חֲלוֹמִי – חֲנָנֵךְ בַּחֲלוֹם…

אךְ יֶצַּת אוּר-נֵרוֹ לְרַגְלֵךְ –

וְנָזֹרוּ הִפּוֹג וְהִדֹּם

צֶאֱלֵי פְחָדִים מִדַּרְכֵּך.

וּבִזְרֹחַ כְּנָפָיו לְשִׁכְמֵךְ,

וְנִשֵּׂאת, נְהִירָה, מֵאָבָק –

וְכוֹנַנְתְּ ­­­וְיִשַּׁרְתְּ צַעֲדֵךְ

לַחֲזוֹן הָרֵי-תְכֹל בַּמֶּרְחָק.

שְׁטוּף-חֶדְוָה הָעוֹלָם אָז יֵעוֹר;

שׁכוּר חֲלוֹם אָז אַשְׁכִּים לִקְרָאתֵךְ

בְּהוֹחִיל, כִּי אָקִיץ וְאֵעוֹר

עַל יָדֵךְ… בְּסֻכָּת חֲלוֹמֵךְ.

תרע"ט, רָפָה

אֲנִי יוֹדֵעַ

רַק לְרַטֵּט;

אֶתְגַּעְגֵּעַ

לְאוֹר שֶָׁקֵט…

בַּת-קוֹל שָׁכָכָה,

אִוְשַׁת-עָלִים,

בַּת-צְחוֹק זָרָחָה

בַּדִּמְדּוּמִים…

רֵיחוֹת-הַיַּעַר –

כָּל אֵלֶּה לִּי.

רוּחוֹת-הַסַּעַר

לֹא בִשְׁבִילִי.

עַל אֵם-הַדֶּרֶךְ

יִשְּׂאוּ הֵם חוֹל…

עַל אֵם-הַדֶּרֶךְ –

אֲנִי אֶבֹּל.

לְקַו-שֶׁמֶשׁ

אֶחָד אֲקַו –

גַּלְמוּד וְחֶרֶשׁ…

תָּמִיד… לַשָּׁוְא.

מִנַּיִן זֶה לַחַן קַלִּיל

בּלֵּב מֵהַבֹּקֶר נִגְנַז?

יִרְעַד, יְשַׂחֵק וְיָגִיל

כְּקַו אוֹר-הַשֶּׁמֶשׁ הַלָּז…

…הַבֹּקֶר, עִם צֵאת לַגִּנָּה,

וְסַל וּמַעְדֵּר עַל שִׁכְמֵךְ,

שֶָׁבַר אֶת אָזְנִי כְרִנָּה

“שֶָׁלוֹם!”, שֶׁשִּלַּחַתְּ בְּעָבְרךְ.

אוּלַי הַצִּלְצוּל זֶה הָרָן

בּלֵֵּב לְלַחַן נֶהְפַּךְ

כְּקֶרֶן-הַפָּז רַעֲנָן,

כְּצִיץ-אַהֲבָה שֶפִּתַּח.

קַנְטָרָה

בֹּקֶר צַח וּבָהִיר, בֹּקֶר טוֹב…

וְתָמִיד הוּא מַבְטִיחַ לִי רֹב –

וּכְחֹם צָהֳרַיִם אֶשְׁכַּח

רִמְזֵי טוֹב שֶׁל הַבֹּקֶר הָרַךְ.

וּשְׁחוֹחַ אֵתַע בַּדְּרָכִים,

מַר-נֶפֶשׁ, עָיֵף וּמַשְׁמִים;

לֹא אֵדַע מָה אָבַד לְחַיַּי –

עַד בּוֹא דִמְדּוּמִים – דִמְדּוּמַי…

לְאוֹרָם הַנוּגֶה אֶזְכְּרָה

רִמְזֵי אֹשֶׁר אֲשֶׁר לְצָפְרָא.

קנטרה

עֶצֶב / צבי שץ

עֶצֶב, עֶצֶב, עֶצֶב, שׁוּב תּוֹקֵף הָעֶצֶב

גַּם אַחֲרֵי הָאֹשֶׁר – צִיץ-מַאֲוַיַּי…

מוּסִיקָה, שִׁטְפִינִי בְגַלֵּי-הַקֶּצֶב,

שְׂאִי, נַתְּקִינִי הָלְאָה מִמְּגוֹר-חַיַּי!

מֵעַצְמִי גִמְלִינִי, מִלִּבִּי דַוָּי…

קֶצֶף, קֶצֶף, קָצֶף, אַךְ תְּמוּרוֹת-הַקָּצֶף;

מַעֲלֶה הַזֵּכֶר קֶצֶף-נְעוּרָי.

הִיא, אֲשֶׁר אֵלֶיהָ עוֹד נַפְשִׁי תִכָּסֶף,

גַּם זִכְרָהּ כְּקָצֶף בְּגַלֵּי-חַיַּי…

הִיא, אֲשֶׁר אֵלֶיהָ עוֹד כָּלוֹת עֵינַי…

…בְּעַרְפִּלֵּי הַצַּחַר יִתְכַּסֶּה הַסַּהַר,

נֶשֶׁף-כֶּשֶׁף יֵרֵד, יֵפֶן אֶל הַגַּיא;

בְּמִשְׁעוֹל-הַחֹרֶשׁ נַעֲרָה וְנַעַר

אַךְ עַתָּה חָלָפוּ, שָׁטוּ לְפָנַי,

שָׁטוּ וְטָבָעוּ בְעַרְפִּלֵּי חַיּי.

קַנְטָרָה

אִם לִבִּי טָהוֹר בִּי וְנַפְשִׁי נִכְנַעַת

לְגַלֵּי יָמַי, בָּהֶם אֶשְׂחֶה,

קַל לִּי, קַל בְּלִי דַעַת – וּבְלִי דַעַַת

הִנְנִי בוֹכֶה.

וּבְפָרְשִׂי זְרוֹעַי עַל פְּנֵי הַזֶּרֶם

אֶל הַבָּא בְלֹא-אׂמֵֶר אֶתְרַפֵּק –

עַד אֶטּשׁ זְבוּל-אֶרֶץ וּבְטֶרֶם

אֶסְתַּלֵּק.

וְאִם פַּעַם מֵחַלּוֹן פָּתוּחַ

יֶחֶרְדּוּ לָרְחוֹב צְלִילֵי כִנּוֹר,

וְאֶדׂם תַּחְתַּי בָּכָֹה, וְנוּחַ,

וְנָצֹר…

כְּאִשָּׁה אוֹהֶבֶת וְנִכְנַעַת,

כֵּן נַפְשִׁי כוֹרַעַת בְּלִי מֵשִׂים,

כֵּן תֶּאֱהַב וַתִכָּנַע בְּלִי דַעַת

לַחַיִּים.

אֵין חַכּוֹת וְאֵין בַּקֵּשׁ בֶּחָלֶד!

ישׁ לָשׁוּט, לִשְקׂעַ וְלִבְכּוֹת;

וְדִמְעָה זוֹ אַט בַּלְּחִי נוֹזָלֶת –

אַל מְחוֹת!

יפו

אֲנִי עָיַפְתִּי… / צבי שץ

אֲנִי עָיַפְתִּי, פָּשוּט עָיַפְתִּי,

וְאֵין עוֹד כֹּחַ לָשֵׂאת בָּעׂל.

אֲנִי הָגִיתִי, אֲנִי שָׁאַפְתִּי,

אֲנִי בָכִיתִי – וְאֵין לִי כֹל.

אוֹרוֹת דָּעָכוּ, קוֹלוֹת לֹא בָאוּ,

תְּמוּנוֹת רָמְזוּ אַךְ… אֲנִי עָיֵף.

צִלְלֵי הַמָּוֶת עָלַי נָסַבּוּ,

וּבָא הַפֶּלִי וּמִסְתּוֹפֵף.

פתח-תקוה

כִּי אַעַל תֵּל וְאֵרֵד גַּיא,

אֶשְׁאַל לְמַעְיָנִי.

לוּ אַךְ שְׁמַעְתִּיו! כָּלוֹת עֵינַי

וְקַשּׁוּבָה אָזְנִי.

מַטֵּה “רוֹעֶה נֶאֱמָן”

בְּכַף-יְמִינִי.

הַבֹּקֶר רַךְ וְרַעֲנָן,

וְכֹה צָעִיר אֲנִי.

כְּחֹם הַיּוֹם – נַפְשִׁי נוּגָה,

וַיָצֶק לָהּ צָמָא –

אֲנִי בְּסֵתֶר-מַדְרֵגָה,

דַּרְכִּי נֶעֱלָמָה.

וָאַךְ בַּסֶּלַע וָאֶכְרַע,

אַקְשִׁיבָה – וְהִנֵּה

מִמַּעֲמַקִּים קוֹלוֹת-זִמְרָה

עוֹלִים לְלב צָמֵא.

עוֹד רֶגַע חַד וְלִרְוָיָה

הָשְׁקָה לִבִּי חָרֵד –

וַיִּפְרְחוּ בְדוּמִיָּה

שִׁירי – פִּרְחֵי-הַלֵּב.

עוֹד רֶגַע… וּבֵין כֹּה וְכךְ

נִטְּשׁוּ צְלָלִים בַּגַּיא,

הַיּוֹם יֵלֵךְ הָלֹךְ וָשַׁח –

וָאֹמֶר: רַב לִי, דַּי!

כָּל הַקּוֹלוֹת – לַעֲמָקִים,

אֲשֶׁר לֹא לִי, לֹא כָאן…

בְּאֵלֶם-פֶּה וּבְלֹא יוֹדְעִים

אַמוּת עַל פִּי מַעְיָן…

לְמַחֲרֹזֶת אַשְׁאִיר לָךְ אַרְבַּע אַבְנֵי-חֵן

אֲרִיתִין בַחַיִּים בַּעֲדֵךְ:

נֹפֶךְ-טַל וּבָרֶקֶת-זֵעָה,

פְּנִינַת-דֶּמַע וְאֹדֶם-הַדָּם.

בֹּקֶר-בֹּקֶר סִפְּרוּ לִי רְסִיסֵי-הַטְּלָלִים

עַל הַנֹּעַר, עַל חֵן הַבְּרִיאָה –

עַד עָבְרִי בַשָׂדֶה בְּיוֹם-קַיִץ יוֹקֵד

וָאֶרְאֶה אֶת זֵעַת-הָעוֹבֵד.

אָז אַכִּיר גַּם בָּעׂל, בֶּעָוֹן.

וּלְעֵת דִּמְדּוּמִים, עֵת פּוּגַת חֲלוֹמוֹת –

וְרָאִיתִי דִּמְעָה בְּעֵינַיִם כָּלוֹת,

וּבַדֶּמַע נִשְקָף הַיָּגוֹן.

וְאַחַר בָּא הַלֵּיל עִם חַשְׁרַת-צֶאֱלָיו,

וְהַמָּוֶת שָׁלַף אֶת חַרְבּוֹ, גַּם שָׁלָף,

וְעַל קְצֵה-לַהֲבָהּ רָטְטָה טִפַּת-דָּם…

וַתִּלְחַשׁ לִי: “דַּיֶךָּ! הִכּוֹן!”

נָא-קַבְּלִי לְמַזְכֶּרֶת עוֹלָם

זֶה הַלֶּקֶט – מַתַּת-זִכָּרוֹן!

תר"ף' רָפָה