כָּל הַקַּיִץ שׁוֹרְרָה

צְרָצָרָה –

וְהִנֵּה הַסַּעַר שָׁב,

וְעִמּוֹ חֶרְפַּת רָעָב:

אַף לֹא פַּת אַחַת דַּלָּה

שֶׁל זְבוּבוֹן אוֹ שֶׁל תּוֹלָע!

הִיא תִּנְּתָה אֶת אֲסוֹנָהּ

אֵצֶל נְמָלָה שְׁכֵנָה,

וְשָׁטְחָה תְּחִנָּה נִרְגֶּשֶׁת

לְגַרְגֵּר, לְלֶחֶם צַר –

"עִם חֲלוֹף יְמֵי הַגֶּשֶׁם

אֲשַׁלֵּם לָךְ, חֵי צְרָצַר!"

אַךְ שְׁכֶנְתָּהּ, בְּשׁוּם פָּנִים

אֵין חֶלְקָהּ עִם נַדְבָנִים:

“מֶה עָשִׂית עַד בּוֹא הַחֹרֶף?”

הִקְשְׁתָה לָהּ קְשַׁת הָעֹרֶף.

"שַׁרְתִּי, שַׁרְתִּי, יוֹם וָלֵיל,

שִׁיר לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב."

"שַׁרְתְּ בַּקַּיִץ? מִי פִּלֵּל?

נוּ, אָז תִּרְקְדִי עַכְשָׁו!"

יָשַׁב עַל צַמֶּרֶת שֶׁל עֵץ מַר עוֹרֵב,

בְּפִיו חֲרִצּוֹן שֶׁל גְּבִינָה —

שָׁאַף מַר שׁוּעָל אֶת רֵיחָהּ הֶעָרֵב,

וְשָׂח לוֹ בְּרֹב עֶדְנָה:

"שָׁלוֹם, הֵי שָׁלוֹם שָׁם, עוֹרֵב אֲדוֹנִי!

בֵּין כָּל הָעוֹפוֹת אֵין כְּמוֹתְךָ חִנָּנִי!

וְאִם שִׁירָתְךָ, חֵי נַפְשִׁי, אֵין בָּהּ דֹּפִי

מַמָּשׁ כִּכְסוּתְךָ, שֶׁהִיא סֵמֶל הַיֹּפִי —

זָכִינוּ לְפֵנִיקְס בַּיַּעַר הַזֶּה"!

שָׁמַע הָעוֹרֵב וְהָיָה כְּהוֹזֶה,

כִּחְכַּח בִּגְרוֹנוֹ וּפָצַח בְּרִנָּה —

אַךְ עוֹד הוּא פּוֹצֵחַ, נָפְלָה הַגְּבִינָה…

מִהֵר הַשּׁוּעָל וּבָלַע אֶת הַנֵּתַח,

פָּנָה לָעוֹרֵב וְהִשְׁמִיעַ לוֹ כָּךְ:

"חַנְפָן לְעוֹלָם יִתְקַיֵּם לוֹ לָבֶטַח

עַל מִי שֶׁמּוּכָן לִהְיוֹת מְלֻחָךְ;

שָׁקוּל זֶה הַלֶּקַח לְנֵתַח מֻבְחָר".

לָמַד מַר עוֹרֵב – אַךְ מְעַט בִּמְאֻחָר.