א. פורצי החומות
מאתדוד סמילנסקי
ר' אליהו מני
מאתדוד סמילנסקי
קראתי חוברת שמחברה הוא מר מנשה מני, המגוללת את פרשת חיי אחת המשפחות הנכבדות של העדה הספרדית, שממנה הסתעפו כמה ענפים שהכו שרשים עמוקים באדמת המולדת.
התרשמתי מאד מן המסופר בחוברת, וברצוני למסור את תכנה לאחר שצרפתי פרטים אשר שמעתי בעל־פה מפי בני משפחת מני, כדי להציב זכר לעסקן ראשון וחשוב זה בשורות הדמויות המכונסות בספרי:
ראש משפחת מני, ר' אליהו מני זצ“ל, נולד בתקפ”ד (1824) בבגדד, עלה לארץ בעצם ימי עלומיו, עוד לפני כשני יובלות שנים. אז, בימים ההם, היתה העליה מבבל לארץ־ישראל בחזקת סכנה. הטלטולים והנדודים הממושכים היו כרוכים בסכנת נפשות, אך התשוקה הגדולה לעלות לארץ־הקודש השתרשה עמוק בלב רבי אליהו מני, ועל אף סכנת הנפשות שנשקפה אז לכל עוברי דרך המדבר הארוך, החליט בשנת תרט"ז לעזוב את עיר־מולדתו – עיר הבירה של ארם־נהרים (כיום: עיראק) ולעבור ברגל וברכיבה, דרך ערבות חול, יחד עם אשתו ושלשת בניו, במשך כמה חדשים, עד הגיעו למחוז־חפצו.
קשים היו אז החיים בארץ־ישראל. לפני 80 שנה הצטופף הישוב היהודי כולו בערים בלבד, מפני שמושבות וכפרים של יהודים לא היו עדיין, ומקהלות היהודיות הגדולות ביותר היו בירושלים, צפת וטבריה.
כשנתים התגורר ר' אליהו מני בירושלים בסימטאות הצרות והאפלות של העיר העתיקה, ואחר כך העתיק את מושבו לחברון בשנת תרי"ח. וכאן מתחילה פרשת גדולתו ועסקנותו הצבורית בעיר־האבות. מתחילה נתמנה לסגן החכם־באשי, ולאחר ארבע שנים (בשנת תרכ"ב) זכה להתעלות לחכם־באשי בחברון.
בימים ההם היה מצבה של הקהלה היהודית בחברון עלוב מאד, ואיש לא שעה אליה. דלות ועזובה שררו בכל, ועם התמנותו לחכם־באשי התמסר ר' אליהו מני בכל חום־לבו לתקון דרכי העדה, לשיכלול המוסדות הדתיים והצבוריים ולשפור החיים החברתיים. וכל זה נעשה לשם־שמים מתוך הכרה נפשית, כי עת לעשות למען החייאת העיר הקדומה, הקשורה בהרבה זכרונות נעלים ונשגבים של אבותינו הקדמונים.
השפעתו של ר' אליהו מני הלכה וגדלה לא רק בחברון, אלא גם מחוצה לה נשמעו לדבריו של הלוחם על קדושת הארץ ועל קניני האומה הישראלית.
שמו הטוב הלך לפניו, והוא רכש לו הרבה מעריצים ומוקירים את פעולותיו הישוביות. לקול־קריאתו נענו כמה משפחות חשובות מבגדאד, אשר יצאו אז את בבל ועלו אל חברון על־מנת להשתקע בה.
בחייו ובימי כהונתו הצליח להקים בחברון רשת ארוכה של מוסדות: בית־כנסת, בית ישיבה, בית תלמוד־תורה, בית־עקד־ספרים, בית־מרפא, בית מלאכה ועוד.
שנים רבות פעל ר' אליהו מני לשם רכישת המצודה החרבה בקרבת מערת המכפלה, והוא רצה להקים על חורבותיה בירת־תפילה, שיהיה סמוך לקברי האבות שבמערת המכפלה. הוא הטיף בעל־פה ובכתב ומצא אוזן קשבת בחוג כמה נדיבים, שהיו מוכנים להמציא לו את האמצעים הכספיים לשם הגשמת תכניתו. אך השלטונות התנגדו לכך, והוא לא יכול היה להגשימה.
ור' אליהו מני לא הצטמצם בחוג צר של מפעלים דתיים ורוחניים, כי־אם החשיב מאד גם את המצוה של גאולת הארץ. לשם כך פנה (בשנת תרל"ה) בהצעה מעשית למשה מונטיפיורי לרכוש 4000 דונאם בכפר צאנן הסמוך לחברון. וכשלא הצליח בשטח זה, לא רפו ידיו ולא נתאכזב אלא המשיך את תעמולתו בחוג מכריו, שרכשו אחר כך חלקות קטנות הרשומות עד היום על שם הכולל הספרדי בחברון.
גדולה היתה אהבתו לעם ולארץ. ויותר מכל התקשר לחברון ועדתה. משאת־נפשו היתה תמיד: להרים את המצב הרוחני של בני עדתו ולבסס את המצב הכלכלי של הישוב העברי בחברון, על־ידי הגדלת נכסי הצבור וכן הרחבת הרכוש הקרקעי היהודי.
ר' אליהו מני היה קשור בכל נימי נפשו לעבודה הצבורית והחברתית, ועם מותו בי“ז תמוז תרנ”ט ציוה את ירושתו הנעלה למשפחתו, שגידלה בהמשך הזמן אנשי רוח, אנשי כלכלה, שופטים, עורכי־דין, ואנשי הישוב מגונים שונים.
משפחת מני היא כיום אחת המשפחות הגדולות והמסועפות בארץ, וגם מר מנשה מני, מחבר החוברת שממנה התרשמתי הוא בן המשפחה הזאת, ומחברתו היא תרומה לתולדות הישוב והחלוציות בארץ.
ר' יוסף ריבלין
מאתדוד סמילנסקי
א
ר' יוסף ריבלין, או “יושה שטעטלאך מאכער” (יוסי עושה העיירות), הוא בן ואב לאחת המשפחות המסועפות והותיקות בישוב הישן ובישוב החדש. אבי המשפחה, ר' הלל רבלין, עזר לאביו ר' בנימין במשך כמה שנים ביסודה ובפעולתה של תנועת “חזון ציון” לעליה ולישוב ארץ־ישראל, שנוסדה לפי צו הגר“א מווילנא, ובשנת תק”ע (1810) עלה לארץ עם שיירה בת שבעים נפש בספינת־מפרשים, שעשתה דרכה בים מאודיסה ועד עכו, במשך עשרה חדשים רצופים. אלה היו מתלמידי הגר“א מווילנא והנלווים אליהם, מיסדי הישוב האשכנזי־הפרושי בארץ. בראשונה התישבו בצפת, ולאחר שנתים עבר ר' הלל עם חלק מן החבורה לירושלים, שהיה בה אז פחות מ”מנין" יהודים אשכנזים.
מוצאו של ר' הלל ריבלין משקלוב (עיר־מחוז ברוסיה הלבנה, ליד מוהילוב שעל נהר הדניפר), ששימשה מרכז של תורה ליהודי רייסין ומרכז לתנועת “חזון ציון”, קהילה יהודית חשובה ועשירה, שבה עלו ניצני ההשכלה הראשונים. מגדולי שקלוב היו ר' יהושע צייטלין, ר' ברוך שיק, ראשי משפחות ריבלין ועוד (אגב: גם המשורר הדגול ז. שניאור הוא יליד שקלוב).
כבן חמשים היה ר' הלל ריבלין בעלותו לירושלים. ומאז פעלו הוא וצאצאיו למען גידולי וביצורו של הישוב היהודי האשכנזי בירושלים ותפסו עמדות־הנהגה בכוללות ליטא ורייסין, שמסביבם נתרכזה העליה מארצות מזרחה וצפונה של אירופה, והיא ששימשה ראש־גשר לעליה של הישוב החדש. במרוצת הזמן רבתה וגדלה משפחת ר' הלל ריבלין, והגיעה לדור שביעי בארץ ומספר נפשותיה הגיע לאלפים.
נינו של ר' הלל, ר' יוסף ריבלין, נולד בתקצ“ח–1838 בירושלים. למעלה משלשים שנה עמד בראש ה”חלוקה" וה“קרנות” של הימים ההם והיה מיסד ומנהל “הועד הכללי של כנסת ישראל”, שנחשב למוסד מרכזי ועליון של כל עניני הישוב כלפי פנים וכלפי חוץ.
ב
ר' יוסף ריבלין היה בין הכחות המפעילים של הישוב הירושלמי בשעתו, וכפי שהביע בשיעורי תורה, בדרשות ובפזמוניו, המלאים רמזים וגימטריאות על־פי הקבלה, ראה את הישוב בערי הקודש לא ככת סגורה של “אוכלי חלוקה”, אלא כ“אתחלתא דגאולה” ברוח חזונו של הגר“א, כחלוץ העובר לפני המוני בית ישראל שישובו לארצם. להמוני העולים שראה בחזונו לא יספיק המקום בחצרות ה”חזקה" של הערבים, המושכרות ליהודים מדור לדור בעיר העתיקה של ירושלים. ועם גידול העליה מעלים הם את דמי השכירות, ואף לא בשכונת “ימין משה”, הבודדת מחוץ לחומה, שאנשים מפחדים ללון בה, והנדיב משה מונטיפיורי, מיסד השכונה, מוכרח למשוך אותם אליה בהענקות מיוחדות. כדי להגדיל את הישוב צריך להרחיב את תחומיו, ועל־כן נחוץ להתחיל ביסוד שכונות עבריות מחוץ לחומה. היו בין אנשי ירושלים שדחו את הרעיון של יציאה מחוץ לחומות בגלל חוסר אמונה באפשרות להגשמת הרעיון וגם מתוך פחד לצאת מן החומה, ששעריה סגורים בלילה ומחוצה לה אין אפילו בטחון יחסי של שמירת המשטרה התורכית. אך נמצאו שבעה אנשים נועזים, והם: ר' יואל משה סלומון, ר' יהושע ילין (אביו של דוד ילין), ר' מיכאל כהן, ר' בייניש סלנט, ר' אריה ליב הורביץ, ר' חיים הלוי ור' יוסף ריבלין. ואל שבעת ראשונים אלה הצטרפו אחר כך עשרות חברים נוספים. כולם נתנו את התשלום הראשון על חשבון הקרקע מפרוטות שחסכו מפיהם, ולצרכי הבנין שיעבדו את מנתם ב“חלוקה” ובשטרות של ה“כוללים” אספו בהלוואות את הכספים להקמת השכונה (קרנות לאומיות בצורה חדישה ובנק אפותיקאי עוד לא היו בימים ההם) – וכך נוסדה בדרך יפו בשנת תרכ“ט (1869) השכונה שנקראה “נחלת שבעה”, על שם שבעה מיסדיה שנזכרו לעיל. וכך מילאו כספי ה”חלוקה" את התפקיד ההיסטורי במימון ההתחלה של בנין ירושלים החדשה.
היה חשש מבוסס, שנכבדים ערביים מקורבים לבעלי הבתים שבעיר העתיקה יכשילו את אישור קנית הקרקע, ולכן השיב ר' יוסף לכל שואל, שהקרקע נקנה לצרכי גידול חטים ל“מצה שמורה” – וכך אושרה הקניה בלי הכשלות.
בהגרלת המגרשים נפלה בחלקו של ר' יואל משה סלומון הזכות להקמת הבית הראשון, אך הוא ויתר על זכותו לטובת ר' יוסף ריבלין, – ושני החברים הראשונים שבנו בחייהם מחוץ לחומה היו ר' מיכל הכהן ור' יוסף ריבלין (עיין “זכרונות לבן ירושלים” לר' יהושע ילין, עמ' 114).
ר' יוסף ריבלין נתכוון לא לבנין בתים בלבד, אלא גם ליצירת משק זעיר. ולפי התכנית צריך היה לנטוע ליד כל בית עצי זית וגפנים ולגדל ירקות, כדי להרגיל את בני ירושלים להוציא בזיעת אפם מחיה מן האדמה. גם בכתביו ובמאמריו, בעתוני הארץ וחוץ־לארץ עשה תעמולה מתמדת להתישבות חקלאית.
לאחר יסוד “נחלת שבעה” השתתף ר' יוסף ריבלין ביסוד חברת “מאה שערים”, שהקימה את השכונה בשם זה, שבשעתה היתה למופת לראשי עירית ירושלים בסדריה המתוקנים. כן היה ממיסדי השכונות “משכנות ישראל”, “אבן ישראל”, “מזכרת בתיה”, “אהל משה”, “ימין משה” (שלשתן על שם הנדיב ר' משה מונטיפיורי), אחר כך של – “כנסת ישראל”, “עזרת ישראל” ו“זכרון טוביה”, “שערי־צדק”, ו“בית יעקב”. בסך־הכל 12 שכונות שנבנו מחוץ לחומת העיר העתיקה. בכל השכונות היה המוציא והמביא את הענינים שבין העדה לחבריה ושבין העדה לממשלה. תחת ידו עברו סכומים עצומים, כל דמי קניות הקרקעות והוצאות הבניה של בתי השכונות, ולאחר מותו לא השאיר אף בית אחד לדירה ליורשיו.
ג
ר' יוסף ריבלין לא הסתפק בהתישבות עירונית בלבד, אלא תיכן גם תכניות להתישבות חקלאית, ועוד בתרל"ח היה בין היוזמים הראשונים ליסוד מושבה חקלאית על אדמת יריחו.
בזמן ההוא נתרבה הישוב היהודי בירושלים, חברון, טבריה וצפת, ואז החלו רבים לעזוב את הארץ ולהגר לאמריקה ולאפריקה, כדי לחפש מקורות פרנסה.
אז בא ר' יוסף ריבלין בדברים עם נשיאי הועד הכללי ועם הרבנים הראשיים ר' מאיר אוירבאך ורבי שמואל סלנט, והחליטו שהועד הכללי לא יתן כסף לצרכי יציאה מן הארץ. במקום זה הוצעה, לשם פיתוח מקורות־מחיה על־ידי עבודה בארץ עצמה, תכנית מעשית בנויה על שלשה עיקרים, והם:
א) יסוד חברה מאלה שרוצים להיות אכרים ומסכימים לשעבד את מחצית חלקם ב“כספים הכלליים” שיגיעו להם מכולליהם, על־מנת לגבות מהם בשיעורין את מחיר חלקם באדמה, שעמדו אז (בסוף שנת תרל"ב) לקנות ושחיכו עד שיהיו לפחות מאה חותמים, למען יוכלו לגמור את הקניה.
ב) כן תאורגן קבוצת אנשים מסוג הסוחרים ובעלי־בתים שישתתפו בקנית הקרקע וגם הם ישעבדו איש את חלקו בכל התמיכות הבאות אליו מחוץ־לארץ באמצעות הועד הכללי. על יסוד שעבודים אלה, של הסוגים א' וב', יסדר רבי יוסף ריבלין את הערבות לשותפים, קוני האדמה.
ג) ר' יוסף ריבלין קיבל על עצמו לעשות תעמולה מיוחדת גם בחוץ־לארץ לתמיכה במושב הזה.
פעולה זו היתה מכוונת לרכישת אדמה ממשלתית ליד יריחו, וגם השם “פתח־תקוה” עלה במחשבה בשביל המושבה שתווסד שם. עם המושל המקומי כבר באו לידי הסכם בדבר קנית הקרקע במחיר זול, אף הממשלה המרכזית סירבה לאשר את המכירה, וכך נשאר השם “פתח־תקוה” מרחף ערטילאי עד שלאחר כמה שנים פנו אנשי ירושלים: ר' דוד גוטמן, ר' נתן גרינגארד, ר' זרח ברנט, ר' יואל־משה סלומון ור' יעקב בלומנטל, שוחרי ההתישבות לקנות קרקע בסביבת יפו, וגם לפעולה זו הושיט ר' יוסף ריבלין את ידו.
הוא היה בין אלה שבאו לתור את מקום פתח־תקוה, ולראות את האדמה המוצעת למכירה. גם הסרסורים הערביים ואתם ראשי כפרים ושייכים היו פונים אליו, כיון שהיה מפורסם ביניהם כראש ה“שכנאז” (האשכנזים), שיש לו הרבה כסף. אשתו היתה מתאוננת שאת חצי משכורתו הוא מוציא לנסיעות ול“כיבוד” לערבים (בנוסח דיבורה: “הוא רוצה לקנות את כל העולם”).
ר' יוסף ריבלין השתתף גם במשלחות ראשי הישוב לפני השלטונות בדרישות לטובת הישוב. ופקידי הרשות התורכית וגם הקונסולים של ממשלות־חוץ ידעו את ר' יוסף ריבלין והטו אוזן להשתדלויותיו.
היה חי עם משפחתו בצמצום ולא רדף אחרי מותרות, וכל הגיגיו ומחשבותיו היו נתונים לעניני הצבור והישוב, עד שנפטר בכ“ז אלול תרנ”ז, בשנתו החמשים ותשע.
ב. בני הישוב ועסקניו
מאתדוד סמילנסקי
מרדכי כספי
מאתדוד סמילנסקי
רבות פעל ועשה מרדכי כספי (נולד י“א ניסן תרמ”ה, נפטר ה' אלול תש"ז), בכל שטחי החיים הצבוריים בארץ־ישראל ועמד בראש כמה מוסדות. גם בשנות מחלתו האחרונה לא עזבתו ההכרה ולא פסק מלעקוב אחדי כל מה שנעשה בשטח העבודה הצבורית.
חייו הפרטיים נשתלבו מאז התבגרותו בחיי הצבור, וכאילו נולד להיות עסקן צבורי למופת.
יליד ירושלים היה מרדכי כספי. אביו, ר' אברהם חיים זילברמן, היה עסקן צבורי ומראשוני המדפיסים בירושלים, ויחד עם מ. אדלמן יסד בתרמ"ז את בית־הדפוס הראשון ביפו.
אמו של מרדכי כספי, נחמה רבקה, ממשפחת בעל “משכיל לאיתן” – ממיסדי השכונה “מאה שערים”. בילדותו למד מרדכי כספי בישיבת “עץ חיים”, ואחר כך בבית־הספר למל בירושלים (גמר בהצטיינות בגיל 14). כעבור זמן נתקבל כפקיד למשרד הקונסול האוסטרי בירושלים, ובאותו זמן השתלם גם בלמודים כלליים ורכש לו ידיעה הגונה בלשונות אחרות: אנגלית, צרפתית, גרמנית וערבית, ועל כולן העדיף את העברית שהיתה שפת־האם שלו.
במלאת לו שבע־עשרה שנה, נסע לווינה ושם למד בבית־הספר למסחר, ואחר כך הלך למנשסטר לשם השתלמות בבית־ספר גבוה. עם גמר חוק־לימודיו בהצטיינות חזר לארץ, ונתקבל כמנהל משרדי היבוא והיצוא של וילהלם (זאב) גרוס, אשר היו קיימים אז בירושלים, יפו וחיפה.
מרדכי כספי התמסר לעבודתו בכל כושר פעולתו ונתחבב על כל הלקוחות, ויצאו לו מוניטין בעולם המסחר.
בשנת תרע"א נשא אשה – את רבקה בת ישראל כהן, נכדתו של הסופר מיכל כהן, ממיסדיו ועורכיו של העתון העברי הראשון בארץ “הלבנון” וממיסדי השכונה “נחלת שבעה”. עם אשת נעוריו חי חיי משפחה טובים ויפים 36 שנה עד יום־מותו, ונולדו להם שני בנים ושלש בנות.
בראשית מלחמת־העולם הראשונה גוייס לצבא התורכי ושרת במיפקדה המקומית של ירושלים. אפיו הטוב וידיעותיו בכמה לשונות עזרו לו ליצור קשר חי בין המפקדים הצבאיים לבין הצבור האזרחי של הישוב היהודי והערבי, ורכש לו ידידים רבים בכל החוגים.
עם גמר המלחמה – בכסלו תרע"ח (נובמבר 1918), חזר מרדכי כספי לחיים האזרחיים, ופתח עם שני חבריו מפקידי וילהלם גרוס לשעבר, משרד לעמילות וסוכניות, ליבוא ויצוא ולביטוח, אשר נקרא “כספי, דיסקין וקפלן”.
משרדים אלה התקיימו עשרות שנים בירושלים, יפו, תל־אביב וחיפה, ורחשו להם אמון גמור בחוגי הכלכלה בארץ ובחוץ־לארץ.
בשנת תר“פ (1920) נתקדש כאח בלשכת “ירושלים” במיסדר של “בני ברית”, ובתרצ”ב נבחר כנשיא הלשכה, ואחר כך נבחר כסגן הנשיא הגדול של הלשכה הגדולה בארץ־ישראל. בתר"ף השתתף בישיבת הלשכה הגדולה בסינסינטי, כנציג “בני ברית” בארץ־ישראל.
היה מן החברים הראשונים באסיפת הנבחרים ליהודי א“י, שנים רבות שימש סגן נשיא לשכת המסחר בירושלים, היה עסקן פעיל במס־החירום של הישוב, חבר ותיק ב”רוטארי קלוב", ועוד ועוד.
בתרפ"א השתתף מרדכי כספי במשלחת הצבור היהודי אל הנציב העליון של אז, סיר הרברט סמואל, ויחד עם יתר חברי המשלחת הגיב על התנהגות השלטונות בפרוץ הפרעות בירושלים, ובפרט קבלו לפני הנציב העליון על יחסו המשונה של מושל ירושלים, סיר רונאלד סטורס, שלא נקט באמצעים הדרושים נגד הפורעים, ואת התלונה נגד סטורס הטיחו בפניו ובמעמדו.
בתרפ"ה נתמנה לקונסול לטביה בארץ־ישראל, והגיש את עזרתו לכל נתיני לטביה שפנו אליו.
גולת־הכותרת של עבודתו הצבורית היתה השכונה תלפיות בירושלים, שהיה בין ראשוני מיסדיה, בוניה ומתישביה. מראשית הווסדה ועד יומו האחרון עמד בראש הועד של תלפיות, היה גם גבאי ראשון בבית־הכנסת שבה ועתים היה גם עובר לפני התיבה, והנהיג כמה מנהגים יפים בבית־הכנסת. אי־אפשר היה להזכיר את תלפיות ואת אשר בה, בלי להזכיר את שמו של המיסד והבונה הראשון מרדכי כספי, ששקד על שפורה ושכלולה.
בשנותיו האחרונות סבל ממחלת השיתוק, וביום ו' אלול תש"ז נפטר, בן 63, ונקבר בבית־העלמין שבהר הזיתים, בעיר שבה ראה את אור החיים.
מן הדמויות הנאות של “פרי הארץ”, שארץ־ישראל יכולה להתפאר בהן.
ד"ר יעקב מיכלין
מאתדוד סמילנסקי
היו ימים, שבני הישוב החדש היו מביטים מלמעלה למטה על בני הישוב הישן – כעל נחות־דרגה כביכול. הזמנים ההם עברו ובדורנו זכינו לכך, שבערי ארץ־ישראל ומושבותיה אנו מוצאים סופרים, משוררים, נואמים ומרצים ועסקני־צבור מילידי הארץ, גידולים, שצמחו על קרקע המולדת.
בין גידולים אלה צמח וגדל גם הד"ר יעקב מיכלין, דור רביעי לילידי הארץ.
נולד בירושלים בכ“ו חשון תרנ”א. אביו, הרב חיים־מיכל מיכלין, היה עסקן צבורי נאמן, בעל אופי טוב וחביב על כל מכריו ומיודעיו. לארץ עלה בהיותו ילד בן שמונה. ימי חייו היו שרשרת ארוכה של פעולות ומעשים טובים, במלאת לו שבעים שנה הוציאו מוקיריו בירושלים, בשנת תרצ"ז, ספר לכבוד ר' חיים מיכל מיכלין, בשם “תפארת שיבה”.
אמו של ד"ר י. מיכלין היא בתו של הרב מיכל הכהן, מעורכי העתון העברי הראשון בארץ־ישראל “הלבנון”.
יעקב למד בילדותו בחדר ובישיבה. ואחר כך בבית־הספר “למל” בירושלים, והיה מתלמידיו של דוד ילין. בגמרו את בית־הספר “למל” בתר“ע, נכנם לקולג' האנגלי בירושלים וגמר אותו בתרע”ד. אחר כך נכנס לאוניברסיטה האמריקאית בבירות, וגמר בה את למודיו כרוקח־כימאי בתר“פ, שב לירושלים, ונבחר לועד ההסתדרות של רוקחי ארץ־ישראל. בזמן כהונתו כרוקח ממשלתי, בשנים תרפ”א–תרפ“ה, קבעה ממשלת א”י לפי הצעתו תקנה, שרק שתי פרמקופיות תהיינה רשמיות בא"י: האנגלית והצרפתית.
בשנת 1925 נסע ללוזאן (שווייץ) לשם השתלמות נוספת, ובשנת 1927 הוכתר בתואר “דוקטור למדעי הטבע”. הוא המשיך בחקירות מדעיות בבית־הספר הגבוה למדעי הטבע של הסורבונה וכתב בצרפתית ספר מדעי בפאריס, ספר חשוב בבוטניקה אנאטומית. בשבתו בלוזאן כשנתים, היה כתבו של “דואר היום” (העתון היומי בעריכת א. בן־אבי), שיצא אז לאור בירושלים. במרוצת הזמן פירסם שורת מאמרים על נושאים צבוריים ומדעיים בעתונים יומיים ושבועונים שונים וכן בעתונים מקצועיים (עלון רוקחים, עלוני “מגן־דוד אדום”, התאחדות בני הישוב, הבנאי החפשי, ועוד). כן הוציא כמה חוברות כמו: “האשה והבנאות החפשית”, “ארבע שנות הפעולה למגן דוד אדום”, “על המן במדבר סיני”, “מצריף דל לתנועה עברית”, “גלגולו של עקרון האמונה”, וכן חיבר חוברות אחדות בצרפתית.
לפי מקצועו היה רוקח כימאי, וגם שימש נציג מדעי ומסחרי של בתי־חרושת לרפואות, אולם חרג ממסגרתו המקצועית והשתתף באופן פעיל בכמה מפעלים תרבותיים, סוציאליים וחברתיים. ארבע־עשרה שנה היה חבר הנהלת “מגן דוד אדום”, ועבד הרבה בחוץ־לארץ לשם יסוד ועדים צבוריים לתמיכה במוסד החשוב הזה. היה יושב ראש אגודת “עזרה לחולים כרוניים ומבריאים”, שבנתה בית הבראה “החלמה” ברמת־גן, היה בין הועד הפעילים ביותר של “בית הלבנון” (אוסף העתונות הישראלית, מיסודו של ז. פבזנר). ביזמתו ובמרצו של ד“ר י. מיכלין הוקמו ועדים להוצאת ספריהם של כמה סופרים ומשוררים, כגון ועד היובל של ד”ר יעקב כהן שהוציא את כל כתבי המשורר בעשרה כרכים, והועד להוצאת תרגום כתביו מאידיש של הסופר ז. סגלוביץ.
ד"ר י. מיכלין היה בין מיסדי “התאחדות בני הישוב”, שהציבה למטרתה: החיאת העברית על“ידי “ספרית ראשונים”, לחנוך הדור על־ידי פתיחת בית־ספר מקצועי בצפת, שיכון בירושלים, עבודה תרבותית ועוד.
ביתו היה בית ועד לעסקנים ואנשי הרוח, ובו היתה מורגשת תמיד אוירה ידידותית ולבבית שהשרתה השראה נעימה על כל מבקריו. הסביר תמיד פנים לכל מי שפנה אליו בבקשת עצה, סעד והדרכה, חביב ונוח היה לבריות.
עם מותו של ד"ר יעקב מיכלין (בכ“ח סיון תשי”א) נסתלקה דמות אצילה ויקרה, אדם בעל מדות תרומיות, עסקן צבורי נאמן.
העסקנות הצבורית היתה אצל ד“ר מיכלין חלק חשוב מחייו ומשאיפותיו הנעלות. בשנים האחרונות הקדיש הרבה כחות לברית העברית העולמית ושימש כיו”ר הועד הצבורי שלה, ואפילו בעת מחלתו הקשה בשכבו על ערש דוי, הקדיש את כל הגות לבו לעניני הכלל.
יצחק רוקח
מאתדוד סמילנסקי
בחוגי הכלכלה בארץ־ישראל יצאו מוניטין ליצחק רוקח – אחד משלשת בניו של שמעון רוקח, מעסקניו המהוללים של הישוב החדש – כבעל דעה מיושבת, פקח ונבון, איש המעשה והיזמה.
אין הוא ממרבי דברים סתם, ולא מן הפזיזים וקלי־הדעת – הכל אצלו מחושב ומתוכנן, סוף מעשה במחשבה תחילה.
גישתו לענינים ישרה וכנה, זהירה ונבונה, יודע הוא, יצחק רוקח, להבדיל בין תכניות מעשיות ובין דמיוניות, שאין להן אחיזה במציאות. אינו ממריא שחקים, עיניו לנוכח יביטו.
יצחק נולד ביום ה' מנחם אב תרנ“ד (1894) בשכונת “נוה־צדק” ביפו, לאביו ר' שמעון רוקח, שהיה ממיסדי השכונה וממיסדי לשכת בני־ברית “שער ציון”. למד תחילה ב”חדר" ואחר כך בבית־ספר של חברת “כל ישראל חברים” (אליאנס) ביפו.
בימים ההם לא היו עדיין בערי הארץ ובמושבותיה בתי־ספר עבריים מתוקנים. בבתי־הספר של חברת כי“ח היתה שלטת הלשון הצרפתית, ושיטת הלמודים בהם לא עמדה על רמה נאותה מבחינה פדגוגית. וכמה מן ההורים שרצו לתת לבניהם השכלה בינונית, מסרום לבתי־ספר של ה”מיסיון" או ה“אחים הצרפתים”.
אף יצחק רוקח עבר מבית־הספר של כי"ח לבית־ספר תיכוני של “האחים הצרפתים” ביפו.
עם סיום למודיו בבית־ספר זה, הלך להמשיך למודיו בשווייץ ושם למד בבית־ספר גבוה בלוזאן, ואחר כך התמחה בעסקי ספנות בליברפול. לאחר גמר חוק־למודיו, חזר (1914) לבית הוריו, שגרו ב“נוה צדק” והחל לעסוק בעניני פרדסנות והובלה ימית. אביו, שמעון רוקח, עמד אז בראש חברת “פרדס”, ויצחק בנו שימש אז מזכיר במשרד החברה, ועמד לימין אביו לא רק בענינים המסחריים, כי אם גם בעסקנות צבורית. בפרט הראה פעילות רבה בימי מלחמת־העולם הראשונה (1914–1917), בהגישו את עזרתו למאות אנשים להשתחרר מגיוס לצבא התורכי הלוחם. התנאים היו קשים מאד; המיפקדה הצבאית התורכית לא סיפקה לחיילים המגוייסים הלבשה והנעלה, וגם צרכי מזון חסרו. כבישים וקוי מסילות־ברזל לא היו אז בארץ, ודרוש היה מאמץ מלחמתי גדול כדי ליצור יש מאין.
שמעון רוקח שימש אז קבלן צבאי, ויצחק בנו היה יד־ימינו בשטח זה. מאות יהודים קבלו “וסיקות” (תעודות), שהם עסוקים ב“מונאפי־עממי” (עבודות צבוריות צבאיות), ובאופן כזה לא הלכו לחזית המלחמה.
עם פטירת אביו (בשבט תרפ"ב), נבחר יצחק רוקח להנהלתה של חברת “פרדס”, אשר גדלה והתפתחה לחברה מסחרית בעלת משקל רב.
בשנת 1922 נבחר לועד השכונות המאוחדות של יפו: “נוה־צדק”, “נוה שלום”, “מחנה יוסף”, “כרם התימנים”, “מחנה יהודה”, “מחנה ישראל” ו“אוהל משה”, אשר כשכונות עבריות ראשונות היו כעין פרוזדור לטרקלין של תל־אביב. זמן־מה ייצג יצחק רוקח, יחד עם חברו משה שהם ואחרים, את השכונות המאוחדות במועצה הראשונה של עירית תל־אביב.
מפי אביו שמע רבות על מיסדר “בני־ברית” בכלל ועל לשכת “שער ציון”, ובאחד הימים הצטרף כאח ללשכה, ובשנות תרצ“ג–תרצ”ד (1933–1934) עמד בראש לשכת “שער ציון” כנשיא־בפועל, והיה ער לכל פעולה הנוגעת לפיתוח הלשכה.
בשנת 1933 עזב את חברת “פרדס”, ויסד “סינדיקט לתפוזי יפו”, ובו נכנסו רבים מן הפרדסנים החדשים. תודות לחריצותו ויזמתו התפתח ה“סינדיקט” בהיקף רחב, ונתפרסם כמפעל חשוב מאד. בשנת 1939 התאחדו שתי החברות בשם “פרדס סינדיקט”, ומאז ועד היום עומד יצחק רוקח בראש החברה המאוחדת הראשונה בגדלה בשיווק הדרי הארץ.
עם פרוץ מלחמת־העולם השניה (ספטמבר 1939), נוצר מצב חמור מאד בשיווּק ההדרים לארצות המערב. לשם הקלת המצב נוסדה “המועצה לשיווּק פרי הדר”, משותפת ליהודים ולערבים, בסיוע ממשלת המנדט לשעבר. ויצחק רוקח נבחר לחבר המועצה מצד הפרדסנים היהודים. הוא השתתף בכל המשלחות שיצאו במשך הזמן לחוץ לארץ למכירת פרי ההדר לארצות השכנות (סוריה, לבנון ומצרים) ולארצות אירופה ובפרט לאנגליה. גם עם תקומתה של מדינת ישראל, הוא ממשיך למלא כמה תפקידים חשובים.
בשנת 1948, 1949 ו־1950 יצא שוב, כחבר משלחת ההדרים, ופעל הרבה יחד עם חברו איזקסון ואחרים, והצליחו להשיג הישגים טובים במכירת היבול באנגליה ובארצות אחרות באירופה.
יצחק רוקח משתתף זה שנים רבות כחבר בהנהלתם של “התאחדות האכרים” ו“בנק האכרים”. כן שימש שנתים חבר בלשכת המסחר יפו–תל־אביב. הוא גם היה ממיסדיו ועורכיו של הירחון “הדר”, שיצא במשך 13 שנה עד 1940. כן יסד את השבועון “פלשטיין טריביון” באנגלית, והיה חבר המערכת שלו, פירסם בעתונים כמה מאמרים בעניני משק ההדרים ושיווּקם.
כמנהל חברת “פרדס סינדיקט” עסק גם בעסקי הובלה ימית וביטוח, ומשמש סוכן חברות לספנות שונות ובכללן גם של חברת הספנות הממשלתית הרומנית. שנים רבות היה סגן קונסול של רומניה ביפו ובתל־אביב, משתתף בהנהלת חברות העוסקות בעבודות הנמל בחיפה, חברת מחסני ערובה לעולה ועוד.
יצחק רוקח היה מן הראשונים שנתן יד ליסוד הנמל בתל־אביב בשנת 1936, כשנמל יפו נסגר בפני יהודים בגלל מאורעות־הדמים והשבתת הנמל על־ידי הערבים. במשך שנים רבות היה חבר ההנהלה של “אוצר מפעלי הים” בעלת הנמל בתל־אביב.
יעקב שלוש
מאתדוד סמילנסקי
א
למעלה מארבעים שנה עמד יעקב שלוש במערכת העבודה של בנק אנגלו־פלשתינה, הבנק הלאומי שלנו, אשר לו היה מסור בכל נפשו ומאודו.
במסירותו ובשקידתו עלה משלב לשלב, והיה בשנים האחרונות חבר ההנהלה של הבנק בתל־אביב.
הכרתי את יעקב שלוש מראשית בואי ארצה – באדר תרס"ו.
עם כניסתי בפעם הראשונה לבנק, שהיה אז בבית שכור של קנדינוף ברחוב בוסטרוס (כיום: תרשיש) ביפו, בקרבת שכונת “עג’מי”, נגשתי לקופה וראיתי לפני איש צעיר לימים בעל פנים שזופות עם עינים שחורות, מבריקות וקורנות, וחיוך נעים על שפתיו, על ראשו היה תרבוש אדום, אשר הלם אותו יפה. כשהושטתי לו את ההמחאה מבנק שמואל ברבש מאודיסה, שאלני מיד אם יש לי קרבה משפחתית עם הסופר והאכר משה סמילנסקי מרחובות, וכשעניתי לו בחיוב, הושיט לי את ידו בחביבות רבה וברכני בברכה המסורתית “ברוך הבא”.
לאחר ימים מספר נפגשתי עם יעקב שלוש בביתו של מאיר דיזנגוף, אשר גר אז בבית שכור ערבי בשכונת “מנשיה”. מיד התידדנו, והוא הזמינני לבקר בגן־הילדים העברי ביפו, שהוא היה בו חבר הועד המפקח זה שנים מספר.
כי יעקב שלוש לא הצטמצם במסגרת עבודתו בבנק, כי אם התעניין גם במוסדות חברתיים וצבוריים והיה פעיל בכל שטחי החיים הישוביים.
מטבעו היה בעל אופי טוב, איש שקט, מתון ומיושב בדעתו, עניו וצנוע בכל הליכותיו. אהב את ארץ־ישראל ואת עם ישראל על כל עדותיו ואת כל אדם באשר נברא בצלם אלהים.
כיליד הארץ (נולד בתר"מ–1880 ביפו) מצא לו שיח ושיג גם עם שכנינו המוסלמים והנוצרים והתחבב עליהם.
נפגשתי אתו במשך שנים רבות בכמה וכמה מפעלים צבוריים, כגון: בועד אחוזת־בית, בועד תל־אביב, בעירית תל־אביב, במשפט השלום העברי, בועד להקלת המשבר, בתקופת המלחמה הקודמת, בועד המפקח של הגימנסיה “הרצליה”, בלשכת “בני ברית”, ב“עונג שבת” וכו'. בכל פגישותי עמו נוכחתי, כי האמת היתה תמיד נר לרגליו.
ב
יעקב שלוש היה אחד החלוצים הראשונים בפקידות הבנק הלאומי שלנו. בתנאים קשים מאד מכל הבחינות פתח זלמן דוד ליבונטין, ביולי 1903, את הבנק שהיה מכונה אז “חברת אנגלו־פלשתינה” בעיר החוף יפו. בארץ היתה אז תקופת המשבר מבחינה כלכלית וישובית, מפני שהבארון רוטשילד שתמך עשרות שנים במושבות העבריות סילק את ידיו מהן, במסרו אותן לחברת יק"א בפאריס. גם ועד “חובבי ציון” באודיסה הפסיק אז את תמיכתו הישירה לאכרי המושבות, והתרכז בעיקר בעבודת החנוך והתרבות. השינויים הפתאומיים האלה הביאו מבוכה בעקבותיהם, והמשבר הכלכלי החל מראה את אותותיו בעיר ובכפר. המלווים הפרטיים, היו נוהגים לקבל מן הלווים רבית קצוצה העולה למעלה מ־25 אחוז. עסקי בנק אירופיים לא היו עדיין בארץ, והמצב הלך והחמיר.
אז החליט הדירקטוריון של “אוצר ההתישבות” בלונדון לפתוח את הסניף הראשון ביפו. עבודה קשה ומסובכת הייתה כרוכה בפתיחת הבנק במשטר התורכּי. עדיין לא היו אז בארץ פקידים בנקאיים מנוסים, הבקיאים בעסקי בנק והיודעים את הלשונות הנפוצות בארץ. ליבונטין טרח ויגע הרבה עד שמצא לראשונה שני פקידים מבני הארץ. אחד מהם היה יעקב שלוש, בנו השלישי של אהרון שלוש, ממיסדי השכונות “נוה צדק”, “נוה־שלום” ו“מטה־אהרון”, עסקן טפוסי מן הישוב הישן. ויעקב שלוש, כאחיו הגדול יוסף אליהו שלוש, ירש מאביו את הסגולה של מסירות נאמנה לעסקנות צבורית.
כל אלה שהיה להם מגע ומשא אתו בבנק סמכו עליו מתוך בטחון מלא, התידדו אתו עד מהרה והכירו בו לא רק פקיד נאמן ומסור, אלא גם החשיבו את מידותיו הטובות, סגולותיו הנעלות, מזגו הנעים, אצילותו שהכרת פניו תענה בו. עם כל אחד ואחד ששאל בעצתו, נהג באדיבות ובמאור־פנים להדריכו בעניני כספים. ולא רק היהודים, אלא גם הערבים והנוצרים מבאי הבנק התיחסו אליו באימון רב. הוא ידע
יפה את השפה הערבית בדיבור ובכתב, וכן את נמוסיהם ואת הליכות חייהם.
יעקב שלוש היה מעורה בבנק ומשולב עם פעולותיו ארבעים שנה ומעלה, והקדיש לו את מיטב אונו ומרצו.
הוא היה אחד מבוניה הראשונים של תל־אביב, ובשנותיה הראשונות של העיר העברית היה “המתרגם המושבע” של הקורספונדנציה שלה לערבית וצרפתית.
בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו – בערב פסח תרע“ז – נתענתה משפחתו של יעקב שלוש במשך שנה ומחצה בכפר ערבי נידח, והוא עצמו הוגלה לדמשק יחד עם כמה גולי תל־אביב. “הפושע המדיני” – שמימיו לא עשה רעה לשום בריה – הובל ברגל מפתח־תקוה לדמשק, וכבול בכבלי־ברזל הושם בבית־האסורים בדמשק. בשבתו בבית־הכלא המזוהם והמלא צחנה, חלה במחלת הטיפוס וחייו היו בסכנה גדולה. לאשרו התערב בענין זה ה”ריש גלותא" מ. דיזנגוף, ותודות למאמציו הועבר י. שלוש לבית־החולים הממשלתי, שם החלים ובדרך נס נשאר בעולם החיים.
ג
שני האחים אליהו ויעקב שלוש, הכו שרשים עמוקים על אדמת המולדת, שני האחים זכו לגדל ולחנך בארץ דור שני, שלישי וגם רביעי וחיו כל ימי חייהם כמו במשפחה פטריארכלית, ודלתות ביתם היו פתוחות לרווחה בפני כל בני הישוב הישן והחדש.
בנו הבכור של יעקב שלוש, גבריאל, גמר את חוק־לימודיו בבית־הספר הריאלי “עזרה”, ואחר־כך בית־ספר גבוה באלכסנדריה. בפאריס הוכתר בתואר “מהנדס אזרחי לעבודות צבוריות”.
עם גמר חוק־לימודיו, חזר המהנדס הצעיר גבריאל שלוש לעיר־מולדתו – לתל־אביב – והתעסק בעבודתו המקצועית. הוא תיכן כמה תכניות־בנין, ולרגל שליחות צבורית סיכן כמה פעמים את חייו בימי מאורעות־הדמים. בנסיעתו מתל־אביב לירושלים, ביום ה' אלול תרצ"ח, נרצח מן המארב ליד רמלה בידי מרצחים ערבים.
לשם הנצחת שמו של בנו בכורו הנרצח, הקים י. שלוש על חשבונו קומה עליונה לספריה מקצועית ב“בית המהנדס” בתל־אביב; כן נתן במתנה ל“מכבי” בתל־אביב סירה הנקראת “גבריאל”. בתשי"ג הקדישה משפחת שלוש בית גדול ברחוב שלוש, המכובה “מדרש גבריאל” לעדות המזרח.
ארבעים שנה שירת יעקב שלוש בנאמנות ובמסירות את הבנק הלאומי שלנו, ובשנותיו האחרונות היה חבר ההנהלה והמשיך לעמוד על משמרתו ולמלא את כל התפקידים המוטלים עליו.
יעקב שלוש זכה לעמוד על יד עריסת הבנק הלאומי שלנו, כשהון־היסוד שלו היה מצער, ובימי ארבעים שנות כהונתו התפתח והתרחב בממדים עצומים. במקום המשרד בבית קטן יחידי ביפו, קיים מרכז הבנק בתל־אביב בבית־מידות בן כמה קומות, וסניפים לו בכל ערי הארץ ומושבותיה, וכמה סניפים לו בתל־אביב עצמה.
יעקב שלוש זכה להיות בין הבונים והמתישבים הראשונים של העיר העברית הראשונה, ובמקום ששים בתים קטנים שהוקמו על גבעות־חול שוממות בשנת תר“ע, מתנוססים לתפארה בתל־אביב הגדולה (בשנת תשי"ג) יותר משבעת אלפים וחמש מאות בתים גדולים ומרווחים. במקום 300 נפש בשנת תר”ע, מונה העיר כמאתים אלף נפש, כן ירבו.
יעקב שלוש היה מאושר לקראת גידולה המהיר של תל־אביב, אשר התפשטה לכל ארבע רוחותיה, ונהנה הנאה גדולה שזכה להיות בין מניחי היסוד לבנין העיר העברית הראשונה. זכרו שמור בין ראשוני תל־אביב.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.