הקדמה    🔗

המהדורה הראשונה של ספר זה, הראשוֹן לסדרת הספרים היסטוֹריה כּללית“ מאת פּרוֹפ. א. צ’ריקובר ז"ל, הופיעה בשנת 1935 בהוצאת „אמנות“.

במהדורה השנייה – שיצאה בשנת 1965 אף עודכן תוכן הספר מבחינה מדעית והותאם לתוכנית הלימודים החדשה על־ידי ד“ר ח. תדמור מן האוניברסיטה העברית ומר מ. ליפשיץ מביה”ס התיכון על־יד האוניברסיטה העברית.

בשים לב לדעתוֹ של פּרוֹפ. א. צ’ריקוֹבר ז"ל כי אין לימוד היסטוריה ראוי לשמו בלי ידיעת מקורות היסטוריים, שולבו במהדורה זו קטעי מקורות, אשר הוצאו לאור במהדורות קודמות בספר נפרד, לגוף הספר, ושובצו בין הפרקים המתאימים. למספר המקורות הקודמים נוספו כמה תעודות חדשות, אשר נימנו לפרטיהם בהקדמת העורכים הניתנת להלן.

אמצעי חינוכי זה יקל על התלמיד את הבנת התקופות ההיסטוריות ויאפשר לו לקבל מושג רחב יותר מחיי הציבור בימים ההם. מתוך שיקולים חינוכיים ניתנו בסוף כל פרק ופרק נושאים ושאלות ורשימת ספרים לעיון נוסף.

השמות הלועזיים של מקומות גיאוגרפיים, עמים, אישים, אלים, גיבורים, מושגים ומונחים, אשר מטעמים טכניים קשה היה לנקדם יותר מפעם אחת בתוך טקסט הספר, ניתנו בסוף הספר.

שש מפות, מהן אחת ב־4 צבעים, כולן מצוירות מחדש, ושישים וארבע תמונות, שנדפסו במהדורה זו על ניר אמנותי משובח, מהוים חלק בלתי נפרד של הספר וההפניות אליהן בגוף הספר מקילות על השימוש בחומר הנלמד.

ההוצאה הקדישה תשומת לב מרובה להתאמת הסגנון להישגים החדשים של התפתחות הלשון ולהאחדת הכּתיב העברי.

הבעת תודה:

לד"ר ח. תדמוֹר ולמר מ. ליפשיץ על סיועם החשוב בהוצאת מהודרה זו; להוצאות הספרים, מחברים ומתרגמים על רשותם האדיבה להשתמש במספר קטעי תרגום חדשים מתוך ספריהם ופרסומיהם:

למוסד ביאליק – על הקטעים מתוך האלה ענת, שירי עלילה כנעניים מתקופת האבות, בתרגומו של פרופ' מ. ד. קאסוּטוֹ ז"ל.

לחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה ולפרופ' ש. נ. קרמר – על קטע מתוך מאמרו בספר ארץ־ישראל ב' „ההיסטוֹריוֹגרפיה השוּמרית“.

לחברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה ולד“ר פ. ארצי – על הקטע מתוך מאמרו בידיעות החברה שנת ט”ז, א–ב תשי"א, „שני אספים משפטיים מלפני תקופת חמוּרבּי“.

לחברה לחקר המקרא בישראל ולד"ר פ. ארצי – על קטע מתוך מאמרו ב„בית המקרא“ א': „אוסף החוקים והמשפטים של אוּרנמוּ“.

לפרופ. י. מנדלסוֹן – על קטע מתוך מאמרו ב„חורב“ כרך י"א, ניוּ־יוֹרק: „חוּקי אשנוּנה“.

לד"ר ח. תדמוֹר – על שלוש תעודות אכדיוֹת, מתוך אוסף מקורות שטרם ראה אור.

קטעי המקורות ושמות המתרגמים הוזכרו ברשימת המקורות בסוף הספר.

כולם יעמדו על הברכה.

ההוצאה

 

הקדמה למהדורה השנייה    🔗

זכות גדולה נתגלגלה לידינו לסייע לחברת „אמנוּת“ בהוצאת הספר „המזרח העתיק“, ראשון לספרי „ההיסטוריה הכללית“ של מורנו פרופסור א. צ’ריקוֹבר ז"ל, במהדורה חדשה, המותאמת למסקנות החדשות של המחקר ההיסטורי בתחום תולדות המזרח העתיק ולתוכנית הלימודים החדשה, בהיסטוריה כללית.

מאז נכתב „המזרח העתיק“ נתגלו תגליות רבות ערך ששפכו אור חדש על ההיסטוריה והתרבות בארצות המזרח הקדמון. עיקרי תגליות אלה כגון: מקורה של התרבות במסוֹפּוֹטמיה, שאלת מוצאם של השוּמרים, תגליות מארי, החורים ותרבותם, תגליות אוּגרית, התרבות הפּרוֹטוֹ־הוֹדית – שולבו בספר זה תוך שמירה קפדנית על רוחו של הספר ועל מתכונתו המקורית. בצד שילובן של התגליות החדשות בגוף הספר נערך גם שאר החומר ועודכן לאור המחקר ההיסטוֹרי, הארכיאוֹלוֹגי והפילוֹלוֹגי.

המקורות אשר הופיעו בעבר כספר קריאה נפרד, שולבו לגוף ספר זה כצורתם, ורק ההערות למקורות אלה נערכו ועודכנו לאור האמור לעיל. ההערות למקורות המצריים נערכו על־ידי ש. ייבין, אשר עבר גם על תרגומיו מחדש והכניס בהם שינויים מספר. למקורות אלה ניתוֹספו תעודות חדשות: לפרק ב' – מבחר קטעים ממגילת שׂאנהת (בתרגומו של ש. ייבין). לפרק ג' – חומר משפטי והיסטורי לתולדות מסוֹפּוֹטמיה (בתרגומיהם של פ. ארצי; י. מנדלסון; ש. נ. קרמר וח. תדמוֹר). לפרק ד' – קטעים משירי העלילה האוּגריתיים (בתרגומו של מ. ד. קאסוּטוֹ ז"ל) וּמבחר קטעים ממגילת־ון־אמוֹן בתרגומו של ש. ייבין). לפרק ה' – מסעות נבוּכדראצר לסוּריה וארץ־ישראל (בתרגומו של ח. תדמוֹר). לפרק ו' – קטעים מגליל כּוֹרש (בתרגומו של ח. תדמור).

תעתיק השמות השוּמריים, האכדיים, הבבליים והאשוריים הותאם במהדורה זו לתעתיק המקובל בעברית. לדוגמא: אשתר, חמוּרבּי, במקום עשתר, עמוּרבּי. בתעתיק שמות אלה נקטנו בדרך כלל בכתיב מלא. לדוגמא: אוּרוּכּגינה, אַנוּ, תוּכּוּלְתִי־נינוּרתה במקום אֻרֻכַּגִנַ, אַנֻ, תֻכֻּלְתִ־נִנֻרְתַ, שהוא התעתיק המדעי המדויק.

מלים בבליות כגון: תַמכּרוּם הובאו בהגייתן האשוּרית: תַמכּרוּ.

אשר לשמות המצריים שבדבר הגייתם קיימים ספקות, ניקדנו עד כמה שאפשר את השמות הבאים בגוף ההרצאה ההיסטורית – ואילו במקורות השארנו את רוב השמות בתעתיק העצוּרי כשהגייתם המקובלת מובאת בהערות.

אשר לכרוֹנוֹלוֹגיה, בה קיימים הבדלים מכריעים בין שיטות שונות בקביעת הזמנים באלף השלישי והשני לפסה“נ, בחרנו לנקוט שיטה אחת עקיבה, זו המוּצעת ע”י היוּס וראוּטוֹן במהדורה המחודשת והמתוקנת של:

The Cambridge Ancient History, Revised Edition of Volumes I–II, Fascicle No. 4, 1962.

לבסוף, חובה נעימה היא לנו להודות למר מ. בּרוֹשי, אשר עזר לנו בעבודתנו.

ד"ר ח. תדמוֹר, האוניברסיטה העברית

משה ליפשיץ, ביה“ס התיכון ע”י האוניברסיטה העברית

 

מבוא    🔗

§ 1. המדע ההיסטוֹרי ודרכי לימוּדוֹ.    🔗

אנו קוראים בשם היסטוריה לתולדות האדם על הארץ מן הזמן שהאדם החל להשתמש בכתב ולהשאיר אחריו תעודות כּתוּבוֹת. המדע ההיסטורי מבקש להכיר את מאורעות העבר, להבין את אופים המיוחד ואת סיבותיהם ולבאר את חשיבותם לחיי התקופה, העם או האנושות כולה.

ההיסטוריון לומד את חיי העבר מתוך המקורות. מותר לקרוא בשם „מקור היסטורי“ לכל דבר שממנו אפשר ללמוד על חיי העבר, בין שהוא מכתב או תעודה, ובין שהוא בניין עתיק, ציור, פסל או מטבע. המדע ההיסטורי עוסק בעיקר במקורות מן הסוג הראשון, כלומר בדברים שבכתב, כי רק הם מסוגלים לתת ידיעות היסטוריות מפורטות. המקורות מן הסוג השני, הם המקורות האילמים, החשובים להכרת החיים החוֹמריים והתרבותיים של העבר, הנחקרים באמצעות מדע הארכיאוֹלוֹגיה, העוסק בחקירת שרידי התרבות הקדוּמה הנחשפים בשעת החפירות כגון: שרידי בנייה (ארכיטקטוּרה), כלי־בית, כלי־נשק ועבודה, מטבעות, חפצי־אמנות ופולחן. המקורות שבכתב מתחלקים לשני סוגים: התעודות וכתבי ההיסטוריונים. התעודות הן המקור הטוב ביותר, כי הן מספרות לנו על חיי העבר בלי סירוס וזיוף, בעוד שכתבי ההיסטוריונים חשודים לפעמים על משוֹא־פנים. מטבע הדברים, שההיסטוריון המתאר, למשל, את תולדות המלחמה בין עמו ובין עם אחר משתדל לפאר את פעולות עמו ולהשפיל את ערך האויב. ההיסטוריון עלול לטעות מחוסר ידיעה או גם לסרס את העובדות בכונה. על־כן אין לקבל את סיפורו של ההיסטוריון ללא ביקורת, שכּונתה לקבוע את ערך הנאמנות של הסיפור. עלינו לדעת אם ההיסטוריון היה עד־ראייה למאורעות שתיאר או שהשתמש גם הוא במקורות. במקרה הראשון יש לחקור אם הוא עצמו השתתף במאורעות, אם היה בעל עמדה פּוֹליטית קבועה, אם אהב או שנא את האנשים המתוארים על־ידו; במקרה השני יש לקבוע את טיב המקורות שבהם השתמש, הראויים הם שניתן אמוּן בהם אם לאו. לגבי התעודות (כגון מכתבים, כתבי־בקשה, חשבונות, רשימות), ביקורת המקור פשוטה יותר, אין לנו אלא לברר מאיזה מקום ומאיזו תקופה באה התעודה ולשם איזה צורך חוּבּרה.

ההיסטוריוֹגרפיה – כתיבת ההיסטוריה – התפתחה אצל עמים שונים עוד בזמנים קדומים של חייהם ההיסטוריים. בראשונה היו רושמים מדי שנה בשנה את המאורעות החשובים ביותר (מלחמות, ייסוד ערים, בנית בתי־מקדש); כונת רשימות קצרות אלה, שהיו רוֹוחות בבבל ובאשור, הייתה לקבוע את סדר השנים. ברבות הימים התפתחו רשימות אלה והיו לכרוֹניקוֹת ולספרי־זכרונות מפורטים, הבאים לשמור לדורות הבאים את זכר המלכים הגדולים ואת מפעליהם. ספרי־זכרונות כאלה היו נהוגים, למשל, אצל מלכי פרס¹ ואצל מלכי ישראל ויהודה: אלה הם „ספרי דברי הימים למלכי ישראל ויהודה“ המוזכרים בספר מלכים². ברשימות הקצרות האלה בכרוֹניקוֹת ובספרי־הזכרונות המלכותיים, ששירתו על־הרוב את המלוכה ואת הכהונה – אפשר לראות את השלב הראשון בהיסטוֹריוֹגרפיה העתיקה, אולם כבר מראשית צעדיה ניסו כותבי הקורות הקדומים לקשר את המאורעות השונים ביניהם על יסוד השקפה מסוימת ולעמוד על סיבותיהם. כך, למשל, השתמש בעל ספר מלכים בתנ"ך בדברי ימי המלכים כדי לתאר את ההיסטוריה של מלכי ישראל ויהודה מנקודת־ראות דתית המעריכה את המלכים ומסבירה את מידת הצלחתם וכשלונם לפי מידת נאמנותם לפולחן ה', שהיה נהוג בבית־המקדש בירושלים. להיסטוֹריוֹגרפיה מסוג זה אנו קוראים בשם „היסטוריה פְּרַגְמַטִית“, כלומר מעשית, שכן עיקר כונתה היה להטיף מוסר לבני־אדם וללמדם מן העבר על ההוֹוה. בעקבות ההיסטוֹריוֹגרפיה הפּרגמטית באה ההיסטוֹריוֹגרפיה המדעית, שעיקר תכליתה לחשוף את האמת ההיסטורית ולהסביר את התופעות בדרך הגיונית וטבעית בלי לערב בהסבר כוחות שמחוץ לטבע – האלים. ההיסטוֹריוֹגרפיה המדעית מסוג זה נולדה לראשונה ביון ולא הייתה ידועה במזרח העתיק. עם זאת ראוי לזכור שכל היסטוֹריוֹגרפיה כאשר היא נכתבת על־ידי בני־אדם – מושפעת בהכרח, במעט או בהרבה, על־ידי השקפת־העולם של כותביה.

את תולדות העבר אפשר לחקור מבחינה פוליטית ומבחינה תרבותית. ההיסטוריה הפוליטית מתארת את התפתחות חיי החברה בצורותיה השונות, כגון עם, שבט, מדינה, עיר, מפלגה. ההיסטוריונים, העוסקים בהיסטוריה פוליטית מרבים לחקור את סיבות המלחמות, המהפכות המדיניות, היחסים בין מדינות שונות, וכדומה. ההיסטוריון החוקר את ההיסטוריה התרבותית עוסק בהתפתחות הקניינים התרבותיים של האדם, כגון דת, משפט, אמנוּת וספרוּת.

§ 2. חלוקת ההיסטוריה לתקופות.    🔗

חקירת העבר יש לה ערך לגבי ההווה, כי כל תקופה חדשה נבנית על יסוד התקופה הקודמת. גורלו של האדם קשור קשר אמיץ בגורל עמו; על־כן מבקש האדם לדעת קודם־כל את תולדות עמו בימים שעברו. מלבד תולדות עמו מוצא האדם התרבותי עניין גם בתולדות עמים אחרים שיצרו לפנים קניינים תרבותיים רבים ושהשפעתם הרוחנית מורגשת בארצות שונות ובקרב עמים שונים. כך, למשל, עוסקים ההיסטוריונים בימינו בחקירת תולדות עמי המזרח העתיק ותולדות היונים, הרומיים והיהודים, כי העמים האלה יצרו את היסודות שעליהם מושתתת התרבות המערבית כיום. מלבד הקשר המקשר את האדם לעמו ולארצו מרגיש האדם גם בקשר שבינו לבין האנושות כולה. מכאן באה השאיפה להכיר את ההיסטוריה הכללית של האדם, כלומר: את ההתפתחות הפוליטית והתרבותית של האנושות מראשית החיים ההיסטוריים ועד ימינו וכבר ביון העתיקה לא הסתפקו ההיסטוריונים בתיאור תולדות היונים בלבד, אלא הכניסו לתוך ספריהם גם את תולדות הרומיים, המצרים, הבבלים, ועוד, כדי לחבר היסטוריה אוּניברסלית, כלומר: כללית. בייחוד מוצדקת השאיפה הזאת בימינו אנו, שכּל העמים התקרבו זה לזה עקב התפתחות הטכניקה ואמצעי התקשורת והתחבורה, ומצבה הפוליטי והכלכלי של כל ארץ תלוי במצבו של העולם כולו.

אנו רגילים לחלק את ההיסטוריה הכללית לשלוש תקופות: הזמן העתיק, ימי־הביניים, והזמן החדש. הזמן העתיק מקיף את תולדות עמי המזרח הגדולים: מצרים, שוּמרים, אכדים, בבלים, אשורים, חתים, פּרסים ובני־ישראל, ואת תולדות היונים והרוֹמיים עד המאה הרביעית או החמישית לספירת הנוצרים; ימי־הביניים כוללים את תולדות עמי אירופה והערבים עד המאה הט"ו, והזמן החדש – את תולדות העמים עד ימינו. החלוקה הזאת אינה חוק קבוע לדורות ואפשר לתאר גם חלוקות אחרות. לאמיתו של דבר, אין החיים ההיסטוריים סובלים כל חלוקה, כי אין הפסקות במהלך ההיסטוריה, וכל תקופה מתחלפת בתקופה אחרת לא כתוצאה ממאורע מסוים אלא בעקבות התפתחות ארוכה של תנאים חברתיים וכלכליים, של אמונות ודעות, ועוד. אנו מחלקים את ההיסטוריה לתקופות, כדי לעשות לנו את לימודה נוח יותר, ולא כדי להכניס את חיי העמים לתוך מסגרת מלאכותית, שפעמים אין לה יסוד בחיים עצמם.

החלוקה המקובלת לשלוש תקופות נעשתה על־ידי היסטוריונים אירופיים, שנתנו לבם בעיקר לתולדות אירופה והעמים הקרובים לאירופה. על־כן נשארו ארצות גדולות, כמו סין, יפן והודו, מחוץ לחלוקה המקובלת; על אף חסרון זה ראויה החלוקה האמורה לשמש יסוד לחקירת ההיסטוריה הכללית גם להבא, כי עמי אסיה המזרחית – למרות תרבותם העשירה – היו רחוקים עד עתה מחיי שאר העמים וגם אין להם חלק ביצירת התרבות המודרנית, שהיא בעיקר פרי רוחם של עמי אירופה ושכניהם. רק בזמן האחרון התחילו עמי אסיה המזרחית למלא תפקיד חשוב בחיים הפוליטיים והכלכליים של העולם, ולפיכך יש להזכיר גם אותם בתיאור ההיסטוריה של הזמן החדש.

§ 3. התקופות הפריהיסטוריות.    🔗

התקופה ההיסטורית של האדם נמשכת כחמשת אלפים שנה. אולם האדם הופיע על פני כדור הארץ זמן רב קודם לכן, וחייו ההיסטוריים אינם אלא חלק קטן מחייו בכלל. גם כיום לא כל בני־האדם הגיעו לחיי תרבות; עמים רבים נחשלים בהתפתחותם. כאלה הם העמים הפראים באוסטרליה ועל איי האוקינוס השקט ושבטים אחרים של כושים באפריקה ושל אסקימואים בצפון. גם האדם הקדמון שחי בתקופה פריהיסטורית לא היה שונה בהרבה מהם באורח־חייו. אנשי המדע מחלקים את התקופה הפריהיסטורית (הקדם־היסטורית, כלומר שקדמה להיסטוריה) של האדם לתקופות שונות, כל תקופה לפי החומר שממנו עשה האדם את כליו ומכשיריו. התקופה העתיקה ביותר היא תקופת־האבן, הנמשכת מאות אלפי שנה, החל מ„תקופת־הקרח“, בימים שהקרחונים הגדולים עוד כיסו את פני אירופה. בתקופת־האבן לא ידע האדם להשתמש אלא באבן בלבד ועדיין לא הכיר את השימוש במתכת. בתוך התקופה הזאת הבחינו החוקרים בהתקדמות רבה וחילקוה לתקופת האבן הקדומה (הפַּאלֵיאוֹליתית), תקופת האבן התיכונה (המיסוֹלִיתִית) ותקופת האבן החדשה (הנֵיאוֹלִיתִית). בתקופות האבן הקדומה והתיכונה ידע האדם לעשות כלי נשק וכלי עבודה מאבן, בעיקר מצור, וגם להשתמש בעצמות בעלי־החיים ובקרניהם לעשיית כלי־נשק ומכשירי עבודה.

הוא ידע את השימוש באש ויכול לצלות עליה את בשר בעלי־החיים, אבל לא יכול לבשל את האוכל במים, כי לא היו לו כלי־קיבול. האדם הקדמון דר במערות והתעטף בעורות הפרוות של בעלי־החיים; הוא לא ידע את עבודת האדמה והתפרנס מליקוט פרות ושרשים, מן הציד ומן הדיג. מגידי הצבי היה מכין לו חוטים ובהם תפר את הפרוות. חייו עברו במלחמה קשה בחיות־הטרף, כגון הממוּתה, הקרנף והדוב, שבימים ההם היו גדולים וחזקים הרבה מצאצאיהם בימינו. חרף תנאי החיים הקשים היו לאדם הקדמון גם שעות מרגוע: בשעות אלה, יש שהיה מצייר בצבעים שונים על כותלי המערות ציורי בעלי־חיים משטח־ראייתו, כגון הממוּתה, הצבי, השועל, סוס־הבר, דגים ועוד; ציורים אלה מעידים על כשרון ועל חוש אמנותי די מפותח. בתקופה הניאוליתית (תקופת האבן החדשה) ניכרת התקדמות רבה בתרבות האדם; הוא למד לגלות אמצעי־קיום וליצור מקורות פרנסה במקום לחפשם בלבד; וכך הפך ממלקט מזונות ליוצר מזונות. הוא למד לעבד את האדמה ולזרוע בה זרעי־חיטה, שעורה, קטניות ופשתן; לאפות לחם מן התבואה ולטוות ולארוג את הפשתן; הוא אף הצליח לביית בעלי־חיים והפך את הכלב, השור, הסוס, הכבש ועוד חיות רבות אחרות, לבהמות־בית ולמד להשתמש בהן לצרכיו. כן למד באותם הימים את מלאכת הקדרות והחל בעשיית כלי־חרס שונים, קערות וכדים מטין, מצוירים בציורים וקישוטים מגוונים. בסוף התקופה הניאוליתית ובעיקר בתקופה הכַאלקוֹליתית (תקופת אבן־נחושת) הוסיפה עוד האבן לשמש חומר חשוב לעשיית כלי עבודה ונשק. אולם לצורכי הבית ולבישול התפתח השימוש בכלי־החרס. רבים מהם ובעיקר אלה ממצרים, סוריה ואיראן הצטיינו ביופיים. מן האלף הרביעי לפנס"ה נמצאו כלי־חרס המקושטים בשרטוטים גיאומטריים ובדמויות בני־אדם וחיות.

יש לציין כי בתקופה הכאלקוֹליתית התקדם האדם התקדמות חברתית מכריעה: בתקופה זו הוקמו במזרח העתיק ישובי־קבע גדולים שהתפתחו ברבות הימים לערים מרכזיות. התושבים בערים אלה עסקו בחקלאות ובמלאכה. בעיקר הצטיינה מלאכת המתכת. בתקופה זו למד האדם את מלאכות היציקה, ההתכה והחישול. המתכת הראשונה שהאדם למד לעבדה הייתה הנחושת; אחר־כך מצאו שתערובת הנחושת והבדיל (היא הבּרוֹנזה) עושה את הכלים חזקים יותר. השימוש בבּרונזה התפשט בארם־נהריים (מסוֹפּוֹטמיה), במצרים ובארצות הים התיכון במשך האלף השלישי לפני ספה"נ, כלומר: בתקופה ההיסטורית. בסוף האלף השני החל האדם להשתמש בברזל, שהיה חזק מן הבּרונזה ולכן תפס את מקומה בעשיית הכלים. תנאי החיים החומריים והתפתחות התרבות בתקופת הבּרונזה היו שונים ורבגוניים בארצות שונות, ואשר לתקופת הברזל הרי זו לא נפסקה עד היום, כי גם עתה משמש הברזל חומר עיקרי לתעשיית הכלים ומכשירי העבודה.

§ 4. ראשית חיי החברה והתרבות.    🔗

האדם אינו חי חיי בדידות עלי אדמות. גם האדם הקדמון שכן בחבורה, שאם לא כן לא היה עוצר כוח לעמוד בפני הטבע הקשה ולהגן על עצמו מפני חיות־טרף. האיגוד החברתי הקטן ביותר הוא המשפחה, אלא שבזמן העתיק כללה המשפחה לא רק את כל בני אבי־המשפחה על משפחותיהם, כי אם גם את העבדים, המשרתים ואת כל אלה שביקשו מחסה ומגן מאת אבי־המשפחה. על־כן הייתה המשפחה העתיקה גדולה הרבה יותר מאשר היום בארצות־המפותחות, ואף היא לא חייתה את חייה בנפרד, אלא היותה חלק מקיבוץ גדול יותר, הוא השבט. כל זמן שהאדם הקדמון התקיים על הציד או על גידול בהמות היו השבטים נעים ונדים, ורק מן הזמן שלמד האדם את עבודת האדמה נאחזו השבטים במקומות שונים שבחרו לשבתם. איחוד שבטים שונים שישבו קרובים לזה לזה או ריבּוּים הטבעי היה מלכד את השבטים לעם, או לאוּמה.

החברה אינה יכולה להתקיים בלי חלוקת העבודה בין חבריה, ללא דאגה להגנת החברה ובלי השגחה על חיי הפרט, על־כן אין חברה בלי שלטון מסודר, בין שהוא שלטון של באי־כוח החברה עצמה ובין שהוא שלטון של אנשים זרים שכבשו את החברה בכוח. במשפחה נתון השלטון בידי האב. אצל עמים אחדים היה שלטונו של אב המשפחה גדול כל כך שהייתה לו הרשות אפילו להמית את בני משפחתו או למכרם לעבדות. כל הסכסוכים בין בני המשפחה הובאו לפני האב וכל רכושה של המשפחה היה שייך לו. בשבט נתון השלטון בידי המנהיג שתפקידו העיקרי הוא לעמוד בראש הצבא, להגן על בני השבט ולהילחם בשבטים אחרים. בביתו או באוהלו של המנהיג מתאספים „הזקנים“, כלומר: ראשי המשפחות של השבט; עמם מתייעץ המנהיג בענייני השלטון ומהם הוא בוחר לו את עוזריו במלחמה.

האדם הקדמון שכן במערות, השבטים הנודדים התגוררו באוהלים, וכשעברו ממקום למקום לקחו עמם את כל רכושם. הצורה הראשונה של ישיבת־קבע, שבאה לעולם עם ראשית החקלאות, – בתקופת האבן החדשה – הייתה הישיבה בכפרים. בימי קדם הייתה האדמה עיקר רכושו של האדם ועובדי האדמה היו רוב בניינו ורוב מניינו של העם. הקשר בין שבטים ועמים שונים גרם לכך, שכפרים אחדים, שמצבם הגיאוגרפי היה נוח להתפתחות המסחר (למשל, אלה שעמדו על פרשת־דרכים, לאורך הנהרות או על שפת־הים) עלו בחשיבותם על אחרים ויישובם גדל; כפרים אלה נהפכו לערים שתושביהן חיו בעיקר על המסחר, המלאכה והחקלאות. בזמן העתיק הייתה כל עיר מוקפת חומה, כי בלעדיה אי־אפשר היה להגן על העיר מפני האויב. לעתים הייתה העיר עומדת ברשות עצמה מבחינה פוליטית כמדינה קטנה. ערים־מדינות כאלה היו, למשל, בשוּמר, בארץ־ישראל וביון העתיקה. לעתים היו חיי העיר מתרכזים מסביב לבית־המקדש, והשלטון היה נתון בידי כוהני המקדש. גם חיי התרבות התפתחו בעיקר בערים; ולמעשה נוצרה התרבות במזרח העתיק בעיקר על־ידי היישוב העירוני.

התפתחות הערים הביאה לידי התהוות מעמדות שונים בקרב העם, והיישוב העירוני נתפלג לפי סוג המקצוע וגודל הרכוש של חבריו. בעיר גדולה שבה התרכזו סוחרים, פועלים, בעלי־מלאכה, פקידים ואנשי־צבא, בלט אי־שויון ברווחיהם וברכושם, ולא פעם גרם אי־שויון זה למתיחות חברתית ומעמדית.

§ 5. יסודות חיי התרבות.    🔗

החיים התרבותיים מתפתחים לפי התכונות המיוחדות של כל עם ועם. אבל כבר במזרח העתיק אנו מבחינים בערכי תרבות מסוימים המשותפים למרבית העמים באיזור; והיו תקופות בעת העתיקה שבהן נוצרה והתפתחה תרבות בין־לאומית, אף כי זו האחרונה לא ביטלה את ערכן המיוחד של התרבויות הלאומיות.

אשר למושגים „עם“ או „אומה“ יש לציין שהם בעיקר מושגים חברתיים ותרבותיים ולא גזעיים, כלומר: הם מיוסדים על הקירבה החברתית והרוחנית שבין בני העם, ולא על קרבתם הפיסית, הגזעית בלבד. כל ניסיון לבאר את התכונות המיוחדות של העמים בסיבת השתייכותם לגזע זה או אחר אין לו ערך מדעי.

חלוקה של בני־האדם לפי תכונותיהם הפיסיות (כגון אורכה של הגולגולת ורוחבה, גובה הקומה, צבע השיער והעיניים) ראויה אמנם לשמש חומר לגבי האנתרופולוגיה (מדע העוסק במבנה הפיסי של האדם), אבל אין לה כל משמעות לגבי אופיו של העם, כי כל עם התערב במשך זמן קיומו בעמים אחרים ולא הקפיד על „טהרת הדם“. אשר לדבר על ה„טיפוס“ השולט בעם (כלומר: המצוי ביותר), אבל לא על טהרת הגזע לגבי העם בשלמותו.

כל תרבות לאומית מבוססת וניכרת בלשון שבה מדבר העם. כל לשון נחלקת על־הרוב לניבי־לשון, דיאַלֶקטים, וכל ניב עלול במרוצת הזמן להתפתח ללשון בפני עצמה, אם חלק העם המדבר בו יימנע זמן רב ממגע עם שאר חלקי העם. לשונות רבות בימינו אינן אלא ניבי לשון עתיקה שנתפלגה לענפים רבים. כך, למשל, הלשונות איטלקית, צרפתית, ספרדית, פורטוגלית ורוּמנית אינן אלא ענפים שונים של הלשון הרוֹמית (הלטינית) העתיקה. הקירבה בין הלשונות מאפשרת לחוקרי הלשון לחלקן למשפחות שונות. ערך רב בתולדות התרבות מתייחד בעיקר לשתי משפחות: הלשונות השמיות והלשונות „ההודו־אירופיות“. על המשפחה הראשונה נחשבות הלשונות: אכדית (היא שפת בבל ואשור), כנענית, עברית, ארמית, ערבית וחבשית. המשפחה השנייה גדולה יותר ומקיפה כמעט את כל הלשונות של אירופה וחלק מלשונות עמי אסיה. משפחת הלשונות ההודו־אירופיות מתחלקת למשפחות קטנות יותר, כגון: לשונות רוֹמניות (רוֹמית ובנותיה), גרמניות (גרמנית, אנגלית, הולנדית, דנית), סלאביות (רוסית, פולנית, צ’כית ובולגרית), יונית, ליטאית, ארמנית, פרסית והלשונות ההודיות (סנסקריט ובנותיה). הקירבה בין הלשונות אינה מעידה תמיד על קירבה גזעית בין העמים: הלשון, כמו כל קניין תרבותי, יכולה להימסר מעם לעם, ולא מקרה אחד הוא בתולדות האנושות שעם פלוני, לאחר שכבש את ארצו של עם אחר, הקנה לעם המשועבד את לשונו הוא, או להפך, סיגל לעצמו את לשון הדיבור של עם־הארץ.

התקדמות רבה בתרבות עמי המזרח העתיק החלה לאחר שהאדם למד להביע את רעיונותיו בכתב. הכתב הומצא על־ידי עמים שונים – השוּמרים, המצרים והסינים. הכתב הסיני לא הייתה לו השפעה על התפתחות התרבות האירופית, והוא נשאר עד היום קניינם התרבותי של עמי אסיה הרחוקה בלבד. לעומת זאת הביאו הכתבים המצרי והשוּמרי להמצאת האלף־בית, במחציתו השנייה של האלף השני לפני ספה"נ, ומן האלף־בית אשר הומצא על־ידי הכנענים, התפתחו כתביהן של כל הלשונות השמיות וההודו־אירופיות. המצאת הכתב נתנה לעמים את האפשרות ליצור את הספרות לכל ענפיה וצורותיה השונות. אמנם שירים עממיים ואף יצירות פיוטיות גדולות יכולות להימסר גם בעל־פה מדור לדור מבלי שיהיו קבועים בכתב; אבל כל זמן שהיצירה הפיוטית זקוקה לזיכרון האדם, מוגבל כוח השפעתה על אחרים, גם אין להימלט מהשמטות או הוספות מן החוץ, ורק לאחר שהיא נקבעת בכתב מתגלה ערכה התרבותי והשפעתה על העם ועל עמים אחרים הולכת וגדלה.

אחד הקניינים התרבותיים העתיקים והחשובים ביותר הוא הדת. מושגים דתיים כבר היו לאדם הקדמון ואין עם שלא יצר לעצמו דת מיוחדת או לא סיגל לו את דת השכנים. הדת מיוסדת על ההכרה, כי בעולם מושלים כוחות נעלמים שאין לאדם שליטה עליהם, הם האלים וכוחם גדול לעזור לאדם בחייו או להזיק לו, להביא ברכה או קללה במעשה ידיו. האדם הקדמון ראה את הכוחות הנעלמים האלה בכל מקום; בתקופות הקדומות ביותר חשב האדם את האבנים ואת העצים למקום משכן האלים והיה משתחוה להם (במדע קוראים לעצמים האלה בשם פֶטִישִים). בנוסף על הרוחות הטובות האמין האדם ברוחות רעות, בשדים ובמזיקים, וראה בבעלי־חיים מסוימים את מקום משכנם של האלים והרוחות, ולעתים היה שבט שלם מייחד כוח אלוהי לבעל־חיים פלוני ובוחר אותו לטוֹטֶם שלו, כלומר: לסימן מיוחד של השבט; לאנשי השבט היה אסור להרוג בעל־חיים זה וליהנות מבשרו. בדתות מפותחות יותר תיאר האדם את האלים בצורת אדם וייחס להם את כל תכונותיו של האדם, כגון: דיבור, אכילה, שתייה וכו'.

על תולדות האלים סיפרו אגדות: אגדה כזאת נקראת מיתּוֹס, וצירוף האגדות, סיפורן וחקירתן, נקרא מיתוֹלוֹגיה. הצורך לפייס את האלים או להודות להם על הטובה שעשו גרם ליצירת פולחנות דתיים שונים; האדם הביא לאל קרבנות וזבחים, בנה מזבחות ובתי־מקדש לכבודו, פנה אליו בתפילות ובשירי תהילה. לפעמים ניסה האדם להשפיע על האלים ועל הרוחות הרעות בהשבעות ולחשים, או לגרש בעזרתן „דיבּוּק“ מן החולה; אמצעים אלה נקראים במדע בשם מַגִיָה. עם התקדמות התרבות התחיל האדם מייחס לאלים תכונות מוסריות ורואה בהם את האפּיטרופּסים על חיי החברה והמשפחה. בימים הקדמונים היו כל העמים פּוֹליתֵיאיסטים, כלומר: האמינו במספר רב של אלים; המוֹנוֹתֵיאיזם (האמונה באל אחד) התפתח אצל בני־ישראל ועבר מן היהדות לשתי הדתות הרוֹוחות ביותר בימינו בעולם – לנצרות ולאיסלם.

נושאים ושאלות    🔗

1. הגדר את התחומים בהם עוסק מדע ההיסטוריה.

2. סַוֵג את סוגי המקורות שמהם שואב ההיסטוריון את ידיעותיו.

3. מהן הן הבעיות העומדות לפני חוקר ההיסטוריה בשאיפתו להגיע אל חקר האמת?

4. אובייקטיביות וסובייקטיביות בחקר ההיסטוריה.

5. תאר יום בחייו של האדם בתקופת־האבן הקדומה.

6. תאר את השינויים הכלכליים בתקופת־האבן החדשה והשפעתם על התפתחות החברה האנושית.

7. האמנות והדת בתקופה הפריהיסטורית - כביטוי למחשבותיו ורגשותיו של האדם.

8. אילו המצאות הביאו, לדעתך, למפנה בהתפתחות התרבות ומדוע?

ספרים לעיון נוסף    🔗

1. א. אבן־שושן, לשון וכתב – הוצאת ש. ז’ק ושות'.

2. ו. פ. אולברייט, מתקופת האבן ועד הנצרות – הוצאת אחיאסף, פרק ראשון; פרק שלישי א‘, 1–2; ב’, 1.

3. מ. נאדל, התנ"ך ותרבויות העולם העתיק – ספריית פועלים.

4. ו. ג. צ’יילד, האדם – צבת ראשונה – הוצאת הקיבוץ המאוחד, פרקים א’–ו'.

5. ו. ג. צ’יילד, מה נתרחש בהיסטוריה – ספריית פועלים, פרקים א’–ד'.

 

פרק א': הערות כלליות לתולדות המזרח העתיק    🔗

§ 6. גילוי המזרח הקדום במאה הי"ט והכ'.    🔗

תולדות המזרח הקדום מהוות עתה פרק חשוב בלימוד ההיסטוריה העתיקה. אולם עוד לפני מאה שנה ידעו ההיסטוריונים רק דברים מעטים על תולדות המזרח ושאבו את ידיעותיהם ממקורות מאוחרים, כגון ספרי התנ“ך וכתבי היונים. עוד בתחילת המאה הי”ט היו סבורים שההיסטוריה העתיקה פירושה תולדות היונים והרוֹמניים במערב ותולדות בני־ישראל במזרח. ואם אמנם שמעו גם על המצרים הבבלים, האשורים והפרסים, הנה לא שיערו שגם לעמים אלה יש חלק רב ביצירת התרבות האנושית. החורבות הגדולות של הערים העתיקות במזרח לא היו ברובן ידועות לבני אירופה, כי הנסיעות למזרח היו בחזקת סכנה. תורכיה, שהייתה השלטת על קידמת אסיה, חשדה בתיירים שמא מרגלים הם וגם היישוב המוסלמי לא הסביר פנים לאנשים שבאו מאירופה הנוצרית. התיירים המעטים שהתגברו על הקשיים וחדרו לארצות המזרח הביאו לאירופה ידיעות מקוטעות על שרידי מקדשים גדולים העומדים בתוך חולות המדבר ועל אותיות משונות החרותות על גבי מצבות, אבל לא יכלו לספר את פרטי הדברים, כי לא ניתנה להם היכולת לחקור את השרידים חקירה מדעית. רק במאה הי"ט גברה השפעתן הפוליטית של מדינות אירופה על תורכיה ואז הוכשרו התנאים לעבודה מדעית במזרח.

בשנת 1798 חזר צבאו של נפוליאון ממסעו במצרים והביא עמו אבן אחת ועליה כתובת: ביונית, בכתב החרטוּמים (ההיירוֹגליפים) וב„דמוֹטית“ (כתב מצרים מן האלף הראשון לפסה"נ). האבן הזאת שנקראה על שם המקום שבו נמצאה „אבן רוֹזֵטָה“פתחה פתח לגילוי כתב החרטוּמים.

בין ההיירוֹגליפים נמצאה מלה שהייתה מכוּונת לשם המלך „פּטולמיוֹס“ (תלמי) בכתובת היונית. עד מהרה נתגלתה עוד כתובת אחת, אף היא במצרית וביונית, שהכילה את השמות „פְּטוֹלֵמַיוֹס“ ו„קְלֵאוֹפַּטְרָה“. בעזרת המלים המקבילות האלה בנוסח היוני ובנוסח המצרי עלה ביד המלומד הצרפתי שאמפּוֹליוֹן לפענח 11 סימנים מכתב החרטוּמים, ואחרי התגלית הזאת קל היה לגלות גם את שאר הסימנים. החוקרים הכירו, כי הלשון המצרית העתיקה קרובה ללשון הקוֹפּטית, שנשתמרה עד היום כלשון תפילה בקרב הקוֹפּטים במצרים, ובעזרתה עלה בידם ללמוד גם את הלשון המצרית העתיקה. המדע העוסק בחקירת הלשון והספרות המצרית העתיקה נקרא בשם אֶגיפּטוֹלוֹגיה.

קשה יותר היה לפענח את כתב היתדות, שבו השתמשו הבבלים והאשורים, ובמרוצת הזמן גם עמים אחרים, כגון: הפּרסים והעילמים. כתובת אחת בכתב היתדות הייתה ידועה באירופה כבר במאה הי“ח, שכן הועתקה על־ידי תייר אחד מעל בניין מלכי פרס בפֶּרְסֶפּוֹלִיס. גם הכתובת הזאת, כאבן רוֹסטה, הייתה כתובה בשלוש לשונות (פרסית, עילמית ובבלית), אבל הלשונות האלה לא היו ידועות באירופה ועל־כן אי־אפשר היה לקרוא את הכתובת. הראשון שמצא בתוך הנוסח הפרסי (שהיה הפשוט בכולם) את שמות המלכים הפרסים הקדמונים, ופירש את הסימנים, היה הגרמני גְרוֹטֶפֶנְד בתחילת המאה הי”ט. הפענוח המדעי של כתב היתדות נעשה על ידי האנגלי רוֹלִינסוֹן באמצע המאה הי"ט. הוא העתיק את הכתובת הגדולה של דריוש הראשון שהייתה חקוקה על הסלע בבֶּהִיסטוּן בפרס ושהייתה אף היא כתובה בשלוש לשונות.

אחרי שעלה בידו לקרוא את הנוסח הפרסי עבר לנוסח הבבלי וגילה כי הלשון הבבלית נמנית עם הלשונות השמיות וקרובה לעברית. מאז התקדמה חקירת כתבי היתדות בצעדים מהירים, אף כי עדיין הייתה קריאת הסימנים קשה מאוד. חילוקי־הדיעות בין החוקרים וטעויותיהם בקריאת הסימנים עוררו חשד רב בקרב הקהל. אבל המדע הצעיר עמד במבחן בשנת 1857: שלושה מבין חוקרי הכתב תרגמו כל אחד בנפרד כתובת חדשה מאשורית ונמצא כי תרגומיהם אינם שונים זה מזה. הואיל ורוב הכתובות שהחוקים עסקו בהן בראשונה מקורן היה מאשור, קיבל המדע את השם אשורוֹלוֹגיה, אף כי נכון יתר לקרוא לו על שם בבל, כי התרבות הבבלית קדמה לתרבות האשורית והייתה חשובה ממנה במקוריותה.

בעקבות העבודה הפילוֹלוֹגית (חקירת הלשון) באה הפעילות הארכיאוֹלוֹגית. בארצות שונות באירופה (בראשונה באנגליה וצרפת, אחר־כך גם בגרמניה ואיטליה) נוסדו חברות מדעיות שתפקידן היה לשלוח באי־כוח לארצות המזרח ולחפור במקומות, שבהם נשתמרו שרידי הערים העתיקות. בתחילה לא היו החופרים מנוסים בעבודתם; בשאיפתם לחדור מהרה אל השכבות הנמוכות, לא נזהרו והרסו בלי־משׂים את שרידי השכבות העליונות בלא שהספיקו לרשום בדיוק את מצב השכבות, את עובין, ואת טיב הדברים שנמצאו בהן.

לאחר שהתקדם המדע למדו החופרים לפַנוֹת לאט־לאט שכבה אחר שכבה ולא לחדור לשכבה הנמוכה לפני שנחקרה השכבה העליונה על בּוּריה. החפירות במצרים ובארם־נהריים (מֵסוֹפּוֹטַמיה)³ התחילו באמצע המאה הי“ט. במצרים גילו החופרים שרידי בתי־מיקדש עתיקים ואת קברות הפרעונים, ניקו מחול המדבר את הפירמידות ואת הפסלים הגדולים ומצאו מספר רב של דברי אמנות, תכשיטים וכלים, וגם כתובות ופאפירוּסים (§ 10). רק על־ידי החפירות ניתנה לאנשי המדע האפשרות לחקור את תרבותה של מצרים העתיקה ואת תולדותיה במשך אלפי שנים. בארם־נהריים גילו החופרים את מקום הערים העתיקות נינוֵה, כֶּלָח וּבבל⁴ עם שרידי הארמונות של מלכי אשור ובבל. אחר־כך עברו החופרים דרומה וגילו את מקום הערים העתיקות אוּר, ניפּוּר, לַגַש, אֶרֶך, ועוד (אוּר ואֶרך מוזכרות במקרא). גם פה נמצאו דברי אמנות רבים, שרידי בתים, ארמונות ומבצרים, וגם ארכיונים עשירים של בתי־מקדש שהכילו אלפי לוחות־חומר שרופים באש כתובים בכתב היתדות. העניין הרב שעוררו החפירות במצרים וּבבבל המריץ את אנשי המדע להתחיל בחקירת שאר ארצות המזרח, בעיקר סוריה וארץ־ישראל. בארץ־ישראל נעשו חפירות במקומות רבים (ירושלים, יריחו, מגידו, תענך, גזר, שומרון, בית־אל, לכיש, ועוד) וגם פה נמצאו דברים חשובים לחקר ההיסטוריה, אף כי שרידי התרבות העתיקה במקומות אלה אינם יכולים להתחרות בדברי האמנות המעולים שנתגלו במצרים ובארם־נהריים. האחרונה מארצות המזרח שנחקרה על־ידי הארכיאולוגים היא אסיה הקטנה; פה נתגלתה העיר חַתּוּשַש⁵, בירת ממלכת החתים, בּבּוֹגאזכּוֹי בקרבת אַנקָרָה; במקום נמצא ארכיון עשיר של מלכי החתים מן האלף השני לפסה”נ (§ 36). בימינו נמשכות החפירות בכל ארצות המזרח ממצרים ועד אפגניסטן, וכמעט בכל שנה מתגלים שרידים חדשים של התרבות המזרחית הקדומה, החל מראשית יישובי האדם במצרים ובארם־נהריים. בין החפירות האחרונות יש לציין בעיקר את אלה שבוצעו במארי (§ 26) ואוּגרית (§ 38) ושהעשירו אותנו בחומר היסטורי חשוב מאוד לחקר תולדות העמים בארם־נהריים וסוריה באלף השני לפסה"נ.

בשנים האחרונות נודעו תגליות חשובות מאוד על התקופה הקדם־היסטורית. בחפירות יריחו נתגלתה עיר קדם־היסטורית ניאוליתית (מתקופת האבן המאוחרת, שבה עדיין לא עשו כלי חרס) והתברר שעיר זו כבר הייתה קיימת בשנת 6500 לפסה"נ – כלומר כמה אלפי שנים לפני צמיחת התרבויות העירוניות בשומר. ביריחו נתגלתה חומה בנויה אבנים, מחסני תבואות, בתים ואף עדויות לפולחן. מסתבר שהיה זה פולחן הפוריות ופולחן אבות המשפחה.

מרכזי תרבות ניאוליתית־חקלאית (מתקופת האבן החדשה) נתגלו בשער הגולן ליד שפך הירמוך בעמק הירדן. מרכז אחר מן התקופה הכאלקוֹליתית (אבן הנחושת) מן האלף הרביעי לפסה"נ נתגלה בעבר־הירדן בּתוּלֵי־לַאת ע’סוּל. שם נמצאו ציורים צבעוניים מרהיבי־עין.

תרבות דומה נתגלתה ליד באר־שבע. שם גרו האנשים במערות ומחילות שחפרו להם מתחת לפני הקרקע.

אולם מרכזים אלה לא המשיכו את קיומם בתקופה ההיסטורית ולא יצרו מדינות מאורגנות כדוגמת ארם־נהריים ומצרים. עם זאת הם נוסכים אור על התפקיד שמילאה ארץ־ישראל בתרבות המזרח על סף ההיסטוריה.

תגלית התרבויות העתיקות במזרח עוררה עניין רב בקהל האירופי, בעיקר נתעוררו הלבבות לאחר שנמצאו בספרות הבבלית אגדות וסיפורים רבים הדומים לסיפורי התנ“ך. גם שמותיהן של ערי כנען רבות ושמות מלכי ישראל ויהודה שהוזכרו בכתובות מצריות ואשוריות עוררו את התקוה, שבעזרת המקורות החדשים אפשר יהיה לחקור חקירה יסודית יותר את ההיסטוריה הישראלית הקדומה. ההתלהבות כלפי התגליות החדשות גרמה לכך שחוקרים רבים העלו את ערך התרבויות העתיקות לדרגה שאין למעלה ממנה. בייחוד השפיעה התרבות הבבלית על דמיון החוקרים. בין המלומדים הגרמנים קמה אַסכּוֹלה של ה„פַּן־בַּבִּילוֹנִיסְטים“, שביקשו לתאר את התרבות העברית כחיקוי לתרבות הבבלית העתיקה ואמרו שכל הרעיונות העמוקים של התנ”ך אינם מקוריים, אלא שאולים מבבל. אף את התרבות היונית ביקשו לבאר כחיקוי לתרבות הבבלית. חיבורי המלומדים האלה רחוקים מאוד מרוח המדע המדויק והזהיר ומלאים גוזמאות; ואשר לתרבות העברית, הרי יחסם אליה אינו אלא פרי רוח האנטי־שמיוּת החדשה. האסכולה ה„פּאן־בבלית“ לא האריכה ימים. ועתה למדו אנשי המדע לקבוע את ערכן האמיתי של תרבויות המזרח בלי לבטל את ערכה המיוחד והמקורי של התרבות העברית.

§ 7. התנאים הגיאוגרפיים של ארצות המזרח.    🔗

החיים ההיסטוריים מתפתחים בכל מקום בהשפעת התנאים הגיאוגרפיים, כגון מבנה הארץ, האקלים, כמות הגשמים, טיב האדמה, ועוד. גם תולדות עמי־המזרח תלויות במידה רבה בתנאים אלה. אנו מבחינים בין שלוש צורות עיקריות של מבנה פני הארץ במזרח: ההר, המדבר והשפלה⁶. רכסי הרים עוברים את כל ארצות אסיה מהודו ועד הים התיכון. רמת אירן, מקום יישובם של עמי מדי ופרס, קשורה בהרי זאגרוֹס, המשתרעים צפונה לאורך נהר חידקל ומסתיימים בהרי ארמניה ובהרי טאוּרוֹס; הרים אלה משמשים גבול לרמת אסיה הקטנה ממזרח ומדרום. מהרי טאוּרוֹס עוברים רכסי ההרים דרומה, להרי הלבנון ומוּל־הלבנון, ומגיעים הרי יהודה ומוֹאב לדרומו של חצי־האי סיני. איזור המדבר עוטר את כל אפריקה הצפונית (צחרה) ואת חצי־האי ערב, גובל מדרום וממזרח בסוריה ובארץ־ישראל (סיני והמדבר הסורי), מפריד בין סוריה ומסופוטמיה ומשתרע מעבר למפרץ הפרסי בּגֶדְרוֹסִיָה עד נהר אינדוֹס והרי הודו־כוּש. בתוך חולות המדבר זורמים הנהרות הגדולים (היאור במצרים, הפרת והחידקל בארם־נהריים) ויוצרים בשטפונותיהם השנתיים את השפלות הפוריות. השפלות האלה משכו אליהן את האדם בעושרן הטבעי; פה למד האדם לשבת ישיבת קבע ולעסוק בעבודת אדמה. תנאי הטבע בשפלה הראו ליישוב את הדרך לעבודה משותפת. השטפונות מביאים ברכה רק בתנאי שהאדם יחכּם לרסן את הנהר הזורם בכוח איתנים; עבודת אדמה אינה אפשרית בלי חפירת תעלות שיביאו את המים למקומות הרחוקים, בלי עשיית אגמים שישמרו על המים עד השיטפון הבא ובלי בניית סכרים המגינים על הערים, הכפרים, ועל השדות. העבודה המרובה הזאת יכולה להיעשות רק על־ידי שיתוף הכוחות של היישוב כולו. כך לימד הנהר את האדם לחיות חיי חברה מסודרים, לעבוד בשותפות ולשמוע בקול המנהיגים והמארגנים הממונים על העבודה. וכך נוצרו המרכזים המדיניים־התרבותיים הראשונים על גדות הנילוס במצרים ועל גדות הפרת והחידקל בארם־נהריים (מסופוטמיה). מאוחר יותר, הופיעו מרכזי תרבות אחרים בהודו ובסין, שנוצרו גם הם על גדות הנהרות.

§ 8. המדינה במזרח.    🔗

המבנה הגיאוגרפי של ארצות המזרח, החסרות גבולות טבעיים חזקים היכולים למנוע עם אחד מלהכניע את חברו, השפיע על ההתפתחות המדינית: תולדות המזרח הקדום הן בעיקר תולדות המדינות הגדולות ושלטונן זו אחר זו על ארצות המזרח במשך שלושת אלפים שנה בערך. המדינות החזקות הפכו ברבות הזמן לאימפּריות, כלומר: ממלכות השולטות על ארצות רבות ועל עמים רבים. רכסי ההרים המשתרעים מרמת אירן עד הים התיכון אינם גבוהים ביותר וגם המדבר לא תמיד יכול לשמש תריס בפני האויב. מצרים היא הארץ היחידה שקשה לכבשה ונוח להגן עליה כי היא קשורה ביבשת אסיה רק על־ידי רצועה צרה לאורך מדבר סיני. סוריה וארץ־ישראל וכן ארצות הפרת והחידקל פתוחות למול המדבר ונוח להתנפל עליהן גם מהרי טאוּרוֹס, ארמניה, זאגרוֹס ועילם ודרך עמקי הנהרות הגדולים⁷. עוד באלף השלישי לפסה"נ עלה בידי מלכי אכד להכניע בחרבם את כל הארצות מארם־נהריים ועד הים התיכון, ובעקבותיהם הלכו מלכי אשור ופרס. פעמים היו שתי ממלכות חזקות מתפשטות עד שגבולותיהן היו נוגעים זה בזה ומלחמה ממושכת הייתה מתלקחת ביניהן, כגון המלחמה בין המצרים והחתים באמצע האלף השני. התפתחות האימפריות השפיעה לרעה על קיום הממלכות הקטנות, כי הן היו הראשונות לצרה ולפורענות מידן העריצה של שכנותיהן האדירות. כך נשאו ממלכות ישראל ויהודה עמל ותלאה מפני התחרות הפוליטית של מלכי הדרום (מצרים) ומלכי הצפון (אשור ובבל) עד שלבסוף היו קרבן להתפתחות האימפריאליסטית של ממלכות הצפון.

§ 9. עמי המזרח.    🔗

העמים שהשתתפו בהיסטוריה של המזרח הקדום נמנו עם משפחות שונות של הגזע הלבן. מבחינת הלשון אפשר לחלקם לשלוש קבוצות: א. השֵמיים, כלומר עמים שדיברו בלשונות שֵמיוֹת, ב. ההודו־אירופיים, ו־ג. עמים אשר לשונותיהם לא נמנו עם המשפחות הלשוניות הידועות. העמים השֵמיים הם: הבבלים, האשורים, האמוֹרים, הארמים, הכּשדים, הכּנענים, בני־ישראל והערבים. יש לחשוב שמתחילה היו קרובים זה לזה לא קירבת לשון בלבד, אלא גם קירבת גזע; אבל לאחר שהתפזרו על פני ארצות שונות נתמזגו בעמים שונים שמוצאם היה מגזע אחר. העמים ההודו־אירופיים השתתפו בהיסטוריה של המזרח מן האלף השני לפסה"נ; עמים אלה הם: החתים, היונים, המדים והפרסים. אין לחשוב שכולם נחשבו על משפחה גזעית אחת (§ 57). אף הם היו בראשונה עמים נודדים, ומקומות נדידתם היו בעיקר ארצות הרמה וההרים.

עם העמים הבודדים אשר מוצאם הגזעי והלשוני אינו ברור כל צורכו נמנו בין השאר המצרים, השוּמרים, החוֹרים והכַּשים. יש חושבים שהמצרים הם פרי תערובת של עם שמי, שבא למצרים מערב דרך ים־סוף, בבני חם תושבי אפריקה הצפונית; הלשון המצרית אינה שמית, אבל יש בה יסודות אחדים הקרובים ליסודות הלשונות השמיות. השוּמרים, תושבי ארץ שוּמר הקדומים, באו לשם אולי מאסיה התיכונה.

נושאים ושאלות    🔗

1. תאר את ההתפתחות שחלה בחקר המזרח הקדום במאות התשע־עשרה והעשרים.

2. צייר מפה פיסית של ארצות המזרח הקרוב ועמוד על השפעתם של התנאים הגיאוגרפיים על ההתפתחות ההיסטורית בארצות אלה.

3. אילו קבוצות עמים אנו מבחינים בין עמי המזרח הקדום?

ספרים לעיון נוסף    🔗

1. ו. פ. אוֹלברייט, מתקופת האבן ועד הנצרות – הוצאת אחיאסף, פרק ראשון; פרק שלישי, א', 2.

2. י. ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא לאור הממצאים הארכיאולוגיים – החברה הבינלאומית להוצאה לאור.

3. ק.וו. צ’ארם, אלים, קברים ומלומדים – הוצאת מ ניומן, פרקים: ספר הפירמידות, ספר המגדלים.

4. ק. קניוֹן, אנו חושפים את יריחו – הוצאת דביר.

5. א. שירה, לוחות חומר יביעו אומר – חברת אמנות בע"מ.

 

פרק ב': הממלכה העתיקה והתיכונה במצרים    🔗

§ 10. המקורות.    🔗

במאה החמישית לפסה“נ ביקר במצרים הסופר היוני הֵרוֹדוֹטוֹס. הוא חקר את תולדות העם המצרי, דתו ומנהגיו, את תנאיה הגיאוגרפיים של הארץ, ורשם בספר את כל אשר ראה ושמע. עוד בראשית המאה שעברה נחשב ספרו של הרוֹדוֹטוֹס למקור נאמן להיסטוריה המצרית, ואין הדבר כך. הרוֹדוֹטוֹס לא שמע מצרית ולא ידע לקרוא את כתב החרטוּמים. הוא האמין לתומו לאגדות ולסיפורים הרבים שקיבל מן הכוהנים המצריים ולא ניסה לבחון את מהימנותם; הוא גם לא ידע להבחין בין התקופות העתיקות בהיסטוריה המצרית ובין הזמן הקרוב אליו. ספרו משמש מקור חשוב לחקירת חיי המצרים בזמנו, אבל אין בו כדי לתת תיאור לתולדות המצרים בעבר. מקור נאמן ממנו הוא ספרו של מָנֶתּוֹן, כוהן מצרי שחי במאה השלישית לפסה”נ. בימיו שלטו היונים במצרים ולכן כתב מנתוֹן את חיבורו ביונית שהייתה בימים ההם הלשון הבין־לאומית, כאנגלית או כצרפתית בימינו. מנתוֹן תיאר את תולדות מצרים מן התקופות העתיקות ביותר ועד זמנו. בהיותו כוהן ידע לקרוא את כתב החרטוּמים: המקורות, שהיו כספר חתום להרוֹדוֹטוֹס, היו פתוחים לפניו. על יסוד הידיעות שמצא בספרות המצרית חילק מנתון את כל ההיסטוריה המצרית לשלושים תקופות, לפי מספר השושלות (דינסטיוֹת) של המלכים שמלכו במצרים. החלוקה הזאת נתקבלה גם במדע בימינו, אף־על־פי שדינסטיוֹת אחדות אינן ידועות לנו. חיבורו הגדול של מנתּוֹן לא נשתמר עד זמננו ואנו מכירים אותו מתוך קטעים בודדים בחיבוריהם של סופרים מאוחרים.

בימינו שואבים ההיסטוריונים את ידיעותיהם על תולדות מצרים מתוך הספרות המצרית המקורית הכתובה בכתב ההיירוֹגליפים (כתב-החרטוּמים). לאחר שפוענח כתב זה במאה הי"ט בידי שאמפּוֹליוֹן ותלמידיו (§ 6), התמחו מלומדי אירופה בקריאת המקורות הכתובים מצרית. הספרות המצרית העשירה מכילה חומר היסטורי רבגוני, כגון רשימות של מלכי מצרים, סיפורם על מלחמות ומסעות לארצות זרות, כתוֹבוֹת על גבי הקברות של גדולי הממלכה (פקידים גבוהים וכו'), ועוד. הספרות המצרית נשתמרה חרותה על אבן או כתובה על פּאפּירוּס. בשם פּאפּירוּס אנו קוראים לקנה־גומא שצמח במצרים על שפת היאור וממנו היו מכינים נייר לכתיבה⁸.

§ 11. התנאים הגיאוגרפיים של מצרים.    🔗

הרוֹדוֹטוֹס קרא למצרים בשם „מַתַת היאוֹר“; ואמנם, לולא היאור (הנילוּס) לא הייתה מצרים אלא מדבר שממה. הנהר העצום הזה (השני באורכו בעולם) סלל לו דרך בתוך חולות המדבר והפך את הסביבה לארץ פורייה⁹. פעם בשנה בחודשי הקיץ (מתמוז עד מרחשון בערך) עובר היאור על גדותיו ומציף את האדמה סביבו. סיבת התופעה הזאת לא הייתה ידועה לאנשי הקדם; המצרים נתנו לה ביאורים מיתולוגיים וחשבו את היאור לכוח אלוהי, והיונים ביקשו למצוא את החידה בדרך מדעית. מהם אמרו כי סיבת הגאות הם רוחות הצפון המנשבות בקיץ וההודפות את מי היאור אחורנית; אחרים ראו את הסיבה בתנועת מי האוקינוס שהיאור קשור בו, כביכול; היו גם שהתקרבו אל הפתרון האמיתי ואמרו שהגאות באה בעקבות הפשר השלגים במקום מוצאו של היאור¹⁰. התשובה הנכונה היא, שהגאות השנתית של היאור מקורה בהפשרת השלגים בהרי חבּש הגבוהים (מקום מוצאו של היאור הכחול) ובגשמי זעף היורדים באפריקה המרכזית (מוצאו של היאור הלבן). גאות זו עשתה את מצרים לאחת הארצות העשירות ביותר בתבואה בכל העולם. שנה שנה מביא הנילוס עמו את האדמה השחורה (בשם זה כינו המצרים את אדמת מצרים, להבדיל בינה ובין האדמה האדומה של המדבר) ומכסה בה את פני הארץ. בייחוד פורייה היא אדמת דלתה – החלק הצפוני של מצרים, הנקרא בשם זה מפני שצורתו דומה לאות היוונית „דלתה“. בדלתה מתחלק היאור לזרועות רבות (בזמן העתיק היו שבע זרועות, כיום נשארו רק שתיים), וכל השטח בין הזרועות היה מיושב מימי קדם. מגבולה הדרומי של מצרים על־יד סְוֵין היא אַסוּאַן¹¹ ועד תחילת הדלתה זורם הנילוס מהלך קילומטרים בתוך עמק סגור בין ההרים ורק רצועת אדמה צרה משני הצדדים, כעשרה ק"מ רוחבה הממוצע, מוכשרה ליישוב.

היאור שנתן חיים לארץ מצרים הוא גם שלימד את המצרים לעבוד עבודה משותפת. בימי הגאות עולים המים בנילוס כדי מטרים אחדים (7,6 מטרים על־יד קהיר, 15 מטר על־יד אסוּאן) ואלמלא למד האדם לרסן את מי הנהר הייתה גאוּתוֹ מביאה קללה תחת ברכה. מימי קדם השכילו איכרי מצרים לבנות סכרים וסוללות ולחפור תעלות ואגמים כדי לאצור את מי השטפונות לצורכי החקלאות. כך התארגנו חיי חברה מסודרים במצרים. עוד תפקיד גדול מילא היאור בחיי המצרים: הוא סייע ביצירת קשרים בין המקומות הרחוקים והביא לאיחוד לאומי בין השבטים הבודדים.

מצרים היא ארץ סגורה מכל צד. ממערב משתרע המדבר, בדרום מקשים אשדי המים ביאור על הקשר עם ארץ כּוּש, ממזרח משמשים המדבר וים־סוף תריס כפול בפני האויב; בצפון מגיעה מצרים עד הים התיכון. רק בפינה הצפונית־מזרחית קשורה היא בארצות אסיה המערבי על־ידי מדבר סיני הקטן הנוח למעבר¹²; ואולם גם ההגנה על המקום הזה אינה קשה, וכל זמן שהיה שלטון חזק במצרים לא חדר אויב לתוך הארץ, כי מצרים הייתה מבוצרת יפה על־ידי הטבע, ודבר זה גרם, שהתרבות המצרית התפתחה במשך דורות ללא הפרעה ניכרת מן החוץ.

§ 12. תחילת התרבות במצרים.    🔗

תולדות העם המצרי לפני האלף השלישי אינן ניתנות לחקירה היסטורית, כי אין בידינו מקורות כתובים לימים קדומים אלה. היישוב המצרי הקדום היה מחולק לשבטים שישבו לאורך הנילוס ובין זרועותיו הרבות. בתקופה עתיקה זו, שקדמה לייסוד המדינה, הניח העם המצרי את היסודות שעליהם עמדה התרבות המצרית אלפי שנים. מורי העם ויוצרי התרבות היו הכוהנים, ותגליות המדע הראשונות נעשו על־ידם. בין תגליות אלה יש לציין בעיקר את המצאת הכתב. הכתב המצרי התפתח שלב שלב מתוך הציור. כדי לכתוב את המלה „אדם“ היה המצרי מצייר צורת אדם, וכדומה. וכשהיה צורך למסור בכתב גם מושגים מופשטים או פעולות התחילו משתמשים בסמלים: כך, למשל, שימש אדם המחזיק שוט בידו סמל ל„כוח“. אחר־כך מצאו שסימני הציור יכולים לציין גם הברות ואף אותיות בודדות. כתב זה כלל למעלה מ־700 סימנים היירוֹגליפיים (כתב־החרטוּמים) שבתוכם היו גם 24 סימנים המתאימים לאלף־בית, אולם המצרים לא השתמשו באלף־בית זה בפני עצמו והוסיפו להשתמש בכל מערכת הסימנים הסבוכה שבכתב החרטוּמים, דבר שהקשה מאוד את השימוש בכתב. על־כן לא הייתה ידיעת קרוא וכתוב מצויה בקרב העם אלא רק בקרב יחידי סגולה – הכוהנים והפקידים.

§ 13. הממלכה העתיקה.    🔗

התנאים הגיאוגרפיים של מצרים גרמו לאיחוד השבטים המפוזרים לעם אחד. בראשונה התאחדו שבטי הדלתה לבד ושבטי הבקעה לבד, וכך נוסדו שתי ממלכות במצרים – ממלכת הצפון (מצרים התחתונה) וממלכת הדרום (מצרים העליונה)¹³. קרוב לשנת 3100 בערך נכבשה ממלכת הצפון על־ידי מלך הדרום ומאז התאחדה כל ארץ מצרים והייתה למדינה אחת. המלך הראשון שמלך על המדינה המאוחדת היה מֶנֶס (נַעַרְמֶר).

ידיעות ברורות על חייו ושלטונו לא הגיעו אלינו. גם לאחר הכיבוש לא נתבטל ההבדל בין הממלכה הצפונית והדרומית וזכרו נתקיים בתוארי המלך ובמנהגי החצר: המלך נקרא „אדון שתי הארצות“ ושׂם בראשו את שני הכתרים – את הכתר הלבן של מצרים העליונה ואת הכתר האדום של מצרים התחתונה. אחרי תקופת שלטונן של שתי השושלות הראשונות, קמה במצרים הממלכה שקיבלה בהיסטוריה את השם „הממלכה העתיקה“ (השושלות ג’–ו', 2700–2200 בערך). במשך התקופה הזאת התפתח במצרים שלטונו הבלתי־מוגבל של המלך.

המלך נחשב לאֵל ולבן־אלים; כל האדמה במצרים נחשבה לקניינו הפרטי; כל פקודה שיצאה מפיו הייתה חוק לנתינים; הוא היה השופט העליון והשליט בממלכה. ארמונו המפואר נקרא „הבית הגדול“, במצרית „פּר־עה“, ושם זה עבר במרוצת הזמן אל המלך עצמו. להלכה היה פרעה השליט היחיד במדינה; למעשה הייתה עבודת השלטון נתונה בידי עוזרי המלך הפקידים. הממלכה העתיקה במצרים הייתה המדינה הבּיוּרוקראטית הראשונה בהיסטוריה. מספר הפקידים היה רב מאוד. הפקידים הגבוהים, כגון המשנה למלך או המשגיח הראשי על האוצר, ישבו בבירת הארץ, מוֹף (ממפיס)¹⁴, או בקירבתה. כל הארץ חולקה למחוזות (כארבעים במספר) לפי החלוקה הקדומה של העם לשבטים; חשיבותם הפוליטית של השבטים נתבטלה וכל מחוז היה חלק לא־נפרד מן הממלכה. העיר הראשית במחוז הייתה עיר בירה בזעיר־אנפין; בה ישב הפקיד הממונה על המחוז ובהשגחתו עבדו המשרדים המרובים: אוצר המלך, בית־המשפט, המשרד שהשגיח על התעלות והסכרים, המשטרה, ועוד. העבודה במשרדים הצריכה מספר רב של סופרים, כלומר: של אנשים היודעים קרוא וכתוב, כי העבודה במשרדים התנהלה כולה בכתב. מעמד הסופרים והפקידים היה המכובד ביותר במדינה אחרי הכוהנים.

המלכים בני השושלת הרביעית הניחו זכר לדורות על־ידי הבניינים הענקיים בקירבת ממפיס, המכונים בשם פּירמידות. הפירמידה הגבוהה ביותר נבנתה על ידי המלך חוּפּוּ (ביוונית בספרו של מנתון: חֵאוֹפְּס), והשנייה על־ידי חַעֶפְרֶע (ביונית בספרו של מנתון: חֶפְרֶן).

הפירמידה של חוּפּוּ בנויה מ־2,300,000 אבני גזית, שמשקל כל אחת מגיע ל־2,500 ק"ג וגובהה 146 מטר. לפי השערת אחד החוקרים הצריך בניין הפירמידה עבודה של כמאה אלף איש במשך עשרים שנה. הבניינים האלה, שאין דוגמתם בעולם לא לפי גודלם ולא לפי צורתם, נועדו לשמש מקום קבורה למלכים. כל מלך היה מתחיל בבניין הפירמידה מייד לאחר עלותו על כיסא המלכות, ואחרי מותו היו שמים את עצמותיו בחדר מיוחד בפנים הפירמידה. בסך־הכול נשתמרו עד זמננו כשבעים פירמידות, הגדולות שבהן נבנו בגִיזָה (בקירבת קהיר)¹⁵ בימי השושלת הרביעית.

הרוֹדוֹטוֹס מספר שחאוֹפּס (חוּפּוּ) בבנותו את הפירמידה שלו העביד את עמו בפרך. ואמנם רק בעמלו ויגיע כפיו של עם משועבד אפשר היה להקים את המצבות האלה. בניין הפירמידות שופך אור על מצב האיכרים במצרים. מצרים בתקופה זו לא הייתה מדינה צבאית ומלחמותיה לא היו תכופות; מספר העבדים (שהם ברובם שבוי מלחמה) לא היה אפוא רב. לא העבדים בנו את הפירמידות, אלא התושבים המקומיים, האיכרים. מצבם היה דומה למצב האיכרים באירופה בימי־הביניים: הם נחשבו להלכה לאנשים חופשים, אבל למעשה היו כפותים לאדמה שעליה ישבו. חובה הייתה מוטלת עליהם לשאת בעול העבודות הקשות לפי פקודת המלך. על מצב האיכרים אפשר לדון מתוך הציורים על גבי הקברות שנשתמרו עד ימינו. הציירים תיארו את האיכרים כשהם מביאים לחצרו של בעל האחוזה (או לחצר המלך) צאן ובקר, לחם ופירות; המשגיח על העבודה מחזיק בשוט ומצוה על האיכרים להשתחוות לפני האדון; משגיחים אחרים מקבלים את תרומת האיכרים לפי הרשימה שבידיהם.

השושלת הרביעית משלה כ־120 שנה. בימיה האחרונים ירדו הפרעונים מגדולתם; הפירמידות של המלכים האחרונים קטנות הן לעומת הפירמידות של חוּפּוּ וחעפרע, סימן שהמלכים לא עצרו כוח להקים בניינים כאלה. השושלת החמישית, שתפסה את מקום הרביעית, ביצרה את עמדתה על־ידי ברית עם הכוהנים בעיר אוֹן (הֶליוֹפּוֹליס)¹⁶. לפי האגדה המצרית היו שלושת המלכים הראשונים של השושלת החמישית בני אֵל השמש רע, האל של אוֹן. הפרעונים האלה עשו את פולחנו של רע לפולחן הראשי בממלכה; תחת פירמידת בנו בתי־מיקדש מרובים לאל השמש. מתקופה זו ואילך נקבע קשר בין האֵל רע ובין הפרעונים, וכל פרעה שעלה על כיסא המלכות נחשב לבנו של רע.

חרף העול הקשה שרבץ על העם היו החיים בממלכה העתיקה, בדרך כלל, חיים של שלום ושלוה. העם עסק בעבודת האדמה, וגם בגידול בהמות, בדיג ובציד. המסחר המצרי הגיע בדרום עד ארץ פּוּנְת (בסביבות סוֹמאלי של ימינו), הידועה בתעשיית הבשמים, ובצפון עד ארץ־ישראל וערי פיניקיה. מלבנון הכניסו ארזים למצרים, שהייתה ענייה בעצי בניין. הפרעונים לא שאפו לכבוש ארצות רחוקות, אבל יש יסוד לשער שכבר בתקופה קדומה זו קשרו קשרים מדיניים אמיצים עם ארץ־ישראל וסוריה, ובייחוד עם ערי החוף הלבנוני (פיניקיה). גם מכרות הנחושת¹⁷ בסיני היו בידי הפרעונים.

§ 14. התפוררות המדינה.    🔗

עם כל הכוח והשלטון שבידיהם היו המלכים מוכרחים ליתן דעתם על רצונם של הפקידים הגבוהים במדינה. המלכים נהגו לתת לאנשים תקיפים אלה נְחָלוֹת אדמה במתנה, ונְחָלוֹת אלה עברו בירושה מאב לבנו. כך קם במצרים מעמד של בעלי אחוזות עשירים. אנשים אלה תפסו גם את המשרות הגבוהות בחצר המלך ובארץ. חשובה ביותר הייתה המשרה של ראש המחוז. היא הייתה נתונה בידי פקיד המלך שהיה האיש התקיף והעשיר במחוז, ובמרוצת הזמן התחילה משרה זו לעבור בירושה. כך גבר כוחן של משפחות האצילים במחוזות; מי שהיה קודם פקידו של המלך נעשה עתה לנסיך העומד ברשות עצמו. בימי שלטונה של השושלת השישית התחזקו הנסיכים יותר ויותר עד שלבסוף התפוררה הממלכה למספר רב של נסיכויות העומדות ברשות עצמן. המרכז המדיני הלך ונחלש וכיסא המלכות עבר מיד ליד. חולשה זו נוצלה בידי שבטים אסיאתיים אחדים שירדו אז למצרים וקנו להם לשעה קצרה אחיזה באזור הדלתה¹⁸.

בתקופת מעבר זו שבין הממלכה העתיקה לתיכונה חדלו הנסיכים מהיות תלויים במלך. בתחילה נחשב לכבוד רב לכל פקיד להיקבר על־יד קברו של המלך; עתה החלו הנסיכים בונים את קברותיהם באחוזותיהם במחוזות. הם קראו לעצמם „הנסיכים הגדולים“ וחיקו את המלכים בחוקקם על אבן סיפורים מפורטים על פעולותיהם, זכר לדורות. אמנם בכתובות אלה מזכירים הנסיכים גם את פעולותיהם שעשו לפי פקודת המלך, אבל בעיקר הם מדגישים את שלטונם במחוז ואת תקנותיהם הטובות למען היישוב הכפרי באחוזותיהם¹⁹.

התפוררותה של מצרים נמשכה עד 2100 בערך, עד שקמה משפחת נסיכים מנוֹא־אמוֹן, ביוונית תֶּבַּי²⁰, שאיחדו מחדש את מצרים. מצבה הגיאוגרפי של נוֹא־אמוֹן היה נוח מאוד להתפתחות המסחר: העיר עמדה במקום שהיאור מתקרב לים־סוף ובקרבתה עבר הנחל המקשר את היאור עם ים־סוף, כעת ואדי חמאַמאַת; נחל זה שימש בימי קדם דרך לשיירות. המסחר בבשמים, בשנהבים ובעבדים בין מצרים הדרומית ובין ערב, סיני וסוריה עבר דרך נוֹא־אמוֹן. נסיכי העיר שעלו לגדוּלה, כבשו תחילה את מצרים העליונה. לאחר שנתבסס שלטונם הוסיפו ללכת בדרך הכיבושים צפונה, עד שכבשו את כל מצרים התחתונה. הממלכה שנוסדה על־ידי שליטי נוֹא־אמוֹן, מלכי השושלת האחת־עשרה, נקראת בהיסטוריה בשם „הממלכה התיכונה“ (מ־2060–1720).

§ 15. הממלכה התיכונה.    🔗

הפרעונים החדשים נלחמו בתוקף במעמד העצמאי שכבשו להם הנסיכים, ושאפו לייסד שוב שלטון מרכזי חזק. את המטרה הזאת השיגו המלכים בני השושלת השתים־עשרה²¹. הם החלישו את כוח הנסיכים, ענשו קשה את אלה שמרדו בהם, מינו במקומם שרים אחרים במחוזות והחזירו את העטרה ליושנה. הבּיוּרוֹקראטיה פרחה שוב; פקדי המלך ערכו מפקדי־עם, השגיחו על הכנסות הממלכה, גייסו את הצבא, ועוד. הפרעונים שקדו על התפתחות המסחר ועל חיזוק התרבות החומרית בארץ. בקרבת עיר־הבירה (שעברה שוב צפונה לסביבת מוֹף) הכשירו אדמה חדשה לחקלאות במחוז הנקרא כעת פַיוּם²²; המלכים ציוו לבנות סכרים ולחפור תעלות ולבסוף נעשה המחוז הזה לאחר הפורים ביותר במצרים. בימיהם נחפרה התעלה בין היאור ובין ים־סוף והוקם קשר בין שני הימים (את התפקיד הזה ממלאה כיום תעלת־סוּאץ). המלכים הרחיבו את השפעתם גם מחוץ למצרים: הם כבשו את ארצות הדרום לאורך היאור מאשד המים הראשון (על־יד אסוּאַן) עד השני, הקימו שם מבצרים חזקים ופרשו ידם על מכרות־הזהב העשירים בארץ כּוּש. הם נלחמו בכושים, בלוּבּים ובתושבי ארץ כנען; השפעתה המדינית והתרבותית של מצרים בארץ־ישראל ובסוריה היתה חזקה, ובעיקר בערי החוף המסחריות של פיניקיה ובראשן גבל ואוּגרית²³ (§ 38). מלחמות פרעוני השושלת הי"ב הביאו להקמת צבא־קבע במצרים. המלך שֶׁנוּסרֶת ה־III שנקבע בזיכרון המצרים כגיבור חיל, הגיע עד שכם והיכה את תושביה. המלכים הקימו בניינים גדולים ובזבזו עליהם עושר רב. סמוך לפיוּם²⁴ נבנה בניין גדול מאוד בעל מספר רב של חדרים, שתפקידו היה לשמש מקדש לזכרו של אָמנֶמחַאת ה־III. היונים קראו לו לַבּירינתּוֹס וחשבוהו לאחד מפלאי העולם.

§ 16. החיקסוֹס.    🔗

מקץ שלטונם של המלכים החזקים בני השושלת הי"ב פרצו מהומות במצרים וכוחה של הממלכה נחלש. זוהי הסיבה שבשנת 1700 בערך נפלה מצרים ללא התנגדות ניכרת בידי בני אַסיה שפרצו לתוכה מן המזרח. מנתוֹן (§ 10) קרא לכובשים אלה בשם חיקסוֹס. פירוש המלה, לפי מנתוֹן הוא – „מושלי הרועים“: אך פירוש זה מוטעה הוא ונראה שהתרגום הנכון הוא – „מושלי ארצות זרות“. מוצאם המדויק של החיקסוֹס איננו ידוע וכן גם גזעם ולשון דיבורם. אך ברור כי חלקם הגדול הוא ממוצא שׁמי (כפי שמסבר משמות מלכיהם במצרים), ומיעוטם חוֹרים ובני עממים אחרים. פלישת החיקסוֹס לא הייתה התנפלות צבאית, אלא נדידת עמים גדולה שביקשו להם מקומות חדשים להתיישבותם. עמים אלה השתלטו על מצרים בהדרגה אך לא התפזרו על פני כל הארץ, אלא התבצרו בדלתה; פה עמדה עיר בירתם אַוָרִיס²⁵, היא תניס, הידועה מן המקרא בשם צוֹען. (זכר לייסודה של צוֹען שרד במסופר על חברון בבמדבר י“ג, כ”ב: „וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוֹען מצרים“). שלטונם של החיקסוֹס שלטון עם זה היה, ולא לחינם נשתמרה ממשלתם כאסון לאומי בזיכרון המצרים שלטונם לא האריך ימים, מקץ למעלה ממאה שנה (1580 בערך) קמו בין נסיכי נוֹא־אמוֹן מנהיגים חזקים שגירשו את הזרים מן הארץ וחידשו את שלטון המלכים הלאומיים. מימים אלה מתחילה תקופת הממלכה החדשה במצרים, שהיא גם תקופת האימפריה. תולדות האימפריה המצרית קשורות בתולדות עמי סוריה ואסיה הקטנה, ועל־כן נדון בהן עם ההיסטוריה של העמים האלה בפרקים הבאים.

§ 17. הדת המצרית.    🔗

שרשי הדת המצרית נעוצים בתקופה שקדמה לייסוד הממלכה. בימים קדומים אלה שלט במצרים הטוֹטֶמִיזם, כלומר: פולחן בעלי־החיים הקדושים (§ 5). לכל שבט היה הטוֹטם שלו: אחד השתחווה לחתול, השני לתנין, השלישי לפרה וכו‘. פולחן בעלי־החיים עבר בירושה מן השבטים לתושבי המחוזות בתקופה ההיסטורית. בכל מחוז חלקו כבוד לבעל־חיים מסוים ואסור היה להורגו כי היה קדוש לאל המחוז. גם האל היה קשור בפולחן בעלי־החיים כי פניו היו פני שועל, או פני חתול, או פני תנין וכו’.

פולחן בעלי־החיים, עם כל הזרוּת שבו, היה קיים במצרים אלפי שנים וכמה בעלי־חיים זכו לפולחן רשמי במדינה כולה, כגון האַפּיס (במצרית חַעַפּי), השור הקדוש של מוֹף.

לפני ייסוד המדינה שלט כל אל במחוז שלו; אולם לאחר איחוד האומה התחילו הכוהנים מאחדים גם את האלים למשפחה אחת. האלים שפולחנם היה קיים בערים גדולות קיבלו את התפקידים הראשיים במיתולוגיה המצרית וזכו להערצה בכל הארץ. אחד הראשונים שעלה לגדולה היה חוֹר; המלכים שמשלו במצרים התחתונה והעליונה לפני מֶנֶס קראו לעצמם „מכבּדי חוֹר“, סימן, שהאל הזה היה האל החשוב ביותר בתקופה קדומה זו. אחריו זכו להערצה כללית האלים רֶע, אוֹסיריס, פְּתַח, ועוד; האחרון היה אָמוֹן, אלה של נוֹא־אמוֹן, שנתפרסם עם פרסום עירו בתקופת הממלכה התיכונה. עם עלותם לגדולה לא הפסידו האלים את ערכם כּאֵלי המקום, אבל עם זה היו לאֵלי כל ארץ מצרים. יתר על־כן: בעיני הכוהנים שוב לא היו אלי מצרים בלבד, אלא אלי העולם כולו, אלי הטבע. החשוב בין כולם מבחינה זו היה אל השמש רֶע מהעיר אוֹן (הליוֹפּוֹליס ביונית, כלומר: „עיר החֶרֶס“). מימי השושלת החמישית ניכרת השאיפה של כוהני אוֹן לעשות את רֶע לאל הראשי במשפחת האלים, ובזמן מאוחר יותר ניסה פרעה אַחנאתוֹן להגשים את רעיונותיהם למעשה על־ידי תיקון העיקרים של הדת המצרית (§ 41). לפי האגדה היה אל השמש הראשון שהופיע מן התוהו ובוהו, והוא גם שברא את השמים ואת הארץ והוליד את שאר האלים.

אחד האלים החשובים היה אוֹסיריס. עליו סיפרו כדברים האלה: אוֹסיריס ואיסיס אשתו היו אלים טובים והיו מושלים במצרים. אל המדבר סֶת, אחיו של אוֹסיריס ואויבו, משך אליו בעורמה את אחיו שנוא נפשו והרגו; ימים רבים ביקשה איסיס את עצמות בעלה עד שמצאתן והביאתן לקבורה. אוֹסיריס ירד שאולה והיה לאל השליט על המתים. את המיתוֹס הזה היו מספרים בנוסחאות שונים. לפי נוסח אחד נקרע גופו של אוֹסיריס ל־14 קרעים, איסיס חיפשה ומצאה את כולם ואז קם אוסיריס לתחייה. יום מותו של אוסיריס נחשב במצרים יום אבל, ואת יום קוּמוֹ לתחייה חגגו ברוב הדר ותפארת. פולחנות אבל דומים נהגו בארם־נהריים (מסוֹפוֹטמיה) על מות האל תמוּז (§ 30).

§ 18. פולחן המתים.    🔗

המצרים הגו הרבה בשאלות הקשורות במות האדם. הם האמינו, כי חיי האדם אינם כלים עם מותו. הדאגה לגורל המת באה לידי גילוי בייחוד ביחס המצרים לקבורה. את ארון המת היו שמים בחדר בתוך בניין מיוחד והיו מכניסים לשם את כל הדברים הדרושים לאיש חי – מזון, בגדים, קישוטים ועוד – מתוך הנחה שהמת ישתמש בהם. על כותלי החדר ציירו תמונות מחיי הנפטר. כדי לשוות לו את הסביבה שבה היה רגיל עלי אדמות, ציירו את אחוזתו של המת, את עבדיו, את דרכי חייו בביתו (ציד, עבודת האדמה), מסעי־טיול וכו'. ככל שהאדם היה חשוב בחייו על פני האדמה גדלה דאגתו לחייו אחרי המות: הפקידים הגבוהים התקינו להם את קברותיהם בעודם בחיים, וכל פרעה בממלכה העתיקה היה שוקד על בניין הפירמידה (שהייתה, כאמור למעלה, מצבה כבירה על גבי קברו) מייד לאחר עלותו על כיסא המלכות. המצרים האמינו שגם גופת המת חייבת לשמור את צורת האדם בחייו; מכאן המנהג של חניטת המתים. המצרים הגיעו לידי רמה גבוהה באמנות החניטה; הגופות החנוטות (המוּמיות) נשתמרו עד ימינו ואפשר לראותן בבתי־הנכות בקהיר ובערי אירופה.

המצרים ידעו שלא הגוף עצמו יקום מקברו ולא הוא ייהנה מכל הטוב שאצרו לו בקברו; אבל האמינו שכל גוף חי יש לו דמות־דיוקנו הרוחנית (קראו לה במצרים כָּא, מושג הדומה ל„נשמה“ שלנו), שברצותה עוזבת את הגוף וברצותה חוזרת אליו. הכּא חי וקיים גם לאחר שמת הגוף. כדי שהכּא יהיה דבק בקברו של המת ולא ינוד על פני האדמה ולא יזיק לבריות, שמו המצרים לתוך הקבר את פסלו של הנפטר בשביל שימשוך את הכּא אל המוּמיה; את הפסל השתדלו לעשות דומה לנפטר כדי שיהיה הכּא רואהו ומכירו מייד. מתוך דעות אלה התפתחו גם מושגים עמוקים יותר על גורל האדם אחרי מותו. המת עומד לפני 42 דיינים: הם שוקלים לבו במאזניים ופוסקים את דינו, אם זכה לחיי עולם ואם לא זכה. המת מוכיח לדיינים כי הוא שמר מוסר על פני האדמה: „לחם נתתי לרעב ומים לצמא… אב הייתי ליתום ובעל לאלמנה…“²⁶. לב טהור פותח לפני הנפטר את שערי הנצח. השופט העליון בעולם האמת הוא אוֹסיריס, שבקורות חייו יש משום נחמה ותקוה לאדם: כשם שאוֹסיריס התענה בחייו, מת וקם לתחייה, כך אף האדם מתענה בחייו, מת ועתיד לקום לתחייה.

§ 19. הספרוּת.    🔗

הספרוּת המצרית הקיפה במשך אלפי שנות קיומה את כל הצורות הספרותיות שהיו ידועות בעולם העתיק. סופרי מצרים חיברו שירים דתיים ושירי תהילה לאלים, אספו דברי חכמה, משלים ופתגמים, סיפרו סיפורים עממיים, רשמו את פעולות המלכים וגדולי המדינה וכתבו ספרי מדע, בחשבון ובחכמת הרפואה. דברים רבים מן הספרות העשירה הזאת נשתמרו עד ימינו חרותים על אבן או כתובים על פּאפּירוּס. בייחוד עשירה הספרות הדתית. עוד בימי הממלכה העתיקה חרתו על פירמידות שירי־תהילה לאלים, ובעיקר את ההשבעות והלחשים שבכוחם עתיד היה המלך אחרי מותו להילחם ברוחות הרעים ובמזיקים. לפי אמונת המצרים סכנה רבה צפויה לנשמת המת מן המזיקים הקמים עליה לכלותה, ורק בעזרת ההשבעות יכול האדם להגן על עצמו מפני כוחות החושך. הסופרים המצריים תיקנו מספר רב של השבעות וכתבו אותן על מגילות; קובצי ההשבעות נקראו „ספר המתים“; אחד מהם, שנכתב בתקופת הממלכה החדשה, נשתמר עד ימינו והוא משמש מקור חשוב מאוד לחקירת הדת המצרית. מתוך מסורת הדת נוצרה ספרות המוסר והתוכחה. תקופת המעבר הקשה בין הממלכה העתיקה ובין התיכונה החמירה את סבל החיים. הספרות שנוצרה בימים ההם מכילה תלונות מרות על גורל אדם: אין צדק בעולם, שוד וחמס מלאה הארץ, החזק עושק את החלש ואין תקוה לעני; החיים רעים ומרים מאוד, טוב מהם המות, כי בו הישועה²⁷. לפרקים מזכירים חיבורי הספרות הזאת את השתפכות הנפש המרה של נביאי ישראל ושל מחברי ספרי איוב וקוהלת.

ליד ספרות זו, כבדת־היגיון ורבת־תוכן, אתה מוצא גם ספרות עממית שעניינה סיפורי־מעשיות נאים לשעשע את האוזן. לפרסום רב זכה הסיפור על האיכר־הדבּרן; מעשה באיכר שגזלו ממנו את חמורו ואת סחורתו והספיגוהו מלקות; האיכר תבע את יריביו לדין, ושם נתגלה כוח־חכמתו וכשרונו לנאום נאומים; השמועה על איכר־הפלאים הזה מגיעה למלך והוא מבקש להכירו, וכאן ניתנת שעת־כושר לסופר לשים בפי האיכר נאומים רבים. חביבים מאוד על העם היו סיפורי מסעות. המפורסם בין סיפורים אלה היה הסיפור על תולדות שַׁאנהת (יש מבטאים את השם שׂאנֻהֵת). יסוד לסיפור שימש אולי מאורע היסטורי: מעשה בשׂאנהת, „שמש“ בחצר המלך, שברח ממצרים בפחדו מפני המלך החדש. שׂאנהת ברח לסוריה, עבר מעיר לעיר עד שמצא לו מקלט בחצר נסיך אחד ב„ארץ הקדם“ (כנראה, עבר־הירדן). הוא מצא חן בעיני עם הארץ ועלה לגדולה. אולם במרוצת הזמן גבר בו רצונו לשוב לארץ מולדתו. דבר מצוקת נפשו מגיע לאוזני פרעה; המלך סולח לו על עוונו ושׂאנהת חוזר לארצו וביתו²⁸. הסיפור משך את לב הקוראים בתיאורי התלאה אשר מצאה את שׂאנהת וברגש אהבתו למולדת. בימינו חשוב הוא גם כחומר היסטורי רב־עניין, כי הוא המקור היחידי לידיעות על חיי סוריה בתקופה קדומה זו (§ 37).

§ 20. האמנוּת.    🔗

האמנוּת המצרית התפתחה בהשפעת הדת ובעיקר מתוך פולחן המתים. המנהג שחייב את המצרים לשים בקבר את תמונת המת הביא לידי התקדמות הפיסול. האמנים השתדלו לעשות את הפסל דומה לנפטר: שאם לא כן אין ה„כּא“ של המת מוצא את המוּמיה שלו. מכאן הריאליזם של האמנות המצרית, כלומר, השאיפה לתאר את המציאות כמו שהיא. כבר בממלכה העתיקה הגיע הפיסול המצרי לשיאו בתיאור הריאליסטי. הפסל של ה„סופר“ ראוי לשמש דוגמה לאמנות של התקופה ההיא: הסופר יושב על הארץ והמגילה בידו; הוא מרים את ראשו ומקשיב לקול אדוניו; הוא מוכן ומזומן לכתוב מה שיקראו לפניו. הפַּסָל השכיל להבליט את תכונתו היסודית של הסופר – את ההקשבה – באמנות יוצאת מן הכלל.

פסל אחר מאותה תקופה ידוע כיום בשם „שיך־אל־בּלד“, כלומר – ראש הכפר; בשם זה כינו הפועלים הערבים שעבדו בחפירות את הפסל בשעה שנתגלה לפניהם: הם חשבו כי לעיניהם פסל השיך, ראש כפר מושבם. יצירתו של האמן העתיק לא הפסידה אפוא את דמיונה למציאות גם לאחר שעברו עליה יותר מארבעת אלפים שנה. השאיפה לריאליזם באה לידי גילוי גם בציור. הציורים הראשונים קישטו את כותלי הקברות ונעשו כדי לתאר את חיי הנפטר על הארץ. האמנים לקחו את הנושאים לציוריהם מחיי יום־יום: עבודת השדה (זריעה, קציר וכו'), ציד במדבר, טיול בסירה על פני היאור, עבודת בעלי־מלאכה, מיקח וממכר בשוק וכו'. גם כאן השיגו המצרים רמה אמנותית (למשל, בתיאור התנועות), אבל לא השתמשו בחוקי הפרספקטיבה ולא ציירו את האנשים זה מאחורי זה, אלא רק זה על־יד זה. את דמות האדם נהגו לצייר כשמראה הפנים והרגליים הוא מן הצד, ואילו שאר הגוף במראֵה חזיתי. לכן דומה כל ציור מצרי לסרט: התמונות ערוכות זו על־יד זו, בעוד שכּונת הצייר הייתה לצייר חלקים שונים של תמונה אחת.

הבנייה הושפעה אף היא מפולחן המתים. הבניין הראשון לצורכי המת היתה המַצְטַבָּה–

תמונה 17 המצטבּה.

בית נמוך מלבֵנים, בעל גג שטוח וקירות משופעים. בראשונה שימשה המצטבּה מצבה על הקבר, אחר־כך התחילו בונים בתוכה חדרים ומחסנים ומקשטים את הכתלים בציורים. במרוצת הזמן גדל היקף המצטבּה, האבן תפסה את מקום הלבנים, וכך הלכה והתפתחה הפירמידה. הפירמידות מפליאות לא בגודלן בלבד, אלא גם בתוֹאַם שבין חלקיהן, בפשטות הקווים ובדיוק המתימטי של התוכנית. בניין הפירמידה לא היה אפשרי בלי ידיעות חשובות בהנדסה. התקדמות ההנדסה הביאה גם להמצאת הקשת בבניית לבנים, שהייתה ידועה במצרים כבר בימי השושלת הראשונה, בעוד שקשתות אבן ידועות מן הממלכה התיכונה ואילך.

בבניין הפירמידות באה לידי ביטוי אחת התכונות היסודיות של האמנות המצרית – השאיפה לנשגב ולענקי. שאיפה זו ניכרת ברוב התקופות של התפתחות האמנות המצרית. כך, למשל, עומד לפני הפירמידה של חפרע פסל אדיר הידוע בשם ספינכּס, המתאר יצור משונה שגופו אריה ופניו אדם (הפנים הם אולי של המלך חעפרע).

לפני בתי־המקדש לכבוד אל השמש, שנבנו בימי השושלת החמישית, עמדו האוֹבֵּלִיסקים, עמודים גבוהים מאוד שפעמים הגיעו לגובה של חמישים מטר ומעלה.

השאיפה לנשגב ולענקי הגיעה למרום שיאה בימי הממלכה החדשה. חורבות בתי־המקדש לאמוֹן בנוֹא־אמוֹן (כיום לוּקצוֹר) וכּרנך מפתיעות עוד היום במידתם הענקית של האולמים, בעובי העמודים ובגובה הבניין. אורך בית־המקדש בכּרנך מגיע ל־1400 מטר ורוחבו ל־560 מטר; בראש כל עמוד יש מקום עמידה למאה איש. לא פחות מפתיעים הפסלים הגדולים של הפרעונים שנוצרו בתקופה זו, למשל, הפסלים של אָמֶנְחתֶּפּ השלישי המתארים את המלך כשהוא יושב: הם מגיעים לגובה של 16 מטר.

§ 21. המדע.    🔗

במדע לא הגיעו המצרים לידי ייסוד שיטות, אלא הצטמצמו בתצפיות בודדות. הצורך לקבוע את גבולות האחוזות, שנשתנו לעתים קרובות מחמת הגאות המחזורית של הנילוס, הביא לידי התפתחות מדידת האדמה, אבל לא לידי קביעת חוקי הגיאומטריה. בחשבון ידעו המצרים את החיבור ואת החיסור, אבל לא הכירו את לוח הכפל. בכתיבת שברים השתמשו בסימנים מיוחדים לשם ציון 2/3 או 3/4, אבל חוץ מזה לא ידעו לציין אלא את השברים שמוניהם 1, ואם היה עליהם לכתוב, למשל, 5/8, כתבו חמש פעמים 1/8. גם ידיעותיהם בתכוּנה (אסטרונומיה) הגיעו לדרגה גבוהה למדי. את לוח־השנה קבעו לא לפי חודשי הירח, כפי שהיה הדבר נהוג אצל עמים אחרים במזרח (וגם ביון), אלא לפי שנת השמש ונעזרו בתצפיות אסטרונומיות בכוכב סיריוּס. בזאת הלכו בדרך המדעית הנכונה, אבל לא הצליחו לרדת עד סופה. את השנה חילקו ל־12 חודשים בני 30 יום כל אחד והוסיפו בסוף השנה חמישה ימים. בקבעם את השנה ל־365 יום טעו ברבע יום, ואת הטעות הזאת לא ידעו לתקן, אף כי הכירו בה. כל ארבע שנים היה ראש־השנה המצרי מפגר יום אחד כנגד שנת השמש, ומקץ 1460 שנה הגיעה הטעות לכדי שנה שלמה. גם בחכמת הרפואה לא התקדמו המצרים ביותר; הרופאים, למעשה, היו מכשפים, שביקשו לרפא את החולה בהשבעות; סמי מרפא היו ידועים להם. בזכות מנהג החניטה, שהיה מקובל במצרים במשך אלפי שנים, למדו המצרים את המבנה הפנימי של גוף האדם וקבעו לראשונה את יסודות האנטומיה.

מקורות    🔗

1. גאות הנילוס

כשהנילוס מתמלא ועובר על גדותיו הוא מציף לא את הדלתה בלבד, אלא אף חלק מהארץ ששמה לוּב וקצת מקומות מארץ ערב, דרך שני ימים מפה ומפה, הן חסר הן יתר. על טיבו של הנהר הזה לא יכולתי להציל תשובה לא מפי הכוהנים ולא מפי אחרים. ואני חשקה נפשי לשמוע מפיהם, מפני מה עולה הנילוס מראשית תקופת תמוז עד מאה יום; ומשמילא את מספר הימים האלה הוא הולך וחסר וחוזר למקומו וכל ימי החורף הוא עומד בשפלו עד שתגיע שוב תקופת תמוז? על דברים אלה לא יכולתי לקבל תשובה מאיש מן המצרים, כשחקרתים לדעת מה כוחו של הנילוס, שנשתנו עליו סדרי שאר הנהרות. דברים אלה שביקשתי לעמוד עליהם שאלתים, וגם מפני מה רק הוא מכל הנהרות אינו משיב רוח צח. אך אחדים מהיונים שביקשו להיות מצוינים בחכמה ביארו דבר זה בשלוש דרכים. ומהן שתיים לא היו ראויות אפילו שאזכירן, לולא רציתי לציינן. והאחת אומרת כי רוחות העונה גורמים לו לנהר שיגאה, כי מונעים הם אותו מלזרום אל הים, ואולם לעתים תכופות לא נשבו הרוחות והנילוס נהג כמנהגו. יתר על כן, לו גרמו הרוחות לכך, בדין הוא שגם שאר הנהרות הזורמים נגד הרוחות יבוא עליהם מה שבא על הנילוס ועוד ביתר עוז, ככל שהם קטנים וזרמיהם חלשים. אבל מרובים הנהרות בסוריה ומרובים הם בלוּב ועליהם לא בא כלום ממה שבא על הנילוס. והדרך השנייה – עוד נבערת מהקודמת, וניתן להיאמר שהיא מתמיהה עוד יותר. דיעה זו אומרת, כי מפני שהנילוס זורם ובא מן האוקינוס בא לו כל זה. והאוקיאנוס שוטף וסובב את כל הארץ. והדרך השלישית, אף־על־פי שהיא מתקבלת על הדעת יותר מכולן, גם היא כוזבת. כי גם היא אינה אומרת ולא כלום באומרה שהנילוס, הזורם מלוּב ודרך כּוּש למצרים, שותה מי שלגים שנמסו. ועל צד האמת, כיצד הוא שותה מי שלגים בשעה שהוא זורם מן החמות שבארצות לארצות צוננות מהן? ולאדם שכוחו יפה לדון בעניינים שכאלה יש הרבה הוכחות, כי מן הנמנע הוא שישתה מי שלגים, והמופת הראשון והגדול שבכולם הם הרוחות החמות הנושבות מן הארצות ההן. והשני – שאין גשמים וקרח מצויים כלל בארץ ההיא, והרי מן הצורך הוא שירד מטר חמישה ימים אחרי השלג. וכך לו היו הארצות ההן שלוּגוֹת היו גם גשומות. והשלישי – כי שחורים שם האנשים מחום השמש. והדאוֹת והסנוניות שוהות שם כל ימות השנה ואינן עוזבות אותה, אך הכּרוּכיוֹת הנמלטות מארץ סקיתיה²⁹ מפגעי חורפה עפות לחרוף בארצות הללו. ואילו היה יורד שלג – ולא אך במעט – בארץ אשר דרכה זורם הנילוס ושממנה מוצאו, לא היה קורה אף דבר מכל הדברים הללו. ועל כורחך אתה אומר כך³⁰. ומי שדיבר על האוקינוס תלה את הפתרון בדבר אגדה שאינו מחוור ואין בידו הוכחה. כי אין אני מכיר נהר ששמו אוקינוס, כי אם הומרוס או אחד המשוררים הקדומים בדה, כנראה, את השם והכניסו בגבול השירה.

הרודוטוס, ב', י"ט ואילך. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת.³¹

2. מתוך תוכחת איפּוּור

תוכחתו של איפּוּור נתחברה בסופה של הממלכה העתיקה במצרים, כאשר נתמוטטו יסודות הממלכה ושוד וחמס מילאו את הארץ. הנביא מתאר במרירות לב את שינוי גורל האנשים בתקופת־מעבר זו, בין הממלכה העתיקה לממלכה התיכונה.

„… ראו! אשר לא היה לו דבר, הנהו אדון לחרמוֹת³²; המושל מהללהו. ראו! הדל בארץ נהפך לעשיר, בעל אוצרות – לאשר אין לו. ראו! עבדים נהפכו לאדונים, לבני־משק³³; מי שהיה שליח – שולח אחרים. ראו! אשר לא היה לו לחם היה לבעל ממגוּרה; גרנוֹ מלאה מטוּב זרים. ראו! קרח־שׂער, אשר לא היה לו משחה נהפך לבעל כדי מוֹר ניחוח. ראו! אשר לא הייתה לו תיבה – הנה בעלת משאות; ואשר הביטה (על בבואתה) במים – הִנָה בעלת ראי³⁴… ראו! גבירות עדינות בורחות… ותשלכנה את ילדיהן מפחד המות. ראו! העליונים במדינה בורחים, אין פוקדים עוד מפני מחסור³⁵… ראו! בעלי מיטות יישנו על הארץ… ראו! גבירות עדינות מהלכות רעבות; והקצבים אוכלים לשובע מאשר הוכן להן…“.

מתוך פאפירוס הנמצא בליידן. תרגם ממצרית ש. ייבין.

3. פעולת הנסיך במחוזו בתקופת הממלכה התיכונה

„… אני אדון־הנעימוּת, גדול־האהבה, מושל אהוב־עירו. שנים משלתי במחוז היעלה, כל מסי בית המלך עברו תחת ידי. הפקידים אשר על רכוש המדינה אשר בידי רועי מחוז היעלה היו מעלים לי שלושת אלפים פר עם עוּלי צמדיהם. הוללתי על כך בבית המלך מדי שנת היפקד הבקר בשנתה. העליתי את כל המסים המגיעים (מבקר זה) אל בית המלך, לא נמצאו כל איחורי־תשלומים רשומים כנגדי אף בלשכה אחת מלשכות בית המלך. העבדתי את כל מחוז היעלה בנסיעותי התכופות³⁶.

„בבת אזרח פשוט לא התעללתי, אלמנה לא צררתי. איכר לא גירשתי (מעל נחלתו), רועה לא נגשׂתי. לא נמצא שר־חמישה אשר החזקתי באנשיו בעבור מסים (שלא נשתלמו)³⁷. לא היה אומלל בזמני, לא היה רעב בתקופתי. אם באו שנות רעב, חרשתי את כל שדות מחוז היעלה עד גבולותיו מצפון ומדרום, קיימתי את חיי תושביו, נתתי את מזונותיהם, לא היה רעב בהם. נתתי (חלק כחלק) לאלמנה ולבעולת־בעל; לא ביכרתי גדול על פני קטן בכל אשר נתתי. וכאשר באו שנות גאות־יאור גדולה, בעלות חיטה ושעורה, בעלות כל דבר, לא דרשתי את תשלומי השדות שלא שוּלמו (בשנות הרעב)…“.

מתוך הכתובת בקברו של אמני, נסיך מחוז היעלה. תרגם ממצרית ש. ייבין.

4. מתוך תוכחת נפֶר־רַחוּ

גם מוכיח זה מספר כאיפּוּור הנ"ל על הרעה אשר מצאה את מצרים בתקופת־המעבר בין השושלת השישית והשתים־עשרה ומבשר את בוא השושלת החדשה שתשליט סדר במדינה.

„… ראה! הארץ סופדת ומקוננת. חלש־הזרוע נהפך לתקיף־זרוע… ראה! התחתונים קמו עליונים… האנשים מתגוררים בבתי־העלמין. הדלים אספו עושר… חסרי־כל אוכלים מלחם־הפנים³⁸… אוֹן חדלה מהיות ארץ נבחרת, אוֹן שהיא מולדת כל האלים.

„בוא יבוא מלך מדרום, אמני³⁹ שמו, בן לאשה כושית, אשר יוּלד במצרים העליונה. הוא ישים בראשו את הכתר הלבן⁴⁰ ויחבוש את הכתר האדום⁴¹; הוא יאחד את שתי הגבירות⁴² וישמח לבות שני האדונים⁴³ באשר אהבו…

„שמחו־נא, בני דורו! בן איש חיל יעשה לו שם נצח. חורשי־רע ויוזמי־איבה ישימו יד לפיהם מפני מוראו. אנשי סֶתֶת⁴⁴ יפלו לפני חרבו והלוּבים יעלו בשלהבתו. האויבים יינגפו לפניו והמורדים ייכנעו לגבורתו. ציץ־הנחש אשר במצחו יכניע את המורדים בו⁴⁵. בנה תיבנה „חומת המושל“⁴⁶ ולא יוסיפו אנשי סתת לפרוץ מצרימה. בוא יבואו שוב לבקש מים, כמנהגם לפנים, למען יוכלו להשקות את עדריהם⁴⁷. והצדק ישוב על מכונו והרשעה תושלך החוצה. שמוח ישמח כל אשר יזכה לראות זאת ולעבוד את המלך בימים ההם…“.

מתוך פאפירוס הנמצא כעת בלנינגראד. תרגם מאנגלית ש. ייבין.

5. „הוידוי השלילי“

מימי השושלת החמישית ידועים לנו קטעים דתיים שונים שנחשבו לתפילות ולהשבעות־קסמים, שיש בכוחן להבטיח למשתמש בהן חיי נצח ואושר בעולם הבא. אל הקטעים הישנים נוספו ברוב הימים כמה נוסחאות חדשות. מימי הממלכה החדשה החלו הקטעים האלה להיכתב על מגילות גומא (פאפירוסים), שהיו ניתנות ביחד עם גופות המתים לתוך הארונות. החוקרים הראשונים באֵגיפטולוגיה כינו את המגילות האלה בשם „ספר המתים“ על שם תפקידן להינתן בקברות ביחד עם המתים, אף־על־פי שלמעשה אין כאן ספר כל עיקר, אלא מבחר קטעים שונים המסודרים באופנים שונים.

בקטע שלמטה מצטדק המת לפני עצרת האלים העתידים לשפטו ומונה את המעשים הרעים שנמנע מלעשותם בימי חייו עלי אדמות; על־כן מכונה קטע זה בפי החוקרים בשם „הוידוי השלילי“. יש לשים שלב לדרגה המוסרית, הגבוהה בערך, הנשקפת אלינו מתוך השורות האלה.

„להיאמר בשעה שמגיעים אל אולם זה של שתי האמיתות⁴⁸…

„שלום לך, האל הגדול, אדון שתי האמיתות⁴⁹! באתי לפניך, אדוני! הוּבאתי למען אראה את הודך. ידעתיך. ידעתי את שמות ארבעים ושניים האלים הנמצאים אתך באולם זה של שתי האמיתות… ראה אותי, הנה באתי לפניך; הבאתי לך את האמת, גירשתי מעל פניך את העולה.

„לא עשיתי עול לאנשים…; לא ידעתי און; לא עשיתי תועבה…; לא הגיע שמי אל סירת המנהיג⁵⁰; לא ניאצתי אֵל; לא הבאתי דיבת עבד רעה אל אשר עליו⁵¹; לא רימיתי; לא הרגתי; לא ציויתי להרוג; לא עשיתי רעה לאיש; לא גביתי מסים מהמנחות בדבירים…; לא גזלתי מנחות המתים; לא נאפתי…; לא הוספתי על הזבחים ולא גרעתי מהם; לא רמסתי את השדות; לא הוספתי אל משקלות המאזנים; לא הפחתי מנפש־המאזניים, מאזני המשקל; לא גזלתי חלב מפי התינוקות; לא גירשתי צאן מעל מרעיהם; לא לכדתי ציפורים באחוזות האלים; לא דגתי דגים מנבלותיהם⁵²; לא סגרתי את המים בזמנם⁵³; לא הקימותי סכר במים שוטפים… לא עברתי על זמני הזבחים הנבחרים; לא בזזתי בקר האל וחפציו…

„הנני טהור, ארבע פעמים⁵⁴.

„שלום לכם, האלים אשר באולם זה של שתי האמיתות!… הצילוני מידי בּאבּא⁵⁵, החי על קרבי השׂרים ביום ההוא של החשבון הגדול אתכם. באתי לפניכם. עול לא עיולתי; חטא לא חטאתי; לא עשיתי רעה; העד לא העידותי לשקר; עשה לא עשיתי דבר רע לאיש; נהגתי ביושר; נשבעתי ביושר לב; עשיתי כמצות האנשים, כל מעשה אשר ישמחו האלים בו, השׂבעתי את רצון האל במעשים אשר אהב. נתתי לחם לרעבים, מים לצמאים, מלבושים לערומים, דוּגת מעבר לאשר אין לו אנייה; זבחתי זבחים לאלים, זבחי־מתים לנשמות הנפטרים. הצילוני־נא! הגנו־נא עלי! אל תשמיעו דברים עלי לפני האל הגדול! כי אני טהור־פה, טהור־ידיים, אשר יאמר לו: בואך לשלום! – שתי פעמים“.

מתוך „ספר המתים“. תרגם ממצרית ש. ייבין.

6. מתוך „שיחת אדם שבע־עמל עם נפשו“

זהו קטע ממגילה שבה מתואר המצב הרע במצרים בתקופת המעבר⁵⁶ שבין הממלכה הקדומה לתיכונה. לבסוף מתוכח האדם עם נפשו ומנסה לפתות אותה כי תרשהו לאבד את עצמו לדעת.

„ראה, שמי מתועב יותר מבּאוֹש ציפורים ביום קיץ, יום להט שחקים;

ראה, שמי מתועב יותר מדייג ביום דיג, יום להט שחקים⁵⁷;

ראה, שמי מתועב יותר מבּאוֹש ציפורים, יותר מגבעת־ערבוֹת מלאת קינים לאוזי־הבר;

ראה, שמי מתועב יותר מבּאוֹש דיג, יותר מגדות בצה מלאת קיני ציפורים לאחר הציד⁵⁸;

ראה, שמי מתועב יותר מבּאוֹש תנינים, יותר משבת על גדות תעלה מלאת תנינים;

ראה, שמי מתועב יותר מאשה אשר הוּעד בה שקר אל בעלה;

ראה, שמי מתועב יותר מילד שובב אשר דוּבּר בו ויישנא…

אל מי אדברה היום? האחים רעים, חברי היום לא יאָהבו;

אל מי אדברה היום? הלבבות קשים, איש שודד את רעהו;

אל מי אדברה היום? החסיד אבד, עז־הפנים מושל בכול;

אל מי אדברה היום? אֶרך־אפיים נעזב, הטוב הושלך לארץ בכל מקום;

אל מי אדברה היום? הכול גוזלים, איש שודד את רעהו;

אל מי אדברה היום? המדוה חברי; אחי, אשר הורה אתי, נהפך לי לאויב;

אל מי אדברה היום? יום תמול לא ייזכר, לא ייעשה לי כאשר עשיתי בזמני;

אל מי אדברה היום? האחים רעים, יקומו כאויב על ישר־לב;

אל מי אדברה היום? אנשים יישמדו, איש עוין את אחיו;

אל מי אדברה היום? הלבבות גסים, אין לב לאיש אשר יבטח בו;

אל מי אדברה היום? אין דובר אמת, הארץ בידי פועלי רשע;

אל מי אדברה היום? אין רֵעַ, יקומו בוערים כנגד המשכילים אותם;

אל מי אדברה היום? טעוּן עוני אני, ללא רֵעַ;

אל מי אדברה היום? הרע מושל בארץ, אין סוף לו.

הנה המות לפני היום – כמרפא לחולה, כצאת החוצה לאחר מחלה;

הנה המות לפני היום – כריח מור, כשבת בצל־מפרש ביום רוח;

הנה המות לפני היום – כריח שושן, כשבת על חוף שיכרון;

הנה המות לפני היום – כדרך גשומה, כשוב איש מן המלחמה אל ביתו;

הנה המות לפני היום – כהתבהר שחקים…

הנה המות לפני היום – כתשוקת איש לראות ביתו, אחרי עשותו שנים רבות במאסר.“

מתוך פאפירוס הנמצא במוזיאון המזרחי, בברלין. תרגם ממצרית ש. ייבין.

7. עלילת שאנהת⁵⁹

עלילת שׂאנהת (או שִׁאנֻהַת) מספרת על נדודיו של פליט מדיני מצרי שאנהת שברח לקדמת אסיה ונתגלגל לחצרו של אחד המושלים בערבות סוריה ועבר־הירדן, והופקד למשנה לו. לאחר שנים רבות שב מצרימה כאשר העניק לו פרעה שנוּסרת I (1972–1928) חנינה מלאה.

נובלה היסטורית זו שנתחברה בראשית ימיה של השושלת הי“ב נתחבבה מאוד על המצרים, כאשר מעידים העתקים רבים מזמנים מאוחרים יותר. לגבי ארץ־ישראל יש עניין בקטעים המובאים בזה המתארים את המצב בארץ במאה הי”ט לפסה"נ.

„נהדפתי מארץ לארץ. יצאתי את גבָל⁶⁰ ואבוא לארץ הקדם⁶¹ ואעש בה שנה וחצי. אז יאמר אלי עמוינשי, מושל ארץ רתִנו⁶² העליונה:

„טוב אתה בעיני, וגם אתה שומע את שפת מצרים“. הוא אמר זאת, כי ידע טבעי, כי שמע שמעי, כי העידו עלי בני מצרים אשר שם אתו…

… אז ישימני בראש בניו ואת בתו הבכירה השיא לי. בחרתי לי בארצו ממבחר אדמתו, אשר הייתה על גבול מדינתו; ארץ זו טובה הייתה, יאא⁶³ שמה. ויהיו בה תאנים וגפנים ויינה רב ממים; דבשה בשפע ושמנה עצום; כל פרי על עציה. ויהיו בה שעורים וחטים, ואין מספר לבקרה. הארץ ניתנה לי באהבתי את המלך עמוינשי; הוא נתנני למושל שבט ממבחר שבטיו. ויוכן לי אוכל מנת יום־ביומו ויין – מנת יום ביומו: בשר מבושל וצלי עוף, נוסף על ציד־השדה, אשר נצוד ויובא לפני, מלבד אשר נשאו כלבי…

… עשיתי כן שנים רבות. בני היו לגיבורים, איש איש מושל בשבטו. כל רץ⁶⁴ ההולך דרומה לארמון פרעה התארח בביתי, כי ביתי פתוח היה לאורחים: את הצמא השקיתי מים, ולתועה – הראיתי את דרכו, ושדוּד הצלתי מיד שודדהו; וכאשר העזו המוֹרים⁶⁵ פניהם להרים יד במושלי הארצות, סיכלתי את עצתם, כי מושל רתנו זה נתנני בראש חילו שנים רבות. כל ארץ אשר יצאתי עליה יכולתי לה: את תושביה גרשתי מעל מערותיהם ומבארותיהם, את צאנה ובקרה שללתי, את עבדיה לקחתי שבי; גזלתי את מזון האנשים, ואת עם־הארץ הרגתי בחרבי ובקשתי. במעשי ובתחבולותי הטובות, נשאתי חן בעיני המלך עמוינשי; ידע כי חזק אני, וישימני בראש בניו, בראותו כי כל־אשר אני עושה האלוהים מצליח בידי.

וגיבור בא מרתנו ויחרפני במחני. גיבור היה אשר אין שני לו. הוא הכניע את הארץ בכל גבולה סביב, ויאמר להילחם בי, כי זמם לשדדני, ויחשוב לשלול את בקרי בעצת שבטו.

המושל עמוינשי נועץ בי. אמרתי: „לא ידעתיו, ואין אני בעל־ברית לו, היוצא ובא במחנהו. העברתי על מפתנו או דחיתי את גדרו? אין זאת כי אם קנאה, כי ראני עושה את דברך. ראה, הנני כפר תועה תוך עדר זר, אשר יהדפנו פר הבקר ההוא, יתקפנו ארך־הקרניים. היאהב שפל־המוצא כאיש הנעלה? המוֹרים לא יתערו עם אנשי מצרים, כי מה לאבן עם השושן⁶⁶? הארתע לאחור מפחד פן יערוך אויבי לי? אם למלחמה פניו, יאמר נא את אשר עם לבבו. הלא יודע האלוהים את הנגזר עליו, והוא איך ידע?“

עם לילה מתחתי את יתר קשתי, יריתי חיצי לנסותה, השחזתי את חרבי, מרקתי את כלי־זיני. הבוקר אור ובני רתנו באו, שבטיהם הריעו; הם אספו כחצי בני ארצם ויזמו להתגרות מלחמה.

וישם הגיבור פעמיו אלי, ואף אני הלכתי הלוך וקרוב אליו; כל קרב דאב לי, נשים ואנשים הריעו, כל לב עלי דוי; ויאמרו: „היש עוד גיבור אשר יוכל להילחם בגיבור רתנו זה?“

נשארו בידו רק מגנו וחרבו, כי שלחיו אשר זרק (בי) נפלו מאחורי; כן ניצלתי מכלי זינו, באשר חיציו עברו על פני, מבלי פגוע בי, אחד אחר אחד; הוא התנפל עלי לשדדני; הוא תקפני, אך אני יריתי בו וחיצי ננעץ בצוארו; אז יצעק ויפל אפיים ארצה⁶⁷; הרגתיו בחרבו. הריעותי תרועה גדולה על גבו, כל בן עאמו⁶⁸ נהם; נתתי שבח והודייה למונתו⁶⁹; אנשיו התאבלו עליו; המושל הלה עמוינשי חיבקני; ואני נשאתי את אשר לגיבור ההוא, ואשלול את בקרו; כאשר זמם לעשות לי, עשיתי לו; החזקתי בכל אשר במחנהו, בזזתי את אהליו…

… ויוגד להוד רוממותו מלך מצרים העליונה והתחתונה חפר־כּא־רע⁷⁰ ישר־קול, המצב הזה, אשר אני שרוי בו, וישלח לי הוד רוממותו מתנות מלך לשמח לב עבדו, כאילו הייתי אחד ממלכי הארצות; ובני המלך, אשר בארמונו, השמיעוני את שליחותם⁷¹.

פתשגן הכתב אשר נשלח אל העבד כאן⁷² בדבר שובו מצרימה:

… דבר המלך לשמשו לשׂאנהת: ראה הכתב הזה מובא אליך להודיעך, כי סובבך בארצות יציאתך מקדם לרתנו, נוּדך מארץ אל ארץ – בעצת לבך אתה היו.

„מה עשית, כי תיעשה לך רעה? לא ארוֹת, כי תוּכח על פניך; בעצת שרים לא דברת, כי יוּשב דברך אחור ריקם. מחשבה זו, אשר הוליכה את לבבך שולל, לא הייתה בלבי עליך.

„גבירתך אשר בארמון בריאה ופורחת כיום הזה, וחלק לה במלוכה; בניה בקרב הארמון, המה ירבו חסדיך עמך, וחיית במתנותיהם. אם שוב תשוב מצרימה, וראית את הארמון, וחיית בו; את אדמת שני השערים הגדולים תישק⁷³ והיית כאחד מרעי המלך. הנה זקנת, באת בימים; ליחך נס; זכור את יום המות! יום תגיע למנוחות, לילה – יוכנו לך שמני סיכה ותכריכים מידי תאיר⁷⁴ ולויה תיערך לך ביום שובך על עפר; ארון זהב וראשו אבן־כחל, חוּפה תחופף עליך, תינתן בתיבה, שורים ימשכוה, נוגנים לפניך, מרקדים יחוללו על פי קברך, רשימת זבחים תקרא לך, זבחי שחיטה יינתנו על־יד אסטילתך, עמודיך⁷⁵ יעשו אבן גיר, ונקברת בקרב בני המלך⁷⁶ בארץ נכרייה לא תמות. בני עאמו לא ילווּך אל עפר, ובעור איל לא תיקבר⁷⁷, ביום היות קברך מוכן… חשוב על גופך ושוּבה!“

מכתב זה הגיעני בעמדי בקרב בני שבטי וייקרא לפני; נפלתי על פני ואשתטח על הארץ, ואת עפרה פיזרתי על ראשי. התרוצצתי במחנה בקול תרועת שמחה לאמור: איך ייעשה כך לעבד אשר התעהו לבו לארצות נכר? מה טובו הרחמים הפודים אותי מיד מות! כי ירשני כבודך לבלות את שארית ימי בארמון…

… אחר הדברים האלה הורשתי את רכושי ביאא לבני; בני בכורי נתתי בראש שבטי: כל רכושי בידו: עבדי, בקרי, פרותי, כל עצי הטובים.

אז ילך העבד כאן הלוך ונסוע הנגבה אל וא־חר⁷⁸; ושר הצבא אשר שם, אשר בראש המצב, שלח שליח אל הארמון להודיע את פרעה; והוד רוממותו שלח את פקידו הנאמן, אשר על הציד המובא ביתה המלך, ואניות נושאות כל טוב אתו – טעונות מתנות מלך למוֹרים, אשר באו אתי לשלחני עד וא־חר.

קראתי כל אחד מהם בשמו⁷⁹. שׂכר הגון הוכן לפני, כל משרת עמד על עמדו⁸⁰. אחרי־כן שמתי לדרך פעמים ואפליג עד בואי אל עיר אתת־תאוי⁸¹.

בבוקר השכם קרא לי, ועשרת אנשים הולכים ושבים להביאני אל הארמון. השתחויתי אפיים ארצה בין הספינכּסים; בני המלך עמדו בשער לקדם את פני; רעי המלך⁸², אשר בחצר החיצונה, הובילוני אל הטרקלין. מצאתי את הוד רוממותו יושב על כיסא הזהב; נפלתי אפיים ארצה ולא ידעתי את נפשי בפניו; האל הזה פנה אלי בסבר פנים יפות. אך אני הייתי כאיש אשר הממהוּ נשף, נפשי התעטפה עלי, אברי רעדו, לבי לא היה בקרבי, לא ידעתי מות מחיים.

ויאמר הוד רוממותו אל אחד מרעי המלך: „הרימוּהוּ וידבר אלי“.

ויאמר הוד רוממותו: „ראה! דרכת ארצות, עברת מדברות, זיקנה תקפתך, באת בימים. הכי קטנה היא בעיניך, כי תיקבר מבלי אשר ילווּך המוֹרים… אינך דובר עת ייקרא שמך⁸³?“ יראת את העונש ואשיב לאמור: „אמנם יראתי את דבר אדוני; לו יכולתי להשיב עליו!… אצבע אלוהים היא, חיל אשר היה בקרבי, למען יקום דבר הפּלטה, כאשר נגזר עלי. ראה אנוכי ניצב כיום לפניך – החיים לך – יעש בי הוד רוממותך כטוב בעיניך“. ויצו לקרוא לבני המלך; ויאמר הוד רוממותו אל אשת המלך: „ראי, שׂאנהת בא בתור בן־עאמו, כאחד המוֹרים“. והיא נזעקה זעקה גדולה, וגם בני המלך קראו פה אחד ויאמרו: „לא זהו באמת, מלכי ואדוני“.

ויאמר הוד רוממותו: „זהו באמת“…

… ויאמר הוד רוממותו: „אל יירא ואל יחת! הוא ימונה לרֵע המלך כאחד השרים והיה בקרב האצילים. הוליכוהו לרחצו, לסוּכוֹ ולהלבישו ושמשוּהו“.

יצאתי את הארמון, ובני המלך נתנו לי את ידיהם; אז נלך אל השערים הגדולים; ואבוא אל בית אחד בני המלך, אשר כל שכיות החמדה בו: חדר מרחץ בו, פסלי אלוהים ומטמוני אוצרות בו; בגדי שש המלך, השמן המובחר – אשר יסוּך בו המלך והשרים אהוביו – בכל חדר וחדר, כל משרת על עמדו. חידשתי נעורי, גוּלחתי ושערי סורק. את בגדי הישנים זרקתי המדברה לנודדי החולות. לבשתי הבד הטוב, סכתי בשמן המובחר, ישנתי על ערש; הנחתי את החול ליושבים עליו ואת מרחת העץ למורחים בה⁸⁴.

בית ניתן לי, הנאה לנציב מחוז, כאשר יהיה לרֵע המלך; פועלים רבים בנוהו, וכל עצו ניתן מחדש⁸⁵; ארוחתי ניתנה לי מן הארמון דבר יום ביומו, פעמים ארבע ביום, בנוסף על אשר נתנו לי בני המלך, בלי עיכוב מעולם⁸⁶. מצבת קבר אבנים⁸⁷ נבנתה לי בקרב הקברות: בנאי בית העלמין – בוני הקברות – התוו את קירותיה. רבי השרטטים ציירו בה, רבי החרטים חרטו בה, רבי הפועלים, אשר בבית העלמין, התעסקו בבניינה; כל רהיטי קבר, אשר יינתנו במחילה, הובאו שמה… וגן־קברות נעשה לי, אשר היו בו שדות, במבוא קברי, כאשר ייעשה לרעי המלך היושבים ראשונה במלכות; פסלי צוּפה זהב ואזורו נעשה מכּתם, כי כן ציווה המלך, לא היה מסכּן⁸⁸ אשר נעשה לו כן.

ואהיה נושא חן וחסד בעיני המלך עד בוא יום המות.

תם מתחילתו ועד סופו, כאשר נמצא בכתובים⁸⁹.“

מתוך „מגילת שׂאנהת“ הכתובה על פאפירוּסים. תרגם ממצרית ש. ייבין.

נושאים ושאלות    🔗

1. הרודוטוס קרא למצרים בשם „מתת היאור“. באיזו מידה משקף שם זה את מצבה?

2. תאר את המבנה הכלכלי והחברתי של מצרים, בתקופת הממלכה העתיקה.

3. עמוד על הקשר בין המצב הכלכלי והחברתי לבין המשטר המדיני במצרים בתקופת הממלכה העתיקה.

4. נתח מקורות 2, 4, 6 – מה תלמד מהם על המצב במצרים בתקופת המעבר שבין הממלכה העתיקה והתיכונה?

5. עמוד על השלבים בהתפתחותה של הדת המצרית ואמונותיה.

6. גישתה של הספרות המצרית בתקופת המעבר לבעיות חברתיות ומוסריות, היעזר במקורות 2, 4, 6.

7. מה מאפיין את הציור והפיסול המצרי?

8. מה היו מטרותיה של הבנייה המונוּמנטאלית המצרית?

9. בעית המות ומקומה בדת ובתרבות המצרית, היעזר במקור 5.

10. נסה לסכם את הקוים האופייניים לתרבות המצרית.

ספרים לעיון נוסף

1. ו. פ. אוֹלבּרייט, מתקופת האבן ועד הנצרות – הוצאת אחיאסף, פרק ג', א, 4; ב, 2.

2. א. בירם, דברי ימי ישראל בזמן המקרא במסגרת תולדות המזרח הקדום – הוצאת בית־הספר הריאלי בחיפה, ספר א‘, פרק א’, 1, 2.

3. ע. בן־דוד, המסחר בין א“י ומצרים בתקופה הכנענית – הוצאת מוסד ביאליק, קובץ „המסחר, התעשייה והמלאכה בא”י בימי קדם“, ספרייה לידיעת א"י.

4. ה. ברסטד, דברי ימי מצרים – הוצאת ש. פרידמן, ספר ראשון – ספר רביעי.

5. י. מ. גרינץ, מבחר הספרות המצרית העתיקה – הוצאת דביר, מבוא, סיפורים מימי הממלכה התיכונה ומימי הממלכה החדשה.

6. ש. ייבין, מגילת שׂאנהת – הוצאת אמנות, מגילות לבתי־הספר 87.

7. ו. ג. צ’יילד, האדם – צבת ראשונה – הוצאת הקיבוץ המאוחד, פרקים ז’–ט'.

8. ו. ג. צ’יילד, מה נתרחש בהיסטוריה – ספריית פועלים, פרקים ו’–ח'.

 

פרק ג': שוּמר, אכּד וּבּבל    🔗

§ 22. המקורות.    🔗

היונים שביקרו במאה החמישית והרביעית לפסה“נ בפרס שמעו שם סיפורים על הממלכות האדירות שקדמו למלכות פרס, ביניהן על אשור ובבל. הסיפורים האלה היו רחוקים מן האמת ההיסטורית, מאחר שהפרסים אף הם לא ידעו את תולדות ארצות־הקדם. הידיעות שקיבלו היונים מן הפרסים היו בעיקר אגדות. כך הרבו לספר על סֵמִירָמִיס, שמשלה בכל ארצות המזרח, כבשה עמים וייסדה ערים לרוב, או על סַרְדַנַפַּלוֹס, האחרון במלכי אשור, ששרף את עצמו חי על כל רכושו הרב. במאה השלישית לפסה”נ כתב כוהן בבלי, בֵּרוֹסוֹס, את תולדות עמו ומולדתו ביונית. חיבור זה דומה לחיבורו של מנתון (§ 10) המצרי: אף הוא סיפר על ארצו מתחילת תולדותיה ועד זמנו וחילק את ההיסטוריה לפי שושלות המלכים. חיבורו של בּרוֹסוֹס לא הגיע עד זמננו ורק קטעים בודדים נשתמרו בכתבי סופרים שונים. אולם החקירה המדעית של תולדות מסופוטמיה נשתנתה מן הקצה אל הקצה במחציתה השנייה של המאה הי"ט, כשפוענח כתב היתדות הבבלי (§ 6). באותם הימים נמצאו בערים רבות בחפירות רבבות לוחות־חוֹמר שרופים באש כתובים בכתב־היתדות, בלשון האשורית והבבלית. מקור מוצאם של הלוחות האלה הם בעיקר ארכיונים ממלכתיים ופרטיים וכן ארכיונים של בתי־מקדש עשירים, שעסקו בהחכרת אדמה, ובמיקח וממכר. הארכיון הגדול הראשון והמפורסם בכולם, שנתגלה הוא בית־הספרים בחצרו של אשוּרבּניפּל, (הוא סרדנפּלוֹס, במסורת הקלאסית) האחרון במלכי אשור הגדולים, שהיה חובב ספרות. כ־20,000 לוחות נמצאו בין שרידי בית־הספרים הזה בנִינְוֵה. הם משמשים מקור ראשון במעלה לחקירת הספרות האשורית־הבבלית העתיקה.

בארכיונים הממלכתיים ובארכיוני המקדשים, נתגלו כתובות מלכים, יצירות ספרות, ורבבות תעודות אדמיניסטראטיביות וכלכליות. מלבד התעודות הכתובות על גבי לוחות־חומר נמצאו בעריה הגדולות של ארם־נהריים, בעיקר בנינוה ובכלח, כתובות מלכותיות החרותות על לוחות־אבן ועל גבי מצבות־זיכרון. בכתובות אלה מסופר בפירוט על מסעותיהם של המלכים ומלחמותיהם והבניינים שבנו. ידיעותינו על ההיסטוריה של ארם־נהריים גדלות והולכות מדי שנה בשנה משמתגלים לוחות־חומר חדשים בחפירות הארכיאולוגיות הנערכות בתלי־הערים העתיקות בארץ הפרת והחידקל.

§ 23. התנאים הגיאוגרפיים של ארם־נהריים.    🔗

היונים קראו לארצות שבין נהר פרת ונהר חידקל בשם מסוֹפּוֹטַמִיָה („בין־הנהרות“) בצפון ובשם בַּבִּילוֹנִיָה (על שם העיר בבל) בדרום⁹⁰. התנאים הגיאוגרפיים של הארצות האלה דומים בפרטים רבים לתנאי מצרים. גם כאן עוברים הנהרות דרך המדבר והופכים את השממה לארץ פורייה⁹¹, וגם כאן אין הברכה באה מאליה ואין האדם זוכה לה אלא לאחר עמל רב. שני הנהרות יורדים מהרי ארמניה בצפון כשהם קרובים זה לזה; אחר־כך נפרדים זה מזה מהלך 300–400 קילומטרים וחוזרים ומתקרבים בקירבת בגדאד של ימינו. משם הם נפרדים שוב, אך לא למרחק רב. בזמננו מתאחדים שני הנהרות זה עם זה לפני הישפכם לים (המפרץ הפרסי של האוקינוס ההודי); אולם בימי־קדם פרץ הים יותר לתוך היבשת והנהרות נשפכו לתוכו כל אחד בנפרד. מבגדאד דרומה מלאה הארץ נחלים ותעלות, ובזמן הגאות בחודשי האביב, הנגרמת על־ידי הפשרת השלגים בהרי ארמניה, מתמלאים כל הנחלים מים. השמירה על המים וכינוסם לאגמים ולבריכות הצריכה עבודה קשה, דוגמת עבודתם של פלחי מצרים; ואפשר שהעבודה פה קשה עוד יותר, כי פה אין רוּכסי הרים לאורך הנהרות, השׂמים גבול למים הפורצים, והשפלות המרובות נוחות להיהפך לביצות. גם לא כל המקומות בארם־נהריים טובים לחקלאות, כפי שהדבר היה במצרים, כי בין המקומות הפורים משתרעים הערבה והמדבר. ועוד דבר חשוב מבדיל בין מצרים למסופוטמיה: חוסר גבולות טבעיים. מצרים סגורה מכל צד ואילו מסופוטמיה פתוחה לצד המדבר במערב ובדרום, ומצפון וממזרח גובלים בה הרי ארמניה וזַגְרוֹס⁹², אשר תושביהם היו מתפרצים פעם בפעם אל השפלות הפוריות. פלישות מחזוריות של עמים בּארבּאריים אלה פגעו ביציבות הממלכות הגדולות שקמו במסופוטמיה ובמקרים אחדים גם הרסו אותן. העמים הפולשים היו מתבוללים בקרב בני המקום, וכך אפוא, בניגוד למצרים, הייתה אוכלוסיית מסופוטמיה מורכבת מבני גזעים ועמים שונים.

§ 24. השוּמֶרִים.    🔗

החפירות בדרום ארם־נהריים (מסופוטמיה) גילו שרידי ערים עוד מראשית האלף הרביעי לפסה"נ. אין אנו יודעים מי היו תושבי הארץ בימים קדומים אלה. אך בסוף האלף הרביעי לפני ספירת הנוצרים כבר ישבו בדרומה של הארץ השוּמרים⁹³, הקדום שבין העמים ההיסטוריים יוצרי התרבות במסופוטמיה. מוצאם הגזעי אינו ברור כל צורכו; גם מקור לשונם חידה הוא בעיני החוקרים; היא אינה נחשבת עם הלשונות השמיות ולא עם ההודו־אירופיות. השוּמרים פיתחו את חייהם על רמה תרבותית גבוהה: חפרו תעלות, בנו סכרים, הקימו בתי־מיקדש לאלים וייסדו ערים לרוב, כגון: לַגַש, אֶרִידַוּ, אוּר – היא „אוּר כַּשְׂדִים“⁹⁴, עיר מולדתו של אברהם, ואוּרוּך – היא אֶרֶך (בבראשית י‘, י’)⁹⁵. כבר בזמן הקדום ביותר השתמשו השוּמרים בכתב, שהומצא על־ידיהם. הכתב השוּמרי היה בראשיתו כתב ציורים, כמו ההיירוֹגליפים במצרים, אך עד מהרה עברו השוּמרים לכתיבה בסימנים, כי החומר המצוי לכתיבה בארץ שוּמר – לוחות חוֹמר – לא היה נוח לציורים מורכבים.

במרוצת הזמן קיבלו הסימנים את צורת היתדוֹת, וכיום קוראים לכתב השוּמרי „כתב־היתדות“. רוב המלים השוּמריות קצרות הן ועל־כן קל היה המעבר מציון המלה לציון ההברה; אולם עד גילוי האותיות לא הגיעו השוּמרים. הכתב שהומצא על־ידי השוּמרים עבר אחר־כך לעמים שמיים. הכתב השוּמרי לא התאים ללשון השמית; השוּמרים לא ידעו להבחין בין האותיות א, ע, ה, ו־ח או בין ד, ט, ו־ת, או בין ג, כ ו־ק. יחד עם הסימנים סיגלו השמיים לעצמם גם את המלים השוּמריות, שמצד עצמן לא שימשו להם אלא הברות סתם, אבל עם זה נשתמר לסימן גם התוכן שהיה לו בלשון השוּמרית. כך, למשל, סימנו בסימן אחד את ההברה „גַל“; אבל „גַל“ בשוּמרית פירושו „רב, גדול“, ועל־כן שימש הסימן הזה גם להבעת המושג „רב“. סימן אחר נקרא „אַד“ ופירושו בשוּמרית „אב“; על־כן שימש הסימן גם לציון המושג „אב“. בדרך זו קיבל כמעט כל סימן תוכן כפול: הוא שימש מצד אחד הברה ומצד שני מושג, ואם נוסיף עוד, שסימן אחד שימש לציון הברות שונות, שלא היו דומות כלל זו לזו (למשל: שִת, לַק, רִד, מִש; או בּוּ, פּוּ, סִר, שִר, גִת, קִת), נבין בנקל, שכתב־היתדות לא היה קל ללמוד ורק אנשים מומחים בלבד – כלומר הסופרים – יכלו להשתמש בו. אף־על־פי־כן נוצרה בכתב זה ספרות גדולה ועשירה, ובאמצע האלף השני היה כתב־היתדות לכתב בין־לאומי, שבו השתמשו במצרים ובאסיה הקטנה, בארצות איראן ובסוריה.

השוּמרים ישבו בערים שהיו מדינות קטנות עומדות ברשות עצמן. ערים אחדות נתפרסמו כערי קודש, כמו, למשל, העיר ניפּוּר⁹⁶, מרכז פולחנו של אֶנליל, אֵל הארץ, וגם אוּר, מקום פולחנו של סין, אל הירח. בראש העיר עמד שליט שנחשב גם ככוהן גדול. שליט זה מכונה אֶנְסִי ולפעמים מלך (בשוּמרית: לוּ־גל, כלומר איש גדול). האֶנסי נחשב לבא־כוח האלים על האדמה. בימי שלטון האֶנסים נוצרה התרבות השוּמרית הגבוהה (הדת, הספרות, האמנות, המשפט) שהטביעה את חותמה על ההתפתחות הרוחנית של עמי אסיה לאלפי שנים. את החיים הפוליטיים והכלכליים של התקופה אנו מכירים מתוך הארכיונים העירוניים שנתגלו בחפירות. בכל עיר היה קיים בית־מקדשו של האל העירוני, שהיה מרכז דתי ליישוב בסביבות העיר. אולם המקדשים בשוּמר לא היו מרכזים דתיים בלבד. הם מילאו גם תפקיד כלכלי חשוב, כל מקדש שלט על שטח אדמה נרחב, שהיה בחלקו מעובד על־ידי עבדים, ובחלקו נמסר בחכירה לאריסים. כמו־כן השגיחו הכוהנים על עבודת האריגה והטווייה במקדשים, על מכירת התוצרת בשוק העירוני ואף על הלוואות בריבית. כך שימש המקדש השוּמרי מרכז דתי, תעשייתי, מסחרי וכספי כאחד. האֶנסים שלטו בעריהם בעזרת גדודי צבא ערוכים ומסודרים ולעתים קרובות נלחמו זה בזה. השוּמרים היו הראשונים שהשתמשו במלחמותיהם ברכב.

מכל ערי שוּמר אנו מכירים את גורלה של לגש⁹⁷ על ידי הכתובות הרבות שנתגלו בחפירות. השלטון בלגש היה בידי האֶנסי ששלט על ממלכתו בכוח הצבא החזק שהקים. המלחמות הרבות של מלכי לגש נגד ערי שוּמר האחרות הגבירו את עריצותם של המלכים ועל התושבים הוטלו מסים כבדים ויד פקידי המלך והמוכסים חזקה עליהם. מלך לגש, האֶנסי אוּרוּכַּגִינַה (2350 לפסה"נ בקירוב) הסיר רבים מהמוכסים וגובי המס החמסנים והקל מעוּלם של עניי העם. אוּרוּכּגינה קבע חוקים חדשים להגן על עניי העם, על האלמנות והיתומים, והשליט סדר במדינה. בגלל תיקונים אלה נודע אוּרוּכּגינה כמתקן הסוציאלי הראשון הידוע לנו בתולדות האנושות⁹⁸. אולם תיקוניו של אוּרוּכּגינה החלישו את כוחה של העיר. מלחמה ממושכת הייתה ללגש בשכנתה, העיר אוּמָה. מלכה של אוּמה, לוּגַל־זַגֶסִי, השתמש בחולשתה של לגש ועלה עליה למלחמה. הוא הרס ושרף את היכלי לגש, שבר את פסלי האלים והוציא להורג את התושבים. אחרי הניצחון העביר לוּגל־זגסי את מקום מושבו לעיר ארך (אוּרוּך)⁹⁹ והכניע תחתיו את כל שוּמר. לוּגל־זגסי נשאר בזכרון השוּמרים כגיבור חיל וכובש ארצות. על גבורותיו מסופר בכתובת אחת בלשון הפלגה: „ממזרח שמש עד מבואו כבש ארצות, האֵל אֶנליל סלל לו דרך מן הים התחתון ועד הים העליון“, כלומר, מן המפרץ הפרסי עד הים התיכון. הוא משל כ־25 שנה בארץ שוּמר.

§ 25. השמיים באכד.    🔗

באמצע האלף השלישי עולה כוחם של העמים השמיים תושבי חבל הארץ שמצפון לשוּמר בסביבות העיר בגדאד של ימינו. אין אנו יודעים מתי הגיעו העמים השמיים למסופוטמיה ואם קדמו לשוּמרים או אם הגיעו אחריהם. עריהם החשובות של השמיים היו כִּיש ואכד¹⁰⁰. במאה הכ"ז (2700–2600 לפסה"נ) מלכה בכיש שושלת מלכים שהטילה את מרותה על ארץ שוּמר, אך חשיבותם של השוּמרים עולה רק עם סַרְגוֹן מלך העיר אכד. על שם עיר זו שנעשתה בימי סרגון בירת ממלכה גדולה מכונים השמיים הקדומים בשם אכדים וארצם מכונה בשם ארץ אכד. על סרגון (2330 לפסה"נ) סיפרה האגדה כי היה בן כוהנת (או קְדֵשה). כשנולד שמה אותו אמו בתוך תיבה ושילחה את התיבה על פני המים; איכר אחד משהו מן המים, וסרגון גדל בביתו והיה לגנן; בעזרת האֵלה אשתר עלה לגדולה והיה למלך. סרגון נלחם בלוּגל־זגסי מלך אֶרך ולקחו בשבי, כבש את ערי שוּמר ובנה את העיר אכד בצפונה של ארץ שוּמר. אחרי־כן יצא סרגון לכבוש ארצות אחרות. הוא נלחם בבני־עֵילָם במזרח ובשמיים יושבי סוריה במערב; הגיע במסעיו עד הים התיכון ועד הרי אמנוֹס. סרגון ייסד ממלכה גדולה, הראשונה בין האימפריות של המזרח¹⁰¹. אחרי מותו עבר כיסא מלכותו לבניו; ואולם העמים הנכבשים מרדו במושליהם, והממלכה ירדה והלכה עד שקם נַרָם־סין, נכדו של סרגוֹן וקומם את ממלכתו כבראשונה (2250 לפסה"נ). הוא משל על כל הארצות שנכבשו על־ידי סרגוֹן ועוד הוסיף עליהן את כיבושיו בערב הצפונית (עוֹמאן).

כסרגוֹן, ערך גם הוא מסע כיבוש לסוריה והגיע עד לשעריה של אסיה הקטנה. נרם־סין קרא לעצמו „מלך ארבע כנפות־הארץ“ (כלומר העולם כולו); בעיני נתיניו נמשל לאֵל: בכתובות קוראים לו „נרם־סין האלוהי“ והציירים קישטו את תמונת ראשו בשתי קרניים – סמל להאלהה אצל עמי המזרח. עם זאת לא נחשב נרם־סין לאֵל כמו במצרים. מתן כבוד האלים לנרם־סין וכינויו בתואר „אלוהי“ באו לא מתוך השקפות דתיות בלבד, אלא בעיקר מתוך ההכרה כי המלך, אדון האימפריה, הוא האדון על כל העולם, ולכן הוא קרוב יותר לאלים מאשר לבני־תמותה.

§ 26. מלכי שוּמר ואכד.    🔗

אחרי מות נרם־סין התמוטטה הממלכה האכדית הגדולה בכוח פלישות עמים בּארבּאריים והנודע בהם הגוּתים, עם הררי שהגיע מן הרמה האיראנית, והתבולל במהרה באכדים. בתקופת ירידתה של אכד התחזקו שוב ערי שוּמר בדרומה של מסוֹפּוֹטמיה, שלא נפגעו בפלישת העמים הבּארבּאריים, ומלכי הערים השוּמריות באו בקשרי מסחר עם הארצות הרחוקות שנכבשו על־ידי מלכי אכד. בייחוד נתפרסם בזמנו (בערך 2150 לפני ספה"נ) האֶנסי של לגש¹⁰², גוּדֶאַה. הוא סחר עם עמים שונים מן המפרץ הפרסי עד הים התיכון, הביא ארזים מהרי אמנוֹס, בגבול בין סוריה ואסיה הקטנה, ואבני מחצב שחורות מעומאן. שלטונו היה שלטון מלך חכם השוקד על שלום נתיניו ומרבה עושר וברכה בארצו. הוא בנה בתי־מקדש בלגש והשגיח „שהעשיר לא יציק לעני והחזק לחלש“. בימיו גדל מספר התושבים בלגש. לדברי גוּדאה בכתובות שלו הגיע מספר תושבי ממלכת לגש עד ל„שִׁשִׁים שַׁר“ (60 x 3600) כלומר ל־216,000 איש (שׁר, ביוונית סארוֹס, הוא שם ל־3,600 – בשוּמרית). אך בודאי מספר זה מוגזם. לפי הערכת החוקרים הגיע מספר תושבי העיר לגש לכמה רבבות.

בסוף האלף השלישי נוסדה בעיר השוּמרית העתיקה אוּר שושלת מלכים חדשה הידועה בשם „השושלת ה־III מאוּר“. מתחת ידם כבשו השוּמרים את כל הארצות שהיו משועבדות לפני־כן למלכי אכד. מייסדה של הממלכה היה אוּרְנַמוּ (2110 לפסה"נ). בראשית מלכותו ערך אוּרנמוּ תיקונים סוציאליים וכתב אותם על ספר חוקים. חוקי אוּרנמוּ הם הקדומים ביותר בין אוספי־החוקים בארם־נהריים שנודעו עד עתה¹⁰³. ממלכת אוּר גברה ועצמה ביותר בימי המלך השני בשושלת, שוּלְגִי, הוא מלך על כל מסופוטמיה, על הארצות שמעבר לחידקל (ועילם), על אשור ועל מארי. כּנרם־סין בזמנו קרא גם שוּלגי לעצמו „הגיבור האדיר, מלך אוּר ומלך ארבע כנפות הארץ“ ונתיניו חלקו לו כבוד אלים. תוארם הרשמי של מלכי אוּר היה „מלכי שוּמר ואכד“. בימי מלכי אוּר חדלה משׂרת האנסי לעבור בירושה מאב לבנו וראשי העיר בשוּמר ובאכד היו לפקידים ממונים מטעם המלך. אולם הממלכה הגדולה של מלכי אוּר לא האריכה ימים. שני אויבים חזקים קמו עליה: בני עילם מן המזרח והאמוֹרים מן המערב. בני עילם היו עם חזק ולוחם. לפי גזעם ולשון דיבורם היו שונים מן השוּמרים והשמיים גם יחד. הם ישבו בין ההרים ועיר בירתם הייתה שוּשן. כמאה שנה אחרי ייסוד ממלכת בני אוּר עלה מלך עילם על שוּמר, שדד את עריה ושרף את היכלי־האלים. המלך האחרון משושלת בני אוּר הלך בשבי; שבטי האמוֹרים פרצו לארץ והכניעו תחת ידם הרבה ערים. אחרי חורבן ממלכת שוּמר ואכד נחלק השלטון בין ערים אחרות. באִיסִין כוננה את שלטונה שושלת מלכים שמיים מבני האמוֹרי. ממלכי איסין נודע בעיקר לִיפִּית־אִשׁתַר (1870 לפסה"נ) שערך אוסף חוקים¹⁰⁴. מלכים אחרים, שמיים אף הם, ישבו בלַרְסָה; מלכי שתי השושלות נטלו לעצמם את תוארי המלכות של מלכי אוּר וקראו לעצמם „מלכי שוּמר ואכד“. ריב ומדנים היו ביניהן כל הימים. המריבות הממושכות התישו את כוח הערים.

באותם הימים (1900–1800) עלה כוחן של השושלות האמוֹריוֹת – באֶשׁנוּנָה (ממזרח החידקל), בבבל, באשור ובמארי¹⁰⁵. תחילה גברה ידם של מלכי מארי ולאחר מכן של מלכי אשור שערכו מסעות־מלחמה ממושכים והגיעו עד לים התיכון. הגדול שבמלכים האמוֹרים במאה הי“ט לפסה”נ, היה שַמְשִי־אַדַד ה־I; שמשי־אדד הטיל את שלטונו על מרביתה של מסוֹפּוֹטמיה ואף ממלכת בבל הייתה כפופה לו (1800 לפסה"נ). על היחסים בין הממלכות האמוֹריות נודע לנו מארכיון התעודות במארי.

העיר מארי נתגלתה לא מזמן על־ידי החפירות משנת 1933 ואילך בתל־אל־חרירי, על נהר פרת (מבבל צפונה). זמן פריחתה חל בראשית האלף השני לפסה"נ. החופרים גילו במארי שרידי ארמון נהדר עם מספר רב מאוד של חדרים, אולמות ומחסנים, ואף עם ציורים על גבי הכתלים. את התגלית החשובה ביותר מהוים כ־20,000 לוחות חומר המכילים חליפת מכתבים רשמית בין מלכי מארי ומלכי הסביבה, וכן שטרי מיקח וממכר לרוב. מתעודות אלה התברר שקשריה המסחריים של מארי היו מגיעים עד חצוֹר שבארץ־ישראל, ועד קפריסין וכרתה במערב ועד שוּשן במזרח. המסחר התנהל בעיקר במתכת ובעצים, ביין ובעבדים. המכתבים שנמצאו בארכיון זה נתנו בפעם הראשונה לחוקרים את האפשרות לקבוע את הכרונולוגיה של התקופה, בייחוד את זמן שלטונו של חמוּרבּי מלך בבל.

§ 27. חמוּרבּי מלך בבל.    🔗

בבל הייתה אחת הערים האמוֹריות (מדרום לבגדאד של ימינו) שלא מילאה בראשיתה תפקיד חשוב בחיי הארץ. בראשית האלף השני קמו בבבל מלכים מבני האמוֹרים; אך שלטונם לא חרג מתחומי העיר. המפורסם ביניהם היה חמוּרבּי (1792–1750 לפסה"נ). חמוּרבּי נלחם במלכי לרסה (היא כנראה אֵלָסָר שבמקרא; בראשית י"ד, א‘, ט’) ואֶשנוּנה; אחר־כך כבש בהדרגה את כל ארץ ארם־נהריים, וגם את אשור בצפון. גם חמוּרבּי, כנרם־סין וכמלכי שוּמר ואכד שקדמו לו, קרא לעצמו לקראת סוף מלכותו „מלך ארבע כנפות הארץ“, אף כי אין יסוד לחשוב ששלט על ארצות רחוקות כגון סוריה. לדעת כמה היסטוריונים חמוּרבּי הוא אמרפל מלך שנער, הנזכר בבראשית י"ד, א'. בימיו הפסיד הדרום השוּמרי את ערכו הקודם; הלשון השוּמרית פינתה את מקומה ללשון האכדית, המכונה מכאן ואילך בבלית. השוּמרית נשתמרה רק בתפילות ובשירים דתיים. לעומת זאת עלו ערי הצפון, ובבל בראשה. המצב הגיאוגרפי של בבל הועיל מאוד להתפתחותה המסחרית: בבל עמדה על נהר פרת במקום שהפרת מתקרב לחידקל והייתה שלטת על פרשת הדרכים המסחריות, המוליכות מאַרמניה ואַסיה הקטנה למפרץ הפרסי ומארצות המזרח (איראן, עילם) לחופי הים התיכון. העיר גדלה במהירות רבה עד שתפסה את המקום הראשון בין ערי אסיה העתיקה. בתקופה זו נתפשטה לשונה של בבל ותרבותה בכל רחבי מסוֹפּוֹטמיה, בסוריה והגיעה עד לארץ־ישראל. הבבלית נהייתה ללשון הבין־לאומית במשא־ומתן הדיפלומטי והמסחרי.

חמוּרבּי היה תקיף ורב־פעלים ועינו הייתה פקוחה על כל ענייני המדינה המרובים; הוא שקד על גביית המסים, על תיקון התעלות, על בניין בתי־המקדש, על התפתחות המשק באחוזותיו. על ידו עזרו פקידים רבים: כמצרים העתיקה כן הייתה גם בבל בימי חמוּרבּי מדינה בּיוּרוֹקראטית והמלך עצמו מילא את תפקיד הפקיד הראשי. פקידי חמוּרבּי ישבו, חלקם בערי השדה, מפקחים על השלטון, וחלקם בקירבת המלך; פקידים מיוחדים היו ממונים על השיפוט בממלכה. מלבד הפקידים הקבועים, העומדים איש על משמרתו, היה חמוּרבּי עושה דברו גם על־ידי „שליחי המלך“; אלה לא תפסו משרה קבועה במדינה, כי אם מילאו אחרי פקודות המלך לעתים מזומנות. עיקר עבודתם של הפקידים הייתה גביית המסים והתרומות. כסף בצורת מטבעות לא היה ידוע בימים ההם; הכסף והנחושת היו נשמרים בצורת מטילים ונשקלו במאזניים. רוב המסים שנכנסו לאוצרות המלך היו מן היבול, ביכורי הפירות, צאן ובקר, צמר וכו'. את מכסת המסים רשמו הפקידים בדיוק רב ואת הרשימות גנזו בארכיונים; אוצרות המלך היו כעין מחסנים גדולים מלאי כל טוב מתוצרת היישוב החקלאי.

§ 28. חוקי חמוּרבּי.    🔗

שם גדול עשה לו המלך על־ידי פרסום ספר החוקים. בשנת 1901 גילו חופרי עתיקות בשושן מצבת אבן גדולה ועליה חרותים חוקי חמוּרבּי.

התגלית משכה אליה את לב החוקרים ובדין: הלא ספר החוקים של חמוּרבּי הוא אחד מספרי המשפטים הקדומים ביותר שהגיע עד זמננו, ואמנם עשרות שנים נחשב כספר החוקים הקדום ביותר בעולם, אלא, כפי שנתברר בשנים האחרונות, לא היה חמוּרבּי המחוקק הראשון בתולדות מסוֹפּוֹטמיה. קדמו לו החוקות של מלכי אוּר, איסין ואֶשנוּנה. שתיים הראשונות הן החוקות הכתובות שוּמרית ואילו האחרונה, זו של אשנוּנה¹⁰⁶ כתובה בבלית (אכדית). אולם חוקת חמוּרבּי היא המלאה והמסודרת שבכולן, ועולה על החוקות שקדמו לה אף מבחינה ספרותית. בהקדמתו לספר החוקים הדגיש חמוּרבּי שהוא „השכין אמת וצדק (מישרים) וכתב אותם בלשון הארץ“, כלומר, כתב את החוקים בלשון בבלית ולא בשוּמרית, שהייתה כבר באותם המים מובנת אך ורק לכוהנים ולסופרים המלומדים.

חוקי חמוּרבּי מתייחסים לצדדים שונים של חיי החברה. הם מכילים: דיני נפשות (רצח, גזל, גנבה וכו'), דיני ממונות (ערבונות, פקדונות, חובות), חוקים הדנים בחיי משפחה (נישואין, גיטין, ירושה), חוקים הדני במצב האיש בחברה (עבדים, בעלי־מלאכה, סוחרים, אנשי־צבא), ועוד¹⁰⁷. העונשין, בדרך כלל, קשים מאוד ומיוסדים ברובם על הכלל המשפטי הקדום „עין תחת עין“. הנה דוגמות אחדות: איש כי ישחית את עין רעהו, עינו תישחת; אם אבר איש ישבור, אברו יישבר; כי יפיל איש את שן רעהו, שנו יפילו; כי יבנה בנאי בית לאיש ולא עשה את מלאכתו באמונה ונפל הבית אשר בה והמית את בעל־הבית, מות יומת הבנאי¹⁰⁸. במקרים אחדים פוקד חמוּרבּי את עוון האבות על הבנים. כך, למשל, מוציאים להורג את בנו של הבנאי אם בזמן המפולת נהרג בנו של בעל־הבית. עונש מות היה צפוי לפושע לא על רצח בלבד, אלא גם על חטאים קלים יותר, כגון גנבה, גזל, עדוּת שקר, ועוד. מלבד מיתת בית־דין (פעמים בדרך אכזרית, כגון שרפה, הטבעה, תלייה) היה נהוג גם קיצוץ אברים, כגון נקירת עיניים, כריתת הלשון, קיצוץ הידיים וכדומה. אך לא תמיד היה העונש אכזרי כל כך; בחוקי חמוּרבּי אתה מוצא גם עונשין קלים יותר, כגון קנס (קנס פשוט, כפול, פי־שלושה, פי־חמישה וכו'). בספר החוקים ניכרת גם כונה מיוחדת להגן על העני ועל אלמנה ויתום.

אם נשוה את חוקי חמוּרבּי לחוקי תורת ישראל נמצא רבים מהם קרובים זה לזה. אולם טעות היא לחשוב שחוקי התורה אינם אלא העתקה מחוקי חמוּרבּי או חיקוי להם. ייתכן כי המשפט הבבלי השפיע בדרך עקיפה על המשפט העברי הקדום, אך אם ניתן דעתנו לא על הצד השוה שבשניהם אלא לניגודים שביניהם, נבוא בנקל לידי הכרה כי רוח התנ"ך שונה הרבה מרוחם של חוקי חמוּרבּי. בעוד חמוּרבּי פוקד עוון אבות על בנים קובע המחוקק העברי: „לא יוּמתוּ אבות על בנים ובנים לא יוּמתוּ על אבות, איש בחטאו יוּמָתוּ“ (דברים כ“ד, ט”ז). לפי חוקי חמוּרבּי היה צפוי עונש קשה לעבד שניסה לצאת לחופש שלא ברשות אדוניו: „אם אמור יאמר העבד אל אדוניו: ‚לא אדוני אתה!‘ – והוכיחו עליו כי עבדו הוא, אדוניו את אזנו יקצץ“. עונש דומה נתחייב על־פי תורת ישראל. אותו עבד שאינו רוצה להשתחרר ואומר: „אהבתי את אדוני… לא אצא חפשי“ (שמות כ"א, ה'). לפי חוקי חמוּרבּי, מי שאסף עבד בורח לביתו ולא הסגירו לאדוניו חייב מיתה; ואילו בתורה נאמר (דברים כ“ג, ט”ז): „לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו“. ועוד עיקר גדול מבדיל ביניהם: חוקי משה אינם מפלים בין אדם לאדם לפני החוק („לא תכיר פנים במשפט“, „ודל לא תהדר בריבוֹ“); כעשיר כעני כגר כאזרח משפט אחד לכולם. חוקי חמוּרבּי מבדילים בין אדם אציל וחפשי (אָוֵילוּ או אָמֵילוּ) ובין אדם התלוי תלות כלכלית ומשועבד למחצה, מוּשכֵּנוּ, מלה הקרובה בשורשה למלה העברית מסכּן, ובין העבד (אַרְדוּ) הנחות מכולם. לא נזקו של זה כנזקו של זה ולא דינו של זה כדינו של זה¹⁰⁹. בחוקי חמוּרבּי מובלט ביותר הצד המעשי שבמשפט, לפי שהללו נתחברו ברוח החברה הבבלית המפותחת מבחינה כלכלית; לא כן חוקי תורת משה, שבהם הודגש הצד המוסרי־הדתי.

חוקי חמוּרבּי נותנים חומר רב לחקירת המצב החברתי של התקופה. אם גם קשה לקבוע בדיוק את תוכן המושגים „אָמֵילוּ“ ו„מוּשֵכּנוּ“ („מסכּן“), יש לחשוב שלסוג הראשון היו שייכים בעלי האחוזות, הפקידים, ולסוג השני – חוכרי אדמה ושכירי־יום. חטיבה בפני עצמה בחברה הבבלית של ימי חמוּרבּי היו אנשי־הצבא. איש העובד בצבא היה מקבל מן המלך נחלת אדמה לעבדה. אסור היה לו למכור את נחלתו, וכן אסור היה לאחרים ליהנות ממנה בזמן עבודת החייל בצבא. אם בנו של החייל חייל אף הוא, הנחלה עוברת אליו בירושה; נפל החייל במלחמה ונשאר אחריו בן קטן, האם מפקחת על האחוזה עד שיגדל הבן¹¹⁰. כונת החוקים האלה הייתה להקים מעמד חזק, הסר למשמעתו של המלך ונאמן לפקודתו בכל עת. יש לציין את הַתַמְכַּרוּ¹¹¹ (שם הנגזר מן השורש „מכר“), הוא הסוחר. אף הם אנשים הנהנים מחסדי המלך: אלה היו שולחנים עשירים, שהלוו כסף לסוחרים, ההולכים לארצות נכר לשם מסחר וקניין. הם עסקו גם בגביית מסים והיו ממונים על אוצרות המלך. בעזרת האנשים האלה השגיח המלך על מהלך החיים הכלכליים במדינתו. העבדים מוזכרים אף הם לעתים תכופות בספר החוקים, הם היו אנשים מחוסרי זכויות, והרשות הייתה בידי אדוניהם למוכרם או למוסרם לאחרים בתורת ערבון, אבל לא להכותם נפש.

§ 29. שלטון הכַּשִים וממלכת מִיתַני.    🔗

הממלכה שנוסדה על־ידי חמוּרבּי החזיקה מעמד כ־150 שנה, אולם חיי התרבות העשירים בארם־נהריים עוררו שוב את האויב מבחוץ. שבטי הכּשים (ביונית „קוֹסַיִים“), בארבארים יושבי הרי זַגרוֹס¹¹², התחילו יורדים לבבל ומרגלים את הארץ. מוצאם הגזעי של הכּשים אינו ברור כל צורכו; המעמד השליט בעם נמנה עם אצילים רוכבי סוסים. בימי שלטונו של בן־חמוּרבּי פשטו הכּשים לראשונה לתחומי ממלכת בבל. יד מלכי בבל קצרה מלגרש את האויב. מלכת בבל נחלשה והלכה. בימי אחרון מלכי השושלת האמוֹרית עלה אויב חדש על בבל. אלה היו החתים, שממלכתם באסיה הקטנה נוסדה בזמן ההוא (§ 36). החתים הגיעו במסע צבאי עד בבל והרסו אותה, אבל לא נשארו בארם־נהריים כי אם נטלו את ביזת הערים והלכו (1600 לפסה"נ). פלישת החתים לבבל הביאה את הקץ על השושלת של בני חמוּרבּי. הכּשים כבשו את בבל, השתלטו על כל הארץ, והקימו בבבל שושלת מלכים. שלטון שושלת המלכים הכּשים נמשך כ־500 שנה. רוב ימי שלטונם של המלכים הכּשים היו שנות ירידה לבבל מבחינה מדינית. ממלכות חדשות נוסדו בחלקה הצפוני של מסוֹפּוֹטמיה – אשור ומיתני¹¹³ ומלכי בבל הכּשים לא יכלו לשים מעצור לשגשוגן. גם בתוך הארץ היה כוח שלטונם קטן מכוחו של חמוּרבּי: המלכים חילקו ביד רחבה נחלות אדמה לקרוביהם ולשרי־הצבא והגדילו על־ידי כך את השפעת האצילים בארץ. מבחינה תרבותית לא הכניסו הכּשים שינויים ניכרים בחיי הארץ. הם ויתרו בנקל על תרבותם הדלה וסיגלו לעצמם את הלשון ואת התרבות הבבלית. בימיהם התפשטה התרבות הבבלית בין עמים אחרים, והספרות הבבלית שגשגה.

חורבנה של בבל האמוֹרית וכיבושה בידי הכּשים מציינים את סוף התקופה הבבלית העתיקה. בואם של הכּשים לדרום מסוֹפּוֹטמיה והחתים לאנטוֹליה גרר תנועת עמים כבירה בכל רחבי אסיה (השוה בואם של החיקסוס למצרים § 16). החשוב בעמים האלה הוא העם החוֹרי. עם זה ישב בהרי כּוּרדיסטן כבר במחצית האלף השלישי לפסה“נ. מלכים חוֹריים נזכרים בכתובות כבר בימי נרם־סין מלך אכד. שפתם של החוֹרים איננה קרובה אף לאחת מלשונות המזרח הקדמון ואינה שייכת אף לאחת ממשפחת הלשונות הידועות לנו. בסוף האלף השלישי ובראשית האלף השני החלו החוֹרים מתיישבים במסוֹפּוֹטמיה גוּפה ובעיקר בצפון סוריה, אך כוחם גבר רק לאחר סופה של בבל האמוֹרית. הממלכה הראשית של החוֹרים היתה מיתני שפריחתה חלה במאה הט”ו לפסה"נ¹¹⁴.

§ 30. הדת.    🔗

הדת במסוֹפּוֹטמיה נוצרה על־ידי השוּמרים והאכדים ומהם עברה לבבלים. שמות האלים ברובם שוּמריים הם, וכן גם רוב המנהגים וספרות הקודש. בתקופה הקדומה משל כל אֵל בעירו (דוגמת אֵלי מצרים שמשלו כל אחד במחוז שלו) עד שהתאחדו הערים בממלכות שוּמר ואכד והכוהנים איחדו גם את האלים למשפחה אחת. בראש האלים עמדו שלושה אלים שוּמריים שנחשבו לקדומים ביותר: אַנוּ, אֶנְלִיל, אֶנְכִּי (הוא אֶאַה). השלטון על העולם היה מחולק בין שלושה אלה: אנוּ משל בשמים, אֶנליל מלך על הארץ ואֶאה – על הים. מקום מיוחד נודע לאלה אִינַנָה, אלת הפיריון השוּמרית – היא אִשתר האכדית (עַשְׁתוֹרת הכנענית). עם התפתחות העיר בבל עלה לגדולה האל מרדוּך – הוא מרדך במקרא) שנחשב אצל הבבלים לבנו של אאה, והוא תפס את המקום הראשון במשפחת האלים; לו קראו בקיצור בֵּל (בַּעַל), כלומר אדון. נַבּוּ (נְבוֹ במקרא), אף הוא היה מכובד מאד בבבל ונחשב לאל החכמה והמדע. בין שאר האלים יש לציין את סִין, אל הירח, את שַׁמַשׁ, אל השמש, ואת תַמוּז. בתמוּז היה קשור מיתוֹס דומה לזה שסיפרו על אוֹסיריס במצרים: מדי שנה בשנה בחודש הרביעי (הוא החודש „תמוּז“ בלוח הבבלי וכן גם בלוח העברי) ירד האל תמוּז שאולה ובני־אדם היו מתאבלים עליו ומבכים את מותו (השוה יחזקאל ח', י"ד: „הנשים יֹשבות מבכּוֹת את התמוּז“).

את השאוֹל תיארו הבבלים כמקום חושך ואפלה בקצה הארץ במערב. האדם עובר אחרי מותו את הנהר המפריד בין עולם החיים ובין עולם המות ועובר דרך שבעת השערים בשבע החומות המקיפות את השאול. בכל שער נוטלם ממנו אחד מבגדיו; כך מתייצב האדם לפני האֵלה הנוראה אֶרֵשְכִּיגֶל, מלכת השאול, ובעלה נֵרגַל. בשאול שולטים הרוחות הרעים והמת סובל מהם צרות רבות ורעות. השקפות הבבלים על המות אינן ברורות כל צורכן ואין בהן הרעיונות העמוקים של המצרים; הקשר בין חיי מוסר על הארץ ושכר ועונש בעולם האמת לא הובלט במידה מספקת בספרות הדתית של הבבלים.

מקום חשוב בהשקפות הדתיות של הבבלים תופסת האמונה במזיקים. העולם כולו, לפי השקפת הבבלים, מלא מזיקים. הם יוצאים בלילה מן המדבר, פוגעים בדם ובבהמה ומוצצים את לשדם; הם משליחים באדם את החליים הרעים, גורמים סערות, רוחות קדים וכל אסון ופגע רע. הבבלים תיארו אותם בדמות בני־אדם וראשם ראש חיה או בהמה: אריה, ברדלס, כלב, שעיר־עזים, נחש, וכו'. את המלחמה במזיקים ערכו הבבלים בעזרת כשפים. כוהנים רבים עסקו בכשפים; בייחוד פנו לעזרתם כשאדם היה נופל למשכב. כל מחלה, לפי ההשקפה הקדומה, אינה אלא „דיבּוּק“, כלומר: שלטונו של הרוח הרע שנכנס באדם. אם יעלה בידי המכשף לגרש את הרוח הרע מן האדם וסרה מעליו מחלתו. כדי להדיח את המזיק מתוך גוף החולה השתמשו באמצעים רבים. כך, למשל, עשו צַלְמִית, פסל קטן, כדמות אדם, מחומר ומדי יום שמו לפניה מאכלים שונים: הכונה היתה לפתות את המזיק כי יעזוב את מקום מושבו בחולה ויעבור לתוך הצלמית. לאחר שלושה ימים האמינו כי המזיק כבר שינה את מקומו, אז כרתו את ראש הצלמית או הוציאו אותה אל המדבר ואסרו אותה אל הקוצים. שֵם הבבלים כמגרשי המזיקים יצא בעולם כולו, והקיף בתקופה מאוחרת את כל הארצות שמסביב לים התיכון. לא פחות מזה נתפרסמו הבבלים כמגידי־עתידות. על העתיד ניחשו לפי מצב הכוכבים בשמים, לפי תופעות הטבע (ליקויי החמה והלבנה, רעם, קשת), לפי מעוף הציפורים, לפי חלומות ובייחוד לפי צורת הכבד של הקרבן.

את הכבד היו מוציאים מתוך קרבי השׂה המובא לקרבן והיו מסתכלים בו (השוה יחזקאל כ“א, כ”ו: „ראה בכבד“); הואיל וצורת הכבד שונה היא אצל כל בעל־חיים, אפשר היה בכל מקרה לדרוש בה פירוש מיוחד ולהגיד את העתיד לבוא. כוהני בבל עשו תבניות של כבדים לצורכי לימוד וקראו שמות לכל חלק וחלק של הכבד. תבניות כאלה נמצאו בחפירות גם בארץ. בחפירות העיר חצוֹר נמצאה זה לא כבר תבנית כבד עשויה חומר ועליה אותות־ניחוש שונים הכתובים בבלית.

מספר כוהני בבל היה עצום. הם אצרו עושר רב: בתי־המקדש רכשו להם נחלות אדמה רבות ובאוצרותיהם הצטבר כסף, תבואה ותרומות שונות לרוב. עושרם של בתי־המקדש בא בעיקר מנדבות רבות, מהכנסות המשק החקלאי ועדרי־הצאן ומהחכרת הקרקעות. הכוהנים הרבו הונם גם על ידי עסקי כספים: הם הלוו מאוצרות הקודש כסף בנשך ובריבית. בתי־המקדש שימשו מרכזים לא לדת בלבד, אלא גם לחיים הכלכליים בארץ עוד בתקופה השוּמרית ואופיים זה נשתמר גם בתקופות הבאות. מלבד הכוהנים מצאו להם מקום במקדשים אנשים רבים כגון סופרים, משגיחים על מחסני התבואה, שומרי־הסף, זמרים, אדריכלים ובעלי מלאכה. נשים ארגו וטוו במקדשים והכוהנים רשמו בפנקסים את כמות הצמר שקיבלו הפועלות ואת שכר העבודה ששולם לכל אחת בצרכי אוכל. מעמד הכוהנים היה סגור בפני אנשים זרים, הכהונה עברה מאב לבנו, וכל איש אשר לא מזרע הכוהנים הוא לא היה לו חלק בעבודות הקודש. הכוהנים נחלקו לכיתות, מן העומדים בראש הכהונה ועד עושי המלאכה הרבים המשרתים בבתי־המקדש. חובת הכוהנים הייתה לפקח על הקרבנות, לפייס את האלים בתפילות, לערוך את החגים וכו'.

בין החגים החשוב ביותר היה חג ראש־השנה בבבל, שהיה חגו של מרדוּך ונמשך אחד־עשר יום (מא' עד י"א בניסן). ברבות הימים קיבל חג זה את השם „חג האַכִּיתוּ“. בעיקר נתפרסם החג על שום התהלוכה המפוארת שהייתה נערכת בסיומו. בתהלוכה זו היו מסיעים את פסלו של מרדוּך ממקדשו שבתוך בבל (הוא אֵ־סַגִילָה) – אל מקדש „בית האכּיתוּ“ הנמצא מחוץ לעיר. למלך נודע תפקיד מרכזי בחג האכּיתוּ: הוא היה מנהל את התהלוכה ו„אוחז בידי בּל (– מרדוּך)“ והמגע הזה שימש סימן כי רצה האל את שלטון המלך. המלך נחשב לשליט כחוק רק לאחר שהשתתף בחג ראש־השנה, בתהלוכת האכּיתוּ, ו„אחז בידי בּל“.

§ 31. המדע.    🔗

נושאי המדע הבבלי היו הכוהנים. בבתי־המקדש בערי שוּמר ובבל היו קיימים בתי־ספר לפרחי־כהונה, שבהם למדו התלמידים את הלשונות (שוּמרית ואכדית), את הכתב, את הספרות הקדושה ואת עיקרי המדעים – חשבון, תכוּנה (אסטרוֹנוֹמיה), משפט, ותורת הרפואה. בבתי ספר אלה אף ערכו הסופרים מעין „אנציקלופדיות“: רשימות מפורטות על שמות עצים, צמחים, חיות, אבנים. כן נערכו מילונים שבהם מתורגמות המלים השוּמריות לאכדית – לשונה של בבל. המדע הבבלי היה קשור קשר פנימי בדת. הרופא, למשל, נהג כמכשף: הוא ניסה קודם־כל לרפא את החולה בלחשים כדי לגרש את המזיקים. הידיעות בחכמת הרפואה לא היו רבות; מסיבות דתיות נזהרו הרופאים מלנתח את גוף המת ולכן לא ידעו את עיקרי האנטוֹמיה. הרופאים הסתפקו בליקוט צמחי־מרפא; היו מייבשים את הצמחים, טוחנים ורוקחים אותם ומתקינים מהם תרופות. את הסימנים השונים של המחלות רשמו על לוחות־חומר, ששימשו מעין „ספרי־עזר“ לרופאים בעבודתם הלכה למעשה. מדעים אחרים התפתחו מתוך הצרכים המעשיים של חיי יום־יום. החיים הכלכליים המפותחים הצריכו ידיעות בסיסיות בחשבון. החשבון הבבלי היה מבוסס לא על השיטה העשרונית, כמו בימינו, כי אם על שיטת ה־60. המספר 60 תפס אצל הבבלים את מקום ה־100 אצלנו. שיטה זו נשתמרה עד ימינו בחלוקת העיגול ל־360 מעלות ובחלוקת היום ל־24 שעות והשעה ל־60 דקות והדקה ל־60 שניות. לפי שיטה זו ידעו הבבלים לעשות את כל פעולות החשבון, וחזקות ושורשים בכללן.

לידי ידיעות חשובות ביותר הגיעו הבבלים בלימוד התכוּנה (אסטרוֹנוֹמיה); בתקופה היוונית היו הבבלים מפורסמים בעולם כולו כמומחים גדולים בחכמה זו, ואוֹבּסרבַטוֹריות – מגדלים לתצפיות בכוכבים – עמדו אז בערים רבות בבבל; בקיאותם בתכוּנה באה להם מן התצפיות הרבות בכוכבים אשר נערכו לצורך ניחוש והגדת־העתיד. הבבלים האמינו, כי לפי המצב המיוחד של הכוכבים אפשר להגיד עתידות. הם היו הראשונים שחילקו את כוכבי השמים למזלות וקראו להם שמות. השמות האלה נשתמרו ברובם עד זמננו. בקביעת לוח־השנה לא הלכו הבבלים בדרך המדעית של המצרים: הם חילקו את השנה ל־12 חודשי ירח (30 או 29 יום בכל אחד) ולעתים מזומנות היו מעבּרים את השנה על־ידי הוספת חודש (אדר שני או אלוּל שני). השנה החלה בניסן; שמות החדשים היו: נִיסַנוּ, אַיָרוּ, סִימָנוּ (או סִיוָנוּ, דוּאוּזוּ (בשוּמרית: דוּמוּ־זִי), אַבּוּ, אוּלוּלוּ, תַשריתוּ, אַרַחְשַמְנַה (החודש השמיני), כִּסְלִימוּ, טֵבֵּתוּ, שַבָּטוּ, אַדַרוּ. הימים: ה־7, 14, 19, 21, 28 בחודש נחשבו לימי חג (בתקופה מאוחרת יותר באשור נחשבו הימים האלה לימי פורענות והיו אסורים במלאכה). השמות הבבליים של החודשים עברו כמעט בלי שינויים ללוח העברי.

§ 32. הספרות.    🔗

שורשי הספרות הבבלית נעוצים בתקופה השוּמרית, אולם רוב היצירות שנשתמרו עד ימינו כתובות בבלית, אף כי בשנים האחרונות מתרחבות והולכות ידיעותינו בספרות השוּמרית עצמה. בניגוד לספרות המצרית, שלא הצטמצמה בנושאים דתיים בלבד, אלא מצאה את החומר ליצירותיה גם בסיפורים עממיים ובתיאור ארצות רחוקות, בחרה הספרות הבבלית את נושאיה אך ורק מן העולם הדתי. הבבלים חיברו שירי־תהילה לאלים במספר רב. השירים כתובים לפי משקל קבוע, המזכיר את המשקל בחלקים הפיוטיים של התנ“ך. התוכן שאול מן התפילות ומעבודת הקודש בבתי־המקדש: תשבחות לאלים (בייחוד למרדוּך)¹¹⁵, קינות על גורלו המר של האדם, חדל־האונים וכבד־הפשע, שַועוֹת־ישע־לאלים וכדומה. ויותר מספרות זו עשירה הספרות האֵפּית של הבבלים. היא מכילה יצירות מיתוֹס הכתובות כשירה המספרות על בריאת העולם, על האדם הראשון, על תולדות האלים והגיבורים, על המבול וכו' – נושאים אלה קרובים לפי תוכנם לסיפורי התנ”ך, אם גם שונים מהם ברוחם.

ביצירה על בריאת העולם פותח המשורר בסיפור על התוהו ובוהו שהיה לפני בריאת העולם: אף האלים עדיין לא היו, שמים וארץ טרם נוסדו ותִאָמַת – אלת התהום העתיקה – מילאה את היקום במימיה הרבים. אז נוצרו האלים – הדור הראשון, האלים הקדומים, והדור השני, האלים הצעירים. בין שני דורות האלים קמה מלחמה; האלים הצעירים נלחמו בתאמת ובבעלי־בריתה. לאחר שהאלים אֶאה ואַנוּ לא הצליחו במלחמה שלחו האלים לקראת תאמת את מרדוּך, בנו של אֶאה, הצעיר באלים. האלים מסרו למרדוּך את השלטון על העולם כולו, והוא יצא על תאמת מזוין בקשת, בחצים וברשת. בעזרת כלי־נשק אלה עלתה ביד מרדוּך להרוג את תאמת. אחרי הניצחון ברא מרדוּך את השמים ואת הארץ: הוא חילק את גופה של תאמת לשניים, הרים את המחצית העליונה וקבע אותה כרקיע השמים; הוא סגר את השמים בבריחים והעמיד שומרים לבל יתנו למי הרקיע להישפך מטה. מן המחצית התחתונה של תאמת ברא מרדוּך את הארץ ואחר יצר את האדם¹¹⁶. סופו של האפּוֹס הוא תהילה רבה למרדוּך. תפקידו הגדול של מרדוּך מעיד שהשיר בצורתו זו נתחבר בבבל (הכוהנים קראוהו בראש־השנה), אבל יש בו רמזים המעידים כי הגיבור הראשי של השיר היה לפנים האל השוּמרי אֶנליל; כדאי לציין, שהאשורים בתקופה מאוחרת יותר שמו את האל אַשׁוּר במקומו של מרדוּך. כך שאפה כל מעצמה גדולה לעשות את אֵלה הראשי לבורא שמים וארץ.

באגדה אחרת מסופר על אַדַפָּה, האדם הראשון, אשר באשמתו איבד חיי עולם. בנו של האל אֶאה קיבל מאביו את החכמה, אבל לא את חיי הנצח. ויהי היום ואַדפה נתבע לדין לפני האֵל אַנוּ על מעשה פשע: הוא שבר את כנפיו של רוח הנגב. אֶאה אביו לימד את בנו איך להימלט מכעסו של אַנוּ: „כאשר תבוא לפני אַנוּ, לחם מות יגישו לך; אל תאכל ממנו! מי מות יגישו לך; אל תשתה מהם!“ אַדפּה עשה כעצת אביו ונמלט מן הסכנה. בינתיים לימדו עליו זכות אלים אחרים וחרון אפו של אַנו עבר; הוא מבקש להראות חסדו לאַדפּה ומצווה להגיש לפניו לחם־חיים ומי־חיים. אולם אַדפּה מוסיף לחשוד באַנוּ ואינו נוגע במאכלים. אַנוּ שואל בתימהון לסיבת סירובו המשונה של אַדפּה, ואַדפּה עונה ואומר כי כן ציוהו אֶאה. „קחו והביאוהו על אדמתו“, מצווה אַנוּ – וכך אבדו לאדם חיי־הנצח על זהירותו היתרה.

היצירה המפורסמת ביותר של הבבלים היא שירת העלילה על גִילְגַמֶש¹¹⁷. היא נשתמרה כמעט בשלמותה בבית־הספרים של המלך אשוּרבּניפּל כתובה על 12 לוחות; פרסומה הראשון באירופה עשה רושם רב על המלומדים, בייחוד על־ידי תיאור המבול בלוח ה־11.

עלילת גילגמש הייתה נודעת הרחק מתחומי ארם־נהריים, ואף בארץ כנען ובארץ ישראל הכירוה. במגידו נתגלה זה לא כבר לוח־חומר ועליו קטע מעלילת גילגמש. השיר מתחיל בתיאור הגיבור גילגמש, מלך אֻרֻך (אֶרֶך), המושל בחוזק־יד בעירו ומעביד את תושביה בעבודת־בניין קשה. האלים שולחים לקראת גילגמש גיבור אחר, את אֶנְגִידוּ, המתואר באגדה כ„איש־הטבע“: גופו מכוסה שערות, הוא אוכל עשב עם איילות השדה ושותה מים עם חיות היער. אנגידוּ הולך העירה ובא לארך ביום החג, בשעה שגילגמש עומד להיכנס לבית־המקדש. אנגידוּ סוגר בפני גילגמש את הכניסה למקדש ושניהם יוצאים איש לקראת רעהו לקרב. גילגמש מנצח את אנגידוּ בעמל רב; אחרי הקרב אין הנלחמים נוטרים איש לאחיו, הם כורתים ברית ביניהם ומתקשרים בקשרי ידידות. כאן מתחילה פעולתם המשותפת של שני הגיבורים: הם הורגים את המפלצת חוּמבַּבַּה, השומרת על יער־הארזים (בלבנון) ואנגידוּ מעז לאיים על האלה אשתר עצמה. אחרי מעשי גבורה אלה חוזרים הרעים לארך והתושבים מקדמים פניהם בשמחה. אולם אנגידוּ חולם חלומות רעים על מותו הקרוב, והחלומות מתאמתים: הוא נופל למשכב ומת ממחלה קשה. אימה נופלת על גילגמש; הגיבור עומד לפני גופו של אנגידוּ ושואל: „האומנם גם אני ארגיע כמוהו ולא אוסיף לקום לעולמי־עד?“ וגילגמש יוצא לדרכו לבקש חיי אלמות. השירה מספרת את כל דברי התלאה אשר מצאה את גילגמש בדרך. אחרי סבל רב ועלילות גבורה מגיע גילגמש לאחד מאבות אבותיו אוּת־נַפּישְתים, הוא האדם היחידי שניצל מן המבול וזכה לחיי עולם. גילגמש שואל אותו איך יזכה הוא, גילגמש, לחיי נצח ואוּת־נפּישתים עונה: אין חיי עולם על האדמה, רק המות לעולם עומד. גילגמש שואל את אוּת־נפּישתים איך זכה הוא לאַלמות, ואוּת־נפּישתים עונה ומספר לו סיפור מפורט על גורלו בימי המבול¹¹⁸. אחרי הסיפור מסכים אוּת־נפּישתים לגלות לגילגמש את הדרך לאַלמות: שבעה לילות רצופים אל יישן, וחי לעולם. גילגמש אינו עומד בניסיון ונרדם. אז מגלה אוּת־נפּישתים לגילגמש סוד צמח אחד הצומח על קרקע הים: האוכל מן הצמח הזה לא ימות. גילגמש יורד לקרקע הים וקוטף את הצמח. הוא מחליט להביאו לאֶרך ושם יטעם ממנו וגם ייתן לבני עירו לטעום. בדרך, בשעת רחיצתו בבריכה, יוצא נחש מבין האבנים ואוכל את הצמח, וגילגמש חוזר הביתה אחרי שאבדה לו התקוה האחרונה לזכות בחיי נצח. הוא רוצה לפחות לראות את רעו המת. בכשפים מעלה גילגמש את אנגידוּ מן השאול ושואל אותו על חייו שם. תשובתו של אנגידוּ מרה היא: רק אלה שנפלו בקרב „שותים מים זכים“ בשאול; שאר בני האדם – גופם עפר ואפר ונשמתם תועה בלי מנוחה ממקום למקום. תשובה זו המלאה יאוש היא סופה של עלילת־גילגמש. הבבלים הביעו בה את פחדם הגדול מפני המות ואת חוסר העצה למלחמה בו.

הסיפור על המבול כתוב על הלוח ה־11 של שירת גילגמש, אבל אין קשר ישיר בינו ובין האֶפּוֹס הגדול. הסיפור מזכיר בפרטיו הרבים את המסופר בתנ"ך. האלים החליטו להשמיד את בני־האדם בגלל פשעיהם ולהביא מבול על הארץ. האל אֶאה, ידיד האדם, מגלה בחלום את דבר האלים לאוּת־נפּישתים, הצדיק בדורו. על פי עצת אֶאָה בונה אוּת־נפּישתים תיבה ומכניס לתוכה את בני־ביתו, את כל רכושו וגם בעלי־חיים שונים למיניהם. המבול בא בסערה ובזעם ומשמיד את כל החי מעל פני הארץ. אף האלים נבהלים מכוח הזרם המשחית ונמלטים על נפשם; הם מבקשים מפלט בשמים, במלכותו של אַנוּ. מקץ שישה ימים שוככים המים והתיבה נאחזת בראש הר. אוּת־נפּישתים שולח את היונה, אבל היא חוזרת לתיבה מאפס מקום מקלט; הוא חוזר ושולח את הסנונית, ואף היא שבה אליו. לבסוף הוא שולח את העורב, והעורב מוצא מזון לנפשו ואינו חוזר עוד. אז יוצא אוּת־נפּישתים מן התיבה ומקריב קרבן לאלים על ראש ההר. האלים, שימים רבים לא בא באפם ריח ניחוח, שמחים על הקרבן, וגם אנליל, שונא האדם, רוצה בישועתו. אוּת־נפּישתים ואשתו זוכים בחיי־עולם.

§ 33. אמנוּת.    🔗

גם בבנייה ובאמנות כמו בשאר שטחי התרבות המשיכו הבבלים בדרכי האמנות השוּמרית. החפירות בערי שוּמר גילו שרידי אמנות שוּמרית גבוהה כבר מן האלף הרביעי לפסה"נ. בחפירות נתגלו ערים שלמות ובתוכן מקדשים וארמונות בנויים כולם מלבנים ולא מאבן, כי האבן לא הייתה מצויה בעמקי הפרת והחידקל. מכל הבניינים בערים השוּמריות והבבליות שנתגלו מתייחד בחשיבותו הזיקוּרַת. הוא המקדש העומד על במה מלאכותית מעפר ולבנים ומתנשא מעל כל בנייני העיר.

מקדשים כאלה נתגלו באוּר (היא אוּר־כּשׂדים) ובבבל (השוה את הסיפור בתנ“ך על דור ההפלגה. בראשית י”א, א’–ט').

גם בפּסלוּת הוכיחו השוּמרים רמה אמנותית נאותה. מן האלף השלישי נשתמרו פסלים ותבליטים אחדים המתארים את המלכים (בעיקר מלכי לגש ואת נרם־סין מלך אכּד) במסעיהם או בשעת נצחונם בקרב. במצבת נרם־סין נתכון האמן האכדי להעלות בבת אחת עניינים שונים, כגון: השתתפות המלך בקרב, התקפת החיילים וכיבוש עיר האויב ועוד. הפסלים האלה חשובים לא רק בעיני חוקר האמנות, אלא גם בעיני ההיסטוריון: הם מגלים לפנינו פרטים רבים על דרכי התלבושת והזיון של התקופה, על מראיהם החיצוני של השוּמרים והאכּדים, ועל מנהגי דתם. גם חותמות הגליל העתיקות שנמצאו לרוב בחפירות, חשובות הן לגבי חקירת הדת העתיקה. בציורים על־גבי החותמות האלה (תיאור האלים, הקרבנות וכו'), מתגלית יכולת אמנותית רבה.

השוּמרים התמחו במלאכת דברי אמנוּת קטנים מזהב, מנחושת ומעץ. בחפירות באוּר נתגלו קברי מלכי אוּר מן השושלת ה־I (2550 לפסה"נ) ובהם כלי־נשק וכלי קישוט רבים, כגון: פגיונות, קובעים, נבלים, ענקים ונזמים; נאה במיוחד הוא פסל האיל־הנאחז בסבך (השוה בראשית כ“ב, י”ג) עשוי זהב ואבן כחולה יקרה (לַפּיס־לאזוּלי).

כלים אלה מעידים על עדינות רבה במלאכת המתכת ועל חוש אמנותי מפותח מאוד בשוּמר העתיקה. כמו כן נתגלה בחפירות אלה פסיפס המתאר את המלך במלחמה ובשעת משתה, ממנו למדים אנו על אורח החיים של המלכים והאצילים באוּר בראשית התקופה ההיסטורית בשוּמר.

מקורות    🔗

8. הרפורמות של אוּרוּכגינה מלך לגש

כאשר נינגירסוּ¹¹⁹, גיבור לוחמיו של אנליל, אחז את אוּרוּכּגינה בידו מקרב 36,000 איש ונתן לו את משרות¹²⁰ לגש, הוא נשמע לדברים שדיבר אליו נינגירסוּ מלכו, (ו)הנהיג את הפקודות (האלוהיות) מימים עברו: את מפקח הסירות סילק מן הסירה; את מפקח הבהמות סילק מן הבהמה הגסה והדקה; מן הדיג סילק את מפקח־הדיג… את גובה־הכסף לגז הכבשים־הלבנים – סילק… מגבולו של נינגירסוּ עד לים – לא היה עוד גובה מכס… כאשר ביתו של איש דל היה סמוך לביתו של איש־גדול¹²¹ והאיש הגדול אמר לו: „רצוני לקנות אותו ממך“ אם בשעה שהוא (האיש הגדול) עמד לקנות אותו ממנו, אמר האיש הדל: „שלם כמה שנראה לי הוגן“ ואחר כך אין הוא (האיש הגדול) קונה אותו ממנו – אסור לו (לאיש הגדול) להתנקם באיש הדל“… יתום ואלמנה אנשי־הכוח לא ידכאו – (זאת) קבע אוּרוּכּגינה עם נִינְגִירְסוּ (אלוהיו).

מתוך „כתובת החרוּט“, הנמצאת בלוּבר. תרגם משוּמרית ש.נ. קרמר.

9. סרגוֹן מלך אכּד

קטעים מתוך כתובות דו־לשוניות (שוּמריות־אכּדיות) של סרגון מלך אכּד. הטבלה שעליה הועתקו הכתובות שבורה בכמה מקומות, אך את החסר בנוסח האכדי ניתן להשלים מתוך הנוסח השוּמרי המקביל.

סרגוֹן מלך אכּד, המפקח של אשתר, מלך כּיש¹²², הכוהן המשוח של אַנוּ¹²³ מלך הארץ, האֶנסי הגדול של אֶנליל¹²⁴, את אֶרך הוא היכה, ואת חומתה הרס, עם אנשי אֶרך הוא נלחם והביס אותם, את לוּגל־זגסי מלך אֶרך בקרב ידו לכדה. בסָד לשער אנליל הביאו¹²⁵… ואת (כל) הארץ למן לגש עד הים הכניע. את כלי נשקו בים¹²⁶ רחץ. עם אנשי אוּמה נלחם והביס (אותם) בקרב. את העיר הכה ואת חומתה הרס.

„לסרגון מלך הארץ אֶנליל מתחרה לא נתן. (ארצות) למן הים העליון¹²⁷ ועד לים התחתון אנליל נתן לו. למן הים התחתון – בני אכּד במשרות המושלים אוחזים¹²⁸; מארי ועילם לפני סרגון מלך הארץ ניצבים לשרתו… סרגון המלך, בתוּתוּל¹²⁹ לפני דגן¹³⁰ שטח תחינתו (ו)את „הארץ העליונה“¹³¹ הוא (– דגן) נתן (לו): מארי, ירמוּת¹³², איבְּלה¹³³, עד „יער הארזים“¹³⁴ ו„הרי הכסף“¹³⁵. לסרגון, המלך, אנליל – מתחרה לא נתן; 5,400 חיילים מדי־יום ביומו על שולחנו („לפניו“) אכלו.

מתוך טבלה שנתגלתה בניפּוּר ונמצאת בפילדלפיה. תרגם מאכּדית ח. תדמור.

10. מתוך אוסף החוקים והמשפטים של אוּרנמוּ

לוח החומר עליו נרשמו חוקים אלה נתגלה כשהוא שבור, ורק קטעים אחדים ממנו ניתנים לקריאה. הקטעים אותה ניתן להשלים עפ"י סברה מסומנים בסוגריים מרובעים.

„[באות(ם) הימ(ים), [אוּר־נ]מוּ האלוהי¹³⁶, [הלוחם החז]ק, [מלך אוּר]… [בידו (החזקה)] של האל נַנַ(ר)¹³⁷, [מלך העי]ר, [מיש]רים [כּוֹנן בארץ (הזאת)]. [את האיבה] [ואת אי־השיויון] השיב אחור ב[נשק]… (למשקל) „מנה אחד“ תיכן משקל צדק; (ל)אבן (במשקל) של שקל כסף כ„יד אחת“ (מששים), של מנה (אחד) תיכּן משקל צדק¹³⁸… את הבת העזובה לאיש (בעל־) הרכוש לא מוסר (עוד המלך); את האלמנה לאיש החזק לא מוסר (עוד המלך); את האיש של שקל אחד לאיש של מנה אחד [לא מוסר (עוד המלך)]…“.

מתוך טבלה הנמצאת בקוּשטא. תרגם משוּמרית פ. ארצי.

11. מתוך חוקי ליפּית־אשתר מלך איסין

חוקים אלה, מן המאה הי“ט לפסה”נ, כתובים שוּמרית. הם נתפרסמו לראשונה בשנת 1948.

1. כי יולד לאיש ילד גם מאשתו השנייה, הרכוש שהביאה (האשה) אתה מבית אביה יהיה לילדיה, אבל כל הילדים, הן בני אשתו הראשונה והן בני אשתו השנייה, יחלקו את עיזבונו חלק כחלק.

2. כי יקח איש אשה והיא תלד לו ילדים והם חיים, וגם אָמה תלד לו בן, והיה אם יבטיח האב לשלחה לחופשי אותה ואת ילדיה, לא יירשו ילדי האמה¹³⁹.

3. כי תמות אשתו הראשונה של איש והוא יקח אמה לאשה, ילדיו מאשתו הראשונה יירשוהו, וילדי האמה (ישבו בביתו).

4. כי ישנא איש אשתו והיא עודנה בביתו, האשה אשר יקח לו באהבתו אותה, שנייה תהיה, ועליו לכלכל גם את אשתו הראשונה.

5. כי יבוא איש לבית חותנו וישלם את המוהר, ואחרי כן ימאן לו חותנו ויתן את הכלה למרעהו, ישלם חותנו את המוהר והכלה אל תינשא למרעהו¹⁴⁰.“

מתוך טבלה הנמצאת בפילדלפיה. תרגם משוּמרית פ. ארצי.

12. מתוך חוקי אֶשנוּנה

מתוך אוסף החוקים שחקק מלך ששמו לא ידוע, בעיר אשנוּנה, לפני ימיו של חמוּרבּי. החוקים כתובים אכּדית.

1. איש כי יביא מוהר לבית חותנו ואם אחד משניהם (החתן או הכלה) ימות, הכסף יוּשב לבעליו.

2. כי יחבּוֹל איש את אמת רעהו ואין לו טענה עליו, בעל האמה ישבע באלוהים (לאמר): „אין לך טענה עלי“, (והחוֹבל) יתן פיצוי כסף מלא על אשר (חבל) את האמה.

3. כי יחבול איש את אמת רעהו ואין לו טענה עליו ועצר את נפש החבוּלה בביתו וגרם למיתת(ה), שתי אמות יתן לבעל האמה.

4. אם אין לו טענה עליו וחבל את אשת „מוּשכּנוּם“¹⁴¹(או) ילד „מוּשכּנוּם“, ועצר את נפש החבוּלה בביתו וגרם למיתת(ה), דין נפשות הוא. החובל אשר חבל מות ימות.

5. כי יקח איש בת איש מבלי שאול את רשות אביה ואמה ולא יתן שטר נשואין רשמי לאביה ולאמה, אף כי תשב בביתו שנה תמימה אינה אשה נשואה¹⁴².

6. כי (ישבו אחים יחדיו) ואחד מהם רוצה למכור את נחלתו והאח השני חפץ לקנות(ה), ישלם מחצית (תשלום) זר (שזר היה משלם).

7. איש כי יקנה עבד, אמה, שור, או נכסים אחרים ואינו יכול להראות את המוכר, גנב הוא¹⁴³.

8. איש כי יקצץ את אצבע רעהו, שתי שלישיות מָנֶה כסף ישקול.

9. אם את רגלו ישבור, מחצית מנה כסף ישקול¹⁴⁴.

10. כי יתפוש ה„שַכַּנַכּוּם“¹⁴⁵ של מחוז הנהר (או) כל פקיד עבד בורח, אמה בורחת, שור תועה, חמור תועה של ההיכל¹⁴⁶ או של „מוּשכּנוּם“ ולא ישיבהו אל עיר אֶשנוּנה ויאספהו אל ביתו, אם כי יחזיק בו רק שבעה ימים של חודש אחד, יתבע אותו ההיכל בגנבה¹⁴⁷.

11. שור כי יגח שור אחר והמית(ו), שני בעלי השורים יחצו (ביניהם) את מחיר השור החי ואת כסף השור המת.

12. אם שור נגח הוא, והשלטון הודיע (על זה) לבעליו (ובכל זאת) לא הסיר את קרניו ונגח איש והמית(ו), בעל השור ישקול שתי שלישיות מנה כסף.

13. אם עבד יגח השור והמית(ו), חמשה עשר שקל ישקול¹⁴⁸.“

מתוך טבלה מתל־חרמל, ליד אשנוּנה, הנמצאת במוזיאון של בגדאד. תרגם מבבלית י. מנדלסון.

מתוך „ספר־החוקים של חמוּרבּי“

13. גנבה וגזלה

1. כי יגנוב איש דבר מאוצר בית האלוהים או מאוצר היכל המלך, מות יומת האיש ההוא, וגם האיש אשר לקח מידו את הגנבה מות יומת.

2. כי יקנה איש כסף או זהב או עבד או אמה או שור או שה או חמור או דבר מאומה מיד בן־איש¹⁴⁹ או מיד עבד איש בלא עד ובלא שטר (ספר המקנה) או יקחנו לפיקדון – האיש ההוא גנב הוא, מות יומת.

3. כי יגנוב איש שור או שׂה או חמור או חזיר או אנייה, אם לאלוהים או להיכל הוא שלושים פעמים יתן. ואם ל„מוּשכּנוּ“¹⁵⁰ הוא ישלם עשרה. ואם אין ביד הגנב לשלם ומת בגנבתו.

4. כי יגנוב איש את בן רעהו הקטן מות יומת¹⁵¹.

5. כי יחתור איש בבית (ונמצא במחתרת), בפני המחתרת הזאת מות יומת ויקבר¹⁵².

6. כי תפרוץ אש בבית האיש ואיש אחר אשר בא לכבות את האש נשא את עיניו אל קניין בעל־הבית ושלח ידו בקניין בעל־הבית – האיש ההוא אל האש הזאת יושלך.

תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

14. אנשי הצבא ואחוזותיהם

8. איש צבא או שוטר כי ייעצר במבצר המלך ואחרי־כן ניתן שדהו וגנו לאיש אחר ועבד עבודתו, והיה אם ישוב איש הצבא ובא אל עירו ישיבו לו את שדהו ואת גנו והוא יעבוד עבודתו.

9. איש צבא או שוטר כי ייעצר במבצר המלך ובנו יוכל לעבוד עבודתו, את השדה ואת הגן יתנו לו (לבן) ופקודת אביו יפקוד.

10. ואם בנו קטן ופקודת אביו לא יוכל לפקוד, שלישית השדה והגן תינתן לאמו ואמו תגדלהו.

11. שדה איש צבא, שוטר וחוכר, או גנו וביתו, בכסף לא יינתן (לא יימכר).

12. איש צבא שוטר וחוכר לא יוריש את השדה, את הגן ואת הבית אשר בפקודתו לאשתו ולבתו, וגם לתשלום חובו (לנושה) לא יתן.

תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

15. הגן ועבודתו

13. כי יכרות איש עץ בגן רעהו בלא דעת בעל־הגן, מחצית מנה כסף ישקול.

14. כי יתן איש חלקת שדה לגנן לטעת בו גן ונטע הגנן את הגן ועבָדו ארבע שנים, בשנה החמישית בעל־הגן והגנן יחלוקו. בעל הגן יבחר את חלקו ויקח לו¹⁵³.

תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

16. ה„תמכּרוּ“ והרוכל

15. וכי יתן תמכּרוּ¹⁵⁴ לרוכל¹⁵⁵ כסף לגומלו חסד, ובמקום שהלך (הרוכל) שם היה לו נזק, ישיב את קרן הכסף לתמכּרוּ.

16. ואם יגזול ממנו אויב בלכתו בדרך כל אשר נשא, יישבע הרוכל בשם אלוהים ויינקה.

17. כי יקח הרוכל כסף מאת התמכּרוּ וכיחש בתמכּרוּ, התמכּרוּ הזה יוכיח לפני אלוהים והזקנים על הרוכל כי לקח את הכסף, והרוכל יתן לתמכּרוּ את הכסף אשר לקח שלשתים.

18. ואם נתון יתן התמכּרוּ לרוכל והשיב הרוכל לתמכּרוּ כל אשר נתן לו התמכּרוּ ויכחש התמכּרוּ בכל אשר נתן לו הרוכל, יוכיח הרוכל הזה על התמכּרוּ לפני אלוהים והזקנים. והתמכּרוּ תחת אשר כיחש ברוכל יתן לרוכל כל אשר לקח ממנו שש פעמים.

תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

17. חובות ופקדונות

19. כי ילחץ חוב את איש ומכר את אשתו או בנו או בתו בכסף או נתנם בנשי, שלוש שנים יעבדו בבית הקונה אותם או בבית החובל¹⁵⁶ ובשנה הרביעית ישלחם לחופשי¹⁵⁷.

20. כי יתן עבד או אמה בנשי ושילחו התמכּרוּ¹⁵⁸ מביתו ומכרו בכסף, אין ערעור בדבר.

21. כי יתן איש לרעהו כסף, זהב או דבר מאומה לשמור, כל אשר יתן יראה לעדים ויכתוב שטר ויתנם לפיקדון.

22. אם בלא עדים ובלא שטר יתן לפיקדון ובמקום אשר נתן כיחשו בפיקדון, אין לו טענה בדבר הזה.

23. כי יתן איש לעמיתו כסף, זהב או דבר מאומה לפני עדים לשמור (לפיקדון) וכיחש בו ונקרב האיש ההוא אל האלוהים (כלומר והוכיחו עליו), כל אשר כיחש בו ישלם שניים¹⁵⁹.

תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

18. המשפחה

24. כי יקח איש אשה ולא כתב לה שטר (כתוּבה), האשה הזאת איננה נשואה¹⁶⁰.

25. כי ישלח איש את אשתו אשר לא ילדה לו בנים יתן לה מלוא כסף המוהר וגם השילוחים אשר הביאה מבית אביה ישיב לה וישלחנה.

26. ואם אין לה מוהר מנה כסף שילוחיה יתן לה.

27. ואם בן מוּשכּנוּ הוא שלישית מנה כסף יתן לה.

28. כי יקח איש אשה ונתנה האשה הזאת אמה לבעלה ותלד לו בנים, אם יאבה האיש לקחת לו פילגש לא יתנוהו: פילגש לא יקח לו.

29. כי יקח איש אשה ולא ילדה לו בנים וישים פניו לקחת פילגש, האיש הזה פילגש יקח ויביאנה אל ביתו. הפילגש הזאת לא תקנא את גברתה¹⁶¹.

30. כי יקח אשה ונתנה את שפחתה לבעלה ותלד לו (השפחה) בנים ואחרי־כן תקנה את גברתה, עקב אשר ילדה בנים, גברתה בכסף לא תמכרנה; לעבדות תשימנה ועם אמהותיה תחשבנה (השוה בראשית ט"ז, א' ואילך; ל‘, ג’ ואילך).

31. ואם לא ילדה בנים גברתה בכסף תמכרנה.

32. כי יתן איש לאשתו שדה, גן, בית ונכסים וכתב לה זאת בספר החתום ונתן (לה), בניה אחרי מות בעלה לא יערערו עליה. לבנה אשר תאהבהו תתן האם את נחלתה אחרי מותה ולאחיה לא תתן.

33. איש כי ישים פניו להדיח את בנו ואמר לדיין: „אדיח את בני“, יחקרהו הדיין. אם לא חטא הבן חטא גדל, אשר יודח עליו ממשפט הבנים, לא ידיח האב את בנו ממשפט הבנים.

34. ואם חטא חטא כבד לאביו, אשר עליו יודח ממשפט הבנים, בפעם הראשונה ישא פניו; ואם יחטא חטא כבד שנית, ידיח האב את בנו ממשפט הבנים¹⁶².

35. כי יקח איש ילד קטן לבן וקרא שמו עליו וגידלו, בן־התרבות הזה לא יבוקש מידו.

36. כי יקח איש ילד קטן לבן ואחרי אשר לקחהו חטא (הבן) באביו ובאמו, בן־התרבות הזה לבית אביו ישוב.

37. כי יקח איש אוּמן לבן־תרבות ולימדו את אומנותו, לא יבוקש מידו.

38. ואם לא לימדו את אומנותו, בן־התרבות הזה אל בית אביו ישוב.

תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

19. „עין תחת עין“

39. בן כי יכה את אביו, יקצצו את ידיו.

40. איש כי ישחת את עין רעהו, עינו תשוחת¹⁶³.

41. אם אבר איש ישבור, אברו יישבר¹⁶⁴.

42. אם עין בן מוּשכּנוּ ישחת או אבר בן מוּשכּנוּ ישבור, מנה אחת כסף ישקול.

43. אם עין עבר איש ישחת או אבר עבד איש ישבור, חצי מחירו ישלם.

44. כי יפיל לאיש את שן רעהו (איש כערכו) שִנו יפילו.

45. אם שן בן מוּשכּנוּ יפיל, שלישית מנה כסף ישקול.

46. איש כי יכה איש גדול ממנו על הלחי, והכו אותו בפני העדה בשוט עור בקר ששים פעם.

47. וכי יכה איש את בן איש כערכו על הלחי, מנה אחת כסף ישקול.

48. וכי יכה מוּשכּנוּ על הלחי, עשרה שקלים כסף ישקול.

49. וכי יכה עבד איש בן איש על הלחי, אוזנו תקוצץ.

50. כי יריבון אנשים והיכה איש את רעהו ופצע בו פצע, האיש ההוא יישבע לאמור: „מבלי דעת הכיתיו“, וגם רפא ירפא¹⁶⁵.

51. וכי ימות ממכתו, ונשבע, אם בן איש הוא מחצית מנה כסף ישקול.

52. ואם בן מוּשכּנוּ הוא, שלישית מנה כסף ישקול.

53. איש כי יכה אשה (הרה) ויצאו ילדיה, עשרה שקלים כסף ישקול תחת ילדיה¹⁶⁶.

54. ואם מתה האשה הזאת מות תומת בתו (בת המכה).

55. וכי יכה בת מוּשכּנוּ ויצאו ילדיה, חמישה שקלים כסף ישקול.

56. ואם מתה האשה הזאת, מחצית מנה כסף ישקול.

57. וכי יכה שפחת איש והפיל ילדיה, שני שקלים כסף ישקול.

58. ואם מתה השפחה הזאת, שלישית מנה כסף ישקול.

59. רופא כי יחבול באיש פצע כבד בסכין נחושת וריפא את האיש, או אם יפתח את נקב (עין) האיש בסכין נחושת וריפא את עין האיש, עשרת שקלי כסף יקח.

60. רופא כי יחבול באיש פצע כבד בסכין נחושת והמית את האיש, או אם יפתח את נקב (עין) האיש בסכין נחושת ושיחת את עינו, יקצצו ידיו.

61. כי יבנה בנאי בית לאיש ולא עשה מלאכתו באמונה ונפל הבית אשר בנה והמית את בעל־הבית, מות יומת הבנאי הזה.

62. ואם את בן בעל־הבית המית, את בן הבנאי הזה ימיתו (השוה דברים כ“ד, ט”ז).

63. ואם עבד בעל־הבית המית, עבד תחת עבד יתן לבעל־הבית.

64. ואם כלים ישחית, כל אשר השחית ישלם. וגם עקב אשר לא חיזק את הבית אשר בנה ונפל (הבית), מכספו יבנה את הבית אשר נפל.

65. כי ישכור איש שור והמיתו בפשיעה או בהכאה, שור תחת שור לבעל השור יתן¹⁶⁷.

66. איש כי ישכור שור ונשברה רגלו או מפרקתו, שור תחת שור ישלם לבעל השור.

67. איש כי ישכור שור ושיחת את עינו, מחצית מחירו כסף יתן לבעל השור.

68. איש כי ישכור שור ונגפו אלוהים ומת (השור), האיש אשר שכר את השור ישא את ש אלוהים וניקה.

69. כי יגח שור איש בלכתו בשוק והמיתו, אין בדין הזה טענה¹⁶⁸.

70. כי יהיה לאיש שור נגח והוּעד בבעליו מוּמוֹ כי נגח הוא והוא לא גידע את קרניו את השור לא שמר ויגח השור הזה איש והמיתו, מחצית מנה כסף יתן.

71. ואם עבד איש ימית, שלישית מנה כסף יתן¹⁶⁹.

מתוך אסטלת חוקי חמוּרבּי, הנמצאת בלוּבר. תרגם מבבלית ד.ה. מילר.

שירי תהילה של הבבלים

21. מתוך מזמור לשמש, אל השמש

הָרִים אֵיתָנִים כִּסְּתָה אֵימָתֶךָ,

וּמוֹרָאֲךָ מָלֵא אֵת כָּל־הָאָרֶץ.

עָלִיתָ הָרִים, הִשְׁקַפְתָּ עַל הָאָרֶץ:

קַצְוֵי תֵּבֵל שָׁקַלְתָּ בַּשְׁחָקִים.

אֵת כָּל־גּוֹיֵי הָאֲרָצֹת תִּפְקֹד:

יְצוּרֵי הָאָדוֹן אֶאָה תִּפְקֹד כֻּלָּם¹⁷⁰.

יַחְדָּו תִּרְעֶה כָּל־אֲשֶׁר בָּם רוּחַ:

אַתָּה שׁוֹמֵר כָּל־אֲשֶׁר מִמַּעַל וּמִתַּחַת.

תָּדִיר בַּשָּׁמַיִם אַתָּה עוֹבֵר:

מֵעַל הָאָרֶץ תַּעֲבֹר בְּכָל־יוֹם,

תְּהוֹם וְיָם וְהָרִים וְאֶרֶץ וְשָׁמַים –

תַּעֲבֹר בְּכָל־יוֹם.

עַל הַתַּחְתּוֹנִים, מַלְכוּת הָאָדוֹן כֻּגְבוּ¹⁷¹ וְאֵלֹהֵי שְׁאוֹל, תַּשְׁגִיחַ:

אֶת־הָעֶלְיוֹנִים, אֶת מְעוֹנוֹת הָאֵלִים – כֻּלָּם תְּבַקֵר.

רוֹעֵה הַתַּחְתּוֹנִים, שׁוֹמֵר הָעֶלְיוֹנים,

פּוֹקֵד הָעוֹלם וּמְאוֹרוֹ אַתָּה, שֶׁמֶשׁ!

מתוך לוח אשורי, מנינוה. תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

22. מתוך תפילה למרדוּך

אֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ, מַרְדּוּךְ, כַּבִּיר הָאֵלִים,

אַדִּיר בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ,

הַנּוֹלָד בְּטוֹב – לְבַדּוֹ יָרוּם!

בְּךָ אַנוּ, וְאֶנְלִיל וְאֶאָה, שְׂרָרָה וּמְלוּכָה,

מַחֲזִיק כָּל־חָכְמָה, תְּמִים גְּבוּרָה!

מוֹשֵׁל תָּמִים, גִּבּוֹר נַעֲלֶה, תַּקִּיף וְאַדִּיר,

מְפָאֵר שְׂרָרָתוֹ, צוֹמד קְרָב אַנוּ¹⁷²

רָם אַתָּה בַּשָּׁמַיִם, וַתִּמְלֹךְ עַל הָאָרֶץ.

חָכָם וּנְבוֹן־הָאֵלִים,

מְכוֹנֵן כָּל־הַמְּעוֹנוֹת¹⁷³, תּוֹמֵךְ כַּנְפוֹת רָקִיעַ וָאָרֶץ.

אַדִּיר אַתָּה בָּאֵלִים. לְךָ פְּאֵר נוּדִימוּד¹⁷⁴,

אֲשֶׁר נָתַן אֶת גּוֹרָלֵי הָאֵלִים בְּיָדְךָ, וַיַּכְרִיעֵם

וַיְצַו וַיְנַשְּׁקוּ אֶת רַגְלֶיךָ; וַיַּעֲנוּ וַיִּתְּנוּ כָּבוֹד „זֶה מַלְכֵּנוּ“¹⁷⁵.

מתוך לוח אשורי, מנינוה. תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

23. מתוך האפּוֹס הבבלי „בריאת העולם“

המקורות 23–27 תורגמו לעברית על־ידי המשורר שאול טשרניחובסקי ז"ל. תרגום חופשי זה שנעשה מן השפה הגרמנית מתרחק לעתים קרובות – בעיקר בעלילת גילגמש – מן המקור הבבלי. במקרים אחדים אף הוסיף המתרגם פסקות במקום שהמקור היה שבור. ערכם של תרגומי טשרניחובסקי הוא ביופים הספרותי ובהצלחתם לקרב את הקורא העברי לרוחה של היצירה הבבלית העתיקה.

בשיר זה, המכונה בבבלית אֶנוּמָה אֵליש (שפירושו „כאשר למעלה“ – על שם שתי המלים הראשונות של השיר), מסופר על האלים הנלחמים בתאמת, או תהמת, אלת התהום, ובבעלה קינגוּ. הקטע הבא לקוח מן הלוח הרביעי והחמישי: האלים ממלאים את ידי מרדוּך, בנו של אאה, הצעיר באלים, לנהל את המלחמה בתאמת.

כאשר למעלה הקימו למרדוּך זבוּל מלכים / ולפני אבותיו ישב כשליט. / „אתה הנערץ באלים הגדולים מעתה, / אין עוד כגורלך, ולעוּזך אין חקר. / מעתה לא ימרה איש את פיך, / בידך להרים, בידך להשפיל, / מוצא פיך עז, וצוך לא יוּפר, / לא יעז אל מן האלים לפצות פה נגדך! / הוה דואג מעתה לארמנות האלים;/ יקדשו נויהם בהיכל קדשך. / הוי, מרדוּך, אתה לבדך מחסנוּ הנאמן, / למלך המלכים אותך נרוממה. / ירומם משפטך בסוד האלים, / לא יעמוד דבר בפני נשקך, אבדן יביא לאויבים. / הצילה, אדוני, את כל הבוטחים בך, / וכליה הבא על חיי האלים הרשעים!“

אז יביאו שמלה לפניהם, / וענו ואמרו למרדוּך בכורם: / „אדוני, ירום גורלך מגורל כל האלים! / באמרי פיך הבניין והסתירה! / צו ותישחת כרגע השמלה, / שוב וצו והייתה שנית כבתחילה!“

ויצו – והנה פתאום נעלמה השמלה, שב וציוה – והנה שבה והייתה.

ראו האלים אמרתו כי אדירה, ויחד לבבם: „מרדוּך, אתה מלכנו!“ / ויתנו לו השרביט, המטה והכיסא/ ונשק הניצחון המכריע אויבים. / „מהר והשמד עתה חיי תאמת, / ונשאו הרוחות דמה למסתרים!“

ויהי כי חרצו האבות באלים את הדבר, / וישלחוהו להיות לישע ולאושר. / ברא הקשת ויעשנה כלי זין, / כונן את החץ השנון, עשה היתר, / הניף בימין עוזו המפץ, / אזר על ירכו הקשת והאשפה. / ברא והציג לפניו הברק, מילא בטנו האש הלוהטת. / עשה רשתות לצוד בהן את תהמת, / נתנן ביד הרוחות, ולא תימלט מידיו. / מנגב ומצפון, ממזרח ומים / הקיף אותה מצוֹדוֹת, מתנת אביו אַנוּ. / יצר רוח רעה, סופה וסער וסועה, / רוח מרובעת, רוח משובעת, נפץ ורוח פגעים; / שבע סערות ברא ושילחן לחופשי, / הנה פרצו להרגיז את בטן תהמת. / אדוני. רוח־סערה אַבּוּבּוּ¹⁷⁶ השגיא, / רכב על סער אכזרי מאוד, / אסר ארבעה מלאכים רעים לרכבו; / אכזרי, משחית, מחבל וקל אבר. / על שניהם קצף מלא ארס, / מבינים להכריע, יודעים לנפץ, / איומים בקרב, נוראים במלחמה, / דרכם יבקיעו ימינה ושמאלה. / מעטהו – אימה, אדרתו – פחד, / עוטר לראשו נוגה בלהות.

ככה התבונן, שם לדרך פעמים, / הפנה פניו כלפי תהמת האכזרייה, / בפיהו עין עשויה משחה אדומה, / בכפו העשב כנגד סם־מות.

הביטו בו קינגוּ – מעדו קרסוליו, / אבדה חכמתו, לא ידע מה יעשה. / ראו האלים אנשי המלחמה, מתי סוד קינגוּ, / ראו את הגיבור, עששוּ עיניהם. / תהמת אך היא לא חרדה, לא פנתה עורף. / שפתותיה הנאות ניאצו, חירפו: / „האומנם היית מלך על כל האלים, / או אך החלפת מקומך במקומם?“ / אז תפס מרדוּך את רוח הסועה, / היא אַבּוּבּוּ, זרקה בזעף בתהמת הזועמת. / „עתה חגרי נשק, קומי, התנשאי, / התעוררי, דרכי עוז למלחמה! / איכה נוסדו מתי סודך על האבות? / איך מצאת את לבך לשנאם חינם? / חזקי ואמצי! חזקי כלי מלחמתך! / אסרי הקרב! נראה, מי יֶאמץ!“

שמעה תהמת את דבריו אלה, / ויבער בה אפה, השתוללה במשטמה, / ותצעק צעקה גדולה בחמתה השפוכה / ותרגז כולה עד מעמקי חיקה. / מיללה השבעות, לחשה לחשים, / אלוהי המלחמה לבשו מדיהם.

זה על זה השתערו מרדוּך ותהמת, / יוצאים למלחמה, ניגשו לקרב. / פרש אדוני רשתותיו, יקש לתהמת, / שילח בה את הרוח הרעה. / פתחה את פיה, אמרה לבלעה, / נכנסה בה הרוח ולא סוגרו שפתיה. / מילא מרדוּך בטנה רוחות אכזריות; / אבדו עשתונותיה, פערה לועה. / הטיל בה חצו, ריטש את כרסה, / פורר מעיה, ביתר לבבה. / הכנע הכניעה, דיכא חַיָתָה, / השליך נבלתה, רמסה ברגליו. / נפלה תהמת, קרסה, כרעה, / צבאותיה נמוגו, נפזרו גדודיה. / האלים אדירי המלחמה, מתי סודה, / חיל ורעדה אחזום, אחור נסוגו, / אמרו לנוס, להימלט על נפשותם, / גוּדרה דרכם, כי צדום כולהם. / אסר את כולם, שבר את נשקם, / זרקם ברשתות, הקיפם במוקש. / רעמו גלגלים מעוצר יללתם; בסוהר ובצינוק עונו בעד פשעם…

ויהי כאשר הכריע משנאיו והכניעם, / היכה ולא חמל צריו האיומים, / גבר על אויבי אַנְשַר¹⁷⁷ השליט, / עשה רצון אֶאָה מרדוּך הגיבור, / נתן בכבלים את האלים שהכניע, / פנה אל תהמת אשר הכריע. / דרך אדוני על עצמות תהמת, / במפצו האיום בקע גולגולתה, / בתר עורקי דמיה, / ורוח צפונית נשאה דמיה למסתרים.. / עמד אדוני מתבונן בנבלתה; / שיסע גויתה, כי יזם בחכמה; / פילגה לשתים כפלג קונכיה / ויעש מחציתה האחת רקיע שמים. / גבול נטה ויפקד עליו שומרים, / ציוה עליהם לשמור את מימי המרומים; / עבר בשמים, התבונן במרחביה, / בא עד האוקינוס, מעונת אֶאָה.

מדד מרדוּך צורת האוקינוס, / בנה את אֶשָרָה¹⁷⁸ בצלמו ודמותו; / בארמונות אשרה המתנשאים ככיפת השמים / כונן מעונות לאַנוּ, אֶנליל ולאֶאַה¹⁷⁹. / הקים בתי־זבול לאלוהים הגדולים, / קבע את הלוּמשים¹⁸⁰ בצלם כוכבים ודמותם, / יעד מועדי שנה, נטה גבוליהם, / שלושה שלושה מזלות לשנים־עשר החודש קבע, / לתקופות השנה קבע מזלות… / פתח שערים לשני קצות השמים / עם מנעולים גדולים מימינם ומשמאלם / ובלב השמים קבע שיא גובהן. / ציוה ויָהֵל סִין¹⁸¹ ויֵמַן לו הלילה, / לתפארת בלילה ולמספר מועדים, / מדי ירח בירח נתן לו נזר גדולה: / „בראשית החודש עלה על פני הארץ, / האר בקרניך, תורה ששת ימים, / ביום השביעי תסיר נזר גדולתך. / באמצע תשתוינה שתי המחציות. / וכשיגיעך השמש בכיפת השמים, / ילך גופך ויידל, יפחת יום יום. / בעשרים ושמונה קרב אל דרך השמש, אך בסוף החודש בוא עדיו והעלם“…

על־פי לוחות אשוריים, מספריית אשוּרבּנפּל בנינוה, כיום במוזיאון הבריטי. תרגם מגרמנית ש. טשרניחובסקי.

מתוך „שירת העלילה על גילגמש“

בארבעת הקטעים הראשונים שלמטה מסופר על שני הידידים, גילגמש ואנגידוּ, שהמות הפריד ביניהם. הקטע החמישי מכיל את הסיפור הבבלי הידוע על המבול.

24. גילגמש מושל באוּרוּך

גילגמש שלישיתוֹ נולד אדם / ושתי שלישיות בו אלוהים, / לצלם קומתו תמהו אנשי העיר, / חתוּ מפניו, כי התבוננו. / לא היה כמוהו ליופי וגבורה, / היה מחריד את הארי ממאורתו, / בזקנו יחזיק, יתפשנו וישפדנו, / בן־אשפתו המהיר יעיר על ראֵם פרא. / משלוֹ חוק לאוּרוּך, אמרי פיו עדות לעיר. / בן יכבד רצון מלכו מחפץ אביהו; אך גדל הבן ויהי לגבר / היה לעבד לגיבור הרועה: / זה איש מלחמה, זה גיבור ציד, / זה רועה עדרים וזה על הבְּנִיָה, / זה סופר וזה נער בהיכל הקודש.

גילגמש לא ייעף ולא ייגע, / האביר, העיזוז, ויודע כל חכמה. / עובדים בשבילו נער וזקן, / יומם ולילה לא ישבות מן המלאכה, / והוא עוצר בבן ולא ילך אל אביו, / גילגמש רועה אוּרוּך הבצורה, / הוא רועה לעמו ומגן לאומה / וינשא גאון אוּרוּך על כל ערי המדינות.

25. אֶנגידוּ

… ויהי לבדד וישב בערבה. / שׂער מכסה לכל בשרו לרוב, / קווּצות ראשו יורדות ככקווּצות אשה, / מחלפותיו ניטשו כחיטה בקמה, / דבר אין לו עם ארץ ואדם, / עוטה עורות כאל סוּמוּקַן, / כאלוהי השדה, אל העדרים; / עם איילות יאכל מעשב השדה, / עם הבהמה ישתה מים ממשאביה, / עם רמש המים ישׂחק כטוב לבו בפלג.

26. מות אֶנגידוּ

ויהי אך האיר השחר, ויקם גילגמש וייגש אל משכב ידידו. / ואֶנגידוּ שוכב, לא ינוע. / לאט התרומם חזהו, ושב ושקט, / לאטו עלה ריח מאַפּיו. / ויבך גילגמש ויאמר: / „אֶנגידוּ, אנה בא כוחך ואי קולך? / אַיה אֶנגידוּ ידיד נפשי? / עצמת כארי וכראֵם, קלות כאיילה. / אהבת אח אהבתיך. / ואגדלה אותך מכל הנסיכים, אותך, אֶנגידוּ! / כל היפות אשר באוּרוּך אהבוך, אותך אֶנגידוּ! / אל יער הארזים הלכתי אתך, יומם ולילה היית אתי, / אתי יחדיו הבאת את ראש חוּמבּבּה¹⁸² / אל אוּרוּך העיר, אשר סביב חומות לה. / על־כן יברכונו יושבי ההר כל הימים, / אשר הציקו למו המפלצת, / כי הכינו את שור השמים הזועם¹⁸³. / ההייתה בך לרעה רוח אפו בנחרתו, / רוח אפו, אשר רעל בה? / אין זאת כי לא רצו האלים הגדולים אשר חרה אפנו באשתר¹⁸⁴ / ונך את השור השלוח מן השמים“.

וישב שעה על יצוע ידידו / ויהי משקיף נכחו: / שוב הביט, גילגמש אל אֶנגידוּ, / ואֶנגידו שוכב לא ינוע וישן.

„אֶנגידוּ, אהובי וידיד נעורי! / הנה ישכב נמר הערבות, / אשר גבר על הכול. / עלינו בהר האלוהים, תפשנו את שור השמים ונכנו, / את חוּמבּבּה שוכנת הארכזים מיגרנו. / מה התרדמה העמוקה אשר תקפתך? קדרת מאוד, אינך מוסיף לשמוע“.

אולם הלז איננו פותח את עיניו. / גילגמש נגע אל לבו והוא לא הלם. / ויכס על רעו ככסות את הכלה. / ויאנק מרה, כאשר ינהום הארי, / שאג כלביאה אשר פצעה אותה חנית, / מרט שערות ראשו ויזרן לכל רוח, / קרע שמלותיו וילבש אבלים מאובקים.

ויהי אך האיר השחר למחרת היום, / ויער גילגמש קינה חדשה, / שישה ימים ושישה לילות בכה לאֶנגידוּ ידידו, / עד שעלה השחר בשביעי לא קברהו. / ויקבור גילגמש את ידידו ביום השביעי, / ויצא את העיר אוּרוּך וימהר אל הערבה.

27. המבול (סיפורו של אוּת־נפּישתים)

והגיעה השעה, / בערב המטירו השולטים במחשכים מטר נורא על הארץ. / לראות את המזג השקפתי, התבוננתי, / ניבטתי למזג ורעדה אחזתני. / באתי אל התיבה ואסגור הדלת בעדי, / ביד תופש־ההגה, ביד פּוּזוּר־אַמוּרי, / מסרתי את גאון הספינה וכל אשר בה. / ויהי אך האירה אַילת השחר / ועבים כבדים עלו ממעמקי שמים, / אדד¹⁸⁵ הרעים בה רעמים. / האלים שוּלַת וחַנִיש הולכים לפניהם, / עולים ככרוזים על הרים ובקעות. / אֶרְגַל עקר את אשיות הספינות, / אתא נינוּרתה¹⁸⁶ ובלק כל מעצור ושׂכר, / האנוּנקים¹⁸⁷ הרימו את לפידיהם, / האירה הארץ מברק הזועה. / עד שמים עלה חרון־אף אַדד, / הפך כל קודש לעלטה, / בקק הארץ וּבלקה. / כל היום סערה תימן, / נסערו מים, הגיעו המים עד ראש הרים, / נפלו המים על האדם כצבא קרבות, / לא הכיר איש את פני אחיו.

גם לב האלים פחד מפני הסערה, / נסו, הרה נמלטו, אל הררי שמי אַנוּ, / כפופים ככלבים אל הקיר נשענו. / אשתר נתנה קול כיולדה בחבליה, / נהמה ביפה קולה הגבירה באלים: / „הייתה טיט־יָוֵן הארץ לפנים, / כי אני רע יעצתי בסוד האלוהים. / איכה ציויתי רע בקרב האלים? / איכה אמרתי לשחת את כל האדם? / הלזאת ילדתי, טיפחתי בני־אנוש, / וימלאו את הים כשגר דגה?"

האַנוּנקים האלים אתה יחדיו יבכּיוּ, / כפופים ישבו האלים, הילילו, / מגודל מכאובם סוגרו שפתיהם. / שבעה ימים ושבעה לילות / הייתה הסועה, סערת סופת נגב. / ויהי ביום השביעי וישוכו המים. / ותהי המנוחה כלאחר המלחמה, / וינח הים, שבתה סועת האבדון.

נשקפתי וארא והנה מנוחה, / כל שבטי האדם היו טיט־יון, / פני האדמה מדבר ילל מות. / פתחתי את הצור ויגה אור על פני. / צנחתי על הקרקע, ישבתי, בכיתי, / היו דמעותי ניגרות על פני. / השקפתי על פני מרחבי הים, / נהמתי בקול, כי נמחה כל האדם.

ויהי מקץ שתים עשרה שעות־משנה / והנה אי עלה במרחקים, / והתיבה הולכת וקרבה אל הררי ניסיר¹⁸⁸, / ותגשש התיבה ותנח על הרי ניסיר…

ויהי ביום השביעי / ואקח יונה ואשלחנה. / ותצא היונה ותשב, / לא מצאה היונה מנוח לכף־רגלה ותשב. / ואשלח סנונית. / ותצא הסנונית ותשב, / לא מצאה מנוח לכף־רגלה ותשב. / ואשלח את העורב. / ויצא העורב וירא כי קלו המים, / ויאכל ויחטט בארץ, ויצרח ולא יסף לשוב. / ואשלח את כל החי לכל ארבע רוחות השמים, / ואעל שה קרבן עולה, / קרבן זרע זרעתי על ראש ההר. / שבעה ושבעה כלים ערכתי, / העליתי תחתיהם ארז, מור וקנה. / ויריחו האלים את הריח, / ויעל ריח ניחוח באף האלים, / כזבובים נאספו האלים אל העולה…

ויפתח אאה, אלוהי המעמקים, את פיהו / וידבר אל אֶנליל השגיא ויאמר: / „אנא, אל גיבור, החכם באלים! / איכה העירות סער בלי חכמה? חוטא אדם לו ישא עוונו, / ישולם לרשע כדי רשעתו. / יהמו־נא רחמיך ולא ישמדו, / היה ארך־אפיים ולא יתמו כולם. / תחת לעורר מבול הסועה, / יקום הארי ויקצץ באדם. / תחת לעורר סועת מבול, / שלח בהם את הזאב ויקצץ באדם. / תחת לעורר מבול המים, / הן יכולת לשלוח רעב ודבר / להכניע ארץ סוררת. / אני לא גיליתי את סוד האלים הגדולים, / מראה בחלום שלחתי לרב־החכמה¹⁸⁹. / וידע את סוד האלים, גילה מצפוניהם. / עתה ראו מה ייעש לו“.

ירה אֶאה באנייה ואחז בכפי, / הוציא אותי ואת אשתי אל החרבה, / אל החרבה הוציאנו ויברך אותי ואת אשתי על־ידי, / נגע במצחנו, עמד בינינו ויברכנו: / „עד היום היה אוּת־נפּישתים בן־תמותה, / מעתה יהיה אוּת־נפּישתים דומה לנו, לאלים, / ויחיה אוּת־נפּישתים באפסי מרחקים / על שפת הים, אשר שם תוצאות לנהרות“. / ככה לקחוני האלים ויושיבוני / באפסי מרחקים על תוצאות הנהרות.

על־פי לוחות אשוריים מספריית אשוּרֱנפּל, בנינוה. תרגם מגרמנית ש. טשרניחובסקי.

נושאים ושאלות    🔗

1. השוה את התנאים הגאוגרפיים של מסופוטמיה לאלה של מצרים ואת השפעתם על ההתפתחות ההיסטורית בארצות אלה.

2. תאר את החברה, המשטר והכלכלה של עיר שוּמרית.

3. מה היו הגורמים לעלייתה של אכד בימיו של סרגוֹן?

4. השוה את חוקי חמוּרבּי לחוקי התורה ועמוד על ההבדלים העקרוניים שבין שני קבצי החוקים. היעזר בשמות פרקים כ“א–כ”ג; דברים פרקים כ“ב–כ”ה; ובמקורות 13–20.

5. איזה משטר חברתי משקפים חוקי חמוּרבּי ואיזה חוקי התורה? היעזר בשמות פרקים כ“א–כ”ג; דברים פרקים כ“ב–כ”ה, ובמקורות 13–20.

6. עמוד על הדומה והשונה שבין החוקות השונות: חוקי התורה – היעזר בשמות פרקים כ“א–כ”ג; דברים פרקים כ“ב–כ”ה; במקורות 11: מתוך חוקי ליפּית־אשתר מלך איסין; 12: מתוך חוקי אשנוּנה; 13–20: מתוך „ספר החוקים של חמוּרבּי“.

7. תנודות עמים כגורם לחורבן ממלכות במסופוטמיה.

8. במה דומה הדת הבבלית לדת המצרית ובמה נבדלת היא ממנה?

9. השוה את הגישה הבבלית לשאלת המות לגישה המצרית.

10. איזו השקפת־עולם מבטאת „שירת העלילה על גילגמש“? היעזר במקורות 24–27.

11. השוה את ההישגים המדעיים בבבל לאלה שהושגו במצרים.

12. הספרות בארם־נהרים ועקבותיה בסיפורי המקרא, היעזר במקורות 21–27.

ספרים לעיון נוסף    🔗

1. י. פ. אולברייט, מקורות מתקופת האבן ועד הנצרות – הוצאת אחיאסף, פרק ג', א, 3; ב, 3.

2. אנציקלופדיה מקראית – הוצאת מוסד ביאליק, ערכים: אמוֹרי, בבל (העיר), גלגמש, חמוּרבּי.

3. פ. ארצי, שני אוספים משפטיים מלפני תקופת חמוּרבּי – ידיעות החברה לחקירת א"י ועתיקותיה (תשי"א), חוב' א’–ב' – הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה.

4. פ. ארצי אוסף החוקים ומשפטים של אוּרנמוּ, „בית המקרא“ א', תשכ"ב – הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל.

5. א. בירם, דברי ימי ישראל בזמן המקרא במסגרת תולדות המזרח הקדום – הוצאת בית־הספר הריאלי בחיפה, ספר א‘, פרק א’, 1.

6. י. מ. גרינץ, על ארץ המוצא של בני שם, קובץ „ספרדים“, ספר ה', תשי"ח – הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל וקרית ספר.

7. האנציקלופדיה העברית – הוצאת מסדה, ערכים: בבל.

8. ל. וילי. אוּר כשדים – הוצאת הקיבוץ הארצי.

9. ש. י. טשרנא, חוקי חמוּרבּי – הוצאת עיינות, ברלין.

10. ב. מייזלר (מזר), המסחר הבבלי האשורי במזרח הקדמון, בתוך קובץ „המסחר, התעשייה והמלאכה בא"י בימי קדם“, בעריכת ש. ייבין, ספרייה לידיעת הארץ – הוצאת מוסד ביאליק.

11. ו. ג. צ’יילד, מה נתרחש בהיסטוריה – הוצאת ספריית הפועלים, פרקים ה‘, ז’, ח'.

12. ו. ג. צ’יילד, האדם – צבת ראשונה – הוצאת הקיבוץ המאוחד, פרקים ז’–ט'.

13. פ. קורנגרין, חוקי המזרח הקדמון (מחקר – השואת משפטי ישראל, בבל, אשור וחת) – הוצאת יבנה.

14. ש. נ. קרמר, ההיסטוריה מתחילה בשוּמר – הוצאת הקיבוץ הארצי.

15. א. שירה, לוחות חומר יביעו אומר – הוצאת חברת אמנות בע"מ.

16. ח. תדמור, פרקים בתרבות המזרח הקדום, עיונים למדריך ולמורה, חוברת כ“ב – הוצאת הסוכנות היהודית לא”י.

 

פרק ד': ארצות המזרח בתקופת האימפריה המצרית (1600–1000 בערך)    🔗

§ 34. קוי התקופה החדשה.    🔗

באלף השלישי לפסה"נ התפתחו שני המרכזים הגדולים של התרבות המזרחית – מצרים ובבל – באורח עצמאי, כמעט ללא קשר ישיר ביניהם. מצרים עדיין לא יצאה לדרך הכיבושים וגם השאיפות האימפריאליסטיות של מלכי המדינות המסוֹפּוֹטמיוֹת חלפו במהרה ולא נשאו פרי. ארצות אחרות, כמו אסיה הקטנה וסוריה, עדיין לא מילאו תפקיד ניכר בחיים הפוליטיים, ורק בתחילת האלף השני חלו שינויים חשובים בחיי המזרח. הממלכה התיכונה במצרים וממלכת בני חמוּרבּי בבבל ירדו מגדולתן אחרי חדירת גלי החיקסוֹס והכּשים. בתקופה ההיא הופיעו גם עמים חדשים ככוחות פעילים בהיסטוריה – החתים באסיה הקטנה והחוֹרים במִיתַנִי בצפונה של ארם־נהריים¹⁹⁰. גם עמים אלה ייסדו מדינות שיצאו להתחרות בממלכות העתיקות במצרים ובבבל. כל התופעות החדשות האלה גרמו לכך, שארצות המזרח חדלו להיות סגורות בפני עצמן ועמים שונים התקרבו זה לזה מבחינה פוליטית ותרבותית. באלף השני החל מתקופתו של חמוּרבּי וימי המלכות האמוֹרית, ובעיקר במחציתו השנייה של האלף השני אנו רואים במזרח חיים בין־לאומיים מפותחים, משא־ומתן דיפלומטי בין עמים שונים, קשרים בין חצרות מלכים, מסחר מפותח בין הארצות, ואף לשון בין־לאומית אחת היא הבּבלית המשמשת כשפת הדיפלומטיה בין המדינות. התקופה הזאת חשובה מאוד בתולדות המזרח, כי בה עברו התרבויות הגבוהות של מצרים ובבל את גבולות ארצותיהן והשפיעו על ההתפתחות התרבותית של שאר העמים.

§ 35. מצבה הגיאוגרפי של אסיה הקטנה.    🔗

אסיה הקטנה מוקפת ימים משלושת צדדיה (מצפון, ממערב ומדרום) ומחוברת ליבשת אסיה רק מצדה המזרחי. את החלק המרכזי של חצי־האי תופסת רמת־הרים, כדי 600–1000 מטרים לגובה, הגובלת בהרי טאוּרוּס בדרום ובהרי אַרמניה במזרח¹⁹¹. ברמת אסיה הקטנה יש מקומות נוחים לעבודת האדמה (עמקים פורים בין ההרים) וגם חלקי ערבה. נהרות אחדים חוצים את חצי־האי ונשפכים לשלושת הימים. המקומות הפורים ביותר נמצאים לאורך הנהרות ועל שפת הים האֶגֶיִי. הנהרות פותחים פתח לתוך חצי־האי, וגם ההרים המקיפים את הרמה אינם גבוהים עד כדי למנוע חדירת כובשים לתוך הארץ. מצב זה גרם לכך, שאסיה הקטנה שימשה במשך דורות ארץ מעבר לשבטים ועמים שונים. בייחוד נוח היה המעבר מאסיה הקטנה לארצות המערב. הים האגיי מלא איים גדולים וקטנים (המשך ישר של יבשת אסיה) המהוים כעין גשר מאסיה לאירופה. דרך הגשר הזה חדרה התרבות של בני אסיה לאירופה בתקופה העתיקה ובאותו גשר השתמשו אחר־כך היונים כדי להעביר את תרבותם למזרח. אולם אסיה הקטנה אינה ארץ־מעבר בלבד. עם צבאי שחדר לתוך חצי־האי יכול בנקל להתבצר בו, לכונן מבצרים על ראשי הסלעים או לשמור על המעברים הצרים בין ההרים: נוח יותר להגן על הארץ הזאת מאשר לכובשה בזרוע. על־כן נוסדו באסיה הקטנה ממלכות חזקות, אשר ידעו להגן על קיומן ואף פרשׂו את השפעתן על הארצות הסמוכות. כזאת הייתה ממלכת החתּים בתקופה העתיקה.

§ 36. הַחִתִּים ותרבותם.    🔗

באלף השני ישבו באסיה הקטנה עמים מרובים בני גזעים שונים שדיברו כל אחד בלשונו הוא. חלק קטן מן התושבים נמנה עם השמיים: אלה היו הסוחרים מאַשוּר, שהתיישבו בקפּדוֹקיה בראשית האלף השני לפסה“נ וייסדו בה מושבות מסחריות. במאה הי”ח השתלטו על אסיה הקטנה עמים שדיברו בלשונות ההוֹדוּ־אֵירוֹפּיוֹת. צור־מחצבתם הקדמון של עמים אלה היה באיראן או בהודו. עמים אלה הביאו לאסיה את הסוּס, שלא היה ידוע קודם באסיה המערבית. בין העמים ההודו־אירופיים תפסו החתים את המקום הראשון. בכפר התורכי בּוֹגאזכּוֹי (145 ק"מ מאַנקרה מזרחה) גילו החופרים בשנת 1907 את מרכזה של הממלכה החתית באלף השני לפסה“נ – זו העיר חַתּוּשַׁשׁ¹⁹², שמשלה כמעט בכל אסיה הקטנה ובצפונה של סוריה מן המאה הט”ו ועד סוף המאה הי"ג. העם החתי, שהשתלט על כל אסיה הקטנה ועל צפונה של סוריה השאיר במקומות רבים את שרידי תרבותו. החתים השתמשו בשני סוגי כתב: בכתב היירוגליפי מיוחד שנתפענח זה לא כבר, ובכתב היתדות. כתובות בכתב היירוגליפי נמצאו על־הרוב יחד עם ציורי החתים על גבי הסלעים ובאו לתאר את תוכן הציורים, אך כתובות בכתב זה מעטות מאוד. באלף השני בעיקר השתמשו בכתב היתדות שקיבלו מבבל: בבּוֹגאזכּוֹי מצאו את ארכיונם של מלכי החתים ובהם הרבה מאות לוחות כתובים בכתב היתדות. כדאי לציין שלוחות אלה כתובים בשמונה לשונות שונות ובראשן אכדית, חתית וחוֹרית. כל כך מרובים היו העמים שישבו מסביב לחתים ועמדו במשא־ומתן עמם. הארכיון בבּוֹגאזכּוֹי מכיל ספרות עשירה: שירי פולחן ושירי עלילה, תפילות, אגדות, תעודות היסטוריות, ספר־חוקים¹⁹³, מכתבים וכו'. תוכן הספרות הזאת מעיד על תרבות מפותחת למדי, שאוּלה בחלקה מעמי מסופוטמיה ומן החוֹרים, אך בחלקה הגדול פרי יצירתם המקורית של החתים. מעניין בייחוד ספר־החוקים של החתים: הוא דומה בפרטיו הרבים לספרו של חמוּרבּי¹⁹⁴, אבל עולה עליו במידת הרחמים לפושע ובהקלת העונשים בדיני נפשות.

על הדת החתית מעידים הפסלים והתבליטים הרבים שנמצאו חרותים על גבי הסלעים במקומות שונים באסיה הקטנה ובסוריה הצפונית. מספר האלים החתיים היה רב מאוד. כמעט לכל עיר היה אל משלה, שהיה מכוּנה בשמות שונים. האל הראשי היה אל הסערה (שמו החתי אינו ברור, בחוֹרית – שמו תּשוּב). החתים ציירו אותו כשהוא אוחז את הברק ביד אחת ובידו השנייה – גרזן־פיפיות.

האלה הראשית נקראה בשם אלת־השמש של העיר אַרינַה (בחוֹרית שמה חפּת). החתים ציירו את אליהם בלבוש מיוחד שאין דוגמתו במצרים או בארם־נהריים: בגד ארוך המכסה את כל הגוף, כובע גבוה ונעליים בעלות חרטומים מעוקמים למעלה.

התבליטים על־גבי הסלעים, שהם מקור נאמן לחקירת הדת, נותנים לנו גם דוגמות של האמנות החתית. מבחינה זו לא יכלו החתים להתחרות במצרים או בבבלים: ציוריהם פשוטים מאוד, קוי הפנים בתבליטים גסים ומחוסרי הבעה, ואין אף יצירה חתית אחת שתעיד על רגש אמנותי מפותח.

על פרצופם של החתים אפשר לדון על סמך הציורים שנשתמרו במצרים ובאסיה הקטנה. הטיפוס שמסרו הציירים (עיניים מוארכות, אף גדול, עצמות לחי בולטות, מצח גבוה ומשופע) אינו דומה לטיפוס של עמי המזרח הידועים לנו. יש חושבים שהחתים הם אבות האַרמנים בימינו.

כמאה שנים לאחר שנוסדה הממלכה החתית נוסדה ממלכתם הראשית של החוֹרים, היא מיתני (ראה § 29). מיתני שכנה בצפון ארם־נהריים¹⁹⁵ אך שלטונה התפשט אף מחוץ למסופוטמיה והיא משלה על סוריה הצפונית במערב ועל הארצות שמעבר לחידקל במזרח. החפירות בנוּזוּ שממזרח לחידקל (על־יד כִּרְכּוּך המודרנית) ובאַלַלַח (שבצפון סוריה) גילו ארכיונים עשירים השופכים אור חדש על מבנה החברה ועל החיים החברתיים והכלכליים בממלכת מיתני. המעמד השליט במדינה זו היה המַרִיאַנוּ (פרוש המלה: לוחמים מבני האצילים). המריאנוּ, אשר היו ממוצא הודו־אירופי, פיתחו את השימוש ברכב המלחמה הרתום לסוס (כמאה וחמישים שנה לפני־כן הכניסו החיקסוֹס את הסוס למצרים). תחום התרבות החוֹרית השתרע על פני סוריה ואסיה הקטנה, אך לשונם לא הייתה נפוצה הרבה.

זמן קיומה של ממלכת מיתני היה קצר: היא נפלה בסוף המאה הי"ד בגלל התקפות האויבים מן החוץ (ובעיקר אשוּר) ומהומות בתוך הממלכה.

§ 37. סוריה לפני שנת 1500.    🔗

מצבה הגיאוגרפי של סוריה (וארץ־ישראל בכלל) השפיע מאוד על גורלם ההיסטורי של תושביה. גבולותיה הטבעיים אינם יכולים להגן על הארץ מפני אויב. בצפון מבדילים הרי טאוּרוּס בינה ובין אסיה הקטנה; פרוזדור צר בהרים אלה („שערי קיליקיה“) פותח לפני האויב את הדרך לפנים הארץ. ממזרח משתרע המדבר הסורי, מקום מושבם של שבטי הנודים; ומדרום מגיעות סוריה וארץ־ישראל כמעט עד גבולות מצרים, ורק חלק קטן ממדבר סיני מפריד ביניהן ובין ארץ הפרעונים¹⁹⁶. כאסיה הקטנה כן הייתה גם סוריה ארץ־מעבר לעמים שונים. עושרה הטבעי, ובייחוד ארזי הלבנון, שסיפקו חומר יקר־ערך בשביל הבניינים הגדולים, משכו מימי־קדם את הכובשים לארץ זו. המצב הגיאוגרפי גרם שבסוריה ובארץ־ישראל לא יכלה להיוסד ממלכה גדולה וחזקה, והממלכות שקמו לא יכול להחזיק מעמד בפני אויביהן החזקים מחוץ.

יישובה הקדום של סוריה נתחלק לעמים רבים שברובם נמנו עם הכנענים ועל שמם נקראת בתנ"ך ארץ־ישראל „ארץ כנען“. הכנענים דיברו בלשון שמית הקרובה לעברית של תקופת המקרא. ממלכות הכנענים היו בעיקר על החוף, ואילו בפנים הארץ היו ממלכות האמוֹרים והחוֹרים. המצרים נלחמו בעמי ארץ־ישראל וסוריה עוד בימי הממלכה העתיקה, והכובשים הגדולים מלכי אכד, סַרְגוֹן¹⁹⁷ ונַרָם־סין הגיעו במסעותיהם עד הים התיכון בעוברם דרך סוריה הצפונית. מלכי מצרים השתמשו בארזי הלבנון לבנייניהם, וגוּדֶאַה מלגש (§ 26) הביא לארצו את הארזים מהרי אַמַנוֹס. בעקבות המסעות והכיבושים בא משא־ומתן מסחרי ועמו גברה ההשפעה התרבותית של מצרים ובבל על תושבי הארץ. הכתב הבבלי, האמונות והדעות של המצרים והבבלים נתקבלו על־ידי הכנענים והיכו שורשים בארץ.

סוריה וארץ־ישראל נודעות לראשונה בתעודות מצריות החל מאמצע האלף השלישי לפסה"נ. אחת התעודות החשובות, שממנה מכירים אנו את החיים הפוליטיים בסוריה קרוב לשנת 1900, הוא הסיפור המצרי של שִׂאנֻהֵת (או שׂאנהת)¹⁹⁸, המתאר את הארץ כמחולקת לגלילות ובכל גליל מושל נסיך העומד ברשות עצמו. שׂאנהת עובר ממקום למקום, מבקר בגְבַל ולבסוף מוצא מרגוע בחצרו של נסיך „ארץ הקדם“ (כנראה, בעבר הירדן); הוא נושא את בתו לאשה ומקבל ממנו ארץ יפה מלאת תאנים, יין, דבש, שמן זית, שעורה וחיטה. מסיפור זה אנו למדים כי סוריה הייתה חסרה שלטון מרכזי וכל שבט (או כל גליל) עמד ברשות עצמו. הנסיכים שעמדו בראש השבטים לא יכלו להגן על הארץ מפני האויבים החזקים מחוץ. סכנה הייתה נשקפת להם כל הימים ממצרים; פרעה שֶׁנוּסֶרְת ה־III (§ 15) נלחם בשכם, ויש לחשוב שבימיו הייתה כל ארץ־ישראל הדרומית משועבדת למצרים.

§ 38. הכנענים.    🔗

הכנענים ישבו לאורך חוף הים התיכון מצפון סוריה עד לדרום ארץ־ישראל. בעיקר נודעים בשם „כנענים“ תושבי רצועת החוף הצרה שבין אוּגַרית בצפון סוריה לבין עכו ודוֹאר. תושבי חבל־ארץ זה נקראים בתנ"ך צידוֹנים על שם עירם הראשית צידוֹן, והיונים קראו להם פיניקים ולארצם פיניקיה. ברצועת־ארץ צרה זו, שבין חוף הים ורוּכסי ההרים, קשה היה לפתח חקלאות שתפרנס עם רב. בראשית התיישבותם פנו הכנענים למסחר וכפריהם היו לערים גדולות ועשירות. החשובות ביניהן היו צור וצידון, גבל, אַרְוַד ואוּגרית¹⁹⁹. כמה מעריהם עמדו על איים קטנים בקרבת החוף או על סלעים גבוהים והיו מוגנות יפה מפני האויב. בראש כל עיר עמד מלך; השפעה רבה הייתה גם לאבות המשפחות המיוחסות שהתעשרו במסחר. בערי פיניקיה התפתחה התעשייה, בעיקר תעשיית הצבעים (ארגמן ותכלת) והאריגה, ומאוחר יותר גם תעשיית הזכוכית. את הצבעים היו מכינים מבשר החלזונות; הארגמן הפיניקי היה מפורסם בעולם כולו עד סוף העת העתיקה. משם הארגמן נגזרו בלשונות השונות השמות „כנען“ ו„פיניקיה“ (פרוש המלה החוֹרית כְּנַע הוא חלזון הארגמן; פוֹינִיכּס ביונית הוא צבע ארגמן). את פרי תוצרתם מכרו הכנענים לתושבי פנים הארץ ותמורת סחורתם קיבלו מהם תבואה, יין, שמן, צמר ועצי בניין. אולם בעיקר עסקו הם במסחר עם מדינות הים. בתחילת האלף הראשון היו הפיניקים בני צור וצידון שליטים על המסחר בכל הים התיכון מסוריה ועד גיבראלטר²⁰⁰. המסחר חייב הגנה על הסוחרים, לכן בנו הפיניקים במקומות שונים על חוף הים מבצרים קטנים, מקלט לאניות. סוכניהם שישבו במבצרים אלה באו במשא־ומתן תמידי עם תושבי הארצות וקיבלו מהם את סחורתם תמורת הסחורה הפיניקית. כך נתרבו המושבות הפיניקיות מסביב לים התיכון – על איי הים האגיי, בכרתה וקפריסין, בסיציליה, ביון, באפריקה הצפונית ובספרד. מלבד קפריסין²⁰¹, ששם נתרבה היישוב הפיניקי במשך דורות, לא חדרו הצורים והצידונים לתוך הארצות פנימה והסתפקו בשלטון על החוף. מושבות הפיניקים לא היו יישובי איכרים, אלא תחנות־משמר למסחר בלבד. אחדות מהן התפתחו ועשו עושר והיו לערים גדולות. אחת הערים החשובות ביותר של הפיניקים היא קֶרֶת־חדשה (העיר החדשה או קַרְתַּגוֹ ברומית) בצפונה של אפריקה. קרתגו נוסדה במאה התשיעית והייתה עתידה למלא תפקיד חשוב בהיסטוריה כיריבה של רומי²⁰².

מקומה של כנען, שעמדה בתָוֶך בין התרבויות הגדולות של ימי־הקדם, קבע לה תפקיד חשוב בהעברת נכסי תרבות מארץ לארץ. להשפעות שבאו ממסופוטמיה וממצרים נודע ערך רב בהתפתחות התרבות הכנענית, אך תרומתם העיקרית של הכנענים לתרבות העולם היא המצאת האלף־בית, שהומצא במחצית האלף השני לפסה"נ. סימני הכתב של אלף־בית זה צומצמו לפחות ל־30 סימנים שציינו „אותיות“ במקום מאות סימני ההברות והמושגים של הכתב הבבלי או המצרי. האלף־בית הפיניקי נתקבל אחר־כך בשינויים קלים על־ידי היונים ומהם עבר לרומי ולעמי אירופה המודרנית, ואף שמר על שמות האותיות ועל סדרן.

על התרבות הכנענית באמצע האלף השני שופכות אור החפירות ברַס־אֶ־שַמְרָה היא אוּגָרִית (בצפונה של סוריה), הנערכות מאז 1929 . אוּגרית שכנה מנגד לקפריסין ומילאה תפקיד חשוב במסחר; בחפירות נמצאו כלי־חרס, פסלים ושרידי תרבות אחרים מכרתה ואיי הים, ממצרים ומבבל. התעודות המרובות שנמצאו באוגרית באות מתקופת פריחתה המסחרית הגדולה במאות הט“ו–הי”ג. החופרים גילו גם ספרייה עשירה, שהייתה קשורה בבית־ספר לסופרים; פה למדו התלמידים לשונות שונות: כנענית (הידועה גם בשם אוּגריתית על שם אוּגרית), בבלית, שוּמרית וחוֹרית. בספרייה זו מצאו לוחות־חומר (טין), כתובים לא באלף־בית הפיניקי הידוע, אלא באלף־בית אחר, שהיה מיוסד על כתב היתדות. באלף־בית זה נכתבו שירי עלילה בלשון אוּגרית – המהוים לפי שעה הדוגמה העתיקה ביותר של הספרות הכנענית המקורית. נושאי שירי־העלילה שאולים בדרך כלל מן המיתולוגיה הכנענית: המשורר מתאר את מלחמת האלים ביניהם; במלחמה משתתפים האל בּעל (בנו של האל העליון ששמו הוא אִל, היינו „אֵל“), האל מת (מוֹת) הוא אל המות והשאול, האלות אשרה וענת²⁰³, ועוד אלים אחרים ששמותיהם לא היו ידועים עד עתה למדע. בסגנונם ובדרכי המליצה קרובים מאוד שירי העלילה האוּגריתית לתנ"ך, ונוסכים אור על הרבה פסוקים ופרשיות שהיו סתומות בשירה המקראית.

§ 39. השושלת הי"ח במצרים.    🔗

בשנת 1570 בערך גורשו החיקסוֹס ממצרים (§ 16). שחרור המולדת מעול הזרים נפל בחלקם של הפרעונים בני שושלת הי“ח שיצאו מנוֹא־אמוֹן. המלך יַעחְמֵס הביא את המלחמה בחיקסוֹס לידי גמר. ברדפו אחרי החיקסוֹס עבר יעחמס את גבולות מצרים וערך מלחמה בארץ־ישראל. מלחמה זו שימשה מופת לכל המלכים בני השושלת הי”ח, שבאו אחריו: כמעט כולם נלחמו בסוריה ובארץ־ישראל מתוך רצון לבסס את שלטונם מעבר לגבולותיה הטבעיים של מצרים. בימיהם הייתה מצרים למדינה צבאית; הפרעונים ייסדו אימפריה. הדבר בא כתוצאה ישרה מן המלחמות בחיקסוֹס. הצורך לשחרר את המולדת משך את הצעירים מבין האצילים לעבודת בצבא, ובין המלכים קמו אנשים מלוּמדי מלחמה ושרי־צבא גיבורי־חיל. מן החיקסוֹס למדו המצרים להשתמש בכלי מלחמה חדשים, כגון ברכב: את הסוס לא הכירו המצרים עד תקופת החיקסוֹס. בייחוד גברה הרוח הצבאית במצרים בימי שלטונו הארוך של תְחוּתִימֶס ה־III (1504–1450). 16 פעם נלחם תחוּתימס בארצות סוריה. במסע־המלחמה הראשון קשתה עליו המערכה מצד נסיכי סוריה שכרתו ברית נגדו; בראש הברית עמד נסיכה של העיר קָדֵש²⁰⁴ על נהר אוֹרוֹנטֶס בלבנון. תחוּתימס היכה את הצבא המשותף של האויבים במגידו שבעמק יזרעאל. זהו מסע־המלחמה הראשון בהיסטוריה המתואר לפרטיו, ולתעודות הדנות בו יש חשיבות גדולה להכרת יישובי הארץ באותה תקופה²⁰⁵. המלך עצמו היה המפקד בשעת הקרב. אחרי מצור של שבעה חודשים נכנעה מגידו לפני המלך; בהמשך המלחמה כבש תחוּתימס את קדש והמלחמה נגמרה. אולם קל יותר היה לכבוש את סוריה מאשר לשלוט בה. כעבור זמן־מה פרצו מרידות בין נסיכי סוריה, והמלך נאלץ לבקר בארץ כמעט מדי שנה בשנה. במסעות אלה הגיע תחוּתימס אל הפּרת, והתנגש גם עם צבאות מלך מיתני²⁰⁶ (המכונה בתעודות מצריות נַהַרִינָה, כלומר: נהריים, על שם הנהרות פּרת וחידקל). אחרי מרידות ממושכות נכנעו נסיכי סוריה לפני מצרים ולא העזו עוד למרוד במלכם. באותו זמן כבשו המצרים את ארץ כּוּש (כיום סוּדאן) בדרומה של מצרים; כל הארץ לאורך היאור עד אשד המים הרביעי עברה לידם. כך ייסדו המלכים בני השושלת הי"ח אימפריה חזקה שהשתרעה מגבולות כּוּש מדרום עד נהר פּרת בצפון.

§ 40. מצרים בימי אָמֶנְחתֶפּ ה־III.    🔗

במחצית השנייה של המאה הט"ו, בימי מלכותו של פרעה אמנחתפ ה־III, הגיעה פריחתה של מצרים למרום שיאה. תקופת המלחמות חלפה ועברה, האויבים לא העזו למרוד ומצרים יכלה ליהנות בשלוה מנצחונותיה הגדולים. דרכי המסחר היו מוגנים מפני השודדים. אורחות גמלים הביאו לנוֹא־אמוֹן, שהייתה אז המרכז המדיני החשוב ביותר במזרח כולו, סחורות שונות מכל הארצות, בייחוד דברי מותרות, כגון שן, כסף וזהב, בשמים ואבנים יקרות. כל מלכי המדינות הגדולות באסיה – בבל, אשוּר, חת ומיתני²⁰⁷ – ביקשו לכרות ברית־ידידות עם מלך מצרים. בימים ההם הונהג המנהג של נישואין דיפלומטיים: מלך מצרים היה לוקח את בת המלך של ארץ אחרת לו לאשה כדי לחזק את הקשרים עם ארץ זו. כך התחתן אמנחתפ ה־III בבת מלך מיתני. מארצות שונות שלחו מתנות לפרעה: סוסים, רכב ועבדים מבבל ואשוּר, כסף וברזל מארץ החתים, נחושת מקפריסין. מלכי אסיה גם הם נשאו עיניהם למתנות מאת פרעה, בייחוד חשקה נפשם בזהב, שנצטבר בכמות רבה באוצרות פרעה.

בימי השושלת הי"ח הייתה מצרים הממלכה העשירה ביותר במזרח. עושרה הרב השפיע על אורח חיי תושביה: תחת מנהגי החיים הצנועים בימים שעברו פשטו חיי מותרות, עשירי מצרים הרבו להם עבדים ושפחות, עדו בגדי פאר ורדפו אחרי תענוגות. גם המבנה הפנימי של החברה נשתנה לעומת המצב בממלכה התיכונה. שלושה מעמדות משלו עתה במדינה: אנשי הצבא, הפקידים והכוהנים. צבא מאורגן ומסודר היה קיים אמנם במצרים עוד בימי הממלכה התיכונה, אבל רק עתה תפס הצבא את המקום הראשון בממלכה. פרעה עצמו עמד בראש הצבא והשתתף במערכות, בניו קיבלו מנעוריהם חינוך צבאי, ובעקבותיהם הלכו הצעירים מבין האצילים. כיון שמספר החיילים מבני הארץ לא הספיק לצרכי המלחמה המרובים, הובאו גדודי שכירים למצרים מארצות שונות, בעיקר מכּוּש (ובתקופה מאוחרת יותר גם מלוּב ומאיי־הים). קיום הצבא הרב גרם לחלוקה חדשה של הקרקעות. המלך היה נוהג לחלק בין החיילים הותיקים נחלות אדמה להתיישבות ולתת לשרים אחוזות גדולות במתנה. לשם כך השתדל המלך לרכוש לעצמו קרקעות רבים בארץ. בזמן גירוש החיקסוֹס החרימו הפרעונים אחוזות רבות מאדמת הנסיכים, אשר לא רצו להכיר בשלטונם החדש של מלכי נוֹא־אמוֹן, והמלכים הבאים אחריהם הלכו גם הם בעקבותיהם. בממלכה החדשה הובאה לידי גמר המלחמה שהתחילה בין הפרעונים ובין הנסיכים. את מקום הנסיכים תפסו עתה הפקידים. מצרים הייתה מראשית ימיה ארץ ביורוקראטית, אך מעולם לא הגיע שלטון הפקידים לכוח רב כמו בממלכה החדשה. מספר הפקידים הגבוהים נתרבה וחשיבותם עלתה. שני וזירים (משנים־למלך) עזרו לפרעו בשלטון; אחד ישב בנוֹא־אמוֹן ומצודתו פרושה על דרומה של הארץ, השני במוֹף, שלט בצפון²⁰⁸. הוזיר בדרום היה האיש התקיף ביותר במדינה אחרי פרעה²⁰⁹; הוא היה השליט על הצבא ועל הצי, השגיח על השלטון בערי־השדה, ביקר את חשבון ההוצאות של בתי־המקדש, וכל דבר בר־חשיבות שהתרחש בממלכה נעשה על דעתו. בערי־השדה ישבו הפקידים הנמוכים שהיו שוקדים בייחוד על הכנסות המלך. עליהם היה גם להשגיח על האסירים שישבו על אדמת המלך ולגבות מהם את המסים. המעמד השלישי במדינה היו הכוהנים. המלכים נתנו למקדשים קרקעות רבים, ובידי הכוהנים נצטבר עושר רב. כל בית־מקדש היה מדינה קטנה בזעיר־אנפין; בראשה עמד הכוהן הגדול ועל־ידו עזרו הכוהנים הנמוכים, נביאים, חרטוּמים, משרתי המקדש וכו'. ברשות המקדשים היה משק חקלאי מפותח. האריסים שישבו על אדמת המקדשים הכניסו מדי שנה בשנה את תרומותיהם למחסני המקדש, כמשפט אחיהם בארם־נהריים (מסופוטמיה) ובבבל. העשיר והמכובד בין כל כוהני מצרים היה הכוהן הגדול של אמוֹן בעיר הבירה; בימי אמנחתפּ ה־III היה הוא הוזיר בנוֹא־אמוֹן. אמוֹן עלה לגדולה יחד עם עליית עירו; הוא נחשב עתה לראש האלים במצרים. המלכים הקימו לכבודו בנוֹא־אמוֹן בניינים נהדרים שלא היו כדוגמתם במצרים עד הימים ההם.

§ 41. הרפורמה הדתית של אמנחתפ ה־IV. (אחנאתון: 1379–1362).    🔗

אמנחתפּ ה־IV, בנו של אמנחתפּ ה־III, היה אחד המלכים החשובים ביותר במצרים העתיקה; בשמו קשור הניסיון הראשון בעולם להנהיג פולחן אל אחד, הדוחק את רגליהם של פולחנות שאר האלים, אך אינו מבטל אותם לחלוטין. אין זה מוֹנוֹתאיזם (אמונה באל יחיד יוצר־כל) הידוע לנו לראשונה מאמונתם של בני־ישראל. קשה לקבוע כיום מה היה הגורם העיקרי, שהמריץ את המלך הצעיר אמנחתפּ ה־IV לחדש חידוש גדול כזה בארץ: אם רגש דתי עמוק, או הצורך המדיני לצמצם את כוחם של כוהני אמון, שהיו תקיפים יותר מדי, או השפעתם של חכמים הוגי־דעות בנעוריו; אפשר שכאן נצטרפו כל הסיבות יחד. אמנחתפּ ה־IV ניגש במרץ רב לרפורמה. הוא סגר את כל מקדשי האלים, השבית את עבודת־הקודש ואף אסר את השימוש במלה „אֵלים“ (ברבים) בתעודות רשמיות. בייחוד נלחם באמוֹן ואף ציוה למחוק את שמו מתוך הכתובות על כותלי המקדשים, ולא נרתע גם מפני ההכרח למחוק יחד עם שמות האל גם את שם אביו אַמנחתפּ, שנגזר מן השם אמוֹן. במקום אלים רבים ציוה לתת כבוד רק לאל אחד – הוא אַתוֹן – אל גלגל החמה. אמנחתפּ שינה את שמו לאַחְנְאַתוֹן (המועיל לאתוֹן) ואת בירתו החדשה שבנה במצרים כינה בשם אַחֶת־אַתוֹן (מקום הזוהר של אתוֹן). את העיר הזאת הנקראת כיום אֶל־עַמָרְנָה²¹⁰, ייסד אַחנאתוֹן בראשית מלכותו ועשאה בירתו, כדי להתרחק מעיר הבירה הישנה נוֹא־אמוֹן ומכוהניה שעשויים היו להפריע לתיקוניו הדתיים. מכאן ואילך הפך אתוֹן לאלוֹ היחיד והאישי של המלך, של רעיתו נֶפֶרְִתִיתִי ושל בני משפחתו.

ולא זו בלבד אלא שאַחנאתוֹן עצמו נחשב בעיני אנשי חצרו ופמליתו כאֵל לכל דבר. בתפילותיהם פנו שרי החצר לאתוֹן באמצעות המלך־האל, המכונה בפיהם „בנו האהוב של אתוֹן“. פולחנו של אתוֹן היה משולל כל הדר חיצוני; עבודת־הקודש הייתה פשוטה וצנועה. אסור היה לעשות פסלים לאתוֹן; הציור הדתי האופייני לתיקוניו של אַחנאתוֹן היה ציור גלגל המה השולחת קרני אורה וקצותיהן כפיים פתוחות – סמל לברכה. המלך השבית גם את כל התפילות לאלים, כי רובן הכילו השבעות. במקומן נתפרסמו בשמו תפילות חדשות לאתוֹן. בתפילות אלה מהלל ומשבח המלך את כוחו של אל השמש, שברא את העולם, יצר את האדם וכל חי, חילק את השנה לתקופות והשקה את ארץ מצרים במי היאור²¹¹. התפילות האלה שונות מאוד משאר התפילות המצריות, הידועות לנו, ומזכירות את פרקי התהילים. אם נכון הדבר כי המלך עצמו חיבר אותן, הרי היה משורר גדול. תפילות אלה מעידות על אופיים האישי של תיקוני אחנאתון. ואין להתפלא שתיקונים אלה לא היכו שורשים במצרים ובוטלו עם מותו של המלך מחוללם. יחד עם השינויים החריפים בדת ובהשקפת העולם חלו שינויים מעמיקים גם באמנות המצרית. ציירי החצר ציירו את המלך בצורה ריאליסטית מוגזמת שלא כפרעונים לפניו ולאחריו. גוף המלך תוֹאַר על כל חסרונותיו ועל הכיעור שבו. אך דבר זה לא עמד בסתירה לאמונה באלוהותו של המלך. יחד עם זאת נוספו לאמנות המצרית נושאים ודרכי־הבעה חדשים. סגנון חדש זה מכונה כיום סגנון אל־עמרנה.

אחרי מות המלך גברה השפעתם של הכוהנים מן האסכולות הישנות שביטלו את תיקוניו הדתיים ביד רמה.

תוּת־עַנְח־אָמוֹן, חתנו של אַחנאתוֹן, שהגיע למלוכה בעודנו נער, נכנע מהר לדרישות הכוהנים והשיב את פולחנו של אמוֹן ושאר האלים. הכוהנים רדפו את חסידי אתוֹן; את שמו של אתוֹן מחקו מן הכתובות, כשם שמחק אַחנאתוֹן בזמנו את שמו של אמוֹן. המהומות גברו והחלישו את כוח המדינה; ובזמן המהומות האלה נפסקה השושלת הי"ח.

שמו של תוּת־ענח־אמוֹן נתפרסם לא רק בין המלומדים בעלי־המקצוע, אלא גם בין הקהל הרחב לרגל גילוי קברו במצרים העליונה בשנת 1922. בדרך כלל נשדדו קברות המלכים עוד בתקופה העתיקה, כי האוצרות הטמונים בהם עוררו את תאות הליסטים; אולם קברו של תוּת־ענח־אמוֹן ניצל מידי השודדים ונשתמר עד ימינו על כל אוצרותיו המרובים. משנפתח הקבר לפני החופרים נגלו שלושה חדרים – חדר־כניסה, חדר הארון וחדר האוצר – וכל חדר מלא וגדוש מעשי אמנות מעולים מזהב, כסף, אבן־בהט, שן, וכו'. גופת המלך הצעיר שכבה בתוך שלושה ארונות, ארון בתוך ארון, והאחרון שבהם היה מזהב. הארונות היו טמונים בתוך ארבעה אַפּריוֹנוֹת עשויים עץ, וציורי אלי מצרים עליהם; גם כותלי החדרים היו מקושטים בציורים. בין דברי האמנות שנמצאו בקבר יש לציין: כיסא מלכות מפואר ועליו ציור המתאר את המלך ואת המלכה. רכב המלך מצופה זהב, פסלי אלים, כלי־נשק (פגיונות, קשתות, חצים), כלי־שימוש (מנורות וקופסת בשמים מאבן־בהט) וקישוטים יקרי־ערך למאות (נזמים, טבעות וכו') ומסכת הזהב של המלך.

§ 42. סוריה בתקופת אל־עמרנה.    🔗

בשנת 1888 נתגלה באל־עמרנה (המקום שעליו עמדה לפנים עיר בירתו החדשה של אַחנאתוֹן) חלק מארכיונו של אַחנאתוֹן ושל אביו אמנחתפּ ה־III. הארכיון מכיל את חליפת המכתבים בין פקידי מלך מצרים ובין המלכים והנסיכים של חוץ־לארץ. דבר אחד התמיה מאוד את אנשי המדע: כל המכתבים נכתבו בלשון הבבלית (אכּדית) ובכתב־היתדות. מכאן אנו למדים שהלשון הבבלית שימשה בתקופה ההיא לשון בין־לאומית, ואפילו מדינה כמצרים, שעלתה בחשיבותה הפוליטית על בבל החלשה, הוכרחה להכיר בערכה של הלשון הבבלית. המכתבים באל־עמרנה מעידים על קשר קבוע בין כל ארצות המזרח באמצע האלף השני. מצרים, בבל, אשור, ממלכת החתים, מיתני, נסיכי סוריה וארץ־ישראל²¹² – כולם משתתפים בחיים הפוליטיים הבין־לאומיים, קושרים קשרי ידידות ביניהם או עוינים זה את זה²¹³. עניין בפני עצמו מייחדים להם בין מכתבי אל־עמרנה המכתבים שנשלחו למצרים מסוריה ומארץ־ישראל. סוריה נכבשה על־ידי תחוּתימס ה־III ומאז עמדה תחת יד מלכי מצרים. (שרידי השלטון המצרי בארץ־ישראל בתקופה זו נתגלו בכמה מקומות, כך בחפירות שנערכו בבית־שאן, מגידו, לכיש ועוד). המצרים לא שינו את המצב הפוליטי שמצאו בסוריה ובארץ־ישראל. הם הניחו את השלטון בידי הנסיכים הקטנים, אלא שמינו נציב מצרי שתפקידו היה להשגיח על הנסיכים, שיהיו נאמנים למלכי מצרים, ועל גביית המסים.

מדיניות זו יכלה לשאת פרי בתנאי שהפרעונים יחזיקו חיל־מצב חזק, שיהיה בכוחו לדכא כל נטייה למרד בראשיתה. אולם בימי אמנחתפּ ה־III הזניחה ממשלת מצרים את ענייני סוריה: המלך היה בטוח כל כך בכוחו שלא ראה צורך במאמצים מיוחדים לשמירת הסדר בסוריה והאמין כי מכתביו ישפיעו על הנסיכים לא פחות מחייליו. עוד יותר ממנו הזניח את ענייני סוריה בנו אַחנאתוֹן, שהיה עסוק כל ימיו ברפורמה הדתית ולא שעה לעניינים אחרים. הפוליטיקה הזאת הביאה לידי כך, שמצרים הפסידה את השפעתה בסוריה, והנסיכים התחילו מנהלים מדיניות עצמאית. סכנה גדולה ביותר לשלטון המצרי היו החתים בצפון. כדי להגן על הארץ מפני החתים סייעה למצרים ממלכת אַמוּרוּ²¹⁴, בסוריה, ששימשה כמדינת־חיץ בין תחום השלטון המצרי והחתי. אולם נסיכי אַמוּרוּ האמוֹרים השתדלו להרחיב את ממשלתם על חשבון שכניהם בסוריה עצמה. להלכה הם שמרו על ידידותם למצרים, אבל למעשה לא נמנעו מלהדיח את שאר הנסיכים משלטונם, אך כי גם הם היו בעלי־ברית למצרים. הארכיון של אל־עמרנה מכיל מכתבים רבים של נסיכים קטנים המבקשים מאת פרעה עזרה דחופה ביותר נגד מלכי אמוּרוּ; בייחוד הרבה להתחנן לפני פרעה הנסיך של גבל²¹⁵.

מכתבים הרבה מארכיון זה נשלחו מארץ־ישראל, מנסיכי עכו, מגידו, שכם, גזר, ירושלים ועוד²¹⁶. במכתבים אלה מבקשים הנסיכים עזרה מפרעה נגד אויביהם המכונים חבּירוּ. החבּירוּ (ששמם נכתב גם חַפּירוּ או עַפּירוּ) הוא כינוי לשכבה חברתית של מחוסרי קרקע או גרים. הם היו מאורגנים בחבורות ובגדודים ומהם היו שביקשו להתנחל אם בדרכי שלום ואם בדרכי מלחמה. החבּירוּ מופיעים בכל רחבי המזרח מסוף האלף השלישי עד לסוף האלף השני לפסה"נ, אך אינם בני עם אחד אלא בני עמים ותרבויות שונות. יש חוקרים הסוברים שהעברים אף הם נשתייכו למעמד החבּירוּ, ואפשר שאף שמם נגזר מאותו שורש. ממכתבי אל־עמרנה מתברר שהחבּירוּ הפריעו מאוד לסדר ולבטחון הציבורי בארץ־ישראל, ובעיקר מרבה להתלונן על כך מלך ירושלים עֶבֶד־חֶפַּא. במכתביו מתלונן עבד־חפּא על שאין הפּרעה (הוא אַחנאתוֹן) שולח צבא להושיע אוו מן החבּירוּ²¹⁷. אך למעשה הסכנה האמיתית לשלטון המצרי בסוריה לא נשקפה מן החבּירוּ אלא מעלייתה הצבאית של ממלכת החתים.

§ 43. ממלכת החתים.    🔗

ירידת כוחה של מצרים בסוף השושלת הי"ח אפשרה לממלכת החתים באסיה הקטנה להתחזק ולהרחיב את שלטונה על ארצות רבות. בייחוד הצליחה ממלכת החתים בכיבושיה בימי מלכותו הארוכה של שׁוּפִּילוּלְיוּמַה, בן דורם של אמנחתפּ ה־III וה־IV. האויבים החשובים ביותר של החתים היו מלכי מיתני על נהר פרת בצפון מסופוטמיה; אולם אחרי שמלך מיתני נפל בחרב־רוצחים הכירו בני מיתני בשלטונו העליון של מלך החתים. בסוריה חדרו החתים עד לדמשק והטילו את שלטונם על חלב, כַּרְכּמיש, אוּגרית, קדש, וחדרו אף לבקעת הלבנון²¹⁸. למלך החתים יצא שם בעולם, ואחרי מות תוּת־ענח־אמוֹן, פנתה אלמנתו לשוּפּילוּליוּמה בבקשה שימציא לה בעל מקרב בני המלך, והוא ימשול כפרעה במצרים. עובדה זו מעידה על חשיבותו הרבה של מלך החתים בעולם הבין־לאומי של התקופה ההיא. ואמנם שלח שוּפּילוּליוּמה את בנו למצרים, אבל בינתיים תפסו אחרים את השלטון ובן המלך החתי נרצח בטרם הגיע למצרים.

אולם כוחה הפנימי של הממלכה החתית לא הצדיק את שמה הגדול בעולם. רק הגלילות באסיה הקטנה עצמה עמדו תחת שלטונו הישיר של המלך. שאר הארצות, אלה שנכבשו בכוח הזרוע, הכירו אמנם בשלטונו העליון של מלך החתים, אבל שמרו על אוטונומיה מסוימת, כי מלך החתים לא ביטל את שלטון הנסיכים המקומיים שנכנעו לפניו. הממלכה החתית הייתה למעשה ברית של ממלכות שונות ועמים שונים תחת שלטונו העליון של מלך החתים. ממלכה זו נתקיימה כ־170 שנה, מראשית המאה הי“ד עד סוף המאה הי”ג, עד שנהרסה על־ידי העמים ההודו־אירופיים, שחדרו לאסיה הקטנה מצפון וממערב – הם „גויי־הים“.

§ 44. השושלת הי"ט במצרים.    🔗

המהומות אחרי מותו של אַחנאתוֹן החלישו את כוח הממלכה המצרית. בייחוד התמוטט שלטונה על סוריה בימי יורשיו של אַחנאתוֹן. על המלכים בני השושלת הי"ט הוטל התפקיד לקומם את כוחה של האימפריה. סֶתִי ה־I עלה על סוריה ושוב הכניע את ארץ־ישראל. ואולם צפונה של סוריה נשאר בידי החתים, ושלטון המצרים על סוריה לא היה חזק כל זמן שאויב זה עמד בארץ. על החתים עלה בנו של סתי ה־I, רַעַמְסֵס ה־ II

(1304–1237). הוא עלה על החתים בכוח רב והגיע עד קדש על נהר אוֹרוֹנטס²¹⁹, אולם כאן שגה ונפל במארב. החתים התנפלו על המצרים והיכום. אף־על־פי־כן עלה ביד רעמסס להחזיק מעמד בשדה המערכה עד שהגיעו כוחות נוספים, ואז הוכו החתים. רעמסס חזר מצרימה כמנצח; משוררי החצר היללו ושיבחו את אומץ־לבו בזמן הקרב²²⁰. אולם ברור היה, כי המלך לא השיג את מטרתו ולא ביטל את שלטון החתים בסוריה. אחרי מלחמת קדש, שנסתיימה בתיקו, ויתר רעמסס על הניסיון להכניע את האויב והחליט להתפשר עם מלך החתים ולחלק אתו את השלטון על סוריה. בשנת 21 למלכות רעמסס נכרתה ברית בין שתי הממלכות; תנאי הברית נרשמו בחוזה שנשתמר עד ימינו (נוסח החוזה נמצא גם בכתובות מצריות וגם בארכיונם של מלכי החתים בבּוֹגאזכּוֹי). לפי החוזה כורתים שני המלכים ברית־ידידות ביניהם; אסור לצד אחד להתנפל על הארצות העומדות ברשותו של הצד השני; יתר על כן: אם יתנפל אויב על אחד מבעלי־הברית חייב השני להביא עזרה לנתקף. הגבול בין שתי המדינות בסוריה אינו מסומן בחוזה; פרטי השאלה הזאת נקבעו, כנראה, בחוזים הקודמים שלא הגיעו אלינו²²¹. הידידות בין שתי הממלכות אושרה לאחר שנים אחדות על־ידי ביקור רשמי של המלך והמלכה החתיים במצרים: הם באו להשיא את בתם לרעמסס.

בפנים הארץ שקדו המלכים בני השושלת הי“ט על תיקון בתי־המקדש, שנהרסו או נעזבו בימי אחנאתוֹן. תנועת הבניין גברה בייחוד בימי שלטונו הארוכים של רעמסס ה־II, שמלך 66 שנה. לא קם במצרים מלך שהרבה לבנות כמוהו. הוא המשיך בבניין המקדשים שייסדו הפרעונים הקודמים, כמו, למשל, בית־המקדש הענקי לאמוֹן בנוֹא־אמוֹן, שהתחילו לבנותו המלכים בני השושלת הי”ח. במיוחד מפורסמים פסלי הענק שהקים באַבּוּ־סִמְבֶּל, שבנוּבּיה, מדרום לאסוּאן.

גם במצרים התיכונה ובדלתה הקים המלך בניינים רבים. ואף ערים שלמות בנה, ביניהן מוזכרות במקורות מצרים פּיתוֹם ורעמסס²²². שמות אלה נותנים לחוקרים את היסוד לחשוב שרעמסס ה־II הוא המלך שהעביד את בני־ישראל בפרך, כמסופר בתורה. גם ידיעות על שבטים נודדים שירדו מצרימה נמצאות בכתובות מצריות של התקופה ההיא, (כגון, הידיעה על הגירת משפחות מבני אדוֹם לארץ גוֹשן, בסוף ימי השושלת הי"ט). בימי פרעה מֶרנפּתח, בנו של רעמסס, הוזכר בפעם הראשונה השם ישראל כשם עם היושב בארץ כנען²²³.

לכן רווחת הדעה בין אנשי המדע, שזמן שהייתם של בני־ישראל במצרים מיוסף עד למשה, היה בימי שלטון השושלת הי“ט, כלומר: במחציתה השנייה של המאה הי”ד והמאה הי"ג.

§ 45. ירידת הממלכה המצרית.    🔗

עוד בימי סתי ה־I, אביו של רעמסס ה־II, התחילו הלוּבים, שכני מצרים ממערב, לפשוט על הדלתה. התקפות אלה גברו מדור לדור עד שבסוף סיכנו את קיומה של ממלכת מצרים. הלוּבים התאחדו עם עמים רבים, שנקראו בכתובות מצריות בשם „עמי־הים“ או „גויי־הים“. התקפת „עמי־הים“ על מצרים קשורה בתנועה כללית של עמי אירופה ותושבי הים התיכון בתקופה זו (סוף המאה הי“ג וראשית המאה הי”ב). אין אנו יודעים סיבת התנועה הזאת; אפשר שהיא באה עקב לחץ שבטים יוניים, שעברו את גבולות יון והתיישבו באסיה הקטנה ועל איי הים. העמים שנושלו ממולדתם הסתערו על ארצות המזרח. הם עברו את אסיה הקטנה ואת סוריה והחריבו את ממלכת החתים. חלק מהם השתקע בארץ־ישראל: אלה הם הפלשתים, אשר מוצאם לפי המסורת מכּרתה²²⁴. העמים האחרים שהתנפלו על מצרים היו בני שׂרדן וסקל (אולי שמם שׂרד בשמות האיים סרדיניה וסיקיליה), ודַנָנִים (שאולי הם הדנאים המוזכרים במלחמת טרוֹיה). בקושי רב עלה בידי הפרעונים מרנפּתח ורעמסס ה־III להכות את המתנפלים ולהדפם.

אולם הלובים לא השיבו ידם והתקפותיהם על הדלתה לא נפסקו. בימי השושלת הי“ט עברה בירתה של מצרים לדלתה, ועיר הבירה הישנה נוֹא־אמוֹן חדלה מהיות עיר חשובה מבחינה מדינית והייתה לעיר הקודש, מרכז פולחנו של אמוֹן ומקום קבורתם של הפרעונים. הצבא המצרי בלבד לא הספיק למלחמה בלוּבים. על־כן החזיקו הפרעונים צבא שכירים, שהתגייסו מקרב העמים החזקים ביותר של התקופה, כלומר: מקרב „עמי־הים“. כך עבדו בצבא מלכי מצרים גדודים רבים של ה„שׂרדנים“. ברבות הימים עלו מנהיגי השכירים לגדולה והתחילו להתערב בענייני השלטון, ולפרעונים החלשים לא עמד הכוח להתנגד להשפעתם. אולם הסכנה הגדולה ביותר לקיום הממלכה הייתה נשקפת מן הכוהנים. כוח הכוהנים במצרים עלה וגדל יחד עם עליית האימפריה: הכוהנים היו בעלי־בריתם הנאמנים של המלכים ועזרו להם בשלטון. כל המשרות הגבוהות במדינה – ומשרת משנה־המלך בכללן – היו בידי הכוהנים, בייחוד כוהני אמוֹן. בעושרם עלו הכוהנים על כל שאר המעמדות בארץ. בתחילת המאה הי”ב היה החלק השביעי של כל הקרקעות במצרים בידי הכוהנים: 169 ערים במצרים, בסוריה ובכּוּש עמדו ברשותם; יותר מ־100,000 עבדים היו משועבדים לבתי־המקדש; בידי הכוהנים נצטבר הון כביר בתבואה, בצאן ובקר, ואוצרות כסף וזהב עצומים לאין שיעור. לאחר זמן עבר השלטון מידי הפרעונים החלשים לידי כוהני אמוֹן, ועם זה התחילה תקופת התפוררות המדינה. בדלתה קמו נסיכים שלא הכירו בשלטון כוהני אמוֹן בנוֹא־אמוֹן. השפעת מצרים בסוריה בטלה. דין־וחשבון רשמי של הפקיד המצרי וֶן־אמוֹן, מראשית המאה הי“א לפסה”נ, על התלאה אשר מצאה אותו בערי הנמל של ארץ־ישראל ופיניקיה, מתאר יפה עד היכן ירד כבוד מצרים בעיני שכניה בימים ההם. הציר המצרי ון־אמוֹן, שנשלח על־ידי הכוהן הגדול של אמוֹן לפיניקיה להשיג עצים לבניין האנייה הקדושה של אמוֹן, נשא עמל ותלאה מיחס הסורים אליו; בדרך (בעיר דוֹאר) גזלו ממנו את כספו, וכאשר הגיע לגבל²²⁵ לא רצה מלך גבל לקבלו ונתן פקודה לגרשו מן העיר. מתוך סיפור זה אנו למדים, שמצרים שוב לא הייתה מסוכנת לשכניה ומעמדה הבין־לאומי התערער לחלוטין.

בתחילת המאה העשירית לפסה“נ כבשו הלוּבים את הדלתה וייסדו בה את השושלת הכ”ב. הפרעה שׁוֹשֶׁנְק (הוא שִׁישַק בתנ"ך) ערך מסע־פשיטה לארץ־ישראל בימי רחבעם שפגע קשות ביהודה ובישראל (מלכים א' י“ד, כ”ה), אך הצלחתו הארעית לא שינתה את המצב במצרים. בימי יורשיו של שישק הוסיפה המדינה להתפורר, השלטון המרכזי התקיים, אמנם, להלכה, אבל למעשה בטל, והארץ נתחלקה למספר רב של מחוזות העומדים ברשות עצמם. פלישתו של שישק הייתה הניסיון המצרי האחרון להשתלט על ארץ־ישראל בדרך צבאית. מכאן ואילך לא הטרידו עוד המצרים את ארץ־ישראל וסוריה במשך למעלה משלוש מאות שנים, עד ימיו של פרעה נכוֹ, שבו נלחם יאשיהו מלך יהודה (609 לפסה"נ). אולם קשרי המסחר והתרבות בין המצרים לארץ־ישראל ופיניקיה הוסיפו להיות הדוקים גם עם ירידתה המדינית של מצרים באלף הראשון לפסה"נ.

מקורות    🔗

28. מתוך ספר החוקים של החתים

ספר־חוקים זה, מחתוּשש (בּוֹגאזכּוֹי) בירת חת, בא מן המאה הט“ו לפסה”נ, אך חלקים ממנו הם קדומים יותר. מתוך סעיפים אחדים יש ללמוד שספר־חוקים זה לא היה הראשון בממלכת החתים, כי המחוקק מבדיל בין החוקים שהיו „לפנים“ ובין אלה הקיימים „עתה“. אפשר שספר־החוקים הוא פרי רפורמה משפטית אשר כונתה הייתה להקל את העונשים הקודמים.

א. וכי יגוֹף איש את איש חופשי או את שיניו היכה, לפנים שילם מנת־כסף אחת, ועתה עליו לשלם (רק) 20 שקל כסף וחטאתו תכופר.

ב. וכי יגוֹף איש עבד או שפחה או את שיניו היכה, עליו לשלם 10 שקלי כסף ואשמתו תכופר²²⁶.

ג. וכי יכה איש את רעהו ויגפנו עד כי יבוטל מעבודתו, עליו לתת איש אחר והוא יעבוד בתוך ביתו עד אשר (זה) יבריא. אם (בכלל) יבריא, עליו לשלם לו (רק) 6 שקלי כסף וכמו כן עליו לשלם לרופא את משכורתו²²⁷.

ד. וכי יכה איש אוזן עבד או אוזן אמה ושיחתה שלם ישלם 3 שקלי כסף.

ה. אם בא איש והדפו לרעהו אל תוך האש ומת, יתן איש אחר תחתיו.

ו. אם יברח עבד (מפני אדוניו) ובא איש וימסרנו (לבעליו) יתן לו (למי שהביא את העבד) נעלי עור, אם מעבר הנהר²²⁸ מזה (מצאהו) ישלם לו 2 שקלי כסף ואם מעבר הנהר מזה ישלם לו 3 שקלי כסף²²⁹.

ז. כי יגנוב איש חופשי מבית (רעהו), עליו לתת מלוא תמורתו; (לבד מזה) היה לפנים על הגנב לתת מנת כסף אחת, כעת עליו לשלם (רק) 12 שקלי כסף; אם הרבה גנב מטילים עליו הרבה; ואם מעט גנב מטילים עליו מעט; אחרי כן תכופר חטאתו.

ח. כי יבער איש בית (רעהו) יקים לו את הבית, אבל מה שנאבד בתוכו, אם איש או בקר או צאן, לא ישלם תמורתו.

ט. אם עבד יבעיר בית, אף אם אדוניו ישלם את תמורתו, וחתכו לעבד את חטמו ואת אזניו וישיבוהו לאדוניו. אבל אם לא ישלם אדוניו, גם התשלומים יחולו עליו (על העבד).

י. כי יצית איש אש בשדהו וימשיכנה לשדה שכנו הזרוע ויבערו, יהיה השדה למבער וישיב לבעליו שדה טוב תמורתו ואז ישקהו²³⁰.

יא. כי יגנוב איש בקר גדול (אם הבקר בן חצי שנה איננו בקר גדול, אם הבקר בן־שנה איננו בקר גדול, אם בן־שנתיים – זהו בקר גדול) לפנים נתן (תחתיו) 30 בקר, כעת נותן (רק) 15 בקר, (ואלה הם) 5 בני שנתיים, 5 בני שנה אחת ו־5 בני חצי שנה, ועוונו יכופר²³¹.

יב. כי יראה איש שור חי ולקחהו לעצמו, כמשפט הגנב משפטו.

יג. כי יאסור איש בקר או סוס או פרד או חמור וימות, או טרפהו הזאב או גוע (על ידי מי שהוא), עליו לתת לו תמורתו; אבל אם יאמר „הלא ביד אלוהים גוע“, השבע ישבע על זאת²³².

מתוך לוחות שנתגלו בבּוֹגאזכּוֹי, הנמצאים בברלין. תרגם מחתית פרופ' ל.א. מאיר.

29. עושרה ומסחרה של צוֹר

וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. וְאַתָּה בֶן אָדָם

שָׂא עַל צֹר קִינָה. וְאָמַרְתָּ לְצוֹר הַיֹּשֶׁבֶת עַל מְבוֹאֹת יָם

רֹכֶלֶת הָעַמִּים אֶל אִיִּים רַבִּים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה צוֹר

אַתְּ אָמַרְתְּ אֲנִי כְּלִילַת יֹפִי. בְּלֵב יַמִּים גְּבוּלָיִךְ

בֹּנַיִךְ כָּלְלוּ יָפְיֵךְ. בְּרוֹשִׁים מִשְּׂנִיר בָּנוּ לָךְ אֵת כָּל

לֻחֹתָיִם אֶרֶז מִלְּבָנוֹן לָקָחוּ לַעֲשׂוֹת תֹּרֶן עָלָיִךְ.

אַלּוֹנִים מִבָּשָׁן עָשׂוּ מִשּׁוֹטָיִךְ קַרְשֵׁךְ עָשׂוּ שֵׁן בַּת

אֲשֻׁרִים מֵאִיֵּי כִּתִּיִּים. שֵׁשׁ בְּרִקְמָה מִמִּצְרַיִם הָיָה

מִפְרָשֵׂךְ לִהְיוֹת לָךְ לְנֵס תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן מֵאִיֵּי

אֱלִישָׁה²³³ הָיָה מְכַסֵּךְ. יֹשְׁבֵי צִידוֹן

וְאַרְוַד הָיוּ שָׁטִים לָךְ חֲכָמַיִךְ צוֹר הָיוּ בָךְ הֵמָּה

חֹבְלָיִךְ. זִקְנֵי גְבַל וַחֲכָמֶיהָ הָיוּ בָךְ מַחֲזִיקֵי בִּדְקֵךְ

כָּל אֳנִיּוֹת הַיָּם וּמַלָּחֵיהֶם הָיוּ בָךְ לַעֲרֹב מַעֲרָבֵךְ.

פָּרַס וְלוּד וּפוּט הָיוּ בְחֵילֵךְ אַנְשֵׁי מִלְחַמְתֵּךְ מָגֵן

וְכוֹבַע תִּלּוּ בָךְ הֵמָּה נָתְנוּ הֲדָרֵךְ. בְּנֵי אַרְוַד וְחֵילֵךְ

עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב וְגַמָּדִים בְּמִגְדְּלוֹתַיִךְ הָיוּ

שִׁלְטֵיהֶם תִּלּוּ עַל חוֹמוֹתַיִךְ סָבִיב הֵמָּה כָּלְלוּ יָפְיֵךְ.

תַּרְשִׁישׁ²³⁴ סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב כָּל הוֹן

בְּכֶסֶף בַּרְזֶל בְּדִיל וְעוֹפֶרֶת נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ. יָוָן תֻּבַל

וָמֶשֶׁךְ²³⁵ הֵמָּה רֹכְלָיִךְ בְּנֶפֶשׁ אָדָם וּכְלֵי נְחֹשֶׁת נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ. מִבֵּית תּוֹגַרְמָה²³⁶

סוּסִים וּפָרָשִׁים וּפְרָדִים נָתְנוּ עִזְבוֹנָיִךְ.

בְּנֵי דְדָן רֹכְלַיִךְ אִיִּים רַבִּים סְחֹרַת יָדֵךְ קַרְנוֹת שֵׁן

וְהָבְנִים הֵשִׁיבוּ אֶשְׁכָּרֵךְ. אֲרָם סֹחַרְתֵּךְ מֵרֹב מַעֲשָׂיִךְ

בְּנֹפֶךְ אַרְגָּמָן וְרִקְמָה וּבוּץ וְרָאמֹת וְכַדְכֹּד נָתְנוּ

בְּעִזְבוֹנָיִךְ. יְהוּדָה וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֵמָּה רֹכְלָיִךְ

בְּחִטֵּי מִנִּית וּפַנַּג וּדְבַשׁ וָשֶׁמֶן וָצֹרִי נָתְנוּ מַעֲרָבֵךְ.

דַּמֶּשֶׂק סֹחַרְתֵּךְ בְּרֹב מַעֲשַׂיִךְ מֵרֹב כָּל הוֹן בְּיֵין

חֶלְבּוֹן וְצֶמֶר צָחַר. וְדָן וְיָוָן מְאוּזָּל בְּעִזְבוֹנַיִךְ

נָתָנּוּ בַּרְזֶל עָשׁוֹת קִדָּה וְקָנֶה בְּמַעֲרָבֵךְ הָיָה. דְּדָן

רֹכַלְתֵּךְ בְבִגְדֵי חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה. עֲרַב וְכָל נְשִׂיאֵי קֵדָר

הֵמָּה סֹחֲרֵי יָדֵךְ בְּכָרִים וְאֵילִים וְעַתּוּדִים בָּם סֹחֲרָיִךְ.

רֹכְלֵי שְׁבָא וְרַעְמָה²³⁷ הֵמָּה רֹכְלָיִךְ

בְּרֹאשׁ כָּל בֹּשֶׂם וּבְכָל אֶבֶן יְקָרָה וְזָהָב נָתְנוּ

עִזְבוֹנָיִךְ. חָרָן וְכַנֵּה וָעֶדֶן רֹכְלֵי שְׁבָא אַשּׁוּר כִּלְמַד

רֹכַלְתֵּךְ. הֵמָּה רֹכְלַיִךְ בְּמַכְלֻלִים בִּגְלוֹמֵי תְּכֵלֶת

וְרִקְמָה וּבְגִנְזֵי בְּרֹמִים בַּחֲבָלִים חֲבֻשִׁים וַאֲרֻזִים

בְּמַרְכֻלְתֵּךְ. אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ שָׁרוֹתַיִךְ מַעֲרָבֵךְ

וַתִּמָּלְאִי וַתִּכְבְּדִי מְאֹד בְּלֵב יַמִּים…

יחזקאל כ"ז.

30. מסחר הצידונים ביון

הצידונים באו מן הים הנקרא הים האדום²³⁸ אל הים הזה²³⁹ והתאחזו בארץ מגוריהם כיום, ומייד התחילו להפליג למרחקי ימים. היו נושאים עמהם סחורות מצרים ואשור, והגיעו בדרכם לארצות שונות וגם לאַרגוֹס. ובעת ההיא²⁴⁰ ארגוֹס עולה על כל ערי הארץ ששמה כיום יון. וכשהגיעו הצידונים לארגוֹס ערכו את הסחורה למכירה. ביום החמישי או השישי לבואם, כשכבר נמכר כמעט הכול, ירדו אל הים כמה נשים ובתוכן אֵיוֹ בת אִינַכוֹס המלך. אלו עמדו אצל ירך האנייה וקנו מן הסחורות שמצאו חן בעיניהן ביותר והצידונים זירזו איש את אחיו והתנפלו עליהן. הרבה נשים נמלטו על נפשן, אך איוֹ ואחרות עמה נשבּוּ. עמדו והטילו אותן באנייה והפליגו מצרימה²⁴¹.

מתוך הרוֹדוֹטוֹס א‘, א’. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת.

מן האֵפּוֹס הכנעני על עלילת בעל

בחפירות באוּגַרית (ראַס־אֶ־שַמְרָה) גילו החופרים שירי עלילה כנעניים. החשובים שבהם הם שירי העלילה על בּעל (המכונה אלאין בּעל, כלומר בעל הלוחם).

31. מתוך עלילות בעל וענת²⁴²

וְהִנֵּה רָאֲתָה עֲנָת הָאֵלִים,

וּבָה נָטָיוּ רַגְלֶיהָ,

מֵאָחוֹר הָשְׁבְּרוּ כְּסָלֶיהָ,

וּפָנֶיהָ מִמַּעַל הֵזִיעוּ,

הִתְחַלְחֲלוּ צִדֵּי כְסָלֶיהָ,

הִזְדַּעְזְעוּ שְׁרִירֵי גַבָּה.

וַתִּשָּׂא קוֹלָה וַתִּקְרָא:…

אֵיזֶה אוֹיֵב הוֹפִיעַ לְבָעַל,

אֵיזוֹ צָרָה לְרֹכֵב עֲרָבוֹת?²⁴³

הֵן הִכֵּיתִי מֵידַד אֵל, יָם,

כִּלִּיתִי נַהֲרֵי אֵל רַבִּים,

חָסַמְתִּי תַנִּין, חֲַסַמְתִּיו,

הִכֵּיתִי נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן,

עָרִיץ בַּעַל שִׁבְעַת רָאשִׁים.

הִכֵּיתִי מֵידַד עַתּוּדֵי אָרֶץ,

הִצְמַתִּי עֵגֶל אֵל, עתך,

הִכֵּיתִי כַלְבַּת הָאֵלִים, אֵשׁ,

כִּלִּיתִי בַת אֵל, שַׁלְהֶבֶת,

נִלְחַמְתִּי וָאִירַשׁ חָרוּץ.²⁴⁴

הֲנִדַּח בַּעַל מִמְּרוֹמֵי צָפוֹן,²⁴⁵

אִם נָפַל נִזְרוֹ וְאָזְנָיו נִקְטָעוּ?

הֲגֵרְשֻׁהוּ מִכִּסֵּא מַלְכוּתוֹ,

אִם הוּרַד מִמּוֹשַׁב מֶמְשַׁלְתּוֹ?

אֵיזֶה אוֹיֵב הוֹפִיעַ לְבָעַל

אֵיזוֹ צָרָה לְרֹכֵב עֲרָבוֹת?

וַיַּעֲנוּ הַנְּעָרִים גַּם עָנֹה:

לֹא אוֹיֵב הוֹפִיעַ לְבָעַל,

לֹא צָרָה לְרֹכֵב עֲרָבוֹת.

נְאֻם אַלְאִין בָּעַל,

דְּבַר אַדִּיר גִּבּוֹרִים:

אִסְפִי מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,

שִׁיתִי עַל עָפָר אַהֲבָה,

נִסְכִי שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

הַרְבִּי אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת,

חֶשְׂכִי עֵצֵךְ, חַרְבֵּך הָשִׁיבִי.

תָּרֹצְנָה פְּעָמַיִךְ אֵלָי,

תְּמַהֵרְנָה רַגְלַיִךְ לִמְעוֹנִי.

דָּבָר יֵשׁ לִי, וַאֲדַבֵּר לָךְ.

נְאֻם, וְאַגִּיד לָךְ,

דְּבַר עֵצִים וּלְחִישַׁת אֲבָנִים,

דָּבָר לֹא יְדָעוּהוּ אֲנָשִׁים,

וְלֹא יְבִינֵהוּ הֲמוֹן אָרֶץ,

שִׂיחַת שָׁמַיִם עִם אָרֶץ,

תְּהוֹמוֹת עִם כּוֹכָבִים,

אַבְנֵי בָּרָק, שָׁמַיִם לֹא יֵדָעוּ.

בּוֹאִי־נָא וְאָנֹכִי אֲסַפְּרֵהוּ,

בְּתוֹךְ מְעָרָתִי אֶל־צָפוֹן,

בַּקֹּדֶשׁ בְּהַר נַחֲלָתִי.

וְתַעַן הַבְּתוּלָה עֲנָת,

הֵשִׁיבָה יְבֶמֶת לְאֻמִּים:

אָנֹכִי אֶאֱסֹף מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,

אָשִׁית עַל עָפָר אַהֲבָה,

אֶסֹּךְ שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

אַרְבֶּה אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת.

יָשִׁית בַּעַל בָּאֵשׁ מַרְכְּבוֹתָיו,

יִבְעָר הָאֵל הֵד כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ.

וַאֲנִי אֶאֱסֹף מִלְחָמָה מִן הָאָרֶץ,

אָשִׁית עַל עָפָר אַהֲבָה.

אֶסֹּךְ שָׁלוֹם בְּקֶרֶב הָאָרֶץ,

אַרְבֶּה אַהֲבָה בְּקֶרֶב שָׂדוֹת.

* * *

וַתִּרְקַע עֲנָת בְּרַגְלָהּ,

וַתֵּרוּם מִן הָאָרֶץ.

אָז תִּתֵּן אֶת פָּנֶיהָ

אֶל אֵל בְּמוֹצָא הַנְּהָרוֹת,

בְּקֶרֶב אֲפִיקֵי תְּהוֹמוֹתָיִם.²⁴⁶

וַתַּגַל מְחִצַּת אֵל, וַתָּבֹא

לְקַרְשֵׁי מֶלֶךְ אֲבִי הַשָּׁנִים.

וַתִפְרֹץ, וַתָּבֹא הַמְּחִצָּתָה,

וַיִרְעֲשׁוּ אַדְנֵי הַסֻּכּוֹת.

וַיִּשָּׂא שׁוֹר אֵל אָבִיהָ אֶת קוֹלוֹ,²⁴⁷

וַיֵחָבֵא בְשִׁבְעָה חֲדָרִים,

לִפְנִים מִשְּׁמֹנָה הֶסְגֵּרִים.

* * *

וַיַּעַן אֵל מִשִּׁבְעָה חֲדָרִים,

מִבִּפְנִים לִשְׁמֹנָה הֶסְגֵּרִים:

יְדַעְתִּיךְ, בִּתִּי, כִּי אֲנוּשָׁה אָתְּ,

כִּי אֵין לִפְנֵי הָאֵלוֹת תְּקוּמָה.

מַה תְּבַקְשִׁי, הַבְּתוּלה עֲנָת?

וַתַּעַן הַבְּתוּלָה עֲנָת:

נְאֻמְךָ, אֵל, חָכְמַת חָכְמָתֶךָ,

עַד עוֹלָם תִּחְיֶה וְתַצְלִיחַ.

שֹׁלֵחַ לְךָ, מַלְכֵּנוּ, אַלְאִין בָּעַל,

שֹׁפְטֵנוּ אֲשֶׁר בַּל עָלָיו.

אֲדֹנִי, קְשָׂתוֹ נוֹבִילֶנָּה,

אֲדֹנִי, נוֹבִיל אֵת כּוֹסוֹ.

אָנָּא! יִקְרָא אֶל שׁוֹר אֵל אֲבִיהוּ,

אֶל מֶלֶך יְכוֹנְנֵהוּ,

יִקְרָא אֶל אֲשֵׁרָה וּבָנֶיהָ,

אֶל אֵלָה וּקְהַל צֶאֱצָאֶיהָ.

וְעַתָּה, אֵין בַּיִת לְבַעַל כָּאֵלִים,

וְלֹא חָצֵר כִּבְנֵי אֲשֵׁרָה.

מוֹשַׁב אֵל סֻכָּה לִבְנוֹ,

וּמוֹשַׁב הַגְּבֶרֶת אֲשֵׁרַת־יָם…

תרגם מאוּגריתית מ. ד. קאסוּטוֹ.

32. בעל קם לתחיה²⁴⁸

„… וְהִנֵּה חַי הַגִּבּוֹר בַּעַל;

וְהִנֵּה קַיָּם זְבֻל,²⁴⁹ בַּעַל הָאָרֶץ,

חֲזַק, הַטּוֹב, אִל רַב הַחֶסֶד!

הִתְבַּשֵּׂר, יוֹצֵר הַיְצוּרִים!

שָׁמַיִם שֶׁמֶן יַמְטִירוּן,

וּנְחָלִים יֵלְכוּ נֹפֶת.

הֵן יָדַעְתִּי

כִּי חַי הַגִּבּוֹר בַּעַל,

כִּי קַיָּם זְבֻל, בַּעַל הָאָרֶץ.

חֲזַק, הַטּוֹב, אִל רַב הַחֶסֶד!

הִתְבַּשֵׂר, יוֹצֵר הַיְצוּרִים!

שָׁמַיִם שֶׁמֶן יַמְטִירוּן,

וּנְחָלִים יֵלְכוּ נֹפֶת!“

שָׂמַח, הַטּוֹב, אִל רַב־הַחֶסֶד.

רַגְלָיו עַל הַהֲדוֹם יַצִּיג,

וְהִשְׁלִיך יָגוֹן וְשָׂחַק.

וַיִּשָּׂא אֵת קוֹלוֹ וַיִּקְרָא:

„אֵשְׁבָה־נָא אָנֹכִי וְאָנוּחָה,

וְתָנַח בְּקִרְבִּי רוּחִי:

כִּי חַי הַגִּבּוֹר בַּעַל!

כִּי קַיָּם זְבֻל, בַּעַל הָאָרֶץ!“

מתוך לוחות־חומר שנתגלו בראס־א־שמרה (אוּגרית) הכתובים בכתב האוּגריתי. תרגם מבבלית ח. א. גינזברג.

33. נצחונו של תחוּתימס ה־III במגידו

בשנת 1481 עלה פרעה תחוּתימס ה־III על ארץ־ישראל וניצח על־יד מגידו את חיל נסיכי סוריה וארץ־ישראל אשר בראשם עמד מלך קדש (בסוריה, על יד נהר אוֹרוֹנטס). המלך ציוה לחקוק על כתלי בית־המקדש לאמוֹן־רע בכַּרְנַך את קטעי הדברים מתוך ספר הזכרונות הרשמי שנכתב בידי סופרי פרעה במשך ימי מלחמותיו.

המלים והשמות המצריים במקור זה ובמקורות הבאים ניתנו כאן ככתבם, בלי תנועות. ראה לעניין זה את הערת המתרגם למקורות 7: עלילת שׂאנהת.

… ויצו הוד רוממותו כי תיחרת לזכרון עולם פרשת נצחונותיו, אשר הנחיל לו אביו אמוֹן, על הקירות בבית־האל, אשר בנה הוד רוממותו לאביו אמוֹן; למען יקוים זכר מסעותיו לעולם ועד, מעשה כל שנה ושנה כסדרה, דבר השלל אשר שלל בה ומסי הארצות כולן, אשר נתן לו אביו רע.

בשנת העשרים ושתיים בחודש הזרע הרביעי²⁵⁰ בעשרים וחמשה יום לחודש עבר הוד רוממותו על פני מבצר הגבולין תארו²⁵¹ במסע נצחונו הראשון…

בשנת העשרים ושלוש בחודש הקציר הראשון ברביעי לחודש ביום הכתר את המלך הגיע הוד רוממותו אל העיר „שלל המושל“, גאצאתו שמה²⁵², בחארו²⁵³.

בשנת העשרים ושלוש בחודש הקציר הראשון בחמישי לחודש יצא הוד רוממותו מן המקום הזה בזרוע נטויה, בכוח, בעוז, בניצחון של אמת למגר את הכושל הלז המסכן²⁵⁴, להרחיב את גבולות מצרים בפקודת אביו אמון־רע.

בשנת העשרים ושלוש בחודש הקציר הראשון בשישה עשר יום לחודש הגיע המלך אל העיר איהם²⁵⁵. ויצו הוד רוממותו לקרוא למועצה עם צבא נצחונו לאמור: „כי הכושל הלז המסכן מקדשוּ²⁵⁶ הגיע, ובא בשערי מכתי²⁵⁷, הנהו שם כיום הזה; ויאסוף אליו את מושלי כל הארצות אשר היו על מי מצרים²⁵⁸… סוסיהם, צבאותיהם, אנשיהם; ויתאַמר – כן יספרו: ‚הנני ואלחם על הוד רוממותו פה במכתי'. ועתה אמרו־נא לי את אשר עם לבבכם!“

וידברו לפני הוד רוממותו: „למה הדבר דומה – ללכת בדרך זו הנוטה להיות צרה? הנה הוגד לנו לאמור: ‚האויבים שם עומדים בחוץ והמה רבּים'. האין סוס הולך בה אחרי סוס, ואנשי הצבא כמו כן? והיה כי יאסור החלוץ אשר לנו מלחמה, ומאַספנו עודנו עומד פה בערוּנא²⁵⁹ ולא יילחמו, הלא עוד דרכים שתיים פה; ראה! הדרך האחת הנה כשרה לאדוננו, והיא יוצאת אל העמק על־יד תאעאנאכא²⁶⁰; והאחרת, ראה! הנה היא הצפונית אשר לצפתי²⁶¹, והיו תוצאותיה מצפון למכתי; יצא־נא אדוננו המנצח בדרך הטובה בעיניו משתיהן ואל תתן צאתנו בדרך הלזו הקשה…“

דברי הוד רוממותו – החיים, האושר, השלום לו: „חי אני, נשבעתי באהבת רע אותי, נשבעתי בתהילת אבי אמוֹן, נשבעתי בנשמת אפי, נשמת חיים ורעננות, כי יצא יצא הוד רוממותי בדרך זו של עארונא. מי בכם, אשר יהיה עם לבבו, ילך בדרכים האלה אשר אמרתם; ומי בכם, אשר ידבנו לבו, יילוה אל הוד רוממותי. ונשמע הדבר בין הכושלים האלה, תועבת רע: ‚הנה יצא הוד רוממותו בדרך האחרת, אין זאת כי אם נוטה הוא לירוא מפנינו' – כן יחשובו“.

וידברו לפני הוד רוממותו: „יעשה־נא אביך אמוֹן… כלבבך. ראה, הננו נלוים אל הוד רוממותך, בכל המקום אשר יצא הוד רוממותך בו; כי העבד ילך אחר אדוניו“.

ויצו הוד רוממותו להכריז בכל הצבא שלו: „אַמצוּ כולכם את לבבכם, כי תלכו בדרך הלזו הנוטה להיות צרה. ראו! הוד רוממותו שבועה נשבע לאמור: אם אניח לצבא נצחוני לצאת לפני הוד רוממותי במקום הזה! כי נתן הוד רוממותו את לבו לצאת לפני צבאו הוא עצמו“.

ויוגד לכל איש בבואו ללכת בדרך הצרה הזאת, אשר יצעד בה סוס אחר סוס, כי נמצא הוד רוממותו בראש הצבא…

ויגיע הוד רוממותו אל דרומה של מכתי אל שפת נחל קינא בהיות השעה השביעית משעות היום²⁶². אז יינטה שם אוהל להוד רוממותו וקול הועבר בכל צבאו לאמור: „היו נכונים! הכשירו נשקכם, כי מחר בהיות הבוקר אתם יוצאים לאסור קרב עם הכושל הלז המסכן“…

בשנת עשרים ושלוש בחודש הקציר הראשון בעשרים ואחד לחודש, ביום חג מולד הלבנה… יצא המלך בשעה הראשונה… ויצא הוד רוממותו ברכב הזהב אשר לו, מזהיר באודם ברק כלי מלחמתו כמו חר²⁶³, תקיף הזרוע, אדון המעשים.

האגף הדרומי אשר לצבא הוד רוממותו היה אל פני הגבעה הדרומית… והאגף הצפוני היה אל צפונית־מערבית ממכתי; והוד רוממותו נמצא במרכז צבאו; בעוד אביו אמוֹן שומר את גופו, וכוח מלחמה וגבורת סוּתֶח²⁶⁴ באבריו. אז יתגבר הוד רוממותו עליהם בראש צבאו. ויהי בראותם כי גבר הוד רוממותו עליהם וינוסו בשבע דרכם אל מכתי; ובפניהם ניכר הפחד. וישאירו את סוסיהם, את רכבם – רכב הזהב על רכב הכסף. ויסחבו בבגדיהם משוך והעלות אל העיר הלזו, כי סגרו אנשי העיר ההיא עליה ויורידו אליהם בגדים למושכם ולהעלותם על חומת העיר הלזו. לולא נתנו אנשי צבא הוד רוממותו את לבם לשלול את רכוש הכושלים האלה, כי אז כבשו את מכתי בעצם היום ההוא, כאשר הועלה הכושל הלז המסכן מקדש עם הכושל המסכן מן העיר הלזו ברוב עמל למען הכניסם אל עילם; כי נפל פחד הוד רוממותו עליהם ותרפינה ידיהם, וציץ הנחש אשר למלך²⁶⁵ התגבר עליהם…

וכל אשר עשה הוד רוממותו לעיר הזו ולכושל הלז המסכן עם צבאו המסכן נכתב זכרון עולם פרשת יום ביומו, רשימה ורשימה כסדרה, רשימת התנועה, רשימת מפקדי הגדודים… רבה היא מלקבעה בכתב לזכרון עולם על פני הקיר הזה; הִנֵה הֵנָה כתובות על גויל העור בבית האל אשר אמוֹן כיום הזה.

מתוך „ספרי־זכרונות“ של תחוּתימס השלישי, הכתובים על־גבי קירות מקדש אמוֹן־רע בכּרנך. תרגם ממצרית ש. ייבין.

34. חובותיו של הוזיר בממלכה החדשה

… יש להגיש כל תלונה בכתב; בל יורשה איש להתלונן לשמע אוזן בלבד²⁶⁶.

… על הוזיר למסור (למלך) דו“ח על כל מְחַלֶה את פני האדון (פרעה) לאחר אשר יגיש את בקשתו בכתב. הוא (הוזיר) המקבל את כל שליחי בית־המלך, אשר שלחוּם מושלי המחוזות והנפות. הוא המקבל פני כל מחַלה ואת כל פקודות בית־המלך. הוא הממנה את כל פקידי הדרום והצפון הגבוהים… והם ימסרו לו דו”ח על כל הנעשה במחוזותיהם בראש כל חודש רביעי. הם יביאו אליו אתם את כל התעודות הכתובות, השייכות להם, ביחד עם רשימת לבלריהם. הוא הפוקד מספר לכל אנשי הצבא. הוא ההולך ללוות את האדון (פרעה) במסעותיו צפונה ודרומה. הוא המסדר את גביית תשלומי האיחורים²⁶⁷ בעיר הדרומית²⁶⁸ ובארמון כפי אשר נקבעו בבית־המלך. אליו יובאו ראשי הממונים על המנות, אל לשכתו, ביחד עם מועצת הצבא, למען תנתנה להם הוראות הצבא. הוא הפוקד על כל פקידי המדינה למראשון ועד אחרון להתייצב לפניו בלשכת הוזיר כדי להיועץ בו. הוא השולח לכרות שקמים לפי הנקבע בבית־המלך. הוא השולח את פקידי המחוזות לסדר את חלוקת המים בכל הארץ עד קצותיה. הוא השולח את מושלי המחוזות והנפות לחרוש²⁶⁹ בקיץ. הוא המפקיד את הנוגשׂים בלשכת בית־המלך. הוא הכופה את בני העם לשמוע בקול מושלי המחוזות והנפות היוצאים בשמו דרומה וצפונה. אליו יובא כל דבר. אליו יובא דבר מבצר־הדרום… הוא הקובע את מסי כל מחוז ומחוז; הוא השומע את טענות הנשוֹמים בענין זה. הוא השולח את גדודי הבא ואת לבלרי המחצלאות²⁷⁰ להילוות אל האדון (פרעה). תעודות כל המחוזות, הנוגעות בחקירות ובדרישות בעניין כל השדות, נמצאות בלשכתו²⁷¹. הוא הקובע את גבולות כל המחוזות… הוא הדואג למזון כל איש. הוא השומע שבועות עדים… הוא הממנה כל ממוּנה למשרות הארמון. אליו יובא כל דבר חקירה אשר בבית־המלך. הוא השומע כל דבר פקודה (מפרעה). הוא השומע את החקירה בדבר הגרעונות במנחות האלים. הוא המטיל כל מס־מזונות… הוא השומע כל דבר²⁷². הוא המאסף את משׂאת המקדשים. אליו תביא המועצה הגדולה דו“ח על מסיה… הוא הבודק את כל הדברים אשר יובאו אל הארמון, כל המנחות אשר תוגשנה שי לארמון; הוא השומע תלונות על־אודותן. הוא הפותח את בית־הזהב²⁷³ ביחד עם שר החותמת. הוא המסדר את רשימת כל הפרים אשר עליהם חלה ההרשמה… הוא השומע חקירות בכל עניין אשר יהיה בארמון. כל מושלי המחוזות והנפות, כל השוטרים, יתנו לפניו דו”ח על מסיהם כולם… אליו יובא דבר זריחת הכּימה²⁷⁴ וגאות היאור. אליו יובא דבר מטר השמים. הוא הנותן הוראות לנוגשׂים, לרבי־המשרתים ולמפקדי המבצרים… הוא השולח שליחים מבית־המלך… אליו יובא דו"ח על־ידי כל פקיד ממשלתי החל בממונה על האנייה וגמור בממונה על הערמה²⁷⁵…

מתוך כתובת על כותלי קברו של רַחְמִירֶע, וזירוֹ של תחוּתימס ה־III. תרגם ממצרית ש. ייבין.

35. מתוך שיר תהילה לאתוֹן, אל גלגל החמה

בימי המתקן הדתי הגדול במצרים, פרעה אמנחתפּ הרביעי (אַחנאתוֹן), נחרתו על קירות הקברות בקרבת עיר־הבירה החדשה אל־עמרנה שירי תהילה שונים לאַתוֹן ואַחנאתון; השיר הבא למטה הוא הארוך והשלם בין כולם; ממנו אנו למדים הרבה על אופי התיקונים הדתיים של אַחנאתוֹן ועל עיקרי הדת החדשה.

מלים שהובאו בתוך סוגריים מרובעים באות להשלים את השבוּר בכתובת המקורית.

יפה עלוֹתך על כנף השמים / אַתוֹן חי מחולל החיים; / בעלותך באפסי מזרח / מלאה כל הארץ הדרך. / כי יפיפית, גדלת, / מתנוצץ מרוֹם על־פני האדמה. / קרניך תחבקנה כל הארצות, / כל אשר יצרת, עשית. / אתה רע²⁷⁶ ואת כולם שבית שבי. / באהבתך תאסרם כולם; / רחקת – וקרניך על־פני האדמות. / רמתּ – ועקבותיך אור־יום. / כי תבוא באַפסי מערב / וחשכה תבל חשכת קבר…

אור תאיר הארץ / כי תעלה בחוג השמים. / כי תיגה דומם כשמש, / תגרש עלטה. / כי תשלח קרניך / תחוגנה שתי הארצות²⁷⁷ יום יום. / יקיצו, על רגליהם יעמודו / כי אתה הקימות אותם. / ירחצו, ילבשו בגדים, / כפיהם פרושות, יקודו כי תזרח. / אחר יעשו מלאכתם במלוא תבל. / הבהמה שמחה במרעה, / עצים ועשבים יפרחו. / ציפורים ירחפו על בצותיהן, / פרושות כנפיהן, לך תשתחוינה. / כל בני צאן ירקדו ברגליהם, / ציפור כל כנף תעופינה, / תחיינה כי תאיר עליהן…

מה רבּו כל פעליך, / נסתרו מנגד עינינו! הוי אֵל אחד ואין אחר מבלעדיו! / ארץ יצרת כרצונך / כאשר היית לבדך, / אדם וכל בהמה, בקר וצאן, / כל אשר על־פני האדמה / המהלך ברגליו. / כל אשר במרומים / המעופף בכנפיו, / מדינות סוריה²⁷⁸ ונוּבּיה, / ארץ מצרים. / תציג כל אדם על מכונו, / תספק לו צרכיו, / איש איש וקניינו / וימיו ספורים. / שונים דברים ללשונותם²⁷⁹, / שונים מראה פניהם וצבעם. / כי אתה הפרדת גויים, / בראת את היאור בשאול תחתית, / תעלנו מעלה כרצונך / להחיות גוי זה יצרת. / אתה המושל בכולם. / אתה שמש־יום, פחד ארץ רחוקה. / בראת (גם) את חייהם, / יצרת את היאור בשמים²⁸⁰ / ונפול יפול למענם. / יכו גלים על הרים ים גדול²⁸¹ / ישקו שדותיהם בעריהם. / מה נפלאו מזימותיך, הוי, מושל־עד! / השיחור²⁸² בשמים לבני הנכר / ולבהמת שדה המהלכת ברגליה. / אך השיחור האמיתי יוצא משאול־תחתית למען מצרים. / קרניך זנות גן וגנה, / בעלותך יחיו ויפרחו בך…

אתה בלבבי הנך, / אין מבלעדיך אשר ידעך / בלתי בנך נֶפֶר־חֵפרוּ־רֵע ועַנ־נְ־רע²⁸³ / אשר גילית לו מחשבותיך / ותחוננוּ מעוּזך. / היקום בידך אתה / כאשר יצרוּם כפיך. / תעלה – יחיו, / תבוא / יגועוּן. / כי אתה ההויה. / בך יחיו בני־אדם / ועיניהם תחזינה בהדרך / עד אם תבוא. / וחשכו מכל עבודה / כי תבוא באפסי המערב. / תזרח ויצמיחוּ… למען המלך²⁸⁴. / מאז יסדת ארץ / כוננתם למען בנך / אשר יצא מחלציך. / [מלך חי באמת], / המושל בשתי הארצות [נפר־חפּרוּ־רע, וע־נ־רע²⁸⁵ / בן רע החי באמת, אדון העטרות], / אַחנאתוֹן [אשר ימיו רבים]. / ולמען אשת המלך [אשר אהב / גברת שתי הארצות נפר־נפרוּ־אתוֹן] נפרתיתי; תחיה ותיכון לעולם ועד.

תרגם מגרמנית ש. טשרניחובסקי.

מצרים, ממלכות אסיה ונסיכי סוריה בימי אמנחתפּ ה־IV (אחנאתוֹן)

בשנת 1888 גילו החופרים באל־עמרנה (מצרים התיכונה) חלק מארכיונם של הפרעונים אמנחתפּ ה־III וה־IV. בארכיון נמצאו מכתבים רבים שנשלחו על־ידי מלכי אסיה (בבל, מיתני, ועוד) ונסיכי סוריה לפרעונים וגם מכתבים אחדים של הפרעונים אליהם. מכתבים אלה הכתובים בבלית (אכּדית) משמשים מקור עיקרי לחקירת היחסים הבין־לאומיים של התקופה ובעיקר לחקירת המצב הפוליטי בסוריה ובארץ־ישראל (עיין § 42).

36. בּוּרְנבּוּריַש, מלך בבל, לאמנחתפּ

לנפר־חפּרוּ־רע²⁸⁶ מלך מצרים אחי. כה אמר אחיך בּוּרנבּוּריש מלך כּרדוּנִיַש²⁸⁷: שלום לי. ירב שלומך ושלום ארצך, וביתך, ונשיך, ושׂריך, וסוסיך ומרכבותיך!

אני ואחי²⁸⁸ כרתנו ברית איש עם רעהו לאמור: „תהי נא ברית בינינו כאשר הייתה בין אבותינו“. ועתה הנה סוחרי אשר עלו עם אַחוּטאַבּוּ נשארו בארץ כנען למיקח וממכר. ויהי אחרי נסוע אחוּטאַבּוּ לאחי, וישלחו שוּמאדַא בן בַּלוּמֵי ושוּתתנַא בן שׁרתוּם, אנשי עכו, את אנשיהם אל חִנִתוּני²⁸⁹ בארץ כנען ויהרגו את סוחרי ויקחו את כספם. והנה שלחתי לך את אַזוּ להתייצב לפניך; שאל אותו ויגיד לך! ארצך היא ארץ כנען ומלכיה עבדיך. בארצך נגזלתי. כּלאֵם, ושלם את הכסף אשר לקחו, ואת האנשים, אשר הרגו את עבדי, הָמֵת, ונקמת את דמם. כי אם אינך ממית את האנשים ההם, ויספוּ להרוג את אורחותי, או את צירך, וחדלו מלאכים בינינו.

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

37. בּוּרנבּוּריש, מלך בבל, לאמנחתפּ

לנפר־חפרוּ־רע מלך מצרים. כה אמר אחיך בּוּרנבּוּריש מלך כּרדוּנוּש. שלום לי, ירב שלומך ושלום ביתך, ונשיך, ובניך, וארצך, שׂריך, וסוסיך ומרכבותיך!

אחרי אשר כרתו אבותינו ברית ביניהם שלחו מנות יפות איש אל אחיו וכל חפץ נאה לא מנעו איש מרעהו; ואתה שלח לי אחי²⁹⁰ שני מנים זהב למנחה. ועתה, אם רב הזהב אצלך, שלח נא כאביך, ואם מעט הוא ושלחת חצי משלוח אביך! למה שלחת לי שני מנים? הנה מלאכתי בבית אלוהים רבה והרבה זממתי ואעשה. זהב הרבה שלו! ואתה, את כל אשר תחסר מארצי, כתוב והובא אליך.

בימי כּוּריגַלזוּ אבי שלחו כל הכנענים²⁹¹ אליו לאמור: „נעברה נא אל גבול הארץ ונתחברה עמך!“ וישלח אבי אליהם לאמור: „הרפו מהתחבר אתי. כי אם תצררו אתם את מלך מצרים והתחברתם עם אחר, אנוכי לא אלך. הלא אשדדכם, כי (מלך מצרים) התחבר אלי!“ ולא שמע אבי אליהם, למען אביך. ועתה, את האשוּרים, רואי פני²⁹², לא שלחתי אליך כדבריהם. מדוע באו אל ארצך? אם אהוב אהבתני, אל יקחו כל מיקח. ריקם שלחם²⁹³! למנוחתך שלחתי לך שלושה מנים אבן־ספיר יפה וחמישה צמדי סוסים לחמישה רכבי־עץ.

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

38. תוּשְרַתַא, מלך מיתני, לאמנחתפּ

לנפר־חפרוּ־רע מלך מצרים, אחי, חתני, אשר אהבתי ואשר אהבני. כה אמר תוּשרתא, המלך הגדול, מלך מיתני, אחיך, חתנך, אשר אהבך: שלום לי. יהי שלום לך, שלום לתֵּיאֶה²⁹⁴, לתַדוּחֵפַּא בתי, אשתך, שלום ליתר נשיך; שלום רב מאוד מאוד לבניך, לשריך, למרכבותיך, לסוסיך, לאנשי מלחמתך, לארצך ולכל אשר לך!

מ…²⁹⁵ עד כתוֹב נֶבְּ־מַאעַת־רֶע²⁹⁶ אביך אלי לא כתב אלא רק על ברית. כל הדברים אשר שלח נבּ־מאעת־רע אביך אלי – תיאה, אשת נבּ־מאעת־רע הגדולה, ידעה את כולם. שאל את תיאה אמך! כי פי עשרה אהבתני כאשר הייתה עם נבּ־מאעת־רע אביך; ובכל אשר דיבר עמי נב־מאעת־רע אביך לא הדאיב את לבי בדבר; וכל אשר אדבר, ביומו יעשׂנוּ. ואף אני לא הדאבתי את לבו בדבר; וכל אשר ידבר ביומו אעשׂנוּ. וכאשר שלח…²⁹⁷ אבי נבּ־מאעת־רע²⁹⁸ לאַרְתַתַמַא אבי־אבי ויבקש את בת אבי־אבי, אחות אבי, לאשה, חמש, שש פעמים שלח אל אבי־אבי ולא נתנה; וישלח אל אבי־אבי פעם שביעית, ויתנה בעל כורחו. וכאשר שלח נב־מאעת־רע אביך לשוּתַרִנַא אבי ויבקש את בת־אבי, את אחותי, לאשה – שלוש, ארבע פעמים שלח ולא נתנה; וישלח פעם חמישית ושישית, ויתנה בעל כורחו. אך כאשר שלח נב־מאעת־רע אביך אלי ויבקש את בתי לאשה… ואדבר באוזני מלאכו לאמור: „נתון אתננה“. וילך מלאכך ויביא שמן לראשה ויקח את המוהר, ואתנה. ומוהר נב־מאעת־רע אביך אשר שלח – לא היה לו סוף, ויגע עד הארץ ועד השמים. ולא אמרתי: „לא אתננה“. ואת חַמַשִי, פקיד אחי, שלחתי לנבּ־מאעת־רע… ויהי מקץ שלושה ירחים וישיבהו מהר מאוד, וישלח ארבעה שקלי זהב מלא. וישלח לו אוצר תחת אשר שלח לי. ויהי בתתי את בתי ויביאנה (השליח אליו) וירא נבּ־מאעת־רע אביך אותה וישמח. מדוע לא ישמח? וישמח מאוד מאוד וידבר לאמור: „בשמחת לבו נתנה תוּשרתא אחי“. ויעש את היום ההוא יום שמחה עם כל ארצו…

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

39. רִבּ־הְדִי, נסיך גבל, אל מלך מצרים

בין מכתבי אל־עמרנה נמצאו מכתבים רבים של רבּ־הדי, הנסיך הנאמן לפרעה, שלא חדל מלהזהיר את מלכי מצרים מן הסכנה הנשקפת לארץ כנען מן החבּירו ומנסיכי ממלכת אמוּרוּ, שהציקו לנסיכי־כנען הקטנים.

כה אמר רבּ־הדי לאדוניו, מלך הארצות, המלך הגדול: „תתן בעלת גבל²⁹⁹ עוז לאדוני המלך!“

שבעתיים, שבע פעמים, נפלתי לרגלי אדוני, שמשי!

ידוע ידע אדוני המלך כי שלוה גבל, שפחת המלך הנאמנה, ותגבר שנאת חיל החבּירוּ³⁰⁰ עלי. אל נא יעמוד אדוני מנגד צמר³⁰¹, פן תיספח כולה על חיל החבּירוּ. ביד נציב המלך אשר בצמר נצלה גבל. הנה פּחַמְנַתַּא, נציב המלך אשר בצמר, יודע את מצוקת גבל. מארץ יַרְמוּתָא³⁰² נביא מחייתנו. עזה מאוד האיבה עלינו: אל יעמוד המלך מנגד עריו!

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

40. רבּ־הדי אל מלך מצרים

כה אמר רבּ־הדי לאדוני, מלך הארצות, המלך הגדול, מלך המלחמה: תתן בעלת גבל עוז לאדוניו המלך!

שבעתיים, שבע פעמים, נפלתי לפני אדוני, שמשי!

דע כי מיום הגיע אַמַנַפַּא³⁰³ אלי, נתנו כל אנשי החבּירוּ פניהם בי, על פי עבּד־אשרת³⁰⁴. ושמע אדוני את דברי עבדו ושלח אלי אנשי משמר לשמור את עיר המלך עד צאת גדודי־קשתים. ואם אין גדודי קשתים, ונלוו כל הארצות על חיל החבּירוּ. שמע, מיום לוכדם את בת אַרְחַא על פי עבד־אשתרת, הנם מבקשים לכבוש כמו־כן את גבל ואת בֵּיְרוּנַא³⁰⁵ וכל הארצות תיספחנה לחיל החבּירוּ. אף שתי הערים אשר נותרו לי יבקשו לקחת מידי המלך. ישלח אדוני אנשי משמר אל שתי עריו, עד צאת גדודי קשתים, ויתן לי דבר לאוכלם. כי אין עמי מאומה. כציפור בכלוב, כן אנוכי בגבל. ועוד, אם לא יוכל המלך להצילני מכף אויבי, ונוספו כל הארצות על עבד־אשתרת. מה הוא, הכלב, כי יקח את ארצות המלך?

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

41. מלך מצרים למלך אמוּרוּ

כה אמר המלך לאַזירוּ האמוֹרי³⁰⁶: אדוניך המלך שמע לאמור: איש גבל³⁰⁷, אשר השליכו אחיו משער העיר, דיבר אליך לאמור: „קחני והביאני אל עירי…“ כה דיבר אליך. האינך כותב אל המלך לאמור: „עבדך אנוכי ככל הפקידים אשר היו בעירו (כלומר: של רבּ־הדי)?“ ותחטא כי מסרת את הפקיד אשר השליך אותו אחיו משער עירו! ובשבתו בצידוֹן הסגרתו לפקידים כטוב בעיניך. הלא תדע את איבת האנשים?³⁰⁸

ואם אמנם עבד המלך אתה, מדוע לא נתת לבך להוציאו לפני אדוניך המלך לאמור: „הפקיד הזה שלח אלי לאמור, אספני אליך והביאני אל עירי?“ ואם באמונה עשית, לא כנים כל הדברים אשר כתבת עליהם „אמת“; ויאמר המלך בלבו: „לא נכון כל אשר תאמר!“

והנה שמע המלך כי עשית חוזה עם איש קדש³⁰⁹ לכלכל יחדיו לחם ושכר. אם כן הוא, למה תעשה ככה? מדוע עשית חוזה עם איש אשר ריב למלך עמו? ואם אמת עשית, הנה לרצונך עשית, ורצון המלך אין עמך. ולא הבטת אל הדברים אשר עשית לפנים… כי אין לבך שלם עם אדוניך המלך…

אך אם היכנע תיכנע לאדוניך המלך, מה לא יעשה לך? ואם חפצת לעשות רעה, לכל חפץ אשר תחפוץ, ואם תשים רעה בלבך, בקרדום המלך תמות, אתה וכל בית אביך.

היכנע לאדוניך המלך וחיה; ואתה ידעת כי אין המלך מבקש לערוץ את כל ארץ כנען.

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

42. בִּרִדִיַא נסיך מגידו למלך מצרים

כה אמר בּרדיא, עבד המלך הנאמן, למלכי אדוני, שמשי ואלוהי: שבעתיים, שבע פעמים, נפלתי לרגלי המלך, אדוני, שמשי ואלוהי!

שמעתי את דברי המלך, אדוני ושמשי, והנני שומר את מגידו, עיר אדוני המלך, יומם ולילה. יומם אשמור מן השדות; ברכב ובחיל־הרגלים אשמור את חומות אדוני המלך. כי הנה עזה איבת החבּירוּ בארץ, וישת־נא המלך לבו אל ארצו³¹⁰.

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

43. עֶבֶד־חֶפַּא נסיך ירושלים למלך מצרים

כה אמר עבד־חפּא³¹¹ עבדך לאדוני המלך. שבעתיים, שבע פעמים, נפלתי לרגלי אדוני המלך. מה עשיתי לאדוני המלך? הלשן ילשינו עלי לפני המלך לאמור: „עבד־חפּא פשע באדוניו המלך“. ראה, לא אבי ולא אמי חצבוּני במקום הזה, כי אם יד המלך החזקה הביאתני ביתה אבי; ולמה אחטא לאדוני המלך? כל עוד אדוני חי אמר לנציב אדוני המלך: „מדוע אהבתם את החבּירוּ ואת הנסיכים שנאתם³¹²? כי על כן ילשינונו אל אדוני המלך. יען כי אמרתי „אבדו ארצות המלך“, על כן ירגלו בי אל אדוני המלך… יפקוד נא המלך את ארצו! יפקוד נא המלך את ארצו! פשעו כל ארצות המלך. אִלִמִלְכּוּ³¹³ מאבד את כל ארצות המלך. יפקוד נא המלך את ארצו! ואני אמרתי: „אבואה אל אדוני המלך, ואראה את עיני אדוני המלך“. ויחזקו השונאים עלי, ולא אוכל לבוא אל אדוני המלך. ייטב נא הדבר בעיני המלך וישלח משמר, ובאתי וראיתי את עיני אדוני המלך. כל עוד אדוני המלך חי, כל עוד נציבים יוצאים, אומר: „אבדו ארצות המלך!“ ואינכם שומעים אלי. אובדים כל הנסיכים: אין נסיך לאדוני המלך. ישים המלך פניו אל גדודי הקשתים, ויצאו גדודי הקשתים לאדוני המלך. אין ארצות לאדוני המלך. חבּירוּ בזזו את כל ארצות המלך. אם יש גדודי קשתים השנה, יש ארצות לאדוני המלך; ואם אין גדודי קשתים, ואבדו ארצות המלך.

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

44. עבד־חפּא למלך מצרים

ידע אדוני המלך: כל הארצות כלות ואיבה יש עלי. פקוד־נא המלך את ארצו! ראה, ארץ גזר וארץ אשקלון ולכיש נתנו להם³¹⁴ לחם ושמן וכל מחסורם. יפקוד נא המלך גדודי קשתים. ישלח גדודים על האנשים החוטאים לאדוני המלך!

תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

45. עבד־חפּא למלך מצרים

ראה את המעשה אשר עשו מלכּלוּ ושֻוַרְדַתוּ³¹⁵ לארץ אדוני המלך. שכרו חיל גזר וחיל גתים וחיל קעילה ויקחו את ארץ עיר רֻבֻּתִי, נפלה ארץ המלך אל החבּירוּ, ועתה גם עיר אחת בארץ ירושלים, „בית נינוּרתָה“³¹⁶ שמה, מערי המלך, פנתה אל אשר שם אנשי קעילה. ישמע המלך לעבד־חפּא עבדך וישלח גדודי קשתים וישיבו את ארץ המלך למלך. ואם אין גדודי קשתים, ונפלה ארץ המלך אל החבּירוּ!

מתוך לוחות שנתגלו באל־עמרנה, הנמצאים כיום בלונדון ובברלין. תרגם מבבלית ח.א. גינזברג.

46. מלחמתו של רעמסס ה־II על יד קדש

בשנת 1300 יצא פרעה רעמסס ה־II למלחמה על החתים. על־יד קדש בסוריה נתקף הצבא המצרי על־ידי החתים ורק הודות לאומץ־לבו של המלך ניצלו המצרים מאבדון. ההיסטוריונים של החצר היללו את גבורת המלך וחגגו את נצחונו, אף־על־פי שלמעשה לא היה כאן ניצחון כלל וכלל, כי העיר קדש לא נכבשה וכוחות האויבים לא הושמדו.

… הוד רוממותו הכין את צבא־הרגלים ואת חיל־הרכב, מלבד פלוגות השׂרדנים³¹⁷ אשר שבה הוד רוממותו בנצחון ידיו, ויתן להם הוראות לקרב. ויצא הוד רוממותו הלוך ונסוע צפונה עם צבא הרגלים וחיל־הרכב בדרך מסעו. בשנה החמישית, בחודש הקיץ השני, בתשיעי לחודש עבר הוד רוממותו על־פני מבצר תּארוּ³¹⁸. מראהו כמראה מוּנתוּ³¹⁹ וכל ארצות נכר חלו מפניו… הכול באו להשתחוות ביראה לפני תפארת הוד רוממותו. צבאו עבר במעבּרות הצרים, וילכו בהם לבטח כהולך על־פני דרכי מצרים.

אחר הדברים האלה והוד רוממותו הגיע אל „רעמסוֹ־אהוּב־אמוֹן“³²⁰, עיר הארזים; משם נסע הוד רוממותו צפונה ויגיע אל הררי קדש. ויתקדם הוד רוממותו כמו אביו מוּנתוּ, אדוני נוֹא־אמוֹן, ויעבור את מעבּרות אַרנת³²¹ בראש הצבא הראשון של אמון³²²… ויגיע הוד רוממותו עד העיר קדש.

ומושל חת³²³ הכושל המסכן בא העירה ויאסוף אליו את כל הארצות עד קצות הים; כל ארץ חת באה; וכן ארצות נהרינא, אַרוד, פדס, ירונת, כּרכּש, לוּקה, קיזוּוַטְנַא, כּרכּמיש, אוּגרית, קוֹדֶה, כל ארץ נוּששי, משנת וקדש³²⁴. לא הניח ארץ אשר לא הביאה אתו; כל אחד מהם בראש צבא־הרגלים אשר לו וחיל־רכבו, המון רב אשר אין לו גבול. ויכסו את פני ההרים והבקעות ויהיו כארבה לרוב. לא הניח כסף בארצו, ויקח את כל רכושו למען תתו לכל הארצות האלה, לנהוג אותן למלחמה יחד אתו. והכושל המסכן הלז מחֵת וכל הלאומים אשר היו אתו חנו במחבוא ערוכים לקרב צפונה־מזרחה לקדש. והוד רוממותו היה יחידי עם גדוד שומרי ראשו. צבא אמוֹן הלך מאחוריו, צבא רע אך זה עבר את המעבּרוֹת (האַרנת) מדרום לעין שבתן³²⁵… צבא פּתח נמצא מדרום לעיר ערנם, בעוד אשר צבא סוּתח נמצא עדיין הולך בדרך³²⁶. והחלוץ, שבו נמצאו קציני כל הצבא, עבר על־פני החוף בארץ האמוֹרי³²⁷. והכושל המסכן מִחֵת ניצב בתוך צבאו, אשר היה אתו, ולא יצא לקרב מפחד הוד רוממותו. הוא אסף אליו המוני חיילים וסוסים, כחול לרוב; הם היו שלושה שלושה לכל צמד³²⁸ ויתחברו עם לוחמים מכל המינים… מזוינים בכלי מלחמה לאין מספר. הם עמדו ערוכים לקרב חבויים מצפון־מזרח לקדש, (ויסובו את העיר) ויצאו מדרום לקדש. הם תקפו את צבא רע, בלכתם בלתי מסודרים ובלתי מוכנים לקרב. ותרפינה ידי צבא־הרגלים אשר להוד רוממותו בפניהם.

והוד רוממותו נמצא מצפון לקדש על החוף המערבי של הארנת. ויבואו להגיד להוד רוממותו. עמד הוד רוממותו ויזהר כמו מוּנתוּ; הוא החזיק בכלי הקרב, תפש את שריונו, ויהי כּבעל בשעתו³²⁹… וירכב הוד רוממותו במהירות; עמד ונכנס בין המון כושלי האויבים החתיים; והוא יחיד – בעצמו, אין אחר עמו…

ולא היה מפקד אתי³³⁰, ולא קצין, ולא שר צבא הרגלים או חיל הרכב. כי עזבוני צבאי וחיל־רכבי, ולא נותר אחד מהם להילחם יחדיו עמדי. עמד ויתפלל הוד רוממותו: „אנא אֵלי, אבי אמוֹן! השכח האב את בנו? העשיתי דבר מבלעדיך? היצאתי או באתי שלא על פיך? הן לא עברתי על מצוות שפתיך, לא הזנחתי פקודותיך אף פעם; מה גדול אדוני נוֹא־אמוֹן! תן־נא את האויבים האלה ניגפים לפני! מי יתן ונסתר לבבם על העמוּ³³¹ האלה המסכנים, אשר לא ידעו את האלוהים! האם לא הקימותי לך בנייני אבן רבים מאוד ואמלא את חצרותיך שלל? בניתי לך „בית מילון שנים“³³². נתתי כל טוּבי בירושה לך. לך נתתי את כל הארצות, למען כלכל את כל זבחיך. רבּוֹאוֹת פרים העליתי לך לעולה לכל מיני מנחות־קטורת ניחוחות־ריח. לא הנחתי דבר טוב תחת ידי בלי להשתמש בו לבניין חצרות (מקדשיך)… אניות שלחתי על־פני המים בגללך, למען אסוף למענך את משׂאת כל הארצות… אליך אקרא, אבי אמוֹן! בתוך אויבים אני, אשר לא ידעתים. כל הארצות חברוּ עלי, ואני יחיד – אני, ואין אחר עמדי. צבאי עזבני, ולא היה איש בין חיל־רכבי אשר הביט אחריו לחפשני. אם אקרא אליהם, לא ישמע איש אלי. ואולם, (אליך) קראתי וארא כי טוב, טוב לי אמוֹן ממיליוני צבא־רגלי, ממאות אלפי רכב, מריבּוֹא אחים ובנים העושים כאיש אחד. מעשה ידי אדם כאַין; ערך אמוֹן לבדו עולה על כולם. באתי הנה בעצת פיך, אמוֹן, וממצוותיך לא נטיתי. מירכתי ארצות קראתי אליך, וקולי נשמע בארמנת³³³. אמוֹן שמע קולי ויבוא בעת קראי אליו. הוא הושיט ידו לי, ואשמח. הוא קורא אחרי: „קדימה, קדימה! כי אני אתך, אני – אביך. ידי אתך, ואני איטיב להושיע ממאת אלף איש, אני – אדון הניצחון, אוהב גבורות!“ אימצתי לבי, לבבי פחד ורחב משמחה, כל אשר רציתי עשות בא ונהיה. כמוני כמוּנתוּ, אני יורה בימיני ונלחם בשמאלי. כמוני כבּעל בשעתו לפניהם (לפני האויבים). והנה 2,500 הרכב אשר בתוכם הייתי ניגפו ונשברו לפני סוסי, ולא מצא איש מהם את ידו נגדי. התעטפו לבותיהם בגופיהם, רפו ידיהם. לא יכלו לירות, אין לבם נותנם להרים חנית…

והכושל המסכן מחֵת עמד בקרב צבאו ויתבונן אל הקרב, בהילחם הוד רוממותו לבדו באין צבא רגלי וחיל־רכב אתו. הוא הפנה פניו ולא ידע לשית עצה בנפשו. הוא קרא למושלים רבים; לכולם היה רכב וכולם היו חמושים כלי זינם… יחד היו 2,000 סוסים, אשר השתערו אל מול פני האש³³⁴…

והוד רוממותו רדף אחריהם כגריפוֹן³³⁵; טבחתי בהם, ולא נמלט איש מידי. ואקרא אל צבאי: „אַמצוּ, אַמצוּ לבבכם, חילי! ראו את ניצחוני, אני – לבדי. ואמוֹן היה מחסה לי, וידו – אתי. מוג־לב אתם, חיל רכבּי, לא ייושע כל הבוטח בכם. אין איש בכם אשר לא היטבתי עמו בארצי… ואקו למצוא בכם משען בשעת קרב זו; ואולם אתם כאיש אחד עשיתם מעשה פחדנים; ולא קם בכם איש להושיט ידו לי בשעה שנלחמתי…“.

ויהי כראות צבא־הרגלים וחיל־הרכב אשר לי כי הייתי כמוּנתוּ לכוח ולגבורה, וכי אמוֹן אבי היה אתי ויתן כל ארץ לפני כמוץ נידף, זחלו לבוא לעת ערב – אחד אחד – אל המחנה; וימצאו את כל בני הלאומים (השונים), אשר דרך (שורותיהם) פרצתי, שוכבים הרוגים ערמות־ערמות, (מתבוססים) בדמם, כל גיבורי חת ובני מושלם ואחיו. אנוכי הלבּנתי³³⁶ את שדה קדש, ואיש לא היה למצוא מדרך לכף רגלו מפני המון (הגופות). ויבואו אנשי צבאי לתת כבוד לשמי, בראותם את אשר עוללתי; שרי באו לפאר את כוחי, ואנשי חיל רכבּי גם הם שיבחו את שמי… ויאמר הוד רוממותו לצבא הרגלים, למפקדים הראשיים ולחיל הרכב אשר לו: „גדולה אשמתכם, מפקדי הראשיים, צבא הרגלים אשר לי וחיל רכבּי, את אשר לא נלחמתם! האם לא התאַמרתם בעירכם… לעשות מעשה רב לשם אדוניכם?… האם לא היטבתי את חסדי עמכם? ואתם עזבתם אותי לנפשי בקרב האויב, מה טובו מעשיכם!…“

עם אור השחר חידשתי את המלחמה. הייתי נכון לקרב כּפר ער. אני הופעתי לנגדם כמוּנתוּ רב־לוחמים גיבורי כוח. אני פרצתי לתוך סבך המערכה ואלחם כאשר תדרוס הדיה. ציץ הנחש אשר במצחי נגף את אויבי; הוא פלט אש על פני שונאי. הייתי כרע בזרחו בבוקר, וקרני שזפו את אברי האויבים…

אז ישלח הכושל המסכן הלז מחֵת לפאר את שמו הגדול של הוד רוממותו: „רֶע־חר־אַחְתִי³³⁷ אתה, סוּתח אתה, גדול־עצמה, בן־נוּת³³⁸; בעל שוכן באבריך, ופחדך בארץ חת. אתה שברת לנצח את גאון מושל חת“. הוא שלח את שליחו ומכתב בידו אשר נכתב אל שמו הגדול של הוד רוממותי, ויודיע את הוד רוממותי… כדברים האלה: „הוֹי מלך, המגן על חייליו, אמיץ גבורה, חומה על צבאו ביום קרב, מלך מצרים העליונה והתחתונה, רעמסס! העבד כאן³³⁹ אומר ומודיע לך, כי בן רע אתה, יוצא חלציו, והוא נתן לך את כל הארצות, כולן כאחת. ארץ מצרים וארץ חת שפחותיך הנה… אל תרע לנו! ראה, רבה גבורתך, ועצמתך הכבידה על ארץ חת… אתמול הרגת מאות אלפים ותבוא היום ולא הנחת יורש בחיים. אַל תקשיח לבך, מלך גיבור; הלא השלום טוב ממלחמה במערכה. תנה־נא לנו נשמת חיים!“

הוד רוממותי נח, מלא חיים והצלחה, ואהיה כמוּנתוּ בשעתו, לאחר אשר נחל ניצחון. הוד רוממותי פקד להביא לפני את כל מצביאי צבא־הרגלים וחיל־הרכב… כולם, למען הודיעם את הדברים אשר כתב המושל הגדול מחֵת אל פרעה. ויענו ויאמרו אל הוד רוממותו: „מה טובים מאוד הרחמים, אדוננו המלך! אין רע בשלום… כי מי יכבדך ביום חרון אפך³⁴⁰?“ אז יצוה הוד רוממותו להכריז את דברי (מושל חת) ויושט ידו לשלום (לצווֹת) על ההליכה דרומה³⁴¹.

מתוך שיר־תהילה, הכתוב על גבי פאפירוסים ומצבות. תרגם ממצרית ש. ייבין.

47. מתוך החוזה שבין רַעַמְסֵס ה־II ממצרים וחַתוּשִיל מחֵת

… פּתשגן הכתב אשר נחרת על לוח הכסף אשר שלח המושל הגדול מחֵת חתּוּשיל להביאו אל פרעה – החיים, ההצלחה, השלום לו! – בידי שליחו תֶּרי־תֶּשוּבּ ושליחו רעמסס לחלות לשלום את פני הוד רוממות מלך מצרים העליונה והתחתונה ווֹסֶר מַאעַת־רֶע סֶתֶפְ־נְ־רֶע בן השמש רעמסס - מֶרִי־אמוֹן³⁴², אביר־השליטים, קובע גבולותיו כרצונו בכל ארץ.

חוזה שעשה המושל הגדול מחת חתּוּשיל הגיבור, בן מוּרשיל, המושל הגדול מחת, הגיבור, בן־בנו של שוּפּילוּליוּמה, המושל הגדול מחת, הגיבור, על לוח כסף לרעמסס, השליט הגדול ממצרים, הגיבור, בן מנ־מאעת־רע (סתּי הראשון), השליט הגדול של מצרים, בן בנו של מנ־פחתי־רע (רעמסס הראשון) השליט הגדול ממצרים, הגיבור.

החוזה הטוב של השלום והאחוה הנעשה לשלום… לנצח. לפנים ומעולם הייתה מחשבתו של השליט הגדול ממצרים עם המושל הגדול מחת. לא נתן האל כי תהיה איבה ביניהם, על־פי חוזה. אבל בימי מוּוַתַלוּ, המושל הגדול מחת, אחי, היה הוא נלחם עם רעמסס, השליט הגדול ממצרים. ואולם לאחר זאת, החל מן היום, ראה – חתוּשיל, המושל הגדול מחת, עושה חוזה שיקיים את היחסים שקבע רע, שקבע סותח³⁴³ בין ארץ מצרים לארץ חת, לבלי לתת שתארע איבה ביניהם לנצח. ראה, אפוא, חתוּשיל, המושל הגדול מחת, בא בחוזה עם רעמסס, השליט הגדול ממצרים, למן היום למען השכין שלום טוב ואחוה טובה בינינו לנצח. הנהו אח לי, הנהו משלים אתי, ואף אני נעשיתי לאח לו, השלמתי אתו לנצח… וזה³⁴⁴ טוב מן השלום ומן האחוה הקודמים שהיו בארץ.

ראה, אני המושל הגדול מחת עם רעמסס, השליט הגדול ממצרים, בשלום יפה ובאחוה יפה. בני בניו של המושל הגדול מחת יחיו באחוה ובשלום עם בני־בניו של רעמסס, השליט הגדול ממצרים. ותהי דעתם כדעתנו לאחוה, ודעתם כדעתנו לשלום עם ארץ חת, שלום ואחוה כמעשינו לנצח, ולא תרע איבה ביניהם לנצח.

לא יעבור המושל הגדול מחת אל ארץ מצרים לנצח למען שלול דבר־מה, ולא יעבור רעמסס, השליט הגדול של מצרים, אל ארץ חת למען שלול דבר בה לנצח. ואשר לחוזה המקוּים שהיה בזמנו של מוּרשיל, המושל הגדול מחת, אבי, אחזתי בו. ראה, אחז רעמסס, השליט הגדול ממצרים, בחוזה המקוּים בינינו החל מן היום. אנו נחזיק בו ונעשה לפי כונותיו.

אם יבוא אויב אחר אל ארצות (אחוזתו) של רעמסס, השליט הגדול ממצרים, והוא (רעמסס) ישלח אל המושל הגדול מחת לאמור: „בוא אתי לעזור כנגדו“, המושל מחת יבוא אליו: המושל הגדול מחת יהרוג את אויביו. והיה אם לא יהיה עם לבו של המושל הגדול מחת ללכת, ישלח במהירות את צבאו ואת חיל רכבּו להרוג את אויבי (פרעה).

או אם יחרה אף רעמסס, השליט הגדול ממצרים, בעבדים משלו, והם יעברו עבירה אחת כנגדו, והוא יצא להורגם, יפעל המושל הגדול מחת אתו, להשמיד כל איש אשר חרה אפם בו.

והיה אם יבוא אויב אחר… כנגד המושל הגדול מחת, יבוא רעמסס אליו לעזור לו להרוג את אויביו. ואם לא יהיה את לבו של רעמסס, השליט הגדול ממצרים, ללכת, ישלח במהירות את צבאו ואת חיל רכבּו…

והיה אם יעברו עבדי המושל הגדול מחת עבירה כנגדו, יהיה רעמסס, השליט הגדול ממצרים…

כמו כן, אם יברח שר וגדול מארץ מצרים ויבוא אל המושל הגדול מחת, או עיר אחת או אחת ממדינות רעמסס, השליט הגדול ממצרים, תבואנה אל המושל הגדול מחת, לא יקבלם המושל הגדול מחת; המושל הגדול מחת ישלחם לרעמסס, השליט הגדול ממצרים, אדונם…

או אם יברחו איש (או אשה) או שניים אנשים בלתי־נודעים³⁴⁵… ויבואו אל ארץ חת לעבוד (איש) אחר, לא יינתן להם להישאר בארץ חת; הם יישלחו אל רעמסס, השליט הגדול ממצרים.

או אם יברח איש גדול מארץ חת.. (ויבוא אל) רעמסס, השליט הגדול ממצרים, או עיר אחת או מדינה אחת נכנעת, או… של ארץ חת, והם יבואו אל רעמסס, השליט הגדול ממצרים, לא יקבל רעמסס, השליט הגדול ממצרים, אותם. רעמסס, השליט הגדול ממצרים, ישלחם אל המושל הגדול מחת, לא יינתן להם להישאר (בארץ מצרים). כמו־כן אם יברחו איש (או אשה) או שניים אנשים בלתי־נודעים אל ארץ מצרים לעבוד איש אחר, לא יניח רעמסס, השליט הגדול ממצרים, להם להישאר; הוא ישלחם אל המושל הגדול מחת.

ואשר לדברים האלה, אשר בחוזה הזה, שנעשה על־ידי המושל הגדול מחת עם רעמסס, השליט הגדול ממצרים, בכתב על לוח זה של כסף, ואשר לדברים האלה – אלף אֵל מן האלים הנלחמים³⁴⁶. מהאלות הנקבות של ארץ חת, יחד עם אלף אֵל מהאלים הנלחמים, מהאֵלות הנקבות של ארץ מצרים הם עדים שומעי הדברים האלה³⁴⁷…

מתוך כתובת על קירות מקדש אמוֹן־רע בכרנך (נוֹא־אמוֹן). תרגם ממצרית ש. ייבין.

48. מתוך „אסטלת ישראל“ למרנפתח

אסטֶלה זו (הידועה בשם „אַסטלת ישראל“) נחרתה בשנת חמש לפרעה מרנפתח, דהיינו בשנת 1232–1231. היא מזכירה את השם ישראל בצירוף עם השמות הכלליים חת, כנען וחארוּ ועם שמות שתי ערים בדרום ארץ־ישראל, אשקלון וגזר, ועיר ינוֹעם, הנמצאת כנראה בקירבת עמק יזרעאל המזרחי. מכאן יש להסיק, כי עם ישראל כבר ישב בארצו לאחר כיבושה; ואולם לידי דעה מכריעה עדיין אין להגיע.

… המושלים שׁחוּ לארץ באומרם „שלום“³⁴⁸; אין אחד אשר ירים ראשו בין תשע הקשתות³⁴⁹. נרפּתה תַחַנוּ³⁵⁰; שקטה חת; נבוֹזה כנען בכל רע; לוּקחה אשקלון; נתפּשׂה גזר; ינוֹעם הייתה כלא הייתה; ישראל – הוּשׁם, אין לו זרע; חאַרוּ³⁵¹ הייתה כאלמנה מפני מצרים; כל הארצות כולן – שקוֹט שקטו. כל אשר ידוֹד³⁵² – ייכּפת על־ידי מלך מצרים העליונה והתחתונה מרנפתח, הנותן חיים כמו רע כל יום…

מתוך המנון הניצחון למרנפתח. תרגם ממצרית ש. ייבין.

49. מסע וֶן־אמוֹן

מגילה קטועה שהיא כנראה העתק של דין־וחשבון רשמי שמסר ון־אמון, פקיד מקדש־אמוֹן בנוֹא־אמוֹן בסוף המאה הי"ב לשולחיו, על מסעו לגבל שבפיניקיה, כדי לרכוש שם ארזים לבניין סירת הפאר של האל אמוֹן.

שמות האנשים והמקומות ניתנו כאן ככתבם במצרית, (ראה הערת המתרגם למבוא מקור 7).

…עשיתי בצֹען³⁵³ עד ירח הקציר הרביעי, ואשב בארמון צוֹען³⁵⁴ ואחר ציווּני נסובּאנבּדד ותינת־אמוֹן³⁵⁵ אל רב־החובלים מנגבּותי³⁵⁶, וארד אתו אל ים חארו³⁵⁷ הגדול. בחודש הקציר הרביעי באתי אל דירא³⁵⁸, עיר תאכּארא³⁵⁹; וּבּאדיירא³⁶⁰ מלכה שלח לי לחם סולת לרוב, יין – הין אחד ושוֹק פר.

ואחד מאנשי אנייתי ברח וישא אתו:

זהב – כלים ומשקלם – חמישה שקלים,

כסף – כדים ארבעה, ומשקלם – עשרים שקל.

וכיס כסף, ובו שקלים אחד־עשר –

בסך הכול זהב – שקלים – חמישה וכסף – שקלים – שלושים ואחד.

ואשכים בבוקר ואלך אל המקום אשר המלך שם ואומר לו: „שוּדד שוּדדתי בנמלך; ועתה – אם מלך הארץ הזאת אתה, ואם שופטה אתה, בקש את כספי, כי הכסף לאמוֹן־רע – מלך האלים… ולא לך נועד הכסף כי אם לואראתי³⁶¹ למעכּאמערוּ³⁶² ולתאכּארו – בעירא מלך גבל“.

ויאמר אלי: „כעסך וחסדך³⁶³, ראה, לא אבינה למיליך, אשר דיברת אלי. לוּ היה הגנב בן ארצי, אשר ירד באנייתך ויגנוב את כספך, היה עלי לשלמו לך מאוצרי עד אשר יימצא הגנב בשמו; אבל הגנב, השודד אותך אם לא לך הוא הלא מאנשי אנייתך הוא! עשה ימים מספר פה וחפשתי אחריו“. ואעש תשעה ימים שם, ואנייתי עוגנת בנמל, ואחר באתי אליו ואומר לו: „את כספי לא מצאת, (אלכה נא לי)³⁶⁴ עם רב־החובלים ועם ההולכים (אתו) בים“. ואצא את דירא כעלות השחר (ללכת אל) זכּרבּעל מלך גבל³⁶⁵.

ואמצא כסף – שקלים שלושים – אתם (ואחזיק בו ואומר אליהם): „כספכם יישאר אתי, עד אשר יימצא הגונב את כספי³⁶⁶…“.

וילכו להם, ואני קרבתי (אל החוף) ואבוא בנמל גבל. את דמות אמוֹן אדוני הדרכים³⁶⁷ החבאתי ואת חפציו נתתי עמו. ומלך גבל שלח אלי לאמור: „צא את נמלי!“ ואשלח אליו לאמור: „אם תפליג אנייה, תנני בה להשיבני מצרימה“. ואעש ימים תשעה־עשר בנמלו והוא שולח אלי מדי יום ביומו לאמור: „צא את נמלי!“

ויהי היום, בעוד הוא מקריב לאלוהיו, ורוח אלוהים הייתה על אחד מבני הנביאים אשר אתו וישתולל ויקרא: „העלו את האל הנה, הביאו את שליח אמוֹן, אשר שלחוֹ האל, קראו לו הנה³⁶⁸!“

המשתולל השתולל בלילה. ואני מצאתי אנייה היורדת מצרימה ואטעין עליה את כל אשר לי – אני, ואצפּה לחושך לאמור: „יבוא נא, והטענתי גם את דמות האל³⁶⁹ לבל תשוּרנוּ עין זר!“ והנה אשר על הנמל³⁷⁰ בא אלי ויאמר: „שבה פה עד הבוקר בקירבת המלך!“ ואומר אליו: „האם לא אתה הוא הבא אלי מדי יום ביומו לאמור: ‚צא את נמלי!' האם אינך אומר לי: ‚שבה פה!' עד אם תפליג האנייה אשר מצאתי ושבת לאמור: ‚מהרה וצא!'“ וילך ויאמר למלך, וישלח המלך אל רב־החובלים אשר באנייה לאמור: „שבה פה עד הבוקר בקירבת המלך!“

הבוקר אור והוא שלח להעלותני אליו והוא מקריב את הקרבן במגדל, אשר הוא בו, על שפת הים. ואמצאהו יושב בעלייתו וגבו אל החלון וגלי ים חארו הגדול מכים על הקיר מאחוריו. ואומר אליו: „שלום מוֹן!“ ויאמר אלי: „זה־כמה מאז צאתך מן המקום אשר אמוֹן שם³⁷¹?“ ואומר אליו: „זה חודשים חמישה ויום אחד“. ויאמר אלי: „ראה, אם כנים דבריך, איה כתב־אמוֹן, אשר בידך ואיה מגילת עבד האל הראשי לאמוֹן, אשר בידך³⁷²?“ ואומר אליו: „נתתים לנסובּאנבּדד ותינת־אמוֹן“. אז יכעס מאוד ויאמר אלי: „אם אין כתב ומגילה בידך איה אוֹני־הארז אשר נתן לך נסוּבּאנבּדד ואיה מלחיו החאריים? הן לא נתנך ביד רב־חובלים זה להרגך ולהשליכך הימה? ומיד מי תבוּקש אז דמות האל הזאת? ואתה, מיד מי יבקשוּך?“ כן דיבר אלי. ואומר אליו: „הלא אוֹני־מצרים ומלחי מצרים הם המפליגים לפקודת נסובּאנבּדד, כי לא יעבוד במלחים בני חארו“. ויאמר אלי: „האין יש פה בנמלי עשרים אנייה, אשר להן „חבּוּר“³⁷³ עם נסובּאנבּדד? וצאידוּנא³⁷⁴ זו, אשר אמרת ללכת שמה, האין יש בה עוד רבּוֹא אניות אשר להן „חיבור“ עם בּרכּתאל³⁷⁵ והנה מפליגות אל ביתו?!“ ואדוֹם בשעה גדולה זו.

ויען ויאמר אלי: „למה באת הלום?“ ואומר אליו: „באתי לקחת קורות לאניתו הגדולה והכבודה של אמוֹן־רע מלך האלים. כן עשה אבי אביך, ואף אתה עשה כן!“ כך דיברתי אליו. ויאמר אלי: „אמנם כן! הם עשו כך באמת. אם תתן לי אף אתה מאומה, למען אעשה זאת, ועשיתיה. אם עשו אבותי כי, עשו זאת, יען כי פרעה – החיים, האושר השלום (לו)! – שלח שש אניות טעונות כל טוב מצרים להריקן אל בית גנזיהם, ואתה – מה הבאת לי?“ ויצו להביא לפניו את ספר החשבונות אשר לאבותיו, ויקרא לפני וימצא (כתוב) בו אלף שקלים בכל מיני כסף³⁷⁶ אשר בספר חשבונותיו, ויאמר אלי: „לו היה מושל מצרים אדון לרכושי, ואף אני לו הייתי עבדו, לא היה עליו לשלוח זהב וכסף לאמור: ‚עשה את דבר אמוֹן!' אכן לא משאת־מלך היה הדבר אשר עשו אבותי; וגם אני אין אני עבדך, ואף עבד שולחך אינני! אם אקרא אל הלבנון ונפתחו השמים, והיו הקורות פה מונחות על שפת הים. הראני־נא אפוא את המפרשים אשר הבאת להעלותם על האניות אשר תשאנה את קרשיך מצרימה; הראני נא את החבלים אשר הבאת לחזק בם את מפרשי אניותיך, הנושאות את הקורות, אשר אכרות לתתן לך. אז אקים לך את תורני מפרשיך באניותיך לבל יכבדו קצות האנייה ולבל יישברו, ואבדת אתה וכל אשר לך בלב־ים כאשר ירעים אמוֹן בשמים וזמן סוּתח³⁷⁷ יבוא. הלוא אמוֹן־רע ברא את כל הארצות כולן ויכוננן, ובראשית כונן את ארץ מצרים אשר משם באת; הלוא משם יצאו כל שכיות החמדה ותבאנה אל המקום אשר אני בו; הלוא משם יצאה תורה ותבוא אל המקום אשר אני בו; ומה (אפוא) המסע המסכן הזה אשר הסיעוּך³⁷⁸?“

ואומר אליו: „הוֹי חוטא! לא מסע מסכן הוא זה! האין כל האניות אשר על פני המים לאמוֹן? הלוא לו הים, ולו הלבנון, אשר אמרת: ‚לי הוא!'…

…ראה, אתה הנחת לאל הגדול הזה לעשות זה ימים עשרים ותשעה בנמלך מבלי שים אל לב כי פה הוא. הלוא הוא הוא כאשר היה מלפנים: ואתה עומד לדון על הלבנון עם אמוֹן אדוניו. ואשר אמרת, כי המלכים אשר לפניך שלחו כסף וזהב: לו שלחו חיים ושלום³⁷⁹; לא היו שולחים את הסחורות; כי הם שלחו את הסחורות לאבותיך תמורת החיים והשלום. הלוא אמוֹן־רע – מלך־האלים – הוא אדוני החיים, והשלום, והוא אדוני אבותיך, אשר הקריבו לו קרבנות כל ימי חייהם, ואף אתה עבד אמוֹן – אתה. אם תאמר ‚אעשה כדבר אמוֹן ומלאתי אחר פקודתו' היה תהייה והצלח תצליח ושלו תשלו, וראית אך טוב בכל גבולך ובבני עמך. אל תחשוק באשר לאמוֹן־רע מלך־האלים, כי רק הארי יחשוק באשר לא לו³⁸⁰. אמור ותוּבא לי קסתי וכתבתי מכתב לנסובּאנבּד ותינת־אמוֹן – הראשים אשר נתן אמוֹן בצפון ארצו – והם ישלחו את כל אשר אכתוב עליו עליהם לאמור: ‚שלחוהו!', עד אשר אשוב גם אני מצרימה, ושלחתי לך את שארית מחיר העצים³⁸¹“.

והוא נתן את מכתבי ביד שליחו. וגם העמיס קורת… – אחת, קורה לראש (האנייה) – אחת. קורה לקצה אחורי (האנייה) – אחת, עם ארבע קורות מהוקצעות אחרות – שבע קורות בסך־הכול – לשלחן מצרימה. וירד שליחו מצרימה וישב אלי לחארו בחודש הראשון³⁸² ונסובּאנבּדד ותינת־אמוֹן שלחו זהב… שש המלך – חבילות עשר, בנות עשר אמות כל אחת ואחת; מגילות כתיבה – חמש מאות³⁸³; עורות פרים – חמש מאות; חבלים – חמש מאות; עדשים – שקים עשרים; דגים – מידות שלושים.

ולי שלחו בד – חבילות חמש, בנות חמש אמות כל אחת ואחת; עדשים – שק אחד; דגים – מידות חמש.

וישמח המלך, וירם שלוש מאות איש ושלוש מאות שורים אתם – ופקידים שם עליהם – לחטוב את העצים, ויחטבו כל החורף ובחודש הקציר השלישי סחבו את העצים אל שפת הים…

…וארד אל שפת הים, אל אשר הקורות מונחות שם, ואשא עיני וארא אניות אחת־עשרה באות מן הים, והנה לתאכּארא³⁸⁴ לאמור: „אסוֹר אותו ואת אניותיו לבלתי תתוֹ רדת מצרימה“.

ואשב לבכות, והנה סופר המלך יוצא אלי החוצה ויאמר אלי: „מה לך?“ ואומר אליו: „האינך רואה את הציפורים היורדות שנית מצרימה³⁸⁵? התבונן אליהן, הנה הן חוזרות אל היאור המקרר, ואני עד מתי נעזבתי פה? האינך רואה את הבאים לאסרני שנית?“ וילך ויאמר את הדברים האלה למלך.

ויבך המלך לשמע הדברים האלה ויתעצב אל לבו. וישלח אלי את סופרו שנית החוצה ויבא לי יין – מידות שתיים ואיל – אחד; וישלח לי גם את תינתנוּתי מזמרת מצרית אשר הייתה אתו לאמור: „שירי לו ואל תתני לדאגה שליטה בלבו“. והוא שלח אלי לאמור: „אכול ושתה ואל תתן לדאגה שליטה בלבך, ומחר תשמע את כל אשר אדבר“.

ויהי ממחרת… ויאמר אליהם: „לא אוכל לאסור את שליח אמוֹן בתוך ארצי, הניחו לי ואשלחנו ואתם תרדפו אחריו לאסרו³⁸⁶“.

ויטען את כל אשר לי וישלחני משפת הים³⁸⁷ והרוח נשאתני ותשליכני אל ארץ איראסא³⁸⁸ ואנשי העיר יצאו עלי להרגני ויסחבוני אל אשר התיבא³⁸⁹, מלכת העיר שם;…

…ותקרא לאנשים לבלתי תתם עשות זאת, ולי אמרה: „לך שכב³⁹⁰…“.

נושאים ושאלות    🔗

1. התנאים הגיאוגרפיים של סוריה (וארץ־ישראל) והשפעתם על התפתחותן ההיסטורית.

2. מה תרם גילויה של אוּגרית להכרת התרבות הכנענית העתיקה?

3. עמוד על הדמיון בין השירה הכנענית מאוּגרית והשירה המקראית, היעזר במקורות 31, 32.

4. התפקיד הכלכלי והתרבותי שמילאו הפיניקים בארצות הים התיכון, היעזר במקורות 30–29.

5. במה השפיע שלטון החיקסוֹס במצרים על המדיניות הצבאית של פרעוני השושלת הי"ח?

6. מהו הרקע להקמתה של האימפריה המצרית בימי השושלת הי"ח?

7. עמוד על הקשר בין השינויים הכלכליים, החברתיים והאירגוניים בימי השושלת הי"ח לבין התעצמותה הצבאית של מצרים, היעזר במקור 34.

8. תאר את תחוּתימס כמנהיג וכמצביא, היעזר במקורות 33.

9. המהפכה הדתית בימי אַחנאתוֹן – גורמיה ותוצאותיה.

10. משמעותה הדתית והחברתית של מהפכת אַחנאתוֹן.

11. האם אפשר לקרוא למהפכה הדתית של אַחנאתוֹן בשם מוֹנוֹתיאיזם?

12. מהי התמונה המדינית המשתקפת מתעודות אל־עמרנה? היעזר במקורות 36–45.

13. מי הם החבּירוּ ומה ידוע לך על הזיקה בינם לבין העברים?

14. תאר את מקורות עצמתה וגורמי חולשתה של האימפריה החתית.

15. השוה את ספר החוקים החתי לחוקי חמוּרבּי, היעזר במקורות 13–20 ו־28.

16. באיזו מידה מתאים תיאור „מלחמתו של רעמסס ה־II על־יד קדש“ במקורות 46, למציאות. מה תוכל להסיק מכך על דרך הכתיבה של סופרי המלך?

17. הגורמים הכלכליים, החברתיים והצבאיים לירידתה של מצרים בסוף האלף השני לפסה"נ.

18. תנודות העמים במזרח הקדום בסוף האלף השני והשפעתן על המצב המדיני.

19. מדוע נחשבת המאה הי"ב לפרשת־דרכים היסטורית בתולדות המזרח הקדום?

ספרים לעיון נוסף    🔗

1. י. אהרוני, ארץ־ישראל בתקופת המקרא, גיאוגרפיה היסטורית – הוצאת מוסד ביאליק, חלק שלישי, פרקים א’–ב'.

2. ו.פ. אוֹלבּרייט, מתקופת האבן ועד הנצרות – הוצאת אחיאסף, פרקים ג’–ד'.

3. אנציקלופדיה מקראית – הוצאת מוסד ביאליק, ערכים: אוּגרית, אלפבּית, אסיה הקטנה, ארם, גבל, חבּירוּ, חוֹרי, חת, כנען.

4. א. בּירם, דברי ימי ישראל בזמן המקרא במסגרת תולדות המזרח הקדום – הוצאת בית הספר הריאלי בחיפה, ספר א‘: פרק א’ סעיפים 2–3, פרק ג' סעיף 3, פרק ד' סעיף 1.

5. ע בן־דוֹר, המסחר בין ארץ־ישראל ומצרים בתקופה הכנענית, בתוך קובץ „המסחר, התעשייה והמלאכה בא“י בימי קדם“, בעריכת ש. ייבין, ספרייה לידיעת א”י – הוצאת מוסד ביאליק.

6. ה. ברסטד, דברי ימי מצרים – הוצאת ש. פרידמן, ספר חמישי–שביעי.

7. ח.א. גינזברג, כתבי אוּגרית – הוצאת מוסד ביאליק, מבוא.

8. מ. גרינברג, לחקר בעית החבּירוּ – תרבּיץ, כרך כ"ד (תשט"ו), חוברת ד'.

9. י.מ. גרינץ, מבחר הספרות המצרית העתיקה – הוצאת דביר, פרקים: סיפורים מימי הממלכה החדשה, שירי תהילה לאלים מימי הממלכה החדשה.

10. ש. ייבין, ספר הזכרונות אשר לתחוּתימס ה־III – קובץ החברה לחקירת א“י, תרצ”ה.

11. ש. ייבין, הקרב על־יד מגידו – ספר יש“י אַדלר, תש”ו.

12. ש. ייבין, מסע ון־אמוֹן – הוצאת אמנות, מגילה 86.

13. ל.א. מאיר, ספר החוקים החתי – „המשפט“, קובץ א', תרפ"ז.

14. ב. מזר, ארץ כנען ערב תקופת האבות, „ארץ ישראל“ (מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה), כרך ג' – הוצאת החברה לחקירת א“י ועתיקותיה, תשי”ד.

15. א. מלמט, כּוּשן רשעתיים והרקע ההיסטורי של זמנו, „ארץ ישראל“ (מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה), כרך ג' – הוצאת החברה לחקירת א“י ועתיקותיה, תשי”ד.

16. נ. סלוּשץ, אוצר הכתובות הפיניקיות – הוצאת דביר.

17. מ.ד. קאסוּטוֹ, האלה ענת – הוצאת מוסד ביאליק.

18. ו.ג צ’יילד, מה נתרחש בהיסטוריה – הוצאת ספריית הפועלים, פרק ח'.

19. ג' קונטנוּ, התרבות הפיניקית – הוצאת כתבים.

20. פ. קוֹרנגרין, חוקי המזרח הקדמון – הוצאת „יבנה“.

 

פרק ה': אשוּר    🔗

§ 46. אַשׁוּר העתיקה.    🔗

ארץ אשוּר משתרעת לאורך השפה המזרחית של נהר חידקל, מהרי ארמניה בצפון ועד נהר זַבּ התחתון בדרום³⁹¹. גם רצועת האדמה לאורך השפה המערבית של החידקל הייתה מיושבת. אדמת אשוּר פורייה בזכות גשמי החורף המרובים פה בכמותם מן הגשמים בבבל, ובזכות הנהרות והנחלים הרבים החוצים את הארץ; אף־על־פי־כן אין היא יכולה להתחרות בעושרה הטבעי בארצות בבל או מצרים. בדומה לבבל, ושלא כמצרים, חסרה אשוּר גבולות טבעיים שיגנו עליה מפלישות של עמים נודדים. אשוּר הייתה פּרוּזה להתקפות עמי ההרים מצפון וממזרח, ומראשית התפתחותה הרגישה בצורך הגן על גבולותיה. הדאגה התמידית הזאת להגנה הפכה את אשוּר למדינה צבאית. בין כל ממלכות המזרח הייתה אשוּר היחידה שהתמכרה בכל לבה למלחמה.

בסוף האלף השלישי לפסה"נ הייתה אשוּר בידי המלכים השוּמרים מאוּר (ראה § 26). אולם תושבי הארץ היו האשוּרים, עם שמי, שהיה קרוב בלשונו, בדתו ובמנהגיו לבבלים.

את רוב קנייניה התרבותיים – הכתב, הספרוּת והמדע – קיבלה אשוּר מבבל. בראשית האלף השני נוסדה באשוּר ממלכה חזקה שמלכיה היו אמוֹרים, והמפורסם שבהם שַׁמְשִׁי־אַדַד ה־I (בערך 1800 לפסה"נ), הגיע בכיבושיו עד לים התיכון ואף שלט זמן־מה על בבל. אחרי מות שמשי־אדד ירדה אשוּר האמוֹרית כליל ולא חזרה לגדולתה לפני המאה הי“ד. המכתבים באל־עמרנה (§ 42) מעידים, כי במאה הי”ד היה לאשוּר מלך משלה שקרא לעצמו „המלך הגדול“ ועמד במשא־ומתן עם מלכי מצרים. שליחי אשוּר התייצבו לפני פרעה, דבר שהרגיז מאוד את מלך בבל. במאה הי“ד והי”ג נלחמו מלכי אשוּר ומיתני, בעשותם יד אחת עם החתים והצליחו במשותף להכחידה. אחד מגדולי המלכים באשוּר באותה תקופה היה תוּכּוּלתי־נינוּרתה ה־I (1240 לפסה"נ), שלחם במלכי הכּשים בבבל והביא את מלך בבל השבוי לאשוּר. תוּכּוּלתי־נינוּרתה ייסד בירה חדשה, בנוסף על הבירה העתיקה אשוּר, וקראה על שמו. הוא ישב בה זמן קצר ונהרג בידי בניו. בכתובותיו מכנה את עצמו תוּכּוּלתי־נינוּרתה בתוארים: „מלך העולם, מלך אשוּר, המלך האדיר, מלך ארבע כנפות הארץ“. אחרי מותו של תוּכּוּלתי־נינוּרתה פרצו סכסוכי חצר באשוּר, והשלטון נחלש עד ימיו של תִגְלַת־פִּלְאֶסֶר ה־I (1115–1077 לפסה"נ). מלחמות רבות נלחמה אשוּר בימי מלך זה, שהיה אחד ממלכיה הגדולים. בשש שנות מלכותו הראשונות כבש ארצות רבות מצפון ומצפון־מערב לאשוּר. הוא עלה על תושבי אַרמניה וניצח 23 נסיכים שכרתו נגדו ברית. בהמשך מלכותו אולץ תגלת־פּלאסר להילחם בשבטי הארמים שפשטו באותם הימים על גבולות אשוּר ממערב. הארמים התנחלו זמן קצר לפניו בסוריה וייסדו ממלכות עד לגבולה של אשוּר, לאורך הפּרת התיכון ויובליו. במלחמותיו בארמים עבר תגלת־פּלאסר את הפּרת בראש צבאותיו 28 פעמים ורדף את הארמים עד תדמוֹר במדבר³⁹². באחד ממסעותיו הוא הגיע עד העיר אַרוד שבים התיכון³⁹³. בימיו יצא שם אשוּר בארצות ואף מלך מצרים חלק כבוד לתגלת־פּלאסר ושלח לו למתנה את החיות המצריות שלא היו מצויות בארצות אחרות: את התנין ואת סוס־היאור. תגלת־פּלאסר נלחם במלך בבל וניצחו. מלחמות רבות אלה, ובעיקר לחצם של הארמים, דלדלו את כוחה של אשוּר שירדה מגדולתה אחרי מותו של תגלת־פּלאסר ולא התאוששה עד למאה הי' לפסה"נ.

§ 47. עמי המזרח בתחילת האלף הראשון.    🔗

המצב הבין־לאומי בתחילת האלף הראשון שונה הרבה מן המצב באלף השני. הממלכות החזקות: מצרים, בבל והחתים ששלטו במזרח באלף השני התמוטטו באלף הראשון, את מקומן תפסו המדינות הקטנות שהשתמשו בחורבן שכנותיהן האדירות כדי לחזק את עמדתן. אחת הממלכות האלה הייתה גם ממלכת ישראל, שנוסדה על־ידי שאול ודויד והגיעה למרום שיאה בימי שלמה (במאה העשירית). דויד ושלמה הקימו ממלכה גדולה שמשלה מבקעת הלבנון ועד נחל מצרים. גם המדינות הקטנות בעבר הירדן היו משועבדות לישראל. מלכי ישראל הצליחו לשבור את כוחם הצבאי של הפלשתים, אחד מ„עמי־הים“ שהשתתפו בהתנפלויות על מצרים בתחילת המאה הי“ב והתנחלו לאורך חופה הדרומי של ארץ־ישראל. תנודות העמים בסוריה ובארץ־ישראל פגעו גם בכמה מערי־החוף הגדולות של כנען ואחדות מהן אף נהרסו כליל (כגון אוּגרית), אולם במאה העשירית מתחדש כוחן של הערים העתיקות צוֹר וצידון³⁹⁴, אשר גדלו ועשו עושר במסחר הים, שהגיע לפריחתו בימים ההם. יחסים טובים שררו בין מלכי צור וצידון ובין מלכי ישראל, וחירם מלך צור כרת ברית עם שלמה ושלח אליו ארזי לבנון לבניין בית־המקדש בירושלים, כמסופר בתנ”ך (מלכים א‘, ה’, ט"ו ואילך).

גם בארצות המזרח האחרות הופיעו מתחילת המאה הי"ב עמים חדשים. לאסיה הקטנה נכנסו הפְריגים והתיישבו במרכז הארץ; הם תפסו את המקומות שהיו לפני־כן בידי החתים. העם החתי התבולל בתושבים החדשים; לעומת זאת נוסדו בצפונה של סוריה נסיכויות חתיות חדשות („ניאוֹ־חתיוֹת“), והחשובות ביניהן כַּרְכְּמִישׁ וְחַמָת³⁹⁵. מאבק קשה נטוש היה ביניהן לבין הממלכות הארמיות שנוסדו באותם הימים בסוריה. החשובה בממלכות אלה הייתה ארם־צוֹבא ולאחר מכן ארם־דמשׂק. בזמן ההוא הופיע ענף ארמי אחר גם הוא בבבל, וכאן נקרא בשם כַּשְׂדִים. ברבות הימים החלישו הכּשׂדים את בבל בהתקפותיהם עד שהעיר נכנעה לפניהם והשלטון עבר לידיהם. הכּשׂדים סיגלו לעצמם את התרבות הבבלית, אבל לא ויתרו על לשון דיבורם. לימים, כבר בזמנה של האימפריה האשוּרית, התפשטה הלשון הארמית על פני כל המזרח עד שתפסה את מקום הבבלית והייתה ללשון השלטת בסוריה ובארם־נהריים. הלשון הארמית משלה במזרח במשך 1,500 שנה עד כיבוש המזרח על־ידי הערבים.

השפעת הארמים לא הגיעה עד הרי אַרמניה; פה ישבו בני אֲרָרָט (באשוּרית: אוּרַרטוּ)³⁹⁶, שתרבותם התפתחה בהשפעת החתים והאשוּרים. עם זה היה ידוע בעולם העתיק כעם לוחם ויוצר תרבות חומרית גבוהה למדי; הם היו מהנדסים טובים, כוננו בניינים חזקים בין הסלעים, ובייחוד הצליחו בחפירת בריכות ותעלות להבאת מים מרחוק, דבר קשה מאוד בארץ הררית. ממלכת אררט הייתה עשירה במתכת, ותושביה ידעו לעשות דברי אמנות מנחושת ומבּרונזה. ממלכה זו הייתה האויב החזק ביותר של אשוּר מתחילת קיומה, ומלחמה הייתה נטושה ביניהם עד לחורבנה של ממלכת אררט בידי שבטי הקימרים והסקיתים במאה השישית לפסה"נ.

§ 48. ייסוד האימפריה האשוּרית.    🔗

במאה התשיעית מתחילה תקופה חדשה בתולדות אשוּר. אשוּר הייתה מוקפת מכל צד אויבים והמלחמות בהם פיתחו באשוּרים את כישרון הלחימה ואת הנטיות הצבאיות. הממלכות החדשות של הארמים (ארם־צובה ודמשק) וממלכת החתים בכּרכּמיש סגרו בפני האשוּרים את הדרך המסחרית לחופי הים התיכון. בצפון הייתה סכנה נשקפת תמיד מבני אררט. לאחר שנתחזקה אשוּר שוב במאה ה־י' לפסה"נ החלו מלכיה לצאת למסעות מלחמה על סוריה, כדי לשדוד את עריה העשירות. הראשון ששיוה לאשוּר דמות של ממלכה אימפריאליסטית היה אשוּרנצירפּל ה־II (884–859).

הוא חיזק את המשמעת בצבא, הוסיף על צבא הרגלים את חיל הפרשים מבעלי־הברית, פיתח וחיזק את חיל־הרכב והגדיל את מספר מכונות־המלחמה, שבני אשוּר היו הראשונים שהשתמשו בהן בשימם מצור על ערים בצורות.

אשוּרנצירפּל התפרסם באכזריותו. מלכי אשוּר בכלל לא ידעו רחמים כלפי אויביהם, אך אשוּרנצירפּל עלה על כולם. הוא שרף ערים על תושביהן, קיצץ את ידי השבויים, חתך את אַפּיהם ואת אוזניהם וניקר את עיניהם³⁹⁷. קשה להחליט, אם באמת היו האשוּרים רעים ואכזריים משאר העמים, או שזכו לשם רע מאחר שלא בושו לספר על מעשיהם בגלוי ולחוֹרתם על אבן, זכר לדורות. אם כה ואם כה, דבר ברור הוא, כי האימפריה האשוּרית נוסדה בדם ובאש. אשוּרנצירפּל נלחם בשבטים ארמיים על גבול ארם־נהריים ולאחר שהכניע את כולם תחתיו פנה אל הים התיכון. מלך החתים בכּרכּמיש נכנע לפניו, וכך עשו גם שאר הנסיכים הקטנים. בלבנון הקים המלך מבצר לשמור על דרכי המסחר; ערי־החוף, ביניהן צוֹר, צידון וגבל³⁹⁸, העלו מס למלך – כסף וזהב ורקמה, נחושת וברונזה וארזי הלבנון³⁹⁹. באוצרות השדודים השתמש אשוּרנצירפּל לפאר את בירתו החדשה שקבע על שפת החידקל, היא כֶּלח⁴⁰⁰ (בימינו תל־חרבות הנקרא נמרוּד). בכּלח הושיב אלפי גולים שהוגלו אליה מן הממלכות הארמיות. שיטת ההגליה התפתחה ביותר בימי יורשיו והיא מסימניה המובהקים של השיטה האימפריאליסטית האשוּרית.

בעקבות אשוּרנצירפּל הלך בנו שַׁלְמַנְאֶסֶר ה־III. הוא החליט להשלים את כיבוש סוריה. בראשית מלכותו כבש את ממלכת בית־עדן (השוה עמוס א‘, ה’) ועשאה לפחוה (נציבוּת) אשוּרית. חדירה אשוּרית זו אל לבה של סוריה איחדה את המדינות החשובות בסוריה הדרומית, ארץ־ישראל ופיניקיה לברית צבאית נגד אשוּר. ברית זו מנתה שנים־עשר מלכים שבראשם ניצב בן־הדד (הדדעזר) מלך דמשק (מלכים א‘, כ’, א') ולידו מלך חמת ואַחאב מלך ישראל. מול פני הסכנה האשוּרית נשכחה האיבה המסורתית שבין ישראל וארם והאויבים מאתמול נעשו לשעה בעלי־ברית. אַחאב הביא לברית זו 2,000 מרכבות, יותר מכל בעל־ברית אחר. בין שאר המשתתפים כדאי לציין את מלך הערבים, שכן זוהי הפעם הראשונה שהערבים מוזכרים בהיסטוריה. על־יד קַרְקַר⁴⁰¹ על נהר אוֹרוֹנטס צפונה לחמת נפגשו הצבאות (853). אחרי הקרב הוכרח שלמנאסר לחזור לאשוּר, מה שמעיד כי לא הצליח במלחמה, אף כי בתאור הרשמי שחקק על אבן הוא מספר על ניצחון⁴⁰². אולם ברית המלכים בסוריה לא הייתה חזקה. אחאב עלה על בן־הדד למלחמה ונפל בקרב (מלכים א', פרק כ"ב) וגם בן־הדד נפל קרבן למהפכה בחצר דמשק; ואשר למלכי פיניקיה, הרי דעתם הייתה נתונה יותר למסחרם מאשר למעמדם המדיני ונוח היה להם להעלות מס כבד לאשוּר ולא להילחם. לכן הצליח שלמנאסר בשנת 18 למלכותו (841) להכות את דמשק ולשעבד חלק מסוריה. וגם יהוּא מלך ישראל (מלכים ב‘, ט’) העלה לו מס והכיר בשלטונו.

§ 49. האימפריה האשוּרית בפריחתה.    🔗

אחרי מות שלמנאסר פרצו מהומות באשוּר שהתישו את כוח הממלכה לזמן רב. מלבד זה התחזקה אררט, תקפה את אשוּר והשתלטה על דרום אנטוֹליה, והשפעתה הגיעה עד לצפון סוריה. בקושי רב עלה בידי מלכי אשוּר להגן על גבולות הממלכה בצפון. זמן חולשתה של אשוּר נמשך כמאה שנה (עד אמצע המאה השמינית) ורק בימי המלך תגלת־פּלאסר ה־III יוצאת אשוּר שוב לדרך הכיבושים. תגלת־פּלאסר ה־III (745–727) היה החשוב ביותר במרחיבי גבולה של אשוּר. אף־על־פי שהיה ממשפחת המלוכה, לא היה יוֹרשה החוקי. כתר המלכות נפל בידיו לרגל מהפכה בחצר. בימיו שבה אשוּר לתוֹקפּה כבראשונה. הוא היכה את מלך אררט ודחק את רגליו מצפון סוריה. תוך שנים מעטות כבש תגלת־פּלאסר את רוב סוריה והגיע עד לגבולה של מצרים. תגלת־פּלאסר עשה מלחמות רבות: הוא נלחם ברצין מלך ארם (דמשק)⁴⁰³ ושם קץ לממלכה זו, שהייתה הראשית בממלכות סוריה. הוא היכה גם את פֶּקַח בן־רְמַלְיָהוּ, בעל־בריתו של רצין (השוה ישעיה ז‘, א’ ואילך), וקרע מעליו את רוב מלכותו – את הגלעד ואת הגליל (מלכים ב', ט“ו, כ”ט). את כל הארצות שכבש צירף לממלכת אשוּר ושם עליהם פַּחוֹת (נציבים), הרבה מתושביהם הגלה והביא תחתיהם חדשים. כל ערי החוף הפיניקיות וכל ערי פּלשת נכנעו לפניו. הדרך המסחרית הראשית מאשוּר ועד למצרים הייתה כולה בידי אשוּר. גם באררט נלחם המלך והצליח, וכן בבבל. בבבל לא היה מלך בימיו; כיסא המלכות עבר מיד ליד. תגלת־פּלאסר ירד לבבל ו„אחז בידי בּל (מרדוּך)“ (§ 30), ובכך נעשה למלך האשוּרי, שמלך גם כמלך חוקי בבבל. בבבל נקרא שמו פּוּל (בשם פּוּל מוזכר הוא במלכים ב', ט“ו, י”ט). בתקופה זו לא היה לבבל ערך מדיני גדול, אבל הכול ראוּה כעיר קדושה ונהגו בה כבוד רב, ולכוהניה הייתה השפעה רבה על התפתחות העניינים באשוּר.

אחרי מות תגלת־פּלאֶסר עלה בנו שלמנאֶסר ה־V על כיסא המלכות; חמש שנים מלך על אשוּר ונהרג במהפכת החצר. הוא שם מצור על שומרון וכבשה אך לא הספיק להגלות את תושביה. זאת עשה רק המלך שבא אחריו, הוא סַרְגוֹן (722–705). גם סרגוֹן כתגלת־פּלאסר לא היה היורש החוקי אף כי היה מזרע המלוכה, ואת השלטון תפס בכוח הזרוע. סרגוֹן היה שר־צבא מנוסה וכל ימי חייו עברו במלחמה. כשעלה למלוכה פרץ מרד בכל סוריה ובארץ־ישראל וגם שומרון, שצבאות אשוּר עזבוה בעת המהומות עם עליית סרגוֹן למלוכה, הצטרפה למרד זה. סרגוֹן ענש קשה את עמי סוריה שהעזו למרוד בו וצירף מחדש את כל הארצות שמרדו באימפריה האשוּרית. במלחמה זו (720 לפסה"נ) נפלה שוב שומרון⁴⁰⁴ ורבים מבני עשרת השבטים הוגלו אשוּרה, ואילו אל שומרון הוגלו בני עמים שונים (בבלים, ארמים ערבים). בייחוד התפרסם סרגוֹן בכיבושיו בארץ אררט ההררית. הוא החריב ושדד את כל הארץ, כבש ערים חשובות ועשירות והביא שלל רב לאשוּר. הוא התערב גם בענייני בבל הפנימיים. בבבל תפס את רסן השלטון נסיך כּשׂדי מְראדַך בַּלְאֲדָן (עיין ישעיה ל"ט). סרגוֹן גירשו מבבל ו„אחז ביד מרדוּך“ במקומו. הוא נדב כסף וזהב למקדשי בבל ועשה את הכוהנים לבעלי־בריתו הנאמנים. בכלל נהג סרגוֹן כבוד רב בבבל ובכוהניה ונתון היה מאוד להשפעתה של תרבות בבל. בעיקר התפרסם סרגוֹן בכך שהעביר את מרכז המדינה מן העיר כּלח (היום נמרוּד) לעיר־בירה חדשה אשר ייסד וקראה על שמו דוּר־שַׁרוּכִּין, ז"א „מצודת סרגוֹן“ (כעת חוֹרסַבַּד). ארמון המלך היה בנוי לתפארת והכיל בתוכו כשמונים חדרים ו־14 חצרות פנימיות. כותלי הארמון היו מקושטים בציורים ובתבליטים מעשי ידי אמן.

אולם ארמון זה לא שימש זמן רב כמרכז למדינה: בנו של סרגוֹן, סנחריב (705–681), העביר את הבירה לנינוה⁴⁰⁵, עיר אשוּרית שלא מילאה לפני־כן תפקיד חשוב בחיי הממלכה. סנחריב בנה בנינוה ארמון כביר, נטע גן נהדר וריכז בבירתו החדשה את כל ענייני השלטון. סנחריב, שלא כאביו, לא נהג כבוד בכוהני בבל ואף השתדל להמעיט את השפעתם בארץ. בראשית מלכותו נלחם בברית־אויבים גדולה: מרוֹדאך־בּלאדן חזר לבבל והמליך עצמו בה. ואילו במערב מרדה בו ברית מלכים שבראשה עמד חזקיהו מלך יהודה. לברית זו השתייכו צוֹר, אשקלון ועקרון⁴⁰⁶. ברית זו נתמכה באופן פעיל על־ידי מלכי מצרים מן השושלת הנוּבּית (הכּוּשית). סנחריב עלה קודם על בבל. אחר כך פנה מערבה. צוֹר נכנעה לפניו ומלכה ברח לקפריסין. בקרבת צוֹר קיבל סנחריב את כניעתם של מלכי פיניקיה, ומלכי מוֹאָב, עמוֹן, אדוֹם ואַשדוֹד, משם פנה לפלשת וליהודה. הוא כבש את יפו וסביבותיה (בני־ברק, אָזוֹר ובית־דָגָן) ושם מצור על עקרוֹן. אך מלך מצרים יצא לעזור לבעלי־בריתו המורדים ובקרבת אֶלְתְּקֵה (סמוך לעקרוֹן)⁴⁰⁷ ניטש הקרב, אולם שני הצדדים לא זכו בו. מלך מצרים חזר לארצו, ואילו סנחריב כבש את עקרוֹן ופנה נגד יהודה. הוא כבש את ערי יהודה המבוצרות ובתוכן לכיש ואף עלה על ירושלים, אך לא לכד את העיר. חזקיהוּ נכנע לפני סנחריב והעלה לו מס כבד⁴⁰⁸ (השוה מלכים ב', י“ח, י”ד, ט"ז) וסנחריב שב לאשוּר. יש סוברים שפרצה מגיפה קשה במחנה אשוּר והיא שהניעה אותו להניח ליהודה ולחזור לביתו (השוה מלכים ב', י“ט, ל”ה, ל"ו). עתה פנה סנחריב לדכא מרידות חדשות שפרצו בבבל. המלחמות בבבל נמשכו שנים אחדות ובסופן (689 לפסה"נ) ענש סנחריב את העיר בבל עונש קשה ואכזרי מאין כמוהו: הוא הרס אותה כליל, החריב את מקדישה, שיבּר את פסלי האלים, פרץ את הסכרים והיטה על העיר תעלות המים⁴⁰⁹. מעשה אכזרי זה הדהים את בני דורו: בבל הייתה מרכז תרבותי עתיק, עיר קדושה, ואשוּר עצמה קיבלה תורה מבבל מבחינה תרבותית ודתית; הריסת העיר הייתה לא מעשה אכזריות בלבד, אלא גם זלזול בכבוד האלים. אמנם חורבן בבל נמשך זמן לא רב; אֵסַר־חַדוֹן, בנו של סנחריב, שב והקים את העיר בראשית מלכותו. אכזריותו של סנחריב ויחסו הרע אל כוהני בבל הקימו לו אויבים רבים מבית, והוא נפל בחרב בניו שהתנקשו בחייו (מלכים ב', י“ט, ל”ז).

§ 50. אֵסַר־חַדוֹן וכיבוש מצרים.    🔗

בימי אַסר־חדוֹן (681–669) הגיע כוחה של אשוּר למרום שיאו. המלך הנאמן לאלים שב ובנה את בבל והתפייס עם כוהניה. כשמרדה בו העיר צידוֹן עלה עליה המלך והרסה ובנה לידה עיר אשוּרית חדשה. באותה שעה התייצבו לפניו 22 מלכי סוריה וקפריסין וקיבלו עליהם את עול שלטונו העליון. האימפריה האשוּרית השתרעה עתה מן המפרץ הפרסי ועד קיליקיה באסיה הקטנה ומגבולות אררט ועד נחל מצרים⁴¹⁰. אסר־חדוֹן החליט לספח גם את מצרים לממלכתו. החלטה זו באה לא מתוך תאוה מופרזת לכיבושים, אלא מתוך הבנת המצב הפוליטי. במשך 400 שנה, בערך, לא קמו במצרים מלכים חזקים; ארץ הפרעונים התפוררה למחוזות רבים ובראש כל מחוז עמד נסיך מקומי, חסר כוח והשפעה בעולם הפוליטי (§ 45). נסיכים אלה לא היו סכנה לאשוּר. אולם בימי סנחריב נשתנה המצב. על גבולה הדרומי של מצרים קמה ממלכה חדשה, היא ממלכת הכּוּשים נוּבּיה (כיום סוּדאן). בימי הפרעונים מן השושלת הי“ח והי”ט הייתה נוּבּיה כפופה למצרים. פקידים מצרים משלו בארץ, ותושבי נוּבּיה סיגלו לעצמם את יסודות התרבות המצרית. אולם בימי ירידת מצרים קמו בנוּבּיה מלכים משלה, ובימי סנחריב עלו על מצרים לכובשה. הנסיכים במחוזות לא יכלו להגן על הארץ, ומצרים נפלה בידי הכּוּשים. מלך נוּבּיה שם בראשו את כתר מלכות מצרים ופתח בשושלת חדשה של הפרעונים (השושלת הכ"ה). המלכים החדשים חזרו למסורת הצבאית של תקופת תחוּתימֶס ה־III ורעמסס ה־II ונשאו עיניהם לכיבוש סוריה. בימי סנחריב התערבה מצרים בענייני סוריה ושלחה לקראתו את צבאותיה. אחרי מותו של סנחריב עלה על כיסא המלכות במצרים מלך נוּבּי רב פעלים הוא תִרְהָקָה (בלשון הנוּבּית: תַהַרְקָה). הוא צפה וראה את המלחמה באשוּר העתידה לבוא וכרת ברית עם מלכי סוריה. כך התנגשו השאיפות האימפריאליסטיות של שתי ממלכות גדולות, ומקום הפגישה היה – ארץ־ישראל. בתחילה הייתה יד המצרים על העליונה, אך לאחר שנים אחדות (672 לפסה"נ) עלה אסר־חדוֹן על מצרים ותרהקה ניגף לפניו וברח לנוֹא־אמוֹן. מלך אשוּר נכנס למצרים ולכד את מוֹף. מצרים צורפה לאימפריה האשוּרית⁴¹¹; השלטון נמסר לפקידי אשוּר ואלה משלו במצרים בכוח הזרוע. המצרים לא השלימו עם מצב כזה, ומייד לאחר שעזב אסר־חדוֹן את מצרים פרצו מרידות בארץ. אסר־חדוֹן מיהר למצרים לדכא את המרידות, אך בדרך מת. התפקיד לעשות שפטים במצרים נפל בחלקו של המלך החדש אשוּרְבַּנִפַּל. הצבא האשוּרי לכד את מצרים שנית והגיע עד נוֹא־אמוֹן. העיר הגדולה נפלה בידי המנצחים בלא קושי; האשוּרים שדדו את העיר ונשאו את שללם לאשוּר⁴¹². מפלת נוֹא־אמוֹן הדהימה את העולם לא פחות מהריסת בבל בימי סנחריב: נוֹא־אמוֹן אף היא הייתה עיר קדושה, מרכז תרבותי עתיק ועיר עשירה להפליא. הנביא נחום ביהודה הזכיר את מפלתה בהינבאוֹ על עתידה הקרוב של נינוה: „גם היא לגוֹלה הלכה בשבי, גם עוֹלליה ירוּטשו בראש חוּצוֹת ועל נכבדיה יַדוּ גורל וכל גדוליה רוּתקו בזיקים“ (נחום ג‘, י’). העונש הקשה הכניע את רוח המורדים והשליט סדר ושקט במצרים. תרהקה ברח לארץ כּוּשׁ ונסיכי הדלתה שלחו צירים למלך אשוּר וקיבלו עליהם את מרותו. כ־18 שנים שלטה אשור במצרים, מכיבושה הראשון על־ידי אסר־חדוֹן.

§ 51. אירגונה הפנימי של האימפריה האשוּרית.    🔗

כל כוחה של אשוּר היה בכיבושיה והארץ הכילה בתוכה עמים שונים לרוב. השאיפה האימפריאליסטית, המשמשת סימן מובהק לכל ממלכה מזרחית גדולה, התגשמה באשוּר בצורתה הברורה ביותר. שטחי הארצות שנכבשו על־ידי אשוּר היו גדולים ורחבים הרבה משטח ארץ אשוּר עצמה. המלחמות הממושכות שיוו לאשוּר צורה של מחנה מזוין. המעמד החשוב ביותר במדינה היה הצבא. מדי שנה בשנה גייסו פקידי המלך את עובדי האדמה לעבודת הצבא, וכאשר לא הספיק מספר עובדי האדמה גויסו גם עבדים. חלק חשוב מצבא אשוּר היה מורכב מחיילים שגויסו מקרב העמים הנכבשים. כך, למשל, גייס סרגוֹן חיילים משומרון לאחר נפילתה. בני־אדם הלכו ברצון לעבוד בצבא: כל היוצא למלחמה הובטח לו חלק בביזת האויב. המלכים שקדו על אירגונו הפנימי של הצבא, הם חילקוהו לגדודים לפי טיב הנשק (קַשָתים, זורקי חניתות, פרשים) והקפידו על המשמעת בצבא. ואמנם, המשמעת האשוּרית והאירגון המיוחד של הצבא נודעו לשם בקרב עמי המזרח. האשוּרים היו גם הראשונים שהתחילו להשתמש במכונות מצור לשם כיבוש עיר בצורה; מהם למדו אחר־כך אנשי קרתגו ומקרתגו היונים בסיציליה והרומיים. בארצות הנכבשות משלה אשוּר בעזרת פקידיה הרבים. בראשית האימפריה הניחו מלכי אשוּר למלכים הקטנים לשלוט איש בארצו ובלבד שייכנעו לפניהם ויעלו להם מס. אולם ברבות הימים הכירו לדעת כי המדינה תרויח יותר מן הכיבושים אם הממלכות הקטנות תתבטלנה והארצות הנכבשות תעמודנה תחת השגחתם הישירה של פקידי אשוּר. הארצות הנכבשות אורגנו מחדש ליחידות „מִנְהָליוֹת“ חדשות הן – הפַּחֲווֹת. המלכים ייסדו ערים חדשות בפּחווֹת, להיותן מרכזים לשלטון; הנהלת העניינים הייתה בידי הנציב האשוּרי, הוא הפֶּחָה. עם היישוב המשועבד נהגו מלכי אשוּר באכזריות רבה, כדרכם; הם נישלו עמים שלמים מאדמתם והעבירום למקום אחר, אם ראו צורך בכך, ובמקומם הביאו עמים אחרים מקצה הממלכה. כך היה גם גורלם של עשרת שבטי ישראל. אגב, המדיניות הזאת גרמה להתמזגות האומות השונות ולניצחון הלשון הארמית, שהתפשטה בימי ממשלת אשוּר על פני המזרח כולו.

בראש האימפריה עמד המלך, שהיה, בדרך כלל, שר־צבא מנוסה, והוא עצמו השתתף במערכה. המלך לא נחשב לאל, אבל בארצות הנכבשות נהגו האשוּרים להעמיד את פסלו בבתי־המקדש המקומיים וגם להקים מזבחות לכבודו. עוזרי המלך היו האצילים, אשר עמהם נמנו שרי־הצבא, הפקידים הגבוהים ובעלי אחוזות גדולות. המלך היה רגיל לחלק בין קרוביו נחלות אדמה במתנה, ועל־כן עלה וגדל באשוּר מעמד חשוב של אנשים עשירים אשר משלו בשטחי אדמה גדולים כבקניינם הפרטי. בעלי אחוזות היו גם הכוהנים, מעמד בעל ערך רב בארץ. ולהלכה נחשב המלך לכוהן הגדול לאֵל הראשי הוא האל אַשוּר. המלכים הכירו במעמדם המיוחד בממלכה, נתנו מתנות עשירות לבתי־המקדש ופיטרו את הכוהנים מן המיסים. תמורת הטובות האלה תמכו הכוהנים במדיניות האימפריאליסטית של המלכים. מעמד הסוחרים ובעלי־המלאכה התרכז בערים. באשוּר עצמה היו שלוש ערים גדולות – אשוּר, כּלח ונינוה וברבות הימים גם בבל וחָרן ערי־מסחר חשובות. האשוּרים עסקו במסחר כבר בזמנים הקדומים ביותר. בחפירות נתגלו מושבות אשוּריות בקפּדוֹקיה (אַסיה הקטנה) מן המאות הי“ט והי”ח לפסה"נ. האשוּרים הכניסו לקפּדוֹקיה בדים מתוצרת מסוֹפּוֹטמיה וסוריה תמורת מתכת שהוציאו לארצם; גם הלוו כסף ותבואה בריבית לתושבי המקום. אלף שנים לאחר מכן, בימי האימפריה האשוּרית, המשיכו מלכי אשוּר לשקוד על פריחת המסחר בכל קצוי האימפריה: „הרבּית רוֹכליך מכּוכבי השמים“, אמר הנביא נחום על נינוה. ערי אשוּר הגדולות התעצמו, המלכים שקדו על פריחתן, בנו בניינים מרובים בתוכן ולפעמים גם פיטרו את תושביהן מן המסים. האיכרים לא היו חופשיים, אף כי לא נחשבו לעבדים: הם ישבו כאריסים על אדמת העשירים, העלו לאדוניהם חלק מן היבול ואסור היה להם לעזוב את מקום מגוריהם. עובדי־האדמה נתנו במשך דורות את מיטב כוחם לעבודת הצבא ולכן נידלדלו עקב המלחמות התכופות, והמלכים הוכרחו להעביר לאשוּר עובדי־אדמה מארצות אחרות: זו הייתה אחת הסיבות לנישולם של העמים הנכבשים ביד אכזרית מאדמתם והעברתם לאשוּר או לארצות הקרובות לאשוּר. המעמד המדוכא ביותר היו העבדים. רובם היו שבויי מלחמה ומצבם היה קשה מאוד. טוב מזה היה מצבם של העבדים ילידי־בית או מקנת־כסף. הם ישבו בבתי אדוניהם ולעתים תכופות היו המפקחים על משק הבית או על עסקי המסחר. לעבדים כאלה הייתה הרשות לחיות חיי משפחה ואף לעסוק במסחר בעצמם.

§ 52. התרבות האשוּרית.    🔗

התרבות האשוּרית התפתחה כהמשך לתרבות הבבלית. האשוּרים נהגו כבוד רב במסורת הבבלית העתיקה. סופרי אשוּר העתיקו בשקידה את שירי בבל ואגדותיה, עיבדו אותם ואף הוסיפו עליהם. הלשון האשוּרית נבדלה אך במעט מן הבבלית. בבתי־הספר לסופרים למדו בעיקר את הניב הבבלי ולא את הניב האשוּרי, וכן למדו את הלשון השוּמרית, שחדלה זה כאלף שנה להיות לשון מדוברת. גם בין הדת הבבלית והאשוּרית לא היה הבדל: האשוּרים חלקו כבוד לאֵלי בבל, אבל הדגישו את ערכו המיוחד של אל המדינה, האל אשוּר. כך, למשל, ביצירה המפורסמת על בריאת העולם (§ 32) ייחסו האשוּרים לאל אשוּר את תפקידו של מרדוּך. האשוּרים קיבלו מבבל את המדע וגם את חכמת הניחוש והגדת העתידות, ופיתחו אותם מאוד. ענף אחד של הספרות ראוי להיחשב ליצירה מקורית של האשוּרים, ואלה הן רשימות פעולותיהם של המלכים (אנאלים); בכתובות אלה נהג המלך לתאר את פעולותיו ואת גבורותיו. רשימה כזו הייתה מחולקת לשלושה חלקים: א. תיאור המלך וגדולתו, ב. סיפור המלחמות, ג. תיאור הבניינים שנבנו על־ידי המלך. הרשימות הללו הן ניסיון לכתיבת דברי־הימים: יש בהן סדר כרוֹנוֹלוֹגי – המסעות מסופרים שנה אחר שנה, ניתנים מספרים של צבא האויב, של השבויים וכדומה, בנוסף תיאור חי של המלחמה. אמנם אין לבקש ברשימות אלה את האמת ההיסטורית המלאה: זהו תיאור רשמי שכונתו היא לקשור תהילות ותשבחות למלך. אם נתייחס באמונה למסופר ברשימות אלה הרי נתפלא לראות שהאשוּרים לא נחלו אפילו מפלה אחת במשך כל זמן קיומם! מספרי השבויים והחללים ממחנות האויבים אף הם מוגזמים בדרך כלל. אך עם כל החסרונות האלה משמשות כתובות המלכים מקור חשוב מאוד לחקר ההיסטוריה האשוּרית.

האמנוּת האשוּרית התפתחה אף היא כהמשך לאמנוּת הבבלית, אבל התלמידים עלו בכשרונם על מוריהם. בבנייה ידעו האשוּרים להקים בניינים גדולים מאוד בעל מאות חדרים, כגון ארמונו של סרגוֹן ב„דוּר־שרוּכּין“ או ארמונו של סנחריב בנינוה. הארמונות האלה עמדו על גבעות מלאכותיות גבוהות שהיו מעוטרות בגנים גדולים; גנים אלה נראו מרחוק כפורחים באויר (מכאן, אולי, האגדה היונית על הגנים התלויים באויר של המלכה האשוּרית סֶמִירָמִיס). האשוּרים ידעו את מלאכת הבנייה בעמודים, בקשתות ובכיפות; החדרים בפנים הבית היו מקושטים בציורים ותבליטים. החומר העיקרי לבניינים היו הלבנים (זה היה חומר הבנייה המצוי גם בבבל), אך הם השתמשו גם באבן. בפיסול הגיעו האשוּרים לדרגה גבוהה של אמנות במעשה התבליטים. בתיאור דמות אדם מורגשת, אמנם, חגיגיות יתירה, שבאה מתוך הצורך לתאר את ההוד הנשגב של המלכים. לעומת זאת היה האמן חופשי יותר בתיאור בעלי־חיים, והן הן התמונות היפות ביותר שנוצרו על ידי האשוּרים. מלכי אשוּר הרבו לעסוק בציד, בייחוד בציד אריות, ולכן שימש הציד נושא קבוע לאמנות. תיאור האריות במצבים שונים: אריה פצוע, אריה בורח, אריה מתנפל על המלך, היוה קישוט מקובל על כותלי הארמונות; אפשר לומר, כי תיאור האריה היה לסמל מובהק של האמנות האשורית.

נושא אחר, שמשך אליו את לב האמנים, היה פיסול שורים בעלי כנפיים ובעלי ראש־אדם–, יצורים משונים אלה נחשבו לסימן ברכה ופסלים ענקיים של שורים בעלי־כנפיים עמדו כמשמר במבוא לארמונו של סרגוֹן.

§ 53. אשוּרבַּנְפַּל וסופה של אשוּר.    🔗

בימי בנו של אסר־חדוֹן, אשוּרבַּנְפַּל (669–630 בקירוב), הגיעה תרבותה של אשוּר למרום שיאה.

המלך עצמו היה מלומד. הוא ציוה להכין העתקות יפות מכל יצירותיהם של הספרות הבבלית־האשוּרית ונתן אותן למשמרת בבית־הספרים בארמונו. שרידי הספרייה הזאת נמצאו בחפירות וממנה באו רוב היצירות הבבליות הידועות לנו כיום (למשל, אגדת גִלְגָמֶש). הסגנון והכתב של כתובות אשוּרבּנפּל בהירים ומלוטשים; גם האמנים יצרו בימיו את היצירות היפות ביותר באמנות האשוּרית. אולם בסוף ימי אשוּרבּנפּל דוקא מתחילה השקיעה הפוליטית של האימפריה האשוּרית. העם האשוּרי היה קטן מכדי לעמוד בפני אויביו ולהגן על האימפריה, שהייתה שנואה על כל העמים. כבר בימי אַסר־חדוֹן עלו אויבים חדשים ממזרח ומצפון; אלה היו העמים ההוֹדוּ־אירוֹפּיים: הקימרים (גֶמר בבראשית י' ב'), הסקיתים (אַשְכּוּזַה בכתבי היתדות, אשכּנז בבראשית י' ג'), והמדים (בני מדי)⁴¹³. הופעתם הכניסה מבוכה בקרב עמי המזרח; הקימרים הדפו את הפריגים באסיה הקטנה וגם מלכות אררט סבלה מהם. הסקיתים הדפו את הקימרים והתיישבו אחרי נדודים בהרי איראן ובמזרח אסיה הקטנה. המדים יסדו את ממלכתם ממזרח והשביתו את שלום אשוּר בהתקפותיהם. בזמן ההוא נוסדה ממלכה חדשה בחלקה המערבי של אסיה הקטנה ולוּד שמה (ביונית לידיה)⁴¹⁴. מלך לוּד עזר למצרים לפרוק מעליה את עול אשוּר, וכך נשמטה מידי אשוּר הפּחוה העשירה ביותר. אשוּרבּנפּל הבין שאין ביכולתו להילחם באויבים החדשים האלה; במקום מלחמות גלויות ניהל אתם משא־ומתן דיפלומטי וניסה להכניס ריב ומדון ביניהם. אבל גם אויביה הישנים של אשוּר לא חיבקו ידיים. נסיכי הכּשׂדים זרעו שנאה לאשוּר, וערי בבל שאפו להשתחרר מעוּלה. הבבלים הצליחו להסית את שַמַש־שוּם־אוּכּין מלך בבל – אחיו של אשוּרבּנפּל שמוּנה למלוך בבבל בידי אַסר־חדוֹן אביהם, כי ימרוד בשלטונו העליון של אשוּרבּנפּל. שמש־שוּם־אוּכּין כרת ברית עם מלך עילם ונעזר בשבטי הערבים והכּשׂדים. מלחמת אשוּרבּנפּל בבבל נמשכה ארבע שנים. בסופה נכבשה בבל ושמש־שוּם־אוּכּין שרף את עצמו בארמונו. לאחר מכן פנה אשוּרבּנפּל נגד עילם. הוא שדד את הארץ, כבש את שוּשן הבירה והרס אותה כליל⁴¹⁵. אך כל הנצחונות האלה לא יכלו להציל את אשוּר מחורבנה הקרוב. אחרי מותו של אשוּרבּנפּל תפס הנסיך הכּשׂדי נבוֹפִּלְאֶסֶר (נבּוּ־אַפַּל־אוּצוּר) את השלטון בבבל וכרת ברית עם מלך מדי לשם התנפלות משותפת על אשוּר. בני אשוּרבּנפּל, שישבו על כיסא המלכות בנינוה⁴¹⁶ לא יכלו לעמוד בפני ההתקפה הכפולה. לא הועילה לאשוּר אף עזרתה של מצרים שמאויבתה המסורתית נהפכה בשעת משבר זו לבעלת־בריתה. בשנת 614 נפלו הערים אשוּר וכּלח לפני המדים, ובשנת 612 נכנסו האויבים לנינוה והרסו את העיר עד היסוד; שתי שנים אחרי־כן נלכדה גם חרן, העיר הראשית במחציתה המערבית של ממלכת אשוּר, ומקום מושבו של המלך האשוּרי האחרון.

נפילת אשוּר עשתה רושם כביר בעולם; העמים שהתענו תחת ידה שמחו לאֵידה. דבריהם הנלהבים של נביאי יהודה עדות נאמנה הם, מה גדולה הייתה שנאת העמים המשועבדים לנינוה המושלת בגויים:

„הוֹי עִיר דָּמִים, כֻּלָּהּ כַּחַשׁ, פֶּרֶק מְלֵאָה,

לֹא יָמִישׁ טָרֶף. קוֹל שׁוֹט וְקוֹל רַעַשׁ אוֹפָן, וְסוּס דֹּהֵר

וּמֶרְכָּבָה מְרַקֵּדָה! פָּרָשׁ מַעֲלֶה וְלַהַב חֶרֶב וּבְרַק חֲנִית

וְרֹב חָלָל וְכֹבֶד פָּגֶר, וְאֵין קֵצֶה לַגְּוִיָּה… הִנְנִי אֵלַיִךְ

נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת… וְהִשְׁלַכְתִּי עָלַיִךְ שִׁקֻּצִים

וְנִבַּלְתִּיךְ וְשַׂמְתִּיךְ כְּרֹאִי. וְהָיָה כָל רֹאַיִךְ ידּוֹד

מִמֵּךְ וְאָמַר: שָׁדְּדָה נִינְוֵה מִי יָנוּד לָהּ? מֵאַיִן אֲבַקֵּשׁ

מְנַחֲמִים לָךְ?“. (נחום ג‘, א’, ה')

„וְיֵט יָדוֹ עַל צָפוֹן וִיאַבֵּד אֶת אַשּׁוּר וְיָשֵׂם

אֶת נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, צִיָּה כַּמִּדְבָּר. וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ

עֲדָרִים כָּל חַיְתוֹ־גוֹי גַּם קָאַת גַּם קִפֹּד בְּכַפְתֹּרֶיהָ

יָלִינוּ… זֹאת הָעִיר הָעַלִּיזָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח הָאֹמְרָה

בִּלְבָבָהּ: אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד! אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה, מַרְבֵּץ

לַחַיָּה, כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשְׁרֹק, יָנִיעַ יָדוֹ!

(צפניה ב', י"ג ואילך)

§ 54. השושלת הכ"ו במצרים (השושלת מסָאיס).    🔗

חולשתה של אשוּר בימי אשוּרבּנפּל וחורבנה אחרי מותו עוררו במצרים חיים חדשים. אחד מנסיכי הדלתה, פּסָמֵתִיך, נסיך עיר סאיס, תפס את השלטון וייסד את השושלת הכ“ו של הפרעונים. פּסמתיך היה מלך רב־פעלים ורב־כשרון. הוא חידש את כוחה ההרוס של מצרים, הכניע את הנסיכים ושם קץ לשאיפות המוגזמות של הכוהנים. את הצבא הקים מן השכירים, בייחוד מן היונים. ימי פסמתיך מסמנים את תקופת השיקום במצרים: המלך ביקש להשיב לתחייה את המסורת המצרית העתיקה, מתקופת הפרעונים הראשונים, בוני הפירמידות. בכל ערי מצרים תוקנו הבניינים העתיקים, הפירמידות והמקדשים. הכוהנים חזרו לצורות העתיקות ביותר של הדת והדגישו במיוחד את פולחן בעלי־החיים. גם בספרות ובאמנות הודגש הרצון ללכת בעקבות הדוגמות הגדולות של העבר. לאמנות המצרית הייתה זו תקופה של פריחה וכמה מהישגיה הגדולים ביותר של האמנות המצרים הושגו בתקופה זו. אבל ידם קצרה להחזיר את ההיסטוריה לראשיתה ולמחוק אלפיים שנה כאילו לא היו. דרישות הזמן החדש גברו בכל מקום על השאיפות לתחיית המסורת. דוקא בתקופה זו עזבו סופרי מצרים את הכתב הישן של ההיירוֹגליפים והתקינו במשרדי המדינה את הכתב הפשוט, שהיונים קראו לו „הכּתב הדמוֹטי“, ז”א עממי. פּסמתיך פתח לרוחה את שערי הארץ לפני סוחרים בני־חוץ, כגון סורים ויונים. בימיו התיישבו יונים רבים בדלתה ועל שפת הים, ושני רובעים של העיר מוֹף (ממפיס) נתמלאו יונים וכּרים (מאסיה הקטנה).

פּסמתיך שקד הרבה על התפתחותה הכלכלית של הארץ. שקידה זו המריצה אותו ללכת בעקבות הפרעונים מתקופת האימפריה ולכבוש את סוריה ואת ארץ־ישראל. הרוֹדוֹטוֹס מספר שפּסמתיך עלה על ארץ פּלשת ושם מצור על אשדוד, שנמשך 29 שנים. בסוף ימיו היה פּסמתיך בעל־בריתה של אשוּר בימי התמוטטותה ושלח חיל־עזר מצרי לסייע לה במלחמתה בכּשׂדים. קירוב לבבות זה בין האויבים משכבר (§ 53) לא בא אלא משום תקות פּסמתיך לרשת את נחלותיה המערביות של אשוּר, את סוריה ואת ארץ־ישראל. את מדיניות ההתפשטות באסיה המשיך אחרי מותו בנו נְכֹה (610–595). בדרכו צפונה להושיע את האשוּרים ליד חרן (609) המית את יאשיהו מלך יהודה במגידו⁴¹⁷, בשדה המערכה, הגלה את יהוֹאָחז, מלך יהודה החדש, מצרימה והמליך תחתיו את יהוֹיקים (מלכים ב', כ“ג, כ”ט ואילך). ירושלים הייתה למלך מצרים למס. נכו (נכוֹ) עשה את דרכו צפונה וכבש את כל סוריה עד נהר פּרת; בצידוֹן הקים מצבה כתובה בכתב החרטוּמים, זכר לנצחונותיו הרבים. אולם נסיונו להקים את האימפריה המצרית כפי שהייתה קיימת בימי תחוּתימס לא עלה יפה: הוא נתקל בכוח מדיני חדש, שהיה חזק ממנו – הלא הוא נבוּכדראצר בן נבוֹפּלאֶסר מלך בבל.

§ 55. ממלכת הכּשׂדים בבבל.    🔗

אחרי הריסת אשוּר חילקו המנצחים – הכּשׂדים והמדים – את הירושה הגדולה שנפלה בחלקם. המדים לקחו את החלק הצפוני־מזרחי של מלכות אשוּר ובתוכו את חרן וּנבוֹפּלאסֶר מלך בבל – את יתרה של הממלכה. בסוריה התנגשו מגמות ההתפשטות של בבל באלו של מצרים, עד שהגיעו לידי קרב מכריע. בשנת 605 היכה נְבוּכַדְרֶאצַר, יורש־העצר הבבלי, את המצרים בכרכּמיש על נהר פרת. בלעג מר מזכיר ירמיהו (מ"ו) את מפלת מצרים וניבא לחורבנה הקרוב על־ידי נבוּכדראצר. ואמנם קלה הייתה הדרך למצרים, אבל בימים ההם הגיע לנבוּכדראצר השמועה על מות אביו בבבל והוא מיהר לביתו להבטיח לעצמו את כיסא המלכות. המפלה בכרכּמיש לא ריפתה את ידיהם של מלכי מצרים. אחרי מות נכה הוסיפו הפרעונים לשאוף לכיבושים ולשלוח צבא לסוריה ולערי פניקיה. שוב הייתה ארץ־ישראל הקטנה סלע־המחלוקת בין שתי ממלכות אדירות, כפי שהיה הדבר בימי רעמסס ה־II והחתים או בימי המלכים הנוּבּיים וסנחריב. החשבון הפוליטי המוטעה של מלכי יהודה גרם לחורבנה של ירושלים. לשוא הזהיר ירמיהו את בית המלך שלא יישען על מצרים ולא יבגוד בבבל; יהוֹיקים מרד בנבוּכדראצר ומלך בבל עלה על ירושלים. יהוֹיקים מת בטרם הגיע נבוּכדראצר ירושליה ובנו יהוֹיכין הסגיר את העיר בידי הכּשׂדים. נפילתה של ירושלים ושבייתו של מלך יהודה מוזכרות בתעודה בבלית בציון תאריך מדויק: ב' באדר (15 במארס) 597 לפסה"נ⁴¹⁸. נבוּכדראצר שדד את העיר והגלה את יהוֹיכין בבלה (מלכים ב' כ"ד). אולם גם צדקיהו שהומלך תחת יהוֹיכין, מרד בנבוּכדראצר כשהוא בוטח בעזרת חָפְרַע מלך מצרים. הפעם לא חמל המלך הבבלי על יהודה, הרס את ירושלים⁴¹⁹ והגלה את העם לבבל (586). גם צוֹר מרדה במלך בבל ונפלה בידיו לאחר שעמדה במצור שנים רבות. אחרי דיכוי המרידות האלה לא העזו עוד תושבי סוריה וארץ־ישראל לקום בפני בבל ונכנעו לפני נבוּכדראצר.

ימי מלכותו של נבוּכדראצר ה־II או נבוּכדנאצר (נבּו־כּוּדוּר־אוּצוּר) הם ימי הגדוּלה של בבל החדשה, אשר ירשה את רוב שטחיה של האימפריה האשוּרית והשתרעה מהרי טַאוּרוֹס עד נחל מצרים. נבוּכדראצר (604–562) והמלכים שבאו אחריו ביקשו להשיב לבבל את הדרה מימי קדם. כימי פּסמתיך במצרים היו גם ימי נבוּכדראצר ויורשיו בבבל תקופת שיקום. נבוּכדראצר ראה את עיקר פעולתו לא במלחמותיו הרבות, אלא בבניינים הגדולים שהקים בבבל. ואמנם זקוקה הייתה העיר לעבודת שיפוץ רבה אחרי החורבן הנורא בימי סנחריב. מלכי הכּשׂדים, מנבוֹפּלאֶסר ועד נבּוּ־נאיד, האחרון במלכי בבל (ראה § 60), הרבו לעשות לחידוש בבל העיר, לתיקון החומות, לבניין בתי־המקדש וכו'. בבל העתיקה שנגלתה בימינו בחפירות היא בעיקרה עירו של נבוּכדראצר, ולא זו של חמוּרבּי. מלכי הכּשׂדים עשו את בבל למרכז עולמי גדול. לפי המסורת הקלאסית היה אורך החומה מסביב לעיר 18 קילומטר, אולם היונים שביקרו בעיר בתקופת הפרסים חשבוה לגדולה יותר. ארמון המלך השתרע על שטח של 322 על 190 מטר, והאולם הגדול אשר בו עמד כיסא המלוכה – על שטח של 57 על 17 מטר. מפורסם מאוד היה המקדש של מרדוּך, א־סגילה, הוא, שהתנשא השמימה קומות־קומות לפי הנוסח המקובל בשוּמר מימי קדם (§ 33).

רחוב מהודר שנקרא „רחוב התהלוכות“ הוליך לבית־מקדשו של מרדוּך; משני צדי הרחוב התנשאו קירות מקושטים ציורי אריות ודרקונים, כל ציור כשני מטרים לאורך ומספר כולם מאות אחדות. בסופו של הרחוב נמצא „שער אשתר“שאף הוא היה מקושט בציורים;

שרידיו היום מגיעים לגובה של 12 מטר. מלכי בבל הנאמנים לאלים נהגו כבוד רב בכוהנים והשתדלו בכל עת להוכיח את אמונתם ואת יראתם. כוחה של שושלת מלכי הכּשׂדים בבבל לא עמד לה לייסד ממלכה חזקה לדורות (נבוּכדראצר היה המלך היחידי שהיה גם שר־צבא חרוץ), אבל היא הצליחה לעשות את בבל לעיר הגדולה והיפה ביותר בין כל ערי המזרח, אשר שמרה על ערכה הכלכלי והתרבותי במשך כל תקופת פרס עד הופעתו של אלכסנדר הגדול במזרח.

מקורות    🔗

מתוך כתובות של מלכי אשוּר

50. תגלת־פּלאסר ה־I מרחיב את גבולות אשוּר

תגלת־פּלאסר, המלך האדיר, מלך העולם, אשר אין דומה, לו, מלך ארבע כנפות הארץ, מלך כל הנסיכים, אדון האדונים, הרועה⁴²⁰, הכוהן העליון, אשר שרביט נהדר ניתן לו במצות שַמַש ובו נעשה מושל בכל הגויים עבדי אֶנליל; רועה הצדק, אשר נקרא שמו על כל הרוזנים; הנגיד המרומם אשר הניפו האל אַשוּר עם כלי מלחמתו וקרא בשמו לנצח למען יכּוֹן רועה ארבע כנפות הארץ; כובש ארצות־מרחקים על גבוליו מצפון ומנגב; הסופה הלוהטת המכרעת כנפות הארץ בגאוּתה; אש להבה התוקפת את ארץ האויב כפגוע הסערה; אשר במצות אֶנליל אין לו שני, וימגר את משׂנאי אשור.

האֵל אשוּר והאלים הגדולים, מגדלי מלכוּתי ועוז ועצמה ימגנוּני, ציווּני להרחיב את גבול ארצם ויפקידו בידי את כלי עוּזם, את שוֹאת המלחמה. ארצות, הרים וערים, והשׂרים שונאי אשוּר, כבשתי תחת שלטוני, ואכניע את ארצותיהם. בששים מלך נלחמתי, ואגפם, וכוח־ישועה כוננתי עליהם. לא היה שני לי בקרב, ולא דומה במלחמה. הוספתי אדמה על ארץ אשוּר ועמים על עמה. הרחבתי גבולות ארצי וכל ארצותם הבאתי תחת ממשלתי…

מראשית מלכותי ועד שנתי החמישית, מספר 42 ארצות ומלכיהן מעבר לנהר זבּ התחתון⁴²¹, ארץ הרים רחוקים, ועד עבר נהר פּרת וארץ החתים והים העליון אשר במערב⁴²² כבשה ידי, ואעש אותן ממשלה אחת. ואקח את בני תערוּבוֹתיהן, ואשימה עליהן מסים ומנחה. מלבד מלחמות רבות על שונאים אשר לא יכלו לעמוד לפני כוחי. בארץ נוחה רדפתי אחריהם במרכבותי, ובארץ קשה ברגל. ואַכרית רגל אויב מארצי.

מתוך כתובת של תגלת־פּלאסר ה־I על גבי מנסרת טין. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

51. אכזריותו של אשוּרנציפּל ה־II

בעזרת אשוּר אדוני נסעתי מתוּשחן⁴²³, ואת הרכב ומבחר הפרשים לקחתי עמי ואעבור את נהר חידקל. ואלך כל הלילה ואקרב אל פּתוּרא, מעוז בני ארץ דִרַא. והעיר בצורה מאוד, מוקפה שתי חומות ומצודתה כראש הר. ביד אשוּר אדוני הרמה, בעצמת חילי ועוז פגע קרבי נלחמתי עמהם. שני ימים, מלפני צאת השמש, כהדד אלוהי הסופה חצבתי בהם ואשפוך אש עליהם. בעזוּז ובכוח עטו עליהם אנשי חילי כעוף סערה ואקח את העיר, ואהרוג 800 איש מאנשי מלחמתם בחרב ואכרות ראשם. המונים תפשתי חיים, ושאריתם שרפתי באש, ושלל כבד נשאתי מהם. את החיים ואת הראשים עשיתי גל מול שער עירם, ו־700 איש צלבתי בעמודים נוכח שער העיר. ואת העיר הרסתי ואחריבה ואעשֶׂהָ תל עיים. בחוריהם ובתולותיהם באש שרפתי…

מתוך כתובת של אשוּרנצירפּל ה־II החרוטה על גבי לוחות־אבן מכּלח. תרגם מאשוּרית ח.א. גינזברג.

52. אשוּרנצירפּל ה־II בסוריה

בעת ההיא הלכתי בצלע הר הלבנון ואעלה אל הים הגדול⁴²⁴ אשר בארץ האמוֹרי, וארחץ את כלי בים הגדול ואזבח לאלים. ממלכי חבל הים, אנשי צוֹר, וצידוֹן, וּגבל, וּמחלַת, וכַּיסָא, ואמוּרוּ⁴²⁵, ואַרוד אשר בלב ים, לקחתי מנחה – כסף, וזהב, ועופרת ונחושת, כלי נחושת, בגדי צמר צבעונים, בגדי שש… עץ הבנים, ואשכּרוֹע, ושן, ודוֹלפין – חיית ים. ויחבקו את רגלי. ואעלה הר אַמַנָה⁴²⁶ ואכרות קורות ארזים ואורנים ותדהר ותאשוּר. ואזבח לאלוהי ואעש מצבה לגבורתי ואקימה, ואת קורות הארזים והאורנים מהר אמנה, הקדשתי לאֶשחַרַא מקדשי⁴²⁷, אשר עשיתי בית שמחה להיכל סין ושמש אלוהי האור.

מתוך כתובת של אשוּרנצירפּל ה־II מכּלח. תרגם מאשוּרית ח.א. גינזברג.

53. מלחמת שלמנאסר ה־III בבעלי הברית הסוריים בקרקר (שנת 853)

…ואהרוס את קרקר עיר מלכותו⁴²⁸ ואחריבה, ואשרפה באש. 1,200 רכב, 1,200 פרשים ו־20,000 רגלי להדדעזר הארמי; 700 רכב, 700 פרשים, ו־10,000 רגלי לארחוּלני החמתי; 2,000 רכב ו־10,000 לאחאב הישראלי; 500 רגלי לקוּאים⁴²⁹; 4,000 רגלי למצרים; 10 רכב ו־10,000 רגלי לארקנתיים⁴³⁰; 200 רגלי למתנבּעל האַרודי; 200 רגלי לאֻסנתים; 30 רכב ו־000,( )⁴³¹ רגלי לאדניבּעל השׂיאני; 1,000 גמל לגינדיבּוּ הערבי; 000,( ) רגלי לבעשא בן רחוב העמוֹני⁴³² – את 12 המלכים האלה הביא⁴³³ לו לעזרה, ויצאו לקראתי למלחמה. בעוז האמיץ אשר נתן לי האדון אשוּר, בנשק האדיר אשר חנני נֵרגל ההולך לפני, נלחמתי בם ואגוֹף אותם מקרקר עד גִלְזַאוּ, ואהרוג מהם 14,000 איש רגלי לפי חרב. כהדד המטרתי מבול עליהם ואפיץ פגריהם ואמלא את פני הישימון חילותיהם הכבדים. בנשקי הולכתי את נחלי הארץ דמם, ותקטן הבקעה מנפול נבלוֹתם, ותכל כּיכּר רחבת ידיים לקברם. בגויותיהם חיברתי את נל ארנת⁴³⁴ כמו גשר. בקרב ההוא לקחתי מהם את רכבם ואת פרשיהם, ואת סוסיהם על עוּליהם.

מתוך כתובת של שלמנאסר ה־III מן השנה השישית למלכותו. תרגם מאשוּרית ח.א. גינזברג.

54. שלמנאסר ה־III בסוריה בשנת 18 למלכו

בשנת 18 למלכי עברתי את פּרת פעם 16. ויבטח חזאל מלך ארם ברוב חילו ויפקד את צבאותיו הרבה מאוד, ואת שׂניר ראש הר ממוּל הלבנון עשה למשׂגבּוֹ. ואלחם עמו ואכהו, ואהרוג ממנו 6,000 איש לפי חרב וָאֶשְׁבֶּה ממנו 1,121 רכב ו־470 פרשים, ואת מחנהו. ויימלט על נפשו, וארדוף אחריו, ואסגרהו בדמשק עיר מלכותו, ואת גנותיו קיצצתי. ואלך על חַורן, ואהרוס ואחריב ערים אין מספר ואשרוף באש, ואת שללם, אשר אין מספר, בּזוֹתי. ואלך עד הר בעל־ראש, הוא ראש (=כֵּף) בים, ואציב שם את צלם מלכותי. בעת ההיא קיבלתי את מנחת הצוֹרים, הצידונים ויהוּא בן עמרי⁴³⁵.

מתוך כתובת של שלמנאסר ה־III משנת העשרים למלכותו. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

55. סרגוֹן בארץ־ישראל ובסוריה, בשנת 720

מראשית ממלכתי עד שנת 15 למוֹלכי, שברתי את זרוע חוּמְבַּאגִיגאַש העילמי בבקעת דיר. ואצוּר על שומרון ואלכּדה, ואֶשבֶּה 27,290 איש היושב בקירבּה. ואאסוף מתוכם 50 רכב; ואת רכושם הנחלתי לשאריתם. ואַפקיד עליהם את שרי צבאי, ואשימה עליהם את מס המלך הראשון. ויצא חנוּן מלך עזה לקראתי, ועמו סבּאוּ, תרתן מצרים⁴³⁶, רפיחה למלחמה, ואכּם מכה רבה. ויירא סבּאוּ מקול כלי מלחמתי, וינס, ומקומו לא נראה עוד, ואת חנוּן מלך עזה תפשתי בידי. אף מנחת פרעה מלך מצרים, ושמש מלכת ערב, ויתעאמר מלך שבא – זהב ועשׂב הרים, וסוסים וגמלים – באה אלי…

ויאוּבּאדי החמתי יושב על הכלים, לא בעל תביעה על הכיסא, חתי רשע, זומם בלבו על מלכוּת חמת, והוא הקים עלי את אַרפּד, ואת צמר, ואת דמשק, ואת שומרון, ויעשם פה אחד, ויתעתד לקרב. ואוֹלך את צבאות אשוּר העצומים ואצוּר עליו בקרקר קריית שעשועיו, ואשבּה אותו ואת אנשי מלחמתו. ואשרוף את קרקר באש ואותו הפשטתי את עורו. ואהרוג את אשר חטאו בערים ההן ואַשכּן שם שלום. ואאסוף מחמת 200 רכב ו־600 פרש ואוסיף על חיל מלכותי.

מתוך כתובת ניצחון מדוּר שרוּכּין. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

56. מסע סנחריב לארץ־ישראל

…ויפחד לב פקידי עקרוֹן, שריה ועמה, אשר נתנו כבלי ברזל בּפַדִי מלכם, בעל ברית ושבועה לארץ אשוּר, ויסגירוהו לחזקיה היהודי ויכלאוהו כאויב. ויקראו למלכי מצרים ולקשתי מלך כּוּש⁴³⁷ ומרכבותיו וסוסיו, חיל אין מספר, ויבואו לעזרתם. בסביבות אֶלְתְקֵה ערכו מערכה נגדי. ואשים מבטחי באשוּר אדוני ואלחם בם ואגפם. את בעלי רכב מלך מצרים ובני מלכיהם, ואת רכב מלך כּוּש תפשו ידי חיים בקרב, ואצוּר על אלתקה ותמנה ואלכוד אותן ואשלול שללן. ואקרב אל עקרוֹן, ואהרוג את הפקידים ואת השרים המורדים ואתלה את גויותיהם על עמודים מסביב לעיר. ובני העיר, כל פושע ומורד, היו לבז; וייתרם, הנקיים מחטא ומביזיון, אשר אין בהם עולה, ואצוה עליהם וישלחום. ואת פדי מלכם הבאתי מירושלים ואושיבהו על כיסא מלכות עליהם ואשים את מנחת שררתי עליו. ואת חזקיה היהודי, אשר לא הביא את צוארו בעוּלי – על 46 עריו הבצורות, ערי חומה, שמתי מצור בכבישת סוללות, בהגשת כּרים, בהצות רגלים, במחתרות, בנקבות ובפרצים, ואלכדם ממנו. 200,150 נפש, קטון וגדול, איש ואשה, וסוסים, פרדים, חמורים, גמלים, וצאן ובקר עד אין מספר, הוצאתי מתוכן ויהיו לי לשלל. ואותו סגרתי כציפור בכלוב בתוך ירושלים עיר ממלכתו, וסוללות שפכתי עליו, ואת מוצא עירו שמתי לו לחרבה. ואת עריו, אשר בזותי קרעתי מעל גבולו ואתנם למִתִּנְתִּי מלך אשדוד, לפדי מלך עקרון וצֵלְבַּעַל מלך עזה – להקטין את ארצו. ואַרבּה על המס הראשון את מתנת ארצם, את המנחה, מנת שׂררתי. וחזקיה – נפל פחד הוד מלכותי עליו; והצבא הבלתי סדיר, ואנשי מלחמתו הטובים אשר הביא לחזק את ירושלים עיר מלכותו, פנו לבטלה. וישלח אחרי אל נינוה עיר ממלכתי 30 כיכר זהב ו־800 כיכר כסף, ואבן טובה, ופוּך, ועדי, ואבן אוֹדם גדולה, ומיטות־שן, וכיסאות־משען שן, ועורות פיל שנהבים, והבנים, ואשכּרוֹע וכל חמדה יקרה, ואת בנותיו ופילגשיו, ושרים ושרות, וגם את רציו שלח להביא מנחה ולעשות עבדוּת.

מתוך כתובת היסטורית של סנחריב, הכתובה על גבי מנסרת־טין. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

57. סנחריב מחריב את בבל

במסע שני עליתי מהר על בבל, כי אמרתי ללכדה. כבוא סוּפה פרצתי, כסערה פגעתי בה. ואחן סביב עליה: במחתרות ובכרים לכדוּה כפּי… קטון וגדול, לא השארתי אחד, ואמלא את הרחובות פגריהם. ואת שוזוּבּוּ מלך בבל ואת ביתו ואת שריו הבאתי חיים אל ארצי. ואת חוֹסן העיר ההיא – זהב, וכסף, ואבן טובה, ונכסים וקניין – שקלתי על־ידי אנשי ויקחוּם לנפשם. ואת האלים היושבים בקרבּה לקחו אנשי בידיהם ויתצוּם, ואת רכושם וקניינם לקחו. ואת אדד ואת שַלַא אלוהי עיר אֵיכַּלַתֵּי, אשר לקחם מרדוּך־נָדִין־אַחֶה מלך בבל בימי תגלת פּלאסר⁴³⁸ ויביאם בבלה, מקץ 418 שנה השיבותי אותם אל מקומם באיכּלתּי. ואת העיר ואת בתיה, ממסד עד טפחות, הרסתי והחרבתי ואשרוף באש. חֵיל וחומה, מקדשים ואֵלים, מגדלי לבנים ואדמה – את כולם הרסתי הרוֹס והשלך בנהר. בתוך העיר חפרתי תעלות ואציף את אדמתה במים, ואת בניין יסודה קרקרתי. הגדלתי מהפכתה ממהפכת מבּוּל; מחה מחיתי את העיר ההיא במים לבלתי היזכר מקומה עוד, ואשיתה כמרעה.

מתוך כתובת ניצחון החרותה על גבי סלעים, מצפון לנינוה. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

58. גבורות אסר־חדוֹן במצרים

אדון אני ואמיץ כוח, גיבור, עז, נאדר, נכבד, נעלה; בכל הממלכות לא אדע כערכי; בחיר אשוּר, נְבוֹ וּמרדוּך, מקרא סין, מחוֹנן אנוּ, אהוב המלכה אִשתר, אֵלת כל היקום, אשר חרב לא יחשׂוֹך, משחית ארץ אויב – אנוכי.

ויהי כאשר הרחיב האדון הגדול אשוּר את מלכותי על ארבעה קצות הארץ, ויגדל את שמי, ויתן בידי שבט עוז להשמיד אויבים – למען הראות בני אדם את עצמת מעשי גבורתי – ויחטאו יושבי הארץ⁴³⁹ לאשוּר ויבזוּהוּ ויטשוּהוּ, וימלאו האלים הגדולים את ידי לשלול שלל ולבוז בז ולהרחיב את גבול ארץ אשוּר, ויצווּני להלך דרכים רחוקות, הרים קשים, וחולות עצומים, מקום צמאון; ואלך בשלוַת לב.

תִּרְהָקָָה מלך מצרים וכּוּש, זעוּם אלוהותם הגדולה – מאִשְחֶפְּרִי⁴⁴⁰ עד מוֹף עיר מלכותו מהלך 15 יום הרגתי יום יום בלי הפוגות הרג רב באנשיו, ואותו היכיתי 5 פעמים בפי חניתי מכה אשר אין לה מרפא. ועל מוֹף עיר מלכותו צרתי חצי יום במחתרות, במנהרות ובסערה ואלכּדה, ואהרוס ואחריבה, ואשרפה באש. ואת אשתו ואת פילגשיו, ואת אוּשנחוּרוּ בנו היורש אותו, ואת שאר בניו ובנותיו, רכושו וקניינו, סוסיו ובקרו וצאנו אין מספר נשאתי אל ארץ אשוּר. ואעקור את שורש כּוּש מארץ מצרים ולא נמלט בה אחד להשלים עמי. ואוסיף להפקיד מלכם, פחוֹת, סגנים, שרי־צבא, שוטרים וסופרים על כל ארץ מצרים, ואשים מנחה וקרבן חוֹק לאשוּר ולאֵלים הגדולים לדור דורות, ואשים עליהם את מנחת מתנת מלכותי, דבר שנה בשנה, לא ישבּוֹת. ואעש אבן־גלל ושמי כתוב עליה, ואכתוב עליה את תפארת גבורת אשוּר אדוני ואת עצם מעשי, ואיך התהלכתי בחסות אשוּר אדוני, וכוח כיבוש ידי, ואציגנה לראוה לכל אויבי עד אחרית הימים.

מתוך אסטלה שנמצאה בזֶנְגִ’ירְלִי, שבדרום אסיה הקטנה. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

59. אשוּרנּניפל כובש את נוֹא־אמוֹן

ויתפשו ידי את העיר ההיא (נוֹא־אמוֹן) כולה בחסות אשוּר ואשתר, ואת כל טוּב ביתה, כל יש בה, זהב, כסף, ואבן טובה, ובגדי צבעונין ושש, סוסים גדולים, ואדם, איש ואשה; שני עמודים⁴⁴¹ גבוהים, מעשה חשמל⁴⁴² מבריק, ו־2,500 כיכר משקלם, המוצבים פתח המקדש, היתקתי ממעמד ואביאם אשוּרה. שלל כבד עד אין מספר שללתי מנוֹא־אמוֹן, ואבריק חרבי על מצרים ועל כּוּש, ואציב ממלכתי. בכף מלאה שבתי לנינוה, עיר ממלכתי.

מתוך כתובת של אשוּרבּנפּל, מנינוה. תרגם מאשורית ח.א. גינזברג.

60. מסעות נבוּכדראצר לסוריה וארץ־ישראל

בשנת אחת לנבוּכדראצר⁴⁴³, בסיון, גייס הוא את צבאותיו ועלה על חתי⁴⁴⁴. עד כסלו עבר בּחתי עבוֹר ושוֹב כשליט. מלכי ארץ חתי כולם באו לפניו והוא קיבל את מסם הכבד. על אשקלון עלה ובכסלו לכד אותה⁴⁴⁵. תפש את מלכה, בזז ביזתה ונשא את [שללה], הפך אותה לתל חרבות ובחודש שבט שב לבבל.

* * *

בשנת ארבע גייס מלך אַכָּד את צבאותיו ועלה על חתי, בּחתי עבר עבוֹר ושוֹב כשליט, בכסלו התייצב בראש צבאו ועלה על מצרים, מלך מצרים שמע זאת ואסף צבאותיו. בשדה המערכה נלחמו הם בקרב־מגע והנחילו מפלה כבדה זה לה, מלך אכּד וצבאו חזרו להם ושבו לבבל⁴⁴⁶.

בשנת חמש נשאר מלך אכּד בארצו, הוא אירגן חיל מרכבות וסוסים במספר רב. בשנת שש בכסלו גייס מלך אכּד את צבאו ועלה על ארץ חתי. מארץ חתי שיגר צבא, הם סבבו במדבר ושדדו את הערבים שוד רב: רכושם, עדריהם, ואלוהיהם, ובאדר שב המלך לארצו⁴⁴⁷.

בשנת שבע בכסלו גייס מלך אכּד את צבאו ועלה על חתי. הוא חנה על עיר יהודה ובאדר, בשניים בו, כבש את העיר, לכד את המלך. מלך כּלִבּו מינה בתוכה⁴⁴⁸, מס כבד לקח לו והביא לבבל.

מתוך כרוניקה בבלית המספרת על קורות מלכי בבל הכשׂדים. תרגם מבבלית ח. תדמור.

נושאים ושאלות    🔗

1. תאר את שלבי הקמתה של האימפריה האשוּרית על רקע התנאים המדינים במזרח באותה תקופה; היעזר במקורות: 50–60.

2. תאר את מסעות מלכי אשוּר לסוריה ולארץ־ישראל, עיין מלכים ב‘, ט“ו, י”ט, כ’, כ“ט; פרק י”ז, ג’–ו‘; פרק י“ח, י”ג–ל“ז; פרק י”ט; ישעיהו, פרק ז’.

3. צייר מפה מדינית ותאר בה את שלבי התפשטותם של האשוּרים על פני המזרח הקרוב.

4. השוה את המשטר המדיני באשוּר, למשטר המדיני במצרים.

5. מה היו העקרונות לפיהם ניהלו האשוּרים את האימפריה שהקימו?

6. מה היה התפקיד התרבותי אותו מילאו האשוּרים במזרח הקדום?

7. כיצד תסביר את שקיעתה של האימפריה האשוּרית תקופה כה קצרה לאחר שהגיעה לשיא התפשטותה?

8. תאר את המצב המדיני החדש שנוצר במזרח עם שקיעתה של אשוּר.

9. השוה את התחייה הלאומית והתרבותית של מצרים בימי פּסמתיך וּנכוֹ לתחייה של יהודה בימי יאשיהו. עיין מלכים ב‘, פרקים כ“ב–כ”ג; דברי הימים ב’, פרקים ל“ד–ל”ה.

10. במה המשיכה האימפריה הבבלית החדשה את האימפריה האשוּרית ובמה הייתה שונה ממנה?

ספרים לעיון נוסף    🔗

1. י. אהרוני, ארץ־ישראל בתקופת המקרא, גיאוגרפיה היסטורית – הוצאת מוסד ביאליק, חלק שלישי, פרקים: שלישי, רביעי, חמישי ושישי.

2. אנציקלופדיה מקראית – הוצאת מוסד ביאליק, ערכים: אררט, אשוּר (העיר), חמת, חרן.

3. ה. ברסטד, דברי ימי מצרים – הוצאת ש. פרידמן, ספרים שביעי ושמיני.

4. האנציקלופדיה העברית, ערך: אשוּר.

5. ש. זמירין, יאשיהו ותקופתו – הוצאת מוסד ביאליק.

6. ב. מזר, ייסודה של ממלכת ארם ויחסיה עם ישראל, בתוך קובץ: בימי בית ראשון בעריכת א. מלמט – הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה.

7. ב. מזר, מסע סנחריב לארץ יהודה, „ארץ ישראל“ (מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה), כרך ב', תשי"ג – הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה.

8. ב מייזלר (מזר), מלחמות ישראל עם ארם – „מערכות“ ל“ה–ל”ו, תש"ו.

9. א. מלמט, הארמים בארם־נהריים והתהוות מדינותיהם –הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה, (סטנסיל).

10. א. מלמט, פרקים במדיניות החוץ של דוד ושלמה, בתוך קובץ: בימי בית ראשון, בעריכת א. מלמט – הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה.

11. א. מלמט, כרוניקה בבלית חדשה על מסעות נבוּכדראצר ליהודה – „ידיעות החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה“, חוב' ג’–ד', תשט"ז.

12. א. מלמט, מלחמות ישראל ואשוּר – „מערכות“ מ“ב–מ”ד, תש"ז-ה'.

13. מ. שור, חוקי אשוּר – כתבי המכון לחכמת ישראל בורשה, תרצ"א.

14. א. שירה, לוחות חומר יביעו אומר – הוצאת אמנות, פרק ח'.

15. ח. תדמור, חטאו של סרגוֹן – „ארץ ישראל“ (מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה) כרך ה', תשי"ט – הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה.

16. ח. תדמור, עזריהו מלך יהודה בכתובות אשוּר, בתוך קובץ: בימי בית ראשון, בעריכת א. מלמט – הוצאת החברה לחקירת ארץ־ישראל ועתיקותיה.

 

פרק ו': מדי וּפרס    🔗

§ 56. המקורות.    🔗

ידיעותינו על בני מדי וּפרס באו ברובן מספרי היונים. היונים הכירו יפה את ממלכת פרס: שכירים יוניים, תיירים, אנשי מדע, שליחי ערים יוניות, ביקרו בה לעתים תכופות. במאה החמישית ביקר בה הרוֹדוֹטוֹס וכארבעים שנה אחריו – הרופא היוני קטֵסיאַס, שישב בחצרו של מלך פרס 17 שנה. לכן הירבו היונים לספר על הפּרסים, על תולדותיהם בימים עברו, על מנהגיהם ועל טבע הארצות שבהן משלו. לא כל הסיפורים האלה ראויים לשמש מקור היסטורי. פעמים שאבו היונים את ידיעותיהם מתוך תעודות רשמיות (למשל, מרשימת הפּחוות של דריוש או מתיאור של תחנות ב„דרך המלך“ מאסיה הקטנה עד שושן); סיפורים אלה ברובם מדויקים ומכוּונים לאמת. אך לעתים קרובות סיפרו היונים את השמועות ואת האגדות הרבות שהגיעו לאוזניהם בחצר המלך בשושן או בחצר שריו באסיה הקטנה; בסיפורים כאלה יש לנהוג זהירות רבה (למשל, סיפורי הרוֹדוֹטוֹס על כּוֹרש וכמבּיסס). את ידיעות היונים יש לתקן (עד כמה שאפשר הדבר) על סמך הידיעות המגיעות מן המזרח עצמו. ערך היסטורי גדול יש לספרי התנ"ך השייכים לתקופה זו, כגון: עזרא ונחמיה, מגילת אסתר והנביאים חגי, זכריה ומלאכי. כן חשובות מאוד הכתובות מבבל, המספרות על תולדות העיר לפני נפילתה בידי הפרסים ועל כיבושו של כּוֹרש (אסתר ב‘, י"ג; ו’, א'). אך המקור החשוב ביותר לא נשתמר עד ימינו: אלה הם „ספרי הזכרונות“ או „דברי הימים“ של מלכי פרס, שבהם היו רשומים כל מאורעות הזמן. לעומת זאת הגיעו לידינו כתובות אחדות של מלכי פרס, ביניהן הכתובת הגדולה של דריוש על סלע בֶּהִיסטוּן, שנכתבה בשלוש לשונות (§ 6) ובה סיפר המלך על פעולותיו הגדולות. בעזרת כל המקורות האלה אפשר לחקור את תולדות ממלכת פרס בפריחתה, אבל אי־אפשר לתאר את ראשית ההיסטוריה הפרסית ועל אחת כמה וכמה את ההיסטוריה המדית.

§ 57. העמים ההוֹדוּ־אירוֹפּיים (האָריים).    🔗

העמים ההודו־אירופיים הופיעו במזרח בראשית האלף השני לפסה“נ. הנודעים שבהם הם החתים לעממיהם (§ 36). הם הביאו אתם את הסוס ושכללו את דרכי הלחימה באמצעות רכב. שבטים אחרים, הקרובים לחתים מבחינה לשונית, הגיעו לאיראן ולהודו. הם קראו לעצמם „אריים“, כלומר „אצילים“ או „אדונים“. האריים הם חלק מן העמים המדברים בלשונות הודו־אירופיות. תגלית רבת־ערך נעשתה על־ידי מלומדי אירופה בראשית המאה הי”ט כשנקבעה הקירבה בין הלשון ההודית העתיקה (סַאנְסְקְרִיט) ובין לשונות אירופיות רבות. המלומדים נוהגים לחלק את הלשונות ההודו־אירופיות ל־11 משפחות, ביניהן המשפחה של הלשונות הרוֹמניוֹת (רוֹמית ובנותיה), גרמניוֹת (גרמנית, אנגלית, הולנדית, דנית) סלאביוֹת (רוסית, פולנית, צ’כית, בולגרית), יונית, פּרסית, הוֹדיוֹת (סאנסקריט ובנותיה), ועוד. הקירבה בין הלשונות לא תמיד מעידה על קירבה גזעית בין העמים: הלשון, ככל קניין תרבותי, יכולה להימסר מעם לעם, ולא פעם אירע בתולדות האנושות שעם פלוני לאחר שכבש את ארצו של עם אחר, הקנה לעם המשועבד את לשונו הוא או סיגל לעצמו את לשון הדיבור של עם הארץ. אף־על־פי־כן חושבים מלומדים רבים, שכל המשפחות של הלשונות ההודו־אירופיות התפתחו מלשון הודו־אירופית עתיקה אחת, ואף סבורים שהיה עם אחד מסוים שלשון דיבורו הייתה הלשון ההודו־אירופית העתיקה. גם נעשו נסיונות רבים כדי לקבוע את ארץ מולדתו של העם העתיק הה. ארצות שונות ומשונות הוצעו כמולדת העם ההודו־אירופי, כגון אסיה התיכונה, ערבות רוסיה הדרומית, אירופה המרכזית בין הבלקנים והים הבלטי, סקנדינביה, ועוד; אולם כל ההצעות האלה אינן אלא השערות. עלינו על־כל־פנים לזכור, שאף אם היה פעם עם שדיבר בלשון ההודו־אירופית העתיקה, אין כל קשר גזעי בינו ובין העמים ההיסטוריים שדיברו (וממשיכים לדבר) בלשונות הודו־אירופיות שונות, הואיל והעם הזה התערב בכל מקום בעמי הארצות הנכבשות, כשם שהתערבו האריים בחוֹרים וּבבני אנאטוֹליה וכן בבני היישוב הקדום באיראן ובהודו. באלף השלישי או השני נתחלקו השבטים האריים לשתי משפחות: אחת פנתה דרומה ונאחזה בבקעות הפוריות של נהרות פַּנְגַׁאבְּ – אלה הם ההוֹדים, והשנייה בחרה באיראן – ואלה הם בני מדי וּפרס⁴⁴⁹. עד המאה הט"ו בערך ישבו ההודים בפּנג’אבּ. אחר־כך פשטו מזרחה עד שכבשו את כל ארץ הודו. המדים והפרסים באיראן נתחלקו שבטים־שבטים. התנאים הגיאוגרפיים של איראן לא היו נוחים לאיחוד לאומי. רמת איראן משתרעת על שטח גדול מאוד ומכילה בתוכה מקומות רבים שאינם נוחים ליישוב. במרכז הארץ נמצאת ערבת־מלח גדולה, מחוסרת מים וצמח, המחלקת את הרמה לשתיים; במקומות אחרים מתנשאים ההרים הגבוהים, והאקלים הקשה אינו נוח ליישוב צפוף. הארץ הרחבה הייתה מיושבת זעיר פה זעיר שם, בייחוד בגבולות, ובין השבטים לא היה קיים קשר. בצפון הייתה הארץ פתוחה לפני העמים הפראים תושבי אסיה התיכונה, אשר היונים קראו להם בשם הכולל „סקיתים“, ואף הם נמנו עם העמים ההודו־אירופיים. המדים והפרסים ישבו בחלקה המערבי של איראן, המדים בצפון והפרסים בדרום. במשך דורות רבים לא מילאו העמים האלה שום תפקיד בהיסטוריה, ורק אחרי נפילת אשוּר נפתחה לפניהם דרך רחבה לכיבושים במערב.

§ 58. הוֹדוּ.    🔗

העמים האריים בהודו היו רחוקים מרחק רב מחופי הים התיכון, ולכן לא יכלו להשתתף בקורות עמי אסיה המערבית או אירופה. רק פעמיים במשך ההיסטוריה העתיקה נכבשה הודו (או נכון מזה – חלקה המערבי של הודו) על־ידי מלכי המערב: הדבר קרה בימי ממשלת הפרסים ובימי אלכסנדר הגדול. בתקופה הרומית מורגשת השפעת הודו על האמונות והדעות של תושבי הקיסרות הרומית. מצדם קיבלו גם ההודים פעמים השפעה מן המערב; כך, למשל, הגיע אליהם האלף־בית הפיניקי וגרם לפיתוח הכתב המקומי.

כשבאו השבטים האריים להודו במחצית האלף השני לפסה“נ כבר מצאו לפניהם ציביליזציה עירונית מפותחת. מרכזיה של תרבות זו הידועה בשם „תרבות עמק האינדוּס“ נחשפו בחפירות ארכיאולוגיות במוֹהֶנְג’וֹ־דָרוֹ ובחַארַאפָּה. תרבות עמק האינדוּס נוסדה במחצית האלף השלישי לפסה”נ. תרבות זו דומה לתרבותה של שוּמר בכך שהייתה מבוססת על השקיה ובנתה ערים גדולות. ערים אלה היו בנויות בצורה מתוכננת, בעלות רחובות ישרים, ביוב משוכלל, ואסמים מרכזיים גדולים. נתגלו גם טבלאות וחותמות ועליהם סימני כתב שעדיין לא פוענח. תרבות זו נהרסה כליל, והחוקרים סבורים שמחריביה היו השבטים האריים. ידיעות היסטוריות מהימנות על הודו אין בידינו אלא כאלף שנים ויותר לאחר חדירת העמים האריים. מכאן ואילך ידועה הודו כארץ של שבטים רבים הדוברים בלשונות שונות והיסוד החשוב באוכלוסיה הוא היסוד הארי. בהודו עסקו התושבים בעבודת אדמה ובגידול בהמות; הטבע העשיר לא דרש מהם עבודה קשה כמו במצרים ובמסופוטמיה. השבטים נלחמו זה בזה כל הימים, והמלחמות הממושכות מנעו איחוד לאומי והקמת ממלכה הודית משותפת לכולם. ועוד דבר מנע את האיחוד הלאומי: חלוקת ההודים למעמדות, שכל אחד מהם היה נבדל מאחרים וסגור בפני איש זר. בהודו היו ארבעה מעמדות עיקריים: א) הכוהנים (הבְּרַהְמָנִים), ב) האצילים, ג) האיכרים, הסוחרים ובעלי־המלאכה ו־ד) שרידי היישוב הקודם (הדְרַאוִידִים) שנכבש על־ידי האריים וקיבל עליו את דת הבּרהמנים. מלבד המעמדות האלה היו עוד כיתות של הטמאים, אף הם שרידי היישוב הקדום, שלא זכו לקבל את הדת הבּרהמנית. יחסם של ההודים לטמאים היה כיחס אדם לשרץ טמא; אסור היה לנגוע בו ואף להביט בו. הפירוד בין המעמדות עובר כחוט־השני דרך כל ההיסטוריה ההודית ומשפיע על חייו המדיניים של העם עד היום הזה.

כשרונו הרב של העם ההודי מצא את ביטויו בעיקר ביצירת הדת והספרות. בראשונה עבדו ההודים את אלי הטבע, בייחוד את אל השמים, את אל האש ואת אל הים, אולם אחר־כך הנהיגו את פולחנם של בְּרַהְמָה, וִישְנוּ וסִיוָה, שהם אֵלי העולם והמוּסר גם יחד. בּרהמה הוא האל הראשי; לאמיתו של הדבר לא אל הוא, כי אם נשמת העולם, היסוד הרוחני של היקום: הוא הכול והכול בו. נשמת האדם היא חלק מנשמת העולם; היא כלואה בגוף האדם ושאיפתה העליונה – לעזוב את הגוף, לצאת לחופשי ולהתאחד עם הנשמה העולמית. את המטרה הזאת משיג האדם בדרך המוסר והטהרה ובייחוד על־ידי סיגופים. רק נשמתו של החכם או של הנזיר עולה אחרי מותו לעולם האמת. נשמת האדם הפשוט טעונה טיהור נוסף ועליה לשוב לגוף אדם אחר או גם לגוף בעל־חיים. גלגול הנשמה הוא חלק חשוב מתורת הבּרהמנים; הם גם לא נגעו בבשר בעל־חיים בהאמינם כי נשמת האדם הנפטר יכלה למצוא לה מקלט באחד מגלגוליה בבעל־חיים זה. הדת הבּרהמנית ספוגה רגשי יאוש ואכזבה: חיי אדם על הארץ אינם אלא כחש ומרמה, וכל המרבה להתרחק מהם ולהתבודד עם עצמו הרי זה משובח.

במאה החמישית לפסה"נ תוקנה הדת הבּרהמנית על־ידי בּוּדהא; תורתו של בּוּדהא מבוססת על תורת הבּרהמנים. אף הוא הודה בגלגול הנשמה וראה את מטרת חיי אדם בהסתכלות הפנימית ובהתבודדות עם עצמו. תלמידי בודהא ויתרו על כל התענוגות וחיו חיי נזירים במקומות שוממים או היו עוברים בכפרי הודו לבושים בגדי עניים, דוגמת ה„נזירים העניים“ של הנוצרים בימי־הביניים. בודהא ביטל את הקרבנות ואת המצוות המעשיות של הבּרהמנים והבליט בתורתו את יסודות המוסר: את האהבה לאדם, את הצדקה, את הרחמים. הבּרהמנים יצאו להגן על דתם ורדפו את תלמידי בודהא זמן רב ובאכזריות רבה. ואמנם תורתו של בודהא לא הצליחה לקנות לה אחיזה של ממש בהודו והתפשטה בעיקר מחוץ לגבולותיה: בבּוּרמה, בטיבּט, בסין וביאפאן. כיום נמנים כמה מאות מיליון איש על דת זו ושלוחותיה.

הספרות התפתחה בהודו מן הזמן הקדום ביותר. כבר באלף השני חיברו ההודים שירים דתיים, תהילות ותשבחות לאלים, שנמסרו בעל־פה מדור לדור במשך דורות רבים. שירים אלה כתובים בסאנסקריט, היא הלשון הארית העתיקה של הודו. כאשר קיבלו ההודים את הכתב נכתבו השירים האלה בספרים; אלה הם הוֶדוֹת, וביניהם החלק הקדום ביותר הוא הריגוֶדָה. תקופת הכיבוש של ארצות הגנגס נתנה חומר לחיבור שירים אֶפִּיים, שנאספו בשני ספרים גדולים – מַהַבְּהַרַטָה ורמיאנה. האֶפּוֹס ההודי נוצר במשך מאות שנים בצורה של חומר בלתי־מעובד, אשר הכיל בתוכו גם סיפורים ואגדות וגם שירי מוסר וחכמה ארוכים. עם כל החסרונות מעיד האֶפּוֹס ההודי על כישרון פיוטי גדול, ותרגומיו הראשונים מסאנסקריט ללשונות אירופיות בתחילת המאה הי"ט עשו רושם עצום על הסופרים והוגי־הדעות באירופה.

§ 59. המדים והלוּדים.    🔗

המדים היו הראשונים מעמי איראן שאירגנו צבא חזק וייסדו ממלכה. לפי הרוֹדוֹטוֹס קרה הדבר בימי מלכם הראשון דַיאוֹקֶס, שבנה את בירת מדי אַחְמְתָא⁴⁵⁰ (כעת חמדן) והשתדל לכונן צדק ומשפט בארצו; אך כנראה אין זאת אלא אגדה. ההיסטוריה המדית הקדומה אינה ידועה לנו. שום כתובת לא נמצאה בארץ מדי מימי ממשלת המלכים המדיים, ואפשר שהמדים לא ידעו בימים ההם קרוא וכתוב. מלכי אשוּר ערכו מסעות רבים לארץ מדי והמדים היו נכנעים להם. משנחלש כוחה של אשוּר בסוף ימי אשוּרבּנפּל (§ 53) השתחררו אף המדים וכוחם גבר והתעצם. כרוב העמים מחוסרי התרבות נמשכו גם המדים אל מרכזי התרבות העתיקים בחפצם לבוז את האוצרות שנצטברו שם במשך דורות. על־ידי הריסת נינוה נתגשמה שאיפתם זו; המלך שעמד בראשם בימים ההם היה כּיאַכּּסַרֶס, והוא נחשב בצדק ליוצר הכוח המדיני של מדי. אחרי חורבן נינוה הוסיף כּיאכּסרס להרחיב את גבולות ממלכתו צפונה ומערבה עד שהגיע לנהר הַליס באסיה הקטנה. כאן פגע בהתנגדות מצד הלוּדים⁴⁵¹, שמשלו בחלק המערבי של אסי הקטנה. הרוֹדוֹטוֹס מספר כי בשנת 585 חילקו שני העמים ביניהם את השלטון על אסיה הקטנה והנהר הליס היה הגבול בין שתי הממלכות.

מלכות הלוּדים נוסדה במאה השביעית. מלכי הלוּדים השתמשו בחולשת העמים הקטנים שישבו במרכזה של אסיה הקטנה (הפריגים ואחרים) כדי להרחיב את ממלכתם עד הליס. הם כבשו את הערים היוניות, שנבנו לאורך החוף המערבי של אסיה הקטנה זמן רב לפני בוא הלוּדים. הלוּדים לא היו אנשי מלחמה, עיקר דאגתם היה המסחר. הם היו הראשונים שהנהיגו את המטבע; לפניהם היו הסוחרים משתמשים בשעת מיקח וממכר במטילי מתכת (זהב, כסף ונחושת), דבר שהקשה מאוד את המשא־והמתן המסחרי. מן הלוּדים עבר השימוש במטבע לפרסים וליונים ובזמן קצר נתקבל בכל העולם העתיק.

§ 60. כּוֹרש מלך פרס.    🔗

באמצע המאה השישית הייתה הממלכה המדית החזקה ביותר במזרח, אולם פריחתה לא האריכה ימים. כּוֹרש, פרסי ממשפחת האצילים של בני אֲכִימֶנֶס, מרד במדים ומיגר את שלטונם. על חורבות ממלכת המדים בנה כּוֹרש את ממלכתו הוא, ממלכת מלכי פרס.

על כּוֹרש סיפרו במזרח אגדות רבות. לפי האגדה שנשתמרה אצל הרוֹדוֹטוֹס היה כּוֹרש בן בתו של מלך המדים אַסְטיאַגַס שנישאה לפרסי. המלך חלם חלום חוזר, כי בן ייולד לבתו והוא עתיד למלוך תחתיו. אַסטיאנס ציוה להמית את הילד, אך האיש שצוּוה לבצע את פקודת המלך חמל על הילד והצילו ממות. כּוֹרש גדל בין רועי־צאן וכאשר גדל והיה לאיש נגלה לו סוד מוצאו: הוא עלה על אסטיאגס, לקח אותו בשבי ומלך תחתיו. אגדה זו דומה לאגדה על הולדת סרגוֹן מלך אכּד (§ 26) ולעוד אגדות רבות שסיפרו בארצות המזרח, וכן גם ביון וברומי, על אנשים גדולים שהגיעו לשלטון בכוח הזרוע.

שנים אחדות נמשך כיבוש הארצות שהמדים משלו בהן; איראן, עילם, אשוּר, אַרמניה ואַסיה הקטנה עד נהר הליס⁴⁵² עברו לידי כּוֹרש. באסיה הקטנה נתקלו השאיפות של כּוֹרש להרחיב את גבולות ממלכתו החדשה בשאיפת הלוּדים להגן על גבולות ממלכתם. בימים ההם מלך על הלוּדים קרוֹיסוֹס, מלך מפורסם בעשרו הרב. על המלחמה בין כּוֹרש וּקרוֹיסוֹס מספר הרוֹדוֹטוֹס: כּוֹרש כבש את לוּד ולקח את קרוֹיסוֹס בשבי; הוא העלה את המלך השבוי על המוקד, אך ברגע האחרון חמל עליו ועשה אותו לאחד מיועציו. סיפור זה אינו אלא אגדה; אך עובדה היא, כי כּוֹרש כבש את לוּד. הוא גם הכניע את היונים יושבי אסיה הקטנה והרחיב את ממלכתו עד חופי הים האגיי⁴⁵³.

עתה הגיע תורה של בבל שעדיין שלטה ברמה בקדמת אסיה. בימי כּוֹרש מלך על בבל נְבוֹ־נָאִיד (או נַבּוּ־נָאִיד) (556–539 לפסה"נ). נבו־נאיד היה ממוצא ארמי וייסד שושלת חדשה בבבל. בעיקר נודע נבוֹ־נאיד ברפורמה הדתית שערך. הוא החיה צורות פולחן קדומות שעברו מן העולם מאות שנים לפניו. אך הגדולה שבפעולותיו של נבוֹ־נאיד הייתה העלאת אל־הירח סין והעמדתו אף מעל מרדוּך, אֵלה הראשי של בבל. נבוֹ־נאיד קומם את מקדשיו של סין בערים המקודשות לו: אוּר־כּשׂדים וחרן. בגלל התערבותו בדרכי הפולחן הסתכסך נבּוֹ־נאיד עם כוהני ערי הקודש הבבליות, נטש את עירו והלך לשבת בתֵימָא⁴⁵⁴ שבמדבר ערב, שהיה מקום קדוש לאלוהי הירח. הוא ישב בתימא עשר שנים ובעת היעדרו מבבל שלט על הארץ בנו בֵּל־שַׁר־אוּצוּר – הוא בּלשאצר המוזכר בספר דניאל כמלך בבל האחרון. בסוף ימיו של נבוֹ־נאיד, כששב מתימא, גברה בקרב כוהני בבל ההתנגדות לרפורמות הדתיות שלו והכוהנים שמו את מבטחם בכוח החדש העולה ממזרח – הוא כּוֹרש מלך פרס. אין לדעת בדיוק כיצד תקף כּוֹרש לראשונה את בבל, אך ברור הוא שלא נתקל בקשיים רבים בכיבוש העיר. היא הוסגרה למעשה ללא קרב לידי אחד משרי הצבא הפרסיים (539 לפסה"נ). עם נפילת בבל בירת האימפריה – נפלה לידי כּוֹרש כל ממלכת בבל – למן המפרץ הפרסי ועד גבול מצרים. כּוֹרש, שנחשב למלכה החוקי של בבל מייד לאחר הכיבוש, הסביר פנים לתושבי העיר, נהג כבוד רב בפולחני בבל, חידש את עבודת הקודש שהושבתה בזמן המלחמה, החזיר לערי הקודש את פסלי האלים שהועברו לבבל על־ידי נבוֹ־נאיד בתקופת הרפורמות, והכריז שהאל מרדוּך בחר בו ושלח אותו לשחרר את בבל עירו משלטונו המזיק של נבוֹ־נאיד⁴⁵⁵ – אותה שעה קיבלו ממנו היהודים את הרשות לשוב לארצם ולקומם את בית ה'⁴⁵⁶ (עזרא א'). אין להתפלא שהנביא ישעיהו כינה את כּוֹרש „משיח ה’“, השלוּח לשחרר את ישראל מגלותם ולקומם את בית־המקדש החרב (ישעיהו מ“ד, כ”ד–כ“ה; מ”ה, א’–ו'). מידה זו של כבוד לרגשות הדתיים של העמים הנכבשים הייתה רחוקה מאוד מעריצותם ואכזריותם של מלכי אשוּר ובבל ומשכה אל כּוֹרש לב כול. את מלחמתו האחרונה עשה כּוֹרש באיראן הצפונית: כונתו הייתה להגן על גבולות הממלכה מפני המַסַגֶטִים⁴⁵⁷, עם מגזע סקיתי שישב באסיה התיכונה. לפי הרוֹדוֹטוֹס נפל כּוֹרש חלל על שדה המערכה במלחמה זו (530).

§ 61. כּמבּיסס.    🔗

אחרי מות כּוֹרש עלה כַּמְבִּיסֶס (כַּנבּוּזי או כַּמבּוּזי) בנו על כיסא המלכות. כּמבּיסס היה אדם רגזן ועריץ; לפי הרוֹדוֹטוֹס היה חולה במחלת הכּיפָיוֹן (אֶפּילֶפּסיה). בתחילת מלכותו פרץ ריב במשפחת המלך וכַּמבִּיסֶס הרג את אחיו בַּרְדִיָה (היוני קראו לו סְמֶרְדִיס). אחרי גמר המהומות עלה כּמבּיסס על מצרים. הממשלה המצרית לא הייתה חזקה די הצורך בכדי להגן על הארץ מפני האויבים. מה עוד ולכּמבּיסס היו בעלי־ברית, ביניהם יונים תושבי איי־הים ואחד ממלכי הערבים, שהבטיח לספק מים לצבא בזמן שהייתו במדבר. על־יד הגבול המצרי היכה כּמבּיסס את האויב; המצרים נסגרו במוֹף⁴⁵⁸, אך עד מהרה נכנעו לפני הפרסים (525). כך עברה מצרים שוב לידי זרים. כּמבּיסס אמר להמשיך את המלחמה ולעלות על קרתגו, אך הצידוֹנים סירבו להשתתף במערכה זו נגד בני־גזעם, וללא הצי של הצידוֹנים אי־אפשר היה לתקוף את קרתגו שהייתה שלטת על הים. כּמבּיסס עלה לדרומה של מצרים וניסה לכבוש את ארץ כּוּש, אך גם כאן לא הצליח: צבאותיו סבלו הרבה מן החום הקשה במדבר והמלך הוכרח לותר על נסיונו ולשוב מצרימה. כישלון זה הרגיז את כּמבּיסס ועורר בו חמת זעם; הוא הרים ידו בגלוי על אלי מצרים וכוהניה. הרוֹדוֹטוֹס מספר, כי כּמבּיסס פצע בעצם ידיו את השור הקדוש אַפּיס, פתח את קברות המלכים וחילל את עצמותיהם, לעג לפסלי האלים ורדף את הכוהנים. גם הפּאפּירוסים הארמיים ממושבה יהודית במבצר יֵב⁴⁵⁹ (על גבולה הדרומי של מצרים) מעידים, כי כּמבּיסס הרס את בתי־המקדש במצרים (אבל לא נגע בבית־המקדש של יהודי יֵב). לעומת זאת מספרת כתובת מצרית אחת, כי כּמבּיסס הכיר בפולחנה הרשמי של מצרים וקיבל בעיר סאיס את סמכות האלים להיות פרעה, כלומר, הלך בדרכי כּוֹרש אביו בבבל. כנראה הגזים הרוֹדוֹטוֹס בסיפורו על עריצות כּמבּיסס, וסיבת הרדיפות הייתה אולי בחילוקי־דעות בין המלך והכוהנים.

בשובו ממצרים הגיעה לכּמבּיסס השמועה על מרד בפרס; איש אחד בשם גָאוּמָטָה משבט המָגוֹסים (האַמגוּשים, ראה § 64) הכריז על עצמו שהוא אחיו של כּמבּיסס, באמרו כי בּרדיה לא נרצח ולוֹ משפט המלוכה בפרס. רבים תמכו בו, כי בּרדיה נהרג בסתר ופרטי הרצח לא היו ידועים לעם. כאשר שמע כּמבּיסס על המרד מיהר לשוב לארצו, אך בדרך מת בנפלו מעל סוסו. כך מספר הרוֹדוֹטוֹס; לפי כתובת פרסית אחת איבד את עצמו לדעת.

§ 62. דריוש.    🔗

שלטונו של גאוּמטה עורר התנגדות בקרב אצילי פרס. אלה שידעו את סוד רצח בּרדיה לא יכלו להסכים שבראש הממלכה יעמוד רמאי. האצילים קשרו קשר על גאוּמטה והרגוהו. בראש הקשר עמד דריוש, ממשפחת בני אכימנס. אחרי מות גאוּמטה הוכרז דריוש למלך פרס (521 לפסה"נ).

עבודה קשה עמדה לפני המלך הצעיר. ימי שלטונו הקצרים של גאוּמטה המורד עוררו בלב העמים המשועבדים את הרצון להשתחרר מעול הזרים. במקומות שונים קמו מנהיגים לאומיים שקראו לעצמם מלכים וגירשו את הפרסים מארצותיהם. בראש הארצות המורדות הייתה בבל, בה תפס את כיסא המלוכה אדם שטען כי הוא מזרע נבוֹ־נאיד, מלך בבל האחרון. בכתובת הגדולה בבּהיסטוּן (§ 6) מוֹנה דריוש בין הארצות שמרדו בו גם את מדי, ארמניה, פּרתיה, סקיתיה, ואף את פרס עצמה. כשנה וחצי נלחם דריוש באויביו עד שניצח את כולם והשיב את הסדרים בממלכתו. ולא זו בלבד, הוא גם עבר את גבולות הממלכה שנקבעו על־ידי כורש וכבש את השבטים ההודיים שישבו ממערב לנהר אינדוּס. בימיו הגיעה האימפריה הפרסית לגבולותיה הרחבים ביותר; היא משלה מהודו ועד כּוּש. באפריקה, מלבד מצרים, הכירה גם ארץ קִירֶנֶה בשלטונה של פרס; ממערב לקירנה הייתה הארץ בידי קרתגוֹ, שעמדה בקשרי ידידות עם מלך פרס, אבל לא נכנעה לפניו. באסיה הקטנה משל מלך הפרסים בערים היוניות, וגם אחדים מאיי הים האגיי עמדו ברשותו; היונים תושבי אירופה לא נכנעו לפניו, והניסיון להילחם בהם הביא לידי כישלון⁴⁶⁰. בחוף הצפוני־מערבי של הים השחור ישבו הסקיתים ודריוש ראה בהם סכנה לשלום המדינה. הוא עבר את הדנוּבּה ונלחם בהם. הרוֹדוֹטוֹס מספר כי תוך מלחמה זו הגיע עד נהר ווֹלגה, אך הדבר אינו מתאשר על־ידי מקורות אחרים. דריוש מצא סיפוק בזה שהראה לסקיתים את כוחו הרב וחזר לפרס. בצפונה של הממלכה הבדיל הנהר יַכְסֵרְטֶס (כיום סיר־דריה) בין פרס ובין העמים הפראים תושבי אסיה התיכונה, ובמזרח שימשו נהרות פּנג’אב גבול לממלכה⁴⁶¹.

אימפריה ענקית כזאת עדיין לא הייתה קיימת בעולם. היא הכילה בתוכה את כל ארצות התרבות של המזרח – את מצרים ואת בבל, את סוריה ואת ארץ־ישראל, את ארצות אסיה הקטנה ואת איראן. דריוש הקדיש את מרצו הרב לביסוס המדינה הוא ביקר במקומות הרחוקים ביותר של הממלכה, נלחם על גבולות הארץ וביצר אותם בפני שכניה. הוא שקד על פיתוח המסחר: לפי פקודתו נחפרה שוב התעלה (שהייתה קיימת במצרים בימי הממלכה התיכונה והוזנחה אחר־כך) בין הנילוּס ובין ים־סוף, ונפתחה הדרך לאניות מהודו עד הים התיכון. דריוש שלח את היוני סְקיִלַכְּס לחקור את הדרך הזאת; סקילכּס ירד באניה לאורך הנהר אינדוּס עד הים, עקף את חצי־האי ערב והגיע למצרים. האירגון הפנימי של ממלכת פרס הוא בעיקר פרי עבודתו של דריוש⁴⁶², ואין ספק כי בין כל מושלי המזרח היה דריוש אחד הגדולים ביותר.

המשך ההיסטוריה הפרסית עד כיבוש פרס על־ידי אלכסנדר הגדול מתלכד עם המאורעות של ההיסטוריה היונית ועל כן מוזכר הוא בקשר עם תולדות היונים⁴⁶³.

§ 63. אירגון הממלכה הפרסית.    🔗

השליט העליון בממלכה הפרסית היה המלך. מלכי פרס קראו לעצמם „מלכי הארצות“ או „מלכי המלכים“. המלך חי בארמונו הנהדר, מוקף עבדים וסריסים, ורק לעתים רחוקות היה מופיע לפני העם. כל הנכנס אל המלך נפל לפניו אפיים ארצה ונשק את עפר רגליו. רק אלה שהמלך ביקש לראותם הורשו להיכנס אליו, ומי שהעז להתוכח עמו היה מתחייב בנפשו. בחצרו של המלך ישבו בני־לויתו המרובים, אנשים „האוכלים מפּתבּג המלך“ (דניאל א‘, ה’), ביניהם גדולי המדינה, האצילים, שרי־הצבא וראשי העמים הנכבשים. היונים סיפרו כי 15,000 איש היו מסובים על שולחן המלך, רובם היו פרסים; אולם אצילי פרס לבדם לא יכלו לשאת את כל המשרות החשובות במדינה ולכן שותפו גם המדים בשלטון ובדין, שכן בגזעם ובמנהגיהם לא נבדלו הרבה מן הפרסים. הפרסים והמדים עמדו גם בראש הצבא; מהם נלקחו שומרי ראשו של המלך והגדוד המיוחד של 10,000 איש הנקרא „בני־אַלמות“.

הממונה על שומרי־הסף היה „שר האלפים“ ומשרתו נחשבה לנכבדה ביותר בממלכה; פעמים היה הוא ממלא את התפקיד של המשנה־למלך. בזמן מלחמה התייצבו לפני המלך מחנות צבא רבים מבין העמים השונים שישבו בממלכה, כל מחנה תחת יד מפקדיו למקומותיהם, מזוין לפי מנהג ארצו ולבוש בתלבושתו המיוחדת; צבאו של מלך פרס היה לו מראה רבגוני מאוד. המלך היה נוהג לתת לשרי־צבא פרסיים שהצטיינו במלחמה אחוזות אדמה במקומות שונים של הממלכה וגם לשלוח חילות־מצב פרסיים לערי השדה; על־ידי כך התפשט העם הפרסי על פני כל הממלכה הגדולה, אבל בשום מקום (חוץ מפרס עצמה) לא היה לרוב היישוב⁴⁶⁴.

ההרכב הרבגוני של היישוב בממלכה השפיע על אירגון השלטון המקומי. בין עמי האימפריה היו אחדים בעלי תרבות גבוהה מאוד, כמו המצרים והבבלים, והיו אחרים מחוסרים תרבות לגמרי; היו עמים שחיו על המסחר, כמו הצידוֹנים, הלוּדים והיונים, ועמים שלא ידעו משלח־יד אחר מלבד עבודת האדמה ולא הכירו צורת מטבע; היו עמים שקטים, שחיו חיי סדר ומשטר, והיו עמים תושבי המדבר וההרים אשר לא סרו למשמעת כל שהיא וחיו על השוד. הפרסים הבינו, כי אין לקבוע חוק אחד לכל המדינה וכי יש לכון את המעשים לפי התנאים המיוחדים של כל ארץ וארץ. לכן לא העבירו המלכים את השליטים המקומיים בארצות שנכבשו על־ידם, אלא רק הגבילו את שלטונם. נסיכי העמים ומנהיגיהם היו לפקידי פרס; המלכים נתנו להם אחוזות גדולות לקניינם הפרטי והאחוזות האלה עברו בירושה מאב לבנו. כך הוסיפו הנסיכים הרבים לשבת במקומם ולמשול איש איש בעמו כבראשונה. אולם עין הפרסים הייתה פקוחה עליהם תמיד, שאם לא כן היו הנסיכים הורסים בנקל את אחדוּת האימפריה. לפי הרוֹדוֹטוֹס חילק דריוש את כל הממלכה לעשרים פּחווֹת (סטרפּיוֹת) אשר בראשן⁴⁶⁵ עמדו פקידים גבוהים הממונים מטעם המלך – הפּחוֹת או האחשדרפּנים. בסוף מלכותו הגדיל המלך את מספר הפּחווֹת ל־29. בידי הפּחוֹת היה מרוכז השלטון על חבל גדול מאוד ופעמים גם על ארצות שונות; כך, למשל, נמנו הארצות סוריה, פיניקיה, שומרון, יהודה (שנקראה בשם ארמי יהוּד) וקפריסין על פּחוה אחת: „עֲבַר־נַהֲרָה“ (עזרא ד‘, י’), כלומר: הארצות שמעבר לנהר־פרת מערבה. הפּחווֹת היו מחולקות למחוזות והמחוזות לגלילות; בגלילות האלה משלו בדרך כלל הנסיכים המקומיים והם היו כפופים לפּחה. המלכים לא היו נוהגים להחליף את פקידיהם לעתים קרובות; על הרוב משלו הפּחוות בארצותיהם שנים רבות, ואחרי מותם היה המלך מעביר את משרתם לבניהם. ברבות הימים הגיעו הפּחוֹת לעמידה בראשות עצמם והיו למלכים בזעיר אנפין. אף הם ערכו להם „חצרות“ כדוגמת חצר המלך, הקיפו את עצמם צבא חזק, ובשעת־כושר היו נוטים למרוד במלכם אם היה אדם רפה־כוח או חסר השפעה. מרידות כאלה רבּוּ במאה הרביעית, כשהתחילה הממלכה הגדולה מתמוטטת; בימי שלטונו החזק של דריוש היו הפּחוֹת פקידי המלך – ולא יותר מזה.

הפּחה היה ראש הצבא בפּחוה והשופט העליון, אך עיקר דאגתו הייתה – גביית המסים והעברתם לחצר המלך. דריוש קבע את גובה המס לכל פחוה בנפרד ודרש כי המסים ישולמו בכסף. הוא היה הראשון ממלכי פרס שהנהיג את המטבע הרשמי בממלכה את האֲדֲרְכּוֹן, הנקרא גם דרכּמוֹן (עזרא ב‘, ס"ט; נחמיה ז’, ע"ב), ביונית דָרֵיקוֹס, הוא מטבע זהב ועליו תמונת המלך היורה בקשת.

3,000 דרכּמוֹנים (או אדרכוֹנים, עזרא ח' כ"ז) היו כיכּר זהב אחת (משקלה היה 26 קילוֹ בערך). מטבע הכסף היה השקל; 6,000 שקלים היו כיכּר כסף אחת, שמשקלה היה 33,6 קילוֹ. את החשבון ערכו בדרך כלל לפי כיכּרי־כסף. 10 כיכרי־כסף היו שוות בערכן המסחרי לכיכר זהב אחת; אמנם היחס הכספי בין הכסף ובין הזהב היה משתנה מזמן לזמן. כל פחוה שילמה למלך מס קבוע בכסף כל שנה; בבל הפחוה העשירה ביותר, שילמה 1,000 כ“כ, „עבר־נהרה“ – 350 כ”כ. פקידי המלך היו מתיכים את הזהב למטילים ומכניסים לאוצר: כשהיה המלך זקוק לכסף העלו מן האוצר את הכמות הדרושה לו. מלבד הכסף שילמו העמים את מסיהם גם בתוצרת, בחיטה ובשעורה, בצאן ובבקר, בצמר ובעצים, בקרנות־שן ובבשמים. הפחווֹת היו מחויבות לשלוח לחצר המלך את תוצרתן; בבל, למשל, הייתה חייבת לספק את צורכי האוכל לחצר המלך ארבעה חודשים בשנה.

כדי להקל את הקשר בין הפּחווֹת ובין מרכז המדינה סללו המלכים דרכים, שהוליכו מן המקומות הרחוקים ביותר אל המרכז; בייחוד הייתה ידועה „דרך המלך“⁴⁶⁶ שהוליכה מחופי הים האגיאי באסיה הקטנה עד שוּשן הבירה⁴⁶⁷. לאורך הדרכים האלה נקבעו תחנות ובהן סוסים המוכנים תמיד לדרך; זה היה הדוֹאר הממשלתי (אַנְגָרְיָה), שבו היו המלכים שולחים את פקודותיהם לפּחווֹת ומקבלים מהן תשובה דחופה⁴⁶⁸. מרכז המדינה לא היה קבוע בעיר אחת; המלכים עשו חלק מן השנה בערי פרס (פֶּרְסֶפּוֹליס וּפַּסַרְגָדָה); שאר הזמן ישבו בשוּשן, בבבל ובאַחמתא⁴⁶⁹. אחוזות רבות היו למלך בכל הפּחווֹת; באחוזות ישבו עובדי האדמה והעלו למלך חלק מן היבול. בייחוד היו מפורסמים ה„פרדסים“ של המלך: במלה פרסית זו ציינו את החורשות ואת גני הפירות. פקידים מיוחדים מטעם המלך השגיחו על המשק בפרדסים; כך הוזכר בספר נחמיה (ב‘, ח’) „אסף שומר הפרדס אשר למלך“, שעליו היה לתת לנחמיה את העצים הדרושים לו לבניין ירושלים.

§ 64. התרבות הפרסית.    🔗

עד ימי כורש היו הפרסים עם בּארבּארי למחצה, ולא עמדו בקשר ישר עם עמי התרבות המפותחים. לדברי הרוֹדוֹטוֹס הם עסקו בעבודת אדמה ובגידול בהמות; ידעו את מעשה המלחמה והיו פרשים חרוצים; את ילדיהם לימדו „לרכוב על סוס, לירות בקשת ולדבר אמת“. לאחר הקמת ממלכת פרס החלה לשגשג האמנוּת הפרסית, בעיקר מימי דריוש. אמנות זו הושפעה ביותר מאמנותם של העמים השונים בממלכת פרס: הסקיתים, המדים, הבבלים והיונים. השפעות אמנותיות אלה נתמזגו באמנות הפרסית ליצירה אחת שלמה, חדשה ומקורית.

אמנותה של פרס הגיעה לפריחה גדולה בימי דריוש ובימי בנו כְּסֶרְכְּסֶס (בפרסית חְשַיַרְשָה) הוא אחשורוֹש. בפּרספּוֹליס ובשוּשן נתגלו ארמונות מפוארים שהקימו מלכים אלה.

בכתובת שלו מספר דריוש שהאוּמנים שבנו את הארמון המלכותי בשוּשן היו יונים ולוּדים, חרשי־הזהב – מדים ומצרים, ועושי הלבנים – בבלים. במרכזו של הארמון היה אולם העמודים (אַפַּדַנָה בפרסית) ובו 12 עמודי ענק ובראש כל אחד כותרת בדמות שני שורים. בשערי הארמון היו מוצבים שורים גדולים בעלי כנפיים בדומה לשוֹרי הענק שבאמונות מלכי אשוּר. הארמונות היו מלאים שכיות־חמדה: כלי כסף וזהב, שהכינו חרשי־הזהב במיוחד לבית המלך. כלים אלה הם מעשה אמנות גבוהה ומקצתם נשתמרו עד ימינו.

הפרסים השתמשו בכתב היתדות, אבל ייצרו ממנו אלף־בית בן 40 אותיות בערך; אך לשון דיבורם לא הייתה רווחת ביותר באימפריה. הלשונות הרשמיות בחלקה המזרחי של הממלכה היו: הפרסית, העילמית והבבלית. ואילו בארצות המערב השתמשו הפרסים בלשון הארמית, ששלטה בימים ההם בסוריה ובארם־נהריים והייתה ידועה אף במצרים. לשונות אלה נחשבו לרשמיות וכל פקודה חשובה נתפרסמה בבת אחת בכמה לשונות: „מדינה ומדינה ככתבה ועם עם כלשונו“ (אסתר ג', י"ב).

הדת הפרסית היא יצירה מקורית שונה מכל דתות המזרח הקדמון. דת זו מכירה בשתי רשויות: באור ובחושך, בטוב וברע, ומלחמה תמידית בין שתיהן; האֵל הטוב הוֹרמוּזד (אהוּרה־מזדה; בתלמוד: הוֹרמיז) נלחם באל החושך אַהרימן (אנְגְרוֹ־מניה; בתלמוד: אַהוּרמין). לאֵלים הגדולים האלה עוזרים רבים המשתתפים במלחמה: אלי האור והמלאכים עוזרים להוֹרמוּזד והרוחות הרעים והמזיקים – לאהרימן. אף לאדם יש חלק במלחמה זו: תפקידו לעזור לאֵלי האור לנצח את כוחות החושך. על־כן צריך האדם להתרחק מן הרע ולחיות חיי מוסר. את יסודות הדת הזאת גילה לפרסים הנביא זרטוּשטרה, שחי לפי המסורת בשנת 550 לפסה"נ. תורת זרטוּשטרה כתובה בספרי האָוֶסְטָה, אך ספרים אלה חוברו בזמן מאוחר ולא בכל עניין ראויים הם לשמש מקור נאמן לחקירת הדת הפרסית הקדומה. על טהרת המסורת שמר השבט המדי של המָגוֹסים (האמגוּשים, או המגים), שמילא בפרס את תפקיד הכוהנים – דוגמת שבט לוי בישראל. לפי סיפורי ההיסטוריונים היונים היה פולחנם של הפרסים פשוט וצנוע. הם לא הקימו בתי־מקדש לאלים ולא עשו פסלים; עיקר הפולחן היה הקרבת קרבנות. את האש חשבו לדבר שבקדושה; לכן לא שרפו את המתים, כדי שלא לטמא את האש מגע גוף המת. הם גם לא קברו את מתיהם באדמה, מפני שהאדמה אף היא נחשבה לקדושה. את גופות המתים העלו על ראשי הרים גבוהים או הוציאוּן המדבּרה, מאכל לחיות טרף. הפרסים היו מדייקים בהלכות טומאה וטהרה, אבל לא הזניחו גם את הצד המוסרי של הדת; בייחוד החשיבו את האמת ושנאו את השקר.

מקורות    🔗

61. כּוֹרש מלך בבל

כתובת זו היא כתובת בבלית, שנתחברה זמן קצר לאחר שכבש כּוֹרש את בבל, בשנת 539, והיא הכתובת החשובה ביותר שהגיעה לידינו מזמנו של כּוֹרש.

אנכי כּוֹרש מלך תבל, המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שוּמר ואכּד, מלך ארבע כנפות הארץ, בן כּמבּוּזי הגדול, מלך אנשן⁴⁷⁰, יוצא חלציו של שִישְפִּיש⁴⁷¹, המלך הגדול, מלך אנשן⁴⁷², זרע מלכים, אשר בּל וּנבוֹ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוַת־לבם רוצים בממשלתי.

כאשר נכנסתי בידידות לבבל העיר, כוננתי בשמחה ובגיל את מושב מלכותי בהיכל המושל. מרדוּך האדון הגדול הפך את לב תושבי בבל הרבים לאהבה אותי ובקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומו. צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל. לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שוּמר ואכּד. דאגתי לשלום בבבל ובשאר ערי הקודש. בני בבל שמח לבם כי הסרתי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם. את בתיהם שהתיישבו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם. מרדוּך האדון הגדול שמח למעשי וביד נדיבה בירך אותי – את כּוֹרש המלך הירא אותו, ואת כּמבּוּזי⁴⁷³ בנו יוצא חלציו.

…(הערים), אשר מקדשיהן היו חרבים מלפני־כן, – להן החזרתי את צלמי האלים שהיו יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים. כינסתי את כל תושביהן והשבתי להם את מקום מגוריהם. ואת אלוהי שוּמר ואכּד, אשר נבוֹ־נאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים – בפקודת מרדוּך האדון הגדול החזרתים שלמים והושבתי אותם בשלום במשכנם מושב שמחתם.

יהי רצון וכל האלים אותם החזרתי לעריהם המקודשות יבקשו נא בעדי מידי יום ביומו בפני בּל וּנבוֹ אריכות ימים, יגידו־נא למעני דבר טוב בפניהם; ולמרדוּך אדוני יאמרו נא: „יבורך נא כּוֹרש הירא אותך וכּמבּוּזי בנו…“.

מתוך כתובת על־גבי גליל־טין של כּוֹרש שנתגלתה בבבל. תרגם מבבלית ח. תדמור.

62. הכרזת כּוֹרש ליהודים שגלוּ לבּבל

הכרזת כּוֹרש ליהודים נשמרה בשתי נוסחאות: הנוסח האחד הנזכר בעזרא א‘, ב’–ד’, שהוכרז על־ידי כרוזי המלך בעל־פה, והנוסח השני הנזכר בעזרא ו‘, ג’–ה’, היא הדִכְרוֹנָה – הנוסח שבכתב – שנרשם לצורכי לשכת המלך ונשמר באחמתא הבירה.

הנוסח הנודע ביותר, – הניתן למטה – הוא הנוסח שהוכרז בעל־פה, בראשית שנת 538 – היא שנתו הראשונה של כּוֹרש, כמלך בבל.

כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס⁴⁷⁴ כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם⁴⁷⁵ וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם⁴⁷⁶ מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלַ‍ִם

אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא

הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‍ִם:

עזרא א‘, ב’–ג’.

אירגונה הפנימי של מלכות פרס

63. הפּחווֹת של דריוש

דריוש חילק את ארצו לעשרים פחווֹת הנקראות בפיהם סטרפּיוֹת. ומשחילקה לפחווֹת והקים עליהן פּחוֹת ציוה לגבות מהם מסים לפי עם ועם. ולעמים הללו צירף את שכניהם ויש שהיה מדלג על הקרובים ומספחם לרחוקים. את הפּחווֹת וּגביית המסים מדי שנה בשנה התקין כך. על מביאי כסף ציוה להביאו כּיכּרים במשקל הכּיכּר הבבלית והמביאים זהב – בכיכּר האובּוֹאית⁴⁷⁷; והכּיכּר הבבלית היא שבעים ושמונה מנים אֶובּוֹאיים. בימי מלכותו של כּוֹרש וכמבּיסס שבא אחריו לא הוטל כל מס קבוע ורק דורונות היו מביאים. בגלל המס הזה שקבע דריוש ודברים אחרים כיוצא בו אומרים הפרסים: דריוש היה חנוני, כּמבּיסס – אדון וכּוֹרש – אב. זה על שום שעשה סחורה בכל עסקי המדינה, וזה על שום שהיה קשה ואכזרי, וזה על שום שהיה נוח ושוקד לטובת כולם.

להלן מוסר הרוֹדוֹטוֹס את רשימת כל הפּחווֹת של דריוש יחד עם הכנסות המלך מכל אחת לחוד. בין הפּחווֹת הוא מציין: את הראשונה, הכוללת את איוֹניה, אַיאוֹליה, קַריה, ליקיה, פּאמפיליה, השנייה (מיסיה, לוּד), החמישית (סוריה, ארץ־ישראל, קפריסין), השישית (מצרים, לוּב, קירֵנה), השמינית (שוּשן וארץ הקוסַיים), התשיעית (בבל ואשוּר), העשירית (מדי), השתים־עשרה (בּאקטריה) והעשרים (הוֹדוּ).

אם נעריך את הכסף הבבלי בערך הכסף האֶובּוֹאי נמצא, שסכום כל הכיכרים⁴⁷⁸ עולה לתשעת אלפים שמונה מאות ושמונים כיכר. ואם נחשב את ערך הזהב פי שלושה־עשר מערך הכסף נמצא שעפרות הזהב⁴⁷⁹ עלו לארבעת אלפים שש מאות ושמונים כיכר בכיר האֶובּוֹאי. סכום כל המס שבא לדריוש מדי שנה בשנה עלה לארבעה עשר אלף וחמש מאות וששים כיכר בכיכר האובּוֹאי. על ההכנסות הקטנות מאלו אני מדלג ואיני מזכירן. כל המס הזה היה בא לוֹ לדריוש מאַסיה ומחלק מצער של לוּב.⁴⁸⁰ אך ברבות הימים היה בא לוֹ מס גם מהאיים ומהעמים יושבי אירופה עד תֵסַליה. וכיצד היה המלך שם באוצרותיו את המס הזה? היה מתיכוֹ ויוצקוֹ לתוך חביות חרס. ומשנתמלא הכלי היה קולף עליו את החרס. וכשהיה נזקק לממון היה קוצץ ממנו כמה שהיה צריך באותה שעה.

אלה היו הפּחווֹת והמסים שהוטלו עליהן. רק את פרס לא מניתי בכלל הארצות נושאות המס, כי ארץ הפרסים פטורה מכל מס.

מתוך הרוֹדוֹטוֹס, ג', פ“ט–צ”ז. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת.

64. הצבא הפרסי ואירגונו

הכול מודים פה אחד שכּוֹרש⁴⁸¹ טיפל הרבה בעסקי המלחמה, כי ציוה על שרי המדינות הנושאות לו מס ומנחה לכלכל כך וכך פרשים, כך וכך קשתים, כך וכך קַלָעִים וכך וכך נושאי־מגן, כדי שיוכלו לשלוט על נתיניו הכפופים לו וגם לעמוד בפני התנפלויות אויבים. ומלבד אלה הוא מחזיק שומרים במבצרים, וכלכלת חיל־המצב מוטלת על המושל הממונה לכך. בכל שנה עורך המלך מפקד חיל השכירים וכל המצוּוים להזדיין. והוא מכנס את כולם, חוץ מאשר במבצרים, ולפיכך ייקרא לזה – כינוס. ועל החיילים אשר בסביבת ביתו הוא בעצמו משגיח ואל המרוחקים הוא שולח משגיחים נאמנים לפקח עליהם. ואם נתגלה ששרי־המבצרים ושרי־האלף והפּחוֹת מילאו את מספר החיילים אשר הוּשם עליהם והתקינו להם סוסים בּדוּקים ומנוסים וכלי־נשק – הוא מגדל כבודם ומעשירם בדורונות גדולים. אשר ימצא מן המושלים מזלזלים בחיל־המצב והולכים אחרי בצעם – הוא מורידם מגדולתם וממנה אחרים תחתיהם. ומי שעושה דברים אלו אין ספק שהוא שוקד יפה על עסקי המלחמה. ועוד, כל חבל ארץ שהוא עובר עליו הוא מתבונן בו ותוהה עליו ואשר לא יתהה עליו בעצמו הוא שולח אנשים נאמנים לשים עינם עליו. ואשר ידע מהמושלים שארצם מאוכלסת ואדמתה מעובדת ומלאה מיני עצים הגדלים בה ותבואות השדה, הוא מוסיף להם ארץ אחרת על ארצם ומכבדם בדורונות ומשׂים את מושבם במוֹשבוֹת הכבוד. ואשר יראה שארצם בּוּר ויישובה דליל מפני נגישותיהם, או חמסם או רשלנותם – הוא מייסרם ומורידם מגדולתם ומעמיד אחרים תחתיהם. ובמעשיו אלה אין הוא מתכון כל כך שהתושבים יעבדו את האדמה כשם שהוא מתכון שחיל־המצב ישמור עליה יפה. ואין אדם אחד מפקח על דברים רבים, אלא אלה מושלים על התושבים ועובדי האדמה וגובים מהם את המסים, ואלה מפקדים על חיל המצב המזוין. ואם אין מפקד הצבא מגן כראוי על ארצו, קובל מושל התושבים, שעליו דאגת עבודת האדמה, על המפקד כי אין התושבים יכולים לעבוד את האדמה בגלל חוסר ההגנה. ואם המפקד משכין שלום בארץ לעובדיה והארץ מעוטת אוכלוסין ואדמתה בור, קובל המפקד על המושל, כי במקום שאין הארץ מעובדת יפה, אין בכוחה לפרנס את חיל־המצב ולפרוע את המסים. אך אם פּחה הוּקם על הארץ הוא דואג לשני הדברים כאחד… יתר על כן, בארצות שהמלך גר בהן וסובב אותן הוא דואג שיהיו בהן גני פרי – הנקראים בפיהם פרדסים – מלאים כל טוב ויפה, אשר תגדל האדמה, ובהם הוא מבלה את רוב זמנו, כשאין העונה מונעתו מכך.

כּסֶנוֹפוֹן, על הנהלת המשק, ד’–ה' ואילך. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת.

65. דרך המלך

וזה דבר דרך המלך: בכל מקום יש תחנות המלך ופוּנדקאוֹת מפוארים. וכל הדרך עוברת במקומות יישוב ובטוחה מכל פחד. בדרך לוּד וּפריגיה עשרים תחנות, שהן תשעים וארבע פּרסאות ומחצה. ועל גבול פריגיה – הנהר הליס ועליו שער, ואין לעבור את הנהר שלא דרך השער. ועל הנהר משמר גדול. עוברים לקפּדוֹקיה והולכים בה עד גבולות קיליקיה דרך עשרים ושמונה תחנות, שהן מאה וארבע פּרסאות. על גבולות קיליקיה עוברים דרך שני שערים ועל פני שני משמרות. העובר עליהם ועושה את דרכו בקיליקיה הולך שלוש תחנות, שהן חמש עשרה פּרסאות ומחצה. הגבול בין קיליקיה וארמניה הוא נהר אשר באנייה ייעבר, ושמו פּרת. בארמניה יש חמש עשרה תחנות מרגוֹע שהן חמישים ושש פּרסאות ומחצה, ובהן משמרות. בארץ זו עוברים ארבעה נהרות אשר באנייה ייעברוּ, ואי־אפשר שלא לעוברם. הראשון הוא נהר חידקל ואחריו השני והשלישי הנקראים בשמו אף־על־פי שאינם אותו הנהר עצמו ואין מוצאם ממקום אחד. כי האחד שוטף ובא מאַרמניה, והאחד מארץ מַטִיֶנֶה⁴⁸². ושם הנהר הרביעי גינדס אשר כּוֹרש פּילגוֹ פעם לשלוש מאות וששים תעלות⁴⁸³. כשחודרים מארמניה לארץ מטינה הולכים דרך ארבע תחנות. מארץ זו באים לקיסיה⁴⁸⁴ והולכים דרך אחת עשרה תחנות, שהן ארבעים ושתים פרסאות ומחצה עד הנהר חוֹאַסְפֶּס ואף הוא באנייה ייעבר ועליו יושבת העיר שוּשן. כל התחנות כולן הן מאה ואחת עשרה, וכמותן מספר הפּוּנדקאות לעולה מסרדיס לשוּשן. אם נמדוד נכונה את דרך המלך בפרסאות – והפּרסה היא שלושים סטדיוֹת⁴⁸⁵ – נמצא, כי מסרדיס עד טירת המלך הנקראת מֶמנוֹניה שלושה עשר אלף וחמש מאות סטדיוֹת, שהן ארבע מאות וחמישים פרסה. ומכיון שמהלך אדם ביום הוא מאה וחמישים סטדיוֹת, עושה אדם את כל הדרך בתשעים יום בדיוק.

מתוך הרוֹדוֹטוֹס ה', נ“ב–נ”ג. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת.

66. אַנְגַרְיָה

אין לך בעולם בן־תמותה הממהר לרוץ מהשליחים הללו⁴⁸⁶. וזוהי אמצאה שהמציאוה הפרסים. אומרים, כי כמספר ימי כל הדרך כזה הוא מספר הסוסים והאנשים שנקבעו: כל סוס וכל איש ממוּנה לדרך יום אחד. ואין דבר שיעכבם מלמלא בזריזות את שליחותם, לא השלג ולא הגשם, לא החום ולא הלילה. הרץ הראשון מוסר את כתב הפקודה לשני, לשלישי, וכך הוא עובר ונמסר מיד ליד, כשם שנמסרים אצל היונים הלפידים בחגו של הֶפַיסטוֹס⁴⁸⁷. את מרוצת הסוסים הזאת קוראים הפרסים אנגריה.

מתוך הרודוטוס, ח', צ"ח. תרגם מיונית א. אפשטיין־אילת.

נושאים ושאלות    🔗

1. מהי מידת חשיבותם של גורמים אישיים בנפילתה של בבל?

2. השוה את הרפוֹרמה הדתית של נבוֹ־נאיד לזו של אחנאתוֹן ואת התוצאות המדיניות שנבעו מרפורמות אלו.

3. השוה את האגדה שנשתמרה אצל הרוֹדוֹטוֹס על כּוֹרש לאגדות אחרות המסופרות על אנשים גדולים שהגיעו לשלטון בכוח הזרוע. מהם המוטיבים (הרעיונות) החוזרים ונשנים באגדות אלה?

4. הגורמים לעלייתה של האימפריה הפרסית.

5. צייר מפה מדינית של האימפריה הפרסית.

6. באיזו מידה מבטאת „הצהרת כּוֹרש“ את מדיניותו של כּוֹרש כלפי העמים הכבושים?

7. השוה את האירגון הפנימי של האימפריה הפרסית לזו של האימפריה האשוּרית, היעזר במקורות 63–66.

8. במה עולה הדת הפרסית על דתות מצרים ובבל?

9. עמוד על השקפת־העולם המוסרית הבאה לידי ביטוי בדתות ההוֹדיוֹת.

ספרים לעיון נוסף    🔗

1. י. אהרוני, ארץ־ישראל בתקופת המקרא, גיאוגרפיה היסטורית – הוצאת מוסד ביאליק, חלק שלישי, פרק שישי, סעיף ב'.

2. אנציקלופדיה מקראית – הוצא מוסד ביאליק, ערכים: ארמית, דריוש, הודו, יֵבּ, כּוֹרש, מדי.

3. ה. גאץ, אמנות העולם, הוֹדוּ – הוצאת דביר ועם עובד.

4. האנציקלופדיה העברית – ערכים: בּוּדהא, הוֹדוּ.

5. מ. נאדל, המלכות בעולם העתיק ובישראל, בתוך קובץ „ספרדים“, פרסומי החברה לחקר המקרא בישראל, ספר ה', תשי"ח – הוצאת החברה לחקר המקרא „קרית ספר“.

6. ח. תדמור, הרקע ההיסטורי להצהרת כּוֹרש, בתוך קובץ „ספר היובל לדוד בן־גוריון“ – הוצאת החברה לחקר המקרא בישראל.

 

סיכום    🔗

§ 65. המזרח הקדום וירושתו.    🔗

ההיסטוריה של המזרח העתיק נמשכה למעלה מ־2,500 שנה והנה התקופה ההיסטורית הארוכה ביותר בהיסטוריה האנושית. עובדה זו מכבידה על כל ניסיון הבא לסכם את התהליכים ההיסטוריים ואת היצירה התרבותית במזרח הקדום במשך אלפי שנות קיומו. בראשית תולדות המזרח התפתחו העמים ללא קשר ביניהם. באלף השלישי קמו שני מרכזי תרבות גדולים: מצרים ומסוֹפּוֹטמיה – בלא שמרכז אחד השפיע במידה ניכרת על השני. בסופו של האלף השלישי ובעיקר במחציתו הראשונה של האלף השני חל מפנה חשוב; עמים חדשים הופיעו בזירה ההיסטורית, נדדו על פני המזרח והקימו ממלכות חדשות. כתוצאה מזה חדלו ארצות המזרח מלהיות סגורות בפני עצמן, ועמים שונים התקרבו זה לזה מבחינה פוליטית ותרבותית. במחציתו הראשונה של האלף השני, בימי המלכים האמוֹריים (בעיקר בימי חמוּרבּי), וכמה מאות שנים לאחר מכן, בתקופת אל־עמרנה, תוססים במזרח חיים בין־לאומיים מפותחים. בתקופת אל־עמרנה (מאות ט“ו–י”ד) התגברו גם יחסים דיפלומאטיים בין העמים השונים, נקשרו קשרים בין חצרות מלכים, והתפתח מסחר בין הארצות, ואף לשון בין־לאומית אחת קנתה לה מהלכים באותה התקופה (§ 34). תקופה זו חשובה מאוד בתולדות המזרח, כי בה עברו התרבויות הגבוהות של מצרים ובבל את גבולות ארצותיהן והשפיעו על התפתחותם התרבותית של שאר העמים.

ושוב נשתנו הזמנים, ובסוף האלף השני נהרסו או נחלשו הממלכות הקיימות כתוצאה מהתנפלויות עמים חדשים, שבאו בחלקם מצפון־ערב ומן המדבר הסורי, ובחלקם מצפון־מערב ומאיי הים התיכון. העולם המזרחי התפורר, ועל חורבות הממלכות ההרוסות הקימו האשוּרים את האימפריה הכבירה שלהם. ולאחר שמוגרה האימפריה הזאת בלחץ אויביה, קמה על חורבותיה האימפריה הבּבלית שהתקיימה תקופה קצרה בלבד. עם נפילתה נכבש המזרח כולו על ידי פרס. כך נתחלפו תקופות שונות במזרח העתיק, תקופות איחוד ופירוד לסרוגין, עד שההתנגשות המכרעת בין המזרח והמערב בימי אלכסנדר הגדול שמה קץ לעצמאותם של עמי המזרח.

חיים עשירים אלה, רבי חליפות ותמורות, הורישו לדורות הבאים אוצר רב־ערך של מושגים פוליטיים, דפוסי־חיים חברתיים ונכסי־תרבות חומרית ורוחנית, ויש עניין לסכם ירושה זו במלים מועטות.

בשטח הפוליטי: עמי המזרח היו הראשונים שיצרו את המדינה. צורות שונות של טיפוסי מדינות ניתן להבחין במזרח העתיק החל בעיר־המדינה השוּמרית המתנהלת על־ידי המלך־הכוהן (האנסי) ומועצת בני־העיר, ובעיר הסוחרים הפיניקית, המתנהלת לעתים אף ללא מלך, וכלה במדינה האבּסוֹלוּטית המצרית שכל אזרחיה עבדים לפרעה.

המשטר המקובל במזרח היה מלוּכוֹני, אך מעמדו השתנה מארץ לארץ ומתקופה לתקופה. בעוד שבמצרים נחשב המלך לאל, אדון כל הארץ, שדברו הוא חוק, הרי בארם־נהריים לא הגיעה המלוכה לעוצמה כזו אפילו בתקופת האימפריה האשוּרית, והמלך נאלץ להתחשב תמיד במסורת המקומית ובדרישות המעמדות העליונים.

במשך ההיסטוריה הארוכה של המזרח העתיק קמו כמה אימפריות אדירות. אימפריות אלו פיתחו אירגון מינהלי, הקימו צבא גדול ועיבדו שיטת מסים ענפה ששיעבדה את האוכלוסייה המקומית ועמים הכבושים.

הממלכות הקטנות יותר כגון אררט, ארם וישראל עמדו במאבק מתמיד כנגד האימפריות הגדולות. תקופת פריחתן היא לרוב שעת שקיעתן של אימפריות אלה, ואילו בתקופת עלייתן של האימפריות שועבדו ונהרסו.

בשטח הכלכלי־חברתי: הענף הכלכלי העיקרי במזרח הקדום הייתה החקלאות ורוב התושבים היו עובדי־אדמה. המזרח הקרוב איננו עשיר במשקעים, ופיתוח החקלאות היה מותנה בניצול אוצרות המים הקרקעיים – נהרות, מעיינות וכו'.

חקלאות אינטנסיבית הבנויה על השקיה מתוכננת ועל רשת תעלות ענפה התפתחה באגני הנהרות הגדולים שעלו וגאו בעונות קבועות (כגון הנילוּס, הפּרת והחידקל).

הטיפול והדאגה לקיומה של ההשקיה הסדירה היו המניעים העיקריים שהביאו להתפתחותן של החברות שקמו במרכזי תרבות ההשקיה וקבעו את דמותן. המדינות הראשונות הידועות בהיסטוריה קמו על גדות הנהרות הגדולים: שוּמר, אכּד ומצרים.

במרכזים חקלאיים קמו ערים בהם התרכזו בעלי המלאכה והסוחרים. המלאכה התפתחה באזורים העשירים במתכות כגון: נחושת, בדיל ולאחר מכן ברזל והגיעה לרמה טכנית גבוהה. ואילו המסחר התפתח בערים ששכנו לאורך דרכים חשובות, ובעיקר בערים השוכנות לחוף הם.

התפתחות המסחר קשרה את כל מרכזי התרבות במזרח ומילאה תפקיד כלכלי ותרבותי חשוב, בספקה בעיקר את צורכיהן של השכבות הגבוהות כשמרבית האוכלוסייה חיה בתנאים של משק טבעי, כשכל איזור מייצר את מרבית צרכיו. המסים שולמו בתנובת האדמה, והמתכת היקרה (כסף וזהב) נשתמרה במטילים ונשקלה במאזניים; המטבע הופיע רק בתקופה הפרסית. מעמדות החברה החזקים ביותר היו האצילים והכוהנים; האצילים היו בדרך כלל ממקוּרבי המלך (אנשי־החצר, שרי־הצבא ופקידים גבוהים) שקיבלו ברוב המדינות נחלות אדמה מן המלך והיו תלויים בחסדו. האצילים היו עולים ומנהלים את המדינה, בתקופות הירידה של כוח המלך, אולם עם התחזקות כוח המלך היו שוב יורדים בחשיבותם. הסוחרים שהיו מעמד אמיד היו במקרים רבים פקידי המלך או סוכניו. רק במרכזים מסוימים (המושבות האשוּריות באסיה הקטנה והערים הפיניקיות) עמדו הסוחרים ברשות עצמם. מרבית התושבים היו איכרים חופשיים שנשאו בעול המסים והשרות הצבאי והם היו הגורם היצרני הראשי במדינה. בתקופות שונות השתעבד חלק מאיכרים אלה ונהפך לאריסים: האריסים ישבו על אדמה לא להם שחכרוּה מן האצילים ובתי המקדש תמורת דמי אריסות קבועים. מבחינה משפטית היו אנשים חופשיים, אולם מצבם הכלכלי היה בכל רע, והם היו נתונים לניצול קשה מצד בעלי־הקרקע. המעמד המדוכא ביותר היו העבדים; מוצאם היה משבויי מלחמה או מלוי כסף שלא פרעו את חובותיהם. מספר העבדים בדרך כלל לא היה רב, ובשום מקום הם לא היוו גורם כלכלי מכריע.

בשטח הרוחני: את כוחות היצירה המקוריים ביותר גילה המזרח העתיק ביצירה הדתית. לדתות המזרח נודעו צורות רבגוניות ביותר, החל מן ההשקפות הפרימיטיביות של הפטישיזם והטוֹטמיזם, וכלה בשיטות עמוקות המתנות את ישועת האדם בעולם האמת, בדרכי המוסר שלו בחיים עלי אדמות. פולחנות המזרח (עבודת־הקודש, קרבנות ותפילות, עריכת החגים, וכו') הבריקו בשלל צבעים השוֹבה את הלב וכמה עקבות ממנהגי הדתות המזרחיות העתיקות אנו מוצאים גם בימינו בנצרות ובאיסלם. ירושה עשירה מתרבויות המזרח, כגון חוקים, אגדות, צורות ספרותיות ועוד, נשתמרה גם בתנ“ך. אולם מה שנטל וקלט התנ”ך מתרבויות המזרח, עוּבד בו מחדש לפי עקרונות הדת המוֹנוֹתאיסטית והמוסר הנשגב, פרי יצירתם המקורית של נביאי ישראל.

ירושה עשירה ורבת־ערך השאיר המזרח ביצירתו הספרותית. אנשי המזרח המציאו את הכתב וממנו התפתח האלף־בית, והם הראשונים אשר הניחו את היסודות לצורות השונות של הספרות הדתית והחילונית, כגון השיר האפּי, השירה הלירית, ספרות־החכמה, סיפור היסטורי, תיאור מסע, תעודה משרדית, ועוד. ספרות זו שנתגלתה רק בחלקה, מפתיעה אותנו ביופיה, בכוח ביטויה וברעיונותיה האנושיים והמוסריים. אשר לאמנוּת, הרי בבנייה הגיעו עמי המזרח לדרגה גבוהה מאוד של הישגים טכניים ואמנותיים ובפסלוּת וציור גילו לעתים כשרונות מצוינים. בראשית התפתחותם מצאו היונים באמנות המזרח חומר רב־ערך ללימוד ולחיקוי. רק המדע לא זכה לפיתוח במזרח. אמנם, הכוהנים אספו חומר תצפיותיהם (ברפואה, באסטרונומיה, בחשבון, בהנדסה) אבל לא ידעו לערכו לפי שיטה קבועה; דרכי־המחשבה ההגיונית, שהיא יסוד כל מדע, עדיין לא היו נהירים כל צרכם לאנשי המזרח, אם כי התחלות הבבלים והמצרים בשטח זה שימשו בסיס למדע היוני.

* * *

הואיל ואי־אפשר היה להדפיס משום סיבות טכניות את שמות העמים, המקומות הגיאוגרפיים, האנשים, האלים, הגיבורים, המושגים והמונחים בניקודם השלם יותר מפעם אחת, ניתנת בזה רשימה מנוקדת של השמות החשובים ביותר. רשימה זו סודרה בסדר אלפביתי.

שמות העמים והמקומות הגיאוגרפיים    🔗

אבּוּ־סִמְבָּל

אֶתְבּוֹאִי

אָוְבּוֹאִי

אֶגֶיִי

אוּגַרית (רַס־אֶ־שָׁמְרָה)

אוּמָה

אוֹן (הֶלְיוֹפּוֹליס)

אוּר

אוֹרוֹנְטֶס (נהר)

אַוָרִיס

אוּר־כַּשְׂדִים

אָזוֹר

אַחְמְתָא (חַמַדָן)

אַחֶת־אָתוֹן

אֵיכַּלַתַּי

אִינְדוּס

אִיסִין

אִירַאן

אַכַּד

אַכַּדִים

אַלַלַח

אֶל־עַמָּרְנָה

אַלְתְקֵה

אַמוּרוּ

אמוֹרִים

אמנוס (הרים)

אַנְקָרָה

אַנשַׁן

אַסוּאַן

אַפְגָנִיסְטָן

אַרְגוֹס

אַרְוַד

אֶרִידו

אַרִינָה

אֶרֶךְ (אֻרֻךְּ אוּרוּךְּ)

אַרם־נַהֲרַיִם

אַרְמֶנִיָה

אַרם־צוֹבה

אֲרָרָט (אוּרַרְטוּ)

אַשּׁוּר

אִשְׁחֻפְּרִי

אֶשנוּנָה

אתת-תאו (לִשְׁטְ)

בָּבֶל

בַּבִּילוֹנְיָה

בַּגְדַאד

בֶּהִיסטוּן

בּוֹגַאזְכּוֹי

בּוּרְמָה

בֵּירוּת

בֵּית־אֵל

בֵּית־דָגָן

בֵּית־נִינוּרְתָה

גְבַל

גֶדְרוֹסִיָה

גֶזֶר

גִיבּראלטר

גִיזָה

גִלְזַאוּ

גַנְגֶס

דוֹאר

דוּר־שַׁרוּכִּין (חוֹרְסַבַּד)

דֵיר

דַמֶּשֶׂק

דָנָנִים (דַנָאִים)

הֶליוֹפּוֹלִיס (אוֹן)

הַלִיס

זָב

זַגְרוֹס

זָנְגִ’ירְלִי

חַארַאפָה

חארוּ

חוֹרִים

חַוְרָן

חוֹרסַבַּד (דוּר־שַׁרוּכִּין)

חִידֶקֶל

חִיקְסוּס

חַלֶבּ

חמאַמאַת

חַמדָן (אַחְמְתָא)

חֲמָת

חצוֹר

חָרָן

חַתּוּשש

חִתִּים

טאורוס (טוֹרוֹס)

טִיבֶּט

טראבלוס

טרויה

יֵבּ

יַכְסַרְטֶס (סִיר דַרְיָה)

ים־סוּף

יַרמוּק

יַרמותַא

כּוּשׁ

כֵּיסָא

כִּישׁ

כֶּלַח (נִמְרוּד)

כְּנַעֲנִים

כַּרִים

כִּרכּוּךְ

כַּרְכְּמִיש

כַּרְכַּשׁ

כַּרְנַךְ

כְּרֵתָה

כַּשְׂדִים

כַּשִׁים (קוֹסַיים)

לַגַשׁ

לוּד (לידיה)

לוּקָה (לִיקִיָה)

לוקצוֹר

לָכִישׁ

לַרְסָה

לִשְׁטְ (אתת-תאוּ)

מָארִי

מְגִדּוֹ

מָגוֹסִים (אמגושים)

מָדַי

מוֹאָב

מוֹהֶנג’ו־דָארו

מוֹף (מֶמְפִיס)

מַטְיָנֶה

מֵיסָא

מִיתַני

מֶמְנוֹניה

מַסַגֶטִים

מֵסוֹפּוֹטַמִיָה

נַהֲרִינָה

נוֹא־אַמוֹן (תֶּבַּי)

נוּבְּיָה

נוּזוּ

נִילוּס

נִינְוֵה

נִיפּוּר

נִמְרוּד (כֶּלַח)

סָאִיס

סְוֵן

סִין

סִיר־דַרְיָה (יַכְסַרְטֶס)

סְקִיתִים (אַשְׁכּוּזָה)

סֶקֶל

עומאן

עֵילָם

עילמים

עירון (נחל)

עַכּוֹ

עֶקְרוֹן

ערונא

פונְת

פַיוּם

פִינִיקְיָה

פִינִיקִים

פִּיתוֹם

פַּנְגַ’אבְּ

פַּסַרְגָדָה

פְּרִיגִים

פָּרָס

פַּרְסֶפּוֹלִיס

פָּתוּרָא

צוֹעַן

צוֹר

צִידוֹן

צידוֹנִים

קָדַשׁ (על נהראוֹרוֹנְטֶס)

קַהִיר

קוֹדֶה

קוֹפְּטִים

קיזוּוַטְנַאי־קֵילִיקִיָה (קְוֵה)

קימֶרִים (גֹמֶר)

קִירֶנֶה

קַנְטַרָה

קָסִיוּס (הר)

קַפַּדוֹקְיָה

קַפְרִיסִין

קַרְקַר קַרְתַגו (קֶרֶת־חדשה)

רֻבֻּתִי רוֹזֵטָה

שוּמֶר

שוּמֶרים

שוּשָׁן

שכֶם

שִׁנְעָר

שָׂרְדָן

תאעאנאכא (תענך)

תַּארוּ

תֶּבַּי (נוֹא־אָמוֹן)

תַּדְמוֹר

תוּלֵילֵאת עַ’סול

תוּתוּל

תֵימָא

תֵל־אָל־חַרִירִי (מָארי)

תִּמְנָה

תֶּסַלְיָה

שמות האנשים, האלים והגיבורים    🔗

שמות האנשים, האלים והגיבורים

אֶאַה (אֶנְכִּי)

אַבּוּבּוּ

אַדָפָּה

אהוּרָה־מזְדָה (הורמוּזְד, הורמיז)

אהרימַן (אהורמין, אַנְגרוֹ־מַנְיָה)

אוֹסִירִיס

אוּרוּכָּגִינַה

אוּרְנָמוּ

אוּשַׁנַחוּרוּ

אוּת־נַפִישְׁתִים

אַחְנָאָתוֹן

אֵיוֹ

אִינַכוס

אִיסִיס

אִיפּוּוֶר

אֲכִימֶנֶס

אִל (אֵל)

אִלְמִלְכּוּ (מַלְכִּאִלוּ)

אָמוֹן

אמון־רָע

אָמֶנְחֹתֶפּ

אָמֶנֶמחַאת

אַמַנַפַּא

אֶנְגִידוּ

אַנוּ

אֶנְכִּי (אָאַה)

אַנְלִיל

אֶ־סַגִילָה

אַסְטְיַאגֶס

אָסַר־חַדון

אַפּיס (חַעַפִי)

אָרְחוּלָנִי

אֶרַשְׁכִּיגַל

אשור (אֵל)

אַשוּרבַּנִפּל (אַשׁוּרבַּנִיפַּל)

אשורנצירְפַּל

אֶשְׁהַרָא

אִשְׁתַר

אָתוֹן

בּוּדְהָא

בּוּרנַבּוּרִיֵש

בֵּל (מרדוּךְּ)

בַּל־שַׁר־אוּצוּר (בַּלְאשַׁצַּר)

בַּעַל

בִּרְדִיא

בַּרְדִיָה (סְמֶרְדִיס)

בְּרַקְמָה

בֵָּרוֹסוֹס

גָאוּמָטָה

גוּדֶאַה

גִילְגַמֶשׁ

גְרוֹטֶפֶנְד

דַיאוֹקֶס

דָרְיַוִיש

הֵפֵיסְטוֹס

הֵרוֹדוֹטוֹס

וִישְׁנוֹ

וָן־אָמוֹן

וע־נ־רע

זָרָטוּשׁטְרַה

חוּמְבַּאנִיגאַל

חוּמְבַּבַּה

חופו (חֵאוֹפּס)

חוֹר

חִירָם

חֲמוּרַבִּי

חמַשִׁי

חַנִישׁ

חָנָתוּנִי (חנתון)

חַעֶפְרֶע (חֶפְרֶן)

חֶפֶר־כָא־רָע

חָפְרַע

חֶפַּת

חַתוּשִׁיל

יְעַחְמֵס

כּוּריגלזו

כּוֹרש

כִּיאַכְסֵרֶס

כַּמְבִּיסֵס, כַּמְבּוּזִי,כַּנְבּוּזִי

כְּסֶרְכְּסֶס

כּרדוּנִיֵשׁ

לוּגַל־זַגֶסִי

לִיפִּית־אִשְׁתַר

מוֹת

מֶנֶס

מָנֶתוֹן

מרֹאדָךְ בַּלְאֲדָן

מַרדוּךְּ (מראדן)

מרדוּךְ־נָדִין־אַחֶה

מַרְנֶפְתַח

נַבּוּ (נְבוֹ)

נבוּ־אַפַּל־אוּצוּר

נבוּכַדְרֶאצר (נבוכדנאצר)

נַבּוּ־כּוּדוּר־אוּצוּר

נֶבּ מַעַאת־רֶע

נַבּוּ־נָאִיד (נְבוֹ־נָאִיד)

נבוֹפִלְאֶסֶר

נוֹא־אמון

נחוּם

נִינְגִירְסוּ

נְכו, נכֹה

נַעַרְמֶר

נַפּוֹליוֹן

נֶפֶר־חֵפרוּ־רָע

נֹפֶר־רַחוּ

נֶפֶרתִיתִי

נָרְגַל

נַרָם־סִין

סוּתח

סיוָה

סִין

סמירָמיס

סְמֶרְדִיס (בַּרְדִיָה)

סֶסוֹסְתְרִיס (שֶׂנוּסֶרְת)

סקילַכְּס

סַרְגוֹן

סרְדַנַפַּלוּס

סֶת

סֶתִי

סָתֶת

עַבְּד־אַשֶׁרת

עֶבֶד־חֶפַא

עמוינשי

ענת

עַשתורת

פַּדִי

פּוּל

פטוֹלֵמֵיוּס

פְּסָמֶתִיךְ

פֶּקַח

פְּתַח

צלבעל

קֶטֶסִיאַס

קְלֶאוֹפַּטְרָה

קרוֹיסוס

רִב־הַדִי

רְחַבְעָם

רַחְמִירָע

רֶע

רַעַמְסֵס

שאמפוליון

שַאנְהֶת (שָׂאנֻהֶת)

שוּזוּבוּ

שוּלַת

שומאדַא

שוּפִּילוּליוּמַה

שוֹשֶנְק (שִׁישַׁק)

שוּתַרנַא

שוּתִתְנָא

שִׁישְׁפִישׁ (טַאִיסְפֶס)

שִׁישַק (שוֹשֶנְק)

שַׁלַא

שַׁלְמַנְאֶסר

שַׁמַשׁ

שמְשי־אדד

שמש-שוּם־אוּכִּין

שֶנוּסֶרְת, שַנְווּסַרְת, חֶפֶר־כא־רָע (סֶסוֹסְתְרִיס)

תֵאָמַת

תִגְלַת־פִּלְאֶסֶר

תַדוּחפא

תַהַרְקָה (תִרְהָקָה)

תוּכּוּלְתִי־נינוּרתָה

תוּשְׁרַחַא

תות־עַנְח־אָמוֹן

תְחוּתְמֶס

תֵּיאֶה

תמוז

תִּרְהָקָה (תַהַרְקָה)

תֶּשׁוּבּ

מושגים ומונחים    🔗

אֵגִיפטולוֹגיה

אֲדַרְכּוֹן (דַרְכּמוֹן)

אוֹבָּלִיסְק

אוֹבּסֶרְבָטוֹרְיָה

אָוֶסְטָה

אִימְפֶּריָה

אַנְגְרְיָה

אָנוּנָקִים

אֶנְסִי

אַנְתְּרוֹפּוֹלוֹגִיָה

אַ־סַגִילָה

אַסְטְרוֹנוֹמְיָה

אַפַּדַנָה

אַשׁוּרוֹלוֹגְיָה

אֶשָׁרָה

ביורוקרַטְיָה

בְּרַהְמָנִים

דִיאַלֶקט

דִינַסְטְיָה

דֶלְתָה

דְרָוִידִים

דָרֵיקוֹס (מטבע)

דַרְכּמוֹן (אַדַרְכּוֹן)

היסטוריה פְרַגְמַטִית

וֶדוֹת

וֶזִיר

זִיקוּרַת

חַבִּירוּ (חפירו אוֹ עַפּירוּ)

חַג הַאַכִּיתו

טוֹטֶם

טוֹטֶמִיזְם

כָּא

כַאלקוֹלִיתית (תקופה)

כִּימָה (סִיריוּס)

כְּנַע

כְּתָב דֶמוֹטִי

כְּתָב היירָאטִי

כְּתָב הִיֵירוֹגְלִיפִים

כְּתָב הַיְתֵדוֹת

לַבִּירִינתּוֹס

מַגִיָה

מֵהַבְּהֵרַטָה

מונוֹתֵיאִיזְם

מַחְבֵּצָה

מִיסוֹלִיתִית (תקופה)

מיתולוֹגְיָה

מיתוס

מִצְטַבָּה

מַרִיאָנוּ

נִיאוֹלִיתִית (תקופה)

סַטְרַפִיָה

סִירִיוּס (כּוֹכָב)

סְפִינְכּס

פלֵאוֹלִיתית (תקופה)

פַּאפִּירוֹס

פוֹינִיכְּס

פּוֹלִיתֵיאִיזְם

פֶּחָה

פַּחֲוָה

פֶטִיש

פִּירָמִידָה

פּן־בַּבִּילוֹנִיסְטים

רֵיאַליזם

ריגוֶדָה

רַמַיַאנָה

לוח כרונולוגי    🔗

1. מצרים

א. תקופות שונות בהיסטוריה המצרית

איחוד מצרים: 3100 בערך

הממלכה העתיקה: 3100–2200 בערך

תקופת הביניים הראשונה: 2200–2060

הממלכה התיכונה: 2060–1720

שלטון החיקסוֹס: 1720–1570

הממלכה החדשה (תקופת האימפריה): 1570–1200 בערך

תקופת הירידה: 1200–663

הממלכה המאוחרת (תקופת הרסטוֹרציה): 663–525

ב. השושלות העיקריות במצרים

השושלת א’–ב': 3100–2700 בערך

השושלת ג’–ו': 2700–2200 בערך

השושלת הי"ב: 2000–1780

השושלת הי"ח: 1570–1320

השושלת הי"ט: 1320–1200

השושלת ה־כ"ב (הנוּבּית): 945–745

השושלת ה־כ"ו: (הסאיטית): 663–525

ג. המלכים

מנס (נערמר): 3100 בערך

תחוּתימס ה־III: 1504–1450

אמנחתפּ ה־III: 1417–1379

אמנחתפּ ה־IV (אחנאתוֹן): 1379–1362

רעמסס ה־II: 1304–1237

פסמתיך ה־I: 663–609

נכה: 610–595

כיבוש מצרים על־ידי אסר־חדוֹן: 571

כיבוש מצרים על־ידי כּמבּיסס: 525

2. שוּמר, אכד, בבל, אשוּר

א. שוּמר ואכד

מלכי כּיש: 2700–2600

מלכי אוּר מן השושלת ה־א': 2550 בערך

אוּרוּכּגינה: 2350 בערך

סרגוֹן: 2330 בערך

נרם־סין: 2250 בערך

גוּדאה: 2150 בערך

מלכי אוּר מן השושלת ה־ג': 2110–2000 בערך

ב. ממלכת בבל העתיקה

שמשי־אדד ה־I: 1800 בערך

תוּכּוּלתי־נינוּרתה: 1240 בערך

תגלת־פּלאסר ה־I: 1115–1076

אשוּרנצירפּל ה־II: 884–859

שלמנאסר ה־III: 859–824

תגלת פּלאסר ה־III: 745–727

שלמנאסר ה־V: 727–722

סרגוֹן: 722–705

סנחריב: 705–681

אסר־חדוֹן: 681–669

אשוּרבּניפּל: 669–627

חורבן נינוה: 612

ד. ממלכת בבל החדשה

נבוּכדראצר: 604–562

נבוּ־נאיד: 556–539

כיבוש בבל על־ידי כורש: 539

3. אסיה הקטנה, סוריה, א"י

הקרב על־יד מגידו (תחוּתימס ה־III בסוריה): 1481

שוּפּילוּליוּמה מלך החתים: 1370 בערך

רעמסס ה־II נלחם בקדש: 1300

חוזה בין רעמסס ה־II ובין החתים: 1284

ון אמוֹן מבקר בערי פיניקיה: 1100

הקרב בקרקר: 853

כיבוש שומרון בידי שלמנאסר ה־V: 722

חורבן ירושלים בידי הכּשׂדים: 586

4. פרס

כּוֹרש: 559–530

כּמבּיסס: 530–522

דריוש ה־I: 521–486

אחשורווש ה־I (כּסרכּסס): 486–465

ארתחשסתא ה־I: 465–424

דריוש ה־II: 424–405

ארתחשסתא ה־III (אוֹכוֹס): 359–338

דריוש ה־III: 338–331

 

מפות    🔗