א.

כשנתעגנה אמי – עמדה ושכרה לה קרן זוית במעונו של אברהמ’ל השמש. אמנם, לפי עדות השכנות, אין ציפה, אשת-אברהמ’ל, טובת-מזג ביותר: בעלת בית קשה וקפדנית היא ולשונה – ארוכה קצת מן המדה. אבל, בבקשה מכם, מה לעשות? כשאי אפשר לפרוח – זוחלים, אמרו אינשי, ובשכר זהוב וחצי לחדש, כלום אפשר למצוא דירה נאה מזו? ובכלל, מה לקבצנית עגונה להתפנק ולהיות בוררת ובודקת ב“בעלי בתים”? באמת אמרו: אין לך סכנה גדולה לקבצן מגאות. בר-נש אם יאמר להתגדר – הרי יכול הוא לבא לידי דעה, שאין צרך כלל לחיות בעולם, וזה ודאי דברים בטלים. הן לא כבוד נבקש, – כבוד הנח לגבירים, – לחיות ולהחיות נפשנו החוטאת אנו צריכים, ודירת-אברהמ’יל, מלבד מעלותיה האחרות, כגון: קורבתה¹ להקלויז ויובש כתליה – הלא גם בת-פרנסה היא! מרתף קטן בצד הבית וחור מוגף-תריס לו כלפי חוץ; ולכשתפתח הדלת הנעולה ותכניס לתוך המרתף מעט נפט, קטניות, מלח וגפרורים – הרי לך חנות ככל החנויות שב“עמק”, האין זאת? ומעלה אחת זו כלום אינה מחפה על כל החסרונות שבעולם? כי – אויה לה ואבוי לשנותיה – עין אחת הלא גם היא צריכה לישן; אדם אחר הלא גם הוא צריך למחיה, ואם לא מן המרתף – מהיכן?…

ולא זו – אף זו, אם בה, בציפה, ענו השכנות קשה, הנה כנגד אברהמ’יל עצמו הלא לא היה חלילה “פוצה פה ומצפצף”. חס ושלום! אדרבה, הכל העידו שיהודי הוא, יהודי ממש, יהודי שרחמנות בלבו לבריות. ובכן, מכיון שתגור היא במעונו אולי תצמח מזה טובה גם לי – בנה בכורה ויחידה, היתום החי והעלוב. כי, לכאורה, מה חיב אני, אם אין בכח יולדתי, בעונותיה הרבים, לשלם בעדי שכר-למוד וללמדני תורה כשאר ילדי הבריות? מה פשעי ומה חטאי – יתום ודך – כי אתחיב לגדל פרא “כמו ביער”? ואם לא גמרא – לגובה כזה, כמובן, אל לה לשאת עין: לאו כל אדם זוכה לגדולה זו – אבל, לכל הפחות, להיות יהודי! ואברהמ’יל הלא שמש הוא בתוך הקלויז של ר' שלום זצ“ל, ולבן-שכונתו הלא בודאי יהיו מהלכים שמה. ומי יודע אולי יראה האב שבשמים בעני “אלמנה שוממה” כמותה ויתן את חני וחסדי בעיני באי הקלויז לזכותני פעם בפעם ב”מלה קדושה“; אולי המצא ימצא פרוש ו”לב יהודי" לו, שיחוס עלי וילמדני לפרקים פרשה חומש, קפיטל תהילים, מעט תרגום… אויה לה, אשה עלובה היודעת היא?

לא עמדה אמי איפה על המקח והוסיפה זהוב שלם בשכר המרתף; משכנה שארית מטלטליה והשיגה “גמילות חסד” קטנה ברבית לא גדולה, הכניסה סחורה אל החנות – ותהי לחנונית.

ולא עברו ימים מועטים – ויתקיימו גם כל חשבונותיה ותקוותיה בנוגע לגורלו של “פרי בטנה”. אני, בחור שנעשה בר-מצוה באותה שנה, נהיתי בחסדי אברהמ’יל ליושב תמידי לפני ד' בתוך הקלויז של ר' שלום נ"ע. ולא עוד אלא שטרח אותו האיש – תעמד לו זכות זו בעלמא דאתי! – והשיג בשבילי ימי-אכילה “בעמק”.

והעמק – עד היום עומד וקים הוא באותה עֲיָרה – משכן הדלות היהודית הנצחית, ומדי דברו בו זכר אזכרנו. חי-חי נצב הוא במחשכי עיני ותמרורים קובלת באזני אותה החלקה המקוללה, אשר רפש בצתה לא ייבש לעולם, בתיה-חרבותיה לא יתישרו נצח ומפלת-גגותיה לא תבנה ולא תכונן; המק ימק בדמעות לנגדי אותו הפרבר המגואל, אשר גופותיהם הקטנות של תינוקותיו יתגולו בשופכיו, אשר קלוח טיטו לא יחדל נצח מהמעיד רגל ועקת-אוירו – מהשחיר את הנשמה.

בדד וגלמוד יורד ומשתרע שמה, באותה העיר, מושב בני ישראל… ובעלות העובר ממנו, דרך שיחין שהעלו ירוקה ומעלות רעועות ורקובות, עד בתי החומה שברחוב האלונים, – ונגלה מימינו גדר האבנים המפוארת והזקופה המקפת את גן-הנסיך על ההר, ומשמאלו – אותיות הזהב הגדולות והצועקות: “בית המסחר של פ. נ. סיגנצין ובנו!”

ושתיקת שממון אלמת בעמק בין ביום ובין בלילה. שנת-גסיסה שנת דאגה ורעבון ישנים שוכניו-צלליו, – בשפתים נובלות ופתוחות ובלי כל חלומות וחזיונות-ליל. אין במה לחיות; דממה. והיה בהשתקשק אופני המרכבות המגוהצות ברחוב האלונים – ונשמע הד קולם בעמק.

ב.

אותו הקלויז שנקרא על שם ר' שלום, זכרונו לברכה – צדיק תמים בדורותיו, מתלמידי ה“גאון” ומגדולי ולוזין – לא היה בנוי מתחילתו לשם מקדש מעט, ועזרת-הנשים שבו לא היתה גבוהה מעזרת הגברים. בארבעים שנה היה הבנין הזה דירת בני אדם פשוטה, קנינו ומקום מגוריו של ר' שלום, ובו העמדו תלמידים רבים עוד טרם הקדש לבית-מדרש. ההקדשה באה, לפי המסורה, שנות מספר לפני פטירתו של ר' שלום, לזכרון יהודית אשת נעוריו שמתה עליו בחייו. “רוצה אני לעשות ‘לה’ נחת רוח – אמר באחד מימי ה’שבעה' אצל היהודים שבאו לנחמו מאבלו – ומובטחני שתקבל המתנה ברצון… יהי מעתה ביתי לקלויז!” וכך הוה. ומאז עד יום מותו לא יצא ר' שלום מן הקלויז אף כארבע אמות, אם לא לדבר מצוה. וכאן שבק חיים לכל חי. על מקומו בקרן דרומית-מזרחית יצאה נשמתו בטהרה.

בית זה היה רחב ונמוך ובעל שני חדרים; באחד מהם, בגדול, העמידו בימה, עמוד וארון ושאר כלי קדש – כלם פשוטי-עץ דלים ושחורים ובלי כל צעצועים. והחדר השני, הקטן, הוקצה לעזרת נשים לאחר שנעשו אוירים מרובעים בראש הכתל המעוקם, החוצץ בן שני החדרים סותם בפני הנשים תפלת החזן וקולו. ור' יעקב-שמחה, שהגיע לגבורות, ונתמנה גבאי בבית זה, אהב לספר, בקולו הבכיני והחביב, כי עד פטירתו של אותו צדיק לא נבנתה גם הבימה והיו קורין את התורה על שלחן-סתם מכוסה במפה. ורק אחר כך, כשהתחילו בעלי הבתים לעשות בדק הבית ושנוים נעשתה גם הבימה ולא נתקררה דעתם עד שעמדו ובנו גם דירה קטנה בצד הקלויז, מעון לשמש לדורות.

– ישמח אברהמ’ל בעושיו! – היה ר' יעקב שמחה מסים בהצלה.

ר' שלום הניח אחריו ארבעה ארונות של ספרים, שנשארו עומדים על מקומם בקרן מערבית-צפונית, שנים בכותל זה ושנים בחברו. ומלבד אלה הארונות, המלאים וממולאים “תורה”, עוד עשרות כרכים ישנים-נושנים, מכורכים בלוחות-עץ עבים וקשים, היו מפוזרים על פני השלחנות ובכל פנות שאתה פונה. ור' יעקב שמחה היה מתפאר ומסהיד, כי לענין רבוי ספרים עולה הקלויז של ר' שלום על כל בתי-המדרש שבעיר ואף על ה“ישיבה” במשמע!

שמשות החלונות האפילו. הלבנים של התנור היו שחוקות מרוב החכוך בהן, דפי הספסלים נפחתו מרוב ישיבה עליהן. העמודים הקטנים, הכרסנים, כאילו נעשו כבדים ביותר מרוב שמוש. קצות השלחנים היו מפוצלים ומחוטטים וחרושים בכתבת קעקע ושרטוטי אזמלין. עלי הספרים היו מלאים הגהות וציונים בשוליהם ועינם בלה ורטובה מזעה…

התקרה הומכה. מנורות-הנחשת, שהיו תלויות בה, עם רוב קניהן המסואבים בנטפי-חלבן, העלו חלודה. הקירות המעוקלים היו עטוים קדרות ומכוסים שכבת אבק. על הכל רחף רוח-עצב עתיק. רוח יגון-עולם; הכל היה טבול בכליון נפש גוססת ובגעגועי אנוש אובד…

ג.

ר' יעקב שמחה – איש שיבה שכלו הפך לבן, בפוזמקאות וסנדלים, חוטר מגזע ר' שלום – שמש בגבאות באותו הקלויז שלשים ושש שנים רצופות. כח זכרונו היה גדול להפליא: זוכר היה את כל המעשים שנעשו בימי חייו, את כל השנוים שנתהוו במקומו לנגד עיניו, ואין צורך לומר, את כל אדירי-בתורה ומאורי הגולה, שיצאו מן המקום הזה להאיר לעמם, את כל הגדולות והנצורות אשר הרבו לעשות בחריפותם ובקיאותם. ר' יעקב שמחה בעצמו, לדברי כל הלומדים, היה רק בקי מצוין, אבל לא חריף. העמקה לא היתה בו; כנגד זה – מהירות תלמודו – לא יאומן כי יספור. בשנה אחת הוא חוזר על כל הש"ס. פשוט הוא שותה את העמודים. יבמות – בששה ימים!…

הוא היה זקן שמח, צוהל ובריא. את שפמו הלבן היה רגיל לגזוז שלא יעכב אכילתו. גם דיקנותו וקפדנותו בדקדוקי מצוות רבות היו; טובת הכלל היתה תמיד בלבו וילדים אהב בכל נפשו. בשמחת תורה נוהג היה לעלות לתורה בבקר “עם כל הנערים” דוקא וכל שעת ההקפות היה מבלה בחברת “הני טפליא”, בערב יום הכפורים היה הוא מחלק לנו, “הקורקבנים הצעירים”, את כל הלקי’ך, מאפה הזקנה שלו, הינדיל זוגתו. בין שפתיו החורות והדקות, מתחת לשפמו הגזוז, היתה שרויה איזו העויה מיוחדת, שאיני יודע לה שם, וכשהיה מנשקני על לחיי, דוקר וחוכך בה בספיח-שפמו, היה משכיחני את הכל ומביאני לידי שתוק.

הוא היה איש חסד וחנינה ושוה לכל: ללומדי הקלויז, לאברהמ’יל השמש, למרדכי הירושלמי, המשוגע.

– סורו ממנו, קורקבנים! – היה ר' יעקב שמחה צועק בקול-זקן נחר, משונה ובדיחי, בשעה שהיו נערי הקלויז מתנפלים על “הירושלמי” – עזבוהו לנפשו, אפרוחים קטנים! אסור! מה “ירושלמי”? איזה “ירושלמי”? רק ש“ס אחד לנו כזה, רק ש”ס אחד… “ירושלמי” – נו… בבלי, זעיריא, גי-גי, גי, בבלי"!

– בבלי?… היה מתעורר המשוגע וחולק גם על תקונו של ר' יעקב שמחה – בבלי? בבלי פשיטא לא. אין-צורך בבלי. ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד. אין צורך, אין צורך, אין צורך. לא בבלי, לא ירושלמי; לא בבלי, לא ירושלמי… לא גשר של ברזל, לא גשר של ניר; לא גשר של ניר… לא, לא, לא… גשר… הא? גשר של… של…

– ירושלמי! – הומים חברי ר' יעקב שמחה הקטנים ומכעיסים את מרדכי בכנויו. – ירושלמי, מתי יבאו דבריך? ירושלמי! גביר! תוגרי! מתי תגמור עסקיך? הא? ירושלמי!

– בבלי, זעיריא, בבלי, גי-גי – קא חיך ר' יעקב-שמחה ומגלה שתי שנים שנשארו בפיו – אמת מרדכי? מה לך ירושלמי? בבלי, גי-גי, גי…

ד.

– – – פני אברהמ’יל השמש היו דלים, שפתיו חורות, עיניו תמימות. הוא היה מתענה שני וחמישי ואוהב להתהלך בעולם הנסתרות. בספר “מפעלות אלהים” היו כל מעיניו. שיחותיו היו תמיד במכוסה ממנו, בנפלאות…

לילה לילה, בשעה השלישית אחרי חצות, היה בא ממעונו אל הקלויז, מסיק את התנור ואומר “מעמדות” בקול נעים ומזמר; ואני הייתי באותה שעה שוכב על הספסל לא הרחק ממקום מושבו, שומע מתוך שינה זמירתו ומתמוגג כלי מתוגת הגעגועים שהיתה מרפרפת מסביב. העצים הלחים היו מעלים עשן, מתמזמזים והולכים… והלהבה הכהה היתה מאירה ומאדימה את פני היושב לפניה…

– “אמר ר' יוסי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר-חורב ומנהמת כיונה: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בני לבין הנכרים”.

– אוי-י… – משתפכת אנחת-אברהמ’ל בתוך הדממה, העמוקה לאין סוף…

מיתרי לבי הנמס וכלה, נעורים והוגים נכאים מאליהם, תמרות-עשן כעין הענן הכבד, עולים במחי המיושן.

– אוי לי… – מנהמת הבת-קול – החרבתי… וכבר איני יכולה לתקן…

והכל היה מתבלבל אז ומסתמן במחי בצורת איש אחד עוטה אבל – בצורת אברהמ’יל השמש, המנהם כיונה…

הכל. כל באי הקלויז של ר' שלום, כל אלה היהודים הגדולים החולנים, שקרבתם אני מבקש, ישראל החנוני, יענקיל נושא-מים, יחיאל פרוש, מנחם מלמד, אמי… כל יושבי-העמק.

“אַל! הביטה דל כבודני בגוים ושקוצנו כטמאת הנדה… עד מתי עוך² בשבי ותפארתך ביד צר?”

ותולעת-אפל היתה נולדת אז בקרבי – הנער הקטן, תולעת ניקרת ומחטטת…

ואף אותה הרכרוכית המשונה שהיתה מתגנבת לפעמים להפיג קצת את הכאב הנעכר היתה שבה אחור.

כי אין קץ למדוה-ההרגשה השלמה, התופסת בכל; והרגשתי כללה אפילו ערל…

פטרא גוי-השבת, זה הנדכה השוכן ברחובנו ויש לו שייכות אלינו, דומה… שגם הוא…

כוללת היתה הרגשתי; ורק אחד לא נכלל –

ה.

פסח סיגנצין.

ברור היה לי, כי על כגון דא צוח הנביא: מי בקש מידכם רמוס חצרי?

מה לו ולנו? מה לזקן אשמאי הלז, להבור העשיר – ולקלויזו של תלמיד הגר"א, ר' שלום, זכר צדיק וקדוש לברכה?

הן הוא בא אלינו מן ההר, מרחוב-האלונים; הוא אינו שוכן אתנו בעמק; נכדיו לומדים באסכליות; בביתו בודאי לא ימצא אף חומש אחד!

ובהגיע הקהל בתפלת שבת בבקר עד הנגון של התחממות-העצבון ב“הכל יודוך” שאחר “ברכו”, בעלות קולות הילדים הנוגים והמיחדים והמתחננים ל“המחדש בכל יום תמיד בטובו מעשי-בראשית”, ור' יעקב-שמחה היה פתאם מתנשא כברק בכונה רבה, מכסה פניו בטליתו, פונה אל הקיר ומתלהב ושואג ל“אל המאיר לעולם כלו וליושביו שברא במדת הרחמים”; בעמדי תמיד רועד ונרגש בשעה גדולה זו של התגברות רוח הקדושה והטהרה והאהבה והחמלה – היה הוא פותח את הדלת, נכנס ומפסיק הכל. כרסו הולך לפניו; כל מה שעליו מבריק לכבודו ועיניו מלאות החזקת טובה לעצמו, על הקדימו לבוא עוד לפני קריאת שמע, ומדרך הגבירים הלא לבוא רק לקריאת התורה.

ובערב שבת בין השמשות… נרות החלב התחובים בנקבי הקנים כלם מודלקים. אברהמ’ל עיף ויגע מעבודתו כל היום, עומד ומנעים פסוקי שיר-השירים. הוא ידע מן הקונטרס “יד לנקוד” את דיני מלעיל ומלרע, והמבטא החדש, ביחד את הנגון הערב של כלות-הנפש, מלא קדושת געגועים ועונג אין-סוף.

אז יגש אליו ר' פסח:

– “זה” לא היה בורח ממך גם אחרי “הצימס”. כמדומה שיש לעשות תחלה סדרים בבית הכנסת שלא יהיה כבית-מרזח. כמה פעמים הוזהרת לקנח את האבק מעל עמודי. ברך ברכת-הגומל, אברהמ’יל! נס הוא לך שאין אני פה גבאי. אני הייתי מלמדך הלכות שמש וידעת: ראשית דבר – נקיון!

אברהמ’ל זהיר לבלי להפסיק באמצע ועל כן הוא לוקח מבלי ענות דבר, את האלונטית והולך לכותל המזרח לקנח עמודו של ר' פסח. הוא שב ומגיע עד “הרי בשמים”, סוגר את הסדור ואומר בבת-צחוק:

– “קומדיה”!… הגבירים… דואגים לנקיון כליהם… ולטהרת נפשם… אַה, יהודים?…

ו.

…מרדכי המשוגע – הירושלמי – היה משכמו ומעלה גבוה מכל באי-הקלויז. פניו החולים והפרועים היו כחושים-כחושים, בלא טפת דם; עיניו הלוהטות והפתוחות באימה היו מכוסות ריסים ארוכים ואדומים, נוצצים ומתנועעים. כתפיו הרחבות למאד היו מוצקות אך לא זקופות. סבך שערות ראשו וזקנו – שחור-מתלבן.

מקומו התמידי היה מאחורי ארונות הספרים. על מתניו, ממעל לקרעי מלבושו העליון, ששוליו נסחבו לו מלפניו, היתה חגורה דקה משל קרעי מעטפת-צואר בלה מקושרים זה בזה; ועד שקיעת החמה לא היה פושט טליתו.

החגורה, ביחד עם קומתו הענקית ועם השרטת העמוקה לרחב מצחו, שוו לו בכל עת תמונת גבר נכון לקרב.

על מהות שגעונו נפלה לפרקים מחלוקת בקלויז, אחרים השתדלו להוכיח, כי הירושלמי אינו בעל מרה שחורה. אמנם מראהו פרוע ועזוב, תמיד הוא שקוע בהרהורים וגם נוטה הוא להתבודדות – סמנים של “מרה שחורה” לכאורה, אבל באמת אין הדבר כן. אמנם הכל מודים, שבשום אופן אי אפשר לחשבו לאחד מהסוג השני, לבעל מרה לבנה… חס ושלום! מעולם לא נראה שחוק על שפתיו… ועל כל פנים – היה היש-אומרים מסים בתקיפות ועקשות פה – יהודים! תשמענה אזניכם מה שמדברים לכם: מרדכי אינו בעל מרה שחורה!…

ז.

–… ואז, – היה יחיאל הפרוש, בעל-המעשיות, מספר על תולדות השרטת במצח הירושלמי – בראותו כי הגבול סגור ומסוגר מלפניו, כיריחו בשעתה, חשב בדעתו: לא! הוא יראה בעיניו את הארץ ויהי מה. יהרג ויכנס! ומה הוא עושה? מחליט הוא לבא אל דביר הפחה אשר שם ולחלות את פני השר על נפשו. שומעים אתם? טוב לו המות מלשוב ריקם. שומעים אתם… רצוני לאמר: מבינים אתם עקשנות זו מה סופה? לא לחנם הוא ממשפחת יפה: עקשנים ומשוגעים מאז ומעולם. כלום ראיתם כי יעבור בן משפחת יפה על מדותיו, כי יוַתר על שגעונו?! כך הוא הדבר. שומעים אתם? ומרדכי זה, עליכם לדעת, כבר נטה ליציאה-מדעת עוד טרם צאתו לדרך, ותלאות הנסיעה וכל ההרפתקאות הקשות רק הגבירו את טרופו, התבינו? טוב, הנה כי כן גמר אומר לבוא לפני הפחה. אבל כיצד נכנסים? נקל לאמר: לבוא אל הפחה, אבל כיצד באים? באופן הזה עברו עליו ימים וירחים. שומעים אתם? ימים וירחים. הפרוטה כלתה; רעב הוא יום, יומים, שבוע, חודש… בינתו מסתתרת יותר ויותר…רע!

– ויהי היום, והוא עומד ברחוב והוגה מה לעשות – והנה מרכבה רתומה לששה סוסים עפה כחץ מקשת. שומעים אתם? מרדכי שלנו אינו מתעצל – ומתנפל לפני הסוסים. כן. נס הוא שנשאר בחיים. כחצי שנה שכב בבית-חולים וכל פצעיו העלו ארוכה, כל פצעיו, מלבד זו השרטת. נשארה “זכר לדבר” –

– וזה הכל, כסבורים אתם? – אינו מסתפק יענקיל נושא מים.

– ומה עוד? – מתעורר אחד מן הקהל; יחיאל כבר מלא את תפקידו והוא שותק.

מעשה יפה! – לועג יענקיל – מה עוד, שואל הלז! הוא הדבר, כי אינך יודע במחילת כבודך. איך נשתגע, איך, זה יודע אתה? מעשה-“הפרוצס” יודע אתה? הן הוא נשפט את הפחה, מה אתם אומרים על זה. הן הוא תבעו לדין! בערכאות הישמעאלים הלא יש קנס על כך שלשים או ארבעים אלף דינרים… כבר שכחתי… שלשים… או…

– מה אתה פושק שם שפתיך, יצמח! – מפסיק פתאם סיגנצין הזקן את קול הדורש המאושר – ידען חדש נתגלה בעולם! ארבעים אלף דינרים – בינך ובין יענקיל נושא-מים מה הם? כמוהם כאין… אָ, אָ, שוטה שבעולם, כלופ משיג אתה מה זה ארבעים אלף? ואבותיך ואבות אבותיך ראו סכום כזה? עומד הוא ומספר לו בהרחבת-הדעת: ארבעים אלף דינרי-זהב… אכן אין שעור לפזרנות הקבצנים!

– ה“עולם” אומר כך, ר' פסח…

– ה“עולם”! – מחקה הגביר בכעס ואינו רוצה למחול – הרי לך ידען חדש, שיודע מה העולם אומר! מה אומר העולם? אתה הומה פתיות ולא “העולם אומר”! משיגים אתם? איזה “יודלי פרכיל” ישפט את הפחה! סך הכל, יודעים אתם, מה זה פחה? הפחה שם הוא כגוברנטור אצלנו. נו, עכשיו שוה בנפשך: מרכבת הגוברנטור עברה עליך, יענקיל…

– ישמרני הבורא…

– נו, כך, חה-חה-חה. הלא איני חלילה שונא לך (מה רעה יכלת לעשות לי?); אני אומר כל זה, בדרך משל. אבל מה לי להטריד לכבודך, יענקיל, את הגוברנטור, אַה? יותר טוב שוה בנפשך: פריסטוו… לא, גם זה למותר: מה לנו להרחיק דרכנו? נקח נא גורודובוי… פשוט… גורודובוי, שוטר-רחוב, פשוט הכך על לחייך, יענקיל, במתכון הכה… נו, התלך להשפט אתו? אַה?

– בודאי… צדקת; אבל המעשה אמת.

– אמת? המעשה אמת? – חוגג הגביר את נצחונו – אמת. בודאי אמת! כי על כן שאל נא את פי ואחוך… ואגדך… ואספר לך; בקשני! אנכי הלא אומר תמיד: אילו הייתי אני פה גבאי לא היה בעל-חברה כזה שוכן פה בקלויז שלי, פה. אני איני אוהב משוגעים כאלה; אני איני אוהב בעלי-העזה! “מרה שחורה” לך? תהא לך אפוא “מרה שחורה” ודע את מקומך, ואל תהיה לי למחשב-קצין ולמביא את המשיח! הגאולה תבא בלעדיך! הוא היה נהנה ממני ממש, כמו שנהנה מן הפחה, חה-חה, דבר קטן! ישלם גוברנטור לאיזה יהודיון מצורע קנס! מאי אכפת לו? “בעלן” הוא לקחת; אולם לא: עורבא פרח! הרחב כיסך, מרדכ’לי! גביר תוגרי… אנכי הלא אומר תמיד: במתכון התנפל, במתכון. הוא שמח על כל העסק: כסבור היה שישוב לביתו בכסף וזהב. איני מכחיש: הפסד עצום כזה ודאי יכול להביא לידי שגעון – חה-חה-חה – לא כך? איך שהוא, אני לא הייתי מחזיקו פה: שונא אני משוגעים-גואלים…

– וגם תפלין הלא אינו מניח – מסייעים להגביר.

– נו, תפלין!… אַי מרדכי, מדוע אינך מניח תפלין?

מרדכי הופך פניו לעבר אחר.

– מה אתה שותק? –

– פטר-רחם; פסח-מצרים… עד היום ההוא? – עונה המשוגע קצרות ונראה שאין הוא חפץ לדבר עם השואל.

– אַה – עשרת? – מתקרב אחד אליו – בועט מרוב טובה… מתעצל להניח תפלין…

– תפלין? – מעמיד הירושלמי את בנות עיניו בהדובר – גוילים… פטר-רחם…

• מה גוילים"? – מתערב אברהמ’יל בהשיחה בכדי להציל את הירושלמי מנוגשיו – תפלין שואלים ממך, מרדכי…

– תפלין? – מתישב מרדכי בדעתו – לו מותר לגלות: וכרות עמו הברית… תפלין? דמרא עלמא? סוד גדול… מי כעמך ישראל גוי אחד… אני אביאנו… אחד, אחד, אחד…

ופתאם הוא משים כף ידו על עיניו ומתחיל קורא בקול, הדומה לקולו של ר' יעקב שמחה בקראו “שמע”:

– – אֶחָ—-ד!

ח.

– – – ובשעה שהיה הרעב מציק לי במאד הייתי רץ מבית המדרש לאמי היושבת בחנותה.

תקופת טבת; קור. אמי עומדת על יד התריס בנעלי-קיץ קטנים וקרועים. ידה האחת, שחורה-כחולה, נתונה על פני קדרת גחלים עוממות, ובשרוול מלוכלך בעטרן ורבב קפואים של ידה השניה היא מוחה את הלחלוחית המתמצה מאליה, מחמת צנה, מתוך עיניה ואפה.

במין כבד-ראש מיוחד אני עובר עליה, נכנס פנימה ומעיף עין על הדף.

– אויה לי… – היא אומרת כשמרגישה בי – נמכר כל לחם-הנקודים. בני… שם… עוגה… קח… אכול… שלמה… מתרוקנת החנות, בני, אוי ואבוי לשנותי…

– “יום” יש לי היום, אמא… – מניח אני את דעתה ויוצא אליה – אצל יענקיל נושא מים…

– אצל יענקיל?… אוי כן. הלא יום רביעי בשבת היום; אויה לי, מרוב צרות אני שוכחת את הימים. ביום הרביעי הלא יש לך יום. אבל, שלמה’לי – היא מוסיפה בקול לחשים – אמור לי האמת: הוא אינו מחוסר לחם? הלא אומרים, כי הוא מחוסר לחם. אוי, אוי, רבונו של עולם, כמה צריך להיות חביב עליך עמך ישראל! זה יענקיל נושא מים… אין אתה כביכול יודע מה זו נשמת יהודי…

והיא מכסה שנית בשרוולה המלוכלך את עיניה הדומעות.

– אל תבכי אמא, – אני מסתיר פני בסנורה הקריר – אני מתחנן לפניך: אמא אל תבכי; טוב לי… – קחה-קחה-קחו… – משתפך מעל לראשי הבכי המזעזע – אוי, אוי, בני אפרוחי… יודעת אני; הכל יודעת אני. ילד בן שלש עשרה; על ספסל קשה… במלבושיך… הכנם אוכלך… ארבע עשרה שנה עוד לא נמלאו לך – וכבר… קחה-קחה-קחו… כבר “עורך” אתה גלות…

גלות!… והמלה הזאת מצלצלת באזני כקול מיוחד ומשונה ומריר…

הגלות!… והיא מצטירת בהכרתי בתמונת רשת נוראה, אפלה, מכאיבה, מלאה מרורות, סחי ומאוס, אשר אני, יהודי קטן, נער בן שלש עשרה, הנני כבר בתוכה…

חשכת הגלות!… חשכת-בור הומיה ומלאת אימה… חשכת חנותה זו של אמי בנשף, כשמכבים את הנר והתריס מוגף… חשכה בלי קרן-אור מטושטש… חשכה נצחת…

נצחת?…

ומחשבת-נערותי מתחילה לתעות בנבכי ההפכים של גלות ולא-גלות…

ונפשי הנבהלה הדוויה, נמשכת בלא יודעים אל איש אשר רוח רעה תבעתהו… רותחת, רועדת, נמשכת… אליו… ה' אלהי! – – –

ט.

בבקר, בבקר, אחרי כלות המנין האחרון היתה קומתו הרמה מתגלה אצל מחיצת-הקרשים הנמשכת משער ביתו של אברהמ’יל השמש. יושבי-העמק עוברים ושבים על המדרכות הרקובות – והוא על עמדו יעמד. עיניו קמות. השרטת שעל מצחו מתוחה. בשולי שמלתו הנסחבים לו מלפניו ובטליתו המצויצת על גבו הוא דומה לגר בן ארץ אחרת, העומד ותוהה על כל הנעשה בארץ החדשה הזרה. אדם קדמון בן ארץ הקדם.

יושבי העמק, בדעתם את תולדות מרדכי, את כל פרשת יראתו את האלהים ושקידתו בתורה לפנים (מלתא זוטרתא: הלא הוא היה גאון משפחת יפה!) בארו את עמידתו זו יום יום בטעם תלמודי: הוא זהיר לבלי לעבר בין שתי נשים או שני נכרים, כמו שנאמר, ומצפה הוא עד שיתרוקן הרחוב. ועל כן, כשהיה מרדכי מתעורר לאחרונה, עוקר רגליו ומתחיל להלך היו נערי-הרחוב זורקים אבנים בו ומתקלסים:

– ירושלמי! ירושלמי! הנה אשה מימינך; הנה גוי הולך, ירושלמי!

– שקר הדבר, שקר; לא שלחכם ד' – היה מרדכי מגמגם לעצמו – לא הייתי בה תובב“א… לא הייתי בה תובב”א…

– תובה! – מריעים האויבים הקטנים לקראתו – חברה, עפרו בעפר… תובה!…

מרדכי נחפז בלכתו ונמלט אל אחת החנויות.

– תפוח-אדמה! – הוא אומר אל החנוני בחפזון.

– כמה מרדכי? – צוחק פלוני ומתענג על המקרה להתבדר קצת משעמום החנות.

– אחד… – עונה זה ומשפשף ידיו זו בזו בתנועות מהירות, כזה שאין לו פנאי.

– ואיך עשרך, מרדכי, – מתחיל החנוני לגחך – איה כל עשרך הרב? הלא פחה ירושלמי אתה…

– אל נא… – מצטער המשוגע – אל נא. תפוח אדמה אחד – יותר לא אקח מידך. גלות – וצריך האדם לאכל… לתקן… להפך תפוחי-אדמה לתפוחי דשמיא… אַה? והיה ביום ההוא… והיה ביום ההוא… ההוא, ההוא, ההוא – ובריתי מכם את הנדיבים… ושאריתכם? אזרה³… נחמיה… כמוץ… כמוץ… כמוץ… הא? ודברה תורה כנגד ארבעה תפוחי-אדמה – רמז לג' ל' ו' ת'… וזה כל הסוד… שמא תאמר אצל אחד? לא… הפרוטה כלתה… קטן יעקב ודל… קח מזה ותן לזה… אחדות… וזה כל הסוד… הרים תרומה, בן ישראל!

– קח מרדכי, קח כל הארבעה…

– לא… לא… לא… הס מלהזכיר!… צריך לאסף… אחד, אחד… רק אחד…

י.

אחרי אשר יאסף מרדכי את “כרתפלי-התקון” די מחיתו הוא שב אל הקלויז בדרך שבא בה, והכל בחפזון. ובבאו אל משכנו הוא מתחיל לחפש את טרפו: כיסי הבגד נקובים ותפוחי האדמה נתונים לתוכם יורדים עד השולים. ברב עמל ובידים רועדות הוא מוציאם לבסוף, ומניחם באפר הכירה המוסקה מבעוד לילה. כל תנועותיו הנה של כהן מקטיר במקדש אלהיו.

בקלויז השלך הס. מרדכי עולה על מקומו מאחורי ארונות הספרים, נושא עיניו אל התקרה השחורה, משפשף בכף ידו את מצחו ומזמר מעומד “אליהו הנביא” באותו הנגון, שחסידי חב"ד רגילים בו במוצאי שבתות.

– אליהו הנביא, אליהו התשבי… – הוא מתחיל בהלך נפשו.

ופני מרדכי אינם עוד אתו. אין הוא עוד הירושלמי המשוגע. כל פרצופו, המרוד והמדוכא, נורא הוד. גאות והדר בעיניו השקועות והעמוקות, וסביבו נשערה. אזורו נסחב מאחריו; חזו השעיר, הנגלה מבעד פי כתנתו הירוקה, מכה גלים. כף ימינו, המשפשפת את מצחו, יורדת ומסתירה חצי פניו. קולו צלול –

– א-ליהו הגל-ע-די-די-די… – יריד בשיחו, מטעים הנגינה אל “אַ” ומסלסל ה“די” במין קול-תחנון פולח-כליות – במהרה יבוא… במ-ה-רה י-בוא…

ומגעגועים קורעים לב הוא עובר לבטחון פתאומי; קולו מתחזק, מתרומם; תרועת ה“נוּ” משתפכת בכל פנה:

• יבוא אלי-נו-ו-ו. – – –

רבי מרדכי… – מתפרץ שמו מפי בהוספת “רבי” –

– אַה… אתה!… – משתנות עיניו כרגע וכתפיו מזדעזעות – בנימין צעיר רודם…

–“שלמה” שמי, רבי מרדכי…

– שלמה?…

ודיה הערה קצרה זו לעורר את כל הבלבול וסכסוך המחשבות שבמח החולה. שלמה? משבט יהודה. מזרעו יצא “שילה”. ירבעם בן-נבט, איש אפרים, קרע את המלוכה… מפני… מפני שהקדים בנימין לשבטים וקפץ לים תחלה. בנימין צעיר רודם. אבל מי יעלה להלחם בכנעני? יהודה יעלה. מי – ראשי תיבות: מרדכי יפה ולא “ירושלמי”. הס מלהזכיר! כי רק ביום ההוא כשיקפץ לים (ראשי תיבות) – רק אז יבוא מלך המשיח. הוא יביאנו. הוא ישבר את שני הגשרים, של ברזל ושל ניר, ויאחד את הכל לקפץ הימה. הוא יביאנו. במסירות נפשו יביאנו…

עיניו רבות זיקי אש. אימה נופלת עלי, ואני מתחרט על גשתי אליו; ואולם הרגשת הסכנה ורטט החרדה, – זה גופא שובה את לבי. גלוי הקץ – מה איום!… “האספו ואגידה את אשר יקרה אתכם באחרית הימים” – בקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה… נורא! יעקב בחיר האבות!… אַח, מה גדול היה האושר לדעת ברור… מדוע נאסר הגלוי?…

– אבל ר' יעקב שמחה הלא עוד יחיה אז, ר' מרדכי?… ר' יעקב שמחה… יחיה?…

השאלה הזאת לא נתנה דמי לנפשי הרכה והסוערה, מדי נתגלגלו הדברים לקץ-הימין – התעוררה שאלה זו ודרשה פתרונים. נדמה לי, כי אם נניח, חס ושלום, שר' יעקב שמחה לא יזכה לראות בביאת המשיח, אם תוחלת-הגאולה שיחל זה הזקן הנחמד כל ימיו תכזב סוף סוף – הרי אז, גם בבוא הגואל ויגאל, אין הגאולה… אין הגאולה… שלמה… כביכול…

– ר' יעקב שמחה? – היה חוזר מרדכי על שאלתי – הא? בנימין צעיר? אין!… יעקב לא מת…

יא.

בירחי הקיץ נתרוקנה חנותה של אמי לגמרי; הכתלים והדפים הפיקו יגון קודר של פני יתומים. אמי, בכל זאת, לא אבתה בשום אופן לעזוב את משמרתה, כי איך תחיה בלי עסק? הלא נחוץ לאדם שיהיה לו דבר מעשה בידו. ואולם ציפה בעלת-הבית מאנה לדעת זאת, אין זה שייך לה: או שכר-חנות או יציאה ממנה! אז התחילה ה“ענוגה המרה” – זו אמי – להראות כח עיניה הדומעות ובעלת-ביתה מצדה נתעזרה בפיה הרחב. ומי יודע עד מתי היה נמשך ככה מצב הענינים בין ה“נשים” – לולא היה מקבל אברהמ’יל על עצמו את אחרית הדברים. הוא השתיק את קללות ציפה ה“שרף” והוכיח לה, כי המרתף אינו עובר-לשוכר כל-כך ואין על מה להרעיש עולם: הן סגור היה שנה תמימה, מעת ש“נכוה” בו חיים סוחר-עצים, ובהמשך העת הזאת הלא לא קלקלו הבעלנים את ציר-הדלת מרב-סבוב, שמע מינה… אלא מאי? מטת אמי המוצגה בדירתם? מאי אכפת לכאורה? כלום צר להם? ושכר דירה הלא אינם משלמים ואלמלא השכנה – כלום היה החדר האחר נעשה שנים? אלא מאי? עכשיו צריך לחצוץ בוילון? “ויהיו עניים בני ביתך” – מפורש נאמר בפרקי-אבות! הא? “אומרת” היא “פרק” בקיץ הזה? אומרת? נו!

– זה המעשה… אין הבנה לנשים… כלל, כלל לא… “שלא עשני אשה”… לא ברכה לבטלה… באור-החיים נאמר…

– אורה-חיי… – מעקמת ציפה שפתיה – ראו נא אותו למדן, ומדוע אין ממנים אותך גבאי, הגידה לי, במטותא ממך? מה לי מלמדנותך? עצים נותנים בחנם? בחנם נותנים עצים להסקה? לאכל אין אתה צריך, אומר – לא?

העלוב מושג בין המצרים, והוא מערים להנצל מפח השאלה הקשה ונפנה אלי הקטן בדבורו:

– הן למדת בודאי שמואל א', למדת… ספר לה… “ויתפשט יהונתן את מעילו ויתנו לדוד”… ויודע את מה שאומר על זה “אור החיים”? אור החיים אומר: ויתפשט יהונתן – שנתפשט מגשמיותו… אַה?… ויודע אתה עד כמה קרב יונתן בזה גאולת ישראל?…

קטן הייתי מדעת עד כמה קרב יהונתן בהתפשטות מעילו את גאולת ישראל הכללית; אבל עד כמה אברהמ’יל זה – יהי רצון שיהא חלקי עמו! – מאחר בחסדו את גלות אמי – ידעתי.

יב.

ה“תמוז” של אותה שנה היה כלי זינם היותר מהודר של בעלי-הדעה בקלויז, האומרים כי מרדכי הירושלמי הוא משוגע מסוג אחר ואינו “בעל מרה שחורה” פשוט. מי שגם הראיה הזאת לא תוכיח לו את האמת – ברור הוא שאין משהו מח בקדקדו. כי, הגיעו בעצמכם! החדש הזה הלא ראש-חדשים הוא למשוגעים, ראשון לחדשי השנה: טרופם מתחזק, בלבולם מתגבר, עונים עזות… דבר זה הלא גלוי וידוע לכל באי עולם ואין מי שיחלק עליו. ועכשיו צאו וראו במרדכי; דוקא עתה, כמו להכעיס, הוא יותר מיושב. נסו לגעת בו – ויענכם בקרירות גמורה. הוא בטוח בעצמו… ובתעודתו להביא את המשיח בקרוב התחיל להאמין ביותר…

– משוגע!… משוגע?… יהי כן… לולא המשגעים לא היה העולם מתקיים… אף רגע אחד… אף רגע קטן… התקון הוא רק בו… עד שיביא את הגאולה השלמה – אין כל תקנה… כל דבר נמשך לשרשו – וצריך לעקר השרש… גאולה מהאי עלמא… שכינתא בגלותא – אין העולם מתאחד בה… מחיצה… והוא יתאחד… הוא יסיר המחיצה… הוא ישבר החיץ… הוא יפצפצנו, יהפכהו על פניו, יעשה אתו כלה… אין גשרים… ביום ההוא יפל שר של ים בנופלים… בלי ספק ובלי ספק-ספק-ספקא… כל הנחלים הולכים אל הים"…

יג.

ונפש הנער הרצוצה נקשרה מיום ליום באותו האיש.

בנשמתו הכואבת פעפע צער עמוק על התקוממותו נגד הגמרא והתפלין… כי לולא זאת, לולא הפגם המדאיב הזה, לא הייתי צריך לזכר תמיד בשגעונו… וללמד עליו זכות הלא מחויב הייתי…

לעתים יש שהיה הרהור-ספק מפחידני ולוחש: מי יודע, אם לא עבירה חמורה היא בידו, אם לא כתם שחור… איך שיהיה, הלא אין נכונה ברוחו, הלא ממיני חולמי החלום הוא… ואני אמנם איני מאמין בו, חלילה, וגם הוא אינו מדיח, חלילה… אבל אני מאזין לדכדוכי-אמרותיו… אני דבק בו…

ואולם… בפניו היו כל כך ענויי-נפש… עיניו היו כל כך אמיצות… ורוחו הנכאה אני – כל-כך שואפת…

בין תשעים לשוח… עיני ר' יעקב שמחה כבר החלו כהות… והוא הלא לא ימות בטרם יבא משיח… הן צריך הוא לראות בעינו איך יתחדשו ימינו… הן בחייו עוד עלינו לצאת מן העמק ברנה… הן אי אפשר להיות אחרת… והוא כבר זקן, בא הימים… והקיץ עובר…

יד.

והקיץ עבר. הגיע ירח אלול. נשמע קול שופר ויהודים אמרו תהלים. בין כסא לעשור – ור' יעקב שמחה מת. – – – – – – –

חג-הלקי’ח של ערב יום הכפורים נשבת; שמחת תורה הגיעה – ואין עוד ר' יעקב שמחה ל“כל-הנערים”. תחת זאת הריעו הגדולים. הגביר הישיש, ר' פסח יחיה מי שנבחר בחול המועד סכות למלא מקום המנוח, נדב הין י"ש. – – – – – – – – – –

* * * * * *

וזוכר אני: נשתכרו אלה היהודים הגדולים וקראו לריב ב“אתה הראית”.

ונשקפו לי פניהם באותה שעה בצורה חדשה, בצורה אשר לא ראיתיה עדיין.

דתן ואבירם…

ואֵד-סתיו מלא את האויר, את הרחוב; ממעל היו שמי-גלות ירוקים, נובלים; עננים…

טו.

וסיגנצין הזקן, הגבאי החדש, לא אחר מלתקן תקנות חדשות וגדולות. ראשית דבר, התרה באברהמ’יל ש“באם” מהיום והלאה לא תתנוצץ נחושת המנורות כזהב טהור, כזהב טהור ממש – וידע את תנואתו. העיקר עליו לדעת, כי ר' פסח שונא “מחזקות”. ימי ר' יעקב שמחה כבר עברו ובטלו לבלי שוב עוד. הוא אוהב בכל סדר ומשטר משמעת; הוא דורש שיכיר איש איש בחובתו. –

שוב הראה הגביר את דאגתו לטובת הכלל ואת פזרנותו המצוינה ואת טוב לבו המשובח, והודיע במעמד הכל, כי מעתה אין צרך עוד בפטרא לעבודת הקלויז ביום השבת. שומר יש בחצרו ואיון שמו, מעבדי דמלכא היה כמה וכמה שנים. ערל חסון וחרוץ, והוא יעשה הכל במצות אדונו על צד היותר טוב.

עוד עמד הגביר החדש שבלילי שבתות וימים טובים יכבו כל הנרות ואף אותו שעל השלחן לפני התנור במשמע. וכשיהי צרך להדליק – הרי לכך יש איון וידליק.

– ובשעות שאין בהן תפלה, אברהמ’יל, יהי הקלויז סגור על מסגר למען השם, ולמען השם. זה אני מצוך בכל תקף. הקלויז שלי לא יהא עוד פתוח כרפת לכל יוצא ובא!

דבר משכני אני בקלויז היה נכחד ממנו. ובנוגע להירושלמי – הביע אמנם ר' פסח פעם את אי-רצונו, אך ההערה היתה מן השפתים ולחוץ, דרך אגב. לבו היה טוב עליו – ולא רק.

טז.

מרדכי נשתנה. בפניו העמיקו חריצים נוספים. זויות פיו התחילו מתעותות לרגעים בהעויות של התרגזות עצומה. למֹד למד גם לקלל ולתבל סגנונו במבטאים שאין להם כל פרוש.

נערי העמק גלו מהר עד כמה נקל להרעים את המשוגע בהזכרת מיתתו של ר' יעקב שמחה:

– ירושלמי! מדוע אינך אומר קדיש? ירושלמי! התדע, הן היום הלויה… נצא החוצה… לראות בלויה…

– צלה-ציה… – היה המשגע ממצמץ את עיניו – צלה-ציה… פחים… קשים… חוחים… עכובים… חי-פיאַני…

ורק לפרקים, לעתים לא מצויות, היה מנענע בשפתיו במהירות רגשנית, משפשף במצחו בהזדעזעות-דאבה ועונה ממין הטענה. שקר הדבר. יעקב לא מת. שמחה לא מת. הלא פיו המדבר. פיו המדבר – צלה ציה. הוא אינו רוצה, אינו רוצה, אינו רוצה, הדרכים נתקלקלו, הגשרים נתחזקו, הנטיעות לא נקצצו, אבל הוא יביאנו, סוף סוף יביאנו, והדור הרע הזה פה, אויביו בנפש פה, פה ישבו ופה ימותו, פה יתגלגלו שמותיהם בארץ נכר על נהר כבר – גשרים. והלויה? – צלה ציה. אחיזת-עינים מקלקלת. כי היה היום ההוא כעשן הכבשן, כמראה בבותיו, חי-פיאַני.

מציקיו אוחזים בו, מושכים בכנפי בגדו. מרדכי מתנשא ממקומו וצועק: “זרע מרעים, סורו מעלי ולמה תמותו?” הנערים בורחים. והוא נרגע קצת וצוחק לעצמו:

– הי-הי-הי… הנה אני מניף את ידי… הי-הי-הי… חיל ורעדה. צלה-ציה… הי-הי-הי… בחרב תבאו, נאום פיאַני… מה? שוב תשובו? לכזב? להכעיסני בהבליכם?… בנים משחיתים… פחים…הי-הי-הי… עפעפי מלך המשיח אדומות… חי-חי-חי… סוסו של השולטן לבן… הי-הי-הי…

יז.

אותו היום היה בראשית החרף.

מרדכי ישב וכסס בשניו את כרתפלי-התקון, שהיו אפוים תמיד רק כדי שליש. ריסי עיניו התנועעו ומפיו נתזו מלים: כדגים מלוחים תשוסעו, כתפוחי-אדמה תמלו, כשפיפונים תרמסו…

אני שמעתי את זה הפזמון מפיו כל הלילה הקודם. ליל-נדודים היה לו. הוא לא שכב; רץ היה מפנה לפנה ופעמים מספר מצא לצרך גם לרחץ את פניו מן הכיור.

אז פתח אברהמ’יל את פיו ויען ויאמר:

– הוא המעשה: מאיים הוא עלי שיוציאני עוד היום מן הדירה ויושיב בה את זה… את זה… את פלוני, ונראים דבריו, כאילו יש בכח אנוש לעשות רע לחברו… כאילו חס ושלום אין אלהים בישראל… אֶט, אני אומר… לימות הקיץ כבר אמרתי בעצמי לעזוב השמשות ולהיות למלמד דרדקי. מכיון שמת ר' יעקב שמחה…

– מת?… – קפץ מרדכי ממקומו.

– אבל הוא אומר – הוסיף אברהמ’ל בשפל קולו – הוא אומר לגרשני עוד בשבוע הזה… אֶט, אני אומר, ר' פסח, זה לא יעשה… ימות החרף… עגונה חולה שוכבת בביתי… והוא…

– הוא! – התחיל מרדכי פתאם לחרוק שניו, מה שהיה חדש לגביה ונורא מאד – שקר הדבר! יעקב לא מת… אני הולך… אני יודע את מפלטו אשר נסתר בו…

הוא התיצב בכל מלא קומתו… שריגי מצחו התאדמו. אברהמ’ל לא הספיק להרגיעו ולעצר בו. רגע – וכבר הוא מאחורי הדלת.

ואני אחריו.

בצות העמק נגלדו; יבשת-קרח היתה מסביב. מרדכי עבר בחפזון סוער ומכון. במהירות חץ, בצד מחיצת הקרשים, שהיתה עוצרת בו יום יום ומעמידתו אצלה להגות הגיונותיו. אחר כך התחיל לרוץ באין מפריע דרך הסמטות הצרות והמעוקלות. שולי בגדו, שנסחבו בתחילת מרוצתו וגרמו תקלות לרגליו, נקרעו מעט מעט ונשארו מוטלים אחריו. והיה כל הנפגש וראה את הירושלמי מעוטף “בטליתו” ורץ – ועמד.

כל הפסקות לא עשה בדרכו; נער כי נאץ את שמו לא ענה.

…הנה הוא עולה על מעלות-המורד, החלקות מכפור ושלג… הנה הוא ברחוב האלונים… הנה הוא מגיע עד אותו הבית… הנה הוא עובר על פני הדלת האחת הפתוחה לרבים ונגש עד הדלת השניה בקצה האגף… הנה הוא עולה על השלבים הנקיים והנאים…

רוק קצף עולה משפתיו ויורד על זקנו המגודל. נטפי הזעה הגדולים, הנוזלים משערותיו הפרועות על השרטת שבמצחו, מטילים אימה בפניו העיפים. הוא נוטה אגרופו ומתחיל הולם בדלת בכל כחו. נשימותיו התכופות, הכבדות נגעות בי, הנער הערום, הרועד.

יח.

– מה לך פה?… – הקול הפתאומי והעולב העירני מהעוית שאחזתני באותו הרגע: עלם דשן, בעל כפתורים, ומלתחת עור על שכמו, עבר על פני בצהלה, כשהוא בא מן הרחוב. ויאמר לקרב אל הדלת – – אַה!… השאנן בהר ההר!… – חדל מרדכי מדפיקותיו ויסב את פניו אל הנגש. – איוַן!… איוַן!… – נבהל העלם וינס על נפשו – איון!… אַיֶכָּה?!… – עיני מרדכי בלי צבע ובלי נגה, היו מהופכות. – אין עונה?… – הרים את ידו שנית – ספונים, צלה-ציה, ספונים? פחים? אל תאמרו: ספונים! חי-פיאַני, אם לא אניף את ידי עליכם, חוחים! שמעו, שפיפונים, שמעו, עכובים, שמעו בוטחים: הנה ימים באים, צלה-ציה! יען וביען לא תאבו לשמע אלי – הנני מעיר עליכם את פטרא עבדי, ואחדש את ימיו כקדם, ויסיק את התנור, ויצא מן המקדש, ובא עליכם פילדר-הילדר, וקרע את כריכם וכסתותיכם, כסתותיכם וכריכם לעיני השמש, לעיני כל ישראל, לעיני אברהם, אשר אתו כרתי הברית!… בעונותיכם תמקו… בפסיליכם אל תבטחו… ובדבוריך ימותו… ולא יהיו עוד לך לחג הפסח, חי-פיאַני! שמעו אלי, נבאשים, שמעו פחים: הנה אני מנבא עליכם רעות… אַה, אתה!… איון… באת לכבות את הנרות… להגדיל החשך… להפחידני… אשור שבט אפי… גלית… אל תאמר ברום לבבך, פשחור בן אמר… זה הדבר אשר אני דובר אליך – – –

ולא יסף.

בריח הדלת השמיע קול. ר' פסח הופיע בשמלת שנה קלה ובנעלי-משי מרוקמים. מאחריו – יוצאי חלציו חוצץ. פני אותו העלם, אשרקרא⁴ לפני רגעים מספר לעזרת השוער, כבר שבו להיות מלאים לעג ובוז. רק הזקנה לבדה עדיין הביעה מעין רגז על המאורע הבלתי נעים. בני הנעורים והזקן בראשם מצאו, להפך, את כל זה למבדח ומענג.

– נו, הרף ממנו, איון, עזבהו… די לו… הוא כבר ידע מעתה איך לנבא… חה-חה-חה…

מתוך עזבון ברנר

מעשה רב ונפלא, איך שטוביה החלבן, יהודי עני ומטופל בבנים, נתעלה ונתעשר לפתע פתאום ע"י מאורע משונה שאינו בנמצא ושכדאי הוא להיות חקוק בעט סופר על הגליון ונתון בלוח למען ירוץ קורא בו.

מסופר בלשונו של טוביה בעצמו, ומורצה ע"י המחבר מלה במלה.

מקימי מעפר דל,

מאשפות ירים אביון.

(תהילים קיג, ז)

כשעולה לפני ההשגחה הפרטית של השם יתברך לזַכות את בן-האדם בזכייה גדולה, הרי אז, שומע אתה, אדוני שלום עליכם, בוא יבוא הדבר ישר לפתח ביתו של המוצלח, וכמו שנאמר: למנצח על הגתית – ופֵרשו חכמים: ברחוב ירוצו, אל החלונות יעלו; אין עצה אז ואין חכמה ואין תחבולה ואין חריצות. ואם הדבר הוא להפך, חלילה, שוב לא יועילו לכם אז כל הדיבורים, שתרופתם כתרופה לגבי השלג דאשתקד, וגם על זה מקרא מלא דבר-הכתוב: הנושך עקבי סוס ויפול רוכבו אחור, כלומר לאדמה!… אדם יסודו מעפר, לפעמים הולך הוא וטורח ויגע, ואין נחת, בשום אופן, לא נשאר אלא לשכב – שונאי ציון – ולגווע! ופתאום, לא ידוע מאין ומהיכן – גילה, רינה, דיצה מכל הצדדים, ככתוב: רווח והצלה יעמוד ליהודים – לפירושן של המלות הרי כבודו אינו זקוק לי, אלא שפשוטן: יהודי, כל זמן שהנשמה בקרבו ועורק אחד עדיין מפרפר בו, אל ייאש את לבו מן הבטחון. מִבְּשרי חזיתי את זאת, איך שהבורא יתברך, המנַהג את עולמו, התנהג עמדי והזמין לי פרנסתי זו של עכשיו. דִלְכאוֹרָה: כיצד אני נעשה פתאום לחלבן, למוכר גבינה וחמאה, בשעה שאבותי ואבות-אבותי לא ידעו מעולם ממסחר זה?! וכדאי הוא הדבר, בנאמנות, שתשמע, אדוני שלום עליכם, לכל סיפורי מתחילה ועד סוף. הבה ואשב לי קצת כאן על הדשא בקרבת כבודו, והסוס שלי יהא רועה לו פורתא וישתמש בכלי-לעוסו, כאמור: נשמת כל חי – הכל חשובים לפני המקום.

בקיצור, זה היה קרוב לימי חג-השבועות, זאת אומרת – כדי שלא אכזב – שבוע או שני שבועות לפני החג, ואולי, הא? שבועות מספר לאחר החג. אל נא תשכח, אדוני שלום עליכם, שכבר עברו מאז, קמעא קמעא – המתן ואגיד לך בדיוק – תשע שנים, תשע, ואפשר עשר, ואולי עשר עם הוספה. אני הייתי אז, כמו שכבודו רואה אותי השתא, כלל לא זה של עכשיו. רצוני לומר, אמנם טוביה זה עצמו, אבל בכל זאת, לא זה, כמו שכבודו אומר: אותה מרת ינטה ממש, אלא שהצעיף שעליה אחר הוא. דהיינו? הייתי לא עליכם, קבצן מארץ הקבצנים, אף על פי שלאידך גיסא, הריני גם עכשיו רחוק מהיות נגיד, ומה שחסר לי עד היום לגבי ברודסקי, הלוואי שהיינו, אני וכבודו, משתכרים זה גם שנינו עד שלהי דקייטא, אלא שכלפי מצבי אז, הריני עתה, רשאים לומר, יהודי עשיר, עם סוס ועגלה משלי, עם, בלי עין הרע, זוג פרות חולבות, ועוד אחת, שעוברה בצדה; יש, אל אחטא בשפתי, גבינה וחמאה וכותח חדשים לבקרים, יגיע כפינו, משום שעליך לדעת: כולנו עובדים, אין אחד מבני-ביתי, ברוך השם, שיהא יושב וידיו מופשלות לריק; זוגתי תחיה חולבת את הפרות, הילדים שלי נושאים כדים ומגישים כדים, עוסקים בעשיית החמאה ובשאר, ואני בעצמי, כמו שכבודו רואה, יוצא לי ונוסע על קרוני מדי בוקר בבוקר אל השוק, עובר כל נאות-הקיץ שבבויבריק, רואה את זה, נפגש עם זה, נושא ונותן עם בעלי-הבתים היותר חשובים שביהופץ, בא בשיח ושיג עם אנשים, ומרגיש בעצמי, שהרי גם אני קצת אדם בעולם, כמו שכבודו אומר, לא חייט חיגר, ואין צריך לומר: ביום השבת – אז הנני מלך לחלוטין, מעיין בספר, פרשה חומש, קצת תרגום, תהלים, פרקי אבות, שלי, שלך, ארחי, פרחי – הרי כבודו מסתכל בי, מסתכל בי אדוני שלום עליכם, ומהרהר בלבו בשעת מעשה: “אֶה, טוביה זה הרי הוא באמת מין יהודי, שלגמרי!…”

בקיצור, במה התחלתי? כן. הייתי אפוא אני בעת ההיא, בעזרת השם יתברך, קבצן גמור. מַתי, כביכול, אני ואשתי ובני, שלש פעמים ביום מרעב, עבדתי כחמור: עצי-בניין הייתי מוביל מלוא העגלה מן היער לבית הנתיבות, בל יחשב הדבר לחרפה, בשני זהובים ליום, וגם נס זה לא בכל יום נתרחש, ובשכר זה כלך ופרנס משפחה שלמה שתחיה. אכלנית, בלי עין הרע, עם סוסי, להבדיל, שאינו רוצה בשום אופן לפרש “ויאכלו” כפירוש רש"י, וצריך הוא ללעיסה ולמזונות בלי שום דחיה ואמתלא. מה עושה הקדוש-ברוך-הוא? הרי הוא הוא, כמו שכבודו אומר, הזן ומפרנס לכל ומנהיג את עולמו בחכמה ובהשכל, ובראותו, איך שאני סובל כל כך יסורים ומכאובים על פת לחם, עומד הוא ואומר אלי: “כסבור אתה, טוביה, שהכל הוא אחרי ככלות-הכל – קץ לתבל, ושמי-השמים נפלו עליך ויכסוך? פֵע, הרי אתה שוטה גדול!” הנה וראית; איך שבשעה שרצון עולה לפניו יתברך, מסתובב הגלגל כהרף-עין משמאל לימין, ואור גדול זורח לך בכל פנה שאתה פונה. קיום העולם אינו אלא כמו שאנו אומרים בתפילת “ונתנה תוקף”: מי ירום ומי ישפל – הללו מושכים בקרון והללו הולכים רגלי, ועיקר העיקרים הוא ביטחון, היהודי צריך לקוות, רק לקוות… אלא מאי? שמא יחשך עולמנו בעדנו לעת-עתה? בשביל זה הרי אנו קצת יהודים בעולם, וכמו שכבודו אומר: אתה בחרתנו מכל העמים – לא לחנם הכל מתקנאין בנו… וכלפי מה הריני מדבר כל אלה? כלפי מנהגי ריבון העולמים, איך שנהג עמדי והראה לי ניסים ונפלאות באמת – רשאי כבודו להטות אוזן.

ויהי היום, פעם אחת לפנות ערב הריני נוסע לי ככה לרוח-הקיץ ביער נסיעה של חזרה, כלומר, הביתה, בלי משא; הראש שקוע בתחתיות-ארץ, הלב מהסס ותוסס בשעמום ומרירות; הסוס – צער בעלי חיים – מתנהל בכבדות, כל עוד כוחו בו להשתמש ברגליו, לשווא כל החיבוטים, כל ההכאות. “נהג ולך, אני אומר לו, שלומיאל, ישר אל האדמה עמדי גם יחד; דע גם אתה טעמה של תענית-ציבור ביום קיץ ארוך, הואיל ומזלך גרם לך להתאכסן אצל טוביה!” מסביב-סביב הושלך הס, ובת-קול יוצאת ביער מכל חביטה וחביטה של השוט; החמה שוקעת, היום גוסס; צללי האילנות מתארכים כאורך הגלות; מתחיל להחשיך, ומרה-שחורה חזקה נופלת, רעיונות מרעיונות שונים ומחשבות משונות מגיחים ועולים לתוך הראש, כל מיני פרצופים של אנשים, שוכני-עפר מכבר, קמים ובאים, וכאן הריני נזכר בביתי, אוי ואבוי לי! חושך-אפלה שם. הילדים, יחיו, ערומים ויחפים, נושאים עיניהם אל אבא הלא-יוצלח, שמא יביא פת-לחם חמה, ואפשר גלוסקאה, והיא, הזקנה שלי, אישה, רוטנת, כרגיל: “לילד בנים לו עוד אני צריכה, שבעה יורשים, בשעה שלא נשאר, אַל ייסר אלהים בעד חטאת-שפתיים, אלא לטבעם חיים בנהר!” נעים להאזין לדיבורים כמו אלה? ילוד אישה הרי אינו אלא אדם, וכמו שכבודו אומר, “בשר ודגים”. למלא את הקיבה במלים אי אפשר; כשחוטפים ואוכלים חתיכת דג-מלוח, נעשים צמאים למים חמין, ולחמין דרוש סוכר, וסוכר, כבודו אומר, ברשותו של ברודסקי הוא. “העדר-לחם, מרגלא בפומא דהפלונית שלי, תחיה, עוד לא איכפת לה כל כך, אבל בלי צנצנת חמין בבוקר, היא אומרת, הרי היא כמתה לגבי כל דבר ממש. התינוק, היא אומרת, מוצץ במשך הלילה את כל המוח שבעצמותיה!” ובינו-לבינו, ויהודי הרי לעולם יהודי הוא, תפילת-המנחה, כמו שכבודו אומר, היא אמנם לא עֵז, שתברח ותאבד, ברם להתפלל צריך. אכן נקל כבר לשער, מה דמות תערך לתפילה כזו, בעוד שדווקא באותה שעה שעומדין בשמונה-עשרה, מתנער הסוס, מעשה שטן, ומתחיל משתובב ומתהולל עד לשגעון, וצריך לרוץ ולרדוף את העגלה, להחזיק במותרות וברסן ולהנעים בשעת-מעשה: “אלוהי אברהם, אלוהי יצחק ואלוהי יעקב” – תפילה נאה!… וכאן, כמו להכעיס, יש דווקא חשק להתפלל בכובד-ראש, כהוגן, מעומקא דלבא, אולי יעמוד מזה קצת רווח לנשמה ויוקל לה מעט…

בקיצור, ככה הריני רץ אחר העגלה וקורא שמונה-עשרה בקול, בניגון, כמו לפני ה“עמוד”, להבדיל: מכלכל חיים בחסד… ומקיים אמונתו לישני עפר… אוי, הריני מהרהר, אנו מתגלגלים בעפר! אוי, מכלכל חיים – וחיינו אינם חיים לחלוטין, אוי!… אוי, חיינו אינם כלל חייהם של אותם הנגידים היהופיציים, למשל, שיושבים בכל ימות-החמה בבויבריק בנאות-הדשא, אוכלים ושותים וטובלים ש“י טבילות בכל מיני משמנים ומעדנים ותענוגי בני אדם וכל טוב, אוי, ריבונו של עולם, מפני מה ניתכה מידת-דינך רק עלי, עלי? דומה, שהרי אני יהודי ככל היהודים, גוואַלד, אב הרחמים, ראה נא בעניינו – התבונן נא, אני אומר לו, איך שאנו מתענים וסובלים, והגן על העניים האובדים והנידחים, כי אם לא אתה לנו – מי לנו? רפאנו ונרפא – שלח לנו את הרפואה השלמה, כי ה”מַכה" כבר כולה שלנו ונלקינו בה בכפלים… ברך עלינו את השנה הזאת, שתהא שנת שובע וברכה בכל מיני תבואה, דגן וחיטה ושעורים, אעפ"י שלאידך גיסא, איזו טובה תצמח לי מזה? וכדומה למשל, סוסי – מה מֶנו יהלוך אם מספוא ביוקר הוא או בזול?… אבל, פע, את ריבון העולמים אין מקשין כל קושיות, וביחוד יהודי חייב בוודאי לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה ולומר על הכל “גם זו לטובה” – מסתמא כך עלה לפני רצונו יתברך. “ולמלשינים” – הריני עומד וממשיך תפילתי – המלשינים, “הריסטוקרַטין”, האומרים אין אלהים בארץ, – נאה תהא צורתם כשיבואו להתם!… בעד הכל ישלמו בריבית דריבית, מפני שהוא “שובר אויבים” – משלם לכל לפי מעשיו; לו לא תוצא לשון ומשחק לא תעשה בו, עימו צריך להתנהג בהכנעה, בבקשה, בתחנונים, לצעוק אליו: אב הרחמן, שמע קולנו, חוס ורחם עלינו – על אשתי וילדי, כי רעבים הם! רצה, אני אומר, עמך ישראל האהוב, כמלפנים, בשעה שבית-המקדש היה קיים; והכהנים, והלוויים… פתאום – עמוד! עמד סוסי. הריני טורף את תפילתי, מסיימה ופוטרה ונושא את עיני – שתי נפשות משונות ומוזרות, מלובשות שלא כרגיל, עולות לקראתי ישר מן היער. “גזלנים!” – נצנצה בי מחשבה, ומיד חזרתי בי: “בוש והיכלם, טוביה-שוטה! הייתכן… הרי אתה נוסע ביער מכמה וכמה שנים, ביום ובלילה, ומהיכן גזלנים לפתע פתאום?” – וויא! הריני גוער בסוסי ומאמץ את לבי ומלקה אותו אחת ושתיים באחוריו, כאילו לא אלי מתכוונים כלל וגם אני זך ונקי מכל כוונה רעה.

– ר' יהודי! שמע נא, ר' קרוב! – פותחת פיה כנגדי אחת משתי הנפשות בקול של נקבה ורומזת אלי בנפנוף של מטפחת – הבה נא ועמוד לרגע, המתן כהרף-עין, אל תברח, לא יעשו לך, חלילה, כל רעה!

– “אַהאַ, רוח רע!” – הריני מהרהר, ומיד הנני מדבר משפטים כלפי עצמי: “בהמה בצורת סוס! מה כי עלו פתאום במוחך רוחות ושדין?” – ואני עוצר בסוסי. מתחיל אני מסתכל היטב בשתי הנפשות: נשים; אחת לא צעירה ועל ראשה מטפחת-משי, השניה צעירה ממנה ובפאה-נוכרית; שתיהן אדומות כלהבה ומזיעות באופן שאין למעלה הימנו.

– ערבא טבא! – אני פונה אליהן בקול רם-בכיוון, כאילו, כביכול, דעתי זחוחה עלי – מה רצונכן ומשאלתכן? אם לקנות ממני דבר-מה הנכן מתכוונות, אני אומר לכן מראש: לא תמצאנה אצלי כלום, חוץ ממחלת-מעים – יזכו שונאי בה – או מקצת כאב-לב, או קמעא בלבול-הראש, מדווה יבש, מכאוב לח, צרות-צרורות, פגעים קלים…

– הס, הס-נא – קוראות הן – ראה נא והביטה, איך שפתח חרצובות לשונו; יהודי, אם תגעו בו במלה אחת, חייכם אז בחזקת סכנה! אנו זקוקות עכשיו, אומרות הן, לא למקח וממכר, ולא היה רצוננו אלא לשאולך, שמא יודע אתה להראותנו כאן את הדרך לבויבריק?

– לבויבריק? – הריני חוזר ואומר בצחוק, כביכול – דומה עלי הדבר, כאילו הייתן שואלות אותי, כדומה למשל, אם יודע אני ששמי טוביה.

– כך? טוביה שמך? ערבא טבא, ר' טוביה! איננו מבינות, אומרות הן, לצחוק מה זו עושה? זרות אנו כאן, מיהופץ אנו, ושוכנות אנו בבויבריק במעון-קיץ, ויצאנו, אומרות הן, לטייל לרגע, ואנו מסובבות את היער הזה מאז הבוקר, תועות אנו ותועות ובשום אופן אין אנו יכולות למצוא הדרך הנכונה; אדהכי, אומרות הן, קלטנו קול של זמר ביער, אחד מזמר, ואמרנו מתחילה: אפשר לסטים מזויינים קמים עלינו? אבל לאחר כך, מספרות הן, כשראינו מקרוב, כי הנך, הודות לאל, יהודי, פג פחדנו. עכשיו מבין אתה?

– חאַ-חאַ-חאַ, לסטים… גזלן יפה! – הריני צוחק ואומר להן – שמא שמעתן מספרים מעשה בגזלן יהודי שהתנפל על הלך אחד וביקש ממנו אבקת-טבק להריח בה? רצונכן בכך, אני אומר, הנני ואספר לכן את המעשיה.

– את סיפור המעשיה, עונות הן, השאר לעת אחרת, ועתה מוטב שתראה לנו את הדרך לבויבריק.

– לבויבריק? – אני אומר – בתמיה! הלא פה היא הדרך הנכונה לבויבריק! אפילו אם אין אתן רוצות, על כורחכן אתן באות במסילה זו ישר לבויבריק.

– למה זה תחריש? – אומרות הן אלי.

– למה זה, אומר אני, אצעק?

– אי הכי, אומרות הן אלי, יודע אתה בוודאי גם כן, אם רב הוא המרחק מכאן עד בויבריק?

– מכאן עד בויבריק, אני אומר, לא רחוק, פרסאות אחדות, רצוני לומר, אני אומר, פרסאות… חמש-שש או שבע ואולי, באמת, כל השמונה.

– שמונה פרסאות?! – עמדו וצווחו שתי הנשים בחדא מחתא, ספקו כף וכמעט שפרצו בבכי – הייתכן? מה אתה סח? כלום יודע אתה מה שהינך סח? מלתא זוטרתא – שמונה פרסאות!

– נו, מה אפוא אעשה לכן? – אני אומר – אלמלי היה הדבר תלוי בי, הייתי מקצר קצת את הדרך; חייב אדם, אני אומר, לטעום הכל בעולם; להולכי דרכים, אני אומר, יארע לפעמים, שצריך לעלות על הר בבוץ ובמי מדמנה, ונוסף לזה בערב-שבת, גשמים מטפחים, הידיים קופאות, הלב מתעלף, וכאן טראַך – נשבר מוט…

– דבריך דברי מבולבל ממש! – אומרות לי הן – מחשבותיך אינן צלולות כל עיקר. בחיי ראשנו, מה אתה בא בפזמונותיך ובמעשי-בבא שלך מ’אלף לילות ואחד'? הרי אנו כבר בלי כוח לנוע ברגל, כל היום לא בא דבר אל פינו מלבד כוס-קהווה ותופיני-חמאה – ואתה בא עלינו במעשיותיך?

– אם כן, אני אומר, צורה אחרת לדבר. איך אומרים הבריות? “קודם שיאכל אדם וישתה אין לבו למחול”. טעמו של רעבון אני יודע למדי, ופטורות אתן מלספר לי. מאוד יכול היות, אני אומר, שקהווה ותופינים לא ראיתי זה רבות בשנים. ועוד אני מדבר, ולפני עיני דמיוני עולה כוס של קהווה חמה עם חלב ועם תופיני-חמאה, שזה עתה יצאו מן התנור, ועם עוד מיני מאפה שונים ומגדנות… “שלומיאל אתה! – הריני מהרהר תיכף כלפי עצמי – כלום חסר אתה אלא קהווה ותופינים? וסעודה של לחם בהדי חתיכת דג-מלוח היית מקיא?” אבל הוא השטן ויצר הרע, לא יזכר ולא יפקד, עומד ומתגרה להכעיס: קהווה, תופינים! ריח של קהווה עולה באפי. טעם של תופינים בחכי, תופינים מתוקים, חמים, מחיה נפשות!

– שמא יודע אתה מה, ר' טוביה? – פונות אלי הני נשי – אפשר סברא היא, שקריינא דאגרתא איהו להוי פרוונקא וכבודו גופו יהא השליח להולכה, להוליכנו הביתה לבויבריק? – מה דעתך בזה?

– הרי זה משול, אני אומר, כחרס הנשבר!… הרי אני נוסע מבויבריק, ואתן צריכות לבויבריק – כיצד תבוא השמיטה להר-סיני?

– ומה בכך? – טוענות הן – וכי אינך יודע מה שצריך לעשות? יהודי למדן לעולם מזימתו תשכון עמו; מהפכין את העגלה וחוזרין. אל תירא ואל תפחד, ר' טוביה, אומרות הן, היה בטוח, שלכשירצה השם ויביאנו לביתנו בשלום – הרי אנו אין אנו מקפחות שכר כל בריה!

“לשון-תרגום זה מהו? – הריני מהרהר בפני עצמי – מעין סתרי תורה וכדלא כרגיל!” ובדמיוני: מתים, מכשפות, לצים, סני וסנסני וסמנלגף, לילית וכל כת דיליה. “שוטה בן-נחור! – הריני אומר עם לבי – מה אתה ניצב כבול-עץ? קפוץ לתוך העגלה, שבט לגוו סוס – וברח!” אלא שמעשה-שטן, קריאה אחרת יוצאת מתוך פי למרות רצוני:

– עלו אל העגלה!

שמעו את זאת בנותי – ולא סרבו הרבה. ואני אחריהן, מהפך את הסדר, חובט את הסוס ברצועה: חד, תרי, תלת – הלאה! – מה, מי, מה? יום אתמול כי יעבור! ולא נע ולא זע סוסי – הרגהו נא הרוג, והוא ממקומו לא ימוש! לא תנועה גדולה ולא תנועה קטנה. “נו – הריני אומר לעצמי – אכן נודע הדבר, נשים אלו מה טיבן… מזלי הטוב השיאני לעמוד באמצע הדרך ולהרבות שיחה עם האישה…” כבודו מבין? מעבר אחד היער, הדממה והפחד, בין השמשות… וכאן שתי הנפשות, הנקבות, כביכול – וכח הדמיון מוצא לו כבר מקום להעלות אימה על אימה, ואני זוכר – מעשה בבעל-עגלה אחד, שהיה מהלך פעם ביער יחידי ומצא על אם הדרך שק של מספוא. ויהי כראותו את המציאה, לא נתעצל, כמובן, ירד מן העגלה, חטף את השק והטעינו על עצמו, ובשארית כוחותיו העלהו על גב העגלה והלך למחוז חפצו. לא עבר פרסא אחת, הוא מעיף עין אל שק המספוא, והנה אין שק ואין מספוא, אלא עֵז מוטלת על גב עגלתו, עז וזקן לה; וכשרצה לנגוע בה – עמדה והוציאה לפניו לשון במדת-האמה עם צחוק רם משונה ופראי – ונעלמה…

– מפני מה אינך נוסע כבר? – שואלות אותי הנשים.

– מפני מה איני נוסע כבר? עיניכן הרואות, הריני אומר, מפני מה: אין נפשו של סוסי לנסיעה; רוח היא בסוס.

– הכהו ברצועה! – הן מייעצות לי – הלא רצועתך בידך.

– תשואות חן-חן, אני אומר, בעד העצה הטובה – תחול ברכה על ראשיכן כי הזכרתוני; ברם, החסרון היחידי הוא, אני אומר, שבחור דנן לא ירתע לאחוריו מפני דברים כמו אלו; רגיל הוא כל כך אצל מקל-חובלים כמותני אצל הדלות. הריני פותח להן במילתא דבדיחותא, כביכול – ושערות ראשי תסמרנה.

הקיצור, אריכות למה? כִליתי כל חמתי ומרירות לבי בסוסי העלוב, ארוכות וקצרות, עד שריחם השם יתברך – ונעקר ממקומו. “ויסעו מרפידים” – ועברנו ביער לדרכנו. ובנסעי ככה, מחשבה חדשה באה ומטרידה אותי: “אוי, טוביה, הנך טיפש! החילות לנפול – ומדרשו: היית קבצן ותשאר קבצן. הייתכן, הקדוש ברוך הוא הזמין לך מין מאורע כזה, שאינו בא אלא אחת למאה שנה, כיצד אינך עומד על המקח מתחילה, בכדי שתדע “מה-יקר” – משכורתך כמה? אם נבוא לדון בנידון דידן הן על פי יושר והן על פי יראת שמים, הן על פי מידת-הבריות והן על פי דינא דמלכותא, ועל פי יהיה מה שיהיה – לא תלין עוולה אצלך אם תשתכר כאן מקצת מן המקצת ואפילו אם תטול אפותיקה גדולה – מדוע לא, אם כך נזדמן הדבר? עצור בסוסך, בהמה רבה, ואמור להן כך וכך, תנאי בני גד ובני ראובן, “ברחל בתך הקטנה”: אם מסכימות אתן לתת על ידי כך וכך הרי מוטב, ואם לאו, בבקשה ובמחילה, רדנה, בנותי, מעל העגלה!” אלא שלאידך גיסא הריני הוגה: אכן בהמה אתה, טוביה! וכי אינך יודע שעורו של הדוב אין שמין ביער ו“אל יתהלל חוגר כמפתח”?…

– למה אתה משרך דרכך ככה בעצלתיים? – אומרות לי הנשים ומזרזות אותי ממקום מושבן.

– מה אתן נחפזות כל כך? מחפזון, אני אומר, לא תצמח הטובה, אני אומר, ובתוך כך הריני סוקר מן הצד את נוסעותי; דומה, נשים, כרגיל, נשים: אחת במטפחת של משי וחברתה בפאה נוכרית; יושבות ומביטות זו בזו ומספרות בלחש זו עם זו.

– עוד רב הדרך? – שואלות הן אותי.

– קרוב מן הרחוק בוודאי לא. הנה מיד, אני אומר, בקעה והר אחריה; ולאחר כך שוב בקעה והר אחריה. ואחרי כן, ברדתנו מעל ההר, אני אומר, לפנינו מעלה ההר הגדול, ומשם המורד, הבקעה והמישור עד בואנו בויבריקה…

– יהודי שלומיאל! – פותחת אחת את פיה ואומרת כך לרעותה.

– פגע רע! – עונה השניה.

– נוספות לצרותינו! – אומרת שוב הראשונה.

– דומה, מטורף הוא! – עונה השניה.

“בוודאי – הריני אומר ללבי – מטורף ודאי, שמשתמשים בו לרעתו!…” ואני פונה אליהן:

– למי, כדומֶה למשל, יקירותי, תפקודנה עלי להעניק אתכן?"

– להעניק? – תמהות הן – הענקה זו מהי?

– דיברה לשוני בשפת בעלי-עגלה – אני אומר להן – פירושם של הדברים בלשוננו: להיכן תצוו להוביל אתכן כשנבואה לבויבריק, אי"ה, בחיים ובשלום? איך אומרים: מוטב לשאול תחילה שתי פעמים מאשר לתעות אחר-כך פעם אחת.

– אַ? זוהי כוונתך? תטריח את עצמך, אומרות הן, להביאנו אל המעון הירוק, שאצל הנהר, מעבר ליער. יודע אתה, מקום זה היכן?

– מפני מה לא אדע, אני אומר, כשאני בבויבריק כמו בביתי? מי יתן והיו בידי דמי העצים, שהסעתי לשם; הנה זה בקיץ דאשתקד, אני אומר, הכנסתי להמעון הירוק בבת אחת ארבע מידות עצים במידת איש; שם היה גר גביר גדול מיהופץ, שממון קורח לו; מאת אלף אדומים בלי שום ספק, ואולי כל השתיים!

– הוא גר שם גם עתה, – קוראות אלי שתי הנשים, מעיפות עין אישה ברעותה, מתלחשות וצוחקות.

– הַסנה, אני אומר, אם כן, אם הצער של ההריון גדול כל כך, למה זה אנכי? אפשר יצויר, שיש לכן איזו שייכות אליו, ואז אפשר סברא היא, אני אומר, שתהיינה עמלות שם קצת להמליץ טובה בעדי, בנוגע לקצת טובה בשבילי היינו: איזו מעמד, פרנסה – כלום יודע אני? מכיר אני, אני אומר, באברך אחד, ישראל שמו, ממקום לא רחוק מעיירתנו, שהיה ריקן שבריקנים – ממש לא כלום; נתגלגלו הדברים, שנתגלגל האברך לההוא אתרא, לא ידוע איך ובאיזה אופן – בקיצור, הוא עלה כיום למעלה ראש, משתכר כעשרים רובלים לשבוע, ואולי ארבעים, מי יודע!… יש מזל לבריות! או, אמינא, מה יחסר לחתן השו"ב שלנו? מה היה בסופו אלמלא ירד ליהופץ? אמת: בשנים הראשונות מצאוהו תלאות רבות, וכמעט שלא מת ברעב; תחת זאת עכשיו – עלי מצבו! הוא כבר שוגר ממון לביתו ויש אפילו בחפצו להעביר לשם את אשתו וילדיו, אלא שאין הרשות מניחתו לשכון שם. ואם תאמר: כיצד הוא שוכן? ביסורים… הַסנה, אני אומר שוב, טוב לנמצא בחיים, שסוף סוף הוא מגיע לידי הכל; הרי לפניכן, אני אומר, הנהר, והנה המעון הירוק, אני אומר והולך וניגש במסעי ישר עד אכסדרת הבית, כשאני מכניס ממש את המוטות אל המרפסת וברעם-וברעש – מעשה “ירגזון”. ומכיוון שנגלינו וראונו, מיד ליהודים היתה אורה, ששון ושמחה, המולה ומהומה: “אוי, הסבתא! אמא! דודה!… השבת האבדה! מזל טוב!… שוד וחמס, היכן הייתן?… כל היום לא ידענו נחת… נשלחו מחפשים לכל הרוחות שבעולם… דימינו, מי יודע, שמא זאבים, שמא גזלנים, חס ושלום! מהו המאורע?”

– המאורע הוא מאורע יפה… תעינו ביער… הגענו להרי-חושך… אפשר עשר פרסאות… פתאום – יהודי לקראתנו… איזו יהודי? יהודי שלומיאל עם סוס ועגלה… כל התחנונים שבעולם היפלנו לפניו עד שנתרצה… כל החלומות הרעים לשונאי ישראל… על כגון דא מברכין ברכת הגומל…

בקיצור, הוציאו מן הבית אל האכסדרה מנורות ואבוקות וערכו את השלחן והתחילו מעלין עליו מיחמים רותחים ואגני חמין, עם סוכר, עם צפיחיות מטוגנות, עם פרפראות טובות, עם תופינים טובים למאכל ותאוה לעינים, ואחרי כן כל מיני מאכלים יקרים, מרק שמן, עם צלי, עם הרבה בשר-אוזא, עם יינות מובחרים ומשקאות מכל מה שהפה יכול לדבר. ואני עמדתי מרחוק והשתוממתי על המראה, כיצד נגידי-יהופץ הללו אוכלים ושותים, בלי עין הרע! הריני אומר: גלימא דעל כתפא צריך לתת בעבוט, ובלבד להיות עשיר! כמדומני כלום יודע אני, הפרורים הנופלים כאן מעל השלחן, היו מספיקים לבני ביתי די והותר לכל ימות השבוע עד השבת ועד בכלל. אוי ואבוי, אבי שבשמים, הלא אֵל ארך אפיים אתה, אל גדול ואל טוב, רב חסד ובעל יושר, מה היה לך, כי ככה עשית לעולמך, שיהא הכל ביד אחד, וביד משנהו – לא כלום?! לאחד פשטידא בחמאה ולשני מכת-בכורות? ולאידך גיסא יבהלוני רעיונַי: עט, פתי הגון הנך, טוביה, חי נפשי! הלהורות אותו בינה אתה אומר ולחוות לו דעה, איך שינהיג את עולמו? מסתמא, אם הוא מוציא צו שיהא כך, צריך להיות כך; שהרי אלמלא היה צריך להיות אחרת, בוודאי שהיה אחרת; אלא מאי? מפני מה לא יהא באמת אחרת? ומתרצין: עבדים היינו – הרי לזה אנו קצת יהודים בעולם. יהודי צריך לחיות על האמונה ועל הביטחון. חייב הוא להאמין קודם כל, שיש אלהים בשמים ועינו צופיה, ועליו להשליך יהבו, על מי שאמר והיה העולם, שמסתמא כל מה דעביד רחמנא לטוב הוא…

– הסו, והיהודי בעל העגלה היכן הוא? – שומע אני קולו של מאן-דהו – וכי נסע כבר מזה השלומיאל הלז?

– חס ושלום! – פותח אני פה ועונה מרחוק – מאי משמע, שאהיה נוסע לי בעלמא, מבלי שאטול ברכת-הפרידה? שלום עליכם, אני אומר, ברכת-ערב עליכם, ברוכים היושבים, אכלו ושתו ותערב עליכם סעודתכם.

– גש הנה אפוא – ענו ואמרו הם לי – למה תעמוד שם מרחוק בחשכה? הבה ונשים עין בך, למצער, נביט לדמות פניך. שמא תטול ותשתה מעט יי"ש?

– מעט יי“ש? אַח, אני אומר, מי הוא אשר יסרב ללגימת יי”ש? שהרי איך נאמר שם: “איזה לחיים ואיזה למות” – ומפרש הקונטרס: הבורא הוא בורא ויי“ש הוא יי”ש. לחיים! – אני קורא ולוגם כוס גדולה, יתן השם, אני אומר, שתחיו תמיד בעושר ובגדולה ותשבעו רב נחת. יהודים, אני אומר, יהיו לעולם יהודים. יתן להם השם, אני אומר, חיים ובריאות, שיהא בכוחם לסבול את כל הצרות…

– מה שמכם? – פונה אלי הגביר בעצמו, יהודי נאה, עטוף בירמולקה – מהיכן יהודי? איה מקום מושבך ומה פרנסתך? בעל אישה אתה? היש לך בנים וכמה בנים?

– בנים? – אני אומר – אין מה להתאונן, ברוך השם. אם כל ילד וילד, אני אומר, מחירו, כמו שגולדה שלי משיאה אותו, מיליון שלם, הרי אז גדול חלקי מחלקו של הגביר הכי-גדול ביהופץ; אולם החסרון הוא, אני אומר, שהעני אינו עשיר והעקום אינו ישר, ככתוב: המבדיל בין קודש לחול – למי הכסף לו הקול. הכסף כסף לברודסקי, והבנות ניתנו לי. וכשיש לאיש בנות, גדולה עליו הרחמנות; אבל אין דבר. אלהינו הוא אבינו, והטוב בעיניו יעשה, רצוני לומר: מלך עליון יושב ממעל ואנו סובלים מתחת, סובלים, יגעים, מסיעים עצים – כלום יש ברירה אחרת? וכמאמר חז"ל: במקום שאין אנשים – גם הסרטן לדג יחשב. כל עיקרו של האסון אינו אלא – האכילה. וכמו שהיתה זקנתי עליה השלום אומרת: אלמלא הפה, היה הראש מכוסה זהב… אל תתרעמו עלי, אני אומר, אין שנוא מדל גאה ואין עצוב מממטיר-בדיחות, וביחוד, כששרים אותן אליבא דריקנא…

– יושם אוכל לפני היהודי! – גוזר הגביר, ומיד עולה על השלחן “מכל-מאמינים שהוא”: דגים ובשר וצלי ורבעי-עוף וקורקבנות וכבדים בלי ערך ובלי שיעור.

– היאכל כבודו דבר מה? – שאלו אותי – לך וטול ידיך.

– אין שואלין אלא לחולה, – הריני עונה – את הבריא מלעיטין; אלא מאי, אני אומר, תודה ותשואות חן-חן; קמעא יי"ש, אני אומר – מהיכתיתי; אבל לילך ולישב כאן ולעשות סעודה שלמה בשעה ששם, בביתי, זוגתי ואפרוחי, יחיו… אם לבכם טוב עלי…

בקיצור, כוונתי, כפי הנראה, הובררה, והתחילו מעניקין לי לתוך העגלה כל אחד ואחד ביחוד: מי גלוסקאה ומי דג, זה צלי וזה רבע של עוף, הלז תה וסוכר, שומן, מעשי מרחשת…

– את זה, ענו ואמרו, תביא דורן לאשתך ולילדיך, ועכשיו הגידה, כמה אנו חייבים לך בעד טרחתך, אשר טרחת בשבילנו?

– משל למה הדבר דומה, אני אומר, מה שייך לומר, שאבוא לפניכם בשומא דבית-דין… את אשר יהיה ברצונכם הטוב, אני אומר, אותו תשלמו לי; נתפשר… איך אומר העולם? יותר זהוב, פחות זהוב – כלי ריקן לעולם לא יתרוקן…

– לא – טוענים הם – חפצים אנו לשמוע גזר דיננו מפי עצמך, ר' טוביה. אל תתיירא, בעקרבים לא ייסרוך…

“מה לעשות בנידון דינא – הרהרתי – רע! אם אומר: רובל אחד, חיישינן, שמא אפשר היה ליטול שנים, ונמצא אני נפסד; ואם אומר: שנים – אפשר שיחשבו, כי נטרפה דעתי עלי; שני רובלים בעד דרך קצרה זו?!”

– שלשה!!!… – נמלטה הברה מפי, ועמה נפל צחוק אדיר בין המסובים, עד שכבשתי פני בקרקע…

– סלחו לי ומחלו לי, אני אומר, אפשר נואלתי בדיבור… סוס בעל ארבע רגלים הוא, והרי גם הוא נתקל, ומכל שכן, אדם, שלשונו אחת…

וירב הצחוק. אחזו כלם בבטניהם מתוך צחוק מרובה.

– נו, די לצחוק! – פקד הגביר, ובתוך דיבורו הוא נוטל מתוך חיקו כיס גדול והולך ומוציא משם – כמה משער כבודו, למשל, הנה ויגיד! – שטר בן עשרה, אדום כאש, הלואי ונזכה ככה שנינו לחיים ארוכים, ואומר: הרי שלך לפניך מצדי, ואתם, בנים, תנו מחלקכם איש איש כפי מתנת ידו.

– בקיצור, אריכות למה – התחילו עפין על פני השולחן שטרות בני חמישה ובני שלושה – ידי ורגלי רעדו; נדמה לי, שהנני מתעלף.

– נו, מה אתה עומד? – אומר לי הגביר – טול וצבור את מספר השטרות מעל השלחן וסע לחיים ולשלום אל אשתך וילדיך.

– יתן לכם השם, אני אומר, כפל כפלים, ותרב משכֻרתכם עשר פעמים, מאה פעמים מזה… כל טוב ורב נחת אמן סלה! – ובתוך זה הריני חוטף ושואב את כל הממון בשתי כפות ידי – מי מנה? מי ספר? – ותוחב לכל המקומות הפתוחים שבבגדי.

– לילה טוב, אני אומר, טוב לעולם, והיו שלום ותשבעו, אני אומר, רב נחת, אתם וצאצאיכם וצאצאי-צאצאיכם וכל משפחתכם, אני אומר, ומשים פעמי אל העגלה, אלא שהגבירה בעצמה, זו שבמטפחת-המשי, קראה לי:

– עמוד נא לרגע, ר' טוביה, מאתי תקבל מתנה מיוחדה; מחר, אם ירצה השם, בוא הלום; יש לי, היא אומרת, פרה חברברה, שלפנים היתה פרה מצויינה והיתה נותנת כ"ד כוסות של חלב, ועתה שלטה בה עינא בישא ונחרב מקורה…

– תחיה גבירתי עד מאה ועשרים שנה, אני אומר, אל תצטערי, אצלי תתן הפרה חלב גם עכשיו: הפלונית שלי היא, בלי עין הרע, עקרת-בית כזו, שמאין היא עושה יש, מאפס היא מבשלת אטריות, בניסים היא מכינה לשבת ובמהלומות היא מיישנה את הילדים… ייסלח לי ויימחל לי, אני אומר, אם הרביתי בדיבור מיותר. לילה טוב והיו שלום, אני אומר וצועד אל עגלתי. עוד אני בא אל העגלה אשר בחצר, מתבונן אנה ואנה לראות בשלום סוסי – אויה לי! אסון, צרה, פורעניות! לעבר זה, לעבר אחר – והילד איננו – אין סוס!…

“נו, טוביה – הריני הוגה – נלכדת בפח!…” ועל זכרוני עולה מעשה נאה, שקראתי לפנים באיזה ספר, איך שהחברה כת ליצנים מצאה בנכר יהודי תמים וחסיד אחד, הביאתהו בערמה אל היכלה אשר בסביבות העיר, נתנה לו לאכול ולשתות כאוות נפשו, ולאחר כך, נעלם הכל פתאום והוא נשאר ביחידות עם נקבה אחת. הנקבה נתהפכה מיד לחיה רעה, החיה הרעה נתגלגלה כרגע לדמות של חולדה, ומן החודלה¹ יצא שפיפון… “ראה נא והביטה, טוביה, אני אומר לי לעצמי, אם לא לצים יליצו בך הלילה”…

– מה אתה מחטט שם ומה אתה לוחש שם בסתר? – שואלים אותי.

– מה אני מחטט? אני עונה; אוי ואבוי לחטוטי, אני אומר, ולחיי בכלל! בהיזק גדול נתיסרתי: סוסי…

– סוסך באורווה הוא…

אני בא אל האורווה ומעיף עין: כן, כמו שאני יהודי, הבחור שלי עומד עמידה של חשיבות בין סוסי-הבעלים, עסוק מאד בלעיסת המספוא – לעיסה כהלכה; “ואכלת ושבעת”!

– שמע נא, חכמי, אני אומר אליו, עת הביתה; אסור לכלות הכל בבת אחת; אכילה גסה, אומרים, מזיקה לבריאות…

בקיצור, בעמל רב עלה לי להטותו אחרי ולאסרו, במחילה, בעגלה – ואסע הביתה שמח וטוב לב ובזמר של “מלך עליון” – ממש בגילופין! גם סוסי היה כבר אחֵר, כלל לא זה שלפני שעה; עור חדש הועלה עליו, ושוב לא המתין להערת-השוט, אלא רץ ב“מזמור”; באנו הביתה בשעה מאוחרה כבר והערתי את אשתי בשמחה, בששון:

– יומא טבא, גולדה! מזל טוב!

– חושך-מצרים עליך, עונה היא. מה זה רוח-החג אשר נח עליך, נותן-לחמי היקר? מחתונה או מברית-מילה הנך נוסע, נוקב-מרגליות שלי?

– מחתונה ומברית-מילה גם יחדיו! – אני אומר – המתיני, אשתי, ותחזינה עיניך מיד אוצר בלום מכל טוב; אבל קודם כל העירי את הילדים; יהנו העלובים גם הם, אני אומר, ממאכלי יהופץ…

– מה? נשתגעת – שונאי ציון – או נהיית חסר-דעה, או דעתך נטרפה עליך, או בינתך הסתתרה? – אומרת לי אשתי ומקללת, וקוראת עלי את פרשת-התוכחה, כרגיל אצל אישה.

– אישה, אני אומר, לעולם אישה היא; לא לחינם אמר שלמה המלך: ואישה בכל אלה לא מצאתי! אושר גדול הוא, חי נפשי, מה שאסור בזמננו לישא הרבה נשים – כך אני אומר ויוצא אל עגלתי והולך ומכניס משם כל המחמדים והממתקים, שהעניקו לי בבויבריק, ומעמיד הכל-בכל על השולחן. ומכיוון שראו בני ביתי את הגלוסקאות וריח הבשר עלה באפם, מיד התנפלו העלובים על השולחן, כזאבים רעבים, והתחילו חוטפים ואוכלים, חוטפים ודורסים, והידיים רעדו, והשינים קוססו, ככתוב: “ויאכלו” – ופירש רש"י: עלו כחגים. – דמעות עלו בעיני…

– נו, הגידה לי הפעם, – דורשת אותי זוגתי – ממשתה של מי הצלת את כל אלה, ומה² זה אני רואה את פניך והינם מצהיבים?

– תני לי שהות, גולדה, עוד תיוודעי מהכל; לעת עתה, אני אומר, הרתיחי את המיחם, ואז נשב כולנו אל השולחן, אני אומר, ונשתה כוס חמין, כמו שצריך להיות; האדם, אני אומר, חי רק פעם אחת עלי אדמות, ולא שתי פעמים, וביחוד, אני אומר, עכשיו כשכבר יש לנו פרה משלנו, פרה הנותנת כ"ד כוסות חלב ליום. מחר, אם ירצה השם, אביאה הלום. ומה, גולדה – הריני פונה אליה לאחר כך ומוציא כהרף עין את כל חבילת-השטרות אשר לי – היי נא חרוצה ונחשי, כמה ממון לנו בכאן?

– הנני מעיף עין על אשתי – נשתנו פניה ככרום. חוורה כסיד הכותל, והגה לא תוכל להוציא מפיה.

– אלוהים עמך, גולדה חייתי, אני אומר, למה נבהלת כך? אפשר יראה את, אומר אני, שמא גנבתי את זאת או גזלתי ושמתי בכפי? פע, אני אומר, בושי והיכלמי; הרי את מקודשת לטוביה זה עידן ועידנים, ועדיין יכולה את לחשדני בכגון דא? פתיה, אני אומר, זהו ממון כשר, שהשתכרתי באמונה, בשכלי וביגיע כפי; שתי נפשות, אני אומר, הצלתי מסכנה גדולה, ואלמלא אני, מי יודע מה שהיה עולה להן!…

בקיצור, סיפרתי לה את כל העניין מהחל ועד כלה, מא' עד ת‘, איך שסובב ה’ את פני כל המעשים הללו, ובתוך זה התחלנו שנינו מונים את המעות פעם ושתיים – בצרור היה בדיוק שתי פעמים ח“י ועוד ר”ט אחד נוסף, דהיינו, סך-הכל, קיימא לן: שלושים ושבעה רובלים!… היא פרצה בבכי.

– למה תבכי, פתיה?

– כיצד לא אבכה, עונה היא, אם באה שעת-בכיה? כשהלב מתמלא, מטייפין העינים; יעזור לי השם ככה באמת, אם לא לבי ניבא לי, שתבוא היום בבשורה טובה; איני זוכרת כבר את העת, אומרת היא, שזקנתי צייטל, תיבדל בין חיים למתים, תֵראה אלי בחלום; הריני שוכבת ונרדמת, ופתאום והנה בחלומי דלי מלא עובר על כל גדותיו; וזקנתי צייטל, עליה השלום, נושאת את הדלי תחת סינורה, בכדי שלא תשלוט בו עינא בישא, והילדים צועקים: אמא, חלב!…

– אל תקדימי “נעשה” ל“נשמע”, נשמתי, אני אומר, תנוח לה נפשה של הזקנה צייטל בעדן גן אלהים, אבל אם השם יתברך, אני אומר, עשה לנו ניסים כאלה והזמין לנו פרה כזו, וודאי שהוא הוא ישגיח, שהפרה תהא פרה… עתה עוצי ואשמע, גולדה יקירתי, מה עלינו לעשות במעותינו?

– אדרבה, מה דעתך אתה, טוביה, לעשות בכסף רב כל כך, בלי עין הרע?

– אדרבה ואדרבה – אני מסייע לה – מה, חושבת את, יכולים אנו לעשות ברכוש כזה, בלי עין הרע?

ושנינו התחלנו לחשוב כך וכך, ישר והפוך; שברנו את ראשינו, העלינו כל מיני עסקים שיש בעולם, ובאותו הלילה סחרנו גם שנינו בכל מה שיכול לעלות על הדעת: קנינו זוג של סוסים טובים ומכרנו אותם מיד בהרבה רווחים; פתחנו חנות של צרכי-אוכל בבויבריק, שמנו בזמן קצר את כל הסחורה בכסף-בעיין, ותיכף פתחנו חנות של מלבושים; נשאנו ונתנו במקצת יער, הישגנו סכום ידוע בעד יד-באמצע ונמלטנו על נפשותינו; ניסינו להעלות על מחיר הטאקסה שבאנאטבקה, לרכשו³ את ה“פרוייקט”, לבוא במגע ומשא עם לווים ומשלמי ריבית…

– חלאי פרעה! – התרעמה אשתי – רצונך לבזבז את מעט המזומנים שלנו ולהיוותר שוב אצל השוט?

– אלא מאי? – הריני טוען – לסחור בלחם ולפשוט אחר כך את הרגל? המעט לך, אני אומר, כל המהומה שהביא מסחר החיטה לעולם? לכי, אני אומר, ושמעי מכל הנעשה באַדעס.

– מה לי אדעס – התפרצה אשתי – אבותי ואבות אבותי לא היו שם מעולם וגם בני לא יהיו שם, כל זמן שאני בחיים ורגלי משמשות אותי.

– אלא מה את רוצה?, – אומר אני.

– מה אני רוצה, אומרת היא; רוצה אני שלא תהא שוטה ולא תדבר הבלים.

– בוודאי, אני אומר, עכשיו הרי את החכמה, והני דאמרי אינשי: עם המאות תבואנה הדעות, ושמא עשיר – ברי חכם… תמיד כך!

בקיצור, פעמים אחדות באנו אז בריב, ומיד עשינו שלום ביננו, ונתקבלה ההחלטה: להוסיף ולקנות על הפרה החברברה עוד פרה אחת חולבת, שנותנת חלב…

ואם ישאלני כבודו, ובוודאי ישאל, את הקושיא: מפני מה דווקא פרה, מדוע לא סוס? אף אני אענהו: למה סוס, מדוע לא פרה? בויבריק הלא היא מקום, שנגידי יהופץ מתאספים לשם לכל ימות החמה לגור בנאות-דשא, והיות שהיהופציים הללו הינם כולם בריות עדינים מאד, דהיינו, שרגילים הם, כי יביאו להם הכל מן המוכן ישר לתוך פיהם: בין עצים בין בשר ובין ביצים, תרנגולות, בצלים, פלפלין, כרפס – מדוע אפוא לא יימצא גם פלוני בן אלמוני אחד, שיתחייב להביא להם לביתם כפעם בפעם גבינה וחמאה וכותח וכדומה? מכיוון שהיהופציים מדקדקין מאד במצוות אכילה והרובל אינו אצלם אלא “ממזר”, כמו שאומרין, הרי לא מן הנמנע הוא, שיהא ה“פדיון” על ידם מצוי ביותר וגם הריווח לא קטן. העיקר הוא, שהסחורה תהא סחורה, וסחורה כמו זו שאצלי הרי אין בנמצא אפילו ביהופץ גופה; מי יתן ותחולנה הברכות על ראשי ועל ראש כבודו גם יחד, אדוני שלום עליכם, איך שפעמים הרבה פנו אלי גדולי ארץ, נוצרים ממש, בבקשה, שאביא להם סחורה רעננה: “שמענו, הם אומרים, טבל, שהינך בעל יושר, אעפ”י שיהודי מצורע אתה"… ושמא ידמה כבודו, כי מפי יהודי אפשר לשמוע לפעמים חלקות כמו אלה? – על שונאי הרעה! לעולם לא תשמע מלה רכה מפי אחינו בני ישראל. ראו אצל טוביה פרה אחת יתירה, קרון חדש – ומיד התחילו מתעמקין בדבר: מהיכן וממה? שמא עוסק טוביה הלז בשטרות מזויפים? או שמא מוציא הוא יין לשריפה בצנעא ובהסתר?… “חאַ-חאַ-חאַ! הוגיעו את מוחותיכם, אני חושב, הוגיעו את מוחותיכם בשבילי, אחי היקרים!…” איני יודע, אם יאמין לי כבודו – אתה הוא כמעט הראשון, שהרציתי לפניו את כל הסיפור, איך ומה ואימתי? אבל, כמדומני, שהגדשתי קצת את סאת דיבורי וימחול לי כבודו, חייב אדם לשים לבו לעסקו, כמו שכבודו אומר, או ככתוב: כל עורב למינהו – כבודו לספריו ואני לקדרותי ולכדַי… אך אחת אבקש, אדוני, לבל תכתבני, לכל הפחות, באחד מספריך, ואם תכתבני ותציגני לראווה, אל תפרש, למצער, את שמי… הֱיֶה שלום וברכה – אמן וכן יהי רצון.

הקבר הראשון בכנרת

בו נקבר בדמי ימיו חברנו היקר מ. מ. שמואליביץ–“ממשי”–ביום כ“ח אייר תרע”א.

יהי זכרו ברוך

הודעות

יחד עם בני משפחתו וקרוביו מתאבלים על מותו כל חבריו וידידיו, כל הפועלים והעובדים באי, שהמירוהו, הוקירוהו וכבדוהו.

המערכת והוה"מ.

- - - -

משתתפים אנו בצער המשפחה שמואלי על מות בנם היקר:  רחשי הכבוד וההוקרה לזכרו, שהשאיר המנוח בלב חבריו וידידיו, יהיו נא לטפת נחמה לבני משפחתו באסונם הגדול.

הועד של סניף “הפועל הצעיר” ביפו.

- - - -

– – מביעים אנו את רגשי השתת תביעים אנו את רגשי השתתפותנו בצער המשפחה שמואלי על המות הפתאומי של בנם היקר.

חברי ימה.

הודעה ותנחומים, “הפועל־הצעיר”, תרע"א, 17.

מ. מ. שמואלי 

מ. מ. שמואלי, או בשמו הרוסי שמואלביץ, היה מהחלוצים המשכילים המעטים בארץ־ישראל, שהמירו את הספר והעט במחרשה ובאת, ואשר ראו את דרך גאולת העם בגאולה העצמית של היחיד על־ידי עבודה בארץ־ישראל. 

פועל טוב וחרוץ היה שמואלי ויחד עם זה עסקן־ציבור מסור ורציני. הבעיות המסובכות של חיי הפועלים היהודים בארץ־ישראל העסיקו אותו תמיד. את הגיגיו ודעותיו ביטא מזמן לזמן ב“הפועל הצעיר”, ברשימותיו בחתימת ממשי. הוא היה חבר פעיל בהסתדרות “הפועל הצעיר” ובהסתדרות פועלי הגליל. 

הציונות היתה עבורו לא שאיפה ערטילאית לאידיאל רחוק, כי אם שרות־חיים וחובת יום־יום. מה ערך לאידיאל, שאינו מתגלם ואינו מתגשם בחיי יום־יום? כל שבא לתרגם למעשה את שאיפתו לארץ־ישראל יהודית, עליו לקיימה על־ידי עבודה בארץ. 

ארץ־ישראל תהיה של יהודים כאשר הארץ תיבנה, תתחדש ותיברא בעבודה עברית.

יש על כן לעבוד בארץ, עבודת־כפיים ממש. עבודה מתמדת ללא הפסקה, בכפר ובעיר, במחרשה ובפטיש – זהו עיקר העיקרים, הצו היסודי של האידיאל הציוני. את הצו הזה יש להגשים – גם כאשר הוא מטיל חובה כבדה. 

שמואלי מילא את הצו הזה בנאמנות, עד רגע חייו האחרון. 

הוא ידע, שהעבודה מסכנת את חייו; הוא ידע שלבו חלש, כי הוא עלול לא לעמוד במאמץ פיסי. אך מחיים חשובה עבודה, כי בה טעם החיים ותכנם, בה מילוי התפקיד והמטרה. שמואלי היה עקבי.

שש שנים חי בארץ – ועבד בה. בפטיש ובפצירה בסיתות אבנים בירושלים, במעדר ובמזמרה בכרמי יהודה ובפרדסיה, במחרשה ובמגל בשדות הגליל; בכל מקום שהיה צורך לסלול דרך חדשה לעבודה עברית – שם היה שמואלי. 

שמואלי היה אחד הפועלים היהודים בארץ־ישראל, שהכירו כי אין החלוץ נרתע משום קושי, כי רבים הם המכשולים, קשה הדרך, אך אחרת אין. 

חובתו של החלוץ להתגבר על הכל – החל כל אחד מעצמו, מה“אני” הגלותי הישן, וגמור במוות. כל אחד חייב להיות מוכן ללכת לקראת המוות ללא מורך־לב. שמואלי לא ידע פחד. מעבודתו לא הפסיק עד שפקע לבו. 

בדרכו מחות כנרת למגוריו בבית־המנוע על שפת הירדן, מת שמואלי פתאום מהתקפת לב. היה זה בשנה הששית לחייו בארץ, כ“ח באייר תרע”א, כאשר עבד ב“קבוצת־ירקות” בכנרת. 

ד. בן־גוריון 

“יזכור”, ניו־יורק, תרע"ז.

ציונים 

מן השומרים הנופלים ידעתי רק את ברל; ואולם מן הפועלים אשר מתו מתוך עבודתם זכיתי לדעת, וידיעה יותר קרובה, לא אחד. הוא, שמואלי, אחד מאלה אשר ידעתי היטב, הוזמן להשתתף בקובץ “יזכור”, להזכיר בדבר־מה את חבריו המובהקים, שנפלו חלל, ובינתיים נפקד מקומו – וגם הוא בנזכרים. 

שמואלי לא נפל חלל – לבו נקרע. סופו הוכיח, שלבו היה מחומר יותר דק ביחס לאחרים. ואולם הוא לא רצה לדרוש ברופאים, פן יאסרו עליו את העבודה, פן יגזלו ממנו את עיקר חייו. 

איזהו הרוח האמיץ? – זה שיש בו בכדי לאמץ את הגו החלש. בזה ייבחן הרוח. ורוחו של שמואלי – הבחינה עלתה לו יפה. הגוף החלש אמר: גיבור אני – והיה גיבור… 

מעטים היו חייו, איזו שלושים שנה, אבל כמעט כל מה שעבר על המחשבה היהודית בשנים האחרונות, כל זעזועי חייה מצאו הד בנפשו: תורה, השכלה, חסידות, סוציאליות – והמדרגה האחרונה….בחול המועד סוכות שנה זו, באחת הישיבות של אסיפת “הפועל הצעיר” הששית, היה הדבר. הנאספים התחבטו בשאלת־השאלות: היכן הם כל אותם שבאו לפני שנים אחדות לעבוד בארץ־ישראל? האמנם גם כוחם של אלה לא היה אלא בפה? ומדוע נשארנו מעט מן המעט? מדוע דוקא עכשיו כשהצורך בפועל עברי הוא הכל – אין זה האחרון בנמצא? היכן הם טובי בניה של עמנו? העוד לא אבדה, איפוא, תקותנו? 

 אז קם הוא – צעיר גלוח וספור כאיש־צבא, צהוב וכחוש, בטוז’ורקה¹ לא פרנטית כל עיקר, בעל קומה למעלה מבינונית, בעל תנועות של מי שהקדיש לפניו כל חייו לתורה, בעל ראש מוקף מטפחת לבנה פלחית (בחינת “והיה ביום ההוא”… “לא נביא אנוכי – איש עובד־אדמה אנוכי”… מזכריה!) ובהפסקות ובגמגום, בחשאי ובביישנות (בחינת “ולשונך אדביק אל חכך” מיחזקאל!) אבל בעקביות ובהירות ועקשנות קיצונית, עמוסית (“בוקר אנוכי ובולס שקמים. אתה אומר לא תינבא… לכן כה אמר”…) הזכיר לחבריו: – אם אמצא חמישה… אם אמצא אפילו צדיק אחד… ונשאתי לכל המקום… כך נאמר לאברהם אבינו… אין אנו צריכים להתייאש… כל אחד מאתנו שעובד את עבודתו!…לא בידינו להציל את העם… אפשר שאין המיוחס רוצה כבר בגאולה… אפשר שהוא רוצה, אבל אין כבר כוח לגאולה… כל אחד מאתנו מציל את עצמו… כל אחד מאתנו העוזב את העיר… את “הנשיאים והרוח – וגשם אין”… כל אחד העובד בארץ־ישראל… עבודת כל אחד מאתנו… גואלת אותנו… בוראת קרקע מתחת לרגלינו… מבטיחה את קיומנו… אני רוצה לומר: כל יהודי… בזכות כל אחד… 

נאמרו הדברים: אפילו צדיק אחד. זו, כמובן, היתה הוספתו הוא: ספר בראשית דורש לא פחות מעשרה… 

אפילו צדיק אחד… 

והוא היה האחד, האחד מן היחידים, איש מן המציאות היום־יומית, איש המבין את המציאות ותנאיה, איש החולם להתבסס על הקרקע ועושה הכל בשביל ביסוס זה – ויחד עם זה צדיק וטהור, טהור ועדין – וחזק כצור; טוב ואמיץ – והכל מבפנים. 

באחוזת “כנרת” עבד האיש. 

י. ח. ברנר

“הפועל הצעיר”, תרע"א, 22.

על קברו של חבר 

גל נמוך ומאורך של אבנים קטנות על שפת הכנרת תחת החלול “כרך” – הנה מה שמצאתי מ“ממשי” החביב בעברי בשבת האחרונה את “כנרת”. הדקירה החדה אשר עקצה את הלב לשמועה הראשונה על־דבר מותו, נשנתה הפעם וביתר שאת. בשום אופן לא רציתי להאמין במשך כל השבוע, שאמנם שמואלביץ מת, אבל עכשיו, למראה הגל הזה, אשר חברי העיד עליו, כי הוא הוא אשר תחתיו הורידו את “ממשי”, הוכרחתי להסכים, שאמנם איננו עוד בין החיים. הלב מתכווץ, ובמוח עוברות (ברגע אחד) חמש השנים וחצי, אשר בהם הכרתיו והתרועעתי אתו, במומנטים השונים שבהן. 

הנה הולך אני מואדי־חנין לרחובות, בסוף החורף תרס"ו, הוא חורף העליה הגדולה של הצעירים, והנני נפגש עם פנים חדשות: צעיר צנום וחיור, השואלני לבית־העבודה של הטבק. מהשאלות השכיחות נודע לי, כי הוא היה מורה בעיירה שבפלך צ’רניגוב ומטרתו לעבוד בארץ־ישראל. “המיטמורפוזה לא תעלה בידך”! עברה באותו רגע 

המחשבה במוחי בוודאות גמורה. בעוד שנה וחצי, ושמואלביץ בא ירושלימה: “רוצה אני להתבסס בארץ”, אמר לי אז, והתחיל לומד את מלאכת הסתתות, אשר “בצלאל” התחיל להנהיג: פקפוקי בנוגע לחולשתו וקושי העבודה שבחר לו הוכרחו להתפזר, כי לא עברו שני חדשים, וכבר ש. יודע את העבודה והנהו מהיחידים, שבין חמישים התלמידים, אשר הרויחו את לחמם ממנה. שם התחיל גם להתעסק בעבודת סניף הסתדרותנו שבירושלים ונקשרתי אליו בידידות רבה. בחג הסוכות ההוא (תרס"ח) השתתף באסיפת הצירים שביפו, וכולנו נוכחנו איזו נפש חמה שוכנת בגוף אדיש זה לכאורה: בחום והתלהבות מרובה הגן על דעותיו. לא עברו ימים מועטים, ושמואלביץ בא אלי להיפרד: “הרופא אוסר עלי לסתת אבנים, והנני הולך גלילה”… ועדיין הוא חיור ורזה כשהיה, והימים תחילת “היאוש” הידוע… התענינתי הרבה בגורלו, אבל לא הייתי כבר מתפלא כששמעתי בכל פעם, ששמואלביץ הוא פועל טוב בגליל. 

התחיל מופיע עתוננו, וש. התחיל, בתור “ממשי”, משתתף בו השתתפות רבה: גם בכל האסיפות הכלליות היה משתתף, ושם היינו נפגשים, אבל ביחוד התקרבתי אליו והחילותי מכבד אותו בשנה האחרונה. כשביקרתי את כנרת באלול שעבר, מצאתי קבוצה של “קבלנים” וש. בראשה. בגאון רב הראה לי על ה“כרך” (היא עיר “טרכיה” לפנים) אשר החצי ממנה ניקתה הקבוצה מהאבנים, “ושזה עלה בזול מאוד”. ואמנם גדול עד להפליא היה הקונטרסט שבין החלק המנוקה להבלתי־נקי. בשמחה סיפר לי, כי הקבוצה עומדת לקבל “עוד עבודה היסטורית אחת: ייבוש הביצה אשר עומדת כבר אולי אלפים שנה”. ויחד עם זה הספיק לנקות הרבה שדות בכנרת מהסידרות. לפני הסוכות נסע ליפו וסר ללון אלי, בשיחה סיפר לי, כי “מיסיה” יש לו – להביא פועלים חדשים לגליל; ופתאום התעורר: “התדע, לוקח אני עלי להמציא לאותו הפועל, הלהוט אחרי ממון, אלף פרנק לשנה. צריך רק להתמסר לעבודה. הנה גם אני קימצתי כסף מהעבודה בשנה זו”. 

ובדבריו אלה, בזמן שיציאת הפועלים את הארץ גברה כל־כך, הרגשתי איזה מין החלטה, איזה מין בטחון שלא הורגלתי אליו בזמן האחרון, ונתברר לי הדבר יותר תיכף אחרי זה, באסיפתנו הכללית האחרונה. “אני אומר שיש מקום להפועל האינטליגנטי בארץ;” צריך “רק להחליט להשאר בתור פועל ולשכוח את האפשרויות האחרות”, והספקטיקים היותר גדולים לא העזו להתנגד לו, בהשוותם את הגוף הרזה הזה עם הטון הבטוח והמחליט. כשעשו נסיון בשנה זו עם מגדלי הירקות בכנרת, היה הוא אחד המנסים, ושם הרגיש את עצמו בביתו; כשלפני הפסח עברתי את הבית של ה“ירוקים” (כפי שנקראו בפי יתר הפועלים) אשר על הירדן, ביקשני להשתדל שהועידה המפלגתית תהיה באום־ג’וני: “הלא פה נהיה בבית”. ואמנם “בביתו” היינו, בעת שהיה לוקח את המשוטים ומעבירנו את הירדן בסירתם, סירת ה“ירוקים”, ובעת הריקודים המרובים בשבוע של פסח האחרון אשר בילינו יחד, לא יכולתי גם בזמן ההתלהבות היותר מרובה לבלי להתפלא על החום שבו הוא רוקד – כל־כך לא התאים זה לגופו המרושל. נפש חמה ועדינה שאי־אפשר היה לבלי לאהוב. 

ממשי היה המגשים היותר בולט והיותר טיפוסי של החלוציות. את המהפכה בחייו הפנימיים עשה והצליח, והראה בזה דרך לרבים; ואת הנשמה הטהורה והנוחה בודאי לא ישכחו חבריו. 

“הפועל הצעיר”, תרע"א, 17 

נ. טברסקי

בפינה לזכר מ. שמואלי (ממשי)

הירדן הצר והאפור. מימיו העצבניים זורמים־נופלים כהים־דלוחים לתוך ים־הכנרת הרחב, השקט, המחייך חיוך נצחני כחול־בהיר. חצי־אי זעיר – הַכֶּרַךּ. בית בודד ננס בעל שתי קומות. למטה – מכונת־מוטור להניע משאבה השקאה. למעלה – חדר ד' על ד'; קרשים על גבי פחי נפט ריקים; שנים־שלושה ארגזי־עץ הפוכים – מעון, מעון פועלים. קבוצת נסיון קטנה, ראשונה לעשיית גני־ירק שיתופיים, ליצור ירק “עצמי”, “יהודי”. אנשים בעלי עבר שונה ומיוחד; כל אחד – חידה סתומה לרעהו; עכשיו הם ארבעה ירקנים יהודים. כל אחד מהם – ביום עם המעדר וערוגת העגבניות שלו, בערב עם צרור ספריו ומחשבותיו. 

ליל־מזרח שקוע במחשבה מסתורית עמוקה, מפתה ומושך אליו את היום הבהיר גלוי־הלב הצוהל והקורן, מאהיל עליו באפריון עבה של אפלה שחרחורת, מחר שבת: יום מנוחה נעימה, יום תעיה בהרים ובעמקים. הלילה ליל־שימורים הוא, ליל התגלות פנימית שופע סודות ורזים. 

בחדר אפלולי, ליד חלון פתוח, שחוח – יושבים שלושה. הוזים, חולמים. עינים, סגורות למחצה, מביטות לתוך תוהו חסר־דמות, לתוך תהום־חשכה: האם צבי־ענק הם אלה, האם רוכסי־הרים גבנוניים? וחרוזים־צלילים נוגים נמשכים אי־שם ממרחקים: או־אז־או. האם מחנה תנים פראים בוכה־מקונן ביבבה־יללה מזעזעת על אבדן־מה? אולי – רעבים, מתגעגעים הם על ארוחות־ליל דשנות מימים עברו, על גופות גיבורים של חללי מלחמות קדומות? ואולי… 

המיה קלה נשמעה מעבר אחר – סירות־צדף עצבניות ונבוכות נתקלות בדרכן באבנים חלקלקות, משקשקות במים? חלום זועות הבהיל צפרים נרדמות, והן רועדות ומנדנדות זלזלי האיקליפטוסים הבודדים? הקשב: פעמונים נבובים מצלצלים חרש־חרש בקצב אטי, שרים שיר־נדודים נצחי לאבק־דרכים – אורחה, אורחת גמלים באה מחורן!

ומיד, בין הגנים, בשדרות הצבר הדוקרני נשמעות יריות. הומים, צורחים: דיר־בא־לאך²!. מגרשים שודדי דרכים שלא היו, שדים ושדות מדומים וה…פחד שתקף נודדי־ליל תמימים ובעלי הזיות!

הרעש הצורם נדם. חזן־האורחה חוצה את דממת־הליל בסלסול מינורי כל־נדרי’אי. לבבות השלושה נכבשים, מתמלאים הרהורי תשובה, הרהורי־חרטה אף על עוונות וחטאים שמעולם לא עיוו ולא חטאו. רק עכשיו הם נזכרים ברביעי: למה כה איחר לשוב, איפה הוא מתמהמה זמן כה רב? מתבוננים היטב, מתאמצים לחדור במבטים 

נוקבים בחושך. מרחוק ריטט אור, בבית החומה האדום, ַ בחות כנרת. לשם הלך הרביעי עם גמר העבודה: לשובב קצת את הנפש, הצמאה היום משום מה לקול רעש אדם. 

– מה קרה אותו?

וליל המזרח מקסים; כובל שלושה בני־אדם בכבלי־קסמים; מכניע, משעבד את רצונם – רחשים של חובה, אהבה ומסירות־נפש לחבר נעדר נוקבים את המוח, מוחצים את הלב. והרגלים נצמדו למקומן – אינן נעות, אינן זזות! 

והוא הרביעי – עם ערוב היום, יום ערב שבת עם חשכה, שלחו לו מראש הרי־הגליל חיוך של תתחדש. 

– בפעם הראשונה אני מתלבש כאן בארץ בחליפה קיצית מודרנית כזו הלבנה והמגוהצה! –

ושם על סף הדלת לפני הזגוגית המלוכלכה (בשעת הדחק, היא מראה) הפליט פיו באחרונה –: 

– בדיוק ככה היה מראה פני שם. קראתי אז, זכורני, על שפת הים באודאסה אתה יחד…–

פקעת שחרחורת – אולי קרע ענן־טל, אולי עטלף – חלפה עברה ביעף, הנה־הנה נוגעת היא בעפעפי העינים: סוף־סוף הקיצה את הנרדמים מתרדמה, שנסך עליהם ערב מקסים. 

אחרי חיפושים רבים נתקלו צעדי השלושה הרטובים מטל בזוג רגלים – בלטו החוצה מעומק חפירה, חפירת השקאה. לא רחוק משדרות הצבר. הרביעי, עם החליפה הלבנה המגוהצה: פיו סתום, ממולא רגב אדמה שחורה, אדמת הכרך. 

חדר קטנטן. אור כהה מהבהב, אור נר החלב, שלושה צללים חיורים־חיורים קפואים ביגונם מביטים סהרורים בפני הרביעי: מראהו – מראה הדונג, מוטל פרקדן על קרשי עץ ארוכים. זר, מרכיב משקפי פאנסנא, מטפל בו: בודק, לוחץ, דופק. עינים מלאות חרדה וצפיה מתרכזות בהבעת פני הזר הקרירים: מתאמצים לקרוא את גזר הגורל. 

מקרה מות! – מכריזות אבטומאטית שפתים רשמיות חלקלקות, מגולחות־שפם.

שבץ הלב! 

– ואולי… ואולי… בדיוק שם, סמוך לשדרות: לפני כשעה – שירה השתפכה, עברו?.. 

– אילמות שפתי הרופא הזר, שחום הפנים, אחיהם של ההם. 

אילמים רגבי־האדמה השחורה; אילם ומלא רז עכשיו הכרך – ענני טל עטו עליו, כיסוהו עב כבד־כבד. 

– משה שויגר

מתוך הספר “אור חזויות”.

קבוצת אריסים על הכרך 

– – מאז באנו ראשונה לגליל השתדלנו לעבוד באופן “חפשי”. קיבלנו קבלניות גדולות, הגדולות ביותר לפי מושגי הזמן ההוא. כאשר שבנו מסג’רה לכנרת התחזק הרצון הזה יותר וסידרנו קבוצה קבלנית להכשרת השדות: סיקול אבנים ועקירת “סדריות”, אשר אדמת חות כנרת והמושבה היתה עשירה בהן. כך עבדנו גם בקציר התבואה “לפי הדונם”. לקבוצה הקבלנית הצטרפו כמה חברים “עצמאיים” וביניהם ממשי (מנחם שמואלביץ), זכרונו לברכה. אולם חוט־השדרה היה – השלישיה. אחר־כך הצטרף אליה יצחק פיינרמן, מפועלי החוה, אשר דבק בה ונהיה לחבר הגרעין הראשון שלנו. באותו הזמן קיבלנו את הקבלנות הגדולה לסיקול ראשון של הּכרּך וניקויו משיחים. הכרךּ היה כולו קרקע־בתולה, בלתי־חרושה, כי האבנים כיסו כמעט את כל פני האדמה 

– – אחרי “מלחמת הכּרךּ” וגמר סיקולו, התחילה גם הפקידות – בודאי תחת ההשפעה הברוכה של המשרד הארץ־ישראלי – לחפש “ריפורמות”, והיא הציעה חלקות, חמישה־עשר דונם החלקה, לארבעה אריסים לשם עיבוד אינטנסיבי של ירקות, חיטה “סינית” וצמר גפן. זה היה הנסיון הראשון של אינטנסיפיקציה, אשר לא קדם לה כאן כל נסיון שהוא. החוזה היה עם כל אחד לחוד. 

– – קיוינו ליבול ולשם הובלתו לטבריה רכשנו סירה. היא עגנה בירדן מול “טירת המוטור”, ושיּוטיה פרושים על פני כנרת. גם היא מצדה הוסיפה רחשים וחיים. 

אופן חיינו בבית המוטור כיצד? ביום כולם עובדים, כל אחד בחלקתו, ונעזרים ומשתתפים יחד בכל עת הצורך. החלקה של השלישיה עם החבר הרביעי שהצטרף אליה היתה “משותפת”. כל יום היה תורן, אשר אחרי העבודה היה צריך להכין אוכל. לרוב היתה “נעמדת” לבישול על הפרימוס דייסה מאורז עם צימוקים. ובינתיים מתחילים 

החברים עם התורן בהורה, והיו מרפים ממנה כאשר עלה העשן של הדייסה באפס. והדייסות היו נאכלות מעושנות. 

מותו של ממשי (מנחם שמואלביץ) ז"ל: יום אחד היה הוא התורן. מאוחר בערב הלך למושבה להביא לחם. אחרי שעות, כאשר לא חזר, הלכו לחפשו ומצאוהו מת בשביל המוביל מהחווה למשכננו, לבית המוטור. רווחה הדעה שהוא מת משבץ הלב.

אולם משה שוייגר, שהיה אז בכנרת, העלה אפשרות אחרת: באותו זמן עברה במקום שיירת גמלים. והיו מספרים על שבט בידואים שהיו רוצחים אנשים על־ידי מיתה בחנק. הם היו ממלאים את פיו של קרבנם באדמה, סותמים ומהדקים חזק. את ממשי מצאו 

כשפניו למטה, פיו מלא אדמה ונעליו מן הצד, לא על רגליו. כך מת האיש בעל שאר דבקות לארץ ולמפעל תקומתנו, היה מריץ מכתבים מהגליל ל“הפועל הצעיר” אשר היו רוויים תסיסה ורצון. הוא היה המת הראשון בכנרת ובבית־הקברות שלה. זכרו בין מניחי יסודות ובוני הארץ! 

– בנציון

מתוך הספר “כתבים ודברים”.

הפועל שמואלי 

במשך זמן קצר, פחות משנה, הקריב המושב הצעיר כנרת שלושה קרבנות, כולם צעירים, כולם רעננים ומלאי־חשק החיים והעבודה. בתחילת החורף מתה רבקה צ’יז’יק, באמצעו – מאיר אינגברמן, ועכשיו – נפל קרבן חדש: בכ"ח באייר מת פתאום מהתפלצות הלב הפועל שמואלי. 

בתחילת הלילה בא שמואלי מביתו לחווה, לקח לחם ושב אל מעונו, שעל שפת הירדן בבית המניע־הקיטורי. אחרי שעה קלה עברו שני אנשים על־יד אחת התעלות ויראו והנה איזה דבר לבן בתוך התעלה. מיהרו לחווה וקראו לאנשים. כשבאו מצאו את שמואלי כשהוא גוסס, ראשו כבר קר, וגופו עדיין חמים… 

המנוח היה אחד מטובי החלוצים שבפועלים, איש שידע להגשים את חלומותיו בחיים. שש שנים עבד וחי בתוכנו ורבות עברו עליו. בעונת הסתתים עבד בירושלים כסתת, אולם מחולשת לבו הוכרח לעזוב מלאכתו. בקרוב אנו מוצאים אותו בתור פועל־אדמה במקומות שונים בארצנו. בשנה האחרונה עבד בקבוצת מעבדי־הירקות בכנרת. פועל חרוץ היה שמואלי, נושא שאיפות ורעיונות חדשים. מעל עמודי “הפועל הצעיר” היה מביע את שאיפותיו, דעותיו ותקוותיו (בשם “ממשי”).

שמו של החבר שמואלי לא ישכח, ותמונתו הרוחנית תישאר חיה זמן רב בלב כל אלה שמשתתפים בפועל בהגשמת רעיון עמנו בארצו. 

“האחדות”, תרע"א,32.

אחי מנחם 

אבי היה מוסמך לרבנות ולשחיטה, אבל לא עשה מהן קרדום לחפור בהן. הוא עסק במסחר בעיירתנו. היה חובב ציון נלהב והתפילה “ותחזינה עינינו בשובך לציון” היתה לו לא רק תפילה בלבד, כי אם שאיפה להגשמתה. היינו שמונה ילדים במשפחה, חמישה בנים ושלוש בנות, אחי מנחם מנדל שמואלי (סומילוביץ) היה הרביעי במשפחה.

נולד בשנת האב 1879 (תרל"ט) בעיירה נוסובקה, פלך צ’רניגוב באוקראינה. משנתו הרביעית עד הבר־מצוה למד בחדר. היה שובב גדול ולא רצה ללמוד. בשנתו השלוש־עשרה חל שינוי רב ביחסו ללימודים. התחיל ללמוד עם אבא לימודי־קודש, התמסר ברצינות ובהתמדה רבה ללימודים, הצטיין ורכש ידיעה רבה בהם. התחיל גם לעיין בספרי חול וללמוד לימודים כלליים בשפה הרוסית בלי עזרת מורה והתקדם התקדמות רבה גם בלימודים אלו. משראה כי בעיירתנו אין לו עוד כל אפשרות להתקדם, החליט לנסוע לעיר גדולה ללמוד. 

בשנתו השבע־עשרה נסע לקורסק. דודנו הרב דקורסק עזר לו להסתדר. עשה היכרות עם סטודנטים יהודים ובעזרתם התחיל להתכונן כאקסטרן לבחינות בגימנסיה, לאחר מאמץ של ארבע שנים בלימודים התגבר על כל המכשולים שהממשלה היתה שמה לתלמידים יהודים ועבר את בחינות הבגרות בהצטיינות, ביחוד במתימטיקה. באותה שנה נקרא לצבא ושירת בחיל הרכב שלוש שנים ושמונה חדשים. בשנת,1905 זמן מה אחרי השחרור מהצבא, עלה לארץ ישראל. 

על חייו בארץ ידעו לספר חבריו בעבודה ובתנועה יותר ממני. ארשום רק מקרים בודדים. בשנים הראשונות לבואו לארץ עלה לירושלים, למד סיתות אבנים, אבל לא עסק בעבודה זו זמן רב. משחלה והתחיל לירוק דם אסרו עליו הרופאים לעבוד בעבודה זו. כשנרפא ממחלתו עלה הגלילה ועבד בחקלאות. 

הוא היה מראשוני נושאי הרעיון של ייסוד קבוצות חקלאיות. השתתף בעיבוד ומשלח מימורנדום לד"ר רופין על רעיון זה. בשנת 1909 עליתי גם אני לארץ־ישראל.

הוא גר אז בימה (יבנאל) ועבד בסיקול אבנים ושירוש שדרות. מאז ועד יומו האחרון גרנו יחד או במקום קרוב לזה. כשלושה חדשים עסקנו בעבודה זו בימה. משנרכשה אדמת מגדל מידי הגרמנים, עבדנו במדידת שטח הקרקע של מגדל וגרנו בטבריה. כשלושה או ארבע חדשים עבדנו בעבודה זו ואחר־כך עברנו לכנרת והסתדרנו שוב בעבודה הקבלנית של סיקול אבנים ושירוש סידרות. 

כעבור זמן מה נכנסתי לעבוד בחות כנרת ואחי חלם על יסוד תחנת נסיונות לחקלאות בזעיר אנפין לפי השיטה היפאנית. לבסוף עלה בידו לארגן קבוצה כזאת יחד עם שלושה חברים ששמותיהם נדמה לי היה צירנומרסקי, נפתלי ופינרמן, הם הסתדרו על חלקת אדמה של קרן־הקיימת בכנרת סמוך לכרך והתחילו בעבודת הנסיונות. 

בליל כ“ח אייר שנת תרע”א הלך למושבת כנרת לקנות לחם לקבוצה ומשאיחר לשוב יצאו החברים לחפשו ומצאוהו מת בתעלה, קרוב לבית בו גרו. הוא נקבר לרגלי הכרך על שפת ים הכנרת. הקבר הראשון בכנרת. 

עזריאל שמואלי 

מיאמי, פלורידה