קראתי חוברת שמחברה הוא מר מנשה מני, המגוללת את פרשת חיי אחת המשפחות הנכבדות של העדה הספרדית, שממנה הסתעפו כמה ענפים שהכו שרשים עמוקים באדמת המולדת.

התרשמתי מאד מן המסופר בחוברת, וברצוני למסור את תכנה לאחר שצרפתי פרטים אשר שמעתי בעל־פה מפי בני משפחת מני, כדי להציב זכר לעסקן ראשון וחשוב זה בשורות הדמויות המכונסות בספרי:

ראש משפחת מני, ר' אליהו מני זצ“ל, נולד בתקפ”ד (1824) בבגדד, עלה לארץ בעצם ימי עלומיו, עוד לפני כשני יובלות שנים. אז, בימים ההם, היתה העליה מבבל לארץ־ישראל בחזקת סכנה. הטלטולים והנדודים הממושכים היו כרוכים בסכנת נפשות, אך התשוקה הגדולה לעלות לארץ־הקודש השתרשה עמוק בלב רבי אליהו מני, ועל אף סכנת הנפשות שנשקפה אז לכל עוברי דרך המדבר הארוך, החליט בשנת תרט"ז לעזוב את עיר־מולדתו – עיר הבירה של ארם־נהרים (כיום: עיראק) ולעבור ברגל וברכיבה, דרך ערבות חול, יחד עם אשתו ושלשת בניו, במשך כמה חדשים, עד הגיעו למחוז־חפצו.

קשים היו אז החיים בארץ־ישראל. לפני 80 שנה הצטופף הישוב היהודי כולו בערים בלבד, מפני שמושבות וכפרים של יהודים לא היו עדיין, ומקהלות היהודיות הגדולות ביותר היו בירושלים, צפת וטבריה.

כשנתים התגורר ר' אליהו מני בירושלים בסימטאות הצרות והאפלות של העיר העתיקה, ואחר כך העתיק את מושבו לחברון בשנת תרי"ח. וכאן מתחילה פרשת גדולתו ועסקנותו הצבורית בעיר־האבות. מתחילה נתמנה לסגן החכם־באשי, ולאחר ארבע שנים (בשנת תרכ"ב) זכה להתעלות לחכם־באשי בחברון.

בימים ההם היה מצבה של הקהלה היהודית בחברון עלוב מאד, ואיש לא שעה אליה. דלות ועזובה שררו בכל, ועם התמנותו לחכם־באשי התמסר ר' אליהו מני בכל חום־לבו לתקון דרכי העדה, לשיכלול המוסדות הדתיים והצבוריים ולשפור החיים החברתיים. וכל זה נעשה לשם־שמים מתוך הכרה נפשית, כי עת לעשות למען החייאת העיר הקדומה, הקשורה בהרבה זכרונות נעלים ונשגבים של אבותינו הקדמונים.

השפעתו של ר' אליהו מני הלכה וגדלה לא רק בחברון, אלא גם מחוצה לה נשמעו לדבריו של הלוחם על קדושת הארץ ועל קניני האומה הישראלית.

שמו הטוב הלך לפניו, והוא רכש לו הרבה מעריצים ומוקירים את פעולותיו הישוביות. לקול־קריאתו נענו כמה משפחות חשובות מבגדאד, אשר יצאו אז את בבל ועלו אל חברון על־מנת להשתקע בה.

בחייו ובימי כהונתו הצליח להקים בחברון רשת ארוכה של מוסדות: בית־כנסת, בית ישיבה, בית תלמוד־תורה, בית־עקד־ספרים, בית־מרפא, בית מלאכה ועוד.

שנים רבות פעל ר' אליהו מני לשם רכישת המצודה החרבה בקרבת מערת המכפלה, והוא רצה להקים על חורבותיה בירת־תפילה, שיהיה סמוך לקברי האבות שבמערת המכפלה. הוא הטיף בעל־פה ובכתב ומצא אוזן קשבת בחוג כמה נדיבים, שהיו מוכנים להמציא לו את האמצעים הכספיים לשם הגשמת תכניתו. אך השלטונות התנגדו לכך, והוא לא יכול היה להגשימה.

ור' אליהו מני לא הצטמצם בחוג צר של מפעלים דתיים ורוחניים, כי־אם החשיב מאד גם את המצוה של גאולת הארץ. לשם כך פנה (בשנת תרל"ה) בהצעה מעשית למשה מונטיפיורי לרכוש 4000 דונאם בכפר צאנן הסמוך לחברון. וכשלא הצליח בשטח זה, לא רפו ידיו ולא נתאכזב אלא המשיך את תעמולתו בחוג מכריו, שרכשו אחר כך חלקות קטנות הרשומות עד היום על שם הכולל הספרדי בחברון.

גדולה היתה אהבתו לעם ולארץ. ויותר מכל התקשר לחברון ועדתה. משאת־נפשו היתה תמיד: להרים את המצב הרוחני של בני עדתו ולבסס את המצב הכלכלי של הישוב העברי בחברון, על־ידי הגדלת נכסי הצבור וכן הרחבת הרכוש הקרקעי היהודי.

ר' אליהו מני היה קשור בכל נימי נפשו לעבודה הצבורית והחברתית, ועם מותו בי“ז תמוז תרנ”ט ציוה את ירושתו הנעלה למשפחתו, שגידלה בהמשך הזמן אנשי רוח, אנשי כלכלה, שופטים, עורכי־דין, ואנשי הישוב מגונים שונים.

משפחת מני היא כיום אחת המשפחות הגדולות והמסועפות בארץ, וגם מר מנשה מני, מחבר החוברת שממנה התרשמתי הוא בן המשפחה הזאת, ומחברתו היא תרומה לתולדות הישוב והחלוציות בארץ.

א

ר' יוסף ריבלין, או “יושה שטעטלאך מאכער” (יוסי עושה העיירות), הוא בן ואב לאחת המשפחות המסועפות והותיקות בישוב הישן ובישוב החדש. אבי המשפחה, ר' הלל רבלין, עזר לאביו ר' בנימין במשך כמה שנים ביסודה ובפעולתה של תנועת “חזון ציון” לעליה ולישוב ארץ־ישראל, שנוסדה לפי צו הגר“א מווילנא, ובשנת תק”ע (1810) עלה לארץ עם שיירה בת שבעים נפש בספינת־מפרשים, שעשתה דרכה בים מאודיסה ועד עכו, במשך עשרה חדשים רצופים. אלה היו מתלמידי הגר“א מווילנא והנלווים אליהם, מיסדי הישוב האשכנזי־הפרושי בארץ. בראשונה התישבו בצפת, ולאחר שנתים עבר ר' הלל עם חלק מן החבורה לירושלים, שהיה בה אז פחות מ”מנין" יהודים אשכנזים.

מוצאו של ר' הלל ריבלין משקלוב (עיר־מחוז ברוסיה הלבנה, ליד מוהילוב שעל נהר הדניפר), ששימשה מרכז של תורה ליהודי רייסין ומרכז לתנועת “חזון ציון”, קהילה יהודית חשובה ועשירה, שבה עלו ניצני ההשכלה הראשונים. מגדולי שקלוב היו ר' יהושע צייטלין, ר' ברוך שיק, ראשי משפחות ריבלין ועוד (אגב: גם המשורר הדגול ז. שניאור הוא יליד שקלוב).

כבן חמשים היה ר' הלל ריבלין בעלותו לירושלים. ומאז פעלו הוא וצאצאיו למען גידולי וביצורו של הישוב היהודי האשכנזי בירושלים ותפסו עמדות־הנהגה בכוללות ליטא ורייסין, שמסביבם נתרכזה העליה מארצות מזרחה וצפונה של אירופה, והיא ששימשה ראש־גשר לעליה של הישוב החדש. במרוצת הזמן רבתה וגדלה משפחת ר' הלל ריבלין, והגיעה לדור שביעי בארץ ומספר נפשותיה הגיע לאלפים.

נינו של ר' הלל, ר' יוסף ריבלין, נולד בתקצ“ח–1838 בירושלים. למעלה משלשים שנה עמד בראש ה”חלוקה" וה“קרנות” של הימים ההם והיה מיסד ומנהל “הועד הכללי של כנסת ישראל”, שנחשב למוסד מרכזי ועליון של כל עניני הישוב כלפי פנים וכלפי חוץ.

ב

ר' יוסף ריבלין היה בין הכחות המפעילים של הישוב הירושלמי בשעתו, וכפי שהביע בשיעורי תורה, בדרשות ובפזמוניו, המלאים רמזים וגימטריאות על־פי הקבלה, ראה את הישוב בערי הקודש לא ככת סגורה של “אוכלי חלוקה”, אלא כ“אתחלתא דגאולה” ברוח חזונו של הגר“א, כחלוץ העובר לפני המוני בית ישראל שישובו לארצם. להמוני העולים שראה בחזונו לא יספיק המקום בחצרות ה”חזקה" של הערבים, המושכרות ליהודים מדור לדור בעיר העתיקה של ירושלים. ועם גידול העליה מעלים הם את דמי השכירות, ואף לא בשכונת “ימין משה”, הבודדת מחוץ לחומה, שאנשים מפחדים ללון בה, והנדיב משה מונטיפיורי, מיסד השכונה, מוכרח למשוך אותם אליה בהענקות מיוחדות. כדי להגדיל את הישוב צריך להרחיב את תחומיו, ועל־כן נחוץ להתחיל ביסוד שכונות עבריות מחוץ לחומה. היו בין אנשי ירושלים שדחו את הרעיון של יציאה מחוץ לחומות בגלל חוסר אמונה באפשרות להגשמת הרעיון וגם מתוך פחד לצאת מן החומה, ששעריה סגורים בלילה ומחוצה לה אין אפילו בטחון יחסי של שמירת המשטרה התורכית. אך נמצאו שבעה אנשים נועזים, והם: ר' יואל משה סלומון, ר' יהושע ילין (אביו של דוד ילין), ר' מיכאל כהן, ר' בייניש סלנט, ר' אריה ליב הורביץ, ר' חיים הלוי ור' יוסף ריבלין. ואל שבעת ראשונים אלה הצטרפו אחר כך עשרות חברים נוספים. כולם נתנו את התשלום הראשון על חשבון הקרקע מפרוטות שחסכו מפיהם, ולצרכי הבנין שיעבדו את מנתם ב“חלוקה” ובשטרות של ה“כוללים” אספו בהלוואות את הכספים להקמת השכונה (קרנות לאומיות בצורה חדישה ובנק אפותיקאי עוד לא היו בימים ההם) – וכך נוסדה בדרך יפו בשנת תרכ“ט (1869) השכונה שנקראה “נחלת שבעה”, על שם שבעה מיסדיה שנזכרו לעיל. וכך מילאו כספי ה”חלוקה" את התפקיד ההיסטורי במימון ההתחלה של בנין ירושלים החדשה.

היה חשש מבוסס, שנכבדים ערביים מקורבים לבעלי הבתים שבעיר העתיקה יכשילו את אישור קנית הקרקע, ולכן השיב ר' יוסף לכל שואל, שהקרקע נקנה לצרכי גידול חטים ל“מצה שמורה” – וכך אושרה הקניה בלי הכשלות.

בהגרלת המגרשים נפלה בחלקו של ר' יואל משה סלומון הזכות להקמת הבית הראשון, אך הוא ויתר על זכותו לטובת ר' יוסף ריבלין, – ושני החברים הראשונים שבנו בחייהם מחוץ לחומה היו ר' מיכל הכהן ור' יוסף ריבלין (עיין “זכרונות לבן ירושלים” לר' יהושע ילין, עמ' 114).

ר' יוסף ריבלין נתכוון לא לבנין בתים בלבד, אלא גם ליצירת משק זעיר. ולפי התכנית צריך היה לנטוע ליד כל בית עצי זית וגפנים ולגדל ירקות, כדי להרגיל את בני ירושלים להוציא בזיעת אפם מחיה מן האדמה. גם בכתביו ובמאמריו, בעתוני הארץ וחוץ־לארץ עשה תעמולה מתמדת להתישבות חקלאית.

לאחר יסוד “נחלת שבעה” השתתף ר' יוסף ריבלין ביסוד חברת “מאה שערים”, שהקימה את השכונה בשם זה, שבשעתה היתה למופת לראשי עירית ירושלים בסדריה המתוקנים. כן היה ממיסדי השכונות “משכנות ישראל”, “אבן ישראל”, “מזכרת בתיה”, “אהל משה”, “ימין משה” (שלשתן על שם הנדיב ר' משה מונטיפיורי), אחר כך של – “כנסת ישראל”, “עזרת ישראל” ו“זכרון טוביה”, “שערי־צדק”, ו“בית יעקב”. בסך־הכל 12 שכונות שנבנו מחוץ לחומת העיר העתיקה. בכל השכונות היה המוציא והמביא את הענינים שבין העדה לחבריה ושבין העדה לממשלה. תחת ידו עברו סכומים עצומים, כל דמי קניות הקרקעות והוצאות הבניה של בתי השכונות, ולאחר מותו לא השאיר אף בית אחד לדירה ליורשיו.

ג

ר' יוסף ריבלין לא הסתפק בהתישבות עירונית בלבד, אלא תיכן גם תכניות להתישבות חקלאית, ועוד בתרל"ח היה בין היוזמים הראשונים ליסוד מושבה חקלאית על אדמת יריחו.

בזמן ההוא נתרבה הישוב היהודי בירושלים, חברון, טבריה וצפת, ואז החלו רבים לעזוב את הארץ ולהגר לאמריקה ולאפריקה, כדי לחפש מקורות פרנסה.

אז בא ר' יוסף ריבלין בדברים עם נשיאי הועד הכללי ועם הרבנים הראשיים ר' מאיר אוירבאך ורבי שמואל סלנט, והחליטו שהועד הכללי לא יתן כסף לצרכי יציאה מן הארץ. במקום זה הוצעה, לשם פיתוח מקורות־מחיה על־ידי עבודה בארץ עצמה, תכנית מעשית בנויה על שלשה עיקרים, והם:

א) יסוד חברה מאלה שרוצים להיות אכרים ומסכימים לשעבד את מחצית חלקם ב“כספים הכלליים” שיגיעו להם מכולליהם, על־מנת לגבות מהם בשיעורין את מחיר חלקם באדמה, שעמדו אז (בסוף שנת תרל"ב) לקנות ושחיכו עד שיהיו לפחות מאה חותמים, למען יוכלו לגמור את הקניה.

ב) כן תאורגן קבוצת אנשים מסוג הסוחרים ובעלי־בתים שישתתפו בקנית הקרקע וגם הם ישעבדו איש את חלקו בכל התמיכות הבאות אליו מחוץ־לארץ באמצעות הועד הכללי. על יסוד שעבודים אלה, של הסוגים א' וב', יסדר רבי יוסף ריבלין את הערבות לשותפים, קוני האדמה.

ג) ר' יוסף ריבלין קיבל על עצמו לעשות תעמולה מיוחדת גם בחוץ־לארץ לתמיכה במושב הזה.

פעולה זו היתה מכוונת לרכישת אדמה ממשלתית ליד יריחו, וגם השם “פתח־תקוה” עלה במחשבה בשביל המושבה שתווסד שם. עם המושל המקומי כבר באו לידי הסכם בדבר קנית הקרקע במחיר זול, אף הממשלה המרכזית סירבה לאשר את המכירה, וכך נשאר השם “פתח־תקוה” מרחף ערטילאי עד שלאחר כמה שנים פנו אנשי ירושלים: ר' דוד גוטמן, ר' נתן גרינגארד, ר' זרח ברנט, ר' יואל־משה סלומון ור' יעקב בלומנטל, שוחרי ההתישבות לקנות קרקע בסביבת יפו, וגם לפעולה זו הושיט ר' יוסף ריבלין את ידו.

הוא היה בין אלה שבאו לתור את מקום פתח־תקוה, ולראות את האדמה המוצעת למכירה. גם הסרסורים הערביים ואתם ראשי כפרים ושייכים היו פונים אליו, כיון שהיה מפורסם ביניהם כראש ה“שכנאז” (האשכנזים), שיש לו הרבה כסף. אשתו היתה מתאוננת שאת חצי משכורתו הוא מוציא לנסיעות ול“כיבוד” לערבים (בנוסח דיבורה: “הוא רוצה לקנות את כל העולם”).

ר' יוסף ריבלין השתתף גם במשלחות ראשי הישוב לפני השלטונות בדרישות לטובת הישוב. ופקידי הרשות התורכית וגם הקונסולים של ממשלות־חוץ ידעו את ר' יוסף ריבלין והטו אוזן להשתדלויותיו.

היה חי עם משפחתו בצמצום ולא רדף אחרי מותרות, וכל הגיגיו ומחשבותיו היו נתונים לעניני הצבור והישוב, עד שנפטר בכ“ז אלול תרנ”ז, בשנתו החמשים ותשע.