלוח באי־כוח לארצות המזרח ולחפור במקומות, שבהם נשתמרו שרידי הערים העתיקות. בתחילה לא היו החופרים מנוסים בעבודתם; בשאיפתם לחדור מהרה אל השכבות הנמוכות, לא נזהרו והרסו בלי־משׂים את שרידי השכבות העליונות בלא שהספיקו לרשום בדיוק את מצב השכבות, את עובין, ואת טיב הדברים שנמצאו בהן.

לאחר שהתקדם המדע למדו החופרים לפַנוֹת לאט־לאט שכבה אחר שכבה ולא לחדור לשכבה הנמוכה לפני שנחקרה השכבה העליונה על בּוּריה. החפירות במצרים ובארם־נהריים (מֵסוֹפּוֹטַמיה)³ התחילו באמצע המאה הי"ט. במצרים גילו החופרים שרידי בתי־מיקדש עתיקים ואת קברות הפרעונים, ניקו מחול המדבר את הפירמידות ואת הפסלים הגדולים ומצאו מספר רב של דברי אמנות, תכשיטים וכלים, וגם כתובות ופאפירוּסים (§ 10). רק על־ידי החפירות ניתנה לאנשי המדע האפשרות לחקור את תרבותה של מצרים העתיקה ואת תולדותיה במשך אלפי שנים. בארם־נהריים גילו החופרים את מקום הערים העתיקות נינוֵה, כֶּלָח וּבבל⁴ עם שרידי הארמונות של מלכי אשור ובבל. אחר־כך עברו החופרים דרומה וגילו את מקום הערים העתיקות אוּר, ניפּוּר, לַגַש, אֶרֶך, ועוד (אוּר ואֶרך מוזכרות במקרא). גם פה נמצאו דברי אמנות רבים, שרידי בתים, ארמונות ומבצרים, וגם ארכיונים עשירים של בתי־מקדש שהכילו אלפי לוחות־חומר שרופים באש כתובים בכתב היתדות. העניין הרב שעוררו החפירות במצרים וּבבבל המריץ את אנשי המדע להתחיל בחקירת שאר ארצות המזרח, בעיקר סוריה וארץ־ישראל. בארץ־ישראל נעשו חפירות במקומות רבים (ירושלים, יריחו, מגידו, תענך, גזר, שומרון, בית־אל, לכיש, ועוד) וגם פה נמצאו דברים חשובים לחקר ההיסטוריה, אף כי שרידי התרבות העתיקה במקומות אלה אינם יכולים להתחרות בדברי האמנות המעולים שנתגלו במצרים ובארם־נהריים. האחרונה מארצות המזרח שנחקרה על־ידי הארכיאולוגים היא אסיה הקטנה; פה נתגלתה העיר חַתּוּשַש⁵, בירת ממלכת החתים, בּבּוֹגאזכּוֹי בקרבת אַנקָרָה; במקום נמצא ארכיון עשיר של מלכי החתים מן האלף השני לפסה"נ (§ 36). בימינו נמשכות החפירות בכל ארצות המזרח ממצרים ועד אפגניסטן, וכמעט בכל שנה מתגלים שרידים חדשים של התרבות המזרחית הקדומה, החל מראשית יישובי האדם במצרים ובארם־נהריים. בין החפירות האחרונות יש לציין בעיקר את אלה שבוצעו במארי (§ 26) ואוּגרית (§ 38) ושהעשירו אותנו בחומר היסטורי חשוב מאוד לחקר תולדות העמים בארם־נהריים וסוריה באלף השני לפסה"נ.

בשנים האחרונות נודעו תגליות חשובות מאוד על התקופה הקדם־היסטורית. בחפירות יריחו נתגלתה עיר קדם־היסטורית ניאוליתית (מתקופת האבן המאוחרת, שבה עדיין לא עשו כלי חרס) והתברר שעיר זו כבר הייתה קיימת בשנת 6500 לפסה"נ – כלומר כמה אלפי שנים לפני צמיחת התרבויות העירוניות בשומר. ביריחו נתגלתה חומה בנויה אבנים, מחסני תבואות, בתים ואף עדויות לפולחן. מסתבר שהיה זה פולחן הפוריות ופולחן אבות המשפחה.

מרכזי תרבות ניאוליתית־חקלאית (מתקופת האבן החדשה) נתגלו בשער הגולן ליד שפך הירמוך בעמק הירדן. מרכז אחר מן התקופה הכאלקוֹליתית (אבן הנחושת) מן האלף הרביעי לפסה"נ נתגלה בעבר־הירדן בּתוּלֵי־לַאת ע’סוּל. שם נמצאו ציורים צבעוניים מרהיבי־עין.

תרבות דומה נתגלתה ליד באר־שבע. שם גרו האנשים במערות ומחילות שחפרו להם מתחת לפני הקרקע.

אולם מרכזים אלה לא המשיכו את קיומם בתקופה ההיסטורית ולא יצרו מדינות מאורגנות כדוגמת ארם־נהריים ומצרים. עם זאת הם נוסכים אור על התפקיד שמילאה ארץ־ישראל בתרבות המזרח על סף ההיסטוריה.

תגלית התרבויות העתיקות במזרח עוררה עניין רב בקהל האירופי, בעיקר נתעוררו הלבבות לאחר שנמצאו בספרות הבבלית אגדות וסיפורים רבים הדומים לסיפורי התנ"ך. גם שמותיהן של ערי כנען רבות ושמות מלכי ישראל ויהודה שהוזכרו בכתובות מצריות ואשוריות עוררו את התקוה, שבעזרת המקורות החדשים אפשר יהיה לחקור חקירה יסודית יותר את ההיסטוריה הישראלית הקדומה. ההתלהבות כלפי התגליות החדשות גרמה לכך שחוקרים רבים העלו את ערך התרבויות העתיקות לדרגה שאין למעלה ממנה. בייחוד השפיעה התרבות הבבלית על דמיון החוקרים. בין המלומדים הגרמנים קמה אַסכּוֹלה של ה„פַּן־בַּבִּילוֹנִיסְטים“, שביקשו לתאר את התרבות העברית כחיקוי לתרבות הבבלית העתיקה ואמרו שכל הרעיונות העמוקים של התנ"ך אינם מקוריים, אלא שאולים מבבל. אף את התרבות היונית ביקשו לבאר כחיקוי לתרבות הבבלית. חיבורי המלומדים האלה רחוקים מאוד מרוח המדע המדויק והזהיר ומלאים גוזמאות; ואשר לתרבות העברית, הרי יחסם אליה אינו אלא פרי רוח האנטי־שמיוּת החדשה. האסכולה ה„פּאן־בבלית“ לא האריכה ימים. ועתה למדו אנשי המדע לקבוע את ערכן האמיתי של תרבויות המזרח בלי לבטל את ערכה המיוחד והמקורי של התרבות העברית.

§ 7. התנאים הגיאוגרפיים של ארצות המזרח.

החיים ההיסטוריים מתפתחים בכל מקום בהשפעת התנאים הגיאוגרפיים, כגון מבנה הארץ, האקלים, כמות הגשמים, טיב האדמה, ועוד. גם תולדות עמי־המזרח תלויות במידה רבה בתנאים אלה. אנו מבחינים בין שלוש צורות עיקריות של מבנה פני הארץ במזרח: ההר, המדבר והשפלה⁶. רכסי הרים עוברים את כל ארצות אסיה מהודו ועד הים התיכון. רמת אירן, מקום יישובם של עמי מדי ופרס, קשורה בהרי זאגרוֹס, המשתרעים צפונה לאורך נהר חידקל ומסתיימים בהרי ארמניה ובהרי טאוּרוֹס; הרים אלה משמשים גבול לרמת אסיה הקטנה ממזרח ומדרום. מהרי טאוּרוֹס עוברים רכסי ההרים דרומה, להרי הלבנון ומוּל־הלבנון, ומגיעים הרי יהודה ומוֹאב לדרומו של חצי־האי סיני. איזור המדבר עוטר את כל אפריקה הצפונית (צחרה) ואת חצי־האי ערב, גובל מדרום וממזרח בסוריה ובארץ־ישראל (סיני והמדבר הסורי), מפריד בין סוריה ומסופוטמיה ומשתרע מעבר למפרץ הפרסי בּגֶדְרוֹסִיָה עד נהר אינדוֹס והרי הודו־כוּש. בתוך חולות המדבר זורמים הנהרות הגדולים (היאור במצרים, הפרת והחידקל בארם־נהריים) ויוצרים בשטפונותיהם השנתיים את השפלות הפוריות. השפלות האלה משכו אליהן את האדם בעושרן הטבעי; פה למד האדם לשבת ישיבת קבע ולעסוק בעבודת אדמה. תנאי הטבע בשפלה הראו ליישוב את הדרך לעבודה משותפת. השטפונות מביאים ברכה רק בתנאי שהאדם יחכּם לרסן את הנהר הזורם בכוח איתנים; עבודת אדמה אינה אפשרית בלי חפירת תעלות שיביאו את המים למקומות הרחוקים, בלי עשיית אגמים שישמרו על המים עד השיטפון הבא ובלי בניית סכרים המגינים על הערים, הכפרים, ועל השדות. העבודה המרובה הזאת יכולה להיעשות רק על־ידי שיתוף הכוחות של היישוב כולו. כך לימד הנהר את האדם לחיות חיי חברה מסודרים, לעבוד בשותפות ולשמוע בקול המנהיגים והמארגנים הממונים על העבודה. וכך נוצרו המרכזים המדיניים־התרבותיים הראשונים על גדות הנילוס במצרים ועל גדות הפרת והחידקל בארם־נהריים (מסופוטמיה). מאוחר יותר, הופיעו מרכזי תרבות אחרים בהודו ובסין, שנוצרו גם הם על גדות הנהרות.

§ 8. המדינה במזרח.

המבנה הגיאוגרפי של ארצות המזרח, החסרות גבולות טבעיים חזקים היכולים למנוע עם אחד מלהכניע את חברו, השפיע על ההתפתחות המדינית: תולדות המזרח הקדום הן בעיקר תולדות המדינות הגדולות ושלטונן זו אחר זו על ארצות המזרח במשך שלושת אלפים שנה בערך. המדינות החזקות הפכו ברבות הזמן לאימפּריות, כלומר: ממלכות השולטות על ארצות רבות ועל עמים רבים. רכסי ההרים המשתרעים מרמת אירן עד הים התיכון אינם גבוהים ביותר וגם המדבר לא תמיד יכול לשמש תריס בפני האויב. מצרים היא הארץ היחידה שקשה לכבשה ונוח להגן עליה כי היא קשורה ביבשת אסיה רק על־ידי רצועה צרה לאורך מדבר סיני. סוריה וארץ־ישראל וכן ארצות הפרת והחידקל פתוחות למול המדבר ונוח להתנפל עליהן גם מהרי טאוּרוֹס, ארמניה, זאגרוֹס ועילם ודרך עמקי הנהרות הגדולים⁷. עוד באלף השלישי לפסה"נ עלה בידי מלכי אכד להכניע בחרבם את כל הארצות מארם־נהריים ועד הים התיכון, ובעקבותיהם הלכו מלכי אשור ופרס. פעמים היו שתי ממלכות חזקות מתפשטות עד שגבולותיהן היו נוגעים זה בזה ומלחמה ממושכת הייתה מתלקחת ביניהן, כגון המלחמה בין המצרים והחתים באמצע האלף השני. התפתחות האימפריות השפיעה לרעה על קיום הממלכות הקטנות, כי הן היו הראשונות לצרה ולפורענות מידן העריצה של שכנותיהן האדירות. כך נשאו ממלכות ישראל ויהודה עמל ותלאה מפני התחרות הפוליטית של מלכי הדרום (מצרים) ומלכי הצפון (אשור ובבל) עד שלבסוף היו קרבן להתפתחות האימפריאליסטית של ממלכות הצפון.

§ 9. עמי המזרח.

העמים שהשתתפו בהיסטוריה של המזרח הקדום נמנו עם משפחות שונות של הגזע הלבן. מבחינת הלשון אפשר לחלקם לשלוש קבוצות: א. השֵמיים, כלומר עמים שדיברו בלשונות שֵמיוֹת, ב. ההודו־אירופיים, ו־ג. עמים אשר לשונותיהם לא נמנו עם המשפחות הלשוניות הידועות. העמים השֵמיים הם: הבבלים, האשורים, האמוֹרים, הארמים, הכּשדים, הכּנענים, בני־ישראל והערבים. יש לחשוב שמתחילה היו קרובים זה לזה לא קירבת לשון בלבד, אלא גם קירבת גזע; אבל לאחר שהתפזרו על פני ארצות שונות נתמזגו בעמים שונים שמוצאם היה מגזע אחר. העמים ההודו־אירופיים השתתפו בהיסטוריה של המזרח מן האלף השני לפסה"נ; עמים אלה הם: החתים, היונים, המדים והפרסים. אין לחשוב שכולם נחשבו על משפחה גזעית אחת (§ 57). אף הם היו בראשונה עמים נודדים, ומקומות נדידתם היו בעיקר ארצות הרמה וההרים.

עם העמים הבודדים אשר מוצאם הגזעי והלשוני אינו ברור כל צורכו נמנו בין השאר המצרים, השוּמרים, החוֹרים והכַּשים. יש חושבים שהמצרים הם פרי תערובת של עם שמי, שבא למצרים מערב דרך ים־סוף, בבני חם תושבי אפריקה הצפונית; הלשון המצרית אינה שמית, אבל יש בה יסודות אחדים הקרובים ליסודות הלשונות השמיות. השוּמרים, תושבי ארץ שוּמר הקדומים, באו לשם אולי מאסיה התיכונה.

נושאים ושאלות

1. תאר את ההתפתחות שחלה בחקר המזרח הקדום במאות התשע־עשרה והעשרים.

2. צייר מפה פיסית של ארצות המזרח הקרוב ועמוד על השפעתם של התנאים הגיאוגרפיים על ההתפתחות ההיסטורית בארצות אלה.

3. אילו קבוצות עמים אנו מבחינים בין עמי המזרח הקדום?

ספרים לעיון נוסף

1. ו. פ. אוֹלברייט, מתקופת האבן ועד הנצרות – הוצאת אחיאסף, פרק ראשון; פרק שלישי, א', 2.

2. י. ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים – החברה הבינלאומית להוצאה לאור.

3. ק.וו. צ’ארם, אלים, קברים ומלומדים – הוצאת מ ניומן, פרקים: ספר הפירמידות, ספר המגדלים.

4. ק. קניוֹן, אנו חושפים את יריחו – הוצאת דביר.

5. א. שירה, לוחות חומר יביעו אומר – חברת אמנות בע"מ.

פרק ב': הממלכה העתיקה והתיכונה במצרים

§ 10. המקורות.

במאה החמישית לפסה"נ ביקר במצרים הסופר היוני הֵרוֹדוֹטוֹס. הוא חקר את תולדות העם המצרי, דתו ומנהגיו, את תנאיה הגיאוגרפיים של הארץ, ורשם בספר את כל אשר ראה ושמע. עוד בראשית המאה שעברה נחשב ספרו של הרוֹדוֹטוֹס למקור נאמן להיסטוריה המצרית, ואין הדבר כך. הרוֹדוֹטוֹס לא שמע מצרית ולא ידע לקרוא את כתב החרטוּמים. הוא האמין לתומו לאגדות ולסיפורים הרבים שקיבל מן הכוהנים המצריים ולא ניסה לבחון את מהימנותם; הוא גם לא ידע להבחין בין התקופות העתיקות בהיסטוריה המצרית ובין הזמן הקרוב אליו. ספרו משמש מקור חשוב לחקירת חיי המצרים בזמנו, אבל אין בו כדי לתת תיאור לתולדות המצרים בעבר. מקור נאמן ממנו הוא ספרו של מָנֶתּוֹן, כוהן מצרי שחי במאה השלישית לפסה"נ. בימיו שלטו היונים במצרים ולכן כתב מנתוֹן את חיבורו ביונית שהייתה בימים ההם הלשון הבין־לאומית, כאנגלית או כצרפתית בימינו. מנתוֹן תיאר את תולדות מצרים מן התקופות העתיקות ביותר ועד זמנו. בהיותו כוהן ידע לקרוא את כתב החרטוּמים: המקורות, שהיו כספר חתום להרוֹדוֹטוֹס, היו פתוחים לפניו. על יסוד הידיעות שמצא בספרות המצרית חילק מנתון את כל ההיסטוריה המצרית לשלושים תקופות, לפי מספר השושלות (דינסטיוֹת) של המלכים שמלכו במצרים. החלוקה הזאת נתקבלה גם במדע בימינו, אף־על־פי שדינסטיוֹת אחדות אינן ידועות לנו. חיבורו הגדול של מנתּוֹן לא נשתמר עד זמננו ואנו מכירים אותו מתוך קטעים בודדים בחיבוריהם של סופרים מאוחרים.

בימינו שואבים ההיסטוריונים את ידיעותיהם על תולדות מצרים מתוך הספרות המצרית המקורית הכתובה בכתב ההיירוֹגליפים (כתב-החרטוּמים). לאחר שפוענח כתב זה במאה הי"ט בידי שאמפּוֹליוֹן ותלמידיו (§ 6), התמחו מלומדי אירופה בקריאת המקורות הכתובים מצרית. הספרות המצרית העשירה מכילה חומר היסטורי רבגוני, כגון רשימות של מלכי מצרים, סיפורם על מלחמות ומסעות לארצות זרות, כתוֹבוֹת על גבי הקברות של גדולי הממלכה (פקידים גבוהים וכו'), ועוד. הספרות המצרית נשתמרה חרותה על אבן או כתובה על פּאפּירוּס. בשם פּאפּירוּס אנו קוראים לקנה־גומא שצמח במצרים על שפת היאור וממנו היו מכינים נייר לכתיבה⁸.

§ 11. התנאים הגיאוגרפיים של מצרים.

הרוֹדוֹטוֹס קרא למצרים בשם „מַתַת היאוֹר“; ואמנם, לולא היאור (הנילוּס) לא הייתה מצרים אלא מדבר שממה. הנהר העצום הזה (השני באורכו בעולם) סלל לו דרך בתוך חולות המדבר והפך את הסביבה לארץ פורייה⁹. פעם בשנה בחודשי הקיץ (מתמוז עד מרחשון בערך) עובר היאור על גדותיו ומציף את האדמה סביבו. סיבת התופעה הזאת לא הייתה ידועה לאנשי הקדם; המצרים נתנו לה ביאורים מיתולוגיים וחשבו את היאור לכוח אלוהי, והיונים ביקשו למצוא את החידה בדרך מדעית. מהם אמרו כי סיבת הגאות הם רוחות הצפון המנשבות בקיץ וההודפות את מי היאור אחורנית; אחרים ראו את הסיבה בתנועת מי האוקינוס שהיאור קשור בו, כביכול; היו גם שהתקרבו אל הפתרון האמיתי ואמרו שהגאות באה בעקבות הפשר השלגים במקום מוצאו של היאור¹⁰. התשובה הנכונה היא, שהגאות השנתית של היאור מקורה בהפשרת השלגים בהרי חבּש הגבוהים (מקום מוצאו של היאור הכחול) ובגשמי זעף היורדים באפריקה המרכזית (מוצאו של היאור הלבן). גאות זו עשתה את מצרים לאחת הארצות העשירות ביותר בתבואה בכל העולם. שנה שנה מביא הנילוס עמו את האדמה השחורה (בשם זה כינו המצרים את אדמת מצרים, להבדיל בינה ובין האדמה האדומה של המדבר) ומכסה בה את פני הארץ. בייחוד פורייה היא אדמת דלתה – החלק הצפוני של מצרים, הנקרא בשם זה מפני שצורתו דומה לאות היוונית „דלתה“. בדלתה מתחלק היאור לזרועות רבות (בזמן העתיק היו שבע זרועות, כיום נשארו רק שתיים), וכל השטח בין הזרועות היה מיושב מימי קדם. מגבולה הדרומי של מצרים על־יד סְוֵין היא אַסוּאַן¹¹ ועד תחילת הדלתה זורם הנילוס מהלך קילומטרים בתוך עמק סגור בין ההרים ורק רצועת אדמה צרה משני הצדדים, כעשרה ק"מ רוחבה הממוצע, מוכשרה ליישוב.

היאור שנתן חיים לארץ מצרים הוא גם שלימד את המצרים לעבוד עבודה משותפת. בימי הגאות עולים המים בנילוס כדי מטרים אחדים (7,6 מטרים על־יד קהיר, 15 מטר על־יד אסוּאן) ואלמלא למד האדם לרסן את מי הנהר הייתה גאוּתוֹ מביאה קללה תחת ברכה. מימי קדם השכילו איכרי מצרים לבנות סכרים וסוללות ולחפור תעלות ואגמים כדי לאצור את מי השטפונות לצורכי החקלאות. כך התארגנו חיי חברה מסודרים במצרים. עוד תפקיד גדול מילא היאור בחיי המצרים: הוא סייע ביצירת קשרים בין המקומות הרחוקים והביא לאיחוד לאומי בין השבטים הבודדים.

מצרים היא ארץ סגורה מכל צד. ממערב משתרע המדבר, בדרום מקשים אשדי המים ביאור על הקשר עם ארץ כּוּש, ממזרח משמשים המדבר וים־סוף תריס כפול בפני האויב; בצפון מגיעה מצרים עד הים התיכון. רק בפינה הצפונית־מזרחית קשורה היא בארצות אסיה המערבי על־ידי מדבר סיני הקטן הנוח למעבר¹²; ואולם גם ההגנה על המקום הזה אינה קשה, וכל זמן שהיה שלטון חזק במצרים לא חדר אויב לתוך הארץ, כי מצרים הייתה מבוצרת יפה על־ידי הטבע, ודבר זה גרם, שהתרבות המצרית התפתחה במשך דורות ללא הפרעה ניכרת מן החוץ.

§ 12. תחילת התרבות במצרים.

תולדות העם המצרי לפני האלף השלישי אינן ניתנות לחקירה היסטורית, כי אין בידינו מקורות כתובים לימים קדומים אלה. היישוב המצרי הקדום היה מחולק לשבטים שישבו לאורך הנילוס ובין זרועותיו הרבות. בתקופה עתיקה זו, שקדמה לייסוד המדינה, הניח העם המצרי את היסודות שעליהם עמדה התרבות המצרית אלפי שנים. מורי העם ויוצרי התרבות היו הכוהנים, ותגליות המדע הראשונות נעשו על־ידם. בין תגליות אלה יש לציין בעיקר את המצאת הכתב. הכתב המצרי התפתח שלב שלב מתוך הציור. כדי לכתוב את המלה „אדם“ היה המצרי מצייר צורת אדם, וכדומה. וכשהיה צורך למסור בכתב גם מושגים מופשטים או פעולות התחילו משתמשים בסמלים: כך, למשל, שימש אדם המחזיק שוט בידו סמל ל„כוח“. אחר־כך מצאו שסימני הציור יכולים לציין גם הברות ואף אותיות בודדות. כתב זה כלל למעלה מ־700 סימנים היירוֹגליפיים (כתב־החרטוּמים) שבתוכם היו גם 24 סימנים המתאימים לאלף־בית, אולם המצרים לא השתמשו באלף־בית זה בפני עצמו והוסיפו להשתמש בכל מערכת הסימנים הסבוכה שבכתב החרטוּמים, דבר שהקשה מאוד את השימוש בכתב. על־כן לא הייתה ידיעת קרוא וכתוב מצויה בקרב העם אלא רק בקרב יחידי סגולה – הכוהנים והפקידים.

§ 13. הממלכה העתיקה.

התנאים הגיאוגרפיים של מצרים גרמו לאיחוד השבטים המפוזרים לעם אחד. בראשונה התאחדו שבטי הדלתה לבד ושבטי הבקעה לבד, וכך נוסדו שתי ממלכות במצרים – ממלכת הצפון (מצרים התחתונה) וממלכת הדרום (מצרים העליונה)¹³. קרוב לשנת 3100 בערך נכבשה ממלכת הצפון על־ידי מלך הדרום ומאז התאחדה כל ארץ מצרים והייתה למדינה אחת. המלך הראשון שמלך על המדינה המאוחדת היה מֶנֶס (נַעַרְמֶר).

ידיעות ברורות על חייו ושלטונו לא הגיעו אלינו. גם לאחר הכיבוש לא נתבטל ההבדל בין הממלכה הצפונית והדרומית וזכרו נתקיים בתוארי המלך ובמנהגי החצר: המלך נקרא „אדון שתי הארצות“ ושׂם בראשו את שני הכתרים – את הכתר הלבן של מצרים העליונה ואת הכתר האדום של מצרים התחתונה. אחרי תקופת שלטונן של שתי השושלות הראשונות, קמה במצרים הממלכה שקיבלה בהיסטוריה את השם „הממלכה העתיקה“ (השושלות ג’–ו', 2700–2200 בערך). במשך התקופה הזאת התפתח במצרים שלטונו הבלתי־מוגבל של המלך.

המלך נחשב לאֵל ולבן־אלים; כל האדמה במצרים נחשבה לקניינו הפרטי; כל פקודה שיצאה מפיו הייתה חוק לנתינים; הוא היה השופט העליון והשליט בממלכה. ארמונו המפואר נקרא „הבית הגדול“, במצרית „פּר־עה“, ושם זה עבר במרוצת הזמן אל המלך עצמו. להלכה היה פרעה השליט היחיד במדינה; למעשה הייתה עבודת השלטון נתונה בידי עוזרי המלך הפקידים. הממלכה העתיקה במצרים הייתה המדינה הבּיוּרוקראטית הראשונה בהיסטוריה. מספר הפקידים היה רב מאוד. הפקידים הגבוהים, כגון המשנה למלך או המשגיח הראשי על האוצר, ישבו בבירת הארץ, מוֹף (ממפיס)¹⁴, או בקירבתה. כל הארץ חולקה למחוזות (כארבעים במספר) לפי החלוקה הקדומה של העם לשבטים; חשיבותם הפוליטית של השבטים נתבטלה וכל מחוז היה חלק לא־נפרד מן הממלכה. העיר הראשית במחוז הייתה עיר בירה בזעיר־אנפין; בה ישב הפקיד הממונה על המחוז ובהשגחתו עבדו המשרדים המרובים: אוצר המלך, בית־המשפט, המשרד שהשגיח על התעלות והסכרים, המשטרה, ועוד. העבודה במשרדים הצריכה מספר רב של סופרים, כלומר: של אנשים היודעים קרוא וכתוב, כי העבודה במשרדים התנהלה כולה בכתב. מעמד הסופרים והפקידים היה המכובד ביותר במדינה אחרי הכוהנים.

המלכים בני השושלת הרביעית הניחו זכר לדורות על־ידי הבניינים הענקיים בקירבת ממפיס, המכונים בשם פּירמידות. הפירמידה הגבוהה ביותר נבנתה על ידי המלך חוּפּוּ (ביוונית בספרו של מנתון: חֵאוֹפְּס), והשנייה על־ידי חַעֶפְרֶע (ביונית בספרו של מנתון: חֶפְרֶן).

הפירמידה של חוּפּוּ בנויה מ־2,300,000 אבני גזית, שמשקל כל אחת מגיע ל־2,500 ק"ג וגובהה 146 מטר. לפי השערת אחד החוקרים הצריך בניין הפירמידה עבודה של כמאה אלף איש במשך עשרים שנה. הבניינים האלה, שאין דוגמתם בעולם לא לפי גודלם ולא לפי צורתם, נועדו לשמש מקום קבורה למלכים. כל מלך היה מתחיל בבניין הפירמידה מייד לאחר עלותו על כיסא המלכות, ואחרי מותו היו שמים את עצמותיו בחדר מיוחד בפנים הפירמידה. בסך־הכול נשתמרו עד זמננו כשבעים פירמידות, הגדולות שבהן נבנו בגִיזָה (בקירבת קהיר)¹⁵ בימי השושלת הרביעית.

הרוֹדוֹטוֹס מספר שחאוֹפּס (חוּפּוּ) בבנותו את הפירמידה שלו העביד את עמו בפרך. ואמנם רק בעמלו ויגיע כפיו של עם משועבד אפשר היה להקים את המצבות האלה. בניין הפירמידות שופך אור על מצב האיכרים במצרים. מצרים בתקופה זו לא הייתה מדינה צבאית ומלחמותיה לא היו תכופות; מספר העבדים (שהם ברובם שבוי מלחמה) לא היה אפוא רב. לא העבדים בנו את הפירמידות, אלא התושבים המקומיים, האיכרים. מצבם היה דומה למצב האיכרים באירופה בימי־הביניים: הם נחשבו להלכה לאנשים חופשים, אבל למעשה היו כפותים לאדמה שעליה ישבו. חובה הייתה מוטלת עליהם לשאת בעול העבודות הקשות לפי פקודת המלך. על מצב האיכרים אפשר לדון מתוך הציורים על גבי הקברות שנשתמרו עד ימינו. הציירים תיארו את האיכרים כשהם מביאים לחצרו של בעל האחוזה (או לחצר המלך) צאן ובקר, לחם ופירות; המשגיח על העבודה מחזיק בשוט ומצוה על האיכרים להשתחוות לפני האדון; משגיחים אחרים מקבלים את תרומת האיכרים לפי הרשימה שבידיהם.

השושלת הרביעית משלה כ־120 שנה. בימיה האחרונים ירדו הפרעונים מגדולתם; הפירמידות של המלכים האחרונים קטנות הן לעומת הפירמידות של חוּפּוּ וחעפרע, סימן שהמלכים לא עצרו כוח להקים בניינים כאלה. השושלת החמישית, שתפסה את מקום הרביעית, ביצרה את עמדתה על־ידי ברית עם הכוהנים בעיר אוֹן (הֶליוֹפּוֹליס)¹⁶. לפי האגדה המצרית היו שלושת המלכים הראשונים של השושלת החמישית בני אֵל השמש רע, האל של אוֹן. הפרעונים האלה עשו את פולחנו של רע לפולחן הראשי בממלכה; תחת פירמידת בנו בתי־מיקדש מרובים לאל השמש. מתקופה זו ואילך נקבע קשר בין האֵל רע ובין הפרעונים, וכל פרעה שעלה על כיסא המלכות נחשב לבנו של רע.

חרף העול הקשה שרבץ על העם היו החיים בממלכה העתיקה, בדרך כלל, חיים של שלום ושלוה. העם עסק בעבודת האדמה, וגם בגידול בהמות, בדיג ובציד. המסחר המצרי הגיע בדרום עד ארץ פּוּנְת (בסביבות סוֹמאלי של ימינו), הידועה בתעשיית הבשמים, ובצפון עד ארץ־ישראל וערי פיניקיה. מלבנון הכניסו ארזים למצרים, שהייתה ענייה בעצי בניין. הפרעונים לא שאפו לכבוש ארצות רחוקות, אבל יש יסוד לשער שכבר בתקופה קדומה זו קשרו קשרים מדיניים אמיצים עם ארץ־ישראל וסוריה, ובייחוד עם ערי החוף הלבנוני (פיניקיה). גם מכרות הנחושת¹⁷ בסיני היו בידי הפרעונים.

§ 14. התפוררות המדינה.

עם כל הכוח והשלטון שבידיהם היו המלכים מוכרחים ליתן דעתם על רצונם של הפקידים הגבוהים במדינה. המלכים נהגו לתת לאנשים תקיפים אלה נְחָלוֹת אדמה במתנה, ונְחָלוֹת אלה עברו בירושה מאב לבנו. כך קם במצרים מעמד של בעלי אחוזות עשירים. אנשים אלה תפסו גם את המשרות הגבוהות בחצר המלך ובארץ. חשובה ביותר הייתה המשרה של ראש המחוז. היא הייתה נתונה בידי פקיד המלך שהיה האיש התקיף והעשיר במחוז, ובמרוצת הזמן התחילה משרה זו לעבור בירושה. כך גבר כוחן של משפחות האצילים במחוזות; מי שהיה קודם פקידו של המלך נעשה עתה לנסיך העומד ברשות עצמו. בימי שלטונה של השושלת השישית התחזקו הנסיכים יותר ויותר עד שלבסוף התפוררה הממלכה למספר רב של נסיכויות העומדות ברשות עצמן. המרכז המדיני הלך ונחלש וכיסא המלכות עבר מיד ליד. חולשה זו נוצלה בידי שבטים אסיאתיים אחדים שירדו אז למצרים וקנו להם לשעה קצרה אחיזה באזור הדלתה¹⁸.

בתקופת מעבר זו שבין הממלכה העתיקה לתיכונה חדלו הנסיכים מהיות תלויים במלך. בתחילה נחשב לכבוד רב לכל פקיד להיקבר על־יד קברו של המלך; עתה החלו הנסיכים בונים את קברותיהם באחוזותיהם במחוזות. הם קראו לעצמם „הנסיכים הגדולים“ וחיקו את המלכים בחוקקם על אבן סיפורים מפורטים על פעולותיהם, זכר לדורות. אמנם בכתובות אלה מזכירים הנסיכים גם את פעולותיהם שעשו לפי פקודת המלך, אבל בעיקר הם מדגישים את שלטונם במחוז ואת תקנותיהם הטובות למען היישוב הכפרי באחוזותיהם¹⁹.

התפוררותה של מצרים נמשכה עד 2100 בערך, עד שקמה משפחת נסיכים מנוֹא־אמוֹן, ביוונית תֶּבַּי²⁰, שאיחדו מחדש את מצרים. מצבה הגיאוגרפי של נוֹא־אמוֹן היה נוח מאוד להתפתחות המסחר: העיר עמדה במקום שהיאור מתקרב לים־סוף ובקרבתה עבר הנחל המקשר את היאור עם ים־סוף, כעת ואדי חמאַמאַת; נחל זה שימש בימי קדם דרך לשיירות. המסחר בבשמים, בשנהבים ובעבדים בין מצרים הדרומית ובין ערב, סיני וסוריה עבר דרך נוֹא־אמוֹן. נסיכי העיר שעלו לגדוּלה, כבשו תחילה את מצרים העליונה. לאחר שנתבסס שלטונם הוסיפו ללכת בדרך הכיבושים צפונה, עד שכבשו את כל מצרים התחתונה. הממלכה שנוסדה על־ידי שליטי נוֹא־אמוֹן, מלכי השושלת האחת־עשרה, נקראת בהיסטוריה בשם „הממלכה התיכונה“ (מ־2060–1720).

§ 15. הממלכה התיכונה.

הפרעונים החדשים נלחמו בתוקף במעמד העצמאי שכבשו להם הנסיכים, ושאפו לייסד שוב שלטון מרכזי חזק. את המטרה הזאת השיגו המלכים בני השושלת השתים־עשרה²¹. הם החלישו את כוח הנסיכים, ענשו קשה את אלה שמרדו בהם, מינו במקומם שרים אחרים במחוזות והחזירו את העטרה ליושנה. הבּיוּרוֹקראטיה פרחה שוב; פקדי המלך ערכו מפקדי־עם, השגיחו על הכנסות הממלכה, גייסו את הצבא, ועוד. הפרעונים שקדו על התפתחות המסחר ועל חיזוק התרבות החומרית בארץ. בקרבת עיר־הבירה (שעברה שוב צפונה לסביבת מוֹף) הכשירו אדמה חדשה לחקלאות במחוז הנקרא כעת פַיוּם²²; המלכים ציוו לבנות סכרים ולחפור תעלות ולבסוף נעשה המחוז הזה לאחר הפורים ביותר במצרים. בימיהם נחפרה התעלה בין היאור ובין ים־סוף והוקם קשר בין שני הימים (את התפקיד הזה ממלאה כיום תעלת־סוּאץ). המלכים הרחיבו את השפעתם גם מחוץ למצרים: הם כבשו את ארצות הדרום לאורך היאור מאשד המים הראשון (על־יד אסוּאַן) עד השני, הקימו שם מבצרים חזקים ופרשו ידם על מכרות־הזהב העשירים בארץ כּוּש. הם נלחמו בכושים, בלוּבּים ובתושבי ארץ כנען; השפעתה המדינית והתרבותית של מצרים בארץ־ישראל ובסוריה היתה חזקה, ובעיקר בערי החוף המסחריות של פיניקיה ובראשן גבל ואוּגרית²³ (§ 38). מלחמות פרעוני השושלת הי"ב הביאו להקמת צבא־קבע במצרים. המלך שֶׁנוּסרֶת ה־III שנקבע בזיכרון המצרים כגיבור חיל, הגיע עד שכם והיכה את תושביה. המלכים הקימו בניינים גדולים ובזבזו עליהם עושר רב. סמוך לפיוּם²⁴ נבנה בניין גדול מאוד בעל מספר רב של חדרים, שתפקידו היה לשמש מקדש לזכרו של אָמנֶמחַאת ה־III. היונים קראו לו לַבּירינתּוֹס וחשבוהו לאחד מפלאי העולם.

§ 16. החיקסוֹס.

מקץ שלטונם של המלכים החזקים בני השושלת הי"ב פרצו מהומות במצרים וכוחה של הממלכה נחלש. זוהי הסיבה שבשנת 1700 בערך נפלה מצרים ללא התנגדות ניכרת בידי בני אַסיה שפרצו לתוכה מן המזרח. מנתוֹן (§ 10) קרא לכובשים אלה בשם חיקסוֹס. פירוש המלה, לפי מנתוֹן הוא – „מושלי הרועים“: אך פירוש זה מוטעה הוא ונראה שהתרגום הנכון הוא – „מושלי ארצות זרות“. מוצאם המדויק של החיקסוֹס איננו ידוע וכן גם גזעם ולשון דיבורם. אך ברור כי חלקם הגדול הוא ממוצא שׁמי (כפי שמסבר משמות מלכיהם במצרים), ומיעוטם חוֹרים ובני עממים אחרים. פלישת החיקסוֹס לא הייתה התנפלות צבאית, אלא נדידת עמים גדולה שביקשו להם מקומות חדשים להתיישבותם. עמים אלה השתלטו על מצרים בהדרגה אך לא התפזרו על פני כל הארץ, אלא התבצרו בדלתה; פה עמדה עיר בירתם אַוָרִיס²⁵, היא תניס, הידועה מן המקרא בשם צוֹען. (זכר לייסודה של צוֹען שרד במסופר על חברון בבמדבר י"ג, כ"ב: „וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוֹען מצרים“). שלטונם של החיקסוֹס שלטון עם זה היה, ולא לחינם נשתמרה ממשלתם כאסון לאומי בזיכרון המצרים שלטונם לא האריך ימים, מקץ למעלה ממאה שנה (1580 בערך) קמו בין נסיכי נוֹא־אמוֹן מנהיגים חזקים שגירשו את הזרים מן הארץ וחידשו את שלטון המלכים הלאומיים. מימים אלה מתחילה תקופת הממלכה החדשה במצרים, שהיא גם תקופת האימפריה. תולדות האימפריה המצרית קשורות בתולדות עמי סוריה ואסיה הקטנה, ועל־כן נדון בהן עם ההיסטוריה של העמים האלה בפרקים הבאים.

§ 17. הדת המצרית.

שרשי הדת המצרית נעוצים בתקופה שקדמה לייסוד הממלכה. בימים קדומים אלה שלט במצרים הטוֹטֶמִיזם, כלומר: פולחן בעלי־החיים הקדושים (§ 5). לכל שבט היה הטוֹטם שלו: אחד השתחווה לחתול, השני לתנין, השלישי לפרה וכו'. פולחן בעלי־החיים עבר בירושה מן השבטים לתושבי המחוזות בתקופה ההיסטורית. בכל מחוז חלקו כבוד לבעל־חיים מסוים ואסור היה להורגו כי היה קדוש לאל המחוז. גם האל היה קשור בפולחן בעלי־החיים כי פניו היו פני שועל, או פני חתול, או פני תנין וכו'.

פולחן בעלי־החיים, עם כל הזרוּת שבו, היה קיים במצרים אלפי שנים וכמה בעלי־חיים זכו לפולחן רשמי במדינה כולה, כגון האַפּיס (במצרית חַעַפּי), השור הקדוש של מוֹף.

לפני ייסוד המדינה שלט כל אל במחוז שלו; אולם לאחר איחוד האומה התחילו הכוהנים מאחדים גם את האלים למשפחה אחת. האלים שפולחנם היה קיים בערים גדולות קיבלו את התפקידים הראשיים במיתולוגיה המצרית וזכו להערצה בכל הארץ. אחד הראשונים שעלה לגדולה היה חוֹר; המלכים שמשלו במצרים התחתונה והעליונה לפני מֶנֶס קראו לעצמם „מכבּדי חוֹר“, סימן, שהאל הזה היה האל החשוב ביותר בתקופה קדומה זו. אחריו זכו להערצה כללית האלים רֶע, אוֹסיריס, פְּתַח, ועוד; האחרון היה אָמוֹן, אלה של נוֹא־אמוֹן, שנתפרסם עם פרסום עירו בתקופת הממלכה התיכונה. עם עלותם לגדולה לא הפסידו האלים את ערכם כּאֵלי המקום, אבל עם זה היו לאֵלי כל ארץ מצרים. יתר על־כן: בעיני הכוהנים שוב לא היו אלי מצרים בלבד, אלא אלי העולם כולו, אלי הטבע. החשוב בין כולם מבחינה זו היה אל השמש רֶע מהעיר אוֹן (הליוֹפּוֹליס ביונית, כלומר: „עיר החֶרֶס“). מימי השושלת החמישית ניכרת השאיפה של כוהני אוֹן לעשות את רֶע לאל הראשי במשפחת האלים, ובזמן מאוחר יותר ניסה פרעה אַחנאתוֹן להגשים את רעיונותיהם למעשה על־ידי תיקון העיקרים של הדת המצרית (§ 41). לפי האגדה היה אל השמש הראשון שהופיע מן התוהו ובוהו, והוא גם שברא את השמים ואת הארץ והוליד את שאר האלים.

אחד האלים החשובים היה אוֹסיריס. עליו סיפרו כדברים האלה: אוֹסיריס ואיסיס אשתו היו אלים טובים והיו מושלים במצרים. אל המדבר סֶת, אחיו של אוֹסיריס ואויבו, משך אליו בעורמה את אחיו שנוא נפשו והרגו; ימים רבים ביקשה איסיס את עצמות בעלה עד שמצאתן והביאתן לקבורה. אוֹסיריס ירד שאולה והיה לאל השליט על המתים. את המיתוֹס הזה היו מספרים בנוסחאות שונים. לפי נוסח אחד נקרע גופו של אוֹסיריס ל־14 קרעים, איסיס חיפשה ומצאה את כולם ואז קם אוסיריס לתחייה. יום מותו של אוסיריס נחשב במצרים יום אבל, ואת יום קוּמוֹ לתחייה חגגו ברוב הדר ותפארת. פולחנות אבל דומים נהגו בארם־נהריים (מסוֹפוֹטמיה) על מות האל תמוּז (§ 30).

§ 18. פולחן המתים.

המצרים הגו הרבה בשאלות הקשורות במות האדם. הם האמינו, כי חיי האדם אינם כלים עם מותו. הדאגה לגורל המת באה לידי גילוי בייחוד ביחס המצרים לקבורה. את ארון המת היו שמים בחדר בתוך בניין מיוחד והיו מכניסים לשם את כל הדברים הדרושים לאיש חי – מזון, בגדים, קישוטים ועוד – מתוך הנחה שהמת ישתמש בהם. על כותלי החדר ציירו תמונות מחיי הנפטר. כדי לשוות לו את הסביבה שבה היה רגיל עלי אדמות, ציירו את אחוזתו של המת, את עבדיו, את דרכי חייו בביתו (ציד, עבודת האדמה), מסעי־טיול וכו'. ככל שהאדם היה חשוב בחייו על פני האדמה גדלה דאגתו לחייו אחרי המות: הפקידים הגבוהים התקינו להם את קברותיהם בעודם בחיים, וכל פרעה בממלכה העתיקה היה שוקד על בניין הפירמידה (שהייתה, כאמור למעלה, מצבה כבירה על גבי קברו) מייד לאחר עלותו על כיסא המלכות. המצרים האמינו שגם גופת המת חייבת לשמור את צורת האדם בחייו; מכאן המנהג של חניטת המתים. המצרים הגיעו לידי רמה גבוהה באמנות החניטה; הגופות החנוטות (המוּמיות) נשתמרו עד ימינו ואפשר לראותן בבתי־הנכות בקהיר ובערי אירופה.

המצרים ידעו שלא הגוף עצמו יקום מקברו ולא הוא ייהנה מכל הטוב שאצרו לו בקברו; אבל האמינו שכל גוף חי יש לו דמות־דיוקנו הרוחנית (קראו לה במצרים כָּא, מושג הדומה ל„נשמה“ שלנו), שברצותה עוזבת את הגוף וברצותה חוזרת אליו. הכּא חי וקיים גם לאחר שמת הגוף. כדי שהכּא יהיה דבק בקברו של המת ולא ינוד על פני האדמה ולא יזיק לבריות, שמו המצרים לתוך הקבר את פסלו של הנפטר בשביל שימשוך את הכּא אל המוּמיה; את הפסל השתדלו לעשות דומה לנפטר כדי שיהיה הכּא רואהו ומכירו מייד. מתוך דעות אלה התפתחו גם מושגים עמוקים יותר על גורל האדם אחרי מותו. המת עומד לפני 42 דיינים: הם שוקלים לבו במאזניים ופוסקים את דינו, אם זכה לחיי עולם ואם לא זכה. המת מוכיח לדיינים כי הוא שמר מוסר על פני האדמה: „לחם נתתי לרעב ומים לצמא… אב הייתי ליתום ובעל לאלמנה…“²⁶. לב טהור פותח לפני הנפטר את שערי הנצח. השופט העליון בעולם האמת הוא אוֹסיריס, שבקורות חייו יש משום נחמה ותקוה לאדם: כשם שאוֹסיריס התענה בחייו, מת וקם לתחייה, כך אף האדם מתענה בחייו, מת ועתיד לקום לתחייה.

§ 19. הספרוּת.

הספרוּת המצרית הקיפה במשך אלפי שנות קיומה את כל הצורות הספרותיות שהיו ידועות בעולם העתיק. סופרי מצרים חיברו שירים דתיים ושירי תהילה לאלים, אספו דברי חכמה, משלים ופתגמים, סיפרו סיפורים עממיים, רשמו את פעולות המלכים וגדולי המדינה וכתבו ספרי מדע, בחשבון ובחכמת הרפואה. דברים רבים מן הספרות העשירה הזאת נשתמרו עד ימינו חרותים על אבן או כתובים על פּאפּירוּס. בייחוד עשירה הספרות הדתית. עוד בימי הממלכה העתיקה חרתו על פירמידות שירי־תהילה לאלים, ובעיקר את ההשבעות והלחשים שבכוחם עתיד היה המלך אחרי מותו להילחם ברוחות הרעים ובמזיקים. לפי אמונת המצרים סכנה רבה צפויה לנשמת המת מן המזיקים הקמים עליה לכלותה, ורק בעזרת ההשבעות יכול האדם להגן על עצמו מפני כוחות החושך. הסופרים המצריים תיקנו מספר רב של השבעות וכתבו אותן על מגילות; קובצי ההשבעות נקראו „ספר המתים“; אחד מהם, שנכתב בתקופת הממלכה החדשה, נשתמר עד ימינו והוא משמש מקור חשוב מאוד לחקירת הדת המצרית. מתוך מסורת הדת נוצרה ספרות המוסר והתוכחה. תקופת המעבר הקשה בין הממלכה העתיקה ובין התיכונה החמירה את סבל החיים. הספרות שנוצרה בימים ההם מכילה תלונות מרות על גורל אדם: אין צדק בעולם, שוד וחמס מלאה הארץ, החזק עושק את החלש ואין תקוה לעני; החיים רעים ומרים מאוד, טוב מהם המות, כי בו הישועה²⁷. לפרקים מזכירים חיבורי הספרות הזאת את השתפכות הנפש המרה של נביאי ישראל ושל מחברי ספרי איוב וקוהלת.

ליד ספרות זו, כבדת־היגיון ורבת־תוכן, אתה מוצא גם ספרות עממית שעניינה סיפורי־מעשיות נאים לשעשע את האוזן. לפרסום רב זכה הסיפור על האיכר־הדבּרן; מעשה באיכר שגזלו ממנו את חמורו ואת סחורתו והספיגוהו מלקות; האיכר תבע את יריביו לדין, ושם נתגלה כוח־חכמתו וכשרונו לנאום נאומים; השמועה על איכר־הפלאים הזה מגיעה למלך והוא מבקש להכירו, וכאן ניתנת שעת־כושר לסופר לשים בפי האיכר נאומים רבים. חביבים מאוד על העם היו סיפורי מסעות. המפורסם בין סיפורים אלה היה הסיפור על תולדות שַׁאנהת (יש מבטאים את השם שׂאנֻהֵת). יסוד לסיפור שימש אולי מאורע היסטורי: מעשה בשׂאנהת, „שמש“ בחצר המלך, שברח ממצרים בפחדו מפני המלך החדש. שׂאנהת ברח לסוריה, עבר מעיר לעיר עד שמצא לו מקלט בחצר נסיך אחד ב„ארץ הקדם“ (כנראה, עבר־הירדן). הוא מצא חן בעיני עם הארץ ועלה לגדולה. אולם במרוצת הזמן גבר בו רצונו לשוב לארץ מולדתו. דבר מצוקת נפשו מגיע לאוזני פרעה; המלך סולח לו על עוונו ושׂאנהת חוזר לארצו וביתו²⁸. הסיפור משך את לב הקוראים בתיאורי התלאה אשר מצאה את שׂאנהת וברגש אהבתו למולדת. בימינו חשוב הוא גם כחומר היסטורי רב־עניין, כי הוא המקור היחידי לידיעות על חיי סוריה בתקופה קדומה זו (§ 37).

§ 20. האמנוּת.

האמנוּת המצרית התפתחה בהשפעת הדת ובעיקר מתוך פולחן המתים. המנהג שחייב את המצרים לשים בקבר את תמונת המת הביא לידי התקדמות הפיסול. האמנים השתדלו לעשות את הפסל דומה לנפטר: שאם לא כן אין ה„כּא“ של המת מוצא את המוּמיה שלו. מכאן הריאליזם של האמנות המצרית, כלומר, השאיפה לתאר את המציאות כמו שהיא. כבר בממלכה העתיקה הגיע הפיסול המצרי לשיאו בתיאור הריאליסטי. הפסל של ה„סופר“ ראוי לשמש דוגמה לאמנות של התקופה ההיא: הסופר יושב על הארץ והמגילה בידו; הוא מרים את ראשו ומקשיב לקול אדוניו; הוא מוכן ומזומן לכתוב מה שיקראו לפניו. הפַּסָל השכיל להבליט את תכונתו היסודית של הסופר – את ההקשבה – באמנות יוצאת מן הכלל.

פסל אחר מאותה תקופה ידוע כיום בשם „שיך־אל־בּלד“, כלומר – ראש הכפר; בשם זה כינו הפועלים הערבים שעבדו בחפירות את הפסל בשעה שנתגלה לפניהם: הם חשבו כי לעיניהם פסל השיך, ראש כפר מושבם. יצירתו של האמן העתיק לא הפסידה אפוא את דמיונה למציאות גם לאחר שעברו עליה יותר מארבעת אלפים שנה. השאיפה לריאליזם באה לידי גילוי גם בציור. הציורים הראשונים קישטו את כותלי הקברות ונעשו כדי לתאר את חיי הנפטר על הארץ. האמנים לקחו את הנושאים לציוריהם מחיי יום־יום: עבודת השדה (זריעה, קציר וכו'), ציד במדבר, טיול בסירה על פני היאור, עבודת בעלי־מלאכה, מיקח וממכר בשוק וכו'. גם כאן השיגו המצרים רמה אמנותית (למשל, בתיאור התנועות), אבל לא השתמשו בחוקי הפרספקטיבה ולא ציירו את האנשים זה מאחורי זה, אלא רק זה על־יד זה. את דמות האדם נהגו לצייר כשמראה הפנים והרגליים הוא מן הצד, ואילו שאר הגוף במראֵה חזיתי. לכן דומה כל ציור מצרי לסרט: התמונות ערוכות זו על־יד זו, בעוד שכּונת הצייר הייתה לצייר חלקים שונים של תמונה אחת.

הבנייה הושפעה אף היא מפולחן המתים. הבניין הראשון לצורכי המת היתה המַצְטַבָּה–

תמונה 17 המצטבּה.

בית נמוך מלבֵנים, בעל גג שטוח וקירות משופעים. בראשונה שימשה המצטבּה מצבה על הקבר, אחר־כך התחילו בונים בתוכה חדרים ומחסנים ומקשטים את הכתלים בציורים. במרוצת הזמן גדל היקף המצטבּה, האבן תפסה את מקום הלבנים, וכך הלכה והתפתחה הפירמידה. הפירמידות מפליאות לא בגודלן בלבד, אלא גם בתוֹאַם שבין חלקיהן, בפשטות הקווים ובדיוק המתימטי של התוכנית. בניין הפירמידה לא היה אפשרי בלי ידיעות חשובות בהנדסה. התקדמות ההנדסה הביאה גם להמצאת הקשת בבניית לבנים, שהייתה ידועה במצרים כבר בימי השושלת הראשונה, בעוד שקשתות אבן ידועות מן הממלכה התיכונה ואילך.

בבניין הפירמידות באה לידי ביטוי אחת התכונות היסודיות של האמנות המצרית – השאיפה לנשגב ולענקי. שאיפה זו ניכרת ברוב התקופות של התפתחות האמנות המצרית. כך, למשל, עומד לפני הפירמידה של חפרע פסל אדיר הידוע בשם ספינכּס, המתאר יצור משונה שגופו אריה ופניו אדם (הפנים הם אולי של המלך חעפרע).

לפני בתי־המקדש לכבוד אל השמש, שנבנו בימי השושלת החמישית, עמדו האוֹבֵּלִיסקים, עמודים גבוהים מאוד שפעמים הגיעו לגובה של חמישים מטר ומעלה.

השאיפה לנשגב ולענקי הגיעה למרום שיאה בימי הממלכה החדשה. חורבות בתי־המקדש לאמוֹן בנוֹא־אמוֹן (כיום לוּקצוֹר) וכּרנך מפתיעות עוד היום במידתם הענקית של האולמים, בעובי העמודים ובגובה הבניין. אורך בית־המקדש בכּרנך מגיע ל־1400 מטר ורוחבו ל־560 מטר; בראש כל עמוד יש מקום עמידה למאה איש. לא פחות מפתיעים הפסלים הגדולים של הפרעונים שנוצרו בתקופה זו, למשל, הפסלים של אָמֶנְחתֶּפּ השלישי המתארים את המלך כשהוא יושב: הם מגיעים לגובה של 16 מטר.

§ 21. המדע.

במדע לא הגיעו המצרים לידי ייסוד שיטות, אלא הצטמצמו בתצפיות בודדות. הצורך לקבוע את גבולות האחוזות, שנשתנו לעתים קרובות מחמת הגאות המחזורית של הנילוס, הביא לידי התפתחות מדידת האדמה, אבל לא לידי קביעת חוקי הגיאומטריה. בחשבון ידעו המצרים את החיבור ואת החיסור, אבל לא הכירו את לוח הכפל. בכתיבת שברים השתמשו בסימנים מיוחדים לשם ציון 2/3 או 3/4, אבל חוץ מזה לא ידעו לציין אלא את השברים שמוניהם 1, ואם היה עליהם לכתוב, למשל, 5/8, כתבו חמש פעמים 1/8. גם ידיעותיהם בתכוּנה (אסטרונומיה) הגיעו לדרגה גבוהה למדי. את לוח־השנה קבעו לא לפי חודשי הירח, כפי שהיה הדבר נהוג אצל עמים אחרים במזרח (וגם ביון), אלא לפי שנת השמש ונעזרו בתצפיות אסטרונומיות בכוכב סיריוּס. בזאת הלכו בדרך המדעית הנכונה, אבל לא הצליחו לרדת עד סופה. את השנה חילקו ל־12 חודשים בני 30 יום כל אחד והוסיפו בסוף השנה חמישה ימים. בקבעם את השנה ל־365 יום טעו ברבע יום, ואת הטעות הזאת לא ידעו לתקן, אף כי הכירו בה. כל ארבע שנים היה ראש־השנה המצרי מפגר יום אחד כנגד שנת השמש, ומקץ 1460 שנה הגיעה הטעות לכדי שנה שלמה. גם בחכמת הרפואה לא התקדמו המצרים ביותר; הרופאים, למעשה, היו מכשפים, שביקשו לרפא את החולה בהשבעות; סמי מרפא היו ידועים להם. בזכות מנהג החניטה, שהיה מקובל במצרים במשך אלפי שנים, למדו המצרים את המבנה הפנימי של גוף האדם וקבעו לראשונה את יסודות האנטומיה.

מקורות

1. גאות הנילוס

כשהנילוס מתמלא ועובר על גדותיו הוא מציף לא את הדלתה בלבד, אלא אף חלק מהארץ ששמה לוּב וקצת מקומות מארץ ערב, דרך שני ימים מפה ומפה, הן חסר הן יתר. על טיבו של הנהר הזה לא יכולתי להציל תשובה לא מפי הכוהנים ולא מפי אחרים. ואני חשקה נפשי לשמוע מפיהם, מפני מה עולה הנילוס מראשית תקופת תמוז עד מאה יום; ומשמילא את מספר הימים האלה הוא הולך וחסר וחוזר למקומו וכל ימי החורף הוא עומד בשפלו עד שתגיע שוב תקופת תמוז? על דברים אלה לא יכולתי לקבל תשובה מאיש מן המצרים, כשחקרתים לדעת מה כוחו של הנילוס, שנשתנו עליו סדרי שאר הנהרות. דברים אלה שביקשתי לעמוד עליהם שאלתים, וגם מפני מה רק הוא מכל הנהרות אינו משיב רוח צח. אך אחדים מהיונים שביקשו להיות מצוינים בחכמה ביארו דבר זה בשלוש דרכים. ומהן שתיים לא היו ראויות אפילו שאזכירן, לולא רציתי לציינן. והאחת אומרת כי רוחות העונה גורמים לו לנהר שיגאה, כי מונעים הם אותו מלזרום אל הים, ואולם לעתים תכופות לא נשבו הרוחות והנילוס נהג כמנהגו. יתר על כן, לו גרמו הרוחות לכך, בדין הוא שגם שאר הנהרות הזורמים נגד הרוחות יבוא עליהם מה שבא על הנילוס ועוד ביתר עוז, ככל שהם קטנים וזרמיהם חלשים. אבל מרובים הנהרות בסוריה ומרובים הם בלוּב ועליהם לא בא כלום ממה שבא על הנילוס. והדרך השנייה – עוד נבערת מהקודמת, וניתן להיאמר שהיא מתמיהה עוד יותר. דיעה זו אומרת, כי מפני שהנילוס זורם ובא מן האוקינוס בא לו כל זה. והאוקיאנוס שוטף וסובב את כל הארץ. והדרך השלישית, אף־על־פי שהיא מתקבלת על הדעת יותר מכולן, גם היא כוזבת. כי גם היא אינה אומרת ולא כלום באומרה שהנילוס, הזורם מלוּב ודרך כּוּש למצרים, שותה מי שלגים שנמסו. ועל צד האמת, כיצד הוא שותה מי שלגים בשעה שהוא זורם מן החמות שבארצות לארצות צוננות מהן? ולאדם שכוחו יפה לדון בעניינים שכאלה יש הרבה הוכחות, כי מן הנמנע הוא שישתה מי שלגים, והמופת הראשון והגדול שבכולם הם הרוחות החמות הנושבות מן הארצות ההן. והשני – שאין גשמים וקרח מצויים כלל בארץ ההיא, והרי מן הצורך הוא שירד מטר חמישה ימים אחרי השלג. וכך לו היו הארצות ההן שלוּגוֹת היו גם גשומות. והשלישי – כי שחורים שם האנשים מחום השמש. והדאוֹת והסנוניות שוהות שם כל ימות השנה ואינן עוזבות אותה, אך הכּרוּכיוֹת הנמלטות מארץ סקיתיה²⁹ מפגעי חורפה עפות לחרוף בארצות הללו. ואילו היה יורד שלג – ולא אך במעט – בארץ אשר דרכה זורם הנילוס ושממנה מוצאו, לא היה קורה אף דבר מכל הדברים הללו. ועל כורחך אתה אומר כך³⁰. ומי שדיבר על האוקינוס תלה את הפתרון בדבר אגדה שאינו מחוור ואין בידו הוכחה. כי אין אני מכיר נהר ששמו אוקינוס, כי אם הומרוס או אחד המשוררים הקדומים בדה, כנראה, את השם והכניסו בגבול השירה.

הרודוטוס, ב', י"ט ואילך. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת.³¹

2. מתוך תוכחת איפּוּור

תוכחתו של איפּוּור נתחברה בסופה של הממלכה העתיקה במצרים, כאשר נתמוטטו יסודות הממלכה ושוד וחמס מילאו את הארץ. הנביא מתאר במרירות לב את שינוי גורל האנשים בתקופת־מעבר זו, בין הממלכה העתיקה לממלכה התיכונה.

„… ראו! אשר לא היה לו דבר, הנהו אדון לחרמוֹת³²; המושל מהללהו. ראו! הדל בארץ נהפך לעשיר, בעל אוצרות – לאשר אין לו. ראו! עבדים נהפכו לאדונים, לבני־משק³³; מי שהיה שליח – שולח אחרים. ראו! אשר לא היה לו לחם היה לבעל ממגוּרה; גרנוֹ מלאה מטוּב זרים. ראו! קרח־שׂער, אשר לא היה לו משחה נהפך לבעל כדי מוֹר ניחוח. ראו! אשר לא הייתה לו תיבה – הנה בעלת משאות; ואשר הביטה (על בבואתה) במים – הִנָה בעלת ראי³⁴… ראו! גבירות עדינות בורחות… ותשלכנה את ילדיהן מפחד המות. ראו! העליונים במדינה בורחים, אין פוקדים עוד מפני מחסור³⁵… ראו! בעלי מיטות יישנו על הארץ… ראו! גבירות עדינות מהלכות רעבות; והקצבים אוכלים לשובע מאשר הוכן להן…“.

מתוך פאפירוס הנמצא בליידן. תרגם ממצרית ש. ייבין.

3. פעולת הנסיך במחוזו בתקופת הממלכה התיכונה

„… אני אדון־הנעימוּת, גדול־האהבה, מושל אהוב־עירו. שנים משלתי במחוז היעלה, כל מסי בית המלך עברו תחת ידי. הפקידים אשר על רכוש המדינה אשר בידי רועי מחוז היעלה היו מעלים לי שלושת אלפים פר עם עוּלי צמדיהם. הוללתי על כך בבית המלך מדי שנת היפקד הבקר בשנתה. העליתי את כל המסים המגיעים (מבקר זה) אל בית המלך, לא נמצאו כל איחורי־תשלומים רשומים כנגדי אף בלשכה אחת מלשכות בית המלך. העבדתי את כל מחוז היעלה בנסיעותי התכופות³⁶.

„בבת אזרח פשוט לא התעללתי, אלמנה לא צררתי. איכר לא גירשתי (מעל נחלתו), רועה לא נגשׂתי. לא נמצא שר־חמישה אשר החזקתי באנשיו בעבור מסים (שלא נשתלמו)³⁷. לא היה אומלל בזמני, לא היה רעב בתקופתי. אם באו שנות רעב, חרשתי את כל שדות מחוז היעלה עד גבולותיו מצפון ומדרום, קיימתי את חיי תושביו, נתתי את מזונותיהם, לא היה רעב בהם. נתתי (חלק כחלק) לאלמנה ולבעולת־בעל; לא ביכרתי גדול על פני קטן בכל אשר נתתי. וכאשר באו שנות גאות־יאור גדולה, בעלות חיטה ושעורה, בעלות כל דבר, לא דרשתי את תשלומי השדות שלא שוּלמו (בשנות הרעב)…“.

מתוך הכתובת בקברו של אמני, נסיך מחוז היעלה. תרגם ממצרית ש. ייבין.

4. מתוך תוכחת נפֶר־רַחוּ

גם מוכיח זה מספר כאיפּוּור הנ"ל על הרעה אשר מצאה את מצרים בתקופת־המעבר בין השושלת השישית והשתים־עשרה ומבשר את בוא השושלת החדשה שתשליט סדר במדינה.

„… ראה! הארץ סופדת ומקוננת. חלש־הזרוע נהפך לתקיף־זרוע… ראה! התחתונים קמו עליונים… האנשים מתגוררים בבתי־העלמין. הדלים אספו עושר… חסרי־כל אוכלים מלחם־הפנים³⁸… אוֹן חדלה מהיות ארץ נבחרת, אוֹן שהיא מולדת כל האלים.

„בוא יבוא מלך מדרום, אמני³⁹ שמו, בן לאשה כושית, אשר יוּלד במצרים העליונה. הוא ישים בראשו את הכתר הלבן⁴⁰ ויחבוש את הכתר האדום⁴¹; הוא יאחד את שתי הגבירות⁴² וישמח לבות שני האדונים⁴³ באשר אהבו…

„שמחו־נא, בני דורו! בן איש חיל יעשה לו שם נצח. חורשי־רע ויוזמי־איבה ישימו יד לפיהם מפני מוראו. אנשי סֶתֶת⁴⁴ יפלו לפני חרבו והלוּבים יעלו בשלהבתו. האויבים יינגפו לפניו והמורדים ייכנעו לגבורתו. ציץ־הנחש אשר במצחו יכניע את המורדים בו⁴⁵. בנה תיבנה „חומת המושל“⁴⁶ ולא יוסיפו אנשי סתת לפרוץ מצרימה. בוא יבואו שוב לבקש מים, כמנהגם לפנים, למען יוכלו להשקות את עדריהם⁴⁷. והצדק ישוב על מכונו והרשעה תושלך החוצה. שמוח ישמח כל אשר יזכה לראות זאת ולעבוד את המלך בימים ההם…“.

מתוך פאפירוס הנמצא כעת בלנינגראד. תרגם מאנגלית ש. ייבין.

5. „הוידוי השלילי“

מימי השושלת החמישית ידועים לנו קטעים דתיים שונים שנחשבו לתפילות ולהשבעות־קסמים, שיש בכוחן להבטיח למשתמש בהן חיי נצח ואושר בעולם הבא. אל הקטעים הישנים נוספו ברוב הימים כמה נוסחאות חדשות. מימי הממלכה החדשה החלו הקטעים האלה להיכתב על מגילות גומא (פאפירוסים), שהיו ניתנות ביחד עם גופות המתים לתוך הארונות. החוקרים הראשונים באֵגיפטולוגיה כינו את המגילות האלה בשם „ספר המתים“ על שם תפקידן להינתן בקברות ביחד עם המתים, אף־על־פי שלמעשה אין כאן ספר כל עיקר, אלא מבחר קטעים שונים המסודרים באופנים שונים.

בקטע שלמטה מצטדק המת לפני עצרת האלים העתידים לשפטו ומונה את המעשים הרעים שנמנע מלעשותם בימי חייו עלי אדמות; על־כן מכונה קטע זה בפי החוקרים בשם „הוידוי השלילי“. יש לשים שלב לדרגה המוסרית, הגבוהה בערך, הנשקפת אלינו מתוך השורות האלה.

„להיאמר בשעה שמגיעים אל אולם זה של שתי האמיתות⁴⁸…

„שלום לך, האל הגדול, אדון שתי האמיתות⁴⁹! באתי לפניך, אדוני! הוּבאתי למען אראה את הודך. ידעתיך. ידעתי את שמות ארבעים ושניים האלים הנמצאים אתך באולם זה של שתי האמיתות… ראה אותי, הנה באתי לפניך; הבאתי לך את האמת, גירשתי מעל פניך את העולה.

„לא עשיתי עול לאנשים…; לא ידעתי און; לא עשיתי תועבה…; לא הגיע שמי אל סירת המנהיג⁵⁰; לא ניאצתי אֵל; לא הבאתי דיבת עבד רעה אל אשר עליו⁵¹; לא רימיתי; לא הרגתי; לא ציויתי להרוג; לא עשיתי רעה לאיש; לא גביתי מסים מהמנחות בדבירים…; לא גזלתי מנחות המתים; לא נאפתי…; לא הוספתי על הזבחים ולא גרעתי מהם; לא רמסתי את השדות; לא הוספתי אל משקלות המאזנים; לא הפחתי מנפש־המאזניים, מאזני המשקל; לא גזלתי חלב מפי התינוקות; לא גירשתי צאן מעל מרעיהם; לא לכדתי ציפורים באחוזות האלים; לא דגתי דגים מנבלותיהם⁵²; לא סגרתי את המים בזמנם⁵³; לא הקימותי סכר במים שוטפים… לא עברתי על זמני הזבחים הנבחרים; לא בזזתי בקר האל וחפציו…

„הנני טהור, ארבע פעמים⁵⁴.

„שלום לכם, האלים אשר באולם זה של שתי האמיתות!… הצילוני מידי בּאבּא⁵⁵, החי על קרבי השׂרים ביום ההוא של החשבון הגדול אתכם. באתי לפניכם. עול לא עיולתי; חטא לא חטאתי; לא עשיתי רעה; העד לא העידותי לשקר; עשה לא עשיתי דבר רע לאיש; נהגתי ביושר; נשבעתי ביושר לב; עשיתי כמצות האנשים, כל מעשה אשר ישמחו האלים בו, השׂבעתי את רצון האל במעשים אשר אהב. נתתי לחם לרעבים, מים לצמאים, מלבושים לערומים, דוּגת מעבר לאשר אין לו אנייה; זבחתי זבחים לאלים, זבחי־מתים לנשמות הנפטרים. הצילוני־נא! הגנו־נא עלי! אל תשמיעו דברים עלי לפני האל הגדול! כי אני טהור־פה, טהור־ידיים, אשר יאמר לו: בואך לשלום! – שתי פעמים“.

מתוך „ספר המתים“. תרגם ממצרית ש. ייבין.

6. מתוך „שיחת אדם שבע־עמל עם נפשו“

זהו קטע ממגילה שבה מתואר המצב הרע במצרים בתקופת המעבר⁵⁶ שבין הממלכה הקדומה לתיכונה. לבסוף מתוכח האדם עם נפשו ומנסה לפתות אותה כי תרשהו לאבד את עצמו לדעת.

„ראה, שמי מתועב יותר מבּאוֹש ציפורים ביום קיץ, יום להט שחקים;

ראה, שמי מתועב יותר מדייג ביום דיג, יום להט שחקים⁵⁷;

ראה, שמי מתועב יותר מבּאוֹש ציפורים, יותר מגבעת־ערבוֹת מלאת קינים לאוזי־הבר;

ראה, שמי מתועב יותר מבּאוֹש דיג, יותר מגדות בצה מלאת קיני ציפורים לאחר הציד⁵⁸;

ראה, שמי מתועב יותר מבּאוֹש תנינים, יותר משבת על גדות תעלה מלאת תנינים;

ראה, שמי מתועב יותר מאשה אשר הוּעד בה שקר אל בעלה;

ראה, שמי מתועב יותר מילד שובב אשר דוּבּר בו ויישנא…

אל מי אדברה היום? האחים רעים, חברי היום לא יאָהבו;

אל מי אדברה היום? הלבבות קשים, איש שודד את רעהו;

אל מי אדברה היום? החסיד אבד, עז־הפנים מושל בכול;

אל מי אדברה היום? אֶרך־אפיים נעזב, הטוב הושלך לארץ בכל מקום;

אל מי אדברה היום? הכול גוזלים, איש שודד את רעהו;

אל מי אדברה היום? המדוה חברי; אחי, אשר הורה אתי, נהפך לי לאויב;

אל מי אדברה היום? יום תמול לא ייזכר, לא ייעשה לי כאשר עשיתי בזמני;

אל מי אדברה היום? האחים רעים, יקומו כאויב על ישר־לב;

אל מי אדברה היום? אנשים יישמדו, איש עוין את אחיו;

אל מי אדברה היום? הלבבות גסים, אין לב לאיש אשר יבטח בו;

אל מי אדברה היום? אין דובר אמת, הארץ בידי פועלי רשע;

אל מי אדברה היום? אין רֵעַ, יקומו בוערים כנגד המשכילים אותם;

אל מי אדברה היום? טעוּן עוני אני, ללא רֵעַ;

אל מי אדברה היום? הרע מושל בארץ, אין סוף לו.

הנה המות לפני היום – כמרפא לחולה, כצאת החוצה לאחר מחלה;

הנה המות לפני היום – כריח מור, כשבת בצל־מפרש ביום רוח;

הנה המות לפני היום – כריח שושן, כשבת על חוף שיכרון;

הנה המות לפני היום – כדרך גשומה, כשוב איש מן המלחמה אל ביתו;

הנה המות לפני היום – כהתבהר שחקים…

הנה המות לפני היום – כתשוקת איש לראות ביתו, אחרי עשותו שנים רבות במאסר.“

מתוך פאפירוס הנמצא במוזיאון המזרחי, בברלין. תרגם ממצרית ש. ייבין.

7. עלילת שאנהת⁵⁹

עלילת שׂאנהת (או שִׁאנֻהַת) מספרת על נדודיו של פליט מדיני מצרי שאנהת שברח לקדמת אסיה ונתגלגל לחצרו של אחד המושלים בערבות סוריה ועבר־הירדן, והופקד למשנה לו. לאחר שנים רבות שב מצרימה כאשר העניק לו פרעה שנוּסרת I (1972–1928) חנינה מלאה.

נובלה היסטורית זו שנתחברה בראשית ימיה של השושלת הי"ב נתחבבה מאוד על המצרים, כאשר מעידים העתקים רבים מזמנים מאוחרים יותר. לגבי ארץ־ישראל יש עניין בקטעים המובאים בזה המתארים את המצב בארץ במאה הי"ט לפסה"נ.

„נהדפתי מארץ לארץ. יצאתי את גבָל⁶⁰ ואבוא לארץ הקדם⁶¹ ואעש בה שנה וחצי. אז יאמר אלי עמוינשי, מושל ארץ רתִנו⁶² העליונה:

„טוב אתה בעיני, וגם אתה שומע את שפת מצרים“. הוא אמר זאת, כי ידע טבעי, כי שמע שמעי, כי העידו עלי בני מצרים אשר שם אתו…

… אז ישימני בראש בניו ואת בתו הבכירה השיא לי. בחרתי לי בארצו ממבחר אדמתו, אשר הייתה על גבול מדינתו; ארץ זו טובה הייתה, יאא⁶³ שמה. ויהיו בה תאנים וגפנים ויינה רב ממים; דבשה בשפע ושמנה עצום; כל פרי על עציה. ויהיו בה שעורים וחטים, ואין מספר לבקרה. הארץ ניתנה לי באהבתי את המלך עמוינשי; הוא נתנני למושל שבט ממבחר שבטיו. ויוכן לי אוכל מנת יום־ביומו ויין – מנת יום ביומו: בשר מבושל וצלי עוף, נוסף על ציד־השדה, אשר נצוד ויובא לפני, מלבד אשר נשאו כלבי…

… עשיתי כן שנים רבות. בני היו לגיבורים, איש איש מושל בשבטו. כל רץ⁶⁴ ההולך דרומה לארמון פרעה התארח בביתי, כי ביתי פתוח היה לאורחים: את הצמא השקיתי מים, ולתועה – הראיתי את דרכו, ושדוּד הצלתי מיד שודדהו; וכאשר העזו המוֹרים⁶⁵ פניהם להרים יד במושלי הארצות, סיכלתי את עצתם, כי מושל רתנו זה נתנני בראש חילו שנים רבות. כל ארץ אשר יצאתי עליה יכולתי לה: את תושביה גרשתי מעל מערותיהם ומבארותיהם, את צאנה ובקרה שללתי, את עבדיה לקחתי שבי; גזלתי את מזון האנשים, ואת עם־הארץ הרגתי בחרבי ובקשתי. במעשי ובתחבולותי הטובות, נשאתי חן בעיני המלך עמוינשי; ידע כי חזק אני, וישימני בראש בניו, בראותו כי כל־אשר אני עושה האלוהים מצליח בידי.

וגיבור בא מרתנו ויחרפני במחני. גיבור היה אשר אין שני לו. הוא הכניע את הארץ בכל גבולה סביב, ויאמר להילחם בי, כי זמם לשדדני, ויחשוב לשלול את בקרי בעצת שבטו.

המושל עמוינשי נועץ בי. אמרתי: „לא ידעתיו, ואין אני בעל־ברית לו, היוצא ובא במחנהו. העברתי על מפתנו או דחיתי את גדרו? אין זאת כי אם קנאה, כי ראני עושה את דברך. ראה, הנני כפר תועה תוך עדר זר, אשר יהדפנו פר הבקר ההוא, יתקפנו ארך־הקרניים. היאהב שפל־המוצא כאיש הנעלה? המוֹרים לא יתערו עם אנשי מצרים, כי מה לאבן עם השושן⁶⁶? הארתע לאחור מפחד פן יערוך אויבי לי? אם למלחמה פניו, יאמר נא את אשר עם לבבו. הלא יודע האלוהים את הנגזר עליו, והוא איך ידע?“

עם לילה מתחתי את יתר קשתי, יריתי חיצי לנסותה, השחזתי את חרבי, מרקתי את כלי־זיני. הבוקר אור ובני רתנו באו, שבטיהם הריעו; הם אספו כחצי בני ארצם ויזמו להתגרות מלחמה.

וישם הגיבור פעמיו אלי, ואף אני הלכתי הלוך וקרוב אליו; כל קרב דאב לי, נשים ואנשים הריעו, כל לב עלי דוי; ויאמרו: „היש עוד גיבור אשר יוכל להילחם בגיבור רתנו זה?“

נשארו בידו רק מגנו וחרבו, כי שלחיו אשר זרק (בי) נפלו מאחורי; כן ניצלתי מכלי זינו, באשר חיציו עברו על פני, מבלי פגוע בי, אחד אחר אחד; הוא התנפל עלי לשדדני; הוא תקפני, אך אני יריתי בו וחיצי ננעץ בצוארו; אז יצעק ויפל אפיים ארצה⁶⁷; הרגתיו בחרבו. הריעותי תרועה גדולה על גבו, כל בן עאמו⁶⁸ נהם; נתתי שבח והודייה למונתו⁶⁹; אנשיו התאבלו עליו; המושל הלה עמוינשי חיבקני; ואני נשאתי את אשר לגיבור ההוא, ואשלול את בקרו; כאשר זמם לעשות לי, עשיתי לו; החזקתי בכל אשר במחנהו, בזזתי את אהליו…

… ויוגד להוד רוממותו מלך מצרים העליונה והתחתונה חפר־כּא־רע⁷⁰ ישר־קול, המצב הזה, אשר אני שרוי בו, וישלח לי הוד רוממותו מתנות מלך לשמח לב עבדו, כאילו הייתי אחד ממלכי הארצות; ובני המלך, אשר בארמונו, השמיעוני את שליחותם⁷¹.

פתשגן הכתב אשר נשלח אל העבד כאן⁷² בדבר שובו מצרימה:

… דבר המלך לשמשו לשׂאנהת: ראה הכתב הזה מובא אליך להודיעך, כי סובבך בארצות יציאתך מקדם לרתנו, נוּדך מארץ אל ארץ – בעצת לבך אתה היו.

„מה עשית, כי תיעשה לך רעה? לא ארוֹת, כי תוּכח על פניך; בעצת שרים לא דברת, כי יוּשב דברך אחור ריקם. מחשבה זו, אשר הוליכה את לבבך שולל, לא הייתה בלבי עליך.

„גבירתך אשר בארמון בריאה ופורחת כיום הזה, וחלק לה במלוכה; בניה בקרב הארמון, המה ירבו חסדיך עמך, וחיית במתנותיהם. אם שוב תשוב מצרימה, וראית את הארמון, וחיית בו; את אדמת שני השערים הגדולים תישק⁷³ והיית כאחד מרעי המלך. הנה זקנת, באת בימים; ליחך נס; זכור את יום המות! יום תגיע למנוחות, לילה – יוכנו לך שמני סיכה ותכריכים מידי תאיר⁷⁴ ולויה תיערך לך ביום שובך על עפר; ארון זהב וראשו אבן־כחל, חוּפה תחופף עליך, תינתן בתיבה, שורים ימשכוה, נוגנים לפניך, מרקדים יחוללו על פי קברך, רשימת זבחים תקרא לך, זבחי שחיטה יינתנו על־יד אסטילתך, עמודיך⁷⁵ יעשו אבן גיר, ונקברת בקרב בני המלך⁷⁶ בארץ נכרייה לא תמות. בני עאמו לא ילווּך אל עפר, ובעור איל לא תיקבר⁷⁷, ביום היות קברך מוכן… חשוב על גופך ושוּבה!“

מכתב זה הגיעני בעמדי בקרב בני שבטי וייקרא לפני; נפלתי על פני ואשתטח על הארץ, ואת עפרה פיזרתי על ראשי. התרוצצתי במחנה בקול תרועת שמחה לאמור: איך ייעשה כך לעבד אשר התעהו לבו לארצות נכר? מה טובו הרחמים הפודים אותי מיד מות! כי ירשני כבודך לבלות את שארית ימי בארמון…

… אחר הדברים האלה הורשתי את רכושי ביאא לבני; בני בכורי נתתי בראש שבטי: כל רכושי בידו: עבדי, בקרי, פרותי, כל עצי הטובים.

אז ילך העבד כאן הלוך ונסוע הנגבה אל וא־חר⁷⁸; ושר הצבא אשר שם, אשר בראש המצב, שלח שליח אל הארמון להודיע את פרעה; והוד רוממותו שלח את פקידו הנאמן, אשר על הציד המובא ביתה המלך, ואניות נושאות כל טוב אתו – טעונות מתנות מלך למוֹרים, אשר באו אתי לשלחני עד וא־חר.

קראתי כל אחד מהם בשמו⁷⁹. שׂכר הגון הוכן לפני, כל משרת עמד על עמדו⁸⁰. אחרי־כן שמתי לדרך פעמים ואפליג עד בואי אל עיר אתת־תאוי⁸¹.

בבוקר השכם קרא לי, ועשרת אנשים הולכים ושבים להביאני אל הארמון. השתחויתי אפיים ארצה בין הספינכּסים; בני המלך עמדו בשער לקדם את פני; רעי המלך⁸², אשר בחצר החיצונה, הובילוני אל הטרקלין. מצאתי את הוד רוממותו יושב על כיסא הזהב; נפלתי אפיים ארצה ולא ידעתי את נפשי בפניו; האל הזה פנה אלי בסבר פנים יפות. אך אני הייתי כאיש אשר הממהוּ נשף, נפשי התעטפה עלי, אברי רעדו, לבי לא היה בקרבי, לא ידעתי מות מחיים.

ויאמר הוד רוממותו אל אחד מרעי המלך: „הרימוּהוּ וידבר אלי“.

ויאמר הוד רוממותו: „ראה! דרכת ארצות, עברת מדברות, זיקנה תקפתך, באת בימים. הכי קטנה היא בעיניך, כי תיקבר מבלי אשר ילווּך המוֹרים… אינך דובר עת ייקרא שמך⁸³?“ יראת את העונש ואשיב לאמור: „אמנם יראתי את דבר אדוני; לו יכולתי להשיב עליו!… אצבע אלוהים היא, חיל אשר היה בקרבי, למען יקום דבר הפּלטה, כאשר נגזר עלי. ראה אנוכי ניצב כיום לפניך – החיים לך – יעש בי הוד רוממותך כטוב בעיניך“. ויצו לקרוא לבני המלך; ויאמר הוד רוממותו אל אשת המלך: „ראי, שׂאנהת בא בתור בן־עאמו, כאחד המוֹרים“. והיא נזעקה זעקה גדולה, וגם בני המלך קראו פה אחד ויאמרו: „לא זהו באמת, מלכי ואדוני“.

ויאמר הוד רוממותו: „זהו באמת“…

… ויאמר הוד רוממותו: „אל יירא ואל יחת! הוא ימונה לרֵע המלך כאחד השרים והיה בקרב האצילים. הוליכוהו לרחצו, לסוּכוֹ ולהלבישו ושמשוּהו“.

יצאתי את הארמון, ובני המלך נתנו לי את ידיהם; אז נלך אל השערים הגדולים; ואבוא אל בית אחד בני המלך, אשר כל שכיות החמדה בו: חדר מרחץ בו, פסלי אלוהים ומטמוני אוצרות בו; בגדי שש המלך, השמן המובחר – אשר יסוּך בו המלך והשרים אהוביו – בכל חדר וחדר, כל משרת על עמדו. חידשתי נעורי, גוּלחתי ושערי סורק. את בגדי הישנים זרקתי המדברה לנודדי החולות. לבשתי הבד הטוב, סכתי בשמן המובחר, ישנתי על ערש; הנחתי את החול ליושבים עליו ואת מרחת העץ למורחים בה⁸⁴.

בית ניתן לי, הנאה לנציב מחוז, כאשר יהיה לרֵע המלך; פועלים רבים בנוהו, וכל עצו ניתן מחדש⁸⁵; ארוחתי ניתנה לי מן הארמון דבר יום ביומו, פעמים ארבע ביום, בנוסף על אשר נתנו לי בני המלך, בלי עיכוב מעולם⁸⁶. מצבת קבר אבנים⁸⁷ נבנתה לי בקרב הקברות: בנאי בית העלמין – בוני הקברות – התוו את קירותיה. רבי השרטטים ציירו בה, רבי החרטים חרטו בה, רבי הפועלים, אשר בבית העלמין, התעסקו בבניינה; כל רהיטי קבר, אשר יינתנו במחילה, הובאו שמה… וגן־קברות נעשה לי, אשר היו בו שדות, במבוא קברי, כאשר ייעשה לרעי המלך היושבים ראשונה במלכות; פסלי צוּפה זהב ואזורו נעשה מכּתם, כי כן ציווה המלך, לא היה מסכּן⁸⁸ אשר נעשה לו כן.

ואהיה נושא חן וחסד בעיני המלך עד בוא יום המות.

תם מתחילתו ועד סופו, כאשר נמצא בכתובים⁸⁹.“

מתוך „מגילת שׂאנהת“ הכתובה על פאפירוּסים. תרגם ממצרית ש. ייבין.

נושאים ושאלות

1. הרודוטוס קרא למצרים בשם „מתת היאור“. באיזו מידה משקף שם זה את מצבה?

2. תאר את המבנה הכלכלי והחברתי של מצרים, בתקופת הממלכה העתיקה.

3. עמוד על הקשר בין המצב הכלכלי והחברתי לבין המשטר המדיני במצרים בתקופת הממלכה העתיקה.

4. נתח מקורות 2, 4, 6 – מה תלמד מהם על המצב במצרים בתקופת המעבר שבין הממלכה העתיקה והתיכונה?

5. עמוד על השלבים בהתפתחותה של הדת המצרית ואמונותיה.

6. גישתה של הספרות המצרית בתקופת המעבר לבעיות חברתיות ומוסריות, היעזר במקורות 2, 4, 6.

7. מה מאפיין את הציור והפיסול המצרי?

8. מה היו מטרותיה של הבנייה המונוּמנטאלית המצרית?

9. בעית המות ומקומה בדת ובתרבות המצרית, היעזר במקור 5.

10. נסה לסכם את הקוים האופייניים לתרבות המצרית.

ספרים לעיון נוסף

1. ו. פ. אוֹלבּרייט, מתקופת האבן ועד הנצרות – הוצאת אחיאסף, פרק ג', א, 4; ב, 2.

2. א. בירם, דברי ימי ישראל בזמן המקרא במסגרת תולדות המזרח הקדום – הוצאת בית־הספר הריאלי בחיפה, ספר א', פרק א', 1, 2.

3. ע. בן־דוד, המסחר בין א"י ומצרים בתקופה הכנענית – הוצאת מוסד ביאליק, קובץ „המסחר, התעשייה והמלאכה בא"י בימי קדם“, ספרייה לידיעת א"י.

4. ה. ברסטד, דברי ימי מצרים – הוצאת ש. פרידמן, ספר ראשון – ספר רביעי.

5. י. מ. גרינץ, מבחר הספרות המצרית העתיקה – הוצאת דביר, מבוא, סיפורים מימי הממלכה התיכונה ומימי הממלכה החדשה.

6. ש. ייבין, מגילת שׂאנהת – הוצאת אמנות, מגילות לבתי־הספר 87.

7. ו. ג. צ’יילד, האדם – צבת ראשונה – הוצאת הקיבוץ המאוחד, פרקים ז’–ט'.

8. ו. ג. צ’יילד, מה נתרחש בהיסטוריה – ספריית פועלים, פרקים ו’–ח'.

פרק ג': שוּמר, אכּד וּבּבל

§ 22. המקורות.

היונים שביקרו במאה החמישית והרביעית לפסה"נ בפרס שמעו שם סיפורים על הממלכות האדירות שקדמו למלכות פרס, ביניהן על אשור ובבל. הסיפורים האלה היו רחוקים מן האמת ההיסטורית, מאחר שהפרסים אף הם לא ידעו את תולדות ארצות־הקדם. הידיעות שקיבלו היונים מן הפרסים היו בעיקר אגדות. כך הרבו לספר על סֵמִירָמִיס, שמשלה בכל ארצות המזרח, כבשה עמים וייסדה ערים לרוב, או על סַרְדַנַפַּלוֹס, האחרון במלכי אשור, ששרף את עצמו חי על כל רכושו הרב. במאה השלישית לפסה"נ כתב כוהן בבלי, בֵּרוֹסוֹס, את תולדות עמו ומולדתו ביונית. חיבור זה דומה לחיבורו של מנתון (§ 10) המצרי: אף הוא סיפר על ארצו מתחילת תולדותיה ועד זמנו וחילק את ההיסטוריה לפי שושלות המלכים. חיבורו של בּרוֹסוֹס לא הגיע עד זמננו ורק קטעים בודדים נשתמרו בכתבי סופרים שונים. אולם החקירה המדעית של תולדות מסופוטמיה נשתנתה מן הקצה אל הקצה במחציתה השנייה של המאה הי"ט, כשפוענח כתב היתדות הבבלי (§ 6). באותם הימים נמצאו בערים רבות בחפירות רבבות לוחות־חוֹמר שרופים באש כתובים בכתב־היתדות, בלשון האשורית והבבלית. מקור מוצאם של הלוחות האלה הם בעיקר ארכיונים ממלכתיים ופרטיים וכן ארכיונים של בתי־מקדש עשירים, שעסקו בהחכרת אדמה, ובמיקח וממכר. הארכיון הגדול הראשון והמפורסם בכולם, שנתגלה הוא בית־הספרים בחצרו של אשוּרבּניפּל, (הוא סרדנפּלוֹס, במסורת הקלאסית) האחרון במלכי אשור הגדולים, שהיה חובב ספרות. כ־20,000 לוחות נמצאו בין שרידי בית־הספרים הזה בנִינְוֵה. הם משמשים מקור ראשון במעלה לחקירת הספרות האשורית־הבבלית העתיקה.

בארכיונים הממלכתיים ובארכיוני המקדשים, נתגלו כתובות מלכים, יצירות ספרות, ורבבות תעודות אדמיניסטראטיביות וכלכליות. מלבד התעודות הכתובות על גבי לוחות־חומר נמצאו בעריה הגדולות של ארם־נהריים, בעיקר בנינוה ובכלח, כתובות מלכותיות החרותות על לוחות־אבן ועל גבי מצבות־זיכרון. בכתובות אלה מסופר בפירוט על מסעותיהם של המלכים ומלחמותיהם והבניינים שבנו. ידיעותינו על ההיסטוריה של ארם־נהריים גדלות והולכות מדי שנה בשנה משמתגלים לוחות־חומר חדשים בחפירות הארכיאולוגיות הנערכות בתלי־הערים העתיקות בארץ הפרת והחידקל.

§ 23. התנאים הגיאוגרפיים של ארם־נהריים.

היונים קראו לארצות שבין נהר פרת ונהר חידקל בשם מסוֹפּוֹטַמִיָה („בין־הנהרות“) בצפון ובשם בַּבִּילוֹנִיָה (על שם העיר בבל) בדרום⁹⁰. התנאים הגיאוגרפיים של הארצות האלה דומים בפרטים רבים לתנאי מצרים. גם כאן עוברים הנהרות דרך המדבר והופכים את השממה לארץ פורייה⁹¹, וגם כאן אין הברכה באה מאליה ואין האדם זוכה לה אלא לאחר עמל רב. שני הנהרות יורדים מהרי ארמניה בצפון כשהם קרובים זה לזה; אחר־כך נפרדים זה מזה מהלך 300–400 קילומטרים וחוזרים ומתקרבים בקירבת בגדאד של ימינו. משם הם נפרדים שוב, אך לא למרחק רב. בזמננו מתאחדים שני הנהרות זה עם זה לפני הישפכם לים (המפרץ הפרסי של האוקינוס ההודי); אולם בימי־קדם פרץ הים יותר לתוך היבשת והנהרות נשפכו לתוכו כל אחד בנפרד. מבגדאד דרומה מלאה הארץ נחלים ותעלות, ובזמן הגאות בחודשי האביב, הנגרמת על־ידי הפשרת השלגים בהרי ארמניה, מתמלאים כל הנחלים מים. השמירה על המים וכינוסם לאגמים ולבריכות הצריכה עבודה קשה, דוגמת עבודתם של פלחי מצרים; ואפשר שהעבודה פה קשה עוד יותר, כי פה אין רוּכסי הרים לאורך הנהרות, השׂמים גבול למים הפורצים, והשפלות המרובות נוחות להיהפך לביצות. גם לא כל המקומות בארם־נהריים טובים לחקלאות, כפי שהדבר היה במצרים, כי בין המקומות הפורים משתרעים הערבה והמדבר. ועוד דבר חשוב מבדיל בין מצרים למסופוטמיה: חוסר גבולות טבעיים. מצרים סגורה מכל צד ואילו מסופוטמיה פתוחה לצד המדבר במערב ובדרום, ומצפון וממזרח גובלים בה הרי ארמניה וזַגְרוֹס⁹², אשר תושביהם היו מתפרצים פעם בפעם אל השפלות הפוריות. פלישות מחזוריות של עמים בּארבּאריים אלה פגעו ביציבות הממלכות הגדולות שקמו במסופוטמיה ובמקרים אחדים גם הרסו אותן. העמים הפולשים היו מתבוללים בקרב בני המקום, וכך אפוא, בניגוד למצרים, הייתה אוכלוסיית מסופוטמיה מורכבת מבני גזעים ועמים שונים.

§ 24. השוּמֶרִים.

החפירות בדרום ארם־נהריים (מסופוטמיה) גילו שרידי ערים עוד מראשית האלף הרביעי לפסה"נ. אין אנו יודעים מי היו תושבי הארץ בימים קדומים אלה. אך בסוף האלף הרביעי לפני ספירת הנוצרים כבר ישבו בדרומה של הארץ השוּמרים⁹³, הקדום שבין העמים ההיסטוריים יוצרי התרבות במסופוטמיה. מוצאם הגזעי אינו ברור כל צורכו; גם מקור לשונם חידה הוא בעיני החוקרים; היא אינה נחשבת עם הלשונות השמיות ולא עם ההודו־אירופיות. השוּמרים פיתחו את חייהם על רמה תרבותית גבוהה: חפרו תעלות, בנו סכרים, הקימו בתי־מיקדש לאלים וייסדו ערים לרוב, כגון: לַגַש, אֶרִידַוּ, אוּר – היא „אוּר כַּשְׂדִים“⁹⁴, עיר מולדתו של אברהם, ואוּרוּך – היא אֶרֶך (בבראשית י', י')⁹⁵. כבר בזמן הקדום ביותר השתמשו השוּמרים בכתב, שהומצא על־ידיהם. הכתב השוּמרי היה בראשיתו כתב ציורים, כמו ההיירוֹגליפים במצרים, אך עד מהרה עברו השוּמרים לכתיבה בסימנים, כי החומר המצוי לכתיבה בארץ שוּמר – לוחות חוֹמר – לא היה נוח לציורים מורכבים.

במרוצת הזמן קיבלו הסימנים את צורת היתדוֹת, וכיום קוראים לכתב השוּמרי „כתב־היתדות“. רוב המלים השוּמריות קצרות הן ועל־כן קל היה המעבר מציון המלה לציון ההברה; אולם עד גילוי האותיות לא הגיעו השוּמרים. הכתב שהומצא על־ידי השוּמרים עבר אחר־כך לעמים שמיים. הכתב השוּמרי לא התאים ללשון השמית; השוּמרים לא ידעו להבחין בין האותיות א, ע, ה, ו־ח או בין ד, ט, ו־ת, או בין ג, כ ו־ק. יחד עם הסימנים סיגלו השמיים לעצמם גם את המלים השוּמריות, שמצד עצמן לא שימשו להם אלא הברות סתם, אבל עם זה נשתמר לסימן גם התוכן שהיה לו בלשון השוּמרית. כך, למשל, סימנו בסימן אחד את ההברה „גַל“; אבל „גַל“ בשוּמרית פירושו „רב, גדול“, ועל־כן שימש הסימן הזה גם להבעת המושג „רב“. סימן אחר נקרא „אַד“ ופירושו בשוּמרית „אב“; על־כן שימש הסימן גם לציון המושג „אב“. בדרך זו קיבל כמעט כל סימן תוכן כפול: הוא שימש מצד אחד הברה ומצד שני מושג, ואם נוסיף עוד, שסימן אחד שימש לציון הברות שונות, שלא היו דומות כלל זו לזו (למשל: שִת, לַק, רִד, מִש; או בּוּ, פּוּ, סִר, שִר, גִת, קִת), נבין בנקל, שכתב־היתדות לא היה קל ללמוד ורק אנשים מומחים בלבד – כלומר הסופרים – יכלו להשתמש בו. אף־על־פי־כן נוצרה בכתב זה ספרות גדולה ועשירה, ובאמצע האלף השני היה כתב־היתדות לכתב בין־לאומי, שבו השתמשו במצרים ובאסיה הקטנה, בארצות איראן ובסוריה.

השוּמרים ישבו בערים שהיו מדינות קטנות עומדות ברשות עצמן. ערים אחדות נתפרסמו כערי קודש, כמו, למשל, העיר ניפּוּר⁹⁶, מרכז פולחנו של אֶנליל, אֵל הארץ, וגם אוּר, מקום פולחנו של סין, אל הירח. בראש העיר עמד שליט שנחשב גם ככוהן גדול. שליט זה מכונה אֶנְסִי ולפעמים מלך (בשוּמרית: לוּ־גל, כלומר איש גדול). האֶנסי נחשב לבא־כוח האלים על האדמה. בימי שלטון האֶנסים נוצרה התרבות השוּמרית הגבוהה (הדת, הספרות, האמנות, המשפט) שהטביעה את חותמה על ההתפתחות הרוחנית של עמי אסיה לאלפי שנים. את החיים הפוליטיים והכלכליים של התקופה אנו מכירים מתוך הארכיונים העירוניים שנתגלו בחפירות. בכל עיר היה קיים בית־מקדשו של האל העירוני, שהיה מרכז דתי ליישוב בסביבות העיר. אולם המקדשים בשוּמר לא היו מרכזים דתיים בלבד. הם מילאו גם תפקיד כלכלי חשוב, כל מקדש שלט על שטח אדמה נרחב, שהיה בחלקו מעובד על־ידי עבדים, ובחלקו נמסר בחכירה לאריסים. כמו־כן השגיחו הכוהנים על עבודת האריגה והטווייה במקדשים, על מכירת התוצרת בשוק העירוני ואף על הלוואות בריבית. כך שימש המקדש השוּמרי מרכז דתי, תעשייתי, מסחרי וכספי כאחד. האֶנסים שלטו בעריהם בעזרת גדודי צבא ערוכים ומסודרים ולעתים קרובות נלחמו זה בזה. השוּמרים היו הראשונים שהשתמשו במלחמותיהם ברכב.

מכל ערי שוּמר אנו מכירים את גורלה של לגש⁹⁷ על ידי הכתובות הרבות שנתגלו בחפירות. השלטון בלגש היה בידי האֶנסי ששלט על ממלכתו בכוח הצבא החזק שהקים. המלחמות הרבות של מלכי לגש נגד ערי שוּמר האחרות הגבירו את עריצותם של המלכים ועל התושבים הוטלו מסים כבדים ויד פקידי המלך והמוכסים חזקה עליהם. מלך לגש, האֶנסי אוּרוּכַּגִינַה (2350 לפסה"נ בקירוב) הסיר רבים מהמוכסים וגובי המס החמסנים והקל מעוּלם של עניי העם. אוּרוּכּגינה קבע חוקים חדשים להגן על עניי העם, על האלמנות והיתומים, והשליט סדר במדינה. בגלל תיקונים אלה נודע אוּרוּכּגינה כמתקן הסוציאלי הראשון הידוע לנו בתולדות האנושות⁹⁸. אולם תיקוניו של אוּרוּכּגינה החלישו את כוחה של העיר. מלחמה ממושכת הייתה ללגש בשכנתה, העיר אוּמָה. מלכה של אוּמה, לוּגַל־זַגֶסִי, השתמש בחולשתה של לגש ועלה עליה למלחמה. הוא הרס ושרף את היכלי לגש, שבר את פסלי האלים והוציא להורג את התושבים. אחרי הניצחון העביר לוּגל־זגסי את מקום מושבו לעיר ארך (אוּרוּך)⁹⁹ והכניע תחתיו את כל שוּמר. לוּגל־זגסי נשאר בזכרון השוּמרים כגיבור חיל וכובש ארצות. על גבורותיו מסופר בכתובת אחת בלשון הפלגה: „ממזרח שמש עד מבואו כבש ארצות, האֵל אֶנליל סלל לו דרך מן הים התחתון ועד הים העליון“, כלומר, מן המפרץ הפרסי עד הים התיכון. הוא משל כ־25 שנה בארץ שוּמר.

§ 25. השמיים באכד.

באמצע האלף השלישי עולה כוחם של העמים השמיים תושבי חבל הארץ שמצפון לשוּמר בסביבות העיר בגדאד של ימינו. אין אנו יודעים מתי הגיעו העמים השמיים למסופוטמיה ואם קדמו לשוּמרים או אם הגיעו אחריהם. עריהם החשובות של השמיים היו כִּיש ואכד¹⁰⁰. במאה הכ"ז (2700–2600 לפסה"נ) מלכה בכיש שושלת מלכים שהטילה את מרותה על ארץ שוּמר, אך חשיבותם של השוּמרים עולה רק עם סַרְגוֹן מלך העיר אכד. על שם עיר זו שנעשתה בימי סרגון בירת ממלכה גדולה מכונים השמיים הקדומים בשם אכדים וארצם מכונה בשם ארץ אכד. על סרגון (2330 לפסה"נ) סיפרה האגדה כי היה בן כוהנת (או קְדֵשה). כשנולד שמה אותו אמו בתוך תיבה ושילחה את התיבה על פני המים; איכר אחד משהו מן המים, וסרגון גדל בביתו והיה לגנן; בעזרת האֵלה אשתר עלה לגדולה והיה למלך. סרגון נלחם בלוּגל־זגסי מלך אֶרך ולקחו בשבי, כבש את ערי שוּמר ובנה את העיר אכד בצפונה של ארץ שוּמר. אחרי־כן יצא סרגון לכבוש ארצות אחרות. הוא נלחם בבני־עֵילָם במזרח ובשמיים יושבי סוריה במערב; הגיע במסעיו עד הים התיכון ועד הרי אמנוֹס. סרגון ייסד ממלכה גדולה, הראשונה בין האימפריות של המזרח¹⁰¹. אחרי מותו עבר כיסא מלכותו לבניו; ואולם העמים הנכבשים מרדו במושליהם, והממלכה ירדה והלכה עד שקם נַרָם־סין, נכדו של סרגוֹן וקומם את ממלכתו כבראשונה (2250 לפסה"נ). הוא משל על כל הארצות שנכבשו על־ידי סרגוֹן ועוד הוסיף עליהן את כיבושיו בערב הצפונית (עוֹמאן).

כסרגוֹן, ערך גם הוא מסע כיבוש לסוריה והגיע עד לשעריה של אסיה הקטנה. נרם־סין קרא לעצמו „מלך ארבע כנפות־הארץ“ (כלומר העולם כולו); בעיני נתיניו נמשל לאֵל: בכתובות קוראים לו „נרם־סין האלוהי“ והציירים קישטו את תמונת ראשו בשתי קרניים – סמל להאלהה אצל עמי המזרח. עם זאת לא נחשב נרם־סין לאֵל כמו במצרים. מתן כבוד האלים לנרם־סין וכינויו בתואר „אלוהי“ באו לא מתוך השקפות דתיות בלבד, אלא בעיקר מתוך ההכרה כי המלך, אדון האימפריה, הוא האדון על כל העולם, ולכן הוא קרוב יותר לאלים מאשר לבני־תמותה.

§ 26. מלכי שוּמר ואכד.

אחרי מות נרם־סין התמוטטה הממלכה האכדית הגדולה בכוח פלישות עמים בּארבּאריים והנודע בהם הגוּתים, עם הררי שהגיע מן הרמה האיראנית, והתבולל במהרה באכדים. בתקופת ירידתה של אכד התחזקו שוב ערי שוּמר בדרומה של מסוֹפּוֹטמיה, שלא נפגעו בפלישת העמים הבּארבּאריים, ומלכי הערים השוּמריות באו בקשרי מסחר עם הארצות הרחוקות שנכבשו על־ידי מלכי אכד. בייחוד נתפרסם בזמנו (בערך 2150 לפני ספה"נ) האֶנסי של לגש¹⁰², גוּדֶאַה. הוא סחר עם עמים שונים מן המפרץ הפרסי עד הים התיכון, הביא ארזים מהרי אמנוֹס, בגבול בין סוריה ואסיה הקטנה, ואבני מחצב שחורות מעומאן. שלטונו היה שלטון מלך חכם השוקד על שלום נתיניו ומרבה עושר וברכה בארצו. הוא בנה בתי־מקדש בלגש והשגיח „שהעשיר לא יציק לעני והחזק לחלש“. בימיו גדל מספר התושבים בלגש. לדברי גוּדאה בכתובות שלו הגיע מספר תושבי ממלכת לגש עד ל„שִׁשִׁים שַׁר“ (60 x 3600) כלומר ל־216,000 איש (שׁר, ביוונית סארוֹס, הוא שם ל־3,600 – בשוּמרית). אך בודאי מספר זה מוגזם. לפי הערכת החוקרים הגיע מספר תושבי העיר לגש לכמה רבבות.

בסוף האלף השלישי נוסדה בעיר השוּמרית העתיקה אוּר שושלת מלכים חדשה הידועה בשם „השושלת ה־III מאוּר“. מתחת ידם כבשו השוּמרים את כל הארצות שהיו משועבדות לפני־כן למלכי אכד. מייסדה של הממלכה היה אוּרְנַמוּ (2110 לפסה"נ). בראשית מלכותו ערך אוּרנמוּ תיקונים סוציאליים וכתב אותם על ספר חוקים. חוקי אוּרנמוּ הם הקדומים ביותר בין אוספי־החוקים בארם־נהריים שנודעו עד עתה¹⁰³. ממלכת אוּר גברה ועצמה ביותר בימי המלך השני בשושלת, שוּלְגִי, הוא מלך על כל מסופוטמיה, על הארצות שמעבר לחידקל (ועילם), על אשור ועל מארי. כּנרם־סין בזמנו קרא גם שוּלגי לעצמו „הגיבור האדיר, מלך אוּר ומלך ארבע כנפות הארץ“ ונתיניו חלקו לו כבוד אלים. תוארם הרשמי של מלכי אוּר היה „מלכי שוּמר ואכד“. בימי מלכי אוּר חדלה משׂרת האנסי לעבור בירושה מאב לבנו וראשי העיר בשוּמר ובאכד היו לפקידים ממונים מטעם המלך. אולם הממלכה הגדולה של מלכי אוּר לא האריכה ימים. שני אויבים חזקים קמו עליה: בני עילם מן המזרח והאמוֹרים מן המערב. בני עילם היו עם חזק ולוחם. לפי גזעם ולשון דיבורם היו שונים מן השוּמרים והשמיים גם יחד. הם ישבו בין ההרים ועיר בירתם הייתה שוּשן. כמאה שנה אחרי ייסוד ממלכת בני אוּר עלה מלך עילם על שוּמר, שדד את עריה ושרף את היכלי־האלים. המלך האחרון משושלת בני אוּר הלך בשבי; שבטי האמוֹרים פרצו לארץ והכניעו תחת ידם הרבה ערים. אחרי חורבן ממלכת שוּמר ואכד נחלק השלטון בין ערים אחרות. באִיסִין כוננה את שלטונה שושלת מלכים שמיים מבני האמוֹרי. ממלכי איסין נודע בעיקר לִיפִּית־אִשׁתַר (1870 לפסה"נ) שערך אוסף חוקים¹⁰⁴. מלכים אחרים, שמיים אף הם, ישבו בלַרְסָה; מלכי שתי השושלות נטלו לעצמם את תוארי המלכות של מלכי אוּר וקראו לעצמם „מלכי שוּמר ואכד“. ריב ומדנים היו ביניהן כל הימים. המריבות הממושכות התישו את כוח הערים.

באותם הימים (1900–1800) עלה כוחן של השושלות האמוֹריוֹת – באֶשׁנוּנָה (ממזרח החידקל), בבבל, באשור ובמארי¹⁰⁵. תחילה גברה ידם של מלכי מארי ולאחר מכן של מלכי אשור שערכו מסעות־מלחמה ממושכים והגיעו עד לים התיכון. הגדול שבמלכים האמוֹרים במאה הי"ט לפסה"נ, היה שַמְשִי־אַדַד ה־I; שמשי־אדד הטיל את שלטונו על מרביתה של מסוֹפּוֹטמיה ואף ממלכת בבל הייתה כפופה לו (1800 לפסה"נ). על היחסים בין הממלכות האמוֹריות נודע לנו מארכיון התעודות במארי.

העיר מארי נתגלתה לא מזמן על־ידי החפירות משנת 1933 ואילך בתל־אל־חרירי, על נהר פרת (מבבל צפונה). זמן פריחתה חל בראשית האלף השני לפסה"נ. החופרים גילו במארי שרידי ארמון נהדר עם מספר רב מאוד של חדרים, אולמות ומחסנים, ואף עם ציורים על גבי הכתלים. את התגלית החשובה ביותר מהוים כ־20,000 לוחות חומר המכילים חליפת מכתבים רשמית בין מלכי מארי ומלכי הסביבה, וכן שטרי מיקח וממכר לרוב. מתעודות אלה התברר שקשריה המסחריים של מארי היו מגיעים עד חצוֹר שבארץ־ישראל, ועד קפריסין וכרתה במערב ועד שוּשן במזרח. המסחר התנהל בעיקר במתכת ובעצים, ביין ובעבדים. המכתבים שנמצאו בארכיון זה נתנו בפעם הראשונה לחוקרים את האפשרות לקבוע את הכרונולוגיה של התקופה, בייחוד את זמן שלטונו של חמוּרבּי מלך בבל.

§ 27. חמוּרבּי מלך בבל.

בבל הייתה אחת הערים האמוֹריות (מדרום לבגדאד של ימינו) שלא מילאה בראשיתה תפקיד חשוב בחיי הארץ. בראשית האלף השני קמו בבבל מלכים מבני האמוֹרים; אך שלטונם לא חרג מתחומי העיר. המפורסם ביניהם היה חמוּרבּי (1792–1750 לפסה"נ). חמוּרבּי נלחם במלכי לרסה (היא כנראה אֵלָסָר שבמקרא; בראשית י"ד, א', ט') ואֶשנוּנה; אחר־כך כבש בהדרגה את כל ארץ ארם־נהריים, וגם את אשור בצפון. גם חמוּרבּי, כנרם־סין וכמלכי שוּמר ואכד שקדמו לו, קרא לעצמו לקראת סוף מלכותו „מלך ארבע כנפות הארץ“, אף כי אין יסוד לחשוב ששלט על ארצות רחוקות כגון סוריה. לדעת כמה היסטוריונים חמוּרבּי הוא אמרפל מלך שנער, הנזכר בבראשית י"ד, א'. בימיו הפסיד הדרום השוּמרי את ערכו הקודם; הלשון השוּמרית פינתה את מקומה ללשון האכדית, המכונה מכאן ואילך בבלית. השוּמרית נשתמרה רק בתפילות ובשירים דתיים. לעומת זאת עלו ערי הצפון, ובבל בראשה. המצב הגיאוגרפי של בבל הועיל מאוד להתפתחותה המסחרית: בבל עמדה על נהר פרת במקום שהפרת מתקרב לחידקל והייתה שלטת על פרשת הדרכים המסחריות, המוליכות מאַרמניה ואַסיה הקטנה למפרץ הפרסי ומארצות המזרח (איראן, עילם) לחופי הים התיכון. העיר גדלה במהירות רבה עד שתפסה את המקום הראשון בין ערי אסיה העתיקה. בתקופה זו נתפשטה לשונה של בבל ותרבותה בכל רחבי מסוֹפּוֹטמיה, בסוריה והגיעה עד לארץ־ישראל. הבבלית נהייתה ללשון הבין־לאומית במשא־ומתן הדיפלומטי והמסחרי.

חמוּרבּי היה תקיף ורב־פעלים ועינו הייתה פקוחה על כל ענייני המדינה המרובים; הוא שקד על גביית המסים, על תיקון התעלות, על בניין בתי־המקדש, על התפתחות המשק באחוזותיו. על ידו עזרו פקידים רבים: כמצרים העתיקה כן הייתה גם בבל בימי חמוּרבּי מדינה בּיוּרוֹקראטית והמלך עצמו מילא את תפקיד הפקיד הראשי. פקידי חמוּרבּי ישבו, חלקם בערי השדה, מפקחים על השלטון, וחלקם בקירבת המלך; פקידים מיוחדים היו ממונים על השיפוט בממלכה. מלבד הפקידים הקבועים, העומדים איש על משמרתו, היה חמוּרבּי עושה דברו גם על־ידי „שליחי המלך“; אלה לא תפסו משרה קבועה במדינה, כי אם מילאו אחרי פקודות המלך לעתים מזומנות. עיקר עבודתם של הפקידים הייתה גביית המסים והתרומות. כסף בצורת מטבעות לא היה ידוע בימים ההם; הכסף והנחושת היו נשמרים בצורת מטילים ונשקלו במאזניים. רוב המסים שנכנסו לאוצרות המלך היו מן היבול, ביכורי הפירות, צאן ובקר, צמר וכו'. את מכסת המסים רשמו הפקידים בדיוק רב ואת הרשימות גנזו בארכיונים; אוצרות המלך היו כעין מחסנים גדולים מלאי כל טוב מתוצרת היישוב החקלאי.

§ 28. חוקי חמוּרבּי.

שם גדול עשה לו המלך על־ידי פרסום ספר החוקים. בשנת 1901 גילו חופרי עתיקות בשושן מצבת אבן גדולה ועליה חרותים חוקי חמוּרבּי.

התגלית משכה אליה את לב החוקרים ובדין: הלא ספר החוקים של חמוּרבּי הוא אחד מספרי המשפטים הקדומים ביותר שהגיע עד זמננו, ואמנם עשרות שנים נחשב כספר החוקים הקדום ביותר בעולם, אלא, כפי שנתברר בשנים האחרונות, לא היה חמוּרבּי המחוקק הראשון בתולדות מסוֹפּוֹטמיה. קדמו לו החוקות של מלכי אוּר, איסין ואֶשנוּנה. שתיים הראשונות הן החוקות הכתובות שוּמרית ואילו האחרונה, זו של אשנוּנה¹⁰⁶ כתובה בבלית (אכדית). אולם חוקת חמוּרבּי היא המלאה והמסודרת שבכולן, ועולה על החוקות שקדמו לה אף מבחינה ספרותית. בהקדמתו לספר החוקים הדגיש חמוּרבּי שהוא „השכין אמת וצדק (מישרים) וכתב אותם בלשון הארץ“, כלומר, כתב את החוקים בלשון בבלית ולא בשוּמרית, שהייתה כבר באותם המים מובנת אך ורק לכוהנים ולסופרים המלומדים.

חוקי חמוּרבּי מתייחסים לצדדים שונים של חיי החברה. הם מכילים: דיני נפשות (רצח, גזל, גנבה וכו'), דיני ממונות (ערבונות, פקדונות, חובות), חוקים הדנים בחיי משפחה (נישואין, גיטין, ירושה), חוקים הדני במצב האיש בחברה (עבדים, בעלי־מלאכה, סוחרים, אנשי־צבא), ועוד¹⁰⁷. העונשין, בדרך כלל, קשים מאוד ומיוסדים ברובם על הכלל המשפטי הקדום „עין תחת עין“. הנה דוגמות אחדות: איש כי ישחית את עין רעהו, עינו תישחת; אם אבר איש ישבור, אברו יישבר; כי יפיל איש את שן רעהו, שנו יפילו; כי יבנה בנאי בית לאיש ולא עשה את מלאכתו באמונה ונפל הבית אשר בה והמית את בעל־הבית, מות יומת הבנאי¹⁰⁸. במקרים אחדים פוקד חמוּרבּי את עוון האבות על הבנים. כך, למשל, מוציאים להורג את בנו של הבנאי אם בזמן המפולת נהרג בנו של בעל־הבית. עונש מות היה צפוי לפושע לא על רצח בלבד, אלא גם על חטאים קלים יותר, כגון גנבה, גזל, עדוּת שקר, ועוד. מלבד מיתת בית־דין (פעמים בדרך אכזרית, כגון שרפה, הטבעה, תלייה) היה נהוג גם קיצוץ אברים, כגון נקירת עיניים, כריתת הלשון, קיצוץ הידיים וכדומה. אך לא תמיד היה העונש אכזרי כל כך; בחוקי חמוּרבּי אתה מוצא גם עונשין קלים יותר, כגון קנס (קנס פשוט, כפול, פי־שלושה, פי־חמישה וכו'). בספר החוקים ניכרת גם כונה מיוחדת להגן על העני ועל אלמנה ויתום.

אם נשוה את חוקי חמוּרבּי לחוקי תורת ישראל נמצא רבים מהם קרובים זה לזה. אולם טעות היא לחשוב שחוקי התורה אינם אלא העתקה מחוקי חמוּרבּי או חיקוי להם. ייתכן כי המשפט הבבלי השפיע בדרך עקיפה על המשפט העברי הקדום, אך אם ניתן דעתנו לא על הצד השוה שבשניהם אלא לניגודים שביניהם, נבוא בנקל לידי הכרה כי רוח התנ"ך שונה הרבה מרוחם של חוקי חמוּרבּי. בעוד חמוּרבּי פוקד עוון אבות על בנים קובע המחוקק העברי: „לא יוּמתוּ אבות על בנים ובנים לא יוּמתוּ על אבות, איש בחטאו יוּמָתוּ“ (דברים כ"ד, ט"ז). לפי חוקי חמוּרבּי היה צפוי עונש קשה לעבד שניסה לצאת לחופש שלא ברשות אדוניו: „אם אמור יאמר העבד אל אדוניו: ‚לא אדוני אתה!‘ – והוכיחו עליו כי עבדו הוא, אדוניו את אזנו יקצץ“. עונש דומה נתחייב על־פי תורת ישראל. אותו עבד שאינו רוצה להשתחרר ואומר: „אהבתי את אדוני… לא אצא חפשי“ (שמות כ"א, ה'). לפי חוקי חמוּרבּי, מי שאסף עבד בורח לביתו ולא הסגירו לאדוניו חייב מיתה; ואילו בתורה נאמר (דברים כ"ג, ט"ז): „לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו“. ועוד עיקר גדול מבדיל ביניהם: חוקי משה אינם מפלים בין אדם לאדם לפני החוק („לא תכיר פנים במשפט“, „ודל לא תהדר בריבוֹ“); כעשיר כעני כגר כאזרח משפט אחד לכולם. חוקי חמוּרבּי מבדילים בין אדם אציל וחפשי (אָוֵילוּ או אָמֵילוּ) ובין אדם התלוי תלות כלכלית ומשועבד למחצה, מוּשכֵּנוּ, מלה הקרובה בשורשה למלה העברית מסכּן, ובין העבד (אַרְדוּ) הנחות מכולם. לא נזקו של זה כנזקו של זה ולא דינו של זה כדינו של זה¹⁰⁹. בחוקי חמוּרבּי מובלט ביותר הצד המעשי שבמשפט, לפי שהללו נתחברו ברוח החברה הבבלית המפותחת מבחינה כלכלית; לא כן חוקי תורת משה, שבהם הודגש הצד המוסרי־הדתי.

חוקי חמוּרבּי נותנים חומר רב לחקירת המצב החברתי של התקופה. אם גם קשה לקבוע בדיוק את תוכן המושגים „אָמֵילוּ“ ו„מוּשֵכּנוּ“ („מסכּן“), יש לחשוב שלסוג הראשון היו שייכים בעלי האחוזות, הפקידים, ולסוג השני – חוכרי אדמה ושכירי־יום. חטיבה בפני עצמה בחברה הבבלית של ימי חמוּרבּי היו אנשי־הצבא. איש העובד בצבא היה מקבל מן המלך נחלת אדמה לעבדה. אסור היה לו למכור את נחלתו, וכן אסור היה לאחרים ליהנות ממנה בזמן עבודת החייל בצבא. אם בנו של החייל חייל אף הוא, הנחלה עוברת אליו בירושה; נפל החייל במלחמה ונשאר אחריו בן קטן, האם מפקחת על האחוזה עד שיגדל הבן¹¹⁰. כונת החוקים האלה הייתה להקים מעמד חזק, הסר למשמעתו של המלך ונאמן לפקודתו בכל עת. יש לציין את הַתַמְכַּרוּ¹¹¹ (שם הנגזר מן השורש „מכר“), הוא הסוחר. אף הם אנשים הנהנים מחסדי המלך: אלה היו שולחנים עשירים, שהלוו כסף לסוחרים, ההולכים לארצות נכר לשם מסחר וקניין. הם עסקו גם בגביית מסים והיו ממונים על אוצרות המלך. בעזרת האנשים האלה השגיח המלך על מהלך החיים הכלכליים במדינתו. העבדים מוזכרים אף הם לעתים תכופות בספר החוקים, הם היו אנשים מחוסרי זכויות, והרשות הייתה בידי אדוניהם למוכרם או למוסרם לאחרים בתורת ערבון, אבל לא להכותם נפש.

§ 29. שלטון הכַּשִים וממלכת מִיתַני.

הממלכה שנוסדה על־ידי חמוּרבּי החזיקה מעמד כ־150 שנה, אולם חיי התרבות העשירים בארם־נהריים עוררו שוב את האויב מבחוץ. שבטי הכּשים (ביונית „קוֹסַיִים“), בארבארים יושבי הרי זַגרוֹס¹¹², התחילו יורדים לבבל ומרגלים את הארץ. מוצאם הגזעי של הכּשים אינו ברור כל צורכו; המעמד השליט בעם נמנה עם אצילים רוכבי סוסים. בימי שלטונו של בן־חמוּרבּי פשטו הכּשים לראשונה לתחומי ממלכת בבל. יד מלכי בבל קצרה מלגרש את האויב. מלכת בבל נחלשה והלכה. בימי אחרון מלכי השושלת האמוֹרית עלה אויב חדש על בבל. אלה היו החתים, שממלכתם באסיה הקטנה נוסדה בזמן ההוא (§ 36). החתים הגיעו במסע צבאי עד בבל והרסו אותה, אבל לא נשארו בארם־נהריים כי אם נטלו את ביזת הערים והלכו (1600 לפסה"נ). פלישת החתים לבבל הביאה את הקץ על השושלת של בני חמוּרבּי. הכּשים כבשו את בבל, השתלטו על כל הארץ, והקימו בבבל שושלת מלכים. שלטון שושלת המלכים הכּשים נמשך כ־500 שנה. רוב ימי שלטונם של המלכים הכּשים היו שנות ירידה לבבל מבחינה מדינית. ממלכות חדשות נוסדו בחלקה הצפוני של מסוֹפּוֹטמיה – אשור ומיתני¹¹³ ומלכי בבל הכּשים לא יכלו לשים מעצור לשגשוגן. גם בתוך הארץ היה כוח שלטונם קטן מכוחו של חמוּרבּי: המלכים חילקו ביד רחבה נחלות אדמה לקרוביהם ולשרי־הצבא והגדילו על־ידי כך את השפעת האצילים בארץ. מבחינה תרבותית לא הכניסו הכּשים שינויים ניכרים בחיי הארץ. הם ויתרו בנקל על תרבותם הדלה וסיגלו לעצמם את הלשון ואת התרבות הבבלית. בימיהם התפשטה התרבות הבבלית בין עמים אחרים, והספרות הבבלית שגשגה.

חורבנה של בבל האמוֹרית וכיבושה בידי הכּשים מציינים את סוף התקופה הבבלית העתיקה. בואם של הכּשים לדרום מסוֹפּוֹטמיה והחתים לאנטוֹליה גרר תנועת עמים כבירה בכל רחבי אסיה (השוה בואם של החיקסוס למצרים § 16). החשוב בעמים האלה הוא העם החוֹרי. עם זה ישב בהרי כּוּרדיסטן כבר במחצית האלף השלישי לפסה"נ. מלכים חוֹריים נזכרים בכתובות כבר בימי נרם־סין מלך אכד. שפתם של החוֹרים איננה קרובה אף לאחת מלשונות המזרח הקדמון ואינה שייכת אף לאחת ממשפחת הלשונות הידועות לנו. בסוף האלף השלישי ובראשית האלף השני החלו החוֹרים מתיישבים במסוֹפּוֹטמיה גוּפה ובעיקר בצפון סוריה, אך כוחם גבר רק לאחר סופה של בבל האמוֹרית. הממלכה הראשית של החוֹרים היתה מיתני שפריחתה חלה במאה הט"ו לפסה"נ¹¹⁴.

§ 30. הדת.

הדת במסוֹפּוֹטמיה נוצרה על־ידי השוּמרים והאכדים ומהם עברה לבבלים. שמות האלים ברובם שוּמריים הם, וכן גם רוב המנהגים וספרות הקודש. בתקופה הקדומה משל כל אֵל בעירו (דוגמת אֵלי מצרים שמשלו כל אחד במחוז שלו) עד שהתאחדו הערים בממלכות שוּמר ואכד והכוהנים איחדו גם את האלים למשפחה אחת. בראש האלים עמדו שלושה אלים שוּמריים שנחשבו לקדומים ביותר: אַנוּ, אֶנְלִיל, אֶנְכִּי (הוא אֶאַה). השלטון על העולם היה מחולק בין שלושה אלה: אנוּ משל בשמים, אֶנליל מלך על הארץ ואֶאה – על הים. מקום מיוחד נודע לאלה אִינַנָה, אלת הפיריון השוּמרית – היא אִשתר האכדית (עַשְׁתוֹרת הכנענית). עם התפתחות העיר בבל עלה לגדולה האל מרדוּך – הוא מרדך במקרא) שנחשב אצל הבבלים לבנו של אאה, והוא תפס את המקום הראשון במשפחת האלים; לו קראו בקיצור בֵּל (בַּעַל), כלומר אדון. נַבּוּ (נְבוֹ במקרא), אף הוא היה מכובד מאד בבבל ונחשב לאל החכמה והמדע. בין שאר האלים יש לציין את סִין, אל הירח, את שַׁמַשׁ, אל השמש, ואת תַמוּז. בתמוּז היה קשור מיתוֹס דומה לזה שסיפרו על אוֹסיריס במצרים: מדי שנה בשנה בחודש הרביעי (הוא החודש „תמוּז“ בלוח הבבלי וכן גם בלוח העברי) ירד האל תמוּז שאולה ובני־אדם היו מתאבלים עליו ומבכים את מותו (השוה יחזקאל ח', י"ד: „הנשים יֹשבות מבכּוֹת את התמוּז“).

את השאוֹל תיארו הבבלים כמקום חושך ואפלה בקצה הארץ במערב. האדם עובר אחרי מותו את הנהר המפריד בין עולם החיים ובין עולם המות ועובר דרך שבעת השערים בשבע החומות המקיפות את השאול. בכל שער נוטלם ממנו אחד מבגדיו; כך מתייצב האדם לפני האֵלה הנוראה אֶרֵשְכִּיגֶל, מלכת השאול, ובעלה נֵרגַל. בשאול שולטים הרוחות הרעים והמת סובל מהם צרות רבות ורעות. השקפות הבבלים על המות אינן ברורות כל צורכן ואין בהן הרעיונות העמוקים של המצרים; הקשר בין חיי מוסר על הארץ ושכר ועונש בעולם האמת לא הובלט במידה מספקת בספרות הדתית של הבבלים.

מקום חשוב בהשקפות הדתיות של הבבלים תופסת האמונה במזיקים. העולם כולו, לפי השקפת הבבלים, מלא מזיקים. הם יוצאים בלילה מן המדבר, פוגעים בדם ובבהמה ומוצצים את לשדם; הם משליחים באדם את החליים הרעים, גורמים סערות, רוחות קדים וכל אסון ופגע רע. הבבלים תיארו אותם בדמות בני־אדם וראשם ראש חיה או בהמה: אריה, ברדלס, כלב, שעיר־עזים, נחש, וכו'. את המלחמה במזיקים ערכו הבבלים בעזרת כשפים. כוהנים רבים עסקו בכשפים; בייחוד פנו לעזרתם כשאדם היה נופל למשכב. כל מחלה, לפי ההשקפה הקדומה, אינה אלא „דיבּוּק“, כלומר: שלטונו של הרוח הרע שנכנס באדם. אם יעלה בידי המכשף לגרש את הרוח הרע מן האדם וסרה מעליו מחלתו. כדי להדיח את המזיק מתוך גוף החולה השתמשו באמצעים רבים. כך, למשל, עשו צַלְמִית, פסל קטן, כדמות אדם, מחומר ומדי יום שמו לפניה מאכלים שונים: הכונה היתה לפתות את המזיק כי יעזוב את מקום מושבו בחולה ויעבור לתוך הצלמית. לאחר שלושה ימים האמינו כי המזיק כבר שינה את מקומו, אז כרתו את ראש הצלמית או הוציאו אותה אל המדבר ואסרו אותה אל הקוצים. שֵם הבבלים כמגרשי המזיקים יצא בעולם כולו, והקיף בתקופה מאוחרת את כל הארצות שמסביב לים התיכון. לא פחות מזה נתפרסמו הבבלים כמגידי־עתידות. על העתיד ניחשו לפי מצב הכוכבים בשמים, לפי תופעות הטבע (ליקויי החמה והלבנה, רעם, קשת), לפי מעוף הציפורים, לפי חלומות ובייחוד לפי צורת הכבד של הקרבן.

את הכבד היו מוציאים מתוך קרבי השׂה המובא לקרבן והיו מסתכלים בו (השוה יחזקאל כ"א, כ"ו: „ראה בכבד“); הואיל וצורת הכבד שונה היא אצל כל בעל־חיים, אפשר היה בכל מקרה לדרוש בה פירוש מיוחד ולהגיד את העתיד לבוא. כוהני בבל עשו תבניות של כבדים לצורכי לימוד וקראו שמות לכל חלק וחלק של הכבד. תבניות כאלה נמצאו בחפירות גם בארץ. בחפירות העיר חצוֹר נמצאה זה לא כבר תבנית כבד עשויה חומר ועליה אותות־ניחוש שונים הכתובים בבלית.

מספר כוהני בבל היה עצום. הם אצרו עושר רב: בתי־המקדש רכשו להם נחלות אדמה רבות ובאוצרותיהם הצטבר כסף, תבואה ותרומות שונות לרוב. עושרם של בתי־המקדש בא בעיקר מנדבות רבות, מהכנסות המשק החקלאי ועדרי־הצאן ומהחכרת הקרקעות. הכוהנים הרבו הונם גם על ידי עסקי כספים: הם הלוו מאוצרות הקודש כסף בנשך ובריבית. בתי־המקדש שימשו מרכזים לא לדת בלבד, אלא גם לחיים הכלכליים בארץ עוד בתקופה השוּמרית ואופיים זה נשתמר גם בתקופות הבאות. מלבד הכוהנים מצאו להם מקום במקדשים אנשים רבים כגון סופרים, משגיחים על מחסני התבואה, שומרי־הסף, זמרים, אדריכלים ובעלי מלאכה. נשים ארגו וטוו במקדשים והכוהנים רשמו בפנקסים את כמות הצמר שקיבלו הפועלות ואת שכר העבודה ששולם לכל אחת בצרכי אוכל. מעמד הכוהנים היה סגור בפני אנשים זרים, הכהונה עברה מאב לבנו, וכל איש אשר לא מזרע הכוהנים הוא לא היה לו חלק בעבודות הקודש. הכוהנים נחלקו לכיתות, מן העומדים בראש הכהונה ועד עושי המלאכה הרבים המשרתים בבתי־המקדש. חובת הכוהנים הייתה לפקח על הקרבנות, לפייס את האלים בתפילות, לערוך את החגים וכו'.

בין החגים החשוב ביותר היה חג ראש־השנה בבבל, שהיה חגו של מרדוּך ונמשך אחד־עשר יום (מא' עד י"א בניסן). ברבות הימים קיבל חג זה את השם „חג האַכִּיתוּ“. בעיקר נתפרסם החג על שום התהלוכה המפוארת שהייתה נערכת בסיומו. בתהלוכה זו היו מסיעים את פסלו של מרדוּך ממקדשו שבתוך בבל (הוא אֵ־סַגִילָה) – אל מקדש „בית האכּיתוּ“ הנמצא מחוץ לעיר. למלך נודע תפקיד מרכזי בחג האכּיתוּ: הוא היה מנהל את התהלוכה ו„אוחז בידי בּל (– מרדוּך)“ והמגע הזה שימש סימן כי רצה האל את שלטון המלך. המלך נחשב לשליט כחוק רק לאחר שהשתתף בחג ראש־השנה, בתהלוכת האכּיתוּ, ו„אחז בידי בּל“.

§ 31. המדע.

נושאי המדע הבבלי היו הכוהנים. בבתי־המקדש בערי שוּמר ובבל היו קיימים בתי־ספר לפרחי־כהונה, שבהם למדו התלמידים את הלשונות (שוּמרית ואכדית), את הכתב, את הספרות הקדושה ואת עיקרי המדעים – חשבון, תכוּנה (אסטרוֹנוֹמיה), משפט, ותורת הרפואה. בבתי ספר אלה אף ערכו הסופרים מעין „אנציקלופדיות“: רשימות מפורטות על שמות עצים, צמחים, חיות, אבנים. כן נערכו מילונים שבהם מתורגמות המלים השוּמריות לאכדית – לשונה של בבל. המדע הבבלי היה קשור קשר פנימי בדת. הרופא, למשל, נהג כמכשף: הוא ניסה קודם־כל לרפא את החולה בלחשים כדי לגרש את המזיקים. הידיעות בחכמת הרפואה לא היו רבות; מסיבות דתיות נזהרו הרופאים מלנתח את גוף המת ולכן לא ידעו את עיקרי האנטוֹמיה. הרופאים הסתפקו בליקוט צמחי־מרפא; היו מייבשים את הצמחים, טוחנים ורוקחים אותם ומתקינים מהם תרופות. את הסימנים השונים של המחלות רשמו על לוחות־חומר, ששימשו מעין „ספרי־עזר“ לרופאים בעבודתם הלכה למעשה. מדעים אחרים התפתחו מתוך הצרכים המעשיים של חיי יום־יום. החיים הכלכליים המפותחים הצריכו ידיעות בסיסיות בחשבון. החשבון הבבלי היה מבוסס לא על השיטה העשרונית, כמו בימינו, כי אם על שיטת ה־60. המספר 60 תפס אצל הבבלים את מקום ה־100 אצלנו. שיטה זו נשתמרה עד ימינו בחלוקת העיגול ל־360 מעלות ובחלוקת היום ל־24 שעות והשעה ל־60 דקות והדקה ל־60 שניות. לפי שיטה זו ידעו הבבלים לעשות את כל פעולות החשבון, וחזקות ושורשים בכללן.

לידי ידיעות חשובות ביותר הגיעו הבבלים בלימוד התכוּנה (אסטרוֹנוֹמיה); בתקופה היוונית היו הבבלים מפורסמים בעולם כולו כמומחים גדולים בחכמה זו, ואוֹבּסרבַטוֹריות – מגדלים לתצפיות בכוכבים – עמדו אז בערים רבות בבבל; בקיאותם בתכוּנה באה להם מן התצפיות הרבות בכוכבים אשר נערכו לצורך ניחוש והגדת־העתיד. הבבלים האמינו, כי לפי המצב המיוחד של הכוכבים אפשר להגיד עתידות. הם היו הראשונים שחילקו את כוכבי השמים למזלות וקראו להם שמות. השמות האלה נשתמרו ברובם עד זמננו. בקביעת לוח־השנה לא הלכו הבבלים בדרך המדעית של המצרים: הם חילקו את השנה ל־12 חודשי ירח (30 או 29 יום בכל אחד) ולעתים מזומנות היו מעבּרים את השנה על־ידי הוספת חודש (אדר שני או אלוּל שני). השנה החלה בניסן; שמות החדשים היו: נִיסַנוּ, אַיָרוּ, סִימָנוּ (או סִיוָנוּ, דוּאוּזוּ (בשוּמרית: דוּמוּ־זִי), אַבּוּ, אוּלוּלוּ, תַשריתוּ, אַרַחְשַמְנַה (החודש השמיני), כִּסְלִימוּ, טֵבֵּתוּ, שַבָּטוּ, אַדַרוּ. הימים: ה־7, 14, 19, 21, 28 בחודש נחשבו לימי חג (בתקופה מאוחרת יותר באשור נחשבו הימים האלה לימי פורענות והיו אסורים במלאכה). השמות הבבליים של החודשים עברו כמעט בלי שינויים ללוח העברי.

§ 32. הספרות.

שורשי הספרות הבבלית נעוצים בתקופה השוּמרית, אולם רוב היצירות שנשתמרו עד ימינו כתובות בבלית, אף כי בשנים האחרונות מתרחבות והולכות ידיעותינו בספרות השוּמרית עצמה. בניגוד לספרות המצרית, שלא הצטמצמה בנושאים דתיים בלבד, אלא מצאה את החומר ליצירותיה גם בסיפורים עממיים ובתיאור ארצות רחוקות, בחרה הספרות הבבלית את נושאיה אך ורק מן העולם הדתי. הבבלים חיברו שירי־תהילה לאלים במספר רב. השירים כתובים לפי משקל קבוע, המזכיר את המשקל בחלקים הפיוטיים של התנ"ך. התוכן שאול מן התפילות ומעבודת הקודש בבתי־המקדש: תשבחות לאלים (בייחוד למרדוּך)¹¹⁵, קינות על גורלו המר של האדם, חדל־האונים וכבד־הפשע, שַועוֹת־ישע־לאלים וכדומה. ויותר מספרות זו עשירה הספרות האֵפּית של הבבלים. היא מכילה יצירות מיתוֹס הכתובות כשירה המספרות על בריאת העולם, על האדם הראשון, על תולדות האלים והגיבורים, על המבול וכו' – נושאים אלה קרובים לפי תוכנם לסיפורי התנ"ך, אם גם שונים מהם ברוחם.

ביצירה על בריאת העולם פותח המשורר בסיפור על התוהו ובוהו שהיה לפני בריאת העולם: אף האלים עדיין לא היו, שמים וארץ טרם נוסדו ותִאָמַת – אלת התהום העתיקה – מילאה את היקום במימיה הרבים. אז נוצרו האלים – הדור הראשון, האלים הקדומים, והדור השני, האלים הצעירים. בין שני דורות האלים קמה מלחמה; האלים הצעירים נלחמו בתאמת ובבעלי־בריתה. לאחר שהאלים אֶאה ואַנוּ לא הצליחו במלחמה שלחו האלים לקראת תאמת את מרדוּך, בנו של אֶאה, הצעיר באלים. האלים מסרו למרדוּך את השלטון על העולם כולו, והוא יצא על תאמת מזוין בקשת, בחצים וברשת. בעזרת כלי־נשק אלה עלתה ביד מרדוּך להרוג את תאמת. אחרי הניצחון ברא מרדוּך את השמים ואת הארץ: הוא חילק את גופה של תאמת לשניים, הרים את המחצית העליונה וקבע אותה כרקיע השמים; הוא סגר את השמים בבריחים והעמיד שומרים לבל יתנו למי הרקיע להישפך מטה. מן המחצית התחתונה של תאמת ברא מרדוּך את הארץ ואחר יצר את האדם¹¹⁶. סופו של האפּוֹס הוא תהילה רבה למרדוּך. תפקידו הגדול של מרדוּך מעיד שהשיר בצורתו זו נתחבר בבבל (הכוהנים קראוהו בראש־השנה), אבל יש בו רמזים המעידים כי הגיבור הראשי של השיר היה לפנים האל השוּמרי אֶנליל; כדאי לציין, שהאשורים בתקופה מאוחרת יותר שמו את האל אַשׁוּר במקומו של מרדוּך. כך שאפה כל מעצמה גדולה לעשות את אֵלה הראשי לבורא שמים וארץ.

באגדה אחרת מסופר על אַדַפָּה, האדם הראשון, אשר באשמתו איבד חיי עולם. בנו של האל אֶאה קיבל מאביו את החכמה, אבל לא את חיי הנצח. ויהי היום ואַדפה נתבע לדין לפני האֵל אַנוּ על מעשה פשע: הוא שבר את כנפיו של רוח הנגב. אֶאה אביו לימד את בנו איך להימלט מכעסו של אַנוּ: „כאשר תבוא לפני אַנוּ, לחם מות יגישו לך; אל תאכל ממנו! מי מות יגישו לך; אל תשתה מהם!“ אַדפּה עשה כעצת אביו ונמלט מן הסכנה. בינתיים לימדו עליו זכות אלים אחרים וחרון אפו של אַנו עבר; הוא מבקש להראות חסדו לאַדפּה ומצווה להגיש לפניו לחם־חיים ומי־חיים. אולם אַדפּה מוסיף לחשוד באַנוּ ואינו נוגע במאכלים. אַנוּ שואל בתימהון לסיבת סירובו המשונה של אַדפּה, ואַדפּה עונה ואומר כי כן ציוהו אֶאה. „קחו והביאוהו על אדמתו“, מצווה אַנוּ – וכך אבדו לאדם חיי־הנצח על זהירותו היתרה.

היצירה המפורסמת ביותר של הבבלים היא שירת העלילה על גִילְגַמֶש¹¹⁷. היא נשתמרה כמעט בשלמותה בבית־הספרים של המלך אשוּרבּניפּל כתובה על 12 לוחות; פרסומה הראשון באירופה עשה רושם רב על המלומדים, בייחוד על־ידי תיאור המבול בלוח ה־11.

עלילת גילגמש הייתה נודעת הרחק מתחומי ארם־נהריים, ואף בארץ כנען ובארץ ישראל הכירוה. במגידו נתגלה זה לא כבר לוח־חומר ועליו קטע מעלילת גילגמש. השיר מתחיל בתיאור הגיבור גילגמש, מלך אֻרֻך (אֶרֶך), המושל בחוזק־יד בעירו ומעביד את תושביה בעבודת־בניין קשה. האלים שולחים לקראת גילגמש גיבור אחר, את אֶנְגִידוּ, המתואר באגדה כ„איש־הטבע“: גופו מכוסה שערות, הוא אוכל עשב עם איילות השדה ושותה מים עם חיות היער. אנגידוּ הולך העירה ובא לארך ביום החג, בשעה שגילגמש עומד להיכנס לבית־המקדש. אנגידוּ סוגר בפני גילגמש את הכניסה למקדש ושניהם יוצאים איש לקראת רעהו לקרב. גילגמש מנצח את אנגידוּ בעמל רב; אחרי הקרב אין הנלחמים נוטרים איש לאחיו, הם כורתים ברית ביניהם ומתקשרים בקשרי ידידות. כאן מתחילה פעולתם המשותפת של שני הגיבורים: הם הורגים את המפלצת חוּמבַּבַּה, השומרת על יער־הארזים (בלבנון) ואנגידוּ מעז לאיים על האלה אשתר עצמה. אחרי מעשי גבורה אלה חוזרים הרעים לארך והתושבים מקדמים פניהם בשמחה. אולם אנגידוּ חולם חלומות רעים על מותו הקרוב, והחלומות מתאמתים: הוא נופל למשכב ומת ממחלה קשה. אימה נופלת על גילגמש; הגיבור עומד לפני גופו של אנגידוּ ושואל: „האומנם גם אני ארגיע כמוהו ולא אוסיף לקום לעולמי־עד?“ וגילגמש יוצא לדרכו לבקש חיי אלמות. השירה מספרת את כל דברי התלאה אשר מצאה את גילגמש בדרך. אחרי סבל רב ועלילות גבורה מגיע גילגמש לאחד מאבות אבותיו אוּת־נַפּישְתים, הוא האדם היחידי שניצל מן המבול וזכה לחיי עולם. גילגמש שואל אותו איך יזכה הוא, גילגמש, לחיי נצח ואוּת־נפּישתים עונה: אין חיי עולם על האדמה, רק המות לעולם עומד. גילגמש שואל את אוּת־נפּישתים איך זכה הוא לאַלמות, ואוּת־נפּישתים עונה ומספר לו סיפור מפורט על גורלו בימי המבול¹¹⁸. אחרי הסיפור מסכים אוּת־נפּישתים לגלות לגילגמש את הדרך לאַלמות: שבעה לילות רצופים אל יישן, וחי לעולם. גילגמש אינו עומד בניסיון ונרדם. אז מגלה אוּת־נפּישתים לגילגמש סוד צמח אחד הצומח על קרקע הים: האוכל מן הצמח הזה לא ימות. גילגמש יורד לקרקע הים וקוטף את הצמח. הוא מחליט להביאו לאֶרך ושם יטעם ממנו וגם ייתן לבני עירו לטעום. בדרך, בשעת רחיצתו בבריכה, יוצא נחש מבין האבנים ואוכל את הצמח, וגילגמש חוזר הביתה אחרי שאבדה לו התקוה האחרונה לזכות בחיי נצח. הוא רוצה לפחות לראות את רעו המת. בכשפים מעלה גילגמש את אנגידוּ מן השאול ושואל אותו על חייו שם. תשובתו של אנגידוּ מרה היא: רק אלה שנפלו בקרב „שותים מים זכים“ בשאול; שאר בני האדם – גופם עפר ואפר ונשמתם תועה בלי מנוחה ממקום למקום. תשובה זו המלאה יאוש היא סופה של עלילת־גילגמש. הבבלים הביעו בה את פחדם הגדול מפני המות ואת חוסר העצה למלחמה בו.

הסיפור על המבול כתוב על הלוח ה־11 של שירת גילגמש, אבל אין קשר ישיר בינו ובין האֶפּוֹס הגדול. הסיפור מזכיר בפרטיו הרבים את המסופר בתנ"ך. האלים החליטו להשמיד את בני־האדם בגלל פשעיהם ולהביא מבול על הארץ. האל אֶאה, ידיד האדם, מגלה בחלום את דבר האלים לאוּת־נפּישתים, הצדיק בדורו. על פי עצת אֶאָה בונה אוּת־נפּישתים תיבה ומכניס לתוכה את בני־ביתו, את כל רכושו וגם בעלי־חיים שונים למיניהם. המבול בא בסערה ובזעם ומשמיד את כל החי מעל פני הארץ. אף האלים נבהלים מכוח הזרם המשחית ונמלטים על נפשם; הם מבקשים מפלט בשמים, במלכותו של אַנוּ. מקץ שישה ימים שוככים המים והתיבה נאחזת בראש הר. אוּת־נפּישתים שולח את היונה, אבל היא חוזרת לתיבה מאפס מקום מקלט; הוא חוזר ושולח את הסנונית, ואף היא שבה אליו. לבסוף הוא שולח את העורב, והעורב מוצא מזון לנפשו ואינו חוזר עוד. אז יוצא אוּת־נפּישתים מן התיבה ומקריב קרבן לאלים על ראש ההר. האלים, שימים רבים לא בא באפם ריח ניחוח, שמחים על הקרבן, וגם אנליל, שונא האדם, רוצה בישועתו. אוּת־נפּישתים ואשתו זוכים בחיי־עולם.

§ 33. אמנוּת.

גם בבנייה ובאמנות כמו בשאר שטחי התרבות המשיכו הבבלים בדרכי האמנות השוּמרית. החפירות בערי שוּמר גילו שרידי אמנות שוּמרית גבוהה כבר מן האלף הרביעי לפסה"נ. בחפירות נתגלו ערים שלמות ובתוכן מקדשים וארמונות בנויים כולם מלבנים ולא מאבן, כי האבן לא הייתה מצויה בעמקי הפרת והחידקל. מכל הבניינים בערים השוּמריות והבבליות שנתגלו מתייחד בחשיבותו הזיקוּרַת. הוא המקדש העומד על במה מלאכותית מעפר ולבנים ומתנשא מעל כל בנייני העיר.

מקדשים כאלה נתגלו באוּר (היא אוּר־כּשׂדים) ובבבל (השוה את הסיפור בתנ"ך על דור ההפלגה. בראשית י"א, א’–ט').

גם בפּסלוּת הוכיחו השוּמרים רמה אמנותית נאותה. מן האלף השלישי נשתמרו פסלים ותבליטים אחדים המתארים את המלכים (בעיקר מלכי לגש ואת נרם־סין מלך אכּד) במסעיהם או בשעת נצחונם בקרב. במצבת נרם־סין נתכון האמן האכדי להעלות בבת אחת עניינים שונים, כגון: השתתפות המלך בקרב, התקפת החיילים וכיבוש עיר האויב ועוד. הפסלים האלה חשובים לא רק בעיני חוקר האמנות, אלא גם בעיני ההיסטוריון: הם מגלים לפנינו פרטים רבים על דרכי התלבושת והזיון של התקופה, על מראיהם החיצוני של השוּמרים והאכּדים, ועל מנהגי דתם. גם חותמות הגליל העתיקות שנמצאו לרוב בחפירות, חשובות הן לגבי חקירת הדת העתיקה. בציורים על־גבי החותמות האלה (תיאור האלים, הקרבנות וכו'), מתגלית יכולת אמנותית רבה.

השוּמרים התמחו במלאכת דברי אמנוּת קטנים מזהב, מנחושת ומעץ. בחפירות באוּר נתגלו קברי מלכי אוּר מן השושלת ה־I (2550 לפסה"נ) ובהם כלי־נשק וכלי קישוט רבים, כגון: פגיונות, קובעים, נבלים, ענקים ונזמים; נאה במיוחד הוא פסל האיל־הנאחז בסבך (השוה בראשית כ"ב, י"ג) עשוי זהב ואבן כחולה יקרה (לַפּיס־לאזוּלי).

כלים אלה מעידים על עדינות רבה במלאכת המתכת ועל חוש אמנותי מפותח מאוד בשוּמר העתיקה. כמו כן נתגלה בחפירות אלה פסיפס המתאר את המלך במלחמה ובשעת משתה, ממנו למדים אנו על אורח החיים של המלכים והאצילים באוּר בראשית התקופה ההיסטורית בשוּמר.

מקורות

8. הרפורמות של אוּרוּכגינה מלך לגש

כאשר נינגירסוּ¹¹⁹, גיבור לוחמיו של אנליל, אחז את אוּרוּכּגינה בידו מקרב 36,000 איש ונתן לו את משרות¹²⁰ לגש, הוא נשמע לדברים שדיבר אליו נינגירסוּ מלכו, (ו)הנהיג את הפקודות (האלוהיות) מימים עברו: את מפקח הסירות סילק מן הסירה; את מפקח הבהמות סילק מן הבהמה הגסה והדקה; מן הדיג סילק את מפקח־הדיג… את גובה־הכסף לגז הכבשים־הלבנים – סילק… מגבולו של נינגירסוּ עד לים – לא היה עוד גובה מכס… כאשר ביתו של איש דל היה סמוך לביתו של איש־גדול¹²¹ והאיש הגדול אמר לו: „רצוני לקנות אותו ממך“ אם בשעה שהוא (האיש הגדול) עמד לקנות אותו ממנו, אמר האיש הדל: „שלם כמה שנראה לי הוגן“ ואחר כך אין הוא (האיש הגדול) קונה אותו ממנו – אסור לו (לאיש הגדול) להתנקם באיש הדל“… יתום ואלמנה אנשי־הכוח לא ידכאו – (זאת) קבע אוּרוּכּגינה עם נִינְגִירְסוּ (אלוהיו).

מתוך „כתובת החרוּט“, הנמצאת בלוּבר. תרגם משוּמרית ש.נ. קרמר.

9. סרגוֹן מלך אכּד

קטעים מתוך כתובות דו־לשוניות (שוּמריות־אכּדיות) של סרגון מלך אכּד. הטבלה שעליה הועתקו הכתובות שבורה בכמה מקומות, אך את החסר בנוסח האכדי ניתן להשלים מתוך הנוסח השוּמרי המקביל.

סרגוֹן מלך אכּד, המפקח של אשתר, מלך כּיש¹²², הכוהן המשוח של אַנוּ¹²³ מלך הארץ, האֶנסי הגדול של אֶנליל¹²⁴, את אֶרך הוא היכה, ואת חומתה הרס, עם אנשי אֶרך הוא נלחם והביס אותם, את לוּגל־זגסי מלך אֶרך בקרב ידו לכדה. בסָד לשער אנליל הביאו¹²⁵… ואת (כל) הארץ למן לגש עד הים הכניע. את כלי נשקו בים¹²⁶ רחץ. עם אנשי אוּמה נלחם והביס (אותם) בקרב. את העיר הכה ואת חומתה הרס.

„לסרגון מלך הארץ אֶנליל מתחרה לא נתן. (ארצות) למן הים העליון¹²⁷ ועד לים התחתון אנליל נתן לו. למן הים התחתון – בני אכּד במשרות המושלים אוחזים¹²⁸; מארי ועילם לפני סרגון מלך הארץ ניצבים לשרתו… סרגון המלך, בתוּתוּל¹²⁹ לפני דגן¹³⁰ שטח תחינתו (ו)את „הארץ העליונה“¹³¹ הוא (– דגן) נתן (לו): מארי, ירמוּת¹³², איבְּלה¹³³, עד „יער הארזים“¹³⁴ ו„הרי הכסף“¹³⁵. לסרגון, המלך, אנליל – מתחרה לא נתן; 5,400 חיילים מדי־יום ביומו על שולחנו („לפניו“) אכלו.

מתוך טבלה שנתגלתה בניפּוּר ונמצאת בפילדלפיה. תרגם מאכּדית ח. תדמור.

10. מתוך אוסף החוקים והמשפטים של אוּרנמוּ

לוח החומר עליו נרשמו חוקים אלה נתגלה כשהוא שבור, ורק קטעים אחדים ממנו ניתנים לקריאה. הקטעים אותה ניתן להשלים עפ"י סברה מסומנים בסוגריים מרובעים.

„[באות(ם) הימ(ים), [אוּר־נ]מוּ האלוהי¹³⁶, [הלוחם החז]ק, [מלך אוּר]… [בידו (החזקה)] של האל נַנַ(ר)¹³⁷, [מלך העי]ר, [מיש]רים [כּוֹנן בארץ (הזאת)]. [את האיבה] [ואת אי־השיויון] השיב אחור ב[נשק]… (למשקל) „מנה אחד“ תיכן משקל צדק; (ל)אבן (במשקל) של שקל כסף כ„יד אחת“ (מששים), של מנה (אחד) תיכּן משקל צדק¹³⁸… את הבת העזובה לאיש (בעל־) הרכוש לא מוסר (עוד המלך); את האלמנה לאיש החזק לא מוסר (עוד המלך); את האיש של שקל אחד לאיש של מנה אחד [לא מוסר (עוד המלך)]…“.

מתוך טבלה הנמצאת בקוּשטא. תרגם משוּמרית פ. ארצי.

11. מתוך חוקי ליפּית־אשתר מלך איסין

חוקים אלה, מן המאה הי"ט לפסה"נ, כתובים שוּמרית. הם נתפרסמו לראשונה בשנת 1948.

1. כי יולד לאיש ילד גם מאשתו השנייה, הרכוש שהביאה (האשה) אתה מבית אביה יהיה לילדיה, אבל כל הילדים, הן בני אשתו הראשונה והן בני אשתו השנייה, יחלקו את עיזבונו חלק כחלק.

2. כי יקח איש אשה והיא תלד לו ילדים והם חיים, וגם אָמה תלד לו בן, והיה אם יבטיח האב לשלחה לחופשי אותה ואת ילדיה, לא יירשו ילדי האמה¹³⁹.

3. כי תמות אשתו הראשונה של איש והוא יקח אמה לאשה, ילדיו מאשתו הראשונה יירשוהו, וילדי האמה (ישבו בביתו).

4. כי ישנא איש אשתו והיא עודנה בביתו, האשה אשר יקח לו באהבתו אותה, שנייה תהיה, ועליו לכלכל גם את אשתו הראשונה.

5. כי יבוא איש לבית חותנו וישלם את המוהר, ואחרי כן ימאן לו חותנו ויתן את הכלה למרעהו, ישלם חותנו את המוהר והכלה אל תינשא למרעהו¹⁴⁰.“

מתוך טבלה הנמצאת בפילדלפיה. תרגם משוּמרית פ. ארצי.

12. מתוך חוקי אֶשנוּנה

מתוך אוסף החוקים שחקק מלך ששמו לא ידוע, בעיר אשנוּנה, לפני ימיו של חמוּרבּי. החוקים כתובים אכּדית.

1. איש כי יביא מוהר לבית חותנו ואם אחד משניהם (החתן או הכלה) ימות, הכסף יוּשב לבעליו.

2. כי יחבּוֹל איש את אמת רעהו ואין לו טענה עליו, בעל האמה ישבע באלוהים (לאמר): „אין לך טענה עלי“, (והחוֹבל) יתן פיצוי כסף מלא על אשר (חבל) את האמה.

3. כי יחבול איש את אמת רעהו ואין לו טענה עליו ועצר את נפש החבוּלה בביתו וגרם למיתת(ה), שתי אמות יתן לבעל האמה.

4. אם אין לו טענה עליו וחבל את אשת „מוּשכּנוּם“¹⁴¹(או) ילד „מוּשכּנוּם“, ועצר את נפש החבוּלה בביתו וגרם למיתת(ה), דין נפשות הוא. החובל אשר חבל מות ימות.

5. כי יקח איש בת איש מבלי שאול את רשות אביה ואמה ולא יתן שטר נשואין רשמי לאביה ולאמה, אף כי תשב בביתו שנה תמימה אינה אשה נשואה¹⁴².

6. כי (ישבו אחים יחדיו) ואחד מהם רוצה למכור את נחלתו והאח השני חפץ לקנות(ה), ישלם מחצית (תשלום) זר (שזר היה משלם).

7. איש כי יקנה עבד, אמה, שור, או נכסים אחרים ואינו יכול להראות את המוכר, גנב הוא¹⁴³.

8. איש כי יקצץ את אצבע רעהו, שתי שלישיות מָנֶה כסף ישקול.

9. אם את רגלו ישבור, מחצית מנה כסף ישקול¹⁴⁴.

10. כי יתפוש ה„שַכַּנַכּוּם“¹⁴⁵ של מחוז הנהר (או) כל פקיד עבד בורח, אמה בורחת, שור תועה, חמור תועה של ההיכל¹⁴⁶ או של „מוּשכּנוּם“ ולא ישיבהו אל עיר אֶשנוּנה ויאספהו אל ביתו, אם כי יחזיק בו רק שבעה ימים של חודש אחד, יתבע אותו ההיכל בגנבה¹⁴⁷.

11. שור כי יגח שור אחר והמית(ו), שני בעלי השורים יחצו (ביניהם) את מחיר השור החי ואת כסף השור המת.

12. אם שור נגח הוא, והשלטון הודיע (על זה) לבעליו (ובכל זאת) לא הסיר את קרניו ונגח איש והמית(ו), בעל השור ישקול שתי שלישיות מנה כסף.

13. אם עבד יגח השור והמית(ו), חמשה עשר שקל ישקול¹⁴⁸.“

מתוך טבלה מתל־חרמל, ליד אשנוּנה, הנמצאת במוזיאון של בגדאד. תרגם מבבלית י. מנדלסון.

מתוך „ספר־החוקים של חמוּרבּי“

13. גנבה וגזלה

1. כי יגנוב איש דבר מאוצר בית האלוהים או מאוצר היכל המלך, מות יומת האיש ההוא, וגם האיש אשר לקח מידו את הגנבה מות יומת.

2. כי יקנה איש כסף או זהב או עבד או אמה או שור או שה או חמור או דבר מאומה מיד בן־איש¹⁴⁹ או מיד עבד איש בלא עד ובלא שטר (ספר המקנה) או יקחנו לפיקדון – האיש ההוא גנב הוא, מות יומת.

3. כי יגנוב איש שור או שׂה או חמור או חזיר או אנייה, אם לאלוהים או להיכל הוא שלושים פעמים יתן. ואם ל„מוּשכּנוּ“¹⁵⁰ הוא ישלם עשרה. ואם אין ביד הגנב לשלם ומת בגנבתו.

4. כי יגנוב איש את בן רעהו הקטן מות יומת¹⁵¹.

5. כי יחתור איש בבית (ונמצא במחתרת), בפני המחתרת הזאת מות יומת ויקבר¹⁵².

6. כי תפרוץ אש בבית האיש ואיש אחר אשר בא לכבות את האש נשא את עיניו אל קניין בעל־הבית ושלח ידו בקניין בעל־הבית – האיש ההוא אל האש הזאת יושלך.

תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

14. אנשי הצבא ואחוזותיהם

8. איש צבא או שוטר כי ייעצר במבצר המלך ואחרי־כן ניתן שדהו וגנו לאיש אחר ועבד עבודתו, והיה אם ישוב איש הצבא ובא אל עירו ישיבו לו את שדהו ואת גנו והוא יעבוד עבודתו.

9. איש צבא או שוטר כי ייעצר במבצר המלך ובנו יוכל לעבוד עבודתו, את השדה ואת הגן יתנו לו (לבן) ופקודת אביו יפקוד.

10. ואם בנו קטן ופקודת אביו לא יוכל לפקוד, שלישית השדה והגן תינתן לאמו ואמו תגדלהו.

11. שדה איש צבא, שוטר וחוכר, או גנו וביתו, בכסף לא יינתן (לא יימכר).

12. איש צבא שוטר וחוכר לא יוריש את השדה, את הגן ואת הבית אשר בפקודתו לאשתו ולבתו, וגם לתשלום חובו (לנושה) לא יתן.

תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

15. הגן ועבודתו

13. כי יכרות איש עץ בגן רעהו בלא דעת בעל־הגן, מחצית מנה כסף ישקול.

14. כי יתן איש חלקת שדה לגנן לטעת בו גן ונטע הגנן את הגן ועבָדו ארבע שנים, בשנה החמישית בעל־הגן והגנן יחלוקו. בעל הגן יבחר את חלקו ויקח לו¹⁵³.

תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

16. ה„תמכּרוּ“ והרוכל

15. וכי יתן תמכּרוּ¹⁵⁴ לרוכל¹⁵⁵ כסף לגומלו חסד, ובמקום שהלך (הרוכל) שם היה לו נזק, ישיב את קרן הכסף לתמכּרוּ.

16. ואם יגזול ממנו אויב בלכתו בדרך כל אשר נשא, יישבע הרוכל בשם אלוהים ויינקה.

17. כי יקח הרוכל כסף מאת התמכּרוּ וכיחש בתמכּרוּ, התמכּרוּ הזה יוכיח לפני אלוהים והזקנים על הרוכל כי לקח את הכסף, והרוכל יתן לתמכּרוּ את הכסף אשר לקח שלשתים.

18. ואם נתון יתן התמכּרוּ לרוכל והשיב הרוכל לתמכּרוּ כל אשר נתן לו התמכּרוּ ויכחש התמכּרוּ בכל אשר נתן לו הרוכל, יוכיח הרוכל הזה על התמכּרוּ לפני אלוהים והזקנים. והתמכּרוּ תחת אשר כיחש ברוכל יתן לרוכל כל אשר לקח ממנו שש פעמים.

תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

17. חובות ופקדונות

19. כי ילחץ חוב את איש ומכר את אשתו או בנו או בתו בכסף או נתנם בנשי, שלוש שנים יעבדו בבית הקונה אותם או בבית החובל¹⁵⁶ ובשנה הרביעית ישלחם לחופשי¹⁵⁷.

20. כי יתן עבד או אמה בנשי ושילחו התמכּרוּ¹⁵⁸ מביתו ומכרו בכסף, אין ערעור בדבר.

21. כי יתן איש לרעהו כסף, זהב או דבר מאומה לשמור, כל אשר יתן יראה לעדים ויכתוב שטר ויתנם לפיקדון.

22. אם בלא עדים ובלא שטר יתן לפיקדון ובמקום אשר נתן כיחשו בפיקדון, אין לו טענה בדבר הזה.

23. כי יתן איש לעמיתו כסף, זהב או דבר מאומה לפני עדים לשמור (לפיקדון) וכיחש בו ונקרב האיש ההוא אל האלוהים (כלומר והוכיחו עליו), כל אשר כיחש בו ישלם שניים¹⁵⁹.

תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

18. המשפחה

24. כי יקח איש אשה ולא כתב לה שטר (כתוּבה), האשה הזאת איננה נשואה¹⁶⁰.

25. כי ישלח איש את אשתו אשר לא ילדה לו בנים יתן לה מלוא כסף המוהר וגם השילוחים אשר הביאה מבית אביה ישיב לה וישלחנה.

26. ואם אין לה מוהר מנה כסף שילוחיה יתן לה.

27. ואם בן מוּשכּנוּ הוא שלישית מנה כסף יתן לה.

28. כי יקח איש אשה ונתנה האשה הזאת אמה לבעלה ותלד לו בנים, אם יאבה האיש לקחת לו פילגש לא יתנוהו: פילגש לא יקח לו.

29. כי יקח איש אשה ולא ילדה לו בנים וישים פניו לקחת פילגש, האיש הזה פילגש יקח ויביאנה אל ביתו. הפילגש הזאת לא תקנא את גברתה¹⁶¹.

30. כי יקח אשה ונתנה את שפחתה לבעלה ותלד לו (השפחה) בנים ואחרי־כן תקנה את גברתה, עקב אשר ילדה בנים, גברתה בכסף לא תמכרנה; לעבדות תשימנה ועם אמהותיה תחשבנה (השוה בראשית ט"ז, א' ואילך; ל', ג' ואילך).

31. ואם לא ילדה בנים גברתה בכסף תמכרנה.

32. כי יתן איש לאשתו שדה, גן, בית ונכסים וכתב לה זאת בספר החתום ונתן (לה), בניה אחרי מות בעלה לא יערערו עליה. לבנה אשר תאהבהו תתן האם את נחלתה אחרי מותה ולאחיה לא תתן.

33. איש כי ישים פניו להדיח את בנו ואמר לדיין: „אדיח את בני“, יחקרהו הדיין. אם לא חטא הבן חטא גדל, אשר יודח עליו ממשפט הבנים, לא ידיח האב את בנו ממשפט הבנים.

34. ואם חטא חטא כבד לאביו, אשר עליו יודח ממשפט הבנים, בפעם הראשונה ישא פניו; ואם יחטא חטא כבד שנית, ידיח האב את בנו ממשפט הבנים¹⁶².

35. כי יקח איש ילד קטן לבן וקרא שמו עליו וגידלו, בן־התרבות הזה לא יבוקש מידו.

36. כי יקח איש ילד קטן לבן ואחרי אשר לקחהו חטא (הבן) באביו ובאמו, בן־התרבות הזה לבית אביו ישוב.

37. כי יקח איש אוּמן לבן־תרבות ולימדו את אומנותו, לא יבוקש מידו.

38. ואם לא לימדו את אומנותו, בן־התרבות הזה אל בית אביו ישוב.

תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

19. „עין תחת עין“

39. בן כי יכה את אביו, יקצצו את ידיו.

40. איש כי ישחת את עין רעהו, עינו תשוחת¹⁶³.

41. אם אבר איש ישבור, אברו יישבר¹⁶⁴.

42. אם עין בן מוּשכּנוּ ישחת או אבר בן מוּשכּנוּ ישבור, מנה אחת כסף ישקול.

43. אם עין עבר איש ישחת או אבר עבד איש ישבור, חצי מחירו ישלם.

44. כי יפיל לאיש את שן רעהו (איש כערכו) שִנו יפילו.

45. אם שן בן מוּשכּנוּ יפיל, שלישית מנה כסף ישקול.

46. איש כי יכה איש גדול ממנו על הלחי, והכו אותו בפני העדה בשוט עור בקר ששים פעם.

47. וכי יכה איש את בן איש כערכו על הלחי, מנה אחת כסף ישקול.

48. וכי יכה מוּשכּנוּ על הלחי, עשרה שקלים כסף ישקול.

49. וכי יכה עבד איש בן איש על הלחי, אוזנו תקוצץ.

50. כי יריבון אנשים והיכה איש את רעהו ופצע בו פצע, האיש ההוא יישבע לאמור: „מבלי דעת הכיתיו“, וגם רפא ירפא¹⁶⁵.

51. וכי ימות ממכתו, ונשבע, אם בן איש הוא מחצית מנה כסף ישקול.

52. ואם בן מוּשכּנוּ הוא, שלישית מנה כסף ישקול.

53. איש כי יכה אשה (הרה) ויצאו ילדיה, עשרה שקלים כסף ישקול תחת ילדיה¹⁶⁶.

54. ואם מתה האשה הזאת מות תומת בתו (בת המכה).

55. וכי יכה בת מוּשכּנוּ ויצאו ילדיה, חמישה שקלים כסף ישקול.

56. ואם מתה האשה הזאת, מחצית מנה כסף ישקול.

57. וכי יכה שפחת איש והפיל ילדיה, שני שקלים כסף ישקול.

58. ואם מתה השפחה הזאת, שלישית מנה כסף ישקול.

59. רופא כי יחבול באיש פצע כבד בסכין נחושת וריפא את האיש, או אם יפתח את נקב (עין) האיש בסכין נחושת וריפא את עין האיש, עשרת שקלי כסף יקח.

60. רופא כי יחבול באיש פצע כבד בסכין נחושת והמית את האיש, או אם יפתח את נקב (עין) האיש בסכין נחושת ושיחת את עינו, יקצצו ידיו.

61. כי יבנה בנאי בית לאיש ולא עשה מלאכתו באמונה ונפל הבית אשר בנה והמית את בעל־הבית, מות יומת הבנאי הזה.

62. ואם את בן בעל־הבית המית, את בן הבנאי הזה ימיתו (השוה דברים כ"ד, ט"ז).

63. ואם עבד בעל־הבית המית, עבד תחת עבד יתן לבעל־הבית.

64. ואם כלים ישחית, כל אשר השחית ישלם. וגם עקב אשר לא חיזק את הבית אשר בנה ונפל (הבית), מכספו יבנה את הבית אשר נפל.

65. כי ישכור איש שור והמיתו בפשיעה או בהכאה, שור תחת שור לבעל השור יתן¹⁶⁷.

66. איש כי ישכור שור ונשברה רגלו או מפרקתו, שור תחת שור ישלם לבעל השור.

67. איש כי ישכור שור ושיחת את עינו, מחצית מחירו כסף יתן לבעל השור.

68. איש כי ישכור שור ונגפו אלוהים ומת (השור), האיש אשר שכר את השור ישא את ש אלוהים וניקה.

69. כי יגח שור איש בלכתו בשוק והמיתו, אין בדין הזה טענה¹⁶⁸.

70. כי יהיה לאיש שור נגח והוּעד בבעליו מוּמוֹ כי נגח הוא והוא לא גידע את קרניו את השור לא שמר ויגח השור הזה איש והמיתו, מחצית מנה כסף יתן.

71. ואם עבד איש ימית, שלישית מנה כסף יתן¹⁶⁹.

מתוך אסטלת חוקי חמוּרבּי, הנמצאת בלוּבר. תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

שירי תהילה של הבבלים

21. מתוך מזמור לשמש, אל השמש

הָרִים אֵיתָנִים כִּסְּתָה אֵימָתֶךָ,

וּמוֹרָאֲךָ מָלֵא אֵת כָּל־הָאָרֶץ.

עָלִיתָ הָרִים, הִשְׁקַפְתָּ עַל הָאָרֶץ:

קַצְוֵי תֵּבֵל שָׁקַלְתָּ בַּשְׁחָקִים.

אֵת כָּל־גּוֹיֵי הָאֲרָצֹת תִּפְקֹד:

יְצוּרֵי הָאָדוֹן אֶאָה תִּפְקֹד כֻּלָּם¹⁷⁰.

יַחְדָּו תִּרְעֶה כָּל־אֲשֶׁר בָּם רוּחַ:

אַתָּה שׁוֹמֵר כָּל־אֲשֶׁר מִמַּעַל וּמִתַּחַת.

תָּדִיר בַּשָּׁמַיִם אַתָּה עוֹבֵר:

מֵעַל הָאָרֶץ תַּעֲבֹר בְּכָל־יוֹם,

תְּהוֹם וְיָם וְהָרִים וְאֶרֶץ וְשָׁמַים –

תַּעֲבֹר בְּכָל־יוֹם.

עַל הַתַּחְתּוֹנִים, מַלְכוּת הָאָדוֹן כֻּגְבוּ¹⁷¹ וְאֵלֹהֵי שְׁאוֹל, תַּשְׁגִיחַ:

אֶת־הָעֶלְיוֹנִים, אֶת מְעוֹנוֹת הָאֵלִים – כֻּלָּם תְּבַקֵר.

רוֹעֵה הַתַּחְתּוֹנִים, שׁוֹמֵר הָעֶלְיוֹנים,

פּוֹקֵד הָעוֹלם וּמְאוֹרוֹ אַתָּה, שֶׁמֶשׁ!

מתוך לוח אשורי, מנינוה. תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

22. מתוך תפילה למרדוּך

אֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, מַרְדּוּךְ, כַּבִּיר הָאֵלִים,

אַדִּיר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ,

הַנּוֹלָד בְּטוֹב – לְבַדּוֹ יָרוּם!

בְּךָ אַנוּ, וְאֶנְלִיל וְאֶאָה, שְׂרָרָה וּמְלוּכָה,

מַחֲזִיק כָּל־חָכְמָה, תְּמִים גְּבוּרָה!

מוֹשֵׁל תָּמִים, גִּבּוֹר נַעֲלֶה, תַּקִּיף וְאַדִּיר,

מְפָאֵר שְׂרָרָתוֹ, צוֹמד קְרָב אַנוּ¹⁷²

רָם אַתָּה בַּשָּׁמַיִם, וַתִּמְלֹךְ עַל הָאָרֶץ.

חָכָם וּנְבוֹן־הָאֵלִים,

מְכוֹנֵן כָּל־הַמְּעוֹנוֹת¹⁷³, תּוֹמֵךְ כַּנְפוֹת רָקִיעַ וָאָרֶץ.

אַדִּיר אַתָּה בָּאֵלִים. לְךָ פְּאֵר נוּדִימוּד¹⁷⁴,

אֲשֶׁר נָתַן אֶת גּוֹרָלֵי הָאֵלִים בְּיָדְךָ, וַיַּכְרִיעֵם

וַיְצַו וַיְנַשְּׁקוּ אֶת רַגְלֶיךָ; וַיַּעֲנוּ וַיִּתְּנוּ כָּבוֹד „זֶה מַלְכֵּנוּ“¹⁷⁵.

מתוך לוח אשורי, מנינוה. תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

23. מתוך האפּוֹס הבבלי „בריאת העולם“

המקורות 23–27 תורגמו לעברית על־ידי המשורר שאול טשרניחובסקי ז"ל. תרגום חופשי זה שנעשה מן השפה הגרמנית מתרחק לעתים קרובות – בעיקר בעלילת גילגמש – מן המקור הבבלי. במקרים אחדים אף הוסיף המתרגם פסקות במקום שהמקור היה שבור. ערכם של תרגומי טשרניחובסקי הוא ביופים הספרותי ובהצלחתם לקרב את הקורא העברי לרוחה של היצירה הבבלית העתיקה.

בשיר זה, המכונה בבבלית אֶנוּמָה אֵליש (שפירושו „כאשר למעלה“ – על שם שתי המלים הראשונות של השיר), מסופר על האלים הנלחמים בתאמת, או תהמת, אלת התהום, ובבעלה קינגוּ. הקטע הבא לקוח מן הלוח הרביעי והחמישי: האלים ממלאים את ידי מרדוּך, בנו של אאה, הצעיר באלים, לנהל את המלחמה בתאמת.

כאשר למעלה הקימו למרדוּך זבוּל מלכים / ולפני אבותיו ישב כשליט. / „אתה הנערץ באלים הגדולים מעתה, / אין עוד כגורלך, ולעוּזך אין חקר. / מעתה לא ימרה איש את פיך, / בידך להרים, בידך להשפיל, / מוצא פיך עז, וצוך לא יוּפר, / לא יעז אל מן האלים לפצות פה נגדך! / הוה דואג מעתה לארמנות האלים;/ יקדשו נויהם בהיכל קדשך. / הוי, מרדוּך, אתה לבדך מחסנוּ הנאמן, / למלך המלכים אותך נרוממה. / ירומם משפטך בסוד האלים, / לא יעמוד דבר בפני נשקך, אבדן יביא לאויבים. / הצילה, אדוני, את כל הבוטחים בך, / וכליה הבא על חיי האלים הרשעים!“

אז יביאו שמלה לפניהם, / וענו ואמרו למרדוּך בכורם: / „אדוני, ירום גורלך מגורל כל האלים! / באמרי פיך הבניין והסתירה! / צו ותישחת כרגע השמלה, / שוב וצו והייתה שנית כבתחילה!“

ויצו – והנה פתאום נעלמה השמלה, שב וציוה – והנה שבה והייתה.

ראו האלים אמרתו כי אדירה, ויחד לבבם: „מרדוּך, אתה מלכנו!“ / ויתנו לו השרביט, המטה והכיסא/ ונשק הניצחון המכריע אויבים. / „מהר והשמד עתה חיי תאמת, / ונשאו הרוחות דמה למסתרים!“

ויהי כי חרצו האבות באלים את הדבר, / וישלחוהו להיות לישע ולאושר. / ברא הקשת ויעשנה כלי זין, / כונן את החץ השנון, עשה היתר, / הניף בימין עוזו המפץ, / אזר על ירכו הקשת והאשפה. / ברא והציג לפניו הברק, מילא בטנו האש הלוהטת. / עשה רשתות לצוד בהן את תהמת, / נתנן ביד הרוחות, ולא תימלט מידיו. / מנגב ומצפון, ממזרח ומים / הקיף אותה מצוֹדוֹת, מתנת אביו אַנוּ. / יצר רוח רעה, סופה וסער וסועה, / רוח מרובעת, רוח משובעת, נפץ ורוח פגעים; / שבע סערות ברא ושילחן לחופשי, / הנה פרצו להרגיז את בטן תהמת. / אדוני. רוח־סערה אַבּוּבּוּ¹⁷⁶ השגיא, / רכב על סער אכזרי מאוד, / אסר ארבעה מלאכים רעים לרכבו; / אכזרי, משחית, מחבל וקל אבר. / על שניהם קצף מלא ארס, / מבינים להכריע, יודעים לנפץ, / איומים בקרב, נוראים במלחמה, / דרכם יבקיעו ימינה ושמאלה. / מעטהו – אימה, אדרתו – פחד, / עוטר לראשו נוגה בלהות.

ככה התבונן, שם לדרך פעמים, / הפנה פניו כלפי תהמת האכזרייה, / בפיהו עין עשויה משחה אדומה, / בכפו העשב כנגד סם־מות.

הביטו בו קינגוּ – מעדו קרסוליו, / אבדה חכמתו, לא ידע מה יעשה. / ראו האלים אנשי המלחמה, מתי סוד קינגוּ, / ראו את הגיבור, עששוּ עיניהם. / תהמת אך היא לא חרדה, לא פנתה עורף. / שפתותיה הנאות ניאצו, חירפו: / „האומנם היית מלך על כל האלים, / או אך החלפת מקומך במקומם?“ / אז תפס מרדוּך את רוח הסועה, / היא אַבּוּבּוּ, זרקה בזעף בתהמת הזועמת. / „עתה חגרי נשק, קומי, התנשאי, / התעוררי, דרכי עוז למלחמה! / איכה נוסדו מתי סודך על האבות? / איך מצאת את לבך לשנאם חינם? / חזקי ואמצי! חזקי כלי מלחמתך! / אסרי הקרב! נראה, מי יֶאמץ!“

שמעה תהמת את דבריו אלה, / ויבער בה אפה, השתוללה במשטמה, / ותצעק צעקה גדולה בחמתה השפוכה / ותרגז כולה עד מעמקי חיקה. / מיללה השבעות, לחשה לחשים, / אלוהי המלחמה לבשו מדיהם.

זה על זה השתערו מרדוּך ותהמת, / יוצאים למלחמה, ניגשו לקרב. / פרש אדוני רשתותיו, יקש לתהמת, / שילח בה את הרוח הרעה. / פתחה את פיה, אמרה לבלעה, / נכנסה בה הרוח ולא סוגרו שפתיה. / מילא מרדוּך בטנה רוחות אכזריות; / אבדו עשתונותיה, פערה לועה. / הטיל בה חצו, ריטש את כרסה, / פורר מעיה, ביתר לבבה. / הכנע הכניעה, דיכא חַיָתָה, / השליך נבלתה, רמסה ברגליו. / נפלה תהמת, קרסה, כרעה, / צבאותיה נמוגו, נפזרו גדודיה. / האלים אדירי המלחמה, מתי סודה, / חיל ורעדה אחזום, אחור נסוגו, / אמרו לנוס, להימלט על נפשותם, / גוּדרה דרכם, כי צדום כולהם. / אסר את כולם, שבר את נשקם, / זרקם ברשתות, הקיפם במוקש. / רעמו גלגלים מעוצר יללתם; בסוהר ובצינוק עונו בעד פשעם…

ויהי כאשר הכריע משנאיו והכניעם, / היכה ולא חמל צריו האיומים, / גבר על אויבי אַנְשַר¹⁷⁷ השליט, / עשה רצון אֶאָה מרדוּך הגיבור, / נתן בכבלים את האלים שהכניע, / פנה אל תהמת אשר הכריע. / דרך אדוני על עצמות תהמת, / במפצו האיום בקע גולגולתה, / בתר עורקי דמיה, / ורוח צפונית נשאה דמיה למסתרים.. / עמד אדוני מתבונן בנבלתה; / שיסע גויתה, כי יזם בחכמה; / פילגה לשתים כפלג קונכיה / ויעש מחציתה האחת רקיע שמים. / גבול נטה ויפקד עליו שומרים, / ציוה עליהם לשמור את מימי המרומים; / עבר בשמים, התבונן במרחביה, / בא עד האוקינוס, מעונת אֶאָה.

מדד מרדוּך צורת האוקינוס, / בנה את אֶשָרָה¹⁷⁸ בצלמו ודמותו; / בארמונות אשרה המתנשאים ככיפת השמים / כונן מעונות לאַנוּ, אֶנליל ולאֶאַה¹⁷⁹. / הקים בתי־זבול לאלוהים הגדולים, / קבע את הלוּמשים¹⁸⁰ בצלם כוכבים ודמותם, / יעד מועדי שנה, נטה גבוליהם, / שלושה שלושה מזלות לשנים־עשר החודש קבע, / לתקופות השנה קבע מזלות… / פתח שערים לשני קצות השמים / עם מנעולים גדולים מימינם ומשמאלם / ובלב השמים קבע שיא גובהן. / ציוה ויָהֵל סִין¹⁸¹ ויֵמַן לו הלילה, / לתפארת בלילה ולמספר מועדים, / מדי ירח בירח נתן לו נזר גדולה: / „בראשית החודש עלה על פני הארץ, / האר בקרניך, תורה ששת ימים, / ביום השביעי תסיר נזר גדולתך. / באמצע תשתוינה שתי המחציות. / וכשיגיעך השמש בכיפת השמים, / ילך גופך ויידל, יפחת יום יום. / בעשרים ושמונה קרב אל דרך השמש, אך בסוף החודש בוא עדיו והעלם“…

על־פי לוחות אשוריים, מספריית אשוּרבּנפּל בנינוה, כיום במוזיאון הבריטי. תרגם מגרמנית ש. טשרניחובסקי.

מתוך „שירת העלילה על גילגמש“

בארבעת הקטעים הראשונים שלמטה מסופר על שני הידידים, גילגמש ואנגידוּ, שהמות הפריד ביניהם. הקטע החמישי מכיל את הסיפור הבבלי הידוע על המבול.

24. גילגמש מושל באוּרוּך

גילגמש שלישיתוֹ נולד אדם / ושתי שלישיות בו אלוהים, / לצלם קומתו תמהו אנשי העיר, / חתוּ מפניו, כי התבוננו. / לא היה כמוהו ליופי וגבורה, / היה מחריד את הארי ממאורתו, / בזקנו יחזיק, יתפשנו וישפדנו, / בן־אשפתו המהיר יעיר על ראֵם פרא. / משלוֹ חוק לאוּרוּך, אמרי פיו עדות לעיר. / בן יכבד רצון מלכו מחפץ אביהו; אך גדל הבן ויהי לגבר / היה לעבד לגיבור הרועה: / זה איש מלחמה, זה גיבור ציד, / זה רועה עדרים וזה על הבְּנִיָה, / זה סופר וזה נער בהיכל הקודש.

גילגמש לא ייעף ולא ייגע, / האביר, העיזוז, ויודע כל חכמה. / עובדים בשבילו נער וזקן, / יומם ולילה לא ישבות מן המלאכה, / והוא עוצר בבן ולא ילך אל אביו, / גילגמש רועה אוּרוּך הבצורה, / הוא רועה לעמו ומגן לאומה / וינשא גאון אוּרוּך על כל ערי המדינות.

25. אֶנגידוּ

… ויהי לבדד וישב בערבה. / שׂער מכסה לכל בשרו לרוב, / קווּצות ראשו יורדות ככקווּצות אשה, / מחלפותיו ניטשו כחיטה בקמה, / דבר אין לו עם ארץ ואדם, / עוטה עורות כאל סוּמוּקַן, / כאלוהי השדה, אל העדרים; / עם איילות יאכל מעשב השדה, / עם הבהמה ישתה מים ממשאביה, / עם רמש המים ישׂחק כטוב לבו בפלג.

26. מות אֶנגידוּ

ויהי אך האיר השחר, ויקם גילגמש וייגש אל משכב ידידו. / ואֶנגידוּ שוכב, לא ינוע. / לאט התרומם חזהו, ושב ושקט, / לאטו עלה ריח מאַפּיו. / ויבך גילגמש ויאמר: / „אֶנגידוּ, אנה בא כוחך ואי קולך? / אַיה אֶנגידוּ ידיד נפשי? / עצמת כארי וכראֵם, קלות כאיילה. / אהבת אח אהבתיך. / ואגדלה אותך מכל הנסיכים, אותך, אֶנגידוּ! / כל היפות אשר באוּרוּך אהבוך, אותך אֶנגידוּ! / אל יער הארזים הלכתי אתך, יומם ולילה היית אתי, / אתי יחדיו הבאת את ראש חוּמבּבּה¹⁸² / אל אוּרוּך העיר, אשר סביב חומות לה. / על־כן יברכונו יושבי ההר כל הימים, / אשר הציקו למו המפלצת, / כי הכינו את שור השמים הזועם¹⁸³. / ההייתה בך לרעה רוח אפו בנחרתו, / רוח אפו, אשר רעל בה? / אין זאת כי לא רצו האלים הגדולים אשר חרה אפנו באשתר¹⁸⁴ / ונך את השור השלוח מן השמים“.

וישב שעה על יצוע ידידו / ויהי משקיף נכחו: / שוב הביט, גילגמש אל אֶנגידוּ, / ואֶנגידו שוכב לא ינוע וישן.

„אֶנגידוּ, אהובי וידיד נעורי! / הנה ישכב נמר הערבות, / אשר גבר על הכול. / עלינו בהר האלוהים, תפשנו את שור השמים ונכנו, / את חוּמבּבּה שוכנת הארכזים מיגרנו. / מה התרדמה העמוקה אשר תקפתך? קדרת מאוד, אינך מוסיף לשמוע“.

אולם הלז איננו פותח את עיניו. / גילגמש נגע אל לבו והוא לא הלם. / ויכס על רעו ככסות את הכלה. / ויאנק מרה, כאשר ינהום הארי, / שאג כלביאה אשר פצעה אותה חנית, / מרט שערות ראשו ויזרן לכל רוח, / קרע שמלותיו וילבש אבלים מאובקים.

ויהי אך האיר השחר למחרת היום, / ויער גילגמש קינה חדשה, / שישה ימים ושישה לילות בכה לאֶנגידוּ ידידו, / עד שעלה השחר בשביעי לא קברהו. / ויקבור גילגמש את ידידו ביום השביעי, / ויצא את העיר אוּרוּך וימהר אל הערבה.

27. המבול (סיפורו של אוּת־נפּישתים)

והגיעה השעה, / בערב המטירו השולטים במחשכים מטר נורא על הארץ. / לראות את המזג השקפתי, התבוננתי, / ניבטתי למזג ורעדה אחזתני. / באתי אל התיבה ואסגור הדלת בעדי, / ביד תופש־ההגה, ביד פּוּזוּר־אַמוּרי, / מסרתי את גאון הספינה וכל אשר בה. / ויהי אך האירה אַילת השחר / ועבים כבדים עלו ממעמקי שמים, / אדד¹⁸⁵ הרעים בה רעמים. / האלים שוּלַת וחַנִיש הולכים לפניהם, / עולים ככרוזים על הרים ובקעות. / אֶרְגַל עקר את אשיות הספינות, / אתא נינוּרתה¹⁸⁶ ובלק כל מעצור ושׂכר, / האנוּנקים¹⁸⁷ הרימו את לפידיהם, / האירה הארץ מברק הזועה. / עד שמים עלה חרון־אף אַדד, / הפך כל קודש לעלטה, / בקק הארץ וּבלקה. / כל היום סערה תימן, / נסערו מים, הגיעו המים עד ראש הרים, / נפלו המים על האדם כצבא קרבות, / לא הכיר איש את פני אחיו.

גם לב האלים פחד מפני הסערה, / נסו, הרה נמלטו, אל הררי שמי אַנוּ, / כפופים ככלבים אל הקיר נשענו. / אשתר נתנה קול כיולדה בחבליה, / נהמה ביפה קולה הגבירה באלים: / „הייתה טיט־יָוֵן הארץ לפנים, / כי אני רע יעצתי בסוד האלוהים. / איכה ציויתי רע בקרב האלים? / איכה אמרתי לשחת את כל האדם? / הלזאת ילדתי, טיפחתי בני־אנוש, / וימלאו את הים כשגר דגה?"

האַנוּנקים האלים אתה יחדיו יבכּיוּ, / כפופים ישבו האלים, הילילו, / מגודל מכאובם סוגרו שפתיהם. / שבעה ימים ושבעה לילות / הייתה הסועה, סערת סופת נגב. / ויהי ביום השביעי וישוכו המים. / ותהי המנוחה כלאחר המלחמה, / וינח הים, שבתה סועת האבדון.

נשקפתי וארא והנה מנוחה, / כל שבטי האדם היו טיט־יון, / פני האדמה מדבר ילל מות. / פתחתי את הצור ויגה אור על פני. / צנחתי על הקרקע, ישבתי, בכיתי, / היו דמעותי ניגרות על פני. / השקפתי על פני מרחבי הים, / נהמתי בקול, כי נמחה כל האדם.

ויהי מקץ שתים עשרה שעות־משנה / והנה אי עלה במרחקים, / והתיבה הולכת וקרבה אל הררי ניסיר¹⁸⁸, / ותגשש התיבה ותנח על הרי ניסיר…

ויהי ביום השביעי / ואקח יונה ואשלחנה. / ותצא היונה ותשב, / לא מצאה היונה מנוח לכף־רגלה ותשב. / ואשלח סנונית. / ותצא הסנונית ותשב, / לא מצאה מנוח לכף־רגלה ותשב. / ואשלח את העורב. / ויצא העורב וירא כי קלו המים, / ויאכל ויחטט בארץ, ויצרח ולא יסף לשוב. / ואשלח את כל החי לכל ארבע רוחות השמים, / ואעל שה קרבן עולה, / קרבן זרע זרעתי על ראש ההר. / שבעה ושבעה כלים ערכתי, / העליתי תחתיהם ארז, מור וקנה. / ויריחו האלים את הריח, / ויעל ריח ניחוח באף האלים, / כזבובים נאספו האלים אל העולה…

ויפתח אאה, אלוהי המעמקים, את פיהו / וידבר אל אֶנליל השגיא ויאמר: / „אנא, אל גיבור, החכם באלים! / איכה העירות סער בלי חכמה? חוטא אדם לו ישא עוונו, / ישולם לרשע כדי רשעתו. / יהמו־נא רחמיך ולא ישמדו, / היה ארך־אפיים ולא יתמו כולם. / תחת לעורר מבול הסועה, / יקום הארי ויקצץ באדם. / תחת לעורר סועת מבול, / שלח בהם את הזאב ויקצץ באדם. / תחת לעורר מבול המים, / הן יכולת לשלוח רעב ודבר / להכניע ארץ סוררת. / אני לא גיליתי את סוד האלים הגדולים, / מראה בחלום שלחתי לרב־החכמה¹⁸⁹. / וידע את סוד האלים, גילה מצפוניהם. / עתה ראו מה ייעש לו“.

ירה אֶאה באנייה ואחז בכפי, / הוציא אותי ואת אשתי אל החרבה, / אל החרבה הוציאנו ויברך אותי ואת אשתי על־ידי, / נגע במצחנו, עמד בינינו ויברכנו: / „עד היום היה אוּת־נפּישתים בן־תמותה, / מעתה יהיה אוּת־נפּישתים דומה לנו, לאלים, / ויחיה אוּת־נפּישתים באפסי מרחקים / על שפת הים, אשר שם תוצאות לנהרות“. / ככה לקחוני האלים ויושיבוני / באפסי מרחקים על תוצאות הנהרות.

על־פי לוחות אשוריים מספריית אשוּרֱנפּל, בנינוה. תרגם מגרמנית ש. טשרניחובסקי.

נושאים ושאלות

1. השוה את התנאים הגאוגרפיים של מסופוטמיה לאלה של מצרים ואת השפעתם על ההתפתחות ההיסטורית בארצות אלה.

2. תאר את החברה, המשטר והכלכלה של עיר שוּמרית.

3. מה היו הגורמים לעלייתה של אכד בימיו של סרגוֹן?

4. השוה את חוקי חמוּרבּי לחוקי התורה ועמוד על ההבדלים העקרוניים שבין שני קבצי החוקים. היעזר בשמות פרקים כ"א–כ"ג; דברים פרקים כ"ב–כ"ה; ובמקורות 13–20.

5. איזה משטר חברתי משקפים חוקי חמוּרבּי ואיזה חוקי התורה? היעזר בשמות פרקים כ"א–כ"ג; דברים פרקים כ"ב–כ"ה, ובמקורות 13–20.

6. עמוד על הדומה והשונה שבין החוקות השונות: חוקי התורה – היעזר בשמות פרקים כ"א–כ"ג; דברים פרקים כ"ב–כ"ה; במקורות 11: מתוך חוקי ליפּית־אשתר מלך איסין; 12: מתוך חוקי אשנוּנה; 13–20: מתוך „ספר החוקים של חמוּרבּי“.

7. תנודות עמים כגורם לחורבן ממלכות במסופוטמיה.

8. במה דומה הדת הבבלית לדת המצרית ובמה נבדלת היא ממנה?

9. השוה את הגישה הבבלית לשאלת המות לגישה המצרית.

10. איזו השקפת־עולם מבטאת „שירת העלילה על גילגמש“? היעזר במקורות 24–27.

11. השוה את ההישגים המדעיים בבבל לאלה שהושגו במצרים.

12. הספרות בארם־נהרים ועקבותיה בסיפורי המקרא, היעזר במקורות 21–27.

ספרים לעיון נוסף

1. י. פ. אולברייט, מקורות מתקופת האבן ועד הנצרות – הוצאת אחיאסף, פרק ג', א, 3; ב, 3.

2. אנציקלופדיה מקראית – הוצאת מוסד ביאליק, ערכים: אמוֹרי, בבל (העיר), גלגמש, חמוּרבּי.

3. פ. ארצי, שני אוספים משפטיים מלפני תקופת חמוּרבּי – ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה (תשי"א), חוב' א’–ב' – הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה.

4. פ. ארצי אוסף החוקים ומשפטים של אוּרנמוּ, „בית המקרא“ א', תשכ"ב – הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל.

5. א. בירם, דברי ימי ישראל בזמן המקרא במסגרת תולדות המזרח הקדום – הוצאת בית־הספר הריאלי בחיפה, ספר א', פרק א', 1.

6. י. מ. גרינץ, על ארץ המוצא של בני שם, קובץ „ספרדים“, ספר ה', תשי"ח – הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל וקרית ספר.

7. האנציקלופדיה העברית – הוצאת מסדה, ערכים: בבל.

8. ל. וילי. אוּר כשדים – הוצאת הקיבוץ הארצי.

9. ש. י. טשרנא, חוקי חמוּרבּי – הוצאת עיינות, ברלין.

10. ב. מייזלר (מזר), המסחר הבבלי האשורי במזרח הקדמון, בתוך קובץ „המסחר, התעשייה והמלאכה בא"י בימי קדם“, בעריכת ש. ייבין, ספרייה לידיעת הארץ – הוצאת מוסד ביאליק.

11. ו. ג. צ’יילד, מה נתרחש בהיסטוריה – הוצאת ספריית הפועלים, פרקים ה', ז', ח'.

12. ו. ג. צ’יילד, האדם – צבת ראשונה – הוצאת הקיבוץ המאוחד, פרקים ז’–ט'.

13. פ. קורנגרין, חוקי המזרח הקדמון (מחקר – השואת משפטי ישראל, בבל, אשור וחת) – הוצאת יבנה.

14. ש. נ. קרמר, ההיסטוריה מתחילה בשוּמר – הוצאת הקיבוץ הארצי.

15. א. שירה, לוחות חומר יביעו אומר – הוצאת חברת אמנות בע"מ.

16. ח. תדמור, פרקים בתרבות המזרח הקדום, עיונים למדריך ולמורה, חוברת כ"ב – הוצאת הסוכנות היהודית לא"י.

פרק ד': ארצות המזרח בתקופת האימפריה המצרית (1600–1000 בערך)

§ 34. קוי התקופה החדשה.

באלף השלישי לפסה"נ התפתחו שני המרכזים הגדולים של התרבות המזרחית – מצרים ובבל – באורח עצמאי, כמעט ללא קשר ישיר ביניהם. מצרים עדיין לא יצאה לדרך הכיבושים וגם השאיפות האימפריאליסטיות של מלכי המדינות המסוֹפּוֹטמיוֹת חלפו במהרה ולא נשאו פרי. ארצות אחרות, כמו אסיה הקטנה וסוריה, עדיין לא מילאו תפקיד ניכר בחיים הפוליטיים, ורק בתחילת האלף השני חלו שינויים חשובים בחיי המזרח. הממלכה התיכונה במצרים וממלכת בני חמוּרבּי בבבל ירדו מגדולתן אחרי חדירת גלי החיקסוֹס והכּשים. בתקופה ההיא הופיעו גם עמים חדשים ככוחות פעילים בהיסטוריה – החתים באסיה הקטנה והחוֹרים במִיתַנִי בצפונה של ארם־נהריים¹⁹⁰. גם עמים אלה ייסדו מדינות שיצאו להתחרות בממלכות העתיקות במצרים ובבבל. כל התופעות החדשות האלה גרמו לכך, שארצות המזרח חדלו להיות סגורות בפני עצמן ועמים שונים התקרבו זה לזה מבחינה פוליטית ותרבותית. באלף השני החל מתקופתו של חמוּרבּי וימי המלכות האמוֹרית, ובעיקר במחציתו השנייה של האלף השני אנו רואים במזרח חיים בין־לאומיים מפותחים, משא־ומתן דיפלומטי בין עמים שונים, קשרים בין חצרות מלכים, מסחר מפותח בין הארצות, ואף לשון בין־לאומית אחת היא הבּבלית המשמשת כשפת הדיפלומטיה בין המדינות. התקופה הזאת חשובה מאוד בתולדות המזרח, כי בה עברו התרבויות הגבוהות של מצרים ובבל את גבולות ארצותיהן והשפיעו על ההתפתחות התרבותית של שאר העמים.

§ 35. מצבה הגיאוגרפי של אסיה הקטנה.

אסיה הקטנה מוקפת ימים משלושת צדדיה (מצפון, ממערב ומדרום) ומחוברת ליבשת אסיה רק מצדה המזרחי. את החלק המרכזי של חצי־האי תופסת רמת־הרים, כדי 600–1000 מטרים לגובה, הגובלת בהרי טאוּרוּס בדרום ובהרי אַרמניה במזרח¹⁹¹. ברמת אסיה הקטנה יש מקומות נוחים לעבודת האדמה (עמקים פורים בין ההרים) וגם חלקי ערבה. נהרות אחדים חוצים את חצי־האי ונשפכים לשלושת הימים. המקומות הפורים ביותר נמצאים לאורך הנהרות ועל שפת הים האֶגֶיִי. הנהרות פותחים פתח לתוך חצי־האי, וגם ההרים המקיפים את הרמה אינם גבוהים עד כדי למנוע חדירת כובשים לתוך הארץ. מצב זה גרם לכך, שאסיה הקטנה שימשה במשך דורות ארץ מעבר לשבטים ועמים שונים. בייחוד נוח היה המעבר מאסיה הקטנה לארצות המערב. הים האגיי מלא איים גדולים וקטנים (המשך ישר של יבשת אסיה) המהוים כעין גשר מאסיה לאירופה. דרך הגשר הזה חדרה התרבות של בני אסיה לאירופה בתקופה העתיקה ובאותו גשר השתמשו אחר־כך היונים כדי להעביר את תרבותם למזרח. אולם אסיה הקטנה אינה ארץ־מעבר בלבד. עם צבאי שחדר לתוך חצי־האי יכול בנקל להתבצר בו, לכונן מבצרים על ראשי הסלעים או לשמור על המעברים הצרים בין ההרים: נוח יותר להגן על הארץ הזאת מאשר לכובשה בזרוע. על־כן נוסדו באסיה הקטנה ממלכות חזקות, אשר ידעו להגן על קיומן ואף פרשׂו את השפעתן על הארצות הסמוכות. כזאת הייתה ממלכת החתּים בתקופה העתיקה.

§ 36. הַחִתִּים ותרבותם.

באלף השני ישבו באסיה הקטנה עמים מרובים בני גזעים שונים שדיברו כל אחד בלשונו הוא. חלק קטן מן התושבים נמנה עם השמיים: אלה היו הסוחרים מאַשוּר, שהתיישבו בקפּדוֹקיה בראשית האלף השני לפסה"נ וייסדו בה מושבות מסחריות. במאה הי"ח השתלטו על אסיה הקטנה עמים שדיברו בלשונות ההוֹדוּ־אֵירוֹפּיוֹת. צור־מחצבתם הקדמון של עמים אלה היה באיראן או בהודו. עמים אלה הביאו לאסיה את הסוּס, שלא היה ידוע קודם באסיה המערבית. בין העמים ההודו־אירופיים תפסו החתים את המקום הראשון. בכפר התורכי בּוֹגאזכּוֹי (145 ק"מ מאַנקרה מזרחה) גילו החופרים בשנת 1907 את מרכזה של הממלכה החתית באלף השני לפסה"נ – זו העיר חַתּוּשַׁשׁ¹⁹², שמשלה כמעט בכל אסיה הקטנה ובצפונה של סוריה מן המאה הט"ו ועד סוף המאה הי"ג. העם החתי, שהשתלט על כל אסיה הקטנה ועל צפונה של סוריה השאיר במקומות רבים את שרידי תרבותו. החתים השתמשו בשני סוגי כתב: בכתב היירוגליפי מיוחד שנתפענח זה לא כבר, ובכתב היתדות. כתובות בכתב היירוגליפי נמצאו על־הרוב יחד עם ציורי החתים על גבי הסלעים ובאו לתאר את תוכן הציורים, אך כתובות בכתב זה מעטות מאוד. באלף השני בעיקר השתמשו בכתב היתדות שקיבלו מבבל: בבּוֹגאזכּוֹי מצאו את ארכיונם של מלכי החתים ובהם הרבה מאות לוחות כתובים בכתב היתדות. כדאי לציין שלוחות אלה כתובים בשמונה לשונות שונות ובראשן אכדית, חתית וחוֹרית. כל כך מרובים היו העמים שישבו מסביב לחתים ועמדו במשא־ומתן עמם. הארכיון בבּוֹגאזכּוֹי מכיל ספרות עשירה: שירי פולחן ושירי עלילה, תפילות, אגדות, תעודות היסטוריות, ספר־חוקים¹⁹³, מכתבים וכו'. תוכן הספרות הזאת מעיד על תרבות מפותחת למדי, שאוּלה בחלקה מעמי מסופוטמיה ומן החוֹרים, אך בחלקה הגדול פרי יצירתם המקורית של החתים. מעניין בייחוד ספר־החוקים של החתים: הוא דומה בפרטיו הרבים לספרו של חמוּרבּי¹⁹⁴, אבל עולה עליו במידת הרחמים לפושע ובהקלת העונשים בדיני נפשות.

על הדת החתית מעידים הפסלים והתבליטים הרבים שנמצאו חרותים על גבי הסלעים במקומות שונים באסיה הקטנה ובסוריה הצפונית. מספר האלים החתיים היה רב מאוד. כמעט לכל עיר היה אל משלה, שהיה מכוּנה בשמות שונים. האל הראשי היה אל הסערה (שמו החתי אינו ברור, בחוֹרית – שמו תּשוּב). החתים ציירו אותו כשהוא אוחז את הברק ביד אחת ובידו השנייה – גרזן־פיפיות.

האלה הראשית נקראה בשם אלת־השמש של העיר אַרינַה (בחוֹרית שמה חפּת). החתים ציירו את אליהם בלבוש מיוחד שאין דוגמתו במצרים או בארם־נהריים: בגד ארוך המכסה את כל הגוף, כובע גבוה ונעליים בעלות חרטומים מעוקמים למעלה.

התבליטים על־גבי הסלעים, שהם מקור נאמן לחקירת הדת, נותנים לנו גם דוגמות של האמנות החתית. מבחינה זו לא יכלו החתים להתחרות במצרים או בבבלים: ציוריהם פשוטים מאוד, קוי הפנים בתבליטים גסים ומחוסרי הבעה, ואין אף יצירה חתית אחת שתעיד על רגש אמנותי מפותח.

על פרצופם של החתים אפשר לדון על סמך הציורים שנשתמרו במצרים ובאסיה הקטנה. הטיפוס שמסרו הציירים (עיניים מוארכות, אף גדול, עצמות לחי בולטות, מצח גבוה ומשופע) אינו דומה לטיפוס של עמי המזרח הידועים לנו. יש חושבים שהחתים הם אבות האַרמנים בימינו.

כמאה שנים לאחר שנוסדה הממלכה החתית נוסדה ממלכתם הראשית של החוֹרים, היא מיתני (ראה § 29). מיתני שכנה בצפון ארם־נהריים¹⁹⁵ אך שלטונה התפשט אף מחוץ למסופוטמיה והיא משלה על סוריה הצפונית במערב ועל הארצות שמעבר לחידקל במזרח. החפירות בנוּזוּ שממזרח לחידקל (על־יד כִּרְכּוּך המודרנית) ובאַלַלַח (שבצפון סוריה) גילו ארכיונים עשירים השופכים אור חדש על מבנה החברה ועל החיים החברתיים והכלכליים בממלכת מיתני. המעמד השליט במדינה זו היה המַרִיאַנוּ (פרוש המלה: לוחמים מבני האצילים). המריאנוּ, אשר היו ממוצא הודו־אירופי, פיתחו את השימוש ברכב המלחמה הרתום לסוס (כמאה וחמישים שנה לפני־כן הכניסו החיקסוֹס את הסוס למצרים). תחום התרבות החוֹרית השתרע על פני סוריה ואסיה הקטנה, אך לשונם לא הייתה נפוצה הרבה.

זמן קיומה של ממלכת מיתני היה קצר: היא נפלה בסוף המאה הי"ד בגלל התקפות האויבים מן החוץ (ובעיקר אשוּר) ומהומות בתוך הממלכה.

§ 37. סוריה לפני שנת 1500.

מצבה הגיאוגרפי של סוריה (וארץ־ישראל בכלל) השפיע מאוד על גורלם ההיסטורי של תושביה. גבולותיה הטבעיים אינם יכולים להגן על הארץ מפני אויב. בצפון מבדילים הרי טאוּרוּס בינה ובין אסיה הקטנה; פרוזדור צר בהרים אלה („שערי קיליקיה“) פותח לפני האויב את הדרך לפנים הארץ. ממזרח משתרע המדבר הסורי, מקום מושבם של שבטי הנודים; ומדרום מגיעות סוריה וארץ־ישראל כמעט עד גבולות מצרים, ורק חלק קטן ממדבר סיני מפריד ביניהן ובין ארץ הפרעונים¹⁹⁶. כאסיה הקטנה כן הייתה גם סוריה ארץ־מעבר לעמים שונים. עושרה הטבעי, ובייחוד ארזי הלבנון, שסיפקו חומר יקר־ערך בשביל הבניינים הגדולים, משכו מימי־קדם את הכובשים לארץ זו. המצב הגיאוגרפי גרם שבסוריה ובארץ־ישראל לא יכלה להיוסד ממלכה גדולה וחזקה, והממלכות שקמו לא יכול להחזיק מעמד בפני אויביהן החזקים מחוץ.

יישובה הקדום של סוריה נתחלק לעמים רבים שברובם נמנו עם הכנענים ועל שמם נקראת בתנ"ך ארץ־ישראל „ארץ כנען“. הכנענים דיברו בלשון שמית הקרובה לעברית של תקופת המקרא. ממלכות הכנענים היו בעיקר על החוף, ואילו בפנים הארץ היו ממלכות האמוֹרים והחוֹרים. המצרים נלחמו בעמי ארץ־ישראל וסוריה עוד בימי הממלכה העתיקה, והכובשים הגדולים מלכי אכד, סַרְגוֹן¹⁹⁷ ונַרָם־סין הגיעו במסעותיהם עד הים התיכון בעוברם דרך סוריה הצפונית. מלכי מצרים השתמשו בארזי הלבנון לבנייניהם, וגוּדֶאַה מלגש (§ 26) הביא לארצו את הארזים מהרי אַמַנוֹס. בעקבות המסעות והכיבושים בא משא־ומתן מסחרי ועמו גברה ההשפעה התרבותית של מצרים ובבל על תושבי הארץ. הכתב הבבלי, האמונות והדעות של המצרים והבבלים נתקבלו על־ידי הכנענים והיכו שורשים בארץ.

סוריה וארץ־ישראל נודעות לראשונה בתעודות מצריות החל מאמצע האלף השלישי לפסה"נ. אחת התעודות החשובות, שממנה מכירים אנו את החיים הפוליטיים בסוריה קרוב לשנת 1900, הוא הסיפור המצרי של שִׂאנֻהֵת (או שׂאנהת)¹⁹⁸, המתאר את הארץ כמחולקת לגלילות ובכל גליל מושל נסיך העומד ברשות עצמו. שׂאנהת עובר ממקום למקום, מבקר בגְבַל ולבסוף מוצא מרגוע בחצרו של נסיך „ארץ הקדם“ (כנראה, בעבר הירדן); הוא נושא את בתו לאשה ומקבל ממנו ארץ יפה מלאת תאנים, יין, דבש, שמן זית, שעורה וחיטה. מסיפור זה אנו למדים כי סוריה הייתה חסרה שלטון מרכזי וכל שבט (או כל גליל) עמד ברשות עצמו. הנסיכים שעמדו בראש השבטים לא יכלו להגן על הארץ מפני האויבים החזקים מחוץ. סכנה הייתה נשקפת להם כל הימים ממצרים; פרעה שֶׁנוּסֶרְת ה־III (§ 15) נלחם בשכם, ויש לחשוב שבימיו הייתה כל ארץ־ישראל הדרומית משועבדת למצרים.

§ 38. הכנענים.

הכנענים ישבו לאורך חוף הים התיכון מצפון סוריה עד לדרום ארץ־ישראל. בעיקר נודעים בשם „כנענים“ תושבי רצועת החוף הצרה שבין אוּגַרית בצפון סוריה לבין עכו ודוֹאר. תושבי חבל־ארץ זה נקראים בתנ"ך צידוֹנים על שם עירם הראשית צידוֹן, והיונים קראו להם פיניקים ולארצם פיניקיה. ברצועת־ארץ צרה זו, שבין חוף הים ורוּכסי ההרים, קשה היה לפתח חקלאות שתפרנס עם רב. בראשית התיישבותם פנו הכנענים למסחר וכפריהם היו לערים גדולות ועשירות. החשובות ביניהן היו צור וצידון, גבל, אַרְוַד ואוּגרית¹⁹⁹. כמה מעריהם עמדו על איים קטנים בקרבת החוף או על סלעים גבוהים והיו מוגנות יפה מפני האויב. בראש כל עיר עמד מלך; השפעה רבה הייתה גם לאבות המשפחות המיוחסות שהתעשרו במסחר. בערי פיניקיה התפתחה התעשייה, בעיקר תעשיית הצבעים (ארגמן ותכלת) והאריגה, ומאוחר יותר גם תעשיית הזכוכית. את הצבעים היו מכינים מבשר החלזונות; הארגמן הפיניקי היה מפורסם בעולם כולו עד סוף העת העתיקה. משם הארגמן נגזרו בלשונות השונות השמות „כנען“ ו„פיניקיה“ (פרוש המלה החוֹרית כְּנַע הוא חלזון הארגמן; פוֹינִיכּס ביונית הוא צבע ארגמן). את פרי תוצרתם מכרו הכנענים לתושבי פנים הארץ ותמורת סחורתם קיבלו מהם תבואה, יין, שמן, צמר ועצי בניין. אולם בעיקר עסקו הם במסחר עם מדינות הים. בתחילת האלף הראשון היו הפיניקים בני צור וצידון שליטים על המסחר בכל הים התיכון מסוריה ועד גיבראלטר²⁰⁰. המסחר חייב הגנה על הסוחרים, לכן בנו הפיניקים במקומות שונים על חוף הים מבצרים קטנים, מקלט לאניות. סוכניהם שישבו במבצרים אלה באו במשא־ומתן תמידי עם תושבי הארצות וקיבלו מהם את סחורתם תמורת הסחורה הפיניקית. כך נתרבו המושבות הפיניקיות מסביב לים התיכון – על איי הים האגיי, בכרתה וקפריסין, בסיציליה, ביון, באפריקה הצפונית ובספרד. מלבד קפריסין²⁰¹, ששם נתרבה היישוב הפיניקי במשך דורות, לא חדרו הצורים והצידונים לתוך הארצות פנימה והסתפקו בשלטון על החוף. מושבות הפיניקים לא היו יישובי איכרים, אלא תחנות־משמר למסחר בלבד. אחדות מהן התפתחו ועשו עושר והיו לערים גדולות. אחת הערים החשובות ביותר של הפיניקים היא קֶרֶת־חדשה (העיר החדשה או קַרְתַּגוֹ ברומית) בצפונה של אפריקה. קרתגו נוסדה במאה התשיעית והייתה עתידה למלא תפקיד חשוב בהיסטוריה כיריבה של רומי²⁰².

מקומה של כנען, שעמדה בתָוֶך בין התרבויות הגדולות של ימי־הקדם, קבע לה תפקיד חשוב בהעברת נכסי תרבות מארץ לארץ. להשפעות שבאו ממסופוטמיה וממצרים נודע ערך רב בהתפתחות התרבות הכנענית, אך תרומתם העיקרית של הכנענים לתרבות העולם היא המצאת האלף־בית, שהומצא במחצית האלף השני לפסה"נ. סימני הכתב של אלף־בית זה צומצמו לפחות ל־30 סימנים שציינו „אותיות“ במקום מאות סימני ההברות והמושגים של הכתב הבבלי או המצרי. האלף־בית הפיניקי נתקבל אחר־כך בשינויים קלים על־ידי היונים ומהם עבר לרומי ולעמי אירופה המודרנית, ואף שמר על שמות האותיות ועל סדרן.

על התרבות הכנענית באמצע האלף השני שופכות אור החפירות ברַס־אֶ־שַמְרָה היא אוּגָרִית (בצפונה של סוריה), הנערכות מאז 1929 . אוּגרית שכנה מנגד לקפריסין ומילאה תפקיד חשוב במסחר; בחפירות נמצאו כלי־חרס, פסלים ושרידי תרבות אחרים מכרתה ואיי הים, ממצרים ומבבל. התעודות המרובות שנמצאו באוגרית באות מתקופת פריחתה המסחרית הגדולה במאות הט"ו–הי"ג. החופרים גילו גם ספרייה עשירה, שהייתה קשורה בבית־ספר לסופרים; פה למדו התלמידים לשונות שונות: כנענית (הידועה גם בשם אוּגריתית על שם אוּגרית), בבלית, שוּמרית וחוֹרית. בספרייה זו מצאו לוחות־חומר (טין), כתובים לא באלף־בית הפיניקי הידוע, אלא באלף־בית אחר, שהיה מיוסד על כתב היתדות. באלף־בית זה נכתבו שירי עלילה בלשון אוּגרית – המהוים לפי שעה הדוגמה העתיקה ביותר של הספרות הכנענית המקורית. נושאי שירי־העלילה שאולים בדרך כלל מן המיתולוגיה הכנענית: המשורר מתאר את מלחמת האלים ביניהם; במלחמה משתתפים האל בּעל (בנו של האל העליון ששמו הוא אִל, היינו „אֵל“), האל מת (מוֹת) הוא אל המות והשאול, האלות אשרה וענת²⁰³, ועוד אלים אחרים ששמותיהם לא היו ידועים עד עתה למדע. בסגנונם ובדרכי המליצה קרובים מאוד שירי העלילה האוּגריתית לתנ"ך, ונוסכים אור על הרבה פסוקים ופרשיות שהיו סתומות בשירה המקראית.

§ 39. השושלת הי"ח במצרים.

בשנת 1570 בערך גורשו החיקסוֹס ממצרים (§ 16). שחרור המולדת מעול הזרים נפל בחלקם של הפרעונים בני שושלת הי"ח שיצאו מנוֹא־אמוֹן. המלך יַעחְמֵס הביא את המלחמה בחיקסוֹס לידי גמר. ברדפו אחרי החיקסוֹס עבר יעחמס את גבולות מצרים וערך מלחמה בארץ־ישראל. מלחמה זו שימשה מופת לכל המלכים בני השושלת הי"ח, שבאו אחריו: כמעט כולם נלחמו בסוריה ובארץ־ישראל מתוך רצון לבסס את שלטונם מעבר לגבולותיה הטבעיים של מצרים. בימיהם הייתה מצרים למדינה צבאית; הפרעונים ייסדו אימפריה. הדבר בא כתוצאה ישרה מן המלחמות בחיקסוֹס. הצורך לשחרר את המולדת משך את הצעירים מבין האצילים לעבודת בצבא, ובין המלכים קמו אנשים מלוּמדי מלחמה ושרי־צבא גיבורי־חיל. מן החיקסוֹס למדו המצרים להשתמש בכלי מלחמה חדשים, כגון ברכב: את הסוס לא הכירו המצרים עד תקופת החיקסוֹס. בייחוד גברה הרוח הצבאית במצרים בימי שלטונו הארוך של תְחוּתִימֶס ה־III (1504–1450). 16 פעם נלחם תחוּתימס בארצות סוריה. במסע־המלחמה הראשון קשתה עליו המערכה מצד נסיכי סוריה שכרתו ברית נגדו; בראש הברית עמד נסיכה של העיר קָדֵש²⁰⁴ על נהר אוֹרוֹנטֶס בלבנון. תחוּתימס היכה את הצבא המשותף של האויבים במגידו שבעמק יזרעאל. זהו מסע־המלחמה הראשון בהיסטוריה המתואר לפרטיו, ולתעודות הדנות בו יש חשיבות גדולה להכרת יישובי הארץ באותה תקופה²⁰⁵. המלך עצמו היה המפקד בשעת הקרב. אחרי מצור של שבעה חודשים נכנעה מגידו לפני המלך; בהמשך המלחמה כבש תחוּתימס את קדש והמלחמה נגמרה. אולם קל יותר היה לכבוש את סוריה מאשר לשלוט בה. כעבור זמן־מה פרצו מרידות בין נסיכי סוריה, והמלך נאלץ לבקר בארץ כמעט מדי שנה בשנה. במסעות אלה הגיע תחוּתימס אל הפּרת, והתנגש גם עם צבאות מלך מיתני²⁰⁶ (המכונה בתעודות מצריות נַהַרִינָה, כלומר: נהריים, על שם הנהרות פּרת וחידקל). אחרי מרידות ממושכות נכנעו נסיכי סוריה לפני מצרים ולא העזו עוד למרוד במלכם. באותו זמן כבשו המצרים את ארץ כּוּש (כיום סוּדאן) בדרומה של מצרים; כל הארץ לאורך היאור עד אשד המים הרביעי עברה לידם. כך ייסדו המלכים בני השושלת הי"ח אימפריה חזקה שהשתרעה מגבולות כּוּש מדרום עד נהר פּרת בצפון.

§ 40. מצרים בימי אָמֶנְחתֶפּ ה־III.

במחצית השנייה של המאה הט"ו, בימי מלכותו של פרעה אמנחתפ ה־III, הגיעה פריחתה של מצרים למרום שיאה. תקופת המלחמות חלפה ועברה, האויבים לא העזו למרוד ומצרים יכלה ליהנות בשלוה מנצחונותיה הגדולים. דרכי המסחר היו מוגנים מפני השודדים. אורחות גמלים הביאו לנוֹא־אמוֹן, שהייתה אז המרכז המדיני החשוב ביותר במזרח כולו, סחורות שונות מכל הארצות, בייחוד דברי מותרות, כגון שן, כסף וזהב, בשמים ואבנים יקרות. כל מלכי המדינות הגדולות באסיה – בבל, אשוּר, חת ומיתני²⁰⁷ – ביקשו לכרות ברית־ידידות עם מלך מצרים. בימים ההם הונהג המנהג של נישואין דיפלומטיים: מלך מצרים היה לוקח את בת המלך של ארץ אחרת לו לאשה כדי לחזק את הקשרים עם ארץ זו. כך התחתן אמנחתפ ה־III בבת מלך מיתני. מארצות שונות שלחו מתנות לפרעה: סוסים, רכב ועבדים מבבל ואשוּר, כסף וברזל מארץ החתים, נחושת מקפריסין. מלכי אסיה גם הם נשאו עיניהם למתנות מאת פרעה, בייחוד חשקה נפשם בזהב, שנצטבר בכמות רבה באוצרות פרעה.

בימי השושלת הי"ח הייתה מצרים הממלכה העשירה ביותר במזרח. עושרה הרב השפיע על אורח חיי תושביה: תחת מנהגי החיים הצנועים בימים שעברו פשטו חיי מותרות, עשירי מצרים הרבו להם עבדים ושפחות, עדו בגדי פאר ורדפו אחרי תענוגות. גם המבנה הפנימי של החברה נשתנה לעומת המצב בממלכה התיכונה. שלושה מעמדות משלו עתה במדינה: אנשי הצבא, הפקידים והכוהנים. צבא מאורגן ומסודר היה קיים אמנם במצרים עוד בימי הממלכה התיכונה, אבל רק עתה תפס הצבא את המקום הראשון בממלכה. פרעה עצמו עמד בראש הצבא והשתתף במערכות, בניו קיבלו מנעוריהם חינוך צבאי, ובעקבותיהם הלכו הצעירים מבין האצילים. כיון שמספר החיילים מבני הארץ לא הספיק לצרכי המלחמה המרובים, הובאו גדודי שכירים למצרים מארצות שונות, בעיקר מכּוּש (ובתקופה מאוחרת יותר גם מלוּב ומאיי־הים). קיום הצבא הרב גרם לחלוקה חדשה של הקרקעות. המלך היה נוהג לחלק בין החיילים הותיקים נחלות אדמה להתיישבות ולתת לשרים אחוזות גדולות במתנה. לשם כך השתדל המלך לרכוש לעצמו קרקעות רבים בארץ. בזמן גירוש החיקסוֹס החרימו הפרעונים אחוזות רבות מאדמת הנסיכים, אשר לא רצו להכיר בשלטונם החדש של מלכי נוֹא־אמוֹן, והמלכים הבאים אחריהם הלכו גם הם בעקבותיהם. בממלכה החדשה הובאה לידי גמר המלחמה שהתחילה בין הפרעונים ובין הנסיכים. את מקום הנסיכים תפסו עתה הפקידים. מצרים הייתה מראשית ימיה ארץ ביורוקראטית, אך מעולם לא הגיע שלטון הפקידים לכוח רב כמו בממלכה החדשה. מספר הפקידים הגבוהים נתרבה וחשיבותם עלתה. שני וזירים (משנים־למלך) עזרו לפרעו בשלטון; אחד ישב בנוֹא־אמוֹן ומצודתו פרושה על דרומה של הארץ, השני במוֹף, שלט בצפון²⁰⁸. הוזיר בדרום היה האיש התקיף ביותר במדינה אחרי פרעה²⁰⁹; הוא היה השליט על הצבא ועל הצי, השגיח על השלטון בערי־השדה, ביקר את חשבון ההוצאות של בתי־המקדש, וכל דבר בר־חשיבות שהתרחש בממלכה נעשה על דעתו. בערי־השדה ישבו הפקידים הנמוכים שהיו שוקדים בייחוד על הכנסות המלך. עליהם היה גם להשגיח על האסירים שישבו על אדמת המלך ולגבות מהם את המסים. המעמד השלישי במדינה היו הכוהנים. המלכים נתנו למקדשים קרקעות רבים, ובידי הכוהנים נצטבר עושר רב. כל בית־מקדש היה מדינה קטנה בזעיר־אנפין; בראשה עמד הכוהן הגדול ועל־ידו עזרו הכוהנים הנמוכים, נביאים, חרטוּמים, משרתי המקדש וכו'. ברשות המקדשים היה משק חקלאי מפותח. האריסים שישבו על אדמת המקדשים הכניסו מדי שנה בשנה את תרומותיהם למחסני המקדש, כמשפט אחיהם בארם־נהריים (מסופוטמיה) ובבבל. העשיר והמכובד בין כל כוהני מצרים היה הכוהן הגדול של אמוֹן בעיר הבירה; בימי אמנחתפּ ה־III היה הוא הוזיר בנוֹא־אמוֹן. אמוֹן עלה לגדולה יחד עם עליית עירו; הוא נחשב עתה לראש האלים במצרים. המלכים הקימו לכבודו בנוֹא־אמוֹן בניינים נהדרים שלא היו כדוגמתם במצרים עד הימים ההם.

§ 41. הרפורמה הדתית של אמנחתפ ה־IV. (אחנאתון: 1379–1362).

אמנחתפּ ה־IV, בנו של אמנחתפּ ה־III, היה אחד המלכים החשובים ביותר במצרים העתיקה; בשמו קשור הניסיון הראשון בעולם להנהיג פולחן אל אחד, הדוחק את רגליהם של פולחנות שאר האלים, אך אינו מבטל אותם לחלוטין. אין זה מוֹנוֹתאיזם (אמונה באל יחיד יוצר־כל) הידוע לנו לראשונה מאמונתם של בני־ישראל. קשה לקבוע כיום מה היה הגורם העיקרי, שהמריץ את המלך הצעיר אמנחתפּ ה־IV לחדש חידוש גדול כזה בארץ: אם רגש דתי עמוק, או הצורך המדיני לצמצם את כוחם של כוהני אמון, שהיו תקיפים יותר מדי, או השפעתם של חכמים הוגי־דעות בנעוריו; אפשר שכאן נצטרפו כל הסיבות יחד. אמנחתפּ ה־IV ניגש במרץ רב לרפורמה. הוא סגר את כל מקדשי האלים, השבית את עבודת־הקודש ואף אסר את השימוש במלה „אֵלים“ (ברבים) בתעודות רשמיות. בייחוד נלחם באמוֹן ואף ציוה למחוק את שמו מתוך הכתובות על כותלי המקדשים, ולא נרתע גם מפני ההכרח למחוק יחד עם שמות האל גם את שם אביו אַמנחתפּ, שנגזר מן השם אמוֹן. במקום אלים רבים ציוה לתת כבוד רק לאל אחד – הוא אַתוֹן – אל גלגל החמה. אמנחתפּ שינה את שמו לאַחְנְאַתוֹן (המועיל לאתוֹן) ואת בירתו החדשה שבנה במצרים כינה בשם אַחֶת־אַתוֹן (מקום הזוהר של אתוֹן). את העיר הזאת הנקראת כיום אֶל־עַמָרְנָה²¹⁰, ייסד אַחנאתוֹן בראשית מלכותו ועשאה בירתו, כדי להתרחק מעיר הבירה הישנה נוֹא־אמוֹן ומכוהניה שעשויים היו להפריע לתיקוניו הדתיים. מכאן ואילך הפך אתוֹן לאלוֹ היחיד והאישי של המלך, של רעיתו נֶפֶרְִתִיתִי ושל בני משפחתו.

ולא זו בלבד אלא שאַחנאתוֹן עצמו נחשב בעיני אנשי חצרו ופמליתו כאֵל לכל דבר. בתפילותיהם פנו שרי החצר לאתוֹן באמצעות המלך־האל, המכונה בפיהם „בנו האהוב של אתוֹן“. פולחנו של אתוֹן היה משולל כל הדר חיצוני; עבודת־הקודש הייתה פשוטה וצנועה. אסור היה לעשות פסלים לאתוֹן; הציור הדתי האופייני לתיקוניו של אַחנאתוֹן היה ציור גלגל המה השולחת קרני אורה וקצותיהן כפיים פתוחות – סמל לברכה. המלך השבית גם את כל התפילות לאלים, כי רובן הכילו השבעות. במקומן נתפרסמו בשמו תפילות חדשות לאתוֹן. בתפילות אלה מהלל ומשבח המלך את כוחו של אל השמש, שברא את העולם, יצר את האדם וכל חי, חילק את השנה לתקופות והשקה את ארץ מצרים במי היאור²¹¹. התפילות האלה שונות מאוד משאר התפילות המצריות, הידועות לנו, ומזכירות את פרקי התהילים. אם נכון הדבר כי המלך עצמו חיבר אותן, הרי היה משורר גדול. תפילות אלה מעידות על אופיים האישי של תיקוני אחנאתון. ואין להתפלא שתיקונים אלה לא היכו שורשים במצרים ובוטלו עם מותו של המלך מחוללם. יחד עם השינויים החריפים בדת ובהשקפת העולם חלו שינויים מעמיקים גם באמנות המצרית. ציירי החצר ציירו את המלך בצורה ריאליסטית מוגזמת שלא כפרעונים לפניו ולאחריו. גוף המלך תוֹאַר על כל חסרונותיו ועל הכיעור שבו. אך דבר זה לא עמד בסתירה לאמונה באלוהותו של המלך. יחד עם זאת נוספו לאמנות המצרית נושאים ודרכי־הבעה חדשים. סגנון חדש זה מכונה כיום סגנון אל־עמרנה.

אחרי מות המלך גברה השפעתם של הכוהנים מן האסכולות הישנות שביטלו את תיקוניו הדתיים ביד רמה.

תוּת־עַנְח־אָמוֹן, חתנו של אַחנאתוֹן, שהגיע למלוכה בעודנו נער, נכנע מהר לדרישות הכוהנים והשיב את פולחנו של אמוֹן ושאר האלים. הכוהנים רדפו את חסידי אתוֹן; את שמו של אתוֹן מחקו מן הכתובות, כשם שמחק אַחנאתוֹן בזמנו את שמו של אמוֹן. המהומות גברו והחלישו את כוח המדינה; ובזמן המהומות האלה נפסקה השושלת הי"ח.

שמו של תוּת־ענח־אמוֹן נתפרסם לא רק בין המלומדים בעלי־המקצוע, אלא גם בין הקהל הרחב לרגל גילוי קברו במצרים העליונה בשנת 1922. בדרך כלל נשדדו קברות המלכים עוד בתקופה העתיקה, כי האוצרות הטמונים בהם עוררו את תאות הליסטים; אולם קברו של תוּת־ענח־אמוֹן ניצל מידי השודדים ונשתמר עד ימינו על כל אוצרותיו המרובים. משנפתח הקבר לפני החופרים נגלו שלושה חדרים – חדר־כניסה, חדר הארון וחדר האוצר – וכל חדר מלא וגדוש מעשי אמנות מעולים מזהב, כסף, אבן־בהט, שן, וכו'. גופת המלך הצעיר שכבה בתוך שלושה ארונות, ארון בתוך ארון, והאחרון שבהם היה מזהב. הארונות היו טמונים בתוך ארבעה אַפּריוֹנוֹת עשויים עץ, וציורי אלי מצרים עליהם; גם כותלי החדרים היו מקושטים בציורים. בין דברי האמנות שנמצאו בקבר יש לציין: כיסא מלכות מפואר ועליו ציור המתאר את המלך ואת המלכה. רכב המלך מצופה זהב, פסלי אלים, כלי־נשק (פגיונות, קשתות, חצים), כלי־שימוש (מנורות וקופסת בשמים מאבן־בהט) וקישוטים יקרי־ערך למאות (נזמים, טבעות וכו') ומסכת הזהב של המלך.

§ 42. סוריה בתקופת אל־עמרנה.

בשנת 1888 נתגלה באל־עמרנה (המקום שעליו עמדה לפנים עיר בירתו החדשה של אַחנאתוֹן) חלק מארכיונו של אַחנאתוֹן ושל אביו אמנחתפּ ה־III. הארכיון מכיל את חליפת המכתבים בין פקידי מלך מצרים ובין המלכים והנסיכים של חוץ־לארץ. דבר אחד התמיה מאוד את אנשי המדע: כל המכתבים נכתבו בלשון הבבלית (אכּדית) ובכתב־היתדות. מכאן אנו למדים שהלשון הבבלית שימשה בתקופה ההיא לשון בין־לאומית, ואפילו מדינה כמצרים, שעלתה בחשיבותה הפוליטית על בבל החלשה, הוכרחה להכיר בערכה של הלשון הבבלית. המכתבים באל־עמרנה מעידים על קשר קבוע בין כל ארצות המזרח באמצע האלף השני. מצרים, בבל, אשור, ממלכת החתים, מיתני, נסיכי סוריה וארץ־ישראל²¹² – כולם משתתפים בחיים הפוליטיים הבין־לאומיים, קושרים קשרי ידידות ביניהם או עוינים זה את זה²¹³. עניין בפני עצמו מייחדים להם בין מכתבי אל־עמרנה המכתבים שנשלחו למצרים מסוריה ומארץ־ישראל. סוריה נכבשה על־ידי תחוּתימס ה־III ומאז עמדה תחת יד מלכי מצרים. (שרידי השלטון המצרי בארץ־ישראל בתקופה זו נתגלו בכמה מקומות, כך בחפירות שנערכו בבית־שאן, מגידו, לכיש ועוד). המצרים לא שינו את המצב הפוליטי שמצאו בסוריה ובארץ־ישראל. הם הניחו את השלטון בידי הנסיכים הקטנים, אלא שמינו נציב מצרי שתפקידו היה להשגיח על הנסיכים, שיהיו נאמנים למלכי מצרים, ועל גביית המסים.

מדיניות זו יכלה לשאת פרי בתנאי שהפרעונים יחזיקו חיל־מצב חזק, שיהיה בכוחו לדכא כל נטייה למרד בראשיתה. אולם בימי אמנחתפּ ה־III הזניחה ממשלת מצרים את ענייני סוריה: המלך היה בטוח כל כך בכוחו שלא ראה צורך במאמצים מיוחדים לשמירת הסדר בסוריה והאמין כי מכתביו ישפיעו על הנסיכים לא פחות מחייליו. עוד יותר ממנו הזניח את ענייני סוריה בנו אַחנאתוֹן, שהיה עסוק כל ימיו ברפורמה הדתית ולא שעה לעניינים אחרים. הפוליטיקה הזאת הביאה לידי כך, שמצרים הפסידה את השפעתה בסוריה, והנסיכים התחילו מנהלים מדיניות עצמאית. סכנה גדולה ביותר לשלטון המצרי היו החתים בצפון. כדי להגן על הארץ מפני החתים סייעה למצרים ממלכת אַמוּרוּ²¹⁴, בסוריה, ששימשה כמדינת־חיץ בין תחום השלטון המצרי והחתי. אולם נסיכי אַמוּרוּ האמוֹרים השתדלו להרחיב את ממשלתם על חשבון שכניהם בסוריה עצמה. להלכה הם שמרו על ידידותם למצרים, אבל למעשה לא נמנעו מלהדיח את שאר הנסיכים משלטונם, אך כי גם הם היו בעלי־ברית למצרים. הארכיון של אל־עמרנה מכיל מכתבים רבים של נסיכים קטנים המבקשים מאת פרעה עזרה דחופה ביותר נגד מלכי אמוּרוּ; בייחוד הרבה להתחנן לפני פרעה הנסיך של גבל²¹⁵.

מכתבים הרבה מארכיון זה נשלחו מארץ־ישראל, מנסיכי עכו, מגידו, שכם, גזר, ירושלים ועוד²¹⁶. במכתבים אלה מבקשים הנסיכים עזרה מפרעה נגד אויביהם המכונים חבּירוּ. החבּירוּ (ששמם נכתב גם חַפּירוּ או עַפּירוּ) הוא כינוי לשכבה חברתית של מחוסרי קרקע או גרים. הם היו מאורגנים בחבורות ובגדודים ומהם היו שביקשו להתנחל אם בדרכי שלום ואם בדרכי מלחמה. החבּירוּ מופיעים בכל רחבי המזרח מסוף האלף השלישי עד לסוף האלף השני לפסה"נ, אך אינם בני עם אחד אלא בני עמים ותרבויות שונות. יש חוקרים הסוברים שהעברים אף הם נשתייכו למעמד החבּירוּ, ואפשר שאף שמם נגזר מאותו שורש. ממכתבי אל־עמרנה מתברר שהחבּירוּ הפריעו מאוד לסדר ולבטחון הציבורי בארץ־ישראל, ובעיקר מרבה להתלונן על כך מלך ירושלים עֶבֶד־חֶפַּא. במכתביו מתלונן עבד־חפּא על שאין הפּרעה (הוא אַחנאתוֹן) שולח צבא להושיע אוו מן החבּירוּ²¹⁷. אך למעשה הסכנה האמיתית לשלטון המצרי בסוריה לא נשקפה מן החבּירוּ אלא מעלייתה הצבאית של ממלכת החתים.

§ 43. ממלכת החתים.

ירידת כוחה של מצרים בסוף השושלת הי"ח אפשרה לממלכת החתים באסיה הקטנה להתחזק ולהרחיב את שלטונה על ארצות רבות. בייחוד הצליחה ממלכת החתים בכיבושיה בימי מלכותו הארוכה של שׁוּפִּילוּלְיוּמַה, בן דורם של אמנחתפּ ה־III וה־IV. האויבים החשובים ביותר של החתים היו מלכי מיתני על נהר פרת בצפון מסופוטמיה; אולם אחרי שמלך מיתני נפל בחרב־רוצחים הכירו בני מיתני בשלטונו העליון של מלך החתים. בסוריה חדרו החתים עד לדמשק והטילו את שלטונם על חלב, כַּרְכּמיש, אוּגרית, קדש, וחדרו אף לבקעת הלבנון²¹⁸. למלך החתים יצא שם בעולם, ואחרי מות תוּת־ענח־אמוֹן, פנתה אלמנתו לשוּפּילוּליוּמה בבקשה שימציא לה בעל מקרב בני המלך, והוא ימשול כפרעה במצרים. עובדה זו מעידה על חשיבותו הרבה של מלך החתים בעולם הבין־לאומי של התקופה ההיא. ואמנם שלח שוּפּילוּליוּמה את בנו למצרים, אבל בינתיים תפסו אחרים את השלטון ובן המלך החתי נרצח בטרם הגיע למצרים.

אולם כוחה הפנימי של הממלכה החתית לא הצדיק את שמה הגדול בעולם. רק הגלילות באסיה הקטנה עצמה עמדו תחת שלטונו הישיר של המלך. שאר הארצות, אלה שנכבשו בכוח הזרוע, הכירו אמנם בשלטונו העליון של מלך החתים, אבל שמרו על אוטונומיה מסוימת, כי מלך החתים לא ביטל את שלטון הנסיכים המקומיים שנכנעו לפניו. הממלכה החתית הייתה למעשה ברית של ממלכות שונות ועמים שונים תחת שלטונו העליון של מלך החתים. ממלכה זו נתקיימה כ־170 שנה, מראשית המאה הי"ד עד סוף המאה הי"ג, עד שנהרסה על־ידי העמים ההודו־אירופיים, שחדרו לאסיה הקטנה מצפון וממערב – הם „גויי־הים“.

§ 44. השושלת הי"ט במצרים.

המהומות אחרי מותו של אַחנאתוֹן החלישו את כוח הממלכה המצרית. בייחוד התמוטט שלטונה על סוריה בימי יורשיו של אַחנאתוֹן. על המלכים בני השושלת הי"ט הוטל התפקיד לקומם את כוחה של האימפריה. סֶתִי ה־I עלה על סוריה ושוב הכניע את ארץ־ישראל. ואולם צפונה של סוריה נשאר בידי החתים, ושלטון המצרים על סוריה לא היה חזק כל זמן שאויב זה עמד בארץ. על החתים עלה בנו של סתי ה־I, רַעַמְסֵס ה־ II

(1304–1237). הוא עלה על החתים בכוח רב והגיע עד קדש על נהר אוֹרוֹנטס²¹⁹, אולם כאן שגה ונפל במארב. החתים התנפלו על המצרים והיכום. אף־על־פי־כן עלה ביד רעמסס להחזיק מעמד בשדה המערכה עד שהגיעו כוחות נוספים, ואז הוכו החתים. רעמסס חזר מצרימה כמנצח; משוררי החצר היללו ושיבחו את אומץ־לבו בזמן הקרב²²⁰. אולם ברור היה, כי המלך לא השיג את מטרתו ולא ביטל את שלטון החתים בסוריה. אחרי מלחמת קדש, שנסתיימה בתיקו, ויתר רעמסס על הניסיון להכניע את האויב והחליט להתפשר עם מלך החתים ולחלק אתו את השלטון על סוריה. בשנת 21 למלכות רעמסס נכרתה ברית בין שתי הממלכות; תנאי הברית נרשמו בחוזה שנשתמר עד ימינו (נוסח החוזה נמצא גם בכתובות מצריות וגם בארכיונם של מלכי החתים בבּוֹגאזכּוֹי). לפי החוזה כורתים שני המלכים ברית־ידידות ביניהם; אסור לצד אחד להתנפל על הארצות העומדות ברשותו של הצד השני; יתר על כן: אם יתנפל אויב על אחד מבעלי־הברית חייב השני להביא עזרה לנתקף. הגבול בין שתי המדינות בסוריה אינו מסומן בחוזה; פרטי השאלה הזאת נקבעו, כנראה, בחוזים הקודמים שלא הגיעו אלינו²²¹. הידידות בין שתי הממלכות אושרה לאחר שנים אחדות על־ידי ביקור רשמי של המלך והמלכה החתיים במצרים: הם באו להשיא את בתם לרעמסס.

בפנים הארץ שקדו המלכים בני השושלת הי"ט על תיקון בתי־המקדש, שנהרסו או נעזבו בימי אחנאתוֹן. תנועת הבניין גברה בייחוד בימי שלטונו הארוכים של רעמסס ה־II, שמלך 66 שנה. לא קם במצרים מלך שהרבה לבנות כמוהו. הוא המשיך בבניין המקדשים שייסדו הפרעונים הקודמים, כמו, למשל, בית־המקדש הענקי לאמוֹן בנוֹא־אמוֹן, שהתחילו לבנותו המלכים בני השושלת הי"ח. במיוחד מפורסמים פסלי הענק שהקים באַבּוּ־סִמְבֶּל, שבנוּבּיה, מדרום לאסוּאן.

גם במצרים התיכונה ובדלתה הקים המלך בניינים רבים. ואף ערים שלמות בנה, ביניהן מוזכרות במקורות מצרים פּיתוֹם ורעמסס²²². שמות אלה נותנים לחוקרים את היסוד לחשוב שרעמסס ה־II הוא המלך שהעביד את בני־ישראל בפרך, כמסופר בתורה. גם ידיעות על שבטים נודדים שירדו מצרימה נמצאות בכתובות מצריות של התקופה ההיא, (כגון, הידיעה על הגירת משפחות מבני אדוֹם לארץ גוֹשן, בסוף ימי השושלת הי"ט). בימי פרעה מֶרנפּתח, בנו של רעמסס, הוזכר בפעם הראשונה השם ישראל כשם עם היושב בארץ כנען²²³.

לכן רווחת הדעה בין אנשי המדע, שזמן שהייתם של בני־ישראל במצרים מיוסף עד למשה, היה בימי שלטון השושלת הי"ט, כלומר: במחציתה השנייה של המאה הי"ד והמאה הי"ג.

§ 45. ירידת הממלכה המצרית.

עוד בימי סתי ה־I, אביו של רעמסס ה־II, התחילו הלוּבים, שכני מצרים ממערב, לפשוט על הדלתה. התקפות אלה גברו מדור לדור עד שבסוף סיכנו את קיומה של ממלכת מצרים. הלוּבים התאחדו עם עמים רבים, שנקראו בכתובות מצריות בשם „עמי־הים“ או „גויי־הים“. התקפת „עמי־הים“ על מצרים קשורה בתנועה כללית של עמי אירופה ותושבי הים התיכון בתקופה זו (סוף המאה הי"ג וראשית המאה הי"ב). אין אנו יודעים סיבת התנועה הזאת; אפשר שהיא באה עקב לחץ שבטים יוניים, שעברו את גבולות יון והתיישבו באסיה הקטנה ועל איי הים. העמים שנושלו ממולדתם הסתערו על ארצות המזרח. הם עברו את אסיה הקטנה ואת סוריה והחריבו את ממלכת החתים. חלק מהם השתקע בארץ־ישראל: אלה הם הפלשתים, אשר מוצאם לפי המסורת מכּרתה²²⁴. העמים האחרים שהתנפלו על מצרים היו בני שׂרדן וסקל (אולי שמם שׂרד בשמות האיים סרדיניה וסיקיליה), ודַנָנִים (שאולי הם הדנאים המוזכרים במלחמת טרוֹיה). בקושי רב עלה בידי הפרעונים מרנפּתח ורעמסס ה־III להכות את המתנפלים ולהדפם.

אולם הלובים לא השיבו ידם והתקפותיהם על הדלתה לא נפסקו. בימי השושלת הי"ט עברה בירתה של מצרים לדלתה, ועיר הבירה הישנה נוֹא־אמוֹן חדלה מהיות עיר חשובה מבחינה מדינית והייתה לעיר הקודש, מרכז פולחנו של אמוֹן ומקום קבורתם של הפרעונים. הצבא המצרי בלבד לא הספיק למלחמה בלוּבים. על־כן החזיקו הפרעונים צבא שכירים, שהתגייסו מקרב העמים החזקים ביותר של התקופה, כלומר: מקרב „עמי־הים“. כך עבדו בצבא מלכי מצרים גדודים רבים של ה„שׂרדנים“. ברבות הימים עלו מנהיגי השכירים לגדולה והתחילו להתערב בענייני השלטון, ולפרעונים החלשים לא עמד הכוח להתנגד להשפעתם. אולם הסכנה הגדולה ביותר לקיום הממלכה הייתה נשקפת מן הכוהנים. כוח הכוהנים במצרים עלה וגדל יחד עם עליית האימפריה: הכוהנים היו בעלי־בריתם הנאמנים של המלכים ועזרו להם בשלטון. כל המשרות הגבוהות במדינה – ומשרת משנה־המלך בכללן – היו בידי הכוהנים, בייחוד כוהני אמוֹן. בעושרם עלו הכוהנים על כל שאר המעמדות בארץ. בתחילת המאה הי"ב היה החלק השביעי של כל הקרקעות במצרים בידי הכוהנים: 169 ערים במצרים, בסוריה ובכּוּש עמדו ברשותם; יותר מ־100,000 עבדים היו משועבדים לבתי־המקדש; בידי הכוהנים נצטבר הון כביר בתבואה, בצאן ובקר, ואוצרות כסף וזהב עצומים לאין שיעור. לאחר זמן עבר השלטון מידי הפרעונים החלשים לידי כוהני אמוֹן, ועם זה התחילה תקופת התפוררות המדינה. בדלתה קמו נסיכים שלא הכירו בשלטון כוהני אמוֹן בנוֹא־אמוֹן. השפעת מצרים בסוריה בטלה. דין־וחשבון רשמי של הפקיד המצרי וֶן־אמוֹן, מראשית המאה הי"א לפסה"נ, על התלאה אשר מצאה אותו בערי הנמל של ארץ־ישראל ופיניקיה, מתאר יפה עד היכן ירד כבוד מצרים בעיני שכניה בימים ההם. הציר המצרי ון־אמוֹן, שנשלח על־ידי הכוהן הגדול של אמוֹן לפיניקיה להשיג עצים לבניין האנייה הקדושה של אמוֹן, נשא עמל ותלאה מיחס הסורים אליו; בדרך (בעיר דוֹאר) גזלו ממנו את כספו, וכאשר הגיע לגבל²²⁵ לא רצה מלך גבל לקבלו ונתן פקודה לגרשו מן העיר. מתוך סיפור זה אנו למדים, שמצרים שוב לא הייתה מסוכנת לשכניה ומעמדה הבין־לאומי התערער לחלוטין.

בתחילת המאה העשירית לפסה"נ כבשו הלוּבים את הדלתה וייסדו בה את השושלת הכ"ב. הפרעה שׁוֹשֶׁנְק (הוא שִׁישַק בתנ"ך) ערך מסע־פשיטה לארץ־ישראל בימי רחבעם שפגע קשות ביהודה ובישראל (מלכים א' י"ד, כ"ה), אך הצלחתו הארעית לא שינתה את המצב במצרים. בימי יורשיו של שישק הוסיפה המדינה להתפורר, השלטון המרכזי התקיים, אמנם, להלכה, אבל למעשה בטל, והארץ נתחלקה למספר רב של מחוזות העומדים ברשות עצמם. פלישתו של שישק הייתה הניסיון המצרי האחרון להשתלט על ארץ־ישראל בדרך צבאית. מכאן ואילך לא הטרידו עוד המצרים את ארץ־ישראל וסוריה במשך למעלה משלוש מאות שנים, עד ימיו של פרעה נכוֹ, שבו נלחם יאשיהו מלך יהודה (609 לפסה"נ). אולם קשרי המסחר והתרבות בין המצרים לארץ־ישראל ופיניקיה הוסיפו להיות הדוקים גם עם ירידתה המדינית של מצרים באלף הראשון לפסה"נ.

מקורות

28. מתוך ספר החוקים של החתים

ספר־חוקים זה, מחתוּשש (בּוֹגאזכּוֹי) בירת חת, בא מן המאה הט"ו לפסה"נ, אך חלקים ממנו הם קדומים יותר. מתוך סעיפים אחדים יש ללמוד שספר־חוקים זה לא היה הראשון בממלכת החתים, כי המחוקק מבדיל בין החוקים שהיו „לפנים“ ובין אלה הקיימים „עתה“. אפשר שספר־החוקים הוא פרי רפורמה משפטית אשר כונתה הייתה להקל את העונשים הקודמים.

א. וכי יגוֹף איש את איש חופשי או את שיניו היכה, לפנים שילם מנת־כסף אחת, ועתה עליו לשלם (רק) 20 שקל כסף וחטאתו תכופר.

ב. וכי יגוֹף איש עבד או שפחה או את שיניו היכה, עליו לשלם 10 שקלי כסף ואשמתו תכופר²²⁶.

ג. וכי יכה איש את רעהו ויגפנו עד כי יבוטל מעבודתו, עליו לתת איש אחר והוא יעבוד בתוך ביתו עד אשר (זה) יבריא. אם (בכלל) יבריא, עליו לשלם לו (רק) 6 שקלי כסף וכמו כן עליו לשלם לרופא את משכורתו²²⁷.

ד. וכי יכה איש אוזן עבד או אוזן אמה ושיחתה שלם ישלם 3 שקלי כסף.

ה. אם בא איש והדפו לרעהו אל תוך האש ומת, יתן איש אחר תחתיו.

ו. אם יברח עבד (מפני אדוניו) ובא איש וימסרנו (לבעליו) יתן לו (למי שהביא את העבד) נעלי עור, אם מעבר הנהר²²⁸ מזה (מצאהו) ישלם לו 2 שקלי כסף ואם מעבר הנהר מזה ישלם לו 3 שקלי כסף²²⁹.

ז. כי יגנוב איש חופשי מבית (רעהו), עליו לתת מלוא תמורתו; (לבד מזה) היה לפנים על הגנב לתת מנת כסף אחת, כעת עליו לשלם (רק) 12 שקלי כסף; אם הרבה גנב מטילים עליו הרבה; ואם מעט גנב מטילים עליו מעט; אחרי כן תכופר חטאתו.

ח. כי יבער איש בית (רעהו) יקים לו את הבית, אבל מה שנאבד בתוכו, אם איש או בקר או צאן, לא ישלם תמורתו.

ט. אם עבד יבעיר בית, אף אם אדוניו ישלם את תמורתו, וחתכו לעבד את חטמו ואת אזניו וישיבוהו לאדוניו. אבל אם לא ישלם אדוניו, גם התשלומים יחולו עליו (על העבד).

י. כי יצית איש אש בשדהו וימשיכנה לשדה שכנו הזרוע ויבערו, יהיה השדה למבער וישיב לבעליו שדה טוב תמורתו ואז ישקהו²³⁰.

יא. כי יגנוב איש בקר גדול (אם הבקר בן חצי שנה איננו בקר גדול, אם הבקר בן־שנה איננו בקר גדול, אם בן־שנתיים – זהו בקר גדול) לפנים נתן (תחתיו) 30 בקר, כעת נותן (רק) 15 בקר, (ואלה הם) 5 בני שנתיים, 5 בני שנה אחת ו־5 בני חצי שנה, ועוונו יכופר²³¹.

יב. כי יראה איש שור חי ולקחהו לעצמו, כמשפט הגנב משפטו.

יג. כי יאסור איש בקר או סוס או פרד או חמור וימות, או טרפהו הזאב או גוע (על ידי מי שהוא), עליו לתת לו תמורתו; אבל אם יאמר „הלא ביד אלוהים גוע“, השבע ישבע על זאת²³².

מתוך לוחות שנתגלו בבּוֹגאזכּוֹי, הנמצאים בברלין. תרגם מחתית פרופ' ל.א. מאיר.

29. עושרה ומסחרה של צוֹר

וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. וְאַתָּה בֶן אָדָם

שָׂא עַל צֹר קִינָה. וְאָמַרְתָּ לְצוֹר הַיֹּשֶׁבֶת עַל מְבוֹאֹת יָם

רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל אִיִּים רַבִּים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה צוֹר

אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי. בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ

בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ. בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ אֵת כָּל

לֻחֹתָיִם אֶרֶז מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ.

אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ שֵׁן בַּת

אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּים. שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה

מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי

אֱלִישָׁה²³³ הָיָה מְכַסֵּךְ. יֹשְׁבֵי צִידוֹן

וְאַרְוַד הָיוּ שָׁטִים לָךְ חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ הֵמָּה

חֹבְלָיִךְ. זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ

כָּל אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ.

פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ מָגֵן

וְכוֹבַע תִּלּוּ בָךְ הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ. בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ

עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ

שִׁלְטֵיהֶם תִּלּוּ עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב הֵמָּה כָּלְלוּ יָפְיֵךְ.

תַּרְשִׁישׁ²³⁴ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן

בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. יָוָן תֻּבַל

וָמֶשֶׁךְ²³⁵ הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ. מִבֵּית תּוֹגַרְמָה²³⁶

סוּסִים וּפָרָשִׁים וּפְרָדִים נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ.

בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ קַרְנוֹת שֵׁן

וְהָבְנִים הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ. אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ

בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמֹת וְכַדְכֹּד נָתְנוּ

בְּעִזְבוֹנָיִךְ. יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ

בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ.

דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ מֵרֹב כָּל הוֹן בְּיֵין

חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר. וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ

נָתָנּוּ בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה. דְּדָן

רֹכַלְתֵּךְ בְבִגְדֵי חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה. עֲרַב וְכָל נְשִׂיאֵי קֵדָר

הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ בְּכָרִים וְאֵילִים וְעַתּוּדִים בָּם סֹחֲרָיִךְ.

רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה²³⁷ הֵמָּה רֹכְלָיִךְ

בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ

עִזְבוֹנָיִךְ. חָרָן וְכַנֵּה וָעֶדֶן רֹכְלֵי שְׁבָא אַשּׁוּר כִּלְמַד

רֹכַלְתֵּךְ. הֵמָּה רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת

וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי בְּרֹמִים בַּחֲבָלִים חֲבֻשִׁים וַאֲרֻזִים

בְּמַרְכֻלְתֵּךְ. אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ שָׁרוֹתַיִךְ מַעֲרָבֵךְ

וַתִּמָּלְאִי וַתִּכְבְּדִי מְאֹד בְּלֵב יַמִּים…

יחזקאל כ"ז.

30. מסחר הצידונים ביון

הצידונים באו מן הים הנקרא הים האדום²³⁸ אל הים הזה²³⁹ והתאחזו בארץ מגוריהם כיום, ומייד התחילו להפליג למרחקי ימים. היו נושאים עמהם סחורות מצרים ואשור, והגיעו בדרכם לארצות שונות וגם לאַרגוֹס. ובעת ההיא²⁴⁰ ארגוֹס עולה על כל ערי הארץ ששמה כיום יון. וכשהגיעו הצידונים לארגוֹס ערכו את הסחורה למכירה. ביום החמישי או השישי לבואם, כשכבר נמכר כמעט הכול, ירדו אל הים כמה נשים ובתוכן אֵיוֹ בת אִינַכוֹס המלך. אלו עמדו אצל ירך האנייה וקנו מן הסחורות שמצאו חן בעיניהן ביותר והצידונים זירזו איש את אחיו והתנפלו עליהן. הרבה נשים נמלטו על נפשן, אך איוֹ ואחרות עמה נשבּוּ. עמדו והטילו אותן באנייה והפליגו מצרימה²⁴¹.

מתוך הרוֹדוֹטוֹס א', א'. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת.

מן האֵפּוֹס הכנעני על עלילת בעל

בחפירות באוּגַרית (ראַס־אֶ־שַמְרָה) גילו החופרים שירי עלילה כנעניים. החשובים שבהם הם שירי העלילה על בּעל (המכונה אלאין בּעל, כלומר בעל הלוחם).

31. מתוך עלילות בעל וענת²⁴²

וְהִנֵּה רָאֲתָה עֲנָת הָאֵלִים,

וּבָה נָטָיוּ רַגְלֶיהָ,

מֵאָחוֹר הָשְׁבְּרוּ כְּסָלֶיהָ,

וּפָנֶיהָ מִמַּעַל הֵזִיעוּ,

הִתְחַלְחֲלוּ צִדֵּי כְסָלֶיהָ,

הִזְדַּעְזְעוּ שְׁרִירֵי גַבָּה.

וַתִּשָּׂא קוֹלָה וַתִּקְרָא:…

אֵיזֶה אוֹיֵב הוֹפִיעַ לְבָעַל,

אֵיזוֹ צָרָה לְרֹכֵב עֲרָבוֹת?²⁴³

הֵן הִכֵּיתִי מֵידַד אֵל, יָם,

כִּלִּיתִי נַהֲרֵי אֵל רַבִּים,

חָסַמְתִּי תַנִּין, חֲַסַמְתִּיו,

הִכֵּיתִי נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן,

עָרִיץ בַּעַל שִׁבְעַת רָאשִׁים.

הִכֵּיתִי מֵידַד עַתּוּדֵי אָרֶץ,

הִצְמַתִּי עֵגֶל אֵל, עתך,

הִכֵּיתִי כַלְבַּת הָאֵלִים, אֵשׁ,

כִּלִּיתִי בַת אֵל, שַׁלְהֶבֶת,

נִלְחַמְתִּי וָאִירַשׁ חָרוּץ.²⁴⁴

הֲנִדַּח בַּעַל מִמְּרוֹמֵי צָפוֹן,²⁴⁵

אִם נָפַל נִזְרוֹ וְאָזְנָיו נִקְטָעוּ?

הֲגֵרְשֻׁהוּ מִכִּסֵּא מַלְכוּתוֹ,

אִם הוּרַד מִמּוֹשַׁב מֶמְשַׁלְתּוֹ?

אֵיזֶה אוֹיֵב הוֹפִיעַ לְבָעַל

אֵיזוֹ צָרָה לְרֹכֵב עֲרָבוֹת?

וַיַּעֲנוּ הַנְּעָרִים גַּם עָנֹה:

לֹא אוֹיֵב הוֹפִיעַ לְבָעַל,

לֹא צָרָה לְרֹכֵב עֲרָבוֹת.

נְאֻם אַלְאִין בָּעַל,

דְּבַר אַדִּיר גִּבּוֹרִים:

אִסְפִי מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,

שִׁיתִי עַל עָפָר אַהֲבָה,

נִסְכִי שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

הַרְבִּי אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת,

חֶשְׂכִי עֵצֵךְ, חַרְבֵּך הָשִׁיבִי.

תָּרֹצְנָה פְּעָמַיִךְ אֵלָי,

תְּמַהֵרְנָה רַגְלַיִךְ לִמְעוֹנִי.

דָּבָר יֵשׁ לִי, וַאֲדַבֵּר לָךְ.

נְאֻם, וְאַגִּיד לָךְ,

דְּבַר עֵצִים וּלְחִישַׁת אֲבָנִים,

דָּבָר לֹא יְדָעוּהוּ אֲנָשִׁים,

וְלֹא יְבִינֵהוּ הֲמוֹן אָרֶץ,

שִׂיחַת שָׁמַיִם עִם אָרֶץ,

תְּהוֹמוֹת עִם כּוֹכָבִים,

אַבְנֵי בָּרָק, שָׁמַיִם לֹא יֵדָעוּ.

בּוֹאִי־נָא וְאָנֹכִי אֲסַפְּרֵהוּ,

בְּתוֹךְ מְעָרָתִי אֶל־צָפוֹן,

בַּקֹּדֶשׁ בְּהַר נַחֲלָתִי.

וְתַעַן הַבְּתוּלָה עֲנָת,

הֵשִׁיבָה יְבֶמֶת לְאֻמִּים:

אָנֹכִי אֶאֱסֹף מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,

אָשִׁית עַל עָפָר אַהֲבָה,

אֶסֹּךְ שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

אַרְבֶּה אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת.

יָשִׁית בַּעַל בָּאֵשׁ מַרְכְּבוֹתָיו,

יִבְעָר הָאֵל הֵד כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ.

וַאֲנִי אֶאֱסֹף מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,

אָשִׁית עַל עָפָר אַהֲבָה.

אֶסֹּךְ שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

אַרְבֶּה אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת.

* * *

וַתִּרְקַע עֲנָת בְּרַגְלָהּ,

וַתֵּרוּם מִן הָאָרֶץ.

אָז תִּתֵּן אֶת פָּנֶיהָ

אֶל אֵל בְּמוֹצָא הַנְּהָרוֹת,

בְּקֶרֶב אֲפִיקֵי תְּהוֹמוֹתָיִם.²⁴⁶

וַתַּגַל מְחִצַּת אֵל, וַתָּבֹא

לְקַרְשֵׁי מֶלֶךְ אֲבִי הַשָּׁנִים.

וַתִפְרֹץ, וַתָּבֹא הַמְּחִצָּתָה,

וַיִרְעֲשׁוּ אַדְנֵי הַסֻּכּוֹת.

וַיִּשָּׂא שׁוֹר אֵל אָבִיהָ אֶת קוֹלוֹ,²⁴⁷

וַיֵחָבֵא בְשִׁבְעָה חֲדָרִים,

לִפְנִים מִשְּׁמֹנָה הֶסְגֵּרִים.

* * *

וַיַּעַן אֵל מִשִּׁבְעָה חֲדָרִים,

מִבִּפְנִים לִשְׁמֹנָה הֶסְגֵּרִים:

יְדַעְתִּיךְ, בִּתִּי, כִּי אֲנוּשָׁה אָתְּ,

כִּי אֵין לִפְנֵי הָאֵלוֹת תְּקוּמָה.

מַה תְּבַקְשִׁי, הַבְּתוּלה עֲנָת?

וַתַּעַן הַבְּתוּלָה עֲנָת:

נְאֻמְךָ, אֵל, חָכְמַת חָכְמָתֶךָ,

עַד עוֹלָם תִּחְיֶה וְתַצְלִיחַ.

שֹׁלֵחַ לְךָ, מַלְכֵּנוּ, אַלְאִין בָּעַל,

שֹׁפְטֵנוּ אֲשֶׁר בַּל עָלָיו.

אֲדֹנִי, קְשָׂתוֹ נוֹבִילֶנָּה,

אֲדֹנִי, נוֹבִיל אֵת כּוֹסוֹ.

אָנָּא! יִקְרָא אֶל שׁוֹר אֵל אֲבִיהוּ,

אֶל מֶלֶך יְכוֹנְנֵהוּ,

יִקְרָא אֶל אֲשֵׁרָה וּבָנֶיהָ,

אֶל אֵלָה וּקְהַל צֶאֱצָאֶיהָ.

וְעַתָּה, אֵין בַּיִת לְבַעַל כָּאֵלִים,

וְלֹא חָצֵר כִּבְנֵי אֲשֵׁרָה.

מוֹשַׁב אֵל סֻכָּה לִבְנוֹ,

וּמוֹשַׁב הַגְּבֶרֶת אֲשֵׁרַת־יָם…

תרגם מאוּגריתית מ. ד. קאסוּטוֹ.

32. בעל קם לתחיה²⁴⁸

„… וְהִנֵּה חַי הַגִּבּוֹר בַּעַל;

וְהִנֵּה קַיָּם זְבֻל,²⁴⁹ בַּעַל הָאָרֶץ,

חֲזַק, הַטּוֹב, אִל רַב הַחֶסֶד!

הִתְבַּשֵּׂר, יוֹצֵר הַיְצוּרִים!

שָׁמַיִם שֶׁמֶן יַמְטִירוּן,

וּנְחָלִים יֵלְכוּ נֹפֶת.

הֵן יָדַעְתִּי

כִּי חַי הַגִּבּוֹר בַּעַל,

כִּי קַיָּם זְבֻל, בַּעַל הָאָרֶץ.

חֲזַק, הַטּוֹב, אִל רַב הַחֶסֶד!

הִתְבַּשֵׂר, יוֹצֵר הַיְצוּרִים!

שָׁמַיִם שֶׁמֶן יַמְטִירוּן,

וּנְחָלִים יֵלְכוּ נֹפֶת!“

שָׂמַח, הַטּוֹב, אִל רַב־הַחֶסֶד.

רַגְלָיו עַל הַהֲדוֹם יַצִּיג,

וְהִשְׁלִיך יָגוֹן וְשָׂחַק.

וַיִּשָּׂא אֵת קוֹלוֹ וַיִּקְרָא:

„אֵשְׁבָה־נָא אָנֹכִי וְאָנוּחָה,

וְתָנַח בְּקִרְבִּי רוּחִי:

כִּי חַי הַגִּבּוֹר בַּעַל!

כִּי קַיָּם זְבֻל, בַּעַל הָאָרֶץ!“

מתוך לוחות־חומר שנתגלו בראס־א־שמרה (אוּגרית) הכתובים בכתב האוּגריתי. תרגם מבבלית ח. א. גינזברג.

33. נצחונו של תחוּתימס ה־III במגידו

בשנת 1481 עלה פרעה תחוּתימס ה־III על ארץ־ישראל וניצח על־יד מגידו את חיל נסיכי סוריה וארץ־ישראל אשר בראשם עמד מלך קדש (בסוריה, על יד נהר אוֹרוֹנטס). המלך ציוה לחקוק על כתלי בית־המקדש לאמוֹן־רע בכַּרְנַך את קטעי הדברים מתוך ספר הזכרונות הרשמי שנכתב בידי סופרי פרעה במשך ימי מלחמותיו.

המלים והשמות המצריים במקור זה ובמקורות הבאים ניתנו כאן ככתבם, בלי תנועות. ראה לעניין זה את הערת המתרגם למקורות 7: עלילת שׂאנהת.

… ויצו הוד רוממותו כי תיחרת לזכרון עולם פרשת נצחונותיו, אשר הנחיל לו אביו אמוֹן, על הקירות בבית־האל, אשר בנה הוד רוממותו לאביו אמוֹן; למען יקוים זכר מסעותיו לעולם ועד, מעשה כל שנה ושנה כסדרה, דבר השלל אשר שלל בה ומסי הארצות כולן, אשר נתן לו אביו רע.

בשנת העשרים ושתיים בחודש הזרע הרביעי²⁵⁰ בעשרים וחמשה יום לחודש עבר הוד רוממותו על פני מבצר הגבולין תארו²⁵¹ במסע נצחונו הראשון…

בשנת העשרים ושלוש בחודש הקציר הראשון ברביעי לחודש ביום הכתר את המלך הגיע הוד רוממותו אל העיר „שלל המושל“, גאצאתו שמה²⁵², בחארו²⁵³.

בשנת העשרים ושלוש בחודש הקציר הראשון בחמישי לחודש יצא הוד רוממותו מן המקום הזה בזרוע נטויה, בכוח, בעוז, בניצחון של אמת למגר את הכושל הלז המסכן²⁵⁴, להרחיב את גבולות מצרים בפקודת אביו אמון־רע.

בשנת העשרים ושלוש בחודש הקציר הראשון בשישה עשר יום לחודש הגיע המלך אל העיר איהם²⁵⁵. ויצו הוד רוממותו לקרוא למועצה עם צבא נצחונו לאמור: „כי הכושל הלז המסכן מקדשוּ²⁵⁶ הגיע, ובא בשערי מכתי²⁵⁷, הנהו שם כיום הזה; ויאסוף אליו את מושלי כל הארצות אשר היו על מי מצרים²⁵⁸… סוסיהם, צבאותיהם, אנשיהם; ויתאַמר – כן יספרו: ‚הנני ואלחם על הוד רוממותו פה במכתי'. ועתה אמרו־נא לי את אשר עם לבבכם!“

וידברו לפני הוד רוממותו: „למה הדבר דומה – ללכת בדרך זו הנוטה להיות צרה? הנה הוגד לנו לאמור: ‚האויבים שם עומדים בחוץ והמה רבּים'. האין סוס הולך בה אחרי סוס, ואנשי הצבא כמו כן? והיה כי יאסור החלוץ אשר לנו מלחמה, ומאַספנו עודנו עומד פה בערוּנא²⁵⁹ ולא יילחמו, הלא עוד דרכים שתיים פה; ראה! הדרך האחת הנה כשרה לאדוננו, והיא יוצאת אל העמק על־יד תאעאנאכא²⁶⁰; והאחרת, ראה! הנה היא הצפונית אשר לצפתי²⁶¹, והיו תוצאותיה מצפון למכתי; יצא־נא אדוננו המנצח בדרך הטובה בעיניו משתיהן ואל תתן צאתנו בדרך הלזו הקשה…“

דברי הוד רוממותו – החיים, האושר, השלום לו: „חי אני, נשבעתי באהבת רע אותי, נשבעתי בתהילת אבי אמוֹן, נשבעתי בנשמת אפי, נשמת חיים ורעננות, כי יצא יצא הוד רוממותי בדרך זו של עארונא. מי בכם, אשר יהיה עם לבבו, ילך בדרכים האלה אשר אמרתם; ומי בכם, אשר ידבנו לבו, יילוה אל הוד רוממותי. ונשמע הדבר בין הכושלים האלה, תועבת רע: ‚הנה יצא הוד רוממותו בדרך האחרת, אין זאת כי אם נוטה הוא לירוא מפנינו' – כן יחשובו“.

וידברו לפני הוד רוממותו: „יעשה־נא אביך אמוֹן… כלבבך. ראה, הננו נלוים אל הוד רוממותך, בכל המקום אשר יצא הוד רוממותך בו; כי העבד ילך אחר אדוניו“.

ויצו הוד רוממותו להכריז בכל הצבא שלו: „אַמצוּ כולכם את לבבכם, כי תלכו בדרך הלזו הנוטה להיות צרה. ראו! הוד רוממותו שבועה נשבע לאמור: אם אניח לצבא נצחוני לצאת לפני הוד רוממותי במקום הזה! כי נתן הוד רוממותו את לבו לצאת לפני צבאו הוא עצמו“.

ויוגד לכל איש בבואו ללכת בדרך הצרה הזאת, אשר יצעד בה סוס אחר סוס, כי נמצא הוד רוממותו בראש הצבא…

ויגיע הוד רוממותו אל דרומה של מכתי אל שפת נחל קינא בהיות השעה השביעית משעות היום²⁶². אז יינטה שם אוהל להוד רוממותו וקול הועבר בכל צבאו לאמור: „היו נכונים! הכשירו נשקכם, כי מחר בהיות הבוקר אתם יוצאים לאסור קרב עם הכושל הלז המסכן“…

בשנת עשרים ושלוש בחודש הקציר הראשון בעשרים ואחד לחודש, ביום חג מולד הלבנה… יצא המלך בשעה הראשונה… ויצא הוד רוממותו ברכב הזהב אשר לו, מזהיר באודם ברק כלי מלחמתו כמו חר²⁶³, תקיף הזרוע, אדון המעשים.

האגף הדרומי אשר לצבא הוד רוממותו היה אל פני הגבעה הדרומית… והאגף הצפוני היה אל צפונית־מערבית ממכתי; והוד רוממותו נמצא במרכז צבאו; בעוד אביו אמוֹן שומר את גופו, וכוח מלחמה וגבורת סוּתֶח²⁶⁴ באבריו. אז יתגבר הוד רוממותו עליהם בראש צבאו. ויהי בראותם כי גבר הוד רוממותו עליהם וינוסו בשבע דרכם אל מכתי; ובפניהם ניכר הפחד. וישאירו את סוסיהם, את רכבם – רכב הזהב על רכב הכסף. ויסחבו בבגדיהם משוך והעלות אל העיר הלזו, כי סגרו אנשי העיר ההיא עליה ויורידו אליהם בגדים למושכם ולהעלותם על חומת העיר הלזו. לולא נתנו אנשי צבא הוד רוממותו את לבם לשלול את רכוש הכושלים האלה, כי אז כבשו את מכתי בעצם היום ההוא, כאשר הועלה הכושל הלז המסכן מקדש עם הכושל המסכן מן העיר הלזו ברוב עמל למען הכניסם אל עילם; כי נפל פחד הוד רוממותו עליהם ותרפינה ידיהם, וציץ הנחש אשר למלך²⁶⁵ התגבר עליהם…

וכל אשר עשה הוד רוממותו לעיר הזו ולכושל הלז המסכן עם צבאו המסכן נכתב זכרון עולם פרשת יום ביומו, רשימה ורשימה כסדרה, רשימת התנועה, רשימת מפקדי הגדודים… רבה היא מלקבעה בכתב לזכרון עולם על פני הקיר הזה; הִנֵה הֵנָה כתובות על גויל העור בבית האל אשר אמוֹן כיום הזה.

מתוך „ספרי־זכרונות“ של תחוּתימס השלישי, הכתובים על־גבי קירות מקדש אמוֹן־רע בכּרנך. תרגם ממצרית ש. ייבין.

34. חובותיו של הוזיר בממלכה החדשה

… יש להגיש כל תלונה בכתב; בל יורשה איש להתלונן לשמע אוזן בלבד²⁶⁶.

… על הוזיר למסור (למלך) דו"ח על כל מְחַלֶה את פני האדון (פרעה) לאחר אשר יגיש את בקשתו בכתב. הוא (הוזיר) המקבל את כל שליחי בית־המלך, אשר שלחוּם מושלי המחוזות והנפות. הוא המקבל פני כל מחַלה ואת כל פקודות בית־המלך. הוא הממנה את כל פקידי הדרום והצפון הגבוהים… והם ימסרו לו דו"ח על כל הנעשה במחוזותיהם בראש כל חודש רביעי. הם יביאו אליו אתם את כל התעודות הכתובות, השייכות להם, ביחד עם רשימת לבלריהם. הוא הפוקד מספר לכל אנשי הצבא. הוא ההולך ללוות את האדון (פרעה) במסעותיו צפונה ודרומה. הוא המסדר את גביית תשלומי האיחורים²⁶⁷ בעיר הדרומית²⁶⁸ ובארמון כפי אשר נקבעו בבית־המלך. אליו יובאו ראשי הממונים על המנות, אל לשכתו, ביחד עם מועצת הצבא, למען תנתנה להם הוראות הצבא. הוא הפוקד על כל פקידי המדינה למראשון ועד אחרון להתייצב לפניו בלשכת הוזיר כדי להיועץ בו. הוא השולח לכרות שקמים לפי הנקבע בבית־המלך. הוא השולח את פקידי המחוזות לסדר את חלוקת המים בכל הארץ עד קצותיה. הוא השולח את מושלי המחוזות והנפות לחרוש²⁶⁹ בקיץ. הוא המפקיד את הנוגשׂים בלשכת בית־המלך. הוא הכופה את בני העם לשמוע בקול מושלי המחוזות והנפות היוצאים בשמו דרומה וצפונה. אליו יובא כל דבר. אליו יובא דבר מבצר־הדרום… הוא הקובע את מסי כל מחוז ומחוז; הוא השומע את טענות הנשוֹמים בענין זה. הוא השולח את גדודי הבא ואת לבלרי המחצלאות²⁷⁰ להילוות אל האדון (פרעה). תעודות כל המחוזות, הנוגעות בחקירות ובדרישות בעניין כל השדות, נמצאות בלשכתו²⁷¹. הוא הקובע את גבולות כל המחוזות… הוא הדואג למזון כל איש. הוא השומע שבועות עדים… הוא הממנה כל ממוּנה למשרות הארמון. אליו יובא כל דבר חקירה אשר בבית־המלך. הוא השומע כל דבר פקודה (מפרעה). הוא השומע את החקירה בדבר הגרעונות במנחות האלים. הוא המטיל כל מס־מזונות… הוא השומע כל דבר²⁷². הוא המאסף את משׂאת המקדשים. אליו תביא המועצה הגדולה דו"ח על מסיה… הוא הבודק את כל הדברים אשר יובאו אל הארמון, כל המנחות אשר תוגשנה שי לארמון; הוא השומע תלונות על־אודותן. הוא הפותח את בית־הזהב²⁷³ ביחד עם שר החותמת. הוא המסדר את רשימת כל הפרים אשר עליהם חלה ההרשמה… הוא השומע חקירות בכל עניין אשר יהיה בארמון. כל מושלי המחוזות והנפות, כל השוטרים, יתנו לפניו דו"ח על מסיהם כולם… אליו יובא דבר זריחת הכּימה²⁷⁴ וגאות היאור. אליו יובא דבר מטר השמים. הוא הנותן הוראות לנוגשׂים, לרבי־המשרתים ולמפקדי המבצרים… הוא השולח שליחים מבית־המלך… אליו יובא דו"ח על־ידי כל פקיד ממשלתי החל בממונה על האנייה וגמור בממונה על הערמה²⁷⁵…

מתוך כתובת על כותלי קברו של רַחְמִירֶע, וזירוֹ של תחוּתימס ה־III. תרגם ממצרית ש. ייבין.

35. מתוך שיר תהילה לאתוֹן, אל גלגל החמה

בימי המתקן הדתי הגדול במצרים, פרעה אמנחתפּ הרביעי (אַחנאתוֹן), נחרתו על קירות הקברות בקרבת עיר־הבירה החדשה אל־עמרנה שירי תהילה שונים לאַתוֹן ואַחנאתון; השיר הבא למטה הוא הארוך והשלם בין כולם; ממנו אנו למדים הרבה על אופי התיקונים הדתיים של אַחנאתוֹן ועל עיקרי הדת החדשה.

מלים שהובאו בתוך סוגריים מרובעים באות להשלים את השבוּר בכתובת המקורית.

יפה עלוֹתך על כנף השמים / אַתוֹן חי מחולל החיים; / בעלותך באפסי מזרח / מלאה כל הארץ הדרך. / כי יפיפית, גדלת, / מתנוצץ מרוֹם על־פני האדמה. / קרניך תחבקנה כל הארצות, / כל אשר יצרת, עשית. / אתה רע²⁷⁶ ואת כולם שבית שבי. / באהבתך תאסרם כולם; / רחקת – וקרניך על־פני האדמות. / רמתּ – ועקבותיך אור־יום. / כי תבוא באַפסי מערב / וחשכה תבל חשכת קבר…

אור תאיר הארץ / כי תעלה בחוג השמים. / כי תיגה דומם כשמש, / תגרש עלטה. / כי תשלח קרניך / תחוגנה שתי הארצות²⁷⁷ יום יום. / יקיצו, על רגליהם יעמודו / כי אתה הקימות אותם. / ירחצו, ילבשו בגדים, / כפיהם פרושות, יקודו כי תזרח. / אחר יעשו מלאכתם במלוא תבל. / הבהמה שמחה במרעה, / עצים ועשבים יפרחו. / ציפורים ירחפו על בצותיהן, / פרושות כנפיהן, לך תשתחוינה. / כל בני צאן ירקדו ברגליהם, / ציפור כל כנף תעופינה, / תחיינה כי תאיר עליהן…

מה רבּו כל פעליך, / נסתרו מנגד עינינו! הוי אֵל אחד ואין אחר מבלעדיו! / ארץ יצרת כרצונך / כאשר היית לבדך, / אדם וכל בהמה, בקר וצאן, / כל אשר על־פני האדמה / המהלך ברגליו. / כל אשר במרומים / המעופף בכנפיו, / מדינות סוריה²⁷⁸ ונוּבּיה, / ארץ מצרים. / תציג כל אדם על מכונו, / תספק לו צרכיו, / איש איש וקניינו / וימיו ספורים. / שונים דברים ללשונותם²⁷⁹, / שונים מראה פניהם וצבעם. / כי אתה הפרדת גויים, / בראת את היאור בשאול תחתית, / תעלנו מעלה כרצונך / להחיות גוי זה יצרת. / אתה המושל בכולם. / אתה שמש־יום, פחד ארץ רחוקה. / בראת (גם) את חייהם, / יצרת את היאור בשמים²⁸⁰ / ונפול יפול למענם. / יכו גלים על הרים ים גדול²⁸¹ / ישקו שדותיהם בעריהם. / מה נפלאו מזימותיך, הוי, מושל־עד! / השיחור²⁸² בשמים לבני הנכר / ולבהמת שדה המהלכת ברגליה. / אך השיחור האמיתי יוצא משאול־תחתית למען מצרים. / קרניך זנות גן וגנה, / בעלותך יחיו ויפרחו בך…

אתה בלבבי הנך, / אין מבלעדיך אשר ידעך / בלתי בנך נֶפֶר־חֵפרוּ־רֵע ועַנ־נְ־רע²⁸³ / אשר גילית לו מחשבותיך / ותחוננוּ מעוּזך. / היקום בידך אתה / כאשר יצרוּם כפיך. / תעלה – יחיו, / תבוא / יגועוּן. / כי אתה ההויה. / בך יחיו בני־אדם / ועיניהם תחזינה בהדרך / עד אם תבוא. / וחשכו מכל עבודה / כי תבוא באפסי המערב. / תזרח ויצמיחוּ… למען המלך²⁸⁴. / מאז יסדת ארץ / כוננתם למען בנך / אשר יצא מחלציך. / [מלך חי באמת], / המושל בשתי הארצות [נפר־חפּרוּ־רע, וע־נ־רע²⁸⁵ / בן רע החי באמת, אדון העטרות], / אַחנאתוֹן [אשר ימיו רבים]. / ולמען אשת המלך [אשר אהב / גברת שתי הארצות נפר־נפרוּ־אתוֹן] נפרתיתי; תחיה ותיכון לעולם ועד.

תרגם מגרמנית ש. טשרניחובסקי.

מצרים, ממלכות אסיה ונסיכי סוריה בימי אמנחתפּ ה־IV (אחנאתוֹן)

בשנת 1888 גילו החופרים באל־עמרנה (מצרים התיכונה) חלק מארכיונם של הפרעונים אמנחתפּ ה־III וה־IV. בארכיון נמצאו מכתבים רבים שנשלחו על־ידי מלכי אסיה (בבל, מיתני, ועוד) ונסיכי סוריה לפרעונים וגם מכתבים אחדים של הפרעונים אליהם. מכתבים אלה הכתובים בבלית (אכּדית) משמשים מקור עיקרי לחקירת היחסים הבין־לאומיים של התקופה ובעיקר לחקירת המצב הפוליטי בסוריה ובארץ־ישראל (עיין § 42).

36. בּוּרְנבּוּריַש, מלך בבל, לאמנחתפּ

לנפר־חפּרוּ־רע²⁸⁶ מלך מצרים אחי. כה אמר אחיך בּוּרנבּוּריש מלך כּרדוּנִיַש²⁸⁷: שלום לי. ירב שלומך ושלום ארצך, וביתך, ונשיך, ושׂריך, וסוסיך ומרכבותיך!

אני ואחי²⁸⁸ כרתנו ברית איש עם רעהו לאמור: „תהי נא ברית בינינו כאשר הייתה בין אבותינו“. ועתה הנה סוחרי אשר עלו עם אַחוּטאַבּוּ נשארו בארץ כנען למיקח וממכר. ויהי אחרי נסוע אחוּטאַבּוּ לאחי, וישלחו שוּמאדַא בן בַּלוּמֵי ושוּתתנַא בן שׁרתוּם, אנשי עכו, את אנשיהם אל חִנִתוּני²⁸⁹ בארץ כנען ויהרגו את סוחרי ויקחו את כספם. והנה שלחתי לך את אַזוּ להתייצב לפניך; שאל אותו ויגיד לך! ארצך היא ארץ כנען ומלכיה עבדיך. בארצך נגזלתי. כּלאֵם, ושלם את הכסף אשר לקחו, ואת האנשים, אשר הרגו את עבדי, הָמֵת, ונקמת את דמם. כי אם אינך ממית את האנשים ההם, ויספוּ להרוג את אורחותי, או את צירך, וחדלו מלאכים בינינו.

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

37. בּוּרנבּוּריש, מלך בבל, לאמנחתפּ

לנפר־חפרוּ־רע מלך מצרים. כה אמר אחיך בּוּרנבּוּריש מלך כּרדוּנוּש. שלום לי, ירב שלומך ושלום ביתך, ונשיך, ובניך, וארצך, שׂריך, וסוסיך ומרכבותיך!

אחרי אשר כרתו אבותינו ברית ביניהם שלחו מנות יפות איש אל אחיו וכל חפץ נאה לא מנעו איש מרעהו; ואתה שלח לי אחי²⁹⁰ שני מנים זהב למנחה. ועתה, אם רב הזהב אצלך, שלח נא כאביך, ואם מעט הוא ושלחת חצי משלוח אביך! למה שלחת לי שני מנים? הנה מלאכתי בבית אלוהים רבה והרבה זממתי ואעשה. זהב הרבה שלו! ואתה, את כל אשר תחסר מארצי, כתוב והובא אליך.

בימי כּוּריגַלזוּ אבי שלחו כל הכנענים²⁹¹ אליו לאמור: „נעברה נא אל גבול הארץ ונתחברה עמך!“ וישלח אבי אליהם לאמור: „הרפו מהתחבר אתי. כי אם תצררו אתם את מלך מצרים והתחברתם עם אחר, אנוכי לא אלך. הלא אשדדכם, כי (מלך מצרים) התחבר אלי!“ ולא שמע אבי אליהם, למען אביך. ועתה, את האשוּרים, רואי פני²⁹², לא שלחתי אליך כדבריהם. מדוע באו אל ארצך? אם אהוב אהבתני, אל יקחו כל מיקח. ריקם שלחם²⁹³! למנוחתך שלחתי לך שלושה מנים אבן־ספיר יפה וחמישה צמדי סוסים לחמישה רכבי־עץ.

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

38. תוּשְרַתַא, מלך מיתני, לאמנחתפּ

לנפר־חפרוּ־רע מלך מצרים, אחי, חתני, אשר אהבתי ואשר אהבני. כה אמר תוּשרתא, המלך הגדול, מלך מיתני, אחיך, חתנך, אשר אהבך: שלום לי. יהי שלום לך, שלום לתֵּיאֶה²⁹⁴, לתַדוּחֵפַּא בתי, אשתך, שלום ליתר נשיך; שלום רב מאוד מאוד לבניך, לשריך, למרכבותיך, לסוסיך, לאנשי מלחמתך, לארצך ולכל אשר לך!

מ…²⁹⁵ עד כתוֹב נֶבְּ־מַאעַת־רֶע²⁹⁶ אביך אלי לא כתב אלא רק על ברית. כל הדברים אשר שלח נבּ־מאעת־רע אביך אלי – תיאה, אשת נבּ־מאעת־רע הגדולה, ידעה את כולם. שאל את תיאה אמך! כי פי עשרה אהבתני כאשר הייתה עם נבּ־מאעת־רע אביך; ובכל אשר דיבר עמי נב־מאעת־רע אביך לא הדאיב את לבי בדבר; וכל אשר אדבר, ביומו יעשׂנוּ. ואף אני לא הדאבתי את לבו בדבר; וכל אשר ידבר ביומו אעשׂנוּ. וכאשר שלח…²⁹⁷ אבי נבּ־מאעת־רע²⁹⁸ לאַרְתַתַמַא אבי־אבי ויבקש את בת אבי־אבי, אחות אבי, לאשה, חמש, שש פעמים שלח אל אבי־אבי ולא נתנה; וישלח אל אבי־אבי פעם שביעית, ויתנה בעל כורחו. וכאשר שלח נב־מאעת־רע אביך לשוּתַרִנַא אבי ויבקש את בת־אבי, את אחותי, לאשה – שלוש, ארבע פעמים שלח ולא נתנה; וישלח פעם חמישית ושישית, ויתנה בעל כורחו. אך כאשר שלח נב־מאעת־רע אביך אלי ויבקש את בתי לאשה… ואדבר באוזני מלאכו לאמור: „נתון אתננה“. וילך מלאכך ויביא שמן לראשה ויקח את המוהר, ואתנה. ומוהר נב־מאעת־רע אביך אשר שלח – לא היה לו סוף, ויגע עד הארץ ועד השמים. ולא אמרתי: „לא אתננה“. ואת חַמַשִי, פקיד אחי, שלחתי לנבּ־מאעת־רע… ויהי מקץ שלושה ירחים וישיבהו מהר מאוד, וישלח ארבעה שקלי זהב מלא. וישלח לו אוצר תחת אשר שלח לי. ויהי בתתי את בתי ויביאנה (השליח אליו) וירא נבּ־מאעת־רע אביך אותה וישמח. מדוע לא ישמח? וישמח מאוד מאוד וידבר לאמור: „בשמחת לבו נתנה תוּשרתא אחי“. ויעש את היום ההוא יום שמחה עם כל ארצו…

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

39. רִבּ־הְדִי, נסיך גבל, אל מלך מצרים

בין מכתבי אל־עמרנה נמצאו מכתבים רבים של רבּ־הדי, הנסיך הנאמן לפרעה, שלא חדל מלהזהיר את מלכי מצרים מן הסכנה הנשקפת לארץ כנען מן החבּירו ומנסיכי ממלכת אמוּרוּ, שהציקו לנסיכי־כנען הקטנים.

כה אמר רבּ־הדי לאדוניו, מלך הארצות, המלך הגדול: „תתן בעלת גבל²⁹⁹ עוז לאדוני המלך!“

שבעתיים, שבע פעמים, נפלתי לרגלי אדוני, שמשי!

ידוע ידע אדוני המלך כי שלוה גבל, שפחת המלך הנאמנה, ותגבר שנאת חיל החבּירוּ³⁰⁰ עלי. אל נא יעמוד אדוני מנגד צמר³⁰¹, פן תיספח כולה על חיל החבּירוּ. ביד נציב המלך אשר בצמר נצלה גבל. הנה פּחַמְנַתַּא, נציב המלך אשר בצמר, יודע את מצוקת גבל. מארץ יַרְמוּתָא³⁰² נביא מחייתנו. עזה מאוד האיבה עלינו: אל יעמוד המלך מנגד עריו!

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

40. רבּ־הדי אל מלך מצרים

כה אמר רבּ־הדי לאדוני, מלך הארצות, המלך הגדול, מלך המלחמה: תתן בעלת גבל עוז לאדוניו המלך!

שבעתיים, שבע פעמים, נפלתי לפני אדוני, שמשי!

דע כי מיום הגיע אַמַנַפַּא³⁰³ אלי, נתנו כל אנשי החבּירוּ פניהם בי, על פי עבּד־אשרת³⁰⁴. ושמע אדוני את דברי עבדו ושלח אלי אנשי משמר לשמור את עיר המלך עד צאת גדודי־קשתים. ואם אין גדודי קשתים, ונלוו כל הארצות על חיל החבּירוּ. שמע, מיום לוכדם את בת אַרְחַא על פי עבד־אשתרת, הנם מבקשים לכבוש כמו־כן את גבל ואת בֵּיְרוּנַא³⁰⁵ וכל הארצות תיספחנה לחיל החבּירוּ. אף שתי הערים אשר נותרו לי יבקשו לקחת מידי המלך. ישלח אדוני אנשי משמר אל שתי עריו, עד צאת גדודי קשתים, ויתן לי דבר לאוכלם. כי אין עמי מאומה. כציפור בכלוב, כן אנוכי בגבל. ועוד, אם לא יוכל המלך להצילני מכף אויבי, ונוספו כל הארצות על עבד־אשתרת. מה הוא, הכלב, כי יקח את ארצות המלך?

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

41. מלך מצרים למלך אמוּרוּ

כה אמר המלך לאַזירוּ האמוֹרי³⁰⁶: אדוניך המלך שמע לאמור: איש גבל³⁰⁷, אשר השליכו אחיו משער העיר, דיבר אליך לאמור: „קחני והביאני אל עירי…“ כה דיבר אליך. האינך כותב אל המלך לאמור: „עבדך אנוכי ככל הפקידים אשר היו בעירו (כלומר: של רבּ־הדי)?“ ותחטא כי מסרת את הפקיד אשר השליך אותו אחיו משער עירו! ובשבתו בצידוֹן הסגרתו לפקידים כטוב בעיניך. הלא תדע את איבת האנשים?³⁰⁸

ואם אמנם עבד המלך אתה, מדוע לא נתת לבך להוציאו לפני אדוניך המלך לאמור: „הפקיד הזה שלח אלי לאמור, אספני אליך והביאני אל עירי?“ ואם באמונה עשית, לא כנים כל הדברים אשר כתבת עליהם „אמת“; ויאמר המלך בלבו: „לא נכון כל אשר תאמר!“

והנה שמע המלך כי עשית חוזה עם איש קדש³⁰⁹ לכלכל יחדיו לחם ושכר. אם כן הוא, למה תעשה ככה? מדוע עשית חוזה עם איש אשר ריב למלך עמו? ואם אמת עשית, הנה לרצונך עשית, ורצון המלך אין עמך. ולא הבטת אל הדברים אשר עשית לפנים… כי אין לבך שלם עם אדוניך המלך…

אך אם היכנע תיכנע לאדוניך המלך, מה לא יעשה לך? ואם חפצת לעשות רעה, לכל חפץ אשר תחפוץ, ואם תשים רעה בלבך, בקרדום המלך תמות, אתה וכל בית אביך.

היכנע לאדוניך המלך וחיה; ואתה ידעת כי אין המלך מבקש לערוץ את כל ארץ כנען.

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

42. בִּרִדִיַא נסיך מגידו למלך מצרים

כה אמר בּרדיא, עבד המלך הנאמן, למלכי אדוני, שמשי ואלוהי: שבעתיים, שבע פעמים, נפלתי לרגלי המלך, אדוני, שמשי ואלוהי!

שמעתי את דברי המלך, אדוני ושמשי, והנני שומר את מגידו, עיר אדוני המלך, יומם ולילה. יומם אשמור מן השדות; ברכב ובחיל־הרגלים אשמור את חומות אדוני המלך. כי הנה עזה איבת החבּירוּ בארץ, וישת־נא המלך לבו אל ארצו³¹⁰.

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

43. עֶבֶד־חֶפַּא נסיך ירושלים למלך מצרים

כה אמר עבד־חפּא³¹¹ עבדך לאדוני המלך. שבעתיים, שבע פעמים, נפלתי לרגלי אדוני המלך. מה עשיתי לאדוני המלך? הלשן ילשינו עלי לפני המלך לאמור: „עבד־חפּא פשע באדוניו המלך“. ראה, לא אבי ולא אמי חצבוּני במקום הזה, כי אם יד המלך החזקה הביאתני ביתה אבי; ולמה אחטא לאדוני המלך? כל עוד אדוני חי אמר לנציב אדוני המלך: „מדוע אהבתם את החבּירוּ ואת הנסיכים שנאתם³¹²? כי על כן ילשינונו אל אדוני המלך. יען כי אמרתי „אבדו ארצות המלך“, על כן ירגלו בי אל אדוני המלך… יפקוד נא המלך את ארצו! יפקוד נא המלך את ארצו! פשעו כל ארצות המלך. אִלִמִלְכּוּ³¹³ מאבד את כל ארצות המלך. יפקוד נא המלך את ארצו! ואני אמרתי: „אבואה אל אדוני המלך, ואראה את עיני אדוני המלך“. ויחזקו השונאים עלי, ולא אוכל לבוא אל אדוני המלך. ייטב נא הדבר בעיני המלך וישלח משמר, ובאתי וראיתי את עיני אדוני המלך. כל עוד אדוני המלך חי, כל עוד נציבים יוצאים, אומר: „אבדו ארצות המלך!“ ואינכם שומעים אלי. אובדים כל הנסיכים: אין נסיך לאדוני המלך. ישים המלך פניו אל גדודי הקשתים, ויצאו גדודי הקשתים לאדוני המלך. אין ארצות לאדוני המלך. חבּירוּ בזזו את כל ארצות המלך. אם יש גדודי קשתים השנה, יש ארצות לאדוני המלך; ואם אין גדודי קשתים, ואבדו ארצות המלך.

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

44. עבד־חפּא למלך מצרים

ידע אדוני המלך: כל הארצות כלות ואיבה יש עלי. פקוד־נא המלך את ארצו! ראה, ארץ גזר וארץ אשקלון ולכיש נתנו להם³¹⁴ לחם ושמן וכל מחסורם. יפקוד נא המלך גדודי קשתים. ישלח גדודים על האנשים החוטאים לאדוני המלך!

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

45. עבד־חפּא למלך מצרים

ראה את המעשה אשר עשו מלכּלוּ ושֻוַרְדַתוּ³¹⁵ לארץ אדוני המלך. שכרו חיל גזר וחיל גתים וחיל קעילה ויקחו את ארץ עיר רֻבֻּתִי, נפלה ארץ המלך אל החבּירוּ, ועתה גם עיר אחת בארץ ירושלים, „בית נינוּרתָה“³¹⁶ שמה, מערי המלך, פנתה אל אשר שם אנשי קעילה. ישמע המלך לעבד־חפּא עבדך וישלח גדודי קשתים וישיבו את ארץ המלך למלך. ואם אין גדודי קשתים, ונפלה ארץ המלך אל החבּירוּ!

מתוך לוחות שנתגלו באל־עמרנה, הנמצאים כיום בלונדון ובברלין. תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

46. מלחמתו של רעמסס ה־II על יד קדש

בשנת 1300 יצא פרעה רעמסס ה־II למלחמה על החתים. על־יד קדש בסוריה נתקף הצבא המצרי על־ידי החתים ורק הודות לאומץ־לבו של המלך ניצלו המצרים מאבדון. ההיסטוריונים של החצר היללו את גבורת המלך וחגגו את נצחונו, אף־על־פי שלמעשה לא היה כאן ניצחון כלל וכלל, כי העיר קדש לא נכבשה וכוחות האויבים לא הושמדו.

… הוד רוממותו הכין את צבא־הרגלים ואת חיל־הרכב, מלבד פלוגות השׂרדנים³¹⁷ אשר שבה הוד רוממותו בנצחון ידיו, ויתן להם הוראות לקרב. ויצא הוד רוממותו הלוך ונסוע צפונה עם צבא הרגלים וחיל־הרכב בדרך מסעו. בשנה החמישית, בחודש הקיץ השני, בתשיעי לחודש עבר הוד רוממותו על־פני מבצר תּארוּ³¹⁸. מראהו כמראה מוּנתוּ³¹⁹ וכל ארצות נכר חלו מפניו… הכול באו להשתחוות ביראה לפני תפארת הוד רוממותו. צבאו עבר במעבּרות הצרים, וילכו בהם לבטח כהולך על־פני דרכי מצרים.

אחר הדברים האלה והוד רוממותו הגיע אל „רעמסוֹ־אהוּב־אמוֹן“³²⁰, עיר הארזים; משם נסע הוד רוממותו צפונה ויגיע אל הררי קדש. ויתקדם הוד רוממותו כמו אביו מוּנתוּ, אדוני נוֹא־אמוֹן, ויעבור את מעבּרות אַרנת³²¹ בראש הצבא הראשון של אמון³²²… ויגיע הוד רוממותו עד העיר קדש.

ומושל חת³²³ הכושל המסכן בא העירה ויאסוף אליו את כל הארצות עד קצות הים; כל ארץ חת באה; וכן ארצות נהרינא, אַרוד, פדס, ירונת, כּרכּש, לוּקה, קיזוּוַטְנַא, כּרכּמיש, אוּגרית, קוֹדֶה, כל ארץ נוּששי, משנת וקדש³²⁴. לא הניח ארץ אשר לא הביאה אתו; כל אחד מהם בראש צבא־הרגלים אשר לו וחיל־רכבו, המון רב אשר אין לו גבול. ויכסו את פני ההרים והבקעות ויהיו כארבה לרוב. לא הניח כסף בארצו, ויקח את כל רכושו למען תתו לכל הארצות האלה, לנהוג אותן למלחמה יחד אתו. והכושל המסכן הלז מחֵת וכל הלאומים אשר היו אתו חנו במחבוא ערוכים לקרב צפונה־מזרחה לקדש. והוד רוממותו היה יחידי עם גדוד שומרי ראשו. צבא אמוֹן הלך מאחוריו, צבא רע אך זה עבר את המעבּרוֹת (האַרנת) מדרום לעין שבתן³²⁵… צבא פּתח נמצא מדרום לעיר ערנם, בעוד אשר צבא סוּתח נמצא עדיין הולך בדרך³²⁶. והחלוץ, שבו נמצאו קציני כל הצבא, עבר על־פני החוף בארץ האמוֹרי³²⁷. והכושל המסכן מִחֵת ניצב בתוך צבאו, אשר היה אתו, ולא יצא לקרב מפחד הוד רוממותו. הוא אסף אליו המוני חיילים וסוסים, כחול לרוב; הם היו שלושה שלושה לכל צמד³²⁸ ויתחברו עם לוחמים מכל המינים… מזוינים בכלי מלחמה לאין מספר. הם עמדו ערוכים לקרב חבויים מצפון־מזרח לקדש, (ויסובו את העיר) ויצאו מדרום לקדש. הם תקפו את צבא רע, בלכתם בלתי מסודרים ובלתי מוכנים לקרב. ותרפינה ידי צבא־הרגלים אשר להוד רוממותו בפניהם.

והוד רוממותו נמצא מצפון לקדש על החוף המערבי של הארנת. ויבואו להגיד להוד רוממותו. עמד הוד רוממותו ויזהר כמו מוּנתוּ; הוא החזיק בכלי הקרב, תפש את שריונו, ויהי כּבעל בשעתו³²⁹… וירכב הוד רוממותו במהירות; עמד ונכנס בין המון כושלי האויבים החתיים; והוא יחיד – בעצמו, אין אחר עמו…

ולא היה מפקד אתי³³⁰, ולא קצין, ולא שר צבא הרגלים או חיל הרכב. כי עזבוני צבאי וחיל־רכבי, ולא נותר אחד מהם להילחם יחדיו עמדי. עמד ויתפלל הוד רוממותו: „אנא אֵלי, אבי אמוֹן! השכח האב את בנו? העשיתי דבר מבלעדיך? היצאתי או באתי שלא על פיך? הן לא עברתי על מצוות שפתיך, לא הזנחתי פקודותיך אף פעם; מה גדול אדוני נוֹא־אמוֹן! תן־נא את האויבים האלה ניגפים לפני! מי יתן ונסתר לבבם על העמוּ³³¹ האלה המסכנים, אשר לא ידעו את האלוהים! האם לא הקימותי לך בנייני אבן רבים מאוד ואמלא את חצרותיך שלל? בניתי לך „בית מילון שנים“³³². נתתי כל טוּבי בירושה לך. לך נתתי את כל הארצות, למען כלכל את כל זבחיך. רבּוֹאוֹת פרים העליתי לך לעולה לכל מיני מנחות־קטורת ניחוחות־ריח. לא הנחתי דבר טוב תחת ידי בלי להשתמש בו לבניין חצרות (מקדשיך)… אניות שלחתי על־פני המים בגללך, למען אסוף למענך את משׂאת כל הארצות… אליך אקרא, אבי אמוֹן! בתוך אויבים אני, אשר לא ידעתים. כל הארצות חברוּ עלי, ואני יחיד – אני, ואין אחר עמדי. צבאי עזבני, ולא היה איש בין חיל־רכבי אשר הביט אחריו לחפשני. אם אקרא אליהם, לא ישמע איש אלי. ואולם, (אליך) קראתי וארא כי טוב, טוב לי אמוֹן ממיליוני צבא־רגלי, ממאות אלפי רכב, מריבּוֹא אחים ובנים העושים כאיש אחד. מעשה ידי אדם כאַין; ערך אמוֹן לבדו עולה על כולם. באתי הנה בעצת פיך, אמוֹן, וממצוותיך לא נטיתי. מירכתי ארצות קראתי אליך, וקולי נשמע בארמנת³³³. אמוֹן שמע קולי ויבוא בעת קראי אליו. הוא הושיט ידו לי, ואשמח. הוא קורא אחרי: „קדימה, קדימה! כי אני אתך, אני – אביך. ידי אתך, ואני איטיב להושיע ממאת אלף איש, אני – אדון הניצחון, אוהב גבורות!“ אימצתי לבי, לבבי פחד ורחב משמחה, כל אשר רציתי עשות בא ונהיה. כמוני כמוּנתוּ, אני יורה בימיני ונלחם בשמאלי. כמוני כבּעל בשעתו לפניהם (לפני האויבים). והנה 2,500 הרכב אשר בתוכם הייתי ניגפו ונשברו לפני סוסי, ולא מצא איש מהם את ידו נגדי. התעטפו לבותיהם בגופיהם, רפו ידיהם. לא יכלו לירות, אין לבם נותנם להרים חנית…

והכושל המסכן מחֵת עמד בקרב צבאו ויתבונן אל הקרב, בהילחם הוד רוממותו לבדו באין צבא רגלי וחיל־רכב אתו. הוא הפנה פניו ולא ידע לשית עצה בנפשו. הוא קרא למושלים רבים; לכולם היה רכב וכולם היו חמושים כלי זינם… יחד היו 2,000 סוסים, אשר השתערו אל מול פני האש³³⁴…

והוד רוממותו רדף אחריהם כגריפוֹן³³⁵; טבחתי בהם, ולא נמלט איש מידי. ואקרא אל צבאי: „אַמצוּ, אַמצוּ לבבכם, חילי! ראו את ניצחוני, אני – לבדי. ואמוֹן היה מחסה לי, וידו – אתי. מוג־לב אתם, חיל רכבּי, לא ייושע כל הבוטח בכם. אין איש בכם אשר לא היטבתי עמו בארצי… ואקו למצוא בכם משען בשעת קרב זו; ואולם אתם כאיש אחד עשיתם מעשה פחדנים; ולא קם בכם איש להושיט ידו לי בשעה שנלחמתי…“.

ויהי כראות צבא־הרגלים וחיל־הרכב אשר לי כי הייתי כמוּנתוּ לכוח ולגבורה, וכי אמוֹן אבי היה אתי ויתן כל ארץ לפני כמוץ נידף, זחלו לבוא לעת ערב – אחד אחד – אל המחנה; וימצאו את כל בני הלאומים (השונים), אשר דרך (שורותיהם) פרצתי, שוכבים הרוגים ערמות־ערמות, (מתבוססים) בדמם, כל גיבורי חת ובני מושלם ואחיו. אנוכי הלבּנתי³³⁶ את שדה קדש, ואיש לא היה למצוא מדרך לכף רגלו מפני המון (הגופות). ויבואו אנשי צבאי לתת כבוד לשמי, בראותם את אשר עוללתי; שרי באו לפאר את כוחי, ואנשי חיל רכבּי גם הם שיבחו את שמי… ויאמר הוד רוממותו לצבא הרגלים, למפקדים הראשיים ולחיל הרכב אשר לו: „גדולה אשמתכם, מפקדי הראשיים, צבא הרגלים אשר לי וחיל רכבּי, את אשר לא נלחמתם! האם לא התאַמרתם בעירכם… לעשות מעשה רב לשם אדוניכם?… האם לא היטבתי את חסדי עמכם? ואתם עזבתם אותי לנפשי בקרב האויב, מה טובו מעשיכם!…“

עם אור השחר חידשתי את המלחמה. הייתי נכון לקרב כּפר ער. אני הופעתי לנגדם כמוּנתוּ רב־לוחמים גיבורי כוח. אני פרצתי לתוך סבך המערכה ואלחם כאשר תדרוס הדיה. ציץ הנחש אשר במצחי נגף את אויבי; הוא פלט אש על פני שונאי. הייתי כרע בזרחו בבוקר, וקרני שזפו את אברי האויבים…

אז ישלח הכושל המסכן הלז מחֵת לפאר את שמו הגדול של הוד רוממותו: „רֶע־חר־אַחְתִי³³⁷ אתה, סוּתח אתה, גדול־עצמה, בן־נוּת³³⁸; בעל שוכן באבריך, ופחדך בארץ חת. אתה שברת לנצח את גאון מושל חת“. הוא שלח את שליחו ומכתב בידו אשר נכתב אל שמו הגדול של הוד רוממותי, ויודיע את הוד רוממותי… כדברים האלה: „הוֹי מלך, המגן על חייליו, אמיץ גבורה, חומה על צבאו ביום קרב, מלך מצרים העליונה והתחתונה, רעמסס! העבד כאן³³⁹ אומר ומודיע לך, כי בן רע אתה, יוצא חלציו, והוא נתן לך את כל הארצות, כולן כאחת. ארץ מצרים וארץ חת שפחותיך הנה… אל תרע לנו! ראה, רבה גבורתך, ועצמתך הכבידה על ארץ חת… אתמול הרגת מאות אלפים ותבוא היום ולא הנחת יורש בחיים. אַל תקשיח לבך, מלך גיבור; הלא השלום טוב ממלחמה במערכה. תנה־נא לנו נשמת חיים!“

הוד רוממותי נח, מלא חיים והצלחה, ואהיה כמוּנתוּ בשעתו, לאחר אשר נחל ניצחון. הוד רוממותי פקד להביא לפני את כל מצביאי צבא־הרגלים וחיל־הרכב… כולם, למען הודיעם את הדברים אשר כתב המושל הגדול מחֵת אל פרעה. ויענו ויאמרו אל הוד רוממותו: „מה טובים מאוד הרחמים, אדוננו המלך! אין רע בשלום… כי מי יכבדך ביום חרון אפך³⁴⁰?“ אז יצוה הוד רוממותו להכריז את דברי (מושל חת) ויושט ידו לשלום (לצווֹת) על ההליכה דרומה³⁴¹.

מתוך שיר־תהילה, הכתוב על גבי פאפירוסים ומצבות. תרגם ממצרית ש. ייבין.

47. מתוך החוזה שבין רַעַמְסֵס ה־II ממצרים וחַתוּשִיל מחֵת

… פּתשגן הכתב אשר נחרת על לוח הכסף אשר שלח המושל הגדול מחֵת חתּוּשיל להביאו אל פרעה – החיים, ההצלחה, השלום לו! – בידי שליחו תֶּרי־תֶּשוּבּ ושליחו רעמסס לחלות לשלום את פני הוד רוממות מלך מצרים העליונה והתחתונה ווֹסֶר מַאעַת־רֶע סֶתֶפְ־נְ־רֶע בן השמש רעמסס - מֶרִי־אמוֹן³⁴², אביר־השליטים, קובע גבולותיו כרצונו בכל ארץ.

חוזה שעשה המושל הגדול מחת חתּוּשיל הגיבור, בן מוּרשיל, המושל הגדול מחת, הגיבור, בן־בנו של שוּפּילוּליוּמה, המושל הגדול מחת, הגיבור, על לוח כסף לרעמסס, השליט הגדול ממצרים, הגיבור, בן מנ־מאעת־רע (סתּי הראשון), השליט הגדול של מצרים, בן בנו של מנ־פחתי־רע (רעמסס הראשון) השליט הגדול ממצרים, הגיבור.

החוזה הטוב של השלום והאחוה הנעשה לשלום… לנצח. לפנים ומעולם הייתה מחשבתו של השליט הגדול ממצרים עם המושל הגדול מחת. לא נתן האל כי תהיה איבה ביניהם, על־פי חוזה. אבל בימי מוּוַתַלוּ, המושל הגדול מחת, אחי, היה הוא נלחם עם רעמסס, השליט הגדול ממצרים. ואולם לאחר זאת, החל מן היום, ראה – חתוּשיל, המושל הגדול מחת, עושה חוזה שיקיים את היחסים שקבע רע, שקבע סותח³⁴³ בין ארץ מצרים לארץ חת, לבלי לתת שתארע איבה ביניהם לנצח. ראה, אפוא, חתוּשיל, המושל הגדול מחת, בא בחוזה עם רעמסס, השליט הגדול ממצרים, למן היום למען השכין שלום טוב ואחוה טובה בינינו לנצח. הנהו אח לי, הנהו משלים אתי, ואף אני נעשיתי לאח לו, השלמתי אתו לנצח… וזה³⁴⁴ טוב מן השלום ומן האחוה הקודמים שהיו בארץ.

ראה, אני המושל הגדול מחת עם רעמסס, השליט הגדול ממצרים, בשלום יפה ובאחוה יפה. בני בניו של המושל הגדול מחת יחיו באחוה ובשלום עם בני־בניו של רעמסס, השליט הגדול ממצרים. ותהי דעתם כדעתנו לאחוה, ודעתם כדעתנו לשלום עם ארץ חת, שלום ואחוה כמעשינו לנצח, ולא תרע איבה ביניהם לנצח.

לא יעבור המושל הגדול מחת אל ארץ מצרים לנצח למען שלול דבר־מה, ולא יעבור רעמסס, השליט הגדול של מצרים, אל ארץ חת למען שלול דבר בה לנצח. ואשר לחוזה המקוּים שהיה בזמנו של מוּרשיל, המושל הגדול מחת, אבי, אחזתי בו. ראה, אחז רעמסס, השליט הגדול ממצרים, בחוזה המקוּים בינינו החל מן היום. אנו נחזיק בו ונעשה לפי כונותיו.

אם יבוא אויב אחר אל ארצות (אחוזתו) של רעמסס, השליט הגדול ממצרים, והוא (רעמסס) ישלח אל המושל הגדול מחת לאמור: „בוא אתי לעזור כנגדו“, המושל מחת יבוא אליו: המושל הגדול מחת יהרוג את אויביו. והיה אם לא יהיה עם לבו של המושל הגדול מחת ללכת, ישלח במהירות את צבאו ואת חיל רכבּו להרוג את אויבי (פרעה).

או אם יחרה אף רעמסס, השליט הגדול ממצרים, בעבדים משלו, והם יעברו עבירה אחת כנגדו, והוא יצא להורגם, יפעל המושל הגדול מחת אתו, להשמיד כל איש אשר חרה אפם בו.

והיה אם יבוא אויב אחר… כנגד המושל הגדול מחת, יבוא רעמסס אליו לעזור לו להרוג את אויביו. ואם לא יהיה את לבו של רעמסס, השליט הגדול ממצרים, ללכת, ישלח במהירות את צבאו ואת חיל רכבּו…

והיה אם יעברו עבדי המושל הגדול מחת עבירה כנגדו, יהיה רעמסס, השליט הגדול ממצרים…

כמו כן, אם יברח שר וגדול מארץ מצרים ויבוא אל המושל הגדול מחת, או עיר אחת או אחת ממדינות רעמסס, השליט הגדול ממצרים, תבואנה אל המושל הגדול מחת, לא יקבלם המושל הגדול מחת; המושל הגדול מחת ישלחם לרעמסס, השליט הגדול ממצרים, אדונם…

או אם יברחו איש (או אשה) או שניים אנשים בלתי־נודעים³⁴⁵… ויבואו אל ארץ חת לעבוד (איש) אחר, לא יינתן להם להישאר בארץ חת; הם יישלחו אל רעמסס, השליט הגדול ממצרים.

או אם יברח איש גדול מארץ חת.. (ויבוא אל) רעמסס, השליט הגדול ממצרים, או עיר אחת או מדינה אחת נכנעת, או… של ארץ חת, והם יבואו אל רעמסס, השליט הגדול ממצרים, לא יקבל רעמסס, השליט הגדול ממצרים, אותם. רעמסס, השליט הגדול ממצרים, ישלחם אל המושל הגדול מחת, לא יינתן להם להישאר (בארץ מצרים). כמו־כן אם יברחו איש (או אשה) או שניים אנשים בלתי־נודעים אל ארץ מצרים לעבוד איש אחר, לא יניח רעמסס, השליט הגדול ממצרים, להם להישאר; הוא ישלחם אל המושל הגדול מחת.

ואשר לדברים האלה, אשר בחוזה הזה, שנעשה על־ידי המושל הגדול מחת עם רעמסס, השליט הגדול ממצרים, בכתב על לוח זה של כסף, ואשר לדברים האלה – אלף אֵל מן האלים הנלחמים³⁴⁶. מהאלות הנקבות של ארץ חת, יחד עם אלף אֵל מהאלים הנלחמים, מהאֵלות הנקבות של ארץ מצרים הם עדים שומעי הדברים האלה³⁴⁷…

מתוך כתובת על קירות מקדש אמוֹן־רע בכרנך (נוֹא־אמוֹן). תרגם ממצרית ש. ייבין.

48. מתוך „אסטלת ישראל“ למרנפתח

אסטֶלה זו (הידועה בשם „אַסטלת ישראל“) נחרתה בשנת חמש לפרעה מרנפתח, דהיינו בשנת 1232–1231. היא מזכירה את השם ישראל בצירוף עם השמות הכלליים חת, כנען וחארוּ ועם שמות שתי ערים בדרום ארץ־ישראל, אשקלון וגזר, ועיר ינוֹעם, הנמצאת כנראה בקירבת עמק יזרעאל המזרחי. מכאן יש להסיק, כי עם ישראל כבר ישב בארצו לאחר כיבושה; ואולם לידי דעה מכריעה עדיין אין להגיע.

… המושלים שׁחוּ לארץ באומרם „שלום“³⁴⁸; אין אחד אשר ירים ראשו בין תשע הקשתות³⁴⁹. נרפּתה תַחַנוּ³⁵⁰; שקטה חת; נבוֹזה כנען בכל רע; לוּקחה אשקלון; נתפּשׂה גזר; ינוֹעם הייתה כלא הייתה; ישראל – הוּשׁם, אין לו זרע; חאַרוּ³⁵¹ הייתה כאלמנה מפני מצרים; כל הארצות כולן – שקוֹט שקטו. כל אשר ידוֹד³⁵² – ייכּפת על־ידי מלך מצרים העליונה והתחתונה מרנפתח, הנותן חיים כמו רע כל יום…

מתוך המנון הניצחון למרנפתח. תרגם ממצרית ש. ייבין.

49. מסע וֶן־אמוֹן

מגילה קטועה שהיא כנראה העתק של דין־וחשבון רשמי שמסר ון־אמון, פקיד מקדש־אמוֹן בנוֹא־אמוֹן בסוף המאה הי"ב לשולחיו, על מסעו לגבל שבפיניקיה, כדי לרכוש שם ארזים לבניין סירת הפאר של האל אמוֹן.

שמות האנשים והמקומות ניתנו כאן ככתבם במצרית, (ראה הערת המתרגם למבוא מקור 7).

…עשיתי בצֹען³⁵³ עד ירח הקציר הרביעי, ואשב בארמון צוֹען³⁵⁴ ואחר ציווּני נסובּאנבּדד ותינת־אמוֹן³⁵⁵ אל רב־החובלים מנגבּותי³⁵⁶, וארד אתו אל ים חארו³⁵⁷ הגדול. בחודש הקציר הרביעי באתי אל דירא³⁵⁸, עיר תאכּארא³⁵⁹; וּבּאדיירא³⁶⁰ מלכה שלח לי לחם סולת לרוב, יין – הין אחד ושוֹק פר.

ואחד מאנשי אנייתי ברח וישא אתו:

זהב – כלים ומשקלם – חמישה שקלים,

כסף – כדים ארבעה, ומשקלם – עשרים שקל.

וכיס כסף, ובו שקלים אחד־עשר –

בסך הכול זהב – שקלים – חמישה וכסף – שקלים – שלושים ואחד.

ואשכים בבוקר ואלך אל המקום אשר המלך שם ואומר לו: „שוּדד שוּדדתי בנמלך; ועתה – אם מלך הארץ הזאת אתה, ואם שופטה אתה, בקש את כספי, כי הכסף לאמוֹן־רע – מלך האלים… ולא לך נועד הכסף כי אם לואראתי³⁶¹ למעכּאמערוּ³⁶² ולתאכּארו – בעירא מלך גבל“.

ויאמר אלי: „כעסך וחסדך³⁶³, ראה, לא אבינה למיליך, אשר דיברת אלי. לוּ היה הגנב בן ארצי, אשר ירד באנייתך ויגנוב את כספך, היה עלי לשלמו לך מאוצרי עד אשר יימצא הגנב בשמו; אבל הגנב, השודד אותך אם לא לך הוא הלא מאנשי אנייתך הוא! עשה ימים מספר פה וחפשתי אחריו“. ואעש תשעה ימים שם, ואנייתי עוגנת בנמל, ואחר באתי אליו ואומר לו: „את כספי לא מצאת, (אלכה נא לי)³⁶⁴ עם רב־החובלים ועם ההולכים (אתו) בים“. ואצא את דירא כעלות השחר (ללכת אל) זכּרבּעל מלך גבל³⁶⁵.

ואמצא כסף – שקלים שלושים – אתם (ואחזיק בו ואומר אליהם): „כספכם יישאר אתי, עד אשר יימצא הגונב את כספי³⁶⁶…“.

וילכו להם, ואני קרבתי (אל החוף) ואבוא בנמל גבל. את דמות אמוֹן אדוני הדרכים³⁶⁷ החבאתי ואת חפציו נתתי עמו. ומלך גבל שלח אלי לאמור: „צא את נמלי!“ ואשלח אליו לאמור: „אם תפליג אנייה, תנני בה להשיבני מצרימה“. ואעש ימים תשעה־עשר בנמלו והוא שולח אלי מדי יום ביומו לאמור: „צא את נמלי!“

ויהי היום, בעוד הוא מקריב לאלוהיו, ורוח אלוהים הייתה על אחד מבני הנביאים אשר אתו וישתולל ויקרא: „העלו את האל הנה, הביאו את שליח אמוֹן, אשר שלחוֹ האל, קראו לו הנה³⁶⁸!“

המשתולל השתולל בלילה. ואני מצאתי אנייה היורדת מצרימה ואטעין עליה את כל אשר לי – אני, ואצפּה לחושך לאמור: „יבוא נא, והטענתי גם את דמות האל³⁶⁹ לבל תשוּרנוּ עין זר!“ והנה אשר על הנמל³⁷⁰ בא אלי ויאמר: „שבה פה עד הבוקר בקירבת המלך!“ ואומר אליו: „האם לא אתה הוא הבא אלי מדי יום ביומו לאמור: ‚צא את נמלי!' האם אינך אומר לי: ‚שבה פה!' עד אם תפליג האנייה אשר מצאתי ושבת לאמור: ‚מהרה וצא!'“ וילך ויאמר למלך, וישלח המלך אל רב־החובלים אשר באנייה לאמור: „שבה פה עד הבוקר בקירבת המלך!“

הבוקר אור והוא שלח להעלותני אליו והוא מקריב את הקרבן במגדל, אשר הוא בו, על שפת הים. ואמצאהו יושב בעלייתו וגבו אל החלון וגלי ים חארו הגדול מכים על הקיר מאחוריו. ואומר אליו: „שלום מוֹן!“ ויאמר אלי: „זה־כמה מאז צאתך מן המקום אשר אמוֹן שם³⁷¹?“ ואומר אליו: „זה חודשים חמישה ויום אחד“. ויאמר אלי: „ראה, אם כנים דבריך, איה כתב־אמוֹן, אשר בידך ואיה מגילת עבד האל הראשי לאמוֹן, אשר בידך³⁷²?“ ואומר אליו: „נתתים לנסובּאנבּדד ותינת־אמוֹן“. אז יכעס מאוד ויאמר אלי: „אם אין כתב ומגילה בידך איה אוֹני־הארז אשר נתן לך נסוּבּאנבּדד ואיה מלחיו החאריים? הן לא נתנך ביד רב־חובלים זה להרגך ולהשליכך הימה? ומיד מי תבוּקש אז דמות האל הזאת? ואתה, מיד מי יבקשוּך?“ כן דיבר אלי. ואומר אליו: „הלא אוֹני־מצרים ומלחי מצרים הם המפליגים לפקודת נסובּאנבּדד, כי לא יעבוד במלחים בני חארו“. ויאמר אלי: „האין יש פה בנמלי עשרים אנייה, אשר להן „חבּוּר“³⁷³ עם נסובּאנבּדד? וצאידוּנא³⁷⁴ זו, אשר אמרת ללכת שמה, האין יש בה עוד רבּוֹא אניות אשר להן „חיבור“ עם בּרכּתאל³⁷⁵ והנה מפליגות אל ביתו?!“ ואדוֹם בשעה גדולה זו.

ויען ויאמר אלי: „למה באת הלום?“ ואומר אליו: „באתי לקחת קורות לאניתו הגדולה והכבודה של אמוֹן־רע מלך האלים. כן עשה אבי אביך, ואף אתה עשה כן!“ כך דיברתי אליו. ויאמר אלי: „אמנם כן! הם עשו כך באמת. אם תתן לי אף אתה מאומה, למען אעשה זאת, ועשיתיה. אם עשו אבותי כי, עשו זאת, יען כי פרעה – החיים, האושר השלום (לו)! – שלח שש אניות טעונות כל טוב מצרים להריקן אל בית גנזיהם, ואתה – מה הבאת לי?“ ויצו להביא לפניו את ספר החשבונות אשר לאבותיו, ויקרא לפני וימצא (כתוב) בו אלף שקלים בכל מיני כסף³⁷⁶ אשר בספר חשבונותיו, ויאמר אלי: „לו היה מושל מצרים אדון לרכושי, ואף אני לו הייתי עבדו, לא היה עליו לשלוח זהב וכסף לאמור: ‚עשה את דבר אמוֹן!' אכן לא משאת־מלך היה הדבר אשר עשו אבותי; וגם אני אין אני עבדך, ואף עבד שולחך אינני! אם אקרא אל הלבנון ונפתחו השמים, והיו הקורות פה מונחות על שפת הים. הראני־נא אפוא את המפרשים אשר הבאת להעלותם על האניות אשר תשאנה את קרשיך מצרימה; הראני נא את החבלים אשר הבאת לחזק בם את מפרשי אניותיך, הנושאות את הקורות, אשר אכרות לתתן לך. אז אקים לך את תורני מפרשיך באניותיך לבל יכבדו קצות האנייה ולבל יישברו, ואבדת אתה וכל אשר לך בלב־ים כאשר ירעים אמוֹן בשמים וזמן סוּתח³⁷⁷ יבוא. הלוא אמוֹן־רע ברא את כל הארצות כולן ויכוננן, ובראשית כונן את ארץ מצרים אשר משם באת; הלוא משם יצאו כל שכיות החמדה ותבאנה אל המקום אשר אני בו; הלוא משם יצאה תורה ותבוא אל המקום אשר אני בו; ומה (אפוא) המסע המסכן הזה אשר הסיעוּך³⁷⁸?“

ואומר אליו: „הוֹי חוטא! לא מסע מסכן הוא זה! האין כל האניות אשר על פני המים לאמוֹן? הלוא לו הים, ולו הלבנון, אשר אמרת: ‚לי הוא!'…

…ראה, אתה הנחת לאל הגדול הזה לעשות זה ימים עשרים ותשעה בנמלך מבלי שים אל לב כי פה הוא. הלוא הוא הוא כאשר היה מלפנים: ואתה עומד לדון על הלבנון עם אמוֹן אדוניו. ואשר אמרת, כי המלכים אשר לפניך שלחו כסף וזהב: לו שלחו חיים ושלום³⁷⁹; לא היו שולחים את הסחורות; כי הם שלחו את הסחורות לאבותיך תמורת החיים והשלום. הלוא אמוֹן־רע – מלך־האלים – הוא אדוני החיים, והשלום, והוא אדוני אבותיך, אשר הקריבו לו קרבנות כל ימי חייהם, ואף אתה עבד אמוֹן – אתה. אם תאמר ‚אעשה כדבר אמוֹן ומלאתי אחר פקודתו' היה תהייה והצלח תצליח ושלו תשלו, וראית אך טוב בכל גבולך ובבני עמך. אל תחשוק באשר לאמוֹן־רע מלך־האלים, כי רק הארי יחשוק באשר לא לו³⁸⁰. אמור ותוּבא לי קסתי וכתבתי מכתב לנסובּאנבּד ותינת־אמוֹן – הראשים אשר נתן אמוֹן בצפון ארצו – והם ישלחו את כל אשר אכתוב עליו עליהם לאמור: ‚שלחוהו!', עד אשר אשוב גם אני מצרימה, ושלחתי לך את שארית מחיר העצים³⁸¹“.

והוא נתן את מכתבי ביד שליחו. וגם העמיס קורת… – אחת, קורה לראש (האנייה) – אחת. קורה לקצה אחורי (האנייה) – אחת, עם ארבע קורות מהוקצעות אחרות – שבע קורות בסך־הכול – לשלחן מצרימה. וירד שליחו מצרימה וישב אלי לחארו בחודש הראשון³⁸² ונסובּאנבּדד ותינת־אמוֹן שלחו זהב… שש המלך – חבילות עשר, בנות עשר אמות כל אחת ואחת; מגילות כתיבה – חמש מאות³⁸³; עורות פרים – חמש מאות; חבלים – חמש מאות; עדשים – שקים עשרים; דגים – מידות שלושים.

ולי שלחו בד – חבילות חמש, בנות חמש אמות כל אחת ואחת; עדשים – שק אחד; דגים – מידות חמש.

וישמח המלך, וירם שלוש מאות איש ושלוש מאות שורים אתם – ופקידים שם עליהם – לחטוב את העצים, ויחטבו כל החורף ובחודש הקציר השלישי סחבו את העצים אל שפת הים…

…וארד אל שפת הים, אל אשר הקורות מונחות שם, ואשא עיני וארא אניות אחת־עשרה באות מן הים, והנה לתאכּארא³⁸⁴ לאמור: „אסוֹר אותו ואת אניותיו לבלתי תתוֹ רדת מצרימה“.

ואשב לבכות, והנה סופר המלך יוצא אלי החוצה ויאמר אלי: „מה לך?“ ואומר אליו: „האינך רואה את הציפורים היורדות שנית מצרימה³⁸⁵? התבונן אליהן, הנה הן חוזרות אל היאור המקרר, ואני עד מתי נעזבתי פה? האינך רואה את הבאים לאסרני שנית?“ וילך ויאמר את הדברים האלה למלך.

ויבך המלך לשמע הדברים האלה ויתעצב אל לבו. וישלח אלי את סופרו שנית החוצה ויבא לי יין – מידות שתיים ואיל – אחד; וישלח לי גם את תינתנוּתי מזמרת מצרית אשר הייתה אתו לאמור: „שירי לו ואל תתני לדאגה שליטה בלבו“. והוא שלח אלי לאמור: „אכול ושתה ואל תתן לדאגה שליטה בלבך, ומחר תשמע את כל אשר אדבר“.

ויהי ממחרת… ויאמר אליהם: „לא אוכל לאסור את שליח אמוֹן בתוך ארצי, הניחו לי ואשלחנו ואתם תרדפו אחריו לאסרו³⁸⁶“.

ויטען את כל אשר לי וישלחני משפת הים³⁸⁷ והרוח נשאתני ותשליכני אל ארץ איראסא³⁸⁸ ואנשי העיר יצאו עלי להרגני ויסחבוני אל אשר התיבא³⁸⁹, מלכת העיר שם;…

…ותקרא לאנשים לבלתי תתם עשות זאת, ולי אמרה: „לך שכב³⁹⁰…“.

נושאים ושאלות

1. התנאים הגיאוגרפיים של סוריה (וארץ־ישראל) והשפעתם על התפתחותן ההיסטורית.

2. מה תרם גילויה של אוּגרית להכרת התרבות הכנענית העתיקה?

3. עמוד על הדמיון בין השירה הכנענית מאוּגרית והשירה המקראית, היעזר במקורות 31, 32.

4. התפקיד הכלכלי והתרבותי שמילאו הפיניקים בארצות הים התיכון, היעזר במקורות 30–29.

5. במה השפיע שלטון החיקסוֹס במצרים על המדיניות הצבאית של פרעוני השושלת הי"ח?

6. מהו הרקע להקמתה של האימפריה המצרית בימי השושלת הי"ח?

7. עמוד על הקשר בין השינויים הכלכליים, החברתיים והאירגוניים בימי השושלת הי"ח לבין התעצמותה הצבאית של מצרים, היעזר במקור 34.

8. תאר את תחוּתימס כמנהיג וכמצביא, היעזר במקורות 33.

9. המהפכה הדתית בימי אַחנאתוֹן – גורמיה ותוצאותיה.

10. משמעותה הדתית והחברתית של מהפכת אַחנאתוֹן.

11. האם אפשר לקרוא למהפכה הדתית של אַחנאתוֹן בשם מוֹנוֹתיאיזם?

12. מהי התמונה המדינית המשתקפת מתעודות אל־עמרנה? היעזר במקורות 36–45.

13. מי הם החבּירוּ ומה ידוע לך על הזיקה בינם לבין העברים?

14. תאר את מקורות עצמתה וגורמי חולשתה של האימפריה החתית.

15. השוה את ספר החוקים החתי לחוקי חמוּרבּי, היעזר במקורות 13–20 ו־28.

16. באיזו מידה מתאים תיאור „מלחמתו של רעמסס ה־II על־יד קדש“ במקורות 46, למציאות. מה תוכל להסיק מכך על דרך הכתיבה של סופרי המלך?

17. הגורמים הכלכליים, החברתיים והצבאיים לירידתה של מצרים בסוף האלף השני לפסה"נ.

18. תנודות העמים במזרח הקדום בסוף האלף השני והשפעתן על המצב המדיני.

19. מדוע נחשבת המאה הי"ב לפרשת־דרכים היסטורית בתולדות המזרח הקדום?

ספרים לעיון נוסף

1. י. אהרוני, ארץ־ישראל בתקופת המקרא, גיאוגרפיה היסטורית – הוצאת מוסד ביאליק, חלק שלישי, פרקים א’–ב'.

2. ו.פ. אוֹלבּרייט, מתקופת האבן ועד הנצרות – הוצאת אחיאסף, פרקים ג’–ד'.

3. אנציקלופדיה מקראית – הוצאת מוסד ביאליק, ערכים: אוּגרית, אלפבּית, אסיה הקטנה, ארם, גבל, חבּירוּ, חוֹרי, חת, כנען.

4. א. בּירם, דברי ימי ישראל בזמן המקרא במסגרת תולדות המזרח הקדום – הוצאת בית הספר הריאלי בחיפה, ספר א': פרק א' סעיפים 2–3, פרק ג' סעיף 3, פרק ד' סעיף 1.

5. ע בן־דוֹר, המסחר בין ארץ־ישראל ומצרים בתקופה הכנענית, בתוך קובץ „המסחר, התעשייה והמלאכה בא"י בימי קדם“, בעריכת ש. ייבין, ספרייה לידיעת א"י – הוצאת מוסד ביאליק.

6. ה. ברסטד, דברי ימי מצרים – הוצאת ש. פרידמן, ספר חמישי–שביעי.

7. ח.א. גינזברג, כתבי אוּגרית – הוצאת מוסד ביאליק, מבוא.

8. מ. גרינברג, לחקר בעית החבּירוּ – תרבּיץ, כרך כ"ד (תשט"ו), חוברת ד'.

9. י.מ. גרינץ, מבחר הספרות המצרית העתיקה – הוצאת דביר, פרקים: סיפורים מימי הממלכה החדשה, שירי תהילה לאלים מימי הממלכה החדשה.

10. ש. ייבין, ספר הזכרונות אשר לתחוּתימס ה־III – קובץ החברה לחקירת א"י, תרצ"ה.

11. ש. ייבין, הקרב על־יד מגידו – ספר יש"י אַדלר, תש"ו.

12. ש. ייבין, מסע ון־אמוֹן – הוצאת אמנות, מגילה 86.

13. ל.א. מאיר, ספר החוקים החתי – „המשפט“, קובץ א', תרפ"ז.

14. ב. מזר, ארץ כנען ערב תקופת האבות, „ארץ ישראל“ (מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה), כרך ג' – הוצאת החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, תשי"ד.

15. א. מלמט, כּוּשן רשעתיים והרקע ההיסטורי של זמנו, „ארץ ישראל“ (מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה), כרך ג' – הוצאת החברה לחקירת א"י ועתיקותיה, תשי"ד.

16. נ. סלוּשץ, אוצר הכתובות הפיניקיות – הוצאת דביר.

17. מ.ד. קאסוּטוֹ, האלה ענת – הוצאת מוסד ביאליק.

18. ו.ג צ’יילד, מה נתרחש בהיסטוריה – הוצאת ספריית הפועלים, פרק ח'.

19. ג' קונטנוּ, התרבות הפיניקית – הוצאת כתבים.

20. פ. קוֹרנגרין, חוקי המזרח הקדמון – הוצאת „יבנה“.

פרק ה': אשוּר

§ 46. אַשׁוּר העתיקה.

ארץ אשוּר משתרעת לאורך השפה המזרחית של נהר חידקל, מהרי ארמניה בצפון ועד נהר זַבּ התחתון בדרום³⁹¹. גם רצועת האדמה לאורך השפה המערבית של החידקל הייתה מיושבת. אדמת אשוּר פורייה בזכות גשמי החורף המרובים פה בכמותם מן הגשמים בבבל, ובזכות הנהרות והנחלים הרבים החוצים את הארץ; אף־על־פי־כן אין היא יכולה להתחרות בעושרה הטבעי בארצות בבל או מצרים. בדומה לבבל, ושלא כמצרים, חסרה אשוּר גבולות טבעיים שיגנו עליה מפלישות של עמים נודדים. אשוּר הייתה פּרוּזה להתקפות עמי ההרים מצפון וממזרח, ומראשית התפתחותה הרגישה בצורך הגן על גבולותיה. הדאגה התמידית הזאת להגנה הפכה את אשוּר למדינה צבאית. בין כל ממלכות המזרח הייתה אשוּר היחידה שהתמכרה בכל לבה למלחמה.

בסוף האלף השלישי לפסה"נ הייתה אשוּר בידי המלכים השוּמרים מאוּר (ראה § 26). אולם תושבי הארץ היו האשוּרים, עם שמי, שהיה קרוב בלשונו, בדתו ובמנהגיו לבבלים.

את רוב קנייניה התרבותיים – הכתב, הספרוּת והמדע – קיבלה אשוּר מבבל. בראשית האלף השני נוסדה באשוּר ממלכה חזקה שמלכיה היו אמוֹרים, והמפורסם שבהם שַׁמְשִׁי־אַדַד ה־I (בערך 1800 לפסה"נ), הגיע בכיבושיו עד לים התיכון ואף שלט זמן־מה על בבל. אחרי מות שמשי־אדד ירדה אשוּר האמוֹרית כליל ולא חזרה לגדולתה לפני המאה הי"ד. המכתבים באל־עמרנה (§ 42) מעידים, כי במאה הי"ד היה לאשוּר מלך משלה שקרא לעצמו „המלך הגדול“ ועמד במשא־ומתן עם מלכי מצרים. שליחי אשוּר התייצבו לפני פרעה, דבר שהרגיז מאוד את מלך בבל. במאה הי"ד והי"ג נלחמו מלכי אשוּר ומיתני, בעשותם יד אחת עם החתים והצליחו במשותף להכחידה. אחד מגדולי המלכים באשוּר באותה תקופה היה תוּכּוּלתי־נינוּרתה ה־I (1240 לפסה"נ), שלחם במלכי הכּשים בבבל והביא את מלך בבל השבוי לאשוּר. תוּכּוּלתי־נינוּרתה ייסד בירה חדשה, בנוסף על הבירה העתיקה אשוּר, וקראה על שמו. הוא ישב בה זמן קצר ונהרג בידי בניו. בכתובותיו מכנה את עצמו תוּכּוּלתי־נינוּרתה בתוארים: „מלך העולם, מלך אשוּר, המלך האדיר, מלך ארבע כנפות הארץ“. אחרי מותו של תוּכּוּלתי־נינוּרתה פרצו סכסוכי חצר באשוּר, והשלטון נחלש עד ימיו של תִגְלַת־פִּלְאֶסֶר ה־I (1115–1077 לפסה"נ). מלחמות רבות נלחמה אשוּר בימי מלך זה, שהיה אחד ממלכיה הגדולים. בשש שנות מלכותו הראשונות כבש ארצות רבות מצפון ומצפון־מערב לאשוּר. הוא עלה על תושבי אַרמניה וניצח 23 נסיכים שכרתו נגדו ברית. בהמשך מלכותו אולץ תגלת־פּלאסר להילחם בשבטי הארמים שפשטו באותם הימים על גבולות אשוּר ממערב. הארמים התנחלו זמן קצר לפניו בסוריה וייסדו ממלכות עד לגבולה של אשוּר, לאורך הפּרת התיכון ויובליו. במלחמותיו בארמים עבר תגלת־פּלאסר את הפּרת בראש צבאותיו 28 פעמים ורדף את הארמים עד תדמוֹר במדבר³⁹². באחד ממסעותיו הוא הגיע עד העיר אַרוד שבים התיכון³⁹³. בימיו יצא שם אשוּר בארצות ואף מלך מצרים חלק כבוד לתגלת־פּלאסר ושלח לו למתנה את החיות המצריות שלא היו מצויות בארצות אחרות: את התנין ואת סוס־היאור. תגלת־פּלאסר נלחם במלך בבל וניצחו. מלחמות רבות אלה, ובעיקר לחצם של הארמים, דלדלו את כוחה של אשוּר שירדה מגדולתה אחרי מותו של תגלת־פּלאסר ולא התאוששה עד למאה הי' לפסה"נ.

§ 47. עמי המזרח בתחילת האלף הראשון.

המצב הבין־לאומי בתחילת האלף הראשון שונה הרבה מן המצב באלף השני. הממלכות החזקות: מצרים, בבל והחתים ששלטו במזרח באלף השני התמוטטו באלף הראשון, את מקומן תפסו המדינות הקטנות שהשתמשו בחורבן שכנותיהן האדירות כדי לחזק את עמדתן. אחת הממלכות האלה הייתה גם ממלכת ישראל, שנוסדה על־ידי שאול ודויד והגיעה למרום שיאה בימי שלמה (במאה העשירית). דויד ושלמה הקימו ממלכה גדולה שמשלה מבקעת הלבנון ועד נחל מצרים. גם המדינות הקטנות בעבר הירדן היו משועבדות לישראל. מלכי ישראל הצליחו לשבור את כוחם הצבאי של הפלשתים, אחד מ„עמי־הים“ שהשתתפו בהתנפלויות על מצרים בתחילת המאה הי"ב והתנחלו לאורך חופה הדרומי של ארץ־ישראל. תנודות העמים בסוריה ובארץ־ישראל פגעו גם בכמה מערי־החוף הגדולות של כנען ואחדות מהן אף נהרסו כליל (כגון אוּגרית), אולם במאה העשירית מתחדש כוחן של הערים העתיקות צוֹר וצידון³⁹⁴, אשר גדלו ועשו עושר במסחר הים, שהגיע לפריחתו בימים ההם. יחסים טובים שררו בין מלכי צור וצידון ובין מלכי ישראל, וחירם מלך צור כרת ברית עם שלמה ושלח אליו ארזי לבנון לבניין בית־המקדש בירושלים, כמסופר בתנ"ך (מלכים א', ה', ט"ו ואילך).

גם בארצות המזרח האחרות הופיעו מתחילת המאה הי"ב עמים חדשים. לאסיה הקטנה נכנסו הפְריגים והתיישבו במרכז הארץ; הם תפסו את המקומות שהיו לפני־כן בידי החתים. העם החתי התבולל בתושבים החדשים; לעומת זאת נוסדו בצפונה של סוריה נסיכויות חתיות חדשות („ניאוֹ־חתיוֹת“), והחשובות ביניהן כַּרְכְּמִישׁ וְחַמָת³⁹⁵. מאבק קשה נטוש היה ביניהן לבין הממלכות הארמיות שנוסדו באותם הימים בסוריה. החשובה בממלכות אלה הייתה ארם־צוֹבא ולאחר מכן ארם־דמשׂק. בזמן ההוא הופיע ענף ארמי אחר גם הוא בבבל, וכאן נקרא בשם כַּשְׂדִים. ברבות הימים החלישו הכּשׂדים את בבל בהתקפותיהם עד שהעיר נכנעה לפניהם והשלטון עבר לידיהם. הכּשׂדים סיגלו לעצמם את התרבות הבבלית, אבל לא ויתרו על לשון דיבורם. לימים, כבר בזמנה של האימפריה האשוּרית, התפשטה הלשון הארמית על פני כל המזרח עד שתפסה את מקום הבבלית והייתה ללשון השלטת בסוריה ובארם־נהריים. הלשון הארמית משלה במזרח במשך 1,500 שנה עד כיבוש המזרח על־ידי הערבים.

השפעת הארמים לא הגיעה עד הרי אַרמניה; פה ישבו בני אֲרָרָט (באשוּרית: אוּרַרטוּ)³⁹⁶, שתרבותם התפתחה בהשפעת החתים והאשוּרים. עם זה היה ידוע בעולם העתיק כעם לוחם ויוצר תרבות חומרית גבוהה למדי; הם היו מהנדסים טובים, כוננו בניינים חזקים בין הסלעים, ובייחוד הצליחו בחפירת בריכות ותעלות להבאת מים מרחוק, דבר קשה מאוד בארץ הררית. ממלכת אררט הייתה עשירה במתכת, ותושביה ידעו לעשות דברי אמנות מנחושת ומבּרונזה. ממלכה זו הייתה האויב החזק ביותר של אשוּר מתחילת קיומה, ומלחמה הייתה נטושה ביניהם עד לחורבנה של ממלכת אררט בידי שבטי הקימרים והסקיתים במאה השישית לפסה"נ.

§ 48. ייסוד האימפריה האשוּרית.

במאה התשיעית מתחילה תקופה חדשה בתולדות אשוּר. אשוּר הייתה מוקפת מכל צד אויבים והמלחמות בהם פיתחו באשוּרים את כישרון הלחימה ואת הנטיות הצבאיות. הממלכות החדשות של הארמים (ארם־צובה ודמשק) וממלכת החתים בכּרכּמיש סגרו בפני האשוּרים את הדרך המסחרית לחופי הים התיכון. בצפון הייתה סכנה נשקפת תמיד מבני אררט. לאחר שנתחזקה אשוּר שוב במאה ה־י' לפסה"נ החלו מלכיה לצאת למסעות מלחמה על סוריה, כדי לשדוד את עריה העשירות. הראשון ששיוה לאשוּר דמות של ממלכה אימפריאליסטית היה אשוּרנצירפּל ה־II (884–859).

הוא חיזק את המשמעת בצבא, הוסיף על צבא הרגלים את חיל הפרשים מבעלי־הברית, פיתח וחיזק את חיל־הרכב והגדיל את מספר מכונות־המלחמה, שבני אשוּר היו הראשונים שהשתמשו בהן בשימם מצור על ערים בצורות.

אשוּרנצירפּל התפרסם באכזריותו. מלכי אשוּר בכלל לא ידעו רחמים כלפי אויביהם, אך אשוּרנצירפּל עלה על כולם. הוא שרף ערים על תושביהן, קיצץ את ידי השבויים, חתך את אַפּיהם ואת אוזניהם וניקר את עיניהם³⁹⁷. קשה להחליט, אם באמת היו האשוּרים רעים ואכזריים משאר העמים, או שזכו לשם רע מאחר שלא בושו לספר על מעשיהם בגלוי ולחוֹרתם על אבן, זכר לדורות. אם כה ואם כה, דבר ברור הוא, כי האימפריה האשוּרית נוסדה בדם ובאש. אשוּרנצירפּל נלחם בשבטים ארמיים על גבול ארם־נהריים ולאחר שהכניע את כולם תחתיו פנה אל הים התיכון. מלך החתים בכּרכּמיש נכנע לפניו, וכך עשו גם שאר הנסיכים הקטנים. בלבנון הקים המלך מבצר לשמור על דרכי המסחר; ערי־החוף, ביניהן צוֹר, צידון וגבל³⁹⁸, העלו מס למלך – כסף וזהב ורקמה, נחושת וברונזה וארזי הלבנון³⁹⁹. באוצרות השדודים השתמש אשוּרנצירפּל לפאר את בירתו החדשה שקבע על שפת החידקל, היא כֶּלח⁴⁰⁰ (בימינו תל־חרבות הנקרא נמרוּד). בכּלח הושיב אלפי גולים שהוגלו אליה מן הממלכות הארמיות. שיטת ההגליה התפתחה ביותר בימי יורשיו והיא מסימניה המובהקים של השיטה האימפריאליסטית האשוּרית.

בעקבות אשוּרנצירפּל הלך בנו שַׁלְמַנְאֶסֶר ה־III. הוא החליט להשלים את כיבוש סוריה. בראשית מלכותו כבש את ממלכת בית־עדן (השוה עמוס א', ה') ועשאה לפחוה (נציבוּת) אשוּרית. חדירה אשוּרית זו אל לבה של סוריה איחדה את המדינות החשובות בסוריה הדרומית, ארץ־ישראל ופיניקיה לברית צבאית נגד אשוּר. ברית זו מנתה שנים־עשר מלכים שבראשם ניצב בן־הדד (הדדעזר) מלך דמשק (מלכים א', כ', א') ולידו מלך חמת ואַחאב מלך ישראל. מול פני הסכנה האשוּרית נשכחה האיבה המסורתית שבין ישראל וארם והאויבים מאתמול נעשו לשעה בעלי־ברית. אַחאב הביא לברית זו 2,000 מרכבות, יותר מכל בעל־ברית אחר. בין שאר המשתתפים כדאי לציין את מלך הערבים, שכן זוהי הפעם הראשונה שהערבים מוזכרים בהיסטוריה. על־יד קַרְקַר⁴⁰¹ על נהר אוֹרוֹנטס צפונה לחמת נפגשו הצבאות (853). אחרי הקרב הוכרח שלמנאסר לחזור לאשוּר, מה שמעיד כי לא הצליח במלחמה, אף כי בתאור הרשמי שחקק על אבן הוא מספר על ניצחון⁴⁰². אולם ברית המלכים בסוריה לא הייתה חזקה. אחאב עלה על בן־הדד למלחמה ונפל בקרב (מלכים א', פרק כ"ב) וגם בן־הדד נפל קרבן למהפכה בחצר דמשק; ואשר למלכי פיניקיה, הרי דעתם הייתה נתונה יותר למסחרם מאשר למעמדם המדיני ונוח היה להם להעלות מס כבד לאשוּר ולא להילחם. לכן הצליח שלמנאסר בשנת 18 למלכותו (841) להכות את דמשק ולשעבד חלק מסוריה. וגם יהוּא מלך ישראל (מלכים ב', ט') העלה לו מס והכיר בשלטונו.

§ 49. האימפריה האשוּרית בפריחתה.

אחרי מות שלמנאסר פרצו מהומות באשוּר שהתישו את כוח הממלכה לזמן רב. מלבד זה התחזקה אררט, תקפה את אשוּר והשתלטה על דרום אנטוֹליה, והשפעתה הגיעה עד לצפון סוריה. בקושי רב עלה בידי מלכי אשוּר להגן על גבולות הממלכה בצפון. זמן חולשתה של אשוּר נמשך כמאה שנה (עד אמצע המאה השמינית) ורק בימי המלך תגלת־פּלאסר ה־III יוצאת אשוּר שוב לדרך הכיבושים. תגלת־פּלאסר ה־III (745–727) היה החשוב ביותר במרחיבי גבולה של אשוּר. אף־על־פי שהיה ממשפחת המלוכה, לא היה יוֹרשה החוקי. כתר המלכות נפל בידיו לרגל מהפכה בחצר. בימיו שבה אשוּר לתוֹקפּה כבראשונה. הוא היכה את מלך אררט ודחק את רגליו מצפון סוריה. תוך שנים מעטות כבש תגלת־פּלאסר את רוב סוריה והגיע עד לגבולה של מצרים. תגלת־פּלאסר עשה מלחמות רבות: הוא נלחם ברצין מלך ארם (דמשק)⁴⁰³ ושם קץ לממלכה זו, שהייתה הראשית בממלכות סוריה. הוא היכה גם את פֶּקַח בן־רְמַלְיָהוּ, בעל־בריתו של רצין (השוה ישעיה ז', א' ואילך), וקרע מעליו את רוב מלכותו – את הגלעד ואת הגליל (מלכים ב', ט"ו, כ"ט). את כל הארצות שכבש צירף לממלכת אשוּר ושם עליהם פַּחוֹת (נציבים), הרבה מתושביהם הגלה והביא תחתיהם חדשים. כל ערי החוף הפיניקיות וכל ערי פּלשת נכנעו לפניו. הדרך המסחרית הראשית מאשוּר ועד למצרים הייתה כולה בידי אשוּר. גם באררט נלחם המלך והצליח, וכן בבבל. בבבל לא היה מלך בימיו; כיסא המלכות עבר מיד ליד. תגלת־פּלאסר ירד לבבל ו„אחז בידי בּל (מרדוּך)“ (§ 30), ובכך נעשה למלך האשוּרי, שמלך גם כמלך חוקי בבבל. בבבל נקרא שמו פּוּל (בשם פּוּל מוזכר הוא במלכים ב', ט"ו, י"ט). בתקופה זו לא היה לבבל ערך מדיני גדול, אבל הכול ראוּה כעיר קדושה ונהגו בה כבוד רב, ולכוהניה הייתה השפעה רבה על התפתחות העניינים באשוּר.

אחרי מות תגלת־פּלאֶסר עלה בנו שלמנאֶסר ה־V על כיסא המלכות; חמש שנים מלך על אשוּר ונהרג במהפכת החצר. הוא שם מצור על שומרון וכבשה אך לא הספיק להגלות את תושביה. זאת עשה רק המלך שבא אחריו, הוא סַרְגוֹן (722–705). גם סרגוֹן כתגלת־פּלאסר לא היה היורש החוקי אף כי היה מזרע המלוכה, ואת השלטון תפס בכוח הזרוע. סרגוֹן היה שר־צבא מנוסה וכל ימי חייו עברו במלחמה. כשעלה למלוכה פרץ מרד בכל סוריה ובארץ־ישראל וגם שומרון, שצבאות אשוּר עזבוה בעת המהומות עם עליית סרגוֹן למלוכה, הצטרפה למרד זה. סרגוֹן ענש קשה את עמי סוריה שהעזו למרוד בו וצירף מחדש את כל הארצות שמרדו באימפריה האשוּרית. במלחמה זו (720 לפסה"נ) נפלה שוב שומרון⁴⁰⁴ ורבים מבני עשרת השבטים הוגלו אשוּרה, ואילו אל שומרון הוגלו בני עמים שונים (בבלים, ארמים ערבים). בייחוד התפרסם סרגוֹן בכיבושיו בארץ אררט ההררית. הוא החריב ושדד את כל הארץ, כבש ערים חשובות ועשירות והביא שלל רב לאשוּר. הוא התערב גם בענייני בבל הפנימיים. בבבל תפס את רסן השלטון נסיך כּשׂדי מְראדַך בַּלְאֲדָן (עיין ישעיה ל"ט). סרגוֹן גירשו מבבל ו„אחז ביד מרדוּך“ במקומו. הוא נדב כסף וזהב למקדשי בבל ועשה את הכוהנים לבעלי־בריתו הנאמנים. בכלל נהג סרגוֹן כבוד רב בבבל ובכוהניה ונתון היה מאוד להשפעתה של תרבות בבל. בעיקר התפרסם סרגוֹן בכך שהעביר את מרכז המדינה מן העיר כּלח (היום נמרוּד) לעיר־בירה חדשה אשר ייסד וקראה על שמו דוּר־שַׁרוּכִּין, ז"א „מצודת סרגוֹן“ (כעת חוֹרסַבַּד). ארמון המלך היה בנוי לתפארת והכיל בתוכו כשמונים חדרים ו־14 חצרות פנימיות. כותלי הארמון היו מקושטים בציורים ובתבליטים מעשי ידי אמן.

אולם ארמון זה לא שימש זמן רב כמרכז למדינה: בנו של סרגוֹן, סנחריב (705–681), העביר את הבירה לנינוה⁴⁰⁵, עיר אשוּרית שלא מילאה לפני־כן תפקיד חשוב בחיי הממלכה. סנחריב בנה בנינוה ארמון כביר, נטע גן נהדר וריכז בבירתו החדשה את כל ענייני השלטון. סנחריב, שלא כאביו, לא נהג כבוד בכוהני בבל ואף השתדל להמעיט את השפעתם בארץ. בראשית מלכותו נלחם בברית־אויבים גדולה: מרוֹדאך־בּלאדן חזר לבבל והמליך עצמו בה. ואילו במערב מרדה בו ברית מלכים שבראשה עמד חזקיהו מלך יהודה. לברית זו השתייכו צוֹר, אשקלון ועקרון⁴⁰⁶. ברית זו נתמכה באופן פעיל על־ידי מלכי מצרים מן השושלת הנוּבּית (הכּוּשית). סנחריב עלה קודם על בבל. אחר כך פנה מערבה. צוֹר נכנעה לפניו ומלכה ברח לקפריסין. בקרבת צוֹר קיבל סנחריב את כניעתם של מלכי פיניקיה, ומלכי מוֹאָב, עמוֹן, אדוֹם ואַשדוֹד, משם פנה לפלשת וליהודה. הוא כבש את יפו וסביבותיה (בני־ברק, אָזוֹר ובית־דָגָן) ושם מצור על עקרוֹן. אך מלך מצרים יצא לעזור לבעלי־בריתו המורדים ובקרבת אֶלְתְּקֵה (סמוך לעקרוֹן)⁴⁰⁷ ניטש הקרב, אולם שני הצדדים לא זכו בו. מלך מצרים חזר לארצו, ואילו סנחריב כבש את עקרוֹן ופנה נגד יהודה. הוא כבש את ערי יהודה המבוצרות ובתוכן לכיש ואף עלה על ירושלים, אך לא לכד את העיר. חזקיהוּ נכנע לפני סנחריב והעלה לו מס כבד⁴⁰⁸ (השוה מלכים ב', י"ח, י"ד, ט"ז) וסנחריב שב לאשוּר. יש סוברים שפרצה מגיפה קשה במחנה אשוּר והיא שהניעה אותו להניח ליהודה ולחזור לביתו (השוה מלכים ב', י"ט, ל"ה, ל"ו). עתה פנה סנחריב לדכא מרידות חדשות שפרצו בבבל. המלחמות בבבל נמשכו שנים אחדות ובסופן (689 לפסה"נ) ענש סנחריב את העיר בבל עונש קשה ואכזרי מאין כמוהו: הוא הרס אותה כליל, החריב את מקדישה, שיבּר את פסלי האלים, פרץ את הסכרים והיטה על העיר תעלות המים⁴⁰⁹. מעשה אכזרי זה הדהים את בני דורו: בבל הייתה מרכז תרבותי עתיק, עיר קדושה, ואשוּר עצמה קיבלה תורה מבבל מבחינה תרבותית ודתית; הריסת העיר הייתה לא מעשה אכזריות בלבד, אלא גם זלזול בכבוד האלים. אמנם חורבן בבל נמשך זמן לא רב; אֵסַר־חַדוֹן, בנו של סנחריב, שב והקים את העיר בראשית מלכותו. אכזריותו של סנחריב ויחסו הרע אל כוהני בבל הקימו לו אויבים רבים מבית, והוא נפל בחרב בניו שהתנקשו בחייו (מלכים ב', י"ט, ל"ז).

§ 50. אֵסַר־חַדוֹן וכיבוש מצרים.

בימי אַסר־חדוֹן (681–669) הגיע כוחה של אשוּר למרום שיאו. המלך הנאמן לאלים שב ובנה את בבל והתפייס עם כוהניה. כשמרדה בו העיר צידוֹן עלה עליה המלך והרסה ובנה לידה עיר אשוּרית חדשה. באותה שעה התייצבו לפניו 22 מלכי סוריה וקפריסין וקיבלו עליהם את עול שלטונו העליון. האימפריה האשוּרית השתרעה עתה מן המפרץ הפרסי ועד קיליקיה באסיה הקטנה ומגבולות אררט ועד נחל מצרים⁴¹⁰. אסר־חדוֹן החליט לספח גם את מצרים לממלכתו. החלטה זו באה לא מתוך תאוה מופרזת לכיבושים, אלא מתוך הבנת המצב הפוליטי. במשך 400 שנה, בערך, לא קמו במצרים מלכים חזקים; ארץ הפרעונים התפוררה למחוזות רבים ובראש כל מחוז עמד נסיך מקומי, חסר כוח והשפעה בעולם הפוליטי (§ 45). נסיכים אלה לא היו סכנה לאשוּר. אולם בימי סנחריב נשתנה המצב. על גבולה הדרומי של מצרים קמה ממלכה חדשה, היא ממלכת הכּוּשים נוּבּיה (כיום סוּדאן). בימי הפרעונים מן השושלת הי"ח והי"ט הייתה נוּבּיה כפופה למצרים. פקידים מצרים משלו בארץ, ותושבי נוּבּיה סיגלו לעצמם את יסודות התרבות המצרית. אולם בימי ירידת מצרים קמו בנוּבּיה מלכים משלה, ובימי סנחריב עלו על מצרים לכובשה. הנסיכים במחוזות לא יכלו להגן על הארץ, ומצרים נפלה בידי הכּוּשים. מלך נוּבּיה שם בראשו את כתר מלכות מצרים ופתח בשושלת חדשה של הפרעונים (השושלת הכ"ה). המלכים החדשים חזרו למסורת הצבאית של תקופת תחוּתימֶס ה־III ורעמסס ה־II ונשאו עיניהם לכיבוש סוריה. בימי סנחריב התערבה מצרים בענייני סוריה ושלחה לקראתו את צבאותיה. אחרי מותו של סנחריב עלה על כיסא המלכות במצרים מלך נוּבּי רב פעלים הוא תִרְהָקָה (בלשון הנוּבּית: תַהַרְקָה). הוא צפה וראה את המלחמה באשוּר העתידה לבוא וכרת ברית עם מלכי סוריה. כך התנגשו השאיפות האימפריאליסטיות של שתי ממלכות גדולות, ומקום הפגישה היה – ארץ־ישראל. בתחילה הייתה יד המצרים על העליונה, אך לאחר שנים אחדות (672 לפסה"נ) עלה אסר־חדוֹן על מצרים ותרהקה ניגף לפניו וברח לנוֹא־אמוֹן. מלך אשוּר נכנס למצרים ולכד את מוֹף. מצרים צורפה לאימפריה האשוּרית⁴¹¹; השלטון נמסר לפקידי אשוּר ואלה משלו במצרים בכוח הזרוע. המצרים לא השלימו עם מצב כזה, ומייד לאחר שעזב אסר־חדוֹן את מצרים פרצו מרידות בארץ. אסר־חדוֹן מיהר למצרים לדכא את המרידות, אך בדרך מת. התפקיד לעשות שפטים במצרים נפל בחלקו של המלך החדש אשוּרְבַּנִפַּל. הצבא האשוּרי לכד את מצרים שנית והגיע עד נוֹא־אמוֹן. העיר הגדולה נפלה בידי המנצחים בלא קושי; האשוּרים שדדו את העיר ונשאו את שללם לאשוּר⁴¹². מפלת נוֹא־אמוֹן הדהימה את העולם לא פחות מהריסת בבל בימי סנחריב: נוֹא־אמוֹן אף היא הייתה עיר קדושה, מרכז תרבותי עתיק ועיר עשירה להפליא. הנביא נחום ביהודה הזכיר את מפלתה בהינבאוֹ על עתידה הקרוב של נינוה: „גם היא לגוֹלה הלכה בשבי, גם עוֹלליה ירוּטשו בראש חוּצוֹת ועל נכבדיה יַדוּ גורל וכל גדוליה רוּתקו בזיקים“ (נחום ג', י'). העונש הקשה הכניע את רוח המורדים והשליט סדר ושקט במצרים. תרהקה ברח לארץ כּוּשׁ ונסיכי הדלתה שלחו צירים למלך אשוּר וקיבלו עליהם את מרותו. כ־18 שנים שלטה אשור במצרים, מכיבושה הראשון על־ידי אסר־חדוֹן.

§ 51. אירגונה הפנימי של האימפריה האשוּרית.

כל כוחה של אשוּר היה בכיבושיה והארץ הכילה בתוכה עמים שונים לרוב. השאיפה האימפריאליסטית, המשמשת סימן מובהק לכל ממלכה מזרחית גדולה, התגשמה באשוּר בצורתה הברורה ביותר. שטחי הארצות שנכבשו על־ידי אשוּר היו גדולים ורחבים הרבה משטח ארץ אשוּר עצמה. המלחמות הממושכות שיוו לאשוּר צורה של מחנה מזוין. המעמד החשוב ביותר במדינה היה הצבא. מדי שנה בשנה גייסו פקידי המלך את עובדי האדמה לעבודת הצבא, וכאשר לא הספיק מספר עובדי האדמה גויסו גם עבדים. חלק חשוב מצבא אשוּר היה מורכב מחיילים שגויסו מקרב העמים הנכבשים. כך, למשל, גייס סרגוֹן חיילים משומרון לאחר נפילתה. בני־אדם הלכו ברצון לעבוד בצבא: כל היוצא למלחמה הובטח לו חלק בביזת האויב. המלכים שקדו על אירגונו הפנימי של הצבא, הם חילקוהו לגדודים לפי טיב הנשק (קַשָתים, זורקי חניתות, פרשים) והקפידו על המשמעת בצבא. ואמנם, המשמעת האשוּרית והאירגון המיוחד של הצבא נודעו לשם בקרב עמי המזרח. האשוּרים היו גם הראשונים שהתחילו להשתמש במכונות מצור לשם כיבוש עיר בצורה; מהם למדו אחר־כך אנשי קרתגו ומקרתגו היונים בסיציליה והרומיים. בארצות הנכבשות משלה אשוּר בעזרת פקידיה הרבים. בראשית האימפריה הניחו מלכי אשוּר למלכים הקטנים לשלוט איש בארצו ובלבד שייכנעו לפניהם ויעלו להם מס. אולם ברבות הימים הכירו לדעת כי המדינה תרויח יותר מן הכיבושים אם הממלכות הקטנות תתבטלנה והארצות הנכבשות תעמודנה תחת השגחתם הישירה של פקידי אשוּר. הארצות הנכבשות אורגנו מחדש ליחידות „מִנְהָליוֹת“ חדשות הן – הפַּחֲווֹת. המלכים ייסדו ערים חדשות בפּחווֹת, להיותן מרכזים לשלטון; הנהלת העניינים הייתה בידי הנציב האשוּרי, הוא הפֶּחָה. עם היישוב המשועבד נהגו מלכי אשוּר באכזריות רבה, כדרכם; הם נישלו עמים שלמים מאדמתם והעבירום למקום אחר, אם ראו צורך בכך, ובמקומם הביאו עמים אחרים מקצה הממלכה. כך היה גם גורלם של עשרת שבטי ישראל. אגב, המדיניות הזאת גרמה להתמזגות האומות השונות ולניצחון הלשון הארמית, שהתפשטה בימי ממשלת אשוּר על פני המזרח כולו.

בראש האימפריה עמד המלך, שהיה, בדרך כלל, שר־צבא מנוסה, והוא עצמו השתתף במערכה. המלך לא נחשב לאל, אבל בארצות הנכבשות נהגו האשוּרים להעמיד את פסלו בבתי־המקדש המקומיים וגם להקים מזבחות לכבודו. עוזרי המלך היו האצילים, אשר עמהם נמנו שרי־הצבא, הפקידים הגבוהים ובעלי אחוזות גדולות. המלך היה רגיל לחלק בין קרוביו נחלות אדמה במתנה, ועל־כן עלה וגדל באשוּר מעמד חשוב של אנשים עשירים אשר משלו בשטחי אדמה גדולים כבקניינם הפרטי. בעלי אחוזות היו גם הכוהנים, מעמד בעל ערך רב בארץ. ולהלכה נחשב המלך לכוהן הגדול לאֵל הראשי הוא האל אַשוּר. המלכים הכירו במעמדם המיוחד בממלכה, נתנו מתנות עשירות לבתי־המקדש ופיטרו את הכוהנים מן המיסים. תמורת הטובות האלה תמכו הכוהנים במדיניות האימפריאליסטית של המלכים. מעמד הסוחרים ובעלי־המלאכה התרכז בערים. באשוּר עצמה היו שלוש ערים גדולות – אשוּר, כּלח ונינוה וברבות הימים גם בבל וחָרן ערי־מסחר חשובות. האשוּרים עסקו במסחר כבר בזמנים הקדומים ביותר. בחפירות נתגלו מושבות אשוּריות בקפּדוֹקיה (אַסיה הקטנה) מן המאות הי"ט והי"ח לפסה"נ. האשוּרים הכניסו לקפּדוֹקיה בדים מתוצרת מסוֹפּוֹטמיה וסוריה תמורת מתכת שהוציאו לארצם; גם הלוו כסף ותבואה בריבית לתושבי המקום. אלף שנים לאחר מכן, בימי האימפריה האשוּרית, המשיכו מלכי אשוּר לשקוד על פריחת המסחר בכל קצוי האימפריה: „הרבּית רוֹכליך מכּוכבי השמים“, אמר הנביא נחום על נינוה. ערי אשוּר הגדולות התעצמו, המלכים שקדו על פריחתן, בנו בניינים מרובים בתוכן ולפעמים גם פיטרו את תושביהן מן המסים. האיכרים לא היו חופשיים, אף כי לא נחשבו לעבדים: הם ישבו כאריסים על אדמת העשירים, העלו לאדוניהם חלק מן היבול ואסור היה להם לעזוב את מקום מגוריהם. עובדי־האדמה נתנו במשך דורות את מיטב כוחם לעבודת הצבא ולכן נידלדלו עקב המלחמות התכופות, והמלכים הוכרחו להעביר לאשוּר עובדי־אדמה מארצות אחרות: זו הייתה אחת הסיבות לנישולם של העמים הנכבשים ביד אכזרית מאדמתם והעברתם לאשוּר או לארצות הקרובות לאשוּר. המעמד המדוכא ביותר היו העבדים. רובם היו שבויי מלחמה ומצבם היה קשה מאוד. טוב מזה היה מצבם של העבדים ילידי־בית או מקנת־כסף. הם ישבו בבתי אדוניהם ולעתים תכופות היו המפקחים על משק הבית או על עסקי המסחר. לעבדים כאלה הייתה הרשות לחיות חיי משפחה ואף לעסוק במסחר בעצמם.

§ 52. התרבות האשוּרית.

התרבות האשוּרית התפתחה כהמשך לתרבות הבבלית. האשוּרים נהגו כבוד רב במסורת הבבלית העתיקה. סופרי אשוּר העתיקו בשקידה את שירי בבל ואגדותיה, עיבדו אותם ואף הוסיפו עליהם. הלשון האשוּרית נבדלה אך במעט מן הבבלית. בבתי־הספר לסופרים למדו בעיקר את הניב הבבלי ולא את הניב האשוּרי, וכן למדו את הלשון השוּמרית, שחדלה זה כאלף שנה להיות לשון מדוברת. גם בין הדת הבבלית והאשוּרית לא היה הבדל: האשוּרים חלקו כבוד לאֵלי בבל, אבל הדגישו את ערכו המיוחד של אל המדינה, האל אשוּר. כך, למשל, ביצירה המפורסמת על בריאת העולם (§ 32) ייחסו האשוּרים לאל אשוּר את תפקידו של מרדוּך. האשוּרים קיבלו מבבל את המדע וגם את חכמת הניחוש והגדת העתידות, ופיתחו אותם מאוד. ענף אחד של הספרות ראוי להיחשב ליצירה מקורית של האשוּרים, ואלה הן רשימות פעולותיהם של המלכים (אנאלים); בכתובות אלה נהג המלך לתאר את פעולותיו ואת גבורותיו. רשימה כזו הייתה מחולקת לשלושה חלקים: א. תיאור המלך וגדולתו, ב. סיפור המלחמות, ג. תיאור הבניינים שנבנו על־ידי המלך. הרשימות הללו הן ניסיון לכתיבת דברי־הימים: יש בהן סדר כרוֹנוֹלוֹגי – המסעות מסופרים שנה אחר שנה, ניתנים מספרים של צבא האויב, של השבויים וכדומה, בנוסף תיאור חי של המלחמה. אמנם אין לבקש ברשימות אלה את האמת ההיסטורית המלאה: זהו תיאור רשמי שכונתו היא לקשור תהילות ותשבחות למלך. אם נתייחס באמונה למסופר ברשימות אלה הרי נתפלא לראות שהאשוּרים לא נחלו אפילו מפלה אחת במשך כל זמן קיומם! מספרי השבויים והחללים ממחנות האויבים אף הם מוגזמים בדרך כלל. אך עם כל החסרונות האלה משמשות כתובות המלכים מקור חשוב מאוד לחקר ההיסטוריה האשוּרית.

האמנוּת האשוּרית התפתחה אף היא כהמשך לאמנוּת הבבלית, אבל התלמידים עלו בכשרונם על מוריהם. בבנייה ידעו האשוּרים להקים בניינים גדולים מאוד בעל מאות חדרים, כגון ארמונו של סרגוֹן ב„דוּר־שרוּכּין“ או ארמונו של סנחריב בנינוה. הארמונות האלה עמדו על גבעות מלאכותיות גבוהות שהיו מעוטרות בגנים גדולים; גנים אלה נראו מרחוק כפורחים באויר (מכאן, אולי, האגדה היונית על הגנים התלויים באויר של המלכה האשוּרית סֶמִירָמִיס). האשוּרים ידעו את מלאכת הבנייה בעמודים, בקשתות ובכיפות; החדרים בפנים הבית היו מקושטים בציורים ותבליטים. החומר העיקרי לבניינים היו הלבנים (זה היה חומר הבנייה המצוי גם בבבל), אך הם השתמשו גם באבן. בפיסול הגיעו האשוּרים לדרגה גבוהה של אמנות במעשה התבליטים. בתיאור דמות אדם מורגשת, אמנם, חגיגיות יתירה, שבאה מתוך הצורך לתאר את ההוד הנשגב של המלכים. לעומת זאת היה האמן חופשי יותר בתיאור בעלי־חיים, והן הן התמונות היפות ביותר שנוצרו על ידי האשוּרים. מלכי אשוּר הרבו לעסוק בציד, בייחוד בציד אריות, ולכן שימש הציד נושא קבוע לאמנות. תיאור האריות במצבים שונים: אריה פצוע, אריה בורח, אריה מתנפל על המלך, היוה קישוט מקובל על כותלי הארמונות; אפשר לומר, כי תיאור האריה היה לסמל מובהק של האמנות האשורית.

נושא אחר, שמשך אליו את לב האמנים, היה פיסול שורים בעלי כנפיים ובעלי ראש־אדם–, יצורים משונים אלה נחשבו לסימן ברכה ופסלים ענקיים של שורים בעלי־כנפיים עמדו כמשמר במבוא לארמונו של סרגוֹן.

§ 53. אשוּרבַּנְפַּל וסופה של אשוּר.

בימי בנו של אסר־חדוֹן, אשוּרבַּנְפַּל (669–630 בקירוב), הגיעה תרבותה של אשוּר למרום שיאה.

המלך עצמו היה מלומד. הוא ציוה להכין העתקות יפות מכל יצירותיהם של הספרות הבבלית־האשוּרית ונתן אותן למשמרת בבית־הספרים בארמונו. שרידי הספרייה הזאת נמצאו בחפירות וממנה באו רוב היצירות הבבליות הידועות לנו כיום (למשל, אגדת גִלְגָמֶש). הסגנון והכתב של כתובות אשוּרבּנפּל בהירים ומלוטשים; גם האמנים יצרו בימיו את היצירות היפות ביותר באמנות האשוּרית. אולם בסוף ימי אשוּרבּנפּל דוקא מתחילה השקיעה הפוליטית של האימפריה האשוּרית. העם האשוּרי היה קטן מכדי לעמוד בפני אויביו ולהגן על האימפריה, שהייתה שנואה על כל העמים. כבר בימי אַסר־חדוֹן עלו אויבים חדשים ממזרח ומצפון; אלה היו העמים ההוֹדוּ־אירוֹפּיים: הקימרים (גֶמר בבראשית י' ב'), הסקיתים (אַשְכּוּזַה בכתבי היתדות, אשכּנז בבראשית י' ג'), והמדים (בני מדי)⁴¹³. הופעתם הכניסה מבוכה בקרב עמי המזרח; הקימרים הדפו את הפריגים באסיה הקטנה וגם מלכות אררט סבלה מהם. הסקיתים הדפו את הקימרים והתיישבו אחרי נדודים בהרי איראן ובמזרח אסיה הקטנה. המדים יסדו את ממלכתם ממזרח והשביתו את שלום אשוּר בהתקפותיהם. בזמן ההוא נוסדה ממלכה חדשה בחלקה המערבי של אסיה הקטנה ולוּד שמה (ביונית לידיה)⁴¹⁴. מלך לוּד עזר למצרים לפרוק מעליה את עול אשוּר, וכך נשמטה מידי אשוּר הפּחוה העשירה ביותר. אשוּרבּנפּל הבין שאין ביכולתו להילחם באויבים החדשים האלה; במקום מלחמות גלויות ניהל אתם משא־ומתן דיפלומטי וניסה להכניס ריב ומדון ביניהם. אבל גם אויביה הישנים של אשוּר לא חיבקו ידיים. נסיכי הכּשׂדים זרעו שנאה לאשוּר, וערי בבל שאפו להשתחרר מעוּלה. הבבלים הצליחו להסית את שַמַש־שוּם־אוּכּין מלך בבל – אחיו של אשוּרבּנפּל שמוּנה למלוך בבבל בידי אַסר־חדוֹן אביהם, כי ימרוד בשלטונו העליון של אשוּרבּנפּל. שמש־שוּם־אוּכּין כרת ברית עם מלך עילם ונעזר בשבטי הערבים והכּשׂדים. מלחמת אשוּרבּנפּל בבבל נמשכה ארבע שנים. בסופה נכבשה בבל ושמש־שוּם־אוּכּין שרף את עצמו בארמונו. לאחר מכן פנה אשוּרבּנפּל נגד עילם. הוא שדד את הארץ, כבש את שוּשן הבירה והרס אותה כליל⁴¹⁵. אך כל הנצחונות האלה לא יכלו להציל את אשוּר מחורבנה הקרוב. אחרי מותו של אשוּרבּנפּל תפס הנסיך הכּשׂדי נבוֹפִּלְאֶסֶר (נבּוּ־אַפַּל־אוּצוּר) את השלטון בבבל וכרת ברית עם מלך מדי לשם התנפלות משותפת על אשוּר. בני אשוּרבּנפּל, שישבו על כיסא המלכות בנינוה⁴¹⁶ לא יכלו לעמוד בפני ההתקפה הכפולה. לא הועילה לאשוּר אף עזרתה של מצרים שמאויבתה המסורתית נהפכה בשעת משבר זו לבעלת־בריתה. בשנת 614 נפלו הערים אשוּר וכּלח לפני המדים, ובשנת 612 נכנסו האויבים לנינוה והרסו את העיר עד היסוד; שתי שנים אחרי־כן נלכדה גם חרן, העיר הראשית במחציתה המערבית של ממלכת אשוּר, ומקום מושבו של המלך האשוּרי האחרון.

נפילת אשוּר עשתה רושם כביר בעולם; העמים שהתענו תחת ידה שמחו לאֵידה. דבריהם הנלהבים של נביאי יהודה עדות נאמנה הם, מה גדולה הייתה שנאת העמים המשועבדים לנינוה המושלת בגויים:

„הוֹי עִיר דָּמִים, כֻּלָּהּ כַּחַשׁ, פֶּרֶק מְלֵאָה,

לֹא יָמִישׁ טָרֶף. קוֹל שׁוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן, וְסוּס דֹּהֵר

וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה! פָּרָשׁ מַעֲלֶה וְלַהַב חֶרֶב וּבְרַק חֲנִית

וְרֹב חָלָל וְכֹבֶד פָּגֶר, וְאֵין קֵצֶה לַגְּוִיָּה… הִנְנִי אֵלַיִךְ

נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת… וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים

וְנִבַּלְתִּיךְ וְשַׂמְתִּיךְ כְּרֹאִי. וְהָיָה כָל רֹאַיִךְ ידּוֹד

מִמֵּךְ וְאָמַר: שָׁדְּדָה נִינְוֵה מִי יָנוּד לָהּ? מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ

מְנַחֲמִים לָךְ?“. (נחום ג', א', ה')

„וְיֵט יָדוֹ עַל צָפוֹן וִיאַבֵּד אֶת אַשּׁוּר וְיָשֵׂם

אֶת נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר. וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ

עֲדָרִים כָּל חַיְתוֹ־גוֹי גַּם קָאַת גַּם קִפֹּד בְּכַפְתֹּרֶיהָ

יָלִינוּ… זֹאת הָעִיר הָעַלִּיזָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה

בִּלְבָבָהּ: אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד! אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה, מַרְבֵּץ

לַחַיָּה, כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשְׁרֹק, יָנִיעַ יָדוֹ!

(צפניה ב', י"ג ואילך)

§ 54. השושלת הכ"ו במצרים (השושלת מסָאיס).

חולשתה של אשוּר בימי אשוּרבּנפּל וחורבנה אחרי מותו עוררו במצרים חיים חדשים. אחד מנסיכי הדלתה, פּסָמֵתִיך, נסיך עיר סאיס, תפס את השלטון וייסד את השושלת הכ"ו של הפרעונים. פּסמתיך היה מלך רב־פעלים ורב־כשרון. הוא חידש את כוחה ההרוס של מצרים, הכניע את הנסיכים ושם קץ לשאיפות המוגזמות של הכוהנים. את הצבא הקים מן השכירים, בייחוד מן היונים. ימי פסמתיך מסמנים את תקופת השיקום במצרים: המלך ביקש להשיב לתחייה את המסורת המצרית העתיקה, מתקופת הפרעונים הראשונים, בוני הפירמידות. בכל ערי מצרים תוקנו הבניינים העתיקים, הפירמידות והמקדשים. הכוהנים חזרו לצורות העתיקות ביותר של הדת והדגישו במיוחד את פולחן בעלי־החיים. גם בספרות ובאמנות הודגש הרצון ללכת בעקבות הדוגמות הגדולות של העבר. לאמנות המצרית הייתה זו תקופה של פריחה וכמה מהישגיה הגדולים ביותר של האמנות המצרים הושגו בתקופה זו. אבל ידם קצרה להחזיר את ההיסטוריה לראשיתה ולמחוק אלפיים שנה כאילו לא היו. דרישות הזמן החדש גברו בכל מקום על השאיפות לתחיית המסורת. דוקא בתקופה זו עזבו סופרי מצרים את הכתב הישן של ההיירוֹגליפים והתקינו במשרדי המדינה את הכתב הפשוט, שהיונים קראו לו „הכּתב הדמוֹטי“, ז"א עממי. פּסמתיך פתח לרוחה את שערי הארץ לפני סוחרים בני־חוץ, כגון סורים ויונים. בימיו התיישבו יונים רבים בדלתה ועל שפת הים, ושני רובעים של העיר מוֹף (ממפיס) נתמלאו יונים וכּרים (מאסיה הקטנה).

פּסמתיך שקד הרבה על התפתחותה הכלכלית של הארץ. שקידה זו המריצה אותו ללכת בעקבות הפרעונים מתקופת האימפריה ולכבוש את סוריה ואת ארץ־ישראל. הרוֹדוֹטוֹס מספר שפּסמתיך עלה על ארץ פּלשת ושם מצור על אשדוד, שנמשך 29 שנים. בסוף ימיו היה פּסמתיך בעל־בריתה של אשוּר בימי התמוטטותה ושלח חיל־עזר מצרי לסייע לה במלחמתה בכּשׂדים. קירוב לבבות זה בין האויבים משכבר (§ 53) לא בא אלא משום תקות פּסמתיך לרשת את נחלותיה המערביות של אשוּר, את סוריה ואת ארץ־ישראל. את מדיניות ההתפשטות באסיה המשיך אחרי מותו בנו נְכֹה (610–595). בדרכו צפונה להושיע את האשוּרים ליד חרן (609) המית את יאשיהו מלך יהודה במגידו⁴¹⁷, בשדה המערכה, הגלה את יהוֹאָחז, מלך יהודה החדש, מצרימה והמליך תחתיו את יהוֹיקים (מלכים ב', כ"ג, כ"ט ואילך). ירושלים הייתה למלך מצרים למס. נכו (נכוֹ) עשה את דרכו צפונה וכבש את כל סוריה עד נהר פּרת; בצידוֹן הקים מצבה כתובה בכתב החרטוּמים, זכר לנצחונותיו הרבים. אולם נסיונו להקים את האימפריה המצרית כפי שהייתה קיימת בימי תחוּתימס לא עלה יפה: הוא נתקל בכוח מדיני חדש, שהיה חזק ממנו – הלא הוא נבוּכדראצר בן נבוֹפּלאֶסר מלך בבל.

§ 55. ממלכת הכּשׂדים בבבל.

אחרי הריסת אשוּר חילקו המנצחים – הכּשׂדים והמדים – את הירושה הגדולה שנפלה בחלקם. המדים לקחו את החלק הצפוני־מזרחי של מלכות אשוּר ובתוכו את חרן וּנבוֹפּלאסֶר מלך בבל – את יתרה של הממלכה. בסוריה התנגשו מגמות ההתפשטות של בבל באלו של מצרים, עד שהגיעו לידי קרב מכריע. בשנת 605 היכה נְבוּכַדְרֶאצַר, יורש־העצר הבבלי, את המצרים בכרכּמיש על נהר פרת. בלעג מר מזכיר ירמיהו (מ"ו) את מפלת מצרים וניבא לחורבנה הקרוב על־ידי נבוּכדראצר. ואמנם קלה הייתה הדרך למצרים, אבל בימים ההם הגיע לנבוּכדראצר השמועה על מות אביו בבבל והוא מיהר לביתו להבטיח לעצמו את כיסא המלכות. המפלה בכרכּמיש לא ריפתה את ידיהם של מלכי מצרים. אחרי מות נכה הוסיפו הפרעונים לשאוף לכיבושים ולשלוח צבא לסוריה ולערי פניקיה. שוב הייתה ארץ־ישראל הקטנה סלע־המחלוקת בין שתי ממלכות אדירות, כפי שהיה הדבר בימי רעמסס ה־II והחתים או בימי המלכים הנוּבּיים וסנחריב. החשבון הפוליטי המוטעה של מלכי יהודה גרם לחורבנה של ירושלים. לשוא הזהיר ירמיהו את בית המלך שלא יישען על מצרים ולא יבגוד בבבל; יהוֹיקים מרד בנבוּכדראצר ומלך בבל עלה על ירושלים. יהוֹיקים מת בטרם הגיע נבוּכדראצר ירושליה ובנו יהוֹיכין הסגיר את העיר בידי הכּשׂדים. נפילתה של ירושלים ושבייתו של מלך יהודה מוזכרות בתעודה בבלית בציון תאריך מדויק: ב' באדר (15 במארס) 597 לפסה"נ⁴¹⁸. נבוּכדראצר שדד את העיר והגלה את יהוֹיכין בבלה (מלכים ב' כ"ד). אולם גם צדקיהו שהומלך תחת יהוֹיכין, מרד בנבוּכדראצר כשהוא בוטח בעזרת חָפְרַע מלך מצרים. הפעם לא חמל המלך הבבלי על יהודה, הרס את ירושלים⁴¹⁹ והגלה את העם לבבל (586). גם צוֹר מרדה במלך בבל ונפלה בידיו לאחר שעמדה במצור שנים רבות. אחרי דיכוי המרידות האלה לא העזו עוד תושבי סוריה וארץ־ישראל לקום בפני בבל ונכנעו לפני נבוּכדראצר.

ימי מלכותו של נבוּכדראצר ה־II או נבוּכדנאצר (נבּו־כּוּדוּר־אוּצוּר) הם ימי הגדוּלה של בבל החדשה, אשר ירשה את רוב שטחיה של האימפריה האשוּרית והשתרעה מהרי טַאוּרוֹס עד נחל מצרים. נבוּכדראצר (604–562) והמלכים שבאו אחריו ביקשו להשיב לבבל את הדרה מימי קדם. כימי פּסמתיך במצרים היו גם ימי נבוּכדראצר ויורשיו בבבל תקופת שיקום. נבוּכדראצר ראה את עיקר פעולתו לא במלחמותיו הרבות, אלא בבניינים הגדולים שהקים בבבל. ואמנם זקוקה הייתה העיר לעבודת שיפוץ רבה אחרי החורבן הנורא בימי סנחריב. מלכי הכּשׂדים, מנבוֹפּלאֶסר ועד נבּוּ־נאיד, האחרון במלכי בבל (ראה § 60), הרבו לעשות לחידוש בבל העיר, לתיקון החומות, לבניין בתי־המקדש וכו'. בבל העתיקה שנגלתה בימינו בחפירות היא בעיקרה עירו של נבוּכדראצר, ולא זו של חמוּרבּי. מלכי הכּשׂדים עשו את בבל למרכז עולמי גדול. לפי המסורת הקלאסית היה אורך החומה מסביב לעיר 18 קילומטר, אולם היונים שביקרו בעיר בתקופת הפרסים חשבוה לגדולה יותר. ארמון המלך השתרע על שטח של 322 על 190 מטר, והאולם הגדול אשר בו עמד כיסא המלוכה – על שטח של 57 על 17 מטר. מפורסם מאוד היה המקדש של מרדוּך, א־סגילה, הוא, שהתנשא השמימה קומות־קומות לפי הנוסח המקובל בשוּמר מימי קדם (§ 33).

רחוב מהודר שנקרא „רחוב התהלוכות“ הוליך לבית־מקדשו של מרדוּך; משני צדי הרחוב התנשאו קירות מקושטים ציורי אריות ודרקונים, כל ציור כשני מטרים לאורך ומספר כולם מאות אחדות. בסופו של הרחוב נמצא „שער אשתר“שאף הוא היה מקושט בציורים;

שרידיו היום מגיעים לגובה של 12 מטר. מלכי בבל הנאמנים לאלים נהגו כבוד רב בכוהנים והשתדלו בכל עת להוכיח את אמונתם ואת יראתם. כוחה של שושלת מלכי הכּשׂדים בבבל לא עמד לה לייסד ממלכה חזקה לדורות (נבוּכדראצר היה המלך היחידי שהיה גם שר־צבא חרוץ), אבל היא הצליחה לעשות את בבל לעיר הגדולה והיפה ביותר בין כל ערי המזרח, אשר שמרה על ערכה הכלכלי והתרבותי במשך כל תקופת פרס עד הופעתו של אלכסנדר הגדול במזרח.

מקורות

מתוך כתובות של מלכי אשוּר

50. תגלת־פּלאסר ה־I מרחיב את גבולות אשוּר

תגלת־פּלאסר, המלך האדיר, מלך העולם, אשר אין דומה, לו, מלך ארבע כנפות הארץ, מלך כל הנסיכים, אדון האדונים, הרועה⁴²⁰, הכוהן העליון, אשר שרביט נהדר ניתן לו במצות שַמַש ובו נעשה מושל בכל הגויים עבדי אֶנליל; רועה הצדק, אשר נקרא שמו על כל הרוזנים; הנגיד המרומם אשר הניפו האל אַשוּר עם כלי מלחמתו וקרא בשמו לנצח למען יכּוֹן רועה ארבע כנפות הארץ; כובש ארצות־מרחקים על גבוליו מצפון ומנגב; הסופה הלוהטת המכרעת כנפות הארץ בגאוּתה; אש להבה התוקפת את ארץ האויב כפגוע הסערה; אשר במצות אֶנליל אין לו שני, וימגר את משׂנאי אשור.

האֵל אשוּר והאלים הגדולים, מגדלי מלכוּתי ועוז ועצמה ימגנוּני, ציווּני להרחיב את גבול ארצם ויפקידו בידי את כלי עוּזם, את שוֹאת המלחמה. ארצות, הרים וערים, והשׂרים שונאי אשוּר, כבשתי תחת שלטוני, ואכניע את ארצותיהם. בששים מלך נלחמתי, ואגפם, וכוח־ישועה כוננתי עליהם. לא היה שני לי בקרב, ולא דומה במלחמה. הוספתי אדמה על ארץ אשוּר ועמים על עמה. הרחבתי גבולות ארצי וכל ארצותם הבאתי תחת ממשלתי…

מראשית מלכותי ועד שנתי החמישית, מספר 42 ארצות ומלכיהן מעבר לנהר זבּ התחתון⁴²¹, ארץ הרים רחוקים, ועד עבר נהר פּרת וארץ החתים והים העליון אשר במערב⁴²² כבשה ידי, ואעש אותן ממשלה אחת. ואקח את בני תערוּבוֹתיהן, ואשימה עליהן מסים ומנחה. מלבד מלחמות רבות על שונאים אשר לא יכלו לעמוד לפני כוחי. בארץ נוחה רדפתי אחריהם במרכבותי, ובארץ קשה ברגל. ואַכרית רגל אויב מארצי.

מתוך כתובת של תגלת־פּלאסר ה־I על גבי מנסרת טין. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

51. אכזריותו של אשוּרנציפּל ה־II

בעזרת אשוּר אדוני נסעתי מתוּשחן⁴²³, ואת הרכב ומבחר הפרשים לקחתי עמי ואעבור את נהר חידקל. ואלך כל הלילה ואקרב אל פּתוּרא, מעוז בני ארץ דִרַא. והעיר בצורה מאוד, מוקפה שתי חומות ומצודתה כראש הר. ביד אשוּר אדוני הרמה, בעצמת חילי ועוז פגע קרבי נלחמתי עמהם. שני ימים, מלפני צאת השמש, כהדד אלוהי הסופה חצבתי בהם ואשפוך אש עליהם. בעזוּז ובכוח עטו עליהם אנשי חילי כעוף סערה ואקח את העיר, ואהרוג 800 איש מאנשי מלחמתם בחרב ואכרות ראשם. המונים תפשתי חיים, ושאריתם שרפתי באש, ושלל כבד נשאתי מהם. את החיים ואת הראשים עשיתי גל מול שער עירם, ו־700 איש צלבתי בעמודים נוכח שער העיר. ואת העיר הרסתי ואחריבה ואעשֶׂהָ תל עיים. בחוריהם ובתולותיהם באש שרפתי…

מתוך כתובת של אשוּרנצירפּל ה־II החרוטה על גבי לוחות־אבן מכּלח. תרגם מאשוּרית ח.א. גינזברג.

52. אשוּרנצירפּל ה־II בסוריה

בעת ההיא הלכתי בצלע הר הלבנון ואעלה אל הים הגדול⁴²⁴ אשר בארץ האמוֹרי, וארחץ את כלי בים הגדול ואזבח לאלים. ממלכי חבל הים, אנשי צוֹר, וצידוֹן, וּגבל, וּמחלַת, וכַּיסָא, ואמוּרוּ⁴²⁵, ואַרוד אשר בלב ים, לקחתי מנחה – כסף, וזהב, ועופרת ונחושת, כלי נחושת, בגדי צמר צבעונים, בגדי שש… עץ הבנים, ואשכּרוֹע, ושן, ודוֹלפין – חיית ים. ויחבקו את רגלי. ואעלה הר אַמַנָה⁴²⁶ ואכרות קורות ארזים ואורנים ותדהר ותאשוּר. ואזבח לאלוהי ואעש מצבה לגבורתי ואקימה, ואת קורות הארזים והאורנים מהר אמנה, הקדשתי לאֶשחַרַא מקדשי⁴²⁷, אשר עשיתי בית שמחה להיכל סין ושמש אלוהי האור.

מתוך כתובת של אשוּרנצירפּל ה־II מכּלח. תרגם מאשוּרית ח.א. גינזברג.

53. מלחמת שלמנאסר ה־III בבעלי הברית הסוריים בקרקר (שנת 853)

…ואהרוס את קרקר עיר מלכותו⁴²⁸ ואחריבה, ואשרפה באש. 1,200 רכב, 1,200 פרשים ו־20,000 רגלי להדדעזר הארמי; 700 רכב, 700 פרשים, ו־10,000 רגלי לארחוּלני החמתי; 2,000 רכב ו־10,000 לאחאב הישראלי; 500 רגלי לקוּאים⁴²⁹; 4,000 רגלי למצרים; 10 רכב ו־10,000 רגלי לארקנתיים⁴³⁰; 200 רגלי למתנבּעל האַרודי; 200 רגלי לאֻסנתים; 30 רכב ו־000,( )⁴³¹ רגלי לאדניבּעל השׂיאני; 1,000 גמל לגינדיבּוּ הערבי; 000,( ) רגלי לבעשא בן רחוב העמוֹני⁴³² – את 12 המלכים האלה הביא⁴³³ לו לעזרה, ויצאו לקראתי למלחמה. בעוז האמיץ אשר נתן לי האדון אשוּר, בנשק האדיר אשר חנני נֵרגל ההולך לפני, נלחמתי בם ואגוֹף אותם מקרקר עד גִלְזַאוּ, ואהרוג מהם 14,000 איש רגלי לפי חרב. כהדד המטרתי מבול עליהם ואפיץ פגריהם ואמלא את פני הישימון חילותיהם הכבדים. בנשקי הולכתי את נחלי הארץ דמם, ותקטן הבקעה מנפול נבלוֹתם, ותכל כּיכּר רחבת ידיים לקברם. בגויותיהם חיברתי את נל ארנת⁴³⁴ כמו גשר. בקרב ההוא לקחתי מהם את רכבם ואת פרשיהם, ואת סוסיהם על עוּליהם.

מתוך כתובת של שלמנאסר ה־III מן השנה השישית למלכותו. תרגם מאשוּרית ח.א. גינזברג.

54. שלמנאסר ה־III בסוריה בשנת 18 למלכו

בשנת 18 למלכי עברתי את פּרת פעם 16. ויבטח חזאל מלך ארם ברוב חילו ויפקד את צבאותיו הרבה מאוד, ואת שׂניר ראש הר ממוּל הלבנון עשה למשׂגבּוֹ. ואלחם עמו ואכהו, ואהרוג ממנו 6,000 איש לפי חרב וָאֶשְׁבֶּה ממנו 1,121 רכב ו־470 פרשים, ואת מחנהו. ויימלט על נפשו, וארדוף אחריו, ואסגרהו בדמשק עיר מלכותו, ואת גנותיו קיצצתי. ואלך על חַורן, ואהרוס ואחריב ערים אין מספר ואשרוף באש, ואת שללם, אשר אין מספר, בּזוֹתי. ואלך עד הר בעל־ראש, הוא ראש (=כֵּף) בים, ואציב שם את צלם מלכותי. בעת ההיא קיבלתי את מנחת הצוֹרים, הצידונים ויהוּא בן עמרי⁴³⁵.

מתוך כתובת של שלמנאסר ה־III משנת העשרים למלכותו. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

55. סרגוֹן בארץ־ישראל ובסוריה, בשנת 720

מראשית ממלכתי עד שנת 15 למוֹלכי, שברתי את זרוע חוּמְבַּאגִיגאַש העילמי בבקעת דיר. ואצוּר על שומרון ואלכּדה, ואֶשבֶּה 27,290 איש היושב בקירבּה. ואאסוף מתוכם 50 רכב; ואת רכושם הנחלתי לשאריתם. ואַפקיד עליהם את שרי צבאי, ואשימה עליהם את מס המלך הראשון. ויצא חנוּן מלך עזה לקראתי, ועמו סבּאוּ, תרתן מצרים⁴³⁶, רפיחה למלחמה, ואכּם מכה רבה. ויירא סבּאוּ מקול כלי מלחמתי, וינס, ומקומו לא נראה עוד, ואת חנוּן מלך עזה תפשתי בידי. אף מנחת פרעה מלך מצרים, ושמש מלכת ערב, ויתעאמר מלך שבא – זהב ועשׂב הרים, וסוסים וגמלים – באה אלי…

ויאוּבּאדי החמתי יושב על הכלים, לא בעל תביעה על הכיסא, חתי רשע, זומם בלבו על מלכוּת חמת, והוא הקים עלי את אַרפּד, ואת צמר, ואת דמשק, ואת שומרון, ויעשם פה אחד, ויתעתד לקרב. ואוֹלך את צבאות אשוּר העצומים ואצוּר עליו בקרקר קריית שעשועיו, ואשבּה אותו ואת אנשי מלחמתו. ואשרוף את קרקר באש ואותו הפשטתי את עורו. ואהרוג את אשר חטאו בערים ההן ואַשכּן שם שלום. ואאסוף מחמת 200 רכב ו־600 פרש ואוסיף על חיל מלכותי.

מתוך כתובת ניצחון מדוּר שרוּכּין. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

56. מסע סנחריב לארץ־ישראל

…ויפחד לב פקידי עקרוֹן, שריה ועמה, אשר נתנו כבלי ברזל בּפַדִי מלכם, בעל ברית ושבועה לארץ אשוּר, ויסגירוהו לחזקיה היהודי ויכלאוהו כאויב. ויקראו למלכי מצרים ולקשתי מלך כּוּש⁴³⁷ ומרכבותיו וסוסיו, חיל אין מספר, ויבואו לעזרתם. בסביבות אֶלְתְקֵה ערכו מערכה נגדי. ואשים מבטחי באשוּר אדוני ואלחם בם ואגפם. את בעלי רכב מלך מצרים ובני מלכיהם, ואת רכב מלך כּוּש תפשו ידי חיים בקרב, ואצוּר על אלתקה ותמנה ואלכוד אותן ואשלול שללן. ואקרב אל עקרוֹן, ואהרוג את הפקידים ואת השרים המורדים ואתלה את גויותיהם על עמודים מסביב לעיר. ובני העיר, כל פושע ומורד, היו לבז; וייתרם, הנקיים מחטא ומביזיון, אשר אין בהם עולה, ואצוה עליהם וישלחום. ואת פדי מלכם הבאתי מירושלים ואושיבהו על כיסא מלכות עליהם ואשים את מנחת שררתי עליו. ואת חזקיה היהודי, אשר לא הביא את צוארו בעוּלי – על 46 עריו הבצורות, ערי חומה, שמתי מצור בכבישת סוללות, בהגשת כּרים, בהצות רגלים, במחתרות, בנקבות ובפרצים, ואלכדם ממנו. 200,150 נפש, קטון וגדול, איש ואשה, וסוסים, פרדים, חמורים, גמלים, וצאן ובקר עד אין מספר, הוצאתי מתוכן ויהיו לי לשלל. ואותו סגרתי כציפור בכלוב בתוך ירושלים עיר ממלכתו, וסוללות שפכתי עליו, ואת מוצא עירו שמתי לו לחרבה. ואת עריו, אשר בזותי קרעתי מעל גבולו ואתנם למִתִּנְתִּי מלך אשדוד, לפדי מלך עקרון וצֵלְבַּעַל מלך עזה – להקטין את ארצו. ואַרבּה על המס הראשון את מתנת ארצם, את המנחה, מנת שׂררתי. וחזקיה – נפל פחד הוד מלכותי עליו; והצבא הבלתי סדיר, ואנשי מלחמתו הטובים אשר הביא לחזק את ירושלים עיר מלכותו, פנו לבטלה. וישלח אחרי אל נינוה עיר ממלכתי 30 כיכר זהב ו־800 כיכר כסף, ואבן טובה, ופוּך, ועדי, ואבן אוֹדם גדולה, ומיטות־שן, וכיסאות־משען שן, ועורות פיל שנהבים, והבנים, ואשכּרוֹע וכל חמדה יקרה, ואת בנותיו ופילגשיו, ושרים ושרות, וגם את רציו שלח להביא מנחה ולעשות עבדוּת.

מתוך כתובת היסטורית של סנחריב, הכתובה על גבי מנסרת־טין. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

57. סנחריב מחריב את בבל

במסע שני עליתי מהר על בבל, כי אמרתי ללכדה. כבוא סוּפה פרצתי, כסערה פגעתי בה. ואחן סביב עליה: במחתרות ובכרים לכדוּה כפּי… קטון וגדול, לא השארתי אחד, ואמלא את הרחובות פגריהם. ואת שוזוּבּוּ מלך בבל ואת ביתו ואת שריו הבאתי חיים אל ארצי. ואת חוֹסן העיר ההיא – זהב, וכסף, ואבן טובה, ונכסים וקניין – שקלתי על־ידי אנשי ויקחוּם לנפשם. ואת האלים היושבים בקרבּה לקחו אנשי בידיהם ויתצוּם, ואת רכושם וקניינם לקחו. ואת אדד ואת שַלַא אלוהי עיר אֵיכַּלַתֵּי, אשר לקחם מרדוּך־נָדִין־אַחֶה מלך בבל בימי תגלת פּלאסר⁴³⁸ ויביאם בבלה, מקץ 418 שנה השיבותי אותם אל מקומם באיכּלתּי. ואת העיר ואת בתיה, ממסד עד טפחות, הרסתי והחרבתי ואשרוף באש. חֵיל וחומה, מקדשים ואֵלים, מגדלי לבנים ואדמה – את כולם הרסתי הרוֹס והשלך בנהר. בתוך העיר חפרתי תעלות ואציף את אדמתה במים, ואת בניין יסודה קרקרתי. הגדלתי מהפכתה ממהפכת מבּוּל; מחה מחיתי את העיר ההיא במים לבלתי היזכר מקומה עוד, ואשיתה כמרעה.

מתוך כתובת ניצחון החרותה על גבי סלעים, מצפון לנינוה. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

58. גבורות אסר־חדוֹן במצרים

אדון אני ואמיץ כוח, גיבור, עז, נאדר, נכבד, נעלה; בכל הממלכות לא אדע כערכי; בחיר אשוּר, נְבוֹ וּמרדוּך, מקרא סין, מחוֹנן אנוּ, אהוב המלכה אִשתר, אֵלת כל היקום, אשר חרב לא יחשׂוֹך, משחית ארץ אויב – אנוכי.

ויהי כאשר הרחיב האדון הגדול אשוּר את מלכותי על ארבעה קצות הארץ, ויגדל את שמי, ויתן בידי שבט עוז להשמיד אויבים – למען הראות בני אדם את עצמת מעשי גבורתי – ויחטאו יושבי הארץ⁴³⁹ לאשוּר ויבזוּהוּ ויטשוּהוּ, וימלאו האלים הגדולים את ידי לשלול שלל ולבוז בז ולהרחיב את גבול ארץ אשוּר, ויצווּני להלך דרכים רחוקות, הרים קשים, וחולות עצומים, מקום צמאון; ואלך בשלוַת לב.

תִּרְהָקָָה מלך מצרים וכּוּש, זעוּם אלוהותם הגדולה – מאִשְחֶפְּרִי⁴⁴⁰ עד מוֹף עיר מלכותו מהלך 15 יום הרגתי יום יום בלי הפוגות הרג רב באנשיו, ואותו היכיתי 5 פעמים בפי חניתי מכה אשר אין לה מרפא. ועל מוֹף עיר מלכותו צרתי חצי יום במחתרות, במנהרות ובסערה ואלכּדה, ואהרוס ואחריבה, ואשרפה באש. ואת אשתו ואת פילגשיו, ואת אוּשנחוּרוּ בנו היורש אותו, ואת שאר בניו ובנותיו, רכושו וקניינו, סוסיו ובקרו וצאנו אין מספר נשאתי אל ארץ אשוּר. ואעקור את שורש כּוּש מארץ מצרים ולא נמלט בה אחד להשלים עמי. ואוסיף להפקיד מלכם, פחוֹת, סגנים, שרי־צבא, שוטרים וסופרים על כל ארץ מצרים, ואשים מנחה וקרבן חוֹק לאשוּר ולאֵלים הגדולים לדור דורות, ואשים עליהם את מנחת מתנת מלכותי, דבר שנה בשנה, לא ישבּוֹת. ואעש אבן־גלל ושמי כתוב עליה, ואכתוב עליה את תפארת גבורת אשוּר אדוני ואת עצם מעשי, ואיך התהלכתי בחסות אשוּר אדוני, וכוח כיבוש ידי, ואציגנה לראוה לכל אויבי עד אחרית הימים.

מתוך אסטלה שנמצאה בזֶנְגִ’ירְלִי, שבדרום אסיה הקטנה. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

59. אשוּרנּניפל כובש את נוֹא־אמוֹן

ויתפשו ידי את העיר ההיא (נוֹא־אמוֹן) כולה בחסות אשוּר ואשתר, ואת כל טוּב ביתה, כל יש בה, זהב, כסף, ואבן טובה, ובגדי צבעונין ושש, סוסים גדולים, ואדם, איש ואשה; שני עמודים⁴⁴¹ גבוהים, מעשה חשמל⁴⁴² מבריק, ו־2,500 כיכר משקלם, המוצבים פתח המקדש, היתקתי ממעמד ואביאם אשוּרה. שלל כבד עד אין מספר שללתי מנוֹא־אמוֹן, ואבריק חרבי על מצרים ועל כּוּש, ואציב ממלכתי. בכף מלאה שבתי לנינוה, עיר ממלכתי.

מתוך כתובת של אשוּרבּנפּל, מנינוה. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

60. מסעות נבוּכדראצר לסוריה וארץ־ישראל

בשנת אחת לנבוּכדראצר⁴⁴³, בסיון, גייס הוא את צבאותיו ועלה על חתי⁴⁴⁴. עד כסלו עבר בּחתי עבוֹר ושוֹב כשליט. מלכי ארץ חתי כולם באו לפניו והוא קיבל את מסם הכבד. על אשקלון עלה ובכסלו לכד אותה⁴⁴⁵. תפש את מלכה, בזז ביזתה ונשא את [שללה], הפך אותה לתל חרבות ובחודש שבט שב לבבל.

* * *

בשנת ארבע גייס מלך אַכָּד את צבאותיו ועלה על חתי, בּחתי עבר עבוֹר ושוֹב כשליט, בכסלו התייצב בראש צבאו ועלה על מצרים, מלך מצרים שמע זאת ואסף צבאותיו. בשדה המערכה נלחמו הם בקרב־מגע והנחילו מפלה כבדה זה לה, מלך אכּד וצבאו חזרו להם ושבו לבבל⁴⁴⁶.

בשנת חמש נשאר מלך אכּד בארצו, הוא אירגן חיל מרכבות וסוסים במספר רב. בשנת שש בכסלו גייס מלך אכּד את צבאו ועלה על ארץ חתי. מארץ חתי שיגר צבא, הם סבבו במדבר ושדדו את הערבים שוד רב: רכושם, עדריהם, ואלוהיהם, ובאדר שב המלך לארצו⁴⁴⁷.

בשנת שבע בכסלו גייס מלך אכּד את צבאו ועלה על חתי. הוא חנה על עיר יהודה ובאדר, בשניים בו, כבש את העיר, לכד את המלך. מלך כּלִבּו מינה בתוכה⁴⁴⁸, מס כבד לקח לו והביא לבבל.

מתוך כרוניקה בבלית המספרת על קורות מלכי בבל הכשׂדים. תרגם מבבלית ח. תדמור.

נושאים ושאלות

1. תאר את שלבי הקמתה של האימפריה האשוּרית על רקע התנאים המדינים במזרח באותה תקופה; היעזר במקורות: 50–60.

2. תאר את מסעות מלכי אשוּר לסוריה ולארץ־ישראל, עיין מלכים ב', ט"ו, י"ט, כ', כ"ט; פרק י"ז, ג’–ו'; פרק י"ח, י"ג–ל"ז; פרק י"ט; ישעיהו, פרק ז'.

3. צייר מפה מדינית ותאר בה את שלבי התפשטותם של האשוּרים על פני המזרח הקרוב.

4. השוה את המשטר המדיני באשוּר, למשטר המדיני במצרים.

5. מה היו העקרונות לפיהם ניהלו האשוּרים את האימפריה שהקימו?

6. מה היה התפקיד התרבותי אותו מילאו האשוּרים במזרח הקדום?

7. כיצד תסביר את שקיעתה של האימפריה האשוּרית תקופה כה קצרה לאחר שהגיעה לשיא התפשטותה?

8. תאר את המצב המדיני החדש שנוצר במזרח עם שקיעתה של אשוּר.

9. השוה את התחייה הלאומית והתרבותית של מצרים בימי פּסמתיך וּנכוֹ לתחייה של יהודה בימי יאשיהו. עיין מלכים ב', פרקים כ"ב–כ"ג; דברי הימים ב', פרקים ל"ד–ל"ה.

10. במה המשיכה האימפריה הבבלית החדשה את האימפריה האשוּרית ובמה הייתה שונה ממנה?

ספרים לעיון נוסף

1. י. אהרוני, ארץ־ישראל בתקופת המקרא, גיאוגרפיה היסטורית – הוצאת מוסד ביאליק, חלק שלישי, פרקים: שלישי, רביעי, חמישי ושישי.

2. אנציקלופדיה מקראית – הוצאת מוסד ביאליק, ערכים: אררט, אשוּר (העיר), חמת, חרן.

3. ה. ברסטד, דברי ימי מצרים – הוצאת ש. פרידמן, ספרים שביעי ושמיני.

4. האנציקלופדיה העברית, ערך: אשוּר.

5. ש. זמירין, יאשיהו ותקופתו – הוצאת מוסד ביאליק.

6. ב. מזר, ייסודה של ממלכת ארם ויחסיה עם ישראל, בתוך קובץ: בימי בית ראשון בעריכת א. מלמט – הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה.

7. ב. מזר, מסע סנחריב לארץ יהודה, „ארץ ישראל“ (מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה), כרך ב', תשי"ג – הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה.

8. ב מייזלר (מזר), מלחמות ישראל עם ארם – „מערכות“ ל"ה–ל"ו, תש"ו.

9. א. מלמט, הארמים בארם־נהריים והתהוות מדינותיהם –הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, (סטנסיל).

10. א. מלמט, פרקים במדיניות החוץ של דוד ושלמה, בתוך קובץ: בימי בית ראשון, בעריכת א. מלמט – הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה.

11. א. מלמט, כרוניקה בבלית חדשה על מסעות נבוּכדראצר ליהודה – „ידיעות החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה“, חוב' ג’–ד', תשט"ז.

12. א. מלמט, מלחמות ישראל ואשוּר – „מערכות“ מ"ב–מ"ד, תש"ז-ה'.

13. מ. שור, חוקי אשוּר – כתבי המכון לחכמת ישראל בורשה, תרצ"א.

14. א. שירה, לוחות חומר יביעו אומר – הוצאת אמנות, פרק ח'.

15. ח. תדמור, חטאו של סרגוֹן – „ארץ ישראל“ (מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה) כרך ה', תשי"ט – הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה.

16. ח. תדמור, עזריהו מלך יהודה בכתובות אשוּר, בתוך קובץ: בימי בית ראשון, בעריכת א. מלמט – הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה.

פרק ו': מדי וּפרס

§ 56. המקורות.

ידיעותינו על בני מדי וּפרס באו ברובן מספרי היונים. היונים הכירו יפה את ממלכת פרס: שכירים יוניים, תיירים, אנשי מדע, שליחי ערים יוניות, ביקרו בה לעתים תכופות. במאה החמישית ביקר בה הרוֹדוֹטוֹס וכארבעים שנה אחריו – הרופא היוני קטֵסיאַס, שישב בחצרו של מלך פרס 17 שנה. לכן הירבו היונים לספר על הפּרסים, על תולדותיהם בימים עברו, על מנהגיהם ועל טבע הארצות שבהן משלו. לא כל הסיפורים האלה ראויים לשמש מקור היסטורי. פעמים שאבו היונים את ידיעותיהם מתוך תעודות רשמיות (למשל, מרשימת הפּחוות של דריוש או מתיאור של תחנות ב„דרך המלך“ מאסיה הקטנה עד שושן); סיפורים אלה ברובם מדויקים ומכוּונים לאמת. אך לעתים קרובות סיפרו היונים את השמועות ואת האגדות הרבות שהגיעו לאוזניהם בחצר המלך בשושן או בחצר שריו באסיה הקטנה; בסיפורים כאלה יש לנהוג זהירות רבה (למשל, סיפורי הרוֹדוֹטוֹס על כּוֹרש וכמבּיסס). את ידיעות היונים יש לתקן (עד כמה שאפשר הדבר) על סמך הידיעות המגיעות מן המזרח עצמו. ערך היסטורי גדול יש לספרי התנ"ך השייכים לתקופה זו, כגון: עזרא ונחמיה, מגילת אסתר והנביאים חגי, זכריה ומלאכי. כן חשובות מאוד הכתובות מבבל, המספרות על תולדות העיר לפני נפילתה בידי הפרסים ועל כיבושו של כּוֹרש (אסתר ב', י"ג; ו', א'). אך המקור החשוב ביותר לא נשתמר עד ימינו: אלה הם „ספרי הזכרונות“ או „דברי הימים“ של מלכי פרס, שבהם היו רשומים כל מאורעות הזמן. לעומת זאת הגיעו לידינו כתובות אחדות של מלכי פרס, ביניהן הכתובת הגדולה של דריוש על סלע בֶּהִיסטוּן, שנכתבה בשלוש לשונות (§ 6) ובה סיפר המלך על פעולותיו הגדולות. בעזרת כל המקורות האלה אפשר לחקור את תולדות ממלכת פרס בפריחתה, אבל אי־אפשר לתאר את ראשית ההיסטוריה הפרסית ועל אחת כמה וכמה את ההיסטוריה המדית.

§ 57. העמים ההוֹדוּ־אירוֹפּיים (האָריים).

העמים ההודו־אירופיים הופיעו במזרח בראשית האלף השני לפסה"נ. הנודעים שבהם הם החתים לעממיהם (§ 36). הם הביאו אתם את הסוס ושכללו את דרכי הלחימה באמצעות רכב. שבטים אחרים, הקרובים לחתים מבחינה לשונית, הגיעו לאיראן ולהודו. הם קראו לעצמם „אריים“, כלומר „אצילים“ או „אדונים“. האריים הם חלק מן העמים המדברים בלשונות הודו־אירופיות. תגלית רבת־ערך נעשתה על־ידי מלומדי אירופה בראשית המאה הי"ט כשנקבעה הקירבה בין הלשון ההודית העתיקה (סַאנְסְקְרִיט) ובין לשונות אירופיות רבות. המלומדים נוהגים לחלק את הלשונות ההודו־אירופיות ל־11 משפחות, ביניהן המשפחה של הלשונות הרוֹמניוֹת (רוֹמית ובנותיה), גרמניוֹת (גרמנית, אנגלית, הולנדית, דנית) סלאביוֹת (רוסית, פולנית, צ’כית, בולגרית), יונית, פּרסית, הוֹדיוֹת (סאנסקריט ובנותיה), ועוד. הקירבה בין הלשונות לא תמיד מעידה על קירבה גזעית בין העמים: הלשון, ככל קניין תרבותי, יכולה להימסר מעם לעם, ולא פעם אירע בתולדות האנושות שעם פלוני לאחר שכבש את ארצו של עם אחר, הקנה לעם המשועבד את לשונו הוא או סיגל לעצמו את לשון הדיבור של עם הארץ. אף־על־פי־כן חושבים מלומדים רבים, שכל המשפחות של הלשונות ההודו־אירופיות התפתחו מלשון הודו־אירופית עתיקה אחת, ואף סבורים שהיה עם אחד מסוים שלשון דיבורו הייתה הלשון ההודו־אירופית העתיקה. גם נעשו נסיונות רבים כדי לקבוע את ארץ מולדתו של העם העתיק הה. ארצות שונות ומשונות הוצעו כמולדת העם ההודו־אירופי, כגון אסיה התיכונה, ערבות רוסיה הדרומית, אירופה המרכזית בין הבלקנים והים הבלטי, סקנדינביה, ועוד; אולם כל ההצעות האלה אינן אלא השערות. עלינו על־כל־פנים לזכור, שאף אם היה פעם עם שדיבר בלשון ההודו־אירופית העתיקה, אין כל קשר גזעי בינו ובין העמים ההיסטוריים שדיברו (וממשיכים לדבר) בלשונות הודו־אירופיות שונות, הואיל והעם הזה התערב בכל מקום בעמי הארצות הנכבשות, כשם שהתערבו האריים בחוֹרים וּבבני אנאטוֹליה וכן בבני היישוב הקדום באיראן ובהודו. באלף השלישי או השני נתחלקו השבטים האריים לשתי משפחות: אחת פנתה דרומה ונאחזה בבקעות הפוריות של נהרות פַּנְגַׁאבְּ – אלה הם ההוֹדים, והשנייה בחרה באיראן – ואלה הם בני מדי וּפרס⁴⁴⁹. עד המאה הט"ו בערך ישבו ההודים בפּנג’אבּ. אחר־כך פשטו מזרחה עד שכבשו את כל ארץ הודו. המדים והפרסים באיראן נתחלקו שבטים־שבטים. התנאים הגיאוגרפיים של איראן לא היו נוחים לאיחוד לאומי. רמת איראן משתרעת על שטח גדול מאוד ומכילה בתוכה מקומות רבים שאינם נוחים ליישוב. במרכז הארץ נמצאת ערבת־מלח גדולה, מחוסרת מים וצמח, המחלקת את הרמה לשתיים; במקומות אחרים מתנשאים ההרים הגבוהים, והאקלים הקשה אינו נוח ליישוב צפוף. הארץ הרחבה הייתה מיושבת זעיר פה זעיר שם, בייחוד בגבולות, ובין השבטים לא היה קיים קשר. בצפון הייתה הארץ פתוחה לפני העמים הפראים תושבי אסיה התיכונה, אשר היונים קראו להם בשם הכולל „סקיתים“, ואף הם נמנו עם העמים ההודו־אירופיים. המדים והפרסים ישבו בחלקה המערבי של איראן, המדים בצפון והפרסים בדרום. במשך דורות רבים לא מילאו העמים האלה שום תפקיד בהיסטוריה, ורק אחרי נפילת אשוּר נפתחה לפניהם דרך רחבה לכיבושים במערב.

§ 58. הוֹדוּ.

העמים האריים בהודו היו רחוקים מרחק רב מחופי הים התיכון, ולכן לא יכלו להשתתף בקורות עמי אסיה המערבית או אירופה. רק פעמיים במשך ההיסטוריה העתיקה נכבשה הודו (או נכון מזה – חלקה המערבי של הודו) על־ידי מלכי המערב: הדבר קרה בימי ממשלת הפרסים ובימי אלכסנדר הגדול. בתקופה הרומית מורגשת השפעת הודו על האמונות והדעות של תושבי הקיסרות הרומית. מצדם קיבלו גם ההודים פעמים השפעה מן המערב; כך, למשל, הגיע אליהם האלף־בית הפיניקי וגרם לפיתוח הכתב המקומי.

כשבאו השבטים האריים להודו במחצית האלף השני לפסה"נ כבר מצאו לפניהם ציביליזציה עירונית מפותחת. מרכזיה של תרבות זו הידועה בשם „תרבות עמק האינדוּס“ נחשפו בחפירות ארכיאולוגיות במוֹהֶנְג’וֹ־דָרוֹ ובחַארַאפָּה. תרבות עמק האינדוּס נוסדה במחצית האלף השלישי לפסה"נ. תרבות זו דומה לתרבותה של שוּמר בכך שהייתה מבוססת על השקיה ובנתה ערים גדולות. ערים אלה היו בנויות בצורה מתוכננת, בעלות רחובות ישרים, ביוב משוכלל, ואסמים מרכזיים גדולים. נתגלו גם טבלאות וחותמות ועליהם סימני כתב שעדיין לא פוענח. תרבות זו נהרסה כליל, והחוקרים סבורים שמחריביה היו השבטים האריים. ידיעות היסטוריות מהימנות על הודו אין בידינו אלא כאלף שנים ויותר לאחר חדירת העמים האריים. מכאן ואילך ידועה הודו כארץ של שבטים רבים הדוברים בלשונות שונות והיסוד החשוב באוכלוסיה הוא היסוד הארי. בהודו עסקו התושבים בעבודת אדמה ובגידול בהמות; הטבע העשיר לא דרש מהם עבודה קשה כמו במצרים ובמסופוטמיה. השבטים נלחמו זה בזה כל הימים, והמלחמות הממושכות מנעו איחוד לאומי והקמת ממלכה הודית משותפת לכולם. ועוד דבר מנע את האיחוד הלאומי: חלוקת ההודים למעמדות, שכל אחד מהם היה נבדל מאחרים וסגור בפני איש זר. בהודו היו ארבעה מעמדות עיקריים: א) הכוהנים (הבְּרַהְמָנִים), ב) האצילים, ג) האיכרים, הסוחרים ובעלי־המלאכה ו־ד) שרידי היישוב הקודם (הדְרַאוִידִים) שנכבש על־ידי האריים וקיבל עליו את דת הבּרהמנים. מלבד המעמדות האלה היו עוד כיתות של הטמאים, אף הם שרידי היישוב הקדום, שלא זכו לקבל את הדת הבּרהמנית. יחסם של ההודים לטמאים היה כיחס אדם לשרץ טמא; אסור היה לנגוע בו ואף להביט בו. הפירוד בין המעמדות עובר כחוט־השני דרך כל ההיסטוריה ההודית ומשפיע על חייו המדיניים של העם עד היום הזה.

כשרונו הרב של העם ההודי מצא את ביטויו בעיקר ביצירת הדת והספרות. בראשונה עבדו ההודים את אלי הטבע, בייחוד את אל השמים, את אל האש ואת אל הים, אולם אחר־כך הנהיגו את פולחנם של בְּרַהְמָה, וִישְנוּ וסִיוָה, שהם אֵלי העולם והמוּסר גם יחד. בּרהמה הוא האל הראשי; לאמיתו של הדבר לא אל הוא, כי אם נשמת העולם, היסוד הרוחני של היקום: הוא הכול והכול בו. נשמת האדם היא חלק מנשמת העולם; היא כלואה בגוף האדם ושאיפתה העליונה – לעזוב את הגוף, לצאת לחופשי ולהתאחד עם הנשמה העולמית. את המטרה הזאת משיג האדם בדרך המוסר והטהרה ובייחוד על־ידי סיגופים. רק נשמתו של החכם או של הנזיר עולה אחרי מותו לעולם האמת. נשמת האדם הפשוט טעונה טיהור נוסף ועליה לשוב לגוף אדם אחר או גם לגוף בעל־חיים. גלגול הנשמה הוא חלק חשוב מתורת הבּרהמנים; הם גם לא נגעו בבשר בעל־חיים בהאמינם כי נשמת האדם הנפטר יכלה למצוא לה מקלט באחד מגלגוליה בבעל־חיים זה. הדת הבּרהמנית ספוגה רגשי יאוש ואכזבה: חיי אדם על הארץ אינם אלא כחש ומרמה, וכל המרבה להתרחק מהם ולהתבודד עם עצמו הרי זה משובח.

במאה החמישית לפסה"נ תוקנה הדת הבּרהמנית על־ידי בּוּדהא; תורתו של בּוּדהא מבוססת על תורת הבּרהמנים. אף הוא הודה בגלגול הנשמה וראה את מטרת חיי אדם בהסתכלות הפנימית ובהתבודדות עם עצמו. תלמידי בודהא ויתרו על כל התענוגות וחיו חיי נזירים במקומות שוממים או היו עוברים בכפרי הודו לבושים בגדי עניים, דוגמת ה„נזירים העניים“ של הנוצרים בימי־הביניים. בודהא ביטל את הקרבנות ואת המצוות המעשיות של הבּרהמנים והבליט בתורתו את יסודות המוסר: את האהבה לאדם, את הצדקה, את הרחמים. הבּרהמנים יצאו להגן על דתם ורדפו את תלמידי בודהא זמן רב ובאכזריות רבה. ואמנם תורתו של בודהא לא הצליחה לקנות לה אחיזה של ממש בהודו והתפשטה בעיקר מחוץ לגבולותיה: בבּוּרמה, בטיבּט, בסין וביאפאן. כיום נמנים כמה מאות מיליון איש על דת זו ושלוחותיה.

הספרות התפתחה בהודו מן הזמן הקדום ביותר. כבר באלף השני חיברו ההודים שירים דתיים, תהילות ותשבחות לאלים, שנמסרו בעל־פה מדור לדור במשך דורות רבים. שירים אלה כתובים בסאנסקריט, היא הלשון הארית העתיקה של הודו. כאשר קיבלו ההודים את הכתב נכתבו השירים האלה בספרים; אלה הם הוֶדוֹת, וביניהם החלק הקדום ביותר הוא הריגוֶדָה. תקופת הכיבוש של ארצות הגנגס נתנה חומר לחיבור שירים אֶפִּיים, שנאספו בשני ספרים גדולים – מַהַבְּהַרַטָה ורמיאנה. האֶפּוֹס ההודי נוצר במשך מאות שנים בצורה של חומר בלתי־מעובד, אשר הכיל בתוכו גם סיפורים ואגדות וגם שירי מוסר וחכמה ארוכים. עם כל החסרונות מעיד האֶפּוֹס ההודי על כישרון פיוטי גדול, ותרגומיו הראשונים מסאנסקריט ללשונות אירופיות בתחילת המאה הי"ט עשו רושם עצום על הסופרים והוגי־הדעות באירופה.

§ 59. המדים והלוּדים.

המדים היו הראשונים מעמי איראן שאירגנו צבא חזק וייסדו ממלכה. לפי הרוֹדוֹטוֹס קרה הדבר בימי מלכם הראשון דַיאוֹקֶס, שבנה את בירת מדי אַחְמְתָא⁴⁵⁰ (כעת חמדן) והשתדל לכונן צדק ומשפט בארצו; אך כנראה אין זאת אלא אגדה. ההיסטוריה המדית הקדומה אינה ידועה לנו. שום כתובת לא נמצאה בארץ מדי מימי ממשלת המלכים המדיים, ואפשר שהמדים לא ידעו בימים ההם קרוא וכתוב. מלכי אשוּר ערכו מסעות רבים לארץ מדי והמדים היו נכנעים להם. משנחלש כוחה של אשוּר בסוף ימי אשוּרבּנפּל (§ 53) השתחררו אף המדים וכוחם גבר והתעצם. כרוב העמים מחוסרי התרבות נמשכו גם המדים אל מרכזי התרבות העתיקים בחפצם לבוז את האוצרות שנצטברו שם במשך דורות. על־ידי הריסת נינוה נתגשמה שאיפתם זו; המלך שעמד בראשם בימים ההם היה כּיאַכּּסַרֶס, והוא נחשב בצדק ליוצר הכוח המדיני של מדי. אחרי חורבן נינוה הוסיף כּיאכּסרס להרחיב את גבולות ממלכתו צפונה ומערבה עד שהגיע לנהר הַליס באסיה הקטנה. כאן פגע בהתנגדות מצד הלוּדים⁴⁵¹, שמשלו בחלק המערבי של אסי הקטנה. הרוֹדוֹטוֹס מספר כי בשנת 585 חילקו שני העמים ביניהם את השלטון על אסיה הקטנה והנהר הליס היה הגבול בין שתי הממלכות.

מלכות הלוּדים נוסדה במאה השביעית. מלכי הלוּדים השתמשו בחולשת העמים הקטנים שישבו במרכזה של אסיה הקטנה (הפריגים ואחרים) כדי להרחיב את ממלכתם עד הליס. הם כבשו את הערים היוניות, שנבנו לאורך החוף המערבי של אסיה הקטנה זמן רב לפני בוא הלוּדים. הלוּדים לא היו אנשי מלחמה, עיקר דאגתם היה המסחר. הם היו הראשונים שהנהיגו את המטבע; לפניהם היו הסוחרים משתמשים בשעת מיקח וממכר במטילי מתכת (זהב, כסף ונחושת), דבר שהקשה מאוד את המשא־והמתן המסחרי. מן הלוּדים עבר השימוש במטבע לפרסים וליונים ובזמן קצר נתקבל בכל העולם העתיק.

§ 60. כּוֹרש מלך פרס.

באמצע המאה השישית הייתה הממלכה המדית החזקה ביותר במזרח, אולם פריחתה לא האריכה ימים. כּוֹרש, פרסי ממשפחת האצילים של בני אֲכִימֶנֶס, מרד במדים ומיגר את שלטונם. על חורבות ממלכת המדים בנה כּוֹרש את ממלכתו הוא, ממלכת מלכי פרס.

על כּוֹרש סיפרו במזרח אגדות רבות. לפי האגדה שנשתמרה אצל הרוֹדוֹטוֹס היה כּוֹרש בן בתו של מלך המדים אַסְטיאַגַס שנישאה לפרסי. המלך חלם חלום חוזר, כי בן ייולד לבתו והוא עתיד למלוך תחתיו. אַסטיאנס ציוה להמית את הילד, אך האיש שצוּוה לבצע את פקודת המלך חמל על הילד והצילו ממות. כּוֹרש גדל בין רועי־צאן וכאשר גדל והיה לאיש נגלה לו סוד מוצאו: הוא עלה על אסטיאגס, לקח אותו בשבי ומלך תחתיו. אגדה זו דומה לאגדה על הולדת סרגוֹן מלך אכּד (§ 26) ולעוד אגדות רבות שסיפרו בארצות המזרח, וכן גם ביון וברומי, על אנשים גדולים שהגיעו לשלטון בכוח הזרוע.

שנים אחדות נמשך כיבוש הארצות שהמדים משלו בהן; איראן, עילם, אשוּר, אַרמניה ואַסיה הקטנה עד נהר הליס⁴⁵² עברו לידי כּוֹרש. באסיה הקטנה נתקלו השאיפות של כּוֹרש להרחיב את גבולות ממלכתו החדשה בשאיפת הלוּדים להגן על גבולות ממלכתם. בימים ההם מלך על הלוּדים קרוֹיסוֹס, מלך מפורסם בעשרו הרב. על המלחמה בין כּוֹרש וּקרוֹיסוֹס מספר הרוֹדוֹטוֹס: כּוֹרש כבש את לוּד ולקח את קרוֹיסוֹס בשבי; הוא העלה את המלך השבוי על המוקד, אך ברגע האחרון חמל עליו ועשה אותו לאחד מיועציו. סיפור זה אינו אלא אגדה; אך עובדה היא, כי כּוֹרש כבש את לוּד. הוא גם הכניע את היונים יושבי אסיה הקטנה והרחיב את ממלכתו עד חופי הים האגיי⁴⁵³.

עתה הגיע תורה של בבל שעדיין שלטה ברמה בקדמת אסיה. בימי כּוֹרש מלך על בבל נְבוֹ־נָאִיד (או נַבּוּ־נָאִיד) (556–539 לפסה"נ). נבו־נאיד היה ממוצא ארמי וייסד שושלת חדשה בבבל. בעיקר נודע נבוֹ־נאיד ברפורמה הדתית שערך. הוא החיה צורות פולחן קדומות שעברו מן העולם מאות שנים לפניו. אך הגדולה שבפעולותיו של נבוֹ־נאיד הייתה העלאת אל־הירח סין והעמדתו אף מעל מרדוּך, אֵלה הראשי של בבל. נבוֹ־נאיד קומם את מקדשיו של סין בערים המקודשות לו: אוּר־כּשׂדים וחרן. בגלל התערבותו בדרכי הפולחן הסתכסך נבּוֹ־נאיד עם כוהני ערי הקודש הבבליות, נטש את עירו והלך לשבת בתֵימָא⁴⁵⁴ שבמדבר ערב, שהיה מקום קדוש לאלוהי הירח. הוא ישב בתימא עשר שנים ובעת היעדרו מבבל שלט על הארץ בנו בֵּל־שַׁר־אוּצוּר – הוא בּלשאצר המוזכר בספר דניאל כמלך בבל האחרון. בסוף ימיו של נבוֹ־נאיד, כששב מתימא, גברה בקרב כוהני בבל ההתנגדות לרפורמות הדתיות שלו והכוהנים שמו את מבטחם בכוח החדש העולה ממזרח – הוא כּוֹרש מלך פרס. אין לדעת בדיוק כיצד תקף כּוֹרש לראשונה את בבל, אך ברור הוא שלא נתקל בקשיים רבים בכיבוש העיר. היא הוסגרה למעשה ללא קרב לידי אחד משרי הצבא הפרסיים (539 לפסה"נ). עם נפילת בבל בירת האימפריה – נפלה לידי כּוֹרש כל ממלכת בבל – למן המפרץ הפרסי ועד גבול מצרים. כּוֹרש, שנחשב למלכה החוקי של בבל מייד לאחר הכיבוש, הסביר פנים לתושבי העיר, נהג כבוד רב בפולחני בבל, חידש את עבודת הקודש שהושבתה בזמן המלחמה, החזיר לערי הקודש את פסלי האלים שהועברו לבבל על־ידי נבוֹ־נאיד בתקופת הרפורמות, והכריז שהאל מרדוּך בחר בו ושלח אותו לשחרר את בבל עירו משלטונו המזיק של נבוֹ־נאיד⁴⁵⁵ – אותה שעה קיבלו ממנו היהודים את הרשות לשוב לארצם ולקומם את בית ה'⁴⁵⁶ (עזרא א'). אין להתפלא שהנביא ישעיהו כינה את כּוֹרש „משיח ה’“, השלוּח לשחרר את ישראל מגלותם ולקומם את בית־המקדש החרב (ישעיהו מ"ד, כ"ד–כ"ה; מ"ה, א’–ו'). מידה זו של כבוד לרגשות הדתיים של העמים הנכבשים הייתה רחוקה מאוד מעריצותם ואכזריותם של מלכי אשוּר ובבל ומשכה אל כּוֹרש לב כול. את מלחמתו האחרונה עשה כּוֹרש באיראן הצפונית: כונתו הייתה להגן על גבולות הממלכה מפני המַסַגֶטִים⁴⁵⁷, עם מגזע סקיתי שישב באסיה התיכונה. לפי הרוֹדוֹטוֹס נפל כּוֹרש חלל על שדה המערכה במלחמה זו (530).

§ 61. כּמבּיסס.

אחרי מות כּוֹרש עלה כַּמְבִּיסֶס (כַּנבּוּזי או כַּמבּוּזי) בנו על כיסא המלכות. כּמבּיסס היה אדם רגזן ועריץ; לפי הרוֹדוֹטוֹס היה חולה במחלת הכּיפָיוֹן (אֶפּילֶפּסיה). בתחילת מלכותו פרץ ריב במשפחת המלך וכַּמבִּיסֶס הרג את אחיו בַּרְדִיָה (היוני קראו לו סְמֶרְדִיס). אחרי גמר המהומות עלה כּמבּיסס על מצרים. הממשלה המצרית לא הייתה חזקה די הצורך בכדי להגן על הארץ מפני האויבים. מה עוד ולכּמבּיסס היו בעלי־ברית, ביניהם יונים תושבי איי־הים ואחד ממלכי הערבים, שהבטיח לספק מים לצבא בזמן שהייתו במדבר. על־יד הגבול המצרי היכה כּמבּיסס את האויב; המצרים נסגרו במוֹף⁴⁵⁸, אך עד מהרה נכנעו לפני הפרסים (525). כך עברה מצרים שוב לידי זרים. כּמבּיסס אמר להמשיך את המלחמה ולעלות על קרתגו, אך הצידוֹנים סירבו להשתתף במערכה זו נגד בני־גזעם, וללא הצי של הצידוֹנים אי־אפשר היה לתקוף את קרתגו שהייתה שלטת על הים. כּמבּיסס עלה לדרומה של מצרים וניסה לכבוש את ארץ כּוּש, אך גם כאן לא הצליח: צבאותיו סבלו הרבה מן החום הקשה במדבר והמלך הוכרח לותר על נסיונו ולשוב מצרימה. כישלון זה הרגיז את כּמבּיסס ועורר בו חמת זעם; הוא הרים ידו בגלוי על אלי מצרים וכוהניה. הרוֹדוֹטוֹס מספר, כי כּמבּיסס פצע בעצם ידיו את השור הקדוש אַפּיס, פתח את קברות המלכים וחילל את עצמותיהם, לעג לפסלי האלים ורדף את הכוהנים. גם הפּאפּירוסים הארמיים ממושבה יהודית במבצר יֵב⁴⁵⁹ (על גבולה הדרומי של מצרים) מעידים, כי כּמבּיסס הרס את בתי־המקדש במצרים (אבל לא נגע בבית־המקדש של יהודי יֵב). לעומת זאת מספרת כתובת מצרית אחת, כי כּמבּיסס הכיר בפולחנה הרשמי של מצרים וקיבל בעיר סאיס את סמכות האלים להיות פרעה, כלומר, הלך בדרכי כּוֹרש אביו בבבל. כנראה הגזים הרוֹדוֹטוֹס בסיפורו על עריצות כּמבּיסס, וסיבת הרדיפות הייתה אולי בחילוקי־דעות בין המלך והכוהנים.

בשובו ממצרים הגיעה לכּמבּיסס השמועה על מרד בפרס; איש אחד בשם גָאוּמָטָה משבט המָגוֹסים (האַמגוּשים, ראה § 64) הכריז על עצמו שהוא אחיו של כּמבּיסס, באמרו כי בּרדיה לא נרצח ולוֹ משפט המלוכה בפרס. רבים תמכו בו, כי בּרדיה נהרג בסתר ופרטי הרצח לא היו ידועים לעם. כאשר שמע כּמבּיסס על המרד מיהר לשוב לארצו, אך בדרך מת בנפלו מעל סוסו. כך מספר הרוֹדוֹטוֹס; לפי כתובת פרסית אחת איבד את עצמו לדעת.

§ 62. דריוש.

שלטונו של גאוּמטה עורר התנגדות בקרב אצילי פרס. אלה שידעו את סוד רצח בּרדיה לא יכלו להסכים שבראש הממלכה יעמוד רמאי. האצילים קשרו קשר על גאוּמטה והרגוהו. בראש הקשר עמד דריוש, ממשפחת בני אכימנס. אחרי מות גאוּמטה הוכרז דריוש למלך פרס (521 לפסה"נ).

עבודה קשה עמדה לפני המלך הצעיר. ימי שלטונו הקצרים של גאוּמטה המורד עוררו בלב העמים המשועבדים את הרצון להשתחרר מעול הזרים. במקומות שונים קמו מנהיגים לאומיים שקראו לעצמם מלכים וגירשו את הפרסים מארצותיהם. בראש הארצות המורדות הייתה בבל, בה תפס את כיסא המלוכה אדם שטען כי הוא מזרע נבוֹ־נאיד, מלך בבל האחרון. בכתובת הגדולה בבּהיסטוּן (§ 6) מוֹנה דריוש בין הארצות שמרדו בו גם את מדי, ארמניה, פּרתיה, סקיתיה, ואף את פרס עצמה. כשנה וחצי נלחם דריוש באויביו עד שניצח את כולם והשיב את הסדרים בממלכתו. ולא זו בלבד, הוא גם עבר את גבולות הממלכה שנקבעו על־ידי כורש וכבש את השבטים ההודיים שישבו ממערב לנהר אינדוּס. בימיו הגיעה האימפריה הפרסית לגבולותיה הרחבים ביותר; היא משלה מהודו ועד כּוּש. באפריקה, מלבד מצרים, הכירה גם ארץ קִירֶנֶה בשלטונה של פרס; ממערב לקירנה הייתה הארץ בידי קרתגוֹ, שעמדה בקשרי ידידות עם מלך פרס, אבל לא נכנעה לפניו. באסיה הקטנה משל מלך הפרסים בערים היוניות, וגם אחדים מאיי הים האגיי עמדו ברשותו; היונים תושבי אירופה לא נכנעו לפניו, והניסיון להילחם בהם הביא לידי כישלון⁴⁶⁰. בחוף הצפוני־מערבי של הים השחור ישבו הסקיתים ודריוש ראה בהם סכנה לשלום המדינה. הוא עבר את הדנוּבּה ונלחם בהם. הרוֹדוֹטוֹס מספר כי תוך מלחמה זו הגיע עד נהר ווֹלגה, אך הדבר אינו מתאשר על־ידי מקורות אחרים. דריוש מצא סיפוק בזה שהראה לסקיתים את כוחו הרב וחזר לפרס. בצפונה של הממלכה הבדיל הנהר יַכְסֵרְטֶס (כיום סיר־דריה) בין פרס ובין העמים הפראים תושבי אסיה התיכונה, ובמזרח שימשו נהרות פּנג’אב גבול לממלכה⁴⁶¹.

אימפריה ענקית כזאת עדיין לא הייתה קיימת בעולם. היא הכילה בתוכה את כל ארצות התרבות של המזרח – את מצרים ואת בבל, את סוריה ואת ארץ־ישראל, את ארצות אסיה הקטנה ואת איראן. דריוש הקדיש את מרצו הרב לביסוס המדינה הוא ביקר במקומות הרחוקים ביותר של הממלכה, נלחם על גבולות הארץ וביצר אותם בפני שכניה. הוא שקד על פיתוח המסחר: לפי פקודתו נחפרה שוב התעלה (שהייתה קיימת במצרים בימי הממלכה התיכונה והוזנחה אחר־כך) בין הנילוּס ובין ים־סוף, ונפתחה הדרך לאניות מהודו עד הים התיכון. דריוש שלח את היוני סְקיִלַכְּס לחקור את הדרך הזאת; סקילכּס ירד באניה לאורך הנהר אינדוּס עד הים, עקף את חצי־האי ערב והגיע למצרים. האירגון הפנימי של ממלכת פרס הוא בעיקר פרי עבודתו של דריוש⁴⁶², ואין ספק כי בין כל מושלי המזרח היה דריוש אחד הגדולים ביותר.

המשך ההיסטוריה הפרסית עד כיבוש פרס על־ידי אלכסנדר הגדול מתלכד עם המאורעות של ההיסטוריה היונית ועל כן מוזכר הוא בקשר עם תולדות היונים⁴⁶³.

§ 63. אירגון הממלכה הפרסית.

השליט העליון בממלכה הפרסית היה המלך. מלכי פרס קראו לעצמם „מלכי הארצות“ או „מלכי המלכים“. המלך חי בארמונו הנהדר, מוקף עבדים וסריסים, ורק לעתים רחוקות היה מופיע לפני העם. כל הנכנס אל המלך נפל לפניו אפיים ארצה ונשק את עפר רגליו. רק אלה שהמלך ביקש לראותם הורשו להיכנס אליו, ומי שהעז להתוכח עמו היה מתחייב בנפשו. בחצרו של המלך ישבו בני־לויתו המרובים, אנשים „האוכלים מפּתבּג המלך“ (דניאל א', ה'), ביניהם גדולי המדינה, האצילים, שרי־הצבא וראשי העמים הנכבשים. היונים סיפרו כי 15,000 איש היו מסובים על שולחן המלך, רובם היו פרסים; אולם אצילי פרס לבדם לא יכלו לשאת את כל המשרות החשובות במדינה ולכן שותפו גם המדים בשלטון ובדין, שכן בגזעם ובמנהגיהם לא נבדלו הרבה מן הפרסים. הפרסים והמדים עמדו גם בראש הצבא; מהם נלקחו שומרי ראשו של המלך והגדוד המיוחד של 10,000 איש הנקרא „בני־אַלמות“.

הממונה על שומרי־הסף היה „שר האלפים“ ומשרתו נחשבה לנכבדה ביותר בממלכה; פעמים היה הוא ממלא את התפקיד של המשנה־למלך. בזמן מלחמה התייצבו לפני המלך מחנות צבא רבים מבין העמים השונים שישבו בממלכה, כל מחנה תחת יד מפקדיו למקומותיהם, מזוין לפי מנהג ארצו ולבוש בתלבושתו המיוחדת; צבאו של מלך פרס היה לו מראה רבגוני מאוד. המלך היה נוהג לתת לשרי־צבא פרסיים שהצטיינו במלחמה אחוזות אדמה במקומות שונים של הממלכה וגם לשלוח חילות־מצב פרסיים לערי השדה; על־ידי כך התפשט העם הפרסי על פני כל הממלכה הגדולה, אבל בשום מקום (חוץ מפרס עצמה) לא היה לרוב היישוב⁴⁶⁴.

ההרכב הרבגוני של היישוב בממלכה השפיע על אירגון השלטון המקומי. בין עמי האימפריה היו אחדים בעלי תרבות גבוהה מאוד, כמו המצרים והבבלים, והיו אחרים מחוסרים תרבות לגמרי; היו עמים שחיו על המסחר, כמו הצידוֹנים, הלוּדים והיונים, ועמים שלא ידעו משלח־יד אחר מלבד עבודת האדמה ולא הכירו צורת מטבע; היו עמים שקטים, שחיו חיי סדר ומשטר, והיו עמים תושבי המדבר וההרים אשר לא סרו למשמעת כל שהיא וחיו על השוד. הפרסים הבינו, כי אין לקבוע חוק אחד לכל המדינה וכי יש לכון את המעשים לפי התנאים המיוחדים של כל ארץ וארץ. לכן לא העבירו המלכים את השליטים המקומיים בארצות שנכבשו על־ידם, אלא רק הגבילו את שלטונם. נסיכי העמים ומנהיגיהם היו לפקידי פרס; המלכים נתנו להם אחוזות גדולות לקניינם הפרטי והאחוזות האלה עברו בירושה מאב לבנו. כך הוסיפו הנסיכים הרבים לשבת במקומם ולמשול איש איש בעמו כבראשונה. אולם עין הפרסים הייתה פקוחה עליהם תמיד, שאם לא כן היו הנסיכים הורסים בנקל את אחדוּת האימפריה. לפי הרוֹדוֹטוֹס חילק דריוש את כל הממלכה לעשרים פּחווֹת (סטרפּיוֹת) אשר בראשן⁴⁶⁵ עמדו פקידים גבוהים הממונים מטעם המלך – הפּחוֹת או האחשדרפּנים. בסוף מלכותו הגדיל המלך את מספר הפּחווֹת ל־29. בידי הפּחוֹת היה מרוכז השלטון על חבל גדול מאוד ופעמים גם על ארצות שונות; כך, למשל, נמנו הארצות סוריה, פיניקיה, שומרון, יהודה (שנקראה בשם ארמי יהוּד) וקפריסין על פּחוה אחת: „עֲבַר־נַהֲרָה“ (עזרא ד', י'), כלומר: הארצות שמעבר לנהר־פרת מערבה. הפּחווֹת היו מחולקות למחוזות והמחוזות לגלילות; בגלילות האלה משלו בדרך כלל הנסיכים המקומיים והם היו כפופים לפּחה. המלכים לא היו נוהגים להחליף את פקידיהם לעתים קרובות; על הרוב משלו הפּחוות בארצותיהם שנים רבות, ואחרי מותם היה המלך מעביר את משרתם לבניהם. ברבות הימים הגיעו הפּחוֹת לעמידה בראשות עצמם והיו למלכים בזעיר אנפין. אף הם ערכו להם „חצרות“ כדוגמת חצר המלך, הקיפו את עצמם צבא חזק, ובשעת־כושר היו נוטים למרוד במלכם אם היה אדם רפה־כוח או חסר השפעה. מרידות כאלה רבּוּ במאה הרביעית, כשהתחילה הממלכה הגדולה מתמוטטת; בימי שלטונו החזק של דריוש היו הפּחוֹת פקידי המלך – ולא יותר מזה.

הפּחה היה ראש הצבא בפּחוה והשופט העליון, אך עיקר דאגתו הייתה – גביית המסים והעברתם לחצר המלך. דריוש קבע את גובה המס לכל פחוה בנפרד ודרש כי המסים ישולמו בכסף. הוא היה הראשון ממלכי פרס שהנהיג את המטבע הרשמי בממלכה את האֲדֲרְכּוֹן, הנקרא גם דרכּמוֹן (עזרא ב', ס"ט; נחמיה ז', ע"ב), ביונית דָרֵיקוֹס, הוא מטבע זהב ועליו תמונת המלך היורה בקשת.

3,000 דרכּמוֹנים (או אדרכוֹנים, עזרא ח' כ"ז) היו כיכּר זהב אחת (משקלה היה 26 קילוֹ בערך). מטבע הכסף היה השקל; 6,000 שקלים היו כיכּר כסף אחת, שמשקלה היה 33,6 קילוֹ. את החשבון ערכו בדרך כלל לפי כיכּרי־כסף. 10 כיכרי־כסף היו שוות בערכן המסחרי לכיכר זהב אחת; אמנם היחס הכספי בין הכסף ובין הזהב היה משתנה מזמן לזמן. כל פחוה שילמה למלך מס קבוע בכסף כל שנה; בבל הפחוה העשירה ביותר, שילמה 1,000 כ"כ, „עבר־נהרה“ – 350 כ"כ. פקידי המלך היו מתיכים את הזהב למטילים ומכניסים לאוצר: כשהיה המלך זקוק לכסף העלו מן האוצר את הכמות הדרושה לו. מלבד הכסף שילמו העמים את מסיהם גם בתוצרת, בחיטה ובשעורה, בצאן ובבקר, בצמר ובעצים, בקרנות־שן ובבשמים. הפחווֹת היו מחויבות לשלוח לחצר המלך את תוצרתן; בבל, למשל, הייתה חייבת לספק את צורכי האוכל לחצר המלך ארבעה חודשים בשנה.

כדי להקל את הקשר בין הפּחווֹת ובין מרכז המדינה סללו המלכים דרכים, שהוליכו מן המקומות הרחוקים ביותר אל המרכז; בייחוד הייתה ידועה „דרך המלך“⁴⁶⁶ שהוליכה מחופי הים האגיאי באסיה הקטנה עד שוּשן הבירה⁴⁶⁷. לאורך הדרכים האלה נקבעו תחנות ובהן סוסים המוכנים תמיד לדרך; זה היה הדוֹאר הממשלתי (אַנְגָרְיָה), שבו היו המלכים שולחים את פקודותיהם לפּחווֹת ומקבלים מהן תשובה דחופה⁴⁶⁸. מרכז המדינה לא היה קבוע בעיר אחת; המלכים עשו חלק מן השנה בערי פרס (פֶּרְסֶפּוֹליס וּפַּסַרְגָדָה); שאר הזמן ישבו בשוּשן, בבבל ובאַחמתא⁴⁶⁹. אחוזות רבות היו למלך בכל הפּחווֹת; באחוזות ישבו עובדי האדמה והעלו למלך חלק מן היבול. בייחוד היו מפורסמים ה„פרדסים“ של המלך: במלה פרסית זו ציינו את החורשות ואת גני הפירות. פקידים מיוחדים מטעם המלך השגיחו על המשק בפרדסים; כך הוזכר בספר נחמיה (ב', ח') „אסף שומר הפרדס אשר למלך“, שעליו היה לתת לנחמיה את העצים הדרושים לו לבניין ירושלים.

§ 64. התרבות הפרסית.

עד ימי כורש היו הפרסים עם בּארבּארי למחצה, ולא עמדו בקשר ישר עם עמי התרבות המפותחים. לדברי הרוֹדוֹטוֹס הם עסקו בעבודת אדמה ובגידול בהמות; ידעו את מעשה המלחמה והיו פרשים חרוצים; את ילדיהם לימדו „לרכוב על סוס, לירות בקשת ולדבר אמת“. לאחר הקמת ממלכת פרס החלה לשגשג האמנוּת הפרסית, בעיקר מימי דריוש. אמנות זו הושפעה ביותר מאמנותם של העמים השונים בממלכת פרס: הסקיתים, המדים, הבבלים והיונים. השפעות אמנותיות אלה נתמזגו באמנות הפרסית ליצירה אחת שלמה, חדשה ומקורית.

אמנותה של פרס הגיעה לפריחה גדולה בימי דריוש ובימי בנו כְּסֶרְכְּסֶס (בפרסית חְשַיַרְשָה) הוא אחשורוֹש. בפּרספּוֹליס ובשוּשן נתגלו ארמונות מפוארים שהקימו מלכים אלה.

בכתובת שלו מספר דריוש שהאוּמנים שבנו את הארמון המלכותי בשוּשן היו יונים ולוּדים, חרשי־הזהב – מדים ומצרים, ועושי הלבנים – בבלים. במרכזו של הארמון היה אולם העמודים (אַפַּדַנָה בפרסית) ובו 12 עמודי ענק ובראש כל אחד כותרת בדמות שני שורים. בשערי הארמון היו מוצבים שורים גדולים בעלי כנפיים בדומה לשוֹרי הענק שבאמונות מלכי אשוּר. הארמונות היו מלאים שכיות־חמדה: כלי כסף וזהב, שהכינו חרשי־הזהב במיוחד לבית המלך. כלים אלה הם מעשה אמנות גבוהה ומקצתם נשתמרו עד ימינו.

הפרסים השתמשו בכתב היתדות, אבל ייצרו ממנו אלף־בית בן 40 אותיות בערך; אך לשון דיבורם לא הייתה רווחת ביותר באימפריה. הלשונות הרשמיות בחלקה המזרחי של הממלכה היו: הפרסית, העילמית והבבלית. ואילו בארצות המערב השתמשו הפרסים בלשון הארמית, ששלטה בימים ההם בסוריה ובארם־נהריים והייתה ידועה אף במצרים. לשונות אלה נחשבו לרשמיות וכל פקודה חשובה נתפרסמה בבת אחת בכמה לשונות: „מדינה ומדינה ככתבה ועם עם כלשונו“ (אסתר ג', י"ב).

הדת הפרסית היא יצירה מקורית שונה מכל דתות המזרח הקדמון. דת זו מכירה בשתי רשויות: באור ובחושך, בטוב וברע, ומלחמה תמידית בין שתיהן; האֵל הטוב הוֹרמוּזד (אהוּרה־מזדה; בתלמוד: הוֹרמיז) נלחם באל החושך אַהרימן (אנְגְרוֹ־מניה; בתלמוד: אַהוּרמין). לאֵלים הגדולים האלה עוזרים רבים המשתתפים במלחמה: אלי האור והמלאכים עוזרים להוֹרמוּזד והרוחות הרעים והמזיקים – לאהרימן. אף לאדם יש חלק במלחמה זו: תפקידו לעזור לאֵלי האור לנצח את כוחות החושך. על־כן צריך האדם להתרחק מן הרע ולחיות חיי מוסר. את יסודות הדת הזאת גילה לפרסים הנביא זרטוּשטרה, שחי לפי המסורת בשנת 550 לפסה"נ. תורת זרטוּשטרה כתובה בספרי האָוֶסְטָה, אך ספרים אלה חוברו בזמן מאוחר ולא בכל עניין ראויים הם לשמש מקור נאמן לחקירת הדת הפרסית הקדומה. על טהרת המסורת שמר השבט המדי של המָגוֹסים (האמגוּשים, או המגים), שמילא בפרס את תפקיד הכוהנים – דוגמת שבט לוי בישראל. לפי סיפורי ההיסטוריונים היונים היה פולחנם של הפרסים פשוט וצנוע. הם לא הקימו בתי־מקדש לאלים ולא עשו פסלים; עיקר הפולחן היה הקרבת קרבנות. את האש חשבו לדבר שבקדושה; לכן לא שרפו את המתים, כדי שלא לטמא את האש מגע גוף המת. הם גם לא קברו את מתיהם באדמה, מפני שהאדמה אף היא נחשבה לקדושה. את גופות המתים העלו על ראשי הרים גבוהים או הוציאוּן המדבּרה, מאכל לחיות טרף. הפרסים היו מדייקים בהלכות טומאה וטהרה, אבל לא הזניחו גם את הצד המוסרי של הדת; בייחוד החשיבו את האמת ושנאו את השקר.

מקורות

61. כּוֹרש מלך בבל

כתובת זו היא כתובת בבלית, שנתחברה זמן קצר לאחר שכבש כּוֹרש את בבל, בשנת 539, והיא הכתובת החשובה ביותר שהגיעה לידינו מזמנו של כּוֹרש.

אנכי כּוֹרש מלך תבל, המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שוּמר ואכּד, מלך ארבע כנפות הארץ, בן כּמבּוּזי הגדול, מלך אנשן⁴⁷⁰, יוצא חלציו של שִישְפִּיש⁴⁷¹, המלך הגדול, מלך אנשן⁴⁷², זרע מלכים, אשר בּל וּנבוֹ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוַת־לבם רוצים בממשלתי.

כאשר נכנסתי בידידות לבבל העיר, כוננתי בשמחה ובגיל את מושב מלכותי בהיכל המושל. מרדוּך האדון הגדול הפך את לב תושבי בבל הרבים לאהבה אותי ובקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומו. צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל. לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שוּמר ואכּד. דאגתי לשלום בבבל ובשאר ערי הקודש. בני בבל שמח לבם כי הסרתי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם. את בתיהם שהתיישבו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם. מרדוּך האדון הגדול שמח למעשי וביד נדיבה בירך אותי – את כּוֹרש המלך הירא אותו, ואת כּמבּוּזי⁴⁷³ בנו יוצא חלציו.

…(הערים), אשר מקדשיהן היו חרבים מלפני־כן, – להן החזרתי את צלמי האלים שהיו יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים. כינסתי את כל תושביהן והשבתי להם את מקום מגוריהם. ואת אלוהי שוּמר ואכּד, אשר נבוֹ־נאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים – בפקודת מרדוּך האדון הגדול החזרתים שלמים והושבתי אותם בשלום במשכנם מושב שמחתם.

יהי רצון וכל האלים אותם החזרתי לעריהם המקודשות יבקשו נא בעדי מידי יום ביומו בפני בּל וּנבוֹ אריכות ימים, יגידו־נא למעני דבר טוב בפניהם; ולמרדוּך אדוני יאמרו נא: „יבורך נא כּוֹרש הירא אותך וכּמבּוּזי בנו…“.

מתוך כתובת על־גבי גליל־טין של כּוֹרש שנתגלתה בבבל. תרגם מבבלית ח. תדמור.

62. הכרזת כּוֹרש ליהודים שגלוּ לבּבל

הכרזת כּוֹרש ליהודים נשמרה בשתי נוסחאות: הנוסח האחד הנזכר בעזרא א', ב’–ד', שהוכרז על־ידי כרוזי המלך בעל־פה, והנוסח השני הנזכר בעזרא ו', ג’–ה', היא הדִכְרוֹנָה – הנוסח שבכתב – שנרשם לצורכי לשכת המלך ונשמר באחמתא הבירה.

הנוסח הנודע ביותר, – הניתן למטה – הוא הנוסח שהוכרז בעל־פה, בראשית שנת 538 – היא שנתו הראשונה של כּוֹרש, כמלך בבל.

כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס⁴⁷⁴ כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם⁴⁷⁵ וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם⁴⁷⁶ מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ‍ִם

אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא

הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‍ִם:

עזרא א', ב’–ג'.

אירגונה הפנימי של מלכות פרס

63. הפּחווֹת של דריוש

דריוש חילק את ארצו לעשרים פחווֹת הנקראות בפיהם סטרפּיוֹת. ומשחילקה לפחווֹת והקים עליהן פּחוֹת ציוה לגבות מהם מסים לפי עם ועם. ולעמים הללו צירף את שכניהם ויש שהיה מדלג על הקרובים ומספחם לרחוקים. את הפּחווֹת וּגביית המסים מדי שנה בשנה התקין כך. על מביאי כסף ציוה להביאו כּיכּרים במשקל הכּיכּר הבבלית והמביאים זהב – בכיכּר האובּוֹאית⁴⁷⁷; והכּיכּר הבבלית היא שבעים ושמונה מנים אֶובּוֹאיים. בימי מלכותו של כּוֹרש וכמבּיסס שבא אחריו לא הוטל כל מס קבוע ורק דורונות היו מביאים. בגלל המס הזה שקבע דריוש ודברים אחרים כיוצא בו אומרים הפרסים: דריוש היה חנוני, כּמבּיסס – אדון וכּוֹרש – אב. זה על שום שעשה סחורה בכל עסקי המדינה, וזה על שום שהיה קשה ואכזרי, וזה על שום שהיה נוח ושוקד לטובת כולם.

להלן מוסר הרוֹדוֹטוֹס את רשימת כל הפּחווֹת של דריוש יחד עם הכנסות המלך מכל אחת לחוד. בין הפּחווֹת הוא מציין: את הראשונה, הכוללת את איוֹניה, אַיאוֹליה, קַריה, ליקיה, פּאמפיליה, השנייה (מיסיה, לוּד), החמישית (סוריה, ארץ־ישראל, קפריסין), השישית (מצרים, לוּב, קירֵנה), השמינית (שוּשן וארץ הקוסַיים), התשיעית (בבל ואשוּר), העשירית (מדי), השתים־עשרה (בּאקטריה) והעשרים (הוֹדוּ).

אם נעריך את הכסף הבבלי בערך הכסף האֶובּוֹאי נמצא, שסכום כל הכיכרים⁴⁷⁸ עולה לתשעת אלפים שמונה מאות ושמונים כיכר. ואם נחשב את ערך הזהב פי שלושה־עשר מערך הכסף נמצא שעפרות הזהב⁴⁷⁹ עלו לארבעת אלפים שש מאות ושמונים כיכר בכיר האֶובּוֹאי. סכום כל המס שבא לדריוש מדי שנה בשנה עלה לארבעה עשר אלף וחמש מאות וששים כיכר בכיכר האובּוֹאי. על ההכנסות הקטנות מאלו אני מדלג ואיני מזכירן. כל המס הזה היה בא לוֹ לדריוש מאַסיה ומחלק מצער של לוּב.⁴⁸⁰ אך ברבות הימים היה בא לוֹ מס גם מהאיים ומהעמים יושבי אירופה עד תֵסַליה. וכיצד היה המלך שם באוצרותיו את המס הזה? היה מתיכוֹ ויוצקוֹ לתוך חביות חרס. ומשנתמלא הכלי היה קולף עליו את החרס. וכשהיה נזקק לממון היה קוצץ ממנו כמה שהיה צריך באותה שעה.

אלה היו הפּחווֹת והמסים שהוטלו עליהן. רק את פרס לא מניתי בכלל הארצות נושאות המס, כי ארץ הפרסים פטורה מכל מס.

מתוך הרוֹדוֹטוֹס, ג', פ"ט–צ"ז. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת.

64. הצבא הפרסי ואירגונו

הכול מודים פה אחד שכּוֹרש⁴⁸¹ טיפל הרבה בעסקי המלחמה, כי ציוה על שרי המדינות הנושאות לו מס ומנחה לכלכל כך וכך פרשים, כך וכך קשתים, כך וכך קַלָעִים וכך וכך נושאי־מגן, כדי שיוכלו לשלוט על נתיניו הכפופים לו וגם לעמוד בפני התנפלויות אויבים. ומלבד אלה הוא מחזיק שומרים במבצרים, וכלכלת חיל־המצב מוטלת על המושל הממונה לכך. בכל שנה עורך המלך מפקד חיל השכירים וכל המצוּוים להזדיין. והוא מכנס את כולם, חוץ מאשר במבצרים, ולפיכך ייקרא לזה – כינוס. ועל החיילים אשר בסביבת ביתו הוא בעצמו משגיח ואל המרוחקים הוא שולח משגיחים נאמנים לפקח עליהם. ואם נתגלה ששרי־המבצרים ושרי־האלף והפּחוֹת מילאו את מספר החיילים אשר הוּשם עליהם והתקינו להם סוסים בּדוּקים ומנוסים וכלי־נשק – הוא מגדל כבודם ומעשירם בדורונות גדולים. אשר ימצא מן המושלים מזלזלים בחיל־המצב והולכים אחרי בצעם – הוא מורידם מגדולתם וממנה אחרים תחתיהם. ומי שעושה דברים אלו אין ספק שהוא שוקד יפה על עסקי המלחמה. ועוד, כל חבל ארץ שהוא עובר עליו הוא מתבונן בו ותוהה עליו ואשר לא יתהה עליו בעצמו הוא שולח אנשים נאמנים לשים עינם עליו. ואשר ידע מהמושלים שארצם מאוכלסת ואדמתה מעובדת ומלאה מיני עצים הגדלים בה ותבואות השדה, הוא מוסיף להם ארץ אחרת על ארצם ומכבדם בדורונות ומשׂים את מושבם במוֹשבוֹת הכבוד. ואשר יראה שארצם בּוּר ויישובה דליל מפני נגישותיהם, או חמסם או רשלנותם – הוא מייסרם ומורידם מגדולתם ומעמיד אחרים תחתיהם. ובמעשיו אלה אין הוא מתכון כל כך שהתושבים יעבדו את האדמה כשם שהוא מתכון שחיל־המצב ישמור עליה יפה. ואין אדם אחד מפקח על דברים רבים, אלא אלה מושלים על התושבים ועובדי האדמה וגובים מהם את המסים, ואלה מפקדים על חיל המצב המזוין. ואם אין מפקד הצבא מגן כראוי על ארצו, קובל מושל התושבים, שעליו דאגת עבודת האדמה, על המפקד כי אין התושבים יכולים לעבוד את האדמה בגלל חוסר ההגנה. ואם המפקד משכין שלום בארץ לעובדיה והארץ מעוטת אוכלוסין ואדמתה בור, קובל המפקד על המושל, כי במקום שאין הארץ מעובדת יפה, אין בכוחה לפרנס את חיל־המצב ולפרוע את המסים. אך אם פּחה הוּקם על הארץ הוא דואג לשני הדברים כאחד… יתר על כן, בארצות שהמלך גר בהן וסובב אותן הוא דואג שיהיו בהן גני פרי – הנקראים בפיהם פרדסים – מלאים כל טוב ויפה, אשר תגדל האדמה, ובהם הוא מבלה את רוב זמנו, כשאין העונה מונעתו מכך.

כּסֶנוֹפוֹן, על הנהלת המשק, ד’–ה' ואילך. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת.

65. דרך המלך

וזה דבר דרך המלך: בכל מקום יש תחנות המלך ופוּנדקאוֹת מפוארים. וכל הדרך עוברת במקומות יישוב ובטוחה מכל פחד. בדרך לוּד וּפריגיה עשרים תחנות, שהן תשעים וארבע פּרסאות ומחצה. ועל גבול פריגיה – הנהר הליס ועליו שער, ואין לעבור את הנהר שלא דרך השער. ועל הנהר משמר גדול. עוברים לקפּדוֹקיה והולכים בה עד גבולות קיליקיה דרך עשרים ושמונה תחנות, שהן מאה וארבע פּרסאות. על גבולות קיליקיה עוברים דרך שני שערים ועל פני שני משמרות. העובר עליהם ועושה את דרכו בקיליקיה הולך שלוש תחנות, שהן חמש עשרה פּרסאות ומחצה. הגבול בין קיליקיה וארמניה הוא נהר אשר באנייה ייעבר, ושמו פּרת. בארמניה יש חמש עשרה תחנות מרגוֹע שהן חמישים ושש פּרסאות ומחצה, ובהן משמרות. בארץ זו עוברים ארבעה נהרות אשר באנייה ייעברוּ, ואי־אפשר שלא לעוברם. הראשון הוא נהר חידקל ואחריו השני והשלישי הנקראים בשמו אף־על־פי שאינם אותו הנהר עצמו ואין מוצאם ממקום אחד. כי האחד שוטף ובא מאַרמניה, והאחד מארץ מַטִיֶנֶה⁴⁸². ושם הנהר הרביעי גינדס אשר כּוֹרש פּילגוֹ פעם לשלוש מאות וששים תעלות⁴⁸³. כשחודרים מארמניה לארץ מטינה הולכים דרך ארבע תחנות. מארץ זו באים לקיסיה⁴⁸⁴ והולכים דרך אחת עשרה תחנות, שהן ארבעים ושתים פרסאות ומחצה עד הנהר חוֹאַסְפֶּס ואף הוא באנייה ייעבר ועליו יושבת העיר שוּשן. כל התחנות כולן הן מאה ואחת עשרה, וכמותן מספר הפּוּנדקאות לעולה מסרדיס לשוּשן. אם נמדוד נכונה את דרך המלך בפרסאות – והפּרסה היא שלושים סטדיוֹת⁴⁸⁵ – נמצא, כי מסרדיס עד טירת המלך הנקראת מֶמנוֹניה שלושה עשר אלף וחמש מאות סטדיוֹת, שהן ארבע מאות וחמישים פרסה. ומכיון שמהלך אדם ביום הוא מאה וחמישים סטדיוֹת, עושה אדם את כל הדרך בתשעים יום בדיוק.

מתוך הרוֹדוֹטוֹס ה', נ"ב–נ"ג. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת.

66. אַנְגַרְיָה

אין לך בעולם בן־תמותה הממהר לרוץ מהשליחים הללו⁴⁸⁶. וזוהי אמצאה שהמציאוה הפרסים. אומרים, כי כמספר ימי כל הדרך כזה הוא מספר הסוסים והאנשים שנקבעו: כל סוס וכל איש ממוּנה לדרך יום אחד. ואין דבר שיעכבם מלמלא בזריזות את שליחותם, לא השלג ולא הגשם, לא החום ולא הלילה. הרץ הראשון מוסר את כתב הפקודה לשני, לשלישי, וכך הוא עובר ונמסר מיד ליד, כשם שנמסרים אצל היונים הלפידים בחגו של הֶפַיסטוֹס⁴⁸⁷. את מרוצת הסוסים הזאת קוראים הפרסים אנגריה.

מתוך הרודוטוס, ח', צ"ח. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת.

נושאים ושאלות

1. מהי מידת חשיבותם של גורמים אישיים בנפילתה של בבל?

2. השוה את הרפוֹרמה הדתית של נבוֹ־נאיד לזו של אחנאתוֹן ואת התוצאות המדיניות שנבעו מרפורמות אלו.

3. השוה את האגדה שנשתמרה אצל הרוֹדוֹטוֹס על כּוֹרש לאגדות אחרות המסופרות על אנשים גדולים שהגיעו לשלטון בכוח הזרוע. מהם המוטיבים (הרעיונות) החוזרים ונשנים באגדות אלה?

4. הגורמים לעלייתה של האימפריה הפרסית.

5. צייר מפה מדינית של האימפריה הפרסית.

6. באיזו מידה מבטאת „הצהרת כּוֹרש“ את מדיניותו של כּוֹרש כלפי העמים הכבושים?

7. השוה את האירגון הפנימי של האימפריה הפרסית לזו של האימפריה האשוּרית, היעזר במקורות 63–66.

8. במה עולה הדת הפרסית על דתות מצרים ובבל?

9. עמוד על השקפת־העולם המוסרית הבאה לידי ביטוי בדתות ההוֹדיוֹת.

ספרים לעיון נוסף

1. י. אהרוני, ארץ־ישראל בתקופת המקרא, גיאוגרפיה היסטורית – הוצאת מוסד ביאליק, חלק שלישי, פרק שישי, סעיף ב'.

2. אנציקלופדיה מקראית – הוצא מוסד ביאליק, ערכים: ארמית, דריוש, הודו, יֵבּ, כּוֹרש, מדי.

3. ה. גאץ, אמנות העולם, הוֹדוּ – הוצאת דביר ועם עובד.

4. האנציקלופדיה העברית – ערכים: בּוּדהא, הוֹדוּ.

5. מ. נאדל, המלכות בעולם העתיק ובישראל, בתוך קובץ „ספרדים“, פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, ספר ה', תשי"ח – הוצאת החברה לחקר המקרא „קרית ספר“.

6. ח. תדמור, הרקע ההיסטורי להצהרת כּוֹרש, בתוך קובץ „ספר היובל לדוד בן־גוריון“ – הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל.

סיכום

§ 65. המזרח הקדום וירושתו.

ההיסטוריה של המזרח העתיק נמשכה למעלה מ־2,500 שנה והנה התקופה ההיסטורית הארוכה ביותר בהיסטוריה האנושית. עובדה זו מכבידה על כל ניסיון הבא לסכם את התהליכים ההיסטוריים ואת היצירה התרבותית במזרח הקדום במשך אלפי שנות קיומו. בראשית תולדות המזרח התפתחו העמים ללא קשר ביניהם. באלף השלישי קמו שני מרכזי תרבות גדולים: מצרים ומסוֹפּוֹטמיה – בלא שמרכז אחד השפיע במידה ניכרת על השני. בסופו של האלף השלישי ובעיקר במחציתו הראשונה של האלף השני חל מפנה חשוב; עמים חדשים הופיעו בזירה ההיסטורית, נדדו על פני המזרח והקימו ממלכות חדשות. כתוצאה מזה חדלו ארצות המזרח מלהיות סגורות בפני עצמן, ועמים שונים התקרבו זה לזה מבחינה פוליטית ותרבותית. במחציתו הראשונה של האלף השני, בימי המלכים האמוֹריים (בעיקר בימי חמוּרבּי), וכמה מאות שנים לאחר מכן, בתקופת אל־עמרנה, תוססים במזרח חיים בין־לאומיים מפותחים. בתקופת אל־עמרנה (מאות ט"ו–י"ד) התגברו גם יחסים דיפלומאטיים בין העמים השונים, נקשרו קשרים בין חצרות מלכים, והתפתח מסחר בין הארצות, ואף לשון בין־לאומית אחת קנתה לה מהלכים באותה התקופה (§ 34). תקופה זו חשובה מאוד בתולדות המזרח, כי בה עברו התרבויות הגבוהות של מצרים ובבל את גבולות ארצותיהן והשפיעו על התפתחותם התרבותית של שאר העמים.

ושוב נשתנו הזמנים, ובסוף האלף השני נהרסו או נחלשו הממלכות הקיימות כתוצאה מהתנפלויות עמים חדשים, שבאו בחלקם מצפון־ערב ומן המדבר הסורי, ובחלקם מצפון־מערב ומאיי הים התיכון. העולם המזרחי התפורר, ועל חורבות הממלכות ההרוסות הקימו האשוּרים את האימפריה הכבירה שלהם. ולאחר שמוגרה האימפריה הזאת בלחץ אויביה, קמה על חורבותיה האימפריה הבּבלית שהתקיימה תקופה קצרה בלבד. עם נפילתה נכבש המזרח כולו על ידי פרס. כך נתחלפו תקופות שונות במזרח העתיק, תקופות איחוד ופירוד לסרוגין, עד שההתנגשות המכרעת בין המזרח והמערב בימי אלכסנדר הגדול שמה קץ לעצמאותם של עמי המזרח.

חיים עשירים אלה, רבי חליפות ותמורות, הורישו לדורות הבאים אוצר רב־ערך של מושגים פוליטיים, דפוסי־חיים חברתיים ונכסי־תרבות חומרית ורוחנית, ויש עניין לסכם ירושה זו במלים מועטות.

בשטח הפוליטי: עמי המזרח היו הראשונים שיצרו את המדינה. צורות שונות של טיפוסי מדינות ניתן להבחין במזרח העתיק החל בעיר־המדינה השוּמרית המתנהלת על־ידי המלך־הכוהן (האנסי) ומועצת בני־העיר, ובעיר הסוחרים הפיניקית, המתנהלת לעתים אף ללא מלך, וכלה במדינה האבּסוֹלוּטית המצרית שכל אזרחיה עבדים לפרעה.

המשטר המקובל במזרח היה מלוּכוֹני, אך מעמדו השתנה מארץ לארץ ומתקופה לתקופה. בעוד שבמצרים נחשב המלך לאל, אדון כל הארץ, שדברו הוא חוק, הרי בארם־נהריים לא הגיעה המלוכה לעוצמה כזו אפילו בתקופת האימפריה האשוּרית, והמלך נאלץ להתחשב תמיד במסורת המקומית ובדרישות המעמדות העליונים.

במשך ההיסטוריה הארוכה של המזרח העתיק קמו כמה אימפריות אדירות. אימפריות אלו פיתחו אירגון מינהלי, הקימו צבא גדול ועיבדו שיטת מסים ענפה ששיעבדה את האוכלוסייה המקומית ועמים הכבושים.

הממלכות הקטנות יותר כגון אררט, ארם וישראל עמדו במאבק מתמיד כנגד האימפריות הגדולות. תקופת פריחתן היא לרוב שעת שקיעתן של אימפריות אלה, ואילו בתקופת עלייתן של האימפריות שועבדו ונהרסו.

בשטח הכלכלי־חברתי: הענף הכלכלי העיקרי במזרח הקדום הייתה החקלאות ורוב התושבים היו עובדי־אדמה. המזרח הקרוב איננו עשיר במשקעים, ופיתוח החקלאות היה מותנה בניצול אוצרות המים הקרקעיים – נהרות, מעיינות וכו'.

חקלאות אינטנסיבית הבנויה על השקיה מתוכננת ועל רשת תעלות ענפה התפתחה באגני הנהרות הגדולים שעלו וגאו בעונות קבועות (כגון הנילוּס, הפּרת והחידקל).

הטיפול והדאגה לקיומה של ההשקיה הסדירה היו המניעים העיקריים שהביאו להתפתחותן של החברות שקמו במרכזי תרבות ההשקיה וקבעו את דמותן. המדינות הראשונות הידועות בהיסטוריה קמו על גדות הנהרות הגדולים: שוּמר, אכּד ומצרים.

במרכזים חקלאיים קמו ערים בהם התרכזו בעלי המלאכה והסוחרים. המלאכה התפתחה באזורים העשירים במתכות כגון: נחושת, בדיל ולאחר מכן ברזל והגיעה לרמה טכנית גבוהה. ואילו המסחר התפתח בערים ששכנו לאורך דרכים חשובות, ובעיקר בערים השוכנות לחוף הם.

התפתחות המסחר קשרה את כל מרכזי התרבות במזרח ומילאה תפקיד כלכלי ותרבותי חשוב, בספקה בעיקר את צורכיהן של השכבות הגבוהות כשמרבית האוכלוסייה חיה בתנאים של משק טבעי, כשכל איזור מייצר את מרבית צרכיו. המסים שולמו בתנובת האדמה, והמתכת היקרה (כסף וזהב) נשתמרה במטילים ונשקלה במאזניים; המטבע הופיע רק בתקופה הפרסית. מעמדות החברה החזקים ביותר היו האצילים והכוהנים; האצילים היו בדרך כלל ממקוּרבי המלך (אנשי־החצר, שרי־הצבא ופקידים גבוהים) שקיבלו ברוב המדינות נחלות אדמה מן המלך והיו תלויים בחסדו. האצילים היו עולים ומנהלים את המדינה, בתקופות הירידה של כוח המלך, אולם עם התחזקות כוח המלך היו שוב יורדים בחשיבותם. הסוחרים שהיו מעמד אמיד היו במקרים רבים פקידי המלך או סוכניו. רק במרכזים מסוימים (המושבות האשוּריות באסיה הקטנה והערים הפיניקיות) עמדו הסוחרים ברשות עצמם. מרבית התושבים היו איכרים חופשיים שנשאו בעול המסים והשרות הצבאי והם היו הגורם היצרני הראשי במדינה. בתקופות שונות השתעבד חלק מאיכרים אלה ונהפך לאריסים: האריסים ישבו על אדמה לא להם שחכרוּה מן האצילים ובתי המקדש תמורת דמי אריסות קבועים. מבחינה משפטית היו אנשים חופשיים, אולם מצבם הכלכלי היה בכל רע, והם היו נתונים לניצול קשה מצד בעלי־הקרקע. המעמד המדוכא ביותר היו העבדים; מוצאם היה משבויי מלחמה או מלוי כסף שלא פרעו את חובותיהם. מספר העבדים בדרך כלל לא היה רב, ובשום מקום הם לא היוו גורם כלכלי מכריע.

בשטח הרוחני: את כוחות היצירה המקוריים ביותר גילה המזרח העתיק ביצירה הדתית. לדתות המזרח נודעו צורות רבגוניות ביותר, החל מן ההשקפות הפרימיטיביות של הפטישיזם והטוֹטמיזם, וכלה בשיטות עמוקות המתנות את ישועת האדם בעולם האמת, בדרכי המוסר שלו בחיים עלי אדמות. פולחנות המזרח (עבודת־הקודש, קרבנות ותפילות, עריכת החגים, וכו') הבריקו בשלל צבעים השוֹבה את הלב וכמה עקבות ממנהגי הדתות המזרחיות העתיקות אנו מוצאים גם בימינו בנצרות ובאיסלם. ירושה עשירה מתרבויות המזרח, כגון חוקים, אגדות, צורות ספרותיות ועוד, נשתמרה גם בתנ"ך. אולם מה שנטל וקלט התנ"ך מתרבויות המזרח, עוּבד בו מחדש לפי עקרונות הדת המוֹנוֹתאיסטית והמוסר הנשגב, פרי יצירתם המקורית של נביאי ישראל.

ירושה עשירה ורבת־ערך השאיר המזרח ביצירתו הספרותית. אנשי המזרח המציאו את הכתב וממנו התפתח האלף־בית, והם הראשונים אשר הניחו את היסודות לצורות השונות של הספרות הדתית והחילונית, כגון השיר האפּי, השירה הלירית, ספרות־החכמה, סיפור היסטורי, תיאור מסע, תעודה משרדית, ועוד. ספרות זו שנתגלתה רק בחלקה, מפתיעה אותנו ביופיה, בכוח ביטויה וברעיונותיה האנושיים והמוסריים. אשר לאמנוּת, הרי בבנייה הגיעו עמי המזרח לדרגה גבוהה מאוד של הישגים טכניים ואמנותיים ובפסלוּת וציור גילו לעתים כשרונות מצוינים. בראשית התפתחותם מצאו היונים באמנות המזרח חומר רב־ערך ללימוד ולחיקוי. רק המדע לא זכה לפיתוח במזרח. אמנם, הכוהנים אספו חומר תצפיותיהם (ברפואה, באסטרונומיה, בחשבון, בהנדסה) אבל לא ידעו לערכו לפי שיטה קבועה; דרכי־המחשבה ההגיונית, שהיא יסוד כל מדע, עדיין לא היו נהירים כל צרכם לאנשי המזרח, אם כי התחלות הבבלים והמצרים בשטח זה שימשו בסיס למדע היוני.

* * *

הואיל ואי־אפשר היה להדפיס משום סיבות טכניות את שמות העמים, המקומות הגיאוגרפיים, האנשים, האלים, הגיבורים, המושגים והמונחים בניקודם השלם יותר מפעם אחת, ניתנת בזה רשימה מנוקדת של השמות החשובים ביותר. רשימה זו סודרה בסדר אלפביתי.

שמות העמים והמקומות הגיאוגרפיים

אבּוּ־סִמְבָּל

אֶתְבּוֹאִי

אָוְבּוֹאִי

אֶגֶיִי

אוּגַרית (רַס־אֶ־שָׁמְרָה)

אוּמָה

אוֹן (הֶלְיוֹפּוֹליס)

אוּר

אוֹרוֹנְטֶס (נהר)

אַוָרִיס

אוּר־כַּשְׂדִים

אָזוֹר

אַחְמְתָא (חַמַדָן)

אַחֶת־אָתוֹן

אֵיכַּלַתַּי

אִינְדוּס

אִיסִין

אִירַאן

אַכַּד

אַכַּדִים

אַלַלַח

אֶל־עַמָּרְנָה

אַלְתְקֵה

אַמוּרוּ

אמוֹרִים

אמנוס (הרים)

אַנְקָרָה

אַנשַׁן

אַסוּאַן

אַפְגָנִיסְטָן

אַרְגוֹס

אַרְוַד

אֶרִידו

אַרִינָה

אֶרֶךְ (אֻרֻךְּ אוּרוּךְּ)

אַרם־נַהֲרַיִם

אַרְמֶנִיָה

אַרם־צוֹבה

אֲרָרָט (אוּרַרְטוּ)

אַשּׁוּר

אִשְׁחֻפְּרִי

אֶשנוּנָה

אתת-תאו (לִשְׁטְ)

בָּבֶל

בַּבִּילוֹנְיָה

בַּגְדַאד

בֶּהִיסטוּן

בּוֹגַאזְכּוֹי

בּוּרְמָה

בֵּירוּת

בֵּית־אֵל

בֵּית־דָגָן

בֵּית־נִינוּרְתָה

גְבַל

גֶדְרוֹסִיָה

גֶזֶר

גִיבּראלטר

גִיזָה

גִלְזַאוּ

גַנְגֶס

דוֹאר

דוּר־שַׁרוּכִּין (חוֹרְסַבַּד)

דֵיר

דַמֶּשֶׂק

דָנָנִים (דַנָאִים)

הֶליוֹפּוֹלִיס (אוֹן)

הַלִיס

זָב

זַגְרוֹס

זָנְגִ’ירְלִי

חַארַאפָה

חארוּ

חוֹרִים

חַוְרָן

חוֹרסַבַּד (דוּר־שַׁרוּכִּין)

חִידֶקֶל

חִיקְסוּס

חַלֶבּ

חמאַמאַת

חַמדָן (אַחְמְתָא)

חֲמָת

חצוֹר

חָרָן

חַתּוּשש

חִתִּים

טאורוס (טוֹרוֹס)

טִיבֶּט

טראבלוס

טרויה

יֵבּ

יַכְסַרְטֶס (סִיר דַרְיָה)

ים־סוּף

יַרמוּק

יַרמותַא

כּוּשׁ

כֵּיסָא

כִּישׁ

כֶּלַח (נִמְרוּד)

כְּנַעֲנִים

כַּרִים

כִּרכּוּךְ

כַּרְכְּמִיש

כַּרְכַּשׁ

כַּרְנַךְ

כְּרֵתָה

כַּשְׂדִים

כַּשִׁים (קוֹסַיים)

לַגַשׁ

לוּד (לידיה)

לוּקָה (לִיקִיָה)

לוקצוֹר

לָכִישׁ

לַרְסָה

לִשְׁטְ (אתת-תאוּ)

מָארִי

מְגִדּוֹ

מָגוֹסִים (אמגושים)

מָדַי

מוֹאָב

מוֹהֶנג’ו־דָארו

מוֹף (מֶמְפִיס)

מַטְיָנֶה

מֵיסָא

מִיתַני

מֶמְנוֹניה

מַסַגֶטִים

מֵסוֹפּוֹטַמִיָה

נַהֲרִינָה

נוֹא־אַמוֹן (תֶּבַּי)

נוּבְּיָה

נוּזוּ

נִילוּס

נִינְוֵה

נִיפּוּר

נִמְרוּד (כֶּלַח)

סָאִיס

סְוֵן

סִין

סִיר־דַרְיָה (יַכְסַרְטֶס)

סְקִיתִים (אַשְׁכּוּזָה)

סֶקֶל

עומאן

עֵילָם

עילמים

עירון (נחל)

עַכּוֹ

עֶקְרוֹן

ערונא

פונְת

פַיוּם

פִינִיקְיָה

פִינִיקִים

פִּיתוֹם

פַּנְגַ’אבְּ

פַּסַרְגָדָה

פְּרִיגִים

פָּרָס

פַּרְסֶפּוֹלִיס

פָּתוּרָא

צוֹעַן

צוֹר

צִידוֹן

צידוֹנִים

קָדַשׁ (על נהראוֹרוֹנְטֶס)

קַהִיר

קוֹדֶה

קוֹפְּטִים

קיזוּוַטְנַאי־קֵילִיקִיָה (קְוֵה)

קימֶרִים (גֹמֶר)

קִירֶנֶה

קַנְטַרָה

קָסִיוּס (הר)

קַפַּדוֹקְיָה

קַפְרִיסִין

קַרְקַר קַרְתַגו (קֶרֶת־חדשה)

רֻבֻּתִי רוֹזֵטָה

שוּמֶר

שוּמֶרים

שוּשָׁן

שכֶם

שִׁנְעָר

שָׂרְדָן

תאעאנאכא (תענך)

תַּארוּ

תֶּבַּי (נוֹא־אָמוֹן)

תַּדְמוֹר

תוּלֵילֵאת עַ’סול

תוּתוּל

תֵימָא

תֵל־אָל־חַרִירִי (מָארי)

תִּמְנָה

תֶּסַלְיָה

שמות האנשים, האלים והגיבורים

שמות האנשים, האלים והגיבורים

אֶאַה (אֶנְכִּי)

אַבּוּבּוּ

אַדָפָּה

אהוּרָה־מזְדָה (הורמוּזְד, הורמיז)

אהרימַן (אהורמין, אַנְגרוֹ־מַנְיָה)

אוֹסִירִיס

אוּרוּכָּגִינַה

אוּרְנָמוּ

אוּשַׁנַחוּרוּ

אוּת־נַפִישְׁתִים

אַחְנָאָתוֹן

אֵיוֹ

אִינַכוס

אִיסִיס

אִיפּוּוֶר

אֲכִימֶנֶס

אִל (אֵל)

אִלְמִלְכּוּ (מַלְכִּאִלוּ)

אָמוֹן

אמון־רָע

אָמֶנְחֹתֶפּ

אָמֶנֶמחַאת

אַמַנַפַּא

אֶנְגִידוּ

אַנוּ

אֶנְכִּי (אָאַה)

אַנְלִיל

אֶ־סַגִילָה

אַסְטְיַאגֶס

אָסַר־חַדון

אַפּיס (חַעַפִי)

אָרְחוּלָנִי

אֶרַשְׁכִּיגַל

אשור (אֵל)

אַשוּרבַּנִפּל (אַשׁוּרבַּנִיפַּל)

אשורנצירְפַּל

אֶשְׁהַרָא

אִשְׁתַר

אָתוֹן

בּוּדְהָא

בּוּרנַבּוּרִיֵש

בֵּל (מרדוּךְּ)

בַּל־שַׁר־אוּצוּר (בַּלְאשַׁצַּר)

בַּעַל

בִּרְדִיא

בַּרְדִיָה (סְמֶרְדִיס)

בְּרַקְמָה

בֵָּרוֹסוֹס

גָאוּמָטָה

גוּדֶאַה

גִילְגַמֶשׁ

גְרוֹטֶפֶנְד

דַיאוֹקֶס

דָרְיַוִיש

הֵפֵיסְטוֹס

הֵרוֹדוֹטוֹס

וִישְׁנוֹ

וָן־אָמוֹן

וע־נ־רע

זָרָטוּשׁטְרַה

חוּמְבַּאנִיגאַל

חוּמְבַּבַּה

חופו (חֵאוֹפּס)

חוֹר

חִירָם

חֲמוּרַבִּי

חמַשִׁי

חַנִישׁ

חָנָתוּנִי (חנתון)

חַעֶפְרֶע (חֶפְרֶן)

חֶפֶר־כָא־רָע

חָפְרַע

חֶפַּת

חַתוּשִׁיל

יְעַחְמֵס

כּוּריגלזו

כּוֹרש

כִּיאַכְסֵרֶס

כַּמְבִּיסֵס, כַּמְבּוּזִי,כַּנְבּוּזִי

כְּסֶרְכְּסֶס

כּרדוּנִיֵשׁ

לוּגַל־זַגֶסִי

לִיפִּית־אִשְׁתַר

מוֹת

מֶנֶס

מָנֶתוֹן

מרֹאדָךְ בַּלְאֲדָן

מַרדוּךְּ (מראדן)

מרדוּךְ־נָדִין־אַחֶה

מַרְנֶפְתַח

נַבּוּ (נְבוֹ)

נבוּ־אַפַּל־אוּצוּר

נבוּכַדְרֶאצר (נבוכדנאצר)

נַבּוּ־כּוּדוּר־אוּצוּר

נֶבּ מַעַאת־רֶע

נַבּוּ־נָאִיד (נְבוֹ־נָאִיד)

נבוֹפִלְאֶסֶר

נוֹא־אמון

נחוּם

נִינְגִירְסוּ

נְכו, נכֹה

נַעַרְמֶר

נַפּוֹליוֹן

נֶפֶר־חֵפרוּ־רָע

נֹפֶר־רַחוּ

נֶפֶרתִיתִי

נָרְגַל

נַרָם־סִין

סוּתח

סיוָה

סִין

סמירָמיס

סְמֶרְדִיס (בַּרְדִיָה)

סֶסוֹסְתְרִיס (שֶׂנוּסֶרְת)

סקילַכְּס

סַרְגוֹן

סרְדַנַפַּלוּס

סֶת

סֶתִי

סָתֶת

עַבְּד־אַשֶׁרת

עֶבֶד־חֶפַא

עמוינשי

ענת

עַשתורת

פַּדִי

פּוּל

פטוֹלֵמֵיוּס

פְּסָמֶתִיךְ

פֶּקַח

פְּתַח

צלבעל

קֶטֶסִיאַס

קְלֶאוֹפַּטְרָה

קרוֹיסוס

רִב־הַדִי

רְחַבְעָם

רַחְמִירָע

רֶע

רַעַמְסֵס

שאמפוליון

שַאנְהֶת (שָׂאנֻהֶת)

שוּזוּבוּ

שוּלַת

שומאדַא

שוּפִּילוּליוּמַה

שוֹשֶנְק (שִׁישַׁק)

שוּתַרנַא

שוּתִתְנָא

שִׁישְׁפִישׁ (טַאִיסְפֶס)

שִׁישַק (שוֹשֶנְק)

שַׁלַא

שַׁלְמַנְאֶסר

שַׁמַשׁ

שמְשי־אדד

שמש-שוּם־אוּכִּין

שֶנוּסֶרְת, שַנְווּסַרְת, חֶפֶר־כא־רָע (סֶסוֹסְתְרִיס)

תֵאָמַת

תִגְלַת־פִּלְאֶסֶר

תַדוּחפא

תַהַרְקָה (תִרְהָקָה)

תוּכּוּלְתִי־נינוּרתָה

תוּשְׁרַחַא

תות־עַנְח־אָמוֹן

תְחוּתְמֶס

תֵּיאֶה

תמוז

תִּרְהָקָה (תַהַרְקָה)

תֶּשׁוּבּ

מושגים ומונחים

אֵגִיפטולוֹגיה

אֲדַרְכּוֹן (דַרְכּמוֹן)

אוֹבָּלִיסְק

אוֹבּסֶרְבָטוֹרְיָה

אָוֶסְטָה

אִימְפֶּריָה

אַנְגְרְיָה

אָנוּנָקִים

אֶנְסִי

אַנְתְּרוֹפּוֹלוֹגִיָה

אַ־סַגִילָה

אַסְטְרוֹנוֹמְיָה

אַפַּדַנָה

אַשׁוּרוֹלוֹגְיָה

אֶשָׁרָה

ביורוקרַטְיָה

בְּרַהְמָנִים

דִיאַלֶקט

דִינַסְטְיָה

דֶלְתָה

דְרָוִידִים

דָרֵיקוֹס (מטבע)

דַרְכּמוֹן (אַדַרְכּוֹן)

היסטוריה פְרַגְמַטִית

וֶדוֹת

וֶזִיר

זִיקוּרַת

חַבִּירוּ (חפירו אוֹ עַפּירוּ)

חַג הַאַכִּיתו

טוֹטֶם

טוֹטֶמִיזְם

כָּא

כַאלקוֹלִיתית (תקופה)

כִּימָה (סִיריוּס)

כְּנַע

כְּתָב דֶמוֹטִי

כְּתָב היירָאטִי

כְּתָב הִיֵירוֹגְלִיפִים

כְּתָב הַיְתֵדוֹת

לַבִּירִינתּוֹס

מַגִיָה

מֵהַבְּהֵרַטָה

מונוֹתֵיאִיזְם

מַחְבֵּצָה

מִיסוֹלִיתִית (תקופה)

מיתולוֹגְיָה

מיתוס

מִצְטַבָּה

מַרִיאָנוּ

נִיאוֹלִיתִית (תקופה)

סַטְרַפִיָה

סִירִיוּס (כּוֹכָב)

סְפִינְכּס

פלֵאוֹלִיתית (תקופה)

פַּאפִּירוֹס

פוֹינִיכְּס

פּוֹלִיתֵיאִיזְם

פֶּחָה

פַּחֲוָה

פֶטִיש

פִּירָמִידָה

פּן־בַּבִּילוֹנִיסְטים

רֵיאַליזם

ריגוֶדָה

רַמַיַאנָה

לוח כרונולוגי

1. מצרים

א. תקופות שונות בהיסטוריה המצרית

איחוד מצרים: 3100 בערך

הממלכה העתיקה: 3100–2200 בערך

תקופת הביניים הראשונה: 2200–2060

הממלכה התיכונה: 2060–1720

שלטון החיקסוֹס: 1720–1570

הממלכה החדשה (תקופת האימפריה): 1570–1200 בערך

תקופת הירידה: 1200–663

הממלכה המאוחרת (תקופת הרסטוֹרציה): 663–525

ב. השושלות העיקריות במצרים

השושלת א’–ב': 3100–2700 בערך

השושלת ג’–ו': 2700–2200 בערך

השושלת הי"ב: 2000–1780

השושלת הי"ח: 1570–1320

השושלת הי"ט: 1320–1200

השושלת ה־כ"ב (הנוּבּית): 945–745

השושלת ה־כ"ו: (הסאיטית): 663–525

ג. המלכים

מנס (נערמר): 3100 בערך

תחוּתימס ה־III: 1504–1450

אמנחתפּ ה־III: 1417–1379

אמנחתפּ ה־IV (אחנאתוֹן): 1379–1362

רעמסס ה־II: 1304–1237

פסמתיך ה־I: 663–609

נכה: 610–595

כיבוש מצרים על־ידי אסר־חדוֹן: 571

כיבוש מצרים על־ידי כּמבּיסס: 525

2. שוּמר, אכד, בבל, אשוּר

א. שוּמר ואכד

מלכי כּיש: 2700–2600

מלכי אוּר מן השושלת ה־א': 2550 בערך

אוּרוּכּגינה: 2350 בערך

סרגוֹן: 2330 בערך

נרם־סין: 2250 בערך

גוּדאה: 2150 בערך

מלכי אוּר מן השושלת ה־ג': 2110–2000 בערך

ב. ממלכת בבל העתיקה

שמשי־אדד ה־I: 1800 בערך

תוּכּוּלתי־נינוּרתה: 1240 בערך

תגלת־פּלאסר ה־I: 1115–1076

אשוּרנצירפּל ה־II: 884–859

שלמנאסר ה־III: 859–824

תגלת פּלאסר ה־III: 745–727

שלמנאסר ה־V: 727–722

סרגוֹן: 722–705

סנחריב: 705–681

אסר־חדוֹן: 681–669

אשוּרבּניפּל: 669–627

חורבן נינוה: 612

ד. ממלכת בבל החדשה

נבוּכדראצר: 604–562

נבוּ־נאיד: 556–539

כיבוש בבל על־ידי כורש: 539

3. אסיה הקטנה, סוריה, א"י

הקרב על־יד מגידו (תחוּתימס ה־III בסוריה): 1481

שוּפּילוּליוּמה מלך החתים: 1370 בערך

רעמסס ה־II נלחם בקדש: 1300

חוזה בין רעמסס ה־II ובין החתים: 1284

ון אמוֹן מבקר בערי פיניקיה: 1100

הקרב בקרקר: 853

כיבוש שומרון בידי שלמנאסר ה־V: 722

חורבן ירושלים בידי הכּשׂדים: 586

4. פרס

כּוֹרש: 559–530

כּמבּיסס: 530–522

דריוש ה־I: 521–486

אחשורווש ה־I (כּסרכּסס): 486–465

ארתחשסתא ה־I: 465–424

דריוש ה־II: 424–405

ארתחשסתא ה־III (אוֹכוֹס): 359–338

דריוש ה־III: 338–331

מפות

מפה א' פיסית, יון

פרק א': ראשית ההיסטוֹריה היונית.

§ 1. התנאים הגיאוֹגרפיים של ארץ יון. בּשם יון אנוּ קוֹראים לחלק הדרוֹמי של חצי־האי הבּאלקאַני. השם העברי “יון” נגזר משם השבט היוני “אִיוֹנִים” שישב בּאסיה הקטנה וּבא בּמגע עם עמי המזרח; על כּן קראוּ עמי אסיה ליונים על שם השבט הזה. היונים קראוּ לעצמם הֶלנים וּלארץ מוֹלדתם הֶלַס. הרוֹמיים קראוּ להם גרֶקִי (על שם שבט יוני אחד שהתיישב בּאיטליה) וּלארצם גְרֶקִיָה; שם זה נהוּג כּיוֹם בּרוֹב הלשוֹנוֹת האירוֹפיוֹת.

יון היא ארץ הררית.¹ ההר הגבוֹה בּיוֹתר בצפוֹנה – האוֹלִימְפּוֹס, מתרוֹמם לגוֹבה של 3,000 מ' והפַּרְנַסוֹס בּיון התיכוֹנה מגיע אף הוּא לגוֹבה של 2,500 מ' בּערך. רוֹב ימוֹת השנה מכוּסים הרים אלה שלג. רכסי הרים גבוֹהים אחרים, עוֹברים לרוֹחב חצי־האי ממערב מזרחה וּמשמשים תריס בּפני אוֹיב מצפוֹן. הכּניסה לתוֹך יון הצפוֹנית (אֶפִּירוֹס ותֶּסַלְיָה) מצפוֹן קשה מאוֹד, ועוֹד יוֹתר קשה לחדוֹר מתסליה ליון התיכוֹנה דרך המעברים הצרים בּין ההרים. אחד המעברים האלה – תֶּרְמוֹפִּילַי (“שער המעיין החם”) – נתפּרסם בּהיסטוֹריה היונית בּמעשי הגבוּרה של הספּאַרטנים, שבּיקשוּ להגן עליו מפּני הצבא הרב של מלך פּרס. בּיון התיכוֹנה מבדילים רכסי ההרים קִיתַירוֹן בּין בּוֹיאוֹטִיָה לאַטִיקָה וּמקשים את החיבוּר בּין שתי הארצות. יון הדרוֹמית, הפֶּלוֹפּוֹנֶסוֹס, דוֹמה בצוּרתוֹ לאי, כּי רק רצוּעת ארץ צרה (האִיסְתְמוֹס) מקשרת אותה ליבּשה. בּימינוּ חצוּי האיסתמוֹס על־ידי תעלה המקשרת את המפרץ הקוֹרִינְתי במערב למפרץ הסַרוֹני בּמזרח. מבנה הארץ גרם כפי הנראה, שבּמשך כּל ההיסטוֹריה היונית עד התקוּפה ההלניסטית, לא חדר אוֹיב לתוֹך הארץ, חוּץ מכּסרכּסס מלך פּרס בשנת 480 לפני ספה"נ. אוּלם מבנה זה של הארץ, שהגן עליה מבּחוּץ, גרם לפילוּג ומלחמוֹת מבּפנים. ההרים המרוּבּים בּיתרוּ את יון עמקים עמקים, כּשכּל עמק עוֹלם סגוּר בּפני עצמוֹ. תנאים גיאוֹגרפיים אלה, בּניגוּד² לתנאים הגיאוֹגרפיים בּמזרח, מנעוּ מן התוֹשבים אף את אפשרוּת האיחוד, כי הארץ היתה חסרה מרכּז טבעי שממנו תיבּע תנועת האיחוּד. ההתרבּוּת המהירה של היישוּב, הסכסוּכים בין השכנים בּגלל מקוֹמוֹת המרעה לצאן, בּגלל מעיינוֹת מים, וכדוֹמה, הגדילוּ את האיבה בּין כּפר לכפר, וכאשר התפּתחוּ הערים קיימוּ אף הן את האיבה הקדוּמה הזאת; וכך הייתה ההיסטוֹריה היונית פּרשה ממוּשכת של מלחמוֹת אחים. ההתבּדלוּת, השאיפה של כּל עיר לחיוֹת את חייה העצמיים בּלי להיוֹת תלוּיה בּשכנתה, גרמה לכך, שהיונים, אף־על־פּי שהצטיינוּ בּבינה יתרה בּסידוּר חייהם הפּוֹליטיים בּערים, לא מצאוּ את הדרך לפתרוֹן השאלה הלאוּמית ולא הגיעוּ לייסוּד מדינה משוּתפת לכוּלם.

זאת ועוֹד אחרת, לפי טיבה יון היא ארץ דלה, אדמתה ההררית אינה פּוֹריה בּיוֹתר, וּמכוּסה בּמוֹרדוֹת הריה וּבעמקיה חוּרשוֹת זית וכרמי גפן מעטים, כשרק בּבקעוֹת הצרוֹת שבּין ההרים וּבשפת חוֹף הים נמצאת אדמה חקלאית טוֹבה. הגשמים אינם מרוּבּים בּיון, הנהרוֹת והנחלים המעטים רוּבּם חרבים בקיץ. לכן לא הספיקוּ יבוּלי הארץ המעטים לכלכּלת האוּכלוֹסייה ויון נאלצה מאז ומתמיד לקנוֹת תבוּאה מארצוֹת אחרוֹת; דלוּתה זוֹ גרמה לתנוּעת הגירה מתמדת מיון בּתקוּפוֹת הקדוּמוֹת בּיוֹתר. התנאים הגיאוֹגרפיים הקלוּ על ההגירה. יון מוּקפת ימים משלוֹשת צדדיה; בּכל מקוֹם חוֹדר הים עמוֹק לתוֹך היבּשה. אין בּאירוֹפּה עוֹד ארץ שחוֹפיה מפוֹרצים כּחוֹפי יון, בּפּלוֹפּוֹנסוֹס אין מקוֹם שיהיה רחוֹק מן הים יוֹתר ממהלך יוֹם או יוֹמיים. היונים היוּ מצוּיים אצל הים מאז היוֹתם לעם, ויצירתם הספרוּתית הראשוֹנה – שירי הוֹמֶרוֹס – מכילה תיאוּרי ים רבּים ויפים.

בשנוֹת בצוֹרת או בשנוֹת קשיים אחרים, היוּ היונים מפליגים באניוֹתיהם לבקש מקוֹמוֹת התיישבוּת מעֵבר לים.

המעבר מיון לאסיה הקטנה היה נוֹח מאוֹד; הים האֶגיי מלא איים קטנים וּגדוֹלים; מאנייה העוֹמדת אצל אי אחד נראים חוֹפי האי השני. גם המעבר לאִיטַלִיָה וּלסִיצִילִיָה אינוֹ קשה בּיוֹתר, אם כּי הדרך כּאן רחוֹקה ומסוּכּנת יוֹתר מאשר לאסיה הקטנה.

עוּבדוֹת אלוּ גרמוּ ליונים שיתפּזרוּ בכל חלקי הים התיכוֹן ושייסדו את מוֹשבוֹתיהם בארצוֹת שוֹנוֹת.

מפה ב' – שבטי היונים

§ 2. שבטי היונים. היונים הוֹפיעוּ בחצי־האי הבּאלקאַני, בּערך בּראשית האלף השני לפני ספה"נ. הם ירדוּ ליון שבטים שבטים והגירתם נמשכה מאוֹת שנים. לפי לשוֹנם נמנים היונים על משפּחת העמים ההוֹדוֹ־אירוֹפּיים. הקרבה בּין הלשוֹן היונית והלשוֹנוֹת של עמי איטליה (למשל, רוֹמית) מעידה, שבּזמן קדוּם היוּ עמים אלה עם אחד, ורק ברבוֹת הימים נתפּלגוּ לשבטים ונאחזוּ כל אחד בשטחוֹ. אין אנוּ יוֹדעים איפה היה בעבר מקוֹם מגוּריו של העם העתיק הזה; ההתפּלגוּת חלה אוּלי בּאלף השלישי, אם לא קוֹדם לכן. שבטי היונים נכנסוּ ליון מצפוֹן; הם דיבּרוּ יונית, אבל לשוֹן זוֹ הייתה מחוּלקת לדִיאַלֶקְטִים שוֹנים שנשתמרוּ גם בּתקוּפה ההיסטוֹרית. שלוֹשה דיאלקטים עיקריים היוּ ליונים: האַיאוֹלי, האִיוֹני והדוֹרִי. האיאוֹלים סיגלוּ להם את השם הזה לאחר שעברו מיון לאסיה הקטנה; בּיון קראוּ לעצמם אָכָיִים. האכיים היוּ, כּנראה, הראשוֹנים מבּין היונים שהוֹפיעוּ בּיון. הם התיישבוּ קוֹדם בּתסליה וּמשם עברוּ לפּלוֹפּוֹנסוֹס (החלק הצפוֹני של הפּלוֹפּוֹנסוֹס נקרא על שמם אָכָיִיָה); אחרים מבני השבט עברוּ את הים וכבשוּ את האי לֶסְבּוֹס ואת חלקוֹ הצפוֹני של החוֹף בּאסיה הקטנה. הם גם התקיפוּ במאה הי"ג את מצרים יחד עם בני עמי־ים האחרים. האיוֹנים התיישבוּ בּאַטִיקָה וּמשם עברוּ לאסיה הקטנה; 12 ערים בּאסיה הקטנה נחשבוּ לערי האיוֹנים, בּיניהן החשוּבוֹת בּיוֹתר היו מִילֵטוֹס, אֶפֶסוֹס וסְמִירָנְה. האחרוֹנים משבטי היונים שהוֹפיעוּ בּיון היוּ הדוֹרים; לפי השערתם של ההיסטוֹריוֹנים היוניים חלה הגירתם של היונים בּסוֹף המאה הי"ב. הדוֹרים הגיעוּ עד הפּלוֹפּוֹנסוֹס; כּאן התיישבוּ בּלָקוֹנְיָה. שבטי דוֹרים אחרים עברוּ את הים וכבשוּ את כְּרֵתָה, את החוֹף הדרוֹמי של אסיה הקטנה ואת האי רוֹדוֹס.³

מפה ג' – כּרתה ויון בּאלף השני לפני ספה"נ

§ 3. החפירוֹת בּיון וּבכּרתה. היונים לא שמרוּ בּזיכרוֹנם את תוֹלדוֹתיהם בּזמן הנדידוֹת, ועל תרבוּתה של יון בּאלף השני אפשר לדוּן רק על־פּי החוֹמר שנחשף בּחפירוֹת.

הראשון שהתחיל לעסוֹק בּחפירוֹת אלה היה שְלִימַן בּשנוֹת השבעים של המאה שעברה. שלימן היה בּנוֹ של כּוֹמר פּרוֹטסטנטי בּגרמניה; בּנעוּריו נמשך לבּוֹ אחרי הסיפוּרים היפים של הוֹמרוֹס ועוֹד בהיוֹתוֹ צעיר שאף לגלוֹת את מקוֹם טרוֹיה העתיקה. רק לעת זקנה, כשצבר אמצעים מספיקים להגשמת חלומו, ניתן לו לבצע את שאיפתוֹ. הוא פנה לאסיה הקטנה, והתחיל שם בּחפירותיו, בהן גילה את שׂרידי טרוֹיה העתיקה (§ 11). תוֹצאה זוֹ עוֹדדה את רוּחוֹ להמשיך בּחפירוֹת בפלוֹפּוֹנסוֹס וּבּויאוֹטיה. התרבּוּת שנתגלתה בחפירוֹתיו ביון קיבלה במדע את השם התרבּוּת המִיקֶנִית, על שם העיר מיקני שבּמחוֹז אַרגוֹלִיס, שבּה נמצאוּ השׂרידים היפים בּיוֹתר של התרבּוּת הזאת. גם בעיר טִירִינְת, בקרבת מיקֶנַי, ובאוֹרְכוֹמֶנוֹס בבוֹיאוֹטיה מצא שלימן שׂרידים של התרבּוּת המיקנית, והחוֹפרים שבּאוּ אחריו מצאו עוֹד כּמוֹהם בּמקוֹמוֹת רבּים בּיון וּבאיי הים האגיי.

בּראשית המאה שלנוּ נעשׂוּ חפירוֹת באי כּרתה, בעיקר בּהשגחתוֹ של האנגלי אִוֶנְס. שׂרידי התרבּוּת הכּרתית נתגלוּ בּעיקר על־ידי החפירוֹת בּקְנוֹסוֹס וּבפַיסְטוֹס.⁴

הארמוֹן בּקנוֹסוֹס

כּד חרס מכּרתה. אישה כּרתית. אציל צעיר. משרת נוֹשׂא גביע.

§ 4. התרבּוּת הכּרתית. אונס גילה בּחפירוֹתיו שׂרידי בּניינים גדוֹלים ששימשוּ ארמוֹנוֹת למלכי כּרתה. ארמוֹנוֹת אלה אינם דוֹמים לארמוֹנוֹת המלכים בּמצרים אוֹ בּאשוּר. הארמוֹן הגדוֹל בּקנוֹסוֹס דוֹמה יוֹתר לעיר מאשר לבניין אחד.⁵ בּתוֹך הארמוֹן משׂתרעת חצר פּתוּחה, וּבה חדרים מכּל צד: אחדים מהם, אוּלמוֹת גדוֹלים, שתפקידם היה לשמש מקוֹם לקבּלת אוֹרחים, וביניהם מספר רב של מסדרוֹנוֹת, מרפּסוֹת, חצרוֹת קטנוֹת, חדרי שימוּש וכו'. אוּלם אחד היה מיוּעד לתיאטרוֹן, דבר שהפליא מאוֹד את החוֹפרים, כּי עד העת ההיא נחשב התיאטרוֹן לפרי תרבּוּתם של היונים בּלבד. אוֹפן בּניין הארמוֹנוֹת מעיד שהמלכים לא חששוּ לאוֹיב בּתוֹך האי; הארמוֹנוֹת לא שימשוּ מבצרים של ממש, וגם ערי כּרתה לא היו בּצוּרוֹת. כּנגד זה יש לציין שכּל הערים נבנוּ במרחק מסוים מן הים, סימן שמצד הים דוקא חששוּ המלכים מהתנפּלוּת אוֹיב. בּידי המלכים היה צי גדוֹל, שבּכוֹחוֹ שלטוּ על הים התיכוֹן. הכּרתים היוּ המתוכים המסחריים בּין רוֹב הארצוֹת מסביב לים התיכוֹן; תוֹצרת כּרתה (בּעיקר כַּדֵי חרס) נמצאה בּחפירוֹת בּאסיה הקטנה וּביון, על איי הים האגיי. בּסוּריה וּבא"י וּבייחוּד מצרים. מצד אחר נמצאוּ בּכרתה שׂרידי התוֹצרת המצרית, מה שמעיד על קיוּם יחסי מסחר בּין ארצוֹת אלה.

בּמשך אלפי שנוֹת קיוּמם פּיתחוּ הכּרתים תרבּוּת מקוֹרית, שבּיצירוֹתיה האמנוּתיוֹת הייתה ראוּיה להתחרוֹת בּשתי התרבּוּיוֹת הגדוֹלוֹת של המזרח – מצרים וּבבל. בּחפירוֹת בּכרתה נתגלו ציוּרים רבּים על גבּי הקירוֹת הצבוּעים בּצבעים בּהירים וּמרהיבים את העין. האמנים הכּרתים ידעוּ להמציא קישוּטים אמנוּתיים, שׂרטוּטי ציוּר יפים, קישוּט לקירוֹת וּלכדי חרס. התרבּוּת הכּרתית רחוֹקה מן ההוֹד הכּבד של התרבּוּת המצרית; היא קלה ונעימה, תעוּדתה לשעשע את האדם, ולא לדכּא את רוּחוֹ.⁶ טיבה של התרבּוּת הוּא פּרי טיבם של החיים בּארמוֹנוֹת כּרתה. קהל האצילים מסביב למלך נהג בּחיי שׂמחה ועוֹנג; האצילים אהבוּ את היין והמשתאוֹת, הציד והשעשוּעים. על חייהם אפשר לדוּן על סמך הציוּרים שנשתמרוּ על גבּי הקירוֹת אוֹ על כּדי חרס; הציוּרים מספּרים על נוֹשׂאים הלקוּחים מחיי החצר: משחקי הבחוּרים לכבוֹד האלים, מלחמת שעשוּעים עם שורים,⁷ ריקוּד נשים לכבוד האֵלָה, ציד שורים בּיער, ועוֹד. הכּרתים נטוּ לחיים עירוֹניים, שלא כּאנשי המזרח, שעיקר חייהם היה בכּפרים. בּניין עריהם מעיד על רמה תרבוּתית גבוֹהה; רחוֹבוֹת העיר היוּ מרוּצפים, הבּתים נבנוּ קוֹמוֹת אחדוֹת, מים חיים נמצאוּ בּתוֹך הבּתים.

מי היה העם שיצר את התרבּוּת הכּרתית? שאלה זוֹ עדיין לא מצאה את פּתרוֹנה המלא, אף על פּי שבּין התרבּוּת הכּרתית והתרבּוּת היונית יש נקוּדוֹת מגע חשוּבוֹת, אין למנוֹת את הכּרתים עם היונים, כּי הרי התרבּוּת הכּרתית התפּתחה זמן רב בּטרם הוֹפיעוּ היונים בּאירוֹפּה. בּתנ"ך נזכּרים יחד “הכּרתי והפּלתי”; ואמנם נכוֹן הדבר שה"פּלתי" – כּלוֹמר הפּלשתים – בּאוּ לא"י מכּרתה (צפניה ב', ה'). אבל הנחה זוֹ אין בּה כּדי לבאר את מוֹצאם של הכּרתים, מפּני שגם גזעם של הפלשתים וּלשוֹנם אינם ידועים. נכוֹן יוֹתר לשער שהכּרתים קרוֹבים לתוֹשבי אסיה הקטנה. בּין אלי כרתה יש לציין את אל הסערה הדוֹמה לטֵשוּב החיתי ואת אֵלת האדמה המזכּירה את ה"אֵם הגדוֹלה" בּפְרִיגְיָה. גם הסמל המיוּחד של טשוּב – גרזן פּיפיוֹת – מצוּי בּבנייני כּרתה. ייתכן, אפוֹא שבּתקופה עתיקה מאוֹד עברוּ תוֹשבי אסיה הקטנה לגוּר על איי הים האגיי – וּכרתה בּכללם – והעבירוּ לשם את יסוֹדוֹת תרבּוּתם.

§ 5. התרבּוּת המיקנית. את זמנה של התרבּוּת המיקנית המפוּתחת קוֹבעים החוֹקרים למאוֹת ט"ו־י"ב. שלימן גילה בּמיקני וּבמקוֹמוֹת אחרים ארמוֹנוֹת מלכים בּנוּיים לפי תוֹכנית קבוּעה: באמצע אוּלם גדוֹל וּמסביב לוֹ כּל שאר החדרים. הארמוֹנוֹת שימשוּ מבצרים חזקים. בּייחוּד הוּפתעוּ החוֹפרים למראה האבנים הענקיוֹת בּתוֹך הבּניינים⁸; רצפּת חדר האמבּט בּטירינת הייתה עשוּיה כּוּלה אבן אחת שגוֹדלה 12 מ"ר, והאבן בּמיקני שהייתה רבוּצה על גבּי אבנים אחרוֹת, גוֹדלה 40 מ"ר וּמשקלה – 120,000 ק"ג. העוּבדה שהבּוֹנים הצליחוּ להביא אבנים כּאלה מרחוֹק, להרימן וּלקבען בּמקוֹם הדרוּש, מעידה על דרכי עבוֹדה משוּכללים כּל צוֹרכּם. גם “קברוֹת המלכים” שמצא שלימן בּמיקני וּבאוֹרכוֹמנוֹס מעידים על כּוֹחם הרב של המלכים ששלטוּ בּערים אלה: הקבר בּמיקני הוּא בּניין אדיר, שבּיסוֹדוֹ מוּנח עיגוּל של 16 מ' בּקוֹטר וגוֹבהוֹ גם הוּא בּגוֹדל זה בּערך. בּקברים מצא שלימן כּמוּת גדוֹלה של כּלי זהב: טבּעוֹת, צמידים, מסכוֹת על פּני המתים, ועוֹד⁹. גם יצירוֹת אמנוּת לרוֹב נמצאוּ בּחפירוֹת אלה¹⁰.

נוֹשׂאי התרבּוּת המיקנית היוּ היונים, כלוֹמר, האכיים והאיוֹנים שבּאוּ ראשוֹנים ליון. כּתוֹבוֹת על לוּחוֹת־חרס שנמצאוּ בפּלוֹפּוֹנסוֹס, (בּמיקני, פּילוֹס וטירינת), וּפוּענחוּ ע"י המלוּמד האנגלי מיכאל וֶנְטְרִיס בּשנת 1952 מפיצוֹת אוֹר על התקוּפה המיקנית.

תעוּדוֹת אלה, שהן בּעיקר רשימוֹת של רכוּש, רשימוֹת תוֹשבים וּרשימוֹת מסים, כּתוּבוֹת בּכתב־הברוֹת בּלשוֹן יונית קדוּמה. תעוּדוֹת אלה וּממצאים ארכיאוֹלוֹגיים חדשים מערערים את דעתם של אוֹתם החוֹקרים שראוּ בּתרבּוּת המיקנית חיקוּי לתרבּוּת הכּרתית. החוֹקרים החדשים סבוּרים כּי אמנם היה מגע בּין שתי התרבּוּיוֹת, אך ההשפעה הייתה הדדית. העוּבדה כּי בקנוֹסוֹס נמצאוּ תעוּדוֹת מהמאה הט"ו לפנה"ס שהכּתב שלהן, לשוֹנן ותוֹכנן, הוּא כּשל התעוּדוֹת מיון מעידה על השפּעה מיקנית חזקה על כּרתה, ואוּלי אף על שלטוֹן יוני בּמאה ה־15 לפנה"ס.

את מידת ההשפּעה התרבּוּתית של העם שישב על אדמת יון לפני בוֹא היונים, על תרבּוּתם הקדוּמה של היונים אין לקבּוֹע בודאוּת – זיכּרוֹן מטוּשטש על תקוּפה זוֹ מלאת עוֹצמה וזוֹהר, שקדמה לחיים ההיסטוֹריים בּיון נשאר בּאגדוֹת היוניוֹת.

§ 6. היונים והמזרח. היונים הביאוּ אתּם ממוֹלדתם הרחוֹקה רק את היסוֹדוֹת הפּשוּטים בּיוֹתר של החיים הציבּוּריים, כּגוֹן את החלוּקה לשבטים וּלמשפּחוֹת, את שלטוֹן המנהיג, את השימוּש בּנשק, ועוֹד. התרבוּת היונית הגבוֹהה נוֹצרה כּוּלה בּיון. ואם גם נכוֹן הדבר כּי התרבּוּת הזאת היא מקוֹרית כּוּלה, אין כּאן ראיה שבּזמנים הקדוּמים לא קיבּלוּ היונים השפּעוֹת מבּחוּץ שנתנוּ דחיפה להתפּתחוּת תרבּוּתם. מלבד כּרתה, שהשפיעה על היונים בתרבוּתה העשירה, הכּירוּ היונים גם את התרבוּת של עמי אסיה הקטנה ושל המזרח השמי. בזמן מאוּחר יוֹתר נוֹספה על אלה גם השפעת מצרים.

התרבוּת של אסיה הקטנה השפיעה קוֹדם כל על היונים שהתיישבו לאוֹרך החוֹף המערבי של אסיה הקטנה. ההגירה מיון התחילה באלף השני, ובטרם הוֹפיעוּ השבטים האחרוֹנים (הדוֹרים) ביון כבר עברו האכיים והאיוֹנים את הים והתיישבו באסיה הקטנה ועל איי הים האגיי. הסבות לכך היוּ: ההרגל לחיי נדוּדים, לחץ השבטים שהוֹסיפוּ וּבאוּ אחריהם, חוֹסר מקוֹם בּיון, ריב בּין השבטים, וכדוֹמה. המקוֹמוֹת שהיונים בּאוּ לשם לא היוּ ריקים מאדם. בסוֹף האלף השני היוּ חוֹפי אסיה הקטנה במערב בידי עמים שוֹנים – הקַרִים, הלִיקִים, הלוּדִים, המִיסִים; בתוך אסיה הקטנה ישבו הפריגים. תקוּפה ארוּכה של מלחמוֹת קדמה לזמן שממנוּ והלאה יכלוּ היונים לשבת בשלוה על אדמת נכר ולבנוֹת את עריהם. אחרי שנגמר הכּיבּוּש התחיל משא וּמתן בדרך שלוֹם בּין היונים וּבין תוֹשבי המקוֹם. כל עמי אסיה הקטנה קיבּלוּ את הירוּשה הגדוֹלה של התרבּוּת החיתית וקצתם הוּשפּעוּ מן התרבוּת של העמים השמיים. ובעיקר השפיעוּ תוֹשבי המקוֹם על היונים בּתחוּם הדתי. אלים אחדים שנחשבוּ אחר כּך לאלי יון מעיקרם, כּאפּוֹלוֹן ואַרְטֶמִיס, הגיעוּ ליון מאסיה הקטנה. עבוֹדת הקוֹדש בּהיכל המקדש המפוּרסם של ארטמיס באפסוֹס הייתה מזרחית בּעיקרה.

המזרח השמי השפּיע על היונים על ידי הצידוֹנים (הפיניקים). הסוֹחרים הזריזים האלה בּיקרוּ בּין שאר המקוֹמוֹת גם בּיון לרגל עסקיהם וּמסחרם. אמנם הצידוֹנים לא יסדוּ ערים בּיון, אבל הם משלוּ בּמקוֹמוֹת אחדים שבהם ישבוּ סוֹכניהם לענייני מסחר וּלשם היוּ הסוֹחרים רגילים להביא את סחוֹרתם מסוּריה. מן הצידוֹנים שמעוּ היונים את אגדוֹת המזרח וּברבוֹת הימים נתנוּ בּהן מרוּחם והכניסוּן לתוֹך המיתוֹלוֹגיה שלהם. כּך מוֹפיע בּאחת האגדוֹת היוניוֹת הגיבּור קַדִמוֹס, בּן־מלך פיניקי, שהגיע ליון מארצוֹת קדם ויסד את העיר תֶבּי. היונים סיגלוּ לעצמם את הלבוּש הפיניקי: המלה היונית כיתוֹן נגזרה מן המלה השמית כּתוֹנת, סימן שהיונים קיבּלוּ את הלבוּש הזה מן המזרח. מלים פיניקיוֹת בּוֹדדוֹת נכנסוּ לתוֹך אוֹצר המלים היוניוֹת. המזרח השמי השפּיע גם על הדת היונית: האלה אַפְרוֹדִיטֶה, שבּאה ליון מקפריסין, קרוֹבה לאלת המזרח עִשתַּר־עשתוֹרת. אוּלם המתנה החשוּבה בּיוֹתר שקיבּלוּ היונים מן הפיניקים היה האלף־בּית. היונים הכניסוּ שינוּיים קלים לתוֹך האלף־בּית הפיניקי בּהתאם לדרישוֹת מיוּחדוֹת של הלשוֹן היונית. אוּלם שמוֹת האוֹתיוֹת וסדרן נתקיים כּמעט בּלי שינוּיים (אַלְפָה – אלף, בֶּתָה – בּית, גַמָה – גמל). האלף־בּית היוני נתקבּל אחר־כּך בּשינוּיים קטנים על ידי הרוֹמיים ומהם נמסר לעמים האירוֹפּיים.

§ 7. הדת היונית בּתקוּפה קדוּמה. הדת היונית נוֹצרה מיסוֹדוֹת שוֹנים. היסוֹד הראשוֹן היה – האלים שהביאוּ היונים מארצוֹת הנדוּדים, היסוֹד השני – האלים והפּוּלחנוֹת של תוֹשבי הארץ שקדמוּ ליונים, והיסוֹד השלישי – האלים והמנהגים שסיגלוּ היונים לעצמם משכניהם. בּמרוּצת הזמן התמזגוּ כּל היסוֹדוֹת האלה והיוּ לדת אחת, היא הדת של היונים בּתקוּפה ההיסטוֹרית. מספּר האלים שהביאוּ היונים אתּם לא היה גדוֹל; בּיניהם תפס זֶוְס¹¹, אל השמים והבּרק, את המקוֹם הראשוֹן. מרוּבּים יוֹתר היוּ אלי המקוֹם. התוֹשבים הקדמוֹנים בּיון השתחווּ לאלים רבּים ושוֹנים; כּל כּפר היה לוֹ אל משלוֹ. בּמקוֹמוֹת רבּים השתחווּ התוֹשבים לאבנים קדוֹשוֹת, לעצים וּלבעלי־חיים. הזאב, הדוּבה, הפּרה, הנחש נחשבוּ בּעיניהם לחיוֹת קוֹדש, כּפי שהיה הדבר בּמצרים. בּייחוּד היה רוֹוח פּוּלחנם של אלי השאוֹל. אלים אלה שכנו בּתחתיות האדמה ונחשבוּ לאלים אכזריים, אלי המוות; הם היוּ גם אלי האדמה, על פּיהם תיתן האדמה יבוּלה ועל פּיהם תחדל. על־כּן צריך היה לפייסם בקרבּנוֹת כּדי שייתנוּ בּרכּתם לעוֹבדי האדמה. לאחר שבּאוּ היונים במגע עם השכנים הוֹפיעוּ בּיון אלים חדשים: מאסיה הקטנה – אפּוֹלוֹן¹², אל השמש, וארטמיס, אלת הלבנה; מתרקיה – דיוֹניסוֹס¹³, אל היין; מקפריסין – אפרודיטה¹⁴, אלת האהבה. האלים החדשים, אלי האוֹר והשמים, היוּ קרוֹבים יוֹתר להשקפוֹת הדתיוֹת של היונים מאשר אלי החוֹשך; על כּן התפּשטוּ פוּלחנוֹת אלה, יחד עם פּוּלחנוֹ של האל הראשי זוס, בּכל יון. האלים האלה התמזגוּ מעט מעט עם אלי המקוֹם; לכל אל מקוֹמי קראוּ בּשם אחד האלים הראשיים ועל ידי כּך הוּגבּל מספּר האלים וניתנה האפשרוּת לאחד את כּוּלם למשפּחה אחת. על כּל אל מקוֹמי סוּפּרוּ אגדוֹת שוֹנוֹת ואת כּל האגדוֹת האלה תלוּ בּאלים הראשיים, וכך נוֹצרה המיתוֹלוֹגיה היונית. מספּר האלים הראשיים עמד על 12 ולמקוֹם מוֹשבם נבחר ההר הגבוֹה בּיוֹתר בּיון, הר אוֹלימפּוּס. אבי האלים היה זוס, שנחשב לחזק ולמכוּבּד בּין כּוּלם, אשתוֹ היתה הֶרָה, אחת האלוֹת המקוֹמיוֹת שלפנים חלקוּ לה כּבוֹד בדמוּת פּרה. את פּוֹסִידוֹן¹⁵, אל הים, ואת פּלוּטוֹן, מלך השאוֹל, נתנוּ אחים לזוס, את אפּוֹלוֹן, את ארטמיס ואת אפרוֹדיטה – בּנים וּבנוֹת לוֹ. עם משפּחת האלים נמנוּ עוֹד דֶמֶטֶר, אלת האדמה, אָרֶס אל המלחמה, אַתֶנֶה¹⁶, אלת החכמה והקרב, הֶפַיסטוֹס, אל האש, והֶרְמֶס¹⁷, אל הלילה וּשליח האלים. כּל אל ראשי היה בּעל תכוּנוֹת שוֹנוֹת, אשר ירש אותן מאלי המקוֹם המרוּבּים. אפּוֹלוֹן, למשל, נחשב לאל השמש, הממית את אוֹיביו בחציו השנוּנים, וגם לאל הרפוּאה, הנבוּאה והמוּסיקה. פּוֹסידוֹן נחשב בּתחילה לאל האדמה (כל רעידת אדמה הייתה מעשׂה ידיו), וגם לאל הנהרוֹת והמעיינוֹת, והמים בּכלל, לכן היה בּרבוֹת הימים גם לאל הים. את האלים תיארוּ היונים בדמוּת בּני־אדם¹⁸. אך פעמים כּינוּ אוֹתם בשמוֹת שהעידוּ על פוּלחן בּעלי־החיים הקדוּם; לזוס קראוּ במקוֹם אחד בּשם “זוס־הזאב”, והמשוֹררים בּדבּרם על הרה לא שכחוּ להזכיר שעיניה עיני פּרה.

ריקוּד שורים; שעשוּעים עם שורים

שער אריוֹת בּמיקני

מסכת זהב ממיקני. ציוּר קיר בּארמוֹן של טירינת גבירוֹת נוֹסעוֹת לטיוּל

זוס. אַפּוֹלוֹן

מלבד האלים הגדוֹלים האמינוּ היונים בּמציאוּתם של אלים קטנים, אשר מספרם היה רב מאוֹד. הטבע הרבגוֹני של יון יצר בּדימיוֹן התוֹשבים גם אלים רבגוֹניים ושוֹנים. בּיער וּבחוֹרש, בּמערה ועל ראש ההר, בּמעיין וּבנהר, בּכל מקוֹם חי אל מיוּחד; בּעיני היוני העתיק היה כּל הטבע מלא אלים. גם את האלים הקטנים האלה (הנימפוֹת, הדריאדוֹת, הסַטִירִים) תיארוּ היונים בּדמוּת בּני־אדם וּבמרוּצת הזמן הכניסוּ המשוֹררים גם אוֹתם לתוֹך משפּחת האלים האוֹלימפּיים.

פּוּלחן האלים בּזמן העתיק היה פּשוּט וצנוּע. בּתי־מקדש טרם היוּ בּארץ; את המזבּחוֹת הגישוּ לאלים מנחה וזבח – שורים ועזים, עוּגוֹת וּפירוֹת, דבש וּגבינה. גם יין, חלב וּמים ניסכוּ לכבוֹד האלים. פּעמים היוּ עוֹרכים על הקרבנוֹת סעוּדת ציבּוּר וחגיגה לכל בּני הכּפר ואז טבחוּ טבח ה"הֶקַטוֹמבּוֹת" (“מאה שורים”) ואכלוּ חלק מבּשר הקרבּנוֹת. פּשטוּת הפּוּלחן לא הצריכה ידיעה מיוּחדת של המנהגים; על כּן לא נוֹצר בּיון העתיקה מעמד קבוּע של כּוֹהנים, אלא אבי המשפחה עצמוֹ היה מפקח על הפּוּלחן. מלבד האלים היוּ היונים נוֹתנים כּבוֹד ל"גיבּוֹרים" (§ 8) ולמתים. היונים האמינוּ, כּי נשמת האדם אחרי מוֹתוֹ יוֹרדת לשאוֹל וחיה שם חיי צל נודד; היא מתענה בּרעב וּבצמא, וחוֹבה על האדם לפקדה בקרבּנוֹת־דם ובנסכי־יין. חילוּל זכר המת והזנחת פּוּלחנוֹ נחשבוּ לחטא גדוֹל בּעיני העם.

נושאים ושאלות

1. צייר מפּה פיסית של יון, ועמוֹד על השפּעתם של התנאים הגיאוֹגרפיים על ההתפּתחוּת ההיסטוֹרית.

2. השוה את התנאים הגיאוֹגרפיים של יון לאלה של ארץ־ישראל, ואת מידת השפּעתם על ההיסטוֹריה של כּל אחת מארצוֹת אלה.

3. התרבּוּת הכּרתית לאוֹר הממצאים הארכיאוֹלוֹגיים.

4. עמוֹד על הדוֹמה ועל השוֹנה בּין התרבּוּת הכּרתית והמיקנית.

5. על־ידי אילוּ תרבּוּיוֹת הוּשפּעוּ היונים אחרי התיישבוּתם בּיון?

6. הדת היונית בתקוּפה הקדוּמה, מקוֹרוֹתיה, אוֹפיה וּפוּלחנה.

ספרים לעיוּן נוֹסף

1. ג.ב. ברי, דברי ימי יון – הוֹצאת פרידמן, פּרק ראשוֹן.

2. ע. המילטוֹן, מיתוֹלוֹגיה – הוֹצאת מסדה.

3. ת. ז’לינסקי, דת יון – הוֹצאת ר. מס.

4. י. פּאראנדוֹבסקי, מיתוֹלוֹגיה, אגדוֹת יון ורוֹמא – הוֹצאת א. זליקוֹביץ.

5. ש. צ’יני, תוֹלדוֹת האמנוּת בּעוֹלם התקוּפה העתיקה – הוצאת צ’צ’יק, פּרק רביעי.

6. מ. רוֹסטוֹבצב, דברי ימי יון – הוצאת צ’צ’יק, מבוֹא, פּרק א'.

פּרק ב': תקוּפת הוֹמרוֹס

§ 8. אגדוֹת יון. היונים לא זכרוּ את תוֹלדוֹת אבוֹתיהם בּימי כּיבּוּש הארץ; לא ידעוּ מי בּנה את הערים המרוּבּוֹת בּיון וּמי יסד את המרכּזים הדתיים המשוּתפים לכוּלם. כּל עיר שמרה בּתוֹך חוֹמוֹתיה את קבר “הגיבּוֹר” שיסד את העיר, כּל שבט סיפּר אגדוֹת על אבוֹת השבט ועל גבוּרוֹתיהם הרבּוֹת שעשׂוּ להם שם בּארץ. בּתחילה לא היה קשר בּין אגדוֹת אלה; אבל לאחר שהכּירוּ השבטים היוניים בּאחדוּתם הלאוּמית התחילוּ המשוֹררים מקשרים את עלילוֹת הגיבּוֹרים בּיניהן, וּמתוֹך כּך נוֹצרוּ אגדוֹת משוּתפוֹת לכל העם היוני, דוּגמת הדת המשוּתפת שנוֹצרה גם היא בּדרך זוֹ. האגדוֹת שימשוּ לסוֹפרים יוניים בּתקוּפוֹת מאוּחרוֹת מעיין נוֹבע נוֹשׂאים ליצירוֹתיהם. בּעיני היונים תפסוּ האגדוֹת את מקוֹם ההיסטוֹריה לגבּי התקוּפה הקדוּמה: העם האמין בּתמימוּתוֹ שגיבּוֹריו היוּ בּמציאוּת וחיוּ את חייהם לפי המסוּפּר בּאגדוֹת. ואם אמנם טעה העם בּחשבוֹ את האגדוֹת למעשׂים שהיוּ הנה נכוֹן הדבר, שמתוֹך האגדוֹת האלה משתקפים חיי התקוּפה הקדוּמה בּצוּרתם האמיתית. המלחמוֹת בּין יונים ליונים וּבין יונים לעמים אחרים, מסעוֹת נוֹעזים מעבר לים, חיי נדוּדים, תאות הכּיבּוּשים, המלחמוֹת בּחיוֹת טרף וּבאנשים עריצים – אלה הם אוֹרחוֹת החיים בּיון העתיקה לפי תיאוּר האגדוֹת, ואין ספק כּי תמוּנה זוֹ מכוּונת לאמת.

בּין¹⁹ האגדוֹת המספרוֹת על מסעוֹת רחוֹקים מעבר לים יש לציין את האגדה על האַרגוֹנאַוּטים. יאַסוֹן, בּן למשפחת המלכים בּתסליה, הפליג בלוית ידידיו בּאניה אַרגוֹ לקוֹלְכִיס (בקאוּקאסוּס) לבקש את גיזת הזהב של איל־פלאים. בּעזרת האלות הרה ואתנה הגיע למחוז חפצו; פּה עזרה לו בּת־המלך מָדֵיאָה לגנוֹב את הגיזה מידי הנחש האיוֹם ששמר על האוֹצר.

אגדוֹת אחרוֹת קשוּרוֹת בּתוֹלדוֹת הערים העתיקוֹת בּיון. כּך, למשל, קשוּרה האגדה על תֶסֶוְס בעיר אתוּנה. תסוס, בּן־מלך בּאתוּנה, נתפרסם בּגבוּרוֹתיו הרבּוֹת. הוּא לכד בּמָרַתוֹן את השוֹר האדיר, שהטיל אימה על תוֹשבי הארץ, והרג את העריץ פּרוֹקרוּסְטֶס, שהיה מענה את אוֹרחיו עינוּיים קשים. בּימי תסוס הייתה אתוּנה משלמת מס למינוֹס מלך כּרתה וּמעלה לוֹ מדי שנה בּשנה 7 נערים ו־7 נערוֹת, והמלך היה נוֹתן אוֹתם מאכל לשוֹרוֹ מינוֹטאוּרוֹס. תסוס הלך לכּרתה והרג את המינוֹטאוּרוֹס בּעזרת בּת־המלך אַרִיאַדְנֶה. המינוֹטאוּרוֹס שכן בּתוֹך ה"לַבּירינתוֹס" אשר כּל הנכנס לתוֹכוֹ תוֹעה לבלי שוּב, ואריאדנה נתנה לתסוס חוּט ארוֹך לאחוֹז בּוֹ מבּוֹאוֹ ועד צאתוֹ לבלי לאבּד דרכּוֹ. בּאגדה זוֹ נשתמר זכר על השלטון הגדול של מלכי כּרתה בּזמן הקדוּם. בּשוּבוֹ ליון היה תסוס למלך אתוּנה; לפי האגדה איחד את כּל ארץ אטיקה למדינה אחת וקבע את מרכּז המדינה בּאתוּנה.

אגדוֹת אחרוֹת קשוּרוֹת בּעיר תבּי, כּגוֹן האגדה המפוּרסמת על אוֹידיפּוּס, בּנוֹ של מלך תבּי. לאביו הוּגד מפּי מגידי עתידוֹת כּי הוּא עתיד להירצח נפש על ידי בּנוֹ אשר נוֹלד לוֹ. לכן ציוה להביא את הילד לתוֹך היער וּלהניחוֹ שם. אוּלם הילד ניצל ממות והוּבא לקוֹרינתוֹס; שם גדל בּבית המלך ואף חשב את המלך לאב. בּהיוֹתוֹ לעלם הוּגד לוֹ מפּי אפּוֹלוֹן כּי בּגזרת הגוֹרל עליו להרוֹג את אביו ולקחת לאישה את אמוֹ. הוּא עזב את קוֹרינתוֹס כּי רצה להתרחק מאביו המדוּמה, מפחד שמא תתקיים הנבוּאה הנוֹראה. בּדרכּוֹ פּגע בּמלך תבּי (אביו יוֹלדוֹ) בּא עמוֹ בּריב והרגוֹ; כּך נתקיים החלק הראשוֹן של הנבוּאה. אוֹידיפּוּס הגיע לתבּי, שהתענתה תחת יד המפלצת הנוֹראה “סְפִינְכְּס”; אוֹידיפּוּס הרג את המפלצת והוּכרז למלך תבּי, ונשׂא לאישה את אלמנתו של המלך הקוֹדם, וכך נתקיים גם החלק השני של הנבוּאה. כּאשר נוֹדעה לאוֹידיפּוּס האמת הנוראה ניקר את עיניו מתוֹך ייאוּש. המשך האגדה על אוֹידיפּוּס היא האגדה הידוּעה בּשם “שבעה נגד תבּי”. בּני אוֹידיפּוּס חטאוּ לאביהם והוּא קילל אוֹתם קללה נמרצת לאמוֹר: יבוֹא יוֹם וייפּלוּ איש מידי אחיו. כּדי להינצל מן הקללה עזב אחד האחים את העיר; הוּא הלך לארגוֹס ונשׂא שם את בּת־המלך לאישה. אחרי מוֹת אוֹידיפּוּס חזר לתבּי וּפה נפל ריב בּין האחים על הירוּשה. בּעקבוֹת הריב עלוּ שבעת מלכי יון (וּמלך ארגוֹס בּראשם) למלחמה על תבּי. תבּי הייתה בּצוּרה היטב והאוֹיבים לא יכלוּ לכבשה. לפי דרישת אנשי הצבא יצאוּ שני האחים למלחמת בּיניים ונפלוּ שניהם איש בּידי אחיו; כּך נתקיימה קללת אביהם.

בּתבּי קשוּר גם שם גיבּוֹרם המפוּרסם בּיוֹתר של היונים, הֶרַקְלֶס; מספּר האגדוֹת שחוּבּרוּ עליו גדוֹל מאוֹד. הרקלס היה בּן זוס שנוֹלד לוֹ ממלכּת תבּי. הרה אשת זוס רדפה אוֹתוֹ מנעוּריו משׂנאה לבן־צרתה. לפי פקוּדת אפּוֹלוֹן הוּכרח הרקלס לשרת את אֶוְרִיסְתֶוְס מלך מיקני וטירינת וּלמלא את כּל פּקוּדוֹתיו, כּגוֹן: להרוֹג את ארי־הפּלאים אשר עוֹרוֹ היה בּלתי פָּצִיעַ (הרקלס חנק אוֹתוֹ בּידיו); להרוֹג את ההִידְרָה – נחש המים – בּעל תשעה ראשים (תחת כּל ראש כּרוּת בּידי הרקלס צמחוּ לה מיד שני ראשים אחרים); להעלוֹת את הקֶרְבֶּרוֹס, הכּלב השוֹמר על השאוֹל, מתחת האדמה לאוֹר השמש, ועוֹד. הרקלס התגבּר על כּל הקשיים בּכוֹחוֹ הרב וּבאוֹמץ לבּוֹ. בּדבר מוֹתוֹ של הרקלס סיפרוּ שהוּא עלה על המוֹקד ושׂרף את עצמוֹ; אוּלם זוס אביו לא נתן את בּנוֹ הגיבּוֹר למוּת כּמוֹת אחד האדם ולקח אוֹתוֹ אליו, וכך היה הרקלס היחידי בּין בּני האדם שנכנס לתוֹך עדת האלים האוֹלימפּיים.

§ 9. האגדה על מלחמת טרוֹיה. בּין כּל אגדוֹת יון המפוּרסמת בּיוֹתר היא האגדה על מלחמת טרוֹיה. לפי אגדה זוֹ בּאה המלחמה הגדוֹלה בּין היונים והטרוֹיאנים בּגלל העול שעשׂה פָּרִיס, בּן פָּרִיאמוֹס מלך טרוֹיה, למֶנֶלַאוֹס מלך ספּארטה²⁰, בּגזלוֹ ממנוֹ את אשתוֹ היפה הֶלֶנֶה. לשם נקמה בטרוֹיאנים נאסף בּיון צבא רב וּבראשוֹ העמד אַגַמֶמְנוֹן מלך מיקני, אחיו של מנלאוֹס. היונים עברוּ את הים וחנוּ לפני טרוֹיה. ראש הגיבּוֹרים בּצבא היונים היה מלך תסליה אַכִילֶס; אבל ריב נפל בּינוֹ וּבין אגממנוֹן, ואכילס פרש לאוֹהלוֹ ונמנע מצאת לקרב. ואוּלם הטרוֹיאנים הציקוּ ליונים, וכאשר פּנוּ היונים אל אכילס לעזרה שלח הגיבּוֹר את ידידוֹ פַּטְרוֹקְלוֹס להילחם תחתיו. פּטרוֹקלוֹס נלחם בּטרוֹיאנים ונפל בחרב הֶקְטוֹר, בּנוֹ הגדוֹל של פּריאמוֹס. לשמע השמוּעה על מוֹת ידידוֹ נתמלא אכילס חימה גדוֹלה על הטרוֹיאנים. הוא יצא לקרב, פּגע בהקטוֹר והרגוֹ; את גוייתוֹ קשר מאחוֹרי המרכּבה וסחב אוֹתה מסביב לחוֹמוֹת העיר. ואוּלם מוֹתוֹ של הקטוֹר עוֹד לא הנחיל ליונים ניצחוֹן. הצבא היוני עמד לפני חוֹמוֹת טרוֹיה ולא יכוֹל לכבּוֹש אוֹתה. אז בּחרוּ היונים בּערמה. הם העמידוּ פּנים כּאילוּ החליטוּ לשוּב לארצם ועזבו על החוֹף סוּס ענק עשוּי עץ. אחד היונים שהעמיד פני בּוֹגד פּיתה את בּני טרוֹיה כּי יכניסוּ את הסוּס לתוֹך העיר כּי אז ייתנוּ האלים את הניצחוֹן לאסיה על אירוֹפּה. הטרוֹיאנים שׂמחוּ על הדבר והכניסוּ את הסוּס לתוֹך העיר; בּלילה יצאוּ היונים ואוֹדִסֶוְס בּראשם מתוֹך הסוּס החלוּל והתנפּלוּ על טרוֹיה וכבשוּה. העיר נהרסה על ידי היונים ונשׂרפה עד היסוֹד.

דיוניסוס

פוסידון

אחרי הריסת טרוֹיה שבוּ הגיבּוֹרים למוֹלדתם ועמם שלל רב. אוּלם אך מעטים הגיעוּ אל ארצם בּשלוֹם, רוּבּם תעוּ שנים רבּוֹת בּים וּבארצוֹת נכר, וגם בבית היה נכוֹן להם סבל רב. מר מאוֹד היה גוֹרלוֹ של אוֹדיסוס. נדוּדיו ארכוּ עשׂר שנים וייסוּרים רבּים נפלוּ בּחלקוֹ: פּוֹלִיפֶּמוֹס, ענק בּעל עין אחת, אכל את חברי אוֹדיסוס אחד אחד, המכשפה קירקה הפכה את בּני־לוייתו לחזירים, הסערה שברה את אנייתוֹ והנימפה קַלִיפְּסוֹ לא נתנתהוּ שנים רבּוֹת לעזוֹב את האי מקוֹם משכּנה. מכּל הסכּנוֹת יצא אוֹדיסוס בּשלוֹם כּי חכמתוֹ עמדה לוֹ. בּביתוֹ על האי אִיתַקֶה מצא את אשתו פֶּנֶלוֹפֶּה מצפּה בּאמוּנה לבוֹאוֹ, בּעוֹד חתנים רבּים, אשר האמינוּ כּי מת המלך אוֹדיסוס ולא ישוּב עוֹד, מבקשים לשׂאת את המלכּה לאישה. אוֹדיסוס התחפּשׂ לעני החוֹזר על הפּתחים וּזמן־מה ישב בּביתוֹ ואת שמוֹ לא הגיד; אחרי־כן התודע לבני־ביתוֹ וּלאשתוֹ והרג את החתנים על אשר בּזבּזוּ את רכוּשוֹ והציקוּ לאשתוֹ.

§ 10. הוֹמרוֹס²¹. האגדה על מלחמת טרוֹיה זכתה ללבוּש ספרוּתי. בּ"אִילִיאַס" מסוּפּרים דברי מצוֹר טרוֹיה מזמן שנפל הריב בּין אַכִילֶס ואַגַמֶמְנוֹן ועד מוֹתוֹ של הקטוֹר. בּ"אוֹדִיסֵיָה" מסוּפּר על התלאה הרבּה אשר מצאה את אוֹדיסוס מיוֹם כּיבּוּש טרוֹיה ועד הריגת החתנים. הספרים האלה הם ראשית הספרוּת היונית. הם כּתוּבים בּהֶכְּסַמֶטְר (משקל פּיוּטי בּעל שש הטעמוֹת נגינה בּשוּרה); כּל ספר מכיל 24 שירים וכל שיר – מ־400 עד 800 שוּרוֹת בּערך. היונים קראוּ למחבר השירים האלה בּשם הוֹמרוֹס, תוֹלדוֹת חייו לא היוּ ידוּעוֹת ליונים ואף מקוֹם מוֹלדתוֹ לא נוֹדע להם: שבע ערים באסיה הקטנה, בּיון ועל איי הים, היוּ מתחרוֹת בּיניהן על הכּבוֹד להיחשב כּעיר מוֹלדתוֹ. גם בּעת החדשה התעוֹררה “השאלה ההוֹמרית”, אלא שהפּעם השאלה לא הייתה מי הוּא הוֹמרוֹס והיכן מוֹלדתוֹ, כּי אם שאלת עצם קיוּמוֹ; האם ה"איליאס" וה"אוֹדיסיה" נכתבוּ על־ידי הוֹמרוֹס אוֹ על־ידי מספּר מחבּרים.

עד סוֹף המאה הי"ח חשבוּ את הוֹמרוֹס למחבּרן של “איליאס” ו"אוֹדיסיה". בּסוֹף המאה הי"ח הוֹפיע ספרוֹ של המלוּמד הגרמני ווֹלף, בּוֹ ניסה המחבּר להוֹכיח כּי לא איש אחד חיבּר את הספרים הנ"ל, אלא מספּר גדוֹל של משוֹררים; השירים נמסרוּ בּעל־פּה זמן רב לפני שנקבּעוּ בּכתב וּמחבּריהם היוּ משוֹררים נוֹדדים שנקראוּ רפּסוֹדים. אחרי ווֹלף לא חדלה “השאלה ההוֹמרית” להעסיק את המלוּמדים. לפי דעה אחת, של חסידי ווֹלף, שירי הוֹמרוֹס הם אֶפּוֹס עממי, דוּגמת האפּוֹס אצל הגרמנים, ההוֹדים, הפינים ועוד; ההשואה בּין מקוֹמוֹת שוֹנים ב"איליאס" ו"אוֹדיסיה" מגלה סתירוֹת, וּמכּאן ראיה שלא אדם אחד כּתב את השירים; הספרים נצטרפוּ משירים בּוֹדדים, שמעיקרם לא היה קשר בּיניהם ורק אחר כּך חוּבּרוּ יחד על ידי “המסדרים”; המחבּר האמיתי של שירי הוֹמרוֹס הוּא העם היוני. לפי דעה אחרת יש בּשירי הוֹמרווס אחדוּת אמנוּתית, אחדוּת הפעוּלה, קשר פּנימי בּין התיאוּרים, והדברים האלה מעידים שהחיבּוּר נעשׂה בּידי אמן, ולא בּידי קבוּצה גדוֹלה של “מסדרים”. בּימינוּ עוֹד נמשך הויכּוּח על הוֹמרוֹס, אבל מוּתר לאמוֹר כּי החוֹקרים בּאוּ בּכמה דברים לידי מסקנוֹת מוּסכּמוֹת: יש בּשירים מקוֹמוֹת קדוּמים וּמאוּחרים יוֹתר, יש הוֹספוֹת לגוּף הספר יש גם סתירוֹת המעידוֹת על מחבּרים שוֹנים אוֹ על תקוּפוֹת שוֹנוֹת של יצירה, ועוֹד הוּסכּם כי “איליאס” נתחבּרה לפני ה"אוֹדיסיה". אפשר גם להסכּים, כּי כּיסוֹד הספרים שימשוּ שירים בּוֹדדים שלא היוּ מראשיתם קשוּרים בּיניהם. מתקבּל בּיוֹתר על הדעת שמי שהשתמש בּחוֹמר הרבגוֹני של שירים בּוֹדדים וּבנה ממנוּ את האפוֹסים הגדוֹלים של ה"איליאס" וה"אוֹדיסיה", היה אמן גדוֹל, אחד המשוֹררים הגדוֹלים בּיוֹתר בּספרוּת העוֹלמית. לכן אין מקוֹם לספק בדבר מציאוּתוֹ של הוֹמרוֹס, אף על פּי שאין אנוּ יוֹדעים כּלוּם על חייו וּפעוּלתוֹ.

שירי הוֹמרוֹס מצטיינים ביפי צוּרתם הפּיוּטית – המשקל השלו של ההכּסמטר – בּבהירוּת תיאוּרי־המלחמה, הטבע, החיים השקטים, בּסיפּוּר הפּשוּט והרחב ההוֹלך לאטוֹ, בּהשואוֹת פּיוּטיוֹת וּבלשוֹן היפה. בּעיני היונים נחשב הוֹמרוֹס תמיד לסוֹפר גאוֹני וקראוּ לוֹ “המשוֹרר” סתם. ספרי הוֹמרוֹס נכתבוּ בּדיאלקט איוֹני, אבל יש אוֹמרים שבּראשוֹנה נכתבוּ בּדיאלקט אַיאוֹלי. השאלה איפה נתחבּרוּ שירי הוֹמרוֹס עדיין לא מצאה את פּתרוֹנה; רוֹב החוֹקרים חוֹשבים את העיר סְמִירְנָה אוֹ את האי חִיוֹס למקוּם החיבּוּר, ועל כל פּנים מוּסכּם, כּי הספרים נתחבּרוּ בּאסיה הקטנה ולא בּיון. את זמן פּעוּלתוֹ של הוֹמרוֹס מייחסים למאה התשיעית אוֹ השמינית אוּלם אין לשכּוֹח כּי שירים בּוֹדדים נתחבּרוּ לפני התקוּפה הזאת, וּמקוֹמוֹת אחדים צוֹרפוּ לאפּוֹס בּתקוּפה מאוּחרת יוֹתר.

§ 11. הוֹמרוֹס והתקוּפה המיקנית. את מקוֹמה של טרוֹיה העתיקה גילה שלימן (§ 3) על הגבעה הִיסַרְלִיק בפינה הצפוֹנית־מערבית של אסיה הקטנה²². הוּא מצא שם תשע שכבוֹת אדמה זוֹ על גבּי זוֹ וּבכל שכבה – שׂרידי תרבּוּת של תקוּפה ידוּעה. שלימן עצמוֹ חשב את השכבה השנייה מלמטה לעיר ההוֹמרית; אבל החוֹפרים שבּאוּ אחריו עמדוּ על טעוּתוֹ וקבעוּ את מקוֹם טרוֹיה ההוֹמרית בּשכבה השישית המאוּחרת VIIa לפי סימוּן הארכיאוֹלוֹגים החדשים. תרבּוּתה של השכבה הזאת דוֹמה לתרבּוּת המיקנית בּיון. כּאשר גילה שלימן את התרבּוּת המיקנית חשב כּי תקוּפת הוֹמרוֹס לפניו; אבל ההשואה המדוּיקת בּין שׂרידי התרבּוּת המיקנית וּבין התיאוּרים אצל הוֹמרוֹס גילתה את הניגוּדים. התקוּפה המיקנית היא תקוּפת נחוֹשת בּעוֹד שהוֹמרוֹס מכּיר את הבּרזל; בּמיקני קברוּ את המתים, אצל הוֹמרוֹס שׂוֹרפים אוֹתם; תיאוּר הנשק ההוֹמרי אין בּוֹ דמיוֹן לכלי הזין שנמצאוּ בּחפירוֹת. בּימי הוֹמרוֹס לא זכרוּ היונים את התקוּפה המיקנית ורק אגדוֹת קדוּמוֹת סיפּרוּ על אוֹשרם והדרם של אבוֹת היונים, על שלטוֹנוֹ החזק של מלך מיקני ועל המבצרים הגדוֹלים שהיוּ קיימים בּזמנוֹ. גם על מלחמת טרוֹיה שמע הוֹמרוֹס רק מתוֹך אגדוֹת ושירים שנתחבּרוּ זמן רב לפניו. היונים חשבוּ כּי מלחמת טרוֹיה הייתה בּמאה הי"ב; אם נכוֹנה השערתם זוֹ, הרי עברוּ כארבּע מאוֹת שנה בּין המאוֹרע עצמוֹ וּבין תיאוּרוֹ בּשירי הוֹמרוֹס. על כּן אין לבקש בּשירים אלה את האמת ההיסטוֹרית. אבל אין יסוֹד להטיל ספק בּדבר מלחמת טרוֹיה עצמה. טרוֹיה הייתה עיר חזקה ועשירה בּחלקה הצפוֹני־מערבי של אסיה הקטנה, ועמדה למכשוֹל להתיישבוּת היונית בּאסיה הקטנה, לכן ניסוּ היונים להשתלט עליה. המלחמה נמשכה שנים רבּוֹת ונשתמרה בּזכרוֹנוֹ של העם כּאחד המאוֹרעוֹת ההיסטוֹריים הגדוֹלים.

§ 12. החברה ההוֹמרית. אף על פּי שהוֹמרוֹס שר על מאוֹרע היסטוֹרי מתקוּפה קדוּמה, הנה הצבעים שבּהם תיאר את חיי גיבּוֹריו לקוּחים מתקוּפתוֹ הוּא; על כּן אפשר להשתמש בשירי הוֹמרוֹס לחקירת חיי היונים בּמאה התשיעית והשמינית.

אצל הוֹמרוֹס מחוּלק העם שבטים שבטים. בּראש כּל שבט עוֹמד המלך, אשר בּידוֹ נמסר השלטוֹן. יש אמנם ב"איליאס" גם מנהיג צבאי עליוֹן, אגממנוֹן, העוֹמד למעלה משאר המלכים. אבל אין זה אלא זכר לאוֹתה תקוּפה עתיקה, כּאשר מלך מיקני שלט על כּל היונים; אצל הוֹמרוֹס אין לאגממנוֹן כּוֹח להשליט רצוֹנוֹ על מלכים אחרים והם מעיזים לטעוֹן כּנגדוֹ ואף לחרפוֹ ולגדפוֹ. השלטוֹן העליוֹן בּזמן המלחמה נמצא לא בּידיו, אלא בּידי האספה הכללית. בּאספה זוֹ משתתפים כּל המלכים, ולא הם בּלבד: גם החיילים הפּשוּטים נמצאים בּאספה, אם כּי אין להם רשוּת לנאוֹם לפני הנאספים. בּאספוֹת מתייעצים המלכים על תוֹכנית המלחמה ודנים בּסכסוּכים שבּין מלך לחברוֹ²³. בּזמן השלוֹם יוֹשבים המלכים לבטח על אדמתם. בּית המלך בּתיאוּרוֹ של הוֹמרוֹס דוֹמה לארמוֹנוֹת שנתגלוּ בּחפירוֹת בּמיקני: בּאמצע הבּית נמצא אוּלם גדוֹל ה"מֶגַרוֹן" וּמסביב לוֹ – חדרי שינה וחדרי שימוּש; בּמגרוֹן אוֹכלים ושוֹתים, בּוֹ מקבּלים את האוֹרחים וּבוֹ לנים אלה מבּני הבּית שעדיין אין להם משפּחוֹת. הוֹמרוֹס מתאר לעתים תכוּפוֹת את עוֹשרם של המלכים. בּאוֹצרוֹ של אוֹדיסוס טמוּנים זהב, נחוֹשת, ארגזים מלאים בּגדים יפים, כּדי שמן ויין. בּיתוֹ של המלך דוֹמה לאחוּזתוֹ של אדם עשיר: יש לוֹ אדמה, צאן וּבקר, עבדים וּשפחוֹת לרוֹב. מנהגי החיים בּבית המלך פּשוּטים מאוֹד: המלכּה משגיחה על עבוֹדת השפחוֹת ועוֹסקת בּעצמה בּאריגה, בּת המלך כּוֹבסת עם נערותיה. המלך לפי הוֹמרוֹס אינוֹ דוֹמה למלך מזרחי: אין הוּא עוֹטה יפעת תפארת זוֹ המציינת את המלך בּמזרח, ואין הבדל רב בּינוֹ וּבין אצילי העם המבקרים בּביתוֹ.

האצילים מוֹשלים בּעם יחד עם המלך; מהם מוּרכּבת מוֹעצת־הזקנים הנוֹעדת בּביתוֹ של המלך, יש גם להם אחוּזוֹת גדוֹלוֹת, אוֹצרוֹת זהב וּנחוֹשת. צאן וּבקר, עבדים וּשפחוֹת. האצילים מכּירים בּשלטוֹנוֹ של המלך, אבל אינם רוֹאים אוֹתוֹ גדוֹל מהם. הם שוֹמעים בּקוֹלוֹ בּזמן המלחמה, כּי הוּא מנהיגם, הם עוֹשים רצוֹנוֹ גם בּימי השלוֹם כּל זמן שהוּא צדיק וישר וּמנוּסה בּשלטוֹן. אבל בזמן שעל כּיסא המלכוּת עוֹלה איש צעיר, עוֹבר השלטוֹן לאמיתוֹ לידיהם. הוֹמרוֹס מספּר בּפרטוּת על שלטוֹן האצילים הצעירים (“החתנים”) בּביתוֹ של אוֹדיסוס בּזמן היעדר המלך. הם עוֹשים בּביתוֹ כּאדם העוֹשׂה בּתוֹך שלוֹ, בּהאמינם כּי אוֹדיסוס מת, ואינם רוֹצים להכּיר בּשלטוֹנוֹ של בּנוֹ הצעיר טֶלֶמַכוֹס.

העם אצל הוֹמרוֹס אינוֹ ממלא תפקיד גדוֹל. הוּא משתתף בּאסיפוֹת אבל אין לוֹ רשוּת הפּעוּלה: עליו רק לשמוֹע את נאוּמי האצילים והמלכים וּלאשר את הצעוֹתיהם. פּעם העז אדם פּשוּט להשמיע דעתוֹ בּאספת העם וקיבּל את עוֹנשוֹ מאחד המלכים²⁴. אף על פּי כן, אין העם נמצא במצב של שעבּוּד ודיכּאוֹן. מבחינת המשפט אין הבדל ניכּר בּין העם וּבין האצילים: כּל העם מחוּלק לפִילוֹת (שבטים), פְרַטְרִיוֹת (אחווֹת) ומשפּחוֹת; גם האיכּר הפּשוּט וגם האציל – שניהם שייכים לאחת הפילוֹת והפרטריוֹת, ואין הבדל בּיניהם אלא עוֹשר וכוֹח ההשפּעה. עצם העוּבדה שהעם יש לוֹ רשוּת להשתתף בּאספוֹת כּלליוֹת מעידה על חוֹפש ידוּע שניתן לוֹ. סידוּר זה של החברה אינוֹ דוֹמה לסדר החברה בּמזרח, כּי שם לא היה קיים המוֹסד החשוּב של אספוֹת העם. החברה ההוֹמרית עוֹמדת על היסוֹדוֹת שהביאוּ היונים ליון מנדוּדיהם: החלוּקה ל"שבטים" וּל"אחווֹת", כּוֹחוֹ הצבאי של המנהיג, קרבת המלך לקהל האצילים, הזכוּת לכל גבר השוֹלט בּנשק להשתתף בּאספה הכּללית, פּשטוּת החיים – כּל הקוים האלה הם סימנים מוּבהקים לסדרי חיים של עם נוֹדד ולוֹחם.

§ 13. חיי האריסטוֹקרטיה. הוֹמרוֹס מרבּה לדבּר על חיי האצילים. העניין הקרוֹב בּיוֹתר ללבּם הוּא המלחמה. תאות המלחמה אינה נוֹבעת מתוֹך שאיפוֹת נשׂגבוֹת; גיבּוֹרי הוֹמרוֹס מוֹדים בּפה מלא כּי מטרת המלחמה היא הבּיזה. בּשעת הקרב מתנפּל המנצח על האוֹיב המנוּצח, מפשיט מעליו את שריוֹנוֹ וגוֹזל את נשקוֹ; הנשק, שהיה עשוּי נחוֹשת, נחשב לדבר יקר. גם הפּרסים שקיבּלוּ הגיבּוֹרים בּשׂכר השתתפוּתם בּמלחמה, וכן גם החלק בּשלל, היוּ חשוּבים מאוֹד בּעיני האציל. תאות העוֹשר שגרמה למלחמוֹת הוֹעילה גם להתפּתחוּת המסחר. האצילים לא חשבוּ את המסחר לעסק המשפּיל את כּבוֹדם. בּ"איליאס" מסוּפּר על אציל אחד יליד לֶמְנוֹס שהביא יין למחנה היונים; חלק מיינוֹ מסר בּמתנה לאגממנוֹן וּלאחיו ואת השאר מכר לחיילים בחליפים וקיבּל מהם נחוֹשת, בּרזל, שבוּיים ועוֹרוֹת שורים.

אתנה. הרמס

הומרוס

בּימי שלוֹם חיים האצילים את חייהם בּלי דאגוֹת רבּוֹת. הם אוֹהבים את המשתאוֹת, הנמשכים זמן רב, ואת שירת המשוֹרר בּזמן המשתה. צעירי האצילים מתמסרים לספּוֹרט. ב"איליאס" מסוּפּר בפרטוּת על משחקי התגוֹששוּת שנערכוּ לזכרוֹ של פּטרוֹקלוֹס: הצעירים משתתפים במירוֹץ, בּמלחמת האגרוֹפים וּבהיאבקוּת, בּזריקת הכּדוּר והחנית; המנצחים מקבּלים פּרסים יקרים, כּגוֹן כּלים ממתכת, סוּסים ושורים²⁵. בּ"אוֹדיסיה" מתאר המשוֹרר את חיי האצילים בּביתוֹ של מלך אחד: הצעירים עוֹסקים בּתרגילים גוּפניים, וגם אוֹדיסוס, האוֹרח בּאקראי, לוֹקח חלק בּהם. המנהג של הכנסת אוֹרחים מקוּבּל מאוֹד בּין האצילים: את האוֹרח מזמינים לשוּלחנוֹ של המלך, נוֹתנים לוֹ מקוֹם לינה בּ"מגרוֹן" יחד עם צעירי המשפּחה, נוֹתנים לוֹ מתנות ומסייעים בּידוֹ להגיע למקוֹם חפצוֹ. האצילים מחשיבים מאוֹד את הכּוֹח הגוּפני ואת אוֹמץ־הלב; הם מוּכנים וּמזוּמנים להגן בּחרב על כּבוֹדם ואוֹהבים לצאת בּמערכה לקראת אוֹיב השוה להם בּכוֹחם. המלחמה אף היא מין “ספּוֹרט” בּעיני האצילים; הקרבוֹת בּ"איליאס" אינם קרבוֹת כּדרך מלחמה, אלא קרבוֹת־בּיניים של גיבּוֹרים בּוֹדדים. אבל לא הכּוֹח בלבד, גם החכמה ואף הערמה אינן דבר קל בּעיני האצילים. נֶסְטוֹר, הזקן החכם והנבוֹן, ואוֹדיסוס הערוּם, הממציא תחבּוּלוֹת לאין סוֹף, מכוּבּדים לא פּחוֹת מאנשי הכּוֹח כּאכילס ודִיוֹמֶדֶס. אצילי הוֹמרוֹס נוֹהגים כּבוֹד בּאישה. אמנם הנשים אינן משתתפוֹת בּאספוֹת העם ואין להן חלק בּחיים הציבּוּריים; אבל הן אינן סגוּרוֹת בּתוֹך כּוֹתלי הבּית, הן מקבּלוֹת את האוֹרחים כּאחד עם בּעליהן וּמשתתפוֹת בּסעוּדוֹת. אשת האציל מפקחת על משק הבּית, משגיחה על השפחוֹת ועל עבוֹדתן; היא גם עוֹזרת לבעלה בּעצוֹתיה ושוֹמרת על הוֹנוֹ. הוֹמרוֹס אינוֹ שוֹכח להזכּיר גם את גוֹרלה של האישה שבּעלה נפל בּמלחמה אוֹ נעלם לשנים רבּוֹת בּארצוֹת נכר. בּין תמוּנוֹת המלחמה, שהן מרוּבּוֹת כּל כּך בּ"איליאס", בּוֹלטוֹת לפעמים תמוּנוֹת מחיי המשפּחה מתוֹארוֹת בּידי אמן. יפה בּיוֹתר התמוּנה המתארת פּרידתה של אַנְדרוֹמַכֶה מבּעלה הקטוֹר, ההוֹלך להילחם בּיונים: אנדרוֹמכה מבקשת מבּעלה שירחם עליה ולא ילך לקראת המות, כּי אין לה קרוֹב מלבדוֹ, וּמי יגן עליה ועל בּנה הקטן, אם הוּא יפּוֹל בשׂדה המערכה? ואמנם יוֹדע הקטוֹר כּי טרוֹיה עתידה להיחרב והוּא מבכּה מראש את גוֹרלה המר של אשתוֹ שתיפּוֹל בּידי היונים ותימכר לשפחה; אבל אין הוּא יכוֹל למנוֹע עצמוֹ מתפקידוֹ – להגן על המוֹלדת, כּי זוֹ חובתוֹ העליוֹנה.

§ 14. העם בּשירי הוֹמרוֹס. הוֹמרוֹס אינוֹ נוֹתן דעתוֹ על דלת העם ורק כּלאחר־יד נוֹגע הוּא בּחיי בּעלי־מלאכה, איכּרים ועבדים. מקרב האנשים שאינם נמנים על האריסטוֹקרטיה מבדיל הוֹמרוֹס לטוֹבה ארבּעה סוּגים: כּוֹהן, רוֹפא, בּנאי וּמשוֹרר. כּל אלה, האצילים צריכים להם; פּעוּלתם מביאה תוֹעלת ועל כּן יש להם דריסת רגל בּבית העשיר. כּדאי לציין שבּעיני האצילים אין הכּוֹהן שוֹנה מן הרוֹפא אוֹ מן המשוֹרר. הוֹמרוֹס אינוֹ מכּיר את הדרת הכבוֹד המיוּחדת לכּוֹהן, זוֹ שהיא מצוּיה בּארצוֹת המזרח. תנאי החיים של האנשים האלה אינם רעים, כּי האצילים מגינים עליהם. רע יוֹתר מצב התֶטִים, כּלוֹמר שׂכירי יוֹם. המלך הזקן נסטוֹר מזכּיר פּעם את גוֹרלוֹ המר של האדם, שאינוֹ שייך ל"פּרטריה", שאין לוֹ משפּחה והוּא נע ונד מארץ לארץ. נסטור מתכּוון לאלה, שבּאשמתם אוֹ בּאשמת אחרים יצאוּ מתוֹך החלוּקה המסוֹרתית של העם לשבטים, לאחווֹת וּלמשפּחוֹת; אנשים אלה עוֹמדים מחוּץ לחברה ואין מי שיעמוד להם בּשעת סכּנה. הם עוֹברים מאחוּזה לאחוּזה וּמבקשים עבוֹדה; אף על פּי שאנשים חוֹפשיים הם אין מצבם טוֹב ממצב העבדים. פּעם מזכּיר הוֹמרוֹס אדוֹן אכזרי אחד שלא שילם שכר עבוֹדה לשׂכירי יוֹם וגם איים עליהם שימכּרם לעבדוּת ואף יחבּל בגוּפם. לעתים תכוּפוֹת מזכּיר הוֹמרוֹס את העבדים החיים בּבית המלכים והאצילים. אחדים מהם, בּעיקר העבדים הזקנים, כּמעט ונמנים על המשפּחה, כּגוֹן אֶוְמַיוֹס הזקן, רוֹעה החזירים של אוֹדיסוס, אשר רכש לוֹ בּית קטן ואף קנה לוֹ עבד. אוּלם בּ"אוֹדיסיה" יש גם תיאוּר אחר: אוֹדיסוס מוֹציא לתלייה בּלי רחמים 50 שפחוֹת שסייעוּ בּידי ה"חתנים" לבזבּז את רכוּשוֹ. אפשר שמצב העבד למעשה לא היה רע, אוּלם מצבוֹ המשפּטי היה רע תמיד והרשוּת הייתה בּידי אדוֹניו למכרוֹ אוֹ להרגוֹ.

§ 15. אלי הוֹמרוֹס. האריסטוֹקרטיה היונית יצרה את עוֹלם האלים בּצלמה וּכדמוּתה. אלי הוֹמרוֹס אינם שוֹנים מבּני־אדם: אף הם אוֹכלים ושוֹתים, אוֹהבים ושׂוֹנאים, רבים ומתפּייסים כּבני־אדם, נכנעים לגוֹרל (ה"מוֹירָה") השליט עליהם. רק בּזה הם נבדלים מן האדם, שהמות אין לוֹ שליטה עליהם. הוֹמרוֹס אינוֹ מדגיש את הצד החמוּר של הדת היונית: את פּוּלחנוֹת אלי השאוֹל, את אלי האדמה ואת כּל המנהגים הקשוּרים בּהם. הדת שלוֹ – קלה וּבהירה היא, והאדם אינוֹ מרגיש בּמרחק הרב המבדיל בּינוֹ וּבין הרגש הדתי האמיתי. בּשירי הוֹמרוֹס הגיעה המיתוֹלוֹגיה היונית לצוּרתה המפוּתחת, שנשתמרה גם לימים הבּאים. האלים כּוּלם קשוּרים בּיניהם קשרי משפּחה; הם חיים את חייהם, מלאי אוֹשר ושׂמחה, על האוֹלימפּוּס, נוֹתנים לבּם לגוֹרל בּני־האדם ועוֹזרים לגיבּוֹרים בּמלחמתם; יש מן האלים תוֹמכים בּידי היונים ויש מהם עוֹמדים לימין אנשי טרוֹיה. פּעמים יוֹרדים האלים מעל האוֹלימפּוּס ולוֹקחים חלק בּקרבוֹת; אוּלם הגיבּוֹרים אינם נרתעים מפּני האלים ויוֹצאים עליהם לקרב כּעל שאר האויבים. כּך התערבה פּעם אפרוֹדיטה בּקרב ונפצעה על ידי דיוֹמדס²⁶ ואף אל המלחמה ארס בּעצמוֹ נפצע על ידו וּברח לאוֹלימפּוּס משׂדה המערכה. הוֹמרוֹס מוֹסר בּאריכוּת את נאוּמי האלים המתוכּחים בּיניהם מי יהיה המנצח בּמלחמת טרוֹיה. אספוֹת האלים מתוֹארוֹת בּ"איליאס" לפי דוּגמת אספוֹת הצבא בּמחנה היונים. בּבהירוּת רבּה יצר הוֹמרוֹס את טיפּוּסי האלים, כּפי שיצר את טיפּוּסי הגיבּוֹרים. זוס – מלא הוֹד וּגבוּרה, אבל לא תמיד הוּא צוֹדק בּכעסוֹ, ודעתוֹ קצרה; הרה, אשתוֹ הפקחית, יוֹדעת איך לשלוֹט בּוֹ. ארס הוּא אל אוֹהב קרבוֹת ודם, אתנה אף היא אלה גיבּוֹרה, מסוּרה למלחמה, בּעוֹד שאפרוֹדיטה הרכּה והענוּגה נמשכת אחרי חיי תענוּגוֹת. בּתיאוּרים אלה הגיע ה"אַנְתְרוֹפּוֹמוֹרְפיסְמוּס" – כּלוֹמר, השאיפה לתאר את האלים לפי צוּרת האדם – למדרגה הגבוֹהה בּיוֹתר. על כּן אין אצל הוֹמרוֹס רגש כּבוֹד רב כּלפּי האלים. הם אינם משמשים דוּגמה לאדם לא מבּחינת המוּסר, לא בּחכמתם ואף לא בּכוֹחם. בּ"אוֹדיסיה" בּוֹלט רגש הכּבוֹד כּלפּי האלים יוֹתר מאשר בּ"איליאס", מפּני שמשוֹרר ה"אוֹדיסיה" היה קרוֹב יוֹתר לחיי העם, אבל גם פּה מוּרגשת לפעמים בּת־צחוֹק קלה של בּיטוּל לגבּי האלים. קלוּת־ראש זוֹ בּנוֹגע לענייני הדת בּשירי הוֹמרוֹס, שהיוּ בּמרוּצת־הזמן לספר־קריאה ראשוֹן בּמעלה לכל היונים, השפּיע מאוֹד על ההתפּתחוּת הרוּחנית של העם. שירי הוֹמרוֹס גרמוּ לדת היונית שתהיה קלוּשה בּיוֹתר; חוֹסר כּבוֹד כּלפּי האלים הביא לידי־כך שהתחילוּ מייחסים לאלים מעשׂים וּפעוּלוֹת, אשר אף האדם עשׂוּי להתבּייש בּהם. לעוּמת זה הוֹעיל הוֹמרוֹס להתפּתחוּת המהירה של התרבּוּת היונית; היוני לא ראה את עצמוֹ משוּעבּד לדבר שבּאמוּנה ודת ולא מצא מכשוֹלים בּדרכוֹ ליצירת המדע והאמנוּת.

מקוֹרוֹת

1. אספת העם

כָּכָה אָמַר²⁷ וַיֵצֵא הָרִאשוֹן אֶת הָאֲסֵפָה²⁸,

קָמוּ גַם יֶתֶר הַמְּלָכִים, כָּל תּוֹפְשֵׂי הַשַּׁרְבִיט, וְנִלְווּ

כֻּלָּם עַל רוֹעֵה הַגּוֹיִים. וְהָעַמִּים נִקְבָּצִים וּבָאִים.

כְּאוֹתַם נְחִילִים שֶׁל דְּבוֹרִים הַיּוֹצְאִים מִנִּקְרַת הַסָּלַע;

צּפוּפוֹת שׁוֹרְצוֹת וְשׁוֹקְקוֹת תָּבֹאנָה הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים:

יֵשׁ שֶׁהֵן יוֹשְׁבוֹת עַל פִּרְחֵי הָאָבִיב כְּתַבְנִית אֶשְׁכּוֹלוֹת,

פִּתְאֹם אֵל לְכָאן וְאֵל לְכָאן תִּתְפַּזֵּרְנָה –

כָּכָה נָהֲרוּ הָלְכוּ הֲמוֹנִים הֲמוֹנִים אֲכַיִּים²⁹

בָּאִים מֵעִם הָאֳנִיּוֹת וּמִן הָאֹהָלִים לְאֹרֶךְ

חוֹפֵי הַיָּם הַנִּשָּּׂאִים אֶל הָאֲסֵפָה; וּבְקִרְבָּם

אוֹסָה³⁰, שְׁלִיחָה שֶׁל זֶוְס, מִתְנוֹצְצָה, מְזָרַזְתָּם, וְנִקְהָלוּ.

שָׁאֹג שָֹאֲגָה בְּקוֹל הָאֲסֵפָה, וַתֶּאֱנַק הָאָרֶץ

בְּשֶׁבֶת הָעָם לְגוֹיֵיהֶם, וְהָיְתָה מְהוּמָה. הִכְרִיזוּ

תִּשְׁעָה כָרוֹזוֹת לָעָם לְהַסּוֹתָם, וְעָמְדוּ מִשְּׁאֹג,

יַטּוּ אָזְנַיִם לְדִבְרֵי הַמְּלָכִים מִזַּרְעוֹ שֶׁל זֶוְס.

אַךְ בְּדֵי־עָמָל יָשַׁב הָעָם עַל מְקוֹמוֹ, וּכְשִׁבְתּוֹ

פָּסַק מִנְּהֹם. אָז קָם אֲגַמֶּמְנוֹן הַמּוֹשֶׁל מִמְקוֹמוֹ,

כַּפּוֹ אוֹחֶזֶת בַּשַּׁרְבִיט, מַעֲשֵׂה הֶפַיְסְטוֹס³¹ בְּחָכְמָה…

תָּמַךְ עָלָיו הַמֶּלֶךְ וַיְדַבֵּר בְּאָזְנֵי אַרְגֵּיִים…³²

מתוך “איליאס” של הוֹמרוֹס ב', 84 ואילך.

2. תרסיטס מעז להתנגד למלכים

כָּכָה נָהַג³³ בְּשִׁלְטוֹן וְעָרַךְ הַצָּבָא: שׁוּב פָּרְצוּ

הֵמָּה אֶל הָאֲסֵפָה מִן הָאֹהָלִים וְהַסְּפִינוֹת

בְּרַעַשׁ, כַּהֲמוֹת גַּלִּים עַל שְׂפַת הַיָּם רַב־הַשָּׁאוֹן,

מַכִּים עַל חוֹפָיו הַתְּלוּלִים, וְנָהַם הַיָּם נַהַם אֵימָה.

יֶתֶר הַגְּבָרִים כְּבָר יָשְׁבוּ מַחֲשִׁים אִישׁ עַל מְקוֹמוֹ,

רַק תֶּרְסִיטֶס לְבַדּוֹ, הַפַּטְפְּטָן הַגָּדוֹל, צוֹוֵחַ,

לִבּוֹ כִּי מָלֵא הֲמוֹן דְּבָרִים בְּטֵלִים וּמְגֻנִּים,

אַף הִתְעַשֵּׂק עִם מְלָכִים שֶׁלֹּא מִן הַנִּמּוּס הַיָפֶה,

אִם אַך סָבַר, כִּי יָעִיר בְּזֹאת אֶת צְחוֹק הָאַרְגֵּיִים.

הָיָה הַגֶּבֶר הַמְכֹעָר בְּכֹל אֲשֶׁר עָלוּ עַל אִילְיוֹן:

הָיָה חִגֵּר, וְעֵינָיו פּוֹזְלוֹת, וּשְׁתֵּי חֲטוֹטָרוֹת

לוֹ עַל כְּתֵפָיו הַהוֹלְכוֹת וְכוֹפְפוֹת כְּלַפֵּי הֶחָזֶה,

רֹאשׁוֹ עוֹלֶה מִתְחַדֵּד, וּשְׂעָרוֹ מִעֵט צַמֵּחַ.

אַךְ אֶת אֲכִיל וְאֶת אוֹדִיסֶוְס זָעַם מּכָּל בְּנֵי־הָאָדָם

הָיָה מְקַלְלָם תָּמִיד. אוּלָם הַפַּעַם הֵטִיחַ

דְּבָרִים כְּלַפֵּי בֶּן־אַטְרֶוְס³⁴ בְּקוֹלֵי־קוֹלוֹת, ― וְאוּלָם

בְּנֵי הָאֲכַיִּים הִתְאַנְּפוּ, כִּי חָרָה לָהֶם עַל הַדָּבָר.

הָיָה קוֹרֵא בְּקוֹל וַיְחָרֶף אֶת אֲגַמֶּמְנוֹן:

"מַה שׁוּב תִּתְאוֹנֵן, בֶּן אַטְרֶוְס, עַתָּה מַה נַפְשְׁךָ תֶּחְסָר?

הֵן אֹהָלֶיךָ מְלֵאִים הַנְּחֹשֶׁת, וְרַבּוֹת פִּילַגְשִׁים

בְּתוֹךְ אֹהָלֶיךָ נִבְחָרוֹת, שֶׁזֶּה דַרְכֵּנוּ, אֲכַיִּים,

לָתֵת לְךָ רִאשׁוֹנָה, עֵת נִלְכֹּד אַחַת הַמְּצוּדוֹת ― ― ―

אִי לָכֶם, מוּגֵי הַלֵּב, אֲכַיוֹת וְלֹא גְבָרִים אֲכַיִּים!

הָבָה נָשׁוּבָה הַבַּיְתָה עִם הָאֳנִיּוֹת וְאוֹתוֹ

נַעֲזֹב פֹּה בִּשְׂדֵה טְרוֹיָה לֵהָנוֹת מִשָּׁלָל, וְיֵדַע

הַבְעֶזְרָתֵנוּ לוֹ יֵשׁ תּוֹעֶלֶת לְהוֹעִיל אִם אָיִן!" ― ― ―

כָּכָה אָמַר תֶּרְסִיטֶס וַיְחָרֶף אֶת אֲגַמֶּמְנוֹן

רוֹעֵה הַגּוֹיִים: אַךְ מִהֵר, קָרַב אוֹדִיסֶוְס הַנָּדִיב,

הִבִּיט אֵלָיו בְּזַעַם וַיְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת וַיּאֹמַר:

"הוֹי, תֶּרְסִיטֶס הַפַּטְפְּּטָן, הֲגַם דַּבְּרָן רָם־קוֹל בָּעֵדָה!

חִדְלָה לְךָ וְאַל תָּזִיד לְהִתְקוֹטֵט אַךְ אַתָּה בַּמְלָכִים!

הִנֵּה זֹאת אֲנִי אוֹמֵר: אֵין בִּבְנֵי־אָדָם כְּמוֹתְךָ

רַע מִכָּל אֵלֶּה שֶׁעָלוּ עַל אִילְיוֹס עִם בָּנָיו שֶׁל אַטְרֶוְס.

הִנֵּה לָכֵן לֹא לְךָ לָשֵׂאת שֵׁם מְלָכִים בְּפִיךָ,

לִנְאֹץ אוֹתָם בַּקָּהָל וְלֶאֱרֹב לִתְשׁוּבָה הַבָּיְתָה.

הִנֵּה אֵין אָנוּ יוֹדְעִים, אֵיךְ יִפֹּל דָּבָר, אִם נָשׁוּב

אָנוּ בְּנֵי הָאֲכַיִּים הַבַּיְתָה בְּשָׁלוֹם אוֹ בְּרָעָה ― ― ―

אוּלָם זֹאת לְךָ אֹמַר, וְהָיוּ דְבָרַי וְקָמוּ:

אִם אֶמְצָאֲךָ עוֹד פַּעַם מִשְׁתַּגֵּעַ בְּשִׁגְיוֹנְךָ כְּיוֹם זֶה, ―

רֹאשׁוֹ אַל יִהְיֶה עַל כִּתְפֵי אוֹדִיסֶוְס הַגֶּבֶר, וְאַל אוֹסִיף

עוֹד וְאֶקָּרֵא אָבִיהוּ מוֹלִידוֹ שֶׁל טֶלֶמָכוֹס³⁵,

אִם לֹא אֶתְפֹּשׂ בְּךָ וְאֶקְרַע מִמְּךָ מַלְבּוּשֶׁיךָ

עַל כֻתָּנְתְּךָ וְעַל מְעִילְךָ וְעַל הַמְכַסֶּה עֶרְוָתֵךָ,

תּוּבַל אֶל הָאֳנִיּוֹת הַמְּהִירוֹת, וְאַתָּה מְיַבֵּב,

כִּי אֲגָרֶשְׁךָ מִתּוֹך הָאֲסֵפָה בְּמַהֲלֻמּוֹת מַבְאִישׁוֹת".

כָּכָה אָמַר וְהִכָּהוּ בַּשַּׁרְבִיט עַל עָרְפּוֹ וּכְתֵפוֹ;

הָיָה מִתְעַקֵּל הַלָּה וּדְמָעָיו נִגָּרִים בְּהָמוֹן.

בִּצְבְּצָה, עָלְתָה עַל כְּתֵפוֹ חַבּוּרָה מְלֵאֲתִי דָמִים

תַּחַת שַׁרְבִיט הָזָּהָב; וַיֵּשֶׁב עַל מְקוֹמוֹ וְהִרְעִיד,

מַבִּיט וּמַעֲמִיד, כִּי כָּאַב, פְּנֵי פֶּתִי וּמוֹחֶה דִמְעוֹתָיו.

הֵמָּה, הֲגַם חָרָה אַפָּם, שָֹחֲקוּ עָלָיו כֻּלָּהַם;

וְנִבַּט אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וְאָמַר הָאוֹמֵר וְיַגִּיד:

"הוֹי אֳלֹהַי! כַּמָּה פָּעַל אוֹדִיסֶוְס הָאִישׁ וּמָה עוֹלֵל!

עֵצוֹת טוֹבוֹת הוּא יָעַץ וְסַעַר מִלְחָמָה הֵפִיחַ,

אוּלָם עַתָּה הִגְדִּיל עֲשֹׂה כָּאן מִכָּל אֲשֶׁר עָשָׂה

בְּתוֹךְ הָאַרְגֵּיִים, כִּי סָכַר פִּי לֵצָן מְחָרֵף בַּקָּהָל.

סָפֵק בְּעֵינַי אִם יָשׁוּב וְיָהִין בְּנַפְשׁוֹ לְהַלֵּל

כְּבוֹדָם שֶׁל מְלָכִים בָּעֵדָה בְּדִבְרֵי נֶאָצָה וּשְׁנִינָה".

מתוֹך “איליאס” של הוֹמרוֹס ב', 207 ואילך.

3. משׂחקי התגוֹששוּת לזכר פּטרוֹקלוֹס

מרוּץ מרכּבוֹת

― ― עָלוּ כֻּלָּם בָּרֶכֶב, הִפִּילוּ גוֹרָלוֹת, אֲכִילֶס

נִדְנְדָם, וְנָפַל גּוֹרָלוֹ שֶֹל אַנְטִילוֹכוֹס בֶּן נָסְטוֹר;

אַחֲרָיו יָצָא הַגּוֹרָל אֲשֶׁר לְאֵוְמֶלוֹס הַמּוֹשֵׁל;

אַחֲרָיו בָּא מֵנֵלָאוֹס בֶּן אַטְרֶוְס, הַמְצֻיָּן בָּרֹמַח;

אַחֲרָיו בָּא מֵרִיאוֹנֶס בְּגוֹרָלוֹ, הַגּוֹרָל הָאַחֲרוֹן –

בְּחֵלֶק בֶּן־טִידֶוְס הַגִּבּוֹר הַמְצֻיָּן בֵּין רוֹכְבֵי הַרֶכֶב.

עָמְדוּ שָׁם אִישׁ אֵצֶל רֵעוֹ וַיִּיעַד אֲכִילֶס הַסִּמָּן

הַרְחֵק בַּשָּׂדֶה בַּמִישׁוֹר, וַיִּפְקֹד לְשׁוֹמֵר אֶת פּוֹנִיכְּס,

אִישׁ הַמִּלְחָמָה הַדּוֹמֶה לְאֵלִים וְרֵעוֹ שֶׁל אָבִיו,

לְמַעַן יִתְבּוֹנֵן בַּמֵּרוֹץ וּדְבָרִים נְכוֹנִים יוֹדִיעַ.

כֻּלָּם בְּבַת אַחַת הֵרִימוּ שֹוֹטֵיהֶם עַל גַּבֵּי הַסּוּסִים,

דְּפָקוּם בַּמּוֹשְׁכוֹת הַנָּאוֹת, הֵרִיעוּ עֲלֵיהֶם בְּקוֹלָם

לְעוֹדְדָם לָרִיצָה, וְהֵמָּה טָסוּ בִּמְעוֹפָם בַּשָּׂדֶה

מִן הָאֳנִיּוֹת וָהָלְאָה. וַיַּעַל הָאָבָק מִתַּמֵּר

תַּחַת חֲזוֹתָם, הִתְאַבֵּךְ כְּעָנָן וּכְרוּחַ סוֹעֶרֶת,

וְרַעְמוֹת הַסּוּסִים מִתְפַּזְּרוֹת עַל כַּנְפֵי הָרוּחַ בְּנָשְׁבָהּ.

אַךְ הַמֶּרְכָּבוֹת נִשָּׂאוֹת, יֵשׁ נוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ הַפּוֹרָה,

וְיֵשׁ שֶׁהִתְרוֹמְמוּ בָּאֲוִיר נּשָּׂאוֹת; וְאוּלָם הָרוֹכְבִים

עָמְדוּ אִישׁ אִישׁ בְּרִכְבּוֹ, וְאִישׁ אִישׁ לְבָבוֹ מְפַרְפֵּר,

כְּמַהּ נִצָּחוֹן, וְאִישׁ אִישׁ קוֹרֵא לַסּוּסִים בִּשְׁמוֹתָם,

מלחמת אגרוֹפים

וְסוּסָיו הַמְּהִירִים נִשָּׂאִים וּמַעֲלִים אָבָק בַּמִּישׁוֹר ― ― ―

כָּכָה סָח³⁶, וּבֶן פֶּלֶוְס³⁷ שָׁב אֶל הֲמוֹן הָאֲכַיִּים,

שָׁב אֶל מְקוֹמוֹ, כִּי שָׁמַע תְּהִלָּתוֹ מּפִּיו שֶׁל בֶּן־נֶלֶוְס.

וְהֵכִין הַפְּּּרָסִים הַיְקָרִים לִקְרָב הָאֶגְרוֹפִים הָאָיֹם³⁸.

נָהַג וְקָשַׁר בָּעִגוּל הַפִּרְדָּה הַטּוֹבָה לְעָמָל,

פִּרְדָּה שִׁשִּׁיָּה, וּבְטֶרֶם לָמְדָה הָעֹל וּקְשַׁת־עֹרֶף.

אוּלָם לַמְנֻצָּח – לוֹ יָעַד גְּבִיעַ־פִּיפִיּוֹת לְאֶשְׁכָּר.

נִצַּב וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיְדַבֵּר אֶל כָּל הָאַרְגֵּיִּים:

"שִׁמְעוּ, בֶּן אַטְרָוְס וַאֲכַיִּים נְעוּלֵי הַמְּּצָחוֹת הַנָּאוֹת!

הִנְנִי קוֹרֵא לִשְׁנַיִם גִּבּוֹרֵי הָעָם וְיִלָּחֲמוּ

בְּשֶׁל הַפְּּרָס בְּאֶגְרוֹפֵיהֶם. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אוֹתוֹ יָחֹן

פֶבּוֹס־אַפּוֹלוֹן וְנִצַּח, וְיַכִּירוּ בּוֹ בְּנֵי הָאֲכַיִּים,

פִּרְדָּה סוֹבֶלֶת־עֲבוֹדָה זוֹ יִקַּח וְיִנְהַג לְאָהֳלוֹ;

אֶפֶס הָאִישׁ אֲשֶׁר נֻצַּח הוּא יִקַּח אֶת כּוֹס־הַפִּיפִיּוֹת".

דִּבֵּר, וַיְמַהֵר וַיָּקָם אִישׁ אַדִּיר וְשַׂגִּיא הַכֹּחַ,

מֻמְחֶה בִּקְרָב הָאֶגְרוֹפִים, וְהוּא בֶּן פָּנוֹפוֹס אֶפֵּיוֹס ― ― ―

אַךְ אֶוְרִיאָלוֹס הִתְרוֹמֵם, הַגֶּבֶר הַדּוֹמֶה לָאֵלִים,

חֹטֶר מִגֶּזַע מֶקִיסְטֶס הַמּוֹשֵׁל, בְּנוֹ שֶׁל טָלָאוֹס ― ― ―

וְאֵלֶּה הִתְאַזְּרוּ וְנִפְגְּשׁוּ בְּאֶמְצַע הָעִגּוּל וְעָמָדוּ,

אִישׁ עַל רֵעֵהוּ הִתְנַפְּלוּ בִּזְרוֹעוֹת אֲיֻמּוֹת וּנְשׂוּאוֹת

בְּשֶׁצֶף קֶצֶף וָאוֹן, הִתְעָרְבוּ יְדֵיהֶם הַקָּשׁוֹת.

הָיָה אָיֹם וְנוֹרָא כָּל מַחַץ הַלְּסָתוֹת, וְזֵעָתָם

נִגְּרָה מִכָּל אֶבְרֵיהֶם, וְאֶפֵּיוֹס הַנַּעֲלֶה הִתְרוֹמֵם,

הִכָּה עַל לֶחְיוֹ, כְּשֶׁזֶּה מִתְבּוֹנֵן, וְלֹא עָצַר עוֹד כֹּחַ

לַעֲמֹד, כִּי פָּקוּ אֲבָרָיו הַצַּחִים, וַיִּפֹּל לָאָרֶץ.

כְּאוֹתוֹ הַדָּג אֲשֶׁר יִקְפֹּץ עֵת רוּחַ מִצָּפוֹן סוֹעֶרֶת

עַל שְׂפַת הַיָּם רַב־הָאַצָּה, וְגַלִּים עֲכוּרִים כִּסּוּהוּ, ―

כָּכָה קָפַץ גַּם הוּא; וְאוּלם אֶפֵּיוֹס הַגִּבּוֹר

הוּא הֱרִימָהוּ בְּיָדָיו, וְרֵעָיו עֲמִיתָיו מִהֲרוּ

וַיּוֹצִיאוּהוּ מִחוּץ לָעִגּוּל, וְהוּא רַגְלָיו כָּשָׁלוּ,

רוֹקֵק דָּמִים נִקְרָשִׁים, וְרֹאשׁוֹ לוֹ תָּלוּי עַל כְּתֵפוֹ.

וַיּוֹשִׁיבוּהוּ בֵּינֵיהֶם, וְהוּא נִדְהָם, כִּי כֹּחוֹ עֲזָבוֹ,

וְהֵמָּה שָׁבוּ לָעִגּוּל לְהָבִיא אֶת כּוֹס־הַפִּיפִיּוֹת ― ― ―

זריקות הרגב

אַחֲרָיו הֵבִיא בֶּן פֶּלֶוְס רֶגֶב מַתֶּכֶת יְצוּקָה ― ― ―

עָמַד בְּקֶרֶב הֶהָמוֹן וַיְדַבֵּר בְּאָזְנֵי אַרְגֵיּים:

"עִמְדוּ, כָּל אֲשֶׁר יִרְצֶה לְנַסּוֹת אֶת כֹּחוֹ בָּאֵלֶּה!

וְאִם גַּם יִרְבּוּ שְׂדוֹת אִישׁ פּוֹרִיּוֹת כָּהֵנָָּה וְכָהֵנָּה,

וְחָמֵש שָׂנִים תָּשֹׁבְנָה וּמָלְאוּ לִתְקוּפוֹתֵיהֶן,

צְרָכָיו יְמַלֵּא בָּזֶה, וּבַרְזֶל לֹא יֶחְסַר, וְרוֹעוֹ

וְחוֹרֵש אַדְמָתוֹ לֹא יֵעַל הָעִירָה כְּדֵי לִקְנוֹת, כִּי יַסְפִּיק".

כָּכָה סָח, וַיִּתְרוֹמֵם הָאִישׁ פּוֹלִיפוֹיְטֶס הַגִּבּוֹר,

גַּם לֶאוֹנְטֶס הָאַדִּיר הַדּוֹמֶה לָאֵלִים בְּעֻזּוֹ,

אַיַּס בְּנוֹ שֶׁל טֶלָמוֹן, וְאֶפֵּיוֹס הַגֶּבֶר הַנַּעֲלֶה.

נִצְּבוּ זֶה בְּצַד זֶה, וַיִּתְפֹּס אֶפֵּיוֹס הַנַּעֲלֶה

רֶגֶב הַמִּדּוֹת וּזְרָקוֹ בַּגַּלְגַּל, וַיִּשְׂחֲקוּ עָלָיו.

אַחֲרָיו עוֹפֵף וַיּוֹר לֶאוֹנְטֶס מִזַּרְעוֹ שֶׁל אָרֶס,

שְׁלִישִׁי זָרַק אָז אַיַּס בְּנוֹ שֶׁל טֶלָמוֹן, וְהוּא הִרְחִיק

בְּיַד הָאַדִּירִים, וַיַעֲבֹר הָרֶגֶב סִמָּנֵי כֻּלָּהַם.

אֵפֵס כְּשֶׁהֵטִיל וַיּוֹר פּוֹלִיפוֹיְטֶס זֶה אִישׁ הַמִּלְחָמָה.

זְרָקוֹ הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי מַטֵּה הָרוֹעִים הַמְעֻקָּל

אֲשֶׁר יָטִיל הַגֶּבֶר הָרוֹעֶה, וְזֶה מוּעָף וְסוֹבֵב

בֵּינוֹת הַפָּרִים הָרוֹעִים, וְכֻלָּם הֵרִיעוּ לְעֻמָּתוֹ,

מִהֲרוּ רֵעָיו עֲמִיתָיו שֶׁל פּוֹלִיפוֹיְטֶס הָאַדִּיר,

נָשְׂאוּ אֶת אֶשְׁכַּר הַמֶּלֶךְ אֶל פְּנֵי הָאֳנִיּוֹת הַגְּדוֹלוֹת.

מתוֹך “איליאס” של הוֹמרוֹס כ"ג, 352 ואילך.

אוֹלימפיה. זוֹרק הדיסקוּס

נערים מתגוֹששים. המנצח בּמשׂחקים

4. אפרוֹדיטה בּקרב

הָיָה הַלָּז³⁹ אָז מִשְׂתָּעֵר בִּנְחֹשֶׁת אַכְזְרִיָּה עַל קִפְרִיס⁴⁰,

יַעַן כִּי הִכִּיר וְהִבְחִין, שֶׁהִיא מִבְּנוֹת אֵל רְפוֹת־הַכֹּחַ,

אֵינָהּ מִיּוֹרְדוֹת לַשַּׁעַר לְנַהֵג בַּקְּרָב וּבַגְּבָרִים,

אֵינָהּ אַתֵּנָה וְאֵינֶנָּה אֶנִיאוֹ⁴¹ מַחֲרֶבֶת־הֶעָרִים.

דָּלַק אַחֲרֶיהָ בֶּהָמוֹן וַיַּדְבִּיקֶנָּה וּפְצָעָהּ,

הֵנִיף עָלֶיהָ בֶּן טִידֶוְס הַגִּבּוֹר חֲנִיתוֹ הַחַדָּה,

פָּצַע יָדָהּ הָרַכָּה בַּקָּצֶה; וַיַּעֲבֹר הָרֹמַח,

קָרַע אֶת עוֹרָהּ לִבְשָׂרָהּ, כִּי חָדַר בְּעַד כְּסוּתָהּ וַיַעֲבֹר

סוּת הָאַמְבְּרוּסְיָה, טָווּהָ יְדֵי הַחֲרִיטוֹת⁴² לְתִפְאָרָה,

סָמוּךְ לְכַף יַד הָאֵלָה. וַיֵּז מִדַּם הָאַלְמָוֶת,

אוֹתוֹ הַלֵּחַ הַנּוֹזֵל בְּעוֹרְקֵיהֶם שֶׁל אֵלִים מְאֻשָּׁרִים;

יַעַן לֹא יֹאכְלוּ הַלֶּחֶם וְלֹא יִטְעֲמוּ יַיִן מְנַצְנֵץ,

אֵין בְּעוֹרְקֵיהֶם כָּל דָּם, וּבְנֵי אַלְמָוֶת נִקְרָאוּ.

צָעֲקָה קִפְרִיס בְּקוֹל וַתַּשְׁלֵךְ אֶת בְּנָהּ מִלְּפָנֶיהָ⁴³

אֶפֶס שֶׁפֶבּוֹס אַפּוֹלוֹן הוּא הִצִּיל אֶת נַפְשׁוֹ בִּזְרוֹעוֹ,

הֶאֱפִיל עָלָיו בְּעַב־עָנָן, וְלֹא יָבוֹא מִבְּנֵי הַדָּנָאִים

רוֹכֵב סוּס קַל וְיִקַּח אֶת נַפְשׁוֹ מִמְּנוּ בַּכִּידוֹן.

קָרָא בְּקוֹל רָם דִּיּוֹמֶדֶס הַגִּבּוֹר הַקּוֹרֵא בְּחָיִל:

"סוּרִי, בַּת זֶוְס, וּלְכִי מִסַּעַר הַקְּרָב וְהַמַּעֲרָכָה!

אָכֵן, הַמְעַט לָךְ שֶׁאַתְּ מְפַתָּה הַנָּשִׁים הָרָפוֹת?

אַךְ אִם תָּשׁוּבִי תִּתְעָרְבִי בַּקְּרַב, מֻבְטָחַנִי, כִּי רַעַד

וָחִיל יֹאחֲזוּךְ גַּם לְשֵׁמַע מִלְחָמָה בְּאַפְסֵי מֶרְחַקִּים!"

כָּכָה שָׂח; וְהִיא הָלְכָה נִדְהָמָה, סוֹבֶלֶת מַכְאוֹבִים.

וְאִירִיס⁴⁴ הַקַּלָּה כָּרוּחַ לְקָחַתָּה וַתּוֹצִיאֶנָּה

מִן הַמִּלְחָמָה קְשַׁת־רוּחַ, וְעוֹרָהּ הַנָּאוֶה לָהּ מַאַדִים.

אַךְ מִשְּׂמֹאל לַמִּלְחָמָה שָׁם מָצְאָה אֶת אָרֶס הַסּוֹעֵר

יוֹשֵׁב, וְעוֹטִים עֲרָפֶל כִּידוֹנוֹ וְסוּסָיו הַמְּהִירִים;

כָּרְעָה לִפְנֵי אָחִיהָ וַתִּפְצַר בּוֹ, אֲשֶׁר יִתֵּן

לָהּ אֶת הַסּוּסִים עֲדוּיֵי שְׁבִיסֵי הָזָּהָב הַטָּהוֹר:

"אָחִי הַיָּקָר, שָׂאֵנִי וּתְנָה לִי סוּסֶיךָ, וְאֶעֱלֶה

בְּהַר אוֹלִימְפּוּס, שָׁם אִוּוּ כָּל בְּנֵי הָאַלְמָוֶת לָשָׁבֶת.

הָהּ, מָה אֲנוּשָׁה מַכָּתִי, בֶּן טִידֶוְס הַגִּבּוֹר פְּצָעַנִי,

אָדָם בֶּן־תְּמוּתָה הַנָּכוֹן עַתָּה לְהִתְחָרוֹת בְּזֶוְס".

שָׂחָה; וַיִּתֶּן לָהּ אָרֶס אֶת סוּסָיו עֲדוּיֵי הַשְׁבִיסִים.

עָלְתָה קִפְרִיס בָּרֶכֶב, וְנַפְשָׁהּ מְאֹד מָרָה, עֲצוּבָה ― ― ―

מתוך “איליאס” של הוֹמרוֹס ה', 330 ואילך.

נושאים ושאלות

1. דמיוֹן ומציאוּת בּאגדה היונית.

1. חשיבוּתה של היצירה ההוֹמרית כמקוֹר היסטוֹרי.

2. על איזוֹ תקוּפה נוּכל ללמוֹד מיצירתוֹ של הוֹמרוֹס?

3. תאר את הכּלכּלה, החברה והמשטר בתקוּפה ההוֹמרית. (היעזר בקטעים מתוֹך ה"איליאס": אספת העם, ותרסיטס מעֵז להתנגד למלכים).

4. תיאוּר האלים בּיצירוֹתיו של הוֹמרוֹס והשפּעתוֹ על ההתפּתחוּת הדתית והתרבּוּתית ביון.

ספרים לעיוּן נוֹסף

1. ג'.ב. ברי. דברי ימי יון – הוֹצאת פרידמן, פּרק ראשוֹן.

1. האנציקלוֹפּדיה העברית; ערך הוֹמרוֹס.

2. ע. המילטוֹן, מיתוֹלוֹגיה – הוצאת מסדה.

3. ת. ז’לינסקי, דת יון – הוֹצאת ר' מס.

4. א. סימון, פרקים בספרוּת היונית העתיקה – הוֹצאת ירוּשלים, שירי הוֹמרוֹס.

5. י. פאראנדוֹבסקי, מיתוֹלוֹגיה, אגדוֹת יון ורוֹמא – הוֹצאת א. זליקוֹביץ.

6. מ' רוֹסטוֹבצב, דברי ימי יון, הוֹצאת צ’צ’יק, פּרק א'.

פרק ג': שלטוֹן האריסטוֹקרטיה והטירנים

§ 16. גלילוֹת יון. דוֹרוֹת אחדים לפני שנתחבּרוּ שירי הוֹמרוֹס פּסקה נדידתם של שבטי היונים בּתוֹך ארץ יון וכל שבט השתקע בּגליל שבּחר לוֹ. החלוּקה הקדוּמה של היונים לאכיים,איוֹנים ודוֹרים נשתמרה בתחומי הלשוֹן בּלבד; ערך פוֹליטי לא היה לה. השבטים הגדוֹלים נתפּלגוּ לשבטים קטנים וּבחלקם נתמזגוּ עם שכניהם. השבטים הקטנים האלה, אשר גלילי יון נקראוּ על שמם, הם הם הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים שפּעלוּ בּיון עד כיבּוּש הארץ על ידי הרוֹמיים⁴⁵.

בּחלק הדרוֹמי־המזרחי של הפלוֹפוֹנסוֹס התיישבוּ הלָקֶדַימוֹנִים שנקראוּ גם ספארטנים על שם עירם הראשית סְפַרטָה. הספארטנים נמנוּ על הדוֹרים וּבאוּ לפלוֹפוֹנסוֹס לאחר שכּל המקוֹמוֹת היוּ כּבר בּידי אחרים. הם כּבשוּ את לקוֹניה ושיעבּדוּ את תוֹשביה; גם את ארץ המֶסֶנִים כּבשוּ תחת ידם. בּחלק הצפוֹני־מערבי של הפלוֹפוֹנסוֹס ישבוּ האֶלֶיִים; בּארצם נמצא המרכּז הלאוּמי והדתי החשוּב בּיוֹתר בּיון אוֹלִימִפִיָה שבוֹ היוּ עוֹרכים את משׂחקי ההתגוֹששוּת המפוּרסמים (§ 17). בּצפוֹנוֹ של הפלוֹפוֹנסוֹס, לאוֹרך המפרץ הקוֹרינתי, השׂתרעה ארץ האכיים; שבט קטן זה, שירש מאבוֹתיו את השם הנכבד של האכיים (בּשם זה סימן הוֹמרוֹס את היונים בּכלל(, לא הצטיין זמן רב בּשוּם דבר ורק בּמאה השלישית מילא תפקיד חשוּב בּהיסטוֹריה היונית (§ 97). בּמרכּזוֹ של הפלוֹפוֹנסוֹס ישבוּ האַרְקַדִים, עם חזק של איכּרים ורוֹעי צאן, שהיוּ מפוּרסמים בּיון בּקוֹמתם הגבוֹהה וּבכוֹח גוּפם; הם ישבוּ בּכּפרים ונלחמוּ לעתים קרוֹבוֹת זה בּזה. לחלק המזרחי של הפּלוֹפוֹנסוֹס קראוּ ארגוֹליס על שם העיר אַרגוֹס. פה עמדוּ לפנים הערים הגדוֹלוֹת, שפרשׂוּ ממשלתן על הסביבה בּתקוּפה המיקנית, כּגוֹן מיקני וטירינת; ארגוֹס עצמה עיר עתיקה היא וּשמה נזכּר פּעמים רבּוֹת בּשירי הוֹמרוֹס. בּימים הקדוּמים הייתה ארגוֹס עיר חזקה מאוֹד; אבל לאחר שעלתה ספּארטה לגדוּלה ירד שלטוֹנה של ארגוֹס כּי לא יכלה להתחרוֹת בּעיר החדשה. האיבה בּין ארגוֹס וּספארטה עוֹברת כּחוּט השני דרך כּל ההיסטוֹריה של פלוֹפוֹנסוֹס בּמשך דוֹרוֹת רבּים. גם קוֹרינתוֹס ששכנה על האיסתמוֹס ושמרה על הכּניסה לפּלוֹפוֹנסוֹס מצפוֹן, הייתה עיר עתיקה; מצבה הגיאוֹגרפי גרם להתפּתחוּתה המסחרית ואף הצידוֹנים הקימוּ בּמקוֹם תחנוֹת מסחר שלהם.

מפה ד': גלילות יון

מן האיסתמוֹס צפוֹנה שלטה העיר הקטנה מֶגַרָה על הסביבה; עיר זאת בּדוֹמה לקוֹרינתוֹס, נהנתה מתנאים גיאוֹגרפיים הנוֹחים למסחר. ממגרה מזרחה השׂתרעה ארץ אטיקָה אשר תוֹשביה נמנו על האיוֹנים. אדמת אטיקה לא הייתה פּוֹרייה, ועבוֹדת האדמה, בּעיקר כּרמי גפן וזית הצריכה עמל רב, אוּלם העיר הראשית של אטיקה אתוּנה, נבנתה בּקרבת מפרץ־ים שקט נוֹח למעגן אניוֹת, ומקוֹמה זה הקנה לה יתרוֹנוֹת רבּים מבּחינה מסחרית. אחרי שעלה בּידי העיר לעלוֹת על מתחריה, מגרה והאי אַיגִינֶה, נפתחה לפניה דרך רחבה להתפּתחוּת כּלכּלית ותרבּוּתית. בּין כּל ערי יון עתידה הייתה אתוּנה למלא את התפקיד החשוּב בּיוֹתר בּיצירת התרבּוּת היונית. הארץ הגוֹבלת בּאטיקה מצפון־מערב היא בּוֹיאוֹטיה. גם כאן, כּמוֹ בּארגוֹליס, נמצאוּ שׂרידים רבּים של התרבּוּת המיקנית. תבּי, העיר הראשית של בּוֹיאוֹטיה, הייתה עתיקה מאוֹד וּשמה נזכר פּעמים רבּוֹת בּאגדוֹת יון. הבּוֹיאוֹטים לא עסקוּ בּמסחר ימי ולכן פּיגרוּ בּמשך תקוּפה ארוּכּה מבּחינה כּלכּלית ותרבּוּתית; הם עסקוּ בּעיקר בּעבוֹדת האדמה ונחשבוּ בּעיני היונים לאנשים פשוּטים וגסים. החלק המרכזי בּיון התיכוֹנה, בּין המפרץ הקוֹרינתי וּבין תרמוֹפּילי, היה בּידי שבטים קטנים, כּגוֹן הפוֹקים והלוֹקְרים, שנלחמוּ לעתים קרוֹבוֹת בּיניהם ובשכניהם. בּמערבה של יון התיכוֹנה ישבוּ האַיטוֹלים, שבט חזק וּמלוּמד מלחמה, שלא מילא תפקיד ניכּר בּחיי יון עד התקופה ההלניסטית. רחוֹקים עוֹד יוֹתר מן החיים הפּוֹליטיים של היונים היוּ השבטים שהתיישבוּ בּצפוֹנה של הארץ. רק התֶסַלִים, תוֹשבי הבּקעה הפּוֹרייה בּמזרחה של יון הצפוֹנית, מילאוּ תפקיד בּהיסטוֹריה היונית, ואילוּ תוֹשבי אַפירוֹס וּבייחוּד המוּקדוֹנים בּצפוֹנוֹ של חצי־האי הבּאלקאני לא התערבוּ כּמעט כּלל בּחיי יון עד המאה הרביעית לפני ספה"נ. הם גם לא נחשבוּ בּעיני היונים ליונים, כּי לא היה להם חלק בּיצירת התרבּוּת היונית.

§ 17. מרכּזים דתיים בּיון. בּתקוּפה הקדוּמה, כּאשר בּאוּ שבטי היונים ליון, עדיין לא הייתה להם ההכּרה כּי עם אחד הם. הוֹמרוֹס קוֹרא ליונים בּשמוֹת שוֹנים – אכיים, אַרְגֵיִים דַנַיִים. ואוּלם בּרבוֹת הימים הכירוּ השבטים זה את זה והרגישוּ בּאחדוּתם הלאוּמית. הם קראוּ לעצמם בּשם “הלנים”; הלשוֹן המשוּתפת, חרף הדיאלקטים הרבּים, שימשה קשר תרבּוּתי בּין כּוּלם. בּארץ קמוּ מרכּזים דתיים, משוּתפים לכל העם, מרכּזים אלה היוּ מקוֹם מוֹעד לבאי־כוֹח השבטים והוֹעילוּ הרבּה לחיזוּק הרגש הלאוּמי.

אחד המרכּזים החשוּבים בּיוֹתר היה בּאוֹלימפּיה בּאַליס⁴⁶ שם היוּ נערכים פּעם בּארבע שנים משׂחקי התגוֹששוּת ליון כּוּלה. המשׂחקים האלה לא היוּ היחידים בּיון, אבל חשיבוּתם הייתה מרוּבּה. לפי האגדה נוֹסדּו המשׂחקים האוֹלימפיים כּבר בתקוּפת הגיבוֹרים. משנת 776 לפני ספה"נ ואילך החלוּ לרשוֹם את שמוֹת המנצחים בּמשׂחקים, וּרשימוֹת אלה שימשוּ בּתקוּפה מאוּחרת יוֹתר למניין השנים לפי ה"אוֹלימפּיאדוֹת", כּלוֹמר, לפי קבוּצוֹת של ארבּע שנים משנת 776 והלאה. לימי המשׂחקים, שהיוּ נערכים בּאמצע הקיץ, היוּ בּאי־כוֹח כּל השבטים והערים בּיון מתאספים בּאוֹלימפּיה; בּכל יון היוּ מכריזים על שביתת הנשק; פּגיעה לרעה בּאדם שהלך ממקוֹם רחוֹק לאוֹלימפּיה אל המשׂחקים נחשבה לחילוּל הקוֹדש. המשׂחקים היוּ מוּקדשים לזוס⁴⁷. החגיגה הייתה מתחילה בּהבאת קרבּנוֹת מרוּבּים לאלים. לאחר הקרבּנוֹת היוּ פּוֹתחים בּתחרוּיוֹת ספּוֹרטיביוֹת שוֹנוֹת: ריצה לאוֹרך האיצטדיוֹן, שמידתוֹ הייתה 185 מ'; ריצה כּפוּלה, עד הסוֹף וּבחזרה; ריצה ארוּכּה – שבע פּעמים מסביב לאיצטדיוֹן; קפיצה; זריקת החנית והדיסקוּס; מירוֹץ סוּסים וּמרכּבוֹת; התגוֹששוּת וּמלחמת אגרוֹפים⁴⁸. מן המאה החמישית והלאה התחילוּ גם הסוֹפרים והמשוֹררים להשתמש בהתקהלוּת הרבּה בּאוֹלימפּיה כּדי להביא לפני העם את יצירוֹתיהם. בּפתיחת המשׂחקים היוּ כָּרוֹזוֹת מכריזים על האנשים המשתתפים בּתחרוּיוֹת, מי הם וּמאין בּאוּ, ועם תוֹם התחרוּיוֹת היוּ מוֹדיעים את שמוֹת המנצחים. את המנצח היוּ מעטרים בזר עלי־זית ובסוֹפה של החגיגה היוּ כל המנצחים מקריבים יחד קרבּן לאלים. כּבוֹד גדוֹל היה ניתן למנצח בּעיר מוֹלדתוֹ⁴⁹: המנצח היה נכנס העירה בּמרכּבה רתומה לארבּעה סוּסים לבנים, עטוּף מעיל ארגמן וזר הניצחוֹן לראשוֹ. בלוית ההמוֹן החוֹגג היה המנצח הוֹלך עד היכל המקדש של האל הראשי בּעירוֹ ומקדיש לוֹ את הזר.

מקוֹמוֹת שוֹנים בּיון נתקדשוּ בּזכוּת פּוּלחנם הדתי המיוּחד. בּארץ הפוֹקים עמד היכל המקדש המפוּרסם בּיוֹתר בּיון – האוֹרקוּלוּם – (מגיד העתידוֹת) של אפּוֹלוֹן בּדֶלְפוֹי⁵⁰. לא היונים בּלבד, אלא גם אנשים מחוּץ־לארץ פּנוּ לעתים קרוֹבוֹת לאפּוֹלוֹן בּשאלוֹת על העתיד לבוֹא ושלחוּ לוֹ מתנוֹת רבּוֹת. לפי האגדה היה המקוֹם בראשוֹנה מוּקדש לאלת האדמה וּנחש־אימים שמר עליו; אוּלם אפּוֹלוֹן המית את הנחש בּקשתוֹ וּמאז היה הוּא השליט על המקוֹם. בּפנים בּית המקדש היה חריץ עמוֹק בּאדמה; ממנוֹ עלוּ אדים קרים שהייתה להם סגוּלה לשכּר את האדם. מעל לחריץ עמדה כעין חצוּבה, כיסא בּעל שלוֹש רגליים; על הכיסא הייתה עוֹלה ויוֹשבת הכּוֹהנת (פִּיתִיָה) כּל פּעם שנדרשה להגיד עתידוֹת⁵¹. בּהשפּעת האדם המשכּרים הייתה הכּוֹהנת מתחילה להינבא, כּלוֹמר, להשמיע מלים מקוּטעוֹת וקוֹלוֹת שתוֹכנם לא היה בּרוּר. על ידה עמד הכּוֹהן שהיה רוֹשם את כּל המלים האלה וּמפרשן. בּדרך זוֹ היוּ היונים מקבּלים מן האוֹרקוּלוּם תשוּבוֹת על שאלוֹתיהם; על־פּי־רוֹב היוּ התשוּבוֹת ערוּכוֹת בּצוּרת הכּסמטר וניתנוֹת להידרש בּכמה פּנים. אף־על־פּי שסדר זה היה פּוֹתח פּתח לרמאים ולא פּעם נתפסוּ הכּוֹהנים על מיקח שוֹחד וּמעשׂי זיוּף, לא נמנעוּ היונים מלפנוֹת לאוֹרקוּלוּם של אפּוֹלוֹן כּל פּעם שפּעוּלה חשוּבה עמדה לפניהם, כּגוֹן: מלחמה, ייסוּד עיר אוֹ מוֹשבה, הקמת בֵית מקדש, קביעת חג חדש וכו'. האוֹרקוּלוּם אצר עוֹשר רב ועצוּם, כּי תרוּמוֹת רבּוֹת נהרוּ אליו מיון וּמארצוֹת אחרוֹת; כּלי כּסף וזהב, פּסלים ואנדרטוֹת קישטוּ את המקדש בּדלפוֹי.

עיר הקוֹדש דלפוֹי שימשה מקוֹם אספה לבאי־כוֹח של 12 שבטי יון (בּיניהם האיוֹנים, הדוֹרים, הבּוֹיאוֹטים) שכּרתוּ בּרית בּיניהם בּכונה לשמוֹר על קדוּשת המקוֹם וּלהגן עליו. היונים קראוּ לחברי הבּרית הזאת בּשם אַמְפֵיקְטִיוֹנִים. פּעמיים בּשנה, בּאביב וּבסתו, התאספוּ בּאי־כוֹח האמפיקטיוֹנים בּדלפוֹי וּבתרמוֹפּילי לשם הבאת זבחים וקרבּנוֹת; בּאספוֹת דנוּ בּשאלוֹת הפּוּלחן, בּהנהלת עסקי המקדש וּבעבירוֹת על הדת. כּאשר שבט יוני אוֹ עיר יונית היוּ חשוּדים על עבירה דתית הייתה הרשוּת בּידי האמפיקטיוֹנים להטיל עוֹנש עליהם. אגוּדת האמפיקטיוֹנים שימשה גרעין להתאחדות לאוּמית של היונים, אוּלם התאחדוּת זאת הייתה דתית וערך פּוֹליטי רב לא היה לה. אף־על־פּי־כן היוּ תקוּפוֹת בּהיסטוֹריה היונית ששבטים חזקים אוֹ אנשים תקיפים השתמשוּ בּאגוּדת האמפיקטיוֹנים כּדי להגדיל כּוֹחם הפּוֹליטי בּארץ בּקבּלם עליהם להוֹציא לפּוֹעל את פּסקי־הדין של האמפיקטיוֹנם נגד העבריינים; כּך, למשל, השתמש המלך המוּקדוֹני פיליפּוֹס בּהחלטוֹת האמפיקטיוֹנם כּדי לפרוֹשׂ את שלטוֹנוֹ על יון התיכוֹנה (§ 71).

מפה ה': מוֹשבוֹת היונים בּסיציליה וּבאיטליה הדרוֹמית.

§ 18. ההגירה מיון במאות השמינית והשביעית. ארץ יון לא יכלה להכיל את אוּכלוֹסיה הרבּים. ההגירה מיון, שהתחילה בּתקוּפה הקדוּמה בּיוֹתר, נמשכה גם בּמאוֹת השמינית והשביעית, אלא שלבשה צוּרה אחרת. בּימים קדמוֹנים הייתה ההגירה נתוּנה בּידי אנשים אמיצי־לב, בּעיקר מנהיגי צבא, שאהבוּ את חיי הנדוּדים ואת הסכּנה הכּרוּכה בּהם. עתה לבשה ההגירה צוּרה של פּעוּלוֹת ציבּוּריוֹת מסוּדרוֹת. שבט או עיר היוּ שוֹלחים חלק מתוֹשביהם מעבר לים בּזמן שמספּר האוּכלוֹסים היה מתרבּה יוֹתר מדי. היונים הכירוּ יפה את ארצוֹת השכנים וידעוּ איפה אפשר עוֹד למצוֹא אדמה להתיישבוּת ונמל נוֹח לייסוּד העיר. בּייחוּד היוּ בּקיאים בּענייני ההגירה תוֹשבי האיים ואסיה הקטנה וּמהם קיבּלוּ המהגרים מיון את מוֹרי־הדרך למקוֹמוֹת ההתיישבוּת. בּין ערי אסיה הקטנה הצטיינוּ תוֹשבי העיר מִילֶטוֹס בּבקיאוּתם בּענייני ההגירה: לפי ידיעה אחת נוֹסדוּ על ידה 90 מוֹשבוֹת. האיכּרים היוּ רוֹב בּניינוֹ ורוֹב מניינוֹ של היישוּב בּמוֹשבוֹת; אבל גם הסוֹחרים השתתפוּ בּהגירה וערים אחדוֹת נבנוּ מלכתחילה לצוֹרכי המסחר.

החוֹף המערבי של אסיה הקטנה ואיי הים האגיי היוּ בּידי היונים מן התקוּפה הקדוּמה בּיוֹתר. בּמאה השמינית הוּכרחוּ היונים לבקש מקוֹמוֹת רחוֹקים יוֹתר להתיישבוּת. זרם אחד של ההגירה הלך לצפוֹן, לחוֹפי הים השחור, וזרם שני פּנה מערבה לאיטליה וסיציליה. בּין הערים שנוֹסדוּ בּצפוֹן יש לציין כּעיר מסחרית חשוּבה את בּיזַנטיוֹן על יד הבוֹספוֹרוֹס, שעמדה בּמקוֹמה של קוֹנְסְטַנְטִינוֹפּוֹלִיס (קוּשטא) של ימינוּ. היונים ממילטוֹס עברוּ את הים השחוֹר והגיעוּ עד הים האַזוֹבִי; בּמקוֹמוֹת אלה נוֹסדוּ ערים רבּוֹת אשר שימשוּ מרכּזי מסחר עם תוֹשבי המקוֹם, הסְקִיתִים וסיפּקוּ לערי יון את התבוּאה. ערך גדוֹל יוֹתר היה למוֹשבוֹת שנוֹסדוּ בּאיטליה וסיציליה⁵². האקלים של ארצוֹת אלה דוֹמה לאקלימה של יון, הארץ פּוֹרייה וּמפרצי הים נוֹחים לבניין נמלים טוֹבים. הראשוֹנים שהגיעוּ הנה היוּ האכיים מהפּלוֹפּוֹנסוֹס; בין הערים שנוֹסדוּ על ידיהם הייתה גם העיר סִיבַּרִיס, שנתפרסמה בּעוֹלם העתיק בעוֹשרה וּבחיי התפנוּקים של אזרחיה. עיר גדוֹלה ועשירה הייתה גם טַרֶנְטוֹם, שנוֹסדה על ידי הספּארטנים. בּחלקה המערבי של איטליה הגיעוּ היונים עד קַמְפַּנְיָה וּבנוּ שם ערים אחדוֹת, בּיניהן גם נֶאַפּוֹלִיס, העוֹמדת עד היוֹם בּמקוֹם זה. בּין הערים הרבּוֹת שנבנוּ בּסיציליה הגדוֹלה בּיוֹתר הייתה סירַקוּסַי, שנוֹסדה על ידי הקוֹרינתים. כּל המוֹשבוֹת האלה התפּתחוּ בּזמן קצר והיוּ לערים מסחריוֹת גדוֹלוֹת וחשוּבוֹת. תנאי החיים מעבר לים היוּ נוֹחים יוֹתר מאשר בּמוֹלדת, ואיזוֹר ההתיישבוּת היוני הצפוּף בּדרוֹם איטליה נקרא “יון רבּתי**”**.

ההגירה היונית לא הצטמצמה בּגבוֹלוֹת איטליה. בּדרוֹמה של גליה (כיוֹם צרפת) ייסדוּ היונים את מַסִילִיָה (כיוֹם מַרְסֵיי), עיר שנוֹעדה מלכתחילה להיות מרכּז מסחרי חשוּב. משם הגיעוּ הסוֹחרים היוניים עד ספרד. גם בּאפריקה הצפוֹנית הייתה דריסת רגל ליונים; כּאן נוֹסדוּ מוֹשבוֹת אחדוֹת בּקִירֶנֶה והעיר נאוּקְרַטִיס במצריים. נאוּקרטיס עמדה על אחד מפּלגי הנילוּס בּקרבת הים ושימשה מקוֹם מפגש חשוּב בּין יון וּבין ארץ הפּרעוֹנים.

§ 19. ה"פוליס" היונית עם ההתיישבוּת היוּ היונים שוֹכנים בּכּפרים. גם הוֹמרוֹס לא הכיר עדיין את העיר בּצוּרתה המפוּתחת. ואוּלם המריבוֹת התכוּפוֹת בּין שבטי יון שימשוּ סיבּה ראשוֹנה לייסוּד הערים. הצוֹרך להגן על עצמם מפּני אוֹיב הכריח את תוֹשבי הכּפרים להכין להם מקוֹם מבוּצר שבּוֹ יוּכלוּ למצוֹא מחסה בּזמן המלחמה. תוֹשבי כּפרים אחדים היוּ בּוֹחרים בּמקוֹם נוֹח להגנה וּבוֹנים חוֹמה מסביב לוֹ; על ידי כּך נוֹסד מרכּז צבאי חזק. המבצר, שבּוֹ שכן גם מלך הַשבט, משך אליו אוּמנים וסוֹחרים מן הסביבה; האיכּרים הביאוּ לשם את תבוּאתם למכירה וקנוּ בּשוּק את צוֹרכיהם. התפּתחוּת המסחר גרמה לגידוּל היישוּב והמבצר הלך ונהפך לעיר (בּיונית “פּוֹליס”. קשרי המסחר בּין המוֹשבוֹת וּבין המוֹלדת גרמוּ אף הם לגידוּל הערים בּייחוּד אלה שעמדוּ על שׂפת הים אוֹ בּמקוֹמוֹת הנוֹחים למסחר.

הסימן המוּבהק של העיר היונית, אשר הבדיל אוֹתה מן העיר בּמזרח, היתה עצמאוּתה הפּוֹליטית. כּל “פּוליס” הייתה מדינה בּזעיר־אנפּין; היא שאפה תמיד להיוֹת “חפשית ואוֹטוֹנוֹמית”, כּלוֹמר, לנהל את ענייניה על דעת עצמה ולא להיוֹת תלוּיה בּשלטוֹן זר. העיר מכריזה מלחמה וכוֹרתת בּרית־שלוֹם, מפקחת על כּספיה וקוֹבעת את ענייני הדת והתרבּוּת. היישוּב העירוֹני היה מחוּלק לשני חלקים: לאזרחים וּלגֵרים. לאזרחים נחשבוֹּ אלה שישבוּ ישיבת קבע בּעיר ושאבוֹתיהם היוּ ממייסדי העיר. הם היוּ בּעלי זכוּיוֹת מלאוֹת: להם ניתנה הרשוּת להשתתף בּאספה הכּללית של העם ולבחוֹר את המוֹעצה ואת הפּקידים. לגרים נחשבוּ אנשים שבאוּ לשבת בּעיר לאחר שנוֹסדה אוֹ שאבוֹתיהם היוּ מילידי חוּץ־לארץ. הגרים, בּדרך כּלל, עסקוּ בּמסחר אוֹ בּמלאכה ושילמוּ מס בּעד הזכוּת לגוּר בּעיר; להם היה אסוּר להשתתף בּחיים הציבּוּריים ולפעמים גם לקנוֹת בּית אוֹ קרקע בּעיר. בּמרוּצת הזמן נוֹספה עוֹד שכבה שלישית על שני חלקי היישוּב העירוֹני – העבדים.

בּימי שלוֹם עסקוּ אזרחי העיר בּעיקר בּעבוֹדת אדמה; כּל השׂדוֹת מסביב לעיר היוּ קניינם הפרטי של האזרחים. בּזמן המלחמה היה כּל אזרח לחייל. המלחמה בּתקוּפה קדוּמה לא דרשה אמנם הכשרה מיוּחדת, חוּץ מן היכוֹלת להשתמש בּחרב וּבחנית. העיר שקדה על כּך שאזרחיה יהיוּ חזקים וּזריזים, וּלכן נוֹסדוּ בּכל עיר “גימנסיוֹנים”, בּתי חינוּך שבּהם עסקוּ הנערים בתרגילים גוּפניים, בּהיאבקוּת וּבמשחקים ספּוֹרטיביים. רק לאחר שתכפוּ המלחמוֹת התחילוּ הנערים עוֹסקים גם בּהכשרה צבאית ממש⁵³. בּמרוּצת הזמן הפכוּ הגימנסיוֹנים לבתי־ספר, שבּהם עסקוּ בּנוֹסף לאימוּן גוּפני גם בּלימוּד השירה והזמרה, וכאשר התפּתחה הספרוּת היונית, גם בּלימוּד יצירוֹת הסוֹפרים הגדוֹלים.

בּין מוֹסדוֹת הפּוֹליס תפסה האספה הכּללית של האזרחים את המקוֹם החשוּב בּיוֹתר. בּאספה זוֹ היוּ האזרחים מחליטים על שאלוֹת פּוֹליטיוֹת (כּגוֹן מלחמה ושלוֹם) וּבוֹחרים את הפּקידים השוֹנים; המוֹסד השני בּחשיבוּתוֹ הייתה המוֹעצה שנבחרה לשנה אחת ותעוּדתה הייתה: לדוּן בּענייני העיר, לחוֹקק חוּקים חדשים ולהביאם לאישוּר לפני האסיפה. הפּקידים אף הם נבחרוּ לשנה אחת; עליהם היה להוֹציא לפּוֹעל את החלטוֹת האספה והמוֹעצה, לשקוֹד על שלוֹם הציבּוּר, להשגיח על ענייני השוּק, וכדוֹמה. הסידוּר הזה של הפּוֹליס היה מחנך את התוֹשבים לחיים פּוֹליטיים (המלה “פּוֹליטיקה” נגזרה מ"פּוֹליס"). אזרחי העיר ידעוּ כּי הם אינם משוּעבּדים לשוּם כּוֹח זר ועליהם לפקח בּעצמם על צוֹרכיהם ולשקוֹד על תקנתם. בּעוֹד שתוֹשבי המזרח היוּ נתינים, כּי על כּן משלוּ בּהם המלך וּפקידיו הרבּים, היה האזרח היוני אדם חפשי, מוּכן וּמזוּמן להגן על חרוּתוֹ בּחרב.

§ 20. שלטוֹן האריסטוֹקרטיה. הפּוֹליס היונית הגיעה לשׂיאה בּמאה החמישית לפני ספה"נ. לאחר שנים רבּוֹת של התפּתחוּת. בּמאוֹת הקוֹדמוֹת היה נוֹהג בּה שלטוֹן האריסטוֹקרטיה. זמן קצר לאחר שנתחבּרוּ שירי הוֹמרוֹס פּסק שלטוֹן המלכים בּיון. פּרטי השינוּי החשוּב הזה אינם ידוּעים לנוּ; יש לשער כּי האצילים השתמשוּ בּכוֹחם הגדוֹל והרחיקוּ את המלך מהנהלת ענייני העיר. בּקצת מקוֹמוֹת נתבּטל שלטוֹנוֹ של המלך לגמרי; בּמקוֹמוֹת אחרים (למשל בּספארטה וּבארגוֹס) נשאר המלך כּמנהיג צבאי בּלבד; והיוּ מקוֹמוֹת (למשל, בּאתוּנה) שבּהם הניחוּ למלך את תפקידוֹ כּכוֹהן ראשי, אוּלם אחר כּך בּיטלוּ גם את זה וקראוּ לאיש שהיה ממוּנה להשגיח על ענייניה הדתיים של העיר בּשם “המלך”. אחרי בּיטוּל שלטוֹן המלכים עבר הכּוֹח הפּוֹליטי לידי האריסטוֹקרטיה. בּכל עיר משל מספּר קטן של משפּחוֹת מיוּחסוֹת; בּאתוּנה קראוּ להם “אֶוְפַּטְרִידִים”. רק בּני משפּחוֹת אלה נמנוּ על אזרחי העיר, ואילוּ העם (האיכּרים, בּעלי המלאכה וכו') היה משוּלל זכוּיוֹת ולא השתתף בּאספוֹת הכּלליוֹת. כּל הפּקידים בּעיר נבחרוּ מבין האצילים. בּאתוּנה היוּ בּוֹחרים מדי שנה בּשנה בּתשעה אַרְכוֹנְטִים (מושלים); אחד מהם היה הארכוֹן הראשי, ועל שמוֹ נקראה השנה, אחד – שׂר הצבא, השלישי כּוֹהן ראשי (“המלך”); שאר ששת החברים היוּ השוֹפטים. המשפּט אף הוּא היה בּידי האצילים. בּאתוּנה היה בּית־דין של האצילים יוֹשב על הגבעה אַרַיאוֹפַּגוֹס ואף נקרא על שם הגבעה הזאת. המשפּטים בּאריאוֹפגוֹס הוּכרעוּ לפי ראוּת עיניהם של האצילים וּלפי מנהגי הדת הקדוּמים (גאוּלת הדם, קללוֹת, חרם). בּמשפט הקדוּם הזה שלט החוֹק “עין תחת עין”. העם היה תלוּי בּאצילים לא בּענייני המשפּט בּלבד, כּי אם גם בּענייני הכּלכּלה, האדמה בּרוּבּה הייתה בּידי האצילים, והמשק הזעיר של האיכּר לא היה יכוֹל להתחרוֹת בּמשקם של העשירים. האיכּרים לווּ מן העשירים כּסף בּריבּית וּמי שלא יכוֹל לשלם את החוֹב היה מוּכרח למסוֹר את אדמתוֹ אוֹ את יבוּלוֹ לאציל וּפעמים גם למכּוֹר את עצמוֹ לעבד, שלטוֹן האצילים הביא לידי מעשׂי עול ועיווּת דין כּלפּי האדם הפּשוּט, לכן גברה בּיון ההתמרמרוּת כּלפי האריסטוֹקרטיה, והעם בּיקש מנהיגים שיעמדוּ לוֹ בּצר ויפרקוּ מעליו את העוֹל הכּבד.

§ 21. המשטר הפּוֹליטי בּספּארטה. בּין כּל ערי יון הייתה ספּארטה העיר היחידה שבּה נתקיים שלטוֹן הארִיסטוֹקרטיה זמן ממוּשך. הספּארטנים נמנוּ עם הדוֹרים שהיוּ האחרוֹנים שבּאוּ לפּלוֹפּוֹנסוֹס; הם כּבשוּ את לקוֹניה⁵⁴ ושיעבּדוּ את תוֹשביה. לגבּי היישוּב המשוּעבּד הזה היוּ כּל אנשי ספּארטה אצילים, כּי רק הם החזיקו בּכל הקרקעוֹת ורק להם היוּ זכוּיוֹת אזרחיוֹת בּעיר. מספּרם הגיע לכמה אלפי משפּחות; וּמספּר האזרחים לא עלה על עשׂרת אלפים; לעוּמת שאר אוּכלוֹסי המקוֹם היוּ הם מיעוּט קטן. כּדי לעמוֹד וּלהתקיים בּתוֹך היישוב הזה, ששׂנא אוֹתם שׂנאת נפש, מוּכרחים היוּ הספּארטנים לחיוֹת תמיד חיי מחנה: החינוּך הצבאי היה העיקר בּספּארטה. בּתקוּפוֹת מאוּחרוֹת יוֹתר הייתה ספּארטה למוֹפת לאוֹתם היונים שבּיקשוּ לכוֹנן סדר וּמשמעת בּעריהם. ואמנם, סדר למוֹפת היה קיים בספּארטה. החינוּך הצבאי והספּוֹרטיבי היה חוֹבה על כּל ילד מבּן שבע שנים ומעלה⁵⁵. הנערים הספּארטניים נחלקוּ לקבוּצוֹת. כּל קבוּצה הייתה חיה בּצותא ועוֹרכת סעוּדוֹת משוּתפוֹת⁵⁶. בּקבוּצוֹת אלה קיבּלוּ הספּארטנים את חינוּכם הגוּפני והצבאי; כּך נוֹצר הצבא הספּארטני שנחשב לטוֹב בּיוֹתר בּיון כּוּלה. חיי הספּארטנים היוּ פּשוּטים וּבריאים; כּל פּינוּק, כּל שאיפה לחיי מוֹתָרוֹת היוּ אסוּרים בּספּארטה. אף השימוּש בכסף⁵⁷ וזהב היה אסוּר רק מטבּעוֹת בּרזל היוּ מוּתרים. עין הממשלה הייתה פּקוּחה על החיים הפּרטיים של כּל אזרח; כּך, למשל, אסוּר היה לספּארטני לצאת לחו"ל בּלי רשיוֹן הממשלה. את כּל החוּקים והמנהגים האלה ייחסוּ הספּארטנים לליקוּרגוֹס, שהיה, לפי האגדה, אפּיטרוֹפּסוֹ של מלך צעיר אחד בּספּארטה ונסע לארצוֹת נכר כּדי להכיר את מנהגי העמים השוֹנים. בּשוּבוֹ הבּיתה נתן לאנשי ספּארטה את החוּקים שמצא טוֹבים בּיוֹתר. הוּא הנהיג שויוֹן גמוּר בּין הספּארטנים ואף חילק את האדמה בּמידה שוה בּין כּוּלם⁵⁸. בּתקוּפוֹת מאוּחרוֹת סיפּרוּ בּיון סיפּוּרים רבּים על ליקוּרגוֹס וחשבוּהוּ למחוֹקק גאוֹני; אוּלם כּעת אין אפשרוּת להבדיל בּסיפּוּרים אלה בּין האמת וּבין האגדה.

המשטר הפּוֹליטי בּספּארטה היה דמוֹקרטי להלכה ואריסטוֹקרטי למעשׂה. לכל ספּארטני הייתה הרשוּת להשתתף בּאספה הכּללית של האזרחים, כּפי שהיה מקוּבּל בעיר דמוֹקרטית. אבל לאספוֹת אלה לא היה ערך רב בספּארטה: העם לא השתתף בויכּוּחים, לא דרש דין־וחשבוֹן מן הפּקידים ולא בּיקר את פּעוּלתם; הוּא רק ענה “הן” אוֹ “לאו” על ההצעוֹת המוּבאוֹת לפניו. השלטוֹן האמיתי היה בּידי הגֶרוּסְיָה, מוֹעצת הזקנים בּת 28 חברים, אשר רק אנשים מבּני 60 ומעלה השתתפוּ בּה. על ידם עמדוּ שני מלכים, ששלטוֹנם נשתמר בּספּארטה מן התקוּפה הקדוּמה; הם היוּ המנהיגים הראשיים בּמלחמה. משׂרת המלכים עברה מאב לבן ונשארה תמיד קניינן של שתי משפּחוֹת מיוּחסוֹת. חשוּבוֹת מאוֹד היוּ המשׂרוֹת של חמשת האֶפוֹרִים (משגיחים), שנבחרוּ מדי שנה בּשנה; עליהם היה לשׂים עין על פּעוּלוֹת המלכים וּלהשגיח שכּוֹחם לא יגבּר יוֹתר מדי. המשטר הזה שנקבּע בּספּארטה זמן מה אחרי התקוּפה ההוֹמרית, נשאר ללא שינוּי ניכּר בּמשך מאוֹת שנים.

אף על פּי ששאר היונים כיבּדוּ מאוֹד את הספּארטנים וחשבוֹ את חוּקי ליקוּרגוֹס לטוֹבים ומשוּבּחים, אי אפשר היה להעלים עין מן הצדדים השליליים בּסדרי המדינה הספּארטנית, וקוֹדם כּוֹל – ממצבם הרע של עוֹבדי האדמה (הֵילוֹטים), אשר נמשלוּ בּספארטה לעבדים. כּל העבוֹדה בּשׂדה עליהם, והיבוּל לאדוֹניהם, כּי האדמה לא הייתה קניינם הפּרטי, אלא קניין המדינה הספּארטנית. אחרי כיבּוּש מֶסֶנְיָה⁵⁹ הכניעוּ הספּארטנים גם את המסנים להילוֹטים וחילקוּ את אדמתם בּיניהם. בּסוֹף המאה השביעית מרדוּ המסנים ונלחמוּ בּגבוּרה רבּה בּנוֹגשׂיהם, אבל המרד דוּכּא והמסנים חזרוּ לעבדוּתם. מזמן לזמן שלחוּ הספּארטנים גדוּדי נערים מזוּינים לבקר בּכּפרים ולעשׂוֹת שפטים בּהילוֹטים⁶⁰. רק על ידי אכזריוּת רבּה יכוֹל הסדר ה"מוֹפתי" של ספּארטה להתקיים בּמשך דוֹרוֹת. הספּארטנים חיוּ על עבוֹדת אחרים והם עצמם בּזוּ לכל עבוֹדה; דעתם הייתה, כּי רק המלחמה נאה לאיש החפשי. על כּן לא עסקוּ גם בּמסחר ובמלאכה, ואת הדאגה לחיים הכּלכּליים הפקידוּ בּידי השׂדרוֹת העליוֹנוֹת של היישוּב המשוּעבּד. אלה נקראוּ בּשם פֶּריאוֹיקִים, כּלוֹמר, “היוֹשבים מסביב לעיר”; מצבם היה טוֹב ממצב ההילוֹטים, אבל אף הם היוּ משוּללי זכוּיוֹת אזרחיוֹת. הספּארטנים, שלא השתדלוּ לבוֹא בּקשרי מסחר עם שבטים אחרים, הלכוּ והתרחקוּ משאר היונים. בּשעה שערי יון צעדוּ בּרוּבּן לקראת ההתפּתחוּת הכּלכּלית והתרבּוּתית, קפאה ספּארטה על שמריה ונמנתה עם הערים הנחשלוֹת. חלקה של ספּארטה בּיצירת התרבּוּת היונית אינוֹ גדוֹל: שאיפוֹתיה היוּ מכוּונוֹת לחיזוּק כּוֹחה הצבאי וּבזה בּלבד הצליחה לעלוֹת על שאר היונים.

§ 22. המהפּכה בחיים הכּלכּליים. התפּשטוּת היונים על פּני הארצוֹת שמסביב לים התיכוֹן גרמה להתפּתחוּת רבּה של המסחר. בּייחוּד התעשרוּ הערים בּאסיה הקטנה. אמנם בּתקוּפה זוֹ דוקא נוֹסדה בּאסיה הקטנה ממלכה חדשה של הלוּדים⁶¹ וּמלכי לוּד כּבשוּ את הערים היוניוֹת שעמדוּ על שׂפת הים, חוּץ מן הגדוֹלה שבּהן מילטוֹס. אוּלם שלטוֹן הלוּדים לא היה קשה. מלכי לוּד הוּשפּעוּ מן היונים, נשׂאוּ נשים יוניוֹת ונהגוּ כּבוֹד בּקוֹדשי יון: המלך קרוֹיסוֹס, המפוּרסם בּעוֹשרוֹ, שלח מתנוֹת יקרוֹת לאפּוֹלוֹן בּדלפוֹי, הלוּדים פּתחוּ למסחר היוני את שערי אסיה הקטנה. מפריגיה קיבּלוּ היונים את הצמר, וּמילטוֹס⁶² הייתה למרכּז חשוּב לתעשיית הבּגדים. ההתפתחוּת המסחרית הגיעה עד ערי המוֹלדת: בּקוֹרינתוֹס התפתחה תעשיית כּלי חרס וּבמגרה – תעשיית הצמר. מן הלוּדים קיבּלוּ היונים את המטבּע. וּמארצוֹת אחרוֹת–את המידוֹת והמשקלוֹת. בּידי היונים נצטבּר עוֹשר רב, בּייחוּד בּאיוֹניה וּבמערב; עוֹשר זה גרם לתמוּרוֹת חברתיוֹת בּערי יון.

בּתקוּפה הקוֹדמת הייתה האדמה העוֹשר העיקרי; האצילים כּוּלם היוּ בּעלי אחוּזוֹת גדוֹלוֹת. על ידי התפּתחוּת המסחר בּאוּ לעוֹלם נכסים מסוּג אחר: כּסף, אניוֹת, סחוֹרה, עבדים. בּערים קמוּ אנשים שחיוּ על המסחר: בּעלי אניוֹת, קברניטים⁶³, סוֹכנים, פּוֹעלים בּנמל; בּיניהם היוּ גם אנשים עשירים מאוֹד. אנשים אלה שאפוּ לרכוֹש להם זכוּיוֹת בּערים והיוּ מוּכנים לאסוֹר מלחמה על האריסטוֹקרטיה. אחריהם נגררוּ האיכּרים שהיוּ תלוּיים בּאצילים מבחינה כּלכּלית ושׂנאוּ את מנצליהם. שכבוֹת שוֹנוֹת מקרב העם התאחדוּ לשם מלחמה שכם אחד בּאצילים. מטרת המלחמה הייתה: למגר את שלטוֹן האריסטוֹקרטיה וּלהקים בּמקוֹמה את הדמוֹקרטיה, כּלוֹמר, את שלטוֹן העם.

דרישת העם הראשוֹנה הייתה: קביעת חוֹק כּתוּב ידוּע לכּוֹל. כּל זמן שאין חוֹק כּתוּב נתוּן השיפּוּט בּידי השוֹפט והוּא שוֹפט כּראוּת עיניו. גם תנאי החיים עצמם חייבוּ מתן חוּקים קבוּעים וּמפוֹרשים: המסחר המפוּתח דרש שייקבע סדר בּכל השאלוֹת הנוֹגעוֹת בּמצב האדם בּחברה, בּיחסים בּין אדם לחברוֹ, בּענייני הרכוּש, ועוֹד. במאה השמינית והשביעית קמוּ ביון מחוֹקקים גדוֹלים שפעלוּ כּל אחד בּעירוֹ, אבל אין לנוּ ידיעוֹת מרוּבּוֹת על האנשים האלה. בּדרך מקרה נשתמרוּ קטעים מחוּקי דְרָקוֹן, שפּעל בּאתוּנה בּסוֹף המאה השביעית. חוּקים אלה עוֹסקים בּמקרי רצח, וּמהם אנוּ למדים כּי המחוֹקק החמיר בּמידת העוֹנש על הפּוֹשע ולא ידע חמלה ורחמים. חוּקי דרקוֹן היוּ ידוּעים בּיון כּאכזריים מאוֹד; בּאתוּנה אמרוּ: “חוּקי דרקוֹן כּתוּבים בּדם”. אף על פי־כן יש בּהם שיפּוּר־מה לעוּמת המוּשׂגים המשפּטיים של הזמן הקוֹדם: כּך הבדיל המחוֹקק בּין רצח בּכונה תחילה וּבין רצח בּשגגה.

§ 23. הטירנים. האנשים שנלחמוּ בּתקוּפה זוֹ בּאצילים נקראוּ בּפי היונים טירנים. הטירנים יצאוּ מקרב האריסטוֹקרטיה, אבל מסיבוֹת שוֹנוֹת התכּחשוּ למעמדם, ועלוּ לשלטוֹן כּשהם תוֹמכים בּבני־העניים ונתמכים על־ידם. הטירנים הגיעוּ בּדרך כּלל לשלטוֹן בּעזרת מהפּכה פּתאוֹמית בּעיר, כּלוֹמר – בּכוֹח הזרוֹע, ורק בּכוֹח הזרוֹע יכלוּ גם להחזיק בּשלטוֹנם. כּל טירן השתדל להקים לוֹ חיל משמר ועל הרוֹב היה מזמין לשם כּך שׂכירים מחוּץ לעיר. הטירניה עלתה לשלטוֹן בּמקוֹמוֹת שההתפּתחוּת הכּלכּלית הכשירה לפניה את הקרקע. בּערי איוֹניה (מילטוֹס, אפסוֹס) על איי הים האגיי (סַמוֹס, נַקְסוֹס), בּאיטליה וּבסיציליה; בּיון עצמה קמוּ טירנים בּקוֹרינתוֹס, סִיקיוֹן ואתוּנה⁶⁴. מלחמתם בּאריסטוֹקרטיה הייתה לפעמים אכזרית מאוֹד. פּוֹלִיקְרַטֶס, הטירן בּסמוֹס, סגר את בּני המשפּחוֹת של אזרחי העיר בּנמל בתוֹר בּני־ערוּבּה; הטירן בּקוֹרינתוֹס מכר 300 צעירים יוניים לעבדים לארץ לוּד. משפּטי מות בּלי חקירה וּדרישה והחרמת הרכוּש היוּ דבר מצוּי בּימי הטירנים⁶⁵. בּערים אחדוֹת (קוֹרינתוֹס, סיקיוֹן) בּיטלוּ הטירנים את הפילוֹת הקדוּמוֹת, כּלוֹמר, את שבטי האזרחים שהיוּ מוּרכּבוֹת כּל אחת ממספּר מסוּים של משפּחוֹת, וחילקוּ את היישוּב לפילוֹת חדשוֹת לפי אזוֹרי העיר. חלוּקת אזרחי העיר לפי הפילוֹת הייתה שׂריד מתקוּפה עתיקה מאוֹד ונתקדשה בּמשך דוֹרוֹת גם ע"י הדת. החלוּקה החדשה החלישה את השפעת האריסטוֹקרטיה על העם, כּי בּאספוֹת לפי האזוֹרים היוּ האצילים המיעוּט, בשעה שבּפילוֹת הקוֹדמוֹת משלוּ המשפּחוֹת המיוּחסוֹת. בכל מקוֹם סימלה עליית הטירנים את סוֹף שלטוֹן האריסטוֹקרטיה וּבמפעלם הכשירוּ את הקרקע להתפּתחוּת העתידה של הדמוֹקרטיה.

חֵרֵף המלחמה הקשה בּאריסטוֹקרטיה הייתה תקוּפת הטירנים תקוּפת זוֹהר בּחיי־יון. בּפעם הראשוֹנה בּהיסטוֹריה היונית היוּ הערים לגוֹרם כּלכּלי וּצבאי חשוּב בּפּוֹליטיקה הבּין־לאוּמית. הטירנים עמדוּ בּקשר עם העוֹלם הבּין־לאוּמי, ניהלוּ משׂא וּמתן עם מלכי מצרים ולוּד וּבזמן מאוּחר יוֹתר גם עם הפּרסים. לפעמים קראוּ הטירנים לעצמם בּשם מלכים; ואמנם דמה שלטוֹנם לשלטוֹן המלכים. בּייחוּד נתפּרסם הטירן של האי סמוֹס, פּוֹליקרטס. הוּא שאף לשלטוֹן חזק על הים; לתכלית זוֹ בּנה צי והקים בּסמוֹס צבא גדוֹל⁶⁶. בּיון עלתה לגדוּלה העיר קוֹרינתוֹס. הטירן של קוֹרינתוֹס לכד את האי קֶרְקִירֶה בּמערב וערים אחדוֹת בּתרקיה וּביון; מעוֹלם לא היה לקוֹרינתוֹס כּוֹח פּוֹליטי כּמוֹ בּימיו. גם בּהליכוֹת חייהם הפרטיים היוּ הטירנים דוֹמים למלכים: חצרוֹתיהם שימשוּ מרכּז לחיים של עוֹשר וכבוֹד, שׂשׂוֹן ותענוּגים. אנשי החצר בּילוּ את זמנם בּמשתאוֹת, משוֹררים היוּ מוֹפיעים לפניהם כּדי לשעשע את הקהל בּשיריהם, כּפי שהיה הדבר נהוּג בּימי הוֹמרוֹס⁶⁷.

§ 24. חוּקי סוֹלוֹן. בּין ערי יון שעלוּ לגדוּלה בּתקוֹפת הטירנים הייתה גם אתוּנה. בּתחילת המאה השישית עוֹד משלוּ האצילים בּאתוּנה. האיכּרים סבלוּ מאוֹד משלטוֹנם: הנוֹשים מקרב האצילים היוּ מחרימים את אדמת האיכּר אם הלז לא השׂיגה ידוֹ לפרוֹע את חוֹבוֹ בּמוֹעדוֹ; הם קבעו עמוּדים בּשׂדוֹת האיכּרים לאוֹת כּי השׂדה עבר לידיהם למשכּוֹן. האיכּרים היוּ חייבים לתת לאצילים חלק גדוֹל מיבוּל אדמתם. רבּים מבּני העם נמכּרוּ לחוּץ לארץ כּעבדים מפּני שלא יכלוּ לשלם את חוֹבוֹתיהם. ההתמרמרוּת בּעם הלכה וגברה עד שלבסוֹף הכירוּ האצילים עצמם, כּי המצב טעוּן תיקוּן ואין להימנע ממנוּ. שני הצדדים הסכימוּ לפתוֹר את השאלוֹת החמוּרוֹת שעמדוּ לפניהם בּדרך שלוֹם ולמסוֹר את עניין הריפוֹרמה בּידי איש אחד. האיש הזה היה סוֹלוֹן, סוֹחר בּאתוּנה ואדם מפוּרסם בּחכמתוֹ. סוֹלוֹן קיבּל את השלטוֹן (594) ותיקן תקנוֹת חשוּבוֹת בּחיי הציבּוּר. הוּא בּיטל את ההתחייבוּיוֹת של האיכּרים כּלפי נוֹשיהם והעביר מן השׂדוֹת את עמוּדי המשכּוֹן; הוּא גם פּדה בּכסף את אלה מן האיכרים שנמכּרוּ לחוּץ לארץ כּעבדים. בּריפוֹרמה זוֹ החליש סוֹלוֹן את שלטוֹנם הכּלכּלי של האצילים על העם ותיקן גם סדרים פּוֹליטיים חדשים בּעיר. הוּא מסר את השלטוֹן בּידי מוֹעצה בּת 400 איש וחילק את היישוּב לארבּעה מעמדוֹת, לפי הרכוּש. על המעמד העליוֹן נמנוּ אלה מן האזרחים שיבוּלם בּשנה עלה על 500 מדימנים (מֶדִימְנוֹס = כּחמישים ליטר בּערך) של תבוּאה; אלה היוּ בּעלי אחוּזוֹת עשירים. על המעמד השני נמנוּ אלה שיבוּלם היה 300 מדימנים, על המעמד השלישי – בּעלי יבוּל של 200 מדימנים, ועל המעמד האחרון – אנשים ללא נחלה ורכוּש. שלוֹשת המעמדוֹת האחרוֹנים התאימוּ למעמדוֹת שהיוּ בּאתוּנה גם לפני סוֹלוֹן; המעמד השני – ל"פּרשים", כּלוֹמר אצילים, המעמד השלישי

---

ל"זֶוְגִיטִים" (איכּרים) והמעמד הרביעי – ל"תֶטים" (בּעלי־מלאכה ושׂכירי יוֹם). על פּי חלוּקה זוֹ של האזרחים לפי הרכוּש קבע סוֹלוֹן גם את השתתפוּתם של האזרחים בּשלטוֹן המדיני. לפני אלה שנמנוּ על המעמד הראשוֹן היוּ פּתוּחוֹת כּל המשׂרוֹת בּעיר. בּני המעמד השני והזוגיטים לא יכלוּ להיבּחר לאַרכוֹנטים (§ 20), ורק המשׂרוֹת הנמוּכוֹת היוּ פּתוּחוֹת לפניהם. כּפי הנראה היה הבדל בּזכוּיוֹת של המעמד השני והשלישי אם כּי לא נוֹדעוּ פּרטים מדוּיקים. התטים השתתפוּ בּאספוֹת העם בּלבד ולא הייתה להם רשוּת להיבּחר לשוּם משׂרה.

סוֹלוֹן היה גם משוֹרר; בּשיריו הזכיר את הרפוֹרמה שלוֹ, את שחרוּר “האדמה השחוֹרה” מידי נוֹגשׂיה (רמז לכך שהוּסרו עמוּדי המשכּוֹן מן השׂדוֹת) ואת ניסיוֹנוֹ להביא את שתי המפלגוֹת הנלחמוֹת זוֹ בּזוֹ לידי הסכּם. שירי סוֹלוֹן (ה"אֶלֶגִיוֹת") נשתמרוּ בּחלקם עד ימינוּ. בּמשך זמן כּהוּנתוֹ חקק הרבּה חוּקים וּבתקוּפוֹת מאוּחרוֹת נחשבוּ כּמעט כּל חוּקי אתוּנה ל"חוּקי סוֹלוֹן" אף על פּי שבּרוּבּם נתחבּרוּ זמן רב אחריו; מפּני־כן אין לנוּ כּיוֹם האפשרוּת להבדיל בּין חוּקיו וּבין החוּקים שנחקקוּ אחריו. סוֹלוֹן נשאר בּזיכרוֹן האתוּנאים כּאבי הדמוֹקרטיה בּאתוּנה, ואמנם נכוֹן הדבר כּי הרפוֹרמוֹת שלוֹ היוּ הצעד הראשוֹן בּדרך להרחבת זכוּיוֹת העם.

שער בּמילטוֹס

§ 25. הטירניה בּאתוּנה. אחר גמר הרפוֹרמה ויתר סוֹלוֹן מרצוֹנוֹ הטוֹב על שלטוֹנוֹ ויצא לחוּץ לארץ. בְּשוּבוֹ מצא שוּב את העיר בּמבוּכה. אף אחת מן המפלגות לא הייתה דעתה נוֹחה מתיקוּניו. בּימים ההם קמוּ שלוֹש מפלגוֹת בּאטיקה: “תוֹשבי השפלה” (האצילים) “תוֹשבי ההרים” (האכּרים הזעירים) ו"תוֹשבי החוֹף" (הסוֹחרים ובעלי־המלאכה). הריב בּין המפלגוֹת גרם למהוּמוֹת רבּוֹת וממוּשכוֹת ואלה נתנוּ מקוֹם למנהיגה של מפלגת האיכּרים פֵּיסִיסְטְרַטוֹס, לתפּוֹס את השלטוֹן וּלהקים טירניה בּאתוּנה. פּיסיסטרטוֹס, (אף הוּא היה ממשפּחת אצילים) נתפּרסם כּשׂר־צבא מצליח: לאחר שהאי סַלַמִיס נכבּש על ידי מגרה הצליח פּיסיסטרטוֹס להחזיר את האי לאתוּנה והנחיל מפּלה קשה לאנשי מגרה. את הטירניה השׂיג בּתחבּוּלה זוֹ: הוּא הפיץ שמועה בּעיר כּי חייו בּסכּנה וּביקש מן האזרחים צבא לשמירה; אנשי הצבא ניתנוּ לוֹ והוּא השתמש בּעזרתם וחוֹלל מהפּכה בּעיר. אמנם הניצחוֹן לא בּא מיד; האתוּנאים גירשוּ את פּיסיסטרטוֹס מן העיר, ורק כּעבוֹר שנים אחדוֹת עלה בּידוֹ לחזוֹר לאתוּנה ולתפּוֹס שוּב את השלטוֹן. פּיסיסטרטוֹס שלט על אתוּנה כּעשׂרים שנה.

פּיסיסטרטוֹס הגיע לשלטוֹן כּראש מפלגת האיכּרים. ואמנם דאגתוֹ הראשוֹנה הייתה למעמד זה. הוּא נתן לאיכּרים את האפשרוּת לקבּל כּסף בּהלואה מאת הממשלה תחת לקבּלוֹ מאת אנשים פּרטיים בּתנאים קשים. הוּא עצמוֹ היה מבקר בכּפרים וּמשׂוֹחח עם איכּרים על מצבם; סיפּוּרים שוֹנים על הפּגישוֹת בּינוֹ ובין האיכּרים נשתמרוּ בּזיכּרוֹן העם האתוּנאי⁶⁸. הוּא שקד גם על התפּתחוּת מסחרה של העיר. כּרוֹב הטירנים בּימיו שאף גם פּיסיסטרטוֹס לשלטוֹן על הים וּלהרחבת כּוֹח ההשפּעה של עירוֹ. הוּא בּא בּמשׂא

וּמתן עם הטירנים שמשלוּ בּאיי הים ולכד עיר אחת בקרבת הבּוֹספוֹרוֹס; בּימיו פּרח המסחר⁶⁹, העיר גדלה והתרחבה וּבנינים גדוֹלים ומפוֹארים נבנוּ בּה. תקוּפת פּיסיסטרטוֹס הייתה תקוּפת פּריחה בּחיי אתוּנה. בּשנת 527 מת פּיסיסטרטוֹס; השלטוֹן עבר לבניו, הִיפִּיאַס והִיפַּרְכוֹס. הבּנים לא הלכוּ בּדרכי אביהם ונהגוּ בּעריצוּת עם תוֹשבי העיר. שניים מאזרחי העיר קמוּ על היפּרכוֹס וּרצחוּהוּ. היפּיאס נשאר מוֹשל יחידי בּעיר. אך עד מהרה מרדוּ בּוֹ האתונאים וגירשוּהוּ מעירם. היפּיאס בּרח אל הפּרסים וקבע לוֹ מוֹשב בּאסיה הקטנה, בּקווֹתוֹ כּי בּיוֹם מן הימים יעלה בּידוֹ לחזוֹר לאתוּנה בּעזרת הפּרסים.

§ 25. הרפוֹרמה של קְלֵיסְתֵנֶס. אחרי גרוּש הטירן פּרצה מלחמת אזרחים בּאתוּנה; האריסטוֹקרטיה רצתה להחזיר לעצמה את מעמדה הקוֹדם, והעם נלחם בּאצילים ושאף לייסוּד הדמוֹקרטיה. בּעזרת הספּארטנים עלה בּידי האצילים לגרש את מנהיגי הדמוֹקרטיה מן העיר, אוּלם האתוּנאים מרדוּ בּאריסטוֹקרטים והכריחוּם לעזוֹב את עירם. לבסוֹף עבר השלטוֹן לידי הדמוֹקרטים; בראשם עמד קליסתנס. קליסתנס לא הלך בּדרך הטירנים והסתפק בּשלטוֹן ארעי (דוּגמת סוֹלוֹן) לשם תיקוּן משטר חדש בּעיר. הרפוֹרמה שלוֹ הניחה את היסוֹדוֹת שעליהם עמדה הדמוֹקרטיה האתוּנאית בּמאה החמישית.

עיקר פּעוּלתוֹ של קליסתנס היה: בּיטוּל החלוּקה הקוֹדמת של אזרחי אתוּנה לארבּע “פילות” לפי מוֹצאם וחלוּקה חדשה של האזרחים לעשׂר “פילות” לפי אזוֹרי היישוּב. בּחלוּקה חדשה זוֹ של היישוּב בּאתוּנה התבּסס קליסתנס על יחידוֹת מקוֹמיוֹת, כּפרים, וּשכוּנוֹת (“דמוס”) שבּאוּ למלא את מקוֹם המשפּחה הגדוֹלה כיחידה אדמיניסטרטיבית עיקרית. בּריפוֹרמה זוֹ הלך קליסתנס בּעקבוֹת הטירנים בּסיקיוֹן וּבקוֹרינתוֹס (§ 23). אוּלם קליסתנס עוֹד הרחיק לכת מהם. הוּא חילק את כּל הכּפרים והשכוּנוֹת (“דימוֹס”) של אטיקה לפי שלוֹשה אזוֹרים. העיר אתוּנה, האיזוֹר החקלאי של פּנים הארץ ואיזוֹר החוֹף. הכּפרים והשכוּנוֹת שבּכל איזוֹר ואיזוֹר חוּלקוּ לעשׂר קבוּצוֹת. שלוֹש יחידוֹת כּאלוּ, אחת מכּפרי אטיקה, אחת מחוֹף הים, ואחת מאתוּנה, היווּ את הפילה החדשה. נמצא, שבּכל פילה תפס היישוּב העירוֹני והיישוּב העוֹסק בּמסחר (תוֹשבי החוֹף נמנוּ בּרוּבּם על הסוֹחרים) שני שלישים, והיישוּב הכּפרי רק שליש אחד. על ידי־כך עברה נקוּדת הכּוֹבד של חיי אתוּנה מן הכּפר אל העיר. בּשעה שסוֹלוֹן ופּיסיסטרטוֹס שׂמוּ לנגד עיניהם בּייחוּד את טוֹבת היישוּב החקלאי, שקד קליסתנס על תקנת היישוּב העירוֹני, הסוֹחר וּבעל־המלאכה, והשתדל למסוֹר בּידוֹ את עיקר ההשפּעה בּחיי העיר. כּל פילה הייתה בּוֹחרת 50 איש למוֹעצת המדינה שמנתה 500 איש, בּמקוֹם המוֹעצה הקוֹדמת בּת 400 איש שנוֹסדה על ידי סוֹלוֹן. זמן פּעוּלתה נמשך שנה; חברי כּל פילה היוּ בּוֹחרים את המוּעמדים הרצוּיים להם, ומתוֹך המוּעמדים האלה היוּ נבחרים חברי המוֹעצה לפי הגוֹרל. העם היה מתאסף כּמוֹ לפני כן לאספוֹת כּלליוֹת, אלא שעכשו גדל מספּר המשתתפים, כּי קליסתנס הגדיל את מספּר האזרחים מתוֹך הגֵרים שישבוֹ בּאטיקה וּבאתוּנה. בּמקרים חשוּבים נדרשה נוֹכחוּתם של 6000 איש לפחוֹת. כּפי הנראה קליסתנס הוּא שהנהיג את האוֹסְטְרַקִיסְמוֹס, ז"א נתן לאספה את הרשוּת לגרש מן העיר על־ידי הצבּעה חשאית, כל אזרח שלא היה רצוּי לעם. השם “אוֹסטרקיסמוֹס” בּא מן השם “אוֹסטרקוֹן”, חרס, שעליו היוּ המצבּיעים רוֹשמים את שם האזרח שאינוֹ רצוּי לעיר. על הפקידים הקוֹדמים הוֹסיף קליסתנס ועדה של 10 אִסְטְרַטֵגִים אשר בּידיהם נמסרוּ כּל ענייני המלחמה. הרפוֹרמה של קליסתנס יצאה לפּוֹעל בּשנת 507.

§ 27. תנוּעות דתיוֹת בּתקוּפת הטירנים. בּהשפּעת הוֹמרוֹס הייתה הדת האוֹלימפּית לדת הרוֹוחת בּיון. אוּלם ניצחוֹנם של אלי אוֹלימפּוֹס לא היה מוּחלט. דמוּת האלים העליזים לא סיפּקה את הרגש הדתי העמוֹק שהיה חי בּלב העם. בּמאה השביעית והשישית נוֹסדוּ בּיון פּוּלחנוֹת חדשים וקמוּ תנוּעוֹת דתיוֹת חדשוֹת שבּיקשוּ פּתרוֹן לשאלוֹת הדת בּדרך נאצלה יוֹתר. בּייחוּד התפשט בּתקוּפה זוֹ פּוּלחנוֹ של אל היין דיוֹניסוֹס⁷⁰. דיוֹניסוֹס נזכּר גם בּשירי הוֹמרוֹס, אך רק כּלאחר־יד, הוּא היה זר למשפחת אלי אוֹלימפּוֹס. דיוֹניסוֹס לא היה אל יוני; פּוּלחנוֹ חדר ליון מתרקיה, וּלשם הגיע כנראה, מפריגיה (אסיה הקטנה). המיתוֹס שסוּפר על דיוֹניסוֹס דוֹמה לסיפּוּרים על אלי המזרח (תּמוּז, אוֹסיריס, אדוֹניס), המתים וקמים לתחייה. גם דיוֹניסוֹס כּאוֹסיריס המצרי נקרע לגזרים ומת וּלאחר זמן־מה קם לתחייה. את יוֹם תחייתוֹ קידמוּ בּשׂמחה פּרוּעה, בּתהלוּכוֹת ליליוֹת, בּהנפת לפידים וּבמשתה יין לכבוֹד האל, שלימד את בּני־האדם את שתילת הגפן. בּאוֹתה תקוּפה גבר גם פוּלחנה של אלת האדמה דֶמֶטֶר. בּאלוסיס על יד אתוּנה נערכוּ חגיגוֹת מסתוֹרין (מיסטריות) לכבוֹד האלה הזאת. בּמיסטריוֹת הציגו לפני המסתכּלים את תוֹלדוֹת האלה דמטר אחרי שאל השאוֹל גזל ממנה את בּתה פרִסֶפוֹנֶה. בּמיתוֹס הזה השתקפוּ החיים של עוֹבדי האדמה: כל זמן שפרספוֹנה נמצאת בּשבי אין האדמה נוֹתנת את יבוּלה, ורק לאחר שהיא עוֹזבת את השאוֹל ושבה ועוֹלה לאמה מעלה האדמה את פריה הרענן. המיסטריוֹת לא היוּ פּתוּחוֹת לכּוֹל; רק יחידי סגוּלה, המקוּבּלים יכלוּ להשתתף בּהצגוֹת אלה אחרי שטיהרוּ את עצמם לפי מנהג קבוּע. השאיפה לדת אצילה יוֹתר גרמה גם להוֹפעת אסכּוֹלה דתית מיוּחדת, הראשוֹנה – וגם היחידה – בּיון. אנשי האסכּוֹלה הזאת נקראו אוֹרפיקים, על שם המשוֹרר והנביא האגדתי אוֹרְפֶוְס, אשר עליו סוּפרוּ אגדוֹת כּעין אלה שסוּפרוּ על דיוֹניסוֹס. לפי תוֹרת האוֹרפיקים נשמת האדם נצחית היא ואינה מתה עם מוֹת הגוּף, אלא עוֹברת לגוּף אחר. הנשמה מוֹצאה מאת האלוֹהים וּתשוּקתה לאלוֹהים; היא כּלוּאה בּתוֹך הגוּף כּבתוֹך בּית־כּלא. כּדי לעזוֹר לנשמה למצוֹא את הדרך לעוֹלם האמת צריך האדם לשמוֹר על טהרתה. על כּן התרחקוּ האוֹרפיקים מן התענוּגוֹת, נמנעוּ מאכילת בּשׂר וכיונוּ לבּם לחיי מוּסר.

כּל השאיפוֹת החדשוֹת האלה נתמכוּ על ידי הטירנים. פיסיסטרטוֹס עשׂה את המיסטריוֹת בּאלוסיס לפּוּלחן רשמי וּבנה לשמן היכל מקדש גדוֹל. הוּא גם קבע בּאתוּנה חג לכבוֹדוֹ של דיוֹניסוֹס. את כל חידוּשיו הדתיים הנהיג על פּי עצת אחד האוֹרפיקים. הטירן של סיקיוֹן אף הוּא הנהיג בּעירוֹ את פוּלחנוֹ של דיוֹניסוֹס; כּדאי לציין, שהוּא אסר את לימוּד שירי הוֹמרוֹס בּעירוֹ. עוּבדה המעידה, כּי התנוּעוֹת הדתיוֹת החדשוֹת היוּ מכוּונוֹת מלכתחילה נגד הדת האוֹלימפית. הטירנים, שנלחמוּ בּאריסטוֹקרטיה בּתחוּם הפּוֹליטי, המשיכוּ את המלחמה גם בּשׂדה התרבּוּת וקמוּ על הדת ההוֹמרית שנוֹצרה לפי טעמה של האריסטוֹקרטיה. חרף ההתנגדוּת הזאת הוֹסיפה הדת ההוֹמרית להיוֹת הדת הרוֹוחת בּכל יון ועמדה מאוֹת שנים בּפני יריביה – כּל כּך חזק היה הקסם האמנוּתי שנסכה על העם יצירתוֹ הנשׂגבה של הוֹמרוֹס.

.28 §תחילת המדע והפילוֹסוֹפיה. בּעוֹד שבּיון עצמה הלכה וגברה התנוּעה הדתית פּנוּ היונים יוֹשבי אסיה הקטנה ואיי הים האגיי אל המדע והפילוֹסוֹפיה, אשר יסוֹדוֹתיהם הראשוֹנים הוּנחוּ בּמאוֹת ה–ז' וה–ו'. בּייחוּד הרבּוּ האיוֹנים לעשׂוֹת בּענפים שוֹנים של המדע. האיוֹנים הכירוּ יפה את התרבּוּת המזרחית וסיגלוּ לעצמם את יסוֹדוֹת המדע שנוֹצר על ידי כּוֹהני המזרח. אוּלם בּזמן קצר עלוּ התלמידים על מוֹריהם. המדע היוני נבדל הבדל חשוּב מן המדע בּמזרח. כּוֹהני המזרח קנוּ ידיעוֹת רבּוֹת בּחשבּוֹן, בּאסטרוֹנוֹמיה, בּחכמת הרפוּאה וכו', אך הידיעוֹת האלה לא היוּ מבוּססוֹת על שיטוֹת מדעיוֹת. הדת הייתה שלטת בּמדע, ועל כּן הייתה האסטרוֹנוֹמיה קשוּרה בּאסטרוֹלוֹגיה וחכמת הרפוּאה בּניחוּש וּבּהשבּעוֹת. היונים היוּ הראשוֹנים שבּיקשוּ לפתוֹר את שאלת הטבע, המוּסר, החיים הפּוֹליטיים בּעזרת ההיגיוֹן והשׂכל האנוֹשי בּלבד. הם השתמשוּ בּניסיוֹנם הרב של עמי המזרח, אבל לא הסתפּקוּ בּתצפּיוֹת הטבע בּלבד, אלא ניסוּ לקשוֹר את התצפּיוֹת הבּוֹדדוֹת בּיניהן וּלייסד על פּיהן שיטה מדעית. בּאוֹתוֹ זמן התעוֹרר בּהם הרצוֹן למצוֹא פּתרוֹן לשאלת הבּריאה בּכלל; הם העמיקוּ לחקוֹר מאיזה חוֹמר מוּרכּב העוֹלם ומה הם החוּקים השוֹלטים בּוֹ; הם רצוּ לדעת, אם יכוֹל האדם בּעזרת חוּשיו להכיר את העוֹלם כּמוֹ שהוּא, אוֹ אוּלי שוֹנה תמוּנת העוֹלם הנראה מן העוֹלם האמיתי? אלה הן השאלוֹת הראשוֹנוֹת של הפילוֹסוֹפיה, ואף הן נתעוֹררוּ אצל האיוֹנים בּתקוּפה זוֹ והם ניסוּ לקבל תשוּבה עליהן בשבילי המדע.

היונים סיפּרוּ שבּימים אלה חיוּ בּיון שבעה חכמים. לחכמים אלה ייחסוּ פתגמים וְאֲמָרוֹת שהיוּ שגוּרים בּפי העם, כּגוֹן “הכּוֹל בּמידה” אוֹ “הכּר את עצמך” (אמרה זוֹ הייתה חקוּקה על קיר המקדש בּדלפוֹי). על החכמים האלה נמנה גם תַלֶס, הנחשב בּצדק לאבי הפילוֹסוֹפיה היונית. תלס עסק בּמתמטיקה וּבמדעי הטבע; על יסוֹד חישוּבים עלה בּידוֹ לקבוֹע מראש את זמן ליקוּי החמה, דבר שהיה לפלא בּעיני בּני דוֹרוֹ. אמנם גם חכמי בּבל ידעוּ לקבוֹע מראש את ליקוּי החמה, אך תלס נבדל מהם בּניסיוֹנוֹ להכיר בּדרך מדעית את הבּריאה. תלס חקר בּשאלה, מה הוּא החוֹמר שממנוּ מוּרכּב העוֹלם וקבע שהעוֹלם מוּרכּב מן המים. פילוֹסוֹפים אחרים שהלכוּ בּעקבוֹתיו נתנוּ תשוּבה אחרת לשאלתוֹ: אחד חשב את האויר לחוֹמר היסוֹדי, אחד את האש, וכן נוֹסדה התוֹרה על ארבּעת יסוֹדוֹת הטבע – עפר, אויר, מים, ואש. בּדרכים אחרוֹת הלך פּיתגוֹרַס: הוּא לא שאל על החוֹמר שהעוֹלם מוּרכּב ממנוּ, אלא על החוּקים המוֹשלים בּעוֹלם, וּמצא שחוּקים אלה אפשר להבּיעם בּמספרים. פיתגוֹרס ותלמידיו עסקוּ בּמתמטיקה; אחד המשפטים החשוּבים בּיוֹתר בּגיאוֹמטריה נקרא עד היום על שמוֹ של פּיתגוֹרס. תלמידיו קבעוּ את היהס בּין אוֹרך המיתר וגוֹבה הצליל, ועל ידי כּך גילוּ את היסוֹד המתימטי של המוּסיקה. מפליאוֹת בּיוֹתר הן תגליוֹת הפיתגוֹריים (תלמידי פיתגוֹרס) בּאסטרוֹנוֹמיה: הם היוּ הראשוֹנים שגילוּ כּי הארץ היא כּדוּר. הם גם ידעוּ כּי הארץ מסתוֹבבת, אבל לא שיערוּ כּי היא מסתוֹבבת סביב השמש, אלא סביב מרכּז מדוּמה של העוֹלם, אשר גם השמש, הירח והכּוֹכבים מסתוֹבבים סביבוֹ. גם הגיאוֹגרפיה המדעית נוֹסדה בּתקופה זוֹ; אחד מתלמידי תלס צייר את המפה הראשוֹנה של הים התיכוֹן והארצוֹת שמסביב לוֹ. הציוּר הזה נוֹסד על הידיעוֹת שאספוּ הסוֹחרים והתיירים האיוֹניים שמספרם היה רב בּימים אלה. אחד התיירים, הֶקַטַיוֹס ממילטוֹס, כּתב ספר על מסעיו, וּבוֹ תיאר את חוֹפי הים התיכוֹן. הקטיוֹס בּיקר גם בּמצרים ועלה בּנילוּס עד נא־אמוֹן. הוּא היה גם הראשוֹן שנתן דעתוֹ להיסטוֹריה העתיקה של יון; אמנם הוּא הסתפק בּחקירת הדוֹרוֹת המיתוֹלוֹגיים בּלבד, והכּבוֹד להיות “אבי ההיסטוריה” נפל בּחלקוֹ של הרוֹדוֹטוֹס, שחי בּמאה החמישית (31 §). אנשי המדע לא נרתעוּ גם מפּגיעה בּיסוֹדוֹת הדת המקוּבּלת: הפילוֹסוֹף כְּסֶנוֹפַנֶס יצא בּגלוּי נגד אלי הוֹמרוֹס והכיר בּמציאוּתו של אל אחד⁷¹. הבּיקוֹרת החריפה של האיוֹנים נגעה בּכל ענפי החיים והכשירה את הקרקע להתפתחוּת המדע היוני בּדוֹרוֹת הבּאים.

§ 29. הספרוּת. הספרוּת בּמאה השביעית והשישית התפּתחה אף היא בּעיקר בּערי אסיה הקטנה וּבאיי הים. יון עצמה נתנה את המשוֹרר הגדוֹל הֶסִיאוֹדוֹס, אשר חי בּתחילת המאה השביעית בּבּוֹיאוֹטיה. לפי סגנוֹנוֹ קרוֹב הסיאוֹדוֹס להוֹמרוֹס: אף הוּא כּתב את שיריו בּהכּסמטר והשתמש בּדיאלקט האיוֹני (אף־על־פי שבּבּוֹיאוֹטיה דיבּרוּ בדיאלקט אחר). אך בּתוֹכנם שוֹנים שיריו משירי הוֹמרוֹס. הסיאוֹדוֹס כּתב בּשביל עוֹבדי אדמה, בּשביל אנשים החיים חיי עמל וסבל ולא בּשביל האצילים. בּפּוֹאֶמה שלוֹ הידוּעה ביוֹתר, “עמל וימים”, סיפּר הסיאוֹדוֹס על עבוֹדתם הקשה של האיכּרים והשׂיא עצוֹת שוֹנוֹת לסידוּר בּית האיכּר ועבוֹדתוֹ בּשׂדה. בּניגוּד לאפּוֹס ההוֹמרי, שאינוֹ מגלה את אישיוּת המחבּר, הזכיר הסיאוֹדוֹס את עצמוֹ בּשיריו, דבר המסמן נקוּדה חשוּבה בּהתפתחוּת הספרוּת: המחבּר חדל להיוּת אלמוֹני והתחיל מרגיש עצמוֹ כאישיוּת שיש לה מה להשמיע לאחרים בּשמה הפּרטי. בּפּוֹאמה השנייה שלוֹ, “מוֹצא האלים”, עסק הסיאוֹדוֹס בּנוֹשׂאים מיתוֹלוֹגיים וסיפּר על התהווּת האלים מן התוֹהוּ ובוֹהוּ. יחסוֹ לעוֹלם האלים נאצל יוֹתר מאשר אצל הוֹמרוֹס, מה שתוֹאם את הסביבה החברתית שבּתוֹכה חי המשוֹרר.

תוֹפעה חדשה בּספרוּת התקוּפה היא התפּתחוּת הליריקה, כּלוֹמר השתפּכוּת נפש המשוֹרר בּשיר. גידוּל הערים, פּריחת המסחר, ושלטוֹן הטירנים הוֹלידוּ תנאים חדשים לחיים. חיי יוֹם־יוֹם נעשׂוּ מאוּמצים יוֹתר, תענוּגוֹת החיים עזים יוֹתר וּמלחמת החיים קשה יוֹתר. המהפּכוֹת הפּוֹליטיוֹת התכוּפוֹת העמידוּ את חייו ואת רכוּשוֹ של האדם בּסכנה; העתיד לא היה בּטוּח, ההוֹוה לא נתן מרגוֹע והפּשטוּת ההוֹמרית של העבר חלפה ועברה לעוֹלמים. בּתנאים אלה הרגישוּ המשוֹררים את הצוֹרך להבּיע בּשירים את שאיפוֹתיהם ואת חשקם, את אהבתם ואת שׂנאתם, את שׂמחתם ואת יגוֹנם. כּך הוֹפיעוּ השירים הליריים, שהתפּתחוּ יחד עם התפּתחוּת המוּסיקה וּבעזרתה. ההכּסמטר השקט לא התאים לתיאוּר הרגשוֹת החדשים; בּמקוֹמוֹ בּאוּ משקלי שירה אחרים, קצרים ומהירים יוֹתר. המשוֹררים פּנוּ לנוֹשׂאים חדשים: ידידוּת ואהבה, יגוֹן וגעגוּעים, יין ושׂמחה, שׂנאה ואיבה למתנגדים פּוֹליטיים. החיים בּחצרוֹת הטירנים יצרוּ סביבה נאה לפריחת הליריקה. המשוֹררים בּרוּבּם בּילוּ את זמנם אצל הטירנים ועברוּ מחצר לחצר; שיריהם, בּייחוּד שירי האהבה והיין, ענוּ לדרישוֹת החברה החדשה של בּני החצר, כּפי ששירי הוֹמרוֹס על עלילוֹת הגיבוֹרים ענוּ לדרישוֹת של החברה האריסטוֹקרטית בּעבר. אוּלם לא כּל המשוֹררים היוּ מבּני החצר, היוּ גם שנלחמוּ בּטירנים והבּיעו בּשיריהם את שׂנאתם לעריצים. בּין המשוֹררים הרבּים שהוֹפיעוּ בּתקוּפה זוֹ יש לסמן בּייחוּד את המשוֹררת סַפְּפוֹ מלסבוֹס, שהגיעה בּיצירוֹתיה הליריוֹת לגוֹבה פּיוּטי אשר לא היה דוּגמתוֹ בּיון. מאיוֹניה עברה השירה הלירית ליון; כּאן התפּרסם בּתחילת המאה החמישית פִּינְדָרוֹס, יליד תבּי, בּשיריו המרוּבּים שהצטיינוּ בּיפי הלשוֹן הפּיוּטית, ברבגוֹניוּת של המשקל וּברגש דתי עמוֹק. מיצירוֹתיו הרבוֹת נשתמרוּ שירי תהילה למנצחים בּמשׂחקי ההתגוֹששוּת בּאוֹלימפּיה וּבמקוֹמוֹת אחרים.

לנוֹכח הספרוּת השירית התפּתחה גם הספרוּת בּפרוֹזה. קצת מן הפילוֹסוֹפים עוֹד הלכוּ בּעקבוֹת השירה האפּית, אוּלם היוּ אחרים שהרגישוּ בּניגוּד שבּין הצוּרה הפּיוּטית והתוֹכן המדעי של חיבּוּריהם וביקשוּ דרך פּשוּטה יוֹתר להבּיע את רעיוֹנוֹתיהם. הם התחילוּ כּוֹתבים בּפּרוֹזה, גם הֶקָטַיוֹס, אבי הגיאוֹגרפיה כּתב רשמי נסיעוֹתיו בּפּרוֹזה. לשׂיאה הגיעה הפּרוֹזה האיוֹנית בּמאה החמישית אצל הרוֹדוֹטוֹס (§ 31).

§ 30. האמנוּת. בּמאה השביעית והשישית התפּתחוּ הבּנייה והפּסלוּת בּיון בּהשפעת הדוּגמוֹת מחוּץ לארץ. בּבּנייה עוֹד השפּיעוּ הדוּגמוֹת מן התקוּפה המיקנית וּבפּסלוּת שימשוּ הפּסלים המצריים דוּגמה לאמנים, אוּלם אף פה בּיקשוּ וּמצאוּ היונים דרכים ליצירה עצמית. תקוּפת הטירנים שימשה מעבר מן הצוּרוֹת העתיקוֹת בּיוֹתר של האמנוּת לתקוּפת הפריחה של המאה החמישית. בּבּנייה בּאה ההתקדמוּת מתוֹך זה שבּמקוֹם מקדשים קטנים מעץ התחילוּ בוֹנים מקדשים גדוֹלים מאבן. גם השימוּש בּשיש נוֹדע בּזמן זה, בּראשוֹנה בּאיי הים, בּמקוֹמוֹת שהשיש היה מצוּי שם, ואחר כּך גם בּיון. מעט מעט התפּתחוּ סגנוֹנים שוֹנים של הבּנייה. בּפלוֹפוֹנסוֹס נוֹצר הסגנוֹן הדוֹרי, שהיה פּשוּט ונעדר קישוּטים; הוּא התאים לאוֹפיים הקשה והפּשוּט של הספּארטנים. הסגנוֹן האיוֹני הבּיע את אוֹפיים החי והזריז של האיוֹנים: הבּניין היה קל יוֹתר, חלקיו קשוּרים פּחוֹת בּיניהם והקישוּט מרוּבּה. מתוֹך הסגנוֹן האיוֹני התפתח הסגנוֹן הקוֹרינתי שעוֹד עלה עליו בּריבּוּי הקישוּטים⁷². שלוֹש הסגנוֹנים נבדלוּ זה מזה עיקר בּצוּרת כּוֹתרוֹת העמוּדים שהגג נשען עליהם. הכּוֹתרת האיוֹנית הייתה מקוּשטת בּקוים לוּלייניים בּצוּרת תלתלים והכּוֹתרת הקוֹרינתית – תבליטים בּצוּרת עלים וענפים. הפּסלוּת של התקופה רחוֹקה עדיין מן השלמוּת. בּחפירוֹת נמצאוּ פּסלי אפּוֹלוֹן המתארים את האל הצוֹעד כּשרגלוֹ האחת שלוּחה לפנים. בּפּסלים אלה מוּרגש עדיין חוֹסר החוֹפש הדרוּש ליצירה אמנוּתית. מוּצלחים יוֹתר פּסלי הנשים העטוּפוֹת בּגדים רחבים; בייחוּד ידעוּ האמנים להעלוֹת יפה את הקמטים הרבּים של הלבוּש לפי תנוּעת הגוּף. בּכל היצירוֹת האלה מוּרגשת השפעה חזקה של האמנוּת המצרית, שהיונים בתקוּפה זוֹ עדיין לא יכלוּ להתחרוֹת בּה.

הרוֹדוֹטוֹס

פריקלס; איסכילס; אורפידס

מקוֹרוֹת

5. פּסל של זוס בּאוֹלימפּיה

ההיכל באוֹלימפּיה היה מקוּשט בּכלי הקוֹדש המרוּבּים שנידרוּ ונידבוֹ מכּל קצוי יון, וביניהם צלם זוס כּוּלוֹ זהב מקשה, נדבתוֹ של קיפְּסֶלוֹס טירן קוֹרינתוֹס; הגדוֹל שבּכולם פּסל השן של זוס מעשה ידיו של פֵידִיאַס בּן חַרִמִידס האתוּנאי.

פּסל זה היה גדוֹל בּיוֹתר, ואף־על־פי שגם ההיכל גבוֹה מאוֹד, נראה שלא יפה כיון האמן את שיעוּר מידוֹתיו כשעשהוּ יוֹשב וראשוֹ מגיע עד שמי התקרה, עד שנדמה היה שאם יזדקף ויעמוֹד על רגליו – מיד ידחק את גג ההיכל. גם יש מי שתיאר את מידוֹת הפסל הזה, וקָלִימַכוֹס⁷³ מנה אוֹתן בשיר יַמְבִּי אחד. הרבּה סייע לפידיאס בּעשיית הפסל פָּנַינוֹס

הצייר, בּן אחיו ועוֹזרוֹ בּעבוֹדה, בערבּוּב הצבעים וּבייחוּד בהידוּר הבּגדים. בּבית־המקדש מראים גם ציוּרם מרוּבּים ונפלאים ממעשי ידיו. ועל פידיאס מספּרים, כּי על שאלתוֹ של פנינוֹס לפי איזוֹ דוגמה יש בּדעתוֹ לעשוֹת את האיקוֹנין של זוס השיב לוֹ: לפי זוֹ שתיאר הוֹמירוּס בחרוּזים הבאים:

דִּבֵּר קְרוֹנְיוֹן וַיִּרְזֹם בְּגַבּוֹת תְּכֵלֶת שֶׁל פֶּלֶד:

נָעוּ קְוֻצּוֹת הָאַמְבְּרוֹסְיָה⁷⁴ הָעוֹטְרוֹת לְקָדְקֹד הַמֶּלֶךְ,

גָלְשׁוּ מֵרֹאשׁ חַי־עוֹלָם, וַיִּרְגַּז הָאוֹלִימְפּוֹס הַנִּשְׂגָּב.

סטרבוֹן ח' שנ"ג.

6. האוֹרקוּלוּם בדלפוֹי

האוֹרקוּלוּם בּדלפוֹי הוּא מערה חלוּלה, שפּיה צר, וממנה עוֹלה ריח ניחוֹח המשרה רוּח אלוֹהים. ועל פּי המערה עוֹמדת חצובה גבוֹהה ועליה עוֹלה הפּיתיה (הנביאה), השוֹאפת אל תוֹכה את הריח וּמתנבּאת בּמליצוֹת שקוּלוֹת ושאינן שקוּלוֹת. אך גם את אלוּ אוֹסרים המשוֹררים המשרתים בּקוֹדש בּעבוֹתוֹת המשקל… המקדש הזה זכה לכבוֹד גדוֹל בעיקר בּשביל האוֹרקוּלוּם, שיצא לוֹ שם, שהוּא מכון אל האמת יוֹתר מאשר מקוֹמוֹת נבוּאה אחרים. אך גם המקוֹם גרם לכך, כּי הוּא שוֹכן בּמרכּזה של יון כּוּלה, שבּתוֹך האיסתמוֹס ושמחוּצה לוֹ, ואף נחשב למרכּזה של תבל ונקרא “טבּוּרוֹ של עוֹלם”. וגם אגדה בּדוּ, המסוּפּרת אצל פּינדרוֹס⁷⁵ שכאן נזדמנוּ שני הנשרים ששלחם זוס, אחד ממבוֹא השמש ואחד ממזרחוֹ (ויש אוֹמרים: עוֹרבים היוּ). ומראים בהיכל טבּוּר מעוּטר ועליו שתי הדמוּיוֹת שבּאגדה. מפני מוֹשבה הנוֹח של דלפוֹי, קל היה ליונים להתכּנס אליה ובייחוּד מהמקוֹמוֹת הקרוֹבים, והם שייסדוּ את כּנסת האמפיקטיוֹנים להימלך על עסקיהם המשוּתפים וּלשם השגחה משוּתפת על ההיכל; כּי אוֹצרוֹת מרוּבּים בּוֹ וּכלי קוֹדש שהיוּ מחייבים שמירה מעוּלה בּקדוּשה.

סטרבּון ט', תי"ט.

7. חינוּך הילדים בספּארטה

גידוּל הילד הנוֹלד לא היה תּלוּי בּרשוּתוֹ וּבדעתוֹ של אביו, אלא האב חייב היה להביאוֹ תחילה למקוֹם שנקרה לֶסְכֶה, ששם התכנסוּ זקני השבטים. הללוּ היוּ בוֹדקים אוֹתוֹ יפה, וּכּשמצאוּ שהוּא חזק ומבנה גווֹ מוּצּק כל צרכוֹ, ציווּ לגדלוֹ וייחדו לפרנסתוֹ אחת מתשעת אלפים חלקוֹת⁷⁶; אבל אם היה חלש וּמכוֹער ציווּ מיד להשליכוֹ אל התהוֹם העמוּקה שאצל ההר טַיגֶטוֹס, משוּם שהיוּ סבוּרים שאדם בעל גו חלש וחסר צוּרה מלידה יהיה למשא גם על עצמוֹ וגם על המדינה. ולפיכך רחצוּ הנשים את הילדים מיד אחד לידתם לא בּמים אלא בּיין כּדי לבדוֹק בּכך את מצב בּריאוּתם, לפי שאוֹמרים כּי היין מביא ילדים נכפּים וחוֹלניים לידי התעלפוּת, אבל לילדים בּריאים הריהוּ מוֹסיף כּוֹח ועוֹצמה. האוֹמנוֹת היוּ מטפּלוֹת בּילדים בּנאמנוּת יתרה ובשקידה רבּה. הן לא חיתלוּ אוֹתם בחיתוּלים ועל ידי כּך נתייחדוּ לאבריהם חוֹפש התנוּעה וגמישוּת. הן הרגילו אוֹתם להסתפּק בּכל סוּגי המזוֹן וּלבל יהיוּ בּררנים ומפוּנקים בּאכילה; הן שקדוּ גם על כּך שלא יהיוּ מפחדים להיוֹת שרוּיים בּחוֹשך וּביחידוּת והשתדלוּ לעקוֹר מלבּם כל שרירוּת רצוֹן והתפּנקוּת עם הנטייה לבכיינוּת הכּרוּכה בהן. וּמשוּם כך היוּ הנכרים קוֹנים בספּארטה אוֹמנוֹת לילדיהם. אבל ליקוּרגוֹס לא אבה למסוֹר את חינוך הילדים למחנכים קנוּיים או שׂכוּרים, ולא עוֹד אלא שלא הרשה שוּם אדם לחנך וללמד את בּנוֹ כּאות נפשוֹ. כשהילדים נעשוּ בני שבע לקחם מבית הוֹריהם, חילקם לכיתוֹת, ייחד להם חינוּך אחד ומזוֹן אחד והרגילם לשחק וללמוֹד יחד. למשגיח על כל כיתה היה ממנה את הנער שהצטיין מחבריו בּבינתוֹ וּבאוֹמץ־לבּוֹ בקטטוֹת. הנער הזה היה משמש דוּגמה ומוֹפת ליתר חבריו והם נשמעוּ לפקוּדתוֹ והשתעבּדוּ לעוֹנשים שפּסק להם, וּמתוֹך כּך לא היה כּל החינוך אלא לימוד משמעת. הזקנים היוּ נוֹהגים להתבוֹנן אל משחקיהם ולעוֹרר בּיניהם ריב וּמדוֹן כדי להכיר בדרך זוֹ את אוֹפיוֹ של כל אחד ואחד, אם לבּוֹ אמיץ ועשוּי לבלי חת ואינוֹ נסוֹג אחוֹר בּקרב מפני יריבוֹ. קרוֹא וּכתוֹב היוּ מלמדים אוֹתם לצוֹרכי יוֹם יוֹם; כל עיקרו של החינוּך היה מכוּון בייחוּד למטרה אחת: להרגילם להיוּת מצייתים בּדיוּק, לשׂאת ולסבּוֹל תלאוֹת ויגיעה וּלנצח בּקרב. לתכלית זוֹ היוּ הוֹלכים ומתנהגים עמם קשה משנה לשנה; היוּ גוֹזזים את שׂערוֹתיהם עד לעוֹרם ומרגילים אוֹתם להיוֹת מהלכים יחפים וּלשׂחק על פּי רוֹב כשהם ערוּמים. משנת שתים־עשרה לימי חייהם שוּב לא היוּ לוֹבשים כוּתנוֹת וּלכל השנה כּוּלה ניתן להם רק מעיל אחד. גוּפם היה מכוּסה תמיד זוּהמה ולא היוּ רשאים לא למרוֹח את בּשרם בּשמן ולא לרחוֹץ בּמים, פּרט לימים מוּעטים בּשנה שהוּתר להם התפנוּק הזה. הם היוּ ישנים מחלקוֹת מחלקוֹת על מצעוֹת של קנים, שקצצו על שפת הנהר אַורוֹטַס לא בסכינים, אלא בּידיהם.

פלוּטארכוֹס, חיי ליקוּרגוֹס, ט"ז.

8. סעוֹדוֹת משוּתפוֹת

הסעוּדוֹת המשוּתפוֹת נקראוּ בשם סִיסִיטְיוֹת אוֹ פִידִיטְיוֹת. כּל חבוֹרה של סוֹעדים הייתה של חמישה־עשר איש בּערך. כל אחד ואחד מחברי השוּלחן היה מספּק בכל חוֹדש מידה ידוּעה של קמח שׂעוֹרים, של יין, של גבינה, של תאנים וּמכסת כסף קטנה לקניית בּשר אוֹ דג. מי שהיה מקריב ביכוּרים אוֹ יצא לצוּד ציד והצליח, היה שוֹלח לבני החבוּרה נתח בּשר, שכן מי שנתאחר בּגלל הקרבת קרבּן אוֹ משוּם שיצא לצוּד ציד רשאי היה לסעוֹד בּבּית. אבל האחרים חייבים היוּ להשתתף כוּלם… לסעוֹדה המשוּתפת הוּתרוּ לבוֹא גם נערים. הללו הוּבאו לשם כמוֹ לבית־מדרש לחכמה. כאן היוּ שוֹמעים שׂיחוֹת בעסקי המדינה והתרגלוּ להשמיע לאחרים דברי חידוּדים וּבדיחוֹת, שלא היה בּהם אף קוּרטוֹב של גסוּת, וּכמוֹ כן לשאת ולקבּל בשלות נפש את הבּדיחוֹת שנאמרו עליהם גוּפם…

מכּל המאכלים נתחבּב בּיוֹתר על הספּארטנים אוֹתוֹ התבשיל הקרוּי “מרק שחוֹר”⁷⁷. הדבר הגיע לידי כך שהזקנים לא אכלוּ בּשר כל עיקר אלא הניחוּ אוֹתוֹ לצעירים והם עצמם היוּ אוֹכלים לתיאבוֹן רק את המרק הזה בּלבד. מספרים על מלך אחד ממדינת פּוֹנטוֹס שקנה לוֹ טבּח ספּארטני על מנת שיבשל לוֹ את המרק הזה. לאחר שטעם ממנוּ מצא שטעמוֹ פּגוּם בּיוֹתר. “אדוני המלך”, אמר לוֹ אוֹתוֹ טבּח, "מרק זה אינוֹ ערב אלא למי שרוֹחץ בנהר אֶוְרוֹטַס⁷⁸. לאחר שהסוֹעדים שתוּ יין במידה הלכוּ הבּיתה בלי אבוּקה. שכן אסוּר היה לספּארטנים להאיר את דרכּם בּפנס בּין בּמקרה זה וּבין בּמקרים אחרים, כּדי שיתרגלוּ להלך בּליל חוֹשך בּלי פּחד וחרדה.

פלוּטארכוֹס, חיי ליקוּרגוֹס, י"ב.

9. הקניין הפרטי בספּארטה

גם את זה תיקן ליקוּרגוֹס שלא כּדרך רוֹב הארצוֹת. שבכל הערים שׂוֹרר כל איש על כּל אשר לוֹ: על בּניו, עבדיו וּנכסיו. אך ליקוּרגוֹס קבע כּי ישלוֹט כל איש על בּני אחרים כּעל בּניו הוּא, מפני שרצה לתקן שיהיוּ האזרחים נהנים זה מזה, מהטוֹב אשר להם, כשזה נהנה וזה אינוֹ חסר. וכשרוֹאה אדם כּי אבוֹת הבּנים שעליהם שליטתוֹ אזרחים הם, על כּוֹרחו הוּא שוֹלט עליהם, כפי שהיה רוֹצה שהם ישלטוּ על בּניו הוּא. ותינוֹק שהוּכּה בּידי אחר והלך והלשין לאביו, חרפּה הוּא לוֹ (לאביו) אם לא יוֹסיף מכּה על מכּוֹתיו; כּל כּך גדוֹל אמוּנם זה בּזה שאיש לא יצוה על ילדים לעשוֹת דבר בּלתי נאה. ועוֹד תיקן, שיהא אדם משתמש בּעבדי חברוֹ בשעת הצוֹרך; ושיתף את כּוּלם בּכלבי הציד, וכל הזקוּק מזמין לציד את חברוֹ ואם הלה אין שעתוֹ פנוּיה שוֹלח הוּא אתוֹ ברצוֹן את כּלביו, וכך הם נוֹהגים גם בסוּסים. וכל מי שחלה אוֹ שהוּא זקוּק לעגלה אוֹ שהוּא נחפז לדרכוֹ והוּא רוֹאה סוּס בטל עוֹמד, נוֹטלוֹ ועוֹשה בּוֹ מלאכתוֹ ומחזירוֹ שלם לבעליו… וגם את זה תיקן ליקוּרגוֹס בספּארטה שלא כחוּקוֹת כל היונים, שבּערים האחרוֹת מתעסקים הכּוֹל בכל מה שיוּכלוּ: זה עובד אדמתוֹ וזה בוֹנה אניוֹת וזה עוֹסק במסחר ואלוּ מתפרנסים ממלאכוֹתיהם. אוּלם בספּארטה אסר ליקוּרגוֹס על בּני החוֹרין לעסוֹק בּמלאכה, ובאמנוּת לשם בּצע כסף, כדי שרק מה שמבטיח את חירוּת העיר, יהיה עיסוּקם. ואוֹמנם, מה עניין יש שם לרדוֹף אחרי עוֹשר, כּשכוּלם משתתפים חלק כחלק בצוֹרכי אוֹכל, וכשכוּלם סוֹעדים יחד, כפי שסידר ליקוּרגוֹס, כדי שלא יהיוּ להוּטים אחרי ממוֹן לשם תפנוּקים ועידוּנים. וגם לשם צוֹרכי הלבּשה לא כדאי הדבר, כּי אין גאוֹתם על יוֹקר בגדיהם, כּי אם על סגוּלוֹת גוּפם. ולא מן המידה הוּא שאיש יצבּוֹר כסף, כדי לבזבזוֹ על היוֹשבים בביתוֹ, מאחר שלפי תּוֹרת ליקוּרגוֹס, גדוֹל המסייע לחברוֹ בגוּפוֹ יוֹתר מבממוֹנוֹ, כּי זה תלוּי בלב וזה – בממוֹן. וגם בדרכים אחרוֹת מנע מהם מהתעשר שלא בצדק: קוֹדם כל טבע מטבּעוֹת שגם עשרה מנים מהם אין להכניס לבּית מבלי שירגישוּ בּכך, הבּעלים והעבדים; כּי לאחסוּנם צריכים מקוֹם מרוּוח ועגלוֹת משא להעברתם⁷⁹. אחרי כסף וזהב בּוֹדקים, ואם יתגלה ייענש כל אשר יימצאוּ בידוֹ. ומי בּער ויהיה חוֹמד כסף, במקוֹם שכל קניין גוֹרם רעוֹת לבעליו יוֹתר משהשימוּש בּוֹ גוֹרם נחת?

כּסנוֹפוֹן, מדינת הלקדימוֹנים, ו', ז'.

10. המדינה וחיי הפרט

אוֹרח החיים החמוּר הזה היה נהוּג בספּארטה גם לגבּי הגדוֹלים. איש לא היה רשאי לחיוֹת שם כּטוֹב בּעיניו. העיר הייתה דוֹמה למחנה צבא: כל אחד ואחד היה מצוּוה לנהוֹג מנהג חיים קבוּע ולעסוֹק בעיסוּק קבוּע לטוֹבת הציבוּר, והכּוֹל ראוּ את עצמם לא כאנשים השייכים לעצמם, אלא לארץ המוֹלדת. בזמן שלא היה מוּטל עליהם שוּם תפקיד מיוּחד, היוּ משגיחים על הנערים והיוּ מלמדים אוֹתם דבר מן הדברים המוֹעילים, אוֹ למדוּ בעצמם מפי הזקנים. כּי אחת המעלוֹת והיתרוֹנוֹת הגדוֹלים, שזיכה בהם ליקורגוֹס את הספּארטנים, הייתה אוֹתה המעלה היתירה שכל הימים היוּ פּנוּיים, משוּם שאסוּר היה להם להתעסק בּמלאכת־מחשבת ובאוּמנוּת. התשוּקה לרכוֹש ממוֹן, הגוֹרמת לאדם טרדה יתרה ומאמצים מרוּבּים, לא הייתה מצוּיה כּאן כּל עיקר, משוּם שהממוֹן היה חסר ערך. האדמה עוּבדה על ידי ההילוֹטים שהיוּ משלמים את מכסת היבוּל הקבוּעה. דבר המוּבן מאליו הוּא שיחד עם הממוֹן נעלמוּ מספּארטה גם המשפטים והמריבוֹת, משוּם שלא היוּ בה לא עשירים ולא עניים, אלא הכל חיוּ חיי רוחה שוים וצוֹרכיהם המוּעטים סוּפקוּ על נקלה. בזמן שהיוּ פנוּיים מעסקי המלחמה היוּ מבלים את זמנם במקהלוֹת, חגיגוֹת, משתאוֹת, ציד ותרגילי ההתעמלוּת.

פלוּטארכוֹס, חיי ליקוֹרגוּס, כ"ד.

11. מצב ההילוֹטים

כל החוּקים שחקק ליקוּרגוֹס ושפּירטנו אוֹתם עד כּאן אין בּהם אף קוֹרטוּב של קשי־לב ואכזריוּת. מה שאין כן בּאותה התקנה הקרוּיה “קריפּטיה”; אם אמת הדבר שליקוּרגוֹס הוּא הוּא שתיקן אוֹתה בזמנוֹ. וזה דבר הַקְרִיפְּטיה הזאת: הממשלה הספּארטנית הייתה שוֹלחת מפּקידה לפּקידה חבר בּחוּרים נבוֹנים ואמיצים בּיוֹתר לשוֹטט בארץ. הבּחוּרים הללוּ היוּ מזוּינים בּפגיוֹן בּלבד ומצוּידים בצוֹרכי אוֹכל ההכרחיים בּיוֹתר. בּיוֹם היוּ מסתתרים בּמחבוֹא ונחים, וּבלילה היוּ יוֹצאים לדרכים וממיתים את כּל ההילוֹטים שנזדמנוּ לפניהם. עתים היוּ משוֹטטים אפילוּ בשׂדוֹת ורוֹצחים נפש את החזקים והחשוּבים שבּין ההילוֹטים… בּכלל היוּ נוֹהגים עם ההילוֹטים בּיד קשה וּבאכזריוּת. עתים היוּ כּוֹפים אוֹתם להשתכּר ביין ואחר היוּ מכניסים אוֹתם למקוֹם הסעוּדה המשוּתפת כּדי להראוֹת לעוּלי הימים בּעין כמה מגוּנה היא השכרוּת. ולא עוֹד אלא שהכריחוּ אוֹתם לזמר זמירוֹת ולרקוֹד ריקוּדים מגוּנים וּמעוֹררים צחוֹק, ויחד עם זה אסרוּ עליהם את השירים ואת הריקודים של בּני חוֹרין. ומשוּם כּך אמת ונכוֹן מה שאמרוּ האנשים, שהאיש החוֹפשי היה שרוּי בספּארטה בחוֹפש גמוּר והעבד היה שרוּי בּעבדוּת גמוּרה וּמוּחלטת.

פלוּטארכוֹס, חיי ליקוּרגוֹס, כ"ח.

12. הטירנים והאריסטוֹקרטיה

כּשהיה קיפּסלוֹס לטירן (בּקוֹרינתוֹס) איש כּזה היה: רבּים מהקוֹרינתיים גירש, מרבּים לקח את רכוּשם ומרבים אחרים לקח את נפשם. שלוֹשים שנה מלך ומת בשׂיבה טוֹבה ואת כיסאוֹ ירש בּנוֹ פְרִיאֵנְדְרוֹס.

פריאנדרוֹס זה בּראשיתוֹ נוֹח היה מאביו, אך אחרי שבּא בּדברים על ידי שליחים עם תרסיבּוּלוֹס הטירן של מילטוֹס, התגאל בדם יוֹתר מקיפסלוֹס. הוּא שלח לתרסיבּוּלוֹס להיועץ, איזוֹהי הדרך הבּטוּחה שילך בּה בּהנהלת ענייני המדינה, כּדי שתיכּוֹן ממשלתוֹ בּידוֹ. תרסיבּוּלוֹס הוֹציא את שליחוֹ של פריאנדרוֹס מחוּץ לעיר, ירד לתוֹך שדה זרוּע, טייל בּוֹ לאוֹרכּוֹ ולרוֹחבוֹ, ואגב הליכה שאל וחזר ושאל את השליח לשם מה בּא מקוֹרינתוֹס. וּכשהיה רואה שיבוֹלת גדוֹלה מחברוֹתיה היה תוֹלשה תלוֹש והשלך עד שהשחית בּדרך זוֹ את הקמה בּמקוֹם שהיא יפה וצפוּפה ביוֹתר. וּכּשעבר את השׂדה כּוּלוֹ שלח את השליח מעל פּניו מבּלי להשיב דבר. כשחזר השליח לקוֹרינתוֹס, היה פריאנדרוֹס מוּכן ומזוּמן לשמוֹע את העצה אשר יעץ לוֹ תרסיבּוּלוֹס. אך השליח אמר לוֹ, כּי תרסיבּוּלוֹס לא מסר לוֹ דבר וכי תמה הוּא עליו ששלחוֹ לבן אדם שכּמוֹתוֹ, הנוֹהג בשיגעוֹן ומאבד גם את שלוֹ. וסח לוֹ את כּל מה שראה את תרסיבּוּלוֹס עוֹשׂה. פריאנדרוֹס הבין את המעשׂה ושמר בּלבוֹ את הדבר, שיעץ לוֹ תרסיבּוּלוֹס, להרוֹג את המעוּלים שבּבני עירוֹ. וּמאז היה מגלה את כּל רוֹע לבוֹ לאזרחים, כּי את כּל אשר נמנע קיפסלוֹס מלהרגם ולגרשם בּיער פריאנדרוֹס.

הרוֹדוטוס ה', צ"ב.

13. שלטוֹנוֹ של פוֹליקרטס

פוֹליקרטס הוּא הראשוֹן מבּין היונים הידוּעים לנו שגמר אוֹמר לשפוֹך את ממשלתוֹ על הים, מלבד ממינוֹס מיקנוֹסוֹס ⁸⁰ואוּלי עוֹד מי שהוּא אחר שמשל עוֹד לפניו על הים. אך מדוֹרוֹת האנשים שהגיעוּ אלינוּ ידיעוֹת עליהם היה פוֹליקרטס הראשוֹן, שסיכוּייו היוּ מרוּבּים למשוֹל על איוֹניה ועל האיים.

כשתפס פוֹליקרטס את השלטוֹן בסמוֹס, כּרת בּרית ידידות עם אַמַסִיס מלך מצרים, שיגר לוֹ דוֹרוֹנוֹת וגם קיבּל ממנוּ מתנוֹת. לא עברוּ ימים מוּעטים ושלטוֹנוֹ התחזק וּשמוֹ נתפרסם בכל איוֹניה ושאר יון. כּי בּכל אשר יפנה למלחמה יצליח. הוּא רכש לוֹ מאה אניוֹת בּנוֹת חמישים משוֹטים ואלף קשתים, והיה שוֹדד ובוֹזז את הכּוֹל, בּלי להבחין בין אוֹהב ואוֹיב. והיה אוֹמר שהוּא מתרצה לידידוֹ, כשהוּא מחזיר לוֹ מה שלקח ממנוּ, יוֹתר מבשעה שאינוֹ לוֹקח ממנוּ כּלל. הוא כּבש הרבה איים בּים והרבה ערים בּיבשה וגם את הלסבּיים, שחשוּ כּאיש אחד לעזרת המילטיים, ניצח בּמלחמת־ים ולקחם בּשבי, והם חפרוּ לו, כשהם כבוּלים, את כּל התעלה המקיפה את חוֹמת סמוֹס.

הרוֹדוֹטוֹס ג', קכ"ב, ל"ט.

14. החיים בחצר הטירנים

לקליסתנס הטירן המפוּרסם של סיקיוֹן, הייתה בּת וּשמה אַגַרִיסְטָה. והיה רוֹצה לבדוֹק ולמצוֹא את הטוֹב שביונים ולהשׂיא לוֹ את בּתוֹ. וכּשניצח בּמשחקים האוֹלימפּיים בשני צמדי סוּסים הכריז, כּי כּל יוני המוֹצא את עצמוֹ הגוּן להיוֹת חתנוֹ של קליסתנס יבוֹא לסיקיוֹן ליוֹם השישים אוֹ קוֹדם לכך. כּי קליסתנס קבע את יוֹם חתוּנתה לתשוּבת השנה⁸¹. החל מיוֹם השישים באוֹתה שעה הלכוּ אליו רבּים מהיונים, שנשענוּ על זכוּת עצמם וייחוּס אבוֹתיהם, לחזוֹר אחרי בּתוֹ. וקליסתנס השהם אצלוֹ וערך להם משׂחקי־מירוּץ והתגוֹששוּת… וּכשנתכּנסוּ כּוּלם ליוֹם הקבוע שאל קליסתנס קוֹדם כּוֹל למוֹלדתוֹ ולמוֹצאוֹ של כּל אחד ואחד ואחר כּך בּחן בּמשך השנה את אוֹמץ רוּחם, מידוֹתיהם, השׂכּלתם ונימוּסיהם. והיה מבלה עם כּל אחד ואחד לבדוֹ ועם כּוּלם יחד והיה מוֹציא את הצעירים שבּיניהם להתעמלוּת וּבייחוּד היה מנסם בּסעוּדוֹת. כּי זה משפטוֹ כּל הימים אשר אכסנם אצלוֹ וגם כיבּדם בעין יפה בּמאכל ובמשתה. ומכּל המחזרים מצאוּ חן בּעיניו בּני העיר אתוּנה, ויוֹתר מכּל האתוּנאים היפּוֹקְלֵידֶס בּן טִיסַנְדְרוֹס גם על אוֹמץ רוּחוֹ וגם כּי קרוֹב היה מעיקרוֹ למשפּחת בּני קיפסלוֹס בקוֹרינתוֹס. וכּשבּא היוֹם המיוּעד שבוֹ עתיד היה קליסתנס לערוֹך משתה חתוּנה ולהוֹדיע בּמי מכּוּלם בחר, זבח מאה בקר וערך משתה למחזרים וּלכל בּני סיקיוֹן. וּכשגמרוּ את סעוּדתם התוכּחוּ המחזרים על המוּסיקה ועל הדברים שהוּרצוּ. עוֹד הם יוֹשבים ושוֹתים והיפוֹקלידס ציוה למכּה בּחליל לנגן לוֹ שיר ריקוּד, כּי היטיב לרקוֹד מאחרים, הלה נענה והוּא רקד. והוּא רקד לוֹ מתוֹך הנאה, אך בּעיני קליסתנס, שראה בּמחזה הזה, רע היה הדבר. אחר כּך שהה היפּוֹקלידס שעה קלה וציוה להביא לפניו שוּלחן כּשהובא רקד עליו בתחילה ריקוּדים לקוֹניים⁸² ואחר כּך

---

אטיים⁸³, וּבשלישית סמך ראשוֹ בּשוּלחן ונפנף ברגליו. כּשרקד היפוֹקלידס בּראשוֹנה ובשנייה כּבר נמאס בעיני קליסתנס מהיוֹת לוֹ חתן, על ריקוּדוֹ ועל עזוּתוֹ, אך משל בּרוּחוֹ כּי לא רצה להטיח דברים כּנגדוֹ. אבל כּשראהוּ ממוֹלל בּרגליו לא יכוֹל עוֹד להתאפּק ואמר “הוֹי בּנוֹ של טיסנדרוֹס, ריקוּדך עלה לך בּכלתך!” והיפּוֹקלידס נענה ואמר: “לא איכפּת לוֹ להיפּוֹקלידס!” ותהי למשל.

הרוֹדוֹטוֹס ו', קכ"ו ואילך.

15. פיסיסטרטוֹס, הטירן בּאתוּנה

פּיסיסטרטוֹס נהג את עסקי העיר בּמידת המתינוּת, בּמשפט יוֹתר מבּעריצוּת. ובכל דרכיו היה אוֹהב את הבּריוֹת ונוֹח להם ורב סליחה לפוֹשעים. וּבייחוּד היה מקדים ומלוה כּסף לנצרכים לצוֹרכי עבוֹדתם, כּדי שיוּכלו להתפּרנס ממלאכתם בּשדה. וזאת עשׂה משני טעמים: כּדי שלא יהיוּ מבלים את ימיהם בּעיר, אלא יהיוּ מפוּזרים בּכל הארץ, וּכדי שיהיוּ אמידים וּטרוּדים בּשלהם ולא יתאווּ ולא תהא שעתם פּנוּיה להכניס ראשם בּעסקי הכּלל. וּבימיו גדלוּ הכנסוֹת המדינה. כּי כּל הארץ הייתה מעוּבּדת. והיה גוֹבה מעשׂר מכּל תנוּבוֹת השׂדה. וּמשוּם כּך הקים שוֹפטים בּכּפרים וגם הוּא בּעצמוֹ היה יוֹצא מדי פּעם לערי השׂדה לפקח על העניינים ולשפּוֹט בּין בּעלי הריב, לבל יתבטלוּ מעבוֹדתם ברדתם אל העיר. בּאחת הנסיעוֹת הללוּ, כּפי שמספּרים, קרה לפיסיסטרטוֹס המקרה בהימֶטוֹס, בּאיכּר שעשׂה מלאכתוֹ בּשׂדה, שנקרא לאחר כּך “השׂדה החוֹפשי”. כּי כּשראה פּיסיסטרטוֹס אדם עוֹדר חלקה שכּוּלה סלעים וּמעבּדה תמה מאוֹד וציוה לנערוֹ לשאלוֹ, מה מגדלת החלקה הזוּ, והלה ענה: “רק ייסוּרים ומכאוֹבים, ומהייסוּרים והמכאוֹבים הללוּ צריך פּיסיסטרטוֹס לקחת מעשׂר”. כּך השיב אוֹתוֹ האיש מבּלי דעת מי הוּא השוֹאל, אך פּיסיסטרטוֹס, מרוֹב השׂמחה ששׂמח על גילוּי לבּוֹ וחריצוּתוֹ, שחרר אוֹתוֹ מתשלוּם כּל המסים. ובּכל ימי שררוּתוֹ לא היה מכבּיד את עוֹלוֹ על העם גם בּשאר דברים. ותמיד היה מרבּה שלוֹם ושוֹקד על השקט. וּמשוּם כּך רגילים לשבחוֹ ולוֹמר, כּי תקוּפת הטירניה של פּיסיסטרטוֹס הייתה תקוּפת קרוֹנוֹס⁸⁴. כּי לאחר כּך, בּימי בּניו היוֹרשים, נעשה השלטוֹן יוֹתר חמוּר.

אריסטוֹ, מדינת האתוּנאים, ט"ו.

16. השקפוֹתיו הדתיוֹת של כּסנוֹפנס

הוֹמרוֹס והסיאוֹדוֹס מנוּ בּאלים כּל מעשׂה נבלה וחרפה המצוּיים בּבני האדם: גנבה ניאוּף והוֹנאת רע.

אילוּ נתנוּ ידיים לשורים ולסוּסים אוֹ לאריוֹת ולוּ יכלוּ לצייר בּידיהם כּבני האדם ולעשׂוֹת בּהן מלאכה, היוּ הסוּסים מציירים את דמוּת האלוֹהים בצלם סוּס, השורים – בצלם שוֹר והיוּ מעצבים את גויוֹתיהם כּל אחד בּדמוּת מינוֹ.

הכּוּשים אוֹמרים, שאלוֹהיהם שחוֹרים וחרוּמי אף, והתרקים – שהם כּחוּלי־עיניים וּצהוּבּי־שער⁸⁵.

אחד הוּא האלהים, הגדוֹל בּאלים ובּבני האדם. ואינוֹ דוֹמה בצוּרתוֹ לבני תמוּתה ולא בּמחשבתוֹ. האלוֹהים – כּוּלוֹ רוֹאה, כּוּלוֹ מבין, כּוּלוֹ שוֹמע.

מתוֹך קטע שנשתמר מדברי כּסנוֹפנס.

נוֹשאים ושאלוֹת

1. צייר מפּה גדוֹלה של יון לגלילוֹתיה, (היעזר בּמפּה ד'), והשתמש בה לסימוּן המרכזים החשוּבים עליהם תלמד במשך שנה זוֹ.

2. הסבר את הגוֹרמים שהביאוּ להתפתחוּת ה"פּוֹליס" היונית.

3. תאר את המשטר המדיני, המבנה החברתי וצוּרת החינוּך בספּארטה והסבר את הגוֹרמים שהביאו להתפּתחוּת מיוּחדת זוֹ. היעזר במקוֹרוֹת: 7, 8, 9, 10, 11.

4. עמוֹד על הזיקה בין החנוּך ואוֹרח החיים הספּארטני, היעזר במקוֹרוֹת: 7, 8, 9, 10, 11.

5. תאר בעזרת המקוֹרוֹת: 7, 8, יוֹם בחייו של נער ספּארטני.

1. עמוֹד על הקשר בין התפּתחוּת ה"פּוֹליס" ועליית המשטר הטירני.

2. תאר בעזרת המקוֹרוֹת: 12, 13, 14, 15, את הקוים המאפיינים את משטר הטירנים ביון.

3. תאר את מפעליו של סוֹלוֹן, את ערכּם וחשיבוּתם ההיסטוֹרית לאוֹר ההתפתחוּת באתוּנה במשך המאה הששית.

4. מדוע המשטר הטירני, אשר הביא בימי פּיסיסטרטוֹס להתעצמוּתה של אתוּנה, התמוֹטט בימי בניו?

5. באיזוֹ מידה פּילס שלטוֹנוֹ של פּסיסטרטוֹס את הדרך להתפתחוּת הדמוֹקרטיה באתוּנה?

6. תאר את הרפוֹרמה המדינית של קליסתנס והשוה אוֹתה לזוֹ של סוֹלוֹן.

7. תאר את התמוּרוֹת שחלוּ במשטר המדיני בּאתוּנה, בּמשך המאה השישית, על רקע השינוּיים הכּלכּליים והתרבּוּתיים.

8. השוה את גישת היונים למדע לגישתם של עמי המזרח העתיק.

ספרים לעיוּן נוֹסף

1. ג' ב. ברי, דברי ימי יון – הוצאת פרידמן פּרקים: שני, שלישי, רביעי וחמישי.

2. גומבריך, קוֹרוֹת האמנוּת – הוֹצאת עם עוֹבד. פּרק שלישי.

3. האנציקלוֹפּדיה העברית, ערכים: גימנסיוֹן, הסיאוֹדוֹס.

4. ת. ז’לינסקי, דת יון – הוֹצאת ר. מס.

5. מ. רוֹסטוֹבצב, דברי ימי יון – הוֹצאת צ’ציק. פּרקים ב, ג, ד, ה.

6. ח. י. רוֹת, מוֹרה דרך בּפילוֹסוֹפיה היונית – הוֹצאת ראוּבן מס, פּרקים א, ג.

7. שלדון צ’יני, תוֹלדוֹת האמנוּת בּעוֹלם, התקוּפה העתיקה – הוֹצאת צ’ציק. פּרק חמישי.

8. א. פוּקס, אתוּנה בּימי גדוּלתה – הוֹצאת מוֹסד בּיאליק. מבוֹא; חלק ראשוֹן, פרק ראשוֹן.

פּרק ד': מלחמוֹת פּרס

§ 31. הרוֹדוֹטוֹס. המלחמוֹת בּין היונים והפּרסים בּתחילת המאה החמישית לפני ספה"נ נרשמוּ לפרטיהן על ידי ההיסטוֹריוֹן היוני הרוֹדוֹטוס, יליד העיר הַלִיקַרְנַסוּס בּקריָה⁸⁶, עיר דוֹרית שנבלעה בּין ערי איוֹניה. הרוֹדוֹטוֹס ערך מסעוֹת רבּים וּביקר בּארצוֹת שוֹנוֹת: מצריים, סוּריה, בּבל, סקיתיה ועוד, וּבכל מקוֹם נתן את דעתוֹ לטבע הארץ, לאקלימה, נוֹפה, נהרוֹתיה, סגוּלוֹתיה המיוּחדוֹת וכן למד להכיר את תוֹשבי הארצוֹת, אוֹרח חייהם, מנהגיהם, דתם, תוֹלדוֹתיהם מימי קדם ואת משטר מדינתם בּימיו. את מיטב שנוֹתיו עשה הרוֹדוֹטוֹס בּאתוּנה, והתפּתחוּתה המדינית והתרבּוּתית של העיר, שהייתה אז הראשוֹנה בּין ערי יון, השפּיעה עליו השפּעה רבּה. בּסוֹף ימי חייו הלך לאיטליה וקבע מוֹשבוֹ בּעיר תוּריאוֹי שנוֹסדה על ידי אתוּנה. תוֹכניתוֹ של הרוֹדוֹטוֹס הייתה לתאר את המלחמה הגדוֹלה בּין היונים והפּרסים ולשלב בּחיבּוּרו זה, את תיאוּרם של הארצוֹת השוֹנוֹת בּהן בּיקר. כך נוֹצרה יצירתוֹ הגדוֹלה של הרוֹדוֹטוֹס בת 9 הספרים; אחת התעוּדוֹת המעניינוֹת והמפוּרסמת בּיוֹתר של הפּרוֹזה היונית. לא לחינם זכה הרוֹדוֹטוֹס לשם “אבי ההיסטוֹריה”, הוּא לא הסתפּק בּתיאוּר מאוֹרעוֹת המלחמה בּלבד, אלא ידע גם למצוֹא במהלך המאוֹרעוֹת השוֹנים רעיוֹן אחד יסוֹדי. בּעיני הרוֹדוֹטוֹס אין המלחמה בּין יון וּפּרס אלא פּרק אחד בתוֹלדוֹת האיבה הגדוֹלה בּין המזרח והמערב, אשר שוֹרשיה נעוּצים עוֹד בּתקוּפה שלפני מלחמת טרוֹיה. אוֹמנם, את המלחמוֹת הקדוּמוֹת הזכיר הרוֹדוֹטוֹס רק כּלאחר־יד; אבל השקפתוֹ הרחבה איפשרה לוֹ להכניס לתוֹך חיבּוּרוֹ את התיאוּר המפוֹרט של ארצוֹת המזרח השוֹנוֹת שבּהם בּיקר ולא להסתפק בּסיפּוּר על פּרס ויון בלבד, כּי אם לעמוֹד בּחיבּוּרוֹ גם על הלכי־הרוּח והיחסים בּין ארצוֹת אלה למערב. יש לציין שעם היוֹתוֹ מסוּר בּכל לבוֹ לעמוֹ וּלמוֹלדתוֹ, אין בּספרוֹ כּל התנשׂאוּת אוֹ יחס של בּוּז ל"ּבּארְבּארִיםב"⁸⁷. יתר על כּן, הוּא מתיחס בּכבוֹד רב אל אנשי המזרח וּמעריך את תרבּוּת המזרח כּעתיקה וּלעתים גם נשׂגבה יוֹתר מאשר התרבּוּת היונית. לדעתוֹ למדוּ היונים דברים רבּים מעמי המזרח בּייחוּד מן המצרים. את מלחמת יון וּפּרס תיאר הרוֹדוֹטוֹס לפי החוֹמר שאסף בּיון וּבאסיה הקטנה.

הוּא כּתב את חיבּוּרוֹ כּחמישים שנה אחרי המאוֹרעוֹת וּבימיו עדיין היוּ בּחיים אנשים שזכרוּ את התקוּפה. השמוּעוֹת והסיפּוּרים המוּבאים על ידיו לא תמיד מתאימים לאמת, כּי לא תמיד ידע, משוּם היעדר חוּש בּיקוֹרת היסטוֹרית, להבחין בּין אמת לשקר וּבין עיקר לטפל. כך, למשל, הגזים הרוֹדוֹטוֹס בּדבר מספּר החיילים בּצבא הפרסי, כּדי להבליט את ניצחוֹנם הכּביר של היונים. הסיבוֹת הכּלכּליות והפוֹליטיוֹת שגרמוּ למלחמה כאילוּ נעלמוּ מעיניו כּליל ומאידך היה מוּכן לראוֹת בּפעוּלוֹת המיקריוֹת של שליטים בוֹדדים יסוֹדוֹת מספיקים לביאוּר סיבּת המלחמוֹת. אף זאת כּדאי להזכיר שהרוֹדוֹטוֹס עוֹד החזיק בּדעה האוֹמרת כּי השליטה על מהלך העניינים ההיסטוֹריים, היא לא בּידי אנוֹש כּי אם בּידי האלים וזה למרוֹת העוּבדה שההשׂכּלה האיוֹנית לא הייתה זרה לרוּחוֹ. עם כּל החסרוֹנוֹת האלה משמש ספרוֹ של הרוֹדוֹטוֹס עד היוֹם מקוֹר היסטוֹרי חשוּב מאוֹד, גם אם מוּתר לפקפק בּפרטים שוֹנים בּחיבּוּרוֹ, בּמספּרים בּשאיפוֹת שייחס לאנשי השלטוֹן וּבדברים שכּאילוּ נאמרוּ על ידם, אבל אין להטיל ספק בּאמיתוּת הרקע הכּללי של סיפּוּרוֹ, בּסדר המאוֹרעוֹת ובתיאוּר העמדה הפּוֹליטית של ערים וּשבטים יוניים שוֹנים בזמן המלחמה.

מפה ו: יון במאה החמישית מפה ו': יון במאה החמישית

§ 32. פּרס ויון לפני המלחמה. בּשנת 546 ניצח כּוֹרש מלך פּרס את קרוֹיסוֹס מלך לוּד והכניע תחתיו את כּל ארץ לוּד⁸⁸. מפּלתוֹ של קרוֹיסוֹס, שהיה ידוּע ליונים כּמלך עשיר וחסיד, עשה רוֹשם גדוֹל על היונים ואגדוֹת שוֹנוֹת חוּבּרוּ על מפּלתוֹ ועל סוֹף חייו. אחרי לוּד הכניע מלך פּרס את ערי איוֹניה. מילטוֹס⁸⁹, העשירה כּכוּלן כּרתה בּרית עם כּוֹרש וקיימה בּדרך זוֹ את עצמאוּתה. הערים שהחליטוּ להילחם בּפּרסים נכנעוּ לפניהם אחרי המפּלה הראשוֹנה. פּרס לא הכבּידה בּראשוֹנה את עוּלה עליהם ורק חייבה אוֹתן בּתשלוּם מסים והעמדת צבא־עזר בּזמן המלחמה. השלטוֹן העליוֹן על איוֹניה רוּכּז בּידי הפּחה הפּרסי שישב בסַרְדֵיס. המלך מינה בּכל עיר ועיר אחד מאזרחיה לטירן, כּדי למנוֹע מעצמוֹ את המשׂא וּמתן עם העם. השלטת הטירנים בּערי איוֹניה כּאילוּ החזירה את משטר הערים לקדמוּתוֹ, בּהשיבוֹ לתקוּפת הטירנים, אשר לגבּי דידם חלפה ועברה מזמן, היוֹת והישוּב העירוֹני, שלא היה מוּכן לשׂאת את שלטוֹן העריצים, בּחר זמן רב לפני מלחמת פּרס בּמשטר האריסטוֹקרטיה המתוּנה אוֹ הדמוֹקרטיה, אשר הבטיחוּ את ההשתתפוּת בּשלטוֹן לא רק לבני משפּחוֹת מיוּחסוֹת ואנשים עשירים בּלבד אלא גם לסוֹחרים קטנים וּלבעלי־מלאכה. לכן לא היה צעד פּוֹליטי זה של הפּרסים לרצוֹן היונים. אוּלם כּל זמן שהיה⁹⁰ נראה להם שהמסחר עם ארצוֹת אסיה לא נפגע ואף הביא רוחים גדוֹלים היוּ הם נכוֹנים להשלים זמנית עם הגבלת החוֹפש. אוּלם כּשבּסוֹף המאה השישית הוּברר שאף המסחר, זה היסוֹד הכּלכּלי שעליו התבּססוּ הערים האיוֹניוֹת, נפגע קשוֹת מכיבּוּש הפּרסים – נפקחוּ עיניהם של היונים והתמרמרוּתם נגד פּרס הלכה וגדלה. הפּרסים משלוּ בּבוֹספוֹרוֹס וּבידיהם נמצא המפתח לים השחוֹר, מתוֹך כּונוֹת פּוֹליטיוֹת משלהם העלוּ הפּרסים בּכוֹח הגנתם את הפיניקיים לגדוּלה ושוּב פּרחו צוֹר וצידוֹן והסוֹחרים הפיניקיים החלוּ לדחוֹק את רגלי הסוֹחרים היוניים בּכלל וגם בּסחר איוֹניה לבין מוֹשבוֹתיה הרבוֹת על חוֹפי הים השחוֹר. ואז למדוּ האיוֹנים לדעת שלא מבּחינה פּוֹליטית בּלבד כּי אם גם מבּחינה כּלכּלית עוֹמדים הם לפני משבּר קשה. גילוּי זה הגבּיר את איבת האיוֹנים לפרס והביא בּשנת 500, בּימי שלטוֹנוֹ של דֶרְיַוֶש הראשוֹן, להתקוֹממוּת גלוּייה.

בּימים ההם לא היווּ היונים בּיון עצמה, כּוֹח פּוֹליטי ניכּר. העיר החזקה בּיוֹתר הייתה ספּארטה. שנים רבּוֹת נלחמה ספּארטה מלחמה עקשנית בּארגוֹס עד שניצחה אוֹתה וכּבשה חלק מאדמתה. עם ערים ושבטים אחרים בפּלוֹפוֹנסוֹס כּרתה ספּארטה בּרית שלוֹם; לפי תנאי הבּרית התחייבוּ השבטים לעזוֹר לספּארטה בּזמן המלחמה על־ידי צבאוֹת־עזר. ההנהגה הראשית בּמלחמה היתה בּידי הספּארטנים אוּלם בּימי השלוֹם לא התערבה ספּארטה בּענייניהם הפּנימיים של בּעלי־בּריתה. מעט מעט הצטרפו רוֹב יוֹשבי הפּלוֹפּוֹנסוֹס לברית זוֹ, חוּץ מארגוֹס וכמה אזוֹרים אחרים בּצפון⁹¹. בּרית זוֹ המכוּנה “הבּרית הפּלוֹפּוֹנסית” היותה כּוֹח צבאי גדוֹל לעוּמת שאר הכוֹחוֹת בּיון, אך לעוּמת צבאוֹתיו הרבּים של מלך פּרס נדמה היה כּי אין ערך לכוֹח זה. אוּלם, הניסיוֹן הוֹכיח כּי לא מספּר החיילים קוֹבע את כּוֹחוֹ של צבא, כּי אם רוּה לחימתוֹ והכשרתוֹ הצבאית.

בּימי דרייוש הגיעה מלכוּת פּרס לשׂיא התפּתחוּתה. היא גם התרחבה לצד מערב; דרייוש עלה על הסקיתים שישבוּ מעבר לנהר דנוּבּה, כּבש את תרקיה והוֹכיח לסקיתים את כּוֹחוֹ הצבאי⁹². בּמסע זה ליווּ את המלך, הטירנים מערי איוֹניה. אמוּן המלך בּיונים היה גדוֹל מאוֹד, עד שמסר בּידיהם את התפקיד לשמוֹר על הגשר שעל הדנוּבּה, שעליו עתיד היה לחזוֹר מארץ הסקיתים. אמנם, היוּ בּין היונים שהציעוּ להרוֹס את הגשר ולהביא כליה על צבאוֹת דרייוש, אך אחד הטירנים הזכיר לחבריו, כּי הטירנים בּאיוֹניה אין להם קיוּם אלא בּעזרת המלך, ואם דרייוש ימוּת יקוּמוּ היונים עליהם ויגרשוּם מן הערים. חבריו שמעוּ בּקוֹלוֹ ולא בּגדוּ בּמלך. סיפּוּר זה, המוּבא על ידי הרוֹדוֹטוֹס, מבהיר יפה את המצב בּאיוֹניה: הפּרסים שלטוּ בּיונים בּעזרת הטירנים ושניהם היוּ שׂנוּאים על התוֹשבים.

§ 33. המרד האיוֹני. שלטוֹן הטירנים והמשבּר בּמסחר היוני שימשוּ חוֹמר מספיק כּדי לעוֹרר בּקרב האיוֹנים תנוּעת מרד. הדחיפה האחרוֹנה בּאה מן הטירנים עצמם. אַרִיסְטַגוֹרֵס, הטירן בּמילטוֹס, שאף להרחיב את שלטוֹנוֹ וּביקש לכבוֹש בּעזרת הפרסים את האי נַקסוֹס. הפּחה הפּרסי נענה לוֹ ושלח אניוֹת לנקסוֹס אך שם נתקל בּהתנגדוּת חזקה וּנכשל בּניסיוֹנוֹ לכבשה. אז ראה אריסטגוֹרס כּי חייו בּסכּנה, כּי לא יסלח לוֹ המלך את חרפּת מפּלתוֹ, ואין לוֹ דרך אחרת אלא למרוֹד. אוּלם אריסטגוֹרס הבין, כּי האיוֹנים לא יעמדוּ לימינוֹ כּל זמן שתנוּעת המרד לא תהיה מכוּונת גם נגד הטירנים, לכן ויתר על שלטוֹנוֹ בּמילטוֹס והחזיר את רסן השלטוֹן לעם. מיד התחיל המרד מתפּשט בּכל איוֹניה; האיוֹנים קמוּ על הטירנים וגירשוּם מן הערים, אריסטגוֹרס הלך ליון לבקש חיל־עזר למלחמה; אוּלם ספּארטה, שלא הייתה רגילה לצאת למלחמה הרחק מן העיר, סירבה לתמוֹך בּמוֹרדים, ורק אתוּנה תמכה בּאריסטגוֹרס ושלחה 20 אניוֹת לאיוֹניה. גם אֶרֶטְרִיָה⁹³ שבּאי אֶוְבוֹיָה, שלחה חמש אניוֹת, וזוֹ הייתה כּל העזרה שקיבּלוּ האיוֹנים מארץ מוֹלדתם.

הפּרסים לא החזיקוּ צבא גדוֹל בּאסיה הקטנה וּזמן רב עבר עד שהגיע הצבא משוּשן. בּינתיים הספּיקוּ היונים לשׂרוֹף את סַרְדֵיס, העיר הראשית של לוּד, מקוֹם מוֹשבוֹ של הפּחה הפּרסי. בּאוֹתוֹ זמן הפליג הצי היוני צפוֹנה וכבש את הערים שליד הבוֹספּוֹרוֹס; האיוֹנים רצוּ להבטיח לעצמם את הקשר עם המוֹשבוֹת היוניוֹת בּים השחוֹר. ומצאוּ בּעלי־בּרית למטרה זוֹ: תוֹשבי קריה, לִיקְיָה וקפריסין הצטרפוּ למרדם. אוּלם הניצחוֹנוֹת פּסקוּ כּאשר הגיע הצבא הפּרסי. אחרי המפּלוֹת הראשוֹנוֹת בּרח אריסטגוֹרס לתרקיה ושם נהרג. הפּרסים הלכוּ וקרבוּ למילטוֹס בּים וביבּשה. בּלדה בּקרבת מילטוֹס פּגע הצי היוני בּצי הפּרסי, ז"א הפיניקי, כּי צי משלהם לא היה לפּרסים. בּמחנה האיוֹנים לא הייתה משמעת⁹⁴; כּל אחד עשׂה כּראוּת עיניו. בּאמצע הקרב עזבוּ אנשי לסבוֹס וסמוֹס את אחיהם ודבר זה גרם למפּלה. מילטוֹס בּאה בּמצוֹר ונפלה בּידי האוֹיבים, שהרסוּ אוֹתה עד היסוֹד (494). אמנם אחרי המלחמה הוּקמה העיר על תלה, אך שוּב לא השׂיגה את המעמד הפּוֹליטי והכּלכּלי שאליו הגיעה לפני המרד.

§ 34. מְרָתוֹן. עם הריסת מילטוֹס נגמרה פּרשת המרד. אזרחי אתוּנה ידעוּ כּי מלחמה גדוֹלה נשקפת להם, כּי לא יסלח להם המלך את עזרתם לאחיהם בּאיוֹניה. וּבאמת, שנתיים אחרי הריסת מילטוֹס עלה צבא פּרס בּדרך הים וּבדרך היבּשה על יון, אבל סערה הרסה את האניוֹת והפּרסים הוּכרחוּ לשוּב לארצם. בּשנת 490 יצא הצי הפּרסי שוּב על אתוּנה. בּינתיים חלוּ שינוּיים חשוּבים בּאתוּנה. שתי מפלגוֹת נאבקוּ על השלטוֹן בּעיר. בּראש מפלגה אחת עמד תֶּמִיסְטוֹקְלֶס, אחד המדינאים הגדוֹלים בּיוֹתר בּאתוּנה. תמיסטוֹקלס השתמש בּרוֹשם האיוֹם שעשׂה חוּרבּן מילטוֹס על האתוּנאים (אחד ממשוֹררי יון תיאר את מפּלת מילטוֹס בּטרגדיה והאתוּנאים בּכוּ בּראוֹתם את המחזה), כּדי להכריחם לשקוֹד על העיר. לפי תכניתוֹ צריכה הייתה אתוּנה לבנוֹת צי שיוּכל להילחם בּפּרסים בּים. בּהשפּעתוֹ התחילוּ האתוּנאים לבנוֹת נמל גדוֹל בּפּירַיאוּס על יד אתוּנה. בּניין הנמל והאניוֹת היה עתיד להגן על היישוּב העירוֹני העוֹסק בּמסחר, אבל לא על האיכּרים וּבעלי האחוּזוֹת; בּשעת התנפּלוּת האוֹיב הייתה אטיקה עתידה להינתן למשיסה. תוֹשבי הכּפרים התנגדוּ לתמיסטוֹקלס; הם חשבוּ שקוֹדם כּוֹל יש לדאוֹג לאטיקה, ולא לעיר, ויש להקים צבא רגלים מאוּמן ולא לעסוֹק בּבניין הצי. גם למפלגה זוֹ היה מנהיג בּעל כּשרוֹן: מִילְטִיאַדֶס, אדם עשיר אשר משל בּאחוּזה גדוֹלה בּתרקיה כּמלך המוֹשל בּמדינתוֹ. אחרי המרד האיוֹני הוּכרח מילטיאדס לעזוֹב את תרקיה מפּחד הפּרסים. הוּא בּא לאתוּנה ובהיוֹתוֹ רגיל לעמוֹד בּראש צבא רגלים תמך בּתכנית האיכּרים. תוֹמכי מילטיאדס ניצחוּ בּבּחירוֹת; את בּניין הנמל בּפּיריאוּס הפסיקוּ והחליטוּ לצאת לקראת האוֹיב בּיבּשה בּסמכם על כּוֹח ה“הוֹפּליטים”, אנשי צבא המצוּיידים בּנשק כּבד.

צבא הפּרסים לא היה גדוֹל: המלך לא התכּון לכבוֹש את יון, אלא רק להעניש את אתוּנה. בּמסע השתתף הטירן הִיפּיאַס, בּנוֹ של פּיסיסטרטוֹס: הוּא רצה לחזוֹר לעירוֹ בעזרת הפּרסים. שלטוֹנוֹ של היפּיאס היה עלוּל להביא לידי שינויים גדוֹלים בּחיי אתוּנה וּלבטל את הרפוֹרמה הדמוֹקרטית של קליסתנס: על כּן התאחדוּ כּל האזרחים לשם הגנה על העיר. הפּרסים נחתוּ ראשוֹנה בּאי אובוֹיה ועשׂוּ שפטים בּארטריה: העיר נהרסה ותוֹשביה הוּגלוּ לאסיה. משם הפליגוּ לאטיקה. היפּיאס הראה לפּרסים את המישוֹר של מרתוֹן בּצפוֹנה של אטיקה⁹⁵, מקוֹם נוֹח בּיוֹתר להעלאת הצבא. כּשהגיעה לאתוּנה השמוּעה על פּלישת הפּרסים לאטיקה יצא לקראתם הצבא האתוּנאי בּמספּר של 10,000 איש. בּעלי־בּריתה של אתוּנה נעדרוּ; הספּארטנים הבטיחוּ לבוֹא לעזרה, אבל איחרוּ את המוֹעד, כּי לפי מנהגם אסוּר היה להם לצאת למלחמה בּמחצית הראשוֹנה של החוֹדש. רק פְּלַטֵיאָה עיר קטנה בּבּוֹיאוֹטיה, שלחה אלף איש לעזרת האתוּנאים. האסטרטגים האתוּנאים מסרוּ את הנהגת הקרב בּידי מילטיאדס. בּמישוֹר של מרתוֹן התנגשוּ היונים בפּרסים. יד הפּרסים הייתה על העליוֹנה בּאמצע החזית. אך האתוּנאים ניצחוּ בּשני האגפּים והפּרסים פּנוּ עוֹרף וּברחוּ אל אניוֹתיהם. למעלה מששת אלפים איש מן הפּרסים נפלוּ בשׂדה מרתוֹן. אחרי המפּלה לא יכלוּ הפּרסים להחזיק מעמד בּיון וחזרו לארצם. הניצחוֹן עשׂה רוֹשם כּבּיר על יון כּוּלה: בּפּעם הראשוֹנה ניגפוּ צבאוֹת מלך פּרס לפני צבא יוני.

§ 35. יון לפני מסעוֹ של כּסרכּסס. אחרי קרב מרתוֹן תכנן דרייוש מלחמת נקם בּיון, אבל בּרוּר היה לוֹ כּי עליו לערוֹך את המערכה בּזהירוּת וכי בּכוֹחוֹת מוּעטים לא יצליח לענוֹש את אתוּנה. בּהיוֹתוֹ עסוּק בּפעוּלוֹת אחרוֹת לא הספּיק להכין עצמוֹ למלחמה חדשה, ואחרי מוֹתוֹ (485) עבר התפקיד של נקמה בּיונים לבנוֹ כּסרכּסס (אחשורוֹש). כּסרכּסס אף הוּא היה עסוּק בּתחילת מלכוּתוֹ בּדיכּוּי המרידוֹת בּמצרים וּבבל וּבעניינים אחרים ורק לאחר סיוּמם התחיל להכין עצמוֹ למסע מלחמה על יון. הדבר יצא לפּוֹעל בּשנת 480.

בּין ערי יון הייתה אתוּנה היחידה שהשתמשה בּעשׂר שנוֹת השלוֹם לשם הכנה למלחמה. אחרי מרתוֹן נחשב מילטיאדס לראשוֹן בּין האתוּנאים. הוּא השתמש בּהשפּעתוֹ וּפיתה את בּני עירוֹ לעלוֹת למלחמה על האי פַּרוֹס⁹⁶. האתוּנאים נחלוּ מפּלה וּמילטיאדס עצמוֹ נפצע בּקרב. מיד שינתה אתוּנה את יחסה אליו: העם תבע אוֹתוֹ לדין והמנצח בּמרתוֹן נידוֹן לקנס כּספּי כּבד, נעצר עד לתשלוּם חוֹבוֹ וּמת בּמעצר זמן קצר לאחר מכּן. מפּלתוֹ גרמה לחיזוּק המפלגה הדמוֹקרטית. בּחפצם להחליש את השפּעת הפּקידים הגבוֹהים בּעיר הציעוּ הדמוֹקרטים למנוֹת להבּא את הארכוֹנטים על פּי גוֹרל. על ידי תיקוּן זה הפסידה המשׂרה החשוּבה של הארכוֹנטים את ערכּה הקוֹדם, כּי לא כּל האנשים שנבחרוּ על פּי הגוֹרל היוּ ראוּיים לעמוֹד בּראש העיר. ועדת האסטרטגים הפכה לגוּף בּעל ההשפּעה הגדוֹלה בּיוֹתר בּעיר. לפי החוֹק נבחרוּ עשׂרה אסטרטגים, כּל אחד בּתוֹך “הפילה” שלוֹ. בּידי האסטרטגים התרכּזוּ רוֹב ענייני המדיניוּת הפּנימית והחיצוֹנית והפּיקוּד הצבאי. בּראש המפלגה הדמוֹקרטית עמד בּימים אלה תמיסטוֹקלס, בּראש מתנגדי הדמוֹקרטיה – ארִיסְטֵידֶס, לאחר שניצחוּ הדמוֹקרטים נגזרה על אריסטידס גלוּת ותמיסטוֹקלס עמד בּראש השלטוֹן. הוּא חידש את הצעתוֹ הקוֹדמת – להקים נמל בּפּיריאוּס ולבנוֹת צי גדוֹל, והפּעם עלה בּידוֹ להוֹציא את תכניתוֹ לפּוֹעל. שנה לפני מלחמת כּסרכּסס היה לאתוּנה צי גדוֹל, כּ־180 אניוֹת. בּכוֹח הצי הזה תפסה אתוּנה מקוֹם חשוּב בּין הערים המסחריוֹת בּיון.

§ 36. מסעוֹ של כּסרכּסס (480). כּסרכּסס עלה על יון אחרי הכנה מרוּבּה בּמשך שנים אחדוֹת. הוּא אסף צבא גדוֹל ואניוֹת וציוה לחפּוֹר תעלה דרך אַתּוֹס, שלא יהא הצי מוּכרח לעבוֹר בּמקוֹם מסוּכּן בּים. ההנהגה הראשית הייתה בּידי שׂר־צבא מנוּסה מרדוֹניוֹס; המלך עצמוֹ השתתף בּמסע. הצבא היה מוּרכּב מעמי אסיה השוֹנים. הרוֹדוֹטוֹס מספּר על מיליוֹנים חיילים שבּאוּ עם המלך⁹⁷, מספּרים אלה מוּגזמים מאוֹד; ההיסטוֹריוֹנים בּימינוּ אוֹמדים את הצבא הפּרסי בּדי מאה אוֹ מאתיים אלף איש. גם זה היה כּוֹח עצוּם לעוּמת צבא יון הקטנה. הצבא הלך ליון בדרך היבּשה; בּאוֹתוֹ זמן התקרב הצי הפּרסי לחוֹפי יון: לפי תכנית המלחמה עתידים היוּ הפּרסים לתקוֹף את יון בּבת אחת בּיבּשה וּמן הים.

כּוֹחוֹ הגדוֹל של כּסרכּסס הטיל אימה על יון ועם זה מנעה תשוּקתה של כּל עיר לעמוֹד בּרשוּת עצמה את האיחוּד הלאוּמי אף בּשעה, שעתיד האוּמה כּוּלה היה בּסכּנה. כּל עיר וכל שבט בּפני עצמוֹ החליטוּ על עמדתם בּמלחמה, ועמדה זוֹ לעתים לא הייתה תלוּיה, אלא בּסיבוֹת מקריוֹת. אַרגוֹס, למשל, לא השתתפה בּמלחמה מפּני שלא רצתה להילחם שכם אחד עם אוֹיבתה ספּארטה, והעם הקטן של הפוֹקים החליט להילחם בפּרסים מפּני ששכניהם ושׂוֹנאיהם התסלים תמכוּ בּפּרסים. רב היה מספּר היונים שתמכוּ בּפּרס אוֹ על כּל פּנים נשארוּ ניטרליים. כּל תוֹשבי הצפוֹן, בּיניהם המוֹקדוֹנים והתסלים⁹⁸, נכנעוּ מלכתחילה לפני הפּרסים; בּיון התיכוֹנה עמדה בּוֹיאוֹטיה כּוּלה, חוּץ משתי ערים, על צד פּרס; האוֹרקוּלוּם המפּוּרסם בּדלפוי תמך בּכּסרכּסס והפּיל אימה וּפחד על היונים בּנבוּאוֹתיו הרעוֹת. בּפּרס נלחמוּ רק הערים שלא יכלוּ להימנע מן המלחמה, כּמוֹ אתוּנה, אוֹ שראוּ מראש ששלטוֹן הפּרסים בּיון ישׂים קץ להשפּעתן בּארץ, כּמוֹ ספּארטה. אחרי ספּארטה ואתוּנה נגררוּ השבטים והערים שהיוּ תלוּיים בּהן: כּך הצטרפוּ למלחמה כּל חברי הבּרית הפּלוֹפּוֹנסית (§ 32). בּסך־הכּוֹל השתתפוּ 31 ערים וּשבטים בּהגנה על המוֹלדת. בּאי־כוֹחם התאספוּ על האיסתמוֹס⁹⁹ שם הכריזוּ על בּיטוּל הסכסוּכים בּין המשתתפים בּמלחמה והחליטוּ להחרים את רכוּשם של היונים אשר סירבוּ לתמוֹך בּאחיהם. על הגנת צפוֹן הארץ ויתרוּ, כּי קשה היה הדבר, והחליטוּ לרכּז את הצבא בּמעבר מיון הצפוֹנית ליון התיכוֹנה, על יד תרמוֹפּילי¹⁰⁰. בּאוֹתוֹ זמן חיכּה הצי היוני לאוֹיב על יד אַרְטֶמִיסְיוֹן בּקרבת תרמוֹפּילי. ההנהגה הראשית בּמלחמה נמסרה לספּארטה.

הפּגישה הראשוֹנה בּין האוֹיבים הביאה אמנם ניצחוֹן לפּרסים. אבל גילתה למנצחים את רוּח הגבוּרה שבּה נלחמים היונים. על יד המעבר בּתרמוֹפילי עמד המלך הספּארטני לֶאוֹנִידַס בּראש צבא של 4000 איש מהפּלוֹפּוֹנסוֹס, בּיניהם 300 ספּארטנים; גם צבא קטן מיון התיכוֹנה הצטרף אליו. כּסרכּסס ניסה בּראשוֹנה לעבוֹר את תרמוֹפּילי בּכוֹח, אך היונים הדפוּ אוֹתוֹ. אז פּנה כּסרכּסס ועקף את תרמוֹפּילי דרך ההרים; בּוֹגד יוני שימש לוֹ מוֹרה־דרך. כּשראה לאוֹנידס את הפּרסים מעבר זה של ההרים שלח את כּל בּעלי־בּריתו לביתם והוּא נשאר עם 300 הספּארטנים בּלבד להילחם בּפּרסים. אפשר שגם הגדוּד הקטן הזה היה יכוֹל למלט נפשוֹ, אוּלם הספּארטנים חשבוּ לחרפּה לעזוֹב את שׂדה־ המערכה בּלי קרב. כּוּלם מתוּ מוֹת גיבוֹרים ולאוֹנידס בּראשם. מוֹתוֹ של לאוֹנידס נשאר בּזיכרוֹן היונים כּמוֹפת לגבוּרה פּאטריוֹטית. בּאוֹתוֹ זמן מוּכרח היה גם הצי היוני להיסוֹג מפּני הצי הפּרסי על יד ארטמיסיוֹן, וכך נפתחה לפני הפּרסים הדרך ליון התיכוֹנה וּלאטיקה.

אחרי הקרב בּתרמוֹפּילי בּרוּר היה שאין אפשרוּת להגן על אטיקה ואתוּנה. הפּלוֹפּוֹנסיים עזבוּ את יון התיכוֹנה והתחילוּ לבצר את האיסתמוֹס, כּדי למנוֹע את חדירת הפּרסים לפּלוֹפּוֹנסוֹס. על פּי הצעתוֹ של תמיסטוֹקלס העבירוּ האתוּנאים את נשיהם וטפּם למקמוֹת בּטוּחים מסכּנה, והם עצמם ירדוּ בּאניוֹת. רק גדוּד קטן של מתנדבים נשאר בּאתוּנה להגן על מבצר אקרוֹפּוֹליס. כּסרכּסס נכנס לאטיקה, הבעיר את השׂדוֹת וכבש את אתוּנה; גדוּד המתנדבים הוּשמד והעיר שוּלחה בּאש: כּסרכּסס שלח אש בּהיכלי אתוּנה כּדי לנקוֹם בּיונים את שׂרפת סרדיס בּאסיה הקטנה. הצי היוני חנה על יד אתוּנה בּמפרץ סַלַמִיס¹⁰¹. מפקדי הצי היוּ שוֹקלים אם כּדאי להמתין לצי הפּרסי בּמקוֹם אוֹ לעבוֹר דרוֹמה וּלהגן על חוֹפי הפּלוֹפּוֹנסוֹס. אנשי הפּלוֹפּוֹנסוֹס אמרוּ לעזוֹב את סלמיס; אוּלם תמיסטוֹקלס, שהיה אז האסטרטג האתוּנאי ועמד בּראש הצבא, חשב אחרת. סלמיס היה מקוֹם נוֹח מאוֹד למלחמה בּפּרסים; בּתוֹך המפרץ הצר יקשה על הפּרסים להפעיל את כּוֹחוֹתיהם הגדוֹלים. בעוֹד שהצי היוני יוּכל להילחם על נקלה בּתוֹך המיצר. לדעתוֹ, כּל מי שבּיקש להגן על הפּלוֹפּוֹנסוֹס צריך היה לעשׂוֹת זאת בּסלמיס. תמיסטוֹקלס השתמש בּאמצעים שוֹנים כּדי להשפּיע על בּעלי־בּריתוֹ, ואף מספּרים, כּי הוּא הגניב בּסתר לפּרסים את הידיעה כּי היונים עוֹמדים לברוֹח, ואם הפּרסים רוֹצים לתפסם – ויתקיפוּם מיד. סוֹף סוֹף קיבּלוּ היונים את תכניתוֹ של תמיסטוֹקלס. ואמנם נבוּאתוֹ נתקיימה. אניוֹת הפּרסים נכנסוּ לתוֹך המפרץ הצר, עלוּ אחת על חברתה, דחפוּ ונדחפוּ, והיונים התנפלוּ עליהן והשמידוּ אוֹתן. כּסרכּסס, שישב על כיסא המלך על שׂפת הים והסתכּל בקרב, ראה כּי תקותוֹ לנצח את יון עוֹלה בּתוֹהוּ. ואכן היה סוֹפוֹ של הקרב מפּלה קשה לפּרסים וּביוֹם סלמיס הוכרע גוֹרל המלחמה (480) – כּסרכּסס עזב את יון וחזר לפּרס. בּיון נשאר מרדוֹניוֹס בּראש חלק מן הצבא; החלק השני חזר לארצוֹ יחד עם המלך.

מרדוֹניוֹס עזב את אטיקה וחנה בּיון התיכוֹנה. מצבוֹ היה קשה; בּעזרת הצבא שנשאר ברשוּתוֹ לא העז לצאת למערכה נגד היונים. הוּא החליט להיכּנס בּמשׂא וּמתן עם אתוּנה. ולשם זה שיגר שליחים לאתוּנה כשבּפיהם הצעה לכרוֹת בּרית עם מלך פּרס. מטרת הצעה זוֹ הייתה לפלג את היונים, וּבעיקר להפריד בּין אתוּנה וּספּארטה. אתוּנה סירבה לקבּל את הצעוֹת הפּרסים, אבל ניצלה משׂא וּמתן זה כּדי להשפּיע על הפּלוֹפּוֹנסים, אשר חדלוּ לדאוֹג לבעלי־בּריתם בּצפוֹן ועסקוּ רק בּבניין החוֹמה על האיסתמוֹס. בּאתוּנה גדלה ההתמרמרוּת כלפּי הספּארטנים; כּאשר הגיע מרדוֹניוֹס שוּב לאטיקה וּבני אתוּנה הוּכרחוּ בּשנייה לרדת בּאניוֹת, דרשוּ האתוּנאים מספּארטה את עזרתה והדגישוּ בּתוֹקף כּי יקבּלוּ את הצעוֹתיו של מרדוֹניוֹס אם ספּארטה תסרב לשלוֹח את צבאה לעזרתם. איוּם זה השפּיע על ספּארטה. שנה אחרי הקרב בּסלמיס עמד הצבא המשוּתף של היונים כּנגד צבאו של מרדוֹניוֹס על יד העיר פְּלַטַיאָה בּבּוֹיאוֹטיה¹⁰². מספּר החיילים משני הצדדים היה הפּעם שוה בּערך: כּ־50000 איש מכּל צד. בּראש הצבא היוני עמד המצביא הספּארטני פַּאוּסַנִיאַס, יד היונים הייתה על העליוֹנה; מרדוֹניוֹס עצמוֹ נפל בּקרב והפּרסים נמלטוּ על נפשם. אחרי המפּלה הזאת לא יכלוּ הפּרסים עוֹד להחזיק מעמד בּיון וּשׂרידי הצבא הפּרסי חזרוּ לאסיה¹⁰³.

אחרי גמר המלחמה נזכרוּ היונים בהחלטתם להחרים את רכוּשם של היונים שעמדוּ לצד האוֹיב. אוּלם הבינוּ כּי אי־אפשר לעשׂות שפטים בּכוּלם, אבל ידעוּ כּי מן הראוּי היה להטיל עוֹנש לפחוֹת על עיר אחת, אשר ישמש אזהרה לאחרוֹת. העיר שנבחרה להיוֹת “שׂעיר לעזאזל” הייתה תבּי, העיר הראשית בּבּוֹיאוֹטיה. היונים כּבשוּ אוֹתה אחרי שׂימם עליה מצוֹר בּמשך עשׂרים יוֹם. רכוּשה הוּחרם ונמסר להיכל מקדשוֹ של אפּוֹלוֹן בּדלפוֹי.

ניצחוֹן היונים בּמלחמוֹת פּרס היה בּעל ערך רב בּהיסטוֹריה העתיקה. היונים עצרוּ את התפּשטוּתה של המדינה המזרחית הגדוֹלה בּמערב וקיימוּ את עצמאוּתם. התרבּוּת היונית עתידה הייתה להתפּתח מתוֹכה וּכדרכּה ללא לחץ מצד כּוֹחוֹת זרים. בּייחוּד שימשוּ מלחמוֹת פּרס דחיפה חזקה להתפּתחוּתה המדינית והתרבּוּתית של אתוּנה.

מקוֹרוֹת

17. הקרב בלדה

הקרב בלדה בתיאוּרוֹ של הוֹרוֹדוֹטוֹס יכוֹל לשמש דוּגמה לחוֹסר המשמעת והאירגוּן במחנה האיוֹנים בּמלחמתם בפרסים. מצב דוֹמה לזה שרר גם בּיון בּזמן מסעוֹ של כּסרכּסס.

היונים ציפוּ שצבא גדוֹל של הפּרסים יעלה על מילטוֹס ביבּשה וּבים, כּי שרי צבאוֹת הפּרסים התאחדוּ למחנה אחד ועלוּ עליה, וּבשאר הערים לא השגיחוּ בהם והניחוּ מהן ידם. החשוּבים שבּחילוֹת הים היוּ הפיניקיים ואליהם נלווּ בּני קפריסין, שזה לא כּבר נשתעבּדו לפּרס, והקיליקים והמצרים. כל אלה עלו על מילטוֹס ועל שאר ערי איוֹניה.

וכשהגיעה השמוּעה הזאת אל האיוֹנים שלחוּ את יועציהם לפַּנְאִיוֹנְיוֹן¹⁰⁴ לטכּס עצה. וּכשבּאוּ למקוֹם הזה והתייעצוּ ביניהם בּאוּ לכלל דעה, שלא לאסוֹף חיל־רגלים נגד הפּרסים ולהניח למילטיים עצמם שיגנוּ על חוֹמת עירם, כּי אם לגייס את כּל האנשים לצי, לבל תישאר אף אניה אחת ריקה, וּלמהר ולהתכּנס אחר כך בּלדה להילחם בּים בּעד מילטוֹס. ולדה הוּא אי קטן השוֹכן על־יד מילטוֹס.

אחרי הדברים האלה, כשגוּיסו האנשים לאניוֹת בּאוּ האיוֹנים ללדה ועמהם גם איאוֹלים מתוֹשבי לסבּוֹס… ומספר כל הטְרִיֶרוֹת¹⁰⁵ הבּאוֹת אתם היה 353. אלוּ היוּ לאיוֹנים, וּל"בּרבּרים" היו 600 אניות… וכיון שנתכּנסוּ האיוֹנים ללדה קראוּ לאספת עם. רבּים וכן שוֹנים נאמוּ לפניהם וּביניהם דיוֹניסיוֹס הפוֹקיאי¹⁰⁶ לאמוֹר: “אנשים איוֹנים! בשׂערה תלוּי גוֹרלנו, אם להיוֹת בּני חוֹרין אוֹ עבדים, ולא עבדים סתם, אלא עבדים שמרדוּ בּאדוֹניהם. ועתה, אם מוּכנים אתם לסבּוֹל עמל ותלאה, אמנם תכבּד עבוֹדתכם לשעה, אך יהיה לאל ידכם להכּוֹת את אוֹיביכם וּלהשתחרר לעוֹלם. אבל אם ברפיוֹן ידיים וּבלי סדר תפעלוּ אין לי תקוה שלא תתנוּ את הדין למלך על מרדכם. שמעוּ אפוֹא בּקוֹלי ומסרוּ את עצמכם לרשוּתי. ואני מבטיחכם, כּי, בּרצוֹת האלים דרכּנוּ, לא יתנפּלוּ עליכם האוֹיבים כּלל, ואם יתנפּלוּ – תהא ידם על התחתוֹנה”. כּששמעוּ האיוֹנים את הדברים האלה מסרוּ את עצמם לדיוֹניסיוֹס והוּא היה מוֹציא בּכל יוֹם את האניוֹת שוּרוֹת שוּרוֹת ומצוה על האיוֹנים להבקיע להם דרך בּין אנייה לאנייה, כּדי שיתרגלוּ לעבוֹד בּמשוֹטים, וגם זיין את יוֹרדי האניוֹת. וּשאר היוֹם היה מחזיק את האניוֹת בּעגנים וכך היה מעביד את האיוֹנים בּעבוֹדה קשה בּמשך כל היוֹם. שבעה ימים נשמעו לוֹ ועשוּ כמצוּוה עליהם, אך בּיוֹם השמיני פּקעה סבלנוּתם של האיוֹנים, שלא היו מלוּמדי־עמל קשה כּזה ושכּוֹחם תש מהעבוֹדה המפרכת ומחוֹם השמש, ויאמרוּ איש אל רעהוּ: “למי מהאלים חטאנוּ כּי בּאה עלינו הצרה הזאת? נשתטינוּ, ויצאנוּ מדעתנוּ להתמסר לאיש פוֹקיאי, מתפּאר, אשר לא סיפק אלא שלוֹש אניות וּמשנתכּנסנוּ תחת ידיו הוּא מתעמר בּנוּ עד כּי כּשל כוֹחנוּ ורבּים מאתנוּ כבר נפלוּ למשכּב ורבּים צפוּיים לגוֹרל זה עצמו. טוֹב לנוּ לשאת כּל מה שיבוֹא, משׂאתנוּ רעוֹת כאלוּ, ונוֹח לנוּ לכוֹף צואר לעבדוּת העתידה לנוּ מלעבדוּת שכּבר בּאה עלינו. הבה, אל נשמע לוֹ להבא”. כך אמרוּ. ושוּב לא רצה איש אחר־כּך לשמוֹע בּקוֹלוֹ והקימוּ להם אוֹהלים בּאי כּצבא־היבּשה ונחוּ בּצילם ואפילוּ סירבוּ לצאת לאניוֹת להתאמן.

וּכששמעוּ שרי צבאוֹת הסַמיים מהאיוֹנים על הנעשה אצלם, נתפּתוּ לדברי אַיאַקֶס¹⁰⁷ לעזוֹב את בּרית האיוֹנים, גם מפּני שראוּ את חוֹסר הסדרים שבּמחנם, וגם מפּני שנתבּרר להם שמן הנמנע הוּא שיתגבּרוּ על חיל־המלך; כי ידעוּ יפה, שאם גם יוּכלוּ לצי העוֹמד כּעת לפניהם, עדיין נשאר לאוֹיב, צי אחר גדוֹל פּי חמישה בּמספּרוֹ. ונאחזוּ באמתלה זוֹ, כּאשר אך ראוּ שהאיוֹנים מסרבים להוֹשיע לנפשם. וחשבוּ להם לריוח גדוֹל להציל את מקדשיהם ורכוּשם. ואיאקס זה אשר קיבּלוּ את דבריו, טירן של סמוֹס היה, שהוֹרידוֹ אריסטגוֹרס המילטי מגדוּלתוֹ¹⁰⁸, כשם שהוֹריד את כל הטירנים של איוֹניה.

כשהוֹפיעוּ הפיניקיים בּאניוֹתיהם, הוֹציאוּ גם האיוֹנים כנגדם את אניוֹתיהם שוּרוֹת שוּרוֹת. וכיון שנתקרבוּ ערכוּ קרב אלוּ בּאלוּ. וכאן אין לי לוֹמר בּבירור, מי מהאיוֹנים היוּ מוּגי לב בּקרב־אניוֹת זה ומי בּני־חיל, כּי הם תוֹלים את הקוֹלר איש בצואר רעהוּ. אוֹמרים שהסמיים, כפי שהוּתנה בּינם ובין איאקס, פּרשׂוּ את המפרשׂים והפליגוּ מהמערכה אל סמוֹס, חוּץ מאחת־עשרה אניוֹת, שקברניטיהן המרוּ את פּי שרי־הצבא ונשארוּ והשתתפוּ במלחמה. וחבר הסמיים הקים להם על שוּם כּך עמוּד ועליו רשוּמים שמוֹתיהם ושמוֹת אבוֹתיהם, כּאשר ייעשה לאנשים גיבּוֹרי חיל. והעמוּד הזה הוּקם בּשוּק.

כּשראוּ הלסבּיים, שהמחזיקים על ידם בּרחוּ, מה שראוּם עוֹשים, מיהרוּ, לעשׂוֹת כּמוֹתם. וּכדבר הזה עשוּ רוֹב היונים. ודיוֹניסיוֹס הפוֹקיאי, שהכּיר שהאיוֹנים מוּכּים בּקרב, עמד ותפס שלוֹש אניוֹת מאניוֹת האוֹיב ופרש בּים. ולא חזר שוּב לפוֹקיאה, כי הבין יפה שגם היא תבוֹא בּעוֹל מלך פּרס יחד עם כל שאר איוֹניה, אלא הפליג ישר, כּמות שהוא, לפיניקיה. שם הטביע מספר ספינוֹת־משׂא, שלל שלל רב ופרש לסיציליה. וּמשם היה יוֹצא ומלסטם את הבּריוֹת, אך לא יונים, אלא קַרְתַגִים וְאֶטְרוּסְקים.

הרוֹדוֹטוֹס ו', ו' ואילך.

18. מספּר החיילים בּצבאוֹ של כּסרכּסס

אין בּידי לקבּוֹע בּדיוּק את מספּר החיילים, שסיפּק כל עם ועם לחוּד, לצבאוֹ של כּסרכּסס¹⁰⁹, כּי לא נמסר הדבר מאיש. אך מספּר כל צבא הרגלים נמצא מאה ושבעים רבבה¹¹⁰. וכּך נמנוּ: הכניסוּ למגרש אחד עשרת אלפים איש ואחרי שנצטוֹפפוּ בּמידת האפשרוּת עיגלוּ מסביבם עיגוּל. אחר־כּך שילחוּ את עשרת האלפים והקיפוּ את העיגוּל גדר בּגוֹבה טבּוּרוֹ של אדם. ולאחר שעשוּ את הגדר הכניסוּ אחרים לתוֹך המקוֹם, עד שנמנוּ כּוּלם בדרך זוֹ. וּמשנמנוּ נתחלקוּ לעממיהם¹¹¹.

הרוֹדוֹטוֹס ז', ס'

19. תפקידה של אתוּנה בּמלחמת פּרס

מסעוֹ של המלך היה למראית עין רק על אתוּנה, וּלמעשה התפּשט על כל יון. דבר זה ידוּע היה ליונים זה כּבר, אלא שלא כּוּלם ראוּ את הדבר בּלב אחד. מהם נתנוּ למלך עפר וּמים¹¹² ולבּם היה סמוּך וּבטוּח כּי לא יאוּנה להם כל רע מה"בּארבּארים". והנמנעים מלהיכּנע היוּ שרוּיים בּפחד גדוֹל, גם מפּני שלא היוּ ביון די אניוֹת מלחמה לקדם את פּני האוֹיב וגם מפּני שרוּבּם סירבוּ להילחם ונטוּ בּרצוֹן אחרי הפּרסים. וכאן אני אנוּס להביע דעה, שרוּח רוֹב האנשים לא תהא נוֹחה הימנה, וּבכל זאת לא אמנע, מאחר שבעיני היא נראית נכוֹנה. לוּ היוּ האתוּנאים עוֹזבים מפּחד הסכנה הממשמשת וּבאה את ארצם, אוֹ לוּ גם לא היוּ בּוֹרחים והיוּ נשארים ונכנעים לכּסרכּסס, לא היה איש מנסה לעמוֹד בּפני המלך בּים. ולוּלא קם איש כנגדוֹ בּים, הנה הדבר שהיה מתרחש בּיבּשה: לוּ גם היה האיסתמוֹס מוּקף סוֹללוֹת כהנה וכהנה¹¹³, היוּ בּעלי־בריתם של הלקדימוֹנים בּוֹגדים בהם, לא מרצוֹן אלא מאוֹנס, כי צי ה"בּארבּארים" היה כּוֹבשם עיר אחרי עיר והלקדימוֹנים היוּ נשארים מבוּדדים. ולוּ היוּ נוֹשאים נפשם לגדוֹלוֹת גם בּבדידוּתם, היוּ מתים מוֹת גיבּוֹרים. אוֹ שכּך היה עוֹלה להם אוֹ שהיוּ מקדימים ומשלימים עם כּרסכּסס, בּראוֹתם שכּל היונים נוֹטים אחרי הפּרסים. בּין כּך ובין כּך היתה יון משתעבּדת לפּרסים. כי אין אני יכוֹל להבין מה תוֹעלת יש בחוֹמוֹת הנמשכוֹת והוֹלכוֹת דרך האיסתמוֹס, בשעה שהמלך מוֹשל בּים. וכעת, אם יאמר אדם שהאתוּנאים הוֹשיעוּ את יון, לא יחטיא את האמת, כי כּל פנייה שהיוּ פּוֹנים האתוּנאים עתידה היתה להכריע. וכשהעדיפוּ את חירוּתה של יון, עוֹדדוּ את כל הנוֹתר מהעם היוני אשר לא נטה אחרי הפּרסים; הם הם שהבריחוּ את המלך בעזרת האלים, וגם הנבוּאוֹת האיוּמוֹת והמפחידוֹת שהגיעוּ מדלפוֹי¹¹⁴ לא פּיתוּם לעזוֹב את יון; ונשארוּ, ועמד בּהם הכוֹח לקבּל את פּני האוֹיב בארץ הזאת.

הרוֹדוֹטוֹס, ז', קל"ח־קל"ט.

נוֹשאים וּשאלוֹת

1. מדוּע אנוּ רוֹאים בּהרוֹדוֹטוֹס את אבי ההיסטוֹריה?

2. מה היה התפקיד שמילאוּ הטירנים בּמערכת היחסים בּין יון וּפּרס?

3. מה היוּ הגוֹרמים לכישלוֹן המרד האיוֹני? (היעזר בּמקוֹר 17).

4. הסבּר את הגוֹרמים למלחמוֹת הפּרסיוֹת.

5. אילוּ אינטרסים מעמדיים משקף הויכּוּח האסטרטגי בּין מילטיאדס ותמיסתוֹקלס?

6. תאר בּעזרת מפּה את מהלכן של המלחמוֹת הפּרסיוֹת.

7. כּיצד מעריך הרוֹדוֹטוֹס¹¹⁵, מקוֹר 19, את התפקיד שמילאוּ אתוּנה וּספּארטה בּמלחמוֹת הפּרסיוֹת? הבּע דעתך על הערכה זוֹ.

8. האם מוּצדק לדעתך לייחס חשיבוּת כּה רבּה לניצחוֹן היוני על פּרס?

ספרים לעיוּן נוֹסף

1. ג'.ב. ברי, דברי ימי יון – הוֹצאת פרידמן. פּרקים: שישי וּשביעי.

2. האנציקלוֹפּדיה העברית. ערך הרוֹדוֹטוֹס.

3. ה.ג. וולס, דברי ימי עוֹלם – הוֹצאת מצפּה כּרך שני, פּרק עשׂרים.

4. ה.א.ל. פישר, דברי ימי אירוֹפּה – הוצאת מסדה. ספר ראשוֹן, פּרק ג'.

5. מ. רוֹסטוֹבצב, דברי ימי יון – הוֹצאת צ’צ’יק. פּרק ו'.

פּרק ה׳: אתוּנה במאה החמישית

§ 37. ייסוּד הבּרית האַטית־דֶלית. מפּלת הפּרסים בּיון ערערה את שלטוֹנם גם בּאסיה הקטנה. על יד מיקלה בּקרבת מילטוֹס השמידוּ היונים את שׂרידי הצי הפּרסי. בּעקבוֹת הניצחוֹן פּרץ מרד כּללי של היונים בּאסיה הקטנה. הערים היוניוֹת גירשוּ את הפּרסים וּפנוּ לספּארטה ואתוּנה בבקשה לקבּלם לבּרית היונים שנלחמוּ בּפּרס. יחסן של שתי הערים לבקשה זוֹ לא היה שוה. ספּארטה הציעה להחרים בּיון את אדמת הערים שלא השתתפוּ בּמלחמה ולחלקה בּין יוני אסיה. הצעה זוֹ אשר הייתה מחייבת את היונים בּאסיה לעזוֹב את מקוֹמוֹתיהם הקבוּעים ולעבוֹר ליון, נבעה מתוֹך אי־רצוֹנה של ספּארטה לשׂאת בּאחריוּת ההגנה על היונים בּאסיה הקטנה, כּי לא הייתה רגילה למלחמוֹת־ים. לעוּמת זאת אתוּנה, שציה נחל את הניצחוֹן הגדוֹל על יד סלמיס, לא נרתעה מתפקיד זה ולכן המליצה על קבּלת יוני אסיה כּחברים לברית. עד מהרה נוֹכחוּ היונים שספּארטה אינה ראוּיה לעמוֹד בּראש הבּרית. העוצר פאוּסניאס, ראש הצבא הספּארטני, הגאה בניצחוֹנוֹ הגדוֹל על יד פּלטיאה היה מתלבּש כּפרסי, קרא לעצמוֹ “מוֹשל יון” וניהל משׂא ומתן עם הפּרסים על דעת עצמוֹ כּשיחסוֹ לבעלי־בּריתוֹ היה יחס עריץ. לעוּמתוֹ נהגוּ מנהיגי האתוּנאים, אַרִיסְטִידֶס וקִימוֹן, בּכבוֹד וּבידידוּת בּבעלי־בּריתם החדשים. לכן פּנוּ יוני אסיה הקטנה בּבקשה לאתוּנה לקחת עליה את ההנהגה, ואתונה הסכימה לבקשתם. ספּארטה לא רצתה להילחם בּבעלת־בּריתה והסתלקה מרצוֹנה הטוֹב מן ההנהגה הראשית. כּך נתפּלגה בּרית היונים לשתיים; רבים מתוֹשבי יון היוּ חברי הברית הפּלוֹפּוֹנסית, אשר ספּארטה עמדה בראשה כּמקוֹדם, ואתוּנה יסדה בּרית אחרת שהקיפה את תוֹשבי האיים ואסיה הקטנה. במשך זמן קצר נצטרפוּ לברית זוֹ כּל היונים תוֹשבי אסיה הקטנה מן הלספּוֹנטוֹס ועד קריה, וכמוֹ־כן תוֹשבי האיים וחוֹפי תרקיה בּצפון¹¹⁶. מטרת ההתאחדוּת הייתה הגנה משוּתפת של היונים מפני הפּרסים. הבּרית עמדה על יסוֹדוֹת צבאיים. על כּל חבר היה למסוֹר מספּר ידוּע של אניוֹת לצי המשותף; אם לא היוּ אניוֹת לעיר אוֹ שלא נוֹח היה לה למסוֹר את אניוֹתיה, הייתה הרשוּת בּידה להכניס תחת זה שנה שנה סכוּם כּסף בּתוֹרת מס לקוּפּת הבּרית. מרכּז הבּרית וקוּפּתה היוּ בּאי דלוֹס¹¹⁷, ועשׂרה גזבּרים היוּ ממוּנים עליה. מעמדה של אתוּנה בּתוֹך הבּרית היה רב משקל. היא עמדה בּראש הצי המשוּתף, אספה את הכּספים והשגיחה על הקוּפּה בּדלוֹס. כּל עשׂרת הגזבּרים היוּ בּני אתוּנה. שיעוּר המסים של כּל עיר ועיר נקבּע על ידי האסטרטג האתוּנאי אריסטידס, אשר נחשב לאדם שאינוֹ רוֹדף בּצע; והיונים האמינוּ שהוּא יקבּע את שיעוּר המסים בּצדק וּביוֹשר. ואריסטידס אמנם מילא את שליחוּתוֹ בּאמוּנה, ושוּם עיר לא בּאה לערער על החלטתוֹ. הסכוּם הכּללי של המסים שנקבּע על ידי אריסטידס עלה ל־460 כּיכּר כּסף.

§ 38. קימוֹן ותמיסטוֹקלס. הבּרית שנוֹסדה על ידי אתוּנה עברה מיד למלחמה בּפרסים. בּראש הצי עמד האסטרטג האתוּנאי קימוֹן, בּנוֹ של מילטיאדס שניצח בּמרתוֹן. קימוֹן היה איש עשיר, בּעל אחוּזוֹת וּבתים בּאטיקה והיה מחלק כּסף בּין העניים בּיד רחבה; הוּא היה נוֹח לבּריוֹת וּביתוֹ היה פּתוּח לכּוֹל; הוּא גם היה בּא־כוֹח האריסטוֹקרטיה האתוּנאית, שמתחילה התנגדה לבניין הצי ולשלטוֹנה של אתוּנה על הים, אך לאחר הניצחוֹן הלכה בּרצוֹן בּדרך הכּיבּוּשים. קימוֹן רצה לדחוֹק את רגלי הפּרסים לגמרי מן הים האגיי. בּזמן קצר הכניס תחת שלטוֹנה של אתוּנה את כּל החוף הדרוֹמי של תרקיה והגיע גם לקריה וליקיה¹¹⁸; בּכל מקוֹם שחרר את הערים היוניוֹת משלטוֹן הפּרסים והכניסן לתוֹך הבּרית האטית־דלית. לכאוֹרה, הייתה פּוֹליטיקה זוֹ נאה יוֹתר לתמיסטוֹקלס, שהיה הראשוֹן שהוֹרה לאתוּנה את הדרך לשלטוֹן בּים ולא לקימוֹן, אשר אביו עמד בּראש מפלגת האיכּרים בּאטיקה. אוּלם תמיסטוֹקלס, איש בּעל תכניוֹת נוֹעזוֹת, נשׂא את עיניו תמיד אל העתיד הרחוֹק ולא נתן דעתוֹ לשאלוֹת שעמדוּ על הפּרק. הוּא הבין שפּרס שוּב אינה מסוּכּנת לאתוּנה ושסכּנה גדוֹלה צפוּיה בּעתיד לעיר מוֹלדתוֹ מצד ספּארטה. תמיסטוֹקלס דאג בּראש וּבראשוֹנה לעתידה של אתוּנה. לכן, התחיל מיד לאחר המלחמה לבנוֹת חוֹמוֹת חדשוֹת מסביב לעיר. ספּארטה התנגדה לדבר: לדעתה, לא היה צוֹרך בּמבצר החדש ולא עוֹד אלא שהיה עלוּל לגרוֹם קשיים אם הפּרסים יבוֹאוּ שוּב לארץ. תמיסטוֹקלס הלך לספּארטה לנהל משׂא וּמתן בּעניין החוֹמוֹת וּבכונה האריך בּדברים; בּינתיים הזדרזוּ האתוּנאים וּבנוּ את החוֹמוֹת. כּאשר קיבּל תמיסטוֹקלס את הידיעה שהחוֹמוֹת עוֹמדוֹת על תלן, הוֹדיע לספּארטה שאתוּנה שוּב אינה זקוּקה לעצוֹתיה של ספּארטה. הספּארטנים מוּכרחים היוּ לכאוֹרה להשלים עם העוּבדה, אך בּלבּם שמרוּ איבה לתמיסטוֹקלס וּלאתוּנה. מצב זה הקים אוֹיבים רבּים לתמיסטוֹקלס בּאתוּנה עצמה: עדיין לא חלפה ההתלהבוּת הפּטריאוֹטית מימי מלחמת הפּרסים והנה הטיל תמיסטוֹקלס איבה בּין שתי הערים החשוּבוֹת בּיוֹתר, שנלחמוּ שכם אחד בּאוֹיב הלאוּמי. קימוֹן, שהעריץ מאוֹד את ספּארטה, אמר: “מרכּבתה של יון רתוּמה לשני סוּסים”. ועוֹד אמר: “לא טוֹב, אם יון תהיה צוֹלעת על רגל אחת”. אוּלם מהלך העניינים בּמאה החמישית הוֹכיח שתמיסטוֹקלס חזה מראש את ההתפּתחוּת ההיסטוֹרית: השלוֹם בּין אתוּנה וּספּארטה הוּפרע בּמהרה, וּבמשך מאה שנה בּערך הייתה האיבה בין ספּארטה ואתוּנה למניע ראשי בּהיסטוֹריה היונית.

בּמאבק בּין קימוֹן ותמיסטוֹקלס על עיצוּב הפּוֹליטיקה החיצוֹנית של אתוּנה, נתקבּלוּ על ידי העם היוני דעוֹתיו של קימוֹן, ותמיסטוֹקלס גוֹרש מן העיר על ידי האוֹסטרקיסמוֹס. כּך קרה שהאיש שהיה הראשון לראיית הנוֹלד שילם מחיר יקר בּעווֹן פּיקחוּתוֹ המדינית. תמיסטוֹקלס הלך לאַרגוֹס ושם ניסה להתקשר עם גוֹרמים שוֹנים העוֹינים לספּארטה. הזמן היה נוֹח לתוֹכנית כּזאת. אזרחי ארגוֹס גירשוּ את האריסטוֹקרטים והנהיגוּ משטר דמוֹקרטי. אוֹתוֹ דבר קרב גם בּאליס. הדמוֹקרטיה בּכל מקוֹם התנגדה לספּארטה. בספּארטה עצמה קמוּ מהוּמוֹת: העוֹצר פּאוּסניאס שאף לשלטוֹן בּלתי מוּגבּל בספּארטה ורצה לבטל את משׂרת האפוֹרים ואף לעוֹרר את ההילוֹטים למרד. פּאוּסניאס בּרח מספּארטה והתקשר עם תמיסטוֹקלס; אוּלם בּידי הספּארטנים עלה למשוֹך את פּאוּסניאס לתוֹך העיר ולהמיתוֹ בּרעב. תמיסטוֹקלס אף הוּא הוּכרח לברוֹח מארגוֹס ולנוּד בּיון ממקוֹם למקוֹם; חייו היוּ בּסכּנה. סוֹפוֹ היה שבּיקש מקלט אצל הפּרסים ומלך פּרס קיבּלוֹ בּכבוֹד בקווֹתוֹ להפיק ממנוּ תוֹעלת בּמקרה של מלחמה בּיון. תמיסטוֹקלס מת בּגוֹלה; היונים סיפּרוּ, שהוּא איבּד את עצמוֹ לדעת בּראוֹתוֹ כּי מלך פּרס דוֹרש ממנוּ עצוֹת לרעת היונים.

§ 39. גמר מלחמת פרס. אחרי גירוּש תמיסטוֹקלס מאתוּנה עבר השלטוֹן לידי קימוֹן. הוּא הוֹסיף לבצע את תוֹכניתוֹ הפּוֹליטית: מלחמה בּפרס ושלוֹם ביון. בשנת 466 הפליג לאסיה הקטנה: נוֹדע לוֹ, כּי הפרסים מכינים צי גדוֹל למלחמה בּיונים. בּקרבת הנהר אֶוְימֶדוֹן בפַּמְפִילִיָה השמיד קימוֹן את הצי הפיניקי ועוֹד הספיק בּוֹ בּיוֹם לעלוֹת על היבּשה וּלהכּוֹת את הצבא הפּרסי; שנה אחרי־כן מת כּסרכּסס ואַרְתַחְשַסְתָא בּנוֹ עלה על כּסא המלכוּת. בימיו מרדוּ המצרים בּפרס וּפנו לאתוּנה בּבקשת עזרה. אתוּנה שלחה את אניוֹתיה למצריים: בפעם הראשוֹנה לקחה אתוּנה חלק בּמלחמה גדוֹלה בּין ממלכוֹת המזרח. הצי האתוּנאי עלה בּנילוּס והגיע עד מוֹף (מֶמְפִיס), שהייתה בּידי הפרסים. ההצלחה לא האריכה ימים: הפרסים שלחוּ צבא גדוֹל למצריים לדכּא את המרד והאתוּנאים נחלוּ מפּלה גדוֹלה. לאחר זמן־מה יצאה אתוּנה שוּב למלחמה ושוּב עמד קימוֹן בּראש הצי: מטרת המסע הייתה כּיבּוּש האי קפריסין. אוּלם קימוֹן מת בּתחילת המלחמה, והמנהיגים החדשים שקמוּ תחתיו בּאתוּנה לא רצוּ בּמלחמה. פּרס אף היא שאפה לשלוֹם. בּין המדינוֹת התחיל משׂא וּמתן: בּא־כּוֹחה של אתוּנה הלך לפרס והגיעב להסכּם עם המלך (שנת 448). בּהתאם להסכּם התחייב מלך פרס שלא לשלוֹח את אניוֹתיו לים האגיי ואף לא לקרב את צבאוֹ לחוֹפי אסיה הקטנה בּיבּשה. על ידי תנאי הסכּם זה הכּיר מלך פרס בּשלטוֹן האתוּנאים בּכל הים האגיי. כּך נסתיימה המלחמה הממוּשכת בּניצחוֹנם המוּחלט של האתוּנאים.

§ 40. הרפוֹרמה הדמוֹקרטית של שנת 462. בּינתיים חלוּ שינוּיים רבּים בּמשטרה הפּנימי של אתוּנה. התפּתחוּתוֹ הגדוֹלה של המסחר הימי ושלטוֹנה של אתוּנה על הים גרמוּ לכך שבּאתוּנה קמוּ ועשׂוּ חיל שכבוֹת חדשוֹת מקרב התוֹשבים. אלה היוּ: מלחים, פּוֹעלי הנמל, סוֹכני בּתי־מסחר, סוֹחרים, בּעלי אניוֹת, קברניטים, וכדוֹמה. האנשים האלה חיוּ על המסחר והימאוּת וּמרכּז פּעוּלתם היה הנמל בּפיריאוּס. תפקידם בּחייה הכּלכּליים של העיר היה גדוֹל מאוֹד והם רצוּ לקחת חלק גדוֹל יוֹתר גם בּחייה הפּוֹליטיים; השלטוֹן בּעיר, לדעתם, היה שייך להם לא פּחוֹת מאשר לאצילים. מתוֹך השכבוֹת האלה יצאה הדרישה לרפוֹרמה דמוֹקרטית מקיפה. בשנת 462 הוֹציאוּ מנהיגי הדמוֹקרטיה, אִפיאַלְטֵס וּפֶּריקְלֶס, את הרפוֹרמה הזאת לפּוֹעל. פּריקלס היה בּימים ההם איש צעיר ומחוֹלל הרפוֹרמה היה בּעיקר אפיאלטס, שהלך בּעקבוֹת תמיסטוֹקלס וסלל לעם את הדרך להשתתפוּת פּעילה בּשלטוֹן המדיני. שׂנאת האריסטוֹקרטיה פּנתה נגד אפיאלטס, וּלאחר שבּיצע את הרפוֹרמה נרצח על ידי מתנגדיו הפּוֹליטיים.

הרפוֹרמה של אפיאלטס הייתה מכוּונת קוֹדם כּוֹל נגד האריאוֹפּגוֹס (§ 20). המוֹסד הזה היה קיים בּאתוּנה מתחילת התפּתחוּתה. תפקידוֹ היה לשמוֹר על הסדר הפּוֹליטי בּעיר: לוֹ הייתה הרשוּת להתנגד להחלטוֹת המוֹעצה ואספת העם; גם כּל המשפּטים החשוּבים הוּבאוּ לפניו. בּאריאוֹפּגוֹס ישבוּ בּעיקר בּאי־כוֹח האריסטוֹקרטיה. אפיאלטס שלל ממנוּ את הרשוּת למתוֹח בּיקוֹרת על החלטוֹת העם והמוֹעצה ולשפּוֹט משפּטים פּוֹליטיים; רק דיני נפשוֹת וּמשפּטים הקשוּרים בּמסוֹרת הדת נתקיימוּ בּידוֹ גם להבּא. את המשפּט מסר אפיאלטס בּידי העם עצמוֹ. מדי שנה בשנה נקבּעה רשימה של 6000 אזרחים, שמתוֹכה היוּ ממנים על פּי הגוֹרל את חברי בּתי המשפּט. בּכל משפּט היוּ משתתפים מאוֹת שוֹפטים מוּשבּעים וּבמקרים יוֹצאים מן הכּלל היה מספּר השוֹפטים מגיע עד אלף איש. לא דיינים מוּמחים, אלא העם עצמוֹ שפט את הפּוֹשעים. אוֹתוֹ זמן התחילה גם האספה הכּללית של האזרחים להיועד לעתים תכוּפוֹת יוֹתר מאשר קוֹדם; בּדרך כּלל, היה העם מתאסף בּקביעוּת פּעם בּתשעה ימים. אך היוּ גם אספוֹת יוֹצאוֹת מן הכּלל. את חברי המוֹעצה מינוּ לפי גוֹרל מתוֹך המוּעמדים שנבחרוּ בּתוֹך ה"פילוֹת" (\(§\)§ 26). תפקידה היה להכין הצעוֹת לאספת העם וּלפקח על הבּיצוּע. כּדי לתת לכל איש את האפשרוּת לקחת חלק בּאספת העם וּבמשפּטים, נקבּע תשלוּם קטן לאזרחים כּשׂכר השתתפוּתם בּחיי הציבּוּר. תשלוּם זה, של שני אוֹבּוֹלים בּיוֹם, (6 אוֹבּוֹלים היוּ שׂכר יוֹמי של פּוֹעל מקצוֹעי בּאתוּנה) נקבּע לטוֹבת האזרחים העניים, שהשתתפוּתם בּמשפּט היתה גוֹרמת להם הפסד של יוֹם עבוֹדה. כּונתה הכּללית של הרפוֹרמה הייתה: להכניס את העם לתוֹך עצם החיים הפּוֹליטיים, למסוֹר בּידוֹ את ההחלטוֹת על כּל ענייני המדינה ולעשׂוֹת את כּל מוֹסדוֹת העיר כּפוּפים לאספוֹת העם, וכיון שבּאתוּנה, כּמוֹ בּכל מקוֹם, עלוּ העניים בּמספּרם על העשירים והאנשים הפּשוּטים על המיוּחסים, גרמה הרפוֹרמה של אפיאלטס לכך שבּרבוֹת הימים הפסידוּ האצילים והעשירים את השפּעתם בּעיר וכל השלטוֹן עבר לידי דלת העם.

§ 41. שלטוֹנה של אתוּנה על בּעלי־בּריתה. הדמוֹקרטיה החדשה בּאתוּנה, שנשענה על המעמדוֹת שפּרנסתם תלוּייה בּמסחר הייתה מעוּניינת בּהרחבת שלטוֹנה של העיר, בּגידוּל כּוֹחה הצבאי ואף בּמלחמוֹת וכיבּוּשים. מעט מעט נשתנה הסדר שעליו עמדה הבּרית האטית־דלית: אתוּנה, תחת להיוֹת מנהיגת הבּרית, הייתה לשליטה. מס החבר שהכניסוּ בּעלי־הבּרית לקוּפּה הכּללית לבש צוּרה של מס ממש וּפקידי אתוּנה גבוּ אוֹתוֹ בּקפּדנוּת יתרה. בּזמן הבּהלה שקמה בּיון, שעה שהצי האתוּנאי ניגף בּמצרים בפני הפרסים (§ 39), העבירוּ האתוּנאים את קוּפּת הבּרית מדלוֹס אליהם וּמאז נשארה הקוּפּה בּאתוּנה. הדמוֹקרטיה האתוּנאית לא התחשבה עם האוֹטוֹנוֹמיה של בּעלי־הבּרית; היא רצתה שהמשטר הדמוֹקרטי ישתרש בּכל מקוֹם ולכן תמכה בּתנוּעה המהפכנית בּערים שוֹנוֹת ועזרה לעם להילחם בּבעלי היכוֹלת. התערבוּת כּזאת בּענייניהן הפּנימיים של הערים החפשיוֹת נחשבה לחטא גדוֹל בּיון; בּעלי־הבּרית מחוּ נגד הפּוֹליטיקה האתוּנאית והתחילוּ שוֹאפים להשתחרר משלטוֹנה. ואמנם, אחרי גמר מלחמת פּרס לא היה יסוֹד לקיוּם הבּרית, כּי הרי זוֹ נוֹסדה לשם מלחמה בּפרס בּלבד. אוּלם אתוּנה אסרה על היונים לעזוֹב את הבּרית וחשבה את הערים ששאפוּ לעמדה עצמאית כּמוֹרדוֹת בּשלטוֹנה. עוֹנש קשה היה צפוּי לעיר המוֹרדת: אתוּנה הייתה מבטלת את שלטוֹנה העצמאי, מחרימה את רכוּשה ושוֹלחת חיל מצב לשמוֹר על הסדר. עיר כּזאת שוּב לא נחשבה לבעלת־בּריתה של אתוּנה, אלא כּמדינה הכּפוּפה לה. כּך השתלטה אתוּנה על בּעלי־בּריתה והפכה את התאחדוּת היונים לאימפּריה אתוּנאית. מנהגה של אתוּנה הדמוֹקרטית עם בּעלי־בּריתה היה דוֹמה למנהגוֹ של מלך פּרס עם נתיניו, והיונים בּאסיה הקטנה נוֹכחוּ לדעת כּי החליפוּ אדוֹן בּאדוֹן, ואת החוֹפש שאליו שאפוּ לא השׂיגוּ.

§ 42. אתוּנה וּספּארטה בּאמצע המאה החמישית. אתוּנה לא הסתפּקה בּשלטוֹנה על תוֹשבי האיים ואסיה הקטנה: היא רצתה למשוֹל גם בּיון. אוּלם כּאן עמדה ספּארטה על המשמר. כּל זמן שקימוֹן עמד בּראש אתוּנה היוּ היחסים בּין שתי הערים טוֹבים מאוֹד. המצב נשתנה כּאשר התגבּרה הדמוֹקרטיה בּאתוּנה. בּימי הרפוֹרמה של אפיאלטס החריבה רעידת אדמה חזקה את ספּארטה וההילוֹטים ניצלוּ אסוֹן זה וּמרדוּ בּאדוֹניהם. הם הסתגרוּ בּתוֹך מבצר אחד וכל המאמצים של הספּארטנים לגרשם משם עלוּ בּתוֹהוּ. הספּארטנים בּיקשוּ עזרה מאתוּנה. אפיאלטס ששׂנא את ספּארטה, כּתמיסטוֹקלס בּזמנוֹ, שׂמח לאידה ולא רצה לבוֹא לעזרתה; לעוּמת זאת עמד קימוֹן בּתוֹקף על דעתוֹ, כּי אתוּנה חייבת לעזוֹר לבעלת־בּריתה. אתוּנה נשמעה לקוֹל קימוֹן ושלחה אוֹתוֹ בראש צבא של 4000 איש לספּארטה. אוּלם כּעבוֹר זמן מה סירבוּ הספּארטנים להשתמש בּאנשי צבאוֹ וּביקשוּ ממנוּ לחזוֹר. יש לחשוֹב שהספּארטנים נבהלוּ מפּני הרוּח הדמוֹקרטית ששׂררה בּצבא האתוּנאי. העלבּוֹן הזה שנגרם לאתוּנה על ידי הספּארטנים שימש התחלה לאיבה גלוּיה בּין שתי הערים. האתוּנאים הגלוּ את קימוֹן, והדמוֹקרטים כּרתוּ בּרית עם ארגוֹס, אוֹיבתה של ספּארטה מאז וּמתמיד בּפּלוֹפּוֹנסוֹס. עד מהרה פּרצה מלחמה, והיא נמשכה 13 שנה.

בּעלי־בּריתה של ספּארטה היוּ קוֹרינתוֹס ואיגינה¹¹⁹, שתי ערים עשירוֹת שמשלוּ בּים בּמאה השישית ועתה סבלוּ מאוֹד מהתפּתחוּתה המסחרית של אתוּנה, ספּארטה משכה אל המלחמה גם את בּוֹיאוֹטיה. בּוֹיאוֹטיה הייתה ארץ של ערים קטנוֹת; תבּי, העיר הגדוֹלה היחידה נהרסה על ידי הספּארטנים אחרי מלחמת פרס (§ 36). עתה עזרה ספּארטה עצמה לקוֹמם את תבּי: כּונתה הייתה לייסד בּרית של ערים בּוֹיאוֹטיוֹת בהנהגת תבּי וּלכוֹנן על ידי כּך כּוֹח פּוֹליטי שיעמוֹד נגד אתוּנה מצפוֹן. אתוּנה הייתה מוּכרחה להילחם בּבת אחת בּמקוֹמוֹת שוֹנים בּיון, אף על פּי שבּזמן זה דוקה היה חלק מצבאה עסוּק בּמלחמה בּפּרסים וּבמצרים. מתחילה הצליחה בּכל מקוֹם. אַיגינה נכנעה לפניה והוּכרחה להרוֹס את חוֹמוֹת העיר ולמסוֹר לאתוּנה את אניוֹתיה. בּבוֹיאוֹטיה נחלוּ הספּארטנים ניצחוֹן גדוֹל על יד טַנַגְרָה וחידשוּ ואף הרחיבוּ את הבּרית הבּוֹיאוֹטית; אוּלם מקץ שני חוֹדשים הכּוּ האתוּנאים את הצבא התבּיי וּביטלוּ את הבּרית. הניצחוֹנוֹת עלוּ לאתוּנה בּיוֹקר. חיילים רבּים נפלוּ בּמערכוֹת וּמספּר האזרחים לא הספּיק כּדי לעמוֹד בּמלחמה בּמקוֹמוֹת השוֹנים. כּאשר התחילה תבּי שוּב לאחד את הבּוֹיאוֹטים קצרה ידה של אתוּנה מהתנגד לתנוּעה זוֹ. פריקלס, שעמד אז בראש העיר, ראה כּי אין לאתוּנה אפשרוּת לעמוֹד בּמלחמה, וכרת עם ספּארטה בּרית־שלוֹם לשלוֹשים שנה (446). אתוּנה ויתרה על התערבוּתה בּענייני בּוֹיאוֹטיה, אבל קיימה בּידה את אַיגינה. המלחמה הראשוֹנה הזאת בּין אתוּנה וספּארטה הוֹכיחה כּי בּכל יון אין עיר שתעצוֹר כּוֹח למשוֹל בּיון כּוּלה.

§ 43. תקוּפת פריקלס.

אחרי השלוֹם של שנת 446 הגיעה אתוּנה לשׂיא התפּתחוּתה הכּלכּלית והפּוֹליטית. בּראש העיר עמד פּריקלס¹²⁰, שהיה נבחר לאסטרטג מדי שנה בּשנה. פּריקלס היה אחד המדינאים הגדוֹלים בּיוֹתר של אתוּנה. בּידיו נתרכּז כּל השלטוֹן בּעיר: הוּא היה שר־צבא, והוּא גם עמד בּראש המפעלים הציבּוריים הגדוֹלים, כּגוֹן בּניית בּתי מקדש, ייסוּד מוֹשבוֹת בחוּץ־לארץ, עריכת חגים, וכדוֹמה. ההיסטוֹריוֹן תוּקידידס (§ 48) אמר על המשטר הפּוֹליטי בּאתוּנה בּזמנוֹ: “וכך אירע שהשלטוֹן שהיה דמוֹקרטי לפי שמוֹ היה למעשה – נתוּן בּידי ראשוֹן האזרחים”¹²¹. על כּן קוֹראים בּצדק לתקוּפת הזוֹהר בּאתוּנה על שמוֹ של פּריקלס. הוּא היה קרוֹב גם לחיים התרבּוּתיים בּעיר: הסוֹפר סוֹפוֹקלס, הפילוֹסוֹף אַנַכְּסַגוֹרַס, הפּסל פֵידִיאַס היוּ ידידיו. פּריקלס עצמוֹ היה בּן למשפּחה אריסטוֹקרטית; אוּלם המדינה שהוּא עמד בּראשה הייתה דמוֹקרטית: בּימיו הגיעוּ המוֹסדוֹת הדמוֹקרטיים בּאתוּנה לפריחתם המלאה. פּריקלס לא היה דוֹמה לטירן. צבא לא היה לוֹ, חוּץ מצבא של אזרחים, וּבכל שנה הייתה הרשוּת בּידי העם לדרוֹש ממנוּ דין־וחשבּוֹן על פּעוּלוֹתיו. אבל העם לא השתמש בּזכוּתוֹ זוֹ, כּי נתן אמוּן בּפריקלס, שמשל בּוֹ לא בּחיל ולא בּכוֹח, כּי אם בּכשרוֹנוֹ וּבהשפּעתוֹ האישית.

עיקר דאגתוֹ של פּריקלס הייתה להמציא לעם מקוֹרוֹת מחיה וּפרנסה. הדרך האחת הייתה: לקבּוֹע משכּוֹרוֹת קטנוֹת לאזרחים שהשתתפוּ בּמשפּטים, אוֹ ישבוּ בּמוֹעצה, אוֹ עמדוּ בּחילוֹת המצב מחוּץ לעיר, אוֹ היוּ פּקידים בּאתוּנה. מספּר האנשים האלה היה מגיע לפעמים ל־20,000 איש. פּעמים היה פּריקלס מחלק לחם בּין האזרחים ונוֹתן לכל אחד סכוּם כּסף קטן לשם בּיקוּר בּתיאטרוֹן בּימי החגים. דרך אחרת הייתה – להרחיב את המסחר. פּריקלס הפליג לים השחוֹר כּדי לקשוֹר קשרים עם הערים היוניוֹת אשר שכנוּ על גדוֹתיו; הוּא גם בּנה עיר גדוֹלה בּאיטליה, טוּרִיאוֹי, מתוֹך תקוה שהעיר החדשה תשמש קשר בּין אתוּנה וּבין המערב. בּימי פּריקלס הקיפוּ היחסים המסחריים של אתוּנה כּמעט את כּל העוֹלם שהיה ידוּע בּימים ההם ליונים, מחוֹפי הים האזוֹבי ועד מצריים, מסוּריה ועד ספרד. עיר הנמל פיריאוּס, פּרברה של אתוּנה, נבנתה שוּב והייתה לעיר גדוֹלה ויפה, ובה רחוֹבוֹת רחבים וישרים; חוֹמוֹת ארוּכּוֹת היוּ מגינוֹת על התחבּוּרה בּינה וּבין אתוּנה. הדרך השלישית לפרנסת העם הייתה להמציא עבוֹדה קבוּעה לתוֹשבים. פּריקלס בּנה בּאתוּנה בּתי מקדש מפוֹארים וּבעבוֹדוֹת אלה העסיק פּוֹעלים ואוּמנים בּמספּר רב. בּניינים אלה עשׂוּ את אתוּנה לעיר היפה בּיוֹתר בּיון (§ 46). חרף כּל המאמצים האלה נשארוּ בּאתוּנה מספּר רב של מחוּסרי עבוֹדה, כּי היישוּב האתוּנאי היה מתרבּה בּמהירוּת והלחם והעבוֹדה לא הספּיקוּ. את עוֹדף האוּכלוֹסים היה פּריקלס שוֹלח למוֹשבוֹת שהקים על אדמת בּעלי־הבּרית. מוֹשבוֹת אלה שימשוּ מצד אחד אמצעי להיפּטר מעוֹדף היישוּב ומן הצד השני חיזקוּ את שלטוֹנה של אתוּנה ליישוּב החדש. אוּלם פּריקלס לא שעה לתלוּנוֹתיהם ולא עוֹד אלא שהכבּיד את עוּלם יוֹתר. האוֹטוֹנוֹמיה של הערים בּוּטלה בּימיו כּמעט לגמרי; עליהן היה לשלם את המסים לאתוּנה וּלהישמע לכל פּקוּדוֹתיה; פּקידים אתוּנאיים בּיקרוּ לעתים תכוּפוֹת בּערים והשגיחוּ על הסדר. כּל המשפּטים בּין אתוּנה וּבעלוֹת־בּריתה היוּ מתבּררים בּאתוּנה לפני בּתי־הדין של האתוּנאים. העיר שהייתה מעיזה לצאת בּגלוּי נגד אתוּנה הייתה צפוּיה לעוֹנש קשה. כּך שילם האי סמוֹס¹²² העשיר מחיר יקר על ניסיוֹנוֹ למרוֹד בּאתוּנה: חוֹמוֹת העיר נהרסוּ, אניוֹתיה נמסרוּ לאתוּנה ועל העיר הוּטל קנס גדוֹל.

הפּוֹליטיקה של פּריקלס לטוֹבת העם גרמה הוֹצאוֹת רבּוֹת. אמנם ההכנסוֹת של אתוּנה לא היוּ קטנוֹת. החשוּבוֹת בּיניהן היוּ: ההכנסוֹת ממכרוֹת הכסף, דמי החכירה מן הקרקעוֹת והבתים שהיוּ שייכים לעיר, דמי מכס בּנמל והמסים מן המקח וממכּר בּשוּק. אוּלם כּל ההכנסוֹת האלה לא הספיקוּ לכיסוּי ההוֹצאוֹת הרבּוֹת. האזרחים לא שילמוּ מסים, ורק עשירי העיר היוּ מקבּלים על עצמם מדי שנה בּשנה את ה"לֵיטוּרגיוֹת", כּלוֹמר, בּיצוּע שירוּתים לטוֹבת הציבּוּר הכּרוּכים בּהוֹצאוֹת מרוּבּוֹת, כּגוֹן: שמירה על מצבה התקין של אניית מלחמה, סידוּר מקהלוֹת ליוֹם חגוֹ של דיוֹניסוֹס. מן ההכרח היה לכוֹנן את התקציב האתוּנאי על בּסיס מוּצק יוֹתר. פּריקלס מצא תקנה טוֹבה לדבר. האלה העירוֹנית אתנה הייתה עשירה מאוֹד: לבית מקדשה נהרוּ נדבוֹת מכּל צד וגם היה לה חלק בּשלל בּזמן המלחמה והכנסוֹת קבוּעוֹת מהחכרת הקרקעוֹת. פּריקלס החליט להשתמש בּכספים אלה לטוֹבת העיר; הוּא הפך את אוֹצר הקוֹדש לאוֹצר העיר. מלבד זאת שלח ידוֹ גם בּכּספים של בּעלי־הבּרית. את החלק השישים מכּל המסים ששילמוּ בּעלי־הבּרית הכניס לתוֹך הקוּפּה של בּית המקדש, ונוֹסף לזה מסר סכוּמים גדוֹלים מקוּפּת הבּרית לקוּפּת האלה. בּכספים אלה השתמש לצוֹרכי בּניין העיר. כּך עשׂה פּריקלס את קוּפּתם המשוּתפת של היונים לקוּפּתה של העיר אתוּנה. על כּל הצער שסבלוּ היונים מאתוּנה נוֹסף עוֹד העלבּוֹן שאתוּנה הייתה מתקשטת בּבניינים יפים על חשבּוֹנם. פּעוּלתוֹ הפיננסית של פּריקלס גרמה לכך שאתוּנה לא רק כּיסתה על נקלה את כּל הוֹצאוֹתיה, אלא גם מילאה את אוֹצרה כּסף לעתיד לבוֹא: לסוֹף שלטוֹנוֹ של פּריקלס נצטבּר בּקוּפּת האלה סכוּם של 6600 כּיכּר כּסף.

אתוּנה העשירה משכה אליה את היונים מכּל צד. מלבד האזרחים ישבוּ בּאתוּנה זרים בּמספּר רב. לאנשים אלה קראוּ בּאתוּנה מֶטוֹיקים, כּלוֹמר, אנשים הגרים “על־יד” או “בּיחד” עם האזרחים. המטוֹיקים עסקוּ בּעיקר בּמסחר וּבמלאכה; היוּ בּיניהם גם עשירים ורוּבּם ישבוּ בּעיר ישיבת קבע אוֹ נוֹלדוּ וחוּנכוּ בּאתוּנה. מצבם לא היה רע: הייתה להם הרשוּת לעסוֹק בּמסחר וּבמלאכה וּלהשתתף בּחגיגוֹת העיר; אבל הם לא נחשבוּ לאזרחים ולא השתתפוּ בּחיים הפּוֹליטיים. אחרי שעלתה אתוּנה לגדוּלה התחיל העם מקפּיד מאוֹד בּדבר מתן זכוּיוֹת אזרחיוֹת לזרים, כּי לא רצה שאנשים רבּים ייהנוּ ממשכּוֹרוֹת, מחלוּקת הלחם, מייסוּד המוֹשבוֹת וכו'. פּריקלס קבע חוֹק שהגבּיל את מספּר האזרחים: אילוּ היה חוֹק זה קיים בּתקוּפוֹת קוֹדמוֹת לא היוּ קליסתנס, תמיסטוֹקלס וקימוֹן נחשבים לאזרחי אתוּנה, כּי אמוֹתיהם היוּ בּנוֹת חוּץ־לעיר¹²³.

§ 44. תפקידה של אתוּנה בּיצירת התרבּוּת היונית. התקדמוּתה התרבּוּתית של אתוּנה עלתה בּד בּבד עם פּריחתה הכּלכּלית והפּוֹליטית. בּימי פּריקלס עבר מרכּז התרבּוּת היונית מאיוֹניה לאתוּנה. חלקה של אתוּנה בּיצירת התרבּוּת היה גדוֹל כּל כּך, שבּעיני הדוֹרוֹת המאוּחרים היוּ המוּשׂגים “אתוּנה” ו"תרבּוּת יונית" כּמעט לשמוֹת נרדפים. גם אוֹתם ענפי מדע ואמנות, שלא בּאתוּנה צמחוּ אלא הוּבאוּ לשם ממקוֹם אחר, כּגוֹן הפילוֹסוֹפיה, הגיעוּ בּאתוּנה לפריחתם. החינוּך שקיבּלוּ צעירי אתוּנה לא היה שוֹנה בּעיקרוֹ מן החינוּך בּכל עיר יונית אחרת, אבל החיים התרבּוּתיים המפוּתחים היוּ מביאים להתערוּתוֹ של הנוֹער האתוּנאי בּענייני אמנוּת וספרוּת. בּני האזרחים היוּ מתחנכים בּגימנסיוֹנים; פּה פּיתחוּ את זריזוּתם הגוּפנית ולמדוּ את שירי הוֹמרוֹס ואת המוּסיקה. מבין הצעירים האלה היוּ בּוֹחרים את המקהלוֹת להצגת הטרגדיוֹת, ועל ידי כּך ניתנה להם שעת־כּוֹשר ללמוֹד בּעל־פּה את היצירוֹת הנשׂגבוֹת של מחבּרי הטרגדיוֹת. הדמוֹקרטיה סילקה את כּל המכשוֹלים מדרכי ההתפּתחוּת של המחשבה והאמנוּת. “חוֹפש הדיבּוּר” בּאתוּנה היה מפוּרסם בּכל העוֹלם היוני; מחבּרי הקוֹמדיוֹת לא פּחדוּ לתקוֹף בּגלוּי את האנשים שעמדוּ בּראש השלטוֹן, ואת פּריקלס בּכלל, מעל בּמת התיאטרוֹן. מספּר הבּאים לראוֹת בּהצגוֹת הטרגדיוֹת היה מגיע ל־30,000 איש; מכּאן אנוּ למדים שכּמעט כּל אזרח אתוּנאי היה בּקי בּיצירוֹת הסוֹפרים האתוּנאים ואהב אוֹתן, כּי לוּלא־כן לא היה להוּט כּל כּך אחרי הבּיקוּרים בּתיאטרוֹן.

פּריחת המסחר והחיים הפּוֹליטיים הערים גרמוּ לריבּוּי המשפטים בּאתוּנה. כּיון שמספּר השוֹפטים היה גדוֹל מאוֹד הרי כּל אדם שנאם לפניהם כּאילוּ נאם לפני אספת העם. פּסק־הדין היה תלוּי בּכך אם יעלה בּידי הנוֹאם להוֹכיח לשוֹפטים את צדקתוֹ אוֹ את צדקת האיש שלזכוּתוֹ טען, אוֹ לא. כּך התפּתחה הרֶטוֹרִיקָה, תוֹרת הנאוּם היפה, שמטרתה הייתה להשפּיע על הקהל בּיפי ההרצאה וּבכוֹח הדיבּוּר. העם, שהיה משתתף בּפעילוּת בּחיים הפּוֹליטיים וּבמשפּטים, ידע פּרק בּהלכוֹת המשפּט, בּתוֹלדוֹת ארצוֹ ועירוֹ, בּשאלוֹת הדת והפילוֹסוֹפיה כי כּל השאלוֹת האלה היוּ חוֹזרוֹת ונשנוֹת בּפי הנוֹאמים. מי שלא ידע מוּסיקה נחשב לבוּר ואנשים שלא ידעוּ קרוֹא וּכתוֹב ספק אם נמצאוּ בּכלל בּין אזרחי אתוּנה. גם הטעם האמנוּתי של העם היה מפוּתח, כּי תמיד היוּ נגד עיניו היצירוֹת המשוּבּחוֹת של בּנאי אתוּנה וּפסליה.

§ 45. הדְרַמָה.

גדוֹל בּייחוּד חלקה של אתוּנה בּיצירת הדרמה היונית. ההצגוֹת התיאטרוֹניוֹת התפּתחוּ מתוֹך החגים לכבוֹדוֹ של האל דיוֹניסוֹס¹²⁴. בּימי החגים האלה התחפּשׂוּ האנשים לשׂעירי עזים (בּיונית השׂעיר – “טְרַגוֹס” וּמכּאן נגזרה המלה “טְרַגֶדִיָה”) ועברוּ בּחוּצוֹת העיר וּבכּפרים בּתהלוּכוֹת שׂמחה, בּשירים וּבריקוּדים. בּמשך הזמן קיבּלוּ השירים האלה צוּרה של שׂיחה בּין איש בּוֹדד וּבין המקהלה; האיש שאל והמקהלה ענתה. וזה היה הגרעין של ההצגה התיאטרוֹנית. תוֹכן השׂיחה נגע בּראשוֹנה בּתוֹלדוֹת האל דיוֹניסוֹס, אחר כּך עבר לנוֹשׂאים אחרים; הוּא היה פּעמים קל וּמבדח את הקהל (קוֹמדיה) וּפעמים רציני ונשׂגב (טרגדיה). תקוּפה חדשה בּהתפּתחוּת הדרמה התחילה בּימי פיסיסטרטוֹס (§ 25) שעשׂה את חגוֹ של דיוֹניסוֹס לחג רשמי בּאתוּנה. הקשר בּין חגוֹ של דיוֹניסוֹס וּבין הדרמה נשתמר בּאתוּנה גם להבּא: הצגוֹת התיאטרוֹן היוּ רק בּימים אלה. חגוֹ של דיוֹניסוֹס נמשך שלוֹשה ימים; כּל אחד מהמחבּרים היה מכין לימים אלה שלוֹש טרגדיוֹת, וּועדת השוֹפטים הייתה מחלקת בּיניהם שלוֹשה פּרסים; מי שקיבּל את הפּרס הראשוֹן היה זוֹכה לכבוֹד גדוֹל. המנהג היה שבּכל שנה יציגוּ טרגדיוֹת חדשוֹת. מקוֹם ההצגוֹת היה בּראשוֹנה ערוּך בּשיפּוּע ההר, אשר עליו עמד מבצר העיר¹²⁵; אחר כּך בּנוּ גם תיאטרוֹן להצגת טרגדיוֹת וקוֹמדיוֹת¹²⁶. הבּמה הייתה מחוּלקת לשני חלקים: האחד היה מקוֹם שטוּח בּשביל המקהלה וריקוּדיה והאחר בּניין (בּצוּרת בּית אוֹ אוֹהל) שלידוֹ היוּ מוֹפיעים השׂחקנים. בּראשית התפּתחוּתה של הדרמה לא היה מוֹפיע בּה אלא שׂחקן אחד, שהיה מנהל את השׂיחה עם המקהלה; אחר כּך הוֹסיפוּ שׂחקן שני ושלישי. הנשים לא לקחוּ חלק בּהצגוֹת. ותפקידי הנשים היוּ בּידי הגברים. השׂחקנים היוּ נוֹעלים נעליים גבוֹהוֹת ושׂמים מסכוֹת על פּניהם. את הנוֹשׂאים לקחוּ המחבּרים בּדרך כּלל מן המיתוֹלוֹגיה; יש שעיבּדוּ את הנוֹשׂאים לפי המסוֹרת המקוּבּלת, ויש שחידשוּ פּרטים רבּים לפי דמיוֹנם.

הטרגדיה הראתה את סבל הגיבּוֹר הנלחם בּגוֹרלוֹ ונכנע לפניו על כּוֹרחוֹ. הטרגדיה הייתה מעוֹררת בּלב המסתכּלים רגשי פחד והשתתפוּת בּצערוֹ של הגיבּוֹר. בּמשך המאה החמישית קמוּ לאתוּנאים שלוֹשה מחבּרי טרגדיוֹת גדוֹלים: אַיסְכִילוֹס, סוֹפוֹקְלֶס ואֶוְרִיפִידֶס¹²⁷. כּל אחד מהם כּתב כּמאה טרגדיוֹת ומהן נשתמרוּ רק מעטוֹת. איסכילוס חי בּתחילת המאה החמישית והשתתף כּחייל בּקרבוֹת מרתוֹן וסלמיס. הוּא היה הראשוֹן שהעלה את הטרגדיה לדרגת יצירה אמנוּתית. איסכילוֹס, איש חסיד וירא שמים, השתדל שלא להכניס חידוּשים בּמיתוֹס המסוֹרתי. הוּא תיאר בּעיקר את שלטוֹן הגוֹרל בּחיי האדם: כּוֹחוֹת האדם הם כּאין וּכאפס לפני כּוֹח האלים, ואם פשע האדם – קללה רוֹבצת עליו ועל בּניו וּבני בּניו. סוֹפוֹקלס נגע גם הוּא בּרוֹב יצירוֹתיו בּאוֹתוֹ נוֹשׂא, אבל נתן מקוֹם רחב יוֹתר לתיאוּר אוֹפיוֹ של האדם; אמנם אף הוּא לא תיאר את בּני־האדם כּמוֹ שהם, אלא כפי שראה אוֹתם בּדמיוֹנוֹ הפּיוּטי, כּלוֹמר, טהוֹרים ונשׂגבים יוֹתר. קצב המאוֹרעוֹת בּמחזה של סוֹפוֹקלס מהיר יוֹתר מאשר אצל איסכילוֹס: הוּא הכניס שינוּיים פּתאוֹמיים בּגוֹרל גיבּוֹריו, צמצם את תפקיד המקהלה, שתפסה אצל איסכילוֹס מקוֹם רחב יוֹתר והוֹסיף על שני השׂחקנים שהיו לפניו שׂחקן שלישי. אוריפידס הצעיר בּכוּלם, עזב את דרכי המסוֹרת וחידש הרבּה בּסיפּוּרים המיתיים. לתוֹך עלילוֹת גיבּוֹרי האגדה הכניס קוים מן החיים בּזמנוֹ. הוּא תיאר אוֹפיוֹ של האדם כּמוֹ שהוּא, על כּל תכוּנוֹתיו השליליוֹת, כּגוֹן אכזריוּת, תאוה, ועוֹד. בּייחוּד הרבּה לתאר אוֹפיין של הנשים. אוריפידס רצה להיוֹת לא סוֹפר בּלבד, אלא גם מטיף לתוֹרה החדשה, תוֹרת ההשׂכּלה, שהייתה רוֹוחת בּימיו בּאתוּנה בּהשפּעת הסוֹפיסטים (§ 47). בּאתוּנה עצמה זכה איסכילוֹס לכבוֹד הגדוֹל בּיוֹתר, אוּלם בּכוֹח ההשפעה על הדוֹרוֹת הבּאים ועל הספרוּת העוֹלמית עלה אוריפידס על חבריו.

הקוֹמדיה קנתה לה מקוֹם מיוּחד בּאתוּנה בּסוֹף המאה החמישית, בּזמן המלחמה הפּלוֹפּוֹנסית. חוֹפש הדיבּוּר נתן את האפשרוּת למחבּרי הקוֹמדיוֹת לתקוֹף את המדינאים שלא היוּ רצוּיים להם. בּייחוּד הצטיין מבּחינה זוֹ אַרִיסטוֹפַנֶס, אשר העז לפגוֹע מעל הבּמה לא במנהיגי הדמוֹקרטיה בּלבד, אלא בּעם עצמוֹ. האתוּנאים סלחוּ לוֹ את חטאיו נגד הדמוֹקרטיה בּגלל חריפוּת בּדיחוֹתיו העוֹקצוֹת. אחת עשׂרה מהקוֹמדיוֹת של אריסטוֹפנס נשתמרוּ עד ימינוּ והן משמשוֹת מקוֹר נאמן לחקירת חיי אתוּנה בּמאה החמישית. אחרי גמר המלחמה הפלוֹפוֹנסית שוּב לא עניינה הפּוֹליטיקה בּמידה כּה רבּה את האתוּנאים, ואז פנתה הקוֹמדיה לנוֹשׂאים אחרים שהיוּ לקוּחים בּעיקר מחיי המשפּחה. גם כּאן נמצא כּר נרחב לבדיחוֹת שוֹנוֹת ולתיאוּרים מבדחים. הקוֹמדיה בּמאה הרביעית יצרה את הטיפּוּסים של עבד מחוּכּם, זקן קמצן, איכּר מטוּמטם, אציל המתגאה בּייחוּס אבוֹת, חייל המתפּאר בּניצחוֹנוֹתיו. היא יצרה גם את העלילה הקלה הקשוּרה בּפגישוֹת פתאוֹמיוֹת, טעוּיוֹת, התחפּשׂוּיוֹת וכו'. הקוֹמדיה הזאת דוקה, ולא הפּוֹליטית, שימשה דוּגמה לקוֹמדיה הרוֹמית והשפיעה דרך רוֹמא על התפתחוּת הקוֹמדיה בּאירוֹפּה בזמן החדש.

§ 46. הבּנייה והפּסלוּת. עוֹד מימי קימוֹן התחילה אתוּנה מתקשטת בּבניינים חדשים, ואוּלם לידי היקף גדוֹל הגיעה תנוּעת הבּניין רק בּימי פריקלס. אמנם האתוּנאים לא השתדלוּ לשפּר את בּתי מוֹשבם: בּתיהם היוּ קטנים ודלים כּמוֹ קוֹדם. לעוּמת זאת קידם העם בּברכה את תוֹכניתוֹ של פּריקלס להקים בּתי מקדש חדשים בּעיר. מבצר העיר, אקרוֹפּוֹליס, נתמלא בּניינים מפוֹארים¹²⁸. שם נבנה מקדשה הגדוֹל של אתנה הנקרא פַּרְתֶנוֹן; הוּא היה בּנוּי כּוּלוֹ אבן שיש וּבתוֹכוֹ עמד הפסל הענקי של האלה, מצוּפּה זהב ושן. המבוֹא לאקרוֹפּוֹליס היה מקוּשט בּשוּרה ארוּכּה של עמוּדים שנקראוּ פְּרוֹפִילַיָה. בּעיר בּנה פּריקלס את האוֹדֶיוֹן, שבּוֹ נערכוּ הוֹפעוֹת מוּסיקליוֹת, וּבאלוסיס בּנה מקדש חדש למיסטריוֹת (§ 27). כּל הבּניינים האלה הצטיינוּ בּגודלם וּבהדרם וגם בּהרמוֹניה שלמה בּין חלקי הבּניין השוֹנים¹²⁹, אם גם נכוֹן הדבר שבּנאי אתוּנה לא יצרוּ סגנוֹן חדש והלכוּ בּעקבוֹת הדוּגמאוֹת הלקוּחוֹת מאיוֹניה. אמני אתוּנה הצטיינוּ גם בּציוּר, הם השתמשוּ בּתמוּנוֹתיהם בּצבעים שוֹנים וידעוּ לתאר את גוּף האדם בּפרספקטיבה. אך על טיבה של אמנוּת זוֹ לא נוּכל לדוּן מפני שכּל הדוּגמאוֹת של הציוּר האתוּנאי נהרסוּ. לעוּמת זאת אנוּ מכּירים יפה את הפסלוּת, שהגיעה בּמאה החמישית לגוֹבה אמנוּתי שאין למעלה ממנוּ. פּסלים גדוֹלים קמוּ ליונים בּימים אלה: פידיאס האתוּנאי, מירוֹן, יליד עיר קטנה בּאטיקה, ופּוֹליקלֵיטוֹס מארגוֹס. פידיאס יצר את הפּסל הענקי של זוס בּאוֹלימפיה ואת הפּסל של אתנה בּשביל מקדשה באתוּנה¹³⁰. בּפסלים אלה תיאר את כּל ההוֹד והתפארת היאים לאלים. מירוֹן יצר פסלים שהבּיעוּ את תנוּעת גוּף האדם בּחוֹפש גמוּר¹³¹ וּפוֹליקליטוֹס גילה את המידוֹת המדוּיקוֹת המתאימוֹת לגוּפוֹ של האדם. הפּסלוּת היונית השתחררה עתה מהשפּעה זרה והשׂיגה את מקוֹריוּתה השלמה. האמן היוני ידע להבּיע לא רק את יוֹפיוֹ החיצוֹני של גוּף האדם, אלא גם את אוֹפיוֹ הפּנימי של האדם, הבּא לידי גילוּי על ידי תנוּעוֹת, קוי פּנים¹³² והתאמה בּין החלקים השוֹנים של הגוּף. בּמאה הרביעית הוסיפוּ הפּסלים ללכת בּדרכי מוֹריהם הגדוֹלים בּני המאה החמישית¹³³ והגיעוּ לאמנוּת רבּה בּתיאוּר ההרגשוֹת השוֹנוֹת של האדם, כּגוֹן הפּחד, הסבל, התשוּקה, ההזיה, ועוֹד.

§ 47. ההשׂכּלה הסוֹפיסטית. בּמאה החמישית התקדם המדע היוני בּכל ענפיו השוֹנים, בּייחוּד בּאסטרוֹנוֹמיה, מתמטיקה ותוֹרת הרפוּאה. הפילוֹסוֹף אַנַכְּסַגוֹרַס, ידידוֹ של פּריקלס, לימד, שהירח מקבּל את אוֹרוֹ מן השמש ושיש עליו הרים ועמקים כּמוֹ על האדמה. הרוֹפא הגדוֹל היפּוֹקרטס, שעמד בּראש אסכּוֹלה של רוֹפאים על האי קוֹס, זיקק את תוֹרת הרפוּאה מן ההשבּעוֹת והלחישוֹת והעמיד את סיבּוֹת המחלה על הגוֹרמים הטבעיים. אחד מגדוֹלי הדוֹר היה הפילוֹסוֹף דֶמוֹקְרִיטוֹס יליד אַבְּדֶרה בּתרקיה. הוּא יסד את השיטה האטוֹמיסטית. האטוֹמים, לפי שיטתוֹ, הם גופים קטנים מאוֹד שמהם מוּרכּב העוֹלם. אין בּעוֹלם כּלוּם חוּץ מן האטוֹמים והחלל הריק. האטוֹמים שוֹנים זה מזה בּגוֹדלם ובצוּרתם, אבל לא בּחוֹמר: הצוּרה המיוּחדת של כּל דבר ודבר תלוּיה בּמספּר האטוֹמים שהוּא מוּרכב מהם, בּכוֹבדם ובצוּרתם. נשמת האדם אף היא מוּרכּבת מאטוֹמים, אבל מן הקלים שבּהם. דמוֹקריטוֹס כּתב על מתמטיקה, אסטרוֹנוֹמיה, גיאוֹגרפיה, תוֹרת הרפוּאה ועוֹד, אבל מכּל כּתביו לא הגיע עד זמננוּ אף אחד.

בּאמצע המאה החמישית הוֹפיעו בּיון הסוֹפיסטים, מוֹרי החכמה וההשׂכלה. הם עברוּ ממקוֹם למקוֹם והרצוּ לפני קהל השוֹמעים על עניינים שוֹנים של המדע. גם תלמידים פּרטיים היוּ להם ששילמוּ למוֹריהם כּסף בּשׂכר השיעוּרים. בּסוֹף המאה החמישית הייתה אתוּנה למרכּז פּעוּלתם, אף על פּי שכּוּלם היוּ ילידי ערים אחרוֹת. הראשוֹן בּין הסוֹפיסטים, פְּרוֹטַגוֹרַס, היה ידידוֹ של פּריקלס. כּוֹחם של הסוֹפיסטים היה בּכשרוֹן הדיבּוּר שלהם. הם אהבוּ להפליא את הקהל בּשאלוֹת מחוּכּמוֹת, בּדרכי ההיגיוֹן החריף, וּבהוֹכחוֹת בּלתי צפוּיוֹת מראש. גם לתלמידיהם הורוּ את תוֹרת הנאוּם היפה ואת דרכי ההוֹכחה. בּעיני הסוֹפיסטים הייתה ההוֹכחה העיקר, העניין עצמוֹ טפל. פּרוֹטגוֹרס אמר שבּכל דבר ועניין אפשר להבּיע שתי דעוֹת הסוֹתרוֹת זוֹ את זוֹ. בּרוּר שאנשים אשר יכלוּ להוֹכיח את הכּוֹל, ואף את הסתירוֹת, לא הכּירוּ שיש אמת בּעוֹלם: לדעתם, כּל אמת היא יחסית, והאדם הוּא קנה־מידה לכל הדברים שבּעוֹלם¹³⁴. השקפה זוֹ הטילה ספקוֹת בּכל דבר שנראה לפני־כן קבוּע ועוֹמד. “על האלים,” אמר פּרוֹטגוֹרס, “אינני יכוֹל לדעת כּלוּם, לא שהם קיימים, לא שאינם קיימים.” גם לחוּקי העיר התייחסוּ הסוֹפיסטים שלא בּרגש הכּבוֹד המקוּבּל: החוּקים נקבּעוּ על ידי האדם ועלוּלים להיבּטל על ידי האדם. לפי תוֹרת הסוֹפיסטים אין כּוֹח מכריע לחוּקים, שכּן הם עוֹמדים על ההסכּם בּין בּני־האדם ואילוּ דבר חזק ואיתן אינוֹ אלא זה המיוּסד על הטבע. אבל בּעוֹלם הטבע שׂוֹרר הכּוֹח; על כּן אמרוּ הסוֹפיסטים שכּל החוּקים אין להם זכוּת קיוּם אלא לגבּי החלשים, ואוּלם האדם החזק, לכשיקוּם, הרשוּת בּידוֹ להרוֹס את החוּקים וּלהעמיד את עצמוֹ מעליהם¹³⁵. שיטוֹת כּאלה היוּ עלוּלוֹת להרוֹס את היסוֹד שעליו עמדה העיר היונית, לכן היוּ גם שלטוֹנוֹת העיר וגם דעת הקהל עוֹמדים לפעמים כּאוֹיבים לסוֹפיסטים. אוּלם תפקידם בּפילוֹסוֹפיה היונית היה גדוֹל מאוֹד: הם עשׂוּ את ההשׂכּלה לקניין הרבּים והיטוּ את לב הקהל משאלוֹת הטבע לשאלוֹת ההיגיוֹן, המוּסר והחיים הפּוֹליטיים. עבוֹדת ההרס שעשׂוּ הסוֹפיסטים הכשירה את הקרקע לבניין שיטוֹת פילוֹסוֹפיוֹת חדשוֹת. את הדרך לשיטוֹת אלה הוֹרה סוֹקרטס (§ 60) והשיטוֹת עצמן נבנוּ על ידי אַפִּלַטוֹן ותלמידוֹ אריסטוֹ, שני הפילוֹסוֹפים הגדוֹלים בּיוֹתר שקמוּ ליונים (§ 69).

סוֹפוֹקלס. יוני, שיחזוּר.

תיאטרוֹן דיוֹניסוֹס בּאתוּנה. מוֹשבי הצוֹפים בּתיאטרוֹן דיוֹניסוֹס.

מקוֹרוֹת

20. פּריקלס והדמגוֹגים

בּנאוּמים מעין אלוּ היה פּריקלס משתדל להסיר מעליו את כּעס האתוּנאים ולהסיח דעתם ממוֹראוֹת השעה¹³⁶. והם אמנם נשמעוּ לוֹ בּכל הנוֹגע לעסקי המדינה, לא הוֹסיפוּ לשלוֹח מלאכי־שלוֹם אל הלקדימוֹנים ואף התמסרוּ בּיתר עוֹז למלחמה. אך נפשם היתה עגוּמה עלהם על פּגעי בּיתם: העם – על שחיסר גם את רכוּשוֹ הדל, והעשירים – על אבדן אחוּזוֹתיהם היפוֹת שמחוּץ לעיר, על בּתיהן וּכלי חמדתן; וגדוֹלה מכוּלן – שנהפך להם השלוֹם למלחמה. וּבאמת לא נתקררה דעתם עליהם, עד ששׂמוּ על פּריקלס כסף־ענוּשים. אך לא היוּ ימים מוּעטים והם חזרוּ וּבחרוּ בּוֹ למצבּיאם, כּדרכּוֹ של ההמוֹן ההפכפּך, וּמסרוּ לידיו את כל עסקי המדינה. כּי פּג בּמקצת צערם על עסקי בּיתם, ואף הבינו שבּכל הנוֹגע לטוֹבת העיר וצרכיה אין ערוֹך לחשיבוּתוֹ. שבּמשך כּל הזמן, שעמד בראש העיר בּימי השלוֹם, הנהיג אוֹתה בתבוּנה ושקד על בּטחוֹנה, וּבימיו גדלה בּיוֹתר והתפּתחה. וּכשעמדה עליהם המלחמה, הראה שחזה מראש את כל עוֹצם כּוֹחה.

פּריקלס חי שתי שנים ושישה חדשים אחר פּרוֹץ המלחמה, וּלאחר מוֹתוֹ נתבּרר עוֹד יוֹתר עד כמה היטיב לראוֹת מראש את כּל ענייני המלחמה. כּי הוּא אמר להם לאתוּנאים, שינצחוּ בּמלחמה, אם ישבו בשלוה, ישקדוּ על תקנת ציים, לא ישאפוּ להוֹסיף שלטוֹן על שלטוֹנם כּל עוֹד מלחמה בּארץ ולא יעמידו בּסכנה את עצם קיוּמה של העיר. אך הם עשוּ היפוּכם של דברים אלוּ ואף מעשים אחרים, שאין, לכאוֹרה, בּיניהם לבין המלחמה ולא כלוּם, לכבוֹד עצמם ולשם ריוח בּיתם, וביצעוּ לשם העיר דברים, שנמצאוּ רעים לעצמם וּלבעלי־בּריתם. כּי הם הכניסוּ ראשם בּפעוּלוֹת, שהרבוּ כבוֹדם ועוֹשרם של יחידים¹³⁷ כּל עוֹד עלוּ בּידם, אך הזיקוּ נזק גדוֹל לעיר בּכל מהלך המלחמה, משנסתיימוּ בּכשלוֹן. וטעמוֹ של דבר הוּא, כי פּריקלס, שהשפּעתוֹ הייתה גדוֹלה בשל חשיבוּתוֹ ורוֹחב דעתוֹ והיה מפוּרסם בניקיוֹן כּפיו, עצר בּעם כבן־חוֹרין, והוּא הנהיג אוֹתם יוֹתר משהנהיגוּ הם אוֹתוֹ.

הוא לא קנה לוֹ את השפּעתוֹ בּאמצעים מגוּנים ולא היה צריך להחניף להם, אלא יכוֹל היה גם להתנגד להם וּלהטיח דברים קשים כּלפּיהם בּשל החשיבוּת היתירה, שהייתה נוֹדעת לוֹ. על כל פּנים, כשהיה מרגיש, שהם מעיזים מגוֹדל־לבב לעשוֹת דבר שלא בּעתוֹ, היה מדכדכם בּנאוּמיו וּמטיל אימה עליהם, וּכשהיוּ שרויים בּפחד־שוא היה מחזק לבּם בּדבריו וּמעוֹדדם. וכך אירע, שהשלטוֹן, שהיה דימוֹקראטי לפי שמוֹ, היה למעשה נתוּן בּידי הראשוֹן שבּאזרחים. אך הבּאים־אחריו היוּ כּוּלם שקוּלים זה כּנגד זה, וּמתוֹך שכּל אחד מהם שאף להיוֹת הראשוֹן במעלה, היוּ מוּכנים למסוֹר לידי הדימוֹס גם את עסקי המדינה, שיעשה בּהם ככל העוֹלה על רוּחוֹ. וּמכּאן הטעוּיוֹת המרוּבּוֹת והשוֹנוֹת שטעוּ, שעל כּן אירעוּ הדברים בּעיר גדוֹלה, ששילטוֹן ניתן לה גם על אחרים, ובכללן גם המשלחת לסיציליה. ולא שנפלה כאן טעוּת באוֹמד כוֹחם של האוֹיבים, שעליהם אסרוּ מלחמה, אלא שהנשארים בּעיר לא נתנוּ דעתם לצוֹרכי הצבא היוֹצא, וּבסכסוּכיהם האישיים, מי ומי יעמוֹד בּראש העם, הקהוּ את פעוּלוֹת המלחמה והטילוּ לראשוֹנה מריבה בּינם לבין עצמם על עסקי העיר. וּמשנכשלוּ בּסיציליה ואיבּדוּ יחד עם כּלי מלחמתם את מרבּית האניוֹת, וּבעיר גדל פּירוּד הלבבוֹת, החזיקוּ בּכל זאת האתוּנאים מעמד במשך שמוֹנה שנים בּפני אוֹיביהם מאז, וּבפני אנשי־סיציליה שנספחוּ עליהם, בּפני בּעלי־בּריתם שרוּבּם פּשעוּ בּהם, וּבפני כּוֹרש בן־המלך, שנוֹסף עליהם אחר־כּך והמציא כספים לפּלוֹפּוֹנסים לבניין ציים; ולא הוּכרעוּ עד שכּשלוּ זה בּזה בּסכסוּכיהם האישיים ונפלוּ. כּל כּך מרוּבּה היה שפע האמצעים, שעמד אז לרשוּתוֹ של פּריקלס, שעל־ידיהם ציפּה מראש שאתוּנה תנצח במלחמה על־נקלה את הפּלוֹפּוֹנסים לבדה.

תוּקידידס, ב', ס"ה.

21. נאוּמוֹ של פּריקלס על הדמוֹקרטיה בּאתוּנה

"אין אנוּ חיים על פּי חוּקה המתחרה בחוּקי זוּלתנו, ויוֹתר משאנוּ מחקים אחרים אנוּ משמשים להם דוּגמה. ועל שוּם שמשטרנוּ אינוֹ נתוּן בּידי מוּעטים, אלא בּידי רבּים, נקרא שמוֹ דמוֹקרטיה¹³⁸. ואף־על־פּי שהכּוֹל שוים אצלנוּ לפי החוּקים בּדברים שבּין אדם לחברוֹ, הרי ערכּוֹ בחיי הציבּוּר הכּוֹל לפי הצטיינוּתוֹ הוּא, וכוֹשרוֹ הוּא הנוֹתן לוֹ יתרוֹן, ולא יחשׂ־אבוֹתיו; ומי שיש בּידוֹ לעשוֹת טוֹבה לעיר, אין מוֹנעים אוֹתוֹ מזאת בּשל עניוּתוֹ ושפל מעמדוֹ. וּכשם שאנוּ נוֹהגים בנדיבוּת בהליכוֹת הציבּוּר, כּך נדיבים אנוּ במעשי יוֹם־יוֹם שלנוּ. הנקיים מחשדוֹת הדדיים. אין אנוּ קוֹצפים על שכן שנתפּס לתאותוֹ, ואף אין אנוּ מעמידים עליו פנים של כּעס, שאם כי אין בּדבר זה משוּם נזק, הרי יש בּמראהוּ בּלבד כדי לצער את הנפש. ואף־על־פּי שאין איש מכלים אוֹתנוּ דבר בּחיינוּ הפּרטיים, אין אנוּ חוֹטאים לענייני הכּלל מתוֹך יראת־הכּבוֹד. ואנוּ מצייתים תמיד למוֹשלים, אשר יהיוּ עלינו, ולחוּקים, וּבייחוּד לחוּקים שניתנוּ לטוֹבת העשוּקים, וגם לאוֹתם חוּקים שלדעת הכּוֹל ממיטים קלוֹן על עוֹשיהם, אף־על־פּי שאינם כּתוּבים¹³⁹.

ולא זוֹ אף זוֹ. אנוּ תיקנוּ הרבה מוֹעדי־מנוּחה להשיב בּהם נפשנוּ מן היגיעוֹת. אנוּ עוֹרכים משׂחקים ומעלים זבחים בכל ימוֹת השנה וגרים בּבתים הבנוּיים בטוּב טעם. והתענוּג, שאנוּ מתענגים עליהם בּכל יוֹם, דוֹחה את הדאגה. וּמפני גוֹדלה של העיר נוֹהרים אליה הכּוֹל מכל קצוֹת הארץ, ואנוּ למוּדים ליהנוֹת במידה שוה מטוּב ארצנו ומטוּבם של אנשים אחרים.

"אנוּ נפלים מיריבינוּ¹⁴⁰ גם בּדרכי האימוּנים למלחמה. עירנוּ פּתוּחה לכּוֹל ואין אנוּ מוֹנעים לעוֹלם איש בגירוּשיהם וטירוּדים מללמוֹד וּמלראוֹת דבר, שיהא בּוֹ מן התוֹעלת לאוֹיב, כשלא יעלימוּהוּ מעיניו. כי אין אנוּ שמים מבטחנו בּיוֹתר בּכלי־מלחמה ובתחבּוּלוֹת, אלא באוֹמץ־רוּחנוּ למעשים. וּבשעה שהללוּ משתדלים להפיח בּלב בּניהם רוּח גבוּרה מילדוּתם על־ידי חינוּך חמוּר, חיים אנוּ חיים של נחת, ואף־על־פּי־כן אין אנוּ מוּכנים פּחוֹת מהם לקדם פּני אוֹיב השקוּל כּנגדנוּ. וראיה לדבר, שהלקדימוֹנים אינם צוֹבאים עלינוּ לבדם, אלא יחד עם כל בּעלי־בּריתם, אבל אנוּ עוֹלים לבדנוּ על שכנינוּ ונלחמים על אדמת נכר בּמגיני נחלוֹתיהם וּמנצחים אוֹתם בּדרך כּלל בּלא יגיעה. וּמעוֹלם לא התראוּ פנים אוֹיבינוּ עם חילנוּ כּוּלוֹ, כּי עלינוּ לפרנס גם את צוֹרכי הצי וגם לשלוֹח אנשים משלנוּ למפעלוֹת רבּים בּיבּשה. ואם הם מתנגחים פּעם עם חלק מצבאנוּ וּמנצחים אחדים מאתנוּ, הריהם משתבּחים שהדפוּ את כּוּלנוּ. ואם ניגפוּ, יאמרוּ שחילנוּ כּוּלוֹ הכריעם. וּבאמת, אם אנוּ מוּכנים לחרף נפשנוּ מתוֹך חיי נחת ולא מתוֹך התכשרוּת לסבל, ועל־פּי רוּח הגבוּרה הטבוּעה בהרגלי חיינוּ ולא על־פי גזירת החוּקים, הרי יתרים אנוּ עליהם, שאין אנוּ מְצֵרים ודוֹאגים על הצרוֹת העתידוֹת לבוֹא, וּכשהן בּאוֹת אין אנוּ אמיצים פּחוֹת מן החוֹששים להן תמיד. ועל דבר זה ראוּיה היא שהעיר שיתפּלאוּ עליה, אבל לא על זה בּלבד.

"אנו אוֹהבים יוֹפי, שיש עמוֹ פּשטוּת, ואוֹהבים חכמה, שאין עמה רכרוּך. וּבעוֹשרנוּ אנוּ משתמשים כּבאמצעי למעשים בּשעת הכּוֹשר, ולא לשם התפּארוּת ריקה. ואין איש ממנוּ בוֹש להוֹדוֹת בעניוּתוֹ, אבל חרפּה היא לא לטרוֹח להחלץ ממנה. יש בּינינוּ האוֹחזים בּעסקי בּיתם ואינם מניחים ידם גם מעסקי המדינה. ואף אוֹתם העוֹשים מלאכתם עיקר, אינם בּוּרים בּענייני המדינה. יחידים אנוּ בּעוֹלם, שאין אנוּ חוֹשבים את מי שאינוֹ נוֹטל חלק בכל אלה¹⁴¹ לאיש מנוּחוֹת, אלא לאזרח שאין חפץ בוֹ. ואנוּ עצמנוּ חוֹתכים את עניינינוּ אוֹ מדיינים בּהם, לפחוֹת, כראוּי. ואין אנוּ סבוּרים שהדיבּוּרים קשים למעשים, אלא שמזיק הוּא לא ללמוֹד תחילה מתוֹך דיוּן מה שיש ללמוֹד, לפני שיתחילו בּמעשים. כי גם בזה נבדלים אנוּ מאחרים, שאנוּ מעיזים בּיוֹתר וּבאוֹתה שעה גם מעיינים יפה בּכל דבר, שיש בדעתנוּ לאחוֹז בּוֹ; ואילוּ האחרים, היעדר הידיעה מוֹסיף להם אוֹמץ, וההתבוֹננוּת – היסוּסים. וּבאמת ראוּיים להיקרא אמיצי־לב רק אלוּ המכּירים ויוֹדעים גם את נוֹראוֹת המלחמה וגם את נעימוּת החיים, ואינם מתחמקים בּשל כּך מהסכּנוֹת. גם בנדיבוּת שוֹנים אנוּ מרוֹב האנשים, כי אין אנוּ משתדלים לקנוֹת לנוּ ידידים בטוֹבוֹת שאנוּ מקבלים מהם, אלא בטוֹבוֹת שאנוּ גוֹמלים להם. וגוֹמל־טוֹב הוּא ידיד נאמן יוֹתר, מפּני שהוּא מבקש לקיים על־ידי רצוֹן טוֹב את החוֹב, שמקבּל־הטוֹבה חייב לוֹ; אך החייב־טוֹבה רוֹפפת היא ידידוּתוֹ, מפני שהוּא יוֹדע שאין הוּא גוֹמל־חסד, אלא פּוֹרע חוֹבוֹ בלבד. ואנוּ היחידים, המשפּיעים טוֹבה ללא חשש לא לשם הנאת עצמנוּ, אלא מתוֹך רגש האמוּן שבלבוֹת בני־החוֹרין.

"סיכּוּמוֹ של דבר, עירנוּ כּוּלה משמשת בּית־אוּלפּן ליון; ואף נראה לי, שכּל אחד מאתנוּ מסוּגל להראוֹת עצמוֹ כּאישיוּת העוֹמדת בּרשוּת עצמה בּכל נסיבּוֹת־החיים תוֹך זריזוּת יתירה ומלאת־חן. והוֹכחה לכך, שאין דברים אלוּ התפּארוּת בּלבד לפי עניין השעה אלא אמת כהוייתה, משמש חוֹסנה של עירנוּ, שקנינוּהוּ לנוּ בתכוּנוֹת אלוּ. ומכל הערים שבּימינוּ היא לבדה תימצא לכשתיבּדק גדוֹלה משמוּעתה. והיא לבדה אינה נוֹתנת מקוֹם לא לאוֹיב הבּא עליה להתרעם, כּי הוּכּה בּידי פחוּתי־ערך, ולא לכפוּפים־לה לגנוֹתה, כּי נמסרוּ בּידי אדוֹנים, שאינם ראוּיים לשררה. בּאוֹתוֹת גדוֹלים אנוּ מוֹכיחים את עוֹצמתנוּ, ואין היא חסרה כּלל עדוּת, וּלפיכך ישתאוּ עלינוּ גם בּני־דוֹרנוּ וגם הדוֹרוֹת הבאים. ואין אנוּ צריכים לא להוֹמירוֹס לשבחנוּ ולא לפייטן אחר, המענג את שוֹמעיו לשעה קלה, אלא שהאמת סוֹתרת ומכחישה את סיפוּריו. ואנוּ אילצנו כּל ים וכל ארץ להיפתח לפני אוֹמץ לבנוּ. ובכל מקוֹם הקמנוּ מצבוֹת לזכרוֹן־עוֹלם, המעידוֹת על רעוֹתינו ועל טוֹבוֹתינו. ועל עיר כזוֹ נלחמוּ האנשים האלה ברוּח נדיבה ועליה מתוּ, שכן ראוּ חוֹבה לעצמם לא להניח לה שתיגזל מהם, ומן הראוּי הוּא, שגם כל איש מהנשארים יהיה מוּכן להתענוֹת למענה¹⁴².

תוּקידידס ב', ל"ז־מ"א.

אקרוֹפּוֹליס שיחזוּר. אקרוֹפּוֹליס, מצבוֹ היוֹם.

פּרתנוֹן. אפריז של הפרתנוֹן.

22. סוֹפר אוֹליגרכי על הדמוֹקרטיה בּאתוּנה

הקטע הזה נוֹבע מתוֹך חיבּוּר פוֹליטי “מדינת האתוּנאים” אשר נתגלגל בין כּתבי ההיסטוריוֹן היוני כּסנוֹפוֹן. החוֹקרים הוֹכיחוּ שחיבּוּר זה אינוֹ פּרי עטוֹ של כּסנוֹפוֹן, אלא כתוּב על־ידי אחד האוֹליגרכים האתוּנאים בּתחילת המלחמה הפלוֹפוֹנסית. הספר מכיל בּיקוֹרת חריפה על הדמוֹקרטיה האתוּנאית מנקוּדת השקפתם של אוֹיביה האוֹליגרכים.

וּבעניין חוּקת האתוּנאים אני מגנה אוֹתם שבחרוּ בצוּרה זוֹ, הוֹאיל ובחרוּ בּחוּקה המוֹעילה לשפלים יוֹתר מאשר לטוֹבים. ועל כך אפוֹא אני מגנה אוֹתה. אוּלם אוֹכיח, שלאחר שקיבּלוּ עליהם חוּקה זוֹ הם שוֹמרים אוֹתה מכּל משמר, וּמכלכּלים היטב את שאר העניינים, אף כי יש יונים הסבוּרים שנכשלוּ בהם.

וּתחילה אגיד זאת: בדין ניתן כאן היתרוֹן לשפלים, לעניים ולהמוֹן־העם מן האצילים והעשירים; שהרי העם הוּא המניע את האניוֹת והנוֹתן לעיר את כוֹחה. הרי הקברניטים, פקודי־החוֹבלים, קציני־הסיפּוּן, הצוֹפים ונגרי־האניוֹת, הם הם הנוֹתנים את הכוֹח לעיר, הרבה יוֹתר מכבדי־הנשק¹⁴³, מן האצילים וּמבני הטוֹבים. והוֹאיל וכך הדבר, נראה כי בּדין זכאים הכּוֹל ליטוֹל חלק בּמשרוֹת, גם בּהוֹצאת גוֹרל, כּנהוּג היוֹם, וגם בהצבעה, וראוּי שניתנת רשוּת־הדיבּוּר לכּל אזרח הרוֹצה בּכך.

אבל במשרוֹת המביאוֹת בּרכה כשהן בּידיים נאמנוֹת, והן סכנה לעם כּוּלוֹ, כשהן בּידיים כשרוֹת לכך, אין העם מבקש חלק בּאחת מאלה. ואין הם סבוּרים, שעליהם ליטוֹל חלק בּגוֹרל על משׂרוֹת האסטראטגים ולא על משׂרוֹת ההִיפּארכים. שהרי העם יוֹדע שיהא נשכּר יוֹתר אם לא ישא עצמוֹ משׂרוֹת אלוּ, אלא יניחן לטוֹבים לכך ביוֹתר. אוּלם במשׂרוֹת שיש בהן תשלוּם שׂכר ותוֹעלת לבעליהן מבקש העם ליטוֹל חלק.

ויש תמהים על שהם מעדיפים בכל מקוֹם את השפלים ואת העניים ואת פּשוּטי־העם על פּני הטוֹבים; אבל יוּכח, שבעצם הדבר הזה שוֹמרים הם את הדימוֹקרטיה. והרי שעה שהעניים וּבני המוֹן־העם והפּחוּתים מצליחים ורבּים הם מחזקים את הדימוֹקרטיה, ואילוּ שעה שהעשירים והטוֹבים מצליחים גוֹברים יריבי המוֹן־העם.

שהרי בּכל מקוֹם מסרב הטוֹב לדימוֹקרטיה, לפי שבקרב הטוֹבים מעטים פּוֹרצי־הגדרוֹת ועוֹשי־העול, ונהפוֹך הוא: רבּה בהם השאיפה לטוֹב. ואילוּ בקרב המוֹן־העם גדוֹלה הבּערוּת והקלקלה ורב האון; כּי העניוּת מנולת אוֹתם, וּבערוּת וּבוּרוּת נוֹלדוֹת מן המחסוֹר.

― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ―

וּפרוּעים הם באתוּנה העבדים והגרים¹⁴⁴, ואף להכּוֹתם אסוּר שם, והעבד לא יט מדרכּוֹ מפּניך. ומה שוֹרש מנהג זה, אוֹמר לך: אילוּ התיר החוֹק לבן־חוֹרין להכּוֹת עבד, או גר או עבד־משוּחרר, פּעמים היה מכּה גם אתוּנאי בּתתוֹ אוֹתוֹ לעבד. שהרי בּני המוֹן־העם אינם נבדלים שם בּלבוּשם מן העבדים והגרים, ואף בּמראיהם אין הם נאים מהם¹⁴⁵.

ואם יתמה איש גם על כּך, שנוֹתנים שם לעבדים לחיוֹת בּתפנוּקים, ואפילוּ לחיוֹת בּפאר וּבהדר, הרי ייוכח לדעת, שגם זאת מדעת הם עוֹשׂים. שכן בּמקוֹם שיש בּוֹ כּוֹח ימי, הכרח הוּא שהעבדים יעבדוּ בּשכר ויטלוּ את שכרם, ושיתירוּ להם להתהלך חוֹפשים. וּבמקוֹם שיש עבדים עשירים, אין עוֹד טעם לכך, שעבדי יפחד מפּניך – בּספּארטה היה עבדי מפחד מפּניך¹⁴⁶ – ואם יפחד עבדך מפּני, לא ימנע אף את כספוֹ, כדי למלט נפשוֹ מסכּנה.

לפיכך הוּשווּ עבדים לבני־החוֹרין וגרים לאזרחי העיר. לפי שהמדינה זקוּקה לגרים על שוּם רוֹב האוּמנוּיוֹת ועל שוּם הצי. וברי שלפיכך נתנוּ לגרים את זכוּת הדיבּוּר.

― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ―

וּבדבר בּעלי־הבּרית – אוֹמרים, שהאתוּנאים הבאים אל מדינוֹתיהם שוֹנאים את הטוֹבים ומוֹציאים עליהם דיבּה, שהרי הם יוֹדעים, שהמשעבד יהא בהכרח שׂנוּא על המשוּעבד. ואם ידם של העשירים והתקיפים בּמדינוֹת הבּרית תהיה על העליוֹנה, לא תאריך ימים שליטתוֹ של העם האתוּנאי. לפיכך הם מקפחים את זכוּיוֹת הטוֹבים ומפקיעים מידיהם את נכסיהם ומגרשים והוֹרגים אוֹתם, ואת השפלים הם מגביהים. אבל הטוֹבים שבּאתוּנה חשים להגנת הטוֹבים שבמדינוֹת־הבּרית, שהרי יוֹדעים הם שבהגנתם על הטוֹבים במדינות־הבּרית ייטב גם להם.

― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ―

ואילוּ מדינוֹת היבשה הכפוּפוֹת לאתוּנה – הגדוֹלוֹת שבּהן משוּעבּדוֹת לה מחמת פּחד, והקטנוֹת – משוּם שהן זקוּקוֹת לה. שהרי אין עיר בּעוֹלם, שאינה מוֹציאה ומביאה. וזאת לא תוּכל לעשוֹת, אם לא תציית לשליטי־הים.

ועוֹד, שליטי־הים בידם לעשוֹת דברים שרק לעתים רחוֹקוֹת יכוֹלים לעשוֹתם השוֹלטים בּיבּשה – להחריב את ארץ החזקים מהם. הרי יכוֹלים הם להפליג למקוֹם, שבּוֹ אין אוֹיבים, אוֹ רק מעטים, וכשיקרב האוֹיב ירדוּ לאניוֹת ויתרחקוּ. ויקל הדבר לעוֹשים זאת מלאלה החשים לעזרה בּיבּשה.

יתר מכּן, בּכוֹחם של השוֹלטים בּים להפליג הרחק מארצוֹתיהם כּכל שירצוּ, אבל השליטים בּיבשה אינם יכוֹלים להרחיק מארצוֹתיהם מהלך ימים רבּים. שהרי ההליכה בּרגל אטית היא, ואין הם יכוֹלים להצטייד בּלחם לדרך ארוּכּה. וההוֹלך־ברגל צריך לעבוֹר דרך ארצוֹת־ידידים, או להילחם ולנצח. לעוּמתוֹ השט בּים יכוֹל לעלוֹת על החוֹף בּמקוֹם שהוּא החזק, ולא לעלוֹת בּמקוֹם שאינוֹ חזק, אלא להוֹסיף ולשוּט עד שיגיע אל ארץ־ידידים, אוֹ אל מקוֹם, שבּוֹ ידוֹ על העליוֹנה.

ועוֹד זאת, פּגעים בּיבוּל, הבּאים מיד זוס, שליטי־היבּשת יעמדוּ בּהם בּקוֹשי, ואילוּ שליטי־הים־בּנקל. שהרי לא כל הארצוֹת נפגעוֹת בּבת־אחת, וכך מגיע היבוּל לשליטי־הים מארצוֹת השוֹבע.

ואם ראוּי להזכיר אף דברים פעוּטים, יש לוֹמר: ראשית, הוֹאיל ושוֹלטים הם בּים וּבאים הם בּמשא־וּמתן עם ארצוֹת מארצוֹת שוֹנוֹת, למדוּ דרכי עידוּן עד שכּל דבר טוֹב ונעים בסיציליה ובאיטליה, בּקפריסין אוֹ בּמצריים, בּלודיה אוֹ בּפוֹנטנוֹס, בּפּלוֹפּוֹנסוֹס אוֹ בּכל מקוֹם אחר – כל אלה קוּבצוּ בּמקוֹם אחד מחמת השלטוֹן על הים.

שנית, כיון ששוֹמעים הם כל שפה ולשוֹן, קיבּלוּ דברים מזוֹ ודברים מזוֹ; ואם כל קיבּוּץ של יונים שבּמקוֹם אחר יש לוֹ לשוֹנוֹ, אוֹרח־חייו ומלבּוּשוֹ הוּא, הרי לאתוּנאים יש תערוֹבת מכל מה שקיבּלוּ משאר היונים וגם מן הנכרים.

― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ― ―

אבל דבר אחד הם חסרים. אילוּ ישבוּ האתוּנאים שליטי־הים באי, היה לאל־ידם להרע כּרצוֹנם בּלי שיינזקוּ כּלל, עד שהם שוֹלטים בים, וארצם לא הייתה נשמה, ואוֹיביהם לא היוּ דוֹרכים על אדמתם. אוּלם עתה האיכּרים והעשירים שבּאתוּנאים חרדים חרדה יתירה מפּני אוֹיביהם, אבל המוֹן־העם יוֹדע אל נכוֹן, שאלה לא יעלוּ בּאש ולא ישחיתוּ דבר משלוֹ, והוּא חי לוֹ שלו ושאנן¹⁴⁷.

ועוֹד זאת, אילוּ גרוּ באי היוּ פטוּרים אף מלחשוֹש, שמא יבגדוּ מעטים במדינה ויפתחוּ את השערים ויניחוּ לאוֹיבים להתפּרץ פנימה. שהרי כּיצד ייעשה דבר זה אילוּ שכנוּ בּאי? ואף לא היוּ התקוֹממוּיוֹת בּעם אילוּ שכנוּ בּאי, שכן המתקוֹממים עכשיו עוֹשים זאת מתוֹך תקוה שיחוּשוּ האוֹיבים לעזרתם בּיבּשה. אילוּ שכנוּ בּאי היוּ פטוּרים אף מדאגה זוֹ.

וכיון שלא נפל בגוֹרלם בּאי, כך הם נוֹהגים: את רכוּשם הם מפקידים בּאיים, שכּן בּוֹטחים בּשלטוֹנם בּים, ומאדמת אטיקה השוֹממה הם מעלימים עין, שכּן הם יוֹדעים, שאם יחוּסוּ עליה יצא שכרם בהפסדם.

23. תוֹרתוֹ של פרוֹטגוֹרס

תאיטטוֹס: אכן, סוֹקרטס, אדם שאתה מעוֹדדוֹ עד כדי כּך, חרפּה היא לוֹ כשאינוֹ משתדל לוֹמר את אשר בּפיו. ובכן, דוֹמני שהיוֹדע דבר־מה, חש בּאוֹתוֹ דבר שידעוֹ, ולפי שעה נראה לי שידיעה אינה אלא תחוּשה¹⁴⁸.

סוֹקרטס: בּרוּח אמיצה ואצילה דיבּרת, נערי; כּך נאה לחווֹת דיעה. אוּלם הבה נעיין־נא בּמשוּתף, אם ולד חי הוּא, אוֹ ביצת רוּח. אתה טוֹען שתחוּשה היא ידיעה?

תאיֹטיטוֹס: כּן.

סוֹקרטס: ונראה שאמרת על הידיעה דבר שאינוֹ של מה בּכך, וגם פרוֹטגוֹרס אמרוֹ, אף על פי שנסח אוֹתוֹ ניסוּח אחר. הרי הוּא טוֹען ש"אדם הוּא קנה המידה לכל הדברים: הן למציאוּת הנמצאים הן להיעדר הנעדרים". הרי קראת זאת?

תאיטיטוֹס: כּן, פּעמים רבּוֹת.

סוֹקרטס: והרי הוּא אוֹמר, בּקירוּב, ש"כּמוֹת שכּל דבר ודבר נראה בּעיני, כּך הוּא לדידי, וּכמוֹת שבּעיניך, כך הוּא לדידך", ואדם אתה וגם אני.

תאיטיטוֹס: כּך הוּא אוֹמר?

סוֹקרטס: וּמסתבּר שאיש חכם כּמוֹתוֹ אינוֹ מפטפּט דברי הבל; נלך־נא, איפוֹא, בּעקבוֹתיו. הרי יש ובנשוֹב אוֹתה הרוּח עצמה ירגיש אחד משנינוּ בּקוֹר, והשני – לא? וזה – קר לוֹ במקצת, וזה – בּהרבּה?

תאיטיטוֹס: בּודאי.

סוֹקרטס: וכיון שכּך, כּלוּם נגיד, אפוֹא, שהרוּח כּשלעצמה, קרה אוֹ לא קרה? אוֹ נשמע בּקוֹלוֹ של פּרוֹטגוֹרס ונאמר: קרה היא למרגיש בּקוֹר, ולשאינוֹ מרגיש – לא קרה.

תאיטיטוֹס: כּך מסתבּר.

סוֹקרטס: ויתר על כּן אף “נדמה” לכל אחד משנינו שכך הוּא?

תאיטיטוֹס: כּן.

סוֹקרטס: ואם “נדמה” לוֹ, דהיינו – שהוא חש בזה?

תאיטיטוֹס: כּך הוּא.

סוֹקרטס: אם כּן, דמיוֹן ותחוּשה – היינוּ הך, לגבּי מה שהוּא חם אוֹ כּיוֹצא בּזה, שכּן כתחוּשת כּל אדם בּדברים האלה, כך הם נראים לוֹ.

תאיטיטוֹס: מסתבּר שכּך¹⁴⁹.

כתבי אפלטון, מתוך הדיאלוג “תאיטיטוס”.

24. הטבע והחוּקה בתוֹרת הסוֹפיסטים

אבל הריני סבוּר שחוֹקקי החוּקים הם האנשים החלשים והמרוּבּים. לעצמם, אפוֹא, ולתוֹעלתם שלהם חוֹקקים הם את החוּקים וקוֹבעים את השבחים והגינוּיים; הם מפחידים את החסוּנים יוֹתר שבאנשים, שיש בידם להגדיל מנת חלקם. וכדי שלא יגדילוּ מנת חלקם על זוֹ שלהם, הם אוֹמרים להם שמגוּנה ומן־העול הוּא כּשיש יתרוֹן לאדם, וכי זה פּירוּשה של עשיית עול: בּבקש אדם לעצמוֹ יוֹתר משיש לאחרים; שהם, דוֹמני, ודאי יהיוּ מרוּצים בּהיוֹת להם חלק שוה, אף על פי שגרוּעים הם יוֹתר. על כן נאמר על פּי החוֹק, שעול וגנאי הוּא לאדם לבקש לעצמוֹ יוֹתר משיש למרוּבּים, ו"לעשוֹת עול" קוֹראים הם לכך. אבל הטבע עצמוֹ, דוֹמני, מגלה שמן הצדק הוּא, שיגדל חלק־הנעלה משל הגרוּע ממנוּ, וחלקוֹ של רב־הכּוֹח משל חסר־הכּוֹח. מראה הוּא בּאוֹפנים רבּים שכּך הוּא הדבר, גם בּשאר בּעלי החיים וגם במבנה־מדינוֹתיהם ושבטיהם של בּני האדם: כך דינוֹ של הצדק, שימשוֹל הנעלה יוֹתר על מי־שנוֹפל ממנוּ, וחלקוֹ יגדל. כּי מה טיבוֹ של הצדק שהסתמך עליו אחשורוֹש בּצאתוֹ למלחמה על יון, אוֹ אביו בצאתוֹ על הסקיתים? והרי אפשר להביא שאר דוּגמאוֹת כאלה עד אין מספּר. ודוֹמני שאנשים אלה עוֹשים כּך על־פּי טבעוֹ של הצדק, ובחיי זוס, גם על־פּי חוּקוֹ של הטבע, אם גם אוּלי לא על־פּי אוֹתוֹ חוֹק שאנחנוּ חוֹקקים אוֹתוֹ. מכּירים אנחנוּ את הטוֹבים והחסוּנים שבּנוּ, אחרי שתפסנוּם כגוּרי אריוֹת בּימי נעוּריהם, ובלחשים ולהטים הננוּ משעבּדים אוֹתם לנוּ ואוֹמרים להם שיש ליטוֹל חלק שוה, וזהוּ הנאה והצוֹדק. אוּלם, דוֹמני, כשיקוּם גבר שבטעוֹ כיאוּת לגבר, ינער מעליו וישבּוֹר את כל הכּבלים האלה ויימלט מהם, ירמוֹס את כתוּבינוּ, כּישוּפינוּ ולחשינוּ וכל חוּקינוּ שאינם על פּי הטבע; הוּא העבד יתנשׂא ויתגלה כּאדוֹן לנוּ, וכאן יגה צדקוֹ של הטבע¹⁵⁰.

כּתבי אפלטוֹן, מתוֹך הדיאלוֹג “גוֹרגיאס”.

נוֹשאים וּשאלוֹת

1. הסבּר את עלייתה המדינית של אתוּנה, על רקע המצב המדיני בּיון אחרי המלחמוֹת הפּרסיוֹת.

2. השוה את הבּרית האטית־דלית לבּרית הפּלוֹפּוֹנסית.

3. השפּעתוֹ של תמיסטוֹקלס על התפּתחוּת מדיניוּת החוּץ האתוּנאית.

4. תאר את התפּתחוּתה של הדמוֹקרטיה האתוּנאית בּמאה החמישית.

5. תאר את מוֹסדוֹת השלטוֹן בּדמוֹקרטיה האתוּנאית.

6. עמוֹד על הקשר בּין מדיניוּת הפּנים והחוּץ בּאתוּנה בּימיו של פּריקלס.

7. אילוּ עקרוֹנוֹת מדגיש פּריקלס בּנאוּמוֹ כּעקרוֹנוֹת המנחים את החברה האתוּנאית (מקוֹר 21) וּבאיזוֹ מידה קיימת כּאן אידיאליזציה של המציאוּת?

8. השוה את המשטר הדמוֹקרטי בּאתוּנה לזה הקיים בּמדינת ישׂראל.

9. כּיצד מתאר תוּקידידס (מקוֹר 20) את דמוּתוֹ של פּריקלס ואת מעמדוֹ בּאתוּנה? האפשר לישב מעמד זה עם עקרונות הדמוקרטיה?

10. מהי התמוּנה של אתוּנה הנשקפת מהנאוּם של פּריקלס (מקוֹר 21) וּמתוֹך החיבּוּר הפּוֹליטי “מדינת האתוּנאים” (מקוֹר 22), עמוֹד על הסתירה הקיימת בּין תיאוּרים אלה ונסה להסבּירה.

11. השוה את חינוּך הנוֹער בּאתוּנה לחינוּך הנוֹער בּספּארטה תוֹך הסבּרת הגוֹרמים לשיטוֹת החינוּכיוֹת השוֹנוֹת.

12. התפּתחוּת הדרמה בּאתוּנה בּמאה החמישית¹⁵¹ והתפקיד שמילאה בּחיי האתוּנאים.

13. חלקה וחשיבוּתה של האמנוּת בּחיי יוֹם־יוֹם בּאתוּנה בּמאה החמישית.

14. מה היוּ השקפוֹת הסוֹפיסטים על האמת, המוּסר, החוֹק וּמה הייתה השפּעתם על התפּתחוּת המחשבה בּיון? היעזר במקורות 23, 24.

15. עמוֹד על ההשפּעוֹת החיוּביוֹת והשליליוֹת של הסוֹפיסטים על החברה היונית.

ספרים לעיוּן נוֹסף

1. אריסטוֹ, על אמנוּת הפּיוּט – הוֹצאת מחבּרוֹת לספרוּת, מבוֹא.

2. ג'.ב. ברי, דברי ימי יון – הוֹצאת פרידמן, פּרקים שמיני ותשיעי.

3. ג' ברנט, הפילוֹסוֹפיה היונית ב"מחשבת יון" – הוֹצאת האוּניברסיטה העברית בשיתוף עם מסדה.

4. א.ה. גומבריך, קוֹרוֹת האמנוּת – הוֹצאת עם עוֹבד. פּרקים שלישי וּרביעי.

5. ה.ג. וולס, דברי ימי עוֹלם – הוֹצאת מצפּה. פּרק עשׂרים ואחד.

6. ת. זילינסקי, תרבּוּת יון העתיקה – הוֹצאת ר. מס.

7. א. סימוֹן, פּרקים בּספרוּת היונית העתיקה – הוֹצאת האוּניברסיטה העברית, פּרק: הטרגדיה היונית.

8. ש. סמבּוּרסקי, חוּקוֹת שמים וארץ – הוֹצאת מוֹסד בּיאליק.

9. פארינגטון, כּוֹח הרוּח והידיים בּיון העתיקה – הוֹצאת ספריית פּוֹעלים.

10. א. פוקס, אתוּנה בּימי גדוּלתה – הוֹצאת מוֹסד בּיאליק.

11. מ. רוֹסטוֹבצב, דברי ימי יון – הוֹצאת צ’צ’יק. פּרקים ז, ט.

12. שלדון צ’יני, תוֹלדוֹת האמנוּת בּעוֹלם, התקוה העתיקה – הוֹצאת צ’צ’יק, פּרקים חמישי ושישי.

13. נ. שנייד, אמנוּת יון הקלאסית – הוֹצאת עמוּדים.

14. ג. תוֹמסוֹן, איסכילס ואתוּנה – הוֹצאת הקיבּוּץ המאוּחד, חלקים:¹⁵²

פּרק ו': המלחמה הפֶּלוֹפּוֹנֶסֶית

§ 48. תוּקידידס. בשנת 431 התחילה המלחמה הגדוֹלה בּין אתוּנה וּספּארטה, הידוּעה בּשם “המלחמה הפּלוֹפּוֹנסית”. אנוּ מכּירים את מהלך המלחמה לכל פּרטיה הקטנים מתוֹך ספרוֹ של ההיסטוריון היוני תוּקידידס¹⁵³. תוּקידידס היה אסטרטג אתוּנאי שהשתתף בּראשית המלחמה, אבל אחרי שנכשל בּפעוּלה צבאית בּאיזור תרקיה בשנת 424 (§ 51), מוּכרח היה לעזוֹב את עירוֹ וללכת לגוֹלה. הוּא התיישב בּתרקיה ושם רשם את המאוֹרעוֹת שהתרחשוּ לעיניו. רק אחרי גמר המלחמה חזר לעיר מוֹלדתוֹ. בּהיסטוֹריה שלוֹ השתדל תוּקידידס לתאר את המאוֹרעוֹת בּלי משׂוֹא פּנים לאיזה צד שהוּא, אם כּי בּלבּוֹ היה מסוּר יוֹתר לגוֹרל עירוֹ. כּדי להגיע אל האמת היה חוֹקר עדי ראייה משני הצדדים והשוה את העדוּיוֹת. תוּקידידס נחשב בּצדק להיסטוֹריוֹן הגדוֹל ביוֹתר של היונים. אם הרוֹדוֹטוֹס היה אבי ההיסטוֹריה בּכלל, הרי היה תוּקידידס אבי ההיסטוֹריה המדעית. הוּא ניתח כּל מאוֹרע על סיבּוֹתיו הטבעיוֹת, ולא הסבּיר אוֹתוֹ לא בּנסים ונפלאוֹת, ולא בּהתערבוּת האלים בּחיי אנוֹש: יתר על כּן: הוּא לא החשיב אף את כוֹחוֹ של אדם בּהיסטוֹריה, אלא הצבּיע והדגיש את הסיבּוֹת הפּוֹליטיוֹת והכּלכּליוֹת אשר גרמוּ למאוֹרע, כּמוֹ שנוֹהגים ההיסטוֹריוֹנים ברוּבּם גם כּיוֹם. הוּא ידע להבדיל בּין הגוֹרמים המקריים של המאוֹרע ובין סיבּוֹתיו היסוֹדיוֹת. כּך, למשל, ראה את הסיבּה העיקרית למלחמה בּהתחרוּת של שני הכּוֹחוֹת הפּוֹליטיים הגדוֹלים, ספּארטה ואתוּנה, וּבקנאתה של ספּארטה בּאתוּנה, ואת הגוֹרמים המקריים מצא בּתוֹך סבך המאוֹרעוֹת השוֹנים שקדמוּ למלחמה. לעוּמת חיבּורוֹ של הרוֹדוֹטוֹס נראית ההיסטוֹריה שלוֹ כּיבשה, שכּן חסרה היא את הסיפוּרים המוֹשכים את הלב שהרוֹדוֹטוֹס הכניס לתוֹך ספרוֹ בּשפע רב. לעוּמת זאת קרוֹב חיבּוּרוֹ יוֹתר לאמת ויש בּוֹ תיאוּר מעניין של העוּבדוֹת וניתוּח מדעי של המאוֹרעוֹת, דבר שאין אנוּ מוֹצאים אצל הרוֹדוֹטוֹס. תוּקידידס עצמוֹ כּתב בּהקדמה לספרוֹ שאין כוונתוֹ לחבּר ספר “לשם שעשוּע לשעה בּלבד, כּי אם ספר שיהיה קניין לדוֹרוֹת”¹⁵⁴. תוּקידידס אינוֹ איש מדע בּלבד, הוּא גם אמן. אמנוּתוֹ בּאה לידי גילוּי בּעיקר בּחיבּוּר הנאוּמים, שבּאמת אינם נאוּמים שנישׂאוּ על ידי המשתתפים בּמלחמה (כּי הרי לא היה יכוֹל לשמוע את כּוּלם בּהיוֹתוֹ בּגוֹלה), אלא חיבּוּרים חוֹפשיים שלא בּאוּ אלא להודיע את השקפוֹתיו של תוּקידידס עצמוֹ. יחסוֹ הקפּדני של תוּקידידס לתפקידוֹ כּהיסטוֹריוֹן, בּיקוֹרתוֹ החריפה, בּדיקת סיפּוּרי העדים, השקפוֹתיו ההיסטוֹריוֹת הכּלליוֹת – כּל התכוּנוֹת האלה עשֹוּ את ספרוֹ למקוֹר היסטוֹרי מעוּלה. וכל ההיסטוֹריוֹנים שכתבו אחריו על המלחמה הפלוֹפוֹנסית שאבוּ את ידיעוֹתיהם מתוֹך ספרוֹ.

תוּקידידס הספיק לרשוֹם את המאוֹרעוֹת עד שנת 411. את שבע השנים האחרוֹנוֹת של המלחמה תיאר כסנוֹפוֹן בּספרוֹ “היסטוֹריה יונית”, ששימש המשך לחיבּוּרוֹ של תוּקידידס, כּמוֹ־כן תיאר כסנוֹפוֹן בּספרוֹ את תוֹלדוֹת יון עד שנת 362. אף כּסנוֹפוֹן הוּא היסטוֹריוֹן נאמן, אבל חסר את ההשקפוֹת המקוֹריוֹת של תוּקידידס. הוּא תיאר בּשׂפה פּשוּטה את תוֹלדוֹת זמנוֹ ולא התעסק בּחקירת הסיבּוֹת והגוֹרמים של המאוֹרעוֹת.

§ 49. סיבּוֹת המלחמה.

תוּקידידס מוֹנה שלוֹש סיבּוֹת צדדיוֹת שגרמוּ למלחמה. מלבד הסיבּה העיקרית, והיא קנאת ספּארטה בּאתוּנה. הסיבּוֹת הצדדיוֹת הן: א. הסכסוּך בּין אתוּנה וקוֹרינתוֹס בּגלל קֶרְקִרָה¹⁵⁵. ריב נפל בּין קרקירה וקוֹרינתוֹס, ואזרחי קרקירה פנוּ בּבקשת עזרה לאתוּנה. אתוּנה כּרתה בּרית עם קרקירה לשם הגנה על עיר זאת בּפני הקוֹרינתיים. בּקרב שהתלקח בּין הקוֹרינתיים והקרקירים על פּני הים השתתפוּ גם אניוֹת אתוּנה, ועל ידי כּך עברה אתוּנה על תנאי השלוֹם של שנת 446 ונתנה פּתחוֹן־פּה לקוֹרינתוֹס להתאוֹנן עליה לפני ספּארטה. ב. עניין פּוֹטִידַיָה. פּוֹטידיה הייתה מוֹשבת הקוֹרינתיים בּתרקיה וגם חברה בּבּרית האַטית. כּאשר התחילוּ הסכסוּכים בּין אתוּנה וקוֹרינתוֹס בּגלל קרקירה פּחדה אתוּנה פּן תעבוֹר פּוֹטידיה לצד הקוֹרינתיים וניסתה לבטל את האוֹטוֹנוֹמיה שלה; אז החליטוּ אזרחי פּוֹטידיה למרוֹד בּאתוּנה. הקוֹרינתיים שלחוּ צבא־עזר לפּוֹטידיה, ואתוּנה שׂמה מצוֹר על העיר. כּך התחילה המלחמה בּין אתוּנה וקוֹרינתוֹס בּשני מקוֹמוֹת שוֹנים בּיון. ג. החלטת אתוּנה בּדבר מגרה. העם בּאתוּנה קבע החלטה להרחיק את סוֹחרי מגרה מכּל השוקים האתוּנאיים. ההחלטה הזאת עתידה הייתה להרוֹס את מסחרה של העיר הקטנה. סיבּת ההחלטה אינה בּרוּרה כּל צוֹרכּה, אבל האתוּנאים, כּנראה, פּחדוּ פּן תתקשר מגרה עם קוֹרינתוֹס בּזמן המלחמה. אזרחי מגרה פּנוּ אף הם לספּארטה בּבקשת עזרה נגד אתוּנה.

ראשיתוֹ של הסכסוּך הייתה בּין אתוּנה וקוֹרינתוֹס, ולא בּין אתוּנה וּספּארטה. ויש טעם לדבר. שתי הערים המסחריוֹת האלה משלוּ אז בּים התיכוֹן, אתוּנה בּמזרח וקוֹרינתוֹס בּמערב. אתוּנה התכּוֹננה זה כּבר להרחיב את השפּעתה גם על ארצוֹת המערב. הבּרית עם קרקירה הייתה הצעד הראשוֹן לכיבּוּש המערב, כּי האי הזה שימש כּתחנה חשוּבה בּין יון ואיטליה. אילוּ עלה בּידי אתוּנה להשׂיג כּאן את מטרתה הייתה קוֹרינתוֹס עתידה לפנוֹת את מקוֹמה לאתוּנה. הקוֹרינתיים ראוּ את הסכּנה הנשקפת להם מאתוּנה וּפנוּ לספּארטה לעזרה. גם בּאי־כּוֹח ערים אחרוֹת בּאוּ לספּארטה להתאוֹנן על אתוּנה, בּין השאר גם שליחי איגינה: אלה בּאוּ בּסתר, כּי אסוּר היה לאיגינה, שהייתה חברה בּבּרית האַטית, להבּיע בּגלוּי את תלוּנוֹתיה על אתוּנה. ספּארטה לא מיהרה לצאת למלחמה. היא פּנתה קוֹדם לאתוּנה בּדרישוֹת: להפסיק את מצוֹר פּוֹטידיה, לשחרר את איגינה וּלבטל את ההחלטה נגד מגרה. אוּלם אתוּנה לא חשבה על ויתוּרים: פּריקלס הסבּיר לעם כּי הדרישוֹת של ספּארטה אינן אלא תוֹאנה ואם ימלאוּ האתוּנאים את הדרישוֹת האלה תבוֹאנה מיד דרישוֹת אחרוֹת. אתוּנה השיבה את פּני הספּארטנים ריקם. אז פּנתה ספּארטה לאתוּנה בּדרישה כּללית להחזיר את האוֹטוֹנוֹמיה לכל היונים. פּירוּש הדבר היה: ויתוּרה של אתוּנה על שלטוֹנה בּבּרית האטית. אתוּנה ענתה גם הפּעם בּשלילה ואז עברה ספּארטה למלחמה גלוּיה.

בּית־המקדש של אתנה־ניקה. בּית־המקדש של אַפּוֹלוֹן בּקוֹרינתוֹס, פּלוֹפּוֹנסוֹס

בּית־המקדש של זוס האוֹלימפּי, בּפּלוֹפּוֹנסוֹס

§ 50. תוֹכניתוֹ של פּריקלס ותוֹצאוֹתיה. כּוֹחה של ספּארטה היה בּחילוֹת הרגלים שלה ושל בּני בּריתה, וכוֹחה של אתוּנה היה בּצי; לפי חלוּקה זוֹ של הכוֹחוֹת עיבּד פּריקלס את תוֹכנית המלחמה: הצבא האתוּנאי מותר על הגנת אטיקה וּמפקיר אוֹתה למשיסה לספּארטנים. בּזמן ההתנפּלוּת עוֹברים כּל האיכּרים העירה. אתוּנה, שהיא פּתוּחה לצד הים, אינה חוֹששת מרעב ויכוֹל תוּכל לעמוֹד בּמצוֹר יבּשתי זמן בּלתי מוּגבּל. האתוּנאים מצדם מתנפּלים על הפּלוֹפּוֹנסוֹס וּבוֹזזים את אדמת ספּארטה¹⁵⁶. תוֹכנית זוֹ מעידה על ניצחוֹנוֹ של היישוּב העירוֹני על החקלאי: תוֹשבי העיר לא יסבּלוּ מן המצוֹר, ואילוּ האיכּרים יהיוּ מוּכרחים לעזוֹב את כּל רכוּשם לשוֹד וּלביזה. בּאביב 431 בּא הצבא הספּארטני לאטיקה בּפיקוּדוֹ של המלך אַרְכִידַמוֹס, ששילח אש בּשׂדוֹת והחריב את הכּפרים. כּל היישוּב הכּפרי, עבר בּהתאם לתוֹכניתוֹ של פּריקלס, העירה. רוֹגז גדוֹל תקף את האיכּרים שראוּ את האוֹיב עוֹמד בּארצם וידם קצרה להגן על רכוּשם. נשמעוּ תלוּנוֹת על פּריקלס: אוּלם מעמדוֹ של האסטרטג המנוּסה היה איתן עד כּי לא העזוּ לנגוֹע בּוֹ. מקץ חוֹדש עזבוּ הספּארטנים את אטיקה, כּי שוּב לא היה להם עניין לשבת בּארץ שדוּדה. עתה יכוֹל פּריקלס לבצע את החלק השני של תוֹכניתוֹ: את ההתקפה על פּלוֹפּוֹנסוֹס. אוּלם בּהיוֹתוֹ זהיר מאוֹד הסתפּק בּהתנפּלוּת על מגרה וּבגירוּש אזרחי איגינה מאדמתם. כּעבוֹר שנה שוּב הוֹפיעוּ הספּארטנים בּאטיקה ושוּב עברוּ האיכּרים העירה. בּפעם זוֹ הביא הדבר לידי אסוֹן רב. בּתוֹך היישוּב הצפוּף שמילא את העיר עד אפס מקוֹם והצטוֹפף בּבניינים ציבּוּריים, בּרחוֹבוֹת, לאוֹרך חוֹמת העיר – פּשטה מגפה קטלנית שהגיעה לאתוּנה מן המזרח. המגפה הזאת פּגעה קשוֹת בּרוֹב התוֹשבים, לאחר וּבתחילתה עשׂתה שמוֹת בּרוֹפאים המעטים. תוּקידידס תיאר בּיד אמן תמוּנה מזעזעת מעוֹצמת המחלה וסבל הישוּב¹⁵⁷. התמוּתה בּעיר גדלה לאין שיעוּר. עתה העזוּ האתוּנאים לצאת בּגלוּי נגד פּריקלס: הוּא היה אשם בּאסוֹן שבּא על העיר ועליו לכפּר את עווֹנוֹ. העם הדיח את פּריקלס ממשׂרתוֹ ודרש ממנוּ דין־וחשבּוֹן על הכּספים שהוֹציא בּמשך הזמן שהיה אסטרטג. פּריקלס נתבּע לדין וחוּייב לשלם קנס 50 כּיכּר כסף. לאחר חוֹדשים אחדים חזרוּ בּהם האתוּנאים ושוּב בּחרוּ בּפּריקלס למנהיג העיר. אבל פּריקלס, אשר שכל, לעת זקנתוֹ את שני בּניו וטרם שכח את עלבּוֹן הדחתוֹ ממשׂרתוֹ הגבוֹהה, דוּגמת פּקיד שמעל בּכספים, שוּב לא היה מוּכן לקבּל לידיו את רסן השלטוֹן. לא ארכוּ הימים והוּא עצמוֹ נפגע בּמגפה, חלה ומת.

§ 51. הדמוֹקרטיה הקיצוֹנית בּאתוּנה. אחרי מוֹת פּריקלס נמשכה המלחמה בּלי התלהבוּת יתרה משני הצדדים. הספּארטנים היוּ מתנפּלים מדי פּעם בּפעם על אטיקה ושוֹדדים אוֹתה והאתוּנאים ניסוּ להחליש את ספּארטה ואת בּעלי בּריתה בּמקוֹמוֹת שוֹנים. המלחמה התנהלה, מלבד בּאטיקה, גם בּבּוֹיאוֹטיה, בּמפרץ הקוֹרינתי, בּקרקירה ועוֹד בּמקוֹמוֹת שוֹנים¹⁵⁸. בּרוֹב הערים היוּ קיימוֹת שתי מפלגוֹת: המפלגה האוֹליגרכית והמפלגה הדמוֹקרטית. העם נטה אחרי אתוּנה והעשירים בּיקשוּ עזרה מספּארטה. פּעמים היה הפּירוּד בּין המפלגוֹת מביא לידי מלחמת אזרחים. בּקרקירה, למשל, השמיד העם כּמעט את כּל העשירים. מלחמת האזרחים עוֹררה בּכל מקוֹם את היצרים השפלים בּיוֹתר; שׂנאה, אכזריוּת וּבגידה פּשטוּ בּכל יון ושחיתוּת המידוֹת גדלה כּמידה שלא הייתה דוּגמתה בּיון¹⁵⁹.

אחרי פּריקלס לא נמצא בּאתוּנה איש בּעל כּוֹח וכשרוֹן שייקח את השלטוֹן בּידוֹ. אחד האסטרטגים הטוֹבים היה נִיקִיאַס, איש עשיר וּמכוּבּד. אבל זהיר וּמתוּן בּיוֹתר; מטרתוֹ הייתה לשׂים קץ למלחמה. השפּעה רבּה יוֹתר הייתה לדמגוֹגים, כּלוֹמר¹⁶⁰ “מנהיגי העם” שבּיקשוּ להמשיך את המלחמה¹⁶¹. אלה היוּ בּאי־כּוֹח הדמוֹקרטיה הקיצוֹנית, שנשׂאה נפשה לכיבּוּשים וּלשלטוֹנה של אתוּנה בּמערב. אחד הדמגוֹגים היה קְלֶאוֹן, בּעל בּית־חרוֹשת לעיבּוּד עוֹרוֹת, הראשוֹן ממנהיגי העם שלא ממשפּחת אצילים. קלאוֹן ידע להשפּיע בּכוֹח דיבּוּרוֹ על העם וּלהטוֹת את לבּוֹ אחרי התוֹכנית של הדמוֹקרטיה הקיצוֹנית. כּאשר תמוּ הכּספים שאסף פּריקלס הגדיל קלאוֹן את שיעוּר המסים של בּעלי־הבּרית וגם הטיל מס מיוּחד על אנשים עשירים בּאתוּנה. בּימיו התחילה אספת העם לדוּן בּכל עניין קטן של המלחמה ונהגה כּלפּי האסטרטגים בּחשדנוּת. בּהשפּעת הדמגוֹגים, שבּעצמם לא היו שׂרי צבא, דרש העם דין־וחשבּוֹן מן האסטרטגים על פּעוּלוֹתיהם בּמלחמה, ורבים משׂרי הצבא בּאתוּנה נמצאוּ אשמים ונתבּעוּ לדין. העם נעשׂה רוֹגז וּקצר־רוּח. פּעמים נקבּעוּ בּאספוֹת העם החלטוֹת אכזריוֹת; היה מעשׂה והחליטוּ להוֹציא להוֹרג את כּל הגברים בּעיר מִיטִלֶנֶה (בּלסבּוֹס)¹⁶² שהעזה למרוֹד בּאתוּנה. אמנם למחרת היוֹם חזר בּוֹ העם מהחלטתוֹ, אף־על־פּי־כן נרצחוּ כּאלף נפש והנשים והילדים נמכּרוּ לעבדים.

בּינתיים בּא שינוּי בּמהלך המלחמה. האתוּנאים שמוּ מצוֹר על האי סְפַּקְטֶרִיָה (על יד פילוֹס בּפּלוֹפּוֹנסוֹס), שבּוֹ חנוּ כּ־420 איש מצבא האוֹיב, בּיניהם כּ־200 ספּארטנים. ספּארטה, בּראוֹתה כּי קצרה ידה לחלץ את אזרחיה מצרה, נכנסה בּמשׂא וּמתן על תנאי השלוֹם. זוֹ הייתה שעת־כּוֹשר לשׂים קץ למלחמה; אוּלם קלאוֹן נשׂא נפשוֹ להכנעתה הגמוּרה של ספּארטה והתנה תנאים קשים שספּארטה לא יכלה להסכּים להם. קלאוֹן עצמוֹ הלך לספקטריה. אף־על־פּי שלא היה איש צבא עלה בּידוֹ לכבּוֹש את האי וּלהביא לאתוּנה את הספּארטנים השבוּיים. הוּא שמר עליהם כּעל בּני ערוּבּה ואיים על ספּארטה שיוֹציא להוֹרג את אזרחיה אם היא תוֹסיף להתנפּל על אטיקה. ואמנם פּסקוּ ההתנפּלוּיוֹת, אך הצלחתוֹ של קלאוֹן לא האריכה ימים. בְּרֶסִידַס שׂר־צבא ספּארטני מנוּסה, עלה בּראש צבא קטן לצפוֹן הארץ כּדי לקומם על אתוּנה את הערים בּתרקיה¹⁶³ שהיו חברוֹת בּבּרית האטית.

סיסמתוֹ: אוֹטוֹנוֹמיה וחוֹפש, הייתה קרוֹבה מאז ומתמיד לליבּם של היונים ולכן גם פּשטה תנוּעת המרד בּמהירוּת הבּזק בּין ערי תרקיה. קלאוֹן יצא נגד בּרסידס ונפל חלל בשׂדה המערכה. גם בּרסידס נפל בקרב ההוּא, וכך מתוּ בּיוֹם אחד שני האנשים שהיו כּל אחד בּעירוֹ – בּאי־כוֹח מפלגת המלחמה. ספּארטה הייתה עייפה ויגעה וכן גם היישוּב הכּפרי בּאטיקה. אחרי מוֹת מנהיגה מסרה הדמוֹקרטיה הקיצוֹנית בּאתוּנה, את השלטוֹן בּידי אנשים מתוּנים יוֹתר. ניקיאס ניהל את המשׂא־וּמתן עם ספּארטה וכּרת בּרית שלוֹם אתה (421). לפי תנאי השלוֹם הוּשב ביון המצב שהיה קיים לפני המלחמה; וכל צד התחייב להחזיר לחברוֹ את הערים שלכד.

§ 52. התנוּעה האוֹליגרכית בּאתוּנה. שלטוֹנה של הדמוֹקרטיה הקיצוֹנית עוֹרר התנגדוּת בּקרב חוּגים שוֹנים בּאתוּנה. בּעיקר בּין היישוּב הכּפרי והמשׂכּילים. המתנגדים אמנם לא העזוּ עדיין לצאת בּגלוּי נגד הדמוֹקרטיה, אבל ניהלוּ תעמוּלה חשאית, מתחוּ בּיקוֹרת על פּעוּלוֹת הדמגוֹגים והפיצוּ ספרים שהיוּ מכוּונים נגד שלטוֹן העם. אריסטוֹפנס בּקוֹמדיוֹת שלוֹ תקף בּלי פּחד את קלאוֹן, בּתארוֹ אוֹתוֹ כּעבד ערוּם המוֹליך שוֹלל את אדוֹניו הזקן והטיפּש, הוּא ה"דֶמוֹס" (העם) האתוּנאי בּעצמוֹ. המשׂכּילים חלמוּ על תקוּפת סוֹלוֹן אוֹ קְלֵיסְתֶנֶס, בּימים שהשלטוֹן היה בּידי האריסטוֹקרטיה המתוּנה וּזכוּיוֹת העם היוּ מוּגבּלוֹת; הם התנגדוּ בּייחוּד לשלטוֹן הדמגוֹגים ולחלוּקת המשׂכּוֹרוֹת. גם העוּבדה שכּל איש בּאתוּנה, ואף העני שבּעניים, לוֹקח חלק בּשלטוֹן, הייתה להם למוֹרת רוּח; מן הראוּי היה, לפי דעתם, להגבּיל את מספּר האזרחים המשתתפים בּחיים הפּוֹליטיים ולמסוֹר את השלטוֹן בּידי אנשים אמידים בּלבד. מבקרי הדמוֹקרטיה נשׂאוּ נפשם לאוֹליגרכיה, כּלוֹמר, לממשלת המעטים. הם התנגדוּ גם לשלטוֹנה של אתוּנה על הים ולשאיפת הכּיבּוּשים. בּין האוֹליגרכים היוּ זרמים שוֹנים. מהם רצוּ בּביטוּל גמור של הדמוֹקרטיה, אחרים חשבוּ שאפשר להסתפּק בּתיקוּנים בּמשטר הקיים; אבל כּוּלם היוּ בּדעה אחת שיש לבטל את שלטוֹן הדמגוֹגים.

§ 53. אַלְקִיבִּיאַדּס. מתוֹך חוּגי האנשים שהתנגדוּ לדמוֹקרטיה יצא אלקיבּיאדס, קרוֹבוֹ של פּריקלס, חניך הסוֹפיסטים וידידוֹ של הפילוֹסוֹף המפוּרסם סוֹקרטס (§ 60). אלקיבּיאדס נמנה עם בּני העשירים שבּילוּ את זמנם בּמשתאוֹת ותענוּגוֹת; הוּא שאף לגדוּלה וכבוֹד ורדף אחרי הפּרסוּם. למשטר הדמוֹקרטי התייחס בּשלילה; אף־על־פּי־כן היה מוּכן לעבוֹד שכם אחד עם הדמגוֹגים, כּי לא היוּ לאלקיבּיאדס דעוֹת קבוּעוֹת בּפּוֹליטיקה ורק מטרה אחת עמדה לפניו – להתפּרסם ולהגיע לשלטוֹן. לעוּמתה לא היה שוּם דבר קדוֹש בּעיניו, לא מוֹלדת, לא מסוֹרת־אבוֹת ואף לא יסוֹדוֹת המוּסר. איש אשר כּזה היה דוֹמה יוֹתר לאחד הטירנים מאשר ליליד עיר דמוֹקרטית. בּרוּר, שאלקיבּיאדס לא היה מחסידי השלוֹם, כּי רק מן המלחמה נשקפה לוֹ תקוה לפתח את כּשרוֹנוֹתיו וּלהגיע לשלטוֹן. לכן נמנה אף הוּא עם אלה שנשׂאוּ נפשם לכיבּוּשים והתחילוּ להלהיב שוּב את רוּח המלחמה מיד לאחר שנכרתה בּרית־השלוֹם עם ספּארטה.

ואמנם יסוֹד מספיק היה לשני הצדדים להתחיל שוּב בּמלחמה, כי שניהם לא קיימוּ את תנאי השלוֹם ולא החזירוּ את הערים שנלכּדוּ על ידם בּזמן המלחמה. ספּארטה לא יכלה לעשוֹת זאת, כי הערים לא היוּ בּידה, אלא בּידי בּעלי־בריתה הרבּים, ואלה רגזוּ על ספּארטה ששׂמה קץ למלחמה ולא נמלכה בּדעתם. לכן לא החזירה גם אתוּנה את הערים שכּבשה. בּזמן ההוּא התכּוֹננה אַרגוֹס לעלוֹת על ספּארטה וּשבטים אחדים בּפּלוֹפּוֹנסוֹס היוּ נכוֹנים לעמוֹד לימינה. מלחמה חדשה עמדה להתלקח בּפּלוֹפּוֹנסוֹס ואלקיבּיאדס רצה שגם אתוּנה תשתתף בּה. אתוּנה אמנם לא הכריזה מלחמה, אבל שלחה צבא לארגוֹס בּפיקוֹדוֹ של אלקיבּיאדס. הצבא הזה לא היה די גדוֹל וּספּארטה ניצחה את ארגוֹס ואת בּעלי־בּריתה. אלקיבּיאדס חזר לאתוּנה בּבוֹשת פּנים; אבל לא ארכוּ הימים ושוּב ניתנה לוֹ שעת־כּוֹשר לקוֹמם את אתוּנה למלחמה.

§ 54. המסע לסִירַקוּסַי. בשנת 415 הגיעוּ לאתונה שליחי היונים מסיציליה והתאוֹננוּ על שאיפתה של סירקוּסי להשתלט על הערים היוניוֹת בּסיציליה¹⁶⁴. הפּוֹליטיקה של סירקוּסי בּסיציליה הייתה דוֹמה לזוֹ של אתוּנה בּיון: היא הייתה שם העיר החזקה בּיוֹתר וּביקשה להרחיב את שלטוֹנה על כּל האי. ניקיאס הזהיר ויעץ לאתוּנאים שלא להתחיל בּמלחמה רבּת סכּנוֹת כּל זמן שעוֹד לא חלפה הסכּנה בּיון עצמה. אוּלם אלקיבּיאדס תמך בּכל תוֹקף בּרעיוֹן המלחמה בּסיציליה. גם העם נטה אחרי המלחמה, כּי כּיבּוּש המערב היה משׂא נפשה של הדמוֹקרטיה הקיצוֹנית. האתוּנאים החליטוּ להילחם; הם בּנוּ צי גדוֹל והעמידוּ בּראש הצבא שלוֹשה אסטרטגים, בּיניהם גם ניקיאס ואלקיבּיאדס. יוֹם לפני צאת הצי מאתוּנה קרה בּעיר מקרה מוּזר: מישהוּ חילל את מרבּית ההרמוֹת בּעיר, כּלוֹמר, פּסלים עם דמוּת האל הרמס, שעמדוּ בּמספּר רב בּשוקים וּברחוֹבוֹת העיר¹⁶⁵. לחילוּל קוֹדש זה היוּ מסוּגלים רק אנשים שזלזלוּ בּכבוֹד האלים. החשד נפל על אלקיבּיאדס, שהיה ידוּע כּתלמיד הסוֹפיסטים ואיש חוֹפשי בּדעוֹתיו. האתוּנאים לא רצוּ לעכּב את משלוֹח הצי עד שיתברר העניין על ידי חקירה בּמשפּט, ואלקיבּיאדס צוּוה להפליג בּראש הצי. החקירה גילתה כּי האשמים בּדבר היוּ חברי האגוּדוֹת האוֹליגרכיוֹת: החשד על השתתפוּתוּ של אלקיבּיאדס בּהריסת ההרמוֹת לא נתאמת, אבל בּחקירה נתבּרר, כּי אלקיבּיאדס לעג בּפרהסיה למיסטריוֹת של אֶלֶוְסִיס. אף זה היה חילוּל הקוֹדש והאתוּנאים תבעוּ אוֹתוֹ לדין. אלקיבּיאדס קיבּל את הידיעה בּסיציליה; הוּא לא רצה לשוּב לאתוּנה בּפחדוֹ מן המשפּט, לכן החליט לבגוֹד בּעירוֹ וללכת לספּארטה. שם נתקבל בּכבוֹד רב והוּא התחיל מיד בפעוּלוֹת לרעת עיר מוֹלדתוֹ.

אתנה, יצירתוֹ של פידיאס. הנער מן הים

תוּקידידס. הרמה. דרייוש

בּינתיים התחילה המלחמה בּין הצבא האתוּנאי וּבין סירקוּסי. העיר הגדוֹלה לא הייתה מוּכנה למלחמה, אבל גם האתוּנאים לא מצאוּ בּסיציליה את אשר קיווּ: מעטים היוּ היונים שעברוּ לצדם, וגם כּסף לא היה להם דיים. הצבא האתוּנאי מוּכרח היה להתפּרנס מן הבּיזה דבר אשר עוֹרר את כּעסם של תוֹשבי סיציליה. ניקיאס הגיע לסירקוּסי ושׂם מצוֹר על העיר. ההתנגשוּיוֹת הראשוֹנוֹת הביאוּ ניצחוֹן לאתוּנה וסירקוּסי התחילה להתייאש מתקותה לנצח במלחמה. בּרגע זה הגיע לסירקוּסי צבא קטן מפּלוֹפּוֹנסוֹס בּפיקוּדוֹ של שׂר־צבא ספּארטני מנוּסה. צבא־עזר זה נפח רוּח חיים בּעיר. בּקרב על פני הים ניצחוּ הסירקוּסיים וסגרוּ את הצי האתוּנאי בּתוֹך המפרץ על־יד העיר. כּתוֹצאה מכּך החמיר מצבוֹ של צבא המשלוֹח האתוּנאי עד למאוֹד, וניקיאס דרש תוֹספת צבא מאתוּנה. האתוּנאים שלחוּ עוֹד כ־20,000 איש; מספּר אנשי הצבא של אתוּנה שעמדוּ לפני חוֹמוֹת סירקוּסי עלה עתה בּערך לארבּעים אלף איש. האתוּנאים יצאו למערכה, אך שגוּ שגיאה חמוּרה לערכה בּלילה; הסירקוּסיים שהכּירוּ יפה את הסביבה יכלוּ להבחין בחוֹשך את תנוּעוֹת האוֹיב, בּעוֹד שהאתוּנאים, שנלחמוּ בּמקוֹם זר, לא יכלוּ לשמוֹר על הסדר בּחשכה והתנגשוּ עם בּעלי־בּריתם. הקרב הביא מפּלה לאתוּנה. עוֹד הייתה אפשרוּת בּידם להפסיק את המלחמה ולחזוֹר לארצם; ואוּלם ניקיאס ידע כּי עליו יהיה לתת את הדין לפני העם בּאתוּנה וּבפחדוֹ מפני דין זה לא מיהר לעזוֹב את סיציליה. גם לאחר שהחליט לחזוֹר התמהמה ולא יצא לדרך, כּי נבהל מליקוּי הלבנה שנראה בּעיניו כּסימן מנבּא רעוֹת. בּינתיים הוּשמד כּל הצי האתוּנאי והצבא הרגלי הפך עוֹרף. הסירקוּסיים רדפוּ אחריו והשמידוּ את רוֹב החיילים; אלה שנפלוּ בּשבי נשלחוּ לעבוֹדת פּרך בּמחצבוֹת ונמכּרוּ כּעבדים.

§ 55. בּרית בּין ספּארטה ופּרס. כּישלוֹנה של אתוּנה בּסיציליה גרם להתמוֹטטוּת מצבה הפּוֹליטי. לאתוּנאים אבד בּסיציליה צבא רב ממיטב האזרחים וצי גדוֹל: גם כּסף לא נמצא לעיר כל צוֹרכּה, כּי המסע לסיציליה גרם להוֹצאוֹת גדוֹלוֹת. מעתה והלאה לא נשׂאה אתוּנה את נפשה לכיבּוּשים ולא השתדלה אלא לשמוֹר לפחוֹת על מצבה הקיים. מפּלתה בּסיציליה שימשה לאוֹיביה אוֹת להתקפה. לפי עצתוֹ של אלקיבּיאדס נכנס שוּב הצבא הספּארטני לאטיקה, אוּלם בּפעם זוֹ לא הסתפּק בּהתנפּלוּת בּלבד, אלא התבּצר בּאטיקה בּמבצר דֶקֶלֵיָה¹⁶⁶. רע וקשה מזה היה הרוֹשם שעשתה המפלה על בעלי־בּריתה של אתוּנה. הערים העשירוֹת בּיוֹתר מרדוּ בּה וּפנוּ לספּארטה בּבקשת עזרה; רק האי סמוֹס¹⁶⁷ נשאר נאמן לאתוּנה. על ספּארטה הייתה מוּטלת עתה החוֹבה לדאוֹג לבעלי־בּריתה החדשים ולהמשיך את המלחמה על הים. לשם כּך הייתה זקוּקה לכסף ולאניוֹת, וּשני דברים אלה חסרוּ לספּארטה; אז פּנתה ספּארטה לדרייוש השני מלך פּרס. דרייוש היה מוּכן לעזוֹר לספּארטה מאוֹצרוֹתיו הרבּים, אבל לא בּלי תמוּרה, והוּא דרש שיחזירוּ לוֹ את הערים היוניוֹת בּאסיה הקטנה שעמדוּ בּשעתן תחת שלטוֹן פּרס. אחרי פּקפּוּקים קצרים הסכּימה ספּארטה לדרישה זוֹ וחוֹזה נחתם בּין ספּארטה וּפרס¹⁶⁸. נתהוה מצב משוּנה: בּיד אחת שיחררה ספּארטה את היונים משלטוֹן אתוּנה וּבידה השנייה הסגירה אוֹתם בּידי הפּרסים. אלקיבּיאדס עמד על הדבר. מתחילה היה הוּא מתוך בּין ספּארטה ובין הפחה הפּרסי, שעזר לספּארטה ושילם את משכּוֹרת חייליה, אבל בּינתיים בּא אלקיבּיאדס בּריב עם הספּארטנים והכּיר לדעת כּי שוּב אין לוֹ מקוֹם בספּארטה. אז הסבּיר לפחה כּי לא כּדאי לוֹ לתמוֹך בּספּארטה, כּי אין כּל ספק שהיא לא תחזיר לפרס את הערים בּאסיה הקטנה. לכן מחכמה יעשה המלך אם יניח לשתי הערים הגדוֹלוֹת להחליש זוֹ את זוֹ בּמלחמה שבּיניהן. בּהשפּעת הדברים האלה התחיל הפחה לזלזל בּתשלוּם המשׂכּוֹרת לחיילים והיחסים בּין ספּארטה וּפרס הוּרעוּ. בּאוֹתה שעה הפיץ אלקיבּיאדס שמוּעה כּי הפּרסים מוּכנים לתמוֹך בּאתוּנה בּתנאי שהאתוּנאים יבטלוּ את המשטר הדמוֹקרטי. שמוּעה זוֹ הגיעה לאתוּנה וסייעה בּידי מתנגדי הדמוֹקרטיה למגר את השלטוֹן הקיים ולכוֹנן שלטוֹן אוֹליגרכי.

§ 56. המהפּכה האוֹליגרכית בּאתוּנה (411). הכּישלוֹן הצבאי בּסיציליה גילה לפני האתוּנאים את ליקוּיי המשטר הדמוֹקרטי הקיצוֹני: בּרוּר היה כּי המפּלה אינה אלא פרי ההחלטוֹת הפּוֹחזוֹת שנתקבּלוּ בּאספוֹת עם בּהשפּעת הדמגוֹגים חסרי האחריוּת. הבטחוֹתיו של אלקיבּיאדס עשׂוּ רוֹשם לא על האוֹליגרכים בּלבד, אלא גם על העם: הסיכּוּיים לקבּל כּסף מפּרס וּלהמשיך את המלחמה משכוּ את לב העם. אמנם, עד מהרה נתבּרר, כּי אין בּדעת הפּרסים לתמוֹך בּאתוּנה ולא הייתה רשוּת לאלקיבּיאדס לדבר בשמם; אך התנוּעה האוֹליגרכית לא נפסקה מפּני כן, כּי אם הלכה הלוֹך והתחזק. אזרחי העיר בּרוּבּם נמצאוּ בצבא שעמד בּסמוֹס ואלה שנשארוּ לא מצאוּ עוֹז בּנפשם להתנגד לאוֹליגרכים ותחת לחץ האוֹליגרכים קיבלה האספה הכּללית שלוֹש החלטוֹת אלה: א. לבטל לזמן המלחמה את המשׂכּוֹרוֹת לעם; ב. להגבּיל את מספּר האזרחים המשתתפים בּחיים הפּוֹליטיים עד 5000 איש; ג. למסוֹר את השלטוֹן למוֹעצה בּת 400 איש. השלטוֹן עבר לידי מתנגדי הדמוֹקרטיה. המוֹעצה החדשה, בּת 400 איש, שנבחרה להלכה על ידי העם וּלמעשׂה נתמנתה על ידי האוֹליגרכים, הייתה למוֹסד השוֹלט בּעיר. חברי המוֹעצה לא היו מעוּניינים לכנס את האספה של 5000 בּעלי הזכוּיוֹת האזרחיוֹת בּעיר; הם שלטוּ בּעיר בּיד רמה, דנוּ אנשים למיתה, החרימוּ את רכוּשם וגירשוּ מן העיר את אלה שלא היוּ רצוּיים להם. העיר נכנעה לפניהם; אוּלם כּאשר הגיעוּ בּאי־כוֹח האוֹליגרכים לסמוֹס קם עליהם הצבא וגירש אוֹתם מן המחנה. כּך נתפּלגה אתוּנה לשתי קהילוֹת: בּעיר משלה האוֹליגרכיה והצבא תמך בּדמוֹקרטיה. הצבא עוֹד האמין כּי יש בּידי אלקיבּיאדס להשפיע על הפּרסים; על כּן פּנוּ אליו בּבקשת עזרה וּבחרוּ בּוֹ לאסטרטג. אלקיבּיאדס שינה מיד את עמדתוֹ הפּוֹליטית: אם קוֹדם היה נוֹטה לתמוֹך בּאוֹליגרכיה הנה עתה היה מוּכן לעזוֹר לדמוֹקרטים. כּבא־כוֹח הצבא דרש אלקיבּיאדס מן האוֹליגרכים בּאתוּנה כּי יבטלוּ את המוֹעצה של ה־400 ויקראוּ לאספה את 5000 האזרחים. דרישה זוֹ הביאה לידי פּירוּד בּמחנה האוֹליגרכים: המתוּנים שבּהם, וּבראשם תרמנס, מצאוּ כּי הדרישה צוֹדקת וקמוּ נגד חבריהם הקיצוֹניים, תרמנס הציע חוּקה חדשה לעיר, אשר על פיה יכלוּ להיוֹת אזרחים בּעלי זכוּיוֹת פּוֹליטיוֹת רק אלה שיכלוּ לרכוֹש נשק על חשבּוֹנם, כּלוֹמר, אנשים אמידים. מספּרם של אלה הגיע ל־9000 בּערך. רבּים מאזרחי אתוּנה תמכוּ בּתרמנס וּמצב האוֹליגרכים הקיצוֹניים בּעיר נתערער. ניסיוֹנם לבוֹא בּמשׂא וּמתן עם ספּארטה עלה בּתוֹהוּ, וּלבסוֹף מרדוּ האתוּנאים וּביטלוּ את המוֹעצה של ה־400. השלטוֹן עבר לידי תרמנס וסיעתוֹ, אבל לא לזמן רב: התנוּעה הדמוֹקרטית גברה שוּב וכעבוֹר זמן־מה חזרה אתוּנה למשטרה הקוֹדם.

§ 57. סוֹפה של המלחמה. המאוֹרעוֹת של שנת 411 הביאוּ לידי שלוֹם בּין אתוּנה ואלקיבּיאדס. אחרי שעלה בּידוֹ לנצח את הספּארטנים על הים חזר העירה ונתקבּל בּכבוֹד גדוֹל ותפארת. האתוּנאים בּיטלוּ את פּסק־הדין שהוֹציאוּ נגדוֹ בּזמן מסעוֹ לסיציליה, בּחרוּ בּוֹ לאסטרטג ראשוֹן וּמסרוּ בּידוֹ את הנהלת המלחמה. הדרך לשלטוֹן הייתה פּנוּיה לפניו, אם ידע להבטיח את ניצחוֹן האתוּנאים בּכל הקרבוֹת העתידים, דבר אשר היה קשה מאוֹד וכמעט בּלתי אפשרי. כּוֹחה של אתוּנה אפס: כּסף, צבא, אניוֹת – כּל אלה הייתה העיר חסרה. וּכנגד זה כּרתה ספּארטה שוּב בּרית עם פּרס וקיבּלה ממנה את הכּסף הדרוּש לה. דרייוש מינה בּמקוֹם הפחה הקוֹדם את בּנוֹ כּוֹרש לנהל משא וּמתן עם היונים, וכּוֹרש תמך בספּארטה בּלי פּקפּוּקים. בּזמן ההוּא הוֹפיע בּספּארטה איש שהיה ראוּי לנהל את המלחמה: זה היה לִיסַנְדרוֹס, מפקד ראשי של הצי הספּארטני. ליסנדרוֹס היה דוֹמה לאלקיבּיאדס: אף הוּא בּיקש גדוּלה וכבוֹד ורצה להיוֹת ראשוֹן בּעירוֹ. ליסנדרוֹס ניגש להרוֹס את האימפּריה האתוּנאית בּאוֹרח שיטתי. הוּא בּיטל בּכל מקוֹם את הדמוֹקרטיה והנהיג את המשטר האוֹליגרכי. האוֹליגרכים בּאוּ בּברית עם ספּארטה וסוֹפוֹ של דבר היה שכּל הערים בּאסיה הקטנה ועל איי הים בּגדוּ בּאתוּנה. אלקיבּיאדס היה חסר אוֹנים להילחם בּשיטה זוֹ של ליסנדרוֹס. אחרי מפּלה קטנה על הים, לא בּאשמתוֹ, כּי הדבר קרה בּזמן היעדרוֹ מן הצבא, נשתנה יחס האתוּנאים אליו. הוּא הוּדח ממשׂרתוֹ ולא נבחר עוד לאסטרטג. אלקיבּיאדס עזב את הצבא והלך לתרקיה; תפקידוֹ בּהיסטוֹריה היונית נגמר.

מצבה של אתוּנה היה קשה: אף־על־פּי־כן לא חשבה הדמוֹקרטיה על השלוֹם. כּאשר הגיעה לאתוּנה השמוּעה, כּי הספּארטנים סגרוּ את הצי האתוּנאי בּלסבּוֹס, אזרוּ האתוּנאים כּוֹח בּפּעם האחרוֹנה וּבנוּ צי חדש; לשם כּך פירקוּ מעל פּסל האלה את קישוּטה היקר וּמכרוּ את כּל כּלי הכּסף והזהב שהיוּ בּמקדש. בּאמצעים אלה בּנוּ צי של 110 אניוֹת ושלחוּהוּ לקראת הספּארטנים. הצי הזה ניצח; אך הניצחוֹן עלה לאתוּנאים בּיוֹקר, כּי 4000 אזרחים טבעוּ בּים בּזמן הקרב. האבל באתוּנה היה גדוֹל מן השׂמחה; את האסטרטגים תבעוּ לדין על אשר לא שקדוּ כּל צוֹרכּם על הצלת האזרחים. אספת העם דנה את האסטרטגים למיתה, אך כּי היוּ חפים מפּשע. בּינתיים פּנוּ הספּארטנים אל אתוּנה בּהצעה על משׂא וּמתן בּדבר השלוֹם, כּי גם מצבם היה רע אחרי המפּלה על הים. מנהיגי הדמוֹקרטיה לא הסכּימוּ לכך: השלוֹם היה יכוֹל לצאת לפוֹעל רק בּתנאי שאתוּנה תותר על שלטוֹנה בּים, ואוּלם הדמוֹקרטים קיווּ כּי עדיין יש אפשרוּת להציל את השלטוֹן הזה. וטעוּת הייתה בּידם. בּשנת 405 השמיד ליסנדרוֹס את הצי האתוּנאי בּאַיגוֹסְפּוֹטַמוֹי בּקרבת ההלספוֹנטוֹס. זה היה הצי האחרוֹן של אתוּנה; לבנוֹת צי חדש לא היה לאל ידה. חוֹדשים אחדים אחרי כן התקרב ליסנדרוֹס לאתוּנה ושׂם עליה מצוֹר מצד הים. בּאוֹתוֹ זמן סגרוּ הספּארטנים על אתוּנה מצד היבּשה. בּעיר התחיל רעב; העם יצא נגד הדמגוֹגים, שלא נתנוּ לפתוֹח בּמשׂא וּמתן בּדבר שלוֹם עם ספּארטה בּעוֹד מוֹעד, ודן אוֹתם למיתה. תרמנס, אחד ממנהיגי האוֹליגרכיה המתוּנה, הלך לספּארטה לנהל את המשׂא וּמתן. קוֹרינתוֹס ותבּי דרשוּ להחריב את אתוּנה, אבל ספּארטה לא הסכּימה להרוֹס את העיר, גם מתוֹך רגש כּבוֹד לתפקידה הגדוֹל בּעבר, גם מפּני שבּיקשה למצוֹא בּה סיוּע להבּא בּתוֹר בּעלת בּרית בּמלחמה. אוּלם גם תנאי ספּארטה היוּ קשים מאוֹד: אתוּנה התחייבה להרוֹס את חוֹמוֹתיה, לבטל את הבּרית האטית וּלהגבּיל את מספּר אניוֹתיה עד 12. פּרוּשם של תנאים אלה היה סוֹפוֹ של השלטוֹן האתוּנאי על הים. בּאביב שנת 404 נכנס ליסנדרוֹס לאתוּנה והספּארטנים יחד עם בּעלי־בריתם החלוּ בּשירה ושׂמחה להרוֹס את חוֹמוֹת העיר. כּך נסתיים ניסיוֹנה של אתוּנה לזכּוֹת בּהגמוֹניה בּיון בּכישלוֹן מוּחלט.

מקוֹרוֹת

25. המלחמה הפּלוֹפּוֹנסית

מתוֹך הקדמתוֹ של תוּקידידס לספר היסטוֹריה שלוֹ.

תוּקידידס, איש אתוּנה, העלה על ספר את קוֹרוֹת מלחמת הפלוֹפוֹנסים והאתוּנאים כמוֹת שהם. והוּא התחיל בּזאת מיד, משנתרגשה וּבאה, שכּן ציפּה שחשוּבה וראוּיה לתשוּמת לב תהא יוֹתר מאלוּ שקדמוּה. וראיוֹת היוּ לוֹ לדבר: כּי שני המחנוֹת עמדוּ אז בּמלוֹא כּוֹחם ומשוּפּעים היוּ בּכל צוֹרכי המלחמה, ואף ראה ששאר היונים מצטרפים לאלוּ אוֹ לאלוּ, מקצתם מיד וּמקצתם נוֹתנים, לפחוֹת, דעתם על כּך. התרגשוּת זוֹ הייתה הגדוֹלה בין היונים וּבמידת־מה גם בּין ה"בּארבּארים", וניתן להיאמר, שהקיפה את רוּבּה של האנוֹשוּת. כּי המאוֹרעוֹת, שאירעוּ לפניה, וּבייחוּד הקדוּמים שבּהם, קשה לעמוֹד על אמיתוּתם מפּני אוֹרך הזמן, אך מן הרשמים, הנראים לי, הצוֹפה מרחוֹק, כנאמנים, סבוּרני, שלא נעשוּ אז שוּם דברים גדוֹלים לא בּעסקי מלחמה ולא בּשאר עניינים.

הנאוּמים שהוּשמעוּ, בשעה שהתעתדוּ להילחם אוֹ בשעת המלחמה עצמה, מקצתם שמעתים בּעצמי וּמקצתם נמסרוּ לי מפּי אחרים, שהיוּ בּמקוֹמוֹת ההם. אך מן הנמנע היה, גם לי וגם להם, לשוֹמרם ולזוֹכרם על דיוּקם. לפיכך שׂמתי בּפי הנוֹאמים דברים, שהיוּ צריכים, לפי דעתי, להיאמר על־ידיהם לפי מצב העניינים וּקרוֹבים כּכל האפשר לכונתם הכּללית של הדברים, שנאמרוּ בּאמת.

ואשר למעשים שנעשוּ בּמלחמה הזאת, לא מצאתי לנכוֹן לרשוֹם כל שמוּעה כּפי שהגיעה לידי ואף לא כּפי שהיה את נפשי, אלא בּיררתי כּל דבר לפרטיו בּמידת הדיוּק שבּגדר האפשרוּת גם במאוֹרעוֹת שהייתי עד־ראייה להם, וגם באוֹתם ששמעתים מפּי אחרים. והשתדלוּת זוֹ גרמה לי יגיעה מרוּבּה, כי אוֹתם שנוֹכחוּ במאוֹרעוֹת השוֹנים לא סיפּרוּ אוֹתם דברים עצמם על אוֹתם מעשים עצמם, אלא כּל אחד ואחד סיפּר לפי חיבּתוֹ לאחד הצדדים ולפי כּוֹח זכרוֹנוֹ. ואפשר שסיפּוּר מאוֹרעוֹת, שאין בּוֹ כלום מן המיתוס לא יהא בו כדי לענג את השומעים. אך כשלעצמי דיי אם ימצאו בו תוֹעלת אוֹתם שירצוּ לצפּוֹת בּאמת הבּרוּרה שבּמעשים הנעשים וּבמאוֹרעוֹת העלוּלים לשוּב וּלהתרחש בּיוֹם מן הימים, כּמוֹתם אוֹ כּיוֹצא בּהם, כּמקרה אשר יקרה את בּני־האדם. כּי ספר זה נתחבּר כּקניין לדוֹרוֹת, ולא לשם שעשוע לשעה בּלבד.

תוּקידידס, א', א'; כ"ב

26. המגיפה בּאתוּנה

― ― ― בּתחילת הקיץ פּשטוּ שוּב שני־שלישים מצבאוֹת הפּלוֹפּוֹנסים וּבעלי־בּריתם על אטיקה בּפיקוּדוֹ של אַרכידמוֹס בּן זבכסידאמוֹס, מלך הלקדימוֹנים, וּמשתקעוּ בּה מחנם החלוּ משחיתים את הארץ. לאחר שעשוּ ימים קלים בּאטיקה, הוֹפיעה המגיפה לראשוֹנה בּין האתוּנאים. בּאמת אמרוּ, שהיא פּרצה עוֹד קוֹדם לכן בּמקוֹמוֹת מרוּבּים, בּסביבוֹת למנוֹס וּבגלילוֹת אחרים, אך משוּם מקוֹם לא נמסר, שהדבר היה כּבד כּל־כּך ושהמתים בּוֹ היוּ מרוּבּים כּל־כּך. יד הרוֹפאים קצרה מלהוֹשיע, שכּן טיפּלוּ בראשוֹנה במחלה בּלי שידעוּ מה טיבה, וּבהם בּייחוּד עשתה המגיפה שמוֹת, כּכל שבּיקרוּ יוֹתר אצל החולים; ולשוא הייתה אף כל תחבּוּלת אנוֹש אחרת כּנגדה. כּל התחנוּנים בּבתי־המקדש וכל הפּניוֹת לאוּרים וסגוּלוֹת אחרוֹת כּהנה שהשתמשוּ בּהן היוּ ללא־הוֹעיל, וּבסוֹף משכוּ ידיהם מהן, כי גברה עליהם יד הרעה.

הצטוֹפפוּת הכּפריים בּעיר עוֹד הגדישה את סאת הפוּרענוּת, וּביוֹתר גדוֹל היה סבלם של העקוּרים עצמם. כּי מחוֹסר בּתים דרוּ בּצריפים סרוּחים בּעוֹנת החוֹם, והמגיפה אכלה בּהם בּכל פּה. פּגרי הנפטרים היוּ נערמים זה על גבּי זה ואנשים מתים־למחצה היוּ מתגוֹללים בּראש חוּצוֹת ואצל כּל בּאר מפּני שקיקוּתם למים. והמקדשים, שבּהם קבעוּ משכּנם, היוּ מלאים פּגרי אנשים, כּי בּהם נפחוּ נפשם; שכּן משגברה עליהם הרעה, וּבני־האדם לא ידעוּ מה יהא בּסוֹפם, החלוּ מזלזלים בּכל דבר שבּקדוּשה ושבּחוּקה. נתבּלבּלוּ כּל הנימוּסים, שהיוּ מדקדקים בּהם תחילה בּקבוּרת המתים, וכל איש קבר את מתוֹ כּכל אשר מצאה ידוֹ. ומשתכפוּ עליהם מתיהם והיוּ חסרים צוֹרכי קבוּרה, הפנוּ רבּים את עצמם לדרכי־קבוּרה מבישוֹת. הללוּ היוּ מקדימים ושׂמים את פּגר מתם על מערכת עצים של אחרים ומציתים בּה את האש, והללוּ היוּ נוֹשׂאים את המת וּמטילים אוֹתוֹ על ראש מדוּרה, שאחר היה נשׂרף בּה, והיוּ פּוֹנים להם לדרכּם.

והחוֹלי הוּא שגרם לגל הפשעים הכּבדים האחרים, שמילאוּ את העיר. קל היה עכשיו בּעיני איש להעז פּנים ולעשׂוֹת בגלוּי לתאות־נפשוֹ מה שהיה עוֹשה קוֹדם בצנעה. הם ראוּ, כּי לפתע פּתאוֹם משתנה גוֹרל האדם, ואנשים מאוּשרים ומשוּפּעים בּנכסים מתים, ואוֹתם שהיוּ מחוּסרי כּל לפנים מחזיקים עכשיו בּרכוּשם. וכך התירוּ לעצמם לחטוֹף וליהנוֹת מן החיים וּלהתענג על טוּבם, מפּני שראוּ את גוּפם וממוֹנם כּבני־יוֹמם בּלבד. ואיש לא היה מוּכן לטרוֹח לשם הכּבוֹד, כי לא ידע אם לא ייספה, עד שלא יזכּה להגיע אליו. אך כּל דבר שהיה בּוֹ מן ההנאה לאלתר וכל דבר העשוּי מאיזה צד שהוּא לגרוֹם לכך הוּחזק יפה וּמוֹעיל כּאחד. ולא מנעוּם מזאת לא יראת האלים ולא כל חוֹק מחוּקי האנשים. ושקוּלוֹת היוּ בעיניהם יראת־החטא והיפּוּכה, כּי ראוּ, שכּוּלם כּאחד אוֹבדים. ואיש לא ציפּה, שיאריך ימים עד יוֹם־הדין ושישא את עוֹנשוֹ על פּשעיו. כּי גזר־דין חמוּר יוֹתר היה כּבר תלוּי מעל לראשיהם, וכסבוּרים היוּ, שמן הראוּי הוּא ליהנות קצת מהחיים עד שלא יחוּל עליהם.

תוּקידידס, ב' מ"ז; נ"ב, נ"ג.

27. מלחמת המפלגוֹת ותוֹצאוֹתיה הרעוֹת

לידי מידה זוֹ של אכזריוּת הגיעה המחלוֹקת¹⁶⁹. והיא נראתה עוֹד נוֹראה יוֹתר, מפּני שהראשוֹנה בּמינה הייתה; כּי לאחר זמן נסחף בּה, כּפי שניתן להיאמר, כּל העם היוני, וּבכל מקוֹם גבר פּירוּד הדעוֹת, ודבּרי הסיעה הדמוֹקרטית בּיקשוּ להכניס לערים את האתוּנאים, ודבּרי האוֹליגרכים – את הלקדימוֹנים. בּימי שלוֹם לא הייתה מזדמנת להן לסיעוֹת האמתלה לפנוֹת לעזרתם¹⁷⁰ ואף לא היוּ מוּכנוֹת לכך. אך בּזמן ששתי המדינוֹת הללוּ צררוּ זוֹ את זוֹ, קל היה לכל סיעה רוֹדפת־תהפוּכוֹת להכניס לעיר בּעלי־בּרית משלה לרעת מתנגדיה ולחיזוּק כּוֹחה היא. וּמחמת המריבוֹת נפלוּ בּחלקן של הערים צרוֹת רבּוֹת וקשוֹת, כּמוֹ שהיוּ ויהיוּ בּעוֹלם כּל עוֹד טבעם של בּני־האדם יהיה כמוֹת שהוּא. ― ― ―

― ― ― סיבּת כּל הרעוֹת האלוּ הייתה תאות־השלטוֹן, הנעוּצה בּאהבת הבּצע והכבוֹד, ותוֹצאתם הקנאוּת, המצוּיה אצל אנשים רוֹדפי־התנצחוּת. כּי תוֹפסי־השלטוֹן בּערים משני הצדדים היוּ נאה דוֹרשים, שהם מעדיפים משטר המשוה את זכוּיוֹת כּל בּני העם, אוֹ אריסטוֹקריה מתוּנה; וּבשעה שהיוּ מתיימרים שאינם פּוֹעלים אלא לטוֹבת הכּלל, קבעוּה כּפרס לעצמם. והוֹאיל והיוּ מתעצמים זה כנגד זה בּכל התחבּוּלוֹת שבּידיהם לשם הניצחוֹן, מלאם לבּם לעשוֹת מעשים נוֹראים, ועשוּ נקמוֹת איוּמוֹת בּיוֹתר בּאוֹיביהם, ולא שיווּ לנגדם את הצדק וטוֹבת העיר, ורק התענוּג־לשעה של כּל צד וצד שימש להם גבוּל. וּמוּכנים היוּ להשׂביע את תאות־הניצוּח של הרגע בגזר־דין מעוּות אוֹ בניצחוֹן בּיד חזקה. והדברים הגיעו לידי כך, שאיש לא השגיח בּיראת־שמים, ואוֹתם שעלה בּידם לבצע מעשה מתוֹעב במעטה של לשוֹן־חלקוֹת, זכוּ לשם טוֹב יוֹתר. והמתוּנים שבּין האזרחים נספּוּ בּידי שני הצדדים, אם על שלא סייעוּ בּידם ואם מתוֹך שעינם הייתה צרה בּהם, שיאריכוּ ימים אחריהם.

וכך הביאה המחלוֹקת לידי קלקוּל כּל המידוֹת הטוֹבוֹת בּיון. התוֹם, יסוֹד מידת האצילוּת, היה ללעג ולקלס ובטל קיוּמוֹ; התנכּלוּת איש בּרעהוּ והחשדנוּת פּשטוּ בּכל מקום וּמקוֹם. ושוּם דבר לא היה בּכוֹחוֹ להשלים בּין הניצים, לא הן־צדק ולא שבוּעת־אלה. וּמאחר שכּל אחד היה תקיף בּהכּרתוֹ, שאין שוּם תקוה להגיע לידי יציבוּת, נתנוּ דעתם בּעיקר להיזהר מפּגיעה רעה ולא היוּ מסוּגלים לתת אמוּן בּאחרים. הפחוֹת־נבוֹנים – ידם הייתה על העליוֹנה על־פּי רוֹב. שכּן הוֹאיל וּפחדוּ מפּני פחיתוּתם שלהם וּמתבוּנתם של יריביהם, שמא ינצחוּם בטוֹב מליהם ויקדימוּ להכשילם ברוֹב תחבוּלוֹתיהם, היוּ יוֹצאים לפעלם בּעזוּת־נפש. אך הללוּ, הוֹאיל והיוּ בטוּחים בּעצמם – מתוֹך זלזוּל בּאוֹיביהם – שירגישוּ בּסכנה, עד שלא תבוֹא, וסבוּרים היוּ שאין לתפּוֹס בּכוֹח מה שניתן להשׂיג בּערמה, היוּ אוֹבדים בּיתר קלוּת מחוֹסר זהירוּת.

תוּקידידס, ג', פ"ב; פ"ג.

28. החוֹזה בּין ספּארטה ומלך פרס

"הלקדימוֹנים וחבריהם־למלחמה כּרתו בּרית עם המלך ועם טיסָפֶרְנֶס¹⁷¹ על פּי תנאים אלוּ:

1. כּל השטחים והערים, שהמלך מחזיק בּהם אוֹ שאבוֹתיו החזיקו בּהם, של המלך יהיוּ.

2. המלך והלקדימוֹנים וּבעלי־בּריתם ימנעוּ מהאתוּנאים לקבּל מערים אלוּ כּסף וכל דבר אחר, שהיה בּא להם מהן.

3. המלך והלקדימוֹנים וּבעלי־בּריתם יעשוּ בּמשוּתף את המלחמה עם האתוּנאים. ואין הרשוּת נתוּנה להפסיק את המלחמה בּאתוּנאים בּלא הסכּמתם של שני הצדדים, המלך והלקדימוֹנים וּבעלי־בּריתם.

4. אם ימרוֹד מישהוּ בּמלך, ייחשב כּאוֹיב גם ללקדימוֹנים וּלבעלי־בּריתם. כּיוֹצא בּזה, אם ימרוֹד מישהוּ בלקדימוֹנים וּבעלי־בּריתם, ייחשב כּאוֹיב גם למלך".

מתוֹך תוּקידידס, היסטוֹריה ח', י"ח.

נושאים ושאלות

1. מהוּ ההבדל בּין גישתוֹ ההיסטוֹרית של תוּקידידס לזוֹ של הרוֹדוֹטוֹס? היעזר בּמקוֹרוֹת.

2. מהם הגוֹרמים למלחמה הפּלוֹפּוֹנסית? האם מתקבּל ההסבּר של תוּקידידס על דעתך?

3. מה הייתה התוֹכנית האסטרטגית של פּריקלס, וּבאיזוֹ מידה היא בּוּצעה הלכה למעשׂה?

4. מה היוּ הגוֹרמים למפּלת אתוּנה בּמלחמה הפּלוֹפּוֹנסית? הוֹכח את דעתך על־ידי עוּבדוֹת.

5. המוּתר לראוֹת בּכישלוֹן אתוּנה בּמלחמה הפּלוֹפּוֹנסית את כּישלוֹן הדמוֹקרטיה?

ספרים לעיוּן נוֹסף

1. ג'.ב. ברי, דברי ימי יון – הוצאת פרידמן. פרקים עשירי ואחד־עשר.

א. פוּקס, אתוּנה בּימי גדוּלתה – הוֹצאת מוֹסד בּיאליק. חלק ראשוֹן, פּרקים רביעי וחמישי; חלק שלישי, פּרק חמישי.

1. א. פוּקס, מבוֹא לתוּקידידס, תוֹלדוֹת מלחמת פּלוֹפּוֹניס – הוֹצאת מוֹסד בּיאליק.

2. ה.א.ל. פישר, דברי ימי אירוֹפּה – הוֹצאת מסדה. ספר ראשוֹן, פּרק ד'.

3. מ. רוֹסטוֹבצב, דברי ימי יון – הוֹצאת צ’צ’יק. פּרק ח'.

פּרק: ז': ההגמוֹניה של ספּארטה ותבי

§ 58. הפוֹליטיקה של ליסנדרוֹס. אחרי גמר המלחמה נעשה ליסנדרוֹס האיש המפוּרסם בּיוֹתר בּיון. מעריציו כיבּדוּהוּ בּאוֹתוֹת כּבוֹד יוֹצאים מן הכּלל: בּדלפוֹי העמידוּ את האנדרטה שלוֹ על־יד פּסלי האלים וּבסמוֹס בּנוּ מזבח לכבוֹדוֹ והקריבוּ עליו קרבּנוֹת, כּפי שנהגוּ היונים לעשוֹת ל"גיבּוֹריהם". תוֹך זמן קצר שיעבּד ליסנדרוֹס לספּארטה את כּל היונים, שהיוּ קוֹדם לכן כּפוּפים לאתוּנה. היונים שקיווּ לחוֹפש וּלאוֹטוֹנוֹמיה הכּירוּ לדעת כּי הם לא החליפוּ אלא את שם האדוֹן בּלבד, כּי גם ספּארטה התערבה בּענייניהם הפּנימיים וגבתה מסים בּיד חזקה. מצב היונים עוֹד הוּרע על ידי המשטר האוֹליגרכי שהנהיג ליסנדרוֹס בּערים. הוּא הקים בּכל עיר ועדה בת 10 חברים שלידיה נמסר רסן השלטוֹן, וּבנוֹסף העמיד בּערים אלה חיל־מצב בּפיקוּדוֹ של מפקד מספּארטה. המשטר האוֹליגרכי נהג בּיתר עריצוּת משלטוֹנה של אתוּנה והביא לידי התמרמרוּת רבּה בּקרב העם. גם בּיון עצמה ניסה ליסנדרוֹס להשליט את משטרוֹ החדש. גם בּאכייה וּבארקדיה העמיד ליסנדרוֹס חיל־מצב ספּארטני, דבר שלא נשמע כּמוֹהוּ קוֹדם. עתה הבינוּ היונים כּי הסיסמה היפה של חוֹפש ואוֹטוֹנוֹמיה שבּשמה יצאה ספּארטה למלחמה בּאתוּנה לא הייתה אלא אחיזת עיניים. תבּי וקוֹרינתוֹס התרחקוּ מבּעלת בּריתן הקוֹדמת והתחילוּ להשתדל לחזק את עמדתן בּיון. בּספּארטה עצמה לא הכּוֹל היוּ מרוּצים מליסנדרוֹס. האריסטוֹקרטיה הספּארטנית חששה שמא מתכון ליסנדרוֹס לערער את מצבה בּעיר, לבטל את שלטוֹן המלכים ולהנהיג את הטירניה. גם תנאי החיים החדשים שהתפּתחוּ בּספּארטה בּעקבוֹת ניצחוֹנוֹתיו של ליסנדרוֹס וּבהשפעתם לא היוּ לפי רוּח החוּגים השליטים. הניצחוֹן הפך את ספּארטה לכוֹח פּוֹליטי גדוֹל המוֹשל בּים; כּסף רב בּא לעיר ממסי בּעלי־הבּרית ועוֹרר בּספּארטנים את אהבת הבּצע. הזקנים ראוּ והכּירוּ כּי יסוֹדוֹת המוּסר והחיים המסוֹרתיים בּעיר הוֹלכים ומתמוֹטטים והם חידשוּ את החוֹק העתיק שאסר על האזרחים להחזיק כּסף וזהב בּעיר, אבל העשירים מצאוּ להם דרכים לעקוֹף את החוֹק. ההתנגדוּת לפוֹליטיקה של ליסנדרוֹס בּתוֹך ספּארטה הלכה וגדלה והמלך פאוּסניאס, שעמד בּראש העיר, חיכּה לשעת־כּוֹשר להוֹריד את ליסנדרוֹס מגדוּלתוֹ. שעת כּוֹשר זוֹ ניתנה לוֹ על ידי המאוֹרעוֹת בּאתוּנה.

§ 59. שלוֹשים הטירנים בּאתוּנה. הכּישלוֹן בּמלחמה הביא את הדמוֹקרטיה האתוּנאית לידי מפּלה ושוּב התגבּרוּ בּעיר האוֹליגרכים. תרמנס (§ 56) התכון להקים אוֹליגרכיה מתוּנה, אך אחרים הרחיקוּ לכת ורצוּ לשלוֹל מן העם את זכוּתוֹ להשתתף בּשלטוֹן לחלוּטין. בּראש האוֹליגרכים הקיצוֹניים עמד קְרִיטִיאַס, אחד מחניכי הסוֹפיסטים. האוֹליגרכים הציעו לעם שיבחר בּועדה בּת 30 איש לשם חקיקת חוּקים חדשים ושימסוֹר לידה את השלטוֹן עד סיוּם עבוֹדתה. העם ניסה להתנגד, אוּלם בּהשפּעת ליסנדרוֹס, שעמד בראש הצי הספּארטני על יד העיר, ואיוּמיו נתקבּלה ההצעה. השלטוֹן עבר לידי 30 איש, שהיוּ בּרוּבּם אוֹליגרכים קיצוֹניים; בּצדק קראוּ להם בּשם “30 הטירנים”. ועדת השלוֹשים אף לא החלה בחקיקת חוּקים חדשים, וּבמקוֹם זה קידשה מלחמה על מנהיגי הדמוֹקרטיה ועל אזרחי אתוּנה בּכלל. תוֹך שמוֹנה חוֹדשים, ימי שלטוֹנם של ה"שלוֹשים" בּאתוּנה, נהרגוּ כּ־1500 איש וּרכוּשם הוחרם. בּייחוּד סבלוּ המֶטוֹיקים העשירים (§ 43). האוֹליגרכים הזמינוּ חיל־משמר ספּארטני וּבכוֹחוֹ משלוּ בּעיר. עריצוּת הטירנים הביאה לידי פּירוּד בּין האוֹליגרכים עצמם; תרמנס וסיעתוֹ לא יכלוּ להסכּים למעשי עול הנעשים לאזרחים ודרשוּ שהועדה תעסוֹק בּמילוּי תפקידה העיקרי, חקיקת חוּקים חדשים, כּי לשם כּך נבחרה. כּדי לפייס את תרמנס ערכוּ הטירנים רשימה של 3000 איש והכריזוּ כּי אלה הם אזרחים בּעלי זכוּיוֹת. אוּלם תרמנס דרש לתת זכוּיוֹת אזרחיוֹת לכל אלה שיש בידם להזדיין על חשבּוֹן עצמם (השוה § 56). הפּירוּד הביא להתנגשוּת גלוּיה בּין שתי הסיעוֹת והוֹאיל וסיעת הקיצוֹניים היתה חזקה יוֹתר הוֹציא קריטיאס את תרמנס להוֹרג. אחרי מוֹתוֹ גברה עריצוּתם של הטירנים עוֹד יוֹתר. האתוּנאים נמלטוּ המוֹנים המוֹנים מן העיר וּביקשוּ להם מקלט בּערים אחרוֹת. עד מהרה התאחדוּ הפּליטים והיוּ לכוֹח גדוֹל: הם פּתחוּ בּמלחמה וּפרצוּ לפּיריאוּס; בּקרב שהתלקח בּינם וּבין הטירנים הייתה ידם על העליוֹנה. בּמערכה זוֹ נפל קריטיאס חלל. מפּלתם של הטירנים בּפּיריאוּס ומוֹתוֹ של קריטיאס גרמוּ לכשלוֹנם גם בּעיר. 3000 האזרחים, שהיוּ בּעלי־זכוּיוֹת בּעיר לפי החוּקה החדשה מרדוּ בּהם וגירשוּם מן העיר. הטירנים עברוּ לאלוסיס והתבּצרוּ שם אוּלם גם האתוּנאים שגירשוּ את הטירנים לא היוּ דמוֹקרטים, אלא נטוּ לצד האוֹליגרכיה המתוּנה ונזהרוּ מהתאחד עם הפּליטים בּפיריאוּס. כך נתפּלגוּ אזרחי אתוּנה לשלוֹשה מחנוֹת. האוֹליגרכים הקיצוֹניים באלוסיס, האוֹליגרכים המתוּנים בּאתוּנה והדמוֹקרטים בּפּיריאוּס. גוֹרל המפלגוֹת היה בּידי ספּארטה. האוֹליגרכים הקיצוֹניים בּיקשוּ מליסנדרוֹס שיעמוֹד בּראש מלחמתם בּדמוֹקרטים והוּא מיהר לאתוּנה להביא עזרה לבעלי־בּריתוֹ. אוּלם המלך פּאוּסניאס לא רצה בּהצלחה נוֹספת של ליסנדרוֹס, הוּא עצמוֹ התערב בּענייני אתוּנה והצליח להשלים בּין האזרחים בּאתוּנה וּבפּיריאוּס. בּסתיו 403 חזרוּ הדמוֹקרטים מפּיריאוּס לאתוּנה והתאחדוּ עם שאר האזרחים. הטירנים ואנשי שלוֹמם ישבוּ בּאלוסיס עוֹד כּשנתיים עד שהאתוּנאים הכריחוּ גם אוֹתם לעבוֹר העירה.

המאוֹרעוֹת בּאתוּנה גרמוּ למפּלתוֹ של ליסנדרוֹס. אמנם הספּארטנים נזהרוּ מלנגוֹע בּוֹ, אבל תבעוּ לדין אחדים מידידיו וּביטלוּ בּכל מקוֹם את הועדוֹת של עשׂרת האוֹליגרכים שייסד ליסנדרוֹס. ליסנדרוֹס משך ידוֹ ממלחמה בּמתנגדיו; הוּא עזב את העיר ויצא לחוּץ לארץ.

§ 60. סוֹקְרַטֶס. הדמוֹקרטיה שקמה לתחייה בּאתוּנה פּעלה בּנסיבּוֹת קשוֹת הרבּה יוֹתר מאשר הדמוֹקרטיה בּמאה החמישית. האימפּריה האתוּנאית נתבּטלה, קוּפּת העיר הייתה ריקה, עוֹני ודלוּת שׂררוּ בּקרב העם. רבּים עזבוּ את העיר והלכוּ כּשׂכירי חרב לארצוֹת נכר ואלה שנשארוּ בּעירם חדלוּ לבקר בּאספוֹת העם ולא דאגוּ אלא לפרנסתם בּלבד. מנהיגי הדמוֹקרטיה ניסוּ לתקן את השגיאוֹת ששגוּ בּעבר. נבחרה ועדה בּת 20 איש לשם עריכת חוּקים חדשים. הועדה אישרה בּדרך כּלל את היסוֹדוֹת שעליהם עמדה הדמוֹקרטיה משנת 462, אבל הדגישה את חשיבוּת החוּקים הכתוּבים לגבּי החלטוֹת העם: אסוּר היה מעתה לאספת העם לקבּל החלטה המתנגדת לחוֹק. על ידי הגבּלה זוֹ בּיקשה הועדה לעשׂוֹת סייג להחלטוֹת נחפּזוֹת של האספה שהיוּ עלוּלוֹת להביא נזק לעיר.

הדמוֹקרטיה המחוּדשת השגיחה בּעין פּקוּחה על האזרחים שישמרוּ על מסוֹרת אבוֹת ולא יחתרוּ תחת היסוֹדוֹת הפּוֹליטיים, הדתיים והמוּסריים שעליהם הושתתוּ חיי העיר. קפדנוּת זוֹ הביאה לידי משפּטוֹ של סוֹקרטס¹⁷². סוֹקרטס היה אחד האנשים הגדוֹלים בּיוֹתר שקמוּ לאתוּנה מיוֹם היוֹתה לעיר. הוּא עסק בּפילוֹסוֹפיה והעם הפּשוּט לא הבדיל בּינוֹ וּבין הסוֹפיסטים. למעשׂה היה ההבדל בּיניהם גדוֹל מאוֹד: בּניגוּד לסוֹפיסטים ששללוּ את מציאוּתה של האמת המוּחלטת והכּירוּ רק בּאמת היחסית, בּיקש סוֹקרטס לחדוֹר עד יסוֹד הדברים ולמצוֹא את האמת לאמיתה, זוֹ שאינה תלוּיה בּדעתוֹ המקרית של האדם. הוּא לא נאם לפני הקהל נאוּמים ארוּכּים דוּגמת הסוֹפיסטים, אלא היה משׂוֹחח עם אנשים שוֹנים בּשוּק וּמקשה לפניהם קוּשיוֹת. הוּא העמיד פּנים כּמי שרוֹצה ללמוֹד חכמה וּבינה מאחרים, וּלמעשׂה היה מכון את השׂיחה לחפצוֹ על ידי שאלוֹתיו עד שבן־שׂיחוֹ היה מוֹדה שאינוֹ יוֹדע ואז היה סוֹקרטס מנחהוּ בּדרך בּטוּחה אל האמת¹⁷³. בּכישרוֹן הויכּוּח היה סוֹקרטס הגדוֹל בּכל בּני דוֹרוֹ. בויכּוּחיו הרבּים עם האתוּנאים בּיקש תמיד למצוֹא את ההגדרה המדוּיקת של כּל מוּשׂג, בּין בּמדע, בּין בּפּוֹליטיקה, בּין בּמוּסר. בּשאלוֹת המוּסר לימד סוֹקרטס, שיצר לב האדם אינוֹ רע מנעוּריו, אלא שהאדם טוֹעה מחוֹסר דעת, ואם ידע להכּיר מה הוּא צדק ויוֹשר, שוּב לא יחטא. דעתוֹ של סוֹקרטס על פּוֹליטיקה הייתה נוֹבעת מתוֹך השקפוֹתיו הכּלליוֹת: גם הפּוֹליטיקה לא הייתה בּעיניו דבר הנתוּן לראוּת עיניו של כּל אדם, אלא מדע כּכל מדע אחר. לכן התנגד סוֹקרטס לדמוֹקרטיה הקיצוֹנית שאיפשרה להמוֹן להתערב בּכל ענייני השלטוֹן; לדעתוֹ, רק אנשים מוּמחים יש להם רשוּת לעסוֹק בּפּוֹליטיקה כמוֹ שלא ניתנה רשוּת לרפא אלא לרוֹפא בּלבד. השקפוֹת אלה לא היוּ לפי רוּחם של מנהיגי הדמוֹקרטיה המחוּדשת שעברוּ דרך משבּרים קשים בּסוֹף המלחמה הפּלוֹפּוֹנסית ואחריה. בּשנת 399 נתבּע סוֹקרטס לדין בּהאשמה שאינוֹ מוֹדה בּאלי העיר וּמקלקל את הנוֹער. לא קשה היה לסוֹקרטס להגן על עצמוֹ, אבל בדרך שבּחר בּה הכעיס את השוֹפטים. סוֹקרטס לא רצה להתחנן וּלבקש רחמים כּרוֹב הנאשמים, אלא הזכּיר בּבית־המשפּט את פּעוּלתוֹ וניסה להוֹכיח כּי לא רק שהוּא חף מפּשע, אלא גם שהביא תוֹעלת רבּה לעיר וכי הוּא ראוּי לפרס¹⁷⁴. השוֹפטים הנרגזים דנוּ את סוֹקרטס למיתה. כּחוֹדש עבר בּין פּסק־הדין וּבין הוֹצאתוֹ לפּוֹעל. תלמידי סוֹקרטס היוּ מוּכנים לעזוֹר לוֹ לברוֹח מבּית־הסוהר. אוּלם סוֹקרטס, אשר רדף תמיד אחרי האמת, לא רצה להציל את חייו בּשקר וּבמרמה¹⁷⁵; הוּא נשאר בּבית־הסוֹהר, וכאשר הגיעה השעה שתה את כּוֹס הרעל שנוֹעדה לוֹ. מוֹתוֹ על קדוּשת האמת נשאר דוּגמה נשׂגבה לדוֹרוֹת.

§ 61. ספּארטה וּפרס. לפי החוֹזה בּין ספּארטה וּפרס (§ 55) הייתה ספּארטה חייבת למסוֹר את הערים היוניוֹת בּאסיה הקטנה למלך פּרס. אוּלם ספּארטה לא יכלה לקיים את תנאי החוֹזה, כּי היונים דרשוּ ממנה בּתוֹקף שלא תמסוֹר את הערים לפרס אחרי ששחררה אוֹתן משלטוֹן אתוּנה. מאוֹרע מקרי אחד גילה לספּארטה שהמלחמה בּפרס לא תהיה קשה בּיוֹתר. בּשנת 404 מת דרייוש ועל כּיסא מלכוּתוֹ עלה בּנוֹ ארתחשסתא (ארתכּסרכּסס) השני. אחיו של המלך החדש, כּוֹרש, ידיד הספּארטנים בּזמן המלחמה, לא רצה להכּיר בּשלטוֹן אחיו ועלה עליו למלחמה בּראש צבא של שׂכירים שגייס בּיון. בּקרבת בּבל נפל כּוֹרש בשׂדה הקרב והיונים עמדוּ בּלי מנהיג בּארץ האוֹיב. בּנוֹסף על זה עלה בּידי הפּרסים להרוֹג את המפקדים של הצבא היוני, אוּלם ההרגל לחיים מסוּדרים בּמחנה וּבעיר הציל את היונים: הם בּחרוּ בּמפקדים חדשים ויצאוּ לדרך לשוּב אל ארצם. הגדוד הזה של 10,000 יונים עבר את הדרך הרחוֹקה מארם־נהריים עד חוֹפי אסיה הקטנה והצבא הפּרסי לא יכוֹל להשמידוֹ. אחד המשתתפים בּמסע היה האתוּנאי כּסנוֹפוֹן, שתיאר אחר־כּך את תוֹלדוֹת המלחמה בּספרוֹ “המסע”.

המסע של ה־10,000 הראה לספּארטנים כּי הצבא של פּרס אינוֹ גדוֹל ואין להירתע ממלחמה אתם. ולכן כּאשר שלח מלך פּרס את אחד משׂריו לקבל את ערי אסיה הקטנה לרשוּתוֹ, הכריזה ספּארטה על מלחמה. אוּלם ספּארטה לא הייתה רגילה להילחם מעבר לים. שׂרי־הצבא שלה ניהלוּ את המלחמה בּרשלנוּת והשתדלוּ לבוֹא בּמשא וּמתן עם האוֹיב כּדי להגיע לשביתת נשק. המלחמה ארכה שנים אחדוֹת ללא סדר ושיטה עד אשר הוּכרחוּ הספּארטנים להשיב את צבאם, כּי בּינתיים פרצה מלחמה גם בּיון. סיבּת המלחמה בּיון הייתה פגיעתה המתמדת של ספּארטה בּאוֹטוֹנוֹמיה של היונים. ספּארטה השגיחה בּעין פקוּחה על כּל עיר בּיון פּן תתחזק יוֹתר מדי והתערבה לעתים תכוּפוֹת בּעניינים הפּנימיים של הערים. תבּי, קוֹרינתוֹס ואַרגוֹס התאחדוּ ומרדוּ הראשוֹנוֹת בּשלטוֹנה של ספּארטה; גם אתוּנה נצטרפה לבּרית, אם כי הייתה חלשה מאוֹד.

מתוֹך רצוֹן להחליש את כּוֹחה של ספּארטה תמך מלך פּרס בּכספּוֹ בּערים שנלחמוּ בּה. גם אתוּנה, שניצחה את הפרסים בּמרתוֹן וסלמיס, לא בּוֹששה להיעזר עתה בּכספה של פּרס. בּכסף זה הקימה אתוּנה מחדש את חוֹמוֹתיה ובנתה את אניוֹתיה; הצי האתוּנאי יצא לים האגיי וניסה להטוֹת את הערים היוניוֹת להתאחד אתה. אתוּנה ראתה לפניה דרכי התפּתחוּת חדשוֹת, הלכה והתחזקה והתכוֹננה שוּב להגיע למעמדה הקוֹדם.

§ 62. ה"שלוֹם של המלך" וההגמוֹניה של ספּארטה. הספּארטנים ראוּ כּי אין בּכוֹחם להילחם בּיונים וּבפּרסים גם יחד. לכן פּתחוּ בּאמצעוּת בּא־כוֹחם אַנְטִיאַלְקִידַס בּמשׂא וּמתן עם הפּרסים בּדבר השלוֹם. אנטיאלקידס ביאר לפחה הפּרסי את הסכנה הצפוּיה לפרס מאתוּנה והציע לוֹ לכרוֹת בּרית על יסוֹד זה: היונים בּאסיה הקטנה יימסרוּ בידי המלך וכל הערים בּיון תהיינה חוֹפשיוֹת ואוֹטוֹנוֹמיוֹת. תנאים אלה היוּ לרוּח הפּרסים והם הציעוּ ליונים לקבּלם, אוּלם אתוּנה, תבּי וארגוֹס, הערים הגדוֹלוֹת בּיון סירבוּ לדבר. אז חדלוּ הפּרסים מלתמוֹך בּבעלי־הברית שנלחמוּ בּספּארטה. לא עברוּ ימים רבים והיונים הבינוּ כּי בּלי סיוּע כּספּי של הפּרסים לא יצליחוּ בּמלחמתם נגד ספּארטה וכתוֹצאה מזה הסכּימוּ לחדש את המשׂא וּמתן עם הפּרסים. בּשנת 386 התאספה ועידת היונים בשוּשן, במעמדוֹ של המלך. האיש החשוּב בּיוֹתר בּועידה זוֹ היה בּא־כוֹח ספּארטה אנטיאלקידס והחוֹזה שנכתב בשוּשן נערך לפי דרישוֹתיו. החוֹזה היה כּוּלוֹ עלבּוֹן ליונים. לא די שהיונים ויתרוּ על אחיהם בּאסיה הקטנה ומסרוּם בּידי המלך, אלא בּנוֹסף הכריז המלך על עצמוֹ כעל בּוֹרר עליוֹן ביון, שתפקידוֹ להגן על החוֹפש והאוֹטוֹנוֹמיה של הערים היוניוֹת, ואיים בּמלחמה על אלה שלא יקבּלוּ את דעתוֹ. בזה מילא את דרישת הספּארטנים, כּי בּרוּר היה שלא פּקידי המלך יפקחוּ על היונים, אלא ספּארטה כּבאת־כוֹחוֹ של המלך. לספּארטה רצוּי היה, שהסעיף בּדבר האוֹטוֹנוֹמיה יישמר במילוּאוֹ: סעיף זה נתן לה את הרשוּת לצאת למלחמה על כּל עיר גדוֹלה, כגוֹן ארגוֹס, תבּי אוֹ אתוּנה, מתוֹך אמתלא שהיא, ספּארטה, מגינה על האוֹטוֹנוֹמיה של הערים הקטנוֹת. ה"שלוֹם של המלך"¹⁷⁶ (כך קראוּ לוֹ בּיון) היה עתיד לשׂים קץ להתפּתחוּת הערים הגדוֹלוֹת ולמסוֹר את כל כוֹח השלטוֹן לידי ספּארטה.

שלטוֹנה של ספּארטה רבץ כּעוֹל כּבד על היונים. בּכל מקוֹם הרסה ספּארטה את התאחדוּיוֹת היונים שהיוּ קשוּרוֹת בּשלטוֹן עיר אחת על אחרוֹת. תבּי הוּכרחה לותר על תפקידה בּהתאחדוּת הבּוֹיאוֹטית, שהיא עמדה בּראשה, ולהצטמצם בּתוֹך חוֹמוֹתיה. העיר העשירה אוֹלינְתוֹס, שעמדה בּצפוֹן הארץ והייתה שליטה על בּרית של ערים רבּוֹת, נלחמה שלוֹש שנים בּספּארטה עד שנפלה בּידי הספּארטנים ונהרסה. הספּארטנים ניסוּ לבטל בּערי יון את הדמוֹקרטיה וּלהקים בּמקוֹמה את שלטוֹן האוֹליגרכים. גדוּד ספּארטני קטן התנפּל בּלילה על תבּי, גירש את מנהיגי הדמוֹקרטיה וקבע לוֹ מקוֹם בּמבצר העיר כּחיל־משמר. פּעוּלה כּזאת הייתה אמנם בּניגוּד ל"שלוֹם של המלך", אבל בּמקרה זה לא ראה המלך צוֹרך להתערב בּדבר. ארץ יון נתמלאה פּליטים שבּרחוּ מערי מוֹלדתם מחמת המשטר האוֹליגרכי. פּליטים אלה היוּ מחוּסרי עבוֹדה והתפּרנסוּ בּדוֹחק; לא הייתה לפניהם דרך למצוֹא לחם לפיהם אלא ללכת לפרס אוֹ למקוֹם אחר ולעבוֹד כּשׂכירי־צבא. השלטוֹן האוֹליגרכי הגדיל את השׂנאה בּין העשירים והעניים; פּעם בּפעם הייתה שׂנאה זוֹ פּוֹרצת וּמביאה לידי מלחמת מעמדוֹת קשה, מלאת רצח והשמד. גם השינוּיים שחלוּ בּחיים הכּלכּליים הגבּירוּ את האיבה הסוֹציאלית, תקוּפת המלחמה הארוּכּה הביאה הרבּה משפּחוֹת מיוּחסוֹת לידי התרוֹששוּת ועתה עמדה אדמתם למכירה; העשירים החדשים, אלה שעשׂוּ את עוֹשרם בּמלחמה, בּמסחר, בּמתן כּסף בּריבּית, קנוּ את האדמה והיוּ מעבּדים אוֹתה על־ידי עבדים בּשׂכר מוּעט. האיכּרים הזעירים, שישבוּ קוֹדם על האדמה והתפּרנסוּ מיגיע כפיהם, הוּכרחוּ לעזוֹב את אדמתם ולנוּד העירה. סוֹף דבר היה שעשירי הערים נתעשרוּ עוֹד יוֹתר וּמספּר העניים גדל מיוֹם ליוֹם. משבּר כּלכּלי קשה שזעזע את החברה היונית עבר על מרבּית ערי יון.

§ 63. שחרוּר תבּי והבּרית האַטית השנייה. העיר הראשוֹנה שמצאה עוֹז למרוֹד בּספּארטה הייתה תבּי. בשנת 379 נכנס גדוּד קטן של פּליטים תבּיים בּלילה לתוֹך העיר, רצח את האוֹליגרכים שמשלוּ מטעם הספּארטנים וקרא את העם לחוֹפש. האוֹליגרכיה בּוּטלה וּבמקוֹמה בּאה הדמוֹקרטיה. חיל־המצב הספּארטני שעמד בּמבצר העיר נכנע לפני התבּיים וגם הצבא שבּא מספּארטה לא הצליח לכבּוֹש את העיר. זה היה כּשלוֹנה הראשוֹן של ספּארטה בּיון. הדמוֹקרטיה התבּיית הרחיבה את השפּעתה על כּל בּוֹיאוֹטיה, תבּי בּיטלה את האוֹטוֹנוֹמיה של הערים הקטנוֹת בּבּוֹיאוֹטיה, הרסה את חוֹמוֹתיהן וריכּזה את החיים הפּוֹליטיים בּמקוֹם אחד – בּתבּי. עתה היה מעמדה של תבּי דוֹמה למעמדה של אתוּנה בּאטיקה: היא הייתה מרכּז עירוֹני יחיד לכל הגליל, שאר הערים נחשבוּ לכפרים ולא היה להן ערך בּפני עצמן.

המהפּכה בּתבּי הוּצאה לפּוֹעל בעזרת סחר מאתוּנה. שתי המדינוֹת הדמוֹקרטיוֹת כּרתוּ בּרית בּיניהן כּדי להגן על עצמן מפּני ספּארטה. אתוּנה התחילה שוּב לשקוֹד על התפּתחוּת מסחרה. כּשנתיים לאחר שחרוּר תבּי יסדה אתוּנה את הבּרית האַטית השנייה. איים רבּים בּים האגיי הצטרפוּ מרצוֹנם הטוֹב לבּרית וגם תבּי נתקבּלה בּה כּחברה. הבּרית האטית השנייה עמדה על יסוֹדוֹת אחרים, שלא כּבּרית הראשוֹנה, כּי אתוּנה נזהרה מלחזוֹר על שגיאוֹתיה הקוֹדמוֹת. היא ויתרה מלשלוֹט על בּעלי־בּריתה והתחייבה שלא להתערב בּענייניהם הפּנימיים ולא לייסד מוֹשבוֹת על אדמתם. בּעלי־הבּרית שלחוּ את בּאי־כוֹחם למוֹעצת הבּרית (ה"סנהדרין") ואתוּנה הייתה חייבת לכבּד את החלטוֹת המוֹעצה הזאת. אמנם גם עתה תפסה אתוּנה את המקוֹם הראשי בּבּרית. כּל החלטוֹת הסנהדרין הוּבאוּ לפני העם האתוּנאי והרשוּת הייתה בּידוֹ לאשר את ההחלטוֹת אוֹ לבטלן; ההנהגה הראשית בּמלחמה הייתה בּידי אתוּנה. בּעלי־הבּרית הוֹסיפוּ גם לשלם מס. אלא שמעתה הוּא נקרא בּשם צנוּע יוֹתר: “דמי־חבר”. עוֹד הבדל חשוּב היה בּין הבּרית השנייה והראשוֹנה: התאחדוּת היונים בּמאה החמישית הייתה מכוּונת נגד פּרס ועתה נהפכה בּגלוּי נגד ספּארטה. סעיף מיוּחד בּתקנוֹת הבּרית שמר על זכוּיוֹתיו של מלך פּרס: אסוּר היה לעיר יונית שהייתה בּידי המלך להיכּנס כּחברה לבּרית. מפּני־כן היה היקף הבּרית קטן יוֹתר מאשר בּמאה החמישית: כּל הערים בּאסיה הקטנה נעדרוּ ממנה, וגם רבּוֹת מן הערים בּתרקיה לא נכנסוּ לתוֹך הבּרית¹⁷⁷.

§ 64. הקרב בלֶוְקְטְרָה. המלחמוֹת הממוּשכוֹת החלישוּ את כּוֹח היונים; כּוּלם היוּ עייפים ושאפוּ לשלוֹם. בּשנת 371 נוֹעד קוֹנגרס יוני בּספּארטה; בּאי־כוֹח הערים חתמוּ על חוֹזה שלוֹם כּללי שבּוֹ הדגישוּ את דבר האוֹטוֹנוֹמיה של כּל עיר ועיר. שליחי תבּי לא הסכּימוּ להחלטת הקוֹנגרס בּדבר האוֹטוֹנוֹמיה, כּי לא רצוּ להחזיר לערי בּוֹיאוֹטיה את עצמאוּתן. הספּארטנים כּעסוּ על התבּיים שסירבוּ להסכּים להחלטת הקוֹנגרס וּמחקוּ את שמם מן ההסכּם. מיד לאחר הקוֹנגרס עלה צבא של 10,000 איש (בּיניהם 700 ספּארטנים) לענוֹש את תבּי. התבּיים יצאוּ לקראתם בצבא של 6000, אשר בּראשוֹ עמד אֶפַּמֵינוֹנְדַס, שמעוֹדוֹ לא עסק בּעניינים צבאיים אוּלם נתגלה כּמפקד בּעל כּשרוֹנוֹת יוֹצאים מן הכּלל. על יד לוקטרה בּבּוֹיאוֹטיה נפגשוּ האוֹיבים. אפּמינוֹנדס השתמש בּתכסיס מלחמה חדש שלא היה ידוּע לספּארטנים: הוּא יצא לתקוֹף את האוֹיב לא מן האגף הימני, כּמקוּבּל, אלא מן האגף השׂמאלי. התקפתוֹ הסוֹערת הכניסה מבוּכה בּמערכת האוֹיבים; 400 ספּארטנים נפלוּ בּקרב, בּיניהם המלך עצמוֹ, כּשכּל הצבא בּרח משׂדה המערכה. שלטוֹנה של ספּארטה בּפּלוֹפּוֹנסוֹס נהרס מיד. בּכל מקוֹם גירשוּ את האוֹליגרכים והנהיגוּ את הדמוֹקרטיה. ועל כּל אלה מרדה מסניה בּשלטוֹן הספּארטאי, גם בּספּארטה עצמה התעוֹררה תסיסה חזקה בּקרב הפּריאוֹיקים וההילוֹטים. קיוּמה של ספּארטה הוּעמד בּסכּנה. אוֹיביה פּנוּ לתבּי ואפּמינוֹנדס עלה לפּלוֹפּוֹנסוֹס לתמוֹך בּהם. הוּא הגיע עד ספּארטה; בּפעם הראשוֹנה ראתה ספּארטה את האוֹיב חוֹנה על יד העיר שגם חוֹמוֹת לא היוּ לה, כּי לא היה צוֹרך בּהן עד עתה. אף־על־פּי כן, לא העז אפּמינונדס לתקוֹף את העיר; אבל הוּא חיזק בּכל מקוֹם את מתנגדי ספּארטה ועל־ידי כּך הרס את שלטוֹנה בּיון. בּייחוּד סבלה ספּארטה מהכרזת עצמאוּתה של מסניה¹⁷⁸, ארץ זאת נכנעה לפני ספּארטה כבר בּמאה השמינית ואדמתה נחלקה בּין הספּארטנים; היונים לא חשבוּ זה כּבר את המסנים לעם המסוּגל לעמוֹד בּרשוּת עצמוֹ. עתה גירשוּ המסנים בּעזרת אפּמינוֹנדס את הספּארטנים והכריזוּ על עצמאוּתם; על ידי כך אבדוּ לספּארטה מחצית קרקעוֹתיה.

§ 65. ההגמוֹניה של תבּי. אחרי הקרב בּלוקרטה הייתה תבּי לעיר החזקה בּיוֹתר בּיון ותפסה את מקוֹמה של ספּארטה. אוּלם ערי יון, כּשם שלא הסכּימוּ להגמוניה של אתוּנה וּספּארטה, לא הסכּימוּ גם לשלטוֹנה של תבּי.

אתוּנה, קוֹרינתוֹס וּספּארטה התאחדוּ לשם מלחמה משוּתפת בּתבּי. המלחמה התנהלה זמן לא רב ולא הביאה לידי הכרעה בּרוּרה. סוֹף דבר התערב מלך פּרס בּענייני יון והזמין את היונים לשוּשן לשם דיוּן על המצב. התבּיים הזכּירוּ למלך שתבּי עמדה תמיד על צדם של הפּרסים ואף סבלה מזה לאחר מלחמת כּסרכּסס. הם השׂיגוּ את מטרתם: המלך אישר את עצמאוּתה של מסניה ואת קיוּמה של הבּרית הבוֹיאוֹטית תחת שלטוֹנה של תבּי. התבּיים הזמינוּ את היונים לבוֹא לתבּי וּלקבּל מידיהם את ההוֹראוֹת של המלך. אבל איש לא שמע בּקוֹלם והמלחמה התחילה שוּב. בּשנת 362 נפגש אפּמינוֹנדס בּספּארטנים ובעלי־בּריתם בּקרב על יד מנטיניה בּארקדיה. אף הפּעם היה הניצחוֹן בּידי התבּיים, אבל אפּמינוֹנדס עצמו נפל בּקרב. אחרי שאבד לתבּי שׂר־צבאה הגדוֹל התגבּרה בּעיר מפלגת השלוֹם. שוּב התאספוּ היונים לקוֹנגרס וכרתוּ בּרית שלוֹם על יסוֹד המצב הקיים. מלחמה עקשנית, שהרסה את יון בּמשך שנים רבּוֹת, נגמרה בּלי תוֹצאה איזוֹ שהיא.

§ 66. הטירניה בּסירקוּסי. עד שהיונים בּיון החלישוּ את עצמם בּמלחמוֹת ממוּשכוֹת התאחדוּ כּל יוני סיציליה תחת הנהגתה של עיר אחת, סירקוּסי¹⁷⁹. האיחוּד הזה הוּצא לפּוֹעל על ידי הטירן דיוֹניוסיוֹס. אחרי מפּלת האתוּנאים בּסיציליה עלתה סירקוּסי לגדוּלה. אזרחי העיר סידרוּ את משטרם לפי דוּגמת הדמוֹקרטיה האתוּנאית. אוּלם הדמוֹקרטיה הייתה חסרה כּוֹח להילחם בּקרתגים (בּני קרתא־חדשה), שמשלוּ אז בּחלקוֹ המערבי של הים התיכוֹן והתחזקוּ גם בּסיציליה. בּשנת 409 התחילה קרתא־חדשה להרחיב את שלטוֹנה בּאי. אזרחי הערים שנהרסוּ על־ידי הקרתגים בּאוּ לסירקוּסי לבקש עזרה. סירקוּסי לא הצליחה בּמלחמה וּבעיר גברה ההתמרמרוּת על האסטרטגים שעמדוּ בּראשם. דיוֹניסיוֹס, מפקד צבא בסירקוּסי, השתמש בּשעת הכּוֹשר ותפס את השלטוֹן. הוּא הקיף את עצמוֹ שׂכירים מסוּרים ונאמנים וּבנה ארמוֹן בּעיר ששימש לוֹ מבצר חזק. בּאכזריוּת רבּה רדף דיוֹניסיוֹס את אצילי סירקוּסי, והשמיד את רוּבּם. את דלת העם משך אליו על ידי חלוּקת קרקעוֹת האצילים בּיניהם, ושחרוּרם של מספּר רב של עבדים שקיבּלם לצבא. דיוֹניסיוֹס הפך את סירקוּסי למחסן נשק בּשביל האי כּוּלוֹ, כי עיקר תפקידוֹ היה להילחם בּקרתגים. לתכלית זוֹ הקים צבא גדוֹל וּבנה צי חזק; הוּא היה הראשוֹן בּין היונים שהשתמש בּמכוֹנוֹת גדוֹלוֹת להריסת חוֹמוֹת עיר בּצוּרה (את הדבר הזה למד מן הקרתגים). אמנם לא עלה בּידוֹ לגרש את הקרתגים מסיציליה, אבל הוּא החליש את האוֹיב והציל מידוֹ שני שלישים של האי. הוּא ביטל את עצמאוּתן של הערים היוניוֹת והעביר חלק מאוכלוֹסיהן לסירקוּסי. בּימיו הייתה סירקוּסי לעיר הגדוֹלה בּיוֹתר בּעוֹלם היוני: היא עלתה פּי שלוֹשה בגוֹדלה על אתוּנה. דיוֹניסיוֹס פרשׂ את שלטונו גם על מקוֹמוֹת רבּים בּאיטליה ונשׂא את נפשוֹ לייסוּד ממלכה יונית גדוֹלה. שלטוֹנוֹ עמד על עריצוּתם של החיילים. שׂכיריו שדדוּ בּלי רחמים את הערים שנפלוּ בּידיהם בּזמן המלחמה. דיוֹניסיוֹס היה תמיד זקוּק לכסף; לכן היה מחרים את רכוּשם של אנשים פּרטיים, מטיל מסים קשים על העשירים ועל היישוּב כּוּלוֹ ואף היה שוֹלח יד בּאוֹצרוֹת בתי המקדש. למראית עין הוֹסיף המשטר הדמוֹקרטי בימיו להתקיים; העם היה בּא לאספוֹת, בּוֹחר בּפקידים וכו'. אך למעשׂה אבד למוֹסדוֹת העירוֹניים ערכּם הקוֹדם והעם בּחר רק בּפקידים שהיוּ רצוּיים בּעיני דיוֹניסיוֹס. שלטוֹנוֹ של דיוֹניסיוֹס היה מוֹנרכיה גמוּרה שעלתה בּכוֹחה וּבעריצוּתה על שלטוֹן כּל הטירנים בּעבר.

§ 67. שקיעת יון. בּאמצע המאה הרביעית עמדה יון לפני פּשיטת רגל פּוֹליטית שלא הייתה דוּגמתה בּדברי ימיה. כּל שלוֹש הצוּרוֹת של המשטר הפּוֹליטי, שהיוּ נהוּגוֹת בּערים יוניוֹת – האריסטוֹקרטיה, הדמוֹקרטיה והטירניה גילוּ לעיני כּוֹל את חוּלשתן הפּנימית ואת חוֹסר יכוֹלתן להשליט סדר בּארץ וּלאחד את העם היוני לאוּמה אחת.

הטירניה הייתה חזקה כּל זמן שמייסד השלטוֹן, אדם בּעל כּוֹח וכשרוֹנוֹת רבּים, היה עוֹמד בראש העיר. אוּלם משעבר שלטוֹנוֹ לבניו מיד נתגלוּ כּל החסרוֹנוֹת של הטירניה. כּך היה גם בּממלכה של דיוֹניסיוֹס בּסיציליה. אחרי מוֹתוֹ (367) עבר השלטוֹן לידי בּנוֹ דיוֹניסיוֹס השני, אדם חלש וּמפוּנק. בּהשפּעת אחד מקרוֹביו, דִיוֹן, הזמין דיוֹניסיוֹס לחצרוֹ את הפילוֹסוֹף הגדוֹל אפּלטוֹן¹⁸⁰ מאתוּנה כּדי שהלז יתקן תיקוּנים בּממלכתוֹ. אפּלטוֹן ניסה להפוֹך את הטירן עצמוֹ לפילוֹסוֹף, כּי לפי תוֹרתוֹ הפילוֹסוֹפים הם שצריכים לעמוֹד בּראש המדינה (§ 69), ניסיוֹנוֹ זה לא הצליח וגם הרפוֹרמה עצמה נתקלה בּהתנגדוּת מצד אנשי החצר. אפּלטוֹן היה מוּכרח לעזוֹב את סירקוּסי; וגם ידידוֹ ותלמידוֹ דיוֹן הלך ליון. לאחר זמן־מה חזר דיוֹן לסיציליה, גירש את דיוֹניסיוֹס והנהיג בּסירקוּסי משטר של אריסטוֹקרטיה מתוּנה. כּדי להגן על המשטר החדש מוּכרח היה דיוֹן להשתמש בּכוֹח, וּבסוֹפוֹ של דבר היה שהוּא עצמוֹ נהפך לטירן. אנשי החצר קשרוּ עליו והרגוּהוּ. אחרי מוֹתוֹ קמוּ מהוּמוֹת בּסירקוּסי עד אשר עלה בידי דיוֹניסיוֹס לחזוֹר לעיר ולתפּוֹס שוּב את השלטוֹן. אוּלם הממלכה שהוּא משל בּה לא הייתה דוֹמה לממלכת אביו: שלטוֹנוֹ על דרוֹם איטליה וסיציליה נשמט מידוֹ, כּוֹחה הצבאי של סירקוּסי נחלש והעיר המתה ממהוּמוֹת לאין סוֹף. גוֹרלה של סירקוּסי בּא ללמד את היונים שאף הטירניה החזקה בּיוֹתר אינה יכוֹלה להחזיק מעמד יוֹתר מדוֹר אחד.

עוֹד פּחוֹת מזה הייתה האריסטוֹקרטיה מסוּגלת לעמוֹד בּראש השלטוֹן. בּמאה הרביעית היוּ האצילים חסרים את היסוֹד הכּלכּלי שעליו עמד שלטוֹנם בּימי סוֹלוֹן: אחוּזוֹתיהם הגדוֹלוֹת עברוּ לידי אחרים (§ 62). תחת ממשלת האריסטוֹקרטיה בּאה עתה ממשלת האוֹליגרכיה, כּלוֹמר, שלטוֹן העשירים בּעיר. אנשים אלה רדפוּ בּשׂנאה את הדמוֹקרטים והיוּ משמידים בּלי חמלה את מתנגדיהם. שלטוֹנם לא עמד על בּסיס מוּצק, כּי תמיד היה העם מוּכן להתקוֹמם ולעשׂוֹת בּהם שפטים. המדינה היחידה שעד עתה הגנה על שלטוֹן האוֹליגרכים, ספּארטה, ירדה מגדוּלתה. חוּרבּנה לא היה דבר שבּמקרה: גם בּלי המפּלה האיוּמה בּלוקטרה לא הייתה ספּארטה מסוּגלת עוֹד למשוֹל ביון, כּי מדוֹר לדוֹר היה מספּר אזרחיה הוֹלך וּפוֹחת. הספּארטנים נזהרוּ מלהרחיב את חברת אזרחיהם בּאנשים מן החוּץ, וכיון שכל קשי המלחמות רבץ קוֹדם כּוֹל על אזרחיה, אין פּלא בּדבר שמספּרם היה מתמעט במהרה. 400 האזרחים שנפלוּ בלוקטרה היוּ יוֹתר משליש מכּל אזרחיה, כּי בּעת הקרב של לוקטרה לא היוּ יותר מאלף איש בספּארטה בּעלי־זכוּיוֹת אזרחיוֹת מלאוֹת. ספּארטה צעדה לקראת התמוֹטטוּת גמוּרה אוּלם גם במצבה החמוּר הזה לא הייתה מוּכנה לרפוֹרמוֹת בחוּקתה וּלמתן זכוּיוֹת אזרח לפריאוֹיקים ולהילוֹטים.

הדמוֹקרטיה אף היא פּשטה את הרגל. שתי מדינוֹת דמוֹקרטיוֹת, תבּי ואתוּנה, החלישוּ את עצמן בּמלחמוֹת בּלתי פּוֹסקוֹת. תבּי משלה בּיון התיכוֹנה, אבל כּוֹחה לא עמד לה לשלוֹט בּשאר היונים. אתוּנה חידשה את הבּרית הימית ואפשר היה לקווֹת שתגיע שוּב למעמדה בּמאה החמישית. אוּלם אתוּנה חזרה על שגיאוֹתיה הקוֹדמוֹת וערערה את היסוֹדוֹת שעליהם עמדה הבּרית האטית המחוּדשת. אתוּנה התחילה שוּב להוֹשיב מהגרים על אדמת בּעלי־הבּרית ולגבוֹת את המסים בּקפּדנוּת יתרה.

מפקדי הצי, שלא קיבּלוּ את הכּספים הדרוּשים להם מן הקוּפּה העירוֹנית הריקה, היוּ משיגים את הכּסף בּכל הדרכים הבּלתי כּשרוֹת: לוֹקחים שוֹחד, מתנפּלים על בּעלי־הבּרית, פּוֹשטים ידם בּשוֹד וכיוֹצא בּזה. בּעלי־הבּרית הבינוּ שאין להם ענין עוֹד לתמוֹך באתוּנה; אחרי הקרב בלוקטרה נתבּטל גם היסוֹד הרשמי לבּרית, כּי שוּב לא הייתה סכּנה נשקפת מספּארטה. ראשוֹנים מרדוּ בּאתוּנה האיים הגדוֹלים (חיוֹס ורוֹדוֹס) וּמאחר ואתוּנה לא הצליחה לדכּא את המרד מרדוּ בּה גם שאר האיים. אתוּנה הפסידה כּמעט את כּל בּעלי־בּריתה ושלטוֹנה על הים התמוֹטט בּפּעם השנייה. הכּישלוֹן בּמדיניוּת החוּץ האתוּנאית לוּוה בּמשבּר חברתי פּנימי. הניגוּדים המעמדיים החריפוּ. בּצד שכבה עוֹלה של עשירים התרבּוּ מחוּסרי העבוֹדה. והממשלה נאלצה להגדיל את דמי הסיוּע לעם, שניתנוּ בּצוּרוֹת שוֹנוֹת, וּמעט־מעט התרגל העם האתוּנאי לחיוֹת על חשבּוֹן קופּת המדינה. עוֹני וניווּן מוּסרי פּשטוּ בקרב האוּכלוֹסייה. מטרתה הגדוֹלה של אתוּנה – לאחד את היונים תחת שלטוֹנה – הייתה עתה רחוֹקה ממנה יוֹתר מאשר בּכל תקוּפה אחרת. וּכגוֹרל כּל עם שאינוֹ יוֹדע לכפּוֹת על עצמוֹ סדר וּמשמעת, היה גם גוֹרל היונים. פיליפּוֹס מלך מוּקדוֹן הכניע את יון ואתו מתחיל פּרק חדש בּהיסטוֹריה העתיקה.

§ 68. הספרוּת במאה הרביעית. המשבּר הפּוֹליטי והחברתי בּיון אחרי המלחמה הפּלוֹפּוֹנסית השפּיע לרעה על התרבּוּת. היצירה הרוּחנית בּשטחים אחדים נפסקה כּמעט לגמרי. הטרגדיה בּאתוּנה הגיעה לרוּם פסגתה ביצירוֹתיו של אורפידיס, הקוֹמדיה הפּוֹליטית – באריסטוֹפנס; אחרי מוֹתם התחילה הירידה. גם השירה – האפּוֹס והליריקה כּאחת – שוּב לא יצרה דבר שיוּכל להתחרוֹת ביצירוֹת הנשגבוֹת של הסיאוֹדוֹס, סאפּפוֹ וּפִּינְדַרוֹס. לעוּמת זאת התפּתחה הרטוֹריקה – תוֹרת הנאום היפה ועמה הספרוּת הפּוֹליטית והמשפּטית.

גם כאן מראה אתוּנה את הדרך לאחרים. במאה הרביעית קמוּ בּאתוּנה נוֹאמים מפוּרסמים, שפעלוּ בּעיקר כּעוֹרכי־דין, אבל נגעוּ לעתים תכוּפוֹת גם בּנוֹשאים פּוֹליטיים. אחד מהם היה לִיסִיאַס, עֹורך־דין מפוּרסם, בּן למשפּחה עשירה של מטוֹיקים, אשר סבל מאוֹד מרדיפת “שלוֹשים הטירנים”. בּנאוּמיו שנשׂא אחרי מפּלת הטירנים נתגלה כּדמוֹקרט נלהב וּמסוּר לעירוֹ. נאוּמיו כּתוּבים בּלשוֹן פּשוּטה וּברוּרה ונקראים בּעניין רב עד היוֹם. עוֹלה עליו בּיפי הסגנוֹן וּבעוֹמק דעוֹתיו הפּוֹליטיוֹת אִיסוֹקְרַטֶס, אף הוּא אתוּנאי וּמוֹרה לרטוֹריקה. איסוֹקרטס לא נשׂא את נאוּמיו לפני הקהל, אלא כּתב אוֹתם; נכוֹן אפוֹא יוֹתר למנוֹת אוֹתוֹ עם ה"פּוּבּליציסטים", כּלוֹמר, הסוֹפרים הפּוֹליטיים. בּמאמריו נגע בּשאלה החמוּרה בּיוֹתר של חיי יון: הפּירוּד בּין הערים היוניוֹת. בחיבּוּרוֹ “פַּנֶגִירִיקוֹס” שהוֹפיע שנים אחדוֹת אחרי ה"שלוֹם של המלך", הוֹקיע איסוֹקרטס את חרפּת היונים, שמסרוּ את אחיהם בּאסיה בּידי מלך פּרס, האוֹיב הלאוּמי של יון. הוּא הציע תוֹכנית פּוֹליטית חדשה: לכרוֹת בּרית בּין היונים, בּעיקר בּין ספּארטה ואתוּנה, וּלגייס את כּל הכּוֹחוֹת לשם מלחמה משוּתפת בּפרס¹⁸¹. לדעתוֹ של איסוֹקרטס עתידה המלחמה בּפרס לשׂים קץ למשבּר ביון: אפשר יהיה לשלוֹח לאסיה הקטנה את עוֹדף האוּכלוֹסים בּיון וּלייסד שם מוֹשבוֹת רבּוֹת. בּסוֹף ימי חייו ראה איסוֹקרטס את תוֹכניתוֹ קרוֹבה לבצוּע על ידי פיליפּוֹס מלך מוּקדוֹן והוּא שׂמח לקראת בּוֹאוֹ. גאוֹן הנוֹאמים בּאתוּנה היה דֶמוֹסְתֶנֶס, שמילא בּימי פיליפּוֹס וּבנוֹ אלכּסנדר את התפקיד הגדוֹל בּיוֹתר בּחיי אתוּנה (§ 71).

§ 69. אַפְּלַטוֹן ואריסטוֹ. בּמאה הרביעית הגיעה הפילוֹסוֹפיה היונית לפריחתה. תוֹרתוֹ של סוֹקרטס התפּשטה בּכל העוֹלם היוני. תלמידיו יסדוּ אסכּוֹלוֹת פילוֹסוֹפיוֹת לא בּאתוּנה בּלבד, אלא גם בּערים אחרוֹת ואף בּקִירֶנֶה הרחוֹקה. בין תלמידיו יש לציין את מייסדי האסכּוֹלה של הקִינִיקִים, שהרחיבוּ את הבּיקוֹרת החריפה של סוֹקרטס עד כּדי שלילה גמוּרה של כּל קנייני התרבּוּת: ויתרוּ על החיים בּערים, חתרוּ תחת יסוֹדוֹת המשפּחה והמדינה וניסוּ לחיוֹת חיי טבע בּלבד. הקיניקים לא הבדילוּ בּין אזרח העיר לשאינוֹ אזרח, בּין יוני ללא יוני ואף לא בּין איש חופשי לעבד. בּתוֹרתם מוּרגשת ההשקפה של התקוּפה ההלניסטית שעתידה הייתה לבוֹא בּעקבוֹת כּיבּוּשיו הגדוֹלים של אלכּסנדר.

גדוֹל התלמידים של סוֹקרטס היה האתוּנאי אפּלטוֹן, שנחשב בּצדק לפילוֹסוֹף הגדוֹל בּיוֹתר של יון העתיקה. אפּלטוֹן היה גם סוֹפר גדוֹל וּמצטיין בּכוֹח דמיוֹנוֹ הכּבּיר ובסגנוֹנוֹ היפה. חיבּוּרי אפּלטוֹן כּתובים בּצוּרת דיאלוֹגים, זאת אוֹמרת, שיחוֹת בּין אנשים שוֹנים. אפּלטוֹן בּנה את השיטה הפילוֹסוֹפית שלוֹ על היסוֹדוֹת שקבע סוֹקרטס וכיבּד את מוֹרוֹ עד כּדי כּך ששׂם את רעיוֹנוֹתיו הוּא בּפיו של סוֹקרטס, המוֹפיע כראש המדבּרים בּכל הדיאלוֹגים. אפּלטוֹן האמין בּקיוּם שני עוֹלמוֹת: עוֹלם האמת הקיים לנצח, שאינוֹ ניתן לתפיסה על ידי החוּשים שלנוּ – הוּא עוֹלם האידיאוֹת. והעוֹלם שלנוּ, עוֹלם התחוּשה, המשתנה והמתחלף. האדם חי בּעוֹלם השני, אבל נשמתוֹ נצחית היא ומוֹצאה מעוֹלם האמת. היא הייתה בּמציאוּת עוֹד לפני שנוֹלד האדם, וּלאחר שנוֹלד נזכּרת הנשמה, הכּלוּאה בּגוּפוֹ, את כּל הטוֹב והיפה שראתה בּעוֹלם האידיאוֹת, והזיכּרוֹן הזה הוּא היסוֹד לתרבּוּת האדם – למדע ולאמנוּת. אפּלטוֹן עסק גם בּשאלוֹת הפּוֹליטיקה; בּספרוֹ “המדינה” נתן תיאוּר של סדר פּוֹליטי אידיאלי לפי דעוֹתיו הוּא. את אזרחי המדינה שלוֹ חילק אפּלטוֹן לשלוֹשה סוּגים: השליטים, שהם גם הפילוֹסוֹפים, ה"שוֹמרים", שתפקידם להגן על המדינה, וּשאר העם (האיכּרים, בּעלי־המלאכה ועוֹד). אפּלטוֹן נוֹתן דעתוֹ בּעיקר על מעמד השוֹמרים; למענוֹ הוּא מנהיג את שיתוּף הרכוּש, את ההשגחה המעוּלה מצד הממשלה ואת החינוּך הספּוֹרטיבי. בּתמוּנה זוֹ יש קוים רבּים המזכּירים את סדרי המדינה בּספּארטה. האידיאל של אפּלטוֹן רחוֹק מאוֹד מן המשטר הדמוֹקרטי שהכּיר בּאתוּנה וּמתקרב יוֹתר לאריסטוֹקרטיה המתוּנה. אפּלטוֹן רצה גם להשתתף למעשׂה בּחיים הפּוֹליטיים והלך פּעמיים לסירקוּסי לחצרוֹ של דיוֹניסיוֹס השני; אבל ניסיוֹנוֹתיו להגשים בּחיים את שיטתוֹ הפּוֹליטית לא הצליחוּ (§ 67). בּאתוּנה היוּ לאפּלטוֹן תלמידים רבּים שלמדוּ חכמה בּביתוֹ הנקרא “אקדמיה”; שם זה נשתמר גם לאחר מוֹתוֹ כּשם האסכּוֹלה של תלמידיו.

אחד מתלמידיו המוּכשרים בּיוֹתר היה אריסטוֹ (אריסטוֹטלס). יליד עיר סְטַגֵירה בּתראקיה¹⁸². אריסטוֹ חסר את הדימיוֹן הגאוֹני והכוֹח הפּיוּטי של אפּלטוֹן; לעוּמת זאת היה איש מדע בּמלוֹא מוּבן המלה. הוּא עסק בּכל ענפי המדע שהיוּ ידוּעים בּימיו, אסף חוֹמר רב ונתן סיכּוּם של התפּתחוּת המדע עד ימיו. תלמידיו עסקוּ בּמתמטיקה, בּוֹטניקה, זוֹאוֹלוֹגיה, פיסיקה, וכן גם בּתוֹרת המדינה וּבשאלוֹת המוּסר והפילוֹסוֹפיה המוּפשטת. בּשאלוֹת הפּוֹליטיקה השׂיג אריסטוֹ על התוֹכנית האידיאלית של אפּלטוֹן, כּי לא מצא לה יסוֹד בּחיים כּמו שהם. אריסטוֹ אסף חוֹמר על סדרי המדינה בּערים יוניוֹת שוֹנוֹת ואף אצל ה"בּארבּארים" (לא־יונים) ועיבּד את החוֹמר בחלקוֹ הוּא עצמוֹ, ובחלקוֹ על ידי תלמידיו, כּל דוּגמה ודוּגמה בּפני עצמה. מתוֹך כּל החוֹמר המדעי־ספרוּתי עשיר זה נשתייר רק חיבּוּר אחד – “מדינת האתוּנאים”, כּתוּב בּידי אריסטוֹ עצמוֹ. אריסטוֹ ניסה להכניס סדר הגיוֹני לתוֹך הערבּוּביה הרבּה של המשטרים השוֹנים, קבע בּדיוּק את המוּשׂגים של מוֹנרכיה, אריסטוֹקרטיה ודמוֹקרטיה, וחילק כל אחת מן הצוּרוֹת האלה לצוּרוֹת מפוֹרטוֹת יוֹתר. גם הוּא לא רחש חיבּה יתרה לדמוֹקרטיה: האידיאל שלוֹ היה המשטר של האריסטוֹקרטיה המתוּנה. אריסטוֹ עשׂה חלק מימי חייו בּאתוּנה ואחר כּך הלך למוּקדוֹן, על פּי הזמנתוֹ של פיליפּוֹס, להיוֹת מחנך לבנוֹ אלכּסנדר (§ 73). אחרי שעלה אלכּסנדר על כּיסא המלכוּת חזר אריסטוֹ לאתוּנה והיה מוֹרה תוֹרתוֹ לתלמידים. הוּא מת בּשנת 322. הפילוֹסוֹפיה של אריסטוֹ, בּייחוּד ה"מטפיסיקה" (הפילוֹסוֹפיה המוּפשטת) ותוֹרת ההיגיוֹן, השפּיעה השפּעה רבּה על התפּתחוּת הפילוֹסוֹפיה הערבית, היהוּדית והנוֹצרית בּימי הבּיניים.

מקוֹרוֹת

29. סוֹקרטס על הוֹראת הסוֹפיסטים

בּלילה אחרוֹן זה, לפני עלוֹת השחר, דפק היפּוֹקרטס, הוּא בּן אפוֹלוֹדוֹרוֹס ואחיו של פּאסוֹן, דפיקה עצוּמה במקלוֹ על דלת בּיתי, וכשפּתח לוֹ מי־שפּתח השתער מיד פּנימה, וקרא בקוֹל גדוֹל: “סוֹקרטס, הער אתה אוֹ ישן?” הכּרתי את קוֹלוֹ ואמרתי: “היפוֹקרטס הוּא. כּלוּם יש בּפיך חדשוֹת?” “אך טוֹבוֹת”, אמר. “לוּ יהי כּדבריך”, אמרתי, “אך מה זה קרה, וּלשם מה הקדמת כּל כּך לבוֹא?” “פּרוֹטגוֹרס כּאן”, אמר בּהתקרבוֹ אלי. “מאז שלשוֹם”, אמרתי, “ורק עכשיו נוֹדע לך?” “בּחיי האלים”, אמר, “רק אמש”. ותוֹך כּדי כּך היה גוֹשש אל מיטתי, ישב למרגלוֹתי והמשיך: “אמש, כּשחזרתי בּשעה מאוּחרת מאוֹד, מאֹוינוֹיֶה. הלא בּרח סַטִירוֹס נערי, וגם היה בּדעתי לוֹמר לך שאצא לרדוֹף אחריו, אך משוּם־מה שכחתי. אחרי שחזרתי, אפוֹא, ואמרנו לשכּב אחרי הסעוּדה, רק אז הגיד אחי לי שפרוֹטגוֹרס הגיע. ועוֹד זימנתי עצמי ללכת אליך מיד, אך לאחר מכּן נראתה לי שעת הלילה מאוּחרת מדי. אוּלם אך הרפּתה ממני השינה אחרי יגיעת יוֹם אתמוֹל, קמתי מיד והלכתי הנה”. ואני היוֹדע את אוֹמץ לבּוֹ ואת להיטוּתוֹ שאלתיהוּ: “מה לך, אפוא? כּלוּם עול־מה עוֹשה לך פּרוֹטגוֹרס?” והוּא צחק ואמר: “בחיי האלים, כּן, סוֹקרטס: שהוּא לבדוֹ חכם, ואוֹתי אינוֹ מחכּים”. “אך חי זוס”, אמרתי, “אם רק כּסף תתן לוֹ ותשדלנוּ, יחכּים גם אוֹתך”. “זוס והאלים כוּלם”, אמר. “מי יתן והיה זה הכּל. שאז לא הייתי חוֹסך מאוּמה, לא מרכוּשי ולא מרכוּש חברי. אך דוקה לשם כּך באתי עכשיו אליך, כּדי שתדבּר אתוֹ על אוֹדוֹתי. כּי אני צעיר מדי, גם לא ראיתי את פרוֹטגוֹרס מימי ולא שמעתיהוּ. עוֹד ילד הייתי בבוֹאוֹ הנה בּאחרוֹנה. אך, סוֹקרטס, הרי הכל מהללים את האיש, ואוֹמרים שאין דוֹמה לוֹ בּחכמת הדיבוּר. אבל מדוּע אין אנוּ הוֹלכים אליו, כדי לפגוֹש אוֹתוֹ בּבית? מתגוֹרר הוּא, כפי ששמעתי, אצל קַלְיאַס בּן הִיפוֹנִיקוֹס. הבה נלך!” ואני אמרתי: “נערי הטוֹב, אל־נא נלך לשם עדיין, כּי השעה מוּקדמת. אלא, נצא־נא הנה לחצר, ונתהלך כאן ונשתהה עד אוֹר היוֹם, ואז נלך. הלא פרוֹטגוֹרס עוֹשה על־פּי־רוֹב בּבית; לכן אל תפחד: פּגש נפגשנוּ בּבית”.

לאחר מכן קמנוּ והתהלכנוּ בחצר. וכדי לעמוֹד על חוֹסנוֹ של היפוֹקרטס, בחנתיהוּ ושאלתי: “הגד נא לי, היפּוֹקרטס, כשתלך עכשיו אל פּרוֹטגוֹרס ותשלם לוֹ שכר־כסף בּעבוּרך, ־ מי הוּא זה שתבוֹא אליו, וכדי שתיעשה מה? כגוֹן לוּ ביקשת ללכת אל האיש ששמוֹ כשמך, היפּוֹקרטס, איש קוֹס¹⁸³, ולשלם לזה שכר כּסף בּעבוּרך, ושאלך השוֹאל: הגד־נא לי, היפּוֹקרטס, תשלוּם שׂכר להיפּוֹקרטס בחינת מי? מה היית משיב?” “הייתי אוֹמר”, ענה, “בחינת רוֹפא”. “וכדי שתיעשה מה?” “רופא”, אמר. – “ולוּ ביקשת ללכת אל פוֹליקליטוֹס איש ארגוֹס או אל פידיס האתוּנאי וּלשלם לאלה שכר בעבוּרך, ולוּ שאלך השוֹאל: תשלוּם הכסף הזה לפוֹליקליטוֹס וּלפידיאס בּחינת מי? מה היית משיב?” – “הייתי אוֹמר בחינת פּסלים”. – “וּכדי שתיעשה בּעצמך מה?” – “פּסל, כּמוּבן”. – “טוֹב”, אמרתי. “ועכשיו הננוּ הוֹלכים אל פּרוֹטגוֹרס, אני ואתה, ונהיה נכוֹנים לשלם לוֹ שׂכר כּסף בּעבוּרך, ־ ואם רכוּשנוּ לא יספּיק והאיש לא יירצה לנוּ בּמחיר זה, נוֹציא גם את כּסף חברינו. ולוּ בּקנאתנוּ הגדוֹלה הזאת שאלנוּ השוֹאל: הגד־נא לי, אתה סוֹקרטס ואתה היפּוֹקרטס, מי הוּא פּרוֹטגוֹרס זה שיש בדעתכם לשלם לוֹ כּסף? מה היינוּ משיבים לוֹ? מה שם אחר שוֹמעים אנחנוּ שפּרוֹטגוֹרס נקרא בּוֹ, כשם שפידיאס נקרא פּסל והוֹמרוֹס משוֹרר – מה שם ממין זה שוֹמעים אנחנוּ בפרוֹטגוֹרס?” “סוֹפיסטן קוֹראים לוֹ לאיש, סוֹקרטס”, אמר. – “וּבכן אנוּ הוֹלכים אליו כאל סוֹפיסטן לשלם לוֹ את כּספנוּ?” – “אמנם כן”. “ולוּ היה השוֹאל מוֹסיף ושוֹאלך גם זאת: וּכדי שתיעשה בּעצמך מה – הוֹלך אתה אל פּרוֹטגוֹרס?” – והוּא הסמיק – שכּן היוֹם כּבר האיר בּמקצת, עד שיכוֹלתי להבחין בּוֹ – ואמר: “אם דוֹמה הדבר למה שנאמר קוֹדם, בּרוּר הוּא שכּדי ליעשׂוֹת סוֹפיסטן”. – “בחיי האלים”, אמרתי, “ולא היית בּוֹש להתיצב לפני היונים כסוֹפיסטן?” – “חי זוס, סוֹקרטס, כּן, אם עלי לדבר כּלבבי”. – “אך היפּוֹקרטס, אוּלי אינך סבוּר כּלל, שתלמוּד תוֹרה אצל פּרוֹטגוֹרס יהיה מן המין ההוּא אלא כּגוֹן זה של מוֹריך לכתיבה וקריאה, לקתרוֹס ולהתעמלוּת? שכן, תוֹרוֹתיהם לא למדת לשם מקצוֹע, כּדי שתהיה אוּמנוּתך בכך, אלא לשם חינוּך, כיאוּת לבן־חוֹרין העוֹמד ברשוּת עצמוֹ?” – “אכן דוֹמה עלי”, אמר, “שהלימוּד אצל פּרוֹטגוֹרס קרוֹב הוּא יוֹתר למין הזה”.

“וּבכן”, אמרתי, “הידעת את שהנך עוֹמד לעשוֹת, אוֹ נעלם ממך הדבר?” – “מאיזוֹ בחינה?” – “שאתה עוֹמד למסוֹר את נשמתך שלך לטיפּוּלוֹ של איש שקראת לוֹ סוֹפיסטן. אך מה טיבוֹ של סוֹפיסטן, ־ תמיה אני אם ידעת. אוּלם אם לא ידעת זאת, לא ידעת אף בּידי מי תפקיד את נשמתך, ואם לעניין טוֹב אוֹ רע”. “דומני”, אמר, “שידעתי”. – “אמוֹר, אפוֹא: הסוֹפיסטן מהוּ לדעתך?” “כהוֹראת השם”, אמר, “כלוֹמר איש הבּקיא בּדברי חכמה”¹⁸⁴. “כך”, אמרתי, "אפשר לוֹמר גם על הציירים והנגרים, שהם בּקיאים בּדברי חכמה. אך אילוּ שאלנוּ השוֹאל: “בּאילוּ דברי חכמה בּקיאים הציירים? היינוּ אוֹמרים לוֹ: בּכל הנוֹגע לעשיית התמוּנוֹת, וכן כיוֹצא בּזה. אך אילוּ שאלנוּ השוֹאל: בּאילוּ דברי חכמה בּקיא הסוֹפיסטן? מהוּ שנשיב? מה הוּא יוֹדע לעשוֹת?” – “מה נאמר, סוֹקרטס, אלא שהוּא יוֹדע להנחיל את חכמת הדיבּוּר”. “בּכך”, אמרתי, “נגיד אוּלי דברים נכוֹנים, אך לא די הצוֹרך. כי עוֹד עלינוּ להשיב לשאלה: ‘בּעניין־מה מנחיל הסוֹפיסטן את חכמת הדיבּוּר, כשם שהמוֹרה לקתרוֹס מנחיל את חכמת הדיבּוּר בּאוֹתוֹ עניין שהוּא עוֹשה אוֹתך בּקיא בּוֹ, כּלוֹמר – בּעניין הנגינה בּקתרוֹס’. האם לא כן?” – “כן”. – “ניחא. אך הסוֹפיסטן מנחיל את חכמת הדיבּוּר בּעניין מה? ודאי בּעניין זה שהוּא עוֹשה אוֹתך גם בּקיא בוֹ?” – “כך יש להניח”. – “אך מה הדבר הזה שהסוֹפיסטן עצמוֹ בּקיא בּוֹ, ועוֹשה את תלמידוֹ בּקיא?” – “חי זוס”, אמר, “אין בּפי עוֹד תשוּבה”¹⁸⁵.

ואחרי כן אמרתי: “וּבכן? הידעת איזוֹהי הסכּנה שאתה הוֹלך להפקיר לה את נשמתך? הלא אילוּ הוּצרכת למסוֹר בּידי מי שהוּא את גוּפך¹⁸⁶, אגב סיכּוּן להשבּחה אוֹ להשחתה, היית מרבּה לחקוֹר בּדבר אם למסוֹר בּידיו אוֹ לאו, והיית כּוֹנס את ידידיך וּקרוֹביך למוֹעצה וּמעיין בכך ימים רבּים. אך חפץ זה, היקר לך הרבּה יוֹתר מגוּפך, נשמתך, שבּהשבּחתה אוֹ השחתתה יוּכרע תיקוּנם או קלקוּלם של כּל ענייניך כּוּלם, ־ על חפץ זה לא נוֹעצת לא בּאביך ולא בּאחד מאתנוּ שהננוּ חבריך, אלא כּפי שאמרת: אמש שמעת – והבּוֹקר בּאת, ואינך מדבּר ואינך מתייעץ על כּך, אם יש אוֹ אם אין להפקיד את נשמתך בּידי אוֹתוֹ אוֹרח שנזדמן, והנך מוּכן להוֹציא את כּספּך ואת כּסף חבריך, כאילוּ כּבר מנוּי וגמוּר הוּא שמכּל מקוֹם עליך להיוֹת עם פּרוֹטגוֹרס שאינך מכּירוֹ, כּפי שאמרת, ומעוֹלם לא שׂוֹחחת אתוֹ, ואתה קוֹרא לוֹ סוֹפיסטן, בּלי לדעת, כּפי שהתברר, מה טיבוֹ של אוֹתוֹ סוֹפיסטן, שבּידיו אתה עוֹמד להסגיר את עצמך!” והוּא הקשיב ואמר: “כּך מסתבּר, סוֹקרטס, מדבריך”. – “אך, היפּוֹקרטס, האין הסוֹפיסטן סוֹחר ורוֹכל בּאוֹתן הסחוֹרוֹת הזנוֹת את הנשמה? שכּך הוּא נראה לי”. – בּמה, סוֹקרטס, ניזוֹנה הנשמה?" – “בידיעוֹת”, אמרתי. “וכי לא ירמה אוֹתנוּ, ידידי, הסוֹפיסטן בהללוֹ את סחוֹרתוֹ, כּדרך אוֹתם סוֹחרים ורוֹכלים המוֹכרים את מזוֹנוֹת הגוּף? שכּן גם הללוּ אין יוֹדעים איזוֹ מסחוֹרוֹתיהם טוֹבה אוֹ רעה לגוּף, אך מהללים את כּוּלן בשעת מכירה, וגם לקוֹחוֹתיהם אין יוֹדעים, אלא אם כּן יזדמן בּיניהם מעמל אוֹ רוֹפא. כך גם המחזרים בּמדינוֹת ומיני ידיעוֹת בּידיהם, והם סוֹחרים ומוֹכרים אוֹתן לכל אשר יחפוֹץ: אמנם הם מהללים את סחוֹרוֹתיהם כוּלן, אך אוּלי, בּחיר לבבי, יש גם מהם שאין יוֹדעים איזוֹ מסחוֹרוֹתיהם טוֹבה אוֹ רעה לנשמה, וכן גם לקוֹחוֹתיהם, אם שוּב לא יזדמן גם בּהם איש שהוּא מעין רוֹפא לגבּי הנשמה. וּבכן, אם הבנת איזוֹ מידיעוֹת אלוּ טוֹבה אוֹ רעה היא, תוּכל לקנוֹתן ללא סכּנה מאת פּרוֹטגוֹרס ומכּל איש אחר. אך אם לא הבנת זאת, היזהר־נא, השאנן, שמא תעמיד את היקר לך בּיוֹתר על משׂחק הקוּבּייה, ותבוֹא לידי סכנה. הלא אף גדוֹלה הרבּה יוֹתר הסכּנה שבּקניית הידיעוֹת מזוֹ שבּקניית המזוֹנוֹת. כי בּקנוֹתך מאכלוֹת ומשקאוֹת מהרוֹכל והסוֹחר, יש בּידך לשׂאתם בּכלים אחרים, וּבטרם תשתה אוֹ תאכל אוֹתם לקבּלם בּגוּפך, יש בּידך לתתם בּביתך, לקרוֹא למוּמחה וּלהתייעץ מה לאכוֹל אוֹ לשתוֹת ומה לא, וכמה וּמתי. הסכּנה שבּקנייה איננה גדוֹלה, אפוֹא; ואילוּ ידיעוֹת אין בּידך לשׂאתן בּכלי אחר, אלא לאחר ששילמת מחירן עליך לקבּל את הידיעוֹת וללמוֹד אוֹתן בּנשמה עצמה, וּבלכתך משם – כּבר הזיק אוֹ הוֹעיל לך הלימוּד. לכן נעיין־נא בּדבר, גם בּיחד עם זקנים ממנוּ. הלא עוֹדנוּ צעירים מכדי להכריע בּעניין כּה גדוֹל. אלא עכשיו נלך־נא ונשמע את האיש, כּפי שאמרנוּ לעשוֹת, ואחרי שנשמענוּ – נשאל גם בעצת אחרים. כי לא רק פּרוֹטגוֹרס ישנוֹ שם, כי אם גם היפּיאס איש אליס, ודוֹמני גם פרוֹדיקוֹס איש קיאוֹס, ועוד רבים וחכמים”¹⁸⁷.

כּתבי אפּלטוֹן, מתוֹך הדיאלוֹג “פרוטגורס”.

30. סוֹקרטס לפני השוֹפטים

ואוּלי יש בּכם מי שבּרצוֹנוֹ להשיב לי: “אוּלם, סוֹקרטס, מהוּ פעלך? מניין נטפלו עליך העלילוֹת האלה? שאילוּלא עסקת בעניינים מוּזרים יוֹתר מזוּלתך, ואילוּלא נבדלוּ מעשיך ממעשי רוֹב בּני אדם, ודאי לא היוּ מספּרים בּך ומרננים אחריך כּל כּך. הגד לנוּ, אפוֹא: מהוּ הדבר? לבל נחוה עליך דיעה על רגל אחת!” ודוֹמני שיצדק מי שיאמר כּך, ועל כּן אנסה להראוֹתכם מהוּ הדבר שהסב לי אוֹתוֹ שם ואוֹתה עלילה. וּבכן שמעוּ. ואוּלי יאמרוּ אחדים מכּם שאני מדבּר דרך צחוֹק, אך דעוּ־נא היטב כּי את האמת כּוּלה אוֹמר לכם: לא דבק בּי שם זה, אנשי אתוּנה, אלא בּשל חכמת־מה. ומה טיבה של חכמה זוֹ? אוּלי חכמה היא לפי כּוֹחוֹ של אדם, שכן דוֹמני שבּאמת חכמתי בּחכמה זוֹ. ואילוּ אוֹתם שדיבּרתי עליהם קוֹדם, יתכן שיש בּהם חכמה שלמעלה מכוֹחוֹ של אדם, אוֹ אין לי מה אוֹמר על כּך, שהרי אינני יוֹדע את החכמה ההיא, וכל הטוֹען להיפך – משקר הוּא ומעליל עלי כּדבריו. ואל־נא, אנשי אתוּנה, תרעישו כּנגדי, אפילוּ ייראה לכם שאני מדבר גבוֹהה. כי לא בּשמי אוֹמר מה שאוֹמר; אייחס לכם את הדבר אל אוֹמרוֹ שהוּא מהימן. כּי על חכמתי, אם יש בּי חכמת־מה, וּמה טיבה, אעיד לכם את האל שבּדלפוֹי. הלא ידעתם את חַירֵפוֹן¹⁸⁸, חברי היה מנעוּריו, וגם חברכם, חבר המוֹן־העם, שנלוה אליכם באוֹתה גלוּת וחזר יחד אתכם¹⁸⁹. והלא גם ידעתם טיבוֹ של חירפוֹן, כּמה נמרץ היה בּשאיפוֹתיו. וּבבוֹאוֹ בּיוֹם מן הימים לדלפוֹי, העז לשאוֹל נבוּאה, וּכפי שאמרתי, אל תרעישוּ, רבּוֹתי, ־ כּי שאלתוֹ הייתה, אם יש חכם ממני, והפיתיה¹⁹⁰ השיבה את דבר־האל, שאין חכם ממני. ועל כּך יעיד לכם אחיו הלזה, לאחר שנפטר חירפוֹן עצמוֹ.

והביטוּ־נא אל המטרה שלשמה אוֹמר אני את הדברים האלה. הלא אני עוֹמד להראוֹתכם, מה מוֹצא העלילה שמעלילים עלי. והרי כּששמעתי את התשוּבה ההיא אמרתי בּלבּי: “מה כונת האל, ומה פתרוֹן חידתוֹ? הלא במידה שידוּע לי, אינני חכם לא בּדבר גדוֹל ולא בּדבר קטן. מהי אפוֹא, כונתוֹ באמרוֹ שאני חכם בּיוֹתר? שהרי ודאי איננוֹ משקר, כּי אין זה מן הדין שלוֹ”. "וזמן רב לא יכוֹלתי למצוֹא את כונת דבריו. לאחר מכּן, ואחרי היסוּסים רבּים, פּניתי, כדי לחקוֹר בּדבר לשיטה כזאת: הלכתי אל אחד האנשים הנחשבים חכמים, שאמרתי, כּאן – אם בּאיזה מקוֹם שהוּא, ־ אוּכל לסתוֹר את הנבוּאה ולהראוֹת לאוֹרקוּלוּם: הנה זה חכם ממני, ואתה נקבת בשמי. וכשעיינתי בּאוֹתוֹ איש – הלא אין כּל צורך שאפרש בּשמוֹ; זה היה אחד המדינאים, אנשי אתוּנה שבּעייני בּוֹ נתנסיתי באוֹתוֹ ניסיוֹן שאספר לכם, ־ וכששׂוֹחחתי אתוֹ נראה לי, שגבר זה נראה חכם בּעיני אנשים רבּים ומעל לכּוֹל בּעיני עצמוֹ, ואוּלם אין הוּא חכם. ואז ניסיתי להראוֹת לוֹ, שהוּא חוֹשב עצמוֹ חכם, ואיננוּ כּך. מכאן נשׂנאתי עליו ועל רבּים מהאנשים שהיוּ באוֹתוֹ מעמד. ובלכתי משם הסקתי את המסקנה, שחכם אני מהאיש הזה. שכן דוֹמה כּי איש משנינו איננוּ יוֹדע דבר נאה־וטוֹב, אלא שהלה חוֹשב כי הוּא יוֹדע משהוּ בלי שידע, ואני, כפי שלא ידעתי, אך אין אני חוֹשב עצמי יוֹדע. ונראה היה שלפחוֹת בּדבר פעוֹט זה חכם אני ממנוּ: שאת אשר לא ידעתי, אף אין אני מדמה לדעתוֹ. מכאן הלכתי אל אחר, מאלה שנחשבים לחכמים יוֹתר מן ההוּא, וּבאתי לכלל אוֹתה דעה גוּפה. ותוֹך כּדי כּך נשׂנאתי על ההוּא ועל רבּים אחרים.

מתוֹך בּדיקה זוֹ, אנשי אתוּנה, נתעוֹררוּ כּנגדי איבוֹת מרוּבּוֹת, ומהן שטיבן קשה ומכבּיד בּיוֹתר, עד שהוֹלידוּ עלילוֹת מרוּבוֹת, וגם את השם הזה, חכם, שמכנים לי. כּי מדי פּעם בּפעם חוֹשבים המקשיבים לשׂיחוֹת כּאלוּ שאני חכם באוֹתם העניינים בּהם אני מוֹכיח טעוּתוֹ של אחר. ואילוּ לאמיתוֹ של הדבר, רבּוֹתי, נראה שזאת היא חכמת האל, ולזאת מתכון הוּא בּאוֹתה נבוּאה: שחכמת אנוֹש שוֹויה מוּעט, ואף איננה שוה כּלוּם. וכנראה הכונה איננה לסוֹקרטס, אלא שהאל השתמש בּשמי כּבתוֹספת, בּהביאוֹ אוֹתי לדוּגמה, כאוֹמר: “בני אדם, החכם בּכם הוּא מי שהכּיר לדעת כסוֹקרטס כּי, לאמיתוֹ של הדבר, אשר לחכמה, ־ איננוּ שוה ולא־כלוּם”. ועוֹדני מתהלך גם עכשיו ודוֹרש וחוֹקר זאת על פּי האל, כּשאחד מבּני העיר אוֹ מהזרים, נראה חכם בּעיני; וּכשמתבּרר לי שאין הוּא כּך, הריני בּא לעזרת האל ומוֹכיח שאיננוּ חכם. ומפאת טרחתי זוֹ לא היה לי פנאי לעשוֹת דבר שראוּי להזכּירוֹ לא בענייני המדינה ולא בּענייני שלי, אלא שרוּי אני בעוֹני למכבּיר בּגלל עבוֹדת האל.

ונוֹסף על כּך נלוים עלי מאליהם אוֹתם הצעירים שהם פּנוּיים בּיוֹתר, כלוֹמר בני העשירים בּיוֹתר, וּבשמחה יקשיבוּ כּיצד הוֹלכים האנשים ונבדקים, וּפעמים רבּוֹת הם גם מחקים אוֹתי בּעצמם ומשתדלים לבדוֹק אחרים; ואז, דוֹמני, מוֹצאים הם אנשים בּשפע הסוֹברים לדעת משהוּ, ויוֹדעים מעט אוֹ לא־כלוּם. מכאן שהנבדקים על ידם כוֹעסים עלי ולא עליהם; ואוֹמרים שיש אחד סוֹקרטס, רשע מאין כמוֹהוּ וּמקלקל את הצעירים.

---

וּבכן, אף אם תזכּוּני עכשיו ולא תאמינוּ לאַניטוֹס¹⁹¹ שטען אחת מהשתיים: אוֹ שלא היה צריך להביאני הנה מלכתחילה, אוֹ – לאחר שהביאוּני, – אי אפשר לבלתי המיתני; כי אמר אליכם, שכשאמלט – יעסקוּ בּניכם כּוּלם במה שמלמד סוֹקרטס, ויתקלקלוּ לגמרי; ואם על סמך זה תגידוּ לי: “סוֹקרטס, הפּעם לא נשמע בקוֹל אניטוֹס, אלא הננוּ נוֹתנים לך ללכת בּתנאי שלא תעסוֹק עוֹד בחקירה זוֹ ולא תשאף לחכמה; אבל כשתיתפס שנית בּמעשה זה, מוֹת תמוּת”; – לוּ תתנוּ לי, כּפי שאמרתי, ללכת בתנאי זה, אענה לכם לאמוֹר: “אתכם, אנשי אתוּנה, מברך ומחבּב אני, אך לאל אציית יוֹתר מאשר לכם, וכל עוֹד רוּחי בּי ואני יכוֹל – לא אחדל מלשאוֹף לחכמה ולעוֹררכם ולדבר על לב כּל אחד מכם שאפגש בּוֹ כּפי שרגיל אני לדבר: אנא, הטוֹב בּאנשים, שאתה אתוּנאי, בּן העיר הגדוֹלה והמהוּללת בּיוֹתר על חכמתה ועוֹצמתה, הרי אינך מתבּייש לדאוֹג לכסף, שירבּה בּידך כּכל האפשר, וּלשם וּלכבוֹד, ואילוּ לתבוּנה ולאמת וּלנשמתך, שתהא טוֹבה כּכל האפשר, אינך דוֹאג ואינך שם אל לב?” ואם מי מכם יחלוֹק עלי ויאמר שאכן דוֹאג הוּא לכך, לא אתן לוֹ מיד ללכת, אלא אשאל אוֹתוֹ ואבדקנוּ ואוֹכיחנוּ, ואם ייראה לי שאין בּוֹ סגוּלה טוֹבה, ואילוּ הוּא אוֹמר שיש בּוֹ, – אגנה אוֹתוֹ על שמזלזל הוּא בּמה שיקר בּיוֹתר, ומוֹקיר את שקל־ערך יוֹתר. כּך אעשה לצעיר ולזקן, כּפי שיזדמן לי, לזר וּלבן־עירנו, אך יוֹתר לבני עירנוּ, לפי שאתם קרוֹבים לי יוֹתר בּיחוּסי משפחה. כּי כך מצוה האל, אל תפקפקוּ בּזה, ודוֹמני שמעוֹלם לא הייתה לכם במדינה טוֹבה גדוֹלה מעבוֹדתי את האל. כי כּל פעלי, כּשאני מתהלך בּכם, הוּא לשדל את צעיריכם ואת זקניכם לבל ידאגוּ לגוּפיהם ולכספּם תחילה, ולא בּאוֹתה מידה כּדאוֹג לנשמתם, כּדי שתהיה זוֹ טוֹבה כּכל האפשר, באמרי שלא מכסף תצא סגוּלה טוֹבה, אלא מסגוּלה טוֹבה יצא לבני אדם כסף וכל שאר טוֹבוֹת, גם לפּרט וגם לכּלל. אם בדברי אלה מקלקל אני את הצעירים, ודאי יש בהם נזק; אך מי שטוֹען שאני אוֹמר דברים אחרים זוּלת אלה, אין ממש בטענתוֹ. על כן אוֹמר־נא, אנשי אתוּנה: אם תיענוּ לאניטוֹס אם לאו, ואם תזכּוּני אם לאו: דעוּ שאני לא אשנה ממעשי, אף אם אהיה צפוּי למיתוֹת מרוּבּוֹת.

כּתבי אפּלטוֹן, מתוֹך “התנצלוּתוֹ של סוֹקרטס”.

31. תשוּבתוֹ של סוֹקרטס להצעת ידידוֹ קריטוֹן להמלט מבּית־הכּלא

סוֹקרטס: ואם יאמרוּ החוּקים: “סוֹקרטס, וכי כּך הוּסכּם בּינינוּ לבינך, אוֹ הוּסכּם שתקיים את פּסקי הדין שתפסוֹק המדינה?” ואם נשתוֹמם על דבריהם, אוּלי יאמרוּ: “סוֹקרטס, אל תשתוֹמם על דברינוּ, אלא תשיב תשוּבה, שהרי רגיל אתה בּשאלוֹת ותשוּבוֹת. וּבכן, בּמה אתה מאשים אוֹתנוּ ואת המדינה, עד ששלחת ידך להאבידנוּ? ראשית כל, כּלוּם לא הוֹלדנוּך, ועל ידינו נשא אביך את אמך ויצרך? הגד־נא, כלוּם מצאת דוֹפי בּאלה שבינינוּ, בחוקי הנישוּאים, שאינם נאים?” – “שוּם דוֹפי לא מצאתי בהם”, יהיה עלי לוֹמר. – “ומה בדבר אלה הנוֹגעים בגידוּל הנוֹלדים ובאוֹתוֹ חינוּך שנתחנכת גם אתה? כלוּם לא נאה היא הוֹראת אוֹתם החוּקים שבינינוּ שנחקקוּ בענין זה, וציווּ על אביך לחנכך במוּסיקה ובגימנסטיקה?” – “נאה”, אוֹמר. – “ניחא. ולאחר שנוֹלדת וגוּדלת וחוּנכת, היש בפיך לטעוֹן שלא היית מלכתחילה צאצאנוּ ועבדנוּ, אתה ואבוֹתיך? ואם כּך הדבר, כלוּם סבוּר אתה שאתה ואנחנוּ הננוּ שוי־זכוּיוֹת, וזכוּתך היא לגמוֹל לנוּ כגמוּלנוּ, ככל אשר ננהג בך? והרי לא הייתה לך אוֹתה זכוּת שלאביך, אוֹ שלאדוֹניך אם היה לך אדוֹנים, עד שיכוֹלת לגמוֹל להם כגמוּלם: להשיב גערה תחת גערה אוֹ מכּה תחת מכּה, אוֹ שאר דברים רבּים כיוֹצא בּאלה. ואילוּ כנגד המוֹלדת והחוּקים – מוּתר לך, וּכשאנחנוּ שוֹלחים ידינוּ להאבידך, בּחשבוֹן שמן־הצדק בּידך, ותטען שצדק אתה עוֹשה בּמעשה זה, כּמי ששוֹקד שקידת־אמת על סגוּלה טוֹבה? הזאת חכמתך שנעלם ממך, כי יקרה מוֹלדת מאמך ומאביך ומכל אבוֹתיך, ורוֹממה וקדוֹשה מהם, ובעיני אלים ונבוֹני אנשים נכבּדה יוֹתר? וכי יש לכבּד את המוֹלדת ולותר לה, ולפייסה בּכעסה יוֹתר מפּייס את האב, ולהביאנה לכלל דעתך אוֹ לעשוֹת כמצותה, ולסבּוֹל כשהיא גוֹזרת סבל, ולשקוֹט גם כשהיא גוֹזרת מלקוֹת אף כּבלים, וגם כשתוֹליך אוֹתך למלחמה בּה תיפּצע אוֹ תמוּת, יש לעשוֹת כּן, וכך הוּא הצדק, ואין להירתע ואין לסגת ואין לעזוֹב את המערכה, אלא בּמלחמה ובבּית הדין ובכל מקוֹם יש לעשוֹת את אשר תצוה המדינה והמוֹלדת, אלא אם כּן תביאנה לידי כך שתקבל את דעתך בּעניין הצדק; אוּלם פּשע בּאלים הוּא לכפּוֹת אם ואב, ואת המוֹלדת לא כל שכּן!” מה נגיד על כּך, קריטוֹן? האמת אוֹמרים החוּקים אם לאו?

קריטון: נראה לי שכּן.

סוֹקרטס: ואוּלי ימשיכוּ החוּקים ויטענוּ: “עיין־נא בּכך, סוֹקרטס, אם אמת בפינוּ, שבמעשה שבידך הנך אוֹמר לנהוֹג בּנוּ שלא כצדק. הלא אנחנוּ הוֹלדנוּך, גידלנוּך, חינכנוּך ונתנוּ לך ולכל שאר האזרחים חלק בּכל אשר נאה, כּמיטב יכוֹלתנוּ, ואף על פּי כן – כל אתוּנאי החפץ בּכך, אחרי שנרשם כּאזרח וראה את ענייני המדינה ואוֹתנוּ, את החוּקים, ולא מצאנוּ חן בעיניו, אנחנוּ מרשים לוֹ במפוֹרש שיצא עם כל רכוּשוֹ וילך אל כל אשר יחפּוֹץ. וכל איש מכּם אשר אנחנוּ והמדינה לא מצאנוּ חן בעיניו, – אין חוֹק בינינוּ אשר ימנע אוֹ יאסוֹר עליו ללכת אל אחת מבנוֹתיה של אתוּנה, אוֹ להגר לכל מקוֹם אחר: רשאי הוּא לקחת את רכוּשוֹ וללכת למחוֹז חפצוֹ. אך כּל איש מכּם שיישאר לאחר שראה כּיצד אנחנוּ גוֹזרים דינים וּמנהלים את המדינה משאר הבּחינוֹת, הרי הוּא כּבר הסכּים למעשה, לדידנוּ, שיעשה כּפקוּדוֹתינוּ, ואם איננוּ מציית הרי הוּא לדידנוּ עוֹשה עול משוּלש: ממרה את פּי מוֹלידיו, בּאשר אנוּ הוֹלדנוּהוּ, ואת פּי מגדליו, ועם שהסכים לציית לנוּ, אין הוּא מציית ואף אינוֹ מביאנוּ לידי כך שנחזוֹר בּנוּ מטעוּתנוּ, עת נעשה דבר שלא כּהלכה; והלא אנחנוּ נוֹתנים לוֹ את הבּרירה, ובלי לצווֹת עליו בּקשיוֹת שיעשה כּפקוּדוֹתינוּ, הרינוּ נוֹתנים לוֹ לבחוֹר אחת מהשתיים: לציית לנוּ אוֹ להביאנוּ לידי כך שנחזוֹר בּנוּ; והוּא אינוֹ עוֹשה לא כּך ולא כך. והרינוּ טוֹענים, סוֹקרטס, שאם תבצע מזימתך תאשם גם אתה באשמוֹת האלה, לא פחוֹת, אלא יוֹתר משאר אתוּנאים”. וכשאוֹמר: “מדוּע זה?”, אוּלי יטענוּ בּצדק כּנגדי, שיוֹתר משאר אתוּנאים נתחייבתי להם באוֹתה הסכּמה. שכן יהי בפיהם לוֹמר: “סוֹקרטס, ראיוֹת גדוֹלוֹת לנוּ על כך, שמצאנוּ חן בעיניך, אנחנו והמדינה. כי לא היית יוֹשב בּה ישיבת קבע שאין כּמוֹתה אצל שאר אתוּנאים, לוּלא מצאה חן בּעיניך יוֹתר מבּעיני השאר; הלא אף לביקוּר בּתחרוּיוֹת לא יצאת מעוֹלם מהעיר, חוּץ מפּעם אחת אל האיסתמוֹס, ואף לא לשוּם תכלית אחרת, אלא אם כן יצאת למלחמה בּאשר יצאת; שלא כשאר אנשים, לא נסעת לכל מקוֹם שהוּא, ולא אחזה בּך התשוּקה להכּיר מדינה אחרת וחוּקים אחרים, אלא אמרת די בּנוּ ובמדינתנוּ. עד כּדי כך עדיפים היינוּ בּעיניך והסכמת לחיוֹת חיי־אזרח על פּינוּ, ומלבד זה גם הוֹלדת בּנים בּמדינה זוֹ, כיון שמצאה חן בּעיניך. ויתר על כן: בּמשפט גוּפוֹ ניתן לך להציע את עוֹנש הגלוּת, ולעשוֹת אז על דעת המדינה, את שאתה מבקש לעשוֹת עכשיו שלא על דעתה. אוּלם אז התגנדרת כּאילוּ לא יחרה לך אם תיאלץ למוּת, אלא, כּפי שטענת, בּיכּרת את המות על פּני הגלוּת. ועכשיו אינך בּוֹש מדבריך ההם, וגם ממנוּ, מהחוּקים, אתה מתעלם, והנך שוֹלח ידך להאבידנוּ, ונוֹהג כאשר ינהג הגרוּע שבּעבדים, ופוֹנה לברוֹח, שלא כּהתחייבוּיוֹת וכּהסכּמוֹת שבּהן נתחייבת לחיוֹת חיי־אזרח על פינוּ. תחילה השב לנו, אפוֹא, על שאלה זוֹ גוּפה: אם אמת היא טענתנוּ שהסכמת בּמעשים ולא בּמלים לחיוֹת חיי־אזרח על פּינוּ, אוֹ לא אמת?” מה נענה על כּך, קריטוֹן? כלוּם לא נוֹדה?

כּתבי אפּלטוֹן, מתוֹך הדיאלוֹג “קריטוֹן”.

32. נוּסח החוֹזה ה"שלוֹם של המלך"

ארטכּסרכּסס (ארתחשסתא) המלך סבוּר, שמידת הצדק נוֹתנת שערי אסיה לוֹ תהיינה, וגם קְלזוֹמני וקפריסין מהאים, ושאר ערי יון הגדוֹלוֹת והקטנוֹת תהיינה אוֹטוֹנוֹמיוֹת, חוּץ מלמנוֹס ואימבּרוֹס וּסקירוֹס – אלה לאתוּנה תהיינה כּמקוֹדם. וכל אשר לא יקבּל את דברי השלוֹם הזה, אלחם בּהם, אני וכל המקבּלים עליהם, בּים וּביבּשה, בּאניוֹת וּבכסף¹⁹².

כּסנוֹפוֹן, דברי ימי יון, ה', א', ל"א.

33. מתוֹך ה"פנגיריקוֹס של איסוֹקרטס"

“השלוֹם של המלך” הסעיר את רוּחוֹת הפּאטריוֹטים היוניים שראוּ בּוֹ עלבּוֹן לאוּמי. ספּארטה לבדה הפיקה תוֹעלת מן החוֹזה ומשלה בּעריצוּת על יון. בּשנת 380, שש שנים אחרי כּריתת השלוֹם עם מלך פרס, פּרסם הסוֹפר האתוּנאי איסוֹקרטס את חיבּוּרוֹ פַנֶגִירִיקוֹס (בּשם זה כּינוּ את הנאוּמים שנשאוּ דבּרני יון לפני אספת היונים בּאוֹלימפיה בְזמן משחקי ההתגוֹששוּת המפוּרסמים), אשר בּוֹ גילה את חרפּת היונים המתרפסים לפני הבּארבּארים והטיף לשלוֹם כּללי בּין היונים (בּעיקר בּין אתוּנה וספּארטה) וּלאיחוּד הכּוֹחוֹת לשם מלחמה משוּתפת בּפּרס.

חוֹשבני, שאין להעדיף את השלוֹם, כּמוֹת שהוּא עכשיו, ואת האוֹטוֹנוֹמיה, שאינה קיימת למעשה בּמדינוֹת, וּכתוּבה רק על גבּי חוֹזים, על השלטוֹן שלנוּ¹⁹³. וכי מי זה היה מתאוה לסדר, שבּוֹ שוֹדדים מחזיקים בּים, וחיילם לוֹכדים את הערים, ואזרחים נלחמים זה בּזה בתוֹך החוֹמוֹת תחת להלחם באוֹיביהם להגנת ארצם? ומרוּבּוֹת הן הערים הנכבּשוֹת עכשיו בּסערת מלחמה יוֹתר משהיוּ עד שלא עשינוּ את השלוֹם הזה. וּמפּני התהפוּכוֹת התכוּפוֹת נפל רוּח יוֹשבי הערים עליהם יוֹתר משל הגוֹלים שחבוּ חוֹבת גלוּת; כּי הללוּ מפחדים מפּני העתיד והללוּ מצפּים תמיד לשיבתם. ורחוֹקים הם מחירוּת ואוֹטוֹנוֹמיה, ככל אשר עריהם מקצתן מסוּרוֹת לטירנים וּמקצתן מוּחזקוֹת בּידי ההַרְמוֹסְטִים¹⁹⁴. מהן חרבוֹת ומהן – הוּרכּבוּ לראשיהן הבּארבּארים¹⁹⁵. הבּארבּארים האלה, בּשעה שהעזוּ לחדוֹר לאירוֹפה וללכת בגדוֹלוֹת ורחוֹקוֹת מהם, נפרענוּ מהם עד שלא רק פּסקוּ מלהסיע מחנוֹתיהם כּנגדנוּ, אלא הניחוּ לנוּ להחריב את ארצם לעיניהם. וּכשבּאוּ עלינו בּאלף וּמאתיים אניוֹת דיכּאנוּ אוֹתם, שלא הוֹסיפוּ להוֹריד אל הים אניית מלחמה מעבר לפַסֶלֶיס¹⁹⁶ והוּכרחוּ להירגע ולצפּוֹת לימים טוֹבים מאלוּ ולא לסמוֹך על כּוֹחם כּיוֹם הזה. וכי כּל זה בּא לנוּ בּגבוּרת ימינם של אבוֹתינוּ הוֹכיחוּ בעליל הפּוּרענוּיוֹת שהתרגשוּ על הערים,

כּי השעה שבּה ניטלה השׂררה מאתנוּ הייתה שעת תחילת הפוּרעניוֹת ליונים. כּי אחרי שנפגענוּ בהלספּוֹנטוֹס¹⁹⁷ ואחרים¹⁹⁸ נתעלוּ להגמוֹנים, ניצחוּ הבּארבּארים במלחמת האניוֹת, השתלטוּ על הים, תפסוּ את רוֹב האיים, ירדוּ על היבשה בלקוֹניה, כּבשוּ את קיתרה בּכוֹח, ושטוּ מסביב לכל פלוֹפוֹנסוֹס שוֹט והשחת. וּבייחוּד ניתן לכל אחד לראוֹת את גוֹדל השנוּי לרעה כּשיקרא את החוֹזים שנעשוּ בּימינוּ ואוֹתם שנכתבוּ עכשיו. אז יתגלה שאנוּ היינוּ מגבילים את שלטוֹן המלך וקוֹבעים סדר בּתשלוּם כמה מסים וּמוֹחים בּידוֹ מהשתמש בּים. ועכשיו הוּא המפרנס את כּל עסקי היונים והוּא המצוה לכל אחד מה חוֹבתוֹ ויעשנה; ורק שאינוֹ ממנה פּחוֹת בּערים, כּי מחוּץ לזה מה נשאר לוֹ עוֹד לעשוֹת ולא עשה? וכלוּם לא הוּא היה המכריע בּמלחמה, וישב בּראש בשעת כּריתת השלוֹם, ונעשה למפקח על מעשינוּ כּיוֹם? וכלוּם אין אנוּ משכּימים לפתחוֹ כּלאדוֹננוּ ומקטרגים זה על זה? וכי אין אנוּ מכנים אוֹתוֹ “המלך הגדוֹל” כּאילוּ היינו שבוּיי מלחמה? ובמלחמוֹת שבּינינו לבין עצמנוּ, כלוּם אין אנוּ תוֹלים את תקותינו בּוֹ, האיש שהיה בּעוֹנג רב מכלה את כוּלנוּ?…

ואל יראני איש כּנרגן על דברי הקשים מאחר שהקדמתי ואמרתי שאדבּר על השכנת שלוֹם בּינינוּ. כי לא דבּרתי קשוֹת על הלקדימוֹנים כּדי להבאיש את ריחם בּעיני אחרים, אלא כּדי למנוֹע אוֹתם, בּמידה שיפה כּוֹח הדיבּוּר לכך, מהחזיק בּדיעה כזאת¹⁹⁹. ואי אפשר להטוֹת מדרך החטא וּלשדל לשאוֹף למעשים אחרים, אם לא יגנו בּכל תוֹקף את המעשים שכּבר נעשוּ. וצריך לראוֹת כמקטרגים את המחרפים על מנת להזיק וכמוֹכיחים – את המחרפים על מנת לתקן. ואין למוֹד בּמידה אחת דברים אלוּ עצמם, כשהם נאמרים מתוֹך כונוֹת שוֹנוֹת. וגם על זה יש לנוּ לחרפם, שהם עצמם כּוֹבשים את שכניהם לעבדים, ולחבר בּעלי הבּרית אין הם מתקינים מעין זה, והרי יש בּידם, אם ישלימוּ אתנוּ, לעשוֹת את כל הבּארבּארים לגרים גרוּרים של יון כּוּלה. ואנשים שגאותם על אוֹפיים ולא על מזלם, צריכים לקבּל עליהם מעשים כּאלוּ²⁰⁰ ולא להטיל מסים על יוֹשבי האיים הראוּיים לחמלה, שאנוּ רוֹאים אוֹתם עוֹדרים את ההרים מחוֹסר קרקע, בּשעה שיוֹשבי היבּשה²⁰¹ מוֹבירים את רוֹב שדוֹתיהם מעוֹדף קרקעוֹת, וּמפּירוֹת קרקעוֹתיהם המעוּבדוֹת עשוּ להם את העוֹשר הזה…

ועל דברים אלוּ²⁰² מן הראוּי הוּא להתרעם ולפשפּש במעשינוּ כּדי שנוּכל להפּרע מהם (מהבּארבּארים) על העבר וּלתקן את העתיד. וּגנאי הוּא לנוּ כּשאנוּ משתמשים בּעבדים בּארבּאריים בּבתינוּ ואילוּ בּחיינוּ הציבּוּריים מעלימים עין שמרוּבּים הם בּעלי הבּרית הכּבוּשים להם לעבדים. היונים שחיוּ בּימי מלחמת טרוֹיה כּל כּך נתמלאוּ חימה, יחד עם הנעלבים עצמם, על גזלת אישה אחת, שלא פּסקוּ מלהילחם עד שהחריבוּ את עירוֹ של הפּוֹשע החצוּף. ואנחנוּ – אין אנוּ מתאחדים להתנקם בּהם על עלבּוֹן יון כּוּלה, כּשיש סיפק בּידינוּ לעשוֹת וּלקיים דברים הראוּיים שיתפּללוּ עליהם מאת האלהים. כּי רק מלחמה זוֹ²⁰³ טוֹבה משלוֹם, ודוֹמה יוֹתר להסתכלוּת בּמחזה מאשר מלחמה וּכדאית היא לשני הצדדים: גם לרוֹצים לשקוֹט על מקוֹמם וגם לשוֹאפי הקרבוֹת. כּי אלה יוּכלוּ ליהנוֹת בּשלוה מאשר להם, ואלה יתעשרוּ עוֹשר גדוֹל מחיל זרים.

נוֹשאים וּשאלוֹת

1. הגוֹרמים לכּישלוֹנה של ספּארטה בּניסיוֹנה לשלוֹט על יון.

2. בּאיזוֹ מידה יכוֹלים המאוֹרעוֹת בּין השנים 362־431 לפה"ס ללמד על הגוֹרמים שמנעוּ את איחוּדה של יון?

3. נתח את חוֹזה “שלוֹם המלך” ועמוֹד על משמעוּתוֹ המדינית לגבּי יון. היעזר בּמקוֹרוֹת 32.

4. מה הם הרעיוֹנוֹת המוּעלים בּ"פּניגיריקוֹס" של איסוֹקרטס, כּתגוּבה ל"שלוֹם המלך"? היעזר בּמקוֹרוֹת 33.

5. עיין בּמקוֹרוֹת 23, 24, 29 ועמוֹד על עיקר ההבדלים בּין השקפוֹת סוֹקרטס והשקפוֹת הסוֹפיסטים.

6. מה היוּ מניעיו של סוֹקרטס בּסרבוֹ לברוֹח מבּית־הכּלא וּמאיזוֹ השקפה מדינית נבעה עמדה זוֹ? עיין בּמקוֹרוֹת 31.

ספרים לעיוּן נוֹסף

1. ג.ב. ברי, דברי ימי יון – הוֹצאת פרידמן, פּרקים שנים־עשׂר־חמשה־עשׂר.

2. ג'. ברנט, ר.ל. נטלשיף, ג' מרי, הפילוֹסוֹפיה היונית, תוֹרת החינוּך בספר “המדינה” לאפלטון, ב"מחשבת יון" – הוֹצאת האוּניברסיטה העברית, בשיתוף עם מסדה.

3. האנציקלוֹפּדיה העברית, ערך אפּלטוֹן

4. האנציקלוֹפּדיה העברית, ערך אריסטוֹ (אריסטוֹטלס)

5. האנציקלוֹפּדיה העברית, ערך דמוֹסתנס

6. ה.ג. וולס, דברי ימי עוֹלם – הוֹצאת מצפה, כּרך שני, פּרק 21.

7. ת. ז’ילינסקי, דת יון – הוֹצאת ר. מס.

8. מ. רוֹסטוֹבצב, דברי ימי יון – הוֹצאת צ’צ’יק, פּרקים י', י"ב.

9. ח.י. רות, מוֹרה דרך בּתוֹרת המדינה – הוֹצאת ר. מס, פּרקים א', ב', ג'.

סוֹקרטס. אפּלטוֹן. אריסטוֹטלס (אריסטוֹ)

פּרק ח': פיליפּוֹס ואלכסנדר הגדוֹל

§ 70. מוּקדוֹן והמוּקדוֹנים. ארץ מוּקדוֹן שוֹכנת בּצפוֹנוֹ של חצי־האי הבּאלקני. לפי תנאיה הגיאוֹגרפיים דוֹמה הארץ ליון, אך אקלימה קר יוֹתר. הריה הרבּים גבוֹהים יוֹתר וּבימי קדם היוּ יערוֹת מכסים את פּני הארץ. המלחמה בּתנאי הטבע הייתה כּאן קשה יוֹתר מאשר בּיון, לכן היה המוּקדוֹני חזק בגוּפוֹ וּמסוּגל יוֹתר לשׂאת את קשיי החיים מאשר תוֹשבי הדרוֹם. לפי גזעם היוּ המוּקדוֹנים פּרי תערוֹבת של היונים וּשכניהם בּצפוֹן, התרקים והאילירים, לשוֹנם הייתה קרוֹבה ללשוֹן היונית, אף כּי היונים לא על נקלה הבינוּ את דיבּוּרם. בּעיני היונים נחשבוּ המוּקדוֹנים, ל"בּארבּארים", כּלוֹמר לאנשים שאין להם חלק בּתרבּוּת היונית. המבנה החברתי של העם וחייו הפּוֹליטיים היוּ שוֹנים משל יון. בּראש האוּמה עמד המלך, עוֹזריו לשלטוֹן היוּ האצילים, בּעלי האחוּזוֹת הגדוֹלוֹת בּארץ, ועל הקרקע ישבוּ האיכּרים; אלה מקצתם היוּ אריסים וּמקצתם בּעלי קרקעות משלהם. שלטוֹן המלך היה חזק, אבל שוֹנה משלטוֹנוֹ של מלך בּארצוֹת המזרח, כּי היה חסר את הפּאר המזרחי וההאלהה. צעירי האצילים ישבוּ בּחצר המלך ונקראוּ “ידידי המלך”; מתוֹכם בּחר המלך את שרי־צבאוֹ. כּיסא המלכוּת עבר בּירוּשה מאב לבן, אבל המלך החדש לא נחשב שליט על פּי החוֹק אלא לאחר אישוּר מצד הצבא המוּקדוֹני. לצבא היה חלק גם בּענייני המשפּט: כך, למשל, היה המלך מוֹסר לידיו את שיפּוּטם של פּוֹשעים מדיניים. הצבא המוּקדוֹני היה חזק מאוֹד, כּי תמיד היה צוֹרך להגן על הארץ מפּני התרקים והאילירים מצפוֹן. המסחר לא היה מפוּתח; החקלאוּת וגידוּל צאן וּבקר היוּ משלח־ידם הקבוּע של התוֹשבים. ערים גדוֹלוֹת לא היוּ בּארץ, ואף הערים שהמלך היה שוֹכן בּהן היוּ דוֹמוֹת לכּפרים. החברה המוּקדוֹנית הכּפרית לא סבלה ממאבק מפלגתי ומהפיכוֹת פּוֹליטיות, אם כּי בחצר המלך אירעוּ מדי פּעם בּפעם שערוּריוֹת וּקשרים. ההתפּתחוּת הכּלכּלית של הארץ הייתה תלוּיה בּשלטוֹן המוּקדוֹנים על הים בּתרקיה; אוּלם החוֹף הזה היה בּידי הערים היוניוֹת, שסגרוּ בפני המוּקדוֹנים את המוֹצא לים. פּיתוּח הארץ היה כּמעט בּלתי אפשרי לפני מלחמתם של המוּקדוֹנים בּיונים.

מלכי מוּקדוֹן לא מילאוּ תפקיד רב בּהיסטוֹריה היונית עד אמצע המאה הרביעית. אוּלם קרבת ארצם ליון השפּיעה עליהם מבּחינה תרבּוּתית. הם סיגלוּ לעצמם את הלשוֹן היונית וּביקשוּ להיחשב כּיונים. אחד המלכים שחי בּימי מלחמת הפּרסים קיבּל מן היונים רשוּת להשתתף במשׂחקים האוֹלימפּיים, דבר שהיה מוּתר ליונים בּלבד. על־ידי כך הכּירוּ היונים במוֹצא היוני של שוֹשלת המלכים במוּקדוֹן; אף סיפּרוּ כּי מלכי מוּקדוֹן צאצאי הרקלס הם וּמוֹצאם מארגוֹס בּפּלוֹפּוֹנסוֹס. מלכי מוּקדוֹן הפיצוּ את התרבּוּת היונית בּין האצילים, קבעוּ את הלשוֹן היונית כּלשוֹן רשמית בּמשׂרדי המדינה והזמינוּ לעתים קרוֹבוֹת אנשים מפוּרסמים מיון לבקר בּחצרם.

§ 71. פיליפּוֹס ודֶמוֹסְתֶנֶס. בּשנת 359 עלה על כּיסא המלוּכה בּמוּקדוֹן פיליפּוֹס, איש פּיקח וערום, שׂר־צבא טוֹב ודיפּלוֹמט בּעל כּשרוֹנוֹת רבּים. פיליפּוֹס בּיקש לעשׂוֹת את מוּקדוֹן למדינה גדוֹלה ועשירה. הוּא כּבש את תרקיה והשתלט על מכרוֹת הזהב העשירים בּהר פַּנְגֵיון. מטבּעוֹת הזהב של פיליפּוֹס התחילוּ מתחרים בּיון בּ"אדרכוֹנים" הפּרסיים. ארץ יון ההרוּסה הייתה צמאה לכסף ולא קשה היה למלך מוּקדוֹן לקנוֹת בּכספּוֹ את מסירוּתם של מדינאי יון בּערים השוֹנוֹת. הצלחתוֹ של פיליפּוֹס בּיון הייתה בּעיקר קשוּרה בּמתנוֹת הרבּוֹת שחילק בּיד רחבה בּין האנשים שהיה זקוּק להם.

את ניצחוֹנוֹתיו בּמלחמה נחל פיליפּוֹס בּעזרת הצבא המוּקדוֹני, זה הצבא החזק שעתיד היה לאחר שנים מעטוֹת לכבּוֹש את כּל המזרח. עיקר הצבא הרגלי הייתה ה"פַלַנְכְּס". וזה סידוּר הפלנכּס: אנשי הצבא עמדוּ בּשוּרוֹת, זוֹ מאחוֹרי זוֹ, והחזיקוּ בּידיהם חניתוֹת ארוּכוֹת מאוֹד, עד כּדי 15 אמוֹת. השוּרוֹת הראשוֹנוֹת החזיקוּ את החניתוֹת מכוּונות לפנים והחיילים של השוּרוֹת שעמדוּ מאחוֹר סמכוּ את חניתוֹתיהם על שכמי חבריהם העוֹמדים לפניהם. סידוּר כּזה חיבּר את כּל הפלנכּס לגוּש אחד וכאשר הסתערה הפלנכּס על האוֹיב קשה היה לעמוֹד בּפניה. גם צבא הפּרשים סוּדר בּימי פיליפּוֹס סידוּר חדש: תפקידוֹ היה להכשיר את התקפת הפלנכּס וּלהטיל מהוּמה בּשוּרוֹת האוֹיב.

בּשאיפתוֹ להרחיב את כּוֹחה של מוּקדוֹן פּגע פיליפּוֹס בּעצמאוּתם של שבטים וערים בּיון. הוּא לכד את תסליה ותקף את הערים היוניוֹת בּחַלְקִידִיקֶה, שסגרוּ בּפני מוּקדוֹן את המוֹצא לים. בּין ערי חלקידיקה הייתה אוֹלִינְתוֹס הגדוֹלה והחזקה בּיוֹתר. אוֹלינתוֹס פּנתה לאתוּנה בּבקשת עזרה. מנהיג הדמוֹקרטיה בּאתוּנה היה בּימים ההם דמוֹסתנס, עוֹרך־דין מפוּרסם שעשׂה לוֹ שם בּכוֹח דיבּוּרוֹ; הוּא נחשב בּצדק לגאוֹן הנוֹאמים בּיון. דמוֹסתנס הבין את הסכּנה הנשקפת ליון מפיליפּוֹס; כּיבּוּש אוֹלינתוֹס היה בּעיניו צעד ראשוֹן לכיבּוּש יון כּוּלה. דמוֹסתנס לא חשב את פיליפּוֹס ליוני, אלא למלך בּארבּארי של עם בּארבּארי; שלטוֹנוֹ של פיליפּוֹס בּיון סימן בּעיניו את סוֹפוֹ של החוֹפש ההלני. בּנאוּמים נלהבים פּנה דמוֹסתנס לאתוּנאים כּדי להמריצם שישתתפוּ בּהוֹנם וּבאוֹנם בּמלחמה. הוּא רצה שאתוּנה תנהל את המלחמה לא בּחיל שׂכירים קטן, כּפי שחשבוּ האתוּנאים מבקשי הנוֹחוּת, אלא שהאזרחים יצאוּ למלחמה, כּפי שעשׂוּ בּימי מלחמת הפּרסים. הוּא גם הציע להשתמש לצוֹרכי המלחמה בּכּספים שקיבּלוּ האזרחים מקוּפּת העיר לשם בּיקוּריהם בּתיאטרוֹן. לא קל היה לדמוֹסתנס ללבּוֹת בּלב האתוּנאים את רוּח המלחמה, כּי הללוּ לא היוּ נוֹטים להקריב קרבּנוֹת בּגלל אוֹלינתוֹס. אף על פּי כן עלה בּידיו לערוֹך צבא קטן וּלשלחוֹ לאוֹלינתוֹס. אבל עזרת האתוּנאים הייתה לשוא: פיליפּוֹס כּבש את אוֹלינתוֹס, הרס את העיר ואת אזרחיה מכר לעבדים.

נבוּאתוֹ של דמוֹסתנס נתקיימה: לא ארכוּ הימים וּפיליפּוֹס מצא שעת־כּוֹשר לחדוֹר ליון. הוּא התערב בּמלחמת השבטים בּיון התיכוֹנה והכריע בּצבאוֹ את גוֹרל המלחמה. אחרי הניצחוֹן נתקבּל פיליפּוֹס כּחבר לבּרית האמפיקטיוֹנים (§ 17) בּהשפּעתוֹ קבעוּ האמפיקטיוֹנים עוֹנשים חמוּרים לערים ולשבטים שנתפּסוּ בּעברה על חוּקי הדת וּמילאוּ ידי פיליפּוֹס להוֹציא את החלטוֹתיהם לפּוֹעל. מלך מוּקדוֹן עשׂה עתה בּיון כּאדם העוֹשׂה בּתוֹך שלוֹ. הוּא חילק שוֹחד בּיד רחבה וּבכל עיר ישבוּ בּאי־כוֹחוֹ מקרב אזרחי העיר וקנוּ לוֹ ידידים. גם בּאתוּנה הייתה קיימת מפלגה מוּקדוֹנית, שידעוּ להשפּיע על העם בּנאוּמיהם. פיליפּוֹס תפס בּיון את המקוֹם שהיה מיוּעד משנת 386 למלך פּרס: הוּא היה לבוֹרר העליוֹן בּענייני יון.

§ 72. ייסוּד הבּרית הקוֹרינתית. שלטוֹנוֹ של פיליפּוֹס בּיון עוֹרר התנגדוּת בּקרב האתוּנאים שדאגוּ לגוֹרל משטרם הדמוֹקרטי ומסחרם בּים. דמוֹסתנס ניגש שוּב לערוֹך צבא מגן בּיון ואף פּנה למלך פּרס בּבקשת תמיכה כּספּית. ערים רבּוֹת, בּיניהן תבּי, הצטרפוּ לבּרית; ספּארטה שמרה על הניטרליוּת כּי לא רצתה להילחם שכם אחד עם התבּיים. אחרי קרבוֹת קטנים נפגשוּ האוֹיבים בּחַירוֹנֵיָה²⁰⁴ בּבּוֹיאוֹטיה (שנת 338). היונים נלחמוּ בּאוֹמץ לב, אבל פיליפּוֹס היה חזק יוֹתר וסוֹפוֹ של הקרב היה מפּלה קשה ליונים. אחרי הקרב החליט פיליפּוֹס לקבּוֹע סדרים חדשים בּיון. על פּי הזמנתוֹ התכּנסוּ שליחי הערים בּקוֹרינתוֹס; רק ספּארטה, שלא השתתפה בּמלחמה, לא שלחה גם את ציריה לאספה הכּללית. בּקוֹרינתוֹס נוֹסדה התאחדוּת היונים שהקיפה את כּל תוֹשבי יון, חוּץ מספּארטה. פילפּוֹס אישר את החוֹפש ואת האוֹטוֹנוֹמיה של הערים, אבל אסר עליהן להילחם זוֹ בּזוֹ. כּל הסכסוּכים בּין הערים היוּ עתידים להתבּרר בּאספה הכּללית של בּאי־כוֹח הערים בּקוֹרינתוֹס. היונים מינוּ את פיליפּוֹס להגמוֹן, כּלוֹמר למנהיגם הראשי; מעתה עמד הוּא בּראש ההתאחדוּת כּמפקד עליוֹן על כּל צבאוֹת יון. לפי ההסכּם בּקוֹרינתוֹס הייתה כּל עיר מחוּיבת לתת מספּר קבוּע של אנשי צבא לפיליפּוֹס, אם ידרוֹש זאת. סידוּר חדש זה קיפּח את זכוּיוֹת היונים בּהנהלת פּוֹליטיקה עצמאית ועשׂה אוֹתם משרתים למלך מוּקדוֹן; אבל מצד אחר היה בּוֹ גם כּדי להביא בּרכה ליון, כּי הבּרית הקוֹרינתית שׂמה קץ למלחמוֹת הממוּשכוֹת ושימשה גרעין להתאחדוּת לאוּמית.

זמן קצר אחרי ייסוּד הבּרית הזמין פיליפּוֹס שוּב את בּאי־כוֹח הערים לקוֹרינתוֹס וגילה לפניהם את תוֹכנית המלחמה בּפרס שעמד להתחיל בּה. הגוֹרם למלחמה זוֹ הייתה התפּתחוּתה הגדוֹלה של מוּקדוֹן בּימי פיליפּוֹס. אחרי כּיבּוּש תרקיה הגיע פיליפּוֹס עד ים השיש, כּלוֹמר עד גבוּל שלטוֹנוֹ של מלך פּרס. הפּרסים לא יכלוּ לראוֹת בּשלות נפש את כּוֹחה של מוּקדוֹן ההוֹלך וגדל. גם בּיטוּל השפּעתם בּיון לא היה להם לרצוֹן, בּמיוּחד מפּני שה"שלוֹם של המלך" עדיין קיים היה בּאוֹפן רשמי. פיליפּוֹס חזה מראש את המלחמה. בּהיוֹתוֹ שׂר־צבא רב כּשרוֹן מיהר והקדים את הפּרסים. הוּא שלח חלק מצבאוֹ לאסיה הקטנה וּבאספה בּקוֹרינתוֹס הזמין גם את היונים להשתתף בּמסע המלחמה. כּדי למשוֹך את לב היונים וּלעוֹרר את התלהבוּתם הכריז פיליפּוֹס שהמסע לאסיה הקטנה יהיה “מלחמת נקם” בּפּרסים על אשר העזוּ בּימי כּסרכּסס לבוֹא ליון ולהרוֹס את בּתי המקדש שלה. אמנם הסיסמה הזאת לא מצאה את ההד הדרוּש, כּי רוֹב היונים נגררוּ אחרי דמוֹסתנס, שלא חשב את מלך פּרס לאוֹיב הגדוֹל בּיוֹתר ואף בּא בּמשׂא וּמתן עמוֹ לפני הקרב בּחירוֹניה, אוּלם בּיון היוּ גם אנשים, כּמוֹ הסוֹפר איסוֹקרטס (§ 68), אשר זה כּבר הטיפוּ למלחמה לאוּמית בּפּרסים; אנשים אלה קיבּלוּ בּרצוֹן את הכרזתוֹ של פיליפּוֹס.

פיליפּוֹס התחיל להכין את עצמוֹ למלחמה, אך בּעצם פּעוּלתוֹ נרצח על ידי אחד מבּני חצרוֹ, שנקם בּוֹ נקמת כּבוֹדוֹ. הגשמת תוֹכניתוֹ נפלה בּחלקוֹ של בּנוֹ אלכּסנדר, שעלה על כּיסא המלכוּת מיד אחרי מוֹת אביו (336).

§ 73. תחילת מלכוּתוֹ של אלכּסנדר. אלכּסנדר היה בּן עשׂרים כּשעלה על כּיסא המלוּכה בּמוּקדוֹן²⁰⁵. הוּא היה בּנוֹ הגדוֹל של פיליפּוֹס; אביו בּיקש לחנך את בּנוֹ חינוּך מעוּלה והזמין למוֹרה לו את אריסטוֹ, גדוֹל הפילוֹסוֹפים היוניים בּימים ההם (§ 69). מאריסטוֹ למד אלכּסנדר את הספרוּת היונית; זוֹ השפּיעה עליו רבּוֹת, וּבייחוּד הוֹמרוֹס; הגיבּוֹר הצעיר אכילס עמד תמיד לנגד עיניו. אריסטוֹ לימד אוֹתוֹ כּשנתיים. בּהיוֹתוֹ בּן 16 כּבר עמד אלכּסנדר בּראש המדינה שעה שאביו עשה מחוּץ למוּקדוֹן. אלכּסנדר התמכּר בּעיקר לענייני הצבא; כּשרוֹנוֹתיו הצבאיים נתגלוּ כּבר בּהיוֹתוֹ עלם, וּבחירוֹניה עמד אלכּסנדר, שהיה אז בּן 18, בּראש האגף השׂמאלי וסייע הרבּה לניצחוֹן. גם תכוּנוֹת הנפש המוּבהקוֹת, שבּהן הצטיין בּעלוֹתוֹ לשלטוֹן, כּגוֹן מהירוּת הפּעוּלה, אוֹמץ לב, עקשנוּת, נתגלוּ בּוֹ בּכל כּוֹחן עוֹד בּנעוּריו.

עלייתוֹ של אלכּסנדר למלוּכה עברה בּלי מהוּמוֹת, הוֹדוֹת לתמיכת שני שׂרי־צבא גדוֹלים של פיליפּוֹס, פִּרְמֶנְיוֹן ואַנְטִיפַּטְרוֹס, שהכּירוּ בּוֹ כּמלך עליהם. בּיון חידשה האספה בּקוֹרינתוֹס את הבּרית שכּרתוּ היונים עם פיליפּוֹס וּבחרה בּאלכּסנדר להגמוֹן וּלאסטרטג עליוֹן. אלכּסנדר התחיל להכין את עצמוֹ למלחמה בּפרס. לפני עזבוֹ את מוּקדוֹן עלה על התרקים ועל האילירים כּדי להראוֹת לעמים אלה את כּוֹחוֹ הרב לבל יעזוּ למרוֹד בּוֹ בּזמן היעדרוֹ.

היונים הסכּימוּ אמנם לחדש את הבּרית הקוֹרינתית, אבל בּלבּם שׂמחוּ למוֹתוֹ של פיליפּוֹס בּשאפם לחוֹפש; אלכּסנדר הצעיר לא נראה בּעיניהם כּסכּנה יתרה. כּשהגיעה ליון שמוּעת שוא על מוֹתוֹ של אלכּסנדר בּמלחמת תרקיה הרימוּ התבּיים את נס המרד, וערים אחרוֹת, בּיניהן אתוּנה, תמכוּ בּמוֹרדים. אלכּסנדר מיהר ליון; ב־17 יוֹם עבר את הדרך הרחוֹקה מתרקיה ליון ולפני שהיונים הספּיקוּ לאסוֹף את כּוֹחוֹתיהם כּבר עמד אלכּסנדר לפני חוֹמוֹת תבּי. אלכּסנדר הציע לתבּיים שייכּנעוּ לפניו, אבל התבּיים לא נענוּ לוֹ. אז עלה על העיר, לכדה, הרסה עד היסוֹד ואת אזרחיה מכר לעבדים. הריסת תבּי הטילה אימה על יון. ממקוֹמוֹת שוֹנים בּאוּ שליחים לאלכּסנדר להתנצל על המרד. גם בּאתוּנה פּחדוּ שמא יבוֹאוּ המוּקדוֹנים להרוֹס את העיר. אך אלכּסנדר כּפיליפּוֹס אביו, ידע להשתמש לא בּנשק בּלבד אלא גם בּאמצעים דיפּלוֹמטיים. הוּא סלח לאתוּנה את עזרתה לתבּי: מטרתוֹ הייתה חשוּבה וקשה יוֹתר מאשר הנקמה בּערי יון – המלחמה בּפּרס.

§ 74. פּרס בּימי אלכּסנדר. ממלכת פּרס בּימי אלכּסנדר לא הייתה דוֹמה לממלכה האדירה שנוֹסדה על ידי כּוֹרש ואוּרגנה על ידי דריוש הראשוֹן. בּמשך מאתיים שנוֹת מלכוּתם של מלכי בּית אַכימֶנֶס נתגלוּ חסרוֹנוֹת רבּים בּסדרי הממלכה הענקית. העמים השוֹנים שעמדוּ תחת שלטוֹן הפּרסים שאפוּ לשחרוּר ולעמידה בּרשוּת עצמם. הפּחוֹת לא שמרוּ על נאמנוּתם למלך והצבא לא היה מאוּרגן כּראוּי. בּמאה הרביעית עמדה ממלכת פּרס לא פּעם לפני התפּוֹררוּת. בּתחילת המאה מרדוּ המצרים וּבחרוּ בּמלכים משלהם; כּשישים שנה שמרה מצריים על עצמאוּתה ונלחמה בּהצלחה בּפּרסים. גם בּאסיה הקטנה השׂיגוּ עמים אחדים את חירוּתם. כּך, למשל, עלה בּידי הנסיכים מקריה לייסד ממלכה קטנה. בּאמצע המאה הרביעית מרדוּ פּחוֹת שוֹנים בּמלך ואחד מהם אף ניסה לעלוֹת בּראש צבאוֹ על עיר הבּירה. אילוּ היוּ הפּחוֹת מאוּחדים בּיניהם כּי אז לא נבצר מהם לשׂים קץ לשלטוֹן המלך; אבל הללוּ הלכוּ איש בּדרכּוֹ ועל כּן פּסק המרד מאליו. המחסוֹר בּצבא יעיל הכריח את המלכים לשׂכּוֹר שׂכירים יוניים לרוֹב; בּימי אלכּסנדר רב היה מספּר החיילים היוניים שעבדוּ תחת יד מלך פּרס ממספּר היונים שהשתתפו בּמערכוֹתיו של אלכּסנדר. מנהיגי השׂכירים היוניים זכוּ לכבוֹד רב בּחצרוֹ של המלך, כּי בּדרך כּלל היוּ מסוּרים לוֹ ולא נתנוּ לבּם לפּוֹליטיקה.

בּשנת 359 עלה על כּיסא המלכוּת בּפרס ארתחשסתא (אַרְתַכְּסֶרְכְּסֶס) השלישי המכוּנה אוֹכוֹס. מלך זה, איש עריץ וּבעל רצוֹן חזק, החליט לחדש את כּוֹחוֹת המדינה. הוּא הכניע שוּב את מצריים וגם הרס את צידוֹן שמרדה בּוֹ. את מלחמוֹתיו ניהל בּאכזריוּת רבּה; בּמצריים התעלל גם בּקוֹדשי העם כְּכַּמְבִּיסֶס בּזמנוֹ. בּיד חזקה השליט אוֹכוֹס סדר בּממלכתוֹ, אוּלם אחרי מוֹתוֹ פּרצוּ מהוּמוֹת בּחצר המלך ויסוֹדוֹת הממלכה התמוֹטטוּ שוּב. בּימי אלכּסנדר ישב על כּיסא המלכוּת דריוש השלישי, איש צעיר ונוֹח לבריוֹת. אדם חלש זה לא היה מסוּגל לעמוֹד בּראש הממלכה בּשעה שסכּנה גדוֹלה הייתה מרחפת עליהם.

§ 75. תחילת המסע. בּאביב 334 עבר אלכּסנדר מאירוֹפּה לאסיה הקטנה. צבאוֹ לא היה גדוֹל: מספּר חייליו הגיע בּערך ל־35,000 איש, בּיניהם כּ־12,000 יונים. בּמוּקדוֹן השאיר אלכּסנדר את אנטיפּטרוֹס בּראש צבא קטן להשגיח על הסדר בּיון וּבמוּקדוֹן. יחד עם המלך הלך פּרמניוֹן, שׂר־צבא זקן וּמנוּסה של פיליפּוֹס. אלכּסנדר השתמש לגבּי היונים בּאוֹתה סיסמה עצמה שבּה בּחר פיליפּוֹס: הוּא הכריז על רצוֹנוֹ לנקוֹם בּפּרסים נקמת כּבוֹדה של יון וּלהענישם על אשר הרסוּ את מקדשי האלים היוניים.

המערכה הראשוֹנה בּין אלכּסנדר וּבין הפּרסים על יד הנהר גְרַנִיקוֹס, בּפּינה הצפוֹנית־מערבית של אסיה הקטנה²⁰⁶, הביאה ניצחוֹן לאלכּסנדר; המלך עצמוֹ נלחם בּאוֹמץ לב והשתתף בּקרב בּין הפּרשים הראשוֹנים. הקרב הזה לימד את הפּרסים לדעת כּי אוֹיב מסוּכּן עוֹמד לפניהם. לא לחינם הזהיר מֱמְנוֹן, ראש השׂכירים היוניים אצל מלך פּרס, את הפּחוֹת ואת השׂרים מבּוֹא בּמלחמה עם אלכּסנדר. ממנוֹן יעץ לפּרסים לבוֹז את הארץ, כּדי למנוֹע הספּקה מאלכּסנדר וּצבאוֹ וּלהעביר את המלחמה ליון. תוֹכנית זוֹ, שהייתה עלוּלה להזיק מאוֹד לאלכּסנדר, לא נתקבּלה על ידי הפּרסים: לא לפי כּבוֹדם היה להסגיר את הארץ בּידי האוֹיב בּאפס יד. אחרי המפּלה בּגרניקוֹס הכּיר המלך בּצדקתוֹ של ממנוֹן והפקידוֹ על ניהוּל המלחמה.

השמוּעה על ניצחוֹנוֹ של אלכּסנדר פּשטה בּינתיים בּערים היוניוֹת בּאסיה הקטנה וליבּתה בּכל מקוֹם את אש המרד. הפּרסים משלוּ בּערים, כּמנהגם, בּעזרת האוֹליגרכים אוֹ הטירנים, והעם, שהתרגל למשטר הדמוֹקרטי בּימי שלטוֹן אתוּנה, מצא לוֹ שעת־כּוֹשר למרוֹד בּשליטיו. אלכּסנדר תמך בּתנוּעה הדמוֹקרטית שעמדה לימינוֹ בּמלחמתוֹ בּפּרסים והחזיר לערים את חירוּתן הקוֹדמת. בּהליקרנסוֹס נלחמוּ הפּרסים בּאלכּסנדר בּכוֹח רב. אלכּסנדר שׂם מצוֹר על העיר וקרקר את חוֹמוֹתיה בּמכוֹנוֹת מלחמה גדוֹלוֹת שהביא ממוּקדוֹן. הפּרסים בּרחוּ ואלכּסנדר הרס את העיר עד היסוֹד.

בּזמן קצר נכנעה כּל אסיה הקטנה לפני אלכּסנדר. לאחר שעבר בּמרכּז הארץ, (פריגיה), פּנה לכבּוֹש את מחוֹזוֹת החוֹף בדרוֹם (ליקיה, פַּמְפִלְיַה וקליקיה). אלכּסנדר לא הכניס שינוּיים חשוּבים בּסדרי השלטוֹן בּארץ. חלוּקת הארץ לפּחוֹת, שהייתה קיימת בּימי הפּרסים, הוֹסיפה להתקיים גם להבּא, רק את הפּחוֹת הפּרסיים החליף אלכּסנדר בּנציבים מוּקדוֹניים. גם המסים הקוֹדמים נשארוּ

בּתוֹקפם.

מסעוֹ של אלכּסנדר הגדולֹ

§ 76. הקרב בּאיסוֹס וכיבּוּש סוּריה. אחרי הקרב בּגרניקוֹס הכּיר דריוש כּי בּגדוּדי צבא קטנים לא יצליח בּמלחמה ועליו לצאת לקראת אלכּסנדר בּראש צבא גדוֹל. הוּא אסף צבא רב שעלה הרבּה על חילוֹ הקטן של אלכּסנדר; עמים שוֹנים השתתפוּ בּמסע וּלפי המנהג הפּרסי נלווּ על המלך גם אנשי החצר הרבּים וּבני משפּחתוֹ, בּיניהם גם אשתוֹ, אמוֹ ובנוֹתיו. דריוש הגיע לסוּריה הצפוֹנית בּזמן שאלכּסנדר שהה בּקיליקיה. בּהגיע אליו השמוּעה, כּי דריוש הוֹלך וקרב, מיהר אלכּסנדר לקראתוֹ. שני המחנוֹת נפגשוּ בּצפוֹנה של סוּריה בּקרבת העיר איסוֹס בּמקוֹם צר בּין הים וּבין ההרים²⁰⁷. דריוש ראה כּי שגה שגיאה גדוֹלה בּהכניסוֹ את חילוֹ הרב לתוֹך מיצר שאין בּוֹ מקוֹם לפתח את כּוֹחוֹת הצבא בּשלמוּתם. ואף אמנם הנחיל אלכּסנדר בּקרב מפּלה לפּרסים ודריוש פּנה עוֹרף הראשוֹן וּברח משׂדה המערכה. הוּא נס מנוּסת חיפּזוֹן ואף לא הספּיק להציל את בּני משפּחתוֹ, אשר נפלוּ כּוּלם בּידי אלכּסנדר.

אחרי הקרב בּאיסוֹס נכנעה כּל ארץ סוּריה לפני אלכּסנדר. רק צוֹר התנגדה לוֹ: העיר העשירה בּיקשה לשמוֹר על הניטרליוּת שלה, ואוּלם אלכּסנדר לא יכוֹל לעשׂוֹת דרכּוֹ הלאה כּל זמן שמאחוֹריו נמצאת עיר חשוּבה כּצוֹר עוֹמדת בּרשוּת עצמה. צוֹר עמדה על אי קטן והייתה בּצוּרה יפה מכּל צד; קשה מאוֹד היה לכבשה וּפעמים אחדוֹת נכשל אלכּסנדר בּניסיוֹנוֹ לתקוֹף את העיר. אוּלם לא איש כּאלכּסנדר יבטל את רצוֹנוֹ. שבעה חוֹדשים צר על צוֹר, השׂתער עליה וחזר והשׂתער בּעקשנוּת רבּה עד שכּבש אוֹתה. הוּא הרס את העיר עד היסוֹד ואת אזרחיה מכר לעבדים.

בּעמדוֹ בּפיניקיה קיבּל אלכּסנדר אגרת מדריוש וּבה הצעה לבוֹא בּמשׂא וּמתן על תנאי השלוֹם. דריוש היה מוּכן למסוֹר לאלכּסנדר את כּל אסיה הקטנה (לפי קצת מקוֹרוֹת, אף את כּל הארצוֹת עד נהר פּרת, כּלוֹמר את סוּריה ואת מצריים), לכרוֹת עמוֹ בּרית־שלוֹם ולתת לוֹ את בּתוֹ לאישה. פּרמניוֹן יעץ לאלכּסנדר לקבּל את תנאי השלוֹם, אבל אלכּסנדר דחה את ההצעה²⁰⁸. הוּא לא רצה להסתפּק בּמוּעט וביקש להרוֹס את שלטוֹנוֹ של מלך פּרס עד היסוֹד.

ארץ־ישראל עברה לידי אלכּסנדר ללא קרב; רק עזה סגרה לפניו את שעריה. אלכּסנדר שׂם מצוֹר על עזה ולכד אוֹתה מקץ שני חוֹדשים. העיר נהרסה לפי פּקוּדתוֹ, אוּלם אחר כּך פּקד אלכּסנדר להקים את עזה וּלהוֹשיב בּה אנשים מן הסביבה. לפי הסיפּוּר המוּבא בּתלמוּד ואצל ההיסטוֹריוֹן היהוּדי יוֹסף בּן־מתתיהוּ עבר אלכּסנדר בּירוּשלים וחלק כּבוֹד רב לכּוֹהן הגדוֹל²⁰⁹.

§ 77. אלכּסנדר בּמצריים. בּשבוּע ימים הגיע אלכּסנדר מעזה למצריים. היישוּב המצרי שׂנא את הפּרסים בּייחוּד אחרי הרדיפוֹת האכזריוֹת של אוֹכוֹס (§ 74) ושׂמח לקראת אלכּסנדר; הפּחה הפּרסי הממוּנה על מצריים לא ראה אפשרוּת להילחם בּאלכּסנדר והסגיר בּידיו את המבצרים. כּך נפלה מצריים בּידי אלכּסנדר בּלי שפיכת דם. אלכּסנדר נהג כּבוֹד רב בּמנהגי הארץ, בּיקר בּבתי־המקדש והקריב קרבּנוֹת לאלים ולשוֹר הקדוֹש אַפּיס. את השלטוֹן חילק בּין המצרים, המוּקדוֹניים והיונים; את השלטוֹן האזרחי הניח בּידי הפּקידים המצריים, את הצבא מסר בּידי המפקדים המוּקדוֹניים ואת הנהלת הכּספים הפקיד בּידי יוני ממצרים. אלכּסנדר צפה וראה שמצריים עתידה להתקשר בּיון בּקשרי מסחר ולכן החליט לייסד מרכּז עירוֹני גדוֹל בּמצריים. על שׂפת הים, בּמקוֹם השפך של אחד מפּלגי הנילוּס, מצא מקוֹם נוֹח להקמת נמל וּפקד לבנוֹת שם עיר גדוֹלה שתיקרא על שמוֹ אלכּסנדריה²¹⁰. מספּרים שאלכּסנדר עצמוֹ קבע את תוֹכניתה של העיר וסימן את גבוּלוֹתיה. הוּא גם פּקד לבנוֹת בּעיר בּתי מקדש לאלי יון וּמצריים והבּיע בּזה את רצוֹנוֹ שהעיר תשמש מקוֹם ישוּב לשני העמים גם יחד.

לפני צאתוֹ ממצריים בּיקר אלכּסנדר בּהיכל מקדשוֹ של האל אמוֹן, שעמד בנוה־מדבּר לוּב מהלך ימים רבּים ממצריים²¹¹. מקדש זה היה מפוּרסם גם בּיון; היונים השווּ את האל המצרי אַמוֹן לזוס. הדרך בּתוֹך חוֹלוֹת המדבּר הייתה קשה וּמייגעת, אך אלכּסנדר התגבּר על הקשיים בּחפצוֹ העז לשמוֹע דברי נבוּאה מפּי האל. כּוֹהנוֹ של אמוֹן הכניס את אלכּסנדר לקוֹדש הקוֹדשים וקרא לוֹ “בּן־אמוֹן”. בתוֹאר זה השגוּר בּפיו של הכּוֹהן המצרי, היוּ מכנים את הפּרעוֹנים, כּי כּל פּרעה נחשב כּבנוֹ של האל אמוֹן־רע, ואלכּסנדר, לאחר שכּבש את מצריים, תפס את מקוֹם הפּרעוֹנים. אוּלם היונים נתנוּ ערך רב לכינוּי זה, ובמחנה פּשטה שמוּעה כּי אלכּסנדר אינוֹ בּן־תמוּתה, וּמוֹצאוֹ הוּא למעלה מן הטבע, דוּגמת מוֹצאם של הגיבּוֹרים המיתוֹלוֹגיים. על אלכּסנדר עצמוֹ השפּיעוּ דברי הכּוֹהן במאוֹד, עד שבּרבוֹת הימים התחיל לקשוֹר את מוֹצאוֹ באל אַמוֹן; ולא עוֹד אלא שבּסוֹף ימיו דרש מן היונים כּי יתנוּ לוֹ כּבוֹד אלים (§ 31).

§ 78. כּיבּוּש בּבל וּפרס. ממצריים עלה אלכּסנדר דרך סוּריה לארם־נהריים למלחמה בּדריוש. הפּעם נזהר דריוש שלא לחזוֹר על השגיאה ששגה בּאיסוֹס וחיכּה לאלכּסנדר בּראש צבא עצוּם על פּני מישוֹר רחב מעבר לחידקל, על יד הכּפר גַבגַמֶלָה, בּקרבת העיר אַרְבֵּל²¹². בּסתו 331 הגיע אלכּסנדר לגבגמלה. גם הפּעם לא מצא דריוש עוֹז בּנפשוֹ לעמוֹד בפני ההתקפה הסוערת של המוּקדוֹנים; הוּא פּנה עוֹרף ונס מן המערכה. סוֹפוֹ של הקרב בּגבגמלה היה כּסוֹפוֹ של הקרב בּאיסוֹס. ניצחוֹן מכריע לצבא המוּקדוֹני וּתבוּסה מוּחלטת לפּרסים.

אחרי הניצחוֹן עלה אלכּסנדר על בּבל. הפּחה הממוּנה על העיר הסגיר לידוֹ את העיר בּלי קרב ותוֹשבי בּבל יצאוּ לקראת אלכּסנדר וקישטוּ את דרכּוֹ בּפרחים, כּי גם בּבבל היה שלטוֹן הפּרסים שׂנוּא על התוֹשבים. אלכּסנדר נהג כּבוֹד בּתרבּוּת הבּבלית כּפי שנהג כּבוֹד בּתרבּוּת המצרית: הקריב קרבּנוֹת לאלים וּפקד לקוֹמם את בּית מקדשוֹ ההרוּס של מַרְדוך. גם כּאן חילק את השלטוֹן בּין המוּקדוֹנים וּבין אנשי המקוֹם וּבראש הפחות העמיד את הפּחה שמסר בּידוֹ את העיר.

מבּבל עלה אלכּסנדר לשוּשן וּמשם לערי פּרס, פֶּרִסֶפוֹלִיס וּפִּסֵרְגַדַי. בּארצוֹת רחוֹקוֹת אלה, מרכּזי השלטוֹן של מלכי פּרס וּמוֹלדתם העתיקה, מצא אלכּסנדר את האוֹצרוֹת הרבּים שנצטבּרוּ בּמשך דוֹרוֹת בּחצר המלכים: בּשוּשן נפלוּ לידיו 50,000 כּיכּר כּסף וּבערי פּרס – 120,000. את העיר פּרספּוֹליס הפקיר אלכּסנדר לחייליו לבז, כּפרס על עבוֹדתם הנאמנה. הוּא בּעצמוֹ שלח אש בּארמוֹנם הנהדר של המלכים. המקוֹרוֹת מספּרים שאלכּסנדר שׂרף את הארמוֹן לאוֹת נקם בּפּרסים ששׂרפוּ את מקדשי יון בּימי כּסרכּסס. תכניתוֹ הלאוּמית, שבּה ניסה לקנוֹת את לב היונים בּצאתוֹ למלחמה, נתקיימה בּמלוֹאה; “מלחמת הנקמה” נסתיימה בּפּרספּוֹליס. כעבוֹר זמן מה שלח אלכּסנדר את חיל היונים לארצם והשאיר אצלוֹ רק אלה שבּיקשוּ לעבוֹד אצלוֹ כּשׂכירים מרצוֹנם הטוֹב. מעתה והלאה הייתה המלחמה עניינוֹ הפּרטי של אלכּסנדר ולא מלחמה לאוּמית בּין היונים והפּרסים.

לאחר המפּלה בּגבגמלה בּרח דריוש למדי וּמשם עשׂה את דרכּוֹ מזרחה: בּרצוֹנוֹ היה לבוֹא עד בַּקְטְרִיָה ולאסוֹף שם כּוֹחוֹת חדשים למלחמה. עמוֹ הלך רק צבא מוּעט וּבין השׂרים גברה ההתמרמרוּת על חוּלשתוֹ של המלך. השׂרים החליטוּ להדיח את דריוש מכּיסא המלכוּת ולבחוֹר בּמקוֹמוֹ אחר. אלכּסנדר רדף אחרי דריוש בּמהירוּת רבּה; הוּא עבר את מדי ואת ארץ הפּרתים והגיע לחוֹפי הים הכּספּי. בּראוֹת שׂרי פּרס את אלכּסנדר הוֹלך וקרב אליהם דקרוּ את מלכּם בּחרב ונמלטוּ על נפשם. אלכּסנדר שלח את עצמוֹתיו של דריוש לפּרס וציוה לקבּוֹר אוֹתן בּקברוֹת המלכים של בּני אכימנס.

אחרי מוֹת דריוש היה אלכּסנדר למלך הפּרסים בּזכוּת הכּיבּוּש הצבאי. עתה עמדוּ לפניו תפקידים שוֹנים מאלה שעמדוּ לפניו בּתחילת המלחמה. עכשיו היה מלך אסיה, מדינה גדוֹלה עמדה תחת שלטוֹנוֹ וגוֹרל עמים רבּים היה תלוּי בּרצוֹנוֹ וּבפּעוּלוֹתיו. עליו היה לקבּוֹע את צוּרת המשטר בּממלכה החדשה, לבצר את גבוּלוֹתיה וּלהרחיבם, להכניע את העמים שלא אבוּ להכּיר בּשלטוֹנוֹ, לבנוֹת ערים ולשקוֹד על פּריחתן הכּלכּלית. אלכּסנדר התמכּר לתפקידוֹ החדש בּמרץ רב.

§ 79. הפּוֹליטיקה המזרחית של אלכּסנדר וּמתנגדיה. שהוּתוֹ של אלכּסנדר בּמזרח הביאה אוֹתוֹ בּמגע עם התרבּוּת המזרחית והיא השפּיעה הרבּה על המלך הצעיר, בּעיקר בּהידוּרה החיצוֹני. הפּרסים כּיבּדוּ את עפר רגליו, דבר שהיה זר לרוּחה של החצר המוּקדוֹנית. אלכּסנדר ראה צוֹרך ללבּוֹש בּגדים כּבגדי הפּרסים²¹³ וּבחר שוֹמרים לראשוֹ גם מבּין נערי פּרס. יחסוֹ לפּרסים נשתנה: שוּב לא היוּ הללוּ בּעיניו אוֹיבים שנוּצחוּ על ידוֹ, אלא נתיניו הנאמנים. הוּא לא הבדיל מעתה בּין המוּקדוֹנים המנצחים והפּרסים המנוּצחים; כּל נתיניו היו שוים בּעיניו. הוּא לא הוֹסיף לפטר את הפּחוֹת הפּרסיים ממשׂרוֹתיהם ונתן להם חלק בּשלטוֹן. יתר על כּן: אלכּסנדר רצה שגם המוּקדוֹנים יתקרבוּ לפּרסים ויסגלוּ לעצמם את מנהגי פּרס, בּייחוּד את כּריעת הבּרך לפני המלך. אוּלם בּעיני היונים והמוּקדוֹנים היה מנהג זה סמל של השפּלה, כּי רק לפני האלים היוּ היונים כּוֹרעים ונוֹפלים ארצה. אמנם היו בּין השׂרים המוּקדוֹניים אנשים צעירים, בּני־גילוֹ של אלכּסנדר, שהיוּ מוּכנים למלא את כּל דרישוֹתיו. בּעיניהם היה אלכּסנדר הגיבּוֹר הגדוֹל שלא היה כּמוֹהוּ לפניו, וּבודאי גדוֹל מאביו פיליפּוֹס והם החשיבוּ את הבּן יוֹתר מן האב. בּחצרוֹ של אלכּסנדר שהוּ גם יונים רבּים – סוֹפרים, פילוֹסוֹפים מוֹרים לרטוֹריקה – והללוּ התרפּסוּ לפני אלכּסנדר והחניפוּ לוֹ: השווּהוּ להרקלס ולדיוֹניסוֹס והיוּ משמיעים תהילתוֹ בּרבּים ואוֹמרים, כּי גבוּרוֹתיו עוֹלוֹת על גבוּרוֹת האלים. אוּלם דיעה זוֹ לא הייתה דעתם של המוּקדוֹנים הזקנים, חברי פיליפּוֹס ועוֹזריו; הם לא הסכּימוּ לזקוֹף את ניצחוֹנוֹתיו של אלכּסנדר על חשבּוֹנוֹ בּלבד וחשבוּ בצדק כּי גם להם וּלכל הצבא המוּקדוֹני יש חלק בּניצחוֹנוֹת אלה. חיבּתוֹ של אלכּסנדר לפּרסים הייתה בּעיניהם סימן לבגידתוֹ בּמוּקדוֹן ועוֹררה התמרמרוּת גדוֹלה בּקרבּם: הם לא רצוּ כּי למנוּצחים יהיה חלק בּשלטוֹן. הפּירוּד בּיניהם וּבין המלך הלך וגדל.

המכוּבּד בּין כּל המוּקדוֹנים היה פּרמניוֹן, שׂר־צבא זקן, ששני בּניו עבדוּ יחד אתוֹ בּצבא ותפסוּ משׂרוֹת גבוֹהוֹת מאוֹד. ההנהגה הראשית בּצבא הייתה כּוּלה בּידי המשפּחה הזאת ואלכּסנדר היה מוּכרח לעתים קרוֹבוֹת לקבּל את דעתוֹ של שׂר־צבאוֹ המנוּסה, ואמנם כּל זמן שנמשכה המלחמה בּפּרסים הכּיר אלכּסנדר בּתפקיד הגדוֹל של פּרמניוֹן; אוּלם אחרי מוֹתוֹ של דריוש היה הזקן עליו לטוֹרח. ועוֹד יוֹתר שׂנא את בּנוֹ פילוֹטס שלא נזהר בּדיבּוּרוֹ וּפעמים היה אוֹמר בּגלוּי כּי הניצחוֹנוֹת כּוּלם הם פּרי כּשרוֹנוֹתיו שלוֹ ושל אביו פרמניוֹן. והנה קרה מקרה ואיש אחד מן המחנה קשר על אלכּסנדר לשם התנקשוּת בּנפשוֹ. פילוֹטס לא השתתף בּקשר, אבל בּחקירה נתגלה כּי הוּא ידע עליו ולא ראה צוֹרך להביא את העניין לפני המלך. אלכּסנדר האשים את פילוֹטס בּעווֹן בּגידה והעמידוֹ לפני בּית־דין צבאי וּבהשפּעתוֹ הוּא דנוּ החיילים את פילוֹטס למיתה. אחרי מוֹת פילוֹטס החליט אלכּסנדר לסלק גם את פרמניוֹן, כּי לא היה בּטוּח בּנאמנוּת האב אחרי שבּנוֹ הוּצא להוֹרג, אולם את פּרמניוֹן אי אפשר היה לתבּוֹע לדין כּי היה נקי מפּשע. אלכּסנדר שלח אליו רוֹצחים והללוּ התנפּלוּ על הזקן בּזמן טיוּלוֹ בּגן ורצחוּהוּ נפש. הרצח עשׂה רוֹשם קשה במחנה והחיילים היוּ מוּכנים לטרוֹף בּחמתם את הרוֹצחים; ואוּלם כּאשר נוֹדע כּי הרצח נעשׂה לפי פּקוּדת המלך נכנעוּ החיילים, כּי לא העזוּ למרוֹד בּאלכּסנדר.

לא ארכוּ הימים וּמקרה אחר קרה בּחצרוֹ של אלכּסנדר. בּשעת משתה, כּשהיוּ כּוּלם שיכּוֹרים מיין, התחילוּ הצעירים להלל את אלכּסנדר וּלהגדיל את פּעוּלוֹתיו מפּעוּלוֹת אביו. אז קם קליטוֹס, שׂר־צבא זקן, והתחיל לחרף וּלגדף את המלך, בּהיוֹתוֹ שיכּוֹר אף הוּא לא נזהר בּלשוֹנוֹ והזכּיר לאלכּסנדר את כּל חטאיו: את התכּחשוּתוֹ למוּקדוֹנים ואת קרבתוֹ לפּרסים, את המנהגים הזרים בּחצרוֹ, את רצוֹנוֹ להיוֹת נחשב לבנוֹ של האל אמוֹן ואת הזלזוּל שהוּא מזלזל בּכבוֹד פיליפּוֹס אביו יוֹלדוֹ. אלכּסנדר נתמלא חימה וּבחטפוֹ מידי אחד הנערים את החנית דקר בּה את קליטוֹס שנפל מת ארצה. אלכּסנדר התחרט מיד על מעשׂהוּ: בּרוֹב צערוֹ בּיקש לשלוֹח יד בּנפשוֹ ואך בּקוֹשי רב עלה בּידי מקוֹרביו להרגיע את רוּחוֹ.

ועוֹד מקרה קרה. אלכּסנדר בּיקש כּי היונים והמוּקדוֹנים יסגלוּ לעצמם את המנהג הפּרסי של כּריעת בּרך לפני המלך. הוא הבּיע את רצוֹנוֹ לפני ידידיו הקרוֹבים והם הבטיחוּהוּ להשפּיע על אחרים לעשׂוֹת כּן. אך כּאשר נתגלה הדבר בּרבּים יצא הפילוֹסוֹף קליסתנס קבל עם נגד המלך. קליסתנס היה יוני, קרוֹבוֹ ותלמידוֹ של אריסטוֹ; הוּא היה הראשוֹן שכּתב ספר על מסעוֹ של אלכּסנדר ובוֹ העלה את המלך עד לשמי השמים. לכאוֹרה נמנה אף הוּא עם החנפים, שהיוּ מוּכנים וּמזוּמנים לקיים כּל מאמר שיצא מפּי המלך. אוּלם האיש היה גם פילוֹסוֹף ונפשוֹ סלדה מן המנהג המזרחי אשר רוּח השפלוּת הביאה אוֹתוֹ לעוֹלם. קליסתנס נשׂא נאוּם נלהב נגד הצעתוֹ של המלך; המוּקדוֹנים הזקנים שׂמחוּ מאוֹד לשמוֹע את דבריו. אלכּסנדר ראה כּי הצעתוֹ לא תתקבּל אלא מתוֹך התנגדוּת עצוּמה וּמשך ידוֹ ממנה, אבל בּלבּוֹ שמר איבה לקליסתנס. וּכשהיה מעשׂה ושוּב נתגלה קשר לרצוֹח את אלכּסנדר, ציוה המלך לאסוֹר גם את קליסתנס בּתוֹאנה כּי מפּיו למדוּ הקוֹשרים הצעירים למרוֹד בּמלכוּת. קליסתנס נכלא בּבית־הסוֹהר ושם חלה ומת (לפי ידיעה אחרת נרצח בּפקוּדת המלך).

§ 80. כּיבּוּש טוּרקסטן והמסע להוֹדוּ²¹⁴. בּינתיים נמשכה המלחמה. אלכּסנדר עבר את ארצוֹת אַרֵיָה ואָרָכוֹסִיָה, כּיוֹם אפגניסטן, והגיע לבּקטריה וסוֹגידיאנה (טוּרקסטן ובּוּחרה), כּדי לבצר את גבוּלוֹת הממלכה בּנה עיר על שׂפת הנהר יאכסַרְטֱס־סִיר־דַרְיָה, ואף עבר את הנהר כּדי להראוֹת לשבטי ה"סקיתים" הפּראים את כּוֹח צבאוֹ. בּארצוֹת רחוֹקוֹת אלה נתקל אלכּסנדר בּהתנגדוּת חזקה מצד התוֹשבים. שבטי טוּרקסטן היוּ רגילים בּחיי חוֹפש, כּי שלטוֹן הפּרסים לא היה חזק במקוֹמוֹת אלה. דרך מלחמתם בּאלכּסנדר לא הייתה דוֹמה לדרכי המלחמה המקוּבּלוֹת. המוֹרדים היוּ מתנפּלים מן המארב על גדוּדים קטנים וּמשמידים אוֹתם, אבל הם נמנעוּ מלהיכּנס בּקרב עם צבא גדוֹל וּמסוּדר. אלכּסנדר חילק את צבאוֹ גדוּדים גדוּדים וניהל את המלחמה בּבת אחת בּמקוֹמוֹת שוֹנים. מסוּכּנים היוּ המבצרים על ראשי ההרים, שהיוּ מוּקפים סלעים מכּל צד, ואי אפשר היה להתקרב אליהם. המלחמה בּתוֹשבי טוּרקסטן נמשכה כּשנתיים ימים וּבה הוֹכיח אלכּסנדר את עקשנוּתוֹ הרבּה ואת כּשרוֹנוֹתיו הגדוֹלים כּשׂר צבא. סוֹף סוֹף נפלה רוּח התוֹשבים והם הכּירוּ בּשלטוֹנוֹ של אלכּסנדר. בּאחד המבצרים מצא אלכּסנדר את רוֹכְּסַנֶה, בּתוֹ היפה של אחד ממנהיגי הבּקטרים, ונשׂא אוֹתה לאישה. על ידי נישׂוּאין אלה נחתם השלוֹם בּין יוֹשבי טוּרקסטן וּמלכּם.

אחרי כּיבּוּש טוּרקסטן פּנה אלכּסנדר להוֹדוּ. ארץ פּלאים זוֹ משכה את לב המלך בּעוֹשרה העצוּם, אשר סיפּרוּ עליו אגדוֹת, וּבמנהגיה הזרים. ליונים לא היה מוּשׂג בּרוּר על גוֹדלה של הוֹדוּ, ואלכּסנדר חשב כּי עוֹד מעט ויגיע לאוֹקיינוֹס המקיף את הארץ כּוּלה (לפי דעת הגיאוֹגרפים היונים) ואז ימשוֹל מקצה העוֹלם ועד קצהוּ. אלכּסנדר עבר את נהר אינדוֹס ונכנס אל “ארץ חמשת הנהרוֹת הגדוֹלים” (פּנדז’ב כּיוֹם). תנאי המלחמה בּהוֹדוּ היוּ דוֹמים לאלה שבּטוּרקסטן: גם כּאן מוּכרח היה אלכּסנדר לחלק את צבאוֹ וּלהילחם בּבת־אחת בּמקוֹמוֹת שוֹנים. הוֹדוּ הייתה ארץ בּעלת יישוּב רב וצפוּף וּבידי הנסיכים שליטי הארץ היה צבא רב. בּייחוּד התרשמוּ המוּקדוֹנים ממראה הפּילים שבּהם השתמשוּ ההוֹדים בּקרב. אלכּסנדר הכּיר כּי קצרה ידוֹ למשוֹל בּהוֹדוּ על ידי פּקידים מוּקדוֹניים והדרך היחידה לצרף את הארץ למלכוּתוֹ היא – להניח בּידי ההוֹדים את שלטוֹנם ולבוֹא בּקשרי ידידוּת עם מלכיהם הרבּים.

אחרי קרבוֹת רבּים הגיע אלכּסנדר עד היפַסִיס, האחרוֹן מחמשת הנהרוֹת של פּנדז’ב. הוּא אמר לעבוֹר את הנהר ולעשׂוֹת דרכּוֹ הלאה; אוּלם כּאן, זוֹ הפּעם הראשוֹנה, התנגד הצבא לרצוֹנוֹ. החיילים שהתענוּ מאוֹד בּאקלימה הקשה של הוֹדוּ, היוּ עייפים מן המלחמה; הם טענוּ, כּי כּבר הגיע הזמן לשׂים קץ לכּיבּוּשים ולשוּב. לשוא התחנן אלכּסנדר לפניהם, כּעס ואיים עליהם – כּל תחנוּניו ואיוּמיו לא הוֹעילוּ, והוּא היה מוּכרח לבטל את רצוֹנוֹ ולמשוֹך ידוּ מכּיבּוּש העוֹלם כּוּלוֹ. על גדוֹת היפסיס בּנה 12 מזבּחוֹת לאלים לסימן, כּי עד כּאן הגיע בּדרכּוֹ.

עוֹד בּדרכּוֹ להיפסיס ציוה אלכּסנדר להקים צי גדוֹל על אחד מנהרוֹת הוֹדוּ, עתה היה הצי מוּכן ואלכּסנדר ירד בּוֹ עד האוֹקיינוֹס ההוֹדי. שם חילק אלכּסנדר את חילוֹ לשלוֹשה חלקים. חלק אחד הפליג בפיקוּדוֹ של נארכוֹס לאוֹרך חוֹף האוֹקיינוֹס: מטרת המסע הייתה למצוֹא את דרך־הים מנהר אִינדוּס עד הנהרוֹת הפּרת והחידקל. החלק השני הלך לפּרס דרך ארצוֹת אפגניסטן, והחלק השלישי, אלכּסנדר עצמוֹ עמד בּראשוֹ, הלך לאוֹרך החוֹף דרך מדבּר גֶדְרוֹסִיָה²¹⁵. אלכּסנדר לא חשש לחלק את חילוֹ, כּי צבאוֹ בּסוֹף המסע הגדוֹל היה פּי־שלוֹשה אוֹ ארבּעה מן הצבא שיצא עמוֹ ממוּקדוֹן. בּמשך כּל זמן המסע קיבּל אלכּסנדר ממוּקדוֹן חיל מילוּאים וגם הרבּה מילידי אסיה נלווּ אליו. אחרי כּיבּוּש המזרח קיבּל צבאוֹ של אלכּסנדר צוּרה מזרחית: המוּקדוֹנים לקחוּ להם נשים מילידוֹת הארץ והוֹלידוּ אתן בּנים, וערב רב מבּני עמים שוֹנים ליוה עתה את הצבא, כּמנהג המזרח בּימים ההם. גם אוֹצרוֹת רבּים הביאוּ החיילים עמם וּבהמוֹת משׂא רבּוֹת נשׂאוּ את האוֹצרוֹת האלה. צבא כּזה, שהיה דוֹמה יוֹתר לשיירת סוֹחרים מאשר למחנה חיילים, היה פּחוֹת מסוּגל לשׂאת את קשיי המסע מאשר הצבא המוּקדוֹני. בּייחוּד סבל הצבא שהלך עם אלכּסנדר דרך מדבּר גדרוֹסיה. השרב הלוֹהט, המחסוֹר בּמים והמחלוֹת הפּילוּ חללים בּצבא, ויותר מכּוּלם סבלוּ הנשים והילדים. פּעמים רבּוֹת הוּכרחוּ החיילים לשחוֹט את בּהמוֹת המשׂא וּלהשליך את אוֹצרוֹתיהם בּתוֹך חוֹלוֹת המדבּר, כּי לא הייתה דרך אחרת להציל את נפשם ממות. מקץ מסע של כשלוֹשה חודשים הצליח הצבא לחצוֹת את המדבּר וּלהגיע למקוֹם ישוּב.

§ 81. שנתוֹ האחרוֹנה של אלכּסנדר. כּיבּוּש המזרח נסתיים ואלכּסנדר יכוֹל היה להתמסר לעבוֹדת הבּניין של הממלכה הענקית. הוּא בּיקר בּערים גדוֹלוֹת, מרכּזי התרבּוּת העתיקה, כּגוֹן שוּשן, בּבל, פּרספּוֹליס ואַחְמְתָא²¹⁶, וּבכל מקוֹם יסד מפעלים גדוֹלים שעתידים היוּ לשפּר את המצב הכּלכּלי של הארץ. בּייחוּד שׂם את לבּוֹ לפיתוּח בּבל. הוּא ציוה לחפּוֹר תעלוֹת חדשוֹת וּלתקן את הישנוֹת, לבנוֹת ערים, להתקין נמל ולבנוֹת צי של אניוֹת מסחר. כּאשר שב נארכוֹס ממסעוֹ רב התלאה והסכּנוֹת שׂמח אלכּסנדר שׂמחה גדוֹלה, כּי נארכוֹס גילה את דרך הים מארם־נהריים להוֹדוּ. אלכּסנדר פּקד לבנוֹת עיר על נהר חידקל, בּמקוֹם שהוּא נוֹפל אל הים; הוּא רצה להביא את העיר הזאת בּקשרי מסחר עם הוֹדוּ מצד אחד ועם מצריים מצד שני. לכן נשׂא את נפשוֹ לערוֹך מסע גדוֹל בּים מסביב לחצי־האי ערב כּדי לחקוֹר אם יש אפשרוּת לחבּר בּדרך הים את ארם־נהריים וּמצריים; בּהכנוֹת למסע הזה היה עסוּק בּחוֹדשים האחרוֹנים לפני מוֹתוֹ.

הנטייה למזרח וּלתרבּוּתוֹ, שנתגלתה בּאלכּסנדר מיד לאחר שהיה למלך פּרס, גברה בּוֹ עוֹד יוֹתר לאחר שוּבוֹ מהוֹדוּ. אלכּסנדר בּיקש למזג את אוּמוֹת אירוֹפּה, היונים והמוּקדוֹנים, בּאוּמוֹת אסיה ולעשׂוֹתן לאוּמה אחת. בּהיוֹתוֹ בּשוּשן, ערך חגיגה גדוֹלה לכבוֹד חתוּנתוֹ עם בּתוֹ של דריוש; בּאוֹתוֹ יוֹם נשׂאוּ לפי פּקוּדתוֹ שמוֹנים שׂרים מוּקדוֹניים נערוֹת פּרסיוֹת בּנוֹת משפּחוֹת מיוּחסוֹת, והחתוּנה נערכה לפי מנהגי פּרס דוקה²¹⁷. יתר על כּן: אלכּסנדר נתן פּרסים ל־10,000 חיילים מוּקדוֹניים שלקחוּ להם נשים נכריוֹת ועל־ידי כך הדגיש, כּי הוּא רוֹצה בּהתמזגוּת מלאה של שני העמים ולא בּנישׂוּאין של אקראי בּין האצילים בּלבד. גם את הערים החדשוֹת, שבּנה בּעיקר בּגבוּלוֹת הממלכה בּהוֹדוּ וּבטוּרקסטן, יישב לפי הפּוֹליטיקה של ההתמזגוּת, כי בכל עיר היה היישוּב מעוֹרב ממוּקדוֹנים ואנשי המקוֹם. אף את צבאוֹ השתדל להפוֹך לצבא מעוֹרב ממוּקדוֹנים וּמאנשי המזרח. הוּא פּקד לתת חינוּך צבאי לנערי פּרס לפי השיטה המוּקדוֹנית, ועד מהרה הגיע מספּר הצעירים האלה ל־30,000 איש.

עריכת צבא פּרסי קוֹממה נגדוֹ את המוּקדוֹנים וּכשבּיקש אלכּסנדר לשלוֹח לארצם 10,000 חיילים מוּקדוֹניים שגמרוּ את עבוֹדתם בּצבא, התקוֹממוּ החיילים ודרשוּ כי יפטר את כּוּלם: יישאר המלך עם הפּרסים שלוֹ וילך לכבּוֹש את העוֹלם בּעזרת האל אמוֹן אביו! בּכעסוֹ הוֹציא אלכּסנדר אחדים מהם להוֹרג והוֹדיע כי הוּא מוּכן לפטרם. המוּקדוֹנים לא האמינוּ כּי אלכּסנדר יוֹציא את איוּמוֹ לפּוֹעל, אבל לא ארכוּ הימים והמלך התחיל להקים צבא חדש מקרב הפּרסים במקוֹם הצבא המוּקדוֹני. אז חזרוּ המוּקדוֹנים בּתשוּבה וּביקשוּ סליחה מאת המלך. אלכּסנדר סלח להם ועשׂה משתה גדוֹל, בּוֹ ישבוּ מוּקדוֹנים ופּרסים ליד שוּלחן אחד ושאבוּ את היין מתוֹך כּד אחד²¹⁸. עם גמר הסכסוּך שלח אלכּסנדר את 10,000 החיילים למוּקדוֹן והביא את הרפוֹרמה הצבאית לידי גמר. הוּא ערך יחידוֹת בּנוֹת 16 איש, מהם שנים עשר פּרסים וארבעה מוּקדוֹנים. יחידות אלה בּוּטלוּ אחרי מוֹתוֹ של אלכּסנדר וּמעוֹלם לא השתתפוּ בּקרב ולכן אי אפשר לדעת אם הרפוֹרמה הזאת הייתה עלוּלה להגדיל את כּוֹח הצבא אוֹ להקטינוֹ.

בּין פּעוּלוֹתיו האחרוֹנוֹת של אלכּסנדר יש לציין גם את דרישתוֹ שיתנוּ לוֹ כּבוֹד אלים. זה כּבר היוּ החנפים בּחצרוֹ של המלך משוים את אלכּסנדר להרקלס וּלדיוֹניסוֹס, ונבוּאת אַמוֹניוֹן כּאילוּ העמידה אותו תחת חסוּתוֹ המיוּחדת של האל אַמוֹן־זוס. בּעיני המצרים היה אלכּסנדר בּנוֹ של אמוֹן, הפּרסים נפלוּ לפניו אפּיים ארצה, ורק היונים והמוּקדוֹנים לא הכּירוּ עדיין בּאלוֹהוּתוֹ של המלך. אלכּסנדר החליט לדרוֹש גם מן היונים כּבוֹד אלים וכתב על הדבר ליון. מקץ ויכּוּחים ממוּשכים החליטוּ היונים למלא את רצוֹנוֹ וקבעוּ פּוּלחן לכבוֹדוֹ. האלהה זוֹ של המלך היה לה ערך פּוֹליטי גדוֹל. כּל זמן שאלכּסנדר היה ההגמוֹן של היונים בּלבד לא הייתה לוֹ הרשוּת לחוֹקק חוּקים שלא בּהסכּמת בּאי־כוֹח היונים בּאספה הכּללית בּקוֹרינתוֹס. אוּלם לאחר שהיה לאל שוּב לא היה שלטוֹנוֹ מוּגבּל על ידי מישהוּ. אלכּסנדר השתמש מיד בּסמכוּתוֹ החדשה ושלח פּקוּדה ליון להחזיר לעריהם את אלה מן האזרחים שעזבוּ את מקוֹם מוֹשבם מסיבּוֹת פּוֹליטיות שוֹנוֹת. פּקוּדה זוֹ, שלא הוּבאה לדיוּן באספה בּקוֹרינתוֹס, הרגיזה מאוֹד את היונים והכניסה ערבּוּביה רבּה בּחיים הפּוֹליטיים בּיון.

כּך הניח אלכּסנדר יסוֹד למוֹנרכיה האבּסוּלוּטית ששימשה דוּגמה למלכים שבּאוּ אחריו.

בּקיץ שנת 323 שהה אלכּסנדר בּבבל בּהיוֹתוֹ עסוּק בּהכנוֹת למסע הגדוֹל מסביב לחצי־האי ערב וגם בּתיקוּן מקדשוֹ של מרדוּך. בּאמצע העבוֹדה פּגעה בּוֹ הקדחת וּמקץ שבוּע ימים נפטר. בּן שלוֹשים ושלוֹש היה בּמוֹתוֹ ושלוֹש־עשׂרה שנה מלך על מוּקדוֹן ועל המזרח. אחרי מוֹתוֹ נמצאוּ בּעיזבוֹנוֹ תוֹכניוֹת של מפעלים כּבּירים שהוּא עמד להוֹציאם לפּוֹעל, כּגוֹן בּניין מקדשים רבּים בּיון וּבמוּקדוֹן, בּניין פּירמידה על קברוֹ של פיליפּוֹס, כּיבּוּש קרתגוֹ וארצוֹת המערב, העברת היישוּב היוני לאסיה והיישוּב המזרחי לאירוֹפּה, ועוד. התוֹכניוֹת האלה מוֹכיחוֹת, כּי אלכּסנדר מת בּטרם עת, כּשלא ניתן לוֹ אף להתחיל בּביצוּע תוֹכניוֹתיו הגדוֹלוֹת. גם העבוֹדה שנעשׂתה על ידוֹ נפסקה בּאמצע; הוּא כּבש את המזרח, אבל לא הספּיק להשליט בּוֹ משטר קיים לדוֹרוֹת, וּמיד לאחר מוֹתוֹ התחוֹללוּ מהוּמוֹת אשר גרמוּ להתפּוֹררוּת גמוּרה של הממלכה הגדוֹלה אשר הקים.

§ 82. אישיוּתוֹ של אלכּסנדר ותפקידו בהיסטוֹריה. הדעוֹת על אישיוּתוֹ של אלכּסנדר שוֹנוֹת זוֹ מזוֹ. יש היסטוֹריוֹנים החוֹשבים אוֹתוֹ אדם גאוֹני שלא קם כמוֹהוּ, ויש אחרים המבליטים את הצדדים השליליים בּאוֹפיוֹ ורוֹאים בּוֹ בּארבּאר פּראי. ואמנם יש יסוֹד לשתי ההשקפוֹת במקוֹרוֹת המרוּבּים המספּרים על אלכּסנדר. הוא היה לעתים אכזרי,

נוֹח לכעוֹס וּמהיר להרשיע; הוּא היה מבלה לפי מנהגם של מלכי מוּקדוֹן, בּמשתאוֹת עד אוֹר הבּוֹקר. התרבּוּת היונית המעוּדנת, שנטע בּוֹ אריסטוֹ, לא היה בּה כדי לכבּוֹש את פּראוּת אוֹפיוֹ וּלרסן את יצריו. אוּלם אלכּסנדר ידע להשתמש בּכוֹחוֹתיו אלה גם לשם מטרוֹת פּוֹליטיוֹת נשׂגבוֹת. כּשרוֹנוֹ הגדוֹל כּשר־צבא ואסטרטג בלטוּ במלחמוֹתיו. תמיד השׂכּיל למצוֹא את התכסיס הראוּי לשעתוֹ וּלרוּח האוֹיב: יש שהיה יוֹצא על אוֹיבוֹ בּחיל גדוֹל ונלחם בּוֹ בּמערכה גלוּיה, ויש שהיה מתנפּל על האוֹיב ממארב לאחר מעבר קשה בּלילה בּין ההרים. מהירוּת פּעוּלוֹתיו, אוֹמץ לבּוֹ בּקרב, ונכוֹנוּתוֹ לשׂאת כּל עמל וּתלאה בּמלחמה כּחייל פּשוּט עשׂאוּהוּ חביב על כל חייליו. אלכּסנדר היה גם מדינאי מוּכשר. הוּא ניסה לחדש את כּוֹחה ההרוּס של מלכוּת פּרס והשתמש בּאמצעים שוֹנים כּדי להגיע למטרה זוֹ, הוּא בּנה ערים על גבוּלוֹת הממלכה, חפר תעלוֹת, פּתח דרכים חדשוֹת למסחר; גם כּאן הוֹכיח את כוֹשר פּעוּלתוֹ ואת מהירוּת החלטוֹתיו – המידוֹת שבּהן הצטיין כּשׂר צבא.

חלוֹם גדוֹל חלם אלכּסנדר – על מזוּג המערב והמזרח וחזה בּעיני רוּחוֹ את איחוּד כּל העמים תחת שלטוֹנוֹ. אמנם יוֹרשיו זנחוּ את הפּוֹליטיקה של ההתמזגוּת, אך למעשׂה נתגשמה התמזגוּת המזרח והמערב מעט מעט, אם גם לא בּצוּרה שעליה חלם אלכּסנדר. וזה תפקידוֹ הגדוֹל של אלכּסנדר בּהיסטוֹריה – הוּא פּתח את העוֹלם המזרחי לפני היונים ונתן את האפשרוּת למערב ולמזרח להכּיר זה את זה. הלשוֹן היונית פּשטה בּארצות המזרח ועמה פּשטוּ גם האמנוּת היונית, הספרוּת והמדע, ורבּים מאנשי המזרח הוּשפּעוּ מן ההלניוּת. יחד עם זאת השפּיעוּ גם אנשי המזרח, בּייחוּד בּענייני אמוּנה ודת, על היונים והכניסוּ את עיקרי התרבּוּת המזרחית העתיקה למערב. השפּעת גוֹמלין זוֹ הטבּיעה את חוֹתמה על התפּתחוּתם התרבּוּתית של עמי אירוֹפּה ואסיה לדוֹרוֹת רבּים והגיעה לידי גילוּיה הראשוֹן בּמשך התקוּפה ההיסטוֹרית שהתחילה אחרי מוֹתוֹ של אלכּסנדר ונמשכה עד כּיבּוּש ארצוֹת המזרח על ידיה הרוֹמיים. תקוּפה זוֹ נוֹדעת בּהיסטוֹריה בּשם התקוּפה ההלניסטית.

מקוֹרוֹת

34. דמוֹסתנס נגד פיליפּוֹס

לא אייחד את הדיבּוּר על פיליפּוֹס שהיה מתחילתוֹ בּמצב שפל וירוּד ועלה לגדוּלה שכּזאת, ולא על היונים המבּיטים זה על זה בּחשדנוּת וּבמזימוֹת תהפּוּכוֹת, ולא אתפּלא על הדבר שיש בּכוֹחוֹ להדבּיר תחתיו גם את יתר הפליטה, אחרי שהצליח לעלוֹת משפלוּתוֹ לגדוּלה שכּזאת; על דברים אלוּ וכיוֹצא בּהם שיש לי להזכּירם – אדלג.

ורוֹאה אני שכּל האנשים – ואתם²¹⁹ הייתם המתחילים בּדבר – מותרים לוֹ בּדברים, שבּכל הזמנים היוּ פּוֹרצוֹת מלחמוֹת היונים בּגללם. וכי מהוּ דבר זה שנוֹתנים לוֹ לעשוֹת כּכל העוֹלה על רוּחוֹ וּלקצץ בּיונים אחד אחד וּלבזזם ולעלוֹת למלחמה על הערים וּלשעבּדן. ואף־על־פּי שאתם עמדתם בּראש יון בּמשך שלוֹש ושבעים שנה²²⁰ והלקדימוֹנים – תשע ועשרים שנה²²¹, וגם התבּיים התחזקוּ בּזמן האחרוֹן אחרי מלחמת לוקטרה²²² וּבכל זאת לא הניחוּ היונים מעוֹלם לא לכם, אנשים אתוּנאים, ולא לתבּיים ולא ללקדימוֹנים, לעשוֹת כּכל אשר יהיה בּרצוֹנם. לא ולא! וּכשנתגלה שאתם, כּלוֹמר, האתוּנאים שבּאוֹתוֹ הדוֹר, פּוֹגעים קשה בּאחדוֹת מערי הבּרית, סברוּ כּוּלם, וגם מי שלא היוּ להם תביעוֹת עליכם, שמחוֹבתם להילחם בּנוּ יחד עם הנפגעים. ושוּב, כּשתפסוּ הלקדימוֹנים את השלטוֹן והגיעוּ לידי אוֹתה שׂררה שהייתה לנוּ מתחילה וניסוּ להגדיש את הסאה וּלבטל את הסדרים הקיימים יתר על המידה, נתרגשוּ כוּלם עליהם למלחמה, גם מי שלא היוּ להם טענוֹת עליהם. אך מה לי להרחיק עדוּתי בּשעה שאנוּ בּעצמנוּ ולהקדימוֹנים, אף־על־פּי שלא היוּ דין וּדברים בּינינוּ מתחילה ולא עשינוּ רעה איש לרעהוּ סברנוּ שיש לפתוֹח בּמלחמה כּשראינוּ אחרים נעלבים ומקוּפּחים; אף־על־פּי שכּל החטאים שחטאוּ הלקדימוֹנים בּשלוֹשים השנה ואבוֹתיכם, אנשים אתוּנאים, בּשבעים השנה – קלים הם ממעשי העול של פיליפּוֹס כּלפּי היונים בּשלוֹש עשרה שנה לא מלאוֹת מזמן שגברה ידוֹ. יתר על כּן, חטאוֹתינוּ אינן אפילוּ חלק אחד מני אלף מכּל מה שהרשיע לעשות… ואין לא בּארץ יון ולא בּארץ הבּארבּארים כדי לספּק את תאות כּיבּוּשיו. ואנחנוּ כּוּלנוּ, היונים, הרוֹאים את מעשיו בּעינינוּ ושוֹמעים בּאזנינוּ, אין אנוּ שוֹלחים צירים זה לזה על הדברים הללוּ ואין אנוּ מתריעים עליהם. וכה ירדנוּ פּלאים, וכה עמקוּ החפירוֹת בּין הערים, עד כי היוֹם הזה אין בּידינוּ לעשוֹת מה שמחוֹבתנוּ ותוֹעלתנוּ לעשוֹתוֹ, ואין אנוּ מתאחדים כאיש אחד, ואין אנוּ מקימים בּרית עזרה וידידוּת ואנוּ מעלימים את עינינוּ שאוֹתוֹ איש הוֹלך הלוֹך וגדוֹל. וסבוּרני כי כּל אחד מדמה בּנפשוֹ שנפילת חברוֹ ריוח היא לוֹ, ואין דוֹאג ואין עוֹשה דבר להצלת היונים; אף־על־פּי שאין מי שלא ידע שכּפגיעת קדחת חוֹזרת אוֹ מחלה רעה אחרת כּמוֹתה, כּן יגיע ויבוֹא פיליפּוֹס אפילוּ למי שנראה לוֹ עכשיו שהוּא רחוֹק ממנוּ. וּדעוּ לכם גם זאת, כי כל אשר סבלוּ היונים מידי הלקדימוֹנים וּמידינוּ הרי מידי אחיהם בני יון סבלוּ. למה הדבר דוֹמה? לבן הנוֹהג בּנכסי אביו המרוּבּים שלא בּצדק וּביוֹשר; ואף־על־פּי שהוּא ראוּי לגנאי ותוֹכחה, אי אפשר לוֹמר שאינוֹ יוֹרש ושאין לוֹ כּל חלק ונחלה בּהם. אבל עבד אוֹ אסוּפי שבּזבּז והפסיד מה שאינוֹ שלוֹ, הכּל יענוּ ויאמרוּ שמעשה נוֹרא הוּא, הראוּי שיתעוֹררוּ עליו בּחימה שפוּכה. אך אין מי שיתעוֹרר על מעשי פיליפּוֹס, שלא בּלבד שאינוֹ יוני ושאין לוֹ כּל קירבה עם היונים, אלא אינוֹ אפילוּ בּארבּארי ממשפחה הגוּנה²²³, כּי אם מוּקדוֹני ארוּר, ממקוֹם שמקוֹדם אי אפשר היה לקנוֹת שם אפילוּ עבד כּשר וּבן־חיל!

דמוֹסתנס, “הנאוּם השלישי נגד פיליפּוֹס”

35. תשוּבת אלכּסנדר להצעתוֹ של דריוש לכרוֹת בּרית שלוֹם

דריוש שלח מכתבים ורעים אל אלכּסנדר לחלוֹת את פּניו שיקח אלף כיכּר כּסף פּדיוֹן נפש השבוּיים ויחזיק בּכל הארץ שמעבר לפרת מזה²²⁴ וישא לאישה אחת מבּנוֹתיו ויהיה לוֹ ידיד וּבעל־בּרית. אלכּסנדר נמלך בּרעיו ופרמניוֹן אמר: “אני, לוּ אלכּסנדר הייתי, הייתי נאוֹת לוֹ”. ואלכּסנדר השיב לוֹ: “גם אני, חי זוס. לוּ פּרמניוֹן הייתי”. ואל דריוש כּתב לאמוֹר, שאם יבוֹא אליו לא תהא חסד וטוֹבה שימנע ממנוּ, ואם לא – מיד יעלה עליו למלחמה²²⁵.

פלוּטארכוֹס, חיי אלכּסנדר 29.

36. אלכּסנדר מוּקדוֹן בארץ־ישראל

…וּכששמע הכּוֹהן הגדוֹל ידוּע²²⁶ כּך, נפלוּ עליו אימה ופחד, שהרי המלך כּעס עליו על סירוּבוֹ הקוֹדם²²⁷. על־כּן גזר על בּני־עמוֹ, שיתפּללוּ ויקריבוּ קרבּנוֹת לאלוֹהים ויתחננוּ אליו, שיציל את העם מן הסכּנה הנשקפת לוֹ. והנה כּששכב ידוּע לישוֹן לאחר שהקריב את הקרבּן נראה לוֹ אלוֹהים בּחלוֹם־הלילה ועוֹדד אוֹתוֹ, שלא יפחד; שיעטר את העיר בּזרי־פּרחים ויפתח את שעריה לפני אלכּסנדר; שבּני־העם ילבּשוּ בּגדים לבנים והוּא עצמוֹ והכּוֹהנים יצאוּ לקראת המלך בּבגדי־הכּהוּנה – ולא ייראוּ רע, כּי אלוֹהים ידאג להם. ידוּע שמח על החלוֹם הטוב והתכּוֹנן לפגוֹש את המלך.

וכשנוֹדע לוֹ, שהמלך אינוֹ רחוֹק מן העיר יצאוּ לקראתוֹ הוּא עם הכּוֹהנים ועם כּל העם בּבגדי־חג בּלתי־רגילים אצל אוּמוֹת אחרוֹת מן העיר עד מקוֹם ששמוֹ צוֹפים… כשמגיעים לכאן נראים ירוּשלים והמקדש. הכּנענים והכּשדים שליווּ את אלכּסנדר חשבוּ שמתוֹך כּעסוֹ²²⁸ ירשה להם המלך לבוֹז את העיר ולרצוֹח את הכּוֹהן הגדוֹל. אבל אירע ההפך מזה: כשראה אלכּסנדר מרחוֹק את ההמוֹנים בּבגדיהם הלבנים, את הכּוֹהנים בּבגדי־בּוץ ואת הכּוֹהן הגדוֹל באצטלה של יקינתוֹן ורקמת־זהב וּבמצנפת וּבציץ־הזהב שעליה, ששם ה' חרוּת עליו, צעד לקראת ידוּע לבדוֹ והשתחוה לה' וּבירך את הכּוֹהן הגדוֹל, היהוּדים בּירכוּ את המלך כּוּלם פּה אחד ועמדוּ מסביב לוֹ. מלכי־סוּריה וכל שאר מלויו של אלכּסנדר, נדהמוּ וחשבו שהסתתרה בּינתוֹ של אלכּסנדר, רק פארמניוֹן בּלבד קרב אליו ושאל: “בשעה שהכּוֹל כּוֹרעים וּמשתחוים למלך למה השתחוה המלך לפני הכּוֹהן הגדוֹל של היהוּדים?” ועל זה השיב המלך: “לא לפניו השתחויתי אלא לפני האלוֹהים, שבּכהוּנתוֹ הוא מתכבּד. כּי כּבר ראיתי אוֹתוֹ בתלבּוֹשתוֹ זוֹ בּחלוֹם כּשהייתי בּעיר דיוֹן שבמוּקדוֹן. אז הייתי מפקפּק אם אוּכל להשתלט על אסיה, אבל הוּא יעץ לי שלא להסס אלא להעז ולעבוֹר לאסיה. הוּא ילך לפני חילי וימסוֹר לי את השלטוֹן על הפּרסיים. וּמכּיון שעד עכשיו לא ראיתי אדם בּתלבּוֹשת כּזוּ נזכּרתי למראהוּ בחלוֹם ובייעוּד. ואני מאמין שמאחר שבּשליחוּת אלוֹהית אני לוֹחם את המלחמה אנצח את דריוש, אשמיד את כוֹח הפּרסים ואמלא את כל משאלוֹתי”. וּלאחר שדיבּר דברים אלה לפּארמניוֹן הוֹשיט את ימינוֹ לכּוֹהן הגדוֹל ובלוית היהוּדים והכּוֹהנים הלך העירה. וּכשבּא אל המקדש הקריב קרבּן לאלוֹהים לפי הוֹראתוֹ של הכּוֹהן הגדוֹל וכיבּד אוֹתוֹ ואת הכּוֹהן הגדוֹל כּבוֹד גדוֹל. וּכשהראוּ לו את ספר־דניאל, שבּוֹ בּאה הנבוּאה, שאחד מן היונים יהרוֹס את מלכוּת פּרס, חשב אלכּסנדר את עצמוֹ ליוני זה ומלא שמחה שילח את ההמוֹן. למחר קרא להם שנית והציע לפניהם לבקש ממנוּ מתנוֹת כּמה שיירצוּ ומכיון שהכּוֹהן הגדוֹל בּיקש להרשוֹת ליהוּדים לחיוֹת על פּי מסוֹרת־האבוֹת ולהיוֹת חוֹפשים ממיסים בּשנה השביעית – שנת השמיטה – הסכּים אלכּסנדר לכל זה. וּכשבּיקשוּ ממנוּ שיתיר גם ליהוּדי בּבל ומדי לחיוֹת על־פּי חוּקיהם המיוּחדים הסכּים בּרצוֹן לעשוֹת מה שבּיקשוּ ואז אמר להמוֹן שאם יש בּתוֹכוֹ מי שרוֹצה להילווֹת לחייליו בעוֹד שישאר נאמן למנהגי־אבוֹתיו ויחיה על־פּיהם, הוּא מוּכן לקבּל אוֹתוֹ.

והרבּה הסכימוּ להירשם בּחילוֹ.

על־פי יוסף בּן מתתיהוּ, “קדמוֹניות” י"א, ה, ח'.

37. אלכּסנדר מוּקדוֹן והכּוֹהן הגדוֹל

…בּעשרים וחמשה (בּטבת) יוֹם הר גריזים²²⁹ (הוּא) דלא למספד²³⁰, יוֹם שבּיקשוּ כּוּתיים²³¹ את בּית אלהינוּ מאלכּסנדרוֹס מוּקדוֹן להחריבוֹ ונתנוֹ להם. בּאוּ והוֹדיעוּ לשמעוֹן הצדיק. מה עשה? לבש בּגדי כּהוּנה ונתעטף בּבגדי כּהוּנה ומיקירי ירוּשלים עמוֹ ואבוּקוֹת של אוֹר בּידיהן וכל הלילה הללוּ²³² הוֹלכים מצד זה והללוּ²³³ הוֹלכים מצד זה עד שעלה עמוּד השחר. כּיון שעלה עמוּד השחר אמר להם²³⁴: מי הללוּ? אמרוּ לוֹ: “יהוּדים שמרדוּ בּך” – כּיון שהגיע לאנטיפּטרס זרחה חמה וּפגעוּ זה בּזה. כּיון שראה לשמעוֹן הצדיק, ירד ממרכּבתוֹ והשתחוה לפניו. אמרוּ לוֹ: “מלך גדוֹל כּמוֹתך ישתחוה ליהוּדי זה?” אמר להם: “דמוּת דיוֹקנוֹ של זה מנצחת לפני בּבית מלחמתי”. אמר להם²³⁵: “למה בּאתם?” אמרוּ: “אפשר בּית שמתפללים בּוֹ עליך ועל מלכוּתך שלא תחרב, יתעוּך עוֹבדי הכּוֹכבים להחריבוֹ!” אמר להם: “מי הללוּ?” אמרוּ לוֹ: “כּוּתיים הללוּ שעוֹמדים לפניך”. אמר להם: “הרי הם מסוּרין בּידיכם”. מיד נקבוּם בעקביהם, ותלאוּם בּזנבי סוּסיהם והיוּ מגררין אוֹתן על הקוֹצים ועל הבּרקנים²³⁶ עד שהגיעוּ להר גריזים. כיון שהגיעוּ להר גריזים חרשוּהוּ וזרעוּהוּ כּרשינין²³⁷, כּדרך שבּיקשוּ לעשותֹ לבית אלהינוּ. ואוֹתוֹ היוֹם עשאוּהוּ יוֹם טוֹב.

יוֹמא, ס"ט ע"א.

38. ייסוּד אלכּסנדריה

כשהגיע אלכּסנדר לקַנוֹבּוֹס שט מסביב לאגם מַרִיה וירד בּמקוֹם שעכשיו בּנוּייה עליו העיר אלכּסנדריה, שנקראה על שמוֹ, המקוֹם נראה טוֹב בּעיניו לייסד בּוֹ עיר העלוּלה להיוֹת עשירה וּפוֹרחת. וּתשוּקה קפצה עליו להתחיל בּמלאכה בּעצמוֹ וּלציין את תחוּמי העיר והיכן צריך השוּק להיבּנוֹת וכמה מקדשים יהיוּ בּה, ולאילוּ אלים מן האלים היוניים ואף לאיסיס המצרית, והיכן תיבּנה חוֹמתה, ועל כּך הקריב קרבּנוֹת שעלוּ יפה וניבּאוּ טוֹבוֹת.

מספּרים גם סיפּוּר אגדה כּזה, שעלי, לפחוֹת, הוּא נאמן. אלכּסנדר בּעצמוֹ רצה להשאיר לבּוֹנים את ציוּני החוֹמה, אך לא היה להם דבר שיחרצוּ בּוֹ את האדמה. אחד הבּוֹנים יעץ כי יאספוּ את כּל הקמח שהביאוּ החיילים בּכליהם ויפזרוּהוּ על הארץ בּמקוֹמוֹת שהמלך יעבוֹר בּהם בּראש וכך יקבּעוּ את עגוּל החוֹמה אשר אמר לעשוֹת מסביב לעיר. מגידי עתידוֹת נתנוּ דבר זה אל לבּם, ובייחוּד אַרִיסְטַנְדרוֹס הַטֶלמִיסִי²³⁸. אשר בּכמה דברים מרוּבּים אחרים נאמנוּ דבריו וניבּא לאלכּסנדר שהעיר תהא עשירה בּכמה דברים וגם בּפרי אדמתה.

אריאנוֹס, ג', א’־ב'.

כּשגמר אלכּסנדר בּדעתוֹ לייסד בּמקוֹם זה עיר גדוֹלה, ציוה על האנשים שהשאירם להשגיח על העבוֹדה הזאת לבנוֹת את העיר בּין האגם (מריה) וּבין הים. מדד את המקוֹם והקציע רחוֹבוֹתיו בּיד אמוּנים וקרא על שמוֹ – אלכּסנדריה. והיא יוֹשבת בּמקוֹם הראוּי בּיוֹתר על יד נמל פרוֹס. ועל ידי שכיון יפה בחיתוּך רחוֹבוֹתיה גרם שיהיוּ רוּחוֹת התקוּפה מנשבוֹת בּעיר. וּמכיון שהן נוֹשבוֹת מהים הגדוֹל הן מצננוֹת את אויר העיר ומתקינוֹת ליוֹשביה אקלים טוֹב וּמבריא. וחוֹמה העמיד עליה מצוּינת בגוֹדלה ונפלאה בּביצוּרה; כי העיר היוֹשבת בּין האגם וּבין הים רק שתי כּניסוֹת יש לה בּדרך היבּשה והן צרוֹת וּמשתמרוֹת בּמאוֹד. בּגמר בניינה הייתה העיר בצוּרת “חְלַמִיס”²³⁹. ורחוֹב יש בּה החוֹתך את העיר כּמעט בּאמצעיתה ונפלא בגוֹדלוֹ ויוֹפיוֹ, כּי הוּא נמשך משער לשער, אוֹרכּוֹ ארבּעים סְטַדְיוֹת²⁴⁰ ורוֹחבוֹ פְּלֶתְרוֹן²⁴¹ והוּא מקוּשט בּבניינים מפוֹארים של בּתים ומקדשים. גם טירת מלכים ציוה אלכּסנדר לבנוֹת בּה נפלאה בגוֹדלה וחוֹסנה. ולא אלכּסנדר בּלבד אלא כּל המוֹלכים אחריו במצריים גידלוּ את הטירה בבניינים מפוֹארים. ובכלל כּל כּך פּרחה ושׂיגשׂגה העיר בּזמן שלאחריו עד כי היא נחשבת בעיני רבּים לעיר הראשוֹנה בּעוֹלם. וּבאמת ביוֹפיה, בגוֹדלה וּבשפע הכנסוֹתיה ובכל דבר המרבּה את התענוּגוֹת היא עוֹלה בּהרבּה על כּוּלן. ומספּר העם היוֹשב בתוֹכה עוֹלה על מספּר תוֹשבי שאר הערים. וּבזמן שעשיתי אני במצריים²⁴² אמרוּ הממוּנים על רשימוֹת התוֹשבים, כּי מספּר האזרחים החוֹפשים הגרים בּה הוּא למעלה משלוֹש רבבוֹת ומההכנסוֹת שמצריים מכניסה לוֹקח המלך יוֹתר מששת אלפים כּיכּר כּסף.

דיוֹדוֹרוֹס, י"ז, נ"ב.

39. המסע לאַמוֹניוֹן

התשוּעוֹת שבּאוּ לוֹ לאלכּסנדר בּמסעוֹ זה מידי האלוֹהים בּשעוֹת מבוּכה ומצוּקה היוּ נאמנוֹת יוֹתר (בּעיני האנשים) ממה שחזה לוֹ האוֹרקוּלוּם אחר כּך (בּהגיעוֹ לאמוֹניוֹן), וּבמידת מה חיזקו הן את האמוּן בּאוֹרקוּלוּם²⁴³. קוֹדם כּל הוֹריד לוֹ זוס הרבּה מים מהשמים והגשמים לא פּסקוּ כּל הזמן והסירוּ את פּחד הצמא והפיגוּ את יבוֹשת החוֹל, שנהפך והיה לח וכבוּש. ועשׂוּ את האויר טוֹב לנשימה. ושוּב, וכשנתערבּבוּ על מוֹרי הדרך הסימנים והתחילוּ תוֹעים, וההוֹלכים נתפזרוּ מבּלי דעתם את הדרך, ניגלוּ עליהם עוֹרבים להוֹרוֹת להם את הדרך אשר ילכוּ בּה. וּכשהיוּ האנשים הוֹלכים אחריהם היוּ ממהרים לעוּף לפניהם וּכשהיוּ מתמהמהים וּמפגרים היוּ ממתינים להם. והמפליא בּיוֹתר, כּפי שקליסתנס²⁴⁴ אוֹמר, שהיוּ צוֹעקים וקוֹראים בּקוֹל לתוֹעים מן הדרך בּלילה וּבצוחוֹתיהם היוּ מחזירים אוֹתם לעקבוֹת השיירה. וּכשעברוּ את המדבּר וּבאוּ אל המקוֹם²⁴⁵ דרש נביא אמוֹן בּשלוֹמוֹ בּשם האל, כּאשר ידרוֹש אב בּשלוֹם בּנוֹ. והלה שאלוֹ, אם לא נמלט מידוֹ מי שהוּא מרוֹצחי אביו, והנביא ציוהוּ לחדוֹל, כי אין אביו בּן תמוּתה. אז חזר ושאל אם כּל רוֹצחי פיליפּוֹס באוּ על עוֹנשם. ואחר כּך שאלוֹ על ממשלתוֹ, אם נתן לוֹ האל להיוֹת אדוֹן כּל בני האדם. והאל ענה כי גם זה ניתן לוֹ וכי קיבּל פיליפּוֹס את דינוֹ במלוֹאוֹ. עמד אלכּסנדר ונדב קרבּנות מפוֹארים ונתן ממוֹן רב לאנשים (לכוֹהנים).

פּלוּטארכוֹס, חיי אלכּסנדר, 27.

40. אלכּסנדר וּמנהגי הפּרסים

משם²⁴⁶ הסיע אלכּסנדר את חילוֹ לפרתיה, שם שבת ממלחמה ולבש בּפעם הראשוֹנה את האיצטלא הבּארבּארית, אם מפּני שרצה להידבק במנהגי עם הארץ – כּי גדוֹל הוּא שיתוּף המנהגים והגזע להשכּין שלוֹם בּין הבּריוֹת – אוֹ שזה היה ניסיוֹן להנהיג את מנהג ההשתחוייה בּין המוּקדוֹנים, כּדי שיתרגלוֹ לאט־לאט לסבּוֹל את שינוּי טעמוֹ וחילוּף מנהגיו. ואף־על־פּי־כן לא לבש את המלבּוּש המדי, הבּארבּארי בהחלט והמשוּנה, לא את מכנסיהם, ולא את מצנפתם; אלא מיזג את מלבּוּש הפּרסים והמדים יחד בּמזיגה יפה, צנוּע מזה וּמהוּדר מזה. מתחילה היה משתמש בּבגדים אלוּ בּביתוֹ, בּשׂיגוֹ ושׂיחוֹ עם הבּארבּארים ורעיו, ואחר כּך ניגלה בּהם גם לעיני ההמוֹן בּרכיבתוֹ וּבמשׂאוֹ וּמתנוֹ. המראה הזה עכר את רוּח המוּקדוֹנים, אך לפי שהעריצוּהוּ על שאר מעלוֹתיו סברוּ, שיש לותר לוֹ בּכמה דברים הגוֹרמים לוֹ נחת רוּח וּתהילה.

פלוּטארכוֹס, חיי אלכּסנדר, 45.

כאן כּינס²⁴⁷ אלכּסנדר את האנשים אשר אתוֹ והביא לפניהם את בֶּסוֹס²⁴⁸, האשימוֹ על בּגידתוֹ בּדריוש וציוה לקצץ את חוֹטמוֹ ואת ראשי אוֹזניו וּלהביאוֹ לאחמתא ולהמיתוֹ שם לעיני קהל פּרס וּמדי. אין אני משבּח את הדין הקשה שנמתח על בּסוֹס וסבוּרני שחבּלת ראשי איברים מינהג הבּארבּארים הוּא. ואני מסכּים לאוֹמרים, שאלכּסנדר תקע עצמוֹ יוֹתר מדי לחיקוּי תפארת עוֹשרם של המדים והפּרסים וּלדרכי התנהגוּתם של מלכי הבּארבּארים עם נתיניהם, כּאילוּ אינם אנשים כּמוֹתם. וגם על אשר הוּא, ההרקלידי²⁴⁹, שינה את מלבּוּשוֹ המוּקדוֹני כּמנהג אבוֹתיו בּמלבּוּש מדי – אין אני משבּחוֹ. וגם על אשר לא בּוֹש, הוּא המנצח, להמיר את מצנפתוֹ, אשר צנפה מימים ושנים, בּמצנפת הפרסים המנוּצחים – אין אני משבּחוֹ. ומעשיו הגדוֹלים של אלכּסנדר משמשים לי למוֹפת חוֹתך יוֹתר מכּל המוֹפתים, שלא הגוּף, אפילוּ אם הוּא החזק שבּאתוּנה ולא מי שיחס אבוֹתיו מפוֹאר לוֹ, ולא המצליח בּמלחמה, גם את תשׂחק לוֹ השעה יוֹתר מששׂיחקה לאלכּסנדר, ואף לא אם יחזיק גם בּלוּב²⁵⁰ נוֹסף על אסיה – כּפי שהיה בּדעתוֹ (של אלכּסנדר) – ואף לא אם יספּח את אירוֹפּה כּשלישית על אסיה ולוּב – אין בּדבר מדברים אלוּ אפילוּ אבק תוֹעלת לאוֹשרוֹ, של האדם, אם לא ניתן לוֹ לאדם זה העוֹשה גדוֹלוֹת, כביכוֹל, גם לשלוֹט בּרוּחוֹ²⁵¹.

אריאנוֹס, ד', ז'.

41. החתוּנה בּשוּשן

בּשוּשן עשה אלכּסנדר את משתה חתוּנתוֹ וחתוּנת רעיו. הוּא עצמוֹ לקח לאישה את בַּרְסִינֶה הבּכירה בּבנוֹת דריוש²⁵², כּדברי אריסטוֹבּוּלוֹס²⁵³. ועוֹד אחת לקח עליה את פַּרִיסַטִיס הצעירה בּבנוֹת אוֹכוֹס²⁵⁴, ועוֹד אישה הייתה נשוּאה לוֹ מקוֹדם – רוֹכּסנה בּת אוֹכְּסִיאַרטֶס הבּקטרי. להֶפַיסְטִיוֹן²⁵⁵ נתן לאישה את דְרִפֶּטִיס, אך היא בת דריוש ואחוֹת אישתוֹ, כּי רצה שבּני הפיסטיוֹן יהיוּ בּני דוֹדים לבניו. וכך השיא ליתר רעיו את המיוּחסוֹת שבּבנוֹת הפּרסים והמדי בּשמוֹנים בּמספּר. הנישׂוּאין נערכוּ כּדת פּרס. לכּלוֹת הוּשׂמוּ כיסאוֹת כּסדרם וּכּכלוֹת המשתה עמדוּ הכּלוֹת וישבוּ כּל אחת על־יד בן זוּגה ואלוּ חיבּקוּן ונישקוּן, והמתחיל בּדבר היה המלך. כּי בּמקוֹם אחד נערכוּ כּל הנישׂוּאין כּוּלם. וּבזה הראה אלכּסנדר יוֹתר מבּכל דבר אחר מעשה של ענוה וחיבּת רעים. והחתנים לקחוּ איש את כּלתוֹ והוֹליכוּן לבתיהם. וּלכוּלן נתן אלכּסנדר נדוּניא. גם ציוה לרשוֹם את שמוֹת כּל המוּקדוֹנים שנשׂאוּ להם נשים פּרסיוֹת – ומספּרם עלה למעלה מרבבה – וגם להם נתן מתנוֹת חתוּנה.

אריאנוֹס, ז', ד'.

42. מרד החיילים בּאוֹפיס

פחוֹת הערים החדשוֹת שנוֹסדוּ וּשאר ארצוֹת הכּיבּוּש בּאוּ אל אלכּסנדר והביאוּ אתם כּשלוֹשים אלף נערים מבוּגרים²⁵⁶, שאלכּסנדר קראם אֶפּיגוֹנים (צאצאים), כּוּלם בּני גיל אחד ומזוּינים בּכלי נשק מוּקדוֹנים ומאוּמנים בּתכסיסי מלחמה כּדרך המוּקדוֹנים, מספּרים, כּי כּאשר בּאוּ, רע היה הדבר בּעיני המוּקדוֹנים, כּי ראוּ שאלכּסנדר מחפּש לוֹ כל מיני אמצעים כּדי שלא יצטרך עוֹד כּל כּך למוּקדוֹנים, וגם האיצטלא המדית שלבש אלכּסנדר גרמה לא מעט צער למוּקדוֹנים כּשראוּהוּ בּה. וגם סדרי הנישוּאין שנעשוּ כּדת פּרס לא היוּ לפי רוּחם של רוּבּם וגם לא לפי רוּחם של לוֹקחי הנשים עצמם, אף־על־פּי שנתכּבּדוּ כּבוֹד גדוֹל שהוּשווּ בּזה למלך. גם פֶּוְקֶסְטַס פּחת פּרס ציערם בשינוּי עטיפתוֹ ולשוֹנוֹ כּפרסי, מפּני שאלכּסנדר שמח על התבּארבּרוּתוֹ²⁵⁷. ציערוּם גם הפּרשים הבַּקְטְרִים, הסוֹגְדִיאַנִים, הֲאָרכוֹטִים, הזִרַנְגִים, האַרֵיים, הפרתיים²⁵⁸ והפּרשים הפּרסים הקרוּיים אִוְאַקִים, שהוּשׂמוּ בּין פּרשי רעי המלך, כּל המצוּינים בּיחוּסם ויפי גוּפם אוֹ בּמעלוֹת אחרוֹת. וּפלוּגת פּרשים חמישית נוֹספה עליהם, שלא הייתה אמנם כּוּלה בּארבּארית, אבל הבּארבּארים נתקבלוּ לתוֹכה כּדי להגדיל את חיל הפּרשים. כּל זה ציער את המוּקדוֹנים, כּי ראוּ שאלכּסנדר נהפּך בּרוּחוֹ לבּארבּאר גמוּר והוּא מבזה את חוּקי המוּקדוֹנים עצמם…

כשהגיע אלכּסנדר לאוֹפּיס²⁵⁹ כּינס את המוּקדוֹנים ודיבּר אליהם ואמר, כּל אשר לא יצלחוּ למלחמה מחמת זיקנה אוֹ המוּמים שנוֹלדוּ בגוּפם הוּא מפטרם מהצבא וּמשלחם איש איש למקוֹם מוֹשבוֹ, ולחוֹזרים הבּיתה יעניק מתנוֹת מרוּבּוֹת עד שיקנאוּ בּהם היוֹשבים בּבתיהם ויעוֹררוּ את שאר המוּקדוֹנים להשתוֹקק לקחת חלק בסכּנוֹת המלחמה ועמלה. מן הסתם אמר אלכּסנדר דברים אלוּ למוּקדוֹנים כּדי לגרוֹם להם נחת רוּח. אך הם שהרגישוּ מזמן כּי אלכּסנדר מזלזל בּהם וכי אין הם ראוּיים בּעיניו כּלל למלחמה, נפגעוּ קשה מדברי אלכּסנדר. ולא לשוא; כּי בּמשך כל ימי המלחמה הכעיסם בּכמה דברים אחרים והרבּה ציערתם עטיפתוֹ הפּרסית, וזיוּן צאצאי הבּארבּארים כּמנהג המוּקדוֹנים וערבּוּב הפרשים הנכרים בשוּרוֹת רעי המלך. ולא יכלוּ עוֹד למשוֹל ברוּחם ולשתוֹק, ודרשוּ שיפטר את כוּלם מהצבא והוּא עצמוֹ יחד עם אביו יילחם את מלחמתוֹ: בּדברים אלוּ נתכּונוּ להתל בּאַמוֹן. כּששמע אלכּסנדר את הדברים האלה – והוּא כּבר אז יוֹתר נמהר ברוּחוֹ, ומפני כּבוֹד האלים שחילקוּ לוֹ הפּרסים לא היה עוֹד נוֹח כּל כּך למוּקדוֹנים – קפץ מעל הבּימה, הוּא ושרי הצבא אשר אתוֹ, וציוה לתפוֹס את ראשי ממרידי ההמוֹן, וּבעצם ידוֹ הוֹרה לנוֹשאי המגינים את מי ומי לתפּוֹס – הנתפּסים היוּ כשלוֹשה עשר במספּר – וציוה להוֹליכם למיתה…

(אחרי הדברים האלה) מיהר אלכּסנדר וקפץ מעל הבּימה וחזר אל טירתוֹ. לא הכניס אליו את משמשיו ולא ניגלה לעיני רעיו. וגם בּיוֹם שלאחריו לא נראה, אך בּיוֹם השלישי קרא אליו את בּחוּרי הפּרסים וחילק בּיניהם את משרוֹת הפּיקוּד בגדוּדי הצבא, ונתן את הזכוּת לנשקוֹ לאלה מהם שקרא להם בשם קרוֹביו. והמוּקדוֹנים נשארוּ עוֹמדים על יד הבּימה מתוֹך שתיקה, ואיש מהם לא ליוה את המלך כשסר מעליהם. חוּץ מרעיו אשר אתוֹ ושוֹמרי ראשוֹ, ורוּבם לא ידעוּ מה יעשוּ אוֹ מה יאמרוּ בהישארם, וגם לא רצוּ להתנדוֹת ממנוּ, אך כאשר הגיעה אליהם השמוּעה על הפּרסים והמדים, כי ניתנוּ משׂרות פּיקוּד לפּרסים וכי הצבא הפּרסי נתחלק לפלוּגוֹת וכי גדוּד פּרסי משוֹמרי הראש נקרא בשמוֹת מוּקדוֹניים וכי פּרסים הם שוֹמרי הראש הרגלים, וגם פּלוּגת נוֹשאי מגיני הכסף פּרסית היא, וכמוֹתם הפּרשים הרעים, ומהם פּלוּגת שוֹמרי ראש השנייה²⁶⁰ ־ לא יכלוּ עוֹד למשוֹל בּרוּחם, וכוּלם רצוּ בּבהלה אל הטירה והשליכוּ את נשקם לפני הדלתוֹת כּמבקשים רחמים מהמלך. עמדוּ על יד הדלתוֹת וצעקוּ וּביקשוּ שיכניסם אליו, וכי מוּכנים הם להסגיר לידיו את החייבים במהוּמה ההיא ואת הפוֹתחים בּצעקה תחילה, וכי לא יזוּזוּ מהדלת לא בּיוֹם ולא בלילה, אם לא יתעוֹרר אלכּסנדר עליהם לחמלה. כּשהוֹדיעוּ זאת לאלכּסנדר מיהר ויצא אליהם וּכשראם שוֹכבים בּרוּח נמוֹכה אל הארץ ושמע את צעקוֹתיהם הטרוּפוֹת באנחוֹת זלגוּ גם עיניו דמעוֹת. פתח את פּיו לוֹמר להם דבר מה, אך הם עמדוּ בהפצרוֹתיהם וּבתחנוּניהם. אז קם אחד מהם והוּא איש מכוּבּד בּגלל שיבתוֹ וּמעמדוֹ בּחיל פּרשי המלך, ושמוֹ קַלִינֶס ואמר: “מלכּי, מה שמצער את המוּקדוֹנים הוּא, כי אתה אימצת לך אחדים מהפּרסים לשארי בּשרך, ופרסים נקראים קרוֹבי אלכּסנדר²⁶¹ וּמנשקים אוֹתך בּשעה שאיש מהמוּקדוֹנים לא טעם מימיו כּבוֹד זה”. ואלכּסנדר נענה ואמר: “אבל אתכם כּוּלכם אני שׂם לקרוֹבי וכך אקראכם מהיוֹם ואילך”. ואחרי אמרוֹ זאת ניגש אליו קלינס ונשק לוֹ וכמוֹהוּ עשׂה כּל מי שרצה לנשקוֹ. ואז עמדוּ והרימוּ את כלי נשקם וחזרוּ בקריאוֹת ותרוּעוֹת למחנה. ועל זאת הקריב אלכּסנדר קרבּן לאלים, שמנהגוֹ היה להקריב לפניהם. ועשׂה משתה לכל העם. הוּא ישב וכוּלם ישבוּ, מסביב לוֹ המוּקדוֹנים ואחריהם כסדרם הפּרסים ועל ידם נשׂוּאי הפנים בגלל מעמדם וזכוּיוֹתיהם מקרב שאר העמים. את היין שאבוּ הוא ואשר מסביבוֹ מכּד אחת ונסכוּ נסך אחד והחוֹזים היונים והמגים היוּ המתחילים בּדבר. והוּא בּירכם בּכל טוּב, בּדיעה אחת ושיתוּף המוּקדוֹנים והפּרסים בשלטוֹן. לפי השמוּעה השתתפוּ בסעוּדה זוֹ כתשעת אלפים איש, וכוּלם נסכוּ נסך אחד ושרוּ עליו שירי הלל.

אריאנוֹס, ז', ו' ואילך.

נוֹשאים וּשאלוֹת

1. האם השתלטוּתה של מוּקדוֹן על יון – מקרה אוֹ הכרח היסטוֹרי?

2. האם אפשר לראוֹת את המאבק בּין פיליפּוֹס לדמוֹסתנס כּמאבק בּין החדש לבין הישן בּפּוֹליטיקה היונית?

3. אילוּ תפיסוֹת פּוֹליטיוֹת בּאוּ לידי בּיטוּי בּמאבקה של מוּקדוֹן על השלטוֹן ביון. (היעזר בּמקוֹרוֹת 33, 34).

4. השוה את מפעלוֹ של אלכּסנדר מוּקדוֹן לזה של פיליפּוֹס אביו, ועמוֹד על הקשר בּין אישיוּתם לבין תכניוֹתיהם המדיניוֹת. (היעזר במקוֹרוֹת 35־40).

5. מהם הגוֹרמים לניצחוֹן המהיר של אלכּסנדר על האימפּריה הפּרסית?

6. אילוּ הם המניעים האישיים והצרכים המדיניים בּמדיניוּת המזרחית של אלכּסנדר? (היעזר בּמקוֹרוֹת 40־42).

ספרים לעיוּן נוֹסף

1. ג'.ב. ברי, דברי ימי יון, הוֹצאת פרידמן, פּרקים שישה־עשׂר־שמוֹנה־עשׂר.

2. האנציקלוֹפּדיה העברית, ערך אלכּסנדר מוּקדוֹן.

3. ה.ג. וולס, דברי ימי עוֹלם, הוֹצאת מצפּה, כּרך שני, פּרק 22.

4. י. מודז’ייבסקי, אלכּסנדר מוּקדוֹן, הוֹצאת הדר.

5. ה.א.ל. פישר, דברי ימי אירוֹפּה, הוֹצאת מסדה, ספר ראשוֹן, פּרק ה'.

6. א. צ’ריקוֹבר, היהוּדים והיונים בּתקוּפה ההלניסטית, הוֹצאת דביר.

7. מ. רוֹסטוֹבצב, דברי ימי יון, הוֹצאת צ’צ’יק, פּרקים י"א־י"ג.

פּרק ט': התקוּפה ההלניסטית

§ 83. המקוֹרוֹת. התקוּפה ההלניסטית היא הענייה בּיוֹתר בּמקוֹרוֹת ספרוּתיים בּין כּל התקוּפוֹת של ההיסטוֹריה היונית. אמנם, חיבּוּרים היסטוֹריים רבּים נכתבוּ בּתקוּפה זוֹ, אבל הם לא נשתמרוּ עד זמננוּ. ידיעוֹתינוּ עליה לקוּיוֹת עד כּדי כּך, שקשה לקבּוֹע בּדיוּק אף את המאוֹרעוֹת החשוּבים בּיוֹתר, כּגוֹן המלחמוֹת בּין הממלכוֹת. לעוּמת זאת עשירה התקוּפה ההלניסטית בּמקוֹרוֹת לא־ספרוּתיים, כּלוֹמר בּתעוּדוֹת, שנחקקוּ בּאבן – כּתוֹבוֹת – אוֹ שנכתבוּ על פּאפּירוּסים. הכּתוֹבוֹת בּאוֹת בּעיקר מן הערים היוניוֹת בּאסיה הקטנה והן מכילוֹת את ההחלטוֹת השוֹנוֹת של הערים וּפעמים גם את מכתבי המלכים. מתוֹכן אפשר ללמוֹד על הסידוּר הפנימי של עיר יונית בּמזרח בּתקוּפה ההלניסטית, על יחסה למלך ויחסה המלך אליה, לעמוד על חגיה וּמנהגיה הדתיים וכו'. הפּאפּירוּסים נשתמרוּ רק בּמצריים, ואף כּאן בחלקה הדרוֹמי, מקהיר דרוֹמה בּלבד, כּי בּשאר המקוֹמוֹת התקלקלוּ על ידי הגשם והרטיבוּת. הפּאפּירוּסים היוניים הגיעוּ לאירוֹפּה ממצריים בּסוֹף המאה הי"ח, אבל רק כּמאה שנה אחר כּך התחילוּ המלוּמדים מכונים דעתם למקוֹר היסטוֹרי זה, קוֹנים את הפּאפּירוּסים מילידי הארץ בּמצריים וגם מחפּשׂים אוֹתם בחפירות²⁶². מספּר הפּאפּירוּסים הידוּעים לנוֹ כיוֹם מגיע לעשׂרוֹת אלפים; מדע מיוּחד – הפּאפּירוֹלוֹגיה – עוֹסק בּקריאת הפּאפּירוּסים, בּביאוּרם וּבהדפּסתם. תוֹכן הפּאפּירוּסים שוֹנה מאוֹד: אנוּ מוֹצאים בּיניהם תעוּדוֹת רשמיוֹת, קבּלוֹת, כּתבי בּקשה, תזכּירים, מכתבי פּקידים וּמכתבים פּרטיים, וגם מספּר רב של יצירוֹת הספרוּת היונית מתקוּפוֹת שוֹנוֹת. הפּאפּירוּסים נוֹתנים להיסטוֹריוֹנים את האפשרוּת לחקוֹר את חיי־יוֹם־יוֹם בּמצריים ההלניסטית ואת סדרי השלטוֹן בּארץ, את חיי האיכּרים, הפּקידים, הכּוֹהנים, החיילים, את היחסים בּין היונים והמצרים ואת מנהגיו וּפוּלחניו של היישוּב. הפּאפּירוּסים אינם נחלת התקוּפה ההלניסטית בלבד, הם הגיעוּ אלינו גם מן התקוּפה הרוֹמית והבּיזנטית ואינם נפסקים אלא בּתחילת התקוּפה הערבית.

§ 84. יוֹרשי אלכּסנדר.

מוֹתוֹ הפּתאוֹמי של אלכּסנדר הביא את השׂרים המוּקדוֹניים בּמבוּכה רבּה. אלכּסנדר לא השאיר יוֹרשים אחריו. בּנוֹ מאשתוֹ רוֹכְּסַנֶה נוֹלד זמן קצר אחרי מוֹתוֹ ואחיו אַרִידֵיוֹס היה איש לקוּי בּשׂכלוֹ. הרשוּת להחליט על גוֹרל הממלכה נפלה מאליה בּידי השׂרים המוּקדוֹניים. אחרי התייעצוּת ממוּשכת החליטוּ השׂרים להכריז על בּנוֹ הקטן של אלכּסנדר כמלך וּלצרף גם את ארידיוֹס. וּבכן, ישבוּ שני מלכים על כּיסא המלוּכה וּשניהם לא היוּ מסוּגלים לנהל את המדינה. השלטוֹן לאמיתוֹ של דבר עבר לשׂרי־צבא מוּקדוֹניים. שׂרים אלה, שקיבּלוּ מאלכּסנדר את הירוּשה הגדוֹלה וּמשלוּ בּמזרח וּבמוּקדוֹן אחרי מוֹתוֹ נקראים בּהיסטוֹריה בּשם דִיאַדוֹכים ז"א יוֹרשים. תקוּפת הדיאדוֹכים נמשכה משנת 323 עד 280 והייתה אחת התקוּפוֹת הסוֹערוֹת בּיוֹתר בּתוֹלדוֹת הזמן העתיק. בּימים ההם נהרסה הממלכה הגדוֹלה של אלכּסנדר וּבמקוֹמה קמוּ ממלכוֹת אחדוֹת אשר משלוּ בּעוֹלם הפּוֹליטי בּיון וּבמזרח בּמשך כּל התקוּפה ההלניסטית.

השׂרים חילקוּ בּיניהם את הארצוֹת. כּדאי לציין, שבּין המוֹשלים החדשים לא היה אף פּרסי אחד: המוּקדוֹנים התנכּרוּ עם מוֹתוֹ של אלכּסנדר לשאיפתוֹ לשתף את הפּרסים בּשלטוֹן וּלמזג את שני העמים לאוּמה אחת. הם ראוּ את עצמם כּמנצחים ורצוּ לשלוֹט לבדם בּמזרח. חלוּקת הפּחווֹת היה הצעד הראשוֹן לסידוּר מחדש של הממלכה: כּל אחד מבּין המצבּיאים רצה לקבּל את חלקוֹ בּירוּשתוֹ הגדוֹלה של אלכּסנדר. אמנם, להלכה שמרוּ השׂרים על איחוּד הממלכה: הם בּחרוּ בּאחד השׂרים כּעוֹצר הממוּנה על כּל ענייני הממלכה. אבל למעשׂה בּיקש כּל אחד להיוֹת שליט בּלתי מוּגבּל בּארצוֹ. לאחר שחוּלקוּ הארצוֹת בּין השׂרים, קמוּ בממלכה הגדוֹלה שני זרמים שהתנגדוּ זה לזה: זרם אחד שאף לשמוֹר על איחוּד הממלכה, והזרם השני שאף לחלוּקתה. תקוּפת הדיאדוֹכים אינה אלא מלחמה בּלתי פּוֹסקת בּין שני הזרמים האלה.

§ 85. סוֹפה של הדמוֹקרטיה בּאתוּנה. כּל עוֹד נלחם אלכּסנדר בּמזרח שׂרר שקט בּיון. הידיעה על מוֹתוֹ עוֹררה את תנוּעת המרד. בּאתוּנה החליטוּ לגייס צבא ולצאת נגד המוּקדוֹנים. בּהשפּעתוֹ של דמוֹסתנס התלהב העם מן הרעיוֹן להשׂיג שוּב את החוֹפש שנשלל ממנוּ מימי פיליפּוֹס. חיל היונים שהשתתף בּמלחמה ושבּראשוֹ עמדוּ האתוּנאים והאֵיטוֹלים, הגיע עד 20,000 איש. בּראשית המלחמה הייתה יד היונים על העליוֹנה: אנטיפּטרוֹס, הממוּנה על מוּקדוֹן מטעם אלכּסנדר, נמלט לעיר לַמִיָה בּיון התיכוֹנה והיונים שׂמוּ מצוֹר על העיר. אוּלם המצב נשתנה לאחר שהגיע צבא נוֹסף למוּקדוֹנים מן המזרח. הניצחוֹן עבר למוּקדוֹנים והאתוּנאים שלחוּ את באי־כוֹחם לשאת ולתת אתם בדבר שלוֹם. אנטיפּטרוֹס דרש להסגיר לידיו את הדמגוֹגים שהסיתוּ את העם נגד מוּקדוֹן, בּיניהם גם את דמוֹסתנס, להכניס למבצר העיר חיל־מצב מוּקדוֹני, וּלשלם למוּקדוֹן קנס כבד. הדרישה הקשה בּיוֹתר הייתה – בּיטוּל הדמוֹקרטיה בּאתוּנה. אנטיפּטרוֹס קבע כי רק מי שהוֹנוֹ מגיע ל־2,000 אדרכמוֹנים (360 אדרכמוֹנים הספּיקוּ באוֹתה תקוּפה לקיוּמה של משפחה במשך שנה) יש לוֹ הזכוּת להמנוֹת על אזרחי העיר, כלוֹמר, הוּא בחר את אזרחי העיר מבּין האמידים בלבד; האתוּנאים הסכּימוּ לכל התנאים. 12,000 אזרחי אתוּנה, שלא היוּ בּעלי הרכוּש הדרוּש איבּדוּ את אזרחוּתם. מקצתם עזבוּ את העיר ועברוּ לתרקיה שם חילק להם אנטיפּטרוֹס אחוּזוֹת אדמה. רק 9,000 איש נשארוּ באתוּנה אזרחים בעלי זכוּיוֹת מלאוֹת; כוּלם היוּ אנשים אמידים, שהיוּ בדרך כלל ידידי מוּקדוֹן ותוֹמכיה. דמוֹסתנס ברח מאתוּנה וביקש לוֹ מקלט באחד המקדשים: חיילי אנטיפּטרוֹס רדפוּ אחריו וכשקרבוּ אליו, שׂם קץ לחייו, כדי לא לנפּוֹל לידיהם. אחרי המפּלה הזאת איבּדה אתוּנה את חירוּתה ואת שלטוֹנה על הים, ומאוֹתה השנה (322) נסתיים תפקידה הגדוֹל בחיים הפּוֹליטיים של יון. אמנם, במאה השלישית עוֹד ניהלה אתוּנה מלחמוֹת ועסקה בּפּוֹליטיקה, אבל לפעוּלוֹת אלה שוּב לא הייתה חשיבוּת היסטוֹרית כל־שהיא. רק מעמדה התרבוּתי נשתמר לה לאתוּנה עוד זמן רב.

§ 86. ייסוּד הממלכוֹת ההלניסטיוֹת. המלחמה בּין הדיאדוֹכים התחילה זמן קצר אחרי מוֹתוֹ של אלכּסנדר. בּמלחמה זוֹ נהרגוּ אחיו של אלכּסנדר וּבנוֹ הקטן; בּמוֹתם נפסקה שוֹשלת המלכים הקדוּמה שמשלה בּמוּקדוֹן דוֹרוֹת רבּים והשלטוֹן עבר לחלוּטין לידי הדיאַדוֹכים.

בּין השׂרים המוּקדוֹניים היוּ אחדים שגוּדלוּ וחוּנכוּ יחד עם אלכּסנדר והצטיינוּ בּימיו כּשׂרי־צבא מעוּלים. המוּכשרים בּיניהם היוּ תַלְמַי, סֶלֶוקוֹס ולִסִימַכוֹס. בּשעת חלוּקת הפּחווֹת קיבּל תלמי את מצריים, סלוקוֹס – את בּבל וליסימכוֹס – את תרקיה²⁶³. יון וּמוּקדוֹן נפלוּ בּידי קַסַנְדרוֹס, בּנוֹ של אנטיפּטרוֹס. ארבּעת השׂרים האלה שקדוּ על שלוֹם הארצוֹת שנפלוּ בּחלקם וּמשלוּ בּהן כּמלכים העוֹמדים בּרשוּת עצמם, הם לא נשׂאוּ עיניהם לשלטוֹן על כּל הממלכה הגדוֹלה של אלכּסנדר, אלא הסתפּקוּ בּשלטוֹן על השטחים שנפלוּ בּידיהם, אם כּי לא החמיצוּ כּל הזדמנוּת לצרף לארצוֹתיהם גם את הארצוֹת הסמוּכוֹת; כּך, למשל, כּבש תלמי את ארץ־ישׂראל וצירף אוֹתה למצריים. אוּלם שאיפוֹת אחרוֹת היוּ לאנטיגוֹנוֹס, מוֹשלה של פריגיה: הוּא רצה לחדש את אחדוּת הממלכה הגדוֹלה של אלכּסנדר בּתנאי שהוּא, אנטיגוֹנוֹס, יעמוֹד בּראשה. שאיפתוֹ זוֹ קוֹממה נגדוֹ את שאר המושלים: תלמי, סלוקוֹס, ליסימכוֹס וקסנדרוֹס כּרתוּ בּרית בּיניהם לשם מלחמה בּאַנְטִיגוֹנוֹס וּבבּנוֹ דֶמֶטְרִיוֹס. המלחמה ארכה בּהפסקוֹת קטנוֹת כּ־15 שנה והתנהלה בּיון וּבמוּקדוֹן, בּסוּריה הקטנה, בּבבל וּבפּרס. בּראשית המלחמה הייתה יד אנטיגוֹנוֹס על העליוֹנה: הוּא כּבש את כּל ארצוֹת אסיה מסוּריה עד גבוּלוֹת הוֹדוּ, וסלוקוֹס בּרח מפּניו למצריים. אבל בּשנת 312 עלוּ תלמי וסלוקוֹס על ארץ ישראל והיכּוּ את דמטריוֹס בּקרב על יד עזה. מיד לאחר הקרב עלה סלוקוֹס לבבל בּראש גדוּד קטן של 1,000 איש שקיבּל בּמתנה מתלמי. תוֹשבי בּבל קיבּלוּהוּ בּשׂמחה, וגם הפּחוֹת הקרוֹבים לבבל עברוּ בּמהרה אל צדוֹ. משנה זו – 312 לפני ספה"נ – היוּ המלכים מבּית סלוקוֹס מוֹנים את שנוֹת שלטוֹנם בּאסיה (התאריך הזה נתקבּל גם אצל היהוּדים בּשם “מניין השטרוֹת”). אנטיגוֹנוֹס הכּיר כּי כּיבּוּשיו הרבּים עוֹמדים בּסכּנה וכי מצבוֹ נתערער. אמנם את ארץ־ישראל החזיר לעצמוֹ על נקלה, כּי תלמי, בּשמעוֹ שאנטיגוֹנוֹס מתקרב לארץ־ישראל, עזב את הארץ אחרי שהרס בּה את המבצרים החזקים בּיוֹתר – את עכּוֹ, יפוֹ, שוֹמרוֹן ועזה. אבל ניסיוֹנוֹ של אנטיגוֹנוֹס להחזיר את הארצוֹת הרחוֹקוֹת בּמזרח עלה בּתוֹהוּ, כּי שם עמד סלוקוֹס על המשמר. שני הצדדים היוּ עייפים וּבשנת 311 כּרתוּ שלוֹם בּיניהם.

לאחר שנים אחדוֹת פּרצה המלחמה שוּב. בּשנת 306 הכריז אנטיגוֹנוֹס על עצמוֹ כּמלך. בּשׂימוֹ את כּתר המלכוּת על ראשוֹ בּיקש אנטיגוֹנוֹס להכריז בּגלוּי, כּי הוּא היוֹרש האמיתי של אלכּסנדר. מיד לאחר הכתרתוֹ אסף אנטיגוֹנוֹס חיל רב למלחמה בּתלמי: כּ־90,000 אנשי צבא ועמם פּילי מלחמה עברוּ את ארץ־ישראל בּדרכּם למצריים. אבל תלמי בּיצר את גבוּלוֹת ארצוֹ והגן עליה בּהצלחה. לאחר שניסיוֹנוֹ לחדוֹר למצריים עלה בּתוֹהוּ ויתר אנטיגוֹנוֹס על רצוֹנוֹ לכבּוֹש את מצריים וחזר לסוּריה. עתה היה תלמי המנצח וחייליו הכתירוּהוּ למלך. תלמי לא נשׂא עיניו לשלטוֹן בּכל ממלכתוֹ הגדוֹלה של אלכּסנדר כאנטיגוֹנוֹס, אלא רצה למשוֹל רק בּארץ שנפלה בּחלקוֹ, אבל פּה רצה להיוֹת שליט עליוֹן. כּאשר שמעוּ ליסימכוֹס, קסנדרוֹס וסלוקוֹס, כּי אנטיגוֹנוֹס ותלמי הכריזוּ על עצמם כּמלכים עשׂוּ גם הם כּמוֹהם, וכך נוֹסדוּ חמש ממלכוֹת במקום הממלכה הגדוֹלה של אלכּסנדר.

ממלכתוֹ של אנטיגוֹנוֹס לא האריכה ימים. לאחר שנים מספּר ניצחוּ סלוקוֹס וליסימכוֹס את אנטיגוֹנוֹס בּקרב על־יד איפּסוֹס בּפריגיה (301). המלך הזקן עצמוֹ נפל בּשׂדה הקרב. אחרי מוֹתוֹ חילקוּ בּיניהם ליסימכוֹס וסלוקוֹס את ארצוֹת אנטיגוֹנוֹס: ליסימכוֹס קיבּל את החלק הצפוֹני של אסיה הקטנה, וסלוקוֹס – את חלקה הדרוֹמי ואת כּל סוּריה²⁶⁴. תלמי לא שוּתף בּחלוּקה, כּי לא נטל חלק בּקרב על־יד איפּסוֹס; אוּלם כּשהגיע סלוקוֹס לסוּריה מצא את ארץ־ישראל בּידי תלמי, והלז סירב למסרה לוֹ. סלוקוֹס לא רצה לבוֹא בּריב עם ידידוֹ והניח את ארץ־ישראל בּידי תלמי, אבל לא ויתר עליה בּאוֹפן רשמי. להלכה הייתה ארץ־ישראל שייכת לסלוקוֹס, למעשׂה הייתה בּידי תלמי. מצב מסוּבּך זה גרם אחר כּך למריבוֹת ממוּשכוֹת בּין הממלכוֹת של בּית תלמי וּבית

סלוקוֹס.

סלוקוֹס. תלמי מלך מצרים בּין שתי אלוֹת. איכּר מצרי בּעבודתו.

מפה ח': ממלכת הדיאדוֹכים

§ 87. סוֹף תקוּפת הדיאדוֹכים. בּשנת 301 נגמרה התקוּפה הראשוֹנה של ימי הדיאדוֹכים, תקוּפת תוֹהוּ ובוֹהוּ פּוֹליטי, בּזמן שתאות השלטוֹן לא ידעה מעצוֹר וארצוֹת עברוּ מיד ליד תוֹך מלחמוֹת קשוֹת. התקוּפה השנייה, שנמשכה עד שנת 280, הייתה שקטה יוֹתר. השלטוֹן נחלק בּין מלכים אדירים, והללוּ השגיחוּ בּעין פּקוּחה על שלוֹם ממלכוֹתיהם ולא נתנוּ לאנשים שאפתניים להרחיב את השפּעתם בּעוֹלם הפּוֹליטי על חשבּוֹן אחרים. רק בּמוּקדוֹן עוֹד נמשכוּ המהוּמוֹת. אחרי מוֹתוֹ של קסנדרוֹס (297) עבר כּיסא המלוּכה מיד ליד; דמטריוֹס, בּנוֹ של אנטיגוֹנוֹס, פּירוֹס מלך אִפִּירוֹס, ליסימכוֹס מלך תרקיה משלוּ זה אחר זה בּמוּקדוֹנים. דמטריוֹס היה אדם בּעל מרץ רב ושׂר צבא מפוּרסם, שעשׂה לוֹ שם בּבניית מכוֹנוֹת מלחמה ענקיוֹת, אשר חוֹמוֹת הערים לא יכלוּ לעמוֹד בּפניהן; לא לשוא קראוּ לוֹ היונים בּשם “פּוֹלִיאוֹרְקֶטֶס”, כּלוֹמר כּוֹבש הערים. הוּא אסף צבא של 100,000 איש בּכונה לכבּוֹש את המזרח,

אבל נכשל בּניסיוֹנוֹ זה ונפל בשבי בידי סלוקוֹס. פּירוֹס אף הוּא היה אדם בּעל שאיפה עזה לשלטוֹן. בּני דוֹרוֹ חשבוּהוּ לשׂר הצבא הגדוֹל בּיוֹתר של התקוּפה, קראוּ לוֹ “נשר” והשווּהוּ לאלכּסנדר הגדוֹל. גם הוּא כּדמטריוֹס התמכּר בּכל לבּוֹ לענייני הצבא ואף כּתב ספר על תכסיסי המלחמה. ארץ אפּירוֹס הדלה, שבּה משל, הייתה קטנה מלהשׂביע את שאיפוֹתיו הרבּוֹת. אבל תקוּפת הכּיבּוּשים הקלים בּמזרח חלפה ועברה, ולכן שׂמח פּירוֹס כּאשר קיבּל הזמנה מהעיר טַרֶנטוּם בּאיטליה הדרוֹמית לבוֹא לשם וּלהשתתף בּמלחמת הערים היוניוֹת בּרוֹמי. פּירוֹס עבר לאיטליה בּכונה לייסד ממלכה גדוֹלה וחזקה בּמערב, וּמלכי המזרח תמכוּ בּוֹ בּמסעוֹ זה, כּי רצוּ להיפּטר משכנם המסוּכּן²⁶⁵.

תקוּפת המלחמוֹת הגדוֹלוֹת פּסקה והמלכים התמכּרוּ לסידוּר העניינים הפּנימיים בּממלכוֹתיהם. בּשנת 283 מת תלמי והניח לבנוֹ תלמי השני המכוּנה פילדלפוֹס מדינה חזקה וּמסוּדרת. סלוקוֹס חילק עוֹד בּחייו את שלטוֹנוֹ בּינוֹ וּבין בּנוֹ אנטיוֹכוֹס וּמסר לוֹ את כּל ארצוֹת המזרח עד הוֹדוּ; לעצמוֹ השאיר את השלטוֹן על אסיה הקטנה ועל סוּריה. בּסוּריה הצפוֹנית בּנה ארבּע ערים גדוֹלוֹת, בּיניהן את אנטיוֹכיה, ששימשה עיר־בּירה לחלק המערבי של הממלכה. מכּל ארצוֹת אסיה הרחוֹקוֹת שנכבּשוּ על ידי אלכּסנדר ויתר סלוקוֹס רק על הוֹדוּ: שם קם מלך הוֹדוּ חזק שאיחד את כּל הארצוֹת המפוֹרדוֹת של פּנדז’ב והרחיב את ממלכתוֹ עד נהר גנגס.

בּשנת 281 פּרץ ריב בּין שני הדיאדוֹכים הזקנים, סלוקוֹס וליסימכוֹס. בּמלחמה שנתלקחה בּיניהם נפל ליסימכוֹס בּשׂדה הקרב, וּממלכתוֹ עברה לסלוקוֹס. בּין שאר הארצוֹת קיבּל סלוקוֹס גם את מוּקדוֹן והחליט לעלוֹת לשם וּלבלוֹת את שארית חייו בּמוֹלדת הישנה. אך בּעברוֹ לאירוֹפּה קם עליו אחד מאנשי פּמליתוֹ וּרצחוֹ נפש (280). כּך מתוּ כּמעט בּזמן אחד השׂרים האחרוֹנים שזכרוּ עוֹד את אלכּסנדר ושהקימוּ על חוֹרבוֹת ממלכתוֹ הגדוֹלה את שלטוֹנם הם.

§ 88. התלמיים והסלוקיים. אחרי מוֹת תלמי וסלוקוֹס עבר השלטוֹן בּממלכוֹתיהם לבניהם. המלכים מבּית סלוקוֹס משלוּ בּאסיה עד תחית המאה הראשוֹנה לפני ספירת הנוֹצרים והמלכים מבּית תלמי בּמצריים ־ עד שנת 30 לפני ספה"נ. מצבן הפּוֹליטי של שתי המדינוֹת היה משתנה מתקוּפה לתקוּפה. בּמאה השלישית עלוּ התלמיים בּכוֹחם על הסלוקיים. מצריים הייתה ארץ עשירה, והתלמיים שהשליטוּ סדרים יעילים בּענייני אוֹצר המדינה, יכלוּ להחזיק צבא גדוֹל של שׂכירים וצי עצוּם, וּבעזרתם משלוּ בּים התיכוֹן. בּימי תלמי השני – פילדלפוֹס הורחבו שטחי ממלכתוֹ אשר הקיפה, מלבד מצריים את קירנה, ארץ־ישראל וּפיניקיה, כּרתה, קפריסין, איים קטנים בּים האגיי, ערים יוניוֹת רבּוֹת בּארצות אסיה הקטנה וּגלילוֹת אחדים בּתרכיה²⁶⁶. ממלכתוֹ של תלמי הייתה אימפּריה כּכל ממלכה מזרחית גדוֹלה. השפּעת מצריים הייתה מוּרגשת גם מחוּץ לגבוּלוֹת האימפּריה, למשל בּיון, וּממצריים דרוֹמה היה כּל חוֹף ים־סוּף מיוּשב מוֹשבוֹת קטנוֹת שנוֹסדוּ על ידי התלמיים. הקשרים המסחריים של הממלכה הגיעוּ עד הוֹדוּ. שלטוֹנם הפּנימי של התלמיים בּמצריים, האחידה מבּחינה לאוּמית וגזעית, נשען על יסוֹדוֹת ארגוּניים מוּצקים שנתגבּשוּ עוֹד בּתקוּפת הפּרעוֹנים, וּבמשך כּל המאה השלישית לא היוּ מרידוֹת בּקרב התוֹשבים.

חלש יוֹתר היה היסוֹד שעליו עמדה ממלכת הסלוקיים. בּני סלוקוֹס קיבּלוּ בּירוּשה את הממלכה הענקית של מלכי פּרס על כּל חסרוֹנוֹתיה הרבּים. כּוֹחה הצבאי של הממלכה לא עמד בּהתאמה עם גוֹדלה העצוּם. המלכים מבּית סלוקוֹס לא יכלוּ להעמיד את שלטוֹנם על יסוֹד כּה מוּצק אף בּאסיה הקטנה בּלבד, ועל אחת כּמה וכמה שלא יכלוּ להבטיח את שלטוֹנם לאוֹרך ימים על פּני השטחים הנרחבים של ארצוֹת המזרח מסוּריה ועד הוֹדוּ, שבּהם התקיימוּ גזעים, עמים, תרבּוּיוֹת ודתוֹת ללא כּל קשר בּיניהם²⁶⁷.

בּימי אנטיוֹכוֹס הראשוֹן קמה בּעיר פֶּרְגַמוֹן בּאסיה שוֹשלת יונית של בּני אַטַלוֹס שנלחמה בּהצלחה בּאנטיוֹכוֹס והגיעה לעצמאוּת. בּראשוֹנה הצטמצם שלטוֹנם של בּני אטלוֹס בּגבוּלוֹת פּרגמוֹן; אוּלם בּרבוֹת הימים למדוּ בּני אטלוֹס להשתמש בּחוּלשת הסלוקיים והרחיבוּ את השפּעתם על ארצוֹת שוֹנוֹת של אסיה הקטנה. בּארץ בִּיתִינִיָה, בּפּינה הצפוֹנית־מערבית של אסיה הקטנה, קמוּ בּתחילת המאה השלישית מלכים מתוֹשבי הארץ, שמשלוּ בּארצם הקטנה וכוּלם התקוֹממוּ לניסיוֹן הסלוּקיים להכניעם וּלכבשם, והצליחוּ. רע עוֹד יוֹתר היה המצב בּמזרח. בּאמצע המאה השלישית קמה בּפַּרְתִיָה שוֹשלת של בּני אַרְסַקֶס, שעתידה הייתה לאחר מאה שנה לכבּוֹש את פּרס וּמדי, את בּבל וארם־נהריים. גם בּבּקטריה הרחוֹקה נוֹסדה ממלכה בּפני עצמה שבּראשה עמדוּ מלכים יוניים.

המלכים מבּית־סלוקוֹס, בּראוֹתם שאין לאל ידם להשתלט על המזרח, כּיונוּ את לבּם למערב. אוּלם כּאן משלוּ התלמיים וכל שאיפה מצד הסלוקיים להרחיב את שלטוֹנם מעבר לגבוּלוֹת ממלכתם, בּסוּריה וא"י נתקלה בּהתנגדוּת מלכי מצריים. חמש מלחמוֹת גדוֹלוֹת ניהלוּ הסלוקיים בּתלמיים בּמשך המאה השלישית ורק האחרוֹנה הביאה להם את הניצחוֹן. על שתי המלחמוֹת הראשוֹנוֹת אין אנוּ יוֹדעים כּמעט כּלוּם; המלחמה השלישית הנחילה ניצחוֹן גדוֹל למלך מצריים, תלמי השלישי, שהגיע בּמסעוֹ עד בּבל, וּבקוֹשי רב עלה בּידי מלך אסיה, סלוקוֹס השני, להקים על תלה את ממלכתוֹ ההרוּסה. את המלחמה הרביעית ניהל המלך אנטיוֹכוֹס השלישי, איש בּעל מרץ ורוֹדף שלטוֹן; הוּא גם נלחם שש שנים בּמזרח וחידש את כּוֹחה של ממלכת הסלוקיים בּארצוֹת הרחוֹקוֹת. ניסיוֹנוֹ הראשוֹן לכבּוֹש את ארץ־ישׂראל לא הצליח: בּשנת 217 ניגף אנטיוֹכוֹס על יד רפיח בּדרוֹמה של ארץ־ישׂראל לפני תלמי הרביעי מלך מצריים. רק אחרי מוֹת תלמי הרביעי, כּאשר עלה על כּיסא המלכוּת בּמצריים הילד תלמי החמישי והארץ מלאה מרידוֹת וּמהוּמוֹת, הצליח אנטיוֹכוֹס לכבּוֹש את ארץ־ישׂראל (198), וּמאז נשארה הארץ בּידי הסלוקיים עד ייסוּד ממלכת החשמוֹנאים²⁶⁸.

§ 89. ההלניסציה של המזרח. אלכּסנדר פּתח את שערי המזרח לרוחה לפני היונים. לאחר שפּסקוּ מלחמוֹת הדיאדוֹכים נהרוּ היונים מכּל צד למצריים וּלאסיה מתוֹך רצוֹן לכוֹנן להם חיים חדשים בּארצוֹת נכר. אלכּסנדר היה הראשוֹן שבּנה ערים יוניוֹת בּמזרח. הסלוקיים הלכוּ בּעקבוֹתיו ויסדוּ ערים יוניוֹת מסוּריה ועד טוּרקסטן. הערים היוניוֹת נחשבוּ לבעלוֹת־בּריתם של המלכים ולהלכה הייתה להן אוֹטוֹנוֹמיה מוּגבּלת. ערך פּוֹליטי לעצמה לא היה לעיר יונית בּמזרח; אסוּר היה לה לקרוֹא מלחמה על דעת עצמה, וּפעמים גם עמד חיל־מצב של המלך בּתוֹך העיר. גם בּענייני הכּספים התערבוּ המלכים. לעוּמת זאת נשאר לעיר היונית החוֹפש בּהנהלת המשק העירוֹני, בּבחירת הפּקידים, בּקביעת החגים, ועוֹד. העיר ההלניסטית הייתה דוֹמה לפּוֹליס יונית בּתקוּפה הקוֹדמת לפי אוֹרח חייה הציבּוּריים: אספוֹת העם, ישיבוֹת המוֹעצה, בּחירת הפּקידים, אלא שבּארצוֹת המזרח לא היה מקוֹם לריב עקשני בּין המפלגוֹת: הדמוֹקרטיה הקיצוֹנית נעדרה כּאן לגמרי וענייני העיר היוּ בּדרך כּלל מסוּרים בּידי מספּר מצוּמצם של אנשים אמידים. גם כּאן נבדלוּ אזרחי העיר משאר התוֹשבים: לאזרחי העיר נחשבוּ רק צאצאי האזרחים הראשוֹנים שהשתתפוּ בייסוּד העיר, בּשעה שכּל שאר התוֹשבים יכלוּ לקבּל את הזכוּיוֹת בּעיר רק על ידי החלטה מיוּחדת של המוֹעצה והעם. ייסוּד הערים וּקביעת ציבּוּר האזרחים הראשוֹנים היה בּידי המלך: הוּא היה בּוֹחר מקוֹם ליישוּב וּמזמין יונים מיון וּמאסיה הקטנה שיבוֹאוּ לשבת בּעיר החדשה. המלך נחשב למייסד העיר ולכן נקראוּ רוֹב הערים שנוֹסדוּ בּתקוּפה ההלניסטית על שם המלכים אוֹ בּני משפּחוֹתיהם, למשל – סֶלֶוקֵיָה, אַנטיוֹכיה, לַאוֹדִיקֵיָה, על שם המלכּה לאוֹדִיקָה. רוֹב הערים היוניוֹת נבנוּ בּצד ערים מזרחיוֹת עתיקוֹת, בּמקוֹם שהמסחר היה מפוּתח מימים רבּים, כּי לא ייתכן לכוֹנן עיר בּמקוֹם ריק מאין יוֹשב. אנשי המזרח ישבוּ לעתים קרוֹבוֹת בּערים היוניוֹת, למדוּ לדבּר יונית והתקרבוּ לתרבּוּת היונית. כּך התחילה ההלניסציה (ההתיינוּת) של המזרח.

יחס אחר להגירה יונית היה לתלמיים. הם בּנוּ ערים יוניוֹת רק מחוּץ למצריים, למשל, בּארץ־ישׂראל. בּמצריים עצמה נזהרוּ מלכת בּדרכי הסלוקיים. חוּץ מנאוּקרטיס, שנוֹסדה עוֹד בּמאה השביעית, ואלכּסנדריה וּפְּטוֹלֵמַאִיס במצריים העליוֹנה, לא היוּ ערים יוניוֹת בּמצריים. סיבּת היחס השלילי של התלמיים לבניין ערים יוניוֹת הייתה ההכּרה, שקיוּם ערים חפשיוֹת אינוֹ עוֹלה יפה עם המשטר הבּיוּרוֹקרטי של מצריים (§ 92). לעוּמת זאת יסדוּ התלמיים מספּר רב של מוֹשבוֹת בּמצריים. מנהג היה בּעוֹלם העתיק לחלק נחלוֹת אדמה לחיילים שסיימוּ את שרוּתם בּצבא. המתיישבים עסקוּ בּעבוֹדת אדמה כּאיכּרים פּשוּטים, אלא שבּשעת הצוֹרך היה עליהם ועל בּניהם להתייצב לפני מפקדי הצבא. מוֹשבוֹת כּאלה נוֹסדוּ גם על ידי הסלוקים, אך בּייחוּד רבּוּ המוֹשבוֹת בּמצריים ההלניסטית. תלמי השני – פילדלפוֹס ציוה לייבּש את האגם מֶרִיס, בּקרבת מוֹף, וּלהכשיר את אדמת המדבּר מסביבוֹ להתיישבוּת חקלאית. את הגליל החדש יישב חיילים מוּקדוֹניים ויוניים; גליל זה נקרא כּיוֹם פַיוּם ורוֹב הפּאפּירוּסים היוניים בּאים משם, דבר המעיד על יישוּב יוני צפוּף בּתקוּפה ההלניסטית. מלבד ההתיישבוּת החקלאית אפשרוּ התלמיים ליונים להסתדר בּארץ כּפּקידים בּאלכּסנדריה, בּערי השׂדה וּבכּפרים. גם פּה כּמוֹ בּאסיה בּא היישוּב המקוֹמי בּמגע וּמשׂא עם היונים, המצרים סיגלוּ לעצמם שמוֹת יוניים ולמדוּ לדבּר ולקרוֹא יונית.

§ 90. השפּעת המזרח על היונים. ההתיונוּת של היישוּב המקוֹמי בּמצריים וּבאסיה הייתה חזקה בּעיקר בּתחילת התקוּפה ההלניסטית, כּלוֹמר בּמאה השלישית; בּרבוֹת הימים הוּבלט יוֹתר הצד השני שבּהתמזגוּת העמים – השפּעת המזרח על היונים. אף על פּי שהיונים בּארצוֹת אחדוֹת מרוּבּים היוּ בּמספּרם, עלה עליהם היישוּב המקוֹמי בּכמוּתוֹ, ואם התקרבוּ אנשי המזרח ליונים הרי התקרבוּ גם היונים לאנשי המזרח והוּשפּעוּ על ידיהם. החיילים המוּקדוֹניים בּפיוּם נשׂאוּ להם נשים מצריוֹת וסיגלוּ לעצמם בּנקל את פּוּלחני האלים המצריים ואת מנהגי עם הארץ. זמן רב יוֹתר שמרוּ אזרחי הערים היוניוֹת בּאסיה על אוֹפיים היוני, אבל גם הם לא יכלוּ לעמוֹד כּנגד ההשפּעה החזקה של הסביבה המזרחית. ילידי המזרח חדרוּ לתוֹך הקהילוֹת העירוֹניוֹת: הם דיבּרוּ יונית, השתתפוּ בּחיי העיר, הכּירוּ בּפוּלחני האלים היוניים ונחשבוּ לאזרחי העיר. אוּלם עם זאת לא שכחוּ את לשוֹנם וּבייחוּד הוֹסיפוּ להיוֹת מסוּרים לפוּלחני הדת המקוֹמית. דתוֹת המזרח היוּ חזקוֹת מן הדת היונית בּכוֹח השפּעתן על הדימיוֹן ועל החוּשים; גם תוֹכנן היה עמוֹק יוֹתר. בּמרוּצת השנים קיבּלוּ היונים את פּוּלחני המזרח והתחילוּ משתחוים לאלי סוּריה וּמצריים. אמנם, הם קראוּ לאלים אלה בּשמוֹת יוניים: לבּעל הסוּרי קראוּ זוס, לעשתוֹרת – אפרוֹדיטה, למֶלְכַּרַת – הרקלס, אבל שינוּי השם לא היה סימן לשינוּי הפּוּלחן. עבוֹדת הקוֹדש בּמקדשים שמרה על צוּרתה המזרחית ולפעמים גם נשארה בּידי הכּוֹהנים המקוֹמיים. בּימי תלמי הראשוֹן נוֹסד בּמצריים פּוּלחן חדש של האל סרפּיס, אשר נתפּשט בּמהירוּת על פּני כּל העוֹלם ההלניסטי וּמשך אליו את לב היונים. אוּלם למעשׂה לא היה האל הזה חדש, אלא אל מצרי עתיק אוֹסיריס־אַפּיס²⁶⁹ וּפוּלחנוֹ בּמקדש הגדוֹל על יד מוֹף היה מצרי כּבימי הפּרעוֹנים. בּפיוּם השתחווּ היונים לאל מצרי בּעל ראש של תנין. אלי המזרח העתיקים, כּגוֹן אַטִיס, בּעל, עשתוֹרת ניתקבּלוּ לתוֹך משפּחת אלי יון. מספּר ילידי המקוֹם שהיוּ לאזרחי הערים היוניוֹת גדל מדוֹר לדוֹר, ולבסוֹף התחילוּ גם ערים מזרחיוֹת עתיקוֹת לרדוֹף אחרי הזכוּיוֹת של הערים היוניוֹת, כּי זכוּיוֹת אלה סייעוּ להתפּתחוּת מצבן הכּלכּלי, בּמקרים רבּים שינוּ הערים העתיקוֹת בּהסכּמת המלך את שמוֹתיהן הקוֹדמים לשמוֹת יוניים ונהפכוּ להלכה לערים יוניוֹת. כּך הייתה עכּוֹ בּארץ־ישׂראל לפּטוֹלמאיס, רבּת־עמוֹן – לפילדלפיה, בּית־שאן – לסְקִיתוּפּוֹליס, חַמַת בּסוּריה – לְאֶפִּיפַנַיָה, בּירוּת – לְלַאוֹדִיקֵיָה. תוֹשביהן הקוֹדמים נחשבוּ בּמקרים אלה ליונים, אף על פּי שלמעשׂה הוֹסיפוּ להיוֹת אנשי המזרח והתיונוּתם הייתה בּחינת קליפּה חיצוֹנית בּלבד. התרבּוּת שנוֹסדה על ידי היישוּב המעוֹרב של הערים היוניוֹת בּמזרח הייתה יונית לפי צוּרתה החיצוֹנית וּמזרחית לפי תוֹכנה הפּנימי.

§ 91. פּוּלחן המלכים.

השפּעת המזרח ניכּרת לא רק בּתרבּוּת התקוּפה אלא גם בּיסוֹדוֹת הפּוֹליטיים שעליהם עמדה המדינה ההלניסטית. אחד היסוֹדוֹת האלה הוּא פּוּלחן המלכים. אלכּסנדר היה הראשוֹן שדרש מנתיניו האלהה. בּקוֹשי הסכּימוּ היונים למלא את רצוֹנוֹ בּחייו; אוּלם לאחר מוֹתוֹ הוּכּר אלכּסנדר כּאל בּכל העוֹלם היוני ורק אנטיפּטרוֹס סירב להכניס את פּוּלחנוֹ למוּקדוֹן. בּימי הדיאדוֹכים נתנוּ היונים תוֹשבי אסיה הקטנה ואיי הים מרצוֹנם הטוֹב כּבוֹד אלים למוֹשלים. הם בּנוּ מקדשים לכבוֹדם, הקדישוּ חלקוֹת אדמה וחוּרשוֹת לעבוֹדת הקוֹדש, הקריבוּ קרבּנוֹת וּמינוּ כּוֹהנים מיוּחדים להשגיח על הפּוּלחן; גם עריכת משׂחקים לכבוֹד המוֹשל הייתה מקוּבּלת בּתקוֹפה זוֹ²⁷⁰. אוֹתוֹת כּבוֹד אלה בּאוּ בּדרך כּלל כּהבּעת רגש תוֹדה למלכים, שהרבּוּ לגמוֹל חסד לערים יוניוֹת והראוּ עצמם כּאפּיטרוֹפוֹסים של התרבּוּת היונית. פּוּלחן המוֹשלים בּתקוּפה זוֹ היה דוֹמה לפוּלחן ה"גיבּוֹרים" המיתוֹלוֹגיים שהיה רוֹוח בּיון מראשית קיוּמה. האלהת בּני־האדם לא הייתה נראית בּימים ההם דבר מוּזר כּפי שהיא בּעינינוּ היוֹם. ההשׂכּלה הסוֹפיסטית נשׂאה פּרי וּבתקוּפה ההלניסטית הייתה רוֹוחת הדעה, כּי האלים אינם אלא אנשים גדוֹלים שחיוּ בּימי קדם והירבּוּ לפעוֹל לטוֹבת האנוֹשוּת וּבשׂכר זה הוּכרזוּ כּאלים לאחר מוֹתם; ואם בּימים שעברוּ כּך – למה לא יהיה כּך גם בּהווה? מייסד השיטה הזאת היה הסוֹפר היוני אֶוְהֶמֶרוֹס, אשר ספרוֹ “אגדת הקוֹדש” נתפּרסם מאוֹד.

בּממלכוֹת ההלניסטיוֹת קיבּל פּוּלחן המלכים צוּרה אחרת: הוּא חדל מלהיוֹת הבּעה חוֹפשית של רגש הערצה כּלפּי המוֹשלים, אלא נעשׂה חוֹבה על כּל הנתינים. פּוּלחן המלך היה לפוּלחן רשמי בּמדינה; המלך היה לאל על האדמה, פּסליו עמדוּ בּבתי־מקדש, כּל פּקוּדה שיצאה מפּיו הייתה חוֹק מדיני וכל חטא כּלפּי המלך נחשב לעבירה על חוּקי הדת. הסלוקיים השווּ את עצמם לאלי יון המפוּרסמים בּיוֹתר: סלוקוֹס נחשב לזוס ואנטיוֹכוֹס בּנוֹ – לאפּוֹלוֹן. בּמצריים היה תלמי – פילדלפוֹס הראשוֹן שעשׂה את עצמוֹ אל. כּל מלך בּעלוֹתוֹ על כּיסא המלכוּת היה מוֹסיף לעצמוֹ שם מיוּחד, לקוּח מפּוּלחן האלים היוניים, שהיה רוֹמז על סגוּלוֹתיו המיוּחדוֹת למשל: סוֹטֶר – מוֹשיע, אֶפִּיפַנֶס – המתגלה לבני אדם, אוֹ שרמז על מסירוּת המלך למשפּחתוֹ (כּגוֹן פִילַדֶלְפוֹס־האוֹהב את אחוֹתוֹ, פילוֹמֶטר־האוֹהב את אמוֹ). אף כּי השמוֹת האלה יוניים היוּ, הנה פּוּלחן המוֹשלים עצמוֹ היה זר לרוּח היונים, שלא כּפוּלחן ה"גיבּוֹרים" בּיון; האלהת המלך כּראש המדינה היה דבר נהוּג בּמזרח, אבל לא בּיון.

§ 92. המשטר הפּנימי בּמצריים ההלניסטית. גם בּמשטרן הפּנימי של הממלכוֹת ההלניסטיוֹת מוּרגשת השפּעה חזקה של המזרח. ואין פּלא בּדבר: המלכים לא יכלוּ, וגם לא רצוּ, לשנוֹת את המשטר המדיני שנוֹצר בּמשך אלפי שנים. חוֹסר המקורות מוֹנע מאתנוּ את האפשרוּת לחקוֹר את סדרי המדינה של בּני סלוקוֹס; כּנגד זה אנוּ מכּירים יפה את סידוּרה הפּנימי של מצריים התלמיית על סמך החוֹמר הרב שנשתמר בּפּאפּירודסים.

בּראש הממלכה בּמצריים עמד המלך תלמי שתפס את מקומו של פּרעה ושלטוֹנוֹ היה בּלתי מוּגבּל: הוּא היה אל, כּוֹהן ראשי, שוֹפט עליוֹן, מחוֹקק ושליט על כּל ענייני המדינה²⁷¹. המלך שלט בּארץ בּעזרת פּקידיו המרוּבּים. הפּקידים הראשיים ישבוּ בּחצר המלך באלכּסנדריה. בּיניהם מילא הממוּנה על ענייני הכּספים את התפקיד החשוּב בּיוֹתר. בּראש כּל מחוֹז עמד אסטרטג יוני אוֹ מוּקדוֹני שתפס את מקוֹם הפּקיד המצרי הקוֹדם; בּידיו התרכּז השלטוֹן האדמיניסטרטיבי, הכּספּי והמשפּטי בּמחוֹז. משׂרדי הפּקידים היוּ מצוּיים לרוֹב על פּני כּל הארץ ולא היה כּפר נידח בּמצריים שלא ישבוּ בּוֹ פּקידי ממשלה שוֹנים²⁷². הסדרים האדמיניסטרטיביים היוּ יעילים. הממוּנה על המשׂרד היה קוֹרא את הבּקשוֹת²⁷³ וכוֹתב עליהן את החלטתוֹ. עוֹזריו רשמוּ כּל מסמך שנכנס למשׂרד אוֹ יצא ממנוּ, והתעוּדוֹת שעבר זמנן נשתמרוּ בּארכיוֹנים. חיי התוֹשבים עמדוּ תחת פּיקוּח מתמיד של הממשלה²⁷⁴. העם שילם מסים מרוּבּים למלך; כּדי לקבּוֹע את שיעוּר המסים הייתה הממשלה עוֹרכת לעתים קבוּעוֹת מפקד עם, ועל כּל ראש משפּחה היה להוֹדיע לפּקיד את מספּר בּני המשפּחה, בּכלל זה גם העבדים, ואת גוֹדל רכוּשוֹ²⁷⁵. אחד המסים העיקריים היה מס הקרקעוֹת: בּידי הממשלה נמצאה רשימה מדוּיקת של כּל אחוּזוֹת האדמה בּממלכה ותיאוּר מפוֹרט של גוֹדל האחוּזה, גבוּלוֹתיה, טיב האדמה וסוּג המטעים. את רשימת הקרקעוֹת צריך היה לחדש לעתים קרוֹבוֹת, כּי שטפוֹנוֹת הנילוּס הרסוּ מדי שנה בּשנה את סימני גבוּלוֹת האחוּזוֹת. כּל האדמה בּמצריים נחשבה קניינוֹ הפּרטי של המלך; המלך היה מפריש אדמוֹת לזכוּת בּתי־מקדש אוֹ למוֹשבוֹת החיילים. האיכּרים היוּ רוֹב מניינה של הארץ; רוּבּם ישבוּ על אדמת המלך כּחוֹכרים, שילמוּ מסים והעלוּ למלך חלק מיבוּל ארצם. מלבד העבוֹדה בּשׂדה היה על האיכּר עוֹד למלא, לפי דרישת הממשלה, עבוֹדוֹת כּפייה קשוֹת, כּגוֹן סלילת דרכים, חפירת תעלוֹת, בּניין סכרים ועוֹד. חיי האיכּרים היוּ קשים מאוֹד²⁷⁶, וּפעמים היוּ הללוּ עוֹזבים את עבוֹדתם וּבוֹרחים למקוֹמוֹת מקלט בּבתי המקדש²⁷⁷. הכּוֹהנים נהנוּ מזכוּיוֹת יתר בּמדינה, אבל אף הם נכנעוּ לפני שלטוֹן המלך והיוּ כּפוּפים לפּקידים בּענייני הפּיקוּח על הנהלת המשק בּמקדשים. המסים היוּ משתלמים בּדרך כּלל בּתבוּאה, שהייתה מצטבּרת בּאסמי המלך בּמחוֹזוֹת וּבאלכּסנדריה. המסחר בּתבוּאה עם מדינוֹת הים הביא רוחים גדוֹלים למלך: בּתקוּפה ההלניסטית והרוֹמית הייתה מצריים האסם הגדוֹל בּיוֹתר בּין כּל הארצוֹת מסביב לים התיכוֹן. עין הממשלה הייתה פּקוּחה גם על המסחר והתעשייה. התלמיים הנהיגוּ בּמצריים את שיטת המוֹנוֹפּוֹלין; לפי שיטה זוֹ היוּ ענפים שוֹנים של החיים הכּלכּליים מסוּרים בּידי המלך ואסוּר היה לאיש פּרטי לעסוֹק בּהם. כּך, למשל, הייתה תעשיית שמן־הזית וּמכירתוֹ מוֹנוֹפּוֹלין של המלך²⁷⁸. כּמוֹ כן תעשיית הבּשׂמים, הפּאפּירוּסים, הבּגדים, ועוֹד. שיטת המוֹנוֹפּוֹלין הכניסה לקוּפּת המלך רוחים גדוֹלים. קוּפּת המלך הייתה גם קוּפּת המדינה, כּי לא היה הבדל בּין רכוּשה של המדינה וּבין רכוּשוֹ הפּרטי של המלך. הכנסוֹתיה של הממלכה בּמאה השלישית היוּ גדוֹלוֹת מאוֹד ודבר זה נתן לתלמיים את האפשרוּת למשוֹל בּים התיכוֹן, להחזיק צבא גדוֹל של שׂכירים, לבנוֹת צי חזק, להקים בּניינים מפוֹארים בּעיר הבּירה וּלכלכּל את חיי החצר בּפאר וּבהדר כּראוּי לכבוֹדוֹ של מלך מזרחי.

מדינת התלמיים התקיימה על עבוֹדת היישוּב המקוֹמי; היונים והמוּקדוֹנים נהנוּ מזכוּיוֹת רבּוֹת, הם לא שילמוּ מסים כּבדים וּמהם נלקחוּ פּקידים וּמפקדי הצבא. העם המצרי, שהיה רגיל בּשעבּוּד וּבהכנעה עוֹד מימי הפּרעוֹנים, נשׂא בּסבלנוּת גם את העוֹל החדש שהעמיסוּ היונים על שכמוֹ. בּמשך המאה השלישית לא קרוּ בּמצריים מקרי מרד אוֹ התקוֹממוּת. אוּלם בּסוֹף המאה נשתנה המצב. בּזמן המלחמה בּאנטיוֹכוֹס השלישי מלך סוּריה הוּכרח תלמי הרביעי לגייס חיילים גם מבּין המצרים, דבר שהמלכים לפניו לא נהגוּ לעשׂוֹת, בּפחדם לתת נשק בּידי העם. בּקרב על יד רפיח (217) נלחמוּ 20,000 מצרים שכם אחד עם צבא השׂכירים ועזרוּ להדוֹף את האוֹיב (§ 88). אחרי הניצחוֹן הזה נתעוֹדדה רוּח המצרים בּארץ. המשׂכּילים מבּין העם, והכּוֹהנים בּראשם, בּיקשוּ להיוֹת שוים בּזכוּיוֹת ליונים, דרשוּ משׂרוֹת בּמדינה וחלק בּשלטוֹן. מהוּמוֹת רבּוֹת קמוּ בּמצריים ורק בּקוֹשי רב עלה בּידי הממשלה לדכּאן. מהוּמוֹת אלה הראוּ לתלמיים שאין לזלזל בּזכוּיוֹת היישוּב המקוֹמי וּבמאה השנייה שינוּ מלכי בּית תלמי את יחסם למצרים ושיתפוּ את בּני השכבוֹת הגבוֹהוֹת מקרב המצרים בּהנהלת המדינה.

§ 93. אלכּסנדריה ותרבּוּתה.

עיר הבּירה של בּית תלמי הייתה אלכּסנדריה, תוֹך זמן קצר מיוֹם היוסדה התפּתחה והייתה לעיר הגדוֹלה והחשוּבה בּיוֹתר בּעוֹלם ההלניסטי. התלמיים קישטוּ את העיר בּבניינים גדוֹלים ויפים. כּל מלך היה בּוֹנה לוֹ ארמוֹן חדש; מקוֹם מוֹשבוֹ של המלך יחד עם בּתי הפּקידים הגבוֹהים והיכלי המקדשים תפס בּערך את החלק הרביעי של העיר. ישוּבה של אלכּסנדריה היה מעוֹרב; מלבד מצרים, יונים ומוּקדוֹנים, ישבוּ בּעיר יהוּדים רבּים וגם ילידי סוּריה ואסיה הקטנה. אלכּסנדריה לא הייתה דוֹמה בּסידוּרה הפּנימי לפּוֹליס יונית, כּי מספּר אזרחיה היה קטן לעוּמת מספּר התוֹשבים בּכלל, והחוֹפש הפּנימי, שבּוֹ הצטיינה עיר יונית, לא יכוֹל להתפּתח בּמקוֹם שהמלך עצמוֹ היה שוֹכן עם חצרוֹ. לעוּמת זאת התפּתחה העיר כּי כּל המסחר בּין מצריים וּבין ארצוֹת אחרוֹת עבר דרך הנמל בּאלכּסנדריה. העיר הגדוֹלה וההוֹמייה משכה אליה אנשים מכּל עבר וּבין הבּאים היוּ גם משׂכּילים לרוֹב; בּמאה השלישית הייתה אלכּסנדריה למרכּזה של התרבּוּת היונית. התלמיים עזרוּ להתפּתחוּת התרבּוּת בּעיר. בּראשית המאה השלישית נוֹסדוּ בּאלכּסנדריה שני מוֹסדוֹת תרבּוּתיים חשוּבים: המוּזיאוֹן והספרייה. את המוּזיאוֹן אפשר להשווֹת לאקדמיוֹת אוֹ לאוּניברסיטאוֹת בּזמננוּ; בּוֹ ישבוּ אנשי מדע וסוֹפרים רבּים והתמסרוּ למחקר מדעי וליצירה ספרוּתית. בּספרייה אספוּ התלמיים את כּל היצירוֹת של הספרוּת היונית וגם חלק מן הספרוּיוֹת של עמים אחרים בּתרגוּם יוני; כּך, למשל, תוּרגמוּ ספרי התנ"ך ליונית (“תרגוּם השבעים”). מספּר המגילוֹת בּספרייה עלה בּסוֹף התקוּפה ההלניסטית ל־700,000. ייסוּד הספרייה היה דבר חדש, כּי לא היוּ אז ספריוֹת עירוֹניוֹת בּיון. לאחר שנוֹסדה הספרייה בּאלכּסנדריה יסדוּ גם בּני אטלוֹס (§88) ספרייה בּעיר פּרגמוֹן, אוּלם ספרייה זוֹ לא יכלה להתחרוֹת בּאלכּסנדרוֹנית בּמספּר ספריה. אוֹסף רב של ספרים, שהיה נוֹח לשימוּש, גרם להתפּתחוּת המדע למקצוֹעוֹתיו השוֹנים. מתוֹך ההשואה בּין כּתבי־יד שוֹנים של שירי הוֹמרוֹס נוֹצרה הפילוֹלוֹגיה, שמטרתה הייתה לקבּוֹע את הנוּסחאוֹת השוֹנים של שירי הוֹמרוֹס ושל סוֹפרים יוניים אחרים. המתמטיקן אֶוְקְלֵידֶס הניח אז את יסוֹדוֹת לגיאוֹמטריה המדעית, הגיאוֹגרף ארטוֹסתנס פּתח תקוּפה חדשה בּחקר הארץ וּבאסטרוֹנוֹמיה, הרוֹפא הֶרוֹפִילוֹס היה הראשוֹן שהתחיל לנתח את גוּף האדם, דבר ששימש התחלה לאנטוֹמיה. מאלכּסנדריה פּשטוּ החקירוֹת על פּני כּל העוֹלם היוני וּמלוּמדים רבּים המשיכוּ בּערים אחרוֹת את חקירוֹת האלכּסנדרוֹנים. כּך עלה, למשל, בּידי המלוּמד אַרִיסטַרְכוֹס מסמוֹס לגלוֹת את היסוֹד שעליו בּנוּיה השקפה מדעית בּימינוּ אנוּ: לא השמש מסתוֹבבת סביב הארץ, כּי אם הארץ סביב השמש. האמת הזאת, אמנם, לא נתקבּלה בּין היונים ונשתכּחה מלב, עד שהיה צוֹרך בּתחילת הזמן החדש בּאירוֹפּה לגלוֹתה מחדש.

גם בּספרוּת וּבאמנוּת גדוֹל היה חלקה של אלכּסנדריה. אמנם בּספרוּת האלכּסנדרוֹנית אין אתה מוֹצא אוֹתוֹ כּוֹח היצירה ועוֹמק הרעיוֹנוֹת שבּהם הצטיינוּ הסוֹפרים הגדוֹלים של התקוּפה הקוֹדמת. אף על פּי כן תוֹפסים המשוֹררים, כּגוֹן קַלִימַכוֹס אוֹ תֵאוֹקְרִיטוֹס, מקוֹם נכבּד בּין משוֹררי יון, הראשוֹן כּמחבּר שירים ליריים רבּים על נוֹשׂאים שוֹנים, והשני בּעיקר כּמחבּר האידיליוֹת, שירים המתארים חיי שלוה, בּפרט חיי רוֹעים. בּשירה ההלניסטית מוּרגשת לעתים תכוּפוֹת השפּעתה של חצר המלך, כּי המשוֹררים לא יכלוּ להימלט מן החוֹבה להלל וּלשבּח את האפּיטרוֹפּסים הגבוֹהים שלהם – את המלך עצמוֹ, את בּני משפּחתוֹ ואת גדוֹלי החצר. גם לפי תוֹכנה תוֹאמת השירה ההלניסטית את רוּחוֹ של הקהל המפוּנק של אנשי החצר: נוֹשׂאים מיתוֹלוֹגיים קלי עניין ושירי אהבה תוֹפסים בּה מקוֹם רב מאוֹד. המשטר המוֹנרכי שלל מן המשוֹרר את אפשרוּת ההבּעה החפשית: מסיבּה זוֹ לא התפּתחה בּאלכּסנדריה הקוֹמדיה, שהייתה אהוּבה כּל כּך על היונים בּיון.

גם בתחוּם החיים הספּוֹרטיביים שימשה אלכּסנדריה דוּגמה לערים אחרוֹת בּגוֹלה היונית. המלכים ערכוּ משׂחקי התגוֹששוּת מפוֹארים, שבּאי־כוֹח היונים מערי המזרח כּוּלוֹ היו+ משתתפים בּהם. הספּוֹרט בּכלל קנה לוֹ מעמד מיוּחד בּתקוּפה ההלניסטית, לא בּאלכּסנדריה בּלבד, אלא בּכל ארצוֹת ההתיישבוּת היונית, בּמזרח: החינוּך הספּוֹרטיבי בּגימנסיוֹנים שימש סימן מוּבהק למוֹצא היוני והבדיל בּין היונים וּבין אנשי המזרח.

§ 94. התנפּלוּת הגלים. בּשנת 279, שנה לאחר מוֹת סלוקוֹס הראשוֹן, עלוּ על צפוֹנוֹ של חצי־האי הבּאלקני שבטים פּראים של הגלים, אשר היונים קראוּ להם “קֶלְטִים” וגם “גַלַטִים”. הגלים היוּ בימים ההם עם נע ונד. עיקר מוֹשבוֹ היה בּאיטליה הצפוֹנית, בּצרפת וּבמקוֹמוֹת שוֹנים של אירוֹפּה התיכוֹנה. הגלים עלוּ בּהמוֹן רב, עם נשיהם וטפּם, לבקש להם מקוֹמוֹת ישוּב חדשים. קוֹמתם הגבוֹהה, לבוּשם המוּזר, מנהגיהם המשוּנים הטילוּ אימה על היונים; מפּה לפה עברוּ השמוּעוֹת על אכזריוּתם הנוֹראה. הגלים היכּוּ את צבא המוּקדוֹנים, עברוּ את מוּקדוֹן והגיעוּ ליון. היונים לא הצליחוּ בּניסיוֹנם להגן על תרמוֹפּילי והגלים חדרוּ ליון התיכוֹנה ועלוּ על דלפוֹי. אוּלם החוֹרף הקשה שהביא סוּפוֹת שלג וּסערוֹת הכריח את הגלים לחזוֹר למוּקדוֹן. היונים רדפוּ אחריהם והשמידוּ רבּים מהם; בּייחוּד הצטיינוּ בּרדיפה זוֹ האַיטוֹלים. אחר כּך סיפּרוּ היונים אגדוֹת לאמוֹר, שהאלים עצמם בּאו+ להגן על עיר הקוֹדש (דלפוֹי) בּפני הבּארבּארים. הגלים עברוּ את תרקיה וּפנוּ לאסיה הקטנה. זמן רב חיוּ כּאן חיי שוֹדדים, פּשטוּ על ערים יוניוֹת והטילוּ מס כּבד על האוּכלוֹסייה, עד שעלה בּידי אנטיוֹכוֹס הראשוֹן מלך סוּריה לנצחם בּמערכה. אחרי המפּלה קיבּלוּ הגלים מאנטיוֹכוֹס חבל להתיישבוּת בּחלקה הצפוֹני של פריגיה, שנקראה מאז על שמם גַלַטִיָה. הגלים התחילוּ עוֹסקים בּעבוֹדת האדמה, אבל לא עזבוּ את מנהגיהם הצבאיים וּברצוֹן היוּ נכנסים כּשׂכירים לצבא, לכל המרבּה שׂכר. בּמאה השלישית היוּ הגלים מפוּרסמים כּחיילים טוֹבים ולא היה מלך שלא השתמש בּהם למלחמה.

§ 95. אנטיגוֹנוֹס גוֹנַטַס. אחרי התנפּלוּת הגלים לא היה מלך בּמוּקדוֹן. בּחוּלשתה של מוּקדוֹן השתמש אנטיגוֹנוֹס, המכוּנה גוֹנטס, בּנוֹ של דמטריוֹס (§ 87), שעד אז שהה בּיון ושמר על ערים יוניוֹת אחדוֹת אשר היוּ בּרשוּתוֹ עוֹד מימי דמטריוֹס אביו. אנטיגוֹנוֹס לא היה דוֹמה בּאוֹפיוֹ לאביו, הוּא היה אדם מתוּן וזהיר, עקשן בהשׂגת מטרתוֹ, אשר ידע גם לותר על שאיפוֹת מוּפרזוֹת. בּשנת 276 בּא למוּקדוֹן ועלה על כּיסא המלוּכה. 37 שנה מלך אנטיגוֹנוֹס על מוּקדוֹן וייסד את שוֹשלת בּני אנטיגוֹנוֹס, שמשלוּ בּמוּקדוֹן עד בּוֹא הרוֹמיים. לא על נקלה עלה בּידוֹ לכוֹנן את שלטוֹנוֹ בּמוּקדוֹן. מיד לאחר עלוֹתוֹ על כּיסא המלכוּת נכנס למלחמה עם פּירוֹס, מלך אפּירוֹס, שחזר מאיטליה נרגז וּמאוּכזב, אחרי שכּל תכניוֹתיו הגדוֹלוֹת לייסד ממלכה בּמערב עלוּ בּתוֹהוּ. פּירוֹס התנפּל על מוּקדוֹן ואנטיגוֹנוֹס עזב את הארץ. אבל עד מהרה נפל פּירוֹס בּמלחמתוֹ בּיון ואנטיגוֹנוֹס תפס שוּב את השלטוֹן. המהוּמוֹת דלדלוּ את כּוֹחה של מוּקדוֹן וחלקים שוֹנים של הארץ עברוּ לשכנים; קוּפּת המדינה הייתה ריקה, המסחר ירד, האיכּרים נתרוֹששוּ. אנטיגוֹנוֹס יגע הרבּה להחזיר לארץ את כּוֹחה. והוּא הרחיב את גבוּלוֹתיה, שיפּר את מצב אוֹצר המדינה, פִיתח את המסחר, עד שבּסוֹף מלכוּתוֹ הגיעה מוּקדוֹן למצבה הקוֹדם בּין המדינוֹת הגדוֹלוֹת. אנטיגוֹנוֹס היה איש פּיקח, חניך הפילוֹסוֹפים היוניים; הוּא היה סבוּר בּניגוּד לדעה המקוּבּלת בּמזרח על תפקיד המלך, שלא הממלכה טפלה למלך, אלא המלך טפל לממלכה. השלטוֹן היה בּעיניו לא תענוּג אלא חוֹבה. הוּא גם סירב לקבּל את ההאלהה מנתיניו, שלא כּמנהג התלמיים והסלוקיים.

§ 96. יון בּמאה השלישית. בּתקוּפה ההלניסטית ירדה חשיבוּתה של יון בּעוֹלם הפּוֹליטי. הארץ נידלדלה, היישוּב התמעט, האוֹטוֹנוֹמיה עברה וּבטלה. מרכּז הכּוֹבד של החיים הכּלכּליים עבר למזרח, מבּחינה כּלכּלית הייתה יון תלוּיה בּשתי מדינוֹת חזקוֹת – בּמוּקדוֹן וּבמצריים: מוּקדוֹן הייתה שליטה על הדרך המסחרית לים השחוֹר, וּמצריים על המסחר בּים התיכוֹן. יון לא יכלה לקבּל תבוּאה מחוּץ לארץ שלא בּהסכּמת אחת מהמדינוֹת האלה. מבּחינה פּוֹליטית הייתה יון נתוּנה בּידי אנטיגוֹנוֹס מלך מוּקדוֹן. בּשלוֹש ערים גדוֹלוֹת העמיד אנטיגוֹנוֹס חיל מצב: בּאתוּנה, בּקוֹרינתוֹס וּבחַלְקִיס. כּלכּלת החיילים עלתה בּכסף רב ולכן לא העמיד חילוֹת מצב גם בּערים אחרוֹת, אבל את החוֹפש לא החזיר. מדיניוּתוֹ הייתה של תמיכה בּמעמדוֹת האמידים וּבכמה מערי יון בּשלטוֹן הטירני. לכן לא ידעה יון שלוה גם בּתקוּפה זוֹ. כּי בּערים רבּוֹת נלחמוּ זוֹ בּזוֹ שתי מפלגוֹת – מפלגת העשירים שנתמכה בּדרך כּלל על ידי מוּקדוֹן והמפלגה העממית ששאפה לשחרוּר העיר.

מבּחינה תרבּוּתית מסמנת התקוּפה ההלניסטית את זמן ירידתה של יון: גם בּשׂדה היצירה התרבּוּתית, כּמוֹ בּתחוּם הפּוֹליטי, עבר מרכּז הכּוֹבד מיון למזרח, בייחוּד לאלכּסנדריה. אתוּנה הייתה היחידה ששמרה על רמתה התרבּוּתית הגבוֹהה. בּייחוּד גדוֹל תפקידה של אתוּנה בּהתפּתחוּת הפילוֹסוֹפית בּמאה השלישית. פה היה מרכז של האסכּוֹלוֹת החשוּבוֹת שנוֹסדוּ על־ידי אפּלטוֹן ואריסטוֹ וכמה חכמים הוֹסיפוּ לפתח את תוֹרת מוֹריהם הגדוֹלים. כן קמוּ לאתוּנה בּימים אלה שני פילוֹסוֹפים גדוֹלים שיסדוּ אסכוֹלוֹת חדשות: זָנוֹן, סוּרי יליד קפריסין, ואֶפִּיקוּרוֹס. תלמידי זנוֹן נקראוּ סטוֹאיקים על שם “הסטוֹיָה רבּת הגונים” באתוּנה, שבּה שמעוּ חכמה מפּי מוֹרם. שני החכמים ראוּ את המוּסר עיקר הפילוֹסוֹפיה, אלא שבּדרכי המחשבה נפרדוּ זה מזה. זֶנוֹן הטיף להשתלמוּת מוּסרית, שיהא האדם משתדל להכניע את יצר הרע וּלהגיע לידי שלות הנפש שאין כּמוֹה מידה נאה לחכם; אפּיקוּרוֹס ראה את עיקר החיים בּתענוּגוֹת, לא תענוּג הגוּף בּלבד, אלא גם תענוּגוֹת הנפש ולימד שיהא האדם מתרחק מחיי עמל ויגיעה, הגוֹרמים כּאב וצער, ויהא נהנה מכּל מנעמי החיים בּמידה וּבשיקוּל הדעת. שני המוֹרים היוּ להם תלמידים רבּים וּבין תלמידי זנוֹן היה גם אנטיגוֹנוֹס גוֹנטס.

מפה ט': הפּלוֹפּוֹנסוֹס בּמאה השלישית לפסה"נ

§ 97. האַיטוֹלים והאכיים. תוֹלדוֹת יון אחרי פיליפּוֹס גילוּ את חוּלשתה של ה"פּוֹליס" היונית; מוֹסד זה, שהיה לפנים העליוֹן בּיון וידע להילחם וּלהגן על עצמוֹ, עמד עתה לפני חוּרבּן פּנימי. העיר כּשהיא לעצמה לא עצרה כּוֹח לנהל את המלחמה בּמוּקדוֹן וגם לא יכלה לסדר את ענייניה הפּנימיים בּגלל מלחמת האזרחים המתמידה שהחלישה את כּוֹחה. היונים הגיעוּ לכלל הכרה, כּי מן ההכרח לייסד מוֹסד פּוֹליטי רחב יוֹתר שיהא עוֹמד מעל לערים הבּוֹדדוֹת. זוֹהי הסיבּה להתפּתחוּת ההתאחדוּיוֹת של היונים בּימים ההם. את מקוֹם הערים תפסוּ מעתה השבטים. התאחדוּת היונים בּתוֹך שבטם לא הייתה דבר חדש: הבּוֹיאוֹטים, למשל, שאפוּ תמיד לאיחוּד, וכן גם הארקדים והאליים. אוּלם ההתאחדוּיוֹת האלה לא יכלוּ להתפתח כּל זמן שהעיר הייתה חזקה; כּך, למשל, התנגדה תבּי כּל הימים להתאחדוּת השבט הבּוֹיאוֹטי. לאחר שתש כּוֹחה של העיר קיבּל הסידוּר הפּנימי של השבטים ערך אחר; הוּא בּא למלא תפקיד חשוּב בּחיים הפּוֹליטיים. בּין ההתאחדוּיוֹת שקמוּ בּיון בּמאה השלישית יש לציין בּייחוּד את ההתאחדוּת האיטוֹלית ואת האכיית.

האַיטוֹלים היוּ שבט חזק של אנשים מלוּמדי מלחמה. חיים עירוֹניים לא היוּ מפוּתחים אצלם מעוֹלם, הם עסקוּ בּעבוֹדת אדמה וּמרעה צאן וּלעתים קרוֹבוֹת היוּ מתנפּלים על שכניהם וּבוֹזזים אוֹתם. בּמרוּצת השנים גברוּ האַיטוֹלים על שכניהם מסביב וּפרשׂוּ את שלטוֹנם על כּל יון התיכוֹנה מן הים האדריאטי ועד הים האגיי²⁷⁹. אירגוּנה הפּנימי של ההתאחדוּת היה פּשוּט. השלטוֹן היה בּידי האספה הכּללית של כּל החברים, שהתאספה לעתים לא קבוּעוֹת. האספה בּחרה בּאסטרטג, שעמד כּשׂר־צבא בּראש ההתאחדוּת, וּבפקידים אחרים. כּל עיר חדשה, שהייתה נכנסת כּחברה להתאחדוּת, הייתה מסתלקת מפּוֹליטיקה עצמאית; אזרחיה נקראוּ “איטוֹלים” אף אם לא נמנוּ עם בּני השבט. כּל הערים בּתוֹך ההתאחדוּת היוּ שווֹת־זכוּיוֹת. כּל אחת הייתה חייבת להעמיד מספּר מסוּים של חיילים לצבא המשוּתף ולשלם מס־חבר.

ההתאחדוּת האכיית הייתה דוֹמה באירגוּנה הפּנימי לזוֹ של האייטוֹלים, אבל שוֹנה ממנה בּשאיפוֹתיה הפּוֹליטיוֹת: היא רצתה לאחד את היונים יוֹשבי הפּלוֹפּוֹנסוֹס כּדי לגרש את הטירנים והמוּקדוֹנים מיון. דבּר השאיפוֹת האלה היה אַרַטוֹס, יליד עיר סיקיוֹן. בּהיוֹתוֹ ילד בּרח ארטוֹס מעיר מוֹלדתוֹ אחרי שטירן העיר רצח את אביו. הוּא שמר בּלבּוֹ איבה לטירנים, וּכשהגיע לגיל עשׂרים נכנס בּלילה בּראש גדוּד קטן לסיקיוֹן, קרא את העם לחוֹפש וגירש את הטירן מן העיר. אזרחי סיקיוֹן מסרוּ בּידוֹ את התפקיד לקבּוֹע סדרים חדשים בּעיר. כּדי להימלט מן הסכּנה שהייתה צפוּיה לסיקיוֹן מידי אנטיגוֹנוֹס מלך מוּקדוֹן הכניס ארטוֹס את העיר לתוֹך ההתאחדוּת האכיית, מתוֹך תקוה שהמלך לא יעז להתנגד בּגלל כּוֹחה הגדוֹל של ההתאחדוּת. ואמנם כּך היה. משנה זוֹ והלאה נבחר ארטוֹס תמיד לאסטרטג של האכיים ועמד שנים רבּוֹת בּראש ההתאחדוּת. הוּא אף הצליח לצרף גם את העיר העשירה והחשוּבה קוֹרינתוֹס להתאחדוּת²⁸⁰.

בּשנת 239 מת אנטיגוֹנוֹס גוֹנטס; אחריו משל בּנוֹ דמטריוֹס עשׂר שנים בּמוּקדוֹן. דמטריוֹס היה עסוּק בּמלחמוֹת בּעמי הצפוֹן ולא יכוֹל להפנוֹת את לבּוֹ ליון. גם אנטיגוֹנוֹס השני, המכוּנה דוֹסוֹן, שאליו עבר השלטוֹן בּמוּקדוֹן אחרי מוֹת דמטריוֹס (229), לא התערב בּתחילת שלטוֹנוֹ בּענייני יון. חוּלשתה של מוּקדוֹן הביאה לידי שחרוּרה הגמוּר של יון. חיל המצב של מוּקדוֹן גוֹרש מאתוּנה וּמערים אחרוֹת; ערים רבּוֹת, בּיניהן גדוֹלוֹת כּארגוֹס אוֹ מֶגַלוֹפּוֹלִיס, נצטרפוּ להתאחדוּת האכיית; הטירנים ויתרוּ מרצוֹנם הטוֹב על שלטוֹנם אוֹ גוֹרשוּ על ידי האזרחים. אילוּ יכלוּ היונים בּימים ההם להתגבּר על רוּח ההתבּדלוּת שהייתה להם למוֹרשה וּלהביא את האיחוּד הלאוּמי לידי גמר, ייתכן והיה עוֹמד להם כוֹחם ליסד מדינה חזקה שהייתה תוֹפסת מקוֹם כראוּי לה בין המדינוֹת ההלניסטיוֹת. אוּלם ההתחרוּת בּין השבטים והערים נמשכה כּמקוֹדם. ההתאחדוּת האיטוֹלית, שמשלה בּיון התיכוֹנה, לא הכּירה בּזכוּתה של ההתאחדוּת האכיית לאחד את היונים; גם האתוּנאים סירבו להצטרף לבּרית האכיית, כי לא רצוּ לותר על שמם המפוּרסם בּעוֹלם ולהיקרא “אכיים”. אבל המכּה החזקה בּיוֹתר לתנוּעת האיחוּד בּאה מספּאַרטה.

§ 98. אַגִיס וְקְלֶאוֹמֶנֶס מלכי ספּארטה. מצבה של ספּארטה בּמאה השלישית היה בּכל רע. השפּעה פּוֹליטית לא הייתה לה והיסוֹד הכּלכּלי שעליו עמדה התמוֹטט זה כּבר. מספּר האזרחים הלך והתמעט מדוֹר לדוֹר; בּמאה השלישית נמנוּ עם אזרחי העיר רק 700 איש, וּביניהם רק כּמאה איש היוּ עשירים. העשירים האלה קנוּ את הקרקעוֹת מידי האזרחים שירדוּ מנכסיהם, וכל האדמה מסביב לספּארטה הייתה לנחלתם של מעטים. המידוֹת של ספּארטה העתיקה, החינוּך הצבאי, פּשטוּת החיים, עברוּ וּבטלוּ בּהשפּעת המנהגים החדשים שחדרוּ לספּארטה מן המזרח. מי שהיה בּדעתוֹ לחדש את כּוֹחה של העיר היה עליו לשנוֹת מעיקרם את סדרי החברה, וקוֹדם כּוֹל להגדיל את מספּר האזרחים אף על ידי מתן זכוּיוֹת אזרחיוֹת לחלק מהפּריאוֹיקים, וההילוֹטים (§ 21). בּשנוֹת הארבּעים של המאה השלישית קם בּספּארטה המתקן הראשוֹן, המלך הצעיר אגיס. הוּא הציע לבטל את החוֹבוֹת, כּדי להקל על העניים, וּלחלק מחדש את האדמה בּמידה שוה בּין האזרחים. אגיס רצה גם להגדיל את מספּר האזרחים עד 4,500 על ידי מתן זכוּיוֹת אזרחיוֹת אף לחלק מהפּריאוֹיקים. ההצעוֹת האלה פּגעוּ בּמצבם הכּלכּלי של העשירים וכאשר אמר אגיס לגשת לחלוּקת הקרקעוֹת קמוּ עליו מתנגדיו והרגוּהוּ.

שאיפוֹתיו של אגיס לא בּטלוּ עם מוֹתוֹ: עד מהרה עלה על כּיסא המלכוּת בּספּארטה מלך אחר, קלאוֹמֱנֶס, והוּא אימץ לעצמוֹ את תכניוֹתיו של אגיס. קלאוֹמנס הבין שאין לתקן תקנוֹת חדשוֹת בּלי כּוֹח צבאי חזק. הוּא חיזק את המשמעת בּצבא וניסה להנהיג בּחיי ספּארטה את המנהגים הפּשוּטים של העבר. הוּא נלחם בּאכיים וּלאחר שנתפּרסם בּיון כּשׂר־צבא רב־כּשרוֹן חזר לספּארטה בּראש חיל שׂכירים, הרג את האפוֹרים ושלח כּ־80 איש מעשירי העיר לגוֹלה. מעשׂים אלה עשׂוּ את קלאוֹמנס לשליט כּוֹל יכוֹל בספּארטה. עתה הייתה הדרך לרפוֹרמה פּתוּחה לפניו. הוּא הגדיל את מספּר האזרחים וחילק בּיניהם את הקרקעוֹת לפי תכניתוֹ של אגיס. הסיסמאוֹת של קלאוֹמנס מצאוּ הד בּלב היונים, כּי בּכל מקוֹם נשׂאוּ העניים עיניהם לרפוֹרמה חברתית. בּינתיים הוֹסיף קלאוֹמנס להילחם בּאכיים: הוּא רצה לחדש את שלטוֹנה של ספּארטה בּפּלוֹפּוֹנסוֹס. ארטוֹס הבין כּי בּכוֹחה של ההתאחדוּת האכאית בּלבד לא יוּכל לעמוֹד בּפני ספּארטה המחוּדשת והחליט לבקש עזרה מאנטיגוֹנוֹס דוֹסוֹן מלך מוּקדוֹן. אנטיגוֹנוֹס לא דחה את הצעתוֹ של ארטוֹס, אבל דרש כּי האכיים ימסרוּ לוֹ את קוֹרינתוֹס. אחרי פּקפּוּקים רבּים הסכּים ארטוֹס לדרישה זו; כּך הרס בּעצם ידיו את מפעל חייו בּתתוֹ שוּב למלך מוּקדוֹן דריסת רגל בּיון. ארטוֹס חשב את מלך מוּקדוֹן לאוֹיב מסוּכּן פּחוֹת מקלאוֹמנס, כּי בניצחוֹנוֹ לא היוּ קשוּרוֹת רפוֹרמוֹת סוֹציאליוֹת חשוּבוֹת שהטילוּ אימה על העשירים מבּין האכיים. אנטיגוֹנוֹס עלה ליון וּפתח בּמלחמה. כּוֹחה של מוּקדוֹן היה גדוֹל מכּוֹחה של ספּארטה וּבשנת 222 ניגף קלאוֹמנס על יד סֶלַסְיָה בּקרבת ספּארטה וּברח מצרימה. אנטיגוֹנוֹס נכנס לספּארטה, בּיטל את הרפוֹרמוֹת של קלאוֹמנס והחזיר לספּארטה את משטרה הקוֹדם. קלאוֹמנס קיוה כּי מלך מצריים יעזוֹר לוֹ להילחם בּמוּקדוֹן: אוּלם תלמי הרביעי, שעלה אז על כּיסא המלוּכה, לא חשב על מלחמה. ריב נפל בּינוֹ וּבין קלאוֹמנס, וּמלך ספּארטה נהרג בּשעה שניסה לעוֹרר את האלכּסנדרוֹנים למרוֹד בּמלכּם.

אחרי מפּלתוֹ של קלאוֹמנס נסתבּכוּ שבטי יון בּמלחמוֹת ממוּשכות בּיניהם לבין עצמם, וּבסכסוּכים אלה התערבה גם מוּקדוֹן. שנים רבּוֹת בּזבּזוּ היונים את כּוֹחם בּקרבוֹת, וּבינתיים עלה בּמערב כּוֹחה העצוּם של רוֹמי, שעתידה הייתה בּקרוֹב לשׂים קץ להתפּתחוּתה החפשית של יון וּלעמדתם העצמאית של מלכי מוּקדוֹן. עם בּוֹא הרוֹמאים למזרח מתחיל פּרק חדש בּהיסטוֹריה העתיקה.

§ 99. יון וּמוֹרשתה (סיכּוּם). היונים לא מצאוּ את הדרך לאיחוּד האוּמה וּלהקמת מדינה אחת משוּתפת לכל הערים והשבטים. מראשית ההיסטוֹריה היונית הייתה הפּוֹליס – עיר מדינה קטנה – המוֹסד הפּוֹליטי שנתקבל בּיוֹתר על היונים, ואף בּתקוּפה ההלניסטית, כּאשר הוּקמוּ על־ידי המוּקדוֹנים ממלכוֹת אדירוֹת בּמזרח, בּיקשוּ היונים להתיישב בּממלכוֹת אלה ערים־ערים, לפי הרגלם מאז וּמתמיד בּמוֹלדת. אוּלם המסגרת הצרה הזאת של החיים הציבּוּריים, שהייתה למכשוֹל להתפּתחוּתם הפּוֹליטית הרחבה של היונים, היא היא שנתנה עידוּד רב להתגלוּת הכּשרוֹנוֹת הרבּים שהיוּ צפוּנים בּנפש האדם היוני. הפּוליס דרשה מאזרחיה את בּיצוּע המפעלים התרבּוּתיים כּשם שדרשה מהם את השירוּת בּצבא ואת עבוֹדתם בּהנהגת העיר; הבּנאי, הפּסל, הסוֹפר, הנוֹאם, ואף איש המדע והוֹגה־הדעוֹת – הכּוֹל שירתוּ את עיר מוֹלדתם כּשם ששירתוּה החייל והפּקיד. כּתוֹצאה מזה הגיעוּ היונים בּכל שטחי התרבּוּת הרוּחנית (מלבד הדת) להישׂגים כּה גבוֹהים ששוּם עם בּעוֹלם העתיק לא היה יכוֹל להתחרוֹת בּהם.

בּמדע וּבפילוֹסוֹפיה סללוּ היונים דרך למחשבה החפשית שלא חששה מלשאוֹל שאלוֹת וּלהשיב עליהן מתוֹך התחשבוּת בּהיגיוֹן וּבשׂכל הישר בלבד (§ 28). הוֹאיל וּמשׂרת הכּוֹהן בּפּוֹליס הייתה בּידי האזרחים כּכל משׂרה עירוֹנית אחרת, לא התפּתח אצל היונים מעמד הכוֹהנים והדת לא הטבּיעה את חוֹתמה על דרכי המחשבה המדעית. בּמדעים רבּים, כּגוֹן בּגיאוֹמטריה ואסטרוֹנוֹמיה, הגיעוּ היונים לידי יצירת שיטוֹת מקיפוֹת; בּמדעים אחרים, כּגוֹן תוֹרת הרפוּאה, אספוּ כּמוּת רבּה של תצפּיוֹת והסיקוּ מהן מסקנוֹת לשימוּש מעשׂי. גם בּמדעי־הרוּח, כּגוֹן פילוֹלוֹגיה, רטוֹריקה, היסטוֹריוֹגרפיה, תוֹרת המדינה, נסתיימה עבוֹדת היונים בּהקמת כּללים ושיטוֹת, שלא אבדה רעננוּתם עד היוֹם הזה. בּייחוּד בּפילוֹסוֹפיה הגיעוּ היונים להישׂגים המעוּלים בּיוֹתר. תוֹרת אריסטוֹ משלה ללא התחרוּת בּשׂדה המחשבה בּמשך כּל ימי־הבּיניים, ואפּלטוֹן נחשב גם כּיוֹם אחד הפילוֹסוֹפים הגדוֹלים בּיוֹתר בּכל העמים וּבכל התקוּפוֹת. גם השיטה האטוֹמיסטית של דמוֹקריטוֹס (§ 47) הייתה לה השפּעה רבּה על המחשבה הפילוֹסוֹפית והמדעית של הזמן החדש.

בּספרוּת יצרוּ היונים את רוֹב הענפים הקיימים עד היוֹם הזה; את האפּוֹס ואת השירה הלירית, את הטרגדיה והקוֹמדיה, את הסיפּוּר ההיסטוֹרי ואת המסה הפּוֹליטית. גם הרוֹמן נוֹצר על ידיהם, אף כּי בּתקוּפה מאוּחרת יוֹתר. ואף־על־פּי שהטרגדיה והקוֹמדיה התפּתחוּ בּקשר הדוּק עם פּוּלחנוֹ של דיוֹניסוֹס (§ 45) והאפּוֹס רוּבּוֹ כּכוּלוֹ דן בּנוֹשׂאים מיתוֹלוֹגיים, הרי כּל הספרוּת היונית היא חילוֹנית בּעיקרה, וּבזה ההבדל הרב בּינה לבין ספרוּיוֹת המזרח העתיק. לכן גם יכלה לשמש דוּגמה וּמוֹפת לספרוּיוֹת האירוֹפּיוֹת בּזמן החדש, מתקוּפת התחייה ואילך, שרוּבּן התפּתחוּ מתוֹך חיקוּי הספרוּת היונית העתיקה, בּדרך ישרה אוֹ בּאמצעוּת הספרוּת הרוֹמית. היונים יצרוּ לא רק את הענפים השוֹנים של הספרוּת, הם גם הגיעוּ בּכמה מהם לשׂיא השלמוּת: עד היוֹם משמש הוֹמרוֹס דוּגמה נצחית לכל שירה אפּית, ועד היוֹם מוּצגוֹת הטרגדיוֹת של סוֹפרי אתוּנה הגדוֹלים על בימוֹת התיאטראוֹת אצל כּל עמי התרבּוּת.

וגם בּאמנוּת נוֹצרוּ על־ידי היונים ערכים נצחיים. השׂרידים של בּתי־המקדש היוניים מעידים על חוּש ההרמוֹניה המפליא שחי בּלב הבּנאים היוניים, ואוֹתוֹ חוּש ההרמוֹניה משתקף גם בּיצירוֹת של גאוֹני הפּסלים היוניים. אין לנוּ ידיעוֹת רבּוֹת על הציוּר היוני, כּי תמוּנוֹת הציירים היוניים מן התקוּפה הקלסית לא נשתמרוּ עד זמננוּ, אבל מתוֹך חיקוּיוֹ הרוֹמי של הציוּר האלכּסנדרוֹני שנתגלה בּפּוֹמפּיי²⁸¹ מוּתר להסיק, שאף הציוּר הגיע אצל היונים להתפּתחוּת רבּה. ואם כי, על אמנוּת אחת – המוּסיקה אין לנוּ כל ידיעוֹת מבוּססוֹת, הרי העוּבדה שהמוּסיקה הייתה מלוה כּל דקלוּם ושהמקהלה בּטרגדיוֹת שרה את שיריה ולא דקלמה אוֹתם, מעידה שגם ענף זה של האמנוּת היה מפוּתח בּיון כּל צוֹרכּוֹ.

לבסוֹף יש לציין, שהספּוֹרט המוֹדרני שוֹרשיו נעוּצים בּיון. כּבר בּתקוּפוֹת העתיקוֹת בּיוֹתר, אוּלי בּהשפעת התרבּוּת הכּרתית (§ 4) עסקוּ היונים בּתרגילי הגוּף וערכוּ משׂחקי התגוֹששוּת, וּבתקוּפוֹת מאוּחרוֹת יוֹתר היה הספּוֹרט לסימן מוּבהק של השתייכוּת האדם לתרבּוּת היונית. ולא לחינם נעשׂה הספּוֹרט מעין תכוּנה לאוּמית של היונים: פּיתוּח הגוּף היה זר לעמי המזרח, ולכן מעוֹלם לא נשתרש הספּוֹרט בּקרבּם; ואשר לעמי המערב, והרוֹמיים בּכללם, הרי הם למדוּ את הספּוֹרט מן היונים. אין ספק שההישׂגים הגדוֹלים של הפּסלוּת בּיון, המידוֹת המדוּיקוֹת של גוּף האדם, חוֹפש התנוּעוֹת וכו', בּאוּ לאמני יון בּעיקר מתוֹך הסתכּלוּתם בּתרגילי הצעירים שהתעמלוּ בּגימנסיוֹנים.

רוּח התרבּוּת היונית בּכללוּתה – רוּח חדות־חיים היא. חדוה זוֹ מוּרגשת בּכמה מיצירוֹתיה השוֹנוֹת: בּתיאוּרי האלים והגיבּוֹרים אצל הוֹמרוֹס, בּשירי היין והאהבה של המשוֹררים הליריים, בּבניינים שוֹפעי אוֹר ושמש של בּתי־המקדש, בּחיי הספּוֹרט החוֹפשיים, ועוֹד. אמנם, אין להגזים בּהערכה זוֹ ולראוֹת בּיונים רק עם השוֹאף לשׂמחה; בּפוּלחנוֹת של דיוֹניסוֹס ודמטר, בּטרגדיה וּבכמה שיטוֹת פילוֹסוֹפיוֹת, העידוּ היונים על תכוּנתם להבין ואף להבּיע בּאמנוּת גם את הצד הקוֹדר שבּחיים. אבל נכוֹן הוּא שחיוּב החיים בּוֹלט יוֹתר בּתרבּוּת היונית מאשר שלילתם, ולכן טבעי הדבר שאנשי אירוֹפּה המערבית בּזמן החדש, בּרגע שנתערערה בּלבּם האמוּנה בּעיקרי הנצרוּת, פּנוּ לתרבּוּת יון העתיקה כּדי למצוֹא בּה אוֹתה ההרמוֹניה בּין החוֹמר והרוּח, בּין הגוּף והנפש, שנשללה מהם במשך דוֹרוֹת ארוּכּים על־ידי השקפת החיים הקוֹדרת של הנצרוּת. התרבּוּת האירוֹפּית המוֹדרנית, שהתחילה להיבּנוֹת בּתקוּפת התחייה, עוֹמדת בּיסוֹדוֹתיה העיקריים על תרבּוּת יון עד היוֹם הזה.

מקוֹרוֹת

43. החלטת אזרחי איליוֹן לכבוֹד המלך סלוקוֹס הראשוֹן

…וּמוֹשב בראש יהא קבוּע בּתיאטרוֹן בּכל המחוֹזוֹת הנערכים על־ידי העיר אליוֹן²⁸² ויבנוּ בּימה מפוֹארת בּשוּק ויחקקוּ עליה “למלך סלוקוֹס”. וראש הגימנסיוֹן²⁸³ יקריב קרבּן למלך סלוקוֹס מדי חוֹדש בחוֹדשוֹ בּשנים עשׂר בּחוֹדש, ויקבעוּ משׂחקי נערים…²⁸⁴ פּעם בחמש שנים, בּשנים עשׂר לחוֹדש סלוקוֹס²⁸⁵; בּנגינה, התעמלוּת וּרכיבה; ולמנצחים ינתנוּ זרים, כּשם שנהוּג הדבר בחגוֹ של אפּוֹלוֹן אבי משפחתוֹ (של סלוקוֹס)²⁸⁶.

(כתוֹבת)

44. פּוּלחן המלכּה לַאוֹדִיקֶה בּאסיה הקטנה

מני המלך אנטיוֹכוֹס²⁸⁷ לאֲנַכְסִימְבּרוֹטוֹס²⁸⁸ – שלוֹם! יש את נפשי לגדל ולנשׂא את כּבוֹד המלכּה־האחוֹת²⁸⁹ לאוֹדיקה. וסבוּרני שחוֹבתי הגדוֹלה היא זאת לא רק על חיבתה ודאגתה לי בּחיי נישׂוּאינוּ, כּי אם גם על יראת האלים הטבוּעה בּלבּה, ואין אני זז מלעשׂוֹת כּל מה שמן הצדק ומן הראוּי הוּא, שאגרוֹם לה קוֹרת רוּח בּוֹ. וּמשוּם כּך אני מחליט שכּשם שהוּקמוּ בּכל גבוּלוֹת ממלכתי כּוֹהנים גדוֹלים לי, כּך תוּקמנה בּכל המקוֹמוֹת ההם כּוֹהנוֹת גדוֹלוֹת לה. והן תישׂאנה על ראש נזרי זהב וּשמוֹתיהן יירשמוּ גם בּשטרוֹת אחרי שמוֹת כּוֹהני האלים וכוֹהני²⁹⁰. והוֹאיל ואני ממנה בּמקוֹמוֹת שהם בּרשוּתך את בּרְנִיקֶה, בּתוֹ של תלמי בּן ליסימכוֹס, הקרוֹב לנוּ קרבת משפּחה, תמלא היא אחרי כּל הכּתוּב בּאיגרת זוֹ וטוֹפסי האיגרת ייחרתוּ בּעמוּדים ויוּקמוּ בּמקוֹמוֹת הנראים לעין, כּדי שיהא גלוּי וידוּע לכּל, היוֹם וּלהבּא, מה שאמרתי לעשוֹת לאחוֹתי.

(כּתוֹבת)

45. הפּקידים בּכּפר המצרי

הֶרְמִיאִס לראשה של פַתִירִיס ולראש השוֹטרים וּלשוֹטר וּלסוֹפר המלך וּלסוֹפר הפּלך וּלסוֹפר הכּפר ולצוֹבר הבּר וּלשוּלחני וּלראשי האיכּרים וּלכל העוֹסקים בּצוֹרכי המלך – שלום!

למנהל משק הכּפר מתמנה פַטְסֶאוּס בּן פַטֶס, אחרי שיראה את כּתב הפּקוּדה הזה ויחתוֹם עליו כּנהוּג ויקבּל יפּוּי כוֹח²⁹¹.

מתוֹך פּאפּירוּס יוני מתקוּפה הלניסטית

46. כּתב תלוּנה בּמצריים ההלניסטית

למֶנְכֶס סוֹפר כּפר קרקוֹסיריס²⁹² מני הַרִיאוֹטוֹס בּן פַּנֶסִיס עוֹבד אדמת המלך בּמקוֹם ההוּא.

אני מתרפא כאן בּמקדש איסיס הגדוֹל מהמחלה שקפצה עלי, וּבעשרים וּשלוֹשה לחוֹדש פּכוֹן, בשנה השלישית למלך, ערך הוֹרוֹס בן הריאוֹטוֹס, אחר מגרי מקדש איסיס הנזכּר, קרב כּנגדי. תחילה חירף וביזה אוֹתי, ואחר כך קפץ עלי והיכּני מכּוֹת מרוּבּוֹת בּמטה אשר בּידוֹ.

והוֹאיל ונפשי בסכּנה ממכּוֹת אלו אני מוֹדיעך, כּדי שתצוה לממוּנים על כּך ושיהא הדבר כּתוּב בתעוּדוֹת²⁹³ לבל יימלט מעוֹנש אם יקרני אסוֹן אחר־כּך.

כנ"ל

47. המפקח מבקר בּכּפרים

פּוּלֶמוֹן למנכס²⁹⁴ שלוֹם! הוֹאיל והמפקח²⁹⁵ גמר בּדעתוֹ להגיע בּיוֹם החמישה עשׂר לבֶרֶנִיקיס ולעבוֹר בּיוֹם השישה עשׂר את הכּפר בּדרכוֹ לתֶאוֹגוֹנִיס, השתדל שכל ענייני חוֹבוֹת הכּפר יהיוּ מסוּדרים, כּדי שלא תביא עליך הוֹצאוֹת מרוּבּוֹת אם תעכבהוּ בכפר²⁹⁶ היה שלום ובריא²⁹⁷.

כנ"ל

48. רישוּם הרכוּש

למֶטֶרוֹדוֹרוֹס המפקח²⁹⁸ מני אַפִינְכִיס בּן אִינַרִיס ההֶלֶנוֹמִמִפִיט²⁹⁹! לפי הצו שניתן, אני רוֹשם את הבּית העוֹמד בּרשוּתי ואת החצר, אשר בּהלניוֹן… וּמידוֹת הבּית עשׂרים ואחת אמה על שלוֹש עשׂרה אמה וּמידוֹת החצר ארבּע אמוֹת על שלוֹש עשׂרה אמה. והשכנים: מדרוֹם בּית טַמְפְסוֹיס בּן פַנוֹס וּמצפוֹן – בּית פַסִיס בּן אִרִיאַניס וּביניהם דרך, וּממערב – בּית התנוּר שלי וביניהם דרך, ומצד מזרח – בּית פוֹקַאִיס בּן פַטֶפוֹנִיס. את הבּית הזה אני מעריך בּארבּעת אלפים אדרכמוֹנים. (ואני רוֹשם) את הבּית השני אשר בּוֹ אוֹפים לחם ואת החצר; וּמידוֹת הבּית עשׂרים ואחת אמה על שלוֹש עשׂרה אמה, וּמידוֹת החצר ארבּע אמוֹת על שלוֹש עשׂרה אמה. ושכניו: מדרוֹם – בּית אוֹנוּפריס בּן הוֹרוֹס, מצפוֹן – בּית פּסיס בּן אריאניס, וּביניהם דרך, ממערב – בּית נֶפֶרְגֶרִיס בּן פַכְרֶטֶס, ממזרח – הבּית הרשוּם למעלן וּביניהם דרך. אוֹתוֹ אני מעריך בּאלפיים אדרכמוֹני נחוֹשת, שהם כּיכּר כּסף אחת³⁰⁰.

כנ"ל

49. שביתת האיכּרים

להוֹרוֹס שלוֹם³⁰¹! כּשעשׂיתי בּעיר פטוֹלמאיס אֶוֶרְגֶטִיס לשם מסירת החשבּוֹנוֹת שנדרשוּ מידי, הגיעתני שמוּעה שאיכּרי המלך שבּכּפר עזבוּ את העבוֹדה המוּטלת עליהם ונמלטוּ למקדש בַּנְרמוּתִיס בּתשעה עשׂר לחוֹדש שלמטן. וראיתי להביא את הדבר לפניך, למען תדע. היה בּריא³⁰².

בּשנה הרביעית למלך בּעשׂרים לחוֹדש פאוּפי.

כנ"ל

50. פיקוּח הממשלה על מכירת צוֹרכי מזוֹן

הוֹרוֹס³⁰³ להֶרְמַאִיס³⁰⁴ שלוֹם! הגיעתני השמוּעה מפּי אנשים מרוּבּים ששטוּ וירדוּ אלינוּ מן המחוֹז, שהשמן נמכּר אצלכם במחיר העוֹלה על המחיר המפורש בּפקוּדה³⁰⁵, אך לי לא הגדת דבר ואף לא מסרת לבני אימוֹתֶס הנימצא בּמקוֹמוֹת ההם. וכעת הוֹדע לי גם עכשיו בּכמה נמכּר השמן בּמקוֹמוֹתיך, כּדי שנביא את הדבר אל תֶאוֹגֵנֵס הדִיאוֹיקֶטֶס³⁰⁶ וּלהבּא, היזהר בּזאת ואם יקרה כּדבר הזה והאיכּרים ואחרים יפקיעוּ את השערים, אוֹ דבר עול אחר יימצא בּהם, מהר וּכתוֹב אלינוּ אוֹ מסוֹר לבני אימוּתס על המקוֹם, כּדי שיישלח הדבר על־ידוֹ לנוד ואנחנוּ נביאנוּ לדיאוֹיקטס. היה בּריא.

כנ"ל

מפה י': יון בראשית המלחמה הפלופונסית.

נוֹשאים וּשאלוֹת

1. מה הם הקוים המאפיינים את המדינוֹת ההלניסטיוֹת שקמוּ אחרי מוֹתוֹ של אלכּסנדר? (היעזר בּמקוֹרוֹת 50־43).

2. מה הם מקוֹרוֹת הכּוֹח והחוּלשה של המידוֹת ההלניסטיוֹת?

3. עמוֹד על ההשפּעוֹת היוניוֹת והמזרחיוֹת בּמדינוֹת ההלניסטיוֹת ותאר אוֹתן.

4. תאר את התרבּוּת ההלניסטית, את אוֹפייה ואת הישׂגיה על רקע המצב המדיני בּמזרח אחרי כּיבּוּשי אלכּסנדר.

5. הרפוֹרמוֹת של אגיס וקלאוֹמנס על רקע המצב בּספּארטה וּביון בּמאה הג' לפה"ס.

ספרים לעיוּן נוֹסף

1. ג'. בּרנט, ר.ל. נטלשיף, ג'. מרי, הפילוֹסוֹפיה הסטוֹאית בּ"מחשבת יון", הוֹצאת האוּניברסיטה בּשיתוּף עם מסדה.

2. א.ה. גומבייך, קוֹרוֹת האמנוּת – הוֹצאת “עם עוֹבד”, פּרק רביעי.

3. האנציקלוֹפּדיה העברית, ערך דיאדוֹכים.

4. האנציקלוֹפּדיה העברית, ערך הלניסם.

5. ה.ג. וולס, דברי ימי־עוֹלם, הוֹצאת “מצפּה”, כּרך שני, פּרק 23.

6. ז’לינסקי, דת יון – הוֹצאת ר. מס.

7. י. מודז’יבסקי, אלכּסנדר מוּקדוֹן, הוֹצאת “הדר”, פרק י"ב.

8. ה.א.ל. פישר, דברי ימי־אירוֹפּה, הוֹצאת “מסדה” ספר ראשוֹן, פרק ה'.

9. א. צ’ריקוֹבר, היהוּדים והיונים בּתקוּפה ההלניסטית, הוצאת “דביר”.

10. מ. רוֹסטוֹבצב, דברי ימי יון, הוֹצאת צ’צ’יק פּרקים י"ג, י"ד, ט"ו.

הוֹאיל ואי־אפשר היה להדפיס משוּם סיבּוֹת טכניוֹת את שמוֹת העמים, המקוֹמוֹת הגיאוֹגרפיים, האנשים, האלים, הגיבּוֹרים, המוּשׂגים והמוּנחים בניקוּדם השלם יוֹתר מפעם אחת, ניתנת בזה רשימה מנוּקדת של השמוֹת החשוּבים בּיוֹתר. רשימה זוֹ סוּדרה בסדר אלפבּיתי.

1. שמוֹת העמים והמקוֹמוֹת הגיאוֹגרפיים

2. שמוֹת האנשים, האלים והגיבּוֹרים

3. מוּשׂגים וּמוּנחים

לוח כרונולוגי

1. התקוּפה הקדוּמה

פּריחת התרבּוּת הכּרתית 1600־2100 בּערך

האכיים והאיוֹנים עוֹלים ליון 2000 בערך

תרבּוּת מיקנית בּיון המאות ט"ו־י"ב בערך

המלחמה הטרוֹינית (לפי השערוֹת היונים) תחילת המאה הי"ב בערך

הדוֹרים עוֹלים ליון סוֹף המאה הי"ב בערך

הוֹמרוֹס המאות ח’־ט' בערך

תחילת רשימוֹת המנצחים בּאוֹלימפּיה 776 בערך

פּריחת התרבּוּת האיוֹנית המאה ח’־ו' בערך

הסיאוֹדוֹס 700 בערך

2. אתוּנה לפני מלחמת פּרס

חוּקי דרקוֹן 621 (?)

הרפוֹרמה של סוֹלוֹן 594

פּיסיסטרטוֹס 561– 527

גרוּש הטירן היפּיאס מאתוּנה 510

הרפוֹרמה של קליסתנס 507

3. מלחמת פּרס

כּיבּוּש ערי איוֹניה על ידי כּוֹרש 546

המרד האיוֹני 500–494

הריסת מילטוֹס 494

הקרב בּמרתוֹן 490

מוֹת דריווש, עלייתוֹ של כּסרכּסס 485

הקרבוֹת בּתרמוֹפילי וסלמיס 480

הקרב בּפּלטיאה 479

ייסוּד הברית האטית־דלית 478 – 477

האוֹסטרקיסמוֹס של תמיסטוֹקלס 470 (?)

הקרב על נהר אורימדוֹן 466

השלוֹם בּין פּרס ואתוּנה 448

4. אתוּנה וספּארטה במאה החמישית

הרפוֹרמה של אפיאלטס 462

המלחמה הראשוֹנה בּין אתוּנה וּספּארטה 459 – 446

המלחמה הפּלוֹפּוֹנסית 431 – 404

השלוֹם של ניקיאס 421

המסע לסירקוּסי 415 – 413

המהפּכה האוֹליגרכית בּאתוּנה 411

נצחוֹנוֹ של ליסנדרוֹס בּאיגוֹספֶוֹטמוֹי 405

מפּלת אתוּנה 404

שלטוֹן שלוֹשים הטירנים בּאתוּנה 404 – 403

5. ההגמוֹניה של ספּארטה ותבי

המסע של 10,000 יונים לפּרס 401

ספּארטה נגד פּרס 400 – 386

מוֹתוֹ של סוֹקרטס 399

ה"שלוֹם של המלך" 386

ה"פּנגיריקוֹס" של איסוֹקרטס 380

מרידת תבּי בּספּארטה 379

ייסוּד הבּרית האטית השניה 378 – 377

הקרב בּלוקטרה 371

אפמינונדס נוֹפל על ידי מנטיניה 362

הטירניה של דיוֹניסיוֹס בּסירקוּסי 405 – 367

6. תקוּפת פיליפּוּס ואלכסנדר

פיליפּוֹס מלך מוּקדוֹן 359 – 336

הקרב בּחירוֹניה 338

אלכּסנדר הגדוֹל 336 – 323

תחילת המסע למזרח 334

הקרב באיסוֹס 333

ייסוּד אלכּסנדריה במצריים 332 –331

הקרב בּגבגמלה 331

המסע להוֹדוּ 327 – 325

מוֹת אלכּסנדר 323

7. התקוּפה ההלניסטית

תקוּפת הדיאדוֹכים 323 – 280

בּיטוּל הדמוֹקרטיה באתוּנה על ידי אנטיפטרוֹס 322

הקרב בּעזה; סלוקוֹס כוֹבש את בבל 312

אנטיגוֹנוֹס מכריז את עצמוֹ למלך 305

הקרב בּאיפּסוֹס 301

המלחמה בּין סלוקוֹס וליסימכוֹס 281

מוֹת ליסימכוֹס 280

התנפּלוּת הגלים על מוּקדוֹן ויון 279

אנטיגוֹנוֹס גוֹנטס מלך מוּקדוֹן 276 – 239

הקרב בּסלסיה 222

הקרב ברפיח בין אנטיוכוס III ותלמי ה־IV 217

כּיבּוּש ארץ־ישראל על־ידי אנטיוֹכוֹס III 198

רשימת המקורות

1. אספת העם, מתוֹך “איליאס” של הוֹמרוֹס. תרגם מיונית ש. טשרניחוֹבסקי….

2. תרסיטס מעיז להתנגד למלכים, מתוֹך “איליאס” של הוֹמרוֹס. תרגם מיונית ש. טשרניחוֹבסקי

3. משׂחקי התגוֹששוּת לזכר פּטרוֹקלוֹס, מתוֹך “איליאס” של הוֹמרוֹס. תרגם מיונית ש. טשרניחובסקי

4. אפרוֹדיטה בּקרב, מתוֹך “איליאס” של הוֹמרוֹס. תרגם מיונית ש. טשרניחוֹבסקי.

5. פּסל של זוס בּאוֹלימפּיה, סטרבּוֹן. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

6. האוֹרקוּלוּם בּדלפוֹי, סטרבּוֹן. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

7. חינוּך ילדים בּספּארטה, פּלוּטארכוֹס. תרגם מיונית י"ל בּרוּך וא. אפשטיין־אילת

8. סעוּדוֹת משוּתפוֹת, פלוּטארכוֹס. תרגם מיונית י"ל בּרוּך וא. אפשטיין־אילת

9. הקניין הפּרטי בּספּארטה, כּסנוֹפוֹן. תרגם מיונית י"ל בּרוּך וא. אפשטיין־אילת

10. המדינה וחיי הפּרט, פלוּטארכוֹס. תרגם מיונית י"ל בּרוּך וא. אפשטיין־אילת

11.מצב ההילוֹטים, פּלוּטארכוֹס. תרגם מיונית י"ל בּרוּך וא. אפשטיין־אילת

1. הטירנים והאריסטוֹקרטיה, הרוֹדוֹטוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

2. שלטוֹנוֹ של פּוֹליקרטס, הרוֹדוֹטוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

3. החיים בּחצר הטירנים, הרוֹדוֹטוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

4. פּיסיסטרטוֹס, הטירן בּאתוּנה, אריסטוֹ. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

5. השקפוֹתיו הדתיוֹת של הרוֹדוֹטוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

6. הקרב בלדה, הרוֹדוֹטוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

7. מספּר החיילים בּצבאוֹ של כּסרכּסס, הרוֹדוֹטוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

8. תפקידה של אתוּנה בּמלחמת פּרס, הרוֹדוֹטוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

9. פּריקלס והדמגוֹגים, תוּקידידס. תרגם מיונית א. א. הלוי

10. נאוּמוֹ של פּריקלס על הדמוֹקרטיה בּאתוּנה, תוּקידידס. תרגם מיונית א.א. הלוי

11. סוֹפר אוֹליגרכי על הדמוֹקרטיה בּאתוּנה. תרגמה מיונית דרוֹר אוֹרוֹן

12. תוֹרתוֹ של פּרוֹטגוֹרס, כּתבי אפלטוֹן. תרגם מיונית י.ג. ליבּס

13. הטבע והחוּקה בּתוֹרת הסוֹפיסטים, כּתבי אפּלטוֹן. תרגם מיונית י.ג. ליבּס

14. המלחמה הפּלוֹפּוֹנסית, תוּקידידס. תרגם מיונית א.א. הלוי

15. המגיפה בּאתוּנה, תוּקידידס. תרגם מיונית א.א. הלוי

16. מלחמת המפלגוֹת ותוֹצאוֹתיה הרעוֹת, תוּקידידס. תרגם מיונית א.א. הלוי

17. החוֹזה בּין ספּארטה וּמלך פרס, תוּקידידס. תרגם מיונית א.א. הלוי

18. סוֹקרטס על הוֹראת הסוֹפיסטים, כּתבי אפלטוֹן. תרגם מיונית י.ג. ליבּס

19. סוֹקרטס לפני השוֹפטים, כּתבי אפלטוֹן. תרגם מיונית י.ג. ליבּס

20. תשוּבתוֹ של סוֹקרטס להצעת ידידוֹ קריטוֹן להמלט

מבּית־הכּלא, כּתבי אפּלטוֹן. תרגם מיונית י.ג. ליבּס.

1. נוּסח החוֹזה “השלוֹם של המלך”, כּסנוֹפוֹן. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

2. הפגיריקוֹס של איסוֹקרטס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

3. דמוֹסתנס נגד פיליפּוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

4. תשוּבת אלכּסנדר להצעתוֹ של דרייוש לכרוֹת בּרית שלוֹם, פלוּטארכוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

5. אלכּסנדר מוּקדוֹן בּארץ ישראל, יוֹסף בּן־מתתיהוּ. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

6. אלכּסנדר מוּקדוֹן והכּוֹהן הגדוֹל, יוֹמא. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

7. ייסוּד אלכּסנדריה, אריאנוֹס; דיוֹדוֹרס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

8. המסע לאמוֹניוֹן, פּלוּטארכוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

9. אלכּסנדר ומנהגי הפּרסים, פּלוּטארכוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

10. החתוּנה בּשוּשן, אריאנוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

11. מרד החיילים באוֹפּיס, אריאנוֹס. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

12. החלטת אזרחי איליוװן לכבוװד המלך סלקוװס הראשוֹן (כּתוֹבת). תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת….

13. פּוּלחן המלכה לאוֹדיקה באסיה הקטנה (כּתוֹבת). תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

14. הפּקידים בּכּפר המצרי, מתוֹך פּאפּירוּס יוני מתקוּפה הלניסטית. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

15. כּתב תלוּנה בּמצריים ההלניסטית, כּנ"ל. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

16. המפקח מבקר בּכּפרים, כּנ"ל. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

17. רישוּם הרכוּש כּנ"ל. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

18. שביתת האיכּרים, כּנ"ל. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

19. פיקוּח הממשלה על מכירוֹת צוֹרכי המזון, כּנ"ל. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת

³⁰⁷: