דוד סמילנסקי (כ“ו תמוז תרל”ה – כ“ד מרחשון תשי”ד)

בשנת תש“ב, סמוך לשנת השבעים של דוד סמילנסקי ז”ל, מותיקי הישוב וממיסדי תל־אביב, הוציאו ידידיו לאור קובץ של מאמרים וזכרונות שהמנוח כתב על אישים ועסקנים מבני דורו, בשם “עם בני דורי” (חברי ועד ההוצאה של הספר היו: פרופ' יוסף קלוזנר, ד“ר חיים בוגרשוב, ד”ר משה שרמן וד"ר משולם לבונטין).

בדברי הקדמתו לאותו ספר, כתב המחבר בין השאר:

במשך י"ב שנה, מאז יצא לאור הספר “עם בני דורי”, הוסיף ד. סמילנסקי לפרסם בעתונות פרקי זכרונות ודברי הערכה על אישים, שנכתבו בהזדמנויות שונות, בעיקר של ימי יובל ופטירה. איש חברה וצבור היה סמילנסקי בכל נימי נפשו, מעורב עם הבריות, ודורש טוב לכל אחד ואחד. היה מתרשם מכל מאורע אישי של אחד מבני החבורה, ואת פרי רשמיו היה מעלה על הכתב. במשך השנים הלכו ונצטרפו שוב הדברים לכמות מכובדת. בשנותיו האחרונות כינסם ואמר להוציאם בספר, כהמשך לספרו הקודם. אך לצערנו נסתלק מאתנו (בכ“ה חשון תשי”ד), ולא זכה לראות את ספרו השני בדפוס.

קבוצת מוקיריו של המנוח ראתה חובה לעצמה לגמול חסד־של־אמת עם האדם היקר והידיד הטוב, שכל ימיו טרח להציב ציונים לאחרים ולהציל משכחה דמויות שהזמן השכיחן. מתוך הגלריה הגדולה של דמויות שונות ומגוונות מכל שכבות הצבור, צומחת ועולה גם דמותו הנלבבת של אוֹסף־הדמויות, של דוד סמילנסקי עצמו, האיש בעל העינים הבהירות שהיה רואה את העולם דרך אספקלריה וְרודָה, בלי חימה ובלא רוגזה, חובב הכל וסולח לכל. לא היה מַפְלֶה בין איש לאיש, ולא מָדַד את שיעורי הקומה של כל אחד ואחד, מתוך הנחה שכל אדם מביא תועלת ומוסיף נופך־מה לעם ולחברה, לבנין האומה ולבנין המולדת.

בדרך כתיבתו אין ד. סמילנסקי להוט אחרי גילוי המייחד והמבדיל איש מרעהו, אלא מבליט את המאחד והמשתף אותם עם הכלל. הדברים, כשהם מצטרפים יחד, בהרצאתם הפשוטה־העממית ובנימה האֲבְהִית המלוָוה אותה, יש בהם אוצר רב של ידיעות ביוגרפיות ועובדתיות על התקופה ועל בני התקופה. בצד מפקדים ומצביאים ודוברים ראשיים, הוא פוקד גם טוראים פשוטים מן השורה, שחלקם במערכת התחיה אינו מועט משל אחרים, אלא משום ענותנותם הם נתונים בצל ואיש לא פקדם עד היום. וכן הציב ציונים לשורה של נשים חלוצות ועסקניות.

בפרסומו של ספר זה אנו עושים איפוא מעשה טוב כפול: א) מלוי רצונו האחרון של אחד מנאמני עסקנינו, שהשתוקק לראות דבריו מכונסים בספר; ב) הצלתן־משכחה של דמויות רבות, שאילולא הספר הזה לא היו נפקדות בדרך אחרת.

לא כל הרשימות הן בפרופורציה כמותית אחת ולא ברמת שכלול אחת. בכמה מן הרשימות ניכר, שהן רק חומר שאסף המחבר ואילו היה חי היה ודאי מרחיב את היריעה ומוסיף על החומר הביוגרפי גם זכרונות אישיים משלו. אך הואיל והמחבר כלל את האישים האלה ברשימה שערך לספר זה, פירסמנו אף רשימות אלו כפי שמצאנון בעזבונו.

ועד ההוצאה מצטער על שבמאמרים אחדים חסרות גלופות; על אף המאמצים הרבים – לא הצלחנו לצערנו להשיג את תמונות האישים האלה.

יעמדו על הברכה כל אלה שהשתתפו בסיוע להוצאת הספר, בהם:

א) בראש וראשונה, עיריית תל־אביב–יפו, אשר תרמה תרומה חשובה להוצאת הספר, בהקציבה סכום הגון לרכישת ספרים אלה בשביל הספריות, בתי־הספר ומוסדות תרבות אחרים בעיר. במעשה זה הוכיחו ראש־העיריה ואבות העיר, כי הם יודעים להכיר ולהעריך את זכויותיו הרבות והגדולות של דוד סמילנסקי ז"ל, ממיסדי העיר הראשונים וגם מעובדי העיריה הראשונים והראשיים, ובזה נתנו ביטוי מוחשי להוקרה, אשר אזרחי העיר שלנו רוחשים למנוח סמילנסקי ולפעלו.

ב) מיסדר “בני ברית” בישראל, אשר השתתף בהוצאת הספר, ברכשו מראש מספר ניכר של ספרים.

ג) מיסדר “הבונים החופשיים”, אשר גם הוא נתן יד לועד ההוצאה, ובזה כיבד את זכרו של אחד מנכבדי הבונים. אף לו מודה הועד הציבורי להוצאת הספר.

הועד הציבורי מודה לפרופ' יוסף קלוזנר שימש כנשיאו, יעץ לו, הדריכו ועזר לו בעבודתו.

ברכה ותודה מביע הועד לאחד מידידי המנוח, לסופר א. ז. בן־ישי, שהכיר את סמילנסקי מקרוב, מתוך עבודת שנים רבות כעורך פרסומיה של עירית תל־אביב, אשר סייע לועד ההוצאה להתקין את החומר שכונס בספר, ויעץ על קביעת צורתו וסידורו ואף כתב רשימת־פורטרט נלבבת על המחבר.

בריכוז החומר שהיה חסר בעזבונו של המנוח, הסתייענו באוסף העתונות הישראלית “בית הלבנון”, מיסודו של מר זלמן פבזנר, ועל כך יעמוד על הברכה.

ולבסוֹף: הועד הציבורי להוצאת הספר רואה חובה נעימה לעצמו לציין בהוקרה את חלקה הגדול של הגב' ד"ר מרים קיסילובה־סמילנסקי, אלמנתו של המחבר, בהוצאתו לאור של הספר. זכות מיוחדת לה: היא־היא ששקדה על הוצאתו, לא חסכה מזמנה ומטרחתה בהכנתו ובאיסוף החומר והגלופות ועתה הרבה מעבודתו של הועד הצבורי גם במימון ההוצאה וגם בביצוע המשֹימה.

בלא דאגתה ומסירותה – לא היה ספר זה רואה אור.

*

הספר יוצא לאור בשנת העשור למדינה, אשר מחבר הספר היה מחולמיה ומבוניה, ועל סף החמשים של העיר תל־אביב; בתשי"ט יוחג במדינת ישראל ובכל תפוצות ישראל חג ייסודה של העיר העברית הראשונה, שמחבר הספר הזה, דוד סמילנסקי, זכה להיות אחד מחמשת מיסדיה הראשונים. (וכהוקרה לזכויותיו, קבעה העיריה רחוב על שמו בקבוצת רחובות הנקראים על שמות המיסדים הראשונים). הועד הצבורי רואה זכות לעצמו להגיש לצבור, על סף שנת היובל, את הספר הזה, של עד ראיה ושמיעה לפלא הגדול של תנועת התחיה העברית ושל יצירת העיר העברית.

הועד הצבורי להוצאת כתביו של דוד סמילנסקי ז"ל

(לכרך השני של מבחר כתביו)

דוד סמילנסקי היה בן למשפחה מפורסמת לשבח, שכמה מבניה תפסו מקום חשוב בתנועה הציונית, בישוב העברי בארץ ובספרות העברית (מאיר סמילנסקי־סיקו, זאב סמילנסקי־ז"ס, והחשוב שבהם – משה סמילנסקי), עבד את עבודת־עמו במשך 63 שנים. על דוד סמילנסקי אפשר לומר, שלא נעשה ציוני אלא “נולד ציוני”. בשנת 1891, והוא רק בן 16, בא ביחד עם עוד אחדים מבני־משפחתו כחלוץ לארץ־ישראל, עבד כפועל בראשון־לציון, קדח ביחד עם המתיישבים הראשונים של חדרה, ומפני הקדחת האיומה ששלטה אז בארץ הוכרח לשוב לרוסיה.

כשחזר לרוסיה התיישב בייליסבטגראד, בעיר שנתפרסמה בתולדות־הציונות מפני שבה פרצו הפרעות הראשונות ברוסיה בשנות 1882–1883, אותן הפרעות שנתנו דחיפה חזקה לצמיחתה של תנועת־ביל"ו ולייסודה של ראשון־לציון. בעיר זו פעל בימים ההם כעסקן ציוני “הרב מטעם הממשלה” זאב טיומקין, זה שקשר את שמו לנצח בתקופה הקצרה והסוערת בחיי־הישוב של שנות 1891–1892. ומיד נעשה דוד סמילנסקי “יד ימינו” של טיומקין. הוא היה המזכיר של טיומקין במשך עשר שנים רצופות (1895–1905), ובמשך השנים הללו הקים דוד סמילנסקי אגודות ציוניות למאות בפלכי חרסון, פולטאבה וחארקוב.

אבל לא איש כדוד סמילנסקי יסתפק בפעולה ציונית בחוץ־לארץ בלבד. לא ציוני שכמותו ישאר בגולה ויטיף לאחרים שילכו הם להתענות בארץ ולבנותה. בשנת 1906 חזר ועלה לארץ, והפעם – כדי להשתקע בה. ומאז, במשך 47 שנים, עד יומו האחרון, כמעט אין דבר, שנעשה בארץ ושאין סמילנסקי שותף בּעֲשִׂיָתוֹ. אילו הייתי בא למנות את כל החברות והאגודות שהשתתף בהן, ואת כל המפעלים הגדולים והקטנים, שפעל ועבד לטובתם, לא הייתי מספיק.

קודם כל היה אחד מחמשת המייסדים הראשונים של האגודה “אחוזת בית”, זו שהניחה את היסוד לתל־אביב. משנת 1909 עד 1920 היה חבר הועד של שכונת תל־אביב, כשעדיין היתה חלק מיפו, קודם שנהפכה ליחידה עירונית בפני עצמה. וכשנעשתה ליחידה נפרדת, היה שנתים (1921–1922) אחד מראשוני־החברים של מועצת תל־אביב. במשך שש שנים (1921–1927) היה המפקח הכללי של ענייני העיריה, ומשנת 1927 – עד שיצא לפנסיה – היה המנהל של מחלקת המים והתאורה בעיריה. סמילנסקי לא היה רק אחד ממיסדיה של תל־אביב, אלא השתתף בייסודן ופיתוחן של כמה משכונותיה. כך היה ממייסדיו של “המרכז המסחרי”, שאליו עבר מעט־מעט כל המסחר היהודי מיפו הערבית. והרי מן השכונות הללו נתהוותה העיר העברית הראשונה בעולם, שנבנתה כולה בידים עבריות.

דוד סמילנסקי היה בטבעו צמא־מעשה ורב־פעלים. ולא רק בתים ורחובות ושכונות סייע לבנות, אלא ייסד או סייע ליסד גם תאים צבוריים וחברותיים שתכליתם היתה אחת ויחידה: ללכד ולאחד ולקרב לבבות. הוא היה מן המייסדים של הסתדרות הפקידים בארץ (מרכזה בתל־אביב), וכן של אגודות חוסכים ובונים וחברות עזרה וסעד. הוא תפס מקום חשוב בלשכת “בני ברית” ובאגודת “הבונים החופשים”, מפני שראה במיסדרים אלה גורמים חשובים להשלטת אחווה וריעות בין יהודים ליהודים מבני מעמדות שונים, ואף בין יהודים לבני עמים אחרים. כציוני ותיק היה חבר למועצת הציונים הכלליים בארץ, ונשאר כל ימיו נאמן לציונות העממית, ציונות לשמה, בלא תערובת של שם־לוואי.

כאדם קרוב לענייני תרבות השתתף דוד סמילנסקי בהקמתם ובביסוסם של מפעלי חינוך ותרבות עבריים: היה ממעצבי דמותה של הגימנסיה העברית השלמה הראשונה בעולם “הרצליה”, בשנים שבהן שימש כמזכיר וכגזבר שלה וכחבר הועד המפקח שלה. היה שנים רבות מפטרוני האופירה העברית ויושב־ראש של מועצת האופירה בארץ־ישראל. וכן היה פעיל גם בשאר מוסדות של תרבות ואמנות, מוסדות שהקדיש להם מזמנו וממרצו, ואמנים עבריים מצאו בו תמיד מעודד ותומך נלהב.

ונוסף לכל סגולותיו כאיש־מעשה היה גם איש־העט: סופר מהיר, רושם רשימות ומשאיר זכר בכתב למאורעות ולמעשים שנעשו. במאמריו המרובים בעתונים העבריים בארץ ובחוץ־לארץ (וקודם לכן – בעתונים היהודיים ברוסית) ציין לשבח את כל המעשים הממשיים בתנועה הציונית, בציבוריות היהודית, בישוב העברי בארץ, ובפרט – בכל שהטביע את חותמו על קידומה והתפתחותה של תל־אביב עיר חמדתו, עד שנחשב כ“סופר הקורות” המוסמך של תל־אביב. כן הציב ציונים לכל העסקנים והסופרים הציוניים, שהכיר אותם והתהלךבחברתם במשך דור שלם ויותר.

חלק ממאמריו כינס דוד סמילנסקי בחייו בספר בשם “עם בני דורי” (תל־אביב תש"ב). הרבה חומר היסטוריוגראפי בלתי־ידוע השקיע בספר זה, שיש בו תועלת מרובה לכותבי תולדות הציונות והישוב, וביחוד לתולדות תל־אביב. אך עוד מאמרים הרבה, שפירסם סמילנסקי בשעתו בעתונות, נשארו בעזבונו. הוא אסף אותם ואמר להוציאם לאור בספר, אך לא זכה לכך – הוא מת קודם שראה כרך שני של כתביו בדפוס. בן 78 שנים היה במותו.

חסד־של־אמת עושים איפוא ידידיו ומוקיריו של דוד סמילנסקי ז“ל, שהטילו על עצמם למלא את משאלתו ולהוציא לאור בכרך שני מבחר נוסף של מאמריו על אישים ועל מפעלים (אני מדגיש “מבחר”: אילו היו מכנסים את כל מאות מאמריו, היו תופסים כמה כרכים). ותבורך בראש וראשונה אלמנתו הכבודה, העסקנית הציונית המסורה, ד”ר מרים קיסילובה־סמילנסקי, שטיפלה באהבה ובמסירות בהוצאתו של ספר זה לאור.

אין לי ספק, שגם ספר זה, כקודמו, יתקבל ויתחבב על כל העוקבים אחר תולדות הציונות והישוב ואישיהן, וגם הנוער יקרא בו, ויֵדע מי היו אלה שסללו את הדרך לחירות ולתקומת ישראל.

ישמש נא ספר זה, שמחברו השקיע בו הרבה אהבה וחום־לב – מצבת־זכרון לאחד מן העסקנים המסורים של דור התחיה הלאומית, אדם מהוגן, יהודי מצוין וציוני שלם, ישר־דרך ואיש־הבנין בכל מהותו, שבזכותו ובזכות חבריו קמה מדינת־ישראל בימינו.

ירושלים־תלפיות, י“ג בסיון, תשט”ז.

(מעין הקדמה לספר, מעזבונו של המנוח)

אל תלעג לזקן, כי נזקן גם אנחנו

(מדברי יהושע בן סירא)

יש ונדמה לי, שעודני צעיר לימים ורך בשנים, ועוד רב הדרך לפני לפעול וליצור בכל ענפי החיים הצבוריים והחברתיים.

אולם המציאות החיה מטפחת על פני ואומרת לי: “נער היית וגם זקנת”. ונזכר אני בדברי ר' אלעזר בן עזריה, אשר אמר: “הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות”.

בדבריו אלה הגדיר ר' אלעזר בן עזריה, ששבעים שנה מהווֹת תקופה ארוכה ומסויימת בחיי האדם ובעל־כרחי אני משלים עם העובדה הזאת.

ימי הנוער זורמים, ימי הבגרות באים וחולפים כיום אתמול. והזקנה קופצת פתאום, ואין מי שיעמוד נגד סדרי החיים.

שבעים שנה אינן תקופה קצרה לא בחיי הכלל, וכל שכן לא בחיי הפרט.

בתקופה של שבעים שנה חלות עליות וירידות אצל עמים שלמים, ועל אחת כמה וכמה אצל האדם היחיד.

כשאני סוקר אחורנית רואה אני, שמשחר ילדותי ועד הגיעי הלום, אירעו מאורעות כבירים בחיי כל העמים וחלו חליפות ותמורות גדולות עד לאין ערוך בחיי ישראל.

היתה לי הזכות הגדולה לעמוד קרוב לתנועת התחיה העברית, מראשית צמיחתו של הרעיון הלאומי ועד שזכיתי לראות במו עיני הרבה מן החזיון שנתגשם.

מימי נעורי השתתפתי בפועל ביצירת ערכים לאומיים ותרבותיים בגולה (עד שנת תרס"ו – 1906), ואחר כך הייתי בין שורות הבונים על אדמת המולדת, ועד היום כולי נתון בתוך מערכת הבנין והיצירה. 

בשנת תרנ“א (1891), בעודני ילד כמעט, זכיתי להיות בשורות הפועלים העברים בכרמי ראשון־לציון, בין ראשוני המתישבים בחדרה, שטבעה בביצות ואגמי־מים מזוהמים, אשר שימשו קן ליתושים מפיצי הקדחת הממארת. בתרנ”ב הייתי אחד מעשרת המתלמדים הראשונים ביקב ראשון־לציון.

לאחר שנפגעתי בקדחת חוזרת ונשנית נאלצתי לחזור עם הורי באב תרנ“ב לרוסיה, ונשארתי שם עד שבט תרס”ו.

את האהבה לעם ישראל, לארץ־ישראל ולכל קנינינו הלאומיים והתרבותיים ינקתי בילדותי בבית הורי, ועוד יותר התקשרתי בכל נימי נפשי לארץ־האבות בזמן היותי בה מאייר תרנ“א ועד אב תרנ”ב.

ברוסיה הקדשתי הרבה מזמני וממרצי לעבודה חנוכית ותרבותית וגם לעבודה אירגונית ולתעמולה רחבה בכתב ובעל־פה.

תחנתי האחרונה בגולה היתה ייליסבטגראד (“קיריבוגראד” כיום). בעיר זו עשיתי מתרנ“ח – 1898 עד שבט תרס”ו – פברואר 1906.

שמונה השנים הללו עברו עלי מתוך עבודה מתמדת בהפצת הלשון העברית והתרבות העברית בחוגים רחבים, בפרט בקרב הנוער הלומד, ועשיתי נפשות רבות לתנועה הציונית.

נלחמתי מתוך גאווה לאומית וחדור הכרה פנימית להשלטת הלשון העברית והלמודים העבריים בבתי־הספר הפרטיים והצבוריים של יהודי ייליסבטגראד וסביבתה. התנדבתי להוראה בשעורי־ערב לגדולים, בשעורי שבתות למבוגרים, ובבתי־ספר מתוקנים שבהם למדו עברית בעברית. הייתי מרצה בחוגי הנוער הלומד על דברי ימי ישראל, על תולדות חבת־ציון ועל התנועה הציונית ושומעי לקחי היו מכל השדרות.

כחייל נאמן במחנה הציונים, הייתי מציית למפקדים והמנהיגים הציונים, ומלאתי מתוך אחריות גמורה את כל התפקידים שהטילו עלי: מכירת שקלים, בולי הקרן הקיימת, מניות “אוצר התישבות היהודים”, מניות חברת אנגלו־פלשתינה, מניות חברת “גאולה” לקנית קרקעות בארץ־ישראל, מניות “קרית־ספר”, הפצת חוברות תעמולה, עריכת מכתבים־חוזרים ברוסית ובעברית, השתתפות בירחון “סקירה ציונית” ועוד.

אך כל העבודה הרבה בגולה למען ציון לא נתנה סיפוק מלא לרוחי, ועיני היו נשואות לציון עצמה. לבי נמשך להיות בין אלה שהטילו על עצמם להיות חלוצים על אדמת המולדת ומכשירי הקרקע לעליה נוספת.

בשבט תרס“ו יצאתי מעיר־מגורי ייליסבטגראד, ובאדר תרס”ו באתי – הפעם השניה – ליפו, “שער ציון” הראשי בימים ההם.

ומאז קשרתי את עצמי עם הארץ קשר־עולם. שרפתי אחרי את כל הגשרים ברוסיה. ומיום שדרכה רגלי על אדמת הארץ, הרגשתי כי זוהי מולדתי ואין אחרת.

התישבותנו בארץ היתה דלה מאד בימים ההם. רק שתים־עשרה מושבות ביהודה, שומרון והגליל. האוכלוסיה היהודית בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה מנתה לא יותר מחמשים אלף נפש, בתוך מחצית המיליון של האוכלוסיה הכללית.

המצב הכלכלי בעיר ובכפר היה ירוד מאד. על הכורמים והיוגבים עבר אז משבר חמור מאד, עד כדי עקירת גפנים ונטישת כרמים. בגידול פרי הדר לא עסקו עדיין יהודים כמעט. החקלאות היתה במצב ירוד, ולא יכלה לכלכל את עובדיה. המסחר והתעשיה היו מרוכזים בעיקר בידי הנוצרים ובמקצת בידי המושׂלימים העירוניים. חלקם של היהודים בכל ענפי הכלכלה בארץ היה בלתי־ניכר לגמרי.

גם בבחינה רוחנית־תרבותית היו דרכי ציון אבלות. העברית היתה אז קנין מועטים מבין המורים והתלמידים. העברית היתה מדוברת רק בין כתלי בית־הספר, ואילו ברחוב ובבתים הפרטים שלטו לשונות זרות שהביאו אתם העולים מארצות־מוצאם.

ביפו היה בית־ספר עברי יחידי מיסודו של ועד “חובבי־ציון”. בבתי־הספר של חברת כי“ח (אליאנס) ו”עזרה" היו שליטות התרבות הצרפתית והגרמנית. מספר גני־הילדים היה לא יותר מחמשה בכל הארץ – בירושלים, ביפו ובמושבות. בתי ספר עממיים התקיימו רק במושבות, ובתי־ספר תיכוניים לא היו עדיין כלל.

הוצאת־ספרים עברית היתה חלום לעתיד לבוא. העתונות היתה עדיין מיוצגת על־ידי שני עלונים קטנים ועלובים שיצאו 2–3 פעמים בירושלים. ומי חשב אז על מוסדות לאמנות פלאסטית או למוסיקה? בית־הספר “בצלאל” בירושלים, מיסודו של פרופ' ברוך שץ, שהיה חלוץ לחנוך אמנותי – היה בראשית ייסודו.

כזה היה אז מצבה של הארץ. אך לא התיאשתי, וכחלוצים אחרים שעלו לארץ באותה תקופה, הייתי דרוך על־ידי הרצון העז והמרץ המתמיד: לעשות. לעבוד. לפעול. לבנות. לחדש. ובמיטב כוחותי הרעננים נתתי את ידי לכל מפעל שהיה בו רצון בנין ויצירה. לא שאלתי ולא חקרתי מראש, אם יצליח המפעל שאנו מתחילים בו או לא, אלא נצטרפתי בכל לבי לעושים ולמפעילים.

אעלה בזה כמה ראשי־פרקים מן המפעלים שהייתי שותף להם ברב או במעט במשך ארבעים שנה:

א. נסיונות־התעשיה הראשונים בארץ

כפי שהזכרתי לעיל. היתה התעשיה בימים ההם קרקע־בתולה לגמרי. שני מפעלי־התעשיה היחידים היו בראשון־לציון ובזכרון־יעקב: שני יקבים שנבנו מכספי הבארון אדמונד רוטשילד – לתעשית יין, קוניאק וליקר.

מתוך אמונה, שלא על החקלאות בלבד תיבנה ארץ־ישראל אלא גם על התעשיה – רכשתי מניות בכמה עשרות אלפים פראנקים זהב של בית־החרושת היהודי הראשון לבנין מכונות וליציקת ברזל ונחושת מחברת ל. שטיין ושות' ביפו. כן קניתי מניות של בתי־החרושת לתעשית שמנים וסבון בלוד ובחיפה של חברת “עתיד” סמוך לייסודם.

תנאי העבודה במשטר התורכי הכבידו מאד על דרך ההתפתחות הרצויה של בית־החרושת. בעלי־המניות בבתי־החרושת החדשים לא ראו כל ברכה בהשקעת ממונם, והפסידו את הונם שעלה למיליון פראנק זהב ויותר. אף כותב־הטורים הניח את כספו על קרן הצבי.

גם בארצות המפותחות בעלות רמה טכנית ותרבותית גבוהה קשות ההתחלות, ושבעתים קשה היה באותם הימים המצב בארץ, שלא היו בה לא מלאי של חמרים גלמיים ולא כלי־עבודה. גם פועלים בעלי־מקצוע לא היו. חברות־מניות היו אסורות מבחינה מדינית־כלכלית וחוקית, במשטר התורכי של הימים ההם. וכמובן שאי־אפשר לצפות לשום סעד ממשלתי לפיתוח התעשיה.

מפעלי־התעשיה הראשונים נתמוטטו אמנם, אך הם סללו את הדרך למפעלים שבאו אחריהם. על חורבות בתי־החרושת “ל. שטיין ושות'” ו“עתיד” הוקמה במרוצת הזמן רשת ארוכה של תעשיות רבות בכל הענפים, שהעסיקו רבבות עובדים בערים ובמושבות ומחזורן השנתי עלה למיליונים לא"י.

כותב־הטורים יכול להתברך בלבו. שאף הוא היה בין בעלי הנסיונות, שהם עצמם נכשלו אמנם אבל את פרי נסיונותיהם קצרו אחרים בהצלחה.

ב. נסיונות פרדסנות

אך לא רק בנסיונות תעשיה השקעתי את הוני, אלא גם בפרדסנות, שאף היא היתה בימים ההם מפעל חלוצי. גם בזה אמרתי לשמש דוגמה לאחרים, משום “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”.

בתרס"ו השקעתי חלק מהוני בנטיעת פרדס משותף ברחובות. כמה וכמה השקעות כרוכות בנטיעת פרדס: רכישת קרקע והכשרה לנטיעה, נטיעה והשקאה, זיבול וגיזום ויתר העבודות הכרוכות בהחזקת הפרדס. הכל כרוך בהוצאות מרובות עד שאדם רואה פרי בעמלו.

לאחר שבע השנים הראשונות של הוצאות בלתי־פוסקות, צפיתי לבוא על שכרי מן היבול הקרוב. אך הנה פרצה מלחמת העמים באב תרע“ד, מלחמה שנמשכה עד חשון תרע”ט. בשנות המלחמה נפסקה התחבורה בים וביבשה, ולא היו כל קשרים עם שווקי חוץ־לארץ, וכל הפרי נשאר בארץ ללא ממכר.

ולא זה בלבד: באביב תרע"ה לקתה הארץ במכת הארבה: ארבה כבד כיסה את עין הארץ והשחית את היבול בשדות, בכרמים ובפרדסים. ונוסף על כך החרימה הרשות הצבאית התורכית בפרדסים את כל התיבות ופחי הנפט שהוכנו להסקת המנועים בבארות ההשקאה, וכן את המנועים ואת צנורות ההשקאה, והפרדסים נשארו מוזנחים.

אף הפרדס שהייתי שותף בו, סבל קשה. מאות עצים נשרפו בו עד אפר והעצים הנותרים נפגעו אף הם. יצאתי ב“שן ועין” גם מענף הפרדסנות, אך במרוצת הזמן התפתח הענף הזה ונעשה מקור־הכנסה גדול לפרדסנים ולעובדים היהודים בארץ. חלקי היה רק בין החלוצים. וגם זו לטובה.

ג. ממיסדי תל־אביב

אך אם בתעשיה ופרדסנות הייתי רק חלוץ שנכשל, הנה בנסיוני כאחד ממיסדי תל־אביב הצלחתי ובאתי על שכרי מכל הבחינות.

בבואי ליפו גרתי בבית שכור של שיך ערבי, באחת הסימטאות. האוירה של יפו, על יפיפותה, ריחותיה והרעש שבה (צריחות מחרישות־אזנים של רוכלים וסוחרים בנוסח המזרח וכו'), לא היה בה כדי לעודד את רוחם של בני העליה השניה.

גרתי בצל קורה אחת עם עקיבא־אריה וייס, אף הוא מבני העליה השניה, ותוך אי־שביעות רצון מן המצב הקיים ביפו נתגבש הרעיון על הקמת שכונה מחוץ לתחומי יפו הבנויה.

אור ליום י“ב תמוז תרס”ו (יולי 1906) נתכנסה אסיפה כללית מבני הישוב החדש והישן. שהחליטה על ייסוד חברה בשם “אחוזת בית”, ונבחר ועד ראשון בן חמשה חברים. ואני זכיתי להיות אחד מחמשה אלה.

על ראשיתה ועל שלבי התפתחותה של אחוזת־בית כתבתי מאמרים רבים, ולא אאריך בזה כאן.

גאותי על כך, שזכיתי ללווֹת את העיר העברית הראשונה מראשית צעדיה ועד היותה לעיר־אם בישראל. הייתי מבוני הבתים הראשונים, מחברי הועד ומועצת־העיר הראשונה, הייתי ממנהלי־המחלקות הראשונים של העיריה וסייעתי במיטב יכלתי לגבש את התפקיד של העובד המוניציפאלי העברי, תפקיד שאינו כרוך בעבודה של שעות מסוימות בשכר מסויים, אלא בהרבה התנדבות וחבה וזמן ללא־גבול, לשם מטרה אידיאלית נעלה: בנין עיר עברית לתפארת.

הרבה גלגולים והרפתקאות עברו על תל־אביב למן המשטר התורכי, האזרחי והצבאי. תקופת המלחמה הראשונה. הגירוש הכללי ועד תקופת המשטר הבריטי על כל גזירותיו והגבלותיו. אך תל־אביב עמדה בכל הצרות והנגישות ובזכות זה זכתה להיות עיר־הבירה הזמנית של מדינת ישראל המחודשת. ובה נתגבשו התאים הראשונים של עצמאות ישראל.

הנה זה שכרי, וזה חלקי מכל עמלי במשך עשרות שנות עבודה למען בנין הארץ והגשמת הרעיון הציוני. ואשריני שזכיתי לכך! –

ד. עבודתי הצבורית בשטחים שונים

החשש מפני “עדות הנחתום על עיסתו” מונעת ממני להאריך בפרטי עבודתי הצבורית והחברתית, כי הרי “שכר מצוה מצוה”. ואזכיר פה רק ראשי־פרקים מפעולותי:

בתרע“ב הייתי ממיסדי “ארגון הפקידים” בתל־אביב, ואחר כך יסדתי כמה סניפים בירושלים, חיפה, פתח־תקוה, ראשון־לציון, רחובות וחדרה, ועמדתי בראש המרכז הארצי עד שנת תרפ”ג. ארגון זה מונה כיום כמה אלפים חברים, המגינים על האינטרסים המקצועיים של הפקידים בכל פנות הארץ, ושוקדים על שכלול המקצוע ויעילות העבודה. כן הייתי ממיסדי הסתדרות “האזרח” יחד עם מ. דיזנגוף, ממיסדי “קופת התגמולים” של פקידי עירית תל־אביב בשנת תרפ“ב, בין השופטים הראשונים במשפט השלום העברי בשנות תר”פ–תרפ"ג.

בתרפ"ב הייתי ממניחי היסוד לבנין “המרכז המסחרי” במזרח תל־אביב. מסביב לתא המרכזי נבנו במשך הזמן כמה תאים מסחריים, המצטרפים כיום יחד למרכז כלכלי חשוב מאד לא רק בארצנו, כי אם גם בכל המזרח הקרוב.

השתתפתי באופן פעיל בפיתוח “האופירה הארצישראלית” מראשיתה, והייתי מחבריהם הראשונים של כמה מוסדות ואגודות לפיתוח אמנות ולהפצתה, מהם שלא ארכו ימים, לצערנו, כגון: החברה להפצת אמנות וספרות “יפיע”, מקהלת “זמיר”, שהייתי חבר מועצתה, ועוד.

הייתי חבר במועצת ברית הציונים הכלליים, אח בלשכת בני־ברית “שער ציון” בתל־אביב, חבר מועצת שוחרי האוניברסיטה העברית, חבר ועד הקהילה ליפו־תל־אביב, חבר הועד המפקח בגימנסיה “הרצליה” וכו' וכו'.

במשך עשרות שנים פירסמתי כמה מאות מאמרים ורשימות בעתונים רוסיים ובעתוני הארץ, כגון: “הארץ”, “דואר־היום”, “הבוקר”, “מסחר ותעשיה”, “הישוב”, “השעה”, “חזית־העם”, “חדשות אחרונות”, “ידיעות עירית תל־אביב”, “הד ירושלים”, “העולם”, “המשקיף”, “הד הישוב”, “הבנאי החפשי” ועוד. במאמרי אלה הבעתי את רעיונותי על בעיות השעה, הערכות על אישים, או רשמתי לזכרון מאורעות שהייתי עד־ראיה להם.

באב תש"ב הוצאתי ספר בשם “עם בני דורי”, שבו כינסתי חלק ממאמרי על אישים שהכרתי. ועכשיו – בשנת השבעים שלי ־־ אני מכין להדפסה כרך שני על אישים בני־דורי. אם אזכה להאריך ימים, אוציא כרך שלישי על תל־אביב ומפעליה. וגם כרך רביעי שבו ירוכזו מאמרי על שאלות מדיניות ובעיות ישוביות וגם רשמי מסעי באירופה בשנות 1935–1939.

ה. הבנאות החפשית

בשבט תרצ"ה (פברואר 1935) ראיתי בפעם הראשונה את האור המאסוני בלשכת הבנאים החפשים “מוריה” מס' 3 במזרח תל־אביב–יפו.

תחילה הייתי בבחינת תלמיד, ככל התלמידים המחפשים את האור המאסוני. התעמקתי בתורת הבנאות החפשית ונוכחתי שזה מיסדר חשוב מאד, המפיץ זה מאות שנים את תורת האחוה.

מיסדר יקר זה חרת על דגלו את הסיסמה הנהדרה בת שלש המלים: חופש, שויון, אחוה.

כל מלה היא פרשה לעצמה, המדברת אל הלב ואל המצפון האנושי, ואינה זקוקה לבאורים נוספים.

עובדה היא, שהמהפכה הצרפתית אשר ראשיתה נעוצה בסוף המאה הי"ח, לקחה לה לסמל את שלש המלים היפות וחרתה אותן על דגלה.

הבנאות החפשית משמשת אכסניה של תורה ועבודה לכל הדתות, הגזעים והלאומים בלי הבדל מעמד ומפלגה.

בתוך הפולחן של מיסדר הבנאים החפשים מוצאים לשון משותפת אנשים שלא ידעו ולא הכירו איש את רעהו קודם שראו את האור המאסוני.

בחוגי הבנאים החפשים מוצאים את מקומם מלכים, נשיאים ורוזני־ארץ, אנשי־שם, עסקנים, סופרים, משוררים, אמנים, בעלי מקצועות חפשים, פועלים ועובדים מכל העמים והארצות.

הבנאות החפשית יוצרת אוירה של אחוה, רעות וידידות בין כל האחים הפזורים בכל קצוי תבל.

מסביב לאור הבנאות החפשית מתחממים כעשרים מיליון אחים מכל עמי תבל, השואפים לאידיאל נאצל ועילאי, להרמת ערך החברה והצבור מבחינה מוסרית ורוחנית.

עתידה הבנאות החפשית להתפשט יותר ויותר ולחבק זרועות העולם הרחב והגדול מקצהו ועד קצהו.

לבי אומר לי, שלא רחוק היום, ובצל האור המאסוני יחסו מאות מיליונים בני אדם מכל אומות העולם, אשר בכוחות משותפים ינקטו בכל האמצעים האפשריים להשכנת שלום אמיתי ואחוה נאמנה בין כל עמי תבל.

באין חזון – אין אידיאלים. וחזיון הבנאות החפשית עתיד לחדור לכל העמים הנאורים והמתקדמים.

תפילתי ושאלתי מן המהנדס העליון של היקום, שיזכני לחזות במו עיני את ארץ העברים המאוכלסת מיליוני יהודים אשר יתקבצו מכל פזורי הגולה ויבנו את הארץ השוממה וייצרו ערכים חדשים על רקע החנוך, התרבות, האמנות; יפתחו את תורת המוסר האנושי ויקימו מפעלים כלכליים בשביל כל תושבי הארץ.

ואני מאמין אמונה עמוקה. כי ארץ־ישראל תקום לתחיה שלימה ותיבנה על־ידי בניה־בוניה. ואז יקום ויבנה בארצנו גם מרכז חשוב לבנאות החפשית, אשר ישמש מגדל־אור רם ונשא ויפיץ את קרני אורו לכל המזרח הקרוב.

א. מימֵי נעוריה של התנועה הציונית

מאת

דוד סמילנסקי

---

הרצל המנהיג והתנועה בהתהוותה

מאת

דוד סמילנסקי

א

על ראשית התהווּתה של התנועה הציונית נכתב הרבה, אך ככל שאנו מרחיקים מאותה תקופה הרת־עולם, הולך וגדל הענין בכל פרט ופרט, קטן כגדול. כל מי שזכה לעמוד על יד עריסת התנועה מצוה עליו לספר לדורות הבאים את אשר זכור לו מאז, ולהוסיף נופך משלו לאשר סיפר כבר. רצוני להעלות מומנטים מימי נעוריה של תנועתנו, כפי שנחרתו מזכרוני. דרך אגב מביא אני כמה דברים על הרצל, שנכנסו כבר בתולדות הציונות, אבל בשעתם חיינו אותם, אנו בני הדור הראשון לציונות, והם היו הגיגינו ביום ובלילה:

כשהופיע בשעתו (1896) הספר “מדינת היהודים” של ד"ר הרצל, נזדעזעו אמות הספים של היהדות בכל מזרח־אירופה ובעיקר ברוסיה. רוב מנינה ובנינה של יהדות זו, המשתייכים למחנה “חובבי ציון”, ובני הדור הצעיר בפרט, היו מתכנסים באסיפות הסגורות, בחדרי־חדרים (מאימת הרשות), ומתווכחים על הספר הזה של המחבר, אשר שמו לא היה ידוע בצבור היהודי עד לפני זמן מועט. היה מורגש מכל שורה ושורה שבספר, כי “דרך כוכב מיעקב”, ומאורע גדול נפל בחיי היהדות.

ובינתים הגיעה השמועה על הכנות קדחתניות לקונגרס ציוני עולמי ראשון, העומד להתכנס במרכזה של אירופה.

השמועה עשתה לה כנפים ועברה מעיר לעיר. רוסיה היתה בימים ההם מרכז עיקרי לתנועת “חבת ציון”, וטבעי הוא איפוא, שהד"ר הרצל, הוגה רעיון הקונגרס, נתן את דעתו קודם־כל לקבל את הסכמתם של אנשי “חובבי ציון” היושבים ברוסיה ולשתפם בכנוס ראשון־במינו זה.

לשם כך פנה הרצל בכרוזים לחובבי־ציון שברוסיה ואף שלח ממונפליה את הסטודנט יהושע בוכמיל, מיוצאי רוסיה, לבקר בכמה ערים ועיירות ברוסיה ולהכריז על הקונגרס הציוני הראשון, העומד להוועד.

הצליחה התעמולה המוקדמת. והצירים מרוסיה תפסו את המקום החשוב ביותר בין מאות הצירים, שנתכנסו באבגוסט 1897 בקונגרס הציוני הראשון בבזל.

אגב: על מספר הצירים של הקונגרס הראשון יש גירסאות שונות: ד“ר י. ספיר, במחברתו “תולדות ומהות הציונות” (1901) נקב את מספרם של צירי הקונגרס הראשון – 204. לעומת זה אמר פעם מ. אוסישקין (בהספדו על י. בוכמיל, באוקטובר 1938) כי מספרם היה – 250. הפרופ' היינריך לווה, מצירי הקונגרס הראשון, אמר לי שמספר הצירים היה – 196, ואף הפרופ' צבי בלקובסקי אישר את המספר 196, ומהם 70 מרוסיה בלבד. לעומת זה תומך הפרופ' יוסף קלוזנר במספר שנקב הד”ר י. ספיר במחברתו, היינו 204.

לאחר הקונגרס הראשון חולקה רוסיה הרחבה לשנים־עשר גלילים ציוניים, שבראשם עמדו שנים־עשר מורשים: א) מ. אוסישקין – גליל ייקטרינוסלב; ב) ד“ר י. מ. ברנשטיין־כהן – גליל קישינוב; ג) פרופ' צבי בלקובסקי – גליל פטרבורג; ד) ד”ר בנדרסקי – גליל בנדרי; ה) ד“ר צ. ברוק – גליל ויטבסק; ו) זאב טיומקין – גליל ייליסבטגראד; ז) עוה”ד מ. יסינובסקי – גליל וורשה; ח) ד“ר א. יעקובסון – גליל סימפרופול; ט) פרופ' מ. מנדלשטאם – גליל קיוב; י) ד”ר י. צ’לינוב – גליל מוסקבה; יא) הרב רבינוביץ – גליל ספוצקין; יב) ד"ר ש. רוזנבאום – גליל מינסק.

יש להעיר, שהגלילים נקראו על שמות המורשים לפי מקום־מושבם, וכל גליל הקיף כמה פלכים גדולים ברוסיה של אז.

כל מורשה היה מוציא מפרק לפרק מכתבים־חוזרים בשביל האגודות הציוניות. מכתבים אלה שנכתבו עברית, רוסית ואידיש, שימשו חומר חשוב לביסוס עיקרי הציונות, ובפרט היתה להם השפעה מרובה על בני הנוער שנתחנכו בשנים הראשונות על המכתבים־החוזרים של המורשים הגליליים.

המכתבים־החוזרים היו בטאוניה של ההסתדרות הציונית בראשיתה, כי עתונים ציוניים טרם היו בארץ, אבל היו להם, לבטאונים אלה, הדים רבים מאד.

רעש גדול חולל בשעתו המכתב־החוזר הרביעי, שיצא בעריכת הד“ר ברנשטיין־כהן בקישינוב, מכתב שהוקדש ברובו לבקורת חריפה על פעולות הועד הפועל הציוני בראשותו של ד”ר הרצל. הד"ר ברנשטיין־כהן העיז לדבר גלויות ובלי משוא פנים ולהשמיע את דעתו ברבים, נלחם מלחמה עקשנית להשקפותיו ולדעותיו, ונשאר לעתים יחיד במערכה.

בכנסיה של ציוני רוסיה, שנתכנסה באבגוסט 1902 במינסק, היו רבים שהביעו את מורת־רוחם על הבקורת הקשה שנמתחה על פעולות הרצל, והמכתבים של “לשכת הדואר” בקישינוב נפסקו לגמרי.

בשנים הראשונות היה המרכז הרוחני בביאליסטוק, בהנהלתו של הרב שמואל מוהילובר; המרכז הכספי היה בקיוב בהנהלת הפרופ' מ. מנדלשטאם, בהשתתפותו הקרובה של ליאו מוצקין; המרכז התרבותי והספרותי תחת הנהלת עוה“ד מ. יסינובסקי בוורשה, והמרכז לארגון ולתעמולה היה בהנהלת הד”ר י. מ. ברנשטיין־כהן בקישינוב.

ב

לאחר שנפסקו המכתבים־החוזרים של “לשכת הדואר”, החליט זאב טיומקין להוציא לאור ירחון ברוסית בשם “סקירה ציונית” (“סיוניסטסקאיה אובוזרניה”). השתתפו בירחון בקביעות הד"ר יוסף שטיין, רופא־השניים ד. קניבסקי, א. כהן וכותב השורות האלו.

ירחון זה יצא לאור בייליסבטגראד כשנתים (1902–1903), בעריכת טיומקין ושטיין. בשבועון בגרמנית “די וולט”, שיצא בעריכתו של הד"ר הרצל בווינה, השתקפו בעיקר פעולות האגודות הציוניות במערב־אירופה. הציונות ברוסיה, שבה היו רוב האגודות הציוניות, לא השתקפה בעתון זה במידה מספקת.

השבועון “סקירה ציונית” שימש, איפוא, כלי־מבטא יחידי של ציוני רוסיה עד הופעת הירחון “ייבריסקאיה־ז’יזן” (“החיים היהודיים”), ואחר כך השבועון “ראזסווייט” (השחר) בעריכת א. אידלסון בפטרבורג. עתון זה שימש קשר חי בין הגלילים של המורשים הציוניים ברוסיה, כיון שכל גליל היה בבחינת שלטון עצמאי ונפרד מיתר הגלילים.

העבודה העיקרית של הציונות בימים ההם היתה: הפצת שקלים, מכירת מניות “אוצר התישבות היהודים”, מניות חברת אנגלו־פלשתינה, מכירת בולי קרן הקיימת, ואוסף תרומות שונות לטובת הישוב בא"י.

במרוצת הזמן החלו להכניס לחוג הפעולות גם עבודה תרבותית, כגון: סדור שעורי־ערב והרצאות על תולדות ישראל והתנועה הלאומית, פתיחת בתי־ספר מתוקנים, שבהם נלמדו הלמודים העבריים בעברית. פתיחת חדרי־קריאה וספריות, הוצאת חוברות ועלונים לתעמולה ציונית.

כל המורשים ועוזריהם הקרובים עבדו בהתנדבות, בלא שום שכר, והקדישו את מיטב זמנם ומרצם לתעמולה ציונית בעל־פה ובכתב ולעבודה מעשית.

ההסתדרות הציונית לא היתה מפולגת עדיין למפלגות, ורק ל“זרמים” של עבודה מדינית, תרבותית ומעשית. וכל זרם העדיף את פעולתו על הפעולות האחרות.

הזרם, שצידד בעבודה המדינית, היה בטוח כי זוהי העבודה העיקרית. ואלו העבודה התרבותית והמעשית אינן אלא ממדריגה שניה. כנגד זה טענו “המעשיים” ו“התרבותיים” שהמחנה כולו, הצבור הרחב, חייב לעסוק בעבודה מעשית ותרבותית בגולה ובארץ־ישראל, ואת התפקידים המדיניים יש להטיל על קומץ המנהיגים ועוזריהם הראשיים בלבד.

אגב: לאחר פרעות קישינוב, באביב 1903, היו הציונים מן המארגנים הראשיים של ההגנה העצמית. אותו הרגש הלאומי, שעורר את בני עמנו לשאוף לחדוש נעורי העם במולדתו ההיסטורית, תבע מהם לזקוף קומה גם במקומות־ישובם ולהגן על הכבוד הלאומי, על הנפש ועל הרכוש.

הכנסיה הציונית שנתכנסה באבגוסט 1902, היתה מאורע גדול בחיי התנועה הציונית ברוסיה. מארגני הכנסיה היו: עוה“ד ד”ר שמשון רוזנבאום ויצחק ברגר. המרצים הראשיים היו: מ. אוסישקין מייקטרינוסלאב, זאב טיומקין מייליסבטגראד, אשר גינצבורג (אחד־העם) מאודיסה, וד"ר י. מ. ברנשטיין־כהן מקישינוב.

ואלה נושאי ההרצאות בועידת מינסק:

על עניני ההסתדרות הציונית (ארגון שוקלים, ועד מרכזי, המורשים הגליליים, לשכת הדואר, כנוסים גליליים, כנוסים מוקדמים לפני הקונגרסים, תקציב ההסתדרות, העתון הרשמי “די וולט”, “מזרחי”, הפראקציה הדימוקראטית) הרצו אוסישקין, טיומקין וברוק.

על היסודות העיקריים של תקנות הקרן הקיימת לישראל (הרצאת עוה"ד ש. רוזנבאום).

על החנוך הלאומי, התרבות הלאומית, תכניות לבתי־ספר מתוקנים, לשעורי מורים, יסוד ספריות, הכנת קטלוגים וכו' (הרצאות אחד־העם וברנשטיין־כהן).

על הכנסת העבודה הכלכלית לתכנית הציונות (הרצאת ד"ר ד. גורביץ מוורשה).

על התעמולה בקרב החרדים (הרצאת הרב רבינוביץ מספוצקין), על התעמולה בחוגי הנוער הלומד (הרצאת ל. יפה מגרודנה).

על השתתפות הציונים בעבודה המעשית בא“י ויחסם למוסדות ולמפעלים הקיימים בא”י (הרצאת ד"ר י. צ’לינוב ממוסקבה).

על ארץ־ישראל (הרצאת יהושע ברזילי, שבא לשם כך במיוחד מא"י).

הרעיון על כנוס כללי של ציוני רוסיה נתעורר במאי 1902, וכל ההכנות הדרושות לכך נעשו תוך חדשים מספר בלבד.

הצורך בכנוס זה הורגש זה־כבר, מתוך שגמלה ההכרה הכללית בצורך הרב שיש באיחוד הכוחות הפזורים, מאחר שהתנועה הציונית הכתה שרשים עמוקים בשדרות הרחבות ברוסיה ואף חדרה לשכבות המשכילים היהודים שעמדו כבר על סף ההתבוללות.

הסופר וההיסטוריון הרוסי הנודע, דניאל מורדובציב, שלח בימים ההם למשורר העברי יחזקאל לויט מכתב שנתפרסם בשעתו, מכתב מלא רגש חם ויחס חיובי לתנועה הציונית, ובמכתב נאמר בין השאר: “חובה מוסרית מוטלת על העולם הנוצרי והאישׂלמי לעזור לעם ישראל לשוב לארצו – ארץ אבותיו. אני מאמין, שיום זה יבוא ואף אם יתמהמה. כל האנושות חייבת הרבה לעם ישראל, ועיני העמים הרבים בכל העולם הרחב יפקחו באחרית הימים”.

אמונה גדולה, שאיפה נעלה והתנדבות בלב ונפש – אלה הם הדברים אשר ליוו את הציונים הראשונים, שהניחו את היסוד לתנועה הכבירה אשר השיגה סוף־סוף את משאת־נפשה.

ד

זכורני את הרושם העצום, שעשתה בשעתה הידיעה על ראיונו של מנהיג ההסתדרות הציונית הד“ר הרצל במאי 1901 עם השולטן עבדול חמיד בקושטא (ראיון היסטורי זה סודר אז, כידוע, בעזרת הפרופ' הרמן ואמברי, שהיה יועצו של השולטן עבדול חמיד, ועם זה בעל קשרים עם המדינאים של אירופה המערבית ועם בית המלוכה הבריטי). באותו ראיון נתבקש, כידוע, הרצל להגיש הצעות ממשיות לתקנת הפינאנסים של ממלכת תורכיה, ובשכר זה היתה תורכיה צריכה להסכים להתישבות יהודים בארץ־ישראל במשפט גלוי. אחר כך (בפברואר 1902) הוזמן שוב, כידוע, הרצל, לקושטא על־ידי השולטן, והוצע לו רשיון להתישבות יהודים במקומות שונים שברחבי הממלכה התורכית, בפרט בארם־נהרים, מחוץ לארץ־ישראל והרצל דחה את ההצעה. בפעם השלישית – ביולי 1902 – בא הרצל לקושטא בלוית דוד ולפסון, המנהל הראשי של “אוצר התישבות היהודים” בימים ההם, ולהזמנת השולטן עבדול חמיד היה הרצל אורחו במשך 10 ימים. באותו בקור ארוך גילה השולטן התענינות מיוחדת בתכניותיו של ראש התנועה הציונית. בשיחות היו משתתפים גם הווזיר הגדול של תורכיה סעיד־פשה, המזכיר הראשון של השולטן תחסין ביי, ראש הטקס בחצר השולטן איברהים ביי, וראש הקבינט עארף־ביי. יום־יום היה הרצל משוחח עם מקורבי השולטן על התכנית הציונית. הרצל הגיש לשולטן כמה תזכירים, שבהם נגולו בבהירות רבה מטרת הציונות ונוסחו התנאים של הגירה יהודית רבת־ממדים, על יסוד הצ’ארטר, לארץ־ישראל ולסביבתה. השולטן הביע יחס חיובי לעזור להגירה יהודית, ואם כי הצעות השולטן לא התאימו לתכניתו המקיפה של ד”ר הרצל, היה ערך מדיני רב מאד למשא־ומתן בין נציגי ההסתדרות הציונית לראשי הממלכה התורכית. משא־ומתן זה הרים את ההסתדרות הציונית לנציגת עם ישראל כולו, שיווה לה ערך מוסד בינלאומי ולא פנימי־יהודי בלבד, ועם זה השפיע מאד על המערכה הפנימית.

המזרחן היהודי פרופ' ואמברי הגדיר בשעתו את מטרת הציונות ושאיפותיה: “הציונות הציבה לה למטרה לעזור לכל היהודים הנדכאים והמשוללים זכויות אזרחיות בארצות שונות. זוהי שאיפה נעלה הראויה להוקרה מייחדת. התנועה הציונית היא עולמית, וכל אדם שרגש הומאניטארי פועם בו, מצווה לסייע לנושאי דגל התנועה המשחררת”.

ה

בשנת 1902 הוזמן הד"ר הרצל ללונדון על־ידי ועדת בית־הנבחרים האנגלי, שהוטל עליה לחקור את שאלת ההגירה היהודית. 

אף עובדה זו, שיהודי נתין מדינה זרה, הוזמן על־ידי מעצמה אדירה כיועץ וכמומחה לעניני ההגירה, היתה בשעתה בעלת חשיבות מרובה, והרימה את ערכו של הרצל בעיני אנשי התנועה הציונית, וגם עורר תשומת־לבם של המדינאים בעולם כולו.

בנאומו המזהיר בפני חברי הועדה הפרלמנטרית ציין הרצל, ששבע שנים קודם לכן, במחברתו “מדינת היהודים”, חזה מראש ששאלת היהודים תתעורר באנגליה, והרי הועדה הממלכתית מטפלת לא בשאלת ההגירה הכללית, אלא בשאלת הגירת יהודי המזרח.

בין יתר דבריו אמר הרצל: “אני חושב כי חובה להדגיש, שקריאת הועדה הזאת יצרה קשיים מרובים, מפני שהועדה תצטרך לעסוק בהגבלות, או לא לנקוט בשום אמצעים כל־שהם. אם לא יקבלו שום הגבלות, הרי העובדה כשהיא לעצמה, שהועדה דנה בשאלה זו, תוביל להגדלת בעית ההגירה. ואם הפרלמנט יקבל הצעה בדבר חוקי הגבלה – הרי תפר בכך אנגליה את עקרונה הגדול, אשר הנחיל לה כבוד, לפתוח את שעריה בפני היהודים… אגב, איני סבור שהנסיונות להפטר מן היהודים האומללים יתן פרי טוב ויביא כבוד לאנגליה. להיפך, פתרון חיובי יוכיח, שאנגליה היא ארץ נוחה לקליטת המהגרים”.

ועוד אמר הרצל בהמשך דבריו: “יהודי המזרח אינם יכולים יכולים להשאר במקום־מגורם. לאן ילכו? אם בארץ־מגורם אין סובלים אותם, הכרחי למצוא בשבילם ארץ אשר תקלוט אותם. אחרת – תוותר השאלה הכאובה שבפתרונה אתם מתלבטים עכשיו. השאלה הזאת תיפתר, או תיעלם רק אז, אם ייצרו מולדת בשביל היהודים הנרדפים ויבטיחו את המתישבים מבחינה משפטית”.

חברי הועדה חפרלמנטארית האנגלית התרשמו הרבה מהרצאתו המקיפה של הרצל.

לד"ר הרצל היו, כידוע, עוד כמה וכמה פגישות חשובות עם מלכים, מדינאים, ראשי־מדינה מושלים ואנשי־שם ידועים. תמיד ובכל מקום היה מופיע בראש מורם ובקומה זקופה כנציגה הראשי של ההסתרות הציונית, וממילא כנציגו של עם ישראל כולו. וכל צעד וצעד של המנהיג היה מלווה ברכתם, חבתם וחרדתם של כל אוהבי ציון ודורשיה.

דורנו זכה לראות בעיניו בהגשמת בהגשמת חזונו של הרצל, ולקצור את אשר זרעו ראשוני התנועה הציונית.

---

וייצמן מקרוב ומרחוק

מאת

דוד סמילנסקי

א

עם חיים וייצמן, מנהיגו הגדול של עם ישראל ונשיאה הראשון של מדינת ישראל, נפגשתי מקרוב כמה פעמים, במרחק שנים בין פגישה לפגישה. כל פגישה היתה תחנה חדשה בחייו ובפעולותיו של המנהיג, שהיתה ממילא גם תחנה חדשה בתולדות הציונות. וברצוני להעלות על הכתב את הפגישות הללו:

רבות שמעתי מפי מורי ומדריכי זאב טיומקין, בשנותיה הראשונות של התנועה הציונית, על הדוצנט הצעיר חיים וייצמן, אשר נמנה עם מיסדיה של הסיעה הדימוקראטית בהסתדרות הציונית, יחד עם חבריו ליאו מוצקין, ברתולד פייבל, מרטין בובר ועוד.

הסטודנטים היהודים מרוסיה, אשר למדו בבתי־הספר הגבוהים בערי שווייץ, בשנות 1900–1904, היו שותים בצמא את דבריו של וייצמן, שהשפעתו היתה מרובה בחוגי המתלמדים, ותודות לו נצטרפו רבים להסתדרות הציונית ואף לקחו חלק פעיל בעבודה המעשית והתרבותית. תודות לתעמולתו המתמדת של וייצמן נמשכו לתנועה הציונית כוחות רעננים ובעלי רמה תרבותית גבוהה, אשר מילאו אחר כך תפקידים חשובים בעיצוב דמותה של התנועה.

הרצאותיו של וייצמן – שנתפרסם כבר אז ככוח מדעי חשוב – באגודות הציוניות של תלמידי בתי־הספר הגבוהים במינכן, ברן, ג’ניבה ועוד, יצאו להן מוניטין. הן נתפרסמו גם בעתונים שיצאו לאור ברוסיה. משקלם של דברי וייצמן בעניני ציונות גדל עוד יותר, משנודע על הצלחתו המדעית ועל תוצאותיו החימיות החשובות, ששמען הלך למרחוק. נעים מאד היה לדעת, כי לא רק השכבות העממיות אלא גם אנשי־מדע הם אתנו.

בהתחלת 1904 היה לי העונג להכיר פנים את הדוצנט חיים וייצמן בייליסבטגראד, אשר שימשה אז גליל ציוני מרכזי לפלכים חרסון, חרקוב ופודוליה.

היה זה לאחר הקונגרס הששי, שנתקיים בשנת 1903 בבאזל. על הציונות המדינית עבר אז משבר חמור, ונתהווה קרע גדול בין צירי הקונגרס. רוב הצירים הצביע, יחד עם המנהיגים הרצל ונורדאו, בעד הצעת ההתישבות באוגאנדה, שהוצעה על־ידי ממשלת אנגליה, ואילו המיעוט התנגד להצעה האפריקנית, אף־על־פי שנורדאו כינה מעל במת הקונגרס הששי את אוגאנדה כ“מקלט ליל” בלבד, ותשמש פרוזדור להכשרת העולים והמתישבים היהודים בארץ־ישראל, מקלט הקבע.

בין המעוט של “אומרי הלאו” היה גם הדוצנט חיים וייצמן, אשר פירסם לאחר הקונגרס הששי, כמה מאמרים נגד הצעת אוגאנדה. בין השאר כתב (“הצופה” וורשה 1903): “מה היא העבודה אשר לנו הציונים לעשות כעת?” הוא שואל והוא משיב: “לעסוק בישוב ארץ־ישראל! לישוב בארץ־ישראל עלינו להקדיש את כל כוחותינו. צריך מקודם להושיב מספר מסוים של יהודים בארץ־ישראל, ואחר־כך לשאוף לזכויות מדיניות. במלה אחת: צריך לעסוק בזה שקוראים ישוב קטן. מדינה יהודית אי־אפשר לברוא בארץ שאין בה יהודים”.

המעטים של “אומרי הלאו” לא נרתעו לאחור, ואחדים מהם כגון הסטודנטים בן־ציון מוסינזון, יעקב רבינוביץ, זאב ז’בוטינסקי, דוב־בר בורוכוב, חיים בוגרשוב, ובראש כולם – הדוצנט חיים וייצמן, התגייסו מתוך התנדבות ויצאו למסע־תעמולה בכל רחבי רוסיה.

חיים וייצמן היה אז בעצם שנות עלומיו – בגיל 30, גבה־קומה, בעל סבר פנים אצילות, עינים מפיקות פקחות ותבונה. בישיבה הראשונה שנתכנסה בבואו לייליסבטגראד, השתתפו העסקנים הציונים של העיר ומחוזה, בראשותו של מורשה־הגליל זאב טיומקין. וייצמן הרחיב את הדבור על התכנית הבזילאית, והוכיח, שההסתדרות הציונית צריכה לעסוק בהתישבות בארץ־ישראל בכל התנאים הקיימים במשטר התורכים. לשם כך יש להיטיב את המצב החמרי של הישוב העברי הקיים ולשפר את הרמה התרבותית בערי ארץ־ישראל ומושבותיה. ישוב יהודי מבוסס ומפותח ישמש בסיס ויסוד למדינה העברית לעתיד. המרצה הטעים, שאין להחליף בשום צורה ובשום תנאי את ציון במדינה אחרת אפילו בדרך ארעית, ורק בשובנו לאדמתנו ההיסטורית בארץ יעודנו נשוב ונהיה לעם ככל העמים היושבים על אדמתם.

את הדברים הללו השמיע וייצמן בעצם הימים שבהם נתקל הרצל בקיר אטום בקושטא. הרבה אמונה ובטחון ללא־גבול בצדקת מפעלנו, והרבה אומץ וסיכון דרושים היו כדי להכריז גלויות באותם הימים דברים נמרצים ונועזים כאלה. למחרת היום נתקיימה אסיפה רבת־עם, בהשתתפות ציונים ועסקנים גם מחוגים לא־ציוניים (מספרם היה רב מאד, וכנויים שונים להם: מתבוללים, קוסמופוליטים, סוציאל־דימוקרטים, סוציאל־ריבולוציונרים, בונדאים ועוד).

שעה ארוכה עמד וייצמן על הבמה וחצב דבריו על מהות הציונות, הסביר בדרך מדעית, היסטורית־לאומית־סוציולוגית, את יסודותיה וסכוייה לעתיד־לבוא של התנועה. הוא גולל את פרשת הרעיון הלאומי מראשית התהוותו, ציין את ההישגים של ההסתדרות הציונית הצעירה בשטח המדיני, הארגוני והתרבותי.

במיוחד התעכב וייצמן על הצורך והחשיבות לייסד אוניברסיטה עברית בירושלים, אשר תשמש מרכז תרבותי חשוב לנוער היהודי בעולם השואף להשתלמות ודלתות בתי־הספר הגבוהים נעולות בפניו, וממילא גם למרצים ולפרופיסורים יהודים. כאן יש להדגיש, כי גם ד“ר הרצל התיחס בחיוב וברצון ליסוד בית־מדרש עברי גבוה בארץ־ישראל, והוא כתב לד”ר וייצמן ביולי 1902: “שאלת האוניברסיטה מושכת את לבי בלי הרף. אל תצריכני נא לחזור על דברי אלה שנית. רוצה אני להגיד לך באסיפתנו הבאה, כיצד מצייר אני לעצמי את הדבר”.

שומעי דבריו של וייצמן היו “מסלתה ושמנה” של העיר ייליסבטגראד, עיר רבת־משכילים בימים ההם. כולם האזינו מתוך קשב רב לדברי המרצה. לאחר ההרצאה המטירו המשתתפים שאלות על שאלות, ואחדים נכנסו גם בוכוחים חמים. והד"ר ח. וייצמן, לאחר ששמע את דברי השואלים והמתוכחים, ענה לכולם תשובות חותכות וקולעות. הסברותיו ותשובותיו הנמרצות עשו רושם עמוק על כל הנאספים ורובם נפרדו ממנו בהבעת רצון להפגש אתו שוב בזמן הקרוב.

ב

זו היתה הפעם הראשונה, שראיתי את וייצמן מקרוב ושמעתי את דבריו.

כעבור ארבע שנים, בשנת 1908, היתה לי הפתעה נעימה לראות בפעם השניה את וייצמן בארץ־ישראל במעונו של מאיר דיזנגוף ז“ל, בשכונת מנשיה ביפו – עוד בטרם הבנות תל־אביב. וייצמן היה אז מרצה לביו־חימיה באוניברסיטה של מאנשסטר. היה זה בקורו הראשון בארץ, בלוית הד”ר שמריהו לוין. שניהם עברו את הארץ לארכה ולרחבה, ביקרו בירושלים ובמושבות העבריות ביהודה, בשומרון ובגליל. בקונגרסים הציונים ובכנוסים הארציים נטוש היה הוכוח בימים ההם על העבודה המעשית בארץ־ישראל בכל התנאים הקשים של המשטר התורכי.

בקונגרס השמיני, שנתכנס בשנת 1907 בהאג, דיבר הד"ר ח. וייצמן על הסינתיזה של שני הזרמים: הזרם המדיני והזרם המעשי כאחד, ובין יתר דבריו אמר: “האם אין זאת הוכחה מספקת, כשציונים רבים הולכים לארץ־ישראל ואומרים, אף־על־פי שאפשר ובקרב הימים יבוא עלינו משבר קשה, בכל־זאת אנו הולכים לארץ להתישב ולעבוד בה. הממשלות תטינה לנו אוזן קשבת רק אם תווכחנה, שאנו מסוגלים לכבוש את ארץ־ישראל בעבודה מעשית תכופה”.

וכדי להיות לא רק נאה דורש אלא גם נאה מקיים, תיכן אז ד"ר וייצמן תכנית להקמת מפעל חימי גדול בארץ. לשם כך עשה אז בארץ שבועות מספר, חקר ולמד את התנאים המקומיים, ואינני יודע מה גרם לכך שתכניתו התעשיתית לא נתגשמה אז. קודם צאתו את הארץ נפרד מכל מכריו, בהבעת תקוה להתראות בקרוב בעבודה מעשית בארץ־ישראל. 

ג

בפעם השלישית נפגשתי עם וייצמן בסוף מלחמת העולם הראשונה.

באבגוסט 1914 פרצה, כידוע, מלחמת־העמים הראשונה, ונותק הקשר בין ארץ־ישראל לארצות אחרות. על הישוב העברי בארץ עברו שנים קשות ומרות. עם בטול הקפיטולציה בתחילת המלחמה, גורשו אלפי יהודים מן הארץ והחלה פרשת חפושים, מאסרים וגירושים בפנים המדינה. בערב פסח תרע"ז (אפריל 1917) גורשו כל היהודים מתל־אביב ויפו, ופקודת הגירוש חלה גם על יתר ערי יהודה ומושבותיה. נוצר מצב חמור מאוד, הישוב העברי סבל מצוקה נוראה, חסרו אמצעים כספיים, חסרו מיצרכי־מזון החיוניים ביותר, חסרה עזרה רפואית מפני שהרופאים היהודים ברוב הגדול גויסו לצבא התורכי. כל זה גרם למחלות אפידמיות, אשר הפילו חללים רבים. יום־יום ומאורעותיו הנוראים, וקשה היה להחזיק מעמד. הקשר בין הישוב העברי בארץ עם העולם החיצוני נפסק לגמרי.

ובעצם עמידתם במערכה הקשה, בפגעי המלחמה ובגירושים ההמוניים, נתבשרו תושבי הארץ בבשורה מעודדת ומשמחת, כי הד“ר חיים וייצמן הצליח לרכוש לרעיון הציוני את הכרתם וידידותם של מדינאים אנגליים גדולים כמו: לורד בלפור, לויד ג’ורג' ואחרים. שמענו גם, כי בימי המלחמה הצליח הד”ר וייצמן לפעול בהמצאה חימית פעולה חשובה לטובת אנגליה. אחר כך הגיעה אלינו הידיעה על הכרזת בלפור, שהוכרזה בב' נובמבר 1917. בהכרזה זו נאמר מפורש, כי ממשלת בריטניה קבלה עליה לסייע לעם ישראל להקמת בית לאומי בארץ־ישראל.

לאלה שאינם זוכרים את ההתעוררות הגדולה שבאה בעקבות הכרזת־בלפור, וכן את התקוות הגדולות שתלו בה, כדאי לצטט קטעים מן הכרוז אל העם העברי, שנתפרסם לאחר הכרזת־בלפור, ביום ג' בטבת תרע“ח (18.12.1917), בחתימותיהם של ד”ר חיים וייצמן, נחום סוקולוב וד“ר יחיאל צ’לנוב: “יום י”ז בחשון תרע”ח – 2.11.1917 – הוא יום מיפנה חשוב בדרך לקראת עתידנו הלאומי. הוא מציין את סופה של תקופה שלמה ומשמש פתיחה לתקופה חדשה. בתולדות עם ישראל יש רק יום אחד דומה לו בחשיבותו, זהו יום 28 באבגוסט 1897 – יום יסוד ההסתדרות הציונית החדשה בשעת הקונגרס הראשון בבזל“. להלן נאמר בכרוז הנ”ל: “עכשיו באה שעת הסיכומים. תקופת התעמולה והנסיונות נסתיימה והיא עטורה בהוד האלמוות. אולם עלינו ללכת הלאה בדרכנו. ההיסטוריון צופה לאחור, החיים הולכים קדימה. בתור נקודת־המפנה משמשת הצהרת הממשלה הבריטית, שבה היא מכריזה, כי היא מתיחסת באדיבות ליסוד בית לאומי לעם ישראל בארץ־ישראל ותעשה את כל מה שבכוחה לסייע להגשמת המטרה הזאת”.

והכרוז מסיים בשורות הבאות: “אתם המדוכאים והעיפים מנדודי אלפי שנים על פני מדבריות וימים, אתם נרדפי־הסערות ומנופצי־המשברים, אתם הנדחים ומחוסרי־המחסה, לכם נשקפת עכשיו היכולת להשתחרר מתלאות ויסורי הגלות, ולחיות בארצכם, ארץ אשר בה יבריאו וישובו לחיים חדשים הרוח העברי והגאון הלאומי הקדמון, אשר שוטטו ימים כה רבים על כנפיהם השבורות בקני־נכר”.

כעבור חדשים־מספר בא לארץ חיים וייצמן בראש ועד הצירים, והביא אתו את הבשורה על הכרזת בלפור. הידיעה המשמחת נתפשטה עד מהרה בכל פנות הארץ, ותעבור הרנה במחנות ישראל אשר נלחמו במערכה על יד הצבא הבריטי. ובעוד לא תמה המלחמה, עלה ויצמן (באפריל 1918) להר הצופים והניח שם את אבן־היסוד לבניני האוניברסיטה העברית.

המפקד הראשי של צבאות בריטניה, אלנבי, לא הבין אז לרוחו של וייצמן שבזמן הקרבות הקשים של המלחמה נשא את דבריו מעל הר הצופים על הקמת מוסד תרבותי עליון לעם ישראל, ובין השאר אמר: “עתידה של היהדות אינו בחרב, לא בכח כי אם ברוח. עם היהודים, בעמדו מול הכוח הצבאי הכובש של רומא, לא הציל את עצמו בחרב, אלא ברוח שהיתה נסוכה בו, ושצוררי ישראל לא יכלו לנצחו. זהו סוד קיומו של העם במשך שמונה־עשרה מאות השנים של חיי הגולה. בעמדי עתה במקום הזה המקודש על ידי הנבואות הקדומות, ואשר הוקדש לעתיד להיות המקלט של אותו האור האינטלקטואלי הגדול שאליו נושאת נפשה היהדות השבה לתחיה – האוניברסיטה של ירושלים – יכול אני להביט מעל להווה של שפיכת־דמים שגעונית, אל תקופת התפתחות של שלום בעתיד, אותם היהודים אשר הוכרחו, כמו העמים האחרים, לפנות עורף לסדר השלום, ואחזו אף הם בחרב – עשו זאת רק כדי לעזור להציל את התרבות של העולם כולו מלהיות טרף לסערת הצבאיות הגרמנית”.

ועוד אמר וייצמן בהמשך משאו: “אמרתם, אדוני, כי בעבודתכם הנמרצת בשארית כוחותיהם להקמת הבנין הגדול של תחית הארץ והעם, על אף המכשולים שפגשתם על דרככם, בסבלנותכם הרבה בארץ, – זכיתם לבשורת התקוה הגדולה של הגשמת שאיפותינו. ואכן אמת היא שמסירותכם לעבודת הארץ נתנה לכם כוח ועוז לשאת את כל התלאות שהתרגשו עליכם בסבלנות יתרה, עד שהגעתם למומנט ההיסטורי החשוב הנוכחי”.

המפקד הצבאי אלנבי, בשמעו את דברי הנואם על האוניברסיטה העתידה להבנות על ההר השומם, המכוסה כפים וסלעים, השתומם על האמונה הגדולה של מניחי היסוד לבית־הספר הגבוה, וחשב את וייצמן לבעל הזיות ודמיונות שאינם ניתנים להגשמה.

לאחר ימים מספר נשא ח. וייצמן את דבריו בראשון־לציון. ובין יתר דבריו אמר: “עמנו ההיסטורי, אין כוחו בנשק ואין כוחו במלחמה. המלחמה הנוכחית הראתה לנו דוגמה, שממשלות אדירות עם ספינותיהן הגדולות ותותחיהן היורקים אש, נפלו בלי הוסיף קום, ועמנו, העם הסבלן המתפאר זה אלפים שנה בספר הקטן, שהוא נושא בחיקו ממקום למקום, העם הנלחם רק בכוח רוחו נגד המכשולים – העם הזה חי וקיים, ושמו לא ישכח מן ההיסטוריה, ובזכות הסבלנות העצומה הזאת והרוח הכבירה המתנוססת בו, יבוא לידי הגשמת אותה השאיפה שגדולי האומה העלו את נפשם לקרבן בעדה”.

ואל באי־כח הערבים, הארמנים וכו' בירושלים, אמר הד“ר ח. וייצמן בט”ז אייר תרע"ח: “מתוך רגש של אחריות גדולה אשא את דברי ברגע חשוב זה. יש את נפשי לדבר על שלום, אחדות ועבודה משותפת בין העדות השונות, אשר באי־כוחן נתכנסו מסביב. אמנם עוד יגיע לאזנינו קול רעם תותחים במרחק כמה מילין מכאן, וכלי־משחית פולטים עוד את כדוריהם, ואין ספק כי אמנם כזאת תרגישו כולכם, שאיזה רוח כמוס ונשגב, דבר היוצא לגמרי מגדר הרגיל, מרחף את אסיפתנו זאת. כאן במקום הזה, בירושלים, עמדו אבותי לפני אלפיים שנה, כאן הגו את מחשבותיהם, מכאן שלחו לעולם את בשורתם הנעלה; כשלח איש את לחמו על פני המים שלחוה, והנה ברוב הימים מצאנוה; זרם המים החזיר אותה אלינו”.

ד

בפעם הרביעית נפגשתי עם וייצמן, בשנת 1925, בבואו לפתיחה החגיגית של האוניברסיטה העברית בירושלים.

באחד באפריל 1925 נפתחו באוניברסיטה בירושלים המכונים הראשונים לחקירה מדעית, מכונים לכימיה, למיקרוביולוגיה, לפיסיקה ולחקירת מדעי היהדות והמזרח. זה היה מאורע חגיגי והיסטורי לא רק בשביל הישוב העברי בארץ, כי אם כל היהדות חגגה את פתיחת האוניברסיטה העברית בירושלים, ומאות אורחים וצירים מכל תפוצות הגולה עלו ארצה לחזות במו עיניהם בהיכל התרבות בעיר הנצחית. לעצרת התרבותית החגיגית באו מאות פרופיסורים מכל ארצות תבל, כל אחד בתלבושת המיוחדת הנהוגה בבית־הספר הגבוה שבארצו.

הפרופיסור חיים וייצמן, שאף הוא היה לבוש בתלבושת פרופיסור האוניברסיטה של מנשסטר, אמר בדברי הפתיחה בין השאר: “בחנכנו את האוניברסיטה העברית בירושלים, אנו מכריזים בגלוי על אחוה בין העם היהודי ועמי תבל, וכי גם אנחנו נעמוד במערכות העובדים לטובת התרבות. תרבותנו הצעירה בבתי־המדרש היהודים תשא את דגל המסורת הארוכה של המדע היהודי ומאמצי היהדות לגלות את סתרי התבל. היא נושאת את עיניה אל הנביאים והחכמים, לאלה אשר על חרבות המדינה היהודית כוננו את ישיבות יבנה. נהרדעא ופומבדיתא. ולאלה אשר במחשכי ימי הבינים הוסיפו להרים את נס התורה והחכמה בטהרן בישיבות ובבתי־מדרש אשר בכל תפוצות הגולה. המכונים החדשים שלנו נושאים את עיניהם למלומדים היהודים הרבים, אשר עתה יפיצו מעינותיהם על פני כל תבל להורותנו את הדרך נלך בה. ועתה אשמח לקדם בשם מיסדי האוניברסיטה את כל אלה אשר כבדונו היום בבואם הנה, את הוד מעלתו הנציב העליון לארץ־ישראל, באי־כח ממשלת הוד־מלכותו, את הוד־מעלתו הנציב העליון למצרים לורד אלנבי, אשר שמו יהיה קשור לעולם בשחרור ארץ־ישראל ואשר בבינתו הואיל להרשות להניח את אבן־הפינה לאוניברסיטה הזאת לפני שבע שנים; את באי כח הממשלות, את הצירים הנכבדים שליחי האוניברסיטאות ומכוני־המדע בכל חלקי תבל, אשר את ברכותיהם נוקיר בברכות אחים ואת נכבדי כל עדות הארץ. לי הכבוד המיוחד לקבל את פני הלורד בלפור לא רק כאחד מגדולי עולם המחשבה, ולא רק כנשיא האוניברסיטה הקדומה, כי אם גם כשׂר המדינה אשר שמו יהיה קשור לנצח במעשה הנערץ, אשר בשנת תרע”ח שינה את פני היהדות וקורות ימיה. האוניברסיטה, אשר הלורד בלפור עומד לפתחה, היא הסמל המיוחד וגם גולת־הכותרת לבית הלאומי אשר אנו הולכים ובונים, בהכנעה ובקדושה ובדעה שלמה את אשר אנחנו חייבים לאחרים ולנפשנו אנו מתאמצים לשאת את תרומתנו אנו לאנושות כולה"…

מי ששמע באזניו את המשא המזהיר הזה, שנשא המנהיג הנערץ מעל במת האמפיתיאטרון של הר הצופים, לא ישכחהו כל ימי חייו. כנביא קדום נראה אז וייצמן, בפניו המוארים באור שמש־ירושלים בשעות אחרי־הצהרים, נביא הנושא דברו לישראל ולעמים.

ה

במלאת לד“ר חיים וייצמן ששים שנה, החליטה מועצת העיר תל־אביב־יפו פה אחד לבחור בו לאזרח־כבוד של העיר תל־אביב. התעודה הכתובה על קלף נמסרה לוייצמן על־ידי ראש העיר תל־אביב מאיר דיזנגוף בכסלו תרצ”ה, בשובו לארץ לאחר כמה שנות העדרו ממנה. והרי קטע מן התעודה הזאת (שנוסחה על־ידי הסופר א. ז. בן־ישי, מנסחן של כל תעודות אזרחות־הכבוד ותעודות חגיגיות אחרות של עירית־תל־אביב במשך שנים רבות):

– – – לא עני אתה בכתרים ששׂר־האומה חונן אותך בהם: לך כתר חכמה ודעת, לך כתר מדינאים, לך כתר המנהיג לישראל, אשר מימי מנהיגנו המנוח הרצל ז“ל לא קם כמוהו. ואילו את הכתר האחד ואת אות־הכבוד האחד חסרת, ואותו אנו מגישים לך היום במלאת לך ששים שנה, מתנת אהבה והערצה של עם למנהיגו: אות אזרח־הכבוד של העיר העברית הראשונה אחרי החורבן, שהיא בבחינת זעיר־אנפין של הבית הלאומי העברי כולו בהבנותו…”

“אנו בוחרים בך לאזרח־כבוד של תל־אביב הגדולה, בימי פריחה ושלוה, בבואך לשבת עמנו כאזרח הארץ וכאזרח המדע, ואנו מברכים אותך כי תשא ימים רבים את אות הכבוד הזה, אשר כבדנוך בו היום. ועוד תזכה להיות אזרח של תל־אביב במנותה אוכלוסיה פי עשרה ומוקפת מאות כפרים עבריים, ובימיך ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח”.

ניבאה תעודת־הכבוד של תל־אביב, ונבואתה נתקיימה: החזון הפך למציאות חיה וקיימת. ולאחר מלחמת־העולם השניה, לאחר מאבק ממושך וקשה של הישוב על השחרור המלא של הארץ מידי משעבדים זרים, באה שעת השחרור. ובמשפט גלוי של כל עמי התרבות, ממערב וממזרח, הוכרז חגיגית על זכותנו למדינה עצמאית בארץ מולדתנו ההיסטורית. והפעם חזרנו וראינו את חיים וייצמן בכל תפארתו כנשיאה הראשון של מדינת ישראל המחודשת.

ו

ארוכה ורבת־חתחתים היתה דרכו של חיים וייצמן מימי פינסק ועד ארמון־הנשיא ברחובות. זו היתה גם דרכה הארוכה והמשובשת באבני נגף של התנועה הציונית, תנועת השחרור של עם ישראל, במחצית המאה האחרונה. גם לאחר קום המדינה עוד רבה הדרך להגשמתו המלאה של חזון הדורות – לקבוץ גלויות מלא, לשלמות הארץ המבותרת, לשלמותה של ירושלים עיר־בירתנו הנצחית. לפיתוח הארץ ולביסוסה מבחינה כלכלית – אך אשרי אלה שזכו לעמוד ליד עריסתה של תנועת התחיה העברית, ולחיות ולהגיע גם להתחלת ההגשמה. חיים וייצמן, האיש אשר יותר מכל מנהיגים ציוניים אחרים בדורנו, נשא בחבלי ההגשמה ונשא את סבל העם, היה בין המעטים שזכו לראות באור הגאולה. נתקיימו בו דברי חז"ל: “כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה” (תענית ל').

ב. אנשי רוח, ספרות ומדע

מאת

דוד סמילנסקי

---

אחד־העם בתל־אביב

מאת

דוד סמילנסקי

אחד־העם, הוגה־הדעות הגדול ויוצר הציונות הרוחנית היה, כידוע, בשנות־חייו האחרונות אזרח תל־אביב ופעיל בחייה הצבוריים־תרבותיים, ובתל־אביב מצא לו את מנוחתו האחרונה. עוד בחייו של אחד־העם, קבעה תל־אביב רחוב על שמו בין ששת רחובותיה הראשונים. במלאת לאחד־העם שבעים שנה, בחרה בו תל־אביב ל“אזרח כבוד” שלה. לאחר מותו הכריזה העיריה על הבית שבו היה גר כ“בית אחד־העם”, ביח־נכות וספריה, שבו נשמרים בקפדנות כל חפצי ביתו וספריו של המנהיג הרוחני הגדול, כמו שהיו בחייו. הבית הזה הוא אחד מנכסי־התרבות שהעיר מתגאה בהם.

במאמרי זה רצוני להתרכז בעיקר באחד־העם כאזרח תל־אביב. אך מכיון שאחד־העם ביקר בארץ כמה פעמים, לפני הווסד תל־אביב, ובראשיתה, ואף היה מן הסופרים הראשונים שכתב בחיוב על הגימנסיה “הרצליה” ועל שיטת הלמודים בה – אני רואה חובה להזכיר, בקיצור, כמה דברים ידועים על אחד־העם והרושם הכביר שעשו מאמריו, בפרט “האמת מארץ־ישראל” שלו, לשם שלמות התמונה.

על הבמה הספרותית הופיע, כידוע, אשר גינצבורג. בי“ב אדר ב' תרמ”ט. אז פירסם ב“המליץ” את מאמרו הראשון “לא זו הדרך”, בחתימת “אחד העם”, שם שנתפרסם כל־כך, עד שהשכיח לגמרי את שמו ושם־משפחתו. במאמרו זה הקדים והעדיף את התחיה הרוחנית של העם על תחיתו החמרית. בשנת פרסום המאמר יסד אחד־העם את אגודת “בני משה”, שבאה לממש את הרעיונות שהביע במאמרו הנ“ל – תחית הרוח. בראש אגודה זו – שהיתה אגודה חשאית סגורה – עמד שנתים (תרמ“ט – תרנ”א), ואחר כך היה נשיאה הרוחני במשך כל זמן קיומה – כשמונה שנים. אגודת “בני משה” תבעה מחבריה משמעת מוחלטת והקרבה עצמית. האגודה שאפה לאחד את יחידי־הסגולה, בעלי מידות תרומיות, לשם חינוך העם והכשרת הלבבות לתחית האומה. לא כל אדם זכה להתקבל כחבר ב”בני משה". מספר החברים הגיע רק למאה, ובתוכם כמה מעסקני חובבי־ציון ברוסיה ובארץ־ישראל.

זוכר אני את הרעש הגדול שהטיל מאמרו של אחד־העם “אמת מארץ־ישראל” ב“המליץ” בשנת תרע“א, לאחר בקורו הראשון בארץ־ישראל. רבים מראשוני חובבי־ציון, כמו: מנחם אוסישקין, משה ליב לילינבלום, אברהם־יעקב סלוצקי, חושי הארכי ואחרים, מתחו בקורת קשה על המאמר ומצאו שהוא הבליט יותר מדי את ה”אמת", ובגלל זה עשה מאמרו רושם מדכא על הקוראים. אולם אחד־העם לא נרתע לאחור, והמשיך להתריע ולהשמיע את בקרתו מעל במת העתונות.

בערב פסח תרנ"א, בבקורו הראשון בארץ־ישראל, עלה אחד־העם ירושלימה ובאותו יום הלך לראות את הכותל המערבי. שם מצא יהודים רבים השופכים את מרי שיחם ומתפללים בקולי־קולות. הוא עמד והסתכל בפניהם הדלים של היהודים המתפללים, ומחשבה מרה נקרה במוחו. ואז כתב: “האבנים האלה עדים הנן על חורבן ארצנו והאנשים האלה עדים המה על חורבן עמנו. איזה משני החורבות גדול מחברו? על איזה מהם נבכה יותר? ארץ כי תחרב, והעם עודנו מלא חיים וכוח, יקומו לה זרובבל, עזרא ונחמיה והעם אחריהם וישובו ויבנוה שנית, אך העם כי יחרב, מי יקום לו ומאין יבוא עזרו?”…

אחד־העם חזר לעיר־מגוריו אודיסה, ומסר את רשמיו על מושבות ארץ־ישראל ועריה. ודבריו עורר אז פולמוס רב בחוגים שונים. רבים התרעמו על משפטו הקשה על הישוב העברי בארץ. לאחר שנתים עלה אחד־העם שנית לארץ־ישראל – בשנת תרנ“ג, הוא רצה אז להשתקע בארץ ולא קיבל רשיון לכך. עם חזירתו לאודיסה, פירסם שנית “אמת מארץ־ישראל” וביקר קשה את האפיטרופסות על הישוב העברי החדש. הוא הלך לקונגרס הציוני הראשון, שנתקיים בבאזל באבגוסט 1897, ואחר כך ביקר בחריפות את הקונגרס ונלחם בציונות המדינית של ד”ר הרצל. בשנת תר"ס נסע לארץ־ישראל בפעם השלישית, בשליחות ועד “חובבי־ציון”, לשם חקירת המצב בערים ובמושבות. ובשנה שלאחריה השתתף במשלחת חובבי־ציון לברון רוטשילד בדבר סידור עניני המושבות בארץ־ישראל.

בשנת תרע"ב בא לארץ־ישראל בפעם הרביעית. בשעת ביקורו זה ביקר בגימנסיה “הרצליה”. בימים הראשונים של גימנסיה זו מתחו כמה סופרים בקורת קשה על תכנית הלמודים שלה. ואילו אחד־העם, לאחר ביקורו בשעורי הגימנסיה פירסם במאמרו “בין הקצוות” (“השלוח”, טבת תרע"ב) את הדברים, שאני מצטט כאן קטע אחד מהם: "נזדמנתי במקרה לאחת המחלקות בשעת “הקריאה המבוארת”, ושמעתי את המורה קורא לפני התלמידים מתוך איזה ספר־מקרא פרק על אודות יום הכפורים, דברים מלאי רגש של קדושת היום ויחס ישראל אל אלהיו ביום זה. המורה מוסיף באור ברוח האמונה המקובלת, והתלמידים שואלים שאלות שונות המעידות עליהם, כי מושגי הדת ומנהגיה אינם רחוקים מלבם. שלא ברצוני זכרתי את הכתוב: “אכן יש אלהים במקום הזה ואנכי לא ידעתי”. יש להעיר, כי באותה שנה היתה תל־אביב שכונה קטנה, בת 120 בתים ואוכלוסיה של 2000 נפש. הגימנסיה מנתה לא יותר מארבע מאות תלמיד בערך ושני מנינים מורים עם שבע מחלקות יסודיות ושתי מכינות, ללא ספרי־למוד ומעט מכשירי־למוד. אבל אחד־העם העריך מאד את צעדיהם הראשונים של יוצרי הגימנסיה העברית הראשונה והשמיע דברי עידוד לועד הפדגוגי ולועד המפקח.

בהמשך הזמן, עם התבססותה של התנועה הציונית ויצירת עובדות קיימות בכל שטחי העבודה, התקרב גם אל העבודה המדינית. ובימי מלחמת־העולם הראשונה השתתף בפעולתם המדינית של מנהיגי ההסתדרות הציונית בלונדון להכשרת הכרזת בלפור. עם גמר המלחמה החליט לעלות לארץ על מנת להשתקע בה. בגלל עכובים שונים התמהמה עוד שנים מספר באנגליה. ובשנת תרפ"ב עלה לארץ. ביקר בערים ובמושבות. ובחר למקום מושבו את תל־אביב, שמנתה אז כשנים־עשר אלף נפש.

תל־אביב שמחה לקראת האזרח החדש. בישיבת הועד והמועצה מיום י' שבט תרפ“ב קיבלו הנבחרים את פני האורח הגדול בכבוד רב. ובאותו מעמד נבחר פה אחד לחבר המועצה. באותה ישיבה הודיע לו ראש המועצה, מאיר דיזנגוף, על ההחלטה לרכוש או לבנות בשבילו בית בתל־אביב. הכונה היתה להגיש לו בית כמתנת העיר תל־אביב, אולם אחד־העם סרב לקבל מתנת־חנם. מטעם זה הוחלט שהבית ישמש דירה בשבילו לכל ימי חייו. אחד־העם הביע את תודתו באותה ישיבה על ההחלטה שהיא נעימה לו, הוא שמח שמעתה יש לו מקום קבוע לשכון בו במנוחה. אולם תנאי התנה להיות חפשי בתנועתו ובחירותו הפרטיות. לאחר ימים מספר רכשה עירית תל־אביב את ביתו של ד”ר בן־ציון מוסינזון ברחוב אחד־העם פנת רחוב השחר, על גבול חצר הגימנסיה “הרצליה”. בבית זה חי אחד־העם את חמש שנותיו האחרונות עד יום מותו – בכ“ח טבת תרפ”ז. והוא היה נוהג לשלם שכר דירה לעירית תל־אביב בדייקנות מופתית בכל שלשה חדשים בהמחאה לבנק אפ"ק.

אחד־העם היה מדייק לבוא לישיבות המועצה וכן לישיבות הועדות שהיה חבר בהן – ועדת התרבות והחנוך, ועדת השמות לרחובות וכו'. אם כי הישיבות לא נפתחו, כרגיל, בשעה הקבועה מראש, מפני שחברי המועצה היו מאחרים לבוא בחצי שעה ויותר. פעם שאלתיו מדוע הוא מקדים לבוא באופן שיטתי, ועל־ידי כך מוכרח לבטל את זמנו היקר עד פתיחת הישיבה? תשובתו היתה, שמחוץ לכתלי העיריה הוא שקוע בעבודה ספרותית ומדעית, ועם בואו לישיבת העיריה הוא נכנס לשטח אחר של בעיות עירוניות ומשקיות, הדורשות עיון מוקדם בסדר־היום העומד לדיון בישיבה זו או אחרת. ראש מועצת־העיר מאיר דיזנגוף היה נוהג להקדים לבוא לישיבות, ולפני התכנסם של כל החברים והתחלת הישיבות, היו השנים, דיזנגוף ואחד־העם, משוחחים בינתים על דא ועל הא, ושפת הדבור ביניהם היתה על־פי רוב רוסית. פעם הרשיתי לעצמי להעיר את אזני אחד־העם, שהמנהיג הרוחני ואבי תחית התרבות העברית, מצווה לדבר עברית עם ראש העיריה העברית הראשונה ולשמש דוגמה נאה לנבחרים אחרים. אחד־העם לא התרעם על הערתי “המחוצפת”, והשיב לי בפשטות: “עם מירון יעקובלביץ (מאיר בן יעקב) רגיל אני זה עשרות שנים לשוחח רוסית, והרי ההרגל נעשה טבע שני. אתך ועם יתר חברי המועצה ואחרים אני מדבר בדרך־כלל עברית”.

בי“ז מנחם אב תרפ”ו מלאו לאחד־העם שבעים שנה. תל־אביב חגגה ברוב פאר את יום־הולדתו, ומועצת־העיר כבדה אותו בתואר אזרח־כבוד של העיר תל־אביב.

כל שנות ישיבתו בתל־אביב, היתה השפעתו של אחד־העם רבה בעיר. לא רק נבחרי מועצת־העיר הקשיבו בכבוד ובהערצה לכל הגה היוצא מפיו, אלא כל עסקני העיר, בלי הבדל סוג ושדרה, היו תאבים לדעת “מה דעת אחד־העם” על ענין זה ואחר. הבית הקטן, שברחוב אחד־העם, נעשה כעין “מרכז רוחני”, שאליו פנו טובי וראשי העיר. כחמש שנים חי אחד־העם את חיי העיר תל־אביב, התעניין מקרוב בכל מפעלי החנוך והתרבות והשראתו הרוחנית היתה שורה בקרב תושבי העיר.

בתחילת תרפ“ז נחלש אחד־העם, כוחותיו הגופניים עזבו אותו, ובחדשים האחרונים לא יצא מפתח ביתו החוצה. ידידיו ומרעיו היו מבקרים אצלו יום־יום ומשוחחים אתו על בעיות החנוך, התרבות, הספרות ועל כל הענינים היישוביים. לא ארכו הימים ובכ”ח טבת תרפ"ז הלך לעולמו. הוא הובא לקבורות למחרת היום, בבית־העלמין הישן ברח' טרומפלדור, ליד קברו של יריבו הגדול בחיים, מכס נורדאו.

בישיבת מועצת־העיר ביום ו' שבט תרפ"ז, דנו בשאלת עזבון אחד־העם, והוחלט, שאין לנגוע בבית אשר בו ישב בקביעות בשנותיו האחרונות. תל־אביב הקדישה את הבית לזכרון אחד־העם, ומאז נקרא “בית אחד־העם”. חדר עבודתו נשאר כמו שהוא על רהיטיו וארונות־הספרים שלו בלי להזיזם. שלחן־הכתיבה אשר עליו עבד וכתב אחד־העם, נשאר במקומו הרגיל כמו בחייו. בית אחד־העם נעשה מאז ספריה צבורית, שבה משתמשים אנשי־מדע ותלמידים.

תל־אביב לא הסתפקה באותות החבה והזכרון שגילתה לאחד־העם בצורות שונות (רחוב, בית וכו'), אלא הוסיפה עליהם מפעם לפעם:

ביום־פטירתו של אחד־העם נפתח בתל־אביב (ברחוב קלישר), על־ידי הסתדרות נשים, מעון־תינוקות, אשר נקרא על שם אחד־העם. במרוצת הזמן עבר מעון־התינוקות הראשון לבית, שנקרא על שמו של ד“ר מכס נורדאו, ברח' בוגרשוב, שב”שכונת נורדיה" לפנים. ושוב נתמזגו למזיגה נאה שני המנהיגים וגדולי המחשבה במוסד אחד: – במעון־התינוקות הראשון. ברח' אחד־העם קיים גם בי"ס לבנים “אחד־העם”.

---

ח נ. ביאליק בתל־אביב

מאת

דוד סמילנסקי

א

באחד מבקורי באוסף העתונות ב“בית הלבנון” בתש"ד, במלאת עשר שנים למותו של ביאליק, עלעלתי שעות ארוכות ברבבות מאמרים, שנכתבו על חיים נחמן ביאליק בחייו ובמותו.

במו עיני ראיתי ערימות על גבי ערימות של מאמרים ורשימות בפרוזה ובשיר, שנכתבו בארבעים לשון על ביאליק המשורר הלאומי, על ביאליק האיש בחברה ובצבור ועל ביאליק העסקן רב־הפעלים.

מתוך רטט נפשי וחרדת־קודש, נגש אני להוסיף חוליה אחת לשרשרת הארוכה.

בעיקר רצוני להעלות זכרונות על ביאליק בתל־אביב: בקורו הראשון בארץ־ישראל בתרס“ט (שנת התחלת בניינה של תל־אביב), עלייתו לארץ בתרפ”ד על מנת להשתקע בה, וקטעי זכרונות מימי ישיבתו בתל־אביב:

היה זה באביב תרס"ט, בני העליה השניה התרכזו ברובם הגדול ביפו – “שער ציון” לעולים החדשים.

הישוב העברי ביפו מנה אז כששת אלפים נפש, בתוך ישוב ערבי עירוני בן עשרים אלף. השכונות היהודיות של יפו (שנצטרפו אחר כך לתל־אביב) היו אז: “נוה שלום”, “נוה צדק”, “אוהל משה”, “כרם התימנים”, “מחנה יהודה”, “מחנה ישראל”, “מחנה יוסף” ו“אחוה”. חברי אגודת “אחוזת בית” היו עסוקים אז בהכנות מוקדמות לבנין ששים הבתים הראשונים, הגרעין של תל־אביב. אך בדרך־כלל היו החיים החברתיים ביפו קופאים על שמריהם וחדגוניים ביותר. הכל התנהל באטיות ובממדים קטנים. אך הנה נתבשרנו באחד מימי סוף אדר תרס"ט, כי המשורר חיים נחמן ביאליק הפליג לארץ באניה רוסית מאודיסה.

ביום ח' ניסן תרס"ט התקרבה האניה לנמל יפו, ובה כחמשים יהודים, ובהם המשורר ח. נ. ביאליק וידידו הסופר י. ח. רבניצקי. בגלל אי־אפשרות לגשת לרציף החוף, עגנה האניה מחוץ לסלעים והכפים אשר חסמו את הדרך.

סירות אחדות, מלאות צעירים וצעירות, ומקושטות פרחים ודגלים לאומיים, התקרבו אל האניה לשם קבלת פני האורח היקר.

תלמידי “הגימנסיה העברית” ביפו (עדיין לא כינוה בשם “הרצליה”), תלמידות בית־הספר לבנות מיסודו של ועד חובבי־ציון באודיסה, ואף תלמידי בית־הספר “עזרה”, מיסודו של “הילפספריין דער דויטשן יודען” בברלין, שלחו זרי־פרחים, ועל הסרטים היו כתובות “למשוררנו הלאומי”.

באותו ערב נערכה קבלת־פנים נהדרת למשורר במלון “בללה ויסטה”, הנשקף על פני הים בשכונת נוה־שלום ביפו. אלפים מיהודי יפו והמושבות באו לקבל את פני המשורר, את האורח נשאו על כפים, ובשירת “תחזקנה ידי כל אחינו המחוננים” הכניסוהו לאולם הגדול ורחב־הידים (ביאליק התחנן ואמר: “האניה כבר טלטלה אותי למדי מאודיסה עד יפו, ומה לכם כי תוסיפו לטלטלני?” אך איש לא שמע לו).

קהל רב הצטופף גם בחצר ועל שפת הים בקרבת הבית. התרועות “יחי ביאליק” “יחי משוררנו הלאומי” נישאו בכל רחבי העיר והתרוממות הרוח הגיעה לשיאה.

רבים בכו מהתרגשות, ואפילו זקנים ואדוקים התפרצו בכל כוחותיהם לתוך הקהל הרב והצפוף, כדי לראות בעיניהם את המשורר הלאומי. עסקנים ובאי־כח מוסדות נשאו דברי ברכה לאורח ופזרו לו תהלות ותשבחות. הגיעה חצות הלילה, ושורת הנאומים עדיין לא נגמרה.

ביאליק היה נסער ונרגש, ומנאום לנאום התרגש יותר ויותר עד כדי כעס. בעיניו התלקחו ניצוצי אש וזעם, ובאמצע אחד הנאומים, התרומם ממושבו, הציץ ברשימת הנואמים ודרש במפגיע להפסיק את רשות־הדבור לנואמים הבאים. אז פנה אל הקהל הרב, שעמד על רגליו תחת כפת השמים, ביקש סליחה מן הנואמים, שלא הספיקו עדיין לנאום, אך הצטדק שסבלנותו פקעה ולא יכול להתאפק עוד. הנואמים הפריזו על המידה והגדישו את הסאה. הוא התקצף על שתולים בו תקוות מוגזמות, ומכנים אותו “נביא אלהים”.

הוא אמר: היום הראשון לשהותו ביפו, לא עשה עליו רושם של תחיה גדולה ומקיפה. הוא ראה את הסימטאות הצרות והמזוהמות ואת המבואות האפלים של יפו ושכונותיה. שמע ברבעים היהודיים של יפו ערבוביה של שפות זרות המתהלכות בין התושבים של קבוץ גלויות, ורק מפי ילדי בתי־הספר והמורים שמע את צלצול הלשון העברית. ביאליק הביע תקוותו, שבמושבות העבריות ישמע את הדבור העברי גם ברחוב, ובמו עיניו יראה את ניצני החיים העבריים החדשים על אדמת המולדת. לאחר נאומו של ביאליק, לא נאמו עוד וכל הקהל הרב ליוה אותו מן המלון למעונו של ש. בן־ציון, אשר התגורר אז בבית משותף בשכונת “אחוה” על־יד נוה־שלום. ליל ירח היה הלילה, ועד שעה מאוחרת לאחר חצות, עמד הקהל ליד בית איכסונו של המשורר. רבים שרו ורקדו, תוך קריאות “יחי ביאליק”, “יחי משוררנו”. וגם לאחר שהקהל הסתלק משם, לאחר הפצרות, כדי לתת מנוחה לאורח, היה אותו לילה כעין ליל־שמורים, ורחובות השכונות המו מרינה וזמרה עד אור הבוקר.

למחרת היום נערכה מטעם מרכז המורים סעודת־ערב, שאליה הוזמנו עסקנים רבים וכל נושאי התרבות – מורים, סופרים. וכו'. מן הראוי להזכיר את תפריט המאכלים של אותה סעודה, שנדפס בצורה מהודרת והוגש לכל המסובים. וזו לשון התפריט, שנערך לפי יצירותיו העיקריות של המשורר:

בין ארוחה לארוחה היו מנאמים קלים וקצרים, שירים וזמירות.

מיפו הלך ח. נ. ביאליק, ואתו י. ח. רבניצקי, לבקר במושבות.

כתבו מראשון־לציון של העתון הירושלמי “הצבי” (גליון מיום כ“ח ניסן א תת”מ) תאר את סיורו של ביאליק במושבה זו בדברים אלה: “משוררנו ביאליק הנהו פה. גם הוא בא לחג הפסח, ומן הרגע שדרכו רגליו על אדמת יפו חוגגים חג ביאליק ביהודה. ראיתיו בפעם הראשונה בראשון־לציון. הוא היה אצלנו בשבת חול־המועד. בשם המושבה הוזמן לבית־העם. הנאספים עמדו צפופים ודחוקים איש על יד רעהו. אפשר לאמר: אף ילד לא נשאר בעריסתו. כשנכנס ביאליק החלו כולם למחוא כפים ולקרוא “הידד”. בקושי גדול עלה הדבר להשקיט את הנאספים. קבוצה של ילדי ראשון־לציון הגישו לו צרור פרחים, וישירו לפניו אחד משיריו. אז החלו הנאומים. ולבסוף דיבר ביאליק בעצמו. דבריו עשו רושם כל כך עמוק, עד כי רבים בכו, וגם עיניו רטבו מדמעות. את הנשף הזה נזכור ימים רבים רבים מאד”…

והרי תאור שני על בקורו של ביאליק במושבה רחובות (בעל התאור – י. יערי):

“כמה ימים לפני חג הפסח באה השמועה למושבה רחובות, שביאליק יבוא לבקר במושבה. חלק גדול מן האכרים התכוננו לקבל את פניו כמו שנאה ויאה למושבה עברית. ביום הבקור נשארו הרבה אכרים במושבה ולא יצאו אל שדותיהם לשים עין על העבודה ועל פועליהם… כל סוסי הרכיבה פוארו באופן מזרחי על־ידי הצעירים במושבה, שהתעתדו לרכוב לקראת המשורר עד המושבה הקרובה נס־ציונה, מהלך שעה אחת. כל הרובים והאקדוחים הורדו מעל הקירות ונוקו יפה־יפה, במאה פראנק נקנו כדורים לכבוד החג הזה, לפגוש את המשורר הלאומי ביריות – – – כל המושבה קושטה, וכשבדרך נס־ציונה–רחובות נראה ענק האבק מהעגלות והסוסים של הנוסעים והרוכבים, יצאו לקראתם הרוכבים מן המושבה. כשהגיע המשורר אל גבול רחובות, צילצל פעמון המושבה צלצול רם, לקרוא את כל האנשים מן הבתים ומן השדות לפגוש את האורח הנכבד. ברעם יריות פגשו צעירי המושבה את ביאליק, וביריות כאלה לווהו בעברו את המושבה. כל בני המושבה באו אל חג קבלת פני המשורר הלאומי הנערץ. כולם ישבו על הארץ כאנשי מזרח, וגם ביאליק ישב ביניהם על הארץ כאיש המזרח”.

אחר כך החלה פרשת הנאומים והברכות של ראשי המושבה, ובראשם המורה הישיש מ. טלר. ביאליק ישב והקשיב לדברי הנואמים, ובאמצע אחד הנאומים ביקש, שהצעירים יפסיקו את היריות לכבודו. “זה אלפי שנים – אמר המשורר – יורים יריות־סרק. אך לצחוק אנו ביריותינו. יודעים אנו בארץ־ישראל לירות בפגישת אורחים ציונים. ואולם הגיע הזמן, שנבין כמה נלעגות יריותינו הריקות, אשר אינן מפחידות איש. הגיע הזמן לחדול מלירות לעומת השמים, ולשים לבנו היטב לנעשה אתנו פה על הארץ”…

ביאליק עשה אז בארץ חדשים מספר, וביקר בירושלים, חברון, צפת, טבריה, חיפה וכן במושבות שומרון והגליל. בכל מקום־בואו נערכו לו קבלות־פנים סוערות ורבות־עם, ופגשוהו בכבוד־מלכים. לקבלות־פנים נלהבות כאלו זכו רק הברון אדמונד־רוטשילד וד"ר הרצל בזמן בקורם בארץ־ישראל.

ב

אז בשנת תרס"ט הציעו ראשוני “אחוזת־בית” לביאליק להיות חבר באגודה לבנין פרבר־גנים מחוץ לתחומי יפו, וגם יהודי חיפה באו בהצעה לביאליק להקים לו בית לרגלי הר הכרמל. ולא הועילו כל התכניות.

עדיין לא הגיעה השעה, שהמשורר הלאומי ישתקע בארץ ישיבת קבע. והוא חזר לאחיו בגולה. איני זוכר את נמוקי סרובו להשתקע אז בארץ. ורק חמש־עשרה שנה מאז בקורו הראשון של ח. נ. ביאליק בארץ, נתבשרנו באחד מימי אדר תרפ“ד, שביאליק בא להשתקע בארץ. ובי”ט אדר ב' תרפ"ד יצאו לתחנת־הרכבת בלוד להקביל את פני המשורר. מירושלים באו נציגי ההנהלה הציונית. ומתל־אביב באי־כח אגודת הסופרים והסתדרות המורים. וכן באו נציגים מפתח־תקוה, ראשון־לציון ורחובות.

בתחנת תל־אביב נתאספו אלפי אנשים מבני תל־אביב ובראשם דיזנגוף, ד“ר ב”צ מוסינזון ובצלאל יפה כבאי־כח עירית תל־אביב וקהילת תל־אביב ויפו, וכן באי־כח מוסדות אחרים.

שני העתונים היומיים “הארץ” ו“דאר היום” הקדישו, בגליון שלמחרת, מאמרים של ברוך־הבא לכבוד האורח.

כעבור יומיים נערכה בחצר הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב קבלת־פנים חגיגית, בהשתתפות המורים והתלמידים של כל בתי־הספר בעיר.

אלפי תלמידים, על דגליהם, נהרו בשורות ארוכות מכל רחובות תל־אביב אל חצר הגימנסיה “הרצליה”. בא גם קהל רב של מבוגרים. שהחצר היתה צרה מלהכילו, והוא הצטופף בכל הרחובות הסמוכים.

לאחר שבחדר המורים הוגשו לו פרחים. יצא המשורר אל החצר הגדולה, ששם חיכו לו חבר המורים ואתם גם אחד־העם. התלמידים הריעו ממושכות, ונפנפו בדגליהם.

לאחר שמנהל הגימנסיה, הד"ר מוסינזון, ברך את המשורר בדברים קצרים, עלה ביאליק על כסא, ונשא דבריו אל התלמידים בהתרגשות:

“רואים אתם, באתי רק לרגע קט, רגע אחד אני בחברתכם וכבר התרוממתי. כשבא בלעם לקלל את ישראל, ברך אותם: “מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו”. האגדה אומרת, שראש צורים הם תינוקות של בית רבן. ומברכותיו של אותו רשע אנו יודעים את קללותיו. ידוע, שכוח האומה כלול בתינוקות של בית רבן. בלעם רצה לעקור כוח זה. מי שרוצה לעקור אומה, יעקור את התינוקות של בית רבן. כדי להפיל דור, צריך לחתור מתחתיו”…

כעבור ימים מספר החליטה עירית תל־אביב לקרוא על שמו של המשורר את אחד הרחובות החדשים, שהיה עדיין מחוסר־שם. לחגיגת הפתיחה של הרחוב בא קהל עצום לרחוב שהיה חסום בסרט לכל ארכו. על בנין בית העיריה הבלתי־גמור שבקצה הרחוב הזה הונפו דגלים, וכל הבתים משני הצדדים היו מקושטים דגלים ופרחים. ביאליק נתכבד בגזירת הסרט במספרים, לקול תרועת הנאספים, והרחוב נקרא מאז בשם המשורר. (עלי לציין, אגב, שבתל־אביב קיימות תקנות, האוסרות קריאת רחובות בשמות אנשים חיים. רק עשרה זכו, שרחובות נקראו בשמותיהם, בעודם בחיים: הבארון בנימין רוטשילד, אחד־העם, עוה“ד א. גרוזנברג, הרב יעקב מזא”ה, מנחם שיינקין, ד"ר חיים בוגרשוב, הפלדמרשל אלנבי, ח. נ. ביאליק, המלך ג’ורג' החמישי ומאיר דיזנגוף. כמה מן השמות נקראו קודם שנקבעו התקנות, ואחדים הוחלט עליהם בהזדמנויות יוצאות־מן־הכלל, לפי החלטות מיוחדות של מועצת־העיר).

ג

באייר תרפ“ד החליט ביאליק לבנות לו בית־מגורים ברחוב ביאליק, ולאחר ימים מספר ירה את אבן הפנה בלי חגיגיות יתירה, וכך נתקשר לתל־אביב לכל ימי חייו. בנין הבית (שהארדיכל שלו היה מינור) נמשך כשנה תמימה, ונגמר רק בקיץ תרפ”ה. בשמחת־תורה תרפ“ו נתאספו לביתו של ביאליק, ברחוב ביאליק, אנשי־רוח ועסקנים של תל־אביב, לברך את ביאליק ואת רעיתו לחנוכת הבית. שרו, רקדו ושתו לחיי בעלי הבית, וההלולא נמשכה עד עלות השחר. ומאז נעשה הדבר למסורת: שנה־שנה, בחג “שמחת־תורה”, היו מתכנסים בביתו ובגנו של ביאליק מאות מעריציו, ומבלים את כל הלילה במחיצתו. כל החדרים והגן היו מלאים עד אפס מקום, והמוני אנשים היו מצטופפים ברחוב ביאליק לשמוע את השירה והזמרה הבוקעות מביתו של ביאליק. ה”דבקות" היתה גדולה ומגיעה לפעמים למרום־שיאה, ולתוך מעגל הריקודים היה “נסחף” גם ביאליק עצמו, שהראה את כוחו גם במקצוע זה.

וכן נעשה למנהג קבוע, שבכל ליל שבת היו מתאספים בבית ביאליק עשרות ידידים ומכרים מכל החוגים ומסבים כמה שעות בשיחות ידידותיות מעניני היום. ביתו של ביאליק נעשה למרכז החיים התרבותיים והאמנותיים בתל־אביב. לא רק משכבות המשכילים ואנשי־הרוח, אלא גם יהודים סתם היו באים אל המשורר ליהנות משיחת־חולין שלו. כל תל־אביב, בלי יוצא מן הכלל, התגאתה בכך שגדול משוררי ישראל נמנה עם אזרחי העיר.

ביאליק עצמו אהב את תל־אביב כמו שהיא, ודיבר בשבחה בכל הזדמנות. בתרפ"ט כתב על תל־אביב: “יצירה עברית כמו תל־אביב מכרעת בעיני כנגד יצירות של מאות שנים בגולה. תמיהני, אם יש בכל העולם פנה כזאת לישראל. בנין בתים כאלה, אך ורק על־ידי יהודים, מן המסד ועד הטפחות, זהו מחזה מרהיב־עיניים. די ביצירה זו של עיר עברית שלימה בשביל להכניס אמונה בלב הספקנים והמפקפקים שתקומת הארץ היא עובדה שאין להכחישה. לפנים יש ודמיתי, שהכפר שבו נולדתי הוא מולדתי, אבל כיום אני מרגיש בכל חושי, שלא היתה לי ולא תוכל להיות לי מולדת אחרת זולת המקום הזה. וברוכים כל הבונים שהתחילו בבנין הנצחי שלנו בפנה הזו היחידה בכל העולם”.

ביאליק היה מעורה בחיי התרבות והאמנות של תל־אביב והיה נענה לדורשיו ומבקשי עצתו. ואם כי על דלת ביתו היה כתוב, שהוא מקבל קהל בשעות קבועות בלבד, היו תמיד מרובים הדברים “היוצאים מגדר הרגיל”, שבגללם היו מטרידים אותו בלי הרף, ומפריעים לו להתייחד עם עצמו ועם עבודתו.

אוהב היה ביאליק לעלות אל הגג השטוח של ביתו, ולהשקיף משם אל כל עברי העיר, לראות את העיר בהוסיפה מיום ליום בתים חדשים, רחובות, נטיעות. הכל מעשי בנאים וארדיכלים יהודים, מרץ יהודי והון יהודי. מגג־ביתו היה רואה יום־יום כיצד שטחי החולות השוממים הולכים ונכבשים למקומות ישוב בני אדם, ועבודת הבנין נעשית בשמחה ובהתלהבות, בשירה וזמרה ורקודים. את רשמיו מכל היצירה ההולכת ונוצרת לנגד עיניו היה המשורר מביע בשיחות. פיו היה שופע דברי־התפעלות והיה מדבק בהתפעלותו גם אחרים, מקומיים ואורחים.

נזדמן לי לבקר כמה פעמים אצל המשורר בחדר־עבודתו, בקומה השניה של ביתו, שמשם נשקף ממזרח הנוף המקסים של הרי יהודה, ממערב – ים התכלת, ימה של תל־אביב, ומכל העברים – תל־אביב הנבנית. רק אז הבינותי יותר למקור אהבתו של ביאליק לתל־אביב. אגב, סח לי אחד הציירים, ש. עובדיהו, כי מגג ביתו של ביאליק צייר את רוב תמונות הנוף של תל־אביב. בהן: ים תל־אביב, הירקון, רחוב המלך ג’ורג' בראשית הבנותו, עצי־השקמה ברחוב המלך ג’ורג', ועוד ועוד.

ד

מפעם לפעם הייתי פוגש, בדרכי למשרדי העיריה, את ביאליק בבוקר בין השעות 7 ל־8, מתהלך אנה ואנה על המדרכה שעל־יד ביתו. ראיתי שהוא שקוע במחשבותיו ולא רציתי להפריעו וממשיך לדרכי. אך הוא היה מעכבני ונכנס אתי בשיחה ומתעניין בכל הבעיות העירוניות, כגון: הרחבת גבולות תל־אביב, תנועת הבניה, תקציבי העיריה לחנוך ותרבות, לנטיעות ולשפור העיר, להספקת המים והמאור וכו' וכו'. התפלאתי לפעמים לשמוע את בקיאותו במשק העירוני, ובשאלות משקיות וכלכליות אחרות.

באחד הימים, בסוף תרפ"ה, ישבתי במשרדו של ראש־העיר מ. דיזנגוף, ועסקנו בבירור ענינים שנועדו לדיון בישיבה הקרובה של מועצת־העיר. ובעוד אנו שקועים בעבודתנו, נשמעה נקישה קלה בדלת, וכשדיזנגוף השמיע את המלה “יבוא” התפרץ ח. נ. ביאליק כשפניו זועפים, ולאחר אמירת שלום פנה לדיזנגוף:

אני כמשלם מסים של העיר העברית (באותו זמן החזיק בידו חשבון בעד בנין כביש, מס צנורות, מס בנין בית הכנסת הגדול, מס החנוך, מסים לשרותים עירוניים וכו') באתי אליך, אדוני ראש העיר, לריב את ריב שפתנו. קבלתי מהעיריה מכתב, שבו אני מתבקש לחסל את חוב מסי העיריה. אתם, אדוני העיר, רשאים לדרוש ממני את סלוק החוב המוטל עלי, ואני כאזרח העיר, רשאי להפנות את תשומת לב ראש העיר שהמכתבים היוצאים מהעיריה בחתימת־ראש־העיר, לקויים מבחינת הסגנון העברי, ומשום כך אני דורש ממך לתקן את המעוות כלפי שפתנו. עצתי הנאמנה לקבל לעיריה סופר עברי, אשר יבקר ויתקן את הסגנון העברי כיאות לעיריה העברית הראשונה בעיר העברית הראשונה"…

בלי להתווכח השיב דיזנגוף: דרישתך הצודקת עוררה את תשומת־לבי, ואני מקווה למלאותה בהקדם.

לאחר ימים מספר הוזמן למזכירות העיריה הסופר ש. הלל’ס, כדי לסגנן את המכתבים היוצאים מן העיריה, אך עבד רק זמן מועט בלבד.

ה

ביאליק החשיב מאד את מפעל האופירה, מיסודו של מרדכי גולינקין, ובין חברי ועד האופירה בתל־אביב, בנשיאותו של מ. דיזנגוף, נמנה גם ח. נ. ביאליק.

חברי הועד (וביאליק בתוכם) היווּ “מצנאט קולקטיבי”, שחתמו על השטרות הראשונים לשם יצירת קרן להחזקת האופירה. ועד זה פעל שנים מספר ונתפרק ובמקומו נתארגן ועד חדש “למען בנין האופירה הארצישראלית”, שבראשו עמדו מ. דיזנגוף, ח. נ. ביאליק, ד“ר ש. רוזנבאום, י. ל. גולדברג וא. ברלין. גם ועד זה לא האריך ימים, וחבריו פרשו. רק דיזנגוף וביאליק נשארו נאמנים למפעל האופירה בכל גלגוליו ובחסותם נתארגן “חוג האופירה הארצישראלית” שהחל לפעול בנשיאותם, באביב תרצ”א. ביאליק החשיב מאד כנכסי־תרבות את התיאטרון “הבימה” ואת האופירה העברית, מפעלים המשלימים זה את זה ומעשירים את תרבות הישוב. הוא נתן ידו לשני המפעלים וחתם בכל הזדמנות על כרוזים־לצבור לתמוך במפעלים אלה. כשהבאתי לו פעם כרזת־תעמולה לטובת האופירה, לא הוסיף ולא גרע ממנו אף מלה אלא חתם מיד. ואמנם עשה הכרוז את שרותו, ותוך חדשים מספר הצליח הועד ליצור את הקרן הדרושה לתפארות ולתלבשות.

ומענין לענין: רצוני לספר בשבחו של ביאליק גם כידיד אמנויות אחרות, כגון אמנות הציור והפיסול.

היה מקרב אמנים צעירים בראשית צעדיהם, ועזר להם להתפרסם בתערוכות ובמכירת יצירותיהם. אחד האמנים האלה היה ש. עובדיהו, שביאליק פתח את תערוכותיו. בתערוכתו הראשונה של הצייר עובדיהו, שהוצגה בביתו הפרטי של כותב־השורות, דיבר ביאליק על העיר העברית שתיבנה ותתפתח לא רק במפעלים הכלכליים אלא במפעליה התרבותיים והאמנותיים. ולצייר עובדיהו פנה ואמר: ראיתי את “חבלי היצירה” שלך על גג ביתי, ואני מקווה שתכה שרשים עמוקים בקרקע המולדת ויצירותיך האמנותיות תפארנה את היכל האמנות שיקום וייבנה בעיר העברית.

באותה תערוכה סייע ביאליק למכור כמה מתמונות הצייר, שהלך והתפתח מאד ויצאו לו מוניטין בפרט כצייר הנוף הארצישראלי (כמה מתמונותיו מקשטות גם את כתלי מוזיאון תל־אביב).

ומציור – לפיסול:

בשנת תרצ"א פסלה הפסלת התל־אביבית מרים ברלין את מ. דיזנגוף, מ. בן־עמי. י. ח. רבניצקי. אחד־העם, שלום־עליכם ומנדלי מוכר־ספרים. מתוך רטט נפשי – כך סיפרה הפסלת – נגשה לפסל גם את ח. נ. ביאליק. כל פעם היה מופיע ביאליק בחדר־עבודתו בדיוק נמרץ בשעה קבועה מראש. ממולו ישב י. ח. רבניצקי. ושניהם היו משוחחים ביניהם על עניני “דביר” ובשאלות השעה, ולפעמים היו גם מתבדחים קצת.

בשעת העבודה היתה הפסלת מסובבת את ביאליק לצדדים שונים, כדי לתפוס את הבעתו הנכונה לכל צורותיה. פעם אמר ביאליק לרבניצקי: “אני בידי הגב' ברלין כחומר ביד היוצר – ברצותה מרחיבה, ברצותה מקצרת, ואת הכל היא עושה כטוב בעיניה”. אגב שאל את רבניצקי. אם גם אותו היתה מסובבת הפסלת בשעת עבודתה לכאן ולכאן כגולם. עם סיום עבודת הפסול, לאחר ה“סיאנס” השמונה־עשר, הסתובב ביאליק והביט והסתכל בפסל, ואמר לרבניצקי באידיש: “ביאליק ווערט א מענטש” (ביאליק הולך ונעשה בן־אדם)…

במרוצת־הזמן יצקה הגב' ברלין את הפסל של ביאליק מברונזה. באנדרטה זו הצליחה הגב' ברלין לסמל את הדמות הרוחנית של המשורר הלאומי, את מעוף המחשבה הפיוטית, את שרטוטי הזעם והצער יחד עם הבעת העוז והכח של בעל הפואמות “בעיר ההריגה”, “מגילת האש” ועוד.

שלש שנים לאחר מות ביאליק – בשנת תרצ“ז – רכשה חבורת ידידים את האנדרטה והגישה אותה במתנה, במסיבה חגיגית, ל”בית ביאליק".

ו

ביאליק מצא לו זמן להתעניין גם בחיי אנשים פרטיים ותבע את קיפוחם מאת הצבור, בפרט אם אנשים אלה היו מסוגלים, לדעתו, להביא תועלת בתפקידים אחרים מאשר גורלם הועיד להם. בין השאר התעניין באספן־העתונות זלמן פבזנר, אשר שימש כמה שנים כשמש וכשליח בעירית תל־אביב. ביאליק דרש מדיזנגוף להעביר את פבזנר לספריה העירונית “שערי־ציון”, כספרן. דרישתו של ביאליק נתמלאה כעבור ימים אחדים.

במלאת שבעים שנה לקיום העתונות הישראלית בארץ־ישראל, נערכה בפעם הראשונה תערוכת העתונות הישראלית, ביום י“ג ניסן תרצ”ב ב“אוהל שם” ברח' בלפור. 

דיזנגוף שעמד לפתוח את התערוכה, שבחסותו נערכה, – חלה, והפותח היה דוד ילין מירושלים, אחריו דיבר ח. נ. ביאליק.

ביאליק קידם בברכה חמה את האורחים הרבים מארץ־ישראל ומחוץ־לארץ שנמצאו באותו מעמד, וכן את צאצאיהם של עורכי העתונות הארצישראלית הראשונים (י. מ. סלומון, י. ד. פרומקין וא. בן־יהודה), ואמר: “זהו כנוס תרבותי יחיד במינו לעתונות היהודית בכל העולם”. להלן הרחיב את הדבור על האספן הצנוע של העתונות הישראלית אשר השיג הישג גדול ונעלה במפעלו רב־הערך ואמר, שיש לברך “ברוך שמסר עולמו לשומרים”. ועוד אמר ביאליק במעמד זה: נכסים אלה שלכאורה דברים קטנים הם שלא כדאי להתעסק בהם, נצברים ומצטרפים לדבר חשוב, העובר על־פי רוב לרשות המדינה, ונופל לתוך אוצר יותר גדול ונעשה חלק בלתי־נפרד ממנו. ביאליק הציע אז שהצבור יקבל מרשות האספן את האוסף היקר הזה שאין דוגמתו בעולם, כדי לשמור עליו ולהשלימו.

באולם התערוכה נתגלה שפע של מוצגי עתונים יומיים, שבועונים, ירחונים, גליונות חד־פעמיים, מודעות, כרוזים ועוד, בעברית ובלשונות אחרות, שיצאו לאור בארץ־ישראל במשך שבעים שנה, בכל הסוגים והמקצועות – מהם יקרי המציאות ויחידים בעולם – החל מהגליון הראשון של “הלבנון” ועד יום התערוכה.

ביאליק החשיב מאד את אוסף־העתונות הזה, כשם שהעריך כל מפעל, שהושקע בו עמל־נמלים בלי עזרת הצבור ולמען הצבור, והיה מוכן בכל עת ושעה לבוא לעזרתו. וביום 4.6.34, לפני צאתו לחוץ־לארץ לשם רפוי, נסיעה שממנה לא חזר עוד, שלח ביאליק אגרת לחברי ועד התערוכה השניה והודיע על הסכמתו לתת את שמו לתערוכת־העתונות השניה.

ביאליק לא שער, שהתערוכה השניה, שנפתחה לאחר שנה, בכ“א תמוז תרצ”ה (ב“בית ביאליק” שבאולם התערוכה ויריד־המזרח) תהיה מוקדשת למשורר הנפטר. תערוכה זו שימשה בבואה נאמנה לדרך יצירתו מראשית צעדיו של ביאליק בשדה הספרות ועד יומו האחרון. בין המדורים בתערוכה היו: ביאליק המשורר, המכנס, הפרשן, איש הצבור והחברה, בחוג ידידיו, באמנות וכו' וכו'.

ז

נפגשתי עם ביאליק בשורה ארוכה של ישיבות ועד האופירה והועד לעריכת “ספר תל־אביב” (ספר היובל של העיר, במלאת 25 שנה לקיומה), ותמיד התפלאתי על עירנותו החיה ועל מסירותו הנאמנה לכל מפעל ומפעל ששותף בו, בלי להעדיף אחד על פני השני. ומה רבים המפעלים שביאליק נתבקש להשתתף בהם ולשמש להם פטרון. בכל מקום נעשה מיד לאישיות המרכזית של המפעל, ובשמו קשורים כמה וכמה מפעלים ומוסדות חשובים בכל שטחי התרבות, החנוך, הספרות והאמנות. ועם כל העבודה העצומה שעסק בו בעניני ספרות ובעסקי מו"לות, הרצאות על נושאים תרבותיים, נאומי תעמולה לטובת מפעלי צבור, פתיחת כנוסים ותערוכות וכו' וכו' – לא היה פוסח כמעט על שום ישיבה שהוזמן אליה כדי לייעץ בעניני העיר, אם ענין חנוכי או ענין הוצאת ספר־יובל לעיר, או ענין חגיגות פורים.

כשהיה בא לישיבות בעיריה, היו כיסיו כלאים הגהות של ספרי “דביר”, שהיה קורא אותן קודם הישיבה וגם בזמן הישיבה, כשאחרים היו מאריכים בנאומים, כדי שלא לבטל זמן. להערותיו של דיזנגוף, שבגלל ההגהות מסיח ביאליק דעתו מעניני הישיבה, היה ביאליק משיב ברוח טובה: הרי כתוב מפורש “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”, ועוד כתוב מפורש “טובים השנים מן האחד”. מתוך השתתפותו בווכוח היה ברור, שביאליק שמע יפה את כל דברי האחרים תוך ההגהה.

נפגשתי עם ביאליק גם בלשכת בני־ברית “שער־ציון” ברחוב רוקח בתל־אביב. הייתי נוכח כשהנשיא דיזנגוף “קידש” אותו והכניסו תחת כנפי הלשכה הנ"ל. מפעם לפעם היה ביאליק מרצה בישיבות הלשכה.

הרצאותיו של ביאליק במסיבות “עונג שבת” שב“אוהל שם”, ועצם נוכחותו, היו מושכות שבת־שבת קהל עצום לאולם הגדול. היה זה עונג־השבת של תל־אביב לשמוע את ביאליק. בהשפעתו הישרה הקים הנדבן ש. בלום ברחוב בלפור את הבנין “אוהל שם” בניסן תרפ"ט, ומסרו במתנה לחברה שבראשה עמד ביאליק עד יום מותו. מאז משמש הבית אכסניה קבועה למוסדות וארגונים תרבותיים, לשם כנוסים ועצרות, ועידות וקונצרטים. בשנים האחרונות משמש הבית אכסניה קבועה לתזמורת הפילהרמונית מיסודו של ב. הוברמן.

במלאת ששים שנה להולדתו, היתה תל־אביב העיר היחידה בארץ, שקבעה פרס שנתי לספרות יפה ולחכמת ישראל (פרס זה היה הפרס הקבוע הראשון בספרות העברית, ומשנת תרצ"ג זכו בו גדולי המשוררים והמספרים והחכמים. אחרי הפרס הזה נוסדו בארץ הרבה פרסים אחרים, על־ידי עירית תל־אביב עצמה ועל־ידי עיריות ומוסדות אחרות בארץ. אך פרס־ביאליק נשאר הפרס החשוב של הספרות המקורית העברית). תקנות פרס־ביאליק מתחילות במלים אלו: “לשם מתן כבוד והוקרה לאביר השירה העברית בדורנו, אשר מיום עליתו ארצה בחר את תל־אביב למושב לו, חי ויצר בה, התערה בה כאזרח ואצל מרוחו על חייה התרבותיים של העיר”. לפי התקנות שהותקנו על־ידי ועדה מיוחדת מנבחרי מועצת־העיר ובאי־כח הסופרים, מתחלק הפרס כל שנה, בי' טבת, יום־הולדתו של המשורר, בטקס פומבי אקדמי נאה, שיש בו משום מתן כבוד לספרות העברית ויוצריה. בועדות השופטים של הפרס בשנה הראשונה לקיומו השתתף ביאליק עצמו באופן פעיל, וההחלטות נתקבלו בהכרעתו.

ביום־הולדתו הששים רשמה העיריה את ביאליק בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל, והגישה לו את התעודה.

כן נבחר ביאליק במלאת לו ששים שנים, בטבת תרצ"ג, לאזרח־כבוד של העיר תל־אביב.

ביאליק השתתף בין השאר גם כחבר בועדה לקביעת שמות לרחובות תל־אכיב, ולפי הצעתו נקבעו כמה וכמה שמות סופרים ומשוררים עברים מתקופות שונות.

הסופר א. ז. בן־ישי, שנבחר בתרצ"ד, לפי הצעת ביאליק, למזכיר־כבוד של ועדת השמות בתל־אביב, שביאליק היה חבר בה במשך שנים, סח לי, כמה רגז ביאליק על שהעיריה קבעה בשעתה את שמו של ר' שלמה אבן גבירול, מגדולי המשוררים והפילוסופים בתקופת ספרד, לאיזו סימטה קטנה, והמריץ אותו, את המזכיר, לעשות הכל כדי להעביר את שם אבן־גבירול לרחוב מרכזי ומכובד יותר. ואכן מילאו את בקשת ביאליק קודם יציאתו לווינה לשם רפוי, והעבירו את השם אבן־גבירול לרחוב עורקי חשוב, המתחיל מפנת יהודה הלוי–מרמורק ונמשך עד נהר הירקון.

ח

באביב תרצ"ד, במלאת חצי יובל שנים להתחלת בנינה של תל־אביב, נבחר ביאליק לועדה העירונית, אשר הוטל עליה לערוך תכנית חגיגה נהדרה, אשר בה השתתפו כל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, ועשרות צירים ייצגו בחגיגה זו 54 קהילות יהודיות מכל תפוצות ישראל – מאירופה, מארצות־הברית, מאפריקה, מאסיה ומאוסטרליה.

ביאליק חיבר אז שיר מיוחד לחצי היובל של תל־אביב, השיר נדפס בגלויה חגיגית מיוחדת שהופצה באלפי טפסים בין ילדי העיר בט“ז אייר תרצ”ד. מצדה האחד של הגלויה נדפס תצלום של שלשה דורות “מבני תל־אביב”: א) מ. דיזנגוף – אבי העיר, מראשוני הבונים; ב) אהרון דנין – הילד הראשון שנולד בתל־אביב, בכ“א טבת תר”ע; ג) אהרון אלמן – “הנכד” הראשון של חל־אביב, שנולד בכ“ג כסלו תרצ”ד, לאמו עדינה אלמן (אידלסון) שנולדה בתל־אביב בי“ד אב תרע”ג.

וזהו השיר במלואו:

עַל שִׁלֵּשִׁים

עַל יַד סָבוֹ הַנֶכֶד תְּבֹרָךְ מָחֳרָתֵנוּ

הַבֵּן לְיַד אָבִיו פִי שֶׁבַע מִן הַתְּמוֹל.

יַחְדָּו אָרְגוּ מַסֶּכֶת

פּלָאַיִךְ, תֵּל־אָבִיב. כִּי בִּרְכַּת אֵל יְשׁ חֵלֶף

עֲמַל בָּנִים וְאָבוֹת:

אַךְ יַּדַע סָב וָנֶכֶד אֶחָד יִהְיֶה לְאֶלֶף,

וּלְבֵן וּלְאָב יֻגַּד: הָאֶלֶף לִרְבָבוֹת.

לֹא תַמָה עוֹד הַמְלֶאכת,

חֲזַק וֶאֱמָץ! קָדִימָה

עוֹד לֹא רָפְתָה הַיָּד. בְּלִי חֵת לִקְרַאת הָאוֹֹר!

וְזֹאת לַדוֹר אַחֲרֵינוּ: עַד תֵּל־אָבִיב נָשִׂימָה

בִּשְׁקֹד וּבַעֲמול, לִמְשׂוֹשׂ כָּל דּוֹר וָדוֹר.

ט

קודם צאתו למסעו האחרון, בסיון תרצ"ד, לשם רפוי בווינה, באו אליו מכל קצות העיר להפרד ממנו ולברכו בברכת רפואה שלימה, ולא שערו כי נפרדים ממנו לעולמים.

בדברי הפרידה שלו האחרונים אמר ביאליק: “ההתפוררות הפנימית האיומה, ריבי המפלגות, שנאת אחים, האוכלת בנו בכל פה, מעשי הרס והחורבן הפנימי, של המפלגות הקיצוניות… חולה הוא הישוב, וחולה תל־אביב שלנו. ואני מברך אתכם ואותי, שאזכה לראות בשובי אל הארץ סימנים של הבראה”…

כאילו נגזר מן השמים, שביום כ' תמוז תרס“ד, נלקחה בווינה נשמת גואלה המדיני של האומה הישראלית. ולאחר שלשים שנה בכ”א תמוז תרצ"ד, עלתה למרומים באותה עיר נשמת גואלה הרוחני של האומה הישראלית.

בכ“ב תמוז תרצ”ד נתפרסמה בתל־אביב הידיעה המחרידה, כי ביאליק מת פתאום מסתימת עורק־הלב, וארונו יובא לארץ־ישראל. כל הארץ עטתה אבל כבד, ותל־אביב – אבל שבעתים. מעל בית העיריה בתל־אביב הונף משעת־בוקר מוקדמת דגל לאומי גדול עטוף שחורים ומורד עד חצי התורן. נתכנסה ישיבה דחופה של מועצת־העיר, שהחליטה לסגור לאות־אבל את כל משרדי העיריה למשך כל היום, כן ניתנה הוראה לסגירת כל בתי הקפה משעה שמונה בערב, וכן כל בתי השעשועים. מודעת־אבל גדולה מטעם העיריה הודיעה על אבדן משורר האומה ובחיר בניה.

בירושלים נתכנסה ישיבת אבל של באי־כח כל המוסדות הלאומיים והישוביים, שאליה הוזמנו גם חברי מועצת־העיר תל־אביב.

בישיבה משותפת של המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית והועד הלאומי) ועירית תל־אביב נבחרה ועדת קבורה בת חמשה: מבאי־כח שלשת המוסדות הנ"ל וכן האוניברסיטה ואגודת־הסופרים. כן נשלחה משלחת מטעם הישוב לטריאסט לפגוש את ארונו של ביאליק.

למוסדות ולעירית תל־אביב הגיעו טלגרמות של תנחומים מכל הארץ ומתפוצות הגולה.

ובעוד ארונו של ביאליק בדרך לארץ, נערכו אסיפות אבל ומספד בתל־אביב: במוצאי שבת, אור לכ“ה תמוז תרצ”ד, נתקיימה אסיפת אבל בתל־אביב, מטעם הסתדרות העובדים, במעמד למעלה מששת אלפים איש. ב“אוהל שם” נערכה אסיפת־הספד מטעם אגודת “עונג שבת”, שביאליק היה מיסדה.

ביים ג' אב תרצ"ד הובא לתל־אביב, בלוית משמר־כבוד, ארונו של ביאליק, עטוף דגלי תכלת־לבן. הארון הובא לאולם “אוהל שם”, שהיה כולו עטוף שחורים, ורבבות איש מכל הגילים עברו על פניו. מאות משלחות מכל שדרות הישוב בכל ערי הארץ ומושבותיה נהרו לאולם זה. בלויה לבית־הקברות ברחוב טרומפלדור השתתפו, לפי האומדן, כמאה אלף איש. לא נישאו כל הספדים.

קברו של ביאליק נכרה באחוזת־הקבר המשפחתית שרכש לעצמו בשורת הקברים של אחד־העם, מכס נורדוי, בן־עמי, ש. בן־ציון, ארלוזורוב וסופרים ועסקנים אחרים.

י

במלאת שנה לפטירתו של ביאליק הוקמה מצבת־אבן גדולה על קברו, ועליה חקוקה הכתובת הקצרה: “ח. נ. ביאליק, י. טבת תרל”ג – כ“א תמוז תרצ”ד".

בטבת תרצ"ה החליטה עירית תל־אביב לרכוש את ביתו של ביאליק ברחוב ביאליק, על מנת לעשותו מרכז תרבותי.

ב“בית ביאליק” קיימת ספריה שהיסוד לה שימשו ספריו של ביאליק עצמו. על פתיחתה של הספריה לצבור, הוכרז בתמוז תרצ“ז מטעם עירית תל־אביב ו”אגודת בית ביאליק". בבית־ביאליק גנוזים הרבה קטעים מכתבי־ידו ומיצירותיו של המשורר, תעודות השייכות לפרקי חייו, צלומים, מתנות וכו'. בקומה הראשונה יש אולם־קריאה פומבי, וכן נמסרו שנים מחדריו לשמוש ועד־הלשון ואגודת־הסופרים.

באותה שנה קבעה העיריה את שם השדרות הנאות שבין רחוב דיזנגוף לככר מלכי ישראל בשם “שדרות ח”ן“, על שם ח”ן ביאליק. וכך יש בתל־אביב לא רק רחוב על שם המשורר, אלא גם שדרות.

בשדרות ח"ן יש מכון־מים, ובו אחת הבארות הטובות ביותר המספקת לעיר מים חיים וטעימים.

כך נשתלב ביאליק בחיי תל־אביב, ונעשה בחייו ובמותו, לחלק מן העיר. לא שכחה ולא תשכח העיר את המשורר, אשר הרבה בזכותו נעשתה למרכז־התרבות הראשון במעלה בארץ־ישראל.

---

אליעזר בן־יהודה

מאת

דוד סמילנסקי

דרך ארוכה וזרועה קוצים וברקנים עבר אליעזר בן־יהודה, מחיה הלשון העברית בדורנו, משחר ילדותו עד התבגרותו. מן ה“חדר” המסורתי שבעיירה הקטנה לישקי (פלך ווילנא) נכנס לישיבת סולוצק במלאת לו שלש־עשרה שנה, אחר כך עבר לבית־ספר ריאלי בדווינסק, והתחנה האחרונה להשכלתו היא הפאקולטה לרפואה בפאריס. מן התנועה המהפכנית וההתבוללות התקרב לתנועה הלאומית ולתרבות העברית בהשפעת “השחר” של פרץ סמולנסקין, אשר הופיע בווינה בשנות תרכ“ט–תרמ”ה. בירחון זה, פירסם בניסן תרל“ט הצעיר אליעזר יצחק פרלמן את מאמרו הראשון, “שאלה נכבדה”' וחתם את שמו “אליעזר בן־יהודה”, ומאז נקבע שמו העברי לתמיד. במאמרו הראשון הרחיב את הדבור על תחית עם ישראל ולשונו בארצו. גם ביתר המאמרים שפירסם אחר־כך ב”השחר" המשיך לפתח את הרעיונות בדבר משאת־נפשו זו. באחד המאמרים ההם כתב לאמור:

“חטא חטאו אבותינו, בהחליפם את שפתנו בשפות זרות, אך בגלל דמם ודם בניהם תסלח להם חטאתם זאת. ואנחנו במה נצטדק? התאריך שפתנו וספרותנו ימים, אם לא נשימה בפי צאצאינו, אם לא נרחיבה, אם לא נעשנה לשפה מדוברת?”…

ועוד כתב על הצורך בהחיאת הלשון העברית:

“והלא עוד יתר שאת לנו העברים, כי יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתוב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפוץ, ואם רבים מאתנו ישליכו שפת עבר אחרי גום, ואם רבים מבני עמנו לא ידעו אף קרא עברית, במי האשם?”, וא. בן-יהודה מסיים את מאמרו במלים הבאות:

“אם עשה נעשה את הדבר הזה ויכלנו עמוד ותשועת ישראל מהרה תצמח. ארץ-ישראל תהיה המרכז לעם כולו, וגם אלה אשר יהיו בחוץ-לארץ ידעו כי “עמם” בארצו ישב, כי שפה וספרות לו שמה. גם השפה תעשה חיל, סופרים רבים יולדו להספרות, יען שמה תהיה ביד הספרות להעניק את עובדיה ולהיות לאמנות בידם כספרות כל עם ועם, ואך אז תחדש ספרותנו נעוריה. יען סופריה לא אך מאהבה יעבדוה, כי אם על מנת לקבל פרס ולא יהיו נאלצים לכתוב בשעה שאינה לא יום ולא לילה, כאשר יעשו עתה כי נטל עליהם לעבוד למען מצוא מחיתם, יען סופרינו עתה לא ראו ברכה בעמל ידיהם; וחכמת ישראל גם היא תשגה ותעשה פרי ותפרח כאזרח רענן בארצה והיתה לברכה לכל העם, בזאת תשועת כל העם ואושר לאומנתו!”…

כן הבין בן-יהודה במאמריו את השקפתו, שבלא תקוות הגאולה המדינית אין כל תקווה לקיומה של האומה היהודית. שאלת תחיתן של הלשון העברית והתרבות העברית תפסו אצלו מקום נכבד מאד, והוא כתב בראשית הרעיון הלאומי: “ודאי באין גאולה לאומה, אין צורך בלשון, אך מאידך גיסא: בלא רעיון הגאולה המדינית תשאר העברית לשון מתה, כיוונית ורומית”…

במאמרו “ועוד מוסר לא לקחנו!” שנתפרסם בחוברת “השחר” מתמוז תרל"ט, כתב כך:

“יש אחרית להעם הזה בארצו! תקוה טובה נשקפת לו שמה! רק בהארץ הזאת ערש העם בילדותו, רק בהארץ הזאת, אשר בה השתלמה תכונת רוחו ומזגו רק בארץ אשר כל מדרך כף רגל, כל אבן, כל הר, כל בקעה יזכירוהו אשרו ואידו בימים עברו, רק בארץ הזאת תגלה רוח העברים, רק בארץ הזאת, תחת תכלת השמים, בחיק הטבע בכל הודה והדרה, יתמכר העם הזה אשר חנן בכשרונות נפלאים, לעשות גדולות בכל גבולות מפעלי האדם, ובהרבותו את עשרו ואשרו הפרטי ירבה בזה גם עשר ואשר האנושות בכלל. יש אחרית להעם הזה בארצו! כנטע רך שתול בקרן בן שמן עלי יבלי מים אם יסח ממקומו למקום אין מים בו, למקום אשר השמש לא תשלח קויה שמה להנטע חום וחיים, הלא חלף יחלוף ליחו, הלא שחר ישחר גזעו, הלא נבל יבול עליהו בלי כח יכוף ראשו, אך אם רק עוד לא יבש שרשו, אם עוד לא נחר תוכו, הלא בהריחו מים, בהנטעו עוד הפעם באדמתו, מה ייף ויגדל הנטע, מה תארכנה נטישותיו, מה תרבינה סעפותיו, מה ישמח את העין, מה ירהיב את הלב ומה יענג את החוסה בצל ענפיו!”…

הרגשתו הלאומית העזה, זו שהשפיעה על רבבות מבני הנוער העברי, באה לידי בטוי נמרץ בדבריו של בן־יהודה על “קשת טיטוס” ברומא (מצבה שהוצבה לזכר הנצחון על יהודה). דברים אלה השפיעו בלי ספק על צעירי ישראל בתפוצות ובארץ, במסרם את נפשם על הגנת כבוד ישראל:

“אם כן, זו לא בדותה, זו לא אגדה. זה מעשה שהיה! אמנם, היה היו יהודים גבורים, שנלחמו בגבורת נפש בעד חרותם הלאומית והמדינית, ובגבורתם ואומץ לבם והשלכת נפשם מנגד עמדו ימים ושנים בפני חילם הגדול והעצום של כובשי הארצות ומכניעי כל העמים והכריחום לאמץ את כל כוחותיהם ולהוציא להרג מבחירי גבוריהם הם! ועל כל זה מעידים לא יהודים בעצמם. ולא אפילו היהודי הבוגד, שסוף סוף בכל זאת לא נוכל לחשדו כי רצה לפאר את גבורת בני עמו למען יאצל מזיו כבודם גם עליו. על כל זה מעידים הכובשים הרומאים, הם בעצמם, ולא באומר ודברים אלא במצבת זכרון שהנצחון אשר נצחו סוף סוף על העם הקטן, מצבת נצח, שאבן מקיר תזעק ותכריז את גבורת היהודים!”…

והלאה: “הנה שני הזכרונות הגדולים שלנו. על אדמת האבות, כותל המערבי, עדות חיה ממשית, כי היינו אומה בארץ שהיתה שלה. ופה על אדמת המנצחים, קשת טיטוס, עדות לגבורת גבורינו להגן על חרות האדמה!!!”

ואליעזר בן־יהודה סיים את מאמרו הנ"ל בשורות הבאות: “ומעולם עוד לא חשתי כל כך, כמו ברגעים האלה, כי עוד לא אבדה תקותנו! בני אומה שהגאים בכל כובשי ארצות הקימו מצבת זכרון כזו לגבורת גבוריה, ואת המנצח עליה קראו אלוה – בני אומה כזאת אינם יכולים להתיאש מתקוה לחיות חיי אומה בכבוד ותפארת. קשת טיטוס זו, המכרזת את גבורת גבורינו, היא קוראת אלינו קול גדול. עוד לא אבדה תקותכם!”

ומה שהצעיר א. בן-יהודה תבע מאחרים, תבע בראש וראשונה מעצמו ומבני משפחתו. עוד לפני עלות הביל“ויים אנו מוצאים בירושלים את אליעזר בן־יהודה, עם בת זוגו דבורה, שהגיעו לארץ בשמיני־עצרת תרמ”ב. ועוד בדרך לארץ־ישראל התחיל ללמדה עברית, כדי להכינה לקראת תפקידה הגדול – להיות האם העברית הראשונה בארץ העברים. והילד הראשון שלהם, בן־ציון (אחר כך בחר לו בעצמו את השם “איתמר”), שנולד בירושלים בט“ו באב תרמ”ה, היה אז הראשון והיחידי באותו זמן, אשר שמע בביתו מיום הוולדו את צלילי הלשון העברית בלבד, כי אביו לא הרשה להשמיע שום לשון אחרת בפני הילד. ובגלל זה לא יכול הילד להדבר ולשחק עם יתר הילדים. כשהידידים והמכרים הזהירו את בן-יהודה שבגלל בידוד הילד בלשון העברית יהיה מטומטם ולא יתפתח, השיב מתוך קנאות: “כדאית היא הלשון העברית לאבד למענה את הכשרונות של בני הבכור”…

שאיפתו היתה לראות את תחית האומה, תחית הרוח, תחית הלשון ותחית הארץ משולבות זו בזו וממוזגות למזיגת נאה ושלימה. אמרתו השנונה היתה: “דבר עברית והבראת”.

לשם הגשמת שאיפותיו יסד סמוך לבואו ארצה – יחד עם הסופר יחיאל מיכל פינס – חברה בשם “תחית ישראל”, שביסודה הונחו חמשה עיקרים: א. עבודת האדמה ורבוי הישוב; ב. תחית הלשון העברית בדבור ובכתב; ג. חנוך הנוער העברי; ד. מלחמה בחלוקה של הישוב הישן; ה. תחית המדע העברי והספרות העברית.

איש־מלחמה היה אליעזר בן-יהודה מנעוריו. עוד בלמדו בפאקולטה לרפואה בפאריס, הושפע הרבה מן ההתעוררות הלאומית של עמי הבאלקאן להשתחרר משעבודה של תורכיה. וכבר אז החל לחשוב על תחית עם ישראל ולשונו בארץ האבות.

עם בואו לירושלים, עזר במערכת העתון “חבצלת”, שיצא אז בעריכתו של י. ד. פרומקין. כעבור זמן קצר הוזמן על־ידי נסים בכר להורות בבית הספר של כל ישראל חברים (אליאנס) בירושלים, ואז היה א. בן-יהודה המורה הראשון לעברית לפי השיטה “עברית בעברית”. מצבו החמרי היה ירוד מאד, כי הכנסתו משתי העבודות יחד היתה כ־80 פראנק לחודש.

ואף על מצוקתו החמרית ובריאותו הרופפת היה א. בן-יהודה אמיץ לב, תקיף בדעתו ואיש מלחמה. הוא נלחם בחרוף נפש בקנאי ירושלים החלוקנית מן הימים ההם, ובו בזמן השתתף באופן פעיל בכמה מוסדות תרבות, כתב על החקלאות, על החנוך, על הספרות לגדולים ולקטנים ועוד.

בשנת תר“ס יסד יחד עם דוד ילין, ד”ר א. מ. מזיא וא. לונץ את “ועד הלשון”, והיה נשיאו עד יום מותו.

בשנת תרס"ג הלשינו עליו אנשים מן הישוב הישן, שהוא קורא כביכול למרוד במלכות השולטן. הוא נאסר ונשפט לשנה תמימה. אך בהשתדלות הבארון בנימין רוטשילד שוחרר לאחר זמן קצר.

בן־יהודה היה שוקד על עבודתו הספרותית והמדעית יומם ולילה ולא פחות מי“ז שעות בכל יממה, והוא קיים את הכתוב: “והגית בו יומם ולילה”. שקד בהתמדה ללא הפוגות על הספרות הישנה והחדשה, כתב מאמרים רבים לשאלות הזמן והיה עורך, מו”ל וסופר ראשי בעשרות עתונים, כגון: מבשרת ציון, הצבי, האור, השקפה, דברי עבודת האדמה, האכר היהודי, בית־הספר, העברי הקטן, עולם קטן ועוד ועוד. אגב, “עולם קטן” שיצא לאור בשנות תרנ“ג–תרנ”ד, היה העתון העברי הראשון לילדים.

גולת־הכותרת של עבודתו המדעית היתה “מלון הלשון העברית הישנה והחדשה”, שסיים אותו בכתב-יד, והושלם לאחר מותו על-ידי בלשנים אחרים. תחילה חשב רק על מלון מצומצם שימושי, ואילו במרוצת הזמן הרחיב את המסגרת, ובעבודה שקדנית במשך עשרות שנים ובבקיאותו המקיפה במכמני הלשון העברית לכל תקופותיה וכל סוגיה יצר את המלון הזה המקיף והיסודי. ותודות למלון זה נודעו טיבה ועשרה של הלשון העברית החדשה והחיה. אליעזר בן-יהודה הצליח ליצור שורה ארוכה של מונחים חדשים. אשר התאזרחו בדבור ובספרות, ואין רבים יודעים עוד כי יצירות־דורנו הן המלים האלו.

ארבעים וארבע שנים עמד במערכת העתונות, הבלשנות והספרות, ועל אף הרדיפות וההחרמות מצד קנאי ירושלים מקבלי החלוקה וגם מחוגים אחרים, לא נרתע לאחור והמשיך את מאבקו הקשה בראש מורם ובגאוה לאומית, מתוך הכרה עמוקה שהוא ממלא את חובתו לעמו ולארצו.

זכורני כשעליתי לרגל מיפו ירושלימה בחבורה בת ארבעים איש מבני העליה השניה, בחול המועד פסח תרס"ז, ובאחד הערבים בקרנו בבית אליעזר בן־יהודה במעונו. מצאנו אותו כשהוא יושב על יד שלחן העבודה. כולו שקוע בתוך עריכות ספרים וכרכים גדולים, אשר היו מונחים על שולחן הכתיבה ועל הרצפה. הוא דפדף פה ושם. הציץ בעשרות ספרים, סימן בדפים ורשם רשימות על גבי רשימות. לכתחילה לא הרגיש באורחים, ורק חמדה רעיתו, אשר עמדה בקרבתו, קיבלה את הבאים בסבר פנים יפות, ולאחר כמה רגעים קם א. בן־יהודה ממושבו והושיט את ידו למבקרים, שעמדו על רגליהם מחוסר כסאות לישיבה באותו חדר.

הסתכלתי בפני הבלשן והסופר, שיצאו לו מוניטין בכל רחבי־תבל, העיפותי עין על חדרו של היוצר הגדול. הוא היה גוץ, רזה וצנום, חלש בגופו, ורק עיניו החולמות והעמוקות נוצצו והבריקו מבין הגבות. רוחו הלוהטת והפועמת התגברה על כל מיחושיו הגופניים ונתנה לו עוז ואומץ להכשיר את עבודתו הגדולה ולהתקין את לשוננו העברית לצרכי עם קם לתחיה ובונה מדינה ויוצר בכל ענפי החיים בחומר וברוח.

ואכן לא לשוא היה עמלו, ועלינו לזכור לברכה אותו ואת אשר פעל ויצר למעננו.

---

איתמר בן אב"י

מאת

דוד סמילנסקי

א

רבות שמעתי, בעודני בגולה, על הילד העברי הראשון, בנו הבכור של אליעזר בן-יהודה, בין השאר סיפרו מעשה שעד היום לא הצלחתי לברר אם היה זה אמנם מעשה־שהיה או אגדה בלבד: התינוק בן־ציון (אחר כך: איתמר) עקצו עקרב והתחיל צועק מרה ומתיפח מרוב כאב, ואם התינוק דבורה קראה לעזרה את אליעזר בעלה. אולם האב, שהיה שקוע אותה שעה בעבודתו בתוך ערימות ספרים ועתונים, לא חש לעזרת התינוק המתיפח כאילו לא שמע את קריאת אמו, כיון שהאם הצעירה לא שלטה עדיין כראוי בדבור העברי, ומרוב בהלה פלטה מפיה כמה מלים לא בעברית.

בן-יהודה דרש במפגיע מאשתו קודם־כל לדבר אך ורק עברית ושנית לדייק בלשון העברית. ואף במקרה זה חש לעזרת התינוק רק לאחר שהאם הסבירה לו את חפצה בעברית כהלכה. ספור־מעשה זה אופייני מאוד לאגדות שעיטרו את בן־יהודה מחיה הלשון העברית, ואת בנו, הילד העברי הראשון, שהיה מעין “ילד פלא” ובעברו ברחובות ירושלים היו מורים עליו באצבע.

הילד איתמר גודל וחונך בבית הוריו, שהיה “הבית העברי הראשון”, אשר שימש מופת ודוגמה לכל דור התחיה העברית.

הכרתיו, את איתמר בן-אב"י (ראשי תיבות: א’ליעזר ב’ן־י’הודה) עוד בשחר נעוריו. עלם צעיר ויפה-תואר, בעל קומה זקופה, שופע חייו ותנועה, עינים מביעות אומץ ותקיפות.

בהיותו כבן שלש-עשרה, שלח כבר ידו בעט וכתב שירים וספורים, וגם פירסם דבריו הראשונים בדפוס בעתוני המשפחה (הצבי, האור והשקפה), שיצאו לאור אז בירושלים. ועל כשרונותיו תעיד העובדה, שבהיותו בן שבע־עשרה, בתרס“ג, זכה בעד אחד מספוריו בציון ספרותי מטעם מערכת העתון היומי “הצופה”, שיצא בוורשה בעריכת הסופר א. לודויפול (בפרס זה זכה אז הסופר י. ד. ברקוביץ. שופטי הפרס היו: א. ל. לוינסקי, י. ל. פרץ וי. קלוזנר). את השכלתו הראשונה קיבל איתמר בבית הוריו בירושלים, ואחר כך למד בבית־המדרש למורים בפאריס. ובשנות 1904–1908 למד באוניברסיטה בברלין. גם בשבתו על ספסל־הלמודים בין כתלי האוניברסיטה, הקדיש הרבה מזמנו לכתיבה בעתונים. מפרק לפרק היה מפרסם את רשמיו מברלין, ששימשה אז מרכז תרבותי חשוב לרבים מצעירי ישראל. בבקרו בפעם הראשונה כעתונאי בקונגרס הציוני השביעי שנתקיים בבאזל בשנת 1905, נתרשם מאד משני המנהיגים הרצל¹ ונורדאו, ואת רשמיו מישיבות הקונגרס רשם בשורות מאמרים ב”השקפה".

בימים ההם היה חותם על מאמריו בשמות שונים: בן־ציון בן־יהודה, ב. י., ב“צ בן-יהודה, בן אב”י החולם, בן־אב“י, ועוד. במשך הזמן קיצר את שמו, ובמקום בן־ציון בן-יהודה בן־אב”י, קרא את עצמו, “איתמר בן־אב”י".

מאמריו היו שופעים התלהבות והתפעלות, רחשי־לב וחזון לעתיד לבוא. סגנונו היה מקורי ומלא ניבים ומבטאים, שהוא הראשון השתמש בהם בכתב ובדבור.

לשם הדגמת דרך כתיבתו המיוחדת, אביא כמה קטעים מאחת ברשימותיו, שנתפרסמה ב“השקפה” מי“ד אדר אלף ותתל”ג לחורבן (תרס"ב). שם הרשימה “ברקים”, והחותם עליה “החולם – בן־אב”י":

“אני חולם… גן עדן בארץ… נחלים חלב זך; ימים – שמן תכלת, הרים – זהב ירקרק, ואדמה – דבש תמידי, מתוק ומשביע, ומחלים… מאה וחמשים אלף היהודים, השוכנים בסוריה, יחד התחברו והתאגדו. שכחו קטטות, עזבו ריב ורכילות, קנאה ואיבה; אין ספרדים נרדמים, אין אשכנזים חלשים וסחופים, אין מערבים, אין תימנים, אין גורז’ים, אין בוכרים. יש יהודים – עברים, ישראלים! יש מדברי עברית. עובדים, פועלים, סוחרים, מדפיסים, עורכים, קונים, עברים, עברים, הכל עברים, ורעוּת וידידות ביניהם ובין הערבים, וזה לזה יניעו ראש אחוה ורצון”…

בהמשך דבריו כותב בן-אבי:

"ובהעדר כל סבה של פירוד הדעות, מיד נוסדים בארץ בתי־ספר לאומיים, מופתיים על־פי כל תביעות הקדמה והמדע, בתי־ספרים מתכוננים בכל פנה, עתונים נערכים למאות, והכל מצליח ופורח, הכל קורא בקול: תקוה, אמונה בעתיד! והשפה העברית, עטורה נצחון, שגורה בכל פה אצל גדולים וקטנים, אצל אנשים ונשים, זקנים ונערים! גם זרים ילמדוה, גם שונאים ידעוה; ובתיאטרונים קטנים, אך נאים יפיפים, ערוכים בטעם, יריע המון הטוב, קול תרועות גיל ושלוה פנימית, המשחקים הנודעים, יצלצלו עברית, יצלצלו, יצלצלו…

והלאה: 

“הכל עובד מפתח ומשדד אדמה, חוצב ונוקב הרים; בונה ומעמיד היכלים, בתי עשר, ארמנות מדע… מעשנות בתי חרושת יקיאו עשן, המעיר על פעולה עצומה, צפירות ושריקות יבשרו התרבות, המסלות, ההתחברות עם יתר העמים… אז יחלו לבוא, להשתפך בנמלים, כנופיות חדשות, מכילות בעורקיהם דם חדש ומלא עלומים ובמקום יללת היאוש, צעקות הבריחה, הניסה, הנה ישמעו קול השמחה, הדי העליצות של ההולכים לקבל פני הבאים של העולים על החוף ודורשים אדמת ישראל… ואני חולם וטס בחלומי הלאה”…

בבקרו בגן-הילדים העברי הראשון בימי נעוריו הביע את רגשי שמחתו והתפעלותו במאמרו, שנדפס ב“השקפה” מי“א ניסן תתל”ג (תרס"ב), בדברים כאלה: “הם מדברים עברית, הם משחקים עברית… הם מתקוטטים ומתפלאים עברית.. והקטנים האלה אוהבים את גנם ומתגעגעים אחריו, אלה הקטנים יהיו גדולים ויהיו עברים כי שפה נטועה בהם בילדות”…

אחר כך ביקר במושבה רחובות, ואת רשמיו עליה פירסם ב“השקפה” מב' אייר תתל"ג: “ועברית תמידית אצל צעירים וצעירות, ילדים וילדות, ולפעמים אצל באים בימים, רואים רק בכפר, ואולי רק ברחובות, רחובות עברית היא”…

וב“השקפה” מיום ח' סיון א' תתל"ג הוא כותב: “לאחי ולאחיותי. אם אקרא… התבואו? או אולי אשתוק… התתעוררו? הידעתם כי בארצי יש הרים רבים מאד וביניהם בקעות צרות ונחמדות? קרוב לכל עיר יש כפרים ציוריים, והבתים בנויים בלי רעפים בגגות. לרגלי הגבעות הזרועות טרשים, זורמים מעינות ומספרים נפלאים. ובמרום, במרום, מתוחים שמים זכים מעל לשלגי לבנון ומימי תיכון, מעל לנקרות אדום וחול מדבר… וארצי זאת גם ארצכם. המרכז יהיה בירושלים, על הרים נשאים נשקפים אל ירדן וים-מלח. וזרם חשמלי יחבר את חברינו בכל מקום שיהיו”…

מעין מתגבר של השתפכות הנפש, של מליצה רמה ומתפרצת מלב רגש, דברים היוצאים מן הלב. ואת כל הדברים האלה – יש לזכור – כתב עלם בן 16–17, שלא ראה ולא הרגיש שמים אחרים וארץ אחרת מחוץ לאלה של מולדותו האחת והיחידה. וגם בהגיעו לשנות העמידה לא פגה התלהבותו ולא פחתה אהבתו לארץ.

איתמר בן-אבי חי מילדותו את הלשון העברית, לשון חיה וטבעית, לא לשון של ספרים. ובשעת הצורך יצר בעצמו את הדרוש לו באותו רגע – מלים, מונחים וצירופי-לשון, מהם שנשארו נחלתו בלבד ומהם (רובם) נקלטו ונתאזרחו בחיים, בעתונות ובספרות.

האם יעלה על דעת מישהו מאתנו, כי המלים שהוא משתמש בהן בכל שעה – יצירותיו של בן-אבי הן? הרי אחדות מהן: מברק, מכונית, אכזבה, בטאון, תקדים, מדינאי, עתונאי, סרט, להסריט ועוד ועוד.

איש מקורי היה בן-אבי בכל הליכותיו ובעל תכונות נפשיות מיוחדות. דם צעיר תסס בעורקיו והיה בעל דמיון בעל הזיות. עוד לפני עשרות שנים חלם על צי עברי, על ימאות עברית, ספנות עברית ודיוג עברי. ובשורת מאמרים נלהבים (ב“האור” תרמ“ב–תרע”ג) פיתח את הרעיון על כיבוש הים ופנה בכרוזים נלהבים בכתב ובעל־פה, ואמר: “אהבו את הים, כי גם על הים עתידכם. אנשי ים תנו לנו, את החיים עלינו לרכוש, את הים עלינו לעבד, ואותו עלינו לאהוב. עלינו לאהוב את הים, כמו שאוהבים אנו כבר את האדמה. כמו שאוהבים אנו את השפה. וכמו שאוהבים אנו כולנו את העם. עלינו לאהוב את הים, יען גם עתידנו אנו, עתידנו הכלכלי עליו. עלינו ליצור מרכזי דיוג, כמו שיצרנו מרכזי נטיעה וזריעה. עלינו להרבות בישובי־דייגים על שפת הים”… קשה להאמין. שדברים אלה נכתבו ארבעים־חמשים שנה לפני קום מדינת ישראל, לפני הצי הישראלי המסחרי, לפני תנועת “חבל ימי לישראל”. אכן איש־חזון היה האיש! הוא האמין אמונה עמוקה, שעתידה ההתישבות העברית להתפשט לא רק על היבשה בלבד, אלא גם על הים.

בפתיחת הנמל העברי הראשון בתל־אביב במאי 1936, התרגש איתמר בן־אבי בראותו את התחלת הגשמת חלומו הנועז, ונאם שעה ארוכה מתוך אש נעורים והתלהבות עמוקה. אלפים ורבבות יהודים הצטופפו מסביבו והקשיבו בקשב רב לדברי הנואם הנלהב, שהקסים את כולם במשאו החוצב להבות אש. גם כנואם היה בן־אבי בעל סגנון מקורי מיוחד וכשרון־דיבור מצודד. אמן הדבור היה. בכמה לשונות: עברית, צרפתית, אנגלית, איטלקית, גרמנית, ערבית, ספרדית ועוד – היה מדבר ברהיטות ובחן ובפאתוס רב כל־כך, כאילו כל אחת מהן היתה שפת אמו. בנאמו פעם בלונדון במעמד אנגלים רמי־מעלה, הפליא את שומעיו באנגלית המבריקה שבפיו, והלורד נורטקליף “מלך העתונות”, שנוכח במעמד זה לא האמין בשום פנים, כי לפניו יהודי יליד ירושלים ולא אנגלי מלידה ומבטן.

ולא רק במנאמיו הצטיין, אלא בכתיבתו בלשונות שונות. פירסם מאות מאמרים בעתוני אנגליה (“טיימס”, “דיילי מייל”, ועוד), בעתונות צרפת (“פיגארו”, “אכו די פארי”, “ז’ורנאל” ועוד), וגם בעתוני איטליה. כתב שירים וספורים גם באנגלית ובצרפתית.

מספריו וקונטרסיו שפירסם בזמנים שונים בעברית: הקרב (רומאן) 1910; ברקים (שירים ורשימות) 1914; קולה של ירושלים, 1921; יהודה מיידית 1926; הכותל – כתלנו, 1929; מלון שמות חדשים ומחודשים 1932; כנען ארצנו, 1931; המושיעה (רומאן), 1932; סביב עולם בשנתים, 1934; קראון, 1935; הימה (בעניני הים) ועוד ועוד.

כעתונאי היה בעל העזה רבה, ובבקרתו החריפה לפעמים לא היה נרתע גם אם היה צפוי לענשים ולרדיפות: בשנת 1910 הוציא בירושלים את “האור”, ובעד מאמרו החריף נגד ממשלת תורכיה נסגר העתון. בן־אבי לא נפל ברוחו, ולאחר השתדלות עקשנית השיג בשנת 1912 רשיון להוציא שוב את העתון “הצבי”, שנסגר לפני שנים רבות. אף “הצבי” המחודש לא האריך ימים בגלל מאמר ראשי, שהעורך בן־אבי תקף בו את ממשלת רוסיה, ומתוך שהמו“ל האחראי היה נתין רוסי, היה הלה נאלץ להסתלק מן המו”לות, ו“הצבי” נסגר. לאחר זמן־מה חידש שוב את “האור”, שהוא בן־אבי עצמו, היה גם עורכו וגם מו"לו.

בפרוץ מלחמת־העמים, באבגוסט 1914 יצא בן־אבי שוב במאמר חריף נגד ממשלת תורכיה, על הכנסה למלחמה והצטרפותה כבעלת ברית לגרמניה ואוסטריה-הונגריה. ושוב נסגר העתון מטעם הרשות התורכית, והעורך והמו“ל הושב בבית האסורים. עם שחרורו, יצא בן־אבי לארצות־הברית. אף שם לא שקט רגע, אלא המשיך לנאום ולכתוב על ארץ־ישראל ועתידה, על תחית הלשון העברית, על התרבות העברית ועל יעודנו הלאומי. בגמר מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1918, מיהר לחזור לארצו ולמולדתו, ואמר לחדש את עתונו “האור” בירושלים, אולם באותו זמן רכשו העסקנים הציונים מיוצאי רוסיה שלמה זלצמן וי. ל. גולדברג את העתון “חדשות הארץ”, שהתחיל מופיע בשנות המלחמה בקהיר, בעריכת ברוך בינה ( אחר כך פקיד גבוה של ממשלת המנדט בחיפה), והעבירו את העתון לירושלים. איתמר בן-אבי הוזמן כסופר קבוע בעתון הזה. בגליון הראשון של העתון, שיצא ביוני 1919, השתתפו: א. מ. בורוכוב (ברכיהו), מרדכי בן הלל הכהן, זאב ז’בוטינסקי ומשה סמילנסקי. כן נתפרסמו בגליון זה מאמרו של אליעזר בן-יהודה “המבחן” ומאמרו של בן-אבי “למעמד המדיני בעולם”. כעבור זמן-מה הסתלק בן-אבי מ”חדשות הארץ" והתחיל מוציא עתון יומי חדש בשם “דואר היום” (עתון זה יצא בעריכתו בשנים 1919–1929). מסביב לעתון זה התרכזה בעיקר קבוצת עתונאים צעירים ילידי הארץ, שהיתה להם השקפה משותפת על עניני הישוב וההנהגה הציונית: א. אלמליח, אשר ספיר, פרץ דגן, אלכסנדר אהרונסון, יצחק עבאדי ועוד. בן-אבי היה עתונאי בכל רמ“ח אבריו, והוא שהכניס למו”לות העתונית בארץ שכלולים חדשים (מכונת־דפוס, עתון הבוקר, וכו'), ובעקבותיו הלכו אחר כך גם עתונים אחרים.

בעת ובעונה אחת עם “דואר היום” הוציאה חברת ההוצאה שבן-אבי יסד – ואף עתונים אלה בעריכתו – עתון שבועי באנגלית בשם “פלישטין וויקלי”. עם זה היה מפרסם מאמרים על הארץ בעתונים החשובים של לונדון: “טיימס” ו“דיילי מייל”, ואף בעתוני פאריס: “פיגארו”, “אכו די פארי” ו“ז’ורנאל”.

העזרתו הגיעה לידי כך, שהציע להחליף את האלף-בית העברי בכתב רומי, כדי לעשות את הלשון העברית ללשון “בינלאומית” שווה לכל נפש. בשנים 1929–1934 הוציא גם שני שבועונים בכתב רומי, ואף חיבר מלון עברי בכתב רומי.

ראוי לציין, כי עוד לפני עשרות שנים הציע לחלק את ארץ-ישראל לקנטונים יהודים וקנטונים ערביים, ואז יוכלו – לדעתו – שני העמים היושבים זה בצד זה, למצוא אינטרסים משותפים, כלכליים וגם מדיניים, כמו תושבי הקנטונים בשוויץ החפשית והתרבותית. שנים רבות ניהל תעמולה רחבה לרעיון עצמאות מושבותינו וערינו העבריות בגבולות “השבטים הקדמונים”. עם פרסום הכרזת־בלפור בשנת 1917, יעץ איתמר בן־אבי (ב“מקביאן” הניו-יורקי), שלא נסתפק בהצהרה בלבד ולדרוש מינוי מיידי של סגן־נציב לעניני היהודים בא“י – מתוך “אזורותיהם העצמיים”. לאחר מאורעות־הדמים הראשונים, אשר פרצו בירושלים בנובמבר 1920, פירסם א. בן-אבי ב”ניו-פלשטין“, עתונה הרשמי של ההסתדרות הציונית באמריקה, מאמר שבו סיכם את הקוים הכלליים ל”שאלת הקנטונים“, אשר הציע אז כפתרון מוחשי לבעיותינו המסובכות בא”י. בצד המאמר נתן גם מפה מיוחדת, אשר בה סימן את גבולות ה“קנטונים” העברים וה“קנטונים” הערבים ביחסם אלה לאלה לפי מצבנו בארץ בימים ההם. לאחר שנה פירסם ב“דואר היום” כמה מאמרים, בלוית מפה מתוקנת ומורחבת, בשם “ערב ועבר”, אשר בהם נימק את הנחיצות ההכרחית לספח ל“פלשתינה קנטונית” גם את חצי־האי סיני, כ“קנטוננו” הכי־גדול למאמצינו העתידים, עם תעלת סואץ בגבולנו הדרומי לצד מצרים – בהסכמתה המוקדמת של זו האחרונה, כמובן. הוא הרחיב את הדבור על נושא זה והשתדל להוכיח בראיות נאמנות ומופתים חותכים את צדקת הצעתו. בזמן הקונגרס הציוני הארבעה־עשר בבאזל, כתב א. בן־אבי בעתון “הצפירה” (עורכו היה אז י. הפטמן) שני מאמרים ראשיים בשם “העצמאות העברית”, ובהם חזר שוב על הצעותיו הקודמות בענין ה“קנטונים” בא“י. בקיץ תרפ”ט, לפני פרוץ מאורעות אב, פירסם א. בן־אבי כמה מאמרים ב“דואר היום” וב“פלשטין וויקלי” על “פלשתיניות”, שחוללו אז סערה רבה בישוב העברי. רבים התנגדו אז להצעתו, ואילו א. בן־אבי לא נרתע לאחור והמשיך את התעמולה גם ב“התורן” הניו-יורקי לטובת ה“קנטוניות”, לפי הדוגמה השווייצית.

בהיותו באמריקה בזמן מלחמת העולם הראשונה, נבחר איתמר בן־אבי להיות בא־כח של ארץ־ישראל המשוחררת באסיפת ורסייל (צרפת), בין באי־כח שתים-עשרה האומות שקמו לתחיה. הפרופיסור מאסאריק, נשיאה הראשון של הריפובליקה הצ’יכוסלובקית, כיבד מאד את בן־אבי. ואפילו מוסוליני התרשם מאד ממנו בפגישתו הראשונה עם בן־אבי, עד שמפעם לפעם היה שולח לו… דרישות-שלום מאיטליה.

מפרק לפרק נשלח בן־אבי מטעם הקרנות הלאומיות לאמריקה וארצות אחרות לשם תעמולה רחבה לטובת הקרן הקיימת וקרן-היסוד. הוא ידע למלא את השליחות הלאומית מתוך התמסרות מלאה וכשרון רב. כל נסיעותיו הוכתרו בהצלחה גדולה, מפני שהופעתו המקורית כבן הארץ וכשרון־דבורו הרב הלהיבו את הלבבות.

בשנת 1917 השתתף בקונגרס העמים המדוכאים שנתכנס בפילדלפיה, כנציג עם ישראל, ועורר התענינות מרובה לשאיפותינו הלאומיות והמדיניות. בשנת 1918 היה מקשר בלונדון בין הערבים וההסתדרות הציונית, ובאותו זמן שימש מזכירו המדיני של ד"ר וייצמן.

גם בתפקידים אלה, גילה איתמר בן-אבי כשרון רב וידיעה עמוקה, ורכש לו שם טוב.

במשך כמה שנים עמד בראש הסתדרות “בני בנימין”, ובשנת 1928 היה ממיסדי “נתניה” בשרון הצפוני, וממיסדי “אבן יהודה” (על שם אביו א. בן-יהודה) בשרון (1932). כמה שנים עמד בראש הסתדרות הספרדים (אשתו לבית אבושדיד, היא מעדת הספרדים). בשבתו בתל-אביב יסד מועדון עברי-איטלקי, מתוך רצון ליצור יחסי קירבה ואחוה בין שני העמים הקדומים.

כשמלאו לאיתמר בן אבי חמשים שנה, כתב עליו דוד ילין: “כוס הזמן עוברת על כולנו, וגם עד איתמר בן-אבי הגיעה, ואומרים כי הוא בן חמשים שנה. זה הצעיר הרענן העולמי, בעל הבלורית הנאה והיורדת לו על מצחו, והוא עובר בה באצבעותיו וזורקה אחורנית בשעת התלהבותו (ומתי אינו מתלהב?) זה הנואם הסוער המראה על עצמו בשעה שהוא חפץ להראות, וביחוד לגבירות, מה באפשרותה של ארץ-ישראל לגדל – עומד כבר על סף הזקנה?… איתמר הוא כסף-חי, היום תמצאוהו בקצה ארץ סין ומחר בערי אוסטרליה, היום הוא עורך עתון, ומחר הוא כותב כתבות מקצוי עולם. אך בכל מקום היותו, היינו בטוחים כי הוא מפיץ שם את רעיון התחיה, ונושא אתו את ארץ-ישראל ואת הלשון העברית”…

ועל אף כשרונותיו הגדולים וסגולותיו הטובות נדחק איתמר בן-אבי בשנותיו האחרונות לקרן זוית, אלה שהכוח בידם לא ניצלו את הכוח התוסס והרענן של האיש שהזיקנה לא שלטה בו. הדבר דיכא את רוחו הסוערת ואת המית לבו. מטבעו היה אדם גאה, ולא יכול היה להסתגל ליחס המעליב. בשנה הראשונה למלחמת העולם השניה יצא לזמן-מה עם משפחתו לארצות-הברית.

נכחתי במסיבת הפרידה, שנערכה על-ידי כמה ארגונים לכבוד בן-אבי, קודם יציאתו לארצות-הברית. הנואמים באותה מסיבה קבלו, על אשר לא העריכו כראוי כשרון ספרותי ומדיני כאיתמר בן-אבי.

בנאום יפה ורב-תוכן השיב חתן המסיבה למברכיו ודיבר, כדרכו תמיד, מתוך רגש עמוק ובהתלהבות רבה על עתידו של הישוב לאחר מלחמת העולם השניה, כפי שראהו הוא בעיניו, והבטיח נאמנה לשוב לארץ בהקדם. הפעם לא נתקיים חזונו, והוא מת על אדמת נכר. בשנת תש"ג הועלו עצמותיו לירושלים עיר-מולדתו, ושם מצא (בי"ב אדר) את מנוחתו האחרונה.

---

יהושע ברזילי [איזנשטדט]

מאת

דוד סמילנסקי

בן שלש וחצי החל הילד יהושע אייזנשטאדט, שנולד בו' אלול תרט“ו בקלצק פלך מינסק (בארץ־ישראל שינה את שמו ל“ברזילי”) ללמוד בחדר, ובמלאת לו שש שנים החל ללמוד תלמוד. בגיל אחת־עשרה קרא כבר את “הקצווֹת” הנתיבות, ובאותו זמן קרא גם כמה פרקים מ”אשמת שומרון" לאברהם מאפו.

את האהבה לציון ירש מאביו, שהיה ממרר בבכי בהזכירו את שם ירושלים עיר הקודש. ובהשפעת החנוך בבית אביו, כתב עוד בילדותו כעין ספר שתכנו – התחדשות חיי ישראל בארץ־ישראל.

במלאת לו שתים־עשרה שנה עבר עם אביו (אמו מתה עליו בהיותו בן שבע) לווילנא, ירושלים דליטא. כאן למד הרבה – תורה והשכלה. אך בגיל 17 הוכרח לעבור למסחר. הוא עלה במהרה. עסק בקבלנות בבניני מסילת־ברזל, בעסקי בנק ורכש לו שם טוב בחוגים הכלכליים, ועל ידו התפרנסו מאות משפחות יהודיות. ואף־על־פי שהיה שקוע בראשו ורובו בענינים הכלכליים, מצא לו זמן לעסוק גם בעניני התנועה הלאומית, שנתעוררה אז בין יהודי רוסיה, ובפרט לקחו את לבו הסטודנטים העברים אשר הכריזו – בשנת תרמ“ב – על תנועת הביל”ויים, בסיסמה: ב’ית י’עקב ל’כו ו’נלכה.

אז בא מיפנה בחייו, והוא גמר אומר להקדיש את עצמו לתנועה של שיבת ציון.

ומן המחשבה אל המעשה.

בראשית תרמ"ז חיסל יהושע אייזנשטאדט את עסקיו הגדולים ברוסיה, והעתיק את מושבו לארץ־ישראל.

מספרים, כי בשעה שרגליו דרכו בפעם הראשונה (כ“ב סיון תרמ”ז) על חוף יפו, השתטח על האבנים המזוהמות ונשק אותן בתמימות ילדותית, ובראותו את הגמל הראשון המלוכלך, בסימטת הנמל, חיבקו בהתרגשות, לטפו, ונשק גם אותו, כאילו ראה לפניו פתאום מכר ומודע ישן מימי ספר בראשית.

מיפו הלך למושבות, ראה את הביל"ויים בעבודתם הקשה, שמע מפיהם על יחס פקידות הבארון, ולבו התחמץ בקרבו.

שבועות מספר לעלותו ארצה, יצא במכתב גלוי לעורך “הצבי” (גליון י“ט ר”ח מנחם-אב תרמ"ז), אליעזר בן-יהודה, ודיבר קשות עם העורך על תמיכתו בפקידות הבארון.

וכך כתב בין השאר:

“כי למי הצדקה לשום עברים בני חורין עבדים לעבדים? האם מי שמקבל עזרה מרעהו נמכר לו לצמיתות חלילה? לא כך תורת ישראל: כי לי בני ישראל עבדים, ולא עבדים לעבדים”…

הוא מיחה נמרצות נגד חוקת הפקידות, אשר קבעה בתקנון שכל עולה חדש, או אורח, שבא מן החוץ לבלות במושבה אפילו זמן קצר, זקוק היה לרשיון מיוחד מאת הפקידות.

אך בגלל הבקורת הגלויה נרדף יהושע איזנשטאדט עצמו עד חרמה על-ידי הפקידות. זו התיחסה אליו כאל מהפכן המסכן את חיי המושבה.

הלוחם הצעיר לא נרתע.

עברה שנה לשבתו בארץ, הוא התבונן סביבו. “לא לילד הזה התפללנו!”

ובאחד הימים בשנת תרמ"ח הלך לרוסיה, אל אחד־העם, לפניו גילה כל אשר ראה בערי ארץ־ישראל ומושבותיה, ומתח בקורת חריפה על המשטר הקיים בישוב החדש.

אחד־העם הבין לרוחו הסוערת של האיש העומד לפניו. ולאחר ימים מספר נימנו וגמרו ליסד אגודה קטנה. שנקראה בשם “בני משה”. המטרה העיקרית: להתמסר בכל לב ונפש לתחית רוח העם ולתחית הארץ.

לאחר כשנה ומחצה חזר לארץ־ישראל ופתח ביפו סניף של “בני משה”.

אותה שעה נפתח בארץ משרד הועד הפועל של “חובבי ציון” ביפו, והמהנדס זאב טיומקין נתמנה למנהלו. יהושע אייזנשטאדט התקרב אל האיש בעל המעוף הגדול. בעל־החלומות שבו הבין לרוחו הלוהטת של בעל הדמיונות הנועזים, ואליהם נתווסף גם יהושע חנקין בעל התכניות הפנטאסטיות לגאולת הארץ.

בשנת תרנ"ג נתקבל י. אייזנשטאדט כמנהל הספריה “שערי־ציון”, ביפו, ולאחר זמן קצר שימש חבר ומזכיר הועד הפועל של “חובבי ציון” ביפו, ושנים מספר – לאחר צאת טיומקין – מילא את מקומו של ראש הועד הפועל, אך ללא ספוק לרוחו הסוערת. הוא שאף לגדולות ולהיקף רחב. לבסוף - התפטר.

בימים ההם היו בארץ כחמש מאות פועלים עבריים, ואייזנשטאדט ראה את סבלם הגדול ואת מצבם החמוּר. הוא לא נח ולא נרגע. הוא דרש במפגיע התענינות בגורל הפועל העברי בארץ.

לשם כך פירסם ב“המליץ” מאמר “לאלקים פתרונים”, ודיבר רתת עם באי־כח הבארון רוטשילד. הוא גם הציע התישבות חקלאית של פועלים בחלקות אדמה בנות שלשים דונאם כל אחת, דיבר על קרן הפועלים של עשרים אלף רובל. וכתב: “שימו נא לבכם אל אחיכם, המרטיבים בזיעת אפם את הארץ היחידה בתבל, אשר אך ורק בה תקות עמכם ותקותכם אתם”.

אייזנשטאדט היה פעיל בכל הפעולות הישוביות שנעשו על־ידי “חובבי ציון”, ואחר כך על־ידי ההסתדרות הציונית. משנת תרנ“ד, ובמשך ארבע שנים ערך את המכתבים מארץ־ישראל, שהוציאה אגודת “בני משה”. מאז החל לקרוא את עצמו ברזילי. תוך עשרות שנים פירסם מאמרים רבים ב”המליץ", “הצפירה”, “הצופה”, “האור”, “הצבי”, “העולם”, “לוח אחיאסף”, לוחות “ירושלים” של לונץ, “העומר”, “השלוח”, “היקב”, “האוסם”, “יזרעאל” ועוד, והרבה לעזור להוצאת “קהלת”, “הוצאה לעם”. היה ממיסדי בית־הספר לבנות ביפו, בית־העם בירושלים, אירגן את מרכז בעלי המלאכה ביפו ובתל־אביב, אירגן מועדון לפועלים, ואפשר לומר בפה מלא, שלא היה בארץ שום מוסד ושום מפעל, אשר יהושע ברזילי לא לקח בו חלק.

בשנת תרנ“ט נשלח מטעם יק”א לרוסיה, לשם הרחבת הישוב בחדרה. הוא נסע על חשבונו הפרטי והוציא את פרוטתו האחרונה על תעמולה בקרב יהודי רוסיה. הוא תיכן תכניות חובקות עולם. בכל מקום בואו דיבר על פתיחת הבנק הלאומי שלנו בארץ־ישראל. ועוד בשנת 1893 חלם על גדוד עברי של חמש מאות צעירים מזוינים, אשר יעלו באחד הלילות על ירושלים ויכבשו אותה מידי הגדוד התורכי שחנה אז במגדל־דוד. שנים אחדות לפני הווסד הקרן הקיימת לישראל דיבר נשגבות על הצורך ליצור קרן לגאולת הארץ.

ובהיותו שקוע בחלומותיו ובתכניותיו, דאג פחות מכל לעניניו הפרטיים. זה מכבר ידע מחסור, אך כמעט שלא שם לב לצרותיו הוא. בסופו של דבר, לאחר שנפתח אפ"ק (בנק אנגלו-פלשתינה, שקדם ל“בנק לאומי לישראל”) – ולפי הצעת ברזילי פתח סניף בירושלים – נתמנה הוא כמנהל הסניף.

עברו על יהושע ברזילי שנות עבודה שקטה בירושלים, אך יום אחד רב ריב קשה בעניני הישוב והבנק, עם ז. ד. ליבונטין, מנהלו הראשי של הבנק – ופוטר. פיטורים אלה הטילו סערה גדולה בישוב. בבית־העם בירושלים נערכת אסיפת מחאה. אליעזר בן-יהודה כתב ב“האור” מאמר גדול, ודרש מליבונטין להחזיר את ברזילי למשרתו. המפוטר עצמו כתב: “הבנק הוא קנין הכלל, ואני וליבונטין לא עבדנו איש אצל רעהו, כי אם במוסד הכספי של עם ישראל”. ברזילי לא נפל ברוחו, גם כשמצבו החמרי הורע מאד לאחר הפיטורים מן הבנק, ברזילי הסתפק בקב חרובין, בלחם צר ומים לחץ, אבל על משאת נפשו ועל שאיפותיו האידיאליות לא ויתר.

בפגישותי אתו לא התאונן מעולם על גורלו הפרטי, ונושא שיחותיו היה תמיד על עם ישראל ועל ארץ-ישראל. הוא היה מדבר בחום וברגש על יעודנו המשיחי, על מדינת היהודים, על הגברת עבודתנו המעשית, על החנוך, התרבות והכלכלה ועוד ועוד.

עם פרוץ מלחמת העמים באב תרע"ד, היה ברזילי כבר על סף הזקנה. למרות חולשתו הגופנית, התעורר בעל הדמיונות והחל לתכן תכניות על ניצול מצב המלחמה להקמת המדינה העברית בארץ־ישראל.

הוא נזכר בפגישה ההיסטורית של הרצל עם הקיסר וילהלם על אדמת מקוה־ישראל בנובמבר 1898. הקיסר הביע אז אהדה לתנועת הציונות, והבטיח לד"ר הרצל את עזרתו.

אז החליט ברזילי ללכת לברלין (גרמניה היתה במלחמת העולם הראשונה בת־בריתה של תורכיה), ולהתיצב לפני הקיסר וילהלם לשם משא-ומתן על הקמת מדינה יהודית.

אולם בדרך חלה מחלה אנושה ומת בג’נבה בשנת תרע"ח, וכל תכניותיו וחלומותיו נקברו אתו יחד.

באדר תרצ"ג הועלו עצמותיו לארץ-ישראל, והוא נקבר על הר הזיתים בירושלים.

עירית תל־אניב זכרה את האיש, והנציחה את שמו בקראה את אחד מרחובותיה בשם “יהושע ברזילי”.

---

יעקב כהן

מאת

דוד סמילנסקי

בתמוז תשי"א מלאו שבעים שנה לאחד מגדולי המשוררים העברים בדורנו – יעקב כהן.

למן שיריו הראשונים, שנתפרסמו בעודו צעיר לימים, נתן יעקב כהן בטוי פיוטי נמרץ לחזון הגאולה, ושירתו זכת־הצלילים לוותה עשרות שנים את תנועת התחיה הלאומית. כמה משיריו נעשו סיסמאות לדור העברי הלוחם, לגבורי ישראל, לראשוני השומרים בא"י, למעפילים ולמורדים.

עשירה ורבגונית יצירתו הפיוטית של יעקב כהן, אשר העניק לעם ישראל בתקופה של יובל שנים ומעלה – מאז נתפרסם שירו הראשון “הגיון לזכר יהודה המכבי” בראשית תר"ס (1899), בספר־השנה שנערך בידי נחום סוקולוב – ומעין־שירתו לא דלל גם בהגיעו לימי זקנה ושיבה. זוהי שירת האביב הנצחי, שהזמן והגיל ותמורות־העתים אינם פוגמים בה.

יצירתו של יעקב כהן – יצירה פוריה, מתמדת, ססגונית בכל הסוגים והענפים של הספרות: שירים ליריים, בלדות, פואימות, מחזות שיריים (בהן הוא מן היחידים בסוג זה בשירה העברית), ספורים, אגדות, דברי הגות. ונוסף ליצירתו המקורית תירגם לעברית ממיטב שירת העולם, יצירות־מופת כ“פאוסט” לגיטה, ועוד.

יעקב כהן נולד בסלוצק שברוסיה הלבנה. בי“ח תמוז תרמ”א (1881). מסלוצק עבר עם הוריו לגור בזגירז' (סמוכה ללודז). כאן עברו עליו ימי ילדותו ונעוריו, כאן למד בבית־הספר העירוני הרוסי ושקד על לימודים עבריים. בשנת 1903 נתקבל לאוניברסיטה בברן (שווייץ). תוך למודיו בבית־הספר הגבוה, נצטרף לאגודת הציונים האקדימאיים, ואולם עיקר פעולתו היה בשדה התרבות ותחית הדבור העברי. יחד עם עוד כמה סטודנטים ציונים ושוחרי־עברית (בהם: בן-ציון מוסינזון, חיים בוגרשוב, יעקב רבינוביץ ואחרים), יסד בברן בראשית תרס“ז את לשכת המרכז של “עבריה” להחיאת הלשון העברית, ועמד בראשה. “עבריה” היתה קשורה עם חוגים עבריים ברוסיה, ששיתפו עמה פעולה, כן כונסה בהאג שבהולאנד ועידה עולמית של “עבריה”. וכשנוסדה בשנת 1910 “ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית” היה יעקב כהן בין מיסדיה, ואף שימש כמזכיר הועד המנהל בעיר שבה המשיך את למודיו. באוניברסיטה של ברן הוסמך בתואר “דוקטור לפילוסופיה” על יסוד הדיסטרציה שלו (בגרמנית) “לבקורת מושגי הגיון”, שזכתה גם לשבח בכתבי-עת מקצועיים. בראשית 1916 הוזמן לכהן כמורה ראשי לספרות עברית בגימנסיה העברית שנוסדה בלודז מטעם “החברה ליסוד בתי-ספר תיכוניים עבריים בפולין”, וכן כמפקח כללי על שלש הגימנסיות העבריות של החברה הנ”ל. בקיץ 1918 הוזמן למוסקבה לעבוד ב“הוצאת שטיבל”, שנוסדה שם. אבל כעבור זמן קצר הוחרמו על-ידי ממשלת הבולשביקים בתי-הדפוס העברים, והוצאות-הספרים העבריות על עורכיהן וסופריהן נאלצו, בגלל התנאים החדשים שנוצרו, לעזוב את מוסקבה. כהן חזר, עם ד. פרישמן העורך הראשי של הוצאת-שטיבל, לוורשה, ושם נתחדשה הוצאת שטיבל. בשנים 1919–1927 עבד יעקב כהן בהוצאה זו, וערך את חלק הספרות היפה ב“התקופה”, וכמעט כל מחלקת הספרות היפה, מקור ותרגום, של ההוצאה.

בשנים 1924–1927 כינן כמפקח על הלמודים העבריים בבית-הספר התיכוניים הדו-לשוניים של “החברה ליסוד בתי-ספר תיכונים עבריים בפולין” בכל המדינה. בשנים 1927–1933 שימש כמרצה לספרות העברית החדשה ולשירת ימי הבינים ב“מכון לחכמה ישראל” בוורשה. בכל ימי שבתו בוורשה היה חבר לועד המרכזי של ההסתדרות לבתי-ספר עבריים “תרבות”, והשתתף בועידותיה ובמועצותיה.

גם בתנועה הציונית לקח חלק ידוע, והיה זמן ידוע חבר לועד המרכזי שבפולין. בשנת 1936 נתן ידו לז’בוטינסקי, עם ייסוד הצה“ר (הסתדרות הציונים הריביזיוֹניסטים), חתוך שראה בה לוחמת לציונות השלמה. אך עם התבדלות הצה”ר מן ההסתדרות הציונית נצטרף למיעוט שתמך בהסתדרות הציונית ומוסדותיה.

בהווסד קלוב-פא“ן (איגוד בין-לאומי ובין-לשוני של פ’ייטנים, א’סאיסטים, נ’ובליסטים), נבחר יעקב כהן ליו”ר הסניף העברי של הקלוב בפולין, ועמד בכהונה זו עד עזבו את המדינה.

בשנת 1931 השתתף כהן ביסוד “הברית העברית העולמית”, בועידה שנתכנסה בברלין, ואף נבחר לחבר הועד הפועל של ה“ברית”.

וכך אנו רואים את הפייטן עדין־הרגש וזך-הצלילים לא רק ספון בהיכל־השירה, ואף לא רק כמחנך ומרביץ תורה, אלא כאיש־חברה ער ופעיל, המקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעסקי הצבור והעם, אינו קופא על יצירתו הפיוטית בלבד אלא לבו דופק עם הזמן. כך בשבתו בגולה, בארץ זו או אחרת, וכך בימי שבתו בארץ־ישראל.

למן שנת 1934 אנו רואים את יעקב כהן כאזרח הארץ, ואזרח תל־אביב. המרכז העיקרי לסופרי ישראל. את דירתו קבע ברחוב ביאליק, במרחק-מה מביתו של ביאליק, וכאן הוא ממשיך ביצירתו הברוכה והפוריה.

בעליתו לארץ, נתחזק עוד יותר המרכז הספרותי העברי, לאחר שנתחסלו מעט-מעט כל מרכזי־הספרות העברים בארצות אירופה, ורוב הסופרים והחכמים העברים עלו לארץ. יעקב כהן, שעלה לארץ בימי עמידה, הביא אתו עבר עשיר ונסיון רב וזכויות עצומות, שהכניסוהו מיד למעגל הפעילות כעורך ומחנך סופרים, כעסקן. כיועץ, כמארגן, כבן־סמך בעניני לשון, וגם כאיש־חברה המעורב עם הבריות, כדובר, כנואם, כמרצה.

בארץ ניסה לחדש את “התקופה”, שנפסקה בשעתה בוורשה, וערך שני כרכים נוספים (כ“ח וכ”ט). באותו זמן נוסד “מוסד ביאליק” על־ידי הסוכנות היהודית, וכהן נבחר מטעם אגודת הסופרים לחבר הקורטוריום, ואחר כך ליו"ר המועצה הספרותית של המוסד. יחד עם פ. לחובר, ערך כהן את המאסף השנתי “כנסת” (לזכר ביאליק שמו"לו היה מוסד־ביאליק), וכן ערך ספרים שונים, מקור ותרגום, שיצאו לאור על־ידי המוסד.

למן בואו לארץ לקח חלק פעיל בפעולות ועד־הלשון. שנבחר לחבר בו, ומשנת תרצ"ז – לחבר הועד המרכזי שלו (עם הבחר “האקדמיה ללשון העברית” במקום ועד־הלשון, נבחר כהן לחבר האקדמיה).

לאחר פטירתו של המשורר שאול טשרניחובסקי (תש"ד), נבחר יעקב כהן במקומו לנשיא מרכז קלוב פא"ן העברי בארץ־ישראל.

כהן הוא גם מן החברים הותיקים במיסדר בני־ברית (לשכת “שער ציון” בתל־אביב), וגם חבר במיסדר “הבונים החפשים” (לשכת “ברקאי”).

חלק גדול משיריו הופיע בהוצאות שונות בשנת תרס“ג (אותה שנה יצא הקובץ הראשון של שיריו, בשני ספרים, בהוצאת “תושיה”, וורשה) ואילך. במלאת לו שבעים שנה, בתשי”א, החל ועד־יובל מיוחד שנתארגן למטרה זו מבין מוקירי המשורר, להוציא לאור את כתביו, שירה ופרוזה, בשנים־עשר כרכים (מלבד היצירות – ובה גם אבטוביוגראפיה של המשורר – שנוצרו בינתים תוך כדי הוצאת הכתבים, שיצטרפו אף הם לכרכים אחדים).

בשנת 1913 יצא לאור בהוצאת “מוריה”, אודיסה, כרך גדול של שיריו “נעורים ונדודים”, בשנת 1928 יצא בוורשה כרך שני של שיריו “בין החרבות”; בשנת 1938 יצאו על־ידי הועד להוצאת כתביו שני כרכים מכתביו המכונסים: א) “נעורים ונדודים” (מוטיבים אינדיבידואליים); ב) “בין החרבות” (מוטיבים לאומיים ועממיים).

בין היצירות (יצירות אלו כונסו ב“כל כתבי”, הוצאת ועד היובל), שנתפרסמו בשעתם בספרים מיוחדים ועשו רושם גדול על הקוראים העברים: “הקדושים”, ו“חזון התשבי” (וורשה, תר"ף); “חמש מגילות”, ו“ציון באזיקים” (תל־אביב, תשי"א); “פגישות” מחרוזת ספורי־אהבה (תל־אביב, תש"ב); “משלי קדומים” ו“ספר אליפל” (תל-אביב, תש"ג); “מגילת אברהם ושרה” (תל-אביב, תש"ה); “ברכת בוקר”, שירי ילדים (תל-אביב, תש"ו).

יעקב כהן כתב שורה של מחזות בשיר (הוא היה, כאמור, כמעט הראשון בין המשוררים בדורנו, שהחיה את צורת הפיוט הדראמאתי): “הנפילים”, “דוד מלך ישראל”, “הקדושים”, “ליד הפירמידות”, “לוז”, “לקראת המשיח”, “שלמה המלך”, “קן הנשר”, “כוסו של אליהו”, “החרפה הגדולה”, “משפט חברים”, “טירופו של בן-אדם” ועוד.

מתרגומי-המופת של יעקב כהן ראוי להזכיר את תרגומי “איפיגניה בטוריס”, “טסו” ו“פאוסט”.

פרשה לעצמה היא יעקב כהן כעורך: בשת 1912 ערך את “העברי החדש”, מאסף שהיה בשעתו חידוש בספרות העברית, תבע שנוי ערכין והכריז על השאיפות החדשות של התנועה העברית. בשנת 1917 ערך בוורשה את הקובץ “העוגן”, בשנת 1918 ערך, יד עם דוד פרישמן, את “התקופה”. בשנת 1928 ערך את הקבצים “סנה”. בארץ ערך שני כרכים מן “התקופה” המחודשת, ומשנת 1935 ערך את המדור לספרות יפה במאסף השנתי “כנסת”.

ליעקב כהן הוענקו על יצירותיו כמה פרסים ספרותיים: בשנת תרצ“א הוענק לו הפרס לספרות של הקהילה היהודית בוורשה, על ספר-שיריו המכונסים בכרך אחד. בשנת תרצ”ט הוענק לו פרס־ביאליק של עירית תל־אביב על יצירתו הספרותית, בהזדמנות הופעת חזיונו הפיוטי שלו “ליד הפירמידות”. בשנת תש“ז הוענק לו פרס ירושלים על-שם דוד ילין. בשנת תש”ח הוענק לו פרס ספרותי של לשכת “בני ברית” בתל-אביב על הספרים הראשונים מכתביו המכונסים. בשנת תש“ו הוענק לו פרס-טשרניחובסקי של תל-אביב על תרגום “פאוסט”. בשנת תשי”ח הוענק לו פרס ישראל – פרס של משרד החנוך והתרבות – על כתביו בעשרה כרכים.

ח. נ. ביאליק, אלוף משוררי הדור, כתב במאמרו “שירתנו הצעירה” (כסלו, תרס"ז) על יעקב כהן, לאחר שנתפרסמו שיריו הראשונים בשני ספרים (הוצאת “תושיה”, וורשה, תרס"ז) – “הרך והמשוח, היפהפה והמעודן, הקל והמרפרף, כולו משי ורוח בוקר, טיסתו כטיסת סנונית מלאה עקלקלות ומרי וחן-חן, מתחטא הוא לפני בת-שירתו כ’בן-יחיד', מתעלס מתוך פנוק ובועט מרוב יופי”…

ופרופ' קלוזנר כינה את יעקב כהן בשם “זמירו של עולם”.

אכן זקנותו של משוררנו הגדול לא ביישה את ילדותו, וגם בעברו את גיל השבעים ושערותיו הלבינו כשלג – עדיין הוא מתהלך בתוכנו “רך ומשוח, יפהפה ומעודן, קל ומרפרף, מתחטא ומתעלס”, משורר אמתי בכל מהותו!

---

באר'ל כצנלסון

מאת

דוד סמילנסקי

א

באר’ל כצנלסון היה כידוע. איש-מפלגה מושבע, ושמו נעשה סמל ודגל למעמד חברתי מסויים, מראשית בואו לארץ – בשנת תרס"ט – ועד יומו האחרון. הוא היה ממניחי היסוד לתנועת הפועלים בארץ. אך בראש וראשונה היה יהודי מושרש בקניני עמו, ותחית העם וביסוסו קדמו אצלו לכל השאיפות האידיאליות להן הקדיש את מיטב חייו ושנותיו, מיטב מרצו וכושר פעולתו.

ברל (ששמו העברי היה “בארי”, כשם אביו של הושע הנביא, והשם “באר’ל” בא לו ככנוי־של־חבה) גדל ונתחנך בתוך קהלה יהודית חשובה ברוסיה הלבנה – בוברויסק. בעצם ימי עלומיו, בהיותו בן 22, עזב את עיר־מגוריו ואת בית הוריו ועלה לארץ. והימים ימי העליה השניה. בשנים הראשונות בארץ, היה פועל חקלאי בפתח־תקוה, עין-גנים, חדרה, דגניה, כנרת, בן־שמן ועטרות. באחד מאותם הימים, בשנת תרע"א. פגשתיו לראשונה בביתו של מנחם שיינקין, ברחוב השחר בתל־אביב.

בימים ההם היתה בעית העבודה העברית השאלה הבוערת בישוב, וטובי הישוב התחבטו בפתרונה ימים על ימים, מתוך רצון להכשיר את התנאים לקליטת המוני פועלים עברים. בראש תנועת “העבודה העברית” עמדו אז: א. ד. גורדון, י. ויתקין, י. אהרונוביץ, זאב סמילנסקי, י. שפרינצק ועוד. שיינקין, שלפי השקפותיו השתייך למעמד האזרחי, אך לאחר בקורו הראשון בארץ־ישראל בשנת תר"ס, עמד מקרוב על כל הבעיה הזאת, בעית העבודה העברית, ששרשה היה כלכלי: העדפת עבודה זולה של הפועל הנכרי, הבלתי־מאורגן, לשם הוזלת התוצרת, מתוך ותור על “וחי אחיך עמך” – עשה תעמולה גדולה ברוסיה, לשם יצירת קרן מיוחדת לתמיכת הפועלים העברים בארץ־ישראל, כדי לאפשר להם להחזיק מעמד ולהתבסס בכל התנאים הקשים ששררו אז. וברל כצנלסון מצא לו תמיד לשון משותפת עם מ. שיינקין.

מצאתי את שניהם, את שיינקין וברל, מסובים יחד על כוס תה, ומשוחחים שיחה חמה וערה במשך שעה ארוכה, ושניהם לדבר אחד נתכוונו: למצוא את הדרכים להקלת מצב העובד העברי בא"י. ואני, “השומע החפשי”, עשיתי אזני כאפרכסת והקשבתי קשב רב לדבריהם. שכר העבודה בימים ההם היה נמוך מאד: פועל עברי היה מקבל 3–4 בשליקים ליום (60–80 פרוטות), ופועל ערבי עוד פחות מזה. מעונות זולים ובתי־מטבח עממיים לפועלים עוד טרם יהיו אז בארץ. בשורות הפועלים העברים עדיין לא נמנו אלפים ורבבות, כי־אם כמה מאות בלבד, אשר עלו כחלוצים לארץ, ברצון חזק להתקיים בכל מחיר־שהוא ובכל התנאים הקשים בכל ענפי העבודה בעיר ובכפר. ברל כצנלסון, שעבד שנים מספר במושבות העבריות, ראה והכיר מקרוב את מצב העבודה הזולה, ושם לו למטרה ליצור תנאים יותר נוחים, אשר יאפשרו לפועל העברי לכבוש את העבודה לכל סוגיה.

איש צעיר, בן 24, היה ברל בימים ההם, רענן, חי ותוסס, וכולו אומר מרץ, עוז, בטחון ואמונה. דבורו היה ברגש ובהתלהבות, ומתוך שיצאו מן הלב נכנסו ללב השומע ועשו רושם עליו.

התרשמתי מדברי הצעיר בעל העינים הפקחיות והפנים השזופים, לבוש היה בגד זול של פועל חקלאי, וגם דרך הילוכו והתנהגותו היו בפשטות ובענווה, לא כשליח־צבור העומד במערכה, אלא כאחד מן השורה. זמן רב נשאתי בחובי את הרושם אשר עשה עלי חלוץ זה, שהקדיש עצמו לתנועת הפועלים, ובמרוצת הזמן נהיה לאחד מדבריה וממנהיגיה הראשיים, למורה התנועה.

בשנת תרע“ח, עם התחלת ההתנדבות לגדוד העברי בארץ, היה ברל כצנלסון מראשוני המתנדבים וממארגני ההתנדבות. ואף־על־פי שתפס כבר עמדת־כבוד בתנועת הפועלים, לא פיקפק ולא היסס מלשרת את “הגדוד הראשון ליהודה” משנת תרע”ח ועד תר"פ, כחייל פשוט, ברמה ובגאון לאומי נשא את דגל הגדוד העברי. הוא היה מן היחידים (היו כידוע רבים, ודוקא מותיקי המנהיגים, שהתנגדו לגדודים עברים, מחששות שונים) שהבינו את ערכו הרב של גדוד עברי לגבי תביעותינו על עתיד הארץ, ולכן תבע מאנשי מפלגתו (“פועלי ציון”) שיכנסו לגדוד העברי, הלוחם שכם אחד עם צבא בנות הברית.

ב

עם היבחר מועצת־העיר הראשונה בתל־אביב, בראשית מאי 1922, נבחר ברל כצנלסון מטעם סיעת הפועלים למועצה, והיה חבר במועצה הראשונה, השניה והרביעית.

הוא היה מדבר במועצה רק לעתים נדירות. בדרך־כלל היה יושב ומאזין לדברי נבחרים אחרים מכל הגושים, אבל כשהיה נוטל את רשות הדבור בשאלות החשובות ביותר, היו כולם מטים אוזן ומקשיבים לדבריו המחושבים והשקולים.

נזכר אני בישיבת־הפתיחה של המועצה השניה, שנתקיימה ביום ה־12 למאי 1925. מאיר דיזנגוף אמר בפתיחת הישיבה: “בתור זקן הנבחרים הוטל עלי התפקיד לפתוח את הישיבה הראשונה של המועצה החדשה, הנני מברך את כל הנבחרים, החדשים והישנים, בעבודה פוריה ומוצלחת. הבחירות נגמרו מתוך מלחמה בשלום. כבשנו את המבצר, ותפקידנו להגן על מבצר זה, ואין עכשיו לשמור כל־כך על הדגל שתחתיו השתתף כל אחד בכבוש המבצר, ראשית חובתנו לשמור על כבוד העיריה ולדאוג לעניני הכלל כולו. לפנינו עומדות שאלות רבות וחשובות. עיני כל ישראל נשואות לעיריה זו, ובשביל זה כדאי אולי לוותר על ענינים פרטיים. תנאי ראשון להבנה הדדית ועבודה משותפת הוא שכל חבר ידע לשמור על כבוד רעהו, וברגשות אלה נצליח בעבודתנו”…

אחריו קם ברל כצנלסון ואמר: “בשם חברי סיעת הפועלים בעיריה, ברצוני לאמור מלים אחדות. אין אנו קבוצה מקרית כאן, כי אם באי־כח צבור שאנו חיים את חייו; הננו קבוצה, אשר קשריה עם בוחריה גדולים וקיימים ויש עליה חובה לתת דו”ח. פירסמנו לפני הבחירות פרוגרמה לא לשם מצוה כי אם לשם הגשמתה. אין אנו כאן לשם אופוזיציה, כי אם לשם עבודת בנין. עניני הפועלים הם שיתווּ את עבודתנו בעיריה – מלחמה בעד ערכה המדיני של המדינה העברית, בעד שנוי נמרץ של חיי העיר, הוזלת שכר דירה, מלחמה מעשית בסרסרות הקרקעות, פיתוח התעשיה והמסחר וכו', ומקווים אנו שנצליח לאסוף עוד כוחות מבין חברי הסיעות האחרות. דבר זה תלוי לא רק בנו, אולם אנו מעמדתנו לא נזוז, גם אם נצטרך להשאר בתור מיעוט, בתור אופוזיציה, לא נעזוב את העיריה. מבינים אנו את האחריות והננו מוכנים ודורשים למשוך בעול ובאחריות. דרכנו היא ברורה. בהגנה על ההמונים הרחבים אנו רוצים להקים את תל־אביב בתור עיר פרודוקטיבית"… דבריו עשו רושם עמוק על כל הנבחרים, שמספרם היה אז 41.

בישיבה אחרת של אותה מועצה מיום ה־2 ליוני 1925, נבחרה, בין יתר הועדות, גם ועדת חנוך ותרבות, שחבריה היו: אחד־העם, ח. נ. ביאליק, מ. ביילינסון, י. אהרונוביץ, ב. כצנלסון, ד"ר ח. בוגרשוב, ר. סופרמן, גב' ט. חסקינה וא. ליואי. את ברל כצנלסון עניינה ועדה זו יותר מכל הועדות, והוא הרגיש והבין שעל רקע החנוך והתרבות בעיר בעברית הראשונה יש בשבילו כר נרחב לעבודה חברתית וצבורית.

ג

ב. כצנלסון עמד, כידוע, בראש כמה וכמה מפעלים ישוביים, והיה מעורה בעשרות מוסדות חנוך, תרבות, ספרות וכו'. על זיקתו המיוחדת לעתונות יעיד בין השאר ענינו באוסף העתונות הישראלית של האספן ז. פבזנר (“בית הלבנון”), ובתערוכת העתונות שנערכה בשעתה, בניסן תרצ"ה, באולמי התערוכה ויריד המזרח. ברל היה מן המבקרים התמידיים בתערוכות העתונות וגם בבית־אוספה הקבוע, והתפעל מאד מהישגי העתונות העברית והתפתחותה העצומה. באחת התערוכות אמר: “קירות התערוכה ומוצגיה אומרים לנו, כי יש ויש ללמוד, לחקור, לדעת ולא רק על עתונותנו, אלא גם על ישובנו וקורותיו. מה שהושקע בשטח אדמה זה ראוי שיחקר. ועדיין אין לנו שום ספר רציני, אשר יספר את תולדות ישובנו”…

ועוד אמר: “מאידך גיסא עלי להודות, שכל הטכניקה המשוכללת של עתונותנו אינה מניחה את דעתי, יודע אני את הישגיה, אך ידעתי גם את תפקידיה. ומלבד תפקידיה המדיניים, ישוביים, צבוריים־ספרותיים יש לה עוד תפקיד אחד, אשר שום עתון בעולם לא ידעו, לשאוף לחיי הארץ ולבנינה ברבבות עולים חדשים, להנחיל להם את הלשון העברית וספרותה. בימינו, ימי עליה עממית, הרי זה תפקיד כבוד וכבד מאין כמוהו, וזה מטיל על העתון העברי חובות שעדיין איננו יודעים למלא אותן”…

ד

בט“ו בטבת תש”ד פגשתיו ברחובות בלוייתו של אחי זאב סמילנסקי ז"ל, שהיה ממיסדי תנועת “הפועל הצעיר” וסופר קבוע בעתונות הפועלים. הוא בא בלויית כמה מחברי מערכת “דבר” וראשי תנועת הפועלים, לחלק את הכבוד האחרון לאחד מותיקי התנועה. זמן רב קודם לכן לא ראיתיו, והנה עמד לפני ברל אחר מכפי שהכרתיו בשעתו בראשית ימיו בארץ: פנים חוורים ומביעי סבל, שערותיו המתולתלות הפכו שיבה, ועיניו שהיו מאירות תמיד הפיקו תוגה רבה, אף תנועותיו הזריזות הואטו. הזקין האיש קודם זמנו.

נזכרתי אותה שעה בברל כצנלסון הצעיר, שהיה כולו שופע מרץ, עוז וגבורה, אמונה ובטחון. תוך עשרות שנים עבר תחנות רבות על אדמת המולדת, והוא זכה לחזות במו עיניו הגשמת כמה וכמה משאיפותיו הנעלות, אשר בעיצובן לקח חלק ראשון במעלה..

לא ידעתי אז, בהיותנו בבית־העלמין ברחובות, שלאחר שבעה חדשים יסתלק אף הוא מאתנו. הרי במשך שלשים וחמש שנה רצופות היינו רגילים לראותו על במת הצבור, יוצר מפעלים וערכים חדשים ומגן בחרדה על הערכים הקיימים.

שם ב. בצנלסון יישאר חרות עמוק בלב כל חוגי הישוב ללא הבדל חוג ומפלגה, אשר יזכרוהו כאחד מטובי הבנים־הבונים והיוצרים בתקופת התחיה וההגשמה.

---

מאיר סמילנסקי (מ. סיקו)

מאת

דוד סמילנסקי

א

לא הערכה על הסופר בכנויו הספרותי “מ. סיקו”, אלא קטעי זכרונות אישיים מחייו של דודי וחברי מאיר סמילנסקי, אני רוצה להעלות כאן:

ארבעה ילדים היינו במשפחת סמילנסקי, יחד גדלנו וחונכנו בין כתלי בית הורינו בכפרים האוקראיניים, קצת ברחמיסטריבקה וקצת בראשון-לציון וחדרה.

הגדול שבארבעה היה – אחי המנוח זאב סמילנסקי. השני לפי הגיל – משה סמילנסקי, השלישי – כותב הטורים האלה, והרביעי – מאיר סמילנסקי, הוא “מ. סיקו”.

בנעוריהם למדו ארבעתם יחד גמרא, תנ"ך, דקדוק, ספרות עברית ולימודים כלליים מפי מורים פרטיים.

הצעיר שבחבורה, מאיר, כשלשת החברים הגדולים ממנו, אהב בנערותו לרכב על סוסו החום (“מוציק”) במרחבי שדות אחוזת אביו הגדולה באוקראינה. בפרט שמח הנער מאיר, כשאבא היה לוקח אותו בסיוריו בשדות הזרועים, על פני שטחים נרחבים של אלפי דיסאטינות (רבבות דונאמים). האב החביב היה מבאר לבן־הזקונים שלו את מלאכת החרישה בעזרת מכונות־קיטור, את הזריעה במכונות שהיו נהוגות בסוסים ואת הקציר במכונות־קצירה שאף הן היו נהוגות ע"י סוסים. לאחר כל טיול בלוית אביו היה חוזר הנער מאיר מלא רשמים ממראה עיניו.

מלבד הלימודים, אהב מאיר לקרוא הרבה בספרות העברית והרוסית של אז. כבר בילדותו ניסה את עטו בשיר ובפרוזה בעברית. היה אוהב לתאר את מראות הטבע של הכפר האוקראיני.

בהשפעתו של דודנו משה סמילנסקי שהקדים לעלות לארץ־ישראל בראשית תרנ“א. עלינו כל השלושה באביב של אותה שנה. אתנו גם דודתנו שפרה סמילנסקי ז”ל, שהיתה אז בגיל 19, וכן נלווה אלינו הסבא – שמעיה סמילנסקי.

עם בואנו לארץ, באייר תרנ“א, נכנס מאיר לבית־הספר החקלאי “מקוה ישראל”, אשר בראשו עמד אז המנהל ניגו. שפת־הלימודים בבית־ספר זה היתה אז צרפתית. התרבות העברית היתה אז בבחינת שניה במעלה. מאיר, אשר חשב לתומו שבבית־הספר החקלאי הראשון בארץ תהיה לשון הלמודים עברית, עזב לאחר ימים מספר את בית-הספר במפח נפש, חזר לראשון־לציון ועבד כפועל יומי בכרמי הגפנים והשקדים. עבודת האדמה נתחבבה עליו והיה יוצא בוקר בוקר, עם צלצול פעמון המושבה לכרם וחוזר למושבה שוב עם צלצול הפעמון לפני שקיעת החמה. בערבים היה מבקר בהרצאותיהם של האגרונומים לובמן ומנשה מאירוביץ. הוא היה מאושר, שרגליו עומדות על אדמת המולדת באחת המושבות הראשונות שנוסדה בראשית עלית הביל”ויים.

ב

עברו חדשים מספר וצעירי משפחת סמילנסקי החליטו להתנחל על האדמה, שנקנתה על־ידי סבא שמעיה בחדרה.

העליה מראשון־לציון לחדרה היתה קשה מאד. צריך היה לחצות כמה “ואדים” (נחלים) מחוסרי־גשרים ולעבור דרך ארוכה של חולות עמוקים, ושבעתים קשה היה להעביר את העגלות העמוסות דרך הסלעים והכפים שבסביבות תול־כרם. רוב הדרכים בארץ לא היו סלולות עדיין. אז בנו את מסילת הברזל היחידה והראשונה בין יפו וירושלים, ואילו מיפו ומושבות יהודה לחיפה ומושבות שומרון היו אמצעי־התחבורה היחידים עגלות פשוטות למשאות, אשר עשו את דרכן בקשיים רבים. אף ה“שיירה” שלנו, ובראשה משה סמילנסקי בן השבע־עשרה, התנהלה בכבדות ליד העגלות העמוסות, שעל אחת מהן, במרומי החבילות, ישב הצעיר שבחבורה, מאיר, עם מנורת־נפט קטנה בידו, אשר פעם, בלילה, נפל מן העגלה, ורק בנס לא נפגע.

לאחר טלטולים קשים, במשך יומיים ולילה אחד, הגענו למחוז חפצנו – לחדרה. הארבעה, יחד עם האחות שפרה ז“ל, נגשו במרץ רב לפרוק את שתי העגלות, ואת חפצינו וכלינו הכנסנו לתוך צריף־העץ שהוקם על אחת הגבעות במרחק יותר מקילומטר מן ה”חאן" הידוע. אני ומאיר, צעירי החלוצים, היינו לרוב שואבי־המים מן הבאר היחידה שמאחורי ה“חאן”. מלבד הספקת המים היה לנו עוד תפקיד: לאסוף קוצים ודרדרים, חומר־הסקה לכביסת לבנים. מאיר היה עוזר גם בכביסת הלבנים, והיה גם ממלא תפקיד של שומר בלילה על הצריף, הסוסים וחמרי הבנין.

ג

בקיץ תרנ“ב באו ההורים מרוסיה, וראו את “הצלחתנו” הגדולה בהתישבותנו החלוצית בביצות חדרה, שהיו נגועות בקדחת טרופית ובקדחת צהובה־ירוקה. הם גמרו אומר להחזיר את ילדיהם לרוסיה. הגדולים: שפרה סמילנסקי (בת 20), זאב סמילנסקי (בן 18), ומשה סמילנסקי (בן 18) לא צייתו לפקודת ההורים ונשארו בארץ, ואילו הצעירים יותר, כותב הטורים האלה ומאיר סמילנסקי (שניהם בגיל 16) נכנעו לצו ההורים, ובאב תרנ”ב יצאו את הארץ עם הוריהם.

עם שובו לרוסיה, התגורר מאיר בבית אביו, שהיה אז סוחר־תבואות גדול בנובומירגורוד (פלך חרסון). הוא התמסר אז ללמודים בכל מרצו, והמורה ניבא לו, כי במשך שנה יוכל לעמוד במבחן לשם קבלת תעודת בגרות, כדי שיוכל להמשיך את למודיו בבית־ספר גבוה. אולם שקידתו הרבה החלישה במידה ניכרת את עיניו, והרופאים צוו עליו במפגיע להפסיק את למודיו ולמעט גם בקריאה ובכתיבה. פעם הזהירוהו שאם לא יציית לפקודתם, נשקפת לו סכנה איומה לאבד לגמרי את כח־ראיתו. בלב כבד נפרד מלמודיו. זמן־מה אחר כך התחיל לשקוד על לימוד המוסיקה ורכש לו ידיעה יפה בנגינת כנור.

ולא רק ניגן אלא גם יצר כמה יצירות מוסיקאליות ושאף להשתלמות מקיפה במוסיקה, אך מן השמים נלחמו בו. כח־ראיתו נחלש מזמן לזמן, וזה גרם לו סבל רב. בינתיים נשא לאשה את בת אחיו הבכור, נולדו לו בן ובת. הילדה לא האריכה ימים ומתה בילדותה, ונשאר לו רק בן יחיד. מאיר נכנס לעסקי אביו, שהיו טובים מאד, וקנה לו שם טוב בעניני מסחר ותעשיה. מצבו החמרי היה איתן ומבוסס, אך הוא לא הסתפק בזה. מפרק לפרק היה מנסה לאחוז בעט־סופרים, ולהעלות על הנייר את הגות לבו. בשנת תרס“ג נתפרסמו ב”הצפירה" רשימותיו הראשונות: “שלא מן היושר”, “פנים לכאן ולכאן”, “פדיון שבויים” ועוד. ב“לוח אחיאסף”, שעורכו היה ד“ר יוסף קלוזנר, פירסם ציור “מן הנשים הצדקניות”. גם נחום סוקולוב, עורך “הצפירה”, וגם ד”ר קלוזנר עודדוהו להוסיף ולהמשיך בספרות. לאחר פירסום ציורו “בליל־החתונה” בחוברת “השלוח” של ינואר 1904, כתב אליו ביאליק: “ציוריך “מן הנשים הצדקניות” ו”בליל־החתונה" נגעו במקום צנוע בלבי, “השכינה העברית מדברת בלבך, דקה היא השכינה לית בה מששותא ואתה ידעתה”…

וכך התמסר מאיר סמילנסקי לכתיבת ספרים גדולים וקטנים. מתחילה חתם את שמו המפורש “מאיר סמילנסקי” ואחר כך חתם זמן מה באותיות רומיות ”M. Seco“ ואחר כך החל לחתום באותיות עבריות “מ. סיקו”, וזה שמו בספרות עד היום. ב“השלוח” בלבד נתפרסמו 18 מספוריו בארבעים ושתים מחוברות הירחון, וכן פירסם שורה ארוכה של ספורים וציורים בכתבי־עת שונים אחרים.

מזמן לזמן היה חש בעיניו, ונשא בדומיה את סבלו. בעצם תקופת שאיפותיו הספרותיות נלקח ממנו אור עיניו, והוא נסתמא לגמרי בהיותו כבן ארבעים. העוורון דיכא את נפשו, והרי מ. סיקו אהב כל־כך להסתכל בכל אדם, בצומח ובדומם. אהב את הטבע, והיה מתרשם עמוקות מכל מה שראו עיניו בכל ארבע תקופות השנה.

בינתיים מתה עליו אמו רחל, אשר היתה מפנקת אותו כבן־זקונים. לאחר זמן לא־רב חלה גם אביו שמעיה, וכעבור ימים מועטים הלך לעולמו. ואשתו הצעירה צפורה, אשר טפלה כאחות רחמניה באב בזמן מחלתו ב“שפעת הישפאנית”, נוגעה באותה מחלה מתדבקת ועברה למנוחת־עולמים באוקטובר 1918. מ. סיקו נשאר שכול מהוריו, שהיו חביבים עליו, ונתאלמן בבת אחת גם מאשת־נעוריו.

בתקופת המלחמה הקודמת עברו עליו ימים רעים ומרים. העיירה רחמיסטריבקה, שבה גר עם משפחתו מ־1894 עד 1918, נחרבה עד היסוד. בתקופת המעבר ממחנות הבולשביקים למחנות האטמאנים האוקראינים הפרטיזאניים פטליורה, מאכנו וכו'.

באחד הלילות ברח, בלוית בן אחיו בן-ציון ובנו יחידו, ירמיהו, לסמילה (מחוז צ’רקסי). אולם הרוצחים הרודפים השיגו את הבורחים גם בסמילה. השודדים ראו שמ. סיקו עיוור ולא נגעו בו. אולם את בן־ציון סמילנסקי (אחי הצעיר) לקחו אתם והטביעו אותו בנהר. והילד ירמיהו הצליח להתחבא והשודדים לא מצאוהו.

לאחר ימים מעטים עבר מסמילה לצ’רקאסי, מקום מגוריו של אחיו הגדול ממנו בשנים – יוסף סמילנסקי. אולם הפורעים באוקראינה הגיעו גם לצ’רקאסי, רצחו את יוסף אחיו, ואשתו של ההרוג בראותה בעיניה את רצח בעלה, הותקפה התקפת־לב אנושה, ובאותו מעמד הוציאה נשמתה.

מעיר־ההריגה צ’רקאסי ברח מ. סיקו עם בנו יחידו לאודיסה, מקום־מגורה של אחותו הבכירה עם משפחתה. שם נאסר על-ידי הבולשביקים בבית־הכלא. חייו היו בסכנה, כי כמעט כל האסירים לא יצאו חיים מבית־כלא זה, אולם במקרה היה בין החוקרים הבולשביים חוקר יהודי אחד, אשר פעם עבד כפועל חקלאי בכרמי משה סמילנסקי ברחובות. בשמעו את השם סמילנסקי, שאל את מ. סיקו בעברית אם הוא קרובו של משה סמילנסקי מרחובות. לאחר שקיבל תשובה כי הוא אחיו, נקט בכל האמצעים הדרושים לשם שחרורו.

לאחר שחרורו, עבר את הגבול הרוסי בחשאי ונכנס לרומניה יחד עם בנו, ולאחר כמה חדשים הגיע לתל־אביב בשנת תרפ"א. רצוץ ושבור היה בגופו וברוחו, הוריו ואשתו מתו עליו ברוסיה, ורכושו הגדול בעיר־ימגוריו נשדד ממנו. תחילה התגורר בתל־אביב, ואת בנו הכניס לבית-הספר החקלאי מקוה-ישראל. הגורל רצה, שלפני 30 שנה נכנם מ. סיקו ללמוד באותו בית־ספר, שבו היו שליטות אז התרבות הצרפתית והלשון הצרפתית, ובשובו לארץ למד בנו היחידי במקוה־ישראל, כששפת הלמודים שם היא עברית.

מ. סיקו החל שוב מפרסם רשימות שונות מפרי־עטו בעתונים, במאספים ובירחונים. היה מכתיב את מחשבותיו לפני מזכירה מתנדבת. חבלי־יצירה קשים שבעתים היו עליו, בשעה שנאלץ להכתיב בקול רם את הגות לבו ואת מאוייו לפני אחרים. אך היה מתגבר על כל הקשיים.

בתרפ“ח יצא קובץ ראשון של ספוריו, ובשנת תש”ה הופיע קובץ שני “אבן מקיר תזעק”. בשני הקבצים האלה כונס רק שליש מיצירותיו, ושני השלישים האחרים מפוזרים בכתבי־עת שונים. 

---

פרופ' נחום סלושץ

מאת

דוד סמילנסקי

רבות פעל ועשה נחום סלושץ בשדה העסקנות הצבורית, הספרות, המחקר, הבלשנות והתרבות העברית והצרפתית. היתה לי הזכות להכיר את סלושץ מראשית הופעתו על הבמה החברתית והספרותית. יליד אודיסה הוא, נולד בר“ח כסלו תרל”ב (דצמבר 1872) לאביו הרב דוד שלמה סלושץ, אשר ישב שנים רבות על כסא הרבנות הראשית בקהילה היהודית באותה העיר, שהיתה אז הקהילה הגדולה ביותר באוקראינה. באודיסה נתרכזו בימים ההם טובי העסקנים, הסופרים והמשוררים, ושנים רבות שמשה אודיסה מרכז התנועה הלאומית. דרך אודיסה עברו כמעט כל העולים לארץ־ישראל מרוסיה, אוקראינה, ליטא, לטביה, פולין ועוד.

בילדותו נתחנך נחום סלושץ חנוך מסורתי ולאומי, ובבית אביו הרב ינק את החבה העמוקה לעם ישראל, לארץ־ישראל ולכל קנינינו הלאומיים והתרבותיים. בשנת תר"ן נוסדה לראשונה בירושלים על-ידי אליעזר בן־יהודה, דוד ילין וחבריהם החברה “שפה ברורה”, אשר שמה לה למטרה להפיץ את הדבור העברי בארץ־ישראל ובגולה. באותו זמן נוסד בירושלים גם “ועד הלשון” הראשון, שדאג לא רק להחיאת הדבור העברי, כי אם גם ליצירת ניבים ומלים חדשות לשם שפור הלשון. כשנודע הדבר לצעיר נחום סלושץ באודיסה, ניגש מיד במרץ רב ליסד באודיסה עיר מגוריו אגודה בשם “שפתנו אתנו”. הצעיר הנלהב עלה אז לארץ, בהיותו בן תשע-עשרה, והתקרב מיד אל יוצרי ומחיי הלשון העברית. הוא ישב בארץ כמה חדשים, נפגש תמיד עם אליעזר בן־יהודה ורעיתו, והכיר מקרוב גם את הילד העברי הראשון – את איתמר בן־אבי בילדותו. נוצר בינו ובין משפחות בן־יהודה ודוד ילין קשר של אחוה, ריעות וידידות.

בשובו מארץ־ישראל לאודיסה, החל נחום סלושץ לפתח את הדיבור העברי בחוגי בני גילו, חבריו ומיודעיו.

יש להזכיר, שאפילו הסופרים העברים המובהקים שהיו קשורים בכל נפשם בלשון העברית כמו: אחד־העם, מנדלי, רבניצקי, לילינבלום, ברדיצ’בסקי ואחרים, לא האמינו בהתחלה באפשרות ההגשמה המעשית של תחית הדבור העברי, וחשבוּ את הפעולה של דוברי עברית ל“מעשה קונדסים”. אך הצעירים הנועזים סלושץ, קלוזנר, טשרניחובסקי וחבריהם המשיכו את קו־פעולתם בהתמדה.

נחום סלושץ גמר את חוק לימודיו בבית־המדרש לרבנים באודיסה, הלך לשווייץ ונכנס ללמוד באוניברסיטה בג’ניבה. משם נסע לצרפת והיה באוניברסיטה בפאריס מתלמידיו של המזרחן המפורסם, מגדולי האשורולוגים יוליוס אופרט, מי שהיה פרופיסור בקולג' די פראנס, חבר האקדמיה ונשיאה בשנת 1891, וגם למד תורה מפי המזרחן היהודי יוסף הלוי, אשר נתמנה פרופיסור בפאריס לכושית (חבשית עתיקה). שני הפרופיסורים המצויינים הורישו לתלמידם השקדן את החבה העמוּקה ואת המסירות הרבה למדע ולחקירת עתיקות ישראל.

סלושץ הוכתר בתואר דוקטור לספרות ושפות, ומשנת 1904 עד שנת 1919 שימש כמרצה קבוע בסורבונה שבפאריס. בד בבד עם הלמודים המדעיים בבתי־הספר הגבוהים בג’ניבה ובפאריס, התמסר להפצת הרעיון הלאומי ותורת הציונות המדינית. לאחר הקונגרס הציוני הראשון שנתקיים בבאזל באבגוסט 1897, יסד נחום סלושץ את האגודה הציונית “בני ציון” באודיסה, והתנדב להיות מזכירה במשך שנים מספר. לאות הוקרה בעד עבודתו המסורה לתנועה הציונית נבחר כציר הקונגרס השני בשנת 1898, שבו הונח היסוד לאוצר התישבות היהודים.

לאחר שהצעת אוגנדה נדחתה ברוב דעות של הצירים בקונגרס השביעי שבו השתתף סלושץ כציר, בא פילוג במחנה הציונים. זרם אחד נהר אחרי “ציוני ציון” וזרם שני אחרי “ציוני אוגנדה”, אשר נקראו אחר כך “ציונים טריטוריאליסטיים”, ובקיצור “יט”א". נחום סלושץ, שראה את מצב היהודים ברוסיה הצארית וכאב את כאב עמו לאחר הפרעות שהתחוללו בשנות 1903–1905, בכל תחומי הישוב היהודי ברוסיה – נטה אחרי ההצעה בדבר התישבות היהודים בדרך ארעית באוגנדה, אשר תשמש, כדברי הרצל, “מקלט ליל” עד קבלת הזכויות המדיניות בקושטא – עיר־הבירה של תורכיה בימים ההם. הוא האמין אמונה רבה, שסוף־סוף תשיג ההסתדרות הציונית את הזכויות המדיניות בשביל התישבות בממדים רחבים בארץ אבותינו על אדמת המולדת־העתיקה.

שנים מספר היה נחום סלושץ קשור בקשרים אמיצים עם ישראל זנגויל, נשיא ההסתדרות הטריטוריאליסטית, ונפגש אתו בכמה כנוסים, שבהם נידונו הבעיות על בחירת טריטוריה ארעית להתישבות יהודי רוסיה. עם שובו של נחום סלושץ ממסעו המדעי באפריקה, בשנת 1906, שבה התידד עם מושלי לוב, הודיע לזנגוויל בכתב ובעל־פה על המחשבה שעלתה לפניו בדבר יסוד מקלט מדיני בקירינאיקה. חליפת המכתבים בין זנגויל וסלושץ נמשכה שנים מספר, וכדאי היה לרכז את כל המכתבים המענינים לספר מיוחד כחומר היסטורי מאלף.

שנים רבות עסק פרופ' סלושץ בהוראה. משנת 1903 ועד שנת 1918 היה מורה בבית־הספר למורים בפאריס. ובעת ובעונה אחת (משנת 1904 עד שנת 1919) היה מרצה קבוע בבית־הספר הגבוה בסורבונה. באותו פרק־זמן שימש חבר הועדה השמית ועורך הקורפוס הפיניקי באקדמיה בפאריס, והשתתף בכמה משלחות מדעיות באפריקה ובפורטוגאל.

רב־פעלים היה פרופ' נחום סלושץ: הוא היה מיסד האוניברסיטה העממית בפאריס; היה מורה בבית־הספר הגבוה ברבאת (מארוקו); חבר משלחת מדעית למארוקו; שליח האקדמיה בפאריס וחברת “כל ישראל חברים” (אליאנס) לחקירת עתיקות באפריקה. הוא נתכבד באות־הכבוד כקצין השולטן במארוקו, נבחר כחבר נכבד של קהילות האנוסים בפורטוגאל, היה מרצה בישיבת ר' יצחק אלחנן בניו־יורק ועוד, ועוד.

בימי נעוריו החל למשוך בעט־סופרים, ובמשך שנות עבודתו הספרותית פירסם כמה מאות מאמרים פובליציסטיים, מדעיים ורשמי־מסע בעברית ובצרפתית, וגם כתב כמה ספרים חשובים במדע, בלשנות וספרות.

בעברית פירסם את הספרים: מסע בליטא; כנסת הגדולה; הקונגרס הציוני הרביעי; אמיל זוֹלה; מסע במצרים; קורות הספרות העברית החדשה (עברית וצרפתית); באיי־הים; האנוסים בפורטוגאל; מסעי בארץ לוב. בצרפתית: דברי ימי היהודים במארוקו; הפיניקים ויהודי ברבריה; השירה העברית הלירית. באנגלית: אפריקה הצפונית; אוצר הכתבות הפיניקיות, ועוד.

מלבד ספריו המקוריים תירגם לעברית מצרפתית מכתבי מופאסאן וגם את “שלמבו” מאת פלובר.

כאמור ביקר נחום סלושץ בארץ בפעם הראשונה בשנת תרנ“א. כעבור חמש שנים שוב ביקר בפעם השניה – בשנת תרנ”ו, ואחר כך עלה לארץ בפעם השלישית בשנת תרע"ט (1919) על־מנת להשתקע בה. מתחילה גר בירושלים ואחר כך עבר לתל־אביב, וזה למעלה משתי עשרות שנים הוא שוכן כבוד בעיר העברית הראשונה. מזמן ישיבתו בתל־אביב, אינו יושב בחיבוק ידים, כי אם ידיו מלאות עבודה צבורית, ספרותית ומדעית.

הפרום' נחום סלושץ הוא אחד האחים הותיקים בלשכה הגדולה של “הבונים החפשים” של צרפת. שם נתעלה לדרגה העליונה ביותר, דרגה 33, שאליה הגיעו רק יחידי־סגולה. רבים פוגשים זה עשרות שנים את הפרופ' סלושץ בישיבות הבונים החפשים מכל המיסדרים, ובפרט בלשכת “ברקאי” שהשתייכה שנים רבות למיסדר של המזרח הגדול בצרפת, ואחר כך עברה לרשותה של הלשכה הלאומית הגדולה בארץ־ישראל, שבה הוא חבר־כבוד.

שנים רבות הוא מכהן כנשיא “הברית העברית העולמית”, כמנהל החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל, ועורך הקבצים המדעיים שלה. כן עסק בחפירות

ארכיאולוגיות בטבריה וגילה את בית־הכנסת העתיק בחמת.

דברים אלה נכתבים בזמן שהפרופ' נ. סלושץ הגיע לגיל 75, באדר תש“ז. עדיין לא נס ליחו, והוא ער, חי ותוסס, ממשיך את פעולתו הצבורית והתרבותית ואינו פוסק מלפרסם מאמרים ורשימות בעתונים, במאספים ובקבצים, הנקראים בעיון רב על־ידי אלפים מבני הארץ ומחו”ל. כה יתן וכה יוסיף עוד שנים רבות להגדיל את אוצר נכסינו הלאומיים והתרבותיים, ויזכה לחזות בעיניו את תקומת עם ישראל במולדתו ההיסטורית. 

---

פרופ' יוסף פטאי

מאת

דוד סמילנסקי

א

לפרופ' יוסף פטאי יצאו מוניטין בספרות העברית וההונגרית. טובי הסופרים והמשוררים גמרו עליו את ההלל והרימו על נס את ספוריו ואת שיריו, אשר השפיעו השפעה רבה על קוראיהם. הפרופיסור פינטר, חבר האקדמיה ונשיא החברה לספרות ההונגרית, הקדיש פרק מיוחד להערכת יוסף פטאי והאסכולה שלו.

בתש“ו הוציא הועד להוצאת כתבי יוסף פטאי (שעל-יד הוצאת “יבנה” תל-אביב) קובץ שיריו “מעל נהרות בבל לשערי ירושלים”, וכן ארבעה כרכים ממבחר כתביו בפרוזה: “אשר ספרה אמי”, “במערכות התחיה”, “משפוני השירה” ו”חזיון הרצל“. אחדים מספרי פטאי הוכתרו בפרסים שונים, וגם ספרו “חזיון הרצל” זכה בשנת תש”ה–1945 לפרס ירושלים על שם דוד ילין, שבין שופטיו היה הפרופ' ד"ר יוסף קלוזנר. בנמוקי ועדת השופטים למתן הפרס לפטאי, נאמר בין השאר:

“הספר “חזיון הרצל” (הוצאת “יבנה” תל-אביב תש"ג) הוא יחיד במינו בספרות הרחבה על הרצל. המחבר, פרופ' יוסף פטאי, אחד מן המצוינים שבסופרים היהודיים בהונגריה, הכיר את הסביבה היהודית המיוחדת של בודפשט, שבה נולד וגדל עד שיצא לוינה. ופרופ' פטאי מכיר גם את האווירה המיוחדת של הונגריה בכלל, שהרצל חי בתוכה אותן השנים שבהן נתגבש אפיו, ונתפתחו כשרונותיו של יוצר הציונות המדינית”. הספר כתוב בסגנון עברי פיוטי מלא רוך, נועם ויופי, באופן שישפיע על הנוער שיקרא בו, השפעה רצויה ביותר, ולפיכך החליטו כל שלשת השופטים פה אחד לתת את “פרס ירושלים על שם ילין” לשנת תש“ה – לפרופיסור יוסף פטאי בעד ספרו “חזיון הרצל”, ספר זה יהא גם שכר מוּעט סמלי לפעולתו הברוכה של פרופ' פטאי במשך עשרות בשנים, שבהן פירסם בהונגרית את מבחר הספרות העברית מכל התקופות והפיץ תרבות עברית בארץ-מולדתם של הרצל ונורדאו”…

ב

אלה שהכירו מקרוב את יוסף פטאי בהונגריה, יודעים לספר רבות על מדותיו התרומיות והנעלות, על עסקנותו הצבורית הענפה, על עבודתו התרבותית, על מסירותו לתנועה הציונית, על מחקריו בשירה העברית וההונגרית, על ספוריו שיצאו לאור בגרמנית ובאנגלית.

מלבד ספורים, שירים ומחקרים, פירסם הפרופ' פטאי אנתוֹלוֹגיה של שירת ימי הבינים בתרגומו להונגרית, ספרו על ארץ-ישראל ומונוגרפיה עברית על הרצל.

מטבעו בעל אופי מתון בכל הליכותיו, והאצילות מלווה אותו בכל אורח חייו. המשורר טשרניחובסקי אמר עליו דברים קולעים מאד במסיבה שנערכה לכבודו עם הופעת מבחר כתביו בארבעה כרכים: "יוסף פטאי מעולם לא היה מן “הצעקנים” לא בהונגריה ולא בארץ-ישראל, אלא ניצח בקול דממה דקה על האמנות הטהורה באישיותו הטהורה – – –

ראיתי מקרוב את השפעתו הכבירה של יוסף פטאי המשורר והסופר, המנהיג הרוחני והמחנך הלאומי, שישב כיהודה הלוי “בסוף מערב ולבו במזרח”. גדוש געגועים לארץ-ישראל ולשירה העברית שידע לחבב על כל החוגים, הוא הכניס לא רק את יפיפותו של יפת לאהלי שם, כי אם בראש וראשונה את יפיפותו של שם באהלינו אנו וגם לאהליו של יפת… ארבעה כרכים אלה יהיו מעתה לנכס יקר של הספרות העברית, שירה ופרוזה, ספור וחקירה, ויכוח והסברה, והכל מן המובחר. “תשורת עם למשורר” אכן מתנת המשורר לעמו"…

בתרצ"א נערכה קבלת־פנים חגיגית לפרופ' יוסף פטאי באולם “אוהל־שם” בתל־אביב. לחגיגה זו באו גדולי הסופרים והמשוררים, אנשי הרוח, החנוך והתרבות, ובראשם חיים נחמן ביאליק, אשר קיבל בתשואות את פני האורח. ביאליק אמר אז בין השאר, כדברים האלה: “יוסף פטאי, המשורר בחסד עליון בשתי לשונות, כתב שירים רוויים רוח היהדות, ושכינת ישראל שורה גם על מה שכתב בשפה זרה. בספוריו הכניס את כל פיוט המסתורין של דורות היצירה ואגדות הקבלה. הוא חדר אל תוך נפשו ורוחו של עולם החסידות. במסותיו וחקירותיו העלה פנינים משירתו העתיקה וגם הכניס את יפיפותו של שם באהלי יפת”…

ועל מקור-יניקתו של המשורר פטאי כתב הפרופ' יוסף קלוזנר, בהקדמתו לקובץ השירים שלו: “משני מקורות עמוקים נובעת השירה כולה: מן העין ומן הלב, מן העין באה שירת־ההסתכלות ומן הלב – שירת־הרגש. ואין לומר שאין לפטאי עין מסתכלת וחודרת, עין צייר; מי שאין לו עין כזו, שירתו אינה שלמה. די לקרוא את השיר “בית־כנסת מאופל” כדי להכיר שעינו של פטאי חדה, חודרת אל כל הפינות של העצם המתואר ומקפת את כל מה שהעין של האדם שאינו משורר אינה תופסת כלל. ואף־על־פי כן עיקר שירתו היא שירת-הלב. בכל חרוז וחרוז משיריו אתה מרגיש את הלב החם של היוצר. ולא שירת־הלב סתם היא שירתו של פטאי, אלא שירת הלב הדווי. הלב המתפתל ביסוריו, המרגיש צרת ויגון, הרואה חמס ושוד, כיעור וניוול – ומבקש פתרונים לחידת העולם. שנברא לטוב וליופי ונעשה כלי קבול לטומאה ושפלות”… בהמשך דבריו כתב הפרופ' י. קלוזנר: “והלב דוי והרוח נעכרת ביחוד בשירה לירית עמוקה זו, מפני שהמשורר פטאי נחן בשתי סגולות יקרות, שלא כל משורר זכה להן: הוא כהן־גדול במקדש היופי, ובאותה שעה הוא גם חדור כולו אהבת אלהים”… הלאה כותב פרופ' י. קלוזנר: “וכך שופעת חמימות של נשמה סוערת בקובץ השירים הללו, ואי־אפשר לקרוא שיר משיריו בלא התרגשות פנימית”…

כך העריכו גדולי הספרות העברית את יוסף פטאי שכל ימיו ישב בארץ־נכר ונחשב לסופר הונגרי בעיקר, אולם במרוצת השנים נוכחו הסופרים והמשוררים העברים, ששרשיו של יוסף פטאי נעוצים בימי ילדותו בספרות העברית. ויש להודות. שספריו רבי־הערך שכתב בשפה ההונגרית רכשו להם מעריצים רבים בחוגי הסופרים ההונגרים, אשר חשבו אותו לאמן ממדריגה ראשונה.

על אישיותו של פטאי ועל דרכו לציון ולציונות, ראוי להביא את דברי בן־ארצו, הפרופ' אהרן פירסט, שכתב עליו עם הופעת ארבעת הכרכים ממבחר יצירתו העברית של פטאי: “תפקיד חשוב הוא לתאר בהזדמנות זו את דרכו של פטאי לציון ולציונות. דרך כתביו ומפעליו, ואף קוי התפתחות אישיותו הענפה שנהירים לי וחביבים עלי זה ארבעים שנה ויותר, מעת צאת ספרו הראשון באחת ה”ישיבות" ההונגאריות, עד אשר “התבולל” כולו ליהודי ארץ־ישראלי וזכה בפרס ירושלים על שם דוד ילין".

וכאן מספר הפרופ' פירסט, שספרו של פטאי “קבלה, נשמות וסודות” תורגם לכמה שפות ויצא לאור בכמה מהדורות ברבבות טפסים. ועוד מספר פירסט, כי לפני עשרות שנים יסד פטאי את ירחונו המפורסם “עבר ועתיד”. שהפתיע והלהיב את ציבור הקוראים בתכנו העשיר ובצורתו הנהדרת והאמנותית, שלא היתה דוגמתה בישראל. ואפילו מומחה נוצרי מהעתונאים המובהקים ציין לשבח רב את כלי המבטא של יוסף פטאי, אשר הרים על רמה גבוהה את התרבות היהודית והנחיל כבוד רב ליהדות ההונגרית בכל חוגי המשכילים בעולם הרחב.

בירחונו “עבר ועתיד”, שהופיע בשלשים ושלשה כרכים בהוצאה מפוארת, הצליח יוסף פטאי למסור תאורים, תמונות וידיעות מארץ-ישראל. אפשר לומר

בפה מלא, שהוא שימש מחנך ומדריך מאלף לנוער הלומד, אשר הושפע במדה ניכרת ממאמריו ומיצירותיו שנתפרסמו במשך עשרות שנים.

יוצאי הונגריה יודעים לספר, שלפני עשרות שנים הכניסה הקהילה הגדולה בהונגריה בבית הכנסת הגדול, אשר בשכנותו נולד הרצל, את שירי המשורר הצעיר יוסף פטאי לתוך סדר התפילות, לשבתות, לחגים ולמועדים. וכך עשו גם יתר הקהילות שבהונגריה ובארצות השכנות.

עד כדי כך הגיעה הערצת המשורר יוסף פטאי בכל השדרות והחוגים שבהונגריה.

ועוד אחד מבני הונגריה, המשורר אביגדור המאירי, מספר על פטאי באחד ממאמריו: “שיריו, תפלותיו של פטאי עברו מן הספר המודפס אל תוך בית הכנסת בתפילות שבתות ומועדים תמידית שבו מושרים הם ומתפללים עד היום הזה בלוית המוסיקה הליתורגית המתאימה”… “פטאי היה הראשון במחננו, שהבין עוד לפני דור שלם שמכשיר המכשירים בכלי התעמולה הלאומית הציונית הוא: היופי, התרבות, הרוח”. – “יוסף פטאי המתרגם: – זוהי חטיבה מיוחדת במינה, ולא במקרה ולא בשיגרא דלישנא אני משתמש פה במלה “חטיבה”. פטאי המתרגם: זוהי דמות חטובה כפסל שיש, העומדת כאיש-הבינים בין שתי מערכות-ישראל”…

ג

וכיצד ראו את פטאי ראשי התנועה ציונית בארצות אחרות? לכך ראוי להביא קטע מדברי מ. אוסישקין על פטאי (הדברים נכתבו בתרצ"ה): “היהדות ההונגרית יש לה הזכות להתגאות בבנה זה. היהדות הזאת נתנה הרבה למדע היהדות והקימה כמה מגדולי ישראל. אמנם קמו לה ליהדות ההונגרית שני בנים גדולים, הרצל ונורדאו, שיצרו את התנועה הציונית העולמית. אולם לא יכלו להשפיע השפעה ניכרת על היהדות הזאת. עד שבא פטאי עם כשרונו הספרותי, עם מסירותו הגדולה לעניני התחיה הלאומית, והוא הולך ויוצר במשך כ”ה שנים קשר חזק בין יהודי הונגריה והיהדות העולמית על מרכזה החדש בארץ-ישראל, במסירות נאמנה אל התנועה הציונית והתרבות העברית"…

יוסף פטאי המשורר לא הצטמצם רק בשירה במובנה המצומצם, אלא היה קרוב גם לסוגי-אמנות אחרים. בפרט טיפח כעורך בעתונו המצויר – שהיה אחד העתונים היפים בעתונות העולם – וכן כעסקן, את האמנות היהודית. יוסף פטאי מביא לעתים תדירות את אמני א"י להונגריה, מסדר להם תערוכות, מציגם לפני השלטונות, ומחדיר ועושה פרסום לאמנות הארץ-ישראלית בחוגים רחבים של יהודים ולא-יהודים.

מפרק לפרק היה מפתיע את תושבי הונגריה בשירים עבריים של החלוצים והשומרים, שהיו מושרים ע"י זמרי האופירה הממלכתית, וגם היו מדוקלמים על-ידי אמני המקום.

כן היה מזמין מזמן לזמן את טובי המשוררים העבריים (בהם ביאליק, טשרניחובסקי ואחרים), מעלה אותם על הבמה ההונגרית, והם היו מתקבלים בכבוד גדול ע"י מדינאים, מיניסטרים וכהני דת.

ולא רק משוררים ואמנים עברים היה מזמין להונגריה, אלא היה עורך סיורים לגדולי היהדות ההונגרית לארץ־ישראל. כדי שיראו בעיניהם את כל הנעשה והמתרחש בישוב העברי החדש. וה“סייפא וספרא” נסע בראש קבוצה בפעם הראשונה בשנת 1924 לארץ־ישראל, ובשובו לעיר מגורו כתב בהונגרית את ספרו הראשון על “ארץ־ישראל המתחדשת”. ספר זה עשה רושם כביר בהונגריה ובכל הארצות השכנות, שהשפה ההונגרית שלטת שם. ומני אז היו עולות ארצה קבוצות תיירים מהונגריה, אשר היו מתרשמים הרבה מאד ממראה עיניהם ועושים פרסום רב לארץ־ישראל העברית.

ופטאי עצמו, קודם שבא להשתקע בארץ בשנת 1938, ביקר בה כתייר חמש עשרה פעם.

התעמולה הנמרצת של יוסף פטאי עשתה פרי הלולים.

בהשפעתו הישרה עלו לארץ יהודים רבים מהונגריה, והשקיעו פה את מרצם וכשרונם בכל ענפי החיים הכלכליים והתרבותיים. “לא ישכח לעולם – אמר פעם הפרופ' קלוזנר – מה שעשה פטאי לטובת כל הקנינים הלאומיים של ארץ־ישראל לארץ־ישראל, ללשון העברית ולדת הלאומית, להכרת ספרותנו שבכל הדורות. והרי זוהי הציונות במובנה הרחב. – לא הציונות הקטנה המלאה סכסוכי מפלגות ופירוד לבבות”… ביתו ומשרדו בהונגריה היו תמיד פתוחים לרווחה לכל המתעניינים בעניני הישוב העברי בארץ־ישראל, וכולם היו מכנים אותו “אמבסדור פלשתינה”.

ספרו “במערכות התחיה” השפיע הרבה על היהדות ההונגרית אשר ידעה להעריך כראוי את דברי הסופר, המשורר והעסקן הנאמן, והסיקה מהם מסקנות מעשיות של עליה לארץ והצטרפות לבוניה.

ד

בימי שבתו בארץ הרצה פטאי כמה הרצאות אורח באוניברסיטה העברית בירושלים על השפעת התנ"ך על גאוני הספרות ההונגרית וכן על משוררים עברים לא־ידועים שגילה בגנזי אוכספורד. לשם עבודת־חקירה זו זכה בתמיכה כספית גדולה מטעם ממשלת הונגריה.

הרצאותיו של פטאי נכנסו לתוך ספרו הרביעי של מבחר כתביו בשם “משפוני השירה”. יוסף פטאי הרצה הרצאות רבות בירושלים, בתל-אביב ובכל ערי ארץ-ישראל ומושבותיה. הרצאותיו היפות היו מרתקות תמיד את אזני שומעיו.

יוסף פטאי תירגם את מבחר השירה העברית להונגרית, שיצאו בחמשה כרכים ובכמה מהדורות.

גם בשנות שבתו בגולה. וכתבו בלשון נכריה, היה פטאי משורר־ציון בכל נימי נפשו, ואת עומק-כאבו של בן נודד שאינו מוצא לו מנוחה עד שובו לארץ־מולדתו, הצליח להביע בצורה נמרצת ונמלצת בשירו אל ירושלים, שאני מביא מתוכו כמה חרוזים:

"יְרוּשָׁלַיִם, פִּתְחִי שְׁעָרַיִךְ, קַבְּלִי אֶת בְּנֵךְ הָעוֹלֶה יָגֵעַ וְעָיֵף –

לְנוֹדֵד עוֹלָם מִקְלָט מִי יִתֵּן, נֶפֶשׁ לְכוֹשֵׁל, מַרְגוֹעַ וָכַף?

קַבְּלִינִי בְּחֵיקֵךְ, אֵם חַיַּי, מַעְיַן תִּקְוָתִי. רֹאשׁ שִׂמְחָתִי יְרוּשָׁלַיִם,

הוֹי יְרוּשָׁלַיִם, בְּנֵך הַנּוֹדֵד תָּעֹה תָּעָה נָלוֹז בְּמַעְגְּלוֹת אֵשׁ זָרָה.

שַׁבְתִּי אֵלַיִךְ, הוֹי פְצָעַתְנִי, בִּזַּתְנִי הָאֵם הַחוֹרֶגֶת, אֵירֹפָּה אַכְזָרָה

נַשְׁקִי מֵעַל פָּנַי אֶת פְּצָעַי וְאֶת כִּעוּרִי, אִמִּי הַנָּאוָה יְרוּשָׁלַיִם…"

ה

והרי קצת מתולדות חייו של יוסף פטאי, חיים עשירי-תוכן ורבי־פעלים:

יוסף פטאי נולד בשנת תרמ"ב (1882) בכפר קטן בשם פטא בהונגריה.

הנער יוסילי הצטיין בלימודיו בישיבה המפורסמת של מחבר “ערוגות הבושם”, ר' משה בן עמרם גרינוואלד.

במלאת לו חמש-עשרה שעה, נכנס לבית-מדרש-הרבנים בבודאפשט, והתקרב לחוגי המשכילים. כשנודע הדבר לאמו, מיהרה לבוא לעיר-הבירה והוציאה את בנה מן הסמינר “הטמא”, והכניסה אותו שוב לישיבת העיירה גלגוץ. הצעיר יוסף כאילו קיבל עליו את מרות אמו, וחידש את למודיו בישיבה, אך עם זה המשיך בסתר את למודיו הכלליים, ובמשך שנתים עבר בהצלחה את בחינת הבגרות של גימנסיה קתולית שבעיר ניטרה.

הוא שאף אחר כך להשכלה גבוהה, ולשם הגשמת שאיפתו חזר לבודאפשט, ונכנס שוב לאוניברסיטה.

עוד בשבתו על ספסל הלמודים בין כתלי הישיבה, החל לכתוב שירים עבריים. לאחר שקרא את ספר ה“פזמונים” לישראל נג’ארה, הושפע מאד משירים אלה ותירגמם מעברית להונגרית.

בהיותו בן-שש-עשרה הרצה על הנביאים, על שירת התנ"ך, על שירתם של משוררי ספרד וכו'. באותו פרק זמן התקרב לבטאונם של יהודי הונגריה המתבוללים “שויון”. עורך העתון הכיר מדי את כשרונו המצוין של הצעיר יוסף פטאי והקדיש לו מאמר מיוחד, שבו כתב בין השאר: “חרתו בזכרונכם את השם יוסף פטאי, שעוד יצלצל בארץ לארכה ולרחבה ונתגאה בו כולנו… הוא משורר בחסד עליון – בשתי השפות בעברית ובהונגרית גם יחד”…

בשנת 1903 יסדו תלמידי האוניברסיטה הבודאפשטית אגודה ציונית בשם “מכביה”. פטאי היה בין מיסדי האגודה. בנשף הראשון של האגודה קרא פטאי שיר בשם: “היה היה… היה יהיה” שנעשה להמנון הציונות העולה בארץ המדיארים.

והסטודנט פטאי הוסיף לכתוב שירים ומאמרים, להרצות הרצאות, לתרגם שירים עבריים להונגרית, ובעודו ממשיך למודיו באוניברסיטה, יסד הוצאת-ספרים בשם “ספריה הונגרית-יהודית”. והספרים התחילו להופיע בזה אחר זה ונפוצו בשדרות רחבות. אחד המבקרים החשובים כתב עליו: “המשורר והחוקר הצעיר יוסף פטאי מאחד בקרבו אקדמיה שלמה”… באותו זמן פירסם פטאי ספר-שירים עברי בשם “על נהרת בבל”, וכרך ראשון של אוסף גדול “משוררים עבריים”.

בשנת 1907 גמר את חוק למודיו באוניברסיטה בבודאפשט, והוסמך בתואר ד“ר לפילוסופיה, על יסוד חבורו “לסינג ובאיזה”, שיצא בהוצאת האקדמיה ההונגרית. לאחר שנתים קיבל סמיכה להוראה לתולדות הספרות ההונגרית והגרמנית, והוכתר בתואר פרופיסור על־ידי האוניברסיטה בבודאפשט. אחר כך נתמנה כמורה לספרות ההונגרית בבית-ספר ריאלי עירוני בבודאפשט. בבית־ספר ריאלי זה למד פעם ד”ר הרצל בנעוריו. המורה הצעיר רכש לו שם טוב בחוגי הממשלה ההונגרית, אשר הקציבה לו סטיפנדיה ושלחה אותו על חשבונה לספריה המפורסמת בודליינה שבאוכספורד לשם חקירת כתבי־יד עבריים עתיקים שלא נתפרסמו עדיין. יוסף פטאי גאל כמה משוררים נשכחים, וכן חינך וטיפח סופרים צעירים, כתב הערכות מקיפות עליהם והיה ידיד ורע נאמן להם.

במאי 1911 הוציא “אלמאנאך יהודי־הונגרי”, אשר הוכתר בפרס ראשון בלייפציג בתערוכת־ספרים עולמית – תכנו: אנתולוגיה של היצירה הישראלית בשטחי-יצירה שונים. האלמאנאך הפגין כלפי חוץ את ערכינו הרוחביים ואת הישגינו התרבותיים, והוא נתקבל בהתלהבות גדולה גם על־ידי הקהל ההונגרי לא־היהודי. במרוצת הזמן נתגלגל האלמאנאך לירחון לספרות, לאמנות, לבקורת ולבעיות החברה, אשר הופיע באופן קבוע בבודאפשט.

הירחון “עבר ועתיד” יצא לאור במשך שלושים שנה – משנת 1911 עד שנת 1941. בשלשים ושלשת הכרכים הגדולים של “עבר ועתיד”, משתקפת התרבות היהודית לכל צורותיה.

אפשר לומר בפה מלא, שהוא גדל וחנך דור של סופרים ומשוררים, אשר ינקו ממנו את החבה העמוקה לספרות העברית ולתרבות העברית.

בירחון הזה נתפרסמו כמעט כל ציוריהם של הציירים היהודים לארצותיהם: ישראל’ס מהולנד, לסר אורי מברלין, מארק שאגאל מפאריס, וואכטל מווינא, אבל פאן מירושלים. רוב ציוריו של הגרפיקן היהודי אפרים ליליין נדפסו בעתון הזה. הירחון “עבר ועתיד” – שעריו היו פתוחים לרווחה בפני כל אמן יהודי. מגמתו של פטאי היתה להציג לפני קוראי עתונו את היהדות בלבושה המפואר של האמנות הטהורה. מטעם מערכת הירחון “עבר ועתיד” היו נערכים גם נשפים ספרותיים־אמנותיים, שבהם השתתפו טובי הכחות היהודיים יחד עם הכחות המובחרים הסופרים והאמנים לא־היהודים. בפעולותיו וביצירותיו החדיר יוסף פטאי את ההכרה העמוקה בלבות היהודים, כי יש כח מאציל ויוצר בכלל ישראל.

גם צאצאיו של יוסף פטאי ירשו הרבה מסגולות אביהם: שני בניו עוסקים בספרות ובמדע. הבכור רפאל – חוקר שקדן, שחיבר כמה ספרים בפולקלור ובאתנולוגיה. והבן השני [פה חסרה חצי שורה בגלל איכות הסריקה] ירושלים (בהיותו בהונגריה תירגם, בעודו תלמיד הגמנסיה, מן הספרות העברית להונגרית).

ולבסוף רצוני לציין עוד, כי הפרופ' פטאי נמנה משנת 1912 עם “הבנאים החפשיים” (בבודאפשט השתייך פטאי ללשכת “קלמן איש הספר”, על-שם המלך קלמן שחי לפני כאלף שנה. בעלותו לארץ-ישראל צורף משנת 1940 ללשכת “חורב” בתל-אביב), ואף כחבר המיסדר הזה היה פעיל מאד.

בתולדות היהדות בהונגריה בדור האחרון – יהדות זו, שנתנה כל-כך הרבה קודם שנחרבה בימי השואה של מלחמת-העולם השניה, לתנועה הציונית, לבנין הארץ ולחכמת ישראל – תופס יוסף פטאי מקום נכבד מאד, ומקום-כבוד שמור לו בספרות העברית, גם כיוצר וגם כמתרגם ומפרסם.

---

פרופ' ש. ג. צונדק

מאת

דוד סמילנסקי

עם פתיחת הפאקולטה העברית לרפואה ליד האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים, נעשה כעין מיפקד של הכחות המדעיים במקצוע הרפואה הנמצאים בארץ. ותשומת־לב מיוחדת הוקדשה לאנשי-המדע המעטים, יחידי הסגולה, המוכשרים לפתח את המדע הרפואי במדינת ישראל.

בין היחידים האלה יש לציין את שלשת האחים הפרופיסורים: הרמן, ברנארד ושמואל גיאורג צונדק. היושבים בתוכנו משנת 1934. האח הבכור, הפרופ' הרמן צונדק, היה מרצה באוניברסיטה בברלין משנת 1918 ועד צאתו מעיר־מגוריו, בשנת 1933, ובאותו זמן היה מנהל בית־החולים אורבאן בברלין. מראשית בואו לארץ בשנת 1934, הוא משמש מנהל המחלקה הפנימית בבית־החולים “בקור חולים” בירושלים. הוא פירסם כמה מחקרים חשובים במחלות חילוף החמרים, הלב, הכליות והפרשה פנימית. ספרו “מחלות הבלוטים האנדוקריניים” תורגם לכמה לשונות.

האח השני, הפרופ' ברנארד צונדק, היה מרצה באוניברסיטה בברלין משנת 1926 ועד 1933, ובעת ובעונה אחת שימש מנהל מחלקת היולדות בבית־החולים העירוני בברלין עד צאתו מעיר זו. עם בואו לארץ בשנת 1934, נתקבל כמנהל המחלקה הגיניקולוגית בבית־החולים “הדסה” בירושלים, ומאז ועד עתה הוא עומד בראש המחלקה הזאת. וכן הצטרף לחבר הפרופיסורים של הפאקולטה לרפואה.

אף הוא פירסם כמה מחקרים וספרים במדע הרפואי, ונתפרסם בעולם הרפואה בתגליותיו בחקירת ההורמונים ועוד.

האח השלישי, הצעיר שבחבורה, הפרופ' שמואל ג. צונדק, היה בשנים האחרונות לשבתו בברלין – פרופיסור לרפואה פנימית באוניברסיטה בברלין, ונתפרסם בחקירותיו ובמאמריו המדעיים בפארמאקולוגיה וברפואה.

בפרט ידוע ספרו שפירסם בשנת 1927 “האלקטרוליטה והשפעתה על הפיסיולוגיה”. אף הוא עלה לארץ בשנת 1934 יחד עם שני אחיו הפרופיסורים הנ"ל, אבל הוא לא הלך לירושלים, אלא השתקע בתל-אביב, ומאז הוא עומד בראש המחלקה פנימית ב' שבבית-החולים העירוני “הדסה” בתל-אביב.

בהליכותיו הנעימות ובמזג-רוחו הנוח זכה הפרופ' ש. צונדק לחבה יתירה, הן מצד אלפי החולים המתרפאים אצלו והן מצד עוזריו בבית-החולים. יש לו גישה כנה ועדינה לכל חוליו הזקוקים לעזרתו הרפואית. הוא נכנס עם כל אחד ואחד בשיחה לבבית בשעת הבדיקה, והשיחה הנפשית מעודדת את החולה ומשרה עליו השראה נעימה, אפילו ברגעים החמורים ביותר. חיוך מלבב שורה תמיד על שפתיו, והוא מדבר ברכות ובחביבות, רוכש לו את אמונו המלא של החולה, ונפרד מן החולה – בלי הבדל גיל, עדה ומעמד – כמו מידידו הקרוב. על-כן הצליח להתחבב כל-כך על כל הבאים אתו במגע.

וגם יחסו לעוזרי הרופאים ולאחריות הרחמניות אינו יחס של שררה והשתלטות; הוא משוחח עם כולם בגילוי לב, בפשטות ובחביבות, כדבר איש אל רעהו או חברו הקרוב בעבודה, ולכן כל עוזריו קשורים אליו, מכבדים ומעריצים אותו.

והרי תולודת חייו של הפרופ' ש. ג. צונדק בקצרה:

הוא נולד בתרנ"ד (25.10.1894) בברונקה (ליד פוזנא), ובגמרו את בית־הספר התיכוני נכנס לפאקולטה הרפואית בברלין. בעודנו סטודנט צעיר, בגיל 20. פרצה מלחמת-העמים באבגוסט 1914. מיד גויס לצבא הגרמני כעוזר לרפואה בבית־החולים הצבאי למחלות מדבקות כמו: טיפוס, דיזנטריה וכו'. על שרותו המצוין בבית-החולים הצבאי, העניקה לו המפקדה הצבאית בגרמניה אותות־הצטיינות. בגמר מלחמת-העמים הראשונה – נובמבר 1918 – המשיך הסטודנט ש. ג. צונדק את לימודיו באוניברטיטת ברלין, וגמר את הפאקולטה הרפואית בשנת 1919 – בגיל 24, ומיד החל לעבוד כרופא למחלות פנימיות בבית־החולים הפילאנטרופי בברלין. הרופא הצעיר עלה משלב אל שלב, והתמחה במקצועו הרפואי עד כדי כך שנתעלה, כעבור זמן קצר, לדרגת פרופיסור לרפואה פנימית באוניברסיטה בברלין.

שמעו הטוב הלך לפניו, והוא נתחבב על כל מכריו בברלין רבתי, ואף הפרופיסורים הגרמנים הנוצרים – שלא כולם היו מאוהבי ישראל – הכירו בכשרונותיו המצוינים, ובעל כרחם ענו “אמן” להתקדמותו של הפרופיסור היהודי הצעיר.

כחמש־עשרה שנה (1918–1933) הקדיש הפרופ' ש. ג. צונדק לעבודתו הרפואית בברלין, ויצאו לו מוניטין בחוגי אנשי המדע הרפואי. עם השתלטות המשטר הנאצי של היטלר וגרוריו בגרמניה, החליט הפרופ' צונדק לצאת את ברלין, שבה נתחנך ולמד, עבד והתפתח בשדה הרפואה והמדע במיטב שנות חייו. באותו זמן הזמין הפרופ' נתן לסקי ממנשסטר את שלשת האחים הפרופיסורים צונדק לבוא למנשסטר ולעבוד בבית־חולים יהודי גדול. שלשתם נענו להזמנה, יצאו מברלין למנשסטר ועבדו כשנה בבתי-חולים בלונדון ובמנשסטר. בשנת 1934 עלו שלשת האחים לארץ-ישראל ומאז ועד היום הם מקדישים את אונם, מרצם וידיעותיהם המקצועיות לרפואה, כל אחד ואחד בבית-חולים צבורי.

ראוי לציין, כי הפרופ' ש. ג. צונדק, הצעיר בין אחיו, החל ללמוד בשקידה ובהתמדה את הלשון העברית מיום דרוך רגלו על אדמת המולדת. הוא הבין יפה כי בארץ העברים אין להשתמש בשפות זרות, כי אם שפתנו הלאומית צריכה להשתלם בכל שטחי חיינו. בספרות, במחקר, במדע, בצבור, בחברה ובחיים הפרטיים שלנו. ואמנם תוך שנים ספורות סיגל לו יפה את הדיבור העברי ואת הכתב העברי, כאילו גדל וחונך מילדותו על ברכי השפה העברית, ועונג מיוחד הוא לשמוע את נאומיו והרצאותיו בלשון עברית חיה, צחה, שוטפת ומסוגננת כראוי, והוא מעדיף תמיד להשתמש במונחים עבריים טהורים בעל־פה ובכתב.

זה שנים רבות הוא משמש חבר המערכת של עתון ההסתדרות הרפואית העברית בארץ־ישראל – “הרפואה”.

כן עומד הוא זה שנים בראש הסקציה המדעית בהסתדרות הרופאים בא"י. הפרופ' שמואל ג. צונדק אוהב את המדע הרפואי ומתעמק בו, ועם זה אוהב הוא גם את מקצועו הרפואי להלכה ולמעשה. במשך שנות שבתו בתל-אביב עובד הוא בבית־החולים העירוני “הדסה”, ומשתדל ליצור אסכולה של רופאים צעירים. באופן שיטתי הוא עורך הרצאות מדעיות ומעשיות על יד מטות החולים ועל־ידי כך הצליח לסייע הרבה לפיתוח הכשרונות של הרופאים הצעירים. מבחינה זו יכול הפרופ' צונדק לשמש סמל נאה ודוגמה מופתית לחבריו אנשי המדע לכל סוגיהם.

זכינו לכך, שעם פתיחת הפאקולטה הרפואית בארצנו נעשו האחים הפרופיסורים צונדק ממניחי הנדבכים הראשונים ליסוד היכל המדע, העתיד לשמש אכסניה של תורת הרפואה לכל שוחריה בארץ ישראל.

היו ימים והם לא רחוקים מאתנו, שבכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה מנינו מנין קטן של רופאים יהודים, וגם רופאים נוצרים ומושלימים מספרם היה מצער מאד. אך עם גידול הישוב העברי בעיר ובכפר גדל גם מספר הרופאים, אשר השתקעו בעיקר בירושלים, תל־אביב, יפו וחיפה. ארבע העליות הראשונות הביאו אל הארץ כמה מאות רופאים יהודים, אולם פרופיסורים חסרו לגמרי, ובמקרי מחלות מסובכות ורציניות היו החולים ברובם הגדול נוהגים לצאת לחוץ־לארץ לשם רפוי ממושך אצל פרופיסורים מנוסים ומומחים מובהקים, ואילו העליה החמשית הכניסה אל הארץ לא רק רופאים רבים מכל המקצועות, אלא קלטה גם פרופיסורים ידועים ואנשי־שם. הם עלו ארצה בשנות 1934–1938, וכמעט כולם התישבו בירושלים ובתל־אביב ועובדים בבתי־חולים הקיימים בשתי הערים המרכזיות.

מספר הפרופיסורים היהודים בארץ אינו קטן לפי הערך, וכל אחד מהם עוסק בהצלחה רבה במקצועו הרפואי, מי בנתוחים, מי במחלות פנימיות, מי במחלות נשים, מי במחלות ילדים, במחלות עור ומין, במחלות אף, אוזן וגרון וכו‘, וכו’.

ולא זה בלבד שאנשי הארץ אינם זקוקים עוד לנסוע לחוץ-לארץ לשם רפוי, אלא שגם מן הארצות השכנות היו באים לעתים קרובות חולים קשים, שפנו לעזרה רפואית של הפרופיסורים שלנו, שכמעט כולם יהודים המה. ארץ-ישראל משמשת כיום מרכז רפואי חשוב בכל המזרח התיכון, ועם פתיחת הפאקולטה הרפואית בארצנו, ינהרו אלינו מכל תפוצות הגולה סטודנטים יהודים לאלפים, אשר ישאבו את תורת הרפואה ממעינות האוניברסיטה העברית.

יש איפוא להניח, שבין הפרופיסורים היהודים הראשונים, אשר יפיצו את תורת המדע הרפואי בעברית, לא יעדר מקומו של הפרופ' שמואל ג. צונדק, אשר הבליט את כוחו המדעי בספרים שפירסם עד כה, ומלא מרץ, כח עלומים ורצון עז הוא ממשיך את קו-פעולתו במדע הרפואי ובספרות הרפואית ומגדיל את אוצר נכנסינו המדעיים והרפואיים.

---

יהושע חנא רבניצקי

מאת

דוד סמילנסקי

א

מראשית הופעתו בספרות הצטיין יהושע חנא רבניצקי בסגנונו היפה והבהיר. הוא לא רדף אחרי המליצה, שהיתה שגורה בימים ההם. לשונו היתה קלה ומובנת לכל. הוא קנה את עולמו לא בשעה אחת, כי אם בעבודה מתמדת ובלתי-פוסקת במשך ששים וחמש שנה רצופות. לא רק בשדה הספרות יצאו לו מוניטין. גם בשדה החנוך העברי רכש לו שם טוֹב כמורה מן המעולים, אשר הרביץ תורתו לאלפי ולרבבות. ספרי הלימוד שהוציא (יחד עם ח. נ. ביאליק ומהם גם עם ש. בן-ציון) וספורי-המקרא לבני הנעורים, דברי הנביאים ודברי-אגדה שלו נפוצו ברבבות טפסים.

זכות גדולה נתגלגלה לי. ח. רבניצקי, שהשיר הראשון של גדול השירה העברית בדורנו – חיים נחמן ביאליק – “אל הצפור”, נדפס (בשנת תרנ"ב) במאסף “פרדס”, שיצא אז בעריכת רבניצקי באודיסה. ביאליק, בבואו לראשונה לאודיסה בשנת תרנ“א, הגיש ברטט נפשי את שירו הראשון לבעל בית הדפוס והמו”ל י. ח. רבניצקי. הלה קרא את השיר ובאותו מעמד שאל את ביאליק, אם יש באמתחתו עוד שירים אחדים מפרי עטו, והוא יהיה מוכן להדפיסם. רבניצקי הרגיש מיד, שלפניו עומד משורר אמת בעל שעור קומה, העתיד להעשיר את אוצר השירה העברית. מאז קשר את כל חייו עם המשורר הצעיר. במשך ארבעים ושלש שנה היה בן-לויתו וידידו הקרוב עד יומו האחרון.

בשנת תרס"א יסד י. ח. רבניצקי יחד עם ח. נ. ביאליק, ש. בן־ציון וא. ל. לוינסקי, הוצאת-ספרים “מוריה”, שנתפרסמה מהר בכל תפוצות הגולה. במשך זמן קיומה באודיסה, שמונה-עשרה שנה, – הספיקה “מוריה” להוציא לאור “ספורי-המקרא”, “ספר-האגדה”, ספרים לנוער, קובצי שירי ח. נ. ביאליק, ש. טשרניחובסקי, ז. שניאור ויעקב כהן, כתבי א. ל. לוינסקי, מנדלי מוכר ספרים, כמה ספרים בחכמת ישראל וכו'.

לאחר מלחמת-העולם הראשונה העברה “מוריה” לברלין, אך לא “נתאקלמה” שם, ולאחר זמן קצר הפסיקה את קיומה. את מקומה ירשה חברת “דביר”, אשר נוסדה באותה שנה (תרפ"ב) בברלין על-ידי ח. נ. ביאליק, ד“ר שמריהו לוין וי. ח. רבניצקי. לאחר 2–3 שנים העבירו את “דביר” מברלין לתל-אביב, וכאן החלה החברה לפתח פעולה ענפה. במשך שנות קיומה בתל-אביב, הצליחה להוציא לאור את מבחר ספרותנו החדשה, וגם סייעה הרבה לגידולה של היצירה הספרותית ההולכת ומתהווה על אדמת המולדת. הרוח החיה ב”מוריה" וב“דביר” היה תמיד י. ח. רבניצקי. מטבעו היה איש צנוע, לא התרברב ולא הבליט את ישותו בשום מקום צבורי, וכאילו היה נחבא אל הכלים. הוא העדיף את הכתיבה על הדיבור והנאומים. הוא פירסם פיליטונים, מאמרי-בקורת וגם מאמרים פובליציסטיים בשאלות היום, שנחתמו ברובם הגדול בשמות מדומים, כגון: רב קצין, בק“י, ב”ק, י. ירחי, ר. בת-קול, מידד, צפנת-פענח, שופר, ברך בן-צפור ועוד.

ב

זוכר אני את בקורו הראשון של י. ח. רבניצקי בארץ־ישראל, בתרס"ט, יחד עם ח. נ. ביאליק, זה היה עוד לפני הבנות תל־אביב. והעולים החדשים ברובם הגדול התישבו אז ביפו – “שער ציון”. הסופרים, המורים והעסקנים בישוב העברי ביפו ערכו אסיפה חגיגית תחת כיפת השמים בחצר מלון פיינגולד (“בללה־ויסטה”) שעל שפת הים בשכונת נוה-שלום. האסיפה היתה רבת־עם, השתתפו בה כמעט כל יפו, מנער ועד זקן, טף ונשים. הכל באו לראות את משוררנו הלאומי ולקבל את פניו בברכת “ברוך הבא”. נאמו בשם הישוב היהודי ביפו מ. דיזנגוף, ש. בן-ציון, ואחרים. על-פי הפצרת הקהל הרב, שהצטופף בחצר המלון, עלה ביאליק על חבית, ששימשה במת הנואמים, נאם שעה ארוכה בהתרגשות רבה ואגב התרעם על שאחד הנואמים ק. סילמן, כינהו: “נביא אלהים”. עם גמר האסיפה לוו המונים בשירה את ח. נ. ביאליק לאכסניתו בדירת ש. בן-ציון, שהתגורר אז בבית המשותף של “אחוה” בנוה שלום. עד שעה מאוחרת לא התפזר הקהל הרב. ואז יצא על הגזוזטרה ש. בן־ציון והודיע שבביתו מתארח עוד אורח חשוב – הסופר והמחנך י. ח. רבניצקי (שנחבא אל הכלים, ואיש לא הרגיש בו כמעט).

הקהל הריע לשמועה זו, ודרש מרבניצקי שיצא על הגזוזטרה וישמיע את דבריו. לאחר תרועות ממושכות ובלתי־פוסקות הופיע רבניצקי לרגע קט, הניע בראשו, ומיד הסתתר בחדרי־חדרים, ולמרות ההפצרות המרובות לא הוציא אף הגה מפיו.

המעשה הזה הוא אופייני מאד לרבניצקי, שמעולם לא הבליט את עצמו והסתפק להיות רק בן-לויתו ונושא-כליו של מישהו גדול, אם אחד-העם ואם מנדלי ואם ביאליק וכו'.

ג

כעבור שתים-עשרה שנה מאז בקורו הראשון בארץ, עלה רבניצקי לארץ – בשנת תרפ"א, על מנת להשתקע. הוא ביקר בירושלים, בחיפה ובמושבות, ואחר כך בחר לו למקום־מושבו את תל-אביב, שהיתה אז שכונה עברית קטנה, בת שלשת אלפים נפש. הוא רכש מגרש ברחוב אחד־העם והקים לו בית לא־גדול, אשר בו חי כעשרים ושתים שנה עד יומו האחרון. בית זה שימש בית ועד לחכמים, סופרים ומורים עברים. וחלק גדול מעבודת הכנוס, שנעשתה יחד עם ביאליק, נעשתה בבית רבניצקי, שביאליק היה בא אליו יום־יום לכמה שעות לשם עבודה משותפת.

בשנת תרצ“א נבחרה, בנשיאותו של מאיר דיזנגוף, ועדת עריכה לשם הוצאת “ספר תל־אביב”, למלאת עשרים וחמש שנה לבנין העיר העברית הראשונה. חברי הועדה היו ח. נ. ביאליק, ש. בן־ציון, א. דרויאנוב, י. ח. רבניצקי וד”ר יהודה קויפמן (אבן שמואל). האחרון פרש ממנה כעבור זמן קצר. ישיבות רבות של הועדה, שגם כותב הטורים האלה השתתף בהן, נתקיימו בבית דיזנגוף. רבניצקי לא פסח אף על ישיבה אחת. בשעת ההפסקות היה מוציא מכיסו גליונות הגהה של “ספר-האגדה” אשר עובד מחדש בשנים האחרונות, כדי לתקן אותם (גם ביאליק הנה נוהג כך, ובמאמרי על ביאליק בספר זה ציינתי את הדבר). דיזנגוף היה “גוער” ברבניצקי ומעיר, שאין לערבב את הפרשיות על “ספר האגדה” בפרשת תל־אביב, על כך היה רבניצקי עונה בשקט: אלה ואלה דברי ימי ישראל – מתקופת העבר ומהתקופה החדשה.

ד

בשנים האחרונות, לאחר שעיניו כהו מראות וגם שמיעתו לקתה, לא חדל להתעניין בעסקי “דביר” – ילד שעשועיו, ועקב בהתמדה אחרי כל המתרחש ביהדות שבגולה ובארצנו.

יום־יום היה בנו אליהו קורא לפניו את העתונים ומוסר לו ידיעות מקוטעות מן העולם הספרותי. ועד נשימתו האחרונה היה ער לכל דבר צבורי וישובי. גם בשבועות האחרונים לפני מותו היה מבקר בשבתות במסיבות “עונג שבת” באולם “אוהל שם” ומסב שעות אחדות בחברת ידידיו ומרעיו. נתקיימה בו המימרה: “תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתם מתישבת עליהם”. עד ימיו האחרונים היה מעורב בין הבריות, וגם רגעיו האחרונים עברו במחיצתם של סופרים. בשיבה טובה הלך לעולמו ומצא את מנוחתו האחרונה ליד קברו של ח. נ. ביאליק. בחייהם ובמותם לא נפרדו.

---

ד"ר שמעון־ארתור רופין

מאת

דוד סמילנסקי

אחד מראשי המנצחים על ההתישבות והבנין בארץ־ישראל, חכם־כלכלה, איש המדע ואיש המעשה, אשר במשך עשרות שנים לא היה כמעט מפעל־יצירה בארץ ששמו לא היה קשור בו – היה הד"ר שמעון־ארתור רופין.

אביא בזה בקיצור תולדותיו: יליד העיר ראוויץ שבפוזן (נולד בשנת תרל"ו–1876), חניך האוניברסיטאות בהאלה ובברלין, גמר משפטים והתכונן לפרקליטות, היה זמן־מה עורך־דין בעיר מגדבורג. לאחר שזכה בפרס בהתחרות שהכריזה האוניברסיטה ביינה על הנושא “הדארוויניזם ומדע החברה”, החלה עבודתו המדעית, בעיקר בשטח הסטטיסטי. עם הד“ר אלפרד נוסיג יסד את “החברה לסטטיסטיקה של היהודים”, יסד את החברה לדימוגרפיה ולסטטיסטיקה. השתתף בהוצאה הציונית בלשון הגרמנית “יידישער פערלאג” יחד עם מרטין בובר, ד. טריטש ואחרים. פירסם מאמרים וספרים על היהדות בארצות אירופה, השתתף בכתבי־העת הציוניים בגרמנית “וולט” ו”פלשתינה“, פירסם ספרים על הדימוגרפיה של עם ישראל, שנתרגמו לכמה לשונות. עלה לארץ על־מנת להשתקע באביב 1908, וישב בה למעלה מל”ד שנים רצופות, עד יום מותו. נפטר בכ“ד טבת תש”ד (1.1.1943) בשעת עבודה בגינת ביתו.

את דברי על הד"ר רופין רוצה אני להקדיש בעיקר לפעולתו למען הישוב, וביתר יחוד – פעולתו לבנין העיר תל־אביב, שאחד מרחובותיה הנאים על שפת הים נקרא על שמו.

שמו של ד"ר רופין משולב בבנין תל־אביב, הר־הכרמל והדר הכרמל בחיפה, בנין שכונות עבריות בירושלים, גאולת אדמת עמק־יזרעאל, עמק החולה, הקמת מושבים קבוציים והאוניברסיטה העברית בירושלים.

מפעלים אלה משמשים מצבה חיה לאיש המעשה ובעל התכניות הרחבות. ודור לדור יספר את אשר פעל הד“ר ארתור רופין ז”ל בשביל בנין עמנו וארצנו.

בסימן העבודה המעשית

בקונגרס הששי. שנתקיים בבאזל באבגוסט 1903. התווכחו הצירים הרבה בבעית העבודה המעשית בארץ־ישראל. עם החלטת הקונגרס לשלוח משלחת חקירה לאוגנדה, נבחרה ועדה גם לפעולה מעשית בארץ־ישראל. תעודת הועדה היתה: חקירת ארץ־ישראל; יסוד תחנת־נסיון; פתיחת לשכת־מודיעין בעניני חקלאות ושאלות טכניות, ועוד. היא היתה מצורפת משלשה מומחים: פרופ' אוטו ווארבורג. ד“ר פראנץ אופנהיימר וד”ר ז. סוסקין. ובין הפעולות הראשונות של העבודה המעשית בארץ־ישראל היתה פתיחת “חברת אנגליה־פלשתינה ביפו” (אפ"ק) בראשותו של זלמן־דוד ליבונטין ז“ל. באותו פרק־זמן פתח ועד “חובבי ציון” לשכת־מודיעין ביפו בראשותו של מנחם שיינקין. הד”ר חיים חיסין נתמנה באותה שנה בא־כוחו הראשי של ועד חובבי ציון. משרד זה מקום מושבו היה ביפו, ששימשה בימים ההם שער לעולים והמתישבים הראשונים.

למן פתיחת המשרד הארץ־ישראלי ביפו, בשנת 1908, הבין הד"ר א. רופין שהעבודה המעשית צריכה להתבטא בכל שטחי החיים הכלכליים בעיר ובכפר, כדי להכשיר את הארץ לקליטת המוני עולים ומתישבים חדשים.

יוסף ברץ כותב בחוברת “דגניה” (ספרית ארץ־ישראל של הקהק"ל, חוברת ה'): “חשיבות יתירה היתה לעזרתו של הד”ר א. רופין. ביחוד בשנים הראשונות. הוא עמד אז בקשרים תמידיים עמנו וידע לכוון אותנו, בלי להתערב בענינינו, ולהשאיר לנו את החופש הגמור לקבוע לנו צורות חיים כחפצנו. יחסו זה אלינו, תשומת־לב זו, הרבה והנאמנה, לכל פרט מפרטי חיינו, כמו לחיי משפחה קרובה לו, – כל אלה היו סם חיים לנו והוסיפו לכולנו כח ואומץ להלחם בכל הפגעים אשר קמו לפנינו בדרך עד הכריענו אותם"… להלן כותב י. ב.: “מי יודע איזה גורל היה צפוי לקרקעות ראשונים אלה של הקרן הקיימת לישראל, אלמלא נטפלה להם חברת הכשרת הישוב? היא חכרה מאת הקרן הקיימת לישראל את קרקעות כנרת ודגניה, ויסדה שם בכספה היא משק חקלאי”.

הקשר בין ד“ר רופין והקבוצות לא נפסק מראשית הווסדן ועד הזמן האחרון. המשרד הארצישראלי וחברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל שבראשם עמד, היו בבחינת שותפים מסורים לקבוצות והמושבים החקלאיים. בקונגרסים השמיני והתשיעי ובועידות המוקדמות היה הד”ר א. רופין מרצה על תכניותיו בשטח גאולת הקרקע וההתישבות החקלאית, כשם שתבע פעולות מעשיות גם בהתישבות עירונית.

יוסף רבינוביץ כותב בחוברת “מרחביה” (ספרית א“י של הקהק”ל, חוברת נ“ח–נ”ט): “בסתיו שנת תרע”א קנה הד“ר רופין את חלקת האדמה הראשונה בעמק־יזרעאל: 9500 דונם מאדמת משפחת סורסוק הידועה”… על דבר הצעד הראשון הזה מספר הד“ר רופין: “בפקודת ה' א. בלומנפלד מרוסיה, אשר אמר לייסד לו חווה פרטית בארץ־ישראל על חלקה בת 1000 דונאם, עשה ה' חנקין חוזה על 9500 דונאם בפוליה. חנקין קיווה, כי יק”א, שהוא עומד לשרותה, תקנה לעצמה את שאר האדמה, אולם יק”א השיבה פניו וחנקין פנה אלי"…

להלן מספר ד"ר רופין: “הקימקאם בנצרת לא נתן לנו לבצע את הקניה, והיה הכרח לפנות לוואלי בבירות. בחודש פברואר 1910 לא יכלו להפליג האניות מחיפה ומבירות לרגל הסערה והסופה, וכבישים טרם היו אז בארץ. עם יהושע חנקין רכבנו על סוסים מחיפה לבירות, ורק ביום השני לרכיבתנו הגענו לבירות. שבועיים עשינו בעיר הראשית של סוריה. אישור הקניה הובטח לנו בכל יום, וסופו של דבר היה, כי עזבנו את העיר ולא העלינו בידינו כלום, רק אחרי השתדלותו של חנקין על־ידי ידידיו בקושטא קיבלנו מאת הוזיריה התורכית את האישור. כך השיגה ידנו את נקודת ההתישבות הראשונה בעמק”…

הד“ר רופין תיכן כמה וכמה תכניות ישוביות בקנה־מדה רחב, ובגלל חוסר אמצעים כספיים לא כולן נתגשמו. זכורני, שבשנות 1910–1911 טיפל יחד עם יהושע חנקין ברכישת שטח עצום בעמק־יזרעאל במחירים ירודים. קופת חברת הכשרת הישוב לארץ־ישראל היתה אז ריקה והוא פנה לבנק אפ”ק, ליק“א, לועד חובבי ציון, לחברת “גאולה”, ולאחרונה לקרן הקיימת בדרישה נמרצת להשקיע את הסכומים הדרושים לגאולת עמק־יזרעאל, ולצערו הגדול לא מצא אוזן קשבת, והקניה הגדולה נתבטלה. לאחר כמה שנים, בגמר המלחמה הקודמת, שילמו בעד אותה הקרקע מחיר גדול פי כמה, במקום 5–10 פרנקים שילמו 5–10 לא”י בעד כל דונאם.

לאחר מאמצים רבים השיג ד“ר רופין בשנת 1911 הלוואה בשביל חברת הכשרת הישוב מאת הקהק”ל בסך 10,000 לא“י, ובשנת 1912 השיג 350,000 פראנק מן הבארון רוטשילד באמצעות יק”א. בסכום האחרון נתאפשרה קנית אדמת כרכור ליד חדרה.

בשנת 1913 החל שוב לטפל יחד עם יהושע חנקין בקנית 140,000 דונאם בעמק־יזרעאל. לשם כך נסע במיוחד לרוסיה, והצליח לעניין בקניה זו את בעלי בתי־החרושת לסוכר שבקיוב: ברודסקי, הלפרין ואחרים, והם מסרו לד"ר רופין את הכסף הדרוש. הבארון רוטשילד הבטיח לאותה מטרה הלוואה גדולה, ומהממשלה התורכית כבר נתקבלה הסכמה להעברה זו והכל היה מוכן לגמר המפעל הגדול, אבל בגלל התפרצות המלחמה באבגוסט 1914 לא הספיק הכסף להגיע לארץ וכל התכנית החשובה נתבטלה.

בימי מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת־העמים באבגוסט 1914, נסגרו כל הבנקים והמצב החמיר מיום ליום. מיצרכי־המזון עלו ונתיקרו וקשה היה להשיגם אפילו במחירים המוגזמים. גם הפרוטה אזלה מן הכיס. העזרה הראשונה באה מאמריקה. בחשוון תרע“ה הגיעה אנית־מרוץ אמריקנית, שבה באו וורטהיים (חתנו של הנרי מורגנטוי – ציר ארצות־הברית בקושטא אז) והרופא לוין־אפשטיין (כיום ראש הסתדרות רופאי השינים בירושלים) והביאו אתם חמשים אלף דולאר (250,000 פראנק זהב). הרשות התורכית (הצבאית והאזרחית) קיבלה אף היא חלק מן ה”שלל" הבא אליה בהיסח הדעת. בעל כרחנו ענינו “אמן”.

הד“ר רופין, יחד עם ד”ר ח. חיסין ועם מר ז. הופיין, טיפלו הרבה לארגון הפעולה של קופת־העזרה האמריקאית. כל הפקידות של חברת הכשרת הישוב והמשרד הארצישראלי שבהנהלת הד“ר רופין ועוזרו הראשי הד”ר י. טהון. נכנסה בראשה ורובה לסידור עניני קופת־העזרה האמריקאית. מזמן לזמן היו באות לחוף יפו אניות־צבא אמריקאיות (“טניסי”, “וולקן” ועוד) ומביאות זהב, רפואות, בגדים וצרכי־מזון. וכל זה נמסר למשרד הארצישראלי, שמקומו היה אז ברחוב הרצל פנת אחד־העם. המשרד הארצישראלי הפך אז למוסד עליון של כל הישוב הארצישראלי וכל הפעולות העיקריות התרכזו בו, ובעצם עבודתו האחראית של ד“ר א. רופין, שם בו עיניו המפקד הצבאי הראשי ג’מאל פחה ו”יעץ" לו לצאת את הארץ במשך ימים ספורים. ד“ר רופין היה אז נתין גרמני, ובמלחמה ההיא היתה תורכיה לבעלת־בריתה של גרמניה. אף־על־פי כן לא עזרה לו נתינותו, מכיון שעמד בראש המשרד הארצישראלי של ההסתדרות הציונית, ויחד עם זה עסק בעבודה צבורית מסועפת. בשיחה עם ד”ר רופין, אמר לו ג’מאל פחה: “גידולו של הישוב העברי בארץ־ישראל מזיק לעותומניה, וכל זמן ש”התורכים הצעירים" יהיו השליטים במדינה לא יתנו ליהודים דריסת־רגל בארץ"…

לפני צאתו את הארץ הזמינו ג’מאל פחה לכתוב בשבילו ספר על המצב הכלכלי בסוריה ובארץ־ישראל וגם על תיקון המצב הכספי בתורכיה. רופין התמהמה אז בארץ כמה חדשים. ואחר שגמר את כתיבת הספר הוכרח לעזוב את הארץ (בשנת 1916). מתוך כאב רב נפרד מתל־אביב, מירושלים, מהמושבות שביהודה ושומרון ומן המושבות מרחביה, דגניה וכנרת. הוא בא לדגניה במיוחד כדי להפרד מילד־שעשועיו. הוא דיבר עם בני דגניה וכנרת, ודרש מהם לשמור את המושבים בשנות מצוקה וגם הבטיח את עזרתו מרחוק.

הוא עמד בדיבורו, ומילא את הבטחתו לישוב העברי בעיר ובכפר. בשנות־המלחמה יצר קשרים עם הארצות הנייטרליות, הולאנד, נורבגיה, שווייץ, ועל כולן עם ארצות־הברית, ולמקום־מושבו בחר לו את קושטא שהיתה אז עיר־הבירה של תורכיה. 

הוא הזמין אליו לקושטא את מ. דיזנגוף. ובכחות משותפים תיכננו תכנית רחבה להגשת סיוע לישוב העברי בארץ־ישראל.

בתום המלחמה מיהר לחזור ארצה, ומיד נכנס לעבודה הצבורית בכל היקפה. אז הניח את היסוד הכספי ל“בנק הפועלים” ומסר למיסדיו בראשית 1921 כארבעים אלף לא“י, ובאותו זמן מסר 15,000 לא”י להלוואות איפותיקאיות בתל־אביב. את הסכומים הללו הביא אתו מחלופי־הכספים וההמחאות, שעברו על ידו בתקופת גירושו מארץ־ישראל בזמן המלחמה הקודמת

חלקו של רופין בבנין תל־אביב

מיסדי “אחוזת בית”, בבואם להקים אח שכונתם, הגרעין הראשון של תל־אביב, התחבטו בשעתם בהשגת הלוואה לבנין ששים הבתים הראשונים. מתחילה היו הצעות בדבר קבלת הלוואה מחברות לא־יהודיות, אך הן נדחו מתוך נימוק, שההתישבות היהודית צריכה להעשות בהון עברי. ועד “אחוזת בית” נשא ונתן עם חברת יק"א על הלוואה לזמן ארוך, ואף זה בלא תוצאות חיוביות. רבים מעסקנינו, שעמדו בראש ההסתדרות הציונית ומוסדותיה העליונים, התיחסו באי־אמון לבנין הרובע העירוני החדש ודחו את הבקשה על מתן הלוואה.

הד"ר רופין היה מן הראשונים, שהתיחס בחיוב גמור לתכניתם של ראשוני תל־אביב – בנין פרבר־גנים חדיש, אשר ישמש מופת להתישבות היהודים בארץ.

המכתב הראשון ששלח ביוני 1907 ועד “אחוזת בית” ללשכה הראשית של הקרן הקיימת בברלין, נערך על־ידי הד"ר א רופין בבקורו הראשון בארץ. במכתב הודגש, כי ברשותה של “אחוזת־בית” יש מאה אלף פראנק זהב ולשם הקמת ששים הבתים הראשונים דרושים עוד שלש מאות אלף פראנק.

חברי הנהלת הקרן הקיימת ישבו אז בארצות שונות, הד“ר רופין לא חכה זמן רב, חזר וכתב – ביוני 1907 – ללשכה הראשית של הקרן הקיימת והדגיש את הצורך במתן ההלוואה בסך שלש מאות אלף פראנק לאגודת “אחוזת־בית” ביפו, והרי שורות מספר מן המכתב הנ”ל:

“… אני מיחס ערך גדול לדבר שביפו וגם בירושלים יבנה רובע יהודי, אשר לא יבוש בפני אלו של אחרים, ובמובן הסאניטארי יבדל לטובה מן השכונות היהודיות שקיימות ביפו ובירושלים. הרחובות הצרים, הלכלוך וטיב הבנינים שבשכונות אלו מטילים בושה וחרפה על היהודים. בנין דירות טובות ובריאות בשביל היהודים מבני המעמד הבינוני ביפו, הוא דבר חשוב שאין למעלה הימנו. אני מאמין, שלא אגזים אם אומר, שרובע יהודי בנוי כהלכה הוא הצעד החשוב ביותר לכבוש המשק של יפו בידי היהודים”…

ולהלן כותב רופין: “הקרן הקיימת אינה מסכנת את כספה בנתינת ההלוואה לחברי אחוזת־בית מפני שהאדמה וגם הבתים שיבנו ירשמו על שם בנק אפ”ק."

בישיבת הועד של אחוזת־בית, בתשרי תרס“ח, השתתף הד”ר רופין והודיע שקיבל מכתב מאת ראש הדירקטוריון של הקרן הקיימת בדבר ההחלטה לתת לאחוזת־בית הלוואה בשעור 300,000 פראנק ברבית 4% למשך 18 שנה. זו היתה בשורה משמחת לכל החברים, וראו בכך את השפעתו של ד"ר רופין.

האמת ניתנה להאמר, שהיו גם הרבה מתנגדים למתן ההלוואה על־ידי הקרן הקיימת. הטענה העיקרית היתה, שהקהק“ל מיועדת רק להתישבות חקלאית וכפרית, ואין זה מתפקידה לסייע להתישבות עירונית. היו שגרסו, כי הקהק”ל אינה מצווה לעזור לאמידים ועשירים, וכספה מיועד רק להתנחלות מחוסרי אמצעים כספיים.

אולם הד“ר רופין לא נרתע לאחור, ובישיבות הועד הפועל הציוני, שהיתה בינואר 1908 בקלן – הגן בעקשנות על השקפתו. באותה ישיבה נדונו ככה ענינים של הקרן הקיימת: יסוד החברה להכשרת הישוב ויצירת ישוב שתופי בארץ לפי הצעתו ותכניתו של הד”ר פרנץ אופנהיימר, ועוד כמה בעיות ישוביות עמדו על סדר היום. ושוב קמו מבין חברי הועד הפועל כמה מערערים, שהתנגדו למתן ההלוואה מכספי הקרן הקיימת לצרכי הישוב העירוני.

אפשר לומר בביטחה, שתודות לעקשנותו המתמדת נחתמה בקלן, במארס 1908, בחתימת הד“ר מ. בודנהיימר בשם הקרן הקיימת וז. ד. לבונטין בשם בנק אפ”ק – האמנה הראשונה בדבר ההלוואה לחברת “אחוזת־בית” ביפו.

מאז התקרב הד“ר א. רופין יותר ויותר לעניני אחוזת־בית. באספה הכללית מכ”ז אדר תרס“ט נבחר ועד חדש בן שבעה חברים, ואחד מהם היה הד”ר א. רופין, אשר חיבר לראשונה את תקנות חוקי הבנין של החברה “אחוזת־בית” ביפו.

התקנות, שנוסחו על־ידי הד“ר רופין, הכילו כמה עשרות סעיפים ראשיים וסעיפי־משנה, ובאסיפות הכלליות דנו והתווכחו על כל סעיף וסעיף, הכניסו בהם שנויים ומלואים, אבל ברובם הגדול נתקבלו ושימשו בשנים הראשונות יסוד עיקרי להנהלת אחוזת־בית ויורשתה תל־אביב. ורק בראשית שנת תרע”א הכניס מרדכי בן הלל הכהן כמה תקונים בתקנון הראשון של הד“ר א. רופין, ובכסלו תרע”ה אושרו על־ידי האסיפה הכללית.

לפני התחלת בנין הבתים הראשונים, קבע בנק אפ“ק ועדה מיוחדת לסדור עניני ההלוואה לחברי אחוזת־בית. חברי הועדה היו: מ. דיזגגוף, ד”ר ח. חיסין, מרדכי בן הלל הכהן, שמעון רוקח וד“ר א. רופין ז”ל (כל חברי הועדה הלכו כבר לעולמם).

לאחר שנה נוסדה ביפו קבוצה שניה “נחלת בנימין” לשם בנין עוד שכונה עירונית כדוגמת אחוזת־בית, וגם היא התחבטה הרבה בשאלת השגת הלוואה לבנין הבתים וללא כל תוצאות חיוביות.

ולאחר שחברי אחוזת־בית גמרו את בנין ששים הבתים הראשונים, פנתה גם “נחלת־בנימין” לד"ר א. רופין, ראש המשרד הארצישראלי ובא־כוחה של הקרן הקיימת בארץ.

והרי קטע ממכתבה של נחלת־בנימין שנשלח לד"ר א. רופין ב־18 בנובמבר 1909:

“בית קטן מיוחד לאיש ואיש – זהו האושר, אשר אליו נושאים נפשם חברי נחלת־בנימין, ואנחנו פונים אליך, דוקטור נכבד, ומבקשים בשם “נחלת־בנימין” בת ארבעים חברים, בעלי־מלאכה וסוחרים זעירים, האומרת גם היא לבנות שכונה מודרנית בשביל חבריה כדוגמת אחוזת־בית. הקרן הקיימת תמצא לנכון לפסוק לה הלוואה מן הכספים שישולמו על־ידי אחוזת־בית”.

בישיבת ההנהלה של הקרן הקיימת בקלן שנתקיימה ב־11 באפריל 1910 נדחתה הצעת הד“ר א. רופין, ורק לאחר משא ומתן ממושך שארך שנה תמימה, הוחלט ב־25 באפריל 1911 לקבל את הצעת הד”ר א. רופין, וההלוואה אושרה לפי התנאים שניתנו לאחוזת־בית. ההבדל היה בזה, שחברי אחוזת־בית קבלו 4200 פראנק וחברי נחלת־בנימין קבלו 3200 פראנק כל אחד ואחד.

יש להניח בודאות, שרק דרישתו הנמרצת של ד"ר רופין עזרה לנחלת־בנימין להשיג את הלוואתה.

עם גמר סיפוחה של נחלת־בנימין (הרחוב הראשי החל מקרן רחוב אחד־העם ונסתיים בקרן רחוב גרוזנברג) בסיון תרע"א, עלתה על הפרק שאלת הרחבת גבולותיה של תל.אביב לצד מערב – שפת הים.

באסיפה הכללית מיום כ“ט סיון תרע”א הרצה היו"ר מ. דיזנגוף על הערך הרב של אדמת “מחלול” (אדמה ממשלתית) שעל גבול תל־אביב. על האדמה הזאת עוברים חלקי הרחובות מוהיליבר, קלישר, יעבץ ובנויות גם השכונות ברנר ומחנה־ברנר.

ושוב פנה דיזנגוף לד“ר א. רופין בטבת תרע”ב, ובמכתב אחד כתב לו בין השאר: “בנוגע לתנאי ההלוואה יכולים לשמש לדוגמה התנאים שנחתמו בין אחוזת־בית ונחלת־בנימין עם האפ”ק“. הכל ידעו, שגודל ההלוואה תלוי בידי הד”ר א. רופין, אשר דאג הרבה להרחבת גבולות תל־אביב. הוא עבד בלי ליאות, עד שהצליח לרכוש בשנת 1912 יותר ממאתים אלף אמה באדמת אמין נאסיף. דרך אדמה זו עובר חלק של רחוב אלנבי מקרן רחוב פינסקר עד קרן רציף סמואל. ראוי לציין, שיהושע חנקין היה הרוח החיה ברכישת הקרקעות על־ידי חברת “הכשרת הישוב” ומנהלה הד“ר רופין. בשנת 1913 קנתה חברת הכשרת הישוב עוד ששים אלף אמה. דרך אדמה זו עובר חלק הרחוב אליעזר בן־יהודה. באותו פרק־זמן רכשה החברה עוד מאה ועשרה אלפים אמה “כרם בידראני”. על האדמה הזאת הוקמו הבנינים העירוניים שברחוב בלפור: בית־החולים העירוני, בית הבריאות שטראוס, בית־הספר העירוני בלפור וכן נטוע על אדמה זו “גן מאיר” ברחוב המלך ג’ורג'. כל הקרקעות הללו נמכרו בחלקן לועד תל־אביב, לאגודת “מאה שערים” ביפו ולאגודת “נחלת יצחק” ביפו ולאנשים פרטיים בפנים הארץ ובחו”ל.

שנה־שנה היה הד“ר רופין רוכש חלקים־חלקים שגבלו באדמות תל־אביב. בשנת 1914 קנה 90,000 אמה לצד מערב. על האדמה הזאת הוקם בשנת 1920–1921 בית־החרושת הראשון של לבני “סיליקט”. באותה שנה קנה עוד 385,000 אמה לצד צפון “כרם מטרי”. על חלק מן האדמה הזאת נבנתה שכונת תל־נורדוי. דומני, שכמעט בכל הקניות אשר הוצאו אל הפועל בשנים שלפני המלחמה הקודמת היה לד”ר רופין חלק גדול.

כאן יש להזכיר שאשתו הראשונה, שולמית רופין ז"ל, יסדה בנובמבר 1910 את בית־הספר הראשון למוסיקה בארץ־ישראל, שנקרא לאחר מותה על שמה “שולמית”. בימים ההם היה בית־ספר ראשון למוסיקה מפעל חלוצי גדול. הנסיון הצליח ותושבי תל־אביב ידעו להעריך את המפעל התרבותי והאמנותי הזה, שמילא תפקיד חשוב מאד בחינוכם של ילדי הקריה הצעירה. מוסד זה היה מרכז ראשון ויחידי במשך שנים רבות בתל־אביב לחינוך מוסיקאלי בארץ־ישראל, כשם שהגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב היתה בית־הספר התיכוני העברי הראשון בארץ.

בתולדות תל־אביב יזכר איפוא בית הד"ר א. רופין, אשר מתוכו יצאו גם מפעלי התישבות וגם מפעל חינוכי רב־ערך.

ג. מחלוצי החנוך העברי

מאת

דוד סמילנסקי

---

מרדכי אזרחי

מאת

דוד סמילנסקי

א

במלאת למורנו החביב ר' מרדכי אזרחי (קרישבסקי) 85 שנה מלאו גם חמשים שנה לעלותו ארצה, וארבעים שנה להבחרו ליו"ר הועד המרכזי של הסתדרות המורים בארץ־ישראל.

בעל היובל המשולש הזה היה מיוצרי בית־הספר העברי בגולה. במלאת לו עשרים שנה (1882) היה מורה לעברית בפולטאבה, היה חבר ראשון של אגודת “בני משה”' מיסודו של אחד־העם ומנהיג הלשכה “מצפה”.

אביו, ר' יעקב קרישבסקי, היה מבני “העליה הראשונה”, שעלה לארץ בשנת תרמ“ז והיה ממיסדי סג’רה ומראשוני מתישביה. באייר תרנ”ז (1897) עלה מרדכי אזרחי לארץ, עם משפחתו בת שבע הנפשות, והתישב בבאר־טוביה כמורה בבית־הספר.

לאחר זמן־מה הוזמן לירושלים, כמורה בבית־הספר של “כל ישראל חברים” (אליאנס), ושימש בו מורה ראשי לעברית שבע שנים. בעת ובעונה אחת הורה את הלמודים העבריים גם בישיבת הספרדים בירושלים. בין תלמידיו הרבים בירושלים היו אישים, שיצאו להם אחר כך מוניטין בישוב העברי: הרב הראשי בן־ציון עוזיאל, הסופר א. אלמליח, הרב יוסף הלוי, הד"ר אופלטקה ועוד. בירושלים היה מקורב למחיה השפה אליעזר בן־יהודה, ומן המשתתפים בעתונים שהוצאו על ידו.

בשנת תרס"ד הוזמן כמנהל בית־הספר לבנות ביפו, שנתמך אז על־ידי ועד “חובבי ציון” באודיסה. כמורים בבית־הספר לבנות שימשו אז יחיאל יחיאלי, יוסף עוזרקובסקי (עזריהו) ואליעזר פפר. את הבית, שבו שכן בית־הספר לבנות, היו מכנים “אבטונומקה”, על שום שהלשון העברית היתה לה כעין “אבטונומיה” בין כתלי בית־הספר ובמעונות המורים, כי הישוב ברובו עדיין לא דיבר עברית. מרדכי אזרחי שימש שנים מספר מורה גם בבית־הספר לבנים ביפו, שנתמך על־ידי חברת “עזרה”, ובבית־המדרש למורות ולגננות, אשר נוסד על־ידי ועד חובבי־ציון ונקרא על־שמו של הסופר א. ל. לוינסקי. 

ב

בימים הראשונים לבואו לארץ לא היו עדיין ספרי־לימוד בעברית, והתלמידים היו לומדים מרשימות בכתב־יד של המורים. חסרה גם תכנית למודים מסויימת של בתי־הספר העממיים בארץ־ישראל. גם בתי־ספר תיכוניים לא היו עדיין בארץ. ומרדכי אזרחי, יחד עם חבריו המורים יוסף עזריהו ויחיאל יחיאלי, עיבדו אז את תכנית־הלימודים הראשונה בשביל בתי־הספר העממיים. תכנית זוֹ אוּשרה אחר כך על־ידי מרכז־המורים בארץ־ישראל, שמר מ. אזרחי עמד בראשו שנים מספר. אחר כך היה, יחד עם ניסן טורוב וד“ר חיים הררי, מעורכי הירחון הפדגוֹגי הראשון “החנוך”, שיצא לאור מטעם הסתדרות המורים בא”י בשנות תר“ע–תרע”ד, והופעתו חודשה בתום המלחמה.

בשנת תרע"ד הוציא לאור, יחד עם חבריו י. עזריהו וי. יחיאלי, את הספר “שעורי הסתכלות וידיעת המולדת” (הוצאת “קוהלת”) לשלש שנות־הלימוד הראשונות בבית־הספר.

מ. אזרחי השתתף עם חבריו המורים י. יחיאלי וא. פפר בהוצאת תרגילי־חשבון לשלש השנים הראשונות. בשנות תרע“ד ותרע”ה יצאו לאור ספרי־לימוד לקריאה עברית “ספרנו” מאת המורים יש“י אדלר, פ. אוירבוך, י. יחיאלי ומ. אזרחי, בהשתתפות ד”ר נ. טורוב.

מ. אזרחי היה חבר ועד־הלשון מראשית הווסדו, וכן היה עורך מדור קבוע בשם “לשוננו לעם” בעתון “הארץ”.

נוסף על ספרי־הלימוד תירגם דברי מדע וספרות יפה. הכין כמה מחזות בשביל “הבמה העברית” ולהצגות בתי־הספר. החזיון “אוריאל אקוסטה”, שהוצג לראשונה בעברית בשנת תרס"ה, תורגם לעברית על־ידי חמשה מורים, והעריכה הסופית נמסרה למרדכי אזרחי. הוא גם השתתף בהוצאת “קופת הספר” (ספריה מנוּקדת לילדים בהוצאת הסתדרות־המורים).

מ. אזרחי תירגם גם שירי־עם באידיש בשביל זמרים שבאו לארץ, ושירים עבריים מקוריים לא היו בפיהם.

עם הווסד הלהקה הראשונה של “חובבי הבימה העברית” בשנת תרס"ה, ביפו, בראשותו של חיים הררי ומנחם גנסין, הצטרפה הצעירה הראשונה לינה – בתו של מ. אזרחי – לחובבים הראשונים, ובמרוצת הזמן היתה אחת השחקניות הטובות בלהקת החובבים, ואחר כך מן המורות הראשונות לפסנתר בבית־הספר “שולמית”. בנו, יריב אזרחי, הוא מורה למוסיקה, קומפוזיטור ומבקר־מוסיקה.

גם בעברו את גיל הגבורות היה ער לכל פעולה צבורית ועומד בראש מועצת “הלואה וחסכון” בתל־אביב. היה עוקב אחרי פעולות החנוך, הספרות, הלשון והאמנות, ורואה את השתילים ששתל במשך יובל שנים ומעלה בלבלובם ובשגשוגם.

---

ד"ר יצחק אפשטיין

מאת

דוד סמילנסקי

ד"ר יצחק אפשטיין היה מחנך בחסד עליון. מקור של השראה מוסרית, אמונה עמוקה, אהבה ללא־גבול לכל הנברא בצלם אלהים ומסירות יוצאת־מגדר־הרגיל ליעודו – לווהו כל ימי חייו. אצילות היתה שפוכה על פניו, הבלורית היפה והזקן המגודל הוסיפו לו הדרת כבוד. הוא היה אמן המבטא העברי, היה מקפיד על הטעמת כל מלה ומלה כהלכתה, ובדברו היתה הלשון העברית כאילו מתנגנת בפיו.

מוצאו מבוברויסק, פלך מינסק (רוסיה הלבנה). נולד בכסלו תרכ"ג (1862). אביו, ר' נחום עפשטיין, היה תלמיד חכם ומורה עברי. בילדותו קיבל יצחק אפשטיין חנוך מסורתי בחדר ובבית־מדרש.

בהגיעו לגיל ארבע־עשרה שנה עבר עם הוריו לאודיסה, אשר שימשה אז מרכז חשוב לתרבות ולספרות עברית. שם נכנס לבית־הספר הריאלי באודיסה וגמר את בית־הספר התיכוני בגיל 21. תחילה רצה להשתלם בבית־ספר גבוה לחקלאות, אולם שערי בתי־הספר הגבוהים ברוסיה היו נעולים בפני תלמידים יהודים.

עוד בימי למודו בבית־הספר הריאלי הכיר מקרוב את משה־ליב לילינבלום, מראשי תנועת “חובבי־ציון” באודיסה. בהשתדלות לילינבלום, הוכנס יצחק אפשטיין לרשימת ששת הצעירים מרוסיה, שעליהם המליץ ועד חובבי־ציון לפני הבארון אדמונד רוטשילד, לשלחם על חשבון הבארון לארץ־ישראל לשם הכשרתם בעבודה חקלאית בארץ.

באלול תרמ"ו (1885) הגיע לארץ־ישראל עם חמשת חבריו, ותחנתם הראשונה היתה – המושבה זכרון־יעקב. משם עבר לראש־פינה והתמסר בעיקר לגננות, לגידול ירקות, צמחי נוי ומטעים. מן החקלאות עבר, לאחר ארבע שנים, לשדה החנוך והתחיל עוסק בהוראה, שבה הצליח ורכש לו שם טוב.

באביב תרנ"א (1891) נפתח בצפת בית־ספר בן שתי מחלקות, ויצחק אפשטיין נתמנה למנהלו. בימים ההם לא היו עדיין ספרי־הלימוד הדרושים בעברית, ואף שיטת ההוראה לא היתה ברורה ומגובשת, וכל מורה היה חייב ליצור כמעט יש מאין.

יצחק אפשטיין היה מחונן בסגולות הפדגוגיות והאישיות הדרושות, ובמשך עשר שנות הוראה עיבד שיטת הוראה חדשה, “עברית בעברית”, אשר נתפרסמה עד מהרה בחוגי המורים, ובהוצאת “אחיאסף” הוציא בתרס"א את ספרו “עברית בעברית”. הוא נחן בסגולות הדרושות למצוא דרך אל נפש הילד.

בתרס“ב יצא יצחק אפשטיין לשם השתלמות בפדגוגיה, ללוזאן (שווייץ), ושם נכנס להאוניברסיטה ולמד בה שלש שנים. בגמר חוק למודיו, בשנת 1905 הוסמך באוניברסיטה של לוזאן. במשך ארבע שנות שבתו בלוזאן עסק שם בהוראה, וגם היה מפרסם בעתונות העברית והלועזית מאמרים בבעיות חנוך, שהיו בהם הרבה חידושים ועשו רושם על קוראיהם. בשנת 1908 הוזמן מטעם חברת “כל ישראל חברים” (אליאנס) לנהל את ה”תלמוד־תורה" הגדול בסאלוניקי. בהנהלתו נעשה המוסד, במשך שנתים, לבית־ספר חדיש ועברי. שם נתחבב על מכריו והרצאותיו בעברית ובצרפתית היו מקסימות את שומעיהן בתכנן העמוק ורב־הענין ובסגנונן המלוטש והמבריק. בימי שהותו בסאלוניקי היה מפרסם מכתבים בעתונות העברית.

בשנת 1915, זמן מלהמת־העמים הראשונה, יצא אפשטיין לשווייץ, אל משפחתו, ושוב הוסיף להשתלם שם באוניברסיטה, וכן התרכז במחקרים בעניני בלשנות והוכתר בתואר “דוקטור לפדגוגיה ולספרות”, והוא אז כבר בן 51.

בגמר המלחמה חזר עם משפחתו לארץ־ישראל, ומיד נתמנה למנהל בית־המדרש למורות ולגננות על־שם לוינסקי בתל־אניב, במקומו של הד"ר ניסן טורוב, שיצא לארצות־הברית.

לאחר זמן־מה עזב אפשטיין את תל־אביב ועבר לירושלים. מטעם ההנהלה הציונית נתמנה כמפקח על רשת בתי־הספר שלה. והוא לא הסתפק בפיקוח בלבד, אלא נתן למורים “שעורים לדוגמה” והתווה להם דרכים חדשות בשדה ההוראה. החינוך – לדעת הד"ר אפשטיין – צריך להיות חינוך אנושי־יהודי־מוסרי־אסתטי,

וברוח זו הורה למורים. שיחות־המופת שלו, יחסו הידידותי, החן וההומור שלו, ורצונו העז לעזור ולא להכשיל – כל אלה עשו את בקורי־הפיקוח שלו למאורעות־חג בבתי־הספר.

לאחר הסתלקותו מן הפיקוח, חזר שוב להוראה. במרוצת הזמן הניח את ידו מעבודת המחקר שלו בעניני חינוך והוראה, והצטמצם בעניני לשון וסגנון עברי בלבד. אהב אהבת נפש את הלשון העברית, הקפיד הקפדה רבה על טוהר ניבה, שמר על זכות צלילה ויצר לעצמו סגנון מיוחד במינו, הן בדבור והן בכתב. הוא גם חידש הרבה מלים בפרט בשטח הפדגוגיה והפסיכולוגיה, שהתאזרחו בלשון. בין חדושיו שנקלטו בלשון ובספרות ואין זוכר עוד את שם המחדש: בעיה, תופעה, תודעה, תורשה, תבליט, תצפית, פעילות, רגישות ועוד ועוד. מזמן לזמן היה מפרסם בעתונות היומית מאמרים בעניני לשון ושפורה, מדגים סגנון לקוי כנגד סגנון משופר. הוא היה מרצה ומדריך בשפור הלשון לחברי להקות תיאטרוניות, שהם מפיצים מעל הבימה גם לשון מנופה וגם לשון פגומה. מטעם שרות הראדיו בירושלים הוזמן לקרוא בליל שבת את פרשת השבוע וההפטרה, ובמשך כמה שנים היו רבבות מאזינים בארץ־ישראל וגם בארצות הגולה הסמוכות שומעים בעונג ובצפיה לקולו של יצחק אפשטיין, שבפיו היו פסוקי התנ"ך מתנגנים כפרקי שירה.

בשנותיו האחרונות היה מתגורר בצניעות יתירה במעונות־עובדים בקצה רחביה שבירושלים. למעונו היו משכימים לשמוע תורה מפיו – סופרים ואנשי־בימה, מורים ובלשנים.

בשנת תש"ז נתפרסם בהוצאת “עם עובד” קובץ מאמריו הבלשניים בשם “הגיוני לשון”, ומאמריו הפדגוגיים קובצו בספר “מחקרים בפסיכולוגיה – של הלשון והחינוך העברי” (בצירוף תולדותיו ומבוא למשנתו), שיצא לאור – בהוצאת “קוהלת”, מיסודה של הסתדרות המורים בארץ־ישראל.

בגיל שמונים נפטר, בכ“ג אדר א' תש”ג, ד"ר יצחק אפשטיין – המחנך והפדגוג הגדול, איש המופת טהר־המידות ובעל המוסר הגבוה, אחד מיחידי הסגולה של דור התחיה העברית.

---

ד"ר אברהם ברוך (רוזנשטיין)

מאת

דוד סמילנסקי

ד"ר אברהם ברוך (רוזנשטיין) היה איש התורה והעבודה, והקדיש את מיטב זמנו ומרצו לחינוך ולתרבות.

קיבל חינוך עברי ב“חדר מתוקן” ובבית־ספר רוסי בעיר מולדתו נובידבור (מחוז ווארשה). למד בגימנסיה ממשלתית בווארשה, ונכנס לאוניברסיטה במחלקה למאתימאטיקה עד סגירתה על־ידי השלטונות הרוסים בזמן המהפכה בשנת 1905.

כבר בשבתו על ספסל־הלימודים באוניברסיטה עבד הסטודנט הצעיר במערכת האנציקלופדיה העברית הכללית, שנחום סוקולוב אמר להוציא, במחיצתו של שאול פנחס רבינוביץ (שפ"ר) ואחרים. עם בטול התכנית להוצאת האנציקלופדיה, עבד במערכת “הצפירה” ו“היום” בווארשה.

כשנפסקו העתונות והמו“לות העברית ברוסיה ובפולין בשנת 1905, יסד יחד עם קבוצת סופרים צעירים (פ. לחובר, ש. טשרנוביץ, ועוד) הוצאת־ספרים עברית בשם “חברים”, “לשם שמירה על הגחלת העברית שלא תכבה”. בהוצאה זו יצאו לאור החוברות: “מאגדות המזרח” של דורושביץ, “הכלכלה הפוליטית” של זומברט ו”יסודי הפיסיקה“. בשבתו בווארשה פירסם באידיש שני חלקים של “תורת הספרות”, שני חלקים “חשבון” ומלון למלים לועזיות בהוצאת “האור”, ו”מאגדות יוון" בהוצאת “אביב”. כן היה מזכיר הועד המרכזי של ציוני ווארשה, שבראשו עמד א. פודלישבסקי. היה גם יו"ר אגודת “כוכבי ציון” וחברת “דוברי עברית” בווארשה.

מחוסר אפשרות לסיים את לימודיו בפאקולטה המאתימאטית בווארשה, נסע (בשנת 1907) לווינה ולמד שם בפאקולטה הפילוסופית. עמד שם בראש המועדון “עבריה”, והיה ראש אגודת הסטודנטים “התחיה”. על־ידי ציוני ווארשה נבחר כציר הקונגרס השמיני בהאג. שם נפגש עם ד“ר ח. בוגרשוב ועם מ. שיינקין, והם הזמינוהו להורות מאתימטיקה, פיסיקה וחימיה בגימנסיה העברית ביפו, שנוסדה על־ידי ד”ר י. ל. מטמון־כהן. ובראשית תרס"ט עלה לארץ־ישראל עם אשתו ותינוקו, השתכן עם משפחתו בשכונת “נוה־צדק” ביפו, בחדר דל וצר. אשתו הצעירה הסתגלה, יחד עם בעלה, לתנאים הפרימיטיביים הקשים.

שנה אחת הורה חשבון בגימנסיה ביפו, ומתוך ששאף להשתלמות נוספת, נסע שוב לווינה (בשנת 1910) והוסמך באוניברסיטה למאתימטיקה (הדיסטרציה שלו: “יחסי הטמפרטורה בספרד המרכזית והדרומית”). עם גמר לימודיו חזר שוב ליפו והמשיך את ההוראה בגימנסיה “הרצליה”, שעברה מיפו לתל־אביב. במרוצת הזמן התרכז בעיקר בהוראת מתימטיקה. עם זה עסק גם בתצפיות מטאורולוגיות. בתחילה באופן פרטי, אחר כך מטעם עירית תל־אביב, ומשנת תרפ"ז מטעם ממשלת המנדט, שמינתה אותו מפקח על כל הארץ. כהערכה לפעולותיו הפוריות בשטח זה נתכבד (בשנת 1944) באות־כבוד, ונתקבל לחבר מיסדר הקיסרות הבריטית בתואר M.E.B.

ד"ר א. ברוך חיבר בעברית הרבה מונחים במתימטיקה ופיסיקה, והיה מן הראשונים שחיבר בעברית ספרי לימוד למקצועות שאותם הורה (בין ספריו: “תורת החשבון”,“שערי חשבון”, “תרגילי חשבון”, “גיאומטריה”, “גיאומטריה במישור”, “גיאומטריה במרחב”, “טריגונומטריה”, “אלגברה”, “פיסיקה כללית”, “קובץ נוסחאות מתימטיות”, “האקלים של תל־אביב ויפו”, תרגום מאנגלית של הספר “אנרגיה אטומית”, “התצפיות המטאורולוגיות בתל־אביב”, ועוד).

המנוח תפס מקום נכבד בהסתדרות המורים. השתתף כציר בכמה ועידות וכינוסים של המורים, ובמשך שנים שימש יו“ר סניף הסתדרות המורים בתל־אביב. המנוח היה ממיסדי החברה העברית לחקירת ארץ־ישראל ונשיאה ־ מתרע”ג עד פרוץ מלחמת־העולם הראשונה.

בראשית מלחמת־העולם הראשונה גורשו מן הארץ מנהלי הגימנסיה “הרצליה”, ד“ר ב. מוסינזון וד”ר ח. בוגרשוב. בימים קשים אלה עמד בראש הגימנסיה הד“ר י. ל. מטמון־כהן, ועל ידו הד”ר א. ברוך, יחד עם כותב הטורים האלה. מאות תלמידים שבאו לארץ בלי הורים, מרוסיה, מפולין ומארצות אחרות, נותקו מהוריהם ללא כל אמצעים כספיים, וצריך היה לדאוג לכלכלת מאות תלמידים ועשרות אמהות. עם גירוש יהודי יפו ותל־אביב בערב פסח תרע“ז (אפריל 1917), הוגלו גם מורי הגימנסיה ותלמידיהם והלכו לזכרון־יעקב ובנותיה שפיה, בת־שלמה וגבעת־עדה. רבות סבלו המורים והתלמידים, יחד עם המנהלים, עד שזכו לחזור לתל־אביב בחשוון תרע”ט (אוקטובר 1919).

המנוח נכנס שוב לעבודת ההוראה, שנים אחדות היה חבר בועד תל־אביב, ואחר כך במועצת העיר תל־אביב. בשנת 1924 נבחר לחבר האגודה המטאורולוגית המלכותית בלונדון.

הוא זכה לגדל בארץ דור שני ושלישי.

זכרו הטוב לא ימוש מקרב חבריו המורים, התלמידים, הסופרים והעסקנים הצבוריים.

---

שמואל חיים ברכוז

מאת

דוד סמילנסקי

מוצאו של שמואל חיים ברכוז מפינסק, מן הערים העתיקות בפולין, שלפי המסורת היה קיים בה ישוב יהודי למן המאה ה־16.

נולד בתשרי תר“ם (1879). בילדותו שמע תורה מפי מורים טובים, ונטיה מיוחדת היתה לו ללימודי התנ”ך. אחר כך השתלם באופן עצמאי.

בעודו צעיר התחיל עוסק בהוראה והורה שעורים פרטיים בעברית. המורה הצעיר נתחבב על תלמידיו שומעי־לקחו, ורכש לו שם טוב כמורה מצליח.

לאחר נשואיו בגיל צעיר, הוזמן כמורה לעברית בעיירה ברזינה (פלך ווהלין), ומיד התחיל להורות לפי השיטה החדשה בימים ההם “עברית בעברית”, שרק מורים ספורים העיזו להשתמש בה.

כעבור שנה עבר להומל (רוסיה הלבנה). שם עסק בהוראה ב“חדר מתוקן” של המורה יש"י אדלר.

במרוצת הזמן עבר ש. ח. ברכוז לברדיצ’וב (אוקראינה), ואף שם עסק בהוראה. כרוב המורים העברים בימים ההם, שהיו לא רק מפיצי תרבות אלא גם מפיצי חבת־ציון, שימש ברכוז מורשה הועד “חובבי־ציון” מאודיסה. כן היה ממיסדי “החברה הספרותית העברית” ואגודת “חובבי שפת עבר”.

יומם ולילה שקד ברכוז על התורה ועל העבודה הצבורית. ועם זה המשיך בעצמו בהשתלמות בפדגוגיה ופסיכולוגיה.

כדי להקל על המורים את ההוראה לפי שיטת עברית־בעברית, חיבר ש. ח. ברכוז, יחד עם חברו פ. ברגמן, את ספרי הלימוד “שפת ילדים”, “מעולמנו” ועוד, שנתקבלו ברצון על־ידי מורי “החדרים המתוקנים”, בבתי־הספר ובשעורי־הערב שבתפוצות הגולה. אף ב ארץ־ישראל לימדו זמן רב בבתי־הספר לפי ספרי־הלימוד של ברכוז וברגמן (גם באוניברסיטה בקהיר שבמצרים למדו עברית מתוך הספרים האלה).

בראשית תרע“ב (דצמבר 1911) יצא עם משפחתו מעיר־מגורו – ברדיצ’וב, ועלה לארץ. מיד נתבקש כמורה בבית־הספר לבנות בנוה־שלום (יפו), ולאחר שנה נתקבל כמורה לגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב. במשך 35 שנה שימש בגימנסיה מורה לתנ”ך, תלמוד, לשון ודקדוקה.

מראשית בואו לארץ נפגשתי עם ש. ח. ברכוז בין כתלי הגימנסיה ומחוצה לה. זכורות לי גם פעולותיו באגודת “חובבי הבמה העברית” בתל־אביב (שבראשה עמד שנים מספר מיסדה הד"ר חיים הררי), זה היה הגרעין הראשון של התיאטרון העברי.

קבוצת חובבים קטנה פתחה את הבימה העברית, ובקבוצה – ש. ח. ברכוז, שתירגם בשביל “חובבי הבימה העברית” עשרה מחזות אשר הוצגו בהצלחה על־ידי השחקנים־החובבים. לפעמים השתתף בהצגות גם כשחקן.

מלבד מחזות תירגם ברכוז גם ספרים שונים אחרים לעברית, בפרט ספרי קריאה לנוער, וכן השתתף גם ב“דבר לילדים”.

בשנות מלחמת־העמים הראשונה (1914–1918) הוציא לאור ש. ח. ברכוז, יחד עם עם יש"י אדלר, ספריה קטנה, שהכילה ספורים ושירים לילדים ולנערים ממיטב ספרות־העולם. ספריה זו היתה לברכה אז, כשנסתתמו כל צנורות הספרות העברית מאירופה. ארץ־ישראל היתה כחמש שנים מנותקת מכל העולם הגדול, ואי־אפשר היה להשיג ספר עברי. בדרך־כלל היו מעטים הספרים לילדים בתקופה ההיא, והמורה והמחנך ש. ח. ברכוז טרח ודאג שהנוער ימצא חומר־קריאה.

לאור פתילת־שמן קטנה (חשמל לא היה עדיין בארץ, וגם בנפט היה מחסור בשנות המלחמה) ישבו שני המורים, יש“י אדלר וש. ח. ברכוז, וחיברו, תירגמו, ערכו וסידרו את החוברות הנ”ל שיצאו חוברת לשבוע. לפעמים היה עליהם לעסוק גם בקפול הגליונות ושאר העבודות הפשוטות, כדי לקמץ בהוצאות.

ש. ח. ברכוז חיבר והוציא לאור, יחד עם פ. ברגמן, חוברות ללימוד הדקדוק: “לוחות הפעלים וכנוייהם”. “לוחות השמות והמלים”, “כיצד מנקדים” (כללי הנקוד העברי), חוברות שמשתמשים בהן ברוב בתי־הספר בארץ.

ש. ח. ברכוז הוא גם חבר פעיל בלשכת הבונים החפשים “חירם” ובהגיעו לשנות שיבה עודנו במלוא כחותיו לאורך ימים!

הערת המבלה“ד: ש. ח. ברכוז ז”ל נפטר בכ“ו סיון תשט”ו (16.6.1955).

---

ישראל דושמן

מאת

דוד סמילנסקי

ישראל דושמן – מבני העליה השניה, היה אחד המורים הותיקים, אשר עסק בהוראה מיום בואו לארץ בשנת תרס"ה (1905) ועד יומו האחרון.

במשך ארבעים ושתים שנה גדל וחינך בארץ אלפי תלמידים ותלמידות, אשר כיבדו וחבבו אותו גם בשבתם על ספסל הלמודים בבית־הספר, וגם המשיכו לכבדו ולהוקירו לאחר התבגרותם.

למחרת פטירתו (בכ“ו תמוז תש”ז), סח לי אחד מבוגרי הגמנסיה “הרצליה” מן המחזור הכ"ד: “ישראל דושמן היה אחד מטובי המורים בגמנסיה ואהוב במיוחד על כל תלמידיו. שלש שנים היה מחנך שלי, ואני חבבתיו מאד. היה פדגוֹג בחסד עליון ואדם חביב ונבון”.

כזו היתה גם דעת יתר תלמידיו שומעי־לקחו במשך כארבעים שנה ויותר. דושמן נתחבב גם על המורים חבריו־לעבודה ועל הורי התלמידים.

כשם שהתלמידים היו קשורים אל מורם ומחנכם בעבותות אהבה נפשית, כך היה ישראל דושמן קשור אל תלמידיו וחניכיו בכל נימי נפשו. הגיגיו ומחשבותיו היו תמיד על בית־הספר, על תלמידיו, על הלמודים ועל ספרי הלמוד. הוא היה מורה “מלידה ומבטן”, וחי את חיי ההוראה גם מחוץ לכתלי בית־הספר. כשנשאל דושמן בראשית כהונתו בגמנסיה “הרצליה”, מה עיסוקו בצאתו מבית־הספר – השיב, שהוא ממשיך גם במעונו להגות במחברות התלמידים ולחשוב על כל אחד ואחד משומעי לקחו, כאילו הוא ממשיך את שעוריו בשעות הלמודים בין כתלי בית־הספר.

מורה אחר מן הצעירים, שנשאל אף הוא אותה שאלה השיב, כי בצאתו מבית־הספר הוא מעיין בעיקר ביצירותיו מפרי עטו, המוציאות אותו מאוירה של בית הספר ומחוג התלמידים, ומכניסות אותו לעולם הספרות היפה.

הד"ר ח. בוגרשוב, שעמד אז בראש הגמנסיה, בשמעו את תשובת שני המורים הצעירים העובדים במחיצתו, פסק ואמר אז, שדושמן נולד להיות מורה ופדגוג, המוכשר להרביץ תורה לילדי ישראל, ואילו השני מוטב לו שיפסיק את ההוראה ויתמסר לספרות. ואכן הלה שמע לעצה היעוצה לו, וכעבור שנה הפסיק את ההוראה והקדיש את עצמו אך ורק לספרות.

אך ישראל דושמן, אם כי אהב את ההוראה ובה שם את כל מעייניו, הקדיש מזמנו וממרצו גם לספרות תירגם בחייו לעברית יותר מ־50 מחזות מרוסית, מצרפתית, מאנגלית ומגרמנית, מהם “רביזור” לגוגול, “שמע ישראל” לאוסיף דימוב, “פינוקיה” לקולודי, “אותלו” לשקספיר, “הדב” לצ’יחוב, “ימי חיינו” לאנדרייב, ועוד ועוד. כן פירסם בעתונים ובקבצים לילדים הרבה מאמרים, ספורים ושירים מקוריים. כמע משיריו היו מושרים ונעשו כמעט שירי־עם.

אחד משיריו, “פה בארץ חמדת אבות” היה אחד השירים הנפוצים בתקופת העליה השניה:

פֹּה בְּאֶרֶץ חֶמְדַּת אָבוֹת,

תִּתְגַּשֵּמְנָה כָּל הַתִּקְווֹת:

פֹּה נִחְיֶה, פֹּה נִיצוֹר

חַיֵּי זֹהַר חַיֵּי דְרוֹר.

פֹּה תְּהִי הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה,

פֹּה תִּפְרַח גַּם שְׂפַת הַתּוֹרָה –

שִׁירוּ שִיר שִיר שִיר

גִּילוּ גִּיל גִּיל גִּיל

נִירוּ נִיר נִיר נִיר –

כְּבָר הֵנֵצוּ נִצָּנִים

שִׁירוּ שִיר שִיר שִיר

גִּילוּ גִּיל גִּיל גִּיל

נִירוּ נִיר נִיר נִיר –

עוֹד יָבוֹאוּ הַבּוֹנִים.

ואיזה ילד בארץ אינו יודע את שיר “השקדיה” של דושמן? –

הַשְׁקֵדִיָּה פּוֹרַחַת,

וְשֶׁמֶשׁ פָּז זוֹרַחַת,

צִפֳּרִים מֵרֹאשׁ כָּל גַּג,

מְבַשְׂרוֹת אֶת בּוֹא הֶחָג –

ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ, חַג הָאִילָנוֹת.

ט"וּ בִּשְׁבָט הִגִּיעַ, חַג הָאִילָנוֹת.

והנה כמה חרוזים משיר המכבים (שיר לכת):

שְׂמֹאל! יָמִין! נִצְעַד בָרֶגֶל.

בֶּאֱיָל הַשִּׁיר יִרְעָם:

בָּרָמָה נִשָּׂא הַדֶּגֶל,

כִּי לֹא בּוֹשְׁנוּ מִכָּל עָם.

בְּמָתְנֵינוּ אוֹן וָכֹחַ

וְלִבֵּנוּ לֵב אֲרִי!

לֹא נִדְכֶּה וְלֹא נָשֹׁחַ –

לְנַפְשֵנוּ גוּף בָּרִיא.

הַשְּׁרִירִים – בַּרְזֶל וְסֶלַע.

הַזְּרוֹעוֹת כְּחַלָּמִישׁ:

אִישׁ וְאִישׁ זָרִיז בְּקֶלַע

וְּכַלַּיִשׁ הוּא גָמִישׁ.

שְׂמֹאל! יָמִין! בְּעֹז וָמֶרֶץ.

הֵן אוֹיְבֵינוּ כֹּה־רַבִּים:

בְּאַחְדוּת תִּגָּאֵל –אֶרֶץ,

בִּגְּבוּרַת הַמַּכַּבִּים!

היתה תקופה של מלחמה לתוצרת הארץ, התוצרת מעמל כפיו של העובד העברי. והרי כמה חרוזים מתוך “שיר התוצרת” של דושמן:

הֲיִי בְּרוּכָה,

תַּעֲרוּכָה –

אֹסֶף הַתּוֹצֶרֶת!

לֹא רַק תּוֹרָה,

כִּי גַּם סְחוֹרָה

אֶרֶץ זוֹ אוֹצֶרֶת.

אֵין צֹרֶךְ בְּתוֹצֶרֶת חוּץ,

אִם יֵשׁ כְּבָר פֹּה כָּל הַנָּחוּץ –

בְּשֶׁפַע. בַּעֲתֶרֶת.

בְּלִי עֲבוֹדָה אֵין כָּל תְּחִיָּה!

נָסֹל דְּרָכִים לַעֲלִיָּה,

לַעֲלִיָּה מֻגְבֶּרֶת.

וְאֵין זֹה כְּכָל מַעֲשִׂיָּה,

כִּי יֵשׁ גַּם פֹּה תַּעֲשִׂיָּה

לְשֵם וּלְתִפְאֶרֶת:

בְּהוֹן, בְּמֶרֶץ, בְּמַדָּע,

כָּבַשְׁנוּ אֶת הַעֲבוֹדָה,

זֶרֶת אַחֲרֵי זֶרֶת

לשיריו חוברו מנגינות על־ידי המורה למוסיקה חיים קרצ’בסקי ז"ל, פ. גרינשפון ואחרים.

ישראל דושמן היה ממניחי היסוד של “חובבי הבימה העברית”, יחד עם ד"ר חיים ויהודית הררי, מנחם גנסין ואחרים. היה גם אחד השחקנים הראשונים, ומילא בעצמו כמה תפקידים על הבמה.

בפרט הראה פעילות רבה ומסירות נאמנה בהצגות תלמידי הגמנסיה “הרצליה”. במשך עשרות שנים טיפל בהן, יחד עם הד"ר הררי. בכל נשף או הצגת תלמידים היה י. דושמן הרוח החיה, והתלמידים צייתו לו תמיד.

מטבעו בעל אופי טוב, נוח לבריות, בעל מידות תרומיות, אהב את החברה ואב מסור למשפחתו: אשתו, בנו היחיד ושתי בנותיו.

בשנות תרס“ו, תרס”ז ותרס“ח היה מורה במושבות ראש־פנה ומתולה, ומשנת תרס”ט ועד יומו האחרון שימש מורה בגימנסיה “הרצליה”. בשנים הראשונות הורה במכינות, ואחר כך לימד בארבע המחלקות הראשונות עברית, תנ"ך אגדה ומשנה, ובשנים האחרונות לימד בחמישית ובששית בעיקר דקדוק.

כל ימי חייו היה חרוץ מאוד, שקד על התורה והספרות, הקפיד על הכנת השעורים של התלמידים, וגם בשנתים האחרונות כשמצב בריאותו היה רופף, לימד וכתב הרבה בערבים ובלילות, והשאיר אחריו כתבים בלתי־גמורים. ישראל דושמן נפטר בכ“ו תמוז תש”ז, בשנת ה־67 לחייו, בעודו מלא אהבת חיים ושמחת חיים. מת בבת־צחוק על שפתיו, כי אכן היה האיש מגזע האופטימיסטים הנצחיים, השמחים בחלקם ומאמינים בנצחן הטוב שבאדם.

---

ד"ר א. ש. וואלדשטיין

מאת

דוד סמילנסקי

א

את ד"ר א. ש. וואלדשטיין הכרתי מקרוב בעשרים שנות חייו האחרונות מיום בואו לארץ. ראיתיו בעבודת ההוראה, בעסקנות צבורית וגם בעבודתו הספרותית־המדעית. אציין כמה מומנטים מפעולותיו החשובות.

וקודם־כל כמה פרטים ביוגרפיים:

את חבתו לעם ישראל ולקנינים הלאומיים ירש וואלדשטיין מבית הוריו, שנתנו לו חנוך לאומי בישיבת סלובודקה. עם התבגרותו הצטרף לתנועה הציונית הסוציאליסטית, והיה בין המיסדים של תנועת “פועלי ציון” באמריקה, אף ערך את השבועון הסוציאליסטי “דער אידישער קעמפפער”, ובאותו הזמן היה גם מנהל גימנסיה פרטית בניו־יורק והורה בה דברי הימים ואנגלית.

לאחר סיימו את האוניברסיטה הרברד בבוסטוֹן בתעודת.B. A המשיך ללמוד באוניברסיטה “קולומביה” בניו־יורק, בה הוכתר (1912) בתואר “דוקטור לפילוסופיה”. כן הוסיף להשתלם במדעי החברה ובמדעי היהדות.

במשך עשרים שנות שבתו באמריקה רכש לו שם טוב כסופר, מורה, מחנך ועסקן פעיל, ועמדה מכוּבדת בחברה. ישרו וטוהר־לבו, יחד עם השכלתו הגבוהה וכשרונותיו הספרותיים, חבבוהו על כל החוגים. מטבעו היה אופטימי ובעל־מעוף, מאמין בעתיד הטוב ובוטח בכחותיו להועיל. לא הסתפק בעבודה חד־צדדית ופעל בכל השטחים שהיו קרובים ללבו.

בעצם ימי פעולתו המגוונת והמוצלחת, נפגש בניו־יורק עם הד"ר ב. מוסינזון מנהל הגמנסיה “הרצליה”, שבא לאמריקה בעניני המוסד והרצה שם על תחית הלשון בארץ־ישראל ועל מוסדות־החנוך הראשונים שהיו בעצם התהווּתם. וואלדשטיין החליט להצטרף לחלוצי החנוך העברי בארץ, ועם היותו קשור בקשרים אמיצים בחברה התרבותית באמריקה, עזב בקיץ 1912 את אמריקה, ועלה אל הארץ על מנת להשתקע בה.

בפעם הראשונה פגשתי את הד“ר וואלדשטיין ואת אשתו הצעירה בביתו של הד”ר מוסינזון. לפני עמד אדם בריא וחסון, שלם ברוחו ובגופו, שופע אומץ־לב, אמונה ובטחון.

הד“ר וואלדשטיין הצטרף, סמוך לבואו ארצה, לחבר מורי הגמנסיה “הרצליה” כמורה לתנ”ך, עברית, דברי הימים ודברי ימי ישראל. אחר כך (משנת 1918 ועד 1925) לימד גם אנגלית.

בימים ההם היה עדיין כל הישוב העברי בארץ־ישראל דל ומצער, ותל־אביב – שכונה זערעורת עם שמונה רחובות קצרים, כמה עשרות בתים קטנים ומאות אחדות תושבים. ד"ר וואלדשטיין, שבא אז מכרכי הים, הסתגל מיד אל תנאי הארץ ואל החיים הזעיר־אנפיניים של תל־אביב, ולא זה בלבד: לאחר זמן־מה פרק מעליו את חסות הנתינות האמריקאית, שנתנה בימים ההם זכויות רחבות בארץ הקפיטולאציה, וקיבל עליו את הנתינות העוֹתוֹמאנית יחד עם קבוצה קטנה של בעלי העזה כמוהו.

ד“ר וואלדשטיין לא הצטמצם בד' אמותיו של הוראה וחנוך, אלא נכנס מיד לתנועת הפועלים והשתתף בעתונותה. בכל כתבי־העת של תנועת הפועלים בארץ ובחו”ל נתפרסמו מאמריו, מהם חתומים בכנויים שונים. גם בעתונות הפדגוגית השתתף בקביעות, אף תירגם כמה ספרים וכתב כמה מחקרים מקוריים בשאלות מדעיות וחברתיות. בין מאמריו הספרותיים החשובים ראוי להזכיר את מאמרו על לורד ביירון, במלאות מאה שנה למותו, שנתפרסם בכמה המשכים ב“הפועל הצעיר”, וכן את מאמרו על ג’ורג' אליוֹט, מחברת הספר “דניאל דירונדה”, במלאת מאה שנה להוולדה ועוד. שורה שלימה של מאמרים כתב גם באנגלית ובאידיש. בין השאר פירסם באנגלית ספר חשוב על התפתחות הספרות העברית החדשה.

וואלדשטיין לא ידע ליאות בעבודתו, ואת הכל עשה מתוך חבה, מסירות אידיאלית, בלא רעש והמולה ובלא הבלטת אישיותו.

ב

באחת השבתות של חורף 1915, השנה השניה למלחמת־העמים, טיילתי עם וואלדשטיין ועם מכר שני על גבעות החול שמחוץ לתל־אביב המוגבלת (כיום רחוב אלנבי). היחס מצד המשטר התורכי בזמן המלחמה, עם בטול חוקי הקפיטולאציה, היה קשה וחשדני מאד כלפי כל התושבים ובפרט כלפי הנקודה העברית הצעירה, שצמחה מבין החולות השוממים והעזובים. יום־יום היינו צפויים לגזירות ולפקודות חמורות. תל־אביב בתחומיה המצומצמים גבלה אז מצד צפון באהלי בידואים וצוענים נודדים, שפשטו על גבעות החול מצדדים שונים. מצד דרום התקרבה תל־אביב לשכונה הערבית “חרת אל תיניקה” (מעין מחנה צריפים מפחים חלודים), שהיתה מיושבת ברובה על־ידי ערביי יפו וגם על־ידי משפחות תימניות אחדות.

חברת “הכשרת הישוב לארץ־ישראל”, בהנהלת הד“ר א. רופין, נטעה אז בתחילת ימי המלחמה כרם־גפנים על המגרש שבין תל־אביב ויפו – במקום שבנויים כיום הרחובות: גאולה, יונה הנביא, האר”י, רחוב הרב קוק ורחוב הכובשים. כרם זה שימש כעין תריס כנגד הפורענויות. על־ידי נטיעות אלו רכש הד“ר א. רופין, לפי החוקים של אז, את זכות הבעלות על מאות דונאמים קרקע חול, שנקנו בכסף מלא מאת הבעלים הקודמים, לשם הרחבת התחומים הצרים של הישוב העירוני. והנה בטיולנו באותה שבת־חורף, ראינו מרחוק קבוצת ערבים עוסקת במרץ רב בעקירת הנטיעות. ד”ר וואלדשטיין עזב מיד את שני הטיילים אתו, ורץ בחפזון ובמהירות דרך החול העמוק למקום העקירה. אף־על־פי שהערבים היו מרובים התקרב ד“ר וואלדשטיין אליהם, הראה להם את נחת זרועו והרביץ על ימין ועל שמאל. אומץ־לבו הטיל אימה על ה”גבורים", ולאחר שספגו מכות נמרצות, נמלטו על נפשם.

בשנות המלחמה. ובפרט בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ומיפו, סיכן וואלדשטיין את חייו כמה פעמים וגילה אומץ־רוח יוצא מגדר הרגיל.

בחדשים הראשונים לאחר הגירוש, התפזרה הגמנסיה “הרצליה” על מוריה ותלמידיה במושבות יהודה ושומרון, וברבות הימים התקבצו המורים והתלמידים לזכרון־יעקב ובנותיה. מרכז הגמנסיה חנה במאיר־שפיה, בחורשה שניטעה בשעתה על־ידי הבארון רוטשילד, כמקום הבראה ומרגוע. הועד המפקח של הגימסיה, ובראשו אליהו ברלין וד“ר הלל יפה, דרשו מאת המורים שיחדשו את הלמודים. אני נמצאתי באותם הימים ברחובות, ובאחד מימי הקיץ תרע”ז נזדמן לי להפגש כאן עם ד“ר וואלדשטיין, ועם בת־לויתו הגב' ר.י. הודעתי לד”ר וואלדשטיין על־פי דרישת הועד המפקח, שאני מתכוון לעבור לשפיה, והצעתי לו להתחבר אלי. תשובתו היתה, שאין לו שום אפשרות להפנות מ“עבודתו הארגונית”. אחר כך נודע לי, שד"ר וואלדשטיין סידר אותה שעה בעזרת “השומר” שמירה מעלה והגנה עצמית, במושבות יהודה שהיו צפויות להתנפלויות…

בכל שנות המלחמה (1914–1918) עמד ד"ר וואלדשטיין בשורות ההגנה, סבל את סבלותיהם של אחדים, נדד ממושבה למושבה ומקבוץ לקבוץ להקריב את עצמו ממש לשם ענין ההגנה.

סבל הנדודים והתלאות במשך שנים הביא לידי כך, שקיפח את כוח החיסון וההתנגדות למחלות המדבקות, שפשטו אותה שעה בין גולי תל־אביב ויפו. מתחילה חלה וואלדשטיין בכפר־סבא – מחנה הגולים – בטיפוס הבהרות ובדיזנטריה, אחר כך קדח זמן רב במחנה הגולים בחדרה, ולבסוף תקפה אותו מחלה קשה במרכז הגמנסיה הנודדת – בשפיה. נטול־הכרה הועבר על־ידי המורים והתלמידים על כפים משפיה לבית־החולים בזכרון־יעקב. מצב החולה היה אנוש, וכולנו אמרנו נואש לחייו. שבועות רבים שכב על ערש דוי, ורק טפולו המצוין של ד"ר הלל יפה, שטיפל בו ימים על לילות, הציל אותו. ברם גבורתו נשתה ונשברה וכחותיו עזבוהו. אבל רוחו הכביר לא נפל בקרבו. מיד לאחר שקם על רגליו, המשיך את עבודתו הקשה והחרוצה. יום־יום הופיע בנקודה אחרת ונדד ממושבה למושבה, ועודד וחיזק את הנחשלים והעייפים מסבלות המלחמה האיומה ומנגישות הרשות הצבאית והאזרחית כאחד.

בעת שיהודה שוחררה מעול התורכים, נמצא וואלדשטיין מחוץ לשטח הנכבש. כפר־סבא, הקרובה לפתח־תקוה, שימשה מעין מערכת־קרבות בין צבאות התורכים, הגרמנים והאוסטרים לבין צבאות הבריטים ובעלי־בריתם. מחנה הגולים מתל־אביב ויפו נמצא תחת מטר היריות של צבא האויר, וד"ר וו. צפוי היה לסכנת מות בנדודיו מכפר־סבא לחדרה, זכרון־יעקב ובנותיה. הוא ביקר תכופות בגליל התחתון ובגליל העליון, ומסר דרישת־שלום חיה לקרובים ולרחוקים. באותו הזמן מילא תפקידים חשובים מאד בשביל ועד ההגירה ושאר המוסדות. הוא לא ידע מנוחה אף יום אחד, וברגל עבר את הארץ מתוך סבל ומצוקת רעב – עד שנכבשו על־ידי צבאות הברית גם שומרון והגליל.

עם שובו מנדודיו הרבים, ועם פתיחת הגימנסיה בתל־אביב חזר לעבודת ההוראה. אירגן שעורי־ערב לאנגלית למבוגרים ולבוגרי הגימנסיה, התקין את המילון האנגלי־עברי, שנועד בעיקר בשביל החיילים היהודים מלגיונות האמריקאים והאנגליים. בהמשך הזמן ערך והוציא לאור גם את המילון העברי־האנגלי, וטיפל יחד עם חבריו בתכנית רחבה להוצאת ספרי למוד וקריאה לתלמידים ולמבוגרים. אבל השעה לא היתה עדיין כשרה לכך.

ואת הכל עשה בצניעות ובענוותנות. כאחד מן השורה, בלי להדחק לכסאות־כבוד ולשורות הראשונים של העסקנים.

וואלדשטיין היה, כאמור, ממיסדי תנועת “פועלי־ציון” באמריקה, ואחר כך – מנאמני הסתדרות־העובדים הכללית בא“י”. אבל עם זה לא היה איש־מפלגה צר וידע להעריך את הפעולות הקונסטרוקטיביות של שאר המעמדות והחוגים. כל מעיניו היו נתונים לעם ישראל ולארץ־ישראל.

מטעמים משפחתיים ראה הכרח לעצמו בשנת 1925 לצאת לזמן מסויים לאמריקה. כארבע שנים שימש בקולג' העברי בניו־יורק כמורה ראשי לתנ"ך וספרות עברית, ועם זה כתב כמה מאמרים והכין לדפוס ספר על “מדעי החברה”. בשנת 1927 פירסם בניו־יורק ספר גדול באנגלית בשם “פלשתינה המוֹדרנית”, ובו הקדיש פרק חשוב לתל־אביב והתפתחותה, והרצה בו על הבעיות של ארץ־ישראל החדשה. לספר היה הד רב גם בחוגים לא־יהודים.

אם כי מצבו החמרי היה מבוסס מאד, ורכש לו ידידים ומעריצים רבים בחוגי הסופרים ואנשי המדע, הדריכו את מנוחתו געגועיו אל הארץ. בשנת 1929 חזר לארץ־ישראל, יסד “גימנסיה הומאניסטית” בתל־אביב, ועבד עבודה ספרותית בשאלות חנוכיות ומדעיות. בעצם עבודתו נפסק פתיל חייו.

נפשו הטהורה תהיה צרורה בצרור חיי האומה כאחד מטובי החלוצים הפדגוגיים, מפיצי התרבות ואנשי ההגנה.

---

דוד יודילביץ

מאת

דוד סמילנסקי

הכרתיו לראשונה (באייר תרנ"א), שעות מספר לאחר שיחד עם בני משפחתי ירדנו מן האניה הרוסית ועלינו על חוף יפו.

במלון, שנמצא בשוק הדגים־הבשר־הירקות־והחלב, באו להקביל את פנינו, העולים החדשים, כמה אכרים מראשון־לציון ואחד ממיסדי רחובות.

מבעד לחלונות המלון הגיעו אלינו צריחות וצווחות של הרוכלים הערבים, שהכריזו בקולי־קולות על מרכולתם.

בגלל הרעש וההמולה מחרישי־האזנים שמענו בקושי את דברי אורחינו. הם כולם דברו ביניהם ואתנו אידיש וגם קצת רוסית וגרמנית.

אך הנה התקרב אלינו אדם הדור בלבושו, ומהיר בהליכתו, הושיט לנו את ידו באמרו: “שלום עליכם, אורחים יקרים!” את המלים הללו ביטא הדובר בהברה הספרדית מוטעמת ובהדגשת הנגינה מלרע.

אודה ולא אבוש, שלא הבינותי אף מלה אחת מדבריו, אף כי ידעתי עברית מימי ילדותי.

בהפרדו בחפזה מאתנו, הפליט שוב כמה משפטים בעברית, שאף אותם לא קלטה אזני. שאלתי את אחד מאכרי ראשון־לציון, מי הוא, והלה ענה: “זה משוגע… הוא מורה בבית־הספר לילדי ראשון־לציון ושמו דוד יודילוביץ”.

בימים ההם רק “משוגעים לדבר אחד” דברו עברית. ובין המשוגעים: אליעזר בן־יהודה, יצחק אפשטיין, ישראל בלקינד, יהודה גרזובסקי ודוד יודילוביץ.

לאחר ההכרה החטופה ביפו, התקרבתי כעבור ימים מספר לדוד יודילוביץ בראשון־לציון, ומאז עקבתי אחרי פעולותיו המסועפות על רקע החנוך, התרבות והספרות, וגם בשדה העסקנות הישובית בכל שטחי החיים.

דוד יודילוביץ נולד ביאסי (רומניה) בח' תמוז תרכ“ג. נתחנך חנוך מסורתי ב”חדר" עד היותו לבר־מצוה, אחר כך רכש לו השכלה כללית אצל מורים פרטיים. הצטרף לתנועת הבילו“יים אשר עלו לארץ בקיץ תרמ”ב. בגלל עכובים שונים נתאחרה נסיעתו לחדשים מספר, ועלה רק בכסלו תרמ"ג עם שיירת יהודים מגאלאץ (רומניה), בת מאה חמשים ושש נפשות, שהיו ממיסדי המושבה זכרון־יעקב.

בבואו לארץ נצטרף אל הביל“ויים, ובפרט לאותה קבוצה שקראה לעצמה “שהו” (ש’יבת ה’חרש ו’המסגר). בראש הקבוצה עמד הסופר יחיאל מיכל פינס ז”ל, ידיד ומגן לבילו"יים.

כל אחד מן הקבוצה בחר לו מקצוע לפי ראות עיניו, ודוד יודילוביץ נהיה לחרש סכינים וכלי־נתוח. מלאכה זו למד אצל האומן הגרמני גוטליב בירושלים. ששה חדשים היה בבחינת שוליא ולא קיבל שכר בעבודתו, ואחר כך הקציב לו בעל־הבית שכר של ששה גרושים לשבוע, שעלה אחר כך פי־ששה בגלל חריצותו.

אתו יחד גרו אז בירושלים עוד אחדים מבני ביל"ו: שמשון בלקינד, זאב דובנוב, הלל מינץ, דבורה סירוט, נחמן רוזובסקי ויעקב שרתוק.

בני החבורה נאבקו קשה על קיומם וסבלו הרבה מן הקדחת הממארת, אך רוחם לא נפל בקרבם, והם המשיכו לשאת את סבלם מתוך אומץ־לב וגבורה נפשית.

דוד יודילביץ עבד מן הבוקר ועד הערב עבודה קשה ומפרכת, ואת הערבים והלילות הקדיש לקריאה ולכתיבת רשימות וזכרונות אשר פירסם במרוצת הזמן בעתונים שונים. הוא היה מבקר אצל אליעזר בן־יהודה, ד"ר הרצברג, משה לונץ ויחיאל מיכל פינס, ומכולם התקרב ביותר לבן־יהודה, וממנו למד את החבה הגדולה ללשון העברית, וכמוהו שקד על החיאתה בחיי יום־יום.

לאחר עבודת שנתים בבית המלאכה של הגרמני בירושלים, נסע יודילוביץ בתרמ"ו לפאריס, שם השתלם במשך שנה במלאכת כלי־נתוח. באותו פרק־זמן ביקר גם בסורבונה, כשומע חפשי, ושמע את שעוריו של הפרופיסור הרב ישראל הלוי בתורת ישראל וחכמתו.

לא נפתה לאפשרויות להסתדר בפאריס, אלא מיהר לחזור לארץ, ובשובו בתרמ"ח נתמנה מטעם הבארון רוטשילד למורה בבית הספר בראשון־לציון.

פקידות הנדיב החדירה אז לבתי־הספר העברים את הרוח הצרפתית, אל הלשון הצרפתית ואת התרבות הזרה, והתיחסה ללשון העברית מתוך בטול גמור.

דרוש היה אומץ־לב מיוחד להנהיג בבית־הספר בראשון־לציון את הלשון העברית כלשון הלמודים. לאחר מלחמה עקשנית נחל המורה הצעיר ד. יודילוביץ את הנצחון הראשון, ובית־ספר בראשון־לציון היה הראשון בעולם כולו, שבו נלמדו גם הלמודים הכלליים בעברית.

יודילוביץ טרח ויגע הרבה מאד, עד שעלה בידו ליסד בראשון־לציון את גן־הילדים העברי הראשון, בהנהלת אחת מתלמידותיו. בימים ההם חסרו לגמרי ספרי־לימוד בעברית בשביל בתי־ספר הראשונים בארץ. יודילוביץ, יחד עם חבריו המורים יהודה גרזובסקי, ישראל בלקינד וחיים צפרין, חיברו כמה ספרי לימוד שהתאזרחו בכל בתי־הספר העבריים. במשך ארבע־עשרה שנה גידל וחינך כאלף תלמידים ותלמידות.

גם מחוץ לכתלי בית־הספר נלחם יודילוביץ להשלטת העברית. היה נוהג להעמיד אנשים ברחוב שדיברו בלשונות זרות, והפציר בהם לדבר עברית. כך נהג גם באסיפות פומביות ובבקוריו בבתים פרטיים. בכל מקום, בחברה ובצבור, שקד מתוך קנאות על החדרת הלשון העברית. גם האציל על הורי תלמידיו והשפיע עליהם שידברו עברית.

כמה שנים עבד כמזכיר ומנהל־חשבונות של ועד המושבה ראשון־לציון. שם הנהיג לראשונה פנקסנות כפולה בעברית על פי שיטת הרץ הצרפתי, ואחר כך הנהיג אותה שיטה גם בחברת “כרמל מזרחי”.

בתקופת המשבר הגדול של עקירת הגפנים במושבות העבריות מחוסר שווקים לממכר היינות מיקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב, התחבטו ועדי המושבות ומנהלי היקבים בפתרון הבעיה החמורה. אז חשבו ומצאו, שדוד יודילוביץ ראוי לצאת למרחקים – אל המזרח הרחוק, לארצות הודו, סין ויאפאן, למצוא שווקים למכירת היין הרב שנצטבר ביקבים. יודילוביץ הטיל על עצמו – בשנת תרמ“ב¹ – את אשר הטילו עליו, ואכן הצליח בשליחותו זו הצלחה יתירה. הוא לא בא לבקש נדבות ותרומות לטובת הישוב בארץ־ישראל אלא הציע למכירה את תוצרת הארץ. ומאז נפתחו בחו”ל כמה שווקים ליינות ושקדים של המושבות העבריות בארץ־ישראל.

לאחר זמן־מה עברה הנהלת היקבים לידי האכרים, וד. יודילוביץ נבחר לחבר מועצת היקבים הראשונה ליקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב.

בתרס“ו נתמנה כבא־כח של חברת “כרמל מזרחי” באלכסנדריה ונשאר שם עד שנת תרפ”ד.

גם במצרים התמסר לעבודה צבורית מסועפת, וראה את עצמו כשליח הישוב העברי בארץ־ישראל. סמוך לבואו לאלכסנדריה נכנס בעול כמה וכמה שרותים צבוריים וחברותיים. בכל הזדמנות ובכל חוג שנשא ונתן אתו הטיף ללשון העברית ולאהבת המולדת העברית. הרצה מפרק לפרק באסיפות פומביות על הישוב העברי בארץ, על החנוך והתרבות העבריים. כן יסד חוגים של דוברי עברית, הכניס את הלשון העברית לבתי־הספר של הקהלה ושל חברת “כל ישראל חברים”, ולא נח עד שהצליח להחדיר את העברית כשפת־לימוד נוספת גם בליצאום הצרפתי לא־היהודי.

במרוצת הזמן נעשה משרדו באלכסנדריה כעין קונסוליה עברית, וכל יהודי שבא למצרים בדרך לארץ־ישראל או בחזרה ממנה, ראה לחובה נעימה לעצמו לבקר אצל דוד יודילוביץ ואף להמלך בו בעניניו.

היה מקובל גם על פקידי הממשלה הגבוהים ועל נציגי אומות אחרות בעיר זו.

בימי מלחמת־העמים הראשונה (תרע“ד–תרע”ח) באו למצרים אלפי גולים יהודים, אשר גורשו מארץ־ישראל על־ידי הרשות הצבאית התורכית. בהם היו: ד“ר יוסף לוריא, ד”ר בן־ציון מוסינזון, מנחם שיינקין, ד“ר אבושדיד, ד”ר ח. בוגרשוב, ד“ר מ. ליבונטין, ד”ר ש. פרלמן, ד. בן־גוריון, י. בן־צבי ועוד ועוד. רובם הגדול באו בעירום ובחוסר כל, מפני שגורשו בכח במשך ימים ספורים.

ד. יודילוביץ התקרב מיד לגולי ארץ־ישראל, ובעזרת ז. ד. ליבונטין וזאב גלוסקין ואחרים אירגן ועד מיוחד, אשר פתח פעולה רחבה בהיקף גדול לשם הקלת מצב הגולים.

על־פי דרישת הועד, מסרו השלטונות לרשות הגולים שנים מהארמונות הגדולים של הכאדיב עבאס חילמי בפרברי אלכסנדריה.

בהשגחת הפקידות האנגלית העליונה, פתחה ממשלת מצרים בתי־ספר, בתי־חולים ובתי־מלאכה בשביל גולי א"י ומסרה להם כמה מן העבודות הצבוריות.

ועד זה, שד. יודילוביץ היה הרוח החיה בו, עשה רבות לטובת הגולים, וגם דאג לגורל הישוב העברי בארץ־ישראל שסבל נוראות במשטר התורכי. בעצם ימי המלחמה אירגן הועד, בעזרת ממשלת אנגליה ואמריקה, משלוח של מאה ושלשים אלף לירות זהב, בגדים, רפואות, ומצרכי מזון – מצות וקמח, סוכר ותה ועוד. הזהב והמיצרכים השונים הועברו באניות־מלחמה אמריקאיות, קודם שנכנסו ארצות הברית למלחמה לצד מעצמות הברית.

עזרה זו הצילה את הישוב העברי בארץ־ישראל ממצוקת רעב וממחלות מסוכנות, שפשטו בפרט בין מגורשי יפו ותל־אביב. בגמר המלחמה, בתרע"ט, סייע יודילוביץ לרבים מגולי ארץ־ישראל לשוב לארץ, ואף נהל תעמולה רבה בין עשירי היהודים באלכסנדריה ובקהיר להשקיע מהונם בארץ ולסייע לבנינה.

בתרפ"ד הפסיק ד. יודילוביץ את עבודתו כמנהל חברת “כרמל מזרחי” באלכסנדריה, וחזר לראשון־לציון.

בשובו לארץ נבחר לחבר ועד הבקורת של יקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב.

במיוחד יש לציין את עבודתו הספרותית והעתונאית של יודילוביץ. עוד בתרמ“ז הדפיסה חברת “בני־ציון” במוסקבה (ד“ר צ’לנוב, מ. אוסישקין, הרב מזא”ה, אברהם אידלסון ויחיאל יוסף ליבונטין) את ספרו של יודילביץ “המסחר וחרושת המעשה בארץ־ישראל”. בתרנ”ג ערך יחד עם יהודה גרזובסקי ואליעזר בן־יהודה את העתון העברי הראשון לילדים “עולם קטן”. במשך עשרות שנים פירסם מאות מאמרים בעתונים העבריים: הצבי, האור, השקפה, המגיד, המליץ, הצפירה, הארץ, דואר היום, דבר, ועוד. כן פירסם שורת מאמרים בעתונים ובקובצים של הבונים החפשים, ואף חיבר את הספר הראשון בעברית על “הבניה החפשית”. פירסם מאמרים גם בעתוני חו"ל, בצרפתית ורומנית. תירגם כמה ספרי קריאה לנוער, מצרפתית וגרמנית. יחד עם יהודה גרזובסקי חיבר ספרי־לימוד, כן ערך שני קבצים לדברי ימי העתונות בארץ־ישראל. הרבה כשרון, חריצות ועמל השקיע בספר היובל “ראשון־לציון”, בן אלף ומאה עמוד, שהוציא בשנת 1941. לספר יש ערך רב מבחינה היסטורית וישובית. יחד עם הסופר הצרפתי טיבו, חיבר בצרפתית “תולדות שרה ברנארד”.

בהגיעו לשנת השמונים היה כבר תשוש־כח ורפה־אונים אך מלא מרץ ושוחר פעולה, עסק בעבודה ספרותית וצבורית, ביקר באסיפות והשמיע את דבריו ברבים.

בימיו האחרונים נפגשתי אתו כמה פעמים באסיפות של הבונים החפשים, ושמעתי מפיו כמה מזכרונותיו על ראשית התהוות תנועת הבניה החפשית במצרים ובארץ־ישראל מלפני עשרות שנים. יודילוביץ נתקדש בשנת תר"ס (1900) בלשכה מעורבת של הבונים החפשים ביפו, שהיתה אז תחת חסות “הלשכה הגדולה במצרים”, אשר מרכזה היה בפאריס.

בין חברי הלשכה היו אז מטובי העיר בני שלוש הדתות. יחד עם ד. יודילוביץ נכנסו ללשכה זו גם יוסף פיינברג, מן המנין הראשון של מיסדי ראשון־לציון, וכמה מחשובי הערבים ביפו.

מפי יודילוביץ שמעתי הרבה זכרונות מעניינים על תקופת הבילו"יים, על סבלם הרב ועל מלחמתם הקשה והממושכת בימים הראשונים להתישבותם בארץ־ישראל השוממה והעזובה.

בשנותיו האחרונות שינה את שם־משפחתו הלועזי, שנשא כל ימי חייו וקשה היה להפרד ממנו בודאי מטעמים רגשיים – לנוסח עברי: יהודה־לב־איש. וכך חתם את שמו גם על ספר היובל של ראשון־לציון, שיצא בעריכתו.

כח זכרונו היה כמעט עד יומו האחרון. במותו נדם לבו של אחד מראשוני החולמים והלוחמים, שכל ימיו היו קדושים לחזון התחיה והתקומה, חלוץ בכל נימי נפשו.

---

מרדכי לובמן

מאת

דוד סמילנסקי

את צלצול השפה העברית כשפה חיה ומדוברת זכיתי לשמוע בפעם הראשונה כשרגלי דרכו על אדמת המולדת ביפו, באייר תרנ"א, מפי המנוח דוד יודילוביץ. לאחר כמה ימים, כשהתישבתי עם בני משפחתי בראשון־לציון, שמעתי את הדבור העברי לראשונה מפי המנוח מרדכי לובמן, שגר אז תחת צל קורה אחת עם חברו המורה דוד יודילוביץ.

מרדכי לובמן כיהן בימים ההם כמנהל בית־הספר בראשון־לציון. יום־יום הייתי רואה אותו יוצא מפתח דירתו בשעה קבועה והולך, כשחבילת ספרים ומחברות תחת זרועו, בדרך המובילה לבית־הספר, שהיה אז בקומה התחתונה מאחורי בית הכנסת.

איש מתון ושקט היה המורה מרדכי לובמן, צנוע וענותן ודבריו בנחת נשמעים. חביב ונוח לבריות.

אז, בראשית בואי לארץ, שמעתי כמה משעוריו ומהרצאותיו בין כתלי בית הספר בראשון־לציון. קורת־רוח היתה לי להקשיב ללשונו השוטפת ולסגנונו הרהוט. כל משפט שיצא מפיו היה מלוטש ומדויק, ושומעי שעוריו האזינו לדבריו בענין ובעונג.

כשהכרתיו לראשונה היה כבן שלשים ושלש, שערות ראשו היו יורדות על מצחו הרחב. זקנו קצר ומסורק למשעי. עיניו בהירות וקורנות. פניו שקטים וחיוך קל תמיד על שפתיו, ומקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

הוא לא היה מרבה לדבר, אך כל הגה שהפליט מפיו היה קולע תמיד אל המטרה. הוא היה אוהב להאזין לדברי אחרים ורק מעיר לפעמים הערות קצרות ונכונות והמשיך להקשיב לדברי בן שיחתו.

כחמשים וחמש שנים עברו מאז הכרתיו לראשונה, דמות דיוקנו מאז עומדת גם כיום לנגד עיני. הנה הוא עומד על הקתדרה שלו בבית הספר ומרביץ תורה לילדי המושבה, וגם למבוגרים ששמעו תורה מפיו.

מרדכי לובמן נסתלק מן החיים באותו חודש, וכמעט באותו יום, שבו ראה את אור החיים, שלשים ושמונה שנים קודם לכן.

נולד בעשרה בטבת תרי“ח בפלך מוהילוב שעל נהר הדניפר. הוריו היו אמידים, והשתייכו לאחת המשפחות המיוחסות והנכבדות ברוסיה הלבנה. בילדותו קיבל, כנהוג, חנוך מסורתי בבית הוריו שנמנו עם חסידי חב”ד. הצטיין בכשרונותיו: תפיסה מהירה, זכרון טוב, שכל ישר והגיון בריא, ונחשב ל“עילוי” בעירו. עם התבגרותו רכש לו במשך זמן קצר ידיעה הגונה בלימודים הכלליים, עמד בבחינות ונכנס לבית־ספר להנדסה. שקד בהתמדה על למודיו, גמר בהצטיינות והוסמך כמהנדס־מודד (בימים ההם היה “פורץ גדר” בחוג חסידי חב"ד). מרדכי לובמן, גם ברכשו השכלה כללית, נשאר נאמן לכל קדשי ישראל המסורתיים.

בהיותו עוד צעיר לימים נשא אשה בחארקוב – את גיטל לובמן, אחות רבקה לובמן, אשת דוב חביב־לובמן מראשון־לציון.

הצטרף בצעירותו לשורות “חובבי־ציון”, ואף הגשים הלכה למעשה: בשנת תרמ"ד חיסל עניניו ברוסיה ועלה לארץ עם בני ביתו על מנת להשתקע.

מתחילה עבד בכרמי המושבה; לאחר זמן קצר נתמנה על־ידי הפקידות של הבארון למדוד אדמות המושבות הראשונות, כגון: זכרון־יעקב, ראש־פנה, יסוד־המעלה, קסטיניה ועוד. למקום־מושבו הקבוע בחר לו את המושבה ראשון־לציון. את עבודתו המקצועית אהב ומילא את תפקידו בסדר ובדייקנות מופתית. ניסה כחו גם בעט, ופרי התרשמותו מחיי המושבות פירסם בשורת מאמרים בעתונים “הצבי”, “המליץ”, “מזרח ומערב” ועוד. תיאר את חיי האכרים ואת תולדות המושבות הראשונות, שנוסדו בציה ובשממה. שמו הספרותי היה “מרדכי היהודי” ו“אליפז התימני”.

עבודת המדידה על ההרים השוממים והעזובים בגליל העליון, הרי הכרמל, ובהרי שומרון, ובין הביצות בשפלה ובעמקים וגבעות חול המדבריות, היתה מפרכת ומיגעת עד אפיסת הכחות. אמצעי התחבורה בימים ההם היו קשים מאד, צריך היה לרכב ימים על ימים על חמור ועל סוס, תחת קרני השמש הלוהטת, במקומות נגועי קדחת ממארת, אשר הפילה אז חללים רבים. אבל המהנדס הצעיר לא שם לב לתנאים הקשים ומילא את עבודתו מתוך הכרה, שהוא עושה שרות גדול למולדתו, שאלפי שנים חכתה לבניה־בוניה שיבואו ויקימו את הריסותיה.

בשנת תרמ“ח נתמנה למפקח על בתי־הספר של הבארון רוטשילד במושבות ראשון־לציון, פתח־תקוה, עקרון וקסטיניה. באותו זמן גם הורה בבית־הספר שבראשון־לציון “חשבון” ו”ידיעת הטבע".

בתקופה ההיא חסרו לגמרי ספרי־לימוד בעברית, וצריך היה ליצור יש מאין. המורה העברי היה מכין את רשימותיו בכתב, לפי מיטב ידיעותיו במדעים שהרצה עליהם, וכך היה מכניס “יפיפותו של יפת באהלי שם”. יש להביא בחשבון אף זאת, שבתקופה ההיא פתחה חברת “כל ישראל חברים” בכל המזרח התיכון, וגם בסוריה וארץ־ישראל רשת של בתי ספר, אשר השפה השלטת בהם היתה הצרפתית. כל הלימודים הכלליים נלמדו בצרפתית, והרוח והתרבות הצרפתית היו שליטות בכל בתי־הספר שבערי ארץ־ישראל ומושבותיה, שנתמכו על־ידי הבארון הנדיב. ואילו השפה העברית היתה בבחינת בת־חורגת, שנלמדה רק שעות מספר בשבוע. והתרבות העברית – מאן דכר שמה!… רוב מנהלי בתי־הספר בערים ובמושבות כיהנו זמן רב כמורים לצרפתית בבתי־ספר של כי“ח והמשיכו להחדיר את ידיעת הלשון הצרפתית גם לבתי־הספר בא”י שנתמכו על־ידי הנדיב. וכך נתחנך הדור הצעיר בארץ ברוח התרבות הצרפתית אשר נושאי דגלה היו מורים יהודים. דרוש היה אומץ־לב רב ועבודה נפשית גדולה, כדי להכריז מלחמה נגד הפקידות של הבארון, שנתכוונו להחדיר את התרבות הזרה אל שדרות הישוב הישן והישוב החדש כאחד. בין הלוחמים הנועזים היו המורים של הימים ההם: אליעזר בן־יהודה, דוד ילין, מרדכי לובמן, דוד יודילוביץ. ישראל בלקינד, יצחק אפשטיין, יוסף מיוחס, יהודה גור ומרדכי אזרחי.

המורים הללו היו ראשוני־הראשונים, אשר העיזו להרים את דגל תחית שפתנו ותרבותנו בראשית בנין הישוב העברי החדש. הם היו מניחי היסוד לרשת של גני־ ילדים ובתי־ספר עירוניים ותיכוניים ולתכנית לימודים עבריים וכלליים.

מרדכי לובמן מת צעיר לימים והובא לקבורה בט' טבת תרנ"ו בראשון־לציון, ולא זכה לראות במו עיניו את מאות האלפים היהודים המדברים עברית, הכותבים והחושבים עברית כבשפת אמם. הוא לא זכה לראות את הפצת הדבור העברי וההוראה העברית גם בבתי־הספר העברים שבגולה. אך זכרו יהיה חרות בין ראשוני המורים ומחיי הלשון העברית בתקופת שיבת־ציון החדשה. 

---

ד"ר בן־ציון מוסינזון

מאת

דוד סמילנסקי

למעלה מארבעים שנה היה הד"ר בן־ציון מוסינזון בין ראשי החולמים והלוחמים של תנועת שיבת ציון. מנעוריו התמסר לתנועה הציונית, שהיתה בראשית התהוותה. שנים רבות היה מסובב כמטיף ואיש־תעמולה בערי רוסיה, בארצות אירופה המערבית והתיכונית, באפריקה הדרומית ובארצות־הברית.

נאומיו. שהצטיינו בבנינם הנאה ובכח־השיכנוע שבהם, רכשו נפשות רבות לציונות, ושמו הלך לפניו.

גם בקונגרסים הציוניים, למן הקונגרס החמישי ועד הקונגרס האחרון בחייו (ג’ניבה, אבגוסט 1939), היה הד"ר מוסינזון מראשי המדברים בשאלות העבודה המעשית, וכן בעניני חנוך ותרבות וגם במדיניות הציונית.

את פעילותו בתנועת התחיה החל עוד בהיותו סטודנט בפאקולטה לפילוסופיה באוניברסיטה של ברן (שווייץ). כבר אז היה הרוח החיה באגודת הסטודנטים הציונים, ולא היפלה בין העבודה המדינית לעבודה המעשית והתרבותית.

באביב תרס"ד (1904) הפסיק הסטודנט מוסינזון את למודיו באוניברסיטה, ובא במיוחד לארץ־ישראל כדי להתבונן ולהתחקות על הנעשה בערים, במושבות ובכפרים. חדשים מספר עשה בארץ ועבר אותה לארכה ולרחבה, ובכל מקום־בואו נאם על העבודה הנעשית בגולה למען ארץ־ישראל, דיבר הרבה נגד הצעת “אוגנדה”, שהוצעה בקונגרס הששי.

לתמהונו הרב מצא בארץ תומכים רבים בהצעת אוגנדה, ועובדה זו המריצה אותו עוד יותר להלחם בעוז ובאומץ בהצעת־נפל זו.

את מוסינזון הכרתי פנים בסוף 1904, לאחר שובו מבקורו הראשון בארץ. הכרתיו בייליסבטגראד, שהיתה בימים ההם מרכז הציונות באוקראינה. איש צעיר, גבה־קומה, מבנה גופו איתן, שחור־שער, עינים חיות ומפיקות טמפראמנט. זריז ומהיר בהליכותיו. וכולו שופע כח־עלומים ומרץ.

באסיפה רבת־עם שנתכנסה למחרת בואו לעיר, בבית הכנסת “חובבי ציון”, פתח זאב טיומקין ונתן רשות הדבור לאורח שבא זה עתה מא"י.

כשעתים נאם מוסינזון בלי הפסקה, בחום וברגש ובהתלהבות דיבר, וקולו עז ומצודד. בין השאר אמר: “בבקרי במושבות העבריות וראיתי בהן את אחינו האכרים והפועלים העובדים על שדמות ציון, נצמדו רגלי אל קרקע המולדת והריחותי את ריח האדמה. ראיתי את אחינו המרווים בזיעת אפים את כרמי יהודה ושומרון ואת שדות התבואה בגליל. נשמתי את אויר ארצנו וכאילו חיים חדשים נתעוררו בי. ביקרתי בבתי הספר העבריים בערי הארץ ובמושבותיה. שמעתי את הדבור העברי מפי תלמידי ומורי בתי־הספר העברים ונוכחתי, שאכן חיים אנו בתקופה מעניינת, בתקופה של אתחלתא דגאולה”.

הנאום עשה רושם עצום על שומעיו, ואפילו אחד מאלה שעמדו בראש “ציוני אוגנדה”, לחש באותו מעמד, כי הסטודנט מוסינזון הפליא לעשות בדבריו ובודאי יעשה נפשות רבות לציונות־ציון.

מייליסטבטגראד עמד מוסינזון לצאת למחרת היום למסע־התעמולה בשורה של ערים חשובות – אודיסה, ניקולאייב, חרסון, חארקוב, ייקאטרינוסלב, פולטאבה ועוד, אך להפצרתם של חברי המרכז הציוני בייליסבטגראד הסכים להרצות שנית באולם יותר גדול ובפני קהל רב יותר. ההרצאה השניה עלתה על הראשונה בתכנה ובעמקוחה. דבריו החוצבים להבות אש ריתקו אליו את אלפי הנאספים, שבהם היו “מסלתה ושמנה” של יהודי ייליסבטגראד וסביבתה, ואפילו המתבוללים האזינו מתוך קשב רב לדברי הנואם רב־הכשרון, שהקסים במדברותיו.

ב. מוסינזון הסביר את עיקרי הציונות המדינית, הרחיב את הדבור על הצורך לכבוש את הקהילות היהודיות בגולה, וכן דיבר על החיאת קניינינו הלאומיים והתרבותיים. בפרט הזהיר את הציונים, לא להגרר אחרי האור המתעה של הצעת בריטניה הגדולה בדבר התישבות באוגאנדה. לפנינו הציונים – אמר הנואם – יש רק דרך אחת וישרה המובילה לציון, ומן הדרך הזאת אין לסטות. עלינו להרחיב את ההתישבות אך ורק בארץ־ישראל, בלי לחכות תחילה לזכויות מדיניות רחבות. חובתנו להכשיר את הקרקע לקליטת המוני עולים ומתישבים חדשים בכל התנאים הקיימים.

את דבריו סיים בדרישה להתכונן לקונגרס השביעי, לשם יצירת רוב, אשר יצביע נגד הצעת אוגאנדה ובעד הרחבת העבודה המעשית בא"י.

מוסינזון עבר במסע־תעמולה את מרחבי רוסיה הגדולה, ובכל מקום נחל נצחונות מזהירים, חיזק את העמדות של “ציוני־ציון” ונלחם במרץ רב באוגאנדיסטים ובטריטוריאליסטים למיניהם.

למן הקונגרס הששי ועד הקונגרס השביעי לא נח מוסינזון ולא נרגע. הפסיק את למודיו, והקדיש את כל זמנו לתעמולה ציונית.

אף חברו וידיד־נעוריו, הסטודנט חיים בוגרשוב, עזב את האוניברסיטה בברן, והעמיד את עצמו לרשות ההסתדרות הציונית ברוסיה, וכך עשה גם הסטודנט זאב ז’בוטינסקי, שהפסיק את למודיו באוניברסיטה ברומא, ושנה תמימה הקדיש לתעמולה ציונית בקנה־מדה רחב.

מלבדם התנדבו לתעמולה בימים ההם הסופר הצעיר יעקב רבינוביץ (שאף הוא היה אז סטודנט בג’ניבה), הרב יצחק ניסנבוים, בר ברוכוב, נתן מיליקובסקי ומנחם שיינקין.

תודות לתעמולה הנמרצת והרחבה, שנתמכה על־ידי ראשי ההסתדרות הציונית ברוסיה (אוסישקין, ד“ר ברנשטיין־כהן, ד”ר ברוק, ד“ר בנדרסקי, פרופ' בלקובסקי, ד”ר יעקובסון, ז. טיומקין, הרב רבינוביץ ואחרים) עלה בידי “ציוני־ציון” לצאת בנצחון גמור מן המערכה בקונגרס השביעי, והצעת אוגאנדה נפלה ללא קום והוסרה לגמרי מעל הפרק.

לאחר הפסקה ארוכה, חזר מוסינזון שוב לברן לשם המשכת למודיו, ובשנת 1906 הוכתר בתואר “דוקטור לפילוסופיה”.

לאחר זמן קצר חידש מוסינזון שוב את מסע התעמולה, עבר מעיר לעיר ודרש מאת הנוער הציוני להתגייס לעבודה מעשית בארץ־ישראל.

וכדי לשמש דוגמה ומופת לאחרים, עלה ד"ר מוסינזון בשנת 1907 לארץ, יחד עם משפחתו והתישב ביפו, בשכונת נוה־צדק. היה זה עוד לפני הבנות תל־אביב, ודירתו היתה בקצה השכונה, בבית האחרון שגבל בחולות שעליהם הוקם אחר כך חלקו הראשון של רחוב יהודה הלוי.

עם בואו ליפו, הציעו לו חבריו הד“ר בוגרשוב והד”ר מטמן־כהן להצטרף לחבר מורי הגמנסיה העברית שמטמון היה מיסדה, – כמורה לתנ"ך ולדברי ימי ישראל. מוסינזון הסכים מיד להצעה, ומאז נקשרו חייו עם בית־הספר התיכוני העברי הראשון.

הגימנסיה שכנה באותם הימים בסימטה צרה ומזוהמת, בבית קטן שכור של ערבי. מספר התלמידים כחמשים, והמורים היו אז: ד“ר י. ל. מטמן־כהן – לעברית ולמדעי הטבע, ד”ר ח. בוגרשוב – לגיאוגרפיה ולגיאולוגיה, הסטודנט ח. הררי לעברית, הגב' פניה מטמן־כהן – לחשבון, ברנרד מוסינזון – לצרפתית, מ. אלדמע – לציור ושטוט, וצ. נשרי – להתעמלות.

מצבה החמרי של הגמנסיה היה חמור מאד. המוסדות של הימים ההם, וכן העסקנים וגם מורים התיחסו קצת בבטול ובהסתייגות לבית־הספר החדש. ספרים ללמודים כלליים ומכשירי־למוד חסרו לגמרי, וקשה מאד היה לערוך את תכנית הלמודים, שתתאים לדרישות פדגוגיות וחנוכיות בעלות רמה. את הכל היה צורך ליצור יש מאין. ומובן, כי אף אמצעים כספיים היו חסרים להחזקה המוסד בראשיתו.

אולם עם כניסת שני המורים הצעירים בעלי השכלה גבוהה, הד“ר מוסינזון והד”ר בוגרשוב – בא מיפנה חשוב בהתפתחות הגימנסיה העברית.

באותו פרק־זמן נצטרף אליהם גם חברם בעבודה הציונית מ. שיינקין, ושלשתם הטילו על עצמם לבסס ולפתח את הגימנסיה העברית הראשונה.

שלשתם פתחו בתעמולה רחבה ברוסיה, במערב־אירופה ובקונגרסים הציוניים, רכשו הרבה אוהדים וידידים אשר נרשמו לחברי “אגודת הגימנסיה העברית ביפו”.

בהשפעת תעמולה זו תרם השופט יעקב מוזר מברדפורד את תרומתו הגדולה – סך 80000 פראנק, ואחר כך הוסיף עוד כמה עשרות אלפים פראנקים – לשם הקמת בית הגימנסיה על אדמת הקרן הקיימת ברחוב הרצל.

ועד חובבי־ציון באודיסה נטל את הגימנסיה תחת חסותו, והמוסד החנוכי התפתח והלך במהירות מפליאה, ובהמשך הזמן תפס מקום־של־כבוד בשדה החנוך והתרבות של הישוב העברי בארץ, ואף מוניטין יצאו לו בכל תפוצות הגולה.

ד“ר מוסינזון היה אחד המורים הראשונים, שהנהיג בתכנית הלמודים את לימוד התנ”ך לפי הפירושים החדשים. שיטה זו הקימה סערה גדולה בחוגי המורים, המחנכים והסופרים. הרב חיים טשרנוביץ (שהיה ידוע בכנויו הספרותי “רב־צעיר”) באודיסה יצא בחריפות נגד בקורת המקרא של ד“ר מוסינזון. ותבע ללמד את התנ”ך לפי המסורת גם בבתי־ספר התיכוניים.

אף אחד־העם היה ממתנגדי לימוד התנ“ך ברוח בקורת המקרא. ולאחר בקורו בגימנסיה בשנת תרע”ב (1912) מתח בקורת על שיטה זו במאמרו “בין הקצוות” שנדפס באותה שנה ב“השלוח”.

ד“ר מוסינזון לא נרתע מדברי הבקורת וענה למבקריו, הגן בתוקף על שיטתו, והמשיך ללמד לתלמידיו את התנ”ך לפי השקפתו המדעית.

ביקרתי בכמה משעוריו בתנ"ך, שהרצה לפני התלמידים וגם לפני שומעים חפשים מבין המבוגרים. ונוכחתי בענין הרב שעוררו הרצאותיו היפות עשירות־התוכן ורבות־הענין. הסברותיו המקיפות היו מרתקות את השומעים.

כשרון הדבור וההסברה עמד להצלחתו תמיד, ודבריו ריתקו גם את מתנגדיו־לדעה.

גם בהתרכזו בעבודת ההוראה, לא הצטמצם מוסינזון בעבודה זו בלבד, אלא הוסיף להיות עסקן פעיל בחיי הצבור, ובפרט המשיך כל ימיו בעבודתו, עבודת מטיף ותעמולן בתנועה הציונית, לא נעדר כמעט משום כנוסים, ועידות, קונגרסים, ואסיפות של ציוניים, ותמיד היה מראשי המדברים והנואמים.

גם בראשית בנינה והתהוותה של תל־אביב לקח ד“ר מוסינזון חלק פעיל מאד. באסיפה כללית של “אחוזת בית”, שנתקיימה בי”ז אדר תרס“ט במועדון “ישורון” ביפו, הוצעו שני חברים חדשים לאגודה, ואחד מהם – הד”ר מוסינזון. מקובל היה אז להצביע על כל מועמד חדש באסיפה כללית. משני המועמדים נבחר פה אחד הד“ר מוסינזון, והוא היה מששים הבונים והמתישבים הראשונים בתל־אביב. באסיפה שניה של האגודה, בכ' אדר תרס”ט (באולם “לבנון” ביפו), נבחר ד“ר מוסינזון ליו”ר האסיפה ולצנן את הוכוחים הסוערים, להשקיט ולהרגיע קודם התחלת הבנין ובעצם תקופת הבנין.

בחול־המועד פסח תרס“ט נתקיימה הגרלת המגרשים לבנין ששים הבתים הראשונים. רק מורי הגמנסיה (ד“ר ב”צ מוסינזון, ד“ר י. ל. מטמן־כהן, ד”ר ח. הררי ומ. שיינקין) היו פטורים מלהשתתף בהגרלה הכללית. כיון שעל־פי הצעת שיינקין (יו"ר הועד המפקח של הגמנסיה) הסכימו להפריש להם ארבעה מגרשים סמוכים לבית הגימנסיה. מזכות זו נהנה אחר כך גם הד”ר ח. בוגרשוב. זו היתה כעין “שרשרת השמירה” של המורים הראשונים מסביב לבית־ספרם.

משנת 1907 ועד 1912 היה הד"ר מוסינזון מן המורים הראשיים בגימנסיה, וגם חבר הנהלתה. בשנת 1912 נבחר למנהל ראשי ובתפקיד זה כיהן עד 1940, השנה שבה נבחר למנהל מחלקת־החנוך של הועד הלאומי לכנסת ישראל.

ראוי להזכיר, שבתחילת מלחמת־העולם הראשונה הגלתה הרשות הצבאית של ממשלת תורכיה את הד"ר מוסינזון עם משפחתו מן הארץ (מאחר שהמפקד הראשי של צבאות התורכים בא"י ובסוריה, העריץ ג’מאל פחה, ראה אותו כמנהיג ציוני מסוכן ועסקן ראשי של הישוב העברי).

הד"ר מוסינזון הגלה למצרים ומשם לשווייץ, ומשם לארצות־הברית, שם שהה עד לאחר גמר המלחמה.

בימי שבתו בניו־יורק עשה הד"ר מוסינזון הרבה למען תל־אביב ולמען הגימנסיה, והצליח לקשור קשרים עם הורי התלמידים מאירופה, שנשארו בתל־אביב, וחודש־חודש היו נשלחים סכומים הגונים לתל־אביב, לתלמידים המנותקים מהוריהם. בהשפעת מוסינזון תמכו ההסתדרות הציונית ומוסדות־סיוע בארצות־הברית – בישוב העברי בארץ וגם בגימנסיה, שהוסיפה להחזיק מעמד במשך ארבע שנות המלחמה.

בתחילת 1919 חזזר ד"ר מוסינזון עם משפחתו לתל־אביב, וחזר לנהל את הגימנסיה ואף להורות במחלקות העליונות.

באפריל 1922 נבחר ד“ר מוסינזון ל”ועד הגדול" של עירית תל־אביב. מתוך ועד מורחב זה נבחרו שבעה חברים ל“ועד הפועל”, ובין הפעילים שבהם היה – מוסינזון. כן נבחר ליו"ר ועדת־התרבות של העיריה, ועל־פי הצעתו החליט הועד הגדול (ביום 22.5.1922) לפטור את בתי־הספר, את בתי־הכנסת ואת הספריה בתל־אביב מכל מסי העיריה, לרבות תשלומי מים. להצעתו, הסכימה העיריה לקבל תחת חסותה את הספריה “שערי־ציון” שעד אז היתה שייכת לרשות צבורית אחרת. מאז גדלה והתרחבה הספריה, שנעשתה לספריה עירונית.

בשעת הדיון על סיפוח ה“שכונות” שהיו בשטח שיפוטה של יפו לתל־אביב, נבחרה (27.12.1922) ועדה בת שלשה חברים (דיזנגוף, מוסינזון ואיזמוז’יק), שעליה הוטל לנהל משא־ומתן עם הועד המאוחד של השכונות, ולהביא לידי גמר את שאלת ספוחן לתל־אביב. המו"מ נמשך כמה חדשים וכל השכונות שהוקמו עוד לפני הבנות תל־אביב: נוה־שלום, נוה־צדק, אוהל־משה, מחנה־ישראל, מחנה־יוסף, מחנה־יהודה וכרם־התימנים – התאחדו עם תל־אביב, ובאי־כחן השתתפו באסיפות הועד ואחר כך במועצת־העיר.

בישיבת הועד הגדול (20.1.1923) הציע הד“ר מוסינזון. כיו”ר ועדת־התרבות, לאשר תקציב לחנוך ולתרבות, מאוקטובר 1922 עד אפריל 1923. את הסכומים הבאים (מפני חשיבותו “ההיסטורית” ראוי להביאו בפרוטרוט): למחלקת החנוך – 500 לירות מצריות; לשעורי־ערב לגדולים – 360; לבית־הספר למסחר –120; לבית־הספר למלאכה בנוה־שלום – 120; לשעורי השתלמות מקצועית – 60; לשעורי תלמוד בבית הכנסת –30; לאולמי הקריאה של הסתדרות הפועלים – 30; לבית־ספר למלאכה של אגודת נשים – 60; הספריה הצבורית “שער־ציון”–300; ובס“ה 1580 לימ”צ (המטבע המהלכת בארץ היתה אז הלירה המצרית).

לשם השוואה יש לציין, שבשנת 1921 הקציבה עירית תל־אביב לסעיף חנוך ותרבות 840 לימ“צ. בחצי שנה חלה איפוא קפיצה גדולה בסעיף זה, והצעת ד”ר מוסינזון עוררה אמנם התנגדות, והוכוחים מסביב לה היו ממושכים. אך המציע הגן בכל תוקף, והצעתו נתקבלה ברוב דעות. וכך היה תובע שנה־שנה הגדלת התקציב למוסדות החנוך והתרבות, בהתאם לגידול העיר. בין השאר היו מקציבים תמיכות שנתיות למוסדות האמנות שבעיר. (האופירה, בית־הספר לנגינה וכו').

אף בשנת 1924 נבחר ועד פועל מצומצם בן 7 חברים מתוך הועד הגדול, והד“ר מוסינזון נבחר כחברו. כן נבחרה נשיאות בת 3: מ. דיזנגוף – יו”ר, ושני סגניו – ד"ר מוסינזון ודוד בלוך.

בהעדרו של דיזנגוף, היה ד"ר מוסינזון ממלא לרוב את מקומו של ראש־העיר. בישיבות הועד הגדול (בין חבריו היה אחד־העם, שנבחר כחבר־כבוד לכל ימי חייו), היה מוסינזון היושב־ראש ברוב האסיפות.

מפרק לפרק היה מוסינזון יוצא, להזמנת ההסתדרות הציונית, למסע־תעמולה בארצות שונות, ורשות היתה לו, לדרישתו, לעשות בהזדמנות זו תעמולה גם לטובת הגימנסיה, לשם ביסוסה ופיתוחה.

בשנותיו האחרונות עשה הרבה, כמנהל מחלקת החנוך של הועד הלאומי, למען החנוך העברי בארץ כולה. והניח יסודות חזקים לחנוך הלאומי. 

---

צבי נשרי (אורלוב)

מאת

דוד סמילנסקי

חלוץ רב־זכויות בתולדות הספורט הארצישראלי הוא צבי־אריה נשרי. עוד בשנת תרס"ח הניח את היסוד לארגון מורי ההתעמלות בבתי־הספר העבריים בארץ־ישראל.

הרבה מזמנו וממרצו הקדיש במשך ארבעים שנה ומעלה לפיתוח הספורט בערי ארץ־ישראל ומושבותיה.

צבי־אריה נשרי היה מן הדוגלים בסיסמה הידועה “נפש בריאה בגוף בריא”, וכל ימיו היה נאמן לשיטתו ולהשקפתו. הוא זכה לגדל בארץ אלפים ורבבות תלמידים, הממשיכים את קו־פעולתו בשטח הספורט ומגדילים ומרחיבים אותו. צבי־אריה נשרי הוא אבי ההתעמלות לא רק בגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, כי אם כל בתי־הספר העממיים והתיכוניים בארץ.

מוצאו מאוקראינה – מפלך ייקטרינוסלאב. את האהבה לארץ־ישראל ולישראל ינק בבית אביו הסוחר – הציוני הותיק. כשבגר, גויס לצבא הרוסי וגמר בית־ספר צבאי לחובשים.

בראשית תרס"ה אנו מוצאים כבר את צ. א. אורלוב (אחר כך החליפו ל“נשרי”) בין הפועלים החקלאיים בכרמי אם־המושבות – פתח־תקוה. כשנתיים עסק בחקלאות וזמן־מה במלאכת הנגרות. עם הווסד מפלגת “הפועל הצעיר” היה מחבריה הראשונים, ששקדו על החדרת העבודה העברית בערי הארץ ומושבותיה.

בתרס“ז הוזמן כמורה להתעמלות לגימנסיה העברית ביפו, שנוסדה שנה אחת קודם לכן על־ידי הד”ר י. ל. מטמן־כהן, ומאז נעשה הראש וראשון במערכת ההתעמלות והספורט בעיר וגם בארץ.

לאחר שנה יצא לשווייץ, לשם השתלמות מקצועית באוניברסיטה בברן, ושם גמר את למודיו במחלקה לחנוך גופני. עם סיום חוק־למודיו חזר ליפו כמורה מוסמך להתעמלות, ומני אז הוא משמש כמורה ראשי להתעמלות בגימנסיה “הרצליה” ובבית־המדרש למורות וגננות על־שם הסופר לוינסקי.

צבי נשרי יסד את קבוצות המכבי בארץ־ישראל, ועמד בראשן שנים רבות. הוא שאירגן את קבוצות הצופים והיה מנהלן בשנים האחרונות. מפרק לפרק יצא לאירופה להשתלמות מקצועית בשעורים למורי התעמלות בדנמארק, שבדיה ושווייץ, ורכש לו נסיון רב בהלכה ובמעשה. מזמן לזמן היה מארגן חגיגות שנתיות להתעמלות למשתלמים ולמורים, חידש מונחי־ספורט רבים בעברית, שאושרו על־ידי ועדת־הלשון והופצו בכל בתי־הספר העבריים בארץ ו“התאזרחו” בכל האגודות לספורט והתעמלות. הוא גם פירסם שורת מאמרים על שעורי התעמלות בעתוני א"י: “הד־החנוך”, “דבר לילדים”, “מכבי” וכו' ואף חיבר במקצועות הספורט והחנוך הגופני כמה ספרים וחוברות. כגון: “שעורי התעמלות לבתי־ספר, לאגודות ולבית” (זה היה הספר הראשון בשנת 1913 במקצוע ההתעמלות בעברית, ואחת ממהדורותיו המתוקנות זכתה לפרס־כבוד של עירית תל־אביב לתרבות הגוף), “תרגילי סדר”, “הליכה וריצה לבתי־ספר ולאגודות”, “התעמלות ומשחקים לקטנים”, “מילון למונחי התעמלות” ועוד.

כשמפקד צבאות סוריה וארץ־ישראל, ג’מאל פחה, ביקר בשנת 1915 בגימנסיה “הרצליה” וראה את תרגילי ההתעמלות של כמה מאות מתלמידי הגימנסיה בהדרכתו של המורה צבי נשרי, התרשם מאד מן ההליכה בסך ומן התרגילים השונים, ואמר למנהל הגימנסיה הד“ר ב”צ מוסינזון: “אני רואה כאן פלוגות תלמידים הראויים לשמש צבא סדיר ומאוּמן היטב בשביל הצבא התורכי, ההולך לכבוש את תעלת סואץ”… הוא לחץ את ידי “המפקד” צבי נשרי, ואיחל לו התקדמוּת והצלחה.

בראשית מלחמת־העולם הראשונה התנדבו כשמונים מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” משני המחזורים הראשונים של שנות 1913–1914 לצבא הלוחם של תורכיה. רובם נסעו לבית־הספר הצבאי לקצינים בקושטא לשם השתלמות צבאית. בהם היו דוב הוז, משה שרתוק (שרת), חיים קרופסקי (אריאב), פנחס ריקליס, אליעזר ליפסון, ואחרים.

עם גירוש יהודי תל־אביב ויפו בערב פסח תרע"ז (1917), הלך צבי נשרי ברגל, יחד עם מורי הגימנסיה “הרצליה” ותלמידיה, עד הגיעם לזכרון־יעקב. מחוסר חדרי־מגורים התפזרו המורים והתלמידים בזכרון־יעקב ובנותיה: שפיה, בת־שלמה וגבעת־עדה. צ. נשרי היה המקשר הראשי בין פלוגות המורים והתלמידים בכל תקופת הגירוש, שנמשכה מאפריל 1917 עד אוקטובר 1918. הוא גם טיפל הרבה במחנות המגורשים של יהודי תל־אביב ויפו, ששכנו באהלים ובצריפים בכפר־סבא, חדרה, זכרון־יעקב ובנותיה.

הוא עמד לימינו של ה“ריש גלותא” מאיר דיזנגוף, וסר למשמעתו בכל עת הצורך. נזכר אני בתקופה החמורה, כשהצבא התורכי צר על זכרון־יעקב וסביבתה בסוכות תרע"ח, בעת ששרה אהרונסון נאסרה על־ידי המיפקדה התורכית, שדרשה ממנה לגלות את עקבות חבריה מקבוצת “נילי”. ואז נפסק הקשר בין זכרון־יעקב ובנותיה. המורים והתלמידים ויתר המגורשים מתל־אביב ויפו נמצאו אותה שעה במצב קשה מאד, וצ. נשרי סיכן את חייו, ולאחר מאמצים מיוחדים בא לעזרת הסובלים ודאג למחיתם ולכלכלתם.

עם כיבוש צבאות הבריטים את שומרון, בתשרי, תרע"ט, שב צ. נשרי יחד המורים והתלמידים ויתר הגולים לתל־אביב.

גם בהגיעו לשנת השבעים לא נס ליחו, ועודנו ער ופעיל בכמה מפעלים ומשמש יו"ר בארגון מורי ההתעמלות, חבר מועצת־המכבי, חבר ועדת ההדרכה של המחלקה להכשרה גופנית של הועד הלאומי וחבר הועד הבוחן, חבר ועדת החנוך הגופני של מחלקת החנוך ועוד.

עדיין הוא ממשיך ללכת בקומה זקופה, בראש מורם ובצעדים בטוחים, ומשקיף מתוך סיפוק נפש על המוני תלמידיו, שאותם גידל וחינך על אדמת המולדת, והם “לא פשעו בו”. צבי נשרי אהוב ומכובד על חבריו המורים והתלמידים, כי אמנם הגדיל לעשות על רקע ההתעמלות והספורט.

אכן, נפש בריאה בגוף בריא!

---

זאב סמילנסקי

מאת

דוד סמילנסקי

צניעות וענותנות היו מלוות את זאב סמילנסקי כל ימיו, – בנערותו, בבגרותו ובשנות העמידה.

והא היה הבן הבכור במשפחתנו, ואנחנו, אחיו ואחיותיו הצעירים ממנו בשנים. לא הבליט את ישותו ולא דרש לו את זכות הבכורה.

שתקן מטבעו, לא אהב גבוב דברים בעלמא ווכוחי סרק, ולא רק במשפחה, אלא גם בחברה ובצבור היה כאילו נחבא בצל, שלא ירגישו בו. רך המזג, טוב לבב, והאמת הטהורה נר לרגליו בכל אורח חייו.

שנים מספר חונך בילדותו בבית האדמו“ר ר' יחנצי טברסקי ז”ל ברחמיסטריבקי. אחר כך למד מפי מורה פרטי תנ"ך, דקדוק עברי, רוסית ולמודים כלליים.

בנערותו היה מן התלמידים השקדנים, והעדיף את ספרי הלמוד והקריאה על משחקי הילדים.

התמדתו וכח־זכרונו שחונן בהם עמדו לו, וכל מה ששנה וקרא לא נשתכח ממנו, בבחינת “בור סוד שאינו מאבד טפה”.

במלאת לו שלש־עשרה שנה זכה, שהצדיק הישיש האדמו“ר ר' יוחנצ’י מרחמיסטריבקי הניח לו בפעם הראשונה את התפילין, וב”קלויז" שבחצר הצדיק עלה ה“בר־בצוה” לתורה במעמדו של ר' יוחנצ’י, ואבינו ברך את הברכה המסורתית “ברוך שפטרני מענשו של זה”. מאות החסידים שהיו באותו מעמד, והרבי עמהם, שתו “לחיים” וברכו את ה“בר־מצוה”, להיות ירא־שמים, ולמדן ויהודי כשר. אכן זכות היתה לו, לאחי זאב, להתגדל ולהתחנך בסביבת צדיקים וחסידות, ושם טעם גם את השכלתו הראשונה.

בהיותו בן ארבע־עשרה, העתיקה משפחתנו את מושבה מרחמיסטריבסקי לכפר וויסקי הקטנה (במחוז ייליסבטגראד), מקום מגורם של סבא וסבתא, שהיו שם בעלי אחוזה גדולה עם משק חקלאי מסועף. הנער מרחמיסטריבסקי מצא פה עולם חדש, שעד כה היה זר לו. בניו ובנותיו של סבא שמעיה סמילנסקי נתחנכו ברוח ההשכלה משנות השמונים והתשעים. בבית סבא היו מורים בעלי השכלה עברית וכללית, ומסביבם התרכזו כמה סטודנטים צעירים בעלי שאיפות אידיאליות בין־לאומיות, שבאו מייליסבטגראד, נובומירגורוד, זלטופולי ועוד.

בימים ההם היה הנער ז. סמילנסקי בבחינת “תועה בדרכי החיים” גירסא דינקותא תססה בו עדיין, והוא אחז ביד אחת בגמרא, ובשניה בספרי הלימודים הכליים, וגם “הציץ” לתוך הספרות העברית החדשה וקרא את מאפו, סמולנסקין, קלמן שולמן, לילינבלום, ועוד.

מן הספרות הרוסית שתה בצמא מספרי גוגול, טורגינייב, ניקרסוב, פושקין, לרמונטוב, בלינסקי, דוברוליובוב, פיסארב ואחרים.

אז בא מיפנה בהלך רוחו בהשקפת עולמו. בלי להניח את למודיו העיוניים, החל ללמוד מלאכת המסגרות והנפחות בבית המלאכה שהיה באחוזת סבא שמעיה.

קריאת ה“אבטואמנציפציה” של י. ל. פינסקר, שעשתה עליו רושם עמוק, חיזקה בו את רעיון חבת־ציון החדשה, והוא החל עוקב אחרי מאמרי מ. ל. לילינבלום, זלמן עפשטיין. א. א. לווינסקי ואחרים. תנועת חבת־ציון לא פסחה גם על כפר וויסקי הקטן. אבינו, ר' ישראל סמילנסקי, היה בשנות תרמ“ח–תר”ן “מורשה” מטעם ועד חובבי־ציון באודיסה, והיה אוסף תרומות ונדבות לטובת הועד ומפיץ עלונים וכרוזים שלו.

באייר תרנ“א הצטרף זאב סמילנסקי לצעירי משפחתנו שעלו לארץ עם סבא שמעיה, שאף הוא היה חובב־ציון נאמן. כאן נצמד זאב אל עבודת האדמה, עבד כפועל בכרמי ראשון־לציון, ונחשב בין הפועלים הטובים והחרוצים. בערבים היה שומע הרצאותיהם של האגרונומים כהן, מאירוביץ ואחרים. באב תרנ”א עבר יחד עם בני משפחתנו (שפרה סמילנסקי, משה ומאיר סמילנסקי) לחדרה, שהיתה אז רחוקה מישוב אדם וביצות גדולות הקיפוה מכל עבריה. ביצות אלו גרמו להפצת הקדחת הממארת בחדרה וסביבתה. על אחת הגבעות השוממות הוקם צריף־עץ, שבו גרו בני משפחתנו במשך כל שבתנו בחדרה, הקדחת לא פסחה אף על אחד מן המתנחלים הראשונים, וגם זאב סמילנסקי לא נמלט מן הקדחת.

החיים בתוך הצריף, ששקע בחול עמוק, היו קשים עד למאד. הספקת מים דרך צנורות וברזים לא היתה אז, כמובן. הבאר הערבית היחידה, עם המים הדלוחים והמרופשים, היתה במרחק כשני קילומטרים מצריף־המגורים שלנו, וממנה שאבנו את מימינו, לא במשאבה המונעת במנוע־חשמל או של קיטור כמו היום, אלא בעזרת כדי־חרס או פחי־נפט ועל כפים ממש נשאנו את הכדים והפחים המלאים דרך רחוקה. צרכי מזון לא יכולנו להשיג במקום (בימים ההם לא היתה עוד אף חנות־מכולת אחת בחדרה), ואת כל המיצרכים, ואפילו החיוניים ביותר, היו מביאים על חמורים וגמלים מיפו או מחיפה. גם רופא ובית־מרקחת לא היו אז עדיין בחדרה. והקדחת הציקה ופגעה קשה בכל המתישבים הראשונים. זאב סמילנסקי לא נאנח ולא התאונן אף פעם על התנאים הקשים, ונשא בדומיה את הסבל הרב, מתוך ההכרה, שהחלוציות דורשת הקרבה עצמית, ואין ארץ־ישראל נקנית אלא ביסורים.

עם פרוץ מגפת החולי־רע נתרוקנה חדרה מתושביה, אך זאב סמילנסקי היה מן האחרונים שיצאו את המושבה. בשובו לראשון־לציון המשיך לעבוד שם כפועל בכרמי ראשון ורחובות. לאחר שנים מספר נכנס לעבוד בבית־המלאכה המיכאני של ליאון שטיין ביפו – אחיו של הבילו“אי ד”ר מכס שטיין. זה היה בית־המלאכה הראשון בארץ, שהחל לקדוח ולנצל את מי התהום להשקאת הפרדסים וגם לשם שתיה. בית־המלאכה של ל. שטיין הנהיג לראשונה את המשאבות המונעות במנוע־נפט. קודם לכן היו שואבים את מי הבארות בארגזי־עץ שהיו מחוברים לגלגל־עץ גדול, המונע בעזרת גמל, פרד, או סוס.

כעשר שנים עשה זאב בארץ, ובמשך כל הזמן עבד כפועל חקלאי וכפועל־מסגר. הקדחת שתקפה אותו כפעם לפעם, כאת כל המתישבים הראשונים, החלישה את גופו במידה ניכרת, והוא יצא לרוסיה לשם החלפת האויר.

בשנים הראשונות עבד כמסגר בבתי־חרושת גדולים לבנין מכונות־יציקה ועשית דודי־ברזל, בייליסבטגראד ובפאסטוב, ותמיד נחשב על בעלי־המקצוע הטובים ביותר.

באותה תקופה נוסדו ברוסיה על־ידי “חובבי־ציון” בתי־ספר המתוקנים הראשונים, שבהם הונהגה לראשונה הלשון העברית כלשון למודים – “עברית בעברית”. גם בשטח זה דרושה היתה אז חלוציות נועזה, וזאב סמילנסקי עזב את המלאכה ועבר להוראה. שנים מספר היה מורה לעברית ולדקדוק עברי בבית־הספר המתוקן מיסודם של הציונים בייליסבטגראד. מיד נתחבב על המורים ועל התלמידים כאחד, ורכש לו שם טוב כמורה בעל שיטה חיה וטבעית. עד שנתקנאו ציוני חרסון בציוני ייליסבטגראד, והזמינו את המורה זאב סמילנסקי ללמד את ילדי בית־הספר הציוני בעירם. שם התקרב אל יעקב שרתוק, ה“בילו”אי", והיה מורהו הראשון לעברית של משה שרתוק (שרת – שר־החוץ וראש־הממשלה במדינת ישראל) ושל אחותו רבקה (אשת דוב הוז ז"ל). מפיו שמעו לראשונה את הדבור העברי כשפה חיה. והוא שנטע בלבות ילדי שרתוק את האהבה הראשונה לשפתנו הלאומית.

באותו פרק־זמן פירסם כמה מאמרים ב“המליץ” על שיטת הלמודים “עברית בעברית”, אף כתב כמה מאמרים על בעיות כלכליות. בתקופת מלחמת “ציוני ציון” ו“ציוני אוגנדה”, כתב ב“המליץ” מאמר מקיף “אור מתעה”, שבו שלל בהחלט את הצעת ה“מקלט ליל”. מאמר זה נקרא בשעתו מתוך ענין רב על־ידי שני הצדדים היריבים. 

עבודתו הציונית־העברית בגולה למען ציון לא נתנה ספוק לנפשו, ובשנת תרס"ד עזב את רוסיה וחזר לארץ־ישראל, שרבו געגועיו עליה.

בשנים הראשונות היה מנהל גן־ילדים ביפו, ובאותו פרק־זמן החל לחשוב על מיפקד סטאסיסטי של הישוב היהודי ביפו. ובלי כל סיוע מצד מוסד צבורי שהוא, נגש בקיץ תרס“ה להגשמת תכניתו. תוך חדשים מספר כיתת את רגליו מבית לבית ומדירה לדירה, אסף וליקט חומר רב ומסועף לפי השאלון המיוחד שנערך על ידו. זה היה המיפקד הראשון בארץ. את כל החומר הסטאטיסטי עיבד בעצמו בצורה ספרותית ומדעית, ואחר כך פירסמו, בשנת תרס”ז, ב“העומר”, שיצא לאור ביפו בעריכת ש. בן־ציון, דוד ילין ומשה סמילנסקי. ד"ר ארתור רופין סח לי, כי פעמים רבות השתמש למטרות ישוביות מעשיות בחומר הסטאטיסטי של זאב סמילנסקי על יפו, תל־אביב והמושבות.

בשנת תרס“ה היה זאב סמילנסקי ממייסדי הסתדרות הפועלים העברים בארץ־ישראל “הפועל הצעיר”. אחת המטרות העיקריות של ההסתדרות היתה: כבוש העבודה במושבות העבריות. “הפועל הצעיר” חרת על דגלו את הסיסמה: “תנאי הכרחי להתגשמות הציונית – התרבותו של הפועל העברי בארץ־ישראל והתבצרותו בכל ענפי העבודה”. בשנת תרס”ח פירסם “הפועל הצעיר” קול קורא לציונים הצעירים בגולה לעלות ולכבוש את העבודה, ויצר קשרים עם “צעירי־ציון” בחוץ לארץ. ואז התחילה “העליה השניה”. זאב סמילנסקי היה גם חבר המערכת של “הפועל הצעיר” ופירסם בו שורת מאמרים חשובים, לעתון היתה השפעה מרובה בחיי הישוב העברי, והוא ריכז מסביבו את טובי הסופרים שבארץ וחינך את הנוער העברי לחלוציות ציונית. עם התמזגות המפלגות “הפועל הצעיר” ו“אחדות העבודה” ב“מפלגת פועלי ארץ־ישראל” (מפא"י) לא הצטרף זאב רשמית למפלגה הממוזגת, אך היה קרוב לה ברוחו.

כמה שנים עבד שוב בחקלאות, והתמחה יפה בכל מקצועות העבודה בכרמי גפנים ושקדים וגם בפרדסים, ונעשה למשגיח על העבודה בפרדסים. לאחר שנים מספר עבר מן המושבה אל העיר, ועבד כמזכיר בבית־הספר לבנות שהיה אז בהנהלת יחיאל יחיאלי ז“ל. בתרפ”א הוזמן על־ידי מ. דיזנגוף ז“ל לכונן מחלקה לסטאטיסטיקה בעירית תל־אביב. ז. ס. התמסר לעבודה זו במרץ רב, ערך כל מיני שאלונים וטופסים וניהל את המחלקה לסטאטיסטיקה בכשרון רב, מתרפ”א ועד תרפ“ז. בהנהלתו ובהדרכתו ערכה עירית תל־אביב בפעם הראשונה, באלול תרפ”ה, מיפקד כללי בתל־אביב. את כל החומר המקיף והמסועף עיבד זאב סמילנסקי במשך שנה תמימה, ועירית תל־אביב הוציאה בטבת תרפ"ז, את הספר החשוב “תל־אביב לאור מספרים”, שערכו רב כמיסמך היסטורי לתולדות העיר תל־אביב.

בספר זה כונסו כל המאמרים שנתפרסמו קודם לכן בהמשכים בגליונות “ידיעות עירית תל־אביב” (תרפ"ו), המפיצים אור על מצבה הכלכלי, התרבותי, המסחרי, התעשיתי והמשקי של העיר תל־אביב בשנת תרפ“ה. ראשי הפרקים של הספר הם: 1) תנועת האוכלוסין והבנין בתל־אביב; 2) העסקים והמוסדות בתל־אביב; 3) התפתחותה של תל־אביב ונקודותיה; 4) טפוסי הבתים וצפיפות הישוב; 5) בעלי הבתים לסוגיהם בתל־אביב; 6) החלוקה המקצועית של האוכלוסין בתל־אביב; 7) הדירות בתל־אביב; 8) אוכלוסי תל־אביב לפי הגיל, המין ויחסי המשפחה; 9) הבתים בתל־אביב; 10) התנועה הטבעית בתל אביב בשנת תרפ”ה (לידות, תמותה, נשואין וגיטין); 11) שכר הדירה בתל־אביב; 12) סוגי התושבים לפי זמן ישיבתם בתל־אביב; 13) ארצות־מוצאם של המהגרים שנכנסו לתל אביב; 14) חדרי השמוש בבתי תל־אביב; 15) עסקי התושבים בתל־אביב. המספרים שנתפרסמו בפרקים אלה שימשו חומר עיקרי לממשלת ארץ־ישראל בדין וחשבון שלה בג’יניבה לפני חבר־הלאומים. הועד הלאומי ליהודי א"י השתמש בחומר זה בשביל תזכירו לועדת המנדטים.

הספר “תל־אביב לאור המספרים” היה לו הד רב גם בעתונות העולמית. המספרים והבאורים שבספר זה, מאלפים הרבה על מצב העליות והירידות בעיר החדשה, וגם על המפעלים והיצירות בכלל שנוצרו על־ידי המרץ וההון של העם העברי בשביל ביתו הלאומי על אדמת המולדת.

בתרפ“ב היה זאב סמילנסקי בין הבונים הראשונים בשכונת “תל־נורדוי” בצפונה של תל־אביב. השכונה “תל־נורדוי” היתה אז הגדולה ביותר בין 34 השכונות, שנספחו לתל־אביב המרכזית. כל 35 השכונות, יחד עם תל־אביב המרכזית, השתרעו על 709,244 מטרים מרובעים, בעוד ששכונת “תל־נורדוי” לבד השתרעה על שטח 226,515 ממ”ר.

עם צמצום תקציבה של עירית תל־אביב, בגלל המשבר הכלכלי, נסגרה המחלקה לסטאטיסטיקה, ומנהלה ז. סמילנסקי הפסיק את שרותו בעיריה בסוף תרפ"ז. אז יצא את תל־אביב והשתקע ברחובות, ושם ישב בקביעות בביתו הקטן ועסק בחקלאות בפרדסו הקטן…

כל ימיו חי ז. סמילנסקי בצמצום והסתפק במועט. מעולם לא היה אץ להעשיר. בשנת 1941 קרה לו אסון גדול, אשר דיכא את נפשו למאד: בנו הבכור ישראל שעסק בחקלאות, מיום שגמר את בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל, נסע בשליחות הקרן הקיימת לנגב, ובשעת מילוי תפקידו נהרג בתאונה. ישראל היה צעיר חסון ובריא, גבה קומה, חביב ואהוב על הבריות, חקלאי חרוץ וקשור לעבודת האדמה; פעיל ב“מכבי” רחובות ובכמה ארגונים ישוביים אחרים. השאיר אחריו אשה צעירה עם תינוק בן חדשים מספר. זאת היתה מהלומה קשה לזאב סמילנסקי בערוב יומו.

בנו השני, יזהר, הוא הסופר הצעיר רב־הכשרון שיצא לו כבר מוניטין, “ס. יזהר” (סמילנסקי יזהר). אף הוא, כאביו, צנוע ונחבא אל הכלים. יצירותיו הספרותיות זכו להערכה טובה בחוגי הסופרים והמבקרים ואף זכה בפרס ספרותי בעד אחת מיצירותיו.

במשך ארבעים שנה פירסם זאב סמילנסקי מאות מאמרים בעתונים: הפועל הצעיר, הארץ, בוסתנאי, דבר ועוד. ברוב מאמריו דן בשאלות כלכלה וסטאטיסטיקה ולעתים גם בשאלות ישוביות כלליות. על מאמריו לא חתם בשום פעם בשמו המפורש אלא חתם: בן ישראל", “י. ז. ס.” וב. י. ולא רבים יודעים שבעל המאמרים בחתימות הללו הוא – זאב סמילנסקי.

ד. בונים וחלוצי מפעלים

מאת

דוד סמילנסקי

---

א.איתן

מאת

דוד סמילנסקי

א.

בשנת הס“ו לחייו, נפטר בי' סיון תר”ץ בתל־אביב, אהרן בר' סעדיה איתן.

ציוני ותיק, תלמיד חכם ובר־אורין, חביב ומכובד על הבריות, ממיסדיה של העיר העברית הראשונה והיחידה ומחלוציה הראשונים של התעשיה העברית העירונית בא"י.

המנוח נולד בבירדיאנסק (פלך אוראל), בשבט תרכ"ד. אביו היה “חייל בצבא ניקולאי”, מן הקאנטוניסטים (החטופים לצבא) שרובם נשתמדו בעל כרחם על־פי גזירת המלך עוד בימי עלומיהם. העלם סעדיה איתן היה מן המעטים שעמד ביהדותו, ולא עוד אלא התאמץ ללמד את בנו אהרן תורה, שהצטיין בלמודיו, ובעודנו צעיר התחיל עוסק בצרכי צבור, ונמשך לתנועה הלאומית.

עד שיצא לארץ־ישראל ישב בבירדיאנסק, והיה המורשה מטעם הועד של חובבי־ציון מאודיסה, עמד בראש הארגון הציוני בבירדיאנסק וסביבתה, היה חבר פעיל בועד־הקהלה והרוח החיה בכל העבודה הצבורית: במאמציו נבנה בבירדיאנסק בית־כנסת יפה.

בעיר זו היה לא. איתן בית־דפוס גדול, שהצטיין בעבודה משובחת ונקיה. הוא עצמו היה אמן ובעל־מקצוע ממדריגה ראשונה. מצבו החמרי בעיר־מגורו היה מבוסס. מטבעו צנוע ורך־הלב, מתרחק מן הפרסום והכבוד המדומה, אהב את המלאכה ואת העסקנות המעשית הקשורה בפעולות חיות. דאג הרבה לחנוך בניו, שגדלו בסביבה של נכרים. שאף לחנוך לאומי ועברי, וכשהגיעה אליו הידיעה הראשונה על פתיחת גמנסיה עברית ביפו, טילגרף מיד למייסד הגמנסיה ד"ר י. ל. מטמן־כהן, שישאיר בגמנסיה שלשה מקומות לילדיו. לאחר זמן קצר חיסל את כל עסקיו המבוססים, עזב את עיר־מולדתו ויצא עם משפחתו, בת שבע נפשות, לארץ־ישראל.

בפעם הראשונה נפגשתי עם א. איתן, ימים מספר לאחר בואו אל הארץ, באמצע הקיץ תרס“ו, באחת הסימטאות הצרות של יפו העתיקה. בימים ההם, בתחילת העליה השניה, מנה הישוב העברי ביפו כמה עשרות משפחות עבריות בני עדות שונות וארצות שונות, שבאו אל הארץ בשנים תר”ן–תר"ס, והיו מפוזרות בסימטאות העקלקלות והמעופשות. רובם דרו בבתי ערבים ללא אור וללא אויר וללא נקיון. גם השכונות העבריות שנבנו על יד יפו, נוה־שלום, נוה־צדק, אחוה וכו' לא הצטיינו מבחינה סאניטארית והיגיינית, ובני העליה השניה הוכרחו להצטוֹפף בגיטו זה. ביום היו הכל טרודים בדאגת הפרנסה, ובערבים – לאחר שקיעת החמה – נפסקה תנועת החיים, כי לפי החוק התורכי והמנהג הקדום, שהיו נוהגים ביפו, מותרת היתה ההליכה ברחובות רק עד שמונה בערב, ומי שהוצרך לעבור את הרחוב לאחר שעה זו, הוכרח ללכת בלוית נשים או לכל הפחות אשה אחת, או להחזיק פנס ביד.

בני “העליה השניה” מתקופת תר“ס־תרס”ו לא הסתפקו בהטפה ציונית לאחרים, ובלי לעשות חשבונות ולחכות להכשרת הארץ על־ידי אחרים, נצטרפו בעצמם לשורות העולים והתושבים הראשונים ועלו לארץ לבנות ולעבוד בה.

שערי הארץ היו סגורים באופן רשמי על־פי פקודה מקושטא, ובני “העליה השניה” היו נכנסים לארץ על־פי “פיתקה אדומה”, שנתנה זכות ישיבה רק לשלשה חדשים, ונשארו בארץ ישיבת קבע.

ב.

בימים ההם היה קיים ביפו, על חוף הים, דפוס קטן יחידי, של הקונסול האיטלקי בשם “אלונזו ובניו”. הישוב היהודי ביפו, כמה עשרות משפחות, לא נזדקק אז לדפוס עברי, ואף המושבות העבריות המועטות שבסביבות יפו (פתח־תקוה, ראשון־לציון, נס־ציונה, רחובות, עקרון וגדרה) לא היה להן אז שום צורך בדפוס עברי ביפו. ואף־על־פי כן בא אהרן איתן ויסד בית־דפוס עברי בבית ערבי ברחוב בוסטרוס (כיום תרשיש).

איתן התעלם מן העובדה שהוא עצמו היה בלתי־ליגאלי כביכול, וישב ביפו בחסדה של “פיסת ניר” כתייר שבא לתור ולהשתטח על קברי קדושים, רק לשלשה חדשים. בימים ההם לא היה ביפו שום מוסד או לשכה שאפשר לשאול בעצתם. כל עולה חדש היה מגשש כעוור באפילה, וכל אחד היה מסדר את עניניו על אחריותו הפרטית, בלי לבוא בדרישות ותביעות למישהו.

א. איתן בלי לצפות לעזרה או לעצות, מן החוץ, הביא בחשאי את מכונות־הדפוס ממצרים הקרובה, התחיל לעבוד ולהציע את שרותו לצבור העברי הקטן ביפו ובמושבות המועטות. הצעותיו הבלתי־פוסקות יצרו לאט־לאט ביקוש־מה בחוג העברי המצומצם, והדפוס הצנוע התחיל להתפתח בהדרגה ולרכוש לו מזמינים חדשים. הדבר נודע לבעל בית־הדפוס הנוצרי, שהיה תקיף ו“קרוב לרשות”, והוא הביא את דיבת הדפוס העברי לפני השלטונות התורכיים והתוצאות: סגירת הדפוס, החרמת המכונות והאותיות וכו' וכו'.

בתוקף הפקודה הפסיק המנוח את עבודתו בדפוס, ומיד נתן דעתו אל יצירת תעשיה חדשה ביפו. כעבור זמן־מה פתח המנוח – בשותפות עם ה' דוד טריטש, ע. א. וייס, צ. פוגלסון וזרנקי – בית־חרושת לנגרות אמנותית, שבו עבדו עשרות פועלים עבריים. חוסר נסיון וידיעת תנאי הארץ, חוסר פועלים מקצועיים, חוסר שוק למכירת התוצרת, חוסר אשראי תעשיתי וחוסר התאמה בין חמשת השותפים, שהיו עד אז זרים ורחוקים איש לרעהו, היו הגורמים העיקריים שהפריעו את התפתחות התעשיה החדשה, והתוצאות היו – שבית־החרושת נסגר, והמנוח הפסיד סכום הגון מהונו הפרטי.

איתן לא נואש, והתחיל מבקש דרכים איך לחדש את בית־דפוסו הסגור. עברו שבועות אחדים ואיתן מצא את הדרך הנכונה – מתן בסתר – לבטל את רוע הגזירה של השליט התורכי. אולם למעשה עבד בית־הדפוס בקביעות, גם לפני קבלת הרשיון הרשמי, ועם גידול הישוב העברי ה“אי־חוקי”, בעיר ובכפר הלך המפעל והתפתח, התרחב והשתכלל במידה ניכרת, והגיע למדריגת דפוס מסודר ומורחב ומשוכלל. בית־הדפוס התחיל מקבל הזמנות גם ממוסדות ממשלתיים תורכיים, וגם מן הקונסולים של חוץ־לארץ שדרו ביפו. ואין צריך לומר, שחלוצי הספרות העברית החדשה בארץ־ישראל הדפיסו את ספריהם רק בבית הדפוס הנאה של איתן: ספרי “קוהלת”, “מולדת”, “החנוך”, “הוצאת לעם”, ועוד ועוד.

המנוח היה אחד מבעלי־המניות הראשונים של “אגודת הגמנסיה העברית”, גם מן ההורים הראשונים בועד המפקח. הוא האמין בעתידו הגדול של המוסד הקטן (עם תריסר תלמידיו ותלמידותיו), וקווה שהמפעל הצעיר יפתח אפקים חדשים בשמי החנוך העברי.

זקני העיר זוכרים עדיין את א. איתן כ“בעל קורא” יחידי בתורה בשבתות, בחגים ובמועדים, וגם כ“בעל תוקע” מנוסה. המנוח זכה להיות בין מיסדי תל־אביב, ושנים אחדות היה חבר הועד של “אחוזת בית” ושכונת תל־אביב. הוא היה גם מן השופטים הראשונים בבית־משפט השלום העברי ביפו ותל־אביב, וגם מן הגבאים הראשונים בבית־הכנסת הקטן – צריף עץ, ברחוב יהודה הלוי – והרבה שנים עבד במסירות לטובת בנין בית־הכנסת הגדול והמרכזי, כאחד הגבאים הפעילים עד יומו האחרון.

ג.

ובעוד ידי איתן מלאות עבודה לשפר ולשכלל את בית־הדפוס על כל מחלקותיו, פרצה מלחמת־העולם באבגוסט 1914, ובאחד הימים נגזר עליו מאת המפקדה הצבאית לצאת מן הארץ במשך 24 שעות. לא הועילה שום השתדלות לבטל את רוע הגזירה.

המנוח קיבל עליו את גזר־הדין הקשה, ובחורף 1915 יצא הוא ומשפחתו לאלכסנדריה. וכעבור זמן־מה יסד שם תעשית־סבון, ממנה התפרנס כל ימי שבתו בגולה.

לאחר שפסקה המלחמה, היה המנוח בין השבים הראשונים מגלות מצרים. בימי גלותו היה מפקח על בית־הדפוס בן־אחותו סעדיה שושני, שנלחם בכל כחותיו לקיים את בית־הדפוס על כל מחלקותיו (בית־כריכה, צינקוגראפיה, תעשית חותמות, ליטוגראפיה) במשך ארבע שנות המלחמה, והצליח להציל את המפעל מכליון וחורבן, אף בעת הגירוש הכללי מיפו ותל־אביב.

א. איתן העריך כראוי את עבודת “תלמידו” ובן־אחותו ושיתף אותו במפעל, וזמן רב היה ידוע בשם “בית־הדפוס א. איתן וס. שושני”. בתל־אביב הקטנה היו בשנת 1919 לערך מאתים בתים עם 3600 תושבים. המסחר והתעשיה היו מרוכזים רק ביפו, ובית־הדפוס היה אז במקום המרכזי ביותר – ברחוב הראשי ביפו. ואיתן היה מן הראשונים שהבין את ערך התעשיה העברית בשביל התפתחותה של העיר העברית העתידה, וכבר בשנת 1919, קנה מחברת “גאולה” מגרש על הגבול הקיצוני של תל־אביב, בדרך ליפו, מקום שמם ונדח אז, ובשנת 1920 הקים שם בנין גדול ומשוכלל והעביר לתוכו את הדפוס מן המקום המרכזי שביפו. עם התפשטותה של תל־אביב, נעשה המקום השומם ההוא מרכז חשוב.

תעשית הדפוס התפתחה בתל־אביב במידה שלא שערוה. מספר בתי־הדפוס מגיע למאות, ומספר עובדי הדפוס לסוגיהם – לאלפים. למעלה ממחצית מכל תוצרת הדפוס בארץ – עתונים, ספרים וכו' – מפיקה תל־אביב. תל־אביב נעשתה, בפרט לאחר שנות השואה וחיסול רוב מרכזי ישראל באירופה – למרכז־הדפוס היהודי הגדול ביותר בעולם.

ראוי לזכור איפוא, את שמו של חלוץ־חדפוס בתל־אביב, המורה והמדריך, ראשון הראשונים. 

---

י.ל. גליקמן

מאת

דוד סמילנסקי

א.

אחד מבני העליה הראשונה היה יהודה־־ליב גליקמן, שהלך לעולמו בג' אלול תש"ז.

בשבט תרנ"ג (ינואר 1893) מצאתיו, את י. ל. גליקמן, במושבה ראשון־לציון, במקום שעבד כפועל חקלאי. תנאי העבודה בימים ההם היו קשים מאד, הפועלים היו יוצאים לעבודה בכרמים ובשדות עם זריחת השמש, לצלצול פעמון המושבה, וחוזרים מן העבודה עם שקיעה. שכר העבודה היה ירוד מאד. תזונת הפועלים היתה דלה מאד.

כשנתיים ימים עבד י. ל. גליקמן כפועל חקלאי בראשון־לציון, וכאשר נשא לאשה בשנת תרנ"ה (1895) את מרים בת הרב משה אוסטרובסקי מסלונים, עבר ליפו, אשר שימשה אז “שער ציון” לעולים החדשים, ועבד כמנהל חשבונות בבתי־מסחר שונים. מיד קנה לו שם טוב בידיעותיו המקצועיות, בדייקנותו, זריזותו וישרו, כעבור זמן־מה הוזמן כמנהל חשבונות בבית־המסחר הגדול של שמעון רוקח ושותפיו ביפו. במרוצת הזמן נעשה לשותפו של שמעון רוקח, ובית־המסחר נתפתח בממדים רחבים משנה לשנה ונעשה גורם חשוב בביסוס ובפיתוח המסחר העברי ביפו ובמושבות יהודה.

הבונים הראשונים של “אחוזת בית” רכשו חלק רב של חמרי הבנין, להקמת עשרות הבתים הראשונים, בבית־המסחר של ש. רוקח ושותפיו, אשר בראשו עמדו אז י. ל. גליקמן וז. כהן. שמעון רוקח עצמו היה שקוע ראשו ורובו בעניני חברת “פרדס”, אך ידע שבית־המסחר נמצא בידים נאמנות. הכל ידעו שבבית־מסחר זה המחיר קבוע לכל הסחורות והחמרים ואין לעמוד על המקח. והלקוחות רחשו אימון גמור למנהלי בית־המסחר.

כשתי עשרות שנים עמד י. ל. גליקמן בראש בית־המסחר, ובתקופת המלחמה הראשונה בשבת 1915 פתח בית־מסחר לעצמו ברחוב בוסטרוס (כיום: תרשיש) ביפו. בגלל מרצו הרב ושקידתו המתמדת, התפתח סחרו בממדים גדולים מאד.

ב.

י. ל. גליקמן לא הסתגר בבית־מסחרו בלבד, אלא לקח חלק פעיל בכל פעולה צבורית.

עם הכרזת הגיוס הצבאי, בפרוץ המלחמה הראשונה, באבגוסט 1914 דרשו מכל הגברים, מבני עשרים עד חמשים, להתגייס לצבא התורכי הלוחם או לצאת לעבודות צבוריות צבאיות (“מונפיה עמומי”) במדבר המוביל לתעלת סואץ, או לשלם כופר צבאי (“בדל אסכר”) בסך 1000 פראנק מכל איש. רבים לא יכלו לשלם 1000 פראנק, ותנאי העבודה בחזית המדבר היו קשים ואיומים. צרכי מזון חסרו לגמרי, אהלים וצריפים לא היו, לעזרה רפואית לצבא ולעמלים לא דאגו בכלל, אף־על־פי שפשטו כמה מחלות מסוכנות, אשר הפילו חללים רבים. חלק גדול מאלה שיצאו לעבודה צבאית (“עמליה”) לא חזרו לגמרי, או הובאו הביתה דוויים וסחופים.

ובימים מרים אלה באו לעזרה מ. דיזנגוף וי. א. שלוש, שקבלו עליהם לסלול כבישים ודרכים במדבר, ושמעון רוקח וי. ל. גליקמן היו בבחינת ספקים של עצים ופחמים לצבא התורכי הלוחם. וכל מי שהצטייד בתעודה (“וסיקה”) שהוא בונה דרכים אצל הקבלנים הצבאיים “דיזנגוף ושלוש”, או חוטב עצים ושורף פחמי־עץ בשביל הצבא, שוחרר מעבודת כפיה בחזית המדבר של הצבא התורכי. וכך ניצלו מאות.

עם התחלת הבניה בערבות חול, ב“חברה חדשה”, היה י. ל. גליקמן מן הראשונים שהקים ברחוב הנקרא כיום אלנבי, בית בן שתי קומות בתוך גבעות־החול השוממות. אחריו באו אחרים ובנו עוד כמה בתים באותו רחוב. שנים אחדות היה חבר פעיל בועד תל־אביב, ואחר כך במועצת העיריה של תל־אביב. שנים שימש חבר הועד המפקח בבית הספר לבנות בתל־אביב, סגן נשיא לשכת המסחר, פעיל בועדה להוצאת “ספר תל־אביב” בנשיאותו של מר מ. דיזנגוף (הספר שיצא לאור בתרצ“ד, בשנת הכ”ה לייסוד תל־אביב, בעריכת א. דרויאנוב).

ג.

הוא היה מיוזמי “אוצר מפעלי הים”, וסייע הרבה לבנין הגשר הראשון בימה של תל־אביב בשנת 1936. בשנת 1937 פירסם רשימה על הצורך החיוני בנמל בתל־אביב, ואני מביא כמה קטעים אופייניים מאותה רשימה: “ליום מלאת שנה להתחלת בנינו של נמל תל־אביב עלינו לברר לעצמנו, מהו הערך הכלכלי והפוליטי שהישוב העברי רכש לעצמו עם כבוש הים. לשם כך נסתכל נא קצת בימים, שבהם היינו תלויים בנמל יפו. מה היה אז מצבנו? חיינו, רכושנו, מסחרנו וקיומנו היו מסורים בידי זרים ועושי פוליטיקה. ברצותם מחרימים, וברצותם שובתים. גם הנפש וגם הרכוש היו משחק בידיהם. סבלנו תלאות למכביר. לא פעם ופעמים שלמנו בדמים – דמים תרתי משמע. אלפים ורבבות לירות זרמו מכיסינו לכיסם, אך לפועל היהודי לא ניתנה שם דריסת רגל”…

ובסיום רשימתו: “כשיבואו עולים ותיירים, יפגשו אותם אחים וידידים, שיטפלו בהם באהבה ובידידות, והם ירגישו כי אכן על אדמת המולדת דורכות רגליהם”.

איש־הכלכלה היה גם איש החזון והאמונה. המעשיות והשאיפה האידיאלית נתמזגו אצלו למזיגה נאה.

עד ימיו האחרונים התעניין בכל הנעשה בישוב העברי, ועל כולם בתל־אביב ומוסדותיה. בשנים האחרונות תרם 7000 לא“י ל”ליגה למלחמה בשחפת" לשם הקמת בית־הבראה. תרם 5000 ל"י לפאקולטה הרפואית בירושלים, ונדב סכומים מסויימים לכמה מוסדות חסד וצדקה.

אזרח טוב וישר־דרך, מן הטפוסים המעולים של בני העליה הראשונה.

---

א.ג. חנוך

מאת

דוד סמילנסקי

בין ששים הנחשונים הראשונים, אשר נעצו שרטון בים החולות, מחוץ לתחומי יפו העתיקה, והקימו את הבתים הראשונים של תל־אביב, היה גם אברהם גרשון חנוך.

חנוך היה נצר ממשפחת ר' שמואל־יוסף פין, מגדולי תקופת ההשכלה, וכן ממשפחת הלמדן מתתיהו שטראשון מווילנא. בימי נעוריו היה שמו “חנעך”, ועל־פי עצת זאב ז’בוטינסקי שינה את שמו בשנת 1906 ל“חנוך”.

נולד בכ“ב כסלו תרכ”ח (18.12.1868) בעיירה קטנה איה הסמוּכה לווילנא, למד בבית־מדרש וגמר בית־ספר מחוזי. עם התבגרותו נשא אשה ופתח בביאליסטוק בית־חרושת לטויה ואריגה, מצבו החמרי היה מבוסס למדי, ולתוצרתו יצא שם טוב.

בעודו צעיר הצטרף לתנועה הציונית ונתן דעתו על העבודה המעשית בארץ־ישראל. בראשית 1906 חיסל את עסקיו הטובים בביאליסטוק, וביולי של אותה שנה עלה לארץ עם אשתו ושני ילדים והתישב ביפו.

כעבור חדשים מספר נכנס לשותפות בבית בורסקי ביפו (השותף השני היה חודורובסקי). עם זה נטע גם פרדס בנס־ציונה, והיה נוסע שבוע־שבוע מן העיר למושבה וחזרה. את הבן ואת הבת הכניס לגימנסיה ביפו שנוסדה אז על־ידי ד"ר י. ל. מטמון־כהן, והיה שמח שזכה לתת לילדיו חנוך בגימנסיה העברית הראשונה.

עם הווסד “אחוזת־בית” היה א. ג. חנוך מן הראשונים שנצטרפו לחברה זו. ששים מבוני הבתים הראשונים קיבלו, כידוע, הלוואה מן הקרן הקיימת בתשלומים ל־18 שנה. רק שלשה חברים – והם: מרדכי בן הלל הכהן, א. ג. חנוך וד"ר י. ל. פוחובסקי – לא נזדקקו להלוואה זו.

כל הבתים שנבנו היו בני קומה אחת, ואילו שלשת האחרונים הקימו בתים בני שתי קומות, ושלשת הבתים האלה התבלטו, כמובן מאליו, בגבהם בין יתר הבתים הקטנים והנמוכים, את היסוד לביתו ברחוב הרצל קרן יהודה הלוי, הניח א. ג. חנוך בקיץ תרס“ט, והבית הושלם בשנת תר”ע.

פעיל היה א. ג. חנוך, איש הכלכלה, בעבודה צבורית. עוד לפני היות תל־אביב, השתתף חנוך יחד עם המנוח מ. שיינקין, ביסוד הקהילה העברית ביפו, ושנה אחת שימש כסגן יו"ר ועד הקהלה ליהודי יפו.

בשנים הראשונות לבנין תל־אביב היה חבר הועד וחבר ועד־הבקורת, אף לקח חלק פעיל בועדת המים, ועדת הכספים, ועדה לעבודות צבוריות וכו'. כן היה חבר פעיל בועד בית־העם בתל־אביב, שופט במשפט־השלום העברי, חבר בועד המפקח של הגימנסיה “הרצליה” ועוד. שבועות מספר לפני מותו ביקר אצלי א. ג. חנוך במשרד מפעל־המים העירוני, בקשר עם הספקת מים לבנין ביתו החדש ברחוב שטאנד אף הזמינני לבקרו. זו היתה, לצערי, פגישתנו האחרונה.

א. ג. חנוך זכה לגדל בארץ דור שני ושלישי.

עד ימיו האחרונים היה פעיל, ער לכל המתרחש בארץ ובתל־אביב. הלך לעולמו ביום כ“ח שבט תש”ז (1947. 2.18).

לא בעל־מוניטין היה א. ג. חנוך, אך בונה ועסקן נאמן, מן החיילים האלמונים המעולים של התנועה הציונית שכל התנועה נשענת עליהם. יהי זכרו ברוך.

---

ש.יפה

מאת

דוד סמילנסקי

בעצם עמידתו במערכת הבנין והיצירה, הלך מאתנו שלמה יפה, בן החמשים וחמש, ולא נפגש אתו עוד בעולם־החיים.

נולד בתרנ“ד (1894) בגרודנה לאביו אברהם, אחיהם של הציונים הידועים בצלאל וליב יפה. למד ב”חדר", ואחר כך בגמנסיה. בשנת 1912 שהה כמה חדשים בארץ־ישראל.

לאחר השתלמותו באוניברסיטה הצרפתית (נאנסי), ובבית־הספר הגבוה לחקלאות במוסקבה, הוכתר בתואר אינג’ינר־אגרונום. בגמר חוק־ למודיו החל לעבוד בענף מסחרי במזרח הרחוק (סיביר, סין, יאפאן). בשבתו בוולאדיבוסטוק שעל שפת האוקינוס השקט לא הצטמצם במסחר בלבד, כי־אם חרג למרחב של העבודה הצבורית. בראשית פעולתו נבחר לועד העירוני הציוני, והיה מעורכי השבועון הציוני ברוסית “סיביר־פלשתינה”.

נתחבב בחוגי הציונים בכל רחבי המזרח הרחוק, ושטחי פעולתו הצבורית הלכו והסתעפו. אך העבודה הציונית בגולה בלבד לא סיפקה אותו, והוא בא לידי הכרה שבתרומות בלבד לא תיבנה הארץ, אלא בעליה ובהגשמה עצמית.

בשנת 1920 יצא ש. יפה את רוסיה, ועלה לארץ בפעם השניה, בלוית רעיתו הרופאה, והתישב בתל־אביב. צעיר היה ומלא מרץ ושאיפות לעבוד ולפעול בשטח החיים הצבוריים. תל־אביב היתה אז בראשית בנינה, מספר הבתים – 200, מספר החדרים – 1563, והאוכלוסיה היתה בת 2084. סמוך לבואו רכש לו מגרש על גבעת־חול במרחק מן “המרכז” של אז. עם הווסד חברת “הבונה” על־ידי המנוח י. ל. גולדברג וחבריו, הצטרף ש. יפה לעבודת החברה והשתתף בהקמת הבתים הראשונים בערבה ובישימון (כיום – רחוב אלנבי, בין הרחובות המלך ג’ורג' וטשרניחובסקי). הוא גם היה מבוני הבתים הראשונים ברחובות הנקראים כיום: ביאליק ואידלסון. ביתו של שלמה יפה הוקם בקרן ביאליק־אידלסון.

איש מעשה היה שלמה יפה בכל מהותו. כבר אז הבין, שלשם יצירת קשר חי של המסחר והתעשיה, התרבות והאמנות עם העולם הרחב, יש צורך לערוך תערוכות כלליות של תוצרת הארץ. בראש וראשונה יסד, יחד עם חבריו א. יבזרוב וא. אידלסון, את החברה “מסחר ותעשיה”, ולאחר זמן־מה פתחו שלשתם את התערוכה הראשונה בארץ, שבה ייצגו את תוצרת הארץ של העיר והכפר.

במרוצת הזמן הרחיבו את המסגרת הארצית ופתחו “יריד המזרח” בהשתתפות עשרות ארצות ומדינות, אשר הציגו את תוצרתן בביתנים מיוחדים. בתערוכות ביקרו מאות אלפים איש.

“יריד המזרח” סייע במידה ניכרת להידוק הקשרים בין נציגי היבוא והיצוא, ועל־ידי כך נוצר קשר חי ומתמיד בין הארצות השכנות והמדינות הרחוקות. שלמה יפה וחבריו היו מיוצרי התנועה הגדולה למען תוצרת הארץ.

החבורה הפעילה אירגנה כמה פעמים תערוכות מתוצרת הארץ לא רק בתל אביב, כי אם גם בארצות־הברית, בצרפת, באוסטריה, בתורכיה, בפולין ועוד. הרוח החיה בכל התעמולה היה תמיד – שלמה יפה.

החברה הוציאה לאור במשך מספר שנים דו־שבועון בשם “מסחר ותעשיה”, אשר בו נידונו במלוא היקפן בעיות המסחר והתעשיה, היצוא והיבוא, פיתוח תוצרת הארץ והפצתה בכל ארצות תבל. החבורה הוציאה כלי־מבטא “כל ארץ־ישראל”, שנפוץ הרבה בחוגי הכלכלה בארצנו ומחוצה לה.

שלמה יפה השתתף באופן פעיל בכמה מוסדות ישוביים, כמו: “תור”, חברה לפיתוח התיירות בארץ; בית־דין לעניני מסחר על־יד מחלקת העבודה הממשלתית; שימש חבר בית־הדין העליון של התאחדות בעלי תעשית היהלומים; יו"ר ההנהלה של “קרדיט למלאכה”; חבר במועצת בנק “זרובבל”; חבר בועדים העירוניים של הקרן הקיימת וקרן היסוד; חבר המועצה של “שוחרי האוניברסיטה העברית”; מן המייסדים הראשונים של גן־החיות בתל־אביב וגזבר־הכבוד של המפעל; חבר ותיק במיסדר “בני־ברית” – בלשכת “שער־ציון”.

אל הבונים החפשים הצטרף שלמה יפה סמוך לבואו לארץ. היה ממייסדי לשכת “חירם”, ושימש בה כמזכיר וכמפקח ראשון.

איש רעים להתרועע, והיה מאיר פנים לכל. לא חס על זמנו וטירחתו, אם פנה אליו מישהו לעזרה ולעצה.

ידיו תמיד מלאות עבודה צבורית, ואת מיטב זמנו ומרצו הקדיש לחברה ולצבור.

נפטר בתל“אביב בכ“ג סיון תש”ט (20.6.1949).

חיים יפים ואינטנסיביים חי שלמה יפה את חייו – למען הזולת, למען הטוב, למען העם והאדם.

---

צבי פכטהולט

מאת

דוד סמילנסקי

ר' צבי פכטהולט – נצר ממשפחת רבנים, נולד בתרל“ה (1874) בדרוהוביץ' גליציה. במלאת לו חמש־עשרה שנה, בא מיפנה חשוב בחייו: הוא עזב את כתלי ה”ישיבה", ונכנס לבית־ספר טכני לשם לימוד מקצוע הבניה. הוא התמסר בכל שקדנותו והתמדתו ללימוד הבנאות. במלאת לו 24 שנה גמר את חוק למודיו, בתעודה של “בונה אחראי”. כבר אז החל הצעיר פכטהולט לשאוף להשתתפות בעבודה מעשית בארץ־ישראל.

באחת האסיפות הציוניות הכיר לראשונה את רפאל סופרמן (אחר כך מן המורים החשובים בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב), אשר הרצה אז בדרוהוביץ' על העבודה התרבותית והחנוכית בארץ־ישראל, והדברים נכנסו ללבו והגבירו בו את הרצון לעלות לארץ. עד עליתו היה פעיל בכל העבודות הציוניות: הפיץ שקלים, מכר מניות אוצר התישבות היהודים, חברת אנגלו־פלשתינה, בולי הקרן הקיימת לישראל, הפיץ חוברות תעמולה וכו'.

בשנת 1918 לקח חלק רב בועד ההצלה שנוסד על־ידי ה“ג’וינט” לשם הגשת סיוע לכל היהודים שסבלו קשה בתקופת המלחמה. באותו פרק־זמן היה יושב־ראש של ארגון בעלי המלאכה “יד־חרוצים” בעיר־מגוריו סאמבור, ועמד בראש הארגון הזה 11 שנה עד יום צאתו לארץ.

בגמר המלחמה חיסל צ. פכטהולט את עסקיו בסאמבור, ובשנת 1920 עלה לארץ עם משפחתו. לפי דבריו, היה זה היום המאושר בחייו אותו יום שבו דרכה כף רגלו בפעם הראשונה על אדמת המולדת. הוא התישב בתל־אביב, שהיתה אז בראשית בנינה, ורתם את עצמו לעגלה הצבורית.

בפרט התעניין בארגון החברה לבנין בתים, אשר נקראה אז (1921) חברת “מחוסרי דירות”. בראש החברה עמד הד"ר ח. בוגרשוב, ופכטהולט נבחר לועדת הבנין של החברה, אשר נקראה במרוצת הזמן שכונת “נורדיה” (על שם מכס נורדאו). הוא התנדב להשגיח על בנין עשרות הבתים הראשונים, ובעת ובעונה אחת הקים גם את ביתו ברחוב בוקי בן יגלי.

צבי פכטהולט נבחר למועצה הראשונה של עירית תל־אביב באפריל 1922, כנציג בעלי המלאכה, “עמך”.

בישיבות המועצה לא היה מדבר כמעט, אלא היה משתתף באופן פעיל בועדות, ובפרט בועדת הבנין. את כל התפקידים היה ממלא במסירות, בדייקנות ובנאמנות.

צ. פכטהולט זכה להבחר גם למועצת־העיר השניה, אשר כיהנה ממאי 1925 ועד דצמבר 1926. הוא לא רדף אחרי כסאות־כבוד ולא נדחק למזרח, אלא מעשיו הטובים, עירנותו וגישתו הכנה קרבוהו להרבה מוסדות, שנעשו חלק בלתי־נפרד מחייו.

נציין פה כמה מוסדות, שפכטהולט התאזרח בהם, ובכמה מהם שימש כחבר הנהלה או כיו“ר: במועצת הקהילה העברית ליהודי תל־אביב ויפו היה חבר במשך שמונה שנים; שנים רבות היה מכהן כשופט עירוני; חמש־עשרה שנה היה שופט ב”משפט השלום העברי“; היה ממיסדי בית־החולים לחולי־רוח, יחד עם דבורה כהנוביץ; היה חבר ההנהלה של אגודת “בנות ציון”, בחנוך מקצועי לבנות בתל־אביב; שנים רבות הוא חבר המועצה של מושב־הזקנים; יו”ר ועדת הבנין של בית־היתומים על־שם בלובשטיין מראשית הווסדו; יו“ר המועצה של הבנק למלאכה; נשיא הכבוד של “ארגון הקבלנים” בתל־אביב; נשיא הכבוד של קופת גמילות־חסדים על־שם אוסטרובסקי בשכונת “נורדיה”; ראש ועדת הבנין של בית־הכנסת הכללי ב”נורדיה“; מיסד ונשיא ההנהלה של בית־הכנסת הכללי ב”נורדיה“; מיסד ונשיא ההנהלה של בית־הכנסת “אהל־אברהם” ב”נורדיה“; אח ותיק ומסור בלשכת הבונים החפשים “כוכב”; ממיסדי בנק בעלי הבתים ויו”ר המועצה, ועוד ועוד.

בעל מזג טוב מטבעו, חביב ומעורב עם הבריות. אופטימי ומאמין, שארץ־ישראל תיבנה ותתבסס על־ידי הון יהודי ומרץ יהודי.

דברים אלה נכתבים בכסלו תש"ד, כשר' צבי פכטהולט הגיע לגיל שבעים, ועדיין הוא מלא מרץ, ער ופעיל. גם כיום אנו פוגשים את “הזקן הצעיר” באסיפות ובישיבות, מתעניין בכל המתרחש בעולמנו העברי.

באחד הימים אמר לי פכטהולט לפי תומו: “מי ידמה לי ומי ישוה לי? הרי כל ימי התפללתי, שאזכה לעבוד ולפעול בארץ־תחיתנו. באתי הנה לבנות ולהבנות בה, ובמיטב יכלתי מלאתי את חובתי בכל שטחי הבניה והיצירה, הריני מתגאה בזה, שגם אני הוספתי כמה נדבכים להקמת הבית הלאומי, המנחיל כבוד רב לעמנו ולארצנו”…

---

ראובן קסלמן

מאת

דוד סמילנסקי

עד שנת תרע“ט לא השתמשו בארץ ברואי־חשבונות מוסמכים, וכל המקצוע הזה היה זר. ראובן קסלמן היה אחד הראשונים, אשר הביא את המוסדות והמפעלים הקיימים בארץ־ישראל לידי הכרת הנחיצות, והיעילות בבקורת שיטתית של ספרי־החשבונות. כיום אין עוד מוסד כספי, מסחרי ותעשׂיתי בארץ, שהחשבונות, התקציב והמאזן השנתי שלו אינם מבוקרים בתמידות ע”י מבקר ורואה־חשבונות מוסמך.

ראובן קסלמן נולד באודיסה בתמוז תרמ"א (1881). גמר בית־ספר תיכוני למסחר, ואחר כך עבד בהנהלת חשבונות.

בשנת 1901 עזב את אודיסה ויצא לארצות־הברית. בזמן הראשון עברו עליו, כעל כל המהגרים בבואם לארץ חדשה, “שבעה מדורי גיהינום”: היה מוכר עתונים בניו־יורק, עבד כפועל יומי בנמל ובבתי־חרושת שונים, ובקושי השתכר למחיתו מכל העבודות המפרכות את הגוף שעסק בהן.

כשבאה אליו רעיתו בת־שבע מאודיסה, מצא לו ר. קסלמן מקום לעבוד בהנהלת חשבונות, בשעות היום, ובערבים למד במכון לאלקטרוטכניקה. תוך עבודתו, שהפיקה רצון נותניה, הוזמן כמנהל חשבונות בבית־חרושת להלבשה. עם זה השתלם בבית־ספר גבוה למבקרי חשבונות, והוסמך (בשנת 1911) כ“מבקר חשבונות מוסמך” “C.P.A.”

מלבד עבודתו המקצועית, עבד כעסקן צבורי בהסתדרות הציונית.

בראש הועד הציוני בניו־יורק עמד בשנת 1914 השופט העליון לואיס ברנדייס, ור. קסלמן, שעבד בהסתדרות הציונית כעסקן מתנדב, הוזמן כמבקר־חשבונות ראשי של הועד הציוני בניו־יורק.

בראשית מלחמת־העולם הראשונה נתארגנה באמריקה עזרה מהירה ליהודי ארץ־ישראל, שהקשר ‘’שלהם עם אירופה ואמריקה נפסק לגמרי. הבנק אנגלו־פלשתינה, שמרכזו היה בלונדון, נסגר בארץ כמוסד של ארץ אויבת, וכל בעלי הפקדונות נשארו מחוסרי אמצעים כספיים. גם המלאי של מיצרכי מזון, הלבשה והנעלה, הוחרמו על־ידי השלטונות הצבאיים התורכיים. יהודי אמריקה נחלצו איפוא, לעזרת הישוב העברי בארץ, שהיה צפוי לסכנת רעב וכליה. בראש וראשונה שלחו באניה “וולקאן” זהב, מזון, רפואות ובגדים. עם זה נקט הציר היהודי של ארצות־ הברית בקושטא, הנרי מורגנטאו, גם אמצעים מדיניים לשם הקלת המשבר והטבת יחסה של הרשות התורכית אל הישוב היהודי.

ר. קסלמן לקח חלק פעיל בארגון העזרה המהירה מארצות־הברית לישוב היהודי בארץ, וגם ליהודים בארצות הלוחמות.

בשנת 1917 היה קסלמן ציר בקונגרס היהודי שנתכנס בניו־יורק, והשתתף בביצוע כמה תכניות חשובות להקלת מצבם של יהודי ארץ־ישראל.

בגמר מלחמת־העולם עזב מר ר. קסלמן את ניו־יורק, ועלה לארץ בערב סוכות תרע“ט (1919). באותו זמן באו לארץ חברי “ועד הצירים” מ. אוסישקין, לוין־אפשטיין, ד”ר אידר ואחרים. המשרד הראשי של ועד־הצירים היה בתל־אביב ור. קסלמן הוזמן מיד כמבקר ראשי במשרדי ועד־הצירים. הוא הנהיג את הנהלת החשבונות המשוכללת ואת שיטת הקצרנות (סטינוגרפיה), וכל הענינים המשרדיים התנהלו בפיקוחו. בכל עבודתו היו ניכרים נסיונו הרב וידיעתו את המקצוע לפי השיטות המשוכללות ביותר. קסלמן היה גם משתתף בישיבות “ועד הצירים”, שבהן נידונו בעיות כלכליות ומדיניות של הישוב העברי בארץ. בישיבות אלו היו משתתפים: ד“ר ח. וייצמן, מ. מ. אוסישקין, ד”ר י. אידר, לוין־אפשטיין, מ. דיזנגוף, י. ל. גולדברג, מ. שיינקין, ז. ד. ליבונטין, ד“ר פול, ד”ר עליאש ועסקנים חשובים אחרים. בשנת 1920 היה ממארגני ההגנה, יחד עם פ. רוטנברג, ז. ז’בוטינסקי, מ. אוסישקין, א. רופין, ר. סברדלוב ואחרים. במרוצת הזמן הוזמן ר. קסלמן על־ידי הנציב העליון הראשון, סיר הרברט סמואל, כמנהל־חשבונות ראשי במשרדי ממשלת ארץ־ישראל. בשנות עבודתו בממשלה העריכו הכל את הכשרתו ונאמנותו.

בגמר זמן נציבותו של הרברט סמואל ושובו ללונדון, במלאת חמש שנים לכהונתו, עזב ר. קסלמן את עבודתו בממשלה, ופתח משרד פרטי בירושלים, ואחר כך גם סניפים בתל־אביב ובחיפה, ונתפרסם בכל הארץ כמבקר־חשבונות ממדרגה ראשונה. הוא היה גם מבקר־החשבונות המוסמך הראשון בעירית תל־אביב.

בין השאר התנדב לארגן בקורת שיטתית בהנהלת החשבונות באוניברסיטה העברית בירושלים.

כעסקן צבורי הקדיש הרבה מזמנו וממרצו ל“הדסה”, לחנוך עוורים ולכמה מוסדות אחרים בירושלים. ר. קסלמן היה מראשוני הבונים והמתישבים בשכונה תלפיות בירושלים. ביתו היה פתוח לרווחה, והיה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות. איש־תרבות בכל הליכותיו, היה גם חבר מיסדר “בני ברית” בירושלים, חבר מיסדר הבונים החפשיים, ובשנות 1938–1939 נשיא לשכת,'מצפה" בירושלים.

בשנת תרצ“ב (1932) הוציא לאור ר. קסלמן ספר מקצועי “עקרוני בקורת החשבונות” (הוצאת ספרים “מצפה”, תל־אביב) עם מבוא מאת מר א. ז. הופיין – מנהל ראשי של אפ”ק אז. במבואו לספר כותב הופיין בין השאר: “יש לקוות, שעם התקדמותם והתפתחותם של המפעלים הכספיים, המסחריים והתעשיתיים, יורגש הצורך בעצות מומחים בכל עניני חשבונות במידה יותר רחבה, והמקצוע יורם בארץ הזאת לכל הפחות לגובה, שאליו הגיע כבר לפני הרבה שנים בארצות יותר מפותחות. האסקיזה הקצרה של העקרונות היסודיים בבקורת החשבונות, שמר קסלמן חיבר, הנה תרומת־עט רצויה להרחבתה של ידיעת עניני חשבון בין הצבור בכלל ובין רואי ומנהלי חשבונות בפרט”… ר. קסלמן חיבר גם ספר בעברית ובאנגלית על השופט לואיס ברנדייס, שבמחיצתו עבד בהסתדרות הציונית באמריקה.

רעיתו של קסלמן, בת שבע, שעמדה לימינו במשך ארבעים שנה – אף היא עסקנית מובהקת ב“הדסה”, “ויצ”ו" ובהסתדרות נשים עבריות, יחד עם הנריטה סולד.

בעצם עמידתו במערכת העבודה, חלה ר. קסלמן במחלת־גרון ממארת ולא נרפא ממנה. בח' באדר תש"ב נפטר ונטמן בבית־העלמין בהר הזיתים בירושלים – החלוץ להנהלת־חשבונות מוסמכת בארץ, הציוני הנאמן והאדם המצוין.

---

ד.רוזנשטיין

מאת

דוד סמילנסקי

בבית הד“ר אברהם ברוך (רוזנשטיין), מורה ראשי למתימטיקה ופיסיקה בגמנסיה “הרצליה” בתל־אביב, פגשתי בשנת תרע”ב את אחיו הצעיר דוב רוזנשטיין, שעלה אותה שנה מוורשה.

בן 23 היה אז דוב רוזנשטיין, בחור נאה, גבה קומה, בעל פנים מפיקים מרץ והחלטיות.

סמוך לבואו נכנס כחבר בהסתדרות הפקידים, אשר מרכזה היה בתל־אביב, ואני עמדתי אז בראש הועד של הסתדרות זו. ראיתי לפני צעיר משכיל ובעל הכשרה מקצועית, ועל־פי המלצתי נתקבל כפקיד לבנק אנגלו־פלשתינה ביפו.

השכלתו, כשרונותיו, חריצותו ותפיסתו המהירה סללו לפניו את הדרך לעליה מהירה משלב אל שלב. הנהלת הבנק החשיבה את סגולותיו, והוא עלה לדרגת הפקידים הגבוהים.

דוב רוזנשטיין לא הסתפק בעבודתו הפקידותית ושאף גם לעבודה צבורית. ראשית פעולתו הצבורית היתה בחוגי הספורטאים העברים. מסר הרבה מזמנו ל“מכבי”, וכמה שנים היה חבר הועד. כן נכנס כחבר להסתדרות “המכבים הקדמונים” ואף שם היה מן החברים הפעילים. היה גם חבר הועד של הספריה “שער־ציון” ביפו, בתקופה שמנהל הספריה היה הסופר אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ואחר כך עמד בראש הועד עם ברוך הוז.

בתקופת הגירוש הכללי מתל־אביב, באביב תרע"ז (אפריל 1917), נתרוקנה השכונה מתושביה, ורק מנין צעירים בעלי אומץ־לב וגבורה נפשית, התנדבו לשמור על הרכוש של תל־אביב. בין מארגני השמירה היו: סעדיה שושני, המורה לציור אלדמע, בוגר הגמנסיה “הרצליה” אולשנסקי (כיום: השופט העליון אולשן), אליהו גולומב, דוב רוזנשטיין, ואחרים.

בגמר מלחמת־העמים הראשונה, הוזמן דוב רוזנשטיין כמזכיר כללי של הסיוע האמריקני ליד ועד הצירים בשביל ארץ־ישראל וסוריה, והתמסר בכל מרצו לתפקיד חשוב זה, אף מילא אותו בנאמנות ובכשרון – בשנות 1918–1921. כן עמד כמה שנים בראש בתי־התבשיל בירושלים מיסודו של נתן שטראוס, ועם זה ניהל גם את יתר המוסדות בארץ שנתמכו על־ידי הנדיב הזה.

בשנים 1921–1933 שימש מנהל בקופת־מלוה מרכזית ובנק להלוואות של הסיוע האמריקני.

לאחר שרכש לו נסיון רב בהנהלת בנקים, ניסה את מזלו ופתח בשנת 1933 בירושלים בנק חדש בשם “שלמה המלך” שהתקיים שבע שנים. אולם ההצלחה לא האירה פנים למפעל כספי זה, ורוזנשטיין נאבק קשה על קיומו עד שירד לגמרי מנכסיו. היו כמה גורמים קשים לכך, ובהם – שנות המשבר בתקופת מאורעות הדמים של שנות 1936–1939, וכן מלחמת־העמים השניה שפרצה בספטמבר 1939.

לאחר שהפסיד את כל הונו, אשר צבר תוך עשרות שנים, עסק במקצוע של רואה־חשבונות מוסמך בכמה מפעלים כלכליים בארצנו. אגב: הוא גם היה בין המיסדים הראשונים של ארגון רואי־חשבון מוסמכים, וכמה שנים היה חבר הועד המרכזי של הארגון הזה.

דוב רוזנשטיין נולד בנובי־דבור (מחוז וורשא) במאי 1888. למד בבית־ספר למסחר בוורשה, ואחר כך למד מסחר ומשפטים באוניברסיטאות ווינא, לוזאן ופאריס. מלבד עברית שלט יפה בכמה לשונות: פולנית, גרמנית, צרפתית ואנגלית.

בהיותו תלמיד האוניברסיטה בלוזאן, היה בין מיסדי האגודה האקדימאית “התקוה” ומזכיר הועד.

שנים רבות היה חבר מסור במיסדר “בני ברית” בירושלים, וגם השתייך למסדר “הבנאים החפשים” והיה נשיא בלשכה “הר ציון” בירושלים.

עד יומו האחרון עסק במקצועו וגם בעסקנות צבורית. בליל שבת, אור לכ“ה מרחשון תש”ט, נפטר מהתקפת־לב.

במותו הסתלק אחד מן הכחות הפעילים של הישוב, עסקן צבורי בכל נימי נפשו.

---

ד שפאק־לבזובסקי

מאת

דוד סמילנסקי

בגיל תשעים נפטר בי“ג תמוז תש”ח והובא לקבורה בבית־העלמין הישן בתל־אביב, שפאק־לובזובסקי.

נולד בתרכ“א (1861) ברוז’ינוי (מחוז וולקוביסק), פלך גרודנה. למד ב”חדר" ובישיבה, שר' יחיאל מיכל פינס היה משגיחה. בגיל ארבע־עשרה נתיתם מאמו, ולאחר שאביו, ר' יצחק לובזובסקי, נשא לו אשה שניה, לא יכול הנער להסתגל לאם החורגת, עזב את בית אביו והחל לעמוד ברשות עצמו.

מתחילה עסק בעבודות שונות באחוזה בכפר, ובגלל זריזותו, מסירותו ונאמנותו נתמנה למנהל האחוזה, ורכש לו אמון מלא מצד בעל האחוזה. בהמלצתו הוזמן לספק בשר ומיצרכי־מזון אחרים לגדוד הצבא הרוסי שחנה בסלונים. אף כאן רכש את אמונם והוקרתם של אנשי המיפקדה עד כדי כך שעם העברת הגדוד לאירקוטסק, בסיביר המזרחית, הזמינה אותו המיפקדה לעבור שמה ולהמשיך את ההספקה המוגדלת בקבלנות. במרוצת הזמן נתמנה לספק ראשי של בשר ומזון לכל הצבא העצום במרכז סיביר. אחר כך הוזמן לספק מזון לעובדים במכרות הזהב. שנה־שנה היה הולך למוֹנגוֹליה לקנות שוורים לצרכי ההספקה, וזכה לאמון גמור מצד ראשי השלטונות הצבאיים והאזרחיים, שהיו לו קשרי־עסקים עמהם. במלחמת רוסיה־יאפאן, בשנת 1904–1905, הצטיין באספקות שונות ובארגון ההובלה הצבאית למזרח הרחוק מסביב לאגם־באיקאל – בטרם תיגמר מסילת־הברזל שם. לאות־הוקרה על שרותו הטוב והנאמן נתכבד במידאליה־של־כסף מאת הצאר הרוסי.

עם ניהול העסקים ביושר מוחלט, הצליח לצבור הון רב והכנסה גדולה. ממנה תרם ביד רחבה למוסדות קהילה, שתפס בה עמדה נכבדה, למוסדות תורה וחסד בתחום־המושב, ולמפעלי הישוב הישן והחדש בארץ־ישראל, והשד"רים השונים שביקרו בביתו נהנו לא רק מתרומה ביד נדיבה, אלא אף מקבלת־פנים והארחה והמלצה לגבירים אחרים ברוח נדיבה. כשהחריבה שריפה גדולה את וולוקוביסק בשנת 1910, עזר לנשרפים ברבבות רובלים – בתמיכות, בסידור פרנסה וכו'.

באחד מימי תרע“א, בהיותו לרגל עסקיו בבריסק־דליטא, נפגש שם עם מנחם שיינקין, שביקר אצלו באירקוטסק כשד”ר למען ארץ־ישראל. נתפתה לשיינקין לנסוע עמו מיד לביקור בארץ, ובהיות הפאספורט שלו בביתו באירקוטסק הרחוקה, והזמן לא הספיק לנסוע שמה ולחזור עד צאת השיירה באניה מאודיסה – השתמש בפאספורט של גיסו שפאק מוולקוביסק, וכך הפך שם־משפחתו בארץ מלובזובסקי לשפאק. שלח מכתב־פרידה לאשתו ונסע לארץ.

בבואו לביקור בגדרה נתחבב המקום עליו מאד, ובמצאו הזדמנות לקנות את המשק הגדול של ברסקי, נשאר מיד כתושב בארץ וכתב לאשתו שתחסל את העסקים ותבוא לארץ. ואכן עשתה כך והביאה הון רב להשקעה בארץ. חלק מן ההון הפקידה בבנק הממלכתי הרוסי, וחלק זה הלך לאיבוד. הוא השקיע הרבה הון ומרץ בהרחבת אחוזתו ושכלול משקו, עד שהיה לתפארת המושבה. כן רכש קרקעות בסביבה והרחיב את תחומי המושבה.

בשנת תר"פ נהרג במקרה אסון בן אחותו יצחק לובזובסקי, אשר גדל בביתו בגדרה. מזועזע מן האסון מכר את אחוזתו בגדרה למ. נובומייסקי ועבר לגור בתל־אביב. רכש לו בית גדול בן 3 קומות ברחוב יהודה הלוי, וכעבור זמן־מה מסרה לו העיריה בקבלנות את שרות הנקיון ואת החזקת סוסי המשטרה העירונית. במשך 6–7 שנים העסיק כמה עשרות פועלים בנקיון, אשר הרויחו את לחמם מעבודתם זו. יחסו אליהם היה מצוין, ומפעם לפעם היה מעניק להם תשלומים נוספים לחגים ולמועדים. הוא עזר הרבה לכמה וכמה מקרוביו, מכריו בני־עירו מרוסיה לעלות לארץ ולהסתדר בערים ובמושבות. ביתו היה תמיד פתוח לרווחה גם בגדרה וגם בתל־אביב. עשרות אורחים היו סועדים על שולחנו, ובפרט תמך באותם שסבלו בתקופת המלחמה הראשונה.

סח לי אחד מבני משפחתו, שפנה אליו פעם בבקשה לתת לו גמילות־חסד, מיד נענה לו שפאק־לובזובסקי, הניח את הארנק על השולחן ואמר: “קח כמה שנחוץ לך”. הקרוב נטל 80 לא“י והחזירן לו באפשרות הראשונה. אולם היו כמה מקרים שלא החזירו לו את הגמ”ח, והוא לא התרעם על כך.

הוא החשיב מאד את גאולת הקרקע ורכש מידי ערבים רבבות דונאמים בתל־אביב ובמושבות. קנה אדמה מן הגרמנים בשרונה ויסד את “שכונת שפאק” (כיום: רחוב ביל"ו והרחובות הסמוכים לו), חלקות אדמה מן הערבים אבו־כדארה, אבו־ דאוד, אבו־גזלה ועוד ועוד (כיום – רחובות חשובים ומרכזיים בתל־אביב). את הפרדס “מונטיפיורי” שקנה מן האפוטרופסים, מכר לבני דלת העם במחירים זולים, ולאחדים מכר באשראי לכמה שנים בלא רבית וגם את הקרן לא קיבל. כן קנה חלקות אדמה על־יד כרכור, בנגב ועוד.

הוא לא רדף אחר עושר, ואת כל הקרקעות מכר לאחרים ולקהק"ל כמעט בלי רווח. תמיד חי בצמצום ופיזר הענקות ומתנות לאחרים ביד נדיבה ובעין יפה. בשנים האחרונות לחייו התרושש לגמרי, וכוחותיו הגופניים עזבוהו לגמרי לעת־זקנתו. אולם עד יומו האחרון היה בהכרה ברורה, והיה מאושר שזכה לחיות את ימיו האחרונים במדינת ישראל.

ה. חלוצי הרפואה, ההנדסה והמוסיקה

מאת

דוד סמילנסקי

---

ד"ר אריה אלוטין

מאת

דוד סמילנסקי

בקיץ 1926 עלה לארץ הרופא הצעיר ד"ר אריה אלוטין בלווית רעיתו חנה, שגמרה יחד אתו את המחלקה לרפואה באוניברסיטת חארקוב. כעבור ימים מספר נתקבל כרופא מתנדב בבית־החולים העירוני “הדסה” בתל־אביב, ולצרכי המחיה עבד בלילות כפועל במאפיה.

אהבתו ומסירותו לעבודה הרפואית וחיבת חבריו שרכש לו שחררוהו מן החיים הכפולים וקבעו לו את שטח הפעולה היחיד ברפואה. במרוצת הזמן עלה משלב אל שלב בבית־החולים והגיע לדרגת רופא־עוזר ראשון ליד המנתח הראשי ד"ר זאב בראון, אשר עמד שנים מספר בראש מחלקת הנתוחים בבית־החולים העירוני “הדסה”,.

המנתח המצוין ד“ר ז. בראון ניבא לד”ר א. אלוטין עתיד מזהיר בענף־רפואה זה, ונבואתו נתקיימה. במשך הזמן נתמנה הד"ר א. אלוטין למנהל המחלקה הכירורגית ג' בבית־החולים העירוני “הדסה”, בתל־אביב, ומאז ועד היום ממשיך למלא את תפקידו האחראי בהצלחה.

הוא נולד בתרנ“ח–1898 בקורמה – פלך מוהילב, רוסיה הלבנה. למד ב”חדר מתוקן" בפרילוקי, ואחר כך בבית־ספר תיכוני בקונוטופ, ושם היה פעיל מאד בארגון נוער ציוני. אחר כך למד במחלקה לרפואה באוניברסיטת חארקוב, ובגיל עשרים וחמש הוסמך לרופא. עוד בהיותו סטודנט היה מרצה לעם בערי אוקראינה על נושאים רפואיים, וחיבר ספר ברוסית על המלחמה באלכוהוליות. באותו זמן היה חבר פעיל בתנועת “צעירי ציון” במחתרת בחארקוב, על אף האיסור מטעם המשטר הבולשבי, ובאחד הימים נאסר כפושע מדיני יחד עם עוד כמה ציונים במוסקבה. לאחר שישב שנה במאסר, הוגלה לסיביר לשלוש שנים. לעזרתו באה הגב' פשקובה – אשת הסופר הרוסי מקסים גורקי. הוא שוחרר ב־1926 בתנאי שיעזוב מיד את רוסיה, לבלי שוב אליה, ואז עלה לארץ עם רעיתו.

מזכויותיו הגדולות, שהוא מקדיש זה שנים רבות את מיטב זמנו ומרצו ל“מגן דוד אדום”. הוא היה המרצה הראשון ב־1928 בקורס הראשון של עובדי מגן־דוד־אדום.

ספרו על עזרה ראשונה למקרי אסון יצא לאור במהדורות רבות על־ידי ההסתדרות הרפואית העברית בארץ־ישראל והארגון הארצי של אגודות “מגן־דוד אדום”, ובהוצאות אחרות, ונעשה ספר־לימוד למתנדבי “מגן דוד אדום” ולפעילי העזרה הראשונה בארגוני הנוער והספורט וכן בצבא־ההגנה־לישראל.

מהדורה אחת יצאה בחרוזים (שנתחברו על־ידי ח. רייכמן) עם ציורים.

מפרק לפרק מרצה הד"ר א. אלוטין בחוגי הנוער על עזרה ראשונה ועל דרכי הזהירות ממחלות, והוא אחד החברים הפעילים בהנהלת “מגן דוד אדום” ועומד בראש המחלקה להדרכה.

בתקופת מלחמת־העולם השניה היה ממארגני “המשמר האזרחי” (גדוד מתנדבים אזרחים להגנה מהפצצות אויר), רופא ראשי במיפקדה, ראש פלוגת הרופאים ומרצה לכירורגיה בקורסים המיוחדים לשעת חירום. מלבד זה פירסם שורת מאמרים מקצועיים בעתונות הרפואית.

מאז הקמת מדינת ישראל מקדיש הרבה מזמנו לארגון פלוגות עזרה ראשונה ומהירה בכל הארץ ולהרצאות הסברה מקצועית לחברי מד"א בכל רחבי הארץ. מלבד זה אין הוא חוסך מרץ ורצון לעזור לזולת ונענה באדיבות לכל הפונים לעזרתו.

כרופא וכאדם הוא חביב מאד על הבריות, שופע חיים והומור, ובספוריו המשעשעים הוא מעודד את החולים בשכבם על ערש דוי ואפילו על שולחן הניתוחים.

זהו אחד מחשובי הרפואה בארצנו, שגדל תוך עבודתו בתחום תל־אביב ובשרות העירוני. בעבודתו המקצועית והצבורית ובאישיותו החביבה הוא נכס יקר לעיר: מרפא, עוזר, מציל, מחזיר לחולים נואשים כושר חיים ועבודה, והאיש עוד במלוא אונו, ועוד נכונו לו עתידות במערכת הרפואה הצבורית.

---

אברהם אמירה

מאת

דוד סמילנסקי

א

מראשית בואו לארץ, עם משפחתו בת חמש הנפשות, באוקטובר 1911, השתקע ר' אברהם אמירה בתל־אביב, ומאז פעל הרבה בשטח העבודה הצבורית והיה דמות פופולארית מאד בין ותיקי העיר.

מוצאו של אמירה – ממשפחת הרב מדיני חיים חזקיהו, שהיה מגדולי ההלכה בדורו. מתחילה היה רב בקושטא, ואחר כך רב ראשי לארצות קרים וקאוקאז. בסוף ימיו ישב בחברון, חיבר את האנציקלופדיה התלמודית ב־16 חלקים “שדי חמד”, וכן חיבר את הספר “מכתב לחזקיהו”.

זקנו, אברהם אמירה, בא לרוסיה מסאלוניקי עוד לפני מלחמת קרים, בשנת 1850, והתישב בעיר קראסובאזאר. דודו, יצחק אמירה, היה עסקן צבורי נודע בימים ההם, ומייצג מפעם לפעם את יהודי קרים במשא־ומתן עם הממשלה.

אברהם אמירה שלנו נולד בחרסון בד' כסלו תר"ל. בעודו תינוק בן שנתים עברו הוריו לאודיסה, שם למד בבית־ספר עממי והשתלם אחר כך.

חובב חזנות ומוסיקה היה מנעוריו, ואף מחונן בעצמו בקול נעים, ועוד בהיותו בן 16 ניצח על מקהלת החזן אברהם ברקוביץ בבית־הכנסת באודיסה. אחר כך, בהיותו בן 19, הוזמן לנצח על מקהלת בית־הכנסת הראשי בווינא.

שנים מספר היה מורה לזמרה בבית־הספר הממשלתי במוהילוב־פודולסק (מוהילוב שעל נהר הדניסטר, להבדיל ממוהילוב שברוסיה הלבנה, השוכנת לחוף הדניפר), אחר כך הוזמן כחזן קבוע לבית־הכנסת של הסתדרות המורים העברים באודיסה.

באותו זמן כיהן גם כמורה לזמרה בכמה בתי־ספר בעיר זו, ובין השאר – בבית־הספר למלאכה “טרוד” (עמל).

בימי שבתו באודיסה למד רפואת־שינים, ולאחר שהוסמך כרופא־שינים פתח מרפאה פרטית באודיסה.

אך לא הזניח גם את החזנות, ויחד עם החזן המהולל פנחס מינקובסקי יסד את “הסתדרות החזנים והזמרים” באודיסה. אמירה זכה לחנך כמה וכמה חזנים וזמרים, מהם שנתפרסמו אחר כך.

בית־הכנסת “יבנה” באודיסה שימש שנים רבות מרכז בית ועד לחובבי־ציון, לסופרים ולחכמים. אמירה היה ממשחריו התמידיים של בית־הכנסת הזה, ושמע תורה מפיהם של מ. ל. לילינבלום, א. ל. לוינסקי, מ. שיינקין, מ. מ. אוסישקין, ד“ר י. קלוזנר, ד”ר י. ספיר ואחרים.

אמירה הטיל על עצמו מצוות מעשיות, למן הפצת שקלים, בולי־הקהק"ל, מניות אוצר ההתישבות וחברת אנגליה־פלשתינה, וכיוצא באלה.

בעלותו לארץ בשנת 1911, הכניס את בנו בנימין ואת בתו שולמית לגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב. הבן השתלם אחר כך באוניברסיטה בג’ניבה, והוסמך כד"ר למדעי המתימטיקה. בשובו הצטרף לחבר המרצים באוניברסיטת ירושלים, והגיע במשך הזמן לדרגת “פרופיסור”. הבת השתלמה במוסיקה באירופה, והיא מורה לפסנתר בבית־ספר למוסיקה בחיפה.

את מרפאת־השנים פתח אמירה בעלותו לארץ – תחילה ביפו, אם כי דירתו היתה בתל־אביב.

לאט־לאט נכנס לחיים הצבוריים של יפו ותל־אביב, שימש כמה שנים מורה לאגודת “כנור ציון” בתל־אביב. אירגן מקהלה ותזמורת כלי־רוח ואף ערך בהצלחה במוצאי חג השבועות תרע"ב קונצרט באולם “הרצליה”.

ב

בשנת תרע“א (1911) היו שבעים הבתים הקטנים של תל־אביב תפוסים על־ידי בוני הבתים עצמם, וכמה “שכנים”, בעיקר מורים (בהם אזרחי־קרישבסקי, פסח אורבוך, ד"ר חיים בוגרשוב, אברהם לודויפול). החברה – יותר נכון: המשפחה – היתה קטנה מאד, וכל מתישב חדש שבא לגור בתל־אביב, היה בבחינת “מאורע” ועורר תשומת־לב. עדיין לא היה מקום מיוחד לתפילה, וביתו של ניסן בילוצרקובסקי ברחוב יהודה הלוי, היה משמש כ”מנין" פרטי למתפללים.

בתרע“ב הוקם כבר ברחוב יהודה הלוי צריף־עץ כבית־תפילה, שהיה צר מהכיל את כל המתפללים. שליחי־הצבור היו חובבים־מתנדבים מבין המורים – נושאי־התרבות העיקריים בתל־אביב הראשונה – יש”י אדלר ואליעזר פפר.

אך הנה נפל מאורע בתל־אביב: באחת משבתות החורף עבר לפני התיבה אדם חדש, שהפתיע את הכל בקולו הערב ובזמירותיו הנעימות, ממיטב המנגינות של החזנים המפורסמים: פנחס מינקובסקי, ניסן בלזר, ואחרים. אזני כל המתפללים נצמדו אל הש"ץ החדש, ונוסח תפילתו היה לשיחה בפי כל. היה ברור, כי נתעשרה השכונה בחזן משובח במקום בעלי־תפילה מקריים.

“החזן החדש” אברהם אמירה, שעל־פי מקצועו היה רופא־שינים, עסק במקצועו במרפאתו הפרטית במשך כל ימות השנה ואילו בשבתות ובמועדים היה עובר לפני התיבה ומכבד את ה' ואת תושבי תל־אביב מגרונו.

אף כאן לא נדחק אמירה ל“מזרח” (מחוץ לשבתות, שבהן עבר לפני התיבה), אלא נשא בעול העבודה הצבורית כחייל פשוט ומתוך התנדבות. לא היה כמעט מקום שבו לא פגשתי את אמירה: באסיפות הכלליות של תושבי תל־אביב, באסיפות הציונים הכלליים ובישיבות ואסיפות אחרות של מוסדות חנוך ותרבות, מוסיקה וכו'. ואת אשר הטילו עליו באסיפות אלו, קיבל על עצמו ברצון, ואף מילא אחר הכל בדייקנות ומתוך משמעת.

כשנוסדה “חברה חדשה” להרחבת גבולות תל־אביב, היה אמירה בין חבריה הראשונים, ובתרע"ד הקים לו בית קטן ברחוב לילינבלום (כעבור שנים רבות הוקם במקום הבית הקטן שנהרס – בנין נהדר של בנק המזרחי). יסד תזמורת של כלי־רוח מחברי השכונה, חיבר שירי תפילה ופרקי חזנות.

שנים רבות היה חבר פעיל בהסתדרות “מרכז בעלי מלאכה”, ויחד עם העסקנים ס. שושני וש. פחטר עזר הרבה להשגת ההלוואה מ“ועד הצירים לארץ־ישראל” (הגלגול הראשון של ההנהלה הציונית ושל הסוכנות היהודית לא"י) לבנין שכונה א' של מרכז בעלי־מלאכה (אחר כך סמוך לה עוד כמה שכונות של בעלי־המלאכה).

עם בחירת הועד הראשון לטפול בבנין בית־הכנסת הגדול בתל־אביב, היה אמירה מחברי הועד. בעת שב. פולני התחבט ביסוד “הלוואה וחסכון” בתל־אביב, היה אמירה מעוזריו הראשיים. עזר גם למיסדים הראשונים של “קופת עם” וחלק פעיל לקח אמירה בועד לחוג האופירה הארצישראלית מיסודו של מ. גולינקין. והרבה מזמנו הקדיש לאגודת רופאי השינים, לאגודות אמנים ומורים למוסיקה. כן היה מן העסקנים החרוצים למען הקרן הקיימת, והשתתף בכמה מפעלים ישוביים אחרים.

כשהחלה – בתחילת שנות העשרים, לאחר הכרזת בלפור וכבוש ארץ־ישראל – התנועה לפיתוח ההתישבות היהודית בנגב, הלך אמירה בשליחותו של מ. שיינקין לנגב, ועזר לפתיחת בית־ספר עברי ובית־תפילה יהודי בעזה הערבית. הד"ר בוגרשוב נדב ספר־תורה, ואמירה הכניסו לבית־התפילה בעזה. בהשתתפותו של אמירה, נערכה אז בבית־הספר העברי הראשון והיחידי בעזה קבלת־פנים חגיגית למזכיר האזרחי הראשון של ממשלת ארץ־ישראל ומחסידי אומות העולם – הגנראל דידס.

בו' כסלו תש"י חגג אברהם אמירה את יום־הולדתו השמונים, בעודנו מלא כח ומרץ, ער ומלא־תנועה, חביב ומנעים־זמירות.

---

ד"ר אהרן בנימיני

מאת

דוד סמילנסקי

א.

בשנת תרפ“א נפגשתי בפעם הראשונה עם הד”ר א. בנימיני, בביתו של ד"ר מ. שרמן בתל־אביב. היה זה צעיר שזוף־פנים, שערות ראשו שחומות ומתולתלות, עינים פקחיות ומבריקות, מהיר בדבורו וחיוך נעים על שפתיו, וארשת פניו מביעה מרץ וזריזות.

בימים ההם היו בכל תל־אביב ויפו רק שלשה רופאים ושתי רופאות יהודים, אשר שרתו גם את מושבות יהודה. אם נתוסף רופא חדש, מבין העולים, היה זה בבחינת מאורע. כעבור ימים מעטים התידדנו, ומפיו של ד"ר א. בנימיני נודע לי אז, שעם פרוץ מלחמת־העמים באבגוסט 1914, התנדב לצבא התורכי בתנאי שישולח לחזית הארצישראלית. בשנת 1915 נתמלאה בקשתו, ובמשך שלש שנים עד סוף 1917 שימש כרופא צבאי.

עם שבירת החזית התורכית בנובמבר 1917, ועם כיבוש הנגב ויהודה על־ידי צבאות בריטים, נשבה הד"ר א. בבימיני במושבה באר־טוביה ונשלח למצרים. עם שחרורו מן השבי לאחר המלחמה, מיהר לשוב לארץ והשתקע בתל־אביב.

כעבור שנים מעטות הוזמן הד“ר א. בנימיני כרופא הגמנסיה “הרצליה”, בתל־אביב, ובמשך תשע שנות עבודתו היה חביב מאד על המורים והתלמידים, כי היה לא רק רופא טוב, אלא גם ידיד לתלמידים ודאג הרבה להתפתחותם הגופנית ולחיסון בריאותם. תוך שרותו במוסד זה, הרבה לחקור את תנאי ההתפתחות של הנוער בארצנו, ואת מסקנות חקירותיו, תצפיותיו ומדידותיו פירסם לתועלת הרבים בחוברת “ילדינו” בשני חלקים, שיצאה לאור בשנת תרפ”ח, ושימשה כספר־עזר רב־תועלת לרופאי־ילדים, למחנכים ולכל האחראים לבריאותו ולהתפתחותו הגופנית של הנוער העברי.

את רשמיו מטיולי הגמנסיות פירסם בחוברת שפרקיה הם: 1. “הטיול ברגל מעכו–פקיעין–צפת–ראש־פנה”, 2. “הטיול לים המלח והשטפון על־יד הארנון”. את רשמיו הוא מסכם בדברים אלה: “תוצאות מדידותי האנטרופומטריות נתאמתו במלואן בבחני אותן למעש בחיים. התפתחותם הפסיכית של ילדינו המכילה אומץ־לב ותפיסת מוצא מתנאים קשים – סגולותיהם של אנשים גאים וחזקים – הולכת בהתאם להתפתחותם הפיסית. רק הרמוניה מעין זו באפיו של האדם המתהווה, יכולה לתת לנו תקוה ואמונה בעתיד העם בתור כלל, ובעתיד העברי החדש בתור פרט בריא וחפשי”…

ד"ר בנימיני היה אחד הרופאים הראשונים, אשר הצביע על הסכנה הנשקפת לישוב העברי בארץ ממיעוט הילוּדה.

כן התעמק הד"ר בנימיני הרבה לא רק במדע הרפואי, אלא חקר ולמד את התנועה הציונית לכל בעיותיה.

כדאי להזכיר כאן קטע קצר מתוך מאמרו רב־הענין: “הציונות וחוק הברירה הטבעית”:

“בתוך העם העברי מתהווה פרוצס של ברירה טבעית ביאוֹלוֹגית. מתהווה סלקציה של אמונות ודעות בהתאם לכחות השרירים הפיסיים של הפרט או הקבוץ. ככל אשר תקשה הדרך המובילה אל הגשמת האידיאל, כן דרושים כחות לעברה. את הציונות יכולים לקבל רק אנשים חזקים ובריאים. רפי־כח הם גם רפי־תכונה, ואינם מוכשרים לעבודה של יצירה. הם נשארים במקומותיהם, דורכים בשבילים סלולים על־ידי אחרים, וממלאים תפקיד של מתווכים וממשיכים את הקיים, בצה שקטה המתחבאה מפני הסערה. והציונות היא קריאה לסערה, כי באין סערה אין ציונות”…

את ידיעותיו הרפואיות ומרץ־פעולתו, הקדיש הד"ר בנימיני גם לחקירת הסגולות האקלימיות המרפאות והמבריאות של תל־אביב, ופירסם בנדון זה חוברות בעלות ערך מדעי ומעשי קיים. כן דאג תמיד לשיפור תל־אביב, לשיפור שפת הים, לריבוי הנטיעות, להקמת מוסדות החלמה ומרגוע משוכללים. בפגישותיו המרובות עם דיזנגוף, היה מדבר תמיד על עתידה של תל־אביב הגדולה. שנים מספר היה חבר מועצת העיר תל־אביב, והקדיש הרבה ממרצו ומזמנו לשיפור הנקיון והסמטריה בתל־אביב.

ב

ד"ר בנימיני היה שוקד מאד על עבודתו רבת־הגוונים בהגשת עזרה, משעה מוקדמת בבוקר ועד שעה מאוחרת בערב, לחוליו המרובים שרחשו לו אמון רב. בהיותו שקוע בעבודות מדע ומחקר ובעסקנות צבורית, התעלם לגמרי רק מדבר אחד והוא – מן הטפול בעניני עצמו.

אחד מחוליו, איש אמיד, סח לי, שעם בואו מאמריקה לתל־אביב חלה ונזדקק לרופא, ועל־פי עצת ידידיו הזמין אליו את הד“ר א. בנימיני. בגמר הביקור, תחב החולה לידו של ד”ר בנימיני לירה ארצישראלית אחת. ד“ר בנימיני החזיר לו באותו מעמד 75 גרוש. באמרו שהוא מקבל רק 25 גרוש, כשהחולה מבקר במעונו. ספור זה אופייני מאד לד”ר בנימיני, שהושיט את עזרתו הרפואית לחולים רבים מבני דלת העם ללא כל תשלום. יום־יום היה מקבל עשרות חולים בביתו, ואף ביקר אצל החולים במעונותיהם, ואף־על־פי כן לא השאיר אחריו כל נכסים חמריים.

בפסח תש"ב פגשתיו בטבריה ועל גדות ים הכנרת. כבר אז, שנה ומחצה קודם פטירתו, הרגיש חולשה גופנית ואפיסת כחות, והוא בא לשבוע ימים, לנוח מעמלו ולהחליף כח. יום־יום ראיתיו יושב בקרית־שמואל ומשקיף על ים הכנרת המקסים, על מימיו הזכים והשקטים, על הישובים העבריים הנראים ממרחקים, ונהנה הנאה רבה מן הנוף המרהיב עין, מן האויר הצח והמרענן.

לא ארכו הימים וד"ר בנימיני חזר לתל־אביב, ושוב שקע בעבודתו המיגעת, בלא להקפיד עם עצמו ובלא לשמור על בריאותו שנתרופפה ונחלשה מיום ליום. הוא, הרופא המצוין, שעזר לאלפים ולרבבות חולים, למחלתו האנושה לא שם לב.

נולד בגרוזני (קווקז) בתרמ“ז–1886, ונפטר בי”ג תמוז תש"ג (16.7.1943). לזכרו הקימה עירית תל־אביב על שמו מכון קרדיוגרפי בבית־החולים העירוני “הדסה” – לבדיקות הלב למעוטי־אמצעים. 

---

יוסף־אברהם ברלין

מאת

דוד סמילנסקי

יוסף אברהם ברלין היה מן האדריכלים הראשונים של תל־אביב, אשר הקים בעירנו מאות בתים, הבולטים בצורתם האדריכלית המקורית.

נולד בתרל"ו–1876 במוהילוב שעל הדניפר (רוסיה הלבנה) לאביו אריה (ממשפחת ר' נפתלי־צבי יהודה ברלין, הידוע בכנויו “הנצי”ב" מוולוז’ין), שהלך בדרכי קרוביו הרבנים הגדולים בתורה ובחיבת ציון, והיה בא לארץ בכל שנה לקנות אתרוגים להפצה בין היהודים חובבי אתרוגים מארץ הקודש בכל רחבי רוסיה.

בנו יוסף אברהם נתחנך ברוח המסורת והחיבה לציון, ושאף להשכלה כללית. משנתגלה בו כשרון לציור נסע לאודיסה, וגמר שם בית־ספר לציור, ואחר כך עבר לפטרבורג (לנינגראד כיום), גמר פאקולטה לארדיכלות ואקדמיה לאמנות, ובהתחרויות פומביות על תכניות לבנינים זכה בארבעה פרסים.

עוד בהיותו סטודנט נשא בשנת 1905 את מרים לבית בזליאן, שנודעה אחר כך כפסלת מרים ברלין.

לאחר שגמר את לימודיו, נתפרסם בפטרבורג כארדיכל בעל כשרון ובעל סגנון יפה ומקורי, ומעמדו החמרי התבסס והלך משנה לשנה. אך לבו ונפשו היו נתונים לציון, וכשביקר הד“ר א. רופין ז”ל בשנת 1910 בפטרבורג, כנציג חברת “הכשרת הישוב”, קנה באמצעותו כמה עשרות דונאמים קרקע במרחביה שבעמק יזרעאל ומגרש לבנין בהדר־הכרמל בחיפה, מתוך תקוה לעלות לארץ בקרוב ולהשתתף בבנינה.

בגלל מלחמת־העולם סבלה שאיפתו דיחוי, ודק בשנת 1921 הצליח להגיע לארץ עם רעיתו ושני ילדים וילדה אחת. גדול היה אשרו, כשהכניסם ללמוד בגמנסיה “הרצליה” בתל־אביב.

בשנים הראשונות עבד כארדיכל ב“סולל בונה” (החברה לבנין שעל־יד הסתדרות העובדים הכללית), אחר כך פתח משרד פרטי בשותפות עם המהנדס פסובסקי. לאחר כמה שנים ניהל משרד לעצמו, ובשנים האחרונות יחד עם בנו־בכורו המהנדס אליהו ברלין.

ובמשך שלשים שנות פעולתו בתל־אביב תיכנן ובנה מאות בתים, שהצטיינו ביפים ובטיבם. בהם יש להזכיר את בית־הכנסת הגדול של הספרדים ברחוב שד“ל, בנין תיאטרון מוגרבי, תחנת־החשמל הראשונה בתל־אביב ברחוב החשמל, בית פודלישבסקי בשדרות רוטשילד. גם לעצמו בנה לפני עשרים שנה בית מלבני־סיליקאט (בלי טיח מבחוץ) ברחוב מזא”ה, ואחרי שמכרו בנה לו בית מחומר זה בשדרות רוטשילד קרן רחוב בלפור, והבית בלט מיתר הבתים ביפי סגנונו המקורי והעיד על הטעם האמנותי של יוצרו ובעליו.

בחיים הפרטיים זכה לחיבה ולהוקרה בשל הופעתו ההדורה והאצילות שבמנהגיו ובהליכותיו, ובחיים הצבוריים – באגודת המהנדסים והאדריכלים שנמנה עם מיסדיה ופעיליה – היה ממעט בדיבור ומרבה במעשים.

הפסקה בפעילותו באה כשחלה בשיתוק כללי. משהבריא חזר לעבודתו על אף לחץ־הדם הגבוה. גם בשנות מחלתו המשיך להתענין בארדיכלות ובמלאכת הבניה של העיר.

בכ“ה תמוז תשי”ב, בצאתו מבית הדואר אחרי משלוח ברכה לבתו בחיפה, מט ונפל ברחוב, נאסף על־ידי “מגן־דוד אדום” והובא לבית־החולים העירוני, ובערב יצאה נשמתו.

זכרו שמור לברכה, בשורת בוני תל־אביב ומעצבי דמותה הארכיטקטונית. 

---

מ הופנקו

מאת

דוד סמילנסקי

משה הופנקו היה אחד מחלוצי המוסיקה בארץ. נולד בתרמ“א בליאדי (רוסיה הלבנה). בא לתל־אביב בשנה השניה להתחלת בנינה – בשנת תר”ע (1910).

בימים ההם היתה תל־אביב מרוחקת כמה קילומטרים מן העיר יפו, כי השטח ביניהן היה ריק ולא בנוי. מספר הבתים היה כשבעים.

על חנוך מוסיקאלי בארץ לא חשב עדיין איש, כי היו דאגות אחרות מחוץ למוסיקה. בירושלים, ביפו ובחיפה, הערים הוותיקות, לא היה כל בית־ספר לנגינה ואף חסרו מורים בעלי השכלה מוסיקאלית. הצבור הארצישראלי, ביחוד מבני הישוב החדש, שהיו מיוצאי אירופה, היה צמא לצלילי מוסיקה.

ובאחד הימים ההם הופיעה בארץ שולמית, אשתו של הד"ר א. רופין, שהיתה בעלת השכלה מוסיקאלית גבוהה ושימשה מורה בבית־ספר לנגינה וזמרה בברלין. ומיד החליטה להתחיל ביצירת פינה מוסיקאלית בפרבר העברי תל־אביב.

כחות מוסיקאליים חסרו אז בארץ, וצריך היה להזמינם מן החוץ. בין הראשונים שהסכימו לעזוב את אירופה ולהתחיל מחדש בארץ־ישראל – היה הכנר המצויין והמורה הראשון למוסיקה – משה הופנקו, מתלמידיהם הטובים של הפרופיסורים מארטו, יואכים ואואר.

בבואו לארץ עובדה תכנית־למודים למקצועות שונים כגון: כנור, פסנתר, צ’לו, קונטרבאס, כלי נשיפה, תיאוריה, קומפּוֹזיציה, מקהלה וזמרה. למנהל מחלקת הכנור, צ’לו, קונטרבאס וכלי־נשיפה נתמנה משה הופנקו.

עם מותה בלא־עת של שולמית רופין, בשנת תרע"ב – נקרא בית־הספר על שם המיסדת הראשונה “שולמית”, והנהלתה היתה כל הזמן בידי הופנקו.

עם צאת גזירת הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו – בניסן תרע"ו – הוּגלה גם המנהל מ. הופנקו, המורים עם התלמידים, ובית־הספר “שולמית” נסגר. לאחר כיבוש ארץ־ישראל על־ידי צבאות הבריטים, שיבת גולי תל־אביב והתחדשות העליה קם מחדש גם בית־הספר “שולמית”. מ. הופנקו היה עורך קונצרטים ונשפי סימפוניות שלא על מנת לקבל פרס, בשביל הגנראלים, המצביאים, הקצינים הגבוהים והחיילים האנגלים, שחנו אז בתל־אביב ובסביבתה. מזמן לזמן היה בית־הספר עורך נשפי נגינה בשביל הלגיון העברי, שחנה בקרבת תל־אביב.

לבית־הספר “שולמית” יצאו מוניטין כמחנך בעלי כשרונות־נגינה צעירים גם מחוץ לתחומי תל־אביב, וכמה מאמני הנגינה הקדישו לו דברי־הערכה בהזדמנויות שונות.

האופירה הארצישראלית הראשונה, מיסודו של מר מ. גולינקין, השתמשה בשנים־עשר תלמידים מבית־הספר “שולמית”, שהוו את התזמורת הראשונה של האופירה. גם באורטוריה הראשונה, מיסודו של חנינא קרצ’בסקי ז"ל, מילאו תלמידי “שולמית” תפקיד חשוב מאד.

מ. הופנקו היה מטפח, כחלוץ אמתי, את ילד־השעשועים שלו, משכלל ומשפר את המוסד כארבע עשרות שנים, יצר קשרים עם גדולי אמני המוסיקה מן הפרופיסורים המפורסמים. ועד יום מותו, י“א ניסן תש”ט (1949), היה נתון כולו להרחבת המוסד ושפורו.

כמה מחניכי בית־הספר “שולמית” – בהם הפסנתרנית פנינה זלצמן – זכו לפרסום עולמי.

אם יש לנו כיום רשת בתי־ספר לנגינה ולזמרה, הרי יש לזקוף את כל ההישגים האלה לזכותו של חלוץ־המוסיקה משה הופנקו. 

---

ד"ר משולם לבונטין

מאת

דוד סמילנסקי

משפחת ליבונטין היא מן המשפחות הותיקות בישוב העברי החדש, וזכויות גדולות לה בתנועת חבת־ציון, בעבודה המעשית בארץ־ישראל, ובהתישבות העירונית והכפרית מראשית התנועה הלאומית ועד ימינו.

ראש המשפחה הענפה, ר' זלמן־דוד ליבונטין, דרך בפעם הראשונה על אדמת ארץ־האבות, באדר תרמ“ב, לפני עליית הביל”ויים, ומאז קשר את חייו ואת משפחתו הענפה למולדת העתיקה.

ומעשה אבות סימן לבנים:

ד"ר משולם ליבונטין, אחד מששת בניו של ר' זלמן־דוד, ירש מאביו את האהבה העמוקה לעם, לארץ ולכל הקנינים הלאומיים. אף הנטיה לעסקנות צבורית היא מורשת אביו.

הוא נולד בשנת 1886 בעיר מוהילוב שעל נהר דניפר (רוסיה הלבנה). במלאת לו שמונה שנים, שלח אותו אביו לאחיו יחיאל־יוסף ליבונטין (המהנדס והסופר הידוע בכנויו הספרותי “חושי הארכי”), שגר אז בריאזן, אשר נחשבה בימים ההם בין הערים שמחוץ לתחום מושב־היהודים ברוסיה. לאחר זמן־מה נכנס משולם לגימנסיה ממשלתית בריאזן, וגמר את בית־הספר התיכוני בשנת 1903.

בתקופת המשטר הצארי היו היהודים ברוסיה משוללים כידוע כל זכויות. היו הגבלות לקבלת יהודים לבתי־הספר התיכוניים, ובפרט לבתי־הספר הגבוהים. (רק 2%–5% היו זוכים להתקבל לבתי־הספר הממשלתיים). משולם ליבונטין זכה להתקבל לפאקולטה לרפואה במוסקבה בשנת 1904, הישג גדול בימים ההם. בינתים פרצה מלחמת רוסיה עם יאפאן, אשר נמשכה כשנתים. עקב המלחמה, שהנחילה תבוסה רבה לרוסיה במזרח הרחוק, נסגרו האוניברסיטאות ברוסיה, ומשולם ליבונטין נאלץ לעזוב את מוסקבה, הלך לגרמניה ונתקבל בפאקולטה לרפואה במינכן. כעבור שנה עבר לאוניברסיטה בבון שעל־יד העיר קלן, ואחר כך חזר למינכן וגמר את חוק־למודיו ברפואה בשנת 1910.

עוד בהיותו סטודנט במינכן ביקר בפעם הראשונה, בשנת 1905 בארץ־ישראל והתארח בבית הוריו אשר גרו ביפו, ומאז היה בא שנה־שנה, ולעתים פעמים בשנה, לבלות את חופשתו בארץ. אביו היה אז מנהל ראשי של “חברת אנגליה־פלשתינה”.

הסטודנט הצעיר התרשם הרבה מכל מה שראו עיניו בערי ארץ־ישראל ומושבותיה. בראש וראשונה ביקר במושבה ראשון־לציון, אשר אביו ר' זלמן דוד ליבונטין זכה להיות ממיסדיה, בשנת תרמ"ב (1882). אחר כך עבר את הארץ לארכה ולרחבה ברכיבה וברגל, והתבונן לכל מה שנוצר בארץ על־ידי חלוצי האומה.

הישוב העברי בארץ־ישראל היה אז דל, והרופאים היהודים – נער יספרם. מ. ליבונטין החליט להקדיש את עצמו לפיתוח הבריאות הצבורית. המחלות השגורות בארץ היו אז: מחלות־עינים, קדחת רגילה וקדחת צהובה, וכל מיני מחלות טרופיות, אשר הגדילו את אחוז התמותה.

בגמרו את הפאקולטה לרפואה במינכן, נסע להמבורג ועבד בעיר זו במכון הגדול למחלות טרופיות, בהנהלת הפרופיסורים המובהקים: נוכט, גימזה, מילנס, מאיר ואחרים. לאחר השתלמותו הרפואית, עלה לארץ בשנת 1911.

התחנות הראשונות של ד“ר משולם ליבונטין בארץ היו הערים רמלה ולוד, שם כיהן כרופא ממשלתי ועירוני שנה אחת בזמן מגפת החולירע. פרט קטן הראוי לציון: בימים ההם כל רופא שבא מחו”ל ורצה לעסוק במקצועו הרפואי, זקוק היה לרשיון מיוחד מקושטא – עיר־בירתה של תורכיה אז. ומתוך שהד“ר ליבונטין לא השיג עדיין את הרשיון הדרוש, הבטיח לו מושל המחוז להמציא את הרשיון מקושטא, בתנאי שיקבל עליו לעבוד ברמלה ובלוד, שהיו נגועות במגיפת החולירע, ואז היה הד”ר מ. ליבונטין היחידי מבין הרופאים היהודים האחרים, אשר קיבל עליו להלחם במחלה הממארת והמסוכנת. בימים ההם התגוררו ברמלה כמה עשרות משפחות יהודיות.

בעת ובעונה אחת נתמנה מטעם המשרד הארצישראלי, אשר בראשו עמד אז הד"ר ארתור רופין, כרופא בחווה בן־שמן, אשר שימשה אז תחנת־נסיונות, וליד החווה נטעו את יער־הרצל. כן שימש רופא בקבוצת חולדה, שגם שם ניטעו “יערות הרצל”. והרופא הצעיר מ. ליבונטין היה עובר מעיר לעיר וממושב למושב, ברכיבה או בכרכרה, בדרכים עקלקלות, מפני שכבישים טרם היו באזורים הללו. את חובתו הרפואית מילא במסירות ובהקפדה נמרצת.

בשנת 1912 הוזמן על־ידי הממשלה התורכית והעדה היהודית בחברון לשמש כרופא עירוני. באותו זמן גרו בחברון כמה מאות משפחות יהודיות, והאוכלוסיה הערבית מנתה כ־15000 איש. לקהילה העברית היה בית־חולים עם עשרים מטה. הבנין הוקם מתרומתו של הנדיב ששון מהודו, ובימים ההם נחשב בית־החולים בחברון למוסד רפואי חשוב, בגלל השכלולים המתוקנים שתוקנו וצוינו באחד הבתים הנהדרים לפי המושגים של אז.

לאחר שנה העתיק הד“ר מ. ליבונטין את מושבו מחברון לתל־אביב, אשר היתה אז בראשית בנינה. מיד עם בואו, פתח קליניקה פרטית למחלות טרופיות ולמחלות פנימיות. בתקופה ההיא עוד לא היו בארץ רופאים מיוחדים לכל מקצוע רפואי, וכל רופא היה מגיש עזרה לדורשיו בכל סוגי המחלות. בתל־אביב הקטנה גרו כאלפיים נפש ומספר רופאיה חמשה בלבד. שמו הטוב של הד”ר מ. ליבונטין נתפרסם בין יהודי יפו והשכונות נוה־שלום, נוה־צדק, כרם התימנים, מחנה־יהודה, מחנה־יוסף, בית ישראל ועוד. וגם בחוגי הנוצרים והמוסלימים ביפו והכפרים הקרובים יצאו לו מוניטין, וכולם היו דופקים על דלתות ביתו של הרופא היהודי, שהצטיין בעירנותו, בגישתו הכנה וביחסו הלבבי לכל הפונים אליו.

אם כי היה מטופל בעבודתו הרפואית יומם ולילה, לא הצטמצם הד"ר מ. ליבונטין במרפאתו בלבד אלא הקדיש מזמנו גם לעבודה צבורית. בשנת 1912 היה אחד היוזמים הראשונים של ההסתדרות הרפואית העברית בתל־אביב ויפו. מספר החברים הרופאים, שנכנסו לארגון הארצי המקצועי, היה אז פחות משני מנינים. במרוצת הזמן התפתחה וגדלה הסתדרות הרופאים, המונה כמה אלפים רופאים העוסקים ברפואה בערי ארץ־ישראל ומושבותיה. ואף זכינו לבית־ספר לרפואה כחלק מן האוניברסיטה בירושלים, המחנכת דור חדש של רופאים.

בעצם עבודתו הרפואית ותיכון תכניות לעבודה צבורית, פרצה מלחמת־העמים, שראשיתה באבגוסט 1914 וסיומה בנובמבר 1918. מיד החלה פרשה עגומה של גירושים המוניים מבין יהודי יפו ותל־אביב, אשר ברובם הגדול היו נתינים זרים של מעצמות־הברית, שנלחמו בבעלות בריתה של תורכיה. גם הד“ר מ. לבונטין היה בין גולי ארץ־ישראל בסוף 1914. כמעט כל המגורשים ירדו למצרים הקרובה. כעבור זמן־מה נפגש הד”ר מ. ליבונטין במצרים עם ז’בוטינסקי ועם טרומפלדור, אשר טיפלו אז בארגון הלגיון היהודי מגולי ארץ־ישראל. עם צאת הלגיון היהודי לחזית של גאליפולי היה הד"ר מ. ליבונטין מן המתנדבים הראשונים, ושימש רופא צבאי של הגדוד העברי, שחנה בחזית גאליפולי. זה היה – כפי שנוהגים לומר – הרופא הצבאי הראשון, אחרי אלפים שנה, בגדוד עברי.

בחזית הצבא הלוחם סיכן הד“ר מ. ליבונטין כמה פעמים את חייו בעמדו על המשמר במערכה הקשה, ובהגישו את עזרתו הרפואית לנפגעים הרבים. עם נסיגת הצבא הבריטי והגדוד העברי מגאליפולי, נשלח הד”ר מ. ליבונטין למצרים, ושם שימש כמה שנים רופא בצבא הבריטי. בשרות הצבאי נתעלה לדרגת קפיטן, וקיבל גם אותות־הצטיינות על מסירותו הנאמנה והקרבתו העצמית בשדה־הקטל.

בגמר המלחמה – בנובמבר 1918 – חזר לארץ וזכה להיות בין הראשונים לפתיחת בית־החולים “הדסה” בתל־אביב.

תהילה עבד בבית־החולים יחד עם קבוצת הרופאים הראשונים, וכעבור שנתים נתמנה כמנהל בית־החולים “הדסה” בתל־אביב, וכיהן בתפקיד זה למעלה משלוש־עשרה שנה. בשנים הראשונות שכן בית־החולים בבנין קטן שכור ברחוב גרוזנברג, אחר כך ברחוב נחלת־בנימין בבית יותר מרווח, אף הוא שכור. מספר המטות היה כמה עשרות, ומספר הרופאים מועט. בשנת 1928 הוקם ברחוב בלפור בנין גדול ורחב־ידים בעל שתי דיוטות, ובמרוצת הזמן הוסיפה עירית תל־אביב על אותו בנין קומות ואגפים, מכונים ומעבדות, מטות ורופאים ואחיות ועובדים אחרים לסוגיהם. בית־החולים הקטן חרג ממסגרתו הצרה והפך מרכז רפואי גדול וחשוב לתל־אביב המורחבת ואגפיה. כן הוסיפה העיריה בית־חולים מיוחד ליולדות, וכן נגשה להקמת בנין לבית־חולים גדול בשטח שרונה הגרמנית לפנים.

היסוד לבית־חולים זה הונח בימי הנהלתו של הד“ר מ. ליבונטין, שתודות לשקידתו המתמדת וקפדנותו הערה הצליח להעמיד את המוסד על רמה בריאותית־תרבותית גבוהה, המנחיל כבוד רב לתל־אביב. כל הימים היה שקוע בתיכון תכניות להרחבת בית־החולים ולציודו במכשירים יותר משוכללים וחדישים. עוד בתרצ”ב תבע מאת עירית תל־אביב להתאים את המוסד הרפואי לתל־אביב ההולכת וגדלה.

בשנת 1933 התפטר מן ההנהלה הראשית של בית־החולים ונשאר כמנהל המחלקה הפנימית למחלות אפידמיות, ומאז ועד היום הוא ממשיך לעמוד בראש המחלקה החשובה. הוא לא רק אחד הרופאים הותיקים והראשונים בארץ, שהתמחה במחלות המתהלכות בארץ, אלא ניחן גם בסגולות טובות ובעל מדות תרומיות ונעלות. מטבעו הוא בעל אופי טוב, זריז ומהיר במלאכתו, חרוץ וקפדן מאד ביחס לטפול בחולים. “נוח לכעוס. ונוח לרצות”: כועס על חוליו, כשאינם מקפידים על פקודותיו הדחופות והמדויקות, ומתפייס מהר לאחר שהם נענים לשמירת פקודותיו החמורות והקלות כאחד. על יחסו האבהי מתיחסים אליו החולים מתוך כבוד והוקרה.

חלק חשוב מזמנו וממרצו מקדיש הד"ר ליבונטין גם לעסקנות צבורית. בין השאר הוא חבר פעיל במיסדר “הבונים החפשים” ובמיסדר “בני ברית”. מפעם לפעם הוא מרצה על נושאים שונים הקרובים לרוחו, כמו: על האחות הרחמניה, על “הצלב האדום”, על העבודה לזולת, על “מגן דוד אדום” ועוד ועוד.

גולת־הכותרת של פעולותיו הצבוריות, היא: “מגן דוד אדום”, שהצליח לייסד בשנת 1925 לאחר שנכשל, כמסופר לעיל, נסיונו הקודם בשנת 1913.

הד“ר מ. ליבונטין, שראה את תל־אביב מראשית בנינה ועקב אחרי התפתחותה המהירה, בא לידי הכרה, שהגיעה כבר השעה להגשים את תכניתו. ראש־העיר מ. דיזנגוף נענה לדרישת ליבונטין, והחליט להזמין בתורת התחלה שני זוגות אפניים עם מטה מטולטלת לשם העברת חולים במקרה אסון לבית־החולים העירוני. לרכישת המכשירים הראשונים הוקצב סכום של ששים לא”י. אך מסיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל. אך הד“ר ליבונטין לא נח ולא שקט, והעמיד את בעית “מגן דוד אדום” בכל חריפותה בועדת הבריאות של עירית תל־אביב. פנה גם לצבור תושבי העיר, וביוני 1930 הונח היסוד לאגודת “מגן דוד אדום” שהוא עומד בראשה מאז, ומקדיש לה מזמנו, ממרצו ומכשרונו הארגוני. הד”ר מ. ליבונטין ו“מגן דוד אדום” נעשו במשך הזמן לשמות נרדפים.

וכאן כמה מלים על התפתחותו של “מגן דוד אדום”, יצירתו של הד"ר ליבונטין:

בשנים הראשונות היתה תחנת “מגן דוד אדום” בתל־אביב, הראשונה והיחידה בארץ, בצריף־עץ קטן ליד מכון־המים בשדרות רוטשילד. בשנת 1935 הוקם בנין מיוחד על מגרש עירוני ברחוב מזא“ה. הבנין המרכזי צוייד בכמה מכוניות משוכללות העומדות הכן לכל מקרה אסון. בחדרי הבנין רוכזו כל מיני מכשירי הצלה ועזרה מהירה המיועדים בשביל העיר והאוכלוסיה. הרופאים ערכו הרצאות וסידרו אימונים לחברים המתכנסים יום־יום באולמים ובחדרי הבנין המרכזי. קיימת גם ספריה מקצועית עם חדר־קריאה הפתוחים בשביל הרופאים, האחיות הרחמניות, החובשים ויתר החברים העובדים מתוך התנדבות גרידא. והד”ר מ. ליבונטין היה הרוח החיה בכל המפעל הגדול והיעיל.

תחנת “מגן דוד אדום” בתל־אביב שימשה דוגמה מאלפת ליתר ערי הארץ ומושבותיה, אשר ממנה ראו וכן עשו. כיום (תמוז תש"ו) קיימת רשת ארוכה של תחנות “מגן דוד אדום” בירושלים, חיפה, צפת, טבריה, פתח־תקוה, רמת־גן, רחובות, ראשון־לציון, חדרה, הרצליה, רמתים, נתניה, כפר־סבא ועוד. למעלה משלשים אמבולאנסים משוכללים נמצאים בשרות התחנות הנ“ל, והד”ר מ. ליבונטין הוא בבחינת המנצח הראשי על כולם. מאמריקה נשלחו כמה מכוניות נהדרות ומצוידות יפה, חלק מהם משרת את תל־אביב הגדולה וחלק נשלח לסניפים. המרכז הראשי הוא בתל־אביב, ועשרות הסניפים קשורים אליו בקשר אמיץ ובלתי־פוסק.

“מגן דוד אדום” נחשב כיום לאחד המפעלים החשובים והחיוניים ביותר של הישוב העברי בארץ, שבלעדו אין לתאר כמעט את השרות הרפואי. הד"ר מ. לבונטין, הקשור בכל נימי נפשו ונשמתו למפעל הנהדר, יכול בצדק להתגאות ביצירתו הנפלאה והמפארת את עמנו וארצנו.

במשך שנות שבתו בארץ, הגיש הד"ר מ. ליבונטין את עזרתו הרפואית לאלפים ולרבבות חולים ונתחבב על כולם. גישתו האחותית והלבבית, מסירותו האנושית, עירנותו המופתית ויחסו המצוין לכל חוליו הפונים לעזרתו הרפואית, יכולים לשמש דוגמה גאה וסמל יפה לכל יתר חבריו הרופאים העובדים בצוותא אחת אתו. הוא דואג לחוליו, כאב לבניו, ומראה להם חבה נפשית והתעניינות מתמדת והוא נענה ברוח נדיבה לכל דורשיו ביום ובלילה, בסופה וסערה, לשם הגשת עזרה רפואית מהירה.

ד"ר מ. ליבונטין הוא חלוץ אמתי של הרפואה בארץ, והוא אביו־להלכה ולמעשה של “מגן דוד אדום”. 

---

ד"ר אברהם רטנר

מאת

דוד סמילנסקי

עם מותו של ד“ר אברהם רטנר בחשון תשי”ב, נסתלקה מאתנו דמות אצילה, אדם יקר־רוח, אשר סימל את האדיבות ואת הגישה הכנה לחולים, שפנו לעזרתו הרפואית. כעשרים שנה עמד בראש המכון לפיזיו־תיראפּיה בבית־החולים העירוני “הדסה” בתל־אביב, בהתמסרו בכל נימי נפשו לתפקידו הרפואי. הוא נתחבב על חבריו הרופאים, על האחיות שעבדו במחיצתו ועל כל החולים שנתרפאו אצלו.

נולד בצאריצין – כעת סטאלינגראד– בשנת 1883, לאביו, סוחר אמיד, שביתו שימש מרכז החיים הציוניים בעיר וסביבתה. בשנת 1907 הוסמך דוקטור לרפואת באוניברסיטה של מוסקבה, ובשנת 1908 עלה לארץ־ישראל יחד עם גיסו, הד“ר שפירא, ששימש אחר־כך מנתח ראשי ב”הדסה" בתל־אביב.

עם בואו לארץ, נפגש ד“ר רטנר עם ד”ר הלל יפה ועבד בשיתוף־פעולה אתו, ואף מילא את מקומו כשד"ר יפה יצא לכמה חדשים להשתלמות באירופה.

לאחר־מכן יצא ד"ר רטנר עצמו לפאריס, להשתלמות בקורסים מיוחדים במכון למחלות טרופיות, נוכח ריבוי מחלות־העיניים והקדחת הטרופית בארץ בימים ההם.

אותה שנה – 1909 – השתתף גם כציר בקונגרס הציוני בהאמבורג.

מפאריס עמד לחזור לארץ־ישראל, אך בגלל מחלת אמו נקרא לרוסיה והשתקע באסטראחאן, שם פתח בית־חולים פרטי. במלחמת־העולם הראשונה שימש כארבע שנים רופא צבאי בחזיתות גאליציה ורומניה, ובמשטרו של קרנסקי היה ציר מטעם החזית הרומנית במועצה המלחמתית הרפואית העליונה, בה תפס עמדה חשובה.

למן המהפכה הבולשביסטית עשה מאמצים לצאת לארץ־ישראל, דבר שעלה בידו לאחד קשיים מרובים, והוא הגיע לארץ בשנת 1925 עם רעיתו ושתי ילדות קטנות. כשנתיים עבד כרופא סאניטארי בישובי עמק־יזרעאל ואחר־כך, מטעם הסוכנות היהודית, בחיפה. ב־1931 הוזמן לבית־החולים העירוני “הדסה” בתל־אביב ופתח את המכון הפיזיקאלי הראשון, שעמד בראשו עד יומו האחרון, תוך מסירות מופתית והתמחות מקצועית מתמדת. – זכרו הטוב לא ימוש מלב ידידיו, חבריו והחולים הרבים, אשר ידעו להוקיר את האיש הדגול והאציל. 

---

ד"ר מנחם שטיין

מאת

דוד סמילנסקי

בין הנשיאים הראשונים של לשכת בני־ברית “שער־ציון” ביפו–תל־אביב, אנו מוצאים את הד“ר מנחם שטיין, מבני הביל”ויים, שהעפילו לעלות לארץ בשנים תרמ“ב–תרמ”ג.

נולד בתרט“ו–1855 בביאליסטוק. לאחר שהוסמך כרופא בגרמניה, הצטרף לתנועת ביל”ו, ובחורף תרמ“ג עלה לארץ. כאדם שתעודת רופא בכיסו יכול היה ודאי להסתדר יפה בימים ההם, ולחיות חיים טובים בארץ מפותחת ובסביבה תרבותית. אך הקריאה החלוצית של הסטודנטים הצעירים בחארקוב, אשר הרימו בתרמ”א־תרמ“ב את הדגל של “בית יעקב לכו ונלכה”, משכה את הרופא הצעיר ללכת אחרי נושאי הדגל. בלי חשבונות רבים, עזב את אירופה ועלה לארץ והצטרף לחבריו הביל”ויים אשר עבדו אז כפועלים יומיים פשוטים במקוה־ישראל, בשכר פראנק אחד בעד עבודה של 10–12 שעות ליום, מזריחת השמש ועד שקיעתה.

כל הפועלים הביל“ויים, וד”ר שטיין בתוכם, התגוררו בבית קטן של פרדס אנטון איוב, בית פרימיטיבי מאד בלא כל נוחיות שהן. העבודה היתה קשה ומפרכת את הגוף. עדיין השתמשו אז בארץ בכלי־עבודה חקלאיים פרימיטיביים, ולא היו עדיין מכונות אלא בהמות־עבודה, והמזון – נוסח המזרח: פיתות אפויות־למחצה, זיתים עם מלפפונים ועגבניות.

כשנודע למנהל מקוה־ישראל, הירש, שהפועל הפשוט מנחם שטיין הוא רופא מוסמך מאירופה, הציע לו להיות רופא בבית־הספר. אך ד"ר מנחם שטיין סירב להפרד מחבריו הפועלים, אשר עסקו בעבודת האדמה, בלול וברפת, באמרו כי עלה לארץ לעבוד אדמה ולהחיות את הציה והשממה.

לאחר שהביל“ויים עזבו את מקוה־ישראל וירדו אל ראשון־לציון עם החלוצים הראשונים, התיישב הד”ר מ. שטיין ביפו והחל עוסק במקצועו הרפואי, נתפרסם עד מהרה כרופא ואדם מצויין, לא רק בין יהודים נתפרסם, אלא גם בין המוסלימים והנוצרים, שהיו פונים לעזרתו הרפואית.

בתרמ“ד (1884) נתמנה מטעם פקידות הבארון רוטשילד לרופא בראשון־לציון, ומתוך שכבישים לא היו עדיין ואמצעי־תחבורה חסרו לגמרי, היה הד”ר מ. שטיין מבקר אצל חוליו במושבות יהודה ויפו ברכיבה על סוסו.

לאחר זמן־מה נסע לרוסיה, נשא שם אשה וחזר מיד לארץ עם אשתו, ואף חזר לעבודתו הרפואית.

עם יסוד השכונה “נוה־צדק” בצפונה של יפו, היה הד"ר מנחם שטיין מן הבונים הראשונים של השכונה והקים לו בית קטן בשכונה זו.

בימים ההם היה מספר הרופאים בכל הארץ מצער מאד, והרופאים המעטים – בהם הד"ר מ. שטיין – היו עמוסים עבודה מן הבוקר ועד הערב, לרבות מקרים דחופים בלילות.

באחד הימים הוזמן להיות רופא עירוני וממשלתי בחברון וסביבתה. הוא נענה לבקשת עדת היהודים בחברון, ועבד שם כרופא שלש שנים ונתחבב על כל התושבים.

ומחברון חזר ליפו ולמושבות יהודה. הכל שמחו לחזירתו והתיחסו אליו מתוך אמון רב.

לאחר זמן קצר הביא מצרפת את אחיו הטכנאי, ליאון שטיין, ועזר לו להקים ביפו מסגריה, אשר התפתחה במרוצת הזמן לבית חרושת גדול ליציקה, לבנין מכונות ומשאבות. היה זה בשעתו בית־החרושת היהודי הראשון, שהעסיק 100–120 פועלים יהודים מכל המקצועות.

יום־יום היה הד"ר מ. שטיין מקבל בביתו עשרות חולים, ורבים מהם בלא כל תשלום. לא זה בלבד: לעתים היה עוזר לחולים עניים בכספו הפרטי לרכישת רפואות ומזון מבריא.

הד"ר מנחם שטיין לא הסתגר במקצועו הרפואי בלבד, אלא התעניין גם בעניני צבור בהיקף רחב לפי תנאי הזמן.

הוא היה מן החברים הראשונים של לשכת “שער ציון” ביפו, ואף הבין את הערך הרב שיש למיסדר “בני ברית” בשביל בני הישוב הישן ובני הישוב החדש בעיר ובמושבה. בשנות תרנ“ח–תרנ”ט היה נשיא הלשכה והקדיש לה את מיטב זמנו ומרצו.

ביזמתו ובעזרתו נוסד ביפו בית־החולים היהודי הראשון “שער ציון”. האמצעים הכספיים היו מוּגבלים מאד, והביל“ואי ד”ר מ. שטיין נענה לבקשת ידידו וחברו שמעון רוקח והתנדב לרפא את החולים בלא כל תשלום. בעת ובעונה אחת המשיך לקבל חולים גם בביתו.

ד"ר שטיין היה מחברי אגודת “בני משה” מיסודו של אחד־העם, וזמן־מה שימש גם כנשיא האגודה.

בתקופת זאב טיומקין – ראש הועד הפועל של הלשכה הראשונה, אשר נפתחה ביפו בשנת תרנ“א מטעם ועד חובבי־ציון מאודיסה, – גדלה העליה ורבתה גם עבודתו של הד”ר מנחם שטיין, בשטח הרפואי ובשטח הצבורי. על־פיו נוסדו אז בתי־הספר העבריים לבנים ולבנות, והוא השיג להם תמיכה מיהודים בחו"ל. הוא גם עמד בראש הסניף של חברת “כל־ישראל־חברים” ביפו. ביזמתו נוסד עתון עברי לילדים “עולם קטן”, שיצא כהוספה לעתון “הצבי”. הוא גם דאג לחנוך הילדים הפעוּטים, ולפי הצעתו יסדה אחותו את גן־הילדים העברי הראשון ביפו. כן יסד ועד להוצאת המילון הגדול של אליעזר בן־יהודה, עמד בראשו והשקיע עבודה רבה בהוצאת החוברות הראשונות.

כעשר שנים עבד בבית־החולים ביפו, ואחר כך נענה לבקשת פתח־תקוה ושימש רופא המושבה שלש שנים. ובאותו זמן היה מבקר גם ביפו פעמיים בשבוע, ברכיבה על סוס, והיה מטפל בחולים שצבאו על דלתות ביתו.

בתקופת שרותו בפתח־תקוה הוזמן פעם אל חולה בכפר ערבי, וגילה שם את מגיפת החולי־רע. מיד הודיע לשלטונות הבריאות ביפו ולועד המושבה בפתח־תקוה, אשר נקטו אמצעים דחופים לפי הוראותיו הישרות, וכך נעשה הסגר, והמגפה פסחה על יפו, פתח־תקוה והסביבה. במרוצת הזמן חזר ד"ר מ. שטיין ליפו והשתקע בשכונת “נוה־שלום” והמשיך את עבודתו הרפואית כרופא פרטי.

כשנוסדה תל־אביב הוצע לו להתיישב בשכונה החדשה, אך הוא לא רצה להתרחק מחוליו העניים, שאין להם אפשרות כספית לנסוע אליו לתל־אביב, והוא נשאר לגור ב“נוה־שלום”.

בטבעו היה איש צנוע וער לכל פעולה צבורית וישובית.

עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה גוייס כרופא צבאי בירושלים, שם פגעה בו מחלת טיפוס־הבהרות, והוא נפטר בירושלים ביום ט“ז ניסן תרע”ז.

בשכונת “נוה־צדק” נקרא רחוב על שמו של הד"ר מנחם שטיין. 

---

דוד־מרדכי (מכסימיליאן) שטיינהרץ

מאת

דוד סמילנסקי

את המהנדס מרדכי שטיינהרץ הכרתי מקרוב מראשית עלותו לארץ בשנת 1920 מווינה בירת אוסטריה, ומאז ועד יומו האחרון עקבתי אחרי חייו ופעולותיו.

הוא נולד בווינה בשנת 1878, גמר בעיר זו בית־ספר טכני גבוה. עוד בהיותו סטודנט שימש עוזר לפרופיסור טינטר, וגם לאחר גמר חוק־למודיו בטכניון המשיך כמה שנים לשמש אסיסטנט של הפרופיסור הנ"ל בגיאודסיה ואסטרונומיה. אחר כך החל לעבוד כמהנדס לרכבות באוסטריה, ובעזבו משרה זו פתח בוינה משרד פרטי להנדסה ולמדידות ועבד גם בעיר צניין (צ’כוסלובקיה).

עוד בנעוריו היה ממיסדי אגודת הספורט “מכבי” בווינה, ובאותו זמן התקרב אל חוג הנוער הציוני הלומד, והיה מקורב לד"ד איזידור שליט אשר עמד אז בראש התנועה הציונית בווינה. באבגוסט 1914 פרצה מלחמת־העמים, ומיד גוייס לצבא כמהנדס ומודד מוסמך, ושימש בעת ובעונה אחת גם מזכיר ראשי במפקדה הצבאית בברטיסלב. לאחר המלחמה חיסל את עסקיו בווינה, ובשנת 1920 בא לארץ דרך נמל יפו והתישב בתל־אביב.

בימים ההם היתה עדיין תל־אביב שכונה בת אוכלוסיה של 2000 נפש. בזמן הראשון עסק במדידות, ואז היה כמעט יחידי כמודד מוסמך מובהק ובעל השכלה מקצועית גבוהה. שמו הטוב הלך לפניו, והוא נתפרסם בכל הארץ כבעל־מקצוע מנוסה ובעל הכשרה טובה.

בשנות 1921–1922 עסק שטיינהרץ במדידות אדמות עמק יזרעאל, תל־אביב וסביבתה, יפו, רמלה, לוד וכו'. תיכן תכניות בנין ערים בתל־אביב, רמת־גן ובני־ברק, ותכניות לבנין כמה בנינים גדולים.

אולם עבודתו המקצועית בלבד לא נתנה ספוק לנפשו, והוא שאף גם לעבודה ציבורית. סמוך לבואו לארץ היה ממיסדי “שכונת צ’לנוב” בתל־אביב, הקים לו בית בשכונה זו וגר בביתו עם משפחתו עד יום מותו. עד שנת 1926 עמד בראש השכונה ודאג לשפורה ולהתפתחותה. הוא היה פעיל בין עסקני השכונות הישנות והחדשות, שביקשו את איחודן עם תל־אביב, בשעה שזו הוכרה מטעם ממשלת א"י כמועצה מקומית בעלת זכויות משפטיות. המועצה הראשונה שנבחרה לאחר גמר האיחוד הכללי היתה בת 41 חבר. בין נבחרי השכונות היהודיות אנו מוצאים גם את המהנדס מ. שטיינהרץ, כבא־כח שכונת צ’לנוב. השתתף במועצה הראשונה מאפריל 1922 עד מאי 1925. עמד בראש המחלקה הטכנית, והתעניין הרבה בתיכון תכניות בנין־ערים. בתכניותיו דרש תמיד רחובות רחבים כדוגמת הערים המפותחות. כשנקנתה “גאולה”, חלקת האדמה, שנקראה “לב תל־אביב”, תיכן המנוח שטיינהרץ תכנית להמשכת שדרות רוטשילד, מעבר לרחוב אלנבי, עד המגרש שעליו קיים כיום בית “הבימה”. היו כאלה שהתנגדו ניגוד גמור לתכנית זו, ובפרט התנגדה לכך חברת “גאולה”, אשר היתה מעוניינת בריבוי מספר המגרשים שעמדו למכירה. מלחמת־דעות על שטח זה נמשכה שנה תמימה, והנצחון היה על צדו של שטיינהרץ. כיום משתרעות שדרות רוטשילד בין רחוב אלנבי ובין ככר “הבימה” והן מפארות את תל־אביב ומהוות אחת הפנות היפות ביותר בעיר הגדולה והמורחבת.

המנוח היה ממיסדי “אגודת האינג’ינרים והארכיטקטים בתל־אביב”, ועמד בראש האגודה שנים מספר. כן אירגן את עולי אוסטריה וכיהן כיושב־ראש ההתאחדות זמן רב.

בזמן המשבר הכלכלי בארץ בשנות 1927–1928 יצא עם משפחתו למצרים, ובמשך 4 שנות שבתו באלכסנדריה שימש מהנדס עירוני, מהנדס מיעץ בבנין־ערים ותיכן תכניות בנין לאלכסנדריה החדשה מחוץ לתחומי העיר העתיקה.

בשובו בשנת 1932 התישב בתל־אביב ופתח ברחוב לוינסקי בביתו משרד טכני פרטי ועסק בעיקר במקצוע המדידות.

בי“ט מנחם אב תש”ו (16.8.46) נפטר לאחר מחלה שחלה בה כשנה, והובא למנוחות בבית העלמין שבנחלת־יצחק.

הוא היה עסקן פעיל, איש צנוע וענוותן בכל הליכותיו ובכל הופעותיו בחיים הצבוריים והחברתיים. בין השאר היה גם חבר מיסדר “הבונים החפשים” (השתייך ללשכת “חרמן” בתל־אביב, המסונפת ללשכה הגדולה של צרפת), והיה פעיל מאד אף בשטח זה.

מ. שטיינהרץ היה רק בן 68 במותו, יכול היה עוד לפעול וליצור הרבה, אך מלאך המות פרש עליו את כנפיו והוציאו משורותינו. חבל על דאבדין.

ו. מראשוני התנועה ועסקניה

מאת

דוד סמילנסקי

---

חיים אטינגר

מאת

דוד סמילנסקי

במוצאי יום כפור תרפ"ט נפסק, במקום־מגוריו בתל־אביב, פתיל חייו של אחד מזקני תנועתנו ומראשוני הראשונים – חיים אטינגר, ולמחרת הובא למנוחת־עולמים בבית־הקברות הישן ברחוב טרומפלדור.

חיים אטינגר נולד באומאן (פלך קיוב, אוקראינה) בשנת תרי"ז. בבית הוריו קיבל חינוך מסורתי וישב כמה שנים במזריץ' (פולין), עסק במסחר ורכש לו שם טוב בחוגי הכלכלה.

בשנת תרל"ט (1879) העתיק את מושבו לאודיסה והמשיך לעסוק במסחר, הצליח ונעשה לאחד הסוחרים האמידים.

ראשית עבודתו הצבורית התחילה בשורת חובבי־ציון הראשונים באודיסה, בשנות תרמ“ב–תרמ”ג. הוא היה אז כבן 25–26. לא בין הנואמים הדברנים היה חלקו, כי אם בין הפעילים והעושים. היה תורם בעין יפה וברוח נדיבה, וידע להתרים גם אחרים לטובת חובבי־ציון.

כשלש־עשרה שנה היה אחד החברים הפעילים ביותר בועד חובבי־ציון באודיסה. עם צאתו של המנוח מ. אוסישקין מרוסיה, עמד ח. אטינגר בראש הועד בשנות תרע“ט–תר”פ, ולא פעם סיכן את עצמו בימי משטר הבולשביקים ברוסיה. תודות להקרבתו העצמית, הצליח להציל את הארכיון של ועד חובבי־ציון באודיסה, וגנזו בביתו ואחר כך העלו בעצמו לארץ־ישראל.

בשנת תרס"ג (1903) ביקר אטינגר בארץ־ישראל כשליח ועד חובבי־ציון בלוית מ. אוסישקין, א. דרויאנוב וז. גלוסקין. הוא השתתף בכנסית זכרון־יעקב, שבה הונח היסוד לארגון הישוב העברי בארץ.

בשנת תרס"ד (1904) היה יחד עם י. ל. גולדברג, מ. דיזנגוף וז. גלוסקין, ממיסדי חברת “גאולה”. באופן רשמי נקראה חברת “גאולה” בימים ההם, בשם “חברת ח. אטינגר ושותפיו” (לשם זהירות מפני השלטונות).

כשנוסדה בתרס“ה “ישיבת אודיסה”, על־ידי הרב חיים צ’רנוביץ (“רב צעיר”), היה ח. אטינגר מראשי עסקניה. ישיבה זו פעלה הרבה להפצת ידיעות היהדות, הספרות וההיסטוריה הישראלית בעברית, ובה נלמדו גם מדעים כלליים. מ”ישיבה" זו יצאו תלמידי חכמים, סופרים, חוקרים ואנשי מדע, תורה וחכמה. בין המרצים הראשיים בישיבה היו ח. נ. ביאליק, פרופ' קלוזנר, הרב ש. אסף, הרב ח. צ’רנוביץ ואחרים.

בימי המהפכות ומלחמת־העולם הראשונה, בשנות תרע“ד–תרע”ח – היה אטינגר פעיל מאד בהנהלת העזרה לפליטים ולקח חלק בעסקנות מדינית ברוסיה.

בהיותו חבר המפלגה הליבראלית ברוסיה (קאדוטים), תמך הרבה בתנועת־השחרור הרוסית.

ר' חיים אטינגר פעל זמן רב בעסקנות מקומית בעיר־מגוריו – אודיסה, ששימשה שנים רבות מרכז תרבותי חשוב בשביל יהודי רוסיה. עם זה היה גבאי בבית־הכנסת הגדול, יושב־ראש הועד המפקח של בית־החולים היהודי הגדול באודיסה, יסד ספריה על־שם ח. נ. ביאליק והיה ממיסדי החברה להוצאת ספרים “דביר”, יחד עם ח. נ. ביאליק, י. ח. רבניצקי וד"ר שמריהו הלוי.

בתקופת הרעב ברוסיה – בשנת תרפ"א (1921), עזר הרבה מאד לנפגעי הרעב היהודים.

בשנת תרפ“ב (1922) עלה לארץ והתישב בתל־אביב. פה נפגש עם ידידיו הותיקים ה”ה מ. אוסישקין, י. גולדברג, מ. דיזנגוף, ב. יפה, ש. זלצמן, א. דרויאנוב, ד“ר י. ספיר, ז. גלוסקין ואחרים. עם כולם עבד עשרות שנים בחבת־ציון ובציונות ברוסיה. ב”כתבים לתולדות חבת־ציון" של דרויאנוב, מובאים כמה ממכתביו של ח. אטינגר בעניני חבת ציון וגאולת הארץ.

ואף כאן, בארץ־ישראל, הקדיש את שנותיו האחרונות לעבודה צבורית, השתתף בהנהלת חברת “גאולה”, היה חבר פעיל ומסור בהנהלת “מושב זקנים” הראשון ברחוב אלנבי, היה מראשוני חברי המועצה של “בית וגן” (כיום בת־ים), בדרומה של יפו.

כל חייו היו שרשרת ארוכה של מעשים טובים למען עם ישראל ולמען ארץ־ישראל.

 

---

הרב ד"ר יעקב אלישקובסקי

מאת

דוד סמילנסקי

הרב ד“ר יעקב אלישקובסקי – שהלך לעולמו בתל־אביב בעשרה בשבט תש”י – היה אדם יקר, דמות אצילה, מחנך בחסד עליון ומראשוני העסקנים בתנועה הדתית־הלאומית.

רבות פעל בשדה הציונות והחנוך המסורתי – מתחילה ברוסיה ואחר כך בארץ־ישראל.

עוד בשנות כהונתו כרב בקיוב (בירת אוקראינה) עשה הרבה להרמת קרן היהדות, ופעילותו לעניני הצבור היהודי לא היה לה גבול. תמיד נשא ברמה ובקומה זקופה את דגל התחיה הלאומית, והגן בגבורה ובחרוף־נפש על עניני הקהילה היהודית בקיוב. מיום הכנסו לרבנות לא היה מוסד, שלא צרף אותו לעבודתו, כי בכל מקום היה לברכה.

בפרט התבלטה אישיותו בתקופת מלחמת־העולם הראשונה ובימי המהפכה ברוסיה. אלישקובסקי לא הסתגר בלשכת הרבנות, אלא יצא למרחב בשטח העסקנות הצבורית. לאות הוקרה נבחר למועצה הלאומית באוקראינה. היה חבר הנשיאות בכל הועידות היהודיות, וכן נבחר לועד הפועל של “אחדות ישראל”, אשר אחדה בתוכה את היהדות הדתית לזרמיה.

נולד בכ“ב סיון תרל”ב (1872) במוסקבה, לאביו הרב מאיר ולאמו אסתר בת הרב חיים ברלין, רבה של קהילת מוסקבה. בהיותו בן שנתים נתיתם מאביו וגדל ונתחנך בבית אבי־אמו במוסקבה. ראשית חנוכו ב“חדר” ואחר כך – בישיבת וולוז’ין.

במלאת לו עשרים ושתים שנה, הוסמך להוראה, וכן קיבל תעודת בגרות בבית־ספר תיכוני וגם תעודת מורה. אחר כך למד זמן־מה בפאקולטה לרפואה, ושמע שעורים בפילוסופיה באוניברסיטה של קיוב. בשנת 1917 הוכתר בתואר “דוקטור למשפטים”, ובשנת 1918 קיבל תעודת סגן עורך־דין.

לאחר מהפכת 1917 ברוסיה, היה חבר הקהילה הדימוקרטית בקיוב, חבר המזכירות הלאומית ליהודי אוקראינה, חבר המרכז הציוני באוקראינה, וכן נבחר כציר לאסיפה המכוננת באוקראינה. בשנת תרפ“א (1921) נשלח מקיוב כציר לקונגרס הציוני הראשון שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, אך בפולין נעצר על שעבר את הגבול בלא רשיון, ישב ששה שבועות במאסר ולא הספיק להגיע לקונגרס. עם שחרורו ממאסרו נשאר לגור בוורשה ומיד נבחר למרכז “המזרחי” בפולין, ושימש כמזכיר לשכת המזרחי העולמי לאירופה, ועם זה היה גם יו”ר הועד המרכזי של פליטי רוסיה.

בשנת תרפ“ה (1925) הוזמן לרב ראשי ומנהל הגמנסיה היהודית בהלסינקי (בירת פינלאנד), אך הרב ד”ר יעקב אלישקובסקי החליט לעלות לארץ על מנת להשתקע בה ולהשתתף בבנינה, ועוד באותה שנה עלה לארץ ועשה זמן־מה בירושלים. לא רדף אחרי כסא־רבנות, אלא הסכים לעסוק בהוראה באחד מבתי הספר של המזרחי. מיד הוזמן כמנהל ביתהספר “נצח ישראל” בפתח־תקוה, והוא קיבל ברצון את התפקיד הזה. שם נתחבב מיד על מורי בית־הספר, על התלמידים והוריהם. כולם התקשרו למנהל החדש בעבותות חבה וידידות, והתיחסו אליו בהוקרה והערצה.

כעבור שלש שנים החליט הועד המפקח להעבירו מפתח־תקוה לתל־אביב, כמנהל בית־הספר הדתי לבנות “תלפיות”.

הרב ד"ר י. אלישקובסקי נכנס בראשו ורובו למלוי תפקידו בתל־אביב. כאן נפתח לפניו שדה־פעולה נרחב של עבודה צבורית ותרבותית. לא הסתפק בעבודתו בבית־הספר העממי, אלא יסד כעבור זמן קצר בתל־אביב את הגימנסיה “תלפיות”, וכעבור שנים מספר פתח גם בית־מדרש לגננות “תלפיות”. כן יסד את גן־הילדים הדתי הראשון בתל־אביב.

מלבד פעילותו החנוכית־תרבותית היה גם עסקן פעיל במרכז הארצי של המזרחי, ויו"ר מועצתו הארצית, חבר ועד “התאחדות יהודי רוסיה” בארץ, אח במיסדר “בני ברית” (לשכת “שער ציון”), ועוד.

את מיטב שנות חייו, את רוב מרצו וכושר פעולתו הקדיש הרב אלישקובסקי לצבור ולחברה, לאומה ולמולדת. ובעצם עמידתו במערכת הבנין והיצירה נקרא לישיבה של מעלה האדם יקר־הרוח ורב־הפעלים, אשר חינך אלפי תלמידים ותלמידות והיה אהוב על כל יודעיו.

במוצא־עלית פתח המזרחי מוסד מיוחד לנוער העולה, שבו מתחנכים ילדים וילדות. המוסד נושא את שמו “אלישע”, מפני שבצוואתו חתם המנוח את שמו “אלישע” במקום “אלישקובסקי”.

בתולדות הציונות והישוב ינון שמו של אחד מטובי הבונים והעסקנים, שכל שנות חייהם היו קודש לעם.

---

יעקב בוקשטיין

מאת

דוד סמילנסקי

צנוע וענותן, מתון ומיושב בדעתו, מחונן באדיבות ובסגולות טובות, דבריו בנחת נשמעים. כאיש מן השורה הוא מטיל על עצמו תפקידים שונים בעסקנות הצבורית וממלא אותם מתוך התנדבות, לשם שמים. נמנה תמיד על החיילים האלמונים, אשר מפקדיהם ומנהיגיהם סומכים עליהם מתוך בטחון גמור, שימלאו את חובתם באמונה ובמסירות.

מראשית התבגרותו ועד היום, אינו מדבר רמות ונשגבות ואינו נדחק אל כסא־הכבוד, אלא מציית לגדולים ומנוסים ממנו.

כל פקודה היא לו בבחינת חוק ולא יעבור.

נולד בתרמ"ו (1885) בכפר בפלך פודוליה (אוקראינה). נתחנך חנוך מסורתי. מן העיירה הקטנה עברו הוריו לברדיצ’וב הגדולה, אשר 80 אחוז מתושביה היו יהודים, והיא נחשבה לאחת הקהילות החשובות ביותר בתחום־המושב של יהודי רוסיה (מטעם זה כונתה בשם “ירושלים דווהלין”).

העיר ברדיצ’וב היתה אז עיר־ואם בישראל, ונעשתה מעוז לחסידות מזמן שקבע בה דירתו הצדיק ר' לוי יצחק, המפורסם בעם כסניגורם של ישראל.

בעיר זו התחנך יעקב בוקשטיין באוירה של תורה וחסידות.

ברדיצ’וב, עיר החסידות היתה גם מרכז להשכלה, והנוער העברי החל נוהה אחרי המשכילים העברים. וגם יעקב בוקשטיין, בהיותו בן י"ד, טעם מפרי ההשכלה.

ומן ההשכלה אל התנועה הציונית.

יעקב בוקשטיין נכנס בראשו ורובו לעבודה המעשית של האגודות הציוניות, מכר שקלים, מניות “אוצר התישבות היהודים” בלונדון, רכש חברים חדשים להסתדרות הציונית, הפיץ את הספרות הציונית וכו'.

בשנת 1905 התישב הצעיר יעקב בוקשטיין במוסקבה. ולא קל היה הדבר: בימים ההם, במשטר הצארי, היו תחומי־ישוב מוגבלים בשביל יהודי רוסיה. והעיר מוסקבה היתה אז מחוץ לתחום־המושב היהודי.

היתר ישיבת־קבע היה רק לסוחרים עשירים מ“דרגה ראשונה” ומ“דרגה שניה” באזור מיוחד, לבעלי השכלה גבוהה ולבעלי־מלאכה.

הצעיר בן העשרים יעקב בוקשטיין הצטייד בתעודה של אביו־זקנו, שהיה סוחר מדרגה ראשונה, ותעודה זו הקנתה לו זכות ישיבה בבירת רוסיה העתיקה.

במוסקבה ישב אז הד“ר יחיאל צ’לנוב, אשר עמד בראש ההסתדרות הציונית ברוסיה. מפיו שמע בוקשטיין שורה ארוכה של הרצאות עיוניות על הציונות המדינית, על העבודה התרבותית והמעשית בארץ־ישראל. באותו פרק־זמן היה גם משומעי לקחו של הרב ד”ר יעקב מזא"ה, שעמד אז בראש הקהילה העברית במוסקבה. עם זה השתלם גם בלמודים כלליים, ובמשך שנתיים שמע הרצאות מדעיות באוניברסיטה של שינבסקי.

בוקשטיין היה פעיל בתנועה הציונית, ובזכות פעילותו נבחר בשנת 1913 כציר לקונגרס הציוני האחד־עשר שנתקיים בווינה, כן השתתף בועידה של ההסתדרות העברית, שבה נשא המשורר ח. נ. ביאליק ז"ל את משאו המזהיר הידוע על הלשון והתרבות.

בוקשטיין התרשם מאד מן הנאומים וההרצאות של הקונגרס והועדה, והחל עוד אז לחשוב על העליה לארץ־ישראל.

אשת נעוריו יצאה בשנת 1914 ממוסקבה לארץ־ישראל, לשם השתלמות בלשון העברית ובספרות העברית, וגם י. בוקשטיין עמד אף הוא לחסל את עסקיו במוסקבה ולעלות לארץ באותה שנה.

בגלל מלחמת־העמים, שפרצה באבגוסט 1914, נדחתה התכנית על עליה לארץ, ורעיתו נאלצה לצאת את הארץ בראשית המלחמה וחזרה ב־1915 למוסקבה.

יעקב בוקשטיין המשיך בינתים בעבודתו הציונית בעיר־מגוריו, והיה מנושאי כליו של ד“ר י. צ’לנוב ז”ל.

מ־1915 עד 1919 היה חבר הועד העירוני של ציוני מוסקבה, שבין חבריו היו: ליב יפה, יצחק ניידיץ', חיים גרינברג, ואחרים.

נאמן לחבתו העמוקה לתרבות העברית ולאמנות הלאומית, שמח לקראת בואו של נחום צמח למוסקבה בשנת 1915. השחקן נחום צמח חלם אז על הקמת בימה עברית, יחד עם חברו מנחם גנסין. לאחר כמה התלבטויות הצליח, כידוע, צמח בשנת 1917 להשיג את עזרת טובי הכחות התיאטרוניים, ויסד את “הבימה” במוסקבה.

על הבקשה לקבלת הרשיון הדרוש לפתיחת “הבימה” חתמו הרב ד“ר מזא”ה ועוד חמשה אנשים מציוני מוסקבה, ובהם גם יעקב בוקשטיין.

מאז היה לידיד נאמן של “הבימה” ברוסיה, ואחר כך בארץ־ישראל (מכספו יסד בוקשטיין שני פרסים שנתיים לאמני “הבימה”, שהם על־שם נ. צמח ומ. גנסין).

לאחר מלחמת־העולם הראשונה, החליט י. בוקשטיין לעלות לארץ עם רעיתו ושני ילדיו הקטנים, שש פעמים הגיש בקשה לרשיון היציאה מרוסיה, ובקשותיו נדחו. לאחר השתדלות במשך חמש שנים רצופות, הצליח להשיג את הרשיון הדרוש והוא מיהר לצאת עם משפחתו מרוסיה. הנסיעה ממוסקבה לארץ־ישראל ארכה ששה שבועות.

בפברואר 1925 הגיע לחוף יפו, והתישב עם משפחתו בתל־אביב.

הוא התאקלם מהר והסתגל לתנאי הארץ, השתרש בעולם המסחר והתעשיה בתל־אביב. אף ילדיו גדלו וחונכו בארץ, קיבלו את השכלתם בבתי־הספר התיכוניים בתל־אביב, ובבוא השעה הקימו חיי־משפחה יפים.

ויעקב בוקשטיין לא הצטמצם במסגרת הכלכלה בלבד, כי אם התקרב גם לחברה ולצבור. בין השאר משך את לבו המיסדר של “הבונים החפשים”, עלה משלב אל שלב, ונבחר לנשיא בלשכת הבנאים החפשים “חירם” בתל־אביב, וכיהן כנשיא במשך שנתיים. הוא גם הצטרף ללשכת “בני ברית” של “שער ציון” בתל־אביב, ומשתתף בעוד מפעלים צבוריים,

במשך שתי עשרות שנים לשבתו בתל־אביב רכש לו ידידים ומכרים המכבדים אותו.

במלחמת־השחרור בתש"ח נפל בנו הטייס, דניאל, בשעת פעולתו בהרי ירושלים. מות בנו האהוב דיכא את רוחו זמן רב, והוא ספד לו ולא אבה להנחם. הקדיש לזכרו פרסים לטייסים וכן לתלמידים מצטיינים באוניברסיטה הירושלמית. כן הוציא ספר לזכרו ויסד על שמו ספריה לתעופה. לאחר שהתאושש קצת מאסונו, הוא ממשיך בעבודתו הצבורית הפוריה והברוכה.

---

אברהם דובינסקי

מאת

דוד סמילנסקי

בצדי הדרכים התהלך ר' אברהם דובינסקי ברחובות תל־אביב. התבונן בעין חודרת לנעשה מסביבו, סוקר, בוחן ובודק את הנפגשים על דרכו, נכנס בשיחה קלה עם מיודעיו ורעיו, מאזין ומקשיב לדבריהם ועונה קצרות לשואליו.

דבריו היו בנחת נשמעים, בקצב ובהטעמה היה מדבר על חזיונות החיים, על אישים בני דורנו, מעלה זכרונות מן העבר הרחוק והקרוב, מביע את דעתו על בעיות הישוב, על התנועה הציונית ובפרט על הספרות העברית, שהיתה ילד־שעשועיו.

נולד בשנת תרכ"א בעיירה הייסין, פלך פודוליה שבאוקראינה, במשפּחת למדנים חסידים. קיבל חנוך מסורתי בבית הוריו האדוקים. עם התבגרותו “הציץ ונפגע” מתוך קריאת הספרות החדשה. לאחר שרכש לו בקיאות רבה בספרות העברית העתיקה והחדשה כאחת, התמסר ללמוד השפה הרוסית וספרותה, ונכנס בראשו ורובו לספרות החדישה של הימים ההם. עם זה החל עוסק במסחר, אך בלא הצלחה יתירה, כי עניני הרוח היו קרובים ללבו יותר מעניני מסחר.

דובינסקי עבד לפלך ביסארביה, ועסק בהוראה בעיירה טילינשטי. ביום היה נותן שעורים בעברית, ובלילות למד בעצמו למודים כלליים לפי תכנית הלמודים של הגימנסיה בקישינוב. בעיר נתפרסם בחוגי הנוער הלומד כתלמיד מחונן, ונערים רבים היו פונים אליו ומבקשים את עזרתו בלמודים. בין אלה היה אז גם הנער שמחה גוטמן, שנתפרסם אחר כך כאחד מטובי המספרים בשם “ש. בן־ציון”. נוסף לספרות העברית והרוסית, למד דובינסקי גם ספרות גרמנית.

הצעיר דובינסקי “תעה בדרכי החיים” וביקש להרחיב את השכלתו. לשם כך יצא בשנת 1886 לגרמניה, ואחר כך לווינה. בעיר זו שמע את דרשותיו של המטיף הנודע אהרון יילינק. מווינה עבר לברסלאו ומשם לטיבינגן, והיה משוחרי האוניברסיטה. דובינסקי נתפרסם בין הסטודנטים כידען גדול בתנ"ך ובדקדוק עברי, וגם הפרופיסורים העדיפוהו על יתר המתלמדים והיו מרבים לשוחח אתו בעניני מדע וספרות. אף־על־פי שדובינסקי נמצא בחוג המתבוללים שהתכחשו ללאומיות יהודית, לא הושפע מהם והבליט תמיד את נאמנותו לקנינינו הלאומיים.

גלגולים רבים עברו עליו בגרמניה ובאוסטריה והוא שב לקישינוב, בנה לו בית ונכנס בעול חיי משפחה. מעכשיו בא מיפנה בחייו הפרטיים והתחילה תקופה חדשה – גם בחייו הצבוריים והתרבותיים.

בימים ההם מעטים מבני הנעורים נהו אחרי הרעיון הלאומי. רובם נהו אחרי תנועות זרות של העמים שבתוכם ישבו, ומספר חובבי ציון בין המון המתבוללים היה כמעט אחד בעיר ושנים במדינה. דובינסקי הצטרף לחובבי־ציון שבאודיסה. אחר כך התמסר גם לתנועת הציונות המדינית. ביתו שימש שנים רבות מרכז לנאמני ציון בקישינוב. ההכנות לועידות, לכינוסים ולקונגרסים הציוניים, הדינים והחשבונות של הצירים היו נערכים בביתו, שהיה פתוח לרווחה. זמן רב היה ד. הרוח החיה בלשכה המרכזית, שבראשה עמד הד"ר יעקב כהן־ברנשטיין בקישינוב – בשנים 1898–1903. טירדות הפרנסה גזלו ממנו שעות מספר ביום, אולם את מיטב זמנו הקדיש לעבודה תרבותית ולהרצאות על מהות הציונות.

לילדיו נתן דובינסקי חנוך לאומי וציוני, נוסף על השכלה כללית.

בנסיעותיו בערי רוסיה בעניני מסחר, לא שכח דובינסקי את העבודה הציונית ובכל מקום ומקום קשר קשרים עם מנהיגי הציונות. בשנת 1920 שלח את בניו לארץ־ישראל, ואחריהם עלה בעצמו לארץ, השתקע בתל־אביב ופתח בית־מסחר לספרים עבריים “למען הספר”. דובינסקי היה הראשון, שאירגן את הפצת הספר העברי לפי השיטה האירופית, על־ידי שליחים, סוכנים ובתשלומים לשעורין. מבחינה זו היה החלוץ להפצת הספר העברי בארץ, וסלל את הדרך בפני אחרים. מפרק לפרק היה מדפיס בעתונים רשימות ומאמרים.

בתמוז ת"ש (יולי 1940) נפטר בתל־אביב, העיר אשר אהב ובה פעל בשנות שבתו בארץ, ובה מצא את מנוחתו האחרונה. 

---

שלמה זלצמן

מאת

דוד סמילנסקי

אף הוא היה משרשרת ה“גווארדיה הישנה” של הציונות הרוסית.

באותה תקופה, שבה החלה צומחת תנועת חבת־ציון כתנועה מאורגנת, היו המשכילים והמתקדמים היהודים ברובם הגדול, נוהים אחרי המטיפים לטמיעה בתנועות החברתיות הכלליות: הסוציאל־דימוקרטים (ס.ד.), הסוציאל־ריבולוציונרים (ס. ר.) והתנועות המהפכניות האחרות. הנוער היהודי המחפש־את־דרכו נסחף עם הזרם.

רק חלק קטן, מועט שבמועט, לא נסחף עם הזרם ולא הלך אחרי האור המתעה של התנועות הכלליות, ובחר בתנועות יהודיות, ובתנועה הלאומית.

בין המעטים האלה היה גם הצעיר שלמה בן דוד זלצמן. נולד בתרל“ג (1872) בסלץ שבפלך גרודנה. ינק בימי ילדותו ממקורות היהדות המסורתית בבית הוריו וכן ב”ישיבת מיר", ישיבה מפורסמת בימים ההם.

בן עשרים־וארבע בא להתגורר באודיסה, שהיתה אז המרכז היהודי השני בחשיבותו אחרי המרכז בוורשה.

באודיסה היתה בימים ההם רבה השפעתה של “חברת מפיצי השכלה”, שמטרתה היתה להפיץ את התרבות הרוסית בין יהודי רוסיה. המשכילים היהודים השתייכו ברובם לחברה זו, ואילו החוגים הלאומיים – והם היו המעטים – התרכזו מסביב לאחד־העם ומשה־ליב לילינבלום וחבריהם ותלמידיהם – זלצמן, עפשטיין, מאיר דיזגגוף, א. ל. לוינסקי, י. ח. רבניצקי וכו'. דיזנגוף ורעיתו צינה־חיה חזרו אז מארץ־ישראל, לאחר שבית־החרושת לזכוכית בעין־דור (טנטורה), מיסודו של הבארון רוטשילד, אשר בראשו עמד – נסגר. זלצמן התקרב אל החוג הלאומי באודיסה, בפרט היה מבאי־ביתו התמידיים של דיזנגוף. ידידות זו נמשכה אחר כך, ברבות הימים, כששניהם היו אזרחי תל־אביב ועסקניה.

זלצמן נכנס בראשו ורובו לתפקידים חשובים של ההסתדרות הציונית, וקנה לו שם בפרט בהוצאת ספרים ועתונים ציוניים ברוסית, שתפוצתם היתה בכל רוסיה הגדולה.

כשגרתי בשנים 1899–1905, בייליסבטגראד, הייתי בא בכתובים במשך שבע שנים רצופות עם זלצמן, בעניני התעמולה הציונית. הוא היה שולח אלי להפצה ספרים, חוברות ועלונים מהוצאות “קדימה”, “השחר” וכו', ואני הייתי מפיצם בהתנדבות באלפי טפסים בין מאות אגודות ציוניות, שהיו אז בגליל ייליסבטגראד, שהתנהל אז על־ידי כותב השורות בנשיאותו של מורשה־הגליל זאב טיומקין.

תמורת זה עזר לי ש. זלצמן בהפצת הירחון הציוני ברוסית “סיוניסטקוֹיה אובוזרניה” (“השקפה ציונית”), שיצא לאור בייליסבטגראד בעריכתם של זאב טיומקין וד"ר יוסף שטיין.

עם התפלגות ההסתדרות הציונית לשני מחנות יריבים אחר הקונגרס הששי, היה זלצמן בין המתנגדים להצעת “אוגנדה”, שהם היו גם תובעי העבודה המעשית והעבודה התרבותית בארץ־ישראל.

זלצמן השתתף כציר בכמה קונגרסים וכנוסים ציוניים, לא היה מן הדברנים, ואם השתתף לעתים רחוקות בוכוחים היו דבריו תמיד מדודים וקצובים, לצורך המעשה בלבד. ועל־כן היה תמיד משקל לדבריו, שלא המריאו שחקים אלא ינקו מן המציאות.

נחרתה בזכרוני השתתפותו הפעילה של זלצמן במלחמת־הבחירות של “רב מטעם” ממשלתי באודיסה בשנת 1902. למשרה זו הוצעו שני מועמדים: זאב טיומקין, ששימש קודם לכן שנים רבות “רב מטעם” בייליסבטגראד, וד“ר שמריהו לוין, ששימש במשרה כזאת בייקטרינוסלב. שני המועמדים היו, כידוע, ציונים בעלי זכויות מרובות, ונתפלגו דעותיהם של הבוחרים היהודים באודיסה: אחד־העם, מנחם אוסישקין, ואחרים מראשי הציונים “העברים” תמכו בשמריהו לוין, וטעמם ונמוקם עמם, שבראש קהילה יהודית גדולה כאודיסה צריך לעמוד גם כ”רב מטעם" אדם המעורה בתרבות העברית.

כנגד זה צידדו אחרים מתושבי אודיסה, ציונים אף הם, במועמד השני, זאב טיומקין, מצירי הקונגרס הציוני הראשון, שקנה לו שם כנואם מצוין ברוסית, היה חבר הועד הפועל הציוני מראשיתו ושימש שנים רבות מורשה ההסתדרות הציונית בגליל ייליסבטגראד. ואם כי זאב טיומקין לא ידע עברית והיה רחוק מן הספרות העברית, נפלה ההכרעה בבחירות לצדו, וברוב דעות הוכתר ל“רב מטעם” באודיסה. בין תומכי טיומקין במלחמת הבחירות היו: שלמה זלצמן, ד"ר יוסף ספיר ועוד.

עם הווסד חברת “גאולה” (לשם גאולת קרקע בארץ־ישראל) בשנת 1904, היה זלצמן מבעלי־המניות הראשונים. מחיר כל מניה היה אז מאה רובל (סכום חשוב בימים ההם), וזלצמן הפיץ את מניות “גאולה” בחוגים שונים בעיר־מגוריו אודיסה ומחוצה לה.

כאמור, חיים את העבודה החיה בארץ־ישראל בכל התנאים במשטר התורכי. הטיף לעליה לארץ ולהשקעות לשם פיתוח הארץ והכשרתה לעליה המונית. בא לארץ, כדי לראות מקרוב את הנעשה בה בניסן תרע“ד (1914). פגשתיו אז בבית ידידו מאודיסה מאיר דיזנגוף. זלצמן עשה בארץ כמה חדשים ועבר אותה לארכה ולרחבה, ואף השקיע מכספו ברכישת מגרשים בירושלים, תל־אביב וחיפה. אף היה בדעתו לחסל את עסקיו ברוסיה ולהשתקע בארץ־ישראל. בשובו לרוסיה פרצה מלחמת־העמים באבגוסט של אותה שנה, ונאלץ להשאר ברוסיה עד תום המלחמה בנובמבר 1918. גם בעצם המלחמה הקודמת ומיד לאחריה תיכן תכניות מעשיות להתישב בא”י, חיסל את עסקיו שסבלו הרבה בתקופת המשטר הבולשביסטי, עזב את רוסיה ועשה זמן מסוים בגרמניה שנעשתה למרכז עברי, ובשנת 1919 עלה לארץ עם משפחתו, בת ארבע נפשות, בחר לו להשתקע בתל־אביב שמנתה אז כאלפיים נפש.

יחד עם י. ל. גולדברג, הוציא בירושלים את העתון “הארץ” (במקום העתון “חדשות מהארץ” שהמחלקה המדינית של השרות הצבאי הבריטי הוציאה בשנות המלחמה במצרים). זלצמן היה מחלוצי המו"לים של העתונות העברית היומית בארץ, לאחר המלחמה. הוא היה כעבור שנים רבות גם בקבוצת מיסדי “הבוקר”.

אדם ער ושוחר־פעולה היה, עסקן בכל רמ"ח אבריו ונתן ידו לכל מפעל צבורי רצוי בעיניו.

נפגשתי עמו במשך עשרות שנים בישיבות הועד המפקח של הגמנסיה “הרצליה”, במועצת העיר תל־אביב, בישיבות של הציונים הכלליים, ועוד. בשום מקום לא היה מראשי המדברים בישיבות, אבל היה מראשי הפעילים והמגשימים את תכניותיו־הוא ותכניות מעשיות של אחרים.

ארבעה ימים קודם מותו (27.11.46) נפגשנו בגן־מאיר, במיסדר קבלת פנים של השוטרים החדשים, אשר באו לשרת את העיר תל־אביב, לאחר גמרם את חוק־למודם בבית־הספר לשוטרים יהודים בתל־מונד. רוחו היתה טובה עליו והיה כדרכו פולט מימרות של בדיחה. לא עלה על דעתי אז, שזאת היא פגישתנו האחרונה. יפה אמר אחד המספידים בלויתו: שלמה זלצמן חי כל שנות חייו כחכם, וגם מת כחכם – מיתת נשיקה.

 

---

בצלאל יפה

מאת

דוד סמילנסקי

אחד מן העסקנים הפעילים והמפעילים היה בצלאל יפה מראשית התבגרותו ועד יומו האחרון.

נולד בז' תמוז תרכ"ח בגרודנה (פולין). אביו דוב היה בנו של הרב החובב־ציון הידוע ר' מרדכי גימפל יפה מרוזינוי, שניהל את הישיבה “דגל תורה” בכפר יהודיה, על יד פתח־תקוה.

חניך “ישיבה” וגם גימנסיה. מבית הוריו ירש את החבה העמוקה לציון, לעם ישראל ולתרבות העברית. בעיר־מגוריו גרודנה יסד חברת “מקראי תורה”, שהיתה קשורה עם ועד חובבי־ציון באודיסה ואף תמכה בבית־הספר לבנות ביפו. שנים מספר שימש מורשה של ועד “חובבי ציון” בגרודנה, ואסף תרומות חברים בשביל הועד. בשבתו בגרודנה יסד את ה“חדר המתוקן”, ואחר כך הניח את היסוד לקורסים פדגוגיים בעיר זו, אשר נתנו בהמשך הזמן את טובי המורים העברים ברוסיה, בפולין ובליטא.

בביתו של בצלאל יפה, בגרודנה, התרקמו כמה תכניות ופעולות ציוניות חשובות. בצלאל יפה הצטרף לתנועה הציונית בראשיתה, והיה ציר הקונגרסים הציונים הראשונים. הוא נתמנה למורשה ציוני של גליל גרודנה, והראה תמיד פעילות ערה ופוריה בכל שטחי העבודה המעשית והתרבותית. כמה שנים שימש חבר הועד הפועל הציוני והועד המרכזי לציוני רוסיה.

בשנת 1904 בא לארץ בפעם הראשונה, יחד עם מ. אוסישקין, ז. גלוסקין, א. דרויאנוב וח. אטינגר, ועזר הרבה בארגון הכנסיה הראשונה של הישוב בזכרון־יעקב. מארץ־ישראל נסע לקונגרס הציוני הששי שנתקיים בבאזל (שווייץ), בו הגיש ד"ר הרצל את הצעת אוגנדה.

בשנת 1906 יצא לבקור שני בארץ־ישראל אך לא שהה בה זמן רב, ונסע למצרים ללמוד שם את דרכי חקלאות־השלחין. לאחר שלש שנים, בא בפעם השלישית, בלווית רעיתו ובתו היחידה על מנת להשתקע בארץ, ומאז ועד יומו האחרון פעל ויצר בה בעיר ובמושבה. הוא יסד בארץ את חברת ההשקאה, שבנתה (1912) את תחנת־ההשקאה הראשונה מן הירקון – בבנין הראשון מבטון־ברזל. בשנת 1910 נתמנה למנהל חברת “גאולה” (לפניו שימש כמנהל “גאולה” – מאיר דיזנגוף). החברה שמה לה למטרה לעזור לגאולת הארץ על יסודות מסחריים, על־ידי רכישת קרקעות בעיר ובכפר, כדי למכרן לאחרים בריוח מינימאלי, וגם לעזור ליחידים ולקבוצות לרכוש קרקעות על אחריותה ובעזרתה הטכנית והכספית.

חברת “גאולה” גאלה שטחי־קרקע הגונים, הרחיבה את השטחים של המושבות הקיימות, גאלה קרקע בשביל ישובים חדשים, השתתפה גם ברכישת כמה חלקות לצורך הרחבת תחומי תל־אביב וחיפה. האדמה והמגרשים נמכרו לרוב בשעורים חלקיים ובתנאים נוחים, ועל־ידי כך עזרה “גאולה” למאות משפחות להתנחל בארץ.

“גאולה” עבדה גם בשותפות עם “חברת הכשרת הישוב לא”י" מיסודו של ד“ר א. רופין, והוציאה אל הפועל כמה קניות גם בשביל הקרן הקיימת לישראל. עם התחלת ההתישבות ב”אחוזת־בית" היה בצלאל יפה מראשוני מתישביה. כמה שנים היה חבר ועד תל־אביב ומילא כמה תפקידים חשובים. בעת ובעונה אחת היה פעיל מאד בשדה החנוך, מראשי חברת “קוהלת” להוצאת ספרי פדגוגיה ולימוד. היה גם מראשי הלוחמים נגד חברת “עזרה” והמגמות שלה להשלטת התרבות הגרמנית.

בתקופת המלחמה הראשונה (1914–1918) והגירוש ההמוני מתל־אביב–ויפו, גילה בצלאל יפה פעילות רבה, יחד עם ראש ועד תל־אביב מאיר דיזנגוף, בועד ההגירה ובועד המכולת. גם השתתף בהנהלת המשרד הארץ־ישראלי בפתח־תקוה ועמד לימינו של המנהל ד“ר י. טהון. בינואר 1918 היה בין ראשי המארגנים של האסיפה המכוננת ליסוד הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל, ועמד בראש ההנהלה המרכזית. בזמן הראשון השתתף במשא־ומתן עם השלטונות הבריטיים עד בוא ועד הצירים לא”י. בצלאל יפה היה מן המארגנים הראשיים של ועד הקהילה ליהודי יפו ותל־אביב ועמד בראשו עד יום מותו. הוא חידש את משפט־השלום העברי בתל־אביב, ושימש זמן ממושך אחד השופטים. הוא גם סייע לעתון “הארץ” בראשיתו.

בשנת 1920 הגדיל את פעולות חברת “גאולה” בקנה־מדה רחב, ביצע את רכישת “לב תל־אביב” ובנייתו. הרחיב את גבולות תל־אביב מערבה וצפונה. כיום קיימים שם הרחובות: שדרות־רוטשילד, אחד־העם, מונטיפיורי, טשרניחובסקי, ביאליק, הס, גאולה ועוד ועוד. ב. יפה תיכן תכניוֹת־ישוב רחבות־היקף ומרחיקות לכת בתל־אביב וסביבתה. שנים רבות שימש חבר הועד הלאומי, ולקח חלק פעיל בעוד כמה מוסדות ומפעלים ישוביים. ארבע שנים (תרס“ז–תרע”א) שימש נשיא בלשכת “שער־ציון” של מיסדר “בני־ברית”.

מטבעו היה צנוע ועניו בכל הליכותיו, וכל ימיו עבד מתוך התאמצות מוגברת, ובעצם עמידתו במערכת הבנין והיצירה נפסק פתיל חייו – בי“ז כסלו תרפ”ו, בהיותו בן 58. 

---

יל"ג כהנוביץ

מאת

דוד סמילנסקי

אדם יקר רוח, חביב ונוח לבריות. התורה והעבודה התמזגו בו למזיגה גאה, ואת מיטב שנות חייו הקדיש לעסקנות צבורית בהיקף רחב.

ר' יהודה ליב גרשון כהנוביץ נולד במחוז הומל ברוסיה בשנת תרל"ט (1879), ומנעוריו נמשך אחרי הרעיון הלאומי והיה אוסף תרומות לועד “חובבי ציון” באודיסה.

לאחר הקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897, הצטרף להסתדרות הציונית, ועבד במזכירות של לשכת הגליל הציוני בהומל, שבראשה עמד אז המורשה הגלילי ד“ר צבי ברוק. במזכירות זו עסק שלש שנים ופעל הרבה ברכישת חברים חדשים, ביסוד אגודות ציוניות בגליל הציוני, מכר שקלים והפיץ את הספרות הציונית. אחר כך שימש עשרים ואחת שנה (תרס“ב–תרפ”ג) כמזכיר ההסתדרות הציונית, ואגודת חובבי שפת־עבר בהומל. ידיו היו תמיד מלאות עבודה צבורית שלא על מנת לקבל פרס. בשנים תרע”ז–תרע“ט ייצג י. ל. כהנוביץ את ההסתדרות הציונית במועצת העיר הומל, בועד הקהילות ובבנק העירוני. בשנת תר”ס השתתף כציר בועידה הציונית בווילנה. בתרס"ב – כציר בכנוס ציוני רוסיה במינסק, בכנסיה הארצית בהלסינגפורס (תרס"ז), ובכינוס הציונים בפטרוגראד (תרע"ז). בועידת הציונים במוסקבה נאסר יחד עם כל צירי הועידה, באשמת פעילות ציונית.

עם שחרורו מן המאסר, השתתף באופן פעיל ביסוד עשרים מוסדות קואופרטיביים לאשראי בפלכי מוהילוב, מינסק וצ’רניגוב, שנוסדו מטעם מרכז יק"א שבפטרוגראד, ואת עבודתו הציונית לא הפסיק.

בתרפ"ג עלה כהנוביץ לארץ־ישראל עם משפחתו והוריו הזקנים והשתקע בתל־אביב. כעבור זמן־מה הוזמן מטעם מרכז בעלי המלאכה בתל־אביב לייסד ולנהל את הבנק למלאכה, ומאז ועד יומו האחרון, למעלה מעשרים וחמש שנה, עמד בראש המוסד כמנהל ראשי.

יל“ג כהנוביץ לא הצטמצם במסגרת הבנק למלאכה בלבד, אלא עסק בעבודה צבורית רחבה, אזכיר רק כמה מוסדות, שבהם השתתף באופן פעיל ומתמיד, כגון: יו”ר הנהלת “עונג־שבת” ב“אוהל־שם” מיסודו של ביאליק; גזבר “בית ביאליק”; גזבר “ברית ראשונים”; חבר מועצת אגודת שוחרי האוניברסיטה; חבר ועדת הבקורת של “בית אחד־העם”; סגן יו“ר התאחדות יהודי רוסיה; חבר נשיאות המועצה המאוחדת של הקואופרציה הארצישראלית; מיסד ועורך הירחון “קואופרציה” ו”הלוח הקואופרטיבי", ועוד ועוד.

יל“ג כהנוביץ פירסם מאמרים רבים בעתונים שיצאו לאור בשעתם ברוסיה: “המליץ”, “הזמן”, “הד הזמן” ו”דער פריינד". גם בארץ השתתף בעתונות היומית והמקצועית וכתב על נושאים צבוריים כלליים וקואופרטיביים, ואף פירסם חוברת בעניני קואופרציה, וכן חיבר והכין לדפוס ספר מונוגרפי על הומל היהודית.

ועל הכל – אישיות חביבה, עממית, חובב ספר וחובב אנשי־ספר, ציוני שלם בכל מהותו, מן הדמויות הנאות של הגווארדיה הישנה בתנועה הציונית, דאבדין ולא משתכחין.

הערת המלה"ד: יל“ג כהנוביץ נפטר בתל־אביב בכ”ז טבת תש"ט (18.1.1949).

---

מיכאל לבקובסקי

מאת

דוד סמילנסקי

חובב ציון מנעוריו היה מיכאל בן יעקב לבקובסקי.

עוד בהיותו נער כמעט היה מקבל על עצמו כל מיני מצווֹת מעשיות: מאסף תרומות לטובת ועד חובבי־ציון, שוקד על הזמנת אסיפוֹת, שבהן נידונו עניני ההתישבות בארץ, וכן היה גם בין המתנדבים להפצת הספרות העברית כמנהג הימים ההם. היה מרחיב את פעולותיו גם בחוגים שעמדו מרחוק לתנועת שיבת־ציון ומקרבם לתנועה. כי אכן חזקה אמונתו בתחית העם והארץ.

נולד בשנת 1875 בעיירה קטנה גרודוק, הסמוכה לביאליסטוק, להורים אדוקים. למד בישיבות ידלובקה, ואף הוסמך להוראה. אך לא רצה לעשות את תורתו קרדום לחפור בה.

בד בבד עם שקידתו על למודי התורה, למד גם למודים חילוניים עברים וגם למודים כלליים, רכש לו ידיעה הגונה בכמה לשונות עד כדי קריאה וכתיבה בהן. לבו נמשך לעסקנות צבורית, ובנשאו אשה – והוא אז בן 21 – בביליצי הסמוכה ללידא, וגר שם משנת 1896 עד שנת 1909 – מצא לו כר נרחב לעסקנות צבורית בעיר זו.

עם הופעת הרצל ופרסום מחברתו “מדינת היהודים” היה לבקובסקי, בין ראשוני המצטרפים להסתדרות הציונית. עם זה לא עזב את מחנה חובבי־ציון, שעסק בו שנים רבות קודם לכן בעבודה מעשית, בלי קשר עם תנאים מדיניים מסוימים.

כרבים מחובבי־ציון אחרים הבין מ. לבקובסקי, בהשפעת התנועה הציונית המדינית שקמה, שלשם יצירת תנועה עממית גדולה, אשר תקיף את השדרות הרחבות של עמנו בכל תפוצות הגולה, אין להסתפק עוד בהתישבות זעירה וביסוד מושבות אחדות בלבד. יש להרחיב את המסגרת ולהחדיר את הרעיון הציוני גם בין שליטי אומות העולם, שיסכימו לסייע לעם ישראל בהגשמת שאיפת הדורות לשיבת ציון.

לאחר הקונגרס הציוני הראשון, נעשה לבקובסקי אחד מנושאי כליה התמידיים והנאמנים של ההסתדרות הציונית, ושוב בדרך המעשה וההגשמה: הפיץ שקלים, מכר מניות “אוצר ההתישבות היהודית”, מניות החברה אנגלו־פלשתינה, הפיץ חוברות־תעמולה באניות, ולא היתה כמעט שום עבודה ציונית מעשית שלא עסק בה בלב שלם ובנפש חפצה.

בשנת 1909 עבר עם משפחתו לווילנא, אשר שימשה אז מרכז ציוני חשוב. בעיר זו התקרב לעסקנים הציונים י. ל. גולדברג, ב. גולדברג, י. א. בן־יעקב, שסקין ואחרים. ביתו שימש בית ועד לעוסקים בצרכי צבור, ובפרט בצרכי ציון. הרבה ישיבות ופגישות נתקיימו במעונו, וכן לא פסח על שום כנוסים וועידות בווילנא ומחוצה לה. שנים מספר היה חבר פעיל בועד העיר ווילנא, היה חבר בהנהלת הקרן הקיימת של ווילנא והמחוז, חבר בהנהלת הסמינריון העברי ועוד ועוד. כשנוסדה קרן־היסוד בשנת 1920 בועידת לונדון, נבחר מ. לבקובסקי כמנהל כללי של הקרן בווילנא והמחוז, וכיהן בתפקיד זה שש שנים רצופות. והכל בהתנדבות, שלא על מנת לקבל פרס.

בשנת 1919 השתתף, יחד עם הרב רובינשטיין, במשלחת לביאליסטוק שטיפלה בשחרור האסירים, אשר נחטפו והובלו למחנות־הסגר על־ידי המשטר הפולני החדש.

חבה יתירה היתה נודעת ממנו לעניני תרבות, מוקיר את אנשי הרוח והספר, והוא עצמו היה חובב־ספר כל ימיו. וחבתו זו אמר להוריש גם לצאצאיו.

לבתו, שנסעה ללמוד רפואה בברלין, ולבנו שנסע ללמוד הנדסה בברלין מסר האב כצידה לדרך ספר התנ“ך לכל אחד מהם, והשביעם להגות יום יום בתנ”ך.

ועוד ביקש לבקובסקי מבתו ומבנו, שישארו נאמנים לתנועה הלאומית ולרעיון הציוני. הבת הרופאה, בתום חוק למודיה, השתקעה בחיפה, והבן המהנדס גר בתל־אביב.

מ. לבקובסקי לא הסתפק בציונות להלכה בגולה, אלא קם וחיסל את עסקיו בווילנא, ובאפריל 1926 עלה לארץ־ישראל, ומאז ועד יומו האחרון גר בחיפה ועסק בעניני בנקאות.

הוא מצא את מנוחתו בחיפה עיר־מגוריו.

---

חיים מרגלית־קלווריסקי

מאת

דוד סמילנסקי

רצוני להציב ציון לאחד מטובי בנינו־בונינו, ר' חיים מרגלית־קלווריסקי, שנסתלק מאתנו בכ“ז טבת תש”ז (19.1.47), וכמעט נשכח מן הלב.

חיים מרגלית־קלווריסקי הקריב את מיטב שנות חייו, את רוב מרצו ואת כושר פעולתו בשביל בנין הארץ, החיאת האומה ותקומת המולדת.

מוצאו מדוברוצ’ורטקוב – פלד סובלק (פולין). נולד י“ח אדר תרכ”ז (25.3.1867). אביו אָשר היה תלמיד חכם, בעל אחוזה, מחבר ספר “נחלת אשר” על אגדות התלמוד. בילדותו למד ב“חדר”, ואחר כך גמר גימנסיה רוסית, ועוד בימי נעוריו נתקרב העלם חיים מרגלית־קלווריסקי לחוגי “חובבי ציון” והיה פעיל בתנועה הלאומית. בסיימו את בית־הספר התיכוני רצה לעלות לארץ ולעבוד בחקלאות. אך באותה שנה נפטר אביו, אשר בצוואתו ביקש את חיים בנו להמשיך למודיו בבית־ספר גבוה למשפטים או לרפואה. בימים ההם היו שערי בתי־ספר הגבוהים ברוסיה נעולים בפני יהודים, והבוגר חיים מרגלית־קלווריסקי הלך למונפליה שבדרום־צרפת ושם נכנס לבית־ספר גבוה לחקלאות. עוד בשבתו על ספסל הלמודים באוניברסיטה של מונפליה אירגן, יחד עם ד“ר יהושע בוכמיל, ד”ר יוסף מוהילובר, ד"ר יוסף ספיר ואחרים, אגודת סטודנטים ציונית בשם “עתידות ישראל”. זאת היתה האגודה הראשונה, שנצטרפה להסתדרות הציונית בראשית הווסדה.

בגמרו את למודיו, הוכתר בתואר אגרונום וחזר לפולין. כעבור זמן קצר נשא לאשה את אסתר בת אריה גליקשטיין, ומיד החל לתכן תכניות על עליתו לארץ־ישראל. בשנת 1895 אנו מוצאים אותו עם רעיתו ביפו. מיד נכנס לעבודה צבורית. היה מזכיר אגודת “בני משה”, מיסודו של אחד־העם, יסד אגודה לעזרת בית־הספר לבנות, ונתקבל כמורה בבית־הספר החקלאי מקוה־ישראל. כעבור שנתים, נתמנה מטעם פקידות הבארון בנימין רוטשילד לפקיד המושבה משמר־הירדן. שמו הטוב הלך לפניו, ועלה משלב אל שלב ושימש פקיד ראשי במושבות הגליל התחתון.

חיים מרגלית־קלווריסקי לא הצטמצם במסגרת צרה, כי־אם יצא למרחב של עבודה ישובית מקיפה. הוא גאל אלפים ורבבות דונאם קרקעות ויסד את המושבות: יבניאל, כפר תבור, בית גן, מלחמיה, דגניה, כנרת, קרית שמואל ועוד.

לא קל היה לבצע את הקניות המרובות של שטחי־אדמה גדולים, ולהכשירם להתישבות חקלאית. דרושים היו אומץ־לב וגבורה נפשית להתגבר על המכשולים העצומים, ולהרחיק את אבני־הנגף שהיו מונחות על כל צעד ושעל. אך אין דבר העומד בפני הרצון, וחיים מרגלית־קלווריסקי נאבק קשה במשך יובל שנים לשם השגת האמצעים הגדולים לגאולת הקרקעות ולהקמת רשת ארוכה של מושבות בגליל העליון ובגליל התחתון.

בין כל פקידי הבארון רוטשילד, חברת יק“א וחברת פיק”א, היה ח. מרגלית־קלווריסקי יחיד ואין שני לו במאמציו הממושכים לקידום ההתישבות החקלאית.

בהיותו בשנת 1902 באירופה, נפגש עם הד“ר הרצל בווינה וניסה להשפיע עליו, שההסתדרות הציונית תתחיל בעבודה מעשית בארץ־ישראל קודם השגת הזכויות המדיניות (צ’ארטר). כעבור שנה נפגש שוב בקושטא עם הד”ר הרצל, בעת שהוא נתקבל לראיון אצל השולטן עבדול חמיד. עם שובו לארץ־ישראל חידש את פעולותיו ברכישת קרקעות, בלי לחכות לאישור מוקדם מאת ההנהלה המרכזית של יק“א בפאריס. קשה היה לשכנע את הפקידות הגבוהה של יק”א, שתנקוט באמצעים פעילים לגאולת הארץ בממדים רחבים. כסף לא חסר לפקידות ורק רצון לא היה לה, והיא התיחסה לפעולות של ח. מרגלית־קלווריסקי באי־שביעת־רצון.

בגלל הקובלנה של אחד הפקידים הגבוהים, הועבר ח. מרגלית־קלווריסקי למושבה ראש־פנה, כמנהל מושבות הגליל העליון, ונשללה ממנו הזכות לקנות קרקעות כחפצו.

בניגוד לרצון הפקידות של יק“א, החדיר את השמירה העברית והעבודה העברית למושבות הגליל העליון. כן השליט את הלשון העברית בבתי־הספר במושבות, שנתמכו על־ידי יק”א, והעדיף את הלימודים העבריים על הלשון הצרפתית.

הוא הקדיש הרבה זמן ומרץ ליצירת יחסים טובים עם השכנים הערבים. בהשפעתו הסכים הבארון רוטשילד ליסד בראש־פנה בית־ספר לילדי הערבים מן הכפר ג’עוני.

ידיו היו תמיד מלאות עבודה צבורית מסועפת, והוא לא נרגע עד שהצליח להשיג את ההישגים החשובים לבנין הארץ ולהתפתחותה.

בשנת 1913 הפגיש את נחום סוקולוב, כמנהיג ההסתדרות הציונית, עם ראשי התנועה הערבית בלבנון, לשם יצירת יחסים תקינים בין שני העמים היושבים בארץ.

במלחמת־העולם הראשונה היה ח. מרגלית־קלווריסקי כמעט היחידי מראשי פקידות יק“א, שנשאר בארץ. לא פעם עמד במבחן קשה, כשהיה מנותק מהמקורות הכספיים של מרכז חברת יק”א בפאריס.

כמה פעמים התיצב בפני מפקד הצבא התורכי של א"י וסוריה ג’מאל פחה, והשתדל להקל וגם לבטל את הגזירות החמורות שיצאו מאת העריץ להחריב את הישוב העברי. הוא סיכן כמה פעמים את חייו, ביחוד לאחר שנתגלה קשר המחתרת “נילי”. רבים מאנשי “השומר” הושמו במאסר על־ידי השלטונות התורכיים, וכשמרגלית־קלווריסקי התיצב בפני המצביא העליון, איימו עליו לתלותו בגן ביתו בראש־פנה. לאחר מאמצים נועזים הצליח מרגלית־קלווריסקי לשכנע את ג’מאל פחה, שאנשי “השומר” והאכרים העבריים חפים מכל פשע והם שוחררו ממאסרם.

בעצם שנות המלחמה הראשונה יסד כמה ישובים חקלאיים חדשים, כמו: אילת־השחר, מחנים, תל־חי, כפר־גלעדי, ועוד כמה נקודות פועלים קיבוציות על אדמת יק“א. וחשוב לציין כאן, שבתקופת המלחמה (1914–1918) היה בנק אפ”ק סגור בכל הארץ, וגם הקשר עם יק"א בפאריס נותק לגמרי, וח. מרגלית־קלווריסקי לא אמר נואש ולא נפל ברוחו. הוא הצליח להשיג הלוואות בסכומים די־ניכרים אצל כמה מידידיו הערביים האמידים.

בזמן המלחמה הראשונה, הוזמן ח. מרגלית־קלווריסקי אל המלך פייסל ונשיאות הקונגרס הסורי לדמשק, להציע הצעה להסדרת עניני ארץ־ישראל. הצעתו, שהיתה מכוונת לטובת שני העמים, לא נתקבלה על דעת ההנהלה הציונית, אף כי היתה עלולה לתת אפשרויות נרחבות יותר משהושגו בשלטון המנדטורי.

בזמן מרד הערבים בסוריה נגד צרפת, היה קלווריסקי־מרגלית המעודד היחידי של מגיני תל־חי וכפר־גלעדי.

בדרכו לדמשק, לשם פגישה עם ידידיו הערבים – מנהיגי המרד – בדבר יצירת יחס מיוחד לישובים העבריים בצפון הארץ, נפל מעל סוסו ונשברה רגלו, ומשום כך לא הצליח למנוע את אסון תל־חי.

בשנות 1920–1923 היה ח. מרגלית־קלווריסקי, יחד עם י. רוזנהק, מנהל מושבות פיק“א בצפון הארץ. שנים מספר היה חבר הנהלת הועד הלאומי ליהודי ארץ־ישראל. בראשית השלטון האזרחי בארץ היה אחד משלושת החברים היהודים במועצה הממשלתית. הפקידות הגבוהה של פיק”א לא הסכימה לדרישותיו להרחבת פעולות ההתישבות בארץ והוא התפטר ממשרתו בשנת 1923.

כעבור זמן־מה נתקבל בהנהלה הציונית, ובשנות 1923–1927 שימש מנהל הלשכה הערבית וקשר קשרים עם ראשי התנועה הערבית בארץ וגם בארצות הערביות השכנות. בשנת 1929–1931 היה מנהל הלשכה המאוחדת של הנהלת הסוכנות היהודית והועד הלאומי לעניני הערבים. ראוי לציין, שגם העסקנים והמדינאים הערבים התייחסו אל ח. מרגלית־קלווריסקי בכבוד. מסיבות בלתי־תלויות בו לא נתגשמה תכניתו בדבר הסכם הדדי בין שני העמים.

היה פעיל ב“ברית־שלום” ופירסם מאמרים בבטאונה “שאיפותינו” וכן בעתונים שונים בעברית, ערבית וצרפתית, השתתף בתנועה “קדמה מזרחה” ואחר כך בליגה להתקרבות ושיתוף יהודי־ערבי. מטבעו היה איש צנוע ועניו בכל הליכותיו, בעל אופי טוב ונוח לבריות.

בכ“ז טבת תש”ז השיב רוחו אל אלהים בירושלים, והובא לקבורה בהר־הזיתים.

---

משה עוזיאלי

מאת

דוד סמילנסקי

קשה לי מאד להשלים עם המציאות המרה, שלא אזכה עוד למפגש בעולם־החיים עם הדמות האצילה והנעלה של ידידי היקר משה עוזיאלי, שנקטף בלא עת.

מיום דרוך כף־רגלו על אדמת המולדת בשנת 1921 נפגשתי אתו. לפני עמד איש נמוך־קומה, חי וזריז בתנועותיו, ציוני מכף־רגל ועד ראש, אידיאליסטן אמיתי בעל הכרה, נאמן לתורתם של ראשוני התנועה – ציונות לשמה, בלי שום תוספת ותערובת. עם זה – איש רעים, מעורב עם הבריות, עדין נפש, כולו למען הזולת, למען הצבור והעם.

במשך עשרים וחמש שנים רצופות היינו נפגשים לעתים קרובות באסיפות פומביות ובישיבות מצומצמות, וכל שיחה או פגישה היתה לרוב מכוונת לביסוס מפעל צבורי קיים, או לבירור תכנית על מפעל העתיד להווסד. מעולם לא שמעתיו מדבר על עצמו ועל חייו הפרטיים. בדרך כלל לא שח שיחה בטלה לשם שיחה, אלא תמיד ל“ענין”, תמיד למטרה, תמיד לענינים שבעשיה, לדברים שיש בהם ממשות של איזה פועל־יוצא.

ענותן וצנוע בכל הליכותיו, נחבא־אל־הכלים, וגם נושא־כלים. לא נדחק מעולם אל כסא־הכבוד, בשום מקום לא הבליט אישיותו, בעל משמעת וצייתן לדיעותיהם של גדולים וטובים, אם כי היתה לו דעה משלו, דעות מוצקות ותקיפות בעניני חברה וצבור, ובשעת הצורך ידע להגן עליהן.

משה עוזיאלי היה בעל השכלה גבוהה, השכלה משפטית, אבל לא עשה את השכלתו זו קרדום לחפור בה, ורק מועטים ידעו שהוא בעל רמה תרבותית גבוהה ומשכיל בכל דרכיו, כי על־כן איש עממי היה והתהלך עם פשוטי־עם כאחד מהם. הדבר המשותף עם הרבים היה – הציונות הכללית, העממית.

רבות וענפות היו פעולותיו, אך מתוך שנעשו בצניעות ובענוה ובלי להכריז עליהן, נקראו רבות מהן על שמות אחרים או שנשכח העושה. אציין בזה רק קווים מעטים לדמותו של משה עוזיאלי, אשר כל מחשבותיו היו מרוכזות יומם ולילה בתכניות לביסוס יסודות הציונות הכללית, אשר ראה אותה כתנועה העומדת מעל למפלגות, תנועה עממית השומרת על הציונות המקורית בראשיתה של אבות התנועה. ואם הגיעה הציונות הכללית לממדים רחבים, והתבססה מכל הבחינות, הרי זה בהרבה תודות לשקדנותו ולפעלתנותו של משה עוזיאלי, אשר במשך שנים רבות היה מראשי התנועה וממכווני דרכה. והרי כמה מראשי פעולותיו של משה עוזיאלי, לביסוס התנועה הזאת:

א) עוזיאלי היה ממיסדי הקרן להקמת בנין, אשר ישמש מועדון ובית־כנוסים לברית הציונים הכלליים,

ב) עוזיאלי דאג לפתיחת ספריה מתאימה במועדון הציונים, וטרח הרבה לפיתוח פעולה תרבותית במועדון.

ג) הוא דאג ליצירת קרן להלוואות בתנאים נוחים לחברי המפלגה, כדי לקשרם וללכדם בחיי יום־יום ולהגביר זיקתם למפלגה.

ד) הרבה פעל לרכישת קרקע להקמת מעונות משותפים לחברי המפלגה. לא נח ולא שקט עד שזכה לראות את בנין הבית המשותף הראשון של חברי המפלגה ליד “גן־מאיר”. בית משותף זה שימש אחר כך דוגמה לבתים משותפים אחרים של הציונים הכלליים.

ה) הוא היה מן המארגנים הראשונים של קופת־חולים לארגון הפקידים והעובדים לכל סוגיהם.

ו) עוזיאלי היה מיוזמי העתון “הבוקר” כלי־מבטאה של מפלגת הציונים הכלליים, ועשה הרבה להגדלת מספר מנוייו של העתון ולביסוסו החמרי.

ז) הרבה מזמנו וממרצו הקדיש לעריכת ה“סדר” הצבורי המסורתי בליל פסח במועדון הציונים הכלליים, ואף זה כדי ללכד את חברי המפלגה ולהנעים להם את חג־החירות בצבור ובחגיגיות.

ח) עוזיאלי ניסה ליצור קרן ספרותית להוצאת־ספרים ציונית בשם “אומה ומולדת” אך לאחר הוצאת כמה ספרים לא נמשך הנסיון.

ידיו היו מלאות תמיד עבודה צבורית, פעיל במגביות ישוביות, מתרים ותורם, מפרוטתו הדלה היה תורם לכל הקרנות הישוביות.

הייתי שואל לפעמים את עצמי: מנין שפע המרץ והחיוניות בגוף צנום זה, שנוסף לעבודה המשרדית המרובה כמזכיר ועד הקהלה, עבודה הכרוכה ברוגז עצבים, במאבק תמידי על תקציב, באיומי שביתות של עובדים שלא קבלו שכרם במועדו, ובכל מיני צרות אחרות, היה מוצא לו זמן ומרץ וסבלנות לעבודה צבורית מתנדבת בשטח זה ובשטח אחר? והדבר היה באמת לפלא בעיני ובעיני רבים.

מטבעו היה אופטימיסטן, התלהב מכל פעולה צבורית חדשה והלהיב גם אחרים. החבה העמוקה, האמונה ללא־חשבונות והמסירות ללא־גבול לכל קניני העם והישוב והתנועה הן שהפיחו בו בעוזיאלי רוח איתנה להתגבר על כל המעצורים והמכשולים וגם על חולשת הגוף, ולעבוד ולפעול עד יומו האחרון.

ולא מוות טבעי מת בבוא יומו, אלא בדרך בלתי־צפויה:

בסעודת נשואין, שבה נפגעו מאות אורחים מהרעלת מזון לא־טרי, היה גם עוזיאלי בין הנפגעים. אף כותב השורות היה בין “המחותנים המורעלים”, ושכב בבית־החולים העירוני “הדסה” סמוך לעוזיאלי. ביום החמישי למקרה האסון התקרב אלי משה עוזיאלי ולחש לי: “אל יאוש, צריך להתעודד ולהבריא לשם השתתפות בכנוס־הציונים הקרוב”, והוסיף: “בעוד יום־יומים אצא ודאי מבית־החולים. מצבי הוטב, ואני מאחל גם לך החלמה מהירה”. גם למחרת היום נכנס אלי לחדרי ואמר לי, שבדעתו להשתתף בכנוס, שבו ידונו ויחליטו בשאלת האיחוד עם “התאחדות הציונים”.

ואמנם כעבור ימים מספר יצא מבית־החולים, ואף השתתף בכנוס הציונים. דיבר בחום וברגש על הצורך באיחוד הפלגות בציונות. ותוך נאומו הנלהב, עמד לבו מדפוק…

כציוני חי משה עוזיאלי, כציוני מת. נשמתו יצאה בטהרה, תוך דבורו על איחוד וליכוד ואחוה. בן 57 היה במותו (נולד בתרמ“ט – 1888 במסטיסלאבל, פלך מוהילוב, רוסיה הלבנה. נפטר בתש”ו–1946 בתל־אביב).

 

---

ישראל בנימין רוזוב

מאת

דוד סמילנסקי

בעל זכויות גדולות בתנועה הציונית. נולד בדוקשיץ, פלך מינסק, רוסיה הלבנה, בתר"ל (1869).

את האהבה העמוקה לעם ישראל ולתנועה הלאומית ירש ישראל בנימין רוזוב מאביו אשר־אנשיל, אשר נמנה עם מחנה חובבי ציון עוד מראשית התנועה. בהיותו בן חמש־עשרה, תלמיד הגימנסיה הרוסית בעיר־הפלך וורוניז', התנדב להיות מזכיר אגודת “חובבי־ציון” בעיר־מגוריו. ואז, בשנות השמונים, בא בכתובים עם הסטודנט מנחם אוסישקין, שהיה ממיסדי “בני־ציון” במוסקבה, ושימש מזכיר חובבי־ציון בעיר זו – בשנת 1885. עם הופעת המחברת “מדינת היהודים” של ד"ר הרצל, בשנת 1896, הושפע הצעיר י. ב. רוזוב מחזונו של מחולל הציונות המדינית והצטרף מיד לתנועת הציונות המדינית.

ולא רק בקרב חובבי־ציון והציונים המדיניים רכש לו י. ב. רוזוב אהדה רבה, אלא גם בחוגים הכלכליים יצאו לו מוניטין. בהיותו כבן 26 הוזמן כמנהל באנק גדול בעיר־הפלך סאראטוב. שמו הטוב הלך לפניו, ולאחר שנתים נתמנה כמנהל חברות נפט בצאריצין (כיום סטאלינגרד), ואחר כך שימש מנהל בחברת מכרות באוראל בשנות 1897–1918. בעת ובעונה אחת עמד במערכת הכלכלה והתקדם יפה מאד בעולם המסחר והתעשיה, וגם במערכת העסקנות הצבורית שהקדיש לה מכחו וממרצו. שנים מספר היה עסקן פעיל בקהילת פטרבורג (כיום לנינגראד), ונלחם בעוז לזכויות היהודים ברוסיה. ביתו שימש שנים רבות בית־ועד לעסקנים, ובפרט קשר קשרי־ידידות עם המנהיגים הציונית, כמו: מ. אוסישקין, י. צ’לנוב, ז. טיומקין, פרופ' צ. בלקובסקי, א. אידלסון, ז. ז’בוטינסקי, צבי ברוק ועוד.

י. ב. רוזוב לא היה מאנשי־המלל אלא מאנשי־המעשה, הפעילים והמפעילים, גם ידו פתוחה לרווחה לכל מפעל צבורי ושימש מופת לאחרים. עם היווסד אוצר ההתיישבות היהודית בלונדון בשנת 1899, היה י. ב. רוזוב מבעלי המניות הראשונות וגם מכר מניות רבות לאחרים. כעבור שנים מועטות נבחר לדירקטוריון של האוצר. הוא השתתף כציר בעשרה קונגרסים ציוניים, תמיד נסע על חשבונו הפרטי, ולעתים השתתף גם בהוצאות הנסיעה של צירים אחרים. עם היווסד בנק אנגלו־פלשתינה בלונדון בשנת 1902, היה רוזוב שוב מבעלי המניות הראשונות ואף הפיץ את המניות בקרב מכריו.

בשנת 1901 ביקר י. ב. רוזוב בפעם הראשונה בארץ־ישראל, עשה בארץ חדשים מספר והתעניין הרבה גם בחקירות גיאולוגיות. הוא עבר את הארץ ברכיבה על סוסים, גמלים וחמורים, ולעתים הלך גם ברגל. אז כבר החל לחשוב על העבודה המעשית בארץ־ישראל, ועם שובו לרוסיה הרחיב את תעמולתו להתישבות בארץ.

רוזוב היה לא רק נאה דורש מאחרים, כי אם היה נאה מקיים. בראש וראשונה תבע מעצמו פעולות חיות על רקע העבודה המעשית בארץ ישראל. בשעת מחלוקת אוגאנדה היה י. ב. רוזוב במחנה “ציוני ציון” ויחד עם אוסישקין, צ’לנוב, טיומקין, כהן־ברנשטיין ואחרים, כל המתנגדים בחריפות להצעת אוגאנדה.

ומן המחשבה אל המעשה. לאחר הקונגרס השביעי הלך רוזוב שוב לארץ־ישראל על חשבונו הפרטי, רכש חלקת אדמה בפתח־תקוה, והביא לארץ את הוריו ואת אחיו הצעיר ישעיהו. אביו ר' אנשיל רוזוב היה אומר, “שהוא בונה לא בית ולא מושב כי אם בונה את הארץ”. משפחת רוזוב נשתרשה באדמת א"י וזכתה להקים בארץ ארבעה דורות.

י. ב. רוזוב זכה להיות מראשוני החלוצים של התעשיה העברית בארץ. עוד בשנת 1905 הגה את הרעיון, יחד עם ידידיו אליהו ברלין, מיכאל פולאק, ש. פבזנר, נ. ווילבושביץ, א. איצקוביץ ואחרים, להקים בארץ בית חרושת לזיקוק שמן־זית. רוזוב היה בין מניחי היסוד של חברת “עתיד”, אשר הקימה בשנת 1906 את בית־החרושת הראשון לזיקוק שמנים ב“בית עריף” על יד לוד, ואחר כך את בית־החרושת השני בחיפה.

י. ב. רוזוב ביקר כמה פעמים בארץ־ישראל, ואצל הוריו בפתח־תקוה. בשובו לרוסיה היה מרצה על כל מה שראו עיניו והיה דורש מאחרים – עוד בטרם עלותם להשתקע בארץ – להשקיע בארץ סכומים גדולים בחקלאות, במסחר ובתעשיה.

בשנת 1906 השתתף כציר בוועידת ציוני רוסיה בהלסינגפורס, שקיבלה את “תכנית הלסינגפורס” הידועה. השתתף בכמה כינוסים ציוניים ברוסיה ומחוצה לה. בשנות 1900–1903 היה סגן מורשה הגליל במוסקבה, שבראשו עמד הד"ר צ’לנוב. בשנת 1904 היה ממיסדיו וממנהליו של העתון הציוני ברוסיה “ראזסווייט” (השחר), שיצא לאור בפטרבורג בעריכתו של אברהם אידלסון. באותו פרק־זמן היה חבר פעיל במרכז ציוני רוסיה בפטרבורג, חבר הוועד הפועל הציוני, חבר הוועידה המדינית של הצירים היהודים בארבע “דומות” ממלכתיות ברוסיה, ממיסדי ועד המשלחת היהודית בפאריס מטעם יהודי רוסיה וגם חבר הנשיאות.

לאחר מות הד"ר צ’לינוב, נבחר י. ב. רוזוב לנשיא ההסתדרות הציונית ברוסיה. פעמים רבות סיכן את חייו ואת מעמדו בתקופת שלטונו של מיניסטר־הפנים הצארי פליבה. התנועה הציונית היתה אז אסורה ברוסיה, ובביתו של רוזוב נערכו פגישות, ישיבות ציוניות חשאיות.

מפרק לפרק היה מעמיס על עצמו תפקידים אחראיים ומסובכים, ואת הכל מילא בדייקנות, בזריזות ומתוך חדוות היצירה. שרות גדול עשה י. רוזוב בשנת 1908 לדוד וולפסון, שהיה אז נשיא ההסתדרות הציונית העולמית, בבואו לפטרבורג לשם ביקור אצל ראש־הממשלה סטוליפין. היו הרבה מכשולים, אולם מר רוזוב השתמש בהשפעתו הגדולה בחוגי פקידי הממשלה הגבוהים, והראיון יצא אל הפועל לפי התכנית.

בשנת 1912 נסע רוזוב עם המשלחת הפוליטית שהיתה מצורפת מוולפסון, סוקולוב, אוסישקין, יעקובסון וז’בוטינסקי, לקושטא. באותו זמן נוסד העתון הציוני בצרפתית “לה ז’ין טיורק” (תורכיה הצעירה), שיצא לאור כמה שנים בעריכתו של ז’בוטינסקי. עתון זה שימש אז כלי־מבטא של ההסתדרות הציונית העולמית, וסייע הרבה להחדרת הרעיון הציוני בין יהודי תורכיה והמזרח הקרוב. לעתון היתה השפעה רבה גם בספירות המדיניות בתורכיה.

בשנת 1918–1919 השתתף בהכנת החומר להצעת הניסוח של המאנדאט הארצישראלי, והוא חתם על התזכיר ההיסטורי יחד עם וייצמאן וסוקולוב, וכן חתם על ההצעה שהוגשה לוועידת השלום בפאריס, יחד עם רוטשילד, סוקולוב, וייצמאן ויתר המנהיגים הציוניים.

כידיד ותיק של המהנדס נובומייסקי היה רוזוב מן הראשונים, אשר שיתף אתו פעולה בדבר השגת הזכיון לניצול ים המלח ושימש כשמונה שנים מנהל חברת האשלג. היה גם מן הראשונים שעזר למהנדס פנחס רוטנברג בהשגת הזכיון לחישמול ארץ־ישראל.

בשנת 1919 בא י. ב. רוזוב לארץ־ישראל בפעם החמישית והשתקע בתל־אביב, אשר היתה אז בראשית בניינה. אף כאן נפתח ביתו בשדרות־רוטשילד לרווחה בפני כל העסקנים, שהיו מבקרים ודנים אתו בבעיות הזמן. את כל מבקרי ביתו היה מקבל בסבר פנים יפות, כמאז ומתמיד, בהיותו מטבעו איש־חברה נוח לבריות ומכניס אורחים.

על בית־החרושת הראשון לבנין לבני “סיליקאט” דיבר ר. עם יונה קרימינצקי עוד קודם מלחמת־העולם הראשונה. עם הווסד בית־החרושת הראשון “סיליקאט” בתל־אביב, נתמנה כמנהלו, ועמד בראש המפעל מ־1923 עד 1930. היה בין המיסדים הראשונים של הבאנק האפותיקאי בתל־אביב, ומשנת 1925 עד 1931 היה בו חבר ההנהלה. שנים מספר היה חבר ועד־הצירים בארץ, חבר הנהלת באנק הפועלים, חבר הנהלת חברת “גאולה” וחבר הועד הלאומי.

הרבה מזמנו וממרצו הקדיש רוזוב להתקנת תחבורה מסודרת בין הערים והמושבות. לשם כך טרח הרבה לבנין הכביש הראשון בין תל־אביב וחיפה, והיה יו"ר של ועדת הכביש. באותו פרק־זמן התעניין הרבה בבנין תחנת־רכבת גדולה בתל־אביב והטיית קו ישר של מסילת הברזל בין תל־אביב וחיפה. הוא גם דיבר אז על בנין הנמל העברי הראשון בתל־אביב, על פיתוח התיירות ומקומות מרפא בתל־אביב, ותיכן כמה תכניות לביסוסה של התעשיה בתל־אביב וסביבתה.

י. ב. רוזוב היה מידידיו וממוקיריו של ז. ז’בוטינסקי עוד מימי נעוריו, ועם היווצר המפלגה הריביזיוניסטית נצטרף אליה. כמה שנים היה יושב ראש הצה"ר בארץ, ואחר כך חבר “מפלגת המדינה העברית”. מפעם לפעם היה מפרסם רשימות ומאמרים בעתונות היומית, שיש להם ערך רב מבחינה היסטורית.

נער צעיר ורך בשנים היה כשהרים לראשונה את דגל התחיה הלאומית, רבות פעל ויצר תוך שש עשרות שנים. וגם בהגיעו לזקנה ושיבה לא נס ליחו, והיה זריז, מלא חיים וער לכל פעולה ציבורית וישובית, ומאמין ומצפה להגשמת משאת־נפשם של כל ראשוני התנועה הציונית: מדינה עברית בארץ־ישראל בגבולותיה ההיסטוריים.

הערת המביא לבית־הדפוס: מאמר זה נכתב בחיי י. ב. רוזוב. הוא נפטר בירושלים בב' טבת תש"ח (2.1.1948) ונקבר בבית־הקברות הישן ברחוב טרומפלדור בתל־אביב.

 

---

ד" ר מיכאל שטיינברג

מאת

דוד סמילנסקי

איש אציל ובעל רמה תרבותית גבוהה, שהקדיש את מיטב שנות חייו לחברה ולצבור.

נולד בשנת 1888 בלבוב, גליציה המזרחית, להורים אמידים, שמוצאם ממשפחת רבנים באוקראינה. גמר גימנסיה ואוניברסיטה בלבוב ואחר כך השתלם בווינה באוניברסיטה, הוכתר בתואר “דוקטור למשפטים”.

עוד בהיותו בין כתלי האוניברסיטה התמסר לעבודה ציונית ובפרט גילה פעילות בעבודה תרבותית ותעמולה לרעיון הלאומי.

בשנת 1912 ביקר הסטודנט מ. שטיינברג בארץ וסייר בערים ובמושבות, ובשובו לווינה הרצה את רשמיו העזים מכל אשר ראה ושמע, ותבע מחבריו הסטודנטים ללכת בתלם של עבודה תעשיתית בארץ־ישראל.

שטיינברג היה ציר בכמה קונגרסים ציוניים, שנים מספר שימש כסגן יושב־ראש ההסתדרות הציונית בווינה, שבראשה עמד ד"ר אוסקר גרינבוים. עם זה היה חבר הדירקטוריון של קרן־היסוד, חבר בועד הקהילה בווינה, וכן שימש מנהל המשרד הארצישראלי והשתתף באופן פעיל בעוד כמה מוסדות ומפעלים צבוריים בווינה.

ד"ר שטיינברג היה אוהב ספר וספרות, וגם לקח חלק רב בהוצאת כמה עתונים יהודים בגרמנית, שיצאו לאור בווינה ובלבוב, כמו: “די שטימה”, “מוֹרגנצייטוּנג” ועוד.

שטיינברג היה מידידיו הקרובים של פרופ' צבי פרץ חיות, רבה הראשי של ווינה ויו“ר הועד הפועל הציוני, ובשנת 1918 נסעו שניהם אל הד”ר חיים וייצמן בלונדון, לשם בירור כמה בעיות ציוניות חשובות לאחר הכרזת־בלפור.

עם כיבוש אוסטריה על־ידי הנאצים, שלח את בתו היחידה – שנתיתמה מאמה עוד בקטנותה – לאחותו בלונדון, חיסל את עניניו בווינה ועלה לארץ־ישראל בשנת 1939.

בשנים הראשונות התגורר בחיפה, ולאחר שנשא לאשה את ד"ר פנינה נויברגר מתל־אביב, השתקע בשנת 1944 בתל־אביב. כאן היה חבר פעיל בועד “התאחדות עולי אוסטריה” ועסק בעבודה צבורית אחרת.

עם הווסד – בט“ו אדר תשי”ב – לשכת “בני־ברית” על־שם מאיר דיזנגוף, נכנס ד"ר מיכאל שטיינברג כאחד החברים הראשונים, והיה מאושר להשתתף בטקס הקדושין של הלשכה עם ועד הפקידים ועשרות אחים חדשים במוזיאון תל־אביב, מיסודו של מאיר דיזנגוף.

לאחר כמה מיחושים גופניים וכאבים בלב, נכנס בכ“ז ניסן תשי”ב לבית־החולים העירוני בתל־אביב לשם ריפוי, ובליל כ"ט ניסן נפטר. למחרת היום נטמן בבית־העלמין החדש בקרית־שאול.

ידידיו ומכריו התאבלו מר על מותו של אחד מטובי העסקנים הציונים, שעשה את דרכו, דרך ארוכה, מלבוב עד תל־אביב.

---

ד"ר יצחק־איזידור שליט

מאת

דוד סמילנסקי

א.

לארץ־ישראל עלה הד“ר איזידור שליט רק ביולי 1938, סמוך לפרוץ מלחמת־העולם השניה. העולה החדש הזה, בן הס”ז, היה אזרח הארץ מבחינה אידיאית־נפשית עוד מימי נעוריו, וזכה בצעירותו להיות מן העומדים ליד עריסת התנועה הציונית המדינית ומנושאי־כליו של חוזה המדינה. בעל עבר מפואר ועשיר־זכויות בא אלינו, כשהוד ימים ראשונים של התנועה חופף עליו.

בבואו לארץ התישב תחילה עם משפחתו בירושלים, וכעבור חדשים־מספר העתיק את מושבו לתל־אביב, וכאן קבע דירתו ברחוב חובבי־ציון, בפנה רחוקה מן ההמולה של מרכז העיר.

גם בתל־אביב הגדולה, עיר קבוצי הגלויות, היה ד"ר שליט מעורר תשומת־לב בעברו ברחוב ובנוכחותו בחגיגות פומביות.

בקומתו הזקופה, בלבושו המגוהץ נוסח מערב־אירופה, בהליכתו הקצובה והישרה, בפניו האצילים ובדבריו השקולים והמדודים.

מלבד איזידור שליט, הווטראן הציוני, היה שליט גם בונה חפשי, שהרבה זכויות לו בתנועה זו. ורצוני לספר קצת על תולדות חייו, שככל תולדותיהם של אנשי־צבור יש בהן גם מתולדות הצבור בתקופות מסוימות:

מקום הולדתו בשנת תרל"א (1870) בכפר אוקראיני. הוריו גרו אמנם בווינה בירת אוסטריה, אבל הורי אמו גרו באוקראינה, ואמו, בהגיע זמן לידתה הראשונה, באה מווינה המעטירה לבית הוריה בכפר האוקראיני השקט. הילד נקרא בישראל יצחק, שנתכנה אחר כך בשם “איזידור”. אחר כך חזרו ההורים לווינה, ושם נתחנך בנם, בבוא המועד, בגימנסיה כללית, ואחר כך באוניברסיטה הווינאית. למד רפואה וביולי 1895 הוכתר בתואר “דוקטור לרפואה”. תחילה עבד שנתים במחלקת נתוחים בבית־חולים גדול בווינה. אך בימים ההם היתה נדרשת התמחות של 6–8 שנים בכל מקצוע רפואי. ובינתים נשא אשה ולא יכול היה להמשיך בהתמחות בכירורגיה. מטעם זה עבר ממקצוע הנתוחים למקצוע רפוי־שינים, בו עסק בווינה משנת 1898 עד 1938, אף רכש לו שם טוב כרופא־שינים מומחה.

פעולתו הצבורית של הד"ר שליט מתחילה בהיותו בן עשרים וחמש בקירוב.

מה היה הלך־הרוח במאה התשע־עשרה בין המשכילים והמתקדמים היהודים, ובפרט בין זאטוטי בני ישראל, הנוער, הסטודנטים – ידוע, ואין צורך להאריך בו הרבה. שררה אמונה (שנתבדתה במרוצת הזמן), כי הטמיעה היא התרופה היחידה להציל את היהודים מרדיפות וגזירות, מניוון ומתעיה בדרכי החיים.

רבים מיהודי אירופה המרכזית והמערבית שמו את מבטחם ב“עמים הנאורים”, והאמינו שעם התערבות היהודים בין העמים, בתרבותם ובהליכותיהם, תמצא שאלת היהדות את פתרונה המהיר.

לעומת זה היו מעטים, שהחלו מבקשים דרכים אחרות לשם פתרון שאלת היהודים לעתיד, והיא: תחית עם ישראל בארץ־ישראל.

יצחק־איזידור שליט היה בין המעטים, שלא נתעו אחרי האור המתעה, ועם הופעת הספר “מדינת היהודים” להרצל (1896), שחולל מהפכה בחיי ישראל, היה שליט בין הראשונים, שנזעקו לקול־קריאתו של חוזה המדינה. נרתם בכל מרצו לתנועה הציונית בהתהוותה, והיה מנושאי־כליו הפעילים ביותר של הרצל, מראשית הופעתו על הבמה ועד יום־מותו. במשך שמונה שנים רצופות נשא בעול – מתוך התנדבות – כמה וכמה תפקידים חשובים ואחראיים, טרח ויגע הרבה בסייעו למנהיג בהכנת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל (שווייץ) באבגוסט 1897. עוד קודם פתיחת הקונגרס הראשון התנדב להיות מזכירו של הרצל, והקדיש לתפקיד מתנדב זה הרבה מזמנו וממרצו.

ודרך אגב ראוי לספר מעשה רב־ענין ממעשי ההכנה לקונגרס, מעשה בפעמון: לשם הפתיחה החגיגית של הקונגרס הראשון, השיג הד“ר א. שליט פעמון משוכלל המשמיע את צלצולו בלי נגיעת יד, אלא בלחיצה קלה בכפתור. אך הד”ר הרצל חשב ומצא, שאין זה מתאים להשתמש בקונגרס ציוני בפעמון המזכיר את צלצול הפעמונים של כנסיות נוצריות. על־כן ביקש את הד"ר שליט למצוא למטרה זו מקבת־עץ. שליט פנה על ימין ועל שמאל, ולא מצא בבאזל את המקבת המבוקשת. שליט היה נבוך מאד, מאין יכולת למלא את בקשת המנהיג, ולא נח ולא שקט עד שלאחד חפושים מאומצים השיג אצל נוצרי פרוטסטאנטי, שבביתו התאכסן בבאזל בימי הקונגרס מין מקבת, שנשתמרה בביתו כירושה מחותנו אבי־אשתו, שהיה מן “הבונים החפשים” הותיקים בלשכה שוויצית.

יורשי המקבת לא נמנו עם משפחת הבנאים החפשים, וגם הד"ר א. שליט לא היה עדיין חבר במיסדר זה, וגם לא ידע את מוצאה של המקבת, שמאכסנו הנוצרי מסרו לו במתנה.

המקבת נחשבת כאחת מכלי־המלאכה הסמליים בלשכות הבונים החפשים. ובשעת ההגשה של כלי־המלאכה הזה לחניכי המיסדר משננים להם, ש“המקבת מסמלת את כח המצפון, אשר יסיר מאתנו כל מחשבה זרה וכל הרהור רע העלולים לעלות בלבנו במשך היום, למען יהיו דברינו ומעשינו נקיים וטהורים לפני כס הרחמים”…

וכך נתגלגלה זכות מיוחדת, בהיסח הדעת, למקבת של הבנאות החפשית, שהד“ר א. שליט נתכבד בנקישת המקבת מעל במת האסיפה ההיסטורית, שלוש פעמים לאות פתיחת הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. נקישה זו היתה מאורע גדול ורב־ערך במיפנה של התנועה הציונית. במקבת “מסתורית” זו השתמש הד”ר הרצל בכל הקונגרסים משנת 1897 ועד יום מותו – בשנת 1904.

ולא רק נשיא הקונגרסים הראשונים, אלא גם יתר הנשיאים בקונגרסים הבאים השתמשו באותה מקבת. ואם איני טועה, הרי גנוזה המקבת של הקונגרסים הציוניים באחד מבתי־הנכות בירושלים.

ב.

הד"ר א. שליט לא נמנה מימיו על אלופי־הנאום ואילי־הפולמוס, אלא עשה את חובתו תמיד, בחיי המנהיג ואחריו – בהצנע לכת, מתוך ציות לפקודותיו כחייל מן השורה, בהכרת אחריות, ללא כל תנאי, מתוך חבה עמוקה ליוצר התנועה, ומתוך מסירות לתנועה עצמה.

ד"ר שליט נתחבב על כל אלה שבאו אתו במגע, וצירי הקונגרסים הציוניים הראשונים היו מזכירים אותו בהוקרה.

דורי הולך ונגלה, וממאות הצירים הראשונים נשארו אחד בעיר ושנים במדינה. מספרם הולך ופוחת לצערנו, משנה לשנה. בשעה שדברים אלה נכתבים עדיין מתהלכים בתוכנו (הלוואי לאורך ימים) צירי הקונגרס הראשון: פרופ' ד“ר יוסף קלוזנר, פרופ' הנריך לוה, פרופ' צבי בלקובסקי, המשורר ליב יפה, ד”ר מאיר אבנר, ואחרון אחרון – ד"ר איזידור שליט.

ג.

וכאן רצוני להקדיש עוד כמה דברים על ד"ר שליט הבונה החפשי.

בהיסח־הדעת נתגלגלה, כאמור, זכות על־ידי הד"ר שליט לפתוח את הקונגרס הציוני הראשון במקבת של הבונים החפשים, בלא שידע עדיין באותה שעה טיבה של מקבת זו.

מי יודע את דרך הרוח, ויתכן שלמקבת זו היתה השפעת־מה על התקרבותו של הד"ר שליט לבנאות החפשית.

תוך התקרבות נודע לו על מיסדר זה, כי הבנאות החפשית נפוצה בכל רחבי תבל, ואינה מבדילה בין עם לעם, בין גזע ולאום, בין מעמד למעמד ובין מפלגה למפלגה.

הרעיון הנאצל של הבנאות החפשית, אשר הצליח לרכז תחת דגלו – דגל “חופש, שויון ואחוה” – עשרות מיליונים איש מכל קצות תבל, ברבבות תאים, ובהם הוגי דעות, חוקרים ומלומדים, סופרים ומשוררים, אמנים לסוגיהם, מלכים, שרים ורוזנים, מדינאים ועסקנים, אנשי רוח, אנשי כלכלה ואנשי עבודה – לקח את לבו, וביולי 1923 הצטרף ללשכה עתיקה “סוקרטיס” בווינה, ומיד נעשה לאחד מחבריה הפעילים והמסורים ביותר.

כאדם בעל רמה תרבותית גבוהה עלה משלב אל שלב, תוך מלוי תפקידים חשובים, ולאחר שמונה שנים של עבודה מסורה ונאמנה בא על שכרו בשנת 1931 ועלה על “כסא שלמה המלך” כנשיא הלשכה הנ"ל.

בנשיאותו התפתחה הלשכה יפה מאד, ולאות־הוקרה נבחר שנית כנשיא, ואחר כך נעתר להפצרת אחי הלשכה והמשיך כנשיא בפועל של לשכת “סוקרטיס” בשנים 1931–1936. אחר כך סרב להמשיך עוד בנשיאות, אך לאות־תודה כבדוהו בתואר “נשיא כבוד” לכל שנות חייו.

אגב: לשכת “סוקרטיס” בווינה לא הסתפקה בעבודה הסגורה בלבד, אלא פיתחה גם עבודה בהיקף רחב בענפים שונים: תמכה בשורת מפעלים צבוריים, כגון: בתי יתומים, בתי־הבראה לילדים, בתי־חולים לחולי רוח, וכו'.

באי־כח הלשכה הזאת השתתפו גם בליגה הבינלאומית, שבה נידוני בעיות השלום ועוד. בכל הועדות הנ“ל היה ד”ר א. שליט הרוח החיה.

הלשכה “סוקרטיס” קשרה – בימי נשיאותו של שליט – קשרי־ידידות עם לשכות רבות וגם עם הלשכה הגדולה מן המיסדר הסקוטי. בית המלכות באנגליה נטה, כידוע, תמיד יחס אהדה רבה לבנאות החפשית, ורבים מזרע המלוכה הם אחים בלשכות אנגליות, סקוטיות ועוד (אף הנסיך מאואלס, אדוארד השמיני, קודם שעלה על כסא־המלכות, במות אביו המלך ג’ורג' החמישי, היה בונה חפשי משנת 1919, ועלה לדרגות גבוהות, אך בגלל עלותו לכסא־המלוכה נדחתה בחירתו לרבן הגדול). שליט הוזמן להשתתף בישיבה החגיגית של הלשכה הגדולה באדינבורג, אך בגלל מחלה לא לקח חלק בטקס הקדושין של הנסיך מאואלס.

אך מלבד הבנאות החפשית, היה פעיל גם בשטחים אחרים של החיים הצבוריים והחברותיים. ובהגיעו לשנתו הע“ה, בחג השבועות תש”ו, עוד כחו עמו ורעננותו עומדת בו.

כאן, בארץ, החל לעת זקנותו בכתיבת זכרונותיו, והעלה על נייר את אשר התרחש בעולם הגדול מראשית התבגרותו.

הערת המביא לבית־הדפוס: ד“ר יצחק (איזידור) שליט נפטר בתל־אביב בי”ב שבט תשי"ד (16.1.1954).

ז. אנשי האדמה

מאת

דוד סמילנסקי

---

מאיר אפלבוים

מאת

דוד סמילנסקי

בועידה הראשונה של כל אגודות חבת־ציון ברומניה, שנתכנסה בפוקשאני, בכ' טבת תרמ"ב (30.12.1881) השתתפו חמשים ואחד ציר מ־32 אגודות, והוחלט לארגן את קבוצת העולים הראשונה לארץ־ישראל.

לא ארכו הימים, והנחשונים הראשונים (228 נפש) קפצו לתוך גלי הים השחור, ועלו על האניה האוסטרית “טטיס”, אשר הפליגה מנמל קונסטנצה באבגוסט 1882.

בין חברי הפלוגה הראשונה היה ראש המשפחה יצחק אהרון אפלבוים ושלשת ילדיו, בהם גם הילד מאיר בגיל שתים־עשרה.

העולים ירדו בנמל חיפה, ולאחר חדשים מספר החליטו להתנחל על הקרקע שנרכשה אז בהרי שומרון. הערבים יושבי המקום קראו את חלקת האדמה הזאת “זאמארין”, אולם המתישבים החדשים קבעו את שם האחוזה “זכרון יעקב” על־שם יעקב־ג’מס רוטשילד, אביו של הבארון הנדיב.

האדמה היתה בחלקה הגדול אדמת טרשים, ורק חלק קטן ראוי לעיבוד.

הציה והשממה הטילו פחד על כל עובר אורח, ורק החלוצים מרומניה, בנסעם על גבי סיפונה של האניה “טטיס”, בשנת תרמ"ב, נשבעו לאמור: “לו יהי מקום מושבנו מדבר שמם, אנחנו נהפוך אותו לגן־עדן”…

והחלוצים הנועזים קיימו את שבועתם. לאחר סבל רב ומלחמה בלתי־פוסקת עם תנאי המקום והזמן, הפכו את המדבר השמם לישוב חי, פורח ומפרה.

בין המתישבים הראשונים, שהעזו להקים את הבתים המעטים הראשונים על גבעת הכפים והסלעים העזובים, היה ר' יצחק אהרון אפלבוים, והילד מאיר ינק בבית אביו את האהבה לעבודת האדמה. הוא נשא עמוק בחובו את דברי המעפילים הראשונים אשר גרסו בראשית עלותם לארץ האבות: “אפילו נכרסם אבנים – ממקומנו לא נזוז, פה נחיה ופה נמות”…

במלאת למאיר אפלבוים שש־עשרה שנה, נתקבלה הוראה מן הבארון לשלוח חבורה של צעירים מבני המושבות לבית־הספר החקלאי באלג’יר, לשם השתלמות בחקלאות לכל סוגיה. בין החבורה הזאת היו מצעירי המושבה “זכרוךיעקב”: אהרון אהרונסון, פרץ פסקל ומ. אפלבוים. שלשתם גמרו את בית־הספר החקלאי באלג’יר בהצטיינות, ומאיר אפלבוים אף נתכבד במידליה של זהב.

לאחר גמרו את בית־הספר החקלאי, חזר אפלבוים למושבתו זכרון־יעקב. אם כי צעיר היה עדיין (בן תשע־עשרה), הוזמן כמנהל היקב הגדול בראשון־לציון. לאחר זמן־מה הועבר על־ידי פקידות הבארון לפתח־תקוה, והוטל עליו כאגרונום מוסמך לפקח על כל העבודות החקלאיות במושבות: ראשון־לציון, עקרון, גדרה, פתח־תקוה וזכרון־יעקב.

מאיר אפלבוים נכנס בראשו ורובו לשרותו החשוב, והצליח בשנים מספר לפתח את הזנים החשובים ביותר של הגפנים, השקדים, הזיתים, ועל כולם גידל ופיתח את הזן של תפוחי הזהב “שמוטי”, שנתפרסם במרוצת הזמן באיכותו המצוינת, ורכש לו שם טוב בכל שוקי העולם הגדול.

שתים־עשרה שנה עמד במערכת החקלאות, דאג גם ליצירת שווקים לממכר פרי הארץ, ועל־פי יזמתו, בשתוף פעולה עם המנוח שמעון רוקח, נוסדה ביפו החברה “פרדס” בשנת 1901.

בתום המלחמה הקודמת התישב עם משפחתו בתל־אביב, ועל־פי בקשת המנוח מאיר דיזנגוף, התנדב לשמש מפקח ראשי במחלקת הנטיעות העירונית. בתפקיד זה שימש כמה שנים.

במלאת למאיר אפלבוים שבעים וחמש שנה, בניסן תש"ד (מארס 1945), נכתבו הדברים האלה, כדי לתת כבוד לבן העליה הראשונה, אשר בזכותו ובזכות חבריו התפתחה ארצנו. ברכתנו, שיזכה להיות בעתיד הקרוב אחד מאזרחיה הראשונים של המדינה העברית בארץ העברים.

הערת המביא לבית הדפוס: מאיר אפלבוים נולד בפוקשאני (רומניה) בתר“ל (1870). נפטר בתל־אביב בי”א שבט תש"ח (22.1.1948). 

---

יוסף זימנבודה

מאת

דוד סמילנסקי

האכר הישיש יוסף זימנבודה ממאיר־שפיה – נולד בתר"ל (1870) בצ’נסטוחוב, פולין – לא הניח את המעדר והמזמרה מידיו גם בהגיעו לגיל הגבורות, וסימל את האכר־למופת מבין החלוצים הראשונים.

בגיל שבע־עשרה עלה לארץ, ומאז לא הניח כמעט את המעדר מידו. עשרות שנים היה משכים יום־יום לפני עלות השחר, מתפלל תפילת ותיקין בבית־הכנסת, סועד אחר כך את לבו, ומתחיל מיד את סדר יומו, במשק הירקות ועצי הפרי, ברפת ובאורוה ובלול. יודע היה האכר יוסף זימנבודה את שפת בעלי החיים, הבהמות והעופות שבמשקו, ודומה שהללו הבינו גם את לשונו ונענו לו.

כל מי שרצה לראות משק עברי חקלאי רב־גונים ומסודר למופת, יכול היה לראותו אצל יוסף זימנבודה. כי אכן הגדיל לעשות העובד החרוץ. המשק שלו התפתח יפה בענפים רבים ובמינים משובחים – כרמי גפנים ושקדים, חורשות זיתים, חרובים ותפוחים, פרדסים של פרי־הדר לסוגיו, לרבות אתרוגים, וגם עצי תאנים ותמרים לא נעדרו במשקו. יין וקוניאק מן המינים המובחרים הכין בעצם ידיו מענבי כרמו. הוא אף גידל טאבאק ממין משובח, התמחה בגידול עצי־תות ותולעי־משי.

בתקופת מלחמת־העמים הראשונה (1914–1917), כשאזל הבד מן הארץ, היתה משפחת זימנבודה עוסקת באריגת בד מחוטי משי מתוצרת־בית עצמית, ואפילו הד"ר הלל יפה, אשר שימש אז כרופא בזכרון־יעקב ואגפיה, היה משתמש בחוטי־משי מן התעשיה הביתית של משפחת זימנבודה לצרכי פצועים ותפירת נתוחים.

לאכר החרוץ יוסף זימנבודה יצאו מוניטין בזכרון־יעקב ובנותיה שפיה, בת־שלמה וגבעת־עדה. גם מכל מושבות שומרון ויהודה היו באים האכרים לראות את משק זימנבודה וללמוד ממנו. ואפילו החקלאים לא־היהודים, גרמנים וערבים, היו מסיירים במשק המסועף ושומעים דברי הסבר מפיו של יוסף זימנבודה.

העובדים העיקריים במשק – היה בעל המשק עצמו ובת־זוגו ביילה, ושני בניו ושבע בנותיו. כולם שקדו על העבודה האינטנסיבית בכל ימות השנה. ומה לא נמצא במשק־מופת זה? כל פרי למינהו: ענבים, שקדים, חרובים, תאנים, תפוחים, אגסים, שזיפים, זיתים, תות, וכן דבש, ביצים, חלב, חמאה, גבינה, חלב חמוץ ולבן, ירקות מכל המינים, חטה, שעורה, דורה, וכו', מן הזנים המשובחים ביותר.

זימנבודה היה מציג בתערוכות חקלאיות תוצרת משובחת של משקו המצויין, וזכה באותות־הצטיינות ובפרסים מאת ממשלת תורכיה, ואחר כך מאת ממשלת ארץ־ישראל, בתקופת המנדאט הבריטי.

מוצאו של יוסף זימנבודה מצ’נסטוחוב (פולין). בילדותו קיבל חנוך מסורתי. מכאן עברו הוריו לרומניה. במרוצת הזמן חיסלו את עסקיהם על מנת לעלות לארץ־ישראל. בתרמ"ז הפליגו באניה לבירות (לבנון), ומשם אמרו להגיע לארץ. אולם בימים ההם היו שערי הארץ סגורים בפני יהודי רוסיה, פולין, רומניה ויתר מדינות מזרח־אירופה. ההורים לא החזיקו מעמד, וחזרו מבירות לפולין, ואילו העלם הצעיר יוסף זימנבודה גמר אומר לחדור לארץ־ישראל באורח בלתי־חוקי.

התחנה הראשונה שלו בבואו לארץ היתה זכרון־יעקב, ונכנס מיד לעבוד כפועל יומי בחקלאות. כעבור זמן קצר נתקבל כאחד התלמידים הראשונים בבית־הספר החקלאי בזכרון־יעקב מיסודו של הבארון אדמונד רוטשילד. פה למד שלש שנים את עבודה האדמה לכל ענפיה. התלמיד החרוץ יוסף זימנבודה נתחבב על מוריו, מדריכיו ותלמידי בית־הספר החקלאי. מחצית היום עבדו התלמידים בכרמים ובשדות; ומחצית היום עסקו בעיזוק ובסיקול בהרים. ובעת ובעונה אחת למדו גם לחרוש ולזרוע, לקצור את התבואה ואת יתר העבודות הכרוכות בפלחה.

בשנת תר"ן (1890) נקנתה על־ידי הבארון רוטשילד חלקת־אדמה בת כמה מאות דונאמים בהרי שומרון לשם יסוד מושבה חדשה, שנקראה אחר כך “מאיר שפיה”, על־שם זקנו של הבארון מאיר־אנשל רוטשילד.

ושוב אנו פוגשים את הצעיר יוסף זימנבודה במנין הראשון של המעפילים הראשונים על פסגת שפיה. בכל מרצו התמסר לעבודת האדמה. רבות סבל בשנים הראשונות. חבלי יצרה קשים עברו עליו בציה ובשממה, והוא לא נפל ברוחו, כי־אם המשיך לעבוד ולעמול, ועודד גם את חבריו בעבודה מאומצת. ובמשך שש עשרות שנים, שימש יוסף זימנבודה דוגמה באה וסמל מופת לעבודה חלוצית. הוא גם עזר הרבה בנסיונו ובחריצותו למיסדי גבעת־עדה ועתלית.

באחד הימים נפגש עם צעירה נאה, ביילה, שעלתה לארץ עם אביה יהודה לוקצ’בסקי מוולקוביסק (ליטא), מראשוני חובבי־ציון בליטא. האב הסכים שבתו היחידה ביילה תנשא לאכר הצעיר יוסף זימנבודה. והצעירה ביילה, מראשית נשואיה, עמדה לימינו של בחיר־לבה בכל עבודות הבית והמשק החקלאי.

משפחת זימנבודה הלכה וגדלה, עד שהגיעה לאחת־עשרה נפש.

אדמת שפיה היתה זרועה סלעים על גבי טרשים, והצמיחה קוץ ודרדר. ההעפלה על גבעות שפיה היתה קשה ומפרכת את הגוף, אבל יוסף זימנבודה וביילה אשתו לא נרתעו לאחור.

נשאו אבנים על כתפיהם ושאבו מים מן המעין הרחוק בכדי־חרס ובפחים. כל המתנחלים הראשונים גרו בבית ישן והרוס למחצה, שריד מן הכפר הערבי החרב. הבנין היה בנוי מענפי עצים מטויחים טיט ועפר, ובימות החורף היו הגשמים חודרים דרך הקירות והגג הסדוקים ומציפים את החדר הרעוע. לעתים תכופות חסר להם אפילו לחם לאכול, ובאין לחם היו מרתיחים חיטה במים, מעין תחליף ללחם אפוי. רבות סבלו המעפילים הראשונים, עד שעלה בידם להכשיר את גבעות שפיה השוממות לנטיעת כרמי גפנים ושקדים, חורשות זיתים, תאנים, חרובים ועצי תות.

יוסף זימנבודה וביילה רעיתו התגברו על כל המכשולים ועבדו מן הבוקר ועד הערב ללא ליאות, וקבלו עליהם את היסורים באהבה ובסבלנות. היו מן המתנחלים שלא עצרו כח ועזבו את המקום.

בין עשרת הבתים הראשונים, שנבנו בשפיה, היה גם ביתו של זימנבודה.

שנים רבות שימש יוסף זימנבודה כ“מוכתר” המושבה שפיה, וסייע הרבה לישראל בלקינד להשיג מפקידות הבארון את הבנין של בית־ההבראה לאכרים, כדי להקים בו את המוסד החנוכי “קרית־ספר” לחמשים יתומים, שהוריהם נרצחו בפרעות קישינוב בשנת 1903. כן עזר זימנבודה לקיום המוסד במשך כל זמן היותו בשפיה.

בית יוסף וביילה זימנבודה היה פתוח לרווחה לאורחים ומבקרים רבים, ושימש מרכז לפועלים שבכפר שפיה. יש לציין בחבורה הקטנה של פועלים חלוצים את: ישראל שוחט (ששימש מזכיר של “קרית־ספר”), צבי בקר (שעבד במשק זימנבודה), אלכסנדר זייד, מניה וילבושביץ, מנחם גנסין, ועוד כמה מן הפועלים הראשונים, שעבדו במשקי אכרי שפיה.

בפסח תרס“ט הונח בבית הזה היסוד ל”השומר", שבראשו עמד כמה שנים – ישראל שוחט. “השומר” יצר בזמנו טפוס של גבור עברי המחרף נפשו למות על רכוש היהודים בארץ־ישראל. “השומר” הגה את הרעיון “לגיון העבודה” והשתתף ביסוד “גדוד העבודה”.

ראשוני הפועלים במשק זימנבודה, שמהם נעשו לעסקנים מפורסמים בישוב, שמרו לו אמונים ליוסף זימנבודה, מדריכם בחקלאות, ובמלאת לו שבעים וחמש שנה רשמוהו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל.

בין המבקרים בבית זימנבודה היו כמה ממנהיגינו, סופרינו ומשוררינו, ובהם אחד־העם, אוסישקין, ביאליק וז’בוטינסקי. את כל המבקרים בביתם היו מקבלים, זימנבודה ורעיתו, בסבר פנים יפות, ומכבדים אותם בפרי תוצרת משקם. כאן ראו בעליו, כי גם בימינו ארץ־ישראל היא ארץ “זבת חלב ודבש” אם ידים חרוצות מטפלות בה.

פרק חשוב הוא היחס הלבבי של בית זימנבודה לכל המגורשים והפליטים שהגלו מתל־אביב ויפו בערב פסח תרע"ז (1917) על־ידי מפקד הצבא התורכי ג’אמל פחה. במיוחד טיפל במורי ותלמידי הגמנסיה “הרצליה” מתל־אביב. כולם “הסתדרו” בתוך חורשת הארנים – מי באהלים, מי בסוכות ומי תחת כפת השמים. ויוסף זימנבודה, שידיו היו מלאות עבודה, עשה בכל מאמציו לשפר את חיי מאות המורים והתלמידים. לכולם המציא מזון מתוצרת משקו.

כיובל שנים עמד יוסף זימנבודה במערכת העבודה החקלאית וגם בראש המושבה שפיה ורעיתו הנאמנה ביילה עוזרת על ידו. שניהם מלאו כמה תפקידים צבוריים מתוך התנדבות, מתוך מסירות נפלאה והקרבה עצמית, ושניהם הכו שרשים עמוקים באדמת המולדת, זכו לגדל בארץ דור ישרים של אכרים עברים – בנים ובני־בנים, ההולכים בדרכי אבותיהם וממשיכים את העבודה החקלאית בשומרון – זכרון־יעקב, שפיה ובנימינה.

---

דוב חביב (לובמן)

מאת

דוד סמילנסקי

את דוב חביב הכרתי בשנת תרנ"א בראשון־לציון, בעודנו נקרא בפי כל בשמו הקודם שהעלה אתו מגולת רוסיה – בוריס לובמן, ועל ידו אשת־נעוריו רבקה.

באותו זמן היה בוריס לובמן משגיח על כרם־גפנים של אוסוביצקי בראשון־לציון.

הכרם ניטע על שטח בן ששים דונאם, במורד שמאחורי בית־הכנסת שהתנוסס על גבעה בראש הרחוב המרכזי.

בצריף־עץ קטן שבכרם היה בוריס לובמן מתגורר עם בת־זוגו כמה שנים. במקום דלתות וחלונות היו באותו צריף מחצלות־קש שכיסו את החללים. והריהוט – לוחות־עץ על פחי־נפט ריקים שימשו ספסלים לישיבה ביום ולמשכב בלילה. ועוד לוחות־עץ על כלונסאות היו בבחינת “שולחן”, שמסביבו היו מסובין בעלי הצריף ואורחיהם. רצפת החול היתה מכוסה מחצלת־קש, ובזויות הצריף עמדו תיבות־נפט ריקות ובתוכן מדפים קצרים, אשר שימשו מקום אחסנה לכלי־לובן, לצרכי מזון וגם לספרים ועתונים.

אותה שנה שהכרתיו עבר ב. לובמן לגור בשני חדרים קטנים, בבית שכור ברחוב ששמו כיום “עין הקורא” (בימים ההם לא היו שמות לרחובות המושבה).

אף הדירה החדשה היתה דלה וחסרת־נוחיות, וגם הריהוט היה בסימן דלות. משכורתו החדשית של לובמן היתה אז כארבעה נאפוליונים זהב (כשלש לירות). אך ב. לובמן היה אדם שמח בחלקו, צעיר ורענן, שופע עלומים ועליזות, חיוך אופטימי היה מרחף על שפתיו תמיד, ואת כל הבא בצל קורתו היה מקבל בזרועות פתוחות ובסבר פנים יפות.

ורבקה לובמן אף היא היתה צעירה ורכה בשנים, בעלת עינים קורנות ומאירות, שערותיה השחורות גזוזות למחצה, מחייכת תמיד ודבריה מפיקים חן, שמחה להכנסת אורחים במעונה הצר ומשתתפת בשיחת רעים וידידים.

ה“כיבוד” השכיח בבית לובמן היה תה ופירות העונה – שקדים וענבים בקיץ, תפוחי־זהב וקני־סוכר בחורף. ויש שהיו מצטרפים גם לארוחת ירק, שיש עמה שיחת־ידידים על דא ועל הא, מתוך גלוי־לב ופשטות טבעית.

בית לובמן שימש אז כעין בית־ועד לעולים החדשים, שהיו מבקרים שם ברצון לשם בקשת עצה טובה.

ולא שיחות־רעים בלבד נשמעו בבית הלובמנים, אלא גם משירי הארץ של הימים ההם: “אל טל ואל מטר”, “ראשון לציון”, “משמר הירדן”, “חושו אחים חושו”, ועוד. וגם בריקודים היו יוצאים לפעמים, בליווי מוסיקה ובלי מוסיקה. ומי היו הרקדנים הראשיים? ישראל בלקינד, חיים ירחמנוב, שמואל כהן, יהודה גרזובסקי, רבקה לובמן, ואחרים. הריקוד העיקרי שהיה נפוץ אז הוא ה“רונדו” של זאב טיומקין (טיומקין עמד אז בראש לשכת חובבי־ציון ביפו, והריקוד נקרא על שמו).

ריקוד זה לא היה מסובך כלל, והמשתתפים בו היו מסתובבים שעה ארוכה במעגל, בלי הכנה מוקדמת. המנצח על המחולות היה בדרך כלל ישראל בלקינד, ובהעדרו – יהודה גרזובסקי.

עדייו לא היו אז נגודים מעמדיים ומפלגתיים בישוב, ולא ניכר כל הבדל בין אכר לפועל. כולם השתייכו למפלגת “העליה הראשונה”, שמטרתה היתה אחת ויחידה: לבנות ולהבנות.

היתה זו תקופת הפריחה של כרמי הגפנים במושבות ראשון־לציון וזכרון־יעקב, המושבות שבהן התרכזה תעשית היין ביקבים הגדולים מיסודו של הבארון רוטשילד.

מן הכרמים שראשון־לציון נשתבחה בהם היו אלה של שליט, טרכטנברג, ברניצקי, זייגר ואוסוביצקי. ארבעת הראשונים טפלו בעצמם בכרמיהם, ואילו כרם אוסוביצקי נמסר לטפול לב. לובמן, והלה השקיע בו מרץ ועמל רב.

אנו, העולים החדשים, היינו מבקרים לעתים תכופות בכרמים, שהצטיינו בטיפולם ובפריונם, וטופחו בידים נאמנות.

בכרמים אלה למדו העולים החדשים לפתוח תעלות (“בחר”), לשם הרחקת העשבים המזיקים (“אינג’יל”, “סעידה”).

מפי הכורמים המנוסים למדנו את תורת העידור, השתילה, הזיבול, תיחוח האדמה, זימור הגפנים, הרכבת זמורות ממינים משובחים, גיפור הגפנים, קשירת ענפים למשענות, וכל יתר הלכות גידול גפנים.

ב. לובמן, שהתמחה אז בעבודת כרם (בגידול הדרים לא עסקו עוד יהודים בימים ההם), אהב את הגפנים ושקד עליהן מבוקר ועד ערב, ככורם מדורי־דורות.

בשבתות ובמועדים, וגם בימים פנויים בעונת הגשמים, היו מתכנסים בדירת לובמן אכרים ובניהם, ותיקים ועולים חדשים לשם שיחות בעניני צבור.

בין הענינים ששימשו נושאים לשקלא־וטריא: מיון הגפנים לענבי מאכל ולענבי יין ושאר משקאות.

כמה וכמה מיני גפנים הם: חברוניים (או ערביים), צרפתיים, אינדיאניים, אמריקאיים וכו'. גפני חברון, תנובתן רבה אך ענביהן יפים למאכל בלבד, ענבי צרפת (אליקנט, בורדולו, מוסקאט, סוטרן וכו') טעימים, ריחנים ויפים גם לאכילה וגם לתעשית יינות. אולם גם הגפנים החברוניות וגם הצרפתיות לא יכלו לעמוד בפני מחלת הפילוקסירה, שסכנה בה להשחתת כל הגפנים. לעומת זה היתה הגפן האמריקנית מחוסנת בפני מחלת הפילוקסירה, אך ענביה לא יכלו להתחרות במינים הצרפתיים, לא בטעמם הטוב ולא באיכותם המשובחת.

שאלת הגפנים העסיקה בימים ההם הרבה מאד את הכורמים בכל הארץ, מפני שבולמוס הכרמים הגיע אז לשיאו.

אכרי ראשון־לציון, נוטעי הכרמים, נתמכו אז בחלקם על־ידי הבארון רוטשילד, אך כמה מן הכורמים היו עצמאיים. ולא נזדקקו לחסותה ולעזרתה של פקידות הנדיב.

ב. לובמן לא הצטמצם רק בטיפוח כרמו של אוסוביצקי, אלא נתן דעתו לענינים צבוריים, ובפרט לגורל המושבות העברית הראשונות.

במשך שתי עשרות השנים הראשונות להבנותם, התנהלו היקבים הגדולים בראשון־לציון ובזכרון־יעקב על־ידי פקידות הבארון־הנדיב, בלא שיתוף הכורמים. בתרס"ד החליטו הכורמים, שהגיעה השעה להפקיע את הנהלת היקבים מידי הפקידות ולמסרה לידי הכורמים עצמם.

לשם כך נבחרה משלחת האכרים, ובין חבריה הפעילים בוריס לובמן, שנסעה לפאריס והתיצבה שם לפני הבארון רוטשילד, לאחר משא־ומתן והסברה, מצאה המשלחת אוזן קשבת אצל הבארון.

לובמן זכה להיות בין המיסדים הראשונים של “אגודת הכורמים”, חבר הנהלת “כרמל מזרחי” למכירת היינות בשוקי חוץ־לארץ, חבר מועצת היקב ואחד המיסדים של התאחדות־המושבות. שנים רבות שימש ראש ועד־המושבה, ולכל המפעלים הקדיש את מיטב מרצו, זמנו וכושר־פעולתו.

בשובי לארץ באדר תרס"ו מיהרתי לבקר אצל ידידי מאז, אך בינתים שינה את שמו לעברי, ושמו לא היה עוד “בוריס לובמן” אלא “דוב חביב”, ואשתו לא נקראה עוד בכנויה הרוסי (רי“ש ובי”ת סגולות), אלא רבקה בנקוד עברי טהור.

ועוד שנוי חשוב מצאתי בבית לובמן־חביב ברחוב ירושלים: את מקום הרוסית ירשה העברית גם בדבור היומיומי. העברית השתלטה והתאזרחה במשפחה, ומאז היה בית דוב חביב בית עברי במלוא המשמעות. מצאתי בביתו שתי ילדות וילד עם שמות עבריים (מיכל, נעמי וזרובבל) שנתחנכו בבית־הספר של המושבה, והעברית היתה שפת אמם.

דוב חביב לא היה בעצמו בעל נכסים גדולים, אך ראה עצמו שותף לנכסי הכלל. שמח לכל עולה חדש, לכל מושבה חדשה, לכל קניה חדשה, ולכל מפעל כלכלי תרבותי וחנוכי שנוסף בארץ. כל נכס עברי בכפר ובעיר יקרו בעיניו, והיה מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה לסייע במיטב יכלתו לביסוסם ולפיתוחם של המפעלים הישוביים לכל סוגיהם.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה, היה הישוב בארץ נתון במצב חמור מכל הבחינות, ונשקפה לו אז סכנת כליון. אז קמו כמה עסקנים צבוריים, נועזים ורבי־מרץ כדיזנגוף בתל־אביב, אלברט ענתבי ודוד ילין בירושלים, אייזנברג ברחובות, מאירוביץ וחביב בראשון־לציון, ד"ר הלל יפה בזכרוךיעקב, חיים מרגלית־קלווריסקי בראש־פנה, ועוד כמה אישים ספורים אשר סיכנו את חייהם ועמדו בפרץ בזמנים הקשים ביותר.

בשל הקרבתם העצמית של חבר העסקנים הנאמנים, ניצול הישוב העברי מחורבן גמור בתקופת המלחמה הראשונה, שארכה יותר מארבע שנים במשטר התורכי.

עם הווסד הועד הזמני ליהודי ארץ־ישראל, בתום המלחמה, נבחר ד. חביב לחבר הועד, ואף היה ציר אסיפת־הנבחרים הראשונה.

דוב חביב היה בסגולותיו ובאורך־רוחו עסקן צבורי אידיאלי, שידו בכל מפעל: נחשב על המיסדים הראשונים של הקופה החקלאית בראשון־לציון, ושנים רבות היה חבר ההנהלה. בעת ובעונה אחת שימש ראש הועד החקלאי, חבר מסור למיסדר “בני־ברית” מראשית הווסד הלשכה הראשונה בא"י ושנים מספר נשיא הלשכה “בנימין די־רוטשילד”. כמה שנים היה חבר המועצה של ברית הציונים.

חביב היה אוחז בעט סופרים, מפעם לפעם פירסם שורת מאמרים בעתונות הארצישראלית, ואף חיבר שני ספרים: “ראשון־לציון” (ספר לנוער) ו“מספורי הראשונים לציון”. בפשטות ובגלוי־לב – ואף בסגנון נאה ומשופר – ידע חביב להעלות על הנייר את הגות־לבו, את מחשבותיו, את רשמיו וזכרונותיו מן העבר שיש להם ערך רב לתולדות הישוב, ולהוציא דבר מתוקן מתחת ידו.

והרי השלמות וההידור היו דרכו כל הימים: בימי עלומיו ידע להחזיק באת, במעדר, במזמרה, בסכין ההרכבה וביתר כלי עבודת האדמה. ותמיד הוציא מתחת ידו עבודה נקיה ומשופרת, וכרמו היה למופת ולדוגמה.

דוב חביב זכה להיות אחד מבני העליה הראשונה. מאז עלותו לארץ קשר את חייו בארץ האבות, ונתערה בה והכה בה שרשים עמוקים. במשך שש עשרות שנים ומעלה פעל והשתתף בכמה וכמה מפעלים, שהם נכסי־צאן־ברזל של הישוב בכל תמורות העתים והמשטרים.

את אהבתו למולדת ולעם על כל קניניו הרוחניים – הוריש גם לבנו־יחידו, זרובבל, עסקן ישובי פעיל ונאמן, שכיהן במשך כמה שנים כראש המועצה המקומית ראשון־לציון.

על דוב חביב אפשר לומר בפה מלא ולא בדרך המליצה: “כשמו כן הוא”, כל ימי חייו היה חביב ונוח לבריות, ליחו לא נס גם בהגיעו לגבורות, ומן המאושרים היה שזכה לראות בעיניו בהגשמת שאיפותיהם של הראשונים לציון.

האמונה העמוקה והבטחון העז, כח הסבל לעמוד בכל הפגעים, פגעי הטבע ופגעי אדם, והרצון העז לחתור אל ההגשמה – אלה הם אשר הדריכו את חלוצינו הראשונים לפני שני דורות, שדוב חביב נמנה ביניהם.

הערת המלה"ד: אברהם־דוב חביב (לובמן) נולד בפלך מוהילוב, ברוסיה הלבנה, בתרכ“ד (1864). נפטר בראשון־לציון בי”ט סיון תשי"א (21.6.1951).

---

יהושע חנקין

מאת

דוד סמילנסקי

לא איש דברים היה אלא איש מעשים ורב פעלים. נולד בקרמנצ’וג, פלך פולטאבה (אוקראינה) בתרכ“ה–1864. עלה לארץ בתרמ”ב. הקדיש עצמו למטרה אחת: גאולת אדמת ארץ־ישראל.

עוד בימי נעורי היה לי העונג להכיר מקרוב את הצעיר בעל השערות הארוכות היורדות לו על כתפיו, יהושע חנקין. אגדות רבות נתרקמו כבר אז מסביבו כאחד מגבורי הביל"ויים. הערבים בעיר ובכפר סיפרו רבות על גבורתו ועל אומץ־לבו, כי חנקין היה נכון תמיד לסכן אף את חייו לשם השגת מטרתו. שנים על שנים הפיל את חתיתו על השודדים והגנבים מדן ועד באר־שבע, והכל הביטו עליו ביראת הכבוד. רעיון גאולת־הארץ הוא הרעיון העיקרי, אשר לו נשבע חנקין שבועת אמונים ולו התמסר בכל נפשו ומאודו, מנעוריו ועד יומו האחרון.

לאחר קניותיו הראשונות: אדמת רחובות ביהודה (תר"ן) ואדמת חדרה בשומרון (תרנ"א), התחיל לחלום את חלומו הגדול על רכישת עמק יזרעאל. וכמנהגו היה אומר מעט ועושה הרבה. ברכיבה על סוסתו האצילה היה חוצה את העמקים, המישור והשפלה של ארצנו. את לבו לקח עמק יזרעאל, שהיה ברובו שומם ולא מעובד בימים ההם, ואותו החליט לגאול מידי הזרים המחזיקים אותו בשממותו. לא רבים האמינו בהגשמת תכניותיו הנועזות של חנקין, והיחידי שנענה לו למעשה ובפועל היה זאב טיומקין, ראש הועד הפועל של “חובבי ציון” באופן זמני.

אף הלה, טיומקין, צעיר לימים היה ובעל תכניות נועזות. ושני הצעירים הנלהבים דעתם היתה מוסכמת על חשיבות גאולתו של עמק יזרעאל. לאחר מאמצים רבים עלה אמנם בידי חנקין להשיג את האמצעים הכספיים לרכישת מאה ועשרים אלף דונאם מאדמת העמק מאת בעליו, הערבי סורסוק מבירות. ומיד נמכרה הקרקע ליהודים מן העולים החדשים.

באותו זמן תיכן “בעל הדמיונות” חנקין גם את התכניות לרכישת אדמות “ואדי אל חוארת”, ג’ידרה, עמק עכו, ועוד ועוד.

משה סמילנסקי מספר באחת מרשימותיו: “שנים על שנים היינו רוכבים על סוסינו ב”ואדי־איל־מלח" וחוצים את העמק לארכו עד מעון נוריס, ויוצאים דרך בישן, אל ככר הירדן – ועינינו נמקות בחוריהן! בכל המרחב הזה, בכל שדות הבר האלה, אין לנו אף שעל. וכל איש מיהודה, ההולך אל הגליל וחוזר אל ביתו – לחש של צער וקנאה על שפתיו: העמק! כחזון־קסם היה העמק בעינינו, חזון רחוק, אשר ידנו לא תשיגנו. והיה בקרבנו אחד, אשר החליט אומר בנפשו: העמק לנו יהיה! ר' יהושע! במה? בפרוטותינו? חמש מאות אלף דונאם?… חמשת אלפים אנו קונים בעמל… אל נא ילעג לרש!… והעצבים המתוחים על פניו התמתחו עוד יותר, והראש נע לאטו. והתלתלים זעו כחיים “לנו יהיה העמק”! והוא שמר את הבטחתו"…

אולם – אשר יגורנו בא. קבוצת אפנדים מירושלים, אשר עינם צרה בחנקין, הביאה דבתו רעה, לפני הרשות התורכית, לאמור: הנה היהודי הזר הזה עומד לנשל את ילידי הארץ מעל אדמתם… ויצאה פקודה חמורה מטעם הרשות התורכית לנעול את שערי הארץ בפני היהודים הזרים, והעליה פסקה.

צירי הקבוצות והחברות היהודיות, ששהו בארץ ושבכספם נקנו הקרקעות, דרשו במפגיע מטיומקין ומחנקין שיחזירו להם את כספם והכריזו על הסתלקותם מן הקניות ומן ההתחייבויות של החוזים. המוכר הערבי סירב להחזיר את דמי־הקדימה, שעלו לסכום הגון, ובאי־כח הקונים אבדו את ממונם ויצאו את הארץ אבלים וחפויי־ראש. הכל רגזו על טיומקין וחנקין, שכאילו ב“הזייתם” גרמו לכשלון כזה…

המכה האנושה הזאת גרמה ליהושע חנקין יסורים וענויים. רבים הנידו לו ראש: הנה בא הקץ לחלומותיו של בעל־הדמיונות הלזה! ורבים אחרים אף הרשו לעצמם לחשוד בו ולהטיל בו דופי…

המצב היה קשה. שערי הארץ היו נעולים בפני עליית יהודים. המקח־והממכר בקרקעות פסק, ומשבר חמור ניתך על הישוב העברי בעיר ובכפר. ימים רעים ומרים עברו על יהושע חנקין, ורבים חשבו כי נשבר כוחו ולא יוסיף עוד לקום על רגליו. אולם הוא התגבר על מכאוביו, התאושש ויצא שוב למערכה בכוחות מחדשים. שוב החל יהושע חנקין מתכן תכניות לרכישת קרקעות.

דעת חנקין היתה שלא חרב האבירים, אלא מחרשת האכר היא שתכבוש את המולדת. ולאחר שועד חובבי־ציון באודיסה והחברות הפרטיות הסתלקו ממנו, העמיד עצמו לרשות הבארון רוטשילד ואחר כך מצא אוזן קשבת גם אצל חברת “יק”א", ושוב חידש יהושע חנקין את פעילותו ועלה בידו לרכוש שטחי־אדמה גדולים בגליל.

במרוצת הזמן נענו לו גם חברת הכשרת הישוב בהנהלתו של הד"ר א. רופין, וגם הקרן הקיימת לישראל, וכך עלה בידו לרכוש חלקות גדולות על חופי הירדן והכנרת.

חדשים אחדים לפני פרוץ מלחמת־העולם הראשונה עמד יהושע חנקין לקנות שטחי־אדמה גדולים בעמק יזרעאל; הושגו האמצעים הכספיים הדרושים לקניה הגדולה. ולאחר השתדלות מאומצת נתנה הממשלה התורכית את הסכמתה להעברת הקרקע לרשות החברה היהודית, והכל היה מוכן לביצוע המפעל הענקי. אך עקב מלחמת העולם שפרצה אז בוטלה הקניה.

בימי המלחמה נאסר על־ידי המפקד הראשי של הצבא התורכי בסוריה ובא"י, ג’מאל פחה. ללא כל משפט הגלו אותו לאנטוליה. אשתו ליותה אותו לגולה, כשם שליותה אותו בעצותיה הנבונות בכל מפעליו ובכל אורח־חייו.

יותר מחודש נסעו חנקין ורעיתו אולגה, בלויית ישראל ומניה שוחט־וילבושביץ (גם הזוג שוחט הוגלה כפושעים מדיניים “מסוכנים”), ברכבת אשר שרכה את דרכה באטיות רבה. הם המשיכו את דרכם גם בעגלות דרך אנטוליה וארמניה, עד אשר הגיעו לקושטא – עיר־הבירה של תורכיה בימים ההם.

עם בואם לקושטא פנה חנקין בבקשת עזרה למר הנרי מורגנטוי (אביו של מורגנטוי, ששימש בשנות מלחמת־העולם השניה מיניסטר־הכספים באמריקה), שהיה אז ציר ארצות הברית בתורכיה. מורגנטוי, שידע את פעולותיו הרבות של חנקין בשטח גאולת הארץ, השתדל למענו והשלטונות בקושטא הסכימו להחליף למגורשים את מקום גלותם בבורסה¹ הסמוכה לקושטא.

רבות סבלו הגולים בסביבה זרה זו, שהיתה רחוקה מן המולדת, והרבה ימי מחסור ועינויים קשים עברו עליהם בנכר.

באופן יוצא־מן־הכלל הורשה לו לחזור לארץ־ישראל שלשה חדשים לפני גמר המלחמה, והוא שב לחדרה האהובה עליו מראשית היוסדה, שלשה ימים לפני חדירת האנגלים אליה, בשביעי לספטמבר 1918. חנקין התנדב אז לגדוד העברי, אבל מחמת גילו (בן חמשים וארבע היה) לא נתקבל.

לאחר מלחמת־העולם הראשונה הכין חנקין תכניות נועזות על עבודת הבנין. הוא הציע לקבוצת ברנדייס באמריקה ליסד 200 מושבות חדשות על שטח ארבעה מיליונים דונאם, ולהושיב בהן מאתים אלף איש. במכתבו לחברת “הכשרת הישוב” הציע ליסד שני בנקים גדולים: בנק קרקעי ובנק קולוניאלי, למתן הלוואות בתנאים נוחים למתישבים חדשים וליצירת משקים גדולים בערים ובמושבות החדשות. אך לא מצא אוזן קשבת אצל קברניטי הציונות שלאחר המלחמה, כשם שלא מצא את ההבנה הדרושה מצד המנהיגים הציוניים קודם המלחמה.

בכל תזכיריו ותכניותיו, עוברת כחוט השני דרישתו המתמדת בדבר רכישת קרקעות בכל פינות הארץ.

עוד קודם מלחמת־העולם הראשונה הגה את הרעיון על קבלת זכיון לניצול אוצרות ים־המלח, אשר עמד אז בשוממותו. הוא דרש לרכוש את אדמת הג’פטליק ועוד כמה שטחי־קרקעות של הממשלה, שאפשר היה לרכוש אותן בפרוטות. הציע תכנית מפורטת בדבר רכישת עמק החולה הגדול אשר בגליל העליון. אך המומחים הכספיים של ההסתדרות הציונית חששו להכניס את ראשם לתכניות “דמיוניות” כאלה, ורובם הביטו על יהושע חנקין כעל אדם בעל הזיות.

בפעילותו לגאולת קרקע נחל חנקין נצחון אחרי נצחון. לא ברעש ולא בקולי־קולות כי אם בשקט, במתינות ובישוב הדעת, הלך מחיל אל חיל, לא הסתפק בהישגים שכבר השיג, אלא שאף בלי הרף לכבושים חדשים.

הד"ר א. רופין, שעמד לימינו של חנקין במשך עשרות שנים, סיפר עליו: “בשנת 1920 בא אלי חנקין וסח לי לתומו, שיש בידו חוזה לקנית קרקעות בעמק־יזרעאל על שטח שבעים אלף דונאם במחיר שלש מאות אלף לירות מצריות (– אז היתה המטבע המהלכת בארץ הלירה המצרית), ועם זה הודיע לי: “אם תחליטו בשלילה, תבוטל הקניה ותקומה לא תהיה לה עוד”. סחתי עם לבי: שלש מאות אלף לי”מ – כמה עצום הסכום הזה! ושאלתי את עצמי: לאן מוליכנו זה?! אך חנקין חזר ואמר בעקשנות נפלאה: “אנו מוכרחים וחייבים לרכוש את הקרקעות האלה!”…

בימים ההם היתה רווחת הדעה בחוגי הצבור היהודי בארץ ובלונדון, שאין להחפז בקניית קרקעות במחירים גבוהים, כי היה חשש לירידת המחירים. אולם חנקין לא נגרר אחרי דעות אלה, והמשיך את קו פעולתו. כעבור זמן־מה, לאחר קניית שבעים אלף הדונאמים, בא לפני ד"ר א. רופין ובידו חוזה חדש של חמשים אלף דונאם. וכך הלך מחיל אל חיל וגאל רבבות ומאות אלפי דונאמים, על אף כל המעצורים והמכשולים המרובים על דרכו. ראש־מאוייו היה עמק־יזרעאל, אבל בעת ובעונה אחת נתן את לבו על עמק עכו, עמק זבולון, עמק הירדן, עמק השרון, הרי יהודה, הרי נפתלי, הגליל ועל כל חלקת־קרקע חשובה אחרת בארץ. בכל מקום שנתן עינו בו, לא נח ולא שקט עד שגאלו.

בדמיונו חזה גם את התפתחותן העתידה של ירושלים, תל־אביב וחיפה. בעזרתו נרכשו קרוב למיליון אמה גם מן החולות שבסביבת תל־אביב, שם הוקמו השכונות: מאה־שערים, נחלת־יצחק, תל־נורדוי וכו‘. בשטחי־החולות שנגאלו בידי חנקין עוברים כיום הרחובות הראשיים של תל־אביב: אלנבי, רציף הרברט סמואל, הירקון, אליעזר בן־יהודה, המלך ג’ורג’, שיינקין, בלפור וכו' וכו'. לאות הכרת־תודה על פעולתו למען תל־אביב, נבחר יהושע חנקין, במלאת לו שבעים שנה, לאזרח־כבוד של העיר.

עוד לפני עשרות שנים הבין יהושע חנקין, כי מפרץ חיפה עתיד להעשות מרכז גדול וחשוב מאד בארץ, בו ייבנה הנמל העברי של הארץ. והוא הבין, שעם בנין הנמל הגדול, עתידה העיר לשמש מרכז לתעשיה כבדה וקלה, אשר רבבות עובדים מכל הסוגים יהיו עסוקים בה. וחנקין החליט לרכוש את מפרץ חיפה ואת הר הכרמל.

בימים ההם היה הישוב היהודי בחיפה דל ומצער. ואף־על־פי־כן יעץ י. חנקין (בשנת 1905) לייסד בחיפה את בית־החרושת לשמן ולסבון “עתיד”. הוא הבין עוד אז, שאחרי גאולת אדמת העמק על־ידי היהודים, תהיה חיפה עיר־המטרופולין של העמק ומקום מקלט לרבבות יהודים, ונבואתו זו נתקיימה. הקרקעות אשר מסביב לחיפה עם עמק עכו והקישון, עברו לידי ישראל וחיפה נעשתה לעיר יהודית גדולה. בשכונת “הדר הכרמל” נקרא אחד הרחובות בשם “יהושע חנקין”.

לא בנקל עלה בידו לבצע את תכניותיו. הרבה חתחתים ואבני־נגף היו מונחים על דרכו, והיא היתה זרועה קוצים ודרדרים לאין מספר. אולם חנקין הנועז לא שם לב לקשיים ולמכשולים, והלך ללא חת וללא מורא בדרך שהתווה לו..

באבגוסט 1926 הכין י. חנקין תכנית לרכישת קרקעות, וגם להתישבות במשך עשרים השנים הבאות ולסידור מטעים בהיקף רחב. לפי תכנית זו צריך היה לרכוש תוך שנים מספר כארבעה מיליונים דונאם אדמה, ולהושיב עליהם כמאתים אלף יהודים. בשנת 1926 מנה כל הישוב העברי בערים ובמושבות רק כמאתים אלף נפש, שטח הקרקע של היהודים היה אז פחות ממיליון דונאם, ואילו חנקין, בעל המעוף הגדול, העז אז לחשוב על הכפלת האוכלוסיה היהודית ועל הגדלת רכוש הקרקע פי ארבעה תוך שתי עשרות שנים.

חנקין תיכן כמה וכמה תכניות להתישבות עירונית וכפרית. חלק מהן גם הצליח להוציא לפועל, חלק אחר נשאר ללא הגשמה – ולא באשמתו, כי אם באשמת מוסדותינו העליונים, אשר לא חזו מראש את השואה האיומה שעמדה לבוא על עם ישראל.

י. חנקין עזר הרבה לקרן הקיימת בגאולת הארץ; בד בבד עם זה סייע לא מעט גם ליזמה הפרטית. דעתו הייתה, שכל הדרכים מובילות למטרה הנשגבה – לגאולת הארץ.

בסיועו הקרוב של חנקין נוצר על־ידי בא־כוח הלורד מלצ’ט משק־המטעים הגדול של “תל־מונד”. הוא גם יסד חברת מטעים מבין בעלי אמצעים מחוץ־לארץ, רובם מאמריקה ובהם גם ד"ר חיים וייצמן, שעל שמו נקרא המקום “גן חיים”. בצפונו של גוש השרון, לא רחוק מכפר סבא, הקים בשבילם את משק־המטעים הגדול בארץ, פרדס למופת, המשתרע על שטח עצום, אלף ושמונה מאות דונאם בערך, ועל ידו מושב מסודר בשביל העובדים והפקידים.

באביב 1930 נזדמנו יחדיו ב“גן־חיים” רוב בעלי המניות מאמריקה עם כמה אורחים. ובמסיבה זו אמר הראש והראשון של החברה – אשר פירס מקנדה, בין השאר: “הרי אני כבן שבעים. הרבה נסיעות נסעתי בעולם הגדול, הרבה אנשים ראיתי, והרבה קראתי על אידיאליסטים, המקריבים את חייהם לשם מטרה נעלה. אבל לא זכיתי לראות בעיני איש כזה בעל השערות הארוכות היושב ליד השולחן עד שעליתי לארץ ונפגשתי עמו כאן. רק אז מצאתי את המרגלית היקרה שחפשתי אחריה כל ימי חיי. אשריני שזכיתי לכך לראות את האיש המופלא הזה, שיצר לנו גן עדן של מטעים בשרון!”.

לאות הוקרה על כל מה שעשה יהושע חנקין לטובת “גן־חיים”, החליטו הבעלים לקרוא רחוב אחד בשם “שדרות יהושע”, ועוד רחוב על שם בת־לויתו בדרך חייו “רחוב אולגה”.

ידיו של יהושע חנקין היו תמיד מלאות עבודה של בנין ויצירה, ובחובו נשא תכניות על גבי תכניות להצלחת משק־המטעים הגדול, לשם עידוד היזמה הפרטית. באותו זמן לא הסיח דעתו גם מתכניתו הגדולה להקמת משק מטעים בצורת רכוש לאומי. לשם כך יסד את החברה “אוצר ארצישראלי עברי לחקלאות”. כלל אחד היה נקוט בידי חנקין: “אחוז בזה וגם מזה על תנח ידך” – והוא לא הזניח שום אפשרות להגדלת הרכוש הקרקעי וההתישבות החקלאית באיזו צורה שהיא. דומה, כי חלק הארי של האדמה הגאולה בערים ובמושבות נרכש במישרין עלי־ידי יהושע חנקין, או קנייתו נעזרה בעקיפין על ידו.

שלש שנים לפני מותו, קבלתי מאת יהושע חנקין תזכיר גדול, שנערך על ידו בכפר יהושע בט“ו תמוז תש”ב, ככתבו וכלשונו:

“כפר יהושע, ט”ו תמוז תש"ב.

ידידי!

"מה שיגורנו בא. הסכנה שהיתה צפויה לנו מרחוק נהפכה לאיום ממשי; כי האויב קרוב ומתדפק על שערי ארצנו!

בשעה זו, כשערך מפעלנו בארץ בולט לעיני כל העולם, בולט כמו כן החטא הגדול שחטאו אומות העולם לגבי עם ישראל בארץ־ישראל, כי לו תמכו בנו באמת ובתום לבב, היתה אז ארצנו נעשית זה מזמן לביתם הלאומי של מיליוני אחינו המעונים עכשיו בגיהנום הנאצי וביתנו הלאומי היה הופך במלחמה הזאת למבצר איתן מאין כמוהו בשביל אומות הברית במזרח הקרוב.

אבל גדול שבעתים הוא החטא שחטא עם ישראל לגבי עצמו. במשך ששים השנים האחרונות יכול היה עמנו בכוחות עצמו, ולמרות כל הקשיים והמכשולים הרבים, לעשות גדולות בארץ זו, במקום זה התעסקנו בקטנות והחמצנו הזדמנויות שלא תחזורנה עוד.

עת סכנה חמורה היא לנו עכשיו, ועלינו לעמוד כחומה חיה לבלי חת בפני שונאינו בנפש, עלינו לשמור על ארצנו ועל מפעלנו שהנו הנכס היקר ביותר שהופקד בידינו על ידי גורלנו ההיסטורי, ועלינו לנקום את נקמת דם אחינו החפים מפשע שנשפך כמים בארצות כבוש האויב.

לבי סמוך ובטוח שנדע לעמוד במבחן ושידנו תהיה בסוף על העליונה, אבל כשתצלצל² שעת הנצחון של כחות האור על החושך, יהיה אז עלינו להתרות בעולם התרבותי, שלא יתכן שלום בר־קיימא מבלי שיתוקן העוול הנורא שנעשה לעם ישראל זה יותר מאלפים שנה.

אנו מאמינים בכוחות המחר, אבל עיקר מבטחנו צריך להיות אך ורק בנו ובכוחות עצמנו; אסור לנו לשכח את הלקח של העבר; אמנם עלינו לדרוש מאחרים את זכותנו, אבל אסור לנו לסמוך על חסדי זולתנו בלבד ועלינו להמשיך את עבודתנו בכל המרץ האפשרי, כי אך ורק בזה ערובת קיומנו בעולם ועתידנו בארץ זו."

ובהמשך דבריו הוא אומר שם:

"התקופה הליבראלית ההיא, שבה ניתנה הצהרת בלפור, חלפה והיתה לנחלת העבר. בעולם החלה להשתולל ריאקציה שחורה, הרת סכנות עצומות לעם ישראל בארצות תפוצותיו, ומבשרת זמנים קשים גם למפעלנו הציוני בארץ. אמנם תקופה קשה זו אינה, לפי דעתי, אלא תקופת מעבר, אבל, אסור לנו להיות אובדי־עצות ולשבת בחיבוק ידים. מתוך רפיון רוח ופסימיזם מופרז או מתוך צפיה אופטימית לזמנים טובים יותר. דוקא עכשיו, בצוק העתים, כשהונף הגרזן על פתיל קיומנו הלאומי, דרושה בכל תוקף ובכל מחיר התאמצות יוצאת מהכלל כדי לצאת מן המיצר. הזמן קצר והעבודה מרובה ועלינו לקבוע בעוד מועד מה עלינו לעשות בזמן הדרוש. העדר תכניתיות בשדה פעולתנו ההתישבותית והקרקעית מאיים לא רק להוריד לטמיון את כספי היהודים כי אם גם למנוע מאתנו את היכולת לרכוש בביתנו הלאומי את המשקל הפוליטי הנחוץ. על כן חזרתי ועיבדתי תכנית חדשה זו של עבודת ההתישבות היהודית ורכישת הקרקעות בארץ לעשר השנים הקשות הממשמשות ובאות עלינו.

ההנחה היסודית, המשמשת נקודת מוצא לתכנית פעולתנו ההתישבותית הזאת במשך עשר השנים הבאות היא, שמן ההכרח, על אף כל הקשיים הפוליטיים הצפויים לנו בעתיד הקרוב, להגדיל בתוך המועד הזה את הישוב היהודי הקיים ב־600 אלף נפש, כדי להביאו למעלה ממיליון נפש".

לתזכיר הנ"ל היה מצורף תקציב מפורט להתישבות מאה ועשרים אלף משפחה בעיר ובכפר.

חבל, שתכניתו החשובה נשארה ללא הגשמה.

בט“ו כסלו מלאו שמונים שנה לאיש האדמה, לאדם שהקדיש את כל חייו להגדלת השטח הקרקעי שלנו על אדמת המולדת. במעשיו הכבירים רכש לו אמון והערצה מצד כל אנשי הישוב העברי. מוסדות הישוב עמדו לחוג את יום־הולדתו השמונים של גואל־הקרקע הגדול שקם לנו בדור התחיה, יהושע חנקין, והנה פרש עליו מלאך המות את כנפיו ונשמתו נסתלקה לעולם־הנצחים בקדושה ובטהרה ביום ו' כסלו תש”ו.

קברו נכרה בהר הגלבוע, הצופה פני עמק־יזרעאל אשר נגאל על ידו.

---

מנשה מאירוביץ

מאת

דוד סמילנסקי

במותו של מנשה מאירוביץ, בי“ב תמוז תשט”ו, נסתלק השריד האחרון ממשפחת הביל“ויים. נולד בתר”ך (1860) בניקולאייב, דרום רוסיה. עלה לארץ בשנת 1883, והצטרף אל חבריו הביל"ויים, כדי להחיות את שממות המולדת העתיקה, לבנות ולהבנות. הם ראו את עצמם חלוצים העוברים לפני המחנה.

עוד בימי נעורי, באוקראינה, הייתי קורא בענין רב את שורת מכתביו מארץ־ישראל של “סטארי פאליסתיניץ” (“מזקני הישוב”), שנתפרסמו בשנות התשעים בעתונות היהודית ברוסיה.

מכתבים אלה, של מנשה מאירוביץ, הפיצו ידיעות רבות על המתרחש במושבות הביל"ויים וחלוצי העליה הראשונה.

צעירי ישראל ברוסיה היו שותים בצמא באותם הימים, סוף המאה התשע־עשרה, את דברי הכותב מארץ־ישראל, אשר תיאר בתאור חי ומלבב את חבלי־היצירה של המעפילים הנועזים, את סבלם ולבטיהם, מאבקם וגבורתם של הבונים ומדבירי־השממה הראשונים. בעל־המכתבים נגע גם בכל הבעיות החברתיות, שהעסיקו אז את ראשוני הבונים. הדברים שיצאו מלב רגיש נכנסו ללבות הקוראים באשר הם – ברוסיה הרחבה, על כל גלילותיה, ועוררו הדים רבים בפרט בחוגי הנוער.

בעלותי לארץ בפעם הראשונה, באביב תרנ"א (1891), היה לי העונג להכיר מקרוב את האגרונום החקלאי בראשון־לציון, מנשה מאירוביץ. בימים ההם – איש צעיר, זקוף קומה, סבר פנים מפיקות אמונה ובטחון, עינים קורנות ומפיקות טוב־לב, ואף הבלורית הנאה הוסיפה לו לוית־חן. היה שופע כולו עלומים ומרץ, רצון כביר לפעול ולעשות לפיתוח ההתישבות החקלאית בכל הארץ ובמושבתו ראשון־לציון בפרט.

בימים ההם נתמכו המושבות הראשונות – רובן על־ידי הנדיב הבארון אדמונד רוטשילד, ומקצתן על־ידי ועד חובבי־ציון ברוסיה. בכל המושבות כמעט נטעו אז כרמי גפנים ושקדים. הפרדסנות היתה עדיין מצערה מאד בארץ, ועסקו בה בעיקר ערבים. כמה מן היהודים החלו נוטעים אז עצי תות, שעליהם משמשים מזון לתולעת־המשי. בין מגדלי התות היה גם האגרונום מנשה מאירוביץ שהתמסר לפיתוח ענף חדש זה.

הרצאותיו רבות־הענין של מאירוביץ על מטעי עצי־התות ועל תורת גידול תולעת המשי משכו אליהן את תלמידי בית־הספר בראשון־לציון ואת יתר צעירי המושבה, שהיו מקשיבים קשב רב להסברותיו העיוניות והמעשיות. אכן מרצה־למופת היה מאירוביץ, וידע לחבב את החקלאות על שומעי הרצאותיו, שהתקשרו אליו כאל מורם ומדריכם.

מאירוביץ לא הסתגר בהוראה מקצועית בלבד, כי אם הקדיש הרבה מזמנו וממרצו גם לעבודה צבורית במידה רחבה. סיפא וספרא – עסקן צבורי ואוחז בעט־סופרים. מאמריו נתפרסמו בכמה לשונות – רוסית, עברית, אידיש, וערבית – בכתבי־עת שונים. הוציא גם כמה ספרים וחוברות, על נושאים מגוונים – שאלות הזמן, צורות ההתישבות, עניני חקלאות, זכרונות, בהם: “מהשביל אל הדרך”; “על גידול תולעת המשי”; “מנחת־ערב”; “בימי ביל”ו“; “עצה ותושיה”; “מזכרונותיו”; “מביל”ו עד ויעפילו”; “חבלי תחיה”, ועוד.

בשעתו שלח מאירוביץ כמה וכמה תזכירים לועד חובבי־ציון מאודיסה, ובהם הצעות מעשיות בדבר ביסוס המושבות וחיזוק הישוב בכללו. תזכירים אלו, אף הם חלק מיצירתו ההסברתית־המעשית המסועפת מיום דרכו על אדמת ארץ־האבות בראשית 1883 והרתמו לעול בנין הארץ, הלכה למעשה. כל ימיו היה שוקד על התורה ועל העבודה, על הספר ועל המדע החקלאי, ללא הפרד, ולא הניח מידו שום מעשה־עסקנות, שהיה בו משום תועלת הישוב וחיזוק הבנין.

מרובות זכויותיו של מנשה מאירוביץ בתולדות הישוב של שני הדורות האחרונים, וברצוני לפרט רק כמה מפעולותיו העיקריות:

בשנת תרס“א (1901) השתתף עם נציגי הישוב החקלאי ונציגי ועד חובבי־ציון במשלחת אל הבארון רוטשילד בפאריס, עקב השנויים שהוכנסו בהנהלת המושבות לאחר הפסקת התמיכה ומסירת ניהול הענינים לחברת “יק”א”.

בבקוריו בצרפת, באיטליה ובארצות אחדות התעניין הרבה בענף המטעים. גם בסוריה ובלבנון ביקר, כדי להתבונן מקרוב לשיטות גידול הגפנים ותעשית היין.

מנשה מאירוביץ היה מיוזמי חברת “כרמל מזרחי”, לממכר יינות מיקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב בארצות המזרח הקרוב.

בתרס“ג–תרס”ד היה מאירוביץ בא־כח הועד האודיסאי של “חובבי־ציון” ביפו. באותו פרק־זמן השתתף בועדה מטעם “חובבי־ציון” לבחירת פועלים להתישבות חקלאית.

בתרס“ה היה חבר בועדת “אגודת האלף” מרוסיה לבדיקת אדמת עין־זיתים. בתרס”ו נבחר כחבר למועצה הראשונה של אגודת הכורמים, והשתתף שוב במשלחת הישוב אל הבארון רוטשילד.

בתרע“ג (1913) לקח חלק פעיל ביסוד “התאחדות המושבות” ביהודה שמטרתה היתה: לחזק ולבסס את הישוב החקלאי, להגן על כל הענינים בפני הממשלה התורכית. מרכז ההתאחדות היה אז בראשון־לציון. ההתאחדות הוציאה אז שני בטאונים – “הד המושבות” ו”השקפת העתונות העברית על הישוב". בשניהם היה מנשה מאירוביץ הרוח החיה.

היה מן האחים הותיקים והפעילים במיסדר “בני־ברית”. מיסדר עולמי זה, שהוא כידוע על־מפלגתי ועל־מעמדי ומבוסס על העקרונות המוסריים והחברתיים והנעלים ביותר, נוסד לראשונה בארצות־הברית בשנת 1843, ובמרוצת הזמן נפתחו אלפי לשכותיו בכל תפוצות הגולה. הלשכה הראשונה של “בני ברית” בארץ־ישראל נפתחה בירושלים, ואחר כך נפתחו לשכות ביפו, תל־אביב, טבריה, צפת, ראשון־ לציון, פתח־תקוה, רמת־גן ועוד. מנשה מאירוביץ היה פעיל במיסדר זה ושימש נשיא הלשכה בראשון־לציון.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה – באבגוסט 1914 – נוצר מצב חמור מאד בארץ, והעסקנים הפעילים של הישוּב נחלצו לעזרתוֹ. מנשה מאירוביץ נכנס בראשוֹ ורוּבו לעבודה של שעת־חירום. כראש התאחדוּת המוֹשבוֹת. וכמנהל אגוּדת הכורמים, עמד על המשמר ונשא בעוֹל הצבוּר בתקופת המשבר החמרי והמדיני.

בשנת 1915 התפשט ארבה בערים ובמושבות, ומאירוביץ השתתף בועדה למלחמה במחבל. בחוברות “הארבה”, שהוציא עם חבריו האגרונומים, ניתנו הוראות מעשיות למלחמה במחבל הנטיעות ושדות התבואה.

בתקופת המלחמה הראשונה (1914–1918) היה בין נציגי הישוב לפני המפקדה התורכית הצבאית העליונה. המפקדה הוציאה נגד כל נציגי הישוב העברי, ומאירוביץ בכללם, פקודת גירוש לטבריה, דמשק, ארם צובא ועוד.

באוקטובר 1917 נאסר מנשה מאירוביץ יחד עם ראשי הצבור העברי במושבה, והובל לכלא ירושלים. רבות סבל הישוב העברי ונציגיו בערים ובמושבות בארבע שנות המלחמה הראשונות. מאירוביץ לא נרתע לאחור אפילו בימים הקשים ביותר, ומשך בעול העבודה הצבורית ועמד במבחן קשה.

בתום המלחמה, כשבא מיפנה גדול בחיי הישוב, לאחר כבוש הארץ והכרזת בלפור, נבחר מאירוביץ כחבר בועד הזמני של יהודי ארץ־ישראל, ואחר כך לועד הלאומי הראשון. השתתף במשלחת הישוב לפני ועדת־החקירה האמריקאית, אשר באה בשנת 1918 לשמוע את דעת התושבים בדבר עתידה המדיני של הארץ, בתר"פ (1920), השתתף במשלחת הישוב אל הנציב העליון הראשון סיר הרברט סמואל.

בתרפ"א הוענק לו אות הכבוד.H. B. E (קצין־המיסדר המצויין של הקיסרות הבריטית) על עבודתו למען הארץ.

בתרפ“ג נבחר לנשיאות אגודת האגרונומים בארץ־ישראל, שהיה ממיסדיה. במלאת לו שבעים שנה, בתר”ץ, נבחר לנשיא־הכבוד של האגודה.

בתרפ"ד השתתף במשלחת הישוב העברי, שנשלחה לברך את הבארון רוטשילד אבי הישוב החדש, בשהותו במצרים (בגלל מחלתו לא יכול הבארון לבקר בארץ).

בתרפ"ה נבחר לחבר בית־משפט השלום העברי העליון בתל־אביב.

בתרפ"ז הוזמן לועדה מטעם השלטון להתיעצות בדבר משלוח ענבי־מאכל מארץ־ישראל לאנגליה.

במלאת עשרים וחמש שנה לשרותו של מאירוביץ באגודת הכורמים, ציינה האגודה את התאריך הזה על־ידי הרשמתו בספר הזהב של הקרן הקיימת לישראל. ובמלאת שלשים שנה לעבודתו באגודת הכורמים, פרש מן העבודה.

זכה מנשה מאירוביץ, שהאריך ימים מכל בני ביל"ו, לראות בעיניו לא רק מאות ישובים עברים פורחים ומשגשגים, אלא גם את הגשמת חזון הדורות, חזון החזונות: התחדשותה של מדינת ישראל במולדתו העתיקה.

זקן ושבע־שנים השיב רוחו אל אלהים בביתו בראשון־לציון, סמוך לבאר־המים הראשונה, בו חי את חייו, וקברו נכרה בצל השקמה בין קברות ראשוני המושבה.

בסיון תרע“ד כתב: “וכל אותם הימים שמראשית תרמ”ג ועד עתה לא נשכחה מלבי אותה שעת האושר הנפלאה, שהטלתי את קומץ זרעוני הראשון אל תוך אדמת ראשון־לציון ואותה לא אשכח גם עד יומי האחרון בהגיע אף תורי אני לישון שנת עולמים, תחת שקמת ראשון־לציון”…

וב“זכרונות של אחרון הביל”ויים“, תמוז תש”ז, כתב: “וזאת ברכתי: תצליחו בעבודתכם הקדושה באותה האמונה הטהורה ובאותה מסירות הנפש שציינו את אנשי ביל”ו ותעבדו כולכם יחד, שכם אחד, בלי הבדל מעמד ומפלגה עד הגיע היום ונהיה עם חפשי, יושב על אדמתו עם כל העמים, אשר על פני האדמה. שעת הבוקר בוא תבוא, עוד יעלה השחר". 

---

דוב קיסילוב

מאת

דוד סמילנסקי

איש העליה השניה דוב קיסילוב נולד ברוסיה בתרמ“ה. עלה לארץ בתרס”ט, צעיר לימים ושופע עלומים והתלהבות, נכנס לשורת השומרים, שבראשה עמד אברהם שפירא בפתח־תקוה. דוב קיסילוב היה שומר במושבה, בכרמים ובפרדסים, מתוך הכרה שהוא ממלא תפקיד לאומי בשמרו על רכוש יהודי ומגן על כבוד עמו. במשך זמן קצר נתחבב על חבריו ומכריו, וראש השמירה אברהם שפירא ציין מפעם לפעם לשבח את השומר הצעיר דוב קיסילוב, שהיה אז בן 21–22, והציגו למופת לאחרים.

בפתח־תקוה היתה בימים ההם שמירה מעורבת (היינו: של יהודים וערבים), ודוב קיסילוב עבר לאחר זמךמה לראשון־לציון והצטרף לארגון השומר העברי. כאן היתה הרגשתו טובה יותר, שהוא מסייע בהגשמת שמירה עברית טהורה. במדותיו הנאות ובמסירותו שימש תמיד סמל יפה לחבריו.

צנוע בטבעו ובורח מן הפרסום, אף כובש את כחו וגבורתו לעת הצורך. נפצע פעם פצע קשה בעת השמירה, אך מיד לאחר שהחלים שב לעבודתו וסיכן שוב את חייו כמה וכמה פעמים בשדה השמירה.

דוב קיסילוב היה קשור לארץ בכל נפשו, אך לאחר שנשא אשה היה נאלץ מפני מצבו החמרי לצאת לארגנטינה. הוא יצא את הארץ בשנת 1913, על מנת לשוב לאחר שנה־שנתים. ובינתים פרצה מלחמת־העולם, וד. קיסילוב נשאר בבואנוס־איירס כתשע שנים.

בבואו לארגנטינה, עבד תחילה בכל מיני עבודות קשות ופשוטות, כגון: סבלות, הובלה, נקוי רחובות וכו', ורק לאחר שרכש לו את הלשון הספרדית התחיל עוסק במסחר, והצליח במסחרו וביסס את מעמדו החמרי. אך עצמו געגועיו אל הארץ ובפרט דאג לחנוך שלשת ילדיו שנולדו לו על אדמת נכר, ורצה לתת חנוך עברי־לאומי מלא. קם וחיסל את עסקיו המבוססים בארגנטינה ועלה שנית לארץ בשנת 1923, על מנת שלא לעזבה עוד.

סכום הכסף שהביא אתו הספיק לו להקים בית בתל־אביב, כן התקין לו ליד ביתו משק זעיר: גינת ירקות, רפת עם פרה גזעית, לול עופות. ד. קיסילוב טיפח באהבה את משק הבית, ואמר להראות דוגמה של משק חקלאי זעיר בתוך־תוכה של תל־אביב. והמשק הזעיר הזה נתן אפשרות קיום לו ולבני משפחתו בת שש הנפשות.

את ילדיו הכניס ד. קיסילוב לבתי־הספר בתל־אביב, והיה מאושר ושמח שנתן אף את חלקו הקטן בבנין העיר העברית הראשונה ובפרט שמח על חנוך ילדיו על טהרת העברית וברוח הלאומית.

ד. קיסילוב היה אדם משכיל, וקורא ספרים בכמה לשונות: אנגלית. ספרדית, רוסית ואידיש. היה גם מפרסם בקביעות מכתבים מארץ־ישראל בעתונים הציוניים שיצאו לאור בבואנוס־איירס ובסאלוניקי – באידיש ובספרדית. מכתביו היו מעוררים ענין רב בין קוראי העתונים.

ד. קיסילוב לא היה עסקן צבורי לפי המושגים המקובלים, אך היה עוקב בשמחה אחרי התקדמות העבודה הישובית לענפיה – אם העבודה החקלאית ואם התעשיה והמסחר, ואם כבושים תרבותיים, כגון החייאת הלשון. וכשם שהיה צוהל לקראת כל כיבוש והישג חדש, כך היה כואב את כאב עמו בעת צרה. כחרד על כבוד ישראל מאז ומתמיד התמרמר הרבה מאד על מאורעות־הדמים של אב תרפ“ט ובפרט התקומם לדו”חות של הועדות הבריטיות שהיו נשלחות לארץ מפעם לפעם לחקור מאורעות וסכסוכים ולהסיק מסקנות ברוח מסוימת, כגון: ועדת שאו, המומחה סימפסון, תכנית הפיתוח של פרנטש ועוד.

בשנותיו האחרונות היה סובל ד. קיסילוב ממחלת־הלב, ואין ספק שגם המאורעות הפוליטיים שהקדירו מפעם לפעם את שמי התכלת של ארצנו היפה, השפיעו לרעה על מצב בריאותו, והוסיפו כאב על דאבה.

בין כתלי בית־החולים העירוני “הדסה” בתל־אביב, שכב ממושכות על ערש דווי, במכאובים קשים ובענויים גופניים.

במשך כל זמן חליו לא עזבתו הכרתו הברורה, ולא המחלה הנואשת היתה שיחתו כל הימים, אלא עניני הישוב והמצב המדיני, ודאג לעתידו של הישוב לא פחות משדאג לאשתו ולילדיו, שאהבם והיה קשור בהם בכל נפשו.

ניצוץ־אור במחלתו הקשה היתה לדוב קיסילוב התחלת העליה החמישית לארץ, לאחר הפסקה מסוימת של העליה, עקב המאורעות ו“הספרים הלבנים”. אך לבו לא החזיק עוד כח ובה' תמוז תשי"ב (28.6.32) השיב את רוחו למקורה.

 

---

אליהו קראוזה

מאת

דוד סמילנסקי

הרבה עשרות שנים עומד אליהו קראוזה במערכת החנוך החקלאי ושוקד עליו בהתמדה, בחריצות מופתית, ובמסירותו הנפלאה. ודומה לפעמים, כי הוא עצמו אינו אלא אחד מעצי־הפרי, עץ פורה ורב־שרשים, שהוא אוהב כל־כך ומטפח בחבה ובאהבה כל השנים במשק החקלאי המעורב והמגוון.

אליהו קראוזה הוא בלי הגזמה סמל מופתי של החייאת העבודה החקלאית והקשרים עם האדמה, אדמת המולדת.

החווה החקלאית סג’רה בגליל התחתון, בית־הספר החקלאי מקוה־ישראל ביהודה – אלה הם שמות נרדפים לאליהו קראוזה, ואין להפריד ביניהם. אין להזכיר את סג’רה, בלי להזכיר את מנהלה קראוזה, שעמד בראשה כשלש־עשרה שנה, וכן אין להזכיר את מקוה־ישראל בלי להעלות מיד את שם מנהלה קראוזה העומד בראש המוסד הזה למעלה משנות דור.

קראוזה נולד בברדיאנסק אשר בדרום רוסיה, באלול תרל“ז. בילדותו נתחנך בבית־ספר רוסי וגם ב”חדר“. בהגיעו לגיל בר־מצוה, בשנת 1890, הביאוהו בני משפחתו לארץ־ישראל, וכעבור שנתים נתקבל כתלמיד בבית־הספר החקלאי למקוה־ישראל, שנוסד על־ידי חברת “כל ישראל חברים” (אליאנס איזראעליט) בצרפת עשרים שנה קודם לכן, בשנת 1870. חמש שנים למד בבית־ספר זה ובשנת 1897 גמר את חוק־לימודיו בהצטיינות. על־כן נשלח על־ידי חברת כי”ח להשתלם בבית־מדרש גבוה לאגרונומיה בפאריס. אף את בית־הספר הזה גמר בהצטיינות. תחילה אמרה חברת “כי”ח" לשלוח את האגרונום קראוזה כמדריך למתישבים היהודים בארגנטינה, אולם חברת “יק”א" הזמינה אותו לעמוד בראש בית־ספר חקלאי ליד סמירנה (באסיה הקטנה), ועם זה הטילה עליו לחקור, אם יש סכויים להתישבות חקלאית ליהודים באזורים שונים באותה סביבה.

בשנת 1900, עם העברת מושבות הבארון רוטשילד בארץ־ישראל לידי חברת “יק”א" – הוזמן קראוזה לעמוד בראש החווה החקלאית סג’רה (אילניה), שהשתרעה על פני שטח של 17700 דונאם. בראשית המושבה היה מספר האכרים בה מצער מאד, אך קראוזה הכניס לשם זרם־חיים חדש, וכוחות חדשים ורעננים החלו נוהרים שמה להתיישב על הקרקע ולפתח את המשק החקלאי. בחווה זו התרכזו כמה חלוצים אידיאליסטים מבני העליה השניה, בהם: דוד גרין (הוא ראש־הממשלה הראשון למדינת ישראל – דוד בן גוריון), ישראל שוחט (כיום עורך־דין ועסקן ידוע בתל’אביב), מאניה ווילבושביץ, ועוד אחרים שתפסו אחר כך עמדות ראשונות־במעלה בחיים הצבוריים והחברתיים בארץ. בסג’רה הוקם “השומר”, והתחיל את פעולתו ארגון “החורש” – אבי העובדים החקלאיים בגליל.

קראוזה סייע הרבה להניח את היסוד לתנועה הקבוצית החקלאית בארץ. סג’רה היתה בימים ההם בבחינת אי קטן מוקף ישובי ערבים, בידואים וצ’רקסים, וקראוזה ידע למצוא לשון משותפת אף עם השכנים לא־היהודים, שהתיחסו אליו בכבוד רב. קראוזה הבין, איך לקרב את כל החלוצים, עזר להם להסתגל לתנאי המקום, לעבודה הקשה והמפרכת את הגוף ולחיים הפרימיטיביים. בגלל אפיו הנעים, מזגו הטוב וסגולותיו הנפשיות נתחבב על כל העובדים במחיצתו, וכולם למדו ממנו את העבודה החקלאית לסוגיה. אפילו הערבים והצ’רקסים השכנים היו מבקשים ממנו הדרכה מקצועית בחקלאות.

היתה זו תקופה רבת־ערך, וכותב דברי ימי המעפילים הראשונים, מניחי היסוד להתישבות החקלאית, יצטרך להקדיש פרקים רבים ללבטיהם של החלוצים האלה שבאו לארץ לבנות ולהבנות, לשדד מערכות ולשנות הרגלי־חיים.

בשנת 1913 הוזמן קראוזה מסג’רה לעמוד בראש בית־הספר “מקוה ישראל”. שבע־עשרה שנה קודם לכן היה תלמיד בית־ספר זה, והנה הזמינה כי“ח, על־פי הצעת הבארון רוטשילד, את התלמיד־לשעבר כמנהל בית־הספר מקוה־ישראל. קראוזה נעתר לבקשה זו, ונכנס בכל מרצו להנהלת המוסד. בזמן הראשון נאלץ לעמוד במערכה קשה להשלטת הלשון העברית בין כתלי בית־הספר, כיון שבכל בתי־הספר של כי”ח ומקוה־ישראל בכלל, היו כל הלמודים נלמדים בצרפתית והלשון השלטת היתה צרפתית, ועברית היתה לשון־לוואי בלבד, לשון זרה. לימינו של קראוזה עמד אז יהודה גרוזובסקי (גור), המורה לעברית בבית־הספר.

ובעוד ידי קראוזה מלאות עבודה רבה יומם ולילה לשפור בית־הספר ופיתוח המשק החקלאי המגוון שלו, פרצה מלחמת־העולם הראשונה באבגוסט 1914, שנמשכה למעלה מארבע שנים.

מפקד הצבא התורכי ג’מאל פחה היתה עינו צרה בבית־הספר ובמשק החקלאי המשופר של מקוה־ישראל, והציק הרבה מאד למנהל, למורים ולתלמידים. המצב הלך והחמיר מיום ליום. מספר התלמידים פחת והלך, ונשארו בבית־הספר רק תשעה־עשר תלמידים בלבד. גם אחדים מן המורים גויסו לצבא התורכי ולעבודות צבוריות ממשלתיות. הרבה אומץ־לב וגבורה נפשית היו דרושים לעמוד במערכת הגזירות והנגישות ולהאבק עם המפקד האכזרי ועוזריו הקרובים. וא. קראוזה עמד במבחן הקשה עד תום המלחמה.

עם כיבוש הארץ על־ידי צבאות בריטניה ופרסום הכרזת־בלפור, הגיע לארץ ועד־הצירים, ועמו באו גם ג’מס רוטשילד (בנו של הבארון אדמונד רוטשילד) וסילבן לוי. שניהם ביקרו במקוה־ישראל, והמנהל קראוזה גולל לפני האורחים הנכבדים את פרשת המאורעות הקשים שעברו על המוסד במשטר הצבאי התורכי. לאחר הבקור הזה החיש הבארון אדמונד רוטשילד את עזרתו למוסד. כמאה וחמשים יתומי המלחמה נתקבלו למקוה־ישראל, וקראוזה חידש את פעולתו הפוריה לקימום המוסד, שהוא אחד ממוסדות־החנוך המפוארים במדינה.

בכל שנות הנהלתו של קראוזה, משמשת מקוה־ישראל מרכז חשוב לנסיונות חקלאיים שונים: שדות פלחה, גידול ירקות, נטיעות, גן בוטאני עשיר בצמחים המרובים, זיבול, השקאה ופרדסנות. כל הענפים המגוונים האלה מדגימים את המרץ ואת כשרון־היצירה של העומד בראש המוסד – א. קראוזה.

קראוזה לא הצטמצם רק בהדרכה וחנוך בתחומי מקוה־ישראל בלבד, אלא נענה ברצון לממשלת המנדאט, לסוכנות היהודית לא"י, לחקלאים פרטיים במושבות העבריות וגם לכפרים הערביים, ובמשך יובל שנים הגיש את עזרתו המקצועית ונתן הוראות במיטב יכלתו ונסיונו הרב, לכל מי ששאל בעצתו.

רבות סבל המוסד – תחילה בשנות הפרעות הערביים, שהחלו באפריל 1936 ונמשכו עד ספטמבר 1939, ואחר כך במלחמת־העולם השניה בשנים 1939–1945. ועל אף הכל עלה בידי א. קראוזה להתגבר על כל המכשולים והמעצורים, ולהרחיק את אבני־הנגף הרבות, שהיו מונחות על דרכו המלאה חתחתים עד אין מספר. במרצו הרב החזיק מעמד בכל התנאים הקשים. גם במלחמת השחרור, לפני תקומת המדינה, סיכן קראוזה כמה פעמים את חייו והמוסד שימש כל הזמן מבצר חזק לצבא ההגנה לישראל.

בט“ז בחשוון תשי”ב נערכה במקוה־ישראל עצרת יובל למלאת חמשים שנות עבודתו של מר אליהו קראוזה (סג’רה תרס“א 1901; מקוה־ישראל תשי”ב–1951) בחסותו של ראש הממשלה דוד בן־גוריון. בעצרת החגיגית השתתפו אלפי אורחים ובהם אנשי משפחת האדמה, ותיקי המושבות וההתישבות לכל זרמיה, זקני הישוב והציונות, שרי הממשלה ונציגי מוסדות לאומיים וישוביים, שומרים ומגינים וכל משפחת מקוה־ישראל על מוריה, מחנכיה ותלמידיה.

יו“ר הכנסת, יוסף שפרינצק, פתח את העצרת והרים על נס את פעולותיו הרבות של מר א. קראוזה. נשיא־המדינה ד”ר חיים וייצמן שלח את ברכתו בכתב, והדגיש בברכתו, שקראוזה העמיד כמה דורות של חקלאים. ראש־הממשלה דוד בן־גוריון פרש את יריעת העבודה והשמירה העברית, ואת חלקו של קראוזה בשלושת המפעלים הגדולים של הדור: עבודה עברית, שמירה עברית ואחריות עצמאית של הקולקטיב. בהמשך דבריו אמר: “בזכות קראוזה הגענו להישגים החשובים, והיום אנו חוגגים לא רק חגו של אחד האנשים הדגולים והצנועים בתוכנו, אלא גם את חגה של החקלאות בישראל. זכר מעשיו לא ישכחו” –– –

הרמטכ“ל של אז, רב־אלוף יגאל ידין, בברכתו לקראוזה בשם צה”ל, הטעים, שצה“ל יודע ומאמין, כי רק בשיתוף־פעולה הדוק בין החרב לבין האת יקום הבטחון במדינתנו. “מקוה־ישראל – הטעים עוד הרמטכ”ל – היתה בית־יוצר גם למפקדים רבים בהגנה. קראוזה הוא שפתח, ובסיכון רב בתקופה ההיא את שערי מקוה־ישראל לרווחה לאימון צבאי של אנשי ההגנה. משהתחיל צה”ל לטפל גם בגידול ירקות, זכה לתואר: “אלוף בצלות ואלוף שום” (שם יצירתו של ח. ב. ביאליק) – – –

שר החינוך, הפרופ. ב"צ דינבורג, הביא את ברכת משרד החינוך והתרבות. אמר בין השאר, שהוא רואה בקראוזה סמל לפריחתה של תרבות חקלאית חדשה. באותה חגיגה ברכו את חתן־היובל בשם מוסדות ישוביים רבים. בתשובתו למברכיו סקר חתן־היובל את פרשת עבודתו מאז בא לסג’רה – בנובמבר 1901. בסג’רה, החווה החקלאית בגליל – אמר – התחוללה מהפכה חקלאית וסוציאלית רבת תוצאות ורבת חשיבות לארץ. לא לשוא עברו חמשים שנות עבודתו בסג’רה ובמקוה־ישראל. 2770 תלמידים סיימו את למודיהם בבית־הספר החקלאי, 500 מתלמידי הגימנסיה “הרצליה” שבתל־אביב נתחנכו במגמה החקלאית; ומאות פועלים קבלו במקוה־ישראל השתלמות חקלאית. מקוה־ישראל מילאה תפקיד חשוב בהכשרת הדור הצעיר לקראת החיים החדשים בארצנו. רבבות עצים ואלפי תלמידים הצמיחה מקוה־ישראל מאז בא הנואם לכהן במוסד.

א. קראוזה התחיל את עבודתו החנוכית והמעשית בזמן המשטר התורכי, המשיך את עבודתו בממשלת המנדאט הבריטי, וזכה לחזות במו עיניו את הגשמת החזון הגדול בתקומת מדינת ישראל. אחד מחניכיו בסג’רה עלה לשלב של ראש־הממשלה במדינת ישראל המחודשת. נתקיים בו הפסוק “הזורעים בדמעה ברנה יקצורו”.

---

אברהם שפירא

מאת

דוד סמילנסקי

אישיותו של אברהם שפירא עטורה זה עשרות שנים ספורי־גבורה וגם אגדות, ופרשת חייו היא חלק מתולדות הישוב העברי החדש ותולדות השמירה העברית.

חייו של אברהם שפירא בארץ הם שרשרת של הרפתקאות ופרקי־התגוננות, שהנוער בדורנו למד מהם הרבה, ועוד הם עתידים לשמש דוגמה מאלפת לדורות הבאים.

שנים רבות עמד אברהם שפירא במלוא קומתו הזקופה בראש ההגנה והשמירה, וידע לטפח את רגש הגבורה בקרב תלמידיו הרבים, אשר ממנו למדו כיצד לשמור ולהגן על הנפש ועל הרכוש.

בימים הטרופים ביותר לישוב ידע הלוחם האמיץ לחרף את נפשו עד שהעזתו עוררה הערצה והשתוממות לא רק בפנים המחנה, אלא גם אצל שכנינו הערבים, שהיה מכונה בפיהם בשם “שיך איברהים מיכה”.

בגלל השפעתו הגדולה על הערבים, הצליח אברהם שפירא כמה פעמים להשכין שלום בינם לבין היהודים וגם בין ערבים לערבים.

אברהם שפירא איננו מן הפזיזים במעשיו, אלא מעשיו מחושבים ומתוכננים מראש, כאסטרטג מומחה.

פעמים רבות עמד במערכות־קרב קשוח מול אויבים מזוינים רבים, וברוב המערכות היתה ידו על העליונה ויצא כמנצח והכל בגלל תכסיסיו הנועזים.

מי הוא ומה מקור־מוצאו של אברהם שפירא? נצר ממשפחת־רבנים מיוחסת, שכמה מאבותיה ידועים בתולדות ישראל כמקדשי שם שמים ושם ישראל בגבורתם ובאומץ־לבם.

אברהם נולד לאביו יצחק צבי שפירא בכפר הגדול נובה־מיכאילובקה פלך טאווריה בדרום־רוסיה (מקום־מוצאם של המשורר שאול טשרניחובסקי ושל כמה מראשוני הציונות והחנוך העברי החדש) בצום־גדליה תרל"א (1870), וביום־הכפורים הוכנס בבריתו של אברהם אבינו.

האב ר' יצחק צבי שפירא, שהיה הדור המ"ב לרבנים, שהורישו את כסא־הרבנות מאב לבן, לא רצה לעשות תורתו קרדום לחפור בה, ובחר להיות עובד־אדמה.

אף אחיו של ר' יצחק, הידוע בשם פרופ' הרמן שפירא, היה בתחילתו רב בעיירה בקורלנד ואחר כך התמסר ללמודי המתימאטיקה ועלה לדרגת פרופיסור בהיידלברג. הרמן שפירא נמנה עם חובבי־ציון הראשונים, היה מהוגי רעיון האוניברסיטה העברית, ומהוגי רעיון קרן קיימת לישראל, וגם ממחיי הדבור העברי (יסד בשעתו אגודה “שפה ברורה” להפצת הדבור העברי).

לא קל היה לו, לאביו של אברהם שפירא, להכות שרשים בחקלאות בימי המשטר הצארי ברוסיה, לאחר שנסיונו זה נכשל – חכר בית־חרושת למשרפות יין־שרף ואף היה מספק לאכרי הכפר משקאות, צרכי מכולת ואריגים, שהיה מביא מחארקוב. במרוצת השנים התבסס יפה בעסקיו עד שנחשב בין האמידים.

מן הכפר האוקראיני עבר לגור בעיירה טוקמאק, וכאן עסק בעיקר במסחר האריגים ועשה עושר. לרגל עסקיו היה נוסע לעתים קרובות לאודיסה, וורשה וערים אחרות גדולות.

בימי התעוררות העליה לארץ בין יהודי רוסיה ופולין, סמוך ליסוד המושבה פתח־תקוה (תרל"ח–1878), נתעורר ר' יצחק־צבי שפירא והוא אז בן 59 ובעצם שגשוג עסקיו, לעבור מרוסיה ארץ־מגוריו ולעלות לארץ־ישראל עם משפחתו הגדולה. בתמוז תר"מ (1880) הגיעו לארץ ר' יצחק־צבי שפירא ובני משפחתו – אשתו ביילה, שלשה בנים נשואים עם צאצאיהם, שתי בנות קטנות ואברהם בן־הזקונים שהגיע לגיל עשר.

בעשר עגלות טעונות נפשות אדם וצידה, יצאה המשפחה הכבודה אל נהר הדניפר, עברה את הנהר בדוברה, ומשם באה בדרך היבשה לאודיסה עיר־הנמל, ומשם הפליגו לארץ באניה רוסית. לאחר טלטולים רבים במשך כמה שבועות, הגיעה משפחת שפירא לחוף יפו.

תחילה קבע יצחק־צבי שפירא את מושבו בירושלים, ושם למד אברהם הצעיר תורה ב“חדר” אשר בחצר “חורבת ר' יהודה החסיד” בעיר העתיקה.

שאיפתו היתה להתישב במושבה הראשונה פתח־תקוה, אם כי ידוע היה כי המתישבים הראשונים סובלים הרבה מאד מן הקדחת הממארת של הבצות הסמוכות ומהם עוזבים את המושבה.

רבים יעצו לו להשאר בירושלים ולחיות, כרוב יהודי העיר הקדומה בימים ההם, מ“חלוקה”, אולם ר' יצחק־צבי לא שעה לדבריהם וגמר אומר בלבו להתנחל על האדמה,

בקיץ תרמ"א (1881) רכש מאה ועשרים דונאם קרקע על הגבעה שעל יד הכפר הערבי “יהודיה” הסמוכה לפתח־תקוה.

עם בואו אל המושבה, בא מפנה חדש בחייו של הילד אברהם שפירא. נצמד מיד אל הקרקע, כאילו היה מבני בניהם של אנשי־אדמה. בהיותו בן שתים־עשרה החל לעבוד בשדות ובכרמים ביהודיה ובפתח־תקוה, ובשבת היה חוזר לבית הוריו, שהוסיפו להתגורר כמה שנים בירושלים.

הנער הצעיר נתנסה בכל עבודות קשות ומפרכות את הגוף. יום־יום היה יוצא לעבודת החרישה, הזריעה, הנטיעה. עסק גם בהובלה, וכן היה מטפל בסוסי הפקידים של הבארון רוטשילד. והוא אהב את עבודת החקלאות, נצמד אל האדמה, אל המשק, אל העץ ובעל־החי, גדל והתפתח עם המושבה, עד שנעשה במשך עשרות שנים לעצם מעצמיה ולעץ מעציה.

במשך הזמן נכנם אברהם שפירא לעניני הצבור, ונעשה לרוח החיה בכל עניני המושבה, אשר גדלה ופרחה והיתה ל“אם המושבות”.

מימי נעוריו אהב שפירא את הרכיבה, ואת הספורט בכלל. השתתף כדרך בני המזרח, במרוץ סוסים, וזכה לקבל כמה פעמים פרסים על הצטיינותו במרוץ, שבו השתתפו רוכבים מבני המושבות ומן הכפרים הערביים.

בגלל מומחיותו היו מזמינים אותו גם כראש השופטים במרוץ הסוסים בעיר ובכפר, וכולם הכירו בו שופט בלתי־משוחד מכל הבחינות, הפוסק את דינו לפי הכרתו הפנימית.

תל־אביב היתה רואה את אברהם שפירא בתהלוכות־העדלידע החגיגיות בפורים, אשר בהן השתתפו רוכבים מכל המושבות הסמוכות. בראש התהלוכה הנהדרת שעברה ברחובות תל־אביב, היתה פלוגת רוכבים צעירים, ולפניה – שני פרשים נכבדים על סוסים אבירים – ראש העיר מאיר דיזנגוף, ואברהם שפירא, איש פתח־תקוה וזקן השומרים העברים בארץ. רבבות החוגגים היו מריעים בתשואות־חן לשני הפרשים הישישים שהיו מסמלים את העיר והכפר.

אף בחגיגות ה“מכביות” בתל־אביב, אשר כינסו את מובחרי הספורטאים היהודים מן הארץ ומתפוצות הגולה, היה הגבור הנערץ אברהם שפירא רוכב בראש קבוצות הפרשים לאורך רחובות העיר אל האיצטדיון, מקום התחרויות. הנוער היה שמח תמיד לראות בעיניו את האיש המהולל, אשר שמעו וקראו ספורים ואגדות על מעללי גבורתו.

לאברהם שפירא יצאו מוניטין כגבור ולוחם אמיץ עשוי לבלי חת, לא רק במושבות העבריות, אלא גם בין הערבים. ואכן פעמים רבות סיכן את נפשו, ורק בדרך נס ניצל ממוות.

על פרשת חייו ועלילותיו נכתב הרבה, ולא אחזור על הדברים. ברצוני לציין רק כמה פרטים על אברהם שפירא כ“שומר ישראל”:

אברהם שפירא היה המלווה־השומר הראשי של כל האורחים החשובים בעת בקוריהם בארץ: הבארון אדמונד רוטשילד בכל בקוריו, של הד"ר הרצל בעת בקורו בארץ באוקטובר 1898, ופגישתו עם וילהלם השני מלך פרוסיה ליד השער של מקוה־ישראל; של הנציב העליון הראשון הרברט סמואל; של נשיאי ההסתדרות הציונית חיים וייצמן ונחום סוקולוב; של הלורד מלצ’ט (אלפרד מונד), של הלורד מילנר ועוד ועוד. כולם בטחו בו וסמכו על “שומר ישראל”, אשר התנדב ללוות את אורחינו הנעלים בראש פלוגת רוכבים מתנדבים מבני פתח־תקוה, אשר צייתו לפקודותיו.

וראוי עוד להזכיר את דברי איש־הרוח אליעזר בן יהודה הירושלמי בעתונו “האור” על איש־הגבורה אברהם שפירא:

“אברהם שפירא נולד וגדל יחד עם תחית עמנו בארצנו. הוא בריא בגופו ואמיץ ברוחו, והמושבה פתח־תקוה ראתה בו עד מהרה את מגינה בכל צרה שלא תבוא, ותהילתו וגבורותיו הגיעו רחוק מגבולות מושבתו, ויהי שמו מפורסם ביהודה ובגליל, גם השכנים הערבים מסביב כיבדוהו והוקירוהו אף אהבוהו, כי השתדל אברהם שפירא לדעת את לשונם וגם חדר לתוך חייהם והבינם וידע להתהלך עמהם. ויפנו גם הם אליו בכל ריב וסכסוך, אשר ביניהם ובין היהודים, או אפילו ביניהם לבין עצמם. וכמצותו עשו ולפקודותיו נשמעו ונודע אברהם שפירא לאיש דורש צדק, ומבקש שלום”.

באמתחתו של אברהם שפירא גנוזים הרבה מכתבי־תודה־והערכה מאנשי שם ורמי מעלה, אשר ציינו לשבח רב את עלילות־הגבורה שלו ואת שרותו הגדול לעמו ולארצו.

על סף שנת השבעים לחייו נכנס אברהם שפירא לתנועת “הבונים החפשים”, התנועה הנושאת על דגלה את האהבה לזולת, ואת ההקרבה העצמית לטובת החברה והאדם בלי הבדל דת ומעמד. כי אברהם שפירא, הגבור אמיץ־הלב והיהודי הלאומי והציוני הנאמן, הוא גם אח לכל אדם, מוכן להגיש את עזרתו המהירה בעת צרה לכל הנתון במצוקה. המלים “אהבה” ו“שויון” אינן אצלו מושגים סמליים בלבד, כי אם חלק מחייו יום־יום.

זהו צירוף נפלא של גבור ואציל־רוח, של יהודי ואדם, אחד המעטים שנעשו אגדה ומופת בחייהם.

ח. מחלוצי התעשיה

מאת

דוד סמילנסקי

---

יוסף ונחמה זלקינד

מאת

דוד סמילנסקי

בכ' בסיון תש"י הלך לעולמו בתל־ אביב המהנדס יוסף זלקינד, ולאחר כמה חדשים (חשון תשי"א) הלכה אחריו גם בת־זוגו נחמה. קברותיהם נחצבו בבית־העלמין נחלת־יצחק שבתל־אביב. הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

שני הזלקינדים עברו את גיל התשעים, ומתו זקנים ושבעי־ימים.

יוסף זלקינד נולד בשנת 1859 במוהילוב שעל נהר דניפר (רוסיה הלבנה). לאחר שנתיתם מהוריו בגיל שתים־עשרה, הועבר אל קרוביו בריגא ומשם לאוריול, ושם למד בגימנסיה רוסית. בסיימו את בית־ספר התיכוני, המשיך למודיו בפוליטכניון בברלין. בהיותו סטודנט בא לימות החופש למוהילוב, נפגש עם הצעירה נחמה – בת גרשון וילנסקי מרוגאצ’וב (פלך מוהילוב). שניהם התידדו, וכעבור זמן־מה נשאו זה לזו ומיד חזרו לברלין. נחמה נכנסה ללמוד בפאקולטה לפילוסופיה, ובעלה יוסף זלקינד המשיך את למודיו בפוליטכניון.

בימים ההם שימשה ברלין מרכז תרבותי חשוב, ומאות סטודנטים יהודים מרוסיה, ששערי בתי־הספר הגבוהים ברוסיה היו נעולים בפניהם, הלכו לברלין לשם קבלת השכלה באוניברסיטאות שלה.

הזוג הצעיר לא הסתגר בין כתלי בתי־הספר, אלא יצא לשטח העבודה הצבורית והציונית.

בבית הזלקינדים היו נפגשים סטודנטים מכל החוגים, ובין באי הבית היו כאלה שנתפרסמו אחר כך בתנועה הציונית: שמריהו לוין, ליאו מוצקין ואחרים. נחמה זלקינד ידעה להשרות על הנאספים רוח התעוררות, ושמרה לפעמים על הוכוחים הסוערים של באי־ביתה שלא יהפכו למריבות. היא היתה קוראת בהטעמה בעל־פה מיצירותיהם של גדולי המשוררים והסופרים. יוסף זלקינד לא היה מן הדברנים, כי־אם מן המאזינים.

עם גמר חוק־למודיו בפוליטכניון, החל המהנדס יוסף זלקינד עוסק במקצועו כמהנדס־מכונאי בברלין. לאתר שנתיים חזרו הזלקינדים למינסק, ושם נכנסו שניהם לעבודה צבורית. נחמה היתה פעילה מאד בחברת “מפיצי השכלה” ליהודי רוסיה, נתנה שעורים בבתי־ספר של קורסים לשבתות ועוד, ויוסף הקדיש מזמנו וממרצו לעבודה ציונית. היה מפקח על בית־הספר למלאכה, נפגש עם עסקני הציונות הותיקים: ד“ר ש. רוזנבאום, י. ברוצקוס, ד”ר חורגין, א. קפלן (דודו של אליעזר קפלן, שר־האוצר הראשון במדינת ישראל) ועוד. בשנת 1892 יסד י. זלקינד במינסק, יחד עם ידידו המהנדס וילבושביץ, בית־חרושת בשם “טכנולוג” ליציקת ברזל, עיבוד מתכת, בנין מכונות וכו'. לבית־חרושת זה יצאו מוניטין בכל רחבי רוסיה, ומנהליו זלקינד ווילבושביץ נתפרסמו כבעלי מקצוע מנוסים ממדריגה ראשונה. בית־החרושת התפתח יפה. והתקיים במינסק 22 שנה. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, בשנת 1914, הכריחה הממשלה הרוסית את זלקינד ווילבושביץ להעביר את בית־החרושת שלהם למוסקבה. פה נפגש י. זלקינד עם ד“ר יחיאל צ’לנוב, הרב יעקב מזא”ה, המהנדס פנחס רוטנברג, יצחק ניידיטש, שושנה פרסיץ ואחרים. גם במוסקבה התעסק זלקינד בעבודה צבורית, ועם כמה עסקנים יסד חברה, אשר שמה לה למטרה למצוא בעלי יזמה טכנית לפיתוח העבודה המקצועית בארץ־ישראל.

בשנת 1918 נאסר זלקינד על־ידי הממשלה הבולשביסטית, בגלל ציוניותו. לאחר חדשים מספר שוחרר, וחזר לעבודתו המקצועית והצבורית. כעבור שנה נאסר שוב יחד עם שני בניו זאב ואלכסנדר (שניהם נמצאים בתל־אביב עם משפחותיהם), ועם קבוצה גדולה של עסקנים ציונים בועידה ציונית במוסקבה. כולם היו במאסר חדשים מספר, ובעזרת ה“ג’וינט” מאמריקה שוחררו ממאסרם כל הציונים ובהם גם זלקינד ובניו.

לאחר זמן־מה הצליחה משפחת זלקינד לצאת מרוסיה ועברה בשנת 1921 לברלין. שם החל י. זלקינד מתכנן תכניות לפיתוח התעשיה הביתית בארץ־ישראל, כיון שהתעשיה הביתית מעסיקה בכל הארצות המתוקנות (אנגליה, איטליה, בלגיה, הולאנד, צ’כוסלובקיה, שווייץ ועוד) מאות אלפים עובדים, המוצאים את לחמם בעבודות־יד שונות. התוצרת הביתית עולה שנה־שנה למאות מיליוני לירות שטרלינג, והיא תופסת מקום חשוב בשווקים הפנימיים וגם בשוקי חוץ.

עם בואו לארץ בשנת 1933, פנה זלקינד מיד לידידו מאיר דיזנגוף, ראש העיר תליאביב, והציע לפניו את תכניתו בענין תעשית בית. דיזנגוף החשיב מאד את בתי־הספר לחנוך מקצועי, והאמין שהתעשיה הביתית עתידה להתפתח יפה בהיקף רחב, אם נדע להכשיר את ילדי ישראל למלאכת־מחשבת ולמלאכת־יד. דיזנגוף נענה מיד להצעת זלקינד, ותרם את תרומתו היפה להגשמת תכנית זלקינד, ובעצם הימים העגומים של מאורעות־הדמים שהתחוללו ביפו, בשנת תרצ“ו (1936), בעת שאלפי פליטים ואומללים הצטופפו במקלטים אחדים בתל־אביב, נפתח המוסד “עמל” (ע’בודה מ’לאכה ל’פליטים) בתל־אביב. יום־יום היו פונים ל”עמל" צעירות וצעירים המחפשים עבודה. איש מהם לא ידע קודם־לכן שום מלאכה, ולאחר זמן קצר הצליחו לסגל להם, בעזרת מדריכים, מקצועות אחדים של מלאכת־מחשבת, כגון: קליעת רהיטי קש, סלי נייר, עציצי פרחים, קערות לחם ופירות, ילקוטים, תרמילים וכו' וכו'. המוסד “עמל” צייד את חניכיו ועובדיו בחומר גלמי, ואחר כך היה מקבל מהם את תוצרתם למכירה בשוק.

המהנדס י. זלקינד טיפל כל ימיו בבעית התעשיה הביתית, והיו לו כמה וכמה תכניות חשובות, שעל פיהן ניתנת אפשרות לכל איש ואשה להרוויח את לחמם במלאכת כפיים ובמכונת־יד.

המוסד “עמל” התקיים שש שנים (תרצ“ו–תש”א), ונוצרו בו כמה מוצרים חדשים בתעשיה הביתית, שקודם לא היו כלל במציאות ביצרנות הארצישראלית, והיו מובאים מן החוץ בכמויות גדולות. מאות פליטים למדו את המלאכה לכל ענפיה וחיו מיגיע כפיהם, בלי להזדקק לעזרה.

בקיץ תש“א התאחד “עמל” עם “המיפדה האזרחי”, מתוך תקוה שהתמזגות זו תאפשר להגדיל את תוצרת המוסד, ועל־ידי כך יוגדל פי כמה גם מספר העובדים. “המיפדה האזרחי”, בעזרת הסוכנות היהודית, הגדיל את ההון החוזר ב”עמל", אך החליף את מלאכת־היד במכונות־חשמל, ועל־ידי כך הופחת מספר העובדים.

ואילו המהנדס י. זלקינד לא הסתפק בכך, ובא בדברים עם הסוכנות היהודית ועם כמה עסקנים צבוריים, כגון: זלמן שוקן, אריה שנקר ואחרים, וניסה להשפיע עליהם לפתח את התעשיה הביתית, בערים ובמושבות בממדים רחבים. הוא הוכיח, שיש כר נרחב לפיתוח כמה וכמה מקצועות בתעשיה הביתית, אשר יוכלו להעסיק אלפים ורבבות מן העולים החדשים ומן החיילים המשוחררים.

בשנת 1945 פנה י. זלקינד אל אליעזר קפלן, ששימש אז גזבר הסוכנות, בדבר ביסוס ופיתוח התעשיה הביתית, והדגיש שענף זה עתיד להכניס לארץ סכומים עצומים מן החוץ, בשנת 1946 פנה באותו ענין גם להנהלת “אורט” בניו־יורק, ועד יומו האחרון לא פסק לנהל תעמולה להרחבת ענף התעשיה הביתית לכל הסוגים.

רעיתו נחמה, הפקחית ובעלת הרמה התרבותית הגבוהה, עמדה לימינו למעלה מיובל שנים, ועודדה תמיד את רוחו לפעולות ומעשים. שניהם זכו לחזות במו עיניהם את תקומתה של מדינת ישראל.

מן הראוי היה להנציח את שמו של המהנדס יוסף זלקינד ורעיתו נחמה, על־ידי הקמת מפעל משוכלל לפיתוח התעשיה הביתית, כי הרי הם היו חלוצי התעשיה הביתית בתל־אביב ושקדו על פיתוחה והרחבתה.

---

אברהם סיניאבר

מאת

דוד סמילנסקי

המהנדס אברהם סיניאבר נמנה עם הראשונים מבני העליה השניה, אשר סללו את הדרך לעליות הבאות. נולד בתרל"ה (1874) באודיסה.

עוד בהיותו תלמיד בית־הספר הטכני בוינטרטור (שווייץ), ואחר כך בפוליטכניון בציריך (בשנים 1897–1899), התקרב לתנועה הציונית והשתתף בקונגרס הציוני השני, בבאזל, באבגוסט 1898.

לאחר סיום לימודיו בהצטיינות, השתלם בשנות 1899–1901 בעבודה מעשית בבתי־חרושת גדולים לבנין מכונות מנועי־נפט, קיטור, חשמל ועוד – בשווייץ, צרפת וגרמניה.

מצויד בידיעות טכניות עיוניות ומעשיות חזר לעיר־מולדתו, לאודיסה, ופתח שם משרד טכני. בגלל שמו הטוב במקצוע, מסרה לו המיפקדה הצבאית במחוז אודיסה, אשר במשטר הצארי לא התיחסה באהדה מיוחדת ליהודים, כמה עבודות צבאיות בשנות 1903–1904, ובסוף אישרה לו בתעודות, שכל העבודות בוצעו לשביעות־רצונה המלאה. אף עירית ניקולאייב מסרה לו בראשית 1905 קדיחת באר להספקת מים, שלפי תעודות העיריה ביצע את העבודה באופן הטוב ביותר. בזמן עבודתו בניקולאייב מצא שם את בת־זוגו. לאחד החתונה עזב סיניאבר את אודיסה ועלה עם אשתו לארץ־ישראל בסוף 1905, על־מנת להקדיש את יכלתו הטכנית לבנין הארץ.

בימים ההם היה הישוב העברי בעיר ובכפר דל ומועט. כל ערי הארץ ומושבותיה מנו אז כחמשים־ששים אלף יהודים, שברובם הגדול התרכזו בערים ירושלים, צפת, טבריה, יפו וחברון, ומקצתם בחיפה, עזה, באר־שבע ורמלה. מספר המהנדסים בארץ היה אז פחות ממנין, ותעשיה כמעט שלא היתה קיימת. תעשית היין התרכזה אז בשני היקבים הגדולים מיסודו של הבארון רוטשילד, בראשון־לציון ובזכרון־יעקב. מלבד היקבים היו טחנות־קמח קטנות ותעשיות שמן וסבון במספר מצומצם מאד.

חברת “עתיד” הקימה אז את בית־החרושת הראשון שלה לשמן־זית בלוד, והכינה תכנית להקמת בית־חרושת שני לשמן־זית וסבון בחיפה. הפרדסים הערביים בסביבות יפו (פרדסים יהודים היו אז יחידים במושבות יהודה) היו מושקים לא במשאבות מיכאניות, אלא על־ידי גלגלי עץ (נוריות) מסובבים בכח בהמות.

ימים מספר לאחר עליתו לארץ, הוזמן א. סיניאבר כמהנדס לבית־החרושת הראשון בארץ של ל. שטיין (אחיו של הביל“ו ד”ר מ. שטיין) ושותפיו ביפו, שהיה אז החלוץ הראשון בקדיחת בארות ובמיכאניזציה של השקאת פרדסים. א. סיניאבר התמצא מיד בכל מה שנעשה בכתלי בית־החרושת הקטן, והתמסר לשיפורים ושיכלולים טכניים בכל ענפי הייצור של מכבשי־שמן, טחנות־קמח, משאבות בפרדסים וכו' וכו'.

במיוחד הראה התקדמות גדולה בפיתוח הקדיחות, שעד אז היו פרימיטיביות מאד. הוא היה הראשון, שהכניס לארץ מכונת־קדיחה אמריקאית, ובעזרתה ביצע את הקידוח הראשון בעומק מאתים מטר ובצנורות־קידוח בקוטר "10 (25 ס"מ), במקום שהיו משתמשים קודם לכן בצנורות־קידוח קטנים בלי מכונות, בעומק 30–40 מטר. וכן החל משתמש במסננים בשכבות החול מתחת לפני המים, שבשנים הראשונות נקראו על שם יוזמם “סיניאבר”.

שיכלולים אלה הגבירו במידה ניכרת מאד את תפוקת המים, הוזילו בהרבה את השקאת הפרדסים ואיפשרו את התפתחות ענף הפרדסנות בארץ בממדים גדולים.

בשנות 1906–1909 עמדנו – סיניאבר וכותב השורות – יחד בראש בית־החרושת ל. שטיין ושותפיו (המנוח סיניאבר כמהנדס – ואני, כמנהל מסחרי), ותוך שלש שנים הכרתיו מקרוב ונוכחתי שהוא בעל יזמה ובעל תכניות־בנין נועזות.

לאחר צאתו מבית־החרושת ל. שטיין ושותפיו, החל לעבוד ברשות עצמו. והתמדתו העקשנית, חריצותו וזריזותו, ועל כולן, ידענותו הטכנית והמדעית סללו לפניו את הדרך. חברת “השקאה” בפתח־תקוה מסרה לו בשנת 1909–1910 ביצוע מפעל ההשקאה מנהר הירקון, וחברה צרפתית, שקיבלה בשנת 1911 זכיון לבנות נמל ביפו, מסרה לו את כל עבודות ההכנה, כגון: קידוחים בים, מדידות וכו'. תוך כך המשיך גם את עבודותיו בפיתוח ההשקאה המיכאנית בפרדסים רבים.

בשנים הראשונות לבנין תל־אביב (1910–1913) היו בונים את קירות הבתים, לרוב, מאבני המקום, שנקראו אז בערבית “חג’ר בלדיה” (אבני המקום), ורק יחידים העזו לבנות את הקירות הפנימיים מלבני־מלט או מלבנים שרופות אדומות, שהובאו אז ממארסייל, ולשם חיזוק החמרים בתקרות היו משתמשים בקורות ברזל בריוח של 50–80 ס“מ. ואילו סיניאבר תיכן תכניות לבנין קירות מבטון משוריין ותקרות מבטון מזוין בלי קורות ברזל, וכשהיססו לקבל את חידושיו ה”נועזים", הגשים אותם בראשונה בבנין ביתו הפרטי הראשון, אשר הקים בשנת 1913 בקרן הרחובות גרוזנברג–נחלת־בנימין. ולאחר שראו כי הבית לא התמוטט עליו, קבלו גם אחרים את שיטתו. על־ידי כך החלו הוצאות הבנין להיות מוזלות במידה ניכרת מאד, וניתנה האפשרות להעסיק בבנין מטיפוס זה רק פועלים עבריים.

גם בשטח בנין מכונות הראה א, סיניאבר יזמה גדולה. שנים רבות היו מוסקים המנועים בנפט או במאזוט שהובאו מן החוץ. אולם עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה – באבגוסט 1914 – נסגר הים בפני אניות־מסחר, והמלאי של הנפט והמאזוט אזל מהארץ, ואז החליף המהנדס סיניאבר את מנועי־הנפט במנועים שהוסקו בפחמי־אבן או בפחמי־עץ. על־ידי כך ניצלו פרדסים רבים מסכנת חורבן, וכן הכניס שכלולים והוזלה. בבנין בריכות מים בפרדסים, במקום קירות מאבני המקום בעובי של מטר וחצי החל לבנות את הבריכות מבטון משורין ועובי קירותיהם היה רק 15 ס"מ.

בגמר המלחמה הראשונה הזמין המושל הצבאי את סיניאבר לשם ביצוע כמה עבודות ממשלתיות חשובות, כגון: הקמת חומת־המגן של הרציף בחוף יפו, הקמת הריסות הבתים בעזה ובבאר־שבע, בנית גשרים בדרכים, סלילת הכביש הראשון בין רמלה ויפו, בנית המזח בחיפה ועוד.

בשנת 1920–1921 השתתף באופן פעיל בהקמת בית־החרושת הראשון לתעשית לבני “סיליקאט” מיסודו של יונה קרמנצקי, וגם בכך עזר להוזלת הבניה.

באפריל 1924 הוזמן א. סיניאבר על־ידי ועדת המים של עירית תל־אביב, לשם התיעצות מקצועית בעניני הספקת מים סדירה. כשנה ויותר הקדיש לפתרון כמה וכמה בעיות הידרוליות הנוגעות למפעל־המים העירוני, אשר עמד בראשית התפתחותו בהתאם לגידול העיר והאוכלוסיה.

כעבור שנים התמסר לשכלולים חדשים, והתחיל לבנות משאבות מאונכות ומאוזנות בשביל הספקת מים בעיר ובכפר.

שנים רבות היו מביאים את המשאבות מן החוץ ומוציאים מן הארץ רבבות לירות, אולם בשנת 1934 החלו יובל, נאמר וסיניאבר לבנות את המשאבות בבתי־החרושת שלהם, עירית תל־אביב היתה מן הראשונות אשר הזמינה בשביל מפעל־המים העירוני משאבות מתוצרת הארץ, שבטיבן ובמחירן התחרו בהצלחה במשאבות מתוצרת חוץ הן בתל־אביב והן בשאר המקומות בארץ, עד שיבוא משאבות מחוץ־ לארץ פסק לגמרי. וכיום מייצרים בית־החרושת של א. סיניאבר ושותפיו ובתי־חרושת אחרים משאבות מכל מין וגודל.

סיניאבר היה מחלוצי הטכניקה בארץ. נפטר בתל־אביב, ג' תמוז תש"ד (24.6.1944).

---

אריה־ליב פוליקנסקי

מאת

דוד סמילנסקי

אדם יקר־נפש ואיש אציל, היה אריה־ליב פוליקאנסקי. לא אהב לדבר הרבה, לא רדף אחרי כבוד. את הכל עשה מתוך הכרה, שהוא מצווה להפיץ את הרעיון הציוני בין יהודי דרום־אפריקה ולעשות לפיתוח החקלאות והתעשיה בארץ־ישראל.

נולד בווילנה בתרמ"א (1881). מצבם החמרי של הוריו היה ירוד מאד. בעודנו נער הוצרך לעבוד, כדי להקל על הוריו העניים לפרנס את המשפחה בת שש הנפשות.

בן 16 היגר לדרום־אפריקה והשתקע בעיר קפטאון. בזמן הראשון היה מוכר סיגאריות והתפרנס בדוחק, אך הוא התמחה בתעשית סיגאריות ועלה משלב אל שלב בשטח התעשיה. במרוצת הזמן באו מווילנה לדרום־אפריקה גם שני אחיו הצעירים. בכחות משותפים ביססו את בית־החרושת לסיגאריות שלהם בקפטאון. שמו הטוב של א. ל. פוליקאנסקי הלך לפניו, רכש לו אמון רב בעולם הכלכלי. לא רק בחוגי היהודים, אלא גם הנוצרים האירופיים והכושים מילידי המקום התיחסו אליו מתוך הוקרה רבה.

בשנת 1908 בא לארץ בפעם הראשונה: ביקר אצל הוריו בירושלים, ראה את מושבות יהודה, שומרון והגליל.

ראשית פעולתו בשובו לדרום־אפריקה היתה: להגדיל את מספר התורמים לקרן הקיימת, ובעצמו תרם תרומות הגונות, ובמשך הזמן סייע לגאול כמה אלפי דונאמים, שעליהם הוקמו אחר כך המושבים: בית־חנן, נטעים, כפר־מנחם, ועוד.

בשנת תרפ"ה באו א. ל. פוליקאנסקי עם רעיתו בפעם השניה לארץ, עבר אותה לארכה ולרחבה והתבונן להתקדמות בערים ובמושבות. בבקור זה התחיל לערוך תכניות להשתקע בארץ.

עם שובו לעיר־מגוריו – עורר את יהודי דרום־אפריקה שלא יסתפקו רק בתרומותיהם לקרן הקיימת ולקרן־היסוד, אלא דרש מהם להשקיע מהונם במפעלים שונים, ובעצמו שקד להיות נאה מקיים מה שנאה דרש.

בשנת תרפ"ח (1928) עלה לארץ עם רעיתו, והשתקע בארץ וישב בה עד יומו האחרון. על יד נס־ציונה רכש למעלה מאלף דונאם בשביל מכריו מיהודי דרום־אפריקה, ונטע פרדס גדול הקיים עד היום. יחד עם ידידו יפה מקפטאון בנה בתל־אביב מחסני־קירור משוכללים. איחד את כל בתי־החרושת לסיגאריות בשם “דובק”, ועמד בראש המפעל עד יום מותו. יחד עם חברו ברוידה מקפטאון, ואחרים, יסד “חברת בנין דרום־אפריקאית”' שנתנה הלוואות אפותיקאיות בחיפה ובתל־אביב, וגם עסקה בהשקעות שונות ובביטוח רכוש. חברה זו יסדה גם חברה לספנות, ואף השתתפה בפיתוח חמי טבריה.

פוליקאנסקי הקדיש תשומת־לב מיוחדת למטעי הטבק בארץ־ישראל, והדריך את מגדלי הטבק בראש־פנה, מתולה ובעמק. הוא היה גם מן המייסדים והפעילים בגדוד מכבי־אש בתל־אביב. כל המעשים שעשה – בשקט עשה, בלי רעש ופרסום לעצמו. כחבר ההנהלות במפעלים, שנוסדו בעזרתו וביזמתו, התחבב המנוח על הפקידים והפועלים, שעבדו במחיצתו עשרות שנים.

ידו היתה פתוחה והיה תורם תמיד בעין יפה למוסדות חנוך, תרבות, אמנות וכן למפעלי צדקה בתל־אביב ובירושלים, בטבריה ובצפת. אלפי לירות פיזר ל“גמילות־חסדים”, ולא התרעם אם מישהו לא פרע את הגמ"ח. הוא היה נוהג ליתן מתן־בסתר, כדי שלא לבייש את מקבלי התרומות. אם מישהו נכנס אליו לשם קבלת תרומה למוסד זה או אחר, מיד היה קם ממושבו, מושיט את ידו בחבה ובאדיבות, ומקבל את כל אחד בסבר פנים יפות. לאחר שהושיב את האורח על מקומו, נגש ישר לענין ושאל בתמימות ובחביבות, בלי לחטט בפרטים ולדרוש חשבונות והסברות: “כמה אני צריך לתת”? ומיד פתח את כיסו והושיט את הסכום המבוקש.

בצוואתו כתב פוליקאנסקי לחלק את רכושו והונו למוסדות שונים, ואת חלק הארי הקדיש לקרן הקיימת, שהיתה יקרה לו מאד. הוא גם לא שכח את המוסדות מדרום־אפריקה ללא הבדל דת ולאום, וכתב להם בצוואתו סכומים מסויימים.

לבו שמח ורחב כשהוכרז מעל במת האו“מ על הקמת המדינה העברית בארץ־ ישראל, ונפטר לאחר שראה את חלום־חייו בראשית הגשמתו, בי”א טבת תש"ח (24.12.1947), בתל־אביב. 

---

אריה שנקר

מאת

דוד סמילנסקי

אריה־ליב שנקר – בעל זכויות עצומות בבנין הארץ וביצירת נכסי־ערך קיימים בשטח הכלכלה, והתעשיה העברית, הוא האיש המסמל והמייצג זה עשרות שנים את צבור אנשי־התעשיה והיצרנים בארץ.

ממוסקבה עלה לארץ בשנת 1924, ומאז – מיטב זמנו ומרצו קודש לעבודה צבורית מקיפה ופוריה.

מוצאו מעיירה ספיצ’יניק (פלך קיוב), בה נולד בשנת 1877. בן למשפחה חסידית מיוחסת. אביו, ר' בן־ציון שנקר, היה ידוע בכל הסביבה כתלמיד־חכם, נדיב, מחסידי הרבי מרוז’ין.

הבי' אריה־ליב, נתחנך חנוך מסורתי, כנהוג, ובבגרותו השתלם בלמודים כלליים אצל מורים פרטיים. לאחר פטירת אביו עבר למוסקבה (בשנת 1898) וישב בה עד עלותו לארץ. במוסקבה נשא לאשה את רבקה בת יעקב רוטברג, ובעיר זו פתח בית־חרושת קטן לטקסטיל.

במוסקבה התקרב א. ל. שנקר לחוגי הציונים. בפרט הושפע מקסמו האישי של המורשה הציוני בגליל מוסקבה – הד“ר יחיאל צ’לנוב, וכן התידד עם הרב יעקב מזא”ה, ועם ה“ה ניידיטש, צ’ריקובר ואחרים מעסקני־ציון בימים ההם במוסקבה. שנקר היה פעיל בעבודה המעשית למען ארץ־ישראל בשנים 1902–1923. היה חבר הועד באגודה הציונית הפרוגרסיבית “קדימה” שנוסדה במוסקבה על־ידי א. אידלסון, ואף שימש כמה שנים כגזבר האגודה, ואחר כך כסגן היו”ר. בשנת 1908 נסע לברלין, ונפגש עם ד"ר אלפרד נוסיג, מר סימון ואחרים, ובאמצעים משותפים רכשו קרקע בארץ־ישראל בשביל חברי אגודת “קדימה” במוסקבה.

שנקר השתתף גם באוסף אמצעים למפעל המיוחד של יסוד שכונת תימנים על־יד רחובות. כן היה פעיל בחברות אחרות (“הבונה”, “רענניה”), אשר שמו להן למטרה את גאולת האדמה והשקעות בבנין.

לא פעם סיכן שנקר את חייו בעבודתו הציונית ברוסיה, ולא נרתע מפני שום מכשולים ומעצורים אלא המשיך בהתמדה את פעולותיו, אם בעניני כלכלה ואם בעניני התרבות העברית.

כשביקר בשנת 1921 דוד בךגוריון במשלחת הסתדרות העובדים, במוסקבה, הביע בשובו את התפעלותו מן העבודה החשובה, שנעשתה מחתרת במוסקבה על־ידי א. ל. שנקר וחבריו.

לאחר מאמצים מרובים השיג שנקר בשבת 1924 את הרשיון הדרוש לצאת מרוסיה, ובאותה שנה עלה לארץ.

מאושר היה כשדרכו רגליו על אדמת ארץ־האבות, משאת־נפשו כל הימים. תחילה התבונן בעינים פקוחות לנעשה בהתישבות החקלאית, ואחר כך שם את כל מעיניו לפיתוח התעשיה העברית.

באותם הימים היתה התעשיה העברית בארץ בשפל המדרגה, ואנשי־מעשה התיחסו אליה באי־אמון. אולם אריה שנקר הבין כבר אז שלא מן החקלאות בלבד תבנה הארץ, אלא יש לכונן תעשיה מגוונת העתידה להתפתח וגם לשמש גורם חשוב לקליטת עולים חדשים.

בזמן הראשון נתקל בקשיים גדולים על כל צעד ושעל. אולם אמונתו העמוקה ובטחונו הרב נתנו לו אומץ להתגבר על כל המכשולים ולצאת למרחב. במפעלו הראשון “לודזיה” (בית־חרושת לגרבים) מצא ציוד בלתי־מתאים, וכן חסר אז את ההון הדרוש להשקעה, לביסוס המפעל. חסרו גם פועלים מקצועיים מנוסים שלא היו אז בארץ.

השנים הראשונות תבעו ממנו התאמצות יוצאת־מגדר־הרגיל, והוא נאבק קשה, עד שהצליח לחרוג מן המסגרת המצומצמת ולצאת לפעולה רחבה של התעשיה, אשר התפתחה בממדים רחבים והיתה לגורם כלכלי חשוב בארץ.

אריה שנקר לא הסתגר במפעלו הפרטי, אשר גדל והשתפר משנה לשנה, אלא היה נוהג תמיד לעודד גם את יתר היצרנים והחרשתנים. השפיע על רבים מבעלי התעשיה, שירכשו ציוד משוכלל כדי לשפר את תוצרתם, לא רק בשביל השוק המקומי, כי־אם גם לצרכי יצוא לשווקים הגדולים בחוץ־לארץ. הוא שאף לפתח את התעשיה העברית ולהרימה לדרגה משוכללת. כן החשיב מאד את ארגון היצרנים, כתנאי לפיתוח התעשיה, ונכנס בראשו ורובו להנהלת הארגון הזה.

גישתו הכנה והישרה לעבודה הצבורית, השפיעה במידה ניכרת על כל מקורביו. כעבור זמן קצר נבחר ליו"ר “התאחדות בעלי התעשיה”, ובראשה הוא עומד זה עשרות שנים. מראשית כניסתו לעבודה הצבורית העסיקו אותו כמה וכמה בעיות, כגון: בעית האשראי למימון התעשיה, יצירת הון חוזר, תעמולה לתוצרת הארץ, פיתוח היצוא, הסדרת היבוא, הסדרת תעריפי־המכס, הגנת מכס על התוצרת המוכנה ופיטורי מכס למכונות וחומר גלמי, יצירת תנאים טובים לפיתוח החרושת, ועוד.

אריה שנקר ידע למשוך את טובי האישים, המנהיגים וראשי מוסדותינו העליונים לעזרת התעשיה הארצישראלית. בשעתו פנה בשורת תזכירים לחברי ההנהלה הציונית ולמנהלי בנק אנגלו־פלשתינה ואישי כלכלה. הוא קשר קשרים עם באי־כח בעלי־הון יהודים באנגליה, והזרים לתעשיה הארצישראלית סכומים הגונים על־ידי האגודה הארצישראלית, וכן בא במשא־ומתן עם החברה הכלכלית האמריקאית לארץ־ישראל מיסודו של לואיס ברנדייס.

על־ידי הקשרים התדירים עלה בידו לתת דחיפה גדולה להזרמת כספים מצד מוסדות שונים מחוץ־לארץ בשטח האשראי התעשיתי. שנים רבות השתתף בחבר המועצות לאשראי תעשיתי של בנק אנגלו־פלשתינה, “פלשתין קורפורישן” ו“החברה הכלכלית הארצישראלית־אמריקאית”. השתתף במועצת ההנהלה של אפ“ב, וכן במועצת האוצר לתעשיה וכן הוא משמש כיו”ר הבנק הארצישראלי לתעשיה מראשית הווסדו.

לשם מימון התעשיה יסד לפני שנים רבות את הבנק הארצישראלי לתעשיה, כמכשיר כספי למען התעשיה העברית. ראשיתו של הבנק היתה מצערה, אבל במרוצת הזמן התפתח המוסד יפה ובשיתוף פעולה עם המוסדות העליונים והאפ"ב הוא מבצע פעולות חשובות לפיתוח התעשיה.

א. ל. שנקר שיתף פעולה עם מאיר דיזנגוף ועם עסקנים אחרים בהקמת נמל תל־אביב, התעניין הרבה במפעלי “יריד המזרח”, והיה גם חבר המועצה של “החברה לפיתוח תל־אביב”, חבר במועצת המנהלים של חברת “גאולה”, עזר בעקיפין לרכישת קרקע ליסוד מרכזי־תעשיה, השתתף בפעולותיה של החברה לפיתוח טבריה, היה אחד האפוטרופסים על עזבון המנוח ח. נ. ביאליק, היה אפוטרופוס על עזבון המנוח מ. דיזנגוף במוזיאון תל־אביב, נדב 1500 ל“י למוזיאון הנ”ל, ולא זה בלבד: הוא גם הקדיש זמן לפעולה תרבותית ואמנותית של הישוב, כמו: האוניברסיטה העברית בירושלים, התכניון העברי בחיפה, “הבימה” בתל־אביב ועוד, הוא תרם בעין יפה לכמה מוסדות חנוך, תרבות ואמנות, ואת ביתו ברחוב ביאליק הקדיש כעזבון לעירית תל־אביב, לשם מוסד תרבותי (בית נכות).

לאות הוקרה לפעולותיו הפוריות, נקראו על שמו שני מרכזי־תעשיה: “קרית אריה” (ליד פתח־תקוה) והמרכז התעשיתי על אדמת הקה"ל שעל יד “בני־ברק”.

לא איש־דברים הוא אריה שנקר, אלא איש־מעשה, איש הארגון, רב פעלים ורב השפעה. הוא הארדיכל והבונה של התעשיה העברית בארץ. וכך יחרת שמו בתולדות הישוב ובתולדות תל־אביב.

ט. נשי ציון במערכה

מאת

דוד סמילנסקי

---

שושנה בוכמיל

מאת

דוד סמילנסקי

הכרתי את שושנה בוכמיל עוד בימי עלומיה, ימי זהרה ויפעתה, בשבתה בבית הוריה בניקולאייב.

משפחת אימאס היתה אחת המשפחות המיוחסות, ולבת רוזה אימאס ניתנו גם השכלה אירופית וגם חנוך לאומי. בימים ההם (בשנים 1885–1890) היתה ניקולאיוב עיר של התבוללות, עיר של חיים סואנים ועליזים, כרגיל בערי־החוף. החברה הגבוהה התרחקה מן התנועה הלאומית, ו“זאטוטי בני ישראל” התיחסו בלגלוג לכל אלה שחלמו על תחית עם ישראל בארצו.

דרושים היו הרבה אומץ־לב וגבורת־נפש לצאת מן החברה הנאורה, שעמדה בראש התנועה של הפצת השכלה כללית בכל רחבי המדינה הרוסית, ולהכנס לחוג צר ומצומצם של החולמים הראשונים על שיבת ציון.

בין יחידי־סגולה אלה היתה העלמה המקסימה ביפיה רוזה בת שלמה אימאס, שהצטרפה לתנועת חבת־ציון בראשיתה, ושימשה דוגמה לרבים.

עם הופעת הציונות המדינית, התמסרה העסקנית הצעירה לתנועה בכל לבה, היא בחרה בערים רבות לשם תעמולה, ועשתה נפשות רבות לציון. בקונגרס הציוני השני היתה צירת האגודות הציוניות בדרום־רוסיה. מאז אנו מוצאים את רוזה אימאס, ואחר כך – את שושנה בוכמיל, בכמה כינוסים, ועידות ואסיפות של ציוני רוסיה ומערב־אירופה. בכל מקום הופעתה הכניסה עירנות והתענינות לתנועה הלאומית בפרט בחוגי הנוער, שהיה קרוב יותר לתנועות חברותיות זרות.

עם התחלת העליה השניה, עזבה המנוחה את החיים התרבותיים של מערב־אירופה, ועלתה לארץ עם בעלה ד"ר יהושע בוכמיל.

מקום־מושבה, בשנים 1907–1908, היה ביפו, באחת הסימטאות הצרות של שכונת נוה־צדק. ביתה שימש בית־ועד לבני העליה השניה, שהיו מתכנסים פעם בפעם לשם פגישות ומסיבות ידידותיות. במסיבות אלו היו דנים ומתווכחים בשאלות הקשורות בתנועתנו, ובפרט בישוב העברי הישן והחדש שבארץ. בשבתות ובמועדים היו נפגשים באסיפות פומביות בין כתלי בית־הספר לבנות, שבנינו עמד אז על פרשת דרכים – בין השכונות היהודיות נוה־שלום ונוה־צדק. האגף הראשי היה תפוס על־ידי בית־הספר מיסודו של “ועד חובבי ציון”. בשאר האגפים שבחצר זו, דרו כמעט כל מורי בית־הספר לבנות עם המנהל מר מ. אזרחי־קרישבסקי. זה היה אז כמעט המוסד התרבותי היחידי ביפו, שריכז מסביבו את המורים, הסופרים והעסקנים ושאר אנשי־הרוח. לא לחנם קראו את המוסד הזה “אבטונומקה”, היינו: מין “בית לאומי” אבטונומי, שבו שלטה העברית שלטון גמור,

סמוך לבית־הספר לבנות היו משכנות הערבים, שגמליהם וחמוריהם חסמו את הדרך, ולא בנקל אפשר היה להגיע ל“היכל התרבות”.

הגב' בוכמיל חוננה בכשרון הדבור, ונאומיה והרצאותיה היו עושים רושם רב על כל שומעיהם. בדבריה המלאים רגש ולבביות, היתה מעודדת את רוח הנחשלים מן העולים החדשים, במלחמתם הקשה בפגעי הישוב.

החברה לבנין בתים “אחוזת בית” החלה לרשום חברים, ומיד הופיעו בה גם השמות של הגברת בוכמיל ובעלה. שניהם הבינו את הערך הרב, שיש לשכונה עירונית עברית, מרוחקת מיפו הערבית, ומתוקנת מכל הבחינות. הגב' בוכמיל רצתה לבנות לה בית דירה בפרבר העברי, ומשום כך נרשמה בין החברים הראשונים. אך כאן הכריעה האידיאליות שלה: עם קבלת ההחלטה על הלוואה מן הקרן הקיימת לבנין ששים הבתים הראשונים בתל־אביב, הודיעה הגברת בוכמיל, שהיא מתנגדת נגוד פרינציפיוני לקבלת ההלוואה. לפי הכרתה הפנימית, מיועדים כספי הקרן הקיימת רק לגאולת הארץ לשם הגדלת הרכוש הלאומי, ולא לבנין בתים פרטיים. דעתה לא נתקבלה, ולשם מחאה יצאה מן החברה “אחוזת בית” ולא בנתה בה את ביתה. אך גם לאחר שעזבה את קבוצת הבונים הראשונים, לא פסקה להתעניין בגורל השכונה החדשה, ובפרט הראתה התעניינות ערה בישיבות שבהן דנו בשאלת הבנאות בשכונה העברית. הגב' בוכמיל היתה תמיד ממחייבי העבודה העברית הטהורה, מתוך הכרה שהארץ לא תיבנה בעבודה זרה, אלא בהון עברי ובעבודה עברית. בהשקפותיה הצבוריות היתה ש. בוכמיל קרובה לתנועת העובדים.

קרוב לארבעים שנה עמדה המנוחה במרכז העסקנות הלאומית, והקדישה הרבה זמן ומרץ לתעמולה לטובת הקרן הקיימת וקרן היסוד.

במותה, בשנת תרצ"ג (1933),אבדה אחת מבנות־ציון היקרות,אשה אידיאליסטית ועקבית בהשקפותיה, חולמת ולוחמת כל ימיה לגאולת הארץ ולשחרור העם. 

---

ד"ר אלכסנדרה בלקינד

מאת

דוד סמילנסקי

אחיותיה אולגה ופאניה ואחיה ישראל ושמשון בלקינד עלו אל הארץ עם ראשוני הביל"ויים ביוני 1882. אלכסנדרה, בת הזקונים עלתה עם הוריה מאיר ושפרה בלקינד, בשנת 1887.

אולגה נישאה ליהושע חנקין, ופאניה לישראל פיינברג, ושתי המשפחות הללו, יחד עם האחים ישראל ושמשון, עברו לגור במושבת הבילו"יים גדרה. שמה עברה גם אלכסנדרה והוריה.

המשפחות הללו היו מראשוני המתישבים במושבה הקטנה, – מושבת הביל“ויים. עסקו בחקלאות וחיו חיי משפחה גדולה יחד עם ראשוני הביל”ויים.

באחד הימים בשנת 1889 יצא ישראל בלקינד מגדרה, ופתח ביפו בית־ספר עברי – הראשון בארץ. לאחר זמן־מה נגררו אחריו גם יתר המשפחות של בלקינד, חנקין ופיינברג, וכולן התישבו בכפיפה אחת ביפו.

זכורני את בקורי הראשון, בקיץ תרנ“א (1891), במעונם של חברי ה”קומונה" הזאת, באחת הסימטאות הצרות ביפו.

עברנו דרך כמה סימטאות צרות ואפלות עד הגיענו לבית הקטן, ששם מצאתי מספר גברים, ונשים. כל החבורה היתה מאנשים מבוגרים, ואני עם בן־גילי מאיר סמילנסקי (מ. סיקו), היינו שני נערים צעירים אשר נתקענו לבין קשישים. עמדנו וגם ישבנו בצפיפות בחדר לא־מרווח ביותר, שהיה “מרוהט” בפשטות גדולה. באמצע החדר – שולחן פשוט לא־מכוסה במפה. כסאות חסרו לגמרי, אך בצדי קירות החדר עמדו כמה פחי־נפט ריקים, ועליהם לוחות־עץ לא מחוברים במסמרים. ספסלים אלה (אם אפשר לכנותם כך), שימשו מטות לשינה בלילות ומקומות־ישיבה בימים. על השולחן עמדה עששית־נפט קטנה, אשר הפיצה אור דועך בחדר הצר.

מיד החלו וכוחים המים בין המסובים, אחד שואל, והשני עונה לעומתו. ואני הצעיר עשיתי את אזני כאפרכסת, והקשבתי לדברי הקשישים ממני. מתוך רטט נפשי ויראת־הכבוד הקשבתי לדבריהם, כשהם מספרים על דרך היסורים שעברה עליהם, על הנסיונות הקשים שנתנסו בהם בדרך לציון ובארץ גופא, על עבודתם כפועלים שכירי־יום במקוה־ישראל, ועוד.

במושב בעלי־דמיונות אלה הכרתי בפעם הראשונה את הצעירה סוניה (אלכסנדרה) בלקינד, שהיתה מלאה מרץ־עלוּמים. היא חשבה ומצאה, שלשם פיתוח ההתישבות בעיר ובכפר, הכרחי לדאוג להבראת הארץ. היא ראתה את הסבל הנורא של המתישבים, ממחלות־עינים ומשאר המחלות המידבקות שהפילו חללים רבים בשורות החלוצים הראשונים, ולכן קיבלה החלטה תקיפה להתמסר לרפואה, כדי להגן על בריאות התושבים.

בשנת 1898 נסעה סוניה בלקינד לשווייץ, ונכנסה ללמוד רפואה בפאקולטה הרפואית בג’נבה. היא היתה הסטודנטית הראשונה מארץ־ישראל, ומן הרגע הראשון נכנסה לחוג הסטודנטים הלאומיים, אשר חלמו, על שיבת ציון ועל שחרור עמנו וארצנו. שם הכירה את ד"ר חיים וייצמן, אשר שימש אז דוצנט פרטי לחימיה באוניברסיטה בג’נבה, ועוד עסקנים וסופרים אשר למדו אז בשווייץ.

בגמרה את הפאקולטה הרפואית בג’נבה, בשנת 1904, נסעה לצרפת לשם השתלמות מקצועית, ולאחר שהוכתרה בתואר “דוקטור לרפואה”, חזרה בשנת 1906 ליפו.

מאז בא מיפנה חשוב בחייה הפרטיים והצבוריים. עם בואה לארץ החלה מיד לעבוד כרופאה בבית־החולים היהודי ביפו מיסודו של שמעון רוקח. באותו זמן פתחה מרפאה פרטית בדירתה ביפו. יחסה הרציני למקצוע הרפואי ומסירותה הנאמנה לחוליה רכשו לה שם טוב בקרב היהודים, הערבים והנוצרים, ושנים רבות היתה הרופאה הראשונה והיחידה ביפו ובמושבות יהודה, שומרון והגליל, והיא נתחבבה על כל מבקריה ונתפרסמה כאחת הרופאות המצוינות.

מן הבוקר ועד הערב היתה טסה, – לא באוירון ולא במכונית, כמובן – כי אם ברגל ממש (בימים ההם חסרו מכוניות לגמרי, ועגלות־סוס מספרן היה מצומצם מאד) מחולה לחולה, ולא נתנה מנוח לנפשה ולגופה עד גמר כל הבקורים באותו יום, בלי לדחותם ליום־המחרת. תמיד היינו פוגשים אותה משוטטת ברחובות לבושה שכמיה בעלת כנפים, זריזה ומהירה, אצה ורצה בחפזון, ואת כל אחד ואחד פוגשת בחיוך קל על שפתיה.

בזמן המלחמה הקודמת גויסו לצבא התורכי רופאי תל־אביב (ד“ר פוחובסקי, ד”ר שרמן וד"ר חיסין), ועד שחרורם מן הצבא היתה ד"ר בלקינד הרופאה היחידה בכל מחוז חיפה, הגליל התחתון ובעתלית.

היא היתה גם הרופאה הראשונה בגימנסיה העברית “הרצליה”, כמעט מראשית הווסדה ביפו.

בשנת 1921 הקימה לה בית בן שתי קומות ברחוב אלנבי. זה היה אחד הבתים הראשונים שנבנו ב“חברה חדשה”, ושקעו בחול עמוק שנים מספר, מפני שכביש ומדרכות לא היו אז ברחוב אלנבי, שהוא היום אחד העורקים הראשיים בעיר העברית. בביתה זה גרו הד"ר א. בלקינד עם בעלה מנדיל חנקין עד ימיהם האחרונים.

בת שבעים היתה במותה, וחמשים ושש שנה מחייה עברו עליה בארץ־ישראל, בחדוות־עבודה ויצירה, ביסורים של בנין ובנחמה רבה למראה החזון שנתגשם.

עוד בחייה הפקידה עזבון בסך ששת אלפים לירות ארצישראליות לטובת ההסתדרות הרפואית העברית בא"י, שהיא היתה בה חברת־כבוד.

כספים אלה נועדו לשתי מטרות:

א) הקמת מעון בראשון־לציון בשביל רופאים זקנים; ב) הקמת חלק מ“בית הרופא” בתל־אביב: אולם הישיבות, או אולמים בשביל הספריה הרפואית.

זכר החלוצה הזאת יהיה לברכה.

---

מלכה ברוך

מאת

דוד סמילנסקי

מלכה ברוך, רעיתו של הד“ר אברהם ברוך (רוזנשטיין), היתה מבנות “העליה השניה”, ועלתה עם בעלה לארץ בחשון תרס”ט.

מוצאה מפלונסק (פולין). אביה – סוחר סיטונאי חשוב של מכולת, יהודי למדן ומשכיל, חברו וידידו של אביגדור גרין (אביו של דוד בן־גוריון).

בילדותה חונכה בבית אביה ברוח המסורת וגם האהבה לתנועה הלאומית, לחיבת ציון.

לאחר שגמרה את בית־הספר הממשלתי בפלונסק, עברה לוורשה ושם נכנסה כחברה לאגודה הציונית “דבורה” ולחברת דוברי־עברית בוורשה. ביקרה בכל הישיבות והטילה על עצמה כמה תפקידים באגודה הציוני.

תוך עבודתה הציונית הכירה את הסטודנט הצעיר רוזנשטיין, ונישאה לו, וחיתה אתו חיים משפחתיים יפים כארבעים ושלש שנים.

בשנת תרס“ח הוזמן ד”ר א. ברוך כמורה למתמטיקה ולפיסיקה לגמנסיה העברית ביפו, מיסודו של ד“ר י. ל. מטמון־כהן בשנת תרס”ו.

משפחת ד"ר א. ברוך התנגדה לעליתו לארץ, מפני שבאותו זמן הוצעה לו עבודה חשובה בתנאים מצויינים מכל הבחינות בוורשה גופא. אך אשת־נעוריו מלכה ויתרה על החיים הנוחים והמסודרים בוורשה רבתי והעדיפה עליה את יפו, העיר הבלתי־מפותחת.

ובאחד הימים, בראשית תרס"ט, יצא הזוג רוזנשטיין ואתם פעוט בן עשרה ימים, ולאחר טלטולים ממושכים וקשים בדרך הרחוקה הגיעו ליפו.

ומן הדירה המרווחת הנוחה והמרוהטת בוורשה, השתכנה משפחת רוזנשטיין, ככל העולים־החלוצים בימים ההם – בשכונת נוה־צדק, בחדר דל וצר, חסר כל נוחיות וריהוט.

מלכה ברוך לא התרעמה ולא התאוננה על החיים הקשים, והסתגלה לתנאים הפרימיטיביים.

התינוק הפעוט סבל הרבה ממחלות אקלימיות, והאם הצעירה מלכה ברוך נאבקה קשה בכל פגעי הזמן.

מטבעה היתה בעלת אופי טוב, אהבה את בעלה, את שני ילדיה ואת שתי ילדותיה, אשר ילדה, גידלה וחינכה על אדמת המולדת, והסתפקה בחיים מצומצמים. ספוק נפשי רב היה לה, שבעלה זכה להיות בין המורים הראשונים בגמנסיה העברית הראשונה, והוא גם היה מן הראשונים, שיצרו מונחים עבריים ללמודי מתימטיקה ופיסיקה.

עונג מיוחד היה למלכה ברוך, כשזכתה עם בעלה, להקים את ביתה הראשון על גבעת־חול בודדה, במקום הנקרא כיום רחוב נחלת־בנימין.

מורי הגימנסיה “הרצליה” ותלמידיה היו ממשחרי ביתה, והיא היתה מאושרה. אך באבגוסט 1914 פרצה מלחמת־העמים הראשונה, ובאו ימים רעים ומרים. מאות מתושבי תל־אביב גורשו לחוץ־לארץ, ומאות מיהרו לצאת את הארץ מחמת עקת המשטר התורכי הצבאי, אך מלכה ברוך החליטה להשאר עם משפחתה בארץ ולא להפרד מידידיה, ממכריה ומביתה בתל־אביב.

עם פרסום פקודת הגירוש ההמוני מתל־אביב בערב פסח תרע“ז (אפריל 1917), הציעו הגרמנים לד”ר אברהם ברוך משרה גבוהה בדמשק, אך מלכה החליטה לצאת עם המורים והתלמידים של הגמנסיה לזכרון־יעקב ובנותיה שפיה, בת־שלמה וגבעת־עדה. יחד עם בעלה, אמה וארבעה תינוקות השתכנה במחסן תבואות בבת־שלמה. בדומיה נשאה את הסבל הגדול, ללא כל תרעומות ותלונות. החיים הקשים בתקופת הגירוש, שנמשך שנה ושמונה חדשים, גרמו לאשה העדינה חולשה גופנית כללית. בפרט סבלה מקדחת ממארת, אשר הפכה למחלה כרונית של עצב הלחי. מאז ועד יומה האחרון סבלה ענויים קשים במשך עשרות שנים, אך ידעה להתגבר על מצב בריאותה הרופף, וביתה בתל־אביב שימש בית־ועד לכל החלוצים הצעירים מעולי פולין. היא היתה מקבלת את כולם בסבר פנים יפות, השתדלה להשיג להם עבודה מתאמת, דאגה ללמוד מקצועי בשביל אחדים מן העולים.

רבים מהם, ובהם הסופר ש"י עגנון, אורי נדב, המהנדס טישלר, אפרים זומשטיין, ועוד, זוכרים את ביתה של מלכה ברוך כבית הראשון בתל־אביב, שבו קרבו אותם וקבלום בזרועות פתוחות כבני־משפחה ממש.

בגלל חולשתה הגופנית הכרונית לא יכלה לעסוק בצרכי צבור, אך היתה חברה מסורה בהסתדרות הציונים הכלליים, ב“ויצ”ו ובמוסדות סוציאליים אחדים.

במיטב יכלתה השתדלה תמיד לעזור לכל נצרך ולהקל את סבלו של כל מי שפנה אליה.

מלכה ברוך זכתה לגדל בעיר העברית הראשונה שני דורות, והאם־הסבתה היתה מאושרת שזכתה לחזות במו עיניה את הגשמת החזון הגדול – את תקומתה של מדינת ישראל הצעירה.

אור ליום כ“ט ניסן תש”י השיבה את רוחה לאלהים. במותה נסתלקה דמות אחת החלוצות העדינות מראשונות תל־אביב, שנשאו בכל הסבל וההרפתקאות של העיר בראשיתה, והן שהשרו מרוחן על בוני־העיר הראשונים, לעמוד בכל התנאים הקשים ולצפות בבטחון להתגשמות החזון.

---

הפסלת מרים ברלין

מאת

דוד סמילנסקי

א. צעדיה הראשונים של הפסלת

בתל־אביב התרכזו עשרות אמנים, שהתקבצו הנה מארצות שונות – ציירים, פסלים, אמני הנגינה, התיאטרון, האופירה וכו'.

כל אמן ואמן יוצר בפנתו, שואב את השראתו העילאית מן הטבע והנוף, מן הסביבה ומחיי האומה. כל אחד ואחד מפתח את יצירתו לפי כשרונו, השכלתו, סגולותיו האמנותיות ולפי סגנונו האינדיבידואלי.

האמנים מרימים את הרמה התרבותית של חיינו ומעשירים את אוצר נכסינו הלאומיים והתרבותיים.

נזדמן לי לבקר בבית אחת היוצרות בתל־אביב – בפנתה השקטה של הפסלת מרים ברלין.

לא רבים יודעים עדיין עליה, כי כפסלת עודנה “צעירה”. הראשון שגילה את הניצוצות של כשרונה האמנותי היה הפסל הנודע אהרונסון. אהרונסון הוזמן בשנת 1916 לפטרבורג, לשם פיסול האנדרטה של ראספוטין (ידיד בית־המלכות הרוסי), ובמקרה ראה את ביכורי עבודתה של בוגרת הגמנסיה מרים ברלין: תבליט של רגל עשוי מלחם. האמן התרשם מן התבליט הקטן, ויעץ לבעלת התבליט להשתלם בפסלות. ואמנם, עשתה כך, והחלה לעבוד בהדרכתו של אהרונסון כל זמן שהותו ברוסיה. אחר כך המשיכה את לימודיה בשנים 1916–1917 אצל הפסל הנודע מיכאל בלום בפטרבורג….

מיום ליום נתגלה יותר ויותר כשרונה האמנותי, והפסל אהרונסון הזמין אותה לאקדמיה לאמנות בפאריס.

פגעי מלחמת־העמים והתלאות המרובות שלאחריה עכבו את מרים ברלין בפטרבורג. עם האפשרות הראשונה מיהרה לצאת את רוסיה ועלתה לארץ בשנת 1921, יחד עם בני משפחתה.

כחמש שנים ישבה מרים ברלין בתל־אביב, וסבלה את סבל העולים החדשים עד קליטתם בארץ. מאפס אמצעים לא המשיכה את השתלמותה בפסלות, ורק בשנת 1926 נתאפשרה לה הנסיעה לרומא לשם השתלמות.

ברומא מצאה לה כר נרחב לפתח את כשרונה, בהדרכת אחד מגדולי האמנות – הפרופיסור היהודי נחום לוז, שניבא למרים ברלין עתיד בעולם האמנות, ועל־פי עצתו נסעה לאחר שנה לבלגיה, ונכנסה שם לאקדמיה הממלכתית לאמנות בבריסל.

מאז מתחילה תקופת ההתפתחות שלה והעליה משלב אל שלב. ארבע שנים למדה מ. ברלין בבית־ספר עליון בבריסל, בהדרכת טובי הפרופיסורים של האקדמיה לאמנות.

הקומפוזיציות שלה עוררו תשומת־לב רבה בחוגי האמנות, ובזמן למודיה זכתה לקבל ששה פרסים ראשונים. מהם ארבעה בסך 1000 פראנק זהב כל פרס, ושני פרסים יקרי־ערך מספרית האמנות הבלגית.

בעד אחת הקומפוזיציות שלה “לויה” זכתה מ. ברלין לקבל בשנת 1928/9 מידליה־של־כסף, ואחר כך נתכבדה שוב בשנת 1929/30 בשתי מידליות של ברונזה בעד עבודות־פיסול של אנשים חיים.

את האקדמיה לאמנות בבריסל גמרה מ. ברלין בשנת 1931 בהצטיינות גדולה, וקיבלה תעודת־גמר ממדריגה ראשונה. לאות הוקרה מסרה לה האקדמיה העליונה בבריסל, לאחר גמרה את שנות לימודיה, אטליה בהיכל האמנות, עם רשות מלאה להשתמש בכל המכשירים והחמרים במשך שנה שלימה, בלא כל תשלום.

הקומפוזיציה היצירתית שלה “תוגה” עשתה רושם רב בחוג האמנים, ונרכשה מיד על־ידי יהודי עשיר בבריסל. אך הפסל שלה “נזירות” זכה להערכה מיוחדת מצד חובבי האמנות היפה.

הפסלת מ. ברלין הלכה מחיל אל חיל ורכשה לה שם טוב, ובמשך זמן שהותה בבריסל – נתחבבה על חוג האמנים והקרובים להם. כשרונה, חריצותה וחיבתה לפסלות סללו לפניה את הדרך, והיא יכלה לכבוש לה מקום נכבד מכל הבחינות בבריסל, עיר התרבות הגבוהה.

אך געגועיה לארץ־ישראל, ולתל־אביב עיר מושבה, מנעוה מלשהות זמן רב מדי בארץ אחרת, ובאמצע 1931 שבה לארץ והתישבה בה ישיבת־קבע.

בשובה לארץ, התחילה מרים ברלין להסתכל סביבה ולחדור לנבכי הטבע הארצישראלי ואל החברה היהודית החדשה במולדת. היא, שנתחנכה על ברכי תרבות זרה, החלה סופגת לתוכה יותר ויותר את רוח התרבות העברית הלאומית, כדי למצוא את המזיגה הנכונה. שאיפה זו באה לידי בטוי גם ביצירותיה החדשות, שבהן ניסתה לחדור אל חביוני הנפש היהודית ולרקום רקמות חדשות בדמויות לאומיות.

בשנה הראשונה לשובה מלמודיה בחוץ־לארץ, הוציאה מרים ברלין מתחת ידיה כמה קומפוזיציות מוצלחות מן ההווי של הארץ: “פליטים”, “הילד התימני”, ועוד. אחר כך עברה לפסול אישים, עסקנים וסופרים יהודים מהוללים, כמו: מאיר דיזנגוף, מנשה מאירוביץ, מרדכי בן עמי, מנדלי מוכר ספרים, א. ז. רבינוביץ, שלום עליכם, י. גרזובסקי, י. ח. רבניצקי, אחד־העם, ועוד.

מתוך הגלריה הזאת של דמויות אישים, יש לציין בפרט את האנדרטה של המשורר ח. נ. ביאליק. בחומר דומם הנציחה את הדמות הרוחנית, את מעוף המחשבה הפיוטית וגם את בת־הצחוק המיוחדת שלו.

הפסלים של מרים ברלין, המצוינים בתרבות אמנותית גבוהה, משרים על המסתכל בהם השראה רוחנית. ככל שהוא מסתכל ביצירות אלו, הוא מגלה בהן פרטים וקווים כאלה, שרק עינו של אמן בחסד עליון מעמיק־ראות מסוגלת לתפוס אותם.

מרים ברלין האמנית המחוננת – מצניעה בהליכותיה, ואינה מכריזה על עצמה. אותה צניעות של היוצרת נסוכה גם על מעשי ידיה.

ב. תערוכותיה של מרים ברלין

הופעתה הראשונה של הפסלת מרים ברלין בתל־אביב היתה בתערוכתה, שנתקיימה בביתה הפרטי בתל־אביב בשנת 1931.

הפתיחה של תערוכתה היתה חגיגית במעמד קהל אמנים, סופרים ועתונאים, ומ. דיזנגוף הביע בנאום־הפתיחה את משאלתו, שהמוזיאון התל־אביבי (שהיה עדיין בראשיתו) ישמש אכסניה קבועה ומעודדת לאמנים העבריים בעיר העברית, ועל־ידי כך יסייע להתפתחות היצירה האמנותית והמקורית.

נבואתו של מיסד המוזיאון נתגשמה במידה מרובה. הבנין הקטן של המוזיאון התרחב במשך השנים והשתפר במידה ניכרת מאד, נוספו כמה אולמים מרווחים, וכולם נתמלאו תמונות ופסלים עד אפס מקום, ובית־הנכות, מיסודו של אבי העיר משמש מרכז לאמנות.

אולם בינתים גדלה תל־אביב פי כמה, ובית המוזיאון אינו מספיק עוד לכל התערוכות של האמנים היהודים, שנתקבצו ובאו מכל תפוצות הגולה, והם נאלצים למצוא להם גם אכסניות שונות מחוץ לכתלי המוזיאון.

מחוסר מקום במוזיאון, שהיה תפוס על־ידי תערוכת אמנים יהודים מפאריס, מצאה לה הפסלת מרים ברלין פינה שקטה ונוחה ברחוב הס, ויחד עם הצייר אבני פתחה כעבור שנים מספר את תערוכתה השניה בלי נאומים ובלי פומביות יתירה, ואף־על־פי כן הרבו לבקר בתערוכה.

מי שראה את התערוכה הראשונה של הפסלת ברלין בשנת 1931, מצא השתלמות רבה ביצירותיה שבתערוכה השניה.

שקט פנימי, ענוה וצניעות חבויה, מציינים את דרכה באמנות של מרים ברלין.

בפסליה ניכרים שקידה רבה, וטעם מפותח של אמן בעל רמה תרבותית אקדימאית.

בתערוכתה השניה הוצגו כמה אנדרטאות של סופרים ועסקנים נודעים, וגם של אלמונים.

הפסלת ברלין ניגשת מתוך גישה ריאלית ליצירותיה, ודמותו של כל אחד ואחד עיצבה לפי הבעתו הטבעית והמדויקת.

ביצירותיה של הפסלת ברלין מורגשת השפעת הרוח האמנותית של מורה המובהק הפסל הנודע־לתהילה אהרונסון, אשר האציל עליה הרבה מרוחו ומדרך יצירתו.

יצירותיה של הפסלת מוכיחות, שלאחר לבטי־נפש רבים, מצאה את דרכה באקלימה של ארץ־ישראל והיא הולכת בצעדים בטוחים מהישגים להישגים אמנותיים חדשים.

ג. אנדרטת ביאליק של הפסלת מ. ברלין

באחד מימי 1933 נזדמן המשורר ח. נ. ביאליק יחד עם ידידו הסופר הישיש י. ח. רבניצקי, לבקר בבית הפסלת מרים ברלין.

בכניסתו לחדר־עבודתה נתגלה לעיני המשורר מראה מרהיב־עין, והוא עמד נדהם במקומו כמה רגעים: בבית היוצרת ראה ביאליק לפניו את כל “אודיסה שהיתה”, את כל ראשי הספרות העברית והיהודית, חברים וידידים, מהם שהלכו כבר לעולמם: אחד־העם, מנדלי מוכר ספרים, שלום־עליכם, בן־עמי, ועוד, ולידם – כמה מאלה שהיו עדיין בחיים באותה שעה: י. ח. רבניצקי, א. ז. רבינוביץ, יהודה גרזובסקי, מ. דיזנגוף.

ביאליק נפעם מאד מכל הפרוטומות היפות הללו, שהזכירו לו את הימים שעברו עליו במסיבת מרעיו בעיר היפה שעל חוף הים השחור. ביאליק עבר מפסל לפסל, האריך להסתכל בכל אחד מהם וכאילו חיפש בפרצופיהם את הקווים האופייניים הידועים לו כמשורר ויודע חכמת הפרצוף.

האנדרטה של מנדלי־מוכר־ספרים ריתקה את מבטו של ביאליק שעה ממושכת, וניכר היה שהתרשם במיוחד מיצירה אמנותית זו.

ביאליק עצמו לא היה עדיין בתוך הגלריה הזאת, אך כעבור ימים מספר החלה הגב' ברלין לכייר את ח. נ. ביאליק.

ברטט נפשי וביראת־הכבוד ניגשה הפסלת לעבודה זו. שיחק לה מזלה וביאליק נשמע לבקשותיה, והיה בא ל“סיאנסים” כל פעם בדייקנות נמרצת, בשעה קבועה, לרוב בלוית י. ח. רבניצקי.

ימים על ימים עבדה הגב' ברלין על פסל ביאליק, ותודות לתפיסתה הנכונה ולאינטואיציה האמנותית שלה הצליחה לחדור לתוך חביוני הנפש של משורר האומה ולמצוא בו את הקווים האופיניים שבתכונתו, קווים גלויים ונסתרים, המיוחדים רק לאישיות גדולה זו.

האנדרטה של ביאליק מבליטה – דומה, יותר מכל יצירה אחרת – את כח־הסתכלותה הרב של הפסלת ברלין, אשר ידעה לסמל את האופי, את הדמות הרוחנית, את מעוף המחשבה הפיוטית, ואף שירטטה בקו אמנותי את בת־הצחוק שהיתה נסוכה על שפתי המשורר.

פסל זה הוצג לראוה בתערוכה הבינלאומית, שנתקיימה בקיץ 1937 בפאריס. בפנה העברית שבביתן הארצישראלי התנוסס לראווה הפסל מברונזה, והוא משך אליו מאות־אלפים מסתכלים.

את הפרוטומה המצויינת הזאת ראה גם הפסל המובהק נחום אהרונסון, שיבחה ואמר, שזוהי מן היצירות המשובחות של הפסלת ברלין.

טוב עשו ידידי “בית ביאליק”, שרכשו בשנת 1939 את הפסל המוצלח, וקבעו את מקומו בבית המשורר שברחוב ביאליק.

גלוי הפסל, בהשתתפותם של סופרים, מורים וידידים – היה בו משום מאורע חגיגי לאמנות ולספרות.

---

ציטה ברלין

מאת

דוד סמילנסקי

את ציטה אשת אליהו ברלין הכרתי מראשית עליתה אל הארץ בשנת 1907.

בית ברלין, מתחילה ביפו ואחר כך בתל־אביב, שימש עשרות שנים בית ועד לעסקני הישוב, לראשי תל־אביב, לאינטליגנציה ולנוער.

כאחד מראשוני העובדים בגימנסיה “הרצליה” במשך 11 שנה (משנת תר“ע עד תרפ”א) הייתי מבקר לעתים קרובות בבית אליהו ברלין, שהיה אז הגזבר וחבר הועד המפקח של הגימנסיה, ותמיד הייתי מוצא שם אורחים ועולים חדשים.

בראש השולחן היתה יושבת הגב' ברלין, היפה והרעננה, מכבדת את האורחים בתה, בפירות ובמגדנות, ולעתים גם בארוחה קלה, ובאותו זמן מקשבת לשיחות על בעיות הישוב הארצישראלי, ומפעם לפעם משמיעה הערות קצרות לנושא השיחות.

לגב' ברלין לא היו סגולות של עסקנות צבורית, אך היא ידעה להוקיר את העסקנים הפעילים, והשתדלה להקל בהרבה על העבודה הצבורית של בעלה.

זכורה לי הגב' ברלין בעצם ימי פריחתה, בתקופת זהרה ועשרה, בעת שלבעלה היה רכוש גדול בצאריצין שברוסיה ונכסים בעלי ערך רב בארץ. ידעתיה גם בתקופת מלחמת־העמים הראשונה, בשעת הגירושים ההמוניים מן הארץ והגירושים החלקיים מתל־אביב. ראיתיה אף בזמן שבעלה גורש בשנת 1915 בפקודת המפקד הצבאי ג’מאל פחה אל מחוץ לתל־אביב.

ביקרתי לעתים תכופות בביתה של משפחת ברלין באותם הימים הקשים, והגב' ברלין לא התאוננה בשום פעם על מצבה הפרטי. להפך: תמיד השתדלה להרגיע את באי ביתה, לעודדם בתקוה שהימים הרעים יעברו במהרה. והנה באחד הימים, בניסן תרע"ז, יצאה הפקודה הדחופה מאת הדיקטאטור הצבאי ג’מאל פחה על גירוש כללי מתל־אביב במשך 48 שעה. גם משפחת ברלין היתה בין גולי תל־אביב ועברה לראשון־לציון לישיבה ארעית בדירה מצומצמת.

הגימנסיה “הרצליה” התפזרה במושבות יהודה ושומרון, והמרכז היה בזכרון יעקב ובנותיה. ואני עשיתי את ירחי הקיץ תרע"ז ברחובות, ופעמים בשבוע הייתי הולך ברגל מרחובות לראשון־לציון וחזרה. ולרגל עניני הגימנסיה הייתי מבקר בתמידות את בית ברלין בראשון.

אף הדירה הצרה קיבלה צורה נאה, והגב' ברלין כמנהגה היתה מקבלת את מבקרי ביתה בנועם וברוך ולא הראתה שום סימני עצבנות, כאילו לא בא כל שנוי לרעה במצב הכללי ובחייה הפרטיים. בשקט ובענווה היתה שואלת אותי על שלום גולי תל־אביב, על המורים והתלמידים של הגימנסיה ועל כל מה שמתרחש בעולמנו.

עייף ויגע מחום היום, רצוץ ושבור מעקת המצב החמור הייתי נכנס לבית ברלין ומיד מגישה לי הגב' ברלין כוס תה עם סוכר (דברים יקרי־המציאות בארצנו בימי המלחמה). “כמים קרים לנפש עיפה” היתה אז כוס־התה המתוקה, והייתי יוצא מבית ברלין בכוחות מחוסנים.

עברה תקופת המלחמה על כל מוראיה, גולי תל־אביב שבו לעירם ולמעונותיהם, ובית ברלין נפתח שוב לרווחה לסופרים, מורים, אמנים ועסקנים.

בעקב המלחמה הממושכת נחרב כל רכושו העצום בצאריצין, וגם נכסיו בארץ סבלו הרבה מפגעי המלחמה. המעבר הקשה השפיע במידה ניכרת על מצב בריאותה של הגב' ברלין, ואף־על־פי כן הראתה אומץ־לב וגבורה נפשית, הסתגלה לאט־לאט אל מצבה החדש והשלימה עם המציאות המרה.

מאורעות־הדמים של שנות תרצ“ו–תרצ”ח החלישו את לבה הכואב, ומפעם לפעם הותקפה בהתקפות חמורות אשר פגעו באופן קשה בבריאותה, והיא נפלה למשכב מבלי לקום עוד.

עם מותה של הגב' ציטה ברלין, הלכה מאתנו אחת מן החלוצות הנעלות של העליה השניה, אשר חיתה בתוכנו 32 שנה ועזרה לבעלה בכל פעולותיו הצבוריות.

שמה הטוב ישאר חרות בלב כל מכריה. 

---

לינה הופנקו

מאת

דוד סמילנסקי

את לינה הופנקו הכרתי באדר תרס"ו בהיותה בת שבע־עשרה, ובמשך ארבעים שנה נפגשתי אתה בהזדמנויות רבות ושונות. בשנה שהכרתיה, היתה גרה בבית הוריה – בבית המשותף שנתכנה אז בשם “אבטונומקה”, בשכונת נוה־שלום עוד לפני הבנות תל־אביב.

בבית זה היה בית־הספר לבנות, מיסודו של “ועד חובבי־ציון” מאודיסה, ובאותו בית גרו גם מורי בית־הספר, ובהם גם המנהל של אז, מרדכי אזרחי (קרישבסקי), מבני העליה הראשונה (ראה מאמר מיוחד עליו במדור אחר בספרי זה).

בבית הוריה ינקה הילדה לינה (רחל־לאה) את השכלתה הראשונה ואת האהבה העמוקה למולדת, ללשון העברית ולכל יתר קניני האומה.

עלתה לארץ עם הוריה בהיותה בת תשע שנים, ומילדותה נתחנכה באוירה של ארץ־ישראל.

מוריה גילו בה בילדותה כשרון למוסיקה ולאמנות בכלל, ובגילה הרך למדה שירה וזמרה. עם הווסד הלהקה הראשונה של “חובבי הבמה העברית” ביפו, בתרס“ה, על־ידי ד”ר חיים הררי ומנחם גנסין וחבריהם, הצטרפה הנערה לינה אזרחי לחובבים הראשונים, ומילאה תפקידים חשובים בהצגות.

“חובבי הבמה העברית” ביפו היו חלוצי התיאטרון העברי בארץ, והם בישרו את תיאטרון־הקבע המקצועי שבא עם גידול הישוב בארץ לאחר מלחמת־העולם הראשונה.

בחוגי הקרובים למשפחה, ובתל־אביב הקטנה בכלל, היו קוראים לה ללינה אזרחי – “לינה היפהפיה”, כי אכן היתה באמת יפת־תואר וטובת־מראה, וליפיה יצא שם גם מחוץ לגבולות יפו. גם שכנינו הערבים היו מצביעים עליה: “הדא בינת אללה” (“זאת היא בת אלהים”)…

עליזה ושמחה היתה לינה מטבעה, אהבה את החברה ואת החיים כמו שהם. היתה מקבלת כל אדם בסבר פנים יפות, ובחביבות טבעית. שיחתה היתה קלה ונעימה, ומפעם לפעם היתה מנעימה זמר במסיבות פומביות. לינה ידעה גם את הריקודים המהלכים של הזמן ההוא, ובכל חגיגה משפחתית או חברתית היתה לינה אזרחי הזמרת והרקדנית הראשית ומענגת את החברה בעליזותה וביפיה.

עם עלות הבונים והמיסדים הראשונים לגור בבתיהם בתל־אביב בראשית תר“ע, היתה משפחת מרדכי אזרחי בין ה”שכנים" הראשונים, אשר התיישבו בדירה שכורה בתל־אביב הקטנה.

לינה אזרחי היתה אז מן המבקרות התדירות בבית דיזנגוף. בבית הזה נפגשה לינה בפעם הראשונה עם משה הופנקו, שבא לתל־אביב בקיץ תר"ע. הופנקו היה מתלמידיהם של הפרופיסורים הידועים יואחים, אואר ומארטו, כמה שנים היה כנר מהולל ואף מורה חשוב לנגינה בג’גיבה.

להזמנת שולמית רופין (אשתו הראשונה של הד"ר ארתור רופין), עזב מ. הופנקו את שווייץ, ובאוקטובר 1910 החל לעבוד כמורה ראשי לכנור בבית־הספר לנגינה בתל־אביב, שהיה ראשון ויחידי לא רק בתל־אביב אלא בכל הארץ.

לינה אזרחי היתה בין התלמידות הראשונות של בית־הספר הזה, ותוך למודיה נתחבבה על מ. הופנקו, אחר כך באו בברית־הנשואין. בית הופנקו נעשה למרכז הנגינה בתל־אביב, ומן הבית הזה היו משתפכים על פני רחובות תל־אביב הקטנה וחולותיה הקרובים צלילי־מוסיקה ערבים.

גם בימי המשטר התורכי, וגם בימים הראשונים לכיבוש הבריטי, היה בית־הספר הזה מושך אליו, בקונצרטים שלו את מפקדי הצבאות, שנהנו למצוא פינה מוסיקאלית במצבה התרבותי שהארץ היתה נתונה בו בימים ההם.

הרוח החיה בקונצרטים אלה היתה לינה הופנקו, אשר שלטה יפה בלשון האנגלית ואף ידעה צרפתית וגרמנית.

הנגינה, והפנים המסבירות, קרבו רחוקים ויצרו יחסי ידידות בין ראשי השלטונות הצבאיים והתושבים האזרחיים בתל־אביב.

מפעם לפעם נערכו על־ידי בית־הספר הזה נשפי־נגינה במחנות הצבא, שחנו מחוץ לגבולות תל־אביב, וכולם העריכו את בית־הספר לנגינה הראשון בארץ.

לינה הופנקו השתלמה במוסיקה – נוסף לידיעות שרכשה לה בבית־הספר “שולמית” – בשנת תר"פ בווינה. כשלוש שנים שמעה שם לקח מפי גדולי המוסיקה והנגינה בפסנתר.

בשובה לתל־אביב בתרפ"ג, התמסרה בכל נימי נפשה להוראה בקונסרבטוריון “שולמית”, ומאז ועד יום מותה האחרון שימשה כאחת המורות הראשיות לפסנתר.

במשך עשרים שנה ויותר חינכה לינה הופנקו – יחד עם בעלה ויתר המורים – מאות תלמידים ותלמידות, אשר לאחדים יצאו מוניטין בקרב המוסיקאים, בהם: הפסנתרנית פנינה זלצמן, שולמית שפיר, ועוד.

כל ימיה שקדה על פיתוח בית־הספר “שולמית”, שהיה ילד־שעשועיה.

חדות היצירה וששון החיים ליוו אותה על דרכה, והיא היתה מאושרה שזכתה להשתתף בהגדלת נכסינו המוסיקאליים.

ראיתיה בנשף היובל למלאת שלשים שנה לקיום בית־הספר “שולמית” לינה היתה שמחה ועליזה כבימי נעוריה. מה גדל אשרה, כשזכתה לפתח ולשכלל את בית־הספר לנגינה הראשון, יחד עם בעלה מר מ. הופנקו.

לשמחתה לא היה גבול, כשבנה היחידי, יובל, התנדב לגדוד העברי ונתמנה למנצח על תזמורת כלי־רוח, אשר אורגנה על ידו. היתה זו שמחה של חלוצה אמיתית, שזכתה לראות בהגשמה ובהמשך.

ותיקי תל־אביב – ומספרם מועט כבר, לצערי – זוכרים לה ללינה הופנקו את חסד נעוריה, את חלוציותה כאחת השחקניות־החובבות הראשונות של הבמה העברית ואת פעולותיה הפוריות לפיתוח המוסיקה והנגינה בעיר־העברית הראשונה.

בעצם שאיפותיה הנעלות פרש מלאך המות את כנפיו על אחת מבנות ציון היקרות, והיא רק בת חמשים וחמש במותה.

וי להאי שופרא דבלי בארעא.

---

יהודית הררית

מאת

דוד סמילנסקי

ימיה הראשונים של התינוקת יהודית לבית אהרן אייזנברג עברו עליה באוהל, בסביבה של בידואים שגרו בקרבת ואדי־חנין (כיום: נס ציונה).

מן האוהל עברה עם הוריה למרתף שבפרדס ראובן לרר. בשנות ילדותה הראשונות גדלה בחיק הטבע השומם, ולעיניה קמה השממה לתחיה על־ידי המתנחלים היהודים הראשונים. וכך צמחה ה“צברה” בין הגפנים והשקדים, בין עצי הזית, השקמים, החרובים, ההדרים ועצי האקליפטוס, בין רועי הצאן ופועלי הכרם. עתים היתה רוכבת על החמור או הפרד, שהיו סובבים את גלגל הבריכה שבפרדס לרר, ועתים היתה עולה על סוס דוהר, וברכיבה מהירה כאחד הבחורים עוברת מואדי־חנין לראשון־לציון, רחובות, רמלה וחזרה.

בפעם הראשונה ראיתיה, את יהודית, בשנת תרנ"ב (1892), בבית הוריה ברחובות. כבת שש היתה אז, תלתלים לראשה העגול, פנים מאירות וצוהלות, עליזה ושובבה, ומתגרה בילדים בני־גילה. למדה אז בבית־הספר שבמושבה, ומוריה הראשונים היו ישראל טלר, שמחה חיים וילקומיץ, יצחק כהן ומשה סמילנסקי.

ראש־המשפחה ר' אהרן אייזנברג היה, בראשית בואו אל הארץ, פועל חקלאי וסתת אבנים בראשון־לציון וביפו, מראשוני המתישבים במושבה הזעירה ואדי־חנין, ואחר כך ממיסדיה וממתנחליה הראשונים של המושבה רחובות.

מפעם לפעם היינו, בני הנעורים, מבקרים בבית אייזנברג, שהיה אז אחד הבתים הראשונים ברחובות. בית אייזנברג שימש שנים רבות מרכז ראשי לכל הפעולות הנוגעות לביסוסה ולפיתוחה של רחובות.

עם העברת המורה ש. ח. וילקומיץ לראש־פנה בגליל העליון, נתמנה ישראל בלקינד למנהל בית־הספר בראשון־לציון וגם למפקח על בית־הספר ברחובות.

יהודית אייזנברג היתה אז תלמידה במחלקה השמינית, ולבקשתה הסכימו הוריה להעבירה לראשון־לציון לאחר סיימה את בית־הספר העממי ברחובות.

ישראל בלקינד, ידיד בית אייזנברג, הוסיף ללמדה ולהכינה על־פי תכנית בית־ספר תיכוני, כדי שתוכל להמשיך את לימודיה בחוץ־לארץ, כי בימים ההם עוד לא היה שום בית־ספר תיכון עברי בארץ.

בלקינד הכיר בכשרונותיה הטובים, וניבא לה עתיד מזהיר בלמודיה ובהתפתחותה השכלית.

באותו זמן נפתח בראשון־לציון גן־ילדים ראשון לפי שיטת פרבל, על־ידי אסתר שפירא־גינצבורג, שהשתלמה במקצוע זה בבית־הספר של “אגודת אחים” על שם אוולינה די רוטשילד בירושלים.

בגן־ילדים ראשון זה התאמנה גם יהודית אייזנברג, והתרגלה בעבודת הוראה גם במחלקות הנמוכות שבבית־הספר בראשון־לציון.

לאחר שנתים של אימון ולימוד, ולאחר שישראל בלקינד נסע לחוץ־לארץ בשנת 1903, לשם יסוד “קרית ספר”, שבה יהודית אייזנברג לרחובות ופתחה שם את הגן העברי השני בארץ, והמשיכה את למודיה אצל החוקר והטבעוני ישראל אהרוני, שהיה אז מנהל בית־ספר ברחובות.

בהיותה בת 13, התודעה הנערה יהודית אייזנברג לתלמיד מקוה־ישראל חיים הררי, שהיה אז בן 16, ואז נקשרו בקשרי ידידות לכל ימי חייהם.

שניהם, יהודית אייזנברג וחיים הררי, באו לארץ בימי העליה הראשונה, גדלו ונתחנכו בארץ, באוירה כפרית במושבות יהודה.

חיים הררי, לאחר סיימו את בית־הספר החקלאי במקוה־ישראל, עסק זמן־מה בהוראה ברוסיה, ויהודית אייזנברג עסקה בהוראה – תחילה במושבה, ואחר כך הוזמנה על־ידי הגברת חנה לנדוי (מנהלת בית־הספר “אולינה די רוטשילד” בירושלים) כמורה בבית־ספר זה.

מאז מתחילה תקופה חדשה בחייה הפרטיים והצבוריים:

בבית־הספר אוולינה די רוטשילד היתה קיימת מחלקה מיוחדת להכשרת מורות צעירות בשביל הארץ. במחלקה זו הורו אז טובי המורים של הימים ההם: יוסף מיוחס, מרדכי קרישבסקי־אזרחי – עברית, הגב' לנדוי – מדעי החנוך, הגב' אנגיקל, תלמידתו של מידנדורף – תורת הגננות הפרבלית, הסופרת האנגלית גודריטש־ פריאר – ספרות אנגלית וכללית.

בירושלים אפשר היה בימים ההם לשמוע הרצאות מדעיות מפי חכמים בעלי־מוניטין נוצרים ויהודים. בין המלומדים הנוצרים היה הפרופ' דלמן. בתיהם של חכמי ירושלים אליעזר בן יהודה, יחיאל מיכל פינס, ד"ר אהרן מזיה ועוד היו אז בתי ועד לחוקרים ואנשי־מדע.

יהודית אייזנברג היתה מבקרת באסיפות הללו, ושותה בצמא את דברי החכמים.

במשך ארבע השנים, שהיתה בפנימית המורות בבית־הספר אוולינה די רוטשילד, עסקה יהודית בהוראה ובלימוד עצמי, ושקדה על התורה והמדע. ולמרות גילה הרך – בת שבע־עשרה היתה אז – נודעה השפעתה בבית־הספר שבהנהלת הגב' לנדוי. היא השפיעה על הנהלת בית־הספר, ששעות הלימוד לעברית יוגדלו, שתורחק האנגלית מגן־הילדים ומן הכתות הנמוכות. לימוד התנ“ך ודברי הימים הוכנסו בהשפעתה לכיתות העליונות, וחצי יום הוקדש לדבור העברי. כן סודרה ספריה עברית, הוכנסו ספרי לימוד ללשון העברית, מחוץ לסידור התפילה ול”אורח חיים", שעל פיהם היו מלמדים שם.

לאחר ארבע שנות עבודתה שם קיבלה שתי תעודות: האחת תעודת מורה, מאושרת על־ידי המפקח האנגלי, שנשלח מטעם החברה “אנגלו־ג’ואיש אסוסיאיישון” (האגודה היהודית־האנגלית) מלונדון לבחון את מחלקת המורות, והשניה תעודת תהילה ותודה על עבודת ההוראה והחנוך שלה בין כתלי בית־הספר.

לא ראיתי את הילדה יהודית אייזנברג למן קיץ תרנ“ב ועד אדר תרס”ו. בשובי לארץ, כעבור י"ד שנה, פגשתיה לראשונה ביפו. לא הכרתיה. הילדה – כפי שראיתיה לפני שנים – גדלה והיתה לעלמה זקופה וחסונה, עינים חיות וממללות, ופנים מביעים עוז ובטחון עצמי, זריזה וערה, העברית שבפיה צחה ורהוטה בהברה הספרדית מוטעמת בהטעמה נגינתית. הזאת היא הילדה השובבה בת הכפר?

לאחר זמן־מה נישאה לחבר־ילדותה חיים הררי, ששימש אז מורה בגימנסיה העברית ביפו מיסודו של ד"ר י. ל. מטמן־כהן.

והיא, יהודית הררית, הוזמנה כעבור זמן ללמד במכינות הגימנסיה ועבדה במוסד זה ארבע שנים, למשנת תרס“ח ועד סוף שנת־הלמודים תרע”ג.

כותב הטורים האלה, שאף הוא עבד למן תר"ע בגימנסיה העברית ביפו, היה נפגש יום־יום עם יהודית הררית בתוך כתלי הגימנסיה, נוכח כמה פעמים בשעוריה במחלקות, וראה מקרוב את עבודתה המסורה בהוראה. תמיד היתה מוקפת ילדים וילדות, אשר רחשו חבה מיוחדת למורה המחנכת המנוסה וצייתו להוראותיה.

יהודית ידעה איך להשתלט על תלמידיה ותלמידותיה בדברי שידולים וכבושין.

בפנים המחלקה דרשה סדר ומשמעת, הכנת שעורים ועבודת־יד והקפידה על הנקיון המופתי. מחוץ לכתלי בית־הספר היתה דואגת לשלום חניכיה, לבריאותם הגופנית ולהנהגתם הטובה בבית ההורים וברחוב.

אף בישיבות הועד הפדגוגי של המוסד היו ההורים מביעים הוקרתם למחנכת המסורה יהודית הררית.

ועם מסירותו של בני הזוג הררי לחנוך הנוער הלומד, חלמו שניהם גם על הקמת בימה עברית בארץ, וזכו שניהם להיות בין מניחי־היסוד הראשונים לאגודת “חובבי הבימה העברית” ביפו, שהיא כעין אם התיאטרון העברי.

במרץ ובהתלהבות ניגשו שניהם לארגון חובבי הבימה העברית. אליהם נצטרפו עוד כמה צעירים וצעירות מחוגי המורים והסופרים וכמה משכילים אחרים מן המעטים שהיו אז בארץ.

שנים רבות קשה לי להבין את הסוד: היכן לקחו אז, בימים ההם, החובבים את האמצעים הדרושים לכל הצגה, ואפילו צנועה? היכן לקחו את התפאורות והתלבושות להצגת “היהודים”, “אוריאל אקוסטא”, “היהודי הנצחי”, “מירלה אפרת”, “הסוכנים”, “יעקב הנפח”, “אברהמ’ל הסנדלר” ועוד ועוד? הרי בימים ההם היה הישוב העברי ביפו דל ומצער, ולא היו חוגים של תומכים ותורמים והקצבות של מוסדות.

את הסוד הזה גילתה לנו יהודית הררית בזכרונותיה שפירסמה ב“הבמה” (כתב־עת לעניני התיאטרון) חוברת ל', שנת תש“ח: “המשחקים עצמם היו צריכים לדאוג לבגדים להשיגם, לכבסם, לתקנם ולהתאימם לפי מידתם, גם להיות אחראים עליהם ולהחזירם לבעליהם אחרי ההצגה. לפני כל הצגה היו פותחים את הצרורות, מתלבשים במלבושים, והרג’יסור (הררי היה אז הבמאי והשחקן הראשי כאחד – הערת ד. ס.) מבקר ורושם, פוסל ומקבל. התפקיד לא היה קל. להצגת “מירלה אפרת” השאילו לנו מחרוזות פנינים ומותרות, יהלומים ותכשיטי זהב וכלי כסף, ששוים עלה למאות לא”י. להצגת “מלחמה ואהבה” השגנו בשביל המלך ושריו חרבות עתיקות בנרתיקי כסף משובצים אבנים טובות. להצגת “היהודי הנצחי” הביאו מיפו בשביל סדור השוק של הבמה שטיחים ואריגים, רקמות ובשמים יקרי ערך.”

עד היום לא נמחו מזכרוני ומזכרון רבים מוותיקי תל־אביב ויפו ההצגות היפות, שהוצגו על־ידי הזוג הררי וחבריהם הטובים מ. גנסין, לינה קרישבסקי (הופנקו), חיה ברוידא (ברנר), חנה ז’יבראק (שפרינצק), רבקה ספר, א. סוסקין, יש"י אדלר, י. דושמן ועוד.

ההצגות תמיד עברו בהצלחה רבה, ומשכו אליהן לא רק את תושבי תל־אביב ויפו, כי אם בני המושבות היו באים לתל־אביב ליהנות הנאה אמנותית ותרבותית שסיפקו להם חובבי הבימה העברית.

יהודית הררית לא הסתפקה בהשכלתה הבינונית, ובסוף שנת־הלמודים תרע"ג (1913) הפסיקה את ההוראה בגימנסיה הרצליה, ונסעה עם בעלה חיים הררי לפאריס, לשם השתלמות בסורבונה במדעי החנוך והספרות.

עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, באב תרע"ד, יצאו את צרפת ושניהם עברו לשווייץ, ומקום־מושבם היתה ג’יניבה.

פה למדה יהודית חמש שנים, שמעה שעורים בספרות, במדעי הטבע, במדעי החנוך, עבדה שנתים במעבדה הפסיכולוגית שבהנהלת הפרופ' קלפרד, התאמנה שנתים על־ידי הגב' דיקרד בחנוך ילדים דפקטיביים.

בשנות למודיה אלה גמרה את המכון למדעי החנוך על שם ז’ן ז’ק רוסו, וקיבלה את תעודותיה כמוסמכת למדעי החנוך.

מצויירת בהשכלה גבוהה, חזרה יהודית הררית עם בעלה לארץ בשנת תרע“ט (1919). מיד נכנסה להוראה בבית־המדרש למורות ולגננות על~שם א. ל. לוינסקי, בהנהלת הפדגוג המובהק הד”ר יצחק אפשטיין, וניהלה את “בית התינוקות” ובית־הספר הדוגמאי של הסמינר. היא הנהיגה שיטות הלימוד של מונטיסורי ודיקרולי, הכניסה רהיטים חדשים ואמצעי־עבודה משוכללים ומודרניים, שהונהגו אחר כך בכל בתי־הספר העבריים בארץ.

“בית התינוקות” עבר מן הסמינר לרחוב “גאולה” וממנו התפתח לאט־לאט בית־הספר העממי “גאולה”, בתוך כמה בנינים קטנים ששקעו אז בחולות תל־אביב, מחוסרת כבישים ומדרכות בימים ההם.

בית־הספר הקטן התפתח במהירות מפליאה ומחמשים תלמיד, בשנה הראשונה, הגיע מספרם, לאחר שנים ספורות, לתשע מאות.

שנה־שנה נוספו כיתות ומחלקות חדשות, ושמו הטוב של בית־הספר “גאולה” נתפרסם בחוגי המורים, ההורים והתלמידים.

שבע־עשרה שנה ניהלה יהודית הררית את בית־ספרה במסירות ובכשרון, ובתנאי דיור קשים.

אחר כך הקימה עירית תל־אביב בנין מפואר ורחב־ידים ברחוב בלפור, ובמלאת ליהודית הררית חמשים שנה זכתה לעבור עם חלק מתלמידיה מרחוב “גאולה” לבנין בית־הספר “בלפור”.

יהודית הררית פעלה הרבה במרכז הסתדרות המורים, פירסמה הרבה מאמרים ורשימות בכתבי־עת שונים, כמו: העומר, מולדת, שי, קופת־הספר, גננו, פסיעות, הפועל הצעיר, בוסתנאי, הצבי, האור, הארץ ועוד.

בחוברת ב' של הקובץ הספרותי־מדעי “העומר”, שיצא ביפו בשנת תרס“ז בעריכת דוד ילין וש. בן־ציון, נתפרסמה רשימתה של יהודית אייזנברג “מן המרתף אל הרפת”. באותה רשימה מזכירה המחברת הצעירה את הימים הראשונים של המתנחלים הראשונים ברחובות לפני יובל שנים ומעלה, ובין השאר היא מספרת איך גרה עם הוריה במרתף, אשר הוצף במי הבריכה מפרדסו של ראובן לרר. צנור המזין את הבריכה נבקע, והמים שנועדו להשקות את אילני הפרדס השקו את המרתף. הכרים והכסתות, השמיכות והסדינים, הקמח, הסוכר ויתר המצרכים החיוניים נרטבו במידה כזו שהיה הכרח להוציא את כל המטלטלין מן המרתף השקוע במים ובבוץ. המחברת ישנה כמה לילות תחת השקמה הקרובה, ולא היה כל רצון לחזור למרתף הלח והרטוב. מלבבים מאד תאורי ה”חורבן" במרתף שגרמה לו ההצפה – כלים רבים נשברו, התמונות והספרים נתקלקלו, ואפרוחי התרנגולות הרכים מתו, הקמח נהפך לבצק מרופש, הלחם מלא טיט ולכלוך והביצים כולן נשברו… אך אפילו הרפתקאות כאלו לא הרפו את ידי החלוצים הראשונים האלה, ועד מהרה חזרו החיים למסלולם, ובבית היתה שורה רוח טובה. הגברת אסתר אייזנברג, אמה של יהודית, היתה תמיד מכנסת אורחים בשמחה, ומחלקת אתם את סעודתה: זיתים ותפוחי־זהב. והסעודה היתה מתובלת בשירי־ציון מן הימים ההם ובשיחות מלאות תקוה על העתיד.

וכך מתארת יהודית הררית בציור נלבב אחר ב“בוסתנאי” (מיום ו' שבט תרצ"ד) את חייה מימים עברו: “עם שקיעת החמה שבתי מכרמנו שבנס־ציונה הביתה, לרחובות. יום־יום עם הנץ החמה, הייתי קמה, מכינה לי פת־שחרית, לוקחת פתי בסלי, אוסרת את חמורי ורוכבת לנס־ציונה. הדרך שוממה, גבעות חול, אהלי בידואים, עדרי צאן ורועיהם. ואני רוכבת יחידה, שבטי בידי, פחד בלבבי וגבורה על פני. הבידואיות הצעירות מקדמות פני בברכה. הבידואים הצעירים מלווים אותי במבטיהם השחורים והלוהטים ומפליטים מפיהם: “שד משחת”… בת המוכתר של דורן (כיום: רחובות)… “בת חוג’ה אהרון”. הרועים המשקים צאנם, מגישים מים לחמורי ובשכר זה מקבלים מידי בשובי מכרמי, אשכול ענבים, קומץ שקדים, סלסלת תאנים, מספר שזיפים, או פרי־צבר ממשוכת כרמנו. כרמנו נטוע על גבעה רמה, ובראש הגבעה – סוכה עשויה שתי קומות. בצהרים היינו מתאספים שמה הבוצרים והבוצרות, החברים והחברות, לסעודה משותפת: על עגבניות וזיתים ובצלים, אבטיח קר וצבר עסיסים נקטפו עם טל השחר”…

יהודית הררית היא אחת מבנות הדור הראשון לגאולה. עשרות שנים פעלה יחד עם בעלה־חברה חיים הררי בשדה החנוך וההוראה, האמנות והספרות ועסקנות צבורית בשטחים אחרים. הם חיו חיי משפחה למופת משנת 1908 ועד סוף 1940. שכם אחד משכו בעול החיים חישוביים, החברתיים והצבוריים, יחד חלמו את חלומם על האמנות, החנוך, התרבות והספרות כאילו מחומר אחד קורצו. שניהם זכו לחזות בעינים את התגשמות חלק גדול ממשאת נפשם, מלבטיהם ומחפושיהם. תמיד נראו יחד, ורק מלאך־המות האכזרי הוציא מן השורה את בחיר־לבה – את חיים הררי, קודם זמנו.

חיים מלאי תוכן רב היו ליהודית הררית עם בחיר־נפשה, חיים של עבודה מסועפת בכל שטחי החיים הצבוריים, בבנין העיר העברית הראשונה, בפיתוח הגימנסיה העברית הראשונה, ביצירת הבימה העברית הראשונה, בהחיאת הלשון העברית וכל קנינינו הלאומיים והתרבותיים.

שניהם זכו להקים דור של אלפי תלמידים ותלמידות על אדמת המולדת. 

---

הציירת אסיה וולף

מאת

דוד סמילנסקי

מעולם רחוק ומעם רחוק באה אלינו, והתאקלמה בנוף שלנו ובחיי החברה שלנו בתל־אביב. הרבה רוח טובה הביאה עמה, אהבת חופש ומרחב. היא מן תופעות־הלוואי המעניינות של שיבת ציון החדשה, שלא רק בנים רחוקים שבו אלינו כי־אם נצטרפו אל מחננו גם מבני עמים אחרים, שמפעל התחיה והארץ רבת־השמש שלנו קסמו להם.

את כשרון־הציור שלה גילה הצייר הנודע גורבטוב, מאסכולת הצייר הרוסי המהולל רפין. בדרך מקרה, בזמן התארחותו בביתה ברוסיה, גילה שהיא מחוננת בכמה וכמה סגולות ציוריות.

לאחר כמה פקפוקים והיסוסים, התחילה הגב' וולף מנסה את כחה בציור תמונות־הנוף שלה, שהצטיינו בתפיסה דקה ובגישה ציורית עדינה.

הזמן הראשון לעליתה לארץ עבר עליה ללא התרשמות מן הטבע ומן הנוף הארצישראליים, והיא גם לא ניסתה להחזיק בידה את המכחול ולהעלות על הבד את הגות לבה. אבל אלה היו חבלי התאקלמות בארץ חדשה.

אך כעבור שנים מועטות התאקלמה בת הצפון בארץ ובנוף המזרח, והתחילה רואה אותם בעינים אחרות, בציוריה השיגה הישגים חשובים, ואף גילתה עצמיות מקורית.

הציירת רכשה לה סולם צבעים בהירים המקסימים את העין. בכל תמונותיה – הנוף, הטבע, הדומם והקומפוזיציה, מתגלה אופיה המיוחד של הציירת המבורכת בהסתכלות חדה ועמוקה, ברוח טובה ובכנות הבעה.

בתערוכתה הראשונה, שבה הציגה 24 תמונות צבעי־שמן, התבלטו במיוחד 6 תמונות־נוף של נהר הירקון וסביבתו: “יום גשם”, “חמסין”, “לפני הסערה”, “הירקון בבוקר” ועוד. כל תמונה היא פואימה־בצבעים. גוונים רוננים, אפקים רחבים. לא רק רואים את הנוף, אלא גם נושמים ומריחים אותו.

תמונותיה של מרת וולף אינן זקוקות לשום פירוש, הן דוברות בעצמן בלשון הצבעים, והן מעידות על חפושים מתמידים ועל האבקות האמנית בכיבוש החומר.

הציירת א. וולף, שתרמה תרומה ניכרת לציור הנוף הארצישראלי, הריהי לנו כגמול־מעט לתרומה האמנותית הגדולה שעם ישראל בארצות פזוריו – ורוסיה בתוכן – תרם לעמים ולנופים אחרים.

---

אסתר זכרין

מאת

דוד סמילנסקי

ביום ג' ניסן תרצ"ד הובאה למנוחות, בבית־העלמין בתל־אביב, אחת מבנות ציון היקרות אסתר זכרין. מעטים בארצנו אלה, שהכירו את פעולותיה הצבוריות על שדה התנועה הלאומית, ומן הראוי להציב לה ציון־זכרון.

היא נולדה בהומל בניסן תרכ“ו, וקיבלה חנוך מסורתי ולאומי בבית־הוריה, שנחשבו על המשפחות המיוחסות שם. אביה, ר' לוי יצחק, היה בנקאי לפי משלח־ידו, מכובד על הבריות. ד”ר י. ל. קצנלסון, הידוע בשמו הספרותי “בוקי בן יגלי”, הקדיש לו בספר־זכרונותיו כמה עמודים יפים.

אסתר נתחנכה בילדותה בגימנסיה הממשלתית בהומל. עם גמר חוק־למודיה נכנסה מיד לשרות הלוחמים לתחיה הלאומית, ומאז השתתפה באופן פעיל בכל האסיפות והמסיבות של “חובבי ציון” ואחר כך של הציונים המדיניים והמעשיים.

בימים הראשונים של תנועת חבת־ציון, היתה האינטליגנציה היהודית ברוסיה, שהיו לה נטיות של התבוללות, מביטה “מלמעלה למטה” על התנועה הלאומית והנוהים אחריה. מעטים מאד היו בין אנשי ההשכלה שהעיזו לתת ידם לתנועה זו, ומועט־שבמועט היה מספר הנשים העבריות מבין המשכילות שנצטרפו לתנועה. בין יחידות הסגולה מבנות ישראל שהתקרבו אל עמן ואל תרבותן היתה – אסתר זכרין.

עוד בימי עלומיה נפגשה בשדה העסקנות הצבורית עם הסטודנט הצעיר זאב זכרין. שני הצעירים התקשרו בקשרי־ידידות, ואחר כך גם בקשרי־חיתון. שניהם התמסרו בכל חום לבם לעסקנות הצבורית, ובפרט לתנועה הציונית בכל גלגוליה. ביתו של הד"ר זכרין נעשה בית ועד לכל העסקנים הלאומיים, ועקרת־הבית היתה מקבלת את כל המבקרים בסבר פנים יפות.

המטיפים והשליחים הציוניים, כמו: מ. שיינקין, יהושע בוכמיל, זאב ז’בוטינסקי, בן־ציון מוסינזון, יצחק ניסנבוים ואחרים היו מתאכסנים בעת בקורם בהומל, בבית זכרין.

מזמן לזמן היתה מופיעה אסתר זכרין על הבימות של האסיפות הצבוריות, משתתפת בוכוחים – כנהוג בימים ההם – עם הבונדאים ושאר החוגים שהיו פועלים אז ברחוב היהודי – הסוציאל־דימוקרטים וכו'. בלשון שנונה וחדה היתה מוכיחה את הנוער על התנכרותו לשאיפותינו הלאומיות.

שנים רבות נלחמה אסתר זכרין להשלטת הלשון העברית בבתי־הספר העבריים, סידרה שעורי־ערב למבוגרים ואף הורתה בהם שלא על מנת לקבל פרס.

תודות לתעמולה המתמדת שנעשתה על־ידי משפחת זכרין, שימשה העיר הומל מרכז ציוני חשוב, שהשפעתו התפשטה בכל הסביבה היהודית באזור הומל.

עם גמר מלחמת־העולם הראשונה החליטה משפחת זכרין לעזוב את רוסיה ולעלות לארץ־ישראל. ואכן לאחר הרפתקאות מרובות, בחינת “גלגול מחילות”, זכו ובאו, ולאשרה של אסתר זכרין לא היה קץ. ועוד יותר גדולה שמחתה, כשזכתה להשתתף בבנין תל־אביב ממש – בנתה לה בית, ובן־זקוניה ונכדתה נתחנכו בגימנסיה העברית.

אם כי אסתר זכרין סבלה בשנותיה האחרונות ממחלה כרונית ומצב בריאותה נתרופף, לא התאוננה ורוחה הטובה לא סרה מעליה.

כחמשים שנה עמדה אסתר זכרין במערכה בחזית התנועה הלאומית. זכרה הטוב לא ימוש מקרב ידידיה ומכיריה.

---

טובה חזקי־נא

מאת

דוד סמילנסקי

עם פטירתה של טובה חזקי־נא (חסקינה) בכ“א כסלו תש”ט, הוצאה חוליה יקרה משרשרת נושאי דגל החנוך והתרבות בתל־אביב, כי הקדישה את מיטב שנות חייה לאומה ולמולדת, לחנוך ולתרבות.

היא נולדה בנובגורוד־סוורסק (רוסיה) בשנת תרנ“ד (1893). למדה בגימנסיה ושמעה שעורים פדגוגיים־פרבליים בפטרבורג, וכבר בימי נעוריה לא הלכה אחרי האור המתעה של התנועות המהפכניות הכלליות ברוסיה, וגם ה”בונד" היהודי לא משך את לבה: היא התמסרה לתנועה הציונית, ונצטרפה לקבוצת יוסף טרומפלדור, שאפה להכשרה מיוחדת לחיים בארץ־ישראל. לשם כך ביקרה בשעורי־הערב לעברית מיסודו של הרב מ. א. אייזנשטאדט בפטרבורג.

בשנת 1912 יצאה מרוסיה, ובאה לארץ עם קבוצת טרומפלדור השניה לפסח תרע"ב–אפריל 1912. מתחילה הלכה לחוות מגדל, ולאחר שהקבוצה התפזרה, עברה עם אחדים מן החברים לחוות בן־שמן, ומשם הלכה לרחובות. כעבור זמן־מה הוזמנה כמנהלת גן־הילדים בראשון־לציון.

השכלתה האקאדמית והכשרתה המקצועית עמדו לה, ובחוגי החנוך הוקירו את עבודתה. היא מצאה סיפוק רב בעבודת החנוך, ואולם באב תרע"ד (אבגוסט 1914) פרצה מלחמת־העולם הראשונה, וחזקי־נא גורשה למצרים על־ידי השלטונות התורכיים יחד עם כמה מאות אזרחי רוסיה. במצרים עשתה שנה ונפגשה שוב עם יוסף טרומפלדור וחבריו.

היא חזרה ממצרים לרוסיה, השתקעה בפטרבורג והוסיפה להשתלם בפדגוגיה, ועם זה ניהלה שם גן־ילדים עברי, השתתפה בעבודה ציונית כחברה ל“צעירי־ציון”, פעלה הרבה בסידור תערוכה של ארץ־ישראל, והיתה צירה בועידה הציונית השביעית, שהיתה במאי 1917. לאחר הועידה יצאה לקרים ומשם לצ’ליאבינסק (סיביר) והתמסרה לעבודה חנוכית וציונית בין תושבי המקום ובין היהודים הפליטים. משם עברה לייקאטרינבורג (אורל) כמורה בבית־הספר העממי של חברת “מפיצי השכלה”. לאחר מאמצים רבים, הצליחה להחדיר את הלשון העברית בבית־הספר ואת כל הלימודים בכיתה א' לימדה עברית. אז היה זה הישג גדול ברוסיה. ב~1919 ביקרה בסניפי “צעירי ציון” שבקהילות היהודיות באירקוטסק, אומסק, טומסק וחארבין. בפעם השניה באה לארץ בסוף 1919, ומאז ועד יומה האחרון פעלה בשדה החנוך והתרבות.

בימים הראשונים לבואה ארצה, עבדה בגן־הילדים של ילדי התימנים העולים החדשים ברחובות. בשנת 1921 השתתפה בקונגרס הציוני בקארלסבאד כציר מ“צעירי־ציון” מסיביר ואורל.

כחמש שנים היתה מורה ומדריכה לגננות בבית־המדרש למורות ולגננות על שם א. ל. לוינסקי, בהנהלת ד"ר יצחק אפשטיין ונח פינס.

המנוחה היתה ממיסדות “התאחדות הגננות” ועמדה בראש ההתאחדות שנים רבות. רבות פעלה במרכז הסתדרות המורים בארץ־ישראל. היא גם אירגנה את מגרשי־המשחק הראשונים לילדים בתל־אביב, ועבדה בין ילדי הפליטים בתל־אביב. היא היתה היוזמת והמייסדת של “תיאטרון לילדים” ליד מרכז הגננות. יזמה את ארגון ועדי ההורים של גני הילדים על־יד ועד־ההורים המרכזי. ובשנים האחרונות בועדת פינת הילד שבראדיו ירושלים ותל־אביב.

בתרצ"ו החלה להוציא “גליונות לגננות”, והיתה העורכת הראשית של “הד הגן” ופירסמה בו הרבה מאמרים.

בשנת 1929 שהתה בלונדון ושמעה שם קורס מיוחד בשיטת מונטיסורי. בשנים 1921–1948 היתה מנהלת גן־ילדים א' בתל־אביב.

בראשית תש“ט חלתה בשפעת, ולאחר שהוקל לה קמה ממשכבה וחידשה את עבודתה. אולם חלתה בדלקת הריאות, ובמצב קשה הובאה לבית־החולים “הדסה” ומתה לאחר 4 ימים, בליל כ”א כסלו, בשנת החמשים וחמש לחייה. 

---

אולגה חנקין

מאת

דוד סמילנסקי

א

בשנת תרמ"ז, כשראשון־לציון נמצאה תחת חסות הבארון אדמונד רוטשילד, הכבידה הפקידות שלו את אכפה על המושבה הצעירה, מתוך רצון לשעבד את האכרים המקבלים תמיכה מקופת הבארון.

בפרט שפכה הפקידות את חמתה על האכרים המתקדמים, שבראשם עמדו הביל"ויים ישראל בלקינד, יהודה ליב חנקין (אביו של יהושע חנקין) וישראל פיינברג. הבארון שישב בפאריס לא ידע, כמובן, את הדברים לאמתם והיה דן רק על־פי הדינים־וחשבונות מפקידיו שרצו לשלוט במושבה שלטון בלתי־מוגבל. האכרים שלחו משלחת אל הבארון, אולם לפני בוא המשלחת בא הבארון בעצמו לארץ־ישראל. עם בואו לראשון־לציון, התיצבו לפניו האכרים והגישו לו את עצומותיהם. בין יתר הדרישות ביקשו להעביר מן המושבה את הפקיד אוסובייצקי, שגרם להם הרבה עלבונות. אך הבארון שנמצא תחת השפעת פקידיו, רגז וכעס על הדרישה הזאת, דיבר קשות עם האכרים ודרש מהם במפגיע שישלימו עם אותו הפקיד. נוצר מצב קשה, והאכרים היו במבוכה רבה.

וכאן הופיעה הצעירה אולגה בלקינד, שהיתה אז ארוסת יהושע חנקין, היא ועוד שתי נשים, אכרות מראשון־לציון, לפני הבארונית. אולגה סיפרה לה על כל הקורות שעברו על המושבה ראשון־לציון מראשית הווסדה, וביקשה מאת הבארונית שתשפיע על בעלה להרחיק מן המושבה את הפקיד אוסובייצקי. דברי אולגה, שנאמרו מתוך רגש וגאון לאומי, עשו רושם עמוק על הבארונית והיא נעתרה לבקשתה. לאחר זמן קצר הורחק אוסובייצקי מן המושבה. האכרים שאפו לרווחה, והודו לאולגה בלקינד על שרותה הגדול למושבה.

הפקיד הראשי, הירש, לא רצה לסלוח לאכרי ראשון־לציון את מרדנותם, והחליט לנקום בהם את נקמת אוסובייצקי. במיוחד הציק למשפחות בלקינד, חנקין ופיינברג. בימים ההם נתקבלה ידיעה מד“ר פינסקר מאודיסה, שהבארון עומד להגדיל את חוג פעולותיו הישוביות, לאחר שאכרי ראשון־לציון ימלאו אחרי דרישות הפקידות שלו. האכרים ברובם היו תחת השפעת ד”ר פינסקר, מ. ל. לילינבלום ויהושע ברזילי, והיו מוכנים לחתום על התקנות הקשות לטובת הכלל. ואולם הצעירים יהושע חנקין, בלקינד ופיינברג התנגדו לשעבוד זה ועמדו בסירובם. יהושע ברזילי היה אובד עצות, ולאחרונה פנה לארוסתו של יהושע חנקין, אולגה בלקינד, ופצר בה שתשפיע על “המורדים” העקשניים, שיכנעו לרצונו של ועד חובבי־ציון, אשר ציפה לגדולות ונצורות מן הבארון רוטשילד. מתחילה הביעה אולגה בלקינד התנגדות נמרצת לדרישת פינסקר ולילינבלום, ורק לאחר היסוסים רבים נאותה לשדל את חנקין ופיינברג שימכרו את נחלותיהם בראשון־לציון ויעזבו אותה, בשים לב לתועלת שתצמח מזה לישוב העברי כולו.

הללו קבלו את הצעתה, ושלש המשפחות חנקין, פיינברג ובלקינד יצאו את ראשון־לציון, שהשקיעו בה הרבה עמל ועבודה, ועברו להתישבות בגדרה, שהיתה אז בראשית בנינה. כעבור זמךמה נישאה אולגה בלקינד ליהושע חנקין, ומאז – משנת תרמ“ח ועד יום מותה, בט”ו ניסן תש"ב – היתה בת־לויתו במשך חמשים וארבע שנים.

ב

נזכר אני במאורע אחד שאירע בפורים תרס"ז ביפו, לפני היבנות תל־אביב.

ימים מספר לפני פורים היו כמה התנגשויות בין צעירים אחדים, חברי “פועלי ציון” ובין קבוצת ערבים ליד בית־החרושת ל. שטיין ושותפיו, בקירבת תחנת־הרכבת ביפו, בבית־קפה ערבי בשכונת מנשיה ועל שפת־הים ביפו. באויר היה מורגש ריח אבק־שריפה, ואת אשר יגורנו בא לנו. בליל פורים תרס“ז, לאחר התנגשות באחת הסיסמאות הצרות, התפרצה פלוגת ג’אנדארמים תורכים מזוינים לבית־המלון (הידוע בימים ההם) של חיים ברוך, ובלי כל הודעה מוקדמת ירו ברובים ובאקדחים באורחים שהתאכסנו שם באותו ערב. נפצעו למעלה מחמשה־ עשר אורחים מבין העולים החדשים, והם הועברו לבית־החולים היהודי ביפו מיסודו של שמעון רוקח. הובהלו לבית־החולים הרופאים היחידים, שהיו אז ביפו: מ. שטיין, הלל יפה, ח. חיסין, גב' ד”ר א. בלקינד (אחות של אולגה חנקין) וד"ר ל. פוחובסקי. וגם אולגה חנקין, החובשת והמילדת, טיפלה יחד עם הרופאים בהגשת העזרה הרפואית לנפצעים.

מאורע עגום זה דיכא את הכל. דיזנגוף קרא בביתו לישיבה דחופה את עסקני הישוב. באו ז. ד. ליבונטין, שמעון רוקח, י. פיינברג, ד“ר ח. חיסין, ד”ר הלל יפה, אולגה חנקין ועוד. דברו מתוך חרדה על היחסים המתוחים בין היהודים והערבים.

אז קמה אולגה חנקין, ופנתה לנאספים בדברי־עידוד. היא הזכירה את התגרות הקשות של הימים הראשונים בראשון־לציון, פתח־תקוה, זכרון־יעקב, גדרה, רחובות, חדרה ועוד. “כשם שהצלחנו להדוף את ההתקפות התדירות בימים הראשונים של התישבותנו במושבות, כך נאזור כח ונתגבר על המכשולים הקשים בישוב העירוני” – קראה – “לא נרתע לאחור, כי־אם נצעד קדימה בדרך הבנין”.

ג

אולגה חנקין גרה ביפו כשתים־עשרה שנה – משנת תרנ“ח עד שנת תר”ע – ונתפרסמה כמילדת וחובשת מצויינת. לעזרתה הרפואית היו פונות לא רק נשי היהודים ביפו ובמושבות יהודה, כי אם גם נשי המוסלימים והנוצרים.

בשנת תרע"ב (1912), בא לבקר בארץ הסופר דוד פרישמן. הסופרים והעסקנים ערכו מסיבה חגיגית לכבוד האורח. בין מאות הקרואים הייתה גם אולגה חנקין. עם תום סידרת הנאומים הרשמיים, קמה יהודית הררי ויצאה לרקוד ריקוד מזרחי כשחרב שלופה בידה. לאחר רגעים מספר נלוותה אליה גם אולגה חנקין, והראתה את זריזותה בריקוד כשבידיה שתי חרבות שלופות. קצב הריקוד היה לוהט כל־כך, עד שהגב' הררי פרשה הצדה ואולגה חנקין נשארה רוקדת לבדה. האורחים הרבים, ובראשם האורח דוד פרישמן, התפעלו הרבה מן הריקוד הנפלא והלוהט הזה. נערכו תשואות ממושכות לרקדנית בעלת הטמפרמנט. ודוד פרישמן אמר אז, שעל־פי הריקוד הזה הוא מתאר לעצמו את מחולותיהן של בנות ירושלים הקדומות.

באבגוסט 1914, עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה, החלה הרשות התורכית להציק ליהודים, ובפרט לעסקנים הציונים. השלטונות הצבאיים הביטו בחשד על פעולותיו של יהושע חנקין, שהספיק כבר אז לגאול שטחים גדולים באזורים שונים בארץ.

חדשים על חדשים עקבו אחרי צעדיו, ובאחד הימים ניתנה פקודה חמורה מאת המפקד הצבאי ג’מאל פחה לאסור את יהושע חנקין ולגרשו מן הארץ לפנים המדינה, פקודה זו נתמלאה בזריזות מבהילה, ויהושע חנקין הוגלה לאנטוליה יחד עם ישראל שוחט ומניה וילבושביץ. אולגה חנקין, אף־על־פי שפקודת הגירוש לא חלה עליה, החליטה לצאת לגולה יחד עם בעלה.

יותר מחודש ימים נסעו הגולים ברכבת ובעגלות דרך אנטוליה עד הגיעם לקושטא. תלאות מרובות עברו על הגולים שנותקו מארצם ומקרוביהם, ואולגה נשאה את סבלה הגדול בלי להתאונן. היא האמינה אמונה עמוקה, שסוף הנצחון לבוא.

בגמר המלחמה מיהרה לשוב לארץ־ישראל בלוית בעלה, הם התישבו בתל־אביב ונכנסו שוב לחיי הישוב.

---

ד"ר בת־שבע יוניס

מאת

דוד סמילנסקי

אחת הרופאות הראשונות בארץ היתה ד"ר בת־שבע יוניס.

היא נולדה בכפר טרוטינה (ביסרביה) באחד בינואר 1880. בהיותה בת שמונה עברה עם הוריה לאודיסה, שם למדה בגימנסיה פרטית “ברקנהיימר”.

בד בבד עם הלימודים הכלליים למדה עברית אצל המורה והסופר העברי יהודה־ליב בן־דוד, מראשוני המדברים עברית בגולה ומיסדי אגודת “שפתנו אתנו” באודיסה, שבראשה עמדו שאול טשרניחובסקי, נחום סלושץ ויוסף קלוזנר.

עם גמר למודיה בגימנסיה יצאה לג’ניבה, ולאחר חמש שנות למודים גמרה שם את הפאקולטה לרפואה. לאחר שקיבלה תעודת־רופאה בג’ניבה, באה למוסקבה ועמדה בבחינות ממשלתיות בפאקולטה לרפואה, וכשעברה את כל הבחינות בהצלחה ניתנה לה רשות לעסוק ברפואה בסביבת מוסקבה. היא יכלה להסתדר ברוסיה, אולם עיניה היו נשואות לציון. באחד הימים בשנת 1908 עלתה לארץ.

בימים ההם היתה בארץ־ישראל כולה אשה רופאה יחידה, והיא ד“ר אלכסנדרה בלקינד, אשר גמרה את חוק למודיה, בשנת 1904, בג’ניבה. בלמדה באוניברסיטה היתה כמה שנים חברתה של הסטודנטית בת־שבע יוניס. עם בואה לארץ הלכה הרופאה הצעירה למושבת הבילו”יים לגדרה, ששם גרה אז אחותה אסתר ייבין עם בעלה ניסן ושלשת ילדיה הקטנים.

שנה תמימה עבדה ד“ר בת־שבע יוניס בגדרה כרופאה פרטית, ופתחה במושבה בית־מרקחת. ביפו ובמושבות היו אז רק רופאים בודדים שהיו נוסעים ממושבה למושבה לשם הגשת עזרה רפואית. בכל מקום היו החולים צובאים על דלתות חדר הרופא־האורח. בשנת 1909 מילאה ד”ר בת־שבע יוניס את מקומם של ד“ר יפה בחדרה ושל ד”ר מוסקוביץ ברחובות, בזמן העדרם לרגל צאתם לאירופה לשם השתלמות מקצועית.

בשנה השניה לבנין תל־אביב, בשבת 1910, היו בתל־אביב שני רופאים: ד“ר ח. חיסין וד”ר י. ל. פוחובסקי. ד"ר אלכסנדרה בלקינד גרה אז בבית גרמני (קפוס) בין תל־אביב והמושבה הגרמנית וילהלמה.

הרופאה הצעירה בת־שבע יוניס ביקרה בתל־אביב בראשית בנינה, ורכשה לה מגרש ברחוב השחר, על יד ביתו של מכרה וידידה מנחם שיינקין. בשנת 1910 הקימה על המגרש בית בן שתי קומות על חשבונה הפרטי, בלי כל הלוואות, שלא כיתר הבונים הראשונים. אז היה בית בת־שבע יוניס אחד הבתים המפוארים ביותר בתל־אביב, הן בחיצוניותו והן בפנימיותו. החדרים גדולים ורחבים, מלאים אור, ומן הגזוזטרה היפה נשקפו פני הים וכל העיר יפו. על יד הבית ניטעו עצי־נוי, פרחים ושושנים, כרי־דשא, אשר שיוו לבית צורה של חוילה נאה. החצר של הבית גבלה בחצר הגימנסיה “הרצליה”, והשכנה הטובה הפרישה רצועת אדמה ממגרשה לגימנסיה.

בשנים הראשונות עבדה כרופאה בבית־החולים היהודי ביפו מיסודו של שמעון רוקח, ועסקה בעת ובעונה אחת גם בעבודה רפואית פרטית.

בזמן מלחמת העולם הראשונה, כשגויסו לצבא התורכי כל רופאי תל־אביב (ד“ר חיסין, ד”ר פוחובסקי וד"ד שרמן) היו שתיהן – ד“ר בלקינד וד”ר יוניס, הרופאות היחידות בתל־אביב, יפו והמושבות הסמוכות. בזמן הגירוש הגדול מתל־אביב ויפו, בערב פסח תרע“ז, ועד שחרור יהודה מן הצבא התורכי היתה ד”ר בת־שבע יוניס הרופאה היחידה, שטיפלה הרבה בכל הגולים שהשתכנו באורח זמני בפתח־תקוה ובכפר־סבא.

היא זכתה בשנת 1911 להיות מן המיסדות של הסתדרות הרופאים בארץ־ישראל, ובשנים הראשונות שימשה מזכירה בהתנדבות. בשנים הראשונות לבנין תל־אביב נבחרה ועדה סניטארית לשם השגחה על הנקיון בחצרות וברחובות. הועדה היתה בת ששה חברים: ד“ר א. חיסין, א. אתין, מ. עזריהו, ד”ר בת־שבע יוניס, ד"ר י. ל. פוחובסקי וכותב הטורים האלה. תל־אביב הקטנה של אז חולקה לשלשה אזורים סניטאריים, וחברי הועדה הטילו על עצמם את התפקיד לבקר שבוע־שבוע בכל החצרות והרחובות, ולפרקים נכנסו גם לתוך הבתים, וכל תושבי תל־אביב, בלא יוצא מן הכלל, צייתו לפקודות ולהוראות הסניטארים המתנדבים.

לפני מותה הקדישה את רכושה לקרן הקיימת, להסתדרות הרופאים ועוד למפעלים צבוריים אחרים.

ביום כ“א תמוז תש”ז (9.7.1947) שבקה חיים לכל חי, זכרה לא ימוש. 

---

פניה מטמון־כהן

מאת

דוד סמילנסקי

שמה של פניה מטמון־כהן מזכיר לי את הימים הראשונים של תקופת העליה השניה, אשר הקימה כמה מפעלים חשובים שהתפתחו במרוצת הזמן בממדים רחבים, ומנחילים כבוד לעמנו ולארצנו.

בימים ההם מנה הישוב העברי ביפו כחמשת אלפים יהודים, אשר כללו את הישוב הישן והישוב החדש כאחד. כולם התגוררו בסימטאות הצרות של השכונות הערביות ביפו ושל השכונות היהודיות: נוה־צדק, נוה־שלום, אוהל־משה, מחנה יהודה, בית־יוסף וכו'.

העולים החדשים לא הכירו איש את רעהו, הם היו קבוץ גלויות שבאו מרוסיה, מפולין, מליטא, מאוקראינה, מרומניה, מבולגריה, מיוון ועוד. הלשון העברית היתה אז קנין משפחות אחדות של המורים, הסופרים ואנשי הרוח. בבתים וברחובות דיברו אז בכמה לשונות זרות, והלשון העברית היתה עדיין בבחינת בת־חורגת. בין המשפחות המדברות עברית היו: משפחת יהודה גרזובסקי (גור), יחזקאל דנין, ד"ר י. ל. מטמון־כהן, יוסף עזריהו, ועוד משפחות בודדות. האמת ניתנה להאמר, שגם בבתי כמה מורים וסופרים דברו בלשונות זרות, והגורם לכך היתה עקרת־הבית, שעל־פי רוב לא ידעה עברית, ותכופות אף לא עשתה מאמץ לכך… רק נשים מעטות, אמיצות־לב ובעלות־הכרה, הבינו את ערך הדבור העברי במשפחה וברחוב, ובין היחידות הללו היתה הצעירה פניה מטמון־כהן.

היא הקנתה את העברית כלשון חיה ומדוברת לבנה־יחידה ולשתי בנותיה מילדותם. בכל מקום הופעתה, בישיבות מצומצמות ובאסיפות פומביות, בבתים פרטיים, ברחוב ובשוק, דיברה עברית, ורק עברית, כאילו לא ידעה לשונות אחרות.

פ. מטמון־כהן נולדה לבית ברונר מביאליסטוק, וקיבלה בבית הוריה חנוך מסורתי וחדש כאחד. עוד בשחר ילדותה למדה עברית, גמרה בית־ספר תיכוני, ואחד כך למדה באוניברסיטאות אודיסה וברן (שווייץ). לאחר שגמרה חוק למודיה, פתחה באודיסה פרו־גימנסיה לנערות. לעזרתה באו הצעירות אסתר גינצבורג (אחותו של אשר גינצבורג – אחד־העם), פניה וורניק (אחר־כך – גב' קלוזנר), ואחותו של הפרופ' נחום סלושץ. בגימנסיה זו היתה לשון הלמודים הכלליים רוסית, אולם למדו בה גם עברית, והמורה הראשי לעברית היה – חיים נחמן ביאליק.

בשנת 1900 נישאה פניה ברונר לד"ר י. ל. מטמון־כהן, ובשנת 1904 עלתה לארץ בלוית בעלה, מאז נשארה פה, וקשרה את חייה עם הארץ, עם החנוך העברי, ועם התרבות והאמנות העברית.

לאחר שעזבה את אודיסה, עברה הגימנסיה לידי הגב' קופ־ז’בוטינסקי ונתקיימה עשרות שנים, וחינכה דור שלם להכרה לאומית וציונית.

גם בארץ התמסרה הגב' מטמון־כהן למפעל החנוך. כשנתיים (תרס“ד–תרס”ו) עמדה ליד בעלה בבית־הספר בראשון־לציון. אחר כך המשיכה ביפו, באחוזת־בית ובתל־אביב.

מאבק קשה נפל בחבל הזוג הצעיר בשנים הראשונות להתישבותם בארץ. בימים ההם עוד לא־היה בארץ אף בית־ספר תיכוני אחד. ביפו היו קיימים בית־ספר עממי לבנות, מיסודו של ועד “חובבי־ציון” באודיסה; בית־ספר עממי של “עזרה” ובית־ספר עממי של חברת כי“ח, ובירושלים התקיימו רק בתי־ספר עממיים של “עזרה”, “כי”ח” ו“אוולינה די רוטשילד”. הד“ר י. ל. מטמון־כהן היה מן הראשונים, שנשא בחובו את הרעיון לפתיחת גימנסיה עברית ביפו. הגב' פ. מטמון־כהן הבינה לרוח בעלה, ובלי חשבונות רבים ניגשו במרץ רב לביצוע התכנית ה”דמיונית" שלהם.

בחוגי המורים התיחסו באי־אמון גמור לבית־הספר הקטן של מטמון־כהן, ורגזו על כך שהעזו לכנותו בשם “גימנסיה עברית”. בשנה הראשונה (תרס"ו) נפתחה רק מכינה אחת עם תשעה ילדים וילדות, ומחלקה יסודית אחת עם שמונה ילדים וילדות. ד“ר י. ל. מטמון־כהן היה המנהל והמורה הראשי לעברית וללמודי הטבע, ואשתו הגב' פניה היתה המורה היחידה לחשבון וגם טיפלה הרבה במחברות התלמידים בלימודי הטבע. ימים קשים עברו על בעלי החלום הנועז, ורק בשנה השניה באו לעזרתם ד”ר ח. הררי, ד“ר ב. צ. מוסינזון, ד”ר ח. בוגרשוב, ב. מושנזון, צ. נשרי, אלדמע ועוד.

הגב' פ. מטמון־כהן היתה עסוקה יומם ולילה בבית־הספר, וגם במשק הבית הקטן, ואף־על־־פי כן מצאה זמן גם לחבר ספר לימוד: “שאלון ללימוד חשבון וקובץ שאלות ותרגילי־חשבון”.

והגב' פ. מטמון־כהן לא הצטמצמה בהוראה בגימנסיה (הורתה חשבון וגיאומטריה בארבע מחלקות היסוד), אלא הקדישה מזמנה וממרצה גם לאמנות עברית, וזכתה להיות בין מניחי היסוד של הבימה העברית. בין יוצרי הלהקה הדראמאתית הראשונה ביפו (תרס“ו–תרס”ז) היו: ד“ר ח. הררי, גב' לינה הופנקו, א. פפר, א. טורקניץ, גב' י. הררית, גב' פ. מטמון־כהן, יש”י אדלר, ש. ח. ברכוז, מ. גנסין, א. סוסקין ועוד. מפעם לפעם היתה גב' פ. מטמון־כהן מופיעה גם כשחקנית בתפקידים שונים.

בהווסד ביפו חברת “אחוזת בית” (תרס"ו) גרעינה של תל־אביב, היתה משפחת מטמון־כהן מן הראשונות שהצטרפו לחברה זו, והם גם היו בין ששים הבונים והמתישבים הראשונים, והקימו את ביתם ברחוב השחר סמוך לגימנסיה.

הגב' פ. מטמון־כהן היא גם מן המיסדות הראשונות של “התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בארץ־ישראל”, הקיימת זה עשרות שנים. עשרות שנים עמדה האשה העבריה בארץ בצל: לא השתתפה בועדי הקהילות והמושבות. והרי בעליית הבילו“יים השתתפו גם נשים, ואחר כך עבדה האשה שכם אחד עם הגבר בעיר ובמושבה, והחלוצה העברית מילאה כמה וכמה תפקידים חשובים בתרבות, בחינוך ואף בהתישבות חקלאית. ואף־על־פי־כן היתה האשה מקופחת בזכויותיה בחיים הצבוריים. בשנת תר”פ קמו נשים אחדות (שרה עזריהו, אסתר ייבין, פניה מטמון־כהן, רחל גרזובסקי, צפורה קלוזנר, עדה פישמן, ד"ר רוזה ואלט־שטראוס ואחרות) ויסדו את הארגון של התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות בארץ־ישראל. כיום קיימים ארגוני ההתאחדות הזאת בירושלים, תל־אביב, חיפה ובמושבות המרכזיות. למלאת עשרים וחמש שנה לקיום ההתאחדות, הוצאה חוברת יובל, שבה באה גם רשימה של הגב' פ. מטמון־כהן. “רחוקה עדיין הדרך לשוויון האשה בישוב” – אומרת היא בסוף רשימתה – “רחוקה עדיין הדרך לשויונה המלא של האשה בישוב בכל שטחי החיים, אך אנו נחתור ללא ליאות לקראת מטרה זו, עד שנגיע אליה”.

הגב' פ. מטמון־כהן זכתה להקים בארץ גם דור שני ושלישי של עובדים חרוצים בשדה ההוראה והרפואה, והיא יכולה להתגאות בזה, שזכתה לקדם כמה מן היצירות הנפלאות של תחייתנו הלאומית שהיו הקדמות למדינת היהודים שזכינו לה בימינו. 

---

חנה נדיבי־פרנקל

מאת

דוד סמילנסקי

בשנים הראשונות לבנין תל־אביב שימשה הגימנסיה “הרצליה” מרכז ראשי ויחיד לחנוך, תרבות ואמנות בתל־אביב הצעירה. מוסד זה היה לא רק בית־אולפנא, בין כתליו נשמעו הרצאות על נושאים ספרותיים, חברתיים וצבוריים; נערכו קונצרטים, הצגות תיאטרוניות ותערוכות אמנותיות. אפילו האסיפות הכלליות של שכונת תל־אביב נתקיימו שם. מסביב לגימנסיה התרכזו כמה פנסיונים ומעונות לילדי חוץ־לארץ אשר החלו לזרום הנה מן הגולה. זה שימש גורם חשוב להתפתחות תל־אביב גם מבחינה כלכלית.

מתחילה באו עשרות אמהות, אשר הביאו את ילדיהן מרוסיה, פולין, ליטא, לטביה, רומניה, יוון ועוד, והתישבו בתל־אביב כדי לחנך את הילדים בגימנסיה העברית הראשונה. תל־אביב היתה אז בבחינת פרבר־גנים, המאוכלס במאה משפחות מבוני תל־אביב ומתושביה הראשונים.

האבות נשארו בגולה לשם המשכת עסקיהם, והאמהות התישבו בתל־אביב, וזכות גדולה נתגלגלה להן שזכו לתת לבניהן ולבנותיהן חנוך לאומי בארץ־ישראל.

באחד הימים בקיץ תרע"ג (1913), באה לתל־אביב משפחה אחת בת חמש נפשות מלונדון. ומן הרגע הראשון השתלטה בה הלשון העברית כלשון חיה ומדוברת גם בפי ההורים. בימים ההם היה זה מאורע חשוב מאד, כי כמעט כל ההורים דיברו עם ילדיהם בלשונות לועזיות בבית וברחוב. ראשי המשפחה הזאת היו שלמה וחנה פרנקל. האיש היה מיוצאי הומל, ששם עסק בהוראה והיה מן המורים הראשונים אשר הנהיגו בחדר המתוקן את השיטה הטבעית “עברית בעברית”. בחדר זה גודל וחונך הדור הצעיר ברוח לאומית. לאחר פרעות הומל (בשנת תרס"ג), יצא שלמה פרנקל עם משפחתו ללונדון. שם המשיך לעסוק בהוראה עברית, ועם זה הפיץ את הרעיון הלאומי. חנה אשתו, ציונית משחר נעוריה, השתוקקה לעלות אל הארץ ולהשתקע בה עם משפחתה. בלי חשבונות מוקדמים עזבה עם שלשת ילדיה את עיר־הבירה לונדון, את העיר המלאה חיים תרבותיים, ויצאה לארץ־ישראל. באותו זמן נסע בעלה לקונגרס הציוני האחד־עשר שנתכנס אז בווינה.

עם בואה לארץ התישבה חנה פרנקל בתל־אביב הקטנה, הבנויה על גבעות־חול שוממות בצפונה של יפו. ומה גדלה שמחתה כשזכתה להכניס את שלשת ילדיה (הבכור יהודה היה אז בן 14) לגימנסיה העברית. בעלה שלמה פרנקל עבר מלונדון לניו־יורק, ומפרק לפרק היה בא ומבקר אצל משפחתו בתל־אביב.

את כל מרצה ואונה הקדישה לחנוך ילדיה, אשר הלכו והתקדמו בלימודיהם בגימנסיה “הרצליה”, והיתה שמחה בחלקה.

אולם עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה באבגוסט 1914, נפסק הקשר בינה ובין בעלה, שהיה אז בארצות־הברית.

החלה פרשת הגירושים ההמוניים מן הארץ, ושבעתיים לקתה תל־אביב “המבצר הציוני”. שבוע־שבוע גורשו עשרות משפחות מן הארץ. אמהות רבות יצאו את הארץ על־כרחן. היו כאלה שעזבו את הארץ מרצון, בתוקף המצב הקשה שנוצר עקב המלחמה האיומה. הציעו לחנה פרנקל לקבל את הנתינות העותומאנית, ובזכות זו לא תחול עליה גזירת הגירוש מן הארץ. אולם היא נשארה נאמנה לנתינות הבריטית ולא רצתה להחליפה בנתינות העותומאנית. תחילה הגן על חנה פרנקל וילדיה הקונסול האמריקאי, מכיון שראש־המשפחה התגורר אז באמריקה, אולם עם כניסת אמריקה למלחמת־העולם יצא גם הקונסול את הארץ, ומשפחת פרנקל נשארה במצב חמור מאד, באין תומך ומגין עליה מעריצות הרשות הצבאית והאזרחית.

חנה פרנקל לא התאוננה בשום פעם על מר־גורלה, ונשאה את סבלה בדומיה. סיפוק אחד מילא את נפשה, שבניה מתחנכים בגימנסיה העברית, בסביבה עברית וברוח לאומית.

סבלה גדל ביותר בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו בערב פסח תרע“ז. מניסן תרע”ז עד חשון תרע"ט התגלגלה במושבה יבניאל בגליל התחתון.

רק עם גמר המלחמה חזרה חנה פרנקל עם בניה לתל־אביב. לאחר זמן קצר הופיע גם בעלה שלמה פרנקל במדי־צבא, הואיל והצטרף לגדוד היהודי האמריקאי. אם כי היה אז כבר בגיל העמידה (בן 45), התנדב בין הראשונים ללגיון היהודי, שהשתתף אז במערכות המלחמה.

והשמחה היתה גדולה במעון משפחת פרנקל. הבנים התבגרו, גמרו את הגימנסיה “הרצליה”. הבכור יהודה (כיום: נדיבי) נכנס לשירות הממשלה בשלטון מחוז יפו.

אף האח השני בנימין נתקבל לפקידות הממשלה. השלישי, הרצל, הלך ללמוד באוניברסיטה בלונדון.

אולם האב נפצע קשה בתאונה על אניה אמריקאית, עוד בהיותו בגדוד, ומאז סבל מיחושים עזים וממושכים בגופו, ובשנת תרצ"א הלך לעולמו.

האלמנה חנה נדיבי־פרנקל קיבלה את המכה האנושה מתוך גבורה נפשית והתנחמה בזה, שזכתה לגדל ולחנך את ילדיה כבנים נאמנים לעם ולארץ.

הבכור, יהודה נדיבי, עבד שש שנים באגף המושבות העבריות שבשלטון המחוז ביפו. ומשנת תרפ"ד הוא מכהן בעירית תל־אביב כמזכיר כללי; הבן השני שרת בתפקיד חשוב במשטרת ארץ־ישראל, והשלישי עסק בעניני כלכלה.

הגב' חנה פרנקל זכתה לראות נחת־אם בצאצאיה, והללו נהגו בה “כבוד אם” במלוא משמעות המלה, בשנותיה האחרונות התמסרה לעסקנות בכמה מוסדות סוציאליים בתל־אביב, עד יום מותה בט' תמוז תש"ב.

ותיקי תל־אביב לא ישכחו את האשה האצילה הזאת, מן האמהות העבריות הראשונות שהקריבו את כל תענוגי חוץ־לארץ, כדי לחנך את בניהן ברוח עברית לאומית בארץ־ישראל.

---

שרה־בליומה סמילנסקי

מאת

דוד סמילנסקי

אשת־נעורי שרה־בליומה לבית ניסן ופסיה בילוצרקובסקי ז“ל, מתה ביום־הולדתה, במלאת לה ארבעים ושלש שנה, בכ”ג מנחם־אב תרפ"ג.

עשרים ואחת שנה לוותה אותי בדרכי כרעיה נאמנה, הלכה אחרי במדבר החולות של תל־אביב, בארץ לא זרועה ולא בנויה, סבלה בסבלותי ושמחה אתי יחד על כל נדבך חדש ועץ חדש. היא היתה אחת מחלוצות העיר העברית היקרה לי כל־כך. אציב בזה ציון־זכרון לאשת־נעורי.

אביה של שרה־בליומה, ר' ניסן בילוצרקובסקי, יליד ברדיצ’ב, היה מראשוני חובבי־ציון, ולאחר הקונגרס הציוני הראשון הצטרף להסתדרות הציונית. שרה־בליומה היתה בת יחידה. עם קבלת תעודת הבגרות בבית־הספר התיכוני הרוסי בייליסבטגראד אמרה ללמוד רפואה, אך שערי האוניברסיטאות ברוסיה היו נעולים בפני המתלמדים היהודים. זכות הכניסה היתה מוגבלת ב־3%–5%. היא רצתה לנסוע לצרפת או לשווייץ, לשם לימוד, אך הוריה התנגדו לכך.

הכרתי את הבחורה היפה והמשכילה, שהיתה בת יחידה להוריה, בשנת תר"ס בכינוס ציוני בייליסבטגראד. הנוער הלומד השתייך ברובו לתנועות מהפכניות, כמו: סוציאל־דימוקראטים (ס.ד.), סוציאל־רבולוציונרים (ס.ר.), בונדאים ואנארכיסטים. אך שרה־בליומה לא הלכה אחרי האור המתעה של התנועות הבינלאומיות, כי־אם הצטרפה למחנה הקטן, אשר העיז להרים את דגל שחרור העם היהודי ותחית תרבותו וארצו.

כשנוסד “אוצר התישבות היהודים” בלונדון על־ידי ההסתדרות הציונית (תרנ"ט–1899), התנדבה להפיץ את מניותיו. וכשנוסדה הקרן הקיימת לישראל (תרס"ב–1902), היתה מן המתרימות הראשונות בעיר־מגוריה, וכן לגבי הפצת מניות בנק אנגלו־פלשתינה מראשית הווסדו בתרס"ב, וכן בהוראה בשעורי־ערב לגדולים ושעורי־שבתות.

בכסלו תרס“ב התארשנו, ואחר כך באנו בברית הנשואין בחמשה־עשר באב תרס”ב.

בשנת תרס“ה החלטנו לצאת את רוסיה ולעלות לארץ. בראשית תרס”ו חיסלנו את עסקינו בייליסטבגראד, ובשבט תרס“ו באנו לאודיסה. בתחילת אדר תרס”ו עלינו בחופה של יפו.

החיים ביפו בימים ההם היו לא נוחים. לא היו שום מקומות בידור: תיאטראות, קונצרטים, בתי־שעשועים, בתי־קולנע וכו'. הישוב היהודי אז ביפו היה דל ומצער, והעולים החדשים היו מפוזרים בשכונות הערביות.

ומה גדלה שמחתה של שרה־בליומה, כשראתה את תכנית הבנין להקמת פרבר־גנים מודרני בצפונה של יפו הבנויה. והיא היתה מאושרה כשזכתה להיות מן המיסדות והבונות הראשונות בתמוז תרס“ט, ואחר כך מן המתישבות הראשונות, בבית הבלתי־גמור, בחשון תר”ע.

לנגד עיניה של הנחשונית, שקפצה לים־החולות בראשית הווסד השכונה, החלה תל־אביב לחרוג ממסגרתה הצרה ועמדה לפני הרחבת גבולותיה לכל רוחותיה. ובעצם התפתחות הבניה בתל־אביב פרצה מלחמת־העמים הראשונה בעשרה באב תרע"ד (1.8.1914). החלה פרשת המצור על תל־אביב על־ידי הרשות הצבאית התורכית, חפושים ומאסרים של ראשי תל־אביב. חלק מיהודי תל־אביב ויפו גורש לפנים המדינה ומחוצה לה, וחלק יצא את הארץ מתוך בהלה וחרדה. תל־אביב התרוקנה מכמה וכמה ממיסדיה בוניה ומתישביה הראשונים ונשארנו במתי־מעט.

האשה הצעירה, שרה־בליומה, שהיתה קשורה בכל נימי נפשה לתל־אביב, לביתה ולמשפחתה, נשאה בדומיה את הסבל הרב של התושבים כולם ושל משפחתה הקטנה בפרט. ובאחד הימים, בניסן תרע"ז, באה פקודה מן השלטונות הצבאיים לפנות את תל־אביב ויפו תוך 24 שעות. קשה היה לכולם לצאת את תל־אביב, ושבעתיים קשה היה לשרה־בליומה להפרד מביתה, מרהיטיה ומכליה, ומפנת־החמד תל־אביב, אשר היא זכתה להיות מראשוני־ראשוניה. אולם פקודה צבאית היא פקודה שאין להתעלם ממנה.

בערב פסח תרע“ז יצאה משפחתנו מתל־אביב, וההליכה ברגל עד רחובות נמשכה כעשר שעות. עייפים, יגעים, רצוצים ושבורים הגענו לרחובות. הסתדרנו על ערימות החבילות שהובאו מתל־אביב, ובאותו ערב ערכנו את ה”סדר" של פסח תרע"ז. לאחר ארבעה חדשים עברה משפחתנו לשפיה. הנסיעה בקרונות־משא וההליכה ברגל ארכו יומיים. תנאי השיכון בשפיה היו קשים עוד יותר מאשר ברחובות. בשני חדרים קטנים חרבים ועזובים ללא חלונות ודלתות, ללא מטבח וחדרי־שמוש הסתדרנו איך־שהוא, ועל ידינו שני חניכי הגימנסיה “הרצליה”, אשר נותקו מהוריהם ברוסיה.

לאחר שנה ושלשה חדשים – בחשון תרע"ט – זכתה שרה־בליומה לשוב עם כל יתר הגולים לתל־אביב.

לאחר ימים ספורים הושב הכל על כנו, ושוב נכנסה למסלול החיים המסודרים בתל־אביב שלה. ומה גדל אשרה, כשזכתה ללדת את הילד הראשון בשנה ה־17 לנשואיה, ויקרא שמו בישראל “שמעיה” (כשם סבא ז"ל).

שרה־בליומה כאילו קמה לתחיה, חידשה את ימי נעוריה, יפתה והתאוששה, אהבה והשתעשעה עם בנה.

בינתיים התגברה תנועת הבנייה בתל־אביב. באו אלפים ורבבות עולים חדשים, שסייעו הרבה לביסוסה ולפיתוחה של העיר העברית הראשונה. אך ימי אשרה לא ארכו. מות אמה בגיל 62, בתמוז תרפ"ב, דיכא את רוחה, והיא התאבלה עליה זמן רב.

באחד הימים – כ“ג מנחם־אב תרפ”ג – קמה משנתה במצב־רוח של דכאון וסיפרה לי, כי ראתה בחלומה, כי נכנסתי לרחוץ בימה של תל־אביב, ואחד מדגי־הים הגדולים תפס אותי ברגלי ומשכני ללב הים ועקבותי נעלמו מעיני הרואים. היא בקשתני לא לרחוץ באותו יום בים, ואני מלאתי את בקשתה.

הלכתי למשרדי בעיריה כדרכי יום־יום. לאחר שעות מספר הבהילוני לחוף־הים, ומצאתיה שוכבת באולם הרחצה שעל שפת הים בלי הכרה. באותו מעמד ספרו לי חברותיה, כי בעת רחיצתה בים הרגישה חולשה וביקשה לעזור לה לצאת מן הים. ברגע שפלטה את המלים האלה מפיה, הותקפה על־ידי שפך דם במוח, נפלה ולא זכתה לראות שוב את אור החיים.

תהיה נשמתה צרורה בחיי חלוצות הישוב וראשוני תל־אביב. 

---

מיכל פלמן

מאת

דוד סמילנסקי

מבנות ירושלים היתה האשה הצדקנית מיכל פלמן. ממשפחת שלאנק, שעלתה לארץ מלונדון בשנת תקצ"ב (1832). ר' יהושע שלאנק, אביה של מיכל נולד בירושלים.

זקנה ר' יוחנן צבי שלאנק, היה חתנו של הרב ברלין בלונדון. עם בואו לארץ השתקע בעיר העתיקה, ובמרוצת הזמן חרג מן החומה העתיקה והצטרף לקבוצת ותיקי ירושלים, שיסדו את השכונה החדשה מחוץ לחומה “נחלת שבעה” (על־שם שבעת מיסדיה הראשונים).

מיכל היתה דור רביעי ל“חכם צבי” מאמשטרדם, שנתפרסם בזמנו במלחמתו נגד שבתי צבי, משיח־השקר במאה ה־17.

בילדותה נתחנכה מיכל בבית הוריה האדוקים, ברוח החנוך המקובל בימים ההם בירושלים.

בהגיעה לגיל שמונה־עשרה, השיאוה הוריה לצעיר נחמן פלמן, מחלוצי הפרדסנות בארץ. החופה היתה ביפו, ואת “שבעת ימי המשתה” חגגו בפרדס היהודי הפרטי הראשון של הורי החתן נחמן פלמן ב“כפר סומיל”, שבסביבות יפו בימים ההם (כיום מזרח תל־אביב).

אז, לפני שני דורות, היו כל הפרדסים בארץ־ישראל קנינם של ערבים מוסלימים ונוצרים בלבד, ואילו ליהודים לא היה כל חלק ונחלה בהם, פרט לפרדסו היחידי של סיר משה מונטיפיורי (במקום הפרדס הזה הוקמה ברבות הימים “שכונת מונטיפיורי”).

יהודי יפו והמושבות היו נוהגים מזמן לזמן לבקר אצל ר' דב־דוד פלמן ורעיתו שרה־איטה, אשר הקימו להם בית בתוך פרדסים, וגרו בו שנים רבות עם צאצאיהם, משפחה בת עשר נפשות.

הזוג הצעיר, נחמן פלמן ורעיתו מיכל, קבעו דירתם בשכונת “נוה־שלום” ביפו. האשה מיכל עמדה לימין בעלה החרוץ, אשר עבד בשנים הראשונות לנשואיהם בפרדס הוריו שבכפר סומיל, ואחר כך השגיח על פרדסי אחרים, וברבות הימים עסק גם במסחר ותעשיה.

עם הווסד החברה “אחוזת־בית” ביפו (בתמוז תרס"ו), לשם הקמת פרבר־גנים מחוץ לתחומי יפו, היו נחמן ומיכל פלמן מן החברים הראשונים. עם התחלת הבנין (בסיון־תמוז תרס"ט) היו שניהם מן הבונים הראשונים ברחוב שנקרא אחר כך “הרצל”. במקום הבית הזה בנוי עכשיו בית הבנק אנגלו־פלשתינה ברח' הרצל קרן יהודה הלוי.

האשה מיכל, המטופלת בארבע בנות ושני בנים, היתה עקרת־בית למופת, עבדה במשק־בית מן הבוקר ועד הערב. לא רדפה אחרי עושר והסתפקה במועט ותמיד היתה שמחה בחלקה, ידיה היו תמיד מלאות עבודה במשפחתה הגדולה, אבל גם את החברה לא שכחה, והיתה חברה ועסקנית פעילה ב“עזרת־נשים” וב“גמילות־חסדים” ואף תרמה תרומות למוסדות חסד וצדקה.

בנותיה ובניה למדו כולם בבתי־ספר עבריים ביפו, ואחר כך בתל־אביב. הבנים השתלמו גם במוסדות־חנוך אקאדימאיים בחוץ־לארץ.

מיכל פלמן היתה מאושרת לחזות במו עיניה את גידולה המהיר של העיר העברית הראשונה תל־אביב.

היא זכתה לגדל בארץ שני דורות, מהם שלשה נכדים אשר שרתו בדרגות שונות בשרותי צבא ההגנה לישראל: בצבא היבשה, בחיל הים ובחיל האויר.

חמשים וחמש שנה חיתה מיכל חיי משפחה יפים ונעימים.

בכ“ה ניסן תש”ט נפסק פתיל חייה בגיל 74, והובאה למנוחות בבית־העלמין הישן ברחוב טרומפלדור ליד קברות אחדים ממיסדי תל־אביב. 

---

חנה צ'יז'יק

מאת

דוד סמילנסקי

את חנה צ’יז’יק הכרתי בעצם ימי נעוריה, בהיותה כבת שבע־עשרה. באחד הימים של קיץ 1907 ביקרתי בפרדסו של משה סמילנסקי ברחובות, ובין יתר הפועלים התרשמתי מן הזריזות והחריצות של הפועל ברוך צ’יז’יק ואחותו הצעירה חנה. בשעת שהותי בפרדס, ירדה חנה צ’יז’יק לתוך הבאר, שעומקה היה כמה עשרות מטרים, לשם טיפול במשאבה, שהותנעה במנוע־נפט (מנועי־חשמל עוד לא היו בארץ). בעלותה על הסולם הגבוה, ניגשה במהירות אל המנוע, הוסיפה שמן ונפט, ולאחר רגעים־מספר ירדה שוב אל הבאר העמוקה. ובעוד אני מתבונן לנעשה במטעי הפרדס, הופתעתי למראה עיני, כשהצעירה חנה צ’יז’יק רצה מעץ לעץ עם מעדר על שכמה. פה ושם הרחיבה את הבורות מסביב לעצים ותיקנה את התעלות להשקאת העצים. היא השקיעה הרבה מרץ ומסירות בעבודה, כאילו נולדה להיות עובדת־אדמה. היא אהבה את עצי הפרי, עצי הנוי, וכל נטע וכל צמח היו יקרים וחביבים לה.

היא נתחבבה על נותני העבודה ועל חבריה הפועלים והפועלות במושבות יהודה, ואחר כך היתה מדריכה במוסד “קרית ספר” ליתומי פרעות קישינוב, מיסודו של הביל"ואי ישראל בלקינד. שנים מספר עבדה חנה צ’יז’יק בחוות כנרת, בקבוצת מרחביה, במשק אנשי “השומר” שבתל־עדשים, בקבוצת “אחוד” שבפתח־תקוה, בטבריה, בעקרון, בנחלת־יהודה ועוד. בכל מקום־עבודתה מילאה חנה צ’יז’יק את תפקידיה מתוך חדוות יצירה ואהבת עבודת האדמה.

בשנת 1926 עמדה בראש משק הפועלות והחווה ללימוד החקלאות שבצפון תל־אביב. בימים ההם היו באגפי תל־אביב כמה גינות־ירק, משתלות לעצי פרי ולעצי־נוי, משקי־חלב ולולי־עופות, שמכרו את תוצרתם לתושבי תל־אביב. החשוב שבמשקים החקלאיים האלה היה – משק־הפועלות וחוות־לימוד החקלאית שבהנהלת חנה צ’יז’יק. משק זה שוכלל ושופר לפי השיטות המפותחות ביותר, וראוי היה לשמש דוגמה נאה ומאלפת למשקים חקלאיים אחרים.

לעזרתה של חנה צ’יז’יק באה עירית תל־אביב, אשר הקצתה לה שטח בן עשרים וחמשה דונאם בצפון תל־אביב, לשם משק־הפועלות.

כעבור זמן־מה ביקר גדליה בובליק מאמריקה במשק הפועלות, והפקיד בידי ראש־העיר מאיר דיזנגוף 150 לא"י לשם הקמת הרפת הראשונה לחבורה. בכסף זה נקנו שתי פרות מגזע משובח, שהזינו את הקבוצה בחלב טוב, והעודף נמכר לתושבי תל־אביב. אחר כך גדלה הרפת משנה לשנה, ועשרות פרות משובחות היו מספקות חלב מצויין בשפע לעובדות המשק עצמו וגם לתושבי העיר. מתוך שקידה בלתי־ פוסקת הצליחה חנה צ’יז’יק להקים לול־עופות מן המין המשובח, שאף הוא גדל משנה לשנה. ומאות תרנגולות היו מטילות רבבות ביצים בשנה. הוקם גם בית זכוכית לצמחי־נוי ומשתלה לעצי־נוי, גינות פרחים ושושנים וגינות־ירק למופת. במקום צריף־עץ קטן שהוקם בראשיתו של המשק, הוקם בנין גדול ורחב־ידים בעל שלש דיוטות ובהן ששים חדר, עם אולמי־קריאה, חדרי משרד ומחסנים. וליד הבנין הראשי נבנו כמה בניני־קבע, רפתות ולולים. ובלב העיר פורחת ומשגשגת נקודה חקלאית.

בשנת 1930 ביקר אצלי עורך העתון “Daily Eagle” משיקאגו, ובין השאר סיפר לי, שהוא מבקר בארץ־ישראל זו הפעם השלישית, ומורי־הדרך הראו לו בכל בקוריו את ירושלים העתיקה, את קבר הנוצרי, את בית־לחם, נצרת וטבריה, והוא לא מצא כל שנוי תוך 12 שנה בהתפתחות הארץ. את המושבות העבריות לא ראה עדיין, והפעם בא לראות בעיניו את העיר העברית החדשה – תל־אביב. היה זה יום־שבת, ולא יכולתי להראות לו את תל־אביב על ענפי יצירתה השונים והמגוונים. יצאנו שנינו, דרך טיול ברגל, אל משק־הפועלות שבצפון העיר. בדרך סיפרתי לו את קורות המפעל החקלאי. בהתקרבנו אל המשק חשב האורח תחילה שזה “בית־נזירות”, ושאלני בתמימות, אם הכניסה פתוחה גם לגברים. ומה גדלה הפתעתו, כשהצגתי לפניו את המנהלת חנה צ’יז’יק, וזו גוללה לפניו את פרשת המוסד הצעיר. האורח התבונן לכל מה שנעשה במשק, ראה את הבחורות הצעירות בכל ענפי המשק, ראה את בעלי החי ובני העוף למיניהם, את הירקות והשתילים והפרחים, ורשם את הכל בפנקסו. כשעתיים סייר במשק והיה מלא התפעלות מכל מה שראו עיניו בנקודה הירוקה שבלב העיר הבנויה והמיושבת. הביע את שמחתו שזכה לראות משק עברי מסודר למופת המטופח בידי בנות ישראל, ועם זה הצטער שרעיתו ובתו הקדימו לעלות על האניה שעגנה בנמל יפו ולא ראו את הפנה הנהדרה הזאת. לאחר כמה חדשים קבלתי מאת העתונאי התייר הזה כמה גליונות של עתונו, שבהם נתפרסמו רשמי מסעו בא"י. בפרט הרים על נס את משק הפועלות, מיסודה של חנה צ’יז’יק, שהעיר העברית יכולה, לדעתו, להתגאות בו, יצירה נפלאה המוסיפה לוית־חן לכל הסביבה.

המשק הזה הגדיל לעשות הרבה בהעלאת כמה עשרות צעירות מן הגולה, בסרטיפיקטים של ממשלת המנדט. צעירות אלו מצאו פה מוסד משוכלל, למדו לגדל ירק, להצמיח פרח ושתילים שונים, ולעסוק בכל סוגי העבודה החקלאית. הצעירות הללו למדו פה לנהל משק חקלאי מגוון, ועם זה למדו גם את לשון ותרבות העם העברי. כאן מצאו חנוך לעצמאות עברית.

הרבה מצעירות אלו, שנתחנכו פה במשך שנתים, עברו אחר כך לנקודות אחרות, והמשיכו בעבודה חקלאית מגוונת, במטבח הקבוצי והמושבי, בשדה ובסדנאות, בשמירה ובהגנה ובחזית המלחמה.

מחזור הבנות במשק זה מתחלף והולך כל שנתים, מחזור הולך ומחזור בא. הותיקות עוזרות לחדשות להקלט, ומשאירות בידיהן את המשק למען המשמרת החדשה שתבוא אחריהן.

הסתדרות החברות באמריקה עזרה לביסוס ופיתוח המשק המסועף, ובפרט סייעה לו כאמור עירית תל־אביב, שמסרה לו את הקרקע ללא כל תשלום, התקינה את אספקת המים ואת רשת צנורות לאורך אלפי מטרים, ואף סיפקה רבבות מטרים מעוקבים מים לשנה תמורת תשלום סמלי של 20 ל"י לשנה. כן הקציבה העיריה שנה־שנה תמיכה מסויימת למשק, עד התבססו.

עשרות חניכות המשק היו מכל השכבות ומכל העדות ומיוצאות כל הארצות: רוסיה, פולין, ליטא, ארצות־הברית, גרמניה, אוסטריה, צ’כיה, הונגריה, רומניה, וכמובן מילידות הארץ. המנהלת חנה צ’יז’יק, ועוזרותיה המסורות, שקדו שנים רבות על חנוך החניכות והכשרתן להיות בנות נאמנות לאומה ולמולדת.

גם ילדי הפליטים היהודים מפולין, שהובאו לארץ דרך פרס, מצאו מקלט ובית אולפנא טוב במשק־הפועלות הזה. דלתות הבית נפתחו לרווחה לפליטי הגולה השותתת דם.

ראיתי במו עיני את מפעלה של חנה צ’יז’יק בראשית הווסדו, בשנת 1926, ועקבתי אחרי התפתחותו בכל שנות קיומו, ראיתי ושמעתי על הרפתקאותיו עד הגיעו לידי ביסוס. הגדילה לעשות היוצרת והיוזמת חנה צ’יז’יק ביצירת “בית היוצר” לפועלת העברית. היא הנציחה את שמה במוסד הזה, שהוא לכבוד למיסדת וגם לעיר תל־אביב.

בפעם האחרונה נפגשתי עם חנה צ’יז’יק במקוה־ישראל, בחגיגות יובלו של אליהו קראוזה – בט“ז חשון תשי”ב. במקרה ישבנו על כסאות סמוכים. הזכרתי לה את “חסד נעוריה”, בהיותה פועלת חרוצה למופת בפרדסו של דודי משה סמילנסקי, ברחובות ובמשקים חקלאיים אחרים, לפני 44–45 שנה. תוך שיחה התאוננה בפני האשה האיתנה הזאת, שהיא סובלת בזמן האחרון מלחץ־דם גבוה וגם ממחלת־לב. לא ידעתי, שזוהי שיחתנו האחרונה, ולא אראה עוד את חנה, אשר סימלה בכל הופעתה במשך שנים סמל הבריאות הכפרית, המרץ והרצון הכביר.

השיבה את רוחה לאלהים, אך המפעל הנהדר שהקימה בלב העיר הוא האנדרטה הירוקה שהקימה לעצמה בחייה.

---

ד"ר מרים קיסילובה־סמילנסקי

מאת

דוד סמילנסקי

בתוך הגלריה המכובדת של “נשי ציון במערכה” חלוצות ועבריות נאמנות, שנתנו את חלקן לתנועת התחיה שלנו, מרגיש אני חובה נפשית להקדיש פרק גם לרעיתי, בזיווּג שני, ד"ר מרים קיסילובה, אשר היתה לי לרעיה נאמנה לאחר שנתאלמנתי מרעיתי הראשונה, ואשר המתיקה לי את כוס־יגוני. עשרות שנים היא מלווה אותי בדרכי, מחזקת את רוחי ומעודדת אותי בפעולותי הצבוריות. אשה נבונה ובעלת שאר־רוח, תקיפת־רצון ורבת־מרץ, עבריה גאיונה וציונית נלהבת מנעוריה, שהקדישה את כל שנות חייה, גם בגולה וגם בארץ, לתחית העם, לבנין הארץ, לעיר תל־אביב, וגם לביצור מעמדה וזכויותיה של האשה העברית. אשת־חיל וחלוצה במלוא המשמע.

בתוך המהפכה הלאומית והחברתית, שהביאה תנועת־התחיה שלנו בחיי ישראל, היתה גם תחית האשה העברית: שווי זכויותיה לזכויות הגבר, שיתוף האשה בעבודה הציונית בגולה, בעליה החלוצית לארץ ובבנין הממשי של הארץ, בהחייאת הלשון העברית, בחינוך הנוער וכו‘. ואם הגענו לכך, שהאשה העברית תופסת כיום מקום נכבד במדינת־ישראל המחודשת: בממשלת ישראל, בשגרירויות ישראל בעמים, בצבא ההגנה לישראל וכו’ – הרי זה תודות לאותן הנשים שנצטרפו לתנועת תחיתנו בראשיתה, וסללו את הדרך לזכויותיה המלאות של האשה. בין אלו היתה גם רעיתי ד"ר מרים קיסילובה.

אעלה כאן כמה ראשי־פרקים מתולדות חייה:

מרים קיסילובה נולדה בכ“ח כסלו תרמ”ו (1885) בעיירה רוגצ’וב (פלך מוהילוב – רוסיה הלבנה), למדה ב“חדר” עם שני אחיה הקשישים ממנה. אחר כך למדה אצל מורה פרטי, בבית־ספר רוסי (פרטי) למדה רוסית וגרמנית ולמודים כלליים.

אביה של מרים, אלחנן קיסילוב, היה תלמיד־חכם וגם משכיל ואוהב ספרות. מראשוני חובבי־ציון, ועוד בשנת 1890 אמר לחסל את עסקיו ולעלות לארץ עם משפחתו בת שבע הנפשות, אך מסיבות משפחתיות לא יכול היה להגשים את שאיפותיו.

מרים למדה בגימנסיה רוסית וגמרה את לימודיה בהצטיינות. אחר כך נסעה לברלין ונכנסה לאוניברסיטה ללמוד רפואה. כעבור שנה עברה לג’ניבה (שווייץ), ונכנסה שם לקורס השני של הפאקולטה לרפואה.

לאחר ארבע שנות לימוד הגישה דיסרטציה בצרפתית על מחלות אף־אוזן־וגרון, וגמרה את חוק־למודיה בהצטיינות בהיותה בת עשרים ושתים.

מג’ניבה חזרה לרוסיה והלכה לפטרבורג (כיום לנינגרד), ועשתה שם שלשים בחינות כלליות על־ידי האקדמיה הצבאית לרפואה, וגמרה את כל הבחינות בהצטיינות.

אגב: כיהודיה לא היתה לה זכות ישיבה בפטרבורג, בבואה עם הדיפלומה מג’ניבה, ונאלצה להרשם כעוזרת לתופרת. המשטרה הטרידה אותה הרבה, עד שגמרה את כל הבחינות. תעודת־הרופא איפשרה לה זכות ישיבה בפטרבורג, אך היא חזרה לרוגאצ’וב ונתקבלה שם כרופאה ב“זימסטבה” בעיירה סטרישני שעל־יד רוגאצ’וב. משם העבירו אותה לעיירה קופיס (פלך מוהילוב). בקופיס עבדה כרופאה ממשלתית, ועסקה גם בפרקטיקה פרטית שלש שנים.

בפטרבורג נפגשה עם המשורר־הרופא ד"ר שאול טשרניחובסקי שהכירה אותו בשווייץ. היא מצאה לו משרת מנתח במרפאה פרטית, שבה עבד כמה שנים (ב“זכרונותיו של רופא זימסטבה”, מזכיר ש. טשרניחובסקי את שמה של ד"ר מ. ק. בראשי־תיבות).

הרופאה הצעירה לא הסתפקה בעבודתה המקצועית בלבד, אלא הקדישה מזמנה וממרצה לעבודה ציונית ותרבותית. נבחרה כצירה מקופיס ושקלוב לקונגרס השמיני, שנתקיים בהאג (בירת הולאנד) בשנת 1907). לאחר שנתים נבחרה שוב כצירה מרוגאצ’וב בקונגרס התשיעי, שנתקיים בהאמבורג – בשנת 1909. על־פי בקשת הפרופיסור אופנהיימר אספה, יחד עם המהנדס קפלן־קפלנסקי, בימי הקונגרס התשיעי, כ־100,000 מארק, לשם יסוד המושבה מרחביה בעמק־יזרעאל.

בשנת 1910 באה לקניגסברג, והיתה היהודיה היחידה שזכתה להתקבל כאסיסטנטית חפשית על־ידי הפרופיסור המפורסם וינטר בקליניקה של האוניברסיטה למחלות נשים ויולדות. באותו זמן עבדו שם עוד שני רופאים יהודים שלא הבליטו את מוצאם, בעוד שד"ר מרים קיסילוב היתה מופיעה בראש מורם וגאוה לאומית, שהיא יהודיה וציונית. הפרופ' וינטר שאל אותה: מה זה “קונגרס ציוני”? וקיבל הסברה מתאמת. בהתאם לכך נתן לה חופשה, לפי בקשתה, לקונגרס הציוני.

בהיותה במקום־המרפא שאבו (ליד אודיסה) נפגשה עם ד"ר יוסף קלוזנר ורעיתו צפורה, והתידדה אתם. כן התקרבה באודיסה למנחם אוסישקין, שאף אותו הכירה בקונגרסים הציונים בהאג ובהאמבורג.

אקלימה של אודיסה, השוכנת על שפת הים השחור, לא השפיע לטובה על מצב בריאותה, ובשנת 1912 עברה למוסקבה. בהמלצתו של מ. אוסישקין, עזר הד"ר יחיאל צ’לנוב – המורשה הציוני של גליל מוסקבה – להתקבל כרופאה בבית־חולים בסוקולניק, פרבר בקרבת מוסקבה, ובאותו זמן עבדה גם כרופאה פרטית ובמרפאה בזמוסקובוריצה.

באביב 1913 הפליגה ד“ר מרים קיסילובה באניה מאודיסה לארץ־ישראל, והגיעה לנמל יפו. משם יצאה אל קרוב־משפחתה פ. ויגודסקי, ויצאה לתור את הארץ. ביקרה במושבות יהודה, שומרון והגליל, ממטולה הצפונית ועד רוחמה הדרומית. כמה חדשים שהתה ברחובות, בתל־אביב ובירושלים, ואחר כך מילאה באורח זמני את מקומו של ד”ר הלל יפה בזכרון־יעקב וסביבתה. באותו זמן הוצעה לה משרת רופאה קבועה למחלות נשים בבית־חולים בשכם, אך היא סרבה, בנמקה שהיא באה ארצה לעבוד בישוב יהודי ולא בישוב ערבי. שנה אחת היתה בארץ, ולא מצאה מקום מתאים לעבודה רפואית, מכיון שרצתה לעבוד רק בבית־חולים. מפני הצורך בימים ההם ברופאי־עינים, יצאה בפברואר 1914 לווינה לשם השתלמות ברפוי למחלות־עינים, על מנת לשוב לארץ בעוד חדשים מספר. בדרכה לווינה שהתה באיטליה וביקרה בינתים בבתי־הנכות ובמוסדות־אמנות לכל סוגיהם. בדרכה מאיטליה לאוסטריה, נודע לה על ההתנקשות בחיי יורש־העצר האוסטרי והאולטימאטום לסרביה, ערב הכרזת מלחמה. בהגיעה לווינה, הופתעה לראות בתחנת־הרכבת את המגויסים ואת פרידת החיילים ממשפחותיהם. ברחובות היו הפגנות המונים והמפגינים צעקו: “ניעדער מיט דען רוססען” (“להוריד את הרוסים”).

ד"ר מ. קיסילובה הגיעה לווינה לשם השתלמות ברפוי מחלות־עינים, על מנת לחזור לארץ־ישראל כעבור כמה חדשים. אך המלחמה שהוכרזה בין אוסטריה וסרביה, התפתחה בממדים רחבים בין בעלות הברית (אוסטריה־הונגריה, גרמניה, איטליה ותורכיה) לבין מעצמות־הברית (אנגליה, צרפת, רוסיה, בלגיה וארצות־הברית), ונמשכה מאבגוסט 1914 עד נובמבר 1918.

ד"ר מ. קיסילובה נשארה בווינה כשנתים כשבויה אזרחית, נתינת רוסיה הלוחמת. בווינה נודע לה, שגם המשורר ח. נ. ביאליק ורעיתו, בשובם ממקום המרפא בקארלסבאד, נשארו בווינה כנתיני רוסיה, ורק בהשתדלות הרב הראשי מלאופולדשטאד שוחרר המשורר ממעצרו.

המנתח הידוע בווינה, פרופ' ניומן, שמע על הרופאה השבויה ואמר לסדרה כרופאה במחנות פליטים מגליציה, אך האוסטרים התנגדו לכך, בגלל נתינותה הרוסית. לאחר סבל רב עלה בידה להסתדר בסנטוריה לילדים בווינה, במקום הרופאה המנהלת שגויסה לצבא הלוחם האוסטרי.

לאחר שנתים הורשתה לצאת לרומניה, שהיתה עדיין אז נייטראלית.

ברומניה עשתה יומים ויצאה לאודיסה, ולאחר ימים מספר נכנסה גם רומניה למלחמה. מאודיסה הלכה לביתה ברוגאצ’וב, התגייסה ועבדה כרופאה מאחורי החזית בבית־חולים בבוברויסק כשנתים – תחילה כרופאה שניה, ואחר כך כמנהלת. מבוברויסק עברה לברזינה (פלך מינסק) והמשיכה את שרותה הרפואי. עם התחלת מהפכת הבולשביקים, עברה לאודיסה ועבדה בבתי־חולים אחדים. ושוב נפגשה עם המכרים הוותיקים כמו: ד“ר י. קלוזנר ורעיתו, אוסישקין ורעיתו, ד”ר י. ספיר ועוד.

בשנת 1921 יצאה מרוסיה, והיתה שנתים בקישינוב כפליטה רוסית. ימים קשים עברו עליה עד שהשיגה עבודה ב“קרן תכשיטים” שעל־יד קרן־היסוד, מפני שלא יכלה להשיג רשיון לעבוד ברומניה כרופאה בגלל נתינותה הרוסית.

בתחילת 1923 יצאה מקישינוב, ועלתה לארץ בפעם השניה. תחילה התישבה בראשון־לציון, ועבדה שנה אחת כרופאה של קופת־חולים ההסתדרותית, ואחר כך עסקה ברפואה באופן פרטי.

היא נתפרסמה כרופאה מנוסה, ורכשה את אמון התושבים בראשון־לציון ובנחלת־יהודה.

בשנת 1924 עברה לתל־אביב ונישאה לכותב הטורים האלה. היא לא הצטמצמה במסגרת הרפואית בלבד, כי אם חרגה למרחב של העבודה הצבורית.

כשנתים עמדה בראש “הסתדרות נשים עבריות” בתל־אביב, ובאותו פרק־זמן יסדה, יחד עם ד“ר חנה יעקב, ד”ר רחל לוין, גב' רחל גולדברג, גב' יעקובסון ואחרות, את מעון־התינוקות הראשון בא"י – ברחוב גרוזנברג, אשר נקרא על שמו של אחד־העם, מפני שנפטר ביום־הפתיחה (המשורר ח. נ. ביאליק נתן את הסכמתו לכך).

שנה אחת היתה יושבת־ראש ב“ויצו” הארצית, קודם התמזגותה עם “הסתדרות נשים עבריות”.

שנים מספר היתה חברה בועד המרכזי של הסתדרות הרופאים, שנה אחת חברה בועד הסניף ובמועצת־הסתדרות הרופאים. אחת־עשרה שנה היתה יו“ר הועד למען האופירה הארצישראלית, מיסודו של מ. גולינקין. כשנתים היתה סגנית של היו”ר בחוג “ידידי האופירה העממית הארצישראלית”. משנת 1944 עומדת בראש אגודת עזרת יתומים ואלמנות, חמש שנים היתה יו"ר ארגון הנשים הציוניות ליד הסתדרות הציונים הכלליים בתל־אביב, שלוש שנים היתה נשיאה של לשכת בנות־ברית “תל־אביב”.

היא בעלת לב רגיש, וכל מעיניה לעזרת הזולת. היא חיה את חיי הצבור, ומיטב זמנה ומרצה, היא מוסרת לעבודה צבורית רחבה ומגוונת. אינה מסלקת מעצמה כל תפקיד שמטילים עליה. כאז, לפני יובל שנים, כן עתה, היא נאמנה לציונות המקורית הראשונה, ומאושרת שזכתה לחזות בעיניה בנצחון הרעיון הלאומי ובתקומת ישראל במדינתו המחודשת.

---

צפורה קלוזנר

מאת

דוד סמילנסקי

א

במותה של צפורה קלוזנר, נסתלקה אחת הראשונות של התנועה הציונית.

היא נתחנכה על ברכי הורים עשירים מתבוללים באודיסה, וגמרה גימנסיה רוסית בגיל צעיר.

בימים ההם, כששכבת המשכילים היהודים ברוסיה, ורוב הנוער היהודי, נהרו אחרי תנועות זרות, מתוך אמונה תמימה שהתרבות הזרה וההתבוללות יבטלו את המחיצות בינם לבין החברה הכללית, ושאלת היהודים תמצא את פתרונה – בימים ההם דרושה היתה גבורה נפשית לשחות נגד הזרם, להאמין בתחיתו הלאומית של עם ישראל ובתחית ארצו.

הצעירה פאני ורניק, שנתחנכה בבית הורים מתבוללים ובאוירה של התרבות הרוסית, הלכה אחרי המעטים, שהאמינו ביעוד עם ישראל בארץ־אבותיו.

במקרה נזדמנה הצעירה פאני ורניק להרצאתו של הסופר הצעיר יוסף קלוזנר (שהיה אז סטודנט בהיידלברג), על הקונגרס הציוני השלישי, שנתקיים באבגוסט 1899 בבאזל. ההרצאה עשתה רושם רב על כל הנאספים. לאחר גמר ההרצאה, ניגשה פאני ורניק אל המרצה, שלא הכירה אותו פנים עד אז, והביעה לו את תודתה על העונג הרוחני שגרמה לה הרצאתו.

מאותו ערב בא מיפנה חשוב בהלך־רוחה ובהשקפת עולמה, ונוצר קשר־ידידות חי ואמיץ בין שני הצעירים, שהיו נפגשים לעתים קרובות ומשוחחים על הספרות, על היהדות והציונות.

הכרתי לראשונה את העלמה פאני ורניק, לאחר הקונגרס הציוני השלישי.

בקיץ 1900 נתכנס בייליסבטגראד (“קירובוגראד”, ברוסיה של היום) כינוס ציוני גדול, שהשתתפו בו למעלה ממאה ציר, מנציגי האגודות הציוניות בפלכי חרסון, חארקוב וקמיניץ־פודולסק. שלושת הפלכים הגדולים, על מאות האגודות הציוניות שבהם, השתייכו לגליל ייליסבטגראד שבראשו עמד המורשה הגלילי זאב טיומקין, ומנהלו היה כותב הטורים האלה.

בין כל הצירים, הגברים, היתה בת־ישראל אחת ויחידה, אשר באה כצירה מאודיסה עם צירי העיר הזאת: נחום סלושץ, ד"ר י. ספיר, לוין, ועוד שנים ששמותיהם אינם זכורים לי. בכינוס זה היו אמנם עוד שתי צעירות אורחות, ואחת מהן פ. שרוגרודסקה (שנתפרסמה אחר כך כפדגוגית ומחברת ספרי־לימוד ושיטה סטינוגרפית בעברית), אבל הן היו כאמור אורחות ולא צירות.

הצירה היחידה היתה כאמור פאני ורניק, הסנונית הראשונה בין בנות־ציון, בלא מרכאות ובמרכאות, שכן היא היתה מן החברות הראשונות והפעילות באגודה “בנות־ציון” באודיסה, שנוסדה על־ידי אחותו של הפרופ' נחום סלושץ.

היא זכתה להיות אורחת בקונגרסים הציוניים הראשונים, והופעתה הראשונה בכינוס בייליסבטגראד כצירה עוררה תשומת־לב רבה בין הצירים, ורבים מהם נכנסו בשיחה אתה, כדי לתהות על ידיעותיה בבעיות המנסרות בחלל התנועה הציונית.

פאני ורניק לא בין הנואמות היה חלקה, אלא היתה מקשיבה לדברי הוותיקים בתנועת חבת־ציון, ושומעת תורה מפיהם. באותו כינוס גם שמעתי, שהצירה הצעירה היא ידידתו של הסופר הצעיר יוסף קלוזנר.

הכינוס בייליסבטגראד נמשך כחמש יממות, והצירה מאודיסה לא פסחה אף על ישיבה אחת, ועקבה בעירנות רבה אחרי ההרצאות והווכוחים הסוערים שלאחריהן. היא התנהגה בענוותנות רבה, וסרבה להכנס כחברה לאחת הועדות, מתוך נמוק “שעודנה צעירה בתנועה הציונית, והיא צריכה ללמוד ולא ללמד אחרים”.

בהפסקות בין ישיבה לישיבה הייתי משוחח אתה, ונוכחתי שהיא נבונה מאד ושוקלת כל דבר במאזני ההגיון הישר. הליכותיה השקטות, וגישתה הכנה לכל בעיה עשו רושם על כל מי שבא אתה בשיחה.

כעבור שנה נודע לי, שהעלמה פאני ורניק נישאה לסופר יוסף קלוזנר, ויחד אתו שמעה לקח באוניברסיטאות בהיידלברג ובלוזאן.

מאז החלה תקופה חדשה בחייה: את השם “פאני ורניק” החליפה ל“צפורה קלוזנר”, ונעשתה לבת־לויה נאמנה לאיש אשר שמו נקשר בספרות העברית במשך יובל־שנים ומעלה.

התמדתו ושקידתו של בן־זוגה יוסף קלוזנר, שימשו לה דוגמה נאה, ואף היא התמסרה ללימודים וללשונות. ובמשך קרוב לארבעים וחמש שנה היתה צפורה קלוזנר בת־לויתו התמידית בכל דרכיו ובכל מעשיו. יחד למדו וקראו שנים על שנים, יחד השתתפו בקונגרסים הציוניים וחיו חיי־משפחה מופתיים.

צפורה לא נפרדה מבעלה אפילו לזמן קצר, ואף הוא לא זז בלעדיה. בכל הרצאותיו ובאסיפות השונות והמרובות היינו רגילים לראות את שניהם יחד, ואפילו בשעוריו באוניברסיטה העברית בירושלים היתה מלווה אותו מביתו בתלפיות להר הצופים, ואחר כך נכנסת לאולם ההרצאות של האוניברסיטה ויושבת על ספסל הסטודנטים ושומעת בקשב רב את שעוריו בספרות העברית ובהיסטוריה ישראלית.

ב

לאחר הפסקה של שתים־עשרה שנה פגשתי בתל־אביב בזוג קלוזנר בבואו לתור את הארץ באביב תרע"ב (1912).

שניהם ביקרו בירושלים, בחברון, בחיפה, בטבריה, בצפת ובמושבות יהודה, שומרון והגליל וחזרו כעבור חדשים־מספר לאודיסה.

את פרי הרשמים של המסע הזה לארץ־ישראל קראנו אחר כך בספר גדול בשם “עולם מתהווה”, שבו הקדיש המחבר פרקים אחדים לרעיתו.

עם גמר מלחמת־העולם הראשונה, היו הד“ר יוסף קלוזנר ורעיתו צפורה מראשוני העליה השלישית, שהפליגו מאודיסה באניה “רוסלאן” והגיעו לנמל יפו בחנוכה תר”פ (דצמבר 1919). מאז השתקעו בארץ ישיבת־קבע, ורק לעתים נדירות היו יוצאים לחוץ־לארץ לזמן קצר.

צפורה קלוזנר, מיום שדרכה רגלה על סף הארץ בפעם השניה, נדרה לדבר אך ורק עברית, אם כי ידיעותיה בעברית היו קלושות עדיין. את נדרה קיימה: לא רק בביתה, אלא גם בכל מקום – בין מכרים, בחברה ובציבור, דיברה עברית ורק עברית, ובמשך זמן קצר רכשה לה ידיעה רחבה בלשון העברית, ודיברה בה ברהיטות, כאילו ידעה את הלשון מילדותה.

כמה שבועות סמוך לבואם גרו בתל־אביב, ואחר כך עברו לגור בשכונת הבוכארים בירושלים. בשכונה זו גרו בדירה קטנה כשלש שנים, משם עברו לשכונת תלפיות, בבית קטן שרכשו להם שם, בית בתוך גן נאה. צפורה קלוזנר ידעה להכניס לבית נוחיות ורעננות, לטפל בעצים ובפרחים, ולהנעים לבעלה את תנאי העבודה לעסוק בהוראה באוניברסיטה, לחבר עשרות ספרים חשובים, מאות מאמרים בעשרות עתונים, מאספים, קבצים, ירחונים, שנתונים וכו' וכו'.

תודות לשקידותה על בריאותו הצליח הפרופיסור י. קלוזנר ליצור ערכים גדולים בכל שטחי המחקר, המדע, הבלשנות, הספרות, ההיסטוריה, ועוד.

הבית נעשה במשך הזמן לבית ועד לחכמים, ועקרת־הבית היתה מכניסה אורחים ומקבלת את כולם בסבר פנים יפות.

בימי שבתה באודיסה הקדישה הרבה מזמנה וממרצה לעבודה צבורית, כמורה מתנדבת בגימנסיה, שנוסדה על־ידי הגב' פ. מטמון־כהן, מטעם “בנות־ציון”, למלחמה בחברת “מפיצי השכלה”, שהפיצה תרבות זרה וגם רוח זרה בין יהודי רוסיה ועוד. ומיום הגיעה לארץ המשיכה צפורה קלוזנר בעסקנות צבורית־לאומית: היא היתה ממיסדותיה של “התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות”, נשיאה של לשכת “בנות־ברית”, “בת־ציון” בירושלים בשלש שנותיה האחרונות, חברה פעילה במועצת ארגון הנשים של ברית הציונים הכלליים, והשתתפה בעוד כמה מפעלים צבוריים.

התאחדות נשים עבריות “לשווי זכויות” – מה טיבה? על כך מספרת לנו צפורה קלוזנר ז"ל בחוברת, שהוציאה התאחדות זו במלאת 25 שנה לקיומה (תש"ה):

כשהחלו בהכנות לבחירות לאסיפת־הנבחרים הראשונה של הישוב העברי, שנקבעו לראש־חודש אייר תר"פ (אפריל 1920) התנגדו רבים, אפילו מבין החוגים המתקדמים, לשיתוף נשים בכינוס חשוב זה, שהיה בבחינת הגרעין הראשון של בית־הנבחרים הישראלי. זכות לאשה העברית לבחור ולהבחר.

צפורה קלוזנר, שהיתה מן הצירות הראשונות לקונגרסים הציוניים, ראתה בנטיה זו פגיעה שאין־כמוה בכבוד ובזכות האשה העברית, ונתעוררה בעוז־רוח ללחום לזכויותיה. “התאחדות נשים עבריות לשווי זכויות” פירסמה כרוז לישוב העברי, ומרת קלוזנר נטלה על עצמה תפקיד פשוט מאד: לקחה בידיה חבילה גדולה של כרוזים והלכה למקור־ההתנגדות העיקרי – שכונת “בית ישראל” בירושלים, מרכז הקנאות הקיצונית ביותר.

היא נתקבלה שם בהתנגדות קשה מצד התושבים האדוקים, שהשתוממו לאומץ־לבה של אשה מכובדת זו, אבל היא עשתה את שלה מתוך גבורה נפשית. לאחר התנגשויות ודחיפות בלתי־פוסקות מצד הגברים, תושבי השכונה, הצליחה להפיץ את חבילת הכרוזים שהיו ברשותה, וחזרה למשרד ה“התאחדות” מתוך הכרה פנימית שמילאה את חובתה לאשה העברית, שעמדו להתנקש בזכויותיה האזרחיות־לאומיות.

צפורה קלוזנר מסיימת את ספורה במלים נמרצות אלו: “אבל כדאי שתדענה אחיותינו הצעירות, כי זכות בחירה זו לאשה הושגה אחר מלחמה קשה, כי בלי מלחמה, מלחמת־דעות אמיצה ועקשנית אין להשיג שום דבר חדש”.

כתוצאה מן התעמולה המאומצת נבחר לאסיפת־הנבחרים הראשונה, השניה והשלישית מספר ניכר של נשים עבריות מבין הרשימה המאוחדת, וצפורה קלוזנר זכתה להופיע באסיפת־הנבחרים הראשונה, כאחת הצירות הראשונות מטעם התאחדות הנשים העבריות.

צפורה קלוזנר היתה מחוננת באינטואיציה נפלאה, קראה הרבה ושמעה הרבה וחדרה לכוונת כל סופר ונואם, וידעה להבחין הבחנה נכונה בין יצירה ליצירה, ותמיד היתה נותנת הערכה נכונה לדברי סופר זה או אחר.

צפורה קלוזנר ידיה תמיד היו מלאות עבודה, בבית, בגן, בחברה ובצבור, ולא ידעה ליאות, היא לא אהבה את הבטלה המביאה לידי שעמום, ולא ישבה בחיבוק ידים אפילו לרגע קט.

ומלבד אישיותה העצמית, דעותיה הצבוריות ופעילותה בחיי החברה – הן היתה רעיה נאמנה ומסורה לבעלה כל ימי חייה, ועודדה אותו בעבודתו, ולזכותה יש לזקוף כל נכסי־הרוח המרובים שהפרופ' קלוזנר העניק לעם ישראל ולמדע הכללי. ידידה טובה וחביבה לכל אדם עד ימיה האחרונים.

בענוה ובצניעות חיה, בלי להסב טרדות מיוחדות למישהו. ולא רק בעלה־חברה התאבל עליה ולא אבה להנחם, אלא כל אלה שהכירו את האשה הנפלאה הזאת, בת הדור האחרון לשעבוד וראשון לגאולה.

---

רבקה שרמן

מאת

דוד סמילנסקי

מן הנשים המשכילות הראשונות שנצטרפו לתנועה הציונית, ומן החלוצות של תל־אביב.

היא נולדה ברחוב היהודים באודיסה. אביה, מאיר ריימיסט, היה בעל תעשייה זעירה לממתקים, אחיה ד“ד יעקב ריימיסט, שבסוף ימיו שימש פרופיסור לניברו־פתולוגיה באודיסה, היה שנים רבות חבר פעיל בועד חובבי־ציון. לציונות המדינית נכנסו ד”ר ריימיסט ואחותו הצעירה רבקה לקריאתו הראשונה של הרצל.

בילדותה קיבלה רבקה ריימיסט חנוך לאומי בבית הוריה, ששמרו על המסורת היהודית, ובימי נעוריה – התהלכה את החוגים הלאומיים והציוניים. במלאת לה 18 שנה, הלכה ריימיסט (בשנת 1899) לג’נבה, ולמדה באוניברסיטה ספרות והיסטוריה. שם נכנסה לחוג המצומצם של הסטודנטים הציונים. בשנת 1901 הלכה יחד עם אחיה הד"ר ריימיסט לקונגרס הציוני החמישי, וכן השתתפה בשנת 1903 בקונגרס הציוני הששי.

עם התחלת הפולמוס של אוגאנדה, הצטרפה למחנה הקטן של “ציוני ציון”. באותו זמן השתייכה לפרקציה הדימוקראטית, שבראשה עמדו אז ד“ר ח. וייצמן, ד”ד ברתולד פייבל ואברסון בג’נבה.

היא החשיבה את ערך העבודה המעשית בארץ־ישראל, ולשם הכשרתה למדה בברלין בקונגרסים רפואיים של פיזיוֹטראפיה (רפוי בחשמל ומאַסאג') והתכוננה לצאת אחר כך לארץ־ישראל. בינתיים נישאה לסטודנט משה שרמן.

בשנת 1911 עזבו ד"ר משה שרמן ורעיתו את עיר־מולדתם אודיסה, ובאו לארץ־ישראל להשתקע בה.

שנים קשות עברו על משפחת ד"ר שדמן בראשית התישבותה בתל־אביב, אולם פני הגברת שרמן היו טובים עליה, היא לא התגעגעה אחרי חייה היפים באודיסה וקיבלה את כל חבלי קליטתה בארץ באהבה. המנוחה התקשרה בכל נימי נפשה ונשמתה אל הארץ, ועל כולם אהבה את תל־אביב, שגדלה והתפתחה לעיניה,

כשהתנדב הד"ר מ. שרמן לצבא התורכי, אימצה הגברת שרמן את ידי בעלה, מתוך הכרה שזכויות מדיניות כרוכות גם בחובות מדיניות.

אומץ־רוח רב הראתה הגב' שרמן בכל תקופת המלחמה, שארכה יותר מארבע שנים. בעלה ד"ר שרמן היה רחוק ממנה, בבית־החולים הצבאי בעזה ובטבריה, והיא נשארה בתל־אביב עם שני ילדים קטנים, ואחר כך נדדה עם הגולים מתל־אביב. רוחה לא נפלה עליה, לא התיאשה, ותמיד היתה מעודדת את כולם ומחזקת את ידי הנחשלים.

לאחר הכיבוש, עזרה הגב' שרמן על יד בעלה בעבודתו הצבורית (בפרט באירגון הסתדרות הרופאים), והשתדלה להקל עליו את עבודתו המסועפת.

לאחר עשר שנים לבואה לארץ, זכתה משפחת שרמן לרכוש לה מגרש לא־גדול ב“אדמת מויאל”, והקימה לה (בשנת 1921) בית קטן ברחוב הנקרא על שם ר' שמואל מוהליבר, מן הרבנים הראשונים שנצטרפו לתנועת חבת־ציון. רחוב זה היה אז מחוץ לגבולות תל־אביב הבנויה, והיה בקרבת שכונה ערבית ביפו. רבים פיקפקו ולא רצו להתחיל בבנין בפינה הנדחת על גבעות־חול השוממות, ומשפחת הד"ר שרמן היתה מן הראשונות, שהתישבה על חולות “אדמת מויאל” בשנת 1921. מאז עברו שנים רבות, ובית שרמן נשאר בצורתו הקודמת בלי שנויים כל שהם. הבית הקטן והצנוע נהפך במהרה למרכז חשוב לרופאי תל־אביב וראשוני מתישביה.

גם בימים טרופים לא רפו ידיה, היא נשארה בעלת השאיפות האידיאליות כמו בימי נעוריה. והאמינה אמונה עמוקה בכוחות הטמירים של עם ישראל וארץ־ישראל הקמים לתחיה. גם בשעת מחלה, אשר תקפה אותה מפרק לפרק, לא נפלה הגב' שרמן ברוחה, הפנים קרנו מאושר פנימי ומסיפוק נפשי, ולא שעתה לחולשתה הגופנית.

בתולדות תל־אביב תתפוס רבקה שרמן, דף מזהיר בשורת הנשים הראשונות, שעזרו במיטב כוחותיהן לבונים הראשונים את העיר העברית, וחיזקו את ידיהם בכל עת־צרה.

י. עם בני עירי תל-אביב

מאת

דוד סמילנסקי

---

1. מחברי מועצת העיר ומעצבי דמותה

מאת

דוד סמילנסקי

1. מחברי מועצת העיר ומעצבי דמותה

מאת

דוד סמילנסקי

---

ד"ר אריה אורן

מאת

דוד סמילנסקי

נולד בתר“ן (1890) בעיירה רוזינוי (פלך גרודנה), שבימים ההם היו בה כ־6000 יהודים, ונתפרסמה בתעשית אריגים, שמיכות לצבא ובתי־חרושת לעורות. אביו של הד”ר אורן היה בעל שלושה בתי־חרושת לעורות.

בגיל שלוש החל ללמוד ב“חדר”, ואחר כך ב“ישיבה” עד גיל חמש־עשרה. עבר לוורשה וגמר שם גימנסיה, ובגלל הגבלות על קבלת יהודים לאוניברסיטאות בממלכת הצאר ברוסיה ובפולין יצא ללמוד רפואה בשווייץ, מקודם בברן ואחר שנה – בג’נבה. שם נמנה עם הסטודנטים היהודים המעטים שמצאו ענין בציונות, והיה פעיל במפלגת “פועלי ציון” עד שגמר את לימודיו והוסמך לד“ר לרפואה בשנת 1918. התמחה שנתיים במחלות אף, אוזן וגרון ואחר כך חזר לפולין, לביאליסטוק, עסק במקצועו והמשיך בפעילותו ב”פועלי ציון".

מבחינה חמרית היה מצבו מבוסס למדי, אך יחסו הרציני לציונות הניע אותו להקדיש את ידיעותיו לשרות בריאותו של הישוב הבונה את הארץ, ובסוף 1922 עלה עם רעיתו והשתקע בתל־אביב, שהיתה אז עיירה בת שלשה־עשר אלף תושבים, מספר הרופאים והרופאות בה היה חמשה, ובמקצועו המיוחד היה אז לפניו רופא אחד לכל העיר והסביבה – הד"ר משה שרמן. בשבע השנים הראשונות עבד בקופת־חולים של הסתדרות־העובדים הכללית. בינתים נתפרסם שמו הטוב כאדם וכרופא בין תושבי תל־אביב ויפו והמושבות, ומשנתרבו דורשיו בפרקטיקה רפואית פרטית הפסיק את שרותו בקופת־חולים.

אם כי דורשיו המרובים העסיקוהו מן הבוקר ועד הערב, הקדיש מזמנו וממרצו גם לעבודת הצבור. הוא היה ממארגני הסתדרות השכנים בתל־אביב וכיהן שנים מספר כיושב־ראש הארגון. היה מיוזמי שכונות השכנים א' וב' בצפון תל־אביב, ונבחר כחבר למועצת העיר תל־אביב הראשונה והשניה. בימים ההם היו חברי המועצה מחולקים שווה בשווה ל־20 בגוש האזרחי ו־20 בגוש הפועלי, והוא, היחיד שלא השתייך לשום גוש. היה נוהג להצביע לפי מצפונו בלבד. כך הוא פעיל זה שנים רבות בלשכת “ברקאי” של מיסדר הבונים החפשים וכיהן זמן־מה כנשיאה, ובלשכת “שער ציון” של “בני ברית”, שאליה נכנס בשנת תרפ“ז, מילא כמה תפקידים במסירות ובשנת תש”ב ותש"ג היה נשיאה. אחר כך השתתף ביסוד לשכת “שמעון רוקח” ואף אירגן את אגודת “צעירי בני־ברית” בתל־אביב, ומאז ועד היום הוא מדריך את אחיה ואחיותיה לפי תורת המיסדר “בני ברית” ותכניתו.

במרוצת הזמן החליף את שם משפחתו הגלותי “חבויניק” בשם העברי “אורן”.

הד"ר א. אורן ידוע כאדם חביב ונוח לבריות, בעל גישה כנה לכל עבודה צבורית. חן מיוחד שפוך על פניו וחיוך נעים על שפתיו. בלורית ראשו הלבינה אמנם, אך פניו רעננים ומביעים מרץ, יזמה, בטחון ואמונה בהגשמת שאיפותיו האידיאליות.

כשנפטרה אשתו הראשונה – אסתר בת הרב מתתיהו מדניצקי – בשנת תש"ג, תרם תרומה הגונה לפתיחת חדר־קריאה בשביל ילדים שאינם מסודרים במועדונים. חדר־קריאה זה נושא את שמה של אסתר אורן, וקיים ליד לשכת בנות־ברית “תל־אביב”. יום־יום מתכנסים בחדר הקריאה כמה עשרות ילדים וילדות בהדרכת ספרנית מיוחדת. אף אשתו השניה, אסתר לבית קוריצקי, עסקנית צבורית.

והוא, הד"ר אורן, ממשיך את דרך־חייו בצניעות, במאור פנים בשביל־הזהב, כולו ער לעם ולמולדת, אך בלי להכריע בענינים השנויים במחלוקת לצד זה או לצד אחר. בעל שביל־הזהב, איש השלום והטוהר הצבורי, בונה חפשי אמתי.

 

---

דוד איזמוז'יק

מאת

דוד סמילנסקי

הכרתי את דוד איזמוז’יק מראשית בואו לארץ בשנת 1906 ומאז ועד שנת 1933 הייתי נפגש אתו בעבודה צבורית.

בשנים הראשונות לעליתו היה מקדיש את מיטב שעות חייו ומרצו ל“אחוזת בית”, שנוסדה ביפו בקיץ 1906. היה חבר הועד של שכונת תל־אביב ומועצת־העיר תל־אביב עד שנת 1923, ולפעמים היה גם ממלא־מקומו של ראש־הועד בהעדרו. כן היה חבר הועד המפקח של הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב. ממיסדי משפט־השלום העברי ושופט במשפט העליון, מפעילי מיסדר “בני ברית” ובשנות תרצ“א–תרצ”ב היה נשיא לשכת “שער ציון” בתל־אביב. ממיסדי בית־הספר למסחר הראשון בתל־אביב ועמד בראש הועד המפקח. חבר הועד של לשכת־המסחר בתל־אביב. במלחמת־העולם הראשונה (1914–1918), בתל־אביב. ממיסדי בית־הספר למסחר הראשון בתל־אביב ועמד בראש הועד המפקח. חבר הועד של לשכת־המסחר בתל־אביב. במלחמת־העולם הראשונה (1914–1918), היה חבר ועדות החטה והקמח להצלת הישוב מרעב ללחם, וחבר ועד ההגירה לעזרת המגורשים מתל־אביב ויפו באביב תרע"ז.

דוד איזמוז’יק נולד בכ“ט כסלו תרל”ד בביניביץ מחוז אורשה (רוסיה). למד בצעירותו לימודי יהדות ולמודים כלליים, והיה בקי בספרות העברית העתיקה והחדשה.

ראשית עיסוקו בעניני כלכלה היתה: הנהלת בית־חרושת לזכוכית. אחר כך עסק במסחר עצים, ותפס עמדה טובה במסחר ובתעשיה ובעסקנות צבורית. ציוני אמיתי היה, שראה את הציונות בהגשמה עצמית, ובשנת 1906 חיסל את עסקיו ברוסיה ועלה לארץ עם משפחתו בת שבע נפשות. התישב ביפו בקרבת מעונו של מאיר דיזנגוף. ומיד פתח ביפו עסק גדול של עצים וחמרי־בנין, יחד עם י. ל. שרתוק ואחיו ז. שרתוק. בית־מסחר זה היה מספק עצים וחמרי־בנין לכל מושבות יהודה, ואחר כך ליפו, לבניני “אחוזת בית” (תל־אביב). את בנו היחיד וארבע בנותיו חינך בגימנסיה “הרצליה”.

איש פיקח ונבון היה דוד איזמוז’יק, ורכש לו עמדת מכובדת בחברה ובצבור. הוא היה בין ששים המיסדים, הבונים והמתישבים הראשונים בתל־אביב ב־1909. ביתו שנבנה ברחוב לילינבלום, שימש בשנים הראשונות בית ועד לעסקני צבור של יפו ותל־אביב. כמה שנים היה פעיל בהסתדרות הציונים הכלליים, ממיסדי “התאחדות בעלי התעשיה” וחבר הועד הפועל שלה בראשית הווסדה.

בשנת 1934 העתיק את מושבו לחיפה, ונתמנה למנהל מחלקת האימפורט והועד המקומי למסי־עקיפין של “כופר הישוב”. פירסם מזמן לזמן בעתונות מאמרים על נושאים ישוביים ומוניציפאליים, וכן פירסם חוברות על יעוד הארץ, ועוד. הרצאתו היתה נאה, וסגנונו בהיר ונמרץ.

בשנותיו האחרונות חזר מחיפה לתל־אביב, ירד מנכסיו וגם מצב־בריאותו נתרופף.

היה צר מאד לראות את האיש המוצק הזה, שבימי פריחתו היה מלא שמחת חיים וחכמת חיים – בכמישתו, “יורד” מכל הבחינות.

בי“ג אדר תשי”ג הלך לעולמו, ולמחרת חיום הובא לקבורה בבית־העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל־אביב.

---

אריה־ליב אסתרמן

מאת

דוד סמילנסקי

יהודי פיקח, בעל שכל ישר והגיון בריא, מוח חריף, איש מתון, מיושב בדעתו ומעורב בין הבריות היה אריה ליב אסתרמן ז"ל.

נולד בתרכ"ט (1869) במחוז טלז, למד כימיה בהיידלברג. כל ימי חייו היה זריז ופעיל. בתנועה הציונית עסק הרבה עוד בהיותו בברלין.

הכרתיו בראשית בואו לארץ בפעם הראשונה בשנת 1913, כאשר הוזמן להיות המנהל המסחרי למוסד האמנותי “בצלאל” בירושלים.

הפרופיסור ב. שץ, מיסד “בצלאל”, היה איש החזון והרוח, איש האמנות והרומנטיקה, ואילו א. ל. אסתרמן לא המריא שחקים, ולא היה בעל הזיות, כי־אם עשה הכל לשם ביסוס המוסד האמנותי הראשון בארץ, והתאמץ לכונן את בית־הספר על יסודות חמריים מוצקים.

בנו הבכור עמנואל (כיום פרופיסור לכימיה בארצות־הברית) נתחנך זמן־מה בביתי, בהיותו תלמיד המחלקה החמישית בגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב בשנים 1913–1914. האב ישב אז בקביעות בירושלים.

מפרק לפרק היה אסתרמן מבקר אצל בנו בביתי, והיתה לי ההזדמנות להכירו ולשוחח אתו על בעיות המוסדות שהעסיקו בימים ההם את הישוב העברי בארץ, כמו: הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בתל־אביב, המוסד האמנותי הראשון “בצלאל” בירושלים, המשרד הארצישראלי שהיה בהנהלת הד“ר א. רופין בתל־אביב, בנק אפ”ק ביפו, המושבים הקבוציים הראשונים: מרחביה, דגניה, כנרת ועוד. כל המפעלים הללו, ותל־אביב בתוכם, היו אז בראשית התפתחותם, ואסתרמן ידע להעריך כל מפעל לפי ערכו, ולתת הגדרה נכונה לכל פעולה ישובית.

עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה באבגוסט 1914, יצא אסתרמן את הארץ עם משפחתו.

בשובו לארץ, בשנת 1920, התישב א. ל. אסתרמן בתל־אביב. עקבתי מקרוב, במשך שנים רבות, אחרי פעולותיו בכל שטחי החיים הצבוריים והחברתיים.

לאחר מאורעות־הדמים שפרצו בתל־אביב ויפו – במאי 1921 – נתארגנה קבוצת אנשים, רובם עולים חדשים, אשר שכנו באהלים וצריפי־עץ על חולות תל־אביב, לשם הקמת שכונה חדשה בצפונה של תל־אביב. שם הקבוצה היה אז “מחוסרי דירות” (אחרים קראו לה בהלצה “מחוסרי לירות”). כמעט כולם גרו קודם לכן בשכונות נוה־שלום, נוה־צדק, אוהל משה וכו' (השכונות הגובלות עם יפו, שהיו בחזית הראשונה לכל התפרצות). אמצעיהם הכספיים היו מצומצמים מאד, וכעולים חדשים עדיין לא הספיקו להתבסס בארץ מבחינה כלכלית.

הד“ר חיים בוגרשוב היה הראשון, שנענה לדרישת “מחוסרי דירות”, ואירגן את עשרות הבונים הראשונים בשכונה שנקראה אחר כך בשם “נורדיה” (על שם הד"ר מכס נורדאו, שנפטר בשנה שבה החל בנין השכונה). אסתרמן היה המסייע הראשון להשגת ההלוואה האפותיקאית הראשונה לבנין 50–60 הבתים הראשונים ב”נורדיה", בשנת 1922. היתה זאת כניסתו הראשונה של אסתרמן למפעל האפותיקאי, אשר הלך והתפתח במרוצת הזמן, והפך לבנק אפותיקאי גדול שעזר הרבה להתפתחות הבניה בתל־אביב המתרחבת.

קרוב לארבע־עשרה שנה עמד אסתרמן בראש הנהלת הבנק האפותיקאי, שבמרוצת הזמן תפס יותר ויותר מקום חשוב במערכת המוסדות הכספיים. במשך כל שנות עבודתו בבנק הזה הראה המנוח מסירות, נאמנות וגמישות רבה במלוי תפקידו האחראי. לכל פעולה היתה לו גישה כנה ומעשית, הוא הצליח לתת הלוואות רבות בסכום שעלה על מיליון לירות ארצישראליות (סכום עצום בימים ההם) לבנין כמה מאות בתים בתל־אביב.

עם הווסד השכונה “נחלת יצחק” בקירבת שפת ימה של תל־אביב, בשנת 1922/23, היה אסתרמן מן הבונים והמתישבים הראשונים, והקים לו בית בן 3 קומות ברחוב הנקרא כיום “נס ציונה”.

שכונת “נחלת יצחק” כללה אז את חלקי הרחובות: אליעזר בן־יהודה, פינסקר, טרומפלדור, נס־ציונה, אידלסון והירדן (כעבור שנים נוסדה שכונה חקלאית בשם “נחלת יצחק” במזרחה של תל־אביב, ליד נחל מוצררה, ואין לערבב את שמות שתי השכונות).

בביתו שברחוב “נס ציונה”, גר אסתרמן מראשית בניתו ועד יומו האחרון – כעשרים ושתים שנה.

פקחותו ומעשיותו סללו לפניו את הדרך ל“ועד תל־אביב”, ואחר כך למועצת העיר תל־אביב (לאחר קבלת הזכויות המוניציפאליות המיוחדות, שהפרידו את תל־אביב מיפו).

במועצה הראשונה נבחר א. ל. אסתרמן ליו“ר ועדת הכספים, ושנים מספר (25–1922) השתתף באופן פעיל בסידור התקציבים השנתיים של עירית תל־אביב. בשנת 1922/23 לקח חלק רב בעיבוד ההכנות להשגת המלווה העירוני הראשון בסך 75,000 לא”י מארצות־הברית, אשר הוגשמה על־ידי מ. דיזנגוף בבקורו בארצות־הברית בקיץ 1923.

מלוה זה ניתן לשמונה־עשרה שנה, ונפרע בשלמותו עם הרבית בתשלומים חצי־שנתיים בדיוק נמרץ.

המלווה הנ"ל איפשר, בשנים הראשונות, לעירית תל־אביב להגדיל את מפעל־המים העירוני, ולסלול רחובות חדשים, לבנות כבישים ולהוציא לפועל עוד כמה עבודות צבוריות חשובות, אשר סייעו להתקדמותה של תל־אביב.

אסתרמן היה ידידו הקרוב והטוב של הד"ר תיאודור זלוצ’יסטי (רופא ומשורר, מראשוני התנועה הציונית בגרמניה) עוד בשבתו בברלין. שניהם השתתפו כצירים בקונגרסים הציוניים הראשונים ומילאו כמה תפקידים חשובים בתנועה הציונית שביהדות הגרמנית. בבואם לתל־אביב נפגשו הידידים הותיקים שוב, במועצה הראשונה של עירית תל־אביב. שני הנבחרים האלה עבדו שנים מספר מתוך הבנה הדדית בועדות המים, הכספים, שיפור העיר וכו'.

עם היווסד ה“בנק למלאכה”, בתל־אביב, נבחר אסתרמן להנהלה, ומשנת 1923 ועד יום מותו – ח' אלול תש“ד – היה יו”ר ההנהלה, והקדיש למוסד את מיטב זמנו ומרצו.

הוא היה גם מן החברים הראשונים במועצת “הסתדרות בעלי הבתים” ובמועצת “בנק בעלי הבתים”, והשתתף באופן פעיל בעוד כמה מפעלים צבוריים בתל־אביב.

אסתרמן כאילו נולד להיות עסקן צבורי, ואת רוב מרצו וכושר פעולתו הקדיש לחברה ולצבור.

ותיקי תל־אביב ידעו להעריך את עירנותו ואת פעולותיו המרובות תוך שתי עשרות שנים ויותר, וזכרו הטוב ישאר חרות בתולדות תל־אביב, יחד עם שמותיהם של בוני תל־אביב הראשונים.

 

---

דוד בלוך־בלומנפלד

מאת

דוד סמילנסקי

דוד בלוך־בלומנפלד נולד במוטלה מחוז פינסק (רוסיה הלבנה) בתרמ"ד–1884. רוב חייו הקדיש לחברה ולצבור, לאומה ולמולדת, בגולה ובארץ, בעיר ובכפר.

את פעולתו הצבורית התחיל בעודו צעיר לימים מאד, ועד שנותיו האחרונות פעל ויצר כמה נכסי־ערך. ועם כל זה היה כל ימיו צנוע וענוותן בכל הליכותיו, לא התרברב ולא הבליט את עצמו, והיה כאילו מהלך בצדי דרכים. היה נתון כולו לעניני הצבור, לעם, לישוב, לעיר, למפלגה; לעצמו ולמשפחתו דאג מעט, וחי חיים צנועים ומצומצמים.

היושר והאמונה ליווהו בכל אורח חייו. מטבעו בעל מזג טוב, קשה לכעוס ונוח לרצות. אלה שהכירו אותו מקרוב, וגם מרחוק, ידעו להעריך את תכונותיו סגולותיו המצוינות.

דוד בלוך־בלומנפלד היה מבני העליה השניה. הכרתיו מראשית בואו לארץ – באבגוסט 1912, ותוך 35 שנה נפגשתי אתו בכמה עבודות צבוריות ועקבתי אחרי מה שעשה למפלגתו ולמפעליה, כמו: לשכת־העבודה הראשונה בשביל פועלי ארץ־ישראל, אשר נפתחה ביפו סמוך לעלותו. כעבור זמן־מה נוסדה קופת פועלי ארץ־ישראל הראשונה, ודוד בלוך־בלומנפלד עמד שנים רבות בראש שני המוסדות החשובים, אשר התפתחו והתבססו במרוצת הזמן בממדים רחבים, והם סייעו הרבה להקמת כמה מפעלים גדולים של הסתדרות העובדים בארץ־ישראל.

מרכז לשכת העבודה והקפא"י היה מתחילה ביפו, ואחר כך בתל־אביב. בהמשך הזמן פתחו רשת של סניפים בכמה מערי הארץ ומושבותיה.

שנים רבות עבד דוד בלוך־בלומנפלד לביסוס ופיתוח שני המפעלים האלה, אשר סייעו הרבה מאד להקלת מצבם של החלוצים הראשונים, שעלו לארץ לפני עשרות שנים.

שכר העבודה בימים ההם היה ירוּד מאד (5–8 גדושים ליום), מעונות־עובדים ומטבחים זולים (שנוסדו בהמשך הזמן, כדי להקל על חיי הפועלים) לא היו עדיין בארץ, והפועלים חיו בתנאים קשים מאד, ללא עזרה רפואית, כי גם קופת־חולים של הפועלים לא נוסדה עדיין.

דוד בלוך־בלומנפלד התמסר בכל מרצו להרחבת תחומי לשכת־העבודה וקופת־הפועלים, שנעשו אחר כך ליסוד ההסתדרות הכללית של פועלי ארץ־ישראל.

משפרצה מלחמת־העמים הראשונה באבגוסט 1914, התחילה פרשת החיפושים, המאסרים והגירושים של יהודי יפו ותל־אביב מטעם הפקידות הצבאית של תורכיה. יום־יום וצרותיו ופקודותיו הצבאיות הדחופות. המצב היה איום ונורא. מאיר דיזנגוף, שעמד בראש ועד תל־אביב, כינס לישיבה דחופה את חברי הועד ואת עסקני הצבור לכל מפלגותיהם. אל שולחן אחד ישבו ודנו בכובד־ראש העסקנים האזרחיים, בראשם דיזנגוף, מרדכי בן הלל הכהן, ד“ר ב”צ מוסינזון, בצלאל יפה ואחרים, ועל ידם – יוסף אהרונוביץ, דוד בלוך־בלומנפלד, ד"ר א. וואלדשטיין ואחרים מנציגי הפועלים. נבחרו אז כמה ועדות, כמו: ועדה מדינית, ועד להקלת המשבר, ועדת הלוואות, ועדת קמח ועוד. לכל ועדה נכנסו עסקנים מכל הזרמים, כולם היו אחים לצרה ולשואה.

דוד בלוך־בלומנפלד הטיל על עצמו כמה תפקידים, ואת כולם מילא במסירות מופתית ומתוך ציות למשמעת צבורית. לכל פעולה חברתית היתה לו גישה כנה ולבבית, והקדיש לה את מיטב מרצו וכשרונו.

פקודת המאסרים והגירושים של המפקד הצבאי הראשי ג’מאל פחה לא פסחה גם על דוד בלוך־בלומנפלד, ובאחד הימים נעצר וגורש מן הארץ לדמשק יחד עם אברהם שפירא מפתח־תקוה, א. אלמליח מירושלים, יעקב שלוש מתל־אביב, נטע הרפז ואחרים.

את כל הדרך הארוכה של כמה מאות קילומטרים עשו המגורשים לא במכוניות, שלא היו אז בנמצא בארץ, ואף לא בעגלות־סוסים, כי אם ברגל ממש. לפניהם רכבו על סוסים דוהרים ג’אנדארמים תורכיים מזוינים, והמגורשים שרכו את דרכם ברגל. הם עברו ברגל דרך חולות, ביצות, סלעים וכפים עד הגיעם לדמשק עיפים ויגעים, רצוצים ושבורים, ושם הושיבו את “הפושעים” בבית־כלא מזוהם ואפל.

עם שחרורם של כל אסירי ארץ־ישראל, שוחרר גם דוד בלוך־בלומנפלד. הוא התמסר שוב לעבודה צבורית, פתח בדמשק משרד של קפא"י, ויצר קשר מתמיד עם גולי תל־אביב ויפו, שהיו מפוזרים בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה. גם עם העולם החיצוני הצליח ליצור קשר מתמיד.

עם סיום המלחמה – באוקטובר־נובמבר 1918 – מיהר דוד בלוך־בלומנפלד לחזור לתל־אביב עיר מגוריו, ומיד נכנס לעבודתו הסדירה במפעלי קפא"י. כשפרצו מהומות הדמים של הערבים, במאי 1921 – נתארגנה הגנה פנימית מבין תושבי תל־אביב, אשר עמדה על המשמרת תוך שבועות מספר. בין ראשי המארגנים של ההגנה היו אז: מאיר דיזנגוף, פנחס רוטנברג, דוד בלוך, ואחרים.

ובינתיים נמשכה העליה השלישית, מספר הפועלים גדל והלך משנה לשנה, ועם הגידול חרגו ממסגרתם מפעלי הפועלים בערים ובמושבות, ודוד בלוך־בלומנפלד היה במשך שנים רבות הרוח החיה בפיתוח המפעלים האלה והרחבתם.

ויחד עם עבודתו העצומה במפעלים המיוחדים היה גם חבר אסיפת־הנבחרים הראשונה, ואחר כך חבר הועד הלאומי, חבר מועצת ההסתדרות הכללית של העובדים וחבר הועד הפועל של מפלגת “אחדות העבודה”, שנמנה עם חבריה. בשנת 1921 נבחר כציר הקונגרס הציוני בקארלסבאד מטעם “אחדות העבודה”.

ואם כי היה איש־מפלגה בכל רמ"ח אבריו, מצא תמיד לשון משותפת עם החוגים האזרחיים.

במועצת־העיר הראשונה של תל־אביב, שנבחרה באפריל 1922 והתקיימה עד מאי 1925, שימש דוד בלוך־בלומפלד כחבר המועצה. אחר כך נבחר שוב למועצה השניה, שהתקיימה ממאי 1925 עד דצמבר 1926. באותה תקופה שימש כסגן ראש־העיר מטעם הפועלים, יחד עם מר ישראל רוקח, הסגן מטעם הסיעות האזרחיות.

עם פרישתו של מאיר דיזנגוף ממועצת העיר תל־אביב, בסוף 1926 – מילא דוד בלוך־בלומנפלד את מקומו של ראש־העיר, ואחר כך, נבחר כראש־העיר, ובכהונה זו כיהן בשנים 1927–1928.

במשך השנתיים היה פעיל וער לכל העבודות העירוניות, והיה בקשר חי ומתמיד עם כל המפעלים העירוניים והמוסדות הצבוריים. על־ידי כך נתחבב על כל אלה שבאו אתו במגע ומשא, והוא ידע להראות לכולם יחס אדיב ולא להסתלק מכל פעולה צבורית.

בגמר כהונתו כראש־העיר, יצא לארצות־הברית, בשליחותה של הסתדרות העובדים הכללית וגם מטעם קרן־היסוד, אחר כך פעל הרבה בשליחות הקרן הקיימת בפולין וברומניה. כנואם לא הצטיין בכשרון ריטורי מיוחד, אולם דבריו, שיצאו מלב הולם ורגיש, נכנסו ללב שומעיו ועשו רושם רב.

בשנת 1921 היה ממארגני בנק “זרובבל”, ועבד בו כמה שנים כקופאי. בשנותיו האחרונות עמד בראש הקרן “דור לדור” (קרן ביטוח לעת זקנה של הסתדרות העובדים), ועבד במוסד זה עד יומו האחרון. חולשתו הגופנית הפילה אותו למשכב, והוא יצא משורת העבודה קודם זמנו. ובערב ההכרזה על המדינה העברית – ט“ו כסלו תש”ח – השיב רוחו אל אלהים.

---

דוד בנבנישתי

מאת

דוד סמילנסקי

מן המזרח הקרוב בא אלינו דוד בנבנישתי. יליד איזמיר, החשובה שבערי המסחר והתעשיה באסיה הקטנה בכלל ובתורכיה בפרט, מרכז ההשכלה של יהודי תורכיה ושל העדה ההישפאניולית. במאות הי“ז והי”ח היו באיזמיר “ישיבות” גדולות, ואפילו בתי־דפוס עבריים, שהיו נדירים אז במזרח הקרוב. בעיר זו חיו כמה רבנים מפורסמים כר' חיים אלגאזי, ר' חיים אבולעפיה, ועוד. איזמיר מנתה לפני מלחמת־העולם הראשונה כ־200,000 תושב ובה כ־20,000 יהודים, רובם ככולם מצאצאי גולי ספרד. דוד בנבנישתי נולד בשנת 1892 למשפחה מיוחסת מגולי ספרד, שהשתקעה לפני מאות שנים בעיר זו. גם אמו היתה מצאצאי משפחה חשובה ואצילה – משפחת אלגרנטי – משפחת רבנים ועסקנים צבוריים. דודו – מאיר אלגרנטי, היה נשיא הקהלה באיזמיר בסוף המאה הי"ט.

חניכי בתי־הספר של כי"ח ינקו את השכלתם מן הספרות הצרפתית, והרוב הגדול של יהודי איזמיר התנכר בימים ההם לרעיון הלאומי, אולם הנער דוד בנבנישתי הלך אחרי המעטים שנהו אחרי תנועת שיבת־ציון.

ב־1907 עברו הוריו לאלכסנדריה, שם גמר קולג' צרפתי בהיותו בן 19 שנה, וקיבל משרה ב“דויטשה אוריינט בנק” באלכסנדריה. במשך שנים מעטות עלה מדרגה לדרגה ונחשב בין הפקידים הטובים והחשובים.

עם פרוץ מלחמת־העמים (1914) נסגר הבנק הגרמני שהשתייך לארץ אויבת. ומיד נתקבל לבנק בלגי, בו נתעלה למדריגת פקיד ראשי עם זכות חתימה בשם הנהלת הבנק הבלגי, ולפרקים היה ממלא־מקום המנהל הראשי בהעדרו.

ביום היה ד. בנבנישתי עסוק בתפקידו האחראי בבנק החשוב, ואת שעותיו הפנויות הקדיש לעבודה צבורית. נתפרסם כאחד העסקנים הפעילים באגודת “המכבי הצעיר” ו“צעירי ציון”, ועמד בראש אגודת הצופים העבריים באלכסנדריה.

עם בוא הפליטים היהודיים מארץ־ישראל, שהוגלו למצרים בראשית מלחמת־העולם (1914–1915), הקדיש דוד בנבנישתי הרבה זמן, מרץ ועבודה לועד העזרה שטיפל באלפי הגולים מא"י. באותו זמן הכיר גם את העלמה שרה שמחון (ממשפחת הרב החכם שמחון מיפו, מחביבות הגימנסיה העברית “הרצליה” מתל־אביב, ששימשה כמה שנים מורה לילדי הגולים מא"י).

ועם תום המלחמה עזב את מקום־מגוריו ומשרתו באלכסנדריה, עלה לארץ והתישב בתל־אביב ונשא לאשה את העלמה שמחון.

במרוצת הזמן העביר ד. בנבנישתי את עסקי־מסחרו המצליחים מיפו לתל־אביב המתפתחת במהירות. עם התבצרותו מבחינה כלכלית עבר מיד לשטח העסקנות, ואת רוב זמנו ומרצו הקדיש לעבודה צבורית. בפרט התמסר במשך כמה שנים לועד הקהילה של יהודי יפו ותל־אביב.

שמונה שנים רצופות היה סגן יו"ר וגזבר ועד־הקהילה, ולפרקים ממלא־מקום ראש הקהילה – ונתחבב על חבריו הנבחרים ועל הצבור לכל שדרותיו ועדותיו. מפעם לפעם היה מביע את דעתו נגד הכפילות של שני המוסדות – העיריה והקהילה – והיה מצדד בזכות התמזגותן.

לאחר שמונה שנות עבודה ממושכת בועד־הקהילה נבחר ד. בנבנישתי בדצמבר 1928 לחבר המועצה הרביעית של עירית תל־אביב מטעם “המרכז המאוחד”, אשר ייצג את הציונים הכלליים ואת הגושים האזרחיים. ושוב נבחר ביוני 1932 למועצה החמישית. לאחרונה נבחר מטעם רשימה מיוחדת בשם “למען תל־אביב”, בדצמבר 1935, למועצה הששית, ועד יומו האחרון היה חבר פעיל במועצת־העיר. בשנת 1932 הוטל עליו התפקיד של ראש מחלקת המים והמאור, ואת תפקידו מילא באמונה ובמסירות שמונה שנים רצופות עד יומו האחרון.

זולת זה הטיל על עצמו כמה וכמה תפקידים בועדת הכספים, בועדת התקציב, בועדת בנין ערים, בועדת העזרה הסוציאלית, בועדת הרשיונות, בועדה להערכת מס החנוך, והיה בבחינת מקשר בין כמה מחלקות העיריה.

מלבד תפקידיו המרובים בעיריה, היה שופט במשפט־השלום העברי, יו“ר הועד המפקח של בית־הספר התיכוני המסחרי בתל־אביב ולקח חלק פעיל בעוד כמה מוסדות צבוריים ומפעלי תרבות. וכן היה אחד מותיקי הבונים החפשים בא”י, נשיא הלשכה הבינלאומית “מוריה” בתל־אביב וחבר הלשכה הגדולה בירושלים.

לא בנאומים הצטיין, אלא בסגולות של שכל ישר והגיון בריא, במידות תרומיות וביחס חבה לכל אדם ולכל מעשה טוב. כל מר־לב וכל קשה־יום היה פונה לדוד בנבנישתי, ולכל אחד הושיט את עזרתו והשתדל להקל את סבלו בגדר האפשרות.

עד שנת 1935 היה מצבו החמרי מבוסס למדי, כבעל סוכנות לאריגים של צמר ומשי, בעיקר מאיטליה ובמקצת מצ’כוסלובקיה ואנגליה. לקוחותיו, הסוחרים בני כל העמים שבארץ, כבדוהו והתיחסו אליו כאל סוחר ישר ונאמן. אולם עם פרוץ המלחמה בין איטליה וחבש, והטלת הסנקציות על יבוא תוצרת איטליה בספטמבר 1935, ושנות הפלישות והמלחמות והמשבר בארץ – נעשתה קשה עליו מאד מלחמת־הקיום. אך גם בשנים הקשות ביותר לא הזניח את עבודתו הצבורית. אדרבה, עם גידול המצוקה הכללית נתרבו התפקידים הצבוריים, שהרגיש חובה לעבוד בהם.

כשנתים קודם מותו תקפוהו מכאובים עזים, וכתוצאה מזה נסתמאה עינו האחת, וזה דיכא את רוחו ואת נפשו.

בשנתו האחרונה היו לו כמה התקפות־לב אשר הפילוהו למשכב, אך גם בשכבו על ערש דוי לא פסק להתעניין במפעלים הצבוריים. מתוך התאמצות מיוחדת ניסה כמה פעמים להתגבר על חולשתו הגופנית, והמשיך בעקשנות בלתי־פוסקת את שרותו לעיריה וליתר המפעלים הצבוריים.

ובעצם ימי עבודתו על המשמרת הצבורית נשבר הלב. נפטר, בב' תמוז ת"ש, והובא למנוחות בבית־העלמין הישן ברחוב טרומפלדור, העסקן העממי אשר נתחבב על השדרות הרחבות בתל־אביב ואגפיה.

---

אליהו ברלין

מאת

דוד סמילנסקי

את אליהו מאיר ברלין, מצירי הקונגרסים הראשונים וחברי ה“פראקציה הדימוקראטית” – שהרבה שמעתי עליו מפי זאב טיומקין ז"ל, בימי עבודתי במחיצתו – הכרתי בשבת 1905, קודם עלותו לארץ־ישראל, בשעה שברלין בא לייליסבטגראד, להפרד מטיומקין ולשוחח אתו על בעיות העבודה המעשית בארץ־ישראל.

א. מ. ברלין נולד במוהילוב (רוסיה הלבנה) בתרכ"ו (1866). גמר גימנסיה רוסית, למד את תורת המשפטים באוניברסיטה במוסקבה. עם גמר חוק־למודיו השתקע בצאריצין (עתה סטאלינגראד), יסד בית־חרושת לנסירת עצים. חריצותו וישרו סללו לפניו את דרכו בחיים.

בזמן המהפכה הרוסית, שהתחוללה בשנת 1905, הצטרף ברלין למפלגת ה“קאדיטים” (קונסטיטוציונים־דימוקראטים) ונבחר כחבר ה“דומה” (הפרלמנט) הרוסית הראשונה. עם זה היה מנושאי דגל התחיה הלאומית כחובב־ציון וציוני. בהשפעתו הצטרפו רבים מיהודי צאריצין לתנועה הציונית. מזמן לזמן היה יוצא לסיבוב בערי רוסיה לשם תעמולה ציונית, וכמה שנים שימש סגן למורשה הציוני ד“ר יחיאל צ’לנוב בגליל מוסקבה. בתוקף פעולתו זו נבחר א. מ. ברלין כציר לקונגרסים הציוניים. בקונגרס החמישי הצטרף לפראקציה הדימוקראטית, שבראשה עמדו אז ד”ר ח. ווייצמן, ל. מוצקין, ב. פייבל, ז. טיומקין ואחרים. ברלין היה בין “אומרי הלאו” בשאלת אוגאנדה. הוא היה מן הראשונים שהבינו עוד בשנת 1905, כי לא על החקלאות בלבד תיבנה הארץ, אלא יש הכרח גם בפיתוח תעשיה, לשם הרחבת כח־קליטתה של הארץ לעליה.

חדשים מספר בשנת 1905 עשה בארץ, ולאחר שחקר ולמד את תנאי ההתישבות בה, לשם הכשרתה לעלית בעלי־הון ויזמה פרטית – בזמן ביקורו בארץ עבר אותה ברגל מקסטיניה (באר טוביה) עד מטולה – שב לרוסיה והיה ממניחי היסוד של חברת “עתיד”, חברת מניות שכל מניה היתה בת 1000 רובל רוסי. אליו נצטרפו מרדכי בן הלל הכהן, המהנדסים מ. פבזנר, נ. וילבושביץ ואחרים, ובשנים 1906– 1908 הקימו מייסדי “עתיד” בית־חרושת לשמן וסבון בבית־עריף הסמוכה ללוד. בחיפה פתח גם בית־חרושת ליציקה ולייצור משאבות ומכונות. בתי־חרושת חלוציים אלה העסיקו בשעתם מאות פועלים יהודים, אף נתנו דחיפה גדולה להקמת מפעלי־תעשיה אחרים בארץ.

בשנת 1907 העלה ברלין את משפחתו לארץ־ישראל, והשתקע ביפו. עם הבנות הבתים הראשונים בתל־אביב, היה מראשוני המתישבים בה וקבע את דירתו ברחוב השחר, בקרבת הגימנסיה “הרצליה”. את עסקיו ברוסיה לא חיסל, ובכל שנה היה נוסע לרוסיה לזמן־מה עד שפרצה מלחמת־העולם. הוא הספיק להעביר לארץ חלק מהונו, והשקיע אותו בנטיעת פרדס גדול בנס־ציונה, ואף רכש לו מגרש בתל־אביב ובנה לו כעבור שנים בית (ברחוב שנקרא כיום על שם ביאליק).

מאז השתקעו בארץ, נתן ברלין חלק רב מזמנו לעסקנות צבורית, וזה כיובל שנים קשור שמו כמעט ברוב המפעלים הישוביים, הכלכליים והתרבותיים העברים שהוקמו בארץ.

הרבה הקדיש לעניניה של הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”, תחילה ביפו, ומשנת תר"ע בתל־אביב. שנים רבות שימש כגזבר ויושב־ראש הועד המפקח של המוסד, אף השתתף באופן פעיל בועד הפדגוגי שלו.

כן הקדיש הרבה ממרצו ומיזמתו ל“אחוזת־בית” בראשית קיומה, ולתל־אביב בשנותיה הראשונות.

ברלין עצמו לא היה בעל־נכסים בתל־אביב בראשיתה, אלא דייר בלבד, אבל החשיב מאד את התכנית לבנין פרבר־גנים עירוני משוכלל, ועקב מקרוב אף סייע לפעולותיהם של ראשוני המיסדים. הוא היה חבר בועדת־הבנין הראשונה שנבחרה בכסלו תרס“ט, ואחר כך – חבר בועד־הבקורת הראשון (שנבחר בכסלו תרע"א), של ועד תל־אביב, ומכסלו תרע”ד נבחר שוב לחבר ועד תל־אביב, בו שימש כחבר פעיל בשנים הראשונות של מלחמת־העולם הראשונה. בשנות המלחמה היה גם חבר הועד להקלת המצב שעל־יד ועד תל־אביב. בערב פסח תרע“ז (1917) גורש עם כל תושבי תל־אביב ויהודי יפו, וישב בראשון־לציון כשמונה חדשים, עד שחרורן של מושבות יהודה ותל־אביב מן הצבא התורכי. משפחת ברלין היתה מן המשפחות הגולות הראשונות שחזרו לתל־אביב מיד עם הכבוש האנגלי. ברלין נבחר ושימש כיו”ר ועד תל־אביב, מאייר תרע"ח ועד שובו של מ. דיזנגוף מן הגולה (חשון תרע"ט).

מלבד עבודתו המסורה בועד תל־אביב ובמועצתה, היה א. ברלין מראשוני המנהלים של בנק־הפועלים בראשיתו, מראשוני המנהלים של “אוצר הישוב”, יו"ר הועד המפקח של חברת “גאולה”, מן המארגנים הראשונים של הישוב המאורגן “כנסת ישראל”. עשרות שנים שימש כחבר הנהלת הועד הלאומי, ושנים רבות גזבר בועד הלאומי, וחבר בועד הפועל של מערכת החנוך של כנסת ישראל, עד שמפעל החנוך עבד מרשות הועד הלאומי למחלקת החנוך של מדינת ישראל. חבר הועד הפועל הציוני, חבר הועד המנהל של הטכניון בחיפה, חבר הועד הזמני של יהודי ארץ־ישראל ועוד. בשנת 1919 היה ברלין חבר משלחת הישוב העברי לועידת־השלום, שנתכנסה לאחר מלחמת־העולם בפאריס.

במלאת לאליהו ברלין שמונים שנה – בניסן תש"ו – נתכבד בתואר אזרח־כבוד של תל־אביב, על שרותו הגדול לעירנו בשנות קיומה הראשונות.

בתואר־כבוד זה הביעה העיריה את ברכתם והוקרתם של כל ותיקי תל־אביב, וגם של הישוב כולו, לאחד מנאמני עסקניה.

א. מ. ברלין זכה להיות חבר “המועצה הזמנית” עם קום מדינת ישראל, וחתם על מגילת העצמאות, באסיפה המיסדת של המדינה בה' אייר תש"ח, בבית מוזיאון תל־אביב (לשעבר: בית מאיר דיזנגוף) בשדרות רוטשילד 16.

---

דוד־צבי פנקס

מאת

דוד סמילנסקי

עם פטירתו של דוד צבי פנקס, בזמן כהונתו כשר־התחבורה של מדינת ישראל, נסתלקה דמות אצילה, אדם יקר־רוח, בעל מדות תרומיות ונעלות. עסקן צבורי רב־זכויות, שהגיש את מיטב שנות חייו לחברה ולצבור, לתנועה, לעם ולמדינה.

הכרתיו מקרוב מראשית בואו לארץ – בשבט תרפ"ה (1925). היה זה איש צעיר בעצם פריחתו, מלא מרץ ושוחר פעלים. ראיתיו בפעליו ובעליתו בשלבי עבודתו הצבורית במשך עשרים ושבע שנה, ונוכחתי כי אמנם הגדיל האיש לעשות מראשית הופעתו בארץ, ורצוני להציב לו ציון בין האישים, אשר נפגשתי אתם ונתרשמתי מהם.

דוד צבי פנקס היה גבר הדור־פנים בחיצוניותו, זקוף קומה, ומהדר בלבושו. אירופי במלוא המשמע. דבורו היה נאה, מהוקצע, ונאומיו הפומביים היו תמיד חודרים וקולעים אל המטרה.

ד. צ. פנקס נולד בי“ח כסלו תרנ”ו (6.12.1895) בעיר שופרון (הונגריה) לאביו יעקב יהודה, שהיה בנקאי ועסקן מובהק, ממיסדי “המזרחי” באוסטריה וחבר ועד־הקהלה בווינה במשך כמה שנים. את בנו דוד־צבי חינך לרעיון שיבת ציון.

לאחר כמה שנות למודים בישיבה הפרשבורגית המפורסמת, נכנס דוד־צבי לגימנסיה בווינה, ועם גמר למודיו בה, נתקבל למחלקת המשפטים באוניברסיטה והוסמך במדעי המשפט.

עוד בהיותו סטודנט הצטרף לארגון “צעירי המזרחי”, וכן יסד את אגודת הנוער הדתית־לאומית “ישורון”. במרוצת הזמן נעשה לחבר פעיל בחבורת אנשי האמונים של קהלת ווינה, וכן היה חבר מסור בהסתדרות העולמית של “המזרחי”. היה חבר ההנהלה של ברית הסטודנטים הדתיים בווינה, והשתתף כנציגם בועידת העזרה העולמית בקארלסבאד – בשנת 1922. הוא גם היה ציר הקונגרס הציוני השלשה־עשר והשתתף כציר בכמה ועידות עולמיות של “המזרחי”.

בשנת תרע“ט (1919) נכנס ד. צ. פנקס לעבוד באחד הבנקים הגדולים בווינה, ובעבודתו הבנקאית עלה והתבסס יפה מכל הבחינות. אך עבודתו בגולה לא נתנה לו סיפוק רוחני ובשנת תרפ”ה (1925) עזב ד. צ. פנקס את ווינה הגדולה, בה עשה הרבה משנות נעוריו, ועלה לארץ־ישראל על מנת להשתקע. כעבור שנה נשא לאשה את לאה בת הרב יעקב ברמן מירושלים (מראשי “המזרחי” בא"י ומעסקני החנוך הדתי), והתישב בתל־אביב, שהיתה אז עיר מצערה ובראשית התפתחותה.

לאחר זמן קצר נפתח בתל־אביב בנק “המזרחי”, וד. צ. פנקס הוזמן לעמוד בראש המוסד הכספי הקטן. ההון היסודי של הבנק היה מצער, ומספר לקוחותיו מצומצם מאד.

כוח השפעתו האישית של המנהל המוכשר, הליכותיו הנעימות והאדיבות וגישתו הכנה קרבו את לבות המבקרים בבנק ובמרוצת הזמן גדל מספר הלקוחות, שהפקידו סכומים ניכרים בבנק “מזרחי”. וגם ההון היסודי עלה משנה לשנה עד שבנק “מזרחי” נחשב בשנים האחרונות לאחד המוסדות הכספיים החשובים שבארץ, ובמשך כל הזמן ניהל את המוסד במסירות ובאדיבות כשם שנהג בראשיתו.

ארוכה פרשת המפעלים והמוסדות שד. צ. פנקס השתתף בהם בצורה זו או זו, ואפרט כמה מן החשובים שבהם:

שנים רבות היה יו“ר המועצה הדתית בתל־אביב. בשנת תרצ”ב (1932) נבחר מטעם רשימת “המזרחי” וחרדים בלתי־מפלגתיים כחבר המועצה החמשית של עירית תל־אביב. בתרצ“ה נבחר שנית למועצת־העיר הששית, ומאז ועד התפטרותו חדשים מספר קודם מותו, כיהן כחבר פעיל ורב־השפעה במועצת־העיר. משנת תרצ”ו ועד התמנותו לשר־התחבורה היה ראש המחלקה לחנוך של עירית תל־אביב, וחבר פעיל בכמה ועדות עירוניות; שנים רבות היה יו“ר ועד בית־הכנסת הגדול בתל־אביב; יו”ר הועד המנהל של בית־הספר למלאכה “מזרחי”; חבר במועצה המקומית והארצית של “המזרחי”, חבר הועד המנהל של הטכניון העברי בחיפה, חבר הנשיאות של הועד הראשי בהסתדרות “המזרחי” העולמית, חבר בלשכת בני־ברית “שער ציון” בתל־אביב (החשיב מאד את המיסדר השואף לאחוה, אחדות וצדקה ללא הבדל מפלגה ומעמד).

מפרק לפרק היה ד. צ. פנקס נואם בבית־הכנסת הגדול בתל־אביב על ההווי הדתי ועל החגים והמועדים וכו‘. נאומיו היו קצרים, שקולים ומדודים ומנוסחים יפה. במועצת העיר תל־אביב, ובכל מקומות אחרים שנשא את דברו, היו נשמעים דבריו בקשב רב משום תכנם הקולע וצורתם הנאה. פנקס פירסם גם הגיונותיו בדפוס, בשורת רשימות ומאמרים בעתונות על בעיות עירוניות, על עניני חנוך ותרבות, על קדושת השבת, על ערך בית־הכנסת וכו’. על־פי יזמתו הוציא ועד בית־הכנסת הגדול בתל־אביב במשך כמה שנים גליונות “בית הכנסת” לעתים מזומנות, לשם הפצת רעיון בית־הכנסת בצבור ולחבב עליו את ה“מקדש מעט”. בגליונות השתתפו הרבנים הראשיים לארץ־ישראל ורבנים אחרים, חכמים וסופרים, בהם גם חילוניים, שסיפרו ותארו את מוסד בית־הכנסת בתקופות שונות ובארצות שונות. פנקס עצמו היה כותב בכל גליון וגליון מאמר ראשי לשאלות היום.

במועצת־העיר השביעית (נבחרה בתשי"א) נבחר לסגן ראש העיר תל־אביב. עם הסתעף עבודתו כחבר הכנסת, ובפרט לאחר שנבחר לשר־התחבורה, התפטר ממועצת העיר תל־אביב והתמסר לתפקידו כשר המדינה. התאמץ להכניס שפורים בתחבורה, וגם לחוקק חוקים למעט ככל האפשר את חילול השבת בתחבורה.

בעצם מילוי תפקידו ועמידתו במערכת המדינה כרע ונפל, ונפטר אור לכ“ד מנחם אב תשי”ג.

כשלשים שנה חי דוד־צבי פנקס בגולה, ועשרים ושבע שנה בארץ. במיטב שנותיו מת האיש קודם זמנו. אך חייו היו חיים עשירי־תוכן וגדושי־פעלים של איש, אשר היתה בו מזיגה נאה מאין־כמוה של יהודי נאמן לתורת ישראל־סבא ואדם תרבותי החי עם דורו וזמנו.

---

2. שופטים ראשונים

מאת

דוד סמילנסקי

2. שופטים ראשונים

מאת

דוד סמילנסקי

---

ד"ר יצחק נופך

מאת

דוד סמילנסקי

בעודני נער בבית אבי הייתי קורא מפעם לפעם את הקורספונדנציות ממינסק של יהודה נופך, שהיו מתפרסמות בעתון היומי “המליץ” הפטרבורגי בעריכת צדרבוים.

ר' יהודה נופך היה מחובבי־ציון הראשונים בשנות השמונים ברוסיה. את חבתו העמוקה לעם ישראל, לארץ־ישראל ולתרבות העברית הוריש האב ליצחק בנו, שעם גמר חוק למוריו בגימנסיה הרוסית סיים גם את הש"ס והיה בקי בספרות העברית העתיקה והחדשה. תורת היהדות וההשכלה האירופית התמזגו בו,

בגמרו את הגימנסיה במינסק, נכנס יצחק נופך לאוניברסיטה בפטרבורג, ללמוד בלשנות ומדעי המזרח. בעת ובעונה אחת היה מנהל הספריה של הבארון דוד גינצבורג בפטרסבורג, ומלמד את בנו עברית.

בעיר־הבירה הרוסית נפגש יצחק נופך עם כמה סטודנטים ציונים, שמהם יצאו להם אחר כך מוניטין בהסתדרות הציונית, בהם: א. גולדשטיין, ש. גפשטיין, א. בבקוב, ש. ינובסקי ואחרים. מאז התמסר לתנועה הציונית.

הסטודנט יצחק נופך היה בין מחשיבי העבודה המעשית והתרבותית בארץ־ישראל בכל התנאים. ובשנת תר“ס (1900) ביקר בפעם הראשונה בארץ־ישראל יחד עם מ. שיינקין. נופך עשה בארץ כמה חדשים. ביקר במושבות יהודה, שומרון והגליל וביקר גם בערים. הישוב העברי בארץ היה אז דל ומצער: המושבות, שברובן הגדול נתמכו על־ידי הבארון רוטשילד, ובשנת 1900 עברו לידי יק”א, עמדו אז לפני משבר גדול. המסחר והתעשיה היו אז בעיקר בידי לא־יהודים, וליהודים כמעט שלא היה חלק בהם, פרט ליקבי ראשון־לציון וזכרון־יעקב.

נופך ראה ושמע הכל, ובשובו לפטרבורג הרצה על המצב בארץ בחוג חבריו הסטודנטים.

בבקרו בארץ חשב ומצא, שלשם ידיעת התנאים המשפטיים והמדיניים הקיימים בתורכיה ובכללה ארץ־ישראל, ראוי למתבונן לעלות לארץ על־מנת להשתקע בה לקבל הכשרה מוקדמת בבית־הספר הגבוה של תורכיה.

חדשים מספר לאחר שגמר את האוניברסיטה בפטרבורג, נפרד נופך מחבריו שעמדו אז בראש התנועה הציונית ברוסיה, ויצא בשנת תרס“ד (1904) לקושטא, ושם נכנס לאוניברסיטה לשם לימוד תורת המשפטים. פה למד ארבע שנים את החוק העותומני, את הלשונות תורכית וערבית, והוסיף להשתלם גם בלשונות האירופיות: אנגלית, צרפתית, גרמנית ועוד. במשך ארבע שנות שבתו בתורכיה (1904–1908) רכש לו ידיעה עמוקה כמנהגיה, בחוקיה ובתרבותה, ובתרס”ח (1908) הוכתר שם בתואר “דוקטור למשפטים”.

בעת למודיו בקושטא הקדיש נופך הרבה מזמנו גם לתעמולה ציונית בין יהודי קושטא, סאלוניקי, איזמיר וכו'. במשך עשר שנים (תרס“ד–תרע”ד) מילא בקושטא כמה תפקידים ציוניים־מדיניים שהוטלו עליו.

לבקיאותו בלשונות המזרח, הלשונות העתיקות והחיות, וידיעותיו המקיפות בחוק העותומאני סללו לפניו את הדרך בחוגים המדיניים בקושטא תודות להשכלתו הגבוהה ולהכשרתו המקצועית. הוא שימש שם כיועץ משפטי ב“לשכת־המסחר הרוסית” ואף היה פעיל בתנועת “התורכים. הצעירים”. שנים מספר שימש הד"ר יצחק נופך מקשר בין עסקני ההסתדרות הציונית לבין השלטונות התורכים, ועם זה היה גם מדריך־מייעץ לעולי ארץ־ישראל שעברו דרך קושטא.

זכורני, כי בבוספורוס רצו רבים מאתנו לעלות על היבשה כדי לסייר את קושטא ופרבריה, בשעה שהאניה הרוסית “ניקולאי” – בה נסעו לארץ־ישראל כמה ויותר מבני העליה השניה. לשם כך דרוש היה רשיון מיוחד מאת הרשות התורכית, ולא בנקל אפשר היה להשיג את ה“תזכרה” התורכית. למזלנו הפליג באניתנו מאודיסה הציוני בינינסון ממינסק עם משפחתו. בינינסון היה מידידי משפחת נופך, וביום צאתו מאודיסה ביקש טלגראפית את יצחק נופך בקושטא לפגשו בזמן עגינת האניה.

עם התקרב האניה לחוף הבוספורוס, עלה מיד על האניה איש צעיר ושופע עלומים, ופגש את בינינסון בחבוקים ונשיקות. באותו מעמד הכרתי אף אני את יצחק נופך, והתידדנו מיד. השיחה בינינו היתה מעניני הזמן: על המשמר התורכי ופגעיו, על “הפתקה האדומה” (פתקה שהתירה ליהודי רוסיה ורומניה לעלות לא"י, ולשהות בה לא יותר משלשה חדשים), על כמה בעיות ישוביות ומדיניות של הימים ההם. יום שלם סיירנו אתו בעיר־הבירה ופרבריה, והוא הרצה לפנינו ארוכות על חיי התורכים ועל המשטר המדיני בארץ זו. בין הנוסעים באניתנו היו כאלה שלא השיגו רשיונות לעלות על חוף יפו, ויצחק נופך הצליח לקבל את הרשיונות לאחר משא־ומתן עם הפקידות התורכית בקושטא.

בשובנו אל האניה נפרדנו מיצחק נופך בברכה להתראות בקרוב בארץ־ישראל. על פעולותיו החשובות של ד“ר נופך בקושטא, בחוגי השלטונות העותומאניים ובקרב היהדות התורכית והמזרח הקרוב, שמעתי אחר כך רבות. ורק כעבור שלש־עשרה שנה, בראשית תר”פ (1919) נפגשתי עם נופך בביתו של מאיר דיזנגוף בשדרות רוטשילד, והוא סח לי על הרפתקאותיו בשנות המלחמה (1914–1918).

הרשות התורכית הצבאית הביטה עליו בעיני־חשד בגלל ציוניותו, ומיד עם פרוץ המלחמה, באב תרע"ד (1.8.1914), הוגלה מקושטא לפנים המדינה התורכית לאנטוליה. במשך ארבע שנות המלחמה הוגלה מעיר לעיר, והיה כל הזמן נתון לפיקוח חמור של השלטונות הצבאיים.

עם בואו לארץ קבע דירתו תחילה בירושלים, ונכנס מיד לעבודה צבורית. יסד את משפט־השלום העברי והיה בו שופט קבוע. עם זה היה מראשוני המורים בשעורי־המשפט הממשלתיים בירושלים. כעבור שנה עבר לגור בתל־אביב ונתמנה מטעם ממשלת ארץ־ישראל לשופט־שלום ממשלתי ביפו.

הרבה טרחות, ויגיעות טרח הד“ר נופך, עד שהוסכם לפתוח בשנת תרפ”ג (1923) משפט־שלום ממשלתי בתל־אביב. ממשלת ארץ־ישראל דחתה זמן רב את פתיחת בית־המשפט בתל־אביב “מחוסר תקציב” אך הד“ר נופך לא נרתע והשפיע על ראש מועצת־העיר מ. דיזנגוף לשכור דירה לבית־המשפט על חשבון העיריה, כדי לשכן את המוסד הממשלתי הראשון בתל־אביב. בקושי רב הושגה הדירה הפנויה של שני חדרים ברחוב יהודה הלוי. ומשנגמרה פרשת הדירה החלה פרשת ריהוט החדרים, החבור הטלפוני והציוד המשרדי הדרוש לבית־המשפט הממשלתי. אף לכך היה חסר תקציב בממשלת א”י. על כותב הטורים האלה, שמילא בימים ההם תפקיד של מפקח כללי בעירית תל־אביב, הוּטל לבוא לעזרת השופט נופך, ואמנם כעבור ימים מספר הועבר השופט לתל־אביב ובית־המשפט נפתח בשעה טובה. הוצאות ההחזקה היו על חשבון העיריה, ורק משכורת המנגנון שולמה על־ידי הממשלה. סדר זה היה קיים עד שנת תרפ“ח (1928) השופט הראשון והיחיד בתל־אביב היה עד אז ד”ר יצחק נופך. הוא היה גם הראשון, שהנהיג את הלשון העברית בבית־המשפט הממשלתי בתל־אביב. הדיונים, הפרוטוקולים, וגם פסקי־הדין נכתבו עברית.

בימים ההם היה זה הישג גדול להשלטת הלשון העברית במוסד ממשלתי, ואף בכך היתה תל־אביב הראשונה.

תחילה חששו השלטונות, שהכנסות בית־המשפט בתל־אביב לא יכסו את ההוצאות, ומשום כך היו בבית־המשפט כמה שנים שופט יחיד, מזכיר אחד ושמש אחד. על שולחנו של הד“ר נופך בבית־המשפט, מצא לו מקום גם “חושן משפט” ליד ספרי החוקים האנגליים והעותומאניים. עם גידול תל־אביב רבו והלכו גם הענינים המשפטיים, וכן עלו וגדלו גם ההכנסות, שכיסו את כל ההוצאות ואף נשאר עודף הגון של אלפי לא”י לקופת הממשלה.

עם התרחבות בית־המשפט, עבר המוסד מדירתו הקטנה לדירה מרווחת יותר, בת 6 חדרים, ברחוב המרכזי אלנבי. הוזמן שופט עברי שני, ואחר כך שלישי, ועם גידול העיר ורבוי האוכלוסיה התפתח גם בית־משפט השלום הממשלתי בתל־אביב למוסד גדול. אחר כך נפתח בתל־אביב גם בית־משפט מחוזי ובית־משפט לקרקעות. גדל מספר השופטים וגדל מנגנון הפקידות. ההכנסות מבתי־המשפט בתל־אביב, כהכנסות משירותים ממשלתיים אחרים, היו מרובות בתל־אביב מאשר בערים אחרות בארץ. מלבד בתי־המשפט הממשלתיים היו קיימים בימי ממשלת המנדט גם משפט שלום עברי (בית־דין של בוררות), ובשנות המלחמה והחירום – בית־דין לענייני ספסרות ובית־דין עירוני לענייני דירות. עם קום המדינה, קמו בתי־דין ישראליים־עבריים, שהכל בהם על טהרת העברית, ורשת בתי־הדין הגדולה ביותר בארץ היא בתל־אביב, העיר רבת־האוכלוסיה שבמדינה.

השופט ד“ר יצחק נופך שימש כמה שנים יועץ משפטי למועצת העיר תל־אביב ולועד הקהלה ליהודי תל־אביב ויפו. לפרקים היה מרצה על מלחמת הזכויות של האשה העבריה בא”י. לא היה פוסק מלימוד והשתלמות כל הימים, תמיד היה שוקד על תורת המשפטים, קורא בספרות העברית הישנה והחדשה, הוגה בספרות האנגלית, הצרפתית, התורכית והערבית. מגדולי המומחים בחוק העותומאני הבין־לאומי. פירסם שורת מאמרים בעתונות הציונית ובעתונות המקצועית.

שופט בחסד עליון, בעל מזג נעים ואופי טוב, חביב ומקובל על הבריות, נקי כפים ובר־לבב, מסביר פנים לכל אדם ומושיט עזרה לכל הפונים אליו.

ועם כל כובד־הראש שלו במשפטו ורחב־השכלה, היה גם איש ספוג־הומור ובעל שיחה נעים, שופע מילי דבדיחותא, משלי עם, פתגמים והיינו־דאמרי־אינשי מכל תקופה ומכל עם.

היה יושב על התורה ועל הספר, חי חיים צנועים ושמח בחלקו. מה מאושר היה, כשזכה להקים לו בית קטן ברחוב יבנה בתל־אביב ולחנך את בתו היחידה חנוך עברי־לאומי ולהקנות לה השכלה גבוהה. אשתו מרים היתה רופאה בתל־אביב, והבת חמדה גמרה את תורת המשפטים בג’נבה (שווייץ), וכיום היא עורכת־דין בתל־אביב.

ביתו של השופט יצחק נופך היה בית ועד לחכמים, שם היו נפגשים שופטים, רופאים, עורכי־דין וכו', ובבית שררה אוירה תרבותית.

במלאת לו חמשים שנה, חלה במחלת־כליות קשה ונסע לפאריס לשם ריפוי ולא זכה עוד לחזור לעירו ולמשפחתו.

בט“ו סיון תרפ”ט נפטר בפאריס, ואחר כך הועלו עצמותיו ונטמנו בבית־העלמין הישן בתל־אביב. אשת־נעוריו לא האריכה עוד ימים אחריו, ובאדר תרצ"ה (פברואר 1935) נפטרה אף היא.

בתולדות הציונות ובתולדות העיר תל־אביב ייזכר תמיד שמו של הד"ר יצחק נופך, מטובי הציונים והעברים, והשופט הממשלתי הראשון בתל־אביב. 

---

ד"ר ירוחם פישל (פיליפּ) קורנגרין

מאת

דוד סמילנסקי

את הד"ר ירוחם (פיליפ) קורנגרין הכרתי מקרוב מראשית בואו לארץ בשנת 1925. נפגשתי אתו מאז לעתים קרובות מאז וראיתי בפעולותיו הצבוריות והחברתיות, אם בעירית תל־אביב ואם בלשכת “הכוכב” של הבונים החפשים, ואם באיזה מוסד תרבותי או סוציאלי. תמיד עומד הכן לפעולה, תמיד חיוך על שפתיו, חיוך של אל־יאוּש, הסגולה הטובה שכל עסקן צבורי יכול להתברך בה.

עבר ציוני עשיר מנעוריו יש לו, לד"ר קורנגרין:

נולד בתרמ"ג–1883 בטרנוֹפּוֹל (גליציה המזרחית). בגיל 14, נכנס למערכת העבודה הציונית. בן 15 החל לארגן תאים ציוניים בין תלמידי הגימנסיה מבני גילו. בסיימו את הגימנסיה, ביולי 1901, אירגן וניהל את הכנוס הארצי הראשון של בוגרי־הגימנסיות הציוניים מכל גליציה, שנתכנס בטארנופול. ובהיותו תלמיד בית־הספר הגבוה למשפטים, היה ממייסדי האגודה האקדימאית הציונית “בר כוכבא” בטארנופול, והשתתף השתתפות פעילה בכל עבודותיה ובתעמולה הציונית. אף לקח חלק במלחמה לזכויות לאומיות של יהדות גליציה. במלאת לו 23 שנה, הוסמך למשפטים באוניברסיטת לבוב, ותוך התמחות במשרד עורך־דין, השתתף במלחמת־הבחירות הציונית לפרלמנט האוסטרי, שבתוצאתה נבחרו ארבעה צירים יהודים, שהיווּ סיעה יהודית־ציונית בפרלמנט. בשנת 1909 הוכתר בתואר “דוקטור למשפטים ולמדעי המדינה”.

בקונגרס הציוני השביעי (באזל 1905) השתתף ד“ר קורנגרין כנציג עתוני הנוער הציוני בגליציה. אחר כך השתתף כציר בקונגרסים השמיני, התשיעי, העשירי, האחד־עשר, בועידות לונדון (1920) ובקונגרסים השנים־עשר, השלשה־עשר והארבעה־עשר. בקונגרס הציוני שלאחר מלחמת־העולם הראשונה, הרצה הד”ר קורנגרין בעניני עליה, כיו"ר הועדה לעניני עליה.

בסוף 1911 השתתף קורנגרין כנציג הסתדרות בתי־הספר העברים בגליציה ובבוקובינה, עם הרב ד"ר יהושע טהון (נשיא ההסתדרות לתרבות עברית בגליציה) ועם רפאל סופרמן (נשיא אגודת המורים העברים בגליציה) בכינוס “יום העברים” הראשון בלבוב. בהשפעת התנועה העברית נוסדו אז בגליציה 35 בתי־ספר עברים עממיים וסמינריון למורים עברים. אחר כך הוזמן לעבוד כאחד המזכירים של ההנהלה הציונית העולמית בברלין. באבגוסט 1913 חזר לגליציה ועבד כעורך־דין בדרוהוביץ'.

במלחמת־העולם הראשונה, שרת הד“ר פ. קורנגרין כקצין בחזית ובמינהל הצבאי ובחיל־הכיבוש האוסטרי באוקראינה. לאחר המלחמה נבחר מטעם הועד הלאומי היהודי שב”אוקראינה המערבית" כשליח אל ועד המשלחות היהודיות שליד ועידת־השלום בפאריס. המשיך לעסוק בגליציה בפוליטיקה יהודית מקומית לקראת הבחירות לפרלמנט האוקראיני־מערבי, ואחרי כיבוש הארץ בידי הפולנים חזר למקצועו, כעורך־דין, והיה חבר הועד המרכזי של ציוני גליציה בנשיאותו של' הד"ר אריה־ליאון רייך.

ארבע שנים (1920–1924) היה מנהל המשרד הארצישראלי המרכזי בוורשה, ומ־1922 אף בא־כח חברת “הכשרת הישוב” לפולין. השתתף בפעולות בסיעת “עת לבנות”, בועד המרכזי של ציוני פולין, ונבחר לועד קהילת וורשה.

לאחר שביקר בארץ־ישראל בשנים 1922 ו־1923 עלה לארץ על־מנת להשתקע בה, עם רעיתו פרידה בת מנחם זילברדיק (עורכת־דין ומזכירת הקלוב של הצירים היהודים בפרלמנט הפולני). נבחן בבחינות לעורכי־דין זרים, והחל עוסק במקצועו.

בשנת 1925 נבחר על־ידי עולי פולין לאסיפת־הנבחרים ולועד הלאומי ולמועצת העיר תל־אביב.

בסתיו 1929 נתמנה לשופט־שלום ממשלתי בתל־אביב, בשנת 1935 הועבר לתפקיד זה בחיפה, בשנת 1937 נתמנה לשופט בבית־הדין המחוזי בתל־אביב, ובשנת 1944 יצא לפנסיה וחזר למקצועו כעורך־דין.

הד"ר י. פ. קורנגרין עוסק במחקר מדעי בהיסטוריה ובחוק העברי הקדמון, והוא מרצה עליו בבית־הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל־אביב. פירסם ספר על “חוקי המזרח הקדמון”, וכן חיבר ספר על “המושבות הצבאיות של היהודים בימי קדם”, כרך ראשון להיסטוריה יהודית, וכן כתב הרבה חוברות של זכרונות.

ד"ר י. פ. קורנגרין משתתף בחיים הצבוריים כחבר המועצה הארצית של הסתדרות הציונים הכלליים. כמה שנים היה נשיא לשכת בני־ברית “משה שור” בתל־אביב. נשיא לשכת הבונים החפשים “הכוכב” בתל־אביב, וכן כנשיא הגדול של הלשכה הגדולה הלאומית של הבונים החפשים בארץ־ישראל.

גם לאחר שעבר את גיל השבעים, ומתה עליו רעיתו שעמדה לימינו שלשים שנה ומעלה – עומדת בו רעננותו, והוא ממשיך לעבוד ולהשתתף בחיי החברה, כשהחיוך הנצחי של אל־יאוש מרחף תמיד על שפתיו ופניו מסבירות לכל אדם.

---

3. משומרי הבטחון

מאת

דוד סמילנסקי

3. משומרי הבטחון

מאת

דוד סמילנסקי

---

אליהו גולומב

מאת

דוד סמילנסקי

במותו של אליהו גולומב, בתמוז תש“ה (יולי 1945), נותקה עוד חוליה אחת משרשרת “הרביעיה” של המחזור הראשון, שגמר בשנת תרע”ג (1913) את הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה” בתל־אביב.

זוכר אני היטב – כאילו אתמול היה הדבר – את ארבעת הנערים, שהתרועעו למן המחלקה החמישית וצעדו יחד בראש כל יתר התלמידים בני־גילם, עד קבלם תעודת הבגרות של המחלקה השמינית, ואלה הם הארבעה: דוב הוז (ז"ל), אליהו גולומב (ז"ל), משה שרתוק (כיום: שרת, שר־החוץ במדינת ישראל) ואלכסנדר זלצמן (כיום: ד"ר א. מלחי).

אליהו גולומב היה בנערותו שתקן, צנוע ועניו בהליכותיו, אך תקיף בדעתו, ולא נוח לויתורים. נזכר אני בפרט אופייני לדמותו ולתקיפותו עוד בימי נערותו: אירע הדבר, ואליהו גולומב, בהיותו תלמיד המחלקה השביעית, הוצא מן הגימנסיה על־פי החלטת הועד הפדגוגי, בגלל סכסוך בינו ובין אחד המורים הראשיים והותיקים. הנהלת הגימנסיה ניסתה בכוח־השפעתה לדבר על לב התלמיד אליהו גולומב, שיפייס את המורה המובהק, אשר נעלב על ידו, וללא הועיל. אליהו עמד על דעתו בתקיפות, ולא נכנע. כותב הטורים האלה בא בדברים עם אביו והסביר לו, שאליהו בנו, לא יוכל לחזור לגימנסיה כל זמן שלא יפייס את מורו ומחנכו. על כך ענה לי אביו, שאליהו איננו מן הוותרנים, וכל מה שעשה נובע ממחשבה תחילה ומשיקול דעת. רק לאחר התערבות כמה מחברי הועד הפדגוגי והועד המפקח, הוחזר אליהו גולומב למחלקה והמשיך את לימודיו עד סיומם.

כמעט כל בוגרי המחזור יצאו ללמוד בבתי־ספר גבוהים בצרפת, אנגליה, גרמניה, תורכיה וארצות־הברית. ורק יחידים נשארו בארץ ופרשו לעבודה חקלאית. בין המעטים הללו היו דוב הוז ואליהו גולומב, שהלכו לדגניה, שהיתה אז ה“קבוצה” הראשונה מתוך ההתישבות הקבוצתית, שנוסדה בתר"ע. שני החברים עבדו כפועלים פשוטים והתקשרו לעבודת האדמה, כאילו היו חקלאים מבטן ומלידה. לאחר שנה עבר גולומב לקבוצת כנרת, ונתמחה שם בכל ענפי העבודה החקלאית של המשק המעורב, כמו: פלחה, גידול עופות וצאן, מחלבה, גידול ירקות ומטעים שונים.

עם פרוץ מלחמת־העמים באב תרע"ד (אבגוסט 1914), התנדבו כשמונים צעירים משני המחזורים הראשונים של הגימנסיה “הרצליה” והלכו לבית־הספר לקצינים שבקושטא עיר־הבירה של תורכיה בימים ההם. בין המתנדבים היו דוב הוז, משה שרתוק, פנחס ריקליס, חיים קרופסקי (אריאב), אליעזר ליפסון, בנימין ארנשטיין ואחרים. הם חשבו וקוו, שהשתתפותם הפעילה בצבא התורכי הלוחם תשפיע לטובה מבחינה מדינית על מושלי הארץ, ובפרט על העומדים בראש ממשלת תורכיה, שישנו את יחסם לטובה להתישבות היהודית בארץ־ישראל.

אליהו גולומב חשב אחרת מחבריו הרבים. דעתו היתה, שהנוער העברי מחוייב לשמור על הגחלת של הישוב העברי המדולדל בעיר ובכפר, והוא נשאר לעבוד בקבוצים בלול, ברפת ובגידול הירקות והתבואות.

לפי השקפותיו השתייך לתנועת הפועלים, אך לא הבדיל, בפרט בעת צרה, בין נותני העבודה ומקבליה, והוא עשה במיטב יכלתו להקל את מצב הזקוקים לעזרתו ללא כל הפליה.

עם פרסום פקודת הגירוש הכללי על יהודי יפו תל־אביב, בניסן תרע"ז, נוצר מצב חמור מאד. הרשות התורכית הבהילה את כל התושבים לעזוב את בתיהם ולצאת אל הדרך תוך ימים מספר. כלי־רכב חסרו אז לגמרי ביפו ובתל־אביב, וגם במושבות יהודה הקרובות לא היו סוסים ועגלות (מכוניות לנסיעות ומכוניות־משא לא היו עדיין בארץ), מפני שכולם הוחרמו בשביל הצבא התורכי שחנה אז בארץ־ישראל ובסוריה.

בן־לילה נוצר ועד־הגירה, ושליחים יצאו לגליל להשיג עגלות וקרונות־משא, לשם הסעת אלפי המגורשים עם חבילותיהם וצרורותיהם. הועד להקלת המשבר התמזג עם ועדת החטה, הקמח והלחם, וכל יתר הועדות התמזגו עם ועד־ההגירה וכולם יחד היו אובדי־עצות. ואז נתארגנו כמה צעירים, ובהם גם אליהו גולומב ורחל ינאית.

מפיהם נודע לי, שלאחר הגירוש המהיר מיפו ותל־אביב רווחה שמועה, כי פקודת הגירוש חלה גם על מושבות יהודה ושומרון. כן פשטו שמועות, כי למושבות הגליל העליון והתחתון צפויה סכנה של התנפלות מצד הדרוזים, הבידואים והפלחים.

ואז נתארגנה חיש־מהר קבוצת בטחון, שנכנסה בראשה ורובה לפעולת ההגנה על הנפש והרכוש של היהודים בעיר ובכפר. אליהו גולומב, השתקן, לא הרבה בדבורים גם עכשיו, אך עשה הרבה במלוי תפקיד אחראי זה.

עם התחלת ההתנדבות לגדוד העברי, בראשית תרע"ט היה אליהו גולומב מן המתנדבים הראשונים, ויחד עם חבריו ברל כצנלסון, ד. סברדלוב, ש. יבנאלי, משה סמילנסקי ואחרים, עברו מעיר לעיר וממושבה למושבה ופתחו בתעמולה רחבה לשם יצירת הגדוד העברי.

א. גולומב שירת את הגדוד העברי כשנתים עד ראשית תרפ"א, ואחר כך חזר לחקלאות והיה ממיסדי עין־חרוד באותה שנה.

גולת־הכותרת של עבודתו הצבורית היתה: השמירה על הבטחון הצבורי. עשרות שנים שקד על מערכות ההגנה הישובית בארץ, והקדיש לעבודה אחראית זו את מיטב שנות חייו ואת מיטב מרצו ואונו. וכל זה עשה בלא אומר ודברים, ורק על־פי צווי פנימי. לא פעם סיכן את חייו ויצר מערכת בטחון בכל נקודות הישוב העברי, ועל משמרתו זו עמד מתוך־אומץ־לב וגבורה נפשית עד יומו האחרון.

רק בן חמשים ושתים היה במותו (נולד י“ד אדר תרנ”ג–1893 בגרודנה, נפטר בתל־אביב ל' סיון תש"ה), אך מת שבע־פעלים וזכרו יהיה קשור תמיד בתולדות הישוב ובתולדות העיר תל־אביב.

---

יוסף שושני

מאת

דוד סמילנסקי

מגידוליה וחניכיה וגם משומריה הראשונים של תל־אביב היה יוסף בן גדליה שושני (נולד 1897).

הכרתיו מראשית בואו לארץ בשנת תר"ע (1910), יחד עם הוריו ובני משפחתו. בן שלש־עשרה היה ונכנס למחלקה השלישית של הגימנסיה “הרצליה”. מן התלמידים המצטיינים היה בכל הלימודים, בעל אופי טוב ומזג נעים, ונתחבב על מוריו, חבריו וכל מכריו.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה (1914), התגייסו לצבא התורכי כשמונים תלמיד מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” ומתלמידי המחלקות העליונות. בין המתגייסים היה גם תלמיד המחלקה השמינית יוסף שושני, שנשלח עם חבריו לבית־הספר הצבאי בקושטא. אך לאחר מאמצים שוחרר מן הצבא, כדי לגמור את למודיו בגימנסיה.

בתקופת הגירוש הכללי מתל־אביב (ניסן תרע"ז–אפריל 1917), נתרוקנה תל־אביב מתושביה, והיתה צפויה סכנה לכל הרכוש בתל־אביב. לשמירת הרכוש התנדבו עשרה צעירים ושתי צעירות מבין בוגרי הגימנסיה ואחרים.

בין המארגנים הראשיים של השמירה היה סעדיה שושני, ואחיו, יוסף שושני, היה בין השומרים. וכך ניצלה תל־אביב מגניבות ומשוד.

כשנתארגן הגדוד העברי – בסוף 1917, היה יוסף שושני בין ראשוני המתנדבים ואף הלך לחזית הצבא הלוחם. כשנשתחרר מן הצבא, לאחר גמר המלחמה, שימש קצין בנמל חיפה.

בכל מקום המצאו מצא יוסף שושני הבנה הדדית ולשון משותפת עם חבריו־לעבודה הן בחזית והן בעורף.

במרוצת הזמן חזר לתל־אביב, והצטרף להנהלת הדפוס של משפחת שושני.

במשך כשלשים שנה עבד יחד עם אחיו ובני משפחתו, והיה חביב ורצוי על כל העובדים ועל כל הבאים במגע עם דפוס זה, ממקומות־העבודה הראשונים של תל־אביב.

צנוע ועניו, ומאיר פנים לכל אדם, דייקן ושקדן, הולך תמים וישר־לב, חבר טוב ובעל משפחה מסור.

כמה שנים לפני מותו בלא־עת הותקף בהתקפת־לב, הבריא וחזר לעבודתו בבית־הדפוס ובצבור. בינתיים עברו עליו כמה אסונות משפחתיים – מות אשתו האהובה, אסתר לבית ברנשטיין, אחות רחמניה לפי מקצועה, ממחלת הסרטן, ומות ילדתו היחידה ארנה, בת שנה – ששברו לגמרי את כח התנגדותו למחלות, והותקף שוב בהתקפת־לב, החלים וחזר שוב לעבודתו.

בט“ז טבת תש”י עבד בדפוס מן הבוקר עד הערב וחזר בשעה מאוחרת למעונו, בלי להתאונן על כל מחושים.

בחצות הלילה הותקף התקפה קשה, והובהל אליו רופא, אשר טיפל בו שעה ארוכה. התקפה זו היתה ההתקפה האחרונה, אשר ממנה לא קם עוד. בי"ז טבת 6 בינואר 1950 הוציא נשמתו, ונטמן באותו יום ליד קבר אשתו בבית העלמין המרכזי.

הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

---

4. מעובדי עירית תל-אביב

מאת

דוד סמילנסקי

4. מעובדי עירית תל-אביב

מאת

דוד סמילנסקי

---

שמעון ברקול

מאת

דוד סמילנסקי

את שמעון ברקול הכרתי מקרוב, מראשית כניסתו, בשבט תרפ"א, לפקידות בועד תל־אביב, ומאז עקבתי אחרי פעולותיו בכל שלבי הפקידות.

תל־אביב היתה אז עיירה קטנה בעלת 3600 נפש.

משרד “ועד תל־אביב” מנה אז פחות מעשרה פקידים, והעבודה המשרדית התרכזה בעיקר במזכירות ובמחלקת החשבונות.

באותם הימים הוזמן ברקול בן הכ"ד (נולד בתרנ"ו בליטא) למשרד ועד תל־אביב כפקיד יומי לנסיון. תחילה עבד ברישום המכתבים הנכנסים והיוצאים ובארכיון הועדה. תוך שבועות מספר התבונן לעבודה המשרדית המסועפת, חקר ושאל מפי גדולים ממנו, למד ושינן מתוך הקפדה ושקידה מתמדת. לא הסתפק בקריאת המכתבים לשם רישום בלבד, אלא התעמק בתכנם, ולמד מהם את הנעשה בפנים הועד ומסביב לו.

תפיסתו הטובה וכשרון הסתכלותו סייעו בידו להסתגל מהר לכל תפקיד שהוטל עליו, ולא בז לשום עבודה, מתוך הנחה שכל העבודות כשרות ובלבד שהן לטובת המוסד.

בימים ההם החל ועד תל־אביב בהכנות להקמת מועצת־עיר. בהתייעצות עם עורכי־דין מובהקים הוכנה הצעת החוקה הראשונה, ותל־אביב עמדה אז לפני מיפנה חשוב בהתפתחותה הקרובה.

ובעצם הכנת תכניות העבודה הגדולה לשם קבלת התחוקה למועצת־העיר העברית הראשונה, פרצו בניסן תרפ"א מאורעות הדמים, שהתפשטו ביפו, בתל־אביב ובמושבות יהודה ושומרון. לתל־אביב הקטנה נשקפה אז סכנה גדולה, כי היתה מוקפת מכל עבריה ישובי הערבים שמהם יצאו כנופיות הפורעים.

“ועד תל־אביב” נעשה מיד למרכז מדיני, שבראשו עמדו אז: נחום סוקולוב (התארח אז בתל־אביב), מאיר דיזנגוף, פנחס רוטנברג, שמעון רוקח, ז. ד. ליבונטין, א. ז. הופיין, ש. טולקובסקי וכותב־הטורים.

ימים על לילות נמצאו חברי הועד המדיני בין כתלי בנין הועד בשדרות רוטשילד, ועמדו על המשמר לשם קבלת ידיעות מירושלים ומתן הוראות לתושבי תל־אביב והמושבות הסמוכות. כותב־הטורים, שמילא אז תפקיד של מפקח כללי בועד תל־אביב, היה עסוק באותם הימים בישיבות הועדה המדינית, ועל־כן הטיל כמה עבודות על עוזרו שמעון ברקול.

שעות העבודה במשרד היו בימים ההם מן הבוקר ועד שעה מאוחרת בערב, בגלל רבוי הענינים המסובכים, אשר לא סבלו כל דחוי.

ואז ראיתי מקרוב את מסירותו המופתית ואת גישתו הכנה והישרה לכל תפקיד שהוטל עליו.

תוך חדשים־מספר היה ש. ברקול עסוק ביום במשרדי הועד, ובלילות היה עומד על משמרתו יחד עם מאות בחורי ישראל, אשר הגינו באומץ־לב על המושב הקטן.

לא פעם סיכן ברקול את חייו, בעמדו במערכת השמירה וההגנה.

לא שערתי אז, שהצעיר ש. ברקול, אשר בשנות נעוריו היה מן התלמידים השקדנים בישיבות טלז וסלובודקה בליטא, והתורה “התישה את כחו”, יהיה מוכשר להשתמש בעת הצורך בכלי־נשק ולעמוד על נפשו בגבורה נפלאה.

והרי מבחינה גופנית היה צנום וכחוש, ובמידה ידועה החלש גם בהיותו שבוי־מלחמה בגרמניה יותר משלש שנים במלחמת־העולם הראשונה, אך כשצו השעה דרש ממנו, התאזר עוז רב ונרתם מתוך התנדבות ובלי כל מורא ופחד להגנה העצמית.

לאחר שתל־אביב קיבלה במאי 1921 את הזכויות המשפטיות, רבתה וגדלה העבודה המשרדית בעירית תל־אביב. וברקול שמח להיות מפקידיה הראשונים.

לא למד בשום בית־ספר למסחר או לכלכלה, ואף לא קיבל כל השכלה מקצועית של פקידות, אלא שקדנותו והתמדתו עזרו לו להתמצא במשך זמן קצר בעבודה המשרדית. את תורת הפקידות למד בעיקר מתוך הסתכלות במציאות החיה ובשרותים השוטפים. עשה את עבודתו לא רק מתוך משמעת ומלוי חובה, אלא מתוך חדוות היצירה. מעשה שעשה, שהיה בו משום הוספת אריח או לבינה לבנין של העיר הצעירה, היו יקרים לו כי נעשה לחלק מן השרות העירוני שבו טיפל באותה שעה.

בעל מזג רך היה מטבעו, נעים הליכות ומאיר פנים לכל אדם, ישר דרך ורוכש את אמונו של הבא אתו במגע.

והרי כמה מן התפקידים של ברקול ששימש בהם בעבודתו בעיריה:

כשש שנים שימש עוזר למפקח הכללי בעירית תל־אביב, ובסוף תרפ"ו הועבר למחלקת המסים, ועסק בעיקר בגביית מסי־הקרקעות. כעבור חדשים־מספר היה סגן המזכיר הכללי, וגם פה מצא את עצמו, והשביע את רצון מנהלו.

עם רבוי עניני העיריה במשרדי ספרי האחוזה והקרקעות (טאבו) של הממשלה, הטילה עליו הנהלת העיריה את העבודה הזאת, שדרשה ממנו זהירות והתמסרות במידה מרובה. באותו פרק־זמן מילא את מקומו של מזכיר־הכספים.

לאחר שהמזכיר הכללי י. נדיבי, הפסיק את עבודתו באבגוסט 1930, הוטל על ש. ברקול למלא את מקומו כשנתים.

המכתבים והמיסמכים האחרים שיצאו מידו היו כתובים בסגנון עברי רהוט ומלוטש, כי היה לא רק בר־אורין, שלמד עברית מן המקורות העתיקים, אלא היה גם בקי בספרות העברית החדשה. דבריו היו קצרים וקולעים אל המטרה.

עם פרוץ מאורעות־הדמים, באב תרפ"ט, לקח שוב ברקול חלק פעיל במערכת ההגנה והשמירה על תל־אביב. במשך כמה חדשים מילא ביום את שליחותו במשרדי העיריה, ובערבים ולפעמים גם בלילות, עמד על המשמר.

הראה את חריצותו ואת כושר פעולתו לא רק במשרדי העיריה, אלא הקדיש הרבה מזמנו וממרצו לעניניהם של פקידי העיריה, לקופת התגמולים ולצרכניה שלהם. בכל המפעלים הללו היה ממניחי יסודות המפעלים והרוח החיה שבהם.

חבה יתירה היתה לו לילדים, ולמענם היה ממיסדי “אגודת חובבי גן־החיות” ובמשך כמה שנים חבר פעיל בועד גן־החיות העירוני.

איש־צבור היה בטבעו, ולכמה מוסדות צבוריים וחברתיים הקדיש הרבה ממרצו ומזמנו. בכל מקום הכירו בו אדם נבון ומיושב בדעתו, הכל עשה במתינות ומתון שקול־דעת, מתוך חבה ואהבה לזולת.

על סגולותיו וענוותנותו ופשטותו נתחבב על אנשי העיריה, נבחרים כפקידים, מנהלים וראשי המחלקות ועל עובדי העיריה לכל סוגיהם.

בגלל ישרו ונאמנותו וכשרונו להסתגל לכל תפקיד, הטילה עליו הנהלת העיריה תפקידים מרובים ובפרט תפקידים מיוחדים שדרשו פקחות, זהירות במשא־ומתן ונאמנות..

עם מנוי ועדת ההערכה הראשונה לשם קביעת גובה שכר הדירה בתל־אביב, הטילה עליו הנהלת העיריה לנהל ענף־הפעולה הזה.

יסוד עיקרי לקביעת גובה המסים ותשלומי המים מתושבי תל־אביב, שימשה הערכת שכר־הדירה. עבודה זו היתה כרוכה בהתאמצות מרובה, וברקול העמיס על עצמו גם את התפקיד הקשה הזה, מתוך הכרה שהוא ממלא שרות חשוב למקורות ההכנסה של העיריה.

גולת־הכותרת של עבודתו בעיריה היתה: גאולת כמה שטחי־קרקע מידי בעלים לא־יהודים בגבולות תל־אביב, לשם הגדלת נכסי העיר והעיריה. על כך זכה לכנוי־של־חבה: “חנקין של עירית תל־אביב”.

הוא לא ידע ערבית, ואף־על־פי כן מצא לו מהלכים בחוגי הערבים בעלי הקרקעות, ניהל אתם משא־ומתן ממושך כמה שנים, והצליח לרכוש לו אמון רב בין הערבים בגלל ישרותו, נאמנותו ומתינותו בדין־ודברים אתם.

לאחר גמר קניה גדולה, שארכה זמן רב, הציע לו בעל־הקרקע הערבי, שהיה מאושר על הסכום הגדול שקיבל בעד הנכס – כמה מאות לא“י כ”מתנה אישית" לאחר עבודה מאומצת ויגיעה רבה, אך המוכר השתומם, כשברקול סרב בהחלט לקבל כל פרס בעד טירחתו, כיון שעבודתו היא כולה לטובת העיר,

את הסיפור הזה שמעתי מפי ש. ברקול, אגב שיחה על עניני גאולת הקרקע, והוא סח לי את זה לא לשם הדגשת ישרו, אלא לפי תומו.

ש. ברקול הגדיל את נכסי העיריה ברכוש גדול בעל ערך רב, ושמח על כל שעל אדמה שהעביר לרשות העיריה. וזה היה שכרו הגדול על עמלו הרב.

הוא לא הצטמצם בשעות־העבודה הרגילות בעיריה, כי גם בהיותו מחוץ למשרדי העיריה היו הגיגיו נתונים בשירותים העירוניים.

במשך עשרים ושתים השנים שעבד בעיריה, השתחרר מן העבודה רק פעמים מספר ולא השתמש בחופשה השנתית המגיעה לו. רק פעם אחת, בניסן תרצ“ה, לאחר 15 שנות עבודתו בעיריה, הרשה לעצמו לקבל חופש לחדשיים, לשם נסיעה לליטא כדי לראות את אביו, אשר התגעגע על בנו־יחידו שלא ראהו שנים רבות. שמחה גדולה גרם לאביו בבקורו זה ובליל הסדר של פסח שאל שמעון את אביו את ארבע הקושיות מן ה”הגדה", כדרך שהיה שואל בילדותו, ולשמחת אביו לא היה כל גבול.

בשובו לארץ, בסיון תרצ"ה, חזר לעבודתו בעיריה, ולאחר זמן קצר קיבל ידיעה מעציבה על מות אביו. זו היתה, איפוא, פגישת הפרידה של שמעון עם אביו.

כשנוסדה בעיריה המחלקה לעבודה סוציאלית, שעליה לטפל בהגשת סיוע לאלפי נצרכים וקשי־יום לסוגיהם, חשבו ומצאו שהאיש המתאים לעמוד בראש המחלקה הזאת הוא – שמעון ברקול, איש המוח והלב כאחד.

תחילה פיקפק והיסס הרבה בידעו, שמחלקה זו מצריכה התאמצות יוצאת־מגדר־הרגיל, בפרט בשנות חירום. והרי הוא בלאו־הכי עסוק בכמה וכמה עבודות עירוניות כמו: רכישת קרקעות, עניני משרד ספרי־האחוזה, מסי־עקיפין “תו־המגן”, מחלקת הערכה וכו'.

אך מתוך משמעת וציות, ובפרט מתוך אהבה לעיר, קיבל עליו גם את התפקיד הקשה הזה, ובתמוז תש"ב נתמנה כמנהל ראשי של המחלקה לעבודה סוציאלית,

וכדרכו התמסר מיד בכל לבו גם למחלקה החדשה, השקיע בה הרבה עמל ואת מיטב מרצו וזמנו, ובמשך שנה הצליח לפתח את המחלקה ולהרים אותה על הגובה הדרוש.

הוא תיכן כמה תכניות לשכלול המחלקה ולפיתוח הסיוע לחברות העובדות בטיפול סוציאלי, ונעשה תוך זמן קצר לאב ולפטרון של מוסדות ומפעלים שונים.

פגשתיו בחנוכת הבנין החדש של בית־הספר המקצועי לנשים מיסודה של הסתדרות נשים עממיות בתל־אביב, וכעבור ימים מספר – במסיבה של אגודת “עזרת יתומים” בתל־אביב, וראיתי שהוא חי ממש עם המוסדות האלה, יש לשון משותפת בינו לבין העסקניות של שני המפעלים החברתיים. פניו קרנו בראותו את עשרות הצעירות, השוקדות על מלאכתן בבית־הספר המקצועי לנשים.

הוא נתחבב על ראשי הועדים על גישתו הכנה לכל פעולה צבורית וחברתית.

ביום ד' באב תש“ג, קבע ש. ברקול במשרד המחלקה לעבודה סוציאלית ראיון לנשיאות של “עזרת יתומים”. הגברות העסקניות באו בשעה הקבועה וחכו לראיון המובטח, אלא שבאותה שעה קיבל ש. ברקול התקפה קשה, והועבר לבית־החולים העירוני “הדסה”, ולא קם עוד ממטתו. לאחר סבל קשה, במשך כמה ימים ומאמצים קשים של הרופאים להמשיך את חייו, השיב רוחו לאלקים בי”ב אב תש"ג.

במותו אבד אחד היקרים והנאמנים שבפקידי עירית תל־אביב.

---

שלמה גרטל

מאת

דוד סמילנסקי

שנים רבות עבד שלמה גרטל בעירית תל־אביב, כמנהל מחלקת החשבונות והגזברות, עד צאתו לפנסיה. התפתח יחד עם העיריה והלך אתה משלב אל שלב. בימי שירותו כגזבר, גדלה העיר ואוכלוסיתה, ועמן התקציב השנתי. מימיו לא היה בין אנשי־המלל, המדברים גבוהה, אלא בין אנשי־המעש, הצועדים על הקרקע ואינם ממריאים שחקים.

יליד פולין. למד בנעוריו בקלויז של חסידי בלז בעיירת־הולדתו הרובישוב, שבפלך לובלין. אחר כך למד כתלמיד אכסטרני בבתי־ספר למסחר בווארשה ובאודיסה. בתרע"ג, השנה האחרונה של “העליה השניה” (בשנה שלאחריה פרצה מלחמת־העמים), עלה לארץ.

תחילה עבד כפועל בקבוצת כנרת. שם הכיר את א. ד. גורדון, חנה מייזל ויתר טובי החלוצים. אחר כך עבר ללמוד בבית־מדרש למורים בירושלים. משפרצה מלחמת־העולם באבגוסט 1914 קיבל את הנתינות העותומאנית, לבל יגורש מן הארץ כנתין־רוסיה. נדרש לשרת בצבא הלוחם של מולדתו הרשמית ו“פדה” את עצמו, לפי החוק, בתשלום כופר צבאי (“בדל אסכר”) בסך אלף פראנק. בטבריה נפגש עם “ראש ועד ההגירה”, מאיר דיזנגוף, שניהל את מפעל העזרה למגורשים ממקומות מושבותיהם מדרום הארץ. ודיזנגוף הטיל עליו תפקידים בניהול החשבונות והקופה של ועד ההגירה. וכשחזרו הגולים לבתיהם בסוף המלחמה, ודיזנגוף חזר לראשות ועד תל־אביב בסתיו 1917, הטיל על גרטל “להמשיך בעבודתו” כמנהל חשבונות של ועד תל־אביב. הועד היה לעיריה, והיקף העבודה המינהלתית גדל והלך עם גידולה המפליא של העיר, ושלמה גרטל עשה קרוב לשלשים שנה בעבודה שקדנית ומסורה בהנהלת החשבונות, ואחר כך כראש מחלקת הגזברות של עירית תל־אביב.

נדב מזמנו וממרצו גם לעסקנות צבורית כשופט במשפט־השלום העברי, חבר ועדת הבקורת של “הלואה וחסכון”, במכון למנהלי חשבונות בליגה למלחמה בשחפת, כחבר הועד של “כופר הישוב”, חבר הנשיאות בחברת “גאולה”, חבר הועדה לערעורים להסדר תפיסת מקרקעין, חבר המועצה למען הקהק"ל, חבר הנשיאות בקואופרציה לאשראי בארץ, ועוד.

עם צאתו לפנסיה בעירית תל־אביב, הוזמן למנהל ראשי לבנק “הלוואה וחסכון” בתל־אביב, ואף במוסד זה זכה לחיבה ולהוקרה כללית כאדם מוכשר ומסור לתפקידו, דורש סדר ודייקנות מעצמו ומזולתו, וגם איש צנוע בהליכותיו ובעל מזג טוב ונוח לבריות.

שלמה גרטל הוא תמיד ובכל מקום – שלמה גרטל.

הערת המלבה"ד: ש. גרטל נפטר ביום ד' אלול תשט"ז (23.4.1956).

---

אריה־ליב גולדין

מאת

דוד סמילנסקי

בז' אלול תש“ח הלך לעולמו. אחד מבני העליה הראשונה, אשר בא לארץ בשנת תרנ”ג (1893). אריה־ליב גולדין נולד בתרל"ה (1875) בדוינסק (דינבורג), שם למד בחדר ואחר כך בבית־ספר למלאכה. במלאת לו שמונה־עשרה שנה, עזב את בית הוריו והלך לאודיסה ומשם הפליג באניה רוסית ליפו.

בעלותו לארץ הלך לראשון־לציון, ומיד נתקבל כמסגר לבית המלאכה שעל יד היקב. משכורתו הראשונה היתה פראנק וחצי ליום (ששים פרוטות ישראליות).

רמת־החיים היתה בימים ההם כל־כך ירודה, ששכר זה הספיק לחיים מצומצמים. מנהלי העבודה הכירו מיד, שהצעיר העולה מחונן בכשרונות טובים, והוא היה אז מלא כוח־עלומים ורצון חזק לעבוד, לפעול ולהתקדם במקצועו. כעבור זמן־מה הועלתה משכורתו לשני פראנקים, ותודות למסירותו, שקדנותו וחריצותו עלה משלב אל שלב והגיע לשכר של חמשה פראנקים ליום. אז היה שכר זה גבוה למדי בשביל פועל מקצועי.

מטבעו היה הצעיר גולדין איש צנוע ועניו בכל הליכותיו. לא התרברב ולא אהב לדבר ולנאום, כי מן השתקנים היה. הוא אהב את המקצוע של מכונאות, מסגרות ושרברבות, ומילא את תפקידו האחראי ביקב ראשון־לציון במשך עשרים ושבע שנים רצופות לשביעת־רצונה הגמורה של הנהלת היקב.

שמעו הטוב הלך לפניו, והוא נתפרסם בכל ערי הארץ ומושבותיה כבעל מקצוע מנוסה. בתרס"ט לקח אשה מבנות ירושלים, את לאה ממשפחת הלברשטטר. הוא זכה להקים לו בית בראשון־לציון, ואשתו ילדה לו בן ובת, וחי עם אשת נעוריו חיי משפחה נאים ונעימים.

בתקופת המלחמה הראשונה, כשהרשות הצבאית התורכית שמה מצור כמה פעמים על ראשון־לציון, ואסרה אחדים מראשי המושבה, מעסקניה וממנהלי היקב, עברו על א. ל. גולדין ימים קשים רעים ומרים. מפעם לפעם היה מוכרח להסתתר במחתרת מעיני הבלשים התורכים ובאופן כזה ניצל ממאסר ומגירוש מן הארץ. הוא נשא בדומיה את הסבל הרב במשך כל שנות המלחמה הקודמת בלי להתרעם על מישהו.

עם גמר המלחמה המשיך את עבודתו ביקב ראשון־לציון, והמנהלים ידעו להעריך את שירותו המצוין והתיחסו אליו מתוך הוקרה רבה. הוא גם התחבב על חבר הפקידים והעובדים שעבדו במחיצתו במשך עשרות שנים.

באחד הימים, בראשית 1920, הזמין מ. דיזנגוף את גולדין כמכונאי למחלקת המים בתל־אביב, אשר עמדה אז על סף התפתחותה והרחבתה. תל־אביב היתה אז מצערה – שטחה 1431 דונאם, מספר הבתים – 200, מספר החדרים – 1563 והאוכלוסיה בת 2084.

בשנת 1920 היו בתל־־אביב רק שני מכוני־מים: בשדרות רוטשילד פנת נחלת־בנימין וברחוב אלנבי פנת סמטת בית־השואבה. תצרוכת המים היתה אז כ־300,000 ממ"ע לשנה. אורך רשת הצנורות כ־3000 מטר. אז היה אריה־ליב גולדין המכונאי היחידי, וגם שימש מפקח על רשת הצנורות ועל ידו שני פועלים עוזרים.

עם גידולה של תל־אביב והרחבתה, גדלה תצרוכת המים במידה ניכרת מאד. בהתאם לכך הוקמו מכוני־מים חדשים בכל פנות העיר, אשר חרגה ממסגרתה הצרה ופרצה צפונה ודרומה, מזרחה וימה. גם רשת הצנורות התרחבה בד בבד עם גידולה המהיר של תל־אביב, וא. ל. גולדין עמד במערכת העבודה יומם וליל והתמסר לה בכל נפשו ומרצו.

עם ריבוי העבודה במפעל־המים, גדל המנגנון הטכני ומספר העובדים לכל סוגיהם. מאז נתמנה א. ל. גולדין למכונאי ראשי, והפיקוח על רשת הצנורות הוטל על אחד מעוזריו הנאמנים, א. שווארץ (הלך לעולמו במאי 1931), ולאחר מותו נמסר הפיקוח על הרשת לד. פלדמן. מנגנון המכונאים, החשמלאים, השרברבים, המסגרים, המלחימים, הבנאים ויתר העובדים המקצועיים והבלתי־מקצועיים גדל ורב משנה לשנה, וכולם מצאו לשון משותפת והבנה הדדית עם חברם הוותיק א. ל. גולדין.

הוא זכה לחזות במו עיניו את גידולו המהיר של מפעל־המים, במקום 2 מכוני־מים היו קיימים ביום־מותו 28, ועמדו להתחיל בפעולה עוד 2 מכונים חדשים. במקום 300,000 ממ“ע מים בשנת 1920, סיפקו מכוני־המים בשנת 1947 למעלה מ־23,000,000 ממ”ע; במקום הרשת הקטנה של 3,000 מטר בשנת 1920, השתרעה הרשת לאורך 180,000 מטר. במקום 2 עוזרים היו בשרותי מכוני־המים, רשת הצנורות ומחלקת המאור למעלה ממאה פקידים, מהנדסים, טכנאים, מכונאים, חשמלאים, שרברבים, מסגרים ועוד. מפעל־המים בתל־אביב, שגדל לנגד עיניו, הוא עכשיו המפעל הגדול ביותר מסוג זה בכל הארץ.

א. ל. גולדין היה מאושר לעמוד בשתי רגליו במערכת העבודה של מפעל־המים בתל־אביב, אשר התפתח בממדים רחבים וסייע במידה מרובה לביסוסה והתפתחותה של העיר העברית הראשונה. אפילו בשנים האחרונות, כשמצב בריאותו נתרופף מאד, לא פסק א. ל. גולדין לעקוב אחרי פעולות מפעל־המים, ויחד עם עוזריו שקד על עבודתו מתוך מאמצים רבים והתעניין בכל מה שנעשה לשם הסדרתה של אספקת המים.

הוא חי בארץ 55 שנה, 27 מהן הקדיש לעבודתו ביקב ראשון־לציון ו־28 שנה עבד במפעל המים העירוני בתל־אביב.

חצי שנה לפני מותו יצא לפנסיה, אבל גם בחדשים האחרונים, כששכב על ערש דוי בבית־החולים העירוני “הדסה”, הכרתו לא עזבה אותו והוא התעניין הרבה בכל מה שמתרחש בשטח מפעל־המים.

בשבת ז' אלול תש"ח נפטר אריה־ליב גולדין, ולמחרת היום הובל לקבורה בבית העלמין שבנחלת־יצחק, בן 73 היה במותו.

---

יעקב גורדון

מאת

דוד סמילנסקי

בכ' טבת תשי“א נפטר יעקב גורדון, מוותיקי הפקידים בעירית תל־אביב. עלה לארץ בימי העליה הרביעית, בראשית 1925. נולד בעיירה לגונסק (פלך מינסק) בחשון תרמ”ט (1885) להורים אדוקים מצאצאי רבנים. בצעירותו למד בישיבת “מיר” המפורסמת עד גיל שבע־עשרה. השכלה כללית רכש לו כמתלמד עצמי.

בשנת 1905 עבר לוורשה (בירת פולין), ונתקבל שם כמורה בבית־ספר עברי, ונתחבב על המורים והתלמידים.

בוורשה נפגש עם הצעירה נאוה וילנסקה תלמידת הקורסים הפדגוגיים, ובא אתה בברית הנשואין.

בשנים הראשונות לנשואיו עסק בהוראה, ואחר כך עבד כמנהל חשבונות בוורשה. עם פרוץ מלחמת־העולם הראשונה בשנת 1914 עבר י. גורדון עם משפחתו לרוסטוב על נהר דון (בירת קוקז הצפונית), ונתקבל שם כמזכיר הקהילה העברית. כאן מצא כר נרחב לעבודה צבורית, התמסר לטיפול בעניני היהודים הפליטים ופעל הרבה בעניני צבור. ואם כי מצבו החמרי והצבורי היה איתן למדי, היו עיניו נשואות לציון. לא קל היה אז לצאת מרוסיה. הגבלות ואיסורים עד אין מספר היו אז כלפי היהודים ברוסיה.

לאחר מאמצים ממושכים הצליח יעקב גורדון לצאת עם משפחתו מרוסיה, ובראשית 1925 הגיע לתל־אביב. לאחר זמן־מה נתקבל כפקיד בעירית תל־אביב, עלה משלב אל שלב עד שמונה בסוף 1927 כמנהל־חשבונות ראשי במשרד מחלקת המים והמאור, ובמשרה זו כיהן כעשרים שנה.

עם פתיחת המחלקה המאוחדת לגבית מסים ותשלומי המים בסוף 1947, עלה לדרגת סגן מנהל במחלקה זוֹ והמשיך את שירותו עד ימיו האחרונים.

מטבעו היה איש צנוע ועניו בכל הליכותיו, והעדיף עבודה ופעולה במקום נאומים.

בדרך כלל היה איש מתון, שקט, בעל אופי טוב, חביב ונוח לבריות, ותמיד היה מוכן ומזומן להגיש את עזרתו לזולת במיטב יכולתו.

היה ממארגני הפקידות בעירית תל־אביב; כן היה ממיסדי שכונת הפקידים והמורים על אדמת קרן הקיימת בתל־אביב, וגם בין הבונים והמתישבים הראשונים בשכונה זו.

היה גם חבר מיסדר הבונים החפשים, לשכת מוריה, ושימש גם כנשיא הלשכה שנה אחת.

אשתו עבדה כגננת בגני־ילדים עירונים בתל־אביב כשתי עשרות שנים, ובנו היחיד גמר את הגימנסיה “הרצליה” ונסע לארצות־הברית להשתלם בגידול משק עופות, וחזר לעבודתו המקצועית בקבוץ “חצור”.

לאחר שחלה ושכב בבית־החולים העירוני “הדסה” חדשים מספר. השיב רוחו אל אלהים בכ' טבת תשי"א.

---

ישראל ושר־רייכמן

מאת

דוד סמילנסקי

במותו של ישראל ושר־רייכמן נסתלק אחד מבני העליה השלישית, אחד מטובי בנינו־בונינו, אשר עלה לארץ בשנת 1923.

בן 36 היה אז, מלא כח עלומים, רצון ושאיפה לעבוד ולפעול למען האומה והמולדת.

צנוע ועניו בכל הליכותיו, בעל לב טוב, נוח לבריות ומוכן להגיש את עזרתו לכל הפונים אליו, בלי הבדל מפלגה ומעמד.

הכרתיו לראשונה בשורת הפועלים, כשעבד בסלילת כבישים מטעם מחלקת ההנדסה של עירית תל־אביב, ומאז עקבתי אחרי פעולותיו גם בשטח העבודה הצבורית. יום־יום יוצא לעבודה המפרכת והמיגעת את הגוף, ואת הערבים הקדיש לעסקנות צבורית.

בימים הראשונים נבחר לועד עובדי המחלקה, ומיד הראה עירנות ופעילות רבה, וכל חבריו לעבודה הוקירו את מסירותו הגדולה.

בשנות 1926–1928 נבחר ישראל ושר למועצת העיר תל־אביב, כנציג מפלגת “פועלי־ציון” בתל־אביב.

לא היה מן הדברנים והנואמים המושבעים, אלא העדיף את הפעולה הממשית על הדבור. ואזכיר פה רק כמה מפעולותיו בעבודה הצבורית בעיריה (בין העובדים) ובעיר: ישראל ושר היה ממיסדי הועד המאוחד, מועצת עובדי העיריה ופקידיה, קופת־התגמולים של פועלי העיריה, השתתף באופן פעיל ביסוד הצרכניה לפועלים, חברת מעון הפועלים, ספרית הפועל על־שם ב. בורוכוב בתל־אביב, ממיסדי המעונות המשותפים לפועלים בתל־אביב ורמת־גן. כן היה חבר הועד במועדון על־שם רוזה כהן והבטאון של עובדי עירית תל־אביב “שערים”.

במרוצת הזמן עבר י. ושר מסוג “פועלים” לסוג “פקידות” בעבודה משרדית.

בשנים האחרונות שימש יושב־ראש של מועצת פקידי העיריה וחבר הנשיאות בקופת תגמולים של הפקידים.

בשנת 1936 יצא ממפלגת “פועלי ציון” ועבר למפלגת פועלי ארץ־ישראל (מפא"י), והיה פעיל מאד במוסדות צבוריים של הסתדרות העובדים הכללית, בועד הארצי של קרן היסוד, בועד הארצי של הקרן הקיימת, במועצת קופת־מלווה של העובדים, ועוד ועוד.

ובעצם עמידתו במערכת העבודה והעסקנות הצבורית בממדים רחבים, הלך לעולמו.

חבריו לעבודה בחוגי הפועלים והפקידים זוכרים את פעולותיו הצבוריות והענפות, וזכרו הטוב של ישראל ושר־רייכמן לא ימוש מקרבם.

---

יהודה חקלאי

מאת

דוד סמילנסקי

בשנת תרפ"ג עלה מרוסיה לארץ הצעיר יהודה חקלאי (נולד בתרנ"א בפינסק).

עוד בהיותו תלמיד הגימנסיה בבוברויסק, יסד חוג ללימוד היסטוריה עברית והתקרב לנוער הציוני.

במלחמת־העמים הראשונה שרת כסגן־קצין בצבא הרוסי, ולאחר מהפכת 1917, ברוסיה, עסק בתעמולה ציונית בין החיילים היהודים. בגמר המלחמה למד תורת החקלאות במחלקה האגרוֹנוֹמית של הפוליטכניון בקיוב, על־מנת להשתמש בידיעותיו בארץ־ישראל.

מחוץ לכתלי הפוליטכניון, יסד עם אחדים מחבריו בני גילו את ההסתדרות הציונית “החקלאי”, ואחת מהחלטות החברים היתה שכל אחד מן המייסדים, שיזכה לעלות לארץ־ישראל ישנה את שם משפחתו ל“חקלאי”.

מקיוב עבר למחלקה החקלאית של האוניברסיטה בסימפרופול (קרים), ואף שם יסד הסתדרות בשם “החקלאי”, ששמה לה למטרה לפתח פעילות ציונית ותרבותית עברית. הסתדרות “החקלאי” אירגנה מקומות להכשרה חקלאית מעשית בשביל החלוצים הראשונים, המתכוננים לעלות לארץ ולהשתתף בפיתוח ההתישבות החקלאית.

בשנת 1919 אירגן יהודה חקלאי את עלייתה של שיירה בת 300 איש מתוך המוני הפליטים, שנמלטו לסבסטופול לאחר הפרעות האיומות שהתחוללו באוקראינה, באניה קטנה “חורליניץ”, אשר הגיעה לקושטא (בירת תורכיה אז) לאחר טלטולים קשים במשך ארבעה ימים.

יהודה חקלאי נשאר בקושטא כחצי שנה, ושימש מזכיר לשכת־המודיעין הארצישראלית מיסודו של יוסף טרומפלדור.

בקיץ 1920 עלה לארץ בקבוצת העולים הראשונה, שקיבלה רשיונות־עליה, ונכנס לעבוד במשטרת הנמל ביפו, כדי לעזור לעולים חדשים בהגיעם אל חוף הארץ. כעבור זמן־מה עבר לעבודה חקלאית בקבוצת “מחניים”, אך בגלל מחלת הקדחת הוכרח לחזור לתל־אביב ונתקבל לעבודה בתחנה לקבלת העולים בחוף יפו, בהנהלתו של ח. רידניק.

בזמן הפרעות, שפרצו במאי 1921, ניצל בנס יחד עם ח. רידניק, בעברם בין שורות ערבים פורעים, ובקושי הגיעו שניהם לתל־אביב.

למעלה משנה עזר ליהושע גורדון ולחיים פיינברג בהקמתו והחזקתו של מחנה־העולים הראשון, שהוקם ברחוב אלנבי בכמה מאות אהלים בשנת

1. הוא התעניין הרבה בחיי העולים החדשים, ודאג לכל מחסוריהם במיטב יכלתו.

בשנת 1923 נתקבל כפקיד במשרד המחלקה לעבודות ציבוריות בעירית תל־ אביב. לאחר ארבע שנים הועבר כמזכיר ראשי למשרדי מחלקת המים והמאור, ואת תפקידו מילא שנים רבות מתוך מסירות רבה וידיעה מקצועית.

היה גם פעיל בחיי ציבור הפקידים, והקדיש מזמנו וממרצו לעסקנות ציבורית.

בשנות 1932–1943 היה יו“ר ועד ההורים וסגן יו”ר הועד המפקח של בית־הספר התיכוני למסחר בתל־אביב. היה מיוזמי ארגון ועד־הורים מרכזי לכל בתי־הספר התיכוניים שבתל־אביב ועבד הרבה בשטח זה.

עם פרוץ הפרעות, באביב 1936, זרמו לתל־אביב המוני פליטים משכונות גבול יפו וסביבתה, ואז נתמנה י. חקלאי מטעם עירית תל־אביב לגזבר מפעל העזרה לפליטים – בנשיאותה של הנרייטה סולד, והוא השתתף בכל מאמציו להקל על סבלם של הפליטים, אשר העריכו את יחסו הטוב אליהם. בעת ובעונה אחת היה מן היוזמים להקמת בית־הספר למלאכה “עמל” (ע’בודה, מ’לאכה ל’פליטים), על־שם מאיר דיזנגוף, לשם הכשרה מקצועית של הפליטים, וכמה שנים היה אחד החברים הפעילים ביותר בועד.

בשנת 1934 נכנס כחבר במיסדר “הבונים החפשים” – בלשכת “מוריה” ומאז הוא פעיל במיסדר זה.

זה שנים רבות הוא חבר הועד הפועל והמועצה של הסתדרות הציונים הכלליים בתל־אביב, חבר הועד הפועל המקומי והארצי של התאחדות בני הישוב, חבר הועד הפועל של חבל ימי לישראל בתל־אביב, פעיל בעוד כמה מוסדות ציבוריים ותרבותיים. י. חקלאי פירסם שורת מאמרים בבעיות צבוריות ועירוניות שונות.

גם בעברו את גיל הששים הוא תמיד חי, ער, תוסס ומלא רצון לפעול ולעבוד לטובת החברה והציבור. המרץ והחריצות מלווים אותו לאורך כל חייו, והוא מוכן ומזומן בכל עת ובכל שעה לעזור לזולת ולהשתתף בפועל. בעבודה ציבורית רחבה ומקיפה. מלא יזמה, רצון ומרץ וממשיך להקדיש את מיטב זמנו לעסקנות ציבורית. 

---

יהודה נדיבי

מאת

דוד סמילנסקי

בן ארבע עשרה היה יהודה פרנקל (כיום: נדיבי), כשהוריו עלו לארץ מלונדון, בקיץ תרע"ג (1913), והביאוהו לתל־אביב עם שני אחיו הקטנים ממנו.

מאז ראיתיו והכרתיו מקרוב. לנגד עיני עברו חייו בגימנסיה “הרצליה”, התבגרותו ושרותו במשרד הממשלה הבריטית הצבאית והאזרחית, כניסתו למזכירות של עירית תל־אביב בקיץ תרפ"ד (1924).

הוא נולד ביוני 1899 בהומל (רוסיה הלבנה). אביו ר' שלמה בן יוסף פרנקל היה עסקן פעיל ב“צעירי־ציון”, עסק בהוראה והיה מן המורים הראשונים אשר הנהיגו ב“חדר המתוקן” בהומל את השיטה הטבעית “עברית בעברית”. אף האם חנה היתה ציונית מנעוריה (עליה פרק מיוחד במדור אחר בספר זה).

בזמן הפרעות, שפרצו בהומל בקיץ תרס"ג (1903), השתתף שלמה פרנקל באופן פעיל במערכת ההגנה העצמית נגד הפורעים הרוסים. כעבור זמן־מה עקר עם משפחתו ללונדון, ואף פה המשיך לעסוק בהוראה בעברית. ובית פרנקל שימש בימים ההם מרכז לדוברי עברית בלונדון.

הילד יהודה, בגיל חמש, למד ביום – בבית־ספר עממי שבמרכז היהודי במזרח־לונדון, ובשעות הערב – בבית־הספר העברי “תלמוד־תורה”. במלאת לו שתים־עשרה שנה, גמר את בית־הספר העממי וזכה בסטיפנדיה, אשר נתנה לו את האפשרות ללמוד בבית־ספר תיכוני.

האב, שלמה פרנקל, התמסר לתעמולה ציונית בארצות־הברית ובקנדה, ובשנת 1913 היה ציר ציוני קנדה בקונגרס הציוני האחד־עשר, שנתכנס בווינה. לאחר הקונגרס העביר את משפחתו בת חמש הנפשות לתל־אביב, והוא חזר לעבודת התעמולה הציונית בארצות־הברית.

המעבר מלונדון הכרך לתל־אביב הזעירה, שטבעה בים של חולות, לא הדהים את הנער יהודה. מיד הסתגל לחיי תל־אביב, נכנס כתלמיד למחלקה החמשית והתקרב למורים ולתלמידים. המורים הכירו בו תלמיד מקשיב ושקדן ובעל הנהגה טובה בתוך המחלקה ומחוצה לה, והתלמידים התרועעו אתו והוא נעשה כאחד ממשפחת הגימנסיה העברית הראשונה “הרצליה”. מן המחלקה החמשית עבר לששית של המגמה הריאלית, והתקדם יפה בלימודים לשביעת רצונם של הוריו ומחנכיו. בפרט הצטיין במתימטיקה, פיסיקה, כימיה, ציור ושרטוט.

ראוי להזכיר, שעוד בראשית תרע"ז הכין התלמיד יהודה פרנקל תכנית תל־אביב הקטנה וסביבתה המדברית. את המדידות עשה בלא כל מכשירים ומכונות, כי־אם בפסיעות, ממש עקב בצד אגודל מדד את הרחובות, את המדרכות ואת המגרשים הבנויים והפנויים, וכתב בכתב אשורי את שמות הרחובות. בשולי המפה כתב הערות ובאורים לסעיפים הבאים:

א. מגרשים ריקים בלתי־בנויים.

ב. ישוב תימני מחוץ לתחומי תל־אביב של אז.

ג. ישוב נוצרי או ערבי מחוץ לתחומי תל־אביב של אז.

ד. הרחובות של אז: הרצל, יהודה הלוי, לילינבלום, שדרות רוטשילד, נחלת בנימין, מונטיפיורי, חברה חדשה (כיום אלנבי), דרך־המלך–שכם–יפו (כיום: דרך יפו ודרך פתח־תקוה) ומסלת הברזל.

מפה זו מעניינת גם עתה את עין רואיה, והיא מזכירה את ימיה הראשונים של תל־אביב בתחילת בנינה.

האב, שעבודתו הציונית החזיקה אותו מחוץ לארץ־ישראל, היה מבקר אצל המשפחה מפרק לפרק, ומאושר שזכה לגדל את בניו בגימנסיה “הרצליה”.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה, באבגוסט 1914, נפסק הקשר עם ראש המשפחה, שעשה אז בארצות־הברית. באו ימים קשים, רעים ומרים. החלה פרשת החפושים, המאסרים והגירושים ההמוניים מן הארץ. הבנקים נסגרו, והפרוטה כלתה מן הכיס. צרכי המזון וכל יתר המיצרכים החיוניים נתיקרו באופן מבהיל ואחר כך נעלמו לגמרי. יום יום וגזירותיו הרעות, יום יום וצרותיו האיומות. נוצר מצב חמור מאד, ומאין תבוא העזרה?

לאט־לאט הסתגלו תושבי תל־אביב לתנאים הקשים. הלמודים בגימנסיה “הרצליה” נמשכו, אף־על־פי שהמורים הראשיים (ד“ר ב”צ מוסינזון, ד“ר י. לוריא וד”ר ח. בוגרשוב) גורשו מן הארץ, וגם ד“ר ח. הררי ורעיתו נשארו בחו”ל. ובימים טרופים אלה לא שכחה הגימנסיה “הרצליה” את גדול המשוררים העברים שבתקופת התחיה – את חיים נחמן ביאליק, וערכה בפורים תרע"ה נשף תלמידים למלאת

25 שנה להופעת שירו הראשון. אחדים מן התלמידים ציירו את ח. נ. ביאליק, וכתבו על קלף באותיות זעירות כמה משיריו. והתלמיד יהודה פרנקל צייר כמה תמונות של ביאליק בשרטוט ועל יד כל תמונה חיבר “שיר” מיוחד, שחרוזים אחדים מובאים בזה:

לַחֲצִי יוֹבֶלְךָ עֲבוֹדָתִי זוֹ אַקְדִּישׁ,

מֵעָלֶיהָ תִּקְרָא עָלֶיךָ דַּעְתֵּנוּ,

וְרִגְשׁוֹת כָּל אֶחָד אֵלֶיךָ יַרְגִּישׁ.

בַּצּוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, הַנְּכוֹנָה, הַיָּפָה

תִּרְאֶה עַצְמְךָ כְּפִי שֶׁהִנֶּךָ,

אָהוּב, חָבִיב בְּפִי כָּל נוֹשֵׂא,

פָּנֶיךָ יַבִּיעוּ אֶת טֹהַר נַפְשֶׁךָ…

תמונות אלו עם החרוזים והשרטוטים גנוזות בין יצירות תלמידים ב“בית ביאליק” בתל־אביב.

יומיים לפני פסח תרע"ז (אפריל 1917) יצאה גזירת הגירוש הכללי מיפו ומתל־אביב. תל־אביב התרוקנה מתושביה וגם מורי הגימנסיה “הרצליה” ותלמידיה היו בין הגולים. משפחת פרנקל עברה למושבה יבניאל (בגליל התחתון), ואילו יהודה הבכור נדד עם תלמידי הגימנסיה, שהתפזרו בזכרון־יעקב, שפיה, בת־שלמה, גבעת־עדה וחיפה. בגמר המלחמה חזרה משפחת פרנקל – באוקטובר 1918, יחד עם כל הגולים לתל־אביב.

מיד הוזמן הבוגר יהודה פרנקל, כמקשר בין ה“ריש־גלותא” מאיר דיזנגוף ובין השלטון הצבאי הבריטי בעניני הגולים מיפו ומתל־אביב. ידיעת שתי הלשונות (עברית ואנגלית) סייעה לו לעבור מתפקיד לתפקיד בפקידות. כעבור זמן קצר נכנס לעבוד במשרד המושל הצבאי בחיפה עם המאיור ג’מס רוטשילד. ומן המשרה הצבאית עבר למחלקה לעניני היהודים, בשלטון המחוז, ביפו. במרוצת הזמן נתמנה למנהל המחלקה למושבות העבריות שבמחוז יפו. בעת ובעונה אחת אירגן (בקיץ תרפ"א–1921), מטעם המושל המחוזי ומחלקת העליה הממשלתית, בשיתוף פעולה של ועד הקהילה של יהודי יפו ותל־אביב, את רישום הבקשות של היהודים תושבי מחוז יפו להעלאת קרוביהם מחוץ־לארץ.

עם פרסום חוק ההתאזרחות (בתרפ"ב–1922) החליף יהודה פרנקל את אזרחותו הבריטית בנתינות הארצישראלית, ואת השם “פרנקל” החליף בשם עברי “נדיבי”, ומאז ועד היום הוא ידוע לכל בשם יהודה נדיבי. בתרפ"ג (1923) עבר להנהלת מחלקת הכספים של משרד מושל המחוז ביפו.

לאחר שנה הפסיק את עבודתו במשרדי הממשלה הבריטית, ונתקבל (ביוני 1924) כמזכיר עירית תל־אביב.

נדיבי אוהב סדר ומשמעת, זריז ומהיר במלוי תפקידו ומתמצא יפה בעבודה המשרדית. הוא לא הסתפק בידיעותיו ושאף תמיד להשתלמות מקצועית. ביקר בלונדון, ולמד שם את שיטות העבודה של העיריות ויצר קשרים ראשונים עם חוגי משרד־המושבות. מפרק לפרק ביקר בערי אנגליה, השתתף בועידת ארגון מזכירי העיריות שנערכו באוניברסיטה של אוקספורד. השתתף גם בקונגרס הבינלאומי לניהול מדעי.

בשנת 1937 ביקר נדיבי בכמה ארצות מזרח־אירופה, וכן בסקנדינביה ובברלין, כדי ללמוד מקרוב את שיטות הניהול העירוני בכמה עיריות. בשנת 1939 יצא בשליחות המוסדות והקרנות הלאומיים להודו, בורמה ומאלאיה. בהודו נתקבל לשיחה אצל המהטמה גאנדי. השיחה התנהלה באנגלית, ונמשכה שעה קלה.

נדיבי נקט תמיד בסיסמה: “מכל מלמדי השכלתי”. יחד עם הנסיון המעשי, שנן ולמד את תורת הניהול העירוני בארצות שונות, ובמידה רבה התאים לתנאי הארץ את ידיעותיו בשטח הניהול העירוני.

בתקופת המלחמה השניה התנדב, בהסכמת הסוכנות ועירית תל־אביב, לצבא הבריטי ושירת בדרגת קפיטן, כקצין־הקשר היהודי בין המפקדה הצבאית ובין גדוד המתנדבים הארצישראליים. כחמש שנים טיפל בכל הענינים האישיים של חיילינו בחזיתות אפריקה, אירופה וארצנו. אף בתו התגייסה לחיל התעופה, והבן לבריגדה היהודית.

בגמר המלחמה שוחרר מן הצבא וחזר לעבודתו בעיריה. בשנת 1946 יצא שוב בשליחות עירית תל־אביב והמוסדות ללונדון, ונפגש שם עם כמה אנשים מחוגי הממשלה הבריטית. כן השתתף בועידה השנתית של מזכירי העיריות ובקורס ממשלתי לשלטון מקומי, בה לקחו חלק גם עובדי עיריות איטליה, דנמארק, שבדיה, צ’כוסלובקיה ועוד.

בשנת 1936 יסד את איגוד “מזכירי הרשויות המקומיות העבריות”, ומאז הוא משמש כיושב־ראש האיגוד.

יהודה נדיבי עובד במערכת הפקידות זה יותר משלשים שנה, ותוך עשרות שנים רכש לו נסיון רב בשירותי הפקידות העירונית, והרי אין חכם כבעל הנסיון.

הוא מן הפקידים המוניציפאליים העברים הראשונים בתל־אביב, וממילא בארץ כולה (כי תל־אביב היתה עריסת השלטון המוניציפאלי העברי), שהכניס לעירית תל־אביב את השיטות החדישות המקובלות בערים מתוקנות בעולם. ואף בשטח זה, כבענינים רבים אחרים, עירית תל־אביב היא אם ודוגמה לעיריות אחרות בארץ.

---

זלמן פבזנר

מאת

דוד סמילנסקי

מתהלך בתוכנו אחד מבני העליה השניה, איש צנוע ועניו בכל הליכותיו, זלמן פבזנר. נולד בסטארודוב (רוסיה) בתר“ן. עלה לארץ בתרס”ח–1908, בהיותו בן 18. עם התחלת ישור החולות בשנת תרס"ט לשם בנין פרבר־גנים “אחוזת־בית”, היה העולה החדש, הצעיר זלמן פבזנר, מן העובדים בחריצות יחד עם קבוצת פועלים בת עשרים איש.

ומערבות החול של “אחוזת־בית” עבר לעבוד כפועל פשוט וכנוטר כרמים בכרמי ראשון־לציון. מראשון־לציון עבר לבאר־יעקב, ועבד שם כשנה, ואחר כך אנו פוגשים אותו ב“מרח” (כיום: גבעת עדה) שליד זכרון־יעקב. ומתרפ"ה – בשירות עירית תל־אביב והספריה העירונית “שערי ציון”.

מראשית בואו לארץ עבד עבודה המיגעת את הגוף, ובקושי השתכר את לחמו הצר. תנאי החיים של הפועלים היו קשים מאד בימים ההם. מזמן לזמן תקפה אותו הקדחת הממארת שהיתה מחלישה את בריאותו, את כחותיו הגופניים. אבל ברוחו היה אמיץ־לב, לא התלונן על גורלו ועל מצבו החמרי, וכאילו נשא בחובו איזה סוד כמוס אשר לא גילהו לשום איש. הסוד נתגלה רק כעבור שנים רבות.

מראשית בואו לארץ נכנס בפבזנר רעיון: ליצור נכס תרבותי שאין דומה לו. בשקט ובלי דברים נגש במרץ רב לאסוף וללקט את העתונות היהודית שיצאה לאור בארץ־ישראל ובכל העולם, בכל הלשונות ולכל גלוייה, מראשיתה ועד ימינו. וזה עשרות שנים הוא חוסך משכרו הדל ורוכש בפרוטותו האחרונה עתונים ישנים וחדשים, ואף כרוזים ומודעות שפורסמו בארצנו לרגל מאורעות שונים. מחונן הוא בחוש מיוחד של אספן, וכשרון רב לו לשמור מכל משמר על העתון, המודעה, העלון, הכרוז, הצלום וכל מה ששייך לחיי ישראל ולחיינו הישוביים בארץ בפרט. בגלל מסירותו המצויינת הצליח ליצור יש מאין, לשמור על הנכס היקר בתקופת מלחמת־העמים הראשונה, שארכה למעלה מארבע שנים (1918–1914), ואחר כך בימי מלחמת־העולם השניה, ובימי המאבקים ומלחמת השחרור, הפצצות והפגזות.

בתקופת החפושים, המאסרים והגירושים ההמוניים, והיחס הרע בכלל מצד השלטונות הצבאיים והאזרחים של המשטר התורכי, טילטל זלמן פבזנר את ארגזיו, סליו וחבילותיו, שבהם היה ארוז האוסף היקר שלו מעיר לעיר ומכפר לכפר, ושמר מתוך הקרבה עצמית וסכנת נפשות על אוצרו היקר, עד שהצליח למצוא לו מקלט בטוח בתל־אביב. ואף כאן בעיר העברית הראשונה, היה טורח ומתיגע הרבה בהעברת אוסף העתונות שלו ממרתף למרתף ומדירה לדירה. ועמלו הרב נתן פרי אשר ישווה לו: בשנת תרצ“ח זכה ז. פ. לקבל מן הקרן הקיימת לישראל מגרש ברחוב ד”ר חיים חיסין בתל־אביב, ובעזרת העיריה והלוואות קופת התגמולין של פקידי עירית תל־אביב, הוקם על המגרש הזה בית קטן בן 4 חדרים ושם מצא האוסף, אחרי טלטולים רבים, מקום קבוע בשני חדרים. תכנית הבנין תוכננה לשלש קומות, אבל מחוסר אמצעים כספיים הוקמה רק קומה אחת.

את הבנין שבו אוסף העתונות, קרא פבזנר “בית הלבנון” על־שם העתון העברי הראשון בארץ־ישראל “הלבנון”.

תודות למסירותו, חריצותו ושקידתו של פבזנר, שמורים וקיימים ב“בית הלבנון” כל עתוני ארץ־ישראל מראשית הופעתם ועד היום הזה. וכן גנוזים ב“בית הלבנון” קומפלקטים שלמים מן העתונות היהודית בארצות הגולה, מהם עתונים שהופיעו לפני מאה וששים שנה ויותר. יש לציין במיוחד את העתון העתיק “וואכענטליכן בעריכטען”, שנדפס בהולאנד בשנת 1781. עובדה היא, כי אינו, לא בספריה הלאומית שלנו בירושלים ואף לא באוספים הגדולים של בתי־הנכות הממלכתיים.

לא יאמן כי יסופר: פ. דל־האמצעים הצליח לאסוף נכס לאומי יקר־ערך כזה שאיו ערוך לחשיבותו, ובזה קנה את עולמו. 

---

משה פרנקל

מאת

דוד סמילנסקי

האניה הרוסית “רוסלאן”, שפתחה את העליה השלישית לארץ לאחר הכרזת בלפור, הביאה מנמל אודיסה לחוף יפו, למעלה משש מאות יהודים, שבהם בעלי מוניטין בספרות העברית כפרופ' יוסף קלוזנר, כמה עסקנים ציונים חשובים וציונים טובים מן השורה, מהם קשישים בעלי שם, מהם צעירים שרכשו להם שם במרוצת הזמן בארץ. בין הצעירים היו: ישראל גורפינקל (גורי), מחשובי הסתדרות־העובדים כיום וחבר הכנסת; אברהם קמיני, מחשובי הפקידים בעיריה במשך שנים רבות ואחר כך חבר מועצת־העיר, ויו"ר הועד הארצי של הקרן הקיימת לישראל זה שנים רבות.

בין הבאים ב“רוסלאן” היו גם שני אחים צעירים מאודיסה – האחד יצחק פרנקל, כיום מחשובי הציירים, והשני משה פרנקל, מוותיקי הפקידים בעירית תל־אביב, הממונה על גבית המסים ועסקן פעיל וחרוץ בכמה וכמה מוסדות צבוריים.

משה פרנקל נולד בשנת 1897 למשפחת חסידים, וקיבל חנוך מסורתי. בימי נעוריו היה ממבקרי בית־הכנסת “יבנה” באודיסה, אשר שימש שנים רבות מרכז חשוב לציוני אודיסה והסביבה.

כשהגיעו לאודיסה פליטי ארץ־ישראל, אשר גורשו על־ידי הרשות הצבאית של תורכיה בראשית המלחמה הראשונה, נוסד מיד בעיר זו ועד העזרה לפליטים.

משה פרנקל הטה שכם לועד זה, עמד בראשו וטיפל במסירות רבה ומתוך התנדבות בפליטים עד היום האחרון.

עם גמר המלחמה, בנובמבר 1918, החל, יחד עם כמה מחבריו, לארגן את שיבת המגורשים לארץ־ישראל.

אל מחנה הפליטים נספחו מאות עולים חדשים, ובהם גם משה פרנקל ואחיו יצחק.

לא קל היה אז לקבל רשיון־יציאה מרוסיה הבולשביסטית, ושבעתיים קשה היה למצוא אניה אשר תפליג מאודיסה לארץ־ישראל. מחוסר אפשרות למצוא מאות מקומות פנויים באחת האניות, היו מוכרחים לשכור אניה מיוחדת על חשבון הנוסעים עצמם.

לאחר מאמצים מרובים יצאו מאודיסה בסוף 1919 למעלה משש מאות יהודים, והפליגו באניה הרוסית “רוסלאן”.

משה פרנקל המשיך לטפל בפליטים, ודאג להנעים על היוצאים את הנסיעה מאודיסה עד בואם ליפו.

בראש ועד האניה “רוסלאן” עמד הפרופ' יוסף קלוזנר, ועל ידו היו עוד חברים אחדים, ובהם משה פרנקל, אשר התנדב למלא תפקיד של גזבר העולים.

בגורל האניה הזאת נפל להיות הראשונה, אשר הביאה לנמל יפו קבוץ גדול של הפליטים והעולים הראשונים, לאחר סיומה של המלחמה הראשונה.

מנמל יפו עברו כל העולים לתל־אביב. לאחר הפסקה ארוכה של ארבע שנים ויותר היה זה בבחינת מאורע גדול בכל הישוב ובתל־אביב בפרט, ו“עולי רוסלאן” היו לשיחה בפי כל. מחוסר בתי־מלון בתל־אביב, התאכסנו כמעט כולם בבתים פרטיים.

תושבי תל־אביב שמחו לקראת החוזרים והעולים החדשים, וברצון רב קיימו את מצוות הכנסת אורחים, וקבלו את כל העולים בזרועות פתוחות.

תל־אביב הקטנה, עם 180 הבתים ועם האוכלוסיה שעלתה אז ל־1800 נפש, המתה על ששת רחובותיה הקצרים ממאות האורחים אשר מלאו את כל בתי הפרבר, והשמחה היתה במעונות המארחים.

עולי “רוסלאן” הביאו דרישת שלום חיה מיהודי רוסיה וסיפרו, שאלפים ורבבות מאחינו בני ישראל מחכים בכליון עינים ליום המאושר שיוכלו לעלות לארץ ולהתנחל בה.

ימים מספר לאחר שבתו בתל־אביב, הלך משה פרנקל למושבה ראשון־לציון, ועבד בזמן הראשון ביקב.

בשנת 1923 נכנס לעבוד במחלקת המסים בעירית תל־אביב, ובמרוצת הזמן עלה משלב אל שלב עד שנתמנה כמנהל מחלקת המסים, ומאז ועד היום עומד בראש המחלקה הזאת, המכניסה את ההכנסות העיקריות בתקציב העיריה.

מפרק לפרק חרג ממסגרת העבודה המשרדית, ויצא לפעולות צבוריות שונות.

עם הווסד האגודה לבנין שכונה חדשה “נוה־שאנן”, מחוץ לתחומי תל־אביב הבנויים, בשנת 1922, היה משה פרנקל מראשוני מייסדיה.

כעבור שנים מספר נתארגנה קבוצת מורים ופקידים לשם בנין שכונה חדשה על החולות שבקרבת תל־אביב, ושוב אנו מוצאים את משה פרנקל בין מייסדיה ומתישביה בשנת 1931.

בעת ובעונה אחת היה ממייסדי בית הכנסת “נחלת אבות” ברחוב בורוכוב, הגובל בשכונת המורים והפקידים.

גולת הכותרת של עבודתו הצבורית היא – “מגן דוד אדום” בתל־אביב.

מראשית ייסודו של “מגן דוד אדום”, על־ידי יוצרו ויוזמו הד"ר משולם ליבונטין, עמד משה פרנקל לימין המייסד הראשון והתמסר למפעל החשוב בכל נפשו ומאודו.

מ. פרנקל היה גם ממייסדי המרכז הארצי של “מגן דוד אדום”, חבר ההנהלה, גזבר ואחד החברים הפעילים בכל שטחי פעולות המוסד, אשר יצאו לו מוניטין לא רק בכל ערי ארץ־ישראל ומושבותיה, אלא גם מחוץ לגבולות הארץ.

ראוי להזכיר כאן שבעד שירותם הגדול לטובת “מגן דוד אדום” רשם רה“ע מאיר דיזנגוף ז”ל בספר הזהב של הקהק“ל את הד”ר מ. ליבונטין ואת עוזרו הנאמן מ. פרנקל.

בתקופת מלחמת־העולם השניה היה מ. פרנקל חבר המטה הראשי של שירות ההתגוננות הפאסיבית בתל־אביב. כן פעיל בעל היובל במיסדר הבונים החפשים, בלשכת “חירם”.

ועוד כחו ומרצו עמו להוסיף על זכויותיו הצבוריות כהנה וכהנה. 

---

חיים צ'פלינסקי

מאת

דוד סמילנסקי

זמן רב קשה היה לי להשלים עם המציאות, שהצעיר הרענן והמלא כח־עלומים – החשמלאי חיים צ’פלינסקי איננו עוד בחיים.

הרי מיום כניסתו למחלקת המאור שבעירית תל־אביב, הייתי רגיל לראותו יום־יום במערכת העבודה הסדירה, חי, ער ותוסס, ממלא במסירות מופתית ומתוך הכשרה מקצועית יפה את תפקידיו השונים במחלקת המאור המסועפת.

הוא היה בעל סדר ומשמעת, חרוץ, זריז ומהיר במלאכתו, פיקח, נבון ובעל תפיסה מהירה, מתמצא יפה בכל ענפי העבודה המקצועית. הוא אהב את העבודה, היה קשור בכל נימי נפשו לחבריו בעבודה, לארגון העובדים ולעומדים בראש הסתדרות פועלי ארץ־ישראל, ונתחבב על מרעיו ומיודעיו.

בשנים האחרונות עלה לדרגת פועל ראשי במחלקת המאור, אבל לא השתרר על עוזריו, כי אם משך בעול העבודה לכל ענפיה וסוגיה יחד עם עוזריו המקצועיים והבלתי מקצועיים.

העבודה המקצועית והעבודה הפשוטה נתמזגו אצלו למזיגה נאה, ואחת השלימה את השניה. הוא לא בז לקטנות של עבודה, ובכך שימש דוגמה נאה למנהליו ולעוזריו.

מטבעו היה בעל אופי טוב, קשה לכעוס ונוח לרצות, איש אדיב ובעל רמה תרבותית, מחונן במידות תרומיות ובסגולות מצוינות. עיניו היו בהירות וקורנות, חיוך נעים על שפתיו, פנים מלאים חן, פונה לכל אחד באדיבות ובנימוס מוכן להענות לכל דורשיו.

מוצאו של חיים צ’פלינסקי מעיירה קטנה אושמיאני, בליטא, נתייתם מאביו בילדותו. בגיל צעיר נכנס ללמוד בבית־ספר טכני בווילנא, ולמד בו את תורת החשמלאות.

עם גמר חוק למודיו בבית־הספר בווילנא, השיג מיד עבודה ורכש לו גם נסיון מעשי במקצוע החשמלאות.

באחד הימים של שנת 1935, בהיותו בן 23, יצא חיים צ’פלינסקי את ליטא, ועלה לארץ על מנת להשתקע בה. ביקר בערי ארץ־ישראל ומושבותיה והתיישב בתל־אביב, ופה הוא גר עם רעיתו ובנו יחידו עד יומו האחרון.

חיים צ’פלינסקי לא הסתפק בשירותו העירוני, אלא נמשך גם לעבודה צבורית מתנדבת, והיה פעיל בכמה מפעלים חשובים. בפרט הקדיש מזמנו ומרצו לועד פועלי מפעלי המים והמאור בעירית תל־אביב. יחד עם חברי ועד העובדים הגן במשך שנים על זכויות העובדים – ללא ליאות וללא הפסקה. ידיו היו תמיד מלאות עבודה, בידו האחת אחז במכשירי וכלי העבודה היומיומית, ובידו השנית עסק בעבודה בשביל הזולת, בשביל החברה והצבור.

חיים צ’פלינסקי היה שמח בחלקו, שזכה להיות בשורת עובדי העיריה העברית הראשונה, ובזמן ההכרזה ההיסטורית של באי־כוח האומות המאוחדות בליק־סכסס על הקמת המדינה העברית לא היה גבול לשמחתו ולאשרו.

עם קריאתם הראשונה של אנשי ה“הגנה” נענה מיד, ובכל לבו ונפשו נכנס למערכת ההגנה. אף כאן היה פעיל, ער ומסור, לא חס על זמנו ועמד על משמרתו בחרף נפש, בהקרבה עצמית ובמסירות מופתית. כל אלה שעמדו אתו במערכה יודעים לספר על גבורתו ואומץ לבו.

ובעצם ימי עמידתו על משמרת ההגנה פלחוהו כדורי המרצחים, והחבר היקר חיים צ’פלינסקי נפל חלל ומת מות גבורים בשדה מערכת הדמים – כ“ה שבט תש”ח (5.2.48).

בין גבורי האומה, אשר הקריבו את חייהם על מזבח המולדת והמדינה, יזכר גם שמו הטוב של החבר חיים צ’פלינסקי.

יא. מעסקני “בני ברית” ו“בונים חפשים”

מאת

דוד סמילנסקי

---

מאיר אריסון

מאת

דוד סמילנסקי

מגדולי הארץ היה מאיר אריסון. נולד בזכרון־יעקב בכסלו תרמ"ד (דצמבר 1884) לאביו משה אריסון, מן האכרים הוותיקים במושבה זו.

הסב, מתתיהו תמשיס, זכה לעלות לארץ בשנת תרמ"ב עם קבוצת הראשונים, אשר הניחו את אבן־הפנה ליסוד זכרון־יעקב. הסב מתתיהו תמשיס היה אדם בעל צורה יפה, מחונן בשכל ישר והגיון בריא, נואם רב־כשרון, ועמד בראש המושבה כמה שנים.

רבות סבלו הראשונים עד אשר הצליחו להפוך את הישימון לישוב חי, פורה ומפרה. שלשלת ארוכה של נסיונות, חפושי דרכים והתאבקות ממושכת עם הטבע, החי, הדומם והצומח, ליווּ את המתישבים הראשונים והם יצאו כמנצחים.

והילד מאיר אריסון ינק את האהבה למולדת ואת הקשר הנפשי לטבע בבית הוריו, אשר הכו שרשים עמוקים על פסגת ההר, המתבלטת בתוך שרשרת הרי שומרון והרי הכרמל. בילדותו למד בבית־ספר של המושבה, ולאחר גמרו, עבד שנים אחדות במשק הוריו, ובשנת תרע"ב הלך לקושטא, שם גמר בית־ספר גבוה למסחר, ואחר חזר למושבתו זכרון־יעקב.

אותה שנה (1914) פרצה מלחמת־העמים, וגם תורכיה התכוננה להצטרף לבעלות־בריתה גרמניה, אוסטריה־הונגריה ובולגריה. הישוב העברי בארץ־ישראל – רובו היה מנתיני ממשלות זרות, בעיקר נתיני רוסיה, שנלחמה לצד ממשלות “ההסכמה”.

בין קבוצת הצעירים מבוגרי הגימנסיה “הרצליה” בתל־אביב, ומבוגרי בית־המדרש למורים בירושלים – שנכנסו לבית הספר הצבאי בקושטא, היה גם מאיר אריסון. בגמרו את בית־הספר לקצינים, נתעלה לדרגת “ליוטננט” בצבא התורכי, ושרת בצבא זה כארבע שנים, אבל לא שכח לשרת את עמו ואת מולדתו.

במיוחד יש לציין את השירות היפה, אשר הגיש ליהודי יפו ותל־אביב בקיץ תרע“ז בתקופת הגירוש הכללי. ימים קשים ורעים עברו אז על אלפי המגורשים, אשר התגלגלו בתנאים איומים במושבות יהודה, שומרון והגליל. ד”ר א. רופין הוגלה על־ידי מפקד צבאות תורכיה ג’מאל פחה, לקושטא, ובעזרת ציר ארצות־הברית של אז, הנרי מורגנטוי, יצר קשרים עם אמריקה ועם הארצות הנייטראליות של אז, כגון: שבדיה, נורבגיה, דנמרק, שווייץ, ספרד ופורטוגאל. מאיר דיזנגוף (ה“ריש גלותא”) עבר ממושבה למושבה, ביקר במחנות המגורשים מיפו ומתל־אביב, והיה מספק להם חטה, קמח, שמן, ויתר המיצרכים החיוניים וגם כסף. המצוקה היתה גדולה מאד, ונוסף על כך סבלו אז מן היחס החשדני של פקידי הרשות התורכית, הצבאית והאזרחית.

המנוח מ. דיזנגוף מספר בספרו (“עם תל־אביב בגולה”, תרצ"א): “עזבתי את חיפה ובאתי לזכרון־יעקב, שם נפגשתי עם מר מ. אריסון, ששימש קצין בצבא התורכי, ובאמרי לו כי אץ אני לדמשק – עזרני, ויצאתי בלי שהיות מזכרון לדרכי בו בלילה, והנה כשעתים לאחר צאתי – באו חיילים לזכרון־יעקב, לאסרני מטעם הקימאקאם בחיפה (נציב המחוז) בתור ידידו של יוסף לישנסקי”.

בקיץ תרע"ז (1917) חפשו השלטונות עקבות מרגלים במושבות ישראל, ובפרט את יוסף לישנסקי, שהשתייך לקבוצת “נילי” שבראשה עמדו אהרון ושרה אהרונסון. מר אריה סמסונוב מספר בספרו (“זכרון יעקב”, תש"ב) “המושבה, ברצותה להקל מעליה את הגזירות, על־ידי מתן “בקשיש” ראוי למירלאי (פקיד ממשלתי), הוא שׂר הטבחים והעינויים במושבה, נתקלה בקושי שלא פיללו, לא היה מי שימצא עוז בנפשו, להכנס אל המירלאי, ולכבדו במתן “מיד אל יד”… והנה נזדמן למושבה מאיר אריסון, ואנשי המושבה שמחו לקראתו והטילו את השליחות עליו. הוא מצא עוז בנפשו, ונכנס אל המירלאי, ואחרי שיחה קצרה יצא מן החדר, בהשאירו על השלחן חמשים לירות זהב… אנשי המושבה מעידים, כי אחרי “בקור” זה של מאיר אריסון, הונח קצת למושבה והרבה מן הגזירות הומתקו; הפקודות נעשו יותר מתונות”…

זכורים לי ימות הקיץ תרע“ז, כשמורי הגימנסיה “הרצליה”, שגורשו יחד עם כל התושבים מתל־אביב, התגוררו בחורשת שפיה, באהלים ובבתי־אבן הרוסים וחרבים למחצה. כמה מן המורים והתלמידים היו פזורים בזכרון־יעקב, בת־שלמה ומרח. כולנו היינו מנותקים ממוסדותינו (בנק אפ"ק, המשרד הארצישראלי, ועד תל־אביב, ועד הקהלה ביפו וכו') וממ. דיזנגוף, נתונים היינו במצוקה נוראה, אובדי עצות. ובאחד מימי קיץ תרע”ז הופיע לפתע־פתאם על גבעת שפיה קצין צבאי תורכי. מורי הגימנסיה ותלמידיה מן המחלקות העליונות נחפזו להסתתר לבל יראה אותם הקצין הצבאי, מחשש עינא בישא. וכותב הטורים האלה היה מוכן לפורענות בלתי־צפויה, ומתוך שלא שלט בשפה התורכית, הבהיל את מוכתר המושבה יוסף זימנבודה ששימש מתורגמן. בינתים התקרב למעוני הקצין האלמוני, ומבוכתי היתה רבה. לתמהוני פנה אלי האורח הבלתי־צפוי בעברית צחה, שאל לשמי ופרש גם את שמו – מאיר אריסון, ומסר לי דרישת־שלום חיה ממאיר דיזנגוף, שהיה אז בדמשק. אגב שיחה, סח לי הדובר, שדיזנגוף יודע את סבלנו ובקרוב ימציא לנו סכום־כסף הגון לכלכלת המורים והתלמידים. מאז נוצר קשר חי בינינו, בין ה“ריש גלותא” מ. דיזנגוף, אשר דאג לקיומנו ולקיום כל גולי יפו ותל־אביב עד גמר המלחמה.

עם סיום המלחמה, בנובמבר 1918, השתחרר מ. אריסון משירותו בצבא, ונכנס למסלול החיים האזרחיים. מיד נפגש עם מ. דיזנגוף והוזמן על ידו לעמוד בראש המשרד לעמילות, ליצוא ויבוא, לביטוח ועוד. “משרד דיזנגוף” היה אחד המשרדים הראשונים בימי שלטון התורכים, שנפתח לראשונה בתרס"ה (1905) ביפו. המשרד סודר בצורה אירופית, שימש חלוץ להתפתחות המסחרית של הארץ, וסייע הרבה ליצירת קשרי מסחר בין ארץ־ישראל ויתר מרכזי המסחר והתעשיה של הארצות המפותחות.

במרוצת הזמן נעשה מאיר אריסון שותף למשרד “מאיר דיזנגוף ושותפיו”, אשר רכש לו אמון וחבה בכל חוגי הצבור הרחב על־ידי עבודתו היפה והיעילה. אריסון שלט בלשונות עברית, צרפתית, אנגלית, תורכית וערבית, ותודות לכך וליתר סגולותיו חדר יפה לעולם המסחר והתעשיה הן בארץ והן בחו"ל.

מאיר אריסון לא נצטמצם בעבודתו במשרד “מ. דיזנגוף ושות' " בלבד, אלא השתתף באופן פעיל בעסקנות בכמה מפעלים כלכליים ותרבותיים. שנים רבות היה יו”ר אגודת העמילים, חבר פעיל בועד לשכת־המסחר בתל־אביב, חבר ועד סוכני האניות, חבר הקורטוריון של מוזיאון תל־אביב מיסודו של דיזנגוף, חבר הועדה המשותפת של הממשלה והעיריה לערעורים במקרים של החרמת דירות, חבר מועדון “רוטארי”, נשיא לשכת הבונים החפשים “חירם” ועוד.

נפגשתי עמו בכמה עבודות צבוריות, והכרתי מקרוב את ערנותו ואת התענינותו במפעלי הצבור.

כארבע־עשרה שנה ויותר היה חבר בלשכת הבונים החפשים “חירם” במזרח תל־אביב, ועד יומו האחרון הקדיש חלק מזמנו וממרצו לבנאות החפשית. בראשית 1945 נבחר כנשיא הלשכה.

בפגישתנו ימים מספר קודם פטירתו שוחחנו על ענינים צבוריים שונים, ולא עלה כלל על דעתי אז שימיו ספורים. היה רענן, ער וחי, מלא מרץ ויזמה, ולא היו כל סימנים של חולשה גופנית.

מותו בלא־עת בכ“א כסלו תש”ו (26.11.1945) עשה רושם מדהים על כל ידידיו ומכריו, שהיו רגילים לראותו תמיד כאיש בריא ושלם בגופו וברוחו, מלא חיים תוססים.

שמו הטוב ישאר חרות עמוק בלבות כל אלה, שהכירו את עבודתו הכנה והמסורה לטובת מפעלי החברה והצבור ולטובת הבנאות החפשית.

---

ד"ר יקיר בכר

מאת

דוד סמילנסקי

א

נולד באדריאנופול (תורכיה האירופית) בי“ג ניסן תר”ן (1890) לאביו הרב יוסף בנימין ולאמו דונה, ממשפחת רבני אדריאנופול (מחבר הספרים “מטה שמעון” ו“מאמר מרדכי”). למד בגן־ילדים יווני, בתלמוד־תורה, בבית־הספר של “אליאנס” (כי"ח), גמר בית־ספר תיכוני איטלקי, למד באוניברסיטאות בציריך ובוונציה, ושם הוכתר (בשנת 1913) בתואר “דוקטור למשפטים, לכלכלה ולסטאטיסטיקה”. באותה שנה נשלח מטעם האוניברסיטה הנ"ל לקורס בינלאומי למדעי המסחר בבודאפשט. חזר לתורכיה והיה כשבע שנים פרופיסור בבית־הספר הגבוה למסחר ולכלכלה, ובשעורים הגבוהים לנשים למדעי המסחר והכלכלה באיסטנמבול, חיבר ספרי־לימוד למקצועות אלה בצרפתית ובתורכית. בזמן מלחמת העולם הראשונה נסע בשליחות המיניסטריון להשכלה לשווייץ ולגרמניה, לשם לימוד סדרי בתי־הספר הגבוהים למסחר והספריות הצבוריות. בשנת 1918 הרצה מטעם המיניסטריון לכספים לפני חוג בנקאים בדבר ההלוואה הלאומית התורכית הראשונה, יסד וניהל קואופרטיב צרכני באיסטנמבול, השתתף שם מיד אחר המלחמה ביסוד האגודה הציונית “שיבת ציון”.

בשנת 1931 עבר לאיטליה, התישב במילאנו ועסק בהנהלת בנק, השתתף במפעלים כלכליים של המיניסטר לוּאיג’י לוצאטו, המשיך בפעולה הצבורית כנשיא וחבר הועד הפועל בקהילת יהודי המזרח במילאנו. חבר הועד הפועל הציוני שם. השתמש בקשריו עם ראשי הצבור והמדיניות באיטליה לתעמולה למען עם ישראל וארצו, השתתף באופן פעיל בעבודה הציונית באיטליה, ונרשם בספר הזהב של הקהק"ל בשנת 1928 על־ידי עדת יהודי המזרח במילאנו. נסע בארצות הים התיכון (וביקר אז גם בארץ־ישראל) לטובת בית־המדרש לרבנים שנוסד ברודוס.

בט“ו בשבט תרצ”א עלה הד“ר בכר לארץ עם בני ביתו, על מנת להשתקע. מתחילה היה מנהל “באנקו די רומא” בירושלים, לאחר כך יסד וניהל כשנתים את הסניף “באנקו די רומא בתל־אביב. סידר הלוואות לקרן הקיימת ולסוכנות היהודית, ניהל במשך שנה את חברת “פרדס”, וביקר בשליחותה ברומניה ובארצות אחרות. ניהל חברת ביטוח איטלקית וצרפתית, ואחר כך בעל משרד לעניני ביטוח ופינאנסים ומרצה בבית־הספר הגבוה למשפט ולכלכלה בתל־אביב. השתתף ביסוד לשכת המסחר ארץ־ישראל–איטליה בירושלים וארץ־ישראל–רומניה בתל־אביב, חבר לשכת המסחר יפו־תל־אביב, חבר “רוטארי קלוב”. יצג את התאחדות בעלי התעשיה בתערוכת בארי, ונאם ביום פתיחתה, במעמד בית המלוכה, על התפתחות ארץ־ישראל העברית, וביקר בשליחות ההתאחדות ברומניה בשנת 1939, בקשר למשא־ומתן על חוזה מסחרי בין שתי הארצות. היה סגן יו”ר הסינדיקאט של חברות הביטוח בארץ, סגן יו”ר בחוג חובבי התרבות העברית והאיטלקית בתל־אביב. שימש כמתרגם ומקשר בין הרבנות הראשית והמוסדות ובין יורש־העצר האיטלקי בעת ביקורו בארץ. ממלא תפקידים במועצה הדתית של תל־אביב כסגן יו“ר, גזבר ויו”ר הועדה המנהלת. חבר ועד “אוהל שם”, סגן יו"ר התאחדות הספרדים, נשיא מועצת ארגון עולי תורכיה, מיסד וחבר פעיל בחברות ובאגודות והסתדרויות שונות, יהודיות וכלליות, בארץ־ישראל ובחוץ־לארץ. נסע בשליחות הרבנות הראשית למצרים ולסוריה.

ב

ומפעולותיו הכלליות של הד"ר יקיר בכר – לפעולותיו כחבר פעיל של מיסדר “בני ברית”.

בגיל עשרים וחמש, הצטרף בכר ללשכת “בני ברית” מס' 678 בקושטא. ומאז ועד היום הוא מסור ונאמן למיסדר הזה, מתחילה בארצות הגולה, ואחר כך בארץ.

כנשיא ותיק ורב־נסיון, הכניס ד"ר בכר כמה שפורים נאים במנהגי המיסדר. הוא הבין גם כיצד ליצור קשרי אחוה, רעוּת וידידות בין אחי הלשכות שבתל־אביב ובערים אחרות שבארץ־ישראל ובחוץ־לארץ. התורה והמעשה נתמזגו אצלו למזיגה נאה, והאמרות היפות נשתלבו אצלו בפעולות ובמעשים טובים.

בפברואר 1919 שימש ד"ר יקיר בכר מזכיר לשכת “בני ברית” בקושטא, ובתפקידו זה נתקבל לראיון אצל הקרדינאל גאספרי מזכיר המדינה של הוותיקאן ושוחח אתו על הבעיות היהודיות בעולם, וכן נתקבל לראיון אצל האפיפיור (בשיחה זו הודה בכר לאפיפיור על מעשי החסד שעשה בא־כחו בקושטא, מונסיניור דולצ’יי ליהודי קושטא בימי חירום, והאפיפיור הודה ל“בני ברית” על העזרה שהושיט המיסדר ליתומים הארמנים).

אגב: בין חברי לשכת “בני־ברית” בקושטא (שמנתה 200 מחשובי היהדות בקושטא) נמנו גם שני צירים של ארצות־הברית: הנרי מורגנטוי והשופט וולקוס. בשנת 1924 עלה ד“ר בכר לדרגת מזכיר הלשכה הגדולה מס' 11 בקושטא. לשכת “בני־ברית” בארצות המזרח ונשלח כנציגה לשם יסוד לשכות חדשות בארצות הבאלקאן ובים התיכון כגון: יוגוסלביה, בולגריה, תורכיה, יוון, רודוס, לבנון, סוריה, ארץ־ישראל ומצרים. היה גם ממייסדי הלשכות של “בני־ברית” בפורט־סעיד, דמשק וחלב, וכמה לשכות “בנות ברית” בארצות הנ”ל.

ג

אחד מן הותיקים ביותר במיסדר “בני ברית” הוא הד“ר יקיר בכר. הרבה מזמנו, ממרצו ומכושר־פעולתו הקדיש ד”ר יקיר בכר עשרות שנים להפצת הרעיון של מיסדר “בני־ברית” באירופה, אסיה ואפריקה. הוא גם השתתף כנציג הלשכה הגדולה מס' 11 בכנוס המיסדר באטלנטיק־סיטי – באפריל 1925.

בכר ביקר בלשכות בני־ברית בוואשינגטון, בשיקאגו, בפילדלפיה, בניו־יורק ועוד, והתבונן בכל מקום לנעשה בלשכות המיסדר המסועף הזה, המאחד חוגים רחבים של פזורי ישראל בתפוצות.

בשנת 1924 נשלח כציר הלשכה הגדולה של קושטא לירושלים, לשם בירור הבעיות הנוגעות ללשכה הגדולה בארץ־ישראל. בבקורו אז נפגש יקיר בכר עם הנשיא של לשכת המרכז בארץ־ישראל, דוד ילין, והם קשרו קשרי ידידות ואחווה.

בועידה העולמית של בני־ברית" בשנת 1925 באטלנטיק־סיטי, ייצג ד"ר בכר 26 לשכות של ארצות המזרח, והכיר מקרוב את אדולף קראוז, הנשיא הגדול של המיסדר העולמי “בני ברית”, וכן הכיר את הסינאטור אלפרד כהן, שנבחר אחריו לנשיא הגדול, ועוד מראשי המיסדר בעולם.

בשובו מועידת אטלנטיק־סיטי נדבר עם הד“ר ליאו ביק, נשיא הלשכה הגדולה בגרמניה, על יסוד מוסד מרכזי של כל הלשכות בארצות אירופה והמזרח, דוגמת האיחוד של שבע הלשכות הגדולות בארצות־הברית, באמצעות מועצה מרכזית. בספטמבר 1925 נתכנסה ועידה למטרה זו בפראג – בה השתתף ד”ר בכר בשם הלשכה הגדולה של ארצות המזרח – ונתקבלו בה החלטות חשובות בעניני ארגון ושיתוף פעולה ברוח יוזמי הועידה.

בזמן שבתו בירושלים, הצטרף ללשכת בני־ברית “ירושלים” – הלשכה הראשונה בארץ (נוסדה בתרמ"ח – 1888) וקשר קשרי ידידות עם הנשיא הגדול דוד ילין. עם עברוֹ לתל־אביב, קשר קשרים עם נשיא לשכת “שער־ציון” מאיר דיזינגוף, והיה ממשחרי ביתו. בשנת 1938 נבחר הד"ר בכר לנשיא לשכת “שער־ציון”, ומילא גם כמה תפקידים בעבודת הלשכה הגדולה מס' 14 בירושלים. באותו פרק זמן שימש חבר הועד הפועל, בית־דין הכבוד והועדה לסדור חוקת טקס הקידושין.

ד"ר בכר היה ממייסדי הלשכה ברמת־גן.

במשך עשרות שנים “קידש” יקיר בכר כנשיא, כמה מאות אחים ואחיות בלשכות “בני־ברית” ו“בנות־ברית”, הוא היה מייסד לשכת “יהודה הלוי” בתמוז תש“ו בתל־אביב ושימש כנשיאה למעלה משלש שנים רצופות (1946–1949); מחבר תקנותיה ודגלה המיוחד. כן הנהיג בלשכה זו “הימנון” מיוחד – אחד משיריו של ר' יהודה הלוי: “יפה נוף משוש תבל, קריה למלך רב”… במנגינה של משה קורדובה. מיתר התקונים שהנהיג ד”ר בכר: “סידור קידושין” לקבוצות של מועמדים לחברי המיסדר והרצאה במעמד זה על תולדות חייהם של גדולי ישראל מראשוני המיסדר. ד“ר בכר פירסם גם כמה מאמרים עיוניים בעתוני המיסדר ובעתונות הכללית, בזמנים שונים הוציא לאור חוברות וקונטרסים על “בני ברית”: בשנת 1922, בפירנצה (איטליה) – באיטלקית, בשנת 1923 בקושטא – בצרפתית, בשנת 1947 – על המיסדר בקהיר, בצרפתית; וכן שורה של מאמרים פירסם ב”ידיעות בני ברית".

ד"ר יקיר בכר הוא אחד המומחים הגדולים, הבקי בקורותיו של מיסדר “בני־ברית” מראשיתו, וכן בכל הטקסים והמנהגים של המיסדר. אף הרצה על כך בסמינריונים מיוחדים. בכר שולט בלשונות: עברית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, תורכית, יוונית, ספרדית, איטלקית, לאדינו.

בדרכו כשליח־תעמלן להפצתו של רעיון “בני ברית” בארצות המזרח אירעו לו גם תקלות מסוימות בזמנים שונים ואחד מהם: רבני ארם־צובא חשבוהו ל“מיסיונר” והטילו עליו חרם, והיה נזקק להתערבותם של הרב הראשי בקושטא של אז, ר' יעקב מאיר, ושל הרב הראשי בברלין של אז, ד"ר ליאו ביק (שניהם אחים ב“בני ברית”), לצאת להגנתו.

מטבעו – בעל מזג טוב, דלתות ביתו פתוחות לרווחה. התענינות מיוחדת גילה במצבם של העולים החדשים מבולגריה, יוון, תורכיה ועוד. עם כולם הוא יודע לדבר בלשונם, וכן הוא מבין לרוחם ולרצונם ומושיט להם את עזרתו והדרכתו במיטב יכלתו.

הד"ר בכר הוא כיום אחד האישים החשובים ביותר במדינת ישראל המחודשת, המסוגל לגשר גשרים בין בני העדות ויוצאי הגלויות השונות, וללכדם לאומה אחת מאוחדת בשאיפותיה ושוחרת שלום ואחוה.

---

יצחק ילין

מאת

דוד סמילנסקי

אבידה גדולה לעסקנות הצבורית, ובפרט לתנועת הבונים החפשים בארץ, אבדה עם מותו של יצחק ילין.

אדם יקר, בן תרבות, עסקן מסור ונאמן, אשר הקדיש את מיטב שנות חייו לחברה ולצבור. בתרפ"ד פתח בית־מרקחת בתל־אביב, ומאז ועד יומו האחרון עסק במקצוע זה. נחשב בין הרוקחים הטובים והמומחים, ורכש לו שם נאה בחוגי הרופאים והרוקחים.

למעלה משתי עשרות שנים היינו רגילים להפגש אתו בעבודה מועילה ופוריה. תמיד ער, חי, תוסס, זריז, מסור לכל דבר טוב ומועיל, שוקד על התורה והעבודה ומקדיש את מיטב זמנו, מרצו וכשרונו לחברה ולצבור.

לא זקן ושבע־ימים היה, כי רק לשנת החמשים הגיע, ובעצם ימי עמידתו במערכה השיב רוחו למקור־מחצבתה.

נולד בתרנ"ז בירושלים, דור רביעי להורים מילידי הארץ. בילדותו נתיתם מאביו. למד בתלמוד־תורה ובישיבה בירושלים, עד הגיעו לגיל בר־מצוה.

בגיל 14 עבר לבירות, בירת הלבנון, ושם נתקבל כתלמיד בקולג' האמריקאי. כשרונותיו הטובים ושקדנותו עוררו תשומת־לב, והוא נחשב בין התלמידים המוכשרים והמתקדמים בלמודים. לאחר גמרו את תורת הרוקחות בהצטיינות, המשיך ללמוד כימיה והוסמך לרוקח כימאי אנאליטי. בנוסף על כך, השתלם יפה גם בלשון הצרפתית ונבחן בבחינת־גמר בקולג' הצרפתי בבירות. מלבד הלמודים השתתף באופן פעיל בהפצת התרבות העברית והרעיון הציוני בחוגי המתלמדים העבריים ואגודת הסטודנטים הציוניים. בגמר חוק־למודיו חזר הבירות לארץ, והחל לעסוק במקצוע הרוקחות.

בתרצ"ד נשא אשה מבנות ירושלים – את בת דודו למשפחת טרכטנברג. מאשת נעוריו זו נולדו לו ארבעה ילדים וילדה אחת.

בפברואר 1926 הצטרף יצחק ילין לתנועת הבונים החפשים, והיה חבר בלשכת “ברקאי”. במשך עשרים ושתים שנה ויותר עמד במערכת העבודה של מיסדר זה, מילא כמה תפקידים חשובים בועד הפקידים, ובשנת 1940 נבחר כנשיא הלשכה, שהיתה אז בחסות “המזרח הגדול” של צרפת, ו“ישב על כסא שלמה המלך” שנתים (1940־1941). בינואר 1942 עברה לשכת “ברקאי” לחסות הלשכה הלאומית הגדולה של הבונים החפשים בארץ־ישראל, וכיהן כנשיא לשכת “ברקאי” עוד שנתים (1942־1943).

יצחק ילין הכריע הרבה בהעברת העבודה של הלשכה מצרפתית לעברית, עוד בהיותה בחסות המזרח הגדול של צרפת. הוא עזר לנשיא שקדם לו, ד"ר חיים הררי, בתרגום הלכות הטקסים וספרי העבודה בכל שלש הדרגות מצרפתית לעברית. כן תירגם את “החובות הקדומים” ואת “חוקת אנדרסון” ואת החוקה של המזרח הגדול בצרפת. הוא גם יסד את ספרית “ברקאי” וקופת־אחים על שם חיים הררי. עם זה היה חבר המערכת של “הבונה החופשי” שעורכו היה ח. הררי, ופירסם בו הרבה מאמרים מקוריים ותרגומים, חיבר את התקנון הפנימי של הלשכה ועוד. גם בלשכה הגדולה של הבונים החפשים בארץ־ישראל מילא כמה תפקידים חשובים, היה חבר ועדת החוקה החדשה ומתרגמה לעברית, ובזמן האחרון שימש כהן גדול של הלשכה הגדולה. ילין הפיץ את ידיעת האמנות המלכותית ותורתה על־ידי שעורים בבנאות החפשית. בארבע שנות נשיאותו, עלתה לשכת “ברקאי” לרמה גבוהה של תרבות וידיעת הבנאות החפשית.

בשנות 1944־1946 היה עורך “הבונה החפשי”. מאמריו היו מלאים תוכן מעניין והצטיינו בסגנונם הספרותי. פירסם גם כמה שירים, שהעידו על נפש פיוטית ועל המית לב. ראוי להביא קטע אופייני מאחד ממאמריו (“המחקר במאסוניות”), המעיד על השקפתו והלך־רוחו על התנועה המאסונית: “מקור הבנאות החפשית הוא בנפש האדם. הכמיהה אל האין־סוף והשאיפה להשתכלל בשביל להיות ראוי להתקרב אליו. רק במובן זה היא עתיקה, עולמית וכללית. רק במובן זה ראשיתה מימי היות האדם על האדמה, מצויה היא בכל מקום שבו בני אדם מצויים, ותהיה כל זמן שלא יסופו בני אדם מעל האדמה. בזמנים שונים ובמקומות שונים לבשה כמיהה זו צורות שונות, שהתקיימו זו בצד זו ולאו דווקא זו מתוך זו. בזמן האחרון לבשה את הצורה, שאנחנו מכירים אותה בשם הבנאות החפשית. השם הוא רק מקרה. במקרה תלתה את עצמה באגודה מקצועית, שכבר היתה קיימת ולקחה את כליה לסמליה. היעלה על הדעת, שאלמלא לא היתה אגודה זו קיימת לא היתה לנו עכשיו בנאות חפשית?…” עשרות מאמרים פירסם בתוכן דומה.

בתרצ"ה נכנס כחבר ללשכת בני־ברית “שער ציון” בתל־אביב. אף במיסדר זה הראה ערנות גדולה ופעילות רבה. בשנת 1934 נבחר כנשיא הלשכה “שער ציון” ועמד בראשה שלש שנים. בשנותיו האחרונות היה חבר הועד הפועל של הלשכה הגדולה בארץ־ישראל, והנשיא הגדול היה תמיד סומך את ידיו עליו בהחשיבו את פעולותיו. בשנים האחרונות עמד י. ילין בראש אגודת הרוקחים הארצית, והיה הרוח החיה בהסתדרות המקצועית. הכל העריצו את גישתו הכנה לעבודה ציבורית.

צנוע ועניו היה בכל הליכותיו, ועל רוב מאמריו לא היה חותם של שמו המפורש, כי אם בראשי תיבות: “י.י.” או בלא חתימה. שנים רבות נפגשתי אתו בישיבות ובאסיפות של הבונים החפשים, “בני ברית”, וכו'. ותמיד ראיתי לפני אדם רציני, חושב מחשבות, תלמיד חכם, עסקן חרוץ ורב־פעלים, ישר ונאמן, פקח ונבון אוהב עמו וארצו, חובב ספר ואיש־חברה.

ילין ידע לנאום יפה, גם ידע להביע בעט את הגות לבו ואת שאיפותיו האידיאליות, והכל בסגנונו המלוטש והספרותי. הוא היה גם “אמן הגימטריאות”, ובכל מסיבה היה גורם קורת רוח למסוביו. הצטיין באופיו הטוב, והיה מוכן תמיד להגיש את עזרתו ואת הדרכתו לכל מי שפנה אליו, ומשום כך נתחבב על מיודעיו ומכריו.

יום לפני ערב ראש־השנה תש"ט נפגשנו במסיבה החגיגית, שנערכה בתל־אביב לכבוד המזכיר הראשי בלשכת הגליל של מיסדר “בני־ברית” בניו־יורק – האח ביסגייר. ילין שישב ראש, נאם עברית ואחר כך אנגלית.

ביום הכפורים תש“ט התפלל בבית הכנסת של “מושב זקנים” שברחוב אלנבי, לאחר ימים ספורים השתתף בישיבת הרוקחים, ובעצם הוכוחים הותקף התקפת־לב ובמצב קשה הובא לביתו ולמשפחתו. הוא שכב על ערש דוי כחמשה ימים ובערב שבת – י”ט תשרי תש"ט (22.10.1948) יצאה נשמתו בקדושה ובטהרה.

בלויתו לבית־העלמין בנחלת־יצחק נהרו אחרי מטתו רבים מחבריו ומוקיריו. תמיד נזכור את שירותו הגדול לבנאות החפשית ולכל שאיפותיו הנעלות.

---

ב כהן־בידרמן

מאת

דוד סמילנסקי

במלאת שבעים וחמש שנה לב.כהן־בידרמן, מזקני תנועת הבונים החפשים, שעלה לארץ־ישראל בשנת 1936, חגגה בשנת 1945 לשכת מיפלמן־אומן בתל־אביב את יום־הולדתו ואף הוציאה לאור לכבודו חוברת בשם “הבנאות החפשית בגרמניה, בראי ההיסטוריה ותולדות התרבות”.

כהן־בידרמן הוא, דומני, היחידי בארץ, המשתייך לתנועה זו למעלה מיובל שנים. בגרמניה השתייך ללשכה גרמנית “הומאניסט”, שהיתה בשעתה לשכת הקיסר פרידריך צור בונדסטרואה. לשכה זו הצטרפה בשנת 1900 ללשכה העתיקה של האמבורג, שנוסדה בשנת 1737.

וראוי הוא אח ותיק זה של הבונים החפשים, שבתקופת־חייו האחרונה נמנה עם אזרחי תל־אביב, לספר את קורות חייו בקצרה:

ב. כהן־בידרמן נולד ב־ 17.10.1870 בעיר קניץ, פרוסיה המזרחית. נתחנך בגימנסיה בעלת מגמה הומאניסטית, ונוסף ללשון הגרמנית, לשון הלמודים, למד גם את הלשונות העתיקות: לאטינית, יוונית וכן צרפתית ואנגלית. אחר כך נתקבל כתלמיד באוניברסיטה שבברלין בהיותו בן 17 וחצי. בבית־הספר העליון למד משפטים, פילוסופיה, היסטוריה ודברי ימי התרבות. תחילה (בהיותו בן 24) נבחן בפאקולטה למשפטים, ואחר כך ביתר הלמודים. בסוף 1896 גמר את חוק־למודיו, והוכתר בתואר “ד”ר למשפטים".

מקום־מושבו הקבוע היה בברלין, וכעורך־דין עסק במשפטים אזרחיים, מסחריים וגם פליליים. בפרוץ מלחמת־העמים הראשונה גוייס לצבא, ובמשך ארבע שנים ויותר שרת בצבא הגרמני.

בשנת 1915 קיבל תואר “יוסטיץ־ראט” (יועץ משפטי), ונתפרסם כעורך־דין מומחה ורב־נסיון במקצועו. מספר לקוחותיו גדל והלך שנה לשנה, ורכש לו עמדה יפה בחוגים האינטלקטואליים ובחוגי הכלכלה.

כשהגיעו אליו ידיעות על הבנאות החפשית, השואפת להרים את הרמה הרוחנית והמוסרית של האנושות – החליט להצטרף לתנועה זו. ובשנת 1897 נתקדש בברלין בלשכה “הומאניסט”, שנוסדה בשנת 8190 על־ידי האח סטגסט, שהיה בימים ההם אחד המומחים הראשונים בחקלאות וריקטור של בית־ספר גבוה לחקלאות בברלין. הקיסר פרידריך היה בונה פעיל בשלש לשכות גדולות בפרוסיה, והאח סטגסט היה נשיאה הגדול של אחת הלשכות הגדולות ופעל הרבה לפיתוחה של הבנאות החפשית. לאות ידידות ואחוה עם הקיסר פרידריך, נתן הנשיא הגדול סטגסט את השם “הומאניסט” ללשכה החדשה שעל שם פרידריך צור בונדסטרואה.

ב. כהן־בידרמן היה פעיל מאד בלשכתו, עלה משלב אל שלב ומילא בה תפקידים ראשיים. שנים רבות היה קשור עם הלשכה, וכתגמול על מסירותו הנאמנה נבחר כל שנה לראש מועצת־הכבוד. בגלל טירדותיו המרובות והמסועפות במקצוע המשפטי לא היה לו פנאי לכהן כנשיא הלשכה.

בשנת 1922 נבחר כראש “הומאניסט”, ומילא בהצלחה רבה את תפקידו זה במשך שנתים. באפריל 1924 התפטר ממשרתו הגבוהה, בגלל נסיעותיו התדירות מברלין לערים אחרות. אך מתוך הערכת שרותו הגדול, בחרו בו ל“נשיא כבוד” של הלשכה “הומאניסט”.

וכאן ראוי לציין פרט מעניין: בשנת 1930 אמר פרופיסור רוסי, שנבחר כנואם “הומאניסט”, שלא יקבל את התפקיד כל זמן שהאח כהן־בידרמן לא יהיה נואם ראשון. מתוך רצון לשמור על הרמה התרבותית של הלשכה, הסכים האח כהן־בידרמן להטיל על עצמו את התפקיד של “נואם ראשון” בשנות 1930־1931.

מזמן לזמן היה מרצה על נושאים של הבנאות החפשית, על היסטוריה ודברי ימי התרבות. הרצאותיו היו תמיד מלאות ענין רב ותוכן מלבב, מסוגננות יפה, בלשון ספרותית ונמלצת ממדריגה ראשונה ומשכו קהל רב, אשר באו לשתות בצמא את דברי המרצה הנכבד והנואם המצוין.

עבודתו כעורך־דין ונוטריון גזלה ממנו את רוב זמנו, ומשום כך לא היתה לו אפשרות להקדיש הרבה זמן לכתיבת מאמרים רבים. לעתים נדירות היה אוחז בעט־סופרים ומפרסם מאמרים ב“פוסישה צייטונג” בשאלות משפטיות ודברי הימים. עתון ליבראלי זה עמד על רמה ספרותית גבוהה בברלין. מלבד זה פירסם בעתון הבונים החפשים של הלשכה הגדולה בהאמבורג מאמרים חשובים על הבנאות החפשית.

בשנת 1933 שותקה התנועה המאסונית בגרמניה תחת לחץ הנאצים, אשר הציקו ליהודים ולבונים החפשים כאחד, וכל הלשכות נסגרו לגמרי והאחים התפזרו.

אביו של כהן־בידרמן היה זמן רב חבר מועצת־העיר ויו"ר הקהילה העברית בקניץ (פרוסיה המזרחית). בעיר זו חיתה משפחת כהן־בידרמן דורות רבים. האב היה יהודי נאמן ואת אהבתו למסורת של עם ישראל נטע בלב שלשת בניו.

בשנת 1936 עלה ב. כהן־בידרמן לארץ־ישראל, ולאחר חדשים מספר התקשר עם הלשכה הסימבולית על אדמת נכר “מיפלמן אומן”. לשכה זו נוסדה על־ידי ידידו מיפלמן – גרמני פרוטסטאנטי, ממוצאה של משפחה מאסונית עתיקה בארץ־ישראל, במטרה להחזיק את מסורת הבנאות החפשית עד יעבור זעם ותהיה אפשרות להחזירה לגרמניה.

בשנת 1937 נבחר ב. כהן־בידרמן כ“נשיא כבוד” של לשכת מיפלמן־אומן, ובשנת 1939 נבחר כנשיא גדול, ובשנת 1942 נבחר לאח־כבוד של “שילוח”.

מלבד החוברת על התפתחות הבונים החפשים בגרמניה, הוציא לאור חוברת על הריפורמטור הגרמני הגדול, הבונה החפשי, פרידריך לודוויג שרדר, שתורגמה לעברית על־ידי הסופר אביגדור המאירי.

במשך שנות חייו ביקר בארצות רבות, ראה והתבונן לכל מה שנעשה ויש לו הרבה לספר על כל מה שחזה בעיניו. גם בגיל הגבורות עודנו מלא חיים, היה מבקר בישיבות לשכת “מיפלמן אומן”, ולעתים גם בישיבות הלשכות המשתייכות ללשכה הלאומית הגדולה בארץ־ישראל.

האח ב. כהן־בידרמן ניחן בכשרון של נואם בחסד עליון, נאומיו והרצאותיו היו משמשים חומר מעניין בישיבות הלשכה, ויוצרים אוירה תרבותית ממדריגה ראשונה.

---

משה שהם

מאת

דוד סמילנסקי

א

משה שהם משתייך לבני העליה השניה. נולד בתרמ"ז (1887).

נתחנך במשפחת חסידים בבנדין (פולין), וב“ישיבה”. טעם גם מן ההשכלה. כדי להתפרנס מיגיע כפיו, למד את מלאכת הדפוס ונתמחה במקצוע זה.

בשנת 1905 יסד משה שטיינפלד (אז לא נקרא עדיין “שהם”) סניף של “פועלי־ציון” בעיר־מולדתו בנדין. בשנת 1908 עזב את עיר־מגוריו, והפליג לארץ־ישראל בלי הוריו.

ברצונו היה לעלות על חופה של יפו (“שער ציון”), אולם באותו יום לא הורדו הנוסעים בנמל יפו, והוא נאלץ לעלות על חופה של חיפה, שהיתה אז עיירה קטנה. בימים ההם לא היו עדיין בתי־דפוס בחיפה, ובן־עירו, שעבד אז בבית־דפוס גדול בבירות שבלבנון, הזמין את משה שטיינפלד לבוא לבירות. משה שהם עבד למעלה משנתים בבית־הדפוס “אמריקן פרס” בבירות. בשנת 1912 חזר ליפו, ופתח ברחוב בוסטרוס (כיום: תרשיש) בית־דפוס, שהיה השני לאחר הדפוס של אתין (כיום דפוס שושני בתל־אביב) ביפו.

ראשית פעולתו הצבורית נעוצה בארגון אגודה לספורט ולהתעמלות “מכבי”, והיה חבר פעיל יחד עם דוד תדהר, משה דנין, מאיר כספי ואחרים. קבוצת כדורגל, שהיתה אז בראשית התפתחותה, היתה קרובה מאד לשאיפותיו, והוא שימש בה יושב־ראש. בעת ובעונה אחת היה גם ראש קבוצת השחיינים בים הפתוח.

עם זה היה בין מייסדי העתון “אחדות” של “פועלי ציון”, וגם בין מייסדי דפוס “אחדות” בירושלים.

עם פרוץ מלחמת־העמים הראשונה – באבגוסט 1914 – החלה פרשת הגירושים של יהודי ארץ־ישראל, שהיו אז ברובם הגדול נתינים זרים. ומשה שטיינפלד כנתין רוסי, גורש אף הוא למצרים בדצמבר 1914, יחד עם אלפי גולים, בעיקר מיפו ותל־אביב. עם בואו לאלכסנדריה נכנס מיד לעבוד כשכיר־יום בבית־דפוס, ואחר כך נעשה שותף לדפוס של מר חיים ויזל ועבד שם עד סיום המלחמה. גם בהיותו במצרים לא הסתפק בעבודתו המקצועית גרידא, ויחד עם פרץ קורנפלד, יצחק קיפניס, יוסף ציקורל ואחרים אירגן את אגודת “המכבי”, שמרכזה היה אז בקהיר. באותו פרק זמן יסד את גדוד הצופים העברים במצרים, ועמד בראשו כמפקד במשך שנתיים.

עם כיבוש הארץ על־ידי צבאות בריטניה הדפיסה המיפקדה הראשית בבית־דפוסו את העתון העברי לארץ־ישראל – “חדשות מהארץ” בעריכתו של ברוך בינה. עם האפשרות הראשונה, חזר משה שטיינפלד לארץ, ושוב פתח בית־דפוס משלו. כעבור זמן קצר שינה לעברית את שם משפחתו, ומאז ועד היום נקרא “שהם”.

בראשית 1922 נבחר בשכונת “נוה־צדק” למועצת העיר הראשונה של תל־אביב והיה חברה כשלש שנים. הקדיש הרבה מזמנו וממרצו לליכוד כל בעלי התעשיה ועמד בראש ההתאחדות בשנת 1925.

גם בהתקרבו לשנת השבעים, עודנו מלא מרץ ויזמה, ער לכל פעולה צבורית ולוקח חלק פעיל בכמה מוסדות ומפעלים צבוריים.

ב

בהזדמנות זו רצוני להעלות בעיקר כמה מפעולותיו בשדה הבנאות החפשית, דבר שאינו ידוע לאלה שאינם נמנים על תנועה זו.

משה שהם התאזרח בבנאות החפשית וידוע למדי בכל לשכות הבונים החפשים. הצטרף לתנועה במארס 1927, כחבר בלשכת “פרינץ” שעבדה ביפו, והיתה תחת רשותה של הלשכה הלאומית הגדולה במצרים, והעבודה התנהלה בה בערבית. האח משה שהם היה יושב בישיבות הלשכה “פרינץ”, רואה את הטקסים בלי להבין את השפה הערבית, אשר בה בוצעו, והרגיש את עצמו (עם שאר האחים היהודים הרבים שהיו בלשכה) בודד בשורת האחים הערבים. ראוי לציין, כי באותם הימים לא היה חומר עדיין על הבנאות החפשית בעברית, ורק בשנת 1930 תירגם י. קרניאל והדפיס את “ספר העבודה” בעברית, המשמש מאז ועד היום חומר לעבודה לכל הלשכות העבריות הנמצאות תחת רשות הלשכה הלאוּמית הגדולה בארץ־ישראל.

בפרוץ מאורעות־הדמים של 1929, אשר התפשטו בערי ארץ־ישראל ומושבותיה, שותקה הלשכה “פרינץ”. באותו זמן נפתחו בתל־אביב, תחת רשות הלשכּה הלאומית הגדולה של מרים, שלש לשכות: “מוריה” (שעבדה בצרפתית), “חירם” (שעבדה בעברית) ו“היכל שלמה” (שעבדה בערבית). כשביקר משה שהם בשנת 1931 בלשכת “חירם”, ושמע בפעם הראשונה את תורת הבנאות החפשית בעברית, התרשם מאד מעבודת הלשכה הזאת והצטרף אליה. בשנת 1932 נבחר שהם כחבר ל“ועד הפקידים” של הלשכה ועמד בראש ועד הריעות, אשר ערכה מסיבות וטיולים לשם יצירת קשר חי של אחוה וידידות בין האחים. ולאחר כהונתו בכמה דרגות, כנהוג, נבחר בשנת 1935 לנשיא לשכת “חירם”.

הוא לא הסתפק בלשכת “חירם” בלבד, אלא היה מבקר בתמידות בישיבות יתר הלשכות האחיות, ועזר להן בשעת הצורך בעבודתן. במלאת לו חמשים שנה (בשנת 1937) נתקבל כאח־כבוד בלשכות “הכוכב” ו“מוריה”, אשר העריכו את התענינותו המתמדת בעבודתן.

משנוסדה הלשכה הגרמנית על אדמת נכר “מיפלמן־אומן” (במאי 1935), היה הנשיא משה שהם גם ממבקריה התמידיים של לשכה זו. בשנת 1936 נתכבד בתואר “חבר־כבוד” של לשכת “מיפלמן־אומן”. בשנת 1938 נבחר כאח־כבוד בלשכת “הר־ציון” במזרח ירושלים. מכל הלשכות קבל תעודות מיוחדות ומידליות לאות הוקרה על מסירותו ונאמנותו.

באפריל 1937 נבחר כנשיא של לשכת “הכוכב”, וכיהן בנשיאות כחמש שנים. בהנהלתו התפתחה הלשכה הרבה מבחינה תרבותית ומעשית, ומשכה אליה כוחות אינטלקטואליים רבים.

כשהצטרף ללשכת “מוריה” כאח־כבוד, היו נוהגים עדיין לשיר את מזמורי הפתיחה והנעילה בצרפתית, ובלשכת “היכל שלמה” שרו בערבית. שהם הנהיג שירה מסורתית בעברית, שנתקבלה בכל הלשכות העבריות הנמצאות תחת מרותה של הלשכה הגדולה בארץ־ישראל.

את החבה לשירה וזמרה ינק משה שהם עוד בילדותו בבית הוריו החסידים. ובבואו לארץ היה חבר במקהלת בית־הספר “שולמית” בתל־אביב. (בשנים 1912־1914 היתה בבית־הספר הזה מקהלה מעורבת של צעירים וצעירות בהנהלת המורה שליט, מקהלה זו היתה שרה בפרט את האורטוריות של הנדל השאובות מן התנ"ך ודברי ימי ישראל: “יהודה המכבי”, “יציאת מצרים”, “שלמה”, “שאול”, “אסתר”, “בריאת העולם” ועוד).

שהם הנהיג בעבודה הבנאית שורת קטעים מן האורטוריה “בריאת העולם”, (“בראשית… והשמים מספרים…”), וכן את הפסוקים כ“א־כ”ב מהושע ג', שנוהגים לאמרם בעת הנחת התפילין.

שירים אלה מושרים עד היום הזה בכל הלשכות בזמן פתיחת העבודה ונעילתה, בזמן קידושי האחים, בזמן העברתם מדרגה לדרגה, ובקידושי הנשיאים שרים את השיר “ואני ברב חסדך” ועוד. השירה בזמן העבודה והטקסים השונים במיסדר הבנאות החפשית, משרה אוירה רוחנית על האחים. ולזכותו של משה שהם יאמר, כי הרבה טרח ויגע, עד אשר עלה בידו להחדיר את השירים התנ"כיים בעברית לתוך הלשכות העבריות במזרח ארצנו.

כשנוסדה הלשכה הלאומית הגדולה בארץ־ישראל (בינואר 1933), היה משה שהם בין חבריה הראשונים, ומילא בה תפקידים שונים.

גם במיסדר “בני ברית” מקומו של שהם בין הותיקים. הוא נכנס ללשכת “שער ציון” בשנת 1921, ומאז נחשב בין חבריה הפעילים. בשנת 1921 כיהן כנשיא לשכת “שער ציון” בתל־אביב, ומאז מילא תפקידים חשובים בלשכת הגליל הגדולה שבארץ־ישראל.

יב. מגידולי הארץ

מאת

דוד סמילנסקי

---

א. פורצי החומות

מאת

דוד סמילנסקי

א. פורצי החומות

מאת

דוד סמילנסקי

---

ר' אליהו מני

מאת

דוד סמילנסקי

קראתי חוברת שמחברה הוא מר מנשה מני, המגוללת את פרשת חיי אחת המשפחות הנכבדות של העדה הספרדית, שממנה הסתעפו כמה ענפים שהכו שרשים עמוקים באדמת המולדת.

התרשמתי מאד מן המסופר בחוברת, וברצוני למסור את תכנה לאחר שצרפתי פרטים אשר שמעתי בעל־פה מפי בני משפחת מני, כדי להציב זכר לעסקן ראשון וחשוב זה בשורות הדמויות המכונסות בספרי:

ראש משפחת מני, ר' אליהו מני זצ“ל, נולד בתקפ”ד (1824) בבגדד, עלה לארץ בעצם ימי עלומיו, עוד לפני כשני יובלות שנים. אז, בימים ההם, היתה העליה מבבל לארץ־ישראל בחזקת סכנה. הטלטולים והנדודים הממושכים היו כרוכים בסכנת נפשות, אך התשוקה הגדולה לעלות לארץ־הקודש השתרשה עמוק בלב רבי אליהו מני, ועל אף סכנת הנפשות שנשקפה אז לכל עוברי דרך המדבר הארוך, החליט בשנת תרט"ז לעזוב את עיר־מולדתו – עיר הבירה של ארם־נהרים (כיום: עיראק) ולעבור ברגל וברכיבה, דרך ערבות חול, יחד עם אשתו ושלשת בניו, במשך כמה חדשים, עד הגיעו למחוז־חפצו.

קשים היו אז החיים בארץ־ישראל. לפני 80 שנה הצטופף הישוב היהודי כולו בערים בלבד, מפני שמושבות וכפרים של יהודים לא היו עדיין, ומקהלות היהודיות הגדולות ביותר היו בירושלים, צפת וטבריה.

כשנתים התגורר ר' אליהו מני בירושלים בסימטאות הצרות והאפלות של העיר העתיקה, ואחר כך העתיק את מושבו לחברון בשנת תרי"ח. וכאן מתחילה פרשת גדולתו ועסקנותו הצבורית בעיר־האבות. מתחילה נתמנה לסגן החכם־באשי, ולאחר ארבע שנים (בשנת תרכ"ב) זכה להתעלות לחכם־באשי בחברון.

בימים ההם היה מצבה של הקהלה היהודית בחברון עלוב מאד, ואיש לא שעה אליה. דלות ועזובה שררו בכל, ועם התמנותו לחכם־באשי התמסר ר' אליהו מני בכל חום־לבו לתקון דרכי העדה, לשיכלול המוסדות הדתיים והצבוריים ולשפור החיים החברתיים. וכל זה נעשה לשם־שמים מתוך הכרה נפשית, כי עת לעשות למען החייאת העיר הקדומה, הקשורה בהרבה זכרונות נעלים ונשגבים של אבותינו הקדמונים.

השפעתו של ר' אליהו מני הלכה וגדלה לא רק בחברון, אלא גם מחוצה לה נשמעו לדבריו של הלוחם על קדושת הארץ ועל קניני האומה הישראלית.

שמו הטוב הלך לפניו, והוא רכש לו הרבה מעריצים ומוקירים את פעולותיו הישוביות. לקול־קריאתו נענו כמה משפחות חשובות מבגדאד, אשר יצאו אז את בבל ועלו אל חברון על־מנת להשתקע בה.

בחייו ובימי כהונתו הצליח להקים בחברון רשת ארוכה של מוסדות: בית־כנסת, בית ישיבה, בית תלמוד־תורה, בית־עקד־ספרים, בית־מרפא, בית מלאכה ועוד.

שנים רבות פעל ר' אליהו מני לשם רכישת המצודה החרבה בקרבת מערת המכפלה, והוא רצה להקים על חורבותיה בירת־תפילה, שיהיה סמוך לקברי האבות שבמערת המכפלה. הוא הטיף בעל־פה ובכתב ומצא אוזן קשבת בחוג כמה נדיבים, שהיו מוכנים להמציא לו את האמצעים הכספיים לשם הגשמת תכניתו. אך השלטונות התנגדו לכך, והוא לא יכול היה להגשימה.

ור' אליהו מני לא הצטמצם בחוג צר של מפעלים דתיים ורוחניים, כי־אם החשיב מאד גם את המצוה של גאולת הארץ. לשם כך פנה (בשנת תרל"ה) בהצעה מעשית למשה מונטיפיורי לרכוש 4000 דונאם בכפר צאנן הסמוך לחברון. וכשלא הצליח בשטח זה, לא רפו ידיו ולא נתאכזב אלא המשיך את תעמולתו בחוג מכריו, שרכשו אחר כך חלקות קטנות הרשומות עד היום על שם הכולל הספרדי בחברון.

גדולה היתה אהבתו לעם ולארץ. ויותר מכל התקשר לחברון ועדתה. משאת־נפשו היתה תמיד: להרים את המצב הרוחני של בני עדתו ולבסס את המצב הכלכלי של הישוב העברי בחברון, על־ידי הגדלת נכסי הצבור וכן הרחבת הרכוש הקרקעי היהודי.

ר' אליהו מני היה קשור בכל נימי נפשו לעבודה הצבורית והחברתית, ועם מותו בי“ז תמוז תרנ”ט ציוה את ירושתו הנעלה למשפחתו, שגידלה בהמשך הזמן אנשי רוח, אנשי כלכלה, שופטים, עורכי־דין, ואנשי הישוב מגונים שונים.

משפחת מני היא כיום אחת המשפחות הגדולות והמסועפות בארץ, וגם מר מנשה מני, מחבר החוברת שממנה התרשמתי הוא בן המשפחה הזאת, ומחברתו היא תרומה לתולדות הישוב והחלוציות בארץ.

---

ר' יוסף ריבלין

מאת

דוד סמילנסקי

א

ר' יוסף ריבלין, או “יושה שטעטלאך מאכער” (יוסי עושה העיירות), הוא בן ואב לאחת המשפחות המסועפות והותיקות בישוב הישן ובישוב החדש. אבי המשפחה, ר' הלל רבלין, עזר לאביו ר' בנימין במשך כמה שנים ביסודה ובפעולתה של תנועת “חזון ציון” לעליה ולישוב ארץ־ישראל, שנוסדה לפי צו הגר“א מווילנא, ובשנת תק”ע (1810) עלה לארץ עם שיירה בת שבעים נפש בספינת־מפרשים, שעשתה דרכה בים מאודיסה ועד עכו, במשך עשרה חדשים רצופים. אלה היו מתלמידי הגר“א מווילנא והנלווים אליהם, מיסדי הישוב האשכנזי־הפרושי בארץ. בראשונה התישבו בצפת, ולאחר שנתים עבר ר' הלל עם חלק מן החבורה לירושלים, שהיה בה אז פחות מ”מנין" יהודים אשכנזים.

מוצאו של ר' הלל ריבלין משקלוב (עיר־מחוז ברוסיה הלבנה, ליד מוהילוב שעל נהר הדניפר), ששימשה מרכז של תורה ליהודי רייסין ומרכז לתנועת “חזון ציון”, קהילה יהודית חשובה ועשירה, שבה עלו ניצני ההשכלה הראשונים. מגדולי שקלוב היו ר' יהושע צייטלין, ר' ברוך שיק, ראשי משפחות ריבלין ועוד (אגב: גם המשורר הדגול ז. שניאור הוא יליד שקלוב).

כבן חמשים היה ר' הלל ריבלין בעלותו לירושלים. ומאז פעלו הוא וצאצאיו למען גידולי וביצורו של הישוב היהודי האשכנזי בירושלים ותפסו עמדות־הנהגה בכוללות ליטא ורייסין, שמסביבם נתרכזה העליה מארצות מזרחה וצפונה של אירופה, והיא ששימשה ראש־גשר לעליה של הישוב החדש. במרוצת הזמן רבתה וגדלה משפחת ר' הלל ריבלין, והגיעה לדור שביעי בארץ ומספר נפשותיה הגיע לאלפים.

נינו של ר' הלל, ר' יוסף ריבלין, נולד בתקצ“ח–1838 בירושלים. למעלה משלשים שנה עמד בראש ה”חלוקה" וה“קרנות” של הימים ההם והיה מיסד ומנהל “הועד הכללי של כנסת ישראל”, שנחשב למוסד מרכזי ועליון של כל עניני הישוב כלפי פנים וכלפי חוץ.

ב

ר' יוסף ריבלין היה בין הכחות המפעילים של הישוב הירושלמי בשעתו, וכפי שהביע בשיעורי תורה, בדרשות ובפזמוניו, המלאים רמזים וגימטריאות על־פי הקבלה, ראה את הישוב בערי הקודש לא ככת סגורה של “אוכלי חלוקה”, אלא כ“אתחלתא דגאולה” ברוח חזונו של הגר“א, כחלוץ העובר לפני המוני בית ישראל שישובו לארצם. להמוני העולים שראה בחזונו לא יספיק המקום בחצרות ה”חזקה" של הערבים, המושכרות ליהודים מדור לדור בעיר העתיקה של ירושלים. ועם גידול העליה מעלים הם את דמי השכירות, ואף לא בשכונת “ימין משה”, הבודדת מחוץ לחומה, שאנשים מפחדים ללון בה, והנדיב משה מונטיפיורי, מיסד השכונה, מוכרח למשוך אותם אליה בהענקות מיוחדות. כדי להגדיל את הישוב צריך להרחיב את תחומיו, ועל־כן נחוץ להתחיל ביסוד שכונות עבריות מחוץ לחומה. היו בין אנשי ירושלים שדחו את הרעיון של יציאה מחוץ לחומות בגלל חוסר אמונה באפשרות להגשמת הרעיון וגם מתוך פחד לצאת מן החומה, ששעריה סגורים בלילה ומחוצה לה אין אפילו בטחון יחסי של שמירת המשטרה התורכית. אך נמצאו שבעה אנשים נועזים, והם: ר' יואל משה סלומון, ר' יהושע ילין (אביו של דוד ילין), ר' מיכאל כהן, ר' בייניש סלנט, ר' אריה ליב הורביץ, ר' חיים הלוי ור' יוסף ריבלין. ואל שבעת ראשונים אלה הצטרפו אחר כך עשרות חברים נוספים. כולם נתנו את התשלום הראשון על חשבון הקרקע מפרוטות שחסכו מפיהם, ולצרכי הבנין שיעבדו את מנתם ב“חלוקה” ובשטרות של ה“כוללים” אספו בהלוואות את הכספים להקמת השכונה (קרנות לאומיות בצורה חדישה ובנק אפותיקאי עוד לא היו בימים ההם) – וכך נוסדה בדרך יפו בשנת תרכ“ט (1869) השכונה שנקראה “נחלת שבעה”, על שם שבעה מיסדיה שנזכרו לעיל. וכך מילאו כספי ה”חלוקה" את התפקיד ההיסטורי במימון ההתחלה של בנין ירושלים החדשה.

היה חשש מבוסס, שנכבדים ערביים מקורבים לבעלי הבתים שבעיר העתיקה יכשילו את אישור קנית הקרקע, ולכן השיב ר' יוסף לכל שואל, שהקרקע נקנה לצרכי גידול חטים ל“מצה שמורה” – וכך אושרה הקניה בלי הכשלות.

בהגרלת המגרשים נפלה בחלקו של ר' יואל משה סלומון הזכות להקמת הבית הראשון, אך הוא ויתר על זכותו לטובת ר' יוסף ריבלין, – ושני החברים הראשונים שבנו בחייהם מחוץ לחומה היו ר' מיכל הכהן ור' יוסף ריבלין (עיין “זכרונות לבן ירושלים” לר' יהושע ילין, עמ' 114).

ר' יוסף ריבלין נתכוון לא לבנין בתים בלבד, אלא גם ליצירת משק זעיר. ולפי התכנית צריך היה לנטוע ליד כל בית עצי זית וגפנים ולגדל ירקות, כדי להרגיל את בני ירושלים להוציא בזיעת אפם מחיה מן האדמה. גם בכתביו ובמאמריו, בעתוני הארץ וחוץ־לארץ עשה תעמולה מתמדת להתישבות חקלאית.

לאחר יסוד “נחלת שבעה” השתתף ר' יוסף ריבלין ביסוד חברת “מאה שערים”, שהקימה את השכונה בשם זה, שבשעתה היתה למופת לראשי עירית ירושלים בסדריה המתוקנים. כן היה ממיסדי השכונות “משכנות ישראל”, “אבן ישראל”, “מזכרת בתיה”, “אהל משה”, “ימין משה” (שלשתן על שם הנדיב ר' משה מונטיפיורי), אחר כך של – “כנסת ישראל”, “עזרת ישראל” ו“זכרון טוביה”, “שערי־צדק”, ו“בית יעקב”. בסך־הכל 12 שכונות שנבנו מחוץ לחומת העיר העתיקה. בכל השכונות היה המוציא והמביא את הענינים שבין העדה לחבריה ושבין העדה לממשלה. תחת ידו עברו סכומים עצומים, כל דמי קניות הקרקעות והוצאות הבניה של בתי השכונות, ולאחר מותו לא השאיר אף בית אחד לדירה ליורשיו.

ג

ר' יוסף ריבלין לא הסתפק בהתישבות עירונית בלבד, אלא תיכן גם תכניות להתישבות חקלאית, ועוד בתרל"ח היה בין היוזמים הראשונים ליסוד מושבה חקלאית על אדמת יריחו.

בזמן ההוא נתרבה הישוב היהודי בירושלים, חברון, טבריה וצפת, ואז החלו רבים לעזוב את הארץ ולהגר לאמריקה ולאפריקה, כדי לחפש מקורות פרנסה.

אז בא ר' יוסף ריבלין בדברים עם נשיאי הועד הכללי ועם הרבנים הראשיים ר' מאיר אוירבאך ורבי שמואל סלנט, והחליטו שהועד הכללי לא יתן כסף לצרכי יציאה מן הארץ. במקום זה הוצעה, לשם פיתוח מקורות־מחיה על־ידי עבודה בארץ עצמה, תכנית מעשית בנויה על שלשה עיקרים, והם:

א) יסוד חברה מאלה שרוצים להיות אכרים ומסכימים לשעבד את מחצית חלקם ב“כספים הכלליים” שיגיעו להם מכולליהם, על־מנת לגבות מהם בשיעורין את מחיר חלקם באדמה, שעמדו אז (בסוף שנת תרל"ב) לקנות ושחיכו עד שיהיו לפחות מאה חותמים, למען יוכלו לגמור את הקניה.

ב) כן תאורגן קבוצת אנשים מסוג הסוחרים ובעלי־בתים שישתתפו בקנית הקרקע וגם הם ישעבדו איש את חלקו בכל התמיכות הבאות אליו מחוץ־לארץ באמצעות הועד הכללי. על יסוד שעבודים אלה, של הסוגים א' וב', יסדר רבי יוסף ריבלין את הערבות לשותפים, קוני האדמה.

ג) ר' יוסף ריבלין קיבל על עצמו לעשות תעמולה מיוחדת גם בחוץ־לארץ לתמיכה במושב הזה.

פעולה זו היתה מכוונת לרכישת אדמה ממשלתית ליד יריחו, וגם השם “פתח־תקוה” עלה במחשבה בשביל המושבה שתווסד שם. עם המושל המקומי כבר באו לידי הסכם בדבר קנית הקרקע במחיר זול, אף הממשלה המרכזית סירבה לאשר את המכירה, וכך נשאר השם “פתח־תקוה” מרחף ערטילאי עד שלאחר כמה שנים פנו אנשי ירושלים: ר' דוד גוטמן, ר' נתן גרינגארד, ר' זרח ברנט, ר' יואל־משה סלומון ור' יעקב בלומנטל, שוחרי ההתישבות לקנות קרקע בסביבת יפו, וגם לפעולה זו הושיט ר' יוסף ריבלין את ידו.

הוא היה בין אלה שבאו לתור את מקום פתח־תקוה, ולראות את האדמה המוצעת למכירה. גם הסרסורים הערביים ואתם ראשי כפרים ושייכים היו פונים אליו, כיון שהיה מפורסם ביניהם כראש ה“שכנאז” (האשכנזים), שיש לו הרבה כסף. אשתו היתה מתאוננת שאת חצי משכורתו הוא מוציא לנסיעות ול“כיבוד” לערבים (בנוסח דיבורה: “הוא רוצה לקנות את כל העולם”).

ר' יוסף ריבלין השתתף גם במשלחות ראשי הישוב לפני השלטונות בדרישות לטובת הישוב. ופקידי הרשות התורכית וגם הקונסולים של ממשלות־חוץ ידעו את ר' יוסף ריבלין והטו אוזן להשתדלויותיו.

היה חי עם משפחתו בצמצום ולא רדף אחרי מותרות, וכל הגיגיו ומחשבותיו היו נתונים לעניני הצבור והישוב, עד שנפטר בכ“ז אלול תרנ”ז, בשנתו החמשים ותשע.

---

ב. בני הישוב ועסקניו

מאת

דוד סמילנסקי

ב. בני הישוב ועסקניו

מאת

דוד סמילנסקי

---

מרדכי כספי

מאת

דוד סמילנסקי

רבות פעל ועשה מרדכי כספי (נולד י“א ניסן תרמ”ה, נפטר ה' אלול תש"ז), בכל שטחי החיים הצבוריים בארץ־ישראל ועמד בראש כמה מוסדות. גם בשנות מחלתו האחרונה לא עזבתו ההכרה ולא פסק מלעקוב אחדי כל מה שנעשה בשטח העבודה הצבורית.

חייו הפרטיים נשתלבו מאז התבגרותו בחיי הצבור, וכאילו נולד להיות עסקן צבורי למופת.

יליד ירושלים היה מרדכי כספי. אביו, ר' אברהם חיים זילברמן, היה עסקן צבורי ומראשוני המדפיסים בירושלים, ויחד עם מ. אדלמן יסד בתרמ"ז את בית־הדפוס הראשון ביפו.

אמו של מרדכי כספי, נחמה רבקה, ממשפחת בעל “משכיל לאיתן” – ממיסדי השכונה “מאה שערים”. בילדותו למד מרדכי כספי בישיבת “עץ חיים”, ואחר כך בבית־הספר למל בירושלים (גמר בהצטיינות בגיל 14). כעבור זמן נתקבל כפקיד למשרד הקונסול האוסטרי בירושלים, ובאותו זמן השתלם גם בלמודים כלליים ורכש לו ידיעה הגונה בלשונות אחרות: אנגלית, צרפתית, גרמנית וערבית, ועל כולן העדיף את העברית שהיתה שפת־האם שלו.

במלאת לו שבע־עשרה שנה, נסע לווינה ושם למד בבית־הספר למסחר, ואחר כך הלך למנשסטר לשם השתלמות בבית־ספר גבוה. עם גמר חוק־לימודיו בהצטיינות חזר לארץ, ונתקבל כמנהל משרדי היבוא והיצוא של וילהלם (זאב) גרוס, אשר היו קיימים אז בירושלים, יפו וחיפה.

מרדכי כספי התמסר לעבודתו בכל כושר פעולתו ונתחבב על כל הלקוחות, ויצאו לו מוניטין בעולם המסחר.

בשנת תרע"א נשא אשה – את רבקה בת ישראל כהן, נכדתו של הסופר מיכל כהן, ממיסדיו ועורכיו של העתון העברי הראשון בארץ “הלבנון” וממיסדי השכונה “נחלת שבעה”. עם אשת נעוריו חי חיי משפחה טובים ויפים 36 שנה עד יום־מותו, ונולדו להם שני בנים ושלש בנות.

בראשית מלחמת־העולם הראשונה גוייס לצבא התורכי ושרת במיפקדה המקומית של ירושלים. אפיו הטוב וידיעותיו בכמה לשונות עזרו לו ליצור קשר חי בין המפקדים הצבאיים לבין הצבור האזרחי של הישוב היהודי והערבי, ורכש לו ידידים רבים בכל החוגים.

עם גמר המלחמה – בכסלו תרע"ח (נובמבר 1918), חזר מרדכי כספי לחיים האזרחיים, ופתח עם שני חבריו מפקידי וילהלם גרוס לשעבר, משרד לעמילות וסוכניות, ליבוא ויצוא ולביטוח, אשר נקרא “כספי, דיסקין וקפלן”.

משרדים אלה התקיימו עשרות שנים בירושלים, יפו, תל־אביב וחיפה, ורחשו להם אמון גמור בחוגי הכלכלה בארץ ובחוץ־לארץ.

בשנת תר“פ (1920) נתקדש כאח בלשכת “ירושלים” במיסדר של “בני ברית”, ובתרצ”ב נבחר כנשיא הלשכה, ואחר כך נבחר כסגן הנשיא הגדול של הלשכה הגדולה בארץ־ישראל. בתר"ף השתתף בישיבת הלשכה הגדולה בסינסינטי, כנציג “בני ברית” בארץ־ישראל.

היה מן החברים הראשונים באסיפת הנבחרים ליהודי א“י, שנים רבות שימש סגן נשיא לשכת המסחר בירושלים, היה עסקן פעיל במס־החירום של הישוב, חבר ותיק ב”רוטארי קלוב", ועוד ועוד.

בתרפ"א השתתף מרדכי כספי במשלחת הצבור היהודי אל הנציב העליון של אז, סיר הרברט סמואל, ויחד עם יתר חברי המשלחת הגיב על התנהגות השלטונות בפרוץ הפרעות בירושלים, ובפרט קבלו לפני הנציב העליון על יחסו המשונה של מושל ירושלים, סיר רונאלד סטורס, שלא נקט באמצעים הדרושים נגד הפורעים, ואת התלונה נגד סטורס הטיחו בפניו ובמעמדו.

בתרפ"ה נתמנה לקונסול לטביה בארץ־ישראל, והגיש את עזרתו לכל נתיני לטביה שפנו אליו.

גולת־הכותרת של עבודתו הצבורית היתה השכונה תלפיות בירושלים, שהיה בין ראשוני מיסדיה, בוניה ומתישביה. מראשית הווסדה ועד יומו האחרון עמד בראש הועד של תלפיות, היה גם גבאי ראשון בבית־הכנסת שבה ועתים היה גם עובר לפני התיבה, והנהיג כמה מנהגים יפים בבית־הכנסת. אי־אפשר היה להזכיר את תלפיות ואת אשר בה, בלי להזכיר את שמו של המיסד והבונה הראשון מרדכי כספי, ששקד על שפורה ושכלולה.

בשנותיו האחרונות סבל ממחלת השיתוק, וביום ו' אלול תש"ז נפטר, בן 63, ונקבר בבית־העלמין שבהר הזיתים, בעיר שבה ראה את אור החיים.

מן הדמויות הנאות של “פרי הארץ”, שארץ־ישראל יכולה להתפאר בהן.

 

---

ד"ר יעקב מיכלין

מאת

דוד סמילנסקי

היו ימים, שבני הישוב החדש היו מביטים מלמעלה למטה על בני הישוב הישן – כעל נחות־דרגה כביכול. הזמנים ההם עברו ובדורנו זכינו לכך, שבערי ארץ־ישראל ומושבותיה אנו מוצאים סופרים, משוררים, נואמים ומרצים ועסקני־צבור מילידי הארץ, גידולים, שצמחו על קרקע המולדת.

בין גידולים אלה צמח וגדל גם הד"ר יעקב מיכלין, דור רביעי לילידי הארץ.

נולד בירושלים בכ“ו חשון תרנ”א. אביו, הרב חיים־מיכל מיכלין, היה עסקן צבורי נאמן, בעל אופי טוב וחביב על כל מכריו ומיודעיו. לארץ עלה בהיותו ילד בן שמונה. ימי חייו היו שרשרת ארוכה של פעולות ומעשים טובים, במלאת לו שבעים שנה הוציאו מוקיריו בירושלים, בשנת תרצ"ז, ספר לכבוד ר' חיים מיכל מיכלין, בשם “תפארת שיבה”.

אמו של ד"ר י. מיכלין היא בתו של הרב מיכל הכהן, מעורכי העתון העברי הראשון בארץ־ישראל “הלבנון”.

יעקב למד בילדותו בחדר ובישיבה. ואחר כך בבית־הספר “למל” בירושלים, והיה מתלמידיו של דוד ילין. בגמרו את בית־הספר “למל” בתר“ע, נכנם לקולג' האנגלי בירושלים וגמר אותו בתרע”ד. אחר כך נכנס לאוניברסיטה האמריקאית בבירות, וגמר בה את למודיו כרוקח־כימאי בתר“פ, שב לירושלים, ונבחר לועד ההסתדרות של רוקחי ארץ־ישראל. בזמן כהונתו כרוקח ממשלתי, בשנים תרפ”א–תרפ“ה, קבעה ממשלת א”י לפי הצעתו תקנה, שרק שתי פרמקופיות תהיינה רשמיות בא"י: האנגלית והצרפתית.

בשנת 1925 נסע ללוזאן (שווייץ) לשם השתלמות נוספת, ובשנת 1927 הוכתר בתואר “דוקטור למדעי הטבע”. הוא המשיך בחקירות מדעיות בבית־הספר הגבוה למדעי הטבע של הסורבונה וכתב בצרפתית ספר מדעי בפאריס, ספר חשוב בבוטניקה אנאטומית. בשבתו בלוזאן כשנתים, היה כתבו של “דואר היום” (העתון היומי בעריכת א. בן־אבי), שיצא אז לאור בירושלים. במרוצת הזמן פירסם שורת מאמרים על נושאים צבוריים ומדעיים בעתונים יומיים ושבועונים שונים וכן בעתונים מקצועיים (עלון רוקחים, עלוני “מגן־דוד אדום”, התאחדות בני הישוב, הבנאי החפשי, ועוד). כן הוציא כמה חוברות כמו: “האשה והבנאות החפשית”, “ארבע שנות הפעולה למגן דוד אדום”, “על המן במדבר סיני”, “מצריף דל לתנועה עברית”, “גלגולו של עקרון האמונה”, וכן חיבר חוברות אחדות בצרפתית.

לפי מקצועו היה רוקח כימאי, וגם שימש נציג מדעי ומסחרי של בתי־חרושת לרפואות, אולם חרג ממסגרתו המקצועית והשתתף באופן פעיל בכמה מפעלים תרבותיים, סוציאליים וחברתיים. ארבע־עשרה שנה היה חבר הנהלת “מגן דוד אדום”, ועבד הרבה בחוץ־לארץ לשם יסוד ועדים צבוריים לתמיכה במוסד החשוב הזה. היה יושב ראש אגודת “עזרה לחולים כרוניים ומבריאים”, שבנתה בית הבראה “החלמה” ברמת־גן, היה בין הועד הפעילים ביותר של “בית הלבנון” (אוסף העתונות הישראלית, מיסודו של ז. פבזנר). ביזמתו ובמרצו של ד“ר י. מיכלין הוקמו ועדים להוצאת ספריהם של כמה סופרים ומשוררים, כגון ועד היובל של ד”ר יעקב כהן שהוציא את כל כתבי המשורר בעשרה כרכים, והועד להוצאת תרגום כתביו מאידיש של הסופר ז. סגלוביץ.

ד"ר י. מיכלין היה בין מיסדי “התאחדות בני הישוב”, שהציבה למטרתה: החיאת העברית על“ידי “ספרית ראשונים”, לחנוך הדור על־ידי פתיחת בית־ספר מקצועי בצפת, שיכון בירושלים, עבודה תרבותית ועוד.

ביתו היה בית ועד לעסקנים ואנשי הרוח, ובו היתה מורגשת תמיד אוירה ידידותית ולבבית שהשרתה השראה נעימה על כל מבקריו. הסביר תמיד פנים לכל מי שפנה אליו בבקשת עצה, סעד והדרכה, חביב ונוח היה לבריות.

עם מותו של ד"ר יעקב מיכלין (בכ“ח סיון תשי”א) נסתלקה דמות אצילה ויקרה, אדם בעל מדות תרומיות, עסקן צבורי נאמן.

העסקנות הצבורית היתה אצל ד“ר מיכלין חלק חשוב מחייו ומשאיפותיו הנעלות. בשנים האחרונות הקדיש הרבה כחות לברית העברית העולמית ושימש כיו”ר הועד הצבורי שלה, ואפילו בעת מחלתו הקשה בשכבו על ערש דוי, הקדיש את כל הגות לבו לעניני הכלל. 

---

יצחק רוקח

מאת

דוד סמילנסקי

בחוגי הכלכלה בארץ־ישראל יצאו מוניטין ליצחק רוקח – אחד משלשת בניו של שמעון רוקח, מעסקניו המהוללים של הישוב החדש – כבעל דעה מיושבת, פקח ונבון, איש המעשה והיזמה.

אין הוא ממרבי דברים סתם, ולא מן הפזיזים וקלי־הדעת – הכל אצלו מחושב ומתוכנן, סוף מעשה במחשבה תחילה.

גישתו לענינים ישרה וכנה, זהירה ונבונה, יודע הוא, יצחק רוקח, להבדיל בין תכניות מעשיות ובין דמיוניות, שאין להן אחיזה במציאות. אינו ממריא שחקים, עיניו לנוכח יביטו.

יצחק נולד ביום ה' מנחם אב תרנ“ד (1894) בשכונת “נוה־צדק” ביפו, לאביו ר' שמעון רוקח, שהיה ממיסדי השכונה וממיסדי לשכת בני־ברית “שער ציון”. למד תחילה ב”חדר" ואחר כך בבית־ספר של חברת “כל ישראל חברים” (אליאנס) ביפו.

בימים ההם לא היו עדיין בערי הארץ ובמושבותיה בתי־ספר עבריים מתוקנים. בבתי־הספר של חברת כי“ח היתה שלטת הלשון הצרפתית, ושיטת הלמודים בהם לא עמדה על רמה נאותה מבחינה פדגוגית. וכמה מן ההורים שרצו לתת לבניהם השכלה בינונית, מסרום לבתי־ספר של ה”מיסיון" או ה“אחים הצרפתים”.

אף יצחק רוקח עבר מבית־הספר של כי"ח לבית־ספר תיכוני של “האחים הצרפתים” ביפו.

עם סיום למודיו בבית־ספר זה, הלך להמשיך למודיו בשווייץ ושם למד בבית־ספר גבוה בלוזאן, ואחר כך התמחה בעסקי ספנות בליברפול. לאחר גמר חוק־למודיו, חזר (1914) לבית הוריו, שגרו ב“נוה צדק” והחל לעסוק בעניני פרדסנות והובלה ימית. אביו, שמעון רוקח, עמד אז בראש חברת “פרדס”, ויצחק בנו שימש אז מזכיר במשרד החברה, ועמד לימין אביו לא רק בענינים המסחריים, כי אם גם בעסקנות צבורית. בפרט הראה פעילות רבה בימי מלחמת־העולם הראשונה (1914–1917), בהגישו את עזרתו למאות אנשים להשתחרר מגיוס לצבא התורכי הלוחם. התנאים היו קשים מאד; המיפקדה הצבאית התורכית לא סיפקה לחיילים המגוייסים הלבשה והנעלה, וגם צרכי מזון חסרו. כבישים וקוי מסילות־ברזל לא היו אז בארץ, ודרוש היה מאמץ מלחמתי גדול כדי ליצור יש מאין.

שמעון רוקח שימש אז קבלן צבאי, ויצחק בנו היה יד־ימינו בשטח זה. מאות יהודים קבלו “וסיקות” (תעודות), שהם עסוקים ב“מונאפי־עממי” (עבודות צבוריות צבאיות), ובאופן כזה לא הלכו לחזית המלחמה.

עם פטירת אביו (בשבט תרפ"ב), נבחר יצחק רוקח להנהלתה של חברת “פרדס”, אשר גדלה והתפתחה לחברה מסחרית בעלת משקל רב.

בשנת 1922 נבחר לועד השכונות המאוחדות של יפו: “נוה־צדק”, “נוה שלום”, “מחנה יוסף”, “כרם התימנים”, “מחנה יהודה”, “מחנה ישראל” ו“אוהל משה”, אשר כשכונות עבריות ראשונות היו כעין פרוזדור לטרקלין של תל־אביב. זמן־מה ייצג יצחק רוקח, יחד עם חברו משה שהם ואחרים, את השכונות המאוחדות במועצה הראשונה של עירית תל־אביב.

מפי אביו שמע רבות על מיסדר “בני־ברית” בכלל ועל לשכת “שער ציון”, ובאחד הימים הצטרף כאח ללשכה, ובשנות תרצ“ג–תרצ”ד (1933–1934) עמד בראש לשכת “שער ציון” כנשיא־בפועל, והיה ער לכל פעולה הנוגעת לפיתוח הלשכה.

בשנת 1933 עזב את חברת “פרדס”, ויסד “סינדיקט לתפוזי יפו”, ובו נכנסו רבים מן הפרדסנים החדשים. תודות לחריצותו ויזמתו התפתח ה“סינדיקט” בהיקף רחב, ונתפרסם כמפעל חשוב מאד. בשנת 1939 התאחדו שתי החברות בשם “פרדס סינדיקט”, ומאז ועד היום עומד יצחק רוקח בראש החברה המאוחדת הראשונה בגדלה בשיווק הדרי הארץ.

עם פרוץ מלחמת־העולם השניה (ספטמבר 1939), נוצר מצב חמור מאד בשיווּק ההדרים לארצות המערב. לשם הקלת המצב נוסדה “המועצה לשיווּק פרי הדר”, משותפת ליהודים ולערבים, בסיוע ממשלת המנדט לשעבר. ויצחק רוקח נבחר לחבר המועצה מצד הפרדסנים היהודים. הוא השתתף בכל המשלחות שיצאו במשך הזמן לחוץ לארץ למכירת פרי ההדר לארצות השכנות (סוריה, לבנון ומצרים) ולארצות אירופה ובפרט לאנגליה. גם עם תקומתה של מדינת ישראל, הוא ממשיך למלא כמה תפקידים חשובים.

בשנת 1948, 1949 ו־1950 יצא שוב, כחבר משלחת ההדרים, ופעל הרבה יחד עם חברו איזקסון ואחרים, והצליחו להשיג הישגים טובים במכירת היבול באנגליה ובארצות אחרות באירופה.

יצחק רוקח משתתף זה שנים רבות כחבר בהנהלתם של “התאחדות האכרים” ו“בנק האכרים”. כן שימש שנתים חבר בלשכת המסחר יפו–תל־אביב. הוא גם היה ממיסדיו ועורכיו של הירחון “הדר”, שיצא במשך 13 שנה עד 1940. כן יסד את השבועון “פלשטיין טריביון” באנגלית, והיה חבר המערכת שלו, פירסם בעתונים כמה מאמרים בעניני משק ההדרים ושיווּקם.

כמנהל חברת “פרדס סינדיקט” עסק גם בעסקי הובלה ימית וביטוח, ומשמש סוכן חברות לספנות שונות ובכללן גם של חברת הספנות הממשלתית הרומנית. שנים רבות היה סגן קונסול של רומניה ביפו ובתל־אביב, משתתף בהנהלת חברות העוסקות בעבודות הנמל בחיפה, חברת מחסני ערובה לעולה ועוד.

יצחק רוקח היה מן הראשונים שנתן יד ליסוד הנמל בתל־אביב בשנת 1936, כשנמל יפו נסגר בפני יהודים בגלל מאורעות־הדמים והשבתת הנמל על־ידי הערבים. במשך שנים רבות היה חבר ההנהלה של “אוצר מפעלי הים” בעלת הנמל בתל־אביב.

---

יעקב שלוש

מאת

דוד סמילנסקי

א

למעלה מארבעים שנה עמד יעקב שלוש במערכת העבודה של בנק אנגלו־פלשתינה, הבנק הלאומי שלנו, אשר לו היה מסור בכל נפשו ומאודו.

במסירותו ובשקידתו עלה משלב לשלב, והיה בשנים האחרונות חבר ההנהלה של הבנק בתל־אביב.

הכרתי את יעקב שלוש מראשית בואי ארצה – באדר תרס"ו.

עם כניסתי בפעם הראשונה לבנק, שהיה אז בבית שכור של קנדינוף ברחוב בוסטרוס (כיום: תרשיש) ביפו, בקרבת שכונת “עג’מי”, נגשתי לקופה וראיתי לפני איש צעיר לימים בעל פנים שזופות עם עינים שחורות, מבריקות וקורנות, וחיוך נעים על שפתיו, על ראשו היה תרבוש אדום, אשר הלם אותו יפה. כשהושטתי לו את ההמחאה מבנק שמואל ברבש מאודיסה, שאלני מיד אם יש לי קרבה משפחתית עם הסופר והאכר משה סמילנסקי מרחובות, וכשעניתי לו בחיוב, הושיט לי את ידו בחביבות רבה וברכני בברכה המסורתית “ברוך הבא”.

לאחר ימים מספר נפגשתי עם יעקב שלוש בביתו של מאיר דיזנגוף, אשר גר אז בבית שכור ערבי בשכונת “מנשיה”. מיד התידדנו, והוא הזמינני לבקר בגן־הילדים העברי ביפו, שהוא היה בו חבר הועד המפקח זה שנים מספר.

כי יעקב שלוש לא הצטמצם במסגרת עבודתו בבנק, כי אם התעניין גם במוסדות חברתיים וצבוריים והיה פעיל בכל שטחי החיים הישוביים.

מטבעו היה בעל אופי טוב, איש שקט, מתון ומיושב בדעתו, עניו וצנוע בכל הליכותיו. אהב את ארץ־ישראל ואת עם ישראל על כל עדותיו ואת כל אדם באשר נברא בצלם אלהים.

כיליד הארץ (נולד בתר"מ–1880 ביפו) מצא לו שיח ושיג גם עם שכנינו המוסלמים והנוצרים והתחבב עליהם.

נפגשתי אתו במשך שנים רבות בכמה וכמה מפעלים צבוריים, כגון: בועד אחוזת־בית, בועד תל־אביב, בעירית תל־אביב, במשפט השלום העברי, בועד להקלת המשבר, בתקופת המלחמה הקודמת, בועד המפקח של הגימנסיה “הרצליה”, בלשכת “בני ברית”, ב“עונג שבת” וכו'. בכל פגישותי עמו נוכחתי, כי האמת היתה תמיד נר לרגליו.

ב

יעקב שלוש היה אחד החלוצים הראשונים בפקידות הבנק הלאומי שלנו. בתנאים קשים מאד מכל הבחינות פתח זלמן דוד ליבונטין, ביולי 1903, את הבנק שהיה מכונה אז “חברת אנגלו־פלשתינה” בעיר החוף יפו. בארץ היתה אז תקופת המשבר מבחינה כלכלית וישובית, מפני שהבארון רוטשילד שתמך עשרות שנים במושבות העבריות סילק את ידיו מהן, במסרו אותן לחברת יק"א בפאריס. גם ועד “חובבי ציון” באודיסה הפסיק אז את תמיכתו הישירה לאכרי המושבות, והתרכז בעיקר בעבודת החנוך והתרבות. השינויים הפתאומיים האלה הביאו מבוכה בעקבותיהם, והמשבר הכלכלי החל מראה את אותותיו בעיר ובכפר. המלווים הפרטיים, היו נוהגים לקבל מן הלווים רבית קצוצה העולה למעלה מ־25 אחוז. עסקי בנק אירופיים לא היו עדיין בארץ, והמצב הלך והחמיר.

אז החליט הדירקטוריון של “אוצר ההתישבות” בלונדון לפתוח את הסניף הראשון ביפו. עבודה קשה ומסובכת הייתה כרוכה בפתיחת הבנק במשטר התורכּי. עדיין לא היו אז בארץ פקידים בנקאיים מנוסים, הבקיאים בעסקי בנק והיודעים את הלשונות הנפוצות בארץ. ליבונטין טרח ויגע הרבה עד שמצא לראשונה שני פקידים מבני הארץ. אחד מהם היה יעקב שלוש, בנו השלישי של אהרון שלוש, ממיסדי השכונות “נוה צדק”, “נוה־שלום” ו“מטה־אהרון”, עסקן טפוסי מן הישוב הישן. ויעקב שלוש, כאחיו הגדול יוסף אליהו שלוש, ירש מאביו את הסגולה של מסירות נאמנה לעסקנות צבורית.

כל אלה שהיה להם מגע ומשא אתו בבנק סמכו עליו מתוך בטחון מלא, התידדו אתו עד מהרה והכירו בו לא רק פקיד נאמן ומסור, אלא גם החשיבו את מידותיו הטובות, סגולותיו הנעלות, מזגו הנעים, אצילותו שהכרת פניו תענה בו. עם כל אחד ואחד ששאל בעצתו, נהג באדיבות ובמאור־פנים להדריכו בעניני כספים. ולא רק היהודים, אלא גם הערבים והנוצרים מבאי הבנק התיחסו אליו באימון רב. הוא ידע

יפה את השפה הערבית בדיבור ובכתב, וכן את נמוסיהם ואת הליכות חייהם.

יעקב שלוש היה מעורה בבנק ומשולב עם פעולותיו ארבעים שנה ומעלה, והקדיש לו את מיטב אונו ומרצו.

הוא היה אחד מבוניה הראשונים של תל־אביב, ובשנותיה הראשונות של העיר העברית היה “המתרגם המושבע” של הקורספונדנציה שלה לערבית וצרפתית.

בזמן הגירוש הכללי מתל־אביב ויפו – בערב פסח תרע“ז – נתענתה משפחתו של יעקב שלוש במשך שנה ומחצה בכפר ערבי נידח, והוא עצמו הוגלה לדמשק יחד עם כמה גולי תל־אביב. “הפושע המדיני” – שמימיו לא עשה רעה לשום בריה – הובל ברגל מפתח־תקוה לדמשק, וכבול בכבלי־ברזל הושם בבית־האסורים בדמשק. בשבתו בבית־הכלא המזוהם והמלא צחנה, חלה במחלת הטיפוס וחייו היו בסכנה גדולה. לאשרו התערב בענין זה ה”ריש גלותא" מ. דיזנגוף, ותודות למאמציו הועבר י. שלוש לבית־החולים הממשלתי, שם החלים ובדרך נס נשאר בעולם החיים.

ג

שני האחים אליהו ויעקב שלוש, הכו שרשים עמוקים על אדמת המולדת, שני האחים זכו לגדל ולחנך בארץ דור שני, שלישי וגם רביעי וחיו כל ימי חייהם כמו במשפחה פטריארכלית, ודלתות ביתם היו פתוחות לרווחה בפני כל בני הישוב הישן והחדש.

בנו הבכור של יעקב שלוש, גבריאל, גמר את חוק־לימודיו בבית־הספר הריאלי “עזרה”, ואחר־כך בית־ספר גבוה באלכסנדריה. בפאריס הוכתר בתואר “מהנדס אזרחי לעבודות צבוריות”.

עם גמר חוק־לימודיו, חזר המהנדס הצעיר גבריאל שלוש לעיר־מולדתו – לתל־אביב – והתעסק בעבודתו המקצועית. הוא תיכן כמה תכניות־בנין, ולרגל שליחות צבורית סיכן כמה פעמים את חייו בימי מאורעות־הדמים. בנסיעתו מתל־אביב לירושלים, ביום ה' אלול תרצ"ח, נרצח מן המארב ליד רמלה בידי מרצחים ערבים.

לשם הנצחת שמו של בנו בכורו הנרצח, הקים י. שלוש על חשבונו קומה עליונה לספריה מקצועית ב“בית המהנדס” בתל־אביב; כן נתן במתנה ל“מכבי” בתל־אביב סירה הנקראת “גבריאל”. בתשי"ג הקדישה משפחת שלוש בית גדול ברחוב שלוש, המכובה “מדרש גבריאל” לעדות המזרח.

ארבעים שנה שירת יעקב שלוש בנאמנות ובמסירות את הבנק הלאומי שלנו, ובשנותיו האחרונות היה חבר ההנהלה והמשיך לעמוד על משמרתו ולמלא את כל התפקידים המוטלים עליו.

יעקב שלוש זכה לעמוד על יד עריסת הבנק הלאומי שלנו, כשהון־היסוד שלו היה מצער, ובימי ארבעים שנות כהונתו התפתח והתרחב בממדים עצומים. במקום המשרד בבית קטן יחידי ביפו, קיים מרכז הבנק בתל־אביב בבית־מידות בן כמה קומות, וסניפים לו בכל ערי הארץ ומושבותיה, וכמה סניפים לו בתל־אביב עצמה.

יעקב שלוש זכה להיות בין הבונים והמתישבים הראשונים של העיר העברית הראשונה, ובמקום ששים בתים קטנים שהוקמו על גבעות־חול שוממות בשנת תר“ע, מתנוססים לתפארה בתל־אביב הגדולה (בשנת תשי"ג) יותר משבעת אלפים וחמש מאות בתים גדולים ומרווחים. במקום 300 נפש בשנת תר”ע, מונה העיר כמאתים אלף נפש, כן ירבו.

יעקב שלוש היה מאושר לקראת גידולה המהיר של תל־אביב, אשר התפשטה לכל ארבע רוחותיה, ונהנה הנאה גדולה שזכה להיות בין מניחי היסוד לבנין העיר העברית הראשונה. זכרו שמור בין ראשוני תל־אביב.